פרשת ויקהל

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר שמות

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת ויקהל

*

ראיה משפיעה

[פנימיות האדם נכרת במראהו – אוצרותיהם]

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה׳ לעשת אתם:  (לה, א). ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה: ויביאו כל איש אשר נשאו לכו וכל אשד נדבה רוחו אתו הביאו את תרומת ה׳ למלאכת אהל מועד ולכל עבדתו ולבגדי הקדש:  (שם, כ-כא)

״ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה״

המשגיח, הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ׳׳ל, עומד בספר ׳לב אליהו׳ על נקודה עצומה שיש להתבונן בה בפסוקים אלו.

התורה מציינת שבני ישראל יצאו ׳׳מלפני משה׳׳. לכאורה פרט זה מיותר, שכן בתחלת הפרשה מספר שמשה הקהיל את כל בני ישראל, ואם כן היה די לכתוב ״ויצאו כל עדת בני ישראל׳׳, ללא צורך לציין מהיכן יצאו.

בהסבר הדבר, מקדים רבי אליהו להביא את הכתוב במשלי: ׳׳אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן״  (ג, לד). רש״י מפרש שם: ״ללצים – אדם נמשך אחריהם, לסוף אף הוא יהיה לץ עמהם. אם לענוים יתחבר, סוף שיתנו מעשיו חן בעיניהם של בריות״.

כלומר, אם מצאה חן בעיני האדם דרך הליצנות, ובחר לשבת במושב לצים, בסופו של דבר הוא יהיה לץ בעצמו ויעשה לחלק בלתי נפרד מהם.

אך אם דרך הענוה מצאה מסלות בלבבו, הרי הוא יחפש כל אמצעי כיצד לקנות מידה זו, ומבטח לו כי יעלה הדבר בידו עד כי ימצא חן בעיני כלם; כי כן טבע האדם, להמשך ולהיות מושפע מסביבתו.

כעת נבין, אומר רבי אליהו, את הדגשת התודה כי בני ישראל יצאו ׳מלפני משה׳ – היה ניכר על פניהם שיצאו ׳מלפני משה׳. הרוממות של משה רבנו, הקדשה והטהרה של בן אנוש שזכה להגיע לפסגת הגדלות שמסוגל אדם להעפיל אליה, לדבר פנים אל פנים עם השכינה הקדושה ־ כה השפיעו עליהם, עד שצורת פניהם העידה עליהם שכעת הם יצאו מלפני משה.

דגמא לכך, כותב רבי אליהו, ניתן למצא על ידי התבוננות פשוטה בעוברים והשבים ברחוב. על אדם רגיל שהולך לעסוקיו, יהיו אשר יהיו, לא נתן לראות להיכן הוא הולך או מהיכן הוא מגיע. אך אם נראה אדם שהולך בחסר שווי משקל, ידיו מתנועעות לצדדים והלוכו מקרטע, נבין כי כנראה יצא כעת מבית מרזח…

להבדיל אלף אלפי הבדלות, היה נתן לראות על כל התנהגותם והלוכם של בני ישראל, כשהם נהדרים במראיהם ונאים בתהלוכותיהם, שכעת הם יצאי מלפני משה.

רוח הדברים כבר נמצא בלקוטי מהרי״ל, שכתב כי כאשר אדם עומד לפני צדיק ואדם גדול, יש לו בהירות רבה והתעוררות הלב לרוממות וקדשה־, כאשר הוא יוצא מלפני הצדיק, ההתעוררות והבהירות בדרך כלל נעלמות כלא היו. אך בני ישראל, כשלמדו לפני משה, היונה להם בהירות ורוממות כה רבה – עד שהשפיעה עליהם לזמן ארוך.

[שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ – דברי המגיד מקלם שהמאזינים לדברי החכם בבית הכנסת – הרי הוא כשתול בבית ה', אך בצאתו שב לסורו ומיד בהגיעו ל"חצרות אלקינו" יפריחו כל דברי המוסר וההתעוררות…]

רבי אליהו הסיק מכך לפני תלמידי הישיבה שומעי לקחו, שכאשר בני הישיבות יוצאים לימי בין הזמנים לאחר תקופה ממשכת של שהות והתעלות בישיבה הקדושה – פניהם אמורות לענות בהם שהם בני תורה, והכל ירגישו בהנהגתם שהם לומדי תורה! החן שאמור להיות נסוך על פניהם וההדר בהנהגותיהם, ובסביבתם יעידו בהם שכעת יצאו מהיכל הישיבה.

כל תנועה, כל זיז, כל הגה ודבור אמורים להעיד עליהם שהם בני ישיבה, ומכך שחובה מוטלת עליהם להשתדל לגרום קדוש השם במעשיהם, ולא חלילה חלול השם. הבריות לא באים לבחין את התלמידים ברמת ידיעותיהם בתורה, אלא דוקא את הנהגתם והלוכם עם הבריות.

דברי הגר"א לאפיאן שלאחר מלחה"ע כשחזרו לישיבה לא היו אותו דבר, וכיום מרגיש זאת מסוף זמן לתחילת זמן…

גדו"י מכירים בפנים

לפני כמה שנים, עברתי סמוך לישיבת מיר ברכפלד, ופגשתי את המשגיח הגאון הצדיק רבי ראובן הכסטר שליט״א. הוא ספר לי דבר נפלא שארע עמו באותו שבוע:

הרב הכסטר עלה למעונו של מרן שר התורה הגר״ח קניבסקי שליט״א, ובתוך הדברים שאל אותו – ״כיצד יכולים לדעת על אדם האם יש לו יראת שמים?" – רבי חיים השיב בקצרה, כדרכו בקדש: ״הסתכל על פניו היטב, ותראה׳׳.

״התשובה לא סיפקה אותי״, ספר לי הרב הכסטר. הוא פנה ועלה לביתו של מרן ראש הישיבה הגראי״ל שטיינמן זצ״ל, וחזר בפניו על השאלה. הרב שטעמן השיב בפשטות את אותו העקרון: "מסתכלים עליו ורואים״.

כאשר הגיע לישיבה, ספר הרב הכסטר את כל הענין לבחורים, והוסיף כי הנושא עדין אינו ברור אצלו. אחד הבחורים נכנס לראש הישיבה, הגאון רבי אריה פינקל זצ״ל, ושטח בפניו את השאלה – כיצד נתן לדעת על בחור אם הוא ירא שמים?

וראה זה פלא ־ שלשה נביאים נתנבאו בסגנון אחד. רבי אתה ציטט על אתר את הפסוק ״ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו״  (שמות כ, יז), והפטיר: ״יראת שמים רואים על הפנים״.״ ויהי לפלא!

לאחר שהות קצרה, הוסיף רבי אריה עוד משפט: ״אמנם כדי לראות זאת, צריך שגם הרואה יהיה ירא שמים… רק כך הוא יוכל להבחין על פני אדם אם יש לו יראת שמים!״

[הרב זוננפלד מעולם לא ראה את עצמו במראה, כשהרו לו תמונה שלו ושאלוהו האם הוא מכיר אותו? השיב – לא, אבל ניכר עליו שיש לו יראת שמים…]

אדם שיש בו תוכן רוחני, והתורה מעסיקה את חושיו והגיוני לבו הדבר ניכר עליו מבחוץ. אם מתבוננים בו, רואים עליו את אשר יש בו.

[החזו"א שהכיר בגראי"ל בצעירותו שהוא קדוש, וקם ללוותו, ואמר לגרח"ק שהיה בביתו שילווהו עוד לחוץ מחוץ לחצר, ואמר עליו שהוא קדוש, והגראי"ל בהגיעו לביתו בכה ואמר שאינו רוצה עוד ללכת אליו שלא יאכל עולמו בחייו בכבוד שעושה לו…]

כח הראיה – חיבור

מבקש משה "הראיני נא את כבודך" – ראיה משמעותה חיבור. יש לכך ראיות רבות.

כתב המהר"ל שההסתכלות היא חיבור למה שאדם רואה, ולכן אסור להסתכל בפני אדם רשע, הוא בבחינת מת והעדר, וגם עיניו הופכות למציאות של העדר ונחלשות.

משה רוצה להכנס לארץ, וה' נותן לו במקום זאת הוא מבקש להתקשר לרבונו של עולם. [דברים פרק לב מט] עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה: [דברים פרק לב פסוק נב] כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: לפחות התחבר אליה בעיניו!

ולכן לוט צווה שלא להסתכל שלא יחובר אליהם ואז יספה עמהם.

ולכן ביעקב נא' ועיני ישראל כבדו מזוקן… ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם. מהו קישור הפסוק לתחילתו? אלא אם היה רואה היה מתחבר אליהם, וכשאינו רואה נאלץ להסתפק בחיבוק ונישוק. משמע שההסתכלות מעלתה גדולה יותר!

ועפ"ז נבין מדוע עיקר מלחמתו של היצה"ר בהסתכלות בעריות, שר"ל אמר טוב מראה עינים מהלך נפש- טוב מראה עינים באשה מגופו של עבירה. מדוע? כיוון שהעובר עבירה מתחרט, ואלו המסתכל אומר לעצמו מה עשיתי והרי לא קרבתי אצלה!

ולכן אר"ל נואף בעיניו נקרא נואף, שהוא ממש חיבור לדבר העבירה!

אז משה רוצה להתחבר לה' דרך הראיה, "הראיני נא את כבודך" וה' מראה את קשר התפילין. מה רואים שם?

רבי ירוחם העיד ש׳תורתו אמנותו׳

ספור נפלא סיפר הגאון הצדיק רבי זיידל אפשטין זצ״ל, משגיח ישיבת ׳תורה אור׳ ומגדולי שרידי בעלי המוסר:

בהיותו בחור בישיבת מיר, התקיימה באחד הימים שמחת נשואיו של אחד מבחירי תלמידי הישיבה, הגאון רבי דוד ליפשיץ זצ״ל, מי שלימים נודע כרבה של העיר סובאלק, וכנה בהערצה ׳הסובאלקעד רבי' בשנותיו המאוחרות יותר ניהל את מפעל החסד ׳עזרת תורה׳ בארצות הברית, ועמד בעזר וסיוע רב לישיבות רבות ולמוסדות תורה.

אל החתנה נסע רבי זיידל בצותא עם רבו המשגיח, מרן הגאון רבי ירוחם ליוואויץ זצ״ל הדרך ממיר לסובאלק, שם התקימה השמחה, היחה ארכה מאד, כך שלא היו נוסעים לשם ברציפות, אלא היו נותרים ללון באכסניה מזדמנת באמצע הדרך. לצרך כך, חפשו מקום ראוי שיוכלו ללון בו בבטחה וברגע.

לאחר ברורים, שמעו על ראש הקהל באותה עירה שנעצרו בה, כי הוא יהודי צדיק ובעל חסד, שנתן לסמך עליו ללא עוררין, הן לגבי ארחות חייו והן בענין הכשרות בביתו. רבי ירוחם אכן נפנה להתאכסן אצל אותו אדם.

בבקר, לאחר שיצאו מהאכסניה׳ דיבר רבי ירוחם בהתפעלות רבה אודות בעל האכסניה. הוא התבטא שוב ושוב שבעל האכסניה ׳תורתו אמנותו׳, וצץ שהיתה לנו זכיה ללון בבית של יהודי כזה.

רבי זיידל ציין שעל אף שהיתה לו, כמו לשאר תלמידי ישיבת מיר, יראת כבוד עצומה ונוראה כלפי המשגיח, למרות זאת אזר אמץ לשאל את רבו: ״מה כונתכם בהתבטאות זו על בעל האכסניה ש׳תורתו אמנותו׳?״

השיב לו רבי ירוחם כך: ״הלא בעל האכסניה הוא אישיות הנושאת על עצמה כתרים רבים בהנהגת הכלל, ומשמש בתפקידי מפתח שונים: הוא ראש הקהל שמתיעצים עמו בעניני הקהלה; הוא משמש כראש ׳חברא קדישא׳ של העיר-עליו מטלת האחריות של כשרות החניות; הוא מנהל את קתות הצדקה והגמ״ח הכללי המקומי ועוד״.

״ולמרות כל זאת, אם שמתם לב״, אמר רבי ירוחם, ״בעת שהתאכסנו אצלו, הוא היה עסוק במשך שעתים תמימות בעמק הסגיא! ולא זו בלבד: תוך כדי למודו הפריעו לו כמה וכמה פעמים בענינים דחופים שונים, ובגמר הענין המשיך בלמודו כרגיל כאלו לא הפרע כלל, ושקע שוב בסגיא שלפניו בדיוק היכן שעצר קודם. תאמרו לי איך יתכן לנהג כך, אם לא מי ש׳תורתו אמנותו׳?!״

משל לבעל עסק ועמלו

בהתפעלותו, הוסיף רבי ירוחם להמשיל זאת באזני תלמידו במשל הבא:

הדבר דומה לאדם שקימת ברשותו חנות לממכר יינות ומשקאות חריפים. החנות הומה אדם כל העת והמוכר שגילו נושק לגיל הגבורות עולה ומטפס על הסולם כפי צורך עבורתו. בשביל האחד הוא עולה להוריד יין אדום, ולרעהו יין לבן; לפלוני יין שרף ולאלמוני יין ישן נושן ־ כל אחד לפי בחירתו ורצונו.

פעם עבר שם ידידו משכבר הימים, ולמראה התרוצציותיו העיר לו בפליאה: ״כיצד הנך מסוגל בגילך המתקדם לטפס על הסלם מאות פעמים במשך היום? הלא איו זה לפי כחותיך? האם הבריאות שלך חשובה בעיניך פחות מפרנסתך?״

השיב לו המוכר: ״אכן אתה צודק, ואין זה לפי כחותי, ובודאי שהבריאות חשובה מאד בעיני. ולכן אחרי הצהרים אני נשאר לנוח כמה שעות בביתי. אבל מה אעשה ובחנות תלויה פרנסתי, ואיך אני יכול לותר על כך? כל זמן שאני מחזיק את החנות, כך מוטל עלי לנהג: לעלות ולרדת, לעלות ולרדת…״

״כך היא גם דרכה של תורה״, הטעים רבי ירוחם. ״אם האדם חש שהתורה היא אמנותו, הוא אינו מתעיף כלל! כך נוכחתי בבעל האכסניה ההוא ־ כל ההפסקות מהלמוד לא הפריעו לו כלל, כיון שהוא היה באמצע האמנות שלו ללמד וללמד!״

גם אנו, בני התורה, צריכים לדעת שלעולם אין חדלים ומפסיקים. בן תורה דומה למי ש׳תורתו אמנותו׳, ועליו להראות בכל מצב ובכל עת כ׳בן תורה׳. הלוכו ברחוב, כמו גם הנהגתו בתוך הבית פנימה, ושיגו ושיחו עם הבריות – אמורים להיות כצורת מי שתורתו אמנותו, שפנימיותו הנאצלת תהיה נכרת עליו ללא צל של ספק כלל.

מדוע שבר משה את הלוחות?

דודי, מרן עמוד ההוראה הגרי״ש אלישיב זצ״ל, מבאר בספר ׳דברי אגדה׳, את טעם הדבר שמשה רבנו שבר את הלוחות כאשר ירד מהר סיני וראה שכלל ישראל חטאו בעגל.

לכאורה הדבר אינו מובן כלל: וכי יתכן שמשה התכון שעם ישראל ישארו חלילה בלי תורה? מה ענין שבירת הלוחות? ועוד הקדוש ברוך הוא משבחו על כך ואומר לו ״יישר כחך ששברת״ (ישבת פז, א). הלא דבר הוא!

מסביר זאת הרב אלישיב כך: הנה ללוחות הראשונים היתה סגלה מיחדת, כפי שאמרו חז׳׳ל (ערובין נד, א) שנאמר עליהם ׳חרות על הלוחת' אלמלא נשתברו לא נשתכחה תורה מישראל. הדבר מבהיל: אדם היה לומד פעם אחת, והענין היה שמור בזכרונו עד עולם.

לאחר שחטאו בחטא העגל, כשראה משה רבנו שהם עברו בשאט נפש על שלש העבירות החמורות, נוכח איזה חלול השם יהיה כאשר תתכן מציאות כזו – שאדם הבקי בכל חלקי התורה, ובמעשיו הרי הוא מגועל במעשים רעים וחוטא בחמורות, וכל תורתו הרי היא כנזם זהב באף חזיר לכן דאג משה רבנו ללוחות מעשה ידי אדם, שאז ירדה שכחה לעולם, ואם אדם רוצה להיות בן תורה, עליו להתיגע על ארבעים ושמונה הקנינים שהתורה נקנית בהם, ורק לאחר שיהיה מזוכך ונאה בדרכיו והנהגותיו, יזכה לקנות תורה.

כי לא תתכן מציאות של גסות הרוח והנהגה של מידות רעות שידורו בכפיפה אחת עם הליכות התורה הקדושה!

אין לך חלול ה׳ גדול מזה שתלמיד חכם ובן תורה מתנהג כאדם ריק מתוכן! למען מעמדה וכבורה של תורה, בן תורה שלומד ועוסק בה, אמור ליצגה בכבוד הראוי – הליכותיו תורינה בברור שהוא שיך לעמלי התורה.

זוהי תוכחת מגלה עבור כולנו לקדש שם שמים בכל הליכותינו, וליצג במלא הכבוד הראוי את התורה הקדושה.

השפעת זיו פניו של הצדיק

במאמרו הנזכר, מציין רבי אליהו לופיאן נקודה נוספת:

מלשון הפסוק מוכח כי גם אילו היו עומדים בני ישראל לפני משה, ולא היה מלמדם תורה כלל באותה שעה, כבר היו מושפעים ממנו רבות. הם היו מצליחים בשעה מועטת זו לספג אל תוך תוכם את יראת השמים העצומה, את הקדושה והרוממות, את הענוה והחן של אדון הנביאים, משה רבנו, עד שכל רואיהם היו מכירים עליהם שיצאו מלפניו.

ללמדך, עד כמה זיו פניהם של צדיקים משפיע על המסתופפים בצלם!

מצעו ענין גדול זה בדברי חז״ל  (ערובין יג, ב): "אמר רבי, האי דמחדדנא מחבראי –

דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה. ואלו חזיתיה מקמיה – הוה מחדדנא טפי, דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך״.

רבי השתבח בכך שהוא יותר מחודד מחבריו, בזכות שזבה לראות את רבי מאיר מאחוריו, ואלו היה רואה את רבי מאיר מלפניו היה מחודד עוד יותר! הרי לנו שראית הצדיקים משפיעה באופן ישיר על הלומד תורה ועל איכות הלמוד.

וכך אמרו בירושלמי (שקלים ה, ב) על הפסוק ׳והביטו אחרי משה ׳ (שמות לג, ח): ״מחמי צדיקיא, ומזכי טובא דזכית למחמי מניה״ ־ המביט על הצדיק, זכות גדולה היא למי שזוכה לראותו.

וב׳זהר הקדוש׳ (חלק ב דף קסג, ב) כתב דברים מפליאים: ״דהא כד חמי בר נש צדיקיא או זכאין די בדרא אערע בהו״ – כאשר אדם רואה את הצדיקים או הזכאים שבדור או פוגש בהם, ״ודאי חמי אינון אנפי שכינתא״ – ודאי הוא רואה פני שכינה.

עד כדי כך הפליגו חז״ל בשבח הזכות הגדולה לראות פני צדיק!

[הגר"ח קנייבסקי בצעירותו הגיע פעם לרבי ברוך טולידנו וישב והסתכל עליו. שאלוהו אם רוצה דבר מה? והשיב שאביו אמר לו שיסתכל על רבי ברוך, ומזיו פניו אפשר לקבל יראת שמים!]

הגאון רבי צבי הירש פרבר זצ״ל, מחשובי הרבנים בלונדון, מוסיף בספרו ׳כרם צבי׳ בשם מי שהוא מכנה ׳קדוש אחד׳, שראית פניו של משה רבני השפיעה על רואי פניו עוד בהיותו תינוק, כאשר הניחו אותו בתיבה ביאור.

שכן אם נחשב על הדבר, כיצד זכתה בת פרעה לשוב בתשובה ולהתגייר? ממי שהיתה בלב לבה של טמאת מצרים, נהפכה להיות בת לעם הנבחר – כיצד יתכן? אין זה אלא משום שהסתכלות בפני צדיק מעוררת יראת שמים וטהרה!

זאת ועוד: כאשר פתחה בתיה את התבה, נאמר ׳ותחמל עליו׳ (שמות ב, ו). מאין באו לה לפתע רגשי רחמנות וחמלה? הלא מידה זו כלל לא היתה מצויה בבית אביה פרעה הרשע? אלא שבתיה עצמה הסיקה את המסקנה המתבקשת: אין זה אלא מפני ש׳מילדי העברים זה׳, אשר מדה זו של רחמנות וחמלה מורשה היא להם מזקנם אברהם אבינו,

והבטה על צלם אלקים קדוש כמותו – מעוררת ליראת שמים ומדות טובות.

בת פרעה שתה את הדברים אל לבה, ומכת התבוננות זו התקרבה עוד ועוד עד שזכתה להתגיר!

על רבים מגדולי ישראל ועמלי תורה לאמתה, שמענו מעשים נפלאים שרק מראית זיו פניהם הקדושות, ורשמים של הצצה חטופה על ההוד הנסוך עליהם – השפעו הרואים לשוב למוטב.

בעל ה׳כרם צבי׳ עצמו כותב כך: ״ושמעתי על רבנו אור עולם, הגר״א מוילנא, אשר מטרוניתא  (אשה גויה שהיתה שולטת במקום מגוריה) אחת נכספה לראות את פני קדשו.

והיות שבני ישראל היו זקוקים לטזבותיה, הודיעו לה שרנעבר דרך ביתו בשעה שהיה עומד בחלון, ומיד כשהביטה באור פניו נעשה בה שנוי גדול עד שנתגירה!…״

במלים נפלאות כותב זאת מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל באגרותי ו (ג, ב): ״…ואם היו בני תורה עמלים בתורה לאמתתה, היו מצילים ילדים הרבה ואנשים רבים מהרהורי עברה וכפירה וכיוצא בזה בשפע קדשם, בהשתפך רוח טהרה בעולם. ובסביבות בעל תורה אמתי הדבר נכר לעינינו השפעה מרבה על אנשים הרבה, מה שכל השתדלות מעשית לא תשיגנה. וכמו כן יש רשמים על הרחוקים שאין העין הרואה מרגשת בם לדקותם״.

מספר על מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל, רבה של ירושלים, שבצעירותו, בהיותו גר בפרשבורג, הלך פעם מהלך רגלי של לילה שלם מעירו עד העיר וינה הרחוקה, כי שמע ששוהה שם הגאון הקדוש בעל ה׳דברי חיים׳ מצאנז זצ״ל. הוא לא תכנן לדבר עמו מאומה, אלא רק חפץ לראות את זיו פניו הקדושות. בשביל כך הוא לא חס לא על זמנו היקר ולא על כחותיו, וצעד זמן רב רגלית, כי הבין שראיה של רמות כה מרוממת בודאי תשפיע עליו לטובה.

בימי ה׳שבעה׳ על הסתלקותו של מגיד המישרים, הגאון הצדיק רבי ראובן קרלינשטין זצ״ל, שמעתי מבניו על גרל התבטלותו לתלמידי חכמים, ועל הכח הרם שיחס להסתופפות בצלם הקדוש והמרומם.

הם ספרו, שבעת האחרונה לחי-יו, הגיע ועלה במאמץ גדול למעונו של מרן ראש הישיבה הגראי״ל שטיינמן זצ״ל, למרות מצבו הרפואי המרכב, והקשיים הרבים שהיו כרוכים בכך מלבד זאת, רבי ראובן כמעט ולא הצליח לשמע מאומה, והיו צריכים לומר לו בקול רם סמוך לאזניו ממש את דבריו של הרב שטינעמן.

שאלנו אותו, ספרו הבנים׳ מדוע הוא כל כך מתאמץ לטריח ולהגיע עד לביתו של רבי אהרן ליב, הלא בין כך הוא איננו שומע טוב והם יצטרכו לחזר על הדברם באזניו; לא עדיף היה שמלכתחלה ישלח שליח?

רבי ראובן זיתה את הדברם, והשיב להם כמתמיה: ״מה הפרוש? אינני בא רק לשמע! אני בא בעצמי כדי לזכות לראות את זיו פניו של אדם גדול מהדור הקודם!״…

ההשפעה – דו סטרית!!

ימי בין הזמנים – הזהירות מהרחוב והשפעותיו

בהמשך מאמרו, מרחיב רבי אליהו לופיאן על הענין של הזהירות מה׳רחוב׳ והשפעותיו ההרסניות:

הנה חז״ל מתריעים (קדושין ל, א): ״יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו, שנאמר (בתהלים לז, לב): ״צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ה׳ לא יעזבנו בידו״.

הגאון מוילנא שואל על הדברים שאלה עצומה: לכאורה, מה הוסיפו חז"ל על דברי הפסוק, דברי מלות הפסוק אומרות בברור כי ׳ה׳ לא יעזבנו מדו׳.

אלא, מסביר הגאון, חז״ל פרשו באיזה אופן ה׳ יתברך לא יעזבנו בידו: לא בכל פעם שיצרו של אדם מתגבר עליו, הקדוש ברוך הוא עוזרו ואינו עוזבו ביד יצרו אלא רק כאשר האדם עמל בכל כחותיו ולוחם עם היצר הרע ואינו יכול לו, אז ה׳ מסיעו ולא יעזבנו בידו.

אך תחלה, כל זמן שיש עוד לאדם כחות ללחם בעצמו, אומרים לו מן השמים – קודם צא אתה למלחמה לבדך, ורק אחר כך יסייעוך מן השמים.

כאשר האדם יוצא לרחוב, עליו לדעת שהוא נכנס למלחמה עם יצרו הזקן והמנוסה, ואל לו לאדם לסמוך על הנס, כי מן השמים לא לוחמים סתם כך עבור האדם. רק לאחר שעשה את כל המאמצים מצדו, וכלו כל כוחותיו ויכולותיו הטבעיים, אז הקדוש ברוך הוא מסייעו ואינו מניחו לפול ביד יצרו!

הגר"א מבקש תוכחה

ידוע המעשה על הגאון מוילנא שפעם פנה אל המגיד מדובנא, שהיה מוכיח בשער ידוע בעמיו וביקש ממנו שיטיף לו דברי תוכחה ומוסר. המגיד מדובנא הזדעזע מעצם הבקשה: "וכי אני אטיף מוסר ותוכחה לגאון הגאונים קדוש ונורא, רבן של ישראל?!״

אולם הגר״א צוה עליו: ״גוזרני עליך שתעשה זאת!״

הרהר המגיד, ואז פתח ואמר: ״הוי! רבי אליהו, עובד אתה את בורא העולם בהיקף מוגבל, בסתר הדרך הצרה ובד׳ האמות שלך. צא נא לאויר העולם, לשוק החיים והמעשה, ועמד שם בנסיונות יום יום, ועבד שם את האליקים, מתוך פתויי היצר הרע ומלכודותיו על כל צעד ושעל…״

החלו עיניו של הגר״א זולגות רמעות, ואמר: ״להיות עושה נפלאות, ומהלך על חבל הנטוי על פני ים זועף – אני ירא…״

ואם אדוננו הגאון מוילנא, לפי רום גדלתו וקדשתו, היה ירא מלצאת אל הרחוב והחשיב זאת להליכה על חבל המתוח על פני הים – מה נאמר אנו, בדורנו, בו הנסיונות רבו פי כמה וכמה, והמכשולות הכפלו ושלשו! מכרחים אנו לסיעתא דשמיא עצומה כדי לא להכשל.

[הגר"א היה משנן י"ג פעם את שער הזהירות במס"י ורק אח"כ היה יוצא לרחוב בוילנא, שבזמנו גם הגויות שמרו על צניעות! מה נאמר בדורנו??].

היצר מלאך

את ההקדמה לספר ׳לשם שבו ואחלמה', כתב כידוע מקורבו ואיש סודו של בעל ה׳לשם', הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ״ל. בין הדברים שם כותב רבי אריה כך:

״היה רגיל רבנו בעל ה׳לשם׳ לומר, שעלינו להתבונן כי יצר הרע הוא מלאך ולא איש. הוא בעל תחבולות ומנסה מאד מאיד. הדי כבר היה לו עסק עם כמה צדיקים וחסידים יסודי עולם, הלא היה מתאבק אפילו עם אבות העולם והנביאים. מכאן נלמד עד כמה כחו היה גדול, ומכרחים להאמין ולידע שזה כפשוטו ממש – אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו!״…

על האדם מוטלת החובה לעשות בעצמו את המקסימום מבחינת השתדלות, ולהתפלל לקדוש ברוך הוא תמיד שיעזור לו לא להכשל. בד בבד עם עבודה עצמית תמידית בענין שמירת העינים, וההליכה רק במקומות כשרים שאין שם מכשולות. אז, כפי שכותב הגר״א, יוכל לבטח בסיעתא דשמיא שתסיע לו ותשמר עליו שישמר כראוי.

הגר"א לאפיאן וזהירותו מן הרחוב

ידוע מה שמובא בהקדמת ׳לב אליהו׳, עד כמה היה חרד המשגיח, הגה״צ רבי אליהו לופיאן זצ״ל, לפני יציאתו לרחוב, ועד כמה נזהר בכל מאודו להשמר ולהזהר ממכשולות המצויים.

פעם אחת הלך רבי אליהו בלוית תלמידו ברחובות ירושלים למקום מסוים. התלמיד רצה לקצר את הדרך ועבר דרך שוק ׳מחנה יהודה׳. מששם לבו לדבר, פנה אליו רבי אליהו וגער בו בקפידה גדולה: ״מה עשיתם?! הלא מפורש ברשב״ם  (בבא בתרא נז, ב): ׳אי איכא דרכא אחרינא, אפלו עוצם עיניו – רשע הוא׳! – איך הולכתם אותי דרך השוק?!״…

במקרה אחר, נגש אליו בחור מהישיבה וביקש את רשותו לנסוע לחתונה של קרוב משפחתו שהתקיימה בעיר אחרת. שאל רבי אליהו: ״היודע אתה בודאות שהחתנה תהיה על טהרת הקדש? בלי תערובת?״

הבחור התגמגם במענה, כי אכן ידע שלא כך יהיה, ופלט: ״אבי ואמי ואנוכי נשב בשלחן מיוחד, ובכל אופן״, אמר כמתגונן, ״לי זה לא יזיק…״

רבי אליהו נרעש למשמע התשובה ואמר לבחור: ״שמע נא, בחור צעיר. עיוור אני בעין אחת, ואף עברתי את שנת השמונים לחיי; ובעין השניה ראייתי לקויה, ואף על פי כן, כשעובר אני ברחוב, אני מתמלא פחד שמא אכשל חלילה בהסתכלות אסורה! ואתה, בחור צעיר עם זוג עיני בשר בריאות, אומר לי כי מראות של פריצות לא יזיקו לך?!״

וכך הוסיף להוכיחו קשות, היסב פניו ממנו והלך לדרכו…

מי שסיפר את המעשה, הוסיף שלאחר שנפרד רבי אליהו מאותו הבחור החל לומר תהלים ברגש רב. כשנשאל על כך השיב: ״כאשר אני בגילי, עיוור בעין אחת, עדין מרגיש כמה ראיה לא טובה יכולה להשפיע, והצעיר הזה אומר שזה אינו מפריע לו – אזי אחת מהשתים: או שהוא חולה מאד, או שהוא כבר מת! כך או כך יש לומר תהלים – או לרפואתו, או בעבור עלוי נשמתו…

סיפור נורא סיפר המשגיח הגאון הצדיק רבי דן סגל שליט״א:

הנהג שהסיע את הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצ״ל באמריקה, כאשר הגיע לשם לצורך איסוף תרומות לישיבה סיפר שרבי אלחנן ישב כל עת הנסיעות בעינים עצומות [במקום אחר קראתי שישב מאחור, ולמד מתוך גמרא, וחלונותיו מוגפים].

באחת הפעמים בהן הוצרכו להגיע לעיר מנהטן, סבר הנהג שמכיון שרבי אלחנן יושב בכל מקרה בעינים עצומות, ינסה לקצר את הנסיעה דרך מקום מסוים שהיו בו מראות אסורות. אף מיד כאשר נכנס לאותו הרחוב הרגיש בכך רבי אלחנן ברב קדשתו, ובעוד עיניו עצומות זעק: ״להיכן הכנסת אותי?! תוציא אותי מכאן בזריזות!״…

להפליא עד היכן הגיעה חרדתם וקדשתם של גדולי הדורות!

״אם פגע בך מנול זה – משכהו לבית המדרש"

חז״ל אומרים במסכת סכה  (נב, א): ״שבעה שמות יש לו ליצר הרע, הקדוש ברוך הוא קראו רע, משה קראו ערל, דוד קראו טמא, שלמה קראו שונא, ישעיה קראו מכשול, יחזקאל קראו אבן, יואל קראו צפוני״.

בהמשך סגיא זו אומרת הגמרא: ״אם פגע בך מנול זה, משכהו לבית המדרש״.

שמעתי בשם עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ״ל ששאל, מדוע לא נמנה השם ׳מנול׳ קדם לכן, כשמנתה הגמרא את שבעת השמות של היצר הרע?

הסביר זאת רבי שלמה זלמן במתיקות ובשנינות כך:

שבעת השמות שיש ליצר הרע הם בתוך בית המדרש, כאשר הוא רוצה לפתות את האדם להפסיק מלמודו ולהוציאו מדף הגמרא שבו היה נתון. אזי, יש לו דרכים ותחבולות רבות, והתחכמויות שונות אתן הוא משתמש לשם כך. כל שם שמנתה הגמרא הוא אופן אחר באמצעותו משפיע היצר על האדם.

אולם מחוץ לבית המדרש, אינו זקוק לכל השמות הללו, אלא קורא לעצמו ׳מנול׳ באופן הכי פשוט וברור! הוא רק מעמו שגם האדם יהיה מנול כמותו. לכן אין לשם זה מקום בין שבעת השמות – זהו היצר הרע בהתגלמותו, בלי ההתחכמיות והפנים הרבות שיש לו…

לדאבוננו, אנו רואים זאת כיום בצורה החמורה ביותר.

ההפקרות הגמורה השוררת ברחובות, באופן שפעם לא עלה על הדעת שכך יהיה אי פעם. זוהי הוכחה ברורה לכך שכאשר אין לאדם שייכות עם תורה ומצוות, והוא משייך את עצמו ליצר הרע – הוא בא אליו בצורה הגלויה והפשוטה ביותר, בלי התחכמויות, ובלי היסוסים, אלא הוא פשוט דורש ממנו להיות מנול ותו לא!

ההצלה – ישיבות – תיבת נח

מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל אמר כבר בזמנו שהישיבות הן ה׳תיבת נח׳ של דורנו, למול גלי המבול השוטפים את כל מה שמחוץ לתיבה. קל וחומר לזמננו שהרחוב כה מפתה ומושך.

ואכן, לפני תקופה השתתפתי בכינוס רבני הקהלות, בראשות גדולי ישראל. דודי, מרן הגאב׳׳ד הגאון רבי נסים קרליץ שליט״א, התבטא שם במלים קצרות על חומרת המצב כיום, והגדיר זאת בשליש מלים: ״זה פקוח נפש ממש!״

שמעתי מהגאון רבי מיכל פינשטיין זצ״ל, ראש ישיבת ׳בית יהודה', שנמנה בבחרותו על האריות של ישיבת מיר בפולין, תאור על תחושת הפחד שהיתה לבני הישיבה במיר, כשהזדקקו לצאת ממנה אף לצורך. ״כשירדתי את מדרגות הישיבה המובילות אל רחוב העיירה, חשתי כמי שיורד מגן עדן לגיהנם ממש… וזו לא היתה תחושה אישית רק שלי, אלא היתה זו תחושה כללית של כלל בני הישיבה״.

כשנשאל לכוונת הדברים הסביר בפשטות: ״הישיבה מחזירה אותנו לדורות הקודמים, היא נותרה אלפי שנים בלי שום שנוי; אבל הרחוב מדרדר כל הזמן, ויורד עוד ועוד כלפי מטה״.

זו היתה התחושה של רבי מיכל כאשר עזב את כתלי הישיבה – גיהנום! הוא ידע איזו סכנה עצומה קיימת ברחוב, והכין את עצמו בהתאם לקראת מה הוא הולך.

כשאדם יודע שבכל המציאות שלו מחוץ לכתלי הישיבה הוא במצב של סכנה, הוא נוקט משנה זהירות שלא להכשל.

התעוררות של הגרא"מ שך

הנני זוכר כיצד מרו ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל, היה זרגיל לעורר ולהתריע קודם בין הזמנים את בני הישיבה: "דעו לכם! מספיק סיבוב אחד בירושלים ברחוב יפו בהפקרות, בלי שמירה על העינים, כדי שהבחור יפסיד את כל המעלות ואת כל הקנינים שהשיג ורכש במשך הזמן בישיבה!…

והדבר ממש בבחינת מה שנאמר על דברי תורה – ׳התעיף עיניך בו ואיננו׳!״

באופן כללי, עמד הרב שך על המשמר שלבחורי ישיבה ולבני תורה לא יהיה שום עסק ושום שייכות עם העולם החיצון. הוא ראה בכך סכנה של ממש להתפתחותם ועלייתם הרוחנית.

התעסקות בחורים בקירוב

פעם נכנסתי אל מעונו עם דודי, הרב זאב וולף שלזינגר זצ״ל, שהיה מעסקניה הנודעים של ׳אגודת ישראל׳ באמריקה. לדודי היתה הצעה עליה רצה לקבל את חוות דעתו של מנהיג הדור: הוא הציע שבני הישיבות בארצות הברית השוהים בקיץ תקופה ארוכה בקעמפים, ינצלו את תקופת שהותם באזור לפעילות תורנית לקרוב רחוקים.

הרב שך השיבו בנחרצות: ״את בני הישיבות תעזבו! תוכלו להשתמש למטרה זו עם מי שתחפצו, אבל בשום פנים ואופן לא עם בני הישיבות. הישיבה זו הפינה היחידה שנותרה לנו, עלינו לשמור עליה כעל בבת עיננו״.

כמדומה שגם הוסיף: ״מי שנכנס לתחום זה קשה לו לאחר מכן לצאת מזה. בני הישיבות הם קודש לה׳, הם אמורים להיות שקועים אך ורק בתורה, ולא בשום דבר אחר, חשוב ככל שיהיה!״.״

׳ויגבה לבו בדרכי ה'

אחת השיטות שמסייעות לאדם להשמר מיצרו הרע ולא לפל במכמורות שטומן לרגליו, היא הבחינה של ׳ויגבה לבו בדרכי השם׳ – הרגשת הרוממות, ונתינת בטוי לערך מעמדו כעבד ה׳ וכלומד תורה.

ההבנה פשוטה: כאשר האדם מייקר את מעמדו וערכו, הוא אינו מחפש לרעות בשדות זרים, שכן הוא משוכנע ויודע היכן נמצא התענוג האמיתי, ולא דרושים לו תענוגים אסורים. הוא חש ומכיר בערכו של למוד התורה, ויודע שהיא היא היחידה הנותנת ספוק, והעסוק בה הוא הערבה היחידה לאשר אמיתי כאן בעולם הזה. במצב שכזה, גם כאשר יצר הרע מגיע לפתותו ולהכשילו, ומשכנע אותו שיתענג מראיות ותענוגות אחרות ואסורות – הוא דוחהו בקלות.

הוא אינו מוכן למכר את עולמו בעבור הנאה של רגע אחד החולף ועובר ביעף. הוא לא יותר על תענוג אמתי בעבור נזיד עדשים, כך כותב רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו ׳קומץ המנחה׳ (חלק ב, טו):

״והתקון לתאוות הפחותות, על ידי ׳ויגבה לבו בדרכי השם׳; לדעת מעלתו ושאין ראוי לו להתבזות לבקש תאוות הפחותות. וזהו בריאת שמים וארץ התרוממות ושפלות. ויש רקיעי שוא ושמים וארץ של שוא כשמשתמש בהם לשוא, ולהפך התרוממות נגד חברו, ושפלות בעיני עצמו ־ להתבזות בתאוות״.

עצת רבי אריה פינקל

פעם נוכחתי כאשר קבוצת נערים בגיל בר מצוה נגשו אל דודי, הגאון רבי אריה פינקל זצ״ל, ראש ישיבת מיר ברכפלד, ובקשו ברכה לפני כניסתם לישיבה. כדרכו, דיבר רבי אריה דברים פשוטים ונכוחים, ועם זאת מאלפים ומאירים:

״אם אתם רוצים לחיות חיים אמתיים, תלמדו ותלמדו! אלו החיים הכי טובים, ׳וחיי עולם נטע בתוכנו׳. חיים בלא למוד תורה אינם חיים, זה הכל שקר! בלא למוד התורה לא שייך שמחה!

בלא תורה זה רק נראה כלפי חוץ כשמחה, אך זו אינה שמחה אמתית. אתם רואים אנשים ברחוב מחייכים – אל תתפתו לחשב שבאמת טוב להם, זה אינו אמת. אין טוב אלא תורה…״

בצורה נעימה ולבבית זו החדיר רבי אריה בלבותיהם של הנערים, כבר בתחלת דרכם בעולמה של תורה, שאל להם לרעות בשדות זרים. חבל להם לחפש תחושות ספוק באמצעות דברם אחרים, שתכליתם קצרה ותועלתם מועטת; אדרבה, שידעו ויפנימו כי השמחה וההנאה האמתית בחיים, מגיעה רק באמצעות למוד התורה הקדושה!

וכפי ששמעתי פעם מהגאון רבי חיים 0רנא זצ״ל, ראש ישיבת חברורגאלה, את שהמליץ ה׳חתם סופר׳ על הפסוק בתהלים  (יב, ט) ״סביב רשעים יתהלכון״.

פרוש הדברים הוא כך: הרשעים מסתובבים כל העת סביב עצמם ולא מוצאים סיפוק ושמחה בשום דבר, כי הנשמה היא ׳חלק אלוה ממעל׳, וכל הנאתה היא רק מדברים רוחניים. לא יתכן שנשמה רוחנית תמצא את ספוקה בדברים גשמיים, וגם אם הדבר נראה כך, הוא רגעי וחולף השמחה והספוק היחידים עבור הנשמה באים רק מרוחניות.

אחת מדרכי היצר בהן הוא מצליח להכשיל את האדם, היא על ידי שמרמה אותו ומציג בפניו את העבירה בצורה יפה, נחמדה ונוצצת, ועוטף אותה בעטיפות צלופן מבהיקות, כשלמעשה הוא מציע לו רק רע ומות. גם כאן בהיותו בעולם הזה, וגם לעתיד כאשר יצטרך לתת דין וחשבון על מעלליו.

אך אם ברור לאדם שאין מציאות כזו שנשמה רוחנית גבוהה תמצא את סיפוקה מהנאות גשמיות, ובד בבד יעצים בעיניו את ערכו ומעלתו של בן תורה ושל יהודי עובד ה׳ – הרי יצליח להגביר עז בנפשו, ללחום ביצרו ולנצחו.

נמחיש זאת באמצעות מעשה נפלא ביותר:

מפורסמת היתה הנהגתו המיוחדת של הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ״ל, שבמשך שנים רבות צעד למרחקים, עד לשכונת טלביה הרחוקה, כדי לבקר את המצרעים הקזאשפזים בבית החולים המבודד המקומי.

מחלת המצרעים היתה מדבקת מאד וחשוכת מרפא, והחולים שאשפזו שם שהו מבודדים ומרוחקים מכל קרוביהם ומשפחותיהם עליהם נאסר לבקרם. הם שכבו שם כלואים ושבורים ברוחם וגופם, 'כאבן שאין לה הופכין׳ ממתינים לנפש חיה שתתיחס אליהם.

החולים היהודים בפרט היו במצב עלוב מאוד. האכל שקבלו היה טרף, ולא היה שום דבר הקשור לעניני הדת. אף החדרים היו מעורבים ומורכבים מגברים ונשים יחד. כשבא לשם לראשונה רבי אריה ונודע לו על המצב, נרתם מיד לתקן את הטעון תקון – הוא סידר אוכל כשר והפרדה מהודרת במטבח בין בשר לחלב, ואף בחדרים דאג להפרדה בין גברים לנשים, ובין מבגדים לילדים.

לימים תאר בנו הגאון רבי שמחה שלמה לוין זצ״ל, שנלוה אליו לא אחת לבקוריו במקום, שמראם של החולים היה נורא ואיום. בשרם היה נאכל ואיבריהם מדולדלים, וזעקות הכאב והשבר עלו עד לב השמים. אך למרות המראות הקשים, רבי אריה לא ותר על בקוריו השבועיים במקום, בבחינת ׳במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש', כדי לעודד ולחזק את רוחם ולהיות איש הקשר היחיד בינם לבין משפחותיהם.

גם לאחר פטירתו של רבי אריה, היה בירושלים יהודי יקר שהמשיך את הנהגתו של רבי אריה, והתמסר וטרח מדי שבוע לבוא לשם ולחלק לכל החולים מאכלים טעימים וממתקים יקרים כדי לשמח את לבם השבור של אנשים, שאין להם בעולמם רגעים נעימים וטובים יותר׳ מאשר אותם רגעים שהוא נכנס ומחייך אליהם.

אותו יהודי ספר שילדו הקטן בא פעם באמירה מוזרה לאמו: ״אני רוצה להיות מצורע…׳׳ לא פחות!

האמא השתוממה: ״וכי השתבשת בדעתך? יש לך משג מהו הסבל הנפשי והפיזי של מצורע?״ הילד מהר להסביר את פשר כונתו: ״גם אני חפץ בממתקים יקרי הערך שאבא קונה לאותם מצרעים…״

האמא חכתה להזדמנות טובה, שתוכל להבהיר לו תשובה ברורה למשאלתו.

באחד השבועות, כאשר נסע האב שוב לבית החולים לבקר את המצורעים, הצטרפה אליו אשתו והילד הקטן. כאשר התקרבו לשטח בית החולים, שמע הילד את הצעקות ואנחות הכאב של החולים בעת שמחליפים להם את התחבושות ומטפלים בפצעיהם. הוא הזדעזע נוראות. לבו לא היה מסוגל להכיל זאת, ומיד בקש להתרחק מן המקום.

אמו נצלה את ההזדמנות ואמרה לו: ״עכשו אתה מבין מה זה להיות מצורע?! כל מטרת הממתקים והמאכלים שמביא להם אבא׳ היא כדי להרגיע אותם מעט, ולחפות ולי במשהו על כאבם הבלתי נסבל…״

זהו מוסר השכל חשוב ונחוץ עבור כל יחיד ויחיד. כאשר יוצאים לרחובה של עיר, ורואים כל מיני אנשים הנראים לנו כמאושרים, עלינו לדעת שהשעה משחקת להם. הם חולים קשים, רע ומר להם, והי;צר מפטם אותם כל העת בתענוגים רגעיים כדי שלא יחושו את הטינופת בה הם שרויים. זהו חלק מהשיטה של השטן בה הוא משתמש כדי להאהיב עלינו את העולם הזה, כדי שנמאס בחיי נצח ונבחר בחיי שעה, בהנאה של רגע; הוא חפץ שנטעה לחשוב כאלו האושר נמצא שם ברחוב.

אך יש לדעת שזהו חלק בלתי נפרד מן המלחמה כנגדו. נדרש מאתנו להתגבר עליו בכל יום, להחדיר בעצמנו שוב ושוב את ההכרה שאין לנו טובה גדולה מלימוד התורה, ואין הנאת אמת לנשמה יותר מאשר חיי הרוח. כפי המבואר ברמב״ן שהבאנו בתחלת הפרשה, שכלל ישראל בדורו של משה שאבו את הכוח להתרומם מהדרגה של ׳ויגבה לבו בדרכי השם׳, והתרוממו מעבר ליכולתם!

גם בני תורה אמורים לשאב את ההנהגה העצמית שלהם מהבחינה של ׳ויגבה לבו בדרכי השם׳. מעצם העבדה שאנו בני תורה, מעצם כך שיצאנו לאחר זמן מלא בשקידה והתמדה בבית המדרש – הרושם אמור להיות עלינו! שפנינו יעידו מהיכן יצאנו! כך נדע להתנהג בהתאם גם מחוץ לכתלי בית המדרש.

״הביאו בני ישראל נדבה לה"

נסיים במעשה מופלא שמובא בספר העתיק ׳קהילת יצחק׳, אותו כותב המחבר ששמע "מפי ידידי החריף המשכיל וכו׳ מה׳׳ר בן ציון משקוד נרו יאיר׳׳, מעשה שהיה בדורו של גאון ישראל וקדושו המהרש״א זיע״א:

המהרש׳׳א שימש כאב בית הדין באוסטראה, ועמד בראשות ישיבה גדולה ומכובדת, אליה נהרו טובי הלומדים מכל הסביבה. עם גדולה של הישיבה והתרבות ספסלי בית המדרש, נעשה המקום צר מלהכיל את הלומדים הרבים, והוחלט על ידי פרנסי הקהל לבנות מר!רש את בנין בית המדרש.

במועד שנקבע׳ התאספו כל אנשי הקהלה, רבניה וראשיה, למעמד הנחת אבו הפנה. קודם לכן פורסם על ידי המארגנים כי בכבוד הנחת האבן הראשונה יכבד כל המרבה במחיר עבור הוצאות הקמת הבנין.

ממש לפני הטקס ניגש אל השמש יהודי עניו וצדיק, נחבא אל הכלים, ואמר כי הוא מענין לתת מחיר של חמש מאות רובל – סכום עתק באותם ימים – עבור זכות הנחת אבן הפינה. ״אולם תנאי אחד לי״, אמר, ״שום אדם זולתך לא ידע את זהות התורם. את הנחת אבן הפינה בפעל יעשה ראש הישיבה, רבנו המהרש״א״. השמש הסכים, והענין נסגר בצנעה.

כאשר נודע לצבור המשתתפים כי המכירה נסגרה עוד לפני שהחלה, בצורה שקטה בין השמש לתורם אלמוני, תמהו כלם מי הוא זה הנמצא בינינו אשר מסגל להפריש סכום כיה עצום, ועוד עושה זאת בעלום שם. הם קוו שבעת הנחת האבן יודע מיהו, אך כפי שסוכם, כאשר הגיעה עת יציקת היסודות, הכריז כי המהרש״א יכבד בכך; והתמיהה נותרה בעינה.

לאחר שהצבור התפזר לביתו, בקש המהדש״א מהשמש כי הוא מאד חפץ לדעת מי האיש אשר מלאו לבו לפזר סכום כה גדול בעד המצוה הזו, ועוד עשה כן בסתר וכבדו בהנחת אבן הפנה.

בצוויו של המהרש׳׳א, הלך השמש אל בית התורם׳ ובקש ממנו שיבוא עמו לבית המהרש״א, כי הרב רוצה להכירו. התורם הסס, אך חזקה עליו בקשת הרב והוא פנה והלך עם השמש לבית המהרש״א.

לשאלת המהרש׳׳א, סיפר האיש כי אכן איננו עשיר כה גדול, אולם היות והוא וזוגתו לא זכו להיפקד בזרע של קיימא, הם מתכוננים למכור את כל רכושם לטובת התרומה, כדי שישאר מהם זכרון נצח בהיכל ה׳.

המהרש׳׳א התפעל מאד מהדבר והבטיח לו שבשכר המצוה הגדולה הזאת, יזכו להפקד בבן זכר בקרוב; וברצות ה׳, כאשר יגדל הילד, יזכה ללמד תורה בהיכל הישיבה, אשר בזכות הוריו הצדיקים ירו בה היום את אבן הפינה.

המהרש״א הסמיך לברכתו את דברי הגמרא במסכת מועד קטן (ט, א), שכאשר חזרו בני ישראל ממעמד חנוכת המשכן, חזרו לאהליהם שמחים וטובי לב ונפקדו בזכרים.

ואכן, ברכת המהרש״א נתקימה במלואה, ולתקופת השנה נפקדו בבן זכר. כאשר נעשה הילד בר מצוה, הוליכו אביו לישיבה הגדולה של המהרש״א. הנהלת הישיבה התנגדה בתחלה לקבלו לשורת התלמידים, מחמת גילו הצעיר. אז נכנס האב לחדרו של המהרש״א וסיפר לו כי הוא האיש אותו ברך לפני כארבע עשרה שנים שיזכה לזרע של קימא. המהרש׳׳א נזכר בהתרגשות באותו מעשה והורה מיד לקבל את הבן לישיבה. בספר הנודע ׳חמש ידות׳ על התורה, אותו חיבר רבה של העיר וויאזמה, הגאון רבי בנימיו לוין זצ״ל, הוא מוסיף לספר שאותו נער צמח ונעשה לגדול בישראל, הלא הוא רבן ומאורן של ישראל, רבי דוד הלוי סגל זצ״ל, בעל ה׳טורי זהב׳!

בספר ׳קהילת יצחק׳, מוסיף להביא שאחד מגדולי ישראל מצא רמז בפרשתנו לדברי חז׳׳ל הללו, שכאשר שבו בני ישראל שמחים וטובי לב מחנוכת בית המקדש נפקדו בזכרים:

נאמר בפסוק: ״כל איש ואשה אשר נדב לבם אתם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה׳ לעשות ביד משה, הביאו בני ישראל נדבה להשם״, כלומר, האנשים והנשים שנדבו למלאכת המשכן, ׳הביאו בני ישראל נדבה להשם׳ ־ מלבד עצם כלי הזהב והכסף שהביאו, זכו גם להביא ׳בני ישראל נדבה להשם׳, בנים זכרים. והדברים מתוקים.

*

אש הכעס ביום השבת

״ויקהל משה את כלי עדת בני ישראל ויאמר אליהם אליה הדברים אשר צוה ה׳ לעשת אתם:

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה׳ בלי העשה בו מלאכה יומת: לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת״: (לה, א-ג)

אש הגיהנום בלבו של אדם

ידועים דברי הזהר הקדוש (תקוני זהר, תקון מה, דף פה, א) על הפסוק: ״לא תבערו אש בכל מושבתיכם ביום השבת", בם דרשו על חומרתה הנוראה של מידת הכעס, ובפרט ביום השבת. תורף תרגום הדברים כך הוא:

״אשרי מי ששומר דירה נקית לשבת שהוא הלב, כי הלב הוא דירה לבינה ולמלכות כנזכר. שמירתו היא שלא יתקרב שם עצבות מהטחול – שממנו באה העצבות והמרה שהיא מעוררת את האדם לכעס, כי הכעס הוא אש של הגיהנם בלבו של האדם, ועליו נאמר ׳לא תבערו אש בכל משבתיכם׳ – חיני בשתי מושבות שהם שני חללי הלב׳ ׳ביום השבת׳ – שאז הכעס הוא חמור ביותר, וכך הוא ודאי שכל מי שכועס בשבת נחשב לו כאלו הדליק את אש הגיהנם בשבת״.

ויתכן שלכך כונו חז״ל באמרם במסכת נדרים (כב, א): ״כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו״ – היות והכועס על ידי שהגביר בעצמו את מדת הכעס הגביר את אש הגיהנם בעולם, לכן הם שולטים בו.

ב׳ספר הכונות׳ לרבנו חיים ויטאל (שער רוח הקדש דף י, ב) העתיק דברים מפלאים בשם האר״י הקדוש, ואת התיחסותו למדת הכעס:

"מורי זכרונו לברכה היה מקפיד בענין הכעס יותר מכל שאר העבירות, אפילו כשהוא כועס בשביל מצוה… מדת הכעס פוגמת כל הנשמה כלה, ומחליף אותה לגמרי, ונכנסת במקומה נפש מצד הקליפה…״

״ואף על פי שעושה האדם תקונים לנפשו ותשובה מעלה על כל עונותיו, ומצוות רבות וגדולות, הכל נאבדים ממנו לגמרי, לפי שהרי אותה הנשמה הקדושה שעשתה כל המעשים הטובים נתחלפה בטמאה והלכה לה, ונשארה שפחה טמאה במקומה וירשה את גברתה… נמצא כי בעל הכעס אין לו תקנה כלל, כי תמיד הוא ככלב השב על קיאו. "ולא די זה, אלא אפלו כשהייתי מלמד את אחי יצ״ו, ולא היה יודע כפי רצוני, והייתי מתכעס עמו על הדבר הזה, וגם על הזיבר הזה הזהירני והוכיחני מרן זכרונו לברכה במאד מאד״.

 בספר ׳ארחות צדיקים׳ (שער הכעס) מרחיב בדברים נוראים אודות מדת הכעס, וכותב שהיא מהוה שרש כל המדות הרעות משום שמוציאה שכלו של האדם, ועל ידי כך מרבית המכשולות שעלול להכשל בהם באים בעטיה ומחמתה. הוא נהפך לשנוא על המקום ועל הבריות ומריבה במציאותו קנטורים ומחלוקות, ומטיל אימה בתוך ביתו והופך לכבד עליהם, השומעים תמיד את כעסו ותלונתו, ובסביבתו ישנה תמיד קנאה ושנאה.

לאור דבריו של והרמח״ל) נבין היטב את דברי הרמב״ם (הלכות דעות ב, ג) הכותב שהכועס ׳חייו אינם חיים׳. זה לשון הרמב״ם – ״הכעס מדה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעס ואפלו על דבר שראוי לכעס עליו. ובעלי הכעס חייהם אינם חיים, לפיכך ציי להתרחק מו הכעס עד שינהיג את עצמו שלא ירגיש אפלו לדברים המכעיסים, וזוהי הדרך הטובה״.

למדים אנו מכל זאת את החמרה הגדולה של מדת הכעס, ועד כמה פוגמת היא ופועלת לרעה עליו ובעולמות העליונים, הן באפן הנראה לעינים והן באפן הרוחני שאינו נראה לנו, ומזיקה לכל המעלות והדרגות שרכש האדם עד עתה.

שרש הכעס נובע מחסר אמונה

חז״ל מתיחסים בכמה מקומות אל הכעסן כאל כופר בעקרי האמונה וכאפיקותס בדעותיו. כן אמרו בגמרא (שבת קה, ב): ״המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אמנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמהר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבד עבודה זרה, והולך ועובד״, רחמנא לצלן. כעין זאת אמרו גם בגמרא בנדרים (שם): "כל הכועס – אפלו שכינה אינה חשובה כנגדו״.

י בעל ה׳חרדים׳ (פרק כא אות יז) כותב דבר נורא: ״הלב הוא היכל לשכינה הקדושה, והכועס מכניס צלם בהיכל ומגרש ממני השכינה״.

ויש להבין את עמק הדברים – מדוע באמת נחשב הכועס ככופר ואפיקורוס?

ההסבר הוא, משום שאדם המאמין בכל לבו באמת ובתמים במציאות הבורא יתברך, ובהשגחה הפרטית הקימת בכל עת ובכל פעלה ופרט, מי שמכיר בכך בהכרה ברורה וחדה שאיננה משתמעת לשני פנים, שכל מעשה, כל דבור וכל שמיעה שלו ושל זולתו, נעשה בגזרת עליון וברצונו ־ בהכרח לא יבוא לידי כעם. סברא פשוטה המתקבלת על דעתו של כל בר דעת היא, שאין לו להלין על זולתי׳ כאשר מכיר ויודע הוא שהכל מנהג בידי הקדוש ברוך הוא בתכלית הדקדוק האמת והצדק, ומי שעשה את הפעלה אינו אלא שליחו.

לאור זאת, העצה להנצל ממדת הכעס היא על ידי הכנעה וענוה, ובטול עצמי למול הבורא יתברך ורצונו. כך כותב בעל ׳חובת הלבבות׳ (שער הכניעה פרק ה): ״כאשר ידבק האדם בהכנעה, היא תרחיק ממנו את כל תופעות הגאוה וגבה הלב וההתנשאות״.

אדם שלבו כנוע, ישאר רגוע ושלו גם כאשר החיים יזמנו לו נסיונות ואכזבות קשים.

גם אם יוכל במפרש להצביע על פלוני שגרם לו לכאב ולעגמת הנפש, הוא יוכל להתגבר על כעסו בקלות, על ידי שיזכיר לעצמו שיש מנהיג לבירה, ורק הוא עושה ופועל באמת.

באחת משיחותיו, הגדיר מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל, נקדה זו היטב:

״ליהודי הלומד תורה, יש לי פתרון לכל שאלותיו ובעיותיו. איו לי ספקות, בין אם טוב לו ובין אם חס ושלום אחרת, הוא מאמין ויודע שהכל מהרבונו של עולם. הוא משגיח עליו, מלמד אותו וכיראה לו את הדרך, וזה פתרון לבעיותיו. הוא יודע שהבורא כזנהל את עניניו ומנהיג את הכל, ואז אין לו טענות על אף אחד! תמיד טוב לו! כי תמיד יש אבא שמנהיגו! כאשר טוב לו – זהו אביו שבשמים שנותן לו. וגם אם חם ושלום לא טוב – זהו האבא שמעניש ויודע מה שהוא עושה…״

אם האדם מתיחם אל מארעות החיים איתן באמונתו, הוא חוסך בגישה זו כעסים וטרוניות לאין ספר, וחי בשלום עם סובביו וזולתו; שכן כפי האמור, מה טעם לכעס על השני כאשר איננו אשם בנעשה?

המחשה נפלאה לזה, שמעתי בשם המשפיע הנודע, הגאון הצדיק רבי צבי מאיר זלבדברג שליט׳׳א:

יהודי שהתגורר באזור מרכז הארץ נצרף להגיע בערב חג לבית הח־יו שהתגוררו בירושלים. למותר הוא לתאר כיצד נראות הדרכים בערבי חג – הכבישים פקוקים מכל צד, הרחובות סואנים במאות כלי רכב, והעכובים הם רבים וצפויים.

כבר כמה ימים מראש ברר אותו יהודי את האפשריות העומדות בפניו, והחליט לנסע בדרך עקיפה, ידועה פחות, שתחסוך ממנו את כל הפקקים. הוא יצא לדרכו כפי התכנית, שמח וטוב לב. לפתע, כשכבר היה קרוב אל יעדו, הוא הבחין מרחוק במשאית גדולה שנתקעה על אם הדרך, ובעקבותיה כבר משתרך טור ארך של מכוניות שנהגיהן החלי להזדחל לאטם, ומנסים לעבר מכאן ומשם. לא עברה דקה והכביש נפקק לחלוטין, אין יוצא ואין בא.

מידענו, שכל כך חשש ממקרה כזה, נכנס ללחץ ועצבנות, ולא ארך זמן רב עד שסבלנותו פקעה, ומיד החל להאשים את כל הסובבים במצב אליו נקלע… רק אחרי שעת המתנה ארכה כשהוא כועס וממרמר, הגיע סוף סוף רכב גרר שהצליח לפלס את דרכו בין המכוניות הרבות, וחלץ את המשאית התקועה.

למראית עין, היה נרמה לו שזהו ׳מקרה׳. אך אלו היה חי עם קצת יותר אמונה, והיה חושב ומתבונן במאמר חז׳׳ל: ׳׳אין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזיו עליו מלמעלה ״ (חלין ז, ב), היה מגיע להכרה שיתכן וכל יצירת המשאית במפעל במזרח הרחוק לפני עשרים שנה, היתה במטרה מיחדת לרגע הזה! לבדק אותו אם אכן יצליח לעמד בשעת נסיון, בערב החג בשעה זו וזו!

אין ספק שהאמונה בהשגחה פרטית היתה מונעת ממנו לחץ ועצבנות, והיה נצל מעוון הכעס! זה חשבון נפלא, מעורר ומלהיב, ומטל עלינו ללמד ממנו לכל פרט שיכול להביא אותנו לידי נסיון הכעס. גם אם משהו משתבש ותכניות עליהן עמלנו נהרסות והולכות לטמיון, אם נזכר שהכל נעשה במטרה לבחן אותנו, יקל עלינו לשמר על מנוחת הנפש ולהנצל מעוון נורא זה.

כוס הקפה שהורידה לטמיון מאמצים חובקי עולם

מי שישם זאת הלכה למעשה בצורה מפעימה ומעוררת השתאות, היה הרב הגאון רבי שבתי פרנקל זצ״ל. מעשה שהיה כך היה:

רבי שבתי היה אוד מצל מאש התפת הנאצית, איש רם משכמו ומעלה, תם וישר שעשה מלאכת ה׳ באמונה. משאת חייו היתה להוציא לאור את ספרי ה׳יד החזקה׳ להרמב״ם במהדורה חדשה ומפארת, נקיה מכל שגיאה וטעות ומסננת מכל רבב. למען מטרה קדושה זו השליך נפשו מנגד להשיג את המהדורות הראשונות של הספרים ולהתחקות אחר כתביו המקוריים של הרמב״ם, והקדיש שנים ארכות להשלימם בצורה היותר טובה ומפוארת.

באחד הימים, לבש משרדו של רבי שבתי אוירת חג. באותו בקר באו לסיומם חדשים ארכים של עמל ויגיעה. כתב יד עתיק ונדיר של אחד מתלמידי הרמב״ם נמצא במצרים, ובתווכם של שרים, שגרירים, חברי פרלמנט וראשי ממשלה במדינות שונות, הצליח רבי שבתי לרכיש את כתב היד המיחד מהשלטונות המצריים וזמורת סכום עתק.

הקלף העתיק והנדיר היה מנח על שלחנו, ועוזרו נקרא לרורר כדי לבתן עמו את כתב היד. כשכוס קפה בידו, נכנס העוזר לחדר, כשהוא נרגש לחזות בעיניו בכתב היד שכה יחלו להשגתו. מרב התלהבות, נתקל העוזר באחת מרגלי השלחן, וכוס הקפה התהפכה על השלחן, הישר על הקלף העתיק ויקר המציאות. היה זה עניו של שניה עד שהבינו השנים כי כתב היד העתיק, סכומי הכסף האדירים׳ ההשקעה והמאמצים חובקי העולם – הכל ירד לטמיון. מעסה של קלף מתפורר וקפה אי אפשר היה לעשות דבר.

העוזר שלא ידע את נפשו מרב צער ופחד, השפיל את עיניו וקפא במקומו. מרב מבוכה ואשמה לא העז כלל לזוז, ונותר כן דומם כשמבטו נעוץ ברצפה. רבי שבתי יצא מן החדר, וכעבר שתי דקות חזר ובידו… ספל קפה. הוא הניח את הספל לפני העוזר ואמר לו: ״כמדמני שכוס הקפה שלך נשפכה. קח׳ שתה״!

דומה שכל מלה נוספת מיתרת. כמה עצמה גלומה במעשה זה של רבי שבתי! כמה גרלות נפש! כמה כבישת הכעס ועבודת המדות דרושות בשביל כך!

מי יודע, אולי מעשה זה מצטרף לשלל זכיותיו הגדולות של רבי שבתי, שבעטיו זיכו אותו משמים להחדיר את ספרי הרמב״ם ולגרם אתם מהפכה של ממש בעולם התורה.

פעם זכיתי לשהות בחדר למודו של קדוש ישראל, מרן ה׳סטייפלער׳ זצ״ל, והנה נכנס אברך לחדרו והתלונן בפניו על כך שאינו מצליח להתגבר על עצמו במרת הכעס. ״אני עובד קשה על עצמי שלא לכעוס ואיני מצליח״ – אמר בכאב.

בתחלה הגיב ה׳סטייפלער׳ בתמיהה: ״אתה יהודי מאמין, הלא כן? אם היית יהודי מאמין באמת, לא היית מגיע כלל למדת הכעס, משום שהיית יודע בברור שלא פלוני הכעיס אותך, לא אשתך, לא השכן ולא שום אדם ־ הכל מסובב מלמעלה!״

אחר כך, בראותו את מצוקת האברך שבאמת ובתמים בקש תקון לנפשו, יעץ לו ה׳סטייפלער׳: ״תראה להשתמש עם השעון״, כלומר, לדחות את הכעס לדקות ספורות. ״השעון עוזר הרבה לעבודת השם״, הפטיר.

שח לי אחד מנכדיו של מרן עמוד ההוראה הגרי״ש אלישיב זצ״ל, שהוא זוכר כיצד סבו נתקל פעם במשהו תוך כדי הליכה כשכוס זכוכית בידו. הרב מעד, והכוס נפלה על הרצפה כשהיא מתנפצת לרסיסים בקול רעש גדול.

הנכד תאר כי המחזה היה נראה ממש כלקוח מעולם אחר. הרבנית נגשה ללא שום סימני כעס ועצבות, בלא אנחה, בלא לעשות כלל ׳עסק׳ מכל העניו; היא פשוט התכופפה, אספה את השברים והניחה באשפה, כאלו דבר לא קרה.

הרי הכל משמים! מה שיך לכעס? מה שיך להיות עצובים? כך היתה התחושה בבית הגדול של הרב אלישיב, שהושתת על אדני האמונה התמימה.

״לא אדע מה זאת כעס" העיד רבי חיים עוזר בעצמו

יש ברשותי קבץ נפלא בשם ׳המאסף׳, שיצא לאור בשנת תש״א, בתוך שנת האבל על פטירתו של גאון הדור, מרן רבי חיים עוזר גרח־ז׳ינסקי זצ״ל, בעל ה׳אחיעזר׳. בסוף הקבץ מופיע מאמרו המאלף של הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי זצ״ל, אב״ד קריניק, שנמנה על נאמניו ומקרבין הגדולים.

בתחלת הדברים, הוא מעתיק את הקבלות שקבל על עצמו רבי חיים עוזר לשנת תרצ״ד, ושם מופיע בין הדברים: ״להתרחק מן הכעס עד הקצה האחרון״.

בצד סעיף זה, הוסיף רבי חזקיהו יוסף ניפך של עבדות והנהגות כיצד ישם רבי חיים עוזר את הקבלה למעשה, וכך כתב:

״זהו באמת פרק מיוחד ותורה שלמה! בין המון הפונים אליו יום יום בבקשות שונות, היו לא מעטים שהציקו לו הרבה, ובכל זה לא זראה איש מעולם שמץ של קפיד־ה וכעס על פניו.

״פעם אחת הייתי נוכח כאשר בא אל רבנו בנו של רב אחד, והציק לו הרבה שעזליץ בעד אביו לעיר פלונית, שהיתה פנויה אז, שיקבלו שמה את אביו לרב. ובאשר לדעת רבנו לא היה אותו הרב ראוי לרבנות חשובה זו, לא נענה לו. אז עבר הבן לדבר קשות והתחיל בדברי בקרת ובטויים כמרקרות, עד כי אחזתני רערה. אך רבנו לא ענה לו מאומה, ורק כשדבריו עברו כל גבול יצא לחדר אחר יחד אתי…

׳׳בהמית רוחי אמרתי לו: ׳הלא גם לסבלנות יש גבול וקצה׳. על זה השיבני: ׳הלא הוא משתדל בעד אביו, ורק מחמת רגש האחריות שלי אינני יכול להרשות לעצמי למלאות מבקשו, כי יודע אני שאין.רבנות עיר חשובה זו הולמת לאביו. אולם אין לי רשות להתלונן עליו ועל הדברים והבטויים שאמר׳…

"פעם אחת בחרשים האחרונים, ראיתי את .רבנו מדבר קשות לרב אחד, וכאשר יצא אותו הרב מאתו, אמחזי לו: ׳הלא אין זה דרך רבנו, והתרגזותו הלא תזיק לבריאותו׳. היה זה בעת שכבר תקפה עליו מחלתו. על זה השיבני: ׳חם ושלום לא כעסתי כלל, כי לא אדע מה זאת כעס! אך עשיתי עצמי כמרגז כדי שיבין הרב את הרצינות שבדבר, וישים

הדברים בלבו, שלא יעשה כן שנית״.

באותו קבץ, מופיע גם מאמרו של הגאון רבי ראובן כץ זצ׳׳ל, ראש בית הדין ורבה של העיר פתח תקוה, שזכה לקבל לקח מפיו של רבי חיים עוזר. גם הוא מעלה על נס את הנהגת הבריחה מכעס והסבלנות הרבה של גאון הדור:

יי ״הוא היה סבלן גדול ולא חשש מה שיגידו עליו החפשיים בעולם. אף על פי שהיה מתיש אף בדבר הקטן ביותר, כשרצו להכעיסו, חכמתו סבלנותו עמדו לו לבטל מעליו כל המקטרגים. זכורני עבדא, בהיותי צעיר לעזים מלומדי הקבוץ שלו בוילנא בשנת תרס״ב, הייתי מבאי ביתו וראיתי פעם בחורף, בא טבח אחד עם שאלת הראה לרבי חיים

עוזר, והטריף. הטבח התמלא חמה והטיח בפניו: ׳אם אינו יודע לפסק שאלת הראה, איך מקבל עליו להורות״:

"ודבר זה היה בזמן שכבר התפרסמה בוילנא גדלתו ואדירותו בתורה, וכלם קבלו מרותו ולא נעשה דבר קטן וגדול מבלעדו. ברור שאם טבח היה אומר כזה דבר לרב אפלו בעירה קטנה, היה מקבל נזיפה המורה על כך, אבל הוא אמר לי באותה שעה: ׳מה לעשות? נפשו מרה עליו על ההזק, ואין אדם נתפס בשעת צערו׳. כך היתה מדת סבלנותו ללא גבול! דבר זה יכול לשמש לקח לרבנים ומורי הוראה בישראל׳׳.

העבדות הללו נותנות משנה תקף והמחשה חיה לדברים נוקבים ששמעתי, מפי מוץ ראש הישיבה הגרא׳׳מ שר זצ״ל, עשרות שנים לאחר מכן.

כידוע הרב שר זכה לקרבה רבה ואהבה והערכה בלתי מסתרת ממרן רבי חיים עוזר, כאשר שהה בשנותיו הצעירות בוילנא, עד שהעיד על עצמו לא אחת שבכל הנהגה צבורית שהתבקש להכריע בה, עומדת למול עיניו המחשבה כיצד רבי חיים עתר היה מכריע בכגון זיא.

היה זה כאשר הגיע הרב שף לנחם את בני משפחת הרה״ג רבי משה דוד טננבוים זצ״ל, יושב ראש הנהלת ׳ועד הישיבות׳, והשמיע במקום דברים מפלאים ונשגבים בעניו מדות רעות ושרשיהן. חלק מהדברים העליתי על הכתב סמוך לאמירתם, ואני מוסר לכם אותם מזכרוני:

״בעצם עמן המדות אין זה ענין של רשעות וחטא״, אמר הרב שך, ״אלא רובן ככלן בנויות על שקר ותרמית, מדוע אני אומר כך? אסביר לכם״ –

נביא כדוגמא את מדת הכעס. הרי אדם, כשהוא משוחח עם חברו, אינו מודע כלל מה מנח לחברו בלב. כמה מקרים ומארעות עברו עליו היום ומנחים על פתחי לבו. לפתע תוך כדי שיחה הוא מתחיל לכעס על מלה שנאמרה לא לרוחו או לא לטעמו. וכי סבורים אתם שהוא באמת כועס עליו?

הרי ברור שרב האנשים כועסים משמונה סבות אחרות שקדמו למקרה ההתפרצות. מהצטברות של חוסר שנה, חסר אכל מזין בארוחת בקר, חובות מרבים, חסר כבוד ותשומת לב שקבל היום וכדומה לבסוף, כאשר חברו אומר לו מלה לא במקום, או שלא חיך אליו מספיק, זו כבר סבה מספקת בכדי להתפרץ ולכעס כעס רב.

ואני שואל את אותו כעסן: אמר לי, האין זה עול שהכעס נופל עלי? וכי מה אני אשם שיש לך ברקע בעיות שמעיקות עליך? וכי יש לי חלק בכל אלו? מדוע אתה כועס עלי?.״ והרי אין לך שטות גדולה מז-ו לכעס על אדם על דבר שאין לו כלל שייכות אליו?!

נמצא שכל הכעס מבוסס מעקרו על שקר מחלט! כי שמונים אחוז מסבות ההתפרצות כלל אינן נובעות מחמת הסבה שנדמה לנו שהתרגז עליו. סיז א פושטע שקר׳ – זה סך הכל שקר פשוט!״

גם אם נתבונן בנידת הגאוה, המשיך הרב שך בדבריו, נוכח שאין היא נובעת ממרת האמת אלא בשקר יסודה; אדם רוצה שיכבדו אותו, הוא מגיע לשמחה או לבית הכנסת ומצפה שיקומו לכבודו. על מה ולמה? כיצד אתה דורש שפלוני יכברך, וכי אתה בטוח בעצמך שאתה יותר למדן או יותר ירא שמים ממנו? אולי הוא יותר חשוב ממך?… וכך גם מרבית המדות הרעות מבססות על שקר.

כאן ספר הרב שך מעשה נורא שארע אצל רבי חיים עוזר:

׳׳בימים ההם ששהיתי בוילנא, זכיתי לקהנתו הרבה של רבי חיים עוזר ולהכירו באפן אישי. הוא היה קורא לי בחביבות 'רב שך׳…״ הוסיף הרב שך בבדיחותא. ״בשעת המעשה שאספר לכם נכחתי בעצמי –

באותה תקופה, רב המוסדות היו מקבלים תקציב אחזקה חרשית מארגון הג׳וינט. מנהל הג׳וינט היה שולח את הכסף לרבי חיים עוזר, ורךכו נשלחו הכספים למוסדות התורה בוילנא לפי קריטריונים קבועים.

לאחר שנות תמיכה קבועות, פתאום הפסק למשך תקופה מסימת משלוח התקציב מהג׳וינט. למרבה החרפה, פרסמו כמה מלמדים מאחד מתלמודי התודה את חשדותיהם ברבי חיים עוזר, שהוא זה שמעכב את כספי המוסדות אצלו, ובכך מונע מהם את קבלת משכרתם, ובכסף המגיע להם הוא מחזיק אלמנות ויתומים… כך קבעו בלי ברורים נוספים.

לאחר מספר חרשים הגיע מנהל הג׳וינט לבקור בעיר וילנא. המלמדים באו להתלונן בפניו על חסר ישרותו והגינותו כביכול של דבי חיים עוזר, אולם עוד לפני שפתחו בדבור,

התנצל בפניהם המנהל על כך שלא שלח את הכסף עד עתח מחמת סיבות כאלו ואחרות. כך נודע למפרע שאיו ידו של רבי חיים עוזר בדבר.

המלמדים בישו מאד, נבהלו ובקשו להתנצל בפני רבי חיים עוזר. הם אכן עלו לשוחח עמו, ובתוך הדברים ובקשת הסליחה בקשו ממנו שהיות ועומד כעת להפגש בעצמו עם מנהל הג׳וינט, הם מבקשים שעזליץ בפני המנהל להגדיל את הסכום שהם מקבלים מהג׳וינט.

המלמדים היו בטוחים שכפי בקשתם, הנושא שיעמד במרכז הפגישה בין מנהל הג׳וינט לרבי חיים עוזר יעסיק בעניו הגדלת המשכורות. אלא שלתדהמתם, רבי חיים עוזר, כנראה מטעמיו הוא, כלל לא העלה את העניו בפגישה… הדבר כמובן חרה להם היטב.

או אז החל תהליך הכפשות וזלזול ברבי חיים עוזר, שיש לו דבר אישי ושנאה כלפי המוסד שלהם, ולכן הוא מתעלם מבקשתם ואינו מוכן לסיע להם, וכן הלאה והלאה, אך רבי חיים עוזר לא הגיב כלל לטענות שנטענו כלפיו, והמשיך בהנהגתו כמימים ימימה!״…

במקום נכח גם העסקן הנמרץ הרה״ג.רבי שלמה לורנץ זצ׳׳ל, מי ששמש שנים רבות כעושה דברם של גדולי הדור, והיה בפני עצמו תלמיד חכם ובר אורין. כששמע את הדברים, פנה ושאל את הרב שך: ״מדוע רבי חיים עוזר בחר שלא להשיב לדברים הקשים שהטיחו בו? מה עם כבוד התורה?״

הרב שך חייך וענה תשובה מפעימה: ״רבי חיים עוזר חשש ממדת הכעס עד מאד אם היה לו הוה אמינא שמא יבוא לידי כעס העדיף לשתק!״

לאחר רגעים ספורים הוסיף הרב שך לומר: ״רבי חיים עוזר היה רחוק מאד מכל המשגים האלו, לא היתה לו שייכות למדת הכעס… ובכל זאת הוא כה חשש ופחד שלא יגיע למצב שתהיה לו הוה אמינא לכעס!״

*

מראות הצובאות – יצה"ר פנימי מול יצה"ר מאש

[חשש הכהנים – מפני יצה״ר של אש  – הרב פינקוס עם תוספות]

שמות פרק לח, ח

(ח) וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָֽבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵֽד: ס

רש"י שמות –

(ח) במראת הצובאת – בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה, ותדע לך, שהן מראות ממש, שהרי נאמר (שמות לח כט ל), ונחשת התנופה שבעים ככר וגו', ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה, כך דורש רבי תנחומא, וכן תרגם אונקלוס במחזית נשיא, והוא תרגום של מראות מירידויר"ש בלעז [מראות]. וכן מצינו בישעיה (ישעיה ג כג) והגליונים, מתרגמינן ומחזיתא:

במפרשים מובא, שכשהיה הכהן צריך להסתכל בפני אשה לצורך עבודה, והרי היה חושש מלהסתכל בפניה, היה מסתכל בה דרך המראה של הכיור. וכבר כל אחד מרגיש בקושיה, שהרי כל איסור ההסתכלות הוא מפני הרהור, וכי דרך מראה אין הרהור?

אכן באמת מבואר בזה יסוד גדול. הנה מצאנו בדברי חז״ל סתירות בענין שליטת היצר הרע על חכמי ישראל הקדושים. מצד אחד רואים שכבשו את יצר הרע לגמרי, וכמו שאמרו בגמ׳

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כ עמוד א

רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר להו: הכי טבילו והכי טבילו. אמרי ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מיצר הרע? אמר להו: דמיין באפאי כי קאקי חיורי.

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף יז עמוד א

רב אחא מרכיב לה אכתפיה ומרקד, אמרי ליה רבנן: אנן מהו למיעבד הכי? אמר להו: אי דמיין עלייכו ככשורא – לחיי, ואי לא – לא.

הרי שכבר לא היה להם עסק וחשש מפני היצה״ר.

מאידך, מצאנו שגם לחז״ל היה מאבק קשה עם היצה״ר, וכמו שרואים מהסוגיא

בתלמוד בבלי מסכת קידושין דף פא עמוד א

הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא, אסקינהו לבי רב עמרם חסידא, אשקולו דרגא מקמייהו, בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא, שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא, דלייא לחודיה. סליק ואזיל, כי מטא לפלגא דרגא איפשח, רמא קלא: נורא בי עמרם! אתו רבנן, אמרו ליה: כסיפתינן! אמר להו: מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין, ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי. אשבעיה דינפק מיניה, נפק מיניה כי עמודא דנורא, אמר ליה: חזי, דאת נורא ואנא בישרא, ואנא עדיפנא מינך.

רבי מאיר הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בהך גיסא דנהרא, לא הוה מברא, נקט מצרא וקא עבר. כי מטא פלגא מצרא שבקיה, אמר: אי לאו דקא מכרזי ברקיעא הזהרו בר' מאיר ותורתו, שויתיה לדמך תרתי מעי.

ר' עקיבא הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בריש דיקלא, נקטיה לדיקלא וקסליק ואזיל. כי מטא לפלגיה דדיקלא שבקיה, אמר: אי לאו דמכרזי ברקיעא הזהרו ברבי עקיבא ותורתו, שויתיה לדמך תרתי מעי.

 ולכאורה הענין צריך ישוב – הם בזו ולעגו ליצה"ר, או שהיה להם יצה"ר דעריות?

ונראה בזה, ששני עניינים ישנם ביצה״ר, וכמושי׳כ מרן הגרי״ס זיע״א באגרת המוסר:

האחד – המשיכה לחטא מחמת טבע הגוף הלקוח מן העפר וממילא נמשך אחר העפר,

והשני – כח טומאה ומלאך שלוח מן השמים לנסות את צדקת האדם, והוא מושכו לחטא.

מעתה נראה, שבענין הראשון, היינו המשיכה הטבעית לתאוות, בזה היה עוצם קדושתם של חז״ל שלא שלט בהם יצה״ר כלל, ו״דמי עליה ככשורא״, היינו כקורת עץ פשוטו כמשמעו,

משא״כ כאשר בא מלאך של אש נגד האדם בחרב וחנית להרגו ־ בזה גם חז׳׳ל היו צריכים לסייעתא דשמיא מרובה.

הדבר מפורש אצל רב עמרם חסידא שם: ״אשבעיה דינפק מיניה, נפק מיניה כי עמודא דנורא. אמר ליה: חזי, דאת מאש ואנא מבישרא, ואנא עדיפנא מינך״. הרי שהיצה״ר שעליו מדובר שם היה ״עמודא דנורא״, עמוד של אש.

מסופר על הרב ואזנר שביקשו ממנו שיחוה דעה על בגד מסוים, והראו לו תמונה והרב אמר שלדעתו זה צנוע, אבל רוצה שעוד גדול יתיר עמו. פנו לרב שטיינמן שיחוה אף הוא את דעתו, ולא הסכים בשום אופן להסתכל בתמונה. כששאלו אבל הרב ואזנר הסתכל והתיר? השיב הוא חייב, כפוסק, אני לא! כשניסו ללחוץ אמר בכאב – איך אסתכל ומימי לא הסתכלתי באשה?? מספרים שגם את הכלות שלא לא ראה מעולם.

לפי זה הגע עצמך:

הרי אחד מאתנו בדור זה, אם ישביע את היצה״ר שיצא ממנו, יאמר לו המלאך הנקרא יצר הרע: אל מי אתה מדבר ואת מי אתה משביע? אם חז״ל אמרו שיצה״ר מתגרה בתלמידי חכמים, הרי שעליך ועל הדומים לך לא הסתכלתי מימי, ומי שמפתה אותך אין זה יצר הרע מלאך של אש, אלא אתה בעצמך, וא״כ תשביע את עצמך שתצא מתוכך

״מסופר על אחד הצדיקים שבא אליו יהודי והתלונן שיש לו מחשבות זרות. אמר לו הצדיק: המחשבות הללו אינן זרות, אלא הן שלך עצמך!…

[וכמו"כ מספרים על אחד שבא לרב ואמר לו שיש לו מחשבות זרות בתפילה ושאלו הרב לסדר יומו ואמר שהוא קם ושותה קפה ועובר קצת על העיתון ואח"כ הולך לביהכ"נ. א"ל הגדול – א"כ אין המחשבות זרות, התפילה היא שזרה כאן…]

לעומתנו, רב עמרם חסידא כבר זיכך את גופו עד תכליתו, והתאווה מטבעו רק לדברי קדושה וטהרה. אמנם, כאשר נכנס בתוכו עמוד של אש, היה צריך לעמול רבות כדי להוציאו, וכן הוא בכל מקום שתמצא אצל חז״ל שנכשלו או כמעט נכשלו, הענין היה באופן זה.

הבדל בין יצה"ר דאש ליצה"ר דהאדם עצמו

והנה היצה״ר שהוא מלאך של אש, דרכו לשכון אצל האשה, ששם הוא המקום להכשיל את האדם בחטא, ופוגע במי שנפגש עם האשה אפילו ע״י ראיה,

ספר מלמד התלמידים פרשת בהעלותך

כמו שבארו ז"ל ששטן הוא יצר הרע והוא שנברא עם האשה ולפיכך מסית את האדם על ידיה כמו שאמרו על סמך ויסגור בשר תחתינה מתחלת הספר לא כתב סמך כיון שנבראת האשה נברא שטן עמה. ואמרם נברא שטן עמה הורה כי אין לו בריאה בעצמו ואין לו מציאות רק עם האשה הוא הדבר אשר אמרו כי הוא יצר הרע הנמצא לאשה לא לאדם.

משא״כ היצה״ר של עפריות חומר הגוף, אינו קשור דוקא לאשה, אלא הוא חלק מן האדם מיניה וביה.

והנפק״מ בזה היא למי שרואה אשה דרך מראה או תמונה, שאם מדובר ביצה״ר הטבעי שבתוך האדם,

הרי עכ״פ כח התאוה מתעורר ע״י שנזכר לו ענין החטא ובא לידי הרהור גם דרך מראה,

אבל אם גופו קדוש ומזוכך, הרי במה שהוא רואה ונזכר לא יעשה עליו שום רושם כלל,

ורק כאשר נפגש עם מלאך האש מתעורר המלאך להכשילו, אבל המלאך הזה נמצא רק במקום החטא עצמו,

ואינו עובר אליו דרך מראות ותמונות.

לכן במקדש, שהיו הכהנים קדושים וטהורים,

כאשר היו יראים מהסתכלות שתביא לידי הרהור, השתמשו במראה, ועי״ז שוב לא היה להם חשש הרהור כלל.

ודו״ק כי הדברים אמיתיים ונפלאים.

המעשה שסיפר הגר"י זילברשטיין [עלינו לשבח כאן] על האדם שזכה בשלושה בארבעה מיליוני דולרים בירושה והחל להשקיעם בכל מיני אפיקים ולהתעניין בנדל"ן, ולאט הלך ושקע בעסקים והחל להסתבך עד שנפל והפסיד את כל כספו, ועוד שיעבד את דירתו ונותר ללא מאום.

והנה יום אחד בשברונו הגיע לאיזשהו בית כנסת וראה על השולחן עלון שדיבר על מעלת שמירת העיניים והקדושה שבזה נפתח לאדם מקור הפרנסה והשפע, ובלא זה חס ושלום נסתם, השם ישמור.

הוא החל לבכות בזכרו שאכן בשנים האחרונות אחר שהעשיר החל לזלזל בעניינים אלה ואף יותר מכך. הוא קיבל על עצמו להיזהר בכך ביותר ולהקפיד על הקדושה, ואכן סיפר הלה לרב שמאז החלו עסקיו לפרוח, והיום הוא הצליח להכפיל את רכושו המקורי!

בן איש חי ש"ר פ' ואתחנן

ולכן צריך האדם להזהר בעוה"ז בפגם המגיע לעיניו יותר מכל האיברים יען כי כל אבר שחוטא הגוף בו הנה הוא פוגם כנגדו באבר של נשמתו ומאחר שתכלית המעלה של הנאת נשמת האדם הוא בעינים לכך צריך לקדש ולטהר העינים שלו בהיותו בעוה"ז יותר מכל איברים שלו…

אך כפי האמור מובן שפיר מפני שתכלית הנאת הצדיקים והזנתם הוא בעינים שלהם בג"ע העליון לכך צריך לדקדק בדבר הנוגע לעינם אפילו בעבור דבר קל כחוט השערה לסבול עליו צער קשה ומר מאד כדי לנקותם ולזככם היטב היטב לגמרי:

*

חישב לעשות מצוה ושכרה העצום

[חלק ממתוק האור – הרעיון שם בתחילתו לא ברור וללא מקור, ובמקומו הבאתי רעיון מהמלבי"ם]

שמות פרק לה (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶֽת־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָֽם: (ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל־הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָֽת: (ג) לֹא־תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּֽת: פ (ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה ה' לֵאמֹֽר: (ה) קְחוּ מֵֽאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַֽה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹֽשֶׁת:

(ו) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּֽים:

כתב המלבי"ם בארץ חמדה:

יל״פ על פי מ״ש דמחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה. והנה הצדקה העשיר קיימה בפועל והעני שאין לו מה להתנדב הנה המחשבה שלבו שוקק ומשתוקק להתנדב ואין לו – הנדיבות הזאת נחשבה כאלו התנדב בפועל.

וע״ז אמר קחו מאתכם מממונכם תרומה לה׳.

וא״ת מה יעשה העני שאין לו מה להתנדב?

עז״א כל נדיב לבו אפי׳ אין לו מה לנדב רק שלבו נודב ורוצה להתנדב אם היה לו – יביאה את תרומת ה׳. ותיבת יביאה מוסב על נדיב לבו ר״ל שיביא זה בעצמו דהיינו המחשבה של נדיב לבו לתרומה ויהיה נחשב כמביא בפועל.

ועוד יש חילוק ביניהם כי המביא בפועל אין לו רק מין שמביא – אם זהב זהב, אם כסף כסף, משא״כ המחשב כמביא ע״י מחשבתו הטובה, הרי מחשבתו היתה להביא מכל המינים אם היו לו וע״ז אמר נחשב כאילו הביא את תרומת ה׳ דייקא כל
התרומה בשלימות, זהב וכסף ונחושת ולכך כתוב ו׳ המְחַברת:

שמות פרק לה (כא) וַיָּבֹאוּ כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת־תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל־עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּֽדֶשׁ:

יבואר עפמ״ש למעלה שמי שהרים במעשה היה מועיל רק על מה שהרים, משא״כ מי שהיה מתנדב ברוחו ובמחשבתו והיה משתוקק לנדב על כל מעשה המשכן אם היה ביכולת, א״כ הרוצה לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. וע״ז ויבואו כל אשר נשאו לבו שהתנשא בדמיונו שהביא מנחה יפה.

אך גדול ממנו מי אשר נדבה רוחו כנ״ל אותו י״ל נדיבת הרוח בזה הביא כל תרומת ה׳ למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקודש כי נצטרף למעשה כאילו הביא הכל: עכ"ל המלבי"ם.

המעשה ברב צדקה והמילה

פעם אירע שיהודי אחד נכנס לביתו בערב שבת וביקשו שיבוא למול את בנו ביום השבת בשכונת ימין משה הסמוכה להר ציון שבירושלים העתיקה. הרב צדקה שהיה כבר זקן בערוב ימיו לא סירב להזמנה והלך ביום השבת עם שמש מביתו שבירושלים החדשה זמן ממושך עד שהגיע לבית בו נערכה ברית המילה.

והנה לפתע הבחין הרב צדקה כי אבי הבן מתמהמה מעט ואינו מזדרז לקיים את המצווה. הקרואים רמזו לאבי הבן שהמוהל וכן הרב ממתינים שיורה להתחיל בברית המילה בקול רפה השיב אבי הבן כי הוא חזר בו מכוונתו לכבד את הרב במצוות המילה ובדעתו לכבד את המוהל שהגיע זה עתה אלא מכיוון שטרח ויגע הרב צדקה דרך ארוכה כדי לקיים את המילה לכן לא אמר לו זאת

תשובתו של הרב הייתה "אינני מקפיד על זה כלל תוכל לכבדו במצוות המילה ואין טעם להתמהמה כלל" אך גם הפעם חזר והתמהמה אבי הבן ומצוות המילה לא נעשתה שוב נפנה רבי צדקה לאבי הבן ושאלו "ועכשיו למי מחכים" בבושת פנים השיב לו הלה כי המוהל המכובד שכח בביתו את כלי המילה ולא הביאם עמו אולי יואיל כבוד הרב להשאיל לו את כלי המילה שברשותו

להפתעתו של אבי הבן נענה הרב לבקשתו בשמחה וברצון "הא לך הנני משאיל לך את הכלים בשמחה ובששון יקח וימול בהם" וכן היה הילד נימול בידיו של המוהל האחר בכליו של הרב צדקה זצ"ל

בדרכו חזרה לביתו החל שמשו לשוחח עמו על מה שאירע ובנתיים התפלא כפני הרב ואמר "תמה אני על כבורו שעבר בשתיקה על התנהגותו של אבי הבן ועל חוצפתו שלא די בכך שלא כיבדו כמצוות המילה לאחר שהלך דרך ארוכה בעצם יום השבת אלא עוד הרהיב עוז בנפשו לבוא אליו ולבקש ממנו את כלי המילה אלמלא אני במקומכם לא הייתי משאיל לו את כלי המילה בשום פנים ואופן"

חייך אליו הרב צדקה ובפנים שוחקות השיב לו "וכי ידעת הנה אנכי כבר זכיתי להכניס בבריתו של אברהם אבינו אלפים מילדי ישראל אבל אף פעם לא זכיתי לעשות את המצווה באופן כל כך מושלם כפי שעשיתי היום מי כמוני מאושר היום" התפלא שמשו שבעתיים "היום הן היום לא עשה כבודו את המצווה כלל כי אם המוהל האחר התכבד בו במקום כבודו"??

הסביר לו רבי צדקה "כבר אמרו חז"ל [ברכות ו] 'חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' ובכל פעם שאני מקיים מצוות מילה אף שהיא מצווה גדולה וחשובה מאוד מכל מקום עלול שיתערבו בעשייתה כל מיני 'נגיעות' ופניות מאחר שהקהל חולק לי כבוד ומכבדים אותי אחרי הברית וקשה לי לעשותה בכוונה צרופה בלתי לה' לבדו לא כן הפעם אשר לא מלתי את הבן בפועל ואף אחד לא החזיק לי טובה ולא חלקו לי כבוד אלא רק בשמים ממעל החשיבו לי כאילו עשיתי את המצווה אם כן תיזקף היום לזכותי מצווה זכה נקיה מכל פניות ונגיעות כפי שהכתוב עצמו מעלה עליו 'חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' אם כן זכיתי היום לשלמות במצוות מילה יותר מכל הפעמים שזכיתי למול ממש"

*

את הרחוק נקרב – אך לא נתקרב!

[מרקחת הצנון והדבש – מעין השבוע, ההמשך ממכתב מאליהו ותוספות שלי בסוגרים]

בספרים הקדושים מבואר, כי בתחילת פרשתנו נרמז התיקון לחטא העגל שבפרשה הקודמת: בעגל כפו בני הערב רב את רצונם על אהרן הכהן, והזיקו לכל ישראל. והתיקון הוא: ״ויקהל משה את כל עדת בני ישראל״, שהכל יתכנסו ויתלכדו סביב הרועה הנאמן, שר התורה, יכופו עצמם לדעתו וילכו לאורו. כנאמר: ״ישובו המה אליך, ואתה לא תשוב אליהם״. בכוחו של גדול הדור לרומם אליו את קהלו, מבלי שיפגמו ברוממותו וגדלותו!

אך לא כל הרוצה ליטול את השם, יבוא ויטול. גדלות עצומה נדרשת לשם כך!

מה מאלף הסיפור הנדפס בהגדת ״מעשה רב״, אוצר סיפורים מרתקים על ההגדה של פסח, על תלמידו של הגאון רבי חיים מוולוז׳ין זע״ל, שבא לשאול בעצת רבו: מציעים לו לשאת בתו של עשיר מופלג המוכן לפרנסו בכבוד ויקר, ולאפשר לו להמשיך לשקוד על התורה. דא עקא, הלה בור ועם הארץ, אינו יודע צורת אות…

המעשה עם בן הישיבה שבזיווג שני נדרש לעמוד למבחן לפני חמיו, והסכים בתנאי שגם הוא יבחן את חמיו…

שאלו הרב: ״האכלת מימיך מרקחת צנון?״

תמה לשאלה. היה זה מעדן שכיח, מרקחת צנון בדבש. והרב הוסיף ושאל: ״האם שאלת פעם את עצמך כיצד קם והיה שידוך כה מוזר, של צנון — עם דבש?״

הרי לך שאלה! לא, מעודו לא נתן דעתו על כך…

״אם כך׳ — אמר הרב — ״הט אוזנך ושמע. הצנון חש שלא בנוח, קשוח הוא ומר, וזוכה ליחס מזלזל ומשפיל. החליט לשנות את היחס אליו, ולשנות את מעמדו. מה עשה, שלח שדכן אל הדבש, ובפיו הצעה: הצטרף נא אלי והיה לחתני. יחדיו נתגורר, ומחלקך, יהיה חלקי…

מובן שהדבש לא אבה לשמוע: מה זה עלה בדעתו, התרעם באזני השדכן — הלא אנו שני הפכים! אני רך כשמן הטוב, והוא נוקשה כאבן. אני מתוק לחיך והוא מר וחריף. אני זך ושקוף למראה, והוא קליפתו שחורה וסמוקה לזעווה — איך חשב שנוכל להשתדך?!

שב השדכן ומסר תשובת הדבש, אף חיווה דעתו שצודק הוא בדבריו.

הגיב הצנון: ודאי שכך, שאילולא כן לא הייתי רודף אחריו! שוב ואמור לו, שנכון אני ללכת לקראתו בכל דבר: אם טוען הוא שקשה אני — יגרדוני במגרדת ויפוררוני! טוען הוא שכהה ושחור אני — יקלפו קליפתי ויחשפו את לובני! אם רך הוא ונזיל — מסכים אני שיבשלוני עימו עד שאהיה אף אני רך ונימוח!

שמע הדבש כמה משתוקק הצנון להשתדך בו וכמה מוכן הוא להקריב, לא עמד בו הכח לסרב והסכים לשידוך.

זה סיפור השידוך — אמר הרב — ומה דעתך לתוצאה?״

״אמנם אין זו ריבת תפוחים או אוכמניות״, חיווה התלמיד דעתו, ״ועם כל זאת, אינה כה רעה״…

״אכן״, הסכים הרב, ״אבל את העיקר שכחתי לספר… השניים התקשרו, ובסעודת הנישואין הוגשה המרקחת לשולחן. נברו בה הלומדים, ושקלו מה ברכתה: מצד אחד, הדבש המתיק וריכך ועידן את טעמה — ובכל זאת נימנו וגמרו שברכתה בורא פרי האדמה, כי ככלות הכל — הצנון הוא העיקר, והדבש טפל לו״.״

הבין התלמיד מה דעת רבו על השידוך. מה צופה לו הרב בעתיד. מי יהיה עיקר ומי טפל בשידוך זה…

עד כאן, הסיפור וליקחו.

אבל יוצאים מן הכלל הם חמשת מיני דגן, שגם אם מיעוט הם — הכל נעשה טפל להם. ואכן רק הגדולים בעצמותם והחשובים למאד יוכלו לגרור קהלם, לסחפו ולהעלותו עימם. ומי שאינו במעלתם, מסתכן בירידה…

למי באמת יש את הכלים לסחוף את האחרים, ולא להנזק?

הרב דסלר [בכרך ב' פ' ויצא] מאפיין בפנינו את הדבר:

כתוב על יעקב אבינו שעבד את ה' במידת האמת ובשלמות.

[הצדיקים עובדים את בוראם גם ביצה"ר. ברצות ה' דרכי איש גם אויבו ישלים אתו – הדרש מוכר לכולם – אפילו אשתו… יש מכירים מהמדרש, ויש מהמציאות…

אך חז"ל דורשים שגם היצה"ר ישלים אתו!]

"השלמות היא אחדות האדם הנובעת מתוקף מדת האמת. האיש השלם אינו מבחין בכל המדות ובכל התעוררויות היצר הרע כולן אלא ככלים המשמשים לצרכי עבודת ה׳ לבדו עד שלא תשתייר בו אפילו נקודה אחת לרשות אחרת.

כשאדם כובש את יצרו ומשתדל להשמידו ולהכחידו, עדיין נותרים בקרבו שרידים ממנו העלולים לשוב ולהתגבר בו בנסיבות ובנסיונות חדשים, כי במצב האדם שלאחר חטא אדם הראשון מצליח הוא לכל היותר לדחוק את הרע ולכסותו שלא יפריע לו בעבודתו. מדרגה זו אמנם גבוהה היא מאד, ומי יתן ורבים מאתנו היו מגיעים אליה, כי אז היו נמנעים מהאדם הרבה סבל ועגמת נפש׳ עלבון ומורת רוח, אך למרות כל זאת פגומה היא, כי האדם הצליח רק לכבוש ולהדחיק את הרע שבקרבו. ולו גם זכה למעלה גבוהה מאד בדרגה זו, והצליח לדחות את הרע לגמרי שלא יתעורר בו עוד, אם לא בנסיבות יוצאות מן הכלל, מ״מ גם דרגה זאת פגומה היא כי הרי רק שיבר את הרע וביטלו מבלי להביאו לידי שימוש כל שהוא.

אבל ישנה מדרגה גבוהה בהרבה ממנה, והיא הפיכת הרע לטוב, ע״י שמבחין בכל התעוררות היצר הרע לא התעוררות לעשיית הרע, אלא אדרבא התעוררות לעשיית הטוב, כי רואה גם בה שליחות מהבורא ית׳ שקוראו להתאמץ בעבודתו יתברך, בעשותו ההיפך ממה שמסיתו יצרו. ובזה מתקרב הוא למדרגת אברהם אבינו ע״ה שהפך את היצה״ר לטוב׳ כמבואר לעיל. הדוחה את הרע ומבטלו, הריהו רואהו כעין ׳רשות אחרת׳ כביכול, שצריכה להתבטל לגמרי בפני אדון כל ית׳. אך למי שזכה להפוך גם את הסתת יצרו הרע לטוב — אין רשות אחרת במציאות, והכל אחדות גמורה ומוחלטת".

[דוגמא:

יש הקופץ במוט לגובה. יש חושבים שהם נבראו להתחרות בחתול וקנגורו. לזה יצר ה' נזר הבריאה. אך נניח לזה. הוא קופץ לגובה 7.22. הוא מבקש להגביה את המוט, ולא טוען שמקשים עליו… דוקא בזה יוכיח את ששובר את שיאו!]

"ובדומה לזה מוצאים אנו בספרים הקדושים, ומובא בטעמי המצוות לרדב״ז (מצוד. קפ״ט): ״מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כלומר בכלל עץ הגן תאכל (גם מעץ הדעת), וממנו לבדו לא תאכל״. פירוש׳ שנאבדת מיצר הרע משמעותו השלילית בהעשותו כלי לטוב ולשאיפת האמת, כי בהיותו מאוחד עם הטוב והאמת אין בו כלום מבחינת ״רשות אחרת״. כך מתאחדים העולם הזה עם העולם הבא כפי רצון יוצרם".

העלאת נצוצות הקדושה

[מושג שרבים מדברים עליו, אך לא רבים באמת מבינים את משמעותו].

"וידוע מה שכתבו המקובלים שבכל ענין ותופעה, ואפילו ברע עצמו, בסטרא אחרא וחיילותיו׳ ישנם נצוצות הקדושה. וזהו ביאור הדברים: כל מה שאינו יכול בשום פנים לשמש ככלי לגילוי כבודו ית׳ אין לו מציאות כלל! ולכן כל דבר שבעולם, ואפילו הרע על כל אופניו, אפשר לגלות בו איזו תועלת מתוך עצם שימושו ככלי לגילוי; ואפשרות זו לגילוי היא היא ניצוץ הקדושה שבדבר. וכאשר האפשרות רחוקה, נמצא הנצוץ הקדוש בגלות בקרב המון הטומאה הסובבת אותו, עד שהצדיק יגאלנו מגלותו, בהפכו את האפשרות למציאות, ויתבטא רק גילוי כבודו ית׳ בכל. זהו אשר נקרא ׳בירור הנצוצות׳ או ׳העלאת נצוצות הקדושה.

אמנם תיקון זה לא יתכן שיעשנו אלא מי שהוא שלם בבחינת האחדות הנ״ל, שרואה אך רשות אחת במציאות בעולם כולו, ומכיר שזולתה הכל אך שקר ואין. כי החסר בשלמות ובאחדות זאת הרי יבחין בלבבו במדת מה בחינת ׳רשות אחרת׳, שהיא בחינת עבודה זרה ורע ממש, ואם כן איך יתקנו ויהפכנו לטוב גמור י על כן ברור הוא כי כל החסר עדיין שלמות זו אסור לו בהחלט לרדת אל ההסתר כדי להציל ממנו את הנצוצות הקדושים החבויים בו, כי הצל לא יציל מאומה אלא רק ימית עצמו חייו בארס הטומאה.

וכן מצינו בתניא (פ׳ כ״ח) בענין הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה, שכתב שם: ״וגם •אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע, כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים… אבל מי שנופל לו משלו מבחינת הרע שבלבו… איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה…״. מגדרי ההעלאה הוא שמכוון שמגעו בקצה המדד. המתבטאת במחשבה הרעה תדחוף אותו בכח לצד ההיפך, היינו לצד הקדושה, ובזה מעלה את המדד. הרעה בהיותה הסיבה להתעלות הגדולה ההיא הבאה מכח הדחיפה. אך דבר זה שייך רק במי שבשבילו כבר אין לרע כל משמעות חיובית וכל תוכנה עבורו הוא רק כח הדחיפה לטוב כנ״ל".

[דוגמא

יוסף לא היה רוכש מעלתו לולא אשת פוטיפר שניסתה להכשילו!

במדרגה כזו האדם רואה ביצה"ר מי שבא עם פנקס שיקים לחלק, ולא מי שבא עם רומח לרצוח אותך…]

"ובאמת אלמלא הגיעו אלינו הדברים מאבותינו ורבותינו קדושי עליון שדבקו בו ית׳ בכל מהותם, כי אז לא היה ראוי לגלות לפשוטים כמונו את כל ענין בירור הנצוצות ותיקון הרע, כי אם גם נבין אותו קצת בשכלנו עדיין נסתר הוא מלבנו. היות ואין בנו אפילו מעט מדבקות כזו, שוב אין בחינת השלמות מושגת ללבנו כלל, ואין שכלנו ולבנו שוים בזה, ואם יעלה בדעתנו ח״ו להזדקק לענינים כאלה למעשה, הלא נכשל ח״ו ליפול למעמקי הטומאה, ה׳ ישמרנו.

לשלמות מדרגה עליונה זאת הגיע יעקב אבינו ע״ה, שזכה לעצם מדת האמת, כאמור ״תתן אמת ליעקב״.

עיין בגור אריה למהר״ל (ריש ויצא) שמבאר שם שעל בחינת אחדות זאת מרמז מדרשם ז״ל על התאחדות האבנים ששם יעקב למראשותיו. ועיי רמב״ן (שם) שמביא מפרקי דרבי אליעזר שהיו מאותן האבנים שבנה אברהם מזבח לעקידה. בשעת העקידה לא התאחדו האבנים, כי נסיון העקידה דרש מיצחק מסירת נפש גמורה במדת הגבורה שהיא בחינת ביטול היש — הפרדת הרע ושבירתו.

אך אצל יעקב נהפך כולו לטוב, כי לא הרגיש ברע שום תוכן אחר מלבד הזדמנות לגילוי כבודו יתי׳ וכך שימש אצלו הרע רק ככלי לגילוי, ונעשה גם ההסתר עצמו חלק מן הגילוי: זוהי מדרגת האחדות הגמורה.

ובזה מתבאר גם ענין הסולם שנראה לו בחלום. כשעולים בסולם מתעכבים קמעא בכל שלב ושלב, השלב מסמל את העיכוב, וגם את האפשרות לעליה לדרגה הבאה, כי על ידי התגברות על העיכוב עולים, ועל ידי זה מהפכים את העיכוב למועיל. ולכן הראו בחינה זאת ליעקב בהגיעו לשלמות העליונה, שהיא גם בחינת האחדות, כמבואר לעיל". עכ"ל.

מסקנה:

לכן אין לאדם לרדת אל הרע על מנת לתקנו. הסיכוי הרב הוא שהרע יקלקל אותך ולא להיפך.

לכן ר' יוסי בן קיסמא סירב להצעה הקוסמת לבוא לגור במקומו של אותו האדם שאינו מקום תורה על אף שבאלפי דינרי זהב יכו להקים ישיבה ות"ת וסמינר ואירגוני קירוב ודומיהם – ידע שזה מסוכן בשבילו! שהם יורידו אותו מטה!

אומר הרב דסלר שאדם יכול לעסוק בכך רק ברצוא ושוב, שישוב לעירו וילך אצלם רק ללמדם זמן קצר, וילמד הרבה מוסר, ויהיה לו רב וחבר שיתקנו אותו אם יראו שהוא סוטה מן הדרך.

שפעמים האדם יורד לאנשים כאלה, ומרגיש עצמו כגדול לידם ונהיה לרבם, בזמן שהוא מודד עצמו לידם אכן הוא גדול, וזה מקטין אותו היות וצריך למדוד עצמו ליד עובדי ה' ואנשים למדנים ובני תורה באמת!

החתן מולוזין שהיה מתמיד והחל מתבטל, וכששאלו הגביר – חמיו על כך, אמר לו תעמיד אותי למבחן מול כל אנשי העיירה כאן ואני אוכל לכולם! אמר לו חמיו – כאן זה לא חכמה, מול מוטל שואב המים? יענקל הסנדלר? אני אחזיר אותך לאריות שבוולזין ושם תראה כמה נפלת…

כך היה מעשה באותו אדם שהיה בקי בלוח העברי ותמיד ידע איזה הפטרה אומרים בכל שבת וכו' ונהיה לרבם והחלו שואלים אותו שאלות בהלכה, ולבש פרק והמבורג… ופ"א נקלע לוילנה ונכנס לביהמ"ד וראה שהם דנים בויכוח רועש, וניגש ושאל במה מדובר – אולי "הרב" יוכל לפשוט ספיקם. השיבו לו שעוסקים בסוגיא ד"צרת הבת" – גירד הלה בפדחתו ואמר על הבת שמעתי, הצרה פה לא ברורה לי…

מעשה ברבי אליהו לאפיאן ו'נודע בשערים בעלה'

בספר "ברכת מרדכי" מובא מעשה נפלא שהיה ברבינו אליהו לאפיאן זצ"ל אשר בלילות שבת היה מיסב לסעודה עם הרבנית תחי' בכפר חסידים, והנה באחד מלילות שבת תוך כדי אומרו וזמרו את ה"אשת חיל מי ימצא" בהגיעו אל הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" ראוהו נעצר מהרהר כאילו נעצב ובעיניו מנצנצת דמעה.

הכל הבחינו בכך אך לא ידעו פשרם של דברים. מי יעיז וישאלנו את הצדיק הזה?

המשיך הצדיק בזמירתו, התחיל וסיים את סעודתו. אז חברו שאר המסובים והפצירו ברבנית תחי' כי תמצא פשר דבר.

רבינו אליהו זצ"ל, ברוב הכרת טובתו לרבנית, לא היה כמעט מחזיר פניה ריקם אף בדברים שהשתיקה יפה להם לשיטתו. משביקשה והפצירה – לרוב שמעה מפיו מענה.

אף הפעם פנתה אל הצדיק בנוכחות שאר המסובים ובפיה בקשה "ילמדנו רבינו מה קרה לפני הקידוש?" "מה קרה שראינוהו מתעצב כאילו ועיניו מעלות לחלוח דמעה?"

משהפצירה פתח ואמר "אסביר לכם פשר הדבר. הנה אנוכי אליהו לאפיאן נכנס לישיבה, הכל קמים לקראתי, מדוע קמים? מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה? אני ממשיך להתקדם אל מקומי, מישהו מהבחורים מקדים ומעמיד סטנדר כשעליו גמרא או סידור לפי הצורך. מדוע כיבדוני? מי אתה אליהו לאפיאן מה אתה?

מתחילים להתפלל – מגיעים לקריאת שמע, הכל מסיימים, והחזן ממתין לי עד שאף אני אגמור. מדוע ממתינים לי? מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה?

לאט לאט גוברת הסכנה שמא בכל זאת תתגנב אל תוכי איזו התלבשות באיצטלא שאינה הולמת אותי.

הסכנה היא עצומה. מהר מאוד ובקלות ח"ו מתרגלים לחשוב שמא כך ראוי, כך נאה כך יאה.

והרי אנוכי יודע, אליהו לאפיאן, שאינני ראוי לכך, אין האיצטלא הזאת הולמתני,

פעמים שהנני מתמלא פחד מפני סדק כל שהוא דרכו תחלחל בי הערכה מופרזת, מי יודע.

והנה כעת באמרי 'אשת חיל' בהגיעני אל הפסוק 'נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ' התחלתי לחשוב על הפשט של אותו פסוק.

הלא הכוונה הברורה היא כי כאן בעולם הזה שאינו עולם של אמת הכל אינו אמת, אף ההערכות דימיוניות ואולי מזויפות כאן בעלמא דשיקרא יתכן גם להעריך את מי שאינו ראוי לכך, אכל שם בעלמא דקשוט שם יראו כיצד נראה האיש בשבתו עם 'זקני ארץ', האם אותם מצוקי ארץ יסתכלו עליו? הידברו עמו? הירצו לארח אותו להם לחברה? המסוגל יהיה להסב עימם אל שולחן אחד?

שם תיקבע ההערכה האמיתית, שם יוודע אם יש כיסוי ל'נודע בשערים בעלה', וכשנזכרתי בכך ויישמתי את הדברים ביחס אלי, מה מאור נעצבתי, כי מי כמוני יודע שאולי שם יתגלה הכל יתברר כי האדרת תפורה ומחוייטת הרבה למעלה ממידותי, ואז נעצבתי מאוד, קשה היה לי להתגבר ודמעה אמנם לחלחה את עיני".

כך דיבר הצדיק לנו ברור כי כשבא צדיק נשגב זה קיבלוהו זקני ארץ במאור פנים בשמחה הזמינוהו לכבדם בנוכחותו, אז אמנם נורע כי ההערכה לא הדביקה את האמת של עלמא דקשוט אבל הצדיק חשב כך חשש כך חי חינך. ע"כ.

כך האדם הדר בין האנשים הנמוכים רוחנית, חש שהוא גדול, אך בפועל ניצוצי הטומאה הורידוהו אליהם, במקום שהוא יוציא את ניצוצי הקדושה וירומם אותם! הוא טועה לחשוב שהוא מתוקן, אך לא שם לב להידרדרותו.

רק משה יכל "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" ולהיות המעלה את הכלל אליו, מבלי להפגם במאומה. להיות בבחינת מין דגן שאף אם הוא מיעוט – לא בטיל. שכל דבר חשוב לא בטיל, ודבר שעביד לטעמא לא בטיל. והוא מטעימם ומשפיע מאורו ואין אורו נחסר במאומה!

*

אם הצלחת – זה בגלל הסבא!

[והגדת בסדר שונה]

אמרו במדרש (תנחומא הקהל ח) על הפסוק: ״ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה׳ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה״ (שמות לה, ל)

ויש להבין מהו ״ראו"? מה יש כאן להתבונן?

וגם מדוע הזכיר שם אביו ואבי אביו, שלא כרגילות. וגם נכתב מנויו לעיל (שמות לא, ב), ומדוע נשנה כאן.

נאמר במשלי:

"אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה׳ ודעת אלקים תמצא״ (משלי ב, ד-ה). ואמרו על כך במדרש (שיר השירים רבה א, ט), אם אתה מחפש אחר דברי תורה כמטמונים הללו, אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרך.

ויש להבין, מהיכי תיתי שהקדוש ברוך הוא יקפח שכרו, והלא אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה (פסחים קיח ע״ב, ב״ק לח ע״ב), אפילו שכר חמור (בכורות ה ע״ב) וכלב (פסחים כב ע״א) –

ועוד, הלא הכתוב מבטיח שיבין וימצא, וכמו שאמרו (מגלה ו ע״ב) שאם ייאמר לך אדם יגעתי [בתורה] ולא מצאתי, אל תאמן!

והתשובה תובן במה שכתב הבינה לעיתים [ח"ב דרוש לג] שלעתים מבקש האדם להבין ענין מסוים ולא הגיע שכלו לעמקו, או שהייתה חסרה לו איזו ידיעה נחוצה להבנת אותו ענין. אל ייאמר שלא מצא, ידע שהיגיעה עצמה היא המציאה ותחשב לו כאלו הבין הענין על בריו.

אבל הרבה יותר מכך. לא זו בלבד שיקבל שכר עבור היגיעה, ולא זו בלבד שלעתיד לבוא ילמדוהו כל מה שלא הבין, [כמו שכתב השל״ה הקדוש זצ״ל (במסכת שבועות) בבאור הכתוב ״תורת ה׳ תמימה, מחכימת פתי״ (תהלים יט, ח) אלא שכל דבר שהאדם טורח בו, גם אם לא עולה בידו, משלים הקדוש ברוך הוא חפצו גם אם כעבור דורות –

שהנה אמרו במדרש: לפי שמסר חור נפשו לקדוש ברוך הוא. שבשעה שבקשו לעשות את העגל עמד כנגדם וגער בהם, ועמדו עליו והרגוהו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, אני פורע לך –

משל למה הדבר דומה, למלך שמרדו עליו לגיונותיו, עמד שר צבאו ונלחם עמהם, אמר להם: במלך אתם מורדים?! עמדו עליו והרגוהו.

בא המלך, אמר להם: היכן שר צבא שלי? אמרו לו הרגו אותו הלגיונות. אמר לו המלך: חייך, וחיי. אלו ממון נתת עלי, הייתי פורע לך. עכשיו, שנתת נפשך עלי, כל בנים שיצאו ממך אני עושה אותם דוכסים ושליטים!

ויותר –

חור נתן נפשו שלא יעשו העגל, והרגוהו. התמנה בן בנו להקים את המשכן, שהיה כפרה על חטא העגל (שמות רבה נא, ח)

כעת אנו מבינים מדוע אומר להם משה "ראו" – הביטו שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ובצלאל זה שזכה להשגות עצומות, ובצל אל היית, ותיקן את את משה בענין המשכן, הביטו שהוא בן בנו של חור! על זה מיישר משה את מבטם של ישראל!

דוגמא נוספת:

אברהם אבינו קרא בשם ה' איחה [חיבר] את כל העולם לקדוש ברוך הוא (ב״ר לט, ג. תנחומא לד ב). וכתב הרמב״ם (הלכות עבודת כוכבים פ״א ה״ג) ״שהיו העם מתקבצים אליו ושואלים לו על דבריו, והיה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שהחזירו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם האמונה, וחבר בה ספרים״ –

אלו היינו נשאלים: מה מקור כחו של אברהם אבינו, היינו עונים ודאי שהיו לו כוחות גדולים ועצומים, שהרי היה ״האדם הגדול בענקים״ (יהושע יד, טו וברש״י בשם המדרש). והיה לו כח דבור ושכנוע, כמו שהסבירו (רבנו בחיי שמות יח, א. ״עקדת יצחק״ שער ד ושער טז ריח) מאמרם (בבא בתרא טז ע״ב) שמרגלית היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, וכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא.

אבל במדרש (תנא דבי אליהו רבה פרק כ) דרשו על הפסוק ״ולא יבושו עמי לעולם״ (יואל ב, מ), [מהו ״לעולם״, אלא שיתכן שיפעל אדם לכבוד שמים ויראה כאלו אינו מצליח. ויבוש. אבל לבסוף יראו הכל ש״הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו״ (ישעיה מ, י) לפי שכל אחד ואחד לפי שכרו של אדם אחר בא בעולם –

לא גלגל הקדוש ברוך הוא להביא אברהם לעולם, אלא בשכרו של שם בן נח, שנתנבא ארבע מאות שנה על כל הארצות שבעולם ולא קבלו ממנו. בא אברהם בן בנו, והשפיע על המונים!

ואמרו (במדבר רבה יב, ט): אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר בריה. בכל מקום שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר, אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו. רצונך לידע –

שלמה בנה בית המקדש, שנאמר (מלכים א ו, ט): ״ויבן שלמה את הבית, ויכלהו״, ובשביל שנתן דוד נפשו על בית המקדש שנבנה, שנאמר (תהלים קלב, א-ה): ״זכור ה׳ לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב, אם אבוא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי, אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה׳ משכנות לאביר יעקב״ ולא קיפח הקדוש ברוך הוא שכרו אלא הכתיבו על שמו (תהלים ל, א): ״מזמור שיר חנכת הבית לדוד״, ״לשלמה״ אין כתיב כאן אלא ״לדוד״, הוי (משלי כז, יח) ״נוצר תאנה יאכל פריה״.

גם לאחר שהסתיים הבית, לא ניתן היה להכניס את הארון ולא נפתחו השערים עד שאמר שלמה 'זכרה לחסדי דוד עבדך'!

ואספר ־

בחור מקבוץ ״השומר הצעיר״ נקלע לבני ברק. שוטט בחוצותיה, ועלה לישיבת פוניבז'. התרשם כל כך, עד שהחליט להשאר בישיבה. במקרה, הכרתי את משפחתו. סבו מקריניק, עירי.

באו ואמרו: ״ה״חזון איש״ קורא לך״.

רצתי לבית החזון איש״, ואמר לי: ״תראה, הבחור לומד בישיבה, ותעודות המזון שלו בקבוץ״. היה זה בתקופת הצנע. וחלקו מזון לפי תלושים. ״תסע לחיפה, ותסדיר את ענין התעודות״.

אמרתי: ״זה לא יהיה קל״ ענה: ״על דבר קשה, מקבלים שכר פי מאה״.

בקשתי: ״אפשר לשאול שאלה?״

הרשות נתנה, ושאלתי: ״הבחור נולד בקבוץ. הוריו מרדו בהוריהם הדתיים. היה זה דור מרי. בהלצה אמרו: האב שר בשבת: ״השומר שבת הבן עם הבת״, והצאצאים עתים לו: ״דרור יקרא לבן עם בת״… הם יסדו את הקבוץ, חף מכל זיק יהדות. אוכלים חמץ בפסח ובשר ביום כפור. איך זכה לשוב בתשובה?״

וה״חזון איש״ ענה: ״כשאביו גלש והלך לקבוץ, ישב עליו אביו ״שבעה״, בכה והתחנן. לבנו זה לא עזר, שהרי הבחירה נתונה. אבל זה עזר לנכד. דע שדמעות אינן אובדות!״…

וכסבורים אתם שהמדובר רק עליו, המדובר עלינו!

שהרי לשון המדרש (תנא דבי אליהו רבה כ): ״׳שכל אחד ואחד – כל אחד ואחד! – לפי שכרו של אדם אחר בא בעולם!״

כמה יש בכך להקנות ענוה!

אדם פועל, בסיעתא דשמיא. מרביץ תורה, מגיד שעור, מקים בית כנסת ישיבה או כולל, מחבר ספר, מזכה הרבים. ודאי, נותן הודאה על חלקו ־

ואינו מעלה כלל בדעתו שאין זה מכוחו, לא בזכותו, אלא ״לפי שכרו של אדם אחר״! היה לו סבא שרצה והשתוקק, והנכד זכה להגשים!

שמעתי אדם גדול שאמר: ״המצוות אינן שלי, העברות הן שלי״…

[ומעין הכתוב בחז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, כל הגדול – לא יתלה זאת בעצמו, שאין זה אלא מחבירו – הוריו וסבותיו וכו' אך כל ש'יצרו גדול' – הימנו! זה ממנו, ולא יתלה זאת בחבירו…]

*

חכמת לב

[החכמה האמתית  – צירוף של ב' מאמרים בלק"ט עמ' רמא-ב]

יראת ה' היא חוכמה

"וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו וגו"' (שמות לה, י).

"וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" (שמות לה, כה).

"מילא אותם חכמת לב וגו"' (שמות לה, לה).

"וכל איש חכם לב" (שמות לו, א).

"ויעשו כל חכם לב" (שמות לו, ח).

מהו ענין "חכמת לב" החוזר ונשנה כאן בפסוקים? שואל הגרי"ל חסמן זצ"ל [בספרו "אור יהל" ח"ג]

הרי מקומה של החוכמה הוא במוח ולא בלב.

ומתרץ, שהנחה ודאית זו של רוב בני האדם בטעות יסודה. בדרך כלל רגילים אנו לכנות בשם "חכם" כל מי שיש לו שכל בקודקודו, אפילו אם ליבו בל עמו.

כלומר האדם המדבר בפיו דברי חוכמה נחשב בעינינו לחכם גם אם כל התנהגותו והליכות חייו אינם הולמים את חוכמתו.

ומרגלא בפומייהו דאינשי: "מה לנו לדקדק אחר מעשיו של איש זה? העיקר שאנו נהנים מחוכמתו הגדולה ומהבנתו הרחבה".

גדולה הטיפשות בהשקפה זו, שאינה מבדילה בין האדם שהוא רק בגדר "נושא חוכמה", לבין איש דעת ותבונה החכם האמיתי.

כי כיצד היינו מגיבים אילו התייצב בפנינו אדם משכיל שיודע להבחין בין כל מיני צמחים לקבוע אלו מהם טובים למאכל ובריאים לגוף, ואלו מהם מכילים רעל, ולאוכל אותם נשקפת סכנת חיים, אם אותו משכיל יבחר לעצמו לאכילה דוקא את אלה אשר מוות בתוכם?

כלום יש ספק בדבר שאדם זה ייפסל על ידינו מלהיות לנו לרופא ומיעץ? האם לא נטיל דופי בחוכמתו? הוא הדין גם בעניננו.

מי שמעשיו ומנהגיו סותרים את דעתו, הרי הוא נמשל לחמור הנושא על גבו משא גדול של ספרי חוכמה.

האם משא הספרים שעליו מוסיף משהו בחוכמתו?

מכאן מגיעים אנו להגדרה שחכם הוא מי שמשתמש בחוכמתו לטוב לו, וכמאמר הכתוב (משלי יד, טז ) "חכם ירא וסר מרע".

והיכן טמונה היראה? בלב. שהוא המרגיש ומוציא לפועל את כוח השכל. משום כך כרכה התורה את החוכמה בלב.

בספרו "זכרון מאיר" מבאר הג"ר מאיר רובמן זצ"ל שמפסוק זה למדים אנו שכדי לעשות "את כל אשר ציוה ה"'.

צריכים להיות לא רק חכם מוח, אלא גם חכם לב, "חכם לב" פירושו חכם בפנימיותו ובהרגשיו.

ניקח לדוגמא את בלעם, מצד אחד היתה בו חוכמה. מובא בספרי [דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנז-י] "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ואיזה זה זה בלעם בן בעור" מאידך גיסא ידוע שהיה רשע, היכן היא אם כן חוכמתו?

אלא זוהי חוכמת מוח ולא חוכמה שבלב. למה הדבר דומה? לאדם שיש לו מחסן מלא תרופות, עובדה זו אינה מהווה בשום אופן סיבה להחלמתו ממחלות שונות.

כדי להבריא עליו לבלוע את התרופות, וכאשר יבואו אל תוך גופו יוכלו לפעול את פעולתם לרפא אותו כך היא גם התורה שהיא תרופה לאדם ומצילתו מיצר הרע כמאמר הגמרא: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" (קדושין דף ל, ע"ב).

אין התורה מרפאת את הנפש עד אשר יקבע האדם את דברי התורה בהרגשיו הפנימיים ובליבו.

[מכאן מ'אלה הדברים' לרב שלזינגר]: ולכאורה יש להבין שהרי ידוע הוא ומפורסם שהחכמה היא במוח ולא בלב. ואם כן, מדוע התורה מדגישה פעמים כה רבות לענין חוכמת עשיית המשכן שהיא חוכמה אדריכלית ותיכנונית מובהקת, והתורה אומרת שהיא חוכמה התלויה בלב, ורק חוכמה כזו רצויה לבניית המשכן וכליו, ולא חוכמת השכל והמוח והענין תמוה מאוד?

ונראה לומר שיש הבדל גדול בין חוכמת הלב לחוכמת המוח.

הנה רואים אנו בימינו את מערכת החינוך החילונית ביסודי החל ובאוניברסיטה כלה, שהמערכת על מוריה ולא "מחנכיה" מתכנתת את מוחם של הילדים הנערים והסטודנטים באוצר גדול של ידע בכל השטחים ובכל המקצועות, והם אכן הרבה פעמים הופכים לחכמים ופילוסופים פסיכולוגים ומתמטיקאים או פיזיקאים גדולים, אך מאידך גיסא כל אלה יכולים להיות בעלי מידות מושחתות ויכולים להגיע אף לידי פשיעה ממש זנות ואונס וכיוצא בזה, ואין כל ערבות בידיעותיהם הרבות כי מידותיהם ומידת המוסר שלהם תהא גבוהה או לפחות רגילה.

ראינו זאת להבדיל בממלכה הגרמנית בעלת "התרבות" המפותחת והטכנולוגיה המתוחכמת ביותר בעולם, ומצד שני חיות אדם טורפים ואכזרים ביותר עושים מעשים שאין כלל להעלות על הדעת וכפי שהדברים ידועים.

וזוהי בדיוק "חוכמת המוח" חוכמה שאין לה ולא כלום עם תיקון המידות או עם ליבו של האדם.

לא כן היא "חוכמת הלב". זו חוכמה המשלבת את החוכמה עם הלב, זוהי חוכמה שאין בה רק רכישת ידע אלא רכישת ידע יחד עם תיקון המידות עם מוסר עם יראת שמים ויראת חטא.

וכמו שנאמר אצל בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה: "וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (שמות לה, לא).

כשהחוכמה התבונה והדעת משולבים עם רוח האלוקים, או אז זוהי החוכמה המושלמת שיש בה גם תבונה וגם דעת.

ויעויין בגמרא (ברכות יז, ע"א) "מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חוכמה תשובה ומעשים טובים. שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחוכמה ובמנין, שנאמר: 'ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם', לעושים לא נאמר, אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה וכו"'.

לאור זאת תיושב לנו תמיהה, מדוע התורה מדגישה את יחוסו של בצלאל 'בן אורי בן חור'? ואומר המדרש שהוא בן של חור שנהרג בנסותו לעצור את חטא העגל, ובן מרים שמסרה נפשה לגדל למשה ואף מסרה נפשה לעבור על דברי פרעה ותחיינה את הילדים.

מה הקשר בין כל זה לחוכמה הגדולה של בצלאל לבניית המשכן?

אלא מלמדים אותנו שאין זו חוכמה חיצונה גרידא. חוכמה היא כוח הלב. כדברי המלבי"ם שהלב מבטא שילטון הגוף.

מי שמושל בליבו ולא הולך אחר תאוותיו כצדיק המושל בלבו ויצרו, ולא כרשעים הנתונים ביד יצרם השופטם ומנהיגם. חוכמת לב כזו נובעת משרשים עמוקים, של שלטון מוחלט עד כדי מסירות נפש של חור ומרים לעבודת ה'! (קראתי היכן שהוא)]

החפץ חיים שהיה מתפעל יותר מהקב"ה גוזר וצדיק מקיים, מאשר מצדיק גוזר והקב"ה מקיים…

*

שכר גם על התגברות על הרגלינו הרעים | שכר המצוות – חסד השם!

[השכר בעולם הבא על שבירת התאוות – אוצרות התורה]

שמות פרק לה

(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה ה' לֵאמֹֽר: (ה) קְחוּ מֵֽאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַֽה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹֽשֶׁת: (י) וְכָל־חֲכַם־לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוָּה הֽ':

(יא) אֶת־הַמִּשְׁכָּן אֶֽת־אָהֳלוֹ וְאֶת־מִכְסֵהוּ אֶת־קְרָסָיו וְאֶת־קְרָשָׁיו אֶת־בְּרִיחָו אֶת־עַמֻּדָיו וְאֶת־אֲדָנָֽיו:

בפרשיות ויקהל – פקודי עם ישראל מסיימים את המשכן "עוז והדר לבושה, ותשחק ליום אחרון". השמחה על סיום המשכן.

כתוב במדרש: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" מעשה ברבי אבהו שהיה מסתלק מן העולם ורואה כל הטוב שמתוקן לו לעולם הבא.

במקום אחר כתוב שראה שלושה עשר נהרות של אפרסמון, התחיל שמח ואמר כל אלה לאבהו? ואני אמרתי לריק יגעתי, לתוהו והבל כוחי כליתי וגו' הוי "ותשחק ליום אחרון".

מקשים המפרשים וכי רבי אבהו לא ידע בעצמו רוב תורתו שלמד ומעשיו הטובים שעשה? ואין ספק שהאמין גם כן כי נאמן בעל מלאכתו שישלם שכר פעולתו, אם כן מדוע אמר לריק יגעתי, לתוהו והבל כוחי כליתי?

אלא ביאר המגיד מדובנא בטוב טעם ודעת: הנה מצינו בתנ"ך כמה מאמרים מכחישים זה את זה:

בדבר שמירת התורה והמצוות, בתורה כתוב בפרשת חקת "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" ודרשו חז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, היינו עבודה גדולה ושיעבוד הגוף לעסק התורה.

ומאידך כתוב כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, היינו שבקלות אפשר לקיים אותה. וכן אמר הנביא בשם ה': "עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי" (מיכה ו, ג), היינו שמאוד בנקל אפשר ללכת בדרכי התורה.

איך מתיישבים מאמרים אלו?

וביאר על פי משל: היה עני אחד ולו קרוב משפחה עשיר. ויהי היום ובן העשיר השתדך עם בת עשירים. הכל התכוננו לחתונה המפוארת והנה כמה ימים לפני החתונה חשב העני הלא גם אנוכי אקרא אל שולחן דודי, אם כן אכין את עצמי לבלי לאכול בביתי מאומה.

והיה יושב בתענית שני ימים למען ירעיב את עצמו ויוכל אח"כ להתעדן במטעמים הערבים. ויהי ביום השני לעת ערב ויחלש מאוד וישקף בעד חלון ביתו אם התחילו המשרתים ללכת אל הנגידים להזמינם אל הסעודה. דרכם היתה שאת המוזמנים באים המשרתים ולוקחים אותם במרכבה. וירא את המשרתים כולם חולפים ועוברים על פתח ביתו ואותו עזבו. וייצר לו מאוד ויאמר לאישתו כי תיתן לפניו לאכול מאשר איתה בבית.

ותיתן לפניו לחם ובצלים וצנון הרבה. ואחר אכלו את כל אלה בא אליו משרתו של דודו ויאמר הנה אדוני מבקש את פניך לבוא אליו אל חתונתו ושמחת לבו!

וילך במר נפשו ויהי כי היסב לאכול נתנו לפניו תחילה דגים, ולא מצא טעם בדגים מאומה כמשפט שאומרים 'נפש שבעה תבוס נופת', ואחר כך הביאו על השולחן צלי ורוטב, ויהי כי לקח אל פיו כף אחת רוטב בעודו חם הנה מבטנו יורישנו המרירות של הבצלים והצנון, והיה לו המאכל הנכבד הזה למר ולחומץ והיה לו צר בנפשו וכך ישב כל הסעודה.

הנמשל כי באמת הקב"ה הזמין אותנו לעולם הזה אל התורה והמצוות אשר כולם אהובים כולם נעימים ומתוקים מדבש.

אך כדי לחוש במתיקותם צריך לבוא אליהם בלב טהור ורוח נכון, לא כן אותו אדם שכבר שבעה לה נפשו מרורים מהבלי תאוות עולם הזה.

כאשר יבוא אל התורה איך יטעום טעמה ומתיקותה? הלא התורה אומרת בהיפך מכל אשר מתאווה הוא, ויאמר אם כן התורה רעה ומרה וכבר המליצו על זה במדרש: עד שאתם מתפללים שיכנסו דברי תורה בתוך מעיכם, בקשו שיצאו הבלים מתוך מעיכם.

השובר תאוותו יקבל שכר אף שהוא הגורם לתאווה .

המורם מדברינו כי כל כובד שמירת התורה היא שבירת התאוות אשר הורגל בהם מנעוריו, והם המיגעים את האדם כיון שקשה לו לפרוש מהם. אמנם קיום המצוות הוא חלק קל משום שנאמר: הבא להיטהר מסייעים בידו, כיון שכן אמר רבי אבהו לריק יגעתי שהרי אני גרמתי את הקושי להתגבר על תאוות עולם הזה, שלולי שהורגלתי אליהם היה עלי קיום המצוות קל ואם כן אין מגיע לי שכר עבור זה.

משל לאחד שהיה לו שטח קרקע גדול, ואותו מקום שימש אותו למקום זבל ואשפתות, שם השליך פסולת בנין ואשפה מביתו עד שנהיו שם הררים גדולים. לאחר זמן, אותו אדם מצא חן בעיני שר העיר, והציע לו שיבנה לו באותו מקום בית מפואר, אך ביקש ממנו שקודם כל ישתדל תחילה לראות שיהיה קרקעו נקי להוליך מעל פניו הזבל והאשפה שנזרק שמה.

כן עשה האיש, הוציא הוצאות רבות על ניקיון קרקעו, ואחרי שגמר הניקיון שלח השר את כל הדרוש לבנין ושלח בעלי מלאכה ויבן לו בית מפואר.

לימים שמע השר את האיש מתפאר בפני אנשים לאמר שהוא בנה את הבית הזה בשותפות עם השר. בא אליו השר וביקש ממנו שיראנו את חלקו בבנין. ויוציא מתוך חיקו חשבון ארוך כך וכך עגלות אשפה פניתי וכו' וכו' ויאמר אליו השר סכל! מי חייב לך בדבר? הלא לא הוצאת כי אם מה שהכנסת אתה ברוב סכלותך, הרי אתה בעצמך היית זורק האשפה לקרקעך, אבל הבית בכללו רק שלי!

משל למה הדבר דומה: לאדם שנפל לסמים קשים, ולאחר תהליך גמילה ממושך הצליח להשתחרר מזה, האם יעלה על הדעת שיבקש שכר עבור זאת? אם הייתי שומע בקול הורים ומורים קודם לכן, לא היית נכנס לבוץ שאח"כ היית צריך כל כך הרבה כוחות נפשיים לצאת ממנו!

כן הוא אצל בני האדם – מעריכים את עצמם וחשים כי ראויים הם לשכר מאת הקב"ה, כי כמה הוצאות וכמה יגיעות היו להם עד כי שללו מקרבם התאוות ועשו עצמם נקיים מכל האשפתות והחמדות המדומות.

רבי אבהו ע"ה שיער זאת בנפשו מדוע יחויב אליו השכר על ענין זה אחר שהאדם בעצמו התגעל תחילה בהבל, וזהו שהתפלא ואמר "ואני אמרתי לריק יגעתי" כלומר כל יגיעותי לא היו כי אם לטהר את עצמי שאשאר ריקם ממה שהכנסתי עצמי בראשונה בהבלים, ואם כן לא מגיע לי שום שכר ואם על המצוות הלא הוא של "הבא להיטהר מסייעין בידו"!

אמנם, הקב"ה ברוב טובו נותן לאדם שכר מושלם על כל התגברות על תאווה הגם שהוא עצמו הביאה על עצמו!

ניתן לפרש לפי זה מה שאמר דוד "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", דהקשו המפרשים מהו החסד בזה שמשלם עבור המעשים הטובים? אלא אע"פ שאדם הִרגִיל עצמו בתאוות עולם הזה ומעיקר הדין לא היה צריך לשלם לו עבור שמתגבר על תאוותיו, בכל זאת הקב"ה מתחסד ומשלם לאיש כמעשהו!

הכבוד ממעט משכר לעתיד לבוא

איצלה בלאזר זצ"ל מבאר את תמיהת רבי אבהו באופן אחר. חז"ל מספרים שרבי אבהו היה מקורב מאד למלכות וכל פעם שהיו נצרכים לעצה מסוימת הזמינו אותו שייעץ להם בחוכמתו כי רבה היא, ולאחר שהיה יוצא מחצר המלכות היו כל בני המלוכה השרים והמקורבים קוראים לו "רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא בריך מתיך לשלם" (כתובות יז, ע"א) וכיוצא באלה תארי כבוד.

נתאר לעצמינו איזה כבוד נחל רבי אבהו בחייו, ראש המעצמה הגדולה בעולם קורא לו ליעוץ בעניני המלכות, ולאחר מכן כולם יחד יוצאים אחריו ומהללים ומפארים אותו.

על כבוד זה פחד רבי אבהו שמא מחמת זה יילקח ממנו שכרו לעולם הבא. קטונתי מכל החסדים…

אלא שבכל זאת זכה לירש את חלקו בעולם הבא, ומדוע?

ממשיך לבאר רבי איצלה: כשהממשלה שולחת נציג למדינה מסוימת הרי שכל הוצאות הדרך ושאר צרכיו על חשבון הממשלה הם, יען וביען הוא משמש כשלוחה של המדינה ושליח מקבל כל הוצאותיו.

רבי אבהו עשה כל מעשיו בשליחותו של מקום הוא הביא את עצמו למצב של שליח מלכות שמים, וממילא לא רק שלא לקחו ממנו את שכרו המגיע לו אלא הוסיפו לו בכפל כפליים!

מכאן נלמד כמה צריך האדם להסתיר את מעשיו הטובים שלא יקח עולמו בחייו.

מעשה בחפץ חיים שהביאו לכנסיה הגדולה שבה היו כל גדולי ישראל ודנו בבעיות השעה, וכשהגיע החפץ חיים קמו כולם על רגליהם ושרו 'ימים על ימי מלך כו', משמשו של הרב ראה שהדבר לצנינים בעיניו, ומפריע לו. שאל את הרב- והרי מדובר כאן בכבוד התורה?!

שאל החפץ חיים את המלוה – אישתך עושה קוגל לשבת? אכן, השיב.

ואם תרצה לאכול אותו ביום שישי, היא תסכים? לא, השיב היהודי,

אם אוכל ביום שישי לא ישאר לשבת!

אכן, השיבו החפץ חיים, הכבוד הוא 'קוגל' של העולם הבא, מי שאוכל אותו בעולם הזה ישאר רעב לעולם הבא…

מסופר על הגה"צ רבי סלמן מוצפי זצ"ל שכל הנהגתו הייתה בהסתרה גמורה לבל יוודע לאיש פרטי הנהגתו, ולבני ביתו ציוה לא לספר לאיש על אורחותיו.

הוא סיפר מעשה על תלמיד חכם מבלי שציין שהוא בעל המעשה:

תלמיד חכם אחד קשור היה עם רבו קשר אמיץ בתורה ומעשים.

תלמיד חכם זה נהג להתענות תעניות רצופות כמה ימים, ופעמים עשה תענית הפסקה ממוצאי שבת קודש ועד ערב שבת קודש, מבלי שרבו יבחין בדבר.

שבוע אחד עשה תענית הפסקה וביום חמישי סיימו הוא ורבו מסכת. אמר לו רבו: מעולם לא כיבדתני ובאת לסעוד בביתי, היום הנני מחייב אותך לבוא לביתי ונסעד יחד סעודת מצוה!

כעשרים שעות נשארו לו עד לסיום הצום הארוך והיה אם יסרב לרבו הוא לא יוותר לו, ואם יאכל יפסיד את הצום העצום בו הוא שרוי שלא נותר לו ממנו רק כעשרים שעות.

הדרך היחידה שנשארה בפניו היא לגלות לרבו ויוותר לו על השתתפות בסעודת הסיום. אך התלמיד החליט: לא. לא אגלה ואשתבח בתעניות וסיגופים ואפסיד כל מה שעשיתי, וויתר על התענית והלך עם רבו ואכל בשמחה עצומה.

סיים רבינו פעמים שזהו הסיגוף האמיתי, שלא לספר ממעשיו לאיש ולהסתיר עצמו, זה קשה יותר מעשית הסיגופים ["עולמו של צדיק"]

קטונתי מכל החסדים…

*

חשבונות נגד דין שמים | עצלות הנשיאים | העצלן מלא תירוצים…

[התרוצים לאי קיום התורה שורשם מהעצלות – אוצרות התורה]

"וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן" (שמות לה, כז)

כתב רש"י אמר רבי נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה?

אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו הציבור מה שמתנדבין, ומה שמחסרין אנו משלימין אותו, כיון שהשלימו צבור את הכל שנאמר "והמלאכה היתה דים", אמרו נשיאים מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם, לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב.

אמר הגר"ח שמולאביץ זצ"ל: חסרון אות יו"ד משמם דבר גדול הוא שכן מצינו שאמרו חז"ל שבשעה שקרא הקב"ה לשרי שרה עלתה האות יו"ד לפני כיסא הכבוד ואמרה: "מה יהא עלי"? עד שהבטיח הקב"ה להוסיפה לשמו של יהושע.

אנו רואים גודל הענין בזה ומזה נבין חומר הפגם שנגרם לנשיאים על ידי שחיסרו אות אחת משמם.

וצריך להבין מה כל כך גרוע בחשבון שהם עשו? מה שיחסר נשלים אנו, היכן כאן החיסרון?

במקום הלכה אין משגיחים כלל בחשבונות

ביאר מר"ן הגרי"ז סולובייצ'יק כיון שנדבת המשכן הייתה ציווי מאת ה' יתברך, כל מחשבה ואפילו הנעלית ביותר לאי קיום המצווה פסולה, ואיננה קיימת. על כן נענשו הנשיאים על שלא נידבו למלאכת המשכן אף שכוונתם לשם שמים, דכשיש לפני האדם חיוב לקיים מצוה חובתו עליו לקימה וכל חשבונות שבעולם בטלין כנגד המצוה.

בזמן שמרן הגרי"ז זצ"ל נלחם נגד הרעיון של חזית דתית מאוחדת שהלכו בשותפות עם רשעים, שאל אחד את רבינו זיע"א הלא יש אומרים שעל פי חשבון כדאי מאוד לילך עמם כי להם הרבה ממון ויש סיכויים שכשילכו יקבלו עזרה גדולה ליהדות וכו', ולמה רבינו מתנגד?

אמר רבינו זצ"ל במקום שיש דין או הלכה מסויימת לא משגיחים כלל ואפילו יהיה מזה רווח פורתא.

ומקור לדברים הביא מפסק הרמב"ם (יסודי התורה פרק ה, הלכה ה) וזו לשונו: "וכן אם אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לא נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".

והביא ה"כסף משנה" שהרמ"ק הקשה על דין זה לא ידענא טעמא מאי דהא מסיק בגמרא (פסחים כה) דהטעם דבשפיכות דמים יהרג ואל יעבור משום דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי [מי אמר שהדם שלך אדום יותר] וכאן לא שייך הסברא הזאת שהרי יהרגו כולם והוא עצמו, ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם!?

והקושיא הלא מבוארת שהרי על פי חשבון פשוט, מוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם, שהרי בין כה וכה הוא יהרג או לבדו או יחד עם כולם ובשכל אנושי אין לזה הבנה.

אלא אמר הגרי"ז מכאן שאם הדין אומר 'יהרג ואל יעבור' ואסור למסור יהודי להריגה, אפילו שעל פי חשבון הסברא נותנת אחרת, העושה כן הינו מוסר ודינו יהיה כרוצח במזיד.

הרי לנו מכאן שאפילו שעל פי חשבון טענה צודקת היא להשתתף עם הרשעים מכל מקום כיון שהלכה אומרת "אל תתחבר לרשע" לא משגיחנן כלל בחשבונות אלא בדין [פניני הגרי"ז]

רעיון זה מוצאים אנו גם בפרשת בראשית. לאחר שהרג קין את הבל נגזר עליו שלא יהיו לו יותר משבעה דורות, עדה וצילה נשי למך היו דור שישי על כן לא רצו להעמיד דורות, כי אמרו למה לנו להעמיד דורות העומדים לכליון.

אמר להם למך בואו לאדם הראשון ונשמע מה יאמר, אמר להם אדם הראשון אתם תעשו שלכם ומצוותיכם, והקב"ה יעשה את שלו. אמרו לו קשוט את עצמך תחילה, והלא בגלל שנגזרה עליך מיתה פרשת מאישתך מאה ושלושים שנה. מיד שמע אליהם אדם וכו' (רש"י בראשית ד, כה. בראשית רבה כג, ד).

כשמתבוננים רואים עד כמה שאדם שעושה חשבונות עלול להפסיד הרבה , דהנה מה היה בסופו של דבר? עדה וצילה ילדו את יבל, יובל, תובל קין, ואת אחותם – נעמה.

אומר הרמב"ן: על קין נגזר שלא יעמיד דורות ועל כן לא נשאר מאותם דורות כלום אבל זכר נשאר, וזוהי נעמה אישתו של נח וממנה היה המשך כל הדורות.

והנה אם היו עושות עדה וצילה כפי חשבונן לא היה נשאר מהן זכר, אבל כיון שעשו בלי חשבון, הרי הקב"ה עשה את שלו וזכו להקים עולם ומלואו!

אולם עדיין צריך להבין, והרי כוונתן הייתה לטובה, רצו לתת את כל החסר, מדוע איפוא עונשן כה כבד לדורות? האף אומנם שלא היה להן לעשות חשבונות, מכל מקום לטובה נתכוונו!?

היישוב לתמיהה זו נמצא בדברי רש"י "ולפי שנתעצלו" אף על פי שהן מצד עצמן חישבו חשבונות נעלים מגלים לנו חז"ל שמידת העצלות היא אשר סובבה והזיזה את כל החשבונות הצודקים.

הקב"ה היודע מחשבות ומבין את כל מעשיהן, תבע אותן על שנתעצלו והענישן על כך.

יסוד זה למדנו מתורתו של הגר"י מסלנט זצ"ל שאמר שמאחורי החשבונות שישנם לאדם מסתתר לפעמים איזה שהוא שורש של מידה רעה אשר האדם בעצמו אינו מרגיש בה.

עיקר עבודת המוסר היא למצוא ולעקור את השורשים הרעים הללו. כך יהיו החשבונות טהורים ואמיתיים וכל עבודתו תמימה [לקח טוב].

מסופר על הרה"ק ר' אהרן מבעלז זצ"ל כאשר היה פעם שלא בקו הבריאות ציוה אותו אביו שלא ילך למקוה כמה ימים. ר' פנחס מאוסטילא זצ"ל גיסו, ידע מציווי זה שנצטווה ר' אהרון מאביו, והנה הבחין שבימים אלו שנצטווה שלא לילך למקוה הולך ר' אהרן בכל בוקר למקוה ויהי לו זה לפלא שהרי זה בלתי אפשרי שאדם קדוש זה יעבור חס ושלום על ציווי אביו, על כן החליט לעקוב אחריו. עקב ונכנס אחריו למקוה וראה דבר פלא שהרה"ק ר' אהרן פושט את בגדיו, הולך ומתקרב עד למדרגות המקוה, עומד שם דקה ואינו נכנס לטבול, אומר לעצמו: איני נכנס לטבול כי כך ציווני אבי, חוזר לאחוריו, מתלבש ויוצא.

לפליאתו ותדהמתו מה פשר דבר תמוה ומוזר זה הסביר את ההסבר דלהלן:

אם לא ילך ר' אהרן כלל למקוה וישאר בביתו, אפשר שזהו מחמת בריאות גופו או עצלותו ואין עושה זאת מחמת ציווי אביו לקיים מצותו, על כן היה הולך למקוה מתפשט ומתקרב עד למדרגות ואינו נכנס לטבול.

בזה הוכיח בעליל שאין הוא טובל אך ורק כדי לקיים מצות "כיבוד אב". מעשים רבים עושה האדם ומגמתו טהורה לדעתו ואין הוא מבין אשר כל מחשבות ליבו מעצלותו וכאשר יוסר עצלותו יסורו כל אותן המחשבות [אוצר החסידים]

"אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות"

יסוד זה אמר החכם מכל האדם שלמה המלך [משלי פרק כו –יג-ד] אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ אֲרִי בֵּין הָרְחֹבֽוֹת: הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל־צִירָהּ וְעָצֵל עַל־מִטָּתֽוֹ: וביאר רבינו יונה שהעצלות היא מביאה את האדם לפחד מכל מיני דברים שלא יפחידו את כולם, וגורמת לו אשר לא יעסוק בתורה וזו לשונו: בא להודיע הרעות מתעות השכל ויבקש טעמים להימשך אחרי התאוות, על כן אמר כי העצל ימצא טענות להימשך אחר עצלותו ויפחד מדבר שלא יפחד ממנו זולתו.

ואמרו במדרש משלי דברים הרבה אמר שלמה נגד העצל, אומרים לו: הרי רבך במדינה, לך ולמוד אצלו תורה! אומר להם: אני מתיירא מן האריה. אמרו לו: כבר בא בעיר, לך ולמוד אצלו תורה! אומר להם: מתיירא אני, האריה רואה שהדלת נעולה. אומרים לו: הדלת פתוחה לרוחה שנאמר "הדלת תסוב על צירה".

כשרואה שאין לו מה להשיב אומר להם בין שהדלת פתוחה בין נעולה אני מבקש לישון עוד מעט ועליו נאמר: "עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך" עמד לקום שמו לפניו לאכול והוא מתעצל ליתן הפת לתוך פיו שנאמר "טמן ידו בצלחת נלאה להשיבה אל פיו" וכו' (משלי כו, טו), לימדנו שלמה המלך כל התירוצים לאי קיום התורה, נובעים מהעצלות וכשתוסר העצלות יוסרו כל התרוצים.

מסופר על הגרא"ז מלצר שכאשר היה צריך לכתוב הסכמה לאיזה אדם היה כותבה תחילה ואח"כ היה מחליט האם לשולחה. שהעצלות לא תהיה הגורם לאי כתיבתה.

ומעשה נוסף שפעם אחת ראוהו מסתובב ליד איזשהו אולם שהיה בו כינוס וחוכך בדעתו האם להיכנס. שאלו אדם מדוע אינו נכנס? והשיב שחוכך בדעתו האם יהיה הדבר לתועלת. מדוע לא הירהר בכך הרב בביתו, ואז לא היה צריך להגיע עד לכאן? אם הייתי מהרהר בכך בביתי השיב הרב, היתה מצטרפת לכך נגיעה של עצלות שאין לי חשק לצאת מהבית וזה היה משבש את שיקול הדעת. לכן הגעתי לכאן, ועתה אהיה בטוח שהכרעתי נכונה.

ראיה לדבר זה שהרי בעת צרה רחמנא ליצלן ידוע אשר האדם מסוגל לעשות דברים למעלה משכל אנוש, היינו שיש בכוחות האדם לעשות הכל אלא שהעצלות היא אשר מונעת ממנו.

כאשר שאלו פעם פועל גוי העובד בהעברת דירות ממקום למקום ומעביר ארגזים כבדים מאוד על כתפו, איך אתה מסוגל להרים משאות כל כך כבדים על כתפך, וכי כוחך למעלה מכוחות אנושי? ענה אותו גוי ואמר: כולם יכולים ומסוגלים לעשות מה שאני עושה אלא שהם עצלים.

בספר "תולדות אדם" סוף פרק טח מביא מעשה אודות ר' זלמן מולוז'ין זצ"ל: פעם אחת תוך כדי לימודו נזקק לספר מסוים שהיה מונח מאחורי ארון גדול שבדרך כלל רק שלושה אנשים יחד יכלו להזיזו ממקומו, אך ר' זלמן לא התייאש מלנסות להזיז את הארון.

ברוב אהבתו את התורה ומתוך גודל חשקו, הלך בבית הנה והנה ושינן את המאמר "אפילו בשמים היא אתה צריך לרוץ אחריה" כך שנה ושילש בקול נעים עד שהרגיש בקירבו רוח גבורה ורץ אל הארון והזיזו ממקומו לבדו.

הרב יצחק מווארקה שרצה טבק באמצע הלילה ואמר אם אקום לחדר השני יש בזה ויתור ליצר הרע, ואם לא אקום יש בזה עצלות.

קם, הלך, הגיע לטבק, לא לקח, וחזר למיטתו. התגבר הן על העצלות והן על תאותו… [עלון פנינים ויקהל תשעא]

המסילת ישרים אומר שהעצל נותן סברות רבות לעצלותו ובלבד שלא להודות שהוא עצלן.

התורה מחסרת אות משמם והחיסרון הזה הוא נצחי.

המסילת ישרים כותב [פרק ו – בבאור מדת הזריזות]

"והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואף על פי כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו, והרי הוא אומר, אוכל קמעא, או אישן קמעא, או קשה עלי לצאת מביתי, פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה, חמה עזה בעולם, הקרה רבה או הגשמים, וכל שאר האמתלאות והתואנות אשר פי העצלים מלא מהם. ובין כך ובין כך, התורה מונחת, והעבודה מבוטלת, והאדם עוזב את בוראו. והוא מה ששלמה אומר: (קהלת י, יח) "בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית".

ואולם אם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו, לפי דעתו המשובשת, להקל עליו ולהניחו במנוחת עצלותו. והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה, אשר לא ישמע לקול החכמים ואנשי הדעה הנכונה. הוא מה ששלמה צווח ואומר: (משלי כו, טז) "חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם", כי העצלה איננה מנחת לו שיהיה אפילו חש לדברי המוכיחים אותו, אלא יחשוב הכל לתועים ושוטים והוא לבדו חכם.

והנה תדע, כי זה כלל גדול מנוסה במלאכת הפרישות, שכל קולא צריכה בדיקה. כי אף על פי שיכולה להיות ישרה ונכוחה, אמנם, קרוב הדבר שתהיה מעצות היצר ומרמותיו, על כן צריך לבדוק אחריה בחקירות ודרישות רבות. אם אחר כל אלה תצדק, ודאי שהיא טובה."

לעצל טעמים רבים לעצלותו. אולם אם יבדוק יראה שכולם מקורם בעצלות פשוטה.

שואלים אותו מדוע אינו מגיע לשיעור, הוא יספר לך שהוא רוצה ללמוד דף היומי, אבל בנתיים הוא לא לומד לא את השיעור ולא דף היומי…

שואלים אותו מדוע אינו מתפלל שחרית במנין, הוא יאמר לך שבבית הכנסת יש מפריעים ורעש ולכן הוא מתפלל בבית…

שואלים אותו מדוע אינו שולח את ילדיו לחינוך תורני, הוא יאמר משום שבית הספר רחוק וצריך הסעה וזה מסוכן… כשהעצלות היא להסיעם או לשלם…

אצל הצדיקים הם היו עושין מיד ולא מתמהמהים כמו שמצינו אצל בועז שנעמי אומרת לרות:

"וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם" (רות ג, יח)

הנשיאים מתמהמהים כשמאחורי זה, מעידים חז"ל, עומדת עצלות.

כתב האור החיים הקדוש (על שמות פרק כה פסוק ז):

"עוד נראה על פי דבריהם ז"ל שאמרו ביומא (עה, ע"א) שהעננים היו מביאים את אבני השוהם וכו', אם כן משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה, ולא חסרון כיס, אשר על כרחו סדר נדבתם אחר כל הנדבות שמביאין מכיסם ועל ידי טורח"

להביא בלא טורח פירושו בלא מסירות נפש.

אמנם הם היו צדיקים וזכו שהעננים הביאו להם את האבנים עד פתח האוהל, אך היה חסר כאן בטורח וביגיעה. מי שמחפש לקיים מצוות בקלות, ללא מאמץ, ללא טורח, שלא יתפלא שהחשיבות של מצוותו היא מועטה.

יש שמחפשים מצוות קלות. אתרוג בחינם מהבן דוד, תפילין בירושה מהסבא וכדומה.

הגמרא מספרת:

(ברכות כ, ע"א) "אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא?

אי משום תנויי, בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי!

וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האישה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מיטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן.

אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם.

כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי, אמר לה מה שמך אמרה ליה מתון, אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שוא"

היכן כאן המסירות נפש? ועוד הרי חשב שהיא יהודיה, ורק לאחר מכן התברר שהיא גויה?

מבאר הגר"ח שמולביץ שמסירות נפש פירושו שפועל מיד ללא חשבונות. כואב כבוד שמים ועושה באופן מיידי. ולכן גם משמים פועלים להם בלי חשבונות ומורידים להם גשם גם אם לא בהכרח מגיע להם.

אור דניאל פ' קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר" איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול. קבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה בידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה, העיר הגדולה.

בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי, הקרקס הפלאי הגיע לעיר!"

 נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו: "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל"

דמיונו של הכפרי החל להתלהב, חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר, את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל!

רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים, סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס.

אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים: "רואה סוס זה עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו, זכית בחצי מיליון רובל היכון.."

הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות. שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו, בהתחלה דימה שהנה, עוד מעט, עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו, אך אט אט עזבוהו כוחותיו, בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח.

בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על ריצפת המגרש. לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם, הפסיד הון כה רב והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה. "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד כל כך גדול"

רכש כרטיס, והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרבה כסאות, הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו. והנה מול עיניו מגרש גדול וירוק, וסוס שקוע באבוס, ואדם אחד עומד בקוצר רוח לרדוף אחרי הסוס.

זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי…

אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אחרי ה"אלוה", ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו, עצור.

בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב.

רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם.

יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

*

כשהגוף שוקט – שומעים את הרוח!

[השבת המשכן – אלה הדברים שלזינגר]

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם' [שמות לה א]

מפרש"י שהיה זה למחרת יום הכיפורים כלומר בי"א תשרי בו נענה ה' למשה וסלח על חטא העגל מיד לאחר שירד מהר סיני מקהיל משה את כל ישראל ומוסר להם מעין דיווח על דברי ה' אליו באותם ארבעים יום אחרונים ששהה בהר.

כבר בפרשה הקודמת התוודענו למעשי משה רבינו בהר סיני [שם לד ד] על חילופי הדברים שהיו לו שם עם ה' ולכאורה ההגיון אומר שאת הדברים הללו הוא בא לומר לישראל כמו את י"ג המידות שנתגלו לו באותו יום כיפור [שם ה ז פרקי דרבי אליעזר מו רד"ל ס"ק סב פא]

את "הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות וגו"' הברית שנכרתה מחדש לאחר חטא העגל את הבשורה ש"הנני גורש מפניך את האמורי והכנעני והחיתי וגו"' וכן את כל המצוות שנאמרו בעלייה שלישית זו להר [שם י כו]

ומכל אלה מזכיר משה רבינו בהתקהלות הגדולה הזו שני נושאים בלבד

א- השבת "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש" [שם לה ב]

ב- מלאכת המשכן "קחו מאתכם תרומה לה' וגו"' [שם ה]

ולמרות שללא ספק מסר משה לישראל גם את שאר דברי וציוויי ה' אבל התורה ראתה להזכיר שני ענינים אלו בלבד והדבר דורש הסבר.

 והנה מעשה העגל גרם למשבר עמוק וחמור בנפשו של עם ישראל

ראשית איך נעשה מעשה כה חמור ממש בסמוך לקבלת התורה וכדברי חז"ל משל לכלה שזינתה תחת חופתה

שנית הרגו את חור נביא ה' שסייע למשה להצלת עם ישראל במלחמת עמלק ויק"ר י ג שמות יז י

שלושת אלפי איש נהרגו על ידי בני לוי ולא סתם הריגה אלא "איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו" שם לב כז כח

רבים מתים גם בהשקאת המים ובמגיפה שם כ לה וגמ' יומא סו ט השכינה פורשת מהם שבת פח א ואמירה קשה של הקב"ה "וביום פקדי ופקדתי" שמות לב לד ואמנם אומר הקב"ה למשה "סלחתי כדבריך" ובמדבר יד כ

ובפרקי דר"א סוף פרק מו ביאר דאמירה זו כוללת גם על חטא העגל וכן כתב רבינו בחיי מדבר שם ובכלי יקר ועוד ומשמע שהחטא נמחק

ומ"מ נמצא שהחטא לא נמחק לגמרי וכמו למשל אותן עטרות שעיטרן הקב"ה את ישראל בזמן קבלת התורה ונטלה מהם בחטא העגל עטרות אלו לא הושבו לא הושבה החירות ממלאך המוות ומשיעבוד מלכויות כפי שהיה קודם החטא שמו"ר לב א

וכן למרות המחילה לא הושבה המעלה שהיתה בלוחות הראשונות שהיו כל כולן מעשה אלוקים מעלה שבזכותה באו

 החירויות שהזכרנו כולל סגולת החירות מן השכחה שהיו לומדים בהן ולא משכחים תורתם

ואילו עכשיו בלוחות שניות רק הכתב "מכתב אלוקים הוא" בעוד שגוף הלוחות הן מעשה אדם שמות לב טז לד א כלומר למרות הסליחה עדיין חסר משהו וכבר עמד בכל אלה ידידי הגר"א נבנצל שליט"א בשיחות שלו לפרשת ויקהל

ונראה לומר שאת זאת רצה משה רבינו להעביר כמסר באותה התקהלות של "ממחרת יום הכיפורים" ע"י לימוד מוסר השכל מן השבת ומן המשכן ומהם גם יחד האיך לא לשגות ח"ו יותר במעשים חמורים כל כך

דהנה אמרו חז"ל [אבות פ"ו מ"ב] "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" וצריך להבין מה טיבה ותכליתה של אותה "בת קול" מאחר ורוב האנשים אינם יכולים לשמוע אותה

אמר על כך קדוש ישראל הבעש"ט זי"ע כל יהודי בעולם שומע את הכרוז של הבת קול ואם כי אי אפשר לשמוע את הבת קול באוזניים גשמיות הרי שאפשר לקלוט אותה בפנימיות לבו ונשמתו כי כל יהודי שיש לו במשך היום אפילו לרגע קט איזה שהם הרהורי תשובה הרי זה מחמת הכרוז של הבת קול עכ"ד

כלומר הבת קול שיוצאת מהר חורב פירושה הרהורי תשובה שהבורא ית"ש ברוב רחמיו וחסדיו משפיע מלמעלה להעיר בני אדם מתרדמת הבלי עוה"ז

וכתב הגר"פ פרידמן שליט"א דעלינו לדעת כי הקב"ה מעורר את האדם לא רק באמצעות הרהורי תשובה בלב אלא גם בעיקר ע"י המעשים והאירועים הסובבים אותנו בכל שעה ובכל רגע שהרי מכיון שאנו יודעים ומאמינים כי אין שום אירוע בעולם קטן או גדול שנעשה בלי השגחה פרטית מלמעלה

א"כ כאשר נתבונן היטב בכל הדברים אשר עוברים עלינו תמיד נוכל להתעורר על ידם לעבודת ה' וזהו שאמרו חז"ל [ברכות דף ה] "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו" כלומר מה שהקב"ה המסבב כל הסיבות מביא יסורין על האדם הוא מפני שהוא ית"ש רוצה לעורר את האדם לפשפש במעשיו ולתקן אותם

וכך אומר רבינו צדוק הכהן מלובלין זי"ע בספרו "צדקת הצדיק" [סימן רלב] "כל עניני העולם וכל הנבראים מזכירים לאדם שיש בורא וכמו שאמרו [ברכות דף ו] כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה פירוש שידע זה על ידה ויכיר שיש בורא עולם

וכמו ששמעתי על מלאה הארץ קניניך פירוש לקנות על ידם אותך והשי"ת מזמין לאדם בכל יום דברים וענינים שונים אולי על ידם יבוא לזכירה בבורא"

וכאשר נתבונן עוד נמצא שכל המעשים שקורים לנו הם דיבורים שהקב"ה מדבר אלינו באמצעותם שהרי דיבור של הקב"ה אינו כדיבור בשר ודם בהיות שדיבורו של הקב"ה הוא מחדש ומייצר וכמו שאומר הכתוב [תהלים לג ו] "בדבר ה' שמים נעשו" וכל העולם לא נברא אלא ע"י עשרה מאמרות וא"כ מבואר מזה שדיבורו של הקב"ה הוא שפע וחיות שהקב"ה משפיע לעולם נמצא שכל המעשים והאירועים בעולם הם הדיבורים שהקב"ה מדבר באמצעותם לכל העולם בכלל ובפרט

ומכיון שהקב"ה מדבר אלינו כל יום ע"י המעשים שהוא עושה לנו החובה מוטלת עלינו לחדד את כל חושינו על מנת לקלוט ולהבין את הדיבורים הללו אולם בעוונותינו הרבים האדם הוא כל כך עסוק וטרוד למלא את צרכי הגוף בעניני העולם הזה עד שאין לו את האפשרות להתבונן ולשמוע את קולו של הקב"ה המדבר אליו כל הזמן וכמו שאמרו "תרי קלי לא משתמעי"

אם האדם עסוק לשמוע את קולו של הגוף שאינו יודע שובע ודורש כל הזמן עוד ועוד אין הוא מסוגל לשמוע את קולו של הקב"ה המדבר אליו ע"י המעשים הנעשים עמו

יתירה מזו מצאנו בגמרא מסכת ערכין דף טז ב "עד היכן תכלית יסורין אמר רבי אלעזר כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו גדולה מזו אמרו אפילו נתכוונו למזוג בחמין ומזגו לו בצונן בצונן ומזגו לו בחמין מר בריה דרבינא אמר אפילו נהפך לו חלוקו במתניתא תנא אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלוש ועלו בידו שתיים"

ודקדק הבעש"ט זי"ע הלא אחז"ל שבת נה א "אין יסורין בלא עוון" וא"כ איך יכול להיות שיסורים כל כך קלים יהיו לכפרת חטא ועוון וגם מה פירוש "תכלית יסורין" למה לא "עד היכן יסורין"

וביאר הבעש"ט כי כלל גדול הוא שהבורא ית"ש הוא שורש הטוב ואינו מתאכזר ח"ו לבריותיו ומה שהוא ית"ש מביא יסורים על האדם יש לזה "תכלית" והוא לעורר אותו להיטיב את דרכיו ומעתה אם האדם יש לו אמונה פשוטה בה' ובכל מעשה קטן הוא כבר רואה את השגחתו ית"ש ומתעורר תיכף לתקן את דרכיו א"כ הוא כבר משיג את התכלית של היסורים אפילו ע"י יסורים קלים ומתכפרים עוונותיו בזה

אבל אם הוא ממאן לראות במעשה קטן זה את רצונו ית"ש והוא תולה את הדבר במקרי הטבע הרי הוא גורם שיבואו עליו ח"ו יסורים יותר קשים אשר על ידם הוא כבר מוכרח להתעורר בתשובה ולתקן את מעשיו

תוספת – פנינים פ' ויחי תשע"ב:

האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים… לפי פשוטו של מקרא שיעקב אסף את בניו ורצה לספר להם מה שיקרה באחרית הימים – בקץ הגלות, היה צריך לכתוב האספו ואגידה לכם את אשר ״יקרה״ ב״הא״ ולא באל״ף?

בספר אהל שלמה תירץ על פי דברי הרה״ק בעל התפארת שלמה זי״ע על הפסוק (שיר השירים א.ד) ״משכני אחריך ונרוצה וכו׳״, דהנה ישנם שתי דרכים לקנות בעל חיים (קידושין כב ב): ״קורא לה והיא באה״ – קריאה לבהמה והיא הולכת אחרי האדם, ״הכישה במקל ורצתה לפניו״ – הכאת הבהמה והיא ממהרת ורצה,

והחילוק בין שני המשיכות האלה הוא: שבקורא לה והיא באה, אזי האדם הולך קודם הבהמה והבהמה אחריו,

ובהכישה במקל הבהמה הולכת קודם והאדם אחריה,

לזאת אנו מבקשים מהשי״ת ״משכני״ – עשה משיכה כזאת אשר ״אחריך נרוצה״. שאתה תלך מקודם, ואנחנו אחריך, היינו ״קורא לה והיא באה״ שתשפיע לנו כל טוב ומתוך שמחה נעשה תשובה מאהבה, אבל לא חלילה משיכת הכישה במקל ע״י יסורים ר״ל. רק שנעשה תשובה מתוך נחת,

וזה שאמר יעקב אבינו ע״ה לבניו ״האספו״ באהבה ואחוה וריעות, ״ואגידה לכם״ – לשון המשכה (כמו נגיד ונפיק)

אתפלל בעדכם שיהיה נמשך לכם מן השמים, ״אשר ׳יקרא׳ אתכם באחרית הימים״ – היינו משיכת ׳קורא׳ לה והיא באה…

ובזה תבואר המשנה באבות פ"א מי"ז "שמעון בנו של רבן גמליאל אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה" והענין הוא לפי מה שנתבאר שהקב"ה מביע את רצונו ע"י אירועי עוה"ז אלא שהגוף ע"י רצונותיו והשתוקקותו להבלי העוה"ז עושה רעש כל כך עצום עד שאי אפשר לשמוע את דיבורו של הקב"ה

ולכן עצה יעוצה היא להשתיק את הגוף ולכפות עליו להפסיק את הרדיפה הבלתי פוסקת אחרי החומריות ואז יוכל לתת לב ולשמוע את קולו של הקב"ה המדבר אליו באמצעות המעשים בכל עת ובכל רגע זה מה שאומר שמעון בנו של רבן גמליאל כדי לשמוע את קולם של החכמים להבין את דבריהם לקבל מהם את המסורת שהתחילה ע"י משה שקיבל תורה מסיני כדי לעמוד על כל אלה בכל עמקותם "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה" כי רק כך אפשר לשמוע את קול ה'

שוב נשוב לפרשתינו

[בני ישראל חטאו בעגל. נדמה שיש כאן עוון הקשור באמונה. אולם לא כן הוא, חז"ל אומרים שלא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא. מדובר היה בגוף שרעש. משם הגיעו לע"ז. לא מדובר בבעיית אמונה. מדובר בגוף שאינו נותן לשמוע את קול הדממה הדקה של הרוחניות. מה הפתרון?].

במשך כל השבוע כאשר האדם טרוד בעסקיו ובעניני גופו ועוה"ז והכל בקול רעש גדול בלתי אפשרי שישמע את קול ה' מדבר אליו והוא מייחס לכל אירוע שקורה לו כפרט או לכלל כדבר מקרי אבל שבת קודש מנתקת אותו מכל חומר וגשם מנתקת אותו מכל עניני העוה"ז.

תוספת מהנלע"ד

מובא במלכים [א פרק יט] (יא) וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה': (יב) וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: (יג) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ:

לא ברעש ה'. לאחר קול דממה דקה ה' עובר. ה' נשמע בשעה ששעתו של האדם שעת השקט כלשון החזו"א.

ובשבת גם האכילה היא מצוה וזהו כבודה של שבת קדשינו ובשבת עם הנשמה היתירה הוא כולו רוחניות וקדושה וזהו הזמן שהוא יכול להאזין לקול ה' זוהי השעה שהוא מסוגל להבין את דברותיו של ה' אליו ולהבין מה רצונו של השי"ת ממנו

כך הדבר גם במשכן כאשר אדם נמצא בבית כנסת ובבית המדרש והוא מנותק מכל עניני העוה"ז וכולו קשור לתפילה לתורה ולחסד שם המקום שהוא יכול גם להאזין לדברי ה' ולהבין מה ה' רוצה ממנו.

לכך אמרו משכהו לביהמ"ד. את אלה הדברים ביקש משה רבינו ללמד את ישראל אם ידעו להאזין לדבר ה' או אז לא יגיעו שוב לחטא כה נורא וגם לא לחטא קטן

כל החטאים נובעים מן הבלבול ומן החושך ומחוסר מחשבה וישוב הדעת וכפי שמתארים חז"ל את המצב בזמן חטא העגל אבל כאשר כל הרעש הגדול שובת רק אז הוא מסוגל להאזין לדברי ה' ולשוב בתשובה שלימה.

[תוספת מהנלע"ד:

גם השבת נקראת מנוחה – שבת מנוחה, גם המשכן והמקדש נקראים מנוחה – כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, זה משכן שילה וירושלים [זבחים קיט] וגם הזיווג נקרא מנוחה – ומצאנה מנוחה אשה בית אישה.

ולכן שידוך נקרא שידוך אומר הרן [שבת יב] שהוא מלשון ושדיכת ארעא – ותשקוט הארץ. [אגב, שדכ"ן ר"ת כ'י ש'יבר ד'לתות נ'חושת… רק הוא מסוגל לזה…]

לפני כן הבחור והבחורה גועשים בחיפוש מתמיד, וכשמגיע השידוך – באה מנוחה. הבחור לומד הרבה יותר טוב כאברך מאשר כבחור בישיבה.

המנוחה האמורה היא מנוחה מן היצרים והתאוות והגשמיות

שבת – גם האכילה נחשבת לתיקון וקדושה. מקדש וביהכ"נ – נחשבים גם הם למקום מנוחה מן היצה"ר – פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. וגם הזיווג מהוה מנוחה מן היצר.

איך הדבר אפשרי? כיצד מגיעים לקול דממה דקה מרעשי הרקע של היצה"ר?

משל המגיד מדובנא על העני שהוזמן לחתונת קרובו ואכל בצלים ובאו בו המרק למר ושורף, על האדם להתנקות מהתאוות ואז יקבל טעם בלימוד ובתורה! כדברי הרב שטיינמן לבחור שלא אהב ללמוד אך אהב סטייקים, שאמר לו הרב התורה מתוקה מדבש ונופת צופים אבל למי שיש פצעים בפה הכל שורף ומצער! על האדם להתנקות מהיצרים והתאוות וממילא – ושדיכת ארעא, וקול דממה דקה ושעתו שעת השקט וכך יזכה לרוחניות!]

*

השבת מקור הברכה

"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת, לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ב-ג)

מדוע לא אמרה התורה תַעַשֶׂה בלשון ציווי?

ועוד מה הצורך כלל לצוות את האדם לעשות מלאכה ששת ימים, וכי זו מצווה, והרי זהו קנס, והיה לתורה רק לומר לנו ביום השביעי לשבות?

מסופר על החפץ חיים שהיה בצ'רניקוב ושמע על בעל בית חרושת המעסיק פועלים בשבת וניסה לדבר עמו, ובעל בית החרושת אמר לו: 'אני מרויח 4.000 רובל ביום, האם אתה רוצה שאני אפסיד זאת?'

אמר לו החפץ חיים: אתה טועה בחשבון, בחילול שבת תגרום להפסיד את כל בית החרושת!

בתורתינו נאמר ששת ימים תעשה מלאכה וזה לא מובן כנ"ל, אלא התורה אומרת אם אתה רוצה לעשות מלאכה בששת הימים, אזי ביום השביעי תשבות. שאם תעבוד גם בשבת לא תזכה לעבוד בששת הימים!

השיבו בעל הבית חרושת מה הרב חושב, שפסוק בתורה יעמיד את המפעל שלי?

לאחר תקופה לא ארוכה נכנסו הבולשביקים לרוסיה והרגו את כל בעלי הממון והחרימו את כל בתי החרושת של אותו יהודי, והוא נמלט בעור שיניו. ממקום שבתו שלח מכתב לחפץ חיים בו הוא כותב: אכן, נוכחתי לראות שבכוחו של פסוק להעמיד את המפעל שלי…

נמצא שהאדם שמאמין שהוא המפרנס יקשה עליו לשבות בשבת היות וסבור שמפסיד בכל שבת ששובת… לכן אומרת לו התורה רק אם תאמין שששת ימים תיעשה המלאכה מעצמה ואתה רק משתדל- אזי תוכל לשבות במנוחה ביום השביעי, אולם אם אתה מאמין שאתה העושה מלאכה אזי לא תהיה לך מנוחה ראויה בשבת שתמיד תחוש שאתה מפסיד בכל רגע…

אנו אומנם לא עובדים ברוך השם בשבת, אולם אדם צריך שלא רק יהיה בבחינת סור מרע אלא יהיה בבחינת עשה טוב, שהשבת תהיה הזמן של ההתעלות והלימוד, שלא יבטלנה בהבלים ובדיבורי מסחר, או בשינה מרובה.

ומפורסם משלו של אותו האיכר שהיה מוכר ומסמן במטבע קטן שנתן לו הקונה על כל דלי שהיה נותן לו, ועל זה היה צריך לשלם לו סכום גבוה, לאחר שהקופסה נתמלאה היה האיכר השוטה נוטל בהחבא מהמטבעות הקטנים בחשבו שהוא מרמה כך את המוכר… הוא לא הבין שבכך הפסיד סכום גדול לאין ערוך ומעצמו הוא גונב…

*

המתכון להצלחה – אמביציה | תאמין בעצמך!

עבודת המשכן הייתה אומנות מיוחדת ביותר. רמה שאינה בנמצא גם אצל אומנים כשרוניים. מהיכן עבדים שהתעסקו בתבן וטיט ובלוקים, יודעים לפסל להתיך ולרקום?

כַּנָר אסור בהרמת משקלות כבדים, שלא לפגום ברגישות האצבעות בפורטו על הכינור.

טעמן – טועם יין אינו אוכל מאכלים מתובלים או חריפים שלא לפגום בעדינות הטעם.

כיצד איפוא נהיו בנאים העוסקים בלבנים לעושי מלאכה עדינה כצורפות?

הכרתי בנאי שאם היה מלטף תינוק היה מותיר עליו סריטות, ואם היה משנה מקצועו לנגר לא היה נזקק לנייר זכוכית… אדם כזה יוכל להיות צורף?

כתב הרמב"ן: (שמות לה, כא)

ויבאו כל איש אשר נשאו לבו – על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות, וטעם אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר. הרמב"ן מגלה לנו את הסוד. הם האמינו בעצמם.

א. אדירי עולם – משני הסטוריה, מדע, רפואה, מהפכנים, מה התכונה המרכזית שהובילה אותם להצלחה?

אנשי יוזמה ואמביציה. שְׁאַפְתָּנוּת, שְׁאִיפָה חֲזָקָה וְעַקְשָׁנִית לְהַשָּׂגַת דְּבַר-מָה.

אחת הצרות שלנו- איננו מודעים לכוחות הטמונים בנו, הפיזיים והרוחניים.

אולם בעת צרה אנו מגלים אותם: כשנרדף מאריה, או כשקרובו תחת להריסות.

ב. היכן הם ביום יום? טמונים בנו אך איננו מנצלים אותם!

משל- בעל הרכב החדיש שהתלונן בפני החברה ממנה רכש את רכבו שהרכב לא מאיץ. הצטרף אליו איש מהצוות והוא החל לנהוג, והעביר לשני ומשם לשלישי, והנה – אתה רואה – הרכב זועק אך לא מאיץ… חייך הלה ואמר – חביבי – לרכב זה חמישה הילוכים, אתה מנצל שלשה מתוכם, ומתפלא שאינך מתקדם??…

אנו מנצלים חלק קטן מה"הילוכים" שה' נטע בנו!

חוקרי המח: האדם מנצל פחות מ10% מכישורי מוחו!!!

"עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אתה ובנה עליה מצודים גדלים. ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא: ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה וחוכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים" (קהלת ט, יד-טז).

איש מסכן – יצר הטוב. 'ואדם לא זכר'- פרש"י: לא היה חושבו לכלום! איננו מעריכים נכונה את הפוטנציאל הגלום בנו, וכמה גדול כוח היצר הטוב!

המעשה בנציב מוואלז'ין והמסיבה להוצאה לאור של ההעמק שאלה.

ג. מדרכי היצר – לזרוע באדם יאוש. אינך יכול! גדול עליך!

ר' ירוחם: גרוע מי שאינו מכיר חסרונותיו, אך גרוע ממנו זה שאינו מכיר מעלותיו וסגולותיו, ומשול הוא לאומן שאינו מכיר כלי אומנתו שאינו מסוגל להתחיל לתקן בלא כליו!

גמ"ח ההלוואות [מכספים שוכבים] והתפתחותו.

ונהי בעיניו כחגבים- וכן היינו בעיניהם… פרש"י שמענום אומרים נמלים כאנשים יש בכרמים.

ומדוע אמרו הם חגבים? אלא האדם תמיד מעריך את חבירו פחות ממה שהוא באמת, [ולכן גם מותר להוסיף בהספד מעט, שזה בעצם האמת] ואם הם העריכו את עצמם כחגבים ממילא מובן מדוע הרואים העריכום כנמלים…

ירמיה טוען אני נער: "וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וָאֹמַר אֲהָהּ ה' אלקים הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר" (ירמיה א, ה-ז)

הסבא מקלם היה צווח שפסוק זה 'נער אנכי' לקח מעם ישראל הרבה גדולי תורה! [עלינו לשבח בהקמה לח"ג]

כך גם בחינוך הילדים. יש אנשים שלא ידחפו את הילד, למה? שלא יכשל ויתאכזב… טעות! תן לו שיתנסה! ואם יכשל? נאמר לו שלא נורא, ואם לא מנסים לא מצליחים, ונעודד אותו לשוב ולנסות שוב! אולם אם לא נדחפנו הוא יהפוך להיות חסר בטחון עצמי, נטול חוט שדרה, לא מאמין בעצמו!

המעשה בר' אייזיק והאוצר מתחת לתנורו…

בעיר קראקא [קראקוב] גר יהודי בשם רבי אייזיק יעקעלע'ש. ר' אייזיק זה חלם כמה פעמים שאומרים לו ללכת לעיר פראג, ושם, סמוך לחצר המלך תחת הגשר, יחפור באדמה וימצא מטמון גדול, ויתעשר מאד. ראה ר' אייזיק כי החלום נשנה לו כמה פעמים, החליט לנסות את מזלו לחפש את המטמון.

ויהי כבואו לפראג, חיפש את הגשר ליד חצר המלך, ומצאו בדיוק במקום שראה בחלומו. הוא החל סובב את הגשר מכל צדדיו בכדי לראות באיזה מקום לחפור.

מאחר וגשר זה היה קרוב לחצר המלכות, היה משמר של חילים מפטרלים על הגשר הלוך וחזור, ור' אייזיק חשש שאם יראוהו חופר באדמה, יחשדוהו בחבלה או בריגול, ומי יודע מה יכול לצאת מדבר כזה.

מרוב צערו, שעמל מאד בטילטולי הדרך ובהוצאות מרובות עד שהגיע מקראקא לפראג, הסתובב כל יום על הגשר הלוך וחזור, נעצב אל לבו ותפוש בשרעפיו ומילמל בשפתיו, האם אחרי כל כך הרבה עמל ויגון, אשוב הביתה ריקם?!

מפקד המשמר, בראותו יום ויום איש עצוב וממורמר מסתובב על הגשר אנה ואנה, וממלמל בשפתיו… ניגש אליו ושאל אותו בעדינות, "תאמר לי יהודי, מה אתה מחפש כאן"?

סיפר לו ר' אייזיק את החלום אשר חלם ברציפות מזה כמה ימים, וכי החליט לבא לכאן לבדוק ולחפור במקום, ולנסות למצוא את המטמון.

כאשר שמע מפקד המשמר את הסיפור המוזר הזה, פרץ בצחוק אדיר ואמר לר' אייזיק: "אומרים עליכם יהודים כי אתם פקחים ונבונים, אני שואל אותך, האם בשל חלום כה טפשי הוצאת כל כך הרבה הוצאות, ובזבזת כל כך הרבה זמן, לבא ממרחק כה גדול עד כאן?… שמע נא ידידי, במקרה, גם אני חלמתי זה כמה ימים חלום, שיש יהודי בקראקא שקוראים לו ר' אייזיק יעקעלע'ש, ואצלו בבית מתחת לתנורו, כן, ממש אצלו בבית מתחת לתנור, נמצא מטמון של זהב ויהלומים… נו, אני שואל אותך, האם בגלל חלום כזה טפשי אוציא הוצאות ואסע לקראקא לחפש מטמונים?… הלא לשחוק הייתי עושה את עצמי, וכולם ילעיגו לי… ואתה יהודי פיקח הולך אחרי החלומות, עשית שטות גדולה שבאת עד לכאן!!

אל תהיה שוטה וטיפש, סע לביתך ואל תלך שבי אחר הרהורי לבך וחלומות השוא".

ויהי כשמוע רבי אייזיק את דברי מפקד המשמר, הבין כי עיקר ביאתו לכאן היתה אך ורק בשביל לשמוע את הדברים הללו… חזר מיד לביתו, חפר מתחת לתנור, ואכן מצא אוצר עצום והתעשר מאד, ובכסף זה בנה את בית הכנסת הגדול בקראקא הנקרא עד היום הזה, "רבי אייזיק רבי יעקעלע'ש שוהל". בית הכנסת ניצב עד היום על תילו בקראקא, כשבכותלו קבוע לוח שיש המספר את הסיפור, ובפנקס הקהילה מופיע הסיפור ביתר הרחבה. [קול מבשר ח"ב]

ד. אבל באמת אין בי כוחות אלה!

אני מסוגל לפתוח עזר מציון? בית חולים מעייני הישועה? יד שרה? לסיים את הש"ס? ללמוד תוספות? להבין 'קצות' ושב שמעתתא? לכתוב ספר?

משה מקים המשכן. (שמות לט, לג) "ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו קרסיו קרשיו בריחיו ועמדיו ואדניו"

רש"י: שלא היו יכולין להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כוח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר (שמות מ, יז) "הוקם המשכן", הוקם מאליו.

הרי זה ה' שהקים, וכי זה 'בכאילו'??

משל המלך והארמון בן 120 קומות והמדרגות, לאחר שעלה 49 קומות ניצבה בפניו מעלית.. כשהאדם עושה כל שבכוחו-משמים יעזרוהו!

ר' יונה (שער א-א) והתבאר בתורה כי יעזור ה' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת ויחדש בקרבם רוח טהרה להשיג מעלת אהבתו!

ר' פסח פרוסקין מחבר ספר 'חידושי ר' פסח מקוברין' (רבו של ר' משה פיינשטיין)

סיפר עליו הרב וולבה ב'עלי שור' (ח"ב עמ' קכז) שבצעירותו לא היה מן המבריקים ופעם אחת אמר הערה לימודית בויכוח בין הלמדנים ודבריו הוכיחו עד כמה אינו מונח בעניינים.

חבריו גיחכו באי נוחות והוא נפגע עד עמקי נשמתו והניח ראשו על הסטנדר ונרדם. ואמרו לו בחלום שיתחיל עכשיו להשקיע מרצו בלימוד מסכת בבא קמא ויתנו לו סיעתא דשמיא להצליח, וכך הוה, והחל מבריק בסברותיו. עד שעלה ונתעלה ורבי משה פיינשטיין היה מתלמידיו!

*

חכמת לב | חכמי הלב לעומת חכמי השכל

 [מתוק האור לוינשטין]

וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה'

בפרשיות המשכן מופיע ענין החכמת לב פעמים רבות, מה כוונת המושג חכם לב?

ובפרט שהחכמה נמצאת במוח ולא בלב?

הגרי"ל חסמן מבאר באמצעות משל לרוקח מוכשר שבקי בכל מיני מרקחת אך מדי פעם לוקח מן הסמים והמרקחות הרעילות שרוקח וטועם… מקומו של 'מבריק' זה אינו אלא בבית משוגעים.

זהו חמור נושא ספרים. אין קשר בין ידיעותיו לבין מעשיו.

חכם לב זהו אדם שחכמתו הופכת לחלק בלתי נפרד ממנו, והוא חי על פי מה שהוא מאמין ויודע!

דוגמא מובהקת לכך יש לראות במעשה שמסופר על רבי יורחם ליבוביץ המשגיח דישיבת מיר שפעם אחת נסע ברכבת, וברגע שבו ננעלו דלתות הקרון, נפלה מידו כפפה אחת על הרציף.

הרב לא יכל להספיק לקחת את הכפפה מפני שדלתות הקרון ננעלו, אך הוא מיד הסיר את כפפתו השניה והשליך גם אותה מעבר לחלון לעבר חברתה… יתכן וכל אחד היה מגיע לכזאת מסקנה אחרי שעתיים של מחשבה…

מדוע?

מפני שאנו חכמי מוח, ולא חכמי 'לב'!

אנו יודעים שצריך לחשוב על הזולת, אולם רבי ירוחם חי זאת! ולכן בשבילו די היה בשבריר שניה כדי להגיע להחלטה!

רבי מיכל יהודה לפקוביץ' ביאר על פי זה את הכתוב 'הן יראת ה' היא חכמה'. מה הקשר בין היראה לבין החכמה?

אלא לפעמים אדם רוצה להגיד דבר מה, והוא חשב עליו ותכנן, אולם הוא לא חשב כיצד הדברים יכולים להתקבל אצל השומעים… אדם זה יתכן ויש לו יראה וחשב היטב שהדבר נצרך, אולם אין לו 'חכמה'!

דוגמא לדבר: מסופר שפעם בא יהודי תלמיד חכם לרב שך, ואמר לו שכעת ישנה אפשרות, לאחר שינוי פוליטי שחל בעיר, להכניס מרצים 'משלנו' לבתי הספר בחגים וכדומה.

מי נכנסו עד עכשיו? שאל הגרא"מ שך.

והוא השיב – מרצים מהחוגים הדתי לאומי. כאלה שדיברו באופן מאוד כללי על החג מבלי להיכנס לפן המעשי, לקיום המצוות.

אמר לו הגרא"מ שך: אני ממליץ לך שלא לשנות את המצב. הם מוכנים שמרצים יגיעו היות והם לא דורשים מהם כלום, ברגע שתכניס מרצים שידברו יותר על 'תכלס', הם יבהלו ויסגרו את בתי הספר בכלל לשומרי מצוות, ואז גם המרצים 'ההם' לא יכנסו… אותו יהודי לא שמע לרב שך וחבל היה לו לפספס את ההזדמנות, ולבסוף – דבריו של הרב שך התאמתו, קמה קול זעקה שמחזירים בתשובה את הילדים בבית הספר, ובתי הספר סגרו שעריהם לכל חובש כיפה…

הן יראת ה' – היא חכמה!

התבוננות!

נאמר במצרים 'הירא את דבר ה' הניס את מקנהו אל הבתים'. מה ההיפך מ'ירא ה'? היינו אומרים פורק עול, אפיקורס, אולם התורה לא אומרת כך: 'ואשר לא שם אל ליבו' – הרי שההיפך מיראת ה' – היא חוסר התבוננות!

הגמרא מספרת על רבי עקיבא שראה כיצד אבנים שחקו מים והתפעל כל כך ורץ ללמוד תורה.

אנו בטח היינו מביאים מצלמה, עושים תמונות 'תקריב'… ואולי אף מבקשים שיצלמו אותנו ליד האבן – למזכרת… חוסר התבוננות… רבי עקיבא היה אדם שמתבונן!

מדוע אין בני אדם מתבוננים?

הגמרא מספרת על רבי ישמעאל שהיה מיפה את בנות ישראל, ופעמים ששידוך כמעט והיה מתבטל, אך הוא היה משקיע 'קוסמטיקה' והחתן היה מגלה 'פנים חדשות' והיה מתרצה…

כשנפטר אמרו עליו "בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים, המעלה עדי זהב על לבושכן" (שמואל ב' א, כד).

היה רבי ישמעאל אומר 'בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן'…

מבארים בדרך צחות, 'בני ישראל נאים הם, אלא שהאני'ות מנוולתן… דהיינו העובדה שהאדם מציב בראש סולם העדיפויות את ה'אני' שלו, זה מה שמנוול אותו.

העובדה שהאדם לא מתבונן על כל מעשיו מה אני צריך לעשות כעת, אלא 'מה יצא לי מזה'…

כיון שכך הוא לא חושב רציונאלית, וממילא אינו מגיע להכרעות הנכונות על פי תורה.

בזה היה שונה רבי ירוחם ממיר. בכל ענין שהיה בפניו חשב במה אוכל להטיב לזולת, מה יצא לשני מכך?

מי שחי כך – חי בחכמת לב, ולא מוח בלבד, אדם כזה יכול ברגע אחד להגיע להחלטה להשליך את הכפפה השניה…

*

רחמנא ליבא בעי

[מעיין השבוע עם תוספות]

 (שמות לה, כא) ויבאו כל איש אשר נשאו וגו', פירוש אומרו נשאו לבו ונדבה רוחו אותו וגו'

יש להבין מהו כל איש אשר נשאו ליבו ונדבה רוחו אותו?

מדוע את עצי השיטים מונה לבסוף?

אחר כך מונה את המלאכה שעשו הנשים וטוו וארגו יריעות, ולבסוף מזכיר את נדבת הנשיאים. מדוע?

נבאר על פי דברי האור החיים הקדוש, בהקדים מדרש:

קרבנו של עני

אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות.

שלח ואמר לכהן הגדול: אל יקריב אדם היום חוץ ממני!

בא עני אחד ובידו שתי תורים ואמר לכהן: הקרב את אלו.

אמר לו הכהן; המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם היום חוץ ממני. השיבו העני: אדוני כהן גדול, ארבעה תורים אני צד בכל יום. מתוכם אני מקריב שנים ומתפרנס משנים, אם אין אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי!

נטלן הכהן והקריבן.

נראה לו לאגריפס בחלום, קרבן של עני קדמך!

שלח אגריפס ואמר לכהן הגדול: לא כך צויתיך אל יקריב אדם היום חוץ ממני?

סח לו הכהן את כל הדין ודברים שהיה לו עם העני, וסיים בשאלה: אדוני המלך, האם לא היה לי להקריבן?

הסכים עמו המלך ואמר- יפה עשית!

מעשה בשור אחד שהיו מושכין אותו לקורבן ולא נמשך.

בא עני ובידו אגודה אחת של טרוקסימא [ירק הגורם לשור להתעטש] והושיט לשור ואכלה, וגעש השור והוציא מחט מגרונו, ורק אז הסכים להִמשך לקורבן [שעתה בלא המחט אינו בחשש טריפה]. נראה לבעל השור בחלומו; קורבנו של עני [-אותה אגודה של ירק] קדמך!

מעשה באישה אחת שהביאה קומץ של סולת לבית המקדש. החל הכהן מבזה אותה ואומר: 'ראו מה הן מקריבות, וכי יש בזה כדי אכילה, וכי יש בזה כדי הקרבה?'

נראה לכהן בחלום; אל תבזה עליה, הרי היא נחשבת כאלו נפשה הקריבה! (ויקרא רבה ג, ה. וכן ילקוט שמעוני תהלים רמז תרפח)

מבאר האור החיים הקדוש שהיו שתי דרגות במתנדבים, מי אשר נשאו ליבו, ואשר נדבה רוחו.

יש המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וממונו, והוא שנדבה רוחו אותו, ולעומתו יש אשר מתנדב יותר מיכולתו מגודל טוב ליבו, והוא נקרא אשר נשאו ליבו. שרוממו מעבר למה שהוא מחוייב.

ומוסיף ומבאר שהיו דרגות בנתינה.

תכשיטי האישה הם היקרים לה ביותר, אחרי זה הזהב שיש לאדם, אחרי זה דברים נדירים שיש לו, ולבסוף שאר ממונו וקניינו.

והנה כאן בתחילה סידרם לפי דרגתם, בתחילה "ויבואו האנשים על הנשים", האנשים הביאו את שעל הנשים, קרי תכשיטיהן.

אחרי זה אמר "וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'" שהוא הדרגה השניה.

אחרי זה אמר אמר הדברים שאינם בנמצא כי היו במדבר, ואין שם בנמצא תכלת וארגמן וכו', וכנגד המביא מהם, אמר "וכל איש אשר וגו' תכלת וארגמן וגו'".

ולבסוף אמר הקניינים כסף ושוה כסף, "כל מרים תרומת כסף ונחושת וגו'".

מבאר האור החיים הקדוש הנדבות לא נשנו לפי חשיבותם, אלא לפי מידת האהבה והמסירות בה ניתנו.

מביאי העצים לא התאמצו להביאם, לא היתה כאן נתינת הלב. לכן הוזכרו לבסוף.

מביאי אבני השוהם לא התאמצו להביאם, ולא עוד אלא שאמרו יביאו כל העם מה שיביאו ואנו נביא לבסוף, והיה כאן משהו מן העצלות, לכן הוזכרו לבסוף.

רחמנא ליבא בעי.

(ישעיהו א,י- יז): שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה.

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.

כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי.

לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.

חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא.

וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ.

רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ.

לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.

המעשה עם האריז"ל ואותו גבאי בית הכנסת שהיה מניח חלות בארון הקודש, ואמר לו הרב לפסוק היות ובוודאי השמש לוקח אותן… ואותו יהודי פסק מלהניח חלות, ושלח האריז"ל לומר לרב שיצוו לביתו היות ונגזרה עליו מיתה כיון שמאז בית המקדש לא היה אדם שעשה נחת רוח לקודשא בריך הוא כאדם תמים זה!

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת ויקהל”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב