דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

דרשות על ספר דברים

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת האזינו

*

כשנאמין – נוושע! + סוכות

 [הרב בידרמן ערוך עם תוספות]

[בשבת חוה"מ סוכות הקדמנו – מה הענין של 'ידעו דורותיכם' שסוכות מצריכה ידיעה? ומדוע מגדירים את הסוכה צילא דמהימנותא – אמונה? ומדוע סוכה למעלה מכ' אמה פסולה – שיושב בצל דפנות – הרי גם בצידי הרים ובצידי בניינים גבוהים יושב בצל בתים ולא בצל הסכך?[

"הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא"

צריך להבין – הרי אומר 'צדיק וישר הוא' – ומה אם כן הוסיף באמירה א-ל אמונה – שמשמעותו לכאורה יושר ואמונה = אמת?

נבאר בעזרת מעשה שהיה עם הרב מבריסק:

כאשר פרצה ה׳מלחמה׳ הנוראה (בשלהי שנת תרצ״ט) והנאצים ימ״ש החלו להתקדם לתוך מדינות פולין וליטא, נחפזו הכל להימלט על נפשם ולברוח למקומות מרוחקים יותר או להתחבא בתוך יערות (עד שבתוך זמן קצר התברר להם כי כבר אין לאן לברוח). גם בני משפחת ׳הרב מבריסק׳ ה״ה הגרי״ז הלוי סאלאוויטשיק זי״ע רצו לברוח אך המתינו להכרעתו של ׳הרב׳. לאחר ששקל הרבה בדעתו הגדולה האם מעשה זה הוא אכן בגדר ׳השתדלות׳ הכרחית או שיש בזה סתירה לחובת הבטחון בהקב״ה הכריע כי אמנם צריך לנוס אל היער הסמוך, אך הזהירם שלא יטלו עמם שום מאכל ומזון, אלא ׳יקחו׳ את האמונה ביאין עוד מלבדו׳… ואכן יצאו לדרך כשאין ברשותם אפילו פרוסת לחם אחת. לאחר כמה שעות שהלכו בדרך הופיע כנגדם איש יהודי הנושא שני סלים גדולים מלאים במיני מאכלים טובים ומשובחים, ושאלם האם כבר אכלו היום, והשיבוהו שעדיין לא נכנס לפיהם אפילו משהו, מיד הראה להם את מה שבידו, וסיפר להם, כי היה אמור להתקיים שמחת נישואין וכבר בישלו את כל האוכל עבור סעודת החתונה, אלא שלצוק העתים נדחו הנישואין למועד בלתי ידוע ונשארו כל התבשילים באין דורש, ולא מלאו ליבו להשליכם לאשפה שלא לעבור על ׳בל תשחית׳, ועל כן נטלם עמו בכדי לתת אותם להולכי דרכים הרעבים, ואם ברצונם ׳הרי שלהם לפניהם׳… החל הגרי״ז לחקור ולדרוש אודות כשרות המאכלים, ולאחר שהתברר לו כי אכן הכל בתכלית ההידור ו הדקדוק הרשה לבני ביתו לקבלם ממנו, ונתיישבו לאכול ׳כסעודת שלמה בשעתו׳ באמצע היער… והורה הגרי״ז שלא להשאיר מאומה מן האוכל ולשמור אותו למחרת, כי צריך לבטוח בה׳ שיספק להם למחר צרכיהם כמו שדאג להם ביום זה. והמשיכו להעמיק במנוסתם לתוך היער.

ויהי למחרת ושוב הופיע לפניהם איש אחר וסלי מזון בידו, ואותם הדברים בפיו, שהכינו סעודת נישואין והתבטלה… וקבלו מידו ופתחו את הסלים להוציא את המאכלים בכדי להתיישב ל׳סעודה׳, ואכן היה שם כל מיני מאכל מלבד ה׳לפתן׳ המוגש בסוף הסעודה. פשיטא שאיש לא היה מוטרד מחסרון הלפתן… חוץ מ׳הרב׳ בעצמו… והיה הדבר לתימה רבתי בעיני כולם, שהלא אפילו בעיתות שלום מעולם לא היה מעניינו איזה אוכל מוגש ומוכן עבורו, ועל אחת כמה וכמה בעת מלחמה… ובפרט שאכלו יותר מכדי שבעם, ולמי ׳חסר׳ בדיוק עכשיו ׳מנה אחרונה׳…

ונעמד הגרי״ז על רגליו ושאל בכובד ראש האם מישהו השאיר אמש מהסעודה, ונאלמו הכל בדומייה ואיש לא ענה, חזר הגרי״ז על שאלתו ודרש לדעת מי השאיר אתמול מהאוכל, עד שקם ילד קטן והודה כי אכן השאיר משהו. הורה לו הגרי״ז לספר בקול גדול מה הותיר למשמרת, וסיפר כי חשש שמא לא יהיה להם מה לאכול על כן נטל מעט לפתן והניחו בצנצנת בכדי שיהיה לו היום מה לאכול. פנה הגרי״ז לכל אותם שהיו עמו, ואמר להם, ראו והתבוננו בכל מעשי ה׳, הילד השאיר לפתן על כן לא קבלנו היום בדיוק את הלפתן, וכל זה ללמדנו עד כמה הקב״ ה שומר ומגן עלינו כפי מידת בטחוננו בו, ואם נסמוך עליו לבדו נזכה לראות תמיד כיצד הוא מגן לכל החוסים בו.

כעת נבין את הפסוק – א-ל אמונה –

מבאר ה׳שפת אמת׳ זי״ע (שלח תר״נ ד״ה בפרשת) מבאר לשון הכתוב ׳א-ל אמונה׳, וז״ל, שאלוקותו ית׳ מתגלה בעולם הזה לפי האמונה שנמצא בבני אדם.

וכי תאמרו מה נאכל – פוגע בברכה!

על פי זה יבואר מה שאנו אומרים ב'מודים': הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך כי מעולם קוינו לך', על פי דבריו הנודעים של הרה״ק רבי זושא מאניפולי זי״ע (הובא בנועם אלימלך ד״ה וכי תאמרו) על הפסוק (ויקרא כה כ-כא) ׳וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו, וציויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלש השנים׳,

וצריך ביאור, דלכאורה משמע שאם לא ישאלו ׳מה נאכל׳ לא יבוא השפע, וכי עונש מגיע להם על אשר לא שאלו מה נאכל. וביאר הרה״ק רבי זושא, דזה וודאי כשברא הבורא את העולם העמיד הנהגת עולם שירד תמיד שפע לצרכי בני אדם ללא הפסק כלל, אלא כשאין לאדם בטחון בבורא ב״ה הריהו מקלקל ח״ו את השפע.

והשתא אתי שפיר שאם יבטחו בה׳ ולא ישאלו ימה נאכל׳ – לא יחסר להם מאומה, אבל אם ישאלו ׳מה נאכל׳ יגרמו ח״ו לקלקל את השפע, ובאה התורה לומר, שאעפי״כ ׳וציוויתי את ברכתי׳ מחמת קיום מצות שמיטה.

עפי״ז יש לפרש כי הנה ׳תמנו׳ ר״ת וכי תאמרו מה נאכל, וזהו שאמר הכתוב חסדי ה׳ – זוכים אנו לחסדיו המרובים, כי לא תמנו, ר״ל כלומר שאין אנו כאותם שנאמר בהם ׳וכי תאמרו מה נאכל׳, אלא בוטחים אנו בתמימות ובלב שלם, על כן לא כלו רחמיו אלא נמשך השפע תמיד מבלי להפסיק.

ובדרך זה יתפרש גם מה שאנו אומרים ב׳ברכת מודים׳ הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך כי מעולם קוינו לך, שמאחר שתמיד אנו מקווים לישועתו ונשענים עליו באמת ובתמים על כן לא כלו רחמיו ולא תמו חסדיו, אלא נמשכים הם כפי רצונו ית׳ להשפיע תמיד לבריותיו באין מחסור.

כשאדם מאמין – מהפך מידת הדין למידת רחמים לטובה!

וע״י זאת האמונה יתהפך הכל לטובה, וכמו שפירש הרה״ק ה׳אורח לחיים׳ מזלאטשוב זי״ע בלשון הכתוב בפרשתן (לב ג) ׳כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלוקינו׳,

בהקדם המשל שאמר הבעש״ט הק׳ זי״ע לאב ששינה מלבושיו להבעית את בנו הקטן, ותיכף שמבין הבן כי אין זה אלא אביו וקורא אבי אבי, מיד מתמלא האב רחמים על הבן ומוריד אותם לבושים ומתגלה לפני הבן,

וכך כל תכלית ה׳הסתר׳ והצער אינו אלא בכדי שנבין שהקב״ה אינו עוזב אותנו אלא רק הסתיר פניו בכדי שנקרא אליו, וכשיש לו לאדם הכרה זו מיד נעלמים כל המחיצות וההסתרים ומתבטלים כל הצער והייסורים.

וזהו שאמר הכתוב כי שם ה' אקרא בעת שיהיה צער ל״ע מתוך ההכרה שהכל מאתו, וגם אותו צער בא מידי הקב״ה, ואני קורא לו, עי״ז הבו גודל – היינו מידת החסד לאלוקינו – הוא מידת הדין,

כי האמונה שהכל מהבורא ית״ש ממתיקה כל הדינים ומבטלת את כל מיני צער ויגון.

הקושי להאמין הוא כשעל פניו נראה שהדבר רע…

איך מתמודדים עם זה?

איתא בגמרא (קידושין ס.), ׳נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות׳ – כלומר, שה׳קונה׳ עושה מעשה קנין בקרקע ובפעולה זו נקנים לו ׳אגב הקרקע׳ גם המטלטלים שבדעת המוכר לתיתם לו,

ומסתפקת הגמרא האם קנין זה מועיל דייקא כשהחפץ המטלטל נמצא בקרקע או לאו דווקא… והוכיחו ממה שלמדנו ב׳ברייתא׳ שקנין זה מועיל גם אגב קרקע כל שהוא, והרי זה ברור שאי אפשר להעמיד חפץ המטלטל ב׳קרקע כל שהוא׳… ומכאן מוכח שאין צורך להעמיד את המטלטלים בתוך הקרקע, ודחו בגמרא את ההוכחה, כי בוודאי יש בידו להניח שם חפץ כי יכול להעמיד בקרקע זו מחט,

ומקשה הגמ' – כ״כ הרבה טרח התנא ללמדנו אופן שאפשר לקנות מחט שאינה שווה כמעט מאומה?

ותירץ רב אשי – מי גילה לך רז זה שהמחט איננה שווה, אולי מדובר במחט שבראשה תלויה ׳אבן טובה׳ – מרגניתא, ששוויה אלפי זוזי.

שמעתי מחכם אחד שליט״א שרמז יש בדבר, שפעמים מרגיש אדם שהוא נדקר מן השמים (או ע״י בני האדם) ב׳מחט׳ דוקרת ומכאיבה, אבל זכור תזכור, על המחט תלויה מרגניתא דשויא אלפי זוזי…

ויתבאר עוד, כי הנה ׳מרגניתא׳ זו אין לה מקום על גבי הקרקע, שהרי כל גודל הקרקע היא רק ׳כל שהוא׳, ואי אפשר להניח בה שום חפץ אלא רק לנעוץ בה מחט, ונמצא שהדרך היחידה לקנות את המרגלית היא אך על ידי המחט, ולעניינו יאמר, כי לפעמים רוצים מן השמים להשפיע על האדם כל מילי דמיטב, אלא שהוא כ׳קרקע כל שהו׳ – שאינו מוכן לקבל את הברכה, ואין עצה אלא לתלות בו מחט 'ולדקרו' בייסורים ולהביא עליו עגמת נפש ועי״ז יוכל 'לקנות' את כל האוצר המוכן בעדו.

נגע צרעת ואחריו אוצר

[כך גם כן מסבירים את הענין של (ויקרא פרק יד לד) כִּי תָבֹאוּ אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם: חז"ל אומרים שזו בשורה טובה שיהיה להם נגעים וינתצו את בתיהם וימצאו אוצר. נשאלת השאלה – לא ניתן לתת להם אוצר בלי לנתץ את ה'וילה'? אלא כדי לזכות לאוצר צריך אמונה, ולנתוץ את ביתך, ורק אז הופכים להיות 'ראוים'!]

עוד ייאמר בזה, כי לכאורה כל פעולת ה׳מחט׳ היא עשית ׳חור׳ בבגד, אמנם באמת כל תכליתה וייעודה הוא לחבר בין שני דברים (וכגון כפתור לבגד וכיו״ב), שמכניסים את המחט עם החוט שבה עד שנעשו לאחדים, ונמצא שאין כאן ׳חור׳ וקלקול – אלא הא גופא התיקון והחיבור.

ועד״ז ייאמר כי כל ה׳מחטים׳ שנדקר בהם יהודי לא באו לעשות לו ׳חורים׳ ח״ו אלא נועדו רק לחבר אותו לאבינו שבשמים.

ההבדל בין כל דעביד רחמנא לבין גם זו לטובה

והנה נודע מהבעש״ט הק׳ זי״ע (עיי׳ בעש״ט עה״ת, פרשת מקץ בהערה ד, ועוד) כי זה הנפק״מ והחילוק שבין האמירה ׳כל דעביד רחמנא לטב עביד׳ (ברכות ס:) לבין נחום איש גם זו שהיה אומר ׳גם זו לטובה׳ (תענית כא.),

כי ביאור ׳לטב עביד׳ הוא – כדי שתצא טובה מתוך הרעה [כמו אצל ר"ע שממיתת החמור והתרנגול כו' ניצלה נפשו, אך בעצם מיתתם אין נראית הטובה], מוסיף עליה נחום איש גם זו ואומר גם זו – אותה רעה טובה היא בעצם,

וכדרך שנתהפך עפרו של נחום איש גם זו לחיצים, נמצא שטובה היתה לו בעפר עצמו…

והאומר שגם זו לטובה מתוך אמונה שלימה הרי באמירה זו מהפך האדם את הרעה עצמה להיות לו לטובה.

ולדברנו, כל מכה ומכה הרי מלבד ש׳לטב עביד׳ – שתצא טובה מתוך הרעה, הרי בעצם ׳גם זו לטובה׳, כי עצם המכה טובה היא שמחברת ומקרבת את היהודי אל הקב״ה.

היהודי שהאמין בכך – וזכה לישועה

סיפר ׳מרא דעובדא׳ מעשה נפלא שהיה עמו לקראת חג ׳שמחת תורה׳ בשנה שעברה (תשע״ט), וכה היה מעשה, כרבים וטובים השתוקק אף הוא לעלות לרגל להסתופף בצל רבו, לשאוב שמחה והתרוממות וקדושה לכל השנה,

וחיפש לשכור דירה בקרבת מקום עבורו ועבור כל בני משפחתו, אלא ש׳פשפש ולא מצא׳ (כי תושבי אותה שכונה נשארים בביתם בחג ואינם נוסעים למקומות אחרים) עד שמצא דירה הראויה ומתאימה כפי צרכי המשפחה. אלא, שבשנים האחרונות התאגדו קהילות רבות ועשו תקנה גדולה שלא לשכור דירות בסכום גבוה מכפי שנקבע, בכדי שלא יוכלו המשכירים להפקיע את השער ולדרוש הון רב שאין יד הכל משגת (וכל העובר על היתקנהי הרי הוא חב לאחריני…), ובעל הדירה ההיא דרש מחיר גבוה באלף שקלים יותר מכפי שקבעו העסקנים ולא הסכים בשום פנים ואופן להשכיר בפחות, באמרו שאין כדאי לו כל אותו טירחא אלא רק באותו סכום שנקב. האברך הנ״ל לא רצה ׳לשבור את השוק׳ ולגרום להפקעת המחירים ועל כן לא ׳סגר׳ עמו על שכירות הדירה, וחיפש אחר דירות אחרות.

הימים עברו בזה אחר זה ועדיין לא נמצאה דירה אחרת, התחזק ביחד עם ב״ב באמונה כי ׳רווח והצלה יעמוד ליהודים׳ והשי״ת יעזרו למצוא את מבוקשו ולהגשים משאלת לבו. בהגיע ליל ׳הושענא רבא׳ הלך מיודענו ל׳בית המדרש׳ לקריאת משנה תורה ולאמירת תהילים כנהוג, וחזר לביתו בשעה 12.53 לאחר חצות, באותה שעה קדמתו אשתו בתרועות שמחה כי ׳ב״ה יש לנו דירה לשמחת תורה׳, לא עבר ׳רגע כמימריה׳ והנה הטלפון מצלצל, ומיהו המצלצל, זה אותו ׳בעל הדירה' שממנו בקשו לשכור את הדירה, והודיע להם שהוא מוכן להוזיל את מחיר הדירה באלף שקלים פחות ממה שדרש תחילה, ומסכים להשכיר להם במחיר שנקבע על ידי ה׳וועד׳.

 מיד אמרה לו אשתו שלא התכוונה לומר כי השיגה דירה אחרת, אלא שכל כך התחזקה באמונה בהקב״ה שימציא להם מבוקשם עד שכבר היתה בטוחה שאכן כך יהיה ושרתה עליה רוח שמחה על ישועת ה׳ כי תבוא, ובתוך כדי דיבור סיכם עם בעל הדירה שהוא שוכר אותה לשמחת תורה.

והיה זה לאות ולמופת כיצד חיזוק האמונה מתוך שמחה הביא את ה'ישועה׳, שתיכף ומיד השיגו את חפצם והסכים להוריד דמים הרבה ממה שרצה בתחילה (ובפרט שהתקשר בשעה מאוחרת בלילה, דבר שאינו רגיל בין הבריות).

ואכן זה האיש המאמין באמת ובלב שלם הרי עוד בטרם תבוא הישועה כבר הנו שרוי בשמחה לגודל בטחונו בא-ל הטוב שיתן לו שאלתו.

וכך שמעתי לאמר בשם הרה״ק ה׳דברי ישראל׳ זי״ע במה שכתב ה׳בעל הטורים׳ (ריש פר׳ ואתחנן) כי ׳ואתחנן׳ בגימטריא ׳שירה׳ (515), ולכאורה מה עניין זה לזה ומה שייכות יש בין תחינה לשירה, אלא כי האיש המתחנן ומתפלל אל הבורא יתב״ש צריך להיות בטוח שתתקבל תפילתו עד שכבר מעכשיו שמח הוא, והתפילה בוקעת ממנו בדרך ׳שירה׳.

ומהיכן כח האמונה הזה שתול בנו?

גם את זה מבאר ה׳שפת אמת׳ (שבת שובה תרס״ב ד״ה שובה) לפרש לשון ׳א-ל אמונה׳ שהנה נאמר (ירמיה ג יד) ׳שובו בנים שובבים נאם ה׳ כי אנכי בעלתי בכם׳, כי באותה שעה שאמר הקב״ה ׳אנכי ה׳ אלוקיך׳ נטבע בתוך נפשות בני ישראל כח אלוקי, אלא שהוא גנוז ונסתר ׳וכפי האמונה שמאמין האדם כי יש בו כח אלקות כך מתגלה אליו,

ולכן נקרא הקב״ה א-ל אמונה, ש'כפי האמונה שבאדם – כך מתגלה בו׳, וזהו שאמר שובו בנים שובבים כי אנכי בעלתי בכם – שהרי בכל אחד ואחד יש בכל מצב את הכח של ׳אנכי׳, ותמיד בידו להתקרב לבוראו כבראשונה.

וגם אם לא ראה בעיניו את הטוב שבצרה –

ופעמים שבאה לזככו ולהרבות שכרו לעולם הבא, וכדאיתא ב׳ספרי׳ בפרשתנו על מה שנאמר (פסוק ז) ׳זכור ימות עולם – אמר להם הקב״ה, כל זמן שאני מביא עליכם ייסורים בעולם הזה תזכרו במה טובות ונחמות עתיד אני ליתן לכם לעולם הבא׳!

ובזה ביאר הרה״ק ה׳תפארת שלמה׳ זי״ע (לר׳׳ה ד׳׳ה ויאמר) במה שנאמר בפר׳ נצבים (לעיל כט כג) ׳ואמרו כל הגוים על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת׳ וגו׳, וצריך ביאור מדוע הזכיר הכתוב שה׳גוים׳ ישאלו על מה עשה ה׳ ככה, וכי בני ישראל לא יתמהו על כובד הגלות?

ומבאר וז״ל, אך הפירוש בזה, כי דוקא הגוים יהיו תולים כי כובד הגלות הוא מחמת אשר עזבו, שחטאו בני ישראל ושלחם ביד פשעם,

אולם הכתוב מסיים ואמר (פסוק כח) הנסתרות לה׳ אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת׳, בני ישראל הם מאמינים ובני מאמינים, הם צריכין להבין זאת כי הגלות הוא ענין נסתר ולעתיד הכל ידעו כי היה לטובה, כמו שנאמר (תהילים צו יא) ׳ישמחו השמים ותגל הארץ׳, ותגל אותיות גלות, עכ״ל, [א.ה. שכן מצינו בגלות מצרים שלא הייתה בשל 'פשע' כלשהו אלא הבטחה טובה לזככם כו' וכשלא השלימוה – כ' בספה"ק שה' חילק אותה לגלויות נוספות!]

וככל שיאמין יותר כי הקב״ה ׳צדיק וישר הוא׳ אזי יוכל להשיג מידת ה׳בטחון׳ ^ה, ועל ידי זה ימשיך עליו שפע ברכות ברחמים וחסדים ^ו, כי ׳לא יכלמו לנצח כל החוסים בך׳ ^ז.

אעפ"כ אנו מבקשים ללא יסורים –

ובזה ביארו בנוסח התפילה (בברכת השיבה שופטנו) ׳והסר ממנו יגון ואנחה ומלוך עלינו מהרה אתה ה׳ לבדך בחסד וברחמים׳, כי תחינתנו ובקשתנו להסיר ממנו יגון ואנחה, שאף שהייסורים מכניעים לבו של אדם וממשיכים אותו אל הקב״ה, אך מלוך עלינו אתה ה' בחסד וברחמים, כי אין כוונתנו ח״ו לילך בפריקת עול ובהפקרות, אלא שגלוי מלכותו ית׳ עלינו תהיה מתוך חסד ורחמים.

זה עניינה של הסוכה

בצילא דמהימנותא – רמזי אמונה ובטחון במצוות סוכה

והזמן גרמא להתחזק במצוות האמונה, לקראת חג הסוכות בו אמרה תורה (ויקרא כג מב־מג) ׳בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה׳ אלוקיכם׳ ^ח,

והנה בין כל מצוות התורה יש מצוות שהכוונה מעכבת בהן ויש שאינה מעכבת (עי׳ בשו׳׳ע ונו״כ או׳׳ח סימן ס),

אולם במצות סוכה כתב הב״ח (ריש סימן תרכ׳׳ה) דכולי עלמא לא פליגי שהיא צריכה כוונה, דהא מקרא מלא דיבר הכתוב ׳למען ידעו דורותיכם׳, וכיון שנתנה תורה טעם המצוה על כן צריך להתבונן ולהבין טעמה, ולדעת למה ציוותה תורה לצאת מדירת קבע ולשבת בדירת עראי, ומה טעם יש בזכירת ישיבת בני ישראל בסוכות כשיצאו ממצרים ^ט,

ה' מנהיג העולם

אלא, שמתוך כך יבין כי הקב׳׳ה בורא ומנהיג את כל העולם כולו, ברצותו שיעבדם תחת יד מצרים, וברצותו רווח להם בהוציאם מארץ מצרים – כי הכל בידי שמים, ומזה יבין להנהגת ה׳ עמו כי הכל מיד ה׳ לטובתו הגמורה, ובידים טובות הוא נתון בכל עת ושעה ^י,

וכה כתב הרשב״ם על הכתוב ׳למען ידעו דורותיכם – למען תזכרו, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה, ובתים מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה׳.

סוכה למעלה מכ' אמה פסולה

ביסוד הדברים ביאר ה׳ערוך לנר׳ (סיום למס׳ סובה, נדפס בסוף המסכתא) מה שאמרו בגמרא (סובה ב.) לפסול סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה כי אז נחשב כיושב בצל דפנות ולא בצל סוכה, ומבאר הערל״נ כי הדפנות המקיפות את הסוכה מרמזות על ענייני עולם הזה המסבב את האדם מלמטה,

אולם המשכיל מרים את עיניו כלפי מעלה ויודע שה׳סכך׳ הוא העיקר, להבין שההשגחה העליונה פקוחה עליו תדיר, והוא מאמין בבורא יתב״ש שמספק כל צרכיו בכל עת ובכל רגע, ועיקר מצות סוכה הוא להזכיר לבשר ודם את ענן ה׳ החופף עליו, ׳ועל כן הסכך למעלה מעשרים פסול, שאז יושב בצל דפנות ולא בצל סכך,

לרמז על השם בטחונו שתבא לו תשועתו על ידי ענייני העולם – שזה פסול, ולא נרצה לפני ה׳,

ידיעה גבוה מאמונה

והנה ידוע שמדרגת ׳ידיעה׳ היא גבוהה יותר ממדרגת ׳אמונה׳, שאינו רק מאמין אלא יודע בבירור שכך הוא הדבר, וכנגד זה אמר הכתוב למען ידעו דורותיכם, כי על ידי מצות סוכה ניתן להגיע למדרגות הגבוהות ביותר בהשגת האמונה ועד לדרגת ידיעה .

צא מבטחונך בדירת קבע

ועל כך נאמר (סובה ב.) ׳צא מדירת קבע ושב בדירת עראי׳, וכלשונו של הרה״ק ה׳שפת אמת׳ זי״ע (תרמ׳׳ה ד׳׳ה מצות), מצות הסוכה הוא מדת הבטחון בה׳ יתברך, כמו שכתבו רז׳׳ל (סוכה ב.) ׳צא מדירת קבע׳ – שלא לבטוח בעושר ובנכסים, רק לבטוח בה׳ ^יכ,

ולכן הוא זמן שמחתנו, כי אין שמחה כשמחת הבוטח בה׳ באמת, כמו שמבאר בספר חובת הלבבות,

ולכן נוסדו תפלות והושענות בחג הזה, לידע כי כל ברכות השנה תלוי׳ רק בעזר השי׳׳ת, ולא לבטוח באסיפת כל התבואות לבית, וכמו שנאמר (תהילים סב ט) ׳בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם׳,

וע״ז רמז ניסוך המים – לשפוך לב כמים לפניו ית׳ ^יג, ובודאי כן הוא מוטבע בלבות בנ׳׳י שבכל עת שצריכין ישועה בוטחים בו ית׳ ^יד.

ולכן השי׳׳ת סוכך עליהם בימים אלו כמ״ש (שם לב י) ׳והבוטח בה׳ חסד יסובבנהו׳ ^טו.

ואכן, לכן נצטווינו לשבת בסוכה דייקא בזמן הזה – ׳וחג האסיף תקופת השנה׳ (שמות לד בב), כי בעת האסיפה יש מקום לחשוש שמא יבוא אדם להיות סמוך ובטוח במעשי ידיו להתפאר, וישכח חלילה כי הקב״ה הוא הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ע״כ נצטווינו לקיים מיד מצוות סוכה.

וכך כתב ה׳כלי יקר׳ על הפסוק ׳כל האזרח בישראל ישבו בסוכות׳, נקט אזרח שהוא לשון ׳תושב׳, לפי שבזמן אסיפת התבואה מן השדה כל אחד רוצה לילך מן השדה לתוך ביתו לישב בו ישיבה של קבע, וחששה התורה אולי על ידי ישיבת קבע ירום לבבו כי מצאה ידו כביר וישמן ויבעט,

על כן נאמר ׳כל האזרח׳ – הרוצה להיות כתושב בעולם הזה ולא כגר אליו צוה ה׳ לצאת מדירת קבע לדירת ארעי כדי שיכיר בפחיתות ערכו שאינו בעולם הזה כי אם גר ולא תושב…

ועל ידי זה לא יבטח בצל קורתו כי אם בצל ש-ד-י יתלונן, כמו שעשו ישראל בצאתם ממצרים שלא ישבו בבתים ספונין וחשובים, כי אם בהיקף שבעה עננים אשר כבוד ה׳ היה בתוכם וזהו ׳בצל ש-ד-י׳ ולא בצל קורות בתיהם ארזים, עכ״ל טז.

תחת האילן – כבתוך הבית

יב. איתא במשנה (סוכה ט:) ׳העושה סוכתו תחת האילן, כאילו עשאה בתוך הבית׳, יש שרמזו ששני פסולים אלו דומים במהותם – כי תכלית מצוות סוכה היא להביא את האדם לידי אמונה בהשי״ת, ולזה תהא הסוכה תחת כיפת השמים בלי שום הפסק , להורות לאדם שיהא תלוי אך ורק בבורא יתב״ש, ולא יסמוך על כוחו ועוצם ידו של בשר ודם. וממילא לא יחפש אחר מגן ומחסה של ׳הבית׳ או ׳האילן׳, אלא ישליך על ה׳ יהבו, ויחפש את הכוכבים המאירים משמים לתוכה, ולכן אמרו בירושלמי (סוכה פ״ב ה״ג) שלכתחילה עדיף שיראו את הכוכבים מתוך הסוכה, שלעולם ימצא את אור האמונה מתוך החושך.

גם בנישואין

בעת נישואי הרה״ק ה׳דברי יואל׳ מסאטמאר זי״ע נשא לפניו אביו הרה״ק ה׳קדושת יו״ט׳ זי״ע דברי כיבושין קודם החופה, ובתוך דבריו אמר, הנה מעמידים את החופה תחת כיפת השמים, הידעת בני את טעם הדבר, אלא כדאיתא במסכת סוכה (ב:) על הפסוק (ישעיה ד ו) ׳וסוכה תהיה לצל יומם׳, שאליבא דאמת הוה ליה לומר ׳וחופה תהיה לצל יומם׳, ומסקנת הגמרא ׳תרתי׳ שמעת מינה (עיי״ש). ולהסביר קשר העניינים שבין סוכה לחופה, כי הסוכה צריכה להיות דווקא תחת כיפת השמים, לרמז לאדם שבכל דרכיו וענייניו ישא עיניו השמימה, וידע שאפילו דבר קטן לא נעשה כאן בעולם הזה אם לא הכריזו כך קודם לכן בשמים ממעל, כיו״ב אמרו חז״ל ׳צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי׳ – כלומר שיפסיק לחשוב שהעולם הזה קביעות יש בו, אלא תדע שעולם הזה ארעי הוא, ואין לך אלא לחסות ב׳צילא דמהימנותא׳ בצל האמונה – שהכל מתנהל ממעל.

כענין זה הוא גם ענין החופה, שמעמידים אותה תחת כיפת השמים בלא שום הפסק וחציצה לשמים, לרמז לחתן, הנך עומד להקים בית נאמן לה׳ ולתורתו, שא נא עיניך השמימה, ותדע לך כי אין על מי לסמוך כי אם על אבינו שבשמים, ושלא תחשוב לסמוך עלי – אביך (הקדושת יו״ט), או על ה׳שווער׳ שלך וכיו״ב, כי לא הם יפרנסוך ויכלכלוך, כי אם ׳אב הרחמן׳ הזן את העולם כולו בטובו, הוא ימלא כל מחסורך בכל עת ובכל שעה (ולפלא היה, שמיד אחר הישבע ברכות׳ נשבה ארון האלוקים והקדושת יו״ט נסתלק לשמי רום, ובאמת לא יכול היה לתמוך בבנו החתן).

*

ההבדל בין יהודי לגוי – שמים וארץ!

[״אתה בחרתנו״ והגדת פ' יתרו עם תוספות]

(דברים פרק לב ח-יב) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: (ט) כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתֽוֹ: (י) יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹֽבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינֽוֹ: (יא) כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל־גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ: (יב) ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָֽר:

דברי ה'אור החיים' על הפסוקים הללו:

(ח) בהנחל עליון גוים. פירוש כשהנחיל ה' ב"ה את הגוים ל[שליטת] שרי מעלה זה יגיד אשר הם פחותים אצלו אשר לא רצה שיתְכַּנו לשמו ונתנם לשרי מעלה:

בהפרידו בני אדם. פירוש שלא מסר ה' כל האומות ביד שר אחד אלא הפרידם ונתן חלק לכל שר ושר, ואופן החלוקה שעשה בהם כשיצב גבולם היתה למספר בני ישראל, פירוש יש לך לדעת כי כל מעשה ה' עשה זה לעומת זה וטוב ורע וכל נפשות שבנבראים נטעם ה' מב' אילנות אילן א' טוב וא' רע, אילן הטוב הוא אדם הראשון, אילן הרע הוא ס"מ אדם בליעל,

וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות ונתברר האילן הטוב מחדש וזה הוא יעקב אבינו עליו השלום,

ולזה אמרו (ב"מ פ"ד א) שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה והבן הדברים:

[אגב, הכלי יקר אומר שהאומות נמסרו לשליטת י"ב מזלות, ואף כאן כנגד זה יש בישראל י"ב שבטים].

ואילן זה יש בו ע' ענפים והם ע' נפש שירדו למצרים, ואשר על כן כאשר הפריד ה' האומות הציב גבולם למספר בני ישראל עשה מהם ע' כנגד ע' ענפי הקדושה:

והכוונה בזה כדי שתהיה כל בחינה ובחינה של כל ענף מענפי הקדושה מושלת על שכנגדה בחלק הרע,

וזה סוד (משלי ה') רגליהָ יורדות מות, שרגלים של הקדושה דורכים על ראשי הקליפה, ונמצאים ענפי יעקב שולטים ומולכים על האומות,

ואמר כי חלק ה' עמו פירוש טעם לזה, להיות שהאומה אשר בחר לו ה' שיהיה הוא המושל עליה הם ישראל לזה נתכוון ה' והמליך ונישא את בני ישראל על כל האומות ובזה כאשר הוא מולך על ישראל הנה הוא מולך על כל העולם כולו,

ואומרו חלק ה' עמו יכוין אל ישראל אחר שקבלו התורה שאז יקראו בשם עם ה',

ואומרו יעקב חבל פירוש החבל שהוא ראש הנחלה, והוא מה שהעירותיך אליו ברמז אומרם ז"ל שופריה דיעקב כו': ע"כ.

החפץ חיים והצנזור

כשחיבר ה״חפץ חיים״ את ספרו, היה עליו להגישו לאשור הצנזור הרוסי. הצנזורים היו ממרים או פורקי על בורים, שודאי שאין בספרים פגיעה בדת הנוצרית. לכן, בכל מקום שמצאו ״מין״ וכופר, ׳ערבול להתפרש עליהם, החליפוהו ב״עכו״ם״, עובד כוכבים ומזאת, לומר שהבונה לגויים הקדמונים. כך מחק צנזור אחד את ״שבעת המינים״ וכתב שבעת העכו״ם, ובמקום ״מין קטניות״ עכו״ם קטניות. במקום ״פאה נכרית״ פאה עכו״ם, ובמקום ״ערל שפתים״ עכו״ם שפתים. במקום ״גוי קדוש״ עכו״ם קדוש, ובמקום ״ונכרי לבני אמי״ ועכו״ם לבני אמי. בספר ״אהבת יהונתן״ (בהפטרת שבת חל המועד פסח) נדפס במקום ״וצדקה תרומם גוי״ וצדקה תרומם עכו״ם. במקום ״מין במינו אינו בטל״ עכו״ם בעכו״מו, היש עקום כמוהו. ומהם היה צריך לקבל הסכמה, כשהוא כותב בספרו שמותר לדבר לשון הרע על הגויים ועל הכופרים ועל המלעיגים על דברי חז״ל הקדושים (כמו שכתב בהלכות רכילות בסוף כלל ט ובהלכות לשון הרע כלל ח, ה-ז).

הצנזור, המשכיל יהושע שטיינברג, חתנו של אד״ם הכהן – היהודי היחיד שה״חפץ חיים״ הסמיך לשמו את הכנוי ״ימח שמו" כי היה חוטא ומחטיא, מסית ומדיח, ונסה לצוד את ה״חפץ חיים״ עצמו בנערותו ולפתותו להשכלה, להסיתו לכפירה – ריחם על האברך המוכשר המשקיע עצמו בחיבור ספר הלכה, ונסה לפקוח עיני ח״חפץ חיים״ לראות את האור שבהשכלת האומות.

תמה ה״חפץ חיים״: ״איך אפשר להשוות בין התורה הקדושה לחכמה אנושית, ובין ישראל – להבדיל לאמות. על אחת כמה וכמה

להפנות ערף לתורת ישראל ולהעדיף את חכמת האמות!״

תשובתו הציתה את זעמו של המשכיל: ״איך אפשר לומר ׳להבדיל׳ בין יהודים לגוים! אין שום הבדלה, כל בני האדם שוים!״

התענין ח״חפץ חיים״: ״האם במסגרת עבודתך כצנזור בסמכותך לצנזר גם את התנ״ך, להשמיט פסוקים מן התורה?״

״לא״, הורה שטיינברג. ״מדוע אתה שואל?״

״כי מקרא מפרש הוא: ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״ (ויקרא כ, כו), ״אני ה׳ אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים״ (ויקרא כ, כד). פסוקים אלו לא אני כתבתים. הם מופיעים גם בתורה שבתרגום הרוסי״… ״הדברים אמורים בגויים הקדמונים, שהיו עובדי אלילים״, ענה שטיינברג, ״לא על העמים המתורבתים שבזמננו!״

וה״חפץ חיים״ ענה: ״לשיטתך, כשעם ישראל משך ידו מעבודה זרה בגאולת מצרים והכיר בבוראו, נעשה מובדל מהעמים עובדי האלילים שבזמנו?״

״אכן כן״, ענה שטיינברג.

״ועִם זאת עדין לא הפך לעם הנבחר עד שקבל את התורה, ורק אז נאמר לו: ״והייתם לי סגלה מכל העמים״ (שמות יט, ה)…

כשסיפר זאת ה״חפץ חיים״, אמר: לכאורה, ההבדלה זועקת. ״המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים״. כמו שיש הבדלה מוחשית בין אור לחשך. שתי מהיות הם, שני הפכים, כך בין ישראל לעמים, ואיך יתכן שהמשכילים יכפרו בכך. אבל כבר אמרו בירושלמי (ברכות פ״ה ה״ב) שאם אין דעת הבדלה מנין. ומאכלות אסורים מטמטמים את הלב (רמב״ן דברים יד, ג), וכל עבריה אוטמתו (יומא לט ע״א), ומנין להם השגה באותה הבדלה!״ לנו, ברורה היא!

דארוין והקוף

[אמר א' מגדו"י שדארוין אמר שהאדם בא מהקוף, מפני שלא ראה את הגרי"ס, שאז היה רואה מה רב המרחק… דא עקא שהוא במקום זאת הסתכל בראי, ובא לידי טעות…

כך גם נאמר כאן – המסכיל הסתכל על עצמו לעומת הגוי, ואכן השוני אינו כה רב, ובצדק לשיטתו – אין הבדל…]

עם סגולה

(שמות פרק יט ה) וְעַתָּה אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים כִּי־לִי כָּל־ הָאָֽרֶץ: (ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

מצאנו פסוקים מפורשים במעלת ישראל מול האומות:

אנו עם סגולה. זה משפט 'נפיץ'. יש ומשפט זה מעורר אצלם תחושת אי נוחות.

המושגים 'גזע הארי', 'עליונות הגזע' מעוררים קונוטציות שליליות.

ויש אכן שמבקשים להציג את היהדות או הציונות כגזענות. 'אתה בחרתנו' 'רוממתנו מכל הלשונות' מעוררים אצל רבים תחושה שלילית הגורמת להם לאחוז בתפיסה שאכן אין הבדל בין ישראל לגוי.

מדוע אין היהדות גזענות?

הכוזרי והחבר

מלך כוזר שואל את החבר: אם כן תורתכם אינה מחייבת אלא אתכם בלבד?

דבר זה מפליא אותו, היות וכל הדתות הן דתות 'מסיונריות', שרואות חובה לעצמן לספח אליהן את כל אנשי העולם להיות מאמינים בדתם, ורק היהדות – מרחקת את הגרים בשלב הראשון לבואם.

תשובת החבר:

אכן כן. מסקנתך נכונה. חיבור ה' אלינו הוא מצד שהוציאנו ממצרים. והיותינו 'עם סגולה'.

הנצרות והאיסלם גורסות שיש לכל באי העולם דרך אחת לתיקונם והיא על ידי קבלת עול מלכות דתם. בכך גרמו למלחמות עולם, מסעות הצלב של הנוצריים, ודין מוחמד בסיף האיסלמים ששפכו דמים רבים. התורה לעומת זאת התאימה עבודה שונה לחלקים שונים באוכלוסיה. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש.

כשם שהכוהנים שונים בתפקידם ובציוויהם מהישראל, כך הישראל שונה בציוויו מן הגוי.

לגוי די בשבע מצוות, והישראל זקוק לתרי"ג מצוות על מנת לתקן את עצמו.

אך במה זה שונה מטענות הנאצים על "הגזע הארי"? על כך שהם נבדלים בעליונותם?

הנושא רחב מאד ומצריך ציטטות רבות וביאורן. אולם אנו נתמצת מספר נקודות.

נפתח במעשה שסיפר הגר"י גלינסקי –

הרב שך וביקורו של קארטר

ארץ רעשה וגעשה בבקורו הממלכתי של נשיא ארצות הברית ג׳ימי קרטר. כותרות ענק בעתונות ומקום בראש החדשות, אבטחה לאורך המסלול ושבוש סדרי התנועה. עליתי באותם ימים לבית מרן הרב שך זצ״ל, וקבל פני משועשע: ״אמור לי״, שאל, ״ברכת היום ברכות השחר?״ תמהתי: ״מה השאלה!״ ״וברכת ברכת: שלא עשני גוי?״ תמיהתי גברה. ״על מי חשבת כשברכת?״ על מי? על הפולנים, הרוסים, על מי לא. ״אני ברכתי על קרטר״, אמר…

״אתה מבין, מה הרבותא להודות שלא עשני מוז׳יק רוסי או פויער פולני, אכר סיני או עבד כושי! אבל

כשהארץ רועשת מנשיא המעצמה הגדולה בעולם, מרגיז הממלכות, שבידיו עוצמה כה רבה והכל מחניפים לו, רועדים ממנו וחפצים קרבתו. ואני איני מוכן להתחלף עמו, בעד שום הון שבעולם! להפך, אני בז לו. איפה הוא ואיפה אני, הוא גוי ואני יהודי –

עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדלה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגדי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם!״

כיון שכך, שאלתיו: ״מדוע מברכים אנו בשלילה, שלא עשני גוי. מדוע איננו מברכים בלשון חיוב, שעשני ישראל?

הלא איננו מברכים שלא עשני עיור, ושלא עשני משותק!״

חייך את חיוכו הנפלא, ואמר: ״איי, רבי יעקב, הלא אתם מנובהרדוק, איך אתם שואלים כזו שאלה! שלא עשני גוי, זו ההודאה לבורא. אבל להיות ישראל, להיות יהודי, זו עבודתנו שלנו, תקנית בעמל וביגיעה.

בכל מצוה, אנו יותר יהודים. בכל דף גמרא אנו יותר יהודים. כפי שהגמרא דורשת: ״ושמרתם את חקתי ועשיתם אתם״ (ויקרא כ, ח) אל תקרי ״אותם״ אלא ״אתם״, כאלו עשיתם את עצמכם (סנהדרין צט ע״ב)!

אתה בחרתנו – זה מחייב!

נמצא ש'אתה בחרתנו' זהו מסמך מחייב. אין זה ביטוי לפריווילגיות שיש לי כיהודי, או מתיר לעשות דברים שאסור לגוי, אלא ל'תביעה' גדולה יותר מעצמי. אני מוגבל יותר, אני מחויב מחמת כן בתריג מצוות, בעוד הגוי חייב בשבע מצוות בלבד. אני נדרש להיות אור לגוים.

זה שאומר החבר: אנו מונהגים ישירות על ידי בורא העולם ולא על ידי שרים – ודבר זה מצריך מערכת התנהגותית תובענית יותר, הלא הם תרי"ג מצוות.

דברי הנפש החיים

כתב בספר נפש החיים [שער א פרק ד]: 'באמת כי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה, בשומו על לבו על מעשיו אשר לא טובים ח"ו עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל ח"ו הרבה יותר ממה שהחריב נבוכדנצר וטיטוס. כי הלא נ"נ וטיטוס לא עשו במעשיהם שום פגם וקלקול כלל למעלה כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים שיהו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם. רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה. את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון. ועי"כ היה להם כח לנ"נ וטיטוס להחריב המקדש של מטה המכוון נגד המקדש של מעלה, כמו שארז"ל (איכ' רבתי) קמחא טחינא טחינת.

הרי כי עונותינו החריבו נוה-מעלה עולמות עליונים הקדושים. והמה [-הגוים] החריבו רק נוה מטה, וזהו שהתפלל דוד המע"ה 'יוודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות'. ביקש שיחשב לו [-לטיטוס] כאילו הרס למעלה בשמי מרומים. אבל באמת לא נגעו שם מעשיו כלל כנ"ל':

והוסיף שם בהגהה: 'וקרוב לשמוע שגם זה בכלל כוונתם ז"ל באבות 'דע מה למעלה ממך', ר"ל אם כי אינך רואה בעיניך הענינים הנוראים הנעשים ממעשיך, אבל תדע נאמנה, כי כל מה שנעשה למעלה בעולמות העליונים גבוהי גבוהים – הכל ממך הוא, על פי מעשיך לאן נוטים, על פיהם יצאו ויבואו'

על האדם לעשות את עצמו

וכשנעיין, נראה שזהו שאמר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל לפני מתן תורה: ״ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל״ (שמות יט, ה). והקשה ה״אור החיים״ הקדוש זצ״ל: ״צריך לדעת למה הוצרך לומר: ״ואתם״, כיון שעד עתה להם היה מדבר״?, וכן הקשה המלבי״ם זצ״ל, יעוין בתרוציהם.

ולהאמור, יש כאן שתי דרגות. האחת: עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדלה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה. זו פעולת הקדוש ברוך הוא. ״שלא עשני גוי״. ״והייתם לי סגולה מכל העמים״.

אבל ״ואתם״, מה מוטל עלינו לעשות? ״תהיו לי ממלכת כהנים״ משרתי ה׳ ״וגוי קדוש״. להיות יהודי, בעל מעלה ודרגה, זו כבר עבודתנו שלנו. ואינה נקנית מאליה, אלא בעמל ויגיעה! נמצא שלהיות יהודי זו תביעה!

הסבר נוסף בהבדל בין יהדות לגזענות –

1. כשטען היטלר לעליונותו של הגזע הארי – זה לא עזר לאף אחד, גם אם רצית להתחבר ולהיות חלק מאותו 'גזע עליון' – היו דוחים אותך ואומרים לך אין לך מה לעשות. נולדת נחות ותשאר נחות, וכדאי לחסל אותך שלא תוליד עוד 'נחותים', אלא עדיף שהגזע הארי יפרה וירבה כדי שיוליד בצלמו ובדמותו רח"ל. הם רצחו וחיסלו גם מוגבלים וחולי נפש בגרמניה, לפני שאמצו את הפתרון הסופי כנגד היהודים.

לעומת זאת היהדות מאפשרת לגרים לבוא ולהיות חלק ממנה! היהדות זה מועדון סגור שמוכן לקבל חברים שבאים במגמה אמתית להיות חלק מאתנו! זו גזענות?

שושלת דוד מלך המשיח – בא מגיורת.

רבים מגדולי ישראל ביניהם שמעיה ואבטליון ורבי עקיבא ורבי מאיר הנם בניהם של גרים. ובכ"ז הם מרכזו של עמ"י!

מדוע שפוך חמתך?

1. ואם תאמר מדוע אנו מבקשים [ירמיהו י כה] שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ כִּי אָכְלוּ אֶת יַעֲקֹב וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ:

על מי שפוך חמתך? על נבוכדנצר וטיטוס שהחריבו את ביתינו והגלונו מארצנו, על היטלר ובן לאדן ושותפיו, על חמליניצקי וגדודיו, על חיזבאלה ואחמדינג'ד, ועל שונאי ישראל שבכל דור ודור.

נמשיך בדברי הכוזרי:

דבריו של החבר על כך שישראל הם 'סגולת העמים' מתסיסים את מלך כוזר והוא אומר לו:

רואה אני אותך היהודי מתהפך בדבריך, כי אחרי אשר כבר היה מאמרך נאה, שב להיות פגום!

משיב לו החבר: תן לי לבאר הדברים בהרחבה, ושב הפגום להיות הנאה ביותר.

העולם מתחלק לארבעה חלקים – דומם, צומח, חי, ומדבר. מהי המעלה הגבוה יותר ממעלת המדבר?

מעלת החכמים הגדולים, משיב מלך כוזר.

החבר דוחה את דבריו: אני מדבר על מעלה שהיא דרגה בפני עצמה, כמו שדרגת החי שונה בתכלית מהצומח!

א"כ אין כזה דבר בעולם הגשמי. משיב לו מלך כוזר.

שואל אותו החבר:

 (מא) אמר החבר: ואם ימצא בן אדם אשר יבוא באש ולא תשרפהו ויעמוד זמן רב בלי מאכל ולא ירעב, ובעור פניו יקרן אור שאין העין יכולה לעמד בו, ולא יחלה ולא יחלש עד שבהגיעו לאחרית ימיו ימות לרצונו כמי שיעלה על מטתו לישון ביום ידוע ובשעה ידועה, ונוסף על כל אלה ידע תעלומות מה שהיה ומה שיהיה, האין מדרגה זו נבדלת הבדל עצמי ממדרגת בני אדם?

אכן מודה הכוזרי – אם יש כזו מדרגה אלקית מלאכית היא, והיא אכן דרגה בפני עצמה.

משיב לו החבר: זהו משה רבינו. ואלה מעט משבחיו ותאריו, דבר שאין עליו חולק.

כאן הוא 'עוקץ' את שאר הדתות, שהרי בנוגע למשה כולם מודים שהוא נביא ה', אך הם הביאו 'תוספות' שלגביהם אין כלל הסכמה.

נשים לב – אמנם החבר דיבר על משה רבינו בלבד, אך כל עם ישראל הם נביאים בפוטנציאל. השכינה שורה בעם ישראל, ואם יקדש האדם עצמו יזכה להגיע לדרגת הנבואה.

נמצא איפוא שישנם חמשה סוגים בבריאה – דומם צומח חי מדבר – וישראל.

הגמרא במסכת כתובות דף סו/ב מספרת:

תנו רבנן מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ושל בית חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.

רש"י ולא כדין מתלין מתלא – ולא כך היו מושלין משל בירושלים: מלח ממון חסר – הרוצה למלוח ממונו כלומר לגרום לו שיתקיים יחסרנו לצדקה תמיד וחסרונו זהו קיומו: ואמרי לה חסד – יעשה ממנו חסד ושל בית אבא לא עשו צדקה כראוי וכלה ממונן בא ז ה ואיבד זה לפי שנתערב בו: חוץ משל חמיה – תוספת שהוסיף לה החתן: ערביים – קרי אומה שפלה ששוכני אהלים הם במדבר:

וצ"ב כשה' מוסר את ישראל ביד אומה שפלה שייך לומר אשריכם ישראל?

מבאר הנצי"ב מוולוז'ין וכך גם מביאים בשם הרב מבריסק, העולם מתחלק לחמש דרגות. דומם צומח חי מדבר ישראל. יש לחקור האם כל דרגה היא הדרגה הפחותה ממנה, אלא שנוסף בה מעלה, או שהיא דרגה בפני עצמה?

לדוגמה– עגלה היא דרגה פחותה, ורכב היא עגלה עם מנוע. תוציא את המנוע תקבל עגלה.

לעומת זאת מטוס היא מעלה בפני עצמה, תוציא את המנוע ולא תקבל עגלה, תקבל גרוטאה שאינה ראויה לכלום.

האם היהודי הוא גוי משודרג, או שהוא דרגה ומהות בפני עצמה?

בענין החי-צומח-והדומם– והמדבר, ניתן להוכיח שכל מעלה היא מעלה בפ"ע, שהרי הצומח כשנעדר ממנו כח הצמיחה אינו חוזר להיות דומם, אלא הפרי נרקב ואף דומם אינו ראוי להיות.

כן החי, כשמת ונרקב אינו חוזר להיות צומח, אלא חוזר להיות נבילה סרוחה שכל אדם מתרחק ממנה, וגרוע מן הצומח שנובל וניתן להיות לידו.

כך גם האדם, כשנעדרת ממנו מעלת המדבר בהיותו חרש אילם אינו שב להיות בהמה, אלא אף פחות ממנה, שחרש אילם הרי הוא כשוטה, חש"ו.

וכך אף הישראל, כאשר הוא מאבד צלם ישראל אינו הופך כגוי, אלא נהיה פחות מן השפלים שבאומות.

צא וראה בכמה בתי מלון ומדינות בעולם אין כניסה לישראלים. ליהודים כן, לישראלים לא. ישראל היא המדינה מס' אחד בעולם באלימות בני נוער!!! כשישראל יורדין יורדין עד תהום. זה העם שהקב"ה הועידו להיות אור לגויים.

זה מצער, אך יש בכך נקודת אור. הדבר מלמד שישראל אינה גוי משודרג, אלא מעלה בפני עצמה, והראיה, כאשר המעלה נעלמת, אנו נהיים פחותים ושפלים מן הגוי.

זה שאומר להם ריב"ז אשריכם ישראל, שכאשר אתם יורדין אתם מגיעים לדרגה כ"כ פחותה להמסר ביד בהמתן של ערביים!

כפיית הר כגיגית

וזה ג"כ הביאור בכפיית הר כגיגית. ישראל עלולים לחשוב שמעלתן תהיה תוספת על מעלת הגוי, אך אם לא יעשו רצונו של מקום ישוב מצבם כגוי, וזה כעין השקעה ללא ריזיקה של הפסד, מקסימום נשוב להיות ככל הגוים.

בא הקב"ה ואמר להם החיבור בינינו מחייב, אם אין אתם מקבלים את התורה אתם בתחתית ההר, נמוך נמוך ממעלת שאר האומות. ולכן ישראל היא האומה הנרדפת ביותר בעולם, ולא היה עם בהיסטוריה שסבל כעם היהודי.

הרב ימשיך לומר אתה בחרתנו??

בשנת 1943 נשלחו אסירים יהודים ממחנה המוות בירקנאו לוורשא כדי לנקות את חורבות הגטו לאחר דיכוי המרד, על קבוצה זו נמנה האדמו"ר מצאנז. עת עמדו על הריסות הגטו פנה אחד האסירים אל האדמו"ר ושאלו בכאב:"רבי… האם תמשיך עוד לומר בתפילתך "אתה בחרתנו"?

השיב לו האדמו"ר: "עד היום לא אמרתי זאת בכוונה הראויה, אולם מעתה כאשר אגיד אתה בחרתנו, אכוון יותר ויותר… מוטב לי להישאר במצבי זה, מאשר להיות כאחד מהם". עכשו אומר זאת ביתר שאת ועז!

אשרי שאני מן הנרדפים ולא מן הרודפים, ההיית מתחלף בחיות טרף אלו?!״.״

במילותיו הקצרות סיכם האדמו"ר מצאנז את תמצית ההבדל בין הגזענות היהודית לזו האחרת, בין החיובית לשלילית, בין זו שהעניקה לעולם את את אושוויץ וטרבלינקה לזו שתרמה לו את "לא תרצח".

מצוות "ונקדשתי בתוך בני ישראל" היא שמגינה על העם היהודי מן ההיבטים השליליים של הגזענות ובכך מכוונת את עליונותו הייחודית אל מטרת הבריאה.

מקור הנשמות

הקב"ה נפח באדם הראשון נשמת חיים. אדה"ר אכל מעץ הדעת ופגם בנשמתו, ובעקבות כך נפלה נשמתו בעמקי הקליפה. נשמת אדה"ר כוללת ששים ריבוא נשמות ישראל שנפגמו בחטאו.

בכל דור יוצאות נשמות מה'גוף' – הוא אדה"ר מחצב כל הנשמות – על מנת לרדת לעולם ולהתתקן מפגמן.

כאשר יושלם התיקון ו'תכלינה כל הנשמות שבגוף' – יבוא משיח בן דוד.

יש לדעת – רק נשמות ישראל היו כלולות באדה"ר. נשמות אומות העולם לא היו כלולות בו, והן מחלק הסטרא אחרא ולכן במעשיהם הרעים אינם פוגמים למעלה, ולא בהם תלוי תיקון העולם כלל ועיקר.

בענין מקור נשמות הגוים לעומת נשמות ישראל כתב הגאון המקובל הרב יעקב הלל שליט"א מאמר ארוך ונביא ממנו את עיקרי מסקנתו [מקבציאל (לה עמ' קב) הוצאת אהבת שלום] וז"ל:

"ונבוא בס״ד לבאר ולסכם עוד ענין זה בארוכה קצת, כיון שהוא מעיקרי ויסודי האמונה, להבדיל בין הטמא והטהור, ובין הקודש לחול, וחיובא רמיא על כל בר ישראל לדעת ולהבין יסודות אלו על בוריין ולא לגמגם בהם, שחלילה לא יהרסו עיקרי הדת ותורת אמת בטשטוש וערבוב גבולי הקדושה והטומאה, שזה לעומת זה עשאם האלקים. ונבאר הדברים גם על פי דברי רבותינו המקובלים.

הנה, כאשר ברא הקב"ה את אדם הראשון, וצבר עפרו מארבע כנפות הארץ (סנהדרין ל״ח.), אז נפח בו כביכול, נשמה טהורה, וכמ״ש (בראשית ב׳ ז׳) 'ויפח באפיו נשמת חיים'. וכמו שאמרו (עיין רמב״ן בראשית ב׳ ד, ובתניא ח״א פ״ב ועוד, עפ״י הזוהר בכמה מקומות, ראה ח״ג דף מ״ו ע״ב, ומדרש הנעלם פרשת בראשית מאמר תוצא הארץ נפש חיה) 'מאן דנפח מדיליה ומתוכיותיה נפח'. ועל נשמה זו אמרו (על פי איוב ל״א ב׳): נשמת ישראל חלק אלוה ממעל.

והנה, אותה נשמה קדושה וגדולה דאדה״ר, היתה כוללת כל ששים רבוא נשמות של ישראל. והששים רבוא נשמות, הן כלליות, אבל הן מתחלקות כל אחת לאלפים ולרבבות ולרבי רבבות של ניצוצות פרטיות, וכולן נשמות של ישראל המתגלגלות ובאות לעולם להתתקן בקיום המצוות בכל דור ודור (עיין שער הגלגולים הקדמה י״א). אולם, בתחילה כשנברא אדה״ר, היו במציאות רק נשמות ישראל, ואילו נשמות אומות העולם נתהוו רק אחר כך כתוצאה מחטא עץ הדעת, כן כתב רבינו האר׳׳י ז״ל בספר הליקוטים (על תהלים פרק ל״ב), ובספר ליקוטי תורה שם, ובספר הגלגולים (פרק נ״ח).

ומכאן למד רבינו הרמח״ל ז״ל מ״ש בספרו דרך ה׳ שישראל הם ״המין האנושי מצד שורשו האמיתי כאדה״ר לפני החטא״. ואילו הגוים הם ״מין אנושות שפלה שלא היה צריך שימצא בעולם לולי לא חטא אדה״ר״, ודו״ק. [עי' בביאור הרד"ק עה"פ (ישעיהו מ-טו) 'הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ': הן גוים – '…והלא כולם הן לפניו כמו הטפה מדלי, שהוא דבר מועט כנגד מי הדלי, או כשחק מאזנים – שהוא דבר מועט מן המעט, כי בנפיחה מעוטה יצא העפר הדק ההוא אשר במאזנים"].

ועיין בספר הפרדס לרמ״ק ז״ל (שער י״ג פרק גי) שכתב גם כן שאדם הראשון נברא בסוד כתנות אור (באל״ף) הרומז לאחדות ה׳ ויחודו, פירוש שכל הנשמות שבו היו קדושות, חלק אלוה ממעל, ממה דנפח ביה קב״ה. אולם לאחר שחטא, הוליד נשמות רעות מהסטרא דמסאבותא. ועד זמן אברהם ע״ה לא חלקם הקב״ה לשני אוצרות נפרדים. ואחר שבחר באברהם, אז חילקם לשני גופים, נשמות הטהורות לישראל, והטמאות לאומות העולם. ועיין בשמחת הרגל לג״ע החיד״א ז״ל… שהביא מדברי התוספות (עבודה זרה דף ה׳ ע״א ד״ה אין בן דוד בא) בשם רבינו אלחנן דנשמות של ישראל ושל עכו"ם אינן בגוף אחד ודו"ק. ועיין באור החיים הקדוש דברים ל"ב ח' שכתב שמעיקרא בראם כשני אילנות, אחד טהור של אדה"ר, ואחד טמא של ס"מ. ועל ידי חטא אדה"ר נתערבו והתחילו לצאת גם מאדה"ר נשמות רעות וטמאות עי"ש.

והנה לאחר שחטא אדה"ר נסתלקו ונתפזרו חלקי הנשמות שבו ומהם שנשקעו בבורות נשברים [עיין שער הגלגולים הקדמה ג' ד"ה דע] ובתחילה היו באות ומתגלגלות בגויי הארץ כמו שכתב האר"י ז"ל [בשער הפסוקים פרשת שמות ובשער הכוונות ריש דרושי הפסח ובשער הגלגולים בכמה מקומות] שהנשמות של ישראל בתחילה נתגלגלו בדור המבול ובדור הפלגה ובדור סדום והיו חוטאים ובאים כו' [א.ה. עי' בפרק סוד גלות מצרים וחטא אדה"ר עמ' 301] אולם כאשר בחר הקב"ה באברהם אבינו, משם ואילך ייחד כל אותן נשמות ישראל בפרטי פרטיהן, שהיו כלולות בתחילה באדה"ר, שיושרשו מעתה כולם רק באברהם וממנו יתפשטו בבניו אחריו במשך כל הדורות עד שיתוקנו.

אולם זה לעומת זה עשה האלקים וברא הקב"ה לאחר חטא אדה"ר גם אדם דקליפה אדם דבליעל והוא מקביל בכל פרטיו לאדם דעולמות הקדושה והוא הקליפה החיצונה לכל העולמות דקדושה [עיין שערי קדושה למהרח"ו ז"ל ח"ג ש"ב] ומאדם זה דקליפה נמשכו נשמותיהן של הגוים כמ"ש על בלעם [במדבר כ"ד ט"ז] ויודע דעת עליון ואמרו חז"ל [ספרי פרשת וזאת הברכה] פיסקא ט"ז ששקול היה בלעם כמשה באומות העולם והיינו שהיה מושרש בדעת עליון דקליפה לעומת משה שהיה מושרש בדעת עליון דקדושה [עיין שער הפסוקים פרשת שמות דף כ"א ע"ב וע"ג].

אולם, אילן הטמא הזה וכל ענפיו ופרטיו אין לו תיקון והשתלמות לעולם הבא, אלא תיקונו היא שריפתו, כמו אילן אשירה, וכמ״ש (בסידור ר״ה ויוה׳׳כ): ״וכל הרשעה כעשן תכלה״, וכמ״ש ״בלע המות לנצח״ (ישעיה כ״ה ח׳). וכל עניינם של הקליפות ואומות העולם, והיצר הרע, להיותם מצויִין בעולם, הוא רק כדי להיות כנסיון לישראל עושי דברו יתברך, ולהביא עליהם פורעניות וצרות כאשר עוברים על דברי תורה ב״מ.

אולם, הם והשטן ראש לאומותם, יתבטלו לעתיד כאשר יתוקן העולם במלכות שדי. ורק השורש העליון שלהם, יומתק ויוכנע במקורו בסוד (דברים ל״ב ל״ג־ל״ד): 'וראש פתנים אכזר הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי'. וכענין שאמרו חז״ל (פרקי דרבי אליעזר פרק ל״ח) על קבורת ראשו של עשיו במערת המכפלה, (עיין רוח חיים על משנת כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא)". עכ"ל הרב יעקב הלל שליט"א. ע"ש שהאריך עוד

השר מונטיפיורי

השר הצדיק סיר משה מונטיפירוי, שר האוצר בממשלת אנגליה, גדול ליהודים ורצוי לרב אחיו, נשאל בפרלמנט הבריטי: ״האין זה קשה להיות יהודי שומר תורה ומצוות?״

וענה תשובה נצחת: ״אם זה קשה ואם לאו, זה עדיף מאשר לא להיות יהודי שומר תורה ומצוות!״ הן מברכים אנו בשם ובמלכות ״שלא עשני גוי״!

על אחת כמה וכמה שכאשר מתקלפת מסכת הנימוסים ושכבת התרבות השטחית מתגלה מהותם האמתית, חיות אדם חסרות מעצורים. מדברים על אכזריות הגרמנים. האם הפולנים לא כלאו יהודים בבתי כנסיות והעלום באש, על נשיהם וטפם? האם האוקראינים לא ערפו ראשי יהודים באתי חפירה. וכשחוקר רוסי הכני עד זוב דם בנסיון לחלץ ממני הודאה כוזבת, שאלתיו: ״כמה מהמכות היו במסגרת תפקידך וכמה משום שאני יהודי?״ ושתק במבוכה, בשתיקה כהודאה

*

שבת שובה – נעשית לו כהיתר

['איזהו חכם' והגדת + שפתי חיים + תוספות]

עברנו את ר"ה, ואנו בעשרת ימי תשובה. אנו מקבלים קבלות, מתחזקים, ומשום מה מוצאים את עצמנו בכל סוף שנה שוב בנקודת ההתחלה – ללא התקדמות וללא תזוזה. מדוע? מה קורה לנו?

בפרשתינו נאמר: "הלה׳ תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם״ (דברים לב)

צריך להבין – מה הביטוי "לא חכם"? מדוע לא אמר "טיפש" או "סכל"? ועוד – לאחר 'שבח' כזה של "נבל" – "לא חכם" נשמע כקומפלימנט… הרי אנו לא אומרים "פלוני מושחת וגם לא מנומס"…

רש"י מסביר "ולא חכם – להבין את הנולדות". כי ״איזהו חכם, הרואה את הנולד״ (תמיד לב ע״א. באבות לא כתיב איזהו חכם וכו' אלא איזוהי דרך ישרה כו' הרואה את הנולד).

מה כוונת הדברים?

שנינו (במסכת סוכה נב ע״א): לעתיד לבוא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה –

ולא מובן. הלא כולם עומדים שם כאחד, צדיקים ורשעים צופים באותו יצר הרע המובל לשחיטה. כיצד יתכן שאלו רואים אותו כך ואלו רואים אותו כך? –

ומי מהם צודק, הצדיקים או הרשעים. מה הוא באמת, הר או חוט שערה?

וגם – לכאורה הרי ההיפך הוא הנכון – לצדיק הוא נדמה כחוט השערה, שהרי התגבר עליו בקלות,

ולרשע – כהר גבוה – שהרי התקשה להתמודד עמו וחש שהוא מטפס על הר עצום!?

ואמר הסבא [מנובהרדוק] זצ״ל: הוא הר, המורכב מחוטי שערות! כמה נפלא, כמה מרעיש!

״היצר הרע, תחלתו כחוט של עכביש, ולבסוף [כשהאדם נמשך אחריו מעט, מתגבר והולך בו (רש״י)] דומה כעבותות העגלה. שנאמר (ישעיה ה, יח): הוי מושכי העוון בחבלי השוא, וכעבות העגלה חטאה״ (סכה נב ע״א).

תחלתו כסיב דק, וסופו כעבותות העגלה, שבכוחם למשוך עגלה מלאה. וממה עשויים העבותות? מסיבים שזורים!

עבר אדם עבירה, נוראה ואימה: ״כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין, וקשורה בו ככלב (סוטה ג ע״ב. עבודה זרה ה ע״א). ימהר, וישוב בתשובה –

אבל כיון שעבר ושנה, נעשית לו כהיתר (קדושין כ ע״א) ושוב לא ישוב בתשובה (מועד קטן כז ע״ב, יומא פז ע״ב)! וכי מי ישוב בתשובה על דבר מותר?!

ובפעם השלישית, אמרו בנובהרדוק, כבר נעשית לו כמצוה!…

ההבדל הוא שהצדיק הבין כבר מהתחלה שמהחוט הדק הזה עוד יצמח הר גבוה של חוטים, והוא ממהר לקרעו כבר מתחילה, כי נדמה לו כבר מעכשיו כהר גבוהה! הוא יודע כיצד זה יסתיים!

אך הרשע – לא רואה את הסוף, ונכשל, ולבסוף יבין – איזה שוטה, זה היה בסה"כ חוט השערה, כיצד לא התגברת??

ו״איזהו חכם, הרואה את הנולד״. מבין ש״כך דרכו של היצר הרע. היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה, והולך ועובד״ (שבת קה ע״ב).

לאור זאת הדבר מובן הקשר בין "נבל" ל"לא חכם" – הא בהא תליא, שהרואה את הנולד לא יהיה נבל. הוא מראש צופה את הקלקול העתידי, ועוצר מלכתחילה!!

החכם פורש – עוד לפני שיהיה נבל!! ומי שלא – הופך להיות נבל, מפני שלא היה "חכם" לראות הנולד!

כפה עליהם הר כגיגית

ואמר הסבא [מנובהרדוק] זצ״ל, שזהו שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא הר כגיגית במתן תורה (שבת פח ע״א). הראה להם במוחש שחייבים לקיים כל המצוות ולהמנע מכל העברות, כי אם יתפתו ולו כחוט השערה, יכנסו לסחרור שסופו מי ישורנו!

כמה עמקו דברי חכמים: ״אמר להם, אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם״ (שבת, שם). לא מובן. ראוי היה לומר: ״פה תהא קבורתכם״! אבל כעת זה רק חוט שערה, והיום ייאמר עשה כך ומחר עשה כך, עד שיהיה כהר, ואז, שם תהא קבורתכם!

החכם לא מגיע לכך – הוא עוצר מראש! מעשה שהיה בירושלים של מעלה שופך אור כיצד התייחסו אז ל"התחלה" של פיתוי היצר

מפת משי לא מוסיפה יראת שמים מסופר על רבי פסח שהיה גדול בתורה, ומקצועו היה בעיקר שימוש תלמידי חכמים, הוא התקשר במיוחד למגיד מוילקומיר. רוב היממה שהו זה אצל זה, וכל לילה ערכו יחדיו תיקון חצות ליד הכותל, ולמדו ועסקו יחדיו בהלכה. והנה באחד הימים, הרגיש רבי פסח, כי פני המגיד אינם כתמול שלשום, ויותר על כן, מרבה המגיד לצטט לפניו בכל יום מאמרי חכמינו המדברים בגנות המותרות ובעניני העולם הזה, וכיצד דברים אלו עלולים להעביר את האדם על דעתו ודעת קונו. ויותר מזה, עלולים להמיט שואה על עיר הקודש כולה.

רבי פסח, למרות שאימץ את מחשבתו, לא הצליח לרדת לסוף דעתו. היכן המותרות שראה המגיד בביתו? — שאל את עצמו כמה פעמים ביום. הריני חי בדחקות איומה, בשר ודגים עולים על שולחני רק כדי טעימה בשבת ויום טוב. ילדי לבושים טלאים, דירתי כולה ריקה מרהיטים, היכן המותרות?

כאב לבו מאד, עד שהחליט להעיז לשאול, היה זה ביום אחד אחר שיעורם בגמרא, כאשר המגיד ציטט לפניו את דברי המהרש״א על מאמר חכמינו (ברכות נז:), שלשה דברים מרחיבים דעתו של אדם, (שכתב שם בזה הלשון: היינו שיהיה דעתו ונפשו רחבה לחזר אחר תענוגי עולם הזה, כמו שאמרו בבלעם ונפשו רחבה), וחכמינו סיפרו לנו את הדברים, שנדע להזהר מהם.

פרץ רבי פסח בבכי ושאל: רבי! על מה מכוונים דבריו בענין המותרות? וכי אלו מותרות ראה בביתי? — אוציאם מיד! לפני שבועיים בראש חודש — הסביר המגיד — כאשר הייתי בביתך, נבהלתי לראות שהשולחן מכוסה במפת משי, הכך נאה לתלמיד חכם וירא שמים? הלא ידעת את דברי חכמינו על היצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ומחר עשה כך. העלה בדעתך כמה חילול השם יש בדבר זה. המילים ״חילול ה"׳ יצאו מפי המגיד, ופני רבי פסח חפו.

בשברון לב סיפר את סיפור מפת המשי: לפני שנים רבות בעת ששימש בנערותו כשמש בבית המדרש בקובנא, חלה אחד הפרנסים, ותקופה ארוכה התנדב רבי פסח לבוא לביתו, וללמוד אתו שעתיים בכל יום פרקי משניות, פרשת השבוע ותהילים. כאשר הבריא הפרנס, הפציר ברבי פסח שיקבל שכר הגון, אך הלה סירב, בינתיים עלה לארץ ישראל, הפרנס חזר לעסקיו, והענין נשכח מן הלב.

והנה, לפני כחודש, מקבל רבי פסח חבילה מקובנא. בחבילה היתה מפת משי יקרה בצירוף מכתב מבניו של אותו פרנס: "בהיות כי אבינו נפטר, והוא בצוואתו הוריש לרבי פסח את המפה, תמורת מסירותו אליו בימי חוליו לפני שלושים שנה, מבקשים אנו ממנו, לסייע בידינו לקיים את דברי המת, לקבל את המתנה ולפרוש על שולחנו בעיר הקדש״. אשתו הצדקנית של רבי פסח סירבה: לשם מה לנו מפת משי? האם תוסיף לנו יראת שמים? או חכמת התורה לבנינו? וכמעט שהחליטה להחזיר את המתנה לקובנא, אך רבי פסח עיכב בעדה: היתכן לבייש את בני המשפחה המתאבלים על אביהם? היתכן שלא לקיים את דברי המת?

המגיד שמע את דבר המעשה ולא השתכנע. הלכו לבוררות אצל רבי שמואל מסלנט — רבה של ירושלים. לאחר שעה ארוכה של התדיינות פסק: ״ישנם צדדים לכאן ולכאן. קיום דברי המת, דבר גדול הוא. הלבנת פנים, חמורה היא מאד, אולי יוודע למשפחה בקובנא שהמפה אינה בשימוש. ואילו חילול השם של החדרת מותרות לעיר הקודש — נורא ואיום״. אלא שכרגיל, גם הפעם עמדה לו חכמתו הגדולה של רבי שמואל, והוא פסק: ״מפת המשי תהיה הלאה פרושה על השולחן, אך עליה יפרשו מפה פשוטה אשר תכסה את גנאי המותרות בעיר הקודש…"

הם הבינו לאן מותרות יכולות להוביל…

כמעשה ברב הקהילה והכובע

שמעתי, שפרנסי קהלה עלו אל הרב. הודיעו שנדברו עם בעל חנות הכובעים. הרב יכנס ויבחר לעצמו מגבעת מהודרת, תשורת הוקרה מהקהילה. הרב חובש את המגבעת שהוריו המנוחים קנו לו לחופתו, לא תואר ולא הדר לה, הם מתביישים לראותו בה. החליטו לממן קניית מגבעת חדשה.

ענה שהיוזמה מחממת את לבו, הוא מוקיר אותה מאד, והרי הוא כאלו התקבל, אבל ירשוהו נא להמשיך ולחבוש את מגבעתו…

הבינו, והתכוננו גם לזה: אם הרב בגדר ״שונא מתנות יחיה״, ישלם סכום סמלי של עשרה שקלים…

חייך: ״יודע אני שהמגבעת נראית זוועה, ואני מוכן לשלם את מחירה המלא של מגבעת חדשה, ויש באפשרותי. אבל בסופו של דבר תעלה לי מיליון, ומיליון אינה שוה״…

מיליון?! על מה הוא מדבר!

״אסביר לכם״, אמר הרב. ״ארכוש מגבעת נאה ומהודדת, ואראה בה נלעג ומשונה: חליפה כה מהוהה ישנה נושנה ומגבעת כה הדורה, ממש נזם זהב באף אתם יודעים מי.

אין ברירה, איני רוצה להראות נלעג, ואפנה לקנות גם חליפה. ומה, מתחתיה יצוצו הנעלים המרופטות ומעוקמות? נקנה גם נעלים חדשות. נו, רק זה חסר לי, שאראה כמלך ביפיו והרבנית תשתרך בשמלתה הישנה. הן משנה מפורשת היא, שהאשה קודמת לאיש לכסות (הוריות יג ע״א).

ועכשו, תארו לכם: עומדים הרב והרבנית הדורים בלבושם, וישבו על הכסאות המרופטים והצולעים, ויסבו לשולחן הרעוע? אין בעיה, קונים כסאות נוחים ושולחן חדש. ואם אינם תואמים לארון הספרים המרכב מלוחי ארזים, קונים ארון ספרים מהודר, בעל דלתות זכוכית. אמת, צורם הניגוד בין אריחי הרצפה השחוקים לריהוט הנאה, אבל אפשר להסוותו בשטיח מקיר לקיר. כמה זה עלה לי, עד עכשיו?״

הפרנסים בקיאים בחשבון, זה עולמם. כמה עשרות אלפים, לא נורא. וזה כדאי, באמת כדאי להחליף את הסלון, כבוד התורה. רואים הם בעיני רוחם את הסלון המהדר – ״וכעת, בואו אתי. הכנסו למטבח.

כשיש כזה סלון, אפשר להשאירו כך?!״ סקרו, והאחד אמר: ״האמת? לא כדאי להשקיע. כדאי כבר להחליף דירה״.

״לכך התכונתי״, אמר הרב, ״הרשו לי להשאר עם הכובע הישן״… והאמת, שאנחנו מוכנים גם להחליף דירה, למה לא –

חושים בן דן

וזה ענין הימים הנוראים – נזכיר את הספור (סוטה יג ע״א) שארע בהלויתו של יעקב אבינו: כיון להגיעו למערת המכפלה בא עשו ועכבם. אמר להם: ״קרית הארבע היא חברון״ (לה, כז), במערת המכפלה מקום לארבעה זוגות. אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה. נותרו שני מקומות. יעקב קבר את לאה, והמקום הנותר שלי הוא. אמרו לו: מכרתו.

אמר להם: את חלק בכורתי מכרתי, אבל נשאר חלקי כאח רגיל. אמרו לו: את חלקך במערת המכפלה מכרת, שנאמר: ״בקברי אשר כריתי לי [בארץ כנען, שמה תקברני״] (בראשית נ. ה), ו'כירה׳ לשון מכירה ונטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי ואמר לעשו:

טל זה בשביל חלקך במערה (רש״י, שם)]. אמר להם: הראו לי שטר מכירה.

אמרו לו: השטר במצרים. ומי ילך להביאו, ילך נפתלי המהיר כאילה, שנאמר: ״נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר״ (בראשית מט, כא), אמרי ספר.

היה שם חושים בן דן, ואזניו כבדו משמיע. ראה שמתעכבים. תמה: מה הענין?

אמרו לו: אדם זה מעכב עד שישוב נפתלי מארץ מצרים. אמר להם: ועד שישוב נפתלי מארץ מצרים יהא אבי אבא מטל בבזיון? נטל אלה ומחץ את מוחו, והתאפשרה קבורתו של יעקוב. זהו שהתנבאה רבקה: ״למה אשכל גם שניכם יום אחד״ (בראשית כז, מה).

תמה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל: ״במקום גדולים אל תעמוד״ (משלי כה). היו שם שבטי יה, אביו של חושים ודודיו. כלם עומדים וממתינים בסבלנות. מדוע הוא שהתעורר לשאול: וכי עד שישוב נפתלי יהא יעקב אבינו מוטל בבזיון? –

הלא אין זו אלא רשעות לשמה, הלא עשו קבל מלוא הכד כסף וזהב, ומכר, ואישר בשטר. איזו חוצפה היא מצדו לעכב את הקבורה! מדוע כלם שתקו, וחושים מחה?

[נבאר את הענין על ידי מעשה –

פעם שיחקה חבורה של צפרדעים ליד בור עמוק. לפתע נפלו כמה מהן לתוך הבור. הן ניסו בכל כוחן לצאת מן הבור… הם קפצו לגובה וקפצו וניתרו וניתרו – אבל ללא הצלחה. הבור היה עמוק מדי!

עמדו חברותיהן הצפרדעים מסביב לבור וקראו למטה אל הנופלות שבבור: "חבל על הכוחות שלכן, לא תצליחו לקפוץ גבוה מספיק ולצאת מהבור! עדיף שתוותרו!"

ואכן כמה מהן התייאשו, תש כוחן, הפסיקו לקפוץ ושקעו וטבעו בבוץ שבבור.

אך צפרדע אחת לא הפסיקה לנסות. היא קפצה וניתרה ללא הרף, מתעלמת לחלוטין מזעקות חברותיה, עד ש… פעם אחת הצליחה לנתר גבוה-גבוה-גבוה ויצאה מן הבור.

שמחו הצפרדעים מאוד שחברתן ניצלה, אך הם גם התפלאו מאוד. הן שאלו אותה: "למה המשכת לקפוץ ולנתר? הרי אמרנו לך שלא תצליחי לצאת מן הבור… הרי ראית שצדקנו, חברותייך טבעו"

להפתעתן – הצפרדע הסנובית הלכה לה מעדנות ואפילו לא הגיבה לשאלתן. הן כעסו, אך אחת מהצפרדעים עמדה מיד על הענין – חבר'ה – הצפרדע הזו חירשת!!

מה שהתברר הוא שהיא ראתה ההיפך ממה שראו ושמעו חברותיה ז"ל…

מה ראתה הצפרדע החירשת? – היא ראתה את חברותיה הצפרדעים עומדות מסביב לבור קופצות ו… מעודדות אותה. הרי היא לא שמעה את מילותיהן… זה נסך בה כוחות! אך חברותיה שמעו מילות של יאוש – וזה קבר אותן…

זו גם התשובה בנוגע לעניינו – מדוע חושים בן דן היחיד שמגיב??

והתשובה: שהיה חרש.

אלו היה עשו בא וחוסם את הפתח, היו מסלקים אותו, פוצעים את מוחו. אבל הוא רק טען טענה, וענו לו. סתר את התשובה, והפריכו את דבריו: מכרת את חלקך בכסף מלא. ביקש לראות את השטר. איננו עמנו. היכן הוא, במצרים. אז תביאו ונראה, שלחו את נפתלי. מה ארע כאן? היה משא ומתן ודין ודברים, עד ששלחו את נפתלי, יעקוב אבינו ממתין… "נכנסו עמו בטוען ונטען".

חושים היה חרש. לא שמע את הויכוח. ראה רק את התוצאה, ונחרד:

אבי אבא מטל בבזיון!

זהו שאמר שלמה המלך: ״בני, אם יפתוך חטאים אל תובא״ (מקולי א, י). פרש האלשיך הקדוש: אל תסכים להכנס עמם בדברים! וב״אור החיים״ הקדוש (ויקרא יח, כ): אל תכנס עם פתוייך בטוען ונטען כי מחוט שערה לחוט שערה, ומי יודע היכן תמצא עצמך לבסוף!

הלא זה מה שארע לנו בשנה האחרונה –

צחורים וזכים כשלג יצאנו מיום הכפורים שעבר, ובת קול הכריזה: ״לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה ה׳ את מעשיך״ (קהלת ט), והסתופפנו בצלא דמהימנותא בסכות ושמחנו בשמחת התורה –

ואיך הגענו למצב בו אנו מצויים היום, איך נקברנו תחת ההר?! כי הדרדרנו מחוט שערה לחוט שערה…

נעשה עצמנו כחושים בן דן, נתנתק משרשרת הגלישה ונסתכל במצבנו בעין פקוחה. איך אנו עצמנו מוטלים, ובבזיון. נקח אלה ונפצפץ את היצר!

סיפר הגר"ר בנגיס, ראב"ד העדה החרדית, שהיה גאון עצום, [רק לדוגמא פ"א הגרש"ז אוירבך בנערותו ציטט לפניו קצוה"ח והרב תיקן אותו מעט, והוא עמד על שלו, הביאו ספר וראו שאכן הגר"ר צדק… וזה הגם שאני עיינתי בזה לאחרונה בהכיני את השיעור… אמר לו הרב בנגיס אין זה מפני שאני עילוי ממך או זכרן ממך, אלא דע לך שחזרתי על קצוה"ח ארבע מאות פעמים! ופ"א עשה מסיבת סיום הש"ס, ושאלוהו הרי מעולם לא עשה מסיבת סיום הגם שסיים את הש"ס למעלה ממאה פעמים! והשיב שזו פעם מיוחדת, שבה סיים הש"ס רק מהדקות הבודדות שבהן בתור רב היה ממתין בסנדקאות ובחופה או בלוויה כו' ומדקות לימוד אלה השלים ש"ס שלם!!!] שבנערותו פ"א הוצרך לתקן דבר מה בביתו, ולקח מברג וברגים ותיקן, וחשתי אז הנאה כל כך גדולה להתעסק ב'דברים טכניים' שחשתי שאם אעשה זאת עוד פעם – אני כבר אהיה נגר ולא ת"ח… וגדרתי את עצמי ואמרתי – אני יותר לא מתקן שום דבר! ואכן גדל כאמור לאילנא רברבא!

הרי שחכמת האדם היא מיד אחר שמרגיש שנמשך אחר העבירה – לברוח לפני שחוט השערה יהפוך לעבות העגלה!!

כשלא עוצרים בזמן – "מתמכרים"!! כח ה"נעשית לו כהיתר" [משפתי חיים מועדים ח"א עמ' יט]

״בא וראה כמה קשה אבָקָהּ של שביעית, אדם נושא ונותן כפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר: בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו, וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד, לא הרגיש – פרש״י: לא שם לבו לפורענות הבא עליו לחזור בו מעבירה שבידו – לסוף מוכר את שדותיו שנאמר כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, לא באת לידו – אם עדיין לא עשה תשובה – עד שמוכר את ביתו שנאמר כי ימכור בית מושב עיר חומה… לא באת

לידו עד שמוכר את בתו… לא באת לידו עד שלוה ברבית… לא באת לידו עד שמוכר את עצמו… כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעכו״ם עצמה – פרש״י: לחטוב עצים ושאר צרכיה ולא לשם אלהות (קידושין כ.).

הסיבה לתחילת התדרדרותו היתה עשיית סחורה בפירות שביעית, אבל מה הביא אותו להדרדרות חמורה עד דיוטא תחתונה, להגיע למצב שנאלץ למכור עצמו לשמש לעכו״ם? משום שלא שב בתשובה!

משמים מייסרים אותו, רודפת אותו פורענות אחר פורענות, נאלץ למכור ביתו, בתו, שדה אחוזתו, מעוררים

אותו משמים לשוב בתשובה, ובכל זאת עומד הוא במרדו ובעקשנותו, אינו מתעורר לשוב מתוך היסורים, הוא רואה בכל הפורענויות הבאות עליו כמקרים בלבד, ואינו קולט את הרמזים המעוררים אותו לתשובה.

ההבדל בין אחר פורענות ראשונה – לאחר פורענות שניה

הגמ׳ שואלת מדוע אחר פורענות הראשונה שמכר את מטלטליו, נאמר ״לא הרגיש לסוף מוכר שדותיו״ לעומת פעם שניה שנאמר בה: ״לא באת לידו"?

לא הרגיש פירושו לא הרגיש את העונש משמים המרמז לו ומעורר אותו לשוב בתשובה, באשר התייחס למכירת מטלטליו כדבר מקריי ולא כפורענות, ומתוך כך נגרר לפורענות נוספת – מוכר את שדותיו. ואילו לאחר שנתייסר בפורענות השניה נאמר: ״לא באת לידו עד שמוכר את ביתו״, פרש״י היינו ״שלא תבוא לידו – האפשרות – שישוב בתשובה עד שיקבל עליו עוד פורענות״ ־ שמוכר את ביתו.

ומתרצת הגמ': ״כדרב הונא, דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה לו סלקא דעתך, אלא נעשית לו כהיתר.

רש״י מוסיף לדייק שקיים הבדל נוסף, שבפעם הראשונה נאמר: ״לא הרגיש לבסוף מוכר שדותיו״ ־ דהיינו אינו בהכרח שיבוא לפורענות נוספת זו,

ורק אם לא ירגיש את מצפונו המעוררו לשוב בתשובה, אזי יבוא לפורענות נוספת – ימכור את שדותיו,

ואילו בפעם השניה נאמר: ״לא באת לידו עד שמוכר ביתו״, דהיינו ממילא הוא יבוא לידי פורענות זו, שיבוא להדרדרות נוספת עד כדי שלא תבוא לידו האפשרות לעשות תשובה, עד שיהיה נאלץ למכור גם את ביתו.

ולמה זה כך שאחרי פורענות השניה המצב מעצמו יביא אותו להתדרדרות נוספת, עד כדי כך שנשללת ממנו נקודת הבחירה, ואף מונעים ממנו משמים הרהור תשובה?

מיתת המצפון

ביאור הדברים: האדם נברא עם רגשות פנימיים אשר נקראים בשם ״מצפון".

דהיינו שמבצע את מעשיו על פי מצפונו, וכשהאדם נכשל בחטא הרי המצפון זועק מתוך פנימיותו של האדם לתקן את חטאיו לשוב בתשובה, ולהתאים את מעשיו עם פנימיותו, ברם כמובן שצריך אוזן שומעת לשמוע את זעקת המצפון, האדם גם עלול להתעלם ולהשתיק את זעקת המצפון, אבל עכ׳׳פ בפעם הראשונה שאדם נכשל בחטא, הרי מצפונו תובע וזועק, ומייסר אותו לשוב בתשובה.

אמנם כשהאדם באמת התעלם מזעקת המצפון, שוב אינו מרגיש את המצפון המייסרו ומעוררו לשוב בתשובה, ואדרבה שב הוא אל חטאיו בשנית, אזי החטא בפעם השניה המית את המצפון, מעתה המצפון איננו זועק ומעורר, המצפון כבר איננו תובע אותו – הוא כבר מת!

לאחר שנכשל ובאה עליו פורענות הראשונה נאמר: ״לא הרגיש לסוף מוכר שדותיו״ כלומר, שלא הרגיש לשמוע את זעקת המצפון המעוררו ומייסרו לשוב בתשובה, לסוף נאלץ למכור שדותיו.

ברם כשהמצפון חי עדיין בפנימיותו, יש עדיין תקוה לתיקון שתבוא מתוך פנימיותו, בכך שאוזנו תהיה כרויה לשמוע

ולהתעורר ולשוב בתשובה, להתאים את מעשיו עם פנימיותו, ועדיין לא אבדה תקוה.

אבל אחרי שהוסיף לחטוא ובאה עליו פורענות שניה, השונה בחטאו, החטא נעשה לו כהיתר ממש, מעתה אינו יכול שוב לשמוע כבר את זעקת המצפון,

המצפון הזועק מתוך פנימיותו של אדם להניאו ממעשיו להביאו להרהור תשובה – כבר מת! איננו מסוגל להרגיש שמעשיו אינן תואמים עם רגשותיו הפנימיות.

מהתדרדרות איטית – ניתן להגיע גם לרצח!

ב1961 החליטו לעשות ניסוי באוניברסיטת ייל על נכונות אנשים להקשיב לאנשי סמכות. הניסוי הגיע בשביל לבדוק בעצם עד כמה קל לאיש סמכות להורות לאנשים לעשות דברים בלי שישאלו שאלות או תופעל מחשבה. הניסוי התבצע בשביל להבין טוב יותר את הסיבה לשואה על ידי הגרמנים. שם הניסוי הוא ניסוי מילגראהם, אשר התבצע על ידי סטנלי מילגראהם.

הניסוי התבצע בצורה הבאה: יש נסיין, יש מורה ויש לומד. הנסיין והלומד הם שתולים של הניסוי, אבל המורה הוא מי שהניסוי מתבצע עליו, אבל הוא לא יודע על כך.

לוקחים את הנסיין והמורה לחדר אחד, ואת הלומד לחדר אחר. המורה צריך לשאול שאלות את הלומד, וכל פעם שהוא עונה תשובה לא נכונה צריך לתת לו מכות חשמל. כל שגיאה מעלה את עצמת החשמל מכמות לא מזיקה בכלל עד לכמות שיכולה להרוג. ללומד יש זמן מוגבל לענות על כל שאלה ובמידה והוא חורג מהזמן, זה כאילו שהוא ענה על תשובה לא נכונה.

בניסוי הרשמי, כ65 אחוז מכלל המורים הגיעו למצב בו הלומד מת להם ממכת חשמל, וזה כי הנסיין לבש חלוק לבן ואמר להם כל פעם להמשיך כאשר הוא ראה אותם מהססים. בניסוי הזה, רק אדם אחד לא היה מוכן לתת מכת חשמל שיכולה לגרום לנזק (אבל לא להרוג). בעוד שהרבה אנשים לא הרגישו בנוח, כאשר הדמות עם החלוק הלבן אמר להם להמשיך, הם המשיכו.

הניסוי מלמד שיחסית מעט מאוד אנשים עוצרים באמת לשאול שאלות כאשר יש מישהו עם סמכות לידם. הרבה אנשים לא הסכימו עם תוצאות הניסוי, והיו כמה וכמה שיחזורים שלו וכולם הציגו תוצאות דומות מאוד.

הניסוי גם מלמד – שאם אדם מתדרדר אט אט – הוא מסוגל להגיע לתוצאות מאד חמורות!

אם היה הנסיין אומר לו מראש – תן לו מכת חשמל שהורגת – הוא לא היה מסכים!

כשאין מצפון המעורר מבפנים – צריך פורענות רח"ל מבחוץ

האפשרות היחידה היא – ״לא באת לידו עד שיקבל עוד פורענות״ דהיינו, אולי יבוא לידו התעוררות מבחוץ ע"י העונשים והיסורים – לשוב בתשובה, מתוך חומרת הפורעניות והיסורים שיזעזעו אותו ויביאוהו להרהור תשובה.

השונה בחטאו – לגביו היא בהרגשה שהותרה לו ממש.

לא בכדי בחר רב הונא להשתמש בלשונו: ״כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו״, ולכאורה למה לא אמר כפירוש הגמ', לא הותרה לו ממש אלא נעשית לו כהיתר,

אמנם רב הונא רצה להדגיש בדבריו את חומרת מעשיו של השונה בחטאו שהותרה לו, אם אינו שומע את זעקת מצפונו, ואינו חש איזו הרגשה שיש עוול במעשיו, לגביו היא הרגשה של הותרה לו ממש! מצפונו כבר מת!

אם האדם העמיק מאד בחטא – לפעמים ההותרה לו כל כך חזק, שגם התעוררות מבחוץ כבר לא עוזרת:

מלכים א פרק יג, א-ו

(א) וְהִנֵּה׀ אִישׁ אֱלֹהִים [הנביא עידו] בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר ה' אֶל־בֵּֽית־אֵל וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִֽיר: (ב) וַיִּקְרָא עַל־הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר ה' וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר ה' הִנֵּֽה־בֵן נוֹלָד לְבֵית־דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת־כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׁרְפוּ עָלֶֽיךָ: (ג) וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר־עָלָֽיו: (ד) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת־דְּבַר אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל־הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵֽית־אֵל וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת־יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר׀ תִּפְשֻׂהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָֽיו: (ה) וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן־הַמִּזְבֵּחַ כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים בִּדְבַר הֽ': (ו) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר׀ אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים חַל־נָא אֶת־פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי וְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי וַיְחַל אִישׁ־הָֽאלקים אֶת־פְּנֵי ה' וַתָּשָׁב יַד־הַמֶּלֶךְ אֵלָיו וַתְּהִי כְּבָרִֽאשֹׁנָֽה:

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא

"ויען המלך ויאמר אל איש האלקים חל נא את פני ה' אלקיך והתפלל בעדי (שם /מלכים א' י"ג/), …אלקיך ולא אלקי… אעפ"כ ויחל איש האלקים את פני ה' ותשב יד המלך אליו ותהי כבראשונה (שם /מלכים א' י"ג/), מה הוא "כבראשונה"? רבי יהודה בר סימון בשם ריב"ל פתח (משלי כז) אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו, אין את מועיל, מה בראשונה עומד ומקריב לע"ג אף בשניה כן":

השונה בחטאו – נענש על המחשבה כמעשה

הכלל ״כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו" אינו מתייחס להתדרדרותו של האדם בלבד, שמעתה היא לגביו בהרגשה שהותרה לו ממש, גם משמים מתייחסים אפילו אל מחשבותיו במבט אחר עם מסקנות שונות מאשר כל

אדם.

וכבר אמרו חז״ל (קידושין מ.): ״מחשבה טובה מצרפה למעשה, שנא׳ אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה׳ ולחושבי שמו, מאי ולחושבי שמו, אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה, שנא׳ אוון אם ראיתי לא ישמע ה׳, ואלא מה אני מקיים הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם? [משמע שנענשים על מחשבה בלבד!?]… עולא אמר כדרב הונא, דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה לו סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר".

פעם דיבר הרב שמחה ברלינגר זצ״ל עם החזו״א בקשר לעירוב, ובאמצע השיחה נפלט מפיו שהרבה מטלטלים ענה לו החזוי׳א, שיש להם היתר של רב הונא, עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. מרן החזו״א כאב לו כאשר ראה שנשים מטיילות
בעגלות ילדים [פרי ברוך עמ' קסג].

כתב בסדר הדורות [יש מביאים כן מהרמ"ע מפאנו]: כיון שאדם עבר עבירה ושנה בה, אח״כ נתגלגל בגוי או בהמה, והיינו שאמרו הותרה לו – מפני שמתגלגל בגוי.

הרב חיד"א מביא פירוש שנעשית לו כהיתר פירושו כדבר מצוה, שבדבר מצוה מצרפים לו המחשבה כמעשה, כך גם לזה.

מדוע מענישים על המחשבה?

כשאדם עובר ושונה בחטאו, גם אם לא הוציא לפועל את מחשבתו בביצוע מעשי, אפילו הכי נענש על המחשבה.

וצריך לבאר, למה משמים דנים במבט אחר את השונה בחטאו עד כדי כך שנענש אפילו על המחשבה, הרי סוף סוף חזר בו מלבצע מחשבה זו למעשה?

רש"י ביאר בעבר ושנה המחשבה נידונית כמעשה: ״הא דכתיב פרי מחשבותם בעובר ושונה כתיב כי הדר מהרהר לעשות מצטרפת למעשה ואפילו לא עביד לה, אין חזרתו לשם שמים אלא שלא הוצרך לה".

ביאור הדברים, כל עוד שהמצפון קיים בפנימיותו של האדם, אזי המצפון הוא השומר ומעכב בעדו מלהוציא לפועל למעשה את המחשבה, הוא חי בהרגשת סתירה בין מעשיו למצפונו, המרחק בין המחשבה אל ביצוע המעשה הוא רב

מאוד, במקרה זה אין דנים את המחשבה כמעשה, אע״פ שהוא חשב לעשות עבירה, מ״מ כשחוזר בו ממחשבתו הרעה, הרי זו חזרה הנובעת מתוך פנימיותו של האדם, החש את הסתירה בין מחשבתו לפנימיותו.

אולם השונה בחטאו שלגביו הרגשה של הותרה לו ממש, אדם זה פרק מעליו עול מלכות שמים, בייחס לאותו החטא, מצפונו כבר מת, ואינו חש כל סתירה שהיא בין מעשיו לפנימיותו.

ואם בכל זאת לא הוציא את מחשבתו אל הפועל, אין זה משום הכרת האמת והודאה בעוול שיש במעשהו, או בחרטה על מחשבתו, אלא מאיזו סיבה חיצונית שהפריעה לו לממש הוצאת המחשבה אל הפועל, במצב כזה

הרי מחשבת העבירה נידונת כמעשה, אף לאחר שמחשבת העבירה לא הוצאה לפועל, המחשבה הרעה נשארת חקוקה ופוגמת בעולמות הרוחניים, כדברי הגר׳׳ח מואלוזין זצ״ל (נפש החיים ש״א, פי״ד) פגם ע"י מחשבה – יותר גדול, כי מגיע למקום יותר גבוה ופוגם בנשמתו של האדם.

ענין זה רמוז בפרשת ניצבים:

"והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך, למען ספות הרווה את הצמאה, לא יאבה ה' סלוח לו וגו'" (כ״ט י״ח).

כתב בספר ממדבר מתנה: יל"פ דקאי על השונה בחטא אחד כמה פעמים, ואמר כי בשרירות לבי אלך, ובעוון זה שבר עול אדוניו מעליו. וע״ז אמר [שיענש] "למען ספות הרוה את הצמאה" יל״פ עפי״מ דאיתא בקידושין מ׳ א׳ דהעובר עבירה ושנה בה מכאן ואילך מחשבה מצטרפת לו למעשה, [יעוי׳ בשע״ת שער הראשון אות ה'] והנה על מעשה עבירה איכא תאוה וצמאון אבל לא על המחשבה גרידא, וכיון ששונה בחטאו נענש גם על הרוה דהיינו המחשבה בנוסף לעונשו על הצמאה דהיינו המעשה.

ואח״כ אמר והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל, והיינו כמש״כ רבינו יונה שם באות ו׳ דמי שאיננו נזהר מחטא ידוע את פושעים נמנה והוא משומד לדבר אחד, והרי הוא מובדל מכל שבטי ישראל [ממדבר מתנה פ' ניצבים].

ומידה טובה מרובה ממידת פורענות – כיצד ינצל ממצב זה?

בספר נחלת דוד מבאר אם עבר אדם עבירה – ראה עבירה ועבר עליה ולא נכשל בה, ושנה בה – וכך שוב, "נעשית לו כהיתר" הרי הוא כמותר מעבירה זו ולא יכשילנו יצרו עוד!

*

האדם המגושם מול האדם הרוחני

 [מעין גנים אסולין עם הוספה מרובה]

א

הנה מטרת פרשת האזינו, מפורשת בפרשת וילך (לא, טז). וכך כתוב שם: ויאמר ה׳ אל משה הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה, וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, ועזבני, והפר את בריתי אשר כרתי אתו. וחרה אפי בו ביום ההוא, ועזבתים, והסתרתי פני מהם, והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים.

"ועתה, כתבו לכם את השירה הזאת (פירש״י האזינו השמים, עד וכפר אדמתו עמו) ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש, ואכל ושבע ודשן, ופנה אל אלוהים אחרים ועבדום וניאצוני והפר את בריתי. והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד (פירש״י שהתריתי בו בתוכה על כל המוצאות אותו) כי לא תשכח מפי זרעו וגו' ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל".

מפורש מזה שיש שתי מטרות לשירת האזינו.

א), למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, כדי שהשירה תעיד ותתרה בפני בני ישראל שלא יסורו מן התורה.

ב) כאשר יסורו מן התורה ויבואו הצרות, תענה השירה הזאת לפניו לעד, שכבר התריתי בו בתוכה על כל המוצאות אותו.

וכן כתב רש״י בהמשך פרשה זו (דברים לב, לה), עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה, להיות השירה הזאת לעד, כשתבוא עליהם הפורענות, ידעו שאני הודעתים מראש עד כאן לשונו.

ולפי פשוטו לא מובן, בשלמא מה שכתוב בהתחלה שהשירה תעיד ותזהיר את בני ישראל שיקבלו עונש אם יסורו מן התורה, יש בזה תועלת, שעל ידי זה אולי יפחדו לעבור עבירות, אבל איזה תועלת יש אם חס ושלום ישראל כבר חטאו וכבר נענשים שהשירה תגיד שהקב״ה כבר הזהיר על זה מקודם, הרי סוף סוף כעת הם סובלים צרות גדולות רחמנא ליצלן, איזה תועלת רוחנית או גשמית יש מזה שיודעים שהקב״ה כבר הזהיר על זה קודם?

והרי זה דומה לאדם שהזהיר את חברו אל תעשה עסק פלוני כי הוא קרוב להפסד, וחברו לא שמע ועשה את העסק והפסיד. מה תועלת יש, אם יבוא חברו ויאמר לו הרי הזהרתי אותך ולא שמעת. שלכאורה אין בזה שום תועלת, כי חברו רק רוצה לומר שהיה צודק, אבל אין שום תועלת מזה. והחכם משתדל לעזור גם כשחברו לא שמע לו, ולא הולך להוכיח את צדקתו ולדכדך את רוחו.

ובפרט שזה הדבר האחרון שאנחנו אוהבים לשמוע כשכשלנו – "אמרתי לך!!" [ובפרט אם זה בא מהאישה/מהבעל…]

עוד יש לעמוד על הפסוק בתחילת פרשת האזינו (פסוק ב) "יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי". שלכאורה הוא תרתי דסתרי. הרי כאשר מטר יורד בחוזק ועורף, הוא מכאיב. וכאשר טל נוזל מן השמים אינו מזיק ומכאיב, אלא כולו נעימות. וכן פירש״י שטל הכל שמחים בו, משאין כן מטר שיש בריות שעצבים ממנו. איך אומר כאן משה רבינו, שדבריו יהיו עורפים כמו מטר וגם נוזלים כמו טל?

ב

בפרשת נצבים (דברים כט, טז) כתוב שמשה רבנו מזהיר את ישראל בארץ מצרים וגם כשעברו דרך הגוים בארבעים שנה ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם, ופירש״י על שם שהם מאוסים כשקצים. גילוליהם, שמוסרחים ומאוסין כגלל. עד כאן לשונו.

וממשיך הפסוק פן יש בכם וגו' אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלוקינו ופירש״י לפיכך אני צריך להשביעכם. עד כאן לשונו. וכן פירש״י בפסוק טו שם, לפי שראיתם העבודת כוכבים ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם. עד כאן לשונו.

ולכאורה לא מובן איך יתכן שאחרי שראו את העבודת כוכבים שהיא מאוסה כשקץ ומוסרחת כגלל, עדין ירצו ללכת לעבוד עבודה זרה זו? הרי זה דבר לא מובן. וגם תימא על העכו״ם שיחזיקו עבודה זרה מאוסה ומסרחת כל כך. (ועל פי פשוטו אין כל כך קושיא בזה, דיתכן שכן היה כוח העבודה זרה, שלמרות כל גיעולה, היה היצר הרע מפתה לעובדה, כמו בעל פעור).

סיפר הגר"ש שבדרון שפעם אחת עבר ליד ביוב והריח היה נורא, אך הוא שמע קולות של אנשים שמדברים בניחותא מתוך הג'ורה… מאוד סיקרן אותי הדבר, אטמתי אפי והתקרבתי, ואז לתדהמתי מה נחשף לעיני? שני אנשים בבגדים מטונפים מקיא וצואה אוחזים סנדביץ' בידיהם ואוכלים…

איך יתכן הדבר? השם יתברך ברא את האדם מגוף ונשמה. הגוף הוא חומרי ומושך את האדם לגשמיות, והנשמה היא רוחנית, חלק אלוה ממעל, מושכת את האדם לעניני רוחניות תורה ויראת שמים. ותמיד יש מלחמה אצל האדם מי ינצח, האם הגוף או הנשמה.

(תוספת מר' טל חן: חשבתי לומר שעל מלחמה זו אפשר לדרוש את הפסוק:"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום"."רבות" מלשון ריב ומריבה. רבות המחשבות בלב איש- המחשבות הטובות והרעות רבות ביניהן בלב האיש- ואנו מבקשים ש – 'עצת ה' היא תקום'!)

וכשאדם זוכה להגביר את חלק הנשמה על הגוף פעם אחר פעם, על ידי זה הגוף נכנע ואור הנשמה מאיר גם על הגוף, ועל ידי זה כל השקפת חייו נעשית שונה משאר בני אדם, עד שמרגיש אחרת, חושב אחרת ומדבר אחרת משאר בני אדם הגשמיים. עד שלפעמים אינו מסוגל להבין איך בני אדם גשמיים מסוגלים לדבר או להבין, מה שהם חושבים, כי הוא רחוק מאוד ממהלך מחשבתם. ונפרש כמה דוגמאות שבהן נווכח לראות שרגשות הצדיקים שונות לחלוטין מהאדם גשמי.

לאור זאת יובנו דברי משה רבינו, משה אומר להם את הרגשתו, שהם מאוסים משוקצים ומוסרחים. והגם שהם עץ ואבן כסף וזהב, הן מוסרחים ומשוקצים. משה רבינו שהוא רוחני והרגיש שעבודה זרה של כסף וזהב, מאוסה ומוסרחת.

אך לאדם המגושם – זה שכיות חמדה, זה קורץ, זה מפתה. זו עבודה זרה שייתכן מאד שיימשך אחריה!

וכן מצאנו באבות דרבי נתן (פרק ט״ז ה״ב) מעשה ברבי עקיבא כשהלך לארץ, אוכילו קורצא (רכילות) אצל שילטון אחד, ושיגר לו שתי נשים יפות, רחצום וסכום וקשטום ככלות חתנים, והיו מתנפלות עליו כל הלילה, זאת אומרת: 'חזור אצלי' וזאת אומרת: 'חזור אצלי', והיה יושב ביניהם ומרקק ולא פנה אליהן. הלכו להן והקבילו פני השילטון ואמרו לו: שוה לנו המות משתתננו לאיש זה. שלח וקרא לו, אמר ל:, מפני מה לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושים לנשים, לא יפות המה, לא בנות אדם כמותך הן, מי שברא אותך לא ברא אותם? אמר לו, מה אעשה, ריחן בא עלי מבשר נבילות וטרפות ושרצים עד כאן לשונו.

רבי עקיבא שהיה כל כך רוחני, הרגיש בגופו סירחון מאותן נשים יותר מנבילות וטריפות למרות שרחצום וסכום וקישטום, מה שלא היה יכול להשיג אותו שילטון מגושם שבשבילו – אלה הן פסגת התאוות.

עוד מצאנו בברכות (ו, ע"ב) היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. ופירש רבינו יונה על הרי״ף שם, וזו לשונו: הטעם (שלא יפסיע פסיעה גסה) מפני שנראה כמי שיוצא מן הטורח אל המנוחה. והוא להיפך שהוא בית התפילה, היא המנוחה, ויש לו לשמוח בישיבתו בה. עד כאן לשונו.

ואדם גשמי אינו מוצא מנוחה בבית הכנסת, ומיד כשנגמרת התפילה ממהר ללכת משם, למרות שאין לו מה לעשות בביתו. הרי לנו החילוק בין אדם גשמי לרוחני.

וכך היא המציאות, הדברים המענגים את האדם המגושם והשפל – מענים את האדם הרוחני והמרומם. ניתן לתת דוגמא שכל אחד יזדהה איתה:

אם נראה אדם לוקח רגל של סרטן ומוצץ אותה בהנאה מרובה – אנו ניגעל ונחוש תחושת קבס, אך הוא – ללא כל ספק – מתענג בה!

הרב אורי זוהר סיפר שלאחר תקופה שחזר בתשובה הלך לבקר אצל חברים שעדיין לא חזרו בתשובה, ובדיוק היה מוקרן משחק כדורעגל, שכידוע היה אורי זוהר 'שרוף' על משחק זה, והנה, מספר, אמרתי לעצמי נשב נראה מה יש בזה… וישבתי מספר דקות וגיליתי שזה ממש משעמם אותי! אחד עשר חוליגנים שרודפים אחר חתיכת עור ממולאת באויר וצורחים על כל בעיטה שנכנסת לתוך משקוף עם רשת… זקוקים ל'מישברך' דחוף בעיקר על רפואת הנפש וכו'.

וכן להיפך – הגמול לאדם בעולם הבא על ידי אותה הדרך בה הוא עשה את מעשיו שבגינם קיבל את הגמול הזה.
מבואר ב״ספר העיקרים׳ אדם שמוכן לחיים רוחניים הרי הוא יהנה בעולם הבא בהיותו במצב הרוחני הנעלה אשר שם. לעומתו אדם שלא הורגל לחיים רוחניים, הרי העיסוק ברוחניות הוא עול עבורו.

הג״ר יוסף חיים זוננפלד רבה של ירושלים, התבטא בעבר על מה שהיה רוצה לזכות בגן עדן – שרוצה הוא שיהיה לו שם ״סטנדר״ (עמוד שמניחים עליו ספרים), גמרא מסכת נדרים וקערת מים קרים, כדי שכשיהיה עייף – יוריד את מנעליו וישים את רגליו במים צוננים כדי לא להירדם. והרי ידוע שמי שלא הורגל בלימוד תמידי של תורה, מהוה עבורו הלימוד עול ולא עונג. [גן עדן וגיהנם שוורץ עמ' 12].

ג

ובברכות (לא, ע"א), אמרו לו רבנן לרב המנונא זוטי בחתונתו דמר בריה דרבינא: ישיר לנו מר, אמר להם: אוי לנו שנמות אוי לנו שנמות. אמרו לו: ואנחנו מה נענה אחריך? אמר להם: אמרו, היכן התורה והיכן המצוות שיגינו עלינו.

והדבר הוא פלא, וכי דברים אלו מתאימים לחתונה? והרי דברים אלו גורמים לכאורה עצבות, והרי יש מצוה לשמח את החתן!

הענין יבואר על פי מה שפירש רבינו יונה על הרי״ף (ריש פ״ה דברכות), את הפסוק וגילו ברעדה על פי פשוטו, "שאף על פי שאצל בשר ודם היראה והשמחה הוא דבר והיפוכו, שבשעה שאדם מפחד מזולתו, הוא עומד נרתע ודואג, אבל אצל הקב״ה אינו כן, אדרבא כשאדם מתבונן בגדולתו וירא מפניו, ישמח ויגיל באותה יראה, מפני שבאמצעותה מתעורר לקיים המצוות, ושש ונעלס בקיומה, שיודע כי שכרו אתו ופעולתו לפניו.

ועל שמחה כזו תמצא שאמר בפסוק אחד 'עבדו את ה׳ ביראה', ובפסוק אחר 'עבדו את ה׳ בשמחה', רצונו לומר תעבדו את ה׳ ביראה, ובאותה היראה תשמחו ותגילו בה כמו שאמרנו.

ואף על פי ששמחה אחרת אסורה כמו שהוזכר למעלה, שמחה זו מותרת ומחוייבת, כענין שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוהיך בשמחה ובטוב לבב וגו'" עד כאן לשון רבינו יונה.

נמצא שכשהאדם רוחני, כששומע שמזכירים לו את יום המיתה, ואיך שאין לו תורה ומצוות שיגינו עליו, הוא מתחזק מזה, להיות עם יותר ישוב הדעת ולעשות רק רצון ה׳ באמת. ועל ידי זה הוא נעשה שמח שמחה פנימית אמיתית. וחז״ל הקדושים היו בדרגה כזו, ולכן יכלו לשיר ולשמח את החתן בצורה כזו.

ועל פי זה שמענו מהגר״ש ברעוודה שליט״א ליישב הסתירה, שבפרשת בשלח כתוב וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳. משמע שכאשר אמרו ישראל את השירה, אמרוה מתוך יראה. ובתפילת ערבית אומרים, משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה, הרי שאת השירה אמרו מתוך שמחה רבה, ולא מתוך יראה?

והתירוץ על זה כמו שמפורש מדברי רבינו יונה, שאין סתירה בעבודת ה׳ בין שני דברים אלו, כי באמת אמרו את השירה מתוך יראה מהשם יתברך אך בתוך כדי היראה זכו לשמחה עצומה על עצם זכייתם ליראה מה׳ ושזוכים לשיר לפניו.

וכמו כן היו חז״ל בחתונתו של מר בריה דרבינא, שמצד אחד יכלו להזכיר לעצמם את יום המיתה, ולומר אוי לנו שנמות והיכן התורה והיכן המצוות שיגינו עלינו? ומצד שני יכלו להגיע על ידי זה לשמחה עצומה, שזוכים למלאות את ליבם עם יראת ה׳, וזכו על ידי זה לשמח גם את החתן בעצמו מר בריה דרבינא. זוהי דרגת אדם רוחני שמבין ומרגיש אחרת לגמרי מאדם גשמי, כי אדם גשמי לא מסוגל כלל להבין דברים אלו.

וכן ראיתי בספר ״מעילו של שמואל״ תולדות חייו של הגה׳׳ק רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ״ל, שהיה לומד בשבת מוסר, גם מספר ראשית חכמה. וכששאלו פעם אדם אחד, איך מותר ללמוד מוסר בשבת ובפרט מספר ראשית חכמה, הרי הלימוד גורם צער, ובשבת יש מצוה לשמוח. השיב לו, שאינו יכול לתאר לעצמו תענוג יותר גדול בעולם מלעסוק ביראת ה׳. אדם גשמי לא מבין זאת ובודאי לא יכול להרגיש כך.

וכפי שאמר רבנו הרמב״ם בסוף פירוש המשנה לברכות ״כי יקר בעיני ללמד עיקר אחד מעיקרי האמונה יותר מכל אשר אלמדהו״, ושמעתי מתל מיד חכם יקר אחד שליט״א, שאמר כבוד מרן גאון עוזנו מאור עינינו רב רבנן מופת הדור ה״אבי עזרי״. שליט"א: ״יותר מכל אשר אלמדהו״ – היינו: כל ה״יד החזקה״, וכל פירוש המשנה, כל זה היה ה״אלמדהו" של הרמב״ם, כלומר כל התורה שבעל פה כולה, ועל זה כתב הרמב״ם ש״יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי האמונה״ יותר מכל זה״

ד

ויש לכל זה השפעה גם לעתיד לבא. וכמובא בגמרא בנדרים (ח, ע"ב) אין גיהנום לעתיד לבא, אלא הקב׳׳ה מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונים בה, שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ולא עוד אלא שמתעדנים בה, שנאמר ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק. והרשעים נידונין בה שנאמר הנה היום בא בוער כתנור, והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וליהט אותם היום הבא אמר ה׳ צבאות וגו'.

והביאור בזה נראה בס״ד כמו שנתבאר, כי השמש עצמה היא יצירה שברא השם יתברך בעולמו בששת ימי בראשית כמפורש בפרשת בראשית. ולכן היא עצמה רוחנית מאוד, וכשהיא זורחת היא מזריחה רוחניות עצומה, אלא שהקב״ה עטף אותה בנרתיק גשמי כדי להסתיר את הרוחניות, ["לשמש שם אוהל בהם"] ולכן אנחנו מרגישים רק את הגשמיות של השמש.

אבל לעתיד לבא, הקב׳׳ה מוציא את החמה מנרתיקה, ואז אדם מרגיש רק את הכוח הרוחני העצום שהיא מאירה. ולכן הצדיקים מתרפאים בה ומתעדנים בה, כי כל ימי חייהם שאפו לרוחניות. אבל הרשעים המגושמים, שכל השקפתם ורגשותיהם הם רק תאוות וגשמיות, כשהם מרגישים כזה אור רוחני, הם נידונים בה וסובלים מזה, כי לא הפכו את גופם לרוחני.

וגם לעולם הבא הוא כן, כמפורש בגמרא (שבת קנג, ע"א) על הפסוק בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. אמר רבן יוחנן בן זכאי, משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן. פיקחין שבהן קישטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך, אמרו כלום חסר לבית המלך? טיפשים שבהן הלכו למלאכתן, אמרו כלום יש סעודה בלא טורח? (וכשנשמע שמכינים את הסעודה נתחיל להתקשט).

בפתאום ביקש המלך את עבדיו. פיקחין שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטין, והטיפשים נכנסו לפניו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת פיקחים וכעס לקראת טיפשים. אמר: הללו שקישטו את עצמם לסעודה, ישבו ויאכלו וישתו. הללו שלא קישטו עצמן לסעודה, יעמדו ויראו.

חתנו של רבי מאיר משום רבי מאיר אומר, אף הן נראין כמשמשין.(פירוש אם הרשעים יעמדו ויראו, הם יראו כמשרתים בסעודה – מלצרים – ואין כאן ביזיון). אלא אלו ואלו יושבין, הללו אוכלין והללו רעבין, הללו שותין והללו צמאים, שנאמר (ישעיה סה, יג) כה אמר ה׳ הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו, הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו, הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב. עד כאן לשון הגמרא.

ומדוייק מדברי הגמרא לפי רבי מאיר שכולם יושבים, שלא כתוב שלאלו יש רשות לאכול ולאלו אין רשות, או "לאלו הגישו לאכול ולאלה לא הגישו" אלא משמע שכיון שכולם יושבים, אם כן לכולם יש רשות לאכול ולשתות, אלא שהאכילה והשתיה הוא השגות רוחניות, והאדם הרוחני נוטל ואוכל כי הוא הרגיל את עצמו לרוחניות. לא כן הרשע המגושם, אינו מסוגל להנות מרוחניות, ולכן אינו יכול לאכול ולשתות שם, כי גם אם יאכל וישתה, ישאר רעב וצמא, כי זה לא מזון שמשביע אותו. וכל מצבו שם הוא סבל גדול עד שצועק מכאב לב.

נתאר לעצמנו אדם שעשה איזו מצוה אבל הוא מגושם, ויקחוהו לגן עדון וישאלוהו להיכן תרצה? ליד החפץ חיים, הבא"ח, הבבא סאלי? "ת'אמת, לא מכיר אותם, אבל אני טיפוס שמסתדר איפה שתוקעים אותי, זה בסדר".

ישימו אותו ליד הבא"ח, אחרי חמש דקות הוא שואל – "אתם סגורים על זה שכאן זה גן עדן?" איפה כל החבר'ה? בגיהנום? אז קחו אותי לגיהנום…

כמו שסיפר הגר"ש כהנמן שהיה לו עובד בישיבה והלה היה איש תחזוקה אך היה נזקק לו רק לשלוש שעות ביום, וחבל היה לו שמתבטל שאר שעות היום והדבר יוצא מכספי הקדש, ומאידך לא רצה להזיקו ולפטרו, והציע לו שיעבוד שלוש שעות, ואחר כך יצמיד לו חברותות וישב וילמד בהיכל הישיבה. הוא הסכים. לאחר שעה של לימוד הוא פנה לרב כהנמן ואמר לו אני מתפטר… איך ייתכן שבחור ישיבה מתענג בלימודו גם שמונה ועשר שעות והולך לישון בשתים בלילה, והלה אפילו שעה לא מסוגל? האדם הגשמי מול האדם הרוחני…

הרי לנו עד כמה מוטל עלינו להיות אנשים רוחניים, שזה מציאות אחרת, מרגישים אחרת, רואים אחרת, מבינים אחרת, ויש לזה השפעות אפילו לעולם הבא כמו שביארנו בס׳׳ד.

ה

ועל פי זה נראה לפרש בס״ד, את מה שהזהיר השם יתברך את בני ישראל בשירת האזינו, שהשירה תעיד על ישראל מקודם על הצרות שיגיעו, וכשיגיעו הצרות ידעו שכבר התריתי בהם מתחילה על זה. ושאלנו: מה התועלת בזה?

והתשובה על זה, שבאמת לבני אדם גשמיים, זה לא נותן כלום. אבל בני אדם רוחניים, מקבלים חיזוק מזה, כשהם רואים שדבר ה׳ התקיים בהם, ושכל מה שהזהיר אותם שאם לא ישמרו את התורה, יבואו עליהם צרות, הגיע אליהם והם רואים שבאמת באו עליהם אותם הצרות, הם מקבלים חיזוק מזה. הם רואים שהתורה היא תורת אמת, ושיש עליהם השגחה פרטית, שלכן בגלל מעשיהם באו עליהם צרות. כל המצב הזה מחזק ומעודד אותם לשוב בתשובה, כי באותה מידה יודעים שהתשובה תסיר מהם את הצרות הללו.

ועל זה אמר משה רבנו בתחילת השירה, יערוף כמטר לקחי, אני יודע שלקחי שהוא השירה הזו, יהיו אנשים שדברים אלו יערפו אותם כמו מטר, ויצער אותם לשמוע שירה כזו. אבל תדעו שיהיו אנשים ששירה זו תזל כטל אמרתי, יהיה להם נעים כמו שנוזל עליהם טל, כי יקבלו מזה יראת שמים וחיזוק רוחני.

והביאור בזה, שהתורה מדברת כאן בפרשת האזינו לא ליחידים אלא לכלל וכאשר הכלל נענשים, תמיד יש בתוך הכלל גם אנשים צדיקים שסובלים יחד עם כולם ונוטלים חלק בכפרת הכלל (וכמו שאמרו בסנהדרין קב, ע"ב דאי אפשר דלא הוו בהו צדיקי). והם יתחזקו ממה שהתורה כבר העידה, וגם עצם השירה תהיה להם כטל.

צריכים לדעת שיש בדברים משום חיזוק בשבילנו.

פעמים רבות אדם שקוע בסחי ומאוס, וקשה לו לפרוש, כיוון שחושב לעצמו – איך אוכל לחיות ללא זה? קשה לו לשוב בתשובה כיון שהיצר אומר לו אתה תצטרך לוותר על… וכאן הוא תוקע אותו.

יידע האדם שכל זה דימיון ושוא נתעה, ולמען האמת מה שאתה כרוך אחריו – מאוס כגללים על פי האמת, רק שהיצר הרע הביא לך את זה בעטיפות צלופן שנותנות לך לחשוב שלא תוכל להתנתק מזה. אך אם תרומם מעט את עצמך, פתאום תראה שיש חיים ללא הזוהמה והמאוס, ואז תתחיל חיים חדשים – חיים רוחנים! חיים שבהם מתחברים לדברים האמיתיים, חיים שלאחריהם בגן העדן – יש לך במה להתעדן! השפה שם תדבר אליך!

לעומת זאת אם לא – שם אתה תחפש את ההנאות המגושמות שהיית רגיל אליהן כאן, ותרדוף אחריהן, ולא תוכל ליישמן כיון שאין לך גוף, ובספרים הקדושים כתוב שזה כף הקלע! רץ אחר התאות מקצה העולם ועד קצהו ואינו משיגן!

סיפר לי אדם שהיה "חולה סדרות סידרתי" היה עוקב ללא הפוגה, מקליט, צופה שעות עד אור הבוקר, פשוט לא להאמין עד כמה אדם מסוגל להיות שיטחי. פעם התקלקלה לו הטלויזיה, והוא הפסיק תקופה והלך לשיעורי תורה, ולאחר מכן זה כבר לא ענין אותו… הוא מספר "לא האמנתי שאי פעם אהיה מסוגל להתנתק" – תראו עד כמה מהר אדם יכול להפוך עצמו לרוחני!

אך יש לזכור שפעמים ומונעים ממנו לעשות תשובה, ולתשובה תאריך תפוגה, כך שיש לאדם להזדרז ולשוב, כדי שאכן יזכה להשיג את הרכבת, ולא ימצא שנותר מאחור, כן יסייענו ה'!

פרשת האזינו נופלת בדרך כלל בעשרת ימי תשובה לפחות חלק מהשבוע ובבואינו לפני השם יתברך בימים אלו ובפרט ביום כיפור, אם כי ההתקדמות שלנו היא מועטת ביחס ליכולתינו, אבל עלינו להביע את שאיפותינו לפני השם יתברך בתפילתינו ומה צריכה להיות שאיפתינו? להיות אדם רוחני, להיות מציאות אחרת. להבין שאדם רוחני הוא לא תוספת על אדם גשמי, אלא מציאות אחרת לגמרי. ולזה לשאוף, לההפך לאדם חדש, מציאות אחרת לגמרי.

אך בפועל איך ניתן להגיע לזה? הדרך היא על ידי עבודה תמידית. כל פעולה שמגבירה את כוח הנשמה על הגוף, מנתקת את האדם מעט מן הגשמיות ומקרבת אותו לרוחניות. כל מאמץ לרוחניות, כל התרחקות מגשמיות, כל כבישת היצר מתאוות, מרוממת את האדם להיות יותר רוחני. ולאט לאט אדם זה נהפך להיות יותר רוחני, וממילא מרגיש וחושב ומבין ורואה דברים אחרים. אך למעשה זוהי עבודה איטית של יום יום ושעה שעה.

וכמו כן להיפך, כל התקרבות מיותרת לגשמיות, כל כניעה ליצר הרע והבליו, גורמת לאדם להיות יותר גשמי. ואדם גשמי, זה לא רק שהוא פחות רוחני, אלא זו מציאות אחרת, שמשפיעה על כל מהלך חייו ועל כל השקפתו. הוא מתעניין בדברים אחרים, הוא לא רואה שום חיסרון באי וויתור לזולת, ועוד מפרש אח הנהגת האדם הרוחני המתנהג בוותרנות, כחולשה וכדבר שלילי. הוא פועל בחייו רק למען טובתו האישית, וכל מה שאינו רואה תועלת לגשמיות – אינו עוסק בזה, וכל עניני הרוחניות לא מענינים אותו. אין לו רחמנות על אחרים. הוא מתנהג כמו חיית טרף, ואינו חושב שיש חיסרון בזה. הוא עוד בטוח שהוא אדם מושלם, ושזו דרך החיים האמיתית, ויש לו עוד ראיות וסברות לדרך זו. וגם כשמראים לו את האמת, ושבתורה כתוב להיפך מהנהגתו, הוא מבטל הכל בהינף יד. זה הכל תוצאה מריבוי גשמיות.

ארוכה הדרך לשלימות, אבל העבודה היא להתחיל ללכת בדרך הרוחנית, לשאוף אליה ולהתחיל לעשות פעולות. וככל שאדם מתקדם בזה, כך נעשה מציאות אחרת,

וכן אמרו בזוהר הקדוש (פרשת חיי שרה קכט, ע"א) על אברהם אבינו, על פסוק ואברהם זקן בא בימים וזו לשונו: בא וראה אברהם התקרב להשם יתברך, והתשוקה שלו היתה כל ימיו בזה (היו לו שאיפות כל ימיו לזכות לקרבת ה׳). ולא התקרב אברהם ביום אחד או בזמן אחד, אלא מעשיו קירבו אותו בכל ימיו מדרגה לדרגה, עד שנתעלה בדרגתו. וכשנעשה זקן ונכנס במדרגות העליונות כראוי, דכתיב: ואברהם זקן, אז בא באותם ימים עליונים, באותם ימים ידועים בסוד האמונה. וה׳ ברך את אברהם בכל, שמשם יצאו כל הברכות וכל הטובות. עד כאן לשונו.

יעזרינו השם יתברך לשאוף לרוחניות, ולעשות תמיד פעולות רוחניות, ולהיות אדם רוחני, שזהו רצון ה׳, וזה האושר הגדול בעולם הבא ובעולם הזה.

*

זהירות בהזכרת שם ה', ומעלת עניית אמן

 [אוצה"ת]

"כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו" (דברים לב, ג)

אנו לפני יום הכיפורים. כל אחד מאיתנו מחפש דברים להתחזק בהם על מנת להתחיל להחתם לחיים. אחד הדברים שבני אדם מזלזלים בהם הם ברכות ואמנים.

על הפסוק בפרשתינו כי שם ה' אקרא כו' פירש רבי אליעזר מגרמיזא מובא ב"ילקוט ראובני" וזו לשונו:

כשאתה מזכיר שם ה' יתברך ראוי לשבחו ולרוממו כאמרו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו. שתדע לך כי בשעה שאדם מזכיר שם המפורש ומניע אותיותיו בתנועות הלשון אזי מרעיש עולמות למעלה ומתקוממים כל צבאות מלאכי מעלה ושואלים אלו לאלו ואומרים: למה העולם מרעיש? ואומרים לפי שפלוני הרשע מזכיר את השם המפורש ומניע בשפתיו וכפי התנועה שהניע אותו כך מתנועעים כל השמות והכינויים שתלויים עליו ולפיכך נרעשו שמים וארץ ואז אומר: מי זה הרשע שהרעיש את העולם בזוכרו את השם הגדול לריק? הלא זה הרשע שעבר עבירה ביום פלוני ואז היא הסיבה להזכיר עוונותיו.

תדע כשם שכשאתה מניע הגוף האמצעי של אילן – ירעשו הענפים, כך כשאתה מזכיר שם ה' יתברך ירעשו כל צבאות מעלה ומטה לפי שכולם תלויים בו. וכל זה שלא במקדש אבל כהן גדול היה מזכירו בבית המקדש ואז כל צבאות עולם היו שמחים ומקבלים השפע לפי שהיה מסדר הצינורות ומריק ברכה לכל בני העולם.עד כאן לשונו [והם שמשתמע שאיירי בשם ה' המפורש, מכל מקום-] מכאן נלמד כמה זהירות רבה צריך להיות מלהוציא שם שמים לבטלה!

ה"חיי אדם" (כלל ה) לאחר שביאר את איסור הוצאת שם שמים לבטלה מביא מעשה נורא. גדול אחד חלה את חוליו אשר מת בו ושמע בבית דין של מעלה קול רעש גדול המכריז: 'פנו מקום לצדיק אחד שנפטר', וקיבלוהו שם בכבוד גדול נתנו לו ספר תורה בזרועו ושאלוהו קיימת מה שכתוב בזה? ואמר הן!

שוב שאלוהו קיימת מצוות פריה ורביה לא להנאתך אלא לשם שמים? ואמר הן! אמרו לו מי יעיד עליך? באו המלאכים שנבראו ממצוותיו,והם רבים עד אין מספר והעידו בו. זה אומר נבראתי ממצווה פלונית וכו'.

אחר כך הביאו לפניו ארבעה טורים ושאלוהו קיימת תורה שבעל פה? ואמר הן! ושוב באו המלאכים כנ"ל והעידו עליו.

אחר כך שאלוהו האם נזהרת מלהוציא שם שמים לבטלה? וידום. חזרו ושאלוהו, והוא בשתיקתו. כשהכריזו וביקשו עדות על ענין זה הופיעו ובאו גדודי מלאכים לבושי שחורים והעידו, זה אומר אני נבראתי ביום פלוני כאשר הוציא כך וכך אזכרות בתפילה בלא כוונה, וזה אומר כך וכו'.

לשמע הדברים קרעו שמלותיהם כל בית דין של מעלה וגם אני קרעתי, אומר המספר, ואמרו: טיפה סרוחה איך לא יראת וכו', ונגמר דינו או לבוא לגיהנום או לבוא בגלגול ובחר בגיהנום. סיים ה"חיי אדם" איך לא ישים האדם אל ליבו להזכיר השם ביראה ופחד ובכוונת הלב?

כתוב בספר "משנת יוסף" בשם הגה"ק מפאקש זצ"ל רמז נפלא ומוסר גדול על המאמר: "והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (יומא סו, ע"א).

בני ישראל מזכירים שמו הנכבד והנורא מאות פעמים ביום ולפי ההלכה צריך להזדעזע בכל פעם שמזכיר השם, והכהנים והעם בשמעם איך שהכהן הגדול מזכיר את השם בקדושה וטהרה התעוררו מזה מאוד איך הם אומרים ומזכירים את השם בכל יום מאות פעמים בריחוק גדול מרגש הכהן הגדול ולכן נפלו על פניהם ואמרו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" על כל הזכרת שמותיהם שנראה כאילו אמרום לבטלה לעומת כוונתו הקדושה של הכהן הגדול. [כדין אדם המזכיר שם שמים לבטלה שעליו לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד].

מעלת ענית "אמן"

"כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו" (דברים לב, ג) פירש רש"י כשאקרא ואזכיר שם ה' אתם הבו גודל לאלוקינו וברכו שמו.

רבותינו ז"ל הפליגו מאד בשבח ענית "אמן" כתוב בגמרא (שבת קיט, ע"ב) אמר ריש לקיש: כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן שנאמר "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן.

ופירש המהרש"א כי הגן עדן יש לו הרבה שערים, מחיצה לפנים ממחיצה, כמו שאמרו כל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חבירו, וכן אמרו כל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו ואמר שזה העונה אמן בכל כוחו פותחין לו כל השערים מחדרי גן עדן. עד כאן דבריו.

הרי לנו כמה מעולה היא עניית "אמן" בכוונה שהרי בשביל דבר קטן כזה פותחים לפניו כל חדרי גן עדן יותר מצדיקים וחסידים אשר עמלו וטרחו בעבודת ה' בכל ימיהם.

 שערי גן עדן נעולים

הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זצ"ל משגיח דישיבת קמניץ אמר פעם חיזוק בענין ענית אמן בכוונה וכה היו דבריו: בחוץ לארץ נהוג שהמזומן לחתונה צריך לאשר שהוא משתתף בשמחה ושולחים לו כרטיס כניסה. פעם, סיפר הרב שטרן, שכחתי לשלוח – הסכמתי להשתתף בחתונה אך חשבתי ודאי גם ללא כרטיס אכנס.

אומנם לא כך היה, בהגיעי לאולם לא נתן לי השומר להיכנס ללא כרטיס, הסברתי לו שאני ידיד נאמן לבעל השמחה ואכנס לכמה דקות אך לא עזר לי וחזרתי כלעומת שבאתי. כך אדם המגיע לאחר מאה ועשרים לבית דין של מעלה נידון לגיהנום וסובל שם קשות בשבעה מדורין וברוך השם לאחר י"ב חודש יוצא משם והולך בשמחה למקומו בגן עדן, ובפתח גן עדן עומד מלאך ומבקש כרטיס כניסה. מתפלא האדם האם גם כאן קיים מושג של כרטיס כניסה? היכן המקום והארמון שבניתי לעצמי מהמצוות? עונה לו המלאך מקומך שמור בפנים אך אין כניסה ללא כרטיס. מהו הכרטיס? נאמר בפסוק "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" אל תקרא אמונים אלא "אמנים" מי שעונה אמן בכוונה נפתחים לו שערי גן עדן וללא זה השערים נעולים ואין כניסה נורא למתבונן. עוד אמרו במדרש (דברים רבה ז, א) כך שנו חכמים העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. ולימדונו רבותינו ואם היה יכול לענות שלא תיטרף דעתו – יענה. למה? מפני שאין גדול לפני הקב"ה יותר מאמן שישראל עונין. עד כאן. הרי שאין דבר חשוב לפני ה' כעניית אמנים.

גודל חשיבות "אמן" אחד סח הגה"צ רבי אליהו לופייאן זצ"ל בשם הסבא מקלם זצ"ל: היה כדאי להקב"ה לברוא את העולם למשך ששת אלפים שנה כדי שיהודי יזכה לומר פעם אחת בלבד בכל משך זמן הבריאה "ברוך הוא וברוך שמו", ואלף פעמים ברוך הוא וברוך שמו לא מגיע לגודל חשיבות של אמירת "אמן" פעם אחת בלבד.

ואלף פעמים "אמן" לא מגיע לגודל חשיבות של אמירת "אמן יהא שמיה רבא" פעם אחת בלבד, ואלף פעמים של אמירת "אמן יהא שמיה רבא" לא מגיע לזכות של "תיבה אחת" מלימוד התורה. עד כאן לשונו.

מרן הגר"י לוינשטיין זצ"ל היה אומר בשם הסבא מקלם זצ"ל כדאי לו לאדם לבוא לעולם הזה ולסבול יסורי איוב שבעים שנה בשביל שיענה פעם אחת אמן במשך כל ימי חייו!

המעשה באשה והברכה על התפוח

המעשה בזקנה שסבלה סבל רב, ואפילו להתפנות לא הייתה יכולה לקום, ורוב שעות היממה הייתה בזוהמה, ופעם אחת היה שם המהרי"ל דיסקין שהייתה קרובתו, והיא ביקשה ממנו רבי, תברך אותי שאאריך ימים! הרב שידע את מצבה, התפלא ושאל אותה למה לך אריכות ימים במצבך? את עוד נהנית מן העולם? את רק סובלת!

השיבה לו אותה זקנה, נכון. הרב צודק, אולם פעם בשבועים- ביום ששי- באה לכאן אישה שמנקה את הבית ורוחצת אותי כהוגן, ואז למשך מספר שעות אני יכולה לקחת תפוח ולברך בורא פרי העץ, וכדאי לי כל הסבל בשביל הרגעים הבודדים הללו של נחת רוח להשם יתברך. אין זה נותן טעם לחיים? [עלינו לשבח ח"ב עמ' סח, וראה במעט שינוי בספר אוצה"ת דברים עמוד מז].

המעשה עם בעל הלבושים שלא ענה אמן אחר ילד.

מעלתה של אמן [מועתק מהספר 'משנת החלומות']

'לאהבת אחי ורעי אספר לפניכם מעשה רב ונורא שנעשה בימי הגאון רבי מרדכי יפה בעל הלבושים':

הגאון רבי מרדכי יפה היה אב בית דין ור"מ בקהילה קטנה, והרים ה' כסאו והגדיל למעלה עד שבאו שלוחים מקהילת קודש פוזנא לקבלו עליהם לאב בית ור"מ כי היה גאון רב בנגלה ובנסתר כאשר רואה כל בספריו הקדושים שחיבר 'עשרה לבושים'.

וכאשר הביאו לו כתב רבנות כנהוג, השיב הגאון למשולחים: אקבל את כתב הרבנות מכם ואהיה לכם למורה, אומנם לא אוכל תיכף ומיד ליסוע עמכם מפני שעדיין לא למדתי חוכמת עיבור החודש ואין שום אדם במדינות הללו ללמוד ממנו, על כן אסע מקודם למדינת איטליה לוונציה לחכמי הספרדים שהם בקיאים בחוכמה זאת ושם אלמד מהם החוכמה הזאת.

ונסע תיכף הגאון הנ"ל ולמד אצל החכם אבוהב הספרדי לערך רביעית שנה ולמד ממנו כל החוכמה הזאת באר היטב כאשר נראה חוכמתו בספרו לבוש אדר יקר.

ויהי מקץ הימים ויקר מקרה שהיה שם תינוק [ילד] אחד בן הרב החכם רבי אבוהב הנ"ל בחדר אשר הם יושבים ואכל התינוק פרי אחד ובירך ברכת העץ בקול רם ויענו כל בני הבית אמן על ברכת התינוק, והגאון רבי מרדכי יפה לא ענה אמן שלא במתכוון, כאשר עדיין המנהג בעוונות הרבים ברוב העולם שאינם נזהרים בזה.

והחכם רבי אבוהב הספרדי כאשר ראה שלא ענה אמן על ברכת התינוק כעס עליו כעס גדול ונידה לגאון רבי מרדכי יפה וגער בו בנזיפה.

המתין הגאון ר"מ יפה שלושים יום כדין נידוי הרב לתלמיד ואחר כך בא לפייס לרבו, אולם רבו לא רצה למחול לו.

ואמר לרבו, רבנו ימחל לי, כי מה פשעתי ומה חטאתי נגדו, ומה חרי האף הגדול הזה.

והשיב החכם רבי אבוהב: ידוע תדע שאהבה גדולה ושלמה שאינה תלויה בדבר אהבתיך יותר מבני, אבל תדע נאמנה שנתחייבת מיתה בשעה שלא ענית אמן על ברכת התינוק.

אומנם באמת ובתמים אני מוחל לך אבל בתנאי זה, שבכל קהילה אשר תדרוך כף רגלך תדרוש ברבים ותודיע להם החטא והפגם הגדול של מי שאינו עונה אמן על כל ברכה ששומע מישראל וגם תצווה לבניך ולבני בניך עד סוף כל הדורות שיספרו המעשה הגדול והנורא שאספר לך כעת, וכך היה המעשה:

במדינות ספרד היו קהילות קדושות עוד לפני גזירות תתנ"ו והיתה שם עיר גדולה לה', עיר ואם בישראל. והיה שם מלך אחד והיה רוצה לגרש אותם, והיה שם אב בית חסיד ועניו גדול ועשיר גדול, והיה נושא חן בעיני המלך, ובכל פעם שהיתה דעתו לגרש היהודים היה החסיד הזה מפר עצתם ומבטל רעתם.

ויהי היום ויכעס המלך על היהודים וציווה לגרש אותם. ובאו כל בני הקהילה אל החסיד שילך למלך להמליץ בעדם לבטל הגזרה כפעם בפעם. והצליח מעשה השטן בעוונות הרבים, ובאו לעת מנחת ערב לחסיד, והשיב להם החסיד שילך עמהם רק שרוצה להתפלל תפילת מנחה, ש'ראשית חכמה יראת ה".

הפצירו בו ואמרו לו: זו גם כן מצוה רבה להציל את כלל ישראל, ועתה היא עת רצון לפני המלך ואחר כך תתפלל.

ויעש כן החסיד והלך עמהם לחצר המלך. ויהי כאשר ראה אותו המלך נשא חן בעיניו וירץ לקראתו ויחבק וינשק לחסיד, וסבר החסיד בדעתו שבוודאי יבטל המלך את גזירת הגירוש. והיה מסבב בדברים אחרים עם המלך, ובתוך כך בא כומר אחד ממדינת המלך ממרחקים לפני המלך ויפול לפני המלך ויברך את המלך ברכה ארוכה וחשובה בלשון לטינית או לוע"ז והחסיד לא הבין את דבריו, וכשראה החסיד שיעבור זמן מנחה פרש לקרן זוית להתפלל מנחה, ודעת החסיד היתה שיש לו שהות להתפלל קודם שיסיים הכומר לברך את המלך.

בתוך תפילת החסיד קם הכומר ההוא מעל רגליו וציווה לכל העומדים בבית המלך שיענו אמן על הברכה עבור שתתקיים ברכתו ויענו כולם יחדיו אמן.

החסיד לא הבין דבריו ולא ענה אמן ולא היה רוצה להפסיק בתוך התפילה, ושאל הכומר אם ענו כל בני הבית אמן והשיבו כן. ושאל שוב האם גם היהודי ענה אמן? ואמרו לא, שמתפלל כעת.

ויהי כאשר שמע זאת הכומר תלש את שערותיו וצעק צעקה גדולה ומרה ואמר, הוי על המעשה הרע הזה שבעבור היהודי הזה לא תתקיים ברכת המלך, שלא ענה אמן על ברכתו.

ויהי כאשר שמע המלך את דברי הכומר ויקצוף המלך מאוד ויצו את עבדו להרוג את החסיד ולנתחו לנתחים. ויעשו כן, והמיתו אותו בייסורים קשים בעוונות הרבים וינתחוהו וישימו את הנתחים בתוך השמלה וישלחו לביתו. ואחרי זה גירש המלך את כל היהודים.

היה שם עוד חסיד אחד חברו של אותו החסיד שנהרג, שהיה תמיד כמתרעם חס ושלום על מידותיו של הקב"ה כביכול, שחסיד כזה נהרג במיתה משונה. וישפוט אותו החסיד בדעתו שבודאי עבר החסיד איזה עבירה בצינעה כי מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא?

היה אותו החסיד מתענה ובוכה ומתפלל שיודיעו לו מן השמים על איזה חטא נהרג החסיד במיתה משונה. ויתבודד החסיד ההוא בחדר מיוחד יושב ומשתומם על החסיד הנהרג. ובא אצלו החסיד בחלום [ויש אומרים שנגלה לו בגוף בהקיץ] ויחרד החסיד החי חרדה גדולה. ויאמר לו החסיד הנהרג: אל תירא ואל תחת.

ויאמר לו החסיד החי: יודע אני שחסיד גדול היית, לכן אמור לי על מה עשה ה' לך ככה ומה חרי האף הגדול אשר עבר עליך!?

השיב לו החסיד הנהרג: אני אגיד לך האמת. מימי לא עשיתי שום עבירה רק הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ורוב העולם אינם נזהרים בעוונות הרבים בזה החטא, שפעם אחת עשה בני הקטן ברכה על הפת, ושמעתי ולא עניתי אמן על הברכה, והאריך לי הקב"ה אפו עד המעשה שנעשה לי בעומדי לפני מלך בשר ודם שלא עניתי אמן על ברכת המלך ויחר למלך מאוד. באותה שעה בית דין של מעלה דנו אותי על שלא עניתי אמן על ברכת בני. לכן אתה חברי תספר באוזני בנך ובני ביתך ולכל באי עולם את המעשה הזה ותזהירם על עניית אמן. ופרח לו האיש החסיד.

אחר שסיים החכם רבי אבוהב הספרדי את המעשה, אמר לגר"מ יפה אל תתרעם עלי שנדיתי אותך, כי נתכוונתי למען יהיה הנידוי כפרה על עוונך ואני מוחל לך, אבל בתנאי שתדרוש ברבים להזהירם על עניית אמן.

["כאשר נתקבלתי להיות מוכיח בכל מדינות אמר לי חמי מאחר שנדבקתי בזרעו של הגאון רבי מרדכי יפה, מוטל עלי הדבר לדרוש עבורו בכל הקהילות המעשה הנורא ההוא ולהזהיר בני ישראל על עניית אמן.

על כן הירא והחרד לדבר ה' יקרא מעשה זה פעם אחת בחודש להודיע לַכל את העונש הגדול למי שאינו עונה אמן אפילו על ברכת התינוק (א.ה. נחלקו הפוסקים האם עונים אמן על ברכת קטן שאינו יודע לנקות עצמו כהוגן לאחר התפנותו) וכל שכן בבית הכנסת כשהחזן חוזר חזרת הש"ץ, ובפרט שני אמנים שאין העולם נזהרים בהם: אמן של 'המחזיר שכינתו לציון' שאומרים תיכף 'מודים אנחנו לך' ואין עונין אמן, ואמן שבמעריב של שבת קודם תפילת הלחש, 'ופרוס וכו' כשמסיים השליח ציבור 'ברוך אתה ה' הפורש סוכת שלום כו' ועל ירושלים' ומתחילים הציבור 'ושמרו'.

על כן צריכין ליזהר שמובא בספרי המוסר שחסיד אחת התענה על אריכת הגלות ונתגלה לו בחלום 'איך תבוא הגאולה כשהעולם אינן משגיחין בעניית אמן על המחזיר וכו' ועל ירושלים וגורמים לחזן שמברך ברכה לבטלה חס ושלום, וכבר המה מורגלים בזה בעוונות הרבים.

על כן אני מתקן בכל הקהילות ובכל מקום שאני נוסע לזכות את הרבים וגוזר אני על כל החזנים קודם 'מודים' וקודם 'ושמרו' ימתין החזן מעט אחר סיום הברכה ויכה באגרוף על התיבה כדי שיזכיר לקהל, אנשים ונשים וטף, לענות אמן.

וירגיל הנער בזה וההרגל נעשה טבע גם בזקנותו לא יסור ממנו. ואם לא יעשה החזן כן, חל העונש על החזן שהוא גורם מיתה להשומע ואינו עונה, והוא תיכף ומיד חייב מיתה, רק אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה ובא לידי עניות חס ושלום ועני חשוב כמת, על כן לא יהא אמן קל בעיניכם ואין האדם נקרא צדיק אלא אם כן קיים בכל יום צ' אמנים ד' קדושות י' קדישים ק' ברכות ראשי תיבות צדי"ק"]. ['דרך משה']

*

להבין שאיננו לא מבינים…

 [אוצרות התורה – צירוף ב' מאמרים, עם תוספות]

(דברים לב, ד) ״הצור תמים פעלו… אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא״.

ישנם פעמים שנראה לנו לכאורה עוול חס ושלום בהנהגת העולם. צדיק מבקש פיסת לחם לשבור רעבונו, ובגד לכסות גופו, והרואה עומד ושואל: היד ה׳ תיקצר להעניק לו, שלא יצטרך לפשוט יד לעזרה?

אולם אמר ה״חפץ חיים״ דומה הדבר לגביר, שלו בן יחיד שחלה ונפל למשכב והרופאים נלאו למצוא תרופה למחלתו. עד שבא רופא גדול, ובמומחיותו הצליח לרפאות את הילד, אך הזהיר את אביו להשגיח עליו, שלא יבוא דבר מאכל שיש בו בשר שמן לתוך פיו, כי בנפשו הוא.

ויהי היום, והאב נסע לעיר אחרת לרגל מסחרו, וציוה לאימו להשגיח על בנה כפי הוראת הרופא, באחד הימים ישבה אימו לאכול ארוחת צהרים, עלה ריח הבשר באפו של הבן, ניגש אל השולחן ולקח חתיכת בשר שמן, תחבה אל פיו וינס החוצה.

כמובן תקפה אותו שוב מחלתו, וכששב אביו מדרכו, מצא את בנו מפרפר בין החיים והמוות, וירץ מיד אל הרופא המומחה ובקול בוכים התחנן לפניו להציל את בנו יחידו מרדת שחת. והוסיף שמהיום לא יסע עוד לרגל מסחרו וישגיח על בנו. לאחר מאמצים מרובים הצליח הרופא להסיר את סכנת המוות שריחפה על הילד. לאחר זמן ערך האב סעודת מרעים לבני משפחתו וידידיו, כאשר הוזמנו האורחים להתיישב ליד השולחנות הערוכים, גירש האב את בנו מהאולם. האורחים תמהו לפשר הנהגתו המוזרה של ״האב האכזר״ שאינו מתיחס לתחנוני הילד לאפשר לו להשתתף בסעודה. איש מהם, מלבד האב עצמו, לא ידע ולא הבין כי ב״התאכזרו״ אל בנו, הוא היטיב עמו טובה גדולה ואמיתית לאין שיעור…

כן הוא בענין הנהגת ה׳ את עולמו. אכן נכון, לעתים הוא מרחיק דווקא את הצדיקים מהעושר והאושר המדומה. ובני אדם עומדים תמהים ומשתוממים. אך למעשה איננו מבינים את הנהגתו יתברך, ומאמינים אנו בלב שלם שכל מעשי ה׳ הם לטובה. ״כי צדיק וישר הוא״ ויודע כי יאה עניותא לישראל, ואל לנו להתרעם על הנהגתו.

רבי אריה ליב הכהן, בנו של החפץ חיים זצ״ל, סיפר כי בילדותו היה הדחק בבית רב. האב הגדול הקדיש עצמו ללימוד התורה. [ספרנו פעם על המצב בו האם הייתה מביאה לחם שבור ופירורים מהאופה, ופעם אחת הוא סירב לתת לה עוד בהקפה, ובכתה וסיפרה זאת לחפץ חיים. כששמע זאת קם ודפק על השולחן ואמר: יגער ה' בך השטן, לא יעזור לך, אתה לא תוכל לנתק אותי מן התורה! ומאז המצב הלך והשתפר ברוך השם] האם מטופלת היתה בילדיה והתפרנסה בדוחק מחנונותה. פעם הציק לה העוני והמחסור, ופנתה לאבי מרן ה"חפץ חיים" ואמרה לו: ראה, פלוני בור ועם הארץ, ובניו משולחי רסן וגסי הליכות, וה׳ הצליחם, והם חיים בעושר וברווחה! ואנו, שאתה מקדיש את עצמך לתורה ובנינו הולכים בדרך הישרה והטובה, חיים בדחקות כה רבה! היכן היושר, כלום צודק הדבר?!

נשא החפץ חיים עיניו, וענה: ולדעתך, מה היושר – שאותו אדם, שלא חננו ה׳ בבינה יתרה, ולא הטעימו את המאור שבתורה, וגם לא הצליחו בחינוך בניו, ולא חננם בכשרונות ובעדינות מידות, שיענש גם בעניות ובדחקות? ואת, שהבורא יתברך חננך בבעל בן תורה, אותך חנן באהבת התורה בעדינות ובאצילות, ואת בניך חנן בכשרונות ובמידות טובות, מן היושר לדעתך, שיחון אותך גם בעשירות ובהרחבה? כלום זה ישר הוא, שביתנו יתברך בכל וביתם יהיה ריקם מכל, הן ברוחניות והן בגשמיות?

השגחת הקב״ה על בני אדם היא בלי גבול, וכל מה שעובר על האדם עד הפרט האחרון והזעיר, הכל מחושב מלמעלה כפי שאמרו חז״ל ״אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה״. והאריך בענין זה רבינו משה קורדובירו זצ״ל (ספר ״שיעור קומה״ אות נ"ד השגחה ה') וזו לשונו:

במיני המיתה, הראשונים הם הנפלים ממעי אמן, וכל אלו הם אותן הנשמות שנתחייבו כרת ומיתת בית דין, ונכרתים פעם אחת, ועתה יתגלגלו בעוברים ויכרתו שוב, וכיון שנתחייבו טעם מיתה, הרי זה טעם מיתה אליהם, וגם אימן נתחייבה באותו צער, וגם אביהם שהולידם נתחייב ביסורין אלו, ונמצאו משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו.

וסיבות ההפלה תלויה בענין המיתה שנתחייבו, אם מצד אכילת חלב ודם, או חמץ בפסח וכיוצא, נופלים מצד תאות האכילה [של האם שנתאוותה ולא אכלה ובעקבות כך הפילה]. אם מצד עשיית מלאכה בשבת [של העובר המגולגל], נופלים מחמת מלאכה יתירה וכו' [של האם בעת הריונה], וכיוצא בענין זה, ומטעם זה יש מעוברת שבענין קל היא מפלת, ויש שאינה מפלת בשום סיבה.

עוד כתב (השגחה ז'): בגמרא (ברכות ה, ע"ב) אמרו אם היו לו בנים ומתו אלו הם יסורים של אהבה, אם לא היו לו בנים כלל הם יסורים שאינם של אהבה. ביאור הדבר: יש יסורים שהם על עוון, ופעמים באים באהבת ה׳ ובחמלתו, אם נתחייב מיתה נותן לו הקב״ה בן וימות ויכופר לו עוונו. ואותה נשמה היתה ראויה להסתלק בזמן הנועד ההוא מחמת גלגולו הקודם. ואם חייב האיש הזה מיתה כמה פעמים, יתן לו הקב״ה כמה בנים שחייבים מיתה וימותו אצלו, ובמיתת כל אחד ואחד מהם יקבל צער מר כמות, ויכפר עליו כאילו קיבל המות. והם מזבח כפרה. ואלו הם יסורים של אהבה מכמה סיבות.

א. שפורע חובו ומתכפר ב. שגורם שיחזרו ויטהרו אותם נשמות על ידו. ג. שהם בניו אל התחיה. ד שזוכה בחינוכם במצוות. מה שאין כן מי שמתייסר במה שאין לו בנים, שאינו זוכה בכל אלו הדברים, אין אלו יסורים של אהבה.

הרי לנו, שדבר הנראה לעינינו היפך ההשגחה חס ושלום – השגחה פרטית היא בתכלית. ״משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו״ (תהלים יט, י).

אמר ה״חפץ חיים״ נסתרים מעינינו דרכי ההשגחה, תכופות אנו מקשים קושיות, יען כי אנו מוגבלים במושגינו, ברם אלמלי היינו מסוגלים לראות מה שאירע עימנו לפנים, בטרם באנו לעולם הזה. ומה שיקרה בעתיד. אזי לא היה מקום לשאלותינו, מובנים היו לנו רחמיו וחסדיו הגדולים של ריבון העולמים, אזי היינו מודים, שכל מה שמתרחש עימנו אינו אלא לטובתנו.

המעשה ברופאה ששאלה על אילן רמון שאחר כך מת גם בנו בתאונת מטוס, ושאלה היכן הצדק? ולא רציתי להשיב לה. אחר כך החלה לבדוק את אישתי ולחצה על בטנה ואמרה לה: סליחה שאני אכאיב לך קצת כעת. מיד אמרתי לה – למה שתכאיבי לה? והיא אמרה: זה במגמה לבדוק אותה.

השבתי לה– אני לא מבין ברפואה, אך אני סומך שאם את מכאיבה לה זה בודאי בכוונה טובה, האם אין את מבינה שאת הרבה פחות מבינה בהנהגת הבורא, וממילא עליך להבין שאם ה' מכאיב זה ודאי לטוב!

משל למה הדבר דומה, לאיש בער, משולל כל מושג בעניני העולם, שנזדמן לשעה בבית חרושת מסובך, בו פועלות מאות מכונות ומסתובבים אלפי ברגים, והריהו בוחן את כל זאת בכהרף עין ומיד הוא מעקם את חוטמו, מתחיל לגלות הבנות, ולהשיא עצות למנהל, דבר זה אינו נראה בעיניו, מכשיר פלוני איננו עומד במקומו הנכון, בורג אלמוני חייב להסתובב אחרת וכן הלאה.

מביט בו המנהל כבשוטה, ואומר: אני מנהל את בית החרושת שנים רבות, התמחתי במקצוע ומכיר אני כל בורג ובורג ויודע את תפקידו ותכליתו. והנה אתה, זר לחלוטין במקצוע, מעיף עין לרגע וכבר מביע דעות ומשיא עצות…

הנמשל מובן מאליו, האדם נמצא בעולם אך שעה קלה, מכיר אך שטח זעיר ביותר מן העולם הגדול, איננו יודע מה שהיה לפניו ופחות מזה מה שיהיה לאחריו. והוא מרהיב להקשות קושיות…

זוהי כוונת הפסוק ״משפטי ה׳ אמת״ – אבל כדי להבין את אמיתותם וצדקתם נחוץ לדעת את מאורעות העבר והעתיד, בשעה שיהיו כולם ״יחדיו" אזי כולם יתבררו ויצדקו.

*

הצור תמים פעלו | מורשה חתימה

[ברכת מרדכי, מעובד]

 "אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד)

"צדיק וישר הוא". אמרו: בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפטרין [נפרטין] לפניו ואומרים לו: כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני, והוא אומר: הן. ואומרים לו: חתום! וחותם. שנאמר (איוב לז, ז): "ביד כל אדם יחתום" ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר להם יפה דנתוני וכו' (תענית יא, ע"א).

פלא והפלא – מדוע נחתום – והחתימה למה? כלום קיים חשש כי נכחיש את שאישרנו? אם כבר אמרנו 'הן' – די בכך!

תלמוד בבלי (יבמות עח, ע"ב):

נתינים – דוד גזר עליהם, שנאמר: "ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה וגו'". מאי טעמא גזר עלייהו? דכתיב: "ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים שנה אחר שנה". שנה ראשונה – אמר להם: שמא עובדי עבודת כוכבים יש בכם? דכתיב: "ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם… ועצר את השמים ולא יהיה מטר וגו'"! בדקו ולא מצאו.

שניה – אמר להם: שמא עוברי עבירה יש בכם? דכתיב: "וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אישה זונה היה לך וגו'"! בדקו ולא מצאו.

שלישית – אמר להם: שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין? דכתיב: "נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר"! בדקו ולא מצאו.

אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. מיד: ויבקש דוד את פני ה'. מאי היא? אמר ריש לקיש: ששאל באורים ותומים. מאי משמע? אמר רבי אלעזר: אתיא פני פני, כתיב הכא: ויבקש דוד את פני ה', וכתיב התם: (במדבר כז, כא) ושאל לו במשפט האורים לפני ה'.

ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים, אל שאול – שלא נספד כהלכה, ואל בית הדמים – על אשר המית הגבעונים.

וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

שואלת הגמרא: קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה, וקא תבע על אשר המית הגבעונים? אין, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: (צפניה ב, ג) "בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו"? באשר משפטו שם פעלו.

אמר דוד: שאול נפקו להו תריסר ירחי שתא ולא דרכיה למספדיה, נתינים ניקרינהו ונפייסינהו.

(שמואל ב' כא, ב) ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם… מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'?

ויאמרו לו הגבעונים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש וגו' יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' וגו', מיפייס [ניסה לפייסם] ולא פייסינהו.

אמר, שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים. רחמנים, דכתיב: (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. ביישנין, דכתיב: (שמות כ, כ) בעבור תהיה יראתו על פניכם. גומלי חסדים, דכתיב: (בראשית יח, יט) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו', כל שיש בו שלושה סימנים הללו ראוי להידבק באומה זו.

(שמואל ב' כא, ח) ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי. מאי שנא הני? אמר רב הונא: העבירום לפני ארון, כל שארון קולטו – למיתה, כל שאין ארון קולטו – לחיים.

מתיב רב חנא בר קטינא: (שמואל ב' כא, ז) "ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול"! שלא העבירו. וכי משוא פנים יש בדבר? אלא שהעבירו וקלטו, וביקש עליו רחמים ופלטו. ואכתי משוא פנים יש בדבר!?

אלא שביקש רחמים שלא יקלטנו הארון. והא כתיב: (דברים כד, טז) לא יומתו אבות על בנים וגו'! אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא.

(שמואל ב' כא, י) ותיקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחילת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם, וחית השדה לילה, והא כתיב: (דברים כא, כג) לא תלין נבלתו על העץ! אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של אלו? הללו בני מלכים הם, ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו: אין לך אומה שראויה להידבק בה כזו, ומה בני מלכים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה! ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה! מיד נתוספו על ישראל מאה וחמישים אלף, שנאמר: (מלכים א' ה, כט) ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר. עד כאן לשון הגמרא.

הקב"ה מחד- תובע עלבונו של שאול על שלא נספד כהלכה, ומאידך תובע עלבון הגבעונים.

במקום משפטו שם פעלו.

כבר אמר ופירש רבי ישראל מסלנט זצוקללה"ה כי רק הקב"ה הוא זה העושה את ה"צדקתך צדק" (תהלים קיט, קמב) יחד עם ה"משפטיך תהום רבה" (תהילים לו, ז). רק הקב"ה כשהוא מביא גמול לאדם לשבט או לחסד לוקח בחשבון כל ה"התלוויות" של אי מישהו אם של עצב אם של שמחה.

מעולם לא היה איכפת לו לבשר ודם איך יגיבו קרוביו של הנשפט, מה תהא תגובת שכניו, אף לא ילדיו וודאי לא של אי מישהו בקצווי ארץ.

רק הקב"ה כשהוא מביא את הגמול לאדם לא נעלמת ממנו שום תחושה שום רגש שום עצב שום שמחה לא דמעה ולא חיוך. הכל הכל נלקח בחשבון ותוך כדי ה"משפטיך תהום רבה" מתנהל לו בדייקנות אלוקית גם ה"צדקתך צדק לעולם". והאדם כלום לוקח הוא בחשבון את כל הנלווה אל מעשיו אף לא חלק מהם?

ומה בדבר דברים שב"דרך אגב" עלומים ובלתי נראים? ומה בדבר השפעתם לעתיד לבוא לדורות הבאים לנצח? אבל בעולם האמת כשהצלילות שולטת הנגיעות נושרות ומתגלית האמת, כשהראייה שוב אינה מוגבלת – עבר ועתיד דרים בכפיפה אחת ומסוגלים להיות נסקרים באחת, אז בא ה"מעשה" ומתגלה לעיני עושהו בגודלו הטבעי. אמנם כמעט רגע אין עושהו מכירו, לפניו ניצבת מפלצת מאויימת מרכיבים חדשים, אישים חדשים, עשיות שאינן מוכרות, לרגע אין העושה מכיר את מעשיו שהרי אחרים לגמרי המה, אחרים מכפי שהצטיירו שם בעולם הזה.

האם מפלצת זאת מעשה ידיו היא? והוא בעל כורחו מחמת האמת שבו וכושר הראייה המיוחד הקיים שם יענה: 'אמן, אמנם כן זוהי "יצירתי" אלו מעשי ידי'.

בנפול אויבך אל תשמח

מובא בספר רוח חיים על פרקי אבות (פ"ד משנה י"ט) "שמואל הקטן אומר: בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל ליבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו". וכתב הגר"ח וואלוזין: לפעמים נגזר עליו שיהיה לבוז וישמחו אויביו עליו, אך לפעמים לא נגזר עליו כי אם הצער לבד מה שנפל, אבל לאו שישמחו אויביו עליו ולכן אם אתה שמח בנפילת אויבך שמא אויב זה נגזרה עליו רק צער הנפילה ולא שמחת אויביו עליו מהנפילה ואם תשמח מנפילתו הקב"ה יחלצהו מהצער שנגזר עליו כיון שאי אפשר שיקבל בעונשו יותר ממה שנגזר עליו. נמצא שבשמחתך אתה מחלץ את אויבך מצרתו.

ועל המאמר הנ"ל דבנפול אויבך וכו' ראוי להביא מזה מה שכתוב בגמרא (נדרים מ, ע"א) רבא יומא קמא דחליש אמר לא תיגלי לאיניש דלא ליתרע מזליה מכאן ואילך אמר פוקו ואכריזו בשוקא דכל מאן דסני לי ליחדי לי וכתיב בנפול אויבך אל תשמח וכו' והשיב מעליו אפו ודרחיש לי ליבעי עלי רחמי.

דהיינו דרבא נסתפק אם היסורין שנגזרו עליו אם יסורין שיבואו על גופו בלבד ולא עם תוספת של שמחת האויבים עליו ואז כשישמחו הרי שיסתלקו ממנו היסורין כיון דלא כאלו יסורין נגזרו עליו ואם נגזרו עליו יסורין עם שמחת אויביו הרי טוב שיכריזו כדי שגם האוהבים ישמעו מיסוריו ויבקשו רחמים עליו

אמותיהן של כהנים מספקות להן מזון ומחיה

וצריך ביאור היאך שהפעולה של אמותיהן של כהנים גדולים פעלה שלא תועיל תפילתן שימותו בניהן?

דהנה מדת הדקדוק בעונש היא בתכלית הדיוק ואם נגזר לאדם עונש על זמן מסויים עם סבל מסויים הרי שאי אפשר שיהיה קיים אותו זמן של עונש עם סבל יותר גדול ממה שנגזר עליו, וכן להיפך אי אפשר שיופחת סבלו וישאר רק על משך אותו זמן עונש שנגזר עליו. אלא הכל בתכלית הדקדוק – משך זמן העונש עם דרגת הסבל שעליו לסבול ואם היה שינוי בדרגת מדת הסבל הרי שזה עלול לפעול שינויים גם במשך הזמן של העונש.

והנה, אם נגזר על רוצח בשגגה שיגלה לעיר מקלט למספר שנים מסויים עד שימות הכהן הגדול, הרי הקב"ה בוחן לב וכליות שיודע דרגת השגגה מה היא, גזר עליו במקביל את השנים הראויות לו להיות בערי המקלט בתנאי בדידות שעליו לסבול. והנה, אם אמותיהן של כהנים גדולים מביאות להם מחיה ומזון והוציאו את הרוצחים מבדידותם הרי שדרגת הסבל שלהם פחתה, ממילא יש להתאים להם בהתאם גם את משך הזמן הראוי להם לשהות בערי מקלט, דהיינו שיש להיות יותר זמן בעיר מקלט כיון שדרגת סבלם פחתה בגלל אמותיהם של כהנים גדולים שסיפקו להם מחיה ומזון! [אבני חן איטח פרשת מסעי].

וכמו כן וביתר שאת עשה האדם מעשה טוב אך אין הערכתו חורגת מגבולותיו העכשוויים והמקומיים, ראייתו מצומצמת והערכתו כבולה למישוש עין ואוזן אך כלום כך הם הדברים? הלא כל פעולה ומעשה חובקים זרועות של נצח ומכילים עולמות.

ולעתיד לבוא כשיעלה אל דין מרום ניצב בפניו ארמון פלאים ססגוני ומפואר אני הוא מעשה ידך.

הזה הוא? הכזה הוא, האמנם?

ושם בצלילות האמת ובכושר הראיה הנכון רק לעולם האמת קתות העינים, מעשהו מקבל את מימדו האמיתי והנכון. אומנם כן זהו המעשה אלו ממדיו וכך נהדריותו ומבקשים ממנו לחתום וחותם החתימה היא עצמה הינה שעת הגמול.

כשבאים לידי ההכרה המלאה ונוכחים בקוצר הראיה שהיה מנת חלקנו שם באותו עולם מוגבל אין לך עונש גדול מזה!

כשבאים לידי ההכרה המלאה ונוכחים בהיקף העצום והנורא הכלול באותו מעשה, כשעומדים בפני ארמון הפלאים הססגוני והנהדר, כשפוגשים את מעשינו במלא יפעתם וזהרם אין לך שכר גדול מזה, החתימה היא שעת הגמול.

וזו התשובה לשאלה 'מה הצורך בחתימה?'

כאן מלמדים אותנו חז"ל כי אומנם אין אנו מכירים את מעשינו ועשייתנו. אנו מעריכים את המעשה והעשייה בגבולות המישוש המקום והשעה. לעתים רחוקות לוקחים בחשבון גם את ההשפעה בגבולות העין והאוזן.

מי מתחשב עם אנחה של קרוב או שמחה של מודע? מי דואג לעצב מתלווה או מי מטיל על מואזני מעשיו חיוך של שמחה?

כשאדם שואל את חבירו אתה מוכן שאני ארחיב את המרפסת? הוא פעמים רבות ישיב לך 'כן'. אולם אם תבקש – אתה מוכן לחתום לי כאן על החוזה הזה ולאשר זאת? הוא יתחיל לגמגם, ויבקש לחשוב על הדבר, יקח את החוזה, יעיין בו ויהפוך בו שוב ושוב, ויתכן שאף יתייעץ עם עורך דין… אבל הרי הסכמת? אכן, אך לחתום – פירושו לרדת לכל הדקויות, ולהסכים.

כשיגיע האדם למעלה ישאלוהו האם עשית זאת? והוא ישיב הן. אך לא די בכך. יבקשוהו לחתום והוא חותם. הוא אומר אני מסכים לכל הפרטים, לכל ההשלכות, לכל מה שיצא מן המעשה שעשיתי. זו מהות החתימה.

לשם מה מספרים לך כל זאת? וכי ידיעה בעלמא היא? לא. כדי שתעשה את חשבונך לפני עשייתך כדי שתדע שכל מעשה מקבל את מימדיו האמיתיים על פי מהלכי נצח על פי השפעותיו והשפעת השפעותיו. כך בונה לו האדם את גמולו זהו שכרו.

כמה שווה צער של יהודי?

הגאון רבי אליהו דושניצר זצ"ל סיפר מעשה באחד מתלמידי הב"ח, שהיה מתגורר בדירה ששכר מפריץ, ופעם אחת לא היה בידו כסף לשלם לשכר דירה ואיים עליו הפריץ לגרשו מן הבית. הלך התלמיד לרבו הב"ח ותינה לפניו את צרתו, וכתב הב"ח עבורו מכתב לאחד מתלמידיו שהיה מקורב לפריץ, כי ישתדל אצלו למענו, וכאשר בא עם המכתב אליו – אמר לו שהוא נאלץ לנסוע עתה בדחיפות לעיר אחרת, ואם יתעכב בנסיעה הוא עלול לאבד את כל ממונו, והבטיח לו, שמיד כאשר יחזור יעשה למענו ככל יכולתו אצל הפריץ.

ואולם, עוד בטרם חזר מנסיעתו, סולק התלמיד העני ביחד עם בני ביתו מן הדירה והיו שבוע ימים בלי קורת-גג. וכשנפטר אותו תלמיד שדחה את פעולתו לטובת האיש העני – דנו אותו לגן-עדן אבל דחו אותו מגן-עדן למשך שבע שנים, כנגד אותם שבעה ימים שהאומללים היו בלא קורת-גג. [שאל אביך ח"ג רמח]

*

נבואה שנכתבה לדור שלנו

הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם. הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך.

משלו של החפץ חיים על הבן המאומץ כפוי הטובה ושעון הזהב. כך גם אנו נוהגים בכפיות טובה לה' על כל מעשיו הטובים לנו שהפכנו לעם ונתן לנו תורה והאכילנו מן במדבר והוציאנו ממצרים כו'.

ועוד, לא חכם שהרי אנו מפסידים בזה את כל היעודים הטובים שה' הבטיח לכל אלה שילכו בדרכו.

(דברים לב, יט- כג) "וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו.

וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.

כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים.

אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם"

הסתר פנים בעקבות המריית פי ה'. דברי הגר"ח שיגיע דור שאפילו דיבוק לא יהיה.

הם קינאוני בלא אל. שלא כמו בעבר שהיו עושים להם אלילים, הדור האחרון קינאוני בטענה שאין אל חס ושלום. כנגד זאת אני אקניאם בלא עם, בגוי נבל- הפלשתינים הם לא עם, אוסף של לאומים, גוי נבל- כפוי טובה- קם על מעבידו נותן לחמו ורוצחו נפש.

אינתיפדה כנגד ישראל שנתנה להם תנאים טובים יותר מאשר תחת כל שלטון ערבי. זו מידה כנגד מידה שאנו היינו גוי נבל ושכחנו טובות ה' עמנו.

(דברים לב, לז- לט) "וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ.

אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה.

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל"

עד לפני כעשרים שנה היו כל מיני אידיאולוגיות כיצד לייצב את המצב במזרח התיכון. היו השמאלנים שדגלו בשלום ונתינה לערבים על מנת לחיות עימם בשלום. מאידך היו הימניים שדגלו בכוח הזרוע שהערבים מבינים רק כוח. ורק כך נוכל להם. מה עשה ה'? הביא להם את ברק שנתן יותר ממה שכל שמאלני העלה על דעתו. התגובה הערבית- אינתיפדת אל אקצה. באו הימניים ואמרו: אמרנו לכם- הם מבינים רק כוח. הביא הקב"ה להם את שרון שיכנס בהם. ניסינו את כוח הזרוע- והאנתיפדה רק התגברה. עד שהימני שחשבו שיגאלנו הופך פתאום שמאלני ומציע התנתקות…

זהו שאמר אי אלוהימו צור חסיו בו- היכן הוא אותו הכוח שאתם נסמכים עליו שיעזור לכם? יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סיתרה- תפנו אליו בבקשה שיעזור לכם… שיסתיר אתכם מפני הרעות המתרגשות עליכם…

(דברים לב, כט- ל) "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם.

אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם"

לו הייתה בהם חוכמה היו מבינים שהגוי הנבל הזה מקורו משמים והוא העונש שלנו על חטאינו. הוי אשור שבט אפי. הוא המקל. ואנו מנסים לנשוך את המקל…

וכי אינם מבינים שאין זה הגיוני שילד אחד עם אבן ירדוף אלף ויניס את הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון? וכי אינם מבינים שאין זה הגיוני שמפגע מתאבד מצליח להניס רבבות?

וכי אינם מבינים שצורם מכרם וה' הסגירם בידם?

בסוף סוטה נאמר על דור עקבתא דמשיחא: ועל מי יש לנו להישען – על אבינו שבשמים. מדוע הגמרא חוזרת על זה שוב ושוב?

אלא כוונת הגמרא היא לומר: יודע אתה מתי יבוא משיח? כאשר העם כולו יבין שכשלו כל הקונספציות, כשלו כל ההגנות, אין לנו עוד על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. כל עוד הם יחשבו שיש עוד כוח טבעי שיכול לעזור להם- אין להם סיכוי להיגאל.

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה] קרא כאן >>>

סיפור השגחה מדהים שאימת וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

*

צדיק גוזר

[אוצה"ת]

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" (דברים לב, א)

פירש רש"י "האזינו השמים" שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר. ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל 'לא קבלנו עלינו הברית' מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לעולם.

ועוד שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם ואם יתחייבו תהיה בהם יד העדים תחילה ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואחר כך ואבדתם מהרה על ידי האומות. עד כאן לשונו.

הקשה ה"כלי יקר" לכאורה פלא מה הכוונה שהשמים והארץ יהיו עדים וכי יש להם פה להעיד?

אלא ביאר: אמרו רבותינו על הפסוק "יום השישי" לומר שכולם תלויים ועומדים עד יום שישי בסיון, אם יקבלו ישראל את התורה מוטב ואם לאו יחזור העולם לתוהו ובוהו.

ומאחר ואנו רואים שהם קיימים ולא חזרו לתוהו ובוהו זהו מופת חותך שקיבלו ישראל את התורה וזו העדות של השמים וארץ שהם קיימים לעולם כי קיומם מעיד על קבלת התורה.

אומנם פירושו קשה, מה יועיל לאדם הכופר במתן תורה להאמין שהתורה אמת מאחר שכתוב בה שקיום שמים וארץ תלויים בקבלתה הלא אינו מאמין כלל בתורה אלא אם נדחוק ונאמר שהוא מאמין בתורה ורק לא מאמין שקיבלו את הברית כלשון רש"י.

צדיק המושל בבריאה אות על קבלת התורה

נראה לבאר באופן נוסף

אמרו חז"ל על הפסוק "צדיק מושל יראת אלוקים" אמר הקב"ה: אני מושל באדם ומי מושל בי? צדיק! הקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה, הצדיק גוזר גזירה והקב"ה מקיימה שנאמר "ותגזר אומר ויקם לך".

והרי זה דומה לבן היודע שאביו אוהבו אהבה עזה ומכריח את אביו שיבטל רצונו מפני רצונו ובמה מכריחו? באהבתו, שהאב ירא לעשות דבר שיפגום מעט באהבתו לבנו ושמא יהיה לבנו צער אחד מיני אלף אם לא יתקיים רצונו בשלמות על כן ממלא רצונו.

כפי שדיברנו על חוני המעגל שאמר לו שמעון בן שטח שהיה צריך לגזור עליו נידוי, אולם מה אעשה שאתה כבן המתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו!

כן הוא כביכול הקב"ה עם אוהביו השליטם על הטבע וממלא רצונם וכפי שמצינו מעשים רבים על צדיקים שהכריחו טבע כל היצורים לחפצם ורצונם כנאמר "תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו"

צדיק גוזר והקב"ה מקיים!

מסופר על רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל ה"בבא סאלי" כשבא להתיישב בעיר בודניב נודע לו שמקוה הטהרה במקום עתיק ומקשה את השימוש בו. זימן את פרנסי העדה והורה להם לבנות מקוה חדש ומהודר.

סיום בנית המקוה היה בחודש תמוז וסברו כולם שיצטרכו לחכות עד לעונת הגשמים, והנה עמד רבנו ונשא עיניו כלפי שמיא ואמר: ריבונו של עולם! צויתנו להתנהג בקדושה ובטהרה וכך אנו חפצים לחיות, עשינו את המוטל עלינו ועתה עשה את שלך למען שמך הקדוש!

לא הספיקו הנוכחים לשוב לבתיהם עד שהתקדרו השמים הבהירים בעננים וגשם עז ניתך ארצה ובור המים נתמלא על גדותיו. אולם השמחה שאפפה את כולם הושבתה. לאחר שעות אחדות רבנו נוכח לראות כי בקצה התעלה שדרכה נשפכו מי הגשמים למקוה הונח מרזב מברזל הפוסל את המקוה לשיטת ה"בית יהודה", ואף כי שיטת יחיד היא ואף השולחן ערוך מתיר בזה הורה רבנו לרוקן את המקוה ממימיו שיהיה המקוה מהודר.

לא הועילו כל שכנועי התלמידים למנוע את דעתו בזה שהרי לא כל יומא מתרחיש ניסא וקל וחומר לא כמה פעמים ביום אחד. לאחר שרוקנו והחליפו את המרזב מברזל לעץ עמד וקרא: מרן ה"בית יהודה" עשינו כהוראתך ופסלנו את המקוה, עמוד נא והתפלל לפני כיסא הכבוד ששוב ירדו גשמים למען טהרת ישראל!

והנה לא אחרו משמים למלא בקשתו וירדו גשמים ומילאו את המקוה וכל הנוכחים ראו מהו כח התורה

וזה שאמר ירמיהו (ירמיהו יד, כב) "הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים הֲלֹא אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה".

וזה שאמר משה לבני ישראל קודם מותו כדי להלהיבם לאהבת ה' ולתורתו, "האזינו השמים ואדברה" כאשר אדבר לשמים המה מוכרחים להאזין לדברי,"ותשמע הארץ אמרי פי" וכן הארץ מוכרחת לשמוע לאמרי פי, "יערף כמטר לקחי" וגו' גם על המטר ועל הטל אוכל לצוות כרצוני "כי שם ה' אקרא", כאשר אקרא אל ה' ואעבדנו אזי אתם השמים והארץ וכל תולדותיהם "הבו גודל לאלוקינו" תעשו ככל אשר אצוה עליכם ובזה יתגדל ויתקדש שמו של ה' כמו שנאמר ישראל אשר בך אתפאר. עד כאן מחומש רב פנינים

[המעשה בנהר גינאי שחלק מימיו לרפב"י]

לפי זה ניתן לומר שזוהי העדות שמעידים השמים והארץ על קבלת התורה בזה שיראו כולם שטבע העולם כפוף לאדם העוסק בתורה ומקיים את מצוותיה, זו עדות נפלאה על קבלת התורה שאם לא כן במה כוחו לשנות את הטבע!

בחו"ל היו מקומות רבים שכאשר הייתה בצורת היו קוראים לחכם היהודי ואומרים לו אם תוך שלושה ימים לא ירד גשם – כל היהודים יגורשו מן העיר! וזה עבד. היהודים נכנסו לבית הכנסת ובקעו שערי שמים וירד גשם. גם הגוי ידע שיש ליהודים אבא שנעתר לתפילותיהם.

מסופר על תלמידו של רבי יהודה צדקה זצ"ל שפסקו עליו הרופאים כי אין הוא יכול להביא ילדים לעולם, ועל כן נשאר רווק. רבו שחיבבו, כאב את כאבו והשתתף עמו בתפילות שיושיעו ה' מצרתו. בהיותו מקורב לגה"צ רבי מאיר אבוחצירא זצ"ל הציע לו שילך אל הרב שיחזקו באמונה לדעת כי מאת ה' היתה זאת הגם כי נפלאת היא בעינינו.

נסע התלמיד וסיפר לרב את סיפורו בחור מבוגר אני, לא באתי בברית הנישואין מפאת… קטע אותו הרב ואמר: בקרוב תמצא את זווגך ההגון ותזכה לראות בנים ובנות! כשמוע הבחור את דבריו שמח שמחה רבה ונטש את הבית. כשהגיע ירושלימה נכנס אל רבו וסיפר לו דברים כהוויתן. בשמעו תמה לדברים אלו והחליט לנסוע בעצמו. בהגיעו כיבדו רבי מאיר כערכו הרם. הגר"י צדקה זצ"ל נגש ישר לענין: הרב הבטיח אתמול בנים ובנות לתלמיד פלוני הלה לא נישא מחמת שאינו יכול להביא ילדים הרופאים הגדולים ביותר ראו את הממצאים וסמכו ידיהם על קביעה מצערת זו עתה נכנס הבחור לאשליה וציפייה. חוששני שפשוט לא הספיק לספר את סיפורו לא הספיק לסיים את דבריו ואמר לו רבינו יהיו לו ילדים! הגר"י צדקה אשר ידע את כוחו של רבינו, הורה לבחור לסמוך על דבריו ולחפש שידוך. לאחר זמן מצא את זיווגו ונישא, בביתו של אותו תלמיד יש עשרה ילדים אשר נולדו לו! יש לו בבית גם תיק שלם של מסמכים רפואיים הקובעים ברורות שאין הוא יכול להיות אבא. אפילו אדם שליבו לב אבן, בראותו מעשים אלו ימס לבבו ויאמין "כי ה' אמת ותורתו אמת" דאם לא כן היאך הצדיקים בכוחם לפעול ולעשות דברים נגד הטבע?

אולם החפץ חיים למדנו יותר ממה שיש להתפעל מצדיק גוזר והקב"ה מקיים, יש להתפעל מהקב"ה גוזר והצדיק מקיים… ה' מלך עלוב וארך אפיים כו' אולם הצדיק משבר טבעו ועושה רצון ה' נגד הנהגתו! וזה תפקידנו בימים אלה של עשרת ימי תשובה.

מעלת עסק התורה לטהר האדם

"זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמור" (במדבר יט, ב)

המדרש רבה פותה את הפרשה: ״זאת חוקת״ זה שאמר (איוב פרק יד, ד) ״מי יתן טהור מטמא, לא אחד״.

ולכאורה מה השייכות של פסוק זה לפרשתינו? אלא מסביר הרה״ק בעל השארית מנחם מוישווא זי״ע: בתורתינו הקדושה יש בה את כוח הטהרה, לטהר את נפשות ישראל מזוהמתם. וכאשר תכתוב תיבת ״טמא״ במילוי האותיות: טי״ת, מ"ם, אל״ף, יעלה בגימטריא: תר״י (שש מאות ועשר). והנה ״תורה״ בגימטריא: תרי״א (שש מאות ואחד עשרה) וזה רמז, שגם אם הטמא הוא מלא בטומאה, יען שעשה את כל התועבות, עם כל זה תורתינו הקדושה, קדושתה למעלה מטומאתו, והרי היא מעלה אותו מטומאה לטהרה…

וזה ביאור הפסוק ״מי יתן טהור מטמא״. למי יש כוח נפלא כזה לטהר את הטמא מטומאתו בזמן שהוא התמלא בטומאה? על זה משיב הפסוק ״לא אחד״ בתמיהה. האם לתורתינו הקדושה יבצר ממנה כוח הטהרה, והאם איננה יתירה במספר על הטמא. ומורה לנו שקדושת התורה מתגברת על הטמא אפילו כשהוא מלא בטומאה, ומעלה אותו מטומאה לטהרה…

[פנינים ויקה"פ תשע"ב]

*

האמונה בשכר ועונש

[ממעין גנים – מכאן והלאה לא הוקלט]

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי"

מדוע ביחס לשמים פנה בישירות – האזינו, ואילו לארץ פנה כבדרך אגב – תשמע הארץ?…

יערוף כמטר לקחי – תזל כטל אמרתי – לכאורה הם דברים סותרים, המטר עורף בכוח, והטל בנחת?

כשעירים עלי דשא – כרביבים עלי עשב – שעירים – רוח סערה, ורביבים הם מטר היורד בנחת?

משה שר את השירה הזאת שתהיה לעד בבני ישראל, וצריך ביאור כיצד היא תעיד עליהם?

מיסודות תורתינו היא האמונה בשכר ועונש.

הרמב"ם כותב (בפירוש המשניות סנהדרין, פרק חלק) שמי שמאמין ביסודות של י"ג העיקרים הרי הוא בכלל ישראל ומצוה לרחם עליו ואפילו עבר עבירות מחמת תאוה והתגברות יצרו יש לו חלק לעולם הבא כו'. וכשנתקלקל באחת מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקיצץ בנטיעות ומצוה לשונאו ולאבדו ועליו נאמר הלא משנאיך ה' אשנא. עד כאן לשונו.

ובאמת יסוד היסודות לעבודת ה' היא האמונה בשכר ועונש. הגרי"ס על אף כל גדלותו העצומה בתורה, אמר שהדבר שמרתיע אותו מעבור עבירה הוא הידיעה שיש עונש ויש גיהנום ובגיהנום שורף! וזה טבע האדם שרק הרתיעה מעונש והתקוה לשכר הם המדרבנים אותו לעבודת ה'. הגם שיראת העונש היא היראה הנמוכה לעומת יראת הרוממות, שהיא היראה של הנשים והקטנים כלשון הרמב"ם, מכל מקום לוואי ונגיע ליראת הנשים והקטנים של דורות הראשונים…

והנה אפילו תלמידי צדוק ובייתוס יצאו לכפירה משום שסברו שאין 'פרס'. ואף התורה מדברת לאדם בצורה זו – אם בחוקותי תלכו אזי יטב לכם, ואם לא – חלילה להיפך, הרי שזו הדרך להכניס היראה בלבנו.

(בראשית רבה (וילנא) סה, כב) יקום איש צרורות היה בן אחותו של רבי יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיא בשבתא. אזל קומי שריתא למצטבלא, אמר ליה: חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך. אמר ליה: אם כך למכעיסיו קל וומר לעושי רצונו. אמר ליה: עשה אדם רצונו יותר ממך? אמר לו: ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו.

נכנס בו הדבר כארס של עכנא הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק, מה עשה? הביא קורה נעצה בארץ וקשר בה נימא וערך העצים והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע והצית האור תחת העצים מתחת האבנים ונתלה בקורה ונחנק, קדמתו האש נפסקה הנימה נפל לאש, קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף. נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מיטתו פרחה באויר אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן עדן.

מה זיעזע את יקום איש צרורות? ההכרה בשכר ועונש. יש דין ויש דיין, ואתה עתיד לשלם על כל מעשה ומעשה. זה מה שמזיז את האדם ומעודדו לעשיה.

אחד המפריעים הגדולים שלנו לחיות על פי האמונה הזו, זהו הקונפליקט בין הגוף לנשמה. הגוף גשמי שואף לחומריות והנאות, והנשמה לעולמות עליונים.

דבר נוסף, שנראה לכאורה שהרשעים חיים כאן טוב, והצדיקים סובלים. זה מערער את האמונה בשכר ועונש.

באה התורה ומדגישה בפני האדם שה' הוא טוב ומטיב והרע הבא על האדם אינו אלא בשל עוונותיו.

ולכן אמרה התורה בפרשת וילך: הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוקי ניכר הארץ ועזבני וחרה אפי בו ביום ההוא.. ומצאוהו רעות רבות וצרות. מה היה עליהם לומר? עוונותינו הטו אלה.

אך הם התחזקו בכפירה – על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ה' לא איתנו. אנו לא אשמים, ה' אשם שעזב אותנו…

ולכן מיד אחר כך: ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלוהים אחרים. אוסיף להם הסתר על הסתר.

ולכן ה' מצוה את משה: כתבו לכם את השירה הזאת – בכתב. ולמדה את בני ישראל – בשכל, שיבינו. למען תהיה השירה הזאת לעד – שכל הצרות באות בשל העבירות.

וכפי שכותב הרמב"ם (תחילת הלכות תענית פרק א)

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר (במדבר י, ט) על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה, כה) עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כו, כז-כח) והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי. עד כאן לשונו.

וזה שאומרת לנו התורה אם יאמרו 'על כי אין אלוהי בקרבי כו' אזי זה יגרור עוד הסתר פנים. וזה שכתוב אם תלכו עמי בקרי כו'.

ולכן מתחיל משה ואומר: האזינו השמים ואדברה – השמים רומז לנשמה שהיא מן השמים, אני משה מדבר עם הנשמה, ומה עם הגוף המתנגד? 'ותשמע הארץ אמרי פי' הגוף שהוא בחינת ארציות ישמע בדרך אגב. הוא לאט לאט יושפע.

והגם שלגוף אין זה נוח לשמוע שיש עונשים על עבירות, זה מונע ממני להנות כפי רצוני, על זה הוא אומר יערוף כמטר לקחי שדברי אמנם מכאיבים ועורפים לגוף כמטר, אולם לנשמה הם בחינת 'תזל כטל אמרתי, הנשמה נהנת מזה. והגם שלגוף הם 'כשעירים עלי דשא', כרוח שערה, אך לנשמה 'כרביבים עלי עשב'. ולכן הגם שהם דברים קשים, זה קשה רק לחומריות ולא לנשמה.

ועל האדם לשמוע הגם שהדברים אינם פועלים על הגוף באופן מיידי, כאותו ששאל את האדמו"ר מגור שהוא שומע ולומד אך קשה מאוד להשתנות והלב שלו אטום וכלום לא נכנס פנימה. אמר לו הרב'ה אף על פי כן אל תפסיק ללמוד, 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום 'על לבבך', תניח את הדברים על הלב, מתי שהוא הלב יפתח, ואז יכנסו הדברים ללב. כעת הם עדיין מבחוץ. בעתיד הם ישפיעו.

וחוזר משה ומדגיש את הענין של השכר ועונש:

'הצור תמים פעלו', צור לשון חוזק, וידוע שאדם חזק כשנותן סטירה אינו יודע לתת כפי המידה, אלא נותן כפי גבורתו ויכול לחבול קשות, אף על פי כן אומר לנו שהשם יתברך אינו כן, אלא הגם שהוא חזק ביותר ו'צור', עם כל זאת תמים פעלו ומעניש בשלימות כפי הראוי ולא יותר. כי כל דרכיו משפט וביושר, ולכן לא יתכן שאדם יקבל מאומה יותר מן המגיע לו. אל אמונה ואין עוול – אף עם הרשעים, צדיק וישר הוא, הכל בצדק ויושר.

שיחת לו – אדם שעובר עבירה חושב שהוא מזיק לה', אולם זו טעות, הוא הזיק ושיחת רק לו לעצמו, לא, לא לה'.

בניו מומיו – כפי שאומר האריז"ל שהחוטא מתגלגל בבניו ונכדיו והוא גורם בכך שיצא ממנו 'דור עקש ופתלתול', נמצא שגורם רע רק לעצמו ולא לה'. הוא מביא את העונש על עצמו.

ובכך שיראה האדם שהעונש הוא מאיתו יתברך כפי מעשיו, ויראה שהארץ מונעת המטר והיבול כפי שדרשו חז"ל בפסוק שהשמים והארץ יעידו בכך שיפסיקו מטר ויבול אזי יכיר בכך שיש שכר ועונש מאתו יתברך ויזהרו וידקדקו בשמירת המצוות. [עיין שם עוד שהאריך].

*

חכמת האישה

[מעיין השבוע]

מעשה באדם שהיה נשוי לאישה מושלמת. כך יכול להתחיל רק משל… ואכן, משל הוא ממשלי הגאון הקדוש בעל "כף החיים" זצ"ל. נאה היתה וחכמה, פיקחית וחרוצה, בעלת מידות נאות ואצילות חיננית. אשת חיל עטרת בעלה. אישה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפליים. עלתה עליו בכל תחום, וידע להוקיר זכייתו. פעם התארח באיזה מקום, שתה יין והתבשם. ולבעל הבית בת שהגיעה לפירקה, והתקשה להשיאה. כשראה שאורחו בגילופין, ניצל את המצב. דיבר על ליבו שיקח את בתו. מה בכך שנשוי הוא? יהא נשוי לשתיים. עוד היין הומה במוחו, הביא האב עדים וערך טקס קידושין… בצאתו, צינן אוויר הלילה את להט היין, והדרך מפכחת. זכר את אשר עשה, והצטער צער רב. איך ישא אישה נוספת על פני אישתו, איך יביא צרה לביתו. ואם ידרוש לנתק את הקשר, יעורר עליו חמת ידידו. אמר לנפשו: "תמיד בהיותי בצרה סחתי לאישתי ומצאה מוצא. אף עתה אשאל בעצתה".

בא לביתו, ישב לפני אישתו והשפיל עיניו לארץ. אמר בשפל קול: "הסכלתי עשה, ויצא מתחת ידי דבר שאינו הגון". "מה הדבר?" חקרה. סח ששתה והשתכר, ונתפתה לקדש את בת המארח. ועתה מבקש הוא עצה להיפטר ממנה. שאלה בת מי היא? והבינה הכל. הכירה את הנערה. אמרה: "למה לך לגרשה, תשאנה בשעה טובה!" לראשונה נשא אליה עיניו: "לא עת צחוק עתה, ברצינות אדבר!" "וכך אף אני", ענתה. "תשאנה לאישה בסימן טוב, ואיני מקפדת כלל!" תמה. אמר: "אביה דורש שאשאנה בתוך חודש ואביאה לביתי!" ענתה: "מדוע לחכות חודשו? תשאנה בשבוע הבא!" לא האמין למשמע אוזניו, ואמר: "איך אסתדר בתוך שבוע, הלא צריך אני לשכור עבורה דירה – הן לא יתכן שאביאנה לכאן!"

אמרה: "מדוע לא? לכאן תביאנה, ונדור יחדיו! רק ביום החופה אלך לבית אבי ואשב שם חודש ימים, כדי שתשמח בה, ואחר אשוב ונדור יחדיו" ומיהרה להוסיף: "אל תדאג, אני אחזור! רק אתן לכם חודש ימים לשמור יחד ואחר כך נדור יחד בשלום ואחווה. ובתנאי אחד: כל אותו חודש לא אבוא לכאן. ואתה לא תבוא לבית אבי! מבטיחה אני כל זאת בהן צדק, הב לי הבטחתך שכך יהיה!"

בעל כורחו הבטיח בשפה רפה, ולא כבש פליאתו: "בטוח הייתי שבשמעך את מעשיי תקצפי, תוכיחי ותקללי על שבגדתי בך ונשאתי אישה נוספת. והנה, קיבלת את הדברים בקור רוח ואף בקורת רוח. איך יובן הדבר?"

ענתה: "הן יודע אתה את הפתגם, שלכל קושיה יש תירוץ. לפעמים נגזר שנבין מיד, ולפעמים כעבור זמן. אף אתה, אל תדחק את השעה, ובהגיע הזמן תבין וכך היה. הודיע , 'ההחתונה תערך בשבוע הבא, ואישתו עזבה את הבית, וקודם לכן אפתה ובשלה והלכה לבית אביה כהבטחתה. הכניס כלתו לביתו, ועתה כשלא היה מבושם ביינו ראה אותה בכל כיעורה. נפל לבו בקירבו: איך תעמוד ליד אישתו! אמר לנפשו: ביופי אינה מצטיינת, אולי מצטיינת היא בשכלה. שאלה: "מה היום?" ענתה: "חתונה". אמר: "זאת יודע אני, אבל איזה יום היום בשבוע. ראשון, שני, שלישי?" חזרה כהד: "שלישי". לא העמידה על טעותה, אלא שאל: "ואתמול, היה יום ראשון, שני או שלישי?" "שלישי", חזרה כהד. "ומחר מה יהיה?" שאל. "איך נדע, כשיבוא נדע", ענתה. ראה שנפל בפח. אמר לנפשו: "אולי תסכון כמשרתת בבית". אמר לה: "הביאי בטובך מעט מים". שאלה: "מהיכן?". אמר: "מהמטבח". הלכה, וכעבור רגע ארוך חזרה. כוס מלוכלכת בידה, ומעט מים בקובעתה. בסלידה נטל ראשי אצבעותיו והושיט לה בחזרה את הכוס. "איני צריכה", ענתה. "תחזירי למטבח", הורה. אמרה: "למה, תניח על הריצפה". קם, ואמר: "מיד אשוב".

הלך לבית חבירו ושכר את שירותיו שישיג מאביה גט פיטורין, יעלה הדבר ככל שיידרש… חודש ימים ישב משמִים בביתו, וליבו יצא אחר אישתו.

ככלות החודש קיימה הבטחתה וחזרה. כמה מאושר היה בשובה!

אמר לה: "כאשר צפית כן היה, הקושיה התיישבה מאליה. הבנתי מדוע היית אדישה כל כך! ודאי אמרת בליבך: אם אתן לו עצה כיצד יגרשנה, ינקפו ליבו: מי יודע איזה אוצר שמט מידו. אניחו להביאה לביתו, וייווכח בעצמו איזה מקח רע לקח לעצמו!"…

והנמשל, אמר הגאון בעל "כף החיים" זצ"ל, התורה נמשלה ל"אשת חייל" שאין כטובתה. מגינה על האדם ומצילתו מכל פגעים שבעולם. בא היצר הרע ומדיחו ליקח אישה על אישתו, לילך אחר תאוות העולם ומדוחיו.

אך "לו חכמו ישכילו זאת" – אין "זאת" אלא תורה, שנאמר: "וזאת התורה". היו מבינים שאין כחוכמת התורה וכצידקת הדרכותיה. ברם, לפחות "יבינו לאחריתם", יראו אחרית דבר, איך הלכו מדחי אל דחי, והפסידו מכל צד, ואז, לפחות, ימהרו להיפטר מהאישה הזרה ולשוב אל התורה הקדושה!…

תאוות עולם הזה דומין למי מלח. בתחילה זה מרווה אך מייד זה מצמיא אף יותר מקודם. היצר הרע מפתה את האדם ומראה לו את העבירה כדבר מתוק, ולאחר מכן אינו יכול להתנתק, אף כשמבין שהונו אותו… לעומת הקדושה, שתחילתה עבודה אך סופה מתנה. בתחילה זה קשה. זה דורש מאמץ. אך לבסוף זה משתלם. הסיפוק שזה נותן שווה כל הון. לעומת העבירה שברגע הראשון היא מושכת, אך לאחר מכן יש רק כאב לב ויסורי מצפון.

*

חסרון עתה הוא חסרון לנצח

[לק"ט דברים עמ' רלו]

"ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוקים עמדי, אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל".

לשון 'עתה' הנאמר כאן מורה שלעתיד יתברר דבר שאינו ברור לנו כיום, וצריך ביאור מה יתברר לעתיד יותר מן הניסים והמופתים שראינו במכות מצרים, יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומעמד הר סיני?

ועוד, מהו כי "אני אני" ומה צורך בכפילות?

מבאר החפץ חיים על פי מה שכתוב בספרים הקדושים שרמ"ח מצוות עשה מכוונות כנגד רמ"ח אברים שבאדם, ובמדרש מבואר שכל מצוה אומרת לאיבר המכוון כנגדה 'עשה בי מצוה שבשבילי תזכה לעולם הבא'.

תחיית המתים העתידה תהיה תלויה בקיום המצוות בלבד. הדבר מופיע מפורש בתורה "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ופירש האונקלוס "ויחי בהון לחיי עלמא". וכן פרש רש"י.

זהו ביאור המדרש שכל מצוה ומצוה מחיה את האיבר שמקיים אותה.

לפי זה יוצא שמבטל מצוה במזיד, אף על פי שאת שאר המצוות מקיים, לא יזכה אותו האיבר לקום לתחיית המתים.

כך מבאר הגר"א את הפסוק "בז לדבר יחבל לו" (משלי יג, יג) יש רמ"ח איברים באדם וכנגדן רמ"ח מצוות עשה כו' ולכן הבז לשום דבר מצוה הוא מחבל את עצמו, שהוא נעשה חסר מכוח החיוני מאותו דבר.

לדוגמא- המבטל מצוות תפילין יקום לתחית המתים ללא זרוע. וכן לגבי כל מצוה ומצוה. [מה שלעתיד לבוא יתרפאו כל בעלי מומין זה יהיה מאוחר יותר].

זהו שאומר הפסוק ראו עתה כי אני אני הוא. לעתיד תהיה גלויה ההשגחה נורא מאוד, עד עתה האמנתם שאני משגיח בעולמי, אמונה שהתחזקה על ידי התבוננות בנסים, אולם כעת בזמן תחית המתים הנכם רואים בראיה חושית ממש שתורתי ומצוותי הן המחיות את האדם, וכל מי שזלזל במצוה אחת יחוש בחסרונה באבריו רחמנא ליצלן!

אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל- בעת התחיה תראו שיש כאלה שמחצתי אותם בחייהם ונעשו בעלי מומין ולעת התחיה תראו שנרפאו, שמומם היה מום גופני בלבד.

ולעומתם תראו כאלה שמתו שלימים בכל איבריהם ועתה הם מחוסרי איברים "ואין מידי מציל" משום שסוף דבר הכל נשמע. הבושה תהיה גדולה. ועל זה נאמר: "ורבים מישני עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם".

אז תתישב השאלה מדוע רשעים שלוים וצדיקים מתייסרים אז יראו הכל שאני אני הוא וכל אחד נידון כפי מעשיו.

על פי זה לענ"ד תובן הכפילות כי אני אני הוא, שבא לשלול את מאמיני השניות הסבורים שיש כוח בעולם שמביא הרע ויש כוח שמביא את הטוב, ועתה יתברר שהכל מאתו יתברך, כי אני אני הן הטוב והן הרע הכל הוא מאני. [וכן מצאתי אחר כך באור החיים הקדוש].

מסופר על החפץ חיים [לק"ט ימים נוראים ח"ב עמוד קכו, וביתר פירוט באור דניאל פרשת בשלח עמוד ריד] שלילה אחד בשעה שלוש לפנות בוקר אסף את כל בני הישיבה לשיחה קצרה. כולם באו ועוד אנשים מהעיירה שהסתקרנו מה החפץ חיים מעוניין לומר בשעה כה מאוחרת, ודאי מדובר בדבר מאוד חשוב.

החפץ חיים החל להקריא להם את מה שאנו אומרים כל בוקר אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא.

אמר להם החפץ חיים שתדעו לכם, ה' יטלה מאתנו ויחזירה לנו באותו מצב שבו הותרנו אותה! ולהחזירה לאותה נשמה עצמה! מה שתזככו כאן, שתסגלו כאן, שתתקנו כאן, יבוא לידי ביטוי בנשמה. מה שלא חס ושלום – לא! סיים את דבריו הקצרים וירד מן הבימה, ודבריו הותירו רושם רב.

*

היה אדם!

[מעיין השבוע עמוד תרמ"א]

בפרשתינו התורה אומרת: "ושן בהמות אשלח בם". תרגם יונתן: עובדי כוכבים שנושכים בשיניהם כחיות השדה.

אנשים נושכים כחיות, היכן מצינו?

תשת חושך ויהי לילה, בו תרמוס כל חייתו יער. לילה- זה העולם הזה. חיתו יער- אלה הרשעים שדומים לחיית היער.

וצריך ביאור מה הדמיון בין הרשע לחיית היער?

הסבא מקלם התקומם לדימוי הנאצים לחיות יער. הדבר פוגע בחיות היער. שהרי הרשע הוא רע, ואלו חיית היער אין בה רוע.

אמת, יטען הארי, אני טורף גדי, אולם גם האדם טורף גזר… גודע את חייו!

כאשר אנו מדברים על רשעים, [להוציא את הסדיסטיים והמושחתים שביניהם] אנו נפגוש באנשים נחמדים וסימפטיים, אנשי משפחה אוהבים, כדוגמת רודולף הס שהיה קורא לכלבו מנטש. אדם. הוא גם דאג לו לבשר, כשהיה משסהו באנשי המחנה החיים!

הארי טוען, גם אני טורף שה כפי שאתה טורף גזר, אולם יש הבדל גדול. השה פועה, וכיצד אינך חס? הגזר עוד שותק!

כיצד בכל זאת הוא טורף?

הוא פשוט לא שומע… הוא אטום לפעייתו. כמו שיש אבות

שאינם שומעים את פעיית התינוק בלילה. רק האמא קמה…

מסופר שבהונגריה היה מנהל בנק מתבולל שהרבי מויז'ניץ בא לפוגשו. ישב אצלו עשר דקות בשתיקה ובא לצאת הלה תמה לשם מה בא הרבי אלי? השיבו הרבי אין טעם לומר, כשם שיש מצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אז למה בא הרב לכאן אם ממילא סבור הוא שלא אשמע? מפני שאיך אקיים את המצוה "מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע" אם אינו יכול ממילא לומר? רק כאן יכול אני לומר ובכל זאת נמנע, ומקיים בזה את המצוה… כאן גברה סקרנותו ואמר אולי בכל זאת יאמר כבודו, אולי יהיה זה דבר הנשמע? וכאן פתח הרבי וסיפר על אלמנה שהבנק הוציא דרישה לסלקה מביתה בחתימת יד המנהל – בשל חוב למשכנתא וכו' השיבו המנהל נו טוב, אני רק מנהל, לא הבעלים של הבנק… מה אני יכול לעשות… נו – אמר הרבי, זה שאמרתי – מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע… התרכך המנהל ואמר שיתן לו זמן ויראה מה לעשות. ולבסוף אכן הצליח לבטל את הצו ולהותירה את האלמנה ויתומיה בביתם. והרי כאן מדובר באלמנה ויתומים, מדוע איפוא חתם על צו זה מבלי שידו רעדה?

אלא הוא לא שמע. הוא אטום לפעייתם.

ולעומת זאת יש "תעשה אדם כדגי הים". אמרו חז"ל מה דגי הים הגדולים בולעים את הקטנים, כך בני אדם בולעים את הקטנים. מה הדמיון?

במעי הדג נמצא דגים קטנים שתמיד ראשם לעבר זנב הדג הבולע, ולכן אין סנפיריו חונקים אותו. הוא פותח פיו לשאוף מים, והם פשוט נבלעים…

כך יש אנשים שאינם כחיות טורפות הם רגישים למצוקת הזולת, אולם בלי כוונה נכנס לפה שלהם מישהו, ואז אוי לו…

ואנשי קודש תהיון לי. לא רק קודש, אלא קודם כל אנשי. לעולם יהא אדם ירא שמים. קודם כל אדם! אל תטרוף גם לא לפי תומך!