השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

פרשת וישב

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

דרשות על ספר בראשית

כל ענייני חנוכה – כאן>>>עלון לשבת בית אליהו

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת וישב

*

האדם נתבע כפי הכרתו 

פרשת וישב וענין חנוכה

[ללמדך]

וייקח אדני יוסף אתו ויתנהו אל בית הסהר מקוים אשי אסירי המלך אסורים ויהי שם בבית הסהר (יי־ט,כ0

ובמדרש (שמדי- ד, א׳): ״אתה מוצא, לא היה יוסף ראוי לינתן בבית האסורין אלא י׳ שנים, מפני שהוציא רבה על י׳ אחיו, ועל ידי שאמר לשר המשקים: כי אם זכרתני אתך והזכרתני אל פרעה – ניתוסף לו עוד שתי שנים״.

דברי המדרש עולה, כי גזירת המאסר בבית האסורים נגזרה על יוסף הצדיק כעונש על שהוציא את דיבתם של עשרת אחיו רעה, כאשר מסיבה זו הוא היה אמור להכלא בבית הסוהר למשך עשר שנים בלבד, אולם בסופו של דבר, מאחר והיה שמץ• של פגם בבקשתו משר המשקים כי יזכירנו לטובה בפני פרעה – נענש במאסר של שנתיים נוספות.

אלא שלכאורה עלינו להבין: אם אמנם מאסרו של יוסף היה כעונש על כך שהוציא את דיבת אחיו רעה, מדוע התגלגל הדבר שהוא הושלך לבית האסורים רק לאחר זמן רב מאז שהגיע למצרים? מדוע לא התגלגלו הדברים כך שמיד עם הגיעו מצרימה ־ יושלך אל בית האסורים בכדי לכפר על חטאו?

אנו בימי החנוכה

כל האומר אני מבית חשמונאי – עבד הוא. החשמונאים נכחדו.

מדוע? מפני שעברו על לא יסור שבט מיהודה ונטלו המלכות. [רמב"ן]

ותמוה שנענשו כל כך בחומרה – וכי על לאו יש כרת??

כדי להבין את הדברים – נקדים שאלה שעולה מן הפרשיות האחרונות

ופתרון הדבר, בתורתו של הגאון הצדיק רבי ירוחם ממיר זצ״ל (״דעת תורה״, בראשית לב, ח) –

יעקב הצדיק חושש מעשיו הרשע

כשעלה יעקב אבינו לחרן קבל הבטחת שמירה, וכשיצא מחוץ לשוב לארץ ישראל שב וקבל הבטחת שמירה, וכששמע שעשו בא לקראתו נתירא ״שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרם לי להמסר ביד עשו״ (רש״י בראשית לב, יא).

והרמב״ן מתקשה למצוא במה יכול היה לחטא אחרי ההבטחה, עד שכתב (שם,יג): ״כי דרך הצדיקים לירא תמיד, והיה מתירא אולי אפלו משיצא משם חטא בבואו בברית עם לבן עובד כוכבים, או בדבר אחר. ושגיאות מי יבין״ (תחלים יט, יג). לא מובן.

נניח שליעקב אבינו חטא דק מן הדק, חטא של ״שגיאות מי יבין״. ומולו עשו, עם ה״חמש עברות עבר בו ביום״ (בבא בתרא טז ע״ב), וצד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן (רש״י בראשית מ, לח, ומה עוד עבר באותן עשרים שנה. ןיעקב אבינו פוחד שחטאו הקל יגרם למסרו ביד אותו ״ישראל מומר״ [קדושין יח ע״א]?!

ןעוד: ״ויירא יעקב מאד״, אמר: כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל ומכבד את הוריו, תאמר שהוא בא עלי מכיח ישיבת ארץ ישראל וכבוד אב ואם (בראשית רבה עו, ב). איך יובן?!

יעקב אבינו מעיד בעצמו: ״עם לבן גרתי״ ותרי״ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים (בראשית לב, ה וברש״י), ועשו בשתי מצוותיו יגבר על כל התרי״ג?!

והתשובה שאכן כן, היא הנותנת. דוקא משום שהוא יעקב אבינו בחיר האבות (בראשית רבה עו, א) שצורתו חקוקה בכסא הכבוד (שם סח, יב) ותרי״ג מצוות שמר, יש קטרוג רב כל כך על כל שמץ חוסר שלמות. ודוקא משום שעשו פורק על ורשע, יש כזו חשיבות לשתי מצוות שלו!

כל האומר ראובן חטא, שלמה חטא

ואמר רבי ירוחם: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, אלא כבוד אמו תבע והוציא מטת אביו מאהל בלהה (שבת נה ע״ב). ועם כל זה, הלא בתורה נאמר בפרוש: ״וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו״ (בראשית לה, כב). הרי שחטא כיה דק נחשב לו לרום מעלתו כחמור שבחמורות, ואבד בגינו בכורה כהנה ומלכות לדורות עולם (בראשית מט, ח!

וכן: כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, אלא מה אני מקיים: ״ויהי לעת זקנת שלימה נשיו הטו את לבבו אחרי אליהים אחרים״ (מלכים א יא, ד), שהיה לו למחות בנשיו ולא מחה ומעלה עליו הכתוב כאלו חטא.

הוא שלמה שנקרא ידידיה והשם אהבו, וכשחכמי ישראל ביקשו שאין לו חלק לעוה"ב כמובא במס' סנהדרין:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קד/ב

אמר רב יהודה אמר רב בקשו עוד למנות אחד באה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם ולא השגיחו עליה באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם ולא השגיחו עליה יצאה בת קול ואמרה להם חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים מי שהקדים ביתי לביתו ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלש עשרה שנה לפני מלכים יתיצב [בל יתיצב] לפני חשוכים ולא השגיח עליה יצאה בת קול ואמרה המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני וגו'.

הבא"ח מסביר שהם רצו לקבוע כן כדי להסיר לזות שפתיים, שמנשה ירבעם ואחאב אין להם חלק לעוה"ב, ולשלמה יש? הרי נשיו הטו את לבבו! ויאמרו שכנראה זה מפני שהחכמים נטו להתייחס בסלחנות לחטאיו, כי "היה משלהם"… חיבר קהלת משלי ושה"ש, אביו – דוד, וכו'. לכן התאספו כדי לקבוע שאין לו חלק לעוה"ב כדי שהבת קול תקבע שהם טועים ועי"ז

ובאמת לרום מעלתו נורא הדבר כאלו אכן נטה לבבו אחרי אלהים אחרים!

ראב"ע ופרתו בשבת

וידוע (שבת נד ע״ב) שפרת ראב"ע הייתה יוצאת ברצועה שבין קרניה בשבת. ובגמרא אמרו שהיתה זו פרת שכנתו, ומתוך שלא מחה בה נקראה על שמו.

ובתלמוד הירושלמי (שבת פ״ה ה״ד) אמרו שהשחרו שניו מפני תעניותיו על כך. שלרוב דרגתו נחשב כאלו פרתו היא. ואכן כך גדולה התביעה, שהצריכה צומות רבים כל כך!

וזה הפשט בתלמידי רבי עקיבא. דוקא לרום דרגתם, דוקא משום היותם תלמידי הרב הדומה למלאך, שדרש ש״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא יט, יח) זה כלל גדול בתורה (רש״י, מספרא קדושים ד, ב״ר כד, ז), הרי ש״לא נהגו כבוד זה בזה״ חמור לדידם כספור לשון הרע וגנות הזולת באדם אחר, שמיתתו באסכרה!

 מדוע על אותו חטא עצמו מביא הכהן הגדול פר, והסנהדרין מביאה פר, והנשיא מביא קרבן שמן וגדול  (כ"בעל הטורים״ ויקרא ד, כג), ואלו פשוטי העם מביאים שעירה או כבשה בת שנתה?

משום שאין להשוות את התביעה מהכהן הגדול הסנהדרין והנשיא לתביעה מהמון העם. וכדרך שאמרו (בבא מציעא לג ע״ב): ״הגד לעמי פשעם״ עשעיה נח, א) אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות, ״ולבית יעקב חטאתם״ (שם) אלו עמי הארץ, שזדונות נעשות להם כשגגות.

 הרב ליב חריף מוילקומיר ותוכחתו לבני עירו

הגאון רבי ליב חריף מוילקומיר זצ״ל מגאוני דורו הןה, ידיו רב לו בהלכה ובאגדה, בפלפול ובדרוש. כיון שהגיע לשיבה החליט להתפטר מרבנותו ולשקיד על התורה באין מפריע. שמעו זאת בוילנה, והזמינוהו להיות המגיד מישרים דמתא, למלא מקום המגיד רבי זאב רראלף זצ״ל, שגם הוא היה בתחלה רב בעיר ךריטשין ולעת זקנותו התמנה כמגיד מישרים, וה״חפץ חיים״ זצ״ל היה מספר בערגה על הדרשות הנפלאות ששמע מפיו, ועודרו שומעיהן לתשובה.

ברם, וילנה רבתי שזכתה בשעתו במגיד רבי זאב רראלף, לא היתה עוד אותה וילנה שבקשה מרבי לייב לטל כתר המגירות. העיר עברה תהפוכות, ולמרות שעדין היתה מטרופולין של תורה בראשות _רבם של כל בני הגולה הגאון רבי חיים עוזר זצ״ל, השתלטו הפשרנים על הנהלת הקהלה ואף נסו להדיח את רבי חיים עוזר זצ״ל ולהביא במקומו רב לטעמם, והדברים ידועים.

הגר"ח עוזר שהיה גאון גדול, העיד עליו הגר"מ ליפקוביץ שפעם נכנס אצלו וראה אותו מכתיב לכמה אנשים בו זמנית, וגם עונה לשאלה שנשאל בע"פ. שאלו את הרב ליפקוביץ מספרים שהרב היה כותב בשתי ידיו בו זמנית? אכן, זה שמעתי, אך סיפרתי מה שראיתי.

והרב התנגד מאד למחדשים למיניהם, וזה עורר עליו את חמת המסכילים. פעם אמרו לו שפלוני אינו סתם "הרב" אלא "הרב הדוקטור"… אמר להם הרב אני יודע, שכשהדוקטור עומד ליד הרב, אות היא שהרב חולה…

מעי"ז היה עם הרב כהנמן שסיפרו לו על מאן דהוא שהוא דוקטור לתלמוד… השיבם הרב התלמוד לא חולה, הוא לא זקוק לדוקטור…

נוח היה להם להביא מגיד מישרים ״זקן מלא רחמים״, הידוע כמתמיד עצום ומחדש חדושים כמעין המתגבר, שכל חפצו לשקד על התו/רה באין מפריע. מפעם לפעם יפריעו לו כשיקראוהו להספיד נפטר או לדרשת שבת הגדול ושבת תשובה, וישוב לתלמודו. להן לא בחרו בדין ומוכיח ויודע ועד, אלא ברב גדול בתוךה מקה^ה ךחוקה. ?ל ל^קעזו לישב בשלוה.

קבל רבי ליב את ההצעה והגיע לוילנה, ומן השמים אנו לידו דרשה.

ביום הגיעו, ניסקה נפטר, וכבוד גדול עשו לו במותו. ניסקה היה כנויו של ניסן הפרנס, מראשי הקהלה. מאותם האומרים שאין עולם אלא אחד ויש לנצלו כראוי. זלל וסבא, חכלילי עינים מיין ופימה עלי כסל, מצה את תענוגות העולם הזה והמשיך בדרכו לעולם הבא. כל יהודי וילנה נקראו לחלק למנוח את הכבוד האחרון בהחלט, הציבו את גופתו עטוית הטלית החדשה בבית הכנסת הגדול, והזמינו את המגיד החדש לשאת דברי הספד.

״הנפטר דנן, קרבן צבור הוא״, פתח רבי ליב בקול נהי. ראשים נזקפו, אןנים נכרו, גבות התרוממו. המבטים נעו בין הגופה, הר אךם, לדמותו הצנומה של המגיד המקונן שהמשיך בדבריו –

״מורי ורבותי! אדם מישראל שחוטא חטא נורא, מביא קרבן חטאת. מה הוא מביא? ״שעירת עזים תמימה על חטאתו אשר חטא״ (ויקראה כחן. אבל – אבל אם ״נעלם דבר מעיני הקהל ןעשו אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה ואשמו, ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת״ (ויקרא ד, יג-יד)

לא די להם בשעירה קטנה, צמוקה, נמוכה. ״קהל״ הם, ועליהם להקריב פר גדול, ענק – איי, רבותי, לפי הגדל של הפר שלפנינו, אין לנו אלא לשער כמה גדולים חטאי ראשי הקהל כאן״.״

מאליו יובן שהיתה זו גם דרשתו האחרונה בעיר, והוא השתקע בקובנה והתעלה בתורה עד יומו האחרון…

מעשה שהיה הוא, וכשהייתי בוילנה בתחלת המלחמה עוד שמעתי את המשג ״יין כניסקה״, ואת הספור הנלוה אליו. אבל הרעיון, אמת:

הגוי ומצוה, ויהודי ועבירה

ואלו דברי רש״י בבאור הכתוב: ״וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך״ (ויקרא כה, מז). המעין יראה שהמלים ״עמך״ ו״עמו״, כמיתרות. וכתב רש״י: מי גרם לו שיעשיר, דבוקו עמך. ומי גרם לו שימוך, דבוקו עמו. שלמד ממעשיו.

בהמשך, מזהיר הכתוב (ויקרא מ, א), שהיהודי שנמכר לגוי לא ילמד מאדוניו לגלות עריות לעבד עבודה זרה ולחלל שבת.

ואם כן, הרי דברי רש״י תמוהים לכאורה: היהודי שאינו עובד עבודה זרה, שומר שבת ואינו פרוץ בעריות, העני. והגוי הפרוץ והחוטא [והוא גר תושב, שקבל על עצמו שבע מצוות בני נח (ערכין כט ע״א) ועובר עליהן!] היה לעשיר?״ אתמהה!

אך הוא אשר אמרנו. היהודי נענש אף על הדרדרות קלה עקב דבוקו לגוי, והגוי מקבל שכר אף על התעלות מועטת עקב התקרבו אל היהודי.

לאור זאת נבין ענין החשמונאים –

לגודל מעלתם – שפתי כהן ישמרו דעת כו' ומקדשי ש"ש במלחמתם, והנסים הגדולים שנעשו להם, התביעה עליהם הייתה כל כך גדולה שבשלה נגזר על כל המשפחה כרת!

משה וזכויותיו לעומת עוג

הלא נראה שמשה רבנו, עם כל זכיותיו העצומות וכל זכיות דור דעה, פחד מעוג מלך הבשן פן תעמד לו זכות מצוה אחת ויחידה (רש״י במדבר כא, לד) שקים שלא לשמה (רש״י בראשית יד, יג)!

ומהי זכותו? שהלך להציל את לוט, כדי שאברהם ילך להצילו, וימות ע"י המלכים, ועוג יקח את שרה אשתו…

לעומת משה רבינו וכלל ישראל – ועוד כזו זכות מפוקפקת??

אכן. כי הוא רשע, כל זכות קטנה היא גדולה! אך אצל הגדול, כל פגם קטן – הוא גדול!

 

אברהם זה מול זה, זה לעמת זה, נצבים שני קטבים, נגודים מושלמים: אברהם אבינו, עמוד החסד, ״חסד לאברהם״ (מיכה ז, כ), המזמין עוברי אורח בכריעה והשתחויה, קוראם ׳אדוניו׳, מביאם לצל קורתו ושוחט עבור כל אחד מהם בן בקר רך וטוב כדי להאכילו מעדן לשון בחרדל.

ולעומתו אנשי סדום אשר ״יד עני ואביון לא החזיקה״ (יחזקאל טז, מט) ודורשים להתעלל באורחים שנקלעו לתחומם.

אברהם אבינו שהקריא שמו של הקדוש ברוך הוא בפי כל עובר ושב (סוטה י ע״ב) עד שאיחה וחיבר את כל באי עולם לפני הקדוש ברוך הוא (שיר השירים רבה ח, י),

ומולו אנשי סדום ה״רעים וחטאים לה׳ מאד״ (בראשית יג, יג), יודעים ריבונם ומתכונים למרוד בו (רש״י(

ואברהם נענש – במה אדע כי אירשנה – ועבדום ועינו אותם ד' מאות שנה, ומקבל זאת בשוויון נפש, ואילו סדום הרשעים נענשים כדין – ואברהם מנסה בכל כחו להסיר הגזירה??

האדם נתבע לפי הכרתו!

ענוותנותו של ר"מ מפרמישלאן

את גודל ענוותנותו אפשר גם לראות מן הסיפור המרתק הבא:

היה זה באחד הימים כאשר הגיע זמן תפילת שחרית, ובבית מדרשו של הרבי ממתינים בני המנין הקבוע לכניסתו של הרבי לתפילה. אולם, דלת חדרו הפונה אל ההיכל, מתמהמהת היתה מלהיפתח. חלפו כבר שעה ושעתיים מן הזמן הקבוע, והדלת איננה נפתחת. מתוך החדר, נשמעה רק אוושת צעדיו הנמרצים של הרבי, בפוסעו הלוך ושוב מבלי מצוא מנוח…

ללבו של הגבאי, התגנב חשש, שמא דווקא בו תלוי הקולר לעיכוב התפילה, ומשום מעשה שהיה:

באותו הבוקר, בשעת שחר מוקדמת, הגיע רכוב על סוסו, יהודי אחד מבני הכפרים הסמוכים, וביקש להיכנס אל הקודש פנימה, כדי להתברך מפי הרבי בברכת הצלחה, לאיזושהי עיסקה שנזדמנה לפניו. אולם, הגבאי דחהו, והורה לו להמתין עד לאחר התפילה – בשעה ששערי בית הרבי נפתחים בפני כל שאר הבאים לשחר את פניו ולבקש את ברכותיו. מששמע האיכר, כי יהיה עליו להמתין מספר שעות, עד אשר יוכל להיכנס אל הרבי, התרתח מזעם, והחל משמיע קולו בצעקות רמות: "הייתכן?! לעכב אדם טרוד כמוני, זמן רב כל כך?! והלא עלי למהר ולחזור אל משק ביתי שבכפר, כדי לבצע את העבודה הרבה המוטלת עלי!

השיב לו הגבאי: תדע, כי נכון הרבי להפקיר את כל אשר לו, למען איש מישראל המתדפק על שעריו, אולם, עתה, בהכנותיו הנעלות לתפילה הוא עוסק, והאיך אפשר לדחות עבודת שמים מפני ענייני מסחר שלך?!

אבל הכפרי המגושם עמד על שלו ולא הירפה. בקולו הרועם, שפך את חמתו על ראש הגבאי, וכמעט שהרים עליו יד…

כאשר הגיעו הדין והדברים לאוזני הרבי היושב בחדרו, קם ויצא החוצה, לראות בשל מי הסער הגדול הזה. כיון שראה האורח את הרבי יוצא מחדרו, מיד אץ לקראתו, והחל מסיח לפני בנשימה אחת את כל מה שהיה לו לומר, על אודות העיסקה שנזדמנה לידו. החווה הרבי בידו כלפי האיש, ורמז לו להיכנס אליו החדרה. ולמען הניח דעתו של יהודי ולשכך את זעפו, נתיישב הרבי והאזין בניחותא לכל שיחו ושיגו על עסקי מחייה וכלכלה.

אחרי שכילה הלה לספר את כל אשר עם לבבו, השיב לו הרבי מה שהשיב, ופטרו מלפניו.

מני אז, חלפו כמה שעות, והרבי נותר סגור בחדרו. היה אפוא, הגבאי, כמעט בטוח, כי כל העיכוב בכניסה לתפילה, אינו נובע אלא מביקורו של אותו אורח מוזר אצל הרבי, והיה, אפוא, לבו נוקפו, שמא לא עשה דיו כדי למנוע את הפרעת הרבי מהכנותיו לתפילה…

 

סוף כל סוף, בשעה מאוחרת מאד, נפתחה הדלת, ועל הסף הופיע הרבי. הוא ניגש אל מקומו בבית המדרש ופתח בתפילה בנעימות כדרכו. לאחר התפילה נכנס הגבאי אל חדרו של הרבי כמידי בוקר, כשבידו ארוחת הבוקר שנוהג היה הרבי לטעום לאחר התפילה.

אבל עם היכנסו פתח הרבי ומספר לו: השומע אתה? נס גדול ארע היום למאיר, שיכול היה לעמוד ולהתפלל לפני הקב"ה, שאלמלא כן, מי יודע אם יכול היה מאיר היום להתפלל כלל!

והמשיך הרבי וסיפר: מיום עומדו על דעתו, אין מאיר עומד להתפלל לפני הקב"ה, עד שאינו בטוח בנפשו, ללא שום פקפוק וללא שום ספק כלל, כי פחות ונקלה הוא, מכל האדם אשר על פני האדמה!

כל עוד נדמה למאיר, ולו בדמיון קל שבקלים, כי חשוב וטוב ועדיף הוא על פני נפש אחת מישראל, תהא אשר תהא – אין מאיר מהין לפצות את פיו בתפילה לפני אביו שבשמים, לבל תהיה תפילתו ׳תועבה׳, חלילה וחס, כענין שנאמר: (משלי ט"ז) "תועבת ה׳ כל גבה לב".

והנה, הבוקר הזה, כאשר שמע מאיר את צעקותיו וראה את כעסו של האיש הכפרי, נכמרו רחמיו בקרבו ולא יכול היה להתאכזר ולאטום את אוזניו משמוע אל בקשתו. בתוך הדברים, גילגל האיש והסיח לפי תומו, על מלאכתו ועל פרנסתו. אף הוא לא התבושש, ומבלי הנד-עפעף סיפר, כי מתעסק הוא בגידול "דברים אחרים" ובפיטומם, וכלל לא חש ולא הבין, כי ישנו איזה חסרון בדבר.

לאחר שיצא הלה והלך לו, חש מאיר בנפשו, כי איננו מסוגל לעמוד ולהתפלל! מכל העולם כולו היה מאיר נחות ושפל, כמו תמיד, אולם, מאותו יהודי, המסוגל לגדל ׳דבר-אחר׳ ולהתפרנס מכך, ועוד לספר על כך ללא שמץ של בושה – יותר ממנו, לא יכול היה מאיר לחוש את עצמו שפל! שהרי סוף סוף, אחרי כל מגרעותיו וחסרונותיו של מאיר – הרי אינו מפטם ׳דבר-אחר׳, חלילה!…

היה אפוא, מאיר, בצרה גדולה. השעות הולכות וכלות, העת מתאחרת, בבית המדרש יושב המנין וממתין – ומאיר איננו יכול להתפלל! בשום פנים ואופן, אינו יכול! שהרי חש הוא עצמו גבה-לב, כלפי האיכר המפטם ׳דברים אחרים׳!…

אך לבסוף, השגיחו מן השמים בצערו של מאיר, חסו עליו, בזכות אבותיו הקדושים, ועשו לו נס: לפתע, עלתה בלבו של מאיר מחשבה לאמור: אילו היית אתה, מאיר, איכר כה גס ומגושם, המגדל 'דבר- אחר' חלילה, כלום היית עוד משכים למעונו של צדיק, כדי להתברך מפיו להצלחת עסקיך?! בוודאי שלא! אפילו שמץ של אמונת חכמים לא היה נמצא בך!

 הרי לך, אפוא, כי אותו איכר, חשוב ויקר ממך עשרת מונים!… מיד, יכול היה מאיר להיכנס לבית המדרש ולעמוד ולהתפלל…

המוסר הגדול לענייננו – פעמים רבות אדם רואה עצמו כגדול ביחס לזולתו, רואה בעצמו שבחים שאין בזולתו, אברהם גם ברשעים כבסדום לא ראה שהם פחותים ממנו, מלמדנו הדבר שהאדם נתבע כפי הכרתו, ולפי זה הוא נדרש לעשות הרבה יותר, והם לעומתו "צדיקים" כביכול!

האדם חציו זכאי וחציו חייב – האמנם?

והרווחנו להבין צווי חז״ל (קדושין מ ע״ב) שנפסק להלכה (רמב״ם הלכות תשובה פ״ג ה״ח: תנו רבנן, לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חיב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עברה אחת אוי לו, שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר: ״וחוטא אחד יאבד טובה הרבה״ וקהלת ט, יח), בשביל חטא יחידי שחטא אובדות ממנו טובות הרבה. רבי אליעזר ברבי יעקב אומר, לפי שהעולם נדון אחר רובו והיחיד נדון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עברה אחת אוי לו, שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף חובה.

ורבים שאלו – אין מי שאינו שואל – איך יתכן. ״לעולם״, הינו כל אדם, ובכל עת, לעולם!

״לעולם יראה אדם עצמו״, גם משה רבינו גם ירבעם בן נבט, אלישע עם גיחזי, רבי יוחנן ושבתי אצר פירי, ״חציו זכאי וחציו חיב״?!

ואכן כן. כי לשלמותו של משה רבינו היתה כזו תביעה על ענין מי מריבה. שהמגיד אמר ל״בית יוסף״ זצ״ל שהדעות הרבות אודותיו ממחישות עד כמה היה דק. ומאידך גיסא כמה שמחים במרום בכל תזוזה חיובית של רשע. וכבר אמרנו שלפיכך בהיות עם ישראל שקוע במצרים במ״ט שערי טמאה, די היה בשתי מצוות כדי להנחילו ישועה.

ובמבט זה, יראה את כל העולם כלו חציו זכאי וחציו ח^ב –

אחאב שקול היה. האמנם? כל תלם ותלם בישראל הקים בו ע"ז, והוא שקול??

אלא עצם זה שנכנע לפני ה', די בהתקדמות קלה כזו כדי להיות חציו חייב זכאי ושקול!

והלא אף שבע מצוותיהם אינם מקימים (בבא קמא לח ע״א, עבודה זרה ב ע״ב), ומבוססים בתהום השפלות. אבל דוקא משום כך חשובים במרום רסיסי מצוותיהם, כגון שאינם שוקלים בשר המת במקולין(חלין צב ע״ב), כלומר שאינו מופיע בתפריט המסעדות, .יש להזמין מעדן זה בלחישה. ובמרום מתפעלים מזה כל כך, עד שמוכנים לראות את העולם כמחצה על מחצה. ולמה מחכים, למצוה האחת שלי. שתכריעני, ואת כל העולם, לכף זכות!

שאלנו מדוע יוסף רק עכשיו נתבע?

תשובה לדבר, נבין על פי המעשה הבא:

פעם, הבחין אחד מתלמידיו של רבי סעדיה גאון ברבו, כשהוא מתגלגל בשלג באישון לילה, ככפרה על ׳עוונותיו׳. נוכח המראה – נחרד התלמיד ושאל את רבי סעדיה: ״רבי, כלום צדיק כמותכם צריך לסיגופים מעין אלו? איזה חטא כבר נמצא בכם – המצדיק כפרה שכזו? ואם אתם, שצדיקים גמורים אתם, זקוקים לכגון דא – מה נענה אנו, אזובי הקיר, אחריכם?״.

כה התמרמר התלמיד, ואילו רבי סעדיה נענה ואמר לו:

״דע לך, כי אמנם מעולם לא עברתי עבירה הדורשת כפרה בייסורים מעין אלו. אולם זה לא מכבר – התגלגל מעשה לידי, ומעשה זה לימדני כי אכן זקוק אני לסליחה, מחילה וכפרה… ומעשה שהיה כך היה:

״זה לא מכבר, התגלגלתי לבית אכסניה של יהודי פשוט, אשר קיבלני במאור פנים ודאג לכל מחסורי כפי שדואגים לכל יהודי מן השורה. רק לאחר מעשה – נודע לאותו אכסנאי כי רבי סעדיה גאון הגיע אל העיר, ומשהתברר לו כי אינני אחר מאשר רבי סעדיה בכבודו ובעצמו – החל לנהוג בי משנה כבוד, בכפל כפליים יותר מהכבוד שנהג בי בתחילה, ולא נחה דעתו עד שבעת שנפרדתי ממנו לשלום נפל לרגלי, והתחנן בפני בדמעות כי אמחול לו על שלא נהג בי כבוד כראוי לי…

״מעתה, אסרתי בליבי: הלא יהודי זה, מעולם לא פגע בכבודי חלילה… אדרבה: גם בתחילה – הוא נהג בי כבוד, וקיבלני אל ביתו בסבר פנים יפות! ובכל זאת, כאשר הכיר בכך שאני אדם גדול בישראל – התחרט על שכפי ערכי לא היה די בכבוד שכיבדני, והרגיש כי עליו לבקש את סליחתי ומחילתי!

״ובכן, אם כה הבין יהודי פשוט, ביחס לכבוד בשר ודם כמוני ־ כלום אין ראוי לנהוג כן בקל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר בכבודו של סלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? אמנם מאז ומעולם עבדתי את בוראי באמונה, פיבדתיו וקיימתי את מצוותיו… אולם כעת – הלא מכיר אני את הבורא יתברך הרבה יותר מכפי שהכרתיו בתחילה! נמצא איפוא, כי על פי ערכו גפי שאני מכירו כעת – לא נהגתי די בכבודו מימים ימימה! על כך, מתאונן אני, ומבקש סליחה וכפרה!״ סיים רבי סעדיה.

הרי לנו, כי לעיתים, מה שאינו נחשב כחסרון וכחטא עבור אדם שנמצא במדרגה מסויימת, עלול להחשב כחטא עבור יהודי אחר – דוקא משום שמדרגתו רמה ונישאה יותר!

מעתה נוכל למצוא תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של בעל ה׳שם משמואל' שהיה אומר כך:

אמנם מלכתחילה, כאשר הוציא יוסף את דיבתם של אחיו רעה בפני אביהם – כוונתו לא היתה אלא לטובה, בכדי לתקנם וליישר את אורחותיהם במקום בו סבר שאינם נוהגים כשורה. משום כך, בתחילה, אמנם לא היה מקום להעניש את יוסף על מעשהו, שלא נחשב כחטא על פי מדרגתו כפי שהיתה באותה שעה!

אכן, לאחר שהתרומם יוסף הצדיק והעפיל למדרגה נישאה יותר, כאשר עמד בנסיון הנורא שאירע לו עם אשת פוטיפר ־ כבר היה מקום לבחון את המעשה באופן שונה, על פי מדרגתו הנוכחית, בבחינת הדקדוק שמדקדק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים כחוט השערה! על פי בחינה זו – אכן היה ראוי יוסף לעונש ולכפרה בגין הדיבה שהוציא על אחיו, ועל כן, דוקא עתה ־ הוא נענש על כך והושלך אל בית האסורים למשך עשר שנים…

*

יוסף – הכח שלא להתייאש גם במצבים הגרועים ביותר

[הרב בידרמן עם תוספות]

אומר הרה״ק ה׳חידושי הרי״ם׳ זי״ע (ראה ׳ליקוטי הרי׳׳מ׳ ריש פרשתנו) מובא במדרש (רבה פד ה):

׳וישב יעקב – אמר רבי חוניא משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים ונתיירא מהם, ישב לו ביניהם, כך כיון שראה יעקב עשו ואלופיו נתיירא מהם וישב לו ביניהם׳,

ולכאורה הדברים חתומים וסתומים, שאם אכן נתיירא מהם מדוע ישב לו ביניהם ולא הלך למקום אחר?

הענין יתבאר על פי דברים שכתב ה׳כתב סופר׳ זי״ע בפרשתנו (לט ב):

׳ויהי ה׳ את יוסף, ויהי איש מצליח, ויהי בבית אדוניו המצרי׳, (שו׳׳ת כת׳׳ס או׳׳ח סי׳ כז) בהקדמת דברי הגמרא (שבת ל:) ׳אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה׳,

וקשה, וכי מעשי הקב״ה כמעשי בשר ודם שמואס ומרחק את מי שפניו זועפות ולבו נשבר בקרבו, אדרבה, הרי הקב״ה ׳שוכן את דכא׳?

אלא, כי מי שהוא בשלימות האמונה לא יכאב לבו ולא תתבלבל מחשבתו אם יבואו עליו אחד מהמקרים והצרות,

ומי שכואב ונאנח ומצטער – יש בו חסרון אמונה ובטחון.

על כן אמרו ז״ל ׳אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה׳ – במי ששמח לבו על ידי שבטוח הוא בה׳ כי לטב עביד, אף על פי שאינו רואה איך ומה.

וממשיך ה׳כתב סופר׳, וזהו אומרו ויהי ה׳ את יוסף -שאף בעת הצרה, השרה ה׳ שכינתו עליו,

ומדוע, כי תמיד היה בשמחה.

והאיך היה בידו להיות בשמחה בתוך הצרות?

התשובה היא – "ויהי איש מצליח"!

ע׳׳י שהחשיב את עצמו איש מצליח, אף ש׳ויהי בבית אדוניו המצרי׳! על אף שהוא עבד!

באמונתו השלימה של יוסף שהכל מאת ה׳ היתה זאת להטיב אחריתו, וממילא קיבל הכל באהבה ובשמחה, ולכן, ויהי ה׳ את יוסף, שהשרה עליו את שכינתו, ובזכות אמונה זו יצא מכל מציריו.

הגנרל והמדים

סיפר ר' יענקלה גלינסקי על שהותו במחנה הסגר עם צמרת הצבא הליטאי, עם עוד חמישה עשר גנרלים וארבעה עשר בישופים, ושרים ופקידים בכירים. ופ"א לפנות בוקר ראה את אחד הגנרלים בטרם עלה השחר מוציא שקית ובה בגדי גנרל, לובש ועושה תנועות של גנרל, מחזיר את הבגדים לשקית ושב לדרגשו. למחרת שאלתיו והוא השיב: הייתי מצביא בצבא הצר, גנרל דגול רבבות נשמעו להוראותי, אני עוד אשוב לתפקידי. אני חושש שבינתיים יפעל הדיכוי האכזרי וישפיע עלי וישכיח ממני שאיני עבד אבוד אלא גנרל עטור תהילה.

 

לאור זאת תתיישב שאלת בעל חידושי הרי"ם:

מבאר ה׳חידושי הרי״ם׳, כי יעקב אבינו ידע והאמין שאי אפשר לו לאדם להלוך נגד הקב״ה, כי הוא הבורא ומנהיג לכל העולם, ושליט על הכל,

אמנם, עצה אחת יש לו – להתחזק באמונה שלימה שהכל לטובה, ועי׳׳ז ימתיק לו הבורא את הצרה ויבטלנה,

ולכן, כשראה יעקב את כל ה׳אלופים׳ – לא ברח מהם, אלא ׳וישב יעקב׳ בישוב הדעת, כמי שהולך מדעתו לישב בין הכלבים ללא כל מורא ופחד, ובזה ניצל מיד עשו ואלופיו – היצר ונסיונותיו, והקים את ברם בית ישראל.

רמז לזה הרה״ק ר׳ לייבל אייגר זי״ע בריש הפרשה ׳וישב יעקב׳, שתיבת וישב עולה שי״ח, והוא מספר העולה ב׳אחד׳ יותר מיאוש (כי יאוש עולה 317, ויאוש 318), ללמדך שגם בזמנים הכי קשים לא התייאש יעקב ותמיד היה למעלה מן היאוש.

הגרוע מכל – היאוש

היאוש משתק, מונע את האדם מפעולה, מביאו לידי חדלון ואזלת יד. לכן היצר מאד עובד על כל שנתייאש.

סיפר ר' משה בלוי על בחור שקיבל ע"ע שמירת העיניים

מספר המחנך הגדול רבי משה בלוי שליט״א, מעשה שהיה עד לו בשנת ה׳תשמ״ה, ר״מ קבע לעצמו ׳חברותא׳ עם בחור חשוב מבני גילו, ללימוד בצוותא בכל ליל שישי, באחד השבועות כשבא ללמוד עם הבחור ראה שפני החברותא נפולות ואיננו כתמול שלשום, שאלו ר״מ – מדוע פניך רעים היום, מה קרה ומי ציער אותך עד כדי איבוד ישוב הדעת, אמר לו החברותא, הנח לי, כי ממילא לא תוכל עזור לי מאומה… אבל ר״מ לא אמר נואש, והמשיך להפציר בו לקיים בעצמו דאגה בלב איש ישיחנה. נעתר החברותא להפצרותיו, ופתח לאמר לו, הנה, בחודש אלול שעבר (שנת תשד״מ) קיבלתי על עצמו להיזהר בשמירת העיניים בזהירות מופלגת, ואכן, עד עתה היה ה׳ בעזרי ועמדתי בקבלתי, אבל, היום הוכרחתי לעבור טיפול שיניים, ולצורך כך נסעתי לרופא שיניים המקבל קהל בעיר תל אביב, ובעל אם הדרך נלכדתי ונכשלתי בראיות אסורות ל״ע וכן אצל הרופא באופן נורא, מעתה תבין את סערת רוחי על מה ולמה היא באה…

רבי משה שראה כי עוד מעט תנזק נפשו של החברותא, הביט בשעון התלוי על כותלי ביהמ״ד וראה שהשעה 11:15 – הוה אומר שעדיין דלתו של הגה״ק ה׳סטייפלער׳ פתוחה לקבל את הקהל (כידוע שהגה״ק היה גם רופא נפשות, מלבד כל גאונותו וצדקותו) עד השעה 11,30 בחצות ליל, מיהרו השניים למעונו – מעשה זה היה כחצי שנה לפני הסתלקותו למרומים, מכיוון שכבר כבדו אזניו משמוע, על כן העלה הבחור על גבי הכתב את כל אשר קרהו – הנני בחור בן 19 שנה, מראש חודש אלול ועד היום התגברתי מאד בעניני שמירת עיניים וכו׳, היום נסעתי לת״א ונכשלתי בצורה נוראה, מאז אין לי מנוחה, ואני אנה אני בא… חתם בשמו ובשם אמו והגישו אל הסטייפלער.

לאחר שקרא את כל הנכתב, נעץ הגה״ק את עיניו החודרות כל חדרי בטן (אשר חיל ורעדה יאחזון בכל מי שמראה עיני הגה״ק נפל עליו), ובקול רעש גדול אדיר וחזק שאל את הבחור, אמור נא, האם פעם אחת התגברת על יצרך ושמרת עיניך בהיותך בדרך, ענה לו הבחור בכתב ידו, רבי המצב רע ומר… שוב חזר הסטייפלער על שאלתו, עד ש׳הודה׳ הבחור שאכן שמר על עיניו בחלק מהזמן, נענה אליו הגה״ק בזה הלשון (וכפי שרשם זאת רבי משה בזמנו) אינני מגזים אינני משקר… אינני מגזים אינני משקר… אם היה לי כח הייתי קם בפניך מלוא קומתי, להערכתי הנסיעה מכאן ועד לתל אביב היא נסיעה של בערך שלושים וחמש מינו״ט (דקות), בכל פעם ופעם שהתגברת קיימת מצוות ויראת מאלוקיך, ונקדשתי בתוך בני ישראל, ואהבת את ה׳ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך , בודאי תקבל עונש על מה שנכשלת, אבל בכל פעם שהינך מתגבר אתה מתקן את העבר, א״כ מה יש לבכות, בכל פעם שהנך מתגבר בזה ובכל ענייני הקדושה הינך במדרגת יוסף הצדיק ממש ממש ממש. העיקר המלחמה, תילחם תילחם תילחם. עכ״ל. ורבות יש להתבונן בדברים נוראים אלו, שאמר הסטייפלער שאם היה לו כח היה קם מלוא קומתו על פעם אחת שהתגבר על יצרו ושמר את עיניו . וכן כל פעם שמתגבר הוא במדרגת יוסף הצדיק ממש ממש ממש . הדברים נכנסו ללבו של הבחור ויצא משם כ׳תינוק שנולד׳, כי מעתה דרכי הקדושה פתוחים לפניו בכל עת ובכל שעה.

השבטים רצו לייאש את יעקב

כתב הרה״ק רבי יעקב אריה מראדזימין זי״ע (ביכורי אביב בפרשתנו) על הפסוק (לז לב-לג) ׳ויביאו אל אביהם ויאמרו, זאת מצאנו, הכר נא הכתונת בנך היא אם לא, ויכירה, ויאמר כתונת בני, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף׳, שלכן טבלו השבטים את כתונת יוסף בדם (לאחר מכירתו), כדי שיתייאש יעקב אבינו מלחפש אחריו, ומלהתפלל על חזרתו בשלום לבית אביו, ביודעם שאם לא כן יבטח יעקב בה׳ שיחזור יוסף לביתו, ומי שיש לו בטחון וודאי יעזרהו השי״ת שלא יחסר לו הדבר אשר בוטח בו,

וכל שכן ׳יעקב אבינו׳ – בגודל בטחונו היה גורם שיעזוב יוסף את ערוות מצרים ויחזור לביתו בשלימות גופו ונפשו.

ומכיוון שלא רצו האחים הקדושים שיחזור, מחשש שמא יספר לאביו על המכירה, על כן אמרו ליעקב ׳חיה רעה אכלתהו׳ – ובכדי להחזירו צריך ׳תחיית המתים׳, וממילא יתנחם בלבבו מלהתפלל ולבטוח בה׳ שיוסף יחזור לביתו, ולא יתוודע לו דבר המכירה [באופן זה ביאר הרה״ק מאז׳יביצא זי״ע (בית יעקב וישב לז) לגבי התפילה, שידעו השבטים שאם ידע יעקב שיוסף חי יחזירהו הנה בתפילתו ע״כ אמרו ׳טרוף טורף׳ – כדי שייאש את עצמו מן התפילה וישאר יוסף בגלותו מצרים].

אש תמיד תוקד – אפילו בטומאה        

אפילו בטומאה – שפעמים נכשל ושוקע ביאוש ומרגיש שאין לו תקוה, עז"א תמיד אפי' בטומאה יש לעבוד ה'. אין יאוש בעולם כלל. בשביל להתייאש צריך להיות בעלים, אתה לא בעלים על המצב! כשאתה עם קוב"ה אין לך שום רשות להתייאש לעולם!

המשל לצפרדעים ששקעו בחלב, ואחת התייאשה וטבעה, וחברתה קפצה ללא קץ, הגם שלא הועיל לה הדבר לכאורה, אך לאחר מספר דקות החלה לחוש משהו מתגבל תחתיה, התברר שהחלב נעשה גבינה, ולאחר מספר דקות נוספות היא חשה שהגוש גדל והופ – קפצה החוצה!

 

היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו- לעתיד יתגלה שהכל היה כחלום

איתא בגמרא (שבת כא:) זמן הדלקת נר חנוכה ׳משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק׳,

ביאר בה הרה״ק ה׳קדושת לוי׳ זי״ע (קדושה החמישית) דשקיעת החמה מורה על הזמן שחשכה לאדם כשהקב״ה מתנהג עמו במידת הדין, ובדרך ׳שקיעת החמה׳ לעת ערב, שאור החמה הלך לו ויורדת חשיכה לעולם.

בזמן זה קשה לאדם לראות את הנהגת הבורא וחסדיו, מה יעשה, ידליק נרות חנוכה ועי׳׳ז תאיר בקרבו האמונה השלימה בהשגחת הבורא על עולמו בכל עת ובכל שעה – ויבין שאין כל חשיכה אלא אורה ושמחה לטובתו השלימה, וזהו ׳עד שתכלה רגל מן השוק׳, כי שוק מרמז על ׳חיצונים׳ (פע״ח שער חנוכה פ״ד),

כלומר שיכלה ויסיר את המחשבות שהעולם מתנהג עפ״י הרגל הטבע (עיי״ש) שהם מחשבות חיצוניות בחי׳ שוק ועצת היצר הרע,

היינו כחולמים – כחלומות יוסף

וזה שכתוב (תהלים קכו א) שיר המעלות בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים – מהו 'היינו כחולמים'?

מבאר בעל ה׳בית אברהם׳ זי״ע (פר׳ ויגש ד״ה שיר המעלות) וז״ל, ׳היינו כחולמים׳ -היינו כיוסף בעל החלומות שעברו עליו כל כך הרבה צרות, במכירתו, ובבית פוטיפר, בנסיון הגדול, ולאחמ״כ בבית האסורים, כמאמר הכתוב (תהילים מב ח) ׳כל משבריך וגליך עלי עברו׳,

ובסופו של דבר נתברר שהכל היה לטובה עבורו, כי ראוי היה יעקב לירד מצרימה בשלשלאות של ברזל (ובזכות ירידתו של יוסף ומינויו למשנה למלך ירד מצרימה בכבוד מלכים),

במו כן, ׳בשוב ה׳ את שיבת ציון׳ – כשתהיה הגאולה יכירו וידעו שכל היסורים והגלות הכל היה לטובה, ו׳אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה׳ – כמו ה׳ישן׳ שנתעורר משנתו וקם מתוך חלום שהיה רואה בחלומו הרבה צער וכאב, הרי כשקם משנתו כל הצער לשחוק בעיניו,

באותו האופן יביטו כשתהיה הגאולה העתידה על כל הצרות שעברו, עכ״ל.

לברך על הרעה בשמחה

המעשה ברב מייזליס אבד"ק ורשא שספינתו טבעה והודיעוהו על ידי א' ששאל אותו פשט בגמ' חייב אדם לברך על הרעה כו' והיתכן כו? והרב שכנעו, והלה שאל ואם הספינה של הרב הייתה טובעת – היה הרב מברך בשמחה? א"ל כן! ואז בשרו שספינתו טבעה, והרב התעלף… וכשהתעורר אמר שכנראה גם אני לא כ"כ מבין את הסוגיה הזו…

שלוחי מצוה אינן ניזוקין – כיצד ניזוק יוסף?

איתא ב׳אור החיים׳ הק׳ בפרשתן (לז יד) שלכאורה קשה היאך נתגלגל שנמכר יוסף למצרים בשהלך במצוות אביו, וקיים דבריו ׳לך נא ראה את שלום אחיך׳, והרי ׳שלוחי מצוה אינן ניזוקין׳ (פסחים ח.)?

ותירץ האוה״ח, וז״ל, יש לומר שנזק שתכליתו הטבה ומעלה גדולה (עלייתו לגדולה ומלכות) אינה חשובה נזק, ע״כ, נמצא שאין הדבר נחשב במי שאירע לו איזה ׳נזק׳, אדרבה, ע״י המכירה נעשה משנה למלך בבל ארץ מצרים,

ומכאן ילמד כל איש לבטוח בה׳, וידע שכל הנדמה לו כנזק תכליתו לטוב ואחריתו ישגה מאד, ויצא הפסדו בשכרו הגדול שיקבל בעתיד, ונחשב כשרוי כבר עתה בזאת הטובה, כי זו הדרך המוליכתו לטובתו.

הטוב ליוסף לשבת עוד שנתיים בכלא

(מ כג) ׳ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו׳, ואיתא מהרה״ק ה׳לב שמחה׳ זי״ע (שנת תדש״מ בסו״ד, וכן בשבט סופר פרשת מקץ בסוף דיבור הראשון) דאע״פ שהיה נראה כרעה לגבי יוסף ששכח שר המשקים מלהזכירו ולהוציאו מבית הסוהר, מ״מ היה לו מזה טובה, שהרי אם היה יוצא מבית האסורים מיד באותה שעה, היה אכן משתחרר לחירות ותו לא, אבל מכיוון שנשאר שם לעוד שנתיים ימים, לכן הוזכר לפני פרעה בעת שחיפש פרעה ׳פותר׳ לחלומו, ואז לא די שיצא לחרות אלא גם התמנה להיות ׳משנה למלך׳, ורווח גדול היה לו ב׳עיכוב׳ זה, של שנתיים בבית הסוהר. ומכאן לימוד לכל אדם שלפעמים מסובב הקב"ה דבר שנראה כמו רעה אצלו והוא לטובתו כמו שהתגלה אצל יוסף הצדיק…

שגריר קמרון בהספד על הרב סנדלר – הובא לעיל

 

*

ויגבה לבו בדרכי השם – העצמה לעמוד מול המלעיגים

[דרך ישרים]

ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי. וימאן ויאמר אל אשת אדניו הן וכר… ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אעלה להיות עמה וכר… ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדה בידה וינס ויעא ההועה ויהי כראותה כי עזב בגדו בידה וינס החוצה <לט ז>.

דברי המדרש רבה, בטענותיו של יוסף לפוטיפר

יוסף הצדיק הורד מצרימה ונמצא בביתו של פוטיפר, ושם ותשא אשת אדוניו את עיניה וגו׳ כל הפרשה, והנה על הפסוק של ״וימאן ויאמר אל אשת אדניו״, מובא במדרש רבה (פרשה פז, ה׳) בזה הלשון אמר לה למוד הוא הקב״ה להיות בוחר מאהובי בית אבא לעולה, לאברהם (בראשית כב) קח נא את בנך, אשמע ליך ושמא אבחר לעולה ואפסל מן הקרבן, די׳א ויאמר אל אשת אדוניו, א״ל למוד הקב״ה להיות נגלה על אוהבי בית אבא בלילה, אברהם אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם במחזה, יצחק וירא ה׳ אליו בלילה ההוא, יעקב ויחלום והנה סולם, אשמע ליך ושמא יגלה עלי הקב״ה וימצא אותי טמא, ד״א הן אדוני, אמר לה מתיירא אני ומה אדם הראשון על מצוה קלה נצטוה ועבר ונטרד מגן עדן זו שהיא עבירה חמורה גלוי עריות על אחת כמה וכמה, עד כאן לשון המדרש.

צ״ב לפי המדרש מדוע יוסף דיבר עליה בטענות שאינם לפי הבנתה

וצריך כאן לבאר מדוע יוסף אומר לאשת פוטיפר את כל הדברים הללו, הרי הדברים הללו נשגבים וגדולים והרי היא לא מבינה כלל וכלל מה שהוא אומר לה והיה צריך לדבר יותר על לבה של אשת פוטיפר ולהגיד לה דברים אחרים. למשל אם בן ישיבה יילך ברחוב, ותבוא אליו אישה ותבקש שיבוא ויראה לה איפה נמצא מקום פלוני, והוא יתחיל להגיד לה ״אני עכשיו לא יכול״ כי אני עוסק בסוגיות של מיגו, בענייני חזקה, מודה בקנס וכו'… לכן אני לא לוקח אותך, הרי שהיא לא תבין כלל מה הוא בכלל אומר לה. אלא צריך להסביר ולהגיד שזה לא מתאים לי ללכת למקום פלוני, אך בצורה פשוטה ולא גבוהה, וא״כ מדוע אצל יוסף, הוא דיבר איתה גבוהה.

בקרבן נזיר, שמעון הצדיק לא אכל רק פעם אחת מדוע?

ונבאר זאת בסיעתא דשמיא. דהנה הגמרא בנדרים בדף (ט:), וכן בנזיר בדף (ד:), מביאה מעשה – ״דתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתי שהוא יפה עיניים וטוב מראה וקווצותיו ספורות לו תלתלים, אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה. אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבואה שלי, ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים. מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר ״איש כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳״. עד כאן דברי חז״ל.

מדוע היה אותו רועה צריך לקבל על עצמו נזירות, ולא גילח ראשו סתם

ונשאלת השאלה מדוע הוא היה צריך לקלקל את שערו ע״י נזירותו, ולפרוש מן האנשים [ע״י כל דיני נזירות אסור ליטמא למתים וכו'], הוא יכל ללכת להסתפר אצל ספר ושיגלח את ראשו.

אלא אומרים בעלי המוסר שהפשט הוא כשאתה רוצה לברוח מכזה דבר לא עוזר לגלח את השיער צריך להיות נזיר, לפרוש להיות מעל כולם, כי רק ככה אפשר להינצל בצורה האמיתית ורק זה נקרא לברוח מן העבירה [וכמו הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין].

נזיר מלשון 'נזר' -כתר, מי שהוא מלך – לא מתגאל בקטנות!

יסוד הנכבדות ־ ויגבה להו כדרכי ה׳

רואים כאן יסוד גדול בדרכי החיים, והוא ״ויגבה לבו בדרכי ה'", שאתה רוצה לברוח ולהינצל מהיצר הרע ומהנסיון צריך להיות מעל כולם.

הסבא מסלובודקא היה אומר שתרנגולת מלוכלכת יש שתי אפשרויות להוריד את הלכלוך, או לעשות זאת בקרקע ולנער עצמך או לעלות מעל הקרקע. כשאתה עושה זאת בקרקע זה חוזר אליך ובעצם לא הורדת כלום, אך כשאתה עולה מעל אז זה נגמר ואתה נהיה נקי. ואכן כתיב "התנערי מעפר קומי״ וביאר הזוהר הקדוש ״כהדא תדנגלתא״.

מתורץ הקושיא על המדרש הנ״ל מדוע האריך לומר לה וכו׳

ומעתה לפי זה מבואר היטב, מדוע יוסף האחך לומר לה שאפסל לקרבן, וכן שהקב״ה לא יוכל להתגלות לו כמו שנתגלה לאבותיו, כי באמת יוסף לא אמר הדברים אליה, רק אמר הדברים לעצמו, לא רק שהדברים הללו לא מתאימים לי, מצד שאינן מתאימים לאף אחד מבני העולם [והרי אפילו עכו״ם אסורין בזה ונכלל בז׳ מצוות בני נוח], אלא אני בן של יעקב נכד של אברהם ויצחק, ואני במדרגה גבוהה, ובוודאי שאינני שייך לזה, ובאמירת הדברים הללו הרחיק עצמו מן הניסיון יותר.

איננו גדול בבית הזה יותר ממני

יוסף אומר לאשת פוטיפר (לט ח־ט) ׳איננו גדול בבית הזה ממני… ואיך אעשה הרעה…׳, ביאר הרה״ק מקאברין זי״ע (אמרות משה, וישב) כי זוהי הדרך הישרה להתגבר על הנסיונות, שיקיים בעצמו ׳ויגבה לבו בדרכי ה׳ (דה״י ב׳ יז ו), להחזיק בעצמו כי אין כמוהו ראוי לעבודת השי׳׳ת ורק כך יינצל מרשת היצר,

ולכן זעק יוסף הצדיק בעת הנסיון – אין גדול ממני בבית הזה ואין מן הראוי לאדם גדול כמוני לעשות איוולת כזאת,

זה הכלל, חייב האדם להכיר בערכו של כל איש ישראל כי רם הוא עד מאד, ואף אם היצר מפתהו כי בריה שפלה ונחותה הוא ואין כל חשיבות בפעולותיו אם בקיום מצוות ה׳ אם בהתגברות על הנסיונות, לא ישמע לו.

אילו ראובן היה יודע

וכן כתב הרה״ק ה׳חידושי הרי״ם׳ זי״ע (ליקוטי הרי״ם בפרשתנו) על דברי חז״ל בפרשתנו ׳וישמע ראובן ויצילהו מידם (לז כא) – אילו היה יודע ראובן שהקב״ה כותב אחריו וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתפיו היה טוענו ומוליכו אצל אביו׳ (ילקו״ש וישב קטא), וז״ל, וודאי לא היה הכוונה ח״ו לגאות וכבוד – שהכתוב יכתוב כן עליהם, אלא, כי אין האדם יודע עד כמה מגיעין מעשיו, ואילו היו יודע שמעשיו מגיעין עד להשי״ת – שיכתוב עליהן כן, היה עושה ברצון יותר, וכן בכל אדם אם היה יודע איך מעשיו גורמים טובה לכל העולמות ולכל הנבראים היו עובדים ברצון וחשק יותר, עכ׳׳ל.

והיינו שעל האדם להכיר שכל פעולה קטנה שלו וכל התגברות אפילו מועטת – אינם נוגעים רק לעצמו אלא הוא מנענע בהם את כל העולם, בזה יבין את חשיבותו הגדולה למעלה למעלה,

וממילא יהיו כל מעשיו באופן הראוי ביותר. לכ,

הרמב"ם – גדלות עצמו

וכך הוא לשון הרמב״ם בפירוש המשניות (אבות ב יג) ׳ואל תהי רשע בפני עצמך, כשיחשוב אדם עצמו חסר ופחות לא יגדל בעיניו חסרון שיעשהו׳, וכלומר, כשאדם מחזיק עצמו בשפלות ופחיתות הוא עלול לעשות את כל החטאים ח״ו באומרו ׳ממילא אינני שווה מאומה׳… (ועיי׳ באריכות ב'שערי העבודה׳ לרבינו יונה באות א׳ המאריך מאד בהאי ענינא).

לבן מלך אין זה מתאים

וכן ידוע מאמרו של הרה״ק היסוד העבודה זי״ע (באר אברהם ליקוטי אמרים) בפסוק (משלי ג יא) ׳מוסר ה׳ בני אל תמאס׳, וכה ביאורו, מוסר ה׳ – הקב״ה מטיף לנו מוסר, בני אתה, על כן אל תמאס, זכור ואל תשכח שגב מעלתך כי בני אתה. וממילא אל תמאס ותתלכלך בבוץ…

מעלת הרגשת הנכבדות – כלי ההתמודדות למלחמת היצר ־ ובריחה מנסיונתיו

ואם כך רואים אנו יסוד גדול בעבודת ה׳ שכל פעולה שאדם עושה, הוא צריך לעשות זאת מתוך שאיפה לגדול ולעלות ולהגיע לשלמות האמיתית. לא לראות את מעשה זה מצד עצמו בלבד אלא זה צריך להיות כחוליה בשרשרת של מעשים טובים שתביא אותו בסופו של דבר למדרגות גבוהות בעולמו הרוחני. והיינו ע״י מחשבה של רוממות, האדם משנה את עצם מהותו, וממילא כל מעשיו אינם נמדדים בכל מעשה ומעשה האם לעשות זאת או לא, אלא הוא נמצא בדרגה הגבוהה אליה הוא שואף להגיע וממילא יסייע לו הרעיון הזה גם ב״סור מרע״.

כי האדם שמכניס בלבבו מעלת הנכבדות, הוא מעמיד עצמו במדרגה גבוהה יותר, והוא בכלל לא יעמוד בנסיונות הללו השייכים לפשוטי העם, אלא הוא נמצא בדרגה גבוהה. וכך יכול בקלות לסתום את פיו של היצר הרע.

והיינו דעל ידי נכבדותו, וה״ויגבה לבו״ הוא גורם לעצמו שהוא בכלל לא נכנס למקום הניסיון, וזהו ריווח מיידי בפעולתו [ובזה נראה לומר, שאפילו אם האדם רק מציג (מלשון הצגה) נכבדות ואינו מרגיש שאוחז זאת באמת, אעפ״י כן זה מועיל לו, דאחר הפעולות ימשכו הלבבות].

ואולך אתכם קוממיות

בפרשת בחקותי משרטטת התורה את התנאים הנדרשים לקיומו של עם ישראל בארץ ישראל, מחד פותחת בברכות גדולות כאשר נלך בחוקות התורה ומאידך מתריעה מפני הסכנות שבביטולה. ומסיימת התורה את מסכת הברכות כאשר נשמור את מצוות ד׳: ״אני ד׳ א־לוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, ואשבר מוטות עלכם ואולך אתכם קוממיות״ (ויקרא כ״ו י״ג). המילה ״קוממיות״ הינה שיאן של הברכות כולן.

אך מה פישרה המדויק של מילה יחידאית זו, שאין לה אח ורע בכל המקרא?! מבאר התרגום ירושלמי: ״והלכית יתכון בקומא זקופא״. וכן מובא במדרש ספרא: ״ואולך אתכם קוממיות – בקומה זקופה – שלא תהיו יראים מכל בריה״.

מתעוררת השאלה הלא נאמר בגמרא: ״כל ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי שכינה!״ (קידושין ל״א.).

התשובה היא שיש להבדיל בין זקיפות קומה אישית הנובעת מגאווה והתנשאות, לבין זקיפות קומה יהודית. כשם שיש לאדם כפרט – להתרחק מן הגאווה ולנהוג בצניעות וענווה, כך יש לתבוע ממנו את זקיפות הקומה היהודית ולעמוד בגאון על כבוד עם ישראל בעולם, כבקשת התפילה בימים הנוראים: ״ובכן תן כבוד ד׳ לעמך״.

כי כבודם של ישראל כבוד המקום הוא! וכשמתחלל ח״ו שם ישראל בעולם, מתחלל עמו שם שמים.

על זקיפות קומה זו נאמר על יהושפט שהלך בדרכי אביו דוד: ״ויגבה לבו בדרכי ד׳״ (דברי הימים ב׳ י״ז).

ההבדל בין הילוך האדם לבהמה

יש להתבונן באותה זקיפות קומה: הלא לאור הדברים אין כאן ברכה או שכר כי אם ציווי לעם ישראל לזקוף את קומתו מול אויביו, אך מלשון הפסוק משמע שיש כאן ברכה לישראל, א״כ מה פשרו של שכר זה?!

מבאר זאת מרן המשגיח רבי ירוחם ממיר זי״ע בספרו ״דעת תורה״ ויקרא (ע׳ רפ״א): ״ואגיד לכם בקצרה וברמז, רבינו תם ב׳ספר הישר׳ כתב לראיה על קיום הנפש אחרי הפרדה מן הגוף, מזה שאנו רואים את צורת הבהמות בקומה כפופה, ואילו האדם בקומה זקופה, ומזה נבין כי נפש הבהמה היא מן העפר, והיא נמשכת אל יסודה, ועל כן היא כופפה גויית הבהמה לארץ, ונפש האדם נמשכה למעל, ועל כן תעמידהו בקומה זקופה״.

מדגיש מרן המשגיח שרבינו תם מביא (דימוי) זה לראיה, ובוודאי ראיה חזקה היא, שהרי יוצאת מקודש קדשים, ומבאר את דבריו בדברי מוסר השכל נפלאים ומרוממים (מעובד ע״י כותב הדברים):

בכל הבריאה כולה לדומם לצומח ולחי יש יסודות רוחניים. ובוודאי לכל איבר ואיבר שבאדם, ולכל גיד ותנועה יש שורשים ויסודות רוחניים. כל מציאותם בכלליהם ופרטיהם הם ביטוי לרצון הא־לוקי בעולם. אפילו לצבע העלים והירקות יש משמעות רוחנית. לא לחינם הסלק אדום, הגזר כתום, והצנון לבן. אם ירק זה אדום זאת מפני שרוחניותו מגיעה מציור האודם ותפקידו בעולם (סודות אלו גלויים ליודעי ח״ן).

כך גם הבהמה והחיה ההולכות בקומה כפופה, ראשיהם תמיד בקו אחד עם גופם ומוטה כלפי מטה. וזאת מפני כי גם רוחניותם נמוכה וארצית מאד. ותפקידם בבריאה נמוך הוא. ולא יועילו שום עצות ותחבולות לזקוף את קומת הבהמה… כי בהמה היא… צורתה ומבנה גופה מסמלים את תפקידה ויעודה. כפי שמלמדנו ברורות שלמה המלך ע״ה: ״מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ״ (קהלת ג ׳ כ״א).

מעשה בגדול שלא כפף קומתו

מעשה ב-י. שזכה יום יום ללוות את אחד מגדולי הדור בארה״ב לתפילת שחרית, והעז בוקר אחד לשאול:

שמתי לב שבהליכתנו לתפילה מדי בוקר, הרב מברך את עוברי אורח הגויים בברכת בוקר טוב לבבית, ואילו כאשר עוברים לפניו שכניו היהודים הרב רק מכופף את ראשו לשלום ותו לא וכי יש כאן משוא פנים?

השיב הרב: ״ראה, אני נוהג לפי ההלכה לא לשוחח לפני התפילה בשום מילה של חולין. אלא שמטעם דרכי שלום ביחסי שכנות עם עוברי אורח הגויים אני מברכם בברכת: ׳בוקר טוב׳. אך שים לב אני מברכם בקומה זקופה כי לעולם לא אכוף את ראשי לגוי!! אך לאחי היהודים אפילו לילד קט אני מכופף את ראשי כלפיו, וזה תואר כבוד מרומם שבעתיים מכל ברכה וחיוך״.

האדם הולך בקומה זקופה בעצם בריאתו, כשראשו מתייצב מעל גופו, לא מקרה הוא חלילה, אלא זהו סמל לתפקידו ויעודו הרוחני בעולם. הליכתו בקומה זקופה טומנת בחובה את צמיחתו הרוחנית ההולכת ומתמרת כלפי מעלה.

וע״כ תינוק גדל ומתעצב כשראשו עולה ומזדקף. כי רוח בני האדם היא העולה למעלה, נשמתו חלק א־ לו־ק ממעל. היא הנמשכת למעלה, וע״כ תמשוך ותעמיד את גופה בקומה זקופה. וכמו שמציאות האש לא תשתנה לעולם מלילך למעלה, וכן המים מצד עצמם יורדים למטה, כן לא ישתנו חוקי האדם שנשמתם זוקפת קומתם.

ומסיים את דבריו: זקיפות קומה רוחנית אין בינה לבין גאווה שלילית כל קשר! מטרת זקיפות הקומה היא למנוע את האדם משפלות לירד מטה מטה, לשאול תחתיות כנפש הבהמה. אלא להרימו מהארציות, כפי הנאמר במשלי (טו כד): ״אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה״. וע״כ קדושת הגאות שבאדם נובעת מקדושת נשמתו. והיא אשר תנשאהו למעלה ראש. זהו עומק דברי רבינו תם בראייתו להישארות הנפש לעולם, מחוק הבורא בצורת האדם הזקופה לסמל את השראת שכינתו בו.

ואולך אתכם קוממיות

וע״כ תרגם אונקלוס את המילה ״קוממיות״: ״חירותא״, היינו כי ענין החירות הוא נקודה והרוחניות של ״קומה זקופה״ כי סוד החירות הוא סוד ־ העילאיות, סוד נפש האדם העולה היא למעלה, ואדם כי אינו עולה למעלה, אינו הולך בקומה זקופה, בחינה היא על נפשו כי אינה בת חורין!!

אלא בבחינת: ״עבד הדומה לחמור!״ כי דומה הוא לבהמה היורדת למטה (מובן שאין בדברים הכוונה להליכה הפיזית של האדם בזקיפות מתנשאת כי אם זקיפות הרוח שבו).

תוספת: סיפר הגר"י גלינסקי – הריני מעיד – אוהב אני לשמח יהודים, ולההביל עניני העולם בלצנותא דעבודה זרה, כפי שלמדנו בנובהרדוק. והעליתי בת שחוק על שפתי גדולי גדולים – מלבד אחד: המשגיח, רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל. שומע היה דברי בכובד ריאש, מעין בהם, מעיר עליהם, ולעולם לא חייך!

כסבור הייתי, שזה מחמת כבד הראש שהיה שרוי בו תדיר, היראה שהיתה חופפת עליו. ראו בו במוחש את ה״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״,

ואת תוצאת הפחד והיראה הכתובים ברמ״א, בתחלת השלחן ערוך – אבל הן ראיתיו מחייך: כששמח חתן, כשעודד אנשים מדכאים! וחשבתי: למה דוקא להלצותי אינו מגיב?

והבנתי: חניך קלם הוא, ובקלם חנכו לחיות בני חורין! מאי משמע, שמישהו משמיע הלצה וגורם לכלם לחייך?

וכי הוא אדון לי, הוא יקבע את תגובתי? הוא שליט על מצב רוחי, ברצותו אחייך וברצותו ארצין?

לא ולא, אני הוא שאחליט אימתי אחיך! ־ זה בן חורין! זו החרות האמתית!

דברי עקביא מול דברי ר' עקיבא

[אבות ג-א] עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ – מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ – לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן – לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

[אבות ג-יד] הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט,), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד,), בָּנִים אֹתָם לַה' אֱלֹהֵיכֶם.

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד,), כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אֶל תַּעֲזֹבוּ.

[אבות ב-א] רבי אומר… וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה – דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:

והרי"א ז"ל פי' שהאלהי ר"ע עשה דבריו וחקירת חכמתו על דברי רבי עקביא בן מהללאל כאלו מפני שיתוף השם אשר בהם עקביא ועקיבא התאחדו שניהם בדרוש אחד והוא שעקביא נתן דרך שלא יבא האדם לידי עבירה כשיסתכל בפחיתות חומרו וגנות התחלתו שממנו נברא ג"כ בהפסדו וכלייתו שהוא הולך למקום עפר רמה ותולעה

ור"ע השיב עליו שהדרך היותר אמתי להתרחק האדם מן העבירה ההסתכלות הצריך לזה אינו בגנות חומר האדם ופחיתות התחלתו וסופו אבל הוא שיסתכל לשלשה דברים אחרים שמהם יכיר יוקר מעלתו ורוממותו כפי צורתו.

  1. וכנגד מה שאמר עקביא שיסתכל שבא מטפה סרוחה אר"ע שלא יביט לחומר כי עפר הוא ואל עפר ישוב והיה נוטה אל הפחיתות כפי טבעו אבל יסתכל בענין נפשו ושלמות יצירתו שנבראת בצלם אלהים ובזה יתרגל לפעול פעולת המעלה והשלימות כפי שכלו וזהו מאמר חביב אדם שנברא בצלם.
  2. וכנגד מה שאמר עקביא שיסתכל שהוא הולך למקום עפר רמה ותולעה מר"ע שזה אולי יביאהו להיות מחללי היאוש כמאמר איוב אדם ילוד אשה וגו'

ויותר טוב שיסתכל בסותרו והוא שנקראו בנים למקום שענינו חיים נצחיים ונשארים לפניו תמיד כבן העובד לפני אביו ולזה בא מאמר חביבין ישראל שנקראו בנים למקום ויעשה ראייתו מפסוק בנים אתם לה' אלהיכם לפי שסוף הפסוק הוא לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת ר"ל שהמתים מבני ישראל אינם נפסדים ולא כלין בעצמן כי הם בני אל חי ואף במיתתן קרויין חיים וימשך בזה שלהיותם בני האלהים יעשו מעשים משובחים וילכו בדרכי אביהם שבשמים.

  1. וכנגד המאמר השלישי של עקביא ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון ראה ר"ע כי גם בזה היה מאמרו חסר כי ראשונה היה ראוי לדעת חיוב האדם בתורה ומצות ואח"כ יאמר שיתן דין וחשבון ולכך הוסיף ר"ע מאמר חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה כי זה מה שראוי שידע האדם בראשונה שנתן לו הש"י תורה ומצות לא למעמס ולטורח כי אם מתוך חבה כמ"ש בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו' עכ"ל:

וה"ר משה אלשקאר דרך דרך זה בשתי החלוקות הראשונות אמנם בשלישית פירש כי כנגד מה שאמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון אמר חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה אשר תליץ בעדם בפני הדיין ובשבילה יזכו לחיי העוה"ב עכ"ל:

אברהם לא מכבד את בני חת כראוי?

אולם, עיון בפרשה מעלה, לכאורה, שהיה פגם בהתנהגותו של אברהם כלפי בני חת. אמנם, הוא נהג בהם בכבוד רב, בעת ניהול המו״מ. כאשר נענים בני חת לבקשתו במלים: בחר קברינו קבור מתיך הוא קם ומשתחווה לעם הארץ (שם, ו-ז). כאשר הם צועדים לקראתו צעד נוסף, וגם נעתרים לבקשתו לפנות אל עפרון, ולבקשו שימכור לו את מערת המכפלה, הרי שוב משתחווה אברהם לפניהם, מתוך כבוד והכרת תודה כנה.

ועם זאת – חשו פרשנים – לא נהג אברהם בכל כפי הנימוס המקובל. בני חת – כן! הם הקפידו לפנות אליו כנהוג בתואר ״אדוני״ (שם בפרשה) אך לא כן אברהם. כלום יתכן שהיה זה חוסר נימוס סתם? דווקא, בשעה זו, כאשר אברהם זקוק לרצונם הטוב?

וודאי שלא! אך, עם זאת לא יכול היה אברהם להשמיע את המלה ״אדוני״ – כלפי אדם.

[המעשה באדם שהוציא סידור וכתב שם פירוש מדוע פותחים את תפילת השחר בתפילת "אדון עולם", מפני שלא היה אדם שקראו לקב"ה אדון לפני אברהם אבינו. ותפילת השחר תיקנה אברהם, ולכן פותחת במילים "אדון עולם", ושיבח וקילס הגר"א לביאורו].

אברהם היה האדם הראשון בעולם שקראו לאלוקים בשם ״אדון״ – אדון העולם. אמונתו המוצקה והמוחשית בעובדת אדנותו של הבורא על עולמו, לא הותירה בלבו אפשרות לאדנות אחרת, ולו כביטוי נימוסי חיצוני בלבד. בוודאי, שלא ישתמש בשם תואר זה כלפי הזולת בשעה שהוא זקוק לו. הלא עלול עוד להתעורר צל צילו של ספק שהפתרון לבעייתו, אכן, נתון בידי בן תמותה.

יחס של כבוד? כן! הבעת תודה והוקרה עמוקה? בהחלט! אולם, התואר ״אדון״ ? זה לא, כי אין אדון אלא אחד!

כאשר היטיב לבטא זאת במהופך, הענריך היינה המשורר המומר: ״אבותינו היו אנשים ישרים ואמיצים. הם עמדו בהכנעה לפני אלוקים, אך, בתוקף ובקשיות עורף עמדו בפני מושלי ארץ. אבל, אני התייצבתי בחוצפה עד השמים ובהכנעה זחלתי על ארבעתים לפני האדם. ואכן, אני מוטל עכשיו על הארץ כתולעת רמוסה״.

יוסף לא חוטף הבגד משום נכבדות

כתב הרמב"ן בראשית פרשת וישב פרק לט פסוק יב על הפסוק – (יב) ויעזוב בגדו בידה – לכבוד גברתו לא רצה להוציאו מידה בכחו הגדול ממנה, והסיר אותו מעליו, כי היה בגד שיתעטף בו כמעיל וצניף.

יוסף נוהג בנכבדות – והנכבד אינו 'חוטף' מחבירו!

חובת הבני תורה להתנהג בנכבדות ולברוח ממקום הניסיון

וא״כ כל בן תורה צריך לדעת, שיש מקומות שאינו מתאים לו להסתובב שם, מקומות שהנסיונות מצויים שם, וא״כ שם אין זה מקומו, וכשיש דבר שהוא יכול להפיל אותך תברח ואל תשאר שם במקום רגע אחד נוסף, כי בזה האדם נהיה קטן אך כשהוא בורח הוא בעצם גודל ועולה, ובפרט בחורי ישיבות לומדי התורה, צריכים להיזהר בזה מאוד מאוד.

דוגמאות לנכבדות

הנכבד לא ירד ל'רמה' נמוכה, ולא יתבטא בשפה זולה, לא יתווכח ויכוח שמוריד ממעלתו, לא יתחבר עם אנשים שמדרדרים אותו, לא ילך למקומות שבהם 'לא מכובד' להיות שם, לא יפתח עתון לא כשר ולא יעשה שום דבר שיש בו משום חוסר כבוד.

הוא לא יצא מהבית עם מכנס קצר וגופיה, ולא ייראה כך בפני בנ"א, לא 'יעשה מסג'ים' ללומדים באמצע הסדר, ישתטה. כשמחנכים ילד לנכבדות – זה ניכר בהליכותיו.

*

היכן לא עושים פשרות + חנוכה

[הרב נבנצל]

״על מכרם בכסף צדיק״ (עמוס ב,ו)

ויאמר יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו, כי אחינו בשרנו הוא – וישמעו אחיו״ (בראשית לז,כד-כז).

למרות שאין לנו השגה במעלתו של יוסף, צדיק יסוד עולם (זהר א, מה.) ובמעלת אחיו, שבטי י־ה (וע" בזה שיחת: שורש וענף, לפר׳ ויגש), הרי שאנו קוראים את פשוטו של מקרא, ומנסים להבין על פי השגתנו.

כפי הנראה לעינינו, היתה טעות דקה־מן־הדקה של יוסף, שחשד באחיו לחינם, וטעות דומה של השבטים, שפסקו דינו כ״׳רודף״ (בר״ר פד, ז; ספורנו ברא׳ שם, יח).

והגם, שקשה להבין כיצד התרחשה טעות שכזו, ידוע לנו בכל אופן, שעד עצם היום הזה נפרע הקב"ה מישראל, בשל אותה שנאת־חינם.

ר׳ יוסף־חיים זוננפלד זצ"ל, היה מבאר בזה את שאנו אומרים בתפילות יום הכיפורים: ״כי אתה סולחן לישראל, ומחלן לשבטי ישורון,׳. ״סולחן לישראל״ – כוונתו לחטא העגל, בו אמר הערב־רב לישראל: ״אלה אליהיך ישראל״ (שמות לב,ד). ״ומחולן לשבטי ישורון״ – רומז לחטא מכירת יוסף של שבטי־ישורון.

וזהו גם הטעם לקורבן המיוחד של יום הכיפורים, הלא הם הפר והשעיר, שדמם נזרק בקודש־הקודשים ובהיכל (ויק׳ טז,ג״טו). הפר מכפר על חטא העגל – שהוא ראשון החטאים שבין ישראל למקום,

והשעיר, מכפר על אותו שעיר־עיזים, שבדמו טבלו האחים את כותונת יוסף.

כי מכירת יוסף – היא ראשון החטאים שבין אדם לחבירו בישראל. מדי שנה איפוא, חוזר עם ישראל ומבקש מחילה, על אותם שני אבות־ הטומאה של החטא בישראל, שכל שאר החטאים – אינם אלא תולדותיהם כיוצא־בהם.

התביעה על יהודה

אך אם נשוב ונתבונן באותם שנטלו חלק בפרשה, נראה שכל מי שהיתה לו נגיעה לעניין, ואפילו צדדית ביותר, סובל בשל כך; כולל יעקב, שהפלה את יוסף לטובה, ואפילו בנימין, שכמעט אינו קשור כלל לפרשה.

גם יצחק אבינו, שסבל כל ימיו מישמעאל ומעשו, ועבר את יסורי העקידה, ואת צער הפרידה מיעקב במשך שלושים ושש שנה – גם הוא, מבלה את י״ב שנותיו האחרונות ב״ויבך אותו אביו״ (ברא׳ שם, לה), ומשתתף ביגונו של יעקב בנו.

אך בכל זאת, אין אף אצל אחד מן הנזכרים, עונש הנוגע לנפשות.

יצחק בוכה, השבטים גולים, יעקב מאבד רוח הקודש (בר״ר צא,ו) – אבל אין בהם עונש מיתה.

חוץ מאשר באחד – והוא יהודה: על דבריו של יהודה: ״מה בצע כי נהרוג את אחינו״, אמרו חז״ל את הפסוק: ״..ובוצע ברך – ניאץ ה׳ " (תהל׳ י,ג); שכל המברך את יהודה על מעשהו זה, בו בצע את הדין ומכר את יוסף כפשרה ־־ הריהו בגדר מנאץ ה׳, ח״ו (סנה׳ ו:).

ועוד אמרו חז״ל: ״כל מי שהוא מתחיל במצווה ואינו גומרה – קובר את אשתו ואת בניו״ (בר״ר פה,ג).

שכיוון שהתחיל בהצלת יוסף, ולא סיים – קבר את בת שוע אשתו, ואת ער ואונן בניו.

אמנם גם ראובן לא סיים את מעשה ההצלה – אבל אצלו היה זה באונס;

בעוד שיהודה, לא נתכוון מלכתחילה להשיב את יוסף אל יעקב.

והקשר בין מעשהו של יהודה, לבין העונש שתואר במדרש הוא, שאם די בעיני יהודה להתחיל מצווה ולא לגומרה,

הרי שבאותה מידה ימדדו גם אתו, ודי יהיה אם רק יתחיל חיים עם בת־זוגו! אין צורך לחיות עמה עד מאה ועשרים.

וכן בעונש הבנים: די יהיה אם נולדו לו ילדים, ואין הכרח שגם יזכה לגדלם.

אמנם הסיבה הישירה למיתת ער ואונן מפורשת בתורה (ברא׳ לח,ז־י) – שפגמו בקדושתם,

ואגב, בימים אלה, כשהארץ רועשת בעניין ״חוק ההפלות״, רואים אנו מהי השקפת התורה על השחתת זרע, שרק יכול לגרום לעובר, וכאן מתפלפלים אם הריגת העובר עצמו אסורה או לא – ממש דברים המעלים גיחוך.

בכל אופן, כשחז"ל אומרים שיהודה נענש במיתת בניו, כוונתם לכך, שהגם שהם חייבים מיתה על מעשיהם – אבל במה אשם יהודה, שעליו להצטער בכאב שיכול־בנים?

הקושי

אלא שהקושי בכל העניין, ממש בולט לעין:

מדוע ירע דינו של יהודה מדינם של כל השאר?

הרי יהודה היה היחיד שניסה – ואף הצליח -, להציל בפועל את חיי יוסף!

הלא ראובן אמר להורידו לבור, ולמראית־עין היתה כוונתו להשאירו שם עד שימות, שמעון ולוי, רוצים להורגו בידיים – ורק יהודה עושה כמיטב יכולתו, והוא מציל את יוסף ממוות בטוח בידי אחיו, או בידי הנחשים שבבור.

אם היו שואלים אותנו, היינו מעניקים צל״ש ליהודה, על שהצליח לפשר ולרכך את דעות אחיו הקיצוניות. –ואילו חז״ל אומרים בדיוק את ההיפך; ש׳יבוצע בירך׳ – מי שמברך את יהודה על ביצוע־הדין שעשה, על אותה פשרה שהגיע אליה – הריהו מנאץ ה׳.

מה טעם אם כן, ראו חז״ל לגנות כל כך מעשה – שבעינינו – היה הטוב ביותר?

מדוע גרועה התחלתו במצווה של יהודה, מאותם שאפילו לא התחילו במצווה?

שני סוגי פשרה

ודומה, שדברי רבותינו מתפרשים באופן זה:

על מה נתבע יהודה? – על כך שהוא בוצע, מתפשר. בגמרא, נחלקו הדעות אם יש על הדיין לעשות פשרה בדין המובא לפניו, או שמא: יקוב הדין את ההר. ונפסק להלכה, שמצוה יעל הדיין לעשות פשרה בין בעלי־הדין (סנה׳ ו:).

מסקנת חז״ל זו, רק מוסיפה ומכבידה על התמיהה שהעלנו, מפני שיהודה עשה איפוא כדין:

מצד אחד, האחרים רוצים להרוג את יוסף, ומצד שני, יוסף טוען שהוא חף מפשע: יהודה מפשר ביניהם, ומציע שלא יהרגוהו אלא ימכרוהו בלבד – וכי איזה עוול יש בכך?

–           אלא שאין ספק, שפשרה היא דבר נפלא. הפשרה היא אבן יסוד ביחסים שבין אדם לחבירו, ואין חולק על כך שהיא מביאה לישובו של עולם. אך באותה מידה – הפשרה היא גם חורבנו של עולם. הכיצד?! – פשוט מאוד: תלוי היכן ובאיזה אופן משתמשים בה.

והדברים יובנו בדוגמה פשוטה:

אם יבוא ראובן ויטען בפני הדיין, ששמעון מכר לו פרה, וכשהלך לרפת לקחתה, התברר לו לפתע שלפרה יש רק שתי רגליים ־- במקום ארבע, כמקובל. זהו מקח טעות! צועק ראובן. ושמעון, המוכר, טוען לעומתו שכך סוכם מראש; הקונה ידע שמדובר בפרה בעלת שתי רגליים בלבד. יושב לו הדיין וחושב: ראובן רוצה פרה עם ארבע רגליים, ושמעון מוכן לתת פרה בעלת שתי רגליים – נעשה פשרה! ראובן יקבל משמעון פרה בעלת שלוש רגליים (…). כולם מבינים, שפשרה זו אינה אלא בדיחה. ובאמת, מדוע? למה אם כן התכוונו חז״ל כששיבחו את הפשרה?

-למקומה של הפשרה הוא, במקרה בו שני בעלי הדין, מסכימים לפשרה המוצעת. אבל כאשר הדיין מחליט לפשר על דעת עצמו, או בהסכמת צד אחד בלבד – אין זה אלא חורבן.

דומה הדבר למשפט שלמה בו נקבע שהיות ויש מחלוקת בנוגע לבעלות על הילד – נעשה פשרה, יחלוקו…

המשגה שבפשרת יהודה

וזוהי תביעת חז״ל על יהודה: האחרים טוענים שיוסף חייב מיתה, ויוסף טוען שהוא חף־מפשע-אם כן ממה נפשך: אם יהודה סובר שהאחים צודקים – שיסכים להמית את יוסף. ואם לדעתו הצדק עם יוסף – שידאג לשחרר אותו לגמרי! על יהודה – שסבר כנראה שיוסף אינו חייב מיתה – היתה החובה לשכנע את האחים בצדקת יוסף (רש״י לסנה׳ שם). והראיה שאכן היה מסוגל לכך, היא מ״ויהי בעת ההיא וירד יהודה״ – שהורידוהו אחיו מגדולתו על שלא הניא אותם מלמכור את יוסף (שמו״ר מב,ג).

הפשרה שביצע יהודה, היתה איפוא על חשבון יוסף ושלא בהסכמתו, ולכן לא היתה אלא עוול.

בזאת יובן, מדוע לא היתה פגיעה גם במעמדם של שמעון ולוי, בדומה להורדתו של יהודה מגדולתו. שלכאורה, כעסם של האחרים על שמעון ולוי, היה צריך להיות גדול יותר; שהרי הם רצו להמית את יוסף בידיים.

אלא ששמעון ולוי טענו – וביקשו לבצע – בדיוק את מה שחשבו כנכון לעשות.

אבל על יהודה, שהאמין בחפותו של יוסף – עליו היתה תביעה, מדוע לא ביצע את מה שנראה בעיניו כאמת.

מה גם, שיהודה מייצג את המלכות בישראל. וכשם שכבוד המלך אינו מחול (כתו׳ יז.) – מפני שכבודו הוא כבוד ישראל – כך צריך גם הוא לעמוד על דעתו, מפני שאין דעתו מתבטלת.

 [א.ה. תוספת:

למעשה אנו רואים שגם לדוד הייתה בעיה דומה

טז וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן. יז וַיְמַהֵר שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אֲשֶׁר מִבַּחוּרִים וַיֵּרֶד עִם אִישׁ יְהוּדָה לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד. יח וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן וְצִיבָא נַעַר בֵּית שָׁאוּל וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ… כה וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס לְמִן הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּא בְשָׁלוֹם. כו וַיְהִי כִּי בָא יְרוּשָׁלַ‍ִם לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת. כז וַיֹּאמַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עַבְדִּי רִמָּנִי כִּי אָמַר עַבְדְּךָ אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ. כח וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ. כט כִּי לֹא הָיָה כָּל בֵּית אָבִי כִּי אִם אַנְשֵׁי מָוֶת לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַתָּשֶׁת אֶת עַבְדְּךָ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ וּמַה יֶּשׁ לִי עוֹד צְדָקָה וְלִזְעֹק עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ. ל וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה. לא וַיֹּאמֶר מְפִיבֹשֶׁת אֶל הַמֶּלֶךְ גַּם אֶת הַכֹּל יִקָּח אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶך בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף נו עמוד ב

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה.

אומר הרלב"ג (ל) ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך – לפי שקבל דוד זה הלשון הרע מציבא לא יכול לצאת מהאמנתו לגמרי בדברי מפיבשת ולזה שם הענין ממצוע בין האמנה ובין בלתי האמנה ואמר שהוא וציבא יחלקו את השדה:

הרי זה כנותן בהמה בעלת שלש רגלים…

או שציבא צודק או שלא. לחלוק זה וודאי לא אמת! אין כאן מקום לפשרה!

את זה ירש דוד מיהודה סבו.

״משפט וצדקה״ נוסח דוד המלך

אמנם, ישנה בכל זאת אפשרות לביצוע פשרה, מבלי ששני בעלי־הדין יתבקשו להסכים לה, והכוונה לפשרה שעל חשבון הדיין. וכך מוסרים חז״ל, שכאשר היה דוד המלך רואה עני שהפסיד בדין – היה הוא משלם במקומו.

והיינו: ״ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו״ (ש״ב ח,טו) שראשית היה עושה ״׳משפט׳׳ כהלכתו, ולא היה נושא־פנים לעני, לומר שהוא זכאי בדין.

אך בד־בבד, היה דוד עושה אח״כ גם ״צדקה״, ומשלם עבורו משלו (סנה׳ שם).

[על זה אומרים בדרך צחות שדוד חשש שמא אנשים רמאים ינצלו זאת ו'יביימו' מחלוקת כדי שלבסוף דוד יתן בסתר לעני את מה שהתחייב לשלם, ולכן ביקש בתפילתו: עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק – לא רק משפט, אלא גם צדק – צדקה וחסד – בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי – אל תניח אותי ביד כאלה שירצו לעושקני בטענות שוא…]

צדיקים – כל ימיהם בתשובה

אלא שכאן ניתן לשאול שאלה־של־טעם: דיברנו פעמים רבות על כך, שתכונות־הנפש והמידות עוברות בתורשה מן האב לבניו, ולבניבניו אחריו (ע" שיחת: שורש וענף, לפר׳ ויגש). ואם כך:

מניין לו לדוד המלך, תכונה שלא היתה ביהודה זקנו?

מילא הפשרה שאינה צודקת – בזה נמשך אחר זקנו, אך הפשרה המיוחדת כל כך בטוב הלב שבה – זה מהיכן?

אמנם יש, ובנים מחדשים בנפשם מידה שקנו בעמלם־הם – אבל התשובה שבידינו פשוטה יותר:

דוד ירש את התכונה לפשר על חשבונו – מ..יהודה זקנו!

מפני שיהודה תיקן את אשר עיוות במכירת יוסף!

והיכן? – בעומדו לפני יוסף; כשהסכים לעשות פשרה על חשבונו, ולהיות עבד תחת בנימין. כי יוסף טען, שבנימין צריך להיות לו לעבד, ובנימין טען בעקשנות שהוא חף מפשע (בראשית רבה צב, ח, ועיין ב״יפה תואר״ שם).

אך מה מציע יהודה תחת זאת: ״ישב נא עבדך תחת הנער, עבד לאדוני, והנער יעל עם אחיו״! (בראשית מד, טז,- לג).

כאלה הם שבטי־י־ה! בשנים שחלפו מאז מכירת יוסף, טרח יהודה להפיק את הלקח מטעותו, ומתוך התעלות־ נפשית הוא מוכן להיות עבד במצרים עד סוף ימיו – דבר הכרוך בהנתקות מבית אביו ומעמו – ובלבד שלא לעשות פשרה על חשבון בנימין.

המלכותיות מחייבת

זהו טבעו של מלך. תכונתו הבסיסית של המלך, היא בנכונותו ליטול את האחריות על שכמו, ולא להטילה על אחרים, במסווה של פשרה מדומה.

ולכן יעקב, שידע טבעו זה של יהודה, הסכים דווקא לערבותו שליהודה על בנימין, ולא לזו של ראובן, גדול־האחים.

וכך היה גם בקריעת ים־סוף:

משה אומר לרדת אל הים – ונשיא יהודה קופץ ללא שאלות נוספות, תוך סכנת נפשות עצמית. נחשון לא הציע לחכות לשפל־הים, וגם לא ניסה לארגן קפיצה המונית של כולם יחדיו, וכדומה, אלא קפץ ראשון לבדו, על חשבונו האישי. ולכן שם, בקריעת ים סוף: ״היתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו״ (תהל׳ קיד, ב). באותו מעמד, זכה יהודה להיות ״קדשו״ של הקב״ה, ונקבע לדורות ש"ישראל״ יהיו תחת ״ממשלותיו״ של יהודה, מלך ישראל. ומדוע? – עונה הפסוק: מפני ש״הים ראה וינס״; הים נסוג אחור, למראה הנהגת המלכות של שבט יהודה (סוטה לז.)

כשלונו של נסיך-אדם

עד כמה שמותר לנו לדבר בשאול המלך, ״בחיר ה׳״ (ש״ב כא,ו), אותו שעתיד להיות ממנהיגי ישראל לעתיד לבוא (סוכה נב:) – נראה שנקודה זו היתה בעוכריו: שמואל הנביא אומר לשאול להמתין לו שבעה ימים, ולא להעלות את העולה עד בואו, ושאול אכן חיכה שבעה ימים – ויש לציין, שעשה זאת בתנאים קשים של מנוסת לוחמיו משדה מערכה; מנוסה שהלכה והתרחבה מיום ליום.

ואז, כשנטה היום השביעי לערוב, החליט שאול שהנביא ודאי לא יגיע בדקות המעטות שנותרו, והוא העלה את העולה. כלומר: לכתחילה, צריך לשמוע בקול הנביא, גם במחיר של אובדן הסיכוי הסביר לנצח במלחמה. אבל בשעת הדחק – אפשר להתפשר.

ועל כך אומר לו הנביא בשם ה׳: ״נסכלת; ועתה ממלכתך לא תקום״ (ש״א יג,יג־יד); כך אי אפשר להנהיג מלכות. ובזה היה גם כשלונו השני של שאול, בעת המלחמה בעמלק.

שמואל מצווה מפי הגבורה, להשמיד את כל עמלק עד לאחרון שבהם – אבל לשאול יש קל־וחומר מעגלה ערופה: ומה על נפש אחת שנהרגה אמרה תורה להביא עגלה ערופה ככפרה – כל הנפשות הרבות שאמר לי שמואל להרוג, על־אחת־־כמה־וכמה שאין דעת התורה נוחה מכך. וגם אם תאמר – ממשיך שאול בעיונו – שבכל זאת יש להרוג את בני האדם – אבל במה חטאו הבהמות? ובמה חטאו הילדים הקטנים? (יומא כב:).

יתכן אמנם – ונראה כך בפשט העניין – שאם אכן היה שאול מתנגד בפירוש לציוויו של שמואל, ועל פי הקל־וחומר שנשא ־־ שהרי אדם דן קל־וחומר מעצמו (נידה יט:) – היה מסיק שאכן אין להרוג את הילדים ואת הבהמות – יתכן מאוד שלא היה עליו כעס שכזה.

אבל מה ששאול עושה כאן שוב, הוא אותה פשרה בלתי־מוצלחת: גם שומע לקול הנביא, וגם חולק עליו בעת־ובעונה אחת. מצד אחד, שאול חוזר ומדגיש: ״הקימותי את דבר־ה׳ ״; ״אשר שמעתי בקול ה׳״ (ש״ב טו,יג;כ);

ומאידך, מחליט הוא בלחץ העם לעשות פשרה, ולהשאיר את הבקר והצאן.

פשרה שכזו – היא ההיפך הגמור ממלכות.

כי אם חשב שאול שהנביא טועה – מכוח הקל־וחומר שנשא בעצמו – היה עליו ללכת ולהרצות את טענותיו לפני שמואל! או לכל היותר, לא לבצע את שצווה, ולעשות מה שנראה לו כאמיתי.

אבל חצי לציית וחצי לא לציית – זוהי הנהגה שאין הדעת סובלת.

שימוש מוטעה במידות הנפש

ומה אומר היצר בנושא זה בו אנו עוסקים?

– ובכן, הוא מסכים לכל מילה מן הנאמר. גם הוא חושב שיש פשרה ^!׳\היא ישובו של עולם, ויש פשרה שאינה אלא חורבן. וגם הוא טוען בחום, שיש להקפיד וליישם את הדברים במעשה – אבל באופן הפוך. במקום בו חייבים להיות החלטי, שם מציע הוא לנו את הפשרה, ומצטט בעל־פה את מאמרי חז"ל שבשבחה.

ואילו כשמדובר בכבודו האישי של האדם, וכדומה, בו ראוי לו להתפשר על חשבונו ולוותר למען כבוד שמים – שם מניף הוא בעוז את דגל ההחלטיות, ומוכיח שאכן: יקוב הדין את ההר! וכך אומר רבינו ניסים בווידויו: ״את אשר טיהרת טימאתי, ואשר טימאת – טיהרתי״ (סדר יו״כ קטן). כלומר משתמשים בכל המידות הנחוצות – אבל באופן הפוך.

״ואת ארצי חילקו״ (יואל ד,ב)

מן הידועות הוא, שבימי הפרעות של שנת תרפ״ט – שפרצו על רקע התפילות בכותל המערבי – הציעו הבריטים ליהודים להצהיר שהכותל אינו שלהם, אלא של הערבים, ובכך יתרצו הללו ויפסיקו את הפרעות. ה״סוכנות היהודית״ קיבלה את ההצעה, והעבירה אותה לחוות־דעתם של הרב קוק זצ״ל – רבם של ה״ציונים״ – ושל הרב זוננפלד זצ״ל, רבה של ה״עדה החרדית״. הרב קוק ענה בו־במקום, שהכותל אינו שלנו – אלא של הקב"ה – וממילא לא נוכל להתפשר עליו, ושלח להודיע על כך לרב זוננפלד.

בדרך, פגש השליח את שליחו של הרב זוננפלד – שהיה בדרכו אל הרב קוק, לתיאום עמדות – ונתברר ששתי התשובות זהות. מובן מאליו, שהם הדברים גם בקשר לכלל ארץ ישראל: אם היו דורשים שנצהיר, שחלק מארץ ישראל אינו שלנו, תמורת שלום ושלווה – נראה

שהיה זה בבחינת: ״יהרג ואל יעבור״.

כי אם התורה אומרת שמקום זה הוא ארץ ישראל – כיצד יכול מישהו להתפשר על חשבונה, ולהחליט את ההיפך מכך ל! אמנם אם תרצה לומר, שמבחינה צבאית וכדומה, אין בידך הכוח לכבוש את כל הארץ – ניחא; מצב כזה היה הרי בכל הדורות, ואם זהו המצב לדעתך גם היום, הרי שההכרח לא יגונה. אבל לוותר על חלקים מן הארץ, ולומר שאינם שייכים לעם ישראל – מי שמך לעשות זאת?! הלא ״כי לי הארץ״ צווח המקרא, ואתם, אך ״גרים ותושבים אתם עמדי״! (ויק׳ כה, כג). האורח מוותר על חלקים של בית־המארח – הנשמע כזאת?!

״ואת שבתותי תשמורו״ (ויק׳ יט,ג)

כך הוא בקדושת המקום, וכך גם בעניין קדושת הזמן: מספרים על ה״חפץ חיים״, שכינס פעם אסיפה במקום מסויים, כדי למחות בבעלי־חנויות שהיו פותחים עסקיהם בשבת. דברי ה״חפץ חיים״ היו ממש חוצבי־להבות, ומתוך גרונו בקע קולה של ה״משנה ברורה״ על כל הלכות שבת. הדברים הנלהבים השפיעו את השפעתם הברוכה, ובסוף הכינוס, באו בעלי החנויות והודיעו, שהם מוכנים ומזומנים לנעול את עסקיהם בשבת. אבל בקשה קטנה להם אל כבוד הרב: מכיוון שקנו סחורה רבה ועליהם למוכרה, לכן מבקשים הם מהרב רשות, לפתוח את עסקיהם רק עוד שתים־שלוש שבתות (…).

אמר להם ה״חפץ חיים״: בני! אם היתה השבת שלי – הייתי מוותר לכם בלב־חפץ! אבל מה אעשה, והשבת של הקב״ה היא? כיצד אוכל להתפשר על דבר שאינו שלי?

וכך גם אצלנו. אם ישנו מקום בארץ־ישראל, בו קיימת תחבורה ציבורית בשבת, אין זאת אומרת שהושגה מעין פשרה בדבר: בירושלים לא תהיה תחבורה בשבת, ובאותו מקום – תהיה. זהו אונס גמור, לצערנו, הנובע מכך שיד שומרי־תורה אינה תקיפה באותו מקום.

בעניינים גשמיים, אדם הרוצה להסתפק במועט – תבוא עליו ברכה; על חשבונו, יכול הוא להתפשר.

אבל העניינים הרוחניים הרי אינם שלו כלל, וממילא, אין הוא יכול להתפשר בהם על חשבון הבורא.

חנוכה – חידושה של מלכות

מפורסמת היא הקושיא בעניין נס־החנוכה: לשם מה היו החשמונאים צריכים לנס פך־השמן? הלא טומאה דחויה בציבור (פסח׳ עז.), ושמן טמא הרי היה להם לרוב.

תירוצים רבים נאמרו בדבר,- ויש לעיין, אם אכן היתה אותה טומאה, כזו הדחויה בציבור, או לא (עיי ״ביצחק יקרא״, ח״א סי״ב) – אבל ולענייננו נאמר, שהיה באותו נס רמז לחשמונאים. שאמנם יתכן ובדיעבד מותר להדליק שמן טמא – אבל כשעוסקים במצוות־הבורא, יש להתאמץ קודם לקיימן באופן המהודר יותר. לא להחליט בקלות שאין ברירה, ושיש להתפשר על ה״בדיעבד״ שבדבר.

וחז"ל, בקבעם את ההלכה לדורות, הלכו גם הם בדרך זו. ולמרות שיכלו להסתפק ב״נר איש וביתו״, דהיינו, שבכל בית ידליק אחד מבני-הבית בלבד – בכל זאת קבעו, שיש הידור להדליק כמניין הנפשות בבית.

ולמרות שגם אם היינו מדליקים נר אחד בכל לילה, היה גם בכך ״פירסומי ניסא״ בהידור – בכל זאת תיקנו, שלמהדרין מן־המהדרין, יהא מוסיף נר אחד בכל לילה מלילות החנוכה (שבת כא:).

ועובדה היא, שכל ישראל כאחד, קיבלו עליהם להדר באופן זה. מפני שבחנוכה, רמזו לנו מן השמים, שאין להסתפק־במועט בעניינים רוחניים.

אם אנו רוצים כיום לחדש את המלוכה בישראל, ולהושיב את המלך המשיח על כסאו – צריכים אנו לילך בדרכו הרוחנית של יהודה ובני־ שבטו.

לא להתפשר בדברים שאין לנו הרשות להתפשר, ולדעת ליטול אחריות רוחנית על כתפינו.

זו דרכה של מלכות, וכך זוכים לחדש מלוכה בישראל – במהרה בימינו, אמן!

מאמר "פרשבורג – פראג" מאת מהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל

[אודות כשלונם של ה"מקילים" לעומת הצלחת הדבקים בתורה ללא פשרות. נדפס בספר היובל למהר"ם שפירא מלובלין]

לפני מאה שנה בערך נלחמו ביהדות שני זרמים שונים; האחד מתון ופשרני והשני חזק ושונא-ויתור.

שניהם הדגישו, כי רק טובת העם והדת לנגד עיניהם.

לזה שעמד בצד והביט במלחמה, קשה היה להבחין ולהגדיר את הצדדים הלוחמים. חסרה לו הבהירות הפשוטה שידע לאיזה מן הצדדים להצטרף.

אך לנו היום, מפאת הרחוק בזמן, נקל להוציא המסקנה.

ספר תולדות התפתחותם כבר נחתם ופרותיהם אחריהם מאפשרים לנו הסך-הכל.

פרשבורג ופרג – שתיהן יצא שמן בעולם היהודי ונתפרסמו בגלל רבניהן וגדוליהן וחיי הצבור היהודי המפכים בהן. אך כשבא זרם העת החדשה, התחלת תקופת ההשכלה, מצאו הרבה ממנהיגי ישראל לנכון, לחוב קדוש לשנות אופי החיים היהודיים, ל"תקנו", להפיג טעמו ולהתאימו לסביבה הלא–יהודית.

הרבה מן ה"מתקנים" האמינו בטעות, שבגמישותם וותרנותם יעלה בידם לרכוש לבם של החוגים הכי–רחבים ולהצילם מטמיעה ושמד ר"ל. אך לא כן דמו מנהיגי ישראל המושרשים והמוצקים באמונה.

הם לא נתנו את עצמם להתעות ע"י רוח – הזמן המתעה וקראו באומץ – לב ובגאון: לא! אסור לתת מקום לחצאיות והתפוררות, לא פשרה ולא ותור, אנחנו רוצים לקיים את המלא והשלם ולתכלית זו נלחם ונעבד במסירות נפש ועוז. פרשבורג ופרג היו אז למרכזים, שבהם התרכזו אותם שני הצדדים הנלחמים, כדי באמצעים שונים להיטיב מצב היהדות.

בפרשבורג נתקלה מלחמת תנופה של ההשכלה בחומה הבצורה והחזקה כברזל – באישיות הסלעית של ה"חתם סופר" ז"ל בסיסמתו "חדש אסור מן התורה" כלה עד אפס כל נסיון ל"תקן" את התרבות הישראלית.

גם בנו וממלא מקומו, ה"כתב סופר", לא שינה אף קוצו של יוד מתורתו הקדושה של אביו: יקוב הדין את ההר!

לא כן בפרג. תנועת ההשכלה מצאה פה לפני' מנהיגים מתונים, שהיו בטוחים ששום התנגדות לא תועיל לעצור בעד הרעה.

סיסמתם היתה: שמאל דוחה וימין מקרבת ; הם אמרו בנפשם, שאין לך אמצעי טוב מליטול כלי-זינה מידה של זו; הם דמו כי בפשרנות יעשו את הריפורמים פחות מזידים ומשחיתים. וממלאי מקומם של אלה כשי"ר )רפופורט( וכו' כבר מצאו לנחוץ ללכת צעד אחד הלאה משביל הזהב של הראשונים, כי תאות – הממשלה של המשכילים התגדלה במשך הזמן.

ראפופורט וסיעתו כתבו בלשון מובנת בכמה אופנים, שאפו למצוא חן בעיני כל, ועל הכל מצאו תירוץ: הוראת שעה שאני.

וכך התלקחה המלחמה בין בעלי "חדש אסור מן התורה" ובעלי "הוראת שעה שאני". וכל צד היו לו סניגוריו ומתנגדיו.

היהדות הפולנית, בהיותה רחוקה משדה המלחמה, הביטה אל המתאבקים במזרח אירופה וחכתה ל"מי ינצח".

ומי נצח?

יאמרו התוצאות והמאורעות ישפטו. בעברי במסעותי, לתעמולת יח"ל, מפולין לונדונה היתה לי ההזדמנות לבקר את פרשבורג ופרג ולסקור מצב החיים היהודיים בהמה. אם פרשבורג מתגאה בגדוליה וצדיקיה הנחים ב"בית החיים שלה", יכולים גם גדוליה וצדיקיה הקדמונים לא-פחות להתגאות בפרשבורג דהשתא.

הגדולים ההם הנם בני אלמות בעבור חדושי התורה הנאמרים בשמם, שפתותיהם דובבות לא רק בקבר כ"א גם בחיי הדור הזה. עוד היום שונים בפרשבורג מה ששאל מהר"ם ברבי ז"ל ומה שהשיב ה"חתם סופר" ז"ל.

ואם אנחנו בפולין יודעים לספר הרבה מחריפות המהר"ם איגרא ז"ל, יודעה הרבה יותר היהדות הפרשבורגית לספר מצדקתו, כי מטרתה היא לסדר אופי חייה על פי דוגמת גאוניה. על כל צעד וצעד אתה מוצא את הדופק החי של היהדות. פה אתה מוצא חדר- השעור של ה"חתם סופר", שלומדים בו מאות בחורים תלמוד ופוסקים ; שם תמצא מנינים קבועים עוד מזמן מהר"ם ברבי ומהר"ם איגרא ז"ל.

קשר אמיץ פה בין החיים ובין אלה שהלכו לעולמם. במשך העת הרבה השתפר והשתלם על יסוד הישן; הרבה מוסדות צבוריים נוסדו, ביניהם האכסניא המפורסמת ובית-מלון לתלמידי הישיבה. ומסורת החתם-סופר עוד היום הזה הנה גורם עיקרי וגדול בחיים.

בשעה השנית אחה"צ אתה נכנס בקרון המהיר, הנושאך פרגה, ובשעה התשיעית בלילה הנך שם.

כמובן, אתה רוצה לראות את פרג היהודית. ונותנים לך תשובה כי למחרת בשעה השמינית יכול אתה לראותה. למחרת באותה שעה בדיוק בא אחד אליך ומנהל אותך – ישר לבית החיים הישן. הוא מראה לך מצבות מהר"ל מפרג, כלי יקר, ר' דוד גאנז ז"ל. ואח"כ הוא מנהלך לבית-החיים השני והוא מראה מצבת "נודע ביהודא" ז"ל.

משם הוא מביאך למקום שממנו תראה אבני בית הכנסת הישן-נושן.

וכשהנך שואל: ואיפוא היא פרג החיה, היהודית?

אז התשובה, כי חיים פה חיים דתיים רק מאה וששים נפשות.

וכשאתה תמה אז ותאב לדעת את המספר-הכללי של היהודים פה, שומע הנך שמגיע לשלשים וחמשה אלף.

כמובן, הבעל-לויה שלך רואה תיכף כי אינך שבע-רצון מזה והוא נחפז להודיע לך, כי שכח להראותך חדשה נחוצה. הוא חפץ לטשטש הרושם הרע והוא מראה לך פלאים הסטוריים:

הנה הקהלה היהודית ועל בנינה שעון עם אותיות עבריות. כן. זהו הצרה בפרג היהודית: השעון הולך קדימה… ומראה עברית, אך החיים מראים פנים שונים לגמרי.

ה"חתם סופר" נצח!

 *

להודות על האמת ולומר טעיתי

[חלק מאוצרותיהם עם תוספת מרובה]

 גם את הפן ההלכתי של הויכוח בין יוסף והשבטים, מצאנו באחרונים שמיישבים את הדברים במהלכים נפלאים ביותר. נציין אחדים מהם:

הנה רש״י כותב: ״ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם – שהיו אוכלין אבר מן החי״. והדברים תמוהים ביותר וקשים להבנה. ממה נפשך, אם אכן אכלו האחים אבר מן החי קשה כיצד באמת אכלו?

ואם אכן לא אכלו – קשה כיצד תלה בהם יוסף האשמות קשות כאלה?

אחת הדרכים לישוב הקושיא מובאת ב׳פרשת דרכים׳, שכותב כך, ודאי שהקפידו האחים לשחוט את הבהמה בשני סימניה כדין, אלא שלא המתינו לה עד שתצא נפשה לגמרי, וחתכו ממנה אבר בעודה מפרכסת, והנה בגמרא (חולין לג, א) מבואר שלפי רב אחא בר יעקב בהמה שנשחטה וחתך ממנה כזית בשר בעודה מפרכסת, הרי אף שהיא מותרת לישראל לאוכלה לאחר שתצא נפשה, מכל מקום היא אסורה לבן נח לעולם.

טעם החילוק בין ישראל לבני נח בזה הוא משום שבישראל יש דין שחיטה, והיא המתירה את הבשר באכילה. לכן כל שנשחטה כדין כבר אין בה משום אבר מן החי גם אם עדין לא מתה הבהמה לגמרי, כיון שבהמה זו נשחטה והשחיטה מתרת אותה באכילה.

אך אצל בני נח שאין להם דיני שחיטה, אלא המיתה מתרת אותה באכילה, כל זמן שלא מתה לגמרי יש בה משום אבר מן החי, ואף על פי שכבר נשחטה.

לדבריו, זאת היתה נקודת המחלוקת בין יוסף לאחיו. יוסף היה סבור שאסור להם לאכלה, משום שקודם קבלת התורה עדיין נחשבים הם לבני נח [ואם יש להם דין ישראל זה רק לחומרא ולא לקולא], וחייבים הם להחמיר על עצמם כבני נח שלא לאכול מבהמה מפרכסת, וכיון שראה אצלם מידה זו שלדעתו היא מגונה, הביאה לפני אביו.

אולם האחים סברו שכבר יצאו מכלל בני נח והרי הם כבני ישראל גמורים, ובדיני ישראל כיון שהשחיטה מתירה את האכילה אין למפרכסת דין חיה אלא דין מתה, ומותרת באכילה.

על פי אותו יסוד יש אומרים שהיה זה בן פקועה, ולבני נח הוא אסור כל עוד הוא חי, ולבנ"י מותר היות ונשחטה אמו, והותר על ידה ומותר לאכלו אף בלא שחיטה.

בדרך אחרת פרש השל״ה הקדוש, שהיתה זו בהמה שנבראה על ידי ספר היצירה, ואין לה את כללי הדינים הנוגעים לבהמה רגילה, והיו יכולים לאכלה ללא כל שחיטה. אך יוסף לא ידע שהבהמה הזאת נוצרה על ידי ספר היצירה, והיה סבור שהם אוכלים אבר מן החי מבהמה הגילה, והביא דיבה זו לאביו.

[על פי זה מבאר החיד"א (פני דוד) את מה שכתוב אצל יוסף "וטבוח טבח והכן" –

ודרך דרש אפשר לפרש וטבוח טבח והכן ואמרו רבותינו זכרונם לברכה פרע בית השחיטה וטול גיד הנשה בפניהם במה שביארו המפרשים דמחלוקת יוסף ואחיו היה אם יצאו מכלל ב"נ להקל או דוקא היו מחמירים בחומרת ישראל אבל לא היו מקילין כישראל ולזה השבטים היו אוכלים בעודה מפרכסת כדין ישראל ויוסף סבר דהיו אוכלים אבר מן החי כדין ב"נ

וז"ש וטבוח טבח פרע בית השחיטה להחמיר כישראל.

אמנם והכן זהו הכנה שאחר כך יקבלו ישראל התורה בזמנם אבל עתה אין לנו דין ישראל.

והראיה – טול גיד הנשה בפניהם (שיהיו נוכחים בעת שתביא להם ראיה זו) כי הנה אמרו בזהר ויגע בכף ירכו על שנשא שתי אחיות ומטעם זה היא מצות גיד הנשה,

ואי אמרת דיש לנו דין ישראל גמור אין שום סרך חטא ביעקב אבינו עליו השלום דלאה ורחל גיירן וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין כאן איסור שתי אחיות, וא"כ למה ויגע בכף ירכו משום שנשא אחיות ומזה הוא מצות גיד הנשה?

אלא ודאי האמת אתי דלא יצאו מכלל ב"נ להקל ולכן טול גיד הנשה בפניהם למען ילמדו ויתעוררו שהאמת את. עכ"ל ודפח"ח.

כמו כן נידון זה – נוגע לעניינים רבים בדיני האבות הקדושים –

אצל אברהם כתוב ששמר את כל המצוות. ותמוה כיצד, הרי אם ישראל הוא – חייב לשמור שבת, ואם בן נוח הוא – הרי נידון על שמירת השבת בחיוב מיתה!?

אלא מבארים שיצא לרה"ר עם ציצית, ואם בן ישראל הוא – הציצית מקישוטי הבגד ולא הוי משאוי, אך אם בן נח הוא – הרי זה כמו ציצית פסולה לישראל שהוי משאוי, כך גם לנח שאינו מצווה בזה הוי משאוי, ולכן נמצא שחילל שבת כדין].

יחיד מול רבים הלכה כרבים

אך גם אם נבין שהיתה כאן מחלקת הלכתית ביניהם, מכל מקום עדין יש לתמוה כיצד יכול היה יוסף לעמוד על דעתו נגד כל האחים? הרי ההלכה היא שיחיד ורבים הלכה כרבים? ואם סברו שלבהמה אין דין אבר מן החי הרי שההלכה כמותם ומדוע לא התקבלה דעתם לאחר שהם הרוב?

[חתני אמר ליישב שיתכן וסבר יוסף שהגם שהם הרוב, הוא נחשב לחכם מופלג בדורו היות ואת תורת שם ועבר מסר יעקב ליוסף דוקא, וא"כ אין כאן דין של הולכין אחר הרוב. בדומה למה שסברו בית שמאי שהיות והם חריפים טפי הלכה כמותם, ולא אזלינן בתר רובא של ב"ה].

פרוש נפלא באר החיד״א (בספר ׳חומת אנך׳ על קהלת אות כז), על פי ׳פולמוס הסמיכה׳ שהרעיש את שמי ארץ ישראל לפני כחמש מאות שנה:

בשנת ה׳ אלפים רח״ץ פיעמה רוח ה׳ בלבבות חכמי צפת, שהיו רב חכמי ישראל בימים ההם, להחזיר את עטרת הסמיכה ליושנה. הם הסתמכו על דברי הרמב״ם הידועים שאפשר לחדש את ענין הסמיכה בזמן הזה.

קמו ועשו מעשה, והסמיכו את ״הגדול שבחבורה, החכם השלם הרב הגדול מורנו הרב רבי יעקב בי רב, שיהיה סמוך וראש ישיבה " (- מתוך אגרת הסמיכה לרבני צפת).

מאוחר יותר הלך מהר״י בי רב עצמו, וחזר והסמיך עוד ארבעה זקנים גדולים בחכמה מבין רבני צפת, בראשם מרן רבי יוסף קארו זצ״ל – בעל ה׳בית יוסף' לרבם של כל ישראל לדורות עולם.

אך כאשר שלחו את מכתב הסמיכה לראש רבני ירושלים בימים ההם, הלא הוא המהרלב״ח – רבנו לוי בן חביב, ערער על מעשה רבני צפת, וסירב לקבל את כתב הסמיכה אשר שלחו לו. הוא הוכיח בראיות רבות שאין לחדש את הסמיכה וביטל את מעשיהם מכל וכל.

איגרות רבות נכתבו על ידי שני הצדדים להוכיח את דעתם, והלא הם כתובות באגרות הסמיכה המפרסמות.

אחת הטענות שטענו נגדו רבני צפת, היתה, שהרי ׳יחיד ורבים הלכה כרבים׳, ומכיון שרב חכמי הזמן מצויים היו בצפת והם הכריעו נגדו – הרי שההלכה כמותם.

אך המהרלב״ח דחה את טענתם, משום שכבר נפסק להלכה שרק כאשר דנו הרבים עם היחיד ונפסקה ההלכה כמותם ההלכה כרבים, אך אם היחיד לא היה שם כלל בשעת הדיון – אין הרבים יכולים להכריע נגדו, כי לא שמעו את טענותיו.

אולם חכמי צפת השיבו לו, שכיון שגר בירושלים עיר הקדש שהוא מקום מרוחק, לא היה באפשרותם להזמינו לדון עמם יחד, לכן הלכה כרבים אף שהיחיד לא היה נוכח שם. והוסיפו לכתוב לו שגם אם נכונים דבריו שאין פוסקים הלכה כהרבים במקרה כזה, הרי מוכנים הם לבוא למקום מושבו בירושלים ולדון עמו יחד מחדש, ושוב תצא ההלכה כמותם נגד היחיד.

מצב שבו גם לרוב אין כח הכרעה

חזר וטען המהרלב׳׳ח כי כעת אפלו אם יבואו שוב לדון בנוכחותו מחרש כבר לא יועיל כלום, שמכיון שכבר הוציאו את פסקם פעם אחת שנתן לחדש את הסמיכה, אם כן יקשה עליהם לחזיר בהם מן הפסק, ונמצא שיותר לא יתחשבו בטענותיו מחמת רצונם להצדיק את הפסק הראשון, ויהיו נוגעים בדבר.

על פי זאת הסביר החיד׳׳א היטב כיצד יוסף כיחיד עמד בדעתו נגד אחיו שהיו הרבים, שהוא טען את טענת המהרלב׳׳ח שכיון שלא דני יחד עמו באפן כזה אין פוסקים שההלכה כרבים. יתירה מזאת גם אם יקראו לו כעת לדון יחד עמו לא יועיל הדבר, כיון שפעם אחת כבר פסקו שהלכה כמותם וע"כ כבר יקשה עליהם לחזר בהם מהפסק, והרי הם כנוגעים בדבר להצדיק את דעתם.

כל זאת רמז החיד״א באפן נפלא בפרוש דבריו של שלמה המלך (קהלת ז, יט-כ): ״החכמה תעז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר: כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״.

הכתוב מדבר אודות יוסף, ש׳חכמתו תעז׳ – שהיתה בו העזה לחלק על עשרה צדיקים. כיצד? משום ׳אשר היו בעיר׳, שאז אין את הכלל של יחיד ורבים הלכה כרבים.

אך לא ניתן לומר שכעת ידונו מחדש בנוכחותו הכריעו ההלכה כרבים, משום ש״אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ – כלומר, כשישובו לדון בהלכה זו שוב, לא ימצא אדם שיפסק את הדין בצורה טובה ונכונה, מבלי שליבו יטה להכריע את ההכרעה הקודמת, והרי הוא חוטא בהכרעת דינו. והדברים ערבים ומתוקים!

אדם הראשון

יסוד זה כבר הושרש בחטא הראשון שהיה בעולם, אצל אדם הראשון. שלאחר שכבר נכשל ואכל מעץ הדעת, נוצר לו עוד נסיון, שבא אליו הקב״ה ושאל אותו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת. ואם היה מודה ואומר, כן אכלתי ונכשלתי, היה באפשרותו לתקן את החטא. אבל אדם הראשון לא עמד בנסיון הנוסף והשיב שהוא התנהג כראוי, רק האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל.

כאשר הקב״ה שואל את האשה מה זאת עשית, אם היא היתה מודה ואומרת חטאתי, היה באפשרותה לתקן את חטאה, אך היא השיבה שהיא אינה אשמה, הנחש השיאני ואוכל. ונמצא שגם אדם וגם חוה לא עמדו בנסיון הנוסף שהגיע להם לאחר החטא, להודות שהם אינם צודקים, ולא תיקנו את חטאם, ונענשו.

וכן מפורש בספורנו שם, שכאשר הקב״ה שאל את אדם הראשון המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת, ייחס את האשמה על הקב״ה שנתן לו את האשה, במקום לעשות תשובה כמו שעשה דוד באומרו אל נתן הנביא חטאתי.

קין

וכך אירע גם לקין, שלאחר שכבר הרג את הבל, הגיע אליו הקב״ה לעוררו על התשובה. והוא מה שכתוב בפרשת בראשית (ד. ט׳) ויאמר ה׳ אל קין, אי הבל אחיך. ופירש רש״י, להכנס עמו בדברי נחת, אולי ישיב ויאמר אני הרגתיו וחטאתי לך עכ״ל.

ומה השיב קין, הוא התכחש לכל מעשיו, כאילו שלא עשה כלום, ויאמר לא ידעתי, השומר אחי אנכי. יש לו עוד טענות על הקב״ה, מה אתה שואל אותי היכן הבל, וכי אני שומר שלו. נמצא שגם קין לא עמד בנסיון הנוסף שלאחר החטא, והוא לשוב בתשובה ולומר לפני ה׳ חטאתי. (ואע״פ שאח״כ חזר מעט בתשובה, ואמר גדול עווני מנשוא וגו' זה לא היה תשובה שלימה, שהרי יצא כגונב דעת העליונה, וגם שב מיראת הענוש שהוטל עליו, ולא מחמת שנתחרט על מעשיו). [כמשפט שגור בפי העולם – "מעט מדי, ומאוחר מדי"…].

ומאז חטא אדם הראשון וחטא קין ועד היום נוהג כך. שבכל חטא שאדם נכשל, תמיד לאחר שגמר לחטוא, יש לו נסיון נוסף האם להאשים את עצמו מיד ולומר חטאתי, או לשתוק ולהמשיך הלאה כאילו שהוא מתנהג כראוי.

כך גם מוצאים בסוף פרשת בהעלותך בחטא מרים, שלאחר שמרים סיפרה לשון הרע, הוכיח הקב״ה את מרים ואהרן על טעותם, ולבסוף כתוב ויחר אף ה׳ בם וילך. מפרש שם הספורנו שהטעם שחרה אף ה׳ בהם, משום שלא נכנעו תיכף לומר חטאנו, כמו שעשה דוד המלך באומרו אל נתן הנביא חטאתי.

קושי ההודאה על טעות בפרהסיא

והנה כשאדם חוטא בינו לבין קונו, אז יש לו נסיון להודות בחטאו ג״כ בינו לבין קונו. אבל כשאדם חוטא בפרהסיא וכולם יודעים, הנה הנסיון שלו לאחר החטא הוא ג״כ באותו אופן, האם יודה בטעותו בפרהסיא או שימשיך להשאר בדעתו הקודמת.

וזה נסיון יותר גדול, כי הוא סבור בדעתו, שאם יודה בטעותו, הוא יהיה לבזיון בעיני אחרים, ויאמרו עליו שאינו יציב בדעותיו, ולכן מסוגל להתעקש ולהחזיק בטעותו, רק כדי שלא יהיה לבזיון בעיני הבריות.

המעשה עם הרש"ש והחשד על ההלואה שלא הוחזרה

ובאמת זה טעות, שאם יודה בטעותו, הרי הבריות יודעים כמה קשה להודות בטעות, ולכן ודאי יעריכוהו יותר שהודה בטעותו ופרש מן החטא. אבל מחמת הנסיון שיש לאחר כל חטא, נדמה לו שאם יודה בטעותו, יהיה לבזיון בעיני הבריות, ולכן יש לו תמיד נסיון גדול האם להודות בטעות ולפרוש מן החטא, או להחזיק בו כדי להראות שהוא עדין מחזיק בדעתו, ויש לו שיטה משלו.

קרח ועדתו

וענין כזה היה במחלוקת קרח, שגם קרח וגם דתן ואבירם וגם המאתים וחמשים איש הבינו שהאמת לא אתם, והמשיכו להחזיק במחלוקת אך ורק משום שהיה קשה להם להודות בטעותם. ולא עמדו בנסיון הנוסף שיש לאחר כל חטא, והוא להתעורר בעצמו האם להודות בחטאו וטעותו או להמשיך להחזיק בדעתו הקודמת למרות הכל.

וכך איתא במדרש (במדב״ר פרשה י״ח סימן ט׳) על הפסוק ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי. המדרש מפרש שמשה רבינו השתדל לפייס את קרח, שכל המינוי של אהרן הוא ע״פ ה', ולכן אם הוא חולק על מינויו של אהרן הוא חולק על הקב״ה בעצמו. והמדרש מסיים שם בזה הלשון:

 כל הדברים האלה פייס משה לקרח, ואין את מוצא שהשיבו דבר, לפי שהיה פקח ברשעו. אמר, אם אני משיבו, יודע אני בו שהוא חכם גדול, ועכשיו יקפחני בדבריו ואני מתרצה לו בעל ברחי. מוטב שלא אזקק לו. כשראה משה שאין בו תועלת פירש ממנו.

עוד איתא במדרש שם (סימן י׳) וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם [וכתוב ויאמרו לא נעלה]

אף הם עמדו ברשען ולא נזקקו להשיבו עכ״ל.

מפורש מדברי המדרש שגם קרח וגם דתן ואבירם לא חיפשו את האמת, כי לאחר שכבר חטאו, היה להם אפשרות ללכת למשה רבנו לברר מי צודק. ולמה הם לא הלכו למשה רבנו, כי הם פחדו להודות שהם טועים. הם ידעו שמשה רבנו יברר להם את טעותם והם יוכרחו להודות, ולכן הם העדיפו לא להגיע כלל אליו.

ומה היה עם המאתים וחמשים איש, גם כך. רש״י מביא בסוף פסוק ו׳ מה הפירוש והיה האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש, וכי אין אנו יודעים שמי שיבחר הוא הקדוש, אלא אמר להם משה הריני אומר לכם שלא תתחייבו, מי שיבחר יצא חי וכולכם אובדים. אומר רש״י ולא טפשים היו, שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב. אלא הם חטאו על נפשותם, שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם עכ׳׳ל.

התורה כותבת עליהם שהם עשו מעשה התאבדות, הם ידעו שהם הולכים למות, ובכל זאת הם לא פרשו. למה הם לא פרשו?

כי הם לא יכלו לעמוד בנסיון של להודות בטעות ולפרוש, כי מה יגידו עליהם? בתחילה הם מתחילים מחלוקת ופתאום מפסיקים?

לכן הם המשיכו בזה עד שמתו.

נסיונו של און בן פלת

וגם און בן פלת התקשה לעמוד בנסיון זה, וכמו שמפורש בסנהדרין ק״ט ב׳ שכאשר אשתו אמרה לו מה נפקא מינה לן במחלוקת זו, הרי אם משה הרב אתה התלמיד, ואם קרח הרב אתה התלמיד. וביאורו, שכיון שאחד ניצל וכולם מתים, הרי אתה ודאי תמות. ומשיב לה און בן פלת, מה אעשה כבר הייתי בעצה עמהם ונשבעתי להם שאם יקראוני אלך עמהם.

וזה לא מובן, מוכיחים לאדם שהוא הולך למות, והוא משיב כבר הייתי בעצה עמהם ונשבעתי להם.

זה כמו שאדם הולך ומניח ראשו על הגליוטינה לערפו, שואלים אותו – הכל בסדר אתך?? והוא משיב – אני כבר נשבעתי שאעשה את זה… שבועה אי אפשר להתיר? והאם על שבועה נאמר יהרג ואל יעבור עליה??

אלא שזהו הקושי בנסיון הנוסף, נכון שטעיתי, אבל קשה לי להודות בטעותי, ולכן אני מוכרח ללכת למרות שאני יודע שסופי למות. עד כדי כך קשה להודות בטעות. ובכל זאת התורה לא מתפעלת מזה ואומרת החטאים האלה בנפשותם, הם עשו מעשה התאבדות, הם היו צריכים לפרוש מן המחלוקת, למרות אי הנעימות שיש בזה.

קלקולם של דתן ואבירם

ועפ״ז יש לפרש מה שכתוב אצל דתן ואבירם, שאחרי ששלח משה לקרוא להם אמרו לא נעלה. ומפורש במדרש שלא רצו שמשה ינצח אותם ויוכרחו לפרוש מן המחלוקת. ואח״כ סיימו העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה. שכוונתם היתה, שכל פעולה שאדם עושה הוא משום שכך נראה בעיניו שהוא צריך לעשות, כי כל אחד הולך אחר מה שנראה לו. והם שלחו לומר לו אפילו אם תשלח לנקר את עינינו, כלומר אפילו אם תשלח לעקור לנו את כל מה שהיה נראה לנו, ותוכיח לנו שטעינו, לא נעלה אליך, ולא נודה בטעותינו ולא נפרוש ממה שהחלטנו.

ולכן מיד אח״כ כתוב ויחר למשה מאוד, ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם. ומפרש רש״י לפי פשוטו הקטורת שהם מקריבין לפניך מחר, אל תפן אליה עכ״ל. וא"כ הם ודאי ימותו. כי כל זמן שמשה רבינו דן אותם לכף זכות שהם באמת חושבים שהם צודקים, לא כעס עליהם. אבל כששמע מהם שהם לא מתכוונים לחזור בהם גם אם יוכיחו להם שהם לא צודקים, אז נצטער משה רבינו.

והוסיף משה רבינו, שגם על תגובה זו עוד היה ניתן לדון אותם לכף זכות, אם היה לי פעם איזה עסק עמהם והם כועסים עלי. אבל כיון שמעולם לא נתעסקתי אתם, ולא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם, א״כ זהו סימן שהם מחפשים את השקר בלבד. לבן אני מבקש אל תפן אל מנחתם.

וזה היסוד הגדול שלמדנו כאן, שמלבד כל עצם מחלוקת קרח וכל עדתו, נתן הקב״ה הזדמנות לכל החולקים להבין שהם טועים, ונתן להם אפשרות לפרוש מן המחלוקת, אך כל אחד מאנשי המחלוקת לא היה מסוגל לעמוד גם בנסיון הנוסף ולפרוש, למרות שכבר ידע שהאמת אינה אתו. ולכן נאבדו.

מהי מחלקת לשם שמים?

וזהו הכוונה במשנה במסכת אבות פ״ה משנה י״ז, כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו.

הסימן של לשם שמים, שאם אדם רואה שיש לו טעות הוא מודה בטעותו ופורש. אם עדין יש מחלוקת, זה סימן שסובר שכך הוא האמת. לכן סופה להתקיים, משום ששניהם בטוחים שכך האמת, כי לולי זה היו חוזרים בהם. נמצא שהאמת מקיימת את המחלוקת, וקושטא קאי. מהו שלא לשם שמים, שגם לאחר שנוכח שאין הצדק עמו, עדין ממשיך להחזיק במחלוקת, ולכן אין סופה להתקיים, משום שאין כאן אמת שתחזיק את המחלוקת, ושקרא לא קאי.

וזה הלימוד הגדול שיש לנו מכאן, שגם אם אדם נכשל ח״ו בעבירה ולא עמד בנסיון אחד, לכל הפחות שיעמוד בנסיון השני. ומהו הנסיון השני, תשובה. לומר טעיתי ואני מתחרט, ולכל הפחות מעכשיו לא אמשיך במעשי הקודמים.

לפעמים מעוררים את האדם מן השמים לתשובה מיד אחרי החטא, כמו אצל אדם הראשון ואצל מעשה מרים כש״כ הספורנו. וכן במחלוקת קרח, כמו שביארנו. ולפעמים זה רק התעוררות מועטת בתוך לבו. אבל תמיד אפשרות זו קיימת, לשוב בתשובה ולהודות בטעות, מיד לאחר החטא. יעזרינו השיי׳ת לשוב בתשובה שלימה.

פרעה חוטף מכות קשות ואינו נשבר. כיצד? ובפרט קודם שהכביד ה' את ליבו. הטרם ידע כי אבדה מצרים? וכי אינו רואה שהוא גורם נזק לעמו?

המעשה בחיאל בית האלי.

יהושע פרק ו (כו) וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ:

מלכים א פרק טז (לד) בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגיּב \{וּבִשְׂגוּב\} צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן:

וכי הוא שוטה? אלא על כל בן היה לו תירוץ, זה היה חולה, ההוא מתאונה, השלשי היה לו וירוס, הרביעי מחלה לא ידועה, כו' . אבל הוא רואה שהם ממשיכים למות!?

אלא חיאל ידע שאם יודה הוא לוקח אחריות ואומר אני רצחתי את בניי. לזה הוא לא מוכן. ולכן הוא ממשיך וחוטף מכות.

כזה היה פרעה. לאחר שהתחיל בסרבנות, אין הוא מוכן להודות שא"כ יוצא שהוא בסכלותו אחראי לסבל של מצרים על היום. זאת אין הוא מוכן לקבל.

ספר משלי פרק יב (טו) דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכם:

האויל אינו מוכן לקבל עצות. אינו מוכן לקבל תוכחות. הוא מבין לבד… הוא אינו מוכן להודות שטעה.

ילקוט שמעוני תהילים רמז תשנח

תהלים (פרק מט יד) זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ וְאַחֲרֵיהֶם׀ בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה: (טו) כַּצֹּאן׀ לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם וגו'

אמר רבא אמר הקב"ה, יודעים רשעים שאחריתם למיתה, ויש להם חלב על כסלם, שמא תאמר שכוחה מהם, תלמוד לומר ואחריהם בפיהם ירצו סלה. כצאן לשאול שתו (ברמז תכ"ח):

[חשבתי לומר בדרך רמז – הרי מי שלא הודה בטעותו בצורה הבוטה ביותר – היה שאול המלך. הוא לא הוציא מפיו את המלים "חטאתי", כדוד, שנאמר לו "וגם חטאתך תכופר". כשלקח מצאן עמלק אמר שזה לזבוח לה' אלהיך, והצדיק מעשיו. אומר דוד יש שאינם מודים בטעותם "כצאן לשאול" = כמו הצאן ששימש כתירוץ לשאול המלך…

הסבא מקלם: אדם מוכן עוד איכשהו לומר לחבירו אתה צודק, אולם קשה לו להוציא מהפה אני טעיתי…

חנניה בן עזור

ספר ירמיה פרק כח-א) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּשָּׁנָת \{בַּשָּׁנָה\} הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: (ב) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל: (ג) בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל: (ד) וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל: (ה) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית ה': (ו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה' וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: (ז) אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם: (ח) הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר: (ט) הַנָּבִיא אֲשֶׁראַפְּךָ תִּקָּחֵנוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת: (י) וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ: (יא) וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ: (יב) וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר: (יג) הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל: (יד) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ: (טו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה לֹא שְׁלָחֲךָ ה' וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר: (טז) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל ה': (יז) וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:

ומבואר בירושלמי מסכת סנהדרין דף נו/ב [וכ"ה ברש"י שם] הרי אני נותן אות ומופת באותו האיש השנה ההיא הוא מת כי סרה דבר על ה' והות ליה כן וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי. שנת אחרת היתה ותמר הכין? אלא מלמד שמת בערב ר"ה וצוה את בניו ואת בני ביתו להסתיר את הדבר שיוציאוהו אחר ראש השנה בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר:

חילונים ממשיכים לחיות בטעות אע"פ שהם יודעים שהם טועים, הם איבדו ילד א' בחינוך הקלוקל והם ממשיכים גם בשאר. מעולם לא הבנתי מדוע. זוהי תסמונת חיאל בית האלי. מפסיד את הכל, בשביל לא לחזור בו ולהודות טעיתי.

אנו מתפלאים עליהם. אולם האם אנו איננו מתנהג כך?

אנו מקבלים איתותים, אולם אנו מקשים את ליבו. אדם יודע שהוא צועד לאבדון. אולם הוא לא מוכן להודות שטועה. הוא ממשיך בטעותו ומתייחס לכך כאל לכתחילה. קשה עורף. אינו מוכן לשנות את עצמו. זה אני וזהו. הוא יודע שהוא לפני התנגשות ועומד רק להפסיד מזה, ומ"מ אינו חוזר בו. קשיות עורף. גאוה. אני אודה שטעיתי? אני? אני אשתנה?

אור המזרח חוברת מא. עמ' 199 לא נמסר, קווים לדמותו של הגרי"ד סולוביצ'יק: בישיבת וואלאז'ין קמו מערערים וטענו שהגר"ח לא הי' ראוי להגיד שיעור ומינוהו לר"מ בגלל שנשא לאשה את נכדתו של הנצי"ב שהיה ראש הישיבה. באו ג' גדולי תורה לישיבה לשמוע היאך שהוא אומר את השיעור על כך אם באמת ראוי הוא הגר"ח לאותה איצטלא וכמדומה לי רבינו שבין ג' הגאונים שעל הב"ד הי' אף הג"ר יצחק אלחנן והלימוד הי' אז בסוגיא דאילונית בפ"ק דיבמות והגר"ח הגיד שיעור נפלא בענין בביאור שיטת הרמב"ם ופתאום באמצע הפסיק מלהמשיך כי נזכר אז בשעת מעשה מדברי הרמב"ם במקום אחד בפיהמ"ש שעמדו בסתירה לדברים שהי' בדעתו להגיד ואף ששומעיו לא ידעו מדברי הפיהמ"ש ההוא מכ"מ ר' חיים מרוב אהבת האמת שבו לא רצה להמשיך בדבריו אף כי יפים ונחמדים היו מאחר שהי' נסתרים וחזר בו ברבים מדברי חידושו וישב לו. שעור זה הי' צריך לשמש כהקובע לראות אם ראוי הוא להיות ר"מ כישיבה והנה נכשל בפני הכל באמצע שיעורו והוכרח לחזור בו מכל דבר חידושו ופסקו הב"ד שאיש אמת שכזה שמוכן לסבול בושה ולחזור בו ברבים מחידושו מחמת פיהמ"ש ששומעיו לא הכירו בודאי ראוי הוא להגיד שיעור בוואלאז'ין. והרגשתי שסיפור זה השפיע רבות על רבינו שבמדה זו אחז אף הוא ז"ל הרבה הרבה פעמים וכנ"ל שהיה חוזר לישיבה בשבוע השני ואומר על דבריו שבשבוע שעבר דברים שאמרתי כפניכם טעות הם בידי. ומפעם לפעם הי' רבנו מעיר על כך בלמדנו דף הגמ' שכו נזכרו סיפורים שכאלו על האמוראים על גודל מדת האמת שהי' להם מעניני המושכלות "אינטילעקטשואל אניסטי" כלע"ז.

*

עמידת יוסף בנסיון השפיעה כוחות לדורות הבאים

[אוצרותיהם]

בראשית פרק לז (כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל־אֶחָיו מַה־בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת־אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת־דָּמוֹ: (כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל־תְּהִי־בוֹ כִּי־אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו: (כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת־יוֹסֵף מִן־הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת־יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת־יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:

׳שלח לפניהם איש לעבד נמכר יוסף׳

דוד המלך בתהלים (פרק קה) פותח בדברי שבח והודאה לקדוש ברוך-הוא, על הנסים והנפלאות שעשה לכלל ישראל מאז היותם לעם: תהלים פרק קה

(א) הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו:

(ב) שִׁיררלוֹ זַמְּררלוֹ שִׂיחוּ בְּכָל־נִפְלְאוֹתָיו: (ג) הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב׀ מְבַקְשֵׁי ה':

בין כלל הנסים הוא מונה את הנסיונות והקשיים שעבר יוסף הצדיק:

 (יז) שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף: (יח) עִנּוּ בַכֶּבֶל רגליו רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ: (יט) עַד־עֵת בֹּא־דְבָרוֹ אִמְרַת ה' צְרָפָתְהוּ:

הדבר תמוה מאד, הרי הפרק כולו עוסק בחסדי ה׳ יתברך ונפלאותיו, ולכאורה הרי כל מעשה מכירת יוסף ומה שקדם לו הוא ספור טראגי קשה. עד כדי כך שה'אור החיים׳ הקדוש כותב אודותיו, שהגם שעברו על יעקב כמה וכמה מאורעות רעים לא נחשב מאומה! כנגד מה שעבר עליו במכירת יוסף.

כיצד שייך להכליל מעשה זה בתוך פרק הודאה שמונה את חסדי ה׳ יתברך? כיצד מאורע זה נכנס תחת הכותרת של ניסים ונפלאות?

מעין זה, מצאנו דבר פלא בדרשת חז״ל (בראשית רבה פו): ״ויוסף הורד מצרימה, כתיב ׳בחבלי אדם אמשכם׳ – אלו ישראל, ׳משכני אחריך נרוצה׳ –

בעבתות אהבה, דכתיב ׳אהבתי אתכם אמר השם׳!״.

כיצד נתן להסביר את דברי המדרש התמוהים הללו. הרי על פניו נראה מקרה זה כהסתר פנים ממדרגה ראשונה? וכיצד כל ענין ירידת יוסף למצרים נחשב בחז״ל כעבותות אהבה?

ובאמת אם נתבונן מעט בצער ובמצוק שהיה נתון בו יוסף ברדתו למצרים, ובגדל הנסיונות שהתמודד עמם שם, נבין עד היכן היה כאן עומק השבר:

אברהם מגורש ממצרים ולא מגרר

הנה בפרשת לך-לך, כאשר אברהם ירד למצרים ונלקחה שרה לבית פרעה, ופרעה ובני ביתו לקו בנגעים, מיד גרש פרעה את אברהם ממצרים, כפי שנאמר: ״ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אתו ואת אשתו ואת כל אשר לו״ (יב, כ). ואלו בפרשת וירא כאשר הגיע אברהם לגרר ונלקחה שרה לבית אבימלך, והזהירו הקדוש ברוך-הוא בחלום הלילה על שלקח אשת איש, לא גרש אבימלך את אברהם אלא אף הזמינו לגור בארצו היכן שרק יחפץ, כפי שנאמר: ״ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב״ (כ, טו). מה ההבדל בין שני המקומות?

המפרשים מסבירים שארץ מצרים היתה ארץ מלאה טומאה, עוברי גלולים, מעוננים, קוסמים ושטופי זמה יותר משאר הארצות, מקום שנקרא "ערוות הארץ", מקום שהתורה מזהירה עליו במפורש "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו" מקום שהוא נ' שערי טומאה.

ופרעה ידע והכיר שכך נראים בני ארצו, לכן גרש את אברהם אבינו ממצרים במהירות האפשרית כדי שלא יכשלו שוב אחרים בשרה אשתו.

ובספר ׳למכסה עתיק׳ הביא מרן שר התורה הגר״ח קניבסקי שליט״א (עה״פ לט, יא) בשם ׳מדרש הגדול׳ שבית פוטיפר היה המקום שממנו נלקחה בשעתו שרה לבית פרעה. זאת אומרת, שבית טמא זה כבר היה מועד לחטא, והיה מקום טומאה ידוע שמשם יש להתרחק ולברח.

והנה יוסף הצדיק שהיה בבית אביו הבן הכי אהוב והכי קרוב ללבו, שרק לו מסר את סתרי התורה שקיבל בבית מדרשם של שם ועבר, והיה דבק במעלות העליונות ביותר של אביו, ושרוי כל ימיו בשיא הקדושה והטהרה, לפתע הצניחו הקדוש ברוך-הוא למקום השפל והמזהם ביותר בעולם. מאגרא רמא לבירא עמיקתא ממש.

היש קושי גדול מזה? היש שפלות גדולה מזאת?

יסוריו של יוסף ונסיונותיו

רש״י (בתהלים שם) מביא את דברי חז״ל על הפסוק ״ברזל באה נפשו": ״אמר רב הונא בר אידי שרתוע [שפוד] עשתה לו [אשת פוטיפר] תחת זקנו, שאם ירכין פניו השרתוע מכהו״. חז״ל מספרים שהיא היתה באה אליו מדי יום ויום במשך י״ב חדש כדי להכשילו, ובכל פעם באה עם בגד חדש ועם פתויים שונים של ממון כבוד וגדלה,

והוא כבש את יצרו בגבורה על אנושית, ולא התפתה כלל להצעותיה.

אדרבה, כשבאה לשוחח עמו היה מרכין את ראשו בקדושה ועוצם את עיניו מלהביט בה.

ברש״י על הפסוק ״אמרת ה׳ צרפתהו״, אנו מוצאים לשון של הזדככות וצריפה מחמת היסורים: ״בחנתהו ליוסף שנתנסה וכבש את יצרו באשת אדוניו ועליה נווסר ונצרף ביסוריו לתתו אל בית הסוהר".

יוסף סבל שם מרורות והתמודד עם יסורים קשים!

לא זו בלבד שאותה מרשעת באה להכשילו, אלא ברב חוצפתה עוד העזה לקרא בקול גדול ולהעליל עליו עלילות שוא שהוא ביקש להחטיאה. על ידי כך גרמה לו להתגלגל לבית הסהר ולשבת שם שנתים ימים בחברת פושעי מצרים השפלים והבזויים ביותר מבלי לראות אור יום.

איזה קושי! איזה יסורים! ירד מדיוטא תחתונה אחת – לתחתונה הימנה!

גם כאשר עלה יוסף לגדולה ונעשה משנה למלך מצרים, המשיכו הנסיונות הרוחניים במלא תוקפם.

חז״ל מספרים (ורוישלמי ברכות א, ה) שכאשר ישב במרכבת המשנה והסתובב בכל ארץ מצרים, יצאו המצריות להביט ביפיו וזרקו לעברו תכשיטים של זהב כדי שיתיחס אליהן, אך הוא לא הישיר לכוונן אף לא מבט אחד, אלא ישב כל העת מכונס בתוך עצמו בעינים משפלות, כמי שאינו רואה וחש בכל ההמולה סביבו.

פלא גדול הוא איפוא, להגדיר את כל הנסיונות הקשים הללו בכלל "נפלאות השם"?

[אם זה שייך לנפלאות ה' – זה רק בבחינה שסוגיות אלה "נפלאות" מבינתינו…]

את דרך כבישת היצר סלל לנו יוסף הצדיק

מכירת יוסף למצרים לא היתה הצלה לכלל ישראל רק מבחינה גשמית להצילם מהרעב, אלא גם ובעיקר הצלה מבחינה רוחנית. נסביר את הדברים:

ישנה אמרה נפלאה ששמעתי מאבי מורי שליט״א. מדוע באמת גלגל הקדוש ברוך-הוא דבר זה, שיוסף הצדיק בחיר השבטים איש אלקים קדוש ישהה במשך שלש שנים במקום זוהמה כה נוראה, ויתמודד עם התמודדיות כה מסוכנות?

הוא הסביר את הענין באופן נפלא; הלא אחד מחוקי הטבע הידועים הנו ״חק כלים שלובים״, כאשר ישנם כלים או צנורות שמחוברים זה לזה אם ישימו מים באחד מהם יגיעו המים בכלי או בצנור השני לגובה אחיד, (חוק זה הוזכר בדברי רש״י סוכה נג, ב). כיום שמרבית התושבים גרים במבני מגורים גבוהים משתמשים בחוק זה כדי להעלות את המים לגובה. בונים מגדל מים מקביל לגובה הבנין, וככל שהמגדל גבוה יותר הצינור שכנגדו מעלה את המים לגובה רב יותר.

הנה עשרות שנים לאחר שירדו כלל ישראל למצרים, וחיו שם מעל למאתים שנה, בארץ כה נוראה, המשוקצת והטמאה ביותר בעולם.

כיצד יתכן שמלבד שלומית בת דברי לא נכשל שום איש מישראל בעריות? (כפי שמביא ריש״י בפרשת פינחס במדבר כו, ה: "לפי שהיו האמות מבזין אותם ואומרים מה אלו מיוחסין על שבטיהם… לפיכך הטיל הקדוש ברוך-הוא שמו עליהם, לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם״).

הדבר יובן על פי שאלה נוספת:

חנה ושבעת בניה מסרו נפשם על קדושת ה' יותר מאברהם ויצחק, שהרי הוא עקד בן אחד שלבסוף הורד מן המזבח, ואלו היא עקדה שבעה בנים שמתו למול עיניה!! וזה אשה, שנסיונה קשה יותר! מדוע איפוא לא נזכיר בר"ה ובכל הזדמנות את מעשה העקידה של חנה, ואנו מזכירים דוקא את מעשיו של אברהם??

התשובה היא – אם חנה קיבלה כזה כח להתגבר על הרצונות כח מסירות נפש כה עצום – אין זה אלא מאברהם אבינו שמסר נפשו על כבשן האש ומסר בנו לעקידה! כוחה – מכוחו, לאחר שהוא נטע כח זה באומה הישראלית – מסוגלת חנה לעשות מעשה כה הירואי ולהקריב בניה!

יוסף סולל את הדרך למסי"נ בקדושה במצרים

ההסבר לזה הוא, שיוסף הצדיק העניק לכלל ישראל את הכח להתגבר על היצר הרע, על ידי שכבש את יצרו בצורה הקשה והנוראה ביותר, הוא הטביע בנו את הכח להתגבר על הנסיונות, ולעבור את כל אותן השנים בלא שום מכשול!

כך חז״ל אומרים (ויק״ר לב): ״יוסף ירד למצרים וגדר את עצמו מן העריות, ונגדרו כל האנשים כלם בזכותו".

יתכן שהכונה היא שלא רק בזכות שראו אותו בפעל שהוא גדור מעריות ולמדו ממנו דגמא אישית, אלא גם באפן הסגולי הוא החדיר בשאר האנשים כוח ויכלת לכבש את היצר כמותו ולגדור את עצמם מן העריות.

כדי שיהיה כח לכלל ישראל לעמוד בנסיונות הגדולים שטומנת ארץ מצרים בחובה, גלגל הקדוש ברוך-הוא שיוסף יצטרך להתמודד בנסיונות הקשים והאיומים ביותר ולעמד בהם בגבורה, ועל ידי כך יקל עבורם את הדרך לכבישת היצר. חוק כלים שלובים

כמו בחוק הטבעי של כלים שלובים – ככל שהמים במגדל גבוהים יותר כך המים כנגדם בצינור מגיעים לגבה רב יותר – כך על ידי שיוסף הצדיק יתגבר על נסיונות קשים ואימים יותר, לכלל ישראל יהיה קל יותר להתגבר.

הגמרא בקדושין (לט, ב) מספרת על כמה מן האמוראים שעמדו בנסיון דומה ומסרו את נפשם שלא להתפתות ל׳ההיא מטרוניתא׳ שנסתה להכשילם, רב חנינא בר פפי, רבי צדוק ורב כהנא. מהיכן קיבלו כח זה? מיוסף הצדיק שמסר את נפשו לא לעשות את רצונה של המרשעת במצרים. את הכח למסר נפש בכבישת היצר החדיר בנו יוסף הצדיק!

ולא בכדי יוסף מדתו יסוד, מפני שמרמז בזה שכל התגברות על כח היסוד – תלויה בו, כמו שכל חסד נובע ממידת חסדו של אברהם, וגבורה מיצחק וכו'.

הרב מפוניבז' ושמירת עיניו

הכרתי יהודי יקר ובר אורין, שמו הרב מיכאל רפול זצ״ל. בצעירותו זכה לשמש את ה׳סבא קדישא׳ הגה׳׳צ רבי שלמה אליעזר אלפנדרי זצ׳׳ל, ובסוף ימיו התגורר בשכונת בית-וגן בירושלים. הוא ספר לי את העובדה הנפלאה הבאה:

באחד הימים כשצעדתי באחת השכונות המעורבות בירושלים – מקום בו התגוררו הורי, פגשתי ברב מפוניבז׳ מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ׳׳ל, כשהוא בדרכו לביתה של אשה חילוניה שנודעה בעושרה הגדול, להתרימה למען הישיבה.

אמרתי לרב שהיות ואני חס על זמנו היקר ועל כחו שלא יגע לריק, לכן הנני להציע לו שלא יטרח ללכת אל אותה אשה אפילו לא עוד פסיעה אחת נוספת, משום שיש לי נסיון רב עמה בנושאי צדקה, ומעולם לא זכיתי לקבל ממנה אף לא אגורה שחוקה אחת!

הרב דחה את רברי בהינף יד והתכון להמשיך בדרכו, אך בקשני אם בכל זאת אהיה מוכן רק להצטרף אליו לביתה, מבלי שאצטרך לסייע לו בשום דבר. כמובן שנעניתי בחיוב ובחפץ לב לבקשתו, והתלויתי אליו עד לביתה.

כשדפקנו בדלת נגשה האשה לפתוח הבית כשהיא לבושה בחסר צניעות, כפרוצה ממש. הרב לא נרתע, מיד נעץ את עיניו בתקרת הסלון ולא הטה אותם לכוונה של האשה אפלו לא לרגע, וכך החל לדבר על לבה בצורה משכנעת וחמה בעד הישיבה הגדולה שהקים בטבור הארץ, ואודות העל הכספי הכבד מנשא שרובץ על כתפיו הוא נאלץ לכתת רגלים ולבקש את עזרתה. גם העינים שלי׳ ספר הרב רפול, עקבו בדריכות כל העת אחר מבע הפנים של הרב ובתזוזות העינים שלו ולא הביטו באשה העומדת לפנינו.

בסיום הדברים שיצאו מקירות לבו הטהור של הרב, הוציאה האשה את ארנקה, ושלא כדרכה שלשלה סכום כסף מכבד ביותר לידי הרב מפוניבז', למול עיני המשתאות.

לא התאפקתי, המשיך הרב רפול את ספורו, ושאלתי אותה: "הן הלא פעמים רבות באתי הנה כדי לזכותך במצוות חשובות שונות, ומעולם לא זכיתי לקבל ממך אף לא פרוטה אחת. מדוע הפעם הזאת שפר מזלו של הרב מפוניבז׳ שהענקת לו סכום כה מכובד?״

והיא השיבה לי: ״וכי אינך רואה איזה עינים טהורות יש לו!… הוא מדבר אתי כאן שיחה ממושכת והוא לא מביט בי אפילו לא פעם אחת! האינך רואה עליו שהוא צדיק! מגיע לו שאתמוך בו!…״

הרב לא מקבל קהל

לפני שנים רבות שמעתי מספרים על האדמו״ר בעל ה׳ישועות משה׳ מויז׳ניץ זצ״ל, שכאשר עלה לכהן כממלא מקום אבותיו בהנהגת עדת הקדש ויז׳ניץ, הורה שלא לקיים אצלו יותר ׳קבלות קהל׳ לנשים, למרות שאביו הרבי בעל ה׳אמרי חיים׳ זצ״ל כן היה מקבלן. הוא הנהיג שבמקרים דחופים תכנסנה הנשים לחדרו רק דרך הפתח הממוקם מאחורי גבו, והוא דיבר עמן כשגבו מופנה לכוונן, ורק קולן נשמע לאזניו.

כשנשאל מדוע שנה הוא ממה שהיה נהוג אצל אביו הגדול? השיב בענוה מפעימה: ״הן אצל אבי זצ׳׳ל גם כאשר נכנסו אצלו הנשים ועמדו מול עיניו הוא לא הרגיש בהן! הוא לא ראה אותן כלל! אני לצערי איני אוחז בדרגה זו!׳׳.

כששוחחתי בהזדמנות מסימת על ענין זה עם בנו בכורו יבדל לחיים כ׳׳ק מרן האדמו״ר מויז׳ניץ שליט׳׳א, הגיב ואמר: "אכן זקני ה׳אמרי חיים׳ כחו בכח צמצום מיוחד במינו! היו בו כחות נשגבים ועל אנושיים של התאפקות! תכונה זו ניכרה בהליכותיו בכל צעד ושעל!׳׳.

העצמה הזו – מיוסף הצדיק!

קדושה ששורה בשל מסי"נ משפיעה לכל הדורות הבאים.

דבר זה מוצאים אנו בהר סיני, ששרתה עליו שכינה ולבסוף במשוך היובל המה יעלו בהר, ואילו בהר הבית – שם נעקד יצחק – שורה הקדושה לנצח, והעולה אף בימינו חייב כרת רח"ל!

מה ההבדל? בהר סיני לא מס"נ נפשנו, ולא עשינו שום עמל להגיע לשם, לעומת זאת בהר הבית עקד אברהם את בנו ומס"נ לצורך כך! דבר זה נחקק בדם ונותר לעולמים!

הרב קפץ מהחלון

הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ׳׳ל, ראש ישיבת ׳באר יעקב׳, מספר בספרו ׳זהב משבא׳, שבבחרותו כאשר למד בישיבת ברנוביץ, שימש הגאון רבי דוד רפפורט זצ׳׳ל, בעל ה׳צמח דוד׳, כר״מ בישיבה. פעם כשישב בחדרו נכנסה לפתע אשה, כששם לב לכך קפץ מהחלון החוצה, אפלו שלא היה כל חשש יחוד על פי ההלכה. זהו כח הבריחה מעבדה שטבע בנו יוסף!

הנה לנו דוגמאות אחדות של כבישת היצר ברמה כה נשגבה, וקדושה עלאית כזאת שינקו כלל ישראל מכחו של יוסף הצדיק!

דמות דיוקנו של אביו

כיצד אכן הצליח יוסף לעמד בגבורה מול כאלה נסיונות קשים? חז׳׳ל אומרים (סוטה לו, ב): ׳׳תנא דבי רבי ישמעאל: אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא [אשת פוטיפר] אמרה להן חולה היא… ותתפסהו [את יוסף] בבגדו לאמר… – באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף! עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם?׳׳.

[מה הכח של דמות דיוקנו של יעקב?

על יעקב כתוב "כוחי וראשית אוני" – שלא ראה קרי עד שילד את ראובן! זו מידה עצומה בקדושה, ומכח כן יוסף בעצמו ינק, והעניק לכולם את הכוחות הללו בנסיונו!

מכאן נלמד, שכאשר אדם נאבק – שידע שבכך הוא סולל את הדרך לבניו אחריו! הגם שקשה לו, בכל זאת – שום דבר לא נשכח, וה' יגמול לו כטובו.

הכרתי לא א' ולא שניים, שבניהם יצאו לתרבות רעה ה"י, והכרתים בצעירותם שגם הם עברו את אותו המסלול. ומאידך אחרים שחרקו שיניים ונשארו בישיבה – זכו לראות דור ישרים מבורך! אין בזה כללים, אך בודאי יש לדעת שההורים סוללים את הדרך בפני בניהם אחריהם.

*

יוסף והמסלול הבטוח

 סיכום מאמר 'המסלול הבטוח' >>

*

כוחה של הארת פנים לזולת

[מדוע פניכם רעים היום – אוצרותיהם עם תוספות]

בראשית פרק מ, א-ח א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם: (ב) וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים: (ג) וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל־בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם: (ד) וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת־יוֹסֵף אִתָּם וַיְשָׁרֶת אֹתָם וַיִּהְיוּ יָמִים בְּמִשְׁמָר: (ה) וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר: (ו) וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים: (ז) וַיִּשְׁאַל אֶת־סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם: (ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ־נָא לִי: כוחה של הארת פנים

מוסר השכל ולקחים נפלאים מלמדת אותנו התורה בפסוקים אלו, המורים על גדלות הנפש והאישיות המאלפת של יוסף הצדיק, ומה הוא כוחה והשלכותיה של מלה טובה אחת במקומה, והארת פנים לזולת.

אמרה זו מיחסת להגה״צ רבי אריה לוין זצ״ל, שבנימי נשמתו הדקים ובאופיו המתחסד עם הבריות, הרגיש בה. אולם הגאון רבי יצחק אזרחי שליט״א, מראשי ישיבת מיר, מוסר הארה זו גם בשם חותנו ראש הישיבה מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל, שהאירה באור יקרות:

הנה יוסף הצדיק הושלך לבית האסורים על עלילת שוא, באופן זר ומנוכר, גלות שנכפתה עליו שלא באשמתו. הנה מטבעו של עולם כשהאדם נתון בצר ומצוק, הוא מתכנס בתוך עצמו ומוטרד בצרותיו ובכאבו, ואינו שם לב לנעשה סביבו. ובכל זאת יוסף הצדיק נגש אל שני האישים הללו שהיו כה רחוקים מתפיסת עולמו, ותהום עמוקה היתה פעורה בין השקפת עולמו לעולמם, ומתענין בכנות במצבם ובשלומם.

ההתענינות הזאת סביב מצבם מגלה לנו רובד נוסף באישיותו של יוסף הצדיק.

אל לנו לשכוח שמדובר כאן בסריסי מצרים המשתייכים לשלטונו של פרעה, אליו היה משועבד בית אדוניו – פוטיפר, ושעל ידיו הושלך לבית האסורים על לא עול בכפו. בנוסף, הרי הדבר מובן מאד שאדם שיושב בבית האסורים אין פניו צוהלות בכל יום, ואין בכך שום חדוש שפניו רעים היום יותר מאמש.

מה עוד גם, הם הרי לא אמרו דבר וחצי דבר ליוסף על מצבם, והוא מעומק לבו הבחין בכך שהנם זועפים.

ולמרות כל הסיבות המוצדקות הללו, ברגש הרחמנות המיוחדת שהיה טבוע בו הצליח יוסף להבחין שפניהם רעים, והתענין לדעת במה יוכל לעזור ולסייע להם כפי אמצעיו הדלים ויכולותיו בבית האסורים.

גם מנוסח השאלה ׳מדוע פניכם רעים היום׳, יש לדייק שהארת הפנים הזאת שהאיר לאסירי המלך לא היתה באותו היום באופן חד פעמי ואקראי. אלא בכל יום ויום הוא הקפיד להתענין במצבם, ולכן הבחין בשנוי הניכר על פניהם באותו יום ביחס אל הימים האחרים.

הרי שעל אף חשיבותו ומעמדו של יוסף בעיני האסירים בהיותו שר בית הסוהר, סדר יומו התחיל מדי יום דוקא בשאלת שלומו ובהתענינות במצבו של כל אסיר ואסיר. הוא עבר והביט בפניו של כל אחד ומשנוכח לראות כי מי מהם זועף או נפול ברוח מיד הציע עזרה והשתדל להיטיב ולסייע לו.

מפסוקי התורה נתן ללמוד כי יוסף חש שזו היא חובתו ונקודת נסיונו בבית האסורים. כפי שהתבטא מאוחר יותר בפני אחיו: ׳׳ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלקים" (מה, ה). ״ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב" (נ, כ). הוא חש מחובתו לרומם רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. התחושה הזאת כבר החלה לאות אותו עוד בהיותו אסור בבית האסורים, והמשיכה ביתר שאת בעת כילותו לכס המלכות.

והנה, אם נתבונן בהשתלשלות המארעות, נבחין שהארת פנים זו היתה הסבה והעלה לעליתו לגדלה, ועל ידה נזרעו נצני הצלתו:

על ידי ששאל לשלומם שתפו אותו הסריסים בדבר חלומותיהם, והוא הצליח לפתור אותם בתבונה. מקץ שנתים ימים פרעה חלם חלום ולא מצאו לו פותר הגון, או אז שר המשקים נזכר ביוסף שפתר חלומותיו בהצלחה, ובהוראת פרעה הריצוהו מו הבור. אז יצא שמו לתהלה בכל ארץ מצרים כאיש אשר רוח אלקים מפעמת בו, וכאיש נבון וחכם שהצליח לפתור את חלומותיו של פרעה ולהעניק לו עצה הגונה, ובעקבות זה עלה לגדולה ונעשה אב לפרעה ומושל בכל ארץ מצרים, ובזכותו נצלה מצרים מחרפת רעב, וכל העולם באו לשבור אכל במצרים.

מפליא! להתבונן בהשתלשלות העניו מה ארע בזכותה של הארת פנים!

מוץ הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ״ל, ספר שאחת ההדרכות ששמע מרבו המשגיח הגה״צ רבי מאיר חדש זצ״ל, בהגיעו ללמד בישיבת חברון, היא, שלקרב בחור צעיר זה אינו גזל זמן! ״מלה אחת טובה מכה שרשים לדורי דורות״ – אמר רבי מאיר. [כשנכנסתי לחברון עדיין היה מגיע הגר"מ חדש למסור שיחות מדי פעם, ואחד הדברים שאני זוכר שתמיד היה חוזר עליו – שעל המבוגרים לקרב הצעירים! ב.ש.]

דוגמא מובהקת לכך, הצביע רבי מאיר על פסוקים אלו. ״ראה מה אירע עם יוסף הצדיק בשכר זאת ששאל את שני סריסי פרעה – ׳מדוע פניכם רעים היום׳…״.

פנינה נפלאה היה רגיל לומר הגה״צ רבי צבי הירש קופשיץ זצ״ל, מגדולי וצדיקי ירושלים על מאמר שלמה המלך: ״מות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא), שהעולם נוהג להדגיש רק את הרע ש'מות׳ הוא ביד הלשון, אך את זאת שגם ׳חיים׳ הוא ביד הלשון אין שמים על לב כל כך!

הגמד שהפך ל"סופר של החזו"א"

רבים הכירו בבני-ברק יהודי יקר בשם רבי ברוך, שנולד לא עלינו גמד. באופן תמידי הוא עטה בגדים רבניים חשובים, חבש מגבעת רבנית מכובדת והיה שעון על מקל שראשו מצופה בכסף טהור. מקומו הקבוע היה בכותל המזרח של כולל ׳חזון-איש׳ סמוך למקום מושבו של מרו ה׳חזון-איש׳ זצ״ל, והילדים רחשו לו כבוד יוצא דפן.

בהזדמנות מסוימת שמעתי מאבי מורי שליט״א כיצד התגלגלו הדברים שהלה זכה לקרבה כה מענינת, להערכה והוקרה מה׳חזון איש׳:

בצעירותו היו הילדים מרבים להציק לו בגלל מראהו השונה, ובשל כך הורע עוד יותר מצבו הנפשי שהיה ירוד גם כן. הוריו עמדו מן הצד וראו בעינים כלות כיצד בנם נכלם ברבים על לא עול בכפו.

כאבם נודע ל׳חזון איש' והציע להורים לנסות ללמדו אומנות כתיבת סת״ם, כדי שיוכל להגיה ולתקן, ואולי אף לכתב מעט סת״ם. רבי ברוך אכן היה בעל כשרון והצליח תוך תקופה קצרה לרכוש ידע רב בתחום.

באותה הזדמנות הציע ה׳חזון-איש׳ להלבישו במגבעת רבנית וחליפה מכובדת ולהצמיד לו מקל מכסף כדי להקנות לו מעמד נכבד. מאז הענק לו התאר "הסופר של החזון איש״. בביתו של ה׳חזון-איש׳ הועמד סמוך אליו סטנדר מיוחד נמוך קומה שיתאים למדותיו, וכך עד סוף ימיו של ה׳חזון איש׳ ישב רבי ברוך בעת התפלה סמוך אליו מבלי שאיש יעז לפגוע בו או להציק לו.

מאז השתנה מצב רוחו לטובה באופן פלאי. הוא היה הולך ברחוב בקומה זקופה, והילדים העניקו לו תארי כבוד: ״הנה הסופר של החזון איש!״… ״הנה האיש שיושב ב׳מזרח׳ סמוך לחזון איש!״… גם לאחר פטירת ה׳חזון איש׳ נקבע מקומו בכתל המזרח של הכולל עד פטירתו.

פעולה זו הצליחה לנטוע בו תחושה נפלאה שהוא בעל מעמד נכבד בעמיו למרות מראהו החיצוני. בפטירתו אף הותיר אחריו צואה מפרטת מי יזכה בספרים ובחפצים האישיים שלו, כמנהגם של בעלי בתים חשובים…

אם נתבונן בכך נבחין שהנהגת ה׳חזון איש׳ במעשה זה לא היתה רק התחסדות והטבה גרידא עם האיש ועם בני משפחתו, אלא גרם בכך לבנות לו אישיות חדשה, לרומם את רוחו, לשנות את כל המעמד שלו מן הקצה אל הקצה

״(ישעיהו פרק נז, טו) "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים״!

"אתה עונה טוב יותר ממני!…"

מקרה מאלף ארע לי לפני כשלושים שנה עם אחד מגדולי מרביצי התורה, הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ״ל, ראש ישיבת חברון, כשנפגשתי עמו באקראי בתחנה ברחוב סורוצקין בירושלים, כשהוא ממתין לבוא האוטובוס.

רבי שמחה זיסל היה אז במעלה גיל הגבורות, כשהוא נושא בעברו עשרות שנות הרבצת תורה. לתדהמתי הוא עמד שם יחידי בתחנה כשוה בין שוים, ללא גנוני כבוד, ללא גבאים, ללא נהג צמוד, כפי שהיה ראוי ומצפה לאדם בגילו ובמעמדו. ובפשטנותו האופיינית קבלני בחיוך לבבי ובסבר פנים יפות במיחד.

הרהבתי עז להתקרב אליו ובקשתי את רשותו להרצות בפניו חדוש כל שהוא. רבי שמחה זיסל נענה ברצון: ״אדרבה״! – אמר בחיוך. התחלתי בקושיא של ה׳קובץ שעורים׳ במסכת בבא בתרא בענין ניחותא של כלאים, והגליתי הצעה לישבה באמצעות דקדוק לשון הרשב״א במקום. רבי שמחה זיסל הקשיב כל העת בדריכות, ונהרה נשפכה על פניו לשמע הדברים.

בסיום דברי, הגיב רבי שמחה זיסל שבשעוריו בישיבה הוא כבר עמד על קושיא זו, והצליח בסיעתא דשמיא ליישבה בשני אופנים שונים. אולם הוסיף בהתפעלות: ״התרוץ שלך עולה בטיבו על שני התרוצים שתרצתי בזמנו…״

הסכמה בנסח כה מחמיא ומפרגן היתה בשבילי הפתעה נעימה, וגרמה לי קורת רוח מרובה. לא פיללתי שראש ישיבת חברון כה יהנה מן הדברים, ואכן רחב לבי. אך תוקפה של המחמאה פג בחול המועד פסח תש״ס, כאשר צעדתי אחר מטתו של רבי שמחה זיסל, במסע הלוייתו הקודר בראש עשרות אלפי ישראל, שבאו לחלוק לו כבוד אחרון.

בלוויה הלכתי לצדו של הגאון רבי דוד כהן שליט״א [שזכיתי שנה שלימה לשמוע ממנו שיעורים. ב.ש.], ראש ישיבת חברון, ושוחחתי עמו אודות האבידה הגדולה לעולם התורה בהסתלקותו של הנפטר הדגול. בין הדברים ציין רבי דוד דגמאות אחדות ממידותיו הנאצלות:

״ראש הישיבה היה כה מיוחד במדות טובות. היתה לו הנהגה מופלאה לפרגן בן תורה או צורבא מרבנן שבא לשוחח עמו בלימוד או להשמיע בפניו מחדושיו. הוא היה אומר לאיש שיחו כך: ״הנך מתרץ כל כך נפלא! הרבה יותר טוב מהתרוצים שאמרתי!״. או שאמר: ״הנך מנסח את השאלה בצורה כה בהירה וחדה – טוב יותר מהאפן בו אני נסחתי אותה…״.

כששמעתי זאת מפיו הבנתי למפרע שהמחמאה שזכיתי בזמנו מרבי שמחה זיסל היתה דבר שבשגרה, והיא הגיעה במטרה להעניק לי תחושה טובה ולא מעבר לכך. כך היתה דרכו והנהגתו התמידית של רבי שמחה זיסל, לנטע בכל בן תוזרה הרגשה עלאית של חשיבות ורוממות מיוחדת, ולהראות לו עד כמה דבריו מתישבים על הלב, וטעם וחכמה מונחים בהם.

ואכן העידו תלמידיו ומקורביו של רבי שמחה זיסל במרוצת עשרות השנים (עדין חקוקים בלבם ובזכרונם אותם מילות הערכה ועידוד שהפגין כלפיהם, כל אימת שהשמיעו בפניו דבר חידוש משלהם. כיצד השתדל להראות לכל אחד

כאילו מדבר בחדוש כה מיחד שהבהיר לו באחת, לראשונה בחייו, את כל הסגיא הנלמדת. כמה מהם אף העידו שהדברים הללו נסכו בהם עוז וכח להמשיך בשקידה ועליה בתורה, ואת כל חייהם הרוחנים הם חבים לו משום כך.

האזכור במחברת שהצילה בן תורה מאבדון רוחני

סיפור עצום ונפלא נודע לי באקראי לפני שנים אחדות׳ והוא הדהים אותי עד מאד. בהזדמנות מסוימת כשספרתי זאת לידיד נעורי מישיבת פוניבז׳, להבדיל בין חיים לחיים, הגאון רבי משה גפן זצ״ל, הוא נחרד לשמעו. הוא הגיב שמוכרחים לפרסם זאת ברבים, כדי ללמד מה כחה של מילה אחת לחולל:

לפני שנים אחדות ישבתי באולם שמחות בבני-ברק, לפתע נכנס לאולם אדם שהיה נראה בסביבות הגיל שלי, בלתי מוכר לי, וניגש אלי בהתרגשות, חיבק אותי ונשק אותי על לחיי לעין כל חשתי אז תחושה מאד לא נעימה לקבל כך נשיקה לפני כולם מאדם בלתי מוכר.

־ ״הזכירו לי מי אתם?״ ־ שאלתי במתינות. ־ ״קוראים לכם כך וכך״, לא?!״ – שאל.

–           ״נכון״, השבתי.

–           ״ולמדתם בישיבת פוניבז׳ בעבר?״ – הוסיף לשאל.

–           ״כן! כן!״ ־

־ ״שמא זוכרים אתם בשעור שלכם בחור בשם פלוני״?

בבת אחת הוא הצליח להחזיר אותי בזכרוני שלשים שנה אחורנית. אותו בחור שהזכיר אכן למד בשעור שלי, והיה נחשב לבחור שקט ועדין, נעים וננוח במיחד. בני הישיבה אהבו מאד ללמוד אתו, והיה לו מעמד חשוב בשעור. תמיד הצליח לקבוע חברותות טובות בסדרי הלמוד. אך ביום בהיר בעצומו של זמן חורף שעור ג׳, הוא עזב את הישיבה במפתיע. בזמנו הדבר עורר פליאה רבה, אך מאז לא ידענו דבר אודותיו, וזכרונו נשמט מזכרוני.

״ובכן, אני הוא אותו בחור״ – אמר האיש בחיוך מביש.

התרגשתי להפגש עמו פנים מול פנים לאחר עשרות שנות נתק, וקבלתי אותו בחום ובלבביות. המשכתי להתענין אודות הקורה עמו היום ובאיזה תחום הוא עוסק? הוא השיבני שברוך ה׳ הוא בעל משפחה ברוכה, ועסוקו הוא בתחום ההנדסה ותכנות מחשבים כבר קרוב לעשרים שנה, ועושה חיל בעבודתו. לאחרונה הצליח לקבל תואר גבוה יותר ולפרנס את בני ביתו ברווח.

ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותו מדוע הוא עזב בזמנו את הישיבה ביום בהיר בעוד היה נראה לכולנו שהיא מצליח מאד בישיבה?

הוא פתח בפני את סגר לבו וסיפר מה ארע עמו אז, בימי ישבתו בישיבה:

׳׳הבה ואגלה לך סוד, אני למדתי שנתים וחצי בישיבה, אך אותם השנתים וחצי היו עבורי הצגה אחת גדולה. הכשרון שלי הוא בדרגה די נמוכה, ויחד עם זאת הרמה הלמודית שלי. כשבני הישיבה עסקו בפלפול והעמדת שיטות הראשונים והאחרונים, אני בקושי הבנתי את פשט דברי הגמרא… ־

׳׳אולם היה לי לכל הפחות שכל לשתוק, שכן רציתי ללמד בישיבה חשובה, והיות שידעו שאני שתקן לא צפו ממני שאראה את ידיעותי ורמת הבנתי. כך התקימו בי דברי שלמה המלך: ״גם אויל מחריש חכם יחשב״ (משלי יז, כח), והצלחתי איך שהוא להשתלב כאחד הבחורים המצליחים בשעור, מבחינת חברותות טובות ומעמד, גם מבלי שקבלתי טעם אמיתי בלמוד.

״עד שהגיע אותו היום, באמצע זמן חרף של שעור ג' הרגשתי שאיני מסוגל עוד להמשיך לעבוד על כולם. היתה בי תחושה של בזבוז זמן, שאני מעביר את זמני לריק ולהבל מבלי לקבל שום תועלת אמתית מהלמוד בישיבה. התיעצתי עם מי שסמכתי עליו, וקבלתי החלטה לעזוב את הישיבה ולצאת לעבוד״.

״אך עדין לא זכיתי להבין על מה מגיעה לי הנשיקה?״ – שאלתי.

והוא השיבני תשובה מפעימה:

״בסביבות חמש שנים לאחר נשואי פגשתי בך פעם ברחוב, ושוחחנו בידידות מבלי להכנס לפרטים בנוגע למה שעבר עלי בשנים האחרונות. בין הדברים אמרת לי בחיוך שבמחברות שלך על מסכת בבא מציעא מוזכר השם שלי, כמי ששאל בזמנו שאלה נפלאה את ראש הישיבה רבי שמואל רוזובסקי…״.

הוא אכן הזכיר לי את המעמד ההוא, בו השמיע את שאלתו לפני רבי שמואל. היה זה לאחר השעור, כאשר רבי שמואל עמד מקף בעשרות בהורים כגרן עגלה, שבאו לשוחח עמו בלמוד, וביניהם עמד אותו בחור. כששאל הלה את שאלתו, הביע רבי שמואל הנאה וקורת רוח מיחדת, ואף הגדיר את השאלה באפן בהיר מלטש ומבריק, ואני לתמי כתבתי אותה בשעת מעשה במחברת. אגב, כך הצליח רבי שמואל לרומם את הבחורים לפסגות, ולנסך בהם עידוד לשאל טוב יותר, ולנסח גם דברים מורכבים ומעמיקים בבהירות ובחדות.

״לאחר המפגש בינינו", המשיך הלה לספר לי את ספורו, ״באתי הביתה ופרצתי בבכי. חשבתי לעצמי: ׳האינך מתביש שלא לפתוח ספר במשך כל היום? והרי אתה מוזכר בשעורי רבי שמואל?…״ המחשבה הזאת רדפה אחרי שעה ארכה, ניקרה במוחי ולא הרפתה.

"קמתי ועשיתי מעשה. עוד באותו ערב נכנסתי לחנות הספרים הסמוכה לביתי ורכשתי גמרא חדשה מסכת ׳בבא מציעא׳, ויחד עם זאת את הספר "שעורי רבי שמואל״ על מסכת זו, חזרתי הביתה והתחלתי ללמד את המסכת דף אחרי דף. אמנם לא עזבתי את עבודתי, אולם מאז קבלתי על עצמי שכאשר אני שב בערב אני יושב ולומד לפחות דף גמרא, מתבל בעמק סברותיו של רבי שמואל… ובלילי ובמוצאי שבתות שעתותי יותר פנויות בידי אקדיש כל רגע פנוי ללמוד התורה.

״הענג הגדול מכל מילה של רבי שמואל הקנה לי טעם אמתי בלמוד, ומאז שילדי היו קטנטנים הם ראו אותי יושב ולומד בכל רגע פנוי, וממני למדו גם כן לעשות כך, ובזכות כך זכיתי לבנים תלמידי חכמים, בחורי חמד לומדי ישיבות קדושות. הכל אודות לאותו פרגון שהשמעת באזני באקראי באותה הפגישה, כדי להיטיב עם רוחי…״.

"בגלל זה הענקתי לך את הנשיקה״! – הפטיר.

ראו מה מלה אחת במקומה יכולה לפעול! מדהים!

מדרך המוסר להאיר פנים

יוסף הצדיק גילם בהנהגתו מוסריות נפלאה בכך שהקדים שלום אפלו לגוים שפלים, והצליח לקדש שם שמים על ידי זה, כמו שכתב רש״י אודותיו: ״ויהי ה׳ את יוסף ויט אליו חסד – שהיה מקובל לכל רואיו!״.

במסכת אבות (ד, מ"ו) נאמר: ״רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם״. וכתב רבי עובדיה מברטנורא: ״ואפלו לנכרי בשוק״. רבנו יונה כתב בפירושו (שם): ״הוא מדרך המוסר״!

זה אינו חיוב גמור, אלא מוסריות! הנהגה אנושית ראויה!

גם על התנאים מצעו שנזהרו בהנהגה זו; על רבי יוחנן בן זכאי אמר (ברכות י, א) שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפלו נוכרי בשוק. אביי שם מסביר שזה הוא כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות. גם על רב חסדא אמרו (גטין סב, א) שהיה רגיל להקדים ולומר שלום לגוים, ואלו רב כהנא היה מתבטא כלפיהם בלשון מכובדת: ״שלום למר״.

הנהגה זו כאמור מקדשת שם שמים, ומאהיבה את הקדוש ברוך-הוא ואת חוקי התורה והמצוות בעיני הבריות, משום שעל ידי כך הגוים מבחינים במדות הנאצלות שמאפינות את תלמידי החכמים ויראי ה'.

גויה מתפעלת מהנהגת הרב

ספר הגה״צ רבי משה אהרן שטרן זצ״ל, משגיח ישיבת קמניץ, שבעת מסע הלויתו של מרן הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ״ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת׳ בארצות הברית, עברה המיטה סמוך למנזר שממוקם לא הרחק מהישיבה, ובאותה שעה יצאה אחת העובדות המבוגרות מהמנזר להשתתף בהלויה.

היא אמרה באנגלית לאנשים שעמדו סמוך אליה: ״רבאי כזה כמו הנפטר עדין לא ראיתי, וגם מן הסתם לא אראה עוד!״.

השומעים השתוממו לפשר הכרזתה המוזרה, והיא הסבירה להם: ״שנים רבות אני עוברת כאן, והייתי רואה אותו בכל בקר כשהוא צועד לישיבה. כל פעם שהבחין באדם העובר בסמוך אליו היה מקדים לאחל לו בעדינות ובאצילות 'בקר טוב׳!… המראה הזה נסך בי הרגשה טובה והשראה מיוחדת לכל היום״.

הנהגה פשוטה וקלה זו גרמה לקדוש ה׳ עצום, עד שגויי הארץ חשו בפטירתו של רבי יעקב כאבדה עצומה לאנושות כולה.

הצדיק ממנשסטר לומד מהנהגת הרבי מטשורטקוב

שמעתי מהגאון רבי מאיר קסלר שליט׳׳א, רבה של מודיעין-עילית, ששמע מיהודי תושב מנצ׳סטר דבר נפלא, כי פעם התלוה אל רבו הגה״צ רבי יהודה סגל זצ״ל, מי שכנה בהערצה כ״החפץ חיים ממנצ׳סטר״, בעת מסעו לוינה.

במהלך הבקור גילה הרב סגל את רצונו מספר פעמים כי הוא מעונין להשתטח על קברו של הגה״ק רבי ישראל מטשורטקוב זצ״ל הטמון במקום. רבי ישראל התפרסם בכל רחבי וינה ופולין כאחד מגדולי ומנהיגי הדור, בעל מוח מבריק ואישיות מלכותית קורנת ונאצלת במיחד. מבין חשובי תלמידיו וחסידיו נודע בעיקר מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ״ל, ראש הישיבה ורבה של לובלין, שלא עשה דבר קטן כגדול מבלי לטול בתחילה עצה מרבו.

מלוהו התפלא מדוע הוא כה חפץ לבקר דוקא בציונו של הרבי מטשורטקוב? המבלי אין עוד גדולי עולם הטמונים בוינה – הלא ציונם של המהרש״א, המהרש׳׳ל, ועוד ענקי עולם טמונים בוינה שבאוסטריה?

כשנשאל הרב סגל על כך הסביר שבעבר קרא סיפור מדהים על הרבי מטשורטקוב שמאד הלהיב אותו, ובשל כך רוצה הוא להשתטח דוקא על ציונו. מעשה שהיה כך היה:

בשעתו ישבו גדולי הרבנים והאדמורי״ם לדון בעניני השעה שעמדו על הפרק, ובראשם הרבי מטשורטקוב. הם ישבו על ספסל בגינה. לפתע התקרבה אל המקום אשה נכריה ומבלי שימת לב התישבה סמוך אליהם. אך טבעית היתה תגובתם הספונטאנית של מרבית הרבנים להתנער ולהסתלק מהמקום בזריזות.

אולם היחיד שנשאר לשבת במקומו למשך כמה דקות נוספות מבלי ללכת, היה הרבי מטשורטקוב, וזאת כדי שלא תכלם חלילה אותה נכריה ברבים בלי כל סיבה, ותשים לב לכך שבגללה כל הרבנים ברחו מן המקום.

רק כעבור כמה דקות אמר בקול רם ובשפת המקום, כמי שמדבר אל עצמו, כדי שתשמע: ״אוי! השעה כבר מאחרת… אני מוכרח כבר ללכת״.

״העובדה הזאת״, הטעים הרב סגל באזני מלוהו, ״הפעימה אותי עד מאד. כמה מפליא לשמוע על רבי כה גדול שאלפי חסידים כרוכים אחריו וסרים למרותו, לא חס על כבודו ועל מעמדו, ואין לו בעולמו לחשב רק על כבודה של נכריה שבאה והתישבה בתחומו… משום כך רצוני להשתטח על קברו״.

כמה חכמה ואצילות מונחים בספור נפלא זה!

מעין זה מסופר על הגרש"ז אוירבך שהיה דרכו ליסע באוטובוס לישיבה, ופ"א התיישבה לידו חיילת, והרב לא קם, על אף הביזיון כפוסק הדור, אלא בתחנה הראשונה פשוט ירד מהאוטובוס, והמתין לאוטובוס הבא!

רבי דוב יפה מאזין לשיעור ומסכם, שימושה!

דורש לו הגאון רבי אליהו דיסקין שליט״א, בהיכל בית המדרש. אחד השומעים, קשיש כבן שמונים- תשעים, יושב עם דף ועט ורושם כל נקודה. סוג של ׳זכרון דברים׳ בינו לבין אביו שבשמים. ׳דף הוראות׳ אותו יטרח ליישם מעתה ואילך בשלמות הראויה!

הרב דיסקין רוצה לומר משהו, אך הוא ממתין שהשיחה תסתיים. ושאותו מבוגר יעזוב את בית-המדרש.

משיוצא את המקום הגאון הגדול רבי דב יפה זצוק״ל [״וכי מפני שאני זקן אינני צריך עוד לשמוע ולקבל? והרי אפשר לקבל מכל אדם״ היא הגורמת לו להשתתף בשיחות של צעירים ממנו בעשרות רבות של שנים, ולרשום את דבריהם בהתלהבות של צורב זך בישיבה קטנה]

נענה הרב דיסקין ואמר: מרן החזון איש זצוק״ל היה אומר שמי שמחנך מתוך כעס קלקולו גדול מתיקונו. מדוע? משום שאמרו חז״ל (ברכות ז:) ״גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה״, ומאחר שדברי התורה שהתלמיד שומע מהרב הם בגדר ׳לימודה׳ ואילו הכעס שהרב מפגין הרי זה אצל התלמיד בגרר ׳שימושה׳ נמצא שהנזק רב על התועלת, שהרי שימושה נחרט בליבו יותר מלימודה! רבותי – סיים הרב דיסקין – כל מה ששמעתם ממני עכשיו זה בגדר ׳לימודה׳, אבל מה שראיתם – את ענוותנותו המפולגת של המשגיח – זה בגדר ׳שימושה׳, וזה עולה עשרת מונים על ׳לימודה׳! [מוסש"ק יתד ויצא תשעח]

פעם ראו אותו נכנס לשיעור במשנה ברורה שמסר מגי"ש צעיר ממנו לימים. אמר לו מאן דהוא – כבוד הרב – צריך גם לחשוש לבזיון כבוד התורה [שהרב נכנס לכזה שיעור, הרב היה בקי מאד במשנ"ב] אמר לו הרב בכאב "בבזיון כבוד התורה – כולם מבינים, אבל בתועבת ה' כל גבה לב – רק מעטים מבינים לצערנו…"

רבי ברוך בר מתאפק כדי לא לבייש את הדרשן [עלון טוב לחסות פנחס תשעו]

אל מרן החת"ם סופר זצ"ל נכנס תלמיד ישיבה כששאלתו בפיו: "כבוד הרב, עומדים אנו לפני היציאה לחופשת 'בין הזמנים' בישיבה, ורציתי שהרב יתן לי עצה או חיזוק בדבר בו הכי צריך לדקדק בזמן החופשה". התלמיד היה בטוח כי הרב יאמר לו להתחזק ביותר בחופשה בכיבוד אב ואם, שהרי כעת הוא נמצא יותר בחברתם או אולי בניצול הזמן או בשמירת עיניו ומחשבותיו, אך הרב חשב מעט ואז אמר לו כדברים הללו: "קבלה טובה וחשובה אשר כל אדם צריך לקבל על עצמו בעת אשר הוא נמצא עם הקהל, היא כי בשעה שרב בית הכנסת או הדרשן עומד ומוסר דברי תורה לקהל המתפללים, שלא לצאת באמצע הדרשה ולא לעיין באותה עת בספר אחר, על מנת שלא לפגוע בכבודו של הרב. ואף אם הדרשן מדבר בדברים פשוטים וקלים, עליך להיזהר יותר מכל שלא להראות כאילו דבריו אינם מעניינים אותך, שזה ממש כפגיעה בו ושפיכת דמו". דוקא בדבר זה הזהיר החת"ם סופר יותר מכל, לפי שגדולה הבושה והצער של השני יותר מכל המצוות!.

היה זה בצהרי היום בישיבת 'כנסת בית יצחק' המעטירה. אל הישיבה הוזמן מגיד מישרים, יהודי תלמיד חכם, על מנת לשאת ולתת בדברי חיזוק והתעוררות לתלמידים המתמידים.

באיזור 'המזרח' של בית המדרש, ישבו אף כמה מרבני הישיבה, ובראשם ראש הישיבה הגאון הגדול, רבי ברוך בער זצ"ל והאזינו בשקיקה לדבריו המאלפים של הדרשן.

והנה, באמצע הדרשה, חש ראש הישיבה, רבי ברוך בער, כי חייב הוא לצאת מיד על מנת לפנות את גופו.

"רק רגע, איך אוכל לצאת באמצע הדרשה של הרב, והרי דבר זה יכול לצערו בחושבו כי אולי דבריו אינם מעניינים אותי?", חשב ראש הישיבה לעצמו והחליט שלא לצאת ממקומו.

מרגע לרגע הרגיש ר' ברוך בער כי הוא אינו יכול לעמוד בכך, וכי כל גופו כואב וסובל, אך מה לעשות והרי אם יקום ויצא מהמקום יהא זה זלזול בכבוד הדרשן, ובכך אף יוכלו התלמידים ללמוד ממנו כי אין בדבריו של הרב הדרשן כל טעם, עד כדי שראש הישיבה יוצא בזמן הדרשה. עברה עוד דקה ועוד דקה, ופניו של ראש הישיבה החלו להאדים מרוב לחץ. בינתיים, כשראה הדרשן שפניו של ראש הישיבה אדומות וסמוקות, שמח עד מאד, בחושבו כי ראש הישיבה כל כך נהנה מדבריו, עד כדי כך שפניו מאדימות מרוב הנאה ושמחה, על כן החליט הוא להאריך את דרשתו בעוד כמה דקות, על מנת להמשיך 'לענג' את ראש הישיבה. ראש הישיבה הרגיש כי עוד מעט והוא כבר קורס. והנה, בשעה טובה ומוצלחת סיים הדרשן את דבריו והודה לציבור. ראש הישיבה קם מכסאו ו… התעלף ארצה!. כולם קפצו לעבר הרב ושפכו עליו מים כשהם חוששים לשלומו. לאחר כמה רגעים התעורר ראש הישיבה ואמר למקורבו, הרב הרמן ז"ל: "אני בסדר, אין מה לחשוש, התעלפתי עקב ההתאפקות הרבה לשירותים". "כיצד יתכן?", תמה הרב הרמן, "והרי ראש הישיבה יודע את האיסור החמור מהתורה של "בל תשקצו את נפשותיכם", שלא להתאפק בהליכה לשירותים? וכיצד התאפק הרב עד שהגיע למצב של עילפון?!". או אז ענה רבי ברוך בער תשובה נוראה ומבהילה ואמר: "ודאי הוא כי איסור חמור הוא מהתורה של 'בל תשקצו' שלא להתאפק מללכת לשירותים, אלא שאם הייתי יוצא לשירותים הרי שהייתי מבייש את הדרשן וגורם לתלמידים הרבים לזלזל ולו במעט בדרשה, ולכן מוטב לי למסור את נפשי ואף להשליך עצמי לכבשן האש ולעבור על איסור של 'בל תשקצו', ובלבד שלא לגרום לדרשן להתבייש ואף לא לגרום לתלמידים לזלזל בו". כמה פעמים אנחנו יושבים בשולחן שבת, והאדם המוסר את דברי התורה משעמם אותנו ומכביד עלינו עד כדי כך שאנו מסתכלים לצדדים ומחפשים תעסוקה?… כמה פעמים מישהו מדבר איתנו, ואנו רק רוצים שהוא יסיים את סיפורי המעשיות שלו ולכן אנו נעשים חסרי סבלנות ומנסים בכל דרך לשחרר אותו מעלינו?… אך אם נבין שה' מקפיד על צערו יותר מכל, ואף בכך אנו עושים עמו חסד, הרי שנמצא חן בעיני ה' ובעיני הבריות.

כך מספרים גם על החזו"א שפ"א הוזמן לברית, והמתינו, בנתיים קם איזה דרשן מטעם עצמו והחל לומר ד"ת. אנשים פטפטו, ולא ממש התרגשו. החזו"א היה היחיד שהסתכל על הדרשן בשקיקה כנהנה מכל רגע!

נראה לבאר זאת על פי מעשה: יהודי חשוב ניגש אל מרן הגר״ש רוזובסקי זצוק״ל לברר על תלמידו. שאל על דרך לימודו, היקף ועומק התמדתו ושקידתו. במקום לענות תשובה שאל אותו מרן מדוע הוא זקוק לאינפורמציה. חייך האיש וענה: מפני שהציעו אותו לבתי.

מרן התפלא למשמע התשובה ואמר: אני מסגנון שאלותיך חשבתי שאתה מחפש מגיד שיעור לישיבתך או רב בקהילתך… אך אם אתה מחפש שידוך לבתך, היה עליך לשאול גם על ה״אדם״ שבו, על אישיותו המוסרית והאנושית. על יחסו לחבריו, התנהגותו בחדר האוכל: האם הוא מודה לטבחית? האם חדרו מסודר? האם הוא מתחשב בסובבים עמו? האם הוא אומר מילה טובה למנקה? וכו'. הלא בתך לא אמורה להיות חברותא שלו בסוגיות הש״ס, כי אם חברותא לחיים בניהול משותף של בית לשכינה.

כשעוסקים בבירור על אישיות האדם בדרך להקמת בית יהודי, עלינו להאזין גם לשולי החברה, כפי הנאמר בגמרא ביומא(פ״ו): ״אביי אמר כדתניא (דברים ו, ה) ואהבת את ד׳ א־לקיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש ת״ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה וכר, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו! וכמה מכוערין דרכיו!״.

וכך מלמדנו שמעון בן עזאי: ״הוא היה אומר, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה אין לך דבר שאין לו מקום״ (מסכת אבות ד, ג׳). אדם הזוכה להעריך ולהתייחס לכל אדם באשר הוא, הוא אשר זוכה להיות ״ישראל אשר בך אתפאר״. כזו הייתה רבקה אמנו אשר חסדה וחכמתה גרמו לכך שהתאהב שם שמים על ידה.

*

התקרבות לעבירה כמוה כהסכמה להכשל

[לעשות מלאכתו – והגדת, עמוד 529, שני מאמרים]

"ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו, ואין איש מאנשי הבית שם בבית״ (בראשית לט, יא). רש״י הביא שנחלקו רבותינו (סוטה לו, ע״ב): אמר רבי יוחנן, מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכונו. והיינו שיוסף חשב לחטוא עימה. ונחלקו בזה רב ושמואל. האחד אמר, ״לעשות מלאכתו״ ממש. והשני אמר שהסכים לחטוא, באותה שעה באה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמרה: יוסף, עתידים אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם?

והוא פלא פלאות. שהרי אף בסתם אדם נצטוינו במצות עשה: ״בצדק תשפוט עמיתך׳ (ויקרא יט, טו), לדונו לכף זכות (שבועות ל, ע״א. ספר המצוות מ״ע קעז).

וכתב הרמב״ם (פירוש המשניות אבות פ״א מ״ו) ש״אם יהיה האדם נודע שהוא צדיק מפורסם ופעולותיו טובות, ונראה שעשה מעשה שכל צדדיו יורו שהוא מעשה רע, ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול ובאפשרות רחוקה, ראוי שנצדד שהוא טוב, מאחר שיש איזה צד להיותו טוב, ואין מותר לך לחשדו. ועל זה אמרו (שבת צז, ע״א) שהחושד בכשרים לוקה בגופו!״

ואם כן, כשמדובר על יוסף הצדיק, ופשט הכתוב הוא ״לעשות מלאכתו״ ממש, כדברי התרגום, לבדוק ברשימות חשבונותיו. למה דרשוהו לגנאי, שחשב לעבור עבירה, חלילה וחס? ובאמת כבר נשאל על כך הרלב״ח בתשובה קכ) ותמה על כך מהר״ץ חיות בהגהותיו ובספרו ״מבוא התלמוד״ (פרק כ). הם ענו חלקם, ואנו נענה חלקנו:

הרב דסלר זצ״ל השריש, שאין מחלוקת בעניני אגדה והשקפה, מר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי. אף כאן נאמר שאין כל מחלוקת. ודאי שלא עלה בדעתו שיעבור עבירה חלילה, לא בא אלא לבדוק בכתבי חשבונותיו.

אבל יוסף ידע שהכול הלכו לגנוסיא, ואין איש מאנשי הבית שם בבית, וידע שאותה מרשעת השימה עצמה חולה ואורבת לו. ובכל זאת נכנס למאורתה.

הנכנס למקום ניסיון, גם אם איתן הוא בדעתו כחומה בצורה דלתיים ובריח, לוקח הוא בחשבון שאולי ילכד ואולי יכשל, וכבר מעלים עליו כאילו נכנס כדי לחטוא!

ומנא אמינא לה? הוכחה ניצחת לי. שכך שנינו (בבא בתרא נז, ע"ב) בביאור הפסוק (ישעיה לג, טו- יז): ״ועוצם עיניו מראות ברע״, שיקבל שכרו הן בעולם הזה: ״הוא מרומים ישכון, מצדות סלעים משגבו, לחמו נתן, מימיו נאמנים״. והן לעולם הבא: ״מלך ביופיו תחזינה עיניך [שתזכה לראות זיו שכינתו של מקום (רש״י)], תראינה ארץ מרחקים״ [כתרגומו, תסתכל ותראה ביורדי גיהנום (רש״י)].

מי הוא זה ואי זה הוא שיזכה לכל אלו? ״עצם עיניו מראות ברע״, זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה בנהר, כשהוא עובר שם.

ושאלו בגמרא: היכי דמי, במה המדובר? אי דאיכא דרכא אחרינא, אם יש דרך אחרת והולך בזו, רשע הוא. פירש רשב״ם: ואף על פי שעוצם עיניו. שלא היה לו להתקרב, אלא להתרחק מן העבירה. ששנינו: ״הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו״ (חולין מד, ע׳׳ב).

ואם אין דרך אחרת, אנוס הוא.

ותירצו, שהמדובר באין דרך אחרת, והוא מכריח עצמו להטות עיניו לצד אחר, וזוכה לשני העולמות.

מכל מקום למדנו, שאם לפניו יש דרך אחרת ועובר בדרך שיש בה נסיונות ועוצם עיניו, עוצם עיניו! רשע הוא, רשע! מדוע? מפני שהליכה למקום ניסיונות מביאה בחשבון אפשרות של כשלון!

וכן מה ששנינו (עבודה זרה יז, ע״א) ששנים מרבותינו עמדו בפני שתי דרכים, האחת עוברת על פתח בית עבודה זרה והשניה במקום פריצות, ותהו באיזו עדיף ללכת. ולמד מכאן ה״חזון איש״ זצ״ל (״האמונה והביטחון פרק ד אות ט) שאילו היתה דרך שלישית היו אסורים ללכת באחת משתי הדרכים (כמוכח בתוספות שם)!

ובמאמרנו על מגילת אסתר (ה, ח הבאנו דברי הגמרא (מגילה טו, ע״ב): מה ראתה אסתר שזמנה את המן לסעודה, ואחד הטעמים היה, שמא ירגיש המקום [שאף אני מקרבת שונאיהם של ישראל (רש״י) ויש חשש שאכשל בקירוב עימו בעבירה, ולכן] יעשה לנו נס. ותמוה: כל מטרתה, חפצה ורצונה, להפלילו ולהפילו, ותוך כדי כך תקרבו?! והלא אמרו [לענין שרפת חמץ שנמצא בפסח]: הוא עצמו מחזר עליו לשרפו, ויאכל ממנו?!

אבל, הבה נתבונן בפרשה בתורה: ״כי תצא למלחמה על אויביך״, במלחמת הרשות הכתוב מדבר (דברים כא, י). ומי יוצא למלחמת הרשות, הלא אך ורק מי שאינו ירא מעבירות שבידו. אפילו לא עבירה קלה מדרבנן, לא שח בין תפילין של יד לתפילין של ראש (סוטה מד, ע׳׳א). ואם כן, כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, שעליו דרשו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צט, ע״א) 'כי דבר ה׳ בזה, הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה' (במדבר טו, לא), פשיטא שנקרא רשע יותר מעובר איסור מדרבנן? (תנא דבי אליהו, פרק א).

לפנינו איפוא אדם, שאין לחובתו עבירה אחת, ולא ביטל מימיו דקה אחת מן התורה והוא חוזר עם יפת תואר, שיקצ'ה?!

והתירו לו, בגלל סיבה אחת: ״שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה, ישאנה באיסור״ (רש״י דברים כא, יא)!

הוא יעבור אסור?!

מימיו לא עבר אף על איסור מדרבנן, וכאן יעבור על איסור ״שיש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, ונקרא מחלל קודש השם״? (רמב״ם, איסורי ביאה פי״ב ה״ו-ז)

הכיצד? איך יובן הדבר?

הוא יובן בפסוק מפורש. יעקב אבינו עליו השלום קיבל על עצמו: ״אם יהיה אלוקים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה׳ לי לאלוקים״ (בראשית כח, כ- כא), אזי אעבוד את ה׳ בארץ הנבחרת (רמב"ן), ויהיה לי לדיין אם לא אעבדהו בכל כוחי (ספורנו).

לא מובן. ואם לא יהיה לו לחם לאכול, ולא יהיה לו בגד ללבוש, האם לא יעבוד חלילה את ה׳ בכל כוחו?!

והתשובה היא, שאם יהיה לו לחם לאכול ובגד ללבוש, מתחייב הוא. ואם לאו, יעמוד בפני ניסיון – ואין אדם בעולם היודע, כיצד ינהג בעת ניסיון!

כך אין לדעת כיצד ינהג הצדיק בעת הניסיון במלחמה. הגם שהוא צדיק גמור, אבל בעת הניסיון, מי יודע האם יעמוד?

יכול אדם להסתופף בבית ה׳ כל ימי חייו, לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו, אין מצוה שלא קיים ואין עברה שעבר, לא ביטל לרגע מן התורה. אבל כשיצא למלחמה ייחשף לניסיון, ואין לדעת כיצד יעמוד בו, והאם יעמוד בו!

יש שאלה, שהמדרש הותירה בלתי פתורה, בלי מענה. אליעזר עבד אברהם בא לבית בתואל אבי רבקה, ״ויפתח הגמלים״ (בראשית כד, לב), התיר זמם שלהם. שהיה סותם את פיהם, שלא ירעו בדרך בשדות אחרים (רש״י).

ושאלו רב הונא ורבי ירמיה לרבי חיא בר רבה: וכי לא היו גמליו של אברהם אבינו בדרגת חמורו של רבי פנחס בן יאיר, שלקחוה לסטים ושבתה שביתת רעב שלושה ימים כי נתנו לה מאכל שאינו מעושר. חששו שתתפגר ברשותם ושחררוה, וחזרה לבעליה. נאקה בחוץ. אמר: פיתחו למסכנה והאכילוה, שמזה שלושה ימים שלא אכלה. הביאו לפניה שעורים, ולא טעמה. שאלם: עשרתם אותם? אמרו לו: דמאי הם, ולימדתנו רבנו שמאכל בהמה פטור מן הדמאי. אמר להם: מה נעשה לה, והיא מחמירה על עצמה (בראשית רבה ס, ח).

חמורו של רבי פנחס בן יאיר אינה אוכלת דמאי, וגמליו של אברהם אבינו יאכלו מן הגזל? שאלה, ובמדרש אין עליה תשובה.

ורבי ירוחם ממיר זצ״ל לא הבין את השאלה. אברהם אבינו חזר עטור ניצחון ממלחמת המלכים. במתי מעט ניצח צבא עצום ורב, מאתיים ושישים ריבוא, ואורך המחנה ארבע מאות פרסה (סנהדרין צה, ע״ב), וניצחם בניסים מופלאים (תענית כא ע׳׳א, סנהדרין קט ע״א). בדין זכה ברכושם ככבוש מלחמה, אך החליט להחזירו למלך סדום כדי לקדש שם שמים. נפלא. ברם מדוע אמר: ״הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון קונה שמים וארץ, אם [אקח] מחוט ועד שרוך נעל״ (בראשית יד, כב- כג), בלשון שבועה (רש״י)? ותמה ב״הכתב והקבלה״: ״ולא הבינותי, וכי הרכוש דבר יקר כל כך בעיני אברהם עד שהוצרך שבועה לזרז נפשו לבלתי לקחו, וכי לא יהיה זה בערך אדם גדול כאברהם כשבועת שוא וחינם?״

אבל בספרי (ואתחנן, ח) אמרו: ״צריך להשביע את יצרו, שכך אתה מוצא בכל הצדיקים שהשביעו את יצרם. באברהם הוא אומר: ״הרימותי ידי לאל עליון קנה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך״.

בבועז הוא אומר: ״וגאלתיך אנוכי, חי ה׳״ (רות ג,יג).

בדוד הוא אומר: ״חי ה׳, כי אם ה' יגפנו או יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה״ (שמואל א' כו, י).

באלישע הוא אומר: ״חי ה׳ כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאיתו מאומה״ (מלכים ב' ה, כ)

כי אף שהכסף לא נחשב בעיניו, וקידוש שם שמים הורה להחזיר הרכוש, אבל הפצרותיו של מלך סדום הוו ניסיון, ואברהם אבינו לא האמין לעצמו מרגע אחי למשנהו. ("אחד"? אם כן, מה פירוש "לא האמין לעצמו מרגע אחד למשנהו"? האם לא יותר נכון לכתוב "לא האמין לעצמו אף לרגע אחד"?)

ואמר רבי ירוחם ממיר: לעצמו, לא האמין אברהם אבינו. לגמליו, יאמין?!

עמד, וזממם! לא הביאם לידי נסיון

ואסתר מבקשת להפיל את המן, להביא לאובדנו, אבל עריכת משתה עם אחשורוש ועימו הוא ניסיון ואינה יודעת איך תצא ממנו! ואם היא כך – אנו מה

וכלל נקוט בידנו, בכל אלו הענינים: התורה, לשון הוראה היא (זוהר ח״ג נג, ב). אין לרבותינו הקדושים עסק עם יוסף הצדיק לדונו כך או כך. יש להם עסק עימנו, להורותנו ולהוכיחנו. לומר לנו: אפילו אם כגובה ארזים גובהך וחסון אתה כאלונים, אם תגביה כנשר ובין כוכבים תשים קינך, אל תכנס למקום סכנה.

אפילו יוסף הצדיק נתבע על כך! ואם הוא כך – אנו מה!

ושנינו (סנהדרין קז, ע״א): ״לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי ניסיון, ונכשל״. ואם הוא כך אנו מה!

״ויעזב בגדו בידה״ (בראשית לט ,יב)

שנינו במדרש (תנחומא ויגש ח): כשביקש יוסף לאסור את שמעון, אמר שמעון: ״נראה מי יכניס אותי לבית האסורים. באותה שעה שלח יוסף אצל פרעה: ״שלח לי שבעים גיבורים מאצלך, שמצאתי ליסטים ואני מבקש ליתן עליהם כבלים״. שלח לו. אמר יוסף לאותם גיבורים: ״הכניסו את זה בבית האסורים ותנו כבלים ברגליו״. כיון שקרבו אצלו צוח בהם. כיון ששמעו קולו נפלו על פניהם ונשתברו שניהם. ״שאגת אריה יקול שחל, ישני כפירים נתעו [נעקרו]״ (איוב ד, י).

והיה מנשה בן יוסף יושב לפניהם. אמר לו אביו: ״קום אתה״. מיד קם מנשה והכהו מכה אחת, הכניסו בבית האסורים ונתן עליו כבל. אמר שמעון לאחיו: ״אתם אומרים מכה של מצרים היא זו? אינה אלא של בית אבא!״

ועוד שנינו (בראשית רבה צג, ו): כשאמר יהודה ליוסף ״כי כמוך כפרעה״ (בראשית מד, יח), אמר: אם שולף אני את חרבי, ממך אני מתחיל ובפרעה רבך אני מסיים!

אילו אמר: מפרעה אני מתחיל, היה מניחו. כיון שאמר: ממך אני מתחיל, רמז יוסף למנשה ובעט בעיטה אחת, ורעד כל הארמון. אמר יהודה: בעיטה זו, משל בית אבא. כיון שראה כן, החל מדבר דברי פיוסים: ״אדוני שאל את עבדיו לאמור״ שם, יט).

לא, לא נעמיד כעת על השאלה, אם ראו ואמרו שזו מכה ובעיטה של בית אבא, איך לא הבינו שיוסף עומד לפניהם. נעמוד על כך במאמר נפרד (בפרשת ויגש, במאמר: ״ולא יכלו אחיו לענות אותו״). כאן נעמוד על נקודה אחרת. בן כמה היה אז מנשה? בן תשע, לכל היותר [לפי חשבון בית יוסף למצרים כו']. ולמעשה, היה בן חמש (פרקי דרבי אליעזר, מז). והרי ״יפה כוח הבן, מכוח האב" אם כך יפה כוח הבן, מה עצום ורב היה כוח האב!

ואכן, אמרו (בראשית רבה צג, ז) שבשעה שביקש יוסף לקחת את בנימין לעבד שאג יהודה והלך קולו ארבע מאות פרסה. באותה שעה קם יוסף מעמוד של אבן שהיה יושב עליו, בעט בו ועשאו גל של חצץ. מיד תמה יהודה ואמר: ״גיבור זה ממני״!

נשאלת אם כן השאלה: כשתפסה אשת פוטיפר ביוסף להכריחו לעבירה, שמט בגדו בידה ונס החוצה. ״ותנח בגדו אצלה עד בוא אדניו אל ביתו״ (בראשית לט, טז), ועל ידו העלילה עליו וביקש אדוניו להורגו (ילקוט שמעוני רמז קמו).

ואמרו רבותינו (בעלי התוספות, וחזקוני) שביקשה להפלילו באמצעות הבגד, ובא גבריאל למועצתם ואמר, שבהיות הבגד קרוע, משמע שהיא זו שתבעתו, ונמלט מידיה. לפיכך לא הרגוהו, אך כדי שלא להוציא עליה לעז – כלאוהו. ומדוע לא תלש הבגד מידה ואיפשר בכך את העלילה?

והלא עצום ורב היה כוחו. גם אילו נאבקה, והיה הבגד נקרע, והיתה חופנת פיסת בד בידה, ברגע קט היה משחררו מאחיזתה! ברגע קט היה חוסך שתים עשרה שנות מאסר! ויותר: ברגע קט היה משתחרר מעלילת הכפשה. וברגע אחד מתנער מצער הבושה והכלימה שנתבייש כעת, וצער הכלימה מר ממות (״שערי תשובה״ שער ג אות קיא, קלט) וגרוע מסכנת הריגה!

אבל יש כאן יסוד, ואיזה יסוד! כדי לעמוד עליו, נתבונן בסיפור בגמרא:

(נדרים ט, ע״ב) תניא, אמר שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא אחד.

נסביר: שמעון הצדיק, משירי כנסת הגדולה, ששימש בכהונה גדולה ארבעים שנה ובכולן היה הגורל עולה בימין וחוט השני מלבין, והנר המערבי לא כבה והכהנים לא העלו למזבח אלא שני גזירי עצים כי האש שירדה ממרום היתה מאכלת את הקורבנות, וכל כהן שהיה מגיעו כזית מלחם הפנים היה שבע ומותיר, ובכל שנה זכה לגילוי שכינה בקודש הקודשים ביום הכיפורים (יומא לט, ע״א), אותו שמעון הצדיק נמנע מלאכול בשר קורבן אשם של נזיר שנטמא ונטהר ומביא קרבנותיו כדי להתחיל ולמנות מחדש, מכיוון שחשש שמא מתחרט הוא על נזירותו שהוכפלה עקב טומאתו, ויש בקורבנו בחינה של ״חולין בעזרה״.

מלבד מקרה אחד, שנדר בכזו התלהבות עד שאין חשש שחזר בו והתחרט.

וסיפר: פעם בא נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקוצותיו סדורות לו תלתלים.

אמרתי לו: ״בני, מה ראית [לנדור נזירות, שבסופה חייב הנזיר לגלח את כל שערו] להשחית את שערך זה הנאה?״

אמר לי: ״רועה הייתי לאבא בעירי. הלכתי למלאות מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי וביקש לטרדני מן העולם. אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה. העבודה [לשון שבועה] שאגלחך לשמים!״

מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: ״בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל. עליך הכתוב אומר (במדבר ו, ב): ״איש כי יפליא לנדור נדר, נזיר להזיר לה׳״ [שנזירותו לשם שמים]״.

לא מובן, כשראה במים את בבואתו, שהוא טוב רואי וקווצותיו תלתלים, פחז עליו יצרו ובקש לטרדו מן העולם. גער ביצרו. מה היה עליו לעשות?

להחליט, שכאשר ישוב לביתו יטול מספרים ויגזור את מחלפותיו הנאות.

ומה עשה? נדר נזירות. כלומר, שבמשך חודש ימים אסור לו לתלוש ולו שערה אחת! ״קדוש יהיה, גדל פרע שיער ראשו״ (במדבר ו, ה)!

מדוע? התשובה, פשוטה. באותו רגע, הייתה שעת התעוררות. גער ביצרו, היה מוכן למגרו. מי יודע האם ישאר בלהטו זה עד שובו לביתו, מי יודע האם לא. הרי הוא ירגע ויצטנן, ישלים ויסיח הדבר מליבו!

לכן, כשיוסף ראה את דמות דיוקנו של אביו המזהירו לבל יעבור את העבירה, והבין שהמרשעת מנסה לגררו לבאר שחת ולאבדו משני העולמות – קפץ ונמלט, ״וינס ויצא החוצה״. ולא התמהמה אף רגע קט כדי לחלץ בגדו מידה כי מי יודע האם יעמוד בהחלטתו זו רגע קט!

ושמעתי מרבי חיים שמואלביץ זצ״ל, שסיפר בשם אביו הגאון רבי רפאל אלתר זצ״ל, שבוולז׳ין היה מתמיד בעל זיכרון נפלא. ופעם, בעת האוכל, נשאל שאלה וחכך בה. הזכירו חברו שיש לפשטה מדברי התוספות במקום פלוני. נרעש: הכיצד יתכן שיעלמו ממנו דברי התוספות?! בסערת רוחו קם מהשולחן והסתגר לשבע שנים. חזר ושינן את תלמודו והיה לגברא רבה.

נשאל ראש הישיבה, הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ״ל, האם כדין עשה שקם מהשולחן בלא ברכת המזון. וענה: ודאי שנהג שלא כדין, אבל אילו היה משתהה לברך ברכת המזון, לא היה מסתגר לשבע שנים!

*

כשיש זמן פנוי תלמד תורה!

[והגדת, בשינוי סדר]

שר המשקים סיפר את חלומו ליוסף, ופתרו לטובה: ״בעוד שלושת ימים ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך, ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו. כי אם זכרתני אותך כאשר ייטב לך ועשית נא עמך חסד, והוצאתני מן הבית הזה״.

יוסף הצדיק נמכר לעבד. ואין לנו מושג מה היה מעמד העבד בימי קדם. שאמרו (בבא בתרא ח, ע״ב) שהשבי קשה יותר מכל המיתות, ופירש רש״י: שהוא ביד הנכרי לעשות בו כל חפצו, אם למות אם לרעב. והבעלים עלולים לקנותו לקלון (סוטה יג ע״ב, רש״י בראשית מא, מה). מלבד עצם העבדות, ושינוי תנאי החיים העלולים להביא את האדם לחולי ומיתה (מהרש״א שם).

בחסדי שמים נמכר יוסף לבית שר, ונשא חן, והצליחו ה׳, והפקידו על ביתו, וכל יש לו נתן בידו ומנהו כאפוטרופוס בתוך ביתו (ברכות סג, ע״א).

היש חסד גדול מזה? אירע מעשה אשת פוטיפר, ובחסדי שמים הושם יוסף בבית הסוהר המיועד לעבדי המלך, שתנאיו משופרים (רמב"ן בראשית לט, כ), ונשא חן בעיני שר בית הסוהר, ומינהו על כל האסירים, ולא עקב אחריו כדרך ששמר על כולם (תרגום יונתן בראשית לט, כג). וכששר המשקים מספר את חלומו, ויוסף מבין שעומד הוא לשוב למעמדו, מבקשו שישתדל בעדו ויוציאו משם. ואני שואל, לאן?

כאן, בכלא, אינו חסר דבר. לחמו ניתן, מימיו נאמנים, הוא הממונה וסומכים עליו. מה רע לו שם? מה יעשה בחוץ?

ולחזור לבית אביו אינו יכול, שהרי רבותינו (״דעת זקנים״ מבעלי התוספות בראשית מב, א ועוד) שאלו מדוע לא הודיע יוסף לאביו שהוא חי, והניחו להתאבל עליו ימים רבים? ומתרצים, שהאחים החרימו שלא לגלות לאב. עוד כתב ה״אור החיים״ הקדוש זצ״ל (בראשית מה, כו) שיוסף חש לכבוד אחיו, שלא לביישם. כי נוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו. ומה, וכי יֵצא מבית הסהור כדי לשוטט ברחובותיה של מצרים?

סיפר הרב גלינסקי: יום אחד עליתי לאוטובוס, קו חמישים וארבע. ישבתי ליד יהודי מבוגר. מוכר לי מראיה. שלום, שלום, וכל אחד ועולמו. אבל, יודעים אתם, מפרשת השבוע: שר האופים ושר המשקים חטאו לפרעה ונכלאו, ויוסף נצטוה לשרתם. חלמו חלום ונעכרה רוחם. ״ויבוא אליהם יוסף בבוקר וירא אתם והינם זועפים, וישאל לאמור מדוע פניכם רעים היום״ (בראשית מ, ו-ז). והם סיפרו את חלומם, ויוסף פתר להם. וכאשר חלם פרעה חלום והתפעמה רוחו המליץ שר המשקים על יוסף ופתרו לפרעה, והתמנה להיות המשנה למלך.

איך התחיל הכל, וממה התחיל? מכך שהבחין שפניהם רעות והתענין, והציע עזרה!

גם אני שמתי לב שפני השכן קודרות, ואף אני, כיוסף, התענינתי: ״הכל בסדר?״ רואים שלא. נאנח. ״דאגה בלב איש ישיחנה״ (משלי יב, כה). סיפר שהיתה לו משרה כבודה, היה בעמדת כוח והשפעה, חלש על צות עובדים ויוזמות נרחבות, והגיעה שעתו, יצא לגמלאות. אינו נזקק, חלילה, הקיצבה נדיבה, אבל חייו הפכו ריקים מתוכן, משמימים, אין לו בשביל מה לקום בבוקר. הוא מסתפח ליושבי הקרנות בקופת החולים. זה עוול משווע, לגדוע פעילותו של אדם בשיא כוחו, ולגזור עליו חיי ניוון!

אני ראיתי זאת אחרת, אבל איך מקנים לו את ההשקפה הנכונה? בחסדי שמים מצאתי את הדרך, מפרשת השבוע.

שאלתי אותו את השאלה שבראש המאמר. מה יתן ליוסף לצאת החוצה מן הכלא??

זיק של התענינות ניצת בעיניו הכבויות של שכני, ומצחו נחרש קמטים. באמת, על זה לא חשב. וכי מה רע היה לו שם, ליוסף. מה חשב לעשות אם ישתחרר? [מעבר לסכנה שיש שיכול כל אחד להשתעבד בו כי הוא בסטטוס של עבד!]

אכן, שאלה, הודה. נו, מה אתם עונים? שזו לא שאלה, עניתי. מה יעשה לכשישתחרר? ילך לישיבת שם ועבר!

מאימתי אין ליהודי מה לעשות?! ומאימתי יהודי מחפש תעסוקה?! תרשם ל׳כולל בעלי בתים׳, תלמד תורה!

ואתה יודע מה, עוד תוכל להימנות על גדולי הדור! הלא סיפרו על רבן יוחנן בן זכאי, ״נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק״ (ברכות כח, ע"ב), שידע את כל התורה כולה (סוכה כח, ע״א), עסק ארבעים שנה בפרקמטיא, וארבעים שנה למד, וארבעים שנה עמד בראש עם ישראל! (ראש השנה לא ע״ב, סנהדרין מא)

ואספר לך סיפור, מעשה שהיה.

בעיר סלוצק היה חייט עם הארץ, ולו אישה ושני בנים. חשקה נפשו בתורה, וביקש מחבריו בבית הכנסת של החייטים שילמדוהו אל״ף בי״ת, וחומש ורש״י, והיה משנן את תלמודו, עוד פסוק ועוד פרשה, עד שידעם בעל פה, והחל ללמד משניות, ושינן גם אותן עד שידען על בורין, ופנה ללמוד הגמרא וכעבור עשר שנים ערך בבית הכנסת סיום הש״ס, ורב העיר הגאון רבי יוסף פיימר זצ״ל בא אל החגיגה.

כעבור עשר שנים נוספות ערך סיום על ארבעה חלקי השולחן ערוך עם כל נושאי כליהם והתמנה כדיין בסלוצק ורב בית הכנסת של החייטים, ופרש ממלאכתו ומסר למתפללים שיעורים בגמרא ובמשניות וב״עין יעקב״, וכיהן גם כשמש בית הכנסת, ניקה כיבד וריבץ, הדליק התנור והיטיב הנרות וקבל משכורת לכלכלת משפחתו, והמתפללים העניקו לו מתנתם, גלימת משי ובה כיס אחד עבור הממחטה. כשהחלה אופנת שני הכיסים, כבדוהו בגלימה בעלת כיסים. הביע מורת רוחו. אמר: על כך נאמר (אבות פ״ב מ״ז): ״מרבה נכסים, מרבה דאגה״. כשהיה לי כיס אחד מצאתי מיד את הממחטה. וכעת מושיט אני ידי לכיס ואיני בטוח שהיא שם, אולי שמתיה בכיס השני

אני מדבר, והוא בשלו: המשרה שהיתה לו, וההשפעה, והמעמד, והעיסוק, והענין..

כואב הלב, יהודי שחי בעבר, במקום לחיות בהווה ולצפות לעתיד. אמרתי לו: אילו היה מתקשר אליך עורך דין מארצות הברית ומודיע לך שקרוב משפחה שלך נפטר והוריש לך מתחם שלם במנהטן, רכוש השוה מאות מיליונים. מה היית עושה?

איזה אור ניצת בעינים. הלא ידע שזה דימיון פרוע, אבל ענה בלהט: נוסע, אלא מה!

ולא חבל, לעזוב כזו משרה, ומעמד, והשפעה?

הבלים, הכל מתגמד מול העושר הצפוי!

אמרתי לו, והלא במוקדם או במאוחר תקרא לנחול את העושר הרב המצפה לך בעולם העליון, והכל יתגמד מולו!

אבל מה, יש להתכונן לקראתו.

הן ידועים דברי רש״י (ברכות סג, ע״א), שתיקנו לומר בבית המקדש ״ברוך ה׳ אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם״, כדי להודיע שאין העולם הזה לפני העולם הבא כלום. שומע אתה? כלום! אלא כפרוזדור לפני הטרקלין. כלומר, הנהיגו ברכותיו בעולם הזה, כדי להיות רגילים לעולם הבא שכולו ארוך.

כלומר, בעולם הזה חיים שבעים, שמונים, תשעים שנה. בעולם הבא שרויים נצח נצחים!

אבל מה, ״מי שטרח בעולם הזה יאכל בעולם הבא״ (עבודה זרה ג, ע״א) ברכת פה – תברך שם.

למדת פה – תלמד שם!

אני זוכר, בבית הכנסת ״הייליגמן״ התקיים שיעור לבעלי בתים, במסכת ברכות. כשסיימו, הזמינו את הסטייפלר זצ״ל, שהיה ראש ישיבה ב״בית יוסף״, שידרוש בפניהם. הקשה בפניהם קושיא: מדוע ביקש רב מתלמידו להספידו בהתעוררות, ״דהתם קאימנא״ (שבת קנג, ע״א). שם אני בבחינת ׳עומד׳, ואיני מרבה זכויות. מה שצוברים כאן, מלוה אותך לשם.

ומצד שני אמרו בסוף מסכת ברכות, שתלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא לעולם הבא, שנאמר (תהלים פד, ח) ״ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלקים בציון״.

ונשאלת השאלה: מה מצבו של האדם בעולם העליון, האם ״עומד״ הוא, או עולה מעלה מעלה, מחיל אל חיל? והתשובה היא, שאכן מעפיל הוא ״מישיבה לישיבה וממדרש למדרש״ (רש״י סוף ברכות), אבל רק במה שלמד כאן, בעלמא הדין. מה שלא למד כאן, לא ילמד שם. לענין זה, בגדר ״עומד״ הוא!

אבל אם למד כאן, ולו בשיעור לבעלי בתים, ובכולל בעלי בתים, יבין שם עוד ועוד, בלי שיעור וקץ!

אשריך, שעתותיך בירך, להכין עצמך לעלמא דאתי! הגענו, אמר לי, אני יורד כאן, בקופת חולים. שיהיה לו לבריאות ־ אני מציע לו לעלות, והוא יורד.

*

אדם לא יכול לברוח מעצמו

[והגדת, שני מאמרים]

(בראשית לז, א) "וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען". ובמדרש (בראשית רבה פד, ה): מה כתיב למעלה מן הענין? ״ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל״ (בראשית לו, לא), וכתיב הכא ״וישב יעקב״. אמר רבי חוניא משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים ונתירא מהם, ישב לו ביניהם. כך, כיון שראה יעקב אבינו עשו ואלופיו [המנויים בסוף הפרשה הקודמת] נתירא מהם וישב לו ביניהם. עד כאן לשון המדרש.

בספר ״שפתי צדיק״ הביא דברי זקנו, החידושי הרי״ם מגור זצ״ל, שהתורה באה ללמדנו, שכאשר רואה האדם שהוא מוקף צרות, לא עלינו, לא יבקש עצות איך לברוח מהן, אלא ״ישב ביניהן״. יבין שנשלחו ממרום, יבין עבור מה נשלחו, יערך חשבון נפש וייטיב דרך, ויקבל יסורים באהבה.

שכבר כתב ה ״תולדות יעקב יוסף" (בפרשת בשלח) בשם הבעל שם טוב הקדוש זצ״ל, שמי שעושה כל השתדלות להחלץ מהצרות בלא להבין שנשלחו ממרום, דומה לאישה שתקפוה צירי לידה, והחליטה ש״משנה מקום משנה מזל״, היא תעבור לחדר הסמוך, ויפסקו

בספר ״שעורי דעת״ (חלק ג, מאמר ״דור הפלגה״) מובא המשל בעוף שנדף ממנו ריח רע, וניסה לשנות מקומו כדי לטהר את האויר, ונמצא כל ימיו נודד וגולה מבלי הועיל.

וקבע, שהמנסים בכל מחיר לשנות עניניהם לטובה, ״דיאס איז געריסן זיך מיט דער השגחה״, מנסים להתנתק מתחת יד ההשגחה העליונה.

מובן שיש מקום להשתדלות, ובפרוש אמרו (בבא מציעא עה, ע״ב): מי שרע לו במקום זה ילך למקום אחר, ואם לאו גורם רעה לעצמו. ואמרו (בבא קמא ס, ע״ב): רעב בעיר, פזר רגליך. ובאמירת ״אנא ה׳ הושיעה נא״ מנענעים בלולב לכל הכיוונים.

אין הגדרים מוחלטים, ויש להיועץ בדעת תורה, ו״כל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל״ (שמות רבה ג, ח).

הסטייפלר זצ״ל אמר לי פעם: ״רבי יעקב, פון זיף אנטלויפט מען ניט!״ – אין אדם יכול לברוח מעצמו.

וסיפר לי, שאדם בא והתאונן על שכן רע ומר וביקש אישור לעבר דירה. יעצו שיתפלל. כשל כוח הסבל והלה החליף דירה. לאחר מכן בא וביקש שהסטייפלר יסיר מעליו את הקפידא, כי בבנין החדש יש שכנים רעים שבעתים וסובל מהם מרורות. ודאי משום שלא ציית להוראה שלא לעבור. וענהו: לא היתה זו הוראה ואף לא קפידא, אלא ידיעה פשוטה. צרות לא באות מעצמן, באות הן ממרום, וכדי להסיח יש לפנות למי ששלחן. ואם מנסים לעקפו ולהסתדר לבד – נו, רואה אתה את התוצאה.

המשך ממאמר נוסף שם – עמוד 491

[הקדמה: פעמים ואדם מנסה לשנות את מצבו, את מקום העבודה, את מקום לימודיו, את מערכת הנישואין, בשל הסיבה שרע לו במקום אחד, וחושב להטיב מצבו ולעבור למקום אחר. ופעמים זאת משום שמקנא בחבירו ובטוח שטוב לו יותר, ואם אעשה גם אנוכי כמוהו – בטח אצליח כמוהו! וזו אשליה ודימיון שוא כפי שנבאר כעת].

״ויקנאו בו אחיו אין לנו מושג לא ביוסף ולא באחיו, לא בדיבתו עליהם ולא בקנאתם עליו. אבל תורה היא, וללמדה אנו צריכים, כמשגינו וכהבנתנו. ולו כהבנת ״בן חמש למקרא״ (אבות פ״ה מכ״א). כי התורה, לשון הוראה (זוהר ח״ג: ג, ב). שנפיק ממנה לקחים בהשגתנו.

״ויקנאו בו אחיו״ (בראשית לז, יא). קינאה, מהדברים המוציאים את האדם מן העולם (אבות פ״ד מכ״א). ומה תועלתה ? כאב לב, ותו לא!

״המקנא חומס נפשו, כי הוא מצטער תמיד, ושבע דאגה ויגון וצער וצוקה וצרה״ (״ראשית חכמה״ שער הענוה פרק ז). אבל זה, חצי צרה. המעציב מכל הוא, שהמקנא מוציא עצמו מעולמו על לא דבר. שבדרך כלל, אין במה לקנא!

אחי יוסף קינאו בו. במה? בכותונת הפסים שלו (שבת י, ע׳׳ב). ורש״י כתב, שכל צרותיו רמוזות היו בתיבת ״פסים״: שנמכר לפוטיפר ולסוחרים, לישמעאלים ולמדינים, האם בצרות אלו קינאו?!

 ודוגמה נוספת, להבדיל אין ספור הבדלות.

המן עשה עצמו עבורה זרה, ולכן לא השתחוה לו מרדכי (סנהדרין סא ע״ב, מגילה י ע״ב, יט ע״א).

מהו ענין זה, להשתחוות לבשר ודם ולעשותו עבורה זרה? הרמב״ן זצ״ל (שמות כ, ה) עמד על כך, וכתב: ״מהם שהיו עובדים לאנשים. כי בראותם לאחד מבני האדם ממשלה גדולה, ומזלו עולה מאוד, כנבוכדנצר, היו אנשי ארצו חושבים כי בקבלם עליהם עבודתו וכונתם אליו יעלה מזלם עם מזלו. וזו היתה דעת פרעה [שעשה עצמו אלוה (רש״י שמות ז, טו)] וחירם (יחזקאל כח, ב) וחבריו שעשו עצמם אלוהות. כי היו רשעים, לא שוטים גמורים״.

וכן כתב ב״מנות הלוי״ (אסתר ב, כא) בשם מהר״ם עראמה זצ״ל: ״כי נדמה להם היות שופע בו [בהמן] שפע אלוהי, והוא אמצעי בינם לאלוה [כי אמרו (מנחות קי ע׳׳א) שהגויים קוראים לה׳ ״אלוקי האלהים״, ורואים בעבודה הזרה אמצעי תווך בינו לבינם] ולכן יכרעו וישתחוו לו, על דרך שעשה נבוכדנצר לדניאל (דניאל ב, מו)״.

כורעי המן הסתנורו מדריכת כוכבו, מעליית הבזק שלו. אדם שהיה בזוי אנשים, ספר וגלב בכפר נידח במשך עשרים ושתים שנה (מגילה טז, ע״א) ולפתע היה לשר היושב ראשונה במלכות, ולראש השרים, ומנושא מעל כולם, ומתפאר בכבוד עושרו ורוב בניו (אסתר ה, יא), ואף הם היו שרים (מגילה י, ע״ב) וסופרי המלך, אין פלא שקינאו בו, וביקשו להתחכך בהצלחתו, שתידבק בהם שמץ ממנה, בבחינת: ״כל הנוטל פרוטה מאיוב, מתברך״ (בבא בתרא טו, ע״ב).

אילו היו יודעים אחרית דבר מראשיתו, אילו היו יודעים שעץ התליה מתוקן לו מששת ימי בראשית (אסתר רבה ט, ב), ושכל גדולתו אינה אלא לרסקו בנפילתו, מאיגרא רמה שאין כמותה לבור עמק שבעמוקים, בגדר: ״משגיא לגויים ויאבדם״ (איוב יב, כג), לא היו משתחווים לו כדי שידבק בידם משהו, שמץ מגדלותו. בורחים היו כמטחוי קשת, מתרחקים ככל יכולתם, לא מדובשו ולא מעוקצו!

שלמה המלך עליו השלום קבע: (קהלת ד, ד) ״וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה, כי היא קנאת איש מרעהו״. פירש הראב״ע, שזה הוא העיקר המניע את רוב הבריות. להשיג עוד ועוד, לא משום שהם צריכים וזקוקים, אלא כדי להתחרות ולהשיג, להעפיל כדי להאפיל. וסיים: ״גם זה הבל ורעות רוח״ ״רעות רוח״, שברון לב (רש׳׳י), כל ימיהם כעס ומכאובים. ״מתוקה שנת העובד, אם מעט ואם הרבה ייאכל. והשובע לעשיר איננו מניח לו לישון״ (קהלת ה, יא). ופרשוהו: העובד ישן היה שינה ערבה ומתוקה. ברוך השם, יש עבודה ופרנסה. אבל ״והשובע לעשיר״, מדוע לשני יש יותר, זה ״איננו מניח לו לישון״

אבל, בנוסף לכך שהמקנא ממרר לעצמו את החיים, מוציא את עצמו מן העולם, הרי כאן ״הבל״, כי באמת אין במה לקנא.

האם בצרותיו של יוסף. או בסופו של המן?! ובדרך כלל, כך הוא בכל ההצלחות. ״מרבה נכסים, מרבה דאגה. מרבה עבדים, מרבה גזל״ (אבות פ״ב, מ״ז)

האם גם בדאגותיו מתקנאים? הן ״טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב״ (משלי יז, א).

ולצאת מן העולם בשביל קנאה שאינה מוצדקת, זה כבר יותר מדי

*

כשמתקדמים מפסיקים הניסים

[והגדת]

מדרש מרעיש מצאתי (בראשית רבה פו, ד) על הפסוק: ״ויהי ה׳ את יוסף, ויהי איש מצליח, ויהי בבית אדניו המצרי״ (בראשית לט, ב). ״ויהי״, לשון צער (מגילה י, ע״ב), ושלוש פעמים ״ויהי״ בפסוק אחד. ומה הצער ב״ויהי ה׳ את יוסף״? אדרבה, שמחה רבה היא!

אבל המדרש שואל: ״ויהי ה׳ את יוסף״. וכי עם אחיו לא היה, רק עם יוסף?

סיפר הגר"י גלינסקי: זוג בעלי תשובה הגיעו לבקש ברכה. למען האמת, איני יודע מי ראוי לבקש ברכה ממי. אנו מתמודדים כל כך עם כל רצון לשינוי זעיר, ליתר התמדה בלימוד, ליתר כונה בתפלה. מזהירים את עצמנו שוב ושוב לקבל רק קבלות קלות ופעוטות, כדי שנוכל לעמוד בהן. והם, מחוללים מהפך כזה באמצע החיים, מדרכי מות – לדרכי חיים.

רבי ירוחם ממיר זצ״ל ציטט את דברי רש״י על הפסוק: ״הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא״ (במדבר כג, כד). כשהם עומדים משנתם שחרית הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף המצוות, להתעטף בטלית ולהניח תפילין ולקרוא את שמע.

ושאל: כולנו קמנו בבקר לתפילה, מי מאיתנו ראה עצמו כארי וכלביא?!

ותירץ: אנו, התרגלנו, הסתגלנו, סללנו לעצמנו את הדרך וכבשנוה. אבל כשבלעם רואה זאת, עבורו אכן נצרכת לכך גבורת ארי!

ועבור החוזרים בתשובה?!

זה לא רק לקרוא שמע, אלא לחולל מהפך בכל אורחות החיים! ואספר ־ היה זה לפני כמאה שנה. בחור מישיבת סלבודקה, מבכירי ופארי הישיבה, התארס. איזה אושר, איזו שמחה! התכוננו לחתונה והגיע לשבות בעירו של החותן. מובן שהציגו בפני מכריו והתפאר בו, והיה במה להתפאר. הבחור נחל כבוד רב, וכבוד זה היה לצנינים בעיני בחור מבני העיר. הקנאה העבירתו על דעתו, וכששאלו החותן: ״נו, מה דעתך על החתן?״ הפטיר: ״עבור בתך, הוא טוב דיו״

רגע, מה פשר הדברים, למה אתה רומז? הנח, אל תשים לב, הוא בסדר גמור. בכל זאת, הרי אמרת משהו. טוב, בטח ביררת לפני שלקחת אותו. בררתי, מה? שכח מזה, לא אמרתי כלום. הכלל, ״כי באפם הרגו איש״, בעיקום אף, מיט א קנייטש פונ׳ם באז קען מען הרגענען א מענטש. חינו של החתן סר ומצאו בו כבר חסרונות, ודשו בהם ונפחום.

סוף דבר, ביטלו את השידוך. עולמו של הבחור חשך עליו.

מלחמת העולם הראשונה פרצה, והחזית הגרמנית התקרבה. ישיבת סלבודקה נמלטה לקרמנצ׳וג. יום אחד קרא הסבא מסלבודקה זצ״ל לאותו בחור. החזיק בידו מכתב שהתקבל לפי כתובת הישיבה. הכותב סיפר, שבקנאתו ופזיזותו גרם לביטול השידוך.

מאז הכהו ליבו, וצרות רבות השתרגו עליו. ביתו התפרק ופרנסתו שבתה. ערך חשבון נפש, ותלה בעונש המעשה. אינו יודע מה כתובתו של הבחור לכן כותב הוא לסבא מסלבודקה, מבקש שיאתר את הבחור ויבקש סליחתו.

הבחור האזין, והסבא אמר: ״על פי ההלכה, אינך חייב למחול״ (שולחן ערוך אורח חיים תרו, א).

הבחור משך בכתפיו: ״כשהתארסתי, הודיתי לה׳ על הטובה. כשהשידוך הופר הודיתי על הרעה. ה׳ נתן וה׳ לקח, יהי שמו הגדול מבורך. הבנתי שמישהו הוציא דיבה, ומחלתי מיד. לא היה אלא שליח ממרום. ואם ״מגלגלים חוב על ידי חייב״, אין זה עסקי״

הסבא הביט בו: ״הבחור הרס את חייך, ניפץ את תקוותיך. אין בליבך שמץ טינה?!״

״הרב, גם אני בן אדם. נפגעתי, התמרמרתי, והחלטתי למחול בלב שלם״.

הסבא מסלבודקה קם מלוא קומתו. הבחור, נבוך, קם גם הוא. הסבא כפף את ראשו: ״ברכני נא״. ״אני – מה?!״

״ביקשתי שתברך אותי".

הגמרא אומרת (ראש השנה יז, ע׳׳א) שהמעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר (מיכה ז, יח) ׳נשא עון, ועובר על פשע׳. למי נושא הקדוש ברוך הוא עוון, למי שעובר על פשע. העברת כך על מידותיך ואתה בלא עוון, בדין שתברכני!״

ועמד על כך, שיברכו!

ובעלי תשובה, כזה שינוי דרך, כזו העברה על המידות, ותשובה המוחקת כל העוונות והם באים לקבל ברכה? אני הוא שצריך להתברך מפיהם!

בקיצור, סיפרו הזוג את סיפורם. לא בקשתי רשותם, אז לא אסגיר פרטים מזהים. היא סיפרה שהיא רופאה בכירה, ראש מחלקה בבית חולים חשוב.

בעבר היתה באה גם בשבת ברכב, אבל מאז חזרתה בתשובה היא פוסעת ברגל מרחק רב. זה גם בריא, ציינה. וסיפרה מופת ופלא: מאז שהיא הולכת רגלי, לא ׳תפס׳ אותה גשם בדרכה! לפעמים יורדים גשמים עזים לפני צאתה, ולפעמים בהגיעה. אבל ברכה, מעולם לא נירטבה נס ופלא, מופת גלוי. סייעתא דשמיא מופלאה!

לפתע הבחינה: ״אני רואה שהרב לא כל כך מתפעל מזה״. ציינה.

אמרתי: ״להיפך, אני מתפעל מאד. אבל אשמח עוד יותר כשתודיעי לי, שירדו גשמים בדרכך!״

״אה״, הבינה, ״יהודי צריך לשמח כשיורדים גשמים. זו אנוכיות, לשמוח כשאינם יורדים!״

״גם זה נכון״, עניתי. ״הכהן הגדול היה מבקש ביום הכפורים, שלא תבוא לפני הקדוש ברוך הוא תפילת עוברי דרכים בשעה שהעולם צריך לגשם (יומא נג, ע״ב).

אבל התכונתי לדבר אחר – איני יודע אם שמעתם על הסטייפלר זצ״ל, הוא היה גדול הדור. ובמו עיני ראיתיו פוסע בשבת, וגשם זלעפות החל לרדת. כולם רצו לתפוס מחסה, והוא המשיך ללכת לאיטו, כי אין לפסוע פסיעה גסה בשבת. ונירטב כולו, הגשם זלג נחילים נחילים מכובעו. ואיך תסבירו, שהנס שקורה לך מדי שבת בשבתו, לא קרה לו?!״

נבוכו בני הזוג. אמרתי: ״אסביר לכם. הבאתי את המדרש הנ"ל השואל – וכי עם אחיו לא היה, רק עם יוסף?

וענה, במשל: סוחר הוביל שירה בת תריסר חמורים נושאי חביות יין. לפתע ניתק אחד החמורים, ונכנס לחנותו של נוכרי. מיד רץ אחריו להחזירו.

תמהו: ״מה עשית, נטשת אחד עשר חמורים, ורצת אחר האחד?״ ענה: ״השאר היו בשוק, ברשות הרבים, אין סכנה שאחד העוברים והשבים יפתח חבית שאינה שלו ויאסור את היין בשתייה. אבל חמור זה נכנס לחנותו של נכרי, והלה עלול לתהות על קנקנו ולאסור את היין, חייב אני לשומרו!״

כך, האחים הקדושים היו בארץ ישראל ובמחיצת יעקב אביהם, שמורים הם מאליהם. אבל יוסף היה במצרים, מקום טומאה, ובבית פוטיפר, מקום סכנה, וזכה לשמירה יתרה: ״ויהי ה׳ את יוסף״! עד כאן דברי המדרש.

ולמדנו, שככל שאנו ירודים ומצבנו הרוחני מסוכן כך גדולה שמירת ה׳ עלינו, והוא עימנו יותר ויותר!

פניתי לרופאה ואמרתי: עכשיו את מבינה מדוע אשמח כשתבשרוני, שכבר התחילו הגשמים לרדת כשאתם בדרך. שאינכם צריכים עוד להארת פנים מיוחדת השמורה לאלו שבסיכון?!״

ובאמת רמוז הענין בגמרא (בבא קמא, צב ע״ב). שאמרו: מנא הא מילתא דאמרי אינשי, מה מקור הפתגם השגור: כשהיינו צעירים היינו בעלי כוח, עכשיו שהזקננו, אנו חלשים כפעוטות. שבתחילה (ביציאת מצרים) נאמר: ״וה׳ הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם״ (שמות יג, כא), ולבסוף נאמר: ״הנה אנוכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך״ (שמות כג, כ).

וביאר הגר״א זצ״ל (בביאורי אגדותיו, שם) על פי המדרש (ויקרא רבה כד, א) שכאשר האפרוח זעיר, לועסת עבורו התרנגולת את המאכל ונותנת בפיו. וכאשר הוא גדל ובא לאכול עם אימו, דוחפת אותו במקורה ומגרשתו, שיסתדר לבד.

כשיצאו ממצרים, בה עבדו עבודה זרה ושקעו במ״ט שערי טמאה, היו זקוקים לכזו שמירה, לכזה סיוע. אבל משקיבלו את התורה ודרכם סלולה יוכלו להסתדר בכוחות עצמם ואינם זקוקים עוד לשמירה כה צמודה.

המעשה באדם שראה שתי זוגות של פסיעות בחול, ובעתותיו הקשות ראה רק זוג אחד! וחשב שה' עזב אותו, ואמר לו ה' שאדרבה, בעתיותיך הקשות נשאתי אותך על כפיים!!

*

הישועה מוכנה כבר מראש

[והגדת]

יום אחד פגש בי רבי יצחק וידר, יהודי בני ברקי, חסיד בורשא. ספר לי סיפור אודות דין תורה מענין שבא לפני הגאון רבי שלמה קלוגר זצ״ל מברודי. ומעשה שהיה, כך היה.

פרנס הקהילה זומן ללשכת המושל. זימון כזה לא מבשר טובות. עלה, וחששו התאמת. המושל הודיעו שגדוד צבא עומד לערך אימונים במחוז, ויהודי העיירה נדרשים לארח את החיילים, חיל ושנים במשפחה. חשכו עיניו: לארח ביריון גוי בבית, על הליכותיו ושפתו ההמונית וגידופיו הנוראים. להאביסו, ולהשביע רצונו, שאם לא כן מי יודע כיצד יביע מורת רוחו. ובבית נערות צנועות. בקצרה, בשורת איוב. אבל גזרת המלכות היא. כינס את יהודי העירה והודיעם.

הידיעה הממה, אבל היו ביניהם חסידים שהתעשתו מיד: ״נפנה אל הרבי, שעתיר להעביר רע הגזרה!״ היו שם ׳מתנגדים׳ שהודחסו בספקנות, אך מובן שלא התנגדו.

הגיעה המשלחת אל הרבי, שנענה: ״כמה שוה עבורכם להעביר רע הגזרה?״

אמרו: ״כל מחיר, רבי!״ מלבד הפגעים הרוחניים, הרי ׳האירוח׳ יעלה הון עתק!

אמר הרבי: ״אני אוסף עתה כספים למצוה רבה של פידיון שבויים. אם תתנו לי אלף קרונות אלף כתרים, המטבע האוסטרית תושעו!״

אורו עיניהם. אם יחלקו סכום זה בין המשפחות, יצאו מורווחים. שבו לעדתם ובישרו על הישועה. החסידים שמחו, וה׳מתנגדים׳ פקפקו.

בטחו החסידים בכוחו של רבם, והציעו עסקה: יתנו הכל את חלקם, ואם הרבי לא יפעל לבטול הגזרה יחזירו להם החסידים את כספם!

היתה זו הצעה שאין לסרב לה. שבה המשלחת אל הרבי וצרור הכסף בידה. שמח והבטיח שבזכות המצוה ״שאין לך מצוה גדולה כמוה״ ומצוות אין ספור כלולות בה (רמב״ם הלכות מתנות עניים פ״ח ה״י) לא יהיו הם שבויים בכף אורחיהם.

כעבור ימים מספר נקרא פרנס הקהילה אל המושל. הודיעו שהגיע מכתב המבטל את התוכנית הקודמת. האימונים לא יתקיימו במחוז זה, וגזרת האירוח בטלה. לחסידים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. אחת היא, אם פעל זאת רבי חיים או זכות המצוה פעלה.

ה׳מתנגדים׳ לא ויתרו. עלו אל המושל. וביקשו לראות את המכתב, וגילו שהתמהמה בשיגורו ובדרכי הדואר. הוה אומר, שהגזרה בטלה עוד לפני שהיו אצל הרבי. הוה אומר, שלא הרבי פעל את הישועה.

תבעו שהחסידים יעמדו בדיבורם וישיבו להם את כספם.

החסידים טענו שהרבי צפה הכל ברוח קודשו, וביטל את הגזירה בשורשה עוד לפני בואם. ה׳מתנגדים׳ ביטלו ולעגו, והעירה היתה כמרקחה.

החליטו להגיש תעצומותיהם לפני הגאון רבי שלמה קלוגר זצ״ל. אבל לפני כן, הצהירו נציגי ה׳מתנגדים׳: ״רבי, אין רצוננו בפשרה אלא בדין תורה, ונבקש לדעת ׳מהיכן דנתנו׳, מה מקור הפסק!״

שמע את טענות הצדדים, ואמר: (ירמיה כא, יב) ״דינו לבוקר משפט, שובו מחר״.

הזכירו ה׳מתנגדים׳: ״אך ורק דין תורה!״ מוסכם.

למחרת התיצבו, והרב פתח: ״התנ״ך, הוא מקור די מספק?״ בלי ספק.

״ובכן, הבה נלמד פרשה בנביא (שמואל ב). דוד המלך ביקש להעלות את ארון הברית מקרית יערים לירושלים. נהג בו עוזא שלא בכבוד הראוי, וה' המיתו. כיון שכך, פחד דוד מקדושת הארון, מי יוכל להיזהר בו, והביאו לבית עובד אדום הגיתי שהיה לוי, וראוי לשרת לפני הארון.

ראה דוד שבית עובד אדום הגיתי התברך בעבור ארון האלוקים, והעלהו לירושלים. עד כאן, דברי הכתוב.

ואמרו בגמרא (ברכות סג, ע״ב): מה היא ברכה שזכו? זו חמות [היינו אשת עובד אדום] ושמונה כלותיה [הנשואות לשמונה בניה] שילדו שישה שישה בכרס אחד. שנאמר (דברי הימים א, כו): ״ולעובד אדום בנים וגו' ומונה שם שמונה בנים, ובסה"כ צאצאים – "כי ברכו אלוקים, שישים ושנים לעובד אדום״. כלומר, היא וכלותיה ילדו שישה בכרס אחד הרי חמישים וארבע, ועם שמונה הבנים מנו שישים ושנים.

הבה נתבונן. כמה הם ירחי לידה. תשעה. ויש מיעוט, היולדות לשבעה (יבמות לז, ע״א). וכמה זמן היה הארון בבית עובד אדום הגתי? פסוק מפורש הוא: ״וישב ארון ה׳ בית עובד אדום הגיתי שלושה חודשים ויברך ה׳ את עובד אדום ואת כל ביתו" (שמואל ב' ו, יא). פירש רש״י: אישתו ושמונה כלותיה ילדו שישה בנים בכרס אחד.

״ויוגד למלך דוד לאמור ברך ה׳ את בית עובד אדום ואת כל אשר לו בעבור ארון האלוקים, וילך דוד ויעלהו עיר דוד בשמחה״ (שם, יב).

והנה, אם ילדו כעבור שלושה חדשים, הוברר למפרע שהתעברו חצי שנה לפני כן. אם כן, מה הראיה שבית עובד אדום התברך בעבור ארון הברית? על כורחך, שהקדוש ברוך הוא מכין הברכה וישועה מראש כשכר עבור מה שיעשה בעתיד, ובפועל בא השכר לאחר המעשה הטוב.

כך בבית עובד אדום, וכך בענינכם. שנתתם עבור פידיון שבויים, והרבי התפלל, ובאה הישועה. וגם אם הוכנה מראש, עבור המצוה והתפילה הוכנה!״

נעניתי ואמרתי: ״נאה פסק, אך מזלם של החסידים שהיו מוחזקים בכסף, והמתנגדים ביקשו להוציאו מידם״.

רבי יצחק וידר נדרך: ״מה מבקשים אתם לרמוז, שאם המתנגדים הבטיחו ועדין לא נתנו חלקם, לא היו החסידים יכולים לתבוע מהם?!״

אמרתי: ״יכולים היו לטעון שאין משם ראיה. כי בתלמוד הירושלמי (יבמות פ׳׳ד, הי״ב) ובמדרש (במדבר רבה ד, כ. שיר השירים רבה ב, יח) אמרו, שילדו שנים בחודש, שישה בשלושה חדשים. ואם כך, אין משם ראיה״

ומיהרתי להרגיעו: ״אבל היסוד, עמוד של ברזל! ואביא לך ראיה. שסיפרו בגמרא (כתובות סז, ע״ב): מעשה בעני אחד, שבא לפני רבא. שאלו: במה אתה סועד? אמר לו: בתרנגולת פטומה, ויין ישן. אמר לו: ואינך חושש להטיל עצמך על הציבור? הרי מקושש אתה נדבות למחייתך, מי התיר לך להרגיל עצמך בכאלו מותרות על חשבונם? אמר העני: וכי משלהם אני אוכל, משל הבורא אני אוכל! שלמדנו: ״עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו״ (תהילים קמה ,טו) 'בעתם' לא נאמר, אלא 'בעתו', מלמד שכל אחד ואחד נותן הקדוש ברוך הוא פרנסתו בעתו!

אדהכי, בינתים, הגיעה אחותו של רבא שלא ראה אותה שלוש עשרה שנה, והביאה איתה תרנגולת פטומה ויין ישן.

אמר רבא: ״מאי דקמא״. פירש רש״י: מה דבר זה שארע לפני עתה, שלא הייתי רגיל בכך. שבאה זו לכאן ותרנגולת ויין ישן בידה. ״נעניתי לך״, דיברתי יותר מדאי, ״קום אכול״!

עד כאן דברי הגמרא.

ואני שואל: יש כאן אישה שזכתה שאחיה הוא רבם של ישראל, עומד בראש הסנהדרין [כמבואר בקונטרס הסמיכה לרלב״ח, אלא שלא היה להם דין בית דין הגדול], ראש לכל החכמים (יומא נג, ע״ב), חכם ועשיר (מועד קטן כח, ע״א), גדול בנגלה (עירובין כט, ע״א) ובנסתר (סנהדרין סה, ע״ב), ואינה מתראה איתו – לא חודש וחודשים, לא שנה ושנתיים – שלוש עשרה שנה?!

כנראה שהתגוררה ברחוק מקום.

ומה אירע כעת? כנראה שתקפו עליה געגועיה. והחליטה שלא תבוא בידים ריקות. נשאה עמה תרנגולת פטומה ויין.

מתי יצאה לדרך? לפני ימים. ומתי הגיע העני? לפני דקות. ואיך הגיעה האחות בדיוק עתה, הזדמנה ברגע הנכון, ובידה התשורה המתאימה? ״מאי דקמא״?! איזה תזמון!

ומוכח בעליל, שממרום מכינים מראש כל הנצרך, שיגיע ברגע הנכון!״

והוספתי: ״בין אם המקור ליסוד זה מהגמרא, בין אם מהנביא, ליכא מידי דליא רמיזא באוריתא, אין לך דבר שאינו רמוז בתורה!״ והיכן? כאן בפרשתנו. בענין מכירת יוסף.

האחים מתנכלים ליוסף להרגו, בחסדי שמים מתערב ראובן ומצילו מידם, משכנעם להשליכו אל הבור. יהודה מציע למכרו לארחת ישמעאלים מזדמנת. השתלשלות מקרים אקראית. והנה מתברר שהשירה לא נושאת נפט ועטרן, אלא נכאת וצרי ולט, שלא יסבול אותו צדיק מריח רע אלא אדרבה, ישיב רוחו בבשמים משובבי נפש!

מתי יצאה השירה מגלעד, מתי רכשה והטעינה מטענה? אבל במרום מכינים הכל לזמנו ברגע הנכון!

*

האדם נברא להטיב לזולתו

[״למחיה שלחני אלוקים״ – והגדת]

לפני כמאה וחמישים שנה היתה ישיבת וולוז׳ין, ״אם הישיבות״ בליטא, כמרקחה. לאחר פטירתו של הגאון רבי איצל׳ה מוולוז'ין זצ״ל, בנו של הגאון רבי חיים מיסד הישיבה, היו בה שני מגידי שיעור ענקי תורה, הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין – הנצי״ב מוולוזין זצ״ל, חתנו של רבי איצ׳לה שהיה בן שלושים ושמונה ובקי בכל חדרי תורה, והגאון רבי יושע בער, ה״בית הלוי״ זצ״ל, נכד חתנו של רבי חיים מוולוז׳ין, שהיה בן שלושים וארבע וחריף עצום. לכל אחד מהם היו חסידים ומעריצים, ואין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. הואיל והישיבה היתה עטרת תפארת יהדות ליטא, נקראו גדולי הדור להכריע מי בראש. נאספו בראשות גדול הדור, משרידי תלמידי רבי חיים מוולוז׳ין, הגאון רבי דוד טעביל ממינסק זצ״ל, ובטרם ייחלו בדיונם קם הגאון הצדיק רבי זלמן זאב, מדייני וילנה ומגיד מישרים דמתא, ונשא דבריו. וכה אמר:

מורי ורבותי, מגיד מישרים אני, מוסר דרשות בענין פרשת השבוע. בדרך כלל, מלאכתי קלה. בכל פרשה מוצא אני את הצדיק מול הרשע, מגביה קרנו של זה ומעולל בעפר קרנו של זה. בפרשת בראשית, אדם וחוה מול הנחש, וקין מול הבל. בפרשת נח, נח מול אנשי דור המבול. בפרשת לך לך, אברהם מול נימרוד ופרעה ואבימלך. בפרשת וירא, אברהם מול אנשי סדום, ויצחק מול ישמעאל. בחיי שרה, אברהם מול עפרון, ואליעזר מול בתואל ולבן. בפרשת תולדות יעקב מול עשו. בויצא יעקב מול לבן. בוישלח יעקב מול שרו של עשיו. אבל בפרשת וישב יש לי בעיה. האחים מול יוסף, מה אומר ומה אדבר? צדיקים מול צדיק, יש להישמר בכל ביטוי ודיבור!

כך, נאספנו כדי להחליט בין שני צנטרות זהב טהור, שהעטרה הולמתם. נדע לכבדם כערכם הרם!

לבסוף הכריעו על סמך הגמרא הנודעת (ברכות סד, ע״א), ששאלו: ״סיני״, מי שבקי בכל התורה כנתינתה מסיני, ״ועוקר הרים״ בחדודו ופלפולו, ״איזה מהם קודם״, וענו: ״סיני קודם. שהכל צריכים לבעל החטים״, הכל נצרכים לבקיאות כבסיס לעיון. והנצי״ב נבחר כראש הישיבה וה״בית הלוי״ כמשנהו, עד שעבר לכהן ברבנות סלוצק ובריסק.

אכן, פרשת יוסף ואחיו אינה מובנת, אלא על יסוד דברי המדרש (בראשית רבה פד, יח) בביאור הכתוב: ״למה תתענו ה׳ מדרכיך״ (ישעיה סג, יז), כשרצית נתת בליבם לאהוב, וכשרצית נתת בלבם לשנוא. עד כאן לשון המדרש.

ואולי משום כך, גם משום כך, נסמכה פרשת יהודה ותמר למכירת יוסף. לומר לך, כשם שלא היה ראוי יהודה למעשה זה, אלא מן השמים דחוהו לכך כדי לייסד שושלת מלכות וגאולה, כמו שאמרו (בראשית רבה פה, ח): ״ויט אליה אל הדרך״ (בראשית לח, טז), בעל כוחו, שלא בטובתו, כך דחפו את השבטים להיות עוינים את יוסף ולמוכרו.

ומדוע? כך אמרו בגמרא (שבת פט, ע״ב): ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל כדרך כל הגולים, [שהרי על פי גזרת גלות ירדו לשם (רש״י)] אלא שזכותו, גרמה לו. וכתיב:

(הושע יא, ח) "בחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל".

בחבלי אדם אמשכם [על ידי יוסף, ולא בשלשלאות (מהרש״א)] בעבתות אהבה [של יוסף, ככתוב: ״וישראל אהב את יוסף מכל בניו״ (מהרש״א)], ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם, ואט אליו אוכיל״. פרש מהרש״א: פרקתי העל מצואר יעקב [שלא להורידו למצרים בשלשלאות ברזל] והראיתי לו האוכל, שיש שבר במצרים, כדי שימשך לשם מרצונו!

ולכאורה, יש ליוסף לזעק חמס: כדי שאבי ואחי ירדו למצרים בנוחות ויתקבלו בכבוד מלכים, היה עלי לסבול מקנאת ושנאת אחי, ולחוות פחד מות, ולהימכר לעבד, ולעמוד בניסיון רע ומר, ולהיכלא לשתים עשרה שנה, ולהיות מנותק במשך שנים ממקור החיים. מבית אבי ומתורתם, ולשהות בודד בין בני חם?!

והנה, לא זו בלבד שלא התמרמר, אלא עוד נתן הודאה על חלקו: ״למחיה שלחני אלוקים לפניכם, לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה״ (בראשית מה, ה ז), ״ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחיות עם רב״ (שם נ, כ)!

הכיצד? להבנת הענין, נתבונן בסיפור הגמרא (בבא בתרא ,ע״א): זו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, אם אלוקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם?

אמר לו: כדי שניצול אנו בהם מדינה של גיהנום.

אמר לו: אדרבה זו שמחייבתן לגיהנום! אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים וציווה שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא כועס עליו? ואתם קרויים עבדים, שנאמר: ״כי לי בני ישראל עבדים״ (ויקרא כה, נה).

והמתבונן יבין שרצה לומר שאין למלכות רומי לרחם על בני ישראל ולהיטיב להם כשה׳ הסגירם והגלם (וכיוצא בזה בחגיגה ה, ע״א).

אמר לו רבי עקיבא: אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים וציוה שלא להאכילו ולא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא דורון משגר לו? ואנו קרויים בנים, דכתיב: ״בנים אתם לה׳ אלוקיכם״ (דברים יד, א).

אמר לו טורנוסרופוס: אתם קרויים בנים וקרויים עבדים. בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אתם קרויים בנים, ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום אתם קרויים עבדים. ועכשיו, אין אתם עושים רצונו של מקום.

אמר לו רבי עקיבא: הרי הוא אומר: ״הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית״ (ישעיה נח, ז). אימתי ״עניים מרודים תביא בית״, בזמן הזה [שגלינו ואיבדנו ביתנו], ואומר: ״הלא פרוס לרעב לחמך״!

ותמוה. שהלא שנינו (נידה טז, ע׳׳ב) שלפני שהנשמה יורדת לעולם נקבע האם יהיה האדם עשיר או עני. ואמרו (מועד קטן כח, ע״א) שהמזונות אינם תלויים בזכויות אלא במזל האדם. וצדיק גמור כרבה לא זכה אף ללחם שעורים [שהוא מאכל בהמה (סוטה מ, ע״ב) ומזיק לאדם (ברכות לו ע״א, סנהדרין פא, ע״ב)]. ורבי חנינא בן דוסא הסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת (ברכות יז, ע״ב). ורבי אלעזר בן פדת לא היה בביתו מאומה, והודיעו הקדוש ברוך הוא שזה גורלו ומזלו (תענית כה, ע״א). ודאי היו בבחינת בנים, שעשו רצונו של מקום. ולא שיך לומר לגבם ״מלך שכעס על בנו״, שהרי לא בעוונותיהם סבלו דוחק זה.

ואיך יובן שסובלים הם ״כדי שניצול אנו בגללם מדינה של גיהנום״? הן ישאלו: וכי קורבן העשירים אנו, שנגזר עלינו לסבול חיי עוני ומחסור הגרועים יותר מיסורי איוב (שמות רבה לא, יב), כדי שבעלי הממון ינצלו בנו מדינה של גיהנום?

ושמעתי מהרב דסלר זצ״ל, שזו ראיה מוכחת לדברי ״נפש החיים״ (בהקדמתו): ״שזה כל האדם, לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני בכל אשר ימצא בכוחו לעשות!״ [עדיין צריך ביאור דברי רבי עקיבא שהגדיר את העניים כמי שלא עשו רצונו של מקום?]

ואם על ידו יזכו אחרים להינצל מדינה של גיהנום, כדאי עבור זה כל הסבל, כל החיים!

מסופר על תלמיד החפץ חיים הגר"מ ישר שהתבקש על ידו לילך לעיירה מסוימת ולהיות להם חזן ותוקע בימים נוראים. הוא שאל מדוע שאפסיד את התפילה הקדושה בהיכל הישיבה עם גאוני עולם ואתפלל עם כמה בעלי בית עמי ארץ? השיבו החפץ חיים מפני שהאדם לא לעצמו נברא, אלא להיטיב לחבירו נברא!! כך שכדאי לו לאדם להפסיד מעלות אלה, שבכך קנה מעלה גדולה יותר, שהשלים תפקיד בריאתו – להיטיב לזולתו!

כיוצא בכך, אמר הרב דסלר זצ״ל, יש כידוע מצות פריקה וטעינה. ומצות פריקה מן החמור הרובץ תחת משאו קודמת למצות עזרת הזולת בטעינתו, משום צער בעלי חיים.

אבל, אומרת הגמרא (בבא מציעא לב, ע״ב), אם היו לפניו ״אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא, כדי לכוף את יצרו״. ביאור הדברים: אם רואה אני את חמור ידידי רובץ תחת משאו, ובה בעת רואה אני ששונאי רוצה לטעון על חמורו ומתקשה לעשות זאת לבדו, מצוה לעזור לשונא, כדי לכוף את היצר הרע, ולהתפייס עימו.

ולכאורה, אף כאן, יבוא החמור הנאנק תחת משאו בטענה צודקת: וכי משום שאתה רוצה לכוף את יצרך ולהתפייס עם שונאך אתה זונח אותי לרבוץ תחת משאי? אל תהיה צדיק על חשבוני!

זו קובלנה של חמור, אמר הרב דסלר. כי אלמלא היה חמור, היה שמח להיות כלי לכפיית היצר, מכשיר להתפייסות בין שני יהודים!

וכותב הרב דסלר שלכן הקב"ה ברא את העולם במצב בו לא יוכל האדם להתקיים לבדו, וחייב הוא את זולתו, על מנת שעולם חסד יבנה וכל אחד יסייע ביד רעהו!

[כיוצא בכך, שנינו (בחגיגה טו, ע״א) שאלישע בן אבויה היה מצופי המרכבה העליונה, וראה שניתנה רשות למלאך הכותב את זכיותיהם של ישראל שישב, לאות הערכה לעם ישראל ולמצוותיהם. טעה לחשוב שיש לו כוח וממשלה ויש במרום שתי רשויות, וזה גרם שיקצץ בנטיעות ויצא לתרבות רעה. הראוהו שמלקים את המלאך שישים מלקות של אש, כדי שידע שאין לו מלכות וממשלה בפני עצמו.

ואף כאן יש להבין: המלאך נצל כדין את הרשות שנתנה לו מפני כבודם של ישראל. אלישע הוא שטעה בו ופירש את ישיבתו שלא כהוגן.

מה אשם המלאך, שהלקוהו?

רואים, שכדאי אף למלאך ללקות, כדי למנוע יהודי ממחשבה מוטעית!

דוגמא מובהקת לכך יש לראות במעשה שמסופר על רבי יורחם ליבוביץ המשגיח דישיבת מיר שפעם אחת נסע ברכבת וברגע שבו ננעלו דלתות הקרון נפלה מידו כפפה אחת על הרציף. הרב לא יכל להספיק לקחת את הכפפה מפני שדלתות הקרון ננעלו, אך הוא מיד הסיר את כפפתו השניה והשליך גם אותה מעבר לחלון לעבר חברתה… יתכן וכל אחד היה מגיע לכזאת מסקנה אך יהיה זה אחרי שעתיים של מחשבה

אדם שחי את כל חייו בידיעה שהאדם נברא להיטיב לזולתו, בעת מבחן יעשה זאת מיידית!!

 בשעתו, אושפזתי בבית החולים עקב חיידק שהתנחל באוזני. הטפול היה מסור, ויחס הרופאים מלא הערכה. יום אחד פנה אלי סגן מנהל המחלקה בקובלנה: ״האם נכון שבגמרא ׳שלכם׳ כתוב, שהטוב שברופאים לגיהנום?״

עניתי: ״ואם כתוב, מה זה עסקך? יבוא הטוב שברופאים, ואענה לו״

אמר: ״נו, באמת״

לא יאומן! בטוח היה שהתלוצצתי. מי הטוב שברופאים, אם לא הוא! אמרתי לו: ״אמר נא, מדוע בחרת במקצוע זה?״

ענה: ״כי רציתי לעזור לבני אדם שסובלים, רציתי לרפא אנשים״. כפי ששערתי שיענה.

אמרתי: ״הלא תבין, לא בכדי דיברה הגמרא על הטוב שברופאים.

אין הכונה לגדול שבהם, לו קוראים בגמרא: רופא מומחה (עבודה זרה מ, ע״א). הטוב שברופאים הוא אחד כמוך, שבחר במקצוע משום טוב ליבו, כדי לעזור ולרפא״, כמה שמח לשמוע. ״ועכשיו, תבין, יגיע היום, ותעלה למעלה ויעלו ויבואו המקרים שריפאת, כל המעשים הטובים שעשית, ויקצבו דינך: גן עדן!״ פניו נהרו.

״אבל אז, תשאל: רגע אחד, מה עושים בגן העדן? וישיבך: צדיקים יושבים, ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה (ברכות יז, ע״א). ותשאל: ומה עושים בגיהנום?

ויענו: אל תשאל, נידונים באש ובגופרית ומשועים לעזרה! ואתה, כרופא טוב ורחום תאמר: איך יערב לי להתענג בגן העדן אם אנשים כה רבים מתייסרים בגיהנום! הניחוני ואלך לשם, אולי אוכל להקל עליהם ולו במעט שהרי טוב ורחום שברופאים אתה!״ ונחה דעתו

היודעים אתם מהו: ״האדם לא לעצמו נברא, אלא להועיל לאחרים בכל מה שיוכל״. מי הוא ״האדם״, מי הם ה״אחרים״, ומהו ״בכל מה שיוכל״? בואו ונלמד קטע גמרא:

תנו רבנן, ״די מחסרו אשר יחסר לו״ (דברים טו, ח), אפילו סוס לרכב עליו, ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו, על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכב עליו, ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלושה מילין (כתובות סז, ע״ב).

ובכן, רוב העם רכבו על חמורים. אפילו אברהם אבינו, שנהג כאדם חשוב ויצא לדרך עם שני נערים לשמשו (רש״י בראשית כב, ג), רכב על חמורו. רק השרים רכבו על סוסים (קהלת י, ז). ולמלכים היו עבדים שרצו לפני מרכבתם (שמואל א' ח, יא). שגעון סמל המעמד. והיה אחד שהורגל בכך, וכבר אינו יכול אחרת. ואין ברירה, הלכה היא, ונפסקה בשולחן ערוך: ״היתה דרכו לרכב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר, והעני, קונה לו סוס ועבד״ (יורה דעה רנ, א).

 אבל מה אם מחפשים ואין, לא מצאו עבד שירוץ לפניו, שיתן לו את מנת הכבוד? אזי הלל הזקן, נשיא ישראל, בכבודו ובעצמו, רץ לפניו מהלך שעה תמימה ושהמיל ח״י דקות, ויש אומרים כ״ד (אורח חיים תנט).

ויש לי שאלה: איך קיבל הלה שירות של עבד נקלה, מיד נשיא ישראל? איך לא מחה והתנגד, איך לא קבר עצמו מבושה!

חייבים לומר, שחסר דעת היה. וכדי לספק לחסר דעת את מנת שגעונו, רץ לפניו נשיא ישראל שעה שלמה. כי האדם לא לעצמו נברא!

ובאמת, כל מה שניתן לאדם, אם ברוחניות ואם בגשמיות, ניתן כדי להעבירו ולהתחלק בו, שכך שנינו (תמורה טז, ע״א):

״רש ואיש תככים (במובן החיובי) נפגשו, מאיר עיני שניהם ה׳״ (משלי כט, יג), בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה. אם מלמדו, ״מאיר עיני שניהם ה׳״. ואם לאו, ״עשיר ורש נפגשו עשה כולם ה׳״ (משלי כב, ב), מי שעשאו חכם לזה עושה אותו טיפש. טיפש לזה עושה אותו חכם. כיוצא בדבר אתה אומר:

בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואומר לו פרנסני. אם מפרנסו מוטב, ואם לאו מי שעשאו לזה עשיר עושהו עני, ומי שעשאו לזה עני עושהו עשיר.

ולידיעה נוספת: כמה צריך האדם לדעת, כדי שיצטרך להעביר ולהנחיל. לשם כך, נלמד עוד קטע גמרא:

(בבא מציעא פה, ע״ב) ריש לקיש היה מציין מערות קבורתם של חכמים. פירש רש״י: שלא יכשלו כוהנים לעבר עליהם ולהאהיל, שלא תארע תקלה על ידי צדיקים.

די בשורה זו כדי להפעים!

בזמנם היו קוברים במערות, וכוהנים שהלכו על גב ההרים עלולים היו לעבור בלא דעת על פני הקברות שמתחתם, בנקבות המערות. היה ריש לקיש הולך בכל שנה, לאחר עונת הגשמים שמחו את רישומי הסיד (מעשר שני פ״ה ה״א), ומציינם מחדש.

הגע עצמך, גיסו וראש ישיבתו של רבי יוחנן, שגדול היה כבודו כל כך עד שלא דיבר בשוק עם רבי אלעזר מרא דארעא דישראל ועם רבה בר בר חנה (יומא ט, ע״ב), נושא דליי סיד ומכתת רגליו בהרים, כדי שלא תצא תקלה באונס על ידי צדיקים שוכני עפר!

נמשיך: כשהגיע למערתו של רבי היא, נעלמה מעיניו. לא מצא מקומה.

חלשה דעתו. אמר: ״ריבונו של עולם לא פילפלתי בחכמה כמותו?!״

יצאה בת קול ואמרה: ״תורה כמותו פילפלת, תורה כמותו לא ריבצת".

שאמר רבי חיא, אני עשיתי לתורה שלא תשתכח מישראל. מה עשה? זרע פשתן ושזר ממנו רשתות וצד בהן צבאים, האכיל בשרם לעניים ועיבד עורותיהם ליריעות קלף וכתב חמישה חומשי תורה ושישה סדרי משנה, והלך למקומות שאין שם מלמדי תינוקות ולימד חמישה נערים לכל אחד חומש, ולשישה נערים לכל אחד סדר משניות, ואמר להם:

עד שאחזור ילמד כל אחד לחבריו מה שלמד, וכך עשה לתורה שלא תשתכח מישראל. והינו דאמר רבי: ״כמה גדולים מעשי חיא״.

ויש לי שאלה: נניח שהיו שם אחד עשר נערים. חמישה לימד חומש ושישה לימד משנה. תניח שלמד אחת עשרה שעות ביממה. לימד את הראשון שעה, חומש בראשית. מה עשו עשרת האחרים? חלמו, שחקו, פטפטו. לימד את השני שעה שניה. הצטרף הראשון אל המשחקים. לא חבל? מדוע לא לימד את כולם כל האחת עשרה שעות? והלא זו חובת המלמד: ״יושב ומלמדם כל היום וקצת מהלילה, כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה״ (יורה דעה רמה, יא)!

אבל לרבי חייא היתה מטרה, שלא תשתכח תורה מישראל. ואיך פועלים שלא תשתכח תורה מישראל? אם מחנכים נערים צעירים: אתה יודע חומש אחד, למדו לחבריך! אתה יודע סדר משנה אחד, למדו לחבריך!

וידוע מה שאמר רבי חיים ויטאל זצ״ל, שמורו האר״י הקדוש ראה את העבירות רשומות במצח האדם, ואילו הוא, מאבחן את העברות כשהוא ממשש בדופק האדם (שער רוח הקדש, יד). אבל מי שהוא מזכה הרבים, אין להכיר במישמוש ידו. שעל זה אמרו (אבות פ״ה מ"יח) שכל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו!

וכבר פרשנו (״והגדת״ ליום הכיפורים, מאמר יעוד האדם) שיסוד זה מוכח מספר יונה, ויתכן שבגינו קוראים ספר זה בהפטרת יום הכפורים. כי בזוהר הקדוש (ח״ב קצט, א) הסבירו את ספר יונה גם כמשל:

יונה היא הנשמה והגוף הוא הספינה, הים הוא העולם והסערה הן הצרות הבאות לעורר את האדם. ובמקום לשוב בתשובה, מתכנס יונה בירכתי הספינה ונרדם. ורב החובל, הוא היצר הטוב, דוחק בו: ״מה לך נרדם, קום קרא אל אלוקיך, אולי יתעשת האלוקים לנו ולא נאבד״ (יונה א, ו ). והדג הבולע הוא הקבר, ומקיא אותו לגילגול נוסף להשלים יעדו.

על סמך ביאור זה, פירש הגאון מוילנה זצ״ל את כל ספר יונה, פסוק בפסוק, להבהיר הנמשל: מה הם נינוה, ותרשיש, יפו, והקיקיון, והתולעת, והשמש. הכל בכל. ברם, נתחיל מבראשית: ״ויהי דבר ה׳ אל יונה בן אמיתי לאמור״.

יונה, היא הנשמה. ולמה נקרא שמה יונה, לפי שנאמנת לבן זוגה (עירובין ק, ע״ב). ואמרו (שבת מט, ע״א) ״מה יונה כנפיה מגנות עליה, אף ישראל המצוות מגנות עליהם״.

ומצד שני, אומר הכתוב: ״ויהי אפרים כיונה פותה אין לב״ (הושע ז, יא), כאשר אין הנשמה עושה רצונו של מקום.

״בן אמיתי״, בן לקדוש ברוך הוא שהוא אמיתי (יומא סט, ע״ב), כמו שנאמר: ״בנים אתם לה׳ אלוקיכם״ (דברים יד, א). והנשמה, חלק אלוק ממעל (איוב לא, ב). ״לאמר״, כל מה שיאמר לו ה׳, יאמר הכל לישראל, שידעו למה באו לעולם.

ולמה, באמת? מה אמר הקדוש ברוך הוא ליונה, מה ציוה לנשמה ״קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה, כי עלתה רעתם לפני״?

קום ממקומך שישבת בגן עדן, ולך אל העולם הזה. נינוה, היא נוה של הקדוש ברוך הוא. העיר הגדולה.

ידוע שהאדם קרוי ״עולם קטן״ (תנחומא פקודי ג, זוהר ח״ג לג, ע"ב) ו״עיר קטנה״ (נדרים לב ע״ב, קהלת ט, יד), ואם כן העולם הגדול קרוי ״העיר הגדולה״. וקרא עליה, למדם דעת שישובו מדרכם הרעה. ללמדנו, שזה יעוד האדם. ב״בינה לעיתים״ (חלק ב דרוש לח) בפסוק (תהלים צב, יד) ״שתולים בבית ה׳״, הלא הנשמה היתה שתולה במרום ונהנתה שם מזיו השכינה, למה נדדה ממקומה, מבית ה׳ לחצרות אלוקינו, לעולם השפל? כדי ש״בחצרות אלוקינו, יפריחו״ אחרים, יגרמו לאחרים לשגשג ולפרוח.

ועבור זה כדאי לגלות. הן גלות הנשמה מהעולם העליון לעולם השפל. הן גלות יונה מארץ ישראל ועיר הקודש והמקדש לנינוה. והן יוסף, לעבדות ומאסר בטומאת מצרים!

*

התנוצצות האור מתוך החושך, והמלחמה ביוונים | אורות מאופל

[דודי ברוורמן יתד נאמן תשע"ה עם תוספות]

פרשת וישב פותחת בחלומותיו של יוסף הצדיק המנבאים מלוכה עתידית, יוסף מספר זאת לאחיו והם מסרבים לקבל את הדברים, הם רואים את החלום במבט שלילי ביותר המוביל לשנאה עזה.

בסופו של דבר מוצא יוסף את עצמו במצב הפוך לחלוטין מחלום המלוכה – מושלך עירום לבור אשר נחשים ועקרבים בו, ומשם נמכר לעבד לשר הטבחים במצרים, ולבסוף נמצא בתחתית שבתחתית – אסיר בכלא מצרי באשמת שווא, מאסר ללא הגבלת זמן!

נאמר במדרש רבה על הפסוק ״ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו״ (בראשית לח, א), ״רבי שמואל בר נחמן פתח: ׳כי אנוכי ידעתי את המחשבות אשר אנוכי חושב עליכם, נאום ד׳, מחשבות שלום ולא לרעה, לתת לכם אחרית ותקוה׳ (ירמיה כט, יא). שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אישה, והקב״ה היה עוסק ובורא אורו של מלך המשיח״.

מקשה כ״ק האדמו״ר רבי שלמה מראדומסק זי״ע בעל ה״תפארת שלמה״ על התורה: ״הנה יש להעיר בדברי המאמר הזה: מה שייכות יש לכל דברי הצומות והשקים של הצדיקים הללו לברוא אורו של משיח?! וכי לא היה עוד זמן אחר טוב ונרצה לפני השם יתברך ברוך הוא, להוציא אורו הגדול, רק בזמן הזה שכל בני יעקב חגרו שקים ואביהם עמהם!״ אולם כאשר נעמוד להתבונן מעט על חוקי הנהגת העולם על פי השם יתברך, מתחילת הבריאה עד עתה. הנה זה מצאנו כי כל עניני עולם הזה לא יכלו לצאת אל הפועל הגמור והתכלית האמיתי זולת אחרי ההעדר המוחלט, ושיוקדם להם האין הכללי, וכמו שאמר חז״ל: ׳ההעדר קודם להוויה׳, רוצה לומר: כי בחינת ההעדר הוא בהכרח קודם למציאת ההוויה, והוא הסיבה למציאות ההוויה שיבוא אחר כך וכמו שנראה זה בתבואת הזרע אשר לא יעלו ולא יצמיחו זולת אחר הריקבון הגמור בעפר כולו״.

כך גם הביצה אינה מפתחת אפרוח בתוכה אלא אם כן מסרחת תחילה.

הוספנו, כמו כן כתוב בחז"ל שהזמן החשוך ביותר בלילה הוא בטרם תעלה איילת השחר. העלטה הכבדה ביותר, ולאחריה האור.

״וזה הוא ענין משיח צדקנו שאמרו חז״ל, כי ביום שנחרב בית המקדש נולד משיח, וביום שחשב השם יתברך להשחית חומת ירושלים – נטה קו על בנין העתיד.

כי בהיות החורבן ההוא יום בכי ומספד, אף בבתי גוואי (בחדר בתוך חדר, החדר הכי פנימי של הקב״ה כביכול), אשר כמוהו לא יהיה עוד אחר כך, לכן ביום ההוא מחמת החושך וההעדר ההיא – יצא משיח. והנה זה גם כן ביאור המדרש רבה הנ׳׳ל, כי ׳פרץ וזרח׳ (ילדי יהודה ותמר) שניהם מורים על משיחנו, שיבוא במהרה בימינו, לכן רק בעת החושך ההוא שכל בית יעקב היו אגודים בצרה בשקם ותעניתם אז זרח בחושך אור לישרים והוציא הקב״ה אז אורו של משיחנו במהרה בימינו אמן״.

כלומר, דרך הנהגתו של הקב״ה היא כזו, שדווקא במצב קשה ביותר, חושך וצלמות, יוצא האור הגדול ביותר, ולכן הקב״ה עסק בבריאת אורו של המשיח דווקא בעת שישראל ובניו היו אבלים ובצער גדול ביותר

(וזה כנראה עניין ״ועת צרה היא ליעקב, וממנה יושע״, (ירמיהו ל, ז).

ובשעה שיהודה האמור בעתיד לרשת את כס המלוכה נראה כעת בבחינת: ״וירד יהודה״ מלשון ירידה כפי שמבאר רש״י: ״ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו״, וכפי שמוזכר בתחילת המדרש: ״יהודה נעשה חולין״, מהחשיכה הגמורה הזו, מההעדר הזה הנראה ריקבון, כמו הזרע הצומח דווקא מתוך הריקבון, מההעדר הזה נברא אורו של משיח.

וכך מבואר בספר התודעה עניין זה של יהודה ותמר: ״ הכל שרשרת אחת מפלאי הבורא שצירפם יחד כדי לברוא אורו של משיח. כך גזרה חכמתו יתברך, שיהא האור הזה טמון ומכוסה ונראה כחושך מחשיך, עד עת בוא קיצו להגלות. וכרוב כיסויו שמקודם לכן, כך עוצמת אורו לאחר גילויו. וכל כך למה? בשביל שרצה הקדוש ברוך הוא שבהעלות אורו של משיח, כל המחשכים יאירו, ויועלו עמו כל הטמונים בחושך. החושך לא יחשיך ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה – הכל ממקור האור הראשון נברא והכל גם ישוב לאור כבתחילה״.

הוספנו: כך כל ענין אורו של משיח, מתוך החושך של סדום, סברו בנות לוט שהן האחרונות שנותרו בעולם, ממעשה חשוך של בנות ואביהן – בא משיח לעולם.

ממעשה חשוך של תמר, שני בעלים שמתו ואין לה סיכוי להתחתן, בא פרץ. ממעשה חשוך של דוד שכבר היו בטוחים שהוא ממזר ורבו משערות ראשו שונאיו חינם, יצא דוד מלכא משיחא, וברגע אחד מרועה צאן ממזר ושנאוי, נמשח למלך.

ממעשה לא מכובד של רות שבאה לגורן, לבסוף נישאה לבועז והוליד לשושלת המלוכה, ולמחרת נפטר.

הוספנו: כך גם ענין חנוכה. חושך על פני תהום, זו מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל. מצב של יאוש, אין תקוה, חשכו עיניהם של ישראל מהצרות. ודוקא אז זרח האור הנפלא ביותר – אור החנוכה, שמובא במפרשים שזה האור הגנוז מששת ימי בראשית שיורד ומשפיע על כל העולמות מא"ק – מעל לספירות הקדושות!! דוקא מתוך החושך, בא האור הגדול!

המעשה בגיורת

בדרכה אל היהדות עברה נ. כברת דרך ארוכה מאוד, דרך אשר לוותה בקשיים רבים ומרים. בזמנים מסוימים היא חשה שתם כוח הסבל והיא עומדת ליפול לזרועות הייאוש. היא ניגשה לאשת אחד מגדולי הדור שליט״א ושטחה בפניה בכאב את סבלה, שאלתה בפיה: הלא נאמרה בחז״ל ההבטחה: ״הבא להיטהר מסייעים אותו״ (שבת קד, ע"א), והנה מאז שהיא שבה בתשובה היא חשה את ההיפך הגמור! קשיים ומעצורים רבים שלא ידעה קודם שובה – כיום הם מנת חלקה, כיצד אם כן מתקיים אצלה מאמר חז״ל!

הרבנית שהאזינה ברוב קשב לדבריה, הגישה לה יצירת גובלן הפוכה, הגובלן הוא שטיח קיר ארוג בדוגמאות שונות. ״מה את רואה כאן ?״ שאלה אותה הרבנית, ״אני רואה ׳בלגן׳ אחד גדול! בליל חוטים. קשורים וסבוכים בצבעים שונים ללא קשר ובחוסר סדר מוחלט״ הרבנית הפכה את היצירה ואז נראתה תמונה מרהיבה של נוף פסטורלי הנשקף ממרומי הרי האלפים השוויצרים.

״דעי לך, כך הם החיים. כשמתבוננים על החיים מלמטה הם נראים חסרי סדר והיגיון, לעיתים הכל נראה מסובך, קשרים, בורות ומהמורות, מתעוררות שאלות רבות: מדוע זה כך? אך אם נטה אוזן נשמע את הקול האומר: כך זה נראה לנו מפני שאנו מביטים מלמטה בצד ההפוך, אך מלמעלה רוקמים את חיינו, יוצרים את התמונה המסודרת והמושלמת ביותר. גם אם עוברים עלינו מקרים שונים ומשונים, ונראה שהכל תקוע, כל זאת מפני שאנו מביטים מהצד הלא נכון של היצירה. אותיות המילה ״מקרה״ ד׳ רקם אתה מתבונן בגובלן של הקב"ה, הקב״ה רוקם את חיינו, אין מקרה בעולם. מה שנראה בחיים כמקרה מצער, הוא בעצם חלק מרקמת חיינו, ממבט עליון נראה הפלא הזה כיצד מבלגן תחתון נוצרת היצירה היפה בעולם.

הוספנו: המעשה עם החזון איש ואדם שאמר לו שהוא התייאש ממצבו, אמר לו החזון איש בדיני אבידה רק בעלים יכול להתייאש, אתה לא "בעלים" על המצב שלך, אין לך סמכות להתיאש!!

יש בנותן טעם להוסיף את דבריו הנפלאים של הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט״א בעל ״ברכת מרדכי״ במאמרו על הפסוק: ״וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו ארחת ישמעאלים נושאים נכאת וצרי ולט״ (בראשית לז, כה).

מבאר רש״י: ״למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרם של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועיטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע״. יש להבין מדוע לא די בכך שבאותה הזדמנות ימכרו דברים ללא ריח רע, מדוע דווקא בשמים ?

תשובה לכך ניתן להבהיר במשל לשניים העומדים דרוכים, בידי שניהם סכינים בעלי להב דומה, לפניהם כפותים שניים על שולחנם. היד מונפת, הסכינים בין אצבעותיהם, עוד מעט ותנעצנה בתוך חזיהם של הכפותים לפניהם. ומן הצד משקיפים אנשים. על האחד זועקים הם בכל כוחם: רוצח, אל תשפוך דם נקי. את השני מלווים בעיניים דואגות: מי יתן וניתוחו הכירורגי יצליח!

מנין ידעו כי האחד רוצח והשני מנתח? ההכירום מראש? התשובה היא: ״סטריליזציה"! האחד עוטה חלוק לבן, פיו חסום וידיו נתונות בכפפות גומי. אצל האחר כל אלה אינם

כשיוסף נתון במרומי דבשת הגמל, מתנועע לקצב התנועעות הגמלים, שרעפיו נתונים אל העבר, ההווה והעתיד. מקבל אומנם את הכל בשמחה, אך רוצה בכל כוחו לדעת וללמוד, מהו סוג העונש: הייסורים המה, או ניתוח? זה עונש או חינוך?

או אז, יפנה אפו ויריח את ריח הבשמים, ויבין, כי לבשמים תפקיד של הסטריליזציה, ללמדך כי הכל, מההתחלה עד לסוף שעדיין לא נגלה, הכל טיפולים המה, ניתוחים, כירורגיה. ניתוח קשה, אך הצלה יש בו, החייאה יש בוואז הופך מקצב התנועעות הדבשת, למקצב של מחול

לימוד עצום הוא זה. חובה הוא על כל אחד, בתוך כל העובר עליו, למצוא את הסטריליזציה, את הזהירות השמימית, את הדאגה, ולהסיק את המסקנה כי התכלית היא טיפול וניתוח, אשר יביא את ההצלה וההחייאה וכל טוב סלה.

*

משא האחריות | תיקח אחריות!

[חלק ממעין גנים ח"א]

יעקב מתאבל ימים רבים ומסרב להתנחם ואומר אלך באבלי לשאול. מדוע? והרי גדולים ועצומים שלא הגיעו לדרגתו אכן התנחמו באבלם? 'עלי היו כולנה'. מהו ה'עלי' הזה?

ראובן אומר נשליכהו לאחד הבורות, יהודה מציע למכרו לישמעאלים, מדוע שאר השבטים שותקים? והרי יוסף היה מגינם של בני השפחות, צריכים הם היו לבוא להגנתו! רק ראובן ויהודה מדברים.

ראובן מציע הצעה: את שני בני תמית כו' ויהודה מציע אאבד חלקי לעולם הבא, ויעקב מקבל את הצעת יהודה ולא ראובן. מדוע? [יש אומרים מפני שראובן הציע כשעוד היה יעקב שבע ואילו יהודה הציע כשתם האוכל, יש אומרים כי הצעת ראובן אינה מעשית שהרי יעקב לא יהרוג נכדיוויש עוד תירוצים].

ביאור הדברים בהקדם תופעה מעניינת. אדם הצריך חלילה רופא לעצמו או למי מקרוביו דואג לברר היטב מי ומה המומחיות שלו, שואל את כל מי שמבין, פונה לפירר או לצ'ולק וכדומה עד שמפקיד את עצמו או קרובו אצלו.

אך דבר מענין אנו מוצאים שאדם עולה למטוס ומפקיד גופו רוחו ונשמתו ביד הטייס מבלי לברר האם הלה עבר את המבחנים בהצלחה מירבית, מה הניסיון שלו כו'?

התשובה היא מפני שהרופא אחריותו למקרה מות או נזק הם פחותים. הוא לא ישלם על כך בחייו. מקסימום ירשם לו בתיק הערה, אפילו נזק כספי – מכסה הביטוח אך הטייס משלם על טעות בחייו שלוכאן אנו רגועים יותר

כשאדם לוקח אחריות הוא הרבה יותר סמכותי, איכפתי, וניתן לסמוך עליו.

יעקב אומר ללבן הבה את אישתי ואבואה אליה. אומר רש"י (בראשית כט, כא): מלאו ימי, שהרי אני בן שמונים וארבע שנה ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן. עד כאן לשונו.

יעקב חש אחריות עצומה לתפקיד המוטל עליו, ובשבילו הדבר כאומר לחבירו הב לי תפילין ואניח! ולכן כאשר בן אחד נעלם, חש יעקב אחריות אדירה למצב בו הוא לא העמיד י"ב שבטים. ולכן הוא לא מוכן להתנחם. ולכן הוא אומר 'עלי היו כולנה', באחריותי ובאשמתי לא הקמתי את בית ישראל, שהנה שלחתי את יוסף למקום סכנה וזה מה שגרמתי. יעקב חש אחריות עצומה לתפקיד המוטל עליו.

כשאדם חש אחריות ההתנהלות שלו אחרת. סיפר הרב גבהרד שנסה פעמים רבות לקום מוקדם ולא הצליח, עד שהשכנה יום אחד הפקידה אצלו מפתח של המנין של שחרית בנץ כי בעלה חלה, והוא השאיר שבעה שעונים מעוררים ולבסוף התעורר כל שעתיים ולבסוף קם רבע שעה קודם לזמן. זה נקרא אחריות.

יעקב חשש שיתבע על כך שהוא שלח את יוסף ואיבד כך את אחד מן השבטים. יש לו אחריות!

כך גם קורה בענינו של ראובן. ראובן הוא הבכור. הוא רואה חובה להציל את יוסף. יש לו אחריות. ולכן הוא מציע להציל אותו על מנת להביאו לאביו כפי שמעיד הכתוב. ולכן כאשר הוא שב ורואה שהילד איננו הוא אומר ואני אנה אני בא – מצערו של אבא. אני אתבע על כך, אני הבכור.

ולכן יהודה גם כן חש חובה להצילו והוא מציע למוכרו לישמעאלים. הוא יודע שיתבעו אותו. הוא חש אחריות. ואכן אנו רואים שהשבטים הורידוהו מגדולתו, וירד יהודה כו' מפני שראו בו אחראי, אם היית מוחה בנו היינו חדלים.

לעומת זאת גד אשר זבולון כו' אינם חשים כלל אחריות, ממילא לא יתבעו אותם.

הרי שכאשר אדם חש אחריות הוא מתנהג אחרת.

מסופר על הרב שך שלא היה אוכל בשעה שמונה את ארוחתו ומתעכב עד שמונה וחצי. הוא הסביר זאת בכאב: כיצד אני יכול לאכול כשבשעה זו נכנסים מיליון ילדי ישראל לבתי הספר החילונים ואפילו שמע ישראל אינם אומרים!

הוא חש כאב על כך, הוא כמנהיג חש אחריות. אנו פעם חשנו בצער מסוג זה? כך מתנהג אדם בעל אחריות קולקטיבית על כלל ישראל.

כך גם היה בנאום השפנים. רבים יצאו כנגד דברי הרב שך, אך היו עיתונאים שכתבו פעם ראשונה אנחנו רואים מנהיג שבוכה בגלל מצבו של עם ישראל!

אנו פעם חשנו בצער על מצבם של עם ישראל? אדם קורא עיתון: "פלוני נפל מקומה שלישית מצבו אנוש", ושם עוד ביס בסנדוויץ'. "בתאונת דרכים קטלנית שארעה אמש קיפדו את חייהם בעל ואישה וילדיהם", לוגם עוד שלוק מהכוס קפה. אין לנו אחריות על כלל ישראל ולכן אנו לא חשים בכאב. אדם גדול נוהג אחרת, הוא חש אחרת!

כך גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל, יצא ופעל אצל העם שבשדות מתוך אחריות קולקטיבית לבעלי הבתים הפשוטים שיש לסייע בידם לעסוק בתורה ולשלוח בניהם לתלמוד תורה.

אנו לצערנו רואים אנשים שאפילו על עצמם לא לוקחים אחריות. אתה רואה את החיים שלהם 'זורמים' מעצמם, אינם מכוונים אותם נכון, אינם בונים את עצמם רוחנית, אינם 'עושים' משהו עם עצמם. מדוע? כי הם לא לוקחים אחריות על החיים שלהם.

הדבר בא לידי ביטוי בכך שיש שלא מתחתנים. לא מתוך שמחפשים ואינם מוצאים, אלא שאינם לוקחים אחריות על החיים שלהם.

יש שלא מחפשים עבודה. גם זה סוג של התנערות מאחריות.

יש שנכנסים למינוסים עצומים וקונים ללא הכרה מבלי לדעת מהיכן לפרוע. שאלתי פעם אחד כזה על מה הוא מסתמך? והוא אמר לי כעת שיש לי מינוס של עשרים אלף ש"ח, ממילא איני יודע מהיכן לפורעו, אז למאי נפקא מינה עשרים או ארבעים?זו חוסר לקיחת אחריות!

הדבר חשוב שבעתיים אצל הילדים שלנו. ילד שנחנך אותו לקחת אחריות, שנאציל עליו סמכויות, שידע שעל טעות משלמים, ילד כזה יקח אחריות ויגדל כילד אחראי. לעומת זאת ילד שתמיד ההורים גוננו עליו, שכל דבר פשע שעשה בבית הספר הם באו להציל אותו מעונש, לעולם לא יקח אחריות. תמיד שומרים עליו, מלמדים עליו זכות, אז למה שיקח אחריות למעשיו?

[המעשה עם הרב פרץ והמחנך שחוה מות קליני ונתבע על כך שלא בדק את התקדמות תלמידיו]

הרב עזריאל דביר מדבר אחרי מוות קליני!!!

מתוך עיתון "יום השישי" (כתבה בעמוד 34) ג' כסליו תש"נ 1.12.89 על הרב עזריאל דביר, מפקח בכיר במשרד החינוך שנפטר שבוע קודם לכן בגיל 49, אב לשש בנים ובנות, בתו נשואה לחנוך ורדיגר (בנו של חבר כנסת אברהם וורדיגר), אחיו, הרב שלמה דיכובסקי כיהן כאב בית דין בתל אביב. הרב עזריאל דביר גר בירושלים בשכונת הר נוף, הירבה במתן צדקה.

בכ"ב אייר תשמ"ט לקה בהתקף לב חמור והוטס למילווקי בארה"ב עם רעיתו רחל לניתוח על ידי ד"ר א. ג'ונסון מומחה מס' 1 בארה"ב לניתוחי לב. לאחר הניתוח הראשון, לקה הרב עזריאל בהתקף לב נוסף, חמור יותר מקודמו, במשך 10 ימים היה במצב של אובדן הכרה על סף מוות קליני כאשר אשתו לידו.

נחרדה אישתו מזעקה שיצאה מפיו: " ל א א מ ו ת כ י א ח י ה "! עיניו נפקחו והוא דיבר: "אל תפסיקו אותי עד אשר אסיים", ביקש. הרב דביר סיפר, וסיפר עוד פעם, סיפר לכל מי שפגש, תוך שהוא גורם להתרגשות ולרטט בקרב השומעים. "באותם ימים שישבתם לידי או התפללתם עלי, הרגשתי בחוש שנשמתי עולה למרומים ומתייצבת לפני כסא הכבוד", פתח את סיפורו בדרמטיות שרק אלה שהכירוהו ידעו שאין היא מעושה. "ראיתי בברור את הגוף שלי שוכב בבית החולים, לידו ניצבת רעייתי המסורה, ואני מובל ממש ברגעים אלה אל בית דין של מעלה. רגעי המשפט היו קשים מנשוא. בבית דין של מעלה האשימו אותי בדברים קשים, ביקשו להוציא את דיני למוות".

הרב דביר רצה לפרט כיצד היה נראה בית הדין. עיקר סיפורו התמקד בטענות שהושמעו כנגדו ובפסק הסופי. "ביקשתי והתחננתי על עצמי: 'יש לי אישה וילדים. רחמו עלי ואל תדינוני למוות' בכיתי. לכולם יש אישה וילדים ואינך מיוחס בכך השיבו לי".

המנוח לא היה מסוגל לספר בשטף אחד את מה שעבר עליו בבית דין של מעלה. מדי כמה דקות היה פורץ בבכי חנוק. ההתרגשות אחזה בשומעים והעבירה אותם לעולם אחר ולמבט אחר על כל החיים. והרב דביר המשיך:

"האשימו אותי שלא פעלתי דיי להפצת תורה ויראת שמים. מאידך הגיעו מלאכים רבים עד אין מספר והמליצו עלי בהצגת זכויותי ומעשי הטובים. אני לא פסקתי כל העת מלבכות ולהתחנן על נפשי. בשלב מסויים הודיעו לי בבית דין של מעלה שמאות איש מתפללים עלי למטה ואף שינו לי את השם".

מיודעיו נדהמו להיווכח שברגע הראשון לאחר שפקח את עיניו ידע שהוסיפו לו את השם אליהו על שמו הראשון. אחדים מהם פרשו לחדרים סמוכים מרוב התרגשות.

"כשראיתי שכלתה אלי הרעה ועוד מעט יצא גזר הדין אותו אין להשיב, ניסיתי להבטיח לבית דין של מעלה שמעתה ואילך אקדיש את כל חיי בהרבצת תורה ויראת שמים. אעשה כל אשר ביכולתי להאדרת כבוד שמו של הקב"ה בעולם. למרבה השמחה קיבל בית הדין את ההבטחה וביקש שאחזור שוב על הקבלה במילים מפורשות.

הצהרתי פעם נוספת שאני מקבל על עצמי להקדיש את עצמי להפצת תורה ויראת שמים. באותו רגע פסק בית הדין שיינתן לי עוד פסק זמן קצוב לחיות. כששמעתי את הפסק, החילותי לצעוק בשמחה רבה:

"לא אמות כי אחיה" הרב חזר לארץ והפיץ במשך חודשים את אשר ארע לו ומה שנאמר לו בבית דין שמים.

בחודש כסלו התש"ן לקה בהתקף לב ונפטר.

אחד הדברים ששאלו אותו בבי"ד של מעלה היה בנוגע לעבודתו. הרי היית עוסק בפיקוח, האם הקפדת לבדוק מה קורה עם התלמידים שסיימו את ביה"ס? לאן הם ממשיכים? כמה מהם שומרי מצוות?

הרי לנו גודל משא האחריות הרובץ על כתפיו של מחנך, הורה וכל אחד!

*

לישב בשלוה בעולם התלאות

ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף.

וצ"ב מה כל כך רע לישב בשלוה ולעבוד את הבורא מתוך מנוחת הנפש? והרי יעקב סבל די, לבן עשו דינה ושכם מאבקו עם המלאך, לא מגיעה לו קצת שלוה?

לו היינו שואלים אדם מה אתה צריך כדי לשבת ללמוד תורה במנוחה? הוא היה אומר משכורת של עשרת אלפים שח בחדש, בימ"ד ממוזג ומחומם, ספריה של ספרים חדשים עם דפוס ברור ונקי, כורסאות נעימות לישיבה ושתיה חמה וקרה ומעט 'מזונות' לנשנש… לכולנו ברור מאחד כזה לימוד כבר לא יצא…

כל גדולי ישראל שלמדו תורה למדוה מתוך הדחק, ומשום כך יצאו גדולים. הבקשה של השלוה מורה על אי רצון באמת ללמוד תורה.

ומסבירים בדרך צחות 'ביקש יעקב לישב בשלוה' – אך אין זה ראוי לצדיקים בעוה"ז ולכן 'קפץ עליו רוגזו של "יוסף"' – רוגזו של הציווי 'יוסף' – הוסף בעבודת ה'! קפץ עליו והזכירו שיש לו תפקיד בעולם!

עם ישראל יצא לגלות הראשונה ולקח עמו את ספרי הנבואה. הוא לגלות השניה ולקח עמו את המשנה. [אם נצא חלילה לגלות שלשית אמר פ"א מראשי הציונות- מה נקח עמנו – עגבניות מעין חרוד?] ודוקא בגלות קמו לעמ"י כל ענקי הרוח הסופרים הפרשנים הראשונים האחרונים. רק כשהאדם נמצא בלחץ הוא מסוגל לפעול. במנוחה לא עושים כלום. ומשמים מחשיבים זאת לגמרי אחרת. מי שעושה מתוך צער ומתוך קושי- שכרו לאין ערוך ממי שעושה מתוך מנוחה ושלוות הנפש.

מסופר על בעל קצוה"ח שאת סיפרו היה כותב מתחת לשמיכה מרוב הקור הנורא ששרר בחדרו שלא היה בו הסקה, ואת הדיו היה מכניס מתחת לסמיכה כדי שלא יקפא! כך הוא צמח!

מדרש רבה שמות פרשה נב פסקה ג

מעשה בר"ש בן חלפתא שבא ערב שבת ולא היה לו מאן להתפרנס יצא לו חוץ מן העיר והתפלל לפני האלהים וניתן לו אבן טובה מן השמים נתנה לשולחני ופרנס אותה שבת אמרה אשתו מהיכן אלו אמר לה ממה שפרנס הקב"ה אמרה אם אין אתה אומר לי מהיכן הן איני טועמת כלום התחיל מספר לה אמר לה כך נתפללתי לפני האלהים וניתן לי מן השמים אמרה לו איני טועמת כלום עד שתאמר לי שתחזירה מוצאי שבת אמר לה למה אמרה לו אתה רוצה שיהא שולחנך חסר ושולחן חבירך מלא והלך ר' שמעון והודיע מעשה לרבי אמר לו לך אמור לה אם שולחנך חסר אני אמלאנו משלי הלך ואמר לה אמרה לו לך עמי למי שלמדך תורה אמר הלו ר' וכי רואה אדם לחבירו לעוה"ב לא כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו שנאמר (קהלת יב) כי הולך האדם אל *בית* *עולמו* וסבבו בשוק הסופדים עולמים אין כתיב אלא עולמו כיון ששמע כן הלך והחזיר רבותינו אמרו הנס האחרון היה קשה מהראשון כיון שפשט ידו להחזירו מיד ירד המלאך ונטלה הימנו למה שאין מתן שכרה של תורה אלא לעוה"ב ליום אחרון הוי ותשחק ליום אחרון.

מדוע כ"כ סירבה אשתו לקבל את המתנה? שמעתי לבאר משום שאמרה אף אם כדברי רבי שאכן ישנה אפשרות לתת ולהעניק מחלקך לזולתך לעוה"ב, מ"מ מה שיש לנו לעולם לא יהיה לך רבי. שבעלי לומד תורה מתוך הדחק! ועל אף כל השכר הרב שמגיע לך- עדיין למודו של בעלי הוא לאין ערוך ושיעור!

וזו התביעה על יעקב. שהיה כאן באופן דק מן הדק רצון למנוחה. וצדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ב ולא בעוה"ז, כיון שרק כך נבנים. לא מתוך כיוף והנאה. רק מתוך עמל.

המעשה באותו ת"ח שבגיל שבעים נתעוור וסיפר שהיה זה בשל שהחליט להפסיק ללמוד כ"כ בעיון, ומיד אח"ז נפגמה ראייתו, וכשהלך לרופא לא האמין לו הלה שהוא ראה בשלשים שנה האחרונות, 'כבר שלשים שנה שאין לך עיניים' – וכל מה שראה ייחס זאת אותו ת"ח לעמל התורה, וכשחדל ממנה – נפגע.

*

והסר השטן ומאחרינו – אל תתהה על הראשונות

[מתוק האור]

וימאן. שלשלת. בעל הבאר אברהם מבאר, שמצינו שלשת ד' פעמים במקרא. א' בבענין סדום 'ויתמהמה', ב. אליעזר מתפלל על אשה 'ויאמר' ג. בענין יוסף וימאן ד. בפרשת שמיני 'וישחט'.

מה הקשר בין כל המקרים הללו?

מבאר הרבי מסלונים שהדבר בא לרמז מה הדרך להלחם כנגד היצר הבא להלחם כנגד האדם.

ויתמהמה. היצה"ר דוחף כאן עכשיו ומיד. עלינו להתמהמה ולשקול.

העצה השניה 'ויאמר' להתפלל לה' שיצילו

מי שעושה כן מקבל את הכח של 'וימאן'.

ואם יעשה זאת שוב ושוב יקבל כח של 'וישחט' שישחט את היצה"ר.

אולם אין זה מסתיים בזה, והיצה"ר מפתה את האדם גם לאחר שעמד בעבירה.

מבאר הרבי מקוצק שהוימאן בשלשלת מרמז על שלשה נענועים שהניע יוסף ראשו נגד אשת פוטיפר.

בתחילה כשבאה לפתותו. ב. לאחר שעמד בזה היצה"ר אומר לו כל הכבוד – אתה ענק. נער בן י"ז כנגד כזה פיתוי! ג. כשגם זה לא מצליח לו – הוא אומר לו כל הכבוד גם עמדת בנסיון, וגם התגברת על הגאוה!…

המעשה עם החסיד שלימד תלמידים וכשחלה קרא להם אך היסב ראשו לקיר ולבסוף סיפר שהתגבר על הגאוה, אך כשל כשסיפר זאת…

כך היא דרך יצה"ר.

אדם התנדב לעזור למישהו פ"א זה גזל ממנו זמן רב, הוא מתחרט שמראש הסכים. הפסיד הכל! תוהה על הראשונות!

מעי"ז אצל אברהם לאחר שעמד בנסיון העקידה, השטן לקח את שרה כדי שיתחרט, וזה נסיון לכל החיים! ויקם אברהם מעל פני מתו אחז"ל שקם כשראה את השטן שאומר לו כן!

יעקב מתאבל על בנו ימים רבים. מדוע לא נשא אשה אחרת? וכך היה מוליד שבט נוסף! מפני שהוא נשבע ללבן אם תקח בנות על בנותי… והרי יש אפשרות להתיר את השבועה? אלא זה על דעת אחרים, ויש חשש חילול ה' כמו אצל צדקיהו. וכך כ"ב שנה היצה"ר שוב ושוב אולי בכ"ז תבטל שבועתך? לבן כבר זקן!

וכך בע"ת שויתר על הרבה לשוב, וכשהוא נקלע לקשיים הוא מתחרט…

אדם שויתר על עבודה לא כל כך כשרה ונקלע לקשיים – זה נסיון של כל החיים!

בחורה שויתרה על בחור מפני שלא התפשרה על צניעות וכד' זה נסיון של כל החיים!

כך היה גם אצל יוסף. הוא עמד בנסיון, אך לאחמ"כ היה לו עשר שנים [!] זמן להתחרט… נו, יוסף, היה כדאי? תראה מה קבלת בתמורה… אז כבר היית עובר פעם אחת עבירה וגמרנו… תראה כמה אתה סובל בגלל איזו 'צדקות' רגעית. 'לא היה שווה'. זה מה שהיצה"ר רוצה לשמוע מאתנו.

אך אנו צריכים לדעת שאם עומדים בנסיון זהו מקור האושר לכל החיים! לא רק שאין זה מקור ליאוש ולתהיה על הראשונות.
ר' יוחנן הלך מטבריה לצפורי עם תלמידו ר' חייא ובדרך הצביע ר"י על כרם שנקרה בדרכם וא"ל זה היה שלי ומכרתיו ללמוד תורה. החל תלמידו לבכות וא"ל מה הותרת לזקנותך? השיבו וכי קלה היא בעיניך שמכרתי דבר שנברא בו' ימים לתורה שנתנה למ' יום

שואל הגרא"מ שך ומה עונה לו לשאלה מה יאכל לעת זקנותך?

והשיב ע"פ מעשה שהיה עם אחיו של הגר"א שהיה מגיע מדי פעם לגר"א ללמוד עמו, ופ"א בעת שנעדר נקש גוי בביתו והציע לאשתו לקנות ממנו אתרוג מרהיב ביופיו במחיר גבוה. האשה בקשה שימתין מס' ימים עד שתשיג את הכסף, ובמהירות מכרה את הבית שבו התגוררו. במקומו רכשה חורבה כשבהפרש קנתה את האתרוג. הרי בזמנם הגר"א ויתר על שכר נטילת ד' מינים בשביל לזכות להדסים מהודרים.בערב סוכות כששב בעלה גילה את ביתם החדש, שמח והסכים למעשה שעשתה. ואמר: רבש"ע, מודה אני לך על שזיכית אותי באשה כה חכמה שהבינה שבשביל מצוות אתרוג צריך למכור את הבית! חלפו שנים, בני הזוג הזדקנו וילדיהם הציעו להם לעבור ולהתגורר בסמיכות לביתם, כדי שיקל להם לסייע להם בזקנותם. האב הסכים, אך האם התנגדה בכל תוקף. אם אעבור יתקצרו ימי, טענה. בכל יום ויום אני מאריכה את דרכי ועוברת דרך ביתינו הישן שאוו מכרתי בעבור המצווה. באותם רגעים אני מתמלאת באושר עצום על שמכרתי עולם חולף בעולם קיים לנצח, עד שמזה אני שואבת חייותי לאותו היום.

*

ויקנאו בו – סיבות מוצדקות לקנאה | ביאור נפלא בדין ודברים בין יוסף לאחיו על חלומותיו | כוחו של חלום

[מלוקט]

(בראשית לז, ה-ז) "וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי".

מדוע יוסף רואה צורך לספר להם את חלומו? והרי יוסף פיקח, כפי שאמר לו פרעה: אין חכם ונבון כמוך, ואיש אשר רוח אלוקים בו. וכי היה צריך להרגיז את אחיו שגם כך לא אהבוהו?

אלא אמרו חז"ל: חלום שלא נפתר כאגרת שלא נקראה, ולכן יוסף חייב שיפתרו לו את החלום על מנת להבטיח את קיומו. וכך גם מדויק במדרש [לקח – טוב, הובא בתורה שלימה] על הפסוק: 'שמעו נא החלום כו': "נא – בבקשה. מפני מה היה מפייס להם לשמוע חלומותיו? שהרי אמרו חכמים חלמא דלא מיפשרא כאגרת דלא מקריא".

משמע שנזקק לפתרונם כדי שהחלום יתקיים. וכך משמע מהאור החיים הקדוש (בראשית לז, ח).

ואדרבה, יוסף סבר שבכך שיספר להם את החלום יסיר השנאה מהם, שהרי אמרו חז"ל שאת חלומו יספר רק לאוהביו, שאם יספרו לשונאיו יפתרוהו לרעה, וסבר שבכך ירכוש אהבתם בהראותו אהבתו להם.

"וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו".

אחיו לא פירשו את כוונותיו כראוי, וסברו שמספר להם כדי להתגדל עליהם, וכל חלומותיו הם מהרהורי ליבו ואין בהם אמת ובכך עוד קיבלו הוכחה לסברתם שיוסף מהרהר ביום כיצד להשתלט ולהשתרר עליהם ואין פלא איפוא שאף חולם על כך בלילהולכן הם מוסיפים שנאה על שנאתם.

מהו על חלומותיו ועל דבריו?

הם שנאוהו כאמור על חלומותיו שסברו שהוא הגורם לחלומות אלה היות ומהרהר עליהם ביום, אולם הם קלטו שהוא בעצם קיבל כעת את שרצה, שהנה פתרוהו לטובה, וכל החלומות הולכים אחר הפה, ויתכן שהוא יתקיים עתה בעקבות דבריהם

"וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית לז, ט)

הפעם האחים לא נופלים בפח, והם שותקים כאשר יוסף מספר להם את חלומו, ולכן הוא נאלץ לקבל פתרון מאת אביו, שהרי חלום שלא נפתר כאגרת שלא נקראה. כך מבאר ב'העמק דבר' (בראשית לז, ט).

"וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (שם, י)

הוא מספרו בפני אביו ואחיו, ואביו גוער בו. מצד אחד רצה לפתור את החלום כפי שהבין שהוא חלום אמיתי, ומאידך, לא רצה לעורר קנאת אחי יוסף, ולכן הוא פותרו תוך כדי גערה, שהאחים יבינו שזו תמיהה ולא פתרון

ולפי זה מבאר הרוגוצ'ובר [שי לתורה, וישב] את דברי יעקב ליוסף: 'מה החלום הזה אשר חלמת?' יעקב לא הסתפק בתמיהה אלא גם מפרט: 'הבא נבואלהשתחוות לך ארצה' משום שרצה לפתור לו החלום על מנת שיתקיים, שחלום שלא נפתר כו'. [ועיין בספר 'פענח רזא' לרבי יצחק בנו של ריה"ל, ומצאתי שם [פרשת וישב] שמקשה כיצד נתקיימו חלומות יוסף והרי 'כל החלומות הולכין אחר הפה' ואביו ביטל את החלום בתמיהתו?

ובתירוצו יונח אף לקושייתנו, שמיישב הרב שהאות ה המורה על תימה נועדה רק להוציא מלב בניו שלא ישנאו ליוסף, אולם יעקב עצמו האמין באמיתות החלום ולכך כפל ואמר "הבוא נבוא וגו" רצה לומר הבוא כולנו? הרי רק נבוא מקצתינו. שהרי אימך מתה! [א.ה. ונרמז ברצף אותיות ..החלום הזה אשר חלמת הבוא נבוא…" רחל מתה) ועיין בספר 'פירוש הטור על התורה' שכתב גם הוא להקשות כנ"ל והביא כעין תירוץ הפענח רזא וכתב עליו שהוא דוחק].

ועיין בספר 'פה קדוש' לגר"י וולז'ין [וישב] שמצדד לומר שאפילו אם אינו מתכוין לפתור את החלום אלא אומר בלשון ספק 'אפשר אתה סובר שיהא כך וכך?' גם אז יתקיימו הדברים.

ומדוע ראה לספרו לאחיו בפני אביו ולא הסתפק באביו בלבד?

מבאר המהר"ל בגור אריה שיוסף ביקש שאחיו יפתרוהו היות והענין נוגע אליהם, ובפותרם דבר זה עליהם כפי שעשו בתחילה יתקיים החלום. וכשלא הושלמה מחשבתו, סיפר לאביו בפני אחיו שכעת שאביו פתרונו בפני אחיו ויכלול אותם בדבריו "הבוא נבוא.. ואחיך להשתחוות" וגו' הרי הם כאילו פתרוהו בעצמם.

ומדוע לא סיפר אף את החלום הראשון בפני אביו?

אלא החלום הראשון כלל לא כלל את אביו, ולכן לא היה צורך שהוא יפתרנו, ולכן ביקש שרק אחיו יפתרוהו כדי שהם – הנוגעים בדבר יפתרוהו שימלוך וכך אכן יתקיים.

"וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז, יא)

לכן נשים לב שכעת האחים אינם שונאים אותו כפי שקרה בחלום הראשון, אלא מקנאים בו. הם מבינים שהחלום אמת אם כך פתרו גם יעקב, ובפרט שהחלום נשנה, ואמרו חז"ל שחלום שנשנה עתיד להתקיים. ועוד, שלא ניתן כעת לפתור את החלום מהרהורי ליבו שהרי לא יתכן שהרהר שאביו ישתחוה לו. (אור החיים).

ולכן אביו שומר את הדבר וממתין להתגשמותו שהבין שחלום אמת הוא.

על ההפרש בין וישנאו בחלום הראשון לויקנאו בו בחלום השני, עיין בבית הלוי על בראשית פרק לז פסוק יא שכתב לבאר וז"ל:

ויקנאו בו אחיו. הנה בחלום הראשון כתיב ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו, נאמר בו שנאה שנתוסף להם עליו שנאה, ובחלום השני נאמר ויקנאו בו אחיו, חילקם הכתוב, דבראשון היה שנאה ובשני היה קנאה.

והענין דבחלום הראשון נאמר לו שיהיה גדול מאחיו בעושר ובהצלחת עולם הזה ואחיו יהיו נצרכים לו ללחם ולפרנסה, ועל כן הראו לו החלום בתבואה שהיו מאלמים אלומים ואלומתו קמה ואלומתם השתחוו לאלומתו, דזה מורה על פרנסה ומזונות שיהיו נצרכים לו.

אבל בחלום השני הראו לו יתרונו עליהם בעניני רוחניות וכמו שאמר והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, אשר השנים עשר כוכבים רומזים על סדר הנהגת העולם המונהג בסדרן של י"ב מזלות אשר הוא יהיה המרכז לכל י"ב כוכבים וצדיק יסוד עולם. והנה מעלת העושר והצלחות הגופניות אינן מעלות נוספות בעצם האדם כי לא נתוסף על ידם שום מעלה בעצם אל העשיר יותר מהעני ואינם רק מעלה שכנית אבל בעצמותם העשיר והעני שוים, וכבר ידוע מאמר העולם שאומרים על חבריהם אשר הוא עשיר יותר ממנו, תתבייש תיבתי מפני תיבתו וכיסי מפני כיסו אבל אני לא אתבייש ממנו.

אבל במעלות הרוחניות והם תורה ועבודה כל מי שהוא גדול מחבירו נתוסף העילוי בעצם האדם, דהצדיק נתעלה בעצמו יותר ונעשה בעצם בחינה אחרת מזולתו.

ועל כן בחלום הראשון אמר תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי, לא אמר שהם משתחוים לו דבזה לא נתוסף בו מעלה עליהם רק שהאלומות שלהם השתחוו לאלומה שלו, וזהו ממש כמאמר העולם הנ"ל. אבל בחלום השני המורה על יתרונו ברוחניות אמר ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, שהוא בעצמו נתעלה עליהם. ועל כן בחלום הראשון לא נאמר בו קנאה כלל כי הם לא רצו למלוך אחד על חבירו וצדיקים כמוהם לא יקנאו בעושר ובהצלחת עולם הזה, רק שנאו אותו על שחושב שהם יצטרכו למזון והוא ימשול בהם. אבל בחלום השני שמורה על יתרונו ברוחניות לא נאמר בו שנאה כי לא שייך בזה שנאה רק קנאה על יתרונו עליהם דהיא קנאה המותרת וכמו שאמר הכתוב: "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום" (משלי כג, יז).

מסקנה – אין לקנא בקנין גשמי, אלא רק בקנין רוחני.

מסקנה נוספת- הכל התחיל מחשד שווא. על האדם לדון את חבירו לכף זכות .

*

דין שמים בדקדוק

יוסף יורד למצרים בשיירה הנושאת נכואת וצרי ולוט. ספר בראשית פרק לז

(כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה:

פירש"י: וגמליהם נושאים וגו' – למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרן של צדיקים שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע:

הדברים מפליאים. יוסף יורד כעבד למצרים. אין דרגה פחותה מזו. עבד הרי הוא כבהמה. שם הוא יסבול עלילות מאשת פוטיפר, ואח"כ ישב שתים עשרה שנה בכלא. בור כפשוטו. מצב נורא ואיום. וא"כ מהו אותו צער שולי וזניח של ריח רע לעומת כל הצער שיסבול אח"כ? הדבר דומה לאדם שעבר תאונת דרכים קשה והוא שוכב כעת לצד הכביש כשחצי גופו מרוסק, ובא מישהו ומיישר לו את העניבה… שיראה טוב…

התשובה היא שאין לנו מושג בעונשי שמים. אנו חושבים שאדם שמקבל עונש מקבלו 'גלובלי', פחות או יותר, אולם אצל הקב"ה אין מציאות כזאת. כל עונש מדוקדק. אם לא מגיע לאדם משהו-הוא לא יקבלו. הסבל המועט הזה שנחסך ממנו מוכיח ששאר הסבל מגיע לו בדין.

ואצל יוסף אנו רואים את המידה כנגד מידה. יוסף העליל על אחיו שהם אוכלים אבר מן החי- שחטו גדי עזים במכירתו ונוכח לראות שהם מקפידים על הלכות שחיטה. כנגד מה שהעליל עליהם שקורים לבני השפחות עבדים- לעבד נמכר יוסף. וכנגד מה שחשדם בעריות- גירה בו את אשת פוטיפר. העונש מדוקדק כפי העבירה.

המעשה עם הבחור והתפילין ונדרו. איבדם בטיסה לניו יורק, קבל ע"ע להזהר שלא לדבר בתפילין. עוד באותו ערב התקשר אליו אדם שא"ל שגוי שהותיר אצלו את התפילין במונית מסר לו אותם. כו'

מי שמתבונן ביסורים שעוברים על יעקב אינו יכול שלא לחוס עליו. צרת לבן עשו דינה יוסף. הצרה הגדולה מכולם. בנו מחמדו נעלם.

אומר המדרש מדרש רבה בראשית פרשה פה פסקה א

ויהי בעת ההיא רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט) כי אנכי ידעתי את המחשבות שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח:

הסתכלות אחרת על הצרות. אתה בטוח שהכל גרוע, ומתברר שבה בעת הקב"ה עוסק בדברים הגדולים של ההוויה.

המגיד מדובנא המשיל זאת לאדם שלו אריג יקר, והביאו לחייט וראהו גוזרו ומשחיתו והוא נזעק. א"ל המתן עד שתראה את סוף המלאכה…

אחז"ל שראוי היה יעקב לירד בשלשלאות ובקולרין למצרים. אולם הקב"ה הוריד את יוסף וכך משך את יעקב. משל לפרה שלא רצתה לילך לשחיטה והוליכה בנה לפניה.

למה תאמר יעקב נסתרה דרכי מה'. התביעה על יעקב שלא ראה שכל הצרות למראית עין הם למעשה טובות, והקב"ה רק מטיב לו בהן!

סיפור השגחה מדהים שאימת  וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה]  קרא כאן >>>

*

טוב לו שיפיל עצמו לכבשן האש

[אור דניאל]

"היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשי אלה לו אנכי הרה" לח כה נעלבים ואינם עולבים שכרם מרובה .לא רצתה להלבין פניו לומר 'ממך אני מעוברת' אלא 'לאיש אשר אלה לו' אמרה אם יודה מעצמו יודה ואם לאו ישרפוני ואל אלבין את פניו מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים רש"י:

חז"ל אומרים שניצנצה בה רוח הקודש שהיא זו שתוציא מלכות וסנהדרין ומלך המשיח והייתה מטפחת על כרסה ואומרת מלכים אני מעוברת גואלים אני מעוברת ועל אף כל המטמון היקר שנמצא בבטנה היא כבר עומדת ליד כבשן האש ושולחת לחמיה ולא אמרה "ממך זה" אלא אמרה "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה" אם יודה יודה ואם לאו אשרף אני ושני בניי ולא אלבין פניו ברבים הקריבה עצמה ואת עוברה לשריפה ואף שכל העתיד יעלה בתוהו מכל מקום היא לא תלבין את פניו של יהודה כך מבאר הרב אליהו פנחסי שליט"א בספרו "דברות אליהו".

הלשון "נוח" תמוהה מתאים היה לכאורה יותר לומר "צריך" או "חייב" אדם להפיל עצמו?

מבאר הגרי"ל חסמן זצ"ל ודבריו מובאים בספרו "אור יהל" חז"ל באו ללמדנו כי יודעי אמת מבינים שנוח לו יותר לאדם לבחור באש הגשמית מאשר להישרף באש הגדולה של גיהנום על הלבנת פנים

משל למה הדבר דומה לאדם שנקלע לתוך בית אפוף להבות ואין באפשרותו להציל את עצמו אלא אם כן יעבור דרך אחת משתי להבות האחת גדולה מאוד והשניה קטנה ביותר פשיטא שיבחר בקטנה במצבו נוח לו יותר לעבור בה הואיל וסכנתה קטנה מהגדולה

חז"ל באומרם "נוח לו לאדם" נתכוונו לומר לאדם שאם ייקלע לפני שתי דרכים ויהי עליו לבחור אחת משתיים להלבין פני אדם או להישרף עליו לבחור במדורה הקטנה שהיא אש של ממש ולא באש של הלבנת פנים שהיא יוקדת בעוצמה רבה יותר מכבשן האש החושי.

הגמרא מספרת על מר עוקבא שבשכנותו היה דר עני בכל יום היה רגיל מר עוקבא להשליך לו ארבעה זוזים בחור של ציר הדלת העני מצאם ולא ידע מי הניחם שם פעם אחת אמר העני בלבו אארוב ואראה מי משליך לי את הכסף אותו היום התאחר מר עוקבא בבית המדרש וכשהלך לבית העני התלוותה אליו אשתו כיוון שהרגיש בהם העני יצא ממחבואו כדי לראותם אבל הם כרחו מפניו במנוסתם ראו תנור נכנסו שניהם לתוכו והתחבאו שם אותו תנור גרפו ממנו את הגחלים ממש זמן קצר קודם לכן ועדיין חומו עימו רגליו של מר עוקבא נכוו אמרה לו אשתו "שים רגליך על רגליי ותינצל מכיוון שרגליי לא נכוות" חלשה דעתו של מר עוקבא שרק בו שלט חום האש ניחמה אותו אשתו "זכותי גדולה מזכותך היות ואני נמצאת בתוך הבית עניים פוגשים אותי ואני מחלקת להם להם ובשר ומיני מזונות הראויים לאכילה ואילו אתה נותן להם מעות והם צריכים לטרוח ולהכין לעצמם סעודה"

ומקשים העולם מה כל החרדה של מר עוקבא ואשתו ולמה להם לברוח לתנור הרי העני כשרדף אחריהם הביא את הבושה על עצמו מרצונו ומדוע מסרו נפשם?

מסופר על [כמדומני] ר' איסר זלמן מלצר שפ"א מסר שיעור בביתו, וציטט גמ' ונקב את מקום הדף כא עמוד ב', והיה שם בחור שמיד תיקן אותו ואמר בדף כב עמוד ב'! הרב מיד אמר שוב כא:, והתלמיד חזר שוב. מיד קם התלמיד ללכת להביא את הגמרא ולהוכיח את טענתו, אולם הרב מיד עצר בעדו ואסר עליו להביא את הגמרא. נאלץ התלמיד להמשיך ולשבת. לאחמ"כ בתום השיעור כששב לישיבה היה להוט למצוא את המקום המדויק ולהוכיח לרב שהוא הצודק, אולם להפתעתו מצא שאכן הרב צדק ולא הוא… הוא שב להתנצל בפני הרב, והרב אמר לו ידעתי שאתה טועה ומשום כך אף התנגדתי כל כך שתביא את הגמרא, כדי שלא תתבייש… והתלמיד חשב שהרב רוצה למנוע בושה מעצמו

גם כאן נשאל – הרי הוא רוצה להתבייש – שיתבייש! מדוע אני צריך למונעו?

ברם מאחר שנקטו חז"ל לשון "נוח לו לאדם" נמצא שאין מדברים כאן בחיובים אלא מדובר כאן בנוחיות ובנעימות והמחפש נוחיות נצחית מעדיף להפיל את עצמו לתנור בוער מאשר לגרום הלבנת פנים!

הרב דניאל פלבני שליט"א בספרו "אמרי דניאל" כותב אם האדם יתבונן הרי שעליו לשמוח שיביישוהו ויעליבוהו כי בזה מעבירין על כל פשעיו אם האדם היה יודע מה גורם הוא בכל חטא ובכל עוון כמובא בספרי האר"י והמקובלים הרי יחרד וילפת אשר אין בכוח אנוש לסובלם וכאן הבטיחו חז"ל שבזה שהאדם סופג עלבון מעבירין על כל פשעיו

ובשם רבי משה קורדבירו זצ"ל נאמר שפירוש הפסוק "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה" שאם חברך היכה אותך מכת לחי והוא עלבון גדול עליך לשבוע מחרפה זו כאדם שהתענג על מאכל דשן כן אתה צריך להרגיש.

וכ"כ השל"ה הק' ישמח בחירופים יותר מאכילת מעדנים דבר זה מצינו אצל דוד המלך ע"ה כמובא בתהילים צב "בקמים עלי מרעים תשמענה אוזני" דהיינו כשמרעים קמים עלי ומחרפים ומגדפים אותי אזי "תשמענה אוזני" אני מקשיב ושומע את דבריהם ובזה אני זוכה שיקויים בי "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" ומידה זו מזכה אותי להיות צדיק ולפרוח ולשגשג כארז.

בהקשר לכך מסופר על הגאון ר' ישראל יעקב לובצ'נסקי זצ"ל שבעירו ברנוביץ הייתה עבודתו של השמש עוד לפני עלות השחר להסיק את התנור ולהוסיף מדי פעם עצים כדי שיישאר חום התנור לבוקר עת בוא האנשים לתורה ותפילה והשמש היה רשלן בעבודתו והיה מקבל על כך גערות ונזיפות ר' ישראל יעקב היה משכים בכל בוקר ובעצמו היה מסיק את התנור השמש לתומו חשב שאיזה מהעניים עושים זאת כדי להתחמם בתנור והנה בוקר אחד נכנס השמש מוקדם וראה כי יש אדם המסיק את התנור "בוקר טוב " קרא אליו כששמע ר' ישראל יעקב את קריאתו המשיך בעבודתו ולא ענה אמר בטח יתעסק השמש בעיסוקו ולא ישית לבו אליו אך כיוון שהוא לא ענה לשמש צעק הוא שוב ובכעס "בוקר טוב מדוע אינך עונה " וכשראה כך מיד הכניס פניו לתנור כדי שלא יבחין בו השמש ויתבייש התקרב השמש וברוב כעסו נתן לו בעיטה ופני הרב נכנסו ממש לתנור ושם כמעט נחנק וגם חלק מזקנו נשרף מיד כיסה הרב פניו וברח ויצא חצי מזקנו נשרף והאנשים חשבו כי איזה מקרה קרה לו ולא ידעו שכל זה עשה כדי שהשמש לא יבחין בו ולא יתבייש ומעשה זה נודע רק לאחר כמה שנים בכך קיים בעצמו "מוטב יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים:

הגמרא מספרת על דוד המלך גמרא ב"מ נט שבני דורו היו באים ואומרים לו דוד הבא על אשת איש מה דינו והוא ענה להם מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא אבל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא!

מספרים על חתנו של "הנודע ביהודה" שהיה גאון גדול בתורה חריף ובקי וכל רז לא אניס ליה אך אשתו הייתה מבזה אותו תמיד ליד תלמידיו ובכל הזדמנות שהיה מופיע ליד הציבור הייתה מבזה אותו ומקנטרת אותו כדברים והציבור הגדול בעירו המה ראו כן תמהו נבהלו ונחפזו רעדה אחזתם כיצד מעיזה בתו של "הנודע ביהודה" לבזות את בעלה שידוע בכל הדור כגאון אחד ומיוחד ותהי לחידה בעיניהם לאחר שנים רבות כשנפטר אותו חכם באה הרבנית קבל עם ועדה והתחילה לבכות בקולות רמים על פטירת בעלה הרב הגאון והחלה לספר את גדולת בעלה בנגלה ובנסתר וסיפרה שלפני החתונה עשה עמה בעלה הסכם שבכל פעם שיהיה בציבור תבזה אותו כדי שלא יתגאה והיא בלית ברירה הסכימה וביקשה מבעלה שייתן אות שדבריה נכונים וראו כל העומדים את ראש הנפטר זז ומאשר את דברי הרבנית מכאן נלמד כמה חשוב שאדם יקבל בזיונות בעולם הזה ויבין ויעריך גודל מעלתם ועוז הדרם.

יוסף הצדיק כל ימיו הקפיד לא לנקום על מה שעשו לו ולמרות הבזיונות ועצם המכירה שגרמו לו אחיו מעולם לא עלתה על לבו להשיבם כגמולם וכמעשיהם האדם מחוייב לסלוח על כל מה שעושים לו משום שאם הוא אינו מוחל הריהו מצער את השי"ת!

ואם האדם יתבונן ידע שעל כל עלבון מעבירין על כל פשעיו וכן אומר האר"י הקדוש דבכל התשובות שבעולם המעולה מכולם היא סבלת העלבונות החירופים הגידופים והוא מועיל יותר מכל מלקיות וסיגופים!

ובירושלמי מועד קטן פ"ג משנה א מסופר על ר' אלעזר בן הורקנוס שהלך בשוק ועבר ליד בית ובאותה שעה הייתה אשה מכבדת הבית היא אספה את האשפה והשליכה לרחוב ור"א שעבר בדיוק שם ספג את האשפה על ראשו ר"א לא כעס ולא התרעם ואמר "דומה אני כי חבריי שריחקוני מעתה יקרבוני" דכתיב "מאשפות ירים אביון" הרי שאדם בעל שכל רואה בבזיון זה פתח להתעלות ולהתרוממות.

מכך נוכל ללמוד אומר הרב דניאל פלבני שליט"א בספרו "אמרי דניאל" כי המעביר על מידותיו אינו זה שמעביר על דברים של מה בכך זו אינה גדולה אלא מדובר על דברים שיש לכעוס ולרגוז עליהם שהמעשה הנעשה בהם הוא מעשה פוגע ומביש ויש בו מקום לחשבונות רבים ובכל זאת האדם מעביר עליהם ולכן מעבירין לו על כל פשעיו על כן התיקון למידה זו היא סבלנות ואורך רוח וישים לנגד עיניו כמה יכול לזכות על ידי שמירת מידה זו וידע שהכל מאתו יתברך!

*

ויכוח יעקב ויוסף על התקרבות לעבירה

[אל תביאנו לידי ניסיון – צירוף של ב' רעיונות אור דניאל וספר אוצה"ת עמ' רמו]

אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם: בראשית פרק לז פסוק ב

רש"י: והוא נער – שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה:

והדבר מפליא. יוסף הקדוש, שעומד בנסיונות ובפתויים אדירים, עושה מעשה נערות? כדי שהיה נראה יפה? הזהו יוסף שמדתו יסוד? [אגב, יוסף עם האותיות -160, פעמיים יסוד. יוסף בהפחתת 'עבד' = יסוד. לענ"ד]

"ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו" [לט יא] אמר רבי יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו מהו "לעשות מלאכתו" רב ושמואל אחד אמר לעשות מלאכתו ממש ואחד אמר לעשות צרכיו [תשמיש רש"י]

תמה בספר "בן יהוידע" דברי רבי יוחנן שאמר שניהם לדבר עבירה נתכוונו וכן דברי האומר לעשות צרכיו נכנס צריכין הבנה, דלפי פשוטם הם דברים תמוהים דאין השכל מקבלם, להוציא לעז על אותו צדיק שהתורה העידה עליו במפורש באומרה "ויהי כדברה אליו יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה" איך יתכן שיבא אדם לומר דאותו היום הסכים לעשות עבירה ממש ח"ו ורק מפני דיוקנו של אביו הנראית אליו פָרש?

הנה בודאי דבר זה לא יתכן לאומרו על אותו צדיק שלא נשתבח שום צדיק כמוהו בכפיית היצה"ר של עבירה אשר בעבור כן זכה לתואר שם "צדיק"?

ואיך יאומן כי מראה דיוקנו של אביו שנצטיירה לפניו תפריש אותו מעבירה ולא יהיה פורש מיראת הקב"ה מלכו של עולם אשר הוא בעצמו אמר "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים"?

המהר"מ שפירא מלובלין זצ"ל מבאר בספרו "נצוצי אור המאיר" שיוסף ניהל ויכוח עם יעקב אבינו בצורת הנהגת האדם בדרכי ה' ובעבודתו. יעקב טען שעל האדם להיות "איש תם יושב אהלים" ולא להתערב בענייני העולם הזה לא להידמות לבני אדם שאינם מתנהגים כמותנו. להתרחק מן הסביבה המקולקלת.

כך יעקב נמנע מקרבה לעשו, ורחק מבני שכם.

יוסף טען "לא כן אבי" דרך הריחוק מהניסיון אין בה חכמה להישאר יהודי נאמן אלא אדרבה יש להיות מעורב עם הבריות להתלבש כמותם ולהתמודד מול הניסיון ואז השכר יהיה כפול.

ועל כן התורה מספרת לנו את השקפתו של יוסף על ידה אנו רואים עד כמה היה דוגל בדרכו מסלסל בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה יפה ובכל זאת ישאר נקי מעבירה ובזה יעבוד את בוראו ביתר שאת.

מבאר בספר "בן יהוידע"אך עשה אזניך כאפרכסת ושמע דברים מוצקים דודאי כונת רבי יוחנן שאמר שניהם לדבר עבירה נתכוונו וגם האומר לעשות צרכיו נכנס אין כוונתם דמטרת כונתו לעשות עבירה ח"ו.

אלא הענין הוא דהנלחם עם יצה"ר יש שני דרכים

א' כשרואה עצמו מתעורר לעבירה הוא מתאזר ומזדרז לדחות בקרבו מחשבות רעות של התאוה ודוחה אותם מעליו ובעוד שהתאוה ניצוץ קטן מכבהו ובזה ניצול מן העבירה.

ב' יש שהוא נוטה לכוחות היצה"ר ואינו בורח מהם ונותן מקום ליצה"ר להגביר בו אש התאוה עד שיביאנו לעשות העבירה בפועל וכשיגיע אל נקודת מעשה העבירה שכבר קשרו היצר בחבלים ועבותות התאוה וכבר בערה בקרבו אש להבת שלהבת הנה הוא מנתק החבלים והעבותות ומכבה אש הגדולה כרגע ופורש מן העבירה.

והנה שבחו של השני הוא פי אלף על הראשון משל לראובן ושמעון הנלחמים זה עם זה ובתחילת המלחמה הכניע ראובן את עצמו לפני שמעון ונתן לו מקום שיוכל לקום עליו להפילו לארץ ולכפותו בחבלים ועבותות פשט שמעון את ידו ויקח הסכין לשחוט את ראובן הכפוף לפניו ונופל ארצה ובעת שהגיעה הסכין לצואר ראובן קם ראובן כארי ניתק החבלים לקח הסכין מיד שמעון והפילו ושחטו בסכינו הלא ודאי יש לראובן שבח בכך פי אלף מאם לא היה נמסר ביד שמעון והיה גובר עליו מתחילת המלחמה.

וכזאת היתה אצל יוסף הצדיק כי בתחילה שאמרה לו שכבה עמי נרתע ונזדעזע ואמר לה "איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים" ואע"פ שהיתה משתדלת לפתותו בכמה דברים ובכמה אופנים שעשתה לו כדי להבעיר בו אש התאוה לא היתה מועלת כלום כי הוא היה דוחה כל זה מעליו והיה מתגבר על יצרו שלא יהיה דולק בו אפילו ניצוץ אש בתאוה הרעה הזאת וכל מה שהיתה מקשטת עצמה לפניו לא הועיל לה כי הוא היה מצייר אותה בעיניו כמו בהמה מכוערת ומטונפת וכמו נבילה שריחה רע ומחמת כן לא היה יכול היצה"ר להכניס בלבו תאוה ומחשבה רעה אפילו כל שהוא בכמו שמצינו במעשה ברבי עקיבא כשהיה חבוש בבית האסורים עיין אבות דר"נ פרק טז.

אך כשהגיע אותו היום שאין איש בבית אמר בלבבו אם אכנס בזה היום לבית כאשר עשיתי כל הימים דיצה"ר חלל בקרבי מה פאר יש לי בזה אם לא אשמע לדבריה?

על כן התחכם שאותו היום יכנס לביתה ויפנה לבבו אליה ויטה אוזנו לקול פתוייה כדי שתתעורר התאוה בקרבו ויתן מקום ליצר להבעיר בו אש התאוה וכשתגיע התאוה לנקודת הפועל אז ברגע אהפוך הקערה של יצה"ר על פיה ואנתק עבותות התאוה ואכבה אש התבערה ואחדל מעשות רע וכן עשה והצליח בידו מחשבתו הטובה אשר חשב "וינס ויצא החוצה" וזבח יצרו וענין ביאת דיוקנו של אביו שנצטיירה לפניו באותה העת לא מחמת זה בלבד פירש אלא היה לו זאת לסייע בעת קשה זו אבל באמת מטרת לבו מעיקרא היתה כן לפרוש מן העבירה.

וכאן נגלתה לו דמות אביו יעקב כאומר 'אתה זוכר את הויכוח שהיה לנו'? אתה רואה להיכן כמעט ונפלת?, שהנה ברגע קט יכל לאבד את כל עולמו, ואף אכן איבד עשה בנים שהיו צריכים לצאת ממנו ע"י שיפוזו זרועי ידיו ויצאו ממנו עשר טיפין.

 רואים אנו א"כ שעל האדם להתרחק מכל דבר שיכול להביא אותו לידי ניסיון קשה וצריך הוא להתנהג כפי שהתורה מבקשת כי אין האדם יכול לדעת אם יהיה בכוחו ליעמוד בניסיון והסיכוי לכשלון גדול מהסיכוי להינצל מן החטא.

ולכן כאשר אשת פוטיפר תפסה את בגדו של יוסף נאמר "ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה" [לט יב] מקשה הרמב"ן והרי כוחו של יוסף גדול משלה אם כן מדוע עזב בגדו אצלה, והרי בזה נתן לה פתחון פה להוכיח טענותיה כשהבגד מהווה ראיה?

מתרץ בעל "שיחות מוסר" [מאמר לו א] שאילו יוסף היה נכנס בחזרה ונאבק עמה אפילו רגע קל הרי על ידי כך היה מגיע עוד פעם למקום הניסיון והסכנה מרחפת עליו ומי יודע מה יהיה גורלו על כן יוסף העדיף להשאיר בגדו בידה אף שהוא בוודאי ישמש לה כעד ראייה להצדיק דבריה והוא יסבול בגלל זה אך העדיף יוסף את הסבל מול הניסיון. כאן הוא כבר למד לקח.

וכן מבאר הספורנו "וינס" מן החדר פן יתגבר עליו היצר הרע חז"ל היטיבו להבין את כוחו של היצר הרע ומנגד את כוחו של האדם העומד מולו ועל כן עשו לנו סייגים וגדרים גזירות והרחקות אף שהדבר נראה מוגזם יותר מהצורך אולם ידעו הם מי הוא הלוחם מולנו ועד כמה כוחו גדול ועד כמה הוא אויב אכזרי ובקלות ניתן ליפול ברשתו ועל כן חכמתו של האדם היא התרחקות מניסיונות בכדי להינצל ללא הגדרים מי יודע אם יינצל לפי שכוחו של היצר הרע רב הוא.

לאחר שהאדם הגיע לפתוי ונסיון, כמעט ובלתי אפשרי לו להתגבר. א"כ כיצד התורה דורשת מאתנו להתגבר? אלא משל למהד"ד, לאדם שנסע במהירות של 180 קמ"ש ודרס אדם, והתנצל בביהמ"ש שלא יכל לבלום בכזו מהירות והוא אנוס, א"ל השופט אכן על כך שלא בלמת הייתי פוטר אותך, אך אני מעניש אותך על כך שנסעת במהירות של 180 קמ"ש ולא חכמת להבין שבמהירות כזו א"א לבלום…

כך התביעה על האדם מדוע הכנסת את עצמץ למצב שממנו א"א לחזור!

דוד המלך ע"ה שהעיד על עצמו "תפילה לדוד כי חסיד אני" ביקש מהקב"ה "בחנני נא ונסני" תהילים כו ב ולאחר החטא אמר דוד מי ייתן רסן לפי ולא הייתי מבקש 'בחנני ונסני'.

מכאן לומדים חז"ל "לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון" שהרי דוד הביא את עצמו לידי ניסיון ונכשל גמ' סנהדרין קז בשעת ניסיון התאווה גוברת על האדם וכל חכמתו ויראתו נופלים ולא נשאר מהם זכר.

הניסיון מהווה שעת מבחן מיהו האדם שכן האדם נמדד לפי ניסיונותיו אבותינו ידעו לעמוד בהם והאדם העומד בניסיון מחוסן הוא ביראת שמים טהורה ובכך הוא מרבה כבוד שמים.

תוספת – מעלת העוסק בתורה נמסר לעיל- בפרשת ויחי

(יג) וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: (יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר: (יז) וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:(יח) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ: (יט) וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם:

יש להבין מדוע נקט כן, ואם הייתה לו סיבה מוצדקת מדוע לא השכיל יוסף להבין זאת?

אלא יעקב ויוסף נחלקו בתפיסה מי גדול ממי. יוסף סבר שמעלת מנשה גבוה יותר, שאף שהוא בארמון ויד ימינו של אביו, בכ"ז נשאר באמונתו וצדקותו ולכן ראוי הוא לקדימה בברכות [אפרים ספון בביהמ"ד ולכן אין רבותא שנשאר צדיק] כמוהו כיוסף, שהתנסה בנסיונות קשים ונשאר נאמן לא'לוקיו.

אולם יעקב א"ל הגם שמעלת מנשה גבוה ביותר, אך דע לך שמעלת היושב אהלים- שלא בא לידי נסיונות אלא שקוע כל כולו בתורה- גבוה יותר! ולכן הקדים לאפרים, שכמוהו כיעקב איש תם יושב אהלים.

וזה מוסר גדול לכולנו שהמעלה הגבוה היא לא להגיע לנסיונות ולהדבק בה' ובתורתו, יותר מהמתנסה ועומד בנסיון.

דברי הדובנע'ר לגר"א שאין זה קונץ להיות ספון בחדרו עם נר ולהיות דבוק בתורה, החכמה שאדם יהיה "מדיני" ובכ"ז ישאר נאמן לדתו. א"ל הגר"א הקב"ה לא מחפש "קונצים". תהיה יר"ש!

תוספת, לא נמסר: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ר' בספר אור דניאל פ' עקב עמ' קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

אור דניאל במדבר:

סיפר החייל רפאל אוסטרוב חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי והנה כשבת בצהריים "באה הישועה" לחיילים למוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון "יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים " שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט " כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים רק רפי הדתי היחיד במוצב לא השתתף בחגיגה הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע 'הם לא מצאו זמן אחד לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת ' רטן כליבו 'איפה הרב החטיבתי ' "רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה " שאלו אותו חבריו ואף הוא כיהודי הגון השיב בשאלה "שכחתם ששבת היום " "אז מה אם שכת היום " שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך' " אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת" הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר ואולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן" אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא המנוע לא הראה בל סימן חיים כדי להרגיע את הנהג הנירגן לקחו אותו למטבח כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי איצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן " אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית.

הבחור ומסירות נפשו לתורה – מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים'>>>

*

הדיין אסור שיהנה מפרי דינו | השבטים דנו ליוסף דין רודף | כל מעשיך לשם שמים – אשת פוטיפר מול תמר

 [שני רעיונות מלב שלום עם תוספת]

האחים מוכרים את יוסף. המכירה נראית כדבר תמוה ביותר. היכן שמענו שאחים ימכרו את אחיהם? הביאור הוא שיוסף הביא דיבתם רעה אל אביהם. הוא הוציא עליהם שם רע שהם אוכלים אבר מן החי מזלזלין בבני השפחות, ונחשדו בעריות. אין די בכך ואביהם מקרבו ומוסר לו את כל תורתו שלמד בשם ועבר. אין די בכך והוא עושה לו כתונת פסים. האחים חוששים שהוא מעוניין להתגדל עליהם. הם מפתחים שנאה כלפיו.

הם חוששים שיוסף רוצה לנשל אותם מירושת דרכו של יעקב, והם יהיו כישמעאל ועשיו. הפסולת הנדחית מפני שורש אברהם הממשיך אצל יצחק ויעקב.

לא די בכך והוא חולם עליהם חלומות המורים שהוא ימלוך, והם ישתחו לו. הביטוי השתחויה של אח לאחיו מוזכר לעיל בברכת יצחק ליעקב (בראשית כז, כט) "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ".

האחים חוששים שיוסף רוצה להמשיך את השושלת והם יהיו בבחינת עשיו המשתחוה ליעקב! [נלע"ד].

אם כן ליוסף יש דין רודף. הקם להורגך השכם להורגו. הוא הרי מוציא דיבתנו רעה כדי שאבינו יחשוב שאנו באמת רעים וינשלנו. הם מתנכלים לו להמיתו. לפני שינשלם מזרע יעקב. הם עושים חרם שלא לגלות ומצרפים את הקב"ה עמם. הם הושיבו בית דין על כך, וכך הוחלט לא בידי עסקנים, אלא בידי השבטים הקדושים.

מדוע איפוא הם נתבעו על החלטתם וטורטרו על ידי יוסף בחשד ריגול, ונענשו לאחר מכן בעשרה הרוגי מלכות?

הביאור נמצא בנביא עמוס (ב, ו):

"כֹּה אָמַר יְדֹוָד עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָים". לאחר המכירה, מובא בחז"ל, שהם קנו מן השיירה נעלים לרגליהם, וישבו לאכול לחם מכסף המכירה.

בזה היה החיסרון. כאן היה הפשע. אם המעשה כולו לשם שמים כיצד הינך מתיר לעצמך להנות ממעשה זה? כאן מורה הדבר על פגם דק מן הדק בלשם שמים שהורס את הכל.

כמו הארי שדן את הכבשה התמימה על כך שנטלה מעט מן הקש שעל הגג בלא רשות, וגזר עליה גזר דין מות, ואף היה התליין והמוציא לפועל- ורק דרך אגב הוא אכל את בשרה… שלא יהיה בל תשחית

רואים אנו מהו גודל הפגם של פניות חיצוניות בעבודת ה'.

בהמשך הפרשה אשת פוטיפר מפתה את יוסף לאמור שכבה עימי.

פירש רש"י (בראשית לט, א): ויוסף הורדועוד כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה. עד כאן לשונו.

נשאלת השאלה, אם אשת פוטיפר התכוונה אכן לשם שמים מדוע איפוא תמר מוזכרת בתורה כמי שעשתה מעשה צדקות ואילו אשת פוטיפר מוקעת כאישה פרוצה? הרי מבחינת המעשה מעשה שתיהן שווה?

התשובה היא, בואו ונראה מה קורה כאשר התוכניות משתבשות. כאשר אצל תמר השתבשו התוכניות להוליד מלכים מיהודה והדבר מתפרסם ונגזרת עליה מיתה – היא מוכנה למות ולא לבזות את יהודה.

לעומת זאת כאשר תוכניותיה של אשת פוטיפר משתבשות ויוסף מסרב לשתף פעולה היא מפעילה כוח כנגדו, וכאשר הוא בורח היא רודפת אחריו ומבזה אותו ומשמיצה אותו ברחוב העיר ומכניסה אותו לכלא לעשר שנים

מה באמת ההבדל? תמר התכוונה כולה לשם שמים ואם התוכניות משתבשות כנראה שמשמים רוצים אחרת, אני לא אלך ואעבור עבירה 'כדי לעשות רצון שמים'. היא מוכנה להישרף. אולם אשת פוטיפר התכוונה לשם שמים אולם גם קצת משום שאהבה אותו, שהיה יפה תואר ביותר, כמו שכתוב בנות צעדה עלי שור, וכשמתערב משהו שלא לשם שמים אזי הכל משתבש ונחשב חלילה כמעשה עבירה.

חשוב להדגיש שגם מעשה אחי יוסף וגם מעשה תמר וגם להבדיל מעשה אשת פוטיפר היו מעשי עבירה מצד עצמם, אלא שלא עשו זאת נטו לשם שמים, ואזי הופך כל המעשה לעבירה גמורה. מכל מקום מצוה שאינה נטו לשם שמים ודאי שתחשב למצוה ויש עליה שכר, אולם אינה מושלמת.

המעשה ברב שך שהיו מביאים לו כספים רבים על מנת שיחלקם לישיבות, ולחתנו אהובו הרב ברגמן ראש כולל רשב"י שהתקשה להחזיק את הכולל מעולם לא נתן ממה שנתנו לו. פעם אחת, אדם אחד שנתן לו סכום כסף גדול של כמאה אלף דולר לחלקם, אמר לו שהוא מבקש שהרב יתן עשרת אלפים דולר לכולל רשב"י. החזיר לו הרב את כל כספו ואמר לו: אם אתה רוצה לחלק תחלקו בעצמך…

הבין הלה את הרמז ונטל עשרת אלפים דולר ומסרם אישית לרב ברגמן. זוהי נקיות נטו לשם שמים. שלא יתערב כאן איזשהו ספק שאני נותן תרומה שניתנה לכלל עולם הישיבות – לחתני מפני שהוא מקורבי ואהובי!

הנכד שלו פעם אחת בא אליו ואמר לו שהם מצטמצמים באוכל בבית מרוב הדוחק. הרב פתח לו את המקרר שלו ואמר לו שהוא יכול לקחת כל שירצה, אולם מכספי הצדקה שנותנים לו אין הוא יכול לתת לו. שלא יאמרו שהוא לוקח למשפחה

דוגמא לאדם העושה מעשה לעשות רושם ולא לשם ה' בהבאת הביכורים [מעיין השבוע ח"ה עמוד תעח]

 יהודי בא לפני הרבי מליסקא, בעל "אך פרי תבואה" זצ"ל, והביא תשורה: זוג פמוטי נחושת ממורקים עד ברק, שהתקבלו בתודה ובברכה לכבוד שבת המלכה. הציב הרבי את הפמוטים בבית המדרש הצמוד לביתו, והאירו באור יקרות. היה שם עשיר אחד, שראה ושם אל ליבו. כעבור שבוע הופיע, ובידו צמד פמוטי זהב יקרים עד מאוד!

"פסוק הוא בהפטרת כי תבוא: תחת הנחושת אביא זהב!" צהלו פני העשיר.

אמר לו הרבי: "עד שאתה מצטט מן ההפטרה, בוא ונלמד פסוק מן הפרשה, בהבאת ביכורים נאמר: "ולקח הכהן הטנא מידך". ובמשנה שנינו כי העשירים היו מביאים ביכוריהם בטסים של כסף וזהב והכהנים החזירום להם, אך העניים הביאו בסלי נצרים והכהנים נטלו את הסלים עם הפירות.

ובגמרא קראו על כך את הפתגם: "בתר עניא אזלא עניותא", לאמר: העניות כרוכה בעיקבותיו של העני. מביא הוא את ביכוריו בסל עלוב, וגם הסל נלקח ממנו…

ויש להבין: מדוע באמת? הרי סל הנצרים הקלוע חשוב לעני לא פחות משחשוב טס הכסף לעשיר, ומדוע לא יוחזר לו?!"

מצחו של העשיר נחרש קמטים. אכן, שאלה קשה!

המשיך הרבי ואמר: הסכת ושמע. יושבת לה אישה ענייה בביקתה דלה, ולפתע נכנס בעלה בשמחה: "מזל טוב! שני עצי זית לנו, והנה הנצו ביכורים! הודו לה', גם זיתים למאכל יהיו, גם מעט שמן למאור ולסיכה, ולטבול בו את הפת. ישתבח הבורא, אשרינו שיכולים אנו להודות לו בהבאת ביכורים!" אבל מיד הופכת השמחה לתוגה: במה יביאו את הביכורים, ואין להם כלי שלם!

מיד אומרת האישה: "בעלי, אל תדאג! רד לנחל וקטוף שרביטי ערבה, ואני אקלע סל נצרים נאה!"

יושבת היא וקולעת את הסל ופיה מלא שיר ושבחה לבורא עולם. מניח בו הבעל את קומץ הזיתים ומעטר את הסל במעט פירות כאשר תמצא ידו, עולה ציון ברינה ובהתרגשות רבה מגיש את הסל למשרתי השם בבית מקדשו. כמה גדולה השימחה במרום, איזו עת חדווה ושעת רצון! והכל מתקבל במאור פנים, הביכורים והסל כאחד.

בהר מולו יושב עשיר באחוזתו רחבת הידיים, מעיין בתסבוכת חשבונות המשק. לפתע נכנס הסוכן: "העצים מלבלבים, הניבו ביכורים! יש להעלותם לירושלים!"

"שוב!" רוטן העשיר, "הרי רק עכשיו הבאתי מעשר ותרומה, מעשר שני ומעשר בהמה! אין לזה סוף…

נו, מילא, אם מוכרחים אין מה לעשות. אבל, אתה יודע מה! בפעם הקודמת שהבאתי ביכורים ראיתי את עימנואל מתהדר בטס של כסף – האפס הזה, הכלום הזה, חושב שהוא משהו, רוצה לנקר עיניים! אני אעמיד אותו במקום, אראה לכולם מי הוא מי! תברר בחשאי מתי הוא מתכונן לעלות לירושלים, ותכין לי טס של זהב עם כן גבוה! אם כבר, שיראו כולם!"

וכך, יחדיו, באים להיכל השם. העני בקלת הנצרים והעשיר בטס הזהב הנוצץ. נוטל הכהן את הביכורים עם הסל, קודש להשם. נוטל גם את הביכורים של העשיר. מצוה היא, אין ברירה. אבל את הטס הוא מחזיר. מקומו לא יכירנו בבית המקדש, ואף לכהן אין חפץ בו"

והרבי נטל את פמוטי הזהב, והניחם בחיקו של העשיר

*

חנוכה – ירא שמים בסתר כבגלוי

[האור מול החושך – מעיין השבוע תקיז]

לאחר שהאחים הסכימו להרוג את יוסף אמר להם יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו?

צריך להבין מה טענתו של יהודה? ומה נאמר ב"וכיסינו את דמו"? האם כוונתו שלא יוכלו לכסותו?

אנו נמצאים בימי החנוכה.

נאמר במדרש [מדרש רבה בראשית פרשה ב פסקה ד]: "וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל".

מדוע חז"ל מכנים את ימי מלכות יוון חשך? ומאידך מצינו שחז"ל אומרים כי נר מצוה ותורה אור, ואנו אף מצווים להפיץ את האור בימי החנוכה כתשובה לחושך של מלכות יון, מהו אותו אור?

הגמ' במסכת ברכות דף כח/ב

וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות… אמרו לו רבינו ברכנו אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם:

בעולם "הנאור" הדבר הפך לנורמה. היה חיה באוהליך ואדם בצאתך… מותר לעשות את כל הרשע אך במסתרים…

פעם כדי לעבור עבירות היה אדם צריך לצאת מביתו וללכת אל מקום העבירה. להפגש עם אנשים ואולי אף להתבייש. היום הוא יכול לעשות את הכל בחדרי חדרים. וע"ז אמר השו"ע [אורח חיים סימן ב-ב) אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו:

אומר השו"ע מה שאינך עושה בגלוי- אל תעשה בחדרי חדרים! התורה אומרת היה אדם גם באהליך!

הגמ' מספרת על צדקיהו מלך יהודה שראה את נ"נ תולש אברים מארנבת חיה ונוגס בהן כשהן נוטפות דם. מה הייתה תגובת נ"נ? הוא השביע את צדקיהו שלא יגלה…

כעת נבין מהו "חושך" זו מלכות יוון. תרבות יוון דוגלת ביופי החיצוני. זהו גם עשו. את מעשיהם הנלוזים הם עושים במחשך. כלפי חוץ הם הומאניים, מתחשבים, איכפתיים, דוגלים בחופש. אולם בקירבו ישים ארבו. כשלא רואים, הם נוהגים בטבעיות…

התורה נמשלה לאור. אל תעשה בסתר את שלא תעשה בגלוי.

וכך כתב השו"ע אורח חיים סימן א-א] בשם הרמב"ם במו"נ: כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב).

מסופר על ר' אלחנן וסרמן שהיה לומד י"ח שעות ביממה. הוא היה נועל נעליים בלא שרוכים כי חס על זמנו. אולם שלש דקות הקדיש בכל יופ כדי לעבור על כותרות העתון. כיצד עשה זאת? הוא היה פורשו על גבי הסטנדר עליו היה לומד, ועובר במהירות הבזק ושב ללימודו. שאלוהו מדוע בפרהסיא לעיני כל? והוא השיבם-= כדי ללמד- שאם מותר= מותר לעיני כל. ואם אסור, אף בחדרי חדרים אסור!

האדמו"ר מגור האמרי אמת מצא לקח זה בפרשתינו.

לאחר שהאחים הסכימו להרוג את יוסף אמר להם יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו? טען להם יהודה- אם יוסף חייב מיתה, עלינו להורגו בפרהסיא. למה להסתיר? מעשה שאנו נאלצים לעשותו בהחבא, כנראה מעשה פסול הוא…

ונסתרה – והיא נטמאה!

עפ"ז אמרתי לבאר לענ"ד מדוע פעם היו מדליקין בחוץ, ואילו כעת בשעת הסכנה מדליקין בפנים?

פעם לא היו הקילקולים הרבים שיש היום פנימה בבית, והיה צריך להדליק רק בחוץ, שא"א היה לחטוא בתוך ביתו. אולם היום יש לאדם בתוך ביתו את כל האיסורים החמורים בתורה, ולכן אומרים לנו הדלק בתוך ביתך, אל תעשה מעשיך במחשך, האר את אור החנוכה והתורה בבית!

זהו ה"אור" שהתורה הקדושה מציבה כנגד ה"חושך" של יון. עלינו לברך כשאנו לבד כמו כשיש זרים עמנו,

עלינו להתפלל גם כשאנו באונס ביחיד את אותה תפילה שאנו מתפללים כשאחרים לידינו.

עלינו להתנהג עם האשה והאשה עם הבעל באותה מידה בה אנו מתייחסים זל"ז כשאנו בציבור,

ועלינו לנהוג בצניעות גם בחדרי חדרים כשאין עמנו אדם. זהו נצחון האור על החושך.

*

הגזירה אמת והחריצות שקר

[מעין השבוע]

 וימצאהו איש והנה תועה בשדה.

איש זהו המלאך גבריאל. וצריך ביאור מדוע היה צריך לשלוח מלאך ליוסף כדי להורות לו את הדרך? וכי לא ניתן היה לעשות זאת באופן טבעי שישאל ומאן דהו יורה לו?

ועוד צריך ביאור כיצד יעקב שולח אותו אל אחיו כשיודע שהם שונאים אותו?

הגמרא אומרת שגדולי ישראל היו בודקין בדרכים שונות כדי לדעת האם ה' יצליח דרכם. רב היה בודק במעבורת. אם היא מזומנת לו כשזקוק לה היה יודע שה' יצליח דרכו.

שמואל היה בודק בתלמוד שעסק בו קודם צאתו לדרך. אם משמעותו חיובית היה יודע שדרכו צלחה.

רבי יוחנן היה בודק בתינוק היוצא מבית הספר אם היה אומר לו פסוק טוב, אז היה יודע שדרכו צלחה.

והנה ליוסף היו את כל הנתונים שלא ללכת לאחיו, שהרי ראה שאין הדרך מזומנת לפניו [מעבורת], ובתלמוד האחרון שעסק עם אביו היה בסוגיית עגלה ערופה העוסקת במי שמת בדרך, ואף המלאך שפגש בדרך אמר לו פסוק "נסעו מזה" – נסעו מן האחוה, ובכל זאת המשיך לדרכו ולא שב. מה ההיגיון?

אומר הרמב"ן (בראשית לז, טו):

וימצאהו איש והנה תעה בשדה – יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך, ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם ויאריך הכתוב בזה, להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו. ולהודיענו עוד, כי הגזירה אמת והחריצות שקר, כי זימן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם ולזה נתכוונו רבותינו (בראשית רבה פד, יד) באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום. עד כאן לשונו.

בסופו של דבר רצונו יתברך יתקיים. אם כן החריצות מיותרת.

הקב"ה רוצה להוריד את ישראל מצרימה בדרך זו של המלכת יוסף. כל מה שיעשו לא יועיל לשנות זאת. גם אם זה נגד כל הסיכויים – בסופו של דבר עצת ה' היא תקום. אם התוכניות "משתבשות" משמים שולחים מלאך. לכן גם יוסף אינו חושב בצורה הגיונית לכאורה, ופועל כנגד כל ההסתברות ובכל זאת הולך במודע למקום הסכנה.

מספרים מעשה בסוחר יין עני ומרוד שאף להוצאות שבת לא היה לו מספיק מעות. הצטערה אימו והייתה מתפללת שה' יזכהו בעושר. בכל יום הייתה מציעה לפני הבורא הצעה חדשה. יום אחד הציעה שיזכה בהגרלה, יום אחד מציעה שימצא מציאה, ויום אחר מציעה שימציא איזושהי המצאה חשובה שתימכר בכסף רב. אולם כל הצעותיה "לא נתקבלו" והמצב לא השתנה. יום שישי ואין הוצאות לשבת.

הציעה האם שינסה לדפוק אצל השכן, שכן נמצאות אצלו עוד כמה חביות יין מסוג ירוד, ויציע לשכן לקנות. עשה כן, והשכן קנה בקבוק אחד, ולאחר שטעמו שב להחזירו כשהוא דורש את כספו…

החלה האם לבכות אמר לה בנה: מן השמים ירחמו.

באותו רגע נשמעו דפיקות בדלת, עשיר אחד שאל האם יש לך יין משובח למכור? יש לי יין, השיב הסוחר, ואתה תקבע האם הוא משובח. טעמו העשיר ואורו עיניו!

יש לך עוד מיין זה? מה מחירו? דינר זהב, השיב הסוחר. והעשיר ביקש את כל המלאי. וכך הפך לעשיר בין לילה. אמרה האם: הרבה הצעות הצעתי לבורא, אך על זה לא חשבתי…

[מעיין השבוע עמוד תקנ]

האחים אומרים לכו ונהרגהו ונראה מה יהיו חלומותיו. אמרו חז"ל: הם אומרים לכו ונהרגהו ורוח הקדוש עונה להם: נראה מה יהיו חלומותיו… אתם חושבים שאתם קובעים במציאות? לא כן הוא! יש מנהיג גבוה מעל גבוה שהוא הוא קובע את סדר היום כאן

פעמים רבות יש לנו תוכניות, רעיונות המצאות, אולם איננו לוקחים את הקב"ה בחשבון, לפעמים אנו אפילו מתפללים על פרנסתנו ומבקשים שהקב"ה יצליחנו בדבר מסוים, ואנו שוכחים שאל לנו לתת לקוב"ה עצות במה לפרנסנוהשלך על ה' יהבך והוא יכלכלך

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת וישב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading