פרשת וישלח

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר בראשית

 

עלון לשבת בית אליהו

פרשת וישלח

*

המסלול הבטוח

[מהרב דיסקין + מזקנים אתבונן עם תוספות]

(יד) כִּי־תָבֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי:

(טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא־אָחִיךָ הוּא: (טז) רַק לֹא־יַרְבֶּה־לּוֹ סוּסִים וְלֹא־יָשִׁיב אֶת־הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד: (יז) וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ מְאֹד: (יח) וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת־מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל־סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: (יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל־יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם: (כ) לְבִלְתִּי רוּם־לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן־הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל־מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל:

לכאורה יש כאן מצוה ככל המצוות, למנות מלך אחרי שיעברו שנות הכיבוש והחלוקה, אך יש כאן הוספה שאינה מובנת: ״ואמרת אשימה עלי מלך״.

כל המצוות שציוה ה׳ נצטוינו לקיים ברצוננו ושלא ברצוננו, וגזירת מלך הן. היכן מצינו מצוה התלויה ברצון העם, שרק אם יבקשו לקיים את המצוה יצטרכו לקיים אותה?

ידועים הם דברי רבנו הרמב׳׳ן (בחוקותי כו,יא) בענין מה שאמרו חז״ל ״ורפא ירפא ־ מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות״. אמנם ניתנה רשות לרופא לרפאות, אך אם ניתנה רשות לחולה לדרוש ברופאים, זה ענין אחר;

כאן יש ״לכתחילה״ ו״בדיעבד״. ״בהיות ישראל שלמים וכן רבים … לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך ה׳ לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא… וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו, לא ידרשו ברופאים רק בנביאים … אבל הדורש ה׳ בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה׳״.

האם זאת אומרת שכל מי שמבקר אצל הרופא עושה מעשה מפוקפק?

האם גדולי ישראל אינם הולכים לרופאים? רבותינו בדורות קודמים, קדושי עליון, דרשו ברופאים. כיצד זה מסתדר עם דברי הרמב"ן?

הסיבה שדור המדבר לא נכנסו לארץ

אבן עזרא על שמות (פרק יד פסוק יג) התיצבו וראו את ישועת ה' – כי אתם לא תעשו מלחמה רק תראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם. ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם.

התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל.

והשם לבדו שהוא עושה גדולות. ולו נתכנו עלילות. סיבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות:

א. דברי הראב"ע מתמיהים, שהרי מפורש בפרשת שלח לך שהטעם שלא נכנסו אותו הדור לארץ היה משום שהוציאו דיבת הארץ רעה, כמ"ש [במדבר פרק יד] (כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: (כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ:

וא"כ איפוא מדוע נצרך הראב"ע לטעמים חדשים שלא כתובים במקרא?

ב. ועוד יש להקשות לשיטת הראב"ע – האם הם באמת היו מסוגלים לצאת ממצרים? להלחם בעמלק? לקרוע הים? אלא מאי, הקב"ה עשה להם ניסים, א"כ מדוע שלא יעשה להם ניסים גם בכניסתם לארץ?

חטא המרגלים

כדי להבין את הדברים, עלינו לחזור לאחור לפרשת שלח לך.

בנ"י מבקשים לשלוח מרגלים לתור את הארץ. הדבר לצנינים בעיני ה'. אני אמרתי להם שהיא טובה, סופם שעתידים לטעות בה.

מה רע לשלוח מרגלים? לנסות להבין כיצד להכנס ולכבוש?

 

המעשה בסבא מנובהרדוק

פעם בא אדם לסבא מנובהרדוק וא"ל רואים שהפרנסה מקור בהשתדלות. זו עובדה…

ענהו הרב מעשה באדם שהתווכח עם אשתו במה כדאי לסחור, הוא סבר להיות סנדלר, והיא הציעה שיהיה שען. הוא לבסוף בחר בסנדלרות. יום אחד לאחר שנים רבות של עבודה, הוא פונה לאשתו ואומר לה, תראי איזה מזל יש לנו שהקב"ה נתן אז בליבי להיות סנדלר ולא לשמוע בקולך להיות שען. ארבעים שנה אני בעסק, ומעולם לא קרה שבא אלי אדם לתקן שעון, כל הבאים מבקשים רק לתקן מנעלים…

אם הייתי שען הייתי גווע ברעב…

ענתה לו אשתו שוטה שבעולם, באים אליך כי יודעים שאתה סנדלר, אך אם היו יודעים שאתה שען, היו פונים אליך בהתאם.

כך אתה השיבו הסבא, מי שרוצה שהפרנסה שלו תבוא מהקב"ה היא תבוא מאתו ית', אולם מי שבוחר שתבוא מנעלים- היא תבוא מנעלים.

תבחר מסלול

נמצא שישנם שני מסלולים בהם ניתן לעבור את העולם הזה. המסלול המגושם והארצי, והמסלול הרוחני. האדם בוחר לו את המסלול, ושם מנהיגים אותו.

אדם שבחר בדרך חתחתים, מלאה מהמורות ובורות, שלא יתלונן שנפל ונחבל.

היית בוחר ב"מסלול הבטוח", הייתי מוגן ובידיים טובות!

ההנהגה של הקב"ה עם האדם במידת הבטחון שככל שהאדם מעמיד עצמו במצב של בטחון בקב"ה כך ה' מסייעו ומצילו, וככל שהאדם סומך על עצמו, ה' מניחו ביד עצמו ומסיר השגחתו מעליו.

ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו, אין כאן כפילות לשון, אם אתה תבטח בה', אזי ה' יהיה מבטחך ויסייע בידך. אולם אם לא תבטח בה', אזי לא יהיה ה' למבטח לך ולמנוס לך.

המסלול שבחרו המרגלים והעם

העם מבקשים לשלוח מרגלים.

מדוע? הרי אתם יצאתם ממצרים על כנפי נשרים, בניסים על טבעיים, מי שהוציאכם ממצרים יכניסכם לארץ! לא צריך לשאול הרבה שאלות!

אבל הם בחרו במסלול הטבעי. אנו נבדוק, את הארץ, אנו נראה את העם היושב בה, את הביצורים והצבא.

משה שלח אותם והוא מבקש מהם לתת את ליבם לששה עניינים:

(ספר במדבר פרק יג טז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח משֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ:

(יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר: (יח) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב:

(יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים:

(כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:.

כולם ענו על חמשת השאלות הטבעיות, החזק הרפה, הבמחנים אם במבצרים כו', רק יהושע וכלב ענו על השאלה הרוחנית, השישית – היש בו עץ – אדם היכול להגן כעץ. ותשובתם – סר צילם מעליהם– היה להם אדם כשר שהיה מגן על דורו כעץ.

הויכוח א"כ בין יהושע למרגלים כיצד להתבונן על הכניסה לארץ, בצורה צבאית בטחונית, או רוחנית אלקית.

כשמסתכלים במבט רוחני – לא מפסידים

סיפר הרב שלמה לוינשטיין שליט"א מעשה מדהים שאירע בארץ בשנת התשס"ה:

"ישנו יהודי חשוב שזכה לעשות חיל בעסקים. הוא ביצע עסקאות מוצלחות ושמו הלך וגדל בכל מקום בעולם. הוא פתח מפעלים וההצלחה האירה לו פנים. והנה, באחד הימים, רצה הוא לערוך עסקה חדשה ומפתה שעמדה על הפרק, אך לצורך כך הוא נזקק להלוואת ענק – 300,000 ₪ זה היה הסכום שנדרש לו לביצוע העסקה. הכספים הרבים שהשקיע וההלוואות הרבות שכבר לקח לעסקאות אחרות לא אפשרו לו להשיג סכום שכזה. הוא החליט להגיע לביתו של אחד הגבירים החרדים בארץ ולבקש את עזרתו. הוא קבע עמו פגישה והגיע לביתו. "שלום עליך", פנה העסקן החרדי אל הגביר. "זקוק אני בדחיפות לעזרתך. הנני עסקן חרדי גדול בעל חברת… וכעת ישנה עסקה גדולה שעומדת על הפרק ועל מנת שאוכל לבצעה, דרוש אני להלוואה של 300,000 ₪ מיידית. אנא, עזור לי וב"ה אשיב לך סכום זה בעוד מספר חודשים".

הגביר החרדי שהיה נדיב לב, שמע את דבריו והנהן בראשו כאות הסכמה. "אך מי הם הערבים שלך?", שאל הגביר את העסקן. "מי הם האנשים הערבים, שאם לא תחזיר לי את הכסף, אגבה מהם את הסכום המלא?". העסקן החרדי הביט בגביר בתמיהה ואמר: "אתה פוגע בי! אני נראה לך כאדם לא אמין שיגנוב לך את הכסף? הרי שמי מפורסם בכל הארץ!". "חלילה", אמר הגביר, "אינני חושד בך, אך 300,000 ₪ זה לא סכום קטן, ולשם כך אני צריך ערבים". "שמע, איני מסוגל לבייש את עצמי ולבקש מאנשים שיהיו ערבים שלי, אך אם אתה רוצה, אני מוכן שרק מישהו אחד יהיה הערב שלי, והוא – הקב"ה. אם לא אחזיר לך את הכסף – הוא יחזיר לך אותו", אמר העסקן בתדהמה לגביר. הגביר התאושש מדבריו ואמר: "בסדר גמור, תחתום לי על שטר ההלוואה ולמטה נכתוב כי הקב"ה הוא הערב שלך, במידה ולא אקבל את כספי". הגביר הוציא שטר ובו נחתמה פרטי ההלוואה וזמן הפירעון, כשבשולי השטר נכתב כי בורא עולם הוא הערב.

והנה, עברו להם הימים והחודשים וזמן הפירעון הגיע. הגביר הרים את השפורפרת והתקשר אל העסקן, אך מהצד השני של השפורפרת אין קול ואין עונה. הוא ניסה להשיג אותו בכל דרך אפשרית, דרך קרובי משפחה וחברים, אך מאמציו עלו בתוהו – העסקן לא עונה לטלפונים ואין מי שיודע היכן הוא נמצא. חששותיו של הגביר התאמתו, כנראה שהעסקן לקח את הכסף וברח עמו. מה עושים עכשיו? על פי העסקה שנחתמה, אם העסקן לא יחזיר את כספו, הערב, הלא הוא הקב"ה, מתחייב להשיב את הכסף.

הגביר הרים את עיניו לשמיים ופנה אל הקב"ה בשפה שלו: "ריבונו של עולם, הסכמתי לעזור לאותו עסקן שהיה זקוק לעזרתי והסכמתי להלוות לו, כי נתתי בך אמון שאתה הערב שלו, ובמידה והוא לא ישיב לי את הכסף – אתה הוא זה שתשיב לי את הכסף. אך לא את הכסף אני דורש ממך, בורא עולם, כסף ב"ה לא חסר לי. אך בקשה אחת יש לי ממך – יש לי בת בוגרת בבית, כבת 25 שלא מצאה את זיווגה מזה מספר שנים, אנא ה' שלח לה את החתן שלה, זוהי בקשתי ממך בהלוואה זו. בעבור האמונה שבטחתי בך והסכמתי להלוות לעסקן את הכסף – שמע את בקשתי ושלח לה את זיווגה", אמר והחזיר את שטר ההלוואה.

לא עברו שבועיים ימים… ובתו של הגביר התארסה בשעה טובה ומוצלחת. בבית הגביר נערכה מסיבת האירוסין כשהגביר מודה לה' על החזרת ההלוואה.

והנה, לאחר מספר שבועות דפיקות בביתו של הגביר. היה זה העסקן החרדי שנעלם בפתאומיות. "שלום עליכם", אמר העסקן והוסיף להתנצל: "אני ממש מבקש את סליחתך על איחור מועד תשלום ההלוואה, לא הייתי בארץ תקופה ארוכה, וכעת באתי להשיב לך את כל ההלוואה, הנה היא לפניך", אמר והוציא סכום של 300,000 ₪ ממזוודתו. "אין בכך צורך", חייך הגביר, "הערב כבר שילם על הכל". העסקן התבלבל לרגע ואמר: "אל תתלוצץ עליי, אמרתי לך שאני מתנצל על האיחור, קח בבקשה את כספך". אך הגביר השיב ואמר: "איני לוקח את הכסף הזה, הוא לא שייך לי, אני כבר קיבלתי את הלוואתי, אומנם לא בכסף, אך קיבלתי זאת בדבר השווה יותר מכך, ולכן הכסף שבידיך לא שייך לי". הגביר סיפר לעסקן את המאורעות, אך העסקן לא הסכים לקחת את הכסף אליו. "הכסף הזה שלך ואני אעמוד במילה שלי", הוא אמר.

לבסוף הם החליטו ללכת אל מרן הרב שטיינמן שליט"א שיפסוק להם בנידון. הרב שטיינמן שמע את דבריהם ואמר: "אם העשיר טוען כי הערב, הקב"ה, שילם לו את ההלוואה, הרי שאם כעת הלווה, הלא הוא העסקן, רוצה להחזיר את הכסף – עליו להשיב את הכסף אל הערב, שהרי הערב 'שילם על כך'". "כיצד אשלם את הכסף לקב"ה?", שאל העסקן את הרב שטיינמן שליט"א. הרב שטיינמן הביט בעסקן ואמר לו: "השנה היא שנת השמיטה, ואם אתה רוצה לשלם את הסכום לקב"ה – תן את הכסף ל 'וועד השמיטה' בארץ ישראל המאפשר לחקלאים לשמור על השמיטה", וכך עשה.

 

הביאור בראב"ע

וזה עומק דברי הראב"ע, בודאי שאם הם היו בוחרים לסמוך על הקב"ה היו נכנסים לא"י ללא מלחמה, ללא מאבק ארוך, כמו שנלחמו מלחמה קצרה כנגד סיחון, עוג, אבני אלגביש היורדים מן השמים, את הצרעה ישלח ה"א לפניך והמם מהומה גדולה וכו'.

אולם הבעיה הייתה שבמקום ללכת על בטחון הם התחילו לשאול את חוו"ד של המטכ"ל, והשב"כ, והמוסד, והם אכן תיארו להם כמה טילים יש, כמה צנטריפוגות כבר פועלות, כמה כורים כבר מוכנים, כמה מטוסים ופצצות יש לאויב, והם נתקפו בחרדה.

הם הסתכלו במשקפיים צבאיות בטחוניות אמר להם הקב"ה אם מסתכלים בכאלה משקפים אכן צריכים צבא, צריכים מלחמות, צריכים נשק, ולזה גם יש כללים, הכללים הם שדור שפל שיצא מעבדות לא יכול לעמוד בכזאת מלחמה, אבל אם היו בוחרים בדרך של יהושע וכלב עלה נעלה והולכים עם משקפיים של בטחון בה', אזי לא היה צריך מלחמות ולא היה בעיה עם כך שהם עבדים.

וא"כ הכל מתורץ, האבן עזרא אינו ממציא טעם חדש, הוא מבאר שמותם במדבר אינו עונש, אלא מסלול שהם בחרו שכיבוש הארץ יהיה בדרך טבעית צבאית, ואם זו הדרך, תיאלצו למות במדבר, כי באופן טבעי אכן אינכם יכולים להלחם.

 

והדברים מפורשים בספר שופטים:

שופטים פרק ג (א) וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן: (ב) רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם: (ג) חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת: (ד) וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה:

רש"י

(ב) רק למען דעת – רק לדבר הזה לבדו הניחם למען דעת ולהתבונן דורות בני ישראל הבאים מה החטא גורם כי עתה הם זקוקים ללמדם מלחמה: רק אשר לפנים – שהיו עומדים לשרת את ה': לא ידעום – למלחמות הללו וטכסיסיהם ולא נצרכו להם: ע"כ.

בזמן יהושע לא היו צריכים ללמוד מלחמה, שהיו להם ניסים גלויים. ורק עתה שיצאו מכח האלוקי הוצרכו ללמוד מלחמה.

החזו"א ובן גוריון

ב"ג שר"י רצה לגייס בנות. החזו"א הודיע לאחותו שזה יהרג ואל יעבור, ואם יבואו לגייסם – שיהיו מוכנות למסור את הנפש, וכך גם פרסם לרבים.

כשאמרו לב"ג שלא יוכל להוציא זממו כל עוד החזו"א מתנגד, הוא שאל איזה משרה הוא נושא? דיין? רב ראשי? ראש ישיבה? אמרו לו לא, רב בבני ברק שכל העולם שומע בקולו.

[ב"ג הקים את הרבנות הראשית והיכל שלמה כדי שיוכל לשלוט ברבנים דרך המשכורת שהוא נותן להם. וכבר היה רב שתמורת הבטחה למינוי רב ראשי התיר ממזרים… הוא גם רצה להקים מחדש את מוסד הסנהדרין מאותה סיבה ופנה לרב הרצוג, והרב דחהו בטיעון שיש בעיה למצוא דיינים העומדים בקריטריונים… לדוגמא? "שונאי בצע" אנשים השונאים ממונם בדין" "מה הבעיה?" שאל ב"ג, הכל פונקציה של כסף, תוסיף עוד קצת כסף תמצא גם שונאי בצע… כך עובד הראש של מי של מעט זמן עמד על הראש…].

בכל אופן הוא החליט שעליו לפגוש את החזו"א כדי לשכנעו בנחיצות הענין.

מסופר על החזו"א שפ"א אמר לו ב"ג שר"י אם תפרוץ מלחמה, תקחו את הגמ' להלחם? אמר לו הרב משל על האדם שהלך בשלג וקפאו אוזניו ויעץ לו העגלון שישפשף בשלג ואכן הפשירו, וסיפר זאת לאשתו בשמחה, ואמרה לו מה הנס? והשיב לה תארי לך שהיה יום שטוף שמש, במה היייתי משפשף אזני?…

כך אתם לאחר שהחלטתם על גאולה טבעית "ניקח גורלנו בידינו", אתם חייבים צבא, אך אם לא הייתם מכניסים אותנו לבוץ הזהה, לא היינו צריכים צבא כלל!

בחרת במסלול הטבעי – וכעת אתה שואל אותי כיצד נלחם??

 כדברי ספר חובות הלבבות – השער הרביעי – שער הבטחון – הקדמה:

ומי שבוטח בזולת ה' מסיר האלהים השגחתו מעליו ומניח אותו ביד מי שבטח עליו, ויהיה כמי שנאמר בו (ירמיה ב יג): כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים. ואמר (תהלים קו כ): וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ואמר הכתוב (ירמיה יז ז): ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, ואמר (תהלים מ ה): אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, ואמר (ירמיה יז ה) : ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. ואם יבטח על חכמתו ותחבולותיו וכח גופו והשתדלותו, [יעזבהו ה' לנפשו] וייגע לריק, ויחלש כחו, ותקצר תחבולתו מהשיג חפצו, כמו שאמר הכתוב (איוב ה יג): לוכד חכמים בערמם, ואמר (קהלת ט יא): שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם, ואמר (תהלים לד יא): כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב ואם יבטח ברוב עשרו, יוסר ממנו ויישאר לזולתו, כמו שאמר הכתוב (איוב כז יט): עשיר ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו, ואמר (משלי כג ד): אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, ואמר (משלי כג ה): התעיף עיניך בו ואיננו, ואמר (ירמיה יז יא): בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, או תימנע ממנו הנאתו בו, כאשר אמר החכם (קהלת ו ב): ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, ויהיה אצלו פקדון ששומר אותו מן הפגעים עד שישוב למי שהוא ראוי לו, כמו שאמר (קהלת ב כו): ולחוטא נתן ענין לאסף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים, ואמר (איוב כז יז): יכין וצדיק ילבש וכסף נקי יחלוק.

כך מצאנו אצל דוד שנלחם בגלית ללא חרב וחנית. הכיצד? אני בא אליך בשם ה' אלקי ישראל אשר חרפת.

וכך חזקיה הולך לישון וסומך על ה' שבא ומכה מאה ושמונים אלף ראשי גייסות.

אם סומכים על ה' אין שום חשש מגבורת האויבים ומכוחם, ואז גם עם של עבדים יכול לכובשם. אך אם באמת וסמכים על גבורתם- אזי אכן אתם צודקים, לא תוכלו לכובשה, ולא נותר לכם אלא למות במדבר.

לאור זאת נבין את אשר פתחנו בו

כיצד הרמב"ן שולל הדרישה ברופאים, הרי כך נהגו גם גדו"י?

ונקדים לכך את דברי המשנה:

משנה מסכת פסחים פרק ד משנה ט: "ששה דברים עשה חזקיה המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו …גנז ספר רפואות והודו לו":

כתב בספר תשב"ץ קטן סימן תמה

הא דאמרינן חזקיהו גנז ספר רפואות והודו לו. וא"ת מאין בא לו ספר רפואות. וי"ל כשהיה נח בתיבה היו עמו שדין רוחין ולילין והיו מזיקין אותו עד שנעשו רובם חולים וגם מפני ריח רע. עד שבא מלאך אחד ולקח אחד מבני נח והביא אותו לגן עדן ולמד אותו כל רפואות שבעולם. ואותם רפואות כתבו בספר וזהו נקרא ספר רפואות:

ופרש"י ז"ל כדי שיבקשו רחמים לפי שלא היה לבם נכנע שמתרפאין מיד עכ"ל.

והרמב"ם בפיה"מ דוחה לחלוטין את דברי רש"י:

[י] הלכה זו היא תוספתא, אבל ראיתי לפרשה ג"כ לפי שיש בה תועליות. ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמין בעלי "הטלסמאת" שאם עושין "טלסם" בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים… וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו גנזו.

ואפשר שהיה ספר שיש בו הרכבת סמים המזיקין כגון סם פלוני מרכיבין אותו כך, ומשקין אותו כך, וגורם למחלה זו וזו, ורפואתו בכך וכך, שכשיראה הרופא אותם המחלות ידע שסם פלוני השקוהו ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו, וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגין בו גנזו.

ולא הארכתי לדבר בענין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי ששלמה חיבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו.

ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה', והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו.

 

מה האמת? רש"י והרמב"ן – שיש ברפואה חוסר אמונה, או ברמב"ם שיש בזה ענין כמו אכילה?

מבאר הרב דסלר ששניהם אמת, רק מדובר בדרגות.

כשנתעמק בדבר נווכח ששיטות הרמב"ם והרמב"ן אינן חלוקות, אלא שכל אחד מדבר על מדרגה אחרת. המדרגה העליונה היא, שמבחין האדם בכל מקריו ובכל אשר סובב אותו את הנהגת השי"ת הישירה, שאינה תלויה בסבות, והוא יפנה בכל אשר הוא צריך רק אל השי"ת, כי הוא מקור לכל.

במדרגה זו, אם יחלה האדם ילך אל הנביא לדרוש לסבה הרוחנית של מחלתו, לידע מה השי"ת שואל מעמו, כדי לתקן את אשר עיוות, אם ילך אדם זה אל הרופא להתרפא ברפואה טבעית, בזה פונה לבו מהשי"ת, שכן מעשהו מורה כאילו אפשר חס ושלום לעקוף את רצון הבורא, ולהתרפא בלי לתקן את השורש הפנימי שגרם למחלה, את אשר חיסר ועיוות בעבודת ה'…

 

במדרגה התחתונה מבחין האדם בסבות טבעיות, לכן השי"ת מסתיר את הנהגתו ממנו, ומנהיגו באמצעות סבות טבעיות, כדברי הרמב"ן, "וה' הניחם למקרה הטבעים". אדם זה, אף שבודאי מוטל עליו להתפלל אל השי"ת לרפאותו, צריך להשתמש ברפואות טבעיות, ולהודות להשי"ת על שהמציא לו רפואה לחליו… אדם הנמצא במדרגה זו, ובכל זאת מונע את עצמו מרפואה, משום שחושש להשתמש באמצעים טבעיים, עליו כותב הרמב"ם שזו איוולת, ודעתו קלה ומשובשת, כי הכלל הוא שעבודת האדם צריכה להיות לפי מדרגתו… (חלק ג עמוד רעא)

ואם כן – הרמב"ן מדבר על אותה תקופה, שבה עמד עם ישראל בכל עניניו תחת השגחתו הישירה של הקב״ה ללא השפעה מצד מהלכי הטבע, בזמן שהקשר בין החטא למחלה היה ישיר ובלתי נמנע.

בתקופה זו, לא היה מקום לרופא לרפאות, כי ריפוי זה אינו מרפא את החטא שהוא שורש המחלה. כל עוד לא יתוקן החטא לא תעזור שום רפואה, וכשיבוא החטא על תיקונו ־ שוב אין צורך ברופאים! המחלה תיעלם מאליה.

מי שבכל זאת ילך לבקר אצל רופא, יעיד על עצמו שאינו חפץ להיות תחת השגחת הבורא עולם.

ואכן רפואתו אינה אלא על ידי הרופאים.

לא כן הם פני הדברים היום, דרכי ההשגחה הם בבחינת נסתר, השכינה בגלות, הטבע מכתיב את צעדינו, וההשגחה הפרטית מנווט אותו רק מאחורי הקלעים. במצב זה עלינו להכנע לתכתיבי הטבע, ולקיים את הציווי ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״ על ידי שמירה קפדנית של חוקי הרפואה. אמנם עלינו להצר על כך שבעוונינו הגענו למצב זה, אך את הנעשה אין להשיב, ועלינו להתנהג בהתאם למצב הנתון.

 

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מדותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויו״ט לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כ״כ לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שלחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דברתי עם אשתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שלחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אשתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שלחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באמרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו ־־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אשתי על שלחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

ר' לעיל בנוסף סיפור דומה שסיפר קובי לוי ואירע בתימן.

 

כעת נבין את פרשת המלך

שאלנו – איזו מן מצוה זו – שימת מלך שתלויה בבחירתנו?

האמת היא, שאין לנו צורך במינוי של מלך; כל עוד שאנו חיים בהרגשה שה׳ הוא מלכנו, השולט עלינו לחיים ולמוות, פשוטו כמשמעו, כל עוד שידיעה זאת היא המדריכה את כל חיינו, הרי אין לך מצב טוב מזה.

אך כשיאמרו ״אשימה עלי מלך״, אות היא לכך שהזמנים השתנו… הדבר מוכיח בעליל, שעם ישראל ירד מדרגתו, ששוב אין כאן הרגשה שלמה שחיים במצב של השגחה פרטית, והטבע כבר החל לתפוס מקום בחשיבה.

אות היא שבחרנו במסלול הגשמי.

במדה מסוימת, הגענו למצב שאנחנו ״ככל הגוים אשר סביבותי״… ואם אכן הגיעו למצב זה, אי אפשר להתעלם ממנו, אי אפשר להמשיך ללא הנהגה נראית ומוחשית, ללא מלך בשר ודם המטיל את אימתו על הבריות. שהרי אם אין יראת אלוקים במקום הזה – והרגוני!

אם הייתה יראת ה' – היה די שה' היה למלך עלינו, אך כשבוחרים במסלול הגשמי – ללא הקב"ה – ממילא אנו מדורדרים רוחנית, וזקוקים לגדרות וסייגים גשמיים שיטיל עלינו המלך!

ברגע זה אכן מצווה התורה: ״שום תשים עליך מלך!״ ־ חובה ולא רשות.

אם נעיין בספר שמואל (א,ח) נראה שהדברים מפורשים שם כדברינו. [וכך מפורשים במלבי"ם].

כאשר באו זקני ישראל אל שמואל בדרישה למנות להם מלך, נאמר: ״וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו״. מודגש כאן, שעצם האמירה היא שהיתה פסולה בעיני שמואל.

מה ענה לו הקב״ה? ״שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם״. הדברים מפליאים – בגלל שמאסו בה׳ חייבים לשמוע בקולם??

אלא מפורש כאן שעם כל השלילה שבה, מחייבת בקשה זו את מינויו של המלך.

משל למה הדבר דומה?

לבת הגביר שהשתדכה עם בן הרב, והגביר התחייב לתת את כל ענייני החתונה, רק עמד על כך שאבי החתן ילביש את בנו. האב אמר בשמחה, רק שאין לי פרוטה לפורטה. התעקש הגביר, והשידוך התבטל. הוצעה לגביר הצעה לשדך בתו לבן גביר אחר, שהיה הולל ופוחז, אך אביו התחייב לתת מחצה במחצה. כמעט והשידוך יצא לפועל, ולבסוף גם שם התפוצץ הענין. החליט הגביר לחזור לשידוך עם בן הרב. הרב שידע מכל הענין, שלל מכל את השידוך עם בת הגביר. מדוע? שאל השדכן, הרי כבר עמדתם לסגור! אכן השיב הרב, כי בתחילה סברתי שגביר זה מוקיר רבנן ומעריך תורה, אמרתי אכן ראוי להשתדך אתו, אך כעת שראיתי שהוא מוכן להשיא בתו לע"ה רק בשביל כמה אלפי דולרים ולוותר על חתן ת"ח, עם אדם מסוג זה אין רצוני להשתדך!

לאחר שבנ"י דרשו מלך והלכו על המהלך הטבעי, אמר ה' כעת הוכיחו שאינם ראויים להשגחתי וקרבתי, ולכן חובה כעת יהיה לשים עליהם מלך!

כל עוד שאנו ״ככל הגוים אשר סביבותיי" אסור לנו להזניח את חובת ההשתדלות כפי שאנו מצווים לעשות;

אך בד בבד עם קיום חובה זו נזכור, שככל שנתקרב לה׳ ונוסיף להתחזק באמונה, אמצעים אלה ייהפכו למיותרים, ונזכה ליום שנוכל להכריז ״ה׳ הוא מלכנו״!

[ובעומק הענין – הסיבה שהם ביקשו מלך, מפני שהמסלול הרוחני – אמנם קורץ מאד, השגחה צמודה והצלה מן האוייבים מעל הטבע, אך מאידך מחייב מאד, כשהיו ישראל במדבר על כל צעד ושעל שלא עמדו בדרישות – כאן מתו כ"ד אלף, כאן הוקעו לנגד השמש, כאן נהרגו ע"י בני לוי כאן בערה בם אש ה' וכו'. השגחה צמודה היא תובענית ומחייבת, ואף אדם – לא אברך בכולל ולא בחור בישיבה ולא פקיד במשרד – מעונין שיצמידו לו מצלמות שמתעדות אותו ללא הפסקה לוודא שאינו מתבטל…]

 

כל עוד שאנו ״ככל הגוים אשר סביבותיי" אסור לנו להזניח את חובת ההשתדלות כפי שאנו מצווים לעשות;

אך בד בבד עם קיום חובה זו נזכור, שככל שנתקרב לה׳ ונוסיף להתחזק באמונה, אמצעים אלה ייהפכו למיותרים, ונזכה ליום שנוכל להכריז ״ה׳ הוא מלכנו״!

סיפור שסיפר קובי לוי:

את הסיפור הבא סיפרה לי סבתא הדסה מן המושב בשרון. היא לא יודעת לקרוא, גם לא לכתוב, אבל האמונה שלה בהשגחה האלוקית, ובעיקר בברכה של הצדיקים שהם לעיתים המחברים ביננו לבין השפע האלוקי, גדולה ונעלה לא פחות משל תלמידי חכמים מובהקים.

"תראה, אתה אדם צעיר, וספק אם נתקלת בחייך בניסים גלויים מעל לטבע. ספק רב. אבל אני יכולה לספר לך, שלפני כ- 70 שנה בעודי נערה צעירה בעיירה קטנה בתימן חוויתי סוג של נס, שכל בני משפחתי היו שותפים לו, והוא נשמר בין כותלי ביתנו הקטן במשך שנים לא מעטות.

"אבא שלי היה יהודי מלומד אך פשוט. הוא יצא מדי בוקר לאחר תפילת הנץ לעמל יומו בשדה, ולעת ערב עסק בחוכמת הקבלה בבית המדרש עד אחרי חצות לילה. אחרי תיקון חצות היה נרדם לשעות ספורות, קם לתפילה, לעמל וחוזר חלילה. לאבא ואמא נולדו בלי עין הרע 11 בנות. רק בנות. ביתנו הקטן היה סמוך ונראה לבית הכנסת הגדול בעיר. פתח מול פתח, כשהרווח המפריד בין הפתחים הוא לא יותר משלושה מטר. רב העיר שהיה ידידו האישי של אבא ביקש ממנו שיקפיד על בנותיו, שלא תצאנה החוצה – חלילה וחס – בזמן התפילות, וכמובן בתחילת סדרי הלימוד או בסופן, כדי שלא יהיה מפגש מיותר בין הלומדים והמתפללים לבין בנותיו.

"ואני זוכרת שזה היה אצלנו אורח-חיים. גדלנו על יסוד הצניעות כמו האוויר שנשמנו. בת גדולה חינכה את אחותה הקטנה להקפיד על לבוש צנוע, ולימדה אותה שאין יוצאים סתם כך לרחוב, ובוודאי לא בזמן התפילות והלימודים. "כל כבודה בת מלך פנימה" לא היתה סיסמא סתמית, זו היתה שיגרה שאין מפרים אותה, אלא שומרים עליה באדיקות.

"הרב אמר לאבא "תשמע יחיא, אתה יודע שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אז תדע לך, שאם תשמור את בנותיך סמויות מן העין, מעונך יחוש בחוש בברכת השם".

"ועכשיו אני אגלה לך מה היתה הברכה שזכינו לה. אבא היה משתכר פרוטות ספורות, ואותם היה מעביר לידי רב העיר לסייע למשפחות נזקקות. אנחנו, למרות שהיינו משפחה ברוכה, תמיד היינו שבעות ובריאות. מעולם!!!, תשמע טוב, מעולם! לא חסר לנו סוכר, או קמח, או אורז או פחמים. המוצרים הללו היו מוצנעים בתוך כדי חרס ענקיים ומשם מדי יום היינו מוציאות את מנת המזון היומית שלנו.

"מעולם לא נשלחנו לחנות שבעיר להביא סוכר, קמח, פחמים או אורז. במשך שנים רבות היינו דולים מן הכדים ומתפרנסים, כמו אותו נס כד השמן שמילא כלים על כלים עד כי תמו הכלים. אנחנו חיינו בתוך הנס הזה, וכמעט התרגלנו אליו. אבא היה אומר לנו מדי פעם "בנות, הכי טוב לשתוק, כמו שאתן יושבות בבית צנועות ושלוות, תשמרו גם את הפה צנוע ושקט. הצניעות והשתיקה זו הברכה".

"אינני זוכרת שחלינו אי פעם. היינו חסונות ובריאות, יעילות וחרוצות, מן הבית שלנו יצאו מאכלים ותבשילים לכל עניי העיר, ובשפע. וכשהיו שמחות אנחנו הבנות של יחיא, היינו הקייטרינג של אותה שמחה, חינם אין כסף. אבא היה קונה כבש על חשבונו, ושאר המאכלים נשלפו אחר כבוד מכדי החרס אל הסירים והתנור. וכל חיינו, עד נישואינו, עברו עלינו בתוך ארבע האמות הקדושות של הבית… עד שיום אחד… אבא נסע לדרך ארוכה, עם בית דינו של רב העיר לעשות איזו מצווה. לאחר מספר ימים שמענו נקישה על הדלת, בשעת בוקר. אחותינו הקטנה היתה בת תשע או עשר והיא פתחה בזהירות את הדלת. בפתח ניצב אחד מפרנסי העיר, הוא ביקש מאחותי להודיע שיש היום שמחה בעיר, וצריך להכין סעודה גדולה, ואבא הבטיח לו שנעזור. הוא הוציא מארנקו 10 מטבעות הניחם על השולחן ואמר: "הנה כאן 10 פרוטות, תקנו בהן את המצרכים שאתן זקוקות להן…

"אחותי הקטנה, בתמימותה אמרה "לא צריך כבודו, אנחנו אף פעם לא קונות מצרכים. כל הזמן אנחנו מוציאות קמח, אורז, סוכר מכדי החרס, ואף פעם זה לא נגמר…".

"וכאן זה נגמר" מתאנחת סבתא הדסה. "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין מן הרגע שהעין נכנסה לתוך הברכה, הסתיימה הברכה ונעלמה לה. אתה מבין, סוג כזה של ברכה כבר לא מכירים בדור הזה.

*

עשיו מול יעקב – תאוות רגעיות מול נצח

[אוצרותיהם]

בראשית פרק לב (ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל־עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם: (ה) וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם־לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד־עָתָּה: (ו) וַיְהִי־לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא־חֵן בְּעֵינֶיךָ:

עשו הוא אדום

פרשת וישלח פותחת עם מלחמתו של עשו ביעקב, וחכמי הדורות למדו אותנו שמפרשה זו נתן ללמד עצות רבות למלחמת האדם עם יצרו. נעבור על הפסוקים תלמד ביחד את כחותיו של היצר הרע, כיצר הוא מנסה להפיל את האדם ברשתו וכיצד נתן לנצחו ולהביסו.

״ויאבק איש עמו״. אומר בעל הטורים על המקום ש״איש עמו״ בגימטריא ״עשו אדום״; ששרו של עשו, הוא אדום, הוא ה׳איש׳ שנלחם עם יעקב.

והנה, שרו של עשו הוא גם היצר הרע, ואנו רואים כאן שחלק מהותי מהאיש שנלחם עם יעקב, הוא ׳אדום', השם שנתן לעשו על שם נזיד העדשים שהאכיל אותו יעקב.

ואמנם, שם זה לא היה רק משהו חד פעמי שארע וחלף. במדרש בתחלת הפרשה, על הפסוק: ״וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיי ארצה שעיר שדה אדום", אומרים חז״ל: ״הוא אדום, ותבשילו אדום, וארצו אדומה, גבוריו אדומים, לבושו אדומים״.

האדום הנו משהו מאד פנימי ומאד מהותי אצל עשו, וגם אצל שרו של עשו – הלא הוא השטן.

ובאמת יש לשאול: מצינו כבר בגמרא (סכה נב, א) שלשטן יש שבעה שמות; רע, ערל, טמא, שונא מכשול, אבן וצפוני. לכאורה, יש לשטן גם שם שמיני – אדום?

הגה״צ רבי משה שמעון ויינטרויב זצ״ל, משגיח ישיבת ׳היכל התורה׳, מבאר בספרו ׳ידידות משה׳ את ענין יצר הרע ושמותיו, ומלמד אותנו יסוד גדול ונורא בהלכות מלחמת היצר.

כונת הגמרא בסכה, מבאר רבי משה שמעון, הוא שהשטן מתגלה כל פעם באפן אחר; כמו שמביאים חז״ל (חלין צא, א) מחלוקת אם שרו של עשו נדמה ליעקב כתלמיד חכם או כעובד כוכבים,

ומפרשים רבותינו שאין כאן מחלוקת, אלא שהיצר הרע נדמה לאדם בכל פעם באופן אחר. גם שמותיו של היצר הרע המבוארים במסכת סוכה, הם דרכי תכסיסיו ומזימותיו להשפיע ולהטעות את האדם, וממילא גם הדרכים בהן יכול האדם להתמודד עמו.

אך מה שנקרא כאן היצר הרע בשם ׳אדום׳, אינו שם נוסף כמו כל השאר, אלא זהו כל מהותו ותכנו של היצר הרע. בסופו של דבר, עיקר הדרך בה מכשיל היצר את האדם ־ טמון בכנוי הזה. מהו כנוי זה, ומה משמעותו?

מסביר רבי משה שמעון, בשם הגה״צ רבי ליב חסמן זצ״ל, בעל ה׳אור יהל׳: נזיד העדשים שהכין יעקב, היה עבור יצחק אבינו, שישב באבלות על פטירת אביו אברהם. והנה עשו מגיע מן השדה, והוא עייף ורעב; והוא רואה תבשיל על הכירים מהו התבשיל הזה בשבילו? ״האדום האדום הזה!״

הוא לא רואה את אביו שיושב בצער, לא אכפת לו שסבא אברהם נפטר, כל אומות העולם שהכירו בגדלותו אבלים – אך נכדו הגדול לא אכפת לו מכלום.

נפשו יוצאת רק להאדום האדום הזה!

מה רואים גדולים?

להבדיל אלף אלפי הבדלות, בהלויתה של הרבנית שמואלביץ ע״ה, אשת מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל, ראש ישיבת מיד, הספיד חתנה, הגאון רבי יצחק אזרחי שליט״א. בתוך דבריו ספר שפעם הוא למד עם חמיו הגדול רבי חיים, ובמהלך למודם נכנסה הרבנית והניחה לפני רבי חיים כוס תה חם.

שאל רבי חיים את חתנו: "מה אתה רואה בכוס הזו?" השיב רבי יצחק בפשטות: "תה״. הניד רבי חיים בראשו, ושאל שוב: "מה יש בכוס?״ תמה רבי יצחק, ונסה שוב לפרט: ״מים חמים, סוכר ותמצית תה. מה עוד?״ והציע: ״אולי אפנה לרבנית לשאל מה עוד הניחה כאן״?

״לא!״ דחה רבי חיים: ״אני אמר לך מה יש כאן בכוס! בכוס יש את הלב של הרבנית!״

הגאון רבי אליעזר פלצ׳ינסקי זצ״ל, ראש ישיבת ׳בית אריה׳, התבטא פעם: ״אצל הגאון ה׳רוגוטשובער׳ זצ״ל, היה כל דבר בעולם נראה בעינים של תורה:

כאשר ראה שולחן, לא היה זה ׳שולחן׳ כי אם ׳כלי׳, האם הכלי הזה מקבל טמאה?… האם הוא נחשב לפשוטי כלי עץ?…״

[הרב שנכנסו אליו גנבים הביתה, ותמה כיצד נכנסו? וא"ל אשתו – איך לא? כאן פתוח, וכאן יש חלון, וכאן כו' אמר לה – אני מתפלא איך בכל זאת הוא נכנס, הרי כאן יש "לבוד", פה יש "גוד אסיק" כאן יש "גוד אחית" – בקיצור – הכל "סתום" אז איך הוא נכנס? הוא למד הלכות הגנב הזה?…]

הגה״צ רבי בנימין פינקל שליט״א, מראשי ישיבת מיר, סיפר לי שהתלוה פעם אל הסבא הגה״צ רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ״ל, בעל ה׳מעיל שמואל׳, בנסיעתו לים על פי פקודת הרופאים לצרך בריאותו.

והנה כאשר הם ישבו מול הים, בצורה רגועה ונינוחה, והאויר הצח נושב עליהם במתינות, הוא סבר לתמו כי זה הזמן לפתוח עם הסבא בשיחה בעניני העולם, לשוחח עמו מעט על דא ועל הא, ולהשכיל מה׳שיחת־חלין של תלמידי חכמים׳ שלו.

אך מיד כשהחל לומר דבר מה, עצר אותו רבי שמואל אהרן ואמר לו:

״בבקשה ממך, הבה נשוחח מאחר יותר. כעת אני מתבונן בדברי חז״ל (מנחות מג, ב): ״התכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד״.

רבי בנימין אמר לי בהתפעלות: ״אני ראיתי למול עיני את הים הנפלא, רחב הידים, את הגלים המתנפצים על החוף ומלחכים את גרגרי החול הזהובים. אך הסבא ראה למול עיניו את הקדוש ברוך הוא! את הפנימיות שטומן בחובו הים, ולא את המעטה החיצוני״.

עשו לא רואה מעבר לשכבה החיצונית מאומה. הוא רואה את הצבע, וכבר מגדיר את הזיבר על פי צבעו – התבשיל הזה עבורו הוא: ״האדם האדם הזה!״

אכן, האדום הנו צבע בולט מאד, ולכן נחשב גם כצבע הנוגד את מדת הצניעות, אבל כמו שכל אחד מבין, האדום אינו אלא צבע, מראית עין שאין בה ממש ־ הכל הוא חיצוניות בלבד.

זהו למעשה שרשו של היצר הרע ושל כל תחבולותיו. הוא מפתה את האדם על ידי דמיונות, ובאמצעות דברים שעיון קל בהם יעלה שאין בהם ממש. כמובן, כל אחד לפי דרגתו, ואיש ואיש לפי מעללו, לתלמיד חכם הוא יבוא באמצע הלמוד, ויסביר לו בטעמים וסברות לרב מדוע עליו להפסיק כעת מן הלימוד לצורך דבר מצוה שאין חשוב ממנו.

אל האדם הקובע עתים לתורה, הוא יגיע בשכנוע שרק היום בטול השעור היומי זהו קיומה, כי העיסקה שהוא יפסיד לא תחזור עוד לעולם. גם אצל האדם הפשוט שמתמודד עם נסיונות הוא יתארח דרך קבע, ויצייר לו בצבעים זוהרים את גדל העונג והכיף הצפוי לו אם רק יכנע לתאוה פלונית.

הצד השוה שבכלם, שאם חלילה נופל האדם בפח ושומע לקול יצרו, מיד לאחר מכן הוא יגלה שכל הדחיפות, הבהילות והדברים החשובים שלא יחזרו – הכל היה דמיון ותו לא. שום דבר לא היה נחוץ באמת, כל הטענות והשכנועים היו כסוי אדם ובוהק שאין תחתיו מאומה.

כל הפרסומת ששוטפת היום את החוצות מבוססת על הדמיון הזה. אם תעשה כך וכך – תהיה מאושר. אם לא תסע לנפש פלוני, הרי זו ׳החמצה לכל החיים׳! לא פחות. אם תאכל את החטיף החדש – אתה תרגיש… וכן הלאה והלאה. והאמת שהכל הוא חיצוניות וחיצוניות, והכל בלוף אחד גדול, שמגלים את השקדים שלו רק אם מנסים חלילה לראות מה יש לו להציע.

הבחור שהתחרט

בעבר התגוררתי ברחוב צפניה בירושלים, האזור שם כלו מלא בישיבות ומוסדות תורה לרב. יום אחד ראיתי אדם מבגר שגר עמנו בשכנות עומד ברחוב באפס מעש, ועל פניו ניכר שהוא מוטרד מאד ואף שרוי בדכאון מסוים. נגשתי אליו ושאלתיו: ׳׳מדוע פניך רעים היום?"

התשובה שהשיב לי, צריכה ללמד לקח נוקב לאלו הנכנעים ליצרם. הוא ספר לי כך:

״הייתי בחור כשרוני בישיבת טעלז, היו לי כל האפשרויות לגדול תלמיד- חכם מבחינת כשרונות והבנה, וגם הייתי מקובל ומוערך. ממול הישיבה היה מגרש כדורגל, ולצערי נמשכתי מאד לשם, אך לא העזתי ללכת על חשבון הסדרים, אך בכל זאת מדי פעם הייתי חומק ויוצא כדי לצפות במשחקי הכדורגל.

״והנה כיום, בסופו של דבר, אני נמצא כאן כל יום ומביט על האברכים בדרכם לכולל או בחזרתם מהכולל, ובידם גמרות, שולחן ערוך, טור וספרי הלכה, והם שחים זה עם זה בלמוד ברתחא דאוריתא. ואני מביט על עצמי ושואל – מה יצא ממני? לבי נצבט בקרבי, בידעי שכל חברי יצאו תלמידי חכמים, וממני לא יצא כלום…״

כן אמר לי אותו אדם כשרמעות חונקות את גרונו. הוא לא הפנים שרק למוד התורה הקדושה נותן ספוק והצלחה בחיים, וגילה באחור שכל דמיונות היצר לא הובילו אותו לשום מקום. לאחר עשרות שנים הוא נותר באותו מקום מבלי להתקדם.

זוהי גשמיות במיטבה וזוהי מהותה, כל מה שיש ליצר להציע הוא עטיפה מגרה, שכולה דמיון וכזב. רק למעשה רוחני יש תוכן אמתי, ואין תחליף לתחושת ספוק של עבודת ה׳. כל מי שיושב ולומד שעה ברציפות, כבר מרגיש את העונג והספוק הכי אמתיים שקימים בעולם.

ליצר קרנות רבות…

שמעתי דבר נפלא מהגאון רבי ישראל זיכרמן שליט״א, .רבה של אחזת ברכפלד, בשם עמוד ההוראה רבנו מרן הגרי׳׳ש אלישיב זצ׳׳ל, שהסביר במתיקות נפלאה את דיוק נוסח התפלה של רבי נחוניא בן הקנה: ״מודה אני לפניך… ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות".

דקדק הרב אלישיב, מדוע ב׳יושבי בית המדרש׳ נאמר לשון יחיד ׳בית מדרש', ואלו ב׳יושבי קרנות׳ נאמר לשון רבים ולא ׳מיושבי קרן?'

אלא, הסביר הרב אלישיב כך: יושבי בית המדרש שמחים בעמלם, מרוצים מחייהם ומסופקים מהדרך שבחרו לעצמם, לכן הם נמצאים על מקומם זמן רב מבלי לנוע ממקום אחד למשנהו. אך ׳יושבי קרנות׳, אלו המחפשים את ספוקם מהנאות העולם הזה החולפות ועוברות, חשים כל העת חוסר ספוק, ומנסים ללכת מקרן זוית זו לקרן זוית אחרת כדי לחפש הנאה ואינם מוצאים. כך יוצא שבמסגרת נסיונותיהם למצוא את שאהבה נפשם הם יושבים בקרנות רבות. על כן נאמר בהם לשון רבים.

רק התורה היא שמעניקה לאדם את ספוקו האמתי, הנאות העולם הזה אמום נראות מפתות יותר, מושכות יותר, אך לאמתו של דבר אין אושר ושמחה ואין קיום מלבד התורה!

סופם של שקרי היצר להתגלות

גם בהמשך הפרשה רואים אנו כיצד עשו והנהגתו מבססים על שקרים ודמיונות כזב:

על הפסוק ״וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה״, אומרים חז״ל (מדרש רבה פרשה עח): ״וארבע מאות איש שהיו עמו היכן הם? ־ נשמטו וכל אחד ואחד הלך לדרכו״.

אבי מורי שליט״א היה מתאר לנו בצורה נפלאה את אשר ארע באותה העת:

כאשר עשו גייס את מאות האנשים לבוא עמו, שאלו אותו הללו: ״מי האויב עמו אתה הולך להלחם? מדוע אתה זקוק ללוחמים כה רבים?״ ועשו התחיל לתאר באזניהם כיצד יעקב ומשפחתו הם לוחמים מרושעים ונוראים, ואוי ואבוי אם הוא לא ינצח אותו; וכולם השתכנעו שיעקב הוא יריב אכזר ומרושע בעל פנים מפחידות שהורס ומשחית את כל מה שנקרה בדרכו.

והנה כאשר נפגשים לבסוף שני האחים, מביטים בני חבורתו של עשו על יעקב ומשפחתו ורואים אנשים רכים ועדיני נפש, כלם צנועים ונעימים, וילדים חמודים עם פאות מסולסלות… ויעקב ה״לוחם האכזרי״ משתחוה לפני עשו שבע פעמים.

אז הבינו אנשי עשו מיהו השונא האמתי כאן, וכיצד ציר להם עשו מצג שוא ושקר שאין בו שמץ של אמת. מיד הפנו לו ערף ונעלמו, תוך כדי שהם מטיחים בו ״שקרן! ״סיפרת לנו ספורי בדים על מלחמה קשה ואויבים אכזריים, ובעצם רצית לפגוע באדם צדיק ועדין נפש!״ ועשו נחל בזיונות קשים מאנשיו שלו, כי סוף השקר להתגלות.

בנוסף לזאת, במשך כל השנים ששהה יעקב אבינו בבית לבן, כל דרי ארץ שעיר ראו את עשו כממשיכו של אברהם אבינו. לפי ראיתם השטחית, הם סברו שאחיו יעקב גולה בארץ לא לו, עני ואביון, נע ונד, ואלו עשו מעמדו רם בעיני כל, עשיר גדול ועתיר נכסים כסבו, וכמו כן המטיף הגדול כל העת על מצות כבוד אב ואם… בעקבות חשיבותו, נשאו עם בני משפחתו בני אלופים, מלכים ושרים.

אך כאשר שב יעקב מבית לבן עם משפחה גדולה ומכובדת, נכסים רבים ומקנה עצום, כל התאוריה הזאת – כאלו עשו הוא ממשיכו של אברהם ־ התנפצה לרסיסים. אדרבה, ארחותיו של יעקב והנהגתו האצילית והמתונה שנכרה היטב במשלוח המתנות, בהשתחויות ובהכנעה, דוקא הזכירה להם יותר את אברהם אבינו, והכל החלו לתהות מי הוא בעצם ממשיכו.

הגלוי הפתאומי של עצמת השקר שהטעה אותם עשו, גרם להם לבלבול כה גדול, ולנטוש אותו אחד לאחד, עד שנותר בזירה לבדו מול יעקב.

זהו גם לקח שעלינו ללמד ממלחמת היצר. כאשר היצר מתעתע באדם ומנסה להכשילו, שיחשוב על כך, כי כאשר השקר יחשף ויתגלה גודל המרמה שרימה אותו היצר, ושאין בכל הבטחותיו מאום חוץ מדאבון נפש, הלא הכלימה והבושה תהיה עד בלי די. מחשבה זו יש בה יכולת להחדיר באדם כוח, וכך יוכל לעמוד איתן ולא לפול בפתויי היצר ומדוחיו.

"טיטוס, טיטוס, מה נשאר ממך?…"

זו היא אכן עבודת האדם, לשנן כל העת כי אין כלום בפתויי היצר הרע, והכל הוא בלון אדם ונפוח שיתפוצץ ולא ישאר ממנו זכר. ולא רק בפתויי היצר עצמם – כל הסטרא אחרא שבעולם היא חיצוניות וריקנות, שלאורך זמן רואים עד כמה אין בהם ממש.

אספר ספור ששמעתי מאבי מורי שליט״א, ששמע אותו מהרב ד״ר משה רוטשילד הי״ו, מיסד בית הרפואה ׳מעעי הישועה׳ בבני־ברק:

בהיותו בחור צעיר, סיפר רבי משה, הוא התגורר בשוויץ. מרן הרב מפוניבז׳, הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ׳׳ל, שהסתובב רבות בארצות הגולה כדי לקבץ ממון מנדיבי עם להחזקת המוסדות, הגיע פעם לשויץ, ונזקק ל׳דרייבר׳ ־ נהג שיקח אותו ממקום למקום ויסייע בעדו. רבי משה החזיק ברשותו מכונית, והוא נטל על עצמו את המשימה.

פעם אחת, ביום ששי, קרא לו הרב ואמר שברצונו לנסע כעת לרומא. רבי משה התפלא מאד על הבקשה המוזרה של הרב, שכן יום ששי לא היה מקובל כיום שאוספים בו כסף. כששאל על כך את הרב, השיבו: ״אני אשמח ואודה לך מאד אם תקח אותי, אבל אם אין לך כח – אני כבר אסתדר לבד״.

רבי משה כמובן לא שאל שאלות נוספות, ונסע עם הרב לרומא. לפליאתו בקש הרב שיקחנו ל׳שער טיטוס׳ המפורסם שבעיר. כשהגיעו למקום, יצא הרב מהמכונית באומרו: ״לכאן רציתי להגיע!״

הרב נעמד ליד השער, התבונן בכתובות החרוטות ובתבליטים המתארים את נצחונה של רומא ותבוסתו של ׳עם יהודה׳. השלטים הכריזו: ״יהודה היה ואיננו״, ועוד בטויים מן הסוג הזה. מולם זקף הרב את ראשו ואמר:

״טיטוס טיטוס! עשו לך שלט גדול כאן, אנדרטה מרשימה ויפה. אך מי זוכר אותך? מה נשאר ממך היום? כלום! אך עם יהודה – עם ישראל ־ חי וקיים לך תראה בארץ ישראל את ישיבת פוניבז׳, את ישיבת סלבודקה… לך והבט באמריקה על ישיבת ליקווד… הסתכל בצרפת עקסלבן, ובאנגליה – בגייטסהד – גם שם ישנן ישיבות. היהדות כלה פורחת ומשגשגת! אנחנו חיים וקיימים, היהדות פורחת בכל פינה, אך ממך זכר לא נשאר!״

הרב סיים את דבריו כשהוא מזיל דמעות בהתרגשות, חזר לרכב, ואמר לרבי משה: ״זו היתה כל מטרת נסיעתי לכאן, לבוא ולדבר עם טיטוס את הדברים הללו… כי נצח ישראל לא ישקר, ומכוחות הטומאה לא יוותר מאום!״

ע"כ הוקלט.

הבוחר בעולם הבא – יזכה גם לעולם הזה!

הנה פעמים רבות, כשהאדם נאבק עם יצרו, הוא מרגיש שאמנם הוא רוצה לבחור בטוב ולעשות את רצון הבורא, אך הוא חש שאם יעשה כן הוא יפסיד את העולם הזה, ויחיה כמסכן ובתחושה של ״מי יודע מה אני מפסיד…׳׳

גם בענין הזה, יכולים אנו להפיק למוד ולקח מעשו ויעקב.

חז״ל מספרים (תנא רבי אליהו זוטא, יט): ״אמרו רבותינו, עוד כשהיו יעקב ועשיו במעי אמן אמר יעקב לעשו: עשו אחי, שני אחים אנחנו לאבינו ושני עולמות יש לפנינו, העולם הזה והעולם הבא. העולם הזה יש בו אכילה ושתיה ומ^א ומתו ולשאת אשה ולהוליד בנים ובנות, אבל העולם הבא אינו בכל יומיות הללו. ואם הוא רצונך, טל אתה העולם הזה ואני אטול העולם הבא.

ומנין שכך הוא, שנאמר ׳ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי׳, כשם שהיינו עוברים בבטן״.

כבר בבטן אמם סיכמו יעקב ועשו על חלוקה שוה, עשו יטול את העולם הזה, ויעקב יקח את העולם הבא. עשו, אחרי שנים רבות שלא ראה את יעקב, היה בטוח שכשיפגש את יעקב הוא ייראה אומלל, לבוש בגדים קרועים ועלובים, וכולם מסביבו עוטים בלאי סחבות, הרי אין ליעקב חלק בעולם הזה…

ממשיכים חז״ל ומספרים: ׳׳וכשבא יעקב מבית לבן וזראה עשו בנים ליעקב ועבדים ושפחות, אמר לו עשו ליעקב: אחי, לא כך אמרת לי שתטול אתה העולם הבא? ומנין לך כל הממון הזה? אתה משמש בעולם הזה כמותי?״

הנה הוא נפגש עם יעקב, ורואה משפחה ענפה, ׳בניך כשתלי זיתים׳, כלם שמחים ומאשרים, וליעקב עדרים עדרים של חיות ובהמות וכסף לרב. עשו נהיה מתוסכל פעמיים. קודם כל, מהיכן ליעקב כל הכסף הזה… אבל עוד יותר הציקו לו האושר והשמחה שהיו נסוכים על פני כולם.

הוא רגיל בסביבתו, בהר שעיר, שכל אחד עסוק עם העבודה זרה שלו, ואף אחד לא חולק כבוד לאב הזקן. וכאן הוא רואה איזה כבוד יש לראש המשפחה, באיזו דרך ארץ מתייחסים לאבא ולאמא ־ ״וירא את הנשים ואת הילדים". ומיד הוא שואל את יעקב: ״מי אלה לך?״

ומה יעקב עונה? ״אמר לו, הרכוש שנתן לי הקדוש ברוך הוא לשמשני בעולם הזה, שנאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך״. אני אכן בחרתי בעולם הבא, ומה שאתה רואה את העולם הזה הטוב שאני שרוי בו – זוהי מתנת חנם מהבורא יתברך. אלו נהפכו כבר לכלי מצוה, לשמשני ולהרחיב דעתי כדי שאוכל לעבד את בוראי.

״באותה שעה״, מוסיף המדרש לספר, ״העמיד עשו בדעתו, ואמר: העולם הזה שאין חלקו כך נתן לו הקדוש ברוך הוא שכרו, העולם הבא שהוא חלקו על אחת כמה וכמה״.

ידעתי, אמר עשו, שלא יהיה לי עולם הבא, אבל עכשו אני מבין שגם עולם הזה אין לי! כיצד אתה מאושר כל כך ומקף במשפחה אוהבת ומכובדת? אני מתחרט על העסקה!

עשו הבין באחור כי מי שיושב ולומד וכלו מסור לעבודת ה׳, לא רק שאינו מפסיד מכך, אלא דוקא זוכה שהקדוש ברוך הוא נותן לו משפחה טובה, ילדים טובים והרחבת הדעת, משום שכל הדברים הגשמיים נהפכים אצלו לחלק מעבודת ה׳.

מפרט זה עלינו ללמד לעבודתנו הרוחנית:

העולם הזה שיש לרשעים ־ גם הוא, בסופו של דבר, אינו אלא דמיון. זה נראה במבט מלמעלה שהם חוגגים, עושים מה שהם רוצים, ורק נהנים כל היום, והאמת היא שהכל אויר פורח. גם את העולם הזה הם מפסידים.

מי ששקוע ברוחניות, מי שמקיים מצוות, מי שמנצל את זמנו להתקרב לקדוש ברוך הוא עוד ועוד, הוא הוא הנהנה באמת גם בעולם הזה. הוא זוכה למשפחה אוהבת׳ לידידות אמתית עם חברים, לסיפוק ואשר על כל מצוה שהוא מקים. הרשע, לעמת זאת, אחרי שמלא את עצמו בהנאות העולם הזה עד שכבר נמאס לו – בסכומו של דבר, נשאר בלי שום רגש אמתי, רק בתסכול ודכאון.

הבחור ש

[הרשע – יש לו הנאות זמן קצר – ואחרי כן תסכולים – בין גיל 12-32 עוד יש הנאות ותאוות. אח"כ מתחילים לחפש שידוך להתביית ואז מתברר שהכל נגמר… לעומת זאת הבן תורה בין 12-22 מקדיש חייו לתורה תוך סגפנות, אך לאחמ"כ – שבעים שנה של סיפוק ואושר!]

לא להתחבר לרשעים אפלו לזמן קצר

עוד אומרים חז״ל במדרש: ״אמר לו עשו ליעקב, יעקב אחי בא ונעשה שותפות אני ואתה, טול אתה העולם הזה והעולם הבא חצי, ואני אטול העולם הזה והעולם הבא חצי, שנאמר: ׳ויאמר עשו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי׳״.

לבסוף, פונה עשו ליעקב ומבקש ממנו לכל הפחות להתלוות אליו והוא יסייע בעדו. הוא אכול קנאה וחרטה, והוא מתוסכל מכך שאיבד את שני העולמות, והוא מנסה להידבק כעת באחיו הצדיק כרי לנסות לטעום מן ההנאה שיש לו.

אך יעקב שומע את הבקשה, ומסרב לה בכל תקף: ״אמר לו יעקב לעשו, 'אדוני ידע כי הילדים רכים׳ ואינם יכולין לעמוד ביסורין, שנאמר ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן״. הוא דוחה את עשו באמתלאות ומסרב להיות עמו אפילו

יעקב אבינו יודע כמה נזק יכול להגרם מלהיות בחברתו של רשע כזה אפילו לזמן קצר. כמה חורבן עלול להיות לו מלשמוע איזה דיבור או מלה אחת של נוול פה, של קרירות בקדשה, של תאוה וכיוצא בזה.

שמעתי מאבי מורי שליט״א, שלפעמים האדם צריך ללכת לקניות או לסדורים, והוא חושב שעל ידי שילך למקום פלוני הוא ירוויח כמה פרוטות. יש לדעת שפעמים רבות זו עצת היצר, שמפתה את האדם לצאת לרחובה של עיר סואנת או לקניון רועש וכדומה בשביל רווח מעט, והוא אינו יודע כמה יפסיד בגלל משהו של כמה רגעים במקום טמא כזה. אין שעור לנזק שיכול לחיות מראיה אחת קצרה, מהתחברות קטנה לעולם שבחוץ.

יעקב אבינו למד אותנו, שאין חשבונות ליצר הרע! עלינו לדחות אותו בכל תוקף! אין אפשרות כזו להיות עם רשע אפילו לזמן קצר בלא להנזק!

ספור מופלא בענין זה שמעתי מהישיש הרה״ג ר׳ חנא קלצקי זצ״ל מליקווד, מותיקי תלמידי ישיבת ראדין, ששמע אותו בבית גאון הדור רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ״ל:

כאשר הגיע פעם אבי תנועת המוסר מרן רבי ישראל סלנטר זצ״ל לבקור בעיר וילנא, כבדוהו לעלות לתורה. ברדתו מהבימה ירד מאותו הכיוון שעלה, למרות שההלכה מורה שיש לעלות מימין ולרדת משמאל.

אנשי השולים, ששמרו שנאה בלבם לרבי ישראל ולשיטתו, נתלו בעובדה זו כדי לרנן אחריו שאינו מקפיד על סעיפי השלחן ערוך מאות. חלקם אך רננו על כך בקול רם, ודבריהם הגיעו לאזניו של רבי ישראל.

הסתובב רבי ישראל לצבור ואמר: ״הלכה מפרשת בשלחן ערוך ישראל סלנטר גם כן יודע״, אלא שאינני רוצה לעבור מהצד השמאלי. יושב שם יהודי שאיננו ירא שמים, ואני חושש להיות מושפע ממנו. לא להתקרב לרשע גם זו היא הלכה, וסבורני שהלכה זו עלולה להפריע יותר מההלכה הקודמת״.

מבהיל הרעיון! גם רבי ישראל סלנטר שכל גדולי דורו חרדו מתורתו וקדשתו הוא גם מפחד לעבור בסמוך לרשע, אפילו לרגע קט, שמא יושפע לרעה!

עתונים משפיעים גם על הסטייפלר

לפניי כארבעים שנה הכרתי יהודי צדיק בבני ברק, הרב החסיד רבי רוד קליינפלאץ זצ׳׳ל, חסיד גור נלהב, שלהט יראת שמים ניכר בו. כנו אותו ״רבי רוד שַמָש״, על שם היותו גבאי בית החסידים גור׳ ברחוב ׳אור החיים׳ בעיר.

רבי דוד לחם רבות נגד התפשטות העתונים החילוניים בקרב החרדים לדבר השם. הוא נהג לעבור בבתי מדרשות ובישיבות, הניח רמקול קטן והתחיל לשאת רברים חוצבי להבות בחומרת הענין. לרבריו היו הדים רבים בצבור.

שמעתי ממנו פעם, שבהזדמנות מסוימת כאשר נכנס אל היכלו של קדוש ישראל מרן ה׳סטייפלער׳ זצ״ל, וסיפר לו על פעילותו הרבה להשפיע על הצבור להתרחק מקריאת עתונים חלוניים, תפס ה׳סטייפלער׳ בצוארון חולצתו, ואמר לו: "דע לך, שאפלו אני במעמדי יש לי לחשוש מכך!… גם אני, אם אקרא עתונים חלוניים – עלול אני להיהפך לחילוני גמור!…׳׳

לשבת ליד כרת

בצעירותי, כשלמדתי בישיבת רוז׳ין לצעירים בבני ברק, שמש כמנהל הרוחני הגאון הצדיק רבי מרדכי עמרם יעקבזון זצ״ל. רבי מרדכי עמרם היה איש אמת, ירא שמים וצדיק בדרכיו. שמעתי שיחה נוקבת שמסר בישיבה, בעניין ההתרחקות מהרשעים ומהשפעתם הקלוקלת. כדי להרתיע אותנו, הוא התבטא כך: ׳׳על פי הלכה מותר לשבת באוטובוס, או בכל מקום אחר, סמוך לאדם חילוני. אך שתדעו שמאד יתכן שכאשר יבוא משיח ויתחדש בית הדין בישראל תגלו שאדם זה משתייך להחייבים כרתות ה׳ ירחם, ועל כן עליכם להקפיד ולהשמר שלא לפתח שום קשר עמו!׳׳

ספר לי הגה׳׳צ רבי ראובן הכסטר שליט׳׳א, משגיח ישיבת מיר-ברכפלד, ששמע מרבו הגה׳׳צ רבי נתן מאיר ויכטפויגל זצ׳׳ל, משגיח ישיבת ליקווד, שבילדותו קרא פעם ספר מסוים, ובעיצומה של הקריאה הבין לפתע שהוא ספר הנגוע בדברי כפירה ומינות והזדרז להשליכו מידיו. וכעבור שנים כשבקש מרבו הגה׳׳צ רבי נפתלי מאמסטרדם זצ׳׳ל דרך תשובה על זה, השיבו רבי נפתלי: ״תלמד חמש עם רש״י, זה מכניס הרבה יראת שמים!״.

תפקיד האדם בעולם – להלחם כל העת ביצר

ב'על הנסים' שאנו אומרים בחנכה ובפורים, אנו מודים לה׳ יתברך על הנסים והנפלאות שעשה לאבותינו בימים ההם.

אם נתבונן, נשים לב למשהו תמוה. בסוף הרשימה אנו מזכירים: ׳׳ועל המלחמות׳׳. לכאורה קודם היתה המלחמה, ואז הישועה והנחמה, הנסים והנפלאות? מדוע אפוא מזכירים אנו את המלחמה בסוף?

ועוד – מה יש להודות על המלחמות? ההודאה לכאורה היא על הנצחונות? [ואכן בנוסח הספרדי אומרים במקום זה ועל הנחמות].

שמעתי באור נפלא בזה בשם מרן הרב מפוניבז׳ הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ״ל, שבאו להשמיע לנו בזה שלא נחשב שהמלחמה נגמרה! מלחמת האדם ביצרו הוא התפקיד העקרי של האדם בעולמו, וכל ימיו עליו להתחזק ולהלחם, ולעמוד תדיר כנגד פתויי היצר ומדוחיו. גם אחרי הנסים והנפלאות הישועות והנחמות על האדם החובה לחגור שוב בעוז מתניו, ולעמוד בהכון כנגד יצרו מבלי להרפות. תמיד מצויים במצב של מלחמה!

כך גם פרשו הדרשנים בפרשתנו את שאמר המלאך ליעקב: ״לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״ (לב, כט).

הדבר לא מובן. הרי לכאורה נראה שהשבח הגדול של יעקב הוא על שנצח את המלאך ולא על מה שהוא נלחם עמו. אם כן מדוע קראו לו על שם המלחמה ״ישראל – כי שרית״, ולא על שם ה״ותוכל״?

ומבארים בזה הדרשנים, שאכן כן, עיקר השבח הוא על עצם המלחמה! זהו תפקידו של האדם ־ להלחם ולהלחם, כמובן בצורה התואמת לאופי התורה, על פי הלכה ועל פי הכונת גדולי הדור. אך כאשר הוא עושה את כל מה שביכלתו, הרי שמילא את תפקידו בשלמות!

בעניו זה שמעתי הארה נפלאה מאחד הגדולים, כך:

הגמרא בחלין (צא, ב) אומרת על הפסוק ׳׳ויאמר שלחני כי עלה השחר״: ״אמר לו יעקב למלאך, גנב אתה, או קוביוסטוס אתה, שמתיירא מן השחר?

אמר לו: מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשו״. אר, שרו של עשו היה צריך לומר שירה ויעקב עכבו, היתה זאת הפעם הראשונה מאז שנברא שהיה עליו לומר שירה.

והדבר תמוה, וכי דוקא ביום הגדול הזה המלאך מצא לנכון לריב עם יעקב? כל הימים הוא צריך לרדת לכאן להלחם עמו דוקא ביום שבשמים מחכים לו שיבוא לומר שירה לפניו יתברך?

אלא ההסבר הוא כך, אדרבה תפקידו של היצר הוא שילחמו בו ויאבקו עמו, וזח גם רצונו האמתי שהרי למטרה זו הוא נברא, ומלוי תפקידו הוא כאשר מנצחים אותו. לכן הכיוון הוא בדיוק להפך, כל מה שבא באותו היום שזמנו לומר שירה זהו רק בעקבות נצחונו מול יעקב, שעל ירי שהשלים את תפקידו להיות מובס על ידו, זכה לבוא על תקונו ורק אז זכה לומר שירה לפני בוראו!

כשהשמעתי הארה זו באזני דודי הגאון רבי אריה פינקל זצ״ל, ראש ישיבת מיר-ברכפלד, אמר לי פנינה נאה בשם חותנו הגה״צ רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ״ל, בעל ה׳מעיל שמואל׳:

דוד המלך אומר בתהלים (ד, ו): ״זבחו זבחי־צדק ובטחו אל השם״, ומפרש שם רש״י: ״הצדיקו מעשיכם והרי אתם כמקריבים זבחים״. לכאורה הדברים תמוהים מאוד; מדוע רש״י מוציא את פירוש הפסוק מידי פשוטו?

מדוע פירש את הפסוק שמדבר באדם המצדיק את מעשיו ולא לפרש כפשוטו שמדובר בקרבנות המוקרבים בבית המקדש?

והסביר רבי שמואל אהרן דבר נפלא! הרי באמת בקרבן שהאדם מביא בעד חטאו, ישנה הרגשה כל שהיא שאין זה צדק כלפי הבהמה, וכי בגלל שהאדם עבר עבירה אמורה היא להשחט במקומו? במה היא אשמה? יתכן שנתן לקרא לקרבנות ׳זבחי חסד׳ אבל היכן הצדק כאן?

אלא אמר רבי שמואל אהרן, מזאת שדוד המלך קורא לקרבנות ׳זבחי צדק׳, על כרחך שכונתו היא אל זבחים מסוג אחר, זביחת היצר, כשהאדם מצדיק את מעשיו וכובש את יצרו, ואכן זבח מסוג זה הוא זבח שכולו צדק! נפלא ביותר!

*

מהו בעצם 'בית'?

[ביהמ"ד הוא ביתי, ומצבנו בעוה"ז הוא אמצעי למצבנו בעוה"ב – אוצרותיהם]

ויעקב נסע סוכות ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות (לג, יז)

התורה מספרת, שכאשר יעקב אבינו נפרד מעשו, הוא הגיע למקום ושמו סכות, ושם בנה לו בית. את המלים ״ויבן לו בית״, מפרש ה׳תרגום יונתן׳ בצורה מענינת: ״ובנא ליה בי מדרשא״.

יונתן בן עוזיאל מגלה לנו מהו הבית שיעקב בנה: בית מדרש! לזה יעקב קורא בית, לא לבית הגשמי בו הוא התגורר.

צריך להבין – מדוע התרגום הוציא את המקרא מפשוטו – כפי שתרגם האונקלוס – ביתא??

מוטל עלינו לדעת ולהבין את עמק הדברים.

היכן הוא בעצם הבית?

אני רוצה לפתח בספור נפלא ששמעתי מאחד ממורי ההוראה בירושלים, אודות הגאון רבי נתנאל דייזמן זצ״ל, אביו של הגאון רבי ישראל יצחק דייזמן זצ״ל, דין ביעדה החרדית׳: רבי נתנאל, היה תלמיד חכם מפלג ואוהב תורה. בראשית ימיו התגורר באחד מפרברי העיר ורשא שבפולין, ותקופה ארכה כמהה נפשו לעלות לארץ ישראל. באותה תקופה המצב בארץ היה נורא ואים, המחסור והרעב היו בני בית אצל יושבי ארץ הקדש, ותנאי המחיה היו קשים מנשוא.

רבי נתנאל התלבט מאד, אולם השתוקקותו לחונן את עפרה של הארץ הקדושה גברה על שאר השקולים, והוא הודיע לחבריו וליריריו על דבר החלטתו. כשנודע דבר חפצו, התעוח־ה מהומה רבתי בקרב חברי הקהלה. רבים החלו להרהר גם הם ברעיון, ואולי אף להצטרף לרבי נתנאל ומשפחתו ולעלות עמהם יחד לא.רץ הקדש; אולם לא נתן היה להתעלם מן השקולים כבדי המשקל שכנגד.

לבסוף החלט על דעת כלם, שרבי נתנאל שכבר גמר אמר בדעתו לעלות לארץ הקדש, יעלה עם משפחתו לארץ, ולאחר שהות של כמה חדשים ישלח מכתב לחברי הקהלה, ובו יפרט להם על המצב בירושלים ועל קשיי המחיה. על פי מה שיספר יחליטו האחרים האם לעלות לארץ גם הם, או שאיו הדבר בידם.

רבי נתנאל ומשפחתו נפרדו מידידיהם וקרוביהם, ופתחו בנסיעה הארכה קיארץ הקד־ש. ואכן, לאחר כמה חרשים, נתקבל אצל חברי הקהלה מכתב ש^\לח רבי נתנאל מארץ ישראל. ההתרגשות היתה גדולה, וכלם נתאספו יחד נקיטיבל המרכזי לשמע את מה שנאמר במכתב.

והנה, כל החששות התבדו: רבי נתנאל כתב בפרוטרוט ובתאור משכנע כיצד המצב בארץ לא גרוע כמו שמספרים, ושהוא ומשפחתו התאקלמו היטב, וכי טוב להם עד מאד בירושלים והם שמחים ומאשרים על החלטתם לעלות לארץ ישראל. הנאספים כמעט והשתכנעו, אך משפט אחד באמצע המכתב העיב על הרשם הכללי:

רבי נתנאל בספרו על הרחבות שישנה בירושלים, כתב: ״הבית שלי מכיל חלונות גדולים יותר משלשה מטרים גבה״ – הכר מבהק לבית מפאר באותם ימים…. התאור כבר היה נשמע מעט מגזם. גם במקום מגוריהם בפולין לא היו {חים כה גדולים…

החליטו החברים שלא להחליט עדין על פי המכתב, וחלף זאת ישלחו גיוליח נאמן לירושלים, שיסע רק כדי לבדק האם אכן כך הם פני הרברים. אם אכן ימצא שהספור אמת הוא, והדרים בירושלים נהנים מרחבות גדולה ומישוב הדעת׳ י?ולי רבים מבני הקהלה לארץ הקדש•

יצא השליח לדרכו, הטלטל תקופת מה בדרכים, והגיע בסופו של דבר לירושלים. הוא שם את פעמיו לעיר העתיקה ושאל את העוברים ושבים – ״היכן גר רבי נתנאל רייזמן?״

הנשאלים הפנו אותו לשכונה צפופה, שם בבניו פלוני, לאחר שיורדים עשר מררגות מתחת לקרקע, גרים רבי נתנאל ומשפחתו במרתף יזשן וברירה קטנה. השליח התקשה במשך זמן מה למצא בדיוק את ה׳כיך׳ המדבר, שה;ה בינות לכמה וכמה ׳בוכים׳ אחרים… בעודו סובב בסמטאות העיר, כבר התחיל להביו לאן מועדות פניו.

סוף סוף הגיע השליח אל הבית, רפק בדלת, וכאשר פתחו לו נגלתה למול עיניו דירה קטנה וצפופה לבלי תאור, שטיח גדול על הרצפה׳ כמעט מקיר לקיר׳ עליו מצטופפים כמה ילדים ומשחקים יחד. אמנם אוירה של שמחה והסתפקות במעט שוררת במקום, אולם ספק אם הבית כלו י.חד מגיע לשלשה מטרים; בודאי שלא החלונות, כפי שתאר במכתבו לידידיו בורשא…

״היכן אבא נמצא?״ שאל השליח את הילדים. בעליצות הראו לו באצבע על בית המדרש שהיה ממול הבנין – ״שם אבא יושב ולומד״, אמרו לו. נגש השליח לבית המדדש, ועם התקרבו נמשו אחר נגרו למודי המתוק והמכר של רבי נתנאל.

הוא נכנס אל ההיכל, וכאשר ראהו .רבי נתנאל התרגש עד מאד וקבל את פניו בשמחה. ״נו״, היתה שאלתו הראשונה, ״הגעתם?״ השיב לו השליח במבוכה: ״ממש לא… בני הקהלה שלחו אותי כרי לראות האם לא הגזמתם בתאור החיים בירושלים, ואכן נוכחתי לדאות שלא מיניה ולא מקצתיה ־ במקום חלונות בגבה שלשה מטר ראיתי בית מתחת לארמה, קטן וצפוף״.

חין רבי נתנאל והשיב: ״כלום דובר שקרים אני? כסבור אתה שהמקום שראית – ביתי הוא? לא כן הדבר! שם – זהו חדר השינה שלי, אולי גם חדר האכל… הבית שלי הוא כאן!… בית המדרש הוא ביתי!״

״ראה״, הוסיף וקרא רבי נתנאל בהתפעלות תוך שהוא מחוה ביריו על קירות בית המדרש וחלונותיו, ״התבונן כיצד המקום כאן משפץ ומפאר. הבט על החלונות היפים והגבוהים – קח סרט מדה ובדק: שלשה מטרים גבהם!״״. מ׳^שה נפלא זה תואם להפליא עם הנכתב בסדור ׳שער הרחמים׳, להגאון רבי פינחס – המגיד מפלאצק זצ״ל, סדור שהיה כידוע חביב ביותר על הגאון ז י מוי?/א זצ״ל, שמביא שם פרוש נאה על מאמר המשנה ״יהי ביתך בית ועד לח?מים ״(אבו׳ת א, ד).

בקלטות מפרשים את בונת התנא שעל הארם לראות כי ביתו יהיה הבית בו מתכנסים החכמים. אך הוא מפרש להפך. המקום לו אתה קורא בית, יהיה המיקום של חכמי התודה, רהינו בית המרךש, וענינו ממש דומה למ ע(ח (וץססרנו.

הבית העקרי של היהודי הוא בית המדרש׳ המקום בו יונקים רוחניות וגו לים בתורה. הבית הפרטי אינו אלא ׳חדר שינה/ היכי תמצי לחי* העולם הזה המכרחים על פי טבעינו.

מה העיקר ומה הטפל

אמנם במשכל ראשון הדבר נראה לנו רחוק, הרי כל אחד מבין שקורת גג לו ולמשפחתו היא דבר בסיסי שאי אפשר בלעדיו. אך מטלת עלינו החובה לזכר ולהבין, שבסופו של דבר, יש את העקר ויש את הטפל.

זכורני מלפני עשרות שנים, שנקלעתי פעם לכנוס של חסידי סלונים שהתקים בעיר טבריה, בזמן הנהגתו של הארמו״ר בעל ה׳ברכת אברהם׳ מסלונים זצ״ל. דקות אחדות לאחר תחלת הכנוס בקשוני הגבאים לעזב את הקקים כי היה זה כנוס פנימי של החסידות, אף רבר אחד שהספקתי לשמע מהרבי זצ׳׳ל נחרט (\מק בלבי.

למשתתפים חלקו מיני מאכל ומשקה, והרבי בראותו זאת פתח ואמר: ׳׳לא נתאספנו כאן לאכל ולשתות! אנחנו אמנם אוכלים ושותים להשיב את הנפש, אך צריך לזכר את העקר: נתכנסנו כאן להתחזק ולהתרומם בגובורת השם!" פעמים רבות אני נזכר באמירה נוקבת זו של האדמו׳׳ר זצ׳׳ל. בכל דבר כחיים צריף להתבונן ולדעת מה העקר ומה הטפל, ולשנן זאת שוב ושוב.

כשנכנסים לביתם של צדיקים ועובדי השם, נתן להרגיש בנקל בכל פנה ובכל זוית מהו העקר ומהו הטפל, רואים בחוש כיצד כל הבית אינו אלא טפל לחלק ג^בודת ה׳ שבבית. ממה עושים את עקר העסק אם רהיט חרש או שמא כשאחד הילדים גמר מסכת תלמודית או כשידע היטב את הנלמד בישיבה.

[עיקר וטפל – הנה אדם עוסק בחיפוש ד' מינים לפעמים שבוע, ולמעשה נוטל פחות משעתים בסה"כ…

אופה מצות יום שלם, ואוכל בארבע דקות…

אין יחסיות הזמן קובעת. לפעמים דבר שאנו עושים פחות זמן – הוא עיקר.

כך יתכן ובבית אדם נמצא יותר זמן, אך בשבילו הזמן שהוא בביהמ"ד הוא העיקר והתכלית וכל השאר אינו אלא "כלי" לתכלית זו!]

לא מדברים על אוכל

קרובת משפחתו של הגה״צ רבי דב יפה שליט׳׳א, משגיח ישיבת יכפר חסידים׳: בילדותה, התארחה פעם בשבת במעונו. בעת שהגישו את המרק בליל שבת, היא אמרה לרבנית שלא תגיש לה צלחת, כי היא אינה אוהבת מרק.

בשעת הסעדה לא הגיב רבי דב לדברים מאומה, אך לאחר הסעדה נגש אליה, האיר לה בנעם ובגורינות מיחדת השמורה עמו, ואמר לה ברך: ״אין אנו אוכלים מחמת שאנו אוהבים, אנו אוכלים משום שאנו זקוקים לכח לעבודת השם ותו לא…׳׳

את יסוד הדברים נמצא בלשונו הזהב של רבי משה לוצאטו – הרמח״ל, בספרו הנשגב ׳מסלת ישרים ׳(פרק א): ׳׳כללו של דבר, האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא, אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא שהוא תכליתו׳׳.

חנית (לנו צריך לשמש רק אמצעי, הוא נכלל ב׳מצבו בעולם הזה׳. אך בית חמרךש, הקזקום שקים ג!בור ׳מצבו בעולם הבא׳ – הוא העקר והתכלית.

[בביתו של הרב מן חמיו של הרב פנקוס לא דיברו כלל על אוכל מטוב עד רע. אוכל הוא מילוי פונקציה בלבד!]

נוסיף ונאמר עוד, שיתכן שלפי תרגומו של יונתן בן עזיאל, מ!קב אבינו לא (,וח לעצמו בית כלל, אלא בנה דק בית מדרש. הרי יושב אהלים היה, ולכל משגיחתו וקויניו בנה מבני נ!ראי, שכן לעניני העולם הזה אין צרך במבנה של קנע ?ו יוצא שבכלל ׳מקנהו׳ הכתוב בהמשך הפסוק – ״ולמקנהו עשה סכת׳׳, ג י, ללי ם גם גופו, משפחתו, רכושו ושאר עניני!תשמישי העולם הזה, שנ!בורם חכץ קכות גו!־אי.

א׳ אפקור לזכות לכתרה של תורה, אלא כאשר מתבססים לעניני העולם חזה כארעיים, ולעסק התודה והמצוות – כקבוע!

נקמוך קיבית הורי בשכונת ׳זכרון מאיר׳ בבני-ברק, התגורר הגה״צ רבי רפאל גווך טולידאנו זצ״ל, מחבר הספר יקצור שלחן ערוך׳ הספרדי, שהיה תלמיד חקם עצום וצדיק מפלא, אחד המאורות הגדולים שהאירו את מזדות המזרח.

כנו, הגאון דבי יוסף טולידאנו זצ״ל, ספר ששמע מאחד מראשי הישיבות שהגיע פעם לביתו של אביו כדי להתיעץ עמו בנושא מסים. כי הוא פגש שם אח ?(רו שר התח־ה הגך׳׳ח קניבסקי שליט״א, כשהוא יושב מול רבי רפאל ברוך וסכיט כי יושב והוגה בתח־ה, מבלי לדבר מאומה. הוא שאל את רבי חיים לפשר ( (( ו(י.\יו, והוא השיב: ״אבא – מרן הסטייפלער – שלחני לכאן כדי לראות את קויו של רבי רפאל ברוך… הוא אמר לי שרא?ת פניו מביאה לידי יראת שמים. ?אתי קי^אן רק כדי להביט בזיו דיוקנו, ולקבל יראת שמים!…׳׳

כאשר זכה רבי רפאל ברוך לעלות ולהשתקע בארץ הקדש, השקיע מזמנו, תר וחפש אחר רירה לקניה, ואכן רכש כעבור זמן קצר רירה כדי לקים מצות ישוב ארץ ישראל. אף לפליאת מכריו, מיד עם רכישת הזיירה הכריז כי אינו מתכונן להתגורר בה, אלא להשכירה לאחרים… הוא עצמו פנה לגור בדירה שכורה, וכר נהג כל ימיו. כשנשאל על כך, אמר: ״ברצוני לחוש שהעולם הזה הוא נגראי, וכי אינני גר ב׳בית שלי׳!… העולם הזה הוא פרוזדור המוביל לטרקלין, ולא מקום להשתקע בו!״…

המשגיח הגה״צ רבי דן סגל שליט״א, ספר עבדה מפליאה:

פעם הגיע אורח לבקר בביתו של הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ״ל, ראב״ד ה׳עדה החרדית׳. האורח היה רגיל שבסלון ישנם קשוטים, עציצים וכדומה, ובראותו את הסלון המלא וגדוש ספרים אך חף מכל חפץ של נוי, פנה אל הרבנית הצדקנית ע״ה בתמיהה: ׳׳היכן עציץ הפרחים על השלחן?״ השיבה לו הרבנית: ״אתה רואה את הגמרות, הכתבים והספרים?! אלו הם העציצים והפרחים שלנו!״״.

בדרכו של י.ג!קב אבינו, להבדיל בין העקר ובין הטפל!   וץרזן !

גם הבית הגשמי ־ הוא בית מדרש!…

[יש שעוברים דירה לבית מרווח ויפה – אך הסביבה עויינת… ילדיך לא יכולים להסתובב בחוץ ואתה רגוע… פעם מישהו אמר לי שהוא עבר למקום של "איכות חיים" – כבישים רחבים, וילות וגינות… אמרתי לו גם אני גר במקום של איכות חיים, רק השאלה היא איך כל אחד מאתנו מגדיר "חיים" ומהי איכותם… זה שיש לי שטיבלאך ליד הבית, מקוה מימין וביה"ס עם חינוך טהור משמאל, רחוב נקי יחסית ממראות נגעים, כביש שובת בשבת, וסביבה תורנית שאינני חושש כשילדי מסתובב בחוץ – זה בשבילי איכות חיים!]

ויש ברברים רבד נוסף של עמק:

הזכרנו קדם את המשנה באבות, ואת שני הפרושים ־ גם שביתך יהיה לבית עבור החכמים, וגם שתתיוזס לבית החכמים כאל ביתך העקרי. ואלו ואלו דברי אלקים חיים! לא רק שעלינו לזכר להתיחס לבית המדרש כמקום העקרי בחיינו, אלא גם לבית הגשמי שלנו עלינו להתיחס כאל בית מדרש•

נבין, כי הבית הפרטי של כל אחד ואחד מאתנו, דיבר ראשון הוא ׳בית מדרש׳, אמצעי לעבד את הבורא ולהתקרב אל אבינו שבשמים, ושאר הדברים שאנו עושים בבית הם טפלים לעקר שהיא ׳׳ויבו לי בית״•

ך;ר נוקף נרמז בפסוק זה שהוא גם מעין חלקו הראשון של הפסוק. בהמשך העסוק ^ור: ״ולמקנהו עשה סכת, על כן קרא שם המקום סכות״. וצריך לחמו, ן5י בשביל משהו חד פעמי ש?עקב אבינו בנה סכות עבור בהמותיו ־ נ(ורא חקזקום לתמיד בשם "סכות״?

ומבאר היאור החיים׳ הקדוש, שעד אותה העת היו נוהגים להשכין את ובהמות בקקום פתוח ופרוץ, והבהמות לא היו מגנות כראוי מנזקי הרוח והחמה. יעקב אבינו בטוב מדותיו בא וחדש בבריאה משג חדש, שגם לבהמות יהיה מחסה ראוי ומקום נח לשהות בו; ורצתה התורה להנציח את החדוש הזה שחדש יעקב בבריאה, וזה מה שהיה מיחד בשם ׳סכות׳.

– והנה, רואים אנו את חסד זה של ?עקב בסמיכות לכך שבנה את ביתו, וזאת סי הכית היהודי משתת על חסד ורגישות. יעקב אבינו ידע שגם בדברים הגשמיים שעליי לטפל בהם, יש לדעת מה עקר ומה טפל; ועל כן אפלו

לבהמותיו היטיב ודאג, כי המטרה והתכלית בסופו של דבר הם לחיות את הכל על פי הרוחניות, ומי שחי כך – מרגיש וחש את האחר. לא רק כלפי בין האדם ׳ייזכרו, אלא גם כלפי בעלי החיים. לפי זה מובן היטב מדוע קרא למקום "סכות׳, לרמז שכאן הגיע לדרגה הדשה של התחשבות בזולתו.

נטמעתי מהרה׳׳ג שבתי רוזנטל שליט״א, שהוא נכנס פעם לביתו של אחד המיחדים מגדולי ירושלים, הגאון רבי אליהו ראם זצ״ל, ששמש כרבה של יי\כמת כרם וכהן כדין בבית דינו של מזרן הגאון רבי צבי פסח פתק זצ״ל. נה?נסו, שם לב שפני הרבנית הצדקנית, מ.רת אסתר רבקה ע׳׳ה, אינם כתמול שקישום.

שאל אותה רבי שבתי ־ ״האם הרבנית חשה בטוב? האם הכל כשורה?׳׳

הרבנית השיבה שברוך השם, הכל בסדר. ״אבל אני מרגיש שמשהו לא כשורה?״ חמה רבי שבתי.

״ראה״, הסבירה לו, ״כעת פרסמו בשם העיריה שמהיום חובה להקפיד על סגירת פחי הזבל, ואין להשאירם פתוחים בשום אפן. גזרה זו טורךת את מנוחתי. רחמנות על החתולים – מהיכן ימצאו אכל לנפשם? אני אמנם לא יכולה לגדל אותם ולדאג להם, אבל לפחות גמלתי עמם חסד כשנהנו משירי המזון שהשלכתי לאשפה. אף־ כעת גם זה ימנע מהם, ומצער אותי שמזונם יחסר!״

מפעים עד היכן היתה רגישותה של אשה צרקנית זו!

אישיות גדולה לא דואגת רק לעצמה, היא דואגת לכל סביבותיה. ?עקב אבינו למד אותנו כי מיד לאחר שבונים בית, דואגים גם לשאר הבריות שיושב להם. ״ויבן לו בית״ ומיד ״ולמקנהו עשה סכת״. את הבית יש להשתית על חסד!

הנהגה דומה ראיתי אצל אמי הצדקנית ע״ה. בכל יום מימי חג הפסח היא היתה אוספת את כל שאריות המצות שאינן ראויות לאכילה, ומניחה באחת מפנות החצר. פעם שאלתי אותה מה פשר הנהגה זו? והיא השיבה בפשטות: ״התעוררתי לחשב על כך שבמשך השנה ישנן התנה שאריות לחמים ופרורים המשלבים בפחי האשפה ומשביעים את רעבונם של החתולים, אך בפסח הכל נקי מחשש חמץ, ומן הסתם מחפשים הם מה לאכל. אני משתדלת לדאג להם מעט״. )

המשגיח הגאון הצדיק רבי שלמה וולבה זצ״ל התבקש פעם להקים ישיבה לבני הישוב החדש שעלו מן הגולה לאחר המלחמה. אך בענותנותו סרב בכל תקף לעמד בראשות ישיבה קדושה וטען שאינו ראוי לכך. היה זה מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל, שדחק בו לטל על עצמו את המשרה כדי שלא ?עמידו תחתיו מי שאינו הגון דיו.

ה׳חזון איש׳ הציע שיקבלו כמה יתומים צעירים ליסוד הישיבה. הוא נמק זאת כך: ״ישיבה מיסדים על סיעתא דשמ?א, וצריך מקום חלות של לשם (ן\מים, ?די שהץשיבה תמשיך במתכנת זו, ועל ץרי החסד תחול על המקום סיעתא דג^ומיא להצליח״.

ואכן לאחר מספר תנודות באפי הישיבה, היא הוקמה במושבה ׳באר ?עקבי, והגאון רבי משה שמואל שפירא זצ״ל נטל את חסותו על הישיבה, עמד בראשה חוקזה עד יומו האחרון לשם ולתפארת, ואכן זכתה הישיבה להניב פרות משבחים של אלפי תלמידים מפלגים.

וכדברי ה׳חזון איש׳, משום שיסדוה על יסודות של חסד!

כיצד בונים בית מדרש?

מצינו עוד מדרש מפלא בפרשתנו, ממנו רואים כי גם כשאכן באים לבנות ו יח מרךש, שהוא הבית העקרי לכבודו יתברך, יש לדעת כיצד עושים זאת:

התורה מספרת, כי יעקב אבינו הקים מצבה בבית א־ל ״ויסך עליה נסך" ולה, יד). שמעתי מהגאון רבי שמואל גפן שליט״א, מגדולי תלמידי-החכמים כירושלים, בשם הגה״צ רבי שלום שבדרון זצ״ל שהביא את דברי המרךש רבה על קו (?רשח עח אות טז): ״.רבי פינחס בשם דבי אבא אמר, כל אותן השנים שעק\ה יעקב אבינו בבית אל לא נמנע מלנסך. אמר .רבי חנן, כל מי שהוא יודע כמה נסוכים נסך יעקב אבינו בבית אל, יודע לחשב את מי טבריה״.

רבו הפרושים מהם אותם הנסכים שנסך יעקב אבינו, אך דבי שלום בדרשתו הביא את פרושו של רבנו יונה בספרו ״שערי העבודה׳ ׳(אות יא), ופרוש זה נוקב ויורד עד לתהום. כך כותב רבנו יונה: ״המתפלל בדמע תפלתו נשמעת, שחרי שערי דמעה לא ננעלו, !הדמעה היא כנגד נסוך המים שהיו מנסכים על גבי חמזגח׳׳•

כאן מביא רבנו יונה, קצת בשנוי, את לשון המרךש שהבאנו, ומוסיף לבאר: ״כשם שאין חשבון למי טבריה, כך אין לנסוך ההוא חשבון; ואלו הן הדמעות שהיה שופך בש^ה שהעז מתפלל בבית אל. ואין מי שיודע מספר הדמעות חוץ מן הבורא ברוך הוא שהיה סופרו, שנאמר "נדי ספרתה אתה״, ואמרו זכרתם לברכה, ׳מלמד שהבורא ברוך-הוא סופרן ומניחן בבתי גנזיו/ וגם הוא יודע לספר מי טבריה׳׳.

והדברים נוראים ומרעישים!

התפלות שהתפלל יעקב אבינו, הדמעות שהזיל – הן הנסוך שסך יעקב אבינו על המצבה שהקים, וכפי דברי המדרש אין לרמעות הללו מספר כלל, ורק הקדוש ברוך הוא שיכול לספר את מי טבריה – יכול לספר את הדמעות!

יעקב אבינו היה בדרכו לבנות את כלל ישראל, והוא ידע שרק על ידי שיתעצם לבלי שעור בתפלה ובתחנונים וישפך דמעות לרב – יוכל לבנות את בית ישראל.

כעין זה מספר, שפעם מצא חתן אחותו של מרן ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל בבית חמותו ספר תהלים ישן ובלוי, שהיה שיך לסבתא הגדולה, אם ה׳חפץ חיים׳.

הוא הביא את הסדור לדודו, וכשקבל אותו החפץ חיים נטלו בהתרגשות ונשק לו בחבה. תוך כדי בכי אמר לנוכחים: ״אם רק הייתם יודעים כמה דמעות שפכה אמי זכרונה לברכה בספר תהלים זה. יום יום עם בקר היתה שופכת שיח ומתפללת לה׳ שבנה יגדל ליהודי טוב וישר״.

כדי להקים בית ממנו יצמח ׳חפץ חיים/ ידעה האם שעליה לשפך תפלה ותחנונים יום יום. רק על ידי התפלות זוכים לבנות בית ראוי לשם ולתפארת.,

מרן הרב מפוניבז׳ ־ האיש אשר בנה בית

האיש אשר בנה בית בכל המובנים בדור האחרון, היה מרן הרב מפוניבז׳ הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ״ל.

חרנ זצ׳׳ל, בבואו לבנות בית, קומם את התח־ה הקדושה מעפר והקים שם ויויארית קיעוק״ם התורה שנחרב בשואה. הרב ידע מהו ״ויבן לו בית״, ויסד את (,׳' ממלכת התורה של פוניבז׳ לבדו, בעשר אצבעותיו, בהתלהבות דקדושה ופכחות מידים.

אבי מורי שליט״א מספר, שהיה נוכח בעת מ?גמד הנחת אבו הפנה לישיבת ויה •( ז; בו השתתף מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל. הרב מפוניבז׳ היה שרוי בהתרגשות ע^יו^ח ונוראה. הוא הרי אבד את כל משפחתו, ישיבתו ובני קהלתו בשואה, ופכחות שמימיים התגבר כארי כשחל להתחיל מאפס, ולקומם מעפר את תורתנו הקדומה.

נעת יציקת החסודות, הרגע שסמל את כל מאמציו הכבירים שהתחשלו לידי מג!^ה, הזיל הרב דמעות חמות שנטפו על לחייו, על זקנו, ונשרו אל קערת הקזלט.

נ המשך הארוע, בקשו מה׳חזון איש׳ לשאת דברים לרגל המעמד. פתח ח׳חזין איש׳ ואמר: ״אני יכול לומר רק דבר אחד. כשעושים הנחת אבן הפנה מיט אגרויס׳ע קדוש, עם כוס של יין, ׳לחיים׳ ומיני מזונות, לפגמים זה מצליח ולקעמים לא. אבל כשעושים הנחת אבו הפנה עם כוס של רמעות – זה ודאי הבליחו״

וכמו הדמעות ששפך ?עקב אבינו שבנה את כלל ישראל, באו דמעותיו של חרב מפיניבז׳ זצ״ל ופעלו במרומים. הוא שבנה את בית ה׳ אך ורק לכבודו ית?רר׳ אכו זכה !/ראה את ממלכתו קמה ונצבת לתלפיות, בית אולפנא לחכמים (י\ו וסו לסלע יציב ביסודות העם היהודי.

כת אהבת תורה ורצון עז פעמו ברב מפוניבז׳ ליסד עוד ועוד מקומות תורה; ולפעמים, הרצון החזק עצמו מביא ם?גנתא רשמיא להצלחה.

בעניו זה אספר ספור נפלא אודות אחד מתלמידי רבנו הגאון מוילנא זצ״ל, הגאון רבי משה מאיוויא זצ׳׳ל, שהיה קדוש עליון, צדיק ופרוש. לפתסת ביתו היה יוצא לעירות רחוקות ללמד שם תינוקות של בית רבן, וברב צדקותו, חשש שמא לא יצא ידי חובתו למעבידו, והיה מוסיף לסיע בעבודת השדה של הורי הילדים. מטבעם של רברים, לא הכירוהו במקומות הללו ולא ידעו מגדלותו. אף גדולי עולם שעמדו על סודו חרדו לקראתו, והתבטאו אודותיו בתארים מפליגים.

לא כאן המקום והזמן להאדיף על איש אלקים קדוש זה, אף די לעין בשער ספר 'צורת בית המקדש׳ שחברו הגאון בעל ה״תוספות יום טוב״ זצ״ל. הספר מבוסס על ציונים שהשאיר אחריו רבי משה איוויער, ושם נכתב על ידי המביא לבית הדפוס דברים נשגבים אודותיו: "זאת התורה אשר שם משה איש אלקים, קדוש הוא בחסידות ופרישות טהורה, סיני בקדש והרים עוקרה, לקבל אלפא שולף תרבה מתערה, קרן אור פני משה בהלכה פנים מקבירה׳ המקבל האלקי לא אניס ליה כל סתרה, הלל עליו אין לגומרה, הלא הוא הרב הגדול המפרסם לשבח הנקרא בשמו לכבודו רבי משה איוויער זלה׳׳ה״.

אודותיו ספר הגה״צ רבי אריה לוין זצ״ל, את הספור הבא:

פעם אחת הכניס אחד מאנשי גו?רת זעכוויץ הסמוכה לאיוויא, את בנו בבריתו של אברהם אבינו, ואבי הבן חשק לכבד את רבי משה בסנרקאות. רבי משה נאות לבקשתו, ואמר שיבוא בבקרו של יום רגלית לשמש כסנדק לבנו.

בהכנסו בבקר לזעכוויץ פגש רבי משה את רב הנבירה הגאון רבי ישעיה מזעכוויץ זצ״ל, שהיה רב גדול ומפרסם בקדשתו, והתעני! אצל רבי משה מה ס ע(ץיו (;אן בעיר. דבי משה השיב לתמו שהוא בא לשמש באן בסנדקאות לבנו

?למי.

נזיד אמר לו דבי ישעיה שהיות והוא המרא דאתרא כאן, ועל פי תקנת חקהקיה כל בו ראשון שנולד הוא משמש כסנדק, לכן הםנרקאות מגיעה לו. ויויסיף רבי ישעיה לומר שאם ה?ה בא לשמש בסנדקאות בשביל להתיח מעט עיון׳ או כבוד, הוא אכן היה מותר לו על כך בחפץ לב, אך כיון שיש בזה ענין וו געבודת ה׳ הוא אינו מוכן לותר לו, ואכן רבי ישעיה כבד בסנדקאות.

נקועת סעדת הברית, הרגיש רבי ישעיה בקדשתו העצומה, על רבי משה, י^וזוה כין הנוכחים, שהוא מצטער על כך שלא זכה לשמש בסנדקאות. נעמד וני ישעיה לשאת דברים, ואמר דברים נפלאים מאד:

ר^ביא (מלכים-א ח, ירו) מספר, שכאשר בא שלמה המלך לבנות את בית ה׳, ססר על מה שאמר הקדוש ברוך-הוא לאביו, המלך ד!ד: ״ויאמר ה' דוד אבי, י׳\ן אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי, הטיבית כי היה עם לבבו• דק אתה לא תננה הבית, כי אם בנך היצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי".

ולכאורה הרברים תמוהים: וכי בגלל ש׳הטיבת כי היה עם לבבך׳ לכן לא יוועל ל?נות הבית? מה נאמר כאן?

״אקיא הבאור בזה הוא כך״, הסביר דבי ישע;ה׳"הנה דוד המלך השתוקק נ. *ייון ת. עזה ביותר לבנות את בית ה׳. דוד המלך עצמו אומר בתהלים (קלב): "אשר נקיבע לה׳ נדר לאביר ?עקב: אם־אבא באהל ביתי אם־אעלה על־ערש יוי ו(\י אםיאתו שנת לעיני לעפעפי תנומה: עד־אמצא מקום לה׳ משכמת לאג יר יעקב". הרי שדוד המלך ענה את עצמו ונשבע שלא ישכב על המטה עד שימצא את מקום המקדש, ועל זה התפלל: ״זכור ה׳ לדוד את כל־ענותו״.

והנה אצל הקדוש ברוך-הוא כדי ש?חשב הדבר שזכה דוד במצוה, אין צרך להשלים אותה בפעל, אלא עצם זה שבער בו כיח רצון מפלא כזה לקימה כבר נחשב הדבר אצלו כאלו בנאה, למרות שלא עשה כן בפעל בעולם המעשה.

משום שכאשר הארם משתוקק מאד בכל כחו לעשות מצוה גם אם לבסוף לא עשאה נחשב כמי שעשאה.

זהו מה שאמר הקדוש ברור־הוא לדוד: ״יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי, הסיבית כי היה עם לבבך״, מבחינתי הרי עצם זה שהסיבת והיה עם לבבך, הרי זה כאלו שעשאה, שלמה בנך רק ישלים את הפעלה בפעל בעולם המעשה – ״רק אתה לא תבנה הבית, כי אם בנך היצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי״.

בדברים אלו בקש דבי ישעיה לנחם את רבי משה שלא יצטער על כך שלא עלתה בידו לשמש כסנדק, כי כיון שרצה לזכות בסנדקאות, כבר נתקים בו בעצם הרצון ה״הטיבת כי היה עם לבבך״, וכבר זכה בכל הזכיות שזוכה הסמיק. ולפי זה נמצא שרבי משה זכה בסנדקאות על ידי רצונו הגדול לזכות במצוה, ואלו רבי ישעיה זכה בה בפעל.

כך הרב מפוניבז׳, הקים כל מה שהקים מכח ההשתוקקות הנוראה להאדיר ולגדל את שמו של הבורא יתברך ואת תורתו הקדושה!^

׳אני כבר רואה חמש מאות בחורים מול עיני!־

מך הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ״ל, ראש ץשיכת פוניבז', ספר שבתחלה כשבנו את בנין הישיבה, היו בית המדרש וחדר האכל בקומה התחתונה – היכן שחדר האכל נמצא גם כיום. ביום בו התחילו את בנית הקומה השניה עבור בית המדרש, היו אמורים להגיע כמה משאיות עם הברזלים, הבלוקים, הקורות וכל השאר, לצרך הכנת התשתיות והעמודים.

אחרי תפלת שחרית, הלכו הבחורים לאכל ארחת בקר, אך הרב זצ״ל נעמד בחוץ והמתין לתמרים שיגיעו. כידוע היתה הנהגתו של הרב תמיד בנכבדות ובהדר, כשכלו אומר כבוד כראוי לתלמיד חכם. כשהגיעה המשאית עם ברזלים, לא יכול ר!ץה הרב להתאפק, ובמקום להמתין לפועלים שיחלו להו!־יד אח חקרי ח?ניה התחיל לשאת בכחות עצמו את הברזלים מן המשאית, תפס ?עץמו נרזל אחרי ברזל והורירם מתא המטען. כשאינו חם על חליפתו הנקיה ׳!ץווחלק^ח וןזוקה מהחלרה שלהם.

אחז הפועלים השתומם למראה שנגלה מול עיניו, ורץ במהירות לתוף רורר זואעל, לקרא לבחורים שיבואו למנע מהרב להתבזות כך. הבחורים רצו החוצה, וי, (! \(ץאלו את הרב ־ ״מדוע ראש הישיבה סוחב בתלים כאחרון הפועלים?!״ !.■ יט ו,ו;ם הרב בתמיהה. ״ברזלים הם אלו?״ קרא ברגש, ״זה ש״ס, זה רמב״ם! זהו ראשנים ואחרונים! הם אלו הברזלים שישמשו כיסודות בית המדרש לשנים ו ו רוז זח לא ברזלים זה תורה!״..

|!לא שהיה באותם זמנים קל ופשוט. אני זראיתי בדירתו של הרב מפוניבז׳ ¥ו"ל מכתב שכתב לו האדמו״ר בעל ה׳אמרי חיים׳ מויזניץ זצ״ל, בו הוא מבקש ^וץי^כר לו ששים שקים של מלט!.״ בני החסידות עמדו אז לסים סוף סוף את יו/ומח הבוין של החסידות במרכז הקריה המתחדשת, אך היה חסר להם שקי וזלט, ולא הצליחו להשיגם מהספקים, עקב החובות העצומים.

"ייטיב וא עמנו, וימכר לנו שקי מלט, ולכשידחב נשלם לכבודו״… כך כתב וזארמו״ר ז#"ל לרב.

( ד התקופה התמודדו עם עניות כה מחפירה, עד שכדי להשיג שקי מלט וץקקו קיעזרת הרב מפוניבז׳ זצ״ל; ודוקא כך בנו תורה• מתוך הזרצון הכביר ל?נות את בית ה׳ ולקומם את חרבות העם הץהודי, מצאו גדולי הדור את הכח ליסד את (־ל עולם התורה כפי שהוא היום.

עוד ספור נפלא ספר ראש הישיבה רבי שמואל זצ״ל, שבימי ראשית ווישי^ה מנתה הישיבה כארבעים בחורים, ובא היום והרב קבל לישיבה (,ע^רים בחורים נוספים. המנהלת של המטבח פנתה לרב, ואמזרה לו שהסירים

שברשותה כבר לא מתאימים בגדלם לכמות הבחורים, והיא זקוקה לסירים גדולים יותר. הבטיח לה הרב שיטפל בעניו, ואכן לאחר כמה ימים הגיע למציבה משלוח של סירים.

כשראתה המנהלת את הסירים החדשים, נדהמה לחלוטין. הסירים היו לנקיים, גדולים דים כדי לבשל עבור כמה מאות בחורים… היא הלכה שוב אל הרב, ותמהה באזניו: ״מה יש לי לעשות בסירים כה גדולים?״ השיב לה הרב: ״אני כבר כעת תאה חמש מאות בחורים מול עיני!״.״

הגאון רבי עזריאל ראזנבוים שליט״א, ר״מ בישיבת גייטסהד׳ ספר שהתלוה פעם להגה״צ רבי אריה ליב פרירמן זצ״ל, משרידי חניכי נובהרדוק ומגדולי ב׳^לי המוסר בדור האחרון, כשהלך לבקר בבית הגאון רבי בצלאל זראקוב זצ״ל, גאב״ד גייטסהד.

במהלך הבקור ספר רבי ליב, שבשנות המלחמה, כאשר הגיע לארץ ישדראל, זכה להשתתף במעמד הנחת אבן הפנה של ישיבת פתיבז׳ במתמי גבעת הישיבה, עליו ספרנו. לאחר המעמד, כאשר פנו כלם לרדת מהגבעה, נשאר הוא לבדו על ההר עם הרב מפוניבז׳. שאלו הרב: ״רבי ליב, וואס הערט איהר?״

 [״מה אתם שומעים?״] בעוד רבי ליב תמה לכונתו, המשיך ה.רב בהתרגשות: ״איר הער שויו ווי מען לעתט תוירה!…״ [אני שומע כבר את קול למוד התורה!״…].

זהו ״וחטיבת עם לבבך״, זהו ״ויבן לו בית״, וזהו ״ובנא ליה בי מדרשא״!״.

*

מורשת יעקב – האלימות זמורת זר במחננו

[הרב פינקוס תפארת שמשון]

וירא יעקב מאד ויצר לו (לב, ז) וירא שמא יהרג, ויצר לו שמא יהרוג הוא את אחרים (רש׳׳י)

התורה הקדושה מספרת, שכאשר הגיע יעקב לבית לבן וראה את רחל, מיד ״וישא קולו ויבך" (כט, יא).

ופירש״י על מה היה בכיו של יעקב: "לפי שבא בידים ריקניות, אמר: אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של

יצחק משך ידו. אמר לו: ׳מה אעשה לציווי של אבא׳? אמר לו יעקב: ׳טול מה שבידי, והעני חשוב כמת׳".

ותמיד הוקשה לי, אם אליפז בא להרוג את יעקב, הרי הכלל הוא: "הבא להורגך השכם להורגו״, תוריד לו את הראש.

והרי יעקב היה יותר חזק מאליפז, כמו שכתב רש״י שם, שיעקב הרים את האבן מעל הבאר "כמו זה שמעביר את

הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול״. אם כן, יעקב לא היה צריך להיכנע לפניו ולתת לו את כל רכושו, אלא פשוט להורגו!

[חשבתי על זה – יעקב הפסיד המון מכך שוויתר לאליפז! הרי הוא סבל כ"ב שנה שנעדר ממנו יוסף על כך שגם הוא נעדר כ"ב שנה מאביו וחיסר במצוות כיבוד אב ואם. אם יעקב היה מגיע עם ממון לבית לבן – הוא היה מקבל את בנותיו על מגש של כסף, כמו שאביו קיבל את רבקה בבוא אליעזר לחרן גדוש במצלצלים… לבן מבין היטב כסף, והיה נותן את בנותיו בקלות, ולא היה צריך להתעכב י"ד שנה בעבור נשיו. כמו כן לא היה צריך להתעכב עוד שש שנים בעבור הממון, שהרי לא היה צריך לעבוד ל"מתי אעשה גם אנכי לביתי", ואם כן אליפז גרם ליעקב עגמת נפש מאד גדולה כ"ב שנה של העדרות יוסף בשל הענין הזה, זה מגדיל את הקושי – מדוע יעקב מוותר כל כך בקלות??]

הרמת יד ־ האפשרות האחרונה!

התשובה היא: נכון, הבא להורגך השכם להורגו, אבל אם אפשר לנקוט בפעולה אחרת כדי שלא יצטרך להרוג את אליפז, כגון לעשות את עצמו עני החשוב כמת, אף שהדבר כרוך בויתור על כל רכושו, העדיף יעקב להיות עני מרוד

ולא להרוג.

יעקב אבינו פחד לא רק שמא ייהרג בעצמו, אלא גם – ואף יותר מכך ־ פחד שמא יהרוג אחרים!

הצעד האחרון, אחרי שכלו כל הקיצים ולא נראית שום אפשרות אחרת להינצל, הוא הרמת יד על בן אדם!

[ובאמת, בעל ה״בן איש חי״ כתב, שיעקב ראה ברוח הקודש שמאליפז צריך לצאת אונקלוס הגר. הרי שבאמת היתה לו סיבה טובה שלא להורגו].

לנו, קושיא זו ־ מדוע יעקב לא הרג את אליפז ־ מעיקה מאוד. מה זאת אומרת, אחד בא להרוג אותך, תוריד לו את הראש! כי אצלנו ההריגה היא האפשרות הראשונה שעולה על דעתנו. אבל באמת זו צריכה האפשרות שאחרי

האחרונה. עלינו לעשות כל שביכולתנו, העיקר לא להרים יד על בן אדם, וודאי לא להרוג. כך רואים בחז״ל.

נטילת ממון כנטילת נפש

והנה, יהיו שיטענו שיש לחלק בין הריגה להיזק, והיזק לחבירו או ממונו – אינם כה חמורים.

אבל האמת היא שהדברים אינם כה פשוטים.

הן ההריגה והן ההיזק לממון חבירו באים מתכונה אחת בנפש האדם. זלזול בזולת ובחייו.

לא נאריך בענין, רק נציין שבעצם זוהי מחלוקת ראשונים בפרק הכונס ושיטת רש״י שם, שאסור לאדם להציל את עצמו בממון חבירו גם במקום פיקוח נפש.

תוס', חולקים וסוברים שהשאלה רק אם חייב לשלם אחר כך, אך יכול את עצמו בממון חבירו. מכל מקום מדברי רש״י למדנו על החומרה הגדולה שעלינו להיזהר בממון השני, לא להזיק אותו, אפילו במקום פיקוח נפש!

מדוע?

התורה מלמדת אותנו שממון השייך לחבירו הוא כמו נפשו. בכמה וכמה מקומות בחז״ל רואים שהגוזל ממון מחבירו כאילו לקח את נפשו. וכשמדובר על שכר שכיר, לשון הפסוק: ״כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו״ (דברים כד). "וקבע את קובעים נפש" – ה' נוטל את נפש הגוזל.

עד כדי כך, שר׳ חיים ויטאל זצ״ל מספר על רבו, האר״י הקדוש, שלפני שניגש להתפלל תפילת מנחה, דאג לשלם את שכרם של אלו שעבדו עבורו באותו יום, באומרו: ״איך אראה פני אלקים ונפש חברי בידי". פרוטה של מישהו, זו חתיכת נשמה, כמו ליטול את נשמתו של החבר, וכל שכן הרמת יד.

תמיד יהודים ידעו: הרמת ידים היא הצעד האחרון.

תנאים ליציאה למלחמה

חז״ל מספרים לנו איך יצאו ישראל למלחמה: ״יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים״

 (סנהדרין סז ע׳א). דבר ראשון, היו שואלים את פי אחיתופל ואת פי הסנהדרין של השבעים ואחד. בלעדיהם לא היה שייך אפילו לחשוב על יציאה למלחמה. אחת שהם נתנו את אישורם, היו שואלים גם את פי ה' ע״י האורים ותומים.

למה לא מספיק אורים ותומים לבד? כי מדובר על יציאה למלחמה, פעולה הכרוכה בהיזק לשני ואף שפיכות דמים. לכן צריך לשאול את כל מי ששייך לענין, אולי לא נבין טוב. רק אחרי שעברו את כל התהליך הארוך הזה ניתן אולי לצאת למלחמה.

אברהם והעקידה

כשאברהם מצווה לעקוד את בנו – הציווי הוא אלקי. אך אחר כך אומר "מלאך ה'" אל אברהם – אל תשלח ידך אל הנער וכו' מדוע לא אלקים בעצמו?? אלא להציל אדם מפגיעה – די במלאך, אך לצוות על רצח – רק הקב"ה בעצמו!!

׳בחור ישיבה לא יחזיק נשק'

אספר לכם מעשה שארע עם ראש ישיבת חברון, הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ״ל, לפני הרבה שנים.

הוא היה ראש ישיבת חברון גם בתקופת מאורעות תרפ״ט, כאשר הערבים טבחו עשרות בחורים מישיבתו. בשעת מעשה הוא עמד ליד שוטר אנגלי, והתחנן לפניו: ״תעשה משהו״! אבל האנגלי לא זז. בסוף, כשהערבים התחילו להרביץ גם לשוטר האנגלי, הוא ירה כדור אחד באויר, וכולם התפזרו. עכ״פ הוא ראה את כל המעשה, כיצד תלמידיו נהרגים בידי פורעים ערבים.

כמה שנים לאחר מכן התבטא מישהו באוזני ר' יחזקאל: ׳צריך שלבחור הישיבה יהיה נשק. הרי אם היה במקום בחור עם אקדח וכדור אחד – לא היה את כל הפוגרום'!

אמר לו ר׳ יחזקאל בזה הלשון: ׳שיהא פוגרום ועוד כהנה, אבל בחור ישיבה לא יחזיק נשק'!

בעולם של היום, מי מבין זאת. היום הזהירות על חיי אדם כמעט ואיננה.

נוסעים במהירות, עוקפים בלי לחשוב. החיים הפכו להיות כלום, וממון הזולת גם לו אין ערך בעינינו.

דבר ראשון עלינו לדעת: אנחנו בני תורה, והתורה לא השתנתה. אצל יהודים בכלל. ואצל בני התורה בפרט. הרמת יד או אפילו קללה. היו תמיד המוצא האחרון!

כך נהגו יהודים בכל הדורות. יהודי לא הוציא מפיו מילה חריפה, כל שכן קללה, כל שכן להרים יד, כל שכן להזיק.

יעקב אבינו אפילו לא העלה על דעתו את האפשרות להרוג את אליפז, כמו שאמר יצחק אבינו: ״הקול קול יעקב והידים ידי עשו". יהודי לא משתמש בידים.

בעולמנו, רבותי, צריכים המון חיזוק לתפוס את המסר, לדעת עד כמה חמור הענין.

המגבניקי'ם והיסמניקי'ם

דוגמא נוראה לזה אנו מוצאים באנשים שמתעסקים בהשלטת סדר במחנות פליטים ובמחסומים וכד'. הם מאד אלימים ופעמים אף שהדבר נצרך בהתחשב באוכלוסיה עמה הם עוסקים. אך זו חרב פיפיות. אנשים אלה קונים לעצמם את טבע האלימות וההכאה, ומתברר שבהפגנות של מתנחלים, חרדים וכו' הם משתמשים באלימות נוראה, שפשוט מזעזעת את כל מי שרואה, והיום הכל רואים! כל תזוזה מצולמת. מכות אכזריות אפילו לעוברי אורח שלא השתתפו בהפגנה ועוד והדברים מפורסמים.

כשמתרגלים לאלימות – נהיים אלימים גם כלפי בני עמך, וגם בבית לאשתך…

׳היית יכול להרוג בן אדם!'

התורה מלמדתנו מוסר – יעקב אבינו פחד לא רק שמא ייהרג בעצמו, אלא גם – ואף יותר מכך ־ פחד שמא יהרוג אחרים!

אינני יכול לשכוח מעשה שבדידי הוה עובדא, ובו ראיתי עין בעין מהו מבטו של אדם גדול, ממה באמת צריך כל יהודי לפחד.

עברתי פעם תאונת דרכים. נהגתי ברכב והוא התהפך. ב״ה לא קרה לי שום דבר, רק כמה חתכים, ובכל אופן אושפזתי בבית החולים.

הגיע אלי שוטר לבית החולים לחקור מה ארע בדיוק. הוא שאל אותי: "מה קרה לך"? עניתי לו: ״תראה, אני נהג חדש, היו רוחות חזקות, איבדתי שליטה והרכב התהפך״.

שבוע אחרי כן הייתי אצל הראש ישיבה שלי, ר' יושע בער זצ״ל, וגם הוא התעניין: "שמעתי שהיתה לך תאונה, מה קרה שם בדיוק"?

ניסיתי לתאר לו איך אירעה התאונה, ואז באה התגובה שאינני יכול לשכוח אותה: "אוי, היית יכול להרוג בן אדם"!

אתם מבינים? השוטר, שתפקידו בעצם לשמור על חיי האנשים, כשאמרתי לו שהרוח העיפה את הרכב, מיד נחה דעתו ואמר: ׳אה, בסדר׳. אבל ראש הישיבה לא אמר לי ׳היית יכול להיהרג', הוא אמר: ׳היית יכול להרוג מישהו'! הוא הסתכל עלי כמו על משוגע. איך יתכן שיהודי יגיע למצב שבו הוא עלול להרוג מישהו! כך יהודים מסתכלים.

מדוע אנחנו לא חושבים כך? מדוע אצלנו לא זה ׳המושכל ראשון׳ ־ הפחד להרוג אחרים?

האוירה משפיעה על כל אחד לפי דרגתו

הגאון רבי יוסף ליס זצ״ל סיפר שפעם הוא שאל את הרב מבריסק זצ״ל שאלה.

בתקופת המלחמה, רבים הוצרכו לברוח מביתם. קרה והבריחה התבצעה בשבת קודש, ואז חלק מהבורחים היו יוצאים לדרכם כשרק בגדיהם לגופם, בלי ליטול עמם מאומה מרכושם, אך היו כאלו שנטלו עמם חבילות: חולצה, טלית ותפילין ואף יותר מזה.

ושאל אז ר' יוסף את הרב מבריסק, מי התיר להם לקחת חבילות בשבת?

מהיכן נובע הזלזול הזה באיסור חילול שבת קודש?

אמר לו הרב מבריסק: דע לך, כאשר אויר העולם מתמלא בחילול שבת – כל אחד נדחה ממקומו, כל אחד מתקרר בנושא של חילול שבת! הבולשביקים היהודים [החילוניים] הולכים לשדות לחרוש בשבת, ובני התורה החרדים, כשהם בורחים ־ לוקחים אתם חולצה.

אלו היו דבריו הנפלאים של הרב מבריסק זצ״ל, וברצוני לדמות את הביטוי הזה לנושא שאנו עוסקים בו.

אויר עולמנו ספוג באלימות

חיים אנו בדור שבו האלימות שולטת בכל פינה. ב״ה, אין כאן אף אחד החשוד לקרוא עיתון חילוני, אבל גם בעיתונות חרדית יכולים אנו לראות עד כמה בנוי עולמנו על אלימות.

ישנם הרבה אנשים, לא משנה לאיזו אומה הם משתייכים, שכשהם מרגישים שדורכים עליהם, ששוללים מהם את הזכויות המגיעות להם, מיד הם מאיימים עם נשק, חוטפים מטוסים ומאיימים להרוג את נוסעיו אם דרישותיהם לא ייענו במלואן. האויר מלא באלימות, יש ׳מאפיה' בעולם וישנן רציחות בעולם, ה׳ ירחם.

אני נולדתי באמריקה, ותמיד ראיתי את המנטאליות האמריקאית ש׳אף אחד לא ידרוך עלי׳! ואם מישהו ינסה להשפיל אותו ־ מיד הוא מרים ידים, מגיב באלימות, לפעמים עד כדי שפיכות דמים!

סיפר לי יהודי ששירת בצבא האמריקאי באיזו מדינה רחוקה, יחד עם גוי אחד מטקסס, גבוה ורחב מימדים. באותו מחנה היה גם ערבי אחד, והוא חשב שכיון שהיהודי הזה נמצא בפלוגה של האמריקאים, ודאי כל החיילים שם הם יהודים, וכשפעם עבר ליד אותו גוי גבוה הוא ירק עליו, כמו שיורקים על יהודים.

אותו גוי לא היסס. הוא קם עליו והרגו, פשוטו כמשמעו! הוא לא יתן לערבי לירוק עליו!

זה מה שקורה היום בעולם. מי שיורק עליך – תוריד לו את הראש. אל תהיה מסכן, יש לך זכויות!

וכשהעולם מלא עם גוון כזה של אלימות, כל אחד נדחה ממקומו.

אלימות במסווה תורני

גם אצל בני תורה קיימת תופעה של אלימות בדרגה מסויימת.

זכורני שבתקופה שהיו בעיות עם התחבורה הציבורית שלא הגיעה לעתים מספיק קרובות, מישהו הרים אבן, השליך אותה על חלון האוטובוס ופצע שלושה יהודים, וזה לא היה כל כך מופרך.

עלינו לעצור את הסחף הזה, לא להיסחף אחרי אוירת האלימות שבעולם, כי אכן המבט של התורה על השימוש באלימות, אפילו מועטת, שונה לחלוטין.

ספר על משכנות הרועים לרב שלוזינגר

רבי משה שנפלד זצ׳׳ל, שזכה להיות ה״ספרא רבא״ המסביר והמבאר דעתם של מרנן רשכבה״ג בעל ה״חזון איש״ זצ״ל, ורשכבה״ג מבריסק זצ״ל, כתב את אחד ממאמריו האחרונים כצוואה לדורות, ״האלימות זמורת זר במחננו׳׳.

באותה עת קרה מקרה ששני בחורי ישיבה שבודאי התכונו במעשיהם לשם שמים, הציתו חנות תועבה בתל־אביב, לאחר מכן נתפשו. הרוחות בציבור החרדי סערו, הדבר קרה בחורף תשל"ג.

אך ר׳ משה שנפלד זצ״ל כשם שלא פחד מה יאמרו החילוניים כך לא פחד לצאת נגד הדעה והאוירה ששררו ברחוב החרדי, כאילו הבחורים פעלו כראוי, וכי גם אנו צריכים לפעול בכח הזרוע.

אציין פה מה שאמר לי ר׳ משה שנפלד זצ״ל ואחי הגרממ״ש שליט״א חזר על כך פעמים רבות, וברבים:

פעם שאל מרן רשכבה״ג מבריסק זלה"ה את ר׳ משה שנפלד זצ"ל, כיצד הוא מכוון במאמריו לדעת תורה? ור׳ משה ענה: כשקורה מקרה אני יוצא לרחוב ושומע מה דעת ״הבעלי בתים" ומאחר שכתוב בסמ״ע ש׳׳דעת בעלי בתים היא הפך דעת תורה״ אני כותב הפוך. מרן הגרי״ז זיע״א שמע וחייך.

קבוצת האלימים

בעיקר מאמרו, כותב הוא בקצרה, (וזכיתי לשמוע מפיו בארוכה) כיצד עם קום המדינה, התארגנה קבוצת בחורים חרדית שנקראה בשם ״ברית הקנאים״, וכל מכונית שהיתה נוסעת בשבת (אז עדיין לא היו 2 מכוניות לכל אזרח) היו

מציתים אותה במוצ״ש. [איך היו יודעים איזה רכב נסע? הם היו מסמנים בספר קיפול בראש העמוד לפי המספר ואח"כ לפ"ז מזהים את הרכב]

חלק מהבחורים נתפשו, נשפטו וישבו בכלא.

וסיפר ר׳ משה, כשמרן החזון איש זצ״ל שמע מכך, מיד קרא לו, והכתיב לו נוסח של מודעה המגנה בחריפות כל דרך של אלימות, והקובעת כי המשתמש באלימות מועל נגד דעת תורה.

החזון איש זצי״ל לא הסתפק בכך, אלא ביקש שהמודעה תהיה חתומה ולא אנונימית. מאחר שהמעשים ארעו בירושלים פנה דרך ר׳ משה זצ״ל ל״צעירי אגודת ישראל״ בירושלים, שהם יהיו החותמים על המודעה.

וסיפר ר׳ משה שבמבצע לילי הדביקו את המודעה הזו ב-3 ריכוזים חרדיים שהיו באותן שנים, בירושלים בבני־ברק ובתל־אביב. בבוקר, כשגילה זאת הציבור החרדי, געש ורעש, היתכן? עד שנודע כי מרן בעל ה׳׳חזון איש״׳ זיע״א עומד אחר המודעה, ומאותו רגע הבינו כי הדבר פסול, ויש לשאול ״דעת תורה״ כיצד למחות.

מאמרו של ר׳ משה שגפלד זצ״ל בנוי על יסוד מוצק שחייבים להשרישו בקרב בני הנעורים:

גם דבר שלכאורה נראה פשוט וברור עלול להיות בניגוד ל״דעת תורה״.

אם גדולי ישראל גילו דעתם לאיסור, הרי כל מי שמוח לו בקדקדו מבין כי אם נעשים מעשי אלימות, הרי אלו מעשים של בודדים, שפעלו במפורש נגד דעת תורה. וכמו שאם תופשים גנב חילוני, יהפכו החילונים עולמות אם בגלל הגנב יאמרו כי כל החילוניים גנבים, כך אם נתפש חרדי במעשה של אלימות, הוא ורק הוא אחראי על מעשיו, שעשה נגד ״דעת תורה״.

לאחרונה, כשלדאבון לב, יש פרצות אדשות לבקרים, הרי חייבים אנו לשנן היטב לבנינו ולבנותינו, כי כל מעשה אשר יעשה, או שעולה על הדעת לעשות על מנת למחות, להתריע וכו' ־ יש לגביו ״דעת תורה״ ויש לשאול. כל זמן שלא

שאלת, יתכן שאינך חייב במחאה כלל וכלל, וכל זמן שלא שאלת איך ומתי לפרטים ולפרטי פרטים, הרי אין שום היתר להחליט על מחאה בכל צורה שהיא, אלא יש לקיים קודם ׳׳שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך״.

[החזון איש תמיד היה אומר אם באלימות – "הם יותר חזקים מאתנו, ויש להם גם נשק". אלימות זה לא דרך.

הרב עמרם בלוי "ציוני"

פעם אחת אמר הרב מבריסק להרה״צ רבי עמרם בלוי זצ״ל מנהיג נטורי קרתא: תדע לן ר׳ עמרם שאתה ציוני, התפלא ר׳ עמרם למה אני ציוני? ענה לו הרב מברלסק זצוק"ל מכיון שאתה הולך להפגין נגדם ואינך חושש שיהרגוך סימן שאתה ציוני! אתה סומך על "העדינות" שלהם…

אבל עיקר העיקרים הוא לדעת מהי המחאה האמיתית, ומהו הדבר שיכול למנוע פרצות בעם ישראל, וזהו ללמוד ללמוד וללמוד תורה. וכמו שמרן הגרא״מ שך שליט״א אומר תמיד, לבנות את כתלי בית המדרש, עוד חדר

לתשב״ר או ״בית יעקב׳׳ לבנות, עוד ישיבה קטנה או גדולה, עוד שיעור בחומש או בעין יעקב. דרך זו, היא דרך ישראל סבא, ואם היינו זוכים לילך בדרך זו, בודאי היינו זוכים לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.

התוצאה ממעשהו של דוד

דוגמא מופלאה לכך מצאנו בנביא (שמ״ב סז, ה־י).

דוד המלך בורח מפני אבשלום. מסופר שם: "ובא המלך דוד עד בחורים, והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל. ויסקול באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד וכל העם וכל הגברים מימינו ומשמאלו".

דוד הוא מלך ישראל, והלכה פסוקה היא ברמב״ם ובשוי׳ע שמורד במלכות חייב מיתה. בא המחוצף הזה וזורק אבנים על מלך ישראל.

ולא עוד אלא מקלל אותו בעזות נוראה: ״צא צא איש הדמים ואיש הבליעל, השיב עליך ה׳ כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתיו ויתן ה' את המלוכה ביד אבשלום בנך״. המילים ״אשר מלכת תחתיו״ הם חוצפה נוראה, שהרי שמואל

הנביא המליכו למלך בשם ה'!

מה צריכה להיות התגובה הטבעית של כל אחד הנוכח במחזה מקומם כזה?

״ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך, למה יקלל הכלב המת הזה את אדוני המלך״ ־ למה שהכלב המת יקלל את דוד מלך ישראל, רגל רביעית של מרכבה? ״אעברה נא ואסירה את ראשו״. אני אסיר את הראש של המשוגע הזה, הכלב מת.

אבל דוד המלך דוחה את הצעתו של יואב באומרו: ״מה לי ולכם בני צרויה״, אתם חושבים שאתם מבינים את כל הנעשה בעולם?

ומה היה סוף הסיפור?

דוד לא נתן להרוג את שמעי בן גרא, ובחז״ל (מגילה יב) מבואר שכמה דורות לאחר מכן, כשבשמים נגזרה ונחתמה הגזירה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, בא מרדכי בן יאיר בן שמעי – מצאצאי שמעי בן גרא, וביטל את הגזירה. ואם אבישי היה מוריד את הראש של ה״כלב המת״ ־ לא היה עם ישראל, לא היה עולם ולא היה כלום.

הרי לנו מה מונח בפעולה אחת של הורדת ראש הכלב המת. זהו כח אלוקי!

אפילו שעל פי דין ועל פי יושר נראה היה שמותר להרוג את שמעי, אבל דוד המלך אמר: לא! לא כל כך מהר מורידים ראשים.

כמה נפלא! יואב בן צרויה טען ששמעי הוא ״כלב מת״, ודוד טען לעומתו: לא ולא! זה לא כלב מת. אינך יודע להעריך דברים לאשורם, אינך יודע איזה ראש מתכוון אתה להוריד.

משל למה הדבר דומה? מושיבים ילד בן שלוש בתוך טנק. לפני כן מזהירים אותו באלף אזהרות: תשמע, חמוד, השכל שלך מוגבל והכח שלך עצום, לכן בשום אופן אל תיגע בכפתורים.

הקב״ה כביכול אומר לאדם: דע לך, אתה כמו ילד בן שלוש, לא מבין כלום, ועם פעולה אחת קטנה עלול אתה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. לכן, ׳אל תיגע בכפתורים' אל תרים ידים, אל תזיק, אל תפתח את הפה. תיזהר לפני כל פעולה שאתה עושה.

לכן תמיד יהודים לא הרימו ידים ולא פתחו פה לקלל, כי לעולם אי אפשר לדעת מה תהיינה התוצאות!

לא כל כך מהר מקללים, לא כל כך מהר עושים פעולות. יהודים סבלו כל הסבל שבעולם, אבל הדבר האחרון שעשו היה לנגוע במישהו – בנפשו, בכבודו ובממונו. כך חיו יהודים מאז ומתמיד, וכך גם עלינו לנהוג.

האדמו"ר מצאנז ואתה בחרתנו

בשנת 1943 נשלחו אסירים יהודים ממחנה המוות בירקנאו לוורשא כדי לנקות את חורבות הגטו לאחר דיכוי המרד, על קבוצה זו נמנה האדמו"ר מצאנז. עת עמדו על הריסות הגטו פנה אחד האסירים אל האדמו"ר ושאלו בכאב: "רבי… האם תמשיך עוד לומר בתפילתך "אתה בחרתנו"? השיב לו האדמו"ר: "עד היום לא אמרתי זאת בכוונה הראויה, אולם מעתה כאשר אגיד אתה בחרתנו, אכוון יותר ויותר… עכשו אומר זאת ביתר שאת ועז! מוטב לי להישאר במצבי זה, מאשר להיות כאחד מהם! אשרי שאני מן הנרדפים ולא מן הרודפים, ההיית מתחלף בחיות טרף אלו?!״

היום חיים אנו בעולם אחר, עולם שבו כדי לקבל זכויות אזרח וכדומה, קודם כל יש לנקוט בפעולה אלימה כלשהי, כחטיפת מטוס יכו׳. רק אז יגשו לשולחן הדיונים עם חוטפי המטוס.

בעולם כזה, צריכים אנו הרבה חיזוק. לדעת את האמת שיהודי לעולם לא מרים יד, לא נוהג באלימות, כי ירא הוא מפני הכח העצום הטמון בכל מעשה ומילה שלו.

מדוע יעקב שתק? [תוספת מס' תורת מנחם מילר]

בפרשתינו קראנו על ענין דינה ושכם בן חמור, והריגתם על ידי שמעון ולוי. יעקב כואב על כך, ואומר להם עכרתם אותי וכו', אך כאשר שמעון ולוי עונים ליעקב את טענתם, ״הכזונה וכו׳' הוא שותק ואינו משיב להם דבר.

כאילו שהדברים הניחו את דעתו. אולם אחר כך הוא אומר להם דברים מאד חריפים: "כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור". מדוע לא הוכיח מיידית?

[א.ה. אמנם יש אומרים שמכאן למדים דרך דידקטית – לא להוכיח מיד כי זה עומד לך על הלשון, אלא להשאיר את הדברים לזמן בו האבק ישקע, והדברים יפלו על אוזן קשבת!!

״אוי, הפסדת מנחה?!״ [הגרב"מ אזרחי בראיון חג מוסף חוה"מ סוכות יתד תשעח]

״את הסיפור הבא סיפר לי הגאון הגדול רבי יצחק קוליץ זצוק״ל, רבה של ירושלים. מי שסיפר את זה לרבי יצחק, היה הגאון הגדול רבי יחיאל יעקב וינברג זצוק״ל, שהגר״י קוליץ היה אצלו ר״מ במונטריי. שאלתי את רבי יצחק אם מותר להזכיר את השמות. הוא אמר ששאל את זה את הרב וינברג, שהשיב לו: ׳זאת מצווה!׳ ״וכך מספר רבי יחיאל: ׳הייתי בחור צעיר ומוכשר בסלבודקא. ב״ה הייתי מתמיד גדול. פעם אחת קרה, לא היה לי שעון ולא ראיתי מתי מתחלף היום ללילה. הרמתי את ראשי, רציתי להתפלל מנחה ונוכחתי לדעת לחרדתי שהלילה כבר ירד… מה עושים ? לא התפללתי מנחה! הולכים לאלטער׳.

״הוא הלך לאלטער וסיפר לו את אשר קרהו. ׳חשבתי שייתן לי איזה עצה או תיקון׳, אמר [א.ה. הוא לא הלך לשאול אותו בדיני "תשלומין"…]. אבל האלטער רק ענה לו: ׳לך ללמוד׳. רבי יחיאל יעקב התפלא מאוד, אבל אם כך אמר האלטער, הוא שב והשקיע עצמו בלימוד, תוך השתדלות לעשות כל מיני סימנים שזה לא יקרה שוב. כעבור שבועיים, האלטער עומד מהצד ומסמן לרבי יחיאל באצבעו, זאת אומרת שהוא קורא לו לגשת אליו.

׳״אתה זוכר שסיפרת לי שהייתה לך בעיה?׳ שאל אותו. ׳חשבתי שהנה הוא מציע לי פתרון׳, סיפר רבי יחיאל. ואז אמר האלטער: ׳אנחנו יודעים שרבי נפתלי אמסטרדם בא מפעם לפעם להיות כמה שבועות במחיצתנו. אנחנו גם יודעים שכשהוא בא, הוא בוחר בך לחברותא ואתם הולכים ללמוד בבית הכנסת מעבר לנהר, בקובנה, ויש לשער שכך יהיה גם הפעם. אם אכן כך יהיה, בדרך תספר לרבי נפתלי את הבעיה שהייתה לך.

״סיפר רבי יחיאל: ׳עדיין לא ידעתי בדיוק מה רוצה האלטער, אבל קודם כל נוכחתי שזה נכון מה שהרגשתי, שהוא באמת חושב עליי…׳. כעבור זמן הגיע רבי נפתלי לישיבה ורבי יחיאל יעקב נטל את הגמרא והלך יחד עמו ללמוד. ׳הלכנו עד לנהר ואני סיפרתי לו שהאלטער הורה לי לשתף אותו בבעיה שהייתה לי. רבי נפתלי השתומם, אך שאל במה דברים אמורים. סיפרתי לו על הפסד תפילת המנחה, תוך כדי היותי שקוע בלימוד. ורבי נפתלי אמר: ׳אוי! הפסדת מנחה?!׳ ונפל מתעלף…

״ואמר הגרי״י וינברג זצוק״ל: ׳עברתי את כל המחנות, את מאורז הנאצים בשואה. הרבה דברים לא יכולתי לקיים, אבל תפילת מנחה מעולם החסרתי!…״

מסיים הגרב"מ אזרחי: ״תראו מה היה מונח אצל האלטער. הוא לא העיר לרבי נפתלי. הוא חיפש משהו שיזעזע אותו. הוא ידע שרבי נפתלי יגיב בחריגה עצומה כשישמע שהחמיץ מנחה. וכך היה. זה חינוך של האלטער!״]

נחזור לענייננו – למה יעקב לא הוכיח אותם מיידית?

כדי לבאר את הענין, נקדים שאלה –

דיברנו שהתורה נגד אלימות. וצריך ביאור – מה שעשה פנחס – אינו אלימות? מה שעשו בני לוי בהרגם את עובדי העגל – אינו אלימות? ומה שעשו בני ישראל בנביאי הבעל עם אליהו בהר הכרמל ועוד ועוד?

מעשה היה ברב מבריסק שסיפרו לו על אחד ששרף חנות תועבה שהייתה בגאולה. הרב אמר – אם עשה זאת לשם שמים – אני מקנא בג"ע שלו. ואם זה מתוך מדות רעות של השחתה – אני לא מקנא בגיהנם שלו!

וכאן בעצם טמון הכל. עד כמה לשם שמים הדבר נעשה, ועד כמה בטהרת הלב!!!

לאור זאת נבין את תגובתו של יעקב –

בתחילה יתכן ויעקב העריך את הקנאות שלהם, והבין שבשעה כזו אי אפשר לפעול עם חשבונות שכליים של כדאיות. יש לפעול לשם שמים בכל העצמה, כמו שהתורה משבחת את פינחס על כך שקינא לה' בלי להתמהמה לשאול שאלות (במדבר כה, יא ואילך).

אולם ברבות הימים הוכח אחרת.

יעקב בסוף ימיו מחליט להוכיח אותם במילים קשות – ״כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור״. רש״י מסביר, ש״שור״ הכוונה ליוסף שנקרא שור, והם רצו להרוג את יוסף.

כלומר, יעקב אומר להם כך: עד המקרה עם יוסף, האמנתי שהמעשה שלכם נבע מקנאות וחוסר יכולת לראות את שם שמים ושם משפחתנו הנעלית – מתחלל.

אולם, כאשר ראיתי כיצד מכרתם את יוסף והשלכתם אותו לבור, מעשה שהוא אלים ואכזרי באופן קיצוני, הרהרתי שוב במעשה ההריגה של אנשי שכם, והגעתי למסקנה, שלא רק קנאות היתה כאן, אלא גם נטיה אישית חריפה לאלימות וקיצוניות. זו דרך הנהגה גויית של אלימות ולא דרך הנהגה של ישראל סבא להמנע מכל אלימות!

הבחור האלים

הכרתי בחור ישיבה שסיפר לי בעצמו כיצד היה בחור אצלם בישיבה שאמר משהו על השואה בטון של זלזול, והמספר התגאה בזה שמיד בשמעו סטר לו סטירה הגונה על פניו על חוצפתו. זכורני, שבשעה ששמעתי זאת, מאד התחלחלתי מהעזות והאלימות של המכה. אך הוא טען שאף קיבל ברכת יישר כח מהמשגיח בישיבה. זה לא הניח את דעתי.

חלפו שנים לא רבות, והלה יצא לתרבות רעה, מירר את חיי הוריו, גנב מהם עשרות אלפי שקלים, וקיצר את חיי אביו שנפטר מן המחלה ושברון לב בטרם עת, ואף אחר מותו כשנתבקש מאמו למשוך סכום כסף נכבד מהבנק בשבילה, הוא משך את הכסף בסכום של עשרות אלפי שקלים ונעלם…

זה "הקנאי" שלא מסוגל לשמוע "דיבורים" לא נאותים…

כל אלימות טעונה בדיקה!!

חשוב להדגיש – אלימות אינה בדוקא אלימות פיזית!

כל התנהגות כוחנית, היא אלימות. גם אם אדם לא הזיז אצבע, הוא יכול להיות "סופר אלים"!

יש אנשים אלימים בפיהם – ממררים חיי בן זוגם ובני ביתם בהקנטות ואמירות חריפות ומשפילות! אמירות עוקצניות וממררות!

יש שמכריחים את זולתם לעשות רצונם בכל מיני כפיה – לפעמים זה לחץ על ידי תשדורות של "הנפגע", לפעמים זה על ידי "עוררות רחמים" מזויפת, לפעמים זה על ידי אחרים אותם הוא מפעיל כדי ללחוץ על הצד שכנגד להכנע ולעשות רצונו.

ופעמים שאלימות זו קשה מנשוא, ויותר אף מאלימות פיזית! יש לנו לזה הוכחות רבות בתורה.

כח הבושה [ממעין גנים]

המתבזה בשור על כתיפו הגם שהוא גנב ומגיע לו לכאורה.

הצער מתמשך, כדוגמת רחל אמנו שאסף ה' חרפתה, אך לא נתבטלה, שקשה לבטל חרפה.

המעשה בדוב ידיד האדם שחיבקו וריחקו האדם מפאת הריח הרע שהיה מפיו, וביקשו הדב מחבירו שיכהו במקל והאדם התנגד עד שהתרצה והכהו עד זוב דם, וא"ל הדב המכות הללו יגלידו, אך מה שפגעת בי לא יגליד לעולם, והלך לו…

אפי' סוטה שגרמה לעצמה שנסתרה באיסור – נקתה ונזרעה זרע ומפייסים אותה משמים הגם שחטאה בכך שסטתה.

אצל בלעם חס ה' על כבודו של המשוקץ שכל מאי שמצית לדרוש ביה דרוש, והרג הבהמה מפאת כבודו.

 [אם בכ"ז בא לידי בזיון יש לו לשמוח על כך שמכפרים לו עוונתיו כמובא בתומר דבורה]

*

מול הנסיונות – יוותר האדם לבדו!

[אוצרותיהם אמלא]

חכמי הדורות הפיקו עוד לקח נורא מהפסוק ״ויותר יעקב לבדו״. איתא במדרש בסוף פרשת ויצא: ״כמה מלאכים היו חלים ומרקדים לפני אבינו יעקב בכניסתו לארץ? רב הונא בשם רב אייבו אמה ששים ריבוא מלאכים היו מרקדים לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ. הדא הוא דכתיב ׳ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה׳, ואין שכינה שורה פחות מששים רבוא. רבנן אמרי מאה ועשרים רבוא, שנאמר ׳ויקרא שם המקום ההיא מחנים׳, מחנה הרי ששים רבוא, מחניים הרי מאה ועשרים רבוא״.

במאמר מוסגר, יש לדקדק בלשון המדרש שכתב שהמלאכים היו ״מרקדים״ לפני יעקב אבינו, ולא רק לוו אותו לשמרו, ולשמחה מה זו עושה?

הסביר הגה״צ רבי משה שמעון ויינטרויב זצ״ל׳ משגיח ישיבת ׳היכל התורה׳, שכאשר יצא יעקב מבאר שבע היה צער גדול בעיר, כמו שמביא רש״י שם:

״בזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה; יצא משם, פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה״. כעת, כשחזר יעקב לארץ ישראל, היתה שמחה גדולה שחזר הצדיק למקומו לכן רקדו המלאכים לפניו.

רבי משה שמעון תאר מעמד נורא הוד זה בתאור נפלא במיטב לשונו: ״איננו יכולים לתאר לעצמנו כיצד היתה נראית תהלוכת ענק מרשימה ומפארת זו, שכן לא נראתה כמותה מעולם. תהלוכה כמו ב׳הכנסת ספר תורה׳

אומרים המפרשים, אכן רואים כאן בפרשתנו:

הקדוש ברוך הוא אמנם רוצה לסייע לאדם, ואף יביא לו למלחמתו מאה עשרים אלף מלאכים. אך כל זה ־ בתנאי אחד: ליעקב היו רבבות מלאכים, ולבסוף נאמר: ״ויותר יעקב לבדו״. את המלחמה, בסופו של דבר, יכול האדם לנצח רק אם יתגבר בעצמו.

כל הסיוע ממרומים לא יועיל אם האדם לא ילחם בעצמו, ויתגבר על השטן לנצחו.

כל הצלחתו של יעקב היתה מחמת שהיה ׳לבדו׳, מפני שאמנם במלחמה מול השטן ״אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו״, והאדם חייב את עזרתו של הבורא;

אך זאת לא תגיע, וכל סיוע ממרומים לא ינתן – אם האדם לא יעשה כל מה שביכולתו ויתאמץ בעצמו.

ברכה על הצלחה בתורה

שמעתי ממורי ורבי הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט״א, ראש ישיבת פוניבז׳, שכשבקש ברכת הצלחה עבור בניו ממרן הגרי״ז מבריסק זצ״ל ברכו בהרבה נחת. כשתמה בפניו על נוסח זה? השיב לו הרב שגם אצל אביו מרן רבי חיים מבריסק זצ״ל היו מברכים בנסח זה.

ובאותו ענין שמעתי מפי מרן ראש הישיבה הגראי״ל שטיינמן שליט״א, שהרב מבריסק טען שאין לסמוך על ברכות, ואף התבטא פעם: ״פון א׳ ברכה וועט מען קיין תלמיד חכם נישט ווערן!״ (״מברכה לא נעשים תלמידי חכמים!״). ופעם כאשר בקש הרב שטיינמן ברכה מהרב מבריסק על ענין רוחני כל שהוא, השיבו הרב בפליאה: ״וכי גם אתה מבין המבקשים ברכות על ענינים כאלו״?

ובספרו ׳אילת השחר׳ (פרישת תולדות), מבאר הרב שטיינמן על פי זאת, מדוע ברכותיו של יצחק ליעקב התמקדו בעקר בדברים גשמיים ולא רוחניים:

על רוחניות כל אחד צריך לעמול בעצמו! לכך האדם נוצר. הברכות יכולות להועיל, אך לא מעבר לכך, והן לא תפעלנה מאומה כאשר אין את הנכונות והרצון העצמי להשקיע ולהתאמץ!

מאידך גיסא, חשוב לציין ולהרגיש שאין הדברים כפשוטם, ואין ספק שיש ענין גדול לקבל ברכות הצדיקים על הצלחה בתורה. ראו דברים מפרשים שנאמרו במסכת סופרים (יח, ז): ״וכן היה מנהג טוב בירושלים לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום, בו אחת עשרה שנה עד עצם היום, בן שתים עשרה להשלים, ואחר כך סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן, כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים; וכל מי שהיה לו גדול ממנו בעיר, היה עומד ממקומו והולך לפניו, והיה משתחוה לו להתפלל בעדו; ללמדך שהם נאים ומעשיהם נאים, ולבם לשמים״. (הגר״א בבאורו שם – כותב שהיה היא כאשר הגיע הבחור לגיל שלש עשרה).

אלא ודאי כונת הרב מבריסק היא, שלא יסמך האדם על הברכות, אלא עיקר ההצלחה היא על ידי עמל ויגיעה עצמית ותפלות לה׳, ואז מצטרפות ברכות הצדיקים לרבוי הסיעתא דשמיא.

ה׳העמק דבר׳ מתנה מן השמים!

הגאון הנצי״ב ־ רבי נפתלי צבי יהודה ברלין זצ״ל, שמש למעלה מארבעים שנה כראש ישיבת וואלז׳ין, וכשראה שבני הישיבה אמנם מרבים להתעמק בעמקם של סוגיות, אך מזניחים את התורה שבכתב, הכניס את לימוד המקרא אל תוך כתלי הישיבה. בכל יום היה מוסר לתלמידים שעור במקרא, בהם הראה שגם את המקרא נתן ללמוד בעיון. על בסיס שעור זה הוא חיבר מאוחר יותר את פרושו על התורה, ספר ׳העמק דבר׳, בו נוסף גם הפרוש 'הרחב רבר׳ על הנושאים בהם נדרשת אריכות.

בזמנו, נהגו המשכילים למיניהם להשתמש בתורה כקרדום לחפור בה, בבואם לנעוץ טלפיהם בחומה. הראשים שבהם היו למדנים ועמקנים גדולים שהתעטפו בטלית שכולה תכלת, עטו איצטלא דרבנן, ובנסיון להוכיח את דיעותיהם, את מחשבתם המקורית, ובעיקר את שיטתם מבין פסוקי התורה, היו רגילים לכתב ׳פירושים׳ שונים ומשונים על פרשיות התורה הקדושה.

החבור הנשגב ׳העמק דבר׳ הגיע לידיו של אחד מהם, והלה התפעל ביותר. הוא לא התאפק, שם פעמיו אל ישיבת וואלוז'ין וניגש אל הנצי״ב בתמיהה: ״כבר תקופה ארכה שאני שוקד להוציא ספר דומה המפרש את פסוקי התורה. הדבר דורש ממני מאמץ ועמל רב, ובקשי הספקתי לסיים את חומש בראשית. כיצד אתם הצלחתם להוציא בפרק זמן כה קצר חיבור מקיף, מעמיק ולמדני על כל חמשת החומשים. איך עושים זאת?״

הביט הנצי״ב על בן שיחו, וזיהה הזדמנות נפלאה לקיים ׳ענה כסיל כאולתו׳. ׳׳שמע נא״, פתח ואמר, ׳׳שלמה המלך אומר במשלי (לא, כד) במזמור ׳אשת חיל׳: ״סדין עשתה ותמכר וחגור נתנה לכנעני״. כלומר, את הסדין הכינה ומכרה אותו כדי להתפרנס, אך את החמרה לא מכרה, אלא נתנה לסוחר.

ויש להבין, מדוע נתנה האשה את החגורה לסוחר? הרי מדובר כאן באשה העמלה קשות לפרנסתה, ומעונינת להשתכר ממעשי ידיה במעט הפרוטות שהרויחה. על מה ולמה היא נותנת כך את החגורה לסוחר מבלי למכרה?״

כדי להבין את התשובה על כך, אמר לו הנצי״ב, אמשיל לך משל. מעשה באדם שנכנס לחנות גדולה, וראה את אחד הקונים עומד בדלפק לשלם על המוצרים שהחליט לרכוש, ומיד לאחר התשלום מביא לו המוכר חבלים בכדי לקשרם.

ניגש אליו הלה ושאלו: ״כמה שלמת עבור החבלים הללו?״

והשיבו הקונה: ״לא שלמתי עליהם מאום – קבלתי זאת בחינם!״ הרעיון מצא חן בעיניו, ונעמד גם הוא בתור לבקש חבלים.

כשהגיע תורו, הביא לו המוכר את מבקשו, ונקב בסכום לתשלום בסך כך וכך מעות. ״מה קורה כאן?״ התרעם האיש, ״איפה ואיפה! לפני חמש דקות ראיתי שמפלוני לא נטלתם מאומה על חבלים מדוע ממני אתה דורש תשלום?״

״שוטה שבעולם!״ השיב לו המוכר, ״האדם שראית קודם, רכש אצלי מוצרים רבים בסכום עתק, ועל כן היה זכאי לקבל גם חבלים, כדי שיוכל לארוז את המוצרים ולקחת אותם הביתה בצורה בטוחה ומסודרת. אך אתה שלא קנית בחנות דבר, מדוע שתהיה זכאי לקבל משהו? אינך לקוח כאן, ואינך זכאי גם לא למתנה מועטת!״

גם אשת החיל, המתיק מרן הנצי״ב, לאחר שהכינה סדין שלם להתעטף בו, והסוחר הביא לה את הסחורה וסייע בעדה, היא העניקה לו את החגורה. אך אלולי זאת, אין ספק שגם על החגורה היתה מבקשת תמורה.

סים הנצי״ב את דבריו, הביט במשכיל עז הפנים ואמר לו בקול נוקב:

"הנך תמה כיצד הצלחתי להוציא את ה׳העמק דבר׳? התשובה היא שלא מכוחי הוצאתי אותו. ביחס לעמקות הנפלאה שבחבור זה, הזמן בו השקעתי בכתיבתו אינו מספיק כלל וכלל. ה׳העמק דבר׳ הוא מתנה מן השמים! כל סדר יומי סובב סביב התורה, את כל עתותי אני מקדיש לעמלה של תורה, ולכך מזכה אותי הקדוש ברוך הוא במתנת חנם להוציא חבור נפלא שכזה מתחת ידי. אך אתה שאינך לומד מאומה, כל זמנך מבזבז על עיסוקים זוטרים הנוגדים את דרכי התורה, מדוע שיזכו אותך משמים להוציא חבור תורני? לא מעניקים משמים מתנות חינם למי שלא עושה מעצמו דבר!״

בשביל לזכות לעזרה ממרומים בלמוד התורה, זקוקים להלחם! לעמל! להשקיע! רק אז רואים סייעתא דשמיא!

כאשר הספיד הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון זצ״ל, ראש ישיבת טשיבין, וחותנו שר התורה הגאון בעל ה׳דובב מישרים׳ מטשיבין זצ״ל דיבר בארוכה על גדלותו העצומה של הנפטר בכל מכמני התורה. בסיום דבריו אמר: ׳׳רבותי! לא נטעה את עצמנו, גם אנו מסגלים להדמות אל הטשיבינער רב. גם הוא התחיל כמונו, מהמצב שלנו. כל הגאונות האדירה שלו וכל הגדלות העצומה לו, באו לו אך ורק מתוך עמל ויגיעה!"

כי תצא – רק תצא!!

כך אומרת התורה בתחלת פרשת כי תצא (דברים כא, י): "כי תצא למלחמה על איביך, ונתנו ה׳ אלקיך בידיך הפשט הפשוט הוא כמובן על אויבים בשר ודם; אולם רבותינו המפרשים, האלשי״ך, ה׳כלי יקר׳ ועוד, בארו שהרמזים הנרמזים בפסוקים אלו מרמזים על מלחמת היצר.

לאור זאת, בארו המגידים את הפסוק כך: ״כי תצא למלחמה על איביך" – כאשר תצא למלחמת חורמה באויב הגדול ביותר שלך, הוא כמובן היצר הרע – ״ונתנו ה׳ אלקיך בידך״. נאמרה כאן הבטחה, שמי שיצא להלחם ביצר, יתן לו הבורא את הסיוע הנדרש וכך יוכל לנצח במלחמה.

והבטחה זו מתבססת על העובדה הזאת עצמה, שרק בסיוע הבורא יכול האדם לנצח את יצרו, ואם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מסייע לאדם, מה לי חלש או חזק, צעיר או זקן, צדיק גמור או בעל תשובה, אם תצא למלחמה – מובטח הסיוע ממרומים.

אך הכל, בתנאי קודם למעשה: ״כי תצא למלחמה!" אם תחלץ למלחמה, תצא לפעולה, תאבק ביצר ותתנגד לו ולפתוייו, אזי יבוא הסיוע ממרום, ותזכה להבים את היצר. אך אם האדם לא יעבוד בעצמו, אם לא יקיים "ויוותר לבדו״ ־ הוא עתיד לנחל מפלה.

הקם תקים עמו

והמליצו יסוד זה על הפסוק ״הקם תקים עמו״ (דברים כב, ד). רש״י על המקום מביא מהגמרא את הדין שיש מצוה לסייע רק אם הבעלים עובד גם בעצמו: ״עמו – עם בעליו. אבל אם הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לטעון טעון, פטור״.

כך גם בסיוע המובטח לנלחם ביצרו: אם הוא מתאמץ ועובד בעצמו, יזכה שהבורא בכבודו ובעצמו יסייע בידו. אך אם הוא הולך ויושב לו, וממתין ומצפה שמלאכתו תעשה על ידי אחרים, עליו לדעת שהדבר לא יקרה.

ספורו של רבי חנא

ישבתי פעם בשמחת שלום זכר עם הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ״ל, בעל ה׳משמר הלוי׳. לשמחה הגיע זקן ישיש, משומעי שעורו המפרסם של רבי משה מרדכי בבית המדרש ׳ירחי כלה׳ שברחוב הרב דסלר בבני ברק. שמו היה רבי אלחנן, אוי כלם הכירוהו בכנויו ׳רבי חנא׳. יהודי זה היה מלא וגדוש בידיעות בתורה, ובמהלך השעור היה מעיר דרך קבע הערות רבות.

כשהתישב, פנה אליו רבי משה מרדכי ושאל אותו האם הוא נותן לו רשות לספר לנוכחים את ספור חייו. רבי חנא הסס, אך לבסוף הסכים.

?נה רבי משה מרדכי אל הנוכחים, ואמר: ״הסכיתו ושמעו ספור נורא של אהבת תורה, וקרבת השם״:

כצעירותו, הגיע דבי חנא ללמד בישיבת ׳גלאנטא׳ הנודעת, אצל הגאון הקדוש רבי יהושע בוקסבוים זצ״ל, בעל ה'אור פני יהושע׳, עם המון רצון והרבה מרץ לשקד על דלתי תורה. אך לצערו כבר בימים הראשונים הוא התקשה בלמודים. הוא אמנם התאמץ מאד, השקיע שעות רבות בשנון וחזרה׳ אך מוחו לא קלט מאומה. רבי יהושע נסה לסייע בעדו, ובקש מטובי הישיבה שילמדו עמו, אך דבר לא הועיל, וראשו נשאר כאשר היה.

כעבור זמן מה, בהיותו מיואש כמעט לחלוטין, נגש אלחנן לרבו ואמר לו שאחר שנוכח שאינו מתקדם מאומה, החליט לצאת ולעבוד לפתסתו. הבין רבי יהושע ללבו, והסכים עמו. הוא אף סייע בידו לאתר עבח־ה שמכבדת את בעליה, וברר עבורו היטב על פרטי המקום מבחינה רוחנית וגשמית. בני הישיבה הצטערו לשמע על עזיבתו, שכן אלחנן היה אהוב על הבריות, והכינו עבורו מסיבת פרידה.

למחרת בבקר, היום בו היה אמור לעזוב את הישיבה, סדר אלחנן את חפציו, ארז את תיקו והתכונן לצאת לתחנת הרכבת. הוא הביט בשעון, וראה שנשארו עוד חמש עשרה דקות עד הזמן בו אמורה הרכבת לצאת לדרכה. אלחנן היה ונשאר אוהב תורה, ואף סכם עם בעל הבית על מספר שעות ביום שיקדשו ללמוד מה שהיה ביכלתו; עכשו כשהיה לרשותו מעט זמן פנוי, הוא רצה לפתוח ספר וללמוד מעט, אך כל ספריו כבר נארזו והוכנו לנסיעה.

הוא שוטט בעיניו כה וכה בחפוש אחר ספר קדש, והנה עיניו נתקלות בספר ישן, מרופט ומאבק המציץ מעל הארון בחדר. הוריד אלחנן את הספר מעל הארון הסיר ממנו את שכבות האבק ופתחו בדף אקראי. הוא התחיל לעיין, וכך כתוב:

"בעת שהאדם מרגיש בודד ואין מי שיכול לעזור לו, באותה העת נפתח לו פתח מיוחד ממרום להביא לו סיעתא דשמיא שלא כדרך הטבע. ואם ינצל את הרגע הזה יזכה להתעלות במעלות התורה והיראה מעלה מעלה״.

סיפר אלחנן יותר מאחר, שבאותו רגע הוא חש שהספר מדבר אליו ממש, והדבר תסכל אותו. הוא התרגז מדוע פתח את הספר בדיוק עכשו, ובכעסו סגר את הספר והשליך אותו בחזרה מעל הארון.

עודו מתסכל וממורמר, והנה מחשבות רבות מתחילות להתרוצץ בראשו, והוא חש שראשו מסתחרר. "נו…" אמרה מחשבה אחת, "נשארו רק כמה רגעים, וכבר מאוחר. הרכבת עומדת להגיע, צריך כבר לצאת״.

והנה נהדפת מחשבה זו על ידי מחשבה אחרת: ״הספר הזה דבר ממש אלי, בדיוק למצב שלי. הספר היה מונח כאן זמן רב כאבן שאין לה הופכין, והיום מכל הימים הוא נפתח על ידי, ברגעים קשים אלו הוא הרגיש שהקדוש ברוך הוא שלח אליו מסר ישיר ואומר לו שיחזור לישיבה.

הוא הסתובב אנה ואנה, מבלבל ומטרד. חמש דקות נשארו. הוא חש כיצד רצונו העז ואהבתו את התורה נוטים להכריע להשאר בישיבה לפחות עוד יום אחד, ואז כיצד מתקומם משהו בתוכו ושוב תקפו אותו המחשבות: ״הלא תהיינה לי בושות איומות כשאחזר לפתע לבית המדרש כאלו כלום לא קרה. הלא כל הישיבה יודעת שהחלטתי לעזוב, ואף ערכו לי מסיבה גדולה. יתיחסו אלי כעל אדם בלתי יציב שמשנה דעתו מרגע לרגע?״

הדקות נקפו, ולבסוף הצליח אלחנן להתגבר על עצמו, ונשאר בישיבה על דעת שמחר ילך לעבודה. הוא הוריד את התיק, הוציא משם את הגמרא ונכנס לבית המדרש. וכאשר חשש כן היה: כל הלומדים סובבו את ראשם, שקט מביך השתרר והם הביטו בו בפליאה. ״מה אדע כאן?" נתן היה כמעט לשמע את מחשבות כולם, ״האם אלחנן השתגע? רק אתמול ערכנו לו מסבת פרדה׳ וכבר חזר בו?״

אף אלחנן התגבר בכחות אדירים על תחושותיו, התעלם מהמבטים הדוקרים, הת?שב על מקומו בספסל האחורי והתחיל ללמד. הוא ניסה לחזר על מה שלמדו אמש בישיבה, וכמו תמיד לא הצליח להתקדם. קושי גדול ׳תקע׳ אותו ולא איפשר לו להבין את החשבון בסוגיא…

בעוד התסכול גובר, אזר אלחנן אמץ, וכמנהגו מימים ימימה פנה אל הבחור שישב בסמוך והציב בפניו את הקושי. עיין הבחור בדברים, ומבט של פליאה על פניו. ״היודע אתה?״ אמר לו, ״אין זו סתם אי הבנה! זוהי קושיית הרשב״א על אתר, קושיא חמורה הנצבת בבסיס הסוגיא, וכל הראשונים מתחבטים לפותרה!״

אלחנן היה המום. בתדהמה שאל את הבחור: ״הרשב״א? הרשב״א שואל את זה? אתה בודאי מתבלבל, השאלות שלי הם לא שאלות של הרשב״א…״ הבחור חייך ואמר לו: ״ניתי ספר ונחזי ־ בא אתי, ונראה את דברי הרשב״א בפנים״.

הלכו לארון הספרים, פתחו את חדושי הרשב״א, ואכן כן, שאלתו ה׳פשוטה׳ הופיעה שם, במלותיו הקדושות של הרשב״א.

כשכלו התרגשות, המשיך אלחנן בתלמודו בהתמדה גדולה, כשבמשך זמן הסדר התעמק עוד ועוד וזכה לכוון לעוד שתי שאלות נוספות שהופיעו בדברי המפרשים. עם תופעה כזאת מבורכת, לכוון לשלוש שאלות של המפרשים הוא לא נפגש עדיין בחייו. לאחר הסדר הפורה והמופלא, הוא החליט שלאחר שהקדוש ברוך הוא הראה לו בחוש כמה הוא יכול להצליח, עליו להשאר בישיבה ולמצות את כחותיו. מני אותו יום זכה אלחנן לסיעתא דשמיא מפלאה, למד עוד ועוד והתקדם והתעלה, עד שזכה לצמח לתלמיד חכם מפלג.

רבי מרדכי שלוזינגר סיים את הספור, פנה אל רבי אלחנן ושאל: ״רבי חנא, נכון?״ ־ ״כן! כן!״, השיב רבי חנא בהתרגשות, ״זהו סיפור חיי…״

ויש לדעת, ששני הלקחים שבארנו ־ שלובים לעתים זה בזה. פעמים שהאדם נכנס למצב מייאש, והוא מרגיש ׳לבדו׳; ודוקא אז, אם יגיס את כחותיו כדי להתחיל להלחם, לא להכנע ולהתנגד ליצר ככל יכלתו ׳לבדו׳ ־ אזי יזכה ל׳ונשגב ה׳ לבדו׳.

המשל של הח"ח "ותן בליבנו בינה" וכו' ולא מקבלים? משל האדם שבא לבקש תמיכה מן העשיר, וקבע עמו זמן, ולא הגיע וכך שוב ושוב… ה' רוצה לתת בינה וכו' רק תבוא לשיעור!! תפתח ספר!!

מסופר על החזו"א שפעם אחת בא אליו מישהו עם הצעה לפתוח "ישיבה למצויינים ועילויים" שמהם יגדלו גדולי הדור של הדור הבא. אמר לו החזון איש המציאות הוכיחה שלא בהכרח מבעלי הכשרונות גדלים גדולי הדור. רבים היו בעלי כשרון בצעירותם ותלו בהם תקוות רבות, ואכזבו. ואחרים שהיו בינוניים ומטה – צמחו מהם גדולים! הכל תלוי ביגיעה ובכח רצון! וכאן סיפר החזו"א מעשה באדם שלא רצה להזכיר שמו, שבצעירותו היה קשה תפיסה ביותר, ופעם שאל את החזו"א פשט ברש"י – על הפסוק "מצרימה" –"כל תיבה שצריכה למד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה' בסופה". ושאלתו הייתה – היכן במצרימה מופיעה האות למ"ד??… והנה את האדם הזה אני מכיר היום והוא מגדולי הדור!!

ר' פסח פרוסקין [מח"ס 'חי' ר' פסח מקוברין' רבו של ר' משה פיינשטיין] כתב הר וולבה ב'עלי שור ח"ב עמ' קכז. ' בצעירותו לא היה מן המבריקים ופ"א אמר הערה לימודית בויכוח בין הלמדנים ודבריו הוכיחו עד כמה אינו בעניינים הם גיחכו באי נוחות והוא נפגע עד עמקי נשמתו והניח ראשו על הסטנדר ונרדם. ואמרו בחלום שיתחיל עכשיו להשקיע מרצו בלימוד מסכת ב"ק ויתנו לו ס"ד להצליח, וכך הוה והחל מבריק בסברותיו

המעשה באילפא ור"י שחזר ר"י ללמוד תורה, ואילפא המשיך לעסקו.

תענית כא ע"א

אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין +דברים ט"ו+ אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? – אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע. שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי +דברים ט"ו+ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא – מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא. אתא ההוא סבא, תנא ליה כו'…:

[בעבר הארכנו בסיפור זה להוכיח שאם שמעת – אזי דיברו אליך! אך היום ננסה להבין דבר אחר -]

מדוע זכה ר' יוחנן לכך? מדוע רק הוא שמע את דברי המלאכים?

מבאר הגראי"ל שטיינמן [ימלא פי תהלתך עמ' נד ח"ב] ע"פ המובא בויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור פרשה ל:

ר' יוחנן הוה מטייל סלק מטבריא לצפורין והוה ר' חייא בר אבא מסמך ליה מטון חד בית חקל אמר הדין בית חקלא הוה דידי וזבינית יתיה בגלל למזכי באורייתא, מטון חד דבית כרמא אמר הדין בית כרמא דידי הוית וזבינת יתיה בגלל למזכי באורייתא, מטון חד דבית זיתא אמר הדין בית זיתא דידי הוה וזבינית יתיה בגלל למזכי באורייתא שרי ר' חייא בכי א"ר יוחנן מה את בכי א"ל אל דלא שבקת לסיבותך כלום א"ל קלה היא בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שנברא לששה ימים וקניתי דבר שניתן לארבעים יום שנאמר (שמות לד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה וכתיב (דברים ט) ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה כד דמך ר' יוחנן הוה דורו קורא עליו (שיר /השירים/ ח) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה בוז יבוזו לו:

הרי שר' יוחנן מסר את נפשו לת"ת, לכן זכה הוא לשמוע את דברי המלאכים ולשוב ולהיות ראש ישיבה, ושיהיו שמועותיו מפוזרות בכל הש"ס, לעומת אילפא שממנו יש אמרות בודדות בש"ס שאף הן ספק אם זהו אותו אילפא הגם שהיה ת"ח עצום כמוכח מכך שתלי נפשיה באיסקרא וגם בודאי לא הלך לשנים ארוכות למסחר, ובכ"ז הפסיד לדורות! ללמדנו עד כמה חשובה המסירות, הרבה יותר מן הכשרון!

*

מצוה בלא כונה וכונה בלא מצוה

[ארשת שפתינו שלזינגר עם תוספת בסוף]

מלאכים ממש. מה ראה יעקב אבינו לשלוח לעשיו אחיו מלאכים ממש?

רוב המפרשים ראו קשר אמיץ בין פגישתו של יעקב אבינו עם מלאכי אלוקים, כפי שמתואר בסיום הפרשה הקודמת, ובין מה ששלח יעקב את אותם המלאכים לעשיו אחיו, אלא שעצם פגישתו של יעקב אבינו עם מחנות של מלאכים הוא גופא צריך ביאור.

ועוד יש להבין מה שנאמר בסיום הפרשה הקודמת: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה ויקרא שם המקום ההוא מחניים".

ולכאורה יש כאן סתירה שמתחילה, נאמר "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה" משמע שהיה רק מחנה מלאכים אחד ומיד לאחר מכן נאמר "ויקרא שם המקום ההוא מחניים" ומשמע שהיו שתי מחנות.

וכבר רש"י ז"ל הרגיש בזה ולכן פירש: "ויפגעו בו מלאכי אלוקים, מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ מחניים, שתי מחנות של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו".

ויש להבין מה הם אלו שתי המחנות של ארץ ישראל ושל חוץ לארץ?

וראיתי להגר"פ פרידמן שליט"א לבאר הענין על פי מה שמבואר במדרש (בראשית רבה עו, ב) על הפסוק "ויירא יעקב מאד ויצר לו", אמר: כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל תאמר שהוא בא עלי מכוח ישיבת ארץ ישראל, כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו תאמר שהוא בא עלי מכוח כיבוד אב".

ומבואר מזה שעיקר פחדו של יעקב אבינו היה על שתי מצוות: א) ישיבת ארץ ישראל ב) קיום מצות כיבוד אב שלא עלה בידו לקיימם בפועל בכל אותן השנים ששהה בבית לבן ואילו עשיו אחיו כן זכה לקיימם בפועל

ואם כן נשאלת השאלה איך באמת התגבר יעקב אבינו על החסר הזה של קיום שתי המצוות שלא יכול היה לקיימן בחוץ לארץ?

ידועה אימרתו של הרה"ק רבי זושא מאניפאלי זי"ע על דברי התנא הגדול רבי פנחס בן יאיר, שאמר לחותנו רבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא (חולין ז, ע"ב): "ישראל קדושים הן. יש רוצה ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה". והקשו שם התוספות בדיבור המתחיל "ויש" – מדוע זה שיש לו ואינו רוצה נקרא קדוש? ותירצו שהכוונה שאינו רוצה, ולמרות כל זאת הוא מזמין אורחים לאכול אצלו מחמת הבושה.

אלא שעדיין יש להבין למה בכל זאת היה נקרא קדוש אם אינו רוצה?

ואמר על כך הרבי רבי זושא זי"ע על פי מה שידוע מדברי חכמינו ז"ל במדרשים ובזוהר הקדוש שמכל מצוה נברא מלאך קדוש, והנה כל מלאך מורכב מגוף ונשמה ולכן מעצם קיום המעשה של המצוה נברא גופו של המלאך, ומעצם כוונת ומחשבת המצוה לשמה נבראת הנשמה של אותו מלאך.

ומעתה אדם כזה שיש לו כסף ואינו רוצה לתת אלא שבכל זאת הוא נותן צדקה רק מחמת הבושה הרי אדם זה יש לו את מעשה המצוה של הצדקה אבל חסירה לו כוונת המצוה ואם כן נברא על ידו רק הגוף של המלאך בלי הנשמה.

ולעומת זה אדם כזה שהוא רוצה בכל ליבו לקיים מצות צדקה אבל אין לו, הרי יש לו את כוונת המצוה לשם שמים אבל חסר לו קיום המעשה בפועל ואם כן נבראה על ידו רק הנשמה של המלאך בלי הגוף.

והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מצרף את המעשה של אותו שיש לו ואינו רוצה, עם המחשבה של אותו שרוצה ואין לו – ומשניהם יחד נוצר מלאך קדוש שלם בתכלית ובשלימות, המורכב מגוף ונשמה.

זהו שאמר רבי פנחס בן יאיר "ישראל קדושים הם" כלומר כאשר מצרפים את כולם ביחד קדושים הם!

אלא שיש לחקור מכיון שקיום המצוה בתכלית השלימות הוא רק על ידי שניהם יחד, אם כן מי משניהם זוכה שקיום המצוה יקרא על שמו ויקבל שכר קיום המצוה? האם זה שקיים את המצוה בפועל בלי מחשבה, או זה שקיים את המצוה במחשבה בלי מעשה, או אולי שניהם יחד מקבלים שכר בשותפות שווה בשווה?

פיתרון חקירה זו מגיע מאחיו הקדוש של רבי זושא הלא הוא רבי אלימלך מליזענסק זי"ע שמוסיף על דברי אחיו עוד ביאור נפלא וכך כתב בספרו "נועם אלימלך" לפרשת מצורע: "איתא בגמרא "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" (קידושין מ, ע"א) יראה לפרש הלשון "צירוף" שהיה לו לומר "מחשיבה למעשה" דהנה המחשבה שאדם מחשב איזה דבר בודאי אין בה שום פניה כי מי יודע בו?

ואם אדם מחשב לעשות מצוה או עסק התורה ולא עשה מחמת איזה אונס, ואדם אחר עוסק בתורה או במצוה רק שמכוין בה איזה פניה, הקב"ה מצרף את העובדה הזאת למחשבתו של הצדיק והוי כאילו הוא הצדיק עושה המעשה ההוא.

ולכך (חגיגה טו, ע"א) "זכה נוטל חלקו וחלק חבירו" פירוש כנ"ל: אם זכה לטהר את מחשבתו תמיד ומחשב לעשות מצוות ונתבטלו ממנו מכוח איזו סיבה, הרי הוא נוטל המצוה של חבירו שעשה במעשה אבל לא במחשבה ונשלם אחר כך על ידי זה מצוה שלימה".

ביאור דבריו הקדושים: שלימות המצוות היא רק כשאיש ישראל מקיים מצוות ה' הן במעשה והן במחשבה לשמה בלתי לה' לבדו. אבל אם הוא מקיים מצוות ה' במעשה בלי מחשבה לשמה כראוי, הרי יש כאן חיסרון גדול בשלימות המצוות.

אומנם מכיון שלא יודח ממנו נידח לפיכך לוקח הקב"ה את המחשבה הקדושה של הצדיק שחישב לעשות מצוה כזו בשלימות בלתי לה' לבדו, אלא שנאנס ולא עלה בידו להוציא מחשבתו זו מן הכוח אל הפועל והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו "מצרף" את מחשבת הצדיק עם המעשה של אותו אדם שקיים את המצוה בלי מחשבה ועל ידי צירוף זה, נעשתה משניהם מצוה במעשה ובמחשבה בשלימות.

וזהו שאמרו חז"ל במתק לשונם: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" כלומר שהקב"ה מצרף את המחשבה של הצדיק עם מעשה המצוה של האדם שעשאה בלי מחשבה.

ומדבריו אנו למדים שמכיון ששלימות המצוה נשלמת רק על ידי ה"לשמה" של מחשבת הצדיק, לכן מקבל הצדיק את שכר המצוה כולה.

וכמו שכתב: "הקב"ה מצרף את העובדא הזאת למחשבתו של הצדיק". וכמו שמפרש את הגמרא: "זכה נוטל חלקו וחלק חבירו". הרי לנו תשובה ברורה לחקירה שחקרנו למי מגיע שכר המצוה. וכפי שלמדנו מדברי הנועם אלימלך כי מי שמקיים את כוונת ומחשבת המצוה לשמה הוא זה שמקבל את השכר של כל המצוה.

יש שרצו לומר בדרך רמז על פי דבריו שזהו ביאור מאמר חז"ל: "מתוך שלא לשמה בא לשמה" זה שעשה מעשה שלא לשמה מעשהו בא לזה שחשב לשמה אך לא עשה.

יעקב אבינו פחד מעשיו הרשע משום שהיו בידו זכות שתי מצוות שזכה לקיימן בפועל הלא הן מצות ישוב ארץ ישראל ומצות כיבוד אב ואילו הוא עצמו לא יכול היה לקיימן בפועל מחמת שישב בבית לבן.

אומנם לפי מה שנתבאר הרי יעקב לא היה צריך לפחד כלל ועיקר שהרי עשיו הרשע אכן קיים את המצוות במעשה אבל ברור שלא היתה לו שום כוונה לקיים את המצוות לשם שמים שהרי היה רשע גדול בכל הנוגע לקיום מצוות שבין אדם למקום.

נמצא שהיה בידו קיום המעשה של מצות ישוב ארץ ישראל וכיבוד אב – בלי הכוונה, וכתוצאה מכך נבראו בארץ ישראל מן המצוות הללו מלאכים אשר היה להם גוף בלי נשמה.

ולעומת זה ישב לו יעקב אבינו בבית לבן בחוץ לארץ והשתוקק בכל לבבו ונפשו לקיים מצות ישיבת ארץ ישראל ומצות כיבוד אב ואם, אשר נבצר היה ממנו לקיימן בפועל כל זמן שישב בחוץ לארץ, והיה משתוקק יומם ולילה בחושבו "מתי תבוא לידי מצוה זו ואקיימנה"

נמצא שהיו בידו הכוונות הראויות של מצות ישוב ארץ ישראל וכיבוד אב ואם בלי קיום המעשה בפועל וכתוצאה מכך נבראו בחוץ לארץ מן המצוות הללו מלאכים שהיתה להם נשמה בלי גוף.

ולפי דברי רבי אלימלך זי"ע הרי הקב"ה מביא את מעשה המצוה שנעשה שלא לשמה ומצרפו למחשבת הצדיק שמקיים את המצוה לשמה בלתי לה' לבדו בבחינת "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה".

וגם למדנו שהצדיק הוא זה שמקבל את השכר כאילו הוא קיים כל המצוה בפועל.

אם כן נמצא שהביא הקב"ה את כל מעשה המצוות של עשיו הרשע וצירפם עם המחשבות של יעקב כדי שיחשב כאילו קיים יעקב אבינו את כל מעשה המצוות בשלימותן.

מעתה נבין את הפגישה הגדולה בין שתי מחנות של מלאכי ארץ ישראל עם מלאכי חוץ לארץ שהם המלאכים שנבראו מקיום המצוות של ישוב ארץ ישראל וכיבוד אב ואם. אלא שמלאכי ארץ ישראל הם אותם המלאכים שנבראו בארץ ישראל על ידי קיום מעשה המצוות של עשיו בפועל, ומכיון שנבראו על ידי מעשה המצוה בלי כוונה – היה להם גוף בלא נשמה.

ואילו מלאכי חו"ל הם המלאכים שנבראו מקיום המצוות של יעקב אבינו בחו"ל ומכיון שנבראו על ידי כוונה בלי מעשה – היתה להם נשמה בלא גוף.

אבל מכיון שהקב"ה מצרף את מחשבת הצדיק למעשה של הרשע, לכן כאשר בא יעקב אבינו מחו"ל לארץ ישראל צירף הקב"ה את שתי המחנות של המלאכים, שמחנה אחד היה גוף בלא נשמה והמחנה השני היה נשמה בלי גוף ונעשה מהם מחנה אחד של מלאכים קדושים ושלמים בתכלית השלימות מורכבים מגוף ונשמה.

ועתה נבאר את פסוקי התורה שבסוף הפרשה הקודמת: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים" הם מלאכי חו"ל שנבראו ממעשה המצוות של עשיו (האם לא אמרנו לפני כן שמלאכי א"י נבראו ממעשי המצוות של עשיו? שישב בא"י וכיבד אביו) בלי כוונה והבין מזה יעקב שרצונו של הקב"ה לצרף את המלאכים הללו שנבראו בגוף בלא נשמה עם מלאכי ארץ ישראל שבאו עימו ונבראו נשמה בלי גוף (והאם לא אמרנו לפני כן שמלאכי חו"ל נבראו ממעשי המצוות של יעקב?) ולכן: "ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוקים זה" התפלל ששתי המחנות יצטרפו ויהיו למחנה אחד ומשום כך: "ויקרא שם המקום ההוא מחניים" זכר לשתי המחנות שנפגשו שם.

בזה נבין מה ששלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו והיינו ששלח את אותם המלאכים שנבראו מקיום מעשה המצוות של עשיו ומקיום כוונת המצוות במחשבה של יעקב – ונצטרפו אצל יעקב למחנה אחד, ושלח אותם לעשיו כדי שיווכח במו עיניו שהקב"ה מסר את כל השכר של המצוות ליעקב וממילא ידע עשיו נאמנה שלא נשארה בידו שום זכות מקיום המצוות שיוכל להילחם בזכותן כנגד יעקב שלא קיים מצוות אלו בפועל.

וזהו שפירש רש"י ז"ל במתק לשונו: "וישלח יעקב מלאכים, מלאכים ממש" הדגיש רש"י שהיו אלה מלאכים ממש והיינו שלמים בגופם ובנשמתם כי כבר הצטרפו ונעשו למחנה אחד.

אפשר גם להוסיף מה שהקשו המפרשים על הפירוש השני ברש"י: "עם לבן גרתי ואחר עד עתה" ופירש – עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים.

ויש להקשות שהרי מצות ישוב ארץ ישראל לא היתה בידו וגם מצות כיבוד אב לא היתה בידו אז האיך קיים תרי"ג מצוות?

אולם לפי מה שנתבאר הרי לא קשה ולא מידי, כי מעשה המצוה של עשיו שעשה את המצוות הללו בלא כוונה עוברים ליעקב אבינו שכיוון לשמה, אך לא יכול היה לקיים מצוות אלו בפועל. ממילא יוצא שיעקב אבינו קיים המצוות הללו והיינו "תרי"ג מצוות קיימתי".

אנו חיים בדור שבו האדם נבחן לפי השגיות. בוחנים אותו לפי תוצאה. אולם בתורה אין הדבר כן. אם האדם משתדל ועושה ככל יכולתו, אף אם לבסוף לא הצליח, מכל מקום משמים מחשיבים לו זאת כמעשה.

מפורסמת השאלה: 'אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר' וכי הם אינם מקבלים שכר בסוף החודש? [הגאון רבי לייב שטיינמן דחה שאלה זו מעיקרא בטענה 'הלזה יקרא שכר'? כמו שאדם יעבוד ויקבל מיליון דולר, וחבירו יקבל עשרים סנט, ואנו נאמר גם הוא קיבל שכר]

ולעניינו, ביאר החפץ חיים: אנו אומרים בתפילת רבי נחוניא בן הקנה שאנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. וכי כן הוא? שואל החפץ חיים, והרי אף האדם שאינו שומר תורה ומצוות עמל ומקבל שכר בסוף החודש ואם כן אף הוא מקבל שכר?

מבאר החפץ חיים על ידי משל לאדם שהזמין חליפה אצל חייט וכאשר הגיע לקבלה מצא שאינה מתאימה למידותיו, והחייט השחית לריק את הבד.

היעלה על הדעת שהחייט יבקש תשלום עבור הזמן הרב והעמל שהושקע בעצם תפירת החליפה הלקויה? ודאי שלא. אדם שעסק בסוגיא עמוקה והתחבט בשאלה במשך זמן רב, ולבסוף לא הצליח להגיע לאיזשהו פשט, האם נאמר שאף הוא לא יקבל שכר? בודאי שיקבל. מהו ההבדל? בכל תחום השכר משולם עבור התוצאה. אם החייט סיים את החליפה במשך שעתיים, האם יעלה על הדעת להפחית את שכרו? ודאי שלא. אותי מענינית התוצאה. מצידי שיברא את החליפה על ידי שם..

אולם בלימוד התורה, האדם מקבל שכר לא על התוצאה אלא על העמל, וכפי שעמלו רב יותר הוא יקבל שכר גדול יותר.

וכך היה מעשה עם אברך שאיחר לכולל בקביעות ואף נעדר ימים שלמים, כשהעיר לו ראש הכולל הוא הסביר שהוא עסוק בטיפול בילדו ומתרוצץ בבתי חולים כו'.

אמר לו הרב תראה: אם אתה נעדר מן הכולל בכאב על הצורך לעשות כן, ומצטער שאינך יכול לבוא ולעסוק בתורה, יחשב לך הדבר כלימוד תורה. אולם אם אתה שמח בליבך שאינך חייב לבוא לכולל היום וכי יש לך תירוץ ואליבי, אזי יחשב לך הדבר בשמים כביטול תורה!

וכך גם אצל יעקב מצינו שנתבע על שהחביא את דינה בתיבה, ולא שהיה צריך לתת לו אותה, אלא מבארים בעלי המוסר שהטענה עליו היא מדוע לא כאב לך על מצבו ועל שאינך יכול לתת לו אותה שתחזירנו למוטב!

*

יעקב – האדם השלם

[והגדת]

"ויצב שם מזבח, ויקרא לו אל אל אלוהי ישראל״ (בראשית לג, כ), ופרשו בגמרא (מגילה יח, ע״א): ״ויקרא לו [ליעקב] אל, [ומי קראו אל?] אלוקי ישראל״.

ובמדרש (בראשית רבה עט, ח) אמרו: אמר [הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו] אתה אלוה בארץ, ואני בשמים. ונסביר הדברים.

כדי להבינם, נזכיר את דברי הגמרא (נידה טז, ע׳׳ב) שהמלאך מעמיד את הנשמה לפני הקדוש ברוך הוא ושואלו מה יהא עליה: גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני. ואילו רשע או צדיק אינו מזכיר, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. שנאמר (דברים י, יב): ״ועתה ישראל מה ה׳ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה״.

עוד נזכיר דברי הגמרא (סוכה נב ע״א, קידושין ל ע״ב): בכל יום יצרו אדם מתגבר עליו, שנאמר: ״כל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום״ (בראשית ו, ה), ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו. שנאמר (תהלים לז, לב -לג): ״צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ה׳ לא יעזבנו בידו״.

ולבסוף נזכיר דברי הגמרא (סכה נב, ע״א) שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. וכבר תמהו על כך, מדוע חוטא נשכר ויצרו חלש, ומדוע נענש הצדיק בהגדלת התבערה.

והענין הוא, שהיצר הרע כוחו גדול ונורא. וכמו שסיפרו בגמרא (קידושין פא, ע״א) שרב עמרם חסידא עמד בניסיון עצום והשביע את יצרו שיעזבנו, יצא ממנו כעין עמוד אש. אמר לו: ראה, שאתה אש ואני בשר ודם, וגברתי עליך!

והאדם הושם בעולם הזה ״רק כדי לקיים מצוות, ולעבד ואת ה׳, ולעמוד בניסיון״ (״מסילת ישרים״, פרק א). ואם האדם קטן, והיצר גדול, המלחמה אבודה מראש. לפיכך ״הקדוש ברוך הוא עוזרו״ להקטין עבורו את היצר ואת הניסיון, כך שיוכל לעמוד בהם.

ומכאן למדו בגמרא (כתובות לג, ע״ב) שחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם לכבשן האש כדי שלא להשתחוות לצלמו של נבוכדנצר, אבל אילו היו מענים אותם לא היו עומדים בניסיון. יעוין שם בדברי התוספות. וכמה תמיהות בדבר.

ראשית, מי גילה זאת לחז״ל? והלא שבעה דברים מכוסים מבני אדם, וביניהם: אין אדם יודע מה בלב חברו (פסחים נד, ע״ב). ונצטוינו לדון כל אדם לכף זכות (אבות פ״א מ׳׳ו) במצות עשה מדאורייתא (שבועות ל, ע״א), ואף להיכנס לדוחק רב בלי להצדיק את הצדיק (רמב״ם, בפירוש המשניות שם). ויותר מכך, הן כלל נקוט בידינו, שאם רואים אדם שנדרש למעשה קטן ועושהו, מעלים עליו כאילו עשה מעשה גדול: ״אם הגיה אות בספר תורה, מעלה עליו כאלו כתבו כולו״ (מנחות ל, ע״א), ופרש ה״נימוקי יוסף״, שיש מקום למידת הרחמים לומר, שכשם שהגיה אות אחת כשניצרך לכך, כך היה כותב את הספר כולו אילו נצרך לכך. ולמה לא נאמר כן בחנניה מישאל ועזריה, שכשם שעמדו בניסיון ההשלכה לכבשן האש כשנדרשו לכך, כך היו עומדים בניסיון סריקת בשרם במסרקות ברזל?

אלא שאין מנסים אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו. ואם נסום בניסיון עצום ורב, ולא בניסיון קשה ממנו, אות הוא שכך אמדום מן השמים, שלכך נדרשים הם ותו לא. וללמדנו באו, שנדע שמקטינים עבורנו את היצר הרע לדרגתנו ומצבנו!

וכמעשה שהיה: ה״חפץ חיים״ זצ״ל ביקר בעיר אחת, למען החזקת ישיבתו בראדין. בא לפניו אחד מתלמידיו לשעבר, מבני הישיבה, שיצא לחיי המסחר והצליח מאוד, היה לעשיר מופלג. תרם סכום נכבד, והביע צערו והתמרמרותו: כשהיה בן ישיבה וסבל עוני ודחקות, הבטיח לעצמו שאם יהיה ה׳ בעזרו ויתעשר, תהיה ידו פתוחה וליבו ער לכל עני ואביון, וביחוד לבני תורה. והנה עזרו ה׳ ועלה על במותי ההצלחה, וליבו נאטם וידו קפוצה, כה קשה להוציא ממנו פרוטה. ויודע הוא שאינו נוהג כהוגן, שצריך לתת וזכות לתת, ואינו יכול, אינו מסוגל. בז הוא לעצמו, מוכיח את עצמו, ואינו מסוגל להשתנות. כעת, שרבו הגיע, חש עצמו מחויב לרבו ולישיבתו. אבל אינו מבין מה המהפך שעבר עליו. איך התאבן ליבו, איך התקשחו ריגשותיו. יתפלל עליו רבו, שלב האבן ישוב להיות לב בשר!

ליטף ה״חפץ חיים״ ידו בחום, והאיר פניו: ״ברכות יחולו על ראשך, בחור טוב היית, ויהודי טוב נשארת. הנני ואסביר לך מה אירע: משכבר הימים, בימי אברכותי, ניהלה אישתי חנות מכולת. הייתי עוזר לה לפרקים, נושא עימה בעול. הגיע אדם לקנות קמח בעשרים קופיקות. בסכום זה אפשר לקנות פונט קמח. נתתי לו שקית. הלך לשק ומלא את השקית עד שפתה. הנחתי אותה על כף המאזנים, שמתי משקולת של פונט (כחצי קילוגרם) ועוד פונט, ולא הכריעה. הסרתים ושמתי משקולת של ליטרא (כקילוגרם ורבע) וחצי פונט, ואמרתי: ״חצי רובל״, כולל ההכרעה.

התקומם: ״אבל בקשתי בעשרים קופיקות בלבד״

אין בעיה, שפוך חצי ויותר לתוך השק, ואניח את המשקולות המתאימים. אבל הלא תבין, שככל שאתה גודש את השקית, אני מניח משקולות כנגדה

כך, ״זה לעומת זה עשה האלוקים״ (קהלת ז, יד). כשהיית בן ישיבה והתשוקה להתעלות בערה בך, בער בך כנגדה היצר הרע של הבטלה. ולעמות זאת, לא תקף אותך יצר הקמצנות, כי לא היה לו עבור מה להסית אותך, הן דלפון ואביון היית. עתה, שהצלחת במסחרך והתעשרת, מניח הוא כל כובד משקלו על יצר הקמצנות והכילות. כי הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו באותו ענין. כדי שיתמודד, ויגבר, וינצח!

באת לכאן כדי לקונן ולהתאונן, אבל זו משימתך וזה האתגר שלפניך! באת לכאן כי סבור אתה שבירכתי פועלת בשמים, אבל התמודדות זו בארץ היא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים!״.

ולכן ״צדיקים נדמה להם היצר הרע כהר, ורשעים כחוט השערה״ (סוכה נב, ע"א), משום שלצורך שימור כוח הבחירה יש צורך באיזון מוחלט בין כוח הרע והטוב באדם. ולפיכך ״כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו״ (שם), שאם לא כן אין מקום לשכר.

באים אלי בחורים ואברכים, בני תורה ובני עליה, נבוכים ותוהים: מצד אחד, מלאים מצוות, חדורים יראת שמים, מתעלים בתורה. ומצד שני, ניסיונות ונסיגות, מאיפה זה בא?

ואינם מבינים שאדרבה, זו הוכחה על גדלותם ומעלתם, ולעומתה, הגדילו תבערת יצרם. ועצם הידיעה, מהוה נחמה.

כאותו חולה שהתגלתה בו המחלה, רחמנא לצלן, ועבר ניתוח. לאחריו התייסר הוא בכאבים אלו ואחרים, ועולמו חשך עליו: אין זאת אלא שהניתוח נכשל, והמחלה מתגברת ומתפשטת! הרופא הגיע לביקור, והחולה מביע חששותיו. ״הירגע״, אומר הרופא, ״הניתוח הצליח, אתה בדרך להבראה מלאה, אבל כך דרכו של עולם, כך מרגישים אחרי ניתוח״, והדברים באוזניו כמנגינה עריבה.

מה עשה הרופא? הן לא הפחית מעוצמת הכאבים, אבל שיכך את החששות. אין זה אות לחולי, אלא התמודדות המשותפת לכל המבריאים! מעתה, יובן הפסוק ותובן דרשת חז״ל – עולמנו עולם הניסיונות, ו״לפום צערא אגרא״ (אבות פ״ה, מכ״ג). והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. להתמודד, צריך האדם בעצמו. ובכל זאת, הרי ״אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו״, והקדוש ברוך הוא מקטין הניסיונות וכוח היצר כדי שיוכלו לעמוד בהם. אלא שהקדוש ברוך הוא מעלה עליו כאילו ניצח בכוחו בלבד, שנאמר: ״ולך ה׳ חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו״ (תהלים סב, יג). ונמצא שגם בענין יראת השמים פועל הקדוש ברוך הוא, להקטין עבורנו את הניסיון ולעזור לנו לנצח.

אדם אחד היה, שסמא״ל – ראש כל השטנים (דברים רבה יא, ט) נאבק בו בכל כוחו, בלי שהקטינוהו ומזערוהו, ״ויאבק איש עימו עד עלות השחר, וירא כי לא יכל לו״ (בראשית לב, כה- כט), זה סמאל שרו של עשיו שביקש להורגו (תנחומא וישלח ח) ויעקב נצחו.

הרי שהפגין כוח עצום ורב, והכוח קרוי ״אל״ [כמו: ״יש לאל ידי״ (בראשית לא, כט וברש״י), ׳ואת אילי הארץ לקח' (יחזקאל יז, יג), ״מי כמכה באלים״, בחזקים (שמות טו, יא וברש״י)]. ואמר לו הקדוש ברוך הוא: אני אל בעליונים, אבל ביראת שמים ובהתגברות על היצר נחלת ניצחון לבדך, אתה ״אל״ בארץ!

וזהו שאמרו במדרש (בראשית רבה עז, א): ״ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו״, זהו שנאמר (דברים לג, כו): ״אין כאל ישרון״, אין כאל, ומי כאל? ישורון! הינו יעקב אבינו. מה הקדוש ברוך הוא כתיב בו (ישעיה ב, יז): ״ונשגב ה׳ לבדו״, אף יעקב: ״ויותר יעקב לבדו״. שלבדו הצליח להתמודד ולנצח היצר הרע, ״הוא יצר הרע, הוא השטן״ (בבא בתרא טז, ע׳׳א)

תוספת:

והדברים מתאימים בצורה נפלאה למה שכתב הרב דסלר [מכתב מאליהו ח"ג עמ' 129] על דרגתו של יעקב אבינו:

"מקומות תפילה של האבות. מצינו אצל האבות הקדושים שהשתמשו בדבר חיצוני, כגון מקום, להתעוררות לעבודה פנימית. אברהם אבינו עליו השלום – ממנו לומדים עיקר ענין קביעת מקום לתפילה, כמו שהבאנו לעיל מגמרא (ברכות ו, ע"ב) דכתיב ״וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם״ (בראשית יט, כז).

יצחק אבינו עליו השלום היה רגיל להשתמש, לשם התעלות רוחנית בתפילתו, בהתעוררות הבאה מרשמי המקום המקודש. עיין רמב״ן בפרשת חיי שרה על הפסוק ויצחק בא מבוא באר לחי רואי״ (בראשית כד, סב): ״ויתכןשהיה יצחק הולך תמיד אל המקום ההוא, כי הוא לו מקום תפילה בעבור הראות שם המלאך׳. וכן להלן (שם כה, יא) ״וישב יצחק עם באר לחי רואי״, עיין בתרגום יונתן שם: ״ויתיב יצחק סמיך לבירא דאתגלי עלוי יקר חי וקיים דחמי ולא אתחמי״. פירוש: שאהב את המקום ההוא מחמת ההתעוררות ששאב ממנו לזכירת חסדי ה׳ הגדולים על כל בריותיו שנתגלה גם להגר השפחה המצרית בברחה מפני שרה.

גם יעקב אבינו עשה השתדלות רבה להתפלל במקום שהיה מקודש בתפילת אבותיו. כשהלך לחרן עבר על יד הר המוריה מבלי להתפלל שם. ״כי מטא לחרן, אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי, ולא התפללתי? כד יהיב דעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא, מיד – ויפגע במקום״ (חולין צא, ע"ב).

אולם צריך עיון, מדוע בלכתו לחרן עבר שם בלי להתפלל ולא ניצל את קדושת המקום לשם עלייה, כמו שעשה אביו- ונזכר רק כשבא כבר לחרן? בודאי שאין כאן מקרה של שכחה, כי קבלה בידינו שכל דברי התורה, ובפרט מעשי האבות הקדושים המפורשים בתורה ובדברי חז״ל, באים ללמדנו דברים עיקריים.

החשיבות של התעוררות מבחוץ

פשר הדבר הוא, מבאר הגרא"א דסלר, שמידתו של יעקב הייתה מידת האמת, לכן הייתה שאיפתו שיזכה במדרגתו במידת הדין. כי מדרגה שאדם זוכה בה במידת הרחמים, על ידי סיועים רבים, אליבא דאמת אינה לגמרי שלו. לכן רצה יעקב למעט בסיועים וכלים חיצוניים. וכן אמר בתפלתו: ״והיה ה׳ (מדת הרחמים) לי לאלוקים (מידת הדין) כלומר, מה שאחרים זוכים רק במידת הרחמים, אזכה בו אני במידת הדין. בהיותו בארץ ישראל, שהיא מסוגלת להשגת מדרגות פנימיות, עלתה בידו שאיפה זו, על כן לא פנה אל ההר המקודש להשיג שם התעוררות על ידי אמצעים חיצוניים.

אך בהגיעו לחרן שהיא בחוץ לארץ, ששם ההשפעה הרוחנית אינה באה באופן ישיר כמו בארץ ישראל אלא רק על ידי שרי המקום, בחינה של רוחניות המהולה בחיצוניות (שלא לשמה), ראה שלשם זכירת השגותיו הבהירות שבבחינת ארץ ישראל, נדרשים לו גם כלים חיצוניים. לכן החליט להתפלל על סייעתא דשמיא, וגם להתחזק על ידי רשמי תפילות אבותיו – שיא דרגתם בעבודתם, שהיה יכול לציירן בליבו בעומדו במקום הקדוש ההוא. ועל כן ״יהיב דעתיה למיהדר״ – לא נתן תנומה לעיניו אף לרגע. אלא החליט לחזור מיד. כי הנקיטה באמצעים לשמירת ההכרות הפנימיות כה חשובה היא, שקודמת לכל דבר.

ועל ידי שאיפתו להשיג אמצעים שיקבעו את הפנימיות, זכה שקפצה לו הארץ. כי כאשר עושה אדם את כל הגשמיות כולה רק ככלי להשגת תוכן הרוחני לשמה, אז לא יתכן עוד כל עיכוב מצד ההגבלות החומריות. לכן זכה לסיועים נוספים להתעוררות פנימית למעלה מהטבע – לשקיעת השמש לפני זמנה. ״כד צלי בעי למיהדר, אמר הקב״ה, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? מיד בא השמש" (חולין צא, ע"ב).

כי כאשר הצדיק בא למקום אך ורק למען עבודת ה'. ואין לו קשר למקום הגשמי חוץ מבחינת היותו כלי לרוחניות, הרי זו היא בחינת האחזותו בעולמו של הקב׳׳ה – "בית מלונו של הקב״ה״, שמכיר שכל הנמצא בו הריהו מוכן לאדם לצרכי עלייתו הרוחנית.

וכשהוא בא בהכרה זו ממילא מוסיף לו הקב״ה עוד כלים רבים. על ידי לינה זו במקום המקודש הזה זכה ל״והנה ה׳ ניצב עליו״, ולהבטחת ״הנה אנוכי עמך ושמרתיך״ שמירת הדרגה הפנימית בטהרתה. זו היתה לינתו הראשונה לאחר י״ד שנה. אחרי שלא שכב בהיותו בבית מדרשם של שם ועבר, ואחרי שעבר דרך רחוקה לחרן, ועדיין לא לן כלל השינה שבלינה כזו היתה בה רק הרגשת ה׳ ניצב עליו שינה שהביאה לעלייה רוחנית נשגבת"]. כמה עמקו דברי חכמים!

*

הצור תמים פעלו – לטב עביד!

[והגדת]

איזה אסון, איזה כאב לב, מעשה דינה. איזו חרפה, נתאר לעצמנו מעשה כזה בזמננו, בשכונתנו, להזדעזע! ובבית בחיר האבות, איך יובן??

אין ברירה, חייבים לגלות טפח מהאמור בספרים הקדושים, שהיה כאן ענין גילגולי נשמות ותיקונם (שער הפסוקים לאר"י הקדוש איוב א), ואין לנו עסק בנסתרות.

מבינים אנו, שהדברים גבוהים מהשגתנו ונשגבים מאיתנו, ובמופלא מאיתנו איננו דורשים. אבל מדוע נגזר על יעקב אבינו להצטער כך?

ונזכיר שהכתוב אומר: ״משפטי ה׳ אמת, צדקו יחדיו״ (תהלים יט, י). ופירש הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ״ל, שכאשר בית דין מעניש, יתכן שיסבלו גם חפים מפשע. ולדוגמה, אדם נתחייב מיתה. מה אשמה אשתו שהתאלמנה? מה אשמים בניו שהתייתמו? אין ברירה, כאלו הם משפטי אדם. אבל משפט שמים אינו כן, אם חף מפשע יסבול בגינם, ימנעו!

זה הביאור בדברי הגמרא (שבת לב, ע״ב) שבעוון נדרים אישתו של אדם מתה. ודאי שהיא בעוונה מתה, אבל אילולא חטא בעלה בעוון נדרים היו ממתיקים את דינה, שהרי אין אישה מתה אלא לבעלה (סנהדרין כב, ע״ב), וכן כל כיוצא בזה.

והגאון רבי אלחנן וסרמן זצ״ל, הי״ד, הביא בענין זה סיפור התלמוד הירושלמי (תענית סוף פ״ג) שהיתה בצורת בירושלים, המים כלו מן הבורות, החיך יבש בצמא. אמר רבן יוחנן בן זכאי למשרתו: עלה לבית המקדש ועמוד לפני פתח ההיכל, וכה תאמר: אדוני רוצה ללכת להסתפר, ומזג האוויר השרבי אינו מניח לו. מיד ירד מטר!

והדברים מפליאים. ממרום נגזר על המון רב שיצטער עד מות, אז מה אם רבן יוחנן בן זכאי מצטער צער מועט כזה, שהוא מתקשה ללכת להסתפר?

אבל ״משפטי ה׳ אמת, צדקו יחדו״. ואם לרבן יוחנן בן זכאי לא מגיע ולו צער מועט, יוותרו בגינו לכל העולם כלו [ויגבו מכל אחד חובו בדרך אחרת אם לא ישוב בתשובה].

והגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ״ל פירש בכך הפסוק: ״הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא״ (דברים לב, ד). ויש להבין, האם צדקותו של הבורא יתברך מתבטאת בכך שאינו עושה עולות? אתמהה! אבל הפירוש הוא, שאף על פי שכל דרכיו משפט, משגיח הוא שמשפטו לא יגרום עול למי שלא חטא, ואינו מעניש אלא אם מגיע צער לכל המצטערים בסבלו של החוטא באופן עקיף.

זה ענין ״אחד מבני החבורה שמת ידאגו כל בני החבורה״ (שבת קו, ע׳׳א), וזהו שאמרו (מועד קטן טו, ע״ב) בטעם כפיית המטה באבלים, שאמר הקדוש ברוך הוא, דמות דיוקני נתתי בכם ובעוונותיכם הפכתיה, כפו מיטתכם עליה. והינו, שאילו היו הם זכאים, היה נמחל גם לו.

אם כן, מדוע נגרם ליעקב אבינו צער נורא זה? יש כאן גילוי נוקב ״נורא אלוקים ממקדשיך״ (תהלים סח, לו), אל תקרי ״ממקדשיך״ אלא ממקודשיך, שבשעה שהקדוש ברוך הוא עושה דין במקודשיו הוא מתיירא ומתעלה (זבחים קטו, ע״א).

כי ״סביביו נשערה מאד״ (תהלים נ, ג), מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה, שנאמר (תהלים פט, ח): ״אל נערץ בסוד קדשים, ונורא על כל סביביו״ (יבמות קכא, ע׳׳ב)

שיעקב הציג בפני עשיו את נשיו ואחד עשר ילדיו [בנימין עדין לא נולד] (בראשית לב, כג). וכתב רש״י: ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשיו עיניו. ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירו למוטב, ונפלה ביד שכם.עד כאן לשונו.

ותמוה, היתכן שיעקב אבינו נתבע על שלא השיא את בתו לעשיו? והלא ״המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני הארי״ (פסחים מט, ע״ב)!

ואמר רבי ירוחם ממיר זצ״ל (״דעת חכמה ומוסר״ ח״א מאמר פח) בשם הסבא מקלם זצ״ל, שאכן חייב היה למונעה מאחיו, אבל בלב כבד וצער עמוק. ובלשונו: הוא נתבע שסגר מכסה התיבה בטפיחה רועשת! דיקדוק כחוט השערה, ואיזה חוט שערה!

עד כאן, ידוע. אבל במה אשמה לאה אמנו?!

נזכור – לאה ילדה שישה בנים, ״ואחר ילדה בת, ותקרא את שמה דינה״ (בראשית ל, כא). פירש רש״י: ״דינה״, פרשו רבותינו (ברכות ס, ע״א) שדנה לאה דין בעצמה: אם זה זכר, לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות [שילדו כל אחת שני בנים]? והתפללה עליו, ונהפך לנקבה. ומיד בפסוק הבא: ״ויזכור אלוקים את רחל וישמע אליה אלוקים ויפתח את רחמה״, וילדה את יוסף.

ומה חשבה לאה? שמחה בשמחת אחותה, ואמרה לעצמה: גם מבת אפשר לרוות נחת. ולא רק מבן, אלא גם מחתן. נו, ומה ההמשך? שכם בן חמור חמד אותה ולקחה.

לא לנחת כזו פיללה, ולא על חתן כזה חשבה!

וסופו שנהרג, ודינה חזרה הביתה מעונה, ומבוישת. ומה חשבה לאה? הזו מצוה וזה שכרה?! זה מה שקיבלתי על שהתפללתי למען אחותי, שתהא זו בת? אין ספק, היה לה מקום לתמוה ולהתמרמר!

אמת. אבל מה היה הסוף?

ידועים דברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר, לח) שדינה הרתה משכם בן חמור, וילדה בת. ריחקוה השבטים, והקדוש ברוך הוא שלח מלאך והורידה למצרים לבית פוטיפרע. אשת פוטיפרע, שהיתה עקרה, אמצתה לבת. יוסף לקחה לאישה, וילדה לו את מנשה ואפרים.

הנה כי כן, בסופו של דבר קבלה לאה חתן כיוסף. ולא עוד, אלא שויתרה על לידת שבט אחד וזכתה לשני שבטים ממנה, אפרים ומנשה!

ומה למדנו? שאין להתמרמר כשלא מבינים את מהלך המארעות. כי לא הם יובנו, אלא בסופם.

ודוגמה נוספת: אחד מעשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו, היה ניסיון הרעב. מחסורו היה גדול כל כך, עד ששהה באכסניות בהקפה. ירד למצרים, וחזר ״כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב״ (בראשית יג, ב), ובחזרתו פרע הקפותיו (רש״י, שם ג).

ויש כאן עומק, משמעות נוספת במושג ההקפות. ונסביר אברהם אבינו הגיע לארץ ישראל, והחל לקרוא בשם ה׳ (בראשית יב, ח). אנשים נאספו, שמעו והשתכנעו, זנחו את אליליהם ודבקו באמונתו. ואז, בא הרעב. מה אמרו? שהאלילים כועסים ונוקמים על נטישתם!

הן אברהם עצמו הוא צדיק נשגב ומבקש לחם וחייב ללוות מהם, ולרדת למצרים, ומה יכול היה להשיבם? שגם הוא אינו מבין בחשבונות שמים. אבל אינו מהרהר חלילה, ומקבל באהבה. ובמצרים, פרעה לוקח את אישתו הצדקת – מכה אחר מכה, כאב לב אחר כאב לב! ואז מוכה פרעה בנגעים גדולים, ומחזיר את שרה בבהלה, ועוד מעשירי עושר עצום ורב. והוא חוזר ופורע כל ההקפות, ועונה על כל השאלות, ומיישב כל התמיהות.

עתה ענה להם: הרואים אתם, חסרה לכם קצת סבלנות

ועל דרך זו פורש הכתוב: ״הנה ימים באים וניגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע״ (עמוס ט, יג). כלומר: בזמן הזה, אדם רואה את האיכר חורש את שדהו, ותמה: מה ראה לעמל בפילוח התלמים? עמל לריק!

למחרת רואהו זורק לתוך המענה גרגירי מאכל טובים, ומאבדם במו ידיו. ורק לאחר זמן, כשינבטו השיבולים ויקצרם, יבין למפרע את הפעולות שחשבן כהשחתת זמן ויבול. כך לעתיד לבוא יובן הכל, כאלו פגש החורש בקוצר, וכאלו פגש דורך הענבים ומפיק היין בנושא הזרע לשתילת הגפן. וכשרואים את סוף המעשה הנעוץ במחשבה תחילה, אין שאלות!

תוספת:

סיפר הרב זילברשטיין בסיפור אישי לפני חקלאים שומרי שמיטה בשנת תשע"ה שקבלו לפניו על הקשיים בהם הם נתונים, ומצפים ליד ה' לטובה עליהם: [הופיע בגיליון "שביעית של פסח" לתמיכה בשומרי שביעית תשע"ה]

לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, הייתה אווירה קשה בחו״ל, סבי רבי אברהם יעקב זצ״ל כיהן כמנהל בית היתומים בעיר בנדין שבפולין ולא היה חסר לו דבר בעולמו, תורה ואהבת חסד. אך משנשמעו הדי המלחמה האיומה באירופה, חפץ היה לברוח ממלחמת התופת הקרבה ובאה, ולעלות לארץ הקודש, בני משפחתו ניסו להפציר בו שישאר עימהם בפולין, אך נחישותו היה חד משמעית, והוא עלה בגפו ארצה, ובשל העוני ששרר באותם שנים בארץ הקודש, הוא נאלץ לעסוק בקטיף תפוזים בפרדס, בכדי לכלכל את עצמו.

והנה, בעוד הוא עולה על הסולם ומתחיל לקטוף את התפוזים, עולה יהודי נוסף על סולם בצד שכנגד וקטף אף הוא תפוזים מהעבר האחר, אלא שמבלי משים, אותו יהודי קטף עם המזמרה שבידיו תפוז סמוך אליו, וקטע לו שלוש מאצבעותיו… דם רב ניגר מידו, סבא ירד מן העץ והובהל בחופזה לבית החולים בניסיון אולי לאחות את האצבעות בחזרה

לשמע הדברים שהגיעו עד לפולין הרחוקה, מיד קראו לו שוב כל בני המשפחה באומרם, כי הנה, צדקו בטענתם שלא מתאימה לו העלייה לארץ הקודש להתקיים בתנאי עניות שכזאת. הם עוד הוסיפו בשאלה: הזו תורה וזו שכרה?! אך סבא התעקש ואמר להם: "גם אם הקב״ה מנסה אותי, יודע אני כי זו ברכה עבורי"!

הוא המשיך בשמחה להישאר בארץ הקודש ועמל להעלות את בני משפחתו אליה. סבא הצדיק עליו את הדין ואמר ׳כל מאי דעביד קודשא בריך הוא לטב עביד'! שלושה מנכדיו הצליח סבא להביא לארץ הקודש וכולם זכו והקימו משפחות לתפארת, מהם רווה נחת יהודית עצומה בהיותם תלמידי חכמים גדולים ומרביצי תורה והוראה, בעוד שאר בני המשפחה נספו במעלות קדושים וטהורים בשואה האיומה.

לימים התבטא סבא בעינים דומעות ואמר: "דעו לכם, גם לי לא היה קל הניסיון, כאשר כבר בהעלותי ארצה ואני נתקל בכאב של קטיעת שלושת אצבעותיי, אך ידעתי כי כל אצבע משולה היא למשפחה לתפארת שתקום בזכות אותו נכד שהעליתי ארצה, וכל אצבע כנגד נכד נוסף, וכך מכל משפחתי לא נותר איש והם עלו בתימרות הכבשן באירופה, ושלושת הנכדים הללו היחידים שניצלו והותירו לי נחת לדורות״!

תוספת:

במלחמת העולם השניה הצליחו בחסדי ה' כוחות הברית לדחוק את הנאצים לתוך גרמניה, והנאצים לקחו את היהודים ממזרח אירופה לגרמניה, מסע של מאות ק"מ, חלקו ברגל וחלקו ברכבות. בברגן בלזן בתוך חודש גדלה האוכלוסיה פי שלוש. רעב, צמא מחלות. היו שם כמה אגפים ובאגף אחד חיילים רוסים שבויים.

בוקר אחד הגיעו הנאצים לאגף והכריזו: אנו יודעים שבעוד כמה ימים יגיעו לכאן האנגלים והאמריקאים ואנו רוצים שתספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו, לכן הבאנו לכם לחמניות טריות.

הרעב היה נורא. אותו יהודי לא אכל כראוי כמעט חמש שנים, ובשבילו עדיפה הייתה לחמניה טריה מאשר השחרור. הוא נעמד בתור והחל חושש שמא יגמרו הלחמניות. ולבסוף אכן זכה בלחמניה האחרונה הנכספת.

לפתע שם לב שליד חיל נוסף מונחים עוד סלים מלאים בלחמניות. חשב לעצמו אם יש כל כך הרבה לחמניות מדוע שלא אקח עוד אחת? ואז כשהנאצי שאל מי בתור, הוא נדחף ואמר: 'אני', וקיבל לחמניה נוספת.

לפתע הוא מרגיש יד לופתת את צוארו וקול מאיים לוחש באוזניו: 'תן את הלחמניה השניה!' הוא סירב. הרוסי הביריון תפס אותו עם עוד שני חביריו, סחבו אותו לצריף היכוהו מכות נמרצות עד שכמעט נפח את נשמתו, ונטלו את שתי הלחמניות

הרגיש היהודי שעוד כמה דקות הוא מת, ופנה בשאלה לריבונו של עולם: דוקא עכשיו למות? לפני השחרור? אם רצית לקחת את נשמתי היה לך הזדמנויות רבות לעשות כן! ותוך כדי מחשבתו איבד את הכרתו.

כשהתעורר ראה את השמש זורחת. חמש שנים לא ראה שמש זורחת בקומו. תמיד קמו בארבע בבוקר. מי שלא קם, לא קם יותר.

לאט לאט חדרה למוחו ההכרה שהנאצים כבר אינם כאן, הם ברחו, השתחררנו. אולם מדוע יש כזה שקט מסביב? הוא הביט סביבו וראה את כולם פגרים מתים. התברר שהלחמניות היו מורעלות! אם עלינו נגזר לחיות, ולכן דאג הקב"ה לקחת ממנו את הלחמניות שלא ינזק

*

לשם שמים באמת

[והגדת]

בגמרא (ברכות ד, ע״א), הקשה רבי יעקב בר אידי: כתיב: (בראשית כח, טו) ״והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך״, וכתיב: (שם לב, ח) ״ויירא יעקב מאוד״. אלא אמר: שמא גרם החטא. עד כאן לשון הגמרא.

פירש רש״י: שמא אחר ההבטחה חטאתי, והחטא יגרם שההבטחה לא תתקים.

ונסביר במשל: מעשה היה ביעקב שהתפלל שוב ושוב לזכות בפיס. לאחר תחינות רבות אמרו מלאכי השרת לריבונו של עולם: נו, יש כבר להיעתר לו.. נעתר לו הקב"ה והוא זכה בפרס הגדול, נהיה מליונר! קנה בית, החליף את האוטו, רכש מפעל, ונשאר לו עוד סכום נכבד מאוד. החליט לעשות רמונט כללי לגוף… ניתוח פלסטי, מתיחה, שינוי אף, שפתיים, עיניים, בקיצור יצא אדם חדש. איך שיצא מהניתוח, ככה מרוצה מעצמו, חצה את הכביש, ורכב עבר ביעף ולקח אותו איתו למעלההלה הגיע לבית דין של מעלה והחל מקונן: 'למה כשסוף סוף התחלתי לרוות נחת מהעושר לקחתם אותי??' אמר לו המלאך: רגע, מי זה? יעקב?? לא מאמין! סורי! לא זיהנו אותך.. איך השתנית.!

בתורה נאמר ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. מבארים בעלי החסידות שהברכה לא תשנה אותך, תהפוך אותך לאדם אחר!

כך גם בענייננו. הרמב"ם אומר בהלכות תשובה (פ"ב הלכה ד):

"מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח".

למדנו ששינוי המעשים משנה את "האדם". זהו "אדם אחר".

נענו לך, הבטיחו לך, הכינו עבורך – בתנאי שזה עדיין אתה! שלא השתנית, שאינך אדם אחר!

יעקב אבינו סבר – אני אחר, איני באותה מעלה קודם, שהרי ייתכן וחטאתי מאז, וגרם החטא שאיני אותו אחד!

ומאחר שההבטחה ניתנה בתנאי שלא יחטא, ואינו בטוח בכך, כי הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (בבא קמא נ, ע״א), לא יוכל לסמוך עליה בודאות.

אלא מאי, יסמוך על זכיותיו הרבות? ״עם לבן גרתי ותרי״ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים? (רש״י בראשית לב, ה),

על כך אמר: ״קטונתי, מכל החסדים״ (שם, יא). נתמעטו זכויותי על ידי החסדים אשר עשית את עבדך (רש״י, שבת לב ע״א).

מכיון שכך, מתעוררת קושיה גדולה: מהו שהמשיך וביקש: ״ואתה אמרת היטב איטיב עימך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא ימנה מרוב״? הלא אך זה עתה אמר שחושש הוא שההבטחה לשמירה אינה תקפה עוד, וזכויותיו נתמעטו בחסדים שכבר קיבל, ואם כן אין חלילה תוקף להבטחת ההטבה!

[ואם משום שאין הקדוש ברוך הוא חוזר בו מהבטחה לטובה, יעוין באריכות במזרחי (בראשית לב, ח), שהוא רק במה שנאמר לנביא להתנבאות לאחרים, אבל במה שנמסר לאדם לבדו עלול החטא לסכל ולמנוע].

וכבר השגיחו בזה רבותינו הראשונים הרמב״ן והספורנו, ופירשו שלא בא בתביעה אלא בתחינה, לקיום ההבטחה אף שאינו ראוי, בחסד חינם.

ולדעתי, יתכן שאכן בא בתביעה, ואין כאן כל סתירה. הכיצד? גם זה יובן במשל.

כידוע, ״ההכרח, לא יגונה״. אין מה לעשות, עני אירס את בתו והתחיב לסכום כסף נכבד. עד כה התפרנס בצימצום ונמנע ממתנת בשר ודם, אבל עכשיו אין ברירה. וכי תשב עד שילבין ראשה? מוטב שילבין הוא את פניו. פנה ללשכתו של עשיר, וביקש להיועד עימו. התקבל במאור פנים, ונשאל למבוקשו. אך פצה פיו, נחסכה מבוכתו. גם אם לשעה קלה. אדם נכנס וביקש: ״אני צריך צ׳ק של מיליון, עבור הדירה״. העשיר הוציא את פנקס ההמחאות מהמגירה, מלא בסכום האמור והושיט לאדם שהודה והלך.

אותם רגעים עזרו לו להתעשת, ומבוכתו חלפה. התענין: ״מיליון עבור דירה, ודאי מדובר בדירת גג!״

העשיר הרים גבה, וענה: ״לא. המדובר בוילה, וזה רק חלק מהסכום. ועכשיו, האם אוכל לדעת במה הענין?״

״אה, אסתפק בחצי מיליון. האמת, שגם ארבע מאות אלף יספיקו. אבל חצי מיליון, מעל ומעבר!״

העשיר הרים גם את הגבה השניה: ״חצי מיליון, עבור מה?!״ ״אה, סליחה. אירסתי את בתי״. ״בשעה טובה, מזל טוב״.

״אמן, אצלכם בשמחות. ובכן, התחייבתי לארבע מאות אלף עבור דירה. עם רהיטים והוצאות החתונה, יגיע לחצי מיליון. התכשיטים עלי״ התחייב בפרץ נדיבות.

״ומה זה קשור אלי?!״

״אה, ראיתי שחתמת על צ׳ק של מיליון עבור דירה, וזה רק חלק מהסכום, אמרת. אז אני ממש צנוע״

״אכן. אך הלא תבין, הלה בונה את הוילה עבורי, אז אני משלם הכל, ועוד נותר בידו רוח נאה. אבל אתה דואג להתחיבותך, מה לי ולצרכיך?! אם תרצה, אעניק משהו בנדבה. אבל שאפרע הכל עבוךך?!״

כעת, הכל מובן, אם מבקש הוא הצלה לעצמו, או אף למשפחתו, משום ההבטחה שניתנה לו או עקב זכיותיו, יש לו לחשוש שמא גרם החטא ונתמעטו הזכויות. אבל אם מבקש הוא כדי לייסד את עם ישראל שירבה כבוד שמים בעולם, ויקבל את התורה להביא את המשיח, לתקן עולם במלכותו יתברך, יכול לבקש ואף לתבוע את קיום ההבטחה!

ומתורצת בזה קושיא נוספת: מהו שאמר: ״ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב״, שזו ההבטחה שניתנה לאברהם אבינו בעקידה (רש״י). וכי הבטחה זו מחיבת שיעקב ונשיו וילדיו ינצלו, הן די בצאצא אחר שינצל וממנו יפרו וירבו?

אבל הטענה הייתה שכל כונתו ״למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳״ (בראשית יח, יט), ואם הבקשה למען כבוד שמים, בדין שתענה!

ואספר – בשעתו, עזב הגאון רבי ישראל סלאנטער זצ״ל את ליטא, את משפחתו ותלמידיו ואת מעמדו הרם והנישא, ונדד לפריז הרחוקה, בירת צרפת, כדי להשכין שלום בין קהילות המהגרים ולהביא להם רב שינהלם בדרך התורה. פעל שם בשטח החינוך והכשרות, והתגורר בדחקות בעלית גג צרה. פעם החליק במדרגות, ונפל מאיגרא רמה שני גרמי מדרגות! כשהרימוהו מן הארץ כמעט ולא היתה בו רוח חיים, ובנס שב לאיתנו בימים מועטים.

כשסיפר זאת לתלמידו, הגאון רבי איצלה בלאזר זצ״ל (שכתב את הדברים ב״אור ישראל״, עמוד קכב), העיד בעצמו שתוך כדי נפילה לא פחד כלל, משום שכל ישיבתו בפריז אין בה כל נגיעה עצמית – כולה עבור כבוד שמים, על כן לא יוכל להינזק. כמה נפלא!

כמה דיבר על כך ראש הישיבה, הגאון רבי אברהם יפה'ן, זצ׳׳ל!

הביטו וראו, אמר. בנות צלפחד ביקשו נחלה, ביקשו ממון, וזכורות לטוב. וקרח בקש כהונה – להתקרב לה' ולעבודתו, רוחניות, וזכור לשמצה!

אהרון קדוש ה׳ נתקנא בקורבן הנשיאים, וקיבל פיצוי תנחומים – הדלקת המנורה לדורות. וקרח נתקנא בנשיאותו של אליצפן, ואבד מן העולם!

אלא שאלו ביקשו עבור כבוד שמים, וזכו. וקרח ביקש לעצמו, ונדחה!

זליכה אשת פוטיפר ביקשה שיצאו ממנה מלכים ונביאים, כפי שראתה באיצטגנינות, ונזכרה לדראון עולם, ואילו תמר שאמרה 'מלכים אני מעוברת' נזכרת לטובה, מה ההבדל? לשם מה את עושה זאת, זליכה? להנאתה הפרטית, חמדה את יופיו.

ואילו תמר לשם שמים – שתזכה להעמיד את שושלת המלוכה משיח בן דוד!

ואם תאמר – הרי אמרו חז"ל שלשם שמים נתכוונה, שראתה באצטורלוגין שלה שהם ישתדכו ולא ידעה שזה מבתה?

את ההבדל ראינו גם בתוצאה כשהתוכניות משתבשות. תמר מוכנה להישרף ולמסור את עצמה, וזליכה מוכנה לשרוף את יוסף

והדרך סלולה עבורנו, ובלבד שנזכיר אזהרת רבינו רבי ישראל סלאנטר זצ״ל, שרבים סבורים שהם דורשים כבוד שמים ובאמת אינם דורשים אלא כבוד עצמם (״אור יחזקאל״ מידות עמוד יט)

"כבוד התורה"…

את העובדה הטרייה שמענו מפי הרב בנימין כהן שליט״א יושב ראש קרן השביעית: אברך חשוב תושב מרכז הארץ, מוסר שיעורים קבועים מדי יום ביומו באחד מיישובי השרון. השיעור נמסר בין מנחה למעריב ומשתתפים בו מתפללי המושב הדתיים הבאים לבית הכנסת. באותו מושב מעורב, מתגורר יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שאביו נפטר לפני כחצי שנה. האב, יהודי דתי הותיר אחריו בן ובת שאינם שומרים תורה ומצוות, ו-12 מיליון שקלים כירושה, וגם צוואה חתומה בידי עורך דין: הבן יקבל 10 מיליון שקלים והבת 2 מיליון, אך בתנאי מראש שהבן יאמר אחריו קדיש כל יום בשלושת התפילות בכל ימות השנה. אם לא יקיים את התנאי, תתחלק הירושה חצי חצי. הוא שש והבת שש. צוואה כתובה וחתומה. הבת פתחה את הצוואה ועיניה חשכו, אבל התפכחה במהירות, כי אמרה לעצמה: אין מה לחשוש, כי אין סיכוי שאחי יאמר קדיש כל השנה באופן מוחלט שלוש תפילות. מה עשתה? החליטה ושכרה חברת חקירות שתעקוב אחריו בתבונה ובסודיות, ותתפוס את הפעם האחת שהוא מפספס את הקדיש ואז מיד יש לה ביד 4 מיליון שקלים נוספים. כמובן שהיא התייעצה קודם לכן עם ׳עורך דין׳ להיות בטוחה כי בנוסח הצוואה משתמע באופן מוחלט שאם יחסיר ׳קדיש׳ אחד היא תוכל לעכב לו את הכסף. ׳חברת חקירות׳ ככל שתסחט כספים, לא יחסר הרבה מתוך ה-4 מיליון. אך התוכנית שלה לא הייתה קלה. כאן אנו שבים לאברך היקר הנ״ל. הוא מוסר את השיעור היומי באותו ישוב, בין מנחה למעריב, הבן מגיע ערב ערב לתפילת מנחה, ממתין אחריה לערבית ואומר קדיש.

הבעיה היתה שהבן לא נכנס לשיעור בין מנחה למעריב הוא יוצא בקביעות מיד אחרי מנחה ולא ממתין אפילו רגע להקשיב לשיעור, מפטפט בחוץ ומשתעמם ובשום אופן לא שומע מילה אחת. כיוון שהוא סיפר לאברך מוסר השיעור כי הוא בא במיוחד כדי לומר קדיש על אביו, לכן האברך היטיב עימו ובקביעות בסיום השיעור, האברך יוצא החוצה ומסמן לו בידו כי מתחילים ערבית כדי שלא ישכח את המעריב מחמת עסקיו בחוץ. לומר את האמת, האברך, הרגיש מבוזה במידת מה, שצעיר שאינו שומר תורה מזלזל בו ולא מוכן לשמוע אפילו מילה אחת דברי תורה והוא טורח לצאת החוצה לקרוא לו לומר קדיש, אבל, האברך היודע את ערכו של ה׳קדיש׳ כמבואר בחז״ל, עשה זאת למענו ולמען אביו שוכן עפר.

הבלשים של ׳חברת החקירות׳ מיקדו את מאמציהם בשעות הללו של מנחה ומעריב, המתינו בסבלנות לערב אחד שהבחורצ׳יק יסתכל באיפון שלו וכדומה, ימשיך בעסקיו וישכח מעריב אחד, אבל הם לא השיגו את מבוקשם כי האברך היה יוצא וקורא לו פנימה.

האחות, הבינה כי היא משקיעה כסף לפח, החליטה ועשתה מעשה, ביררה את כתובתו של האברך והרימה אליו טלפון. סיפרה לו דוגרי את כל הטמון מאחורי הקדיש של אחיה, וכי היא מפסידה מכך ארבע מיליון שקלים. ׳אני בטוחה כי לולי שהיית קורא לאחי פנימה, יבוא ערב אחד שהוא ישכח ואני ארוויח את הכסף, ולכן, אני מבקשת ואומרת: ידוע לי כי יש בקהילתכם אנשים הזקוקים לעזרה כספית, אני מוכנה לתת לנזקקים חרדים ארבע מאות אלף שקל דרכך, אם בסך הכל קדיש אחד לא תקרא לו פנימה. לא בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה׳ האברך נסע לבני ברק, למעונו של מרן ראש הישיבה שליט״א, הציג לפניו את הסיפור אודות יהודי חילוני שמגיע לקדיש בגלל הכסף וכו'. מרן אמר לו כי עליו לדאוג לקדיש שלו באופן שלם ולא לעשות שום שיקולים (כל קדיש של כל יהודי חשוב עד מאוד). ואז העלה האברך שיקול נוסף: הרי יש כאן ביזוי התורה כי הוא יוצא מהשיעור בקביעות מזלזלת, ואני עצמי יוצא לקרוא לו אחר כך לקדיש, ואם כן חשבתי לעצמי שמותר לי להימנע מלקרוא לו. הביט עליו מרן ושאל בתמיהה (של חוכמה): וכי קוראים לך 'תורה'?!

האברך קיבל את ברכת מרן להצלחה. שב לביתו השיב טלפון לאחות, כי אין על מה לדבר והוא ימשיך בשלו לקרוא לו לקדיש. האחות הרימה ידיים מהדרך הזו. הבן המשיך בקדיש שבוע ועוד שבוע. ערב אחד, לפתע, אחרי ערבית, שאל הבן את האברך: ׳תאמר לי לא פוגע בך שאני ככה בחוץ ולא תורם רגע אחד כדי להקשיב לך?׳ ׳אני מחלק לשומעים יהלומים, ההפסד כולו שלך׳ הגיב האברך. ׳יהלומים?!׳ תמה הבן.

׳כן יותר מיהלומים. תנסה להקשיב פעם אחת ותיווכח׳

׳טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף׳ עם כל המשתמע מכך.

הבן אזר אומץ עצמי והתאמץ, נכנס לשמוע שיעור, ועוד שיעור. וכיום הוא התחיל לשמור שבת, ויש לאביו בשמים נחת כפולה לא רק מהקדיש, אלא גם שהארבע מיליון עוברים לידיים טובות, תודות לאברך שלא איבד לו גם לא קדיש אחד [מוסש"ק יתד וישלח תשע"ו].

*

הריחוק מן הגוי – ערובה לקיומנו!

[מעיין השבוע עמוד תסב, הרה"ג ירחמיאל קראם יתד י' כסליו תשס"ה]

"וישלח יעקב מלאכים אל עשיו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (בראשית לב, ד)

מה רוצה עשיו? הרי מכר את הבכורה. הכל היה תקף. יעקב קיבל את הברכות כדין. הוא החצוף שרצה לקבל ברכות שלפני שנים רבות מכרן לאחיו, ופתאום הוא מתעצבן שלא נתנו לו לקחת משהו שאינו שלו?? מה זה "גם את בכורתי לקח, ועתה לקח גם את ברכתי" ?

א. הרי בכורתך נמכרה! מה זה לקח?

ב. הרי הברכה תלויה בבכורה, ומשזו נמכרה, נמכרה עמה אף הברכה!

יעקב אבינו עובר את מעבר יבוק ונלחם עמו שרו של עשיו. ליעקב יש הבטחה של שמירה מאת ה', הוא מרכבה לשכינה, לעומתו שרו של עשיו ראש השטנים, הטומאה וההשחתה, ושובמה הן טענותיו?

הס"מ טוען שיעקב נטל את הברכות במרמה, אומנם מכר לו את הבכורה, אומנם אמו הכריחה אותו לקבלן, ובכל זאת יש לו טענה

מצחיק לראות מי הוא הטוען… עשיו הרוצח, הנואף, הכופר, ומה הוא טוען? נהגת יעקב בחוסר יושר

משל למה הדבר דומה? לחיות היער שהתאספו בעת שנת בצורת כדי לדון בשל מי הן נענשות, והחליטו שכל חיה תתודה על עוונותיה.

הזאב התוודה שטרף ילדה. אמרו לו טבעו של זאב לטרוף. הנמר שהרג אדם, אמרו לו מצוה עשית, הבא להורגך השכם להורגו. הפיל שנכנס לתוך כפר והחריבו, אמרו לו גם פיל צריך להתבדר מדי פעם

עד שבא שה קטן ושח במבוכה: רעב הייתי, וראיתי בקתה מכוסה בגג של קש ותלשתי מעט ואכלתי.

נענו כולם ואמרו אהה..! עתה גילינו את האשם, בגללך כולנו סובלים! התנפלו עליו החיות וטרפוהו. ודרך אגב, רק דרך אגב, הם נהנו גם מבשרו

כל העולם נגדנו, האנגלים שמדכאים את אירלנד, האמריקאים שהשמידו את האינידיאנים, הרוסים שמדכאים את הצ'צ'נים הליטאים ואסטוניה, הסינים שכבשו את טיבט, הספרדים שמדכאים את הבסקים, מצרים שאין אצלה דמוקרטיה ומתנגדי השלטון מוצאים להורג והנשיא בה נבחר ברוב של 97%… והטורקים שהשמידו את הכורדים

מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם (באנגלית: United Nations Human Rights Council) היא גוף בינלאומי במסגרת האומות המאוחדות. לפי הצהרת האירגון, הוא אחראי להגן על זכויות האדם ולקדם אותן ברחבי העולם.

הועדה מתמקדת במיוחד בביקורת על ישראל‏[2], ובעיקר בנושא סכסוך הישראלי-פלסטיני. מאז הקמתה ב-2006 (ועד לתחילת 2014) הוציאה הוועדה 50 הודעות גינוי לישראל, שהן כמחצית ממספר הודעות הגינוי לכל מדינות העולם יחדיו[4]. [אגב, הם גם הוציאו שלוש הודעות גינוי לסוריה, ואחת לאיראן לשם האיזון] לאור פעילות זו הואשמה הוועדה על ידי מזכ"ל האו"ם ונציגים רשמיים של מדינות רבות‏.

מה ההיגיון העומד מאחרי כל זה?

לא יעזור שום דבר, שונאים אותנו וזהו. ימיה של שנאת היהודים כמספר ימיה של היהדות עצמה. בכל מקום בו היו יהודים היתה גם שנאת ישראל. בכל מקום ובכל זמן היתה זאת שנאה ללא היגיון ללא חשבון, פעם היה זה בגלל "עם יצא ממצרים"- שבט של עבדים מאוסים שתוארו על ידי האנטישמיים כמצורעים וכמוכי נגעים.

ופעם היה זה מפני ש"הנה כסה את עין הארץ", מפני שפוגשים אותם בכל עמדות המפתח המדעיות והכלכליות. פעם הוא שנוא בשל היותו עם עני ובזוי, ופעם בשל היותו שבט עשירים החונק את כלכלת העולם.

הוא נרדף בגולה, בהיותו מפוזר ומפורד בין העמים, והוא היה מטרה לשנאה גם בהיותו יושב בביתו, בארץ ישראל.

פעם שונאים אותנו מפני שאנו מתבדלים, ופעם מפני שאנו מתערבים בכל.

פעם מפני שאיננו די פטריוטים ואיננו מתערבים בעניני מלחמה, ופעם מפני שאנו מתערבים בנושאי מלחמה ומחרחרי קרבות

"הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב".

היה הגאון הקדוש רבי מנחם זעמבא זצ"ל הי"ד, אשר היה בעצמו קורבן לאותה אנטישמיות אכזרית, דורש מאמר זה כמין חומר:

מה משמעותה של המילה "הלכה" שנאמרה כאן, והלא אין כאן אלא מאמר אגדה?

והיה מפרש: מאמר זה נאמר על ידי התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, אשר כידוע דורש בכל מקום טעמו של פסוק, "טעמא דקרא". משבא לפרש את טעמה של שנאת ישראל, לא מצא אף הוא כל סיבה ונימוק שיש בהם כדי לשבר את האוזן. המילה "הלכה" באה כידוע לבטא בכל מקום את היותה של הלכה מסוימת כהלכה למשה מסיני. ללא נימוק וללא מקור שממנו ניתן ללמוד אותה.

על דבר הנלמד דרך פלפול ניתן להתווכח, לשאת ולתת, אך הלכה שהיא הלכה למשה מסיני, היא מוסכמת ואין מה לדון בה, וכזאת היא גם האנטישמיות לדורותיה. רבי שמעון בר יוחאי בא לומר, כי גם הוא חורג ממנהגו לדרוש טעמא דקרא, והפעם הוא מסכים כי ששנאת עשיו ליעקב היא הלכה ללא טעם ולא הגיון. לשוא נחפש סיבתן לשנאת ישראל, כי גם אם ימצאו סיבות לשנאה זו, עלינו לדעת כי שנאת ישראל היא חלק מהמציאות האנושית, ואילו הסיבות לא נוצרו אלא כדי להצדיק את קיומה שבדיעבד.

הסיבות אינן גורם לשנאה. ההפך הוא הנכון. הסיבות הן השקטת המצפון של האומה השונאת, המייסרת, המענה. מפאת כן משתנות גם הסיבות, בהתאם לזמן ולמקום.

ליעקב אין ברירה הוא מבקש לשלוח מלאכים כדי למצוא חן בעיני של עשיו.

לפעמים הוא מצליח ומתקבלת תפילתו שהתפלל ואף הדורון ששלח נושא חן בעיני הפריץ.

לפעמים נכמרים רחמיו של עשיו הרשע, אך זוהי הנהגה של שעה. ככלל קשים גזרותיו, ואין יום שאין קללת השהיה שתחת עולו מרובה מיום האתמול.

ובכל זאת גם אם לא נוכל להצביע על סיבה הגיונית שיש בה כדי לשמש בסיס מסתבר לשנאת ישראל, יש לשנאה זו הסבר ומהלך סגולי רוחני כזה המובן רק לאוזניהם של מאמינים בני מאמינים.

אבן פינה בסוגיה זו יסד לנו מרן הבית הלוי על התורה. בפרשת שמות מביא שם את דברי המדרש, כיון שהפרו ברית מילה הפך האהבה שהיו אוהבים אותם לשנאה, שנאמר: הפך ליבם לשנוא עמו שכל זמן שקיימו ברית מילה והבדילו עצמם מן המצרים, יכלה לשרור אהבה ביניהם שהרי מתקיימת ההפרדה וההבדלה בין ישראל לעמים, אך ברגע שביטלו ברית מילה, שבטלה המחיצה, החל חשש שיבואו ללמוד ממעשיהם – הפך הקב"ה ליבם לשנוא עמו. נוצרה סיבה ליצור הבדלה והפרדה.

וכמו שרגילים העולם לומר אם היהודי לא יעשה קידוש הגוי כבר יעשה בשבילו את ההבדלה. כאשר אין קידוש, כאשר מיטשטש האתה בחרתנו וקידשתנו מכל העמים ויש חשש שילמדו ממעשיהם, דואג כביכול הקב"ה שתהיה שנאה שתביא להפרדה.

והביא שם הבית הלוי: אנו בגלות הארוך הזה במדינת הגר ומדינת ראמניע, אשר כל יום מתרבית השנאה ונתוספת יותר משלפניו, אשר לפי דרך השכל והטבע צריך להיות השנאה הולכת ומתמעטת תמיד כדרך כל דבר שבתחילה היא בתוקפה ואחר כך הולכת ודלה, כן הגלות בהתחלתו היה צריך להיות השנאה יותר גדולה מאחר כך. והסיבה האמיתית לזה הוא כמו שנתבאר, דכל מה שישראל ממעטים בהבדלה שנתנה להם התורה הקדושה על ידי קיום התורה והמצוה, הקב"ה מוסיף שנאה בליבם לפי ערך תכלית המבוקש כדי שישארו ישראל מובדלים.

עיין שם בדבריו הנפלאים שהביא על הפסוק "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי בדמייך חיי", שאפשר לפרש כפשוטו מתבוססת בייסורים ואפשר לפרש כמדרש על דם מילה ודם פסח. והדבר תלוי בידכם. יכולים אתם להתבוסס ביסורין – דם ואש, כתוצאה מהשנאה ששונאים אתכם המצריים, ויכולים אתם לחסוך את השנאה על ידי שתקיימו דם מילה ודם פסח.

ובזה נבין גם את דברי יעקב אבינו לעשיו, עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי. האם אתה חושב שתוכל לי? הרי לבן שביקש לעקור את הכל לא יכל לי, מדוע? מפני שיצרתי הבדלה ביני ללבן על ידי שמירת תרי"ג מצוות, ולא הוצרכתי לשנאה שתיצור הבדלה, כך יכול אני להיות גם עמך, ושמירת התורה תבדיל בינינו, ואוכל להתקיים.

וזה גם רמז לו בדבריו "ויהי לי שור וחמור", שור זה יוסף הצדיק וחמור זה יששכר העוסק בתורה. ולא הזכיר את יהודה שזכה למלכות או שבטים אחרים עם מעלותיהם.

מסתבר, איפוא, שמה ששומר עלינו מפני שנאתו של עשיו, היא עובדת היותנו מסתגרים בדל"ת אמותנו בשמירת עינים דוגמת יוסף ותלמוד תורה כדוגמת יששכר ובשמירת כל דבר שבקדושה הקשור לתורה וליראה. כדברי יעקב לבניו "למה תתראו".

כי האנטישמיות החלה תמיד במקום בו ניסו יהודים להיכנס לתוך מערכותיהם של הגויים. אם בדרכי איסור, כמו נושאי דגל ההשכלה באשכנז – המדינה אשר המיטה על העם היהודי את האסון הגדול מיום היותו לגוי, ואם בהיתר כמו רבי שלטון שבספרד – ממלכה אשר העלתה על מוקד האש הרבה מבניו ובנותיו של עם ישראל. כי במקום שובו היתה התקרבות, שם באו הגוים ויצרו את הריחוק.

וכבר מפורסם שהאברבנאל נקרא כן על שם היהלום שרכש לאישתו וכל רואהו היה קורא "בראבו-נלה" ברבו על היהלום

כשישב היהודי בבית המדרש, ראה בו הגוי תימהוני ומוזר שאין לו כל עסק עימו. כשניסה יעקב להיות שר או ציר בפרלמנט של עשיו, הוא נתקל מידית בשנאה ובבוז.

אילו היה 'יעקב' אבינו אומר לעשיו כי יש לו את האריה ואת הנחש, את יהודה ודן, היו דברים אלה רק מגבירים שנאה ומעוררים איבה. יעקב אבינו מספר לעשיו כי יש לו שור וחמור – בנים היושבים והוגים בתורה ואינם מסתכלים חוץ לדלת אמותיהם ואם כוחו של יעקב בתורה ובקדושה – יעזוב אותו עשיו לנפשו, בחשבו אלה "מסכנים" ונמושות שלא כדאי לו, לעשיו, להתעסק עימם.

כל עוד יעקב היה קטן – לבן הסתדר אתו מצוין. הוא רק החל לעשות חיל והנה פני לבן אינו עמו כתמול שלשום

המסר שעל עשיו לקבל הוא, כי חוזקו וחוסנו של יעקב אינם באים לידי ביטוי בגבורה גופנית כוחנית, אלא בחוסן נפשי ובגבורה רוחנית. כי בניו של יעקב מבינים יפה פשט ברשב"א ולא נושאים עיניהם למשרת שר האוצר או למרצה במוסד אקדמי.

נמצאנו למדים כי בידינו הדבר. אנו יכולים להשפיע על מינון השנאה. ככל שנבדיל עצמנו מהעמים על ידי הגברת הקדושה, על ידי שמירת תורה ומצוות, לא ניזקק לאמצעי הפרדה והבדלה נוספים. נעסוק בקידוש ולא ניזדקק להבדלה.

שמעתי מהרב פינקוס זצ"ל: גזירות הגזע של הגרמנים ימח שם וזכרם שגזרו בנירנברג, נשמעות כאלו הן יוצאות מפיהם של גדולי ישראל להבדיל:

"על היהודי להתבדל מן הגוי ולדור בגיטאות משלו בלבד. אין ליהודי ללמוד באוניברסטאות של גויים, אלא רק בבתי כנסיות שלהם את התורה שלהם. אין ליהודי להינשא לגויה, עליו להבדיל עצמו מן הגוי בלבושו – קרי טלאי צהוב.

אסור ליהודי להיכנס לבתי תיאטראות של גויים, או להתערב בהם, כינוסים ניתן לעשות רק בבתי כנסת, ועוד ועוד.

כשהיהודי לא ידע להציב לעצמו גדרות אלו – עשה זאת הגוי!

הן עם לבדד ישכון, ובגוים לא יתחשב. אם נשכון לבדד, לא יתעסקו עמנו הגוים. תשב… עד דכא!

סיפורו המרטיט של האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג

בשיחה קדושה שהשמיע האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זי״ע [מנתניה], בשנת תשמ״ג לתלמידות ״בית חנה״ בויליאמסבורג, עמד וסיפר בפרוטרוט לפניהן על החויה הבאה שעברה עליו בימים הרעים ההם, חויה עם הרבה מוסר השכל. [האדמו"ר, כידוע, עבר שבעה מדורי גיהנום בתופת הנאצית ימח שמם וזכרם, ושיכל את אשתו ואחד עשר ילדיו הי"ד]:

״שם במחנה״ התחיל את סיפורו ״היינו ישנים בלילות על הריצפה. הוכנסנו ארבעים ושנים איש לישון צפופים בחדר קטן אחד, ותוך שבועיים ימים לא נותר מאיתנו חי רק אני ועוד מישהו. כל שאר הארבעים מתו מרעב מזוהמה וממגיפות.

שכבנו בלילות על האדמה, עטופי חשכה, כשמסביב רחשו רמשים ועכברים. ואני מנסה בכל יכולתי להחזיק מעמד. סמוך אלי שכב איש מבודאפעשט״

״הנך יהודי?״ שאלתי אותו. והוא ענה: ״פשיטא! אחרת כיצד הגעתי לפה?״ חזרתי ושאלתי: ״מי ומה אתה?״ והשיב: ״אנוכי נשיא הבנק הלאומי (״נאציונאל באנק״) של הונגריה״ (מדובר בבנק המרכזי של הממשלה ההונגרית, ומישרתו היא הדרגה הגבוהה ביותר בעולם הפיננסים, דמות דיוקנו היתה מצויירת על גבי שטרות הכסף). אני שואל שוב: ״הינך יהודי?״ והלה משיב הפעם: ״לא!״ ״והרי אמרת מקודם שהנך יהודי?״ התפלאתי״. ״הזדרז האיש ופתר לי את החידה: ״התנצרתי!״ ביקש לעלות לגדולה ופנה עורף לאמונת אבותיו.

מכיון שיש לי פה עסק עם משומד, הרגשתי שיש לי מה לומר לו, והמשכתי בשיחה. שכבנו אחד ליד השני על האדמה, בין כה וכה לא הייתי מסוגל להירדם, מי יכול לעצום עין במצב כזה?

האיש שלח מבטים לעברי ואני הסתכלתי בחמלה עליו. שאלתי אותו: ״אמור נא, מי היא אישתך?״ ״אשתי נוצריה״ ענה. ״והיא לא הצטרפה אליך לבוא הנה?״ תמהתי.

איש שיחי התרגז והתרעם על עצם השאלה: ״איך יכולת להעלות על הדעת רעיון כזה, שהיא גם כן תבוא לפה, כדי לסבול צרות צרורות כמוני?!״

״העמדתי פני תם ואמרתי לו: ״לא מובן לי הדבר. ידעתי מאז כי אישה טובה ומסורה היא זו ההולכת עם בעלה באשר ילך. אפילו לגיהנום היא תלך עימו. להשאיר את הבעל לבדו במצב כזה?״

ובנשימה אחת פניתי אליו דרך אגב בנימה של התענינות: ״אמור נא, האם חייתם בטוב?״ הוא: ״איזו שאלה?! מזה שלושים שנה אנו חיים ביחד, קניתי עבורה מכל הטוב והיפה, הענקתי לה כל טוב שבעולם!״

ואני: ״אם כך תמה תמה אקרא, היתכן, אתה התייחסת אליה כל כך טוב ויפה, והיא מוכנה לחלוק עימך רק את הטוב והאושר? וכשבאה צרה זו עליך השאירה אותך לבד?!״

״בנקודה זו נפסקה שיחתנו. בינתיים חלפו שעות הלילה. אתא בוקר. נשמעו צילצולי פעמונים. חייבים לקום ולצאת החוצה לעבודות הפרך. למחרת בערב נפגשנו שוב וחידשנו את השיחה בינינו. אני פותח ושואל: ״הגד נא, האם פעלת מה לטובת הממשלה ההונגרית?״

הוא: ״כאשר נתמניתי לנהל את ה״נאציונאל באנק״ היה מצבו בכל רע, ערך ה״פענגוי״ (שם המטבע ההונגרית) ירד פלאים, תמורת 1,000 פענגוי היית מקבל כמעט כלום, ואני עשיתי ממנו כסף ממש, מטבע קשה. ההון הלאומי גאה, הונגריה התעשרה הודות לתושיה שלי והתחילה לנהל סחר עם כל העולם, הראיתי נפלאות בתחום העסקיםוכי לא שמעת מימיך אודותי?!״

״משכתי בכתפי כמתנצל: ״אינני מתמצאאינני איש עסקים, ולא בנקאי״

ואיש שיחי מתפלא מאד: ״אינך יודע מי ומה אני? איפה תמצא גוי אחד בהונגריה שלא שמע עד היום את שמי?״

״המשכתי: ״אם כאלה פני הדברים, מדוע איפוא שלחו אותך הנה, וכל הגויים החרישו ושתקו, העם ההונגרי לא מחה.. הלא כל כך הרבה פעלת למענם, העשרת את אוצר המלוכה, איך זה שאדם חשוב ורב זכויות כמוך יגורש בלא שום סיבה מוצדקת למחנה ריכוז?״

״מדוע אתה מתגרה בי ומדבר אלי ככה?״ זעם האיש ״ושמא תאמר לי מדוע הינך עצור פה?!״

השבתי לו: ״אנכי רב עני ואביון, מעולם לא עשיתי שום טובה לאיש גוי, מימי לא נתתי לאחד מהם אף לא כוס מים, והם שונאים אותי. אולם אתה שכל כך הרבה טובות גמלת להם, אותך ישנאו? הייתי מצפה שישאוך על כפיים, ולא שיגרשו למחנה ריכוז״

״והוא: ״אכן, כפי שאתה רואה, לא נשאו אותי על כפיים״

״אינני תופס בשכלי״ המשכתי ״הלא אתה השתמדת, קיבלת עליך את האמונה הקאטולית [אכן אנשי דקטלי נינהו], הפכת לגוי גמור, הכל כדי להיות כמוהם ולמצוא חן בעיניהם והנה הם לא התחשבו כלל בכל זה?

"ומה עם ילדיך [הגוים- מאשתו הנוצריה]״ שאלתי שוב כבדרך אגב ״מה מעשיהם?״

״ילדי? האחד רופא, השני פרקליט, והשלישי איש עסקים גדול, מיליונר ממש״

הוספתי דרך שאלה: ״וגם להם נתת והענקת משלך?״

ויען: ״בודאי! דאגתי להשכלתם, שלחתי אותם למכללות שישתלמו ויהיו מלומדים״

״ומדוע״, לא הרפיתי, ״לא באו הילדים ללוות אותך? הלא אפילו כשאדם מת ועבר ובטל מן העולם, ילדיו מלווים אותו עד למקום מנוחתו בקבר, ואותך הניחו לגרש בחרפה סתם־כך… אפילו לא הלכו אחריך עד מחוץ לעיר. איש מהם לא בא לפחות לעמוד פה בחוץ, ולראות מרחוק היכן שרוי אבא ומה עובר עליו?!״

״נענה ואמר: ״הנך מציק לי מאוד בדבריךאתה מבקש להציק לי״

השבתי לו: ״אינני מטריד, חלילה, אני רק מבקש להבין את מר גורלך״

וכה המשכנו עד שעה מאוחרת לשוחח ולעסוק בחילופי השקפות. בלילה השלישי (אין פה שום גוזמא) חזר האיש ובא אלי מעצמו:

״יודע אתה, רבי, הרהרתי בדבריך הרבה במשך היום והגעתי למסקנה ש הינך צודק!״

בהמשך שיחתנו הביע את חרטתו הגמורה, חרטה על שהשתמד, חרטה על שהתחתן עם אישה נוצריה. הוא התחרט גם על כך שגידל ופינק כל כך את ילדיו. עכשיו הינו רואה בבירור, שאין לו מאומה מכל החיים העלובים האלה״ ״טעות היתה בידי״ ייבב האיש בקול חנוק ״תעיתי בדרך החיים״

״בלילה הרביעי כבר לא היה אותו בנקאי בין החיים. הצטערתי על נשמה תועה זו, אך הייתי מרוצה מאוד מן הזכות שנתגלגלה לידי: היכן שהוא שרוי, באיזה מדור שלא יהיה, לפחות יום אחד לפני מותו הירהר בתשובה כלשהיא, התחרט על מעשיו. אומנם התחרט ורצה לשנות את אורח חייו״ ״אך דא עקא, שכבר היה מאוחר מדי״. [לפיד האש ח"א עמוד קפה]

יהודי דומה כמרגלית, פעמים טינוף ובוץ רב מעמעם אורה, אך קירצוף ושיפשוף מתמיד, יגלה זוהרה!

פעמים אדם צריך מכות רבות עד שהוא מגיע למסקנה הנכונה.

*

אם כבר עבד – אז להשם יתברך!

[והגדת]

נשאלתי שאלה, ואני מודה: לא ידעתי את התשובה. התורה הקדושה מספרת שעשיו לקח כל אשר לו והלך לשעיר ״מפני יעקב אחיו״ (בראשית לו, ו ).

פירש רש״י: מפני שטר חוב של גזירת ״כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם״ (בראשית טו, יג). ונתשה לנצח. כי אמר: אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר. וקשה, לפי זה. שהרי שבט לוי לא נשתעבדו במצרים (שמות רבה ה, טז) ולא פרעו את השטר, ויש להם נחלה בארץ. שכך אמרו במשנה (מעשר שני פ׳׳ה הי״ד, ונפסק ברמב״ם) שלוי מביא ביכורים וקורא, לפי שיש לו נחלה בארבעים ושממה ערי הלויים (עיין בתוספות וצל״ח ברכות כ ע״ב, ״כפות תמרים״ סוכה לח ע״א, ״מגן אברהם״ קפו, א)!

ועוד: לפני מתן תורה נאמר: ״וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו׳ (שמות יח, כז). ואמרו על כך במדרש (פסיקתא דרב כהנא יב, טז): זהו שנאמר: ״לב יודע מרת נפשו״, ולפיכך ״בשמחתו לא יתערב זר״ (משלי יד, י). אמר הקדוש ברוך הוא: ישראל היו משועבדים בטיט ובלבנים במצרים, ויתרו יושב בתוך ביתו השקט ובטח ובא לראות בשמחת התורה עם בני? לפיכך: ״וישלח משה את חותנו״!

יתרו לא זכה להיות נוכח בקבלת התורה, משום שלא היה בשיעבוד חומר ולבנים במצרים. ובני שבט לוי, לא זו בלבד שזכו להיות, אלא משה רבנו הוא מנחיל התורה, ואהרון ובניו במחיצה הקרובה ביותר אל ההר (רש״י שמות יט, כד). ולא עוד אלא שישראל חששו שעיקר התורה לבני לוי ניתנה (רש״י דברים כט, ג). והרי לא היו בשיעבוד חומר ולבנים – שאלה קשה!

שבתי לביתי, ועיינתי, ומצאתי את התשובה. בספרים הקדושים מובאים דברי הזוהר הקדוש (ח״א כז, ע"א) על הפסוק: ״וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה״ (שמות א, יד), ״בעבודה קשה״ זו קושיא, ״בחומר״ זה קל וחומר, ״ובלבנים״ בליבון ההלכה, ״ובכל עבודה בשדה״ זו ברייתא.

והענין, שכאשר פיתה פרעה את ישראל לבוא ולעבוד, לא באו בני לוי (שמות רבה ה), משום שקיבלו עליהם על תורה, וכל המקבל עליו על תורה פורקים ממנו על מלכות (אבות פ״ג מ״ה), ולפיכך נפטרו מעבודת הפרך (״שפתי כהן״ במדבר א, טז).

עכשיו הכל מובן. עשיו הלך להר שעיר לרעות את מקנהו, ויתרו ישב שוקט בביתו. אבל בני לוי היו במצרים, אלא שהמירו את העבודה הקשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, בעמל תורה בקושיות וליבון הלכה. היש עוד פלא בכך שבמתן תורה זכו למלוא הקירבה, והם נהנים מיבול הארץ המובטחת בלי טירחה!

 במדרש (בראשית רבה ס, ב) כינו את אליעזר עבד אברהם בכנוי: ״עבד משכיל״ (משלי יז, ב). ובארו: ומה היתה השכלתו? אמר: ״כבר קללתו של אותו האיש בידו״. שהיה בן כנען, שנתקלל: ״ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו״ (בראשית ט, כה). ואז, ״שמא יבוא כושי אחד או ברבר אחד וישתעבד בי, מוטב לי להשתעבד בבית הזה״ בבית אברהם. ואיזה שיעבוד, להיות דולה ומשקה מתורת רבו (יומא כח, ע״ב), זקן ביתו המושל בכל אשר לו (בראשית כד, ב) ״ולא בבית אחר״!

כמה נפלאים דברי רבי יהודה הלוי זצ״ל: ״עבדי הזמן, עבדי עבדים הם. ועבד ה׳ הוא לבדו חופשי״, שהרי ״אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה״ (אבות פ״ו מ״ב), ״על כן, בבקש כל אנוש חלקו, חלקי ה׳ אמרה נפשי!״ (איכה ג, כד).

במקום להיות עבד לעבדים – ובכלל זה עבד ליצריו ומאוייו – נהיה בכלל ״עבד מלך, כמלך!״ (שבועות מז, ע״ב).

אברהם אבינו היה לעבד ה׳, וזכה לחיים שהם מעין העולם הבא (בבא בתרא יז, ע״א). אליעזר היה לעבדו, ונכנס עימו לגן עדנו, ולקבלת רבותינו נכנס לגן העדן בחייו (ילקוט שמעוני בראשית כד)!

וברירה זו ניצבת בפני כל אדם: זכה אדם והוא בגן העדן, ואת ה״לעובדה ולשמרה״ הוא מקיים בלימוד התורה ושמירת מצוותיה. לא זכה, מגרש הוא עצמו מגן העדן, ואת ה״לעובדה ולשמרה״ מקיים הוא בגזירת ״בזעת אפיך תאכל לחם״, ובעיצבון ייאכלנה כל ימי חייו, כפליים כיולדה רחמנא לצלן! (ויעוין בפרשת בראשית, מאמר: הבה נחיה בגן עדן).

ונספר: עיר המלוכה וינה הייתה מקום מושבם של טובי הרופאים וגדולי הפרופסורים בעולם. המונים נהרו ובאו למצוא מזור לתחלואיהם, בהם רבים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. הבריאות מעל לכל, ״וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו״ (איוב ב, ד), יוציא לרופאים ולתרופות. אבל כסף לאכסניה לא השיגה ידם.

היה בוינה יהודי אמיד, שזכה במצוה זו. ביתו היה פתוח לרווחה, שימש אכסנית חינם לכל חולה וסובל, ואף עזר להם בכספו ויצר קשרים עם הרופאים המומחים ובתי החולים. ביתו היה כמדבר, אסקופה הנדרסת, הפקר לכל. הוא שמח בכל אורח, ראהו כדורון השלוח ממרום. אבל לאישתו, זה הפריע. נכספה לפרטיות, חשה כאלו התגוררה בבית נתיבות הומה. דחקה בו שישים לזה קץ.

נקלע בכף הקלע, אוי לו אם ישמע ואוי אם יסרב. באותם הימים, תחילת אלול שנת תרפ״ג, התקיים בוינה מעמד אדיר של כבוד התורה, נערכה בה הכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל, בראשות ה״חפץ חיים״ זצ״ל שנשא בה את נאום הפתיחה. החליט היהוד האמיד לעלות לאכסניתו ולשאול בעצתו. ככלות הכל, חסד מתחיל בבית. ״צדק משלך, ותן לו״ (בבא בתרא פח, ע׳׳ב), דלא מקרי צדקה, אלא הנותן משלו (תוספות קידושין ח ע״ב). אולי באמת אין לו רשות לעשות חסדים על חשבון הבית, ״ביתו זו אשתו״ (יומא ב, ע"א).

בעל האכסניה של ה״חפץ חיים״ הכירו. אמר שה״חפץ חיים״ סועד עתה פת שחרית. יכניסו אל הטרקלין, ולאחר הסעודה ישטח מבוקשו. עלה, ועמד מן הצד. ה״חפץ חיים״ אמר כהרגלו מזמור ״ה׳ רועי, לא אחסר״ (תהלים כג), כפי שפסק ב״משנה ברורה״ (סימן קע, א), ״שהוא דברי תורה ותפילה על מזונותיו״, וסיים בפסוק: ״אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, ושבתי בבית ה׳ לאורך ימים״.

פתח ואמר: הפתגם השגור אומר, שהטיפש עושה גם מזהב אשפה, ״איזהו שוטה, המאבד מה שנותנים לו״ (חגיגה ד, ע״א), ואילו הפיקח עושה גם מאשפה זהב. מעניקים לאדם עושר, זהב. אם פיקח הוא, עושה בו צדקה וחסד ותומך תורה, והזהב הופך לאוצר נצח. אם טיפש הוא, מרבה בו מעדנים ותפנוקים, ועושהו לאשפה

ומעניקים לאדם אשפה, רחמנא לצלן, נקצבים לו יסורים, ה׳ ירחם. ״העולם הזה, נווה התלאות״ (ספר הישר, שער שישי). אם פיקח הוא, יעביר אותם ב״חיי צער תחיה ובתורה אתה עמל״ (אבות פ״ו מ״ד), כי ״אין לך אדם בלא יסורים, אשרי מי שיסוריו באים עליו מן התורה״ (בראשית רבה צב, א).

וכמו שאמרו (סנהדרין צט, ע״ב) על הפסוק ״אדם לעמל יולד״ (איוב ה, ז), הכל עמלים, אשרי מי שעמלו בתורה, ואז הופך הוא את ״האשפה״ ל״זהב״.

כי ״אנו עמלים, והם עמלים. אנו עמלים ומקבלים שכר [גם עבור העמל], והם עמלים ואינם מקבלים שכר״ (ברכות כח, ע״ב). (תוספת מטל חן: דבר זה נרמז בפסוק עצמו: "כי' אדם' לעמל' יולד'" ס"ת ילמ"ד. ילמד תורה)

יש לך אדם, המשיך ה״חפץ חיים״, שנגזרו עליו יסורים, עוגמות נפש והוא מכניס אורחים, והם טרחנים, ונרגנים, ויש כפויי טובה, ויש שאינם כה נקיים, והוא סובל. כמה שכר יקבל על כל הבלגה וסבל, ועם זה נפטר הוא בכך מהיסורים שנקצבו לו.

ואם בגלל זה סובל הוא מאישתו, ואין לנו מושג איזה סבל זה, שהרי אמרו: ״כל ימי עני רעים״ (משלי טו, טו) זה הסובל מאשתו (סנהדרין ק, ע״ב), ״כל רעה, ולא אישה רעה״ (שבת יא, ע״א) כמה צרות חוסך הוא, מלבד השכר המעותד לו.

וזהו שביקש דוד המלך עליו השלום: ״אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי״. ריבונו של עולם, אם נקצבו לי רדיפות, שתהיינה רדיפות מצד טוב וחסד שאעשה. ״ושבתי בבית ה׳ לאורך ימים״, ירבה שכר בעולם שכולו ארוך (קידושין לט, ע״ב), וארוויח בגינן. כך יוצרים מ״אשפה״ ״זהב״!

וקיבל תשובה, עוד בטרם פצה פיו לשאול! ושמעתי על כך סיפור נפלא בילדותי.

אדם הזדמן לנמל הגדול באודסה, וראה ספינות באות ופורקות מטען, סחורות שהביאו ממדינות הים, וטוענות תבואה וסחורות המיועדות לארצות רחוקות. לפתע צדה עינו ספינה, שטוענים אותה באבנים כבדות!

פנה לרב החובל שעקב מהרציף אחר ההטענה, ותמה באוזניו: ״תבואה וסחורות, מובן. אבל אבנים, למה? וכי חסרות אבנים בנמל היעד?״

ענהו הקברניט: ״התשובה פשוטה. אוניה ללא משא צפה על פני המים ועלולה לאבד את שווי המשקל ולטבוע בסערה. חיבת היא להיות עמוסה במידה מסוימת של סחורה, שתשקיעה במים עד ירכה. כל ספינה יוצאת מכאן טעונת סחורה. לי אין סחורה לקחת, אני יוצא לייבא סחורה ממדינת הים. לכן בדרכי לשם אני טעון אבנים שיכבידו וייצבו״.

ללמדנו שאם אין נוטלים סחורה, טוענים אבני משא

*

משכני אחריך נרוצה – בדרך פיתוי וריצוי | לכל אחד שפה משלו

[והגדת]

"ויצו אותם לאמור כה תאמרון לאדוני לעשיו, עם לבן גרתי ואחר עד עתה, ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך" (בראשית לב, ה -ו)

פירש רש"י: גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים. עד כאן לשונו.

את זה אמר לעשיו? האם למד עשיו חומש עם רש"י??

והאם אכן אכפת לו לעשיו אם למדת ממעשיו הרעים או לא?

מסופר על הגר"א קוטלר שפעם דרש בארה"ב לפני רבנים בבעיות השעה ודיבר דברי תוכחה. היה שם נשיא הקהילה, מעמד מכובד שם בארה"ב, והוא לחש לזה שלידו: על כמה יושב הרב הזה שדורש? השיב לו: על על אלף אלפיים דולר לחודש אז איך הוא מעז לדבר, יש כאן רבנים שיושבים על שלושים וארבעים אלף דולר, דרך ארץ!!!

אכן, חכמת המסכן בזויה. והנבואה שורה על עשיר, כדי שלא ישאלו על כמה הוא יושב

ומעשה היה שהרב גלינסקי סיפר: התארחתי בפארקויי ודרשתי בבית הכנסת, וביקש עשיר לפוגשי. הוא רוצה לתרום סכום נכבד… נדיר שאדם פונה שרוצה לתרום, אך הלכתי. כשהגעתי הוא מראה לי ניירות של חשבון בנק ומופיע שם שיש לו 11 מיליון דולר בבנק. "אני מוכן לתת לך חצי מסכום זה, אם תצליח להניא את הבן היחיד שלי מלהינשא לגויה. איימתי עליו שהדירו מנכסי, ושום דבר לא עוזר".

אמרתי לו: אני אוסף להחזקת תורה, לא עבורי אישית. אני לכשעצמי לא זקוק לפרוטות שלך… איך הזדעזע כשקראתי להן פרוטות, "הוני האישי" המשכתי, "נאמד ביותר ממאה מיליון דולר".

הוא פקח זוג עיניים תמיהות, מהיכן עשית את הכסף? שאל בהערצה. פתאום נראיתי לו בגודל אחר

אמרתי לו הרי אתה מוכן להוציא 5 מיליון על כך שבנך ינשא ליהודיה ותקבל מהם נחת יהודית, אתה יודע כמה ילדים ונכדים ונינים יש לי הנשואים לבני תורה, משפחות עם נחת יהודית, לא שווה מאה מיליון???

ולאב השבור אמרתי: איני מעונין לזרות מלח על פצעיך, אך החפץ חיים סיפר על אב שרצה שבנו ירכוש השכלה, ושלחו לאוניברסיטה בפטרבורג, לימים חזר הבן בגילוי ראש. ספק האב כפיו ואמר הלואי הייתי רואה אותך חוזר מוולז'ין עם גמרא ביד!

אמרה לו אישתו: אינך יכול לשלחו לפטרבורג, ולצפות שיחזור מוולז'ין

נו, מה אפשר לעשות שהשכל בא מאוחר, אמר הגביר וליווה אותי בצאתי, כמו שמלווים משולח שבא לקבל תרומה… לרגע נפתה לחשוב שגם אני מיליונר, איך גבהה קומתי בעיניו, כשהתברר לו ש'רק' בעל דורות ישרים מבורכים, חזרתי לגודלי הטבעי

אז לעשיו, אם כן, צריך לדבר בדולרים, מה מעניין אותו כמה מצוות קיימת ואיזה ילדים צדיקים יש לך?

ולשאלתינו – התשובה היא: יעקב מדבר בשתי שפות. לבניו ולעשיו.

לבניו הוא אומר: עם לבן גרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים, זה העיקר. תרי"ג מצוות שמרתי. הם מבינים גם רמזים.

אך לעשיו זה לא מדבר, לו חשוב לדעת על כמה אתה יושב, ולו יעקב אומר: 'ויהי לי שור וחמור וכו' למצוא חן בעיניך' בכך מוצאים חן בעיניו של עשיו כל אחד והשפה המדברת אליו

סיפר הגר"י גלינסקי: לאחר מלחמת העולם השניה היינו במחנה עקורים עם רבי גרשון ליבמן, שהיה מהבוגרים בביאליסטוק, ואני מהצעירים. אחר המלחמה נפרדו דרכינו, ולאחר השואה ייסדנו פעילות תורנית במחנה העקורים בברגן בלזן. רבי גרשון הקים שם ישיבה לצעירים, ארגן שיעורי תורה לילדים, וגייס אותי להקים עוד ישיבות ותלמודי תורה. תקציב הוא ישיג לבד.

שאלתי אותו כיצד הוא משיג תקציב? מנהלי המחנה אינם שומרי מצות, וכיצד הם מוכנים להחזיק תורה?

והוא השיב: ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא. אם יעקב היה מסוגל לפעול על עשיו שבא להורגו, ולבסוף חיבקו ונישקו, אפשר לפעול הכל! אבל איך? תמהתי.

והוא השיב במעשה מהרמב"ם שלמד רפואה מרופא שאותו שירת כעוזר, למד את ספריו והיה בקי בכל רזי הרפואה. יום אחד הגיע אל הרופא אדם מחוסר הכרה. התברר שתולעת חדרה למוחו. הרדים את החולה, קדח חור בגלגולת, ולקח מלקחיים בכדי להוציאה החוצה. רגע לפני שאל הרמב"ם: הרי המלקחיים יעשו שמות, התולעת תתחמק ואתה תנקוב את המוח! אכן, השיב אך יש ברירה אחרת? זה פיקוח נפש! 'המתן לי', ביקש הרמב"ם והרופא הסכים. יצא הרמב"ם לחוץ ומצא עשב מסוים. אותו שם ליד נקב הגולגולת והתולעת הריחה אותו עלתה עליו לאוכלו, והרמב"ם משך את העלה והוציאה. מהיכן לך זאת? תמה הרופא. והרמב"ם השיבו שזו גמרא מפורשת בכתובות (עז, ע"ב).

סיים רבי גרשון, כל אחד וה"עלה" שלו

לכל אחד צריך לדעת מה מדבר. לעשיו מדבר כסף, זו השפה, כך יש לפנות.

לעניננו, ה"עלה" של הנהלת המחנה הוא שאני מבטיח להם שרק כך הצעירים יהיו במסגרת שתדאג שהם לא יחפשו פורקן למרץ הנעורים.

עליך לבדוק מה מדבר לזולת וכך תשפיע עליו!

היה גוי פיקח שאמר אני לכשעצמי אוהב עוגת תות קצפת, אך כשאני הולך לדוג דגים, אני תוקע תולעת

כל אחד צריך לדעת מה עובד עליו, מה קונה אותו, מה העלה שלו.. איש כפי אכלו

הגיעו אלי זוג הורים שהבן שלהם חונך לתורה ומצוות, לימוד, תפילה, יראת שמים, הלכה, בקיצור קצפת. אך הוא העדיף תולעים

פתחתי להם את הקדמת הרמב"ם בהקדמתו למשנה.

רמב"ם פירוש המשניות ( סנהדרין פרק י משנה א):

"שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה וזהו הטוב הגדול לו לענין מה שישיג מן השלמות. אלא שהוא, למיעוט שניו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות, ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו, ויאמר לו: 'קרא ואתן לך אגוזים או תאנים ואתן לך מעט דבש', ובזה הוא קורא ומשתדל. לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל, ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה וטוב הרבה בלא ספק, ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו והוא אגוז אחד או חתיכה דבש"

באיזה גיל כאן מדבר הרמב"ם? שאלתי.

והם ענו . 4-5 "וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: 'קרא ואקח לך מנעלין יפים או בגדים חמודים', ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש, והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה והוא אצלו תכלית קריאתו"

וכאן באיזה גיל? 12-15.

"וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן.."

באיזה גיל זה קורה אם בכלל??

"ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו: 'למוד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר אחד או ב' דינרין', ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון, ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו"

טוב, הבנו את העיקרון השיבו ההורים ואני אמרתי להם: לא התחלתם להבין! הרמב"ם תמיד מקמץ במילים וכאן הוא כל כך מרחיב.

"וכשיהיה דעתו גדול ונקלה בעיניו זה השיעור וידע שזה דבר נקל"

דהיינו כשכסף כבר לא ידבר אליו, מתי זה קורה? נראה שאפילו ההורים עדיין לא שם

"יתאוה למה שהוא נכבד מזה, ויאמר לו רבו: 'למוד כדי שתהיה ראש ודיין ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך כגון פלוני ופלוני', והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו ותהיה התכלית אצל מכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו. וכל זה מגונה. ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החוכמה דבר אחר זולתי החוכמה, ויאמר לאיזה דבר נלמד אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד וזה הוללות על האמת, ועל לימוד כזה אומרים חכמים שלא לשמה, כלומר שיעשה המצות וילמוד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר". עד כאן לשונו.

לכל אדם, בכל גיל, צריך לדבר בשפה שהוא מבין! לכל אחד יש את התולעת או העלה שלו!

הגמרא מספרת שרב נקלע למקום שהייתה בו בצורת. גזר תענית ולא ירדו גשמים. עבר לפני התיבה אדם אחד, אמר 'משיב הרוח' ונשבה רוח. 'מוריד הגשם' וירד גשם.

שאל אותו מה מעשיך? השיב אני מלמד דרדקי, ויש לי אקווריום, וילד שאין לו חשק ללמוד, איני מוציא אותו מהכיתה, לא שולח הביתה, לא צועק ולא מכה, אלא אני "משחד" אותו בהם. וכך מחזיר אותו אל התלם.

לימדתי פעם בישיבה של בעלי תשובה, היה שם בחור צעיר שלא ממש התאים לישיבה, אך היה "משוגע" על סוסים, היה לו סוס, והוא היה צריך לקנות לו אוכף, והמשגיח של הישיבה, יהודי תלמיד חכם הלך איתו לקנות אוכף לסוס. זה העלה שימשוך אותו

הגמרא בבבא מציעא (פה, ע"א) מספרת:

איקלע רבי לאתריה דרבי אלעזר ברבי שמעון אמר להם יש לו בן לאותו צדיק [לרבי אלעזר ברשב"י]?

אמרו לו יש לו בן וכל זונה שנשכרת בשניים שוכרתו בשמונה!

אתייה אסמכיה ברבי ואשלמיה לרבי שמעון בן איסי בן לקוניא אחות דאמיה. כל יומא הוה אמר לקרייתי אנא איזיל אמר ליה חכים עבדו יתך, וגולתא דדהבא פרסו עלך, ורבי קרו לך, ואת אמרת לקרייתי אנא איזיל?

אמר ליה: מומי עזובה דא [בשבועה הנחתי זאת, ולא אשאל עוד לילך:]

כי גדל אתא יתיב במתיבתא דרבי שמעיה לקליה, אמר הא קלא דמי לקליה דרבי אלעזר ברבי שמעון!

אמרו ליה בריה הוא!

קרי עליה "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם" פרי צדיק עץ חיים זה רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון ולוקח נפשות חכם זה רבי שמעון בן איסי בן לקוניא. עד כאן לשון הגמרא.

'לוקח' היינו קונה, וכיצד קונה? לא בהטלת מרות, לא במלקחיים, אלא בהצמדת עלה! זה חכם!

*

המלחמה הפיזית לעומת הרוחנית

יעקב נלחם עם המלאך ולא מוותר, ולעומת זאת כלפי עשיו הוא התרפס, השתחוה, והיה מוכן לתת לו דורון גדול, מה ההבדל?

המאבק בין יעקב למלאך הינו מאבק שמיימי ורוחני, ולכן אין מקום לפשרנות בענייני תורה ומצוות.

אך בינו לבין עשיו יש מאבק פיזי כאן יש מקום להתכופף ולהתפשר!

המשל של החפץ חיים על האדם הניגש לחנות מוציא מוצרים ולוקח לנהר וזורק, יש שיאמרו שנתבלעה עליו דעתו, שנשתטה. איני יודע, אומר החפץ חיים, מה שברור לי שהחנות לא שלו

מי שמהר מאד מוכן להתערטל מתורה ומצוות ולעשות פשרות על חשבון התורה התורה לא שלו

*

יעקב איש השררה והשלטון על יצריו

[מעין גנים ח"ב עמוד קפג]

יעקב נלחם עם המלאך ולבסוף הוא אומר לו שעתיד ה' לקוראו ישראל, כי שרית עם אלוהים – המלאך, ועם אנשים – עשיו ולבן, ותוכל.

לכאורה ראוי היה יותר לקרוא לו "ותוכל" על שם הניצחון, ולא על שם המלחמה?

ועוד צריך ביאור שהמלאך אומר לו: לא יאמר כו', פירוש – שהקב"ה אמור להתגלות עליך בבית אל ושם יקרא שמך ישראל, אם יעקב שרה עם המלאך כאן, מדוע שלא יוחלף שמו כבר כאן?

באדם שני כוחות מרכזיים, המנוגדים זה לזה. השכל והרגש. השכל במוח, והרגש בלב. הם במלחמה תמידית. כשאדם פועל מתוך הרגש הוא לאחר מכן מתחרט

החכם פועל על פי השכל. האויל פועל "אמוציונלית" ולאחר מכן תוהה על הראשונות

הדבר מצוי באדם שכועס. לרגע הוא שוכח את עצמו, ולאחר מכן הוא קולט את הבושות ואת הנזק, ואת הנעשה אין להשיב. זו פעולה של רגש ללא ביקורת השכל.

כך גם כן בכוח התאוה, המושלט מן הרגש, ואינו כפוף לשכל. כאשר התאוות פועלות השכל תולה על עצמו שלט "נגרר"

אמנם הרגש נצרך, שלאחר שמחליט האדם לפעול בדרך מסוימת, לדוגמה להתפלל, עליו כעת לעשות זאת בכל הרגש. אך ברור שהשכל הוא הנצרך בקבלת ההחלטות.

וזה שאמרו חז"ל 'רשעים ברשות ליבם', הוא המושל עליהם, ולכן הם מלאים חרטות, וצדיקים ליבם ברשותם- הם מושלים עליו.

ולכן הצדיק שרוי תמיד בצלילות הדעת, גם במצבי מתח, גם בעת חרדה. הוא מושל על רגשותיו. הדוגמא הנפלאה לזה – יעקב אבינו.

לבן מרמה את יעקב ולאחר עבודה מאומצת של שבע שנים הוא מחליף לו את רחל בלאה. "ויאמר יעקב ללבן מה זאת עשית לי, הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רימיתני?" אדם אחר מסוגל היה גם לרצוח את לבן. יעקב שולט ברגשותיו. אין כאן חרון אף, אין קצף. רק "למה רימיתני". ולאחר שלבן אומר לו: "מלא שבוע זאת כו'" הוא עובד עוד שבע שנים אחרות. מפרש רש"י: "הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה, אף האחרונות באמונה, ואף על פי שברמאות בא עליו". מי היה מסוגל להתנהג כך? כל אדם היה מרשה לעצמו כעת לפחות קצת להרפות מעבודתו המאומצת, אך לא יעקב. וכפי שהוא מעיד על עצמו: ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן, ואביכן התל בי והחליף את משכורתי כו'. שליטה מוחלטת של השכל על הרגש.

לבן רודף אחר יעקב וממשש את כל כליו לחפש את אלוהיו. "ויחר ליעקב וירב בלבן, מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי. כי מששת את כל כלי, מה מצאת מכל כלי ביתך שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו בין שנינו".

מדרש תנחומא (פרשת ויצא סימן יג): "ויחר ליעקב וירב בלבן ויאמר מה פשעי ומה חטאתי". אמרו: קפדנותם של אבות ולא פיוסן של בנים. כתיב: "ויחר ליעקב וירב בלבן" ראה מה אמר ליה בחרות אפו, לא אמר לו אלא 'מה פשעי ומה חטאתי', ואילו דוד בפיוסו שלא אבה לשלוח יד בשאול, כתיב: (שמואל א' כו, י) "כי אם ה' יגפנו או יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה". עד כאן.

גם כשיעקב צריך להקפיד – הוא עדיין בשליטה מלאה, ואינו אומר דברים קשים כנגד לבן. אלא מסתפק ב"מה פשעי ומה חטאתי"!

בעקבות מעשה ראובן שהחליף יצועי אביו, אומרת התורה "וישמע ישראל". זהו. מה צריך להשמיענו? וכי יתכן שלא שמע וראה? גם כאן אנו נחשפים לשליטתו המוחלטת ברגשותיו. הוא יודע את שנעשה, ומחריש. אינו אומר לראובן דבר. רק לפני מותו הוא מוכיחו בישוב הדעת.

ג. המקום בו אנו נחשפים למידה זו של יעקב, לשון עקבה – יודע להתעקב, היא בעת ששמע את שאירע לדינה בתו. "ויעקב שמע כי טימא את דינה בתו, ובניו היו את מקנהו בשדה, והחריש יעקב עד בואם".

מדוע הוא מחריש ולא מגיב? והרי בתו שבויה כעת ביד צר? יעקב חשש שמא מתוך צערו יפעל שלא בשיקול הדעת. הוא רצה להתייעץ עם בניו על התגובה הנכונה. ואכן כששמעון ולוי הגיבו בחופזה, אמר להם יעקב "עכרתם אותי". כותב רש"י: לשון מים עכורים אין דעתי צלולה עכשיו". זה האסון הכי גדול ליעקב. חוסר צלילות הדעת. מחמת החשש שמא יאספו עלי ויכוני עמי הארץ שסביבי, אין דעתי צלולה.

ועל זה יעקב מוכיחם לפני מותו – כי באפם הרגו איש. הם פעלו מתוך אף, מתוך כעס, ובעקבות כך עשו את מעשיהם.

ד. מאן מלכי? רבנן. לחכמים כוח השליטה המוחלט לשלוט ברגשותיהם. זו מידת מלכות.

שאול איבד את המלוכה בשל שלא עצר ברגשותיו והקריב את הקורבן מבלי להתמתן. משום שנבהל מהעם שנפוצו מעליו. כך היה גם במעשה אגג. העם חמל על הצאן כו'.

לעומתו יהודה השליט את השכל על הרגש ואמר: "צדקה ממני". זהו מלך. וכן לדוד היה ניסיון מעין ניסיונו של שאול ששלט ברגשותיו ולא תקף את הפלישתים על דנשמע קול בראשי האילנות ויראה שהם מתנענעים.

כך גם היה בעת שדוד הגיע לשאול ויכל להורגו ברגע, והתגבר ולא הרגו.

לכן נבין מדוע יעקב קונה את הבכורה מעשיו ומנצל רגע של חולשה, דבר שנראה כלא לגמרי הגון וישר.

יעקב רואה את מעשי עשיו שהם כאדם שפל ההולך אחר תאוותיו ואינו מצליח לשלוט ברצונו, וחושב לעצמו: הבכור הרי הוא המלך. הזה ראוי למלוכה? ולכן הוא רואה חובה לקנות ממנו את הבכורה ולהציל ממנו את המלוכה!

נחזור לתחילת דברינו: שאלנו מדוע המלאך קורא לו על שם ה"שרית" ולא על שם ה"ותוכל"?

התשובה היא שמהניצחון אין להתפעל. תמיד כששנים מתנצחים אחד יצא מנצח בסוף. ההתפעלות היא מה"שרית". שיכלת להילחם עם עשיו ולבן ושכם ולא ירדת ממדרגתך ולא נסחפת ברגשותיך. נלחמת עימהם כמלך . בדרך שררה. לא ירדת לרמתם, לא התנהגת כמותם. עמדת בגאון בדרישות הנדרשות מאדם גדול, ממלך.

ה"כי שרית" זו המעלה האמיתית. כוח השררה.

ולכן המלאך אומר לו שבעתיד ייקרא שמו ישראל, היות ועדיין המאבק נגד עשיו לא יצא לפועל. וכן ניסיון דינה עוד לפניו. ולכן רק בעתיד ייקרא שמך ישראל.

ולא יקרא יעקב, לשון עקבה ורמאות, כפי שאמר 'אחיו אני ברמאות'. אך הוא עבד על מידותיו והתגבר על כך ונהג באצילות ובמלכות.

המעשה עם רבי ברוך בר שכתב הסכמה לחתן שעזב את בתו ללא הסבר ושלח את השעון בדואר ולאחר מכן ביקש הסכמה

*

הסכנה משנאת עשיו וחיבוקו

[בית הלוי עה"ת]

לשון ה"בית הלוי" על בראשית פרק לב פסוק יא:

הצילני נא מיד אחי מיד עשיו. יש להבין אחרי כי לא היה לו רק אח אחד למה הוצרך לומר 'מיד עשיו'? ובאמרו מיד 'אחי' כבר מבואר בקשתו. ועיין בזוהר (ח"א קסט, ע"א) על הפסוק, וזו לשונו: מכאן מאן דצלי צלותא דבעי לפרשא מיליה כדקא יאות כו', מיד אחי ואי תימא קרבין אוחרנין סתם, אחין איקרון. מיד עשיו. בגין לפרשא מיליה כדקא יאות. עד כאן לשון הזוהר.

אומנם אכתי יש להבין, אמרו שני פעמים מיד אחי מיד עשו והיה סגי לומר באומרו מיד אחי עשיו.

ויש לפרש הכוונה דיעקב בהודעו דעשיו בא לקראתו הבין דלא ימלט מאחד משני האופנים: או שעשיו ילחם עמו וירצה להורגו, או דיתרצה עימו וישוב מאפו וישב עימו בשלוה ואחוה כשני אחים. ומשני האופנים הללו נתיירא יעקב, דגם טובתו ואהבתו של עשיו רעה היתה אצל יעקב, ועל אלו שני האופנים אמר הכתוב: "ויירא יעקב מאוד ויצר לו". דאמר "ויירא" על ספק שמא יהרגנו, וייצר לו על הספק שמא יתקרב לו. וזהו שביקש על הני שני אופנים הצילני נא מיד אחי מיד עשיו, שאיננו רוצה בו לא לאח ולא לעשיו. וביקש שיצילו משני ידים הללו. ונתקבלה תפלתו, דבתחילה היה בדעת עשיו להורגו והקב"ה הצילו מידו, ואחר כך כשנתרצה לו ביקש להיות עימו ביחד ואמר: "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" ויהיו שניהם ביחד, והוא דחה אותו בדברים וניצל גם בזה ממנו וכמו שאמר הכתוב: "וישב ביום ההוא עשיו לדרכו שעירה", השמיענו הכתוב דבאותו יום עצמו נפרד עשו ממנו והלך לדרכו ולא נתעכב אפילו יום אחד עימו וכבקשתו.

וכבר ראיתי במפרשים שנתקשו על דברי הכתוב: "וישב ביום ההוא עשיו לדרכו" דמאי אשמועינן הפסוק דבאותו יום שב לדרכו? ולפי הנ"ל מבואר היטב:

הנה כל מעשי אבות הם סימן לבנים, דגם בגלותו של עשיו יתנהג כן עם ישראל בשני האופנים כאשר רצה לעשות עם יעקב, דבהתחלת הגלות יהיה גוזר גזירות רעות בשמדות ויסורים וילחם בהם וירצה לאבדם וה' ברחמיו לא יעזבם. ולבסוף יאמר כי רוצה לישב בשלוה עם יעקב וכוונתו דבזה ירחיק את ישראל מעבודת ה' וידיחם מאמונתם.

וכמו דעשיו אמר: נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ואיתא במדרש (בראשית רבה עח, יד) דעשיו אמר לו שישתתף עמו בשני העולמות עולם הבא ועולם הזה.

וביאור הדברים הם, שאמר לו נסעה ונלכה ואלכה לנגדך דהיינו ששניהם יתקרבו זה אצל זה וכל אחד יוותר קצת ממנהגו הקדום עד שיתקרבו זה אצל זה.

והכוונה של המדרש מבואר דהוא שלבסוף גם הם יקבלו עיקרים טובים מאמונת ישראל שיהיו גם הם מאמינים בבורא יחיד ובתורה מן השמים וגמול ועונש וירצו דגם יעקב יוותר קצת מאת אשר לו ויניח קצת מעבודות הנוגע רק לעולם הבא, רק יקח לו קצת מדרכי העולם וחלק בעולם הזה להתעסק בדרכים ודברים חיצונים ולא שישקדו רק על התורה.

וזו לשון תנא דבי אליהו (זוטא, פרק יט): טול אתה העולם הזה והעולם הבא חצי, ואני אטול עולם הזה ועולם הבא חצי. והכוונה שלא תהיה אתה עוסק רק בתורה ומצוה, רק תמעיט עבודתך ותניח ידך מאיזו מהמצות הגורמים פירוד בין שנינו ועל ידי זה תנחל עולם הזה וגם חצי עולם הבא. כאומר: די לך רק חצי עולם הבא ולא כולו, וזהו ממש כמאמר הליצים אנכי מסתפק בחתיכה קטנה של לויתן ולא אטריח להשיג חתיכה גדולה. וגם אני אתנהג כן ואקבל קצת מן המצות ויהי גם לי חצי עולם הבא. ועל עולם הזה לא אמר חצי, דידע דאם יחסר גם אחת מן המצות כבר ישיג כל העולם הזה, וזהו נסעה ונלכה ואלכה לנגדך. פירוש: כמוך, והדברים נוקבים ויורדים כו'.

וזה הגלות השני שיהיה בסוף הגלויות הוא נקרא בפרך בפה רך. ומזה הגלות נתיירא יעקב אבינו יותר מיראתו מן הראשון, כי טבע האדם עלול להיכשל בו יותר מן הראשון ועל כן הקדימו בתפילתו ואמר: "הצילני נא מיד אחי" ואחר כך אמר: "מיד עשיו", יען כי בראשון אין בו רק שיעבוד גופני והשני הוא שיעבוד בשניהם ברוחני וגם בגופני, דהרי כל הטוב שיתן הוא רק להמוותר מהמצוות ונמצא מאבד נפשו, ומי שלא יחפש בהטובה ההיא ולא ירצה להתקרב ישאר במצב דוחקו כאשר מקודם ונמצא משתעבדים בשניהם. וזה הענין יהיה נמשך עד ביאת משיח במהרה בימינו אמן.

ואפשר דעל כוונה זו רמזו חז"ל על פסוק (עובדיה א, ד) אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך. ואמרו במדרש (ילקוט שם): לעתיד לבוא עשיו מתעטף בטליתו ובא ויושב לו אצל יעקב ואומר לו: 'אחי אתה'. וזהו "ואם בין כוכבים שים קנך" ואין כוכבים אלא צדיקים שנאמר (במדבר כד, יז): "דרך כוכב מיעקב" ויאמר לו יעקב אחי לא תהא כיוצא בי אהי דברך מות אהי קטבך שאול (הושע יג). גזירות שהיית גוזר עליי אם הייתי עושה אותם אני מתחייב לשמים, ואם לא אעשה אותם אתה הורג אותי. ודברי המדרש סתומים וחתומים.

ואפשר דכוונתם דבסוף הגלות גם עשיו יתעטף בטליתו ויהיה לובש לבוש אמונה ובא ויושב לו אצל יעקב, שיתקרב ליעקב בכמה פרטים, ואומר לו 'אחי', שיתנהג עמו בטוב ואהבה ובטענה זו ירצה עשיו לזכות בדינו לעתיד לבוא יען התנהג עימו בטוב ואחוה.

ויעקב מברר לו דכל הטובות שעשה עימו הרי לא היו רק בתנאים מיוחדים שאם היה עושה אותם היה מתחייב לשמים ואם לא יעשה מה שהוא מצוהו היה מייסר אותו, דמי שאינו מקבל הטובות החדשות סובל יסורים חלילה. ועל זה אמר "אם בין כוכבים שים קנך", שירצה להתחבר קצת עם ישראל, "משם אורידך".

ואפשר דלכוונת אלו שני השיעבודים אמר הכתוב בתהלים (קכט) מה שיאמרו ישראל אחר גאולתם: "רבות צררוני מנעורי יאמר נא ישראל רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי".

דלכאורה אינו מובן למה חזר וכפל שני פעמים "רבת צררוני"? רק קאי על הני שני אופנים שיעבוד, ואמר דבשני אופנים צררוני רבות וחזר הכתוב ומפרש בפרט שני האופנים ואמר דבתחילה "על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם", דהכבידו והאריכו שיעבודם על גבי, ורק לבסוף "ה' צדיק קצץ עבות רשעים" ונתבטלו אופני הגזירות הללו.

ואמר עוד "יבושו ויסוגו אחור כל שונאי ציון" דאחר כך יבושו מדרכם ויבינו כי בושה וחרפה הוא להרע לזולתו ועל כן יסוגו אחור מדרכם הקדומה ויאחזו ההיפך להטיב לישראל ולשעבדם בפה רך שכתבנו וגם הם יקבלו עיקרים טובים בענין הדת והאמונה, וסיים הפסוק עליהם: "יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש", דימה טובתם וצידקתם לזריעה שעל הגג שאותו צמח בל יעשה קמח ורק הבל המה כל טובתם, דמעשה הטוב מכונה בשם זריעה. וכמו שאמר הכתוב (ישעיה לב, כ): "אשריכם זורעי על כל מים" ודרשו בגמרא (בבא קמא יז, ע"א) דקאי על תורה וגמילות חסדים. ועל ישראל אמר הכתוב (תהלים קכו, ה- ו): "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" שיקבלו שכר טוב עבור זריעתם, אבל זריעת הכשדים יהיה "כחציר גגות שקדמת שלף יבש".

*

עבודת הצדיקים – ראשו מגיע השמימה

[כוח הטומאה ודרכי ההתגברות – ארשת שפתינו שלזינגר עמוד קנד]

"וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" (בראשית לג, ג)

יעקב אבינו האיש התם השלם והמושלם אשר "בחר ה' ביעקב" בחיר האבות, הוא משתחווה לעשיו, ועוד שבע פעמים. הוא משתחווה לפני אותו איש שהוא שורש הטומאה של אומות העולם לפני האיש שביקש להורגו ובכך לאבד חס ושלום את שורש עם ישראל ממנו יצאו שבטי י ה.

שאלה זו כבר הקשה הזוהר הקדוש (זוהר וישלח קעא, ע"ב) איך השתחווה יעקב אבינו לפני עשיו ועבר על לאו של "לא תשתחווה לאל אחר", וזו לשון הזוהר הקדוש: "ר' אלעזר פתח ואמר 'כי לא תשתחווה לאל אחר כי ה' קנא שמו'.

וכי יעקב דאיהו שלימא דאבהן דאתבריר חולקא שלימתא לקב"ה ואיהו אתקריב לגביה יתיר, היך סגיד ליה לההוא רשע דעשיו דאיהו בסטרא דאל אחר ומאן דסגיד ליה סגיד לאל אחר". עד כאן לשון הזוהר הקדוש .

ומתרץ הזוהר הקדוש שבאמת יעקב אבינו לא השתחווה לעשיו אלא לשכינה הקדושה שעברה שם וכמו שכתוב "והוא עבר לפניהם" והכתוב מדבר על הקב"ה שנקרא "הוא" ורק למראית עין היה נדמה שהוא משתחווה לעשיו וזו לשון הזוהר הקדוש:

"וישתחו ישראל על ראש המיטה. וכי לגבי דבריה סגיד אלא לאתריה דשכינתא קא כרע וסגיד. אוף הכא, והוא עבר לפניהם. מאי והוא? דא שכינתא עלאה דהוה אזל קמיה ודא הוא נטירו עלאה כיון דחמא יעקב אמר הא עידן לסגדא לגביה דקב"ה דהוה אזיל קמיה, כרע וסגיד שבע זימנין עד גשתו עד אחיו, ולא כתיב וישתחו לעשיו, אלא כיון דחמא דהא קב"ה אזל קמיה כדין סגיד לקבליה, בגין דלא למיהב יקר למסגד לאתרא בר מניה וכלא איהו כדקא יאות". עד כאן לשון הזוהר הקדוש.

אלא שעדיין יש להבין למה בחר יעקב אבינו להשתחוות לפני הקב"ה שבע פעמים דוקא כשנפגש עם עשיו, אשר למראית עין כך היה נראה לאלו שלא ראו את השכינה הקדושה כאילו הוא משתחווה לעשיו.

[תוספת: וכך דרך הצדיקים שעושים לפנים, ובאמת מדברים עם הקב"ה, ולכן יעקב אומר עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי. וכי זה מעניין את עשיו? האם במפגש עם טומי לפיד היית מונה זאת לעצמך לזכות? ויהי לי שור וחמור – יוסף ויששכר כוח התורה. מה זה מעניין אותו? אלא מיישב הגרי"צ סלאנט בספר באר יוסף שהוא בעצם דיבר כביכול עם עשיו אך באמת עם הקב"ה, ובא להזכיר זכותו לפני השם יתברך. וכן מצינו באסתר שהחוותה לעבר אחשוורוש כשנשאלה מי הוא זה ואיזהו הוא. וכן מצינו בדניאל שאמר כלפי נבוכדנצאר שיראה ה' חלום זה לשונאיך ואויביך. שנבוכדנצאר הבין לשונאיו, ואילו דניאל התכוין בדברו לה', שיראה זאת לשונאו דהיינו לנבוכדנצאר.]

ביאור נפלא על ענין זה למדנו מתורתו של הגה"ק בעל "מגלה עמוקות" וכך הוא כותב: הגמרא במסכת קידושין (כט, ע"ב) מספרת שבבית מדרשו של אביי הסתובב "מזיק" אחד שאפילו אם נכנסו לבית המדרש שני אנשים יחד ביום – ניזוקו.

לימים שמע אביי שרב אחא בר יעקב מתכונן לעזוב את עירו כדי לבוא לעסוק בתורה בבית מדרשו של אביי. הכריז אביי שאף אדם לא יתן לרב אחא בר יעקב מקום ללון בביתו כדי שיהיה מוכרח ללון בבית המדרש ובזכותו יתרחש נס שיהרוג את המזיק. רב אחא אכן הגיע לעירו של אביי והיות שלא היה לו מקום ללון החליט ללון בבית המדרש. כאשר נכנס לבית המדרש התגלה אליו המזיק בצורת נחש עם שבעה ראשים. התחיל רב אחא להתפלל ולהשתחוות לפני הקב"ה שיצילו מהנחש ומספרים חז"ל שאחרי כל השתחוואה נפל ראש אחד של הנחש עד שאחרי שבעה השתחוויות נפלו כל שבעת הראשים של הנחש ונהרג.

אומר המגלה עמוקות [לפרשת ואתחנן אופן קצב] כי ביאור ענין זה הוא על פי מה שידוע שיש לקליפת עשיו שבעה כוחות של טומאה, וכך גם מצינו בדברי חז"ל על היצר הרע שהוא שרו של עשיו (סוכה נב, ע"א): "שבעה שמות יש לו ליצר הרע" שזה רמז לאותם שבעה כוחות טומאה שיש ליצר הרע, וכדי להכניע את השבעה כוחות של טומאה שיש בעשיו היה צריך יעקב אבינו להשתחוות שבע פעמים לפני הקב"ה קודם שהגיע אל עשיו וכמו שכתוב "והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו".

כי על ידי שבע ההשתחוויות הכניע את שבע הראשים של קליפת עשיו והחליש אותו.

לפי זה, אומר המגלה עמוקות, כי גם רב אחא שהרג את הנחש והפיל את שבעת הראשים שלו על ידי שבע השתחוויות, לא עשה זאת אלא בכוחו של יעקב אבינו שכבר הכניע את שבע הראשים על ידי שבע השתחוויות. ומיעקב אבינו קיבל רב אחא את כוחו לעשות כן ולכן הוא נקרא רב אחא בר יעקב כלומר כוחו של רב אחא להפיל את שבע הראשים בא לו משום שהוא "בר יעקב" כי הוא מזרעו של יעקב אבינו ומכוחו באה לו גם הצלחתו.

וזהו הרמז בדברי החכם מכל האדם (משלי כד, טז) "כי שבע יפול צדיק וקם" כלומר על ידי שבע השתחוויות שנפל רב אחא לארץ, בזה קם אחר כך והשפיל את שבעת הראשים של הסיטרא אחרא.

וזהו שאמר עשיו ליעקב: "יש לי רב אחי" ניבא ולא ידע מה ניבא. כלומר "יש לי רב אחא" שהוא גם כן עתיד להפיל שבעה ראשים של כוחות הטומאה וכפי שנתבאר עשה זאת בכוחו של אותו זקן יעקב אבינו. עד כאן דברי המגלה עמוקות.

על פי דבריו ראיתי מי שכתב טעם על מה שלא נמצא במזמור של פגעים הידוע "ויהי נועם יושב בסתר" האות ז', וראה באבודרהם למוצאי שבת שכתב: "יושב בסתר עליון שהוא מזמור של פגעים וכל האותיות יש בו חוץ מז', ואומר במדרש שכל האומרו אין צריך לכלי זיין".

ולפי האמור יש לומר עוד, שלכך אין אות ז': להורות שכל האומרו מבטל ומחליש את שבעת כוחות הטומאה של היצר הרע שיש לו שבעה שמות.

בספר "פנים יפות" לבעל ההפלאה מבואר על הפסוק בפרשתינו "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך", בהקדמת דברי המגלה עמוקות, דהנה בפרשת תולדות אחרי שלקח יעקב אבינו את הברכות "בחכמתא" מעשיו, נאמר כאלו "ויאמר עשיו אל אביו הברכה אחת היא לך אבי ברכני גם אני אבי וישא עשו קולו ויבך".

אמר על כך האדמו"ר מבעלזא השר שלום זי"ע כי "יצח"ק" בגימטריא שמונה פעמים שם הוי"ה אשר כל שם הוי"ה הוא ברכה בפני עצמה, ואמנם יעק"ב בגימטריא הוא שבע פעמים שם הוי"ה לרמז שקיבל מיצחק רק שבע ברכות משבע פעמים שם הוי"ה, ונמצא שעדיין נשאר אצל יצחק שם הוי"ה אחד שהוא השם השמיני שלא ניתן ליעקב.

וזהו שאמר עשיו בניחותא: "הברכה אחת היא לך אבי ברכני גם אני אבי" כלומר הלא עדיין נשארה לך ברכה אחת משם הוי"ה אחד שלא מסרת ליעקב עד כאן דבריו הקדושים.

*

מפגש יעקב ועשיו, ויחס ישראל לאומות

[החכמים מתיעצים בתורה לפני מפגש עם עשיו – מלוקט]

 התורה היא תורת חיים ומכוונת את האדם בכל דרכיו. הפרשה של המפגש של עשיו עם יעקב היא מורת הדרך שלנו כיצד להתנהג עם הגויים. החכמים היו נוטלים עצה מפרשה זו כל אימת שהיה להם מפגש עימם.

מובא במדרש רבה (בראשית עח, טו):

ויאמר לו עשיו אציגה נא עימך וגו' ביקש ללותו ולא קבל עליו רבינו. כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב ארמאה עמיה. חד זמן לא אסתכל בה ונסב עמיה רומאין (ארמאין) ולא הגיע לעכו עד שמכר הסוס שלו.

בתורה נמצאות התשובות לכל השאלות, לנצח. יעקב מכין עצמו לדורון ותפילה ומלחמה. גם היום כך צריך להיות הסדר. יש שיאמרו: וכי יש להתרפס בפני הגוי? כן. אם על ידי זה ניתן להרגיע את הדוב, יש לעשות כן. ההיפך מגורמים מיליטנטיים שבזמן מלחמת המפרץ יצאו חוצץ נגד שמיר שלא הגיב על הטילים שזרקו עלינו מעירק, וראו בכך משום זילות בכוח ההרתעה של צה"ל

יעקב לימדנו שהדרך לדבר עם עשיו היא שלמונים. כך קונים את הגוי. הוא מכין דורון, ופורס אותו מול עיניו כדי להתמיהו על ריבוי הדורון ולמלא תאוותו

עשיו מעוניין להשיב לו דורון משלו, אולם יעקב אומר לו יש לי כל ומסרב לקבל.

מובא במדרש רבה (בראשית עח, יב)

ריש לקיש סליק למשאל בשלמיה דרבינו. אמר ליה: צלי עלי דהדא מלכותא בישא סגין. אמר ליה: לא תסב מין בר אנש כלום ולית את יהיב כלום. מן דיתיב גביה אתא חדא איתתא טעינא ליה חדא דסיקרין וחדא סכין בגווה קם נסב סכינא והדר לה דיסקרא. אתא חד בלדר מן מלכותא וחמא יתה וחמדה ונסבה. בפתי רמשא, סליק ריש לקיש למשאל בשלמיה דרבינו וחמא יתיה שחיק, אמר ליה למה את שחיק? אמר ליה ההיא סכינא דחמיתיה יתיה, אתא חד בלדר מן מלכותא וחמא יתיה וחמדה ונסבה. אמר ליה לא כן אמרית לך, לא תיסב מן בר נש כלום ולית את יהיב כלום. עד כאן לשון המדרש.

מסופר על הרב מבריסק שפעם אחת היה שר אחד שגזר גזירה על היהודים , ולא ניתן היה לבטלה באופנים המקובלים על ידי שלמונים היות והשר הנ"ל היה לוחם נגד תופעת השוחד וכבר שלח פעם לכלא מישהו שניסה לשחדו.מה עושים? יעץ להם הרב שידאגו שהלה יקבל כסף בכל דרך שהיא, העיקר שיקבל. כיצד? תהו. ולבסוף אמר להם הרב: 'אני אדאג לכך'. למחרת היה יום קיץ חם והרב הגיע למשרד השר להשתדל בעד ביטול הגזירה, ושאלו המושל מדוע הוא לבוש כך, והשיב, שלדעתו ירד גשם. המושל החל לצחוק, והרב אמר לו שהוא מוכן להתערב על כך. המושל מיהר להסכים וסיכמו על סכום גבוה. למחרת, בא הרב למושל ונתן לו את המגיע לו והתנצל על שלא חזה נכונה. המושל שמח לשלשל את הכסף לכיסו, ולמחרת נודע שהגזירה בוטלה.

אם רק נדע כיצד להתבונן בתורה, וכיצד לקבל את עצותיה, נוכל לכל הלוחמים כנגדנו.

החפץ חיים וחתנו שעשה גורל הגר"א ולבסוף החפץ חיים עצמו אמר לו את המסקנה אף בלא גורל… [מעיין השבוע עמוד תנו]

 [אלה הדברים עמוד קסד]:

"וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים" (בראשית לג, ב). כותב רבי אלחנן וסרמן זצ"ל מה עלינו ללמוד מפרשה זו: פרשת וישלח המתארת את הפגישה בין יעקב ועשיו רמז היא לחיי ישראל בין העמים.

הפרשה הראשונה היא פרשת הגלות שם מרומז כיצד צריך להיות מהלך היהודים בגלות אצל בני עשיו הפרשה השניה מספרת על יעקב אבינו החוזר ארצה מפדן ארם ארץ גלותו. ואמר רבינו הגר"א ז"ל כי זאת היא פרשת העיקבתא דמשיחא. נאמר בפרשה זו: 'וישם את השפחות וילדיהן ראשונה' מכאן אומר רבינו הגאון מוילנא כי בימי עיקבתא דמשיחא יעמדו בראש העם ילדי השפחות, צאצאי הערב רב. והוסיף על כך: "ואת לאה וילדיה אחרונים" רמז הוא על המון בית ישראל הכשרים אשר יהיו משועבדים לערב רב כגון במדינה האדומה ובמדינה נוספת.

"ואת רחל ואת יוסף אחרונים" אלו תלמידי חכמים השפלים מכל.

ואף לתופעה זו הננו עדי ראיה בכל מקום שעדיין נותרה בו שארית הפליטה של תלמידי חכמים הרי הם לחרפה ומרמס".

 אוצה"ת פרשת במדבר עמוד ח':

מספרים כי בזמן הצאר ניקולאי נגזרה גזרה שאסור ליהודי לקנות אחוזה ברוסיה. היה יהודי אחד שרצה לקנות אחוזה ולרשום אותה על שם גוי שהיה ידידו הטוב ונאמן עליו. הלך לסבא מקלם זצ"ל לשאול בעצתו אם כדאי לסמוך על הגוי. אמר לו הסבא מקלם כי תשובה לשאלתו נמצאת בתורה: כששלח אברהם אבינו את אליעזר להביא אישה ליצחק אף שאליעזר היה עבד נאמן אצל אברהם, שהרי כל הענינים היה עושה לו וכשמצא את רבקה הודה לה', אף על פי שלא היתה הודאה זו בפני אברהם כדי למצוא חן בעיניו, ובכל זאת לא סמך עליו אברהם אבינו בהיותו עבד כנעני, והשביע אותו שבועה בנקיטת חפץ שיעשה את השליחות.

 ואומרים המפרשים שרצה אברהם ללכת בעצמו אלא שלא היה יכול ולכן שלח את אליעזר.

הוכיח הסבא מקלם זצ"ל לאותו יהודי אם על אליעזר לא סמך אברהם קל וחומר שעל גוי אפילו שיהא נאמן אין לסמוך. שמע אותו יהודי את דבריו ולא שמע לעצתו כי דעתו היתה שמידיד כזה טוב לא תצא תקלה ואין הדבר אמור עליו. קנה את האחוזה ורשם על שמו של הגוי לבסוף כפר הגוי ביהודי וכל רכושו הלך לטימיון.

הרי שבכל ענין וענין, ולכל אדם ואדם – כתובה בתורה ההנהגה, וצריך ללכת בדרך זו, ואז לא יגיע לו כל מכשול וטעות.

*

המאבק על נפש הילדים | המלחמה על נפש הילדים

[מעיין השבוע עמוד תס ראה עוד באלה הדברים מא' ראשון]

(בראשית לב, יח- כ) "כי יפגשך עשיו אחי ושאלך לאמור למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך, ואמרת לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדוני לעשיו. ויצו גם את השני גם את השלישי, גם את כל ההולכים אחרי העדרים לאמור כדבר הזה תדברון אל עשיו במוצאכם אותו".

צריך להבין מהי אריכות הדברים גם את הראשון כו' ומהו ריבוי השאלות למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך? מעשה היה באחד מזקני דורנו שבילדותו לקחו אביו לחפץ חיים על מנת להתברך מפיו, והנה שכנו ביקש אף הוא לבוא ולהתברך לפרנסה. אדם זה שלח את בניו הקטנים לבית ספר חילוני, ואילו בנו הגדול למד בישיבת ראדין.

האב ובנו מספר הסיפור, התברכו מפי הרב, ואז ביקש גם עבור שכנו. החפץ חיים לא הביט אליו, ואמר: כשהייתי ילד אימי הייתה שולחת אותי עם שחר ללמוד תורה בחדר, ומציידת אותי בכריך, ביום בו לא הלכתי לחדר לא קיבלתי את הכריך. אם ילך אל החדר יקבל את הכריך – אם ישמור תורה ומצוות יזכה לפרנסה.

הלה הופתע מרוח קודשו של הרב, ומיד אמר: הרב, אבל יש לי בן שלומד בישיבה!

החפץ חיים הפטיר מבלי להרים מבטו, אכן, את זה שולחים לישיבה ואת אחיו לשם

החזר בניך לתלמודי תורה ותהיה לך פרנסה!

החפץ חיים הוסיף ושאל את השאלות ששאלנו לעיל על מעשהו של יעקב וכל שאלותיו כו' והשיב שהאבות הקדושים השרישו אמונה, ובודאי לימדו כך אף את עבדיהם לעבוד את ה', שהרי אף עבד כנעני בבית הישראל חייב במצוות, ושנינו שהמוכר עבדו לנוכרי קונסים אותו לפדותו אף בפי עשר מדמיו, היות ותחת יד הנוכרי לא יוכל לקים מצוות כראוי.

עתה שולח יעקב דורון לעשיו ביד עבדיו. חשש יעקב שעשיו יחקור האם העבדים הם בכלל הדורון או לאו, וזה שאמר יעקב וכי ישאלך עשיו אחי למי אתה, כלומר אתה בעצמך, האם כלול אתה בדורון, ולמי אלה לפניך, ולמי הדורון מיועד, ואמרת לעבדך ליעקב אני שייך, ואותי אינו מוכן לשגר כדורון היות ולא חפץ להרחיקני מעבודת בוראי, ורק הבהמות מנחה היא שלוחה לאדוני לעשיו. אולם אני שב ליעקב סבא להתחנך בדרכו! כך ציוה יעקב גם את השני גם את השלישי כו' את כולם, על אף אחד לא ויתר!

ואם כך היה זהיר בעבדיו על אחת כמה וכמה בבניו בשרו, לחנכם לדרך ה' לעבודתו התמימה. ואילו כיום רבים הסוטים מדרך האבות ומוסרים בניהם לחינוך כפרני המחנך לבוז לכל דבר שבקדושה.

נרעש האיש וקיבל על עצמו לתקן את בניו ולהשיבם למוטב ולשלחם לחינוך תורני, אזי האיר לו החפץ חיים פנים וברכו לפרנסה והצלחה.

ואכן אנו מוצאים רבים ששולחים את בניהם לחינוך כפרני וטוענים 'הרי אני אמור לדאוג לעתידו, הרי אב חייב ללמד בנו אומנות'

אולם הם שוכחים שהחיוב הראשוני על האב הוא להעמידו בדרך ישרה, שלא ירחק מדרך ה', וזאת לא יוכל לעשות בשום מקום אחר מלבד בתלמוד תורה. גם חינוך חלקי ופשרני הוא פשרה עם היצר הרע שסופו אסון, ובפרט שהמציאות מוכיחה ששמונים אחוז מלומדי המקצועות אינם עובדים בהם לבסוף, אלא עליהם לעבור הכשרה מקצועית, ולבסוף אינם עובדים בתחום שאותו למדו ובו השקיעו שנים.

מעשה מספר "אור דניאל" פרשת אחרי מות עמוד רנד:

מעשה נפלא על כך סיפר הרב שבדרון זצ"ל ושהובא ב"מאורות הדף היומי": מעשה בגביר עשיר שהיה חרד לדבר ה' וירא שמים אך לצערו בנו לא הלך בדרכו ופנה לרעות בשדות זרים, התעניין ב"השכלה" שפשתה בזמנם ואף היה מיקל במצוות בסתר.

בנו של הגביר שידע שהדבר למורת רוחו של אביו חשש לריב עמו מאחר והלה פירנס אותו ביד רחבה ולכן העמיד פני צדיק כששהה בחברת אביו, אך מאחורי גבו התנהג ככל העולה על רוחו.

אולם האב, שפיקח היה, ידע את גודל צביעות בנו אך לא יכל לשנות זאת או לדבר עם בנו מטוב עד רע מאחר שבכל הזדמנות שניסה לשכנעו לחזור בו ממעשיו הרעים העמיד הבן פני נעלב ואמר: "איני יודע על מה אבא מדבר והרי אני מדקדק בקלה כבחמורה!"

המתין האב להזדמנות שבה יוכל להעמיד את בנו במקום ואכן הזדמנות זו לא איחרה לבוא.

ביום בהיר הופיע ה"בן יקיר" לפני אביו ובפיו משאלה רוצה הוא ללכת להשתלם במדעים ובחוכמות בברלין. האב בתחילה ניסה לסרב אך כאשר ראה האב שבנו נחוש להשתלם במדעים נעתר לבקשתו אך בפיו הייתה משאלה: "אני מוכן, אך בקשה לי אליך: מדי בוקר תקפיד על הנחת תפילין, שלא יעבור עליך שום יום ללא מצוות תפילין".

"מבטיח" אמר הבן. "הסר דאגה מלבך הנני מבטיחך שמדי יום לפני צאתי ללימודים אקפיד על מצווה זו".

שלח הבן מברק לאביו "לאבא היקר מה שלומך?" וכו' וכו' והוסיף הערה חשובה בסוף המברק: "לא נותר לי כסף אבקש שתשלח לי מעט דמי כיס".

קיבל האב את המברק קראו ושלח מיד לבנו מברק תשובה: "תתפלל אל ה' והוא יתן לך כסף".

הבן שקיבל את המברק נתמלא חרון אך לא היה באפשרותו לעשות מאומה ועל כן המתין מספר ימים וחזר ושלח מברק לאביו וכך כתב: "התפללתי ולא נושעתי אנא מהר ושלח לי כסף".

והאב בשלו שולח מברק: "תתחזק בתפילה וה' יושיעך".

חיכה הבן עוד מספר ימים, מישכן ולווה אך כאשר הגיע למצב שלא הייתה לו אפשרות לממן את לימודיו קם וחזר לביתו. מיד כשפגש את אביו שאלו: "אבא, וכי לא אכפת לך ממני?"

ענה לו: "יקירי האם שמעת לעצתי והתפללת?" והבן עונה: "כן, התפללתי והתפללתי ושום דבר לא עזר!"

חזר האב ושאל: "האם הוספת תפילות ותחנונים חוץ מהתפילות הקבועות?"

והבן עונה: "כן, התפללתי שחרית מנחה וערבית אמרתי תהילים אך הכל לשווא".

לקח האב את נרתיק התפילין של בנו, פתח אותו לנגד עיניו והנה לתדהמת הבן רואה הוא אל מול עיניו מונח בשלווה צרור מזומנים אשר יכול היה להספיק לכל צרכיו בשפע. פנה האב לבנו ואמר: "הי הי הי 'תכשיט תכשיט' אילו היית מתפלל כיאות לא היה חסר לך כלום אלא ששטרות כסף אלו מעידים עליך ומוכיחים שלא התפללת. כעת אינך יכול לומר 'התפללתי' או כל תירוץ אחר שהלא צרור זה מעיד על מעשיך כאלף עדים".

הבן שלבו נשבר בקרבו לנוכח טיפשותו הרבה התעורר והבין שאכן לא נהג בחכמה כשניסה לרמות את עצמו ואת אביו שהוא "שה תמים" ואחר שנפתח לבו לשמוע דברי מוסר חזר לדרך הישר לשמחת לבם של אביו ואמו.

המעשה ברבי משה פיינשטיין שצרות רבות סבבוהו ברוסיה והיה בסכנת גירוש לסיביר, ועמד ללא חת וללא מורא מול השילטון הרוסי, ולבסוף יום אחד החליט לקום ולעזוב לארה"ב. תמהו בני העיירה וכי הרב נשבר? הרוסים יכלו לך? חס ושלום השיב הרב. אלא שעד עתה לא היו לי ילדים קטנים שהייתי חייב בחינוכם, וכעת כל שאעשה ואפעל אינו שקול כנגד חינוך הבנים!

זאת רואים אנו גם להלן, כאשר אברהם אבינו מוסיף ואומר ללוט: "אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאלה". ופירש רש"י: "בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו, שנאמר וגו'".

לאמור, אברהם אבינו מוכן אף למסור את נפשו למען קרוביו וכפי שאכן עשה זאת במלחמת המלכים. אך בתנאי שלא יהיה זה קרוב לביתו, ביתו חייב להישאר בקדושה ובטהרה. הוא יעמוד הכן קרוב למקום בו יוכל לסייע לקרובו, אבל ביתו ישאר נקי מכל רבב, ואברהם אבינו לא יוותר על דיבור של הקב"ה עמו.

רבי שאמר גדולים מעשי חייא. כשהחינוך בטהרה, אזי התוצאות כולם טהורות, אולם אם החינוך מן השורש לקוי, אזי הרקב יפשה במוקדם או במאוחר.

פעמים רבות האדם על מזבח הנוחות שלו מקדיש את חינוך ילדיו. לא נוח לו להסיעם למקום רחוק, והוא שולחם לבית ספר הקרוב הגם שהוא רחוק מבחינה רוחנית

לא נוח לו להתאמץ ולהעסיק את הילד והוא מושיב אותו ליד המסך המרצד שם הוא רואה בכל הסחי והמיאוס מאנשים שבשום אופן לא היית מוכן שיהיו המחנכים של הילדים שלך. ולפעמים הוא משכנע את עצמו שזה רק סרט מצויר, אך שוכח שכל הסרטים המצויירים מלאים אלימות קשה, וחוקרים אומרים שתוצאותיהם חמורות יותר היות והילד רואה כיצד ההוא נמעך ואחר כך קם והולךהוא חושב שכך זה גם בחיים ומתנהג באלימות כלפי אחיו וחביריו.

(בראשית לג, יג- טו) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן. יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי"

שוב אנו רואים שיעקב לא לוקח סיכונים עם הילדים. עשיו מעונין שהם ילכו יחד, אך יעקב חושש שהילדים יתחברו עם אליפז וחבר מרעיו וילמדו ממעשיהם, והוא אומר אדוני יודע כי הילדים רכים, יש לחוס על נפשם, לא לחשוף אותם לתכנים מזיקים.

ואז עשיו מציע: אציגה נא מן העם אשר איתי… אולי אביאם רק ל'הצגה כשרה'? קצת תיאטרון, קצת קולנוע? מה יש, מה רע? אל תהיה קיצוני! ויעקב אומר למה אמצא חן בעיני אדוני, מדוע כל כך מצאתי חן בעיניו שהוא כל כך דואג לפיתוחם של ילדי? אין זאת אלא שרוצה להשפיע עליהם מדרכו הנלוזה

וכשרואה עשיו שיעקב נחוש בדרכו – וישוב ביום ההוא לדרכו שעירה.

יעקב מלמדנו, אין לוותר על אף נשמה, אף לא של עבד, עלינו לצרפה לחיל ה'. וכל שכן את בנינו. והחפץ חיים מלמדנו: הברכה שרויה בחינוך הילדים. ה' יסייענו לחנך בנינו לתורה.

אור דניאל פרשת פנחס:

לא תמיד התואר 'עילוי' מתחבר ליראת שמים. ישנם גם כאלה שניחנו במתנת שמים של תפיסה מהירה וזיכרון טוב, אולם בשפת המעשה רחוקים הם עד מאוד מללמוד על מנת לקיים.

כזה היה גם הבחור שעליו נסוב סיפורנו, מתלמידי אחת הישיבות שבעיר חיפה, גדוש ומלא בש"ס ופוסקים, מחדי המוח שבישיבה, אולם אפשר היה להגדירו כ"חמור נושא ספרים".

ומאחר ש'ליבא לפומיה לא גליא', לא ידעו הסובבים על כלי מלא זה שריק הוא מיראת שמים, ואין תוכו כברו.

באחד הימים עודו משוטט ליעד בלתי מוגדר ברחבי העיר חיפה, משכו אותו רגליו אל מרכז ההשכלה החילונית שבעיר, הלא הוא הטכניון החיפאי הידוע. עודו מסתובב במסדרונות הטכניון, אוזנו קלטה כי באחד האולמות מתנהלת לה הרצאה בנושא מדעי כלשהו. בלאט נכנס פנימה ונעמד צמוד לקיר מטה אוזנו לשמוע את תוכן הדברים היוצאים מפיו של אחר הפרופסורים הבכירים.

מאחר והיה חד מוח, וחריף שכל, קלט עד מהרה את נושא ההרצאה, וכבר עלו במוחו אי אילו שאלות שביקש להבהיר לעצמו. כיון שהיה גם חד לשון לא התמהמה ותוך כדי מהלך ההרצאה הרים את קולו ושאל את שעלה במוחו.

המרצה הבכיר התיייחס אל השאלות ברצינות והשיב את שידע להשיב.

כך במשך כל ההרצאה מיודענו שואל כעניין והמרצה משיבו כהלכה.

עם תום ההרצאה פנה אותו בחור אל הפרופסור הנכבד וביקש ממנו להבהיר כמה נקודות נוספות בהרצאה, והפרופסור משיב ומסביר ועיניו המביטות על בחור הישיבה שעומד מולו מביעות תמיהה והתפעמות מעורבות זו בזו. תוך כדי שיחתם מפנה הפרופסור את תמיהתו אל הבחור ושואל: "מהיכן אתה?" והבחור נוקב בשמה של הישיבה.

האיש מרים את ידיו בחביבות ומניחה על כתפו של הבחור ואומר: "שמע לי, לדעתי אתה מתבזבז שמה. מייעד אני לך גדולות ונצורות בתחומי ההשכלה הרחבה. בוא אלינו ואני אשקיע בך ואממן את לימודיך הגבוהים. בטוח אני כי יצא ממך משהו!"

"תן לי לחשוב על זה", השיב הבחור והם נפרדו לשלום.

מיודענו הבחור לא קם ועשה, אלא הלך וסח את סיפור הדברים לפני ראש הישיבה כמבקש את עזרתו. ראש הישיבה שמע ונסער, ביקש לעזור וידע כי אצל גדולים ממנו תצמח הישועה, נטל את הבחור עמו וירדו לבני ברק.

תחילה סרו לביתו של רבינו הסטייפלער זצ"ל שמיהר לגרשו בבושת פנים בצעקה כי "ספרי מינות נושרים מחיקו", קדושתו של הסטייפלער זצ"ל לא יכלה להכיל את חוסר יראת השמים של זה ושילחו מעל פניו.

פנו השניים לרחוב ראב"ד לביתו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ ש"ך זצ"ל, ראש הישיבה קיבלם בחביבות והחל משוחח עם הבחור בלימוד, תחום שבו היה הבחור מצויין, באופן נפלא שוחחו בלימוד במשך שעה ארוכה כשמרן מציין בהתפעמות ובקורת רוח מרובה: "זהו בחור מיוחד!". קם מרן ממקומו ומלווה את הבחור ואומר: "נהניתי ממך הנאה מרובה, אנא בוא מחר לבקרני שוב".

מרן לא נפרד ממנו עד שבירר את מקום מגוריו ושמע כי הוא גר בתל אביב, הוציא סכום כסף מכיסו באומרו "הא לך שכר נסיעות כדי שתוכל לבוא מחר לבקרני", ונפרדו בזאת.

למחרת, השעות נקפו, היום חלף, והבחור איננו. לא בא ולא התקשר.

לא גדול כמרן ירים את ידיו..

נטל את עצמו ואת גדולתו עלה על האוטובוס המוביל תל אביבה, הגיע לביתו של הבחור, דפק בדלת ואימו של הבחור פתחה את הדלת.

לשאלת מרן "היכן בנך?" השיבה כי איננו, "נסע לאילת".

כך? והלא סיכמנו כי יבוא אלי לבקרני, וגם נתתי לו כסף, ומדוע לא בא? נו טוב, אמרי לו שש"ך היה פה ושיבוא לבקרני".

ימים מספר חלפו ולבחור אין זכר, ושוב מרן מגיע לביתו של הבחור אלא שהבחור בבית אך עדיין לא קם ממיטתו.

"תעירי אותו בבקשה ואמרי לו שש"ך מחכה לו", ביקש מהאם.

הבחור מתעורר משנתו, עיניו עדיין דבוקות, פונה הוא למרן הממתין בסבלנות ומבקש את סליחתו. מתיישבים הם ביחד, ושוב משוחחים הם בלימוד משך זמן ארוך, וכשתם הזמן קם מרן ממקומו פונה אל הבחור בחביבות ואומר: "נהניתי מאוד ממך עכשיו אתה חייב לי ביקור, תבוא לבקרני בבני ברק הלא נתתי לך כסף".

הבחור הגיע. וכי אפשר שלא אחרי כל הטירחה שטרח מרן סביבו?

ואכן מתל אביב הגיע פעם ופעמיים ועוד כמה פעמים ובכל פעם היה מרן מקדיש לו מזמנו היקר ומשוחח עימו בחביבות יתירה ומראה לו פנים שוחקות, פנים של אהבה. כעבור זמן פנה מרן לראש הישיבה החיפאית וביקשו כי יסע לירושלים ויפנה לראש ישיבת בריסק ויבקש ממנו כי יקבל את הבחור לשם. "אמור לו", הדגיש מרן "כי אם יצליח איתו הרי שבחור זה יהיה אחד מגדולי ישראל. אולם אם לא, הרי שעם ישראל יסבול ממנו".

שמע ראש הישיבה ועשה כמצווה עליו. ואכן הבחור התקבל והגיע ללמוד בישיבת בריסק בירושלים. כמובן שעם הרמה הלימודית הגבוהה לא הייתה לבחור כל בעיה, אבל היראת שמים..

באחד הימים ראש ישיבת בריסק יוצא לאחר השיעור מבית הישיבה לרחובה של עיר, ולמול עיניו הוא רואה את הבחור אותו ביקש מרן להכניס לישיבה עומד ובידיו עיתון חילוני מובהק, והוא מעיין בו להנאתו!

כשהוא מלא טרוניה מיהר ראש הישיבה להתקשר לאותו ראש ישיבה חיפאית וסיפר לו את שראה, מבקש את עזרתו. "איני יודע מה לומר לך", אמר לו "אך תזכור את שאמר הרב ש"ך: 'אם יצליח איתו הרי שבחור זה יהיה אחד מגדולי ישראל, אולם אם לא הרי שעם ישראל יסבול ממנו'".

הבחור נשאר בבריסק למרות הקשיים, שהרי מרן כך ביקש. היום הוא אחד מחשובי ראשי הישיבות. אילולא טרח בו אותו זקן והטריח עצמו פעמיים לביתו של הבחור דאז, מי יודע מי יודע היכן היה היום!

כמה מוסר השכל יש במעשה זה של גדול ישראל, איזו הקרבה ומסירות נפש! ולמען מה? כל ההשקעה עבור בחור שהוא אינו מכיר, שאינו יודע מי הוא. אם כך היינו נוהגים כלפי כל אחד מילדי ותלמידי התלמוד תורה, אולי לא היינו מאבדים רבים מהם בדרך.

חובה על כל מחנך ר"מ לקרוא ולהפנים מעשה זה אל עצמו ולהבין מהי חובתו כלפי תינוקות של בית רבן ולאיזה אבדון מגיעים אותם אלו שהשארנו בצידי הדרך. כמה תלמידים הודבקה עליהם "תוית" והם "סומנו" ואותם המלמדים לא יכולים להשתחרר מהביטויים הנלוזים והמוכרים לרבים מן ההורים: "הוא אינו יכול", "הוא לא מסוגל" "אין לו מקום אצלנו", "הוא לא משתלב בלימוד". כדאי לומר לאותם מלמדים שיש הרבה ראשי ישיבות שפעם כך אמרו עליהם. גם הנצי"ב מלוולוז'ין זצ"ל היה חלש בילדותו. חבל שהיום מה שחסר לנו זו מסירות נפש.

*

כשמושכים לרוטוויילר באוזניים

[כשהצרה טרם באה חובה לבטוח בה' – אוצרות התורה עמוד קפו, ועמ' קצב]

[תוספת מרובה על הענין ראה ב'והגדת' פרשת שמות עמוד 20, ועיין עוד כאן פרשת בשלח הוספות בענין]

(בראשית לב, ד) "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו"

כתוב במדרש: רב הונא פתח "מחזיק באוזני כלב עובר, מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז) שמואל בר נחמן אמר משל לראש הליסטים שהיה ישן בפרשת דרכים, עבר אדם אחד והעיר אותו משינתו ואמר לו: קום לך שאדם רע נמצא פה! קם הליסטים והחל להכותו. שאל האיש: התעורר האיש הרע? אמר לו: לא התעורר מעצמו אלא אתה הערת אותו!

כך אמר לו הקב"ה ליעקב: לדרכו היה מהלך עשיו ואתה משלח אצלו ואומר לו "כה אמר עבדך יעקב"?

הקשה רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל ["אור יחזקאל" אמונה עמוד קכח] חז"ל מדמים כאן את יעקב "מתעבר על ריב לא לו" ולכאורה יש לתמוה הרי כידוע היה ריב גדול וממושך בין יעקב לעשיו שבגללו נאלץ לברוח מבית אביו לחרן. גם עתה אחרי עשרים ושתים שנה שיצא לחרן לא חלפה עדיין הסכנה וכמו שאמר הנביא (עמוס א, יא) "עברתו שמרה נצח", טבעי הדבר שבשובו מחרן ישלח יעקב מלאכים אל עשיו כדי למצוא חן בעיניו. ומדוע המשילו חז"ל את יעקב לאדם שהעיר את הליסטים משנתו? וכי עשיו ישן? הוא הרי מחכה להכחיד את יעקב ומדוע נחשב למתעבר על ריב לא לו?

אלא, ביאר, מכאן נלמד עד היכן מגעת תביעת הקב"ה מאת האדם בענין מידת הביטחון. אף על פי שעדיין עומד עשיו בשנאתו להכחיד את יעקב, מכל מקום כל זמן שהצרה עדיין לא באה אין צריך לטרוח ולבקש עצות לצרה אלא צריך לבטוח בקב"ה ונחשב בגדר "ריב לא לו".

אל תצר צרת מחר, כי לא תדע מה ילד יום.

בדברי חז"ל אלו מבואר חידוש נוסף, שאילו לא שלח יעקב מלאכים אל עשיו וכביכול לא היה מחזיק באוזני הכלב לא היה מתעורר כל הענין עם עשיו! כמשל עם הליסטים שישן ויכול היה האדם לעבור ולהימלט ממנו ורק הוא בעצמו גרם לכל הצרות שבאו עליו.

ומעתה ייתכן שאף בנוגע אלינו לו יחיה אדם בשלוה ולא יחפש עצות וסיבות אזי הקב"ה מנחהו בדרך טובה ונכונה ללא כל סיבות, ורק כיון שאינו בוטח בהקב"ה ומחפש דרכים ואופנים להיטיב עם עצמו אזי הקב"ה מתנהג עמו בדרכו שלו על ידי הסיבות והאמצעיים.

וכדחזינן גבי יעקב שכל המשא ומתן עם עשיו התחיל רק אחרי וישלח יעקב מלאכים וכן עלינו להתנהג בכל המצבים לסמוך ולבטוח על השם יתברך ואזי יעזרנו הקב"ה ועלינו להבין כי כל המצבים שנראים לנו כקשים וחמורים הם רק ניסיון לאדם שידע להתגבר על זה שלמרות הכל עליו לבטוח בהקב"ה. עד כאן דבריו.

ובאמת אם נתבונן נראה שהשתדלותו הייתה מיותרת ואף מזיקה. אילו היה ממשיך בעבודתו יושב אוהלים ובוטח בהקב"ה לא היה קורא מאומה.

וכמו שמצאנו שעל אף שעשה יעקב השתדלות עצומה להפיס את דעתו של עשיו ושלח לו דורון נכבד ביותר – חמש מאות ושמונים בהמות וכן אבנים טובות ומרגליות [רש"י בשם המדרש] והשתחוה ארצה שבע פעמים הוא וכל משפחתו, לא הועיל לו מאומה שהרי כתוב בפסוק כשנפגשו: "וישקהו", נקוד על וישקהו, אמרו חז"ל מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צווארו של יעקב אבינו שיש וקהו שיניו של אותו רשע (בב"ר עח, ט) על המילה "ויבכו" מתרגם יונתן בן עוזיאל שבכה עשיו על שיניו שנשברו ויעקב בכה על צוארו שנהפך לשיש.

ויתר מזה, מובא בילקוט שמעוני שעשיו רצה בתחילה לירות חץ ביעקב ולהורגו אלא אמר שלא כדאי להורגו במיתה רגילה אלא עדיף להורגו במיתה משונה, לכן אמר הריני נושכו בצוארו ומוצץ את דמו. מכל זה נראה בעליל שעל אף הכל שנאתו של עשיו לא פחתה במאומה.

וזו היתה כוונת יעקב באומרו לעשיו: עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי. דלכאורה מה איכפת לו לעשיו אם שמר תרי"ג מצוות אם לא?

אלא פירשו הכלי יקר" וה"שפתי חכמים" כונת יעקב הייתה לומר לו: הרי כל כוחך הוא כשאני פורק מעלי עול התורה. דע לך שתרי"ג מצוות שמרתי ואין אתה יכול לי כלל, וכיון שכן אין לו ליעקב בשעה כזו אלא להתחזק בתורה וקיום המצוות ובזה יהיה עשיו ישן. אין צורך כלל לא בדורון לא בשליחת המלאכים לא במלחמה ולא בשום אמצעי אחר – הכל מיותר. אם יעקב מחזק את קולו ומצפצף בבית מדרשו עשיו באותה שעה ישן ואין לו שליטה כלל, וכשיעקב עושה אמצעי אחר חוץ מתורה נחשב כ"מתעבר על ריב לא לו" דבזה מעוררו למריבה.

וכך היה ברור ופשוט במשך הדורות אפילו לאומות העולם כפי שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני בראשית קטו): לא עמדו פילוסופים באומות העולם כבלעם בן בעור ואבנימוס הגרדי. נכנסו כל אומות העולם אצל אבנימוס הגרדי ואמרו לו תאמר שאנו יכולים להזדווג באומה זו. כלומר כיצד יכולים אנו לנצח כנגד ישראל? אמרו להם: לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם אם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם אי אתם יכולים להם ואם לאו – יכולים להם, שכך הבטיחם אביהם ואמר להם: הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות ובתי מדרשות אין הידים ידי עשיו.

וזו היתה תשובת רבי עקיבא לפפוס כמבואר בגמרא (ברכות סא, ע"ב ): תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא! אי אתה מתירא מפני המלכות? אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם.

אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה: "כי היא חייך ואורך ימיך" כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה.

כוונת רבי עקיבא כנ"ל דבשעה שאנו עוסקים בתורה לא תוכלו לשלוט בנו ואין לנו ממה לפחד כלל כמו הדגים שבים ורק כאשר נעזוב אותה אז יש לנו ממה לפחד.

המלבי"ם זצ"ל מיישב את הכפילות "וירא יעקב מאוד ויצר לו": "וירא יעקב" – יעקב אבינו היה בפחד מעשיו ומפני אותו פחד. "ויצר לו" – היה לו צר משום שהבחין שחסר לו במידת הביטחון ואין הוא ראוי לנס.

וזו לשון המלבי"ם: הנה הבוטח בה' אין לו ליראה מבשר ודם והיראה מורה שאין בטחונו כראוי כמו שכתוב "מי את ותיראי מאנוש ימות ותשכח ה' עושך".

בפרט שיעקב היה לו הבטחה מה' ולא היה לו ליראה, וה' אינו עושה נס למעלה מדרך הטבע רק למי שבוטח עליו בכל ליבו, ואחר שראה יעקב שהוא מתיירא לכן 'ויצר לו' שזאת עצמו הצר לו שמזה דן שאינו ראוי לניסים שביטחונו בלתי לשם ועל כן ניסה לעשות הכנות טבעיות ותכסיסי מלחמה. עד כאן דבריו.

וכן פירש בספר "פנים יפות" את הפסוק: "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים" – אמר יעקב, מפני מה אני זקוק להתפלל אליך ולהתחנן אליך שתצילני מיד עשיו? משום "כי ירא אנוכי אותו" כי יש לי פחד ממנו וזה סימן שאין אני בוטח בלב שלם ואין אני ראוי להצלה.

אמר דוד המלך: "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם" (תהלים קיח) מכיון שאני לא ירא אלא בה', בשכר זה ודאי תבוא ההצלה "ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי".

עוד אמר דוד: "משמועה רעה לא יירא נכון ליבו בטוח בה' סמוך ליבו לא יירא עד אשר יראה בצריו" (שם קיב). בזכות "לא ירא" יזכה "ויראה בצריו" ואין לו צורך בשום השתדלות אחרת.

וכן אמר הנביא ירמיה (ירמיהו יז, ז): "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", כי בזה שהוא בוטח בה' הוא הגורם ל"והיה ה' מבטחו".

וזה שאנו אומרים בתפילה "נבהלה נפשנו מרוב עצבונינו" – מחמת העיצבון וחוסר הביטחון נבהלה נפשינו.

וכן מובא מרבינו האר"י ז"ל כשיש חס ושלום דבר בעיר, אין הוא יכול לשלוט אלא רק באלו שיש להם פחד, אבל באלו שמתחזקים בליבם בביטחונם על ה' ומתגברים על הפחד – אין שום דבר רע יכול לשלוט בהם.

ומסופר בגמרא (ברכות ס, ) יהודה בר נתן היה הולך אחרי רב המנונא. נאנח, אמר לו: יסורים אתה רוצה להביא על עצמך? שנאמר: "כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבא לי" (איוב ג, כה). ומקשה הגמרא: והרי כתוב "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד), ההוא בדברי תורה כתיב, כלומר כשדואג שלא ישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד (תוספות גיטין נה, ע"ב. דיבור המתחיל "אשרי", עיין שם).

הרי שאם מפחד מאיזה דבר על ידי הפחד מביא זאת על עצמו ויש רמז לזה מהכתוב "חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב" (משלי כט, כה).

סגולה נפלאה כתב הגה"צ רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל בספר "נפש החיים" (שער ג פרק יב) וזו לשונו:

"ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל כשהאדם קובע בליבו לאמור: הלא ה' הוא האלוקים האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטל בליבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כוח ורצון בעולם ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטל מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל".

וזהו ביאור המשנה (ראש השנה כט, ע"א) "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וכו"' כלומר כאשר הסתכלו כלפי מעלה על הנחש השרף והתבוננו בכוחו הרע ועם כל זה בטלוהו מליבם ולא שמו לב לכוחו הנורא ושיעבדו את ליבם באמת רק לאביהם שבשמים בלבד היו מתרפאים.

מסופר על בעל "בית הלוי" הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל: יום אחד הגיע בבהלה לביתו אחד הסוחרים שבעירו וסח בפניו את דאגתו וכה אמר האיש: המשטרה המקומית עורכת עתה חיפושים אחרי סחורה מוברחת. קבוצות של שוטרים עוברות מחנות לחנות ובודקות את הסחורה הנמצאת בה. האיש אשר בחנותו תימצא סחורה מוברחת צפוי לעונש גלות בסיביר! מכיון שכך אמר הסוחר גדול פחדי שכן חנותי מלאה סחורה מוברחת, ומה אוכל לעשות כעת? כשמוע ה"בית הלוי" את דבריו הוציא מארון הספרים ספר "נפש החיים" והחל ללמוד עם האיש את ענין ה"סגולה הנפלאה". לאחר שעתיים רצופות של לימוד הופיעה בבית הרב אישתו של בעל החנות ובפיה בשורה: "ניצלנו", אמרה האישה. השוטרים סיימו זה עתה את בדיקת החנויות באזורנו ועל החנות שלנו דילגו וכך היה המעשה: בהגיע עת הצהרים סיימו השוטרים לבדוק את החנות הסמוכה לחנות שלנו ואז החליטו לעשות הפסקה במלאכתם. כדי שידעו היכן להמשיך אחר ההפסקה עשו סימן על חנותנו. משנגמרה ההפסקה התעורר ויכוח בין השוטרים אם הסימן מציין את המקום שבו סיימו את מלאכתם לפני ההפסקה, או שמא זהו סימון של החנות אשר ממנה עליהם להתחיל את המלאכה אחר הצהרים. לבסוף הוכרע הויכוח כדעת האומרים שחנותנו כבר נבדקה ובדרך זו עזרנו ה' וניצלנו, סיימה האישה. כל זה אירע באותה שעה שבעל החנות ישב והגה בסגולה הנפלאה ודבק במחשבת "אין עוד מלבדו".

שיטת נובהרדוק שהיו הולכים בלא תעודות מתוך בטחון מלא בהשם יתברך.

רבי אברהם יפהן והתעודותיש לי 'בטחון'

"ויקח יעקב מנחה לעשיו אחיו מן הבא בידו". מהו מן הבא בידו? מבארים בעלי המוסר שיעקב לקח את אלה שעשה על ידי הפיצול ברהטים, והסיבה לכך הייתה משום שחשש שיש כאן חוסר בביטחון שהרי ראה מלאך עושה בשבילו את המלאכה, וזהו ויקח "מן הבא בידו" ממה שעשה על ידי מאמץ ידו, בלא לבטוח בה'.

כשדואגים כשעדיין לא צריכים

(שמות יז, א) "וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם"

הניסיון מקודם היה כיצד יבקשו. האם ילונו או שיבקשו יפה. והרי ניסיונות כאלה כבר היו להם והם כשלו, מדוע לנסותם שנית, ובפרט מאחר שירדה מדרגתם? כאן ה' מנסה אותם האם יבקשו בעוד שאינם צריכים.

(שם, ב) "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'"

(שם, ג) "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא".

מבאר הרמב"ן: (שמות יז, א)

וכן היה הדבר בליבם לנסות כאשר אמר (בפסוק ז), ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין, ואז רפתה רוחם מעליו, ועמדו יום או יומים מסתפקים במים שבכליהם, ואחרי כן ויצמא שם העם למים וילן העם על משה, כענין התרעומות אשר המה עושים בכל מקום לבקש דבר, שיאמרו למה זה העליתנו ממצרים. וכראות משה כי צמאו התפלל לשם והגיד לפניו צרתו במריבה שעשו עמו בראשונה.

נמצא איפוא שהעם בתחילה רבו עם משה ועם ה' לנסותו האם הוא מסוגל לספק צרכיהם, וזה היה עדיין כשלא היו צריכים! ולכן רק לאחר מכן כשתמו המים מכליהם אכן ויצמא שם העם למים, ואז משה מתפלל לה'.

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ראה בספר אור דניאל פרשת עקב עמוד קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

מספר אור דניאל פרשת בהר:

הרב מפונוביז' בעת שהותו בחו"ל למטרת גיוס כספים עבור ישיבת פונוביז' נקלע לפרנקפורט והתארח בביתו של רבי יעקב רוזנהיים זצ"ל.

המארח שחס על כבודו של הרב מפונוביז' רצה לחסוך ממנו בזיונות ופנה אליו ואמר לו: "רבי, מהו הסכום שחשב רבנו להתרים בעירנו פרנקפורט?"

הרב כהנמן חשב רגע ונקב בסכום. שמע זאת רבי יעקב רוזנהיים ואמר: "יואיל כבוד הרב לשבת בבית ולא יטריח את עצמו, ואני אדאג להפגישו עם גביר פלוני או אלמוני ובעזרת ה' נגייס את התרומות בלי שראש הישיבה יתבזה".

שמח הרב מפונוביז' על הרעיון והסכים לו. ואכן מידי פעם היה המארח רבי יעקב מדבר עם תורם זה או אחר ולאחר מכן היה לוקח את הרב מפונוביז' לאותו גביר אשר הרים תרומה נכבדה כראוי לכבודו של ראש הישיבה.

אחד הגבירים של העיר עמד לנסוע לתקופה קצרה אל מחוץ לעיר. הדבר נודע לרבי יעקב ערב הנסיעה והוא מיהר לפנות אליו. הנדיב אשר הסכים בשמחה להיפגש עם הרב כהנמן בא במיצר מאחר ולא מצא זמן פנוי על מנת לקבלו. לאחר מחשבה קלה אמר לרבי יעקב: "בעזרת השם מחר בבוקר אני יוצא לתחנת הרכבת וכשהרכבת היוצאת בשעה שמונה תתכונן לנסיעה אשוחח עם הרב בניחותא אם הוא יאות לבוא ולשוחח עמי".

בשבע בבוקר הרב מפונוביז' פותח את אשמורות עיניו והנה הוא מגלה שקם מאוחר מהמתוכנן. מעולם לא קרה לו דבר כזה. כשנזכר בפגישה המתוכננת נפל ליבו בקירבו. הירהור עלה בקרבו: "מה אעשה? האם אלך להתפלל בציבור ועל ידי כך לא אפגוש את אותו אדם ואפסיד את תרומתו, או שמא עדיף עניין זה של תלמוד תורה דרבים מתפילה בציבור?"

לא עברו רגעים מעטים והרב מפונוביז' גמר בליבו: "הנני הולך להתפלל שחרית בציבור! במיוחד שהרי איני מטריח את אותו אדם לשווא שהלא הוא עצמו אמר שאם אבוא ישוחח עימי ואינו ממתין לי במיוחד".

פנה הרב לבית הכנסת, התפלל בניחותא ולאחר התפילה הזדרז ומיהר לתחנת הרכבת כשהוא מקווה שאולי למרות הכל יצליח לפוגשו.

כשהגיע לתחנה גילה שהרכבת יצאה מזה זמן, ורק מעט אנשים שהמתינו לרכבת הבאה שהו בתחנה. ישב רבי יוסף כהנמן על ספסל כדי לפוש קמעא מהדרך המהירה שעשה, והנה לא עוברת שעה קלה ואותו גביר מגיע בריצה וכשכולו מתנשף ניגש הוא אל הרב לחץ את ידו ופתח בסדרת התנצלויות: "ימחול לי רבנו היה לי עיכוב בלתי צפוי, אוי ואבוי לי שראש הישיבה המתין לי זמן כה רב!" וכך הכביר במילים והתנצלויות.

מיהר רבי יוסף כהנמן להרגיעו ואמר "בסיעתא דשמיא גם אני התעכבתי באורח בלתי צפוי".

אך הגביר בשלו: "מילא כבוד הרב גם אם לא היה מגיע הרי לא היה הדבר מעכבני שהרי הרב לא אמר שיבוא ואילו אני קבעתי עם כבודו שאפגשנו בשעה פלונית", עוד הוסיף ואמר: "הרי יש כאן עניין של כבוד התורה שהתבזה", הוציא סכום נכבד ביותר ממקטורנו ומסרו לרב כתרומה להחזקת הישיבה.

הרב מפונוביז' הוסיף ואמר על סיפור זה: הלא אם הייתי רץ בבוקר בלי להתפלל וממתין לנדיב הרי לאחר שהייתי ממתין עד בוש הייתי מתייאש והולך בחזרה לביתי ומפסיד את התרומה, ואילו עתה אדרבה בזכות שהתעכבתי לצורך מצווה השגתי תרומה נכבדה לישיבת פונוביז'.

השלך על ה' יהבך [אוצה"ת בהר]

אמר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל: סיפר לי איש נאמן על סבו שהיה רב בליטא, שבשנת תרצ"ה אמרו לו שעליו להתייצב לצבא. עשה הוא את כל המאמצים כדי להשיג שחרור אך ללא הועיל, לא הצליח להשיג שחרור.

הואיל וכך החליט לברוח לארץ ישראל, אלא שהכסף שהיה ברשותו הספיק כדי להגיע עד מצרים. לא ידע איפוא מה לעשות, אבל גמר אומר בלבבו: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", והחליט לצאת לדרך.

תחנתו הראשונה הייתה באחת מערי גרמניה, ומשם התכונן להמשיך ברכבת ליעדו הבא, אל אחד הנמלים כדי לעלות שם על אוניה. הוא ניגש לקנות כרטיס נסיעה ברכבת, נתן לקופאי שטר של עשר מארק אך הקופאי נתן בידו עודף בחושבו כי נתן מאה מארק.

כשראה מה קרה והרי זה גזל עכו"ם [מן הדין זה מותר מדין טעות הגוי, אך הרב חשש לחילול ה' ורצה לזכות בקידוש השם בהחזרתו] חזר לקופאי להשיב את הכסף אך הקופאי גער בו ואמר לו לעזוב את המקום. חשב איפוא שהפקיד לא הבינו לכן שב והסביר שנתן שטר של עשר מארק וקיבל עודף כאילו היה זה מאה מארק.

אולם הפקיד סרב לשמוע אותו, וצעק כי יחדול להטרידו ועוד ליווה אותו במטר של גידופים וקללות.

סבי, מספר נכדו, לא יכל להבין למה הוא מסרב בכל התוקף לקבל כסף בחזרה, עד שמישהו במקום הסביר לו כי בגרמניה אם מישהו עושה טעות כזו מפטרים אותו מן העבודה, ואזי כדאי לאותו קופאי שיוציא כסף מכיסו ובלבד שלא להודות בטעות שעשה, עכשיו כבר היה לו מספיק כסף להגיע לארץ ישראל. "[שאל אביך ויגדך]"

הירא מה' רגוע ושלו

בהקשר לכך אמר רבי שלום שבדרון זצ"ל רעיון נפלא: מסופר בנביא, כי יונה ברח תרשישה והטיל ה' רוח סערה בים והפילו המלחים גורלות, ונפל הגורל על יונה.

"ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה"?

והנה כשנדייק בלשון הפסוק נמצא תיבות מיותרות, דכמו שהם שאלו מה מלאכתך, ומאין תבוא, היה להם לסיים ומי עמך בלשון שאלה, ואילו בפסוק הלשון "ואי מזה עם אתה". כלומר לא שאלוהו לאיזה עם הוא משתייך אלא תמהו על כלל העם שהוא משתייך אליו מהי תכונת העם הזה.

ולכאורה מה ראו בו שהביאם לתמוה על עמו? אלא יונה הנביא היה נראה בעיניהם כחידה סתומה.

הנה מתחוללת רוח סערה גדולה בים, והאוניה עולה הרים ויורדת תהומות ועוד מעט קט והיא נשברת, ובמצב זה כל ציבור נוסעי האוניה נעמד על רגליו, רעש גדול ומהומה גדולה נעשית שם וכולם זועקים איש אל אלוהיו מטילים לים את הכלים להקל מעליהם, ואילו יונה "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב", את יונה לא מדאיג שום דבר הוא יורד אל ירכתי הספינה ונשכב ולא רק זאת אלא ממשיך הפסוק לומר "וירדם"! כל כך רגוע היה עד שנרדם כאילו שוכב עתה בביתו.

כשמצאוהו לא יכלו להכיל רעיון זה האיך מסוגל אדם להירדם במצב כזה, ועל זה תמהו "ואי מזה עם אתה"?

כלומר איזה סוג בריה אתה? והשיב להם יונה: תמהים אתם האיך אני כה רגוע ושלו? דעו לכם, "את אלוקי השמים אני ירא אשר עשה את הים והיבשה".

כלומר הירא מלפני ה' ומאמין בו, מרגיש עצמו בסערת ים כשוכב על ארץ מבטחים, שהרי הכל מעשי ה' וים כיבשה לפניו.

ואין צורך לפחד מפני סערת ים כלל כי זוהי מידת היראה, הירא מה' אינו מפחד משום דבר בעולם ביודעו כי אין עוד מלבדו [אוצה"ת עקב]

הבחור ומסירות נפשו לתורה – מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים'>>>

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאוד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק רבי ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מידותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שולחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות וימים טובים לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כל כך לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: "ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שולחנו בעוד שהוא עני וחי בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

אחרי ה"שמועה" הזאת החלטתי לעזוב את שולחן חותני.

דברתי עם אישתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שולחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אישתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

סיפרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שולחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי. המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באומרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אישתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שולחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן, פנה הצריז״ס לחתנו: לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד עם אישתי על שולחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

ראה לעיל בנוסף סיפור דומה שסיפר קובי לוי ואירע בתימן.

*

בחיים, אל תהיה צודק, תהיה חכם!

 (בראשית פרק לב) (ה) וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. (ו) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ. (יח) וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ. (יט) וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ. (כ) וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ.

(כא) וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי.

פסוקים אלה מלאים בלשון מתחננת ומתרפסת בפני עשיו. לכאורה הנהגת יעקב אינה מובנת. ממה הוא חושש? הרי יעקב אינו קטלא קניא. הרי הוא בעצמו גלל את האבן מפי הבאר בידו אחת ופירש רש"י ללמדנו שכוחו גדול. והרי שני בניו הרגו עיר שלימה כשהיו רק בני שלוש עשרה! והרי לאחר מכן באו נגדו כל העמים שסביבותיהם ומובא במדרשים [עיין מעם לועז] על מלחמות קשות שהיו להם ובני יעקב מתי מעט יכלו לכולם! והרי כשבניו ירדו למצרים הם תכננו להחריב כולה כמובא במדרש תנחומא (ויגש פרק ה) "אמר יהודה לנפתלי לך וראה כמה שווקים יש במצרים קפץ וחזר אמר ליה שנים עשר אמר יהודה לאחיו אני אחריב מהן שלושה וטלו כל אחד אחד ולא נשאיר בהם איש".

ואם כן נשאלת השאלה, ממה יעקב חושש? אם עשיו רוצה לבוא עם הארבע מאות איש שלו, שיבוא, ואנחנו נראה לו מה אנחנו יודעים!

נבאר את הדברים בעזרת מעשה שהיה: רוח המלחמה שעברה על הישוב הישן בירושלים, לא פסחה על שכונת "שערי חסד", ובגלל מאורעות הדמים הרבים, והקמת קבוצות המחתרות טרום הקמת המדינה, היו שהתדרדרו מבחינה דתית והצטרפו לקבוצות בני נוער חילוני שנלחם בצבא הבריטי.

בנו הצעיר של אחד מבני השכונה פרק מעל עצמו עול תורה ומצוות, התנדב ל"הגנה", ובהיותו מוכשר ובן חיל נעשה במהרה מפקד מקומי של המחתרת.

שבת אחת הזדעזעה השכונה מלראות את אותו פורק עול, נוסע במכונית בשבת קודש בלב השכונה. לפניו לא העז איש לחלל שבת בפרהסיה בשכונה, והלה בן המקום כצעד של התרסה ומרי, נסע במכונית לאור היום בלב השכונה. תושבי השכונה הפגועים עד עומק נפשם ממעשהו הנלוז, רצו לעשות בו שמות, התריעו בו והזהירו אותו חמורות מן הבאות.

אך הלה, בפרץ של התקוממות ועיקשות נעורים, התגרה בהם במתכון, והודיע שבשבת הבאה ימשיך במעשיו בריש גלי, ללא מורא וללא פחד, כשנשק חם מצוי עמו, לכל מקרה שלא יבוא

עם התקרב יום השבת נעשתה אווירת השכונה טעונה, מלאת מתח מסוכן. לא הועילו תחנוני הוריו וידידיו, לבל ימשיך במעשיו הראוותנים, ונדמה היה כי כל בקשה והפצרה רק הגבירה בו את החשק להתפרע ולהתריס לעין כל.

בצר לו פנה אביו לרבה של השכונה הגרי"מ חרל"פ וביקש את עזרתו. הגרי"מ התעניין בתשומת לב מרובה במקרה, שאל על מעשיו ועבודתו של הבחור, ואחרי הרהור קצר ביקש לראות את הבחור בדחיפות בביתו"כדי לשוחח עמו בדבר חשוב". הוריו של הבחור, השקיעו מרגע זה את כל מרצם בשיכנוע הבחור לבוא לבית הרב, כדי לשמוע מה הוא רוצה, אך הלה דחה את הפצרתם וביקש: 'יודע אני את כל מה שהוא רוצה לומר לי, הוא לא יצליח לשכנע אותי, ואני אלמד לקח אחת ולתמיד את כל הקנאים החשוכים בני השכונה'

מסע השכנועים נמשך עד ערב שבת, ובהתקרב השבת ביקש ממנו אביו כשדמעות חמות עומדות בעיניו, אנא לך אל הרב ושמע מה ברצונו, כי איך אוכל לראות את פניו בבית הכנסת לפני שתכנס אליו לכמה דקות!

סוף טוב, שוכנע הבן לגשת לבית הרב לפני הדלקת נרות, כשהוא מודיע לשומעיו: "אל תפַתחו ציפיות, אינני מפחד מאיומים, אינני מתלהב מהבטחות, אני נשאר בשלי!" התרברב בעקשנות ונחישות.

כשהגיע הצעיר לבית הרב, הוא עדיין שהה בבית הטבילה לכבודה של שבת קודש, הרבנית קיבלה את פניו ופרסה לכבודו פרוסה ריחנית וטריה מעוגה שאפתה לכבוד שבת. תוך כדי הדברים, חזר הרב לביתו שעה קצרה קודם כניסת השבת. במאור פנים לחץ הרב את ידו, "סלח לי כי הטרחתי אותך בשעה טרודה זו, אך ברצוני לומר לך ששמעתי את פועלך למען בני ירושלים, ושהינך מציל חיי אדם, ובאתי להודות לך כמפקד בכיר, המגן בגופו על תושבי המקום, ולהביע לפניך את הערכתי הגדולה למעשיך".

הרב עצר לנשימה, והוסיף: "אולם אני מבקש ממך, היות שלא כל בני השכונה מודעים למעשיך המבורכים, ועל כן אירעה תקלה בשבת הקודמת, כשאנשים לא הבינו את מעשיך, כשלא ידעו שאתה נוסע למען הצלת עם ישראל, ועוסק בדברים של פיקוח נפש של ממש, ומצווה לסייע בידך לנסוע לאן שאתה מוכרח… על כן, אבקש ממך, בקשה קטנה וצנועה, אנא ממך, אם תצטרך גם מחר לנסוע בשבת לעניינים שבפיקוח נפש, במטותא ממך, הקש על דלת ביתי, ואני אבוא עימך, ואסע עמך לכל מקום שתצטרך ברחובות השכונה ומחוצה לה, בוא ונחלל שבת יחד, כי חילולה זהו קיומה, וכדי שכולם יכירו וידעו שאתה פועל בהיתר גמור, ומצווה לסייע בידך בכל דבר…" סיים הרב את דבריו הנרגשים.

הבחור המהם לאישור בשפה רפה, ומיותר לציין, כי מאותה שבת ואילך הפסיק הבחור להתגרות בתושבי השכונה[מוסף שבת קודש יתד וירא תשס"ה]

כך גם יעקב מלמדנו יסוד חשוב שיש להפנים אותו בכל תחומי החיים. בחיים אל תהיה צודק – תהיה חכם. אם יש לך ויכוח עם מישהו ואתה יכול לפותרו בדרכי נועם ומאידך בדרכים כוחניות ואלימות- לעולם הדרך הראשונה עדיפה. גם אם היא תעלה לך במעט ויתור על האגו והכבוד העצמי. אולי זה לא מצטלם טוב, אולם זוהי דרכה של תורה.

כאשר מנסים להפעיל כוח כדי לפתור סכסוך, הסכסוך אינו נפתר, אלא נדחה. גם אם ניצחת, רכשת לך אויב שלא ישכח לך את ההפסד שלו וינסה בכל דרך להצליח יותר בסיבוב הבא. בדרכי נועם אתה מעקר את הסכסוך ומביאו לסיומו.

ובמבחן התוצאה יעקב צדק, שהנה עשיו לא זו בלבד שלא התקוטט עמו אלא עוד רץ אליו ומנשקו!

אתה גיבור לעולם ה'- ומהי גבורתך? מחיה מתים אתה, רב להושיעאין זו גבורה להרוג

יסוד זה מנחה את יעקב כל ימי חייו. יעקב נאבק עם המלאך שרו של עשיו. בסיום הוא מוכה וצולע על ירכו, והפלא הגדול הוא שבתורה מובא שיעקב הוא שניצח!? 'כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל'!

מבאר המגיד ממינסק [אלה הדברים]: כששנים נלחמים פיזית, האחרון שיתן את הנוק-אאוט נקרא מנצח. אולם כששניים נאבקים רעיונית- אידיאולוגית ואיני יודע מי לבסוף ניצח, אולם לאחר הויכוח שני הצדדים יוצאים ואחד מהם חבול, אין זאת אלא שהוא שניצח, שאם חבירו הוא שניצח, מדוע היה עליו להרים יד ומדוע התרגז, אם טענותיו היו צודקות?

וזה שכתוב: "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמו".

סיכום: הנוקט בכוחניות אינו גיבור ואינו חזק, אלא הדבר נובע מחולשה.

כך נהג יעקב גם במעשה דינה, והגם ששמעון ולוי נהגו אחרת, ויעקב לא השיבם, לבסוף הוא גילה דעתו: שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם כו'.

כך גם מצאנו אצל משה שניגש לדתן ואבירם והזמינם ולא מיד קיללם.

ולעומת זאת ראינו את הנהגת הבריונים בבית שני שהמיטו עלינו אסון [ספורנו].

ספר משלי פרק כה (טו) "בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יְפֻתֶּה קָצִין וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם".

(כא) "אִם רָעֵב שׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם".

(כב) "כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ".

הגר"א אומר שהנהגת יעקב היא ההנהגה של ישראל בסוף הגלות.

(בראשית לג, ב) "וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים" כך גם יהיה בסוף הגלות, בני השפחות והערב רב ישלטו בישראל, ובני רחל הם הבני תורה והיראים יהיו אחרונים ושפלים תחתם.

וכך ידעו כל גדולי ישראל לכל אורך הדורות, שעם הגוי צריך להסתדר על ידי הורדת הראש, נתינת שוחד, והשתקתו. לא בדרך כוחנית. המציאות מוכיחה שכאשר מנסים דרך כוחנית ושוכחים שאנו בגלות, התוצאות הם קשות. ואדרבה, כשמתרפסים בפניו הגוי מתרכך והיהודי מקבל את המגיע לו בדין.

בזמן מלחמת המפרץ הראשונה כשירדו כאן טילים והממשלה הבליגה, היו כאלה שהתנגדו ואמרו צריכים להכות בהם, לשלוח מטוסים להפציץ בעירק, ולהחזיר את כח ההרתעה של צה"ל…

אוי לנו אם היינו שומעים להם. כל מדינות ערב היו מתערבות כי יש כאן מלחמה בין ישראל לערבים… והנה כשלא התערבנו האמריקאים עשו את העבודה, הם גם אלה שספגו אבידות, ואנו יצאנו בשלום ובשלוה

מעשה אבות סימן לבנים…

מסופר על הנצי"ב הקדוש שהיה מופיע מידי שנה בפני ה"מושל" ומבקש היתר להמשיך לקיים את תלמוד התורה גם השנה. הנצי"ב היה מוסר ל"מושל" סכום כסף נכבד מצפה להחלטתו, וברצון נענה ה"מושל" לבקשתו ומסר לו אישור נוסף להחזקת תלמוד התורה. שנה אחת הוחלף ה"מושל", הנצי"ב בא כדרכו עם ממון רב אל ה"מושל החדש" וביקש ממנו את הבקשה ה"מסורתית" להמשיך לקיים את תלמוד התורה. ה"מושל החדש" נעלב וזעם על השוחד שמסר לו הנצי"ב ומיאן לקבלו. התנצלות הנצי"ב שאין זה שוחד אלא מתן הוקרה לא הועילה. שב הנצי"ב בבושת פנים לביתו ביודעו שהגזרה נגזרה.

כשראה בעלה של נכדתו רבינו חיים מבריסק את צערו של הסב הגדול, ביקש לקבל את הממון לידו והבטיח לסב שהוא ימסור את הממון לשליט. אותו היום היה יום חם מאוד, לבש רבי חיים מבריסק לבוש חם מאוד כפי שמתלבשים ביום שלג וכפור.

עטוף במעיל הפרווה וכובע הצמר ניגש בשליחות הסבא הגדול אל בית ה"מושל", כשראה ה"מושל" בחור יהודי לבוש במעיל פרווה וכובע צמר ביום חם עמד וצחק, סיפר רבינו חיים מבריסק ל"מושל" שאימו נתגלתה אליו בחלום והזהירה אותו שהיום ירד שלג ויהיה קר וציוותה עליו להתלבש בלבוש חם שחס ושלום לא יצטנן

ה"מושל" ריחם על הבחור התמים ואמר לו שאל ישתטה, חלומות שוא ידברו, אז הציע רבינו חיים למושל "התערבות" בממון רב על דבר החלום שעוד היום ירד שלג, שהרי אמו אינה משקרת, ואכן המושל "התערב" עמו.

רגעים מספר אחר שקיעת החמה חזר רבנו חיים לבית המושל והודה שזו הפעם הראשונה שהגילוי שנתגלה בחלומו מאימו התבדה ולכן הוא נאלץ לתת ל"מושל" את הסכום הגבוה שהובטח לזוכה ב"התערבות". אחר שנטל ה"מושל" את הכסף נשאל על ידי רבינו חיים מבריסק "מה לענות לסבא הנצי"ב בענין התלמוד תורה?" "אמור לסבא שאין סיבה לדאגה" השיב ה"מושל" בהחזיקו בכסף בחמדה.. כשעשיו מקבל "אדום אדום" הוא עשיו אחר"ויפצר בו ויקח" [ברכת מאיר מדן פרשת וישלח]

*

מאוצה"ת ספר משל ומליצה גלאנטי

"ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצוא חן בעיניך" (בראשית לב, ו)

מספרים מהרבי רבי זושא, שבטרם שיצא טבעו בעולם היה חי בעוני ובדחקות נוראה. פעם אחת בא לאיזו עיר עייף וייגע מטלטולי הדרך ולא היה לו מקום ללון. הוא פנה אל הגבאי של בית הכנסת וביקש ממנו שיתן לו מקום ללון בביתו. הגבאי השיב את בקשתו ריקם באומרו שבביתו אין מקום לאורחים עניים ללון.

עברו שנים אחדות ושמו של רבי זושא החל להתפרסם בעולם וחסידים לאלפים נהרו אליו מהרבה ארצות. בין החסידים היו עשירים גדולים נדיבי לב אשר חשבו להם לכבוד ולתפארת להמציא לרבי את צרכיו שיוכל לנהל את ביתו בכבוד ובהרחבה, ובכל יכולתם השתדלו לגדלהו מאחיו גם בענינים חומריים.

פעם אחת קרה שעל רבי זושא ז"ל היה לעבור פעם שנית דרך אותה העיר אשר הגבאי לפני שנים אחדות לא נתן לו מקום ללון, ובפעם הזאת נסיעתו של הרבי הייתה באופן אחר לגמרי מבפעם הראשונה: מרכבה רתומה לסוסים דוהרים הוכנה בעדו מאת עשירי החסידים, והרבה גבאים ומשרתים נלוו עליו על דרכו והנסיעה היתה ברום פאר כנהוג הרבי.

כאשר בא להעיר נסע מקודם לבית הכנסת להתפלל תפילה בציבור, ושמה אנשי העיר קידמו את פניו ברוב פאר וכבוד, והגבאי החיש לביתו בראותו שנגמרה התפילה להכין בעד הרבי את החדרים היותר יפים במעונו להיות לאכסניא בעד הרבי במשך ימי שבתו בעיר.

הגבאי, כאשר סיים להכין הכל כיאות, מיהר לשלוח את משרתו לבית הכנסת להוביל את הרבי לביתו, אבל מה גדולה היתה השתוממותו כאשר ראה שהמשרת שב בדד לביתו והוא מנהל את הסוסים של מרכבת הרבי.

הוא גער במשרתו ואמר: הוי כסיל חסר לב! האם בעד הסוסים שלחתי אותך להוביל אותם לביתי? לא בי האשם אדוני, השיב המשרת. הרבי לא רצה בשום אופן לילך איתי ורק ציוה למשרתו שישלח עימי את הסוסים לביתך.

הדבר היה זר בעיני הגבאי אשר מיהר לרוץ לבית המדרש, ובהכנעה רבה שאל את רבי זושא להגיד לו פשר דבר.

מדוע לא תבין, פנה אליו רבי זושא במתק לשונו, שבצדק עשיתי זאת ששלחתי את הסוסים לביתך?

אנוכי הנני אותו האורח שלפני שנים אחדות ביקשתי ממך שתיתן לי מקום ללון בביתך ואתה גערת בי אז בחמתך באומרך שבביתך אין מקום בעד אורחים עניים.

ובאמת מה הוא השינוי עתה ממעמדי אז? בנוגע למצות הכנסת אורחים החילוק הוא שאז הלכתי רגלי, ועתה עזרני ה' והסוסים הביאו אותי לעירך.

זאת אומרת שרק בשביל הסוסים נכסוף נכספת לקיים מצות הכנסת אורחים, לכן שלחתי לך את סוסי..

כן היתה גם כונתו של יעקב בדבריו לעשיו אחיו: "ויהי לי שור וחמור ואשלחה להגיד וכו' למצוא חן בעיניך"

יעקב ידע היטב שרק בזה ימצא חן בעיני עשיו כאשר יודיע לו שיש לו "שור וחמור" ושאיננו עוד אותו העני שאין לו בעולמו אלא התורה שלמד בבית שם ועבר, ואצל איש כעשיו אשר "השור והחמור" הם עיקר תכליתו של האדם בתבל, כאשר ישמע שיעקב רכש לו את הדברים האלה יביט עליו ביראת הכבוד והרוממות ולא יהין לשלוח בו יד

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת וישלח”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב