דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

דרשות על ספר בראשית

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת ויחי

*

בסופו של דבר – כולם עמלים

 [ההתחלה מ'ללמדך', חלק מבנועם שיח – פ' במדבר]

וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול – לכרואה אם ראה את המנוחה כי טובה היא, מדוע היטה שכמו לסבול?? אדרבה – היה עליו לבחור במנוחה!

המעשה ברבי יחיאל מיכל גורדון ר"י לומז'ה, שהתדפק על פתח הישיבה יום אחד בחור צעיר שהגיע ממרחקים – מראדין ובקשתו ללמוד בישיבה. הרב שבחן אותו מצאו מוכשר ביותר. הוא הגיע מראדין והלך מרחק רב הגם שהיו הדרכים בחזקת סכנה, וזאת אחר שנתברך מהח"ח שכל המקבל עול תורה מסירין מעליו עול מלכות ועול ד"א ואינו צריך לחשוש. לאחר שהרב פלפל עמו והקשה קושיות על משאו, אמר לו הרב שנשארה שאלה אחת בלי תשובה – וכי תאמרו מה נאכל…

אולם אז נתדפק על הפתח הנחתום והביא שק של לחמים כתרומה לבני הישיבה… הבין הרב את הרמז משמים וקבלו.

אמר הרב קיבלו תשובה גם לשאלה מה נאכל עכ"פ להיום… הבחור עלה ונתעלה והפך להיות לאחד הגדולים!

מכאן תשובה לשאלתינו – אומר הגר"ח וולאז'ין – שבט ישכר זוכה לס"ד מיוחדת להסיר מעליו עול ד"א בעקבות קבלתו עול תורה. אבל כשהוא פורק מעליו עו"ת – נותנין עליו עול מלכות ועול ד"א. וזשא"ה: שאם יראה מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה וילך אחר תאוות ליבו לבקש המנוחה ויסיר מעליו עו"ת – אז יגלה שלא הרויח מאומה, ואדרבה – ויט שכמו לסבול עול המלאכה, ויהי למס עובד… יטילו עליו עול עבודה ומיסים וארנוניות…

האניות ומשאן

אחד ממגידי המישרים סיפר כי נולד בעיר קטנה שהיה בה נמל, ובהיותו ילד היה נוהג להגיע מדי פעם לנמל ולעקוב אחר תנועת האוניות הנכנסות והיוצאות. עגורני ענק פרקו מכולות טעונות סחורה וערמון על הרציף, עגורנים אחרים נשאו מכולות והטעינון על האניות העומדות להפליג. לפתע צדה עינו מחזה מוזר: על אחת האניות הטעינו… סלעים! ורק אז הרימה עוגן ויצאה לדרכה…

בתחילה הוא חשב שמדובר במקרה חד פעמי. לאחר ששם לב שהדבר חוזר על עצמו שוב ושוב, החליט להתגבר על הבושה ולשאול. הוא ניגש לרב החובל ושאלו: "מדוע לאחר שהאוניות פורקות את סחורתן מטעינים אותן בסלעים? הרי סלעים יש בכל מקום בשפע רבי לשם מה כל הטרחה הזאת?״

״שאלה יפה שאלת, רואה אני שאתה ילד חכם ונבון ושמת לב לדבר זה״ אמר רב החובל והסביר לו: ״האוניה יכולה לשוט בלב ים אך ורק אם לפחות שליש ממנה שקוע במים. כאשר האוניה מגיעה לנמל עמוסה בסחורות, אין לה כל בעיה לשוט בים הגדול, הסחורות מכבידות והאוניה יציבה וחלק ממנה שקוע במים, אך לאחר שפורקים ממנה את הסחורות, משקלה של האוניה נעשה קל יותר ויש חשש ליציבותה".

"אז מדוע ממלאים אותה דווקא בסלעים?" שאל הילד.

"בדרך כלל, כשמדובר בעיר גדולה שהמסחר בה מפותח, האוניה מביאה סחורות מסוימות של יבוא, ומטעינים אותה בחזרה בסחורות של יצוא שמייצרים באותה עיר. אך כיון שעיר נמל זו היא קטנה, והמסחר והתעשייה אינם מפותחים בה, אין די סחורות להעמיס עליה, לכן אין ברירה אלא להעמיס אותה באבנים שישמרו על כבדה ויציבותה…"

לימים כשגדל הילד והפך למגיד מישרים, זכר את הדבר ומצא בו מוסר השכל רב אותו הזכיר בדרשותיו: אם אתה לא מטעין בסחורה, יטעינוך באבנים!

האדם דומה לאותה אוניה שאינה יכולה להחזיק מעמד בלי עול. הקב״ה דואג לכך שמשהו יטריד ויעסיק אותו, אלא ששתי דרכים לפניו: האחת היא הדרך הטובה הרצויה והמומלצת – לקבל עליו עול תורה ומצוות, שבתחילה עלולים להראות כעול, אך אט אט הוא מכיר בנועם שבהם. והדרך השנייה היא להתנער מעול תורה ומצוות, אלא שאז לא יהיה משוחרר מעול אלא תהיינה לו טרדות אחרות.

בטבע הבריאה אין ׳ואקום'

"רבי נחוניא בן הקנה אומר: כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ״  (אבות ג, ה).

אחד החוקים הפיזיקליים הידועים שטבע הקב״ה בבריאה הוא ־ שאין מצב של ״ריק״ (ואקום)? כל מקום שמתפנה ע״י חומר אחד נתפס ע״י חומר אחר. למשל אם פינינו תכולת כלי – שפכנו את המים שהיו בבקבוק, או הוצאנו את הזיתים שהיו בקופסת השימורים ־ הרי שהבקבוק או הקופסא אינם ריקים, כי נכנס בהם אוויר! אם כך בגשמיות, על אחת כמה וכמה ברוחניות: אין מצב של "ריק" רוחני. אם ממלאים את הנפש בקדושה – הרי היא ממלאת את יעודה, אך אם ח״ו לא עושים זאת – היא לא תישאר ריקה אלא ח״ו עלולה הטומאה לחדור אליה, רח״ל.

עול ד"א – מתנה…

אומרים בשמו של הרה״ק רבי משה מקוברין זי״ע: 'נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ׳ ־ נותנין לשון מתנה, שהרי הפורק מעליו עול תורה מהלך בטל, והבטלה מביאה לידי שעמום (כתובות נט ע״ב), ומה יהא בסופו? מעמיסים איפוא עליו מן השמים ים של טרדות ודאגות, עול מלכות ועול דרך ארץ – בכדי שיהיה עסוק ללא הפוגה ולא יישאר לו ומן פנוי לדברי הבאי ואיסור, והוא עצמו יצא נשכר מכך… (עפ״י "תורת אבות״).

טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו

וו הסיבה, כתב בעל"חובות הלבבות" (שער הביטחון, פרק ג), שנגור על האדם טורה הפרנסה: ״כי אילו לא הוצרך האדם לטרוח ולחזר ולסבב להבאת טרפו, היה בועט ורודף אחד העבירות. כמו שנאמר (בישעיה ה): ״והיה כינור ונבל, תוף וחליל ויין משתיהם, ואת פועל ה׳ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו".

ברם, יש דרך נוספת, מאירה יותר ונעלה יותר, להתגבר על געש התאוות ומערבולת היצרים: ״יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה. שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה״ (רמב״ם, סוף הלכות איסור ביאה).

מה נפלאים אפוא דברי חכמנו ז״ל (אבות פ׳׳ב מ״ב): ״יפה תורה עם דרך ארץ (מלאכה), שיגיעת שניהם משכחת עוון", כיצד לשכך את יצריו – ביגיעת מלאכה, או ביגיעת תורה.

בכך נבין מדוע כל שבטי ישראל קיבלו נחלה בארץ, לחרוש ולזרוע, לאכול לחם בזעת אפם, ואילו שבט לוי שנבחר לעבודת המקדש ולהוראת תורה לא קיבל נחלה, ופרנסה מובטחת לו מתרומות ומעשרות. משום שיצרו יותש בעמל תורה, כמאמר הבורא ״בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין״ (קדושין ל ע״ב).

אתה תחליט – עול תורה או עול ד"א

יתר על כן, כל יהודי יכול לבחור את דרכו ולהסיר מעליו את עונש חטא אדם הראשון אם יבחר במסלול התורה.

כמו שכתב הרמב״ם (בסוף הלכות שמיטה) בעניין פרנסת שבט לוי: "…ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה׳ ולשרתו ולעבדו לדעת את ה׳, והלך ישר כמו שעשאו האלוקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה׳ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לפרנסתו כמו שזכה לכוהנים וללויים. הרי דוד אומר: ה׳ מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי״ (תהלים טז, ה).

״עיקר עבודת האדם״ – כותב הג״ר ירוחם ממיר זצ״ל (דעת חכמה ומוסר״ ג, עמוד קב) – ״הוא דווקא בעמל וביגיעה ובקושי. זהו מה שנאמר (איוב ה, ז): ׳אדם לעמל יולד׳ זוהי כל תכלית ומטרת ביאת האדם לעולם הזה: שהאדם ישא על עצמו עול מלכות שמים.

"טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו״ (איכה ג, כז). היינו, אף העול עצמו, וכביכול בלי שום תכלית, ואף שהוא כולו מנת-ייסורים, אף אליו מכוונים הדברים. ויותר מכך, ככל שהקב״ה אוהב את האדם יותר – ייתן עליו עול יותר גדול, ואף אם ייסורים המה, כי כל הבריאה, בלי יוצא מן הכלל, מושתתת על כך.

״על-פי הקדמת דברים אלו אכן נבין שמי שמקבל על עצמו עול תורה – מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, כי בקבלתו על עצמו עול תורה הוא יוצא בכך ידי חובת נשיאת עולו של הקב״ה. הרי אף על המלאכים נאמר: ״וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים!״.

״ולפי זה גם יובן היטב מדוע מי שאינו מקבל על עצמו עול תורה – נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. ־ כי כל הבריאה כולה אינה אלא עולו של הקב״ה, והעול הינו הכרחי; או עולו של הקב״ה או עול מלכות ועול דרך ארץ״, עכ״ל.

וידוע שכשהיו בחורים מגיעים לח"ח לדווח לו שקיבלו זימון לגיוס לצבא, אם היה אומר כל המקבל עליו עול תורה כו' – היית יודע שלא יגייסוך. אך אם היה אומר 'מה אפשר לעשות' – הייתי יודע שנגזרה הגזירה…

 

מיקום המן

הלוא נראה שבדור המדבר, צדיקים ירד להם מן בפתח ביתם, בינוניים על פתח המחנה, והרשעים ״שטו העם ולקטו״ (במדבר יא, ח). ככל שפרקו ־ יחסית לדור דעה ־ עול תורה נתנו עליהם יותר עול מלכות ועול דרך ארץ!

זהו שאמרו חז״ל (פסחים קי״ח, ע״א): ״קשים מזונותיו של אדם כפליים כיולדה. שביולדה כתוב: ״בעצב [תלדי בנים] (בראשית ג, טז), ובמזונות כתוב: [״ארורה האדמה בעבורך] בעצבון [תאכלנה כל ימי חייך״] (שם, יז).

וברירה זו ניצבת בפני כל אדם: זכה אדם והוא בגן העדן ־ ואת ה״לעבדה ולשמרה״ הוא מקיים בלימוד התורה ושמירת מצוותיה.

לא זכה ־ מגרש הוא עצמו מגן העדן, ואת ה״לעבדה ולשמרה״ מקיים הוא בגזרת ״בזעת אפיך תאכל לחם״,

ובעצבון יאכלנה כל ימי חייו, כפליים כיולדה, רחמנא ליצלן!

 

המשתעבד במצרים בק"ו – לא צריך חומר!

את הפסוק המתאר את השעבוד הקשה ששעבדו המצרים את ישראל במצרים: ״וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה ואת כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך״ (שמות א, יד) – מפרש ה״זוהר״ הקדוש (שמות ג, קנג ע״א) שלא כפשוטו של מקרא:

״וימררו את חייהם בעבודה קשה״ ־ זו קושיא; ״בחומר״- דא (זה) קל וחומר; ״ובלבנים״ – דא ליבון הלכה: ״ובכל עבודה בשדה״ – דא ברייתא (שהברייתא היא דברי תנאים שמחוץ למשנה);"את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך״ – דא תיקו״.

ולכאורה תמוה: האם כוונת חז״ל היתה לומר שכזה היה שיעבוד מצרים, שהמצרים אילצו את עם ישראל ללבן היטב סוגיות בהלכה? הם היו שואלים, וישראל היו צריכים להתאמץ לתרץ?…

הלא כולנו מכירים את סיפור השעבוד הזה. כל אחד יודע כיצד שיעבדו המצרים את אבותינו במצרים: כל אדם מכיר את מאמרי חז״ל על קושי השעבוד, ובכל שנה אוכלים מרור זכר לעבודת פרך זו. הכל התרחש שם כפשוטו של מקרא: עבודה קשה ומשברת של ממש. כיצד, איפוא, יש לבאר את פירוש דבריו של הזוהר הקדוש?

המהרי"ל דיסקין מתרץ, שכוונת הזוהר הקדוש, כי על זה שלא התעסקו בקושיא באה עליהם גזירת עבודה קשה, ועל חסרון העסק בקל וחומר השתעבדו בחומר, ומה שלא עסקו בליבון ההלכה, גרם להם שהעבידו אותם בלבנים.

על דרך שאמרו חז״ל, שהפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. ואילו היו עוסקים בקושיות וק״ו בעומק ההלכה, לא היו נזקקין לעבודה קשה בחומר ובלבנים! (הובא ב׳׳משנת רבי אהרן׳׳ ח״א עמי כג).

מוסיף הגרי״מ שכטר שליט״א (בספרו ילקט אמרים׳ ח״א עמ' לח): היות וכל תכלית הבריאה היא ׳לעמל', ומובא שעבודת הפרך במצרים היתה בכדי לתקן את חטא עץ הדעת, שנתערבה בעם ישראל זוהמא גדולה (כמובא באר׳׳י הקדוש, ראה שער הפסוקים בתחילת שמות), אמר להם הקב״ה לישראל: אם חייבים אתם לעבוד ולעמול – מה לכם לעבוד עבודת פרך אצל פרעה, אנא בואו ועבדו אצלי; תהיו יגעים בתורה ובכך תזדככו מהזוהמא, חלף העבודה לפרעה מלך מצרים.

ובלשון חז״ל (בבא מציעא עא) ׳עבדי – ולא עבדים לעבדים׳ (עפ״י רבינו צדוק הכהן מלובלין).

וזו הכוונה שראוי לכוון בתפילה: "למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה". שאין אנו מתפללים שייטול ממנו את העמל, כי אין דבר זה אפשרי. בקשתנו היא שאם ממילא אנו מתייגעים – אז שלא תהיה יגיעתנו לשווא אלא לעמל של תורה ועבודת ה'.

 

אין אדם בלי יסורים

באחת מאיגרותיו כתב הגה״צ רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ״ל דקריינא דאיגרתא״ ח״ב עמי לג) את הדברים הבאים:

״אמרו חז״ל במדרש (בראשית רבה צב, א): יאמר ר׳ אלכסנדרי: אין לך אדם בלא ייסורין, אשריו לאדם שיסורין באים עליו מן התורה׳. כלומר: מנת היסורים נגזרת משמים על כל אחד ואי אפשר להינצל מזה, ולפיכך אשריו של מי שהיסורים באים עליו ע״י עסק התורה והמצוות, שאז כל היסורים המה לזכות עצום ונורא, שסובל בעד כבודו של הקב״ה והתורה הקדושה! ואילו מזניח ח״ו עבודת הקודש – אזי היסורין לא יעברו ולא יפחתו ואז המה צרות צרורות בלא תועלת…״.

[המעשה בסטייפלר שנשאל ע"י בעל על בקשת אשתו להפסיק להרות שסובלת מאד בהריונה. וא"ל הרב שיאמר לאשתו שאם לא תקבל את הסבל הזה, שסופו טוב שזוכה לבנים, תיאלץ לקבל סבל ומחלות ויסורים אחרים, שהם ללא תכלית…

הגאון רבי שאול קרביץ סיפר סיפור אותו שמע מפי הגרי״ש כהנמן, על אותו עסקן שהיה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, שהגיע אל ה״חפץ חיים״ וטען שאין הוא מסוגל עוד לעמוד בקשיים של תפקידו, משום שיש לו רודפים החותרים תחתיו ומבקשים להרע לו.

ה״חפץ חיים״ היה באמצע סעודתו. הוא המתין. בסיום, אמר ה״חפץ חיים״ ״מזמור לדוד״. כשהגיע לפסוק ״אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי״. (תהלים כג, ו), הסביר: לכל אדם יש מנת סבל וקשיים שעליו לעבור. אשריך שהקשיים שלך הם בתחום העשייה שלך, ואז הם בבחינת: ׳אך טוב וחסד ירדפוני׳, ללמדנו, שאין מנוס מיסורים ורדיפות, ואי אפשר לשנות את הגזירה. לכן מוטב שהם יהיו בתחום הטוב והחסד ולא ח״ו מדברים רעים…״

צרות אפשר רק להחליף

מספרים על אברך שנכנס לרבו והתלונן על הצרות שיש לו בדירתו הנוכחית כאשר הוא סובל משכניו, מהעדר אור ואוויר וכן הלאה.

הביט בו רבו במבט נוקב ואמר לו: ״דע לך ידידי, שמצרות אי אפשר לברוח, אפשר רק להחליף… אלא שלא תמיד התחליף הוא ערב, וכשטועמים את התחליף מתגעגעים למה שהיה בתחילה…

״העולם הזה אינו בית הבראה לשום אדם בעולם, בין אם הוא בוחר לקבל עליו עול תורה ומצוות ובין אם הוא בוחר ח״ו לפרוק עול מלכות שמים. קשיים ובעיות יהיה עליו לעבור בכל מקרה. בכל עת הם ימצאוהו. השאלה היא רק באיזה תחום יעבור האדם את הקשיים״.

עמ"י נקנים במשיכה או בהכישה במקל

הגאון הצדיק ד׳ שמחה בונם מפשיסחא היה מפרש נפלא את הכתוב (שיר השירים א, ד): ״משכני אחריך נרוצה״, בהקדים דברי רבותינו (קידושין כב ע״ב) – שישנם שני אופנים כדי לקנות בעל חיים במשיכה. האחד: ״קורא לה והיא באה״, והשני: ״הכישה במקל והיא רצה לפניו״.

הוא הדין כאשר הקב״ה מבקש לקנות את ישראל ולמשכם אליו, ישנם שתי דרכים לפניו:

האחת: על ידי יסורים – הכישה במקל ורצה לפניו, והשנית: על ידי קריאה אליו ורצה אחריו… ובזה הוא מעורר אותם לעשות תשובה.

לפיכך אנו מבקשים מאת הקב״ה: רבש״ע! ״משכני״ – משיכה זו שתעשה בנו לקנותנו תהיה נא על ידי ״אחריך נרוצה״ – שתקראנו אליך ואנחנו נרוץ אחריך, כדרך ״קורא לה והיא באה״, ולא ע״י יסורים כדרך ״הכישה במקל״, שאין כאן ״אחריך נרוצה״ אלא ״ורצה לפניו״…

*

כטיב השורש כן טיב הפירות!

[דורש טוב, מהרב רוזנבלום, לא סוכם]

[מעונין לסכם ולהעלות לאתר? צור קשר בהערה בסוף הפוסט]

*

הברכה האמיתית – להכיר כוחות נפשך!

[פתיחה מ'ללמדך']

(בראשית פרק מט כח) כָּל־אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם:

אם נתבונן בברכות שבירך יעקב את בניו נמצא, כי הן בעיקר עוסקות בתיאור תכונותיהם של שבטי י-ה, כמו למשל: ״גור אריה יהודה״, ״יששכר חמור גרם״, ״נפתלי אילה שלוחה״, וכן הלאה. מעתה יש להתפלא: מדוע בחתימת דבריו של יעקב מציינת התורה כי יעקב בירך את בניו איש כברכתו? הלא בדבריו כמעט ולא ניתן למצוא ברכות כלל!

כגון –

(ט) גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה מִטֶּ֖רֶף בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ:

(יד) יִשָּׂשכָ֖ר חֲמֹ֣ר גָּ֑רֶם רֹבֵ֖ץ בֵּ֥ין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם: (כא) נַפְתָּלִ֖י אַיָּלָ֣ה שְׁלֻחָ֑ה הַנֹּתֵ֖ן אִמְרֵי־שָֽׁפֶר: (כז) בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף …

את התשובה נבין על פי המעשה הבא:

היה זה ב׳שבת בראשיתק בבית מדרשו של הרבי מצ׳ורטקוב. בין המסתופפים בצל קורתו של הצדיק באותה השבת – היה גם הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין, שבאותם ימים עדיין היה רבה של העיירה ׳סאנוק'

בתפילת שחרית של שבת – הופתע הציבור כאשר הכריז הרבי ואמר: ״אני מכבד את רבה של ׳סאנוק׳ בברכת החודש ובתפילת מוסף!״. היה זה מאורע נדיר, שהרבי בעצמו יכבד אי מי לעבור לפני התיבה, ואכן – רבי מאיר לא סירב: הוא ניגש אל העמוד, ועבר לפני התיבה בהשתפכות הנפש כהרגלו, וקולו הערב הרטיט את הלבבות והרעיד את מיתרי הנפש – מה שעורר אצל החסידים הרבים רגשי התעוררות עזים כאילו היה זה יום הכיפורים.

עם תום התפילה, כאשר עברו החסידים לפני רבם להתברך בברכת ׳גוט שבעס׳ ־ עבר ביניהם גם הגאון רבי מאיר שפירא. כאשר הגיע אל הרבי – פנה אליו הצדיק בחיוך ואמר לו: ״לא ידעתי כי הרב של 'סאנוק׳ ניחון בסגולה נפלאה שכזו, להתפלל תפילה כה מעוררת ומרגשת!״. ואילו רבי מאיר ־ נענה אף הוא ואסר: ״גם אני לא ידעתי על כך, עד שהרבי גילה זאת!״…

כך או כך, באותו מעמד ־ הזמין הרבי את רבי מאיר לקידושי בביתו, ולאחר הקידוש ־ הסתגרו שני הצדיקים בחדרו של הרבי לשיחה ממושכת בארבע עיניים. כשיצא רבי מאיר מהחדר ־ נהרו פניו, אולם הוא חשף רק מעט מאשר התרחש בתוככי החדר, וכך סיפר:

שאלתי את הרבי: ״אם אכן גדול כוחי בתפילה, אולי מוטב שאהיה לשליח ציבור קבוע? הלא ככלות הכל, אנכי נכדו של רבי פנחס מקוריץ, שידוע ומפורסם כי כל שערי התפילה היו פתוחים בפניו!״.

לשמע שאלתי – שקע הרבי בהרהורים, פניו הרצינו, ולאחר מספר רגעים הוא השיב ואמר:

הבה ואספר לך מעשה ברבי זושא מאניפולי… היה זה בתקופת גלותו של רבי זושא, כאשר הגיע בין השאר גם לגליציה. נודע לו, כי ב׳ז׳אלקובה' אחת מערי גליציה – שוכן הגאון רבי יוזפא, המשמיע שיעורים נפלאים לתלמידי ישיבתו. לפיכך, ביקש רבי זושא לנצל את ההזדמנות, ושם את פעמיו ז׳אלקובה' שם מצא את רבי יוזפא כשהוא עוסק עם תלמידיו בפלפול עמוק בסוגיה ידועה בש״ס.

התלמידים היו שקועים בשיעורו של רבם, בריכוז רב, עד שהם כלל לא הבחינו בהלך שנכנס אל החדר. הלה, לא נראה שונה משאר העניים שהגיעו לבית המדרש מפעם בפעם: לבושו היה בלוי, תרמילו בידו, וכל מראהו כעני מן השורה. כעת, נכנס ההלך אל בית המדרש, ומצא לו מקום בפאתי החדר ־ תוך שהוא מטה אוזן לדבריו המאירים של רבי יוזפא.

לאחר תום השיעור, ניגש רבי זושא להודות לרבי יוזפא על השיעור הנפלא, ותוך כדי השיחה שנקשרה ביניהם – עלה בידו של רבי יוזפא לתהות מעט על קנקנו, ולהבין כי אדם גדול עומד בפניו. אולם רבי זושא, בענוותנותו, הכחיש: ״אינני אלא אדם פשוט, ואפילו ללמוד אינני יודע… רק להתפלל אני יודע!״ הפטיר רבי זושא, ורבי יוזפא תהה: ״להתפלל? הלא את זה כל אחד יודע!״.

אולם רבי זושא, התכוון למשהו אחר לגמרי… ״יודע אני כיצד יש להתפלל לפני ריבון העולמים!״ הטעים, ורבי יוזפא, שהבין כי אין מדובר בדברים של מה בכך, הפציר: ״אם כן, אנא, ילמדני כבודו את סודות התפילה!״.

ואכן, שני הענקים נכנסו אל חדרו של רבי יוזפא, והתבודדו בו למשך שעה ארוכה ־ במהלכה פתח רבי זושא בפני רבי יוזפא צוהר לעולמות נעלים ומרוממים, להיכלות התפילה. לכשסיים, נענה רבי יוזפא ואסר לאורחו הגדול:

״מהרהר אני בכך, שאולי מוטב אעשה אם אעזוב את ישיבתי, ואלך אחרי כבודו כפי שהלך אלישע אחרי אליהו…

כך, אולי, ישנו סיכוי שביום מן הימים ללמדך גם אני אדע להתפלל לפחות מילה אחת בשלמות!

כך, אלמד כיצד לעמוד בתפילה לפני בורא העולם, ולכוון כוונה טהורה ־ כפי שתקנו אנשי כנסת הגדולה!״.

אולם רבי זושא, דחה את ההצעה מכל וכל… ״אל נא, רבי יוזפא!״ אמר למארחו, והטעים: ״הלא חז״ל הקדושים למדונו, כי כשם שאין פרצופיהם של בני האדם שווים – כך אין דעותיהם שוות. לכל אדם ישנן תכונות מיוחדות משלו, נשמה מיוחדת בעלת כוחות מיוחדים, ודרך משלו בעבודת הי! כל אדם – ירד אל העולם עם תפקיד משלו, וכל אדם חייב למלא את השליחות שהטילו עליו משמים!

״אתה, רבי יוזפא״ המשיך רבי זושא, ״קיבלת כוחות מיוחדים להרבצת תורה, משום שזהו תפקידך בעולמך! משמים הועידו אותך להשמיע שיעורים נפלאים! את שערי התפילה ־ השאר לי, שכן זהו התפקיד המיוחד שהטילו עלי משמים!״.

כך סיפר הרבי מצ׳ורטקוב לרבי מאיר שפירא מלובלין, אשר הבין היטב את המסר הנוגע אליו… אמנם ביכולתו להשפיע רבות באמצעות תפילתו הנרגשת, אולם מן השמים ־ הועידו לו תפקיד אחר, תפקיד של הרבצת תורה!

הרי לנו, כי כל אדם נברא עם תכונות משלו, תכונות המתאימות באופן מדוייק לתפקיד שהטילו עליו משמים, התפקיד לשמו הגיע לעולם הזה. כל אדם ־ מחוייב להתבונן בכלים שקיבל משמים, ללמוד מהם על תפקידו המיוחד, ולהקדיש את כל חייו בכדי למלא את התפקיד הזה!

ומכאן תשובה לשאלתנו, כפי שתירץ־ רבי מרדכי קאץ ־ זצ״ל:

שכן אמנם, הברכה הגדולה ביותר בה ניתן לברך אדם, הינה שיזכה למלא את תפקידו, התפקיד לשמו הגיע לעולם הזה!

משכך, כאשר יעקב אבינו בירך את בניו, הוא אכן התמקד בחשיפת הכוחות המיוחדים שישנם לכל אחד מהאחים, בכדי שיוכלו להכיר את כוחותיהם, ללמוד מתוך כך על תפקידם בעולם, ולנצל את הכוחות הללו כהלכה!

וזוהי, הברכה הטובה מכל הברכות שבעולם…

לא מברכים בכוחות שאין בך!

אולם מעבר לכך, מוסיף הגאון רבי ירוחם ליבוביץ־ מסיר: מאחר וכוחותיו של כל אדם מלמדים על התפקיד שהטילו עליו משמים, שכן הם מותאמים בדיוק לתפקיד הזה, לא ניתן לברך אדם בתחום שבו הוא לא קיבל כוחות מיוחדים

משמים, שכן אם משמים לא נתנו לו את הכוחות הללו ־ כנראה שאינם נחוצים לשם מילוי תפקידו בעולם!

אכן, בבואו לברך את בניו – בירך אותם יעקב כי יתברכו ויתעצמו הכוחות שהם קיבלו משמים, כך שאותם כוחות המתאימים לתפקיד המיוחד לכל אחד מהם – יהיו עוצמתיים ומבורכים יותר, ויאפשרו להם למלא את תפקידם בשלמות הרבה ביותר שתתכן!

מיקום השבטים – המכיר את מקומו!

ספר במדבר ־ חומש הפקודים, פותח בתיאור מספר בני ישראל לשבטיהם במדבר, מיקום חנייתם, ובסמל השבטים – ״הדגלים״. סדר הליכת בני ישראל במדבר נקבע על ידי הקב״ה: ״איש על דגלו באתת לבית אבותם יחנו בני ישראל״ (במדבר ב׳, ב׳). הקב״ה ציווה באיזה רוח יחנה כל שבט וכל דגל ומה יהיה סדר נסיעתם. כמו כן הקב״ה קבע את סדר חנייתם של בני לוי: משה ואהרון ובניו במזרח, בני קהת בדרום, בני גרשון במערב ובני מררי בצפון.

למדונו רבותינו שכל הנכתב בתורה לא נכתב לשעה, כי אם לדורות! אנו הנמצאים בארץ ישראל ללא חלוקת הארץ לשבטים, וללא הדגלים, מה מוסר ההשכל הניתן ללמוד מעניינם ותפקידם של הדגלים במחנה ישראל במדבר?

בעל ה״מאור ושמש״ זי״ע מלמדנו יסוד לדורות הנלמד דווקא מחלוקתם של השבטים למחנות ולרגלים, וז״ל:

״ונראה בזה דהן אמת שעם בני ישראל הקדושים צריכין להיות יחד בקשר אמיץ וחזק באחדות גמורה באהבה ואחווה ורעות, אך על כל פנים צריך האדם להתבונן ולידע ערכו ודוגמתו לאיזה איש יקרב את עצמו, כמו שאיתא במדרש: ׳צדיק כתמר יפרח׳ מה תמר זו יש בו פירות ויש בו עלין ולולבין וגומר, כך ישראל יש מהן בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי אגדה, לכן צריך האדם להכיר ערכו באיזה מקום יהיה מקומו, ובין איזה אנשים יהיה מנוחתו, אשר יוכל להשיג ערך עבודתו ליוצרו״.

כלומר אם חפץ האדם לגדול ולפרוח, עליו להתבונן בעצמו מהו הסולם המתאים לאופיו, אישיותו, ורמתו, כדי לעלות לאט ובטוח בעבודת השם. והדוגמא לכך היא עץ התמר. יש בעץ זה שימושים רבים ומגוונים. לא הרי התמר כהרי הלולב, ולא הרי הלולב כהרי הענפים. כך על האדם להפנים את ייעודו ותפקידו המיוחד בעולמו של הקב״ה.

אך יש כאלה שלוקים בהפנמת אחד ממ״ח דברים שהתורה נקנית בהם והוא: ״המכיר את מקומו״…

והם חושבים שזוהי הדרך הנכונה להתפתחותם החיובית. בא ה״מאור ושמש״ ומעמידם על טעותם:

״ואם מי שהוא בערך הגדולים לא יאמר אשב בין ׳קטני ערך׳ ושם אוכל להשיג עבודת הבורא ברוך הוא… אף שמדומה לו כן, ויוכל להיות שאמת אתו, על ידי שישפיל עצמו ישיג א־לוקותו, אף על פי כן לא יצא מגבול ערכו! אלא יצפה להשם יתברך שיהיה בעזרתו ויוכל גם כאן בין הגדולים לבא למדת ׳הכנעה׳. וכן קטן ערך לא יאמר אדחוק את עצמי לישב בראש קרוב לרב כדי שאשמע דברי א־לוקים יוצאים מפה קדוש מדבר לדעת עצה ומזימה לעבודת הבורא ברוך הוא, אלא ישב במקומו הראוי לו!! ואל ידחוק את עצמו יותר ממחיצתו ומצפה להשם יתברך שיהיה בעזרו ויוכל לשמוע דברי הרב אפילו בריחוק מקום״.

[הבחור שדחף את חבירו בטיש ואף נשען עליו, א"ל האדמו"ר יהודי זה ס"ת, איך אתה נשען על ס"ת? השיבו הבחור אם כן זה ס"ת על ס"ת, ומותר! א"ל האדמו"ר יהודי צריך לראות את חבירו כס"ת ואת עצמו אדם פשוט…]

נמצאנו למדים שהקניין ״מכיר את מקומו״, מכוון לאלה הטועים – הממעיטים בערך עצמם, ולאלה הטועים המטפסים מעל ליכולותיהם וממקמים עצמם במקום לא להם. ומביא לכך מקור ממדרש העוסק בחניית בני ישראל במדבר:

״כך מצינו שחנו ישראל רחוק מן הארון דרך מיל… ולא עלו במעלות לדחוק את עצמם שיהיו קרוב לארון, ושם היו חונים אהרן ומשה, ויכולים לשמוע מפיהם דברי תורה, רק כל אחד חונה במקומו הראוי לו.

זנב שמתאים לאריות

אברך בא להוועץ עם רבו בענין רישום בנו לישיבה. בנו ניחן בכישורים בינוניים, אך אביו רוצה שילמד בישיבה למחוננים… ״האם כדאי ל׳הילחם׳ כדי להכניס את בני לאותה ישיבה?״ חייך אליו רבו ושאל: ״וכל זה למה?!״ השיב האב: הלא למדנו רבי מתיא בן חרש באבות: ״הווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים״? ״ראה״, הבהיר לו הרב, ״לאריה יש ראש ויש זנב, הזנב של האריה מותאם לגוף האריה. אמנם זנב הוא, אך הוא חלק נצרך לגופו. אך אם תחבר לאריה זנב שועל, החיבור כמובן לא יעלה יפה וסופו שיושלך לארץ. חשוב על נפש ילדך ובחר לו ישיבה שבה הוא יוכל להתאים עצמו להיות חלק ׳טבעי׳ מבניין ישיבתו, כך שבבוא היום הוא יזכה להיות ׳ראש׳ ולא זנב לשועלים״.

משלי פרק כה ו)

אַל־תִּתְהַדַּ֥ר לִפְנֵי־מֶ֑לֶךְ וּבִמְק֥וֹם גְּ֝דֹלִ֗ים אַֽל־תַּעֲמֹֽד: (ז) כִּ֤י ט֥וֹב אֲמָר־לְךָ֗ עֲֽלֵ֫ה הֵ֥נָּה מֵֽ֭הַשְׁפִּ֣ילְךָ לִפְנֵ֣י נָדִ֑יב אֲשֶׁ֖ר רָא֣וּ עֵינֶֽיךָ:

מלבי"ם (ז) כי טוב [יותר שי]אמר לך עלה הנה, אם תעמוד במקום שפל יאמרו לך עלה, וזה לכבוד,

ואם תעמוד במקום גדולים ישפילו אותך לפני נדיב שראו עיניך אותו, וחשבת שאתה במדרגתו, ויהיה לך לבוז,

וגם ר"ל בזה עצמו שתשפיל עצמך לפני נדיב זה יגרום שיאמרו לך עלה, כי בזה יכירו כי ראו עיניך, שעיני שכלך רואים ומכירים נימוס ודרך ארץ, וכמ"ש השפלתך היא הגבהתך:

ומהיכן נתאוו לזה שכל אחד יכיר ערכו?

אמר המדרש: ״הביאני אל בית היין״, יכול אף על פי שרבים היו דחוקים היו, תלמוד לומר: ״שאנן והשקט״. ורומז: ״שירד הקב״ה על הר סיני עם כל המרכבות והן מלאכי ימין ושמאל מזרח ומערב, ואין שום מלאך היה משתוקק למקום חברו! ולא דחק את חברו לכנוס למחיצתו! כמו שאיתא שם יכול אף על פי שרבים היו דחוקים היו, רצה לומר, שהיו דוחקים זה את זה שאחד יכנס למחיצת חברו תלמוד לומר "שאנן והשקט״ רצה לומר – שכל אחד עמד במקומו ׳שאנן והשקט׳ אף שלכל אחד היה נדמה שבמקום חברו שם הוא התגלות השכינה יותר אף על פי כן לא זז ממקומו הראוי לו.״״

בעל ה״שם משמואל״ מחדד את חשיבות עניין ״המכיר את מקומו׳ הנלמד מהדגלים. וז״ל:

״נראה דכמו בגשמיות הדגל הוא לתועלת, שידעו המתפרדים לחזור ולמצוא את המרכז ולא יסתפחו למחנה האחר: כן הוא ברוחניות, שימשך לבו אחר שורש נשמתו, ובכלל זה שיעשה מה שעבורו בא לזה העולם לתקן!

וכן הוא ענין דגלי המלאכים. מחנה מיכאל באהבה, מחנה גבריאל ביראה, והמלאכים שאינם בעלי בחירה מעצמם הם נמשכים כל אחד לכל מה ששייך לו, ואין לו ענין כלל במה ששייך לחברו, ועל כן אין ביניהם לא קנאה ולא תחרות. וכן יהיו ישראל לעתיד כשיהיו ברום המעלה כתיב (ישעיה, י״א, י״ג) ״אפרים לא יקנא את יהודה״״.

כי באשר יהיה כל אחד דבוק בשורש נשמתו, ימשך לבו רק למה ששייך אליו הן ברוחניות הן בגשמיות. וזהו מה שכתוב ״וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם״, היינו שיהיה לכל אחד נייחא על מחנהו ועל דגלו.

ולמעשה הכלי יקר שם עומד על החיבור של כל שבט לכל רוח, שאינו מקרי, אלא בבחינת "כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו ע"ש.

הבעל חיים הכי מוצלח…

המעשה ברב יחזקאל אברמסקי ששאל את תלמידיו מהו הבע"ח הכי מוצלח וא"ל אחר שדחה תשובותיהם שכ"א חסר בו משהו, שהבע"ח הכי מוצלח הוא הברווז… גם שוחה, גם הולך, גם עף. הם גיחכו. אמר להם הרב אומר לכם מדוע אתם מגחכים, מפני שהברווז קצת הולך קצת שוחה, וקצת רץ… כולו נראה כמו בדיחה… כך מי שלומד קצת מזה וקצת מזה ואינו יודע מקומו, אין לו שום דבר מושלם.

ביאליק למד בוולז'ין ויצא להסכלה. הוא היה איש של רגש. הוא היה עושה ביום שבת "עונג שבת" חילוני עם שירים וכו' והיה יושב כאדמו"ר… אחד העם לעומתו – אשר צבי גינצבורג – גדל בבית חסידי, אך היה חריף ולמדן והסגנון החסידי לא התאים לו. היה צריך ישיבה ליטאית. ושניהם פרשו מן הדרך!

הכר טבעך ופעל על פיו

על האדם להכיר כוחות נפשו ולפעול על פיהם יש אדם בעל מרץ והוא כולא את עצמו בביתו. עליו לעסוק בחסד.

יש אדם עלץ ושמח בטבעו, תפקידו לשמח בנ"א ולבן שיניים מחלב. לקרב ליבם לאביהם שבשמים.

פעמים רבות אנו רואים אנשים מבוזבזים. עובדים בעבודה שאינה מביאה אותם לידי מיצוי כישרונותיהם. יש אדם שתפקידו להיות מורה. כל אפיו כזה. והוא עוסק באינסטלציה…

יש אחד שאופיו פסיכולוג והוא נהג מונית…

כל אדם צריך לבחור בדרך הראויה להתקרב אליו יתברך.

הקב"ה מצטער עליהם

סוטה דף כב עמוד א -בגמ': כי רבים חללים הפילה זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגי' – זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה.

ובגמ' (חגיגה ה' ע"ב) איתא: שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהם בכל יום, על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל מי שאי אפשר לו לעסוק ועוסק מילא מי שאינו עוסק ראוי אכן להצטער עליו, אולם על מי שאינו יכול ועוסק, הרי יש לשמוח על מסירות הנפש שלו???

מבאר הגר"ש שבדרון שמדובר במי שיכול לעסוק ברובד מסויים של התורה ועוסק באחר, כגון שנמשך להלכה ולומד בעיון או להיפך. נמשך לאגדה אך לומד הלכה וכעזה"ד.

ב'שבט מוסר' [שם] ומפאת חשיבותם לרבים אשר לא ידעום, העתקתי דבריו:

'והנני מוסר לך דבר אשר תרדוף אחריו ויהיה חיים לנפשך וענקים לגרגרותיך, לעולם יהא עיקר למודך בדבר של תורה שלבך חפץ יותר, אם בגמרא, או בדרוש, או ברמז, או בקבלה, וכמ"ש בגמ' ע"ז דף י"ס "כי אם בתורת ה' חפצו" א"ר אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ.

וביאר האריז"ל [ספר הגלגולים פ"ד] שיש בני אדם שכל חפצם ועסקם בפשטי התורה, ויש שעוסק בדרוש, ויש ברמז, או בגימטריות, או בדרך האמת, כי הכל לפי מה שנתגלגל עליו בפעם ההיא דכיון שכבר השלים בפעם אחרת שאר העניינים אין צורך לו שבכל גלגול יעסוק בכולם עכ"ל האריז"ל.

ולכן אל תביט לדברי המתנגדים למה שחשקת ללמוד בו, באמרם לך 'למה אתה מוציא כל ימיך בפרט זה של תורה ולא בפרט אחר'? משום שעל מה שחשקת ללמוד – על דבר זה באת לעולם!

ואם תשמע לדבריהם יכריחוך [משמים] להתגלגל בזה העולם פעם אחרת, ולעבור נפשך בְחֶרב חדה של מלאך המוות ולטעום טעם מיתה להשלים זאת! ולכן אל תשמע לדברי המשחית נפשך הזה.

ודע כי השטן מתלבש באלו האנשים להדאיג ולצער ולהכאיב נפש הלומד ועוסק בתורה בחלק שאיוותה נפשה לעסוק, כדי להבדילו משם שלא ישלים נפשו על מה שבא להשלימה ולהצריכו גלגולים רבים.

ולכן היו החכמים זהירים ביותר במצוות מסוימות, כל חכם במצווה אחרת, שידע על פי שורש נפשו שאיוותה בא לתקן, ומסר נפשו עליה. עכ"ד השבט מוסר.

כמעט ואיבדנו את ר' חיים ור' נסים!

השתתפתי פעם בכינוס לרמי"ם ומשגיחים. דיבר שם המשגיח הגה"צ ר' דב יפה זצ"ל. הנושא שלו היה שיש תלמידים שיש להם נטיית לימוד שונה מהמקובל. ואם הם רציניים בדרכם לפעמים יש להניח להם. [הכל לפי הענין כמובן]. אחרת את שלהם יקחו להם, ודבר אחר לא ייצא מהם. ואמר משפט נורא, שניים מגדולי הדור, היינו מפסידים אותם אילו היו נוהגים בהם בכפייה.

האחד הוא ר' חיים קנייבסקי שישב וגרס ש"ס ופוסקים בבקיאות, וחכמת רבותיו עמדה להם להניח לו לנפשו. והשני הוא ר' ניסים שישב וגרס גמרא עם פוסקים, והרב מפוניבז' היה חכם להבין את אשר לפניו.

 

נבות לא עולה לירושלים

מצינו בחז״ל (פסיקתא רבתי פ׳ כ״ה ד״ה עשר) וז״ל: נבות היה קולו נאה והיה עולה לירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע קולו, פעם אחת לא עלה, והעידו עליו אותם העדים בני בליעל ונאבד מן העולם, מי גרם לו? על שלא עלה לירושלים בראיה לכבד את ה׳ ממה שחננו, עכ״ל.

ולכאורה תמוה מאוד, וכי בגלל עוון זה שהיה בידי נבות היזרעאלי שלא עלה פעם אחת לרגל ולא רצה לשורר בקולו, וכי ע״ז מגיע עונש מות? ושמעתי בשם הגרש״ז אוירבאך זצ״ל לבאר כעין היסוד הנ״ל, שמאחר וזה היה התפקיד המיוחד שלו בעולם, שע״כ ניתן לו קול ערב במיוחד, ממילא כשלא ביצע זאת, שוב לא היה לו זכות קיום. כי לכל אדם ואדם בבריאה יש את התפקיד המיוחד לו. [עלי ורדים סוטה כב.].

הגביר שעשה מעשה רב…

מעשה היה בעשיר אחד שביום פורים הלך וטמן עצמו בביהמ"ד. הגיע אליו כמדומה המגיד מדובנא וגער בו, אין זה תפקידך כעת! העניים מצפים לך ואתה הולך ללמוד?

משלדה"ד?

לטנקיסט שינסה להטיס מטוס. או טייס שינסה להיות צוללן… הצבא יעבוד טוב יותר לו כל אחד יכיר מקומו ויתן את המירב שבו.

זה כלל חשוב גם בחינוך הילדים. יש הורים שתובעים מילדיהם שיהיו כילדי השכנים. יש ילד קליל, ויש כבד, יש פגיע ויש אחד שאינו מתרגש. יש כשרוני ויש פחות, יש מופנם ויש מוחצן. חנוך לנער על פי דרכו. אל תבקש ממנו להיות מי שאינו הוא!

כך גם היו שבטי י-ה. שבט יששכר עסק בתורה, לוי היו מורי הוראה שמעון היו מלמדי תינוקות. זבולון סוחרים וכעזה"ד. כל אדם צריך לראות מהי הדרך הראויה לו וכך לכוין עצמו.

כתב בספר עבודת ישראל [פרקי אבות פ"ד] 'איזהו גבור הכובש את 'יצרו'. רצ"ל יצרו המיוחד לו, שלכל אדם יש יצר מיוחד המומר לדבר אחד. ולזה צריך כל אחד לעשות לעצמו גדרים וסייגים בדברים שרואה שיצרו תוקף עליו להכשילו בו, כי כל אחד גלל כן נברא'

 

מסופר על רבי אריה לוין שכאשר התחיל לעסוק בירושלים במצות חסד ולקרב רחוקים ולעודד נדכאים אמרה לו אשתו הצדקנית אתה הרי ת"ח גדול ולמה אתה עוסק בענייני החסד הללו שמפסידים לך את רוב זמנך שיכלת לעסוק בתורה? השיב לה רבי אריה יש עמנו את בעל הלשם שהיה מגדולי המקובלים בדורו אלך ואשמע מה דעתו. כאשר שאל את בעל הלשם השיב לו שיש לו בקבלה איש מפי איש שכאשר אדם עוסק באיזה תחום רוחני ורואה בו הצלחה, אות וסימן הוא שזהו תפקידו בעולם ועליו להמשיך בזה. [מעין גנים במדבר].

*

תכלית האדם הנסיונות והקשיים

[יערב נא שיחי ח"א]

ויחי יעקב ־ דברי האור החיים

א.         כשאנו עומדים בסיום חומש בראשית ורוצים לקחת ״צידה לדרך״ מחומש זה. שמעתי דאחד היסודות שראוי להתבונן בזה הוא דהנה כתב האור החיים הק׳ בפר׳ ויחי עה״פ ויחי יעקב בארץ מצרים. ״צריך לדעת למה הוצרך לומר מה שהיה בארץ מצרים, עוד מה הוצרך לומר שני חייו ולא הספיק לומר ויהי ימי יעקב״ עי״ש לשונו וכתב וז״ל:

״ואולי כי לצד שכל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי משנולד שטנו ועדיין לא שקעה שמשו, עמד לבן. ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה. ועוד לו ויבוא רוגז אבדת יוסף, והוא שאמר הכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים י״ז שנה אלו היו חייו ולא קודם, וסמך לזה ויהיו ימי יעקב שני חייו ״לרמוז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות״… עכ״ל.

והיינו שכאשר ישב יעקב בשלוה עם בניו נכדיו ולמדו תורה בבית אולפנא שתקן להם יהודה אלו היו השנים הטובות של יעקב שבהם ויחי יעקב…

השטייגען האמיתי של האדם

ב.        אכן כשנתבונן בזה ועומדים ע״ז בעלי המוסר (עי׳ ספרו של הגאון רבי ראובן מלמד ז״ל) דאם היינו באים לכתוב ספר על ״תולדות יעקב״ היינו בודאי מדגישים את אותן שבע עשרה שנה שבהם ישב בשלוה ועסק בתורה בהשקט ובטח לצד כל המשפחה המורחבת… והנה התורה הק׳ שכותבת על שנות יעקב במשך שש פרשיות מפר׳ תולדות – פר׳ ויחי ־ לא מספרת על אותן שנים כלל וכלל אלא רק על הצרות שעבר: צרת עשו, לבן, דינה, יוסף ולא הזכירה כלום מאותן שנים.

ולמדנו מזה שה״שטייגען״ האמיתי של האדם העלייה והגדלות היא דוקא מאותם זמנים של ״הקשיים״ ״הטירדות״ ״הצרות״ כשלא נרתע וממשיך ללכת עם האמת ורק זה הופך להיות ״תורה״. וע״ז מאריכה התורה בפרשיות שלמות ולא על השנים השלוות והיפות.

ובאמת כן הוא בגמ^׳ ברכות הי. ״ג׳ מתנות ניתנו לישראל וכולן לא ניתנו אלא ע״י יסורין״. המתנות הגדולות ניתנות ע״י הקשיים והטירדות.

שלוש פרשיות על הנסיונות של אברהם אבינו

ג. ובאמת כך רואים אצל אברהם אבינו שבתחילת הכרתו את הבורא, הקב״ה שולח לו עשרה נסיונות, נסיון אחר נסיון ורק אחרי שעמד בכולם זוכה שהקב״ה יאמר עליו: עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, ושלוש פרשיות התורה מאריכה רק על הנסיונות של אברהם ללמדנו שזה השטייגען של היהודי זה נחשב תורה,

וכך מתבאר ברש״י איוב א׳ ג׳ ולמה כתב על אברהם אבינו ״האדם הגדול״ אלא רמז שהוא אדם גדול שעמד בעשר נסיונות…

הנסיונות הם חלק מהבנין של האדם

ד. ההסתכלות שלנו על הנסיונות בחיים, שכך ברא ה׳ את עולמו כמו שיש ימים שמחים, ויש שמחים פחות, ימים מוצלחים ומוצלחים פחות, כך יש ימים של נסיונות וטירדות ויש ימים שלוים ורגועים והתפקיד של האדם לעבור את זה.

אבל מה שרואים אצל יעקב אבינו וכן אצל אברהם אבינו שהנסיונות הם חלק מהבנין של האדם, [הנסיונות הופכים להיות תורה,] וכן כתב במסילת ישרים סוף פרק א׳, נמצינו למדים: כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצות ולעבוד "ולעמוד בנסיון״… היינו שזוהי עיקר מציאות האדם בעוה״ז לעמוד בנסיונות ולא לעבור את זה… ואדרבא כשיש לאדם נסיון הוא צריך להפנים שזה כמו שבא לידו מצות לולב, ואכילת מצה, ומוטל עליו להתגבר על הנסיון בדיוק כפי שמוטל עליו לאכול מצה וליטול לולב… וימתינם ככל שעה…

ה.         וכך מביא רבינו ירוחם ממיר בפר׳ וישב: כתב רבינו תם בספר הישר שער שישי (מדה השישית) וז״ל: ״וימתינם בכל יום ובכל שעה וחודש ויאמר בלבו אם לא יבואו היום יבואו למחר, ואם לא מחר, יבואו לאחר מחר, וזה מעשה הצדיק, כי יחשוב וידע כי העולם נוה התלאות! עכ״ד,

וזה שאמר רבי עקיבא כל ימי הייתי מצטער על קידוש ה', כי כל ימיו הכין עצמו לעמוד בנסיון… כי זה תפקיד האדם כל ימיו לעמוד בנסיון…

נס להתנוסס

ו.          ובסוף פרי יתרו כתיב: כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים, ופירש"י ״נסות מלשון הרמה וגדולה, כמו הרימו נס, ארים ניסי, וכנס על הגבעה״ והיינו שנסיון לא בא להקטין את האדם אלא לרוממו ולהעלותו כנס על הגבעה. וכמו שאומר הפסוק בתהילים: נתת ליראיך נס להתנוסס.

ואמר פעם אחד הדרשנים שבעבר היו תמונות שחור לבן, ואם נתבונן היטב בהם נראה שהם עשויות נקודות שחורות, שכולם ביחד יוצרות את התמונה המושלמת, וכך כל הגדולים שאנו רואים אותם בציורים כולם צמחו מהנקודות השחורות, נסיון ועוד נסיון זה יצר את תואר זיו קדשם.

[ומספרים שפעם הגיעו קבוצת תיירים לחזות באימונים מפרכים של חיילים והם רואים איך המפקד מחץ אותם במעלה ההר כשהם נושאים על הגב את השקים הכבדים שלהם, ולא עוד אלא תוך כדי כך הם נתקלו במכשולים שהיו שם כדי לנסות להכשילם, ואחד התייתם איש עשיר אמר למפקד שהוא מאוד מרחם על החיילים שצריכים לרוץ במעלה ההר, ועוד להתגבר על כל מיני מהמורות ומכשולים, הנה קח לך צ׳יק שמן לצורך סלילת כביש ישר ולא תלול, ובלי מכשולים כדי להקל על החיילים, אמר לו המפקד: טעות בידך, הרי כל המטרה שלי היא ללמד את החיילים להתמודד עם הקשיים והמהמורות ולא לברוח מהם, ודוקא לכן בחרנו בהר הזה שכולו מהמורות ומכשולים כי רק כך יחושלו החיילים לעמוד במשימתם].

עיקר העבודה להאמין בשעת ההסתר

ז. וכך מביאים בשם הנצי״ב זי״ע על דברי חז״ל (מכילתא בשלח) על הפסוק זה קלי ואנוהו – בכבודו נגלה עליהם, שהיו מראין באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי,

ולכאו׳ מהיכן הוציאו חז״ל הקדושים שהשפחות נמי זכו לגילוי שכינה, דילמא היה זה רק לצדיקים הגדולים אשר שבחו ורוממו ואמרו לכל – זה קלי ואנוהו?

וביאר הנצי״ב: כי האומר זה קלי, דהיינו שמפאר ומשבח את הקב״ה רק בשעה שהוא בבחינת זה קלי – כשהוא רואה את ניסיו הרבים והעצומים בכל צעד ושעל זה אינו כי אם במדרגת שפחה גרידא, כי העובד ה׳ יודע שעיקר העבודה היא להאמין בה׳ אף שאינו נגלה בפניו, וגם כי אלך בחושך ה׳ אור לי…

התקופה שלפני בנין הבית השלישי

ח. וכן מתבאר במהר״ל על הפסוק בפר׳ וירא: עה״פ ״ביום השלישי, וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק״ ועי׳ ילקוט שמעוני שם, שראה ענן קשור על ההר ושאל לנערים אם רואים ואמרו לו – לאו, אמר להם שבו לכם עם החמור, ופי׳ המהר״ל: דביום השלישי קאי על התקופה שלפני בנין הבית השלישי, שראה את המקום מרחוק… וראה ענן קשור על ההר, וענן מסמל את התקופה שתהיה אז חושך וערפל, הסתר פנים, וצרות ויסורין,

ושאל את הנערים – האם אתם רואים? ואמרו לו שלא רואים, וכונתם: שאנחנו לא רוצים להיות בקשיים בערפל, בענן, אנחנו רוצים להגיע לתכלית: לגאולה העתידה, בלא לעבור את הדרך שלפני כן. ע״ז אמר להם ״שבו לכם פה עם החמור״ מי שלא עבר עם כלל ישראל את הנסיונות, את תקופת החושך, לא יכול להיות בתקופת האור…

איך אומרים החסידים ״ומשה ניגש אל הערפל כי שם האלוקים״ היכן שערפל וקשיים ויש להתגבר, – שם האלוקים.

 

מעלת העמידה בנסיונות

ט. ומעתה בין נבין שמה שמרגלא בפומיה דאינשי לומר ״אם לא היו לי נסיונות היה יוצא ממני גדול הדור״… אבל האמת היא להיפך: אם לא יהיו לך נסיונות – בודאי שלא תהי׳ אדם גדול.

באותו מקום כאותה אשה

י. וראיתי מהגאון רמ״מ שולזינגר זצ״ל לבאר מה שמבואר בסוף יומא ״ה״ד תשובה: באותו מקום באותה אשה באותו זמן״.

וביאר ע״ד דרוש – באותו זמן – דהנה לפעמים האדם מתרץ את עצמו שאילו הייתי נולד בדור של החפץ חיים ורעק״א, הייתי מגיע לדרגה גדולה.

ובאותה אשה – אם היה לי אשה עם מעלות מסוימות הייתי עולה ומתעלה.

ובאותו מקום ־ אם הייתי גדל במקום תורה פלוני הייתי צומח אחרת.

וע״ז קאמר הגמ׳ שאדם לא יעשה כאלו חשבונות ואדרבא באותו מקום, באותו זמן, באותו אשה עם הנסיונות האלו תתמודד ואז תצליח!

דברי הזוהר המובאים כהקדמה לאגלי טל

יא. והנה בהקדמה לאגלי טל מובא בשם הזוהר הק׳ ״וימררו את חייהם בעבודה קשה – זה קושיא, בחומר – בקל וחומר, בלבנים – ליבון הלכה, ובכל עבודה – זה ברייתא״.וצ״ב וכי הזוהר בא לאפוקי קרא מפשוטו והא ודאי במצרים עבדו עבודת פרך בחומר ובלבנים.

ויתכן דכוונתו לומר מה הסיבה שעם ישראל זכו לקבל תורה שהרי מבואר בספרים הק׳ שמה שזכו ישראל לקבל תורה הוא מחמת שעברו את ״כור הברזל״ דמצרים וע״י המצב הזה זכו להזדכך ולקבל תורה.

וזה מה שבא הזוהר לומר דמה שהם זכו לקושיא, קל וחומר, וליבון סברא, זה רק ע״י שמררת את חייהם וע״י בחומר זכו לקל וחומר וע״י לבנים זכו לליבון סברא, כי זה הדרך לקבל תורה.

וישלח משה את חותנו

יב. וכך שמעתי ממו״ר הגרמ״י ליפקוביץ זצ״ל לבאר מה דיתרו שבא קודם מתן תורה (לחד מ״ד) שלחו משה אל ארצו ולא זכה להיות במתן תורה דמאחר שלא היה עם ישראל בזמני הקושי והנסיונות לא הכשיר עצמו לקבל תורה ולכן לא זכה להיות בעת קבלת התורה.

הת״ח צריך לסבול ולהיות נענה

יג. ועין עוד בתענית די. האי תלמיד חכם דומה לפרצירא דתותי קלא ופי׳ הנצי״ב ״המשל הוא כשם שהגרעין שתחת העפר אינו יכול לצמוח, אא״כ יעלימו הבעלים עיניהם ממנו ויניחוהו לרקבון ובזה הריקבון עולה וצומח. כך הת״ח צריך להיות מוכרח לסבול ולהיות נענה וניגש עד שיצליח ויעלה כבודו״.

ת״ח צריך לשכר ולהשפיל עצמו

יד. וכך מביא הבעל הטורים בפר׳ תרומה על בניית הארון – שכל מדותיו היו ״שבורות״ בחצאי אמות ־ ״ללמדך שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל עצמו״.״

כשלאה בוכה ־ לא אומר לה הקב״ה מנעי…

טו.        וכך ביארו תלמידי סלבודקא הא דמצינו ברחל שהיא מבכה על בניה והקב״ה אומר לה ״מנעי קולך מבכי"… ולעומת זה כאשר לאה בכתה שלא תעלה בגורל עשו עד שנשרו ריסי עיניה, לא מצינו שאמר לה הקב״ה מנעי קולך…

וביארו בזה דרחל בוכה בכי של צער כאשר רואה את הצרות והיסורים של בניה וע״ז אומר הקב״ה מנעי… אך הדמעות של לאה הן לא דמעות של צער, הן דמעות של בנין כדמעות של אבא ואמא שבוכים תחת חופת בנם שבנם יעלה ויצליח ע״ז לא אומר הקב״ה מנעי… אדרבא תבכה לאה כי דמעות אלו הן דמעות של בנין… וכך כשבאים נסיונות לא מתרגשים, אלא מתמודדים כי הם בונים את האדם…

ככלי וירושלמי הלכה כבכלי

טז.       וידועים דברי מרן הרב שך זצ״ל דהנה קיי״ל במחלוקת בבלי וירושלמי הלכה כבבלי (עי׳ רי״ף סוף עיתבין) אף שאומרים חז״ל בסנהדרין כ״א.״במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמוד בכלי״, ואיך נפסקה הלכה כמותם. וביאר בזה דאדרבא כיון שזה היה ״במחשכים״ מתוך צרות גזירות ושמדות ואעפ״כ עסקו בתורה, זכו להגיע לביאור וליבון כל התורה כולה באופן שהלכה כמותם.

דוקא כשלא הולך אז זה הולך…

יז. וכך מסופר: כאשר הגיע אל מרן הרב שך זצ״ל אחד ממקורביו – שהיה לו ל״ע הרבה צרות ואמר לו שאין לו כבר כוחות להמשיך הלאה… תפסו מרן ז״ל בידו ואמר לו: אתה הרי חכם, אתה לא חי את הרחוב… הרי כשהולך זה לא הולך… ודוקא כשלא הולך אז זה הולך… כי את זה לוקחים לנצח, את החיזוק באמונה, את הלימוד תורה מתוך ייסורים.

כשחושבים על אידישקייט יש ס״ד

יח. עוד סיפר הגר״ח מישקובסקי שליס״א כשהוקמה ישיבת ארחות תורה, והיה תקופה שהי׳ אפשרות (כספית) לתת משכורות גבוהות ואעפ״כ מיאן מרן הגראי״ל שטינמן שליס״א לתת משכורות גבוהות, וכל מה שניסו להסביר לו שהרמי״ם מחתנים ילדים ויש הוצאות כל זה ללא הועיל.

עד שפעם אחת הסביר שהחזו״א אמר לו: שהיה חיידר בירושלים שמאד הצליח ואעפ״י ששם לא נתנו משכורות, ואז אמר החזו״א: ״כאשר לא חושבים הרבה על עוה״ז, רק על כבוד שמים ועל אידישקייס, כך יש ס״ד גדולה…

מצוה עם כזיונות עדיפא

יס. עוד סיפר ־ שהיה עסקן שהיה עוסק בצרכי ציבור שגבל בהרבה בזיונות וגם בלא משכורת, והציעו לו הצעה מכובדת עם משכורת מכובדת והיה בזה גם זיכוי הרבים, ובא לשאול את מרן הגראי״ל שטיינמן שליס״א, ואמר לו אתה הרי פקח! אתה הולך להפסיד מצוה עם בזיונות – בלי משכורת, תמורת מצוה עם כבוד בלא בזיונות, מה יצא לך מזה.

ביקש יעקב לישב בשלוה

כ. הנה אמרו חז״ל תחילת פר׳ וישב (עי׳ רש״י שם) ביקש יעקב לישב בשלוה – אמר לו הקב״ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה״ב אלא שמבקשים לישב בשלוה ובפשטות הפשט ־ לא דיין לצדיקים מה שמוכן להם שכר בעולם הבא, ומבקשים גם עולם הזה, אך לפי הנתבאר לעיל א״כ  וא״כ איך שייך לבקש לישב בשלוה ולהפסיד את הדרגות הגדולות…

[ועי׳ סוטה מ״ט. כל ת׳׳ח הלומד תורה מתוך הדחק תפילתו נשמעת, עיי״ש במהרש״א דאף דקיי״ל שערי תפילה ננעלו אך לת״ח הלומד מתוך הדחק לא ננעלו.] [ועי׳ יבמות מ״א. גר שנתגייר אומרים לו אי אתה יודע שישראל בזמן הזה… -ויאריך באין עליהם, אם אומר איני כדאי – אינו ראוי להשתתף בצרתן מי יתן ואזכה לכך…]

בכל דור יש את הנסיונות של אותו דור

כא. ובגמ׳ מגילה י״א. לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל וכו׳ ולא געלתים בימי יונים שהעמדתי להם חשמונאי ובניו, לכלותם בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, וקשה מה הראיה שלא מאסתים שהעמדתי וכו׳ אדרבא הרי כן היה ״מאסתים״ אלא שהקב״ה הוריד לנו נשמה גדולה מדורות קודמים להצילנו מידם. כמו שאמרו שהעמדתי להם – והיינו שהעמיד לנו אדם גדול להצילנו, אלא ביאר מרן הגראי״ל שטיינמן שליט״א דמה שאמרו ״שהעמדתי להם״ אין זה כפי ההבנה הפשוטה שהקב״ה ״הצניח״ אדם גדול ששייך לדורות אחרים – אל אותו דור כדי להציל את הדור, אלא שבכל דור יש את ״הנסיונות״ של אותו דור ומי שעומד בנסיונות של הדור מקבל כוחות של הנהגה להנהיג הדור, כך אצל מרדכי כאשר עמד בנסיונות ולא יכרע ולא ישתחוה, וכך אצל החשמונאים שמסרו נפש זכו להנהיג הדור, ומעתה מובן מה שאמרו חז״ל לא מאסתים – שהעמדתי להם וכו׳ דאדרבא דוקא בתוך הנסיונות נתן לנו הקב״ה את הסולם לעלות ולגדול….

בא מלאך וסטרו על פיו

כב. ועי׳ סנהדרין צ״ד ביקש נבוכדנצאר לומר שירה בא מלאך וסטרו על פיו.

ושאלו גאוני הדורות, א״כ מה הטענה עליו הרי רצה לומר שירה ומן השמים מנעו ממנו, אלא הרצון היה לראות איך יגיב אחרי שיקבל את "הסטירה״ האם גם אז ישאר דבוק בבורא ויאמר שירה, וזה ההבדל בין יהודי לגוי! גוי מודה ומהלל רק כשהכל הולך לו, אך מיד כשבא נסיון קטן הוא בועט ועוזב הכל ואילו יהודי יודע שדוקא אחרי הסטירה מגיע העילוי והשטייגען הגדול!

וכך מצינו בע״ז גי. כשהגויים יבואו לעתיד ויבקשו שכר א"ל הקב״ה מי שטרח בערב שבת וכו׳ אעפ״כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, מיד כל אחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקב״ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא, והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה נהי דפטור בעוטי מי מבעטי… הרי שגוי רק כשהכל הולך לו הוא מהלל אך אם לא, בעוטי קמבעט… וזה ההבדל בין יהודי שצעק נעשה לפני נשמע, לגוי שבא לעשות רק אחרי שישמע ויראה את זה מתאים לו ומסתדר עם הנוחיות שלו.

ויענך וירעיבך

כג. ובפר׳ עקב ״ויענך וירעיבך – ויאכילך את המן – הנה על ידי אכילת המן זכו לדרגות רוחניות גבוהות כאשר אכלו לחם שהמלאכים ניזונין בו וכך זכו לקבלת התורה דלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, אך כ״ז הגיע אחרי הויענך וירעיבך – דוקא מתוך הויענך מתוך הוירעיבך זכו לקירבת ה׳ ולגילויים רוחניים.

אשרי מי שיסוריו מן התורה

כד. ובספר ברכת פרץ (מקץ) הביא המדרש רבה (מקץ פרשה צ״ב) אר״א אין לך אדם בלא יסורין, אשרי לאיש שיסורין באין עליו מן התורה וכו׳ וביאור המדרש דבאמת האדם מוכרח ליסורים למען מצבו הרוחני למרק עונותיו וכדאמרינן בשבת נ״ה. אין יסורין בלא עון, ואמרו ברכות (ה׳) ג׳ מתנות טובות ניתנו ע״י יסורין הכלל דיסורין מוכרחין הן לאדם וכו׳ עיי״ש באריכות, וכל מה שהיה עליו ע״י עסק התורה והמצות מנכים לו בערכם יסורים אחרים.

כה. וגשיח יצחק (פירוש על סידור הגר״א) על הפסוק ״בונה ירושלים ה׳״ כתב ״וזה בנה אב שלכל עילוי שרוצה הקב״ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב אינו מזדמן אלא מתוך עצה נסתרה קודם לו צער, והרי זה כענין שארז״ל ברכות ה׳. ג׳ מתנות טובות נתנו לישראל וכולם לא נתנו אלא ע״י יסורים״.

יום נסת יום אשר ברחת…

כו. ובפיוט ״בד יוחאי״ [ויש שאומרים אותה בכל ליל שבת בבית הכנסת] אומרים: בר יוחאי מושב טוב ישבת ־ יום נסת יום אשר ברחת במערות צורים שעמדת – שם קנית הודך והדרך, והעירו (בספר הנפלא – דביר קדשו) דהפייט בא לומר מהו ׳מושב טוב׳ דאילו לדידן מושב טוב הוא עד כמה שהגשמיות מסודרת דירה נאה, בית מדרש נאה, חדר אוכל, פנימיה וכו׳ וכו׳, אך אצל רשב״י המושב טוב הוא ״שם קנית הודך והדרך״ היינו מקום קניני התורה…

ונראה להוסיף: דלכאו׳ יש להבין דפתח במושב טוב, וסיים: יום נסת יום אשר ברחת דלכאו׳ הוא דבר והיפוכו? אלא דאדם חושב שהמושב טוב זה הזמנים שיושב על המנוחה והנחלה, כשיושב על כסא נוח, או על ספה עם רגל על הכסא וסיגריה ביד, וזה לימד אותנו הפייטן מה הסיבה שזכה רשב״י לשם קנית הודך והדרך, וע״ז פתח: ״יום נסת יום אשר ברחת, במערות צורים שעמדת״… שכל אלו הם דברים שלכאורה מונעים האדם מעסק התורה אך רשב״י התעלה מעל הכל ושקע בתלמודו למרות שהיה צריך לנוס והיה צריך לברוח והי׳ צריך לישב במערות צורים. וזהו המושב טוב כמו שראינו אצל יעקב שזה מה שנחשב אצלו תורה!![ולכן זכה לשם קנית הודך והדרך… וכמבואר לעיל שרק דרך ההתגברות על הנסיונות זוכים להתעלות, וזה מה שפותח הפייט ״מושב טוב ישבת״ דמאחר וע״י העמידה בנסיון זכה לשם קנית הודך והדרך, א״כ אין לך מושב טוב גדול מזה״.]

מעשה עם מרן הגראי״ל שטיינמן שליט״א

כז. וכך סיפר משגיח דישיבת ארחות תורה הגר״ח מישקובסקי שליט״א יום אחד פגשתי ״אברך״ שספר לי שהוא קיבל ״ירושה״ בסך שבעים אלף דולר, והשקיע את זה בחו״ל וחשב שבכך יצליח לחתן את ילדיו. לבסוף היתה ״נפילה״ והפסיד הכל, ונשאר לו סכום קטן, וגם את זה באו ״גנבים״ וגנבו לו. ובא אותו אברך בטענה: למה הקב״ה נלחם אתי הרי אני אברך כולל מוסר נפש להחזיק בתורה למרות שיש לי משפחה וטירדות פרנסה, למה קרה לי מה שקרה. סיכמו ביניהם שילכו למוץ ראש הישיבה הגראי״ל שטינמן שליט״א, וכאשר סיפרו לו הדברים פתח ואמר: ״תראו איך אנשים מסתכלים ״הפוך״ על הנהגת ה׳ הרי ידוע לכל שהעולם הזה מלא יסורים ונסיונות ואף אדם לא יכול להמלט מיסורים, ומעתה מה יכול הקב״ה לייסר אברך שיושב ולומד הרי כל מה שיעשה לו זה יפריע לו מלימוד, ולעשות אותו עני גם אינו יכול, כי איזה אברך הוא עשיר… מה עושה הקב״ה נותן לאדם סכום כסף גדול מירושה וכדומה, ואז לוקח את זה בחזרה והעגמת נפש שנגרמה היא במקום ״יסורים״, ואה הוא קורא שהקב״ה נלחם איתו״.״ עכ״ד.

הרי למדנו שכל הנסיונות הם לטובתו של האדם, ואם ידע להתמודד עם זה כיאות יהפך הנסיון לנס ודגל…

פה נטמן בעל השאיפות

כח. וסיפרו: שפעם הגיע אדם אל חדרו של בעל ״הנתיבות שלום״ מסלונים זי״ע, ותינה בעצב את מר גורלו, ׳מדי יום׳ סיפר: אני נופל מחדש, מדי יום אני קם ומגיע ללמוד, אבל לא מצליח. היצר פשוט נטפל אלי ומפריע, מדאיג. מבלבל את המוח… כל יום אני קם, ומנסה, ומשתדל, אבל היצר עקשן שכמותו, בא כל יום להפריע, לשבש… אני יכול להחליט שהיום אני לומד ויהי מה, ואז פתאום המזגן לא עובד…. אני יכול להחליט שהיום אני מתפלל ברצינות, ואז בשל עכובים לא צפויים אני מגיע מאוחר… וסיכם ביאוש: יבוא יומי, על המצבה שלי לא יכתבו ידע ללמוד, היה איש חסד, גאון או מתמיד, אלא: ״בעל השאיפות והנפילות״ כי כזה אני וכאלה חיי, שאיפות שנכשלות תמיד… חייך הרבי: ״אוי, קבר כזה יהיה בודאי תל תלפיות, מקום תפילה נשגב, אני מחפש מצבה כזו, זה המקום לקבלת התפילות, כי המציאות אותה אתה מתאר הינה המעלה הגבוהה ביותר, יהודי שכל יום מתנסה, שואף ונכשל אך ממשיך לנסות למחרת, הרי זו המעלה הגדולב יותר, אשתך!

וכל הדבתם האלו נוגעים מאוד למעשה:

דהנה לכל אדם יש טירדות וקשיים אם זה אחת החתונה במציאת תרה, פרנסה, משכנתא, ואח״כ בגידול ילדים, הוא קם בלילה, לא יושן ביום, ואח״כ בחיתון הילדים, ואדם חושב לעצמו מה אני יכול לעשות אני אנוס – ואונס רחמנא פטריה, אבל מכל הנ״ל אנו למדים שאדרבא התעצמות בעבודת ה׳ ובעסק התורה מתוך קשיים זה הופך להיות תורה, וזה מגדל ומצמיח את האדם!

וזה שאמר הכתוב: והי׳ ראשיתך מצער כשהראשית היא מצער מתוך קושי וצער ־ ואחתתך ישגה מאד…

הקשיים חביבים על הקב"ה

הגמ' בחגיגה (נ.) ״דרש רבא מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים וגו׳ כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל", שאל על כך הגרש״ז מילא הרגליים הן אלו שטרחו לעלות לרגל, וכיתתו בדרכים ביגיעה יתירה, אך מה מקום יש לשבח את הנעליים, כלום מעלה יש להן?!

ומבאר, שבני ישראל טרם עלו לביהמ״ק השאירו אחריהם בתים ונכסים, צאן ובקר לרוב, ומי ערב להם שכשיחזרו הם עדיין יהיו שם, לכן התורה הקדושה מבטיחתם (שמות לד,כד) "ולא יחמוד איש את ארצך״ שלא יהיה לאף אחד שליטה לגזול את קרקעותיהם.

והאמת היא שלמתבונן בדבר, היה זה עבורם ניסיון לא פשוט כלל, כי לא היה בידם שום אמצעי להגן על רכושם, וכל בטחונם היה רק בהבטחת התורה, וכפי שתיאר זאת הגרש״ז, שאדם מתחיל לצעוד ויוצא מעירו, הולך מהלך כמה מילין וחששות כבדים עולים בליבו, האם איני טועה בכך שאני משאיר את ביתי מבלי שום שמירה, אך מיד מתחזק כשנזכר בהבטחת התורה ׳ולא יחמוד איש את ארצך׳ וממשיך לצעוד בשמחה.

והנה כעבור זמן מה שוב מכרסמת הדאגה בליבו, מה עם צאנו ושדותיו שהשאיר באין משגיח, ומיד מגרש מליבו את כל המחשבות הללו ומתחזק, כך שוב ושוב, עד שמגיע לביהמ״ק וחולץ את מנעליו.

שם במקום הקדוש כבר אינו חושב על נכסים ושאר עסקיו, כל כולו מתרומם בהתעלות נפלאה, שוכח הוא מכל מנעמי העולם, שם גם מקריב קרבנות ומתקרב ביותר לה'. ואם נשאל מתי היה לרבש״ע נח׳׳ר גדול יותר ממנו, האם כשהיה בביהמ"ק והיה מופשט מכל הווי החומר והתקרב ביותר לאלוקיו, או בשעה שהלך בדרך וליבו מלא חששות על רכושו וההתחזקות שהיתה לו אז?

בוודאי יאמר כל אחד, שכשהיה בביהמ״ק היה לרבש״ע נחת רוח הרבה יותר, כי מי ישער עוצם הקדושה שמשיגים בביהמ״ק, סיים רש״ז ואמר, אך מה אעשה והכתוב אומר ההיפך, מה יפו פעמיך ׳בנעלים׳. דווקא בנעלים – כשהלך בדרך וליבו בל עמו, חפץ הוא בכל מאודו לחזור לביתו, אך התחזק בה׳ ועלה אל ביהמ"ק, זה הרבה יותר חשוב אצלו ית׳ מכל המדריגות, וההתעלות שהיו לו בביהמ׳׳ק.

וכן הוא כלל בעבודת ה׳ שאין אדם יודע מה חשוב אצלו ית׳ ולפעמים דווקא מה שנראה לו כדבר הפחות חשוב, בעיני הבורא יקר הוא לאין ערוך. [קונטרס מה' יצא הדבר עמ' 233]

*

הלימודים מארונו של יוסף

[הרב ברוורמן מפ' בשלח בשינוי סדר ועם תוספות]

פרשת ויחי – ובעצם חומש בראשית מסתיים בפסוקים (נ – כד-כו) וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אֶחָ֔יו אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹהִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛ע לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב: (כה) וַיַּשְׁבַּ֣ע יוֹסֵ֔ף אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה: (כו) וַיָּ֣מָת יוֹסֵ֔ף בֶּן־מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּחַנְט֣וּ אֹת֔וֹ וַיִּ֥ישֶׂם בָּאָר֖וֹן בְּמִצְרָֽיִם:

צריך להבין – מדוע הוא הטיל חוב זה על כלל ישראל ולא על בניו?

מיישב זאת הגאון רבי לוי דיקער זצ״ל, ראש ישיבת ״מרכז התורה״, ברעיון נפלא.

פעמים רבות עשינו חסד עם אדם, וכשבא הוא להשיב לנו – אנו מסרבים בענוה, ואומרים שבאמת אין צורך, ומה כבר עשיתי ולא מעוניינים לקבל שום תמורה. יש לדעת שאין זו הנהגה נכונה.

שלימות מידת החסד היא שיהיה הנותן מאפשר למקבל להשיב לו טובה בחזרה. כי אם לא כן הוא יהיה כל חייו ״אסיר תודה״ לנותן. כפי שמבאר בהרחבה מרן המשגיח ממיר רבי ירוחם זי״ע שאם הגומל חסד מעכב את המקבל מלהשיב לו טובה בחזרה, יש חיסרון במעשה החסד עצמו. כיוון שהמקבל חש את עומק תחושת הדלות והמסכנות, ומנגד הנותן חש פטרונות והתנשאות. בחסד שעשה עמו הוא מנציח אותו כ'בעל חוב' שלו לעולם, מבלי יכולת השבה, שהרי המתחסד מסרב לקבל בחזרה.

ע״כ שלימות מעשה החסד היא מתן האפשרות למקבל להשיב לנותן את טובתו בחזרה, ובכך חש גם הוא הרגשת שמחה ב'פריעת חובו' והסרת העול מעליו.

התורה מתארת בהרחבה את אצילותו של יוסף הצדיק בפיוסו את אחיו כפי הנאמר: ״ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם… (בראשית מ״ה, ה׳־ז׳). כלומר, לא זו בלבד שלא נגרם לו כל נזק מעצם המכירה, אלא רווח גדול יצא ממכירה זו! ויוסף בגדלותו מחל להם מחילה גמורה.

ובנוסף החייה וכלכל אותם. אלא שדא עקא חשש יוסף שהם יחושו רק כ״מקבלים״ ללא כל תמורה חזרה, ואזי מעשה החסד יהיה פגום, משום כן ציווה דווקא את אחיו ולא את בניו, שהם ידאגו להעלות את עצמותיו ממצרים, ובכך יושלם מעשה החסד.

משה מטפל בעצמות יוסף

ואכן בפרשת ״בשלח״ 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו' – נאמר במכילתא: ״ויקח משה את עצמות יוסף עמו״ – להודיע חוכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בביזה ־ ומשה עוסק במצוות עצמות יוסף. עליו הכתוב אומר: ״חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט״ (משלי י׳, ח׳). במדרש רבה במקום נאמר: ״אמר הקב״ה למשה עליך נתקיים: ׳חכם לב יקח מצוות׳, יוסף היה חייב לאביו לקברו מפני שהוא בנו! ואתה לא בנו ולא בן בנו ולא היית חייב לעסוק בו, וקברת אותו?״

מזדעקת לה השאלה מדוע רק משה רבינו הוא זה שהתעסק בארונו של יוסף, היכן הם צאצאיו של יוסף בני השבטים של מנשה ואפרים?! הרי כדברי המדרש – בניו חייבים לקוברו!

לאור האמור מובן נפלא – שהרי בכך רצה יוסף להביא את אחיו ל'השבה' פורתא כלפיו, על כל הטובות אשר גמלם!

אבל צריך ביאור –

מדוע לא ציווה על כך מיידית? האם לא טוב יותר שאחיו בעצמם יטיבוהו – וכך תהיה השבתם לו – מושלמת?

תשובות רבות נאמרו במפרשים, והעיקרית – שיוסף חשש שפרעה יסרב. אך אנו נרצה לראות הסבר נוסף.

המסר שבעצמות יוסף

כשבנ"י יצאו הם לקחו עמם כלי מלחמה כפי הנאמר בפסוק: ״וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים״. ובהמשך לפסוק זה, ממשיכה התורה וכותבת: ״ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלוקים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם״ (שמות י״ג, י״ט).

יש להבין את פשר סמיכות הפסוקים, מדוע תוך כדי תיאור המסע, מציינת התורה את מעשהו של משה רבנו בקיום צוואתו של יוסף?

מיישב זאת ה״כלי יקר״ שסמיכות הפסוקים בין וחמושים עלו בני ישראל" ובין לקיחת ״עצמות יוסף״, היא בעצם עניין אחד. בני ישראל ״התחמשו״ לקראת צאתם לדרך, באמצעות עצמות יוסף!!

עצמותיו של יוסף הם היו הכוח והחימוש של בני ישראל בצאתם למדבר.

כיצד בנטילת עצמות יוסף התחמשו בני ישראל?

נאמר בתלמוד ירושלמי: ״שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, ארונו של חי העולמים (ארון הברית) וארונו של יוסף, והיו אומות העולם אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו? והיו ישראל אומרין להן, זה ארונו של יוסף עם ארונו של חי העולמים, והיו אומות העולם מונין את ישראל ואומרים, וכי אפשר לארון המת להיות מהלך עם ארונו של חי העולמים?! והיו ישראל אומרים על ידי ששימר זה מה שכתוב בזה…״ (ברכות י״ד).

במדרש תנחומא (פרשת נשא ל׳) נאמר חידוש גדול יותר:

״ולא עוד אלא שהיתה ארונו מהלכת ׳לפני׳ הארון, ואומות העולם רואין אותו, ואומרים מה טיבו של ארון זה, שהוא הולך ׳לפני׳ ארון של תורה?! וישראל אומרים זה ארון המת, שהוא מהלך לפני ארון התורה, שקיים זה כל מה שכתוב בזה עד שלא ניתנה התורה, לפיכך זכה לילך עמו… ״

במשך ארבעים שנה במדבר מהלך בראש עם ישראל ״ארונו של יוסף״. עליו נאמר בפרשתנו ״ויקח משה את עצמות יוסף״.

וצריך להבין – שאר השבטים לא "קיימו זה מה שכתוב בזה"? מדוע רק ארון יוסף צמוד לארון ה'?

ועוד צריך ביאור הנוסח: ״עצמות״ שנשמע לכאורה כלשון קשה, לכאורה היה עדיף לכתוב ״ארונו של יוסף״?!

מבארים בעלי החסידות מכך שהתורה בחרה דווקא בלשון זו, משמע שהיא רוצה להדגיש לנו, שמה שעם ישראל לקח עמו, זה לא את ה״ארון״ של יוסף, אלא את ה״עצמוּת״ שלו.

שורש העניין נעוץ במילה ״עצם״ שהיא מבטאת את עצמיותו ותוקפו של האדם, העצמות הן היסוד והיציבות של האדם, וכשעם ישראל יצא ממצרים, הוא לקח עמו את ״עצמיותו״ של יוסף, את המהות הפנימית של יוסף.

ובכוח ״עצמותיו ־ עצמיותו״ של יוסף, הם היו ״חמושים״, והם יכלו לצאת לדרכם אל המדבר.

מה יש ללמוד מעצמיות יוסף?

מהי אותה עצמיות יוסף שממנה יש ללמוד, ובגינה הוצמד ארונו לארון ה' ואף נלקח ע"י ה"מלמד תורה לעמו ישראל"?

מבאר מרן הגר״ז סורוצקין זצוק״ל, שלוש תובנות נפלאות שמסמל ארונו של יוסף הצדיק: (מעובד ע״י כותב הדברים):

א. ״לא בשמים היא״. כשבא הקב״ה לאומות העולם להציע להם את התורה, הם סירבו בטענה שאין אפשרות אנושית לקיים את מצוות התורה, וזאת מפני שההתגברות על יצרי אנוש היא נגד הטבע האנושי!

בני אדם אינם יכולים להתגבר על טבעם ותאוותם! טענה זו עשתה רושם מסוים על כלל ישראל בזמנים של חולשה ורפיון, ולכן באו עצמות יוסף וטפחו על פניהם. כשהביטו על שני הארונות שהיו מהלכים זה לצד זה ארבעים שנה והכריזו: ״קיים זה מה שכתוב בזה״ הורו לכל, שאפשר לו לאדם לפטפט ביצרו הרע! התורה לא בשמים היא! כי אם ״בפיך ובלבבך לעשותו״.

ב. בני ישראל טענו למשה רבנו: ״טוב לנו עבד את מצרים״ (שם י״ד, י״ב), מובן שטענה זו היתה מופרכת לחלוטין, אך טבע האדם שהוא זוכר בעיקר את הסוף, ומכיוון שהמצרים חלקו להם כבוד וממון רב בצאתם ממצרים, היו שחשבו שהיחס של המצרים התהפך, ומעתה יתנהגו אליהם כאל בני אדם שווים.

משה רבנו הראה להם את ״ארונו של יוסף״ הביטו וראו: יוסף הצדיק הציל את מצרים מרעב ודאי, כלכלם במשך שנים, וראו כיצד גמלו לו – העבידו את בניו ואת עמו בפרך מאתיים ועשר שנים בסבל שלא יתואר!

כפויי טובה אלו – ״היהפוך כושי עורו ונמר חברבורתיו"?

ג. עם ישראל לאחר מאתיים ועשר שנות שיעבוד וסבל היו גם לאחר שחרורם עם אופי של עבדים… וכעת הגיע הזמן לזקוף את קומתם, להגביהם אל פסגת הרוממות האנושית, כיצד עושים זאת?

לשם כך נלקח ארונו של יוסף לצאת בראש המחנה, אותו יוסף שלא חת ולא חשש להתייצב מול פרעה, [אותו יוסף שאומר לפרעה החושב עצמו לאלוה "אלהים יענה את שלום פרעה" – ואתה – סתם 'עובד' על העם שלך…] אותו יוסף שכלכל את המעצמה העולמית דאז – מצרים, וזאת ללא כל הכנה והכוונה, לימד את עם ישראל שבדמם זורם דם של ״בני מלכים״ ואיש לא יוכל לאורך זמן לכפוף את קומתם.

מסר האחדות

אולי ניתן להוסיף נקודה נוספת שנועדה לעורר את העם לשמור מכל משמר על השלום והאחדות!

ארונו של יוסף כמו אומר לעמו: הביטו וראו כיצד זה התגלגלתי למצרים, ראו כמה קשים תוצאותיהם של הקנאה והפירוד! ומנגד הביטו וראו את אצילותו וענוותנותו של יוסף במחילתו וסליחתו לאחיו, וברודפו את השלום בתוך ממלכת בית יעקב אבינו.

מסר 'אל יאוש'

דבר נוסף – לבטוח ולהאמין שבכל הצרות שיעברו עליכם במדבר תזכרו – שבסוף יאיר האור! שבסוף תכנסו לארץ. שבסוף ייטיב ה' לטובים. וכך לא תהיו נרגנים, ממורמרים, מתלוננים כל הזמן על המצב, והמן וכו'. ה

הנה ראו את יוסף כיצד עבר תקופות של חושך גמור – אך דבק בה' – ומנגד – ויהי ה' את יוסף!

איך אחר כל החושך – ברגע אחד 'מקץ שנתיים ימים' – מבירא עמיקתא נהיה מלך על כל מצרים!

כך ישועתכם בוא תבוא במהרה, ואל תשברו בדרכיכם לארץ הקדושה!

[כעת הבננו את דברי הכלי יקר – שבנ"י יצאו חמושים עם ארונו של יוסף – עם הלימודים הגדולים הללו שהנחיל לנו יוסף יצאו בני ישראל למדבר, ולכן יוסף הוא הזוכה להיות סמוך לתורה, ולהלקח על ידי מנחיל התורה!

והבננו גם כן – מדוע לא ציוה על כך מיידית, מפני שרצה שיהיה זה מסר לקראת הגאולה של עמ"י לכלל הששים ריבוא, ולא רק לאחיו, ואת הלימודים הללו רצה להנחיל לכולם!]

יה״ר שנזכה ללכת ולדבוק בדרכו.

*

להעריך את היסורים

 [אוצרותיהם עם תוספות, הוקלט חלקית]

יעקב בסוף ימיו – נחת ושלוה

באחרית ימיו של יעקב אבינו, בשבע עשרה השנים האחרונות ששהה במצרים, היו חייו חיים טובים ונפלאים, מלאי נחת ושלוה. בספר ׳צרור המור׳ (לר״א סבע, ממגרשי ספרד, פרשת ויחי) כתב בלשון הזה:

"שבע עשרה שנה אחרים של שלום השקט ותענוגים!׳׳.

ישנו פתגם ידוע בשפת האידיש שמאחלים בו לאדם מרבה צאצאים: ׳׳שתזכה ללבש את השטריימעל מתחלת השבוע ולא תוריד אותו עד סוף השבוע". משמעותה של הברכה היא, שיאלץ ללבש בגדים חגיגיים משבת לשבת, משום שיהיה מקף בשמחות כל השבוע. כך היה יעקב אבינו באותן שבע עשרה השנים מקף בשמחות מיוצאי חלציו המתרבים.

בפרושו על התורה שואל רבי שמשון רפאל הירש זצ׳׳ל שאלה עצומה:

מדוע בתאור הצרות של יעקב אבינו, התורה מאריכה כה רבות ומפרטת את כל פרטי הצרות והייסורים שעברו עליו, ואלו כאשר הגיע סוף סוף אחרית חייו, אז זכה לחיי ענג שמחה ונחת, התורה מקצרת מאד וכמעט ולא נאמר עליהם דבר?

מסביר הרב הירש, שאמנם נכון שלגבי יעקב אבינו היו אלו השנים הטובות השמחות והמאשרות ביותר שלו, אולם היות והתורה היא תורת חיים שאמורה ללמד את כלל ישראל לדורות עולם כיצד לנהג, לאור הנהגותיהם וארחותיהם של האבות הקדושים, הרי שאת עקר ארחות החיים והלקחים יש להפיק דוקא משנות הרעה של יעקב אבינו. משום שההתנהגות וההתמודדות שלו בשנים ההן עם כל הצרות והמועקות הן אלו שמשקפות יותר מכל את דמותו הפלאית של יעקב אבינו. שהן בנו חשלו ועצבו את אישיותו הקדושה!

גדלותו וכחותיו של האדם נמדדים אפוא דוקא בזמנים שמתמודד עם קשי וצער, לא עלינו. באיזה אופן ובאיזו צורה הוא מקבל את הייסורים, היאך הוא משלים עם הדין שפסקי לי משמים. לכן התורה מאריכה דוקא בשנות הרעה שלו, כי זהו הלמוד העקרי בשביל כלל ישראל לדורות עולם כיצד להתמודד עם קשיים, וכיצד לקבל את הייסורים.

יסורי הסבא מקלם

בסוף חייו של הגה״צ רבי נחום זאב מקלם זצ״ל, בנו של ה׳סבא׳ מקלם זצ״ל, בעת היותו סובל יסורים קשים ומרים, שאלוהו: "כיצד הנו מסוגל להתגבר על יסורים נוראים כאלו?״ השיב תשובה מפעימה:

״כי הייסורים הנם שלוחי ה׳ יתברך ויש לקבלם בסבר פנים יפות כראוי להם!״

לא לבעוט ביסורים

הגאון רבי אריה ליב זצ״ל, בספר הנפלא ׳דוגמא מדרכי אבי׳ (אות כב), מביא בשם אביו מרן ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל הדרכה בענין קבלת הייסורים:

״אמר לי [ה׳חפץ סיים'] על דבר יסורין שבאין על ארם, שצריך לקבלם בכבד ראש על כל פנים. ומי שמבעט הוא דומה בעיני לנדון שמוליכים אותו בשלשלאות של ברזל, ורוצה לפרק מעליו השלשלאות לכן הוא מתפתל וזורק עצמו כדי להסירן, זה לא יעזור לו, הוא רק מוסיף להסתבך בשלשלאות שמכאיבו לו יותר״.

שמעתי משאר בשרי הגאון רבי נתן צבי פינקל שליט״א, כי פעם בא אברך אל אביו הגאון רבי אריה פינקל זצ״ל, ראש ישיבת מיר־ברכפלד, והתלונן בפניו על מצוקה מסוימת שנפלה עליו. בלבו הרחום ניסה רבי אריה להרגיעו ולנסוך בו תקוה ואמונה. אולם לפני שעזב הלה את הבית, אמר רבי אתה בנימת אזהרה:

״דע לך! כי עליך להזהר ולהשמר לא להיות בועט ביסורים! זו היא זכות עצומה שהקדוש ברור־הוא שלח מיחד עבורך כדי לנסותך, לטהר ולזכך אותך, אל תשליכם מעליך בבעיטה״.

היסורים מנקים מענשי שמים

הייתי עם מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל, כשבא לנחם בבית מרן הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ״ל, ראש ישיבת מיר. מרן זצ״ל דבר על מעלת היסורים שהיו לנפטר, וכך אמר:

״הנה לכתחלה אמרו חז״ל על היסורים לא הם ולא שכרם, אבל לאחר שבבר עבר את הייסורים, הרי זה שוה מליונים!״

והמשיך לומר: ״ודאי שהנפטר הגדול למרות שכאן היה מיוסר מאד בחליו, שם הוא בגדר ׳שש ושמח׳. כי ברור שאם הקדוש ברוך הוא שש ושמח עמו, הרי הוא עצמו גם שש ושמח. ואין ספק שרוכב ערבות שש ושמח בנפשו הנקיה והמזככת של הנפטר. לכן אתם הבנים אמורים להיות שלוים ושמחים בקשר למצבו כי טוב לו שם!״

בטוי מפליא אמר פעם מרן הרב שך זצ״ל להגה״צ רבי מרדכי קרפמן זצ״ל, שהיה תלמיד חכם מופלג ובעל יסורים גדולי ״אמנם אינני מאחל יסורים לאף אחד, אבל אני מקנא בבעל יסורים!״.

יסורים במקום גיהנם

בליל שבת קדש עברתי פעם סמוך לביתו של הגאון רבי משולם דוד סולוביצ׳יק שליט״א, ראש ישיבת בריסק, והוא היה אז בעצומו של ׳שעור חמש׳ לפני חבר תלמידים מקשיבים. ושמעתי איך שהוא מתאר ברטט ובמורא את דברי ה׳ראשית חכמה׳ על עניני שכר ועינש, אשר תסמרנה שערות ראש לקרא אותם (ראה בהרחבה בשער היראה פרק יג), וכה אמרי ״בודאי שאף אחד לא מחפש יסורים, אך מי שזמן לו כבר ה׳ יתברך יסורים שישמח בהם! כי כל התאורים של ה׳ראשית חכמה׳ הם למי שלא עבר כאן יסורים״״.

כדאי לסבול היסורים כדי להגיע מזוכך

ספור נפלא שמעתי מידידי הגאון רבי זונדל שטרן שליט״א, ר״מ בישיבת ׳קמניץ׳ בירושלים, אשר בעל המעשה אשר את אמתות פרטיו:

לפני כעשרים שנה נפטר בירושלים יהודי צדיק בשם רבי שמעון קאלפוס זצ״ל, הוא היה מכר כבעל צדקה וכיודע חכמת הנסתר, ולמד חברותא עם יבדל לחיים – הגאון רבי מרדכי אהרן שיינברגר שליט״א מגדולי גאוני ירושלים. ככלות ימי השבעה הוא בא בחלומו אל החברותא רבי מרדכי אהרן, ואמר לוי ״אינני יכול לתאר לך את הנעשה למעלה, אולם דבר אחד אמר לך מה שנאמר בחז״ל (פסחים נ, א) ״עליונים למטה ותחתונים למעלה״, הוא מדויק להפליא!״. התענין רבי מורדכי אהרן:

״והיכן אתה נמצא שם למעלה״? השיבו רבי שמעון: ״פתחו לי את כל השערים, משום שהייתי כל ימי בעל יסורים וקבלתים באהבה, ומשום היותי גבאי צדקה.״״ מבהיל הרעיון!

הגר"ח גריינימן ויסוריו

מגיד המישרים הגה׳׳צ רבי אריה שכטר שליט״א ספר על רבו הגאון רבי חיים גריינמן זצ״ל, מגדולי אדירי התורה ומחשובי תלמידי ה׳חזון איש׳, שכאשר סבל באחרית ימיו יסורים נוראים משבירת הצלעות, תגובתו היתה כך: ״רבונו של עולם! הרי רק אתה יודע עד כמה כואב לי כעת במצבי, והרי כמה שכואב לי ואני מתיסר, לך הדבר מכאיב פי כמה וכמה, שנאמר ׳עמו אנכי בצרה׳. אז מדוע אתה מיסר אותי? כי אתה רוצה שאגיע בצורה מזככת וטהורה יותר ללמעלה! אם כך תודה רבה לך ה׳ יתברך שהנך כה סובל כביכול עבורי רק כדי לזכך אותי״.

את סבת בוא הייסורים עליו, ספר אחיו הגאון רבי מאיר גריינמן שליט״א, לאחר פטירתו:

הרב ביקש את הייסורים שש שנים קודם פטירתו.

לאחר אסרו חג הפסח, יום חמישי שנת תשס"ט כשיצא מלנחם את בני הגר"י שפירא זצ"ל אחר שדיבר שם הרבה במעלת הייסורים ושכרם אמר שם באותו מעמד שבגמ' (ב"מ פ"ה א') איתא שרבי קיבל על עצמו יסורים שש שנים ושבע שנים.

לאחר שיצא מבית האבלים ביקש יסורים מן השמים, וסיפר שבלילה ראה בחלומו את הגר"י שפירא ושאלו מה נעשה בדינו והשיבו הגר"י שעם הייסורים שסבל בשנים האחרונות הצליח לעבור את הדין, ולמחרת אמר לבני ביתו מה יהי' עמי בעלמא דאתי, ובאותו היום בבוקר ערב שבת נפל בביתו בלא סיבה הנראית לעין נפילה לא רגילה, ואמר שהנפילה היתה בהרגשה שבא מלאך מן השמים ודחפו ליפול , ונתרסקו עצמות הכתף והירך ועוד, ומאז סבל יסורים גדולים הגלויים, והנסתרים שלא נודעו, מלבד הישיבה בחוסר אפשרות לזוז [ואפילו לנשום כראוי] כמו שהוא הגדיר שזה כישיבה בבית האסורים שש שנים רצופות!

וכבר אמר על עצמו שעל אף שהוא שמח ביסורים אין זה מוריד ממעלת היסורים וכפרתם, וכל ימיו ביקש יסורים וכמש"כ במכתב מימי עלומיו: מה ינעמו היסורים בחיק המשכילים, אף ממתוק לחיק אוילים כו', הוי מקבל את היסורים בגילה כו'.

ואם נמנה שש שנים מיום ליום מאותו יום שקיבל על עצמו היסורים ועד ליום פטירתו, הרי לנו בדיוק שש שנים.

ואיתא בפסוק שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי, ויעוי' בספר מגיד מישרים פרשת משפטים שכתב דהוא רמז לבר נש דשש שנים יעבוד בהאי עלמא, וכו'.

אולם במשך כל הזמן הזה, המשיך בלמודו עם התלמידים ברציפות, בבחינת ׳אדם כי ימות באהל׳ – אפלו בשעת מיתה! יחד עם זאת, נהג בזהירות מפלגה בדקדוק המצוות, בטדח ובצער גדול שלא שמענו כדגמתו, והיה מבקש

תמיד לסבול את כל הייסורים באהבה בעולם הזה, כדי להגיע בטהרה לעולם הבא״.

מעלתם של היסורים

ידועה צואתו של גאון הדורות רבי עקיבא איגר זצ״ל, שנדפסה בספר אגרות רבי עקיבא איגר (עמוד רב), וזו לשונה: ״לא יספידו במקומות אחרים, רק במקום אשר תהיה שם הקבורה, ובהספד לא להזכיר שום שבח זולת זאת אשר מגיל חמש עשרה או שש עשרה עד היום למרתי עם תלמידים ביסורים גדולים"…

מפליא! הרי הוא היה גדול הדור שהנהיג את כל עניני הדת בדורו, העמיד תלמידים לאלפים ושמש ברמה ברבנות פוזנא, הריץ אלפי תשובות חמורות לכל קצוי תבל, האיר עינים במכמני התורה, וחבר חבורים מחכמים בכל מקצעותיה, עד שקשה לעמד על סח־ם ועמקותם. אי לדידו כל אלו מתגמדים למול המעלה הגדולה הזאת של למוד התורה עם תלמידים מתוך יסורים גדולים. מעלה זו אין ערך אליה ואין משתוה לה!

חולשתו

רבי עקיבא איגר כשידוע היה חלש מאד בכחותיו, עד כדי כך שהרופאים לא הבינו מהיכן הוא חי, שכן לפי מצב בריאותו הוא לא היה מסגל לחיות עד גיל שיבה. הוא עצמו התבטא פעם, שלמרות היותו מדכא ביסורים הטורדים אותו מאד, הוא ממשיך בעבודת הקדש, משום שממנה הוא מוטרד יותר!

הגר"ח וולז'ין מתפעל מתשובת רעק"א

מורי ורבי מרן הגאון רבי גרשון ארלשטיין שליט״א, ראש ישיבת פוניבז׳, ספר בשיחתו בשם אביו הגאון רבי צבי יהודה זצ״ל׳ רבה של רמת-השרון, כי בוואלוז׳ין ספרו על מרן רבי חיים מוואלוז׳ין זצ״ל שראה פעם תשובה של רבי עקיבא איגר, התפעל ואמרי ״למעשה את תיכן התשובה גם אני הייתי יכול לכתב, אולם רבי עקיבא איגר בראש מכתבו פותח וכותב ׳תמול הגיעני מכתבו׳, כלומר שרק אתמול הגיעה השאלה לפתחו, וכבר היום הוא השיב תשובה כה מבריקה, למרות החלשה ולמרות הייסורים, עד כדי כך אינני מסגל״.

יעקב ולימודו לנו

יעקב אבינו למד את כלל ישראל כיצד מתמודדים בגבורה עם חייי קשי צרות ויסורים, וכיצד ממשיכים אתם את שגרת העבודה הרוחנית בכל העצמה!

להכיר בכוח היסורים שהם מחושבים ומדוקדקים על פי גזרת עליון, וטמון בהם כה לחשל את האדם לגדל ולצמח בתורה, בעבודה ובאמונה, מבלי להרפות חלילה.

רבנו יונה ב׳שערי תשובה׳ (שער ד אות יא) מגלה לנו סוד נפלא כיצד להנצל מן הייסורים הקשים. זה לשונו הזהב: ״כי ישית עמלו בתורה וטרחו בה, ואשר תלד שנתו מעיניו יעלה במקום יסורים!״.

אדם העמל בתורה בכל כיחותיו, במאמץ הגדול ביותר שמסגל לפי כחותיו, הרי זה נחשב לו כיסורים ממרקים. משום שמלבד מה שהתורה היא ׳׳עץ חיים למחזיקים בה״, ובכחה להגן מן היסורים, היא מהוה אף תחליף ליסורים, בהיותה מתשת כחו של אדם, ואדם שנגזר עליו להתיגע מיסורי חלין, יכול להמיר זאת ביגיעה אחרת, יגיעת התורה הקדושה!

איך מתמודדים עם היסורים ולא נשברים?

לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי

בהספד שנשא רבנו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ׳׳ל, בעל ׳שבט הלוי׳, על מרן ה׳סטייפלער׳ זצ׳׳ל, צטט את לשון חז״ל המפלא מתוך הספר הקדוש ׳תנא רבי אליהו׳ (פרשה ו)י

״מפני מה זכה יעקב אבינו לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע, בעולם הזה – ממה שעתיד לצדיקים לעתיד לבוא״י מפני שהיה בבית המדרש מקטנותו ועד זקנותו, בקי במקרא ובמשנה במדרש ובהלכות ובאגדות, שנאמר (בראשית כה, בז)י ׳ויעקב איש תם יישב אהלים׳.

לכאורה מאמר זה מעורר פליאה, וכי איזו תקופה מחיי יעקב היתה בלא צערי הלא יעקב עצמו אמר לפרעה (בראשית מז, ט)י "מעט ורעים היו ימי שני חיי״?

אכן מהמשך דברי ה׳תנא רבי אליהו׳ היה נתן להבין שמדבר על שבע עשרה השנים האחרונות שהיה במצרים, שבאותן השנים זכה לשבת במנוחה ובשלוה, כשבנו אהובו יוסף סמוך לו מכלכלו ודואג לכל מחסורו, כפי שנאמר שםי

״כיון שבא יעקב [מבית לבן] נמכר יוסף, היה בוכה ומתאבל עליו עשרים ושתים שנה, שנאמר ׳ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו׳ (בראשית לז, לה). וכי על מאות איש יוסף בכה?

אלא, אמר שמא נתחיבתי שנשאתי שתי אחיות, או שמא נהניתי מממונו של לבן, או שמא נהניתי מממונה של שכם, ובטלה ברית שכרת לי הקדוש ברוך הוא.

״מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ונתן [לו] הקדוש ברוך הוא שבע עשרה שנה סמוך לזקנותו טובה. מכאן אמרו, כל שהשיגתו שנה אחת טובה סמוך לזקנותו, סימן יפה לו, וכל שהשיגתו שנה אחת רעה סמוך לזקנותו, סימן רע לו. יעקב אבינו היה בטובה לשבע עשרה שנה, והעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאלו כל ימיו בטובה״.

אולם מרן הרב וואזנר טען בתקף שישנן ראיות ברורות לכך שדברי ה׳תנא רבי אליהו׳ מתיחסים גם לתקופות הקשות של יעקב אבינו, בהן היה שרוי מלפף ביסוריו וצרותיו, ולמרות כן על תקופה זו אמרו חז״לי ״מפני מה זכה יעקב לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע".

דבר זה, היה מחור ונהיר לרב וואזנר בצורה מחלטת. ושנים לאחר מכן כאשר פנה אליו אברך שההדיר מחדש את הספר ׳תנא רבי אליהו׳, וראה את דברי הרב וואזנר, שלח לשאלו כיצד יתכן לומר פשט כזה בדברי ה׳תנא רבי אליהו׳?

דחה הרב וואזנר את דבריו והחזיק בדעתו בכל עז, שודאי הכונה היא גם לשנים בהן סבל יעקב צרות ורדיפות, ואף אותן שנים נחשבות בחז׳׳ל כחיים בלא צער ובלא יצר הרע.

יעקב רוב ימיו סבל

והנה, די לעלעל מעט בפסוקי התורה כדי להוכח כמה קשים היו ימי שנות חייו של יעקב אבינו, אין צרך להעמיק בדברים כדי להבחין ששנותיו לא היו שנים טובות בלשון המעטה י כבר מבטן אמו נלחם מלחמות נצחיות עם עשו, מאחר יותר נאלץ לברח ממנו לחוץ ולהתמודד עם לבן הארמי רמאיותיו וגנבותיו. במשך עשרים שנה סבל ממנו צרות צרורותי ״הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני׳׳ (בראשית לא, מ). כשסוף-סוף הוא יוצא מבית לבן, לבן רודף אחריו להרגו. כשנצל ממנו בחסדי שמים בא עשו עם ארבע מאות איש וחפץ להרגו. ניצל מעשו באו עליו צרת דינה, מיתת רחל, מכירת יוסף, צרת שמעון וצרת בנימין (ראה תנחומא מקץ סי׳ י).

ישעיהו הנביא אומר (כו, ב)י ״כה אמר ה׳ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם״, שואלים חז״ל (סנהרויו יט, ב) היכן מצינו שיעקב פדה את אברהם אבינוי ומשיבים, שיעקב פדה את אברהם אבינו מצער גדול בנים, כלומר על ידי שיעקב אבינו בא תחתיו, הוא קבל את הצער הזה של גדול בנים במקום אברהם אבינו.

ועוד דורשים חז״ל (הובא בילקוט בתוזלת פרשת וישב) את הפסוק הנאמר באיוב (ג, כר)י "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי וייבא רגז" על יעקב אבינו. לא שלותי – מעשו, ולא שקטתי ־ מלבן, ולא נחתי – מדינה, ויבא רגז – זה רגזו של יוסף.

איך מתמודדים עם צער גדול?

אם כן, שואל הרב וואזנר, הרי רוב ימיו של יעקב היו עמוסים בקשיים וצרות, נטולי שקט ושלוה, כיצד נתן לומר שחייו היו חיים בלא צער ובלא יצר הרע?

אלא הסביר הרב וואזנר, שלדעתו זו היא בדיוק שאלת ה׳תנא רבי אליהו׳? כיצד יעקב אבינו זכה לחיים שמחים ומאשרים למרות סאת היסורים והצרות שעברו עליו?

כיצד מסגל בן אנוש שמתמודד עם כל כך הרבה קשיים ונסיונות להעביר את ימי חייו בלא צער?

והתשובה היא, שברור הדבר שבגלל שהיה ספון באהלה של תורה מילדותו ועד זקנותו, ואת כל סיפוקו ושמחתו שאב מהתורה הקדושה, וכך הצליח לעמד בכל זה. הרי ששקיעתו בתורה היא זו שגרמה לכך שלא יחוש בצער וביצר הרע שבא לטרדו בימיו הרעים.

חז״ל (מגלה יז, א) אומריםי ״היה יעקב בבית עבר מוטמן ארבע עשרה שנה״ (וכעי׳׳ז ברש״י בראשית כח, ט). יעקב הטמין עצמו בבית מדרשם של שם ועבר. מה זה ׳הטמין?

שמעתי פעם מתלמיד-חכם שהסביר, כשנכנסים לבית הקברות רואים כתוב על מצבות הקבורה ״פה נטמן פלוני בן פלוני״, כוונת הדבר שהמת טמון כאן כל כלו ממש ברגבי האדמה. אין לו טלפון ולא פלאפון, שום אמצעי אלקטרוני שיכול לצור קשר עם העולם החיצון, הוא טמון לבדו כאן במקום זה.

יעקב טמון בתורה ובקדושה

כך גם להבדיל יעקב אבינו לא רק ישב בבית המדרש בכל שעות היום, לא רק למד תורה בהתמדה ובשקידה, אלא ׳נטמן׳, ה יה טמון כל כלו בתורה, מנתק בתכלית מכל הויות העולם, מבדל במהותו מהעולם החיצון וחמריותו, וכך הצליח לעבר את כל הצרות והיסורים מבלי שיחוש את הצער• דבקותו העצומה בתורה השכיחה ממנו את צערו הגדול, והעסיקה את מחשבתו אך ורק בה. בבחינת ״לולי תורתך שעשעי אז אמ־תי בעניי״.

אין ספק בכך, אומר הרב וואזנר, שלפי מבחן הצרות שהתמודד עמן היו לו ליעקב אבינו חיי צער, אבל כיצד ברח מהצרותי ׳ויט שכמו לסבל׳ – עלה של תורה׳. הוא הגה בתורה יומם ולילה, ללא הפוגה, ללא תנומה, קנה בקיאות במרךש במקרא ובמשנה, וכך הפכו חי-יו מחייי צער וחייי סבל, לחיי שמחה ואישר, מלאי ספוק והנאה. חיים בלא צער ובלא יצר הרע כפשוטו!

מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל, היה מתאר במתיקות את דברי חז״ל (במדרש ב״ר סח, יא) שאמרו שיעקב אבינו אמר תהלים בלילות, כששמר על צאנו של לבן: ״ברור שלא היה זה אמירת תהלים גרידא, אלא הרבה יותר עמק מזה. כמה חדושים חדש יעקב על מזמורי התהלים הללו… כמה תלי-תלים של הלכות נוספו לו בשעה זו ששמר על הצאן… הוא אמנם נצרך לעבד אצל לבן כדי לזכות בנשותיו – אך עברה זו לא נתקה אותו מהתורה. הוא אמר את התהלים עם כל העמק, בכל הסודות והלמרנות שטמונים בהם׳׳.

חז״ל מלמדים אותנו בכף׳ מהו המתכון הבטוח לעבר את חייי העולם הזה בלא צער ויסורים, יטמין עצמו בתורה! ׳׳פקודי ה׳ ישרים משמחי לב", שמחת התורה בכרזה להשכיח מהארם את הצרות והיסורים שאופפים אותו. על ידי

רבי אריה לוין ומחלתו

הגה״צ רבי אריה לוין זצ״ל, שהתפרסם במיחד במדת החסד ואהבת הבריות, סבל מאד בסוף ימיו מחלי קשה. בעצומם של ימי החלי קבל מכתב מעודד ומחזק ממחתנו קדוש ישראל מרן ה׳סטייפלער׳ זצ״ל, (ר!רפם לימים בספר ׳ל!רעא ראגרתא׳ א, צא). זה לשונו:

״אמרו חכמינו ז״ל ׳חביבין יסורין׳, וכיון שחז״ל אמרו חכיביו, הרי הן חביבין, והם הצלחה ואשר גדול ונורא לעניני עולם הבא. ולכן מהיסורים שכבר עברו יש לשמח מאיד, אכן אודות להבא צריכים להתפלל להנצל מן היסורין, שיירי גדולי חז״ל אמרו: ׳לא הן ולא שכרן' והטעם הוא לפי שהיסורין גורמים בטול תורה ומצוות, וגם אני תפלה לה׳ שישלח לכבוד תורתו שליט״א רפואה שלמה״.

הח"ח והאשה [איש?] המיוסרת

רבי אריה התבטא באזני בנו הגאון רבי שמחה שלמה לוין זצ״ל, שהוא מתעודד בחליו ממעשה ששמע בצעירותו מ.רבה של ראדין:

פעם אחת נפטר אחד מבעלי הבתים בעירה, וכשנודע הדבר למרן ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל בקש שיקחוהו להלויה על אף זקנותו המפלגת. בני ביתו שידעו את מצב בריאותו הרופף בקשו להניאו מכך, אך הוא עמד בדעתו שיביאו יו!"ייה׳ יי רצונו עז ללוות את הנפטר בדרכו האחרונה.

כששאלו את ׳החפץ חיים׳ לסבת הזיבר הסביר, שלפני זמן מה בקשו ממנו להתפלל על הנפטר, ובתוך הדברים ספרו לו שהוא בעל יסורים גדול, ומכיון שהוא זכה להיות בעל יסורים בודאי הזרכך מאד, שהרי יסורים ממרקים עוונותיו של ארם, ועל כן ברצונו ללוות נפש נקי וצדיק שכזה.

רבי שמחה שלמה לוין הוסיף להטעים, שכנראה מחמת ספור זה הקפיד אביו רבי אריה ללכת ולהשתתף בהלויות ואף השתדל לנחם את המשפחה, כאשר ראה במודעת אבל שצץ בה על הנפטר שהיה בעל יסורים.

התורה משכחת את היסורים

קשר חזק ואמיץ שרר בין רבנו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ״ל, למרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל, ובשל כן זכה לשמע לא אחת גלויים מפליאים מפי קדשו. באחת הפגמים אמר לו ה׳חזון איש׳ בטוי מבהילי ״מיום שמלאו לי שמונה עשרה שנה למדתי תורה מתוך יסורים עצומים…׳׳.

ה׳חזון איש׳ עצמו כתב כך לאחד מידידיוי ״בהיותי שבור ורצוץ כל הימים ולא זכיתי לשום ענג מתענוגי החיים, נוסף לכאב הגוף ושבירתו כל הימים. הענג היחידי הוא לי לעשות רצון קוני, ואין לי צער יותר גמור מכשלון בעוון״.

 (אגרות חזון איש סלק א, קנג).

מאידך גיסא, אמר הרב וואזנר, למרות זאת תמיד הוא הקרין שמחת חיים עצומה, מין אשר עילאי ובלתי מסבר. אין זה אלא מפאת שהטמין את עצמו בתורה שהשכיחה ממנו את צרותיו הקשות מנשוא, חולי, עקרות ויסורים שונים. [שכידוע גם מאשתו סבל שלא הייתה בקו הבריאות הנפשית].

הרב שך שקוע בלימוד

בזמן למורי בישיבת פוניבז' התנהלה על ידי היהדות החרדית מעורכה קשה למען קדושת ישראל. מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל עמד בראש המערכה ונהל מלחמת חרמה בעז ובגאון כנגד פורצי גדר. כדרכו הוא נטל על כתפיו את מלוא האחרות, ומטבע הדברים ספג את מרבית החצים.

בעצומה של המערכה, כשהיה נדמה לכלם שהמערכה מסתימת בחסר הצלחה, זכורני כיצד מרן זצ״ל נכנס להיכל הישיבה, ואני שישבתי בסדרים בצדו הימיני של ההיכל סמוך למקומו, השתוממתי לראות כיצד נכנס לבית המדרש ומתרפק בכזו חביבות על הגמרא. הוא אמר בהתרגשותי ״אה! ממש גן עדן!… א׳מחיה! אה! ממש גן עדן!…׳׳.

הרב שך החל ללמד בחשק ובהתלהבות כאלו הכל מתנהל למישרין! ״אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחביתינו״, כאלו לא מתנהלת כעת מערכת קדש! איו מלחמת חרמה בחוץ!

החיים האמתיים שלו הסתכמו כאן, מול הסטנדר, בד׳ אמות של תורה!

אספר לכם ספור אמתי. הכרתי בירושלים יהודי תלמיד חכם עצום צנוע ומעלי, מנקיי, הדעת שבירושלים, הגאון רבי שלום דבינוביץ זצ״ל. הוא היה שקדן ובקי גדול במכמני התורה, אך מעולם לא רצה להתעטר בכתרה של תורה בשום משרה כל שהיא, ישב בקרן זוית ולמד תורה לשמה. הוא חבר חבור נפלא בשם ׳שאילת שלום׳, בו נוכחים מעט בהקף ובגדלות שזכה להם.

בהלוית מרן עמוד ההוראה הגרש״ז אויעדבאך זצ״ל, כבר היה רבי שלום חולה ומיסר, וקשתה עליו ההליכה. עקב כך, בקש מבעלי אחת המכוניות שהשתתפו בהלויה, אם יואיל בטובו לתת לו לשבת בתוכה. במכונית ישב גם אחד מחשובי הדינים בבני ברק, והשנים שקעו בשיחה תורנית׳ יי לידיו מוצא את רבי שלום מלא וגדוש בתוזרה בחריפות ובקיאות.

בתוך הדברים, התענין הלה אצל רבי שלוםי ״היכן הנכם משמשים כר׳מ או כראש ישיבה״? ענה לו רבי שלום בפשטות אופיניתי ״מיום עמדי על דעתי ועד היום הזה, הנני נמנה על יושבי בית המדרש בישיבת ׳עץ חיים'׳ ואינני נושא על שכמי שום משזרה״. הלה התפעל מאד מצניעותו של היושב לפניו, אשר בצניעותם של חכמי ירושלים אינם מחזיקים טובה לעצמם, וקשר עמו קשרי ידידות עזים, ואף בא לבקרו מספר פעמים בימי חליו לשוחח עמו בדברי תורה.

ביום מו הימים התלויתי לאמי הצדקנית ע״ה כשהצרכה לבוא לטפול אצל ד״ר ליפו, רופא נודע ובעל שם בממחיותו הרבה לטפול בכלי הדם. אנשים היו באים אליו כשרחמנא לצלן פסקו את דינם לכרת את רגלם, שם היו מחכים מטפלים רבים. כשבאנו היה תור ארך של כארבעים איש שחכו בשביל טפול של חמש דקות. בירי המברכות הצליח להציל רגלים של המוני אנשים.

בחדר ההמתנה ישב רבי שלום רבינוביץ, שהיה למוד סבל, היו לו רגלים נפוחות כאובות ומיוסרות. שמעתי אותו נאנח באנחות קורעות לב מידי פעם. נגשתי אליו ואמרתי לו: רבי שלום אולי נשוחח מעט בדברי תורה״. והוא נענה בחיוב להצעה.

והנה, הלא יאמן קרה. כאשר התחלנו לשוחח בדברי תורה, מך וללא השתהות הוא התלהט וחייו חייו רחב, והחל להשמיע חדושים והדודים נפלאים, פיו הפיק מרגליות. בבקיאותו הגדולה בהלכות ובאגדות, הוא חת דברי הלכה ודברי דרוש ומדרש עם גמרות שונות, והיו הדברים שמחים וערבים. וכך שוחח בדברי תו7רה למרות כל היסותם והכאבים עד הגיע תורו.

קהל הממתינים היו מגון רחב של אנשים׳ סלקם רחוקים משמידת התורה והמצוות. זכותי כיצד עמדו משתוממים מול המחזה המדהים. כיצד התורה מסגלת להשכיח מהאדם את כל מועקותיו וצרותיו, ולהפיח רוח של חיים ושל שמחה גם במדכא ביסורים!

הצדקת הדין של ה'רוגוטשובער׳

עדות מרטיטה משנות עלומיו השתמרה בזכרונו של הגאון רבי חיים קרייזוירט זצ״ל׳ רבה של אנטורפן.

רבי חיים ספר שבבחרותו נודע לו באחד הימים כי גאון הגאתים ׳הרוגוטשובער׳ ־ רבי יוסף ראזין זצ״ל, מתעתד לעבור ברכבת דרך העיר קראקא בדרכו לוינה בירת אוסטריה. מטרת נסיעתו היתה לדרש שם ברופאים עקב מחלה קשה שפקדה אותו. רבי חיים לא חשב פעמים, לוה סכום כסף, ובקש שיודיעו להוריו שהוא מתעכב למספר ימים.

מיד עלה לרכבת והתלוה אל ה׳רוגוטשובער׳ עד לגבולות המדינה, שם הוא נאלץ לקטע את נסיעתו ולא להמשיך עד וינה, משום שלא היתה בידיו אשרת כניסה לאוסטריה.

רבי חיים ציין תמיד, שה׳רוגוטשובער׳ היה ה׳גדול׳ הראשון מבין הגדולים שזכה להכיר בחייו, והותיר עליו חותם עז ורושם מיחד במינו. ובפרט זוכר היה כי פניו של ה׳רוגוטשובער׳ היו זוהרים כשל מלאך.

באותה נסיעה התלוה אל ה׳רוגוטשובער׳, גם הגאון רבי מנחם צבי אייזנשטאט זצ״ל, חתנו של הגאון רבי יוסף נחמיה קורניצר זצ״ל רבה של קראקא, וכשראה רבי מנחם צבי שה׳רוגוטשובער׳ מתפתל ביסוריו, רצה לבדח את דעתו, ואמר לו כך:

״נדמה לי שהיסורים באמת כבר עברו מכם, אלא שמפני זכרונכם הפנומנאלי והמוחשי הנכם זוכרים את היסורים שהיו לכם קדם, והנכם חשים אותם כאלו הייסורים קימים כעת ממש, בעוד שבאמת הם כבר עברו קדם…״.

ה׳רוגוטשובער׳ ביטל את הדברים. אך תוך כדי שיחה הוא התבטא דבר מבהיל:

״יודע אתה למה יסורי התפת באים עלי ומציקים לי?

כיון שמיום עמדי על דעתי התמקדתי בדברי הרמב״ם ולקחתיו כמורה דרכי בדרך הלמוד, אותו דוקא ולא אחר, וכיון שכמעט לא עסקתי בדברי שאר הראשונים, מלבד רש״י ותוס' לכן באו עלי היסורים הללו״.

ואז הוסיף ה׳רוגוטשובער׳ ואמרי ״ואם אכן זוהי הסבה ואין זולתה, מקבל אני על עצמי את הייסורים הללו באהבה! משום שהרגשתי בשיטת הלמוד של הרמב״ם שהיא תואמת את תכונותי, ורק דרכה אוכל לעלות ולהתעלות… שוים לי כל הייסורים הללו ובלבד שיכלתי להתעלות כראוי בתורה!״ נורא ואים!

*

כשהבנים הם הרגלים – האב מהלך בחיים

[עוד אבינו חי – יעקב לא מת – יתד תשע"ח ברוורמן]

תלמוד בבלי מסכת תענית (ה ע"ב)

אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. – אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? – אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים.

ומה התשובה של רבי יוחנן על המציאות? וכי בכדי חנטו כו'??

טרם פטירתו של יעקב אבינו מזה העולם פונה הוא אל בנו יוסף בבקשה:

״אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים״ (בראשית מז, כט).

צריך להבין את נוסח הבקשה: ״שים נא ידך תחת ירכי״. מדוע לא ביקש בפשטות שישבע לו?

חסד ואמת – מפרש רש״י: ״חסד ואמת, חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול״.

יש להתבונן בפשר הדבר, ״חסד שעושים עם המתים הוא ־ חסד של אמת״, משום ״שאינו מצפה לתשלום גמול״, וכי אדם הנותן צדקה לעני המחזר על הפתחים הוא מצפה שהעני ישלם לו כגמולו?!

וגם אם נאמר כי העושה חסד עם העני מצפה לתשלום שכר מאת הקב״ה, הלא גם כשעושים חסד עם המתים מצפים לתשלום שכר מאת הקב״ה, שהוא נאמן לשלם שכר לעושי מצוותיו וכפי שהגמרא (מועד קטן כח, ע"ב) אומרת שמי שמספיד – יספידוהו, והקובר – יקברוהו וכו'??

מעשה שהיה בבני ברק עם האישה שרצו לנתחה והכניסוה לבית הכנסת הגדול ונוצרה הפגנה ולבסוף קברו אותה ברוב עם אלפי איש חרדים, והתברר שהיא הייתה בתקופת השואה מקפידה להביא לקבר ישראל כל גופה שראתה.

אמנם מסבירים בדרך צחות, רק אצל מת יודעים שהחסד הוא באמת חסד של אמת, בשאר מעשי החסדים אי אפשר להיות בטוח שזה חסד של אמת, שיתכן שהנצרך הוא לא ממש נצרך, והחולה אינו בדיוק חולה, והעני אינו עני וכיוצא בזה, רק במת ברור שאכן הוא זקוק לחסד, זה חסד של אמת…

ומה שבכל זאת מצפה לגמול שכך יעשו גם לו בעתיד – מבארים בדקדוק לשון רש"י שכתב "שאינו מצפה לגמול" – אין לך אדם שקובר או סופד או זולתו, ו"מצפה" כבר לגמול שיגמלוהו ויעשו אף לו כן…

בכל אופן נרצה לראות דברים יותר עמוקים בענין

מיישב את הדברים ה״שבילי פנחס״ (מעובד על ידי הכותב): ישנו נוסח המובא בחז״ל המתאר את הבן ההולך בדרכי אביו בנוסח: ״ברא כרעיה דאבוה״ פירוש: הבן הוא רגלו של אביו, מכל איברי האדם בחרו חז״ל דווקא את הרגליים, שיבטאו את ההמשכיות של הבן בדרכי אביו. יש להתבונן מדוע לא העדיפו איברים חשובים יותר בחיי האדם כמו הלב והמוח?

מבאר זאת בעל ב״אורח לצדיק״ לרבי אליעזר ליפא בן רבי אלימלך מליז׳ענסק זי״ע, שיסוד הדברים נמצא בדברי קהלת: ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה".

מבאר רש"י שהזהיר אותנו לקיים את המצוות בעודנו בחיים, כי אחרי המיתה כשהנפש נפרדת מן הגוף כבר אי אפשר לקיים שום מצוות.

אלא שלימדונו חז״ל שיהודי המחנך את בניו ואת ביתו אחריו לעבוד את השם יתברך, הרי הוא מקבל שכר על קיום מצוות בניו גם אחרי פטירתו כאילו הוא בחיים חיותו, המקור לכך נמצא במה שנאמר בתורה ששיבח הקב״ה את אברהם אבינו: ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך השם לעשות צדקה ומשפט, למען הביא השם על אברהם את אשר דיבר עליו״ (בראשית יח, יט).

ומבאר שם רש״י: ״למען הביא – כך הוא מצוה לבניו, שמרו דרך השם כדי שיביא השם על אברהם וגו', על בית אברהם לא נאמר אלא על אברהם, למדנו כל המעמיד בן צדיק כאילו אינו מת״. כפי הנאמר בגמרא: ״מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה וביואב נאמרה בו מיתה… דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה״ (בבא בתרא קטז, ע"א). פירוש, מאחר שהניח בן כמותו הרי זה כאילו הוא עדיין בחיים חיותו, כי הוא מקבל שכר על קיום מצוות הבן שהוא חינכו לכך.

וכך מפרש החתם סופר [הפטרת בהעלותך] את הכתוב: ״ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה״, שגם בעולם הנשמות ששם אפילו המלאכים הם בבחינת ״עומדים״ – תהיה אתה בבחינת ״מהלכים״ בין העומדים, על ידי בניך שיוסיפו בתורה ומצוות בעולם הזה.

ברוח דברי הגמרא מבאר ה״כתב סופר״ בשם אביו מרן ה״חתם סופר״ זי״ע, על דברי הפסוק (מלכים א' ב, א -ב): ״ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר, אנכי הולך בדרך כל הארץ״. כוונת הדברים היא, שציווה דוד את שלמה בנו לעזור לו, שיזכהו גם אחרי פטירתו להיות בבחינת: ״הולך״ ולא בבחינת ״עומד״, על ידי שישתדל, ״וחזקת והיית לאיש, ושמרת את משמרת השם אלוקיך ללכת בדרכיו לשמור חוקותיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו״, כי על ידי זה ייחשב כאילו הוא בחיים גם אחרי פטירתו.

אם משאיר בן צדיק – הוא מהלך, אם בן רשע – הוא משקולת על צוארו, ועוד אחר כך מובא בספרים שאף אם היה צדיק יוציאוהו מגן עדן כדי שיראה את בנו מתייסר בגיהנם!! [אם הוא אשם בחינוכו הקלוקל].

מעשה ברבי עקיבא שראה את האדם שנושא ערימת עצים וכו' ואמר לו שיש לו בן הנמצא בכפר פלוני כו' ורבי עקיבא הלך ולימדו תורה עד שלמד לקרוא בתורה ולומר מפטיר וברכו, והתגלה אל רבי עקיבא ואמר לו תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

דבר אחד למדנו- כמה שכר יש לאדם ששולח את בנו לתלמוד תורה. מצילו מן הגיהנם.

יעקב הותיר בנים – הוא חי והולך!

בעל ה״חנוכת התורה״ מביא בשם הרבי רבי העשיל מקראקא זי״ע, שמבאר לפי זה כמין חומר את דברי הגמרא בתענית (ה ע"ב): ״יעקב אבינו לא מת״, ושאלנו – לכאורה עדיין השאלה במקומה עומדת,

כי אם יעקב אבינו נשאר בחיים חיותו ולא מת, מדוע הספידוהו ואיך חנטו וקברו אדם חי?

התשובה היא שהכוונה בזה על פי המאמר הנזכר: ״דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה״, והיינו כי זכות בנו שלמה המלך עליו השלום עמדה לו שיהיה בבחינת: ״הולך׳ גם בעולם העליון.

כך אצל יעקב אבינו, אכן מצד גופו החומרי הוא מת ולכן חנטו אותו והספידוהו, אולם מאחר שמיטתו של יעקב הייתה שלמה, כי כל בניו י״ב השבטים היו צדיקים גמורים, ומהם נבנתה שרשרת הקדושה של כלל ישראל עד סוף כל הדורות, לכן מטעם זה: ״יעקב אבינו לא מת״, כי זכות התורה והמצוות שבניו בני ישראל עוסקים בהם, עומדת לו שיהיה בבחינת ״הולך׳ גם בעולם העליון כאילו חי הוא ולא מת.

וזהו ביאור יישוב הגמרא: ״מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים״, כלומר מה זרעו בחיים, כי הם הולכים בדרכי התורה בבחינת צדיקים הנקראים חיים, אף יעקב אבינו בחיים שהרי כל התורה והמצוות שבני ישראל עוסקים בזכותו, גורמים לו להיות בבחינת ״הולך״ גם בעולם העליון, על דרך דברי הגמרא: ״ברא מזכה אבא״. (סנהדרין קד, ע"א )

תודה בחלום… כיבוד אב ואם היה טבוע בדמו כל כך, ועם כל זאת שקל כל צעדיו במאזני ההלכה ובדיני קדימויותיה, כאשר למד מרבו, החזון איש. היה זה בשנת אבלו על אביו. הרב קובלסקי הגיע ל"בית הכנסת הגדול הישן" שברחוב רבי עקיבא שבבני ברק, וביקש להתפלל לפני העמוד.

הואיל והמנינים רודפים שם זה את זה, וה'חיובים' רבים, יש 'לתפוס תור', לאתר 'עמוד', שאין מחכים לו עדיין, ולהמתין לידו עד שיסיים אותו מניין את תפילתו.

עמד הרב קובלסקי ליד העמוד והמתין שיתפנה. בנתיים, צדה עינו קשיש אחד שסיים את תפילתו במניין הקודם. הוא חלץ לאיטו את תפיליו, קיפל את טליתו, ועתה עמד וביקש מישהו שינחהו לביתו. אבל למי יש פנאי לכך בבוקרו של יום, כאשר הכל רוצים לסיים את תפילתם ולרוץ הלאה לעבודת יומם? והזקן תולה עיניים מתחננות ומושיט יד רועדת לאנשים מתחמקים וממהרים. התנתק הרב קובלסקי מן התור ליד ה'עמוד', ניגש אל הזקן והושיט לו בעדינות את ידו. אחז בה הזקן, נתלה בה ברעדה והחל משרך את דרכו לבית. דרך ארוכה הלכו, עקב בצד גודל. דרך איטית ומתמשכת, כשהרב קובלסקי ממלמל יהא זה לעילוי נשמת אבי… סוף סוף הגיעו לבית הקשיש. הוא הודה לרב קובלסקי נרגשות, אבל הרב קובלסקי לא סיים את תפקידו. ברוכים הצדיקים, שטובתם שלמה. הוא תמך בישיש במעלה המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, עד שהביאו לדירתו. או אז פנה לשוב לבית הכנסת אל המנין האחרון, שמישהו אחר כבר זכה בו. היתה זו הפעם היחידה שבה לא התפלל לפני העמוד בעת חיוב. בלילה נגלה אליו אביו בחלומו ואמר לו: מוותר ומוחל אני לך על כל התפילות לפני העמוד, ובלבד שתקיים במקומן כאלו מצוות… [אנא עבדא]

כשלומדים מדרכיו – הוא בבחינת מהלך!

בעל ״נודע ביהודה״ מבאר לפי זה את מה ששנינו בגמרא בשבת (קנג, ע"א): ״אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת, אחים בהספידא דהתם קאימנא״. פירוש, תחמם את הציבור בהספדך עליי כי אני עומד שם. הביאור בזה, כי אחרי פטירתו של אדם הוא בבחינת ״עומד״ ולא בבחינת ״הולך״. וזהו שאמר רב: ״אחים בהספידא״, תחמם את העם בתשובה שילמדו ממני דרכי השם יתברך, ומפרש הטעם, ״דהתם קאימנא״, כי שם בעולם העליון אני בבחינת ״עומד״, לכן אני צריך לעזרתכם שתתעוררו בתשובה, כדי שבזכות זה אהיה גם שם בבחינת ״הולך״.

לאור זאת נבין את ענין הירושה

בפרשת השבוע נכתבה פרשת הנחלות. ושאלנו מדוע הבכור יורש פי שניים, ומדוע אין הבת יורשת, ומדוע בכלל שהירושה תעבור לבנים ולא למלך וכדומה?

והתשובה היא, שהשאלה נובעת מהתפיסה המקובלת אצל הגויים שהצאצאים ממילא יורשים ממון אביהם, ושבעצם הוא שלהם. אך ביהדות הענין עמוק יותר.

יש לדעת, שכל אדם נשלח לעולם למשימה מסוימת ומקבל עבורה כלים. כמו שאמרו בגמרא (נידה טז, ע״ב) שלפני יצירתו נגזר עליו האם יהיה חכם או טיפש, עשיר או עני, גיבור או חלש. ובכלים אלו עליו להרבות כבוד שמים, שעבורו נבראנו (סוף אבות), ״ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו״. ואם לא השלים את יעודו, נמסר היעוד לבניו אחריו. כך מצינו (אברבנאל, ריש ירמיה), שהכהן הגדול חלקיהו מצא בבית המקדש את ספר התורה שבקודש הקודשים פתוח בפרשת הגלות להזהיר את יאשיהו המלך מפניה (מלכים ב כב), וירמיהו בנו השלים משימתו והזהיר מפני החורבן בלא הרף. לכן עוברת המלכות בירושה, ככתוב (דברים יז, כ): ״למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל״, והכהונה הגדולה עוברת בירושה (יומא עב, ע״ב), וכל שררה ופרנסות (תוספות סוטה מא, ע״ב).

וכמו שכותב הרב דסלר [ח"ד עמוד 21]

המושג "בעלות" כמו שרגילים להבינו בטעות יסודו, כי האדם נברא לשם תכלית קידוש שמו יתברך, והוא וכל חפציו קנויים הם לתכלית זו. החפצים והנכסים שאנו משתמשים בהם הם "שלנו" רק בלשון מושאל, כמו שהפועל קורא "כליו" לאותם הכלים של מעבידו שהוא משתמש בהם יום יום לצורך עבודתו, שנמצא שגדר בעלות אינו אלא ההזדמנות להשתמש בחפץ לצורך עבודת השם". עד כאן לשונו.

האדם מתבלבל וחושב שהחפץ שלו… ועד כמה טועה האדם הזה, שהרי הקב"ה נתן לו חפצים יקרי ערך – לתכלית נשגבה – והוא משתמש בהם להבלים. דומה הוא לאדם שיש לו את הצ'לנג'ר – ספינת החלל שנבנתה במיליוני דולרים, והוא משתמש איתה לנסיעה למכולת, או "קפיצה לאילת"… לזה בנו חללית כל כך יקרה??

אגב, באותה מידה – כך אדם מקבל שכל אלוקי עליון – ומשתמש עם גופו להבלים – "אלוף העולם בקפיצה במוט"… זה קיבלת שכל אלוקי? קנגורו עושה את זה יותר טוב ממך עם מנת משכל של עכבר ואי-קיו של נמלה! לזה קיבלת עוצמות כאלה אדירות??

הרי כשראה רבי יוחנן את ריש לקיש קופץ מעבר לנהר – אמר לו "חילך לאורייתא"!! כשיש כוחות עצומים – זה מראה על כלים גדולים שאתה יכול לנצל לתורה! נאס"א משקיעה מליארדים בחלליות, אם לך יש את זה אל תיסע למכולת, אלא תתקרב לריבונו של עולם! נס"ה עלינו אור פניך!…

וגם העושר משמש כמשימה ויעוד להרבות בו כבוד שמים במעשי צדקה וחסד והחזקת תורה, וניתן לאדם שישתמש בו בחייו.

על פי זה הסברנו בעבר את הענין של צדיקים שממונם חביב עליהם מגופם. יעקב חוזר על פכים קטנים, כיון שזה כלים שה' נתן לו, ואם לא ינצלם, אזי נמצא שביזבז הזדמנות להתקרב אליו יתברך!

ולכן מצינו (גיטין מז, ע״א) שריש לקיש השאיר אחריו במותו קב כרכום, וקרא על עצמו: ועזבו לאחרים חילם״ (תהילים מט, יא). כי אם ניתן לו, לשימושו ניתן. אלא שאם לא ניצל את הכל כיאות, נבחרו בניו להמשיך יעודו – והבכור ביחוד.

בענין החיוב לתת פי שנים לבן הבכור, מסביר אברבנאל, כי הזכות המיוחדת לבכור ברכוש האב, כרוכה בעליונות שהעניקה התורה בכלל לבכורה מבחינה השקפתית. התורה ציותה להקדיש כל ראשית לה׳ כמו: ״ראשית עריסותיכם״, ראשית הגז וכו', וגם הזכות שזיכתה התורה את הבכור באה להדגיש עיקרון זה.

טעם נוסף של אברבנאל, כי הבכור עומד במקומו של האב. הוא מכריז ומבשר להורים, כי יש המשך למשפחה. ההורים מזכים לו בגלל שמחתם זו בזכויות־יתר [אוצר הדרשות ח"ב יצהרי כי תצא עמוד 183].

זו גם כן הסיבה שה' הכה כל בכור בארץ מצרים, מעבר לעליונות שהעניקו המצרים לבכור, אם לא היה ה' מכה לבכור לא היתה המכה נחשבת למכה קשה, היות והגם שמת ראש המשפחה, יש לה עדיין המשך. אך אם הוכה הבכור – הוכתה כל המשפחה, שאין לה כעת את עיקר ההמשכיות שלה!

וכך מביאים בשם הרה"ק הרש"ז מחב"ד "הבכור כולל בעצמו מכל האורות שיוצאים מן האב אחר כך באחיו, ועל כן נוטל פי שנים כידוע".

והרב הנצי"ב כתב שסגולת נפש הבכור לקבל חלק גדול מן האב יותר משאר הבנים.

ובתקנת השבים להר"צ כהן מלובלין כתב שידוע שהבכור כולל כל הנולדים אחריו וזה יסוד מצות כבוד אחיו הגדול.

 כתב הרש"ר הירש: ייעודו של הבכור: הוא נוטל זכויות עדיפות בנכסים ומיד עם פטירת האב הרי הוא ממשיך את אישיותו בקרב הנותרים, ונמצא שהמשך ־הנהגה האחידה של המשפחה לא יסבול זעזוע פתאומי קשה. עד כה התרכזה המשפחה והבית מסביב לאב, מכאן ואילך הם יתרכזו מסביב לבכור בעל הזכויות היתירות לנכסים: [פרשת כי תצא]

וכך מביאים בשם האריז"ל שדוקא הבכור יש בו רוח האב יותר משאר הבנים, ממילא מובן מדוע דוקא הוא ממשיך את תפקידו בעולם!

ולכן מובן מדוע דוקא על האב מוטלת החובה לפדות את בנו בכור, שהרי הוא מתעסק בזה בעצמו, שהוא ההמשכיות הישירה שלו!

וזה רמוז גם כן בשם א"ב, שכידוע אינו נקרא כן אלא לאחר הולדת בנו בכורו, ותחילה היה א' – אחד, ומאחד נהיו ב' – שניים, שהרי זה אותו אחד שממשיך כעת בשני גופים – האב והבכור! [פחד יצחק, הובאו דבריו בספר לילה כיום יאיר באום].

לאור זאת יובן דבר פלא, [תורה ודעת א-לז מתורתו של רבי ליב מינצברג] שבתורה לא נאמר במפורש שהבן יורש, אלא התורה מיד עוסקת במצב שבו אין בן, משמע שהדבר פשוט ביותר שהבן יורש "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ": לא כתוב "איש כי ימות – בנו יירשנו".

הסיבה לכך היא מפני שפשוט שהבן יורשה היות ואין זה כביכול העברה למישהו אחר, אלא זה המשך האבא, ולכן על זה אין צריך פסוק!

גם הבת – כשאין בן – היא המשך כלשהו, ולכן לגביה כתוב "והעברתם את נחלתו לבתו", הנחלה עוברת כהמשך לאב.

אך לגבי שאר הקרובים כתוב: "וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו" "וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו" "וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ" (במדבר כז, ט- יא) זו נתינה חדשה, למישהו שאינו מהווה המשך טבעי למשפחה.

והבת לעומת זאת יעודה הוא לסייע לבעלה בהשלמת היעוד שלו, ואין לה עסק ביעודו של אביה, אלא אם אין לה אחים. פשוט כל כך.

אבל כל זה בדיעבד, כשהמוריש לא ניצל את כל כליו לטובה, ובודאי יתבע על כך ־ כפי שמצינו בחכם רבי שמעון בן לקיש (תלמוד בבלי מסכת גיטין דף מז, ע"א) "כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא, קרא אנפשיה "ועזבו לאחרים חילם"…

ומדוע לא יעשה כן כל עוד סיפק בידו יעסוק בעצמו בהגשמת יעודו ובעילוי נשמתו!?

[מכאן מאמר מ"אחינו"]

כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'

חכמינו ביארו כי יום זה נקרא "יום הכיפורים", בלשון רבים, בהיותו מכפר על החיים ועל המתים, שכן החיים והמתים צריכים כפרה. וכך אמרו חז"ל בספרי על הנאמר בפרשת עגלה ערופה: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ד'", (דברים כא, ח) אשר פדית ד' – מלמד שכפרה זו מכפרת על יוצאי מצרים. כפר לעמך – אלו החיים, אשר פדית – אלו המתים. מלמד שהמתים צריכים כפרה.

נמצינו למדים ששופך דמים חוטא עד יציאת מצרים.

היינו, כי מלכתחילה לא נפדו בני ישראל אלא על מנת שלא ימצא מבניהם בדור מהדורות שופך דמים כל שהוא. כאשר ימצא לדורות שופך דמים, הרי שהתגלה למפרע כי יוצאי מצרים לא היו ראויים וזכאים לגאולתם וכי כל הניסים שנעשו להם במדבר נעשו על חינם. או אז חוזרת האשמה על ראשם של יוצאי מצרים, אשר התגלו כמי שאין להם זכות אשר תשמור על צאצאיהם משפיכות דמים וממילא הם נדרשים לכפרה.

שמענו מכאן כי יש שהאבות נדרשים למעשיהם של בניהם. כאשר הבנים אינם נוהגים כשורה, נוהגת מידת הדין אף באבות, אף שהסתלקו לפני עידן ועידנים. גם מרן ה"בית יוסף" הביא בספרו (חלק אורח חיים סימן תרכ"א) את דברי המרדכי האומר כי מכאן המנהג לנדב צדקה ביום הכיפורים עבור המתים.

נראה, איפוא, כי הצדקה והכפרה האמורים כאן הם בשל חטאים שעשה הנפטר בעודו חי, שכן לאחר מותו אין הוא מתעלה או יורד. לאחר מותו הוא חופשי מן המצוות ואין הוא בר מצוה או בר עבירה. בהכרח שאין הכפרה שלה הוא נזקק אלא בשל מה שעשה בעודו חי.

שמואל זקוק לכפרה?

אך נראה כי יש ענין עמוק יותר בכפרתו של המת. נראה כי גם מת שיצא מן העולם ללא רבב זקוק לכפרה.

ובאשר דברים אלו נראים כזרים ותמוהים, נקדים כאן פרשה תמוהה אחת מחייו של הראשון למלכי ישראל, שאול בחיר ד'. בספר שמואל אנו קוראים על שאול המלך ההולך לעין דור כדי לדרוש באוב לדעת על עתידו. בעין דור הוא מגיע לביתה של בעלת אוב ומבקש ממנה כי תעלה לו באוב את שמואל הנביא. בעלת האוב מסכימה והיא ממהרת להעלות באוב את שמואל. כאשר עולה שמואל באוב, עוטה מעיל, תוקפת חרדה את האישה, אשר רק עתה הבינה כי אורחה הוא שאול המלך, מי שהרג וביער מהארץ את כל המכשפות ובעלות האוב.

שמואל הנביא פותח בהתבטאות אשר נראית לנו כמו זרה: "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי" (שמואל א' כח, טו). מה משמעותה של התרגזות זאת, ומפני מה בדיוק חרד שמואל הנביא?

חכמינו ביארו כי חרדתו של שמואל הנביא היתה מפני הדין, הוא חרד מדין של מעלה.

ואגב, למדנו מכאן את עומק חרדת דין של מעלה ועד כמה נורא הוא.

מבואר בדברי הגמרא, כי שמואל, מתוך חרדתו מאימת הדין, הלך והביא עמו את משה רבנו, כדי שיעיד עליו, כי קיים את כל מה שכתב משה בתורה, באם יתבע חלילה לדין.

והדברים תמוהים, אומנם מבואר בגמרא כי בשעה שאירע מעשה זה עוד טרם חלפה שנה מאז הסתלקותו של שמואל, אך בלי ספק התיצב שמואל, כמו כל אחד אחר, מיד לאחר מותו לפני בית דין של מעלה. אין לנו גם כל ספק כי יצא דינו מעם פמליא של מעלה למקום של כבוד בגן עדן. ממה אם כן חשש שמואל? וכי חשש שמא הדין לא נגמר ועתה הוא נקלע אל חלקו השני? או שמא חשב כי בית דין של מעלה מצא דברים חדשים אשר שופכים, חלילה, אור חדש על עברו?

הכפרה על היוצא ממעשיו

היה מפרש רבנו ישראל מסלנט: אמת, דינו של אדם נחרץ מיד לאחר מותו, לשבט או לחסד, ודאי הכל גלוי ולא יתכן כי פרט קטן נעלם מבית דין ויתגלה רק מאוחר יותר, שהרי בדין של מעלה עסקינן, ברם, נראה כי אף שאין אדם יכול לחטוא או להוסיף זכויות לאחר מותו, שעה שהוא בדרגת "עומד" ואינו "הולך", מכל מקום אפשר שישתנה דינו לרעה או לטובה. הכיצד?

כל אדם ממשיך לחיות, בבחינה מסויימת, לאחר מותו. בחינת חייו אלו הם בניו ותלמידיו שהשאיר לאחר מותו. כאשר בניו ממשיכים את דרכו הטובה לאחר מותו, הרי הם מוסיפים זכויות לאביהם. שכן, הוא זה אשר הדריך אותם ללכת בדרך ד' והוא זה אשר נטע בליבם את האהבה לתורה ולמצוות. נמצא שכל מעשיהם נזקפים לטובתו. והרי אדם שכזה הולך ומוסיף זכויות לאחר מותו. הוא מת, אך ממשיכי דרכו מוסיפים בזכויותיו והרי הוא עולה ומתעלה יותר ויותר.

וכן, חלילה, גם להיפך. גם אדם צדיק, אשר עשה טוב ולא חטא, אם השאיר אחריו בנים מרשיעי לכת, הרי שנזקף הדבר לחובתו. וגם אם מת כמה וכמה שנים קודם להרשעת בניו, מכל מקום שעה שיחטאו בניו, נקרא גם הוא לדין בעוון בניו. נמצא כי כל שאין בניו הולכים בדרך התורה, אין עתידו מובטח לו, ואף לאחר שנפסק דינו בבית דין של מעלה, אפשר שישתנה מאה ואחד מונים.

עתה נבין אל נכון את פשר חרדתו של שמואל. בניו של שמואל לא הלכו בדרכיו, כמו שמעיד על כך הנביא עצמו (ואף שחז"ל פירשו כי בני עלי לא חטאו בחטאים המיוחסים להם, מכל מקום ודאי חטאו, כמו שמסופר על כך בספר שמואל). נמצא, איפוא, כי על כל פנים לא היו אלו במעלת השלימות הנדרשת.

וזה היה הבסיס לחרדתו הגדולה של שמואל. שמואל חשב שמא בניו הרשיעו עוד ועוד לאחר מותו. נמצא, איפוא, כי גם חשבונו שלו לא מוצה עד תומו וכי אפשר שעתה, בהיותו כשנה לאחר מותו, הוא נקרא שוב לבית דין של מעלה. ואכן, הוא נחרד ואף הלך לקרוא למשה כדי שיעיד עליו.

זהו עומק הפשט של המקובל בידינו, כי "ברא מזכה אבא", הבן מזכה את אביו כאשר הוא שומר תורה ומצוות, שכן אביו נשכר בזאת ומתעלה במידת שכרו. כאשר בנו לומד תורה והולך בדרכי הקב"ה, הרי הוא כמי ששולח חבילות מזון לקרוב הרחוק הנמצא בכלא, ואשר אין בידו כל אפשרות לדאוג לעצמו.

זה גם עומק הפשט במהותו של יום הדין הגדול והנורא אשר יהיה באחרית הימים, בתחית המתים. אומנם אדם שנפטר עשרות, מאות, ואפשר אלפי שנים, קודם לכן, כבר נידון על כל מה שעשה ועל מה שלא עשה. הוא כבר נתן דין וחשבון על כל מעשיו. ועם כל זאת, ביום הדין ידונו אותו על כל ההשלכות שיצאו מפעולותיו וממפעלות צאצאיו.

מטעם זה מכונה בנו של אדם בלשונה של הגמרא כרגלו, "ברא כרעא דאבוה", הבן נחשב כרגלו של אביו. שכן, לאחר מותו של אדם, אין הוא יכול לעלות עוד במדרגתו. לא נותר בידו אלא את שהשיג בעבודתו שבעולם הזה ותו לא.

מפורסמת בכייתו של הגר"א, אשר שעות ספורות לפני מותו אחז בציציות בגדו והתבטא כי כאן, בעלמא דנן, יכול אדם לזכות בחיי נצח הודות למספר קופיקות. בידו, אמר, לקנות כמה חוטי ציצית, להכין טלית מצויצת וללבוש אותה.

ואולם, הוסיף אז, אין הדבר בכוחו של אדם אלא עד לרגע מותו, ומשעה שמת לא יוכל לגרוע ולא להוסיף, שכן, העולם שלאחר המות הוא עולם שבו האדם נחשב כעומד וכמי שאין בכוחו להתקדם. ומטעם זה נקראים גם המלאכים "עומדים", שכן גם הם אינם יכולים להתעלות או לרדת בדרגתם, וכנאמר: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג, ז), וכן "שרפים עומדים ממעל לו" (ישעיה ו, ב). ואולם, כאשר מזכה הבן את אביו במעשיו הטובים, הרי אביו הולך מחיל אל חיל והוא מתעלה אף בעולם הבא, אשר בו אין לאדם את הכוח כדי להתעלות בעצמו. נמצא כי הבן משמש כרגליו של אביו, המאפשרות לו את ההליכה, ולכן אמרו חכמינו כי "ברא כרעא דאבוה". עד כאן.

הבן רגלי אביו להלך רוחנית

לאור הדברים מבוארת היטב הגדרת חז״ל את הבן כלפי אביו ז״ל: ״יורש כרעיה דאבוה״, רמזו בזה כי הבן בהיותו יורשו של אביו המת, מוטלת עליו החובה להשלים את בחינת הרגליים החסרות לאביו בעולם העליון, שהרי אינו יכול ללכת שם בכוחות עצמו ממדרגה למדרגה כי אין שמה מעשה וחשבון.

לכן מוטל על הבן להיות כרעיה דאבוה שיוביל על ידי מעשיו הטובים את אביו במדרגות הסולם מעלה מעלה גם אחרי פטירתו.

מעתה יאירו עינינו להבין בקשתו של יעקב מיוסף בנו על דרך הדרוש: ״שים נא ידך תחת ירכי״. יעקב אבינו רמז לו בבקשה זו, כי אחרי פטירתו חסרות לו הירכיים המשמשות לו להליכה, כי בעולם העליון שוב אינו יכול לקיים מצוות ומעשים טובים בכוחות עצמו, שיהיה שם בבחינת ״הולך״, נמצא שהוא צריך לבנו ליוסף, שימלא את התפקיד של הירכיים החסרות לו, על ידי שימשיך ללכת בדרך התורה והעבודה של יעקב גם במצרים.

ומבאר לו יעקב כיצד להשלים עבודה זו, ״ועשית עמדי חסד ואמת״,

ופירש רש״י: ״חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת״. ובאיזה חסד עסקינן?

״אל נא תקברני במצרים״, על דרך הדרוש – שלא תגרום לי להיות קבור במצרים על ידי שלא תמשיך ללכת בדרכי התורה שחינכתי אותך, כי אז הרי אהיה בבחינת מי שלא הניח בן כמותו שנקרא מת, אלא תתנהג בדרכי התורה כדי שאמשיך להיות בבחינת חי גם אחרי פטירתי, ועל ידי זה אזכה ״ושכבתי עם אבותי״ ־ ״ושכבתי״ דייקא, כדוד שנאמרה אצלו שכיבה ולא מיתה.

מובא בשם המהרי״ט על הפסוק (שמות לד, ז) ״פוקד עון אבות על בנים" ״פוקד״ מלשון מחסר כמאה״כ (במדבר לא, מט) ״ולא נפקד ממנו איש" וכן ״ויפקד מקום דוד״ (שמואל א' כ, כה). כלומר: על ידי הבנים [שעתידים לצאת ממנו ולהיות טובים] שהולכים בדרכי ה' הקב״ה מחסר את חטאי האב וינצל מעונש חמור.

אל תקברני בעולם האמת…

לפי זה נראה לומר ביאור חדש ובדרך דרש על מה שפירש רש״י: ״ועשית עמדי חסד ואמת, חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול״. שאלנו – וכי מי שעושה את החסד עם המתים אינו מצפה לתשלום גמול דומה מאחרים? ועוד, שהרי הקב״ה משלם שכר לעושי מצוותיו?

אלא כוונת רש״י היא, כי המת עצמו שכבר נמצא בעולם הנשמות, הוא זה שאינו מצפה לתשלום גמול על קיום המצוות מכאן ואילך, שהרי הוא "חופשי מן המצוות" ואין שם מעשה וחשבון. [על העבר בודאי שיקבל גמול!]

ולכן כאשר בניו של המת הולכים בדרך התורה והיראה כפי שחינך אותם המת בחיים חיותו, הרי הם עושים עם המת חסד של אמת, [א.ה. חסד עם הנמצא בעולם ה"אמת"!]

ובזה אכן יזכה גם בעולם הנשמות לקבל גמול על המצוות שבניו עושים, ואין לך חסד יותר גדול מזה, לזכות את המת במצוות, שאינו יכול לקיים בעצמו בעולם הנשמות!

*

ידעתי בני – חוכמתם של גדולי ישראל

[אוצרותיהם עם תוספת מרובה]

כאשר יוסף הצדיק מעיר לאביו על כך ששכל את ידיו והניח את ימינו על הקטן ואת שמאלו על הגדול, נאמר: ״וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם־ הוא יהיה־לעם וגם־הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא־ הגוים״.

לכאורה תשובתו זו של יעקב טעונה ביאור, כי הרי היה מתבקש שיענה לי הישר את התשובה הברורה, כי יש להעדיף את אפרים מכיון שהוא יגדל ממנשה. אר במקום זאת הוא מקדים לומר: 'ידעתי בני ידעתי׳. מה העומק שמונח בתוספת המשפט הזה?

התשובה היא, שהנה מצוי כי כאשר מגיעים בפני אדם גדול להתיעץ או לקבל הוראה כל שהיא, ישנם הסוברים שצריך להכניס בפיו את אשר יאמר, או מעניקים לו עצות ורעיונות כיצד ומה לומר, מבלי להעלות על דעתם שה׳גדול׳ מבין רואה ויודע גם דברים שהם בעצמם אינם רואים.

דבר זה, לימד יעקב את יוסף בתשובתו ׳ידעתי בני ידעתי׳. אין לך צורך לומר לי מה וכיצד לעשות, שהרי אני יודע ורואה גם מעבר למה שאתה רואה!

בכך ביאר דודי הגאון רבי ישראל אהרן קופשיץ שליט״א, מראשי ישיבת ׳תורה אור׳, את ענינה של כפילות הלשון כאן ׳ידעתי בני ידעתי׳. כונת יעקב היתה לומר שלא זו בלבד שאני יודע מה שאתה יודע, אלא יודע אני גם מה שאתה עצמך לא יודע!

שמעתי פעם מהגאון החסיד רבי שמואל צבי קובלסקי זצ״ל, רב בית הכנסת חסידי סוכטשוב בבני-ברק, שבהזדמנות מסוימת שמע ממרן ה׳חזון איש׳ זצ׳׳ל ביטוי מרעיש: ״איך האב צען טעמים אויף ידער זאך, אובער די אמת־דיגע טעם זאג איך נישט״ [״יש לי עשרה טעמים על כל דבר, אולם את הסיבה האמתית אינני אומר״].

העומק וההיקף שקיימים במחשבתו של תלמיד חכם, הם למעלה משכלו של האדם המצוי. הגמרא בתענית (ד, ע"א) אומרת שאם רואים תלמיד חכם שרותח על דבר מה יש לדונו לכף זכות, כיון ש״אוריתא היא דקא מרתחא ליה״ [התורה היא זו שמרתיחתו]״.

לכאורה מה הפשט בדברי חז״ל הללו? כיצד ניתן להבין שהתורה הקדושה שעליה נאמר ׳דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום׳ היא זו שגורמת לתלמיד חכם לרתוח?

אלא מבאר רש״י שם: ״שיש לו רוחב לב מתוך תורתו, ומשים לליבו יותר משאר בני אדם״.

שמעתי מידידי הגאון רבי אפרים זלמן שטרנבוך שליט״א, שאין הביאור כפשוטו, כי היות שתלמיד חכם ראשו עמוס בהרבה ענינים לכן הוא רותח.

אלא הכונה היא שקו החשיבה שלו עובר את הגבולות המצויים, שמתוך רוחב ליבו הוא מסתכל בכל דבר לעומקו ורואה למרחוק את תוצאות הקילקול שעתידות לצאת מכל פעולה הנעשית כעת. לכן הוא גם מקפיד ורותח יותר משאר בני אדם, כיון שרואה דברים שאדם מן השורה אינו מבחין בהם!

הרב מבריסק שנשאל על כך שהוא תמיד חושש ממה שיכול לצאת מכל שינוי וכדומה ושאולי יש בכך "נרווים", והוא השיב כשהצביע על היער ואמר: מה אעשה והקב"ה נטע בי כוח לראות את היער הזה ולצפות בעץ שבסופו? יש שרואים רק עד האמצע, ויש רק את השורה הראשונה, ויש שאף את העץ הראשון לא רואים…

שמעתי מאחי הגאון רבי יוסף צבי שליט״א, שפעם נכנס למרן ה׳סטייפלער׳ זצ״ל, והציג את עצמו כחתנו של הגאון רבי שמואל שולזינגר זצ״ל, רבה של קרית-אתא, מיד התרומם ה׳סטייפלער׳ מכיסאו ואמר: ״אה! דער כפר-אתער רוב איידים! ״(חתן הרב מכפר אתא).

לפניו בתור עמד יהודי שביקש להיכנס אל הקדש פנימה, אך מיד עם היכנסו לחדר הרעים עליו ה׳סטייפלער׳ בקולו, וצעק: ״חוטא! החוצה!״ ומנה בפניו כמה חטאים שעשה. הלה נבהל מאד וכופף את ראשו להראות ל׳סטייפלער׳ כי הוא חבוש כיפה בראשו, אך הסטייפלער הגיב: ״את הכיפה הזאת הנחת על ראשך רק כאן בחוץ קודם שנכנסת!״ וכמעט גרשו מהבית בבושת פנים.

בעודו מבוהל בחוץ, אמר הלה לאחי שליט״א בהשתוממות ובגילוי לב, ״הרב מנה את החטאים שלי בדיוק רב!״.

עוד מספר אחי רבי יוסף צבי שליט״א, פעם נוספת שדיברתי עם ה׳סטייפלער׳ אודות בחור מסוים בנוגע לשידוכים, עוד קודם ששמע מי הבחור המדבר הגיב: ״תאמר לצד השני שמדובר בבחור שיודע נשים נזיקין!״. מאוחר יותר אכן בררתי אודותיו, ומכיריו ציינו לי את העבדה שהלה יודע בבקיאות רבה את סדרי נשים ונזיקין, ויהי לפלא!

כמה מופלאים הם דברי הראשונים, על הנאמר בגמרא (בבא בתרא יב, ע"א): ״מיום שחרב בית המקדש אף על פי שניטלה נבואה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה״. כותב הרמב״ן על כך: ״אף על פי שבטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החוכמה לא ניטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקירבם״. ואילו הריטב״א (שם) כותב: ״שיש שישיגו בשכלם דברים הרבה שאין כוח בשכל הטבעי להשיגם!״.

העבודה שלנו היא לקבל את הדברים כפשוטם. בלי התחכמויות ובלי התפתלויות. אלא בתמימות, באמונה, בלב שקט ושלו!

התמונה של הצר החסירה

מעשה נפלא שימחיש את המושג של 'ידעתי בני ידעתי', את עומק המחשבה שמנחה את דרכם של גדולי התורה. קראתי פעם באחד הספרים העתיקים בספריתו של מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ״ל, והפעים את רוחי. מחבר הספר שימש ברבנות בעיר פתח תקוה וחיבר את חיבורו בשנת תרפ״ט, ובפתח הספר כתב הקדשה חמה לידידו הרב סרנא.

וכה הוא מספר בהקדמת ספרו:

כאשר המחבר שימש כרב באחת העיירות בחוץ לארץ, הגיע לבקר בעיירתו הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ״ל, רבה הנודע של לודז', וממנהיגיה הבולטים של יהדות פולין, שנודע בפקחותו ושנינותו המיוחדת, ובאותו שבוע, באופן לא הגון, הגיע לביקור גם אחד השרים החשובים בממשלתו של הצאר הרוסי.

בשעת ביקורו ביקש השר להיועד עם בני הקהילה היהודית ולראות את בית הכנסת שלהם בו הם שופכים שיח בתפילה לבוראם. המקום מאוד מצא חן בעיניו, והתפעל מיופיו ומצורתו המכובדת, ואף גם הביע תרעומת על כך שאין בכל המתחם את תמונתו של הצאר. כמובן שהרב נאלץ להבטיח לשר שבהקדם האפשרי הענין יטופל.

רב העיר לא ידע את נפשו כיצד להתמודד עם בקשתו של השר; מחד גיסא אין זה מכבוד בית הכנסת שיתלה בו תמונה של אותו צורר ושונא. ומאידך גיסא אילו יבוא השר לביקור נוסף ויווכח שלא נענו לבקשתו, עלול להיוצר מצב מסוכן לקהילה היהודית כולה.

בצר לו פנה הרב אל האורח הרם – רבה של לודז', בתקוה שברוחב בינתו יתן עצה הוגנת כדת מה לעשות.

הרב מלודז׳ ביקש להכין תמונה מוגדלת של הצאר, לעטרה במסגרת מוזהבת, ולעטותה בזכוכית דקה ועדינה, ולתלותה במקום מרכזי בבית הכנסת. נקל לשער שבעקבות מעשה נועז זה קמו עוררין מתוך מתפללי בית הכנסת על הרב, מדוע הוא נכנע מיד לגחמותיו של השר, ולא זו בלבד אלא גם עיטר והגדיל את התמונה מעבר למתבקש. הרב ניסה להסביר להם שהדבר נעשה על דעתו של הרב מייזל רבה של לודז' ולא על דעתו האישית, ובכך הצליח להרגיע מעט את הרוחות.

לאחר מספר ימים הגיע השר שוב לבדוק אם כבר נתלתה תמונתו של הצאר, וראה כי אכן בקשתו קוימה במלואה, ואף הידרו בתמונה גדולה יותר משביקש. הוא הודה לרב בשביעות רצון, על שחלקו לצאר את כבודו הראוי לו.

לאחר שנפנה השר לדרכו חזר הרב לרב מלודז׳ לספר לו על ביקורו הנוסף של השר, ושאלו כיצד לנהג כעת? הרב מלורז׳ הורה לשלח מספר ילדים לשחק עם כדור בתוך בית הכנסת. גם אז קמו עורריו למיניהם נגד הרב – מהיכן מצא את ההיתר לשחק בבית הכנסת? אך כמובן שהרב הזדרז לקים את ציוויו של הרב מלודז', וכצפוי במהלך המשחק הושלך הכדור על התמונה, וזו נפלה בקול רעש גדול, תוך כדי שהזכוכית מתנפצת לרסיסים על ריצפת בית הכנסת.

בדיוק לרגע זה צפה הרב מלודז׳, אז הורה לקחת את התמונה לחנותו של הזגג היהודי ולבקש ממנו אם יאות להשאירה אצלו בקביעות, ובמידה ויגיע השר שוב לעירה יאמרו לו שזה עתה התנפצה הזכוכית, והתמונה מונחת כעת לתיקון בחנותו של הזגג.

הזגג כמובן הסכים בחפץ לב לשתף פעלה עם התכנית, וכך עד היום – כותב המחבר – שנת תרפ״ט, התמונה עדיין מונחת בחנותו…

הרב מלודז' הסביר מאוחר יותר את עמק ההיגיון שהניאו להורות על המהלך:

הרי אילו היינו מסבירים לשר שאין זה מכבוד בית הכנסת לתלות את תמונתו של הצאר, הנושא היה עולה לדיון ומעורר קול רעש גדול והד ציבורי עכור ומיותר. יתכן שאז היו מחוקקים חוק בפרלמנט המקומי המחייב על כל בתי הכנסיות במדינה לתלות את תמונתו של הצאר. ואילו היינו מתעלמים לחלוטין מבקשתו של השר, ברור שהדבר היה מסכן את כולנו. על כן לא נותר לנו לנהג אלא כפי שהוריתי, וכך גם הצלחנו לגרום שבסופו של דבר לא נתלתה תמונתו של הצאר בהיכל בית הכנסת.

זוהי המחשה קטנה למושג של ׳ידעתי בני ידעתי׳. ״מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל״. הרבה עומק יש בהוראת החכמים, חלקו ידוע לנו וחלקו אינו ידוע לנו.

עלינו מטלת איפוא החובה לקבל את דבריהם ללא עוררין, ולהאמין בהם אמונה תמה ושלמה. ופעמים שלבסוף אנו זוכים להיוכח בחוכמה העצומה שהנחו אותנו לאורה.

הרב סופר והקיסר

הקיסר פראנץ יוסף ביקר אצל כל העדות בעיר קראקא. כשביקר בבית הכנסת המרכזי, קיבל את פניו הגה״ק רבי שמעון סופר זצ״ל. שאלהו אנשי הפמליא של המלך: ״היתכן שאין תמונה של הקיסר על הכותל הראשי כמו בשאר בתי תפלות?״

השיב על כך הרב סופר בדברי הברכה שלו ואמר: ״אנחנו יהודים שומרי תורה ומצוות, מניחים תפילין בכל יום, כדי להזכיר את האות שיש בינינו לבין הקב״ה, אבל בשבת לא מניחין תפילין מכיון שיום השבת בעצמו הוא אות. כמו כן, אם זכינו שהמלך בכבודו ובעצמו נמצא בינינו כאן, אז לא צריך אות ותמונה שנזכרהו. [עולמו של אבא, מילר]

הרב שטיינמן והסידור

סיפר לי מחותני, כ"ק גאב"ד בראד שליט"א, שלפני שנים ביקר בארץ ישראל עם אחד מבניו, שהיה אז עוד לפני בר המצוה. הילד ידע אז בעל פה כמה וכמה פרקי משניות, ולקח אותו אל הגאון הגדול רבי אהרון לייב שטיינמן זצ"ל. כשנכנסו אל הרב שטיינמן, ביקש ממנו לבחון הילד – והוא נתן לילד תשומת לב מיוחדת – בחן אותו, עודדו, שיבח וחיזק אותו.

מספר מחותני, שבעת שבחן את בנו, הבחין שבחדר הסמוך לחדר בו שהה אז הרב שטיינמן, היה סטנדר בו השתמש הרב שטיינמן, וראה על הסטנדר שיש שם סידור ישן שהיה דבוק עם דבק (סלוטייפ), וחשק מאוד לקבל את הסידור הזה. ניגש אל הרב שטיינמן ושאל אותו, באם הוא יקנה לו סידור חדש בדיוק כמו הסידור ההוא, אם הוא יוכל לקחת לעצמו את הסידור הזה – הישן. שאל אותו הרב שטיינמן: "למה אתם צריכים את זה?" אמר לו מחותני: "אני רוצה מזכרת לבן שלי", ואמר לו הרב שטיינמן: "אתם יכולים לקחת אותו". מיד התקשר מחותני אל אחד ממקורביו, וביקש ממנו ללכת לחנות ספרים ולקנות כזה סידור בדיוק, ולהביאו מיד אל בית הרב שטיינמן.

כשהלה הביא את הסידור החדש, נכנס מחותני אל החדר ההוא, הניח את הסידור החדש על הסטנדר, ובא לקחת את הסידור הישן לעצמו, אך באותו רגע נכנס במקרה אחד מנכדי הרב שטיינמן, ראה איך שהוא לוקח את הסידור והתחיל לצעוק עליו: "מה אתה עושה?!" מחותני אמר לו שהרב אמר לו שהוא יכול לקחת את זה! אמר לו נכדו: "לא יכול להיות כזה דבר! הסבא שלי לא אמר מעולם שאתה יכול לקחת את הסידור!!". אמר לו מחותני: "הלא הרב אמר לי מקודם שאני יכול לקחת את הסידור, ולמה אתה אומר שאני משקר?!"

אמר לו הנכד: "הלא בשבוע שעבר נכנס לכאן הרה"ג רבי שלום בער סורוצקין שליט"א, מקים רשת הכוללים הנודעת 'עטרת שלמה', ואמר לסבא שיש נגיד אחד בפלטבוש שמוכן לתרום רבע מיליון דולר (!!) עבור הכוללים, בתנאי שיקבל את הסידור הישן של הרב שטיינמן, ומיד הגיב הסבא בחריפות: 'למה הוא צריך את הסידור שלי?! זה עבודה זרה!!' – ולא הסכים בשום אופן לתת את הסידור, ואיך יכול להיות שלך הוא כן הרשה לקחת את הסידור?!"

אמר לו מחותני: "בוא עימי, ניכנס אל הרב ונשמע מפיו!". נכנסו שניהם אל הרב שטיינמן, ושאל הנכד: "האם זה נכון שהסבא הרשה לו לקחת את הסידור?!" שאל הרב שוב את מחותני: "למה אתם צריכים את זה?", ענה לו: "אני פשוט רוצה איזו מזכרת לבני", אמר לו הרב שטיינמן: "אתם יכולים לקחת אותו"…

אם זה בשביל שילד יקבל מזה משהו רוחני – זה שווה לרב שטיינמן יותר מרבע מליון דולר!

הרב מבריסק והחמין. שיטעם קפילא ארמאה ואחר כך ספרדי, ואחר כך יוכל אשכנזי לאכול.

הרב מבריסק וכיבוד אב ואם – מדוע לא להקדים את האם שהיא ודאי? שהרי האב רק מוחזק לאביו, ואילו אמו בודאי אמו! והשיב הרב – נו, אז מה אתה רוצה, שהבן יקדים את אמו ויאמר לה – אמא את קודמת, כי את ודאי ואבי ספק, כי שמא סטית תחתיו וכו' – הרי אין לך בזיון גדול מזה לאם!

לדעת איך לייעץ. להעניק ליהודי פשוט את התחושה כי הינו ידידו הטוב ביותר!

דוגמת מופת לעידוד מבית מדרשו של הרב שך זצ"ל סיפר הרב מרדכי אוזבאנד:

במשרד הישיבה, עבד יהודי קשיש ורבי צבי שמו. זקן מופלג היה, לא רחוק מגילו של הרב שך. מידי יום ביום נפגשים היו למטה, ברחבת 'שערי יושר' שבכניסה לישיבת פוניבז'. לאחר סיום התפילה הרב שך יורד במדרגות, ושם כבר המתין לו רבי צבי, שתפקידו היה למסור לידיו את המכתבים האישיים שנשלחו מכל קצווי תבל. מכתבים ללא כתובת מוגדרת, שהגיעו מכל העולם כאשר הם ממוענים אל 'הרב שך – ישראל', הועברו בקביעות על ידי פקידי הדואר למשרדי הישיבה, ואחד מתפקידיו של רבי צבי היה למסור את המכתבים הללו לידיו של רבינו מידי יום ביומו.

פגישות הבוקר הקבועות הללו היו עלולות להיפסק, אילו היה רבי צבי, אשר גילו המתקדם כבר נתן כפי הנראה את אותותיו, מממש את כוונתו לפרוש מתפקידו. ידידיו, חברים לעבודה, ועוד רבים אחרים ניסו לשכנע אותו כי אין זה מומלץ לעזוב עבודת קבע עתירת סיפוק, לטובת שהות בין ארבעה כתלים שהגה לא נשמע ביניהם, אך האיש אטם אוזנו מלשמוע. נראה היה כי הוא נחוש בדעתו לעזוב, ויהי מה.

כמעט ויצאה תכניתו של רבי צבי אל הפועל, אלמלא נכנס הרב שך עצמו בעובי הקורה. בחוכמה ובתבונה פנה אליו באחד הימים כאשר נפגשו בקומת הכניסה: "מה שמעתי עליך, שאתה עומד לעזוב אותנו?" – פתח הרב שך, ומיד המשיך: "אומר לך את האמת… גם אני חשבתי לא פעם לעזוב… הרי גם אני כמוך, ישיש… גם כוחי אינו עימי כמו פעם… אבל אז חשבתי לעצמי: 'מה יהיה? מי יבקר אותי? בביתי אני אשב בודד, משועמם, בתוך בית ריק וחסר חברים… לא יהיה לי עם מי להחליף מילה, וזה יהיה מאוד לא נעים! במחשבה שניה, הבנתי שזו טעות. הבנתי שעלי להישאר בישיבה. רבי צבי, שמע לי: הישאר גם אתה בישיבה! כך יהיה לך טוב יותר, בדיוק כמוני!"…

ואמנם, רבי צבי נשאר. בחוכמתו עלה בידו של הרב שך להעביר לו שדר שכיבד אותו, רומם את קרנו בעיני עצמו, וגרם לו למרות הכל – לעשות את הדבר הנכון לעשותו. אילו היה הרב שך מסביר לו ישירות כי אדם כמותו עלול למצוא את עצמו חסר תעסוקה ומדוכדך לאחר שיעזוב את משרתו – סביר להניח שדבריו לא היו פועלים את פעולתם, אבל מאחר שכרך את עצמו עימו בחדא מחתא, ומאחר והסביר כי אינו מציג בפניו שיקולים כלאחר יד – אלא לאחר ששקל אותם היטב ביחס לעצמו – נפלו דבריו על אוזן קשבה, והשיגו את המטרה המיוחלת.

חשוב לציין כי בכל בוקר ובוקר, לאחר תפילת שחרית, כשרבי צבי היה ממתין לרב שך במורד המדרגות בכדי למסור לו את חבילת המכתבים, שהגיעו בעבורו לתיבת הדואר של הישיבה על שמו – היה הרב שך נעצר להחליף עמו מספר מילים, ולעיתים היה מתבל את דבריו אף באיזו מילתא דבדיחותא קלה, והכל בכדי לרומם את רוחו של אותו יהודי יקר!

כך למדו כל בני הישיבה, כי אפילו מי שראשו בשמים, וכל מחשבותיו בתורה וביראת ה' – יכול למצוא לעצמו זמן ומקום גם עבור הדברים הפעוטים ביותר, כגון: להעניק ליהודי פשוט את התחושה כי הינו ידידו הטוב ביותר!

דוגמא נוספת:

"אני רוצה לספר לך משהו", אמר הרב שך לילדה הקטנה. "גם אני גר צדק"

דוגמה נוספת לאצילות המידות של הרב שך ניתן למצוא במעשה הבא:

מעשה היה במשפחה של גרי צדק, שעלו ארצה מאמריקה, מאחר ובתם סבלה רבות בבית הספר מהצקות חוזרות ונשנות בשל מוצאה. גם כאשר עלו לישראל התגלה סוד מוצאם, ושוב חזר המעשה על עצמו: בבית הספר, בין החברות – החלו לועגים לילדה, אשר יום אחד הודיעה נחרצות כי לא תשוב עוד לפקוד את בית הספר.

בשלב מסוים, הציע אי-מי להורים חסרי האונים כי יפנו עם בתם אל הרב שך. אולי יוכל לדבר על ליבה ולשדל אותה כי תשנה את החלטתה. ההצעה התקבלה על דעתם של ההורים, ולאחר שהתקבלה הסכמתו של הרב שך – הגיעו עם בתם אל ביתו.

כאשר נכנסה הילדה אל חדרו של רבינו, כולה נרגשת ונרעשת, פנה אליה ברוך ואמר לה: "בתי, היודעת את מי אני?", "כן!", השיבה הילדה קצרות. "הרב שך!"

השיב גדול הדור: "נכון אמרת. אבל אני רוצה לספר לך משהו. דעי, כי גם אני גר!"

"אתם גרים?!" השתוממה הילדה, הרב שך הינהן בראשו, מיהר לשלוף מן הארון חומש, והציג בפני הילדה את הפסוק (דברים י, יט): "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". "רואה את?", הטעים הרב שך, "כל היהודים קרויים גרים, ואני בכללם!". הדברים הפשוטים פעלו את פעולתם הברוכה, והילדה ניאותה לשוב את ספסל הלימודים.

ומסר חשוב ניתן ללמוד מהאופן בו בחר הרב שך לעודד את רוחה של הילדה הקטנה: הוא לא ניסה להסביר לה כי עליה 'להתעלם' מההצקות החוזרות ונשנות, הוא גם לא ניסה להציג כביכול שהקושי אינו קיים, הוא רק עשה דבר אחד: הוא רומם אותה! הוא החשיב אותה, ולימד אותה באמת כי מעלתה אינה פחותה ממעלתן של חברותיה!

הרב חיים מייזל מבין לשאלת העגלון

ומעשה ברבי אלי׳ חיים מייזל רבה של לודז', שישב עם תלמידיו ולמד, ובאמצע נכנס אדם פשוט ושאל, רבי, אני כהן, האם מותר לי לקחת גרושה? כמובן שכל התלמידים צחקו על בורות כזו. רבי אלי׳ חיים השתיק אותם, והשיב לו: מותר לך.

התפלאו התלמידים. הרב אלי׳ חיים בחוכמתו הבין, שכהן – גם אם יהיה עם הארץ מוחלט – יודע שאסור לשאת גרושה לאישה, ולא יבוא לשאול על כך. ומתוך כך הבין שהטעות יכולה להיות שונה, שכהן עם הארץ בבורותו ותמימותו ישאל, האם כעגלון מותר לו לקחת גרושה בעגלה שלו, האם לא עובר על "ואישה גרושה וחללה לא יקחו"?

ועל כך קיבל את התשובה הברורה שמותר לו. התלמידים הסתפקו והלכו לשאול אותו ואכן התברר שהרב צדק…

הרב מטשיבין מרגיע

סיפר ראש הישיבה הגאון רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל: את המעשה הבא שמעתי מרבי אברהם צבי טויב. אביו זצ"ל היה תלמיד ישיבת חברון, ושמחת נישואיו התקיימה בירושלים. הוא התחתן עם בתו של רבי חיים טודרס הרשלר זצ"ל.

באותו ערב התקיימה חתונה נוספת של בחור מישיבת חברון בתל אביב. רבי יחזקאל סרנא זצ"ל היה אמור להיות מסדר חופה וקידושין בתל אביב וגם בירושלים. תכננו את שעות החופות, באופן שיתחיל בתל אביב, ויגיע אחר כך לירושלים בשעה היעודה, ויהיה אפשר לקיים את שתיהן – בשעה טובה, תרתי משמע. אך רבות מחשבות בלב איש, רבי יחזקאל סרנא איחר מחמת עיכובים בלתי צפויים, והחופה התעכבה.

לחתונה ולחופה הופיע הרב מטשעבין, כיון שרבי חיים טודרס וכן הרב מטשעבין היו שניהם תושבי שערי חסד בירושלים. הרב מטשעבין שהגיע לאולם, נאלץ להמתין. חיכה, חיכה וחיכה… והמצב היה לא נעים.המחותן, רבי חיים טודרס, שהיה צדיק יסוד עולם, לא יכול היה לסבול כזה דבר, שבחתונה של בתו הרב מטשעבין יצטרך לעמוד כך ולהמתין, והרגיש ממש לא טוב, סיפר רבי חיים טודרס: באמצע שהוא דרוך ומודאג, מה יהיה? מתי רבי חצק'ל סרנא יגיע? לפתע הוא חש שמישהו תופס אותו בכתף, הסתובב המחותן לראות מיהו זה שבא להטרידו כעת?…

הסב את ראשו, והנה – הטשעבינר רב!

"אני מבין שראש ישיבת חברון מאחר להגיע לחופה", אמר לי בחיוך, "ואתה בודאי רוצה שכבר תהיה חופה, מדוע לחכות סתם? זאת, מה שנוגע לך, ואולי לעוד אחרים. אבל אם מותר ואפשר להגיד, לי – זו טובה גדולה שהוא מאחר, ואסביר לך את העניין".

"מה אני עושה כל היום? יושב בבית, ולומד קצת, ברוך ה', אבל לומד לבד, משעמם לי. אין אנשים… אפילו שיש לי ברוך השם מה לעשות, אבל בכל מקרה להיות כל כך הרבה לבד, זה משעמם. וכאן, ברוך ה', הנני יושב בחתונה, עם אנשי ירושלים היקרים, זה בא ושואל שאלה, ויהודי אחר ניגש ואומר מילה טובה, ווארט הגון, הנה ממש לפני רגע פלוני בא לשאול, ממש א-מחיה.

מצידי, אם ראש הישיבה יבוא עוד שעתיים, טוב לי עוד יותר. כי מה יהיה? מיד אחר כך אלך לביתי ושוב אשב לבד… זה לא בשבילי…".

אמר רבי חיים טודרס: "אני לא חסר דעת, ועם כל זאת, באותו רגע שהרב מטשעבין אמר לי את הדברים, היה רגע קל שחשבתי שאכן אולי באמת משעמם לו בבית, וכאן באולם, כל כך טוב לו. הוא אמר את הדברים בצורה טבעית כל כך, כדי לשמח אותי שלא אהיה מודאג"… ("יחי ראובן")

הרב שטיינמן והבן שסולק מהישיבה בגלל הכיפה. אמר לו הלה – כבוד הרב – האם יש הבדל בין הכיפה הזאת לכיפה הזאת? כשהוא מצביע על שתי סוגי כיפות האחת פחות מקובלת… לא, השיב הרב אין הבדל. "אם כך מדוע העיפו את הבן שלי מהישיבה על הכיפה הזאת?" השיב לו הרב – אכן גם אתה מודה שאין הבדל, אז מדוע להתעקש ללכת דוקא עם הכיפה הבעייתית??….

תינוקות של בית רבן – פתיחת ההיכל כל בוקר!

אל הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, נכנסו שני יהודים בגיל העמידה. ויכוח התעורר ביניהם, והם מבקשים להביא את דבר הויכוח אל הרב, למען יכריע בדין תורה. 'אני משמש כמלווה הסעות בתלמוד תורה', פתח הראשון ואמר, 'ועמי נוסע גם המורה הניצב כאן, והוא מסרב בתוקף לסייעני בהורדת הילדים מרכב ההסעות. זו עבודה קשה, ולכן אני מבקש ממנו להיכנס עמי בתורנות, פעם אוריד אני את הילד, ובפעם הבאה הוא, וחוזר חלילה…' ואילו השני, נחרץ בעמדתו: 'לא יקום ולא יהיה. אני מורה, אין זה מתפקידי! הוא המלווה, עליו להוריד את הילדים מרכב ההסעות בכל התחנות כולן. נקודה. מה זה קשור אליי?!' – טען בתוקף… הרב הקשיב לשני הצדדים הניצים, ולפתע – מלאו עיניו בדמעות.

'אינני מבין', אמר בהתרגשות, 'כשמוכרים בבית הכנסת את הזכות להוציא ולהכניס את ספרי התורה בארון הקודש, הכל מבקשים לרכוש זכות זו ומוכנים לשלם בגינה הון רב. הייתי בטוח שעל הזכות הזו אתם מתווכחים…'

שני בעלי הדין הופתעו, לא הבינו את תגובת הרב, אשר הוסיף והסביר:

'הזכות שניתנה לכם, לפתוח את דלת הרכב ולהוציא את הילדים, היא כמו זכות 'פתיחת ההיכל' בארון הקודש, אלא שבמקרה זה מדובר בספרי תורה חיים, קטנים ומהלכים. ואתם מתווכחים מי יפסיד את הזכות העילאית הזו? תמיהני עליכם, הרי אתם יכולים לזכות ב'הוצאה והכנסה' של ספר תורה 'לך קטנים וחינניים חינם אין כסף, מדי יום ביומו!'

לנוכח דברים אלו, הרכינו שני בעלי הדין את ראשם בבושה ויצאו כלעומת שבאו. לפתע הבינו איזו זכות נפלאה נפלה בחלקם, להכניס ולהוציא ספרי תורה קטנים בבית לימודם, אשריהם מה טוב חלקם!

סיפור זה המופיע בספר תולדותיו של הרב אבא שאול, מאיר לנו 'עם מה יש לנו עסק'. מחנך הזוכה לעסוק בצאן קדשים, זוכה לעסוק בספר תורה חי! כמה יש לשמור על כבודו, כמה יש להתמסר למענו, כמה כדאי להשקיע בו.

איזו דרגה נשגבה היא זו, להשקיע בילד קטן, בספר תורה חי!

חכמתם ותחבולותם של גדולי ישראל מלפגוע בזולת

הגה"צ רבי שריה דבליצקי שליט"א, סיפר מאי דבדידיה הווי מעשה:

בימי חורפו היה צריך להתיר איזה נדר, ולצורך כך עלה לביתו של הגה"ק ה'חזון איש' זי"ע.

באותו זמן ישב בביתו של החזו"א עוד יהודי שפלפל עימו בתורה. מששמע החזון איש את רצונו נענה: "הנה אני ותלמיד חכם זה שניים אנו, עתה צא נא החוצה והבא יהודי נוסף, בכדי שנוכל להתיר לך את נדרך בבית דין של שלושה". רבי שריה יצא החוצה והכניס עמו הלך שלא היה חכם וצדיק… תיכף משנכנס החל החזון איש לברר את הפתח שיש לו להתיר את הנדר. לאחר מכן התיישב ועשה התרת נדרים כדת וכדין בכל פרטיה ודקדוקיה, ושלושתם ענו בקול רם 'מותר לך, מותר לך, מותר לך'. משיצא אותו אחד נענה החזון איש לרבי שריה ואמר: "הנה יהודי זה אין לו כל שיג ושיח בהלכה, ולא הבין כלל מה שאמר עתה, לכן, אין כאן כל 'התרת נדרים'. לך שוב והבא יהודי בר אוריין ונתיר לך את נדרך".

מעובדא זו נראה כמה יש להיזהר בכבוד הבריות, שהחזו"א הטריח עצמו לעשות עצמו כאילו הוא 'מתיר נדר', עם כל הסדר המקובל להתרה זו, והכל בכדי שיהודי זה לא יכלם חלילה. הרבה יש לנו ללמוד ממעשה זה, ויש לנו להעמיק בעובדא זו דהחזון איש לא פחות מאשר פסקיו בחושן משפט.

הח"ח והשמות

פעם עבר הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע ברחובה של עיר, ומצא על הארץ דף הנראה כ'שמות'. התכופף הח"ח כדי לטמנו יחד עם ה'גניזה', אך משהגביה את פיסת הנייר מצא שאין כתוב על גבי הנייר אלא דברים ממילי דעלמא, ואף על פי כן הכניסו לכיסו. וישאלהו ה'מלווה' מדוע לא השליך את הדף למקום שהיה מתחילה? ויענהו החפץ חיים: "כי לא רציתי שיצטרך עוד יהודי להטריח עצמו ולהתכופף כמוני, מתוך מחשבה כי 'שמות' לפניו, וישליכהו ארצה בראותו כי נייר סתמא הגביה וחוזר חלילה, על כןכ הטמנתיו בכיסי, ובזה מנעתי טרחה וצער מכמה וכמה בריותיו של הקב"ה"…

הרב מטשיבין נמנע מלכתוב אות בספר תורה

הגה"ק מטשעבין זי"ע נכנס פעם למעמד 'כתיבת אותיות' בספר תורה, והנה בראשונה נתכבד הגאון לכתוב בספר התורה, אך הוא לא אבה לכתוב ומינה את ה'סופר' שיכתוב בשליחותו את האות. מכיוון שאותו גדול וקדוש לא כתב בעצמו, וסמך רק על הסופר, אף שאר המוזמנים לא כתבו בעצמם, אלא מינו כל אחד במקומו את הסופר, שסיים בעצמו את כתיבת כל ספר התורה. לאחר מכן ביאר הגה"ק מטשעבין את מעשיו, שהבחין שבין הנאספים נמצא יהודי המומר לדבר אחד מן התורה, שאינו ראוי לכתוב אות בספר תורה, אלא שלא רצה לפגוע בכבודו ולעכב בעדו מלכתוב אות בתורה, על כן גרם בעקיפין שלא יכתוב איש בספר התורה ולא יכלם יהודי זה.

ידעתי בני ידעתי

״האורים ותומים״ היו מכוונים את עם ישראל בכל דרכיהם ומורים להם את הדרך בכל ספקותיהם.

ועדיין נשאל אנחנו: בזמן שבית המקדש היה קיים היו עם ישראל שואלים ונענים מפי ה״אורים ותומים״, ומה יעשה היום יהודי שיש לו שאלות ועליו לקבל דרך או כיוון בחייו, את מי ישאל? ומה הערובה לכך שהתשובה שיקבל היא התשובה האמיתית?

כתב ה״חתם סופר״ זיע״א, שגם היום יכול אדם לקבל תשובה חותכת ומוצלחת אם ישאל את הרב שלו מה עליו לעשות, והוסיף הוא זלה״ה וכתב: ״אבינו שבשמים ישים את התשובה הנכונה בפיו של כבוד הרב הנשאל, ואף ערב הוא יתברך לכך שהשואל יצליח אם יעשה כהוראת רבו בדיוק״.

ברוך ה׳, זוכים אנחנו לראות אף בדורנו אילי הון יהודים בארץ ובעולם שאינם חותמים על שום עיסקה, ולו העיסקה הבטוחה ביותר, אלא אך ורק לאחר ששואלים ומתייעצים הם עם הרב שיש להם קשר איתו, וכיון שכך מתנהגים זוכים הם להצליח ולשגשג, שהרי אבינו שבשמים ערב הוא להצלחתם כיון שכל מעשיהם על פי הוראת רבם.

רוח הקודש שורה עמהם

פעמים והכרעותיהם ברוח הקודש – הבחור והחביתה

כפר חסידים, לפני 25 שנה. חדר האוכל של ישיבת 'כנסת חזקיהו' נעול על מסגר ובריח. בחור אחד ויחיד נוכח שם, מחלק את הסכו"ם על השולחנות לקראת ארוחת הבוקר של מחר. מכין צלחות, כוסות וכו'.

צוות הפועלים במטבח היה עוזב לאחר ניקיון חדר האוכל, לאחר ארוחת ערב. הצוות שהגיע בבוקר לא הספיק להכין את השולחנות. כיוון שכן, היה התפקיד מוטל על אחד התלמידים, שאף זכה מצד הישיבה ל'מתן שכרה בצידה' סמלי. בתום סדר שלישי, ולא לפני, היה מוטל עליו להיכנס לחדר האוכל. לשם כך הפקידו בידו את אחד האוצרות הכי יקרים בעולמו של 'ישיבה-בוחער': את מפתח חדר האוכל… לפני כן הותנה עימו- בתנאי קודם למעשה והן קודם ללאו- שלא יאפשר לבחורים להסתובב במקום, ולעשות שם כבתוך שלהם…

'הרבנית' בעולמו של כפר חסידים, זה לא שם כינוי אלא שם דבר. הלא היא מרת חנה עליה השלום, בתו של הגאון רבי חזקיהו מישקובסקי זצ"ל, שעל שמו נקראת הישיבה. עם הגיעה לפרקה נישאה לגאון רבי נח שמעונוביץ זצ"ל – ראש הישיבה עוד בתקופתה ב'זכרון יעקב'. לאחר הסתלקותו באייר תשט"ו, נישאה לגאון רבי שמואל דוד ורשבצ'יק זצ"ל – ראש הישיבה ב'כפר חסידים'.

היתה חשוכת ילדים, ובמשך עשרות שנים גם אלמנה. מה שמילא את יומה, מוחה וליבה, היה ניהול חדר האוכל. הפדנטיות היתה חשובה לה, כך הקפידה שנים ארוכות שבארוחות ישתמשו בכוסות זכוכית ולא בפלסטיק וכדומה. היא גם הקפידה על כללי וסדרי המטבח, ומחתה כאשר סטו מהם. אחד הכללים היה – שלבחור שבידו המפתח של המטבח, אסור למסור אותו לאף אחד.

לילה אחד זה קרה: ריח של טיגון מכיוון מטבח הישיבה עלה באפה. לא ברור איך זה התרחש. הלוא ביתה לא היה צמוד למטבח. אך גופא דעובדא הכי הוי. כנראה ערכה במקום 'סיור לילי' וגילתה עקבות עשן…

תיכף מיהרה לזמן לפניה את הבחור שאחראי על סידור השולחנות, וביקשה לברר מה בדיוק התרחש. לבחור לא היה מושג מה מי מו. אבל היה עוד בחור שהיה בידו מפתח. בחור אחראי שהרבנית מינתה אותו לקפוץ מיד פעם ולבדוק שהכל בסדר, שחתולה תועה לא חדרה דרך החלון וכדומה. מיהרה וקראה לו. הממונה הזה כן ידע על הנעשה, אך ממש לא היה אחראי לכך. הוא לא מסר את המפתח, שכן המטגן התגנב דרך פתח אחורי ממנו הכניסו הספקים סחורה. הממונה סירב לשתף פעולה בחקירה.

"אני הולכת להרחיק את המטגן מהישיבה", איימה הרבנית וביקשה לקבל אודותיו פרטים. הבחור שידע פרק ב'הלכות והליכות כפר חסידים', השיב לה בקול בוטח: "אני יודע מי המטגן אבל זה לשון-הרע!"

– "מה זאת אומרת? אני צריכה לדעת מי זה!"

– "לשון הרע"… בלית ברירה אמרה: "טוב, תיגש למשגיח והוא יחליט אם זה לשון-הרע אם לא".

למחרת בבוקר:

תפילת שחרית הסתיימה. הממונה ניגש למשגיח, הגאון הגדול רבי דב יפה זצוק"ל, ואמר שיש לו שאלה לשאול. שלא כהרגלו מבקש המשגיח: "שייך שניכנס לחדר לדון עליה?" אומנם לא מדובר כאן באיזו שאלה רגישה אודות שידוך וכדומה, אודותיה יש לחשוש ל'אוזניים לכותל', אבל כבקשתו נכנסים לחדר.

'חדר רמי"ם' ממוקם בסמוך להיכל הישיבה. בחדר מונחת גם מיטה מוצעת לטובת ר"מ שמיצה את כל כוחותיו בסוגיה, וזקוק לכמה דקות מנוחה וכדומה. המשגיח מורה לבחור לשבת על המיטה ומבקש לשמוע את השאלה. הוא מספר על הוויכוח שלו עם הרבנית, ומבקש לקבל פסיקה האם זה 'לשון הרע' לחשוף את שם המטגן?

בתגובה מתחיל המשגיח להסתובב בחדר הלוך ושוב. הוא פוכר בידיו בתנועה אופיינית וכל כולו מרוכז, כביכול איננו בעולם הזה. הבחור מציץ לכיוונו ולא ממש קולט על מה הסער? האם הוא שאל שאלה שכל העולם כולו תלוי בה? לפתע נעצר המשגיח באחת ואומר: "כן. שייך שלפעמים בחור יתום מאמא זקוק לאוכל חם ולכן טיגן לעצמו חביתה!".

"הצטמררתי" – הוא משחזר – "ישבתי על המיטה וממש רעדתי. 'רוח הקודש' גלויה הופיעה בבית מדרשו! הרי רק אני ידעתי מיהו המטגן – ורק אני ידעתי שהוא אכן בחור שהתייתם לא מזמן מאימו!" (מפי בעל המעשה, הרה"ג רבי יוסף וינברג שליט"א). (וזאת התורה- מתוך מוסף יתד נאמן פרשת תולדות כ"ח חשון תשע"ח)

העשיר יתרום את הכל

באחד הימים הגיע אחד מעסקני העירייה לרבי אברהם פכטר שליט״א ואמר לו שישנו אדם שהסתבך עם מס הכנסה וברצונו לתרום לכולל 100,000$ כדי שיבנו מבנה רחב ידיים לכולל. האיש הסכים לתת 100,000$ בתנאי שיתחילו לבנות את הכולל תוך שלושה חודשים, אך הרב פכטר סירב, באומרו שהוא לא יכול להתחיל בנייה כשיש לו רק סכום זה. כאשר הסכום הנדרש להקמת מבנה לכולל גבוה פי כמה וכמה. האיש לחץ והרב פכטר נכנס לשאול בקודש פנימה. מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק״ל השיב: ״אל דאגה, תיקח ממנו מאה אלף דולר ובסוף הוא יתן לך את כל הסכום כולו. תגיד לו שבעזרת ד׳, כשכל הקומה תהיה מוכנה, הוא יצא מכל הצרות שלו ממס הכנסה״. וכך היה, לפרטי פרטים. האיש תרם בהתחלה רק מאה אלף דולר, אך כשהבנייה התקדמה, הוא העניק את כל הסכום, עד הפרוטה האחרונה, כולל רכישת ״אוצר הספרים״ וכולל רכישת כל הסטנדרים והספסלים לכולל. ביום ״חנוכת הבית״ שנערכה בכולל, בהשתתפות מרן ראש הישיבה זצוק״ל, וגדולי ומאורי הדור זצוק״ל ויבדלחט״א, הודיעו לתורם ממס הכנסה שהתיק נגדו נסגר והכל הסתדר על הצד היותר טוב…

הרב שטיינמן – שאברך אותו שיצליח לגנוב??

סיפר הרב משה פריד הי״ו גבאי ״קופת העיר״ במקסיקו. בעת שהותי בארץ ניצלתי זאת כדי להיכנס למרן ראש הישיבה זצוק״ל. עקב היכרותי עם ״קופת העיר״ תיאמתי את המועד שאוכל להיכנס אליו. הגעתי עם ילדי, היו שם קהל רב שצבא על חדרו, כשהתאפשר החלו לעבור כל הבאים בסך, איש כברכתו אשר ברך אותו.

והנה הגיע תורי, ידידי מרבני ״קופת העיר״ הציגני לפני מרן ראש הישיבה זצוק״ל וביקשתי ברכה, מרן ראש הישיבה ברכני וברך את ילדי שעברו בזה אחר זה.

והנה טרם בואי לארץ ביקשני ידיד מתושבי מקסיקו שתורם עבור הקופה שאבקש גם עבורו ברכה. לא שכחתי את בקשתו וטרם שפניתי לצאת הזכרתי את שמו שיצליח בכל ענייניו. לפתע פונה אלי מרן זצוק״ל ושואל: "איך זאל איהם בענטשן אז ער זאל מצליח זיין גנב׳נען?!" …"שאברכו שיצליח לגנוב?!".. הובכתי, סברתי שלא הובנתי כראוי. ״לא, לא. אמרתי שיצליח בכל ענייניו״, הבהרתי מחשש שהייתה טעות בדברי.

אך מרן ראש הישיבה זצוק״ל לא אבה להתייחס והיטה את ראשו לאלו הבאים אחרי, וכבר שמעתי שמברכם בחום.

לא הבנתי פשר הדבר, והייתי מאוד מוטרד מכך. כאשר חזרנו למקסיקו, התעניינתי אצל ידיד משותף שהיה לנו האם התרחש דבר מה עם אותו ידיד שמרן זצוק״ל מיאן לברכו. להפתעתי הלה סיפר לי שלאחרונה אותו אחד היה לו דין ודברים עם שותף בעסקיו, והגיש תביעה לבית המשפט נגדו בלא שהיה לו שום היתר ממורה הוראה וכל הפניות של שותפו שיבוא עימו להתדיין בבית דין צדק לא הועילו.

כששמעתי את הדבר ממש קפאתי על עמדי, אינני מקלי אמונה לעובדות כאלו, אבל אוזני שמעו ולא זר. פניתי למורי ורבי הגאון רבי יהושע אייכנשטיין שליט״א ראש ישיבת ״יד אהרן״ בירושלים, שהכרתי מעת שהסתופפתי בישיבה הקדושה, וסיפרתי לו עובדא היכי הווא, אמר לי מו״ר הגר״י שליט״א, שהקדוש ברוך הוא שם בפי גדולי ישראל את אשר ידברו, כי ״דבר ד׳ דבר בהם ומילתו על לשונם״. [יתד ח' טבת תשעח]

אמר המלבה״ד, על אף שאין עיקר העובדות אלא כדי להפיק לקח מוסר, הבאנו סיפור זה וכבר שמענו מבני ביתו של מרן זצוק״ל, שעובדות כאלו ושכמותן היו שכיחים מאוד בסביבותיו של מרן זצוק״ל אשר נשערה מאד.

תלמיד מחויב להאמין ברבו

כשישב רבי יוחנן ואמר: ״עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שגודלן שלושים על שלושים אמה ולהעמידם בשערי ירושלים ויבהיקו הם בזוהרם ויאירו את כל ירושלים כולה״ וליגלג אחד התלמידים על דבריו ואמר: ״לא יתכן שיש מרגליות כל כך גדולות שהרי אין להשיג מרגלית אף לא בגודל ביצת עוף״, וכששמע זאת רבי יוחנן כעס, והקפיד עליו מאוד והרגו במקום (בבא בתרא עה, ע"א).

שואל המהר"ץ חיות: הרי שורות ספורות לפני כן מובאים דבריו של רבה בר בר חנה שלא היו נראים לרב פפא בר שמואל ואף אמר הוא מפורשות: ״אם לא הייתי רואה זאת בעיני לא הייתי מאמין לדבריו של רבה בר בר חנה״, ולא כתוב שנענש הוא על דבריו אלו, אם כן מדוע נענש אותו תלמיד שלא האמין לדברי רבי יוחנן רבו? זאת ועוד: אף אם צריך להענישו, מדוע להורגו? וכי לא מספיק עונש קל יותר?

מתרץ המהר״ץ חיות זיע״א: ״רשאי אדם שלא להאמין לדברי חברו התמוהים בעינו, אך התלמיד חייב הוא להאמין לדברי רבו אף אם לא נראים לו כלל! וכשאינו מאמין לדברו נענש הוא על כך״.

ומדוע חייב הוא מיתה? כיון שכל ביאתנו לעולם הזה אינה אלא כדי להתקרב לבוראנו וללכת בדרכיו, ורבותינו הם המכשירים אותנו לכך, וכשאדם אינו מאמין בדברי רבו ואף התמוהים ביותר, הרי הוא מחטיא את מטרת בריאתו ומתרחק מבוראו ושולל בכך את זכות קיומו ולכן בן מוות הוא!!

הפלא ופלא!! ישמע חכם ויוסף לקח!!

את זה גם פוטין מבין

כפי שסיפר הגר"י יוסף הרשל"צ, שהגיע לביקור ברוסיה וביקש פוטין שיבוא להיפגש עמו, והזהירו אותו שפוטין מעונין בעיקר שיקשיבו לו. ופוטין שאל אותו איך זה שהעם היהודי שרד אלפי שנים בלי שינוי? ובאתי להשיב לו והוא סימן לי ביד לעצור, והמשיך – זה בזכות הרבנים שלו! הם ששמרו עליו מכל סטיה!

מאמין לרבו אף אם יפסיד – החזון איש והוראתו

הרב משה חיים אוקון זצ״ל החליט בשל מצבו הכלכלי הדחוק לצאת ולעסוק במסחר ופתח עסק לפרוות יוקרתיות, ובכל צעד ושעל התייעץ הוא עם מורו ורבו ה״חזון איש״ זיע״א. כיון שכך, ראה הוא ברכה גדולה בעסקיו, ומידי שבוע בשבוע זכה הוא לחתום על כמה וכמה עיסקאות שהגדילו את הונו בסכומים נכבדים.

יום אחד נכנס לחנותו אחד היבואנים הגדולים העוסק בפרוות והציע לפניו עיסקה נפלאה ובטוחה שאי אפשר היה לסרב לה. רבי משה לבש מיד את מעילו והתכונן לצאת, ולשאלתו של אותו יבואן: ״לאן אתה הולך? אינך מעוניין בעיסקה נפלאה זאת״? השיב הוא: ״חפץ אני מאד בעיסקה זאת״ והוסיף: ״אלא שלא אחתום עליה לפני שאקבל את ברכתו של מורי ורבי ה״חזון איש״! כשהציע הוא את פרטי העסקה לפני ה״חזון איש״ שקע הרב במחשבות ולאחר דקות ארוכות פקח את עיניו ואמר: ״לא רק שאיני חפץ בעסקה זו, אלא שברצוני לבקשך לחסל ולמכור מיד את כל הסחורה שברשותך! מהר חושה ועשה זאת בימים הקרובים״.

כתלמיד שאינו סר מדברי רבו קם רבי משה זלה״ה ממקומו וללא שום שאלה אמר: ״יוצא אני מיד לעשות כדברי כבוד הרב שליט״א, וכתמיד לא אסור מדבריו ימין ושמאל״.

חזר הוא לחנותו ופתח ב״מכירת חיסול״ גדולה, ותוך כשלושה ימים לא נשארה בחנותו אף לא פיסת פרווה קטנה.

לא חלפו שבוע ימים ולפתע ענף הפרוות נשחק וקרס בכל העולם וכל הסוחרים שנשארה סחורה זאת בחנותם הפסידו הם מכך מאוד, וחלקם שהכירו והעריצו את אמונתו השלימה של רבי משה אמרו לו: ״בוודאי שלאחר שהציל ה״חזון איש״ את כספך גדלה אמונתך בו ללא שיעור״!

״טועים אתם״, ענה רבי משה והוסיף: ״ברצוני לומר לכם שגם אם לאחר ״מכירת החיסול״ שביצעתי היה הענף משגשג ופורח לא היתה נפגמת ״אמונת החכמים״ שבי אף לא בכהוא זה, ובוודאי שלא הייתי מתחרט כלל ועיקר על הצעד שביצעתי, שהרי עשיתי זאת כי כך היה צריך לעשות, ומה שאירע לאחר מכן שזכיתי להינצל מהפסד מרובה לא הוסיף לי כלום ב״אמונת חכמים״.

הברכה לעשירות – מותנית

מעשה שהיה בתקופה שלמדתי בחברותא עם הרב פכטר שליט״א. גביר אדיר העניק סכומים עצומים לכולל ומרן זצוק״ל הבטיח לו ישועות וברכות לרוב לעשירות רבה. ואז, באחד הימים, ירד האיש מנכסיו ופשט את הרגל. הוא התקשר בזעם להרב פכטר ואמר לו שהוא רוצה לתבוע ל״דין תורה״ את מרן זצוק״ל, שהבטיח לו עשירות והנה הוא ירד מנכסיו. ראש הכולל נכנס בצער למרן זצוק״ל ורבינו אמר: ״שיבוא אלי!!״

העשיר לשעבר נכנס ושטח את ״טענותיו״. הגיב מרן זצוק״ל: ״יש לך שותפים מחללי שבת?״ והגביר האדים והסמיק. ״יש לך שותפים שסוחרים בריבית?״ והגביר שוב האדים. מרן המשיך ואמר: ״אתה יודע למה טילים נופלים כעת דווקא בחיפה? כי הם התחילו להסיע אוטובוסים בשבת! אז תודה להקב״ה שהוא נתן לך סימן להפסיק להיות שותף ליהודים מחללי שבת ומלווי בריבית וכשתעזוב אותם תחזור להיות עשיר גדול!״ וכך היה, הגביר עזב את שותפיו הרעים ונהיה עשיר מופלג.

פעמים רבות היו שלא הבינו – וביקשו לשלוט על דעת הרב ואף לסלף את דבריו –

לא דיבר עם אחד מהפשרנים

הרב מפונוביז' שהגיע אליו יהודי מחוגים פשרניים והרב לא רצה לדבר איתו, אך לא רצה לדחותו, והרב אמר לו שיבוא לפני מנחה הוא יוצא מביתו וידברו בדרך. כשהגיע הלה לפני מנחה הרב החל לחפש בקדחתנות את הכובע וכל בני הבית עוזרים לו, עד שהלה הרגיש לא נעים שזה זמן לחוץ ואמר לרב שידברו בהזדמנות אחרת, ואחר שהלך אמר הרב לאחד מבני ביתו שיגש ויביא לו את הכובע מתחת למיטה…

הרב מבריסק ואנשי הועד

הרב מבריסק שביקש שבני ביתו יעירוהו אפילו באמצע הלילה אם יבואו לבקשו. בשתיים בלילה דפקו כמה מחברי הוועד של הקהילה על דלתו חרישית. הם שמעו שהרב ישן ובאו לחזור על עקיביהם, אך בני הבית אמרו להם שהרב ביקש להעירו. הרב קם והלך עמהם לבית הוועד. כשחזר נשאל מה הייתה הבהילות? והשיב לו הרב שעל פי תקנת הקהילה אין אפשרות להעביר החלטה בלי הסכמת הרב. הם רצו להעביר החלטה שהם ידעו שאני מתנגד לה, ולכן סיימו באמצע הלילה כדי שיוכלו לומר שחיכו לי, ולבסוף לעשות ככל העולה על רוחם, ולרחוץ בניקיון כפיהם ולומר "חיכינו לרב אך הרב היה ישן"…

הרב פיינשטיין והראביי שהרב כתב לו מכתב באנגלית כדי שלא יצטרך להכתירו בתואר "רב"…

החזון איש והמעטפה שזזה חליפות…

החזון איש ואותו האדם ששלח לו שאלה ולא השיב, ולבסוף הגיע לבני ברק והחל לשוחח עימו ודחף לעברו על השולחן מעטפה, והחזון איש דחפה בחזרה, וחוזר חלילה כמה פעמים עד שאמר לו החזון איש שאם לא יקחנה אליו- הם לא יוכלו להמשיך לשוחח. וכך היה.

לאחר מכן הסביר לבאי ביתו שהקהילה שם שאלוהו שאלה ולא רצה כלל להשיב מפני שידע שמה שיאמר יסלפו את דבריו, וכשראו שאינו משיב החליטו להכניס לו מכתב ולומר שהוא הסכים הסכמה שבשתיקה…

אך החזון איש שקלט זאת לא הסכים אפילו לקרוא את המכתב. לאחר כשבוע, פגש אותו בן-בית את העסקן שהיה אצל הרב בתל אביב, והלה התפעל מחוכמתו של החזון איש וסיפר לו כיצד החזון איש לא רצה אפילו לקחת את המכתב, וסיפר לו את תוכניותיהם, השיבו אותו בן בית – גם את זה החזון איש ידע…

העסקן שרצה לעשות ישיבה מעורבת עם מלאכה

עסקן חרדי מארה"ב, שפעל רבות למען התורה וכלל ישראל, סייע בשעתו במסגרת עסקנותו לפוליטקאי גוי שרץ פעמיים לנשיאות ארה"ב מטעם אחת המפלגות. באחד הימים שאל הפוליטיקאי את העסקן איזו טובה הוא יכול לעשות לו כהכרת טובה על כל מה שפעל למענו. ענה לו העסקן, כי ברצונו לבנות ישיבה בארץ ישראל, ומבקש הוא שיקשר אותו עם אחד העשירים התורמים לו, שיתרמו עבור בניית הישיבה.

קישר אותו הגוי לאחד מידידיו העשירים, יהודי רפורמי, וביקשו לעזור לראביי שלו. ואכן מיד נקבעה פגישה בין העשיר לעסקן. אך כבר בתחילת הפגישה הודיע הגביר: "ראביי, אני רוצה לעזור, אבל דבר אחד אני אומר מראש – אני שונא ישיבות [עפ"ל] ואל תבקש ממני תמיכה בשביל ישיבה". פני העסקן נפלו, אך מיד חשב על רעיון ואמר: "ברצוני לבנות בית מלאכה ללמד עניים אומנות, ולשם כך באתי אליך".

"טוב, זה כבר סיפור אחר", אמר הגביר. "אז קדימה, תעשו תוכניות, ונתקדם הלאה".

שכר העסקן אדריכל, שהכין תוכנית למבנה. כשהוגשה התוכנית לגביר, התבונן בה ושאל – "ומה הם החדרים האלו שם, בסוף התרשים?" השיב לו העסקן: "זה עבור בית מדרש, פה ושם בין שיעור לשיעור ילמדו גם קצת תורה"… התחיל הגביר לצעוק: "אינני רוצה ישיבה בשום אופן!" הרגיע אותו העסקן, שילמדו רק בין גברא לגברא, אף שבדעתו היה בדיוק להיפך – שילמדו כל היום ורק מעט יעסקו במלאכה. ואומנם לאחר מאמצי שכנוע קיבל הגביר בדיעבד את הדברים.

אך אותו עסקן הבין שעבור צעד שכזה עליו לקבל הסכמה מהחזון איש. טסו איפוא הוא ועוזרו לארץ ישראל, הגיעו לביתו של החזון איש ופרשו בפניו את התוכנית – הקמת מוסד שישלב בין לימוד תורה ללימוד מלאכה.

השיב החזון איש בתקיפות: "לא, לא!"

ניסה העסקן שוב ואמר לחזון איש, שרק אברך שכבר למד חמש שנים בכולל יוכל להיכנס למוסד הזה וללמוד מלאכה, ושוב הגיב החזון איש: "לא!".

תהה העסקן לפשר ההתנגדות הנחרצת, והחזון איש הסביר לו ואמר: "לאחר החורבן של המלחמה השניה, אין תורה בעולם. העולם שמם, ואסור לוותר על כי הוא זה מהתורה".

חזר העסקן ושאל את החזון איש: "ומה אם נתיר רק לאברך שכבר ישב עשר שנים בכולל, ועכשיו מבקש ללמוד אומנות?" על כך השיב החזון איש שאינו יכול להטיל איסור על זה – "אבל אני לא שמח"…

כשיצאו, הירהר עוזרו של העסקן בינו לבין עצמו: 'מעניין לראות מה יצא בסופו של דבר מדבר שהחזון איש אינו שמח בו'…

שבו השניים לארצות הברית, כאשר העסקן מתכוון להמשיך בפרויקט, לאחר קבלת ההסכמה שבדיעבד מהחזון איש.

כעבור מספר ימים חשב העסקן לנכון שכבר הגיעה השעה לקנות מתנה לגביר הנדיב, ונפל ברעיונו לקנות לו ש"ס בבלי מתורגם לאנגלית. כאשר הגיעו למשרדו של הגביר להגיש לו את המתנה, קידם אותם הלה בסבר פנים יפות ואמר להם שכבר הכין את הצ'ק עבורם כדי להתחיל בתוכנית – וכשראה את המתנה שהביאו עימם שמח מאוד ואמר: "אכן, באמת רציתי לראות מה ילמדו חניכי המוסד בשעות הפנאי שבין שיעורי המלאכה…"

הושיט הגביר את ידו לאריזה ושלף מתוכה כרך אחד – היתה זו מסכת בבא קמא. בזריזות פתח את הגמרא, והנה נפתח לפניו דף לח, ולנגד עיניו הוא רואה את דברי הגמרא: "שור של עכו"ם שנגח שור של ישראל חייב נזק שלם, שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם, פטור"…

נתמלא הגביר חימה, ובקול זועם שאג: "את זה אתם רוצים ללמוד בעזרת הכסף שלי?! צאו מכאן מיד החוצה!!"…

כמובן, כל הרעיון נגוז בעשן, לקיים מה שנאמר "רצון יראיו יעשה"… (על פי 'מעשה איש' ח"ג)

הרב מפוניבז' והנדיב שהסכים לבנות רק ישיבה שילכו בה בלי כיפה וילמדו מקצועות חול, והרב לקח את הכסף והקים בו סמינר…

הרב שטיינמן – תפסיק לראות…

נוכחתי פעם אצל מרן ראש הישיבה הגראי”ל שטיינמן זצ"ל, ונכנס אליו ראש ישיבה חשוב עם כמה שאלות בהנהגת הישיבה, והוא התחיל ושאל, ראיתי בחור שעשה כך וכך מה לעשות איתו? וראש הישיבה עונה לו ומדריכו בדרכי החינוך, והוא ממשיך ושואל: בחור שני ראיתי שהתנהג שלא כיאות מה עושים איתו? וראש הישיבה עונה כדרכו, ובשלישית הוא שואל: בחור שלישי ראיתי… וראש הישיבה עוצר אותו ואומר לו – מדוע אתה רואה כל כך הרבה? אולי תפסיק אתה לראות…. לנו הנוכחים היה זה פרק חשוב בהנהגת החינוך “פעמים שאתה מתעלם”.

[הרב יהודה ליב אוירבך]

הבחור והשחמט

'דברים שאין בכוח טבעי להשיגם' – מעשה שאירע בישיבת אש התורה. בחור רחוק מתורה ומצוות התארח בישיבה למספר ימים ובתום האירוח ניגש לראש הישיבה – הגאון רבי נח ויינברג זצ"ל להודות לו על האירוח המהנה. הרב ויינברג שאל אותו: "אם נהנית מדוע אתה עוזב?" והבחור ענה שהוא אלוף שחמט והוא נוסע לתחרות שחמט בינלאומית בארה"ב. הרב שאלו מי מממן את הוצאות הנסיעה, והוא השיב שההוצאות עליו, בתקווה שיזכה בפרס ויוכל להחזירם.

"בא נעשה עסק" – אמר הרב, "אתה ואני נשחק שחמט, והיה אם ניצחת אני אממן לך את אלפי הדולרים הנצרכים לנסיעה, ובמידה ואני אנצח אתה מוותר על הנסיעה ונשאר בישיבה". הבחור לא היסס וקפץ על המציאה, והם החלו במשחק שבו בסופו ניצח – למרבה הפלא – הרב ויינברג. הבחור עמד בהסכם, נשאר בישיבה וחזר בתשובה שלימה. לימים שאל את הרב איך יכול להיות שהרב ניצח אותו, ואיך בכלל חשב שינצח אותו הרי הוא אלוף שחמט? ענה לו הרב: "האמת שאינני שחקן שחמט טוב כלל ואם נשחק היום ודאי שתנצח, אך כאשר באמת איכפת מהשני מצליחים מעל הטבע".

*

ביטול הזמן של בעל הבית

[והגדת]

"ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, ויקוח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים״ (בראשית מח, א).

וכתבו בעלי התוספות: משמע, שלא היה יוסף רגיל אצל יעקב. כמו שמצינו גם: ״ויקרא לבנו, ליוסף" (בראשית מז, כט). ושמעתי מפי רבנו שמואל הטעם, לפי שהיה ירא שישאל לו הענין היאך הורד למצרים, ויגיד לו שמכרוהו אחיו, ויקללם יעקב, ונמצא מחריב את העולם כולו. שהרי כשקילל שלא מדעת ואמר: ״עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה" (בראשית לא, לב) נתקימה קללתו ומתה רחל בדרך אפרת, הא אם וקחללם מדעת לא כל שכן? ואני שואל – זו הסיבה שיוסף לא בא אל יעקב כל אותן שבע עשרה שנים. אבל מדוע יעקב לא קרא לו? איך השלים יעקב עם הנתק מבן זקוניו האהוב עליו כנפשו?״ אומר לכם -יעקב ידע שיוסף הוא משנה למלך, עובד בשירותו של פרעה – אינו ברשות עצמו, זמנו אינו שלו. אין לו הצדקה לבטלו מעבודתו, אלא במקרי חירום בהם יסכים פרעה לשחררו.

שהרי מיעקב אבינו למדנו, מה חובות העובד למעבידו. שפסק הרמב״ם (סוף הלכות שכירות) שחיב הפועל לעבוד בכל כוחו. שהרי יעקב הצדיק אומר: ״כי בכל כוחי עברתי את אביכן״ (בראשית לא).

וכתב ה״מסילת ישרים״ (פרק יא): ״כללו של דבר, השכור אצל חברו לאיזו מלאכה שתהיה, הנה כל שעותיו מכורות הן לו ליומו. כענין שאמרו חכמים: שכירות, מכירה ליומה (בבא מציעא נו, ע״ב). וכל מה שיקח מהן להנאת עצמו באיזה אופן שיהיה אינו אלא גזל גמור, ואם לא מחלו אינו מחול.

ולא עוד, אלא שאפילו אם עשה מצוה בשעת מלאכתו [כיוסף הצדיק, אילו היה פונה מעיסוקיו לקים מצות כבוד אב] לא לצדקה תחשב אלא עברה היא בידו, שאין עברה מצוה (ירושלמי שבת פי״ג ה״ג), וקרא כתיב: ״שנא גזל בעולה" (ישעיה סא, ח). הרי שגזל סאה של חיטים, טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ.

ועל זה נאמר: ״ובוצע [גוזל] ברך, נאץ ה׳״ (תהלים י, ג. בבא קמא צד ע״א). ועל כיוצא בזה נאמר [אדם לוקח לולב לזכות בו, ואם היה גזול צווח לפני הקדוש ברוך הוא ואומר גזול אני, חמוס אני. ומלאכי השרת אומרים] אוי לזה, שנעשה סניגורו קטיגורו (ויקרא רבה ל, ו)

והדין נותן כי הרי גזל חפץ – גזל. גזל זמן – גזל. מה גוזל את החפץ ועושה בו מצוה נעשה סניגורו קטיגורו, אף גוזל את הזמן ועושה בו מצוה נעשה סניגורו קטיגורו. ואין הקדוש ברוך הוא חפץ אלא באמונה. וכן הוא אומר: ״אמונים נוצר ה׳" (תהילים לא, כד), ואומר: ״פתחו שערים, ויבוא גוי צדיק שומר אמנים״ (ישעיה כו, ב). ואומר: ״עיני בנאמני ארץ, לשבת עמדי" (תהלים קא, ו) ואומר: ״עיניך הלא לאמונה״ (ירמיה ה, ג). עד כאן דבריו.

הלא נראה מה שסיפרו (תענית כג, ע״א): אבא חלקיה, בן בנו של חוני המעגל היה. וכשנצרך העולם לגשם היו שולחים חכמים אצלו, ובא הגשם. פעם נצרך העולם למטר. שלחו אצלו שני תלמידי חכמים שיבקש רחמים ויבוא המטר. הלכו לביתו, ולא מצאוהו. הלכו בשדה ומצאוהו עודר. נתנו לו שלום ולא הסביר להם פנים. בערב, כשפסק מעבודתו, הסביר: שכיר יום הייתי, וחשבתי: לא אתבטל ממלאכתי. [ופירש ה״בן איש חי״, שאכן החזיר להם שלום תוך כדי עבודתו, אך לא נשא פניו להביט בהם ולהראות מחוה של חיבה וכבוד, כי היה זה על חשבון עבודתו!] וכי כמה זמן אורך להגביה הראש ולענות כדבעי, שבריר דקה ־ אבל אינו שלו!

ואמרו (בבא מציעא י, ע״א): ״מציאת פועל, לעצמו״. פועל עדר וניכש בשדה אדוניו, ולפתע מצא מציאה, שלו היא. וכתב רש״י: ״וקנאה פועל, והוא ינכה לו משכרו שכר פעולת ניכוש ועידור כל שעת ההגבהה״ –

הגע עצמך: כמה זמן אורכת הגבהת חפץ והטמנתו בכיס?

והתשובה: כמה זמן שאורכת הגבהת הראש לענית שלום!

וכשיבוא לקבל שכרו, יזכיר לנכות לו אותן שתי שניות.

עשיתי חשבון. שבעת אלפים שקלים לחודש הם כשלוש מאות שקלים ליום עבודה בן שמונה שעות, ובו קרוב לשלושים אלף שניות. הוה אומר, ניכוי של שתי אגורות, פחות משוה פרוטה בימינו (ויעיין ב״מנחת חינוך״ רנד, ג).

כך חיב הפועל להשגיח על זמנו של בעל הבית. ושנינו (ירושלמי דמאי פ״ז ה״ג) שאסור לפועל לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום, כי יתרשל מחמת עיפותו.

וכשם שהפועל חיב לשמור על זמנו של בעל הבית, כך חייבים אחרים שלא לעכבו. וכמו שפירש ה״חינוך״ (מצוה קנח בטעם מצוות חטאת העוף, והבדלה מקורבן חטאת הבהמה. כי העני הוא המביא חטאת עוף, ובדרך כלל שכיר הוא ואינו עצמאי, וזמנו שייך לבעל הבית. לכן, גם אם הוצרך להביא קורבן, נמהרו ככל האפשר: אינו בשחיטה אלא במליקה בציפורן, כדי שלא יצטרך לחזר אחר סכין, ולבדקו, ויתבטל שם העני בעתים ממלאכתו. והמליקה אינה מן הצואר אלא מצד העורף הקרוב אל הכהן, כדי שלא יצטרך לסובב את העוף. חבל על הזמן. ולכן כל מקום כשר למליקה ואין לה מקום מיוחד, ״גם על זה נאמר שהוא למהר ענינו ׳גזל עני״.

ואני שואל: כמה זמן נצרך כדי לסובב גוזל, מהעורף לצואר? שניה אחת?

אבל שניה זו משועבדת למעביד!

ויש לתמוה, מדוע יעקב אבינו נמנע – במשך שבע עשרה שנה – לקרוא ליוסף, עד שהוצרך לצוותו על קבורתו? ומכאן, אלינו – ששנינו (עירובין סה, ע״א): ״אמר רב נחמן בר יצחק אנן פועלי דיממא אנן", אנו פועלי יום בלימוד התורה. זמננו משועבד. ״רב אחא בר יעקב יזיף ופרע״, לוה ושילם. כלומר, אם ניטרד ביום למזונותיו, השלים חובו בלמוד בלילה (רש׳׳י).

 ובתלמידי רבנו יונה (על הרי״ף, ברכות יב) הביאוהו בשם הירושלמי וכתבו: ״מי שהוא שכיר, אין לו להתבטל ממלאכתו כל היום. ומה שאנחנו מתבטלים ממנה ביום הוא כמו הלואה אצלנו, ואנחנו פורעין אותה בלילה״.

ולא משום שאנו כשכירים בכולל אברכים, ומקבלים מלגה. אלא משום שהזמן שיך לבורא עולם, ואנו בשירותו. וכמו שאמרו (מנחות צט, ע״ב): שאל בן דמה, בן אחותו של רבי ישמעאל, את רבי ישמעאל: כגון אני, שלמדתי כל התורה כלה, מהו ללמוד חוכמה יונית? קרא עליו המקרא הזה: ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח) ־ צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמד בה חוכמה יונית. וביאר ה״הפץ חיים״ זצ״ל (״שמירת הלשון״ חלק ב פרק ל), שהזמן הוא של הקדוש ברוך הוא, ואנחנו כפועליו, ובאיזו רשות נתבטל!

וכמדומה, שזה הפשט בסיפור הידוע בגאון מוילנה זצ״ל שבאה אחותו לבקרו, לאחר שלא התראו כמה עשרות שנים. קם ויצא לפתח חדרו לפגשה, שאלה לשלום משפחתה, הצביע על שערות זקנו שהלבינו ואמר:

״קבלתי זימון לעולם העליון. נפגש שם בבוא העת, ונשוחח ארוכות״ – ממש כאבא חלקיה, ובהבדל אחד -אבא חלקיה חיכה עד הערב כדי לשוחח עם אורחיו. והגאון אמר שתום תקופת שכירותו הוא בערב ימיו. וכתוב מפורש הוא (תהלים קד, כג): ״יצא אדם לפעלו״, יצאו צדיקים לקבל שכרם, ״ולעבודתו עדי ערב״, במי שהשלים עבודתו עדי ערב (בבא מציעא פג, ע״ב), עד יום מותו (רש״י).

ועובדה ידענא – נכדתו של המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל, הגיעה מארצות הברית. הגיעה לביתו מאוחר בלילה, ולמחרת בצהרי היום לאחר תפילת מנחה בא לביתו וראה אותה לראשונה. קידמה בשלום ושאל לשלום המשפחה ואמר: ״ראי, זקני הלבין כבר. הזמן קצר״, ונכנס לחדרו לאכול. קיבלה רשות לשהות בחדרו, והשמיע דברים בענין שמירת הלשון.

לכן שנינו (ברכות נג, ע״א): ״של בית רבן גמליאל לא היו אומרים ׳מרפא׳ [למתעטש] בבית המדרש, מפני ביטול בית המדרש״. ואין זו מדת חסידות גרידא, שכן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רמו, יז): ״אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה. אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו ׳רפואה׳ בבית המדרש״. וכתב על כך ה״טורי זהב״: ״וכבר אנו מוזהרים בזה בעונש גחלי רתמים (חגיגה יב ע״ב, עבודה זרה ג ע״ב) חס ושלום!״

אז לפחות, אם מישהו פונה אליך בבית המדרש, ואתה חיב לענות, אל תרים את הראש! (עוד בענין זה, בפרשת ויצא, מאמר ״ויחזר לתלמודו״).

*

מבט השם תמיד לטובה

[הרב שלזינגר אליהו]

בספר ״ערוגת הבשם״ מפרש ענין שיכול יעקב את ידיו להקדים את אפרים לפני מנשה, בהקדם מה שהוכיח הגאון הגדול בעל ״משנה למלך״ בספרו ״פרשת דרכים״ (דרוש ד'), שהקב״ה דן את האדם באשר הוא שם ואינו מסתכל על הרע שהוא עתיד לעשות, ולעומת זה מרובה מידה טובה שהקב״ה מסתכל גם על הטוב שעתיד האדם לעשות.

הוא מוכיח יסוד זה ממה דאיתא במדרש (שמות רבה ג, ב): ״ויאמר ה׳ ראה ראיתי את עני עמי, הדא הוא דכתיב: "כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן". כיצד? אתה מוצא בשעה שיצאה הגר מביתו של אברהם היא ובנה, מה כתיב? "ויכלו המים מן החמת"… מיד: "ויקרא מלאך אלוקים אל הגר", אמר רבי סימון ביקשו מלאכי השרת לקטרגו, אמרו לפניו: ריבון העולמים, אדם שעתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו את הבאר?… אמר להם: עכשיו צדיק הוא או רשע? אמרו לפניו: צדיק הוא. אמר להם: איני דן את האדם אלא בשעתו, לכך כתיב וירא און ולא יתבונן.

וכן כשהיו ישראל במצרים ראה הקב״ה מה שעתידין לעשות, הדא הוא דכתיב: "ויאמר ה׳ ראה ראיתי", "ראיתי" לא נאמר, אלא "ראה ראיתי", אמר לו הקב״ה: משה, אתה רואה ראייה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה אותן – א. מקבלין תורתי, זהו 'ראה', ב. 'ראיתי', זו ראיית מעשה העגל, שנאמר ראיתי את העם הזה… אף על פי כן איני דנם לפי המעשים העתידין לעשות, אלא לפי הענין דהשתא״.

נמצינו למדים ממדרש זה שאין הקב״ה דן את האדם אלא לפי המצב של ההווה ולא על שם העתיד.

מקורות לכך שה' דן על פי העתיד

ויש להקשות על זה ממה דאיתא במדרש (שם ג, ד): ״ויאמר משה אל האלוקים, מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים… מה זכות יש בידם שאוכל להוציאם? אמר לו הקב״ה… בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה… הוי יודע שבזכות התורה שהן עתידים לקבל על ידך בהר הזה הם יוצאים משם״.

מבואר מזה שלא היתה זכות בידי ישראל לצאת ממצרים, רק על שם העתיד שעתידים לקבל את התורה על הר סיני.

וקשה שזה סותר להמדרש הקודם, שאף על פי שראה הקב״ה שעתידים ישראל לעשות את העגל לא דן אותם רק לפי המצב של ההווה, וממה נפשך, אם הקב״ה דן את ישראל לפי המצב שהיו בשעת יציאת מצרים, אם כן לא היתה בידם שום זכות לצאת ממצרים, ואם הקב״ה דן אותם לפי המצב של העתיד שעתידים לקבל את התורה, אם כן הרי היה להם גם חטא העגל שעתידים לעשות ואינם ראויים לצאת ממצרים?

מזה מוכיח ה״פרשת דרכים״ כלשונו: ״שבכלל רחמיו וחסדיו יתברך שהוא מתנהג עם בריותיו הוא זה, שאם עתידים להיות צדיקים הוא מסתכל בעתיד ומטיב עמהם, אך אם עתידים לחטוא אינו מסתכל במה שעתידים לחטוא ואינו דן את האדם אלא בשעתו, והיינו דכתיב: "וירא און ולא יתבונן", דוקא און לא יתבונן אבל מה שעתידים להטיב יתבונן, ומשום הכי נסתכל במה שעתידין לקבל את התורה וגאלם, ולא נסתכל במה שעתידין לחטוא במדבר, לפי שלהרע אינו דן את האדם אלא בשעתו״.

[א.ה. וכן כתיב: "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, הרי שרק כשמדובר באון ועמל – אינו מביט!].

יעקב דן על שם העתיד או באשר הוא שם?

והנה כתוב (בראשית מח, ח- ט): ״וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, ויאמר יוסף בני הם אשר נתן לי אלקים בזה, ויאמר קחם נא אלי ואברכם״. ופירש רש״י ז"ל: ״וירא ישראל את בני יוסף – ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה. ויאמר מי אלה – מהיכן יצאו אלו שאין ראויין לברכה.

השיבו יוסף – בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה – הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, וביקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקודש״. אולם אחר כך כשרצה יוסף להסיר יד ימינו של יעקב מאפרים כדי להניחו על ראש מנשה, כתוב: ״וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים״. ופירש רש״י: ״ידעתי בני ידעתי שהוא הבכור וגם הוא יהיה לעם ויגדל, שעתיד גדעון לצאת ממנו שהקב״ה עושה נס על ידו, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחל את הארץ וילמד תורה לישראל, וזרעו יהיה מלא הגוים, כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו, כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון׳.

מקשה בעל ״ערוגת הבשם״ ממה נפשך, אם דן אותם יעקב על שם העתיד הרי לא היו ראויים לברכה, משום שעתידים לצאת מהם רשעים כיהוא ובניו וירבעם, ואם לא דן אותם לפי העתיד אלא לפי ההווה, היה ראוי להקדים את מנשה לפני אפרים כי מנשה הוא הבכור?

ביאור הכלי יקר:

[תוספת] כלי יקר על בראשית פרק מח פסוק ט:

בני הם אשר נתן לי אלוהים בזה. נקט בזה לפי ששאלו מי אלה שאינן ראוין לברכה, כי אמר מבטן מי יצאו אלה, רצה לומר שיאמרו אלה אלוהיך על העגל שעשה ירבעם, והשיב יוסף בני הם מ"מ הם בני ומצידי הם ראוין לברכה, ומה שיצאו מהם אחאב וירבעם לפי שנתן לי אלוהים אותם בזה פה במצרים ואמם מצרית בת פוטיפרע כהן און דהיינו כהן לעבודת גילולים, ע"כ יצאו ממנה לעתיד בנים כאלו עובדי עבודת גילולים, אבל מצידי ראוים הם לברכה, דאם לא כן למה ברך ה' את יצחק, והלא יצאו ממנו עשיו ויעקב מצד שהיתה רבקה בת בתואל הארמי, אלא ודאי שאין הקדוש ברוך הוא חושש אל זרע המקולקל וברכו בעבור הזרע הקדוש הראוי לברכה, כך תברכם גם אתה שהרי מצידי ראוים הם לברכה כי באשר הוא שם, כולם זרע ברך ה'.

ויאמר קחם נא אלי. נקט לשון אלי להורות שראוי ללמוד ממני שהרי בעבורי נתברך אבי ולא חש הקב"ה אל עשיו, רצה לומר יהיו המתברכים כמוני לפיכך קחם אלי, ובמילת נא הורה על הזמן ההוה כמו הנה נא ידעתי (בראשית יב, יא) שפירושו לשון עתה ורצה לומר הנני מברכם כפי הזמן של עכשיו, שהרי עכשיו כולם צדיקים ולא אחוש אל העתיד, ויברכם ביום ההוא לאמר. כפי מה שהיו ביום ההוא, ולא היה חושש אל העתיד מה שיבוא מזרעם, כי אין דנין את האדם כי אם לפי מעשיו של עכשיו. עד כאן.

יש כאן ממה נפשך.

אם נלך אחר העתידים לצאת – הרי עתידים לצאת גם בנים צדיקים כיהושע וגדעון ועוד, וכפי שאצלי בירך ה' את אבי יצחק כי אני עתיד לצאת, הגם שעתיד גם לצאת ממנו רשע – עשיו.

ואם נלך אחר ההווה – הרי בהווה יוסף הוא צדיק, וכן היה בברכת ה' ליצחק – שבהווה מכל מקום יצחק היה צדיק וראוי לברכה!

וגם כאן נשאל – מדוע מסתכלים על העתיד החיובי בלבד, ולא על השלילה שעתידה לצאת מהם?

ביאור הערוגות הבושם

אלא שכל מגמתו של יעקב אבינו עליו השלום היתה לעשות מודל עתידי, שגם הקב״ה יתנהג עם ישראל במידת רחמיו וחסדיו שיצרף את העתיד לטובה ולא לרעה.

וזהו שבירך אותם: ״בך יברך ישראל לאמור ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה״, [ורבים שואלים – למה לא כאברהם יצחק ויעקב, כפי שמברכים את הבנות בשרה רבקה רחל ולאה?] שכמו שהם נתברכו אפרים לפני מנשה על שם העתיד, כך יסתכל הקב״ה על ישראל ויברכם תמיד על שם הטוב שעתידים לעשות ולא על הרע שעתידים לעשות.

[ולכן לטובה – מברכם על שם העתיד – שיצא מהם יהושע שהיה עצום ורב, וממילא אפרים קודם – שממנו יצא יהושע.

וכשמדובר ברשעים העתידיים – ולפי זה אינם ראויים כלל היום לברכה – כאן יש להסתכל בהווה – ואפרים ומנשה צדיקים!]

[החכם רואה את העתיד, "מי חכם ויב"ן את זאת" יב"ן יכול להיות י'הושע ב'ן נ'ון, י'הוא ב'ן נ'משי, י'רבעם ב'ן נ'בט]

אברהם ניצל בזכות יעקב

בספר ״ייטב פנים״ (חנוכה סימן ו׳) מביא גם כן רעיון זה ומאריך בדברים נחמדים, ולתועלת הענין נביא תמצית דבריו.

ראשית כל הוא מפרש על פי זה המדרש (בראשית רבה סג, ב): ״אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב… הדא הוא דכתיב (ישעיה כט, כב): לכן כה אמר ה׳ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, יעקב פדה את אברהם״ עד כאן.

וצריך להבין, הלא הרבה צדיקים קמו לישראל מבני בניו של אברהם שבזכותם היה אברהם ראוי להינצל מכבשן האש, ואם כן למה הזכיר הפסוק רק את יעקב?

אך הכוונה בזה שענין זה שאברהם ניצול מכבשן האש בזכות הצדיקים שעתידים לעמוד ממנו, לא היה אלא בזכותו של יעקב אבינו עמוד התורה אשר קבע הנהגה זו שלטוב מסתכל הקב״ה על מה שעתיד להיות על ידי שהניח יד ימינו על ראש אפרים ויד שמאלו על ראש מנשה. וזהו הפירוש: ״יעקב פדה את אברהם״.

הקדמת אפרים למנשה גם בקרבנות הנשיאים

על פי האמור הוא מפרש את מדרש תנחומא (פרשת נשא סימן כט) על הפסוק "ביום השמיני נשיא לבני מנשה":

״ילמדנו רבינו נר חנוכה שהותיר בה שמן… לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינן מן התורה, אמר להם הקב״ה בני אין אתם רשאין לומר כך, אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימין, שנאמר (דברים יז, י) ועשית על פי התורה אשר יורוך, למה שאף על דבריהם אני מסכים שנאמר (איוב כב, כח) ותגזר אומר ויקם לך.

תדע לך, שהרי יעקב בשעה שברך [ל]מנשה ואפרים מה כתיב שם? וישם את אפרים לפני מנשה, עשה הקטן קודם לגדול, וקיים הקב״ה גזרתו, אימתי?

בקרבנות הנשיאים שהקריב שבט אפרים תחילה שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים ואחר כ מנשה, מנין ממה שקראו בענין ביום השמיני נשיא לבני מנשה״.

וצריך להבין מה ענין מצות חנוכה לענין מנשה ואפרים?

ישועת חנוכה על שם העתיד

אלא הענין הוא שכלל ישראל בימי חנוכה לא היו ראויים מצד מעשיהם שיארע להם נס, ומה שהושיע אותם הקב״ה היה רק בזכות מה שעתידים לקבוע הנס לזכר עולם, לתת בכל שנה ושנה שבח והודאה ולהדליק נרות החנוכה. וזהו הפירוש שאנו אומרים: ״על הניסים והנפלאות… שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה״ – כלומר, מה שעשית ניסים לאבותינו בימים ההם, הוא רק בזכות מצות הדלקת נר חנוכה שישראל מדליקין ״בזמן הזה״. וזהו הפירוש בנוסח על הניסים: ״ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה״. כלומר, שהתשועה הגדולה והפורקן היה כהיום הזה״ – בשביל מה שעתידים ישראל להדליק נר חנוכה ביום הזה.

נמצא שנס חנוכה לא היה אלא בזכות מה שהסתכל הקב״ה על העתיד שעתידים ישראל להדליק נר חנוכה בכל שנה.

והנה מכיון שענין זה שהקב״ה דן את ישראל לטוב על שם העתיד נקבע על ידי יעקב אבינו עמוד התורה שבירך את אפרים לפני מנשה, לכן מקשר המדרש מצות הדלקת נרות חנוכה: ״לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים״, עם מה שהקדים יעקב את אפרים לפני מנשה, והסכים הקב״ה עמו בקורבנות הנשיאים שהקריב אפרים לפני מנשה, שעל ידי זה נעשה נס חנוכה שהושיעם הקב״ה על שם העתיד: ״ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה״.

על פי האמור הוא נותן טעם נפלא, על מה שנהגו העולם לקרוא ליום השמיני של חנוכה בתואר: ״זאת חנוכה״. והענין הוא כי ביום השמיני של חנוכה אנו קורין בתורה: ״ביום השמיני נשיא לבני מנשה״, שמזה אנו רואים שהסכים הקב״ה עם יעקב שהקדים את אפרים לפני מנשה, ועל ידי זה נקבע לדורות עולם שהקב״ה דן את ישראל על שם הטוב שעתידים לעשות. ומכיון שעיקר נס חנוכה נעשה על ידי שהסתכל הקב״ה על הטוב שעתידים ישראל לעשות, אשר ענין זה נלמד ממה שהקדים יעקב את אפרים למנשה, על כן יום השמיני שאנו קורין בו: ״ביום השמיני נשיא לבני מנשה״, נקרא ״זאת חנוכה״ להורות שזאת היא סיבת נס חנוכה שהסתכל הקב״ה על הטוב שעתידים ישראל לעשות.

ובזה הוא מפרש את הגמרא (שבת כג, ע"א): ״מאי מברך: מברך אשר קידשנו במצותיו וציונו להדליק נר של חנוכה, והיכן ציונו? רב אויא אמר מלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל״.

אומר בעל ״ייטב פנים״ – בפסוק זה יש רמז על מצות נר חנוכה: ״לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך״ – במצות נר חנוכה – ״ימין ושמאל״, ופירש רש״י ז״ל: ״אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין״. פירוש, שדבר זה נלמד מיעקב שאמר על מנשה שעמד בימינו שהוא שמאל, ועל אפרים שעמד בשמאלו שהוא ימין, ומזה נקבע לדורות שהקב״ה מסתכל על הטוב שעתידים ישראל לעשות, ועל ידי זה נעשה נס חנוכה. [הדברים נלקטו מן הלקט שליקט הגר״פ פרידמן].

*

כח תפילת ההורים על הילדים | כשאבא מתפלל עליך אתה מסודר | בחרבי ובקשתי – בצלותי ובבעותי

[‘מעין גנים’ לרב שלמה אסולין נר”ו עם תוספות]

"אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח, כב)

"בחרבי בקשתי – במצוות במעשים טובים" (מדרש רבה). בחרבי ובקשתי בצלותי ובבעותי" – (אונקלוס).

בעל "קהילת יצחק" מביא בספרו שהרב רבי אברהם אהרן, אב בית דין דקוסטנטין, הקשה: מה הכריח את חז"ל להוציא מקרא מידי פשוטו?

וביאר שאילו היתה כוונת יעקב לדברים כפשוטם היה צריך להקדים "קשתי" ל"חרבי" שהרי ידוע שבכל המלחמות לוחמים תחילה מרחוק בתותחים וברובים ורק אחר כך אפשר להילחם מקרוב בכלי נשק קצרי טווח או אף בקרבות פנים אל פנים ממש. מכיון שכאן הקדים הכתוב חרב, שהוא כלי זין הקוטל מקרוב, לקשת היורה למרחק ידעו חז"ל שאין מדובר כאן בכלי מלחמה גשמיים אלא במצוות ומעשים טובים המשמשים לנו כנשק ומגן במלחמת היצר.

ואכן מלחמה זו שונה מכל שאר המלחמות. היצר הרע שולט באדם מרגע יציאתו מרחם אמו כדכתיב (בראשית ד, ז): "לפתח חטאת רובץ" כדאיתא בגמרא (סנהדרין צא, ע"ב), לפיכך ראשית המלחמה צריכה להיות דוקא בחרב כדי לגרש את היצר מקירבו.

אחרי שהצליח האדם בס"ד במשימה זו, עליו לעמוד על המשמר כל הימים ולירות מרחוק לבל יתקרב וישוב אליו עוד חלילה וזהו שאמר: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" רצה לומר בזכויותי שלחמתי עם יצרי מקרוב ומרחוק ועשיתי מצוות ומעשים טובים.

מרן הגרי"ז הלוי זצ"ל, הודפס ב"חידושי הגרי"ז על התורה, מוצא בדברי אונקלוס, שתירגם את "בחרבי ובקשתי" לשני ביטויים של תפילה, הבחנה בין שני סוגי תפילות:

א. התפילה שנקבעה על ידי אנשי כנסת הגדולה – תפילת שמונה עשרה.

ב. תפילה פרטית שבה כל אחד מבקש על צרכיו.

פשרם של דברים: הבדל מהותי ישנו בין חרב לבין קשת. החרב חדה ויש לה בעצמה כוח להרוג ולחתוך. מה שאין כן החיצים הנשלחים בעזרת הקשת להם אין כוח להזיק שכן אין הם חדים ומושחזים כמו החרב.

היכולת להרוג על ידי החץ והקשת נעוצה איפוא בכוחו של הגיבור המותח את הקשת ומשלח את החץ בעוצמה ובמהירות אל המטרה.

הבדל דומה קיים גם בין שני סוגי התפילות הנ"ל: תפילת שמונה עשרה קדושה היא, ואין זה חשוב מי מתפלל. לכל אחד ישנו הסיכוי שתפילתו תשמע.

אבל תפילת היחיד איתא במסכת בבא בתרא (קטז ע"א) שכל אחד שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים כלומר כאן כבר לא מובטח לכל אחד שתפילתו תיענה אלא תפילה פרטית כדאי שתיעשה על ידי חכם.

"צלותי" זוהי התפילה הקבועה כמו שמונה עשרה וזה דומה לחרב שלתפילה עצמה יש כוח לפעול ואינה תלויה בגברא המתפלל אותה.

"בעותי" היינו בקשה וזו תפילה פרטית כמו שמדויק מהגמרא דלעיל "ילך אצל חכם ויבקש עליו" והיא דומה לקשת אשר הצלחתה במילוי ייעודה תלויה באדם שמושך בקשת.

נפקא מינה נוספת בין שני סוגי התפילות האלה מוסיף הג"א מאיר שמחה הכהן זצ"ל מדוינסק בספר "משך חכמה", שבתפילה קבועה אין הכוונה מעכבת ואם כיוון ליבו באבות כוונה מועטת – סגי.

ובתפילה פרטית לעומת זאת נדרשת מן המתפלל כוונה יתירה.

ויתכן שזה נכלל בדברי הגמרא בפרק קמא דתענית "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו". ועיין שם שחילקו בענין זה בין תפילת יחיד לתפילת ציבור שהיא מסדר התפילה ומתקבלת אף בלא כוונה

 וזה שאמר דוד המלך עליו השלום: "שמע ה' תחינתי" – בקשתי שצריכה כוונה מרובה, וכל שכן "ה' תפילתי יקח" שאינה צריכה כוונה כל כך.

[מכאן מ’מעין גנים’ לרב שלמה אסולין נר”ו]

את התפילה וכוחה אנו מוצאים בפרשתינו אצל יעקב אבינו.

יעקב אומר ליוסף שני בניך הנולדים לך לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.

נשאלת השאלה על סמך מה אומר כן יעקב?

ומוסיף עוד יעקב, אלה שיולדו לאחר מכן יהיו של יוסף. ולכאורה איפכא מסתברא, שאלה שנולדו אחר כך והיו עם יעקב הם השייכים ליעקב, ואלה שנולדו לפני שבא יעקב שייכים ליוסף!?

ומדוע דוקא בני יוסף שייכים ליעקב, ולא בני שאר השבטים? יעקב מקדים את אפרים לפני מנשה, היאך לא חשש למחלוקת, למריבה?

יעקב בברכתו ליוסף אומר: 'ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב'. ופירש רש"י: על כבישת יצרו באשת אדוניו. "מידי אביר יעקב" – שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו.

וצריך ביאור היאך נראתה לו? כיצד סייע לו יעקב?

כדי להבין את הדברים, הנה מצאנו שיעקב בכה והתאבל על יוסף כ"ב שנה, ולכאורה היה זה לחינם, שהרי לבסוף התברר שיוסף חי.

אך באמת לא כן הדברים, אלא בכיותיו וצערו של יעקב היו רק על חייו הרוחניים של יוסף. מסתבר שיעקב הרגיש שיוסף עדיין חי. הן מזה שלא ראה את גופתו אלא רק כותונת מוכתמת בדם, והן מכך שהמשיך להתאבל כ"ב שנה ולא כמת המשתכח מן הלב לאחר י"ב חודש, והן מזה שאמר 'יוסף איננו ושמעון איננו וגו' הרי שלא אמר יוסף 'מת' אלא הקישו לשמעון שהוא 'איננו'.

ואם כן אפשר לומר שכל בכיתו של יעקב הייתה שיוסף יישאר בצדקו, כפי שלאחר מכן ראינו: 'ויפג ליבו כי לא האמין להם'. וביאורו – שלא האמין שיוסף הוא בבחינת 'חי', ורק כשראה העגלות ועסקו בתורה ידע שהוא בבחינת 'חי' ברוחניות.

ומזה אכן הצליח יוסף מעל ומעבר לאופן הטבעי, 'ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח' 'וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו' רק מכוח תפילות אבא יעקב.

מכוח זה גם עומד יוסף בניסיון הקשה של אשת פוטיפר. וזו דמותו של אביו הנגלית אליו בחלון. הבכיות של אבא ותפילותיו. 'תשב באיתן קשתו – כיצד? 'מידי אביר יעקב' מתפילותיו ודמעותיו.

וזה שאמר לו יעקב שני בניך הנולדים לך לי הם. מה שהצלחת לגדל שני בנים כאלה מיוחדים בארץ מצרים הטמאה – ערוות הארץ, זה מכוח תפילותי ובכיותי, ולכן לי הם. שאר הנולדים מכאן ואילך שלך ומכוחך. שכבר איני בוכה עליך כמאז ולא אוכל להשקיע כפי שהשקעתי אז.

אלא שעדיין לא מובן מדוע לא חשש יעקב להקדים את אפרים לפני מנשה?

ונראה לבאר על פי מעשה שהיה:

[מעשה מהספר אור דניאל [כי תבוא]

מעשה היה בר"מ בישיבה קטנה אשר בחן בחור שביקש להתקבל לישיבה. התרשמותו מן הבחור הייתה עמוקה. במהלך השיחה עם המועמד התגלה הבחור כיודע ספר בעל הבנה עמוקה ובעל סברה ישרה. תהייה קלה נוספת על קנקנו גילתה שמדובר בעלם חמודות עדין נפש ובעל מידות מצויינות, בחור נפלא מכל בחינה

ככל שהתארכה השיחה ביניהם הלכה התפעלותו של הר"מ וגברה. לילד כזה מתפלל כל הורה וכל מחנך! בישיבת הצוות כאשר סיכמו כולם את התרשמותם מהנבחנים לא הופתע הר"מ לשמוע שאף שאר הצוות התפעל כמותו מהבחור, וכאן הוא קם וביקש את רשות הדיבור, "הייתי רוצה לספר לכם סיפור", הוא אמר, וזהו סיפורו כפי שסיפר באותה ישיבת צוות: "בימי בחרותי כאשר למדתי בישיבה למד עימי בחור ממולח ביותר, בחור ירא שמים למדן ונעים הליכות. רציתי מאוד ללמוד בחברותא עם הבחור הזה ולא עבר עלי יום מבלי שנשאתי תפילה להקב"ה שיעזור לי להגשים את משאלתי ואכן ה' עזר, הפכנו חברים לחדר נקשרו בינינו קשרים טובים התחלנו קצת ללמוד ביחד. ולבסוף היינו חברותא קבועה לא היה מאושר ממני באותם ימים. שעות ארוכות עד אור השחר היינו יושבים לומדים ומסכמים את כל החומר שנלמד בישיבה לאורך השבוע כולו. את 'לילות שישי' הללו לא אשכח כל ימי חיי. הם מהווים עבורי זיכרון מתוק ודוגמא ללימוד המחיה נפש. והנה נפל דבר בשיגרת הלימוד הברוכה שלנו. יום אחד גילה ידידי את אוזני שהלילה הוא בא, אם ירצה ה', בברית אירוסין. הייתי מלא שמחה בשמחת ליבו מחד ומלא צער על האובדן העתידי של הלימוד המשותף מאידך. לאחר נישואיו של חברי הטוב התחננתי לפניו שנמשיך ללמוד ב'ליל שישי'. רעייתו נתנה את הסכמתה לרעיון וכך מידי יום חמישי בערב הייתי בא לביתו וביחד היינו צוללים אל תוך ים התלמוד.

באחד השבועות משהגעתי לביתו כהרגלי קרה דבר מוזר. דפקתי על הדלת ולא הייתה תשובה, דפיקה נוספת ואין תשובה. אומנם מתוך הבית עלו רחשים אך דפיקותיי החוזרות ונישנות לא נענו. אט אט התחזקו הקולות מתוך הבית וכעת כבר יכולתי לזהות בבירור את קולו של חברי הטוב האומר תהילים ברגש פרק אחר פרק.

רעד חלף בי כשקלטו אוזניי בכי נורא המצטרף אל אמירת התהילים. "חששתי שידידי נמצא בצרה גדולה שכן לא יכולתי להעלות בדעתי סיבה אחרת שתגרום לכך שהוא ימרר בבכי ויקרא תהילים בקול תחנונים. לפיכך מתוך חשש שהוא נמצא במצוקה אמיתית ואולי זקוק לעזרתי לחצתי על ידית הדלת שלא הייתה נעולה ונכנסתי אל הבית פנימה. משהבחין בי החברותא שלי הוא התעשת, קם ממקומו הושיט לי יד ואמר: 'מגיע לי מזל טוב נולד לי בן'. בשלב זה הייתי בטוח שהרופאים בישרו להורים הטריים בשורה קשה הקשורה ברך הנולד שמא חולה הוא או אולי חיי היולדת נתונים בסכנה.

'מה המצב?' שאלתי בבהלה. האב הצעיר השיב: 'הכל ברוך השם בסדר'.

'אז למה אתה בוכה?' עדיין לא הבנתי.

את התשובה שקיבלתי לא אשכח כל ימי חיי: 'מה פירוש למה אני בוכה? אני מתפלל להקב"ה שהרך הנולד יגדל להיות יהודי ירא שמים בסתר ובגלוי שתבער בקרבו אש התורה תמיד ושיהיה תלמיד חכם ועבד השם באמת'.

הילד הזה, סיים הרב את סיפורו, הילד הזה שעל עתידו שפך ידידי דמעות הוא הבחור כליל המעלות אותו פגשנו כולנו היום" .

לאור מעשה זה נבין. יעקב אבינו יודע שמבכיות כאלה יוצאים ילדים מיוחדים. ילדים שאין ביניהם שנאה וקנאה. ילדים שזוכים למה שכל בניו של יעקב לא זכו- שלדורות כשירצה אדם לברך את בנו – יברך באפרים ומנשה. הם הסמל למיוחדות. לבעלי מדרגה. אלה ילדים שבאו בדמעות ותפילה. מכאלה יעקב לא חושש לקנאה ושנאה.

המעשה עם הרב אבוהב והילד שהרב התפלל עליו.

*

מלך – הטבה ללא נגיעות

[מעין גנים ח”ב מאמר ב’]

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, הקבצו ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם" (בראשית מט, א)

והוא מתחיל להוכיח את ראובן. ראובן, בכורי אתה, כוחי, וראשית אוני. יתר שאת ויתר עז. לך היה ראוי ליטול כהונה ומלכות. פחז כמים, משום שמהרת להראות כעסך כמים שממהרים לרוץ למקום נמוך, כך הראית כעסך. לכן אל תותר, לא תקבל את היתרונות שהיית ראוי ליטול, שהם הכהונה והמלכות.

ומתי הראית את כעסך, כי עלית משכבי אביך, כאשר לאחר מיתת רחל ששמתי את מיטתי באוהל בלהה, הלכת והעברת את המיטה שלי לאוהל לאה אמך. ואז גם חיללת את השכינה שעל יצועי עלה.

אחר כך הוא ממשיך להוכיח את שמעון ואת לוי על מעשה שכם ועל מכירת יוסף. שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. מפרש רש״י שמכרותיהם, הוא כלי זין. הם גזלו את החרב מעשיו, ובזה הם השתמשו להרוג את אנשי שכם. בסודם אל תבוא נפשי, במעשה זמרי בן סלוא, איני רוצה שיזכר שמי, כי חטא זה נגרם מכוחו של שמעון ולא ממני. בקהלם אל תחד כבודי, איני רוצה שיתיחד כבודי ושמי במחלוקת קרח שכתוב ויקהלו על משה ועל אהרן וגו', ויקהל עליהם קרח את כל העדה, כי חטא זה נגרם מכוחו של לוי ולא ממני.

כי באפם הרגו איש, בכעסם הרגו כל איש שכעסו עליו. וברצונם עיקרו שור, ברצון שלהם היה לעקור את יוסף שנקרא שור.

ומוסיף יעקב לקלל את כעסם של שמעון ולוי. ארור אפם כי עז. למה אני מקלל את כעסם, כי הוא עז וקשה מאוד. ועברתם כי קשתה, למה אני מקלל את העברה והזעם שלהם, כי היא קשה מאוד.

ועוד אעשה, אחלקם ביעקב – את שבט שמעון אני אחלק בין השבטים כדי שיתפרנס, ואז לא יוכל לפעול בכעסו. ואפיצם בישראל – את שבט לוי אפיץ בתוך ישראל, שיגורו במ״ח ערים שנתנו להם ישראל, ועל ידי זה שיהיו מפוזרים לא יוכלו לפעול כלום בכעסם.

ואחר כך כתוב יהודה אתה יודוך אחיך. מהו הלשון שכתוב אצל יהודה "אתה"? למה לא כתוב "יהודה יודוך אחיך"? אתה זה לשון שמראה אתה ולא אחרים.

מפרש רש״י וזו לשונו: לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים, התחיל יהודה לסוג לאחוריו שלא יוכיחנו על מעשה תמר, וקראו יעקב בדברי ריצוי, יהודה לא אתה כמותם. עד כאן לשונו.

ובמדרש (בראשית רבה צט, ו) כתוב, יצא ראובן ואוזניו מקוטפות. (ושם סימן ז) שמעון ולוי יצאו אף הם פניהם מכורכמות. והיה מתירא יהודה שלא יזכור לו מעשה תמר, התחיל קורא לו, יהודה אתה יודוך אחיך. אמר לו הקב״ה: אתה הודית במעשה תמר, יודוך אחיך להיות מלך עליהם. עד כאן לשון המדרש.

וכתוב אחר כך (בראשית מט, ט) "מטרף בני עלית". מפרש רש״י: ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לאריה. בני עלית – סילקת את עצמך ואמרת מה בצע וגו'. וכן בהריגת תמר, שהודה צדקה ממני. לפיכך כרע רבץ וגו', בימי שלמה איש תחת גפנו וגו' עד כאן לשונו.

ויש לעמוד כאן על ענין זה, שיהודה חשש שיעקב יוכיחנו על מעשה תמר. וצריך להבין האם היה ליעקב מה להעיר ליהודה, או לא. הרי יעקב רואה עתה ברוח הקודש הכל, את כל מכירת יוסף, וכל מה שהיה, וכל מה שעתיד להיות, ואין דבר נעלם מעיניו. אם כן, אם היה ליעקב מה להעיר ליהודה, למה באמת הוא לא העיר לו. ואם לא היה מה להעיר, למה יהודה פוחד?

ובפרט במכירת יוסף, שיהודה הציע לכו ונמכרנו לישמעאלים, וכתוב וישמעו אחיו, שכולם הסכימו למכירת יוסף. ואחר כך כתוב וירד יהודה מאת אחיו, מפרש רש״י ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו אתה אמרת למוכרו, אילו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך. עד כאן לשונו.

אם כן האחים הבינו שהיתה איזו טענה על יהודה שהוא הציע את מכירת יוסף.

ואנחנו רואים שיעקב לא הוכיח את יהודה כלל על מכירת יוסף, למרות שהוא זה שהציע הצעה זו. ולא רק שהוא לא מוכיח אותו, אלא הוא עוד מעודד אותו ואומר לו מטרף בני עלית, אתה אמרת מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו׳ לכו ונמכרנו לישמעאלים, ולכן אומר לו יעקב שהוא יזכה למלכות.

ולמה לא טען לו, למה אמרת למוכרו ולא אמרת להשיבו הביתה? והרי האחים הבינו שיש איזו אשמה ביהודה. וגם אנחנו יודעים, שהאחים הוצרכו כפרה על מכירת יוסף, למה יעקב לא מוכיח את יהודה שגרם למכירת יוסף. וכי משוא פנים יש בדבר?

ויותר קשה, שאת שמעון ולוי הוא מוכיח למה הם רצו להרוג את יוסף, כמו שכתוב וברצונם עקרו שור, ואת יהודה, שאומנם לא הציע להרוג את יוסף אלא למוכרו אבל כתוצאה מדבריו מכרו את יוסף בפועל, לא רק שהוא לא מוכיח – אלא עוד נותן לו מלכות!

ב.

איך ניתן להבין שמגיע ליהודה מלכות בעוד שהוא הציע למכור את יוסף, ולא אמר להשיבו אל אביו?

כדי להבין את הענין, עלינו להקדים הקדמה. כל אדם בימי חייו פועל מיליוני פעולות שונות במגוון תחומים. מהו המניע לכל אותם פעולות? בדרך כלל יש כוח אחד מרכזי המניע את כל הפעולות, כוח האנוכיות. המוח חושב כל הזמן מה כדאי לי באופן אישי, ואת זה אני אעשה. מה שלא כדאי לי באופן אישי איני עושה.

וגם בדיבוריו והחלטותיו, מעורבות תמיד נגיעות אישיות, למרות שהאדם לא מרגיש בהם. ואם יתבונן האדם היטב בכל מעשיו ודיבוריו, יראה שכמעט אין אצלו שום פעולה שלא מעורב בה נגיעות.

כדי לתת דוגמא עד היכן מגיע כוחן של נגיעות, די לציין מה שאומרת הגמרא (סנהדרין יח, ע"ב) שאין מושיבין מלך וכהן גדול כשרוצים לעבר את השנה, אומרת הגמרא למה לא מושיבין מלך, משום אפסניא. מפרש רש״י שהמלך משלם לפי שנה לחיילים שלו, ולכן נוח לו שיהיו כל השנים מעוברות בדי לחסוך תשלום של חודש. לכן הוא עלול לומר שצריך לעבר את החודש משום נגיעותיו האישיות.

הערוך מפרש להיפך. הוא מפרש, שהמלך גובה את המיסים לפי שנה, של י״ב חודש. ולחיילים הוא מחלק משכורת כל חודש וחודש. ואם יעברו את השנה, הוא יצטרך לתת את החודש הנוסף מכיסו הפרטי, כי המיסים לא מכסים על זה, לכן הוא יגיד לא לעבר את השנה, כדי שלא יהיה חודש שלוש עשרה, ולא יצטרך להפסיד ממון מכיסו.

למה לא מושיבים כהן גדול בעיבור השנה? אומרת הגמרא משום צינה. מסביר רש״י שכהן גדול לא רוצה שתתעבר השנה, משום שהוא צריך לטבול ביום כיפור חמש טבילות ולקדש עשרה קידושין את ידיו ורגליו, והכל במים קרים. ואם תתעבר השנה, נמצא שחודש תשרי יהיה בתקופת חשון. ואז הקור שיש בחשון יהיה בתשרי, ויהיה לו יותר קר בטבילות, לכן הוא יגיד שלא לעבר את השנה.

 על מי מדובר כאן? על כהן גדול שנכנס לקודש הקדשים! האם ניתן לחשוב עליו שזה מה שמענין אותו בזמן עיבור השנה, החשבון כמה יהיה קר לו במים ביום כיפור?

 אבל חז״ל מגלים לנו שאפילו המלך והכהן הגדול, יש להם נגיעות, וכשהם אומרים לעבר או לא לעבר, לא מונח בדבריהם דעה נטולה מנגיעות, אלא להיפך, מתערב בדבריהם נגיעות אישיות, לכן אסור להושיבם בעיבור השנה.

ג.

ובגמרא (עבודה זרה יח, ע"א) איתא כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו.

אמר לו רבי יוסי בן קיסמא: חנינא אחי, אי אתה יודע, שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדין היא קיימת. ואני שמעתי עליך, שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לך בחיקיך.

אמר לו רבי חנניא בן תרדיון: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש.

היתה כאן מחלוקת תנאים, איך צריך להתנהג במצב כזה שהרומאים שולטים על ישראל ולא מרשים לעסוק בתורה, האם צריך ללמוד תורה בסתר, כי ללמוד בגלוי זו התגרות, ואין לישראל זכויות להינצל מהם, ואם כן זה ודאי מות. או שצריך למסור נפש על מנת למות, וללמוד תורה בגלוי. לכן טען רבי יוסי בן קיסמא, אם הרומאים יתפסו אותך, הם ישרפו גם את הספר תורה יחד. לכן עליך ללמוד בסתר. ורבי חנניא בן תרדיון סבר שצריך ללמוד בציבור מתוך מסירות נפש ממש עבור התורה.

ממשיכה הגמרא ואומרת שאחרי ששמע רבי חנניא בן תרדיון את דברי רבי יוסי בן קיסמא, שאמר לו שהוא לא ינצל מן הרומאים אלא יתפס בידם וישרף, אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? עונה לו רבי יוסי בן קיסמא: כלום מעשה בא לידך? האם תוכל לספר לי מעשה שבא לידך, שעל ידו אוכל לדעת אם יש לך עולם הבא?

אמר לו: מעות של סעודת פורים נתחלפו לי במעות של צדקה, וחילקתם לעניים, ולא גביתי אחר כך אותם ממעות של צדקה.

אמר לו: אם כן, מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי!

ודברי הגמרא הזו פלא גדול, האם לא מספיק מה שרבי חנניא בן תרדיון יושב ועוסק בתורה בציבור ומקהיל קהילות ברבים, ומוסר נפשו על קדושת ה', לקרוא תגר על הרומאים ולא להתפעל מהם ולהמשיך להפיץ תורה בעולם?

אמנם מצד ההלכתי סובר רבי יוסי בן קיסמא שלא זו הדרך. אבל מכל מקום כיון שרבי חנניא בן תרדיון סבור להלכה שכך צריך לנהוג, ודאי שיקבל על זה שכר לעולם הבא. למה הוא שואל מה אני לעולם הבא?

וגם רבי יוסי בן קיסמא אומר לו – 'כלום מעשה בא לידך', כאילו שבלי המעשה לא ידוע אם יש לו עולם הבא.

וכששומע מעשה כזה של חילוף מעות סעודת פורים בארנקי של צדקה הוא משיב לו, 'אם כן מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי'! וכי המעשה הקטן הזה, מראה על חלקו לעולם הבא, יותר מכל מה שמוסר נפשו למען התורה?

תשובה לשאלה זו נמצא בפירוש המשניות להרמב״ם בסוף מסכת מכות, שכותב, שכל אדם כשהוא מקיים מצוות, על הרוב מעורב בזה גם נגיעות, ואם כן המצוה היא פגומה ועם מצוה פגומה אי אפשר לזכות לחיי העולם הבא. כדי לזכות לעולם הבא צריך לפחות מצוה אחת שתהיה שלימה בלי שום נגיעה.

לכן גם רבי חנניא בן תרדיון וגם רבי יוסי בן קיסמא הבינו, שזה שרבי חנניא בן תרדיון מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה ברבים, זה עדיין לא ראיה על עולם הבא, כי מי יודע כמה נגיעות מעורבים בזה? אדם מסוגל למסור נפש ולמות על קידוש ה׳ מתוך מחשבה של גאוה שיגידו שהוא מת על קידוש ה׳.

לכן שאל רבי חנניא בן תרדיון מה אני לעולם הבא. עונה לו רבי יוסי בן קיסמא תגיד לי איזה מעשה שלפי דעתך הוא מושלם בלי שום נגיעה. אמר לו, מעות של סעודת פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחילקתי הכל לעניים ושום אדם לא ידע מזה כלום. וזה פעם ראשונה שאני מספר לך את זה, כדי לדעת אולי על ידי זה אזכה לעולם הבא, כי זה מעשה שלם. אמר לו אם כן מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי!

רואים מכאן עד כמה אדם מלא בנגיעות, שאפילו גדולי התנאים חשדו את עצמם ואת אחרים, שמעשיהם הטובים הנעשים במסירות נפש – מעורב בהם איזו נגיעה, ומה נאמר אנחנו.

ד.

על פי דברים אלו נבוא לפרש את החילוק בין יהודה, לראובן שמעון ולוי. למה לראובן שמעון ולוי יעקב הוכיח, ואת יהודה למרות שהיה מה להוכיח, הוא אומר לו אתה אינך כמותם, אתה עוד תהיה מלך.

לפני שנסביר את הענין הזה, יש להקדים עוד את דברי האור החיים הקדוש בפרשת ויצא (בראשית כט, יז) על הפסוק ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה, וכתוב מיד אחר כך, ויאהב יעקב את רחל. בפשטות משמע שהוא אהב אותה בגלל יופיה. אומר האור החיים, שמה שיעקב אהב את רחל זה לא היה בגלל יופיה, אלא בגלל שהיא היתה בת זוגו.

עוד כותב האור החיים, על פי דברי חז"ל בגמרא (שבת כה, ע"ב), שנאה לתלמיד חכם שתהיה לו אישה יפה כדי להינצל מיצר הרע, ולכן העדיף יעקב את רחל, בגלל שיופיה, יעזור לו להנצל מיצר הרע. ומוסיף האור החיים, והגם כי ישתנה יעקב למעליותא שמושלל מיצר הרע, אם כן איך ניתן לפרש שיעקב אהב את רחל בגלל יופיה? עם כל זה, התורה תלמד לאדם דעת. התורה כתבה זאת כדי ללמדינו דעת, איך להתנהג, למרות שאצל יעקב זה באמת לא היה הטעם.

לכן בבואינו לפרש את ענין השבטים, אף על פי שהכל מבוסס על מה שכתוב, מחובתינו להקדים, שאין אנו מתיימרים לומר שבאמת כך היה אצל השבטים, אלא כל דברינו הוא על דרך דברי האור החיים, שהתורה מלמדת אותנו דעת איך להתנהג, למרות שאצל השבטים הדברים היו הרבה יותר גבוהים.

ואחר הקדמה זו נבוא לפרש את דברינו. הנה אנחנו רואים שראובן מפסיד את המלוכה, וגם שמעון ולוי שבאים אחריו מפסידים את המלוכה, ויהודה זוכה למלכות, למה באמת יהודה זכה למלכות. אם בגלל שלא היו עליו טענות, הרי כמו שהיו על ראובן ועל שמעון ולוי טענות, גם על יהודה היו לכאורה טענות, מה בעצם ההבדל?

הביאור בזה, על פי מה שצריך לדעת, שיש טעות נפוצה אצל בני אדם מה זה מלך. אנשים סבורים במבט שיטחי, שמלך פירושו אדם שכל העם חייבים לשרת אותו ולתת לו כסף וכבוד. וזו טעות, מלך פירושו אדם שמקבל על עצמו לתת את עצמו לעם. מי שחושב כשנעשה מלך איך לקבל, הוא לא מלך אלא עבד, ואזי ואבוי למלכות כזו.

דברים אלו מפורשים בגמרא (נדרים כד, ע"א), שאם אדם נודר נדר ואמר לחברו: 'אם לא תיתן לבני כור של חיטים ושתי חביות יין, אני עושה עליך קונם שלא תהנה ממני'. אומרת הגמרא שזה נדר גמור, ולא נדרי זירוזין, משום שיכול אותו אדם לומר: 'אני לא מלך, שאני יהנה אותך ואתן לבנך מה שרצית, ואתה לא תיתן לי כלום'. מפורש כאן שגדר של מלך זה, מי שרק נותן לאחרים ולא מקבל מאחרים.

עוד אומרת הגמרא, שאם אדם אומר לחברו: 'קונם שאיני נהנה ממך, אם אינך מסכים לקבל ממני עבור בנך כור של חיטין ושתי חביות של יין'. גם זה נדר גמור ולא נדרי זירוזין, משום שיכול לומר לו: 'אני לא כלב, שרק מקבל ולא נותן'. מפורש מזה שמלך רק נותן, וכלב רק מקבל.

אם כן מהי שלימותו של מלך? מי שמוכן לתת מעצמו בלי שום נגיעות, רק על מנת לתת ולא על מנת לקבל, אם יש למלך נגיעות, זה כבר אדם שנותן על מנת לקבל, וזה לא שלימות של מלך.

[בזה טעו החרטומים בפתרון פרעה, הם אמרו לו פתרונות השמים אותו במרכז, והעם לצורכו. יוסף פתר לו – מלך הוא לשירות העם, הוא אחד שנותן שלא על מנת לקבל, ולכן הפתרון שאתה צריך לדאוג לעם!

המעשה עם מלך מרוקו שהתארח אצל בנו בצרפת, ותחתיו גר יהודי שבנו חגג בר מצוה, ורצה לעלות לשכנו לברך על המלך ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם, והמלך הסכים. וסיפר לו הלה שלבנו יש בר מצוה. הוציא המלך פנקס שיקים ונתן לו שיק על סך 10.000 דולר. הלה התפלא, כזה סכום גדול? הסביר לו אחר כך המארח שאין אפשרות למלך לתת פחות. זה ביזיון למלך. מלך זו נתינה שלא על מנת לקבל!]

ה.

על פי הקדמה זו אולי ניתן לפרש את ענין ראובן שמעון ולוי, עם יהודה. יעקב אבינו אומר כך: בודאי שאדם מסוגל לעשות טעויות, וגם אם אדם עושה טעויות, זה עדין לא פוסל אותו. אם אדם טעה, תמיד יש אפשרות לתקן או לשוב בתשובה. השאלה הגדולה, מה הוא עושה בתוך הטעות שלו, האם גם שם מעורב נגיעות, או שיש שם פעולות שהן רק למען השני בלי שום נגיעות. אם בתוך הטעות יש נגיעות, זו לא שלימות כדי להגיע להיות מלך. אם בתוך הטעות יש נתינה בלי שום נגיעה, זה יכול להיות מלך.

אומר יעקב אבינו לראובן, היה מגיע לך להיות מלך, אבל היתה לך טעות, כשמתה רחל, לקחתי את מיטתי שהיתה נתונה תמיד באוהל רחל, ושמתי אותה באוהל בלהה. ואתה באת לתבוע את עלבון אימך, ואמרת אם עד עתה אימי סבלה מרחל, עתה תסבול משפחת רחל.

האם בתוך טעות זו, יש איזו פעולה למען השני? לגמרי לא. כתוב בא ראובן ותבע עלבון אימו. אם כן פעולה זו עושה ראובן מתוך מחשבה לקנאות לעילבון אימו. אם זו לא היתה אמו, הוא לא היה תובע את העלבון הזה. אם כן יש כאן טעות עם נגיעות אישיות. אתה עדין לא ראוי להיות מלך.

אותו דבר עם שמעון ולוי, כאשר הם לקחו את חרבם והלכו להרוג את אנשי שכם, אומר להם יעקב, היתה לכם טעות, בזה סיכנתם את כולנו, ואני מתי מספר, ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי.

מה עונים לו שמעון ולוי? הכזונה יעשה את אחותינו. וכי אחותינו זה הפקר. למרות שיעקב אומר להם שהיה להם טעות, הם משיבים אבל זה אחותינו, והיא לא הפקר. יש כאן נגיעות אישיות בתוך הטעות. כי משמע שאם זו לא היתה אחותכם לא הייתם מקנאים לענין, אף על פי שעשו אותה הפקר.

כך גם במכירת יוסף. כתוב ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא, ועתה לכו ונהרגהו וכו'. היתה לכם טעות במכירת יוסף. הרי הוא לא היה רודף שלכם, ואתם דנתם אותו כרודף, האם הראיתם איזה פעולה למען יוסף? הכל היה למענכם, יש כאן נגיעה עצמית לפעול עבורכם, גם אתם לא ראויים להיות מלך.

לעומת כן יהודה, הגם שהשתתף עם כולם בענין זה שצריך להיפטר מיוסף, והגם שגם לו היתה טעות, כי יוסף לא היה רודף, אבל הוא עשה פעולה בלי שום נגיעה. כי יהודה אמר, נכון שאנחנו יכולים להרוג אותו, או לזרוק אותו לבור, מצידנו התפטרנו מיוסף.

אבל מצד יוסף, האם זו האפשרות היחידה שצריך לעשות לו? מה בצע, מה ריוח ממון נרויח, כי נהרוג את אחינו, כמו ששמעון ולוי מציעים. וכיסינו את דמו כמו שראובן מציע להשליכו לבור ושם ימות לבד. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו. הרי אנחנו יכולים להשאיר את יוסף בחיים, רק נמכור אותו לישמעאלים, ועל ידי זה גם כן נתפטר ממנו. ועל ידי זה נרויח עוד דבר, וידינו אל תהי בו כי אחינו בשרינו הוא.

האם יהודה הרויח בזה באופן אישי, שהציע למכור את יוסף? יהודה לא הרויח שום דבר. הרי האחים פסקו שלפי ההלכה יוסף הוא רודף וחייב מיתה. נמצא שליהודה אין שום דבר מזה אם יהרגו את יוסף או ימכרו אותו, ההלכה היא שהם צריכים להתפטר ממנו.

בזה שהוא הציע למכור את יוסף, היה כאן רק דבר אחד, פעולה של נתינה וחסד למען יוסף. כי מצד האחים אין בזה שום נפקא מינה. אםן כ גם בתוך הטעות רואים אצל יהודה פעולה בלי שום נגיעה למען השני. זה כוח נתינה אמיתי. אדם כזה ראוי להיות מלך.

אותו דבר במעשה תמר. כשיהודה אומר הוציאוה ותישרף. ותמר אומרת לו הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה, איזה ענין אישי יש ליהודה להודות? כלום. להיפך! הוא מעדיף לא להודות כדי לא להתבייש. מה שיהודה הכריז לפני כולם צדקה בדבריה וממני היא מעוברת, זה היה אך ורק למען תמר, לו עצמו לא היה שום דבר מזה. זה נקרא כוח נתינה גמור למען השני, זה מלך שמסוגל לתת למען השני, בלי שום נגיעות אישיות, לכן יהודה זכה למלכות, ולמרות שהיו לו אולי טעויות, אבל בתוך הטעויות ראו את כוח הנתינה שלו בלי שום נגיעות אישיות, לכן זכה למלכות.

ו,

וזו הכוונה בדברי יעקב ליהודה. יהודה אתה יודוך אחיך, ואומר רש"י לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים, התחיל יהודה לסוג לאחוריו שלא יוכחינו על מעשה תמר, וקראו יעקב בדברי ריצוי, יהודה לא אתה כמותם.

יהודה חשש שיעקב יוכיח אותו על מעשה תמר ויתכן שהיה על מה להוכיח. הוא יכל לומר ליהודה, למה פסקת 'הוציאוה ותשרף', ולא חששת שמא ממך היא מעוברת?

וגם איך יתכן להיות נמהר כל כך ולהוציא פסק הלכה, לפני שביררת את הענין עם תמר בעצמה, ובלי לראות אותה קיבלת עדות ופסקת.

אבל יעקב אומר, בודאי שאדם יכול לטעות, השאלה היא מה הוא עושה בתוך הטעות, מה הוא עושה כשמתבררת לו הטעות, אם הוא מסוגל לעשות פעולות בלי שום עיוות, אלא רק למען השני, זה מלכות.

גם אצל יוסף. ודאי שניתן להוכיח את יהודה על הטעות שהיתה לו לגבי יוסף, שמכרוהו שלא כדין. אבל יעקב אומר, בתוך הכל, עשית פעולות בלי שום נגיעות, ואמרת למכור את יוסף במקום להורגו, שזה פעולה רק למען יוסף, ובכלל לא עם נגיעות אישיות, זה מלכות.

לכן אומר יעקב. מטרף בני עלית. אומר רש״י מטרף, שחשדתיך בטרוף טורף יוסף, מלקת עצמך ואמרת מה בצע וגו'. וכן בהריגת תמר שהודה ואמר צדקה ממני, לפיכך כרע רבץ כארי וגו'. שזהו כוח המלכות.

כמובן שאנחנו קטנים לדבר על השבטים, אך כמו שכותב האור החיים הקדוש, שהתורה כותבת ללמד לאדם דעת. לא ניתן לצפות מאיתנו לא לעשות טעויות בשוגג, אין כמעט אדם בעולם שלא עשה טעויות בחייו. ולכן פשוט הדבר שאם נתברר לנו שעשינו טעות, עלינו להשתדל לתקן את הטעות ולשוב בתשובה. אבל השאלה הגדולה היא, מה אנחנו מוכנים בתוך הטעות לעשות למען השני, בלי שום ריוח אישי. אם אנחנו עושים פעולות רק למען טובת השני, זכינו לכוח המלכות.

אותו דבר עלינו לעשות פעולות רק למען השם יתברך בלי שום נגיעה אישית. אם אדם נמצא לבד בביתו ושום אדם לא רואהו. והוא מתאמץ לברך ברכת המזון בכוונה או ברכת אשר יצר, או אומר קריאת שמע שעל המיטה בכוונה למרות עייפותו. או יושב ולומד תורה אף על פי ששום אדם לא רואהו. או מתאמץ לכוון בתפילת שמונה עשרה בציבור, למרות ששום אדם לא ידע לעולם, אם הוא כיון בתפילה או חלם.

פעולות כאלו, הם פעולות נקיות למען השם יתברך בלי שום ריוח אישי. בפעולות כאלו אדם קונה לעצמו את כוח המלכות. וקונה לעצמו עולם הבא כמו שכותב הרמב״ם. ויהי רצון שיזכינו השם יתברך שיהיו כל מעשינו לשם שמים. בריך רחמנא דסייען.

*

התמודדות עם כעסים

[והגדת]

"שמעון ולוי אחים״, פירש רש״י: בעצה אחת על שכם [״ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו אל העיר בטח, ויהרגו כל זכר״ (בראשית לד, כה)] ועל יוסף: ״ויאמרו איש אל אחיו… ועתה לכו ונהרגהו״ (בראשית לז, יט- כ).

מי הם? אם תאמר ראובן או יהודה- הרי לא הסכימו בהריגתו. אם תאמר בני השפחות, הרי לא היתה שנאתם שלמה, שנאמר: ״והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה״ (בראשית לז, ב). יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם. על כורחך שמעון ולוי הם שקראם אביהם ״אחים״.

״כלי חמס מכרותיהם״. פרש רש״י: אמנות זו של רציחה, חמס הוא בידכם. מברכת עשיו היא זו. אומנות שלו היא [״על חרבך תחיה״ (בראשית כז, מ)], ואתם חמסת

ם אותה ממנו. ״מכרותיהם״, לשון כלי נשק. סיף בלשון יוני. דבר אחר, בארץ מולדתם (הקרויה ״מכורה״, יחזקאל טז, ג. כט, יד). ״ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה״. פירש רש״י: אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא את אפם. ״אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל״. אין לך עניים, סופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים. ושבט לוי עשאו מחזר על הגיתות לתרומות ומעשרות, נתן לו תפוצתו בדרך כבוד (בראשית מט, ה ז). נתבונן.

יעקב אבינו איבחן בשנים מבניו חיסרון, מדה גדושה של כעס. ״ארור אפם, כי עז״. ופירש ה״אור החיים״ הקדוש זצ״ל: ״לחלק המרבה בהם יותר משיעור הרגיל הוא מקלל, וישאר בהם חלק הקיים בכל אדם, כדי לקבל שכר לעולם הבא על כפיתו לעבודת ה׳. שאם לא כן, ישלל מהם בבחינתו אשר המושג לנצח. וראה כי תיקון לקרר עוז הרתיחה, הוא לחלקם ולהפיצם״.

וגודש זה של כעס אינו חלקם ונחלתם בשורשם ומהותם, אלא גזול הוא בידם מעשיו. לכן לא קילל אותם בעצמם, כי ברוכים הם בעצמותם, וקילל רק את כעסם. והתיקון, כאמור, בהפצתם ופיזורם.

בואו חשבון, מתי החל תיקונם? מעשה דינה ארע י״א שנה לפני מכירת יוסף. מכירת יוסף ארעה כ״ב שנה לפני הירידה למצרים. 33 שנה בסך הכל טרם ירידתם למצרים. במצרים שהו רד״ו שנים, וארבעים במדבר, וי״ד שכבשו וחילקו את הארץ, נחבר: כשלוש מאות שנה, כעשרה דורות. הווה אומר: ודאי היה ליעקב אבינו, שבמשך עשרה דורות לא יצליחו לשרש מדה רעה שדבקה בהם.

עבודה, התיקון יתחיל בעוד כעשרה דורות. ניחא. ולכמה זמן? כמה דורות ידרשו כדי לתקן את המידה הרעה? נצח!

לנצח, אין לשבט לוי חלק ונחלה בישראל. כדי לתקן את מידת הכעס והחמה. ועדיין, כעבור אלף וחמש מאות שנה, מצינו (קידושין ע ע״ב, שבת קמט ע׳׳ב) שהכוהנים קפדנים ורגזנים, שנאמר: ״ועמך כמריבי כהן״ (הושע ד, ד), ולא בכך, התקינו להם ״גט מקושר״, כדי שבעתים יתקרר כעסם (בבא בתרא קס ע״ב)! כמה קשה לתקן מידה!

ואיך, לכל זאת, מתקנים ולו במעט ולאט? באמצעות: ״אחלקם ביעקב, ואפיצם בישראל״. מהו תיקון זה? תיקון כפול הוא.

בראש ובראשונה, כבר השמיענו הרמב״ם (הלכות דעות פ״א ה״ז) ששינוי המידות נעשה באמצעות מעשים חוזרים ונשנים, וכדברי ספר ה״חינוך״ (מצוה טז): ״אחר המעשים נמשכים הלבבות״. לדוגמה: ״מי שהוא בעל חימה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא יחוש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתעקר החמה מליבו״ (שם פ׳׳ב ה״ב).

ואם שבט לוי מחזר על הגיתות לתרומות ומעשרות, ושבט שמעון משכיר עצמו להיות סופרים ומלמדי תינוקות, בעל כורחם יאלצו לכבוש את כעסם ולהבליג, כדי שיעניקו להם וישכרום.

ומסופר, שהסבא מסלבודקה [אני קראתי זאת על הגרי”ס] זצ״ל עבר בשוק, וראה קונדס אחד מרעיד את דוכנה של מוכרת תפוחים ומנענע את הערמה הסדורה, והתפוחים נפלו והתפזרו. החלה לצעק ולצווח, והסבא מיהר לגחון ולאסוף עבורה. והיא, אש להבה, התפרצות הר געש, המטירה נאצות על ראש הקונדס האלמוני, תצילנה האוזנים. ניתן להבינה, רחמנות, ואין אדם נתפס על צערו. לפתע ניגש אדם, וביקש לקנות תפוח. ומיד, בו במקום, האירה פנים, חיכה והתרפסה, בחרה עבורו תפוח נאה, קבלה כסף והחזירה עודף, והסבא עומד ותמה: הרי התרגזה, באמת התרגזה, כעסה וגעשה, ואיך ברגע קט, בפתע פתאום, נרגעה. כעסה להיכן הלך?

והבין: הלא פרנסתה מאותן פרוטות, מהן תביא אוכל לילדיה, אינה יכולה להרשות לעצמה לכעס לנוכח קונה. והסיק, שהאדם שליט על מידותיו. אם רק ירצה – יכבשן. וכדברי רבי ישראל סלאנטער זצ״ל (״אבן ישראל״, דרוש ט): ״מידות האדם בני כבישה, גם בני חלוף המה״. בראש ובראשונה מסוגל הוא לכבשן, ואם יתמיד בכך, ישפרן ויתקנן!

זו העצה הראשונה. שיהיו תלויים באחרים, ובעל כורחם יבליגו, ומעט מעט ״תעקר החמה מליבו״.

אבל נשים לב לנקודה נוספת. יעקב אבינו עליו השלום לא גזר עליהם שיהיו חלילה עניים ופועלים וזבנים גרידא. אלא הן שמעון והן לוי עיסוקם בתורה: ״לא משכחת צורבא מרבנן דמורי, אלא דאתי משבט לוי, דכתיב (דברים לג, י): יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל״ (יומא כו, ע״א).

ושמעון סופרים ומלמדי תינוקות. ומדוע? להבנת הענין, נזכיר את סיפור הגמרא (מנחות מד, ע״א): מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, ופרוץ בתאוות. שמע שיש מקום פריצות בכרכי הים, שיגר לשם ארבע מאות זהובים ונקבע לו זמן. כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח. באו ואמרו: ״אותו אדם ששגר ארבע מאות זהובים בא ויושב על הפתח״. הכניסוהו, ומציציותיו לא נפרד. באו ציציותיו וטפחו על פניו, ונמנע מעבירה. אמרו לו: ״איננו מניחים אותך עד שתאמר מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה לומד בו תורה״. מסר, והודיעו לרבי חיא רבו, והוקירו על עמידתו בניסיון.

במקום אחר עמדנו על המעשה ולקחיו, כי רבים הם. אך כאן נעמד על פרט אחד: הן לא בכדי פתחה הברייתא ב״מעשה באדם אחד״. ומה, כלום תלמידו של רבי חיא היה, האם אפשר לקרא לאדם כזה בשם 'בן תורה'?! ״אדם אחד״ היה, וכך הודיעו שם: ״אותו אדם״ בא.

ומדוע שאלו: ״מה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה לומד בו תורה״. מי סיפר להם שיש לו רב והוא בן ישיבה ולומד תורה?

והתשובה היא, שאם בתוקף הדחף והתאוה מסוגל אדם לרסן את עצמו, סימן שלמד תורה! רק התורה נותנת את הכוח לכך! וזהו: ״אתם קרויים ׳אדם׳ ואין אומות העולם קרויים ׳אדם׳״ (בבא מציעא קיד, ע״ב), הינו על ידי התורה, שנאמר בה: ״אדם, כי ימות באהל״ (במדבר יט, יד, באוהלה של תורה (ברכות סג, ע״ב).

וה״נודע ביהודה״ אמר [דרשות הצל״ח, דרשה ז לשבת תשובה אות ח] שכל אחד נשאל בתחילה ״נשאת ונתת באמונה״ (שבת לא, ע״א).

אבל ״אין תחילת דינו של ״אדם״ (היינו העוסק בתורה הקרוי ״אדם״) אלא על דברי תורה״ (סנהדרין ז, ע״א).

ומדוע? משום שכתב הרמב״ם (בהקדמתו לפרק חלק) שההבדל בין אדם לבהמה הוא, שלאדם יש בלימה עצמית ושליטה על דחפיו, מה שאין כן לבהמה, שזקוקה לבלם חיצוני. וככתוב (תהלים לב, ט): ״אל תהיו כסוס כפרד אין הבין, במתג ורסן [אמצעים חיצוניים] עדיו לבלום״. ועל ידי התורה ״כאלו עשאו לעצמו״, יצר עצמו כאדם. וככתוב: ״עיר פרא אדם יולד״ (איוב יא, יב), פירש רש״י: שמעיר פרא צריך שיולד אדם השולט על יצריו. וזאת, באמצעות התורה!

לכן ברך יעקב אבינו את שמעון ולוי, שיהיו תלויים בעזרת אחרים ויעסקו בתורה, ומשני האמצעים גם יחד ילמדו לשלוט בעצמם ויתקנו את מידת הכעס.

נו, טוב. מה למדנו כאן? איך שמעון ולוי יתקנו עצמם. ואנו, מושלמים? איננו כועסים, ומידותינו מתוקנות?!

והלא בסיום הברכות נאמר: ״כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אתם (בראשית מט, כח). וכתב רש״י: לא היה לו לומר, אלא: ״איש אשר כברכתו ברך אותם״. מה תלמוד לומר: "ברך אתם״? שכללם כולם בכל הברכות. אכן, גם אותנו כלל בברכות שמעון ולוי, באמצעות שיפור המידות!

*

ביקש לגלות את הקץ – ומה עם הקיצין שאכזבו? | מתי יבוא משיח?

[והגדת עם תוספות]

 "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר, האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים״ (בראשית מט, א). ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל אומר דברים אחרים (רש״י על הפסוק, ופסחים נו, ע״א)

ברם, במדרש משמע להיפך, שנתגלתה לו שכינה, שכך אמרו (בראשית רבה צח, ב): משל לאוהבו של מלך שהיה נפנה מן העולם, והיו בניו סובבים את מיטתו. אמר להם: בואו ואגלה לכם סודותיו של מלך. תלה עיניו, והביט במלך, אמר להם: הוו זהירים בכבודו של מלך.

כך יעקב אבינו תלה עיניו וראה שכינה עומדת על גביו, אמר להם: הוו זהירים בכבודו של הקדוש ברוך הוא!

כלומר, הבין שאין זה לרצונו של הקדוש ברוך הוא שידעו מתי יהיה הקץ, אלא יחכו לו בכל יום שיבוא [שאף הציפייה לבואו היא מיסודות האמונה (רמב״ם הלכות מלכים פי״א ה״א)], ולכן החל בדברים אחרים.

אבל הוא המשיך ואמר: ״הקבצו ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם״. וכתבו רבותינו (מהרש״א פסחים נו, ע״א) ש״הקבצו״ רמז לגאולה ולקיבוץ הגלויות בה, וכן ב״שפתי חכמים״, מדכתיב: ״ונפוצות יהודה יקבץ״ (ישעיה יא, יב), ״והנדחה אקבץ״ (צפניה ג, יט).

ויש להבין, אם ראה את המלך עומד על גביו, והבין שאין זה לרצונו, איך המשיך בנושא זה?

ומשהמשיך, מה אמר למעשה. היכן גילוי הקץ?

אומר לכם, והידיעה חשובה: במדרש (בראשית רבה צח, ב) אמרו: שני בני אדם נגלה להם הקץ וחזר ונתכסה מהם. ואלו הם, יעקב ודניאל.

דניאל, שנאמר: ״ואתה דניאל סתום את הדברים וחתום הספר עד עת קץ, ישוטטו רבים ותרבה הדעת" (דניאל יב, ד)

יעקב, שנאמר: ״את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" והמשיך בענין אחר: "ראובן בכורי אתה״.

משמע מדברי המדרש, שאף לדניאל לא נודע הקץ. והלא גלוי וידוע שהקץ מבואר בספר דניאל, וגדולי הדורות עיינו בו לחשבו.

ברם, מצד שני, הלא הזמנים האלה מכבר חלפו ועברו: כך הקץ שחישבו רב סעדיה גאון (עיין ברש״י דניאל ח, יד) והרמב״ן שצפה את הקץ ב: ה אלפים קיח, ורבנו בחיי, (בראשית ב, ג ובספר הגאלה שער ד), האברבנאל (לדניאל, ומעיני הישועה מעין יב תמר ב)

ובשו״ת חתם סופר (חלק ו תשובה סא) והמלבי״ם (סוף דניאל), שחישב לשנת תרע"ג, ועוד.

בספר משא בערב לרב שמואל רומנילי ממנטובה [שנת תק”נ] חישב את הקץ לשנת תשכ"ז.

בקונטרס היחיאלי לרבי יצחק אלפיה ובספר התקופה הגדולה חישבוהו לשנת תש"ן, ואף מצאו רמז: א'מר א'ויב א'רדוף א'שיג א'חלק ש'לל ת'מלאמו נ'פשי -ראשי תיבות: ה אלפים תש"ן. ושנה אחר כך אמרו: א'ריק חרבי כו' תשנ"א.

ורש״י כתב (דניאל ח, יד), שרב סעדיה גאון חישב את הקץ, ״וכשעבר, נודע כי טעה במדרשיו, והבא אחריו יתור וידרוש בדרך אחרת״. והיינו, שהדברים הסתומים וחתומים בספר דניאל יכולים להתפרש בדרכים שונות,

ובתחילה ידע דניאל את הפירוש הנכון וחזר ונתכסה ממנו. וזהו שנאמר לו: ״סתום את הדברים וחתום הספר עד עת קץ [ואז] ישוטטו רבים ותרבה הדעת״, כי אז יובנו למפרע דברי הכתוב איך מתפרשים הם על זמן הגאולה.

עד כאן פשוטם של דברים. ומכאן ואילך, העמקתם.

נאמר: ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״ (מיכה ז, טו), יש הקבלה בין הגאולה העתידה לגאולת מצרים, וגם בענין חישוב הקץ. שהרי מראש מקדם נגזר: ״גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה״ (בראשית טו, יג). ואמרו (שיר השירים רבה ב, כא): בשעה שבא משה ואמר לישראל בחדש זה אתם נגאלים, אמרו לו: משה רבינו איך אנו נגאלים ועדיין אין בידנו אלא מאתים ועשר שנים. אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם. אלא (שיר השירים ב, ח) ״קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות״, אלו חשבונות וקיצים.

הרי שלפי פשוטו של מקרא, היו צריכים להיות ארבע מאות שנה במצרים. ברם, המקרא מתפרש גם בדרכים אחרות. ארבע מאות שנה מברית בין הבתרים, כפי שסברו בני אפרים, ואכן אילו זכו היו יוצאים כבר אז.

והראייה היא, שבעוד שעבד לא יכול היה לצאת ממצרים (רש״י שמות יח, ט) מפני הכשפים שסגרו עליה (ראב׳׳ע שמות יד, ב) יצאו בני אפרים, ומשלא זכו נהרגו בידי אנשי גת (רש׳יי שמות טו, יד על פי דברי הימים א' ז, כא).

או ארבע מאות שנה מלדת יצחק, שאז אכן יצאו. וכמו שאומרים (בהגדה של פסח) ״שהקדוש ברוך הוא חשב את הקץ״.

וכך גם בגאולה הקרובה. בכונה תחילה נכתבו כך הדברים בספר דניאל, כדי שאם יזכו יתפרשו באופן הקרוב, ואם לאו, חלילה, תדחה הגאולה.

ובכל פעם שמתקרב עת קץ עומדים הצדיקים בתפילה, ולעמתם מתעורר קיטרוג מצד הסיטרא אחרא, שיודעת שבבוא הגאלה יקיץ גם קיצה (תוספות ראש השנה טז ע״ב בשם הירושלמי) וכשגובר הקיטרוג ונדחית הגאולה, גורם הקיטרוג לעידנא דריתחא רחמנא לצלן, וממיט צרות נוראות.

כך היה בשנת ת״ח, שראויה היא לגאולה כמובא בספר קץ הפלאות, שהיו לה סימוכין בזוהר הקדוש מהכתוב (ויקרא טז, ג) ״בזא״ת יבוא אהרן אל הקדש״, וכן (ויקרא כה, יג) ״בשנת היובל ה׳זא״ת תשובו איש אל אחזתו״ (זוהר ח״א קמ ע"ב – במדרש הנעלם) וכן נרמז במגילת אסתר באותיות הגדולות של המגילה ח'ור כרפס ותכלת ות'כתוב אסתר, אותיות ת"ח. ומשלא זכו, פרעו פרעות ת״ח ת״ט ומחו המוני קהילות מעל פני האדמה.

ולפני כן: ״ברן יחד כוכבי בקר״ (איוב לח, ז) שנת רנ״ב, והיותה זו שנת גירוש ספרד.

ולפני כן, ״גאלה תתנ״ו לארץ״ (ויקרא כה, כד), שנת תתנ״ו, שנת מסעות הצלב ונהרות הדם.

בשנת תרע"ג – למלבי"ם היה צריך להיות הקץ, ובשנת תרע"ד – ותרעד הארץ במלחמת העולם הראשונה.

בספר ״איגרת לקץ הימין״ מובא בשם המקובלים ששנת ת״ש תהיה שנת הגאולה, ופרצה בה מלחמת העולם הנוראה.

וידוע שהיה אחד מהגדולים שעורר על שנת תש״ג, וזו היתה שנת ההריגות היותר גדולות בשואה הנוראה.

לספר משא בערב שנת תשכ"ז הייתה צריכה להיות שנת הגאולה ואז פרצה מלחמת ששת הימים.

לר"י אלפיה בקונטרס היחיאלי שנת תש"ן הייתה צריכה להיות הגאולה – ובתשנ"א מלחמת המפרץ הראשונה.

וכבר אמרו בשם אחד הצדיקים: כל אחד מגדולי הדורות שהצביע על קץ מסוים, ראה את אור הגאולה יורד ממרום, וחשב אימתי יגיע אלינו, ומצא לכך סימוכין בספר דניאל, בפסוקים ומאמרי חז״ל.

אלא שלא הביא בחשבון שבמשך אותו זמן הידרדרנו פלאים, ולכשהאור הגיע, עדינו לא מצאנו…

הוה אומר, שהגאולה תלויה בשני גורמים:

בזמן המסוגל לה, ובמוכנות שלנו לקראתה.

והלא ברור, שאילו היה יעקב אבינו מוסר לבניו את סוד הגאולה, היה מוסרו במילים סתומות היכולות להתפרש במועדים שונים, כפי שנתבאר. וכפי שאמרו שאילו זכו היה משה רבינו המלך המשיח [זוהר ח״א רנג] שלמה (עמק המלך שער תיקוני התשובה פ״ו) וחזקיהו המלך (סנהדרין צד, ע״א) ועוד.

עד שנגלה עליו מלך מלכי המלכים, והבין שבמקום לגלות מסתורין של מלך מוטב שיאמר לבניו שיהיו ראויים ואז תהיה הגאולה בהקדם, ולכן פתח בתוכחה, לשפר את מידות בניו. פחזות ראובן וכעס שמעון ולוי, ועל הכל שיבח את יהודה שקם והודה, ובזכות התשובה נגאלים (סנהדרין צז, ע״ב).

כי לגאולה יש שני מרכיבים: הזמן המסוגל – הוא ענינו של הקדוש ברוך הוא, ושיפור המידות והתשובה – עניננו שלנו.

זה באשר לכלל. וידוע, שכפי שיש גאולה כללית כך לכל אדם ואדם גאולתו הפרטית, בכל ענין וענין. ככתוב: ״קרבה אל נפשי גאלה״ (תהלים סט, יט). וגם בענינה נאמר: ״ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, כי תשמע בקול ה׳ אלוקיך״ (דברים כח, ב).

מהו ״והשיגוך״?! כי ממרום שולחים ברכות, מריקים שפע מלוא הפנים. אבל ״הרעותי את מעשי, וקיפחתי את פרנסתי״ (קידושין פב, ע״א), אנו בורחים מהשפע, ומתרחקים בריצה. ככתוב: ״ולא חפץ בברכה, ותרחק ממנו״ (תהילים קט, יז)!

והבורא יתברך מבקש: אנא, תמתן את הריצה, תן לברכות להשיגך! אל תדרדר בקצב מהיר יותר מירידתן!

״ובאו עליך כל הברכות האלה, והשיגוך״ – ואדרבה, תתרומם ותתנשא ותתעלה לקראתן!

*

די לו בקב חרובים

[והגדת גלינסקי אשרינו בעולם הזה עמוד 653 עם הרבה תוספות]

א. פסוק בפרשתינו (בראשית מט, יג, טו): "זבולון לחוף ימים.. [שמח זבולון בצאתך כי יששכר באהלך-מדוע שישמח בצאתו לעבוד?? אלא מפני שתומך ביששכר שבאהלו], וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול…" זה פארדוקס, אדרבה, הרי מפני שהארץ נעמה היה לו להימשך אחריה!

המלאך יכל לירך יעקב והיכהו בירכו. הוא לא יכל לתורה עצמה – תפארת איהו גופא, אלא רק לירכים, מחזיקי התורה, הם תמכין דאורייתא, לזבולונים, ואכן החזקת התורה קשה בכל דור ודור.

 הגעתי לארצות הברית, להתרים למוסדות התורה. להיכן אפנה, מי ומי הנותנים? יש יהודים טובים שנחלצים לעזור ולסייע. מכירים את כולם, את אורחם ושיגם, מסיעים אותך ואף מדריכים ומזהירים: פלוני חסיד נלהב, ׳תקנה׳ אותו ב׳ווארט׳ של רבו. פלוני תלמיד של המשגיח, ראוי לצטט משהו מספרו. זה אוהב אימרה על פרשת השבוע וזה 'חקירה' מהדף היומי. ובאמת, עצותיו של ה׳דרייבר׳ היו שוות זהב, פשוטו כמשמעו. שאלתי אודות גביר פלוני, אולי כדאי לפנות אליו. אמר לי לשון הרע לתועלת: אינו נותן פרוטה להחזקת תורה. בקי הוא בפרקי אבות, ויצטט באוזניך את המשנה: ״כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון״ (אבות פ״ב, מ״ב), ו״יפה תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון״ (שם), ו״כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה״ (אבות פ״ו, מ״ד)…

אמרתי: בוא ננסה, אבל בתנאי אחד – שאתה בא איתי, אינך נשאר ברכב.

תמה לתנאי. מה יש לו לעשות שם, לראות בביזיוני? איך משיבים פני ריקם? אבל הסכים. עלינו. קיבל פנינו בכבוד, שמע והתענין, אבל הבהיר: זה עקרון אצלו. מי שטרח – יאכל. מי שלא טרח, מה יאכל. אין הוא מפרנס אוכלי לחם חסד. הלל הזקן היה חוטב עצים, רבי יוחנן סנדלר רבי יצחק נפח. רש״י סחר ביינות, הרמב״ם והרמב״ן היו רופאים.

ה״חפץ חיים״ עזר לאישתו בחנות ולרבי מנחם זעמבא היתה חנות לפירזול. הרש״ש היה בנקאי, ורבי אפרים זלמן מרגליות סוחר. גם ה״חיי אדם׳׳ עסק במסחר, וליעב״ץ היה בית דפוס. הכין שיעורי בית, לא תשבע האוזן לשמוע. הוא לא ידע שהתכוננתי לכך..

אמרתי: אני שמח לשמוע שאתה איש עקרונות. למי שמגיע מגיע, למי שלא לא. אז אולי תשפוט ביני לבין ה׳דרייבר׳ שיושב פה? הביט בסקרנות, גם ה׳דרייבר׳ הופתע. לא ידע שיש בינינו סכסוך…

אמרתי: אני אוסף כסף להחזקת תורה, ואנשים תורמים בידיעה שכספם קודש למטרה הנעלה. ה׳דרייבר׳ גם הוא מוקיר תורה ומסיע אותי בהתנדבות, אבל ביקש שאחזיר לו לפחות את הוצאות הדלק. מילא, אינו מרוויח, תורם מזמנו. אבל להפסיד, אינו חייב.

ואני אומר, מהיכן יש לי כסף? מהתמיכות של התורמים. והם תורמים לתורה, לא לדלק למכוניתי!

איש עקרונות אתה, נכון שאני צודק? לא, אל תענה מיד. שהוא לא יחשוב שפסקת לחובתו בלי מחשבה. תעיין בדבר, ותפסוק. שניהם הביטו בי בפליאה. ה׳דרייבר׳, שלא ביקש הוצאות הדלק, והמארח, שפסק פסקו: ודאי שהוא צודק! התרומות שניתנו לך ניתנו בזכותו. צדיק הוא, שאינו תובע אחוזים ואינו מבקש שכר. הדלק, ודאי מגיע לו!

זה הצדק? שאלתי.

זה הצדק, וזה היושר! ענה נחרצות. אם לא יהיה לו דלק, איך יוכל להמשיך ולהסיע אותך?!

גם אני חשבתי כך, הפתעתי אותו. אפשר לקבל מסכת ברכות? מצחו התקדר, התחיל לחשוד.

פתחתי בסוף פרק שני. הקראתי: ״שמעו אלי אבירי לב [לטובה. 'אשר אמצתם לבנכם ונדבקתם בי' רש״י)] הרחוקים מצדקה״ (ישעיה מו, יב). שכל העולם כלו ניזון בזכותם, והם אפילו בזכות עצמם אינם ניזונים. שבכל יום יוצאת בת קול מהר חורב ואומרת: כל העולם כלו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת"!

וסיפרו בגמרא (חולין פה, ע״ב) שתולעת נפלה בפשתנו של רבי חייא ואכלה בו. שאל בעצת רבינו הקדוש. אמר לו: שרה את הפשתן במים ושחט לתוכם עוף. התולעת אינה סובלת דם העוף, ותברח.

והגמרא דנה בעצה זו, מצד מצות כסוי הדם. ושאלו: כיצד יתכן שעלתה תולעת בפשתנו של רבי חייא? והלא שנינו שמשעה שעלו רבי חיא ובניו מבבל פסקו הרעמים והברקים, הסערות ורעידות האדמה, היין לא החמיץ והפשתן לא לקה! וענו: זכותם הגנה על כל העולם, ולא עליהם בעצמם!

אמרתי: אמת, שאתה עמל ואתה מרויח –

אבל לומדי התורה הם ה׳דרייבר׳, בזכותם אתה מרויח ואינם תובעים ממך אחוזים, גם לא שכר. תן להם את ה׳דלק׳, כדי להמשיך ולסייע לך, ולכל העולם!

נצחתני, הודה, ותרם בעין יפה. אבל, אמר, איני מבין: אם כל העולם ניזון בזכותם, מדוע נגזר עליהם להסתפק בקב חרובים?!

הו, זו שאלה טובה. התשובה עליה כתובה בפרשת השבוע, ונסביר אותה בסיפור:

בוינה בירת הממלכה האוסטרו-הונגרית התגורר הגביר האדיר שמעון רוטשילד. אביו, שלמה מאיר, מימן את הקמת מסילת הברזל מוינה, צפונה לוורשה ומערבה לגרמניה. תדירות הנסיעה, פעמיים בשבוע, מי נסע מארץ לארץ באותם ימים. גם מחיר הנסיעה לא היה זול.

יום אחד הגיע מברק, שרשרת בתי עסק בפולין עומדת בפני פשיטת רגל, ואפשר לקנות את הסחורה בחצי המחיר ואף בפחות, אך בתנאי אחד: התשלום במזומנים. רוטשילד החליט לנסוע ולנצל את ההזדמנות. אבל לסוד היה שותף, פקיד המברקה. בעד חופן שטרות, שיתף כנופית שוד בוינה, ואף מסר את תוכן מברק התשובה: הוא מגיע לורשה ברכבת של יום רביעי.

עשרה אנשים קנו כרטיסים למחלקה הראשונה ברכבת, לקרון הפאר.

שמונה יעוררו מהומה, ושנים ישדדו את העשיר וירדו בתחנה הראשונה שם תמתין להם כרכרת מילוט.

ליתר ביטחון, עלו שלושה למחלקה השנייה, המחלקה העממית, בה לא היו המושבים מרופדים בקטיפה, מרווחים ונוחים, ועוד שלושה למחלקה השלישית, בה נסעו העניים והצטופפו עם צרורותיהם בספסלים נוקשים. כלם סקרו את הנוסעים, והתאכזבו. רוטשילד לא היה ביניהם. שינה תוכניתו, או היתל בהם.

הרכבת הגיעה לתחנתה הראשונה, והם השקיפו בעד החלונות וסקרו את הרציף: אולי הגיע לכאן בכרכרה, וכאן יעלה לרכבת. אך לא. נוסעים ירדו ונוסעים עלו, והוא לא נמנה עליהם. הרכבת חצתה את צ׳כיה והגיעה לקראקוב. חברי הכנופיה ירדו, מאוכזבים, ושבו על עקבותיהם. הרכבת המשיכה לורשה. העשירים ירדו מהמחלקה הראשונה, הסוחרים מהשניה, העניים מהשלישית. הקרונות האחוריים הסיעו בהמות: סוסים, פרות וחזירים. כמה דלפונים קמו ונערו את הקש שדבק בהם. אבל הריח, איזו צחנה!

אחד מהם ירד מקרון הבהמות ומזוודתו בידו, כשהוא מעווה פניו בסלידה. הסיר את הסדין הארוך שלבש, וחליפה מהודרת התגלתה תחתיו. עצר כרכרה ונקב בשמו של מלון פאר. שם יתרחץ וישלוף ממזוודתו בגדים נקיים. אך, אבוי, לא הביא בחשבון שהכרכרה שחכיתה כבמקרה, הייתה של הכנופיה! בפינת הרחוב עלו עליה שנים, תפסו במזוודה, ואילצוהו לרדת בלעדיה!

המרכבה המשיכה בלעדיו, והוא התעשת מיד. עצר מרכבה אחרת, ונסע למלון. עלה לחדרו, ומצא שם את מנהל חשבונותיו שנסע עימו בקרון הבהמות וכבר הגיע למלון עם מזוודת בגדים בידו האחת, ומזודת המזומנים בשנייה…

ומה למדתי מהענין? שעולמנו מלא ב׳שודדים׳, פיתויים ומדוחים. אנו עוברים את העולם הזה, ׳נוסע האדם אל בית עולמו׳, והפיתויים קורצים והנוכלים אורבים.

בן תורה מבקש להשקיע עצמו בעולמה של תורה, לצבור ולאגור עוד ועוד נכסים רוחניים, אוצרות פז היקרים מאלפי זהב וכסף. אבל מה יעשה כדי שלא ילכד בכף, ולא יאבד הכל בהתמכרות לתאוות כלות ונפסדות?

הוא נוסע במחלקה האחרונה והמרוחקת, המובדלת ומופרשת, בין האביונים והקבצנים, בקרון הבהמות. וכך יגיע עם אוצרותיו בשלום, ויעשה את עסקת חייו, ויממש את עשרו!

אלו דברי המשנה (אבות פ״ו מ׳׳ד) כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה, אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. טוב לך לעולם הבא, מובן. אבל אשריך בעולם הזה, הכיצד?!

אבל, כשנתבונן בדבר, איך חש רוטשילד, העשיר המופלג, כשישב על הקש בין הסוסים והפרות והשתקשק עם שיקשוקי הרכבת, ביודעו שהוא מוליך את השודדים שולל ופניו לעסקת חייו.

וכמו שסיפר ה״חפץ חיים״ זצ״ל, מעשה בסוחר באבני חן בפטרבורג, שנסע ליריד אבני החן בדנציג וכספו עימו, לקנות אבנים טובות במחירי מציאה, ולהתעשר. וברוך השם, מצא את אשר חיפש. רכש בכל כספו אבנים טובות במחיר נפלא. והשאיר ברשותו שלוש מאות רובלים בלבד, דמי נסיעה לביתו ושהיה באכסניות דרכים בתנאים מרווחים, כיאה למעמדו. עמד לצאת לדרך, וזכה לביקור. סוחר מבוהל ומבועת סגר בחשש את הדלת אחריו: מתחרה פרש רשת לרגליו, רקם עלילה ועומרים לעצרו ולאוסרו, להחרים את כל רכושו ולהעמידו למשפט. עליו לברוח, ומיד.

הוא מציע לסוחר שיקנה את כל יהלומיו בעשרת אלפים רובלים במזומן, מחיר מציאה!

״אין ברשותי״, אמר בהשתתפות בצערו. הלה רעד כעלה נידף. ״חמשת אלפים״, אמר. ״אין לי״, ענהו.

פתח הלה את הקופסה שעמו, והחדר התמלא אור מזהרורי היהלומים. שווים היו כפל כפלים מהרבבה המבוקשת. ״עשה עמי חסד״, התחנן, ״אני חייב להימלט, לברוח, לנוס. אלף, והאוצר שלך״.

הצטדק: ״כל הוני במזומנים, שלש מאות רובלים בלבד, להוצאות הדרך״.

״תן, וקח״ דחק בו הסוחר הנרדף. נתן, והלה נמלט.

נטל הסוחר את צרורו, והלך רגלי. היש לך מושג מה המרחק מדנציג לפטרבורג?! הלך?! רקד! אבל הרגליים כבדו והמעים המו. באין ברירה, הסתפח לחבורת קבצנים. פשט עימהם יד, אכל שירים ולן בצידי דרכים, אבל ידע, שעשיר מופלג הוא, ועושרו יתגלה כשיגיע למחוז חפצו. ובכל עת שדאבה רוחו וקצרה נפשו, חמק לקרן זוית ופתח את הקופסה, ואורו עיניו. כמה ״אשריך בעולם הזה״, כאן, מלבד ה״טוב לך לעולם הבא״!

וזהו שנאמר בפרשה: "זבולון", הסוחר ותומך התורה, ״לחוף ימים ישכון.. וירכתו על צידון", עסוק במסחרו ושמח בו. ואילו "יששכר", לומד התורה, "חמר גרם", סובל עולה כחמור חזק שמטעינים אותו משא כבד, "רובץ בין המשפתים", כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בארווה, אלא רובץ בדרך בין תחומי העיירות שהוא מוליך לשם סחורה. למה, וכי אינו שואף לנוח, ולחיות חיים טובים? ודאי! ״וירא מנחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה״.

ומה? ״ויט שכמו לסבל״ עול תורה, ״ויהי״ לכל אחיו בני ישראל ״למס עבד״ לפסוק להם הוראות של תורה (בראשית מט, יד-טו)

מה כתוב כאן? כל מה שאמרנו!

יודע הוא להעריך את כל מנעמי העולם. ואדרבה, הלא כל העולם ניזון בזכותו. אבל יודע הוא שאין ערוך לכל מנעמי העולם מול הנאתו, אושרו ועשרו מן התורה!

ואספר, ה״חפץ חיים״ זצ״ל התגורר בביקתה דלה, רצפתה עפר, ורהיטיה דלים. יום אחד התאוננה אישתו הרבנית: ״ראה נא, אצל השכן עורכים שיפוצים. מרצפים בפרקטים, מסיידים, מחליפים רהיטים!״

ענה לה: ״הקדוש ברוך הוא חננך בבעל בן תורה, ובילדים מוצלחים ההוגים בתורה, ובבית של תורה ואורה. ואותם, לא חנן בידיעת התורה ובלימודה, ובבנים המסיבים נחת יהודית. לפחות יחליפו ריהוט, יסיידו וירצפו״.

שיהיה גם להם, ולו משהו, מ״אשריך בעולם הזה״…

הוספנו מעשה מהרב שטיינמן שהחליפו לו צינור שהתפוצץ באמבטיה והשמש ביקש מהאינסטלטור שיבוא בחמש בבוקר ויסיים תוך שעתיים את הכל… מדוע?

מפני שהרב הסכים שיחליף את החרסינה מפני שלא נמצא עוד כזאת, וכשהרב יחזור מן התפילה הוא בטח יתחרט ויגיד שזה יותר מדי עולם הזה ויבקש שתשאיר ללא חרסינה… וכך באמת היה…

*

תפקיד האדם – להימנע מניסיונות

(יג) וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו.

(יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.

(יז) וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.

 (יח) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ.

(יט) וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם.

נשאלת השאלה מדוע אכן שיכל יעקב את ידיו ולא הפך את מנשה לשמאלו ואפרים לימינו?

ועוד צריך להבין, מהו 'כי מנשה הבכור', הוה ליה לומר אף על פי שמנשה הבכור'?

אלא קושיה חדא מתרצא בחברתה. יעקב לא רצה לפגוע במנשה, ולכן שיכל את ידיו מבלי שירגישו, וכך לא ידע מזאת מנשה. ולכן אומרת התורה -יודע אתה מדוע שיכל את ידיו? משום שמנשה הבכור ולא רצה שיפגע.

[וזה שאמר התרגום אחכמונהי לידוהי – זאת החוכמה הגדולה!]

אולם יוסף גילה זאת וניסה למונעו, ויעקב מבאר לו שהדבר נעשה בכוונה תחילה. ולפי זה יוקשה לכאורה אם רצה להסתיר זאת. מדוע אחר כך אמר במפורש ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה והקדים אפרים למנשה?

אדרבא, כעת יובן נפלא, שאחר שיוסף כבר גילה זאת, אין עוד ענין את להסתיר הדבר, והוא אומר כעת במפורש: כאפרים וכמנשה.

ומה שיש עדיין להבין מדוע נקט כן, ואם הייתה לו סיבה מוצדקת מדוע לא השכיל יוסף להבין זאת?

אלא יעקב ויוסף נחלקו בתפיסה מי גדול ממי. יוסף סבר שמעלת מנשה גבוהה יותר, שאף שהוא בארמון ויד ימינו של אביו, ובכל זאת נשאר באמונתו וצידקותו ולכן ראוי הוא לקדימה בברכות [אפרים ספון בבית המדרש ולכן אין רבותא שנשאר צדיק] כמוהו כיוסף, שהתנסה בניסיונות קשים ונשאר נאמן לאלוקיו.

אולם יעקב אמר לו הגם שמעלת מנשה גבוהה ביותר, אך דע לך שמעלת היושב אוהלים- שלא בא לידי ניסיונות אלא שקוע כל כולו בתורה- גבוהה יותר! ולכן הקדים לאפרים, שכמוהו כיעקב איש תם יושב אוהלים.

וזה מוסר גדול לכולנו שהמעלה הגבוהה היא – שלא להגיע לניסיונות ולהידבק בה' ובתורתו. יותר מהמתנסה ועומד בניסיון.

דברי הדובנע'ר לגר"א שאין זה קונץ להיות ספון בחדרו עם נר ולהיות דבוק בתורה, החוכמה שאדם יהיה "מדיני" ובכל זאת ישאר נאמן לדתו. אמר לו הגר"א: הקב"ה לא מחפש "קונצים". תהיה ירא שמים!

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ראה בספר אור דניאל פרשת עקב עמוד קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

אור דניאל במדבר:

סיפר החייל רפאל אוסטרוב: חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא, כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי.

והנה בשבת בצהריים "באה הישועה". לחיילים למוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון. "יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים" שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני. "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט".

כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים. רק רפי, הדתי היחיד במוצב, לא השתתף בחגיגה. הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע. 'הם לא מצאו זמן אחר לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת??' רטן בליבו, 'איפה הרב החטיבתי??'

"רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה?" שאלו אותו חבריו ואף הוא כיהודי הגון השיב בשאלה: "שכחתם ששבת היום?"

"אז מה אם שבת היום?" שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל, "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך'?"

אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת", הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר.

אולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן" אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא, המנוע לא הראה כל סימן חיים.

כדי להרגיע את הנהג הנרגן לקחו אותו למטבח.. כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי: "יצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן!" אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז, וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית!

תוספת:

הבחור ומסירות נפשו לתורה – מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים'>>>

*

יהודה מול ראובן – פזיזות מול מתינות

[אור חדש]

בברכת יעקב לבניו ננסה להשוות בין ברכתו של ראובן לבין ברכתו של יהודה.

בברכת ראובן נאמר: ״ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז, פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה״ (בראשית מט, ג־ ד).

ואמרו בבראשית רבה (צח, ד) שלושה כתרים היו בידך: הכהונה, המלכות והבכורה, ואבדת אותן. מי גרם לך? — ״פחז כמים אל תותר״. ועכשיו שחטאת, ניתנה הבכורה ליוסף והכהונה ללוי והמלכות ליהודה, עד כאן.

בברכת יהודה נאמר: ״יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך ישתחוו לך בני אביך, גור אריה יהודה מטרף בני עלית… לא יסור שבט מיהודה״ (בראשית מט, ח- י). ואמרו בבראשית רבה (צח, ז) ״מטרף בני עלית״ — מטרפו של יוסף עלית ונתעלית, מטרפה של תמר עלית ונתעלית, עד כאן. ועל ידי מעשים אלו זוכה יהודה למלוכה — ״לא יסור שבט מיהודה וכו'״.

אם נשווה בין מעשיו של ראובן למעשיו של יהודה נמצא הרבה דימיון. אבל כל מעשיו של ראובן נזכרים לגנאי או לא מוזכרים כלל, ואילו כל מעשי יהודה נזכרים לשבח.

ראובן במעשה בלהה, למרות שלפי חז״ל (שבת נה, ע׳׳ב) אמר רבי שמעון בן אלעזר: מוצל אותו צדיק (ראובן) מאותו עוון. עלבון אימו תבע, אמר: אם אחות אימי היתה צרה לאימי, שפחת אחות אימי תהא צרה לאימי?! עמד ובלבל את מצעה, עד כאן. בכל אופן זוכר זאת יעקב לגנאי אפילו שראובן עשה תשובה וישב בשקו ותעניתו, ואפילו שעברו הרבה שנים. ועל ידי כך ראובן איבד שלשה כתרים. לעומת זאת, יהודה במעשה תמר בא על כלתו, וגם שם ישנם הסברים להקלת המעשה, והנה ממעשה הזה נתגדל יהודה ואומר לו יעקב אבינו: ״מטרף בני עלית״ ונתעלית.

במכירת יוסף, האחים החליטו להרוג את יוסף, שנאמר: ״ועתה לכו ונהרגהו״ (בראשית לז, כ). וראובן הצילו, שנאמר: ״וישמע ראובן ויצילהו מידם… למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו״ (בראשית לז, כא־כב).

למרות זאת, בברכת יעקב אבינו לא מוזכר כלל הצלת יוסף ממות על ידי ראובן. לעומת זאת יהודה, מציע למוכרו לעבד, ולפעמים עבדות היא קשה יותר ממות, ועל זה יעקב אבינו משבחו: ״מטרף בני עלית״ ונתעלית. הצלת ראובן אינה מוזכרת כלל, ומכירתו של יוסף על ידי הצעת יהודה לא רק שמוזכרת אלא מקבלת שבח. מה ההסבר לכך?

לאחר המפגש הראשון בין יוסף ואחיו כשדורש יוסף שיביאו לפניו את בנימין ויעקב אבינו אינו מסכים, בא ראובן ומציע לאביו: ״את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך״ (בראשית מב, לז).

אך יעקב אבינו משיב על ההצעה הזאת בשלילה, ודרשו בבראשית רבה (צא, ט) רבי אומר: הרי זה בכור שוטה, בניך, לא בני הם?! אתמהה, עד כאן.

יותר מאוחר יהודה מגיש את הצעתו ומציע את ערבותו: ״אנכי אערבנו, מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים״ (בראשית מג, ט), והצעת יהודה מתקבלת. גם כאן צריך להבין מה ההבדל בגישה בין דרכו של ראובן לדרכו של יהודה?

שורש ההבדל נעוץ בדרכו של מנהיג. מנהיג צריך לפעול בזהירות ובמחשבה כיצד דבריו יתקבלו, ולא להיות פזיז באמירות ובמעשים. הכישלון של ראובן הוא מפני שהוא באופיו ״פחז כמים״, ואומר רש׳׳י: הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם, עד כאן.

לפיכך, יעקב לא בא לפגוע בראובן על ידי שמזכיר לו את מעשה בלהה, כי לפי חז״ל: ראובן לא חטא, ורק לגבי ראובן זה נחשב לחטא.

ועוד, שעשה תשובה. אלא יעקב אבינו בא לומר מה הסיבה שבגינה ראובן מאבד את הבכורה והמלכות: מעשה בלהה הוא גילוי לכך שאין ראובן ראוי למלכות. יתכן שיעקב אבינו פגע בלאה בזה ששם את מיטתו אצל בלהה ולא אצל לאה, אבל לתקן זאת — עושים בסבלנות ובהסברה, לא על ידי מעשה פזיז (למרות שלפי חז״ל זהו מעשה קל).

לעומת זאת יהודה, אמנם עשה מעשה עם תמר, אבל לאחר שהתברר המעשה, למרות שהיה יכול להכחישו, הוא לקח על עצמו אחריות ואמר: ״צדקה ממני״, ובזכות שהודה — נתגדל, ואומר לו יעקב אבינו: ״מטרף בני עלית״.

כמו כן מתבטא ההבדל ביניהם במכירת יוסף. אומנם ראובן עצר את התהליך, אבל לא סיים אותו, אם רואה שאחיו עומדים להרוג את יוסף ועדיין לא מסכימים לדעתו להחזירו לאביו, להיכן נעלם ראובן? והרי יוסף אחיו נמצא בסכנת מוות, האם מסתלקים מן המקום?! (חז״ל דרשו: לשקו ותעניתו חזר, או שבאותו יום היה תורו לשמש את יעקב אבינו). ראובן עשה מעשה ורצה להחזירו לאביו נגד רצון אחיו, והדבר לא התקבל. לעומת זאת יהודה, בנסיבות המצב הצליח להעביר החלטה שהיתה בבחינת הרע במיעוטו, כי חשש שאם יציע להחזירו לבית, האחים לא יסכימו, לכן אומר לו יעקב אבינו: ״מטרף בני עלית״ ונתעלית, כי בנסיבות המצב גילה יהודה מנהיגות ודבריו התקבלו על האחים, לא כפי ראובן שעוצר זמנית את תהליך ההריגה ואחר כך מסתלק.

כמו כן מתבטא ההבדל ביניהם אצל בנימין. הצעת ראובן נובעת ממהירות ופזיזות: שיהרוג את שני בניו אם לא יחזיר את בנימין, לכן יעקב מסרב לשמוע לראובן.

לעומת זאת יהודה, אינו קופץ ומציע תיכף הצעות, אלא ממתין ונותן לזמן להבשיל כדי שהצעתו תתקבל, וכמו שנאמר: ״ויהי כאשר כילו לאכול״ (בראשית מג, ב), ומפרש רש״י (על פי בראשית רבה צא) יהודה אמר להם: המתינו לזקן (יעקב) עד שתכלה פת מן הבית. עד כאן.

יהודה ממתין לזמן שיעקב אבינו יבין מעצמו שאין ברירה, ואז הוא מציע את הצעתו. מנהיג – כדי שדבריו יתקבלו, צריך לומר את הדברים הנכונים בזמן המתאים, ואם הוא פזיז או שאינו אומר דברים נכונים, או שאינו אומר בזמן המתאים, דבריו אינם מתקבלים.

לפיכך, יהודה ראוי למלוכה, ולא ראובן, כי כפי שראינו למעלה שלושה אירועים אשר טופלו על ידי ראובן ויהודה ובכל אירוע רואים את ההבדל בגישה בין ראובן ליהודה, הבדל זה הראה מי ראוי לזכות במלוכה.

*

תרדמת ההרגל

[שיחוות מוסר לגר"ח שמולביץ עם תוספות]

הגמרא (סוטה יג, ע"א) מספרת : חושים בן דן מוריד את ראשו של עשיו.

היכן היו אחיו? מדוע אף אחד לא מוריד את ראשו של עשיו? שמעון ולוי הרגו עיר שלימה, יהודה מתחייב להרוג שלושה שווקים במצרים, וכאן – כולם בשקט?

מסקנה– כוח תרדמת ההרגל גדול ורב. ואם אדם לא יעשה מעשה לעורר את עצמו, הוא ישאר בתרדמתו.

נמחיש זאת בעזרת הלצה, על אותו אחד שעמד בתור ברוסיה ואינו זז מפני שהוא ראשון והיאך יוותר…

אחד מכוחות ההרס הגדולים של האדם הוא כוח ההרגל.

אם נסגור תינוק משנולד בבית חשוך ונוציאו ונראהו אור שמש – יתפעל ללא קץ. מדוע איננו מתפעלים? התרגלנו.

אם יראו לאדם, מת מבצבץ וצומח מן האדמה – תחית המתים – הוא יתעלף… ועם כל זה אנו רואים חיטה מרקיבה וצומחת חדשה, או ביצה מסרחת ויוצא אפרוח חי ונושם… התרגלנו!

כשנכנסנו למטבח, או לאמבטיה או לסלון המשופצים – התלהבנו, ולאט לאט זה דעך.

כך גם כן בנוגע לרכבנו החדש, למערכת הסטריאופונית, לפלאפון וכו'.

זהו המצב גם בתפילה. אנו מתפללים בצורה מונוטונית כי צריך להתפלל ואיננו 'חיים' את התפילה.

אומרים 'עושה שלום' ואומרים לכולם שלום על שובנו מן הטיול הממושך…

להכיר טובה לראשנו הכורע אוטומטית במודים…

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ב דף ה עמוד א

"אמר רבי מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה"…

מגיעים לבונה ירושלים בתפילה וממשיכים בברכת המזון…

"כרום זולות לבני אדם": אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן. מדוע? כי התרגלו.

וזה אחד הצרות הגדולות ביותר, שאדם עושה את עבודת ה' מצות אנשים מלומדה. הוא התרגל. בלי הנשמה. בלי הכוונה. בצורה מונוטונית.

נמצא שיצר הרע עובד עלינו בשני מישורים. בענין הגשמיות הוא גורם לנו להתרגל במהרה למה שיש לנו ועל ידי זה אנו חשים צורך מחודש להתרגש ברכב חדש, או בריהוט חדש וכדומה. לישן התרגלנו מהר.

ובעיניני רוחניות הוא מכהה את הרגשות והחושים ונותן לנו לשקוע במלומדה.

כיצד אכן נתגבר על ההרגל הזה שלכאורה אינו מותיר לנו מקום לברוח מפניו?

העצה היא לעורר את עצמו על ידי שיחות מוסר, דברי התעוררות, ספרי מוסר, התפעלות מחודשת מכל דבר ה'. החחזק במוסר אל תרף, ניצרה כי היא חייך!

ועוד, על ידי לימוד ההלכות הרלוואנטיות. כשאדם לומד הלכות לשון הרע הוא מתעורר בענין. וכן בהלכות שבת וכן על זה הדרך בכל ההלכות.

החפץ חיים שראה מחלל שבת בפעם הראשונה בראדין והחל לבכות. בשבת השניה הוא בכה הרבה יותר ומיאן להירגע. כששאלוהו מה ראה על ככה, השיב, שחש שהשבת הוא כבר פחות מתרגש, ועל זה הרביתי לבכות, שכבוד השבת כבר התקרר בעיני…

מסכת שבת דף קמז, ע"ב

"אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא, וּמַיָּא דְיוֹמְסִית קִפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרַךְ אִיקְלַע לְהָתָם, אִימְשִׁיךְ בַּתְרַייהוּ, אִיעַקַר תַּלְמוּדֵיהּ. כִּי הָדַר, אָתָא, קָם לְמִיקְרֵי בְסִיפְרָא, בָּעָא לְמֵיקְרֵי, (שמות יב, ב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". אָמַר, "הַחֶרֶשׁ הָיָה לִבָּם". בָּעוּ רַבָּנָן רַחְמֵי עַלֵיהּ וְהָדַר תַּלְמוּדיה".

תוספת: האישה נשבעת שלא תהרה עוד אולם לאחר מכן מתחרטת, ושוב נשבעת בלידה הבאה… תרדמת ההרגל. [ראה ביתר הרחבה אור דניאל תזריע עמוד רג]

*

הברכה האמיתית

 "וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" (בראשית מט, כח)

האמנם יעקב אבינו בירך את כל השבטים? והרי רבים מהם "קיבלו על הראש", ראובן הוקע על פחזותו והודח מבכורתו, שבט לוי ושמעון הוכחו על אפם כי עז, ונגזר עליהם שיהיו צריכין לחזר על הפתחים ותלויים בחסדי אחרים וכך יאלצו לכבוש את כעסם.

ההסבר יובן במעשה שהיה עם תלמיד החפץ חיים שהתחתן והקים משפחה, והנה תמו ימי הסתמכותו על שולחן חותנו, והוא הוצרך למצוא מקור פרנסה, אך חשקה נפשו בתורה.

החליט לקנות כרטיס הגרלה ולגשת לחפץ חיים ולהתברך מפיו. הוא ידע שהרב לא יאהב את הענין, ולכן העלים את הדבר, וביקש מהרב "ברכה להצלחה כלכלית…"

כשנכנס אצל הרב, בירכו הרב בחום ואיחל לו שה' יעזרהו להביא לחם לפי הטף ותזכה לגדל את צאצאיך לתורה וחופה ומעשים טובים…

"אמן!" ענה הלה בטון מאוכזב. לא היה זה מה שביקש…

החליט ללון בעיירה, ולמחרת לבוא ולהיפרד מהרב ולבקש שוב את ברכתו. אך למחרת שוב נשנתה ברכת החפץ חיים. הוא החליט להמתין שהרב אולי "יגדיל" את ברכתו, אך החפץ חיים שח כלעצמו: "יש כאלה שכששואלים אותם למצבם הם עונים 'לא רע', אך יותר טוב לא היה מזיק… מהיכן יודעים שטוב יותר לא יזיק, אולי דוקא כן יזיק? יש שבאים לכן לקבל עצה אולם אינם מעוניינים בעצה אלא שאסכים לדעתם…"

ואז נתעורר החפץ חיים והניח את ידו על כתפו ואמר: "ראה, כבודו מגיע לבקש לזכות בהגרלה, אולם אני מברכך בבנים טובים, וכי אינך מבין שהבנים הטובים – טובים יותר מכל עושר שבעולם? והרי מתחלואי העושר שהבנים לא יצאו כל כך הגונים, ואתה עדיין חפץ בעשירות במקום שתשמח בברכה כעל כל הון?!"

נרעש האברך מרוח הקודש של החפץ חיים ונפרד מרבו בהכנעה, ואכן ברכת הרב נתקיימה במלואה.

נחזור לשאלתינו: היכן הם הברכות?

עונה האור-החיים הקדוש: "והגם שראינו שלא בירך את ראובן ולא שמעון ולוי, יגיד בכתוב כי דיבורו הקשה להם הוא ברכה"!!

לפעמים נראה לך שהצלחה מסוימת, עסק כלשהו, פרנסה, קניין גשמי – יהיו בשבילך "ברכה בשלימות"! אם רק אצליח, אקנה, אשיג, אתקדם. אך דע לך לפעמים אדרבה, הדיבור הקשה, התוכחה, המוסר, הם הם הברכה הגדולה ביותר. לך נראה שעושר הוא ברכה, אולם לה' יש דברים טובים יותר בעבורך!

המעשה ברבי יצחק בן אלישיב ותלמידו רבי מני שביקש בקשות ומילאן רבי יצחק, ולבסוף לא יצא מזה תועלת.

 תלמוד בבלי מסכת תענית דף כג/ב

ותו רבי מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב אמר ליה עתירי דבי חמי קא מצערו לי אמר ליענו ואיענו אמר קא דחקו לי אמר ליעתרו ואיעתרו אמר לא מיקבלי עלי אינשי ביתי אמר ליה מה שמה חנה תתייפי חנה ונתייפת אמר ליה קא מגנדרא עלי אמר ליה אי הכי תחזור חנה לשחרוריתה וחזרה חנה לשחרוריתה הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה דרבי יצחק בן אלישיב אמרו ליה ניבעי מר רחמי עלן דניחכים טובא אמר להו עמי היתה ושלחתיה.

מדוע שילחה? כי הבין שמה שה' עושה הוא הטוב ביותר וכל רצון לשפר את מעשה ה' רק גורם קלקול.

מעשה היה בחסיד אחד שמצבו הכלכלי היה בכי רע, ושקל לבקש עזרה מאחיו העשיר שגר בעיר הסמוכה. הוא החליט לגשת ולשאול את רבו, אך הרב הורה לו להמנע. המצב הורע, ושוב פנה לרב – והרב חזר על הוראתו שלא ילך. לאחר תקופה הגיעו מים עד נפש ואישתו לחצה שיבקש קצת מאחיו העשיר שידוע בנדיבותו ובודאי יעזור בשמחה, ושוב נגש לאדמו"ר והרב אמר לו אני את שלי אמרתי, אתה רוצה לגשת- תיגש. ואכן ניגש הלה לאחיו שתמך בו בעין יפה ובנפש חפצה. לאחר תקופה נפל החסיד למשכב, וכאשר הכביד חוליו שלח לבקש מחילה מרבו וברכה להחלמה מהירה. הרב ששמע מהענין הצטער מאוד ואמר 'מה אני יכול לעשות כעת? אמרתי לו שלא ילך. נגזרה עליו מיתה, אולם בעניות הוא יכל עדיין להמשיך ולחיות ש'העני חשוב כמת', אולם כעת לאחר שרצה לצאת מהעניות – חזרה הגזירה המקורית רחמנא ליצלן'.

אין האדם יודע מה באמת טוב לו. לפעמים דוקא מה שנדמה כרע הוא הטוב האמיתי, ומה שנדמה כקללה של יעקב – למען האמת זו ברכה!

 מי שחי בתחושה זו הוא המאושר, שלעולם לא יצטער על מאורע שקרה לו, שתמיד ידע – כל דעביד רחמנא לטב עביד, ואין רע יורד מן השמים, ואף מה שנראה כקללה – הוא ברכה.

בדומה לזה מצינו במכירת יוסף. כשאחיו מכרוהו, נדמה היה שאין רע מזה, אולם לבסוף היה הדבר לטובה – להחיות עם רב. כשישב יוסף בכלא וציפה לצאת – נוספו לו עוד שנתיים, ואף כאן – טוב לו יותר שישאר שנתיים בכלא ולאחר מכן יצא למלוך, מאשר יצא מוקדם אך ישאר עבד…

פעמים אנו מתפללים ומבקשים ומתחננים שמשמים ישפיעו עלינו שפע גשמי שיתכן ויהיה לנו רק נזק ממנו. צריך חכמה מרובה לדעת מה לבקש וממה להמנע. הגר"ז מלצר זלה"ה מצא לזה מקור בפרשתינו:

"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח, כב)

הגמרא [ב"ב קכג.] ואונקלוס פירשו – תפילתי ובקשתי. במדרש [ב"ר צז-ו] פירש מצוות ומעשים טובים. ואילו רש"י חרג ממנהגו ופירש בחרבי ובקשתי – היא חוכמתי ותפילתי. מדוע רש"י לא מפרש כחז"ל? ומה עניין החוכמה – ולא עוד אלא שהקדים רש״י בפירושו את החוכמה לתפילה?

מבאר בעל האבן האזל זצ"ל– דבר גדול בא רש״י ללמדנו: כי זקוק האדם למידה גדושה של חוכמה כדי לדעת על מה להתפלל…

לא פעם מרבה האדם להעתיר עבור דבר שבשכלו הקט חושב כי לטובתו הוא, ואינו אלא לרעתו. לכך צריך האדם חוכמה מיוחדת לדעת על מה ואיך להתפלל.

דבר זה רמזו לנו אנשי כנסת הגדולה בסדר תפילת העמידה, מיד אחרי ג' הברכות הראשונות שהן סידור שבחו של מקום – הקדימו את ברכת ״חונן הדעת״, ״חננו מאתך חכמה בינה ודעת״, שנהיה חכמים לדעת מה לבקש…

מעשה הממחיש שהאושר הוא אצלך בבית

היה היה ילד קטן שגר בחווה מרוחקת. בכל בוקר היה מתעורר מוקדם, אפילו לפני זריחת השמש, כדי לעבוד בשדה. כשהיה מזהה שהשמש מתחילה לטפס בשמיים, הוא היה עוצר ממלאכתו, מטפס על הגדר ובמשך דקות ארוכות יושב וצופה אל האופק. שם, רחוק-רחוק היה בית עם חלונות מזהב.

הילד הפליג בדמיונות כמה נפלא לגור שם בבית עם החלונות מזהב. 'אם הם יכולים להרשות לעצמם חלונות מזהב' חשב לעצמו, 'אז בוודאי שיש להם דברים נפלאים בבית; רהיטים וחפצים מדהימים ביופיים!' הוא הבטיח לעצמו כי יום אחד הוא ילך עד לשם ויראה את המקום הנפלא.

יום אחד אביו ביקש ממנו ללכת העירה והילד ידע כי זו ההזדמנות שלו לצאת למסע. הוא ארז כריך ויצא לדרך; חצה את שדה החיטה, חלף על פני אורוות הסוסים וטיפס בנחישות על הגבעות שהפרידו בינו לבין הבית עם החלונות מזהב.

הדרך הייתה ארוכה והשעות שבילה בשוק לא הותירו לו די זמן ללכת אל הבית המוזהב, אך הילד היה נחוש ונתן לליבו לכוון אותו אל היעד. כשהגיע, הבין שכנראה העריך לא נכון את המרחק והלך לאיבוד בדרך, כיוון שמה שחשב שהוא הבית עם חלונות הזהב, לא היה נוצץ ומפואר אלא בית רעוע עם גדר שבורה וקירות מקולפים.

השמש החלה לשקוע והילד לא ידע מה לעשות. הוא ניגש אל דלת הבית ודפק. ילדה קטנה שנראתה בת גילו, פתחה את הדלת בהיסוס. הוא שאל אם היא יודעת אולי היכן נמצא הבית עם החלונות מזהב. "כמובן!" ענתה הילדה והזמינה אותו אל המרפסת.

בעודו עומד שם, הביט הילד אל המקום ממנו בא. שם, הרחק באופק הוא זיהה את החווה, וקרני השמש השוקעת צבעו את חלונות ביתו בזהב.

יש פעמים בהן דברים רחוקים ומסתוריים קוסמים לנו מאוד ואנו שוגים בחלומות על מציאות טובה ויפה יותר, הרחק מהחיים שסביבנו.

פתגם ישן אומר "לא כל הנוצץ זהב" – כלומר, לא כל מה שנראה יקר, מבריק ונפלא, הוא אכן כזה. אך היופי של הסיפור הוא לא רק בהבנה שיש דברים שנראים נוצצים רק למרחוק, אלא שכלל לא צריך להסתכל רחוק!

לכל אחד מאיתנו יש בית עם חלונות זהב, כל אחד מאיתנו הוא בית עם חלונות זהב! הכל תלוי בנקודת המבט.

*

בעיות תקשורת

[הדרך להפגת החשדות – חלק מפרשה ופשרה עמוד 149]

חז"ל מגלים לנו שיוסף לא גילה לאביו כל ימיו את אשר עבור עליו עד שהגיע למצרים. אולם האחים עדיין חששו. אולי בכל זאת יוסף ישנאנו. לו ישטמנו יוסף.

כאשר האחים חוזרים מלוייתו של יעקב הם עוברים דרך הבור שבו הטמינו את יוסף. הוא ניגש ומתקרב למקום. הם חוששים אולי הוא בא לסמל בזה שהוא עדיין זוכר? אולי כעת הוא יפרע מאתנו?

הייתה כאן טעות מצידם. האמת שהוא שב כדי לברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה.

עוד אמרו חז"ל ראו שכשיעקב היה חי היה יוסף מזמינם לאכול על שולחנו, וכעת חדל מכך. הנה ראיה נוספת שיוסף עדיין שונא לנו.

שוב טעות.

אומר המדרש שיוסף חשב לעצמו בעבר היה אבא מושיב לי למעלה מראובן ולמעלה מיהודה, וכעת, אינו בדין שאשב למעלה מראובן שהוא הבכור ולמעלה מיהודה שהוא מלך.

הנה לנו חוסר תקשורת. לו היו מדברים ביניהם, לו היו פורטים את שעל ליבם, לא היה הדבר מגיע לכאלה חששות ולצורך לבדות סיפורים.

מסופר על ילד שיום אחד קנו לו שעון חדש. הוא כל כך התלהב וכל אחד שבא לכיתה הוא הגיש לו את השעון למול עיניו שיראה… והנה אותו יום, המורה איחר להיכנס לשיעור, וכשהגיע מיד ניגש אותו תלמיד והגיש למול עיניו את השעון. הדבר נתפס אצל המורה כהתרסה וחוצפה, כאומר – עכשיו באים??? והוא מיד הפליק לילד סתירה בתוספת גערה – חוצפן!!!

הנה חוסר תקשורת.

וכך הרי הכל גם התחיל עם השבטים. הנה לא למדו מאומה, שהרי ולא יכלו דברו לשלום. הם חשדו ביוסף שכוונתו לנשלם מן הבכורה. בעקבות כך מכרוהו למצרים והסוף ידוע. חוסר תקשורת.

לכך חז"ל אומרים שמי שיש לו בליבו על חבירו לא יותיר הדבר אצלו אלא יוכיח את חבירו. יתן לו הזדמנות להסביר את עצמו.

כך נהג יעקב. הוא מבקש בפרשתינו מיוסף שיקבור אותו בארץ ישראל. ומוסיף מיד: ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך כו'. וצריך ביאור: מה ראה כעת יעקב לספר לו על קבורת רחל?

יעקב חשש שאולי יש בליבו של יוסף עליו. מדוע אתה מבקש ממני לקבור אותך בארץ ישראל ואילו אתה לא קברת את אמא במערת המכפלה, אלא על אם הדרך? והרי היה עת הגריד והאדמה הייתה טובה, ומדוע איפוא לא הבאת אותה למערת המכפלה?

יעקב אינו משאיר קצוות פתוחים. הוא פותח את העניין. הוא מדבר על זה. הוא מבהיר את כוונתו העליונה בדבר שתהא רחל מתפללת על בניה כשילכו בגלות.

כך צריך לנהוג. זו תקשורת נכונה. אין לתת לחשדות ולטרוניות להפוך לקפידא או לשנאה חס ושלום, יש לדבר על זאת ולבאר את הכוונה בדברים.

הזוהר פרשת מקץ [הובא כאן במעם לועז] מביא מעשה ברבי אבא שהיה מהלך בדרך וראה אדם ישן שמתקרב אליו נחש, והנה נפל ענף מעץ ורוצץ את ראשו של הנחש. לאחר מכן התעורר האיש וראה את הנחש המת ואחר שהלך, התגלגל סלע למקום ששכב ואילולי קם היה הורגו.

שאלו רבי אבא לזכויותיו והוא השיב שתמיד כשמישהו פגע בו הוא ניסה עוד באותו יום לרצותו ולמחול לו. ואם לא פגשו הוא היה אומר בלילה לפני השינה 'הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס' כו' ואף היה משתדל לעזור ולהטיב למי שהזיקו והכעיסו.

זהו הכוח של המעביר על מידותיו, של המוחל וסולח. של מי שאינו מקפיד ושומר טינה בלבו.

*

החיים האמיתיים

[על פי הרי”ח קראם יתד תשס”ו]

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (בראשית מז, ח- ט)

תשובת יעקב תמוהה. הוא נשאל בסך הכל כמה ימי שני חייך, והוא עונה לו בדרשה ארוכה. הוא נשאל כמה ימי שני חייך, והוא עונה ימי שני מגורי כו' מדוע הוא שינה את לשונו?

 נבאר בהקדמת מעשה: מסופר על עיר אחת שבית הקברות שם היה מלא מצבות שגיל הנפטרים היה נמוך מאוד. על מצבה אחת היה חקוק 'פה נטמן פלוני אלמוני שנפטר לבית עולמו בן עשר שנה וחמישים יום'.

על אחרת היה חקוק 'בן עשרים שנה ועשרה ימים' וכן הלאה. כל מי שנכנס אל בית הקברות היה משתומם לפשר הדבר מדוע נפטרים כאן בני אדם בגיל כה צעיר? הלך אדם אחד לברר את התעלומה המוזרה, אמרו לו כך: במקום הזה נוהגים לציין על המצבות את הימים שבהם הוא חי ולכן מחשבים רק את הימים המנוצלים שהיו לו בחייו דשאר הימים הוא לא חי בהם אלא התבזבזו ומתו…

מבאר המלבי"ם כי שנות החים לא יצדקו אך על השנים שעובד בהם את ה' שהם חיי האדם, לא השנים שחיי חיי הרגש בלבד, שהם חיי בהמה. הרשעים בחיים קרויים מתים. האדם, שהוא החלק השכלי שלו כמת. חיים אלה ניתן לכנותם שנות מגורי, שנים שבהם גרתי בתבל, אך לא חייתי.

פרעה על פי חוסר הבנתו קורא לשנים כולם 'שנות חיים', ושואל כמה 'שני חייך'. אולם יעקב מתקן אותו ואומר ימי שני מגורי היו מאה ושלושים שנה, אולם אם תשאל על ימי שני חיי, אשיבך שהיו הם מעט ורעים ימי שני חיי, שלא השיגו את ימי שני חיי אבותי שהספיקו להשיג השלימות הנפשי.

לפי זה נבין את דברי האחים לאביהם כששבו ממצרים.

"וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם" (בראשית מה, כו)

מדוע לא האמין, וכי הם ישקרו לו במילתא דעבידא לאגלויי?

"וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (שם, כז)

מה קרה כעת שחייתה רוחו?

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (שם, כח)

ומדוע כעת הוא מגיע למסקנה שעוד יוסף חי, וכי איזה מידע התברר לו בינתיים?

אלא לפי מה שביארנו העניין יובן נפלא. הם אומרים לו שיוסף עדיין חי, במלא מובן המילה. בצידקותו. אולם הוא אינו מאמין שדבר כזה יתכן. הם מדברים את כל דברי יוסף, על כך שהוא בצידקו, ועדיין זוכר את הלימוד האחרון שלמדו, והוא רואה את העגלות, שיוסף עדיין זוכר את מה שלמדו, והוא מתחיל להאמין. בשלב זה רוח הקודש שבה אליו. הוא חוזר למעלת "חי". ולכן "ותחי רוח יעקב אביהם". אלה הם חיים אמיתיים לגבי יעקב. חיים עם רוח הקודש. עם רוח הקודש יעקב אכן רואה שיוסף חי בצדקו, ולכן הוא מכריז "עוד יוסף בני חי" – חיים של תורה וקדושה!

וזאת אנו למדים מכך שתחילה נאמר 'ותחי רוח יעקב אביהם', ואחר ששבה אליו רוח קדשו נאמר ויאמר "ישראל"- לשון שררה ומעלה!

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי" (בראשית מו, ל)

גם כאן ישנה כפילות מוזרה, 'אחרי ראותי את פניך' משמע שהוא חי, מדוע הוא מוסיף 'כי עודך חי'? אלא ראותי את פניך אינו מספיק, אלא ראיתי שאתה עדיין "חי"!

לפי זה נבין את שאלת יוסף לאחיו כשנתגלה להם: "העוד אבי חי"? ושאלתו תמוה, והרי הוא שאל אותם לפני כן כשבאו – השלום לאביכם הזקן, וכי איזו אינפורמציה יכלה להתחדש להם כעת?

אלא הוא שאל אותם האם אבא עדיין חי במובן המלא של המילה, וכי לא נסתלקה ממנו רוח הקודש וחייו אינם חיים?

האם לא נפגמה מעלתו וגדולתו בעקבות כך? ליעקב חיים בלא רוח הקודש הם חיי בהמה!

לפי זה תובן פרשתינו. יעקב חי באמת רק י"ז שנה שהיה במצרים ורוח הקודש שרתה עליו והיה פנוי לעבודת השם יתברך. אמנם היו לו עוד י"ז שנים כאלה מלידת יוסף עד שנמכר, ולכן נאמר "ויחי" 34 שהם פעמיים שבע עשרה.

דבר זה נרמז בפרשת וילך

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיקֹוָק אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים לא, א- ב)

יום ללא מצוות לא נכלל בחייו

בספר "דעת סופר" ביאר: אמר להם משה "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", תיזהרו על ימיכם לבלתי ילכו לריק, דהנה ימי ושני מלאו, ולא נחסר מהם עד אחד, יען כי משה רבינו כל רגע ורגע היה יקר אצלו ולא איבד אף רגע מחייו.

ואמר להם: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" היום מלאו ימי ושנותי, כל שנותי וימי נתמלאו ולא נחסר מהם מאומה, שהרי ימי האדם ההולכים לאיבוד בלי תכלית אינם נחשבים לימיו כפירוש הזוהר הקדוש על הפסוק "ואברהם זקן בא בימים" שבא עם הימים, שהימים היו שלו וברשותו.

 וזה מה שביקש דוד המלך עליו השלום "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא" וגו' היינו הודיעני ה' קצי ומדת ימי היינו מידת הימים שהמה שלי וברשותי הן שלא הלכו לאיבוד כמה הם. עד כאן דבריו.

*

רעיון של הר"ש מאוסרופולי

ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. אמר שמא יש פסול ביניכם אמרו לו שמע ישראל כו' אמר יעקב ברוך שם כבוד מלכותו.

עבירה פוגמת באחד משמותיו יתברך, משה היה סבור שעם ישראל גלו מפני מכירת יוסף, וחטאו עשרה, וסבר שפגמו ביקוק ולכן צריכים להיות בגלות 26 כפול 10 שבטים- 260 שנה.

משה סבר שיש עוד 50 שנה. וירא ה' כי סר לראות, סר בגימטריא 260, ה' תיקנו ואמר לו שפגמו באהיה שהוא גימטריא 21 כפול עשרה שבטים ולכן עליהם לגלות רק 210 שנים.

יעקב ידע שהשבטים פגמו באהיה, אך לא ידע שהשכינה השתתפה עימהם, ולכן סבר שעליהם לגלות רק 21 כפול 9 שבטים שזה עולה 189 ובשנת 190 יצאו. גימטריא קץ. ביקש יעקב לגלות את הקץ. אולם נסתלקה ממנו שכינה, שלא ידע שהשכינה עימהם בחשבון, אמר להם שמא יש פסול ביניכם – וכי יש פסול בחשבון שעשיתי?

שראה אותם תמהים, אמרו לו חסר אחד, שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד- עליך להוסיף עוד אחד לחשבון, אמר להם [צירפתם את השם יתברך עמכם? הלא נשאתם שם שמים לבטלה, הנושא שם שמים לבטלה אומר ברוך שם כבוד מלכותו. אלו הן האותיות שנטפלות לשם בכל התנ”ך ב-ה’, ש-ה’, כו’ שמעתי מהרב רוזנבלום]. ברוך שם כבוד מלכותו. כעת החשבון עולה כהוגן.

בנוסח נוסף מפנינים תשע"ב:

מובא במדרש רבה: ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. אמר יעקב: בני שמא יש פסול בכם? פתחו ואמרו ״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״.

ודברי המדרש צריכים ביאור. אלא הסביר זאת הרה״ק המקובל רבי שמשון מאוסטרופולי זי״ע וגילה כאן סוד גדול! דהנה כתבו המפרשים את הטעם שעם ישראל היו בגלות מצרים 210 שנים, מפני שאחי יוסף במכירתם אותו פגמו בשם ה׳ ״אהיה״ שהוא בגימטריה 21. כלומר, 9 אחים היו במכירה, וצירפו שכינה עימהם, יחד 10. 21 כפול 10 = 210 שנה.

והנה, כשהקב׳׳ה הראה למשה את הסנה (שמות ג) כתוב שם כי "סר" לראות. דהקב׳׳ה אמר למשה שילך לגאול את ישראל. הבין משה שגלות מצרים מכפרת על מכירת יוסף, אך חשב שפגמו בשם י-ה-ו-ה שהוא בגימטריה 26, כפול 10 = 260. וזהו וירא ה׳ כי ״סר״ לראות – ׳סר׳ 260, לכן חשב משה שיגאלו ישראל אחרי 260 שנה ואילו עכשיו זה רק שנת 210.

ולכן שאל את הקב׳׳ה שם ״מי אנוכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים״? הרי הם רק 210 שנה כאן, ועדיין לא בא זמן גאולתם ממצרים? ענה לו הקב״ה: ״כי ׳אהיה׳ עמך״ – א-ה-י-ה שמי = 21, והגיע זמן גאולתם.

אך יעקב אבינו כן הבין שפגמו בשם א-ה-י-ה. ועשה חשבון של 9 אחים שהיו במכירה, 9 כפול 21 (אה-יה) = 189. אם כן חשב יעקב שיגאלו בשנת ה-190. לכן ביקש יעקב לגלות את ה״קץ״ גימטריה 190. אך ״נסתלקה ממנו שכינה״ – ראה בנבואה שבשנה זו לא יגאלו, כי נעלם (נסתלק) ממנו שצירפו שכינה עמהם, וגאולתם לפי החשבון היא רק בשנת 210.

לכן אמר יעקב: ״בני שמא יש פסול בכם?" אולי יש בכם עוד חטא חוץ ממכירת יוסף ולכן אינכם נגאלים אחרי ה״קץ״?

אמרו לו בניו: ״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״ – צירפנו את השכינה, לכן לא נגמרה עדיין הגלות, רק בזמן 210 שנה, כי 10 פעמים אה-יה = 210.

״כפתור ופרח״!…

*

ואהבת לרעך כמוך

[ארשת שפתינו שלזינגר]

(בראשית נ, טז) "ויצוו אל יוסף לאמור, אביך ציוה לפני מותו לאמר". כשיעקב אבינו נפטר יוצאים כולם ללוותו ולקוברו במערת שדה המכפלה. וכשחוזרים למצרים נאמר בתורה הקדושה: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, ויצוו אל יוסף לאמור אביך ציוה לפני מותו לאמור כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלוקי אביך ויבך יוסף בדברם אליו" (בראשית נ, טו – יז).

והטעם שעכשיו פחדו וחששו הוא, כמו שביאר בדעת זקנים מבעלי התוספות וכן בעל הטורים דכשחזרו מלקבור את אביהם עבר יוסף על יד הבור שהשליכוהו בו ובירך ואמר: 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'. אמרו, עדיין הוא זוכר מה שעשינו לו.

עוד טעם כתב בעל הטורים: "לו ישטמנו יוסף" הלואי ישטמנו יוסף בליבו ולא יעשה לנו מעשה, ואם חפץ לעשות ישיב לנו כל הרעה שגמלנוהו כי מה עשינו לו גרמנו שנעשה מלך מחמת שמכרנוהו ונתגלגל הדבר שנעשה מלך מצרים כן יעשה לנו …

אולם זה שאמרו "ויצוו אל יוסף לאמור אביך ציוה לפני מותו לאמור כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך וגו'" הוא פלא גדול, שהרי זה ברור שיעקב לא ציוה דבר כזה מעולם ורש"י ז"ל כבר הרגיש בזה וכתב על פי הגמרא (יבמות סה, ע"ב) שהם שינו בדבר מפני השלום כי באמת לא ציוה יעקב כן, שלא נחשד יוסף בעיניו.

ברם, נראה לומר בענין זה ביאור אחר, בהקדים כמה שאלות נוספות בתחילת הפרשה.

אומר יעקב אבינו ליוסף כאשר מבקשו לקוברו במערת המכפלה – מקום קבורת אבותיו: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם" (בראשית מ,ז) ופירש רש"י: ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי לאימך, שהרי מתה סמוך לבית לחם ואקברה שם, לא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בליבך עלי אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה וכו'. עד כאן לשונו.

והדבר תמוה מאוד. מה ראה יעקב אבינו עליו השלום דוקא עכשיו כשהוא מבקש מבנו יוסף לקוברו בארץ ישראל להתנצל בפניו על שלא קבר את אימו בעיר וקברה בדרך בית לחם? וכי עלה על דעתו של יעקב אבינו שבעבור כך שלא קבר את אימו במערת המכפלה יוסף לא ימלא את מבוקשו?

זאת ועוד, הרי תביעתו של יוסף על שיעקב לא הכניס את אמו לעיר חברון אינה שייכת כלל ועיקר לבקשתו של יעקב להיקבר בארץ ובלא זאת לכאורה היתה בליבו של יוסף טענה על אביו שלא הכניסה להיקבר בעיר כפי כבודה וקברה על אם הדרך, ואם כן מה שייכות יש בין טענתו של יוסף לבקשתו של יעקב?

עוד יש לעיין בהמשך הפרשה להלן (שם, כב): "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", ופירש"י ואני נתתי לך לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי וגם אני נתתי לך נחלה שתיקבר בה ואיזו זו? שכם. שנאמר ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם" עד כאן לשונו.

ואף את זה יש להבין, מה ראה יעקב לתת מתנה ליוסף דוקא מקום לקוברו תמורת זה שהוא יתעסק בקבורתו של יעקב, ולמה לא נתן לו מתנה אחרת תמורת עבודת הקודש שלו?

ראיתי להרה"ג רבי שלום בער סורוצקין שליט"א שמיישב זאת בטוב טעם על פי מה שכתב הרמב"ם (ריש פרק יד מהלכות אבל) וזו לשונו: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בבל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור וכו', אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצוות". עד כאן לשונו.

ומבואר מדבריו דאף שעצם מצות ההתעסקות בקבורת המת וענייניו הם מצות עשה של דבריהם, מכל מקום יש בו גם מצוה מן התורה, מצות: "ואהבת לרעך כמוך" וכל מה שאתה רוצה שאחרים יעשו לך בקבורתך ממילא מחוייב אתה לעשות לאחרים בקבורתם מדין ואהבת לרעך כמוך.

על פי זה יובנו הדברים הפלא ופלא דבאמת קודם שביקש יעקב אבינו מיוסף להתעסק בקבורתו ולהעלותו ממצרים להיקבר בארץ ישראל לא היה שייך שיהיה בליבו של יוסף על אביו על שלא הכניס את אימו להיקבר בעיר וקברה במקום שמתה על אם הדרך, כי רק לאחר שיעקב אבינו ביקש מיוסף להתעסק בקבורתו ולהעלותו להיקבר בארץ או אז נתחדשה הטענה בליבו של יוסף על אביו מדוע קבר את אימו במקום שמתה.

ונבאר את הדברים:

יסוד הדין להתעסק בקבורה הוא מההלכה של ואהבת לרעך כמוך כמבואר ברמב"ם דמה שאתה רוצה שאחרים יעשו לך תעשה אתה לאחרים. אם כן רק כשביקש יעקב אבינו להעלותו להיקבר בארץ והוא מבקש שלא יקברוהו במקום שמת אלא יעלוהו לארץ ממילא כאן מתחדשת טענתו של יוסף כיון שכעת אתה רוצה שיעלוך לארץ להיקבר ולא במקום שאתה מת ממילא מדוע לא הכנסת את אימי להיקבר בעיר? והרי מהלכות קבורה כל מה שאתה רוצה שאחרים יעשו לך צריך גם אתה לעשות לאחרים!

דאם היה יעקב רוצה שיקברוהו במקום שמת אם כן בדין קבר גם את רחל במקום שמתה אך לא כן עתה כאשר ביקש להעלות עצמותיו ולקוברו בארץ ישראל!

ועל זה השיב לו יעקב שעל פי הדיבור קברה על אם הדרך ואין בזה סתירה למה שמטריחו לקוברו בארץ.

בזה גם מובן למה יעקב נותן ליוסף את שכם מקום קבורה עבורו תמורת התעסקות יוסף בקבורתו, כי יעקב רצה לחייב אותו גם מהלכות קבורה להעלותו לארץ וזה על ידי שנתן לו חלקה להיקבר בארץ וממילא כשימות יוסף ירצה שיעלוהו לארץ להיקבר ולא במצרים, אם כן מדין קבורה חייב הוא להעלות את אביו יעקב לקוברו שם, שהרי מבואר ברמב"ם דמחיובי קבורה מה שאתה רוצה שאחרים יעשו לך תעשה אתה לאחרים, ואם כן כיון שיש ליוסף חלקה להיקבר בארץ ממילא יהיה חייב מדיני קבורה עצמה להעלות את אביו להיקבר בארץ מדין ואהבת לרעך כמוך!

מעתה גם נבין מה שחששו אחי יוסף כשחזרו מלוויית אביהם וכלשונם: "לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו". נשים לב ללשונם זו: "והשב ישיב לנו וגו'" כלומר הוא יחזיר לנו רעה תחת הרעה שאנו עשינו עימו.

ועל זה אמרו לו הלא אביך ציוה לך עצמך ולימד אותך יסוד שהיה נוגע לך לעניני קבורה, ולנו הוא נוגע לענין החיים, שדבר שאתה רוצה שיעשו איתך תעשה אתה לאחרים. ואם כן אתה יוסף לא אהבת את זה ששנאו אותך, שהכניסוך לבור, שמכרו אותך למצרים, שניתקו אותך מבית אביך וסיכנו אותך את חייך אך מכל מקום אתה לא תעשה כך לאחיך כי זוהי מצות ואהבת לרעך כמוך שהיא מצוה דאורייתא, ואם מצוה זו נאמרה לענין קבורה שאחר המיתה, על אחת כמה וכמה שיש לקיימה למען החיים שהם מעל לכל.

נמצא שאכן כן ציוה יעקב ליוסף שלא ישטום את אחיו, בעת שביקשו על הקבורה בארץ ישראל, והיסוד הזה נלמד מבקשתו של יעקב ועל פי אותו יסוד הם ביקשו שישא פשע חטאתם וימחל להם על מה שהם עוללו לו וזה כאמור על פי ציווי האבא.

הפלא ופלא!

*

כל הנוטל עצה מן הזקנים

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מט, ה-ז)

פירש רש"י :

בסודם אל תבא נפשי – (ב"ר) זה מעשה זמרי כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה ואמרו לו: 'זו אסורה או מותרת?' אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך אל יזכר שמי בדבר שנאמר זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ולא כתב בן יעקב.

 בקהלם – כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרן.

 אל תחד כבודי – שם אל יתיחד עמהם שמי, שנאמר בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב, אבל בדברי הימים כשנתייחסו בני קרח על הדוכן נאמר (דברי הימים א' ו, כב -כג) בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל:

והדבר צריך ביאור, מה משנה ליעקב אם יוזכר שמו במחלקת קרח או במעשה זמרי בן סלוא? ועוד, וכי כעת איננו יודעים שקרח הוא בן יצהר בן קהת בן לוי בן יעקב???

מבאר הגרי"פ גולדווסר שכאשר שמו מוזכר פירושו שהפגם מתחיל ממנו במשהו. כדוגמא לאותו אדם שהיה גנב, ואמרו שאביו היה מרמה במשקל, וסבו היה גונב חידושי תורה, ואבי סבו היה גונב דעת הבריות ביושבו מאחורי הבימה כשעשה עצמו ענוותן… נמצא שהגניבה החלה כבר ממנו, והלכה ו'השתכללה' עד לנין…

אמר יעקב בי אין את אותו הפגם של שמעון ולוי, ואין הוא מתחיל ממני, ולכן שלא יוזכר שמי עליהם.

מהיכן אכן מתחיל אותו הפגם? הפגם מתחיל משמעון ולוי. ולכן במעשה קרח הוא מיוחס ללוי, וזמרי ל'שמעוני'. מהו הפגם? כאשר שמעון ולוי יצאו לעשות דין בשכם היה להם גדול הדור שיכלו ליטול ממנו דעת תורה ולשמוע האם המעשה שלהם הוא נצרך ורצוי או שמא נוגד את דעת תורה. הם פעלו על דעת עצמם, והיתה כאן נטילת סמכויות שלא כדין וזלזול בדעת תורה. עוון זה הולך ומחלחל ודורות מאוחר יותר הוא צץ כקרח ועדתו.

קרח אינו מסתפק בזלזול בדעת תורה. ולא די שאינו נוטל עצה מן הזקנים אלא עוד קם וחולק עליהם ומקהיל עליהם את עדת ישראל.

זמרי בן סלוא אף הוא משכלל את השיטה וקם ומתריס בפני משה 'בת יתרו המדיינית מי התירה לך?' מהיכן העוז לחלוק על משה- שהוא דבר ה' צבקות? מהיכן נעוצים שורשי מעשה זה? בשמעון ולוי. ולכן בקהלם אל תחד כבודי.

מסקנה- הנוטל עיצה מן הזקנים אינו נכשל.

המעשה ברבי שאול אלישר שקיבל בשנת תרס"ו מברק מנובומינסק שבוורשא מאת הרב רבינוביץ שמספר שבירושלים ישנם שני אנשים שהעידו בוורשא שחמישה גויים רצחו אחד מפקידי הממשלה, ונידונו החמישה להורג, וכעת אם ימומש פסק הדין יהיו פוגרומים כנגד היהודים, ולכן הוא מבקש שהרב יגבה מהם עדות מחדש ויחזרו בהם כי יש בזה סכנת נפשות, ואת העדות החדשה יחתמו בפני הקונסול הרוסי שבי-ם. כונסה התייעצות של חשובי העדה שדנו בסכנה ומה כדאי לעשות, וזאת לנוכח העדים שהתייצבו אחר עדותם ועמדו על כך שהיא אמת לאמיתה. זה אומר בכה וזה בכה, והרב שותק. לאחר דיון ממושך ביקש הרב את רשות הדיבור ואמר לענ"ד נראה שכל המברק מזויף, ונשלח על ידי משפחות הנאשמים כדי להצילם. ואדרבה, אם יחזרו בהם נשקפת סכנה ליהודים שם שיאמרו הגויים שהתברר שהעלילו כזב. ולכן או שלא נגיב למברק, או שנכתוב שכיון שאין אני תושב המדינה אני מנוע להתערב בנעשה שם. הדבר לא לגמרי שכנע, והרב הציע לשלוח שליח לרבי שמואל סלאנטר בן התשעים שיחווה דעתו. הרב שמע, וענה בדיוק כדברי הרב אלישר. וכך אכן עשו, ובדיעבד התברר שאכן עיניהם צפו למרחוק והמברק אכן זויף בידי משפחת הנידונים, ופקחותם של חכמי ירושלים הצילה את יהודי וורשא מפוגרום.