פרשת וילך

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר דברים

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת וילך – שבת שובה

ענייני תשובה – ראה גם כאן >>

*

לעולם תזכור – עצמה של רבים מאחריך!

[מצוות הקהל – אתה חלק מקהל! והגדת]

כלי יקר על דברים פרק לא פסוק ו: כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך. מצינו לשון הליכה בפר' זו בג' פנים,

כי אצל ישראל כתיב כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך, משמע מחזיק בידך מדריכך בדרך תלך אבל ביהושע כתיב וה' הוא ההולך לפניך. ובמשה כתיב סתם וילך משה בלא סעד כלל. כי זה דומה למה שנאמר בנח שהיה מקטני אמנה, את האלהים התהלך נח (בראשית ו ט) שהיה צריך סעד לתמכו כך ישראל כתיב אצלם כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך. כי היו צריכין סעד לתמכם ביראת ה',

אבל יהושע נאמר בו וה' הוא ההולך לפניך והוא אחריו כי לא היה צריך כל כך סעד לתומכו כמו ישראל

אבל מ"מ לא הגיע למדריגת האבות שנאמר בהם (טו מח) האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. משמע שהשכינה היתה אחריהם,

ולמדריגה זו הגיע משה שנאמר וילך משה משמע הלך לבדו בלא סעד כלל, כי ההולך אחרי ה' [כיהושע] יש לו קצת סעד אבל לא כמי שהולך עם ה',

ומטעם זה אמרו (ב"ב עה.) פני משה כפני חמה, כמו החמה שאינה מקבלת אור מגלגל אחר כך משה האיר בצדקו מאליו ויהושע כלבנה שצריכה סעד מן אור החמה,

אבל ישראל נמשלו לכוכבים כי אורם זעיר שם זעיר שם עד שצריכין סעד גדול ביותר: עכ"ל.

מסקנה:

ככל שהאדם גדול יותר, הוא פחות זקוק לעה' ודחף, הוא עומד מכח עצמו. נמחיש את הדברים ממצוה בפרשתינו:

מכאן

אחת לשבע שנים נצטוינו במצות ״הקהל״: כל ישראל, אנשים נשים וטף, עולים לבית המקדש לשמע קריאת ספר דברים מפי המלך, ״ולמדו ליראה את ה׳ אליקיכם כל הימים״ (דברים לא, יב). ושאלו בגמרא (חגיגה ג ע״ב): אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים, הלא אינם מבינים את הנאמר. ותרצו, כדי לתן שכר למביאיהם. והשכר הוא שיהיה חנוכם קל, כי בכך ילמדו ליראה את ה׳ כל הימים (כבאור ״אור החיים״).

אספר ספור ששמעתי בנעורי, ועוררני למחשבה ובו ייפתח לנו הפתח להבין הענין:

כשהרבי מפשיסחא זצ"ל נפטר, התפלגה העדה. החלק הגדול נהה אחרי השרף מקוצק זצ״ל, לפיד האש ועמוד היראה, והחלק האחר הכתיר את הצדיק רבי יצחק מוורקא זצ״ל, רעו וחברו של השרף מקוצק והנהגתו מנגדת בתכלית. בשובה ובנחת, סבלנות וננוחות. יום אחד הלך הרבי מוורקא ברחוב, ועצרה לידו עגלה גדושה בחסידים נלהבים, הנוסעים לקוצק.

אחד, עז פנים, הורה לעגלון לעצור. פנה אל הרבי בהתרסה: ״רב איטשע, רואם מאכסטו זיף נאריש, שפילט זיף א רעבע – מה אתה משתטה, "משחק את הרבי". פשוט את הגלימה ובוא אתנו לקוצק!״

הנוסעים נדהמו מהחוצפה, המתינו לתגובה.

אבל הרבי מוורקא נותר ננוח כשהיה. בחיוך ענה: ״האמת, מעולם תמהתי –

שלושה חברים קנו כרטיס פיס במשותף, וזכו בפרס הגדול, מאה אלף רובלים –

יחלקוהו ביניהם, ולא ידעו מה לעשות בהון העצום שנפל בחלקם, די והותר להם ולבניהם אחריהם! ובכל זאת, מעולם לא שמענו שיפנו לחבר רביעי ויציעו לו להתחלק עמם בזכיה, למרות שיש בה די לכולם.

אז מדוע, כשיש לאלף חסידים רבי והרבי הלא עסוק בשלו, בתפלותיו ולמודו, התעלותו ודבקותו, כמה זמן יכול הוא להקדיש לכל אחד מהם? למה שוקדים הם לצרף חסידים נוספים, להגדיל את החסידות? הלא מזיקים הם לעצמם, מטילים יותר עומס על רבם, ויהיה לו פחות פנאי עבורם!״

בני החבורה שמעו בענין. מעולם לא חשבו על כך. אכן, שאלה! המשיך הרבי ואמר: ״אבל אגלה לכם את התשובה.

החסידים עצמם אינם בטוחים במעלת רבם. האמנם מורם מעם הוא, איש אלקים קדוש, אשר רוח ה׳ דבר בו ומלתו על לשונו. מבקשים הם חיזוקים, הסכמות. אם יצטרפו חסידים נוספים, יתנו גשפנקא לרבי, ואהיה בטוח שטוב בחרתי…

שמע נא, יונגערמאן. אני מכיר את רבך מזה שנות דור. קבל את עדותי שהוא קדוש וטהור, מרומם ונשגב. יכול אתה לנסוע אליו בלב שקט, מבלי לצרף אליו חסידים שיחזקוך״. ופני אותו חצוף חפו…

איני יודע האם הוציא את שנתו, היום ודאי אינו חי. והספור יפה, והתשובה כה נוקבת.

[תוספת: המסר כאן הוא ברור. האדם צריך להיות בטוח בעמדה שלו. באמונה שלו. לא לחפש לחפש חיזוקים כל הזמן מהסביבה. זו תסמונת העדר. לחוש שאם אין לי הסכמה מן הסביבה אני לא בסדר, ואני צריך להתחבא וכד'.

כמה התקלקלו בזמנו בצבא, בשל הסחף השלילי אחר הלחץ החברתי?

אם האמת אתך – אתה יכול להיות מעבר האחד וכל העולם מן העבר האחר וללכת עם האמת שלך ולא לחשוש לאף אחד!

תשובה נוספת לטענת החסיד

אך ר' יענקלה גלינסקי ממשיך ואומר בהקשר לתשובת ר' הרבי מוורקה:

אבל כמדומני שהתשובה האמתית אחרת –

מדוע משתוקקים החסידים להגדיל את החסידות, הלא תהיה לכל אחד פחות תשומת לב מרבו. אמת ויציב. אבל לעומת זאת איזו התחזקות תהיה לו מעצמת החבורה, מגודל העדה! מאוירת היחד, הלכוד, הגבוש. איזו חויה זו, איזו עצמה!

וזה, מעמד הקהל!

כשהאדם – אפלו ילד קטן – רואה צבור כה עצום ורב, ויודע שהוא חלק ממנו, אין לנו משג איזה חנוך זה נותן. ככתוב: ״ולמדו ליראה את ה׳ אלקיכם כל הימים״ השראת יראה לכל החיים!

ילד שיחוה זאת, ילמד ״ליראה את ה׳ כל הימים!״ ״כל הימים״, גם אם ישוב לעירו וישובו, גם אם יקלע לבדידות ויהיה לבדו, .ידע שהוא חלק מצבור ענק ומלוכד, וזה יתן לו כח ועצמה.

 [בזמנו החזו"א עודד מאד ללכת להצביע, ואף אמר לבחור למכור את תפיליו ולהניח שאולות, ולשלם נסיעות ע"מ ללכת ולהצביע. אחד מן החשבונות שלו היה – אדם מתחבר לציבור. לרבים. כשציבור היראים קטן – הוא לא מתחבר אליהם ומתדרדר, אך אם מאחורי עבודת השם מתחבר ציבור גדול – הוא מרגיש שהוא חלק מקבוצה גדולה, זה נוסך בו כח להשאר מחובר אליהם ולעבוד את השם!]

מה מבקש יוסף

(בראשית פרק לז טו) וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ: (טז) וַיֹּאמֶר אֶת־אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּֽידָה־נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִֽים:

מה השאלה "מה תבקש"? לכאורה היה לו לומר "להיכן אתה צריך להגיע"?

יוסף היה בנו חביבו של יעקב אבינו, גדל על ברכי יצחק אבינו, בחברת השבטים הקדושים. והנה, תועה בשדה. לבדו. ולפניו הירידה למצרים, והשהיה בבית פוטיפר, ובבית האסורים, ובארמון המשנה למלך מצרים, איך יחזיק מעמד?

אמר לו המלאך [לענ"ד] – אתה רוצה להחזיק מעמד – מה תבקש? איזה עיצה תבקש כדי להחזיק מעמד? צריך אתה לעצה לעמוד ולא להשבר בכל הנסיונות שאתה עומד לעבור!

עונה לו יוסף עצתי היא – את אחי אנוכי מבקש! אני אומר לעצמי – תזכור אתה חלק מבית יעקב! אתה חלק משושלת של י"ב שבטי י-ה! שלא ימחה שמך מאבני החושן ולא תהיה ראוי להיות עמהם! תזכור שאתה חלק מקבוצה גדולה של יראי השם וכך אחזיק מעמד!

הגנרל והמדים

סיפר ר' יענקלה גלינסקי על שהותו במחנה הסגר עם צמרת הצבא הליטאי, עם עוד חמישה עשר גנרלים וארבעה עשר בישופים, ושרים ופקידים בכירים. ופ"א לפנות בוקר ראה את אחד הגנרלים הגרמנים השבויים ביד הרוסים בטרם עלה השחר מוציא שקית ובה בגדי גנרל, לובש ועושה תנועות של גנרל, מחזיר את הבגדים לשקית ושב לדרגשו. למחרת שאלתיו והוא השיב: הייתי מצביא גרמני, גנרל דגול רבבות נשמעו להוראותי, אני עוד אשוב לתפקידי. אני חושש שבינתיים יפעל הדיכוי האכזרי וישפיע עלי וישכיח ממני שאיני עבד אבוד אלא גנרל עטור תהילה.

מה חיזק אותו? אני חלק ממעצמה גדולה, שעוד תשוב ותמלוך!

 

כתב המהר״ל בנושא זה בביאורו למסכת סוטה (מ״ה ע׳׳ב).

הגמרא מצטטת את הפסוק, הנאמר בתפילת הרבים בפרשת עגלה ערופה (דברים כ׳׳א ד): ״ואמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו״. על כך שואלת הגמרא: ״וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים?! אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה״.

מסביר המהר״ל, כי כוחו של האדם תקיף יותר, כאשר הוא בתוך כלל בני האדם, שאז יש לו את כח הרבים. לעומת זאת, כאשר הוא יחידי, עומד לו כוחו בלבד, ואז בכוח כל מיני פגעים לפגוע בו.

כאשר הבריות מלווים את האורח כברת דרך כדי שיעור לוויה, אף שלאחר מבן הוא ממשיך בדרכו יחידי — שהרי אי אפשר להם להיות עמו תמיד, וצריכים המארחים לחזור לביתם — בכל זאת מעשה זו מוכיח, כי ההולך אינו לבדו אלא הוא חלק מציבור.

כה חזקה השפעת מעשה זה למעלה, שכן מכאן ואילך, כביכול, הקב״ה וצבא השמיים מתלווים גם הם אל ההלך. אך אם מניחים את האדם לילך לבדו, הרי הוא נחשב ליחיד, וקל לפגעי הדרך לפגוע בו.

זהו הסבר לדברי חזי׳ל, שכל מי שמלווים אותו אינו ניזוק, ולכן אפשר להבין גודל חשיבות הלוויה, שבחסרונה

אומרים בית הדין: ״ידינו לא שפכו את הדם״.

[תוספת] לאור דברינו – אין כאן רק ענין סגולי, אלא גם ענין נפשי – כשאדם יודע שאינו יחיד, יש לו עוצמות להתמודד כנגד הקמים עליו! הוא יוכל לשרוד גם כנגד שודדי דרכים ומרצחים!

זה גם ביאור דבריו של דוד המלך (תהלים קי״ט קכ׳׳ב):

״ערוב עבדך לטוב — אל יעשקוני זדים״, היינו, ערוב (ערבב) אותי עבדך עם הטובים, ואז לא אחשוש שמא יעשקוני זדים. לא אחשוש מהמלעיגים, המבטלים, הזדים שרוצים לבטלני מהתורה, אני חלק מקבוצה גדולה של עובדי ה' באמת!!

 

מה העצה לדור האחרון?

בתחלת ימי בית שני בטלו אנשי כנסת הגדולה יצרא דעבודה זרה (יומא סט ע״ב] ובכדי לשמר את כח הבחירה בטלה הנבואה מישראל, בגדר ״זה לעמת זה עשה האלקים״ (קהלת ז, יד). וב״משך חכמה״ (במדבר יא, יז) הביא בענין זה את הכתוב (זכריה יג, ב] ״והיה ביום ההוא נאם ה׳ אכרית את שמות העצבים, וגם את הנביאים [נביאי האמת] ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״. [כל המפרשים ביארו זאת על אחרית הימים, שיתבערו נביאי השקר והבעל, ומבואר בגר"א "משהרגו את יצה"ר (דע"ז) בטלה הנבואה", והמשך חכמה מבאר שהגר"א למד זאת מהפסוק הנ"ל שנאמר על תקופה זו של אנשי כנה"ג שאז "אכרית את שמות העצבים" והושבת יצה"ר דע"ז, ואז "גם את הנביאים (-נביאי האמת) אעביר מן הארץ"].

והנביא האחרון, מלאכי, בסוף נבואתו, השאיר צוואה לדורות עולם. מעתה לא יהיו עוד תוכחות פרטניות, אבל נמסרה הוראה כוללת ומקיפה.

כשאדם כותב צוואה, יש להתבונן בכל מילה. הוא כותב בה את אשר הוא רוצה להשאיר אחריו כמסר לדורות הבאים.

כל שכן ערב חתימת וסיום הנבואה בישראל, יש לשים לב לדברי אחרון הנביאים, שודאי יש לו מסר לדורות הבאים בהם תיפסק הנבואה. מסר לדור אחרון.

ומה הוא –

״חזקו עלי דבריכם, אמר ה' אמרתם שוא עבד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו״. דעו לכם שיתרבו הקולות המקררים ומצננים מעבודת ה׳, ״אשר קרך׳, שקררך וצננך מרתיחתך (רש״י דברים כה, יח). ״ועתה אנחנו מאשרים זדים״, אומרים שפורקי העול הם המאושרים, ״גם נבנו עושי רשעה, גם בחנו אלקים וימלטו״. מרעיש הדבר –

מכל צרות החרבן והגלות, הרדיפות והפרעות, נהרות הדם ולהבות המוקדים והכבשנים, זו הצרה הנוראה ביותר! אליה יש להתיחס, ולה יש לתת מענה.

ומה עצת הנביא לדור זה?

״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע… וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו׳ (מלאכי ג, יג-יז). זו העצה היעוצה. להתאגד יחדו ולהתחזק בצותא.

אחד הענשים הקשים והמרים ברוסיה, וגם כוס מרורים זו עברה עלי, היה הבה'. למעלה ממאה בני ישיבות היינו, והתחזקנו אהדדי. ואז הפרידו אותי מהקבוצה, כלאוני בצינוק. בחקירות ספרו שפלוני נשבר וחתם להם כרצונם, ופלוני הסכים למה שהכתיבו לו, ופלוני ופלוני נפטרו, ופלוני ופלוני נשלחו למחנה אחר. אתה לבד, אתה בודד, נותרת בלי חברה – והשיבוני לצינוק, להיות עם מחשבותי, לעכל את החדשות המרות כלענה. מה כוחך להתמודד לבדך, באין תומך וסועד, באין אפשרות להתחזק. ומי אמר שאין,

אמרתי לעצמי: נובהרדוקער אני, חלק מתנועה כבירה של אמת יוקדת, של מסירות נפש. וגם אם מורי וחברי מפוזרים בכל קצוות תבל, שייך אני להם וחלק מהם –

ואמרו בנובהרדוק, זה שאמרו (ברכות לא ע״א) שהנפטר מחברו אל יפטר אלא מתוך דבר הלכה. והגר״א היה רגיל לומר לנפטר ממנו ההלכה יחיד ורבים הלכה כרבים (״תורת גבריאל״, ויצא. וכן הוא ב״אוהב ישראל״ לקוטים, בשם המדרש, וב״אגרא דפירקא״ סימן כא בשם הירושלמי). [הוספנו ביאור שההלכה הזאת יוצרת ר"ת יוה"ך שזה המלאך השומר לאדם בדרך, ויוצא מפסוק כי מלאכיו יצוה לך– ס"ת יוה"ך וכן מפסוק ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה במקום לכתוב מבאר שבע לחרן – ייתר אותיות יוה"ך ששלחה עמו מלאכים ללוותו אומר המדרש]

ומדוע מתוך הלכה זו דוקא?

פרשו בנובהרדוק שבהיותם יחד יכולים היו לקיים ״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו״ ולהתחזק אהדדי, ועכשו נפרד מחברו והולך בדד, ידע שאינו יחיד, אלא גם בהפרדם שייך הוא לרבים וכחם מלוה אותו!

בכך התחזקתי, והחזקתי מעמד. סרבתי לכל התכתיבים ומאנתי לכל הפתויים. ונואשו ממני והחזירוני אל הקבוצה, והנה אחד לא נעדר. כלם חיים, וקימים! ובפיהם ספורים דומים, איך הפרידום ויאשום, והפעילו עליהם לחצים, וכל אחד אמר לעצמו: גם אם יחידי נותרתי, נובהרדוקער הייתי נובהרדוקער אשאר!

עפ"ז נלע"ד לבאר את המשנה באבות [פרק ב]

הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך:

העצה כיצד להחזיק מעמד ברוחניות – אל תפרוש מן הציבור. אל תחשוב שאתה מנותק מן הכלל. תזכור שציבור גדול אתך! כי אם תרצה לנסות להצליח "לבד" – אל תאמין בעצמך עד יום מותך!

אומר הרב פינקוס – שזה שנאמר "אתם ניצבים היום כולכם" – האדם הוא חלק מן הכלל, וזה סוד הצלחתו.

הרבה ניסו להתעלות לבדם, זה החזיק זמן מועט, ואח"כ נפלו למשברים. המתחבר לכלל – יש לו עצמה של כלל!

 

תשובה – זכרנו לחיים – איזה חיים?

[שיחות מוסר לגר"ח שמולביץ עם תוספת מרובה]

אנו מבקשים בתפילת ר"ה ועשי"ת זוכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, כותבנו בספר חיים, למענך א' חיים, מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו ברחמים לחיים, וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך, ובספר חיים ברכה ושלום כו', מדוע כל ההזכרות וההדגשים על "חיים"?

ובפרט שאין אנו מזכירים איזה סוג חיים יהיו אלו, ורק לבסוף אנו מבקשים חיים טובים, חיים וברכה?

 

אחז"ל שלשה היו באותה עצה, בלעם יעץ איוב שתק, ויתרו ברח.

בלעים שיעצץ נהרג בחרב, איוב ששתק נידון ביסורים ויתרו שברח זכה וישבו בניו בלשכת הגזית.

שואל הגר"ח שמולביץ -הדבר מפליא עד מאד. בלעם היה צריך להענש עונש רב ועצום יתר מאיוב, ואלו אנו רואים שבלעם מת בקיצור ימים בלא יסורים, ואילו איוב מתייסר ביסורים קשים ונוראים עד שמקלל את יומו ומבכה על כך שלא נהפכה לו שלייתו על פניו!

כל השאלה בטעות יסודה והיא נובעת מכך שאיננו מבינים מהי משמעות החיים.

נא' באיכה "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו", פרש"י מה יתרעם האדם על כל הקורות אותו לאחר החסד שנתתי לו חיים! כמוהו כזוכה בפייס המתאונן על שנשברה לו כוס…

האדם צריך לשמוח בחסד הגדול שה' נתן לו חיים יותר מכל דבר אחר המצערו, והיסורים כאין וכאפס לעומת החיים!

וא"כ ודאי שעדיף לחיות – ולהתייסר כאיוב, מאשר למות מיד בלא יסורים.

על זה הודה דוד יסור יסרני י-ה ולמוות לא נתנני. וע"כ לא ארגיש ביסורי.

ומי שאינו חש כן, עליו נאמ' "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו" לאדם יש את הדבר היקר ביותר בעולם והם החיים, והוא אינו מבין זאת ומלין על צרותיו, ובזה מוכיח שהוא נמשל כבהמה, שאין ערך לחייה.

נמצא שהמתנה הגדולה ביותר שהאדם יכול לקבל היא החיים עצמן, וללא זה, מה יתן לו אם יהיה את כל הכסף שבעולם, והוא אינו בעולם?

על איזה סוג חיים מדובר? האם בכל מצב החיים עדיפים על המיתה?

להבין זאת, נתבונן בפרשייה מפרשיות ספר בראשית.

חיים אמיתיים [ע"פ הרי"ח קראם יתד תשס"ו]

(ח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ: (ט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם:

תשובת יעקב תמוהה. הוא נשאל בסה"כ כמה ימי שני חייך, והוא עונה לו בדרשה ארוכה. הוא נשאל כמה ימי שני חייך, והוא עונה ימי שני מגורי כו' מדוע הוא שינה את לשונו?

נבאר בהקדמת מעשה: מסופר על עיר אחת שבית הקברות שם היה מלא מצבות שגיל הנפטרים היה נמוך מאד על מצבה אחת היה חקוק פה נטמן פלוני אלמוני שנפטר לבית עולמו בן עשר שנה וחמישים יום על אחרת היה חקוק בן עשרים שנה ועשרה ימים וכן הלאה. כל מי שנכנס אל בית הקברות היה משתומם לפשר הדבר מדוע נפטרים כאן בני אדם בגיל כה צעיר? הלך אדם אחד לברר את התעלומה המוזרה, אמרו לו כך, במקום הזה נוהגים לציין על המצבות את הימים שבהם הוא חי ולכן מחשבים רק את הימים המנוצלים שהיו לו בחייו דשאר הימים הוא לא חי בהם אלא התבזבזו ומתו…

מבאר המלבי"ם כי שנות החים לא יצדקו אק על השנים שעובד בנם את ה' שהם חיי האדם, לא השנים שחיי חיי הרגש בלבד, שהם חיי בהמה. האדם, שהוא החלק השכלי שלו כמת. הרשעים בחיים קרויים מתים. חיים אלה ניתן לכנותם שנות מגורי, שנים שבהם גרתי בתבל, אך לא חייתי.

פרעה ע"פ חוסר הבנתו קורא לשנים כולם שנות חיים, ושואל כמה ישני חייך. אולם יעקב מתקן אותו ואמר ימי שני מגורי היו מאה ושלשים שנה, אולם אם תשאל על ימי שני חיי- אשיבך שהיו הם מעט ורעים ימי שני חיי, שלא השיגו את ימי שני חיי אבותי שהספיקו להשיג השלימות הנפשי.

לפי"ז נבין את דברי האחים לאביהם כששבו ממצרים.

 (כו) וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם:

מדוע לא האמין, וכי הם ישקרו לו במילתא דעבידא לאגלויי?

(כז) וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:

מה קרה כעת שחייתה רוחו?

(כח) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת:

ומדוע כעת הוא מגיע למסקנה שעוד יוסף חי, וכי איזה מידע התברר לו בינתיים?

אלא לפי מה שביארנו העניין יובן נפלא. הם אומרים לו שיוסף עדיין חי, במלא מובן המילה. בצדקותו. אולם הוא אינו מאמין שדבר כזה יתכן. הם מדברים את כל דברי יוסף, על כך שהוא בצידקו, ועדיין זוכר את הלימוד האחרון שלמדו, והוא רואה את העגלות – שיוסף עדיין זוכר את מה שלמדו- והוא מתחיל להאמין. בשלב זה רוה"ק שבה אליו. הוא חוזר למעלת "חי". ולכן "ותחי רוח יעקב אביהם". אלה הם חיים אמיתיים לגבי יעקב. חיים עם רוחה"ק. עם רוחה"ק יעקב אכן רואה שיוסף חי בצדקו, ולכן הוא מכריז "עוד יוסף בני חי" – חיים של תורה וקדושה!

וזאת אנו למדים מכך שתחילה נאמר ותחי רוח יעקב אביהם, ואחר ששבה אליו רוח קדשו נא' ויאמר "ישראל"- לשון שררה ומעלה!

 (ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי:

גם כאן ישנה כפילות מוזרה, אחרי ראותי את פניך- משמע שהוא חי, מדוע הוא מוסיף כי עודך חי? אלא ראותי את פניך אינו מספיק, אלא ראיתי שאתה עדיין "חי"!

לפי"ז נבין את שאלת יוסף לאחיו כשנתגלה להם"העוד אבי חי" ושאלתו תמוה, והרי הוא שאל אותם לפני כן-כשבאו השלום לאביכם הזקן, וכי איזה אינפורמציה יכלה להתחדש להם כעת?

אלא הוא שאל אותם האם אבא עדיין חי במובן המלא של המילה, וכי לא נסתלקה ממנו רוה"ק וחייו אינם חיים?

האם לא נפגמה מעלתו וגדולתו בעקבות כך? ליעקב חיים בלא רוח הקדש הם חיי בהמה!

לפ"ז תובן פרשתינו. יעקב חי באמת רק י"ז שנה שהיה במצרים ורוה"ק שרתה עליו והיה פנוי לעבודת השי"ת. אמנם היו לו עוד י"ז שנים כאלה מלידת יוסף עד שנמכר, ולכן נאמר "ויחי" 34 שהם פעמיים שבע עשרה.

דבר זה נרמז בפרשתינו פרשת וילך

(א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַ ה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:

יום ללא מצוות לא נכלל בחייו

בספר "דעת סופר" ביאר אמר להם משה "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" תזהרו על ימיכם לבלתי ילכו לריק, דהנה ימי ושני מלאו, ולא נחסר מהם עד אחד, יען כי משה רבינו כל רגע ורגע היה יקר אצלו ולא איבד אף רגע מחייו.

ואמר להם "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" היום מלאו ימי ושנותי כל שנותי וימי נתמלאו ולא נחסר מהם מאומה, שהרי ימי האדם ההולכים לאיבוד בלי תכלית אינם נחשבים לימיו כפירוש הזוהר הקדוש עה"פ "ואברהם זקן בא בימים" שבא עם הימים, שהימים היו שלו וברשותו.

 וזה מה שביקש דוד המלך ע"ה "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא" וגו' היינו הודיעני ה' קצי ומדת ימי היינו מדת הימים שהמה שלי וברשותי הן שלא הלכו לאיבוד כמה הם עכ"ד.

 

לפי זה נבין את הגמ' במסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה.

שואל המהרש"א

והרי מצינו לגבי הצדיקים כאלה שמתו, והרשעים כאלה שחיים?

מבאר המהרש"א שצדיקים מדובר בצדיקים שאין בהם שום חטא אלא שוגג בלבד, ורשעים הם אלה שיש בהם חטא ופשע ומרד, ובינונים הם אלה שיש בהם חטא במזיד, אך לא במרידה.

והדבר יבואר בהקדם דברי חז"ל שאמרו "צדיקים במיתתן קרויים חיים" ורשעים בחייהם קרויים מתים" פירושו שהצדיק שמת– היא חיותו לעוה"ב, ומיתתו בעוה"ז היא על דרך מקרה, ואילו הרשע חייו בעוה"ז אינם אלא על דרך מקרה, והיא בחינה של מיתה מוחלטת לעוה"ב.

וכעת יובן, שאיך שלא יהיה הצדיק נחתם לחיים, בין שיהיו אלה חיים זמניים בעוה"ז, ובין אם יגזר שימות בעוה"ז על מיעוט חטאו, מ"מ עי"ז נגזרו עליו חיים נצחיים בעוה"ב.

לעומת זאת הרשע בין אם נגזר עליו חיים בעוה"ז הם בחינה של מיתה לעוה"ב שבכל יום שחי מוסיף לעצמו מיתה לעוה"ב, ובין אם נגזר עליו מיתה לעוה"ז שהיא ודאי בחינה של מיתה.

 

מסופר על תלמיד אחד שלא רצה ללמוד ורבו ניסה ללמדו ללא הצלחה מה עשה קרא לילד ואמר אתה לא לומד כי אתה צעיר ונדמה שיש לך עוד הרבה זמן אני אמחיש לך את הימים שעוברים בכל יום שלא תלמד אני אדפוק מסמר בקיר לאחר שעברה שנה קרא הרב לילד והראה לו את כל המסמרים בזבזת שלוש מאות וששים וחמשה יום הילד הבין את המשמעות והחל בוכה מה לעשות איך אפשר לשפר אמר לו הרב מהיום תתחיל ללמוד בכל יום שתלמד אני אוציא מסמר מהקיר לאחר שנה הוא קרא לתלמיד ואמר לו ראה אין יותר מסמרים אבל החורים נשארו מסקנה כל יום שלא לומדים בו ה"חור' נשאר ואי אפשר יותר לסתום אותו עלי ורדים עמוד שעת בתלמוד כתב האדמרר מוהרא"ש שלינר'א בחסדי אבות וזה לשונו ועל כן אשרי מי שמתמיד בלימוד תלמוד בכל יום שזה היסוד והעיקר ביהדות ולא יחליף את הלימוד הזה בשום לימוד שבעולם אלא כל ימי חייו יתמיד בתלמוד.

ישנו ביטוי- להרוג את הזמן. ובאמת זו אמת לאמיתה, זמן שעבר הוא פשוט מת. אין לו קיום נצחי.

 

לפי"ז נבין מדוע אנו מבקשים כותבנו לחיים כו' בברכה העוסקת בשבח, ולא בברכות הבקשה?

מפני שכאן מדובר בחיים של "למענך" חיים של קדושה, שהם לרצון השי"ת. שיהיה לה' שבח בהם. איזה פנים יש לנו לבקש חיים בשביל "לעשות חיים"?…

משלו של המגיד מקלם על המתים שקבלו שעה אחת של חיים ובני משפחותיהם באו להקבילם וכשקמו מקברם רצו כולם לביהמ"ד ע"מ לתפוס ספר ולנצל כל דקה, הם לא היו מוכנים לבזבז זמן על חיבוקים ונשיקות ואמרו להם שאין להם זמן… רק לנו יש זמן…

המעשה עם הגר"א ופגישתו באחותו שלא ראה אותה שנים ארוכות שהחלה לשואלו לקורות אותו, והוא אמר לה בעוה"ב יהיה לנו הרבה זמן לשוחח וקיצר את דבריו וחזר ללימודו…

 

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה

מהי התוספת שני חיי שרה?

מלמדים אותנו חז"ל שהיו כולם שוים לטובה.

מה ביאורו כולם שוים לטובה? חיי האדם בנויים מעליות ומורדות. פעם שהוא משתדל ופעם שהוא מתעייף. פעם שהוא שמח ופעם עצוב, פעם במצב רוח מרומם ופעם מדוכדך. חיי שרה היו כולם שוים לטובה. אין מצב שפעם באים לביה"כ ואחר כך שבועיים האדם לא מגיע.

ההבדל בד"כ בין מבוגר לילד, שהילד אין לו רציפות. אין לו סדר יום קבוע, הוא קופץ מדבר לדבר, פעם עושה כך ופעם אחרת, פעם הוא לומד ופעם מתעצל.

המבוגר צריך להיות בנוי אחרת. המבוגר צריך להיות אדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו. אוי ואבוי אם יום אחד הוא יחליט שהוא יוצא לעבודה, ומחר לא בא לו… קביעות מלמדת על בגרות. על חכמה. על אדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו.

לשרה לא היו עליות ומורדות. כל חייה שוים לטובה. כולם מסכת שלימה של עבודת ה'.

גם ביחס לחיי אברהם אנו מוצאים התייחסות בתורה

 [מכאן מעיין השבוע רנג] ואברהם זקן בא בימים. גם כאן אנו מוצאים כפילות מיותרת, אם הוא זקן מן הסתם הוא גם בא בימים?

אומרים חז"ל זקן נוטריקון 'זה קנה'. הזקן הוא סמל לחכמה. זה קנה חכמה. שואל הדגל מחנה אפרים מנין לנו שזקן הוא שקנה חכמה, אולי קנה נכסים?

הוא מתרץ, כשמדברים על 'קנה' אנו מתכונים מן הסתם לקנין החשוב ביותר, הרי לא יעלה על הדעת שזקן נקרא כן מפני שקנה מקטרת או ארטיק. ודאי מדובר בקנין בעל חשיבות ומשמעות, הקנין האמיתי והחשוב ביותר היא התורה. אמנם ממון הוא קנין חשוב, אך יקרה היא מפנינים. הנחמדים מזהב ומפז רב, כי טוב סחרה מכל סחורה. התורה יקרה מכל ממון שבעולם, דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת- מה קנית?

מהו בא בימים?

אומרים חז"ל שהיו כל ימיו אתו. בא עם כל הימים. אומר המדרש זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה. ככל שגדל בימים כן גדל בחכמה. לא היה יום אחד לבטלה. לא היה יום אחד שלא ידע מה עשה בו. יום אחד שהתפספס. שקם על צד שמאל. שלא הסתדר לו להגיע לביהכ"נ.

הגמ' מספרת אל שני חכמים שלמדו בחברותא א' התחתן וחגג את השבע ברכות והשני המשיך בנתיים ללמוד וכל ימי חייו לא הספיק החתן להדביק את הפיגור של השבעה ימים.

זהו בא בימים. זהו שני חיי שרה כולם שוים לטובה.

בשבילנו יש כאן מוסר גדול. עקביות. לא יום אחד מגיע לתפילה יום אחד לא. יום אחד מניח תפילין יום לא. יום אחד מכבד את אשתו יום אחד מטיל מרורות בביתו. יום אחד מגיע לשיעור יום אחד אין לו חשק. ככל שהאדם קבוע יותר וסדר יומו מדויק- כך הוא בעל מעלה גדולה יותר.

המעשה בזקנה שסבלה סבל רב, ואפי' לא הייתה יכולה לקום להתפנות [עלינו לשבח ח"ב עמ' סח, וראה במעט שינוי בספר אוצה"ת דברים עמ' מז].

אצל החברה מקובלת מילה "להרוג את הזמן". הם אינם יודעים כמה הם צודקים. זו מיתה ממש.

הגמ' אומרת מהו סימן כשרות בעוף שנדע שלא נשברו גפיו– אם הוא שוחה נגד הזרם- גפיו כשורה והוא חי. אולם אם הוא נסחף עם הזרם- הוא כבר כמת… חי- זהו רק אדם שפועל ללא לאות להתקדם בעבודת ה'. מי ששוחה עם הזרם ומבטל ימיו בריק- הרג עוד יום…

לפי זה נבין מדוע גדו"י העריכו כל רגע בחיים.

יונה אמר שאוני והטילוני לים כדי לזכות לעוד רגע של חיים.

היהודי הזקן שרצה שהרב יתפלל עליו שיפטר מן העולם, וא"ל הרב הנחת תפילין היום? וא"ל כן, א"ל כן דע לך שכדאי לאדם לסבול כל ימיו יסורים כדי לזכות להניח פ"א  תפילין בחייו, ואתה זוכה לזה כל כ"ד שעות! [דורש טוב ר"ה עמ' תצא]

 

על ערכו של רגע אור דניאל [אחרי מות]

נתאר לעצמנו שיש בנק המזכה אותנו בכל בוקר בסכום של 86,400

ש"ח ובסופו של היום כל שקל שלא נוצל במשך היום – נמחק. היתרה

אינה עוברת מיום ליום. מה היינו עושים? מוציאים כל שקל כמובן!

לכל אחד מאיתנו יש בנק כזה שמו זמן.

מדי בוקר אנו מזוכים ב 86,400 שניות. בכל לילה מה שלא נוצל לטובה הולך לאיבוד. היתרה אינה עוברת ליום שלמחרת. אין אוברדרפט.

בכל יום נפתח החשבון מחדש. בכל לילה מה שנותר – נמחק!

 

v על מנת להבין מהו ערכה של שנה אחת שאלו חקלאי בשנת בצורת…

v על מנת להבין מהו ערכו של חודש אחד שאלו את האם שילדה פג…

v על מנת להבין מהו ערכו של שבוע אחד שאלו אדם הצריך לפנות דירתו ורק בעוד שבוע הוא יכול להיכנס לדירתו החדשה…

v על מנת להבין מהו ערכה של שעה אחת שאלו את ההורים שבנם עובר ניתוח במשך שעה…

v על מנת להבין מהו ערכה של דקה אחת שאלו את האדם שפספס את הרכבת…

v על מנת להבין מהו ערכה של שניה אחת שאלו את האדם שניצל מתאונת דרכים…

v על מנת להבין מהו ערכה של אלפית שניה אחת שאלו את הספורטאי שזכה רק במדלית הכסף…

 

העיקר הכוונה

 [רעיון מוהגדת בפרשת ראה עם תוספת מארשת שפתינו שלזינגר פרשת וילך]

 (דברים לא, יב) "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו׳. ודרש ראב״ע (חגיגה ג, א) אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן.

והקשה בדרשות מהר״י מינץ, הרי אם האבא והאמא עולים לרגל לירושלים, וכי תעלה על דעתך שישאירו הטף בבית לבדם, הרי בודאי יעלום עמהם, ואם כן למה ציוה השם יתברך במצווה מיוחדת להביאם אחר שבין כה וכה יבואו?

(דברים יא, לא) "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ".

אילו היו מספרים לנו, שיש יהודי שאינו יוצא כל שבעת ימי הסוכות מסוכתו. אוכל בסוכה וישן בה, מתפלל בה במנין ולומד בה. עד כדי כך, שגם את חדר השירותים הצמוד סיכך. מקיים ״בסוכת תשבו שבעת ימים״ (ויקרא כג, מב) במלואו. מה היינו אומרים? אשריו ואשרי חלקו, כל רגע – מצות עשה מן התורה, שבגינה ״מיטיבין לו, ומאריכין את ימיו, ונוחל את העולם הבא״ (קידושין לט, ע״ב). אבל סוף כל סוף, זה שבוע אחד מתוך חמישים שבועות שבשנה. ואם היה יכול להאריך את הסוכות לחודש שלם, ולחצי שנה? כמדומה, שלא היה צריך לדאוג לקראת הימים הנוראים. רק יראה שלא להכביר עבירות חלילה. במצוות, מלא הוא וגדוש.

ובכן, שישה מיליון יהודים בארץ הקודש, כן ירבו, יושבים ׳בסוכה׳ במשך השנה כולה. שהרי ישיבת ארץ ישראל מצות עשה היא לדעת הרמב״ן (הוספה ד למנין המצוות). ולא מצות עשה ׳רגילה׳, אלא שקולה היא כנגד כל המצוות שבתורה (ספרי ראה, כח), שנאמר: [דברים פרק יא לא] ״כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִֽירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּֽהּ: (לב) וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל־הַֽחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּֽוֹם":

הרי זה מדהים, כל רגע מצוה. כמה רגעים בשעה, וכמה ביום ובשבוע, בחודש ובשנה. וכמה רגעים בחיים, ובכל אחד מהם קיום

מצות עשה, היש לנו מושג במה נעלה למרום! אשריכם ישראל, בארץ ישראל!

וקיום המצוה בהידור, בכך שלא תהיה שממה (רמב״ן). ״מפני מה זכה עמרי למלכות? מפני שהוסיף כרך בארץ ישראל״ (סנהדרין קב, ע״ב). ואמרו (כתובות קיב, ע״א) שרבי חנינא היה מסיר אבני נגף בדרכים מחיבת הארץ.

כשבנו בשעתו את בית היתומים דיסקין בגבעת שאיל השתתף הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל בחנוכת הבית, לפתע גחן ופינה אבנים משביל העפר, כששפתיו דובבות: ״פנו דרך העם, סלו סלו המסילה, סקלו מאבן״ (ישעיה סב, י). מיד גחנו כולם ופינו אבנים, והשביל נסלל!

הלך הגאון הצדיק רבי אליה לויפיאן זצ״ל ברחובה של עיר, וראה פועלים יהודים בעבודת דחק: עומדים בחפירה צרה, עמוקה

וארוכה, השמש קופחת בעוז על גבם החשוף, והם מתקינים צינורות ביוב ענקיים, לרווחת התושבים. נענה ואמר: ראשית לכל, העמל לפרנסתו עוסק בדבר מצוה (אורח חיים סוף סימן רמז).

בנוסף, עוסק הוא במעשה חסד עם בני השכונה. והעולה על כולם, עוסק הוא בפועל בישוב ארץ ישראל. ומה חסרה? הכונה!

שהרי נפסק להלכה (אורח חיים ס, ד) שמצוות צריכות כונה! ומדוע? שהרי כתב הרמב״ן (שמות יג, טז) כי ״כונת כל המצוות, שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו״, וקידשנו במצוותיו וציונו, ואנו מקיימים ציוויו. ובאם לאו, ״העיקר חסר מן הספר״!

 

וכמעשה שהיה – קבוצת בדואים הגיעה לסייר בתל אביב, העיר העברית הראשונה, כפי שנקראה. עלו ללשכת ראש העיר, מאיר דיזנגוף שקידם פניהם בכבוד רב, ואירחם כמיטב מסורת הכנסת האורחים של הבדואים. כשקמו להיפרד, שאל מה יבקשו כתשורה, כשי.

אמרו: ״אנו מהנגב הצחיח, בעייתנו הגדולה ביותר היא חוסר מים. סובלים בני האדם, סובלות העיזים וסובלים הגמלים. וכאן, ראינו, המים זורמים בשפע בברזים. אם תואיל לתת לנו חמישה ברזים, ברז לאיש, לא יהיה קץ להכרת תודתנו״…

מהיכן יכלו לשער, שהברז מגיר מים בתנאי שהוא מחובר לצינור, המחובר למקור!

המצוה היא כברז, ולא מים מגירה היא, אלא קדושה ואוירה! אבל בתנאי שמחברת היא למקור, שיודעים שמקיימים אנו בה את רצון ה׳ וציוויו. שאם לא כן, אם לא יהיה בידינו אלא הברז לבדו, נסובב ונסובב, וכלום…

נוסיף ונבאר בהקדם מעשה.

מעשה היה וילד שאל את הגרש"ז אוירבך זלה"ה:

רבי חנניא בן עקשיא אומר … לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. וצריך ביאור, שהרי בזה גם מחייב את ישראל שבזה יכולים להיכשל יותר!?

מבאר הגרשז"א שהאדם מקבל שכר גם על מצוות שממילא היה עושה כאדם, וכשמכוין לשם מצוה – מקבל על זה גם שכר! נטילת ידיים בבוקר, נעילת נעליו בסדר מסוים, שינה בסדר מסוים, נטילה לפני האוכל. כבד את אביך כשהתקשרת הביתה, חסד כשעזרת לאדם, הימנעות מאכילת חרקים, סעודות שבת ויום טוב, ועוד.

לאור זאת נבין מדוע ה' מצווה להביא את הקטנים. ה' רוצה שלא יעשו זאת משום ההכרח והצורך, אלא משום מצות השם יתברך שגזר עליהם, ועל ידי כך יקבלו שכר על זה, והיינו ״כדי ליתן שכר למביאיהן.

ומסיים המהר״י מינץ ז״ל: ״שעל כן יראה האדם בכל דבר ודבר מהנהגת העולם וצורכי חיי שעה, למצוא ולתלות באיזה צורך ודבר מצוה, כדי שבכל דרכיו יקיים ויעשה בעבודת מצוות בוראו ויקבל עליהם שכר מצוה״.

כך גם כן כתוב על האומות שכשהקב"ה יבוא עם ספר תורה בחיקו ויאמר שמי שעסק בתורה יקבל שכר, יצאו כל האומות ויאמרו: כל שעשינו בשביל ישראל, תיקננו גשרים שווקים מרחצאות וכו' והקב"ה יאמר להם שוטים, כל שעשיתם בשביל עצמכם עשיתם.

נשאלת השאלה מדוע אמר להם שוטים ולא שקרנים? מבאר הבריסקערוב מפני שהם באמת צודקים. הם עשו זאת בשביל ישראל, מפני שכמו שאמרנו זה תפקיד האומות בעולם. אך לא כיוונו לשם ישראל. בניתם שווקים להושיב בהם פריצות, וגשרים לגבות מיסים וכו'.

 

ובפירוש הגר״א להגדה של פסח, וירד מצרימה, אנוס על פי הדיבור, פירש שהוא היה אנוס לירד למצרים, שכך נגזר עליו שיבוא למצרים. ועשה הקב״ה שיבוא על פי הדיבור למצרים. כמו שאמרו רז״ל (שבת פט, ע"ב): ראוי היה יעקב אבינו לבוא למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו. וזה שאמר כאן בעל ההגדה, ״אנוס׳׳, אלא שזכותו גרמה לו שיבוא ״על פי הדיבור״, עד כאן. דהיינו על פי דיבור של מצווה, כמקיים מצווה מרצונו ועושה רצונו של מקום.

כמובא בשולחן ערוך: (אורח חיים סימן רלא)

ובלבד שלא יאריך בה שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שתין נשמי, ואף בזה המעט לא תהא כוונתו להנאת גופו אלא להחזיק גופו לעבודת השם יתברך.

וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: "בכל דרכיך דעהו".

ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צורכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו.

וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאותו אינו משובח, אלא אם כן עשה לשם שמים.

וכן בשכיבה, אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תיטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה.

וכן בתשמיש אפילו בעונה האמורה בתורה אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו הרי זה מגונה, ואפילו אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וימלאו מקומו אינו משובח, אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו.

וכן בשיחה אפילו לספר בדברי חוכמה צריך שתהיה כונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו.

כללו של דבר: חייב אדם לשום עיניו וליבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו, ואם לאו לא יעשהו.ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד. עד כאן לשונו.

 

החפץ חיים וחתנו ששילם לעגלון ושאלו הרב: מה כיוונת? והשיב: לשלם לו… אמר לו הרב: כה חבל! הרי יכולת לקיים מצות 'פריעת בעל חוב מצוה', 'ביומו תתן שכרו' ועוד, לו רק היית מכוין!

ידועים דברי חז"ל (שבת לג, ע"ב) אודות רשב״י ורבי אלעזר בנו, שהתחבאו במערה שתים עשרה שנה מאימת הרומאים, ועסקו בתורה יומם ולילה מבלי הפסק והתכלכלו מחרוב וממעין שנבראו להם בנס. ובא אליהו זכור לטוב והודיעם שמת קיסר ובטלה הגזירה ויצאו מן המערה. בצאתם, כראותם אנשים עוסקים בחרישה וזריעה, אמר: ׳׳מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה״? כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! ואחר י"ב חודש דנו בעצמם ואמרו שאף רשעים בגיהנום אינם נידונים אלא י"ב חודש, ויצתה בת קול והתירה יציאתם. ועדיין לא נחה דעת רבי אלעזר לראות אנשים מבטלים את זמנם מתורה בעסקי עולם הזה, וכל מקום שהיה מעניש, היה רשב״י מרפא. ״אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה״.

[והטעם למה זה היה ״מחי״ וזה היה ״מסי״ [זה מעניש וזה מרפא], לפי שרבי אלעזר לא היה בקי עדיין בצורכי עולם, לפי שהוא נכנס בילדותו למערה, ולכך במעט זמן נשכח ממנו דרכי העולם. אבל רשב״י כבר היה זקן כשנכנס למערה, והיה יודע בצורכי עולם, ולא נשכח ממנו צורכי עולם, ולכן כל מקום שמחי רבי אלעזר, הוה מסי רבי שמעון בר יוחאי (הגר״א בח״ה שבת לג, ע"ב)].

ובערב שבת בין השמשות ראו ההוא סבא שהיה ממהר עם שתי חבילות הדסים בידו. אמרו ליה, הני למה לך? [כל אלה בשביל מה לך?] אמר להו: לכבוד שבת. ותיסגי לך בחד [ויספיק לך אחד!]. ״חד כנגד זכור וחד כנגד שמור״. אמר רשב״י לבנו, ״חזי כמה חביבין מצוות על ישראל״ יתיב דעתייהו [התיישבה דעתם].

ויש להתבונן, הרי כמעט כל קיום התרי״ג – מצוות שהם חיי עולם, אי אפשר לקיימם מבלי עסק עולם הזה של חיי שעה של חרישה וזריעה וכו', הן לקיים מצוות מצה ומרור וקידוש, והן כל הקורבנות והמנחות כולן. ובזה לא מצאו שום מרגוע ליישב את דעתם, אלא אך ורק באותן אגודות הדסים של ההוא סבא, שאין בהם לא מצוה ולא הלכה ולא מנהג (שאם קדם לפחות מנהג, גם רשב״י היה יודעו). בזה לבד נתגלה להם כמה חביבין מצוות על עם ישראל ונחה דעתייהו?

אך באמת כל מעשי המצוות, אין שום צורך שישראל יתעסקו בהכנתם, אלא אפשר לקחתם מן הנוכרים, ואפילו אבנים לאפוד ופרה אדומה ביקשו חכמי ישראל אצל הנוכרי (קידושין לא, ע"א) ורשב״י עצמו סובר (ברכות לה, ע"ב) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים. שנאמר (ישעיה סא, ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם.

ואין חיי שעה נקשרים בחיי עולם להתקדש להיות שם שמים נקרא עליהם, אלא בהגיע החלק של הכוונה, הקידוש, הקיום וההקרבה, החייבים להיעשות על ידי ישראל. ולכן לא מצאו שום טעם ונחת רוח לראות מניחין חיי שעה ועוסקין בחיי עולם [כך נ"ל לגרוס].

אבל דווקא בההוא סבא שבהתעסקו בחיי שעה ממש מבלי שום קשר למצוה הלכה ומנהג, באגודת הדסים הרחק מימי בין השמשות, ובדבר שכולו חיי שעה ואינו עומד להתקשר עם חיי עולם, אף שם מוצאים ישראל קדושים דביקות במצוות ואהבת השם וכולו זריזות וחרדת קודש ממהר לרוץ עימהם ערב שבת עולם לחי עולמים ברוך הוא, לכבד ולקדש את השבת בהם, ולא רק בהתלהטות כללית, אלא מחבבין ומונין בהם את המצוות אחת לאחת, ״חד כנגד זכור וחד כנגד שמור״. דוקא שם יתיב דעתייהו ואמר ליה לבריה, ״חזי כמה חביבין מצוות על ישראל״.

כך אומר גם כן הרב דסלר – יכול אדם להיות בעל חסד גדול, הגם שהוא עובד בעסק ומשרת את לקוחותיו על מנת להתפרנס.

א. הוא מכוין לזון את בניו ואישתו כפי שהתחייב בכתובה.

ב. הוא מכון כדי שיהיה לו ממון לשלוח בניו לתלמוד תורה ולגדלם ליראת שמים.

ג. הוא מכון לעשות חסד עם האדם הזה שבא לקנות ולראות כיצד לסייע בידו על הצד הטוב ביותר.

כך מבאר הגרא"א דסלר גם כן את שאומרים חז״ל: חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד יחודים לקונה. ופירש רבי ישראל סלנטר זצ״ל מאמר זה כי חנוך מקצועו היה לתפור נעלים לאחרים וכשהיה תופר היה משתדל שהחפירות יהיה טובות וחזקות ויהיו המנעלים טובים ללובשם למען יהנה מהם מי שינעלם. ושאיפת חנוך היתה לדבק במידת הבורא יתברך כמו שהקב״ה רוצה להטיב עם בני אדם, כן גם חנוך כל מחשבתו ורצונו להטיב לאחרים בלי שיתערבו בדעתו מחשבות אחרות לטובת עצמו למשל כדי שהקונה יבא פעם אחרת אצלו לתפור את מנעליו וכו'.
 

ומאידך גיסא, נפסק להלכה כי ״כל העושה, על דעת ראשונה הוא עושה״ (שבת צא ע״א, זבחים מא ע״ב). וכך נפסק (יורה דעה רעד, א) שהאומר בתחילת כתיבת ספר התורה – שצריך להיכתב לשמה – ״ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה״, גם אם תארך כתיבתו שנים רבות ובהפסקות רבות, מספיקה אמירה זו לכל הספר. ואם כן, נחשב עתה לקים מצות ישוב ארץ ישראל בשהותנו בה, ובכל רגע נקים מצוה, ויתוספו לנו מצוות לאין שעור!

 

בפיך ובלבבך – רק תתחיל!

מה הפירוש קרוב אליך מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו? ועוד, כיצד יתכן שיטעו לחשוב שמצוות התשובה כל כך רחוקה?

המעשה ברבי אייזיק יעקעקל'ש מקראקא והאוצר. האדם פוטר עצמו – האוצר רחוק, קשה להגיע, לא בשבילי. אך לו היה יודע שהאוצר נמצא אצלו, בפיך ובלבבך לעשותו!

 

מסופר על רבי נפתלי אמסטרדם תלמידו של רבי ישראל סלנטר שפעם אחת בפורים כשנכנס יין יצא סוד, והוא התמרמר לפני רבו ואמר: לו היתה לי את היראת שמים של הרבה שלי, ואת הראש של השאגת אריה, ואת הלב והרגש של בעל יסוד ושורש העבודה, כי אז…

אמר לו רבי ישראל סלנטר: רבי נפתלי! ביראה שלך, בראש שלך, ובלב שלך!

וזהו בפיך- שלך, ובלבבך – שלך, לעשותו! [מעין השבוע ח"ה תקסו]

 

ודברים אלה מפורשים במדרש

(מדרש רבה דברים ח, ג) זה שאמר הכתוב (משלי כד, ז) "ראמות לאויל חכמות בשער לא יפתח פיהו" מהו ראמות לאויל חכמות? אמר רבי תנחומא הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת והוא רואה אותן שנושאים ונותנים בתלמוד והוא אינו יודע מה הן אומרין הוא מתבייש שנאמר: "בשער לא יפתח פיהו", ואין שער אלא סנהדרין דכתיב: (דברים כה, ז) "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים".

דבר אחר: רבנן אמרי הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותן עוסקים בתורה והוא אומר להן, היאך אדם למד תורה תחילה? אומרים לו: תחילה קורא במגילה ואחר כך בספר ואחר כך בנביאים ואחר כך בכתובים, משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד ואחר כך בהלכות ואחר כך באגדות.

כיון ששומע כך אומר בליבו אימתי אני למד כל זאת?? וחוזר מן השער. הוי "בשער לא יפתח פיהו".

אמר רבי ינאי למה הדבר דומה? לכיכר שהיה תלוי באויר. טיפש אומר מי יוכל להביאו?

ופיקח אומר לא אחד תלה אותו? מביא סולם או קנה ומוריד אותו.

כך כל מי שהוא טיפש אומר אימתי אקרא כל התורה? ומי שהוא פיקח מהו עושה? שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה. אמר הקדוש ברוך הוא לא נפלאת היא. ואם נפלאת היא, ממך! שאין אתה עסוק בה, הוי כי המצוה הזאת.

 

מדרש רבה שיר השירים

(שיר השירים רבה ה, יא) רבי יוחנן דצפרין פתר קרא בתלוליות של עפר. מי שהוא טיפש מהו אומר, מי יכול לקצות את זה?! מי שהוא פיקח מהו אומר, הריני קוצה שתי משפלות ביום ושתי משפלות בלילה ולמחר כן עד שאני קוצה את כולה!

כך מי שהוא טיפש אומר: מי הוא יכול ללמוד כל התורה? נזיקין שלושים פרקים, כלים שלושים פרקים! והחכם אומר, הריני לומד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שאני לומדה כולה!

אמר רבי ינאי (משלי כד, ז) "ראמות לאויל חכמות", לכיכר נקוב שתלוי באוירו של בית הטיפש, אומר: מי יכול להוריד לזה?

והפיקח אומר: ולא אחר תלאו?? אלא, הריני מביא שני קנים ומחברן זה עם זה עד שאני מורידו!

כך הטיפש אומר: מי יכול ללמוד התורה שבלב רבי? והפיקח אומר: והוא לא מאחר למדה? הריני לומד היום שתי הלכות ושתים למחר עד שאני למד התורה של חכם זה!

 

וכאן המדרש מוסיף הבחנה נוספת בטענת האויל, שפעמים רבות יצרו דוחהו בטענה 'ממילא מה שאתה לומד אתה משכח':

אמר רבי לוי לקרסטל נקוב ששכרו בעליו פועלים למלאותו מים. אומר הטיפש: מה אני מועיל? מכניס בזו ומוציא בזו!

והפיקח אומר: ולא שכרי אני נוטל? ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל מבעל הבית. כך הטיפש אומר, הריני לומד תורה ומשכחה מה אני מועיל? והפיקח אומר: ולא שכר יגיעה נותן לי הקב"ה!

המעשה בסטייפלער והמעיל.

להפוך עצמנו למחוייבים – הדרך להתעלות!

[להפוך למוכרח בעבודת ה' מעין השבוע עם תוספות]

חייל הופקד על משמרתו. פרש למנוחה קצרה. לא העלה על דעתו שדוקא אז תיערך ביקורת… הועמד למשפט. מה בפיך? שאל השופט. ״סיפר שהתלווה אליו כלב שמירה, והכלב המשיך לעמוד על משמרתו, דרוך, ואילו היה מישהו מתקרב – היה מזעיקו. כפי שהזעיקו כשהגיעה חוליית הביקורת.

״היא הנותנת״, הצליף קולו של התובע. ״לכלב אין שכל, אינו בר דעת, ועם זאת אינו נוטש משמרתו. החייל, שהוא בר דעת ונושא באחריות, על אחת כמה וכמה! היה עליו ללמוד מן הכלב את המסירות לתפקיד!״

מה דעתכם לטיעון שכזה להחמרת העונש? מה ההשוואה, הכלב – כלב, נאמן בטיבעו, משועבד לטיבעו, והאדם אדם. הלא כן?

ובכן, הבה נלמד את דברי רש״י על הכתוב: ״העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ״: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שינו את מידתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם? הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שינתה מידתה? שמא זרעתם אותה ולא הצמיחה, או שמא זרעתם חיטים והעלתה שעורים? ומה אלו, שנעשו לא לשכר ולא להפסד, אם זוכים אין מקבלים שכר ואם חוטאים אין מקבלים פורענות, לא שינו את מידתם, אתם שאם זכיתם תקבלו שכר, ואם חטאתם תקבלו פורענות, על אחת כמה וכמה!

מה תובעים מאיתנו, ללמוד להיות כשמש, כאדמה?

להם, אין יצר הרע, אין תאוות ומדוחים. ולנו, יש גם יש!…

והתשובה, בגמרא: ״צדיקים, יצר טוב שופטן, מנהיגם. שנאמר: ״ולבי חלל בקרבי״. ובגירסת אבות דרבי נתן: ״צדיקים, נוטל מהם יצר הרע ונותן להם יצר טוב״.

דוד המלך, שהעיד בעצמו: ״ולבי חלל בקרבי״, אמר: ״חישבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך״. ״אמר דוד: בכל יום הייתי מחשב, למקום פלוני אני הולך ולבית פלוני אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות״.

לנו קורה ההיפך: בכל יום אומרים אנו לעצמנו שהפעם נכוון בתפילה, ומחשבותינו נושאות אותנו הרחק משם…

דרגה זו, שהרגליים הולכות מאליהן לבית המדרש, הרי היא בבחינת הכרח וטבע. זו היתה דרגתו של אדם הראשון לפני החטא, ״שהיה עושה בטיבעו מה שראוי לעשות, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם״, והיא שתהיה דרגתנו עם בוא הגאולה.

והשריש הבעל שם טוב הקדוש זצ״ל שיש בנו בחינת: ״קרבה אל נפשי גאלה״, להתקרב באיזו בחינה לדרגת גאולה אישית.

והאמת, שאכן קנינו אותה במימד מסויים. הרי איננו יכולים לאכול בלי ברכה תחילה וסוף. פוקחים עיניים, ומאליו נאמר: ״מודה אני״. ומוקצה, בשבת, הריהו ״מחוץ לתחום״. מה כל אלו, אם לא בחינת הכרח וטבע, הרגל מושרש! ואילו בענין חסימת הפה מדיבור אסור, עדיין יש התלבטות, ניטשת מלחמה. עדיין לא קנינו בו טבע והכרח. לא הגענו לדרגת הגאולה… עדיין נפשנו בכף הקלע, מתייסרת ומתחבטת…

[הרב דסלר אומר שלכל אדם יש ניסיון בדרגה שלו. וההתמודדות היא לעלות מעט מהיכן שהוא שרוי. לאל קפונה יש ניסיון האם לשבור ידיים ורגלים או לרצוח… לאחר ניסיון האם להניח תפילין, לאחר האם להתפלל, לשלישי האם זה יהיה במנין ולבבא סאלי האם לכוין באיזשוהי כוונה נוספת על פי הרש"ש וכדומה. התפקיד שלנו הוא להפוך את עצמנו למוכרחים בניסיונות שלנו, כך שתיחסך מאיתנו ההתמודדות. כגון בעל תשובה שהתחיל בהנחת תפילין, לאחר מספר שנים שהוא חרדי לכל דבר, כבר אין ניסיון האם להניח תפילין או האם להתפלל וכן על זה הדרך. כך על האדם להפוך עצמו למוכרח. דומה הדבר לשתי מדינות הנלחמות ביניהן, וכאשר אחת מהן כובשת שטח, אין היא צריכה עוד להמשיך להילחם עליו, כעת החזית היא הרבה יותר הלאה.

דוגמא: אברהם אבינו עליו השלום. מהיכן למדים שגדולה הכנסת אורחים וכו'? מאברהם. מהיכן אברהם למד זאת? מאבריו שרצו מעצמם לעבודת בוראם. זה הפך להיות אצלם לטבע. והטבע שלהם הוא שהם מעצמם מרגישים מהי מצוה.

אצלנו זה עובד הפוך… כשאנו רוצים לידע מה היא מצוה – נראה היכן קשה לנו… ותמיד כשיש לנו שתי הכרעות ואיננו יודעים כיצד לנהוג, נבחר בצד שפחות נראה לנו, הוא בודאי הצד של המצוה…

על פי זה מבאר הגר"א את מה שכתוב אצל רות: "ותרא כי מתאמצת היא כו'" שראתה שלה עצמה אין קושי, אך לרות יש קושי בהליכתה – מסקנה שיש כאן דבר מצווה, ולכן הדבר קשה לה… ולכן הניחה לה.

 

וזו משימתנו, עבודת חיינו: להפוך יותר ויותר מצוות לשגורות, יותר ויותר מידות טובות לטבע, להתקרב יותר ויותר לגאולה אישית.

ונזכור, שכאשר היה אדם הראשון שלם עם כל מעשיו, מוכרח בהם, קודם החטא – היה בגן העדן. כשחטא, ואיבד סגולה זו, גירש עצמו מגן עדנו. בראש ובראשונה גורש מגן העדן הפנימי שלו. גזר על עצמו חיי צער ועמל מפרך. כשנשוב למצבו, עם בוא הגאולה, ישוב להיות גן עדן עלי אדמות. ובראש ובראשונה, בליבנו.

האבות הקדושים, שזכו להגיע לדרגה זו, זכו לחיים שהם מעין העולם הבא. נדע אף אנו, שבכל שטח שנוסיף לכבוש לבחינה זו בתוכנו, נגיע בו לשלווה ולשלימות אישית, לפיסת גן עדן עלי אדמות. וזהו שנאמר בכתוב: ״העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ״, תלמדו מהם להיות מוכרחים וטבעיים כמותם, ״ובחרת בחיים״, חיים רגועים ושלווים וערכיים!

לתשובה יש תאריך תפוגה!

שבת שובה

תפקידנו בעת הזאת הוא לשוב בתשובה. נעיין מעט בסוגיית התשובה.

מדוע ה' מכביד את לב פרעה וממשיך לתת לו מכות, והרי בזה הוא מחייבו שלא לשולחם, ומאידך מכהו על התעקשותו… משל למה הדבר דומה: למלך המבקש מעבדו שיבוא אליו מיד, ואם לא – יענישו קשות ויכהו נאמנה. המלך נועל אותו בחדרו, וקורא לו להגיע. העבד הנעול מנסה לצאת אולם החדר נעול, והמלך מכהו – 'מדוע אינך מגיע כשאני קורא לך'?…

כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ו ה"ג)

ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה. הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיהו "השמן לב העם הזה וגו'", וכן הוא אומר "ויהיו מלעיבים במלאכי האלוהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא" כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא. לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר "הבה נתחכמה לו" נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חיזק הקב"ה את ליבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח שנאמר "ואתה ועבדיך ידעתי וגו'" "ואולם בעבור זאת העמדתיך" כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו. וכן סיחון לפי עוונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה שנאמר "כי הקשה ה' אלוהיך את רוחו ואמץ את לבבו". וכן הכנענים לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל שנאמר "כי מאת ה' היתה לחזק את ליבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם". וכן ישראל בימי אליהו לפי שהרבו לפשוע מנע מאותן המרבים לפשוע תשובה שנאמר "ואתה הסבות את ליבם אחורנית כלומר מנעת מהן התשובה. נמצאת אומר שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל ולא על סיחון לחטוא בארצו ולא על הכנענים להתעיב ולא על ישראל לעבוד עבודה זרה, אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה.

תשובה היא פריווילגיה. פרעה הרבה להכעיס. היא נשללת ממנו. כעת אתה תשלם את מלוא המחיר.

אדם פעמים רבות חושב 'יש עוד זמן'. אני עוד צעיר, תן ליהנות… אולם לא בטוח שכאשר האדם יתעורר שהקב"ה עדיין ימתין לו.

עין יעקב על מסכת ברכות

(דף ז ע"א, אות לא) "וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי" (שמות לג). תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, [כָּךְ] אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, כְּשֶׁרָצִיתִי, לֹא רָצִיתָ, עַכְשָׁיו שֶׁאַתָּה רוֹצֶה – אֵינִי רוֹצֶה. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, בִּשְׂכַר שָׁלֹשׁ זָכָה לְשָׁלֹשׁ. בִּשְׂכַר, (עיקרים מ"ב פכ"ב) (שמות ג) "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו", זָכָה לִקְלַסְתֵּר פָּנִים. בשְׂכַר, "כִּי יָרֵא", זָכָה לְ"וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו". בשְׂכַר "מֵהַבִּיט" זָכָה לְ"וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט". עד כאן בגמרא.

באלה שמות רבה פרשה ג' כתוב מאמר זה יותר באורך וזו לשונו: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא, אֶחָד מֵהֶם אוֹמֵר: לֹא יָפֶה עָשָׂה מֹשֶׁה כְּשֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו, שֶׁאִלוּלֵי לֹא הִסְתִּיר פָּנָיו, גִּלָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה מַה לְּמַעְלָה מַה לְּמַטָּה וּמַה שֶּׁהָיָה וּמַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת. וּבַסּוֹף בִּקֵּשׁ לִרְאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם לג) "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֲנִי בָּאתִי לְהַרְאוֹת לְךָ פָּנִים וְהִסְתַּרְתָּ פָּנֶיךָ, עַכְשָׁיו אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי – לֹא בִּקַּשְׁתָּ.

 

אנו רואים זאת באנשים רבים החושבים לתכנן את המשפחה. הוא חושב שכעת 'לא מתאים לו ילדים', בעוד חמש שש שנים כשנתבסס… אולם זו שטות גמורה. מי מבטיח לך שכשתרצה הקב"ה ירצה? כשרציתי לא רצית כו'!

יש נשים שעוברות הפלה מפני שהוולד לא מתוכנן. והמציאות מוכיחה שקשה להן אחר כך להרות. הקב"ה אינו חבר שלך הממתין לך למתי ש"יתאים" לך!

וזה שאמר בשיר השירים (פרק ה)

(ב) אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. (ג) פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. (ד) דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. (ה) קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. (ו) פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. (ז) מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת.

הקב"ה דופק וממתין. לא לנצח. יש שלב שהוא קם והולך. ואז קשה מאוד לעשות תשובה. אין הקב"ה עוזרו. זה היה מצבו של פרעה.

ובאמת, שנראה שתשובה זהו דבר שהשכל מחייבו, ואם שבתי, ודאי שצריך להיות שה' ימחל לי. אולם אנו מוצאים בחז"ל שתשובה היא חידוש עצום, שאילולי הקב"ה גילה זאת, הדבר היה מופקע מן השכל!

ילקוט שמעוני (יחזקאל פרק יח, רמז שנח)

שאלו לחכמה: חוטא, מהו עונשו? אמרה להם: "חטאים תרדוף רעה". שאלו לנבואה: חוטא, מהו עונשו? אמרה להם: "הנפש החוטאת היא תמות". שאלו לתורה: חוטא, מהו עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה חוטא מהו עונשו? אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו. הדא הוא דכתיב: "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך".

 

ומקשה הגרא"מ שך זצ"ל [יתד ז' תשרי תשס"ז]

והרי בכל הנביאים מובא ענין התשובה, וגם ביחזקאל שבו נאמר "הנפש החוטאת היא תמות" נאמר: "והרשע כי ישוב מכל חטאתיו כו' חיה יחיה לא ימות". וכן בתורה נאמר: "ושבת עד ה' אלוקיך"!

אלא ביאור הדבר הוא, שכשם שהחוכמה אינה מבינה שיש מציאות של תשובה, כך גם התורה מצד עצמה והנבואה מצד עצמה אינה מבינה שיש דבר כזה תשובה.

והראיה: הגמרא אומרת:

(פסחים נד, ע"א) תניא, שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן: תורה ותשובה וגן עדן וגיהנום וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח. תורה דכתיב: ה' קנני ראשית דרכו. תשובה דכתיב: בטרם הרים ילדו וכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. גן עדן דכתיב: ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. גיהנם דכתיב: כי ערוך מאתמול תפתה. כסא הכבוד ובית המקדש דכתיב: כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. שמו של משיח דכתיב: יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו.

הרי שהתורה היא בריאה בפני עצמה, והתשובה היא בריאה בפני עצמה. התשובה אינה מחוייבת המציאות מצד התורה, שאם כן הרי היא כלולה בבריאת התורה, אלא בעל כורחך שעל פי התורה מצד עצמה אין מציאות לתשובה.

אם כן נחזור ונשאל כיצד מובאת התשובה בתורה ובנביאים?

אלא הביאור הוא שלאחר שה' חידש את הענין המופלא הזה של תשובה, ממילא הוא כבר מובא בתורה ובנביאים, אולם הם מצד עצמם לא הכילוהו.

ובאמת קושי גדול הוא להבין את מציאות התשובה, אילולי שה' חידשו, וכפי שאומר זאת הרמח"ל במסילת ישרים:

ספר מסילת ישרים פרק ד – בדרך קנית הזהירות

ואם תאמר, אם כן, מדת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר?

התשובה, ודאי, מידת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל. ואף על פי כן אין מידת הדין לוקה, וזה, כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא יענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עיות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות?

אמנם, מידת הרחמים היא הנותנת הפך השלושה דברים שזכרנו: דהינו, שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תינתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, ז): "וסר עונך וחטאתך תכפר", שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע.

וזה חסד ודאי שאינה משורת הדין, אך על כל פנים הנה הוא חסד שאינו מכחיש הדין לגמרי, שהרי יש צד לתלות בו, שתחת הרצון שנתרצה בחטא וההנאה שנהנה ממנו, בא עתה הנחמה והצער. וכן אריכות הזמן איננו ויתרון על החטא, אלא סבלנות קצת לפתוח לו פתח תיקון. וכן כל שאר דרכי חסד: כענין ברא מזכה אבא (סנהדרין קד, ע"א), או מקצת נפש ככל הנפש (קהלת רבה ז, כז), המוזכרים בדברי החכמים, דרכי חסד הם לקבל את המעט כמרובה, אך לא מתנגדים ומכחישים ממש מדת הדין, כי כבר יש בהם טעם הגון להחשיב אותם. אך שיותרו עבירות בלא כלום או שלא ישגיח עליהם, זה היה נגד הדין לגמרי, כי כבר לא היה משפט ודין אמיתי בדברים, על כן זה אי אפשר להימצא כלל. ואם אחד מן הדרכים שזכרנו לא ימצא לחוטא להימלט, ודאי שמידת הדין לא תשוב ריקם. וכן אמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב): מאריך אפיה וגבי דילה. נמצא, שאין לאדם הרוצה לפקוח עיניו פיתוי שיוכל להתפתות בו לבלתי היזהר במעשיו בתכלית הזהירות ולדקדק בהם תכלית הדקדוק. הן כל אלה ההשקפות שישקיף עליהן האדם ויקנה בם מדת הזהירות ודאי, אם בעל נפש הוא. עד כאן לשונו.

הרי מכאן שחסד התשובה הוא עצום ובלתי נתפס בשכל אנוש, ולכן אף התורה והנבואה לא הכילוהו.

אולם באמת יש להתבונן והרי מצינו מידה כזו גם בבן אדם ששב ממעשיו הטובים ותוהא על הראשונות שה' אינו זוכרם כלל?

(יחזקאל לג,י- כ ) וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה. אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוקים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ. בְּאָמְרִי לַצַּדִּיק חָיֹה יִחְיֶה וְהוּא בָטַח עַל צִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כָּל צִדְקֹתָו {צִדְקֹתָיו} לֹא תִזָּכַרְנָה וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה בּוֹ יָמוּת. וּבְאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת. כָּל חַטֹּאתָו {חַטֹּאתָיו} אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה. וְאָמְרוּ בְּנֵי עַמְּךָ לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה' וְהֵמָּה דַּרְכָּם לֹא יִתָּכֵן. בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת בָּהֶם. וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה. וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה' אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל.

תשובת החפץ חיים לרבי אלחנן וסרמן- אמנם בתשובה מיראה אין הבדל בין שב ממעשיו הטובים לשב ממעשיו הרעים, שה' שוכח את העבר. והחסד העצום הוא בתשובה מאהבה שה' הופך את הזדונות לזכויות.

אולם זה מוקשה, שואל הגר"א וסרמן שהרי בכל ספרי המוסר מובא שהתשובה מצד עצמה היא חסד אף אם עשאה מיראה?

[יש מתרצים שהעושה מצוה – כביכול הקב"ה חייב לו שכר, וכשאדם עובר עבירה – הוא חייב לקב"ה פירעון חובו על ידי עונש, ואדם יכול לומר לחבירו: אני מוחל לך על הכסף שאתה חייב לי, אך אם הוא חייב – אינו יכול לומר אני מוחק את החוב שלי… כך אדם יכול לוותר על השכר שהקב"ה כביכול חייב לו, אך אינו יכול "לוותר" על החובות שהוא חייב לקב"ה, אלמלא שחידש הקב"ה ענין התשובה]

ולכן הוא מתרץ שישנם שתי השלכות למעשה העבירה

העובר עבירה בראשונה פוגם בכבוד השם יתברך. ה' אמר שלא לעשות, ואתה המרית את פיו. כמה אנו כועסים על אדם או בן או האישה שלא עשו את שביקשנו. וכאן בורא העולם יוצר האדם ציוה ואנו עשינו להיפך.

המישור השני הוא הקילקול שיצרנו בעולמות העליונים. כל עבירה יוצרת הרס בעולמות העליונים, ובוראת משחיתים לחבל.

מצד הדין כשאדם עשה תשובה היה צריך ה' למחול לו, כמו שהוא מוחל ומוחק את צידקת הצדיק ששב ממעשיו הטובים. אולם הקילקול שנוצר בעולמות העליונים, המשחיתים שנבראו, ההרס שנעשה, אותו לא ניתן לתקן.

משל למה הדבר דומה?

לאדם שכעס על חבירו ושרף לו את רכבו. לאחר מכן ביקש מחילה, והלה מחל לו. וכי מעכשיו הרכב חזר לקדמותו? הרי הקילקול כבר נמצא בעולם! והקב"ה גם על זה מוחל, וכמו שכתוב בספר ישעיה:

(ישעיה ד ,ד) "אִם רָחַץ ה' אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ בְּרוּחַ מִשְׁפָּט וּבְרוּחַ בָּעֵר".

נמצא שהתשובה היא חסד עליון שאין לשער ולתאר, ומי לא ינצל את הזמן הזה כדי לשוב?

נסכם את שלמדנו היום, שנצא עם השלכות מעשיות.

א. עיקר התשובה היא לשוב עד ה' אלוקיך ולדעת שהכל מאיתו יתברך, ואף הכוח לעשות חיל.

ב. כשלת בעוונך. הכישלון הוא בעקבות עוון במזיד.

ג. כשלת? עשה על זה תשובה, אך אל תשכח גם את עוונך, ואל תתמקד בדברים הקטנים ותשכח הגדולים!

ד. למדנו שהתשובה היא חסד עצום מחסדי ה' שאף המעשה נמחק!

 

שבת שובה – כוחה של השתדלות קטנה

[והגדת]

הזמן קצר והמלאכה מרובה (אבות פ״ב, ט״ו), איך אפשר לתקן בעשרה ימים עיוותים של שנה שלמה?

ופעמים רבות תוקף את האדם יאוש. שוב הבטחתי, ושוב כשלתי. אחרי ראש השנה ויום הכיפורים בשנה שעברה הייתי בגבהי מרומים, והנה אני מפטיר כאשתקד. היצר זורע יאוש. מביא לידי חידלון. מה הסיכוי שלי לתקן? לשוב?

שוב פעם דיברתי לשון הרע, שוב פעם פגם העיניים, שוב פעם הפסדתי זמן קריאת שמע, שוב לא הלכתי לשיעור.

כתב הרמב"ם יד החזקה

(הלכות תשובה פרק ג, הלכה ד) אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו. כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.

לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה.

עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.

ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה.

ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום.

לכאורה, מופקע כל כך: לראות עצמנו כחציו זכאי וחציו חייב?

הרי רבא הקדוש העיד על עצמו ״כגון אני, בינוני״ (ברכות סא, ע״א).

(בגמרא כתוב: "כגון אנו, בינונים")

ואנו, בינונים?! הן ״לב יודע מרת נפשו״ (משלי יד, י), המאזן אינו חיובי. ואיך נצטוינו, רבא ואני, לראות עצמנו חצינו זכאים וחצינו להפוך? או שאנו טועים או שרבא טועה ח"ו?!

 

למעשה איננו יודעים כיצד הקב"ה דן ומהו השיקול.

כתב הרמב"ם שתי הלכות לפני כן [יד החזקה – הלכות תשובה פרק ג ,הלכה ב ]

(ב) אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו שנאמר על 'רוב עונך'. וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת שנאמר 'זעקת סדום ועמורה כי רבה' וגו' וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם.

ושיקול זה אינו לפי מנין הזכויות והעוונות אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות שנאמר 'יען נמצא בו דבר טוב', ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכויות כנגד העוונות.

 למעשה – איננו יודעים מה רב ערכו של מעשה טוב.

אמרו (קידושין לט, ע״ב), ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, שנאמר: ״היום״ לעשותן, ולמחר לקבל שכרן (עירובין כב, ע״א).

ופרשו ה״הפלאה״ והפנים יפות״ במה שאמרו (אבות פ״ד מט״ז), שיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, יותר מכל חיי העולם הזה. והרי אין לך מצוה, איך שנעשית, שלא מגיעה עליה ״שעה אחת״, זמן מועט, של ״קורת רוח״, הנאה מועטת בעולם הבא, ואין כל ״חיי העולם הזה״ יכולים להכילה!

ועל מה נותנים שכר של קורת רוח? הרי על מצוה יש גן עדן ולא רק קורת רוח!? מבארים כגון אדם שישב רגל על רגל, ומיד תפס עצמו ואמר אין זה מכובד לישב כך לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה! זה לא מצות עשה מדאוריתא ואף לא מדרבנן. זה כבוד שמים שהתעורר בליבו. על זה מגיע לו קורת רוח בעולם הבא!

 

ועדין לא התחלנו להבין ולהשיג רוב טובו של הבורא יתברך עלינו, וכמה שמח בכל התקדמות שלנו!

נפתח בסיפור מעשה שהיה: הגאון רבי חיים מווילויז׳ין למד בספר ״תנא דבי אליהו״, שפותח בשבחו של מקום: ״ברוך המקום ברוך הוא שבתבונתו ברא עולמו ושמח בחלקו״ ־ נרעש: איזה שבח זה, לבורא יתברך?! על אדם המוגבל באמצעיו יאמר: איזהו עשיר, השמח בחלקו (אבות פ״ד מ״א). אבל הבורא, הכל יכול, הרי אין מונע בעדו. אם ירצה עוד, יבראהו!

קם ונסע לוילנה, לשאל את פי רבו, הגאון זצ״ל. אך שמע הגאון, השיב על אתר: אמת, ודאי יכול הבורא יתברך ליצר כל מה שברצונו. אבל יש דבר אחד שהחליט מרצונו שלא יתערב בו: ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״ (ברכות לג, ע״ב). גם אם ירצה שהעם בכללותו, וכל אחד ואחד, יוסיף ויתעלה ברוחניות – ימתין למעשינו. ועל עם ישראל נאמר: ״כי חלק ה׳ עמו״ (דברים לב, ט). והקדוש ברוך הוא ״שמח בחלקו״, שמח בבני ישראל בכללותם, ובכל יהודי ויהודי, כפי מה שהוא!

משל למה הדבר דומה? הורים ציפו לבן, קוו לבן, התפללו לבן, והנה נולד… ילד פגוע, רחמנא לצלן. לא לכך התפללו, לא לכך יחלו. אבל הם אוהבים אותו, ומטפלים בו, ומקדמים אותו, ושמחים כל כך בכל התפתחות, זעירה ככל שתהיה….

כך שמח ה׳ בי. קיווה שאהיה טוב יותר, שאתקדם מהר יותר, רצוף יותר, אבל דוקא משום כך שמח בכל ניצוץ של אור, בכל שביב התקדמות!

ונניח, ה׳ ירחם, נניח שיש להורים אלו שני בנים, האחד מבריק, כשרוני, טוב לב ואציל נפש, שקדן וירא שמים, פאר הכיתה. ואחריו נולד תינוק האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, שקוע בבועה אטומה, ילד אוטיסט, רחמנא לצלן. מחבקים ומלטפים ומדברים ושרים ומגרים, ולשוא.

יום אחד, קורים שני דברים: הבן הבכור מביא הביתה תעודת הצטינות, ואחיו מיקד פעם ראשונה מבט, ומילמל: ״אמא״.

– במי שמחים יותר, ממי מתפעלים יותר? לדאבון הלב, מאיתנו…

אישות לבהמה?

נסביר יותר. שאלתי פעם את הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט״א: הקדוש ברוך הוא אמר לנח: ״מכל הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה שבעה איש ואישתו, ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים, איש ואישתו״ (בראשית ז, ב). מענין: מי סדר להם קדושין?!

הפטיר: הן זו שאלת הגמרא (סנהדרין קח, ע״ב): "אישות לבהמה מי אית לה?" ותירצו: מאותם שלא נעבדה בהם עברה. שההשחתה חלחלה לכל בעלי החיים! חיו מין עם שאינו מינו, והם לא נזקקו אלא למינם.

הבהרתי: הרי זו שאלתי! ומה אם לא השחיתו דרכם? איך מתורצת השאלה? איך אפשר לומר על בהמות ״איש ואישתו״. איזו סבלנות יש לו: הסתכלו שם בצד, אמר.

זה בסדר, כבר הסתכלתי. מובא שם בשם ה״ערוך״: ״פירוש, בשביל שלא באו על שאינן מינן, עשה להן כבוד וכתב להן אישות כבאדם״.

ואכן, לכך חתרתי. שאלתי: לפי זה, בדורנו, שקרן התורה ירדה כל כך, והרחוב גדוש השחתה וסאוב, ובן תורה שוהה בהיכלה, גם אם אינו לומד בשקידה, קצת חולם, קצת מפטפט, וקצת לומד –

התרגש רבי חיים ואמר: אין ספק, נחשב הוא במרום כרבי עקיבא איגר!

לא, לי אין מושג ברבי עקיבא איגר, אבל לרבי חיים הרי יש ויש!

עניתי ואמרתי: בכך התישבו לי דברי המדרש (ויקרא רבה כו, ז), הראהו הקדוש ברוך הוא למשה דור דור ושופטיו ומלכיו, חכמיו ומנהיגיו, שוטריו ופרנסיו, חומסים וגזלניו, לא מובן. מילא שופטיו וחכמיו, ביקש לראות ושמח לראות. אך לשם מה הראוהו חומסיו וגזלניו? [ומעין זה מספרים על רבי נפתלי מרופשיץ ששאל והשיב על אתר, אם יראו לאדם הראשון את רבי נפתלי הוא יגיב – נו נו, עוד "חכם"… אך כשיראו לו את הדור, יגיד אכן, לעומת הדור, ראוי נפתלי להיקרא חכם…]

אבל הדורות הולכים ומתמעטים וכראות משה רבינו גדולי הדורות האחרונים חלשה דעתו. הראהו הקדוש ברוך הוא את הדור, ולעמתו יפתח בדורו כשמואל בדורו! ונענע לי בראשו…

והאדם, הרי עולם קטן הוא (תנחומא פקודי ג). בשנה שעברה התעלינו, איזה ראש השנה עבר עלינו, איזה יום הכפורים. וכשקימנו אז מצוה, כשאז התעלינו, ודאי היה שכרנו בגבהי מרומים.

אבל ככלות הכל, עלייתנו הייתה צפויה. כתעודת ההצטינות של הילד המוכשר.

אבל מאז, לצערנו, הכל נשחק נסחף, ירד פלאים. אוספים אנו עתה את השברים.

ואם עכשיו, במצבנו, אנו מנסים להתנער מעפר, לשנות כיוון, לשחות נגד הזרם. וזה קשה כל כך, ולפום צערא אגרא (אבות פ״ה מכ״ג), כמה חשובה כל מצוה, וכמה שמחים עליה!

ישראל במצרים

הלא נראה – עם ישראל הדרדר במצרים למ״ט שערי טומאה, עבדו עבודה זרה ומאנו לשמוע בקול הנביאים שהוכיחום (יחזקאל כ, ז-ח). לא הגיעה זמנם להיגאל, עוד מאה ותשעים שנות שעבוד לפניהם, ולא היתה בידם כל זכות (שמות ג, יב ברש״י). בזכות מה נגאלו, ביד חזקה באותות ובמופתים? בזכות שתי מצוות בלבד! דם פסח ודם מילה (פרקי דרבי אליעזר כח).

ומדוע? דוקא משום שהיו שרויים בחשכה מעבה כל כך. בחדר חשוך, מאיר גם נר זעיר!

אפילו זכות קריאת שמע

כיוצא בכך מצינו, שביציאתם למלחמה היה הכהן מכריז: ״שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם״ (דברים כ, ג). שאפילו אין בידכם אלא מצות קריאת שמע שחרית וערבית, ראויים אתם להינצל (רש״י).

הגע עצמך: מי שאין בידו אלא מצות קריאת שמע, נקל להבין באיזו חשכה הוא שרוי. כמה עברות עובר, ביודעין ובלא יודעין. והשטן הן מקטרג בשעת הסכנה (שבת לב, ע״א), ואין שעת סכנה כמלחמה.

ותמוה: יעקב אבינו, שהעיד בעצמו: ״עם לבן גרתי, ותרי״ג מצוות שמרתי״ (רש״י בראשית לב, ה), והובטח מפי עליון בשמירה (שם כח, טו), פחד בהתקרב עשו שמא גרם החטא – חטא דק מן הדק, וכבר "פן יבוא והכני אם על בנים״.

וכאן, זכות קריאת שמע לבד, וכבר ״ראויים אתם להינצל״?!

והתשובה: דוקא משום כך! שביב אור באפלה. הילד הפגוע הקורא ״אבא״…

בני נח וזכות הקיום שלהם

דוגמת מה שמצינו (חולין צב, ע״ב), שמתוך שלושים מצוות שקיבלו עליהם בני נח, אינם מקימים אלא שלוש. במלים אחרות: פשיטת רגל של תשעים אחוזים! ואילו שלוש? לא איסור עבודה זרה, גילוי עריות או שפיכות דמים.

לא זו בלבד שהורגים, עוד אוכלים בשר הנרצחים, איזו זועה. ומודעים הם לזוועה, ולפיכך אינם מוכרים אותו באיטליז. זו הזכות שיש להם.

ואותה מציינים לשבח… כי אצל אוכלי אדם, יש להעריך גם ״מצוה״ כזאת…

קברות למיתות בית דין

דוגמא נוספת, שמעתי מפי רבי אליה לופיאן זצ״ל: בגמרא (סנהדרין מז, ע״א) מבאר שיחדו שני בתי קברות להרוגי בית דין. הנסקלים והנשרפים לחוד, והנהרגים והנחנקים בפני עצמם, כי עברתם ומיתתם קלה יותר, ואין לקבור רשע קל אצל רשע חמור.

ולדוגמא, ידוע שבזמנם עבר פרק זמן בין הקידושין לנישואין. המקודשת דינה כאשת איש ועדין בבית אמה, להכין צרכי נדוניתה. אם בגדה אותה עת בבעלה דינה בסקילה החמורה. מה שאין כן הנשואה שבבית בעלה, דינה בחנק הקל.

ומדוע? משום שאימת בעלה עליה, ועוברת העברה בלב הולם מפחד. ומי שהידרדרה לשחיתות וסאוב של זנות, גם זו נקודת אור בחשכה!

זה שאומר הרמב"ם מהו השקול העיקרי: דוקא מי שלא נמצא בו אלא דבר טוב אחד שוקלת מצותו משקל רב כל כך, כי אצלו מעריכים שבעתים כל תזוזה לטובה. כחולה השרוי בעלפון, שאם יזיז אצבעו יהיה זה יום שמחה!

ולכן גם רבא הקדוש העיד על עצמו ״כגון אני, בינוני״ (ברכות סא ע״א). וגם אנו, בינונים.

וההסבר הוא, שאצל רבא מעוררת תביעה קטנה תרעומת גדולה. ואצלנו, מוחאים כף לכל פסיעה זעירה!

 

הזוהר הקדוש אומר שאין לבקש בקשות פרטיות בראש השנה.

ספר חמדת ימים – חדש אלול – פרק א

ותועיל לו תשובתו הרמתה בחדש הזה להתקבל תפילותיו ראש השנה ויום הכיפורים, כי יתעטף בבקשו את פני ה' אלוהיו מחילה וכפרה והחיים והשלום שאם לא ישוב קודם, איך יעיז פניו לשאול מאותו יתברך כל אלה, ואין מאומה בידו?

והן הן הדברים הנאמרים באמת בספר התיקונים (דף כב): "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" אלא איש לדרכו פנו, בעסקין דילהון ובאורחין דילהון איש לבצעו מקצהו, בבצעא דהאי עלמא לירתא האי עלמא. וירא כי אין איש אלא כולהון צווחין בצלותין ביומא דראש השנה ויום הכיפורים ככלבין הב הב לנא מזוני, סליחה וכפרה, כתבנו לחיים ואינון עזי נפש ככלבי, דאינון אומין דהאי עלמא עובדי עבודה זרה דצווחין לגביה ולית לון בושת אנפין, דלא אית דקרא ליה בתיובתא דיחזיר קב"ה שכינה לגביה ואידמיין ככלבים דאתמר בהון "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" ואינון ערב רב דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין. עד כאן.

מאידך יש מן הפוסקים שרוצים לומר שזה נאמר על זמנם, ובזמנינו אפשר ואף רצוי לבקש. מה ההבדל?

מעשה במלך שהלך לבקר את בנו המרותק למיטה בבית לוינשטין כצמח, ובדרך הבן הצעיר ביקש שאבא יקנה לו קולה, אך האבא היסה אותו ולא הסכים. לאחר שהגיעו לבית לוינשטין החל הבן השוכב במיטתו למלמל דבר מה לראשונה מהזה מספר שנים. ההתרגשות הייתה רבה. האבא התרגש ביותר והתקרב לשמוע מה הבן מבקש והנה הוא שומע שהוא לוחש "כוס קולה"… האב מיהר את הצוות להביא לבנו כוס קולה. הבן הצעיר קצת נפגע. באחי לא מצאת פגם בבקשו כוס קולה, ובי כן? השיבו האב: בן זה פגוע, אינו מתקשר עם סביבתו, ברגע שדיבר אפילו יבקש כוס קולה וגם אם יהיה זה בזמן "לא מתאים"…

העיקר שכבר יפתח את הפה! כך אנו, תתפלל גם על הארציות העיקר 'השמיעיני את קולך'!

לפיכך. מעורר חודש אלול תקוה כה גדולה. דוקא משום ששקועים היינו בתרדמת במשך שנה. והשופר מכריז ואומר: ״עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם״ (הלכות תשובה פ״ג, ה״ד), כל תזוזה שלנו, כל יקיצה, נחשבים כל כך. עשינו מצוה אחת, וכבר אנו כבינונים: ״יען נמצא בו דבר טוב״. עוד אחת וכבר נזכה בדין!

החפץ חיים ואחד בצער

החפץ חיים שראה תלמידים בישיבתו ושאלם היכן הם אוחזים, ואמר לו אחד מהחברותא שהספיקו מהבוקר דף אחד. השיבו החפץ חיים אתה הספקת דף, חברך מאה דף! כיצד? הוא גדל בבית דשן באמריקה ובא לכאן במסירות נפש, ואחד בצער ממאה שלא בצער!!

נח צדיק או לא נחשב למאומה?

רש"י מביא שתי דעות מה היה מצבו של נח לו היה בדור של אברהם. אחד אומר דוקא בדורותיו היה צדיק, אך אם היה בדור של אברהם לא היה נחשב למאומה. אחד סובר שאם בדורו שהיו רשעים היה צדיק על אחת כמה וכמה שאם היה בדור אברהם היה צדיק יותר.

לימדנו המהר"ל שאין מחלוקת כלל בחז"ל, ועל אחת כמה וכמה בדברי אגדה. מהי האמת אם כן?

התשובה פשוטה. שתי הדעות אמת. לדעה הראשונה אם היינו נוטלים את נח ומעמידים אותו מול צידקות אברהם, בדורו של אברהם לא היה נחשב הוא למאומה. ביחס לדורו בלבד היה צדיק.

הדעה השניה אינה חולקת, רק סוברת שאם נח היה נולד בדורו של אברהם ללא כל ספק היה מתעלה יותר, שאין רשעים מפריעים להתעלותו, ואז על אחת כמה וכמה שהיה נחשב לצדיק.

 

צדיק נוטל חלקו וחלק רשע בגן עדן

על פי זה נבין [לק"ט שם עמוד לד] את מאמר חז"ל זכה צדיק – נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע – נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום. [חגיגה טו, ע"א]. לכאורה כיצד יקבל הצדיק חלק שלא עמל בו? וכן להיפך מה הצדק שהרשע יקבל עבירות אותן לא עשה?

הביאור הוא שהסביבה משפיעה. אם הצדיק נותר צדיק על אף ההשפעה השלילית של הרשע, הדבר דרש ממנו מאמץ גדול, ופעמים אף שהושפע לרעה מן הרשע, לכן נותן הדין שיטול הרשע חלק רשעת הצדיק.

וכן להיפך, אם הצדיק עושה מצוות, הוא משפיע גם בצרפת שיהודי לא יתבולל, לכן נותן הדין שהצדיק יטול את חלק המצוות של הרשע שמכוחו של הצדיק קיים אותן.

הצדיק גם מקבל שכר גדול יותר היות והיה צריך להשקיע מאמץ רב יותר, היות והמבול שהרשע מפיץ סביבו מקשה עליו את עבודת ה'.

 

חיזוק גדול בדורנו

זה חיזוק גדול לנו. אנו חיים בדור של ערוצים, כבלים, אינטרנט, וידאו, טיוי, כל הסחי והמאוס ישירות אליך הבייתה. ואף אם האדם יוצא לרחוב הרחוב מלא זוהמה ופריצות. כיצד ניתן לעבוד את ה' בכזה מצב?

התשובה לכך בשאלתו של מהרח"ו את האריז"ל כיצד ניתן לתקן בדורנו, דור שפל, את מה שהנשמות שהיו כבר בדורו של רשב"י, או הנביאים, או משה רבינו עליו השלום לא הצליחו לתקן? [יש לציין שזאת הוא שאל בתקופה בה אנשים עוד היו הולכים לבושים ברחוב, בדורנו השאלה תתעצם שבעתיים!]

השיבו האריז"ל: דע לך, שכיון שזוהמה גדולה ירדה לעולם, כל מעשה קטן של האדם בדור הזה משפיע רבות פי כמה וכמה ממעשה גדול בדורות הקדומים. היום כל מאמץ, כל עצימת עין מאיסור, כל התגברות קטנה לעבודת ה' משפיעה תיקון עצום! כל התגברות לתפילה, לשיעור, לקיום מצוות נחשבת לדבר עילאי שבכוחו לתקן מה שבדורות הקודמים היו צריכים להשקיע רבות על מנת לתקן.

 

זהו נח. אמנם אם היה בדורו של אברהם לא היה נחשב למאומה, אך המאמצים הכבירים שעשה להתגבר על זוהמת אנשי דורו היא שהביאה אותו לדרגת צדיק תמים, בוחנים את האדם ביחס למפריעים ולדור!

 

הרב בארץ ומצודתו פרושה בבית דין של מעלה

המהרש"ם חלה בטיפוס רחמנא ליצלן, ובימי חוליו חלם שעומד הוא לדין בבית דין של מעלה, ובדינו מיימינים ומשמאילים, ויצא חייב, ונידון למיתה.

מסרו אותו לשליח ויעף עימו באויר, ובתוך כך בא שליח שני וצעק שיחזירו אותו לבית המשפט. החזירו השליח ועמדו בבית הדין.

שם בבית הדין עמד הרב הצדיק רבי יצחק אייזיק מזדיטשוב, שהמהרש"ם לא הכירו כלל.

שאל רבי יצחק איזיק מדוע חייבו אברך זה בדין? הלא הוא מתמיד גדול בתורה, יום ולילה לא ישבות.

השיב לו אחד מהמשמאילים: אפיח פעם אחת ברוח פי ואפח את כל התורה שלמד.

ענהו הרב בכעס- האם גם בזמננו זה תביטו על מי שיושב ולומד היאך הוא לומד? ברצונכם שילמדו גם בזמן הזה באורך הגלות בכל הכוונות לשמה? חזרו בית הדין ודנוהו לחיים. שאל המהרש"ם מי הוא זה שלימד זכות עלי? והשיבוהו זהו הצדיק רבי יצחק אייזיק.

המהרש"ם הקיץ מחלומו ותפעם רוחו, אך לא סיפר את דבר החלום לאדם. חוליו הלך וגבר מיום ליום. כשמוע אחי המהרש"ם- הרב רבי יעקב ז"ל- שאחיו חולה מסוכן, נכנס לרבי יצחק אייזיק שהוא היה מחסידיו, ונתן עבורו פידיון נפש.

השיב לו הצדיק: תסע מיד בחזרה ותאמר לו שלא יפחד כלל וכלל, בקרוב הוא יתרפא בגוף ובנפש, שמו שלום ויהיה שלום בגופו, שלום בממונו, שלום בתורתו!

וכך אכן היה. החולי הלך והתמעט, וכעבור מספר ימים נרפא המהרש"ם כליל. כששב לאיתנו אמר בליבו לסוע לזידיטשוב, וכן עשה. כשהגיע לפתח ביתו של הרה"צ רבי יצחק אייזיק, מיד זיהה המהרש"ם שהוא הוא זה שעמד אז לפני הבית דין של מעלה והליץ טוב בעדו! הוא נבהל עד מאוד, ונשאר כך עומד בפתח מבלי יכולת להוציא הגה מפיו.

כששבה רוחו אליו קידמו הרב בשלום, ושאל אותו: האם אתה יושב ולומד בהתמדה?…

מסיים בנו של המהרש"ם: ומאז נסע אבי לזידטשוב עד שנסתלק רבי יצחק אייזיק זצ"ל, וגם אותי לקח עמו פעם אחת לחג השבועות כשהייתי בן שלוש עשרה שנים, וחלום זה כבר נתפרסם במדינת גאליציא לכמה וכמה אנשים אשר שמעו מפיו הקדוש, וחברא חברא אית ליה. [שאל אביך ויגדך ח"ג עמוד רצ"ז]

 

אמהות של כהנים גדולים מספקות מזון לרוצחים בשגגה

ואם תמצי לומר, הרי זה עומק הענין בתקנה שתקנו, שאימותיהם של כהנים גדולים היו מספקות מחיה וכסות לרוצחים בשגגה שגלו לערי המקלט, כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו (מכילתא ע״א ואז יוכלו לשוב לבתיהם.

לא מובן: להטריח את אימו הקשישה של הכהן הגדול לכתת רגליה מעיר לעיר לשלוש ערי המקלט וארבעים ושמונה ערי הלויים עם מטען אוכל ובגדים, כדי למנוע מרוצחים להתפלל על הכהן הגדול שימות – ובמרום ישמעו לתפילתם, יותר מלתפילתו, ותפילת אימו, ותפילת כל ישראל!

והתשובה, לעניננו: אין לנו מושג איזה רעש נעשה במרום, איזו התרגשות והתפעלות: רוצח, מתפלל! אח, כל השערים נפתחים…

אז אנו, מה אנו מתיאשים? להיפך, ככל שהחושך עב, והמצב גרוע, מצפים ומיחלים לכל תפילה, לכל התקרבות, לכל מצוה ותזוזה של תשובה ״פנו אלי״, בפניה אחת, ״והושעו!״

 

המעשה ברב של עכו הרב לופס שהגיע ללויה של עבריין מוכר, היות והתחתן על ערש דויי מתוך תקוה שבתור חתן יימחלו לו עוונתיו. אצל עבריין גם זה משהו! זה הירהור תשובה! [תורת חסד על הפרשיות ימים נוראים]

אנו שם? הירהור כזה לפחות יש לנו??

הידיעה והיישום

[שיחות הר"ש יודלביץ' הובא ביתד, במוקד כ"ד אלול תשס"ז ם תוספות מאוצה"ת]

 (דברים לא, טז – יט) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

פסוקים אלו מעוררים תמיהה. הקב"ה אומר שלאחר שיחרה אפו האדם יסיק מסקנות ויאמר "על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני כו'" והתוצאה- ואנוכי הסתר אסתיר פני כו' ??? הרי הם שבים ומתעוררים שהכל בא בחטאם!

שלמה המלך אמר: (קהלת יא, ט) "שמח בחור בילדותך ויטיבך ליבך בימי בחורותך והלך בדרכי ליבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט" הפסוק הזה כולל בתוכו פראדוכס, שמחד מעודדו לשמוח בבחרותו, ומאידך מודיעו שעל הכל יביאו האלוקים במשפט?

אמרו רבותינו ז"ל [שבת סג, ע"ב] עד כאן דברי היצר הרע המשכנע לחטוא ומתיבת "ודע" הם דברי היצר הטוב המעורר לחשבון הנפש.

 

לכאורה פלא איך פסוק אחד ומשפט אחד חציו מדברי היצר הרע וחציו מיצר הטוב?

 

[ניתן לישב על פי ה"כתב סופר" דכל הפסוק הוא דברי היצר הרע ומה שאמרו מכאן ואילך דברי היצר הטוב היינו אדם חושב שדברי יצר הטוב הם.

אמנם האמת היא שיצר הרע אומר גם "ודע כי על כל אלה יביאך אלוקים במשפט", אמנם לא מובן מדוע מכניס לו הרהורי תשובה, וכי מחפש את טובתו?

אלא רוצה היצר להפיל את האדם עד שאול תחתית שלא יקבלוהו בתשובה כי ידוע שהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, על כן מכניס היצר הרע לאדם בשעת העבירה הרהורי תשובה ומשכנעו שמיד לאחר עשית העוון ישוב בתשובה.

ואז גם כאשר ישוב בתשובה בפועל לא יספיקו בידו לעשות תשובה, כפי שאמרו חז"ל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

אפשר להוסיף ולבאר לפי דבריו מה שאמרו חז"ל "רשעים מלאים חרטות" מדוע כל כך מלאים בחרטות, ומי מכניס להם חרטות אלו? אלא זוהי עבודת היצר הרע ברשעתו לא די שגורם להם להרשיע, אלא מביא אותם להתחרט, בכוונה שגם אם לבסוף יתחרטו בפועל, לא תקובל חרטתם ותשובתם].

 

ניתן ליישב באופן אחר, ועליו ברצוננו להתעכב. ולכך נקדים מעשה שהיה.

סיפר המגיד הירושלמי רבי שבתאי יודלביץ' בספר דרשות המגיד על מעשה שהיה עם אחד מראשי השלטון שאישתו החלה להתעניין ביהדות, עד ששבה בתשובה והוא החליט להתגרש ממנה. הוא סירב לבדוק מקרוב או לנסות לברר אולי יש אמת בדרכה, ועמד על דעתו להתגרש וכן היה. ביום מן הימים עסקו דיוני הכנסת באלימות ובסמים ובשאר מרעין בישין של בני הנוער, עד שקם אותו חבר כנסת ואמר: די רבותי! יש רק עצה אחת ויחידה לשמור על הציביון היהודי של המדינה, להקים מדינה שתנהג על פי ערכי התורה!

הדברים עוררו תדהמה בפרט שאדם זה התגרש על עיקרון החילוניות, והם שאלוהו הרי אתה בעצמך התגרשת מאישה שרצתה להנהיג שלטון של תורה? והוא השיב: נכון, אתם צודקים ואכן אם תעלה הצעה להפוך את המדינה למדינת הלכה אני הראשון שאתנגד. אולם אם אתם רוצים לדעת מהי הדרך לפתור את הבעיות – זו הדרך. אין זה קשור אלי, אני לא יכול לעמוד בקיום המצוות…

מדהים לראות אדם שיודע שדרכו היא כישלון חרוץ, אך הוא ממשיך בשלו…

 

ואלה בדיוק דברי רז"ל

(שבת דף לא, ע"ב) דרש רבא בר רב עולא, מאי דכתיב: "כי אין חרצובות למותם ובריא אולם" (תהילים עג, ד)?

אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה, אלא שליבם בריא להן כאולם.

והיינו דאמר רבה, מאי דכתיב (תהילים מט, יד): "זה דרכם כסל למו"? יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכחה היא מהן? תלמוד לומר ואחריהם בפיהם ירצו סלה.

 

רש"י

(תהילים מט, יד) כסל – שטות. ואחריהם בפיהם ירצו סלה – והבאים אחריהם ידברו בהם ויספרו בפיהם מה אירע לראשונים.

ירצו – לשון הרצאת דברים, רטרירונ"ש בלע"ז, וחז"ל פירשו זה דרכם של רשעים שסופם אבודים אבל "כסל למו" חלב יש להם על כסליהם ומכסות את כליותיהם ואינן יועצות אותם לשוב מרעתם.

ושמא תאמר שכחה היא להם על ששכחו שסופם למות, תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו" כלומר יום אחריתם תמיד בפיהם ואין חרדים ממנו.

 

ועל פי זה נלע"ד לבאר את הפסוק שהיצר הרע אומר לאדם: "שמח בחור בבחרותך כו'" ובאותה נשימה "ודע על הכל יביאך האלוקים במשפט" ואין האדם רואה סתירה בין הידיעה לישום… תוך כדי העבירה הוא יודע זאת וממשיך. זה מה שרצה להשמיענו שלמה.

 

ועל פי זה יבוארו הפסוקים בפרשתינו, ה' מסתיר פניו מהם והם נענשים. האם מגיעים למסקנה על כי אין אלוקים בקרבי וגו'? ההסתר הפנים לא הביאם לחזרה בתשובה, אלא רק לידיעה שאינם נוהגים כהוגן, אך דעתם להמשיך לנהוג כדרכם כסל למו, ולכן הקב"ה אומר שהתגובה תהיה ואנוכי אסתר אסתיר פני מהם כו'.

יש צורך בעוד הסתר פנים על מנת שיסיקו את המסקנות הנכונות. עוד צרות ויסורים חס שלום, כדי שיכירו שאין די בידיעה בלבד ויש צורך בתשובה שלימה.

הדברים חשובים גם ובעיקר עתה לפני יום הדין שלא נהיה בבחינת אותם רשעים שיודעים את האמת אך מסרבים לשנות דרכם. נקבל על עצמנו את התשובה באמת ובתמים ולא נשוב לכיסלה עוד אמן כן יהי רצון.

 

ואכן לכל אדם יש את הבעיה הזאת, מי פחות ומי יותר. המרחק בין השכל ללב. ההבדל בין הידיעה לישום. אם היינו מיישמים את כל אשר אנו יודעים היינו היום הבבא סאלי…

וזה שאמרו חז"ל שהיצר הרע יושב בין שתי מפתחי הלב, היצר הרע דואג שמה שיש לנו בשכל לא יזלוג אל הלב, והוא מבצע שם סתימה… שהידיעה לא תביא לישום.

 

אולם לפסוק יש עוד הסבר לענ"ד.

ודע כי על הכל יביאך כו' הוא המשך דברי היצר הרע, אך לאחר העבירה.

דרכו של היצר הרע שלפני העבירה הוא מגמד לו אותה, ולאחר העבירה הוא הופך אותה להר גבוה, כדי לומר לך 'אינך יודע כמה חמור עוונך, אין לו כפרה, אם על שוגג בחילול שבת צריך ארבעים תעניות, אז על מזיד בעבירות כל כך רבות הרי גם אם תחיה עוד שלוש מאות שנה בתענית לא תצליח לכפר על הכל… לכן, תמשיך ולפחות תהנה מן העולם הזה אם עולם הבא ממילא אין לך…

וזה שאומר לו "ודע כי על הכל יביאך האלוקים במשפט", ומשפטו של הקב"ה קשה ואיום, וכיצד תעמוד בו? ולכן שמח בחור בילדותך…

אולם על האדם לדעת שאין להתייאש, וגם אם הרבית עבירה, גדולה המחילה והרחמים של בעל הסליחות, ואף אנשים גדולים התמודדו בחייהם וכך גדלו, וגם הם נפלו וקמו. אין להתייאש. הצדיק אינו זה שאינו נופל, אלא זה ששבע יפול אך לבסוף וקם!

מעשה בהכרת הטוב של הגרא"מ שך למשה חיגר:

עמדתי בתחנת האוטובוסים ביציאה מירושלים כשאני מצפה למונית שתיקח אותי למחוז חפצי – בני ברק. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת המוניות הבודדות שחלפו על פני היו מלאות עד אפס מקום, בחוץ היה קר וחשוך וההמתנה מורטת העצבים הייתה קשה מנשוא. לפתע עוצרת לידי מכונית וקול חביב ומוכר פונה אלי: "שלום, מה שלומך? זה זמן רב שלא התראינו. הנוסע אתה לביתך? שאם כן, משמים נזדמנת בדרכי על מנת שאוכל לקיים בך מצוות גמילות חסד והכנסת אורחים".

היה זה חבר ילדות שלי אשר עתה שימש כנהגו הצמוד של מרן הגרא"מ שך זיע"א. בחפץ לב נעניתי להזמנתו הנדיבה של ידידי ונכנסתי לרכב המחומם כשאני שמח וטוב לב וכולי הודאה לקב"ה על אשר חסך ממני את ההמתנה הכל כך לא נעימה בקור ובחשיכה שבחוץ.

משהתחלנו בנסיעה פתח חברי וסיפר "זה עתה חוזר אני ממסע שליחות מרתק"!

"מסע מרתק?" תמהתי, כלום שהית בחו"ל בתקופה האחרונה?"

"לא ולא", מיהר בן שיחי להבהיר "נסעתי בשליחותו של הגרא"מ שך, והאמן לי שיעור עצום למדתי. היום הזה נוכחתי לדעת כי כל אותם 'גדולים' לא נולדו גדולים, גם להם היו ירידות ומעידות אלא שהם ידעו את הכלל של 'שבע יפול צדיק וקם', סוד הצלחתם נעוץ בעובדה שגם כאשר הם נפלו הם לא הרימו ידיים, הם לא נתנו לריפיון להשתלט עליהם אלא חיפשו כל הזמן עצות ודרכים איך להיחלץ מהמצב אליו נקלעו".

"במה דברים אמורים?" הסתקרנתי.

ובן שיחי אשר נראה היה להוט למדי לספר את הסיפור אשר גרם לו להתפעלות כה גדולה, לא חיכה להפצרות והחל לספר.

 

היום כמו בכל יום הזדחל לו תור ארוך אצל הגר"מ שך, איש איש ומשאו אשר על שכמו, איש איש וצרתו שבליבו, כל אחד כא לפרוק את המעיק והמציק לו.

בין הממתינים היום היה יהודי בגיל העמידה 'פנים חדשות' אצל הרב שך, 'יעקב חיגר' שמו.

מן הסתם הגיע לקבל ברכה או הכוונה מסויימת, לא משהו מיוחד. הרב שך קיבל את אותו יהודי כפי שהיה מקבל כל יהודי בלבביות אופיינית ושאל לשמו. 'יעקב חיגר' ענה האברך לפי תומו, והנה לגודל תדהמתו הוא רואה את הרב שך קם ממקומו בהתרגשות ושואל 'חיגר' אמרת? כלום תואיל לומר לי איך קוראים לאבא שלך?'

'משה חיגר' ענה האיש, כשהוא אינו מבין על מה הסער הגדול.

נכון, אבא שלו אמנם יהודי תלמיד חכם ובר אוריין, אך כמוהו יש עוד רבים. מדוע חרד הרב שך לשמעו?

הדבר נשגב מבינתו.

הרב שך אחז בידיו של היהודי ושאל בהתרגשות? 'האמנם האתה הוא בנו של משה חיגר איפה הוא היום, העודנו חי?'

האברך אשר היה נבוך מהתרגשותו של רבן של ישראל השיב בחיוב: 'כן, אבי עודנו חי והינו מתגורר כיום בבית אבות 'תמיר' בירושלים'.

 

באותו רגע אירע דבר מוזר, הרב שך לא חיכה רגע ומיד נטל את מגבעתו וחליפתו, ובפנותו לאברך אמר: 'אני רוצה לראות את אביך עכשיו ומיד. האם הדבר אפשרי?'

לשונו של האברך כמעט נעתקה ממקומה והוא גימגם בתשובה: 'כן, בעצם למה לא?'

עד מהרה נקראתי אל הרב שך כדי להסיעו לירושלים אל בית האבות.

לפלא היה הדבר בעיני, הרב שך על תשעת עשורי חייו יסע לבקר יהודי קשיש בבית אבות שבירושלים

'מדוע יטריח הרב את עצמו?' ניסיתי להקשות, אך הרב שך לא ויתר באומרו: 'אני חייב לראות את רבי משה חיגר, ומיד! את כל חיי הרוחניים אני חייב לו ואתה שואל על מה הבהילות?'

לא הבנתי, אבל ראיתי שהרצון חזק היה מכל שיקולי נוחות או כוח, ולפיכך הצעתי לגרא"מ שך שאני אסע ואביא את הקשיש אליו. רק לאחר שבירר הרב שך עם הבן כי הדבר לא יכביד על האבא קיבל הרב את הצעתי ונתן לי אישור לנסוע ולהביא את רבי משה חיגר אליו.

משהגעתי אל בית האבות וסיפרתי לרבי משה הקשיש על רצונו של הרב שך לפוגשו, מיד התברר כי בנו הספיק לעדכנו בכך לפני דקות מספר וכי הוא אחוז תדהמה, ובדיוק כמוני לא היה לו שמץ של מושג על מה מדובר.

'כלום הכרת את הרב שך בצעירותך?' ניסיתי לברר.

והקשיש נזכר: 'כן', והפליג בזיכרונות אל ימים עברו.

'הפעם הראשונה שנפגשתי עימו הייתה בישיבת קלצק הקדושה, אולם לא זכור לי משהו מיוחד שבגללו ירצה רבן של ישראל לראות אותי'.

מאחר שלא הצלחנו לעמוד על פשר התעלומה החלטנו כי מוטב שנזדרז לצאת לבני ברק וכך נוכל לכל הפחות להחיש את הפתרון.

ואכן יצאנו מיד לדרך ומקץ פחות משעה כבר היינו בפתח בית הגרא"מ שך.

משנכנסנו אל הבית גילינו כי השולחן כבר מוכן וערוך בכל טוב כאילו אורח גדול עומד להופיע. מיד כשנכנס רבי משה חיגר התיישב עימו הרב שך, כיבד אותו בכל מיני כבוד שבעולם ושוחח עמו בלבביות ובחמימות מיוחדת שיחת רעים על ימים עברו. לאחר כמחצית השעה ליווה מרן הרב שך את אורחו עד לדלת שם שב והודה לו בכל לב על חסדיו עמו משכבר הימים.

משראה הגרא"מ שך את התמיהה על פני הנוכחים הוא הסביר את פשר התרגשותו הגדולה והכבוד הרב אותו רחש כלפי אותו אלמוני,

רבי משה חיגר.

'את כל חיי הרוחניים אני חייב לו', השיב הרב שך 'שכן בלעדיו לא הייתי היום ראש ישיבת פוניבז' ומעשה שהיה כך היה היה:

זה זמן קצר לאחר נישואי כאשר החילותי להרגיש קשיים בלימוד התורה. החשק לא היה כמו פעם ההתמדה גם היא נפגמה וכן הלאה.

ישבתי ועשיתי עם עצמי חשבון נפש וניסיתי למצוא דרך בה אוכל לשוב ולהתעלות כמקודם. לאחר מחשבה מרובה עלה בדעתי רעיון: ניגשתי לדודי הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל וביקשתי ממנו שידבר עם חתנו הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל שיסכים שאומר שיעורים בישיבה ועל ידי זה סברתי כי יהיה לי דחף 'ומחייב' להתאמץ ולהתעלות בתורה.

רבי איסר זלמן דיבר עם רבי אהרון אולם הלה סירב לקבל את ההצעה בטענה ששיטתו בלימוד שונה משיטתי ומכיוון שכך חושש הוא שהבחורים יתבלבלו. בלית ברירה גנזתי את הרעיון.

ניסיתי להתמודד בדרכים אחרות אך ללא הועיל. משעברו ימים ושבועות והמצב לא השתפר נכנסתי עוד פעם לרבי איסר זלמן והחילותי לבכות לפניו בדמעות שליש באומרי 'דודי האהוב איני יודע מה לעשות אני מרגיש שכל התעלותי הרוחנית בסכנה ואינני רואה לפני דרך אחרת להתגבר אלא רק על ידי הרבצת תורה. אולי תנסו עוד פעם לדבר עם רבי אהרון קוטלר?'

רבי איסר זלמן ניגש עוד פעם אל רבי אהרון אשר חזר שנית על עמדתו. משהסביר לו רבי איסר זלמן במה דברים אמורים והדגיש כי הדבר אצלי ממש בגדר פיקוח נפש, העלה רבי אהרון הצעה: 'היות ויש בחורים בישיבה שעדיין אינם ראויים להיכנס לשיעורים שלי אולי יוכל הרב שך למסור להם שיעור וכך תהיה תועלת לכל הצדדים, הבחורים ישמעו שיעורים שיביאו להם תועלת במקום שיעורים אותם הם אינם מבינים ואילו לרב שך תהיה התועלת בהרבצת תורה'.

אלא שעדיין היה מכשול אחר שעמד בדרכי. אותם הבחורים אשר רבי אהרון סבר כי הם אינם מקבלים תועלת משיעוריו לא היו מוכנים כלל לשמוע על הרעיון לוותר על שיעוריו של רבי אהרון, הרי בשביל זה הם נדדו לקלצק.

ניסיתי לחשוב כיצד ניתן להשפיע עליהם, ולבסוף מצאתי כי ישנו בחור מבוגר בשם 'משה חיגר' אותו יהודי שהיה כאן לפני כמה דקות אשר הוא הממונה על אותה קבוצת בחורים. רבי משה היה בעל כישרון ובעל לב זהב, הוא הבין ללבבם של הבחורים החלשים שבישיבה, והיה עבורם מעין 'כותל הדמעות'. אצלו הם התירו לעצמם לפרוק את המעיק על ליבם ואפילו לספר על התמודדות קשה שלא עמדו בה. 'אם משה חיגר ימליץ בפני אותם בחורים לשמוע את שיעוריך' אמרו לי כולם 'אין ספק כי הם יקבלו את דעתו'.

ניגשתי איפוא אל רבי משה וביקשתי ממנו לפנות לי מספר דקות מזמנו שכן ברצוני לשוחח עמו.

במילים קצרות תיארתי בפני רבי משה את הקשיים אשר החלו צצים בדרכי בתקופה האחרונה, סיפרתי לו כי אני חש ריפיון בלימוד ובהתמדה ואף הצגתי בפניו את הרעיון אותו הגיתי לעסוק בהרבצת תורה ולמצוא בכך דחף ו'מחייב' להמשך עלייתי.

הסברתי לו אף כי רבי אהרון אינו מוכן שאומר שיעורים בפני בחורי הישיבה מהטעם דלעיל וכי הרעיון אותו הציע רבי אהרון היה שאמסור שיעורים בפני הבחורים החלשים אשר בלאו הכי אינם מבינים את שיעוריו, 'אולם דא עקא' שחתי בפני רבי משה, 'אותם הבחורים אינם מוכנים בשום אופן לוותר על שיעוריו של רבי אהרון על אף שאליבא דאמת אין להם כל תועלת מהם'.

'כעת אני פונה אליך', סיימתי דברי, 'על מנת שתנצל את השפעתך על אותם הבחורים בכדי לשכנעם שיסכימו לשמוע ממני שיעור, דבר אשר מלבד התועלת האישית שאפיק ממנו אני עצמי, יביא אף להם תועלת מרובה ויקדם אותם בלימוד ובהבנה'.

'כשראה רבי משה עד כמה נוגע הדבר בנפשי עד שהייתי מוכן להתבזות בפניו ולהוריד דמעות על כך, ריגש אותו העניין מאוד והוא החליט לעזור לי ככל יכולתו. הוא המליץ בפני אותם בחורים לשמוע את שיעורי. את אלו שהתנגדו הוא ריכך ושיכנע, את אלו שחששו מאחר ועדיין לא הכירו אותי כמגיד שיעור הוא הרגיע, עד שבסופו של דבר הסכימו כולם. משימה זו דרשה מרבי משה כוחות נפש מרובים אולם הוא לא הרפה עד שהביאה לידי סיום טוב ואכן המאמץ היה כדאי. התחלתי למסור את השיעורים והבחורים, ברוך השם, נהנו בצורה שלא תאמן. עלייתם בהבנה בלימוד הייתה מדהימה ממש.

וגם על עצמי ראיתי השפעה לטובה. קומתי הזדקפה המרץ והחשק חזרו אלי. מאז במשך שנים לא פגשתי את רבי משה עד עצם היום הזה"

בזאת סיים הרב שך את סיפורו המרגש ואמר: "לכל אחד יש שעות שפל, לכל בן אדם יש נקודות שבירה ואין מי שלא חש מדי פעם בריפיון המאיים על עתידו הרוחני. אך צריך לדעת לקום ולהמשיך הלאה, להיאחז בציפורניים ממש ולמצוא עצה להיחלץ מהמבוך. אותו יהודי רבי משה היה עבורי כמו חבל הצלה באותה תקופה וכיצד איפוא לא אכיר לו טובה על כך?"

[מעשה שהובא בספר שאיפות, צוטט בספר אור דניאל כי תבוא]

אני התפעלתי מהחלק בסיפור בו הרב שך מתוודה שהייתה לו תקופה קשה בה החשק בלימוד וההתמדה נפגמו. מי היה מעלה על הדעת? אולם הוא התגבר על כך. הוא נלחם בשביל זה. כך עלינו לדעת לא להישבר ממכשול ושובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך, וה' יקבלנו אמן כן יהי רצון.

 

תשובה על שורש החטא בספר "ישועות יעקב" ביאר באופן נוסף: אין דרכו של יצר הרע להחטיא בני אדם מיד בעבירות חמורות, אלא מתחילה מסית לעבור עבירות קלות ורק לאחר שנלכד ברשתו מסיתו לעבוד עבודה זרה ולכפור בעיקר. והנה בפסוק נאמר שבני ישראל מתוודים רק על חטא שעבדו עבודה זרה אבל לא על החטאים הקודמים שהביאו אותם לחטא של כעת.

וזו הסיבה שה' יסתיר פניו מהם וזה שאמר הכתוב: "ואמר ביום ההוא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה" היינו שמתוודים רק על החטא החמור של עבודה זרה אמר ה': "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה" מקודם, כי אותן רעות הביאו אותם לזה ותשובה צריכה להיות על שורשי החטא שמסיבתם הגיעו לירידה זו.

 

אסתר מן התורה מנין לפי זה ביאר בספר "ילקוט הגרשוני" מה שאמרו חז"ל (חולין קלט, ע"ב) אסתר מן התורה מנין? שנאמר: "ואנכי הסתר אסתיר פני מהם".

והוא תמוה, אלא אסתר ציוותה על מרדכי "לך כנוס וכו' ואל תאכלו ואל תשתו" וגו'. כוונתה היתה שעל ידי צומות אלו יתקנו את אשר עוותו וחטאו בסעודת אחשורוש ולא ביקשה כלל שיתקנו את חטא של הזנות רק על חטא האכילה, שזה היה השורש והסיבה שחטאו לבסוף לזנות אחרי בנותיהם.

וכדאיתא במדרש על הפסוק: "אם על המלך טוב יכתב לאבדם" עיין שם. וזו שאלת הגמרא "אסתר מן התורה מנין?" היינו מנין למדה אסתר דבר זה מהתורה שהעיקר לתקן שורש החטא? ומתרצת מהפסוק כאן כנ"ל .

תוספת פנינים פרשת ויחי תשע"ב:

האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים… לפי פשוטו של מקרא שיעקב אסף את בניו ורצה לספר להם מה שיקרה באחרית הימים – בקץ הגלות, היה צריך לכתוב האספו ואגידה לכם את אשר ״יקרה״ ב״הא״ ולא באל״ף? בספר אהל שלמה תירץ על פי דברי הרה״ק בעל התפארת שלמה זי״ע על הפסוק (שיר השירים א, ד) ״משכני אחריך ונרוצה וכו׳״, דהנה ישנן שתי דרכים לקנות בעל חיים (קידושין כב, ע"ב): ״קורא לה והיא באה״ – קריאה לבהמה והיא הולכת אחרי האדם, ״הכישה במקל ורצתה לפניו״ – הכאת הבהמה והיא ממהרת ורצה.

 

והחילוק בין שתי המשיכות האלה הוא: שבקורא לה והיא באה, אזי האדם הולך קודם הבהמה והבהמה אחריו, ובהכישה במקל הבהמה הולכת קודם והאדם אחריה, לזאת אנו מבקשים מהשם יתברך ״משכני״ – עשה משיכה כזאת אשר ״אחריך נרוצה״, שאתה תלך מקודם, ואנחנו אחריך, היינו ״קורא לה והיא באה״ שתשפיע לנו כל טוב ומתוך שמחה נעשה תשובה מאהבה, אבל לא חלילה משיכת "הכישה במקל" על ידי יסורים רחמנא ליצלן.

רק שנעשה תשובה מתוך נחת, וזה שאמר יעקב אבינו עליו השלום לבניו ״האספו״ באהבה ואחוה וריעות, ״ואגידה לכם״ – לשון המשכה (כמו נגיד ונפיק) אתפלל בעדכם שיהיה נמשך לכם מן השמים, ״אשר ׳יקרא׳ אתכם באחרית הימים״ – היינו משיכת ׳קורא׳ לה והיא באה…

 

 

האם שוה לשמוע מבלי להבין?

[מעלת שמיעת דברי תורה – אוצה"ת]

״הקהל את העם האנשים והנשים והטף״ (דברים לא, יב)

כתוב בגמרא (חגיגה ג, ע"א): מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימך אנו שותין! (ואין לנו לדבר בפניך) אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה (מי דרש בשבת)? שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. ומה היתה הגדה היום? אמרו לו בפרשת הקהל.

ומה דרש בה? ״הקהל את העם האנשים והנשים והטף״ אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהן. אמר להם: מרגלית טובה היתה בידיכם ובקשתם לאבדה ממני.

הקשה ה״בן איש חי״ (בספר ״בן יהוידע׳׳) לכאורה פלא, אם הנשים מבינות את הדרשה, נמצא שהם בכלל האנשים שבאים ללמוד, ואם אינן מבינות אם כן גם על הנשים יש לשאול למה באות. דשמיעה בלי הבנה מה תועלת יש בה?

אלא ביאר, שמיעה של הנשים אפילו שאינן מבינות כלום, יש בה תועלת עצומה. דהנה כתוב בזוהר הקדוש (פרשת שלח) שראה צדיק אחד היכלות בגן עדן שיושבות שם נשים דוקא, ושם משתדלין הנשים במצוות התורה ובטעמיהם.

ויש לשאול מנין לנשים בגן עדן השגה בעסק התורה, מאחר שבעולם הזה אין עוסקות בתורה כלל? אלא, בהיותן בעולם הזה שומעות דברי תורה מהאנשים הלומדים או מדרשות החכמים שדורשים בהם, אף על פי שאינן מבינות כלום, נשמתן קולטת את אותם דברי תורה, וכשהולכות לגן עדן, מתעורר כוח אותה קליטה ועל ידי זה עוסקות בתורה.

נמצא שהשמיעה ששומעות בדברי תורה בעולם הזה, אף על פי שאינן מבינות כלום – יש להן בזה תועלת, שתקלוט הנפש אותה התורה.

אמנם תועלת זו שייכת רק בנשים שמטות אוזנן לשמוע, אך הטף הבאין לדרשה אין מטין אוזן לדברי תורה, אלא דעתם וליבם פונה לדברים חיצונים שרואין בהיותם שם. ועל כורחך אין נפשם קולטת מדברי התורה כלום, ולכן שואל ״טף למה באין״? ואמר ליתן שכר למביאיהן.

בזה מובן היטב מה שאמר להם רבי יהושע ״מרגלית טובה היתה לי בידיכם״ (גירסת עין יעקב) משמע שיש בדרשה דבר הנוגע אליו, והיתה הדרשה יקרה מאוד בעיניו. מדוע?

אלא, אמרו במשנה (אבות פ"ב) ששיבח רבי יוחנן בן זכאי את תלמידיו, ועל רבי יהושע אמר ״אשרי יולדתו״, ופירש רבינו עובדיה מברטנורא: מיום שנולד לא הוציאתו אימו מבית המדרש כדי שלא יכנס באוזניו אלא דברי תורה. לכאורה מה תועלת יש לו מאותם דברי תורה שנכנסו באוזניו בעודו תינוק בעריסה שאינו מבין כלום, ובחינם טרחה אמו?

אך לפי דבריהם, אף כי לא הבין מאומה, נשמתו קלטה אותם. [והטף שבאים רק 'ליתן שכר למביאיהם' מדובר כשמסיחין דעתם מן הדרשה, ולכן כל עניינם רק ליתן שכר למביאהם בלבד. מה שאין כן התינוק שאינו מסיח דעתו ודו"ק].

 

״להרגיז״ את היצר הרע

מסופר על רבי אריה לווין זצ״ל שנתקל פעם באדם שהיה עסוק בפרנסתו במשך כל היום, וגם בשעות הלילה לא מצא פנאי להשתתף בשיעורי תורה, וביקש לעודדו ולחזקו.

ניגש אליו רבי אריה ואמר לו כדברים האלה: כתוב בגמרא ״לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע״, וכו'. חשבת פעם מה פירושה של המילה 'ירגיז'? ובכלל, כיצד מרגיזין את היצר הטוב על היצר הרע?

אלא ביאור הדברים הוא, משל לשני יהודים שהחזיקו בשתי חנויות, אחת ליד השניה. חנות אחת היתה מלאה בלקוחות במשך כל שעות היום, והעסקים שם שיגשגו בצורה יוצאת מן הכלל, ואילו בחנות השניה היה בדיוק להיפך. איש לא התעניין בה ולא ניכנס אל ד׳ אמותיה והבעלים הגיעו בשל כך למצב של עניות גדולה.

פעם, בסיומו של היום, לאחר שהמוני לקוחות כבר פקדו את חנותו של העשיר ואילו החנות השנייה נותרה ריקה, הגיע קונה אחד ונכנס אל החנות השניה. כשראה זאת העשיר, פנה אל הלקוח ההוא וניסה לשדלו בדברים כדי שיבוא אליו ולא אל העני.

פתח העני בצעקות רמות וכינה את חבירו, בעליה של החנות המשגשגת, בכל כינויי הגנאי האפשריים. ׳איך הינך מעז לגנוב לי את הלקוח היחיד שפקדני במשך כל היום? האם אין די לך בלקוחות שלך שהינך בא לחמוס ממני גם את הלקוח היחיד הזה׳?

כל מי ששמע את טענותיו של העני, הזדהה עימו לחלוטין. הטענות היו כל כך צודקות שהן שיכנעו את כולם. זה ניקרא ״להרגיז״. דהיינו, שטוענים טענה חזקה נגד הצד השני עד שהוא מסתלק מאליו.

והנמשל, המשיך רבי אריה לווין, הוא בדיוק מה שקורה איתך. במשך כל היום מצליח היצר הרע לנצח אותך, ושובה אותך בעסקי הפרנסה עד שלא נותר לך פנאי ללמוד. והנה גם בשעות הערב כשהינך מגיע כבר להתפלל, הוא בא אליך ומנסה לשכנעך שלא תישאר בבית המדרש לשיעור גמרא, והרי הוא ממש כאותו עשיר המנסה לחטוף לחבירו העני את הלקוח היחיד שהגיע אליו בסוף היום.

הנך צריך איפוא ״להרגיז״ את היצר הרע ולומר לו: לא די לך במה שהינך מצליח להוציא אותי מבית המדרש במשך כל שעות היום אלא שגם עתה, לקראת הערב, אתה מסית אותי שלא לבוא לשיעורי!

דבריו היוצאים מן הלב של רבי אריה, נכנסו לליבו של היהודי ועשו בו רושם רב, ושינה מאותו יום את אורח חייו והחל להשתתף בשיעורי תורה. (״טובך יביעו״)

 

אין לשנות מאומה מהתורה אף לא לצורך קיומה

[לק"ט הכלאה משני רעיונות. לא הוקלט]

(דברים לא, טז- יט ) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל"

"הסתר-אסתיר" אומר הגר"א קוטלר זצ"ל בספרו "משנת רבי אהרן" (עמוד לא) הינו ביטוי להסתרה כפולה

א כמו שאינו רואה בצרתם (עיין רש"י פסוק יז) כמו שכתוב "ומצאוהו צרות רבות ורעות" והיינו שהוא יתברך אינו רואה אותנו כביכול.

ב שהוא נסתר מעינינו שאיננו רואים את השגחתו עלינו, ובזמן שישראל בצער וכבוד התורה יורד אזי מתמעט כבוד שמים בעולם כתוצאה מכך מתגברות הקושיות על הנהגתו יתברך בעולם וממילא מתגברת עוד יותר ההסתרה לשכך היא הנהגתו כמאמרם ז"ל "ה' צלך מה הצל הזה מראה לו אחת" וכו'

נמצא שמצב ההסתרה הוא חס ושלום בלא מוצא דהאחד גורם לחבירו והולכת ההסתרה ומתגברת, לכן לא היתה שעה קשה לישראל כאותה שעה שנאמר "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".

וכידוע מה שאמר ההגר"ח וולוז'ין שיגיע יום שבו גם דיבוק לא יהיה… ואנו בתקופה זו. דיבוק הרי מגלה מה קורה למעלה, כל אדם כיצד נידון, איזה עבירות עשה, מה רב עונשו וכדומה. כדיבוק שהיה בראדין וסיפר לכל אחד מה עושה בסתר, ואמר מה אומרים בשמים על כל אחד מגדולי ישראל שהיו שם כו' כפי שסיפר הגרא"מ שך זלה"ה.

ואף על פי כן "וקויתי לו" כי באותו יום עצמו נאמרה ההבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו" בהבטחה זו טמונה ההצלה ממצב של הסתר פנים הואיל והתורה מסירה את ההסתרה מצידנו מבטלת את כל הקושיות על הנהגתו ומגלה את השגחתו יתברך באופן נפלא,

שהרי כשלומדים תורה רואים שכל מה שעבר עלינו בין לטוב ובין להפכו הכל נתפרש בתורה מראש, כל הדברים אף שהם כנגד המהלך הטבעי העידה בנו התורה וממילא הופכות כל הקושיות להיות ראיות גדולות.

כמו שנאמר: "ובאו עליך והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם" בתוכחה (פרשת כי תבוא) את המושג "אות" מוצאים אנו בדבר שנאמר מראש וזהו "לאות ולמופת" שהעניינים עצמם הם מופתיים ומעידים על קיום היעודים.

ההבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו" הינה מפלאי ההשגחה כשם שהובטחנו על קיום עם ישראל אחרי כל מה שיעבור עליו, כך הובטחנו על קיום התורה בישראל ואמר הנביא: "והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל" שקיום התורה הוא מאותות ומופתי ההשגחה כמו שקיום ישראל בעמים הוא אות ומופתיו, שהרי תולדות ומאורעות עם ישראל נאמרו בתורה אלפיים שנה מראש ולמרות כל התהפוכות שהיו בשנים אלו בעולם נתקיימו יעודי התורה במלואם. הבטחת הקיום של עם ישראל היא איפוא השגחה גלויה לעולם ועד ובכללה גם ההבטחה שלא תשכח מפי זרעו. נמצא שעל ידי התורה מתגלים גילויי ההשגחה באופן נפלא והתורה מסירה את הסתר הפנים ומתגלה כבוד שמים על ידה.

 

וידוע מה שהשיג הגר"א זצ"ל נפלאות גדולות בתורה והראה שכל התורה שבעל פה וכל דברי חז"ל וכל הנסתרות כולם מפורשים בתורה, ואיך הדברים מתאימים ומשלימים זה את זה.

בספר תהלים נאמר "השמים מספרים כבוד א ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע וגו' תורת ה' תמימה" (תהלים יט)

וביאר הר"ן בדרשותיו שהבריאה אמנם מעידה על כבוד שמים, אך בתורה מתגלה כבוד ה' עוד יותר וכל הדעת וההכרה באמונה ושמירת המצוות תלויים בלימוד התורה, ומצד זה "וקויתי לו" אחרי שהובטח כי לא תשכח מפי זרעו כי על ידי הלימוד בתורה מתגלה כבוד השם וממילא מתבטל ההסתר.

ואמרו חז"ל "אנו אין לנו אלא הארת פנים" שעל ידי התורה זוכים להארת פנים היפך הסתר פנים. עוד נאמר: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד, ד), על ידי הדבקות בה' יתברך, דהיינו על ידי הדבקות בתלמידי חכמים העוסקים בתורת אמת, זוכים לא רק לשכר מצוות תלמוד תורה השקולה כנגד כל התורה כולה, אלא שזוכים לחיות האמונה על ידי אור התורה וחיותה.

היה פעם יהודי שעבר את השואה ושאל שאלות על מציאותו של בורא עולם ומדוע לו הגיע להציל את בניו מתאי הגאזים.

התשובה לאותו יהודי היא שדוקא מאותו הסתר פנים מוכחת מציאות האלוקים.

הכיצד? בגילוי המוקדם שבו השם מודיע לנו שתהיה הסתרה ישנו גלוי כבוד ה' והוכחה להימצאותו על הסתרתו, שהרי כשלומדים תורה רואים שכל מה שעבר עלינו בין לטוב ובין להופכו הכל נתפרש בתורה מראש.

כל הדברים אף שהם כנגד המהלך הטבעי – העידה בנו התורה, וממילא הופכות כל הקושיות להיות ראיות גדולות, כמו שנאמר: "ובאו עליך" "והיו בך", ההבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו" הינה מפלאי ההשגחה.

כשם שהובטחנו על קיום עם ישראל אחרי כל מה שיעבור עליו כך הובטחנו על קיום התורה בישראל. שקיום התורה הוא מאותות ומופתי ההשגחה כמו שקיום ישראל בעמים הוא אות ומופת, שהרי תולדות ומאורעות עם ישראל נאמרו בתורה אלפיים שנה מראש ולמרות כל התהפוכות שהיו בשנים אלו בעולם נתקיימו יעודי התורה במלואם.

הבטחת הקיום של עם ישראל היא איפוא השגחה גלויה לעולם ועד, ובכללה גם ההבטחה שלא תשכח מפי זרעו.

נמצא שעל ידי התורה מתגלים גילויי ההשגחה באופן נפלא והתורה מסירה את הסתר הפנים ומתגלה כבוד שמים על ידה.

 

המעשה דלהלן סיפר הג"ר יוסף דב סאלאוויצ'יק זצ"ל בירושלים שנת תשכ"ד

והם מובאים כפי שכתבם אחד מתלמידיו שליט"א

בעיר פטרבורג הייתה בשנת תרע"א אסיפה גדולה של רבנים שבה דנו בבעיות בעניני דת שעמדו על הפרק כגון אישור רבנים על ידי השלטונות וכמו כן הצורך באישור מטעם הממשלה למלמדים של תלמידים של בית רבן.

הגר"ח מבריסק זצ"ל התנגד מאוד לגזירות אלו כי בגללן היו הרבנים והמלמדים נאלצים ללמוד לימודי חול. שאר הרבנים היו בדעה הפוכה.

והמצדדים כמותו היו עורכי הדין והרבנים מטעם המלכות אשר חששו שאם כל הרבנים ילמדו לימודי חול לא יהיה צורך בהם לפי שכל בני הישיבות יהיו בקיאים כמותם בעניני החול…

היה שם גם עורך דין חילוני בשם שלוסברג שהצטרף אל המתנגדים להגר"ח כי הבין שעמדת הגר"ח היא לטובת הדת.

הג"ר חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל היה יושב ראש האסיפה והתנה מראש שתפקידו כיושב ראש לא יחול לגבי הגר"ח, אי לכך לא היה הגר"ח כפוף ליושב ראש ויכול היה ליטול לעצמו את רשות הדיבור גם ללא רשות מהיו"ר ואכן כך היה.

כל המשתתפים יכלו לדבר לפני הנאספים רק אחרי קבלת רשות מהיו"ר ורק הגר"ח שיסע את דברי הנואמים בקריאותיו והערותיו. טענותיהם של מתנגדיו אשר דרשו שיבקש את רשות הדיבור לא נתקבלו שכן מראש הותנה על כך על ידי יושב ראש האסיפה.

במשך האסיפה היו פניות חוזרות ונשנות אל הגר"ח שגם הוא ינאם בפני הנאספים ולאחר הפצרות רבות ניאות לשאת את דבריו וכך אמר:

כבר בימי קדם התקיימה אסיפה דומה לאסיפה זו. גם בה דנו בשאלה יסודית בעניני דת והמצדדים בצדדיה השונים של השאלה עמדו למנין. היה זה בהר הכרמל כאשר ניצבו כל נביאי הבעל על אליהו – נביא ה'. באותה אסיפה אמר להם אליהו: "ואם הבעל הוא האלוהים לכו אחריו" (מלכים א' יח, כא) וצריך עיון כיצד אפשר לומר ללכת אחרי הבעל?

אלא בוודאי לא היו אלה כמרים של בעל ממש אלא רבנים שהורו כדין והאמינו בכל, ורק הוסיפו הוראה נוספת שיעבדו גם לבעל והנה אם ישאל אדם את רבו מה הדין כאשר מוחלט אצלו לאכול חזיר, האם הוא עדיין מחויב בהנחת תפילין?

ברור שהתשובה תהא שאין קשר בין שני הדברים ישנו חיוב לקיים כל מצוה בפני עצמה ולכן חייב אדם להניח תפילין גם אם אוכל חזיר.

כל זה נכון באשר לשאר דיני התורה, אולם אם יאמר אדם שמוכן הוא להאמין בכל עיקרי האמונה חוץ מאחד דהיינו שי"ב עיקרים הוא מקבל ובאחד הוא כופר, בזה צריך לומר שלכל אמונתו אין ערך ואינו בכלל ישראל!

כמבואר בפירוש המשניות להרמב"ם בסנהדרין פרק חלק שהכופר בדבר אחד מהעיקרים הוא אפיקורס! בזה חלוקים ה"יג עיקרים" משאר דברי תורה, שאם אדם אינו יודע דבר אחד מן התורה – זהו רק חסרון בידיעה, אבל הכופר בדבר אחד הרי הוא כופר ב"תורה מן השמים" וכשאינו יודע עיקר אחד הרי חסר לו בעיקרי האמונה ואינו דומה למי שלא ידע בדברי תורה שאינו אלא עם הארץ.

זהו מה שאמר אליהו, אם בעיניכם ראוי לעבוד את הבעל הרי תוכלו ללכת אחריו לגמרי כי כבר אין ערך לכל האמונה והעבודה שלכם.

והוסיף הגר"ח ואמר: בסוף פרשת וילך נאמר "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם"

ולעיל נאמר "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" וגו'

כוונת הכתובים היא ללמדנו שיש רק עצה אחת למצב של "השחת תשחיתון וגו"' – ללמוד תורה וללמדה כפי שניתנה בסיני. שהרי התורה מקפידה מאוד שילמדו אותה כדרך נתינתה בסיני ובצורה שקיבלנוה מדור דור. התורה אינה צריכה "חסדים" ממישהו [שיעזור לה שלא תשתכח…] שהרי יש לה הבטחה מהקב"ה שלא תשכח ולכן היא אינה מוותרת כלל וכלל.

כן אמר הגר"ח כנגד כל אלה שטענו שאם לא יקבלו את בקשת השלטונות ייסגרו הישיבות ותיבטל תורה מכלל ישראל חס ושלום ולכן צריך, לפי דעתם, לוותר להם במקצת כי מוטב להסכים לבקשתם ולקיים על ידי זה את התורה.

כאשר אחד הנאספים העיר ומה יהיה אם הרבנים אינם רוצים ללמדה בצורה הזו שהגר"ח מציג?

ענה לו הגר"ח אם כך תהיה התורה אצל הסנדלרים והחייטים ולא אצל הרבנים. אבל הבטחה ברורה מובטחת לה שלא תישכח לעולם כצורת ה' המסורה לנו.

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת וילך”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב