דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

דרשות על ספר במדבר

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת חוקת

*

חוק מקיימים גם בלי להבין!

[בנועם שיח עם תוספות]

דרשה זו לא סוכמה בכתב. באפשרותך להיות שותף בזיכוי הרבים ולסכם את השיעור –

הן על ידי האזנה, הן על ידי סריקת OCR, והן על ידי טכנולוגיה ההופכת דיבור לכתב, ולסייע לכלל הגולשים באתר!

*

מה יש לנו ללמוד מהגוי?

[דרך ישרים, עם תוספות]

במדבר פרק כא  (א) וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֙חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי:

(ב) וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽיקֹוָ֖ק וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם:

(ג) וַיִּשְׁמַ֨ע יְקֹוָ֜ק בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חָרְמָֽה: פ

פעם נכנס בחור לפני רבי שמחה בונים מפשיסחא כשהוא לבוש בבגדי נכרים. גער בו האדמו״ר: הרי גרוע אתה מעמלק! נדהם הבחור מהדברים.

מבאר רש"י:

וישמע הכנעני – זה עמלק… ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען כדי שיהיו מתפללים לקב"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו: נתפלל סתם"…

שואל המהר"י מוורקא זצ"ל: למה לא שינו גם את לבושיהם ללבושי כנען? הרי אז הייתה התחפושת מושלמת, ובודאי שישראל יתפללו שה' יצילם מהכנענים, ולא מתפללים 'סתם'?

והוא משיב: במקרה כזה הם  (העמלקים) היו הופכים באמת ל"כנענים" ואילו היו ישראל מתפללים לתת כנענים בידם, היו ניתנים בידם על אף היותם עמלקים מלידה – שכן אם משנה אדם גם לשונו וגם לבושו הריהו הופך ממש להיות כך… "מי שלבוש ככנעני, ומדבר ככנעני – הוא כנעני"!

והוא ממשיך בתוכחה גלויה: והוא הדין כאשר אדם מישראל משנה את לשונו ואת לבושו ללשונם ולבושם של הגויים…

ר' בונים מפשיחסא הסיק מן הדברים –

עמלק הבין את חשיבות הלבוש המיוחד של האומה, ולא היו מוכנים לוותר על זה, גם אם הסתכנו שיפסידו במלחמה. ואילו אתה, יהודי אינך מבין מה שעמלקי מבין…  (עפ״י נזר שמחה).

 

ההיבדלות מהגויים מכניסה אותנו לרשותו של ה׳

שבט לוי לא יצאו עם פרעה, הם לא הלכו אחרי הגוי הזה ולכן לא היה לפרעה שום שליטה עליהם!  (עי׳ דעת זקנים מבעלי התוספות שמות ה, ד).

כל הי״א שבטים היו בשליטת המצריים, בשעבוד קשה ונורא, ועליהם לא שלטו כלל! כדאיתא שם בחז״ל, עד כמה שהם הבדילו עצמם מן הגויים ולא חיקו אותם ובכך לא היה לגויים עליהם שום שליטה.

הגאולה היא בזכות ההיבדלות מהגוים

והנה אנו רואים דברים נפלאים ב׳משך חכמה׳ על הפסוק בספר שמות ״והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים וגו׳ ולקחתי אתכם לי לעם״ וגו׳ (ו, ו־ז).

כתב ה׳משך חכמה׳, לכן תקנו על היין [ד׳ כוסות נגד ד׳ לשונות של גאולה], שהם היו נגאלין בשביל שהבדילו עצמן מהמצרים, וכן יבדילו ישראל בגלות זה ויהיו מצויינין ובזה יגאלו, ולכן מודה על היין דאין הוראה על ההבדלה יותר מהיין.

וכמו שהלשין המן  (מגילה יג.), ״זבוב נופל לכוסו כו׳ ואדוני כו׳ מדיחו ג׳׳פ״, וגזרו על יינן משום בנותיהן  (שבת יז.), שגם בזה כעת יבדלו ויגאלו בב״א, עכ״ל.

דהיינו שבשתיית ד׳ כוסות של יין, יש רמז על הזכות שגרמה להם להיגאל ממצרים. והיא, ההבדלה שעשו בינם לבין המצחים, שנרמז ע״י היין שהוא סמל של הבדלת ישראל מאומות העולם. ולכן תיקנו חז״ל להזכיר ד׳ לשונות של גאולת מצרים על היין.

והוסיף בספר ׳אהל משה׳:

כבוד זקני הר״ר פרץ זצ״ל, היה נוהג לומר בכל שנה בליל הסדר בעת שהיו אומרים ״והיא שעמדה לאבותינו״ וכו', שהטעם שמגביהים את הכוס בעת אמירה זו, כדי להראות ולהדגיש שמה שלא התערבו עם הגויים בשתיית יין עמהם, היא שעמדה לנו ולאבותינו להינצל מגלות מצרים, וזו זכות קיום עם ישראל בעבר ובעתיד עד ביאת משיח צדקנו בב״א, ודפח״ח וזה מה שאנו אומרים בהגדה ״שהיו מצוינים שם״.

ובזכות ששמרו על עצמם לבל יתערבו עם מצרים, זכו שהקב״ה יבדילם לא רק ביחס שבינם לבין האומות, אלא גם כלפי זה שרק הם נקראים עם ה׳ וכמ״ש הכתוב ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״  (ויקרא כ, כו).

הבדלה זו אירעה בעת יציאת בני ישראל ממצרים, ונאמר ״ולקחתי אתכם לי לעם״ (פסוק ז), ועל יציאת מצרים כתוב ״גפן ממצרים תסיע״  (תהלים פ, ט), כלל ישראל נמשל לגפן  (שמו״ר לו, א), ואמרו חז״ל שגפן אינו מקבל הרכבה. ולכן יש עוד מכוון למה מצוות ליל הסדר בריבוי יין ־ כי יין זהו אות להבדלה, והכוונה בזה שמצד אחד זוהי הזכות שעמדה לישראל, וכן הקב״ה הבדילם שיהיו לו לעם וזהו רמז לענין של ־ ״גפן ממצרים תסיע״.

המובדל מהמים ניצול מחבלי משיח

ואמר המשגיח הגה״צ ר׳ נתן ואכטפויגל זצ״ל, יש לי בקבלה איש מפי איש מרבי יהושע לייב דיסקין זיע״א ״שבמלחמה האחרונה קודם ביאת המשיח כל הערהליכער אידן יינצלו", ומה זה עהרליך איד ־ מובדל מן העמים.

לא מדובר פה, להיות אחד מל״ו צדיקים, אלא אם מובדל מחוקות העמים, ואין לו שייכות עם הקולטור שלהם! עם העתונים שלהם, והמוזיקה והספרים שלהם, ומנותק מהם, אז אומר הקב״ה ״אתם שלי״! ונמצאים ברשות אחרת, ואין שום שליטה עליכם.

ועוד סיפר המשגיח, שמעתי ממרן ראש הישיבה רבי אהרן קוטלר זצ״ל, שיש לו קבלה מהחפץ חיים, שהמלחמה האחרונה תהיה אתחלתא דגאולה. ובן תורה אמיתי, שמובדל ומנותק מן הגוים, אין עליו שום שליטה.

ומצינו במצרים, שהיו שניים ששתו מאותו כוס, אחד שתה דם, והשני שתה מים, והיינו דבמציאות אין שום שליטה, על יהודי שמובדל מן העמים.

 

התורה מלאה אזהרות להיבדל מהגוים

וכל התורה מלאה אזהרות חמורות לבל נלך בחוקות הגוים, לבל לעשות כמעשיהם, והמעיין ימצא כי גם יתר האזהרות הן גם כן ממין זה,

וכן הביאור בפסוקינו במאכלות אסורות ביסוד הדבר הוא רק להבדיל אותנו מן העמים, היינו לשמור הנטיעה.

ובספרי הנביאים מלאים תוכחה תמיד על אשר התערבו בגוים וילמדו ממעשיהם. וגם דברי חז״ל הקדושים מלאים אזהרות סייגים וגדרים אך ורק שנתרחק בתכלית הריחוק ממעשי העכו״ם, ורק שנהיה תמיד עם לבדד ובזה תלוי הצלחתינו!  (דעת חכמה ומוסר ח״ו, עמוד מו).

רעק"א מבקר בוורשא

ומסופר שבאחד מביקוריו של רבי עקיבא איגר בוורשה, יצאו לקבל את פניו פרנסי העיר, כאשר חלקם לבושים במלבושים קצרים כדרך ה״מתקדמים״.

ראה זאת רבי עקיבא איגר ואמר בדרך צחות:

נמשלו ישראל לאש, שנאמר ״והיה בית יעקב אש״, ואילו אומות העולם נדמו למים  (שיר השירים ח). לאמיתו של דבר, המים גוברים על האש וביכולתם לכבותה. אך זאת רק אם המים והאש ״ילחמו״ זה לעומת זה. ברם אם יכנסו המים לתוך כלי, יפסיק ויפריד הכלי ביניהם, ואז אדרבה, האש תגבר על המים. ביכולתה של האש לבשל את המים הנמצאים בכלי, בעוד שהמים לא יוכלו לקרר ולכבות את האש שתחתם.

כן הדבר, הפטיר רעק״א, גם ביחס שבין ישראל לבין לאומות. הלבוש, הוא הכלי המבדיל בין ישראל לעמים. כאשר מסירים כלי זה, אזי מתגברים המים הזידונים ואין תקומה ח״ו.  (מאורן של ישראל).

גודל ההיזק שבקירבה לרשעים

איתא בפסוק ״הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אתו פן יבא והכני אם על בנים״  (בראשית לב, יב). וידועים דברי הבית הלוי שביאר כאן שיעקב פחד מעשיו משני דרכים, מה״עשיו״ ומה״אחי״ שנוהג באחוה. ובאמת רואים שהקדים יעקב את ה״אחי״ לה״עשיו״, שירא יותר מהאחוה מאשר מהעשיו.

וכן רואים בסוף הפרשה שאמר יעקב לעשיו שהוא ילך מקודם והוא יבוא אחריו, שפחד מליליך אתו ביחד.

וזהו הטעם ששלח יעקב מלאכים לדבר עם עשיו הגם שאין להטריח כלפי מעלה לשלוח מלאכים בחנם, אך הפשט הוא שירא היה שימצאו אנשים בסביבת עשיו פן ישפעו ממנו, וע״כ הוצרך למלאכים.

והוסיף על דברים הללו מו״ר המשגיח הגה״צ ר׳ דן סגל שליט׳׳א, שמלבד האחוה עם עשיו שבוודאי מזיק, גם בלי אחוה, עצם השייכות מזיקה. נקיי הדעת שבירושלים לא היו יושבים בסעודה שיש שם רשעים, הגם שהם יהיו בב׳ זויות של האולם, אך עצם הסעודה הוא כבר שייכות.

וצריכים ליזהר בזה מאד, מלראות, מלשמוע, מלהסתכל וכו', שזה ממש הורס.

ההיזק ממצרים החל בעקבות הפרת ברית המילה

אבן פינה בסיגה זו יסד לנו מרן הבית הלוי עה"ת בפ' שמות מביא שם את דברי המדרש, כיון שהפרו ברית מילה הפך האהבה שהיו אוהבים אותם לשנאה שנאמר הפך לבם לשנוא עמו שכל זמן שקיימו ברית מילה והבדילו עצמם מן המצרים, יכלה לשרור אהבה ביניהם שהרי מתקיימת ההפרדה וההבדלה בין ישראל לעמים,

אך ברגע שביטלו ברית מילה שבטלה המחיצה החל חשש שיבואו ללמוד ממעשיהם – הפך הקב"ה ליבם לשנוא עמו. נוצרה סיבה ליצור הבדלה והפרדה.

וכמו שרגילים העולם לומר אם היהודי לא יעשה קידוש הגוי כבר יעשה בשבילו את ההבדלה… כאשר אין קידוש, כאשר מיטשטש האתה בחרתנו וקדשתנו מכל העמים ויש חשש שילמדו ממעשיהם דואג כביכול הקב"ה שתהיה שנאה שתביא להפרדה.

אין לנו מה ללמוד מאומה מן הגויים

סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל: פעם אחת ישבו הסבא מסלובודקה זצ"ל, הגאון רבי אברהם קלמנוביץ ראש ישיבת מיר בארה"ב, והגאון רבי אייזיק שר, לימים ראש ישיבת סלובודקה בבני ברק, ועמם יחד כמה בחורים, ושוחחו ביניהם בדבר השאלה: האם יש ליהודים ללמוד משהו מן הנכרים. בין הבחורים שנכחו במקום, היה אחד שמקום מגוריו בברלין, והתערב בשיחה באומרו, שבודאי יש ללמוד מן הנכרים אם נמצא בהם דבר טוב, כמו למשל דרכי הנימוס המקובלות בחברה של ברלין. בתגובה לכך, פתח הסבא מסלובודקה זצ"ל בדברים נלהבים על מעלת קדושת ישראל, בהוסיפו שאין ליהודים מה ללמוד מן הנכרים, ולו דבר אחד. אחרי כן התפזרו התלמידים, ואותו בחור מברלין אמר לבחור אחר שיצא עמו, כי הוא נשאר בדעתו, שאף על פי שמעלת קדושת ישראל היא גדולה עד למאוד, מכל מקום יש מקום ללמוד מנימוסיהם של אנשי ברלין. עברו ימים ונקפו שנים. הבחור ששמע את דברי הבחור מברלין, הגיע לארה"ב ונעשה שם ראש ישיבה גדולה. בבוקר יום אחד – כעשרים שנה לאחר אותו סיפור אצל הסבא מסלובודקה – לפני שאותו ראש ישיבה נכנס לומר את שיעורו בפני תלמידיו, ניגש אליו יהודי ושח לו בשקט כי דבר לו אליו, ומאוד יוקיר לו תודה אם יפנה בעבורו מספר דקות. הסכים לכך ראש הישיבה ונכנס עמו לחדרו, וכאן ציפתה לו הפתעה, כאשר האורח גילה את שמו ושאל אותו אם הוא זוכרהו מהתקופה שבה למדו יחד בסלובודקה. התברר שהיה זה אותו הבחור שבזמנו התבטא שיש מה ללמוד מהגויים, בעוד שהסבא דיבר על אודות מעלת קדושת ישראל, שאין מה ללמוד מהנכרים, והוא נשאר בדעתו שאע"פ כן יש מה ללמוד מנימוסי הגויים של ברלין. והנה, פשט האורח את מעיל חליפתו וראש הישיבה הבחין מיד במּום קשה בידו. בהבחינו בזאת סיפר לו האיש, כי את זאת "קיבל" מאנשי ברלין המנומסים, אשר התעללו בו קשות כשמסביבם עמדו אחרים וצחקו למשמע זעקות הכאב שלו מרוב יסורים שסבל. "על בשרי" – אמר – "למדתי פרק בנימוסי אנשי ברלין ימח שמם. "אכן", אמר, "'ראשית גויים עמלק ואחריתם עדי אובד', כאשר הכוונה היא, שבתחילה הם נראים כמנומסים, אבל אחריתם, כאשר בודקים אותם היטב, רואים שהם 'עדי אובד', ואת זאת היה עלי ללמוד על בשרי, מה שהסבא זצ"ל ראה את אחריתם כבר מתחילתם". על כך סיפר לו אותו ראש הישיבה, כי הרבה שנים לפני השואה האיומה ביקר הגאון רבי מרדכי אפשטיין זצ"ל בברלין, וראה שבאחד הפרדסים ישב גרמני שליטף ונישק את כלבו. עמד רבי משה מרדכי ואמר לתלמידיו בזה הלשון: "זובחי אדם עגלים ישקון". בל נחשוב שאותם שמנשקים את העגלים והכלבים עושים זאת מפני שהם מרחמים על בעלי חיים, כי אנשים אלה – עוד יהיו "זובחי אדם". באומרו דברים אלה, לא הבינו אותו, אבל במרוצת השנים ראו עד כמה צדק בדבריו, שאותם מנומסים הנראים כרחמנים כלפי בעלי חיים, הם שזבחו מליוני יהודים בצורות האכזריות ביותר שלא נשמעו כמותן בתולדות האנושות רחמנא ליצלן. ['שאל אביך ויגדך']

והביא שם הבית הלוי אנו בגלות הארוך הזה במדינת הגר ומרינת ראמניע, אשר כל יום מתרבית השנאה ונתוספת יותר משלפניו, אשר לפי דרך השכל והטבע צריך להיות השנאה הולכת ומתמעטת תמיד כדרך כל דבר שבתחילה היא בתוקפה ואח"כ הולכת ודלה, כן הגלות – בהתחלתו היה צריך להיות השנאה יותר גדולה מאח"כ. והסיבה האמיתית לזה הוא כמו שנתבאר, דכל מה שישראל ממעטים בהבדלה שנתנה להם התוה"ק ע"י קיום התורה והמצוה, הקב"ה מוסיף שנאה בלבם לפי ערך תכלית המבוקש כדי שישארו ישראל מובדלים.

עיי"ש בדבריו הנפלאים שהביא על הפסוק ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי בדמייך חיי, שאפשר לפרש כפשוטו מתבוססת בייסורים ואפשר לפרש כמדרש על דם מילה ודם פסח. והדבר תלוי בידכם.

יכולים אתם להתבוסס ביסוריך – דם ואש, כתוצאה מהשנאה ששונאים אתכם המצריים,

ויכולים אתם לחסוך את השנאה על ידי שתקיימו דם מילה ודם פסח.

 תרי"ג מצות שמרתי והובדלתי מלבן

ובזה נבין גם את דברי יעקב אבינו לעשיו, עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי. האם אתה חושב שתוכל לי? הרי לבן שביקש לעקור את הכל לא יכל לי, מדוע? מפני שיצרתי הבדלה ביני ללבן על ידי שמירת תרי"ג מצוות, ולא הוצרכתי לשנאה שתיצור הבדלה, כך יכול אני להיות גם עמך, ושמירת התורה תבדיל ביננו, ואוכל להתקיים.

וזה גם רמז לו בדבריו, ויהי לי שור וחמור, שור זה יוסף הצדיק וחמור זה יששכר העוסק בתורה. ולא הזכיר את יהודה שזכה למלכות או שבטים אחרים עם מעלותיהם.

מסתבר, איפוא, שמה ששומר עלינו מפני שנאתו של עשו, היא עובדת היותנו מסתגרים בדל"ת אמותנו בשמירת -עינים דוגמת יוסף ות"ת כדוגמת יששכר ובשמירת כל דבר שבקדושה הקשור לתורה וליראה. כדברי יעקב לבניו – "למה תתראו"

כי האנטישמיות החלה תמיד במקום בו ניסו יהודים להיכנס לתוך מערכותיהם של הגויים.

אם בדרכי איסור, כמו נשאי דגל ההשכלה באשכנז, המדינה אשר המיטה על העם היהודי את האסון הגדול מיום היותו לגוי,

ואם כמו רבי שלטון שבספרד, ממלכה אשר העלתה על מוקד האש הרבה מבניו ובנותיו של עם ישראל. כי במקום שובו היתה התקרבות, שם באו הגוים ויצרו את הריחוק.

וכבר מפורסם שהאברבנאל נקרא כן ע"ש היהלום שרכש לאשתו וכל רואהו היה קורא "בראבו – נלה" ברבו על היהלום…

כשישב היהודי בבית המדרש, ראה בו הגוי תמהוני ומוזר שאין לו כל עסק עמו. כשניסה, יעקב להיות שר או ציר בפרלמנט של עשו, הוא נתקל מידית בשנאה ובבוז.

אילו היה 'יעקב' אבינו אומר לעשיו כי יש לו את האריה -ואת הנחש, את יהודה ודן, היו דברים אלה רק מגבירים שנאה ומעוררים איבה. יעקב אבינו מספר לעשו כי- יש לו שור וחמור בנים היושבים והוגים בתורה ואינם מסתכלים חוץ לדלת אמותיהם ואם כוחו של יעקב בתורה ובקדושה" עזב אותו. עשו' לנפשו פונה לאחריו.

אלה "מסכנים" ונמושות שלא כדאי לו, לעשיו, להתעסק עימם.

כל עוד יעקב היה קטן – לבן הסתדר אתו מצוין. הוא רק החל לעשות חיל – והנה פני לבן אינו עמו כתמול שלשום…

המסר שעל עשו לקבל הוא, כי חוזקו וחסנו של יעקב אינם באים לידי ביטוי בגבורה גופנית כוחנית, אלא בחוסן נפשי ובגבורה רוחנית. כי בניו של, יעקב מבינים יפה פשט ברשב"א ולא נושאים עיניהם למשרת שר האוצר או למרצה במוסד אקדמי.

נמצאנו למדים כי בידינו הדבר. אנו יכולים להשפיע על מינון השנאה. ככל שנבדיל עצמנו מהעמים על ירי הגברת הקדושה, על ידי שמירת תורה ומצוות, לא ניזקק לאמצעי הפרדה והבדלה נוספים. נעסוק בקידוש ולא ניזדקק להבדלה.

שמעתי מהרב פינקוס זצ"ל – גזירות הגזע של הגרמנים ימש"ו שגזרו בנירנברג, נשמעות כאלו הן יוצאות מפיהם של גדו"י להבדיל:

"על היהודי להתבדל מן הגוי ולדור בגיטאות משלו בלבד. אין ליהודי ללמוד באוניברסטאות של גויים, אלא רק בבתי כנסיות שלהם את התורה שלהם. אין ליהודי להנשא לגויה, עליו להבדיל עצמו מן הגוי בלבושו- קרי טלאי צהוב. אסור ליהודי להכנס לבתי תיאטראות של גויים, או להתערב בהם, כינוסים ניתן לעשות רק בבתי כנסת, ועוד ועוד.

כשהיהודי לא ידע להציב לעצמו גדרות אלו – עשה זאת הגוי!

הן עם לבדד ישכון, ובגוים לא יתחשב. אם נשכון לבדד, לא יתעסקו עמנו הגוים.

הבריחה מהמינות המושכת

ובפרט שאנו עומדים קרוב להסוף. דהנה מצינו בסוף הפרשה  (שם, לה, א-ב) שכשאמר הקב״ה ליעקב ״קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לא-ל הנראה אליך וכו'״, היינו לדרגא של קרבת אלקים, מיד אמר יעקב לבני ביתו ״הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלתיכם״.

היינו שלהגיע למצב של קרבת אלקים צריכים להסיר אלהי הנכר מתוככם, והיינו ההשפעות והדעות כוזבות וההשקפות של אלהי הנכר שישנם בתוך האדם.

אם אדם ח״ו רואה או שומע השפעות מאלהי הנכר בוודאי שלא יהיה יכול לעשות מזבח, להגיע לדרגות גבוהות בקרבת אלקים.

מי שרוצה חלק בתורה הקדושה, בתפילה, בשייכות לעבודת ה', צריך להסיר את אלהי הנכר אשר בתוכו.

פן יש בכם איש או אשה וכו׳ פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה.

ועל אחת כמה וכמה שלא לעשות דברים שאדרבה מכניסים דברים אלו להאדם.

וממילא צריך ליזהר טפי מלקרוא או לשמוע דברי מינות שהם כנגד האמונה.

הסטייפלער אמר ש״מינות משכא״, הוא תאוה בלי שכל, שמושכת. ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, לא כתיב אחרי השכל רק אחרי הלב, וממילא צריך ליזהר ביותר שהם אינם עפ״י שכל כלל ונכנסים להאדם סתם.

והנה במה שהזהיר יעקב לבני ביתו ״הסירו את אלהי הנכר״, אטו הוצרך יעקב אבינו להזהירם על ע״ז ממש?

רק הפשט כנ״ל, ליזהר מכל שמץ של מינות ודעות כוזבות וכו'.

וכהיום הזה זה מאד נוגע, צריכים קדושה וטהרה, ונשמרתם לנפשתיכם מאד לא להסתכל ולא לקרוא ולא לשמוע דברים כאלו.

הזוהמה והלכלוך מלכלכים מיד, כמו בגד, וכל שכן לנפש שאינו דבר חיצוני רק פנימי.

יכולים לראות שעומדים כעת לפני עשיית המזבח, וזהו המלחמה האחרונה עם הרע, עם הזוהמא.

ולכן צריכים לא רק ליטהר מהטומאה שכבר יש, רק ליזהר שלא ליטמא עוד. כל הדרכים בחזקת סכנה הם. כל המכשירים בחזקת סכנה הם. טעות הוא לחשוב שהמכשירים נבראו לתועלת ורק דרך אגב יש מכשולים, אדרבה היצה״ר בראם למכשול, ורק שבלי תועלת לא שייך. רבים חללים הפילה. מי יאמר זכיתי לבי.

בגדים וחפצים עם צורה של יהודי

״והחליפו שמלתיכם״, צריך שיהיה בגד של ת״ח, ״ותתפשהו בבגדו״,

אומרים הספרים שהבגדים זה הוא מה שקשה לשנות. באלו שחוזרים בתשובה,

מה שקשה להם לשנות בגדיהם אינו רק זה שאנשים יראום, רק הניתוק קשה. עד כאן חלק מהדברים ששמעתי ממו״ר שליט״א.

מספרים שפעם המתין החפץ חיים עשר דקות בשתיקה, קודם שברך שלא עשני גוי, וביאר הח״ח את הנהגתו, בדקתי עם עצמי היטב, אם אין בי שום נקודה של גוי! ורק אח״כ בירכתי את הברכה.

איך נראה בית של יהודי

הגה״צ ר׳ נתן ואכטפויגל זצ״ל אמר באחד הוועדים לחתנים, צריך לשמור על הצורה של הבית, שיהיה ניכר שזה בית של יהודי.

ומצינו שיעקב אמר ללבן (בראשית לא, לז), ״כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך״. יעקב אמר ללבן הרהיטים בבית שלי, אינם רהיטים של גויים!!! וכי מצאת איזה רהיט בביתי, שהוא משתייך לבית לבן… כל אחד צריך לדאוג שהרהיטים בביתו, יהיו של בית יעקב ולא של בית לבן!!!

חז״ל אומרים בברכות  (לב.) ״מלמד שתפסו משה להקב״ה כביכול כאדם שתופס חבר בבגדו ואומר איני מניתך״.

וראיתי פירוש נפלא של הצל״ח כאן וז״ל:

״הנה הדברים הללו הם רק לשבר את האוזן, ואעפ״כ ראו חכמת לשונם איך דקדקו אפי׳ בדברים שהם לשבר האוזן דברו להדחיק הגשמית בכל מה דאפשר, ולא אמרו כאדם שתופס את חבירו סתם, אבל שתופס את חבירו בבגדו. ורצונם בזה, כי הבגדים אדם לובש מודים על מה שבלבו, כי אם הוא

שעת חדוה ושמחה לובש בגד חופש, ואם הוא שעת צער ואבל לובש שחורים בגדי אבל וחוגר שק, ואם הוא שעת מלחמה לובש בגדי נקם חרב וחנית. כך הקב״ה בו אין שום שינוי, אבל השינוי הוא כביכול במדותיו שהוא משתמש בהם, הכל לפי המקבלים משתנין המדות, ואם הוא שעת רצון שבתותיו עושים רצונו ומעשיהם עולים לריח ניחוח לפניו, לובש בגדי רצון וחסד לבושה כתלג חיור  (דניאל ז, ט), ואם ח״ו הבריות מכעיסים לפניו במעשים רעים והוא שעת הזעם, לובש כביכול בגדים המורים על מידת הדין ועל הרוגז, מדוע אדום ללבושך  (ישעיה סג, ב), וכל זה לשבר האוזן, ומדותיו מכונים בשם לבושיו, ואין לך שעת זעם כשעת העגל, ואז כביכול נשתמש מדת הדין בגדי נקם, ומשה רבינו לא הניח האף והחמה שהמה שלוחי מדת הדין לצאת, פן ח״ו יהיה כליון בישראל. וזה שאמרו שתפסו משה להקב״ה כאדם שתופס חבירו בבגדו, כך משה תפס בבגדי נקם, והיינו מדת הדין הקשה,

ואמר איני מניחך עד שתמחול להם״, עכ״ל.

והנה היום כולנו רואים זאת בחוש כמה המלחמה היא קשה בענין הדעות מבחוץ וכן גם כן ענין הבגדים והלבוש, וצריך להיות חזקים ולשמור על הצביון של הבני תורה, וכמו שאבותינו נגאלו ממצרים בזכות שלא שינו מלבושם כך גם אנחנו צריכים לשמור על הלבוש, כת להראות שבלבנו האושר האמיתי מהיחותות להיות עם שלבת־ ישכון!

צביון כני התורה והישיבות בדרך המסורה

המשכילים והכנסת שפות

ידוע ג״כ דבעת שהמשכילים – ע״י הממשלה הרוסית אז ־ רצו להכניס לימוד שפה וכתיבה לתוך סדרי הישיבה,

ואם לא יסגרוה, היה דיון סוער בין הגדולים מה להחליט  (דהלא היתה אם כל הישיבות)

עד שקם בעל בית הלוי ז״ל ואמר בפסקנות, נמסרה לידינו שמירת מסורת התורה כצורתה לדורות הבאים. על אי־טהרה בהמסירה לא נמסרה לנו ואין בידינו לעשות אחרת, פטורים אנו משמירתה ונותן התורה יעשה בזה כרצונו, והסכימו עמו כולם, ביהמ״ד צריך להיות בית שמגדלים בו רק תורה.  

תשב… עד דכא!

בשיחה קדושה שהשמיע האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זי״ע [מנתניה], בשנת תשמ״ג לתלמידות ״בית חנה״ בויליאמסבורג, עמד וסיפר בפרוטרוט לפניהן, על החויה הבאה שעברה עליו בימים הרעים ההם חויה עם הרבה מוסר־השכל. [האדמו"ר, כידוע, עבר ז' מדורי גיהנום בתופת הנאצית יש"ו, ושיכל את אשתו ואחד עשר ילדיו הי"ד]:

״שם במחנה״ התחיל את סיפורו ״היינו ישנים בלילות על הריצפה. הוכנסנו 42 איש לישון צפופים בחדר קטן אחד, ותוך שבועיים ימים לא נותר מאתנו חי רק אני ועוד מישהו… כל שאר ה־40 מתו מרעב מזוהמה וממגיפות.

שכבנו בלילות על האדמה, עטופי חשכה, כשמסביב רחשו רמשים ועכברים… ואני מנסה בכל יכלתי להחזיק מעמד… סמוך אלי שכב איש מבודאפעשט…״

״הנך יהודי?״ שאלתי אותו. והוא ענה: ״פשיטא! אחרת כיצד הגעתי לפה?״ חזרתי ושאלתי: ״מי ומה אתה?״ והשיב: ״אנכי נשיא הבנק הלאומי (״נאציונאל באנק״) של הונגריה״ (מדובר בבנק המרכזי של הממשלה ההונגרית, ומישרתו היא הדרגה הגבוהה ביותר בעולם הפיננסים, דמות דיוקנו היתה מצויירת על־גבי שטרות הכסף). אני שואל שוב: ״הנך יהודי?״ והלה משיב הפעם: ״לא!״ ״והרי אמרת מקודם שהנך יהודי?״ התפלאתי״. ״הזדרז האיש ופתר לי את החידה: ״התנצרתי!״ ביקש לעלות לגדולה ופנה עורף לאמונת אבותיו.

מכיון שיש לי פה עסק עם משומד, הרגשתי שיש לי מה לומר לו, והמשכתי בשיחה. שכבנו אחד ליד השני על האדמה, בין כה וכה לא הייתי מסוגל להירדם, מי יכול לעצום עין במצב כזה. האיש שלח מבטים לעברי ואני הסתכלתי בחמלה עליו. שאלתי אותו: ״אמור נא, מי היא אשתך?״ ״אשתי נוצריה״ ענה. ״והיא לא הצטרפה אליך לבוא הנה?״ תמהתי. איש־שיחי התרגז והתרעם על עצם השאלה: ״איך יכולת להעלות על הדעת רעיון כזה, שהיא ג״כ תבוא לפה, כדי לסבול צרות צרורות כמוני?!״

״העמדתי פני תם ואמרתי לו: ״לא מובן לי הדבר. ידעתי מאז כי אשה טובה ומסורה היא זו, ההולכת עם בעלה באשר ילך… אפילו לגיהנום היא תלך עמו… להשאיר את הבעל לבדו במצב כזה?״ ובנשימה אחת פניתי אליו דרך אגב בנימה של התענינות: ״אמור נא, האם חייתם בטוב?״ הוא: ״איזו שאלה?! מזה שלושים שנה אנו חיים ביחד, קניתי עבורה מכל הטוב והיפה, הענקתי לה כל טוב שבעולם!״ ואני: ״אם כך תמה תמה אקרא, היתכן, אתה התייחסת אליה כ״כ טוב ויפה, והיא מוכנה לחלוק עמך רק את הטוב והאושר? וכשבאה צרה זו עליך השאירה אותך לבד?!״

״בנקודה זו נפסקה שיחתנו. בינתיים חלפו שעות הלילה. אתא בוקר. נשמעו צלצולי פעמונים. חייבים לקום ולצאת החוצה לעבודת הפרך. למחרת בערב נפגשנו שוב וחידשנו את השיחה בינינו. אני פותח ושואל: ״הגד נא, האם פעלת מה לטובת הממשלה ההונגרית?״

הוא: ״כאשר נתמניתי לנהל את ה״נאציונאל באנק״ היה מצבו בכל רע, ערך ה״פענגוי״ (=שם המטבע ההונגרית) ירד פלאים, תמורת 1,000 פענגוי היית מקבל כמעט כלום, ואני עשיתי ממנו כסף ממש, מטבע קשה… ההון הלאומי גאה, הונגריה התעשרה הודות לתושיה שלי והתחילה לנהל סחר עם כל העולם, הראיתי נפלאות בתחום העסקים… וכי לא שמעת מימיך אודותי?!״

״משכתי בכתפי כמתנצל: ״אינני מתמצא… אינני איש עסקים, ולא בנקאי…״

ואיש־שיחי מתפלא מאד: ״אינך יודע מי ומה אני? איפה תמצא גוי אחד בהונגריה שלא שמע עד היום את שמי?״

״המשכתי: ״אם כאלה פני הדברים, מדוע איפוא שלחו אותך הנה, וכל הגויים החרישו ושתקו, העם ההונגרי לא מחה… הלא כ״כ הרבה פעלת למענם, העשרת את אוצר המלוכה, איך זה שאדם חשוב ורב־זכויות כמוך יגורש בלא שום סיבה מוצדקת למחנה ריכוז?״

״מדוע אתה מתגרה בי ומדבר אלי ככה?״ זעם האיש ״ושמא תאמר לי מדוע הנך עצור פה?!״

השבתי לו: ״אנכי רב עני ואביון, מעולם לא עשיתי שום טובה לאיש גוי, מימי לא נתתי לאחד מהם אף לא כוס מים… והם שונאים אותי… אולם אתה שכל־כך הרבה טובות גמלת להם, אותך ישנאו? הייתי מצפה שישאוך על כפיים, ולא שיגרשו למחנה ריכוז…״

״והוא: ״אכן, כפי שאתה רואה, לא נשאו אותי על כפיים…״

״אינני תופס בשכלי״ המשכתי ״הלא אתה השתמדת, קיבלת עליך את האמונה הקאטולית [אכן אנשי דקטלי נינהו…], הפכת לגוי גמור, הכל כדי להיות כמוהם ולמצוא חן בעיניהם והנה הם לא התחשבו כלל בכל זה?

"ומה עם ילדיך [-הגוים- מאשתו הנוצריה…]״ שאלתי שוב כבדרך־אגב ״מה מעשיהם?״

״ילדי? האחד רופא, השני פרקליט, והשלישי איש עסקים גדול, מיליונר ממש…״

הוספתי דרך שאלה: ״וגם להם נתת והענקת משלך?״

ויען: ״בודאי! דאגתי להשכלתם, שלחתי אותם למכללות שישתלמו ויהיו מלומדים…״ ״ומדוע״, לא הרפיתי, ״לא באו הילדים ללוות אותך? הלא אפילו כשאדם מת ועבר ובטל מן העולם, ילדיו מלווים אותו עד למקום מנוחתו בקבר, ואותך הניחו לגרש בחרפה סתם־כך… אפילו לא הלכו אחריך עד מחוץ לעיר… איש מהם לא בא לפחות לעמוד פה בחוץ, ולראות מרחוק היכן שרוי אבא ומה עובר עליו?!״

״נענה ואמר: ״הנך מציק לי מאד בדבריך… אתה מבקש להציק לי…״

השבתי לו: ״אינני מטריד, חלילה, אני רק מבקש להבין את מר גורלך…״

וכה המשכנו עד שעה מאוחרת לשוחח ולעסוק בחילופי השקפות. בלילה השלישי (אין פה שום גוזמא) חזר האיש ובא אלי מעצמו:

״יודע אתה, רבי, הרהרתי בדבריך הרבה במשך היום… והגעתי למסקנה, ש…הנך צודק!״

בהמשך שיחתנו הביע את חרטתו הגמורה, חרטה על שהשתמד, חרטה על שהתחתן עם אשה נוצריה. הוא התחרט גם על כך שגידל ופינק כל כך את ילדיו. עכשיו הינו רואה בבירור, שאין לו מאומה מכל החיים העלובים האלה…״ ״טעות היתה בידי…״ ייבב האיש בקול חנוק ״תעיתי בדרך החיים…״

״בלילה הרביעי כבר לא היה אותו בנקאי בין החיים. הצטערתי על נשמה תועה זו, אך הייתי מרוצה מאד מן הזכות שנתגלגלה לידי: היכן שהוא שרוי, באיזה מדור שלא יהיה, לפחות יום אחד לפני מותו הרהר בתשובה כלשהי, התחרט על מעשיו. אמנם התחרט ורצה לשנות את אורח חייו…״ ״אך דא עקא, שכבר היה מאוחר מדי…״. [לפיד האש ח"א עמ' קפה]

יהודי דומה כמרגלית, פעמים טינוף ובוץ רב מעמעם אורה, אך קרצוף ושפשוף מתמיד, יגלה זהרה!

פעמים אדם צריך מכות רבות עד שהוא מגיע למסקנה הנכונה.

*

נחש הנחושת וכח הציור

[הגדתי היום]

(במדבר פרק כא ד) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם־סוּף לִסְבֹב אֶת־אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ־הָעָם בַּדָּרֶךְ: (ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: (ו) וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת־הָעָם וַיָּמָת עַם־רָב מִיִּשְׂרָאֵל: (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי־דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל־ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת־הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: (ח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל־נֵס וְהָיָה כָּל־הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: (ט) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל־הַנֵּס וְהָיָה אִם־נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת־אִישׁ וְהִבִּיט אֶל־נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי:

חטא חטאו ישראל. חטא המתאוננים. והעונש לא אחר לבא. הקב״ה שילח בהם נחשים שהכו בהם ועם רב מת מהם. וכמו כל ירידה רוחנית גם הפעם הבין משה כי כדי להציל את העם מהנחשים צריך לשוב ולחזק בהם את האמון והאמונה בה׳. וכך אמר לו הקב׳׳ה למשה: ״עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי״

ומשה עשה להם נחש של נחושת. כפי שנאמר: ״ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי״ (במדבר כ״א)

וברש״י הביא שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא א״כ מביט בו בכוונה.

ואמרו רבותינו (ר״ה פ״ג כר): וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים ואם לאו היו נמוקים.

למה דווקא נחש של נחושת?

מדוע עשה משה דווקא נחש של נחושת? במדרש (ילקוט שמעוני יהושע) נאמר: ״ישמע חכם ויוסף לקח״ זה משה. אמר, אם אני עושה אותו של זהב, אין הלשון הזה נופל על הלשון הזה. אם אני עושה אותו של כסף, אין הלשון הזה נופל על על הלשון הזה. הרי אני עושה אותו של נחשת, למה שלשון הזה נופל על הלשון הזה, שנאמר ויעש משה נחש נחשת. מכאן שנתנה תורה בלשון הקדש.

פלאי פלאות. עם ישראל נופל מוכה מהנחשים, ובדיוק הלשון ״נחש ונחשת״ חשובה לנו? מהו לשון נופל על לשון שיש לו כזו חשיבות? הלא דבר הוא.

כח היצר – בדמיון

נח הנחושת כנגד – הנחש השיאני

בחטא עץ הדעת התחדשה מציאות חדשה. אמנם גם מתחילת בריאתו הייתה לו תשוקה לענייני העוה״ז שהרי תכלית הבריאה כדי שיהיה האדם בעל בחירה ואם לא הייתה לו תשוקה לענייני העוה״ז כלל, לא הייתה הבחירה חופשית. אלא שבתחילה הייתה לו תשוקה אמתית, תשוקה שהייתה מותאמת למידת ההנאה שבדבר.

בא הנחש בהטעייתו את האשה והוסיף לה תשוקה שקרית, הוא ניפח את ההנאה והגדיל את הדמיון באמרו: והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע. הוא שיקר ואמר כי אם יאכלו מעץ הדעת יוכלו לברוא עולם. הייתה זו תשוקה מוטעית במידת ההנאה שבאכילה מן העץ.

וזה מה שאמרה חוה: ״הנחש השיאני״ ותרגם האונקלוט: ״אטעייני״, כלומר הטעה אותי. מאז נולדה באדם התשוקה המוטעית. מאז החל להשתוקק לדבר בדמיון שקר ובהנאה שאינה קימת כלל. עד כדי כך הגדיל היצר לעשות שאפילו בדבר שהוא רע ואין בו הנאה כלל יכול לטבור בדמיונו שהוא טוב להשתוקק לו.

הפתוי מעץ הדעת

כתוב בספה"ק שהחטא הראשון בהסטוריה, הוא אב טיפוס להבנת דרכי היצה"ר והחטאתו את האדם.

הנחש אמר לחוה שכדאי לאכול מעץ הדעת, [בראשית פרק ג ו] וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל.

היא האמינה ואכלה – והתוצאה ידועה: לא רק שלא נהיינו כאלקים, אלא שגם את גן עדן שהיה בידינו הפסדנו!

לולא פיתוי הנחש, היינו יושבים בגן־עדן ונהנים מזיו השכינה, ללא ״בזעת אפיך תאכל לחם״ (ברא׳ ג, יט), ללא מחלות, ללא מוות, וללא אינתיפאדה… (המרד הערבי של שנות התש״מ) – שם, בגן-עדן, היה לנו עולם־הזה ב״שפע״, מלא־־חופניים.

האם לפחות היצר קיים את הבטחתו?

וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: (ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:

לא מיניה ולא מקצתיה. לא מוזכר שהיה הפרי נחמד וטעים ומיוחד וכו'. הבטחות סרק. מה שנשאר רק כאב בטן וגירוש מגן עדן.

האם יצר הרע הוא הר או חוט השערה?

הגמרא במסכת סוכה (דף נב.) אומרת כי ״לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים, היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה? ורשעים בוכין ואומרים, היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה?״

צריך להבין מה הוא יצר הרע, הר גבוה או חוט השערה? למה הצדיקים רואים אותו כה גדול ואילו הרשעים, שבוייו, רואים אותו כה זעיר?

בספר ״בית הלוי״ מבואר, שכל תשוקת וחמדת העוה״ז אינה אלא דמיון כוזב.

אנו רואים בחוש בכל עניני העוה׳׳ז שההשתוקקות אליהם גדולה לאין ערוך מהתענוג שיש בהם באמת.

כשאדם חומד דבר מסוים, נדמה הדבר בעיני רוחו כאילו הוא דבר נפלא ותענוג גדול, ואולם כשמגיע לדבר עצמו הוא מתאכזב, הוא אינו מוצא בו את סיפוקו. עובדה זו חוזרת על עצמה בכל סוגי התאוות והתענוגים.

יש לו מנה רוצה מאתיים

גם מה שאחז״ל יש לו מנה רוצה מאתיים נובע מדמיון כוזב, כי כל זמן שהמנה איננו בידו נדמה לו לאדם כי כאשר ישיג את אותו מנה הוא יהיה מאושר, ואולם כשהשיג אותו ראה שהאושר עדיין ממנו והלאה, מדמה הוא לנפשו שהחיסרון הוא במיעוט הכסף, הוא חושב בלבו כי אילו היו לו עוד מאתיים האושר היה מגיע אליו.

והוא חוזר ומתאכזב כל פעם יותר מהפעם הקודמת. כי דמיונו מוליכו שולל והוא הולך אחר דמיונותיו שבי.

נמצא שכל הרודף אחר הנאות העולם הזה, רודף אחרי דבר שלא קיים. הוא נושא את נפשו להנאה שקיימת רק בדמיון!

דברי העולם הזה והנאותיו הם קטני ערך מאד ביחס לדמיון והתשוקה שמגדילים אותם בדמיונותיו. זה כל חוזקו של היצר. בעת רצון וחמדה הוא מבטיח הרים וגבעות, אבל אחרי שמגיעים לדבר מתאכזבים.

מתברר שההנאה הזו קטנה מאד, ואין גדלה אלא כחוט השערה.

לכן הצדיקים והרשעים בוכים –

וההבדל בין הצדיק לרשע הוא ביחס ליצר הוא תלוי בשלב בו עזבו אותו.

הצדיק הכובש את יצרו בשעה שהוא חזק מגביה את הלהבות כאש, נדמה לו כהר.

הצדיק כובש יצרו בתחילה. כשהדמיון חזק, והקושי עצום.

אבל הרשע שמיד עם בוא היצר הרע והתשוקה, הוא עושה את רצונו, מיד רואה שאין במעשה ממש ואין הנאה להיזקו נדמה לו כחוט השערה.

וכאשר בורא העולם שוחטו, בוכים הצדיקים ובוכים הרשעים. בוכה הרשע שבשביל דבר כה מועט נכנע ליצרו. בשביל הנאה כה קטנה הוא נפל שדוד, על זה הוא בוכה.

ובוכה הצדיק על עצמת היצר שניסה להפילו ומוזיל דמעות על שהצליח לעבור את ה״הר״ ההוא.

הציור שבלב

את העניין הזה ביאר הגה״צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ״ל, בספרו ״מכתב מאליהו״. הוא מביא את דברי רבו הסבא מקעלם שהיה שואל, במה השיגו האבות הקדושים וכל גדולי עולם זצ״ל את מדרגתם? במה היה כחם יפה מכוחנו? והשיב, כי הם ידעו את הכח האדיר שבציורי הלב.

סוד זה ידוע היטב ליצר הרע, כל מלחמתו היא תמיד בציורים ודמיונות בהם הוא מפתה אותנו ולוכד אותנו ברשתו. במלחמה עמו אנו צריכים להשתמש באותו הנשק, דהיינו להרבות ציורים לצד הקדושה, רק כך ניתן להילחם עמו.

לכן החזיקו הצדיקים זצ״ל לנגד עיניהם תמיד ציורי גן עדן, ומראות התענוג הנפלא שבדרך ה׳ ובזה נצחו את יצרם ועמדו בכל הניסיונות.

ובאמת חז״ל הורו לנו דרך זו של ציורים, שהרי כל אגדות הש״ס והמדרשים מלאים בציורים חיים ומוחשיים. ואם האדם ילמדם היטב, ישמרם בזכרונו ויעלם על דמיונו, יש בכוחם לפעול על לבו בלי ספק.

כל עונש הנחשים מה׳ יתברך בא להם, ובשובם אליו ינצלו. כל דרגה נוספת באיכות ההתבוננות, הוא עולם חדש ברוחניות.

לשון נופל על לשון

גם בעניין ״נחש הנחשת״ השתמש משה רבינו ע״ה בכח הציור. הוא לימד אותנו שככל שהציור שלם יותר, הוא פועל יותר על הלב. לב האדם מתרשם מביטויי הלשון, אם על ידי לשון נופל על לשון האדם יעמוד כרגע מבהלת נפשו כבר יש בזה די סיוע להשיב אל לבו את האמת.

דוגמאות

אנחנו מתפעלים מ'סיסמאות'. לא בכדי טובי הקופירייטרים יושבים במשך ימים וחודשים להוגיע מוחם על מנת ליצור 'סלוגן' מנצח.

הדוגמא הקלאסית – בבחירות.

בזמנו נתניהו ניצח את פרס בסלוגן 'פרס יחלק את ירושלים'. זה היה קצר, קליט, ומפחיד.

וכן אם יש בזה מטבע לשון – זה גם כן משפיע – כמו 'אל תשאר חסר ישע'.

גם תעשיית הרכבים משקיעה המון בסלוגנים –

'פולסווגן כי חיים רק פעם אחת'

'קובע במה שאתה נוסע – סיטרואן'

"אם אתה עדיין מתרגש ממרצדס – תזמין מונית…" (אלפא רומיאו).

"זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי" (אלפא רומיאו).

מה שאומר הרב דסלר – שאנחנו מושפעים גם ממשחק מילים, או חרוז –

'טוב לאבד רגע בחיים, מאשר את החיים ברגע'

'או ביבי או טיבי'. כשזה מוסף גם לחרוז – זה קליט יותר.

 היום יש תעשיה שלימה של סלוגנים – כדי לחדור אותנו. זו מציאות שאנו מושפעים מאמירות קצרות וקליטות.

מאמירות מושחזות, מחרוזים מתוקים.

דוגמה להשפעה של 'וורט'

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף טז -יז

ת"ר: כשנתפס ר"א למינות, העלהו לגרדום לידון. אמר לו אותו הגמון: זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו? אמר לו: נאמן עלי הדיין. כסבור אותו הגמון: עליו הוא אומר, והוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמים. אמר לו: הואיל והאמנתני עליך, דימוס, פטור אתה. כשבא לביתו נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו, ולא קיבל עליו תנחומין [על מה נגזרה עליו מיתה]. אמר לו ר"ע: רבי, תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני? אמר לו: אמור. אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך, ועליו נתפסת? אמר לו: עקיבא, הזכרתני, פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי, ומצאתי אחד ויעקב איש כפר סכניא שמו, אמר לי, כתוב בתורתכם: לא תביא אתנן זונה [וגו'], מהו לעשות הימנו בהכ"ס לכ"ג? ולא אמרתי לו כלום; אמר לי, כך לימדני: [כי] מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו – ממקום הטנופת באו, למקום הטנופת ילכו, והנאני הדבר, על ידי זה נתפסתי למינות, ועברתי על מה שכתוב בתורה: הרחק מעליה דרכך – זו מינות, ואל תקרב אל פתח ביתה – זו הרשות.

נחש – נחושה

ויש בזה גם רמז נוסף שהרי משה עשה נחש ולא שרף, כי נחש מרמז ליצר הרע, וגם נחושת מרמזת על המצח הנחושה של קשיות עורף כדכתיב: (ישעיה מח) ״וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה״. היינו שמרמז על עזות ועקשנות החוטא.

מול הנחש הזה מול יצר הרע הזה, ביקש משה להשיב לו בדרכו.

הנחש משתמש בכח הציור והוא שמטעה את האדם בדמיונו מיום בריאתו. העם מתלונן על המן ואומר: ״ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". הייתכן לומר כך על מן אשר בכח הציור יכול אדם ליהנות בו בכל ההנאות הקיימות?

כך לדבר על מתנת שמים שמביאה לאדם שובע בהנאתו ובממשו?

כאן באה ההוראה להעמיד על נס את ״נחש הנחשת". ביטוי הלשון הזה יגרום לאדם לעמוד רגע מבהלת נפשו ויגרום לו להשיב אל לבו את עניין הנחש. הוא יתבונן ויבין כי לא הנחש ממית ולא הנחש מחיה, ״אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו, היו נמוקים". (משנה ראש השנה פרק ג')

רבי עקיבא יוצא להריגה

כחו של היצר הוא בכך שמעצים בנו את הדמיון ולוקח את הכח המדמה להחטיא אותנו ולהסית אותנו לעבירות. כאשר אנו יודעים זאת עלינו להשתמש במה שהורונו רבותינו להשתמש בכח זה לחיזוק בעבודת ה׳ ולהעצמת לימוד התורה והמוסר.

הגמרא מספרת כי בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים.

אמרו לו תלמידיו: רבינו עד כאן? אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, ״בכל נפשך" שאפילו נוטל את נפשך… אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו. והיה מאריך ב׳אחד׳ עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך ב׳אחד.

כאשר רבי עקיבא היה קורא קריאת שמע יום יום, היה מצייר בנפשו את האפשרות הנכספת שתצא נפשו בזמן קריאת שמע בעת ייחוד ה'. וזה מה שאמר לתלמידיו שכל ימיו היה מצטער על פסוק זה.

הסתכל בשלשה דברים

המשנה אומרת: (אבות ג') עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה. דע, מאין באת, ולאן אתה הולך׳ ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון.

מאין באת׳ מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. מה הכוונה הסתכל? לראות בדמיונו הלוקח אותו מהעבר ההווה והעתיד. וכשיבין זאת במחשבתו ינצל מהחטא.

בכל נפשך

גם בספר ״יסוד ושורש העבודה״ מביא כי על האדם לצייר בנפשו "בכל נפשך״ כאילו נוטלים את נפשו. הוא מצייר שם ארבעה צורות של מיתות אותם צריך האדם לצייר בעצמו כשמקבל עליו למסור נפש למען שמו באהבה.

במיתת סקילה יצייר האדם במחשבתו שהוא עומד על מגדל גבוה מאוד וכנגדו עומדים כמה מאומות אחרים ובידם פסל ואומרים לו השתחוה לפסל זה, ואם לאו אנו זורקין אותך מעל המגדל על הארץ. והוא משיב להם, איני רוצה להשתחוות לפסל וכו'.

והציור של מיתת שריפה ישער בנפשו שכופין עליו להשתחוות לפסל וגם לפניהם מחתה קטנה עם בדיל ועופרת מהותך על האש ואומרים לו אם אינך משתחווה אנו יוצקים הבדיל לתוך פיך וכו'.

והציור של מיתת הרג יצייר במחשבתו ג"כ כנ״ל כאילו חרב מונחת על צווארו באם לא ישתחווה לפסל וכו׳ והציור של מיתת חנק יצייר במחשבתו ג״כ כנ״ל באם שלא ישתחווה יחנקו אותו או יטביעו אותו בנהר… ויכווין האדם במסירת נפש זו שהיא ממש בפועל לקדש שמו הגדול יתברך ויתעלה בכל העולמות. ובוחן כליות ולב יראה שכוונתו לרומם את שם ה׳ ויתעלה זכרו לעד והכל עולים מתון המחשבה. היום רואים את התוצאות של התאוות מול העיניים

אם בעבר היינו צריכים להרבה כח דמיון כדי להתגבר על היצר, על מנת להתמודד עם הפיתויים, ולשכנע עצמנו שזה לרע לנו, היום זה הרי מתגשם למול עינינו!

כך גם בכל הפרמטרים בציבור הכללי –

הן בחינוך – זוועה, הם כבר צועקים הצילו, ולא יודעים כיצד להתמודד.

הן בזוגיות – כל זוג שלשי מתגרש, ואלה שכן חיים יחד – מפורסם עד כמה שלום בית יש שם…

אלה המכורים לכל אמצעי התקשורת – מפורסם קלקולם ועד כמה רחוקים הם מאושר.

המבקשים להקטין את המשפחה – ילדיהם אינם עמהם, ולעת זקנתם חיים בבדידות משמימה.

היום צריך רק לפתוח את העיניים, ולא צריך ממש כח ציור מיוחד כדי לראות שהמתפתה ליצר – משלם מחיר יקר!!

מכאן לא נמסר:

ראה מעשה ונזכר הלכה

וידוע בדרכי הלימוד שאומרים ״לו יצויר", שמחשבים ציורים שונים הנובעים מהסוגיה הנלמדת. אצל פנחס בן אלעזר כתוב שכשהרג לזמרי בן סלוא וכזבי בת צור "ראה מעשה ונזכר הלכה״. ושמעתי כי הכוונה בזה, שפנחס למד את הסוגיות וצייר היכי תמצא שיכול לבא כדי ליישם את מה שלמד. וכשראה מעשה זמרי נזכר מיד בהלכה שלמד, והרגם ע"פ דין.

עם כח הדמיון שנתן לנו הבורא יתברך עלינו להשתמש כדי לחזות בנועם ה׳ ולמלא את מחשבותינו בעניינים עילאיים. אם לא נשתמש בו אנו משאירים את החלל הזה ליצר הרע.

היום יותר קל – אנו לא רק צריכים לדמיין את התוצאות הקשות של העבירה – רואים זאת מול העיניים!!

ירמיהו הנביא התנבא בשם ה׳, שלמרות שנבואות החרבן מתגשמות לנגד עיניהם, והמצור נותן אותותיו, והסוללות מוצבות והעתיד מאיים וקודר,

(ירמיהו פרק לב) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ז) הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן־שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת־שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת: (י) וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם:

(יג) וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר: (יד) כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת־הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי־חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים: ס

(טו) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת: פ

(טז) וָאֶתְפַּלֵּל אֶל־ה' אַחֲרֵי תִתִּי אֶת־סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל־בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּה לֵאמֹר:

(יז) אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא־יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל־דָּבָר:

ירמיהו פרק לב

(לו) וְעַתָּה לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִתְּנָה בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר:

(לז) הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח: (לח) וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים: (לט) וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל־הַיָּמִים לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם: (מ) וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא־אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם וְאֶת־יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי: (מא) וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכָל־לִבִּי וּבְכָל־נַפְשִׁי: ס

(מב) כִּי־כֹה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל־הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל־הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת־כָּל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם: (מג) וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים: (מד) שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי־אָשִׁיב אֶת־שְׁבוּתָם נְאֻם־ ה': פ

מדוע לא די היה בנבואה? מדוע נצרכו קנית השדה וכתיבת השטר וצווי שמירתו, ולחזק הדבר בשאלה הפותחת בידיעה כי ״לא יפלא ממך כל דבר״, ובתשובה הפותחת בהכרזה: ״הממני יפלא כל דבר״?!

והתשובה על כך תנתן בספור מעשה.

בירושלים היה אדריכל חרדי בשם יעקב יהודה. ששקד על בניית תבנית בית המקדש, על כל מבואותיו ולשכותיו. מובן שנעזר במסכת מדות עם כל מפרשיה ובדברי הגמרא והרמב״ם, ונועץ בגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל. לימים התבקש להציג את הדגם בתערוכה נודדת ברחבי ארצות הברית. מכיון ששם לא הכירוהו, עלה לבית רבי איסר זלמן לקבל מכתב המלצה והסכמה על הדגם שבנה. סוף דבר, הדגם הוטען על אניה שהפליגה לארצות הברית, ועקבותיו נעלמו. אבל מכתב ההמלצה שרד, והוא פתח במלים: ״טוב מראה עינים מהלך נפש, גם זה הבל ורעות רוח״ (קהלת י, ט). ומפרש הגאון בעל ״אבן האזל״ זצ״ל:

טבע מוטבע באדם, שהוא מתפעל יותר ממראה עינים, מדבר מוחשי, מאשר מהבנה שכלית וידיעה גרידא. ובאמת, ״זה הבל ורעות רוח״, הינו חסרון המוטבע באדם.

וכבר אמרו גדולי המוסר: רבונו של עולם, את התאוות הנחת להתגולל בראש חוצות, ואת הגיהנם הצנעת בספר ״ראשית חכמה״… וכבר אמר הסבא מקעלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״א מאמר כח): ״ההפרש מה בין צדיק לרשע, הוא רק כוח הציור״. לראות את הגיהנום למוחשי, ולא לידיעה גרידא!

ועם כל זאת, ודאי שמשה רבנו ניחן ב״כח הציור״, שהרי דיין היה לכל ישראל, והורנו שלעולם יראה דיין כאלו גיהנם פתוחה תחתיו (יבמות קט ע״ב). ואמרו (במדבר רבה כג, ה) שכאשר עלה להר נבו הראהו ה׳ גם כן העדן והגיהנם, ״התחיל משה מתירא מן הגיהנם. אמר לו: הראיתיך בעיניך, ושמה לא תעבור״ (דברים לד, ד)

וכתב הסבא מקעלם זצ״ל (׳חכמה ומוסר״ ח׳׳א מאמר ל): ״ישתוממו כל אנשי לבב, חיל ורעדה יאחזו, בראותם דבר מבהיל כזה!״ –

הן משה רבינו עצמו הודיע לישראל שכר ועונש, ועלה שמים וירד, ובכח הציור ראה כל ימיו כאלו גיהנם פתוחה מתחתיו –

אבל עכשו הראוהו במוחש, ו״התחיל מתירא״, כאלו כעת התחיל לפחד. כי אף לגביו אינה דומה שמיעה לראיה!

כך גם בענין העגל והמחולות

שכאשר אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו ששיחת עמו ועשה העגל, נטל הלוחות וירד. ובראותו את העגל, שבר הלוחות, ״הרי שנתפעל מן הנראה לעינים ונצטער וחרה אפו יותר ממה שנתפעל מן הנשמע. ואף על פי שהיה יודע שהנאמר לו מפי ה׳ יתברך אמת גמור בלי ספק״ (ספר העיקרים, מאמר ד פרק טו)!

ורבנו הרמב״ן זצ״ל כתב (שמות ד, ג), שבמחזה הסנה לא היה די לומר למשה להשליך המטה לפני פרעה ויהיה לנחש, אלא נצטוה לעשות כן בפועל בו במקום, ״למען יתחזק הענין בלבו של משה״. כי ״טוב מראה עינים מהלך נפש״!

לכן נצטוה ירמיהו הנביא לקנות השדה בפועל ״לעיני כל היהודים היושבים בחצר המטרה״ (ירמיה לב, יב), ולשקול הכסף שבעה שקלים ועשרה הכסף – ולכתיב השטר ולהעיד עדים ולשימו בכלי חרס, כדי להפך את ״הלך הנפש״ ל״מראה עינים״!

השמיטה והיובל – להשריש המציאות בפועל

והלא זה כל ענין השמיטה והיובל, להשריש שלה׳ הארץ. ולהחזיר השדות ביובל, להשריש ״כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי״ (ויקרא כה, כג). וכי אינם יודעים זאת, שלה׳ הארץ ומלאה תבל ויושבי בה?

אבל ידיעה היא דבר אחד, וראיה ועשיה בפועל דבר אחר.

וזה ענין ״שמיטה אצל הר סיני״ (רש״י ויקרא כה, א). ״הר סיני״ היא הידיעה, והשמיטה השרשה בפועל.

[וכך יובנו גם דברי הספורנו בבאור: ״וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו״, כאשר יספק זה אצלכם ולא תבטחו שיהיה המעט מספיק באיכותו. לא חסרון אמונה כאן, אלא אותו הבל ורעות רוח של טוב מראה עינים מהלך נפש].

המלמד והדגים

והתורה, מלשון הוראה (זהר ח״ג נג, ב). נלמד את הצורך בהמחשה חיה. ואולי זו חכמתו של אותו מלמד תינוקות שירד לפני התיבה בשנת בצורת, אמר משיב הרוח ונשבה רוח, אמר מוריד הגשם וירד גשם. שאלו רב למעשיו, ואמר שהוא מלמד לבני עניים כבני עשירים ואינו גובה מהם שכר למוד. ויש לו ברכת דגים, ונער שאינו רוצה ללמוד משחדו ומרצהו עד שילמד. שיש הבטחות עתידיות: ״יעשוך חכם, ויעטוך גלמת זהב, ויקראוך רבי״ (בבא מציעא פה ע״א),

אבל לנער מדברים במזומן – "ויש דגים בברכה", מול העינים, וטוב מראה עינים מהלך נפש!

כך גם בעבר התפעלו מן הגוי:

אנשים שראו בערכי הגויים "אור" וביהדות "חושך" עפ"ל – נוכחו לראות בפועל כיצד נראים הגויים…

סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל: פעם אחת ישבו הסבא מסלובודקה זצ"ל, הגאון רבי אברהם קלמנוביץ ראש ישיבת מיר בארה"ב, והגאון רבי אייזיק שר, לימים ראש ישיבת סלובודקה בבני ברק, ועמם יחד כמה בחורים, ושוחחו ביניהם בדבר השאלה: האם יש ליהודים ללמוד משהו מן הנכרים. בין הבחורים שנכחו במקום, היה אחד שמקום מגוריו בברלין, והתערב בשיחה באומרו, שבודאי יש ללמוד מן הנכרים אם נמצא בהם דבר טוב, כמו למשל דרכי הנימוס המקובלות בחברה של ברלין. בתגובה לכך, פתח הסבא מסלובודקה זצ"ל בדברים נלהבים על מעלת קדושת ישראל, בהוסיפו שאין ליהודים מה ללמוד מן הנכרים, ולו דבר אחד. אחרי כן התפזרו התלמידים, ואותו בחור מברלין אמר לבחור אחר שיצא עמו, כי הוא נשאר בדעתו, שאף על פי שמעלת קדושת ישראל היא גדולה עד למאוד, מכל מקום יש מקום ללמוד מנימוסיהם של אנשי ברלין. עברו ימים ונקפו שנים. הבחור ששמע את דברי הבחור מברלין, הגיע לארה"ב ונעשה שם ראש ישיבה גדולה. בבוקר יום אחד – כעשרים שנה לאחר אותו סיפור אצל הסבא מסלובודקה – לפני שאותו ראש ישיבה נכנס לומר את שיעורו בפני תלמידיו, ניגש אליו יהודי ושח לו בשקט כי דבר לו אליו, ומאוד יוקיר לו תודה אם יפנה בעבורו מספר דקות. הסכים לכך ראש הישיבה ונכנס עמו לחדרו, וכאן ציפתה לו הפתעה, כאשר האורח גילה את שמו ושאל אותו אם הוא זוכרהו מהתקופה שבה למדו יחד בסלובודקה. התברר שהיה זה אותו הבחור שבזמנו התבטא שיש מה ללמוד מהגויים, בעוד שהסבא דיבר על אודות מעלת קדושת ישראל, שאין מה ללמוד מהנכרים, והוא נשאר בדעתו שאע"פ כן יש מה ללמוד מנימוסי הגויים של ברלין.

והנה, פשט האורח את מעיל חליפתו וראש הישיבה הבחין מיד במּום קשה בידו. בהבחינו בזאת סיפר לו האיש, כי את זאת "קיבל" מאנשי ברלין המנומסים, אשר התעללו בו קשות כשמסביבם עמדו אחרים וצחקו למשמע זעקות הכאב שלו מרוב יסורים שסבל. "על בשרי" – אמר – "למדתי פרק בנימוסי אנשי ברלין ימח שמם. "אכן", אמר, "'ראשית גויים עמלק ואחריתם עדי אובד', כאשר הכוונה היא, שבתחילה הם נראים כמנומסים, אבל אחריתם, כאשר בודקים אותם היטב, רואים שהם 'עדי אובד', ואת זאת היה עלי ללמוד על בשרי, מה שהסבא זצ"ל ראה את אחריתם כבר מתחילתם". על כך סיפר לו אותו ראש הישיבה, כי הרבה שנים לפני השואה האיומה ביקר הגאון רבי מרדכי אפשטיין זצ"ל בברלין, וראה שבאחד הפרדסים ישב גרמני שליטף ונישק את כלבו. עמד רבי משה מרדכי ואמר לתלמידיו בזה הלשון: "זובחי אדם עגלים ישקון". בל נחשוב שאותם שמנשקים את העגלים והכלבים עושים זאת מפני שהם מרחמים על בעלי חיים, כי אנשים אלה – עוד יהיו "זובחי אדם". באומרו דברים אלה, לא הבינו אותו, אבל במרוצת השנים ראו עד כמה צדק בדבריו, שאותם מנומסים הנראים כרחמנים כלפי בעלי חיים, הם שזבחו מליוני יהודים בצורות האכזריות ביותר שלא נשמעו כמותן בתולדות האנושות רחמנא ליצלן. ['שאל אביך ויגדך']

רבי עקיבא חי את העתיד

ששנינו (לפות כד ע״א): וכבר היה רבן גמליאל ורבי אליעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי ברחוק מאה ועשרים מיל. התחילו בוכין, ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: ״מפני מה אתה מצחק?״ אמר להם: ״ואתם מפני מה אתם בוכים?״

אמרו לו: ״הללו כושים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבים בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש, ולא נבכה?״

אמר להם: ״לכך אני מצחק. ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה!״

שוב פעם אחת היו עולים לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון להגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקודשים. התחילו הם בוכים, ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: ״מפני מה אתה מצחק?״

אמר להם: ״מפני מה אתם בוכים?״

אמרו לו: ״מקום שכתוב בו: והזר הקרב יומת (במדבר א, נא) ועכשו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?״

אמר להם: ״לכך אני מצחק. שנאמר: ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן ואת זכריה (ישעיה ח, ב). וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה נאמר: לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער (מיכה ג, יב), ובזכריה נאמר: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלים (זכריה ח) עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתירא שלא תתקים נבואתו של זכריה. עכשו, שנתקימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקימת״ –

בלשון הזה אמרו לו: ״עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו״.

וכבר שאלו רבותינו, שבודאי האמין רבי עקיבא בנבואת נביאי האמת וצדק, ומדוע נצרך לראית השועל שיצא מבית קדשי הקדשים כדי לשמוח בנבואת הנחמה?

והתשובה, כאמור, שראיה מוחשית של קיום נבואה – השפעתה חזקה בהרבה על האדם, ומביאה לשמחה מוחשית בגאולה המובטחת.

ומכאן ללקח העקרי של המעשה עם ירמיה –

והוא קשור בסיפור זה על רבי עקיבא וחבריו.

שהנביא ירמיהו הזהיר מפני החורבן המתקרב, לא זו בלבד אלא שאת כל מגלת איכה, קינות המצור והחרבן והגלות, כתב ירמיהו עוד במלכות יהויקים (ירמיה לו. איכה רבה ג, א). כי ראה הדברים ברוח קדשו במוחשיות (אברבנאל ומלבי׳׳ם ירמיה לו, ד) –

והנה מתגשמים הדברים לנגד עיניו, ״הסוללות באו העיר ללכדה, והעיר ניתנה ביד הכשדים הנלחמים עליה מפני החרב והרעב והדבר״ (ירמיה לב, כד) –

ונצטוה לחיות עם העתיד, ולקנות השדה ולשמור על השטר!

[הרי שהגם שהמוחש כאמור – חזק מן הכל, וטוב מראה עיניים מהלך נפש –

עם כל זה – על האדם לחיות עם 'כח הציור' ולא להתפעל מן המוחש!

להאמין ולצייר לעצמו כיצד חוזרים לכאן, וכל אחד שב לארצו וקרקעו, וישראל נגאלין וכו'!!]

וכך רבי עקיבא, שומע קול המונה של רומי, ושמח בשמחה המעותדת לישראל, ״לעושי רצונו על אחת כמה וכמה״. רואה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, ושמח בנחמות הגאלה העתידה!

כך הציור חזק אצלו מן המוחש!

לכל בן ישיבה, לכל אברך, ובעצם לכל אדם, יש זמנים קשים. במיחד כשעורכים חשבון נפש, והמאזן לא מזהיר. ועלולים לפול ליאוש, וזה אסור, וגם כוזב. כי העננים יתפזרו והשמש תזרח, וחייבים להחזיק מעמד עד אז.

זה נקרא לחיות עם העתיד!

*

המושלים חיים עם חשבון

[הגדתי היום עם תוספות]

על כן יאמרו המושלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון: כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון אכלה ער מואב בעלי במות ארנון…ונירם אבד חשבון עד דיבון ונשים עד ניפח אשר עד מידבא: (במדבר כ״א)

דרשו חז"ל בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עח.): ״על כן יאמרו המושלים", אלו המושלים ביצרם. ״בואו חשבון״ בואו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. אם אתה עושה כן ״תבנה ותכונן״, תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא.

חשבונו של עולם בקנה מידה עולמי

יש מי שמסביר את המושג, ״חשבונו של עולם". שהכוונה היא שעל האדם לחשב את מעשיו לפי חשבון של עולם. כלומר, שיחשוב כך, אם מדבר ׳לשון הרע' אחד בכל יום, על כמה איסורים יעבור במשך שנה? על שלש מאות וששים! וכמה איסורים עובר לפי חשבון זה במשך עשר שנים? על שלשת אלפים ושש מאות. וכמה בשבעים שנה? פחד פחדים, במשך חייו של האדם צובר לעצמו מ׳לשון הרע׳ אחד ביום, קרוב לעשרים אלף עבירות!

חשבון זה צריך לערוך כלפי כל דבר בחיינו. מנהל ישיבה אחת התבקש להוסיף בכל יום שתי שקיות חלב לבחורי הישיבה. כמי שאמון על הקופה הציבורית נזעק, שלושת אלפים שקל נוספים נוציא על חלב? עיניו של המבקש נפערו, איך הוא הגיע לסכום כזה? והוא מסביר, פשוט מאד כל יום עוד עשרה שקלים בחודש זו הוצאה של שלש מאות שקל ובשנה זה מגיע לכשלושת אלפים שקל. מה לא מובן? זהו חשבונו של עולם. לחשב מיד כל דבר בקנה מידה גדול.

ובחשבון החיים גם צריך לחשבן כך. החיים הינם צבירה של מצוות והכנה המצטרכת לחיי העולם הבא. כל מצווה מצטרפת לחברתה ואדם יכול בימי חייו לצבור מיליונים רבים של מצוות. וזה שכרו בכל עמלו. עם זאת גם חובותיו מצטברים. יכול אדם לצבור מיליוני חטאים בחייו ואלמלי היכולת לשוב בתשובה ימצא את עצמו יורש גיהינום וטובל בים של ייסורים. את החשבון הזה צריך לעשות כבר היום. וזה נקרא ״חשבונו של עולם״, חשבון בו מכפילים כל יום בחיי עולם.

״הוי מושכי עון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה״(ישעיה הי) ואמרו ח״ל (סנהדרין צ״ט:) מהו כעבות העגלה? אמר רב אסי: יצר הרע בתחילה דומה לחוט של קורי עכביש ולבסוף דומה לעבות העגלה. כאן מגלים לנו חז״ל פן נוסף המחייב לערוך חשבון נפש תמידי. כי ההצטברות של העוונות היא לא רק בכמות העבירות, גם הקושי לתקן אותם גובר. שהרי חוט דק ניתן לקרוע, וכמוהו איסור קל ניתן לשוב עליו בתשובה. אך כשם שחבל עבה המורכב מחוטים דקים קשה לקרעו, כך כאשר מצטברים איסורים רבים קשה יותר להינתק מהם. כי כאשר הם הופכים לעבותות העגלה, מי יוכל להתגבר עליהם.

וכאשר עוצר האדם ממרוץ חייו, ועושה חשבון עם נפשו יכול לתקן את חטאיו בעודם קלים לתיקון. עדיין קל לו לכבוש את יצרו הרע ביתר קלות מאשר הוא שב וחוטא שוב ושוב. כה חשוב חשבון זה עד שאמר עליו מרן ה״חפץ חיים״, כי עיקר הדין והחשבון שאדם נתבע עליו בשמים, הוא על מה שחי את חייו בלא חשבון, בלא התבוננות…

משלו של המגיד

המגיד מדובנא בספר המידות הסביר בדרכו את ערכו של מי שעורך ״חשבונו של עולם״. משל לסוחר אשר לרגל עסקיו נסע ליריד הגדול הנערך מידי שנה בעיר לייפציג. לאחר כברת דרך, נכנס לאכסניה. השערים נפתחו בפניו, וכל הכבודה נכנסה לחצר. הוא ואנשיו עגלותיו וסחורתו התקבלו ע״י בעל הבית בכבוד גדול. הסוסים המעוטרים בפעמונים ובתכשיסים קבלו אורווה מתאימה ובעל האכסניה הכין לפני הפמליה סעודה הגונה. עם שחר קם הסוחר שילם על כל הטוב שקיבל ויצא לדרכו.

באותה אכסניה התרחש אירוע דומה לאחר כמה חדשים. שוב בא סוחר וכמו הסוחר הראשון, התקבל בכבוד והוצעה לו סעודה דשינה. הוא התיישב ליד השולחן, ביקש סעודה כיד המלך אכל שבע ואף הותיר. אחר כך עלה על יצועיו ונרדם עד אור הבוקר. ברם, בבוקר קם האיש וברח. הוא חמק מהמקום בלא ששילם ולו אגורה אחת. כעס בעל הבית והבין כי הפסיד את שכרו מאותו סוחר.

הוא עשה את חשבון הנפש שלו, וחשב כיצד יידע להבא מי הוא הסוחר הישר ומי נוכל. הוא השווה את ההתנהלות בין הסוחר הקודם ששילם בעין יפה לבין זה האחרון. יגע ומצא. וכך הורה לעובדיו. מעתה סימן זה יהיה לנו, אם הסוחר שיבוא ירוץ מזמן לזמן לראות מה מצב הסחורה שבחוץ, נדע כי הסוחר הוא עשיר וכנראה הוא לא גנב, אך אם הוא לא ירוץ לבדוק את סחורתו ולא יידאג כל העת

שהכל בסדר, נדע כי גנב הוא.

וכך רואה המגיד מדובנא את האדם בעולם הזה, אם הוא עושה חשבונו שלו וחשבונו של עולמו, אות היא כי אדם הגון הוא. אבל אם הוא חי בלי חשבון, כאותו גנב, אות היא כי חוטא הוא כל ימיו.

חשבון הנפש של החפץ חיים

מנהגו של מרן ה״חפץ חיים״ זצ״ל היה לערוך לעצמו מידי שבוע חשבון נפש כיצד עברו עליו ימות השבוע. את סדר חשבון הנפש השבועי הזה היה עורך בעליית ביתו. הוא היה עולה לעליית הגג, נועל את עצמו מבפנים ואיש לא יכול היה להיכנס בזמן זה. במעלות המדרגות לעליית ביתו היה חלון קטנטן. מחלון זה ניתן היה לקלוט מעט משיחותיו, היו תלמידים שראו צורן ללמוד מהנהגותיו והרהיבו עוז להקשיב לסוד שיחו של ה״חפץ חיים".

אחד מהם היה רבי ירוחם הלוי זצ״ל מי שברבות הימים היה המשגיח של ישיבת מיר המעטירה. הוא היטה אזנו הקשיב לכמה משפטים ולאחר כמה רגעים בלבד נפל מהמדרגות מרוב פחד. לאחר מעשה אמר ששוב לא יהין לחזור על כך, כי אין בכוחו לשמוע את שיחו הנוקב של ה״חפץ חיים״.

שמעתי מאחור הפרגוד

חתנו של ה״חפץ חיים" סיפר, כי פעם אחת אזר אומץ ונעמד ליד החלון והאזין לדברים שיצאו מפיו של הכהן גדול בעורכו את חשבון נפשו. וכך תיאר: את חשבון הנפש ערך בצורה של דו שיח עם עצמו. המאזין מבחוץ יכו היה לדמות בנפשו כי אדם נוסף משוחח אתו.

וכך אמר לעצמו: ״ישראל מאיר מה שלומך״?

״ברוך ה'״ עונה.

"אתה אדם חזק למדי ישראל מאיר״, (הוא טופח על שכמו). והוא ממשיך: למחרת פוגש אותי אדם אחר ושואל ישראל מאיר מה שלומך? בפעם הזאת עונה ה״חפץ חיים״: ״לא כל כך טוב, לא ישנתי הלילה ואני מרגיש חולשה״

״אם כן לך ותשכב במיטתך״ אמר לו החבר.

וה״חפץ חיים״ ממשיך ומספר לעצמו: ״ישראל מאיר נשכב במטה והתחיל להרגיש לא טוב. מבקרים רבים באים לבקר אותו, ביניהם מי שהציע לו אוכל מזין שיאכל, או עצות שונות כדי שיבריא. אבל מצבו הולך ומחמיר. לאחר כמה רגעים מבקש שיביאו לפניו את אנשי ה״חברה קדישא״. הוא רוצה שיהיו לידו כדי שיוכל לומר אתם את הווידוי. והנה ״הם באו״. כשהגיעו התחיל לומר את כל הווידוי בבכי גדול ומר. באמצע אמירת הווידוי, התאושש לרגע ואמר לעצמו: אסור לאבד את מדת הביטחון אני יכול עדיין להבריא. וכפי שהורונו חכמינו ז״ל (ברכות י׳): ״אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים״. והוא מתחיל לומר תהלים בהתלהבות.

למרות זאת שומעים אותו אומר: "ישראל מאיר מת, ישראל מאיר הלך לעולמו". הוא מתאר כיצד מביאים אותו לבית הטהרה, שם עורכים לו אנשי ה״חברא קדישא" את הטהרה. אחד מהם אומר לו: "ישראל מאיר הרי היית אדם די חזק מי חלם שתמות כל כך מהר״. והוא מתאר איך מלבישים אותו בתכריכים, עורכים את ההלוויה וטומנים אותו בקבר. אחרי שעורמים עליו תל של עפר אומרים אחריו קדיש.

"ישראל מאיר"!! הוא זועק לפתע כלפי עצמו, האם חשבת שבקבר מצפים לך שקט ומנוחה? לא ולא, הסערה מגיעה אז לשיא! ה״חפץ חיים" הולם בשלחן כאילו היה זה הקבר ומכריז: "ישראל מאיר, מבקשים אותך למעלה לעמוד לדין, כלום חשבת שכאן תנוח? והנה, ממשיך הוא, שני מלאכים באים ולוקחים אותו לבית דין של מעלה, והדין מתחיל. תחילה מביאים לפניו את המעשים הטובים שעשה, כך וכך למדתי וקיימתי מצוה זו ומצוה זו, עד שהוא אומר לעצמו, "ישראל מאיר, ס״ה די טוב עשית לעצמך קצת בעולם הזה",

אבל אז קורה משהו מרטיט. התמונה משתנית והוא מתחיל לתאר איך באים המלאכים השחורים המקטרגים על חובותיו. בבכי נורא הוא מוכיח ומייסר את עצמו ואומר: "אוי לי שמצות התפילה הייתה בלי שימת לב. נטילת הלולב שלי הייתה חסרת שמחה של מצוה… וכך פירט שורה ארוכה של עבירות, בבכייה עצומה.

דו שיח זה נמשך עד שהוא מגיע לסיכום הכללי ומתברר לו כי בחשבון של מצוות מול עבירות הגיע למצב של מחצה על מחצה. במצב כזה דינו לגן עדן. ואז מגיע מלאך ומעכב בעדו מלהיכנס לגן עדן. הוא צועק לו"ישראל מאיר חי או מת?" והוא ממשיך: "אם הוא מת מגיע לו גן עדן, אבל אם הוא חי, הלא הוא רשע, למה אינו עושה תשובה על העבירות שבידו? כך יוצא הקול מבית דין של מעלה בוודאי שישראל מאיר חי עדיין. ובאותו רגע החל ה״חפץ חיים" לזעוק: ישראל מאיר אתה הלא עדיין אתה חי, אתה יכול עדיין לחזור בתשובה למה אתה מתהלך בעולם הזה ללא תשובה? שוב יום אחד לפני מתתך! מי ערב לן שלא תמות בכל רגע? והרי אתה עלול למות בלי תשובה.

וכך עמד ה״חפץ חיים" וייסר את עצמו במשך שעה שלמה בבכי מר. כשסיים את סדר חשבון הנפש נזקק למנוחה. הוא התיישב לכמה דקות ואחר כך ירד לחדרו בקומה שלמטה מעודד ומלא שמחה. כשהוא מנצל את זמנו לעשות עוד ועוד למען הרבות כבוד שמים בעולם.

החיים זה לא פייס

בעבר כל בעלי החנויות, גם אם הייתה להם חנות קטנה היו עושים להם פנקס כדי לכתוב בו את הקפותיה. היה בו גם רשימות של כל הכנסה וכל הוצאה של החנות. כל זאת היה כדי שבעל החנות ידע לכלכל את צעדיו בחכמה ולדאוג שהחנות תרוויח ולא תפסיד. וכבר תמה מרן ה״חפץ חיים", למה? למה לחשבון האדם עם נפשו אין משגיחים כלל? למה לא צריך לדעת את מצבו בעולמו. למה אינו מחשבן האם השכר שלו לעוה״ב מרובה על ההפסד או ח״ו להיפך. למה ממתינים לראות את תוצאות העבודה רק בעוה״ב ששם יתוודע האדם חשבונו. הרי לאחר זמן יהיה מאוחר, כי אין מעשה וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה. והרי אם יידע את מצבו בעוה״ז יכול הוא עדיין לתקן. אז למה לחכות?

מי יכול לעשות חשבון?

ומי הקדימני ואשלים את העניין בדברי הרמח״ל שכתב על חשבונו של עולם בספרו המיוחד "מסילת ישרים״ (פרק ג׳) וכה דבריו: ״ והנני רואה צורך לאדם שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו, כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו. ויקבע עתים ושעות לזה שלא יהיה משקלו עראי, אלא בקביעות גדול, כי רב התולדה הוא. וחכמים זכרתם לברכה הורונו בפירוש צורך החשבון הזה, והוא מה שאמרו ז״ל (בבא בתרא ע״ח): ״על כן יאמרו המושלים בואו חשבון״, על כן יאמרו המושלים ביצרם, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה. וזה, כי העצה האמתית הזאת, לא יוכלו לתת אותה ולא לראות אמיתה אלא אותם שכבר יצאו מתחת יד יצרם ומשלו בו. כי מי שהוא עדין חבוש במאסר יצרו, אין עיניו רואות האמת הזאת ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש. והנה הוא כהולך בחושך שיש לפניו מכשולות ואין עיניו רואות אותם. והוא מה שאמרו ז״ל(בבא מציעא פג): ״תשת חושך ויהי לילה״(תהלים קד), זה העולם הזה, שדומה ללילה.

ראשון לחשבון עוונות זירוז גדול אנו מקבלים בתחילת השנה לערוך חשבון נפש על מעשינו. במדרש תנחומא (פר אמור סימן כ״ב) נדרש על הפסוק: ״ולקחתם לכם ביום הראשון״, וכי ראשון הוא והלא ט״ו הוא, ואת אמרת ביום הראשון? אלא ראשון הוא לחשבון עונות.

וביאר בזה בספר ״אלה הדברים״ שבסוף השנה אנו מגיעים למסקנה שחטאנו עוינו פשענו. אולם הרי התכלית היא להיות בבחינת החכם עיניו בראשו ולא להמתין עד סוף השנה להיווכח שטעינו. לכן העבודה של חג הסוכות היא לעשות חשבון הנפש מראש על כל השנה. וזהו שרמזה לנו התורה הקדושה ״ולקחתם לכם ביום הראשון״, וכדרשת המדרש: ראשון לחשבון עונות. ללמדנו שאחרי שקיבלנו סליחה מחילה וכפרה ביום הכפורים על חטאי השנה שעברה, אנו צריכים לעשות בסוכות חשבון הנפש על השנה הבאה עלינו לטובה. וזה נקרא ״ראשון לחשבון עונות" שעושים חשבון הנפש בתחילת השנה ולא רק בסופה.

אמור מעתה שמטעם זה מנהג ישראל תורה לקרוא מגילת קהלת בחג הסוכות ששם בא לידי ביטוי הרעיון הנפלא הזה שראוי לעשות חשבון הנפש בתחילת החיים. ומטעם זה התחיל קהלת את ספרו בפסוק: ״הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל״. שלמה המלך הורה לנו שלא להמתין עם החשבון עד סוף החיים, שאז מתגלית האמת גם לכסיל אלא להקדים ולעשות חשבון בתחילת השנה. ומי שיעשה כן, חכם הוא. וכפי שסיים שלמה המלך את מגלת קהלת: ״סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם״.

*

ערכם של כל רגע ושבריר מצוה

[אוצרותיהם. לא מוגה]

(במדבר פרק כ ב) וְלֹא־הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן: (ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה':… (ז) וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  (ח) קַח אֶת־הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת־הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל־הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן־הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת־הָעֵדָה וְאֶת־בְּעִירָם: (ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ: (י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת־הַקָּהָל אֶל־פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ־נָא הַמֹּרִים הֲמִן־הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: (יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ וַיַּךְ אֶת־הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: (יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן יַעַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת־הַקָּהָל הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶם: (יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר־רָבוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם:

השיחה הנוקבת של רבי אבא גרוסברד

בימי עלומיו של אבי מורי שליט״א, עת עלה כבחור צעיר מעיר הלדתו פרשבורג שבהונגריה – לחן את עפר ארץ הקדש, מידי החל לתור אחר גדולי תורה צדיקים ויראים ישמשפיעים ימהודם על שומעי לקחים. כאשר כל מגמתו' וחפצו הוא – לזכות להתאבק בעפר רגליהם'

כבר ספרתי לא אחת, כי ברגעים האחרונים קדם שנפרד אבא שיבדל לחיים טובים מאביו הקדוש רבי דב הי״ד, כחדשים לפני פרץ' כז'פוק!כופכת, הצנלטוה על ידו בין היתר להרבות להסתופף בצלם ששל גדולים וצדיקים. אביו הבין כי 'זוהי הערבה היחידה עבורו שבנו ישאר יהודי ירא וחרד מדקדק במצוות כראוי, גם כאשר הוא רחוק ממנו מבחיינה גאוגרפית, בימי קט^טוש הרעיונות דאז. ״

באותם ימים הגיע לאזנו של אבא השמועה, כי ישנו אדם גדול וצדיק נשגב בעיר פתח-תקוה, אשר :?ן לקבל ממנו רבות בתורה דעת ויראת שמים, הוא הגאון הצדיק רבי אבא גרוסברד זצ״ל, מנהלה הרוחני של ישיבת לומז׳ה. אשר לימים נקרא על ידי  מרן הרב מפוניבז׳, הגאון רבי יוסף שלמה הכהן זצ״ל, לצקת את יסודותיה הרוחנים ששל ישיבת פונני^ז׳, ולכהן בה פאר כמנהלי רוחני.

״רבי אבא״ – כפי שכנה בעולם הישיבות, היה גברא רבא, מעמיק ומחדש גדול. הוא .חשב כאחד מגדולי ותיקי תלמידיו של מרן הגאון הצדיק רבי ירו^ם ליוואויץ זצ״ל ממיר, עוד מהימים בהם ש\פוש'קק פ(\\גייכו"בישיבות סלבודקה גראדין. כמו כן זכה לחסות בצלו ששל מרן יו׳ד)פגץ רחיים׳ זצ״ל ולספג מאורו וקק^^תו. במשך תקופה ממשכת אאף זכה לשאב מימי הדעת של ה׳סבא מקלם׳, עת קבעיאת מקום תלמודו בין יידו:ויכז וקדושיה בתלמוד תורה' ה&דעישלו, למד את דרכה של ׳קלם׳ וקבע בנפשו את אפיה ומשנתה.

אחת לתקופה היה אבא שם פעמיו אל עבר ישיבת לומז׳ה, יושב לפני המשגיח רבי אבא כאחד התלמידים, וגומע בשקיקה את שיחותיו חוצבי הלהבות. "לדבריו, היתה 'לרבי אבא הדרת פנים מיחדת במינה' אצילית 'ומלאת חן. כך גם ששיחותיו היו בנויות לתלפיות, ונמסרו על ידו בהתלהבות והתלהטות. דבריו של רבי אבא השפיעו .רבות על השומעים, נכנסו כחץ ללב ופעלו פעלתם.

אחת ה ששיחות ששל רבי אבא שנצרבה עמק בזכרונו ששל אבא שליט״א, היא השיחה שמסר אודות חטא מי מריבה בפרשתנו. אשר המסר הנוקב' ממנה חלחל עמוק אל תוך תוכו, והיה נר לרגלו כל הימים.'

נזכין בקצרה מה ארע בפרשת ״י מריבה :

כאשר באו בני ישראל אל מדבר צצין מתה מרים הנביאה במיתת נשיקה, ובפטירתה חדלה הבאר קל^פיק מים, כפי ^רזיה כל ארבעים השפה במדבן בזכ^ה. מיד נקהלו העדה על משה ואהרן והחלו^רזרנלונ:ן, לאמן: ׳ץלו גווענו בגוע אחינו לפני השם: ולמה הבאתם את קהל השם אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו: ולמה העליתנו ממצרים להביא אתנו אלי המקום הרע הזה לאימקום זרע ותאנה וגפן ורמו! וימים אין לשתות״.

בלית בררה נאלצו משה ואהרן לבוא אל פתח אהל מועד מפני הקהל, ונפלו על פניהם. בבואם אל הפתח ראה השם אל 'משה, וצוהו לקחת את המטה, ולהקהיל הוא ואהרן אחיו את העדה, ולדבר אלי הסלע לעיניהםשיתן את מימיו.

אולם משה שנה מצווי השם יתברך, ובמקום לדבר אל הסלע הכה בו פעמים. כמו שנאמר: ׳׳וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ויתשת העדה ובעירם׳׳.

אמנם את ההכאות עצמן על הסלע עשה רק משה לבדו, אולם התביעה היתה מכונת כנגד משה ואהרן בשוה. כפי שאומרת התורה את כלי מה שארע בלשון רבים: ׳יעו לאי האמנתם בי'להקדישני״, מפרש ר^׳י: ׳׳אלו דבותים אל הסלע והוציא, הייתי מקדשי לעיני העדה, ואומוים: מה סלע זה שאינו מדבר, ואינו שומע;, ואינו צריך לפרנסה – מקים דבורו של מקום, קל וחמויאנו׳׳. (רש׳׳י שם).

ומה היה ענשם הנורא של משה ואהה? אומרת התורה: ׳׳לכן לא תביאו את הקהל הזה אליהארץ יאשר נתתי להם׳׳. מפוש רש׳׳י: ׳׳גלה הכתוב – כי אלולי חטא זה בלבד היו נכנסים לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם כעוד שאר דון המדבן, שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עוון מי מריבה.

מפרשי התורה הרחיבו רבות בשאלות המתעוותת מאליהן ; מה סבת משה וא^ כאשר עשו שלא כפי צווי השם? וגם מהי רזיה עמק התביעה כלפיהם?

אולם רבי אבא האין באון יקתת תובנה נפלאה הנלמדת מפשטות הדברים: בראשית דבריו שאל רבי אבא שאלה עצומה; לכאורה מה הם ככבבן עשיו? הרי לפי איד שפרש רש׳י, הם בסך הכל מנעו' מכלל ישראל לעשות קל וחמן. כי אלו היו מדברים אל הסלע ולאי מכים אותו היו ישראליאומוים: ׳׳מה סלע זה שאינו מדבן ואינו שיומע ואינו צויך לפונסה מקים דבורו של מקום, קלי וחמן אנו׳׳, וכעת כיון שהכו את הסלע ולא דבת אליו חסן להם אותו קיל וחמן.

לכאורה מה בכד? הרי בכל ששנות הנהגתם של משה ואהרן הם לא גמת לקדש שם שמים בכל יצעד ושעל ולקרב את ישראל לאביהם ישבשמים? אין ילך מקדשי שם שמים בעולם יוהנן מהם !יהוי על ידם נעשו כל הנסים והנפלאות כל פרטי התורה וקיום רז פ(צנוות נמסת למשה מפי הגבורה בהר סיני.

היתכן שבשביל דבר כה קט, שלילת יכלת מישראל לעשות קל וחמר, אבדו קדושי עליון אאלף את זכות הכניסה לארץ חמדה? היתכן שפגימה יחקית קלה חותה (חצה של ברזל ^מנ^ מהם להכנס לארץ' שכה יחלו להכנס אליה?

במה עשה היאור שמח׳ כשנהר הדווינה עלה על גדותיו

אני רגיל להעצים את רודות השאלה הזאת ששאל רבי אבא, עם הספור הידוע שארע 'עם גאון יהגאונים, מרן רבי מאיר עשבברחה ^כההן מדווינסק זצ״ל, בעל ה׳יאוף שמח׳. דרכו ננסה לקבל משגים זעירים, משהו שבמשהו, כיצד היה נראאה 'אותו מעמד נורא הוד בחטא מי מריבה.

אמנם עקרו של הספור אד אאני נייסיף כאן כמה וכמה פרטים לא ידועים כיצד' ואיד התרחש כל כל הענייין :

ה׳אור שמח׳ התגורר בעירה קטנה דוינסק במחוז לאטגאלה, שנקראה כן על שם '!כזף ה׳דווינה׳ ששכן עירה זו לא היתה יזוה ^^^סום כה גדול בקרב כל שרחת היהדות התורנית לדורות כזאאחיףוי!ים, אלולי אותם שני ע^קקי התורה וגאוני עולם יאוו למושב בה! הלוא הם רבנו רבי מאיר שמרחה והגאון האדיר רבי יוסף ראזין זצ״ל, הנודע בכנויי, ה׳ףוגוקששובעף׳.

שניהם ששמשו כרבני העירה באותה תקופה בשתי קהלות נפרדות: רבי מאיר שמחה ששמש כרב קהלת המתנגדים,־־כז׳ףוגוכששוב:עף׳ ששמש כרבי קהלת החסידים. אד למרות השני המבהק ביניהם בגישה ובסגנון, הם אהבו האחד' את השני אהבה עזה, ^^^^ה ^י^^יכום 'הערכה יוצאת דפן.

הספור שאנו רוצים כעת להתמקד בו, ארע בשנת תרפ״ב, לפני קחב למאה שנה. היה זה בתחלת תקופת האביב, אז החלה הפשרת ששלגים בעמק רוסיח במקורות הר הדווינה מקדם מן הרגיל לעונה, שהגיעה בעקבות התרוממות בלחני צפויה באותם אזורים.' לעמת זאת, באזור הים הבלטי '^^ר עדיו החרף בעצומו. בשנים כתקונן, היו המים זורמים במסלולים הרגיל ונשפכים אל המפרץ הבלטי אד באותה שנה עקב הפשרת השלגים המקדמת, הם פשוט זרמו"לכוון ההפוך, לעבר הכפרים והעיריות הסמוכות.

כל השטח שביו העיר דוינסק ועד למפרץ, מרחק של למעלה ממאתים ק״מ, היה עדין קפוא כלו. הק\מפרטוףות עמדו על עשרות מעלות (תחת לאפס, וכל ה^הר מכסה קרח 'עב כחומה המים שהפשית במעלה הנסר גאו בזרם עז, וכשימצאו את דרכם חסומה בנהר הקפוא, החלו לחפש מוצא אחר. הם שטפו את כל הסביבה, קרעו גשרים, וגרמו לחרבו והרק רב. עד שהגיעו סמוך לדוינסק.

בעירה דוינסק ערוץ הנסר היה גבוה עתר מביני העירה, ונדי למנע שטפונות בעונת' הפשרת הקרח, הקימו סוללת מגן לארך גדות' הנסר ששמשה' מעיו חומה, והיא הפרידה בבין הנסר לעיר. אולם באותו אביב בו נמס הקרח ומי הנסר החלו לשצף ולגעש, בשלבי מסי'ם החל הנסר לעלות על גדותיו ואים לשטף את העירה כלה על בתיה'ויושביה בנחשולי מים אדירים. חלחלה אחזה בקרב התושבים שעמדו חסרי אונים מול המיצב המחריד. הם ידעו כיי זה ענין ששל שעות עד שהעירה כלה תהיה מצפת מים.

ראיתי פעם תאור של אחד מילידי העיר שהיה נוכח שם בשעת מעשה. אמנם איני רוצה להזכיר את שמו כאן, היות ולא 'היה נמנה על שומרי תורה ומצוות. אולם נתן ללמד מעצם תאורו עעד כמה השפיע המקרה הנורא על כל תישבי העירה, יהודים ושאינם.

כך הוא תאר:

״המים האדירים הלמו בסוללה הגדולה המקיפה את העיר דוינסק, וגאו ללא הרף, ובתוך זמן קצר'היו עלולים לשטף את הסוללה ולהציף את העיר. התושבים החלו נוהרים לקומות העליונות ולגגות של הבנינים והמתינו בכל רגע לאסון הקרב ובא. גם אנחנו אתנו את כל נמה שנתן היה לטלטל ולהציל,'ועלינו שתי קומות בבבבננין בו גרנו. חרדה גדולה אחזה בבלם.

״המשבר הגיע לשיאו בשבת לפנות בקר. הנה בכל רגע עלול הנהר לעלות על גדותיו,' או לפרץ את הסוללה. בפני אבי עמדה השאלה אם להשאר בבית עם המשפחה באסיין העומד להתרגש, או ללכת לבית הכנסת לתפלת שחרית, ולצרף את תפלתו'-תחנתו לקהל המתפללים."

״לבסוף החליט למהר לבית הכנסת. ואני הצטרפתי אליו. בעצומה של התפלה. שהיתה נרגשת ביותר ומלוה זעקות שבר, פרצו יהודים מלהלים לבית הכנסת וצעקו שהמים עומדים בכל רגע ' ־לשטף את העיר.

״למרות שנאתו המבהקת ליהודים, נאלץ הגנרל דנקה ימח שמו, האחראי על העירה מטעם השלטונות, להזעיק אליו את ראשיי הקהלה היהודית,' ולפנות אליהם בתחנה: ״הלוא הרבי שלכם הוא איש לקדוש, פנייו בוערות כלפידים, רוצו וספת לו את מה שמתרחש בנהר,'ובקשו לו בשמי להתפלל לאלוקים להושיענו״.

ברצוני להוסיף כאן פרט נוסף ששמעתי פעם, כי ראשי הקהלה הבינו מהגנרל, כי בטח הוא מתכון אל ה׳רוגוטשובער׳, אשר פניו היו יוקדות 'כלפיד אש ו^רו חריפות מיחדת, ועליתוי פניו יכלו להבחין בנקל כי הוא אישי קדוש. לכן מיד הזדרזו ורצו "קי פ(עונו של רז׳ רוגוק\שוער׳, ובקשו פגפננר לפעל שתסור הסכנה.

ברב ענותנותו השיב ה׳רוגוטשובער׳: ״מדוע תבואו אלי והלוא בתוכנו שוכן הכהן הגדול מאחיו רבי מאיר שמחה, פנו אליו. בטוחמ כי בלח תורתו יוכל הוא להושיענו מהאסון הגדול הזה העומד לפתחנו״.

הם באו לרבי מאיר שמחה בשעה שעמד בתפלה בבית הכנסת, עטוף בטליתו. הוא קם ממיקומו, ושם פעמיו לעבר הסוללה, ואחריו 'צעדו כל 'הקהלה עטופים אף הם בטליתות. הרב עלה על גבי הסוללת,'עמד עליה, ואמר: ״הראנו השם חסדך וישעך תת! לנו״. עשה תנועה קלה בידיו, הקרח שעצר את הזרם לכוון המפרץ הבלטי – 'המל לנוע ממקומו ונבקע, 'וכך המים החלו לרדת ולזרם להר כהרגלם תמיד.

עבדה זו התרחשה כאמור למול עיניהם המשתאות של כל ב.ני הקהלה, אשר זכו לראיות בחוש 'את כח תורתם וצדקתם של גדוליישראל, ופצחו בשירי הלל והודיה להשם יתב.רד על שהפליא חסדו עם יראיו.

לפי תאורם של ילידי העיר, גם תושבי העיר ה נוצרים – ביניהם גם אנטישמיים ידועי שם – (הרו לנהר כדי לראות בעצמם את המחזה המדהים. אחר יכך נאספו כלם, ובאו אהודות לרבי מאיר שמחה שהציל אותם ואת רכושם. רבי מאיר ש\ככחה ברב ענוה בטל הכל במחי יד, והפטיר בחיוך: ״הנה לרבי רגיל יש חסידים יהודים, ו'אולר 'לי יש גם חסידים גויים״.

כמה מילידי דוינסק, שעוד הלכו בינותינו עד לפני שנים אחדות, היו עדים למקרה המפלא הזה בהיותם ילדים קטנים, וחלקם שמעו זאת מהוריהם ומבני משפחתם 'הבוגרים. כמו דודי הגאון רבי אליעזר פלצייינסקי זצ״ל, ראש ישיבת ׳בבית א2ריה׳ ועו'ד, והיו מספרים זאת בהתרגשות ובהתפעלות בכל הזדמנות.'

רבי אליעזר ספר פעם לגיסי יבדל לחיים כז^און רבי אברהם יו-זדליבביץ שליט״א, כי בהזדמנות מסימת הוא שוחח על הנס שארע עם רב מאיר שמחה עצמו, גרבי מאיר ישמחה הגיב לו בבטול: ״וכי זה ׳מופת׳?! וכי אני יודע לעשות ׳מופתים׳?! הסבה היא פשוטה, כל בני העירה התפללו ולכן נבקע הקרח…״, ופעם אחרת הצטדק ואמר: ״((ה שמיחסים 'זאת אלי, משוםשבאתי לחומת הנהר בדיוק כאשר הקרח החל לנוע, אד איין יזה ׳מופת׳ או פעלה מיחדת שפעלתי…"

כל אותם עדי ראיה צינו, עד כמה המחזה המפלא הזה ששל ששנוי הטבע ממש, הרעיש בשעתו את כל תושבי העירה, קטן כגדול, יהודים ושאינם. רשומו נצרב בהם עמקות לכל ימיהם ולא מש מזכרונם.'למרות (רחוק השנים, עמד המחזה בתמידות לנגדי עיניהם.

בהתאם לזאת, ננסה כעת לתאר כיצד היה נראה מעמד ׳מי מריבה׳. כלל ישראל כלו עומד סביב משה ואהרן וממתין בקצר רוח ילמים. משה רבנוילוקח את 'מטה האלקים בידו ומקיש קלות על הסלעי פעמים, וביהכאה פשוטה זו הופך סלע יבש לציור נובעי מים חיים. כמות המים שיצאה מהסלע כזייננה כה אדירה, שהספיקה להרוות את צמאונם של שלשה מיליון בני אדם.'

לכאורה זה פלא פלאות. נס מדהים בכל קנה מדה. ארוע הסטורי בו נתקדש ששם שמים בעולם באפן יעל טבעי. כלל ישראל ראו בחוש את יד ההשגחה העליונה, כי אין מציאות של טבע, והכל נתון ביד השם. אפלו סלע יבש כחרס מסגל לההפך ברצונו יתברך לנחל אדיר.

למרות כן עדין הדהדה התביעה של הקדוש ברוך הוא: ״יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל״.' עדין הייה חסר אותו ׳קל וחמר׳ שהיו ישראל עושים, אלוי היו רואים את משה מדבר אל הסלע ולא מכהו, ועל זה נענשו בענש כה נורא מבחינתם: ״לכן' לא תביאו את הקהל' הזה אל הארץ אשך נתתי להם״.

והדברים לכאורה מעוררים פליאה עצומה; ונכי על ידי הכאה בסלע באפן כ\ב:עני אמורי היה לצאת מים? ודאי שלא! נו, אז הרי עצם העבדה שיצאו מים מסלע היא נס ופלא שאמור היה להרעיש עולם ומלואו. הפוך הטבע בהתגלמותו. אז מדוע התורה עושה כביכול ׳עסק׳ ממעט קדוש השם שנחסר על ידי כך שהכו את הסלע ולא דברו אליו ושללו בכך אתי קיומו של הקל וחמר? האם בשביל זה יקבלו ::ש כה קק^ה? ה.רי סוף 'סוף היה' כאן מעמדי קדוש השם ::צום?

שלושים סנטימטר שגדעו את חיי אסירי המחתרות

רבי אבא גרוסבוד הסביר את הענין באפן נפלא;

מכאן אנו למדים, עד היכן יכולה להיות מוחיקת לכת כחה של כל פעלה קטנה בשמים. בעינינו הקטנות נואה הדבן כפרט ישולי ובלל לאי משמעותי' -י מה ככבבן משנה אם משה דבר אל הסלע אויהכה אותו, הרי בץ כך ובבין 'כד היה כאן לקדוש השם עצום והתחזקה ההכרה בהשגחה הפרטית, שהכל ראו כי אין טבע לפניו יתברך ובידו האפשרות"לשנות הכל, ואין מעצון מלפניו להושיע.

אולם אצל הקדוש בברוך הוא, הכל נמדד לפי האמת המזקקת והצרופה, וכיון שאלוי היו משה ואהמ' מדבוים אל הסלע ולא מכים אותו, היה נגרם חיזוק אצל כלל ישראל ולו במשהו בחובת הציות לדבר השם, והם מנעו זאת על ידי ההכאה, אזי לפי מעלתם הגדולה ואויים היו להתבע ולהענש על יכך חמורות. בעינינו' זה אמנם נואה חזוק יקל ופעוט עוך' אולם בשמים 'מחשיביים זאת לאין שעון. כל חזויק ופעלה טובה יש להם עוך עצום בשמים, אשר לא יסלא בפז ערכם.

רבי אבא הסיק מן הדבוים מוסר השכל עצום; עד כמה חיב האדם להעויך כל פעלה ומעשה שלו, גם הזעיוים ביותר,' לטוב ולמוטב. עליו להפנים ולדעת כי כל עתידו מנח בידו בכל רגע נתון, ולפעמים בכח פעלה קטנה הואיעלול להוריד לטמיון שנים רבות של יעמל ויגיעה, ומאידך גיסא,' בכח פעלה טובה הוא עלול ילזכות לדרגות גבוהות ^אאין עוריושעון, ולס עליו להתבונן היטב ליפני כל מעשה ופעלה שהנו עושה או נמנע מלעשות׳׳.

אבי מורי שליט׳׳א היה מוסיף ואומן: ׳׳יסודו של המשגיח רבי אבא מזכין לי ספור מבהיל שארע לפני כשבעים שנה. ממנו בולט היסוד רזא2מון – כייישנן 'פעמים בהן פעלה אחת שפועל האדם עלולה להיות עבורו גויולית 'וחורצת חיים' בעין עכו קימים עד היום שיריו של המבצר הבויטי העתיק, מימי שלטונם של הבריטים כאן בארץ הקדש, בויהם כלאו בשעתו את אלו שפעלו נגדם במחתרת. ביין היתר הובאו לשם פעם קבוצת יהודים עזים, שהקימו 'מסתרת יקשה להלחם בבויטים ונתפסו על חם בבצוע פעלתם. לאלתן הם השלכו לאותו מבצן ^דע לשמצה, שםי ששהו עד בצוע גזר דין מות, רחמנא לצלן.

^א2רון מותם, נכנסו הסוהוים לחדן בו שהו ככז-י לפנותו מתכולתו, ולאפשר לאסיוים אחיוים להשתכן בו. לתדהמתם גלו תחת אחת המטות מ נהרה כרויה, שעמדה מוכנה לבריחה.

בנסיון להתחקות אחן כורי המנהוה ומטרתה, נכנסו הסוהוים פנימה, ולפי רזנ.תוג:ים העריכו כי אותם אסיוים נצלו את זמן ששהותם במאסן כדי לסליל מנהרה ארכה תחתי הקוקע, שתאפשן להם להמלט החוצה לחיים. 'תכניתם כמעט צלחה, אילולי סטיה מועטת של שלושים סנטימטוים בלבד, שהפוידו בין קצה המנהרה לבין אוין 'העולם.'

אמנם היו הם רק שלושים סנטימטוים, אולם שלושים הסנטימטוים הללו היו גוויליים ביותר. הם יאלף שהכריעו את גורלם.'

יעמד מישהו מן הצד ויאמר: ״נו, מה זה כבר שלושים סנטימטר?״. נכון! אמת! במקרה רגיל 'הם אכן לא משמעותיים. אולם ישנו 'פעמים, כמי" במקרה זה, שהפרש קטן של 'שלושים סנטימטףים יש בכחם ^^רץ את גודל הארם לחיים או חס ושלום למות, לחסד או חס ^^שלום לשבט.

ואספר מעשה נוסף נפלא ביותר:

לפני קרוב לעשר שנים התפףסם ספור מקעיר, אודות יהודי אמיד, שהחזיק מפעל מצליח ומשגשג' באחד 'הימים פרצה שרפה גדולה בקצה המפעל. הפועלים (הרו לכהזעיק את כחות 'הכבוי וההצלה, שאלו הגיעו במהירות ששיא ששל ששוני דקות, ־־כזכזלף 'ל^״על במלוא המרץ ^עצר את התפנתה של האש.

אאך למחת ^^יצו^ם ויעילותם לא כ ז(י^ה להם יכלת רבה לסיע, מאחף האש התקדמה במהיירות ששיא ממכונה אחת לשניה,יכד אחזה בכל פנות המפעל, והפכה את כלו למאכלת אש. לבעל כז פ(::ל לא נותר כי אם לעמד מן הצד בחסף אונים, ולראות בכל־יון עינים כיצד כל עמלו יורד לוקש מיון.

בעל המפעל שנשאר ערום מנכסיו בלי מקור פרנסה, נכנס לחדרו של שר התורה, מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט״א לשמע על מה ולמה עשה השם כל זאת, ובקש ברכה שיוכל להמשיך בשגרת יחייו, למרות המצוקה הקשה אליה נקלע.

כשעמד מול רבי חיים נצל את ההזדמנות לשוח את אשר על לבו, ואאמף ברמע:

״רבנו! עשיתי חשבון הנפש עם עצמי, וחשבתי כי יתכן ובשלי הסער ככזה. כיון שהרגל רע נהגתי עד היום לא אחר לתפלה אאיחר של ששתי דקות, בגלל חקר חשיבות שימסתי לזמן כה מועט, מה זה כבר 'שתי דקות – חשבתי. אולם כעת, לאחף מה שארע, חשבתי כי מן השמים למדונ י((הו הערך של שתי דקות בודדות!'

לפעמים ששתי דקות כהו קריטיות כדי להציל רכוש'עליו יגעתי בעמל ווי^ע ימכליון מחלט ונשרפה בוערת״.

רבי חיים הקשיב, חרחר מעט ונענע בראשו כאות כהו. הוא הסכים עם ההשערה. ״קבל"ל עצמד מהיום לבוא לתפלה בזמן״' – אמר ולא יסף.

בנית היכל ישיבת סלבודקה לתועלתו של בחור אחד

רבי אבא גףוסבףד נגע כאן בנקדה מאד חשובה ויסודית; כי למעשה ישנם אנשים שנוטים לזלזל בחזוקים קוים, ובטוחים כי אינם חשובים ומשמעותייים דים. הם' מהרהרים לעצמם -מה תועלת נתיח אם נלמד שעה אחת – הרייאיו לזה ^ך למול הלומדים שנ'ים ושלשה סררים ביום? מה כבר הערך של למוד תוספות אחד? מהי החשיבות של למוד (שנה אחת? מהו ערכו ששל דקות בודדות ^^^ר מוסף? מה יכולה להשפיע תוספת קלה של הרגש באמונה ובטחון?

אך למעשה, אין לארם למעט בערד שום חזוק קקל והשתדלות טובה, קטנה ככל שתהיה,' איין קטנות בעליה ףוחנית. חז״ל אומרים (אבות ב, א): ״הוי זהיר במצוה קלה'^^מו^ה שאין אתה יודע ((^ן שכרו של מצוות״. כל חזוק' והשתדלות חחנית הכי 'קטנים עלובים להחשב בשמים כעליה' רוחנית בהקף גדול בכמות ואיכות. אלא שכאן אנחנו לא מרגישים זאת בחוש, אנחנו מצפים מעצמינו ומאחרים 'שנויים מרחיקי לכת והספקים רבי ממדים. אולם על פי האמת, בבית דין של מעלה, זה חשוב לאיר 'ערך 'ושעור.

אני זוכר את רבנו מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל, כיצד היה מתבטא בשיחותיו מדי פעם, כאשר השיחה עסקה במדרגות גבוהות ומעלות עליונות: ״ידוע לי עד כמה אני רחוק מן הדברים שדברנו, 'אולם כיון הדברים יתכן ותבוא איזו התעוררות קטנה, כל אחד לפי כיו ויכליתו, כבר היה שוה והכל. כי ככל התעוררות קטנה ככזו זה עולם מלא כפשוטו״.

ואכן, כמה הרטיט את הלב לשמע את צואתו המדהימה של הרב שך, שהקראה לפני 'מטתו' ״וכן אני מבקש מכל אלו התלמידים היודעים ' שקבלו תועלת ממיני, הן בתורה והן ביראת השם והן במדות, שיעשו ויסד עמדי וילמדו' ועד עלוי נשמתי אפלו משנה ארית איו מוישבה איות של מוסר, והיה זה שכרי״.

נורא! מה בקש מאתנו גדול הדור שנעשה בעד עלוי נשמתו? לא סיום הש״ס, לא העמדת ישיבה על קברו," לא הוצאת' ספריו תורתו, ולא 'שום דבר אחר מצלצל ומרעיש. אאליא דבר אארזד בלבד : ״שילמדו משנה אחת או מחשבה אחת של מוסר״. הוא ידע אייזה 'ע;רך יש בשמים לכל פעלה רוחנית אם נעשית בצורה וכונה נכונה. ((ששנה אחת או מחשבה אחת של מוסר הם יקרים וחשיבותם הנם לאין ערך ושעור, וברור ללא ספק, כי ^ק בזכות ידיעה זו זכה להעפיל לגבהים רוחניים מפלאים.

רז^און רבי מנחם צבי ברלין שליט״א, ראש ישיבת רבנו חיים עוזר׳, מספר כי כאשר הלך 'לקיים מצות בקור חוזיים אא^ל רז^און רבי יוסף כההן זצ״ל,' רב בבית הכנסת ׳אחוה׳ ודין בירושלים, כשבועים קדם 'פטירתו, הוא ספר לו מעשה מפלא ששמע ב^וית ילדותו, לפני קרוב לשמונים שנה.

כאשר עלה השרף מבריסק, הגאון הקדוש רבי יהושע ליו דיסקיו זצ״ל לארץ הקדש, 'נוד'ע' לו באקראי כי חיה כאן בארץ בת ד^ה ראשונה שלו, אשה גלמודה זקניה מפלגת וחולנית, שהיתה רתוקה'למטתה רב 'ששעות היום. מצבה הקשה גרם לה' לחיות ' בציורה מאד 'מזנחת, ואיש לא העז להכנס א2ק'ירז, לנסות לטפח אותה ואת ביתה. 'מלבד צדקנית אחת,' שבאה אחת לשבועים רחצה יאותה, 'והביאה לה מצרכים בסיסיים לשבועים הקרובים.

כששמע זאת רבי יהושע ליב מהר עם משמשו לבקרה, כדין ׳ומבשרד אל תתעלם׳, שהה אצלה מעט ושמח את לבבה הדווי. ככ^^^ה רבי יהושע ליב ללכת בקשה ((נמנו הישישה שיברכה באריכות ימים ושנים, ורבי יהושע ליב ברכה בחם

ובלבביות.

השמש עמד בצד והשתומם לעצמו: ״מדוע היא חפצה בחיים במצבה הקשה? הלוא היא חיה בביתה במצב כה נורא ומזנח?״. הבחינה הישישה בתמיהתו ואמרה לו: ״יונגערמאן! הרי פעם בשבועיים באה אלי אישה לנקיות אותי'ואת ביתי, 'ואז אני יכולה ' להזכיר בשפתי ״בברוך אתה השם״, ואולי אפלו להתפלל 'מנחה. תאמר לי -'האם לא כדאי לי כל המצב בו נמצאת בשביל ברכה? בשביל תפלה'?״.

 פ(ב:כזיל הרעיון! אנשים מדורות קודמים ידעו להעריד כל ברכה, כל מצוה. מבחינתה של אותה ישישה אמללה היה כדאי לסבל שבועים בשבילילזכות בבריכה אחת,' בתפלה אחת, בהזכרת שמ שמים פעם אחת בכונה ונקיות.

שנים אחדות לאחר שהתמנה הגאון רבי מרדכי שולמו זצ״ל לעמד לראשות ישיבת סלבוידקה, כממלא מיקום חותנו הגדול, מרן הגאון רבי אייזיק שר זצ״ל, הוא טרח רבות לבנות בבית מדרש קבוע ונפ א( ו7בנ^י הישיבה, כיאה וכראוי לכבודה של תורה ועמליס. לשם כד הויא חיצה ימיים ויבשות, וכתת .רגלים ברחבי העולם יעל פתחי נדיבים לריתם אותם ליזמה הברוכה.

כאשר בבית המדרש עמד על מכונו והתנוסס לתפארה, נערך מעמד חנכת הבית ברב עם. מרן הגאון (בי ירזקאל אברמיקקי זצ״ל, בעל ה׳חזון יחזקאל׳, שהיה רגיל למסר שעורים' כלליים 'קבועים בישיבה, נשא את המשא המרכזי במעימד. את !!ב:^יו נצר בזכרוינו הגאון' רבי נתן איינפלד 'שליטי״א, תלמיד הישיבה בשעתו.

רבי יחזקאל אמר כך: ״ידידי ראש הישיבה חרף נפשו כדי להעמיד את היכל בבית המדרש הזה על כנו. הוא התאמץ והתקשה לגיס את ההון העצום לשם כך, ועתה, כפי שעיניכם הרואות, חפץ השם בידל הצליח לחנכו״..

״שמא תאמרו״, המשיך רבי יחזקאל לומר, ״מדוע ראש הישיבה ראה צרך לטרח'כל כד? וכי ההיכל הישן לא יהיה ראוי שימשיכו ללמד בו הלאה? אומר לכם את התשובה: 'לנגד עיניו עמדה או^ה תועלת רוחנית שעלולה לצמח מהיכל מפאר וימרוח זה,' גם אם תהיה התועלת ליחידים בלבד״.

רבי יחזקאל הפטיר ואמר בקול בוטח: ״אם היכל בבית המדרש החדש יגרם הרחבת הדעת רק לעוד בחור בודד אחד, אשר בגללו יגיע לידי בהירות :וספת בדף כוי:א שלומד, או יחד:ש סברא אחת טיבה ומחדדת יותר, כל יגיעתו של ראש הישיבה היתה כדאית ומשתלמת״.

״;מדרגי משתומם מביש לפני הרעננות ששל ה׳חפץ חיים׳״

למעשה, כל כזצנ7יכותו כורוכונ:ית של האדם ונלווה ועומדת ברמת הערך שהוא מעניק לכל פעלה טיבה, לכל השתדלות ולכל שניה'ורגע בחייו.'אם האדם אינו בז לקטנות,'ומייקר ומעריך יעוד פסוק, עוד משנה,' עוד הלכה, עוד שעת 'למוד, עוד ותור, עוד כבישת היצר, ביום 'מן הימים הוא צובר בידיו הון רוחני עתק, ונעשה אדם גדול בתורה במדות ומעלות.

טבעם של בני אדם להתפעל ממעשים גדולים ומהספקים מרשימים, ודוקא מעשים קטנים, אפרוריים ויום יומיים, אשר באמת מצמיחים ומגדלים' את האדם, אינם זוכים להערכה גדולה. אך כאמרו' חז״ל הורונו, כי זוהי הדרך הבטוחה לכבש את כל'התורה כילהולהיות עבד יהשם.

הגמרא במסכת בבא בתרא (ט, ב) דורשת את הפסו! בישעיהו: ״וילבש צדקה כשרין״, י(נט, יז):' ״לומר לך ן' מה שריון זה כל קלפהיוקלפה מצטרפת לשרירן גידול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול״.

כך גם בכל ענהניינ-י עבודת השם יש לנו ללמד מאותו עני שמכתת רגלים ומקבץ צדקות ונדבות. כל פתטה שנותנים לעני לבו מתמלא בשמחה גדולה. נשאל אותו: ״מה אתה ככבבן יכול לעשות בגוושים הללו? מדוע אתה כה שמח?״. הוא ישיב לנו ״כל פרוטה'ופרוטה מצטופת לסכום גדול, כל פרוטה מקרבת אותי אל היעד״.

חז״ל אונמוים במדר ש(ויקרא רבה יט): ״טפש מהו אומן – מי יכול ללמד את התורה; נזיקין שלושים פרקים? כלים שלושים פרקים? פקח מהו אומן': הריני שונה שתי הלכות היום, שתי הלכות למחן, עד שאני שונה את כל התורה כלה״. חכים אינו בבז לשום הלכה, לשום ידיעה נוספת, לשום סברא וחדוש. אילו כל יפרט ופרט הוא חלק בלתי נפרד מהמכלול הגדול של למוד התורה, ופרוטה לפרוטה מצטרפת.

כך גם בנוגע ליקון הזמן. ידועה לשונו של מרן החזון איש זצ״ל, שכתב באגרת סמוך ליום בן-המצוה שלו: ״… ויהא רביב עעלייך .רגע ארחת כשעות רביות. ואל יתאמן ^ק'בבב:ך – נמה אארזל ע:וקנת הענין הזה, אשר עודנו רק וגעים ספורות לכלות למודי. אגל תאמן זאת, כי הוא חזיון' שוא ודמיון סכל…״. (יקבץ אגרות׳ חלק ג אגרת ס).

אסון לבזבז אף רגע, זהו ״חזיון שוא ודמיון סכל״ לחשב כי לא נתן לפעל רבות ברגעים אלו," כי רגע לרגע מצטרף לדקה, יודקה ילדקה מצטופות לשעה, ושעה לשעה כצנכ\ו-פות ליממה, ובסוף זהו זמו רב – שהיה נתן להשיג בוי המון.

בני רז^און רבנו אליהו מוילנא זצ״ל, בהקדמתם לבאור הגר״א על השלחן ערוך, שוטטו בקצרה את קורות רזייו המפלאיים בכל קנה מדה של אביהם. בתוך הדבוים כתתבו: ״עקר תוכחתו היתה אל הקחבים העומדים לפנים, 'להודיע גם אל הרחוקים ישלא יוציאו זמנם !באפס תקוה, להיות כל איש עיניו פקוחות על הלקי מנו, לרגעים יבםננו״.

ואכן, מרן ראש הישיבה הגרי״ג אדלשטייו שליט״א מספן בשם רבו המשגיח הגא'וו הצדיייק רבי אבא גרוסכרד זצ״ל, ספור מפליא שארע בשעות האחוונות לחיי הגאון מוילנא, עת אראלים ומצוקים אחזו באחז הקדש. תלמידיו עמדו סביב מטתו ומאניו להפוד מרבם רז^דול שהטעימם ימעין עולם הבא כאן בעולם הזה ברחב תורתו צדקתווקדשתו – למעלה מהשגת אנוש.

לפתע הבחינו כי זולגות דמעות מעיניו הקדושות. חרדה אחזה בהם, על נמה ולמה' מצטען הגאון בוגעיו האחוונים עלי אדמות? אך את תיכן תשובתו המדהימה הם כלל לא העלו על ^עי^ם קדם ילכן:י״העבותי כעת למול עיני אתי כל ימי יחלדי, פשפשתי במעשי ומצאתי רגעים אחדים אשר איני בטוח אם היו מנצלים כראוי… על דא קא בכינא!״.

הזדמן לידי פעם העתק מכתב שכתב הגאון רבי מנחם מנדל זאקס זצ״ל, חתנו של מרן החפץ חיים זצ״ל. בו כתב: ״מרגלא בפומיה של ה׳חפץ חיים׳] לומן: ״אין אוצן סגלה כסגלת יקן ע.וך הזמן כל זהב לא יסלא וכל פז לא ישען לעמת שעה אחת לחיי דא עקא שאין אנו מוגישים ואין אנו חוששים לזה. מאבדים אגנו בידים 'את הזמן היקר, ומבלים אותו בדברי הבל הבאי..'.״.

אודות נצול הזמו ששל ה׳חפץ חיים׳ ספר מורנו הגאון הצדיק רבי במביגי זצ״ל, ששמש כאחך המשגיחים בישיבת פו^יבבז׳:

בשנותיו האחתנות של ה׳חפץ חיים׳, הגיע רבי אבא גתסברד לשוחח עמו על עניו מה, וכשיסים התמהמה מיעט. שאלו ה׳חפץ חיים׳': ״האם גמףנו?״ ורבי אבא השיב: ״כהו!״. מיד החל ה׳חפץ חיים׳ לומר בקול גדול: ״עס אאיקסט ניט דא קקייו צייט! ניט דא קיין צייט!״, נ״הת אאיו זמן! אאין זמף״], ושב 'ללמד בספר שילפניו.

רבי אבא התבטא לימים: ״ה׳חפץ חיים׳ כבר היה אז זקן מפלג, ובכל זאת חס על כל רגע. עמרתי משתומם וננביש נוכח כח הנערות של אותו זקן…״.

עד כמה בער אצל ה׳חפץ חיים׳ נצול הזמן, נוכל ללמד מהמעשה הבא:

באחת הפעמים, עת הגיע כז׳כז^ץ חיים׳ לבקור בבית בנו הגאון רבי אריה ליב זצ״ל, הביט ימין ושמאל ושם לב כי קירות הבית מקשטים בטפטים נאים. מיד אא פ(ף ה׳חפץ חיים׳ בכאב: ״בני! אתה יודע מה אני תאה' כאן על קירות הבית? דפי גימרא אני רואה כאן!״

רבי ליב לא הביו למה מכונים דבריו, הפציר באביו לפרש לו ששיטתו. ״אכן, טפטים נאים יש כאן על קירות הבית״, הסביר ה׳חפץ חיים׳, ״אולם מהיכן יש לד אאת אותם הטפטיים? שלמת "ל כד כסף, טבין ותקילין. מהיכן היהילד כסף? בזבזו ^״ן :די לטףח ולהשיג את הכסף, והלוא בזמן זה שהשקעת בשביל להשיג את הכסף היית יכול להספיק ללמד עוד כמה דפי גמרא בשפי… לכן אממני – כאשר מסתכלים יעל קירות הבית תאים דפי גמרא…״."

וכמו אצל ה׳חפץ חיים׳ כד גם אצל שאר גדולי הדור וחכמי התורה, שזכו להתתמם לפסגות נשגבות בתורה ועבודת השם, לצמח תלמידי חכמיים וצדייקי אמת, זה נבע בבין היתר מכד 'שהחשיבו כל רגע וכל התקדמות.

אמת הבנין של תלמידי החכמים הוא נצול הזמו עד הקצה האחףון. אאלף שהפנימו וידעו "קר ולהעףיד כל ששניה ורגע, כל השתדלות, כל 'כבישת היצר, כל ידיעה ^תיו^ה, ולף גם המזעתת ביותר,' זכו צעד אחף צעד להתקדם כברת דרך ארכה.

סדר של חמש רגעים אאצצל הרבי ה׳אמרי אמת׳ מגור

הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ״ל, ראש ישיבת ׳באר יעקב׳, רגיל היה לספף אודות רבו הגאון הקדוש רבי אלחנו וסרמו ז^״ל הי״ד. כי כאשר שב פעם ננ^קור בעיר ורשא, עיר (לאה תורה וחסידות, נשאל על ידי ^ק' פ(יזייו : ממה התרשם בעקר ^ו^^א? ורבי אלחנן כזששיב": ״מנצול הזמו של הרבי מגור״.

כונתו היתה לרבי הזקן מגור הגאון הקדוש בעל היאמרי אמתי זצ״ל, שחיה ידוע כשקדן יעצום, אשרישם לילות כימים בעמלה של תורה. אמת עליו, כי היתה לו ספריה מהגדולות שידעה פולין, עשתת אלפי ספרי קדש, והוא הכיר את כל הספתם על בתם. לא רק 'את מקומם המריק 'אלא גם את תכנם. הוא פעם העיד עצמו, כי אינו מכניס שום ספר לספריה לפני שעובר עליו מכריכה לכריכה.

רבי אלחנן הטעים ונמק את דבריו: ״התפעלתי לראות כיצד יש לו לרבי ((גור סדרים של 0משה רגעים, ואלו אצלנו שעות' על גבי שעות עוברות באפס 'מעש״.

פלאי פלאים! אמנם במסגרת בקורי" בורשא פגש רבי אלחנן כמה  פ(ג3דוק'י ישראל, ועסק בעניני יצבור .רביט רעוד, ובפשטות היה לו הרבה'ממה להתפעל. אולם מה 'שבעקר הפעים את חושיו, הן או'תן ' דקות נצורות של הרבי'מגור. '

נוסיף על כך נפך נפלא ששמעתי מזקני חסידי גור:

לפני הרבה שנים, נסעתי פעם באוטובוס מירושלים לבני-ברק, ולצדי ישבו שני יהודים מבגרים, אשר על פי חזותם החיצונית הבחנתי כי הם ' שיכים לחציר הקדש גור. שאלתי אותם:' ״זכיתם בצעיירותכם להיות  ם(רוא2י פני המלך, להסתופף בצלו של הרבי מגור הגאון בעל 'ה׳אמרי אמת׳ זצ״ל?״

אור נצת בעיניהם, ובקול אחיד,  כ(י" מתזמן מראש השיבו בהתלהבות : ״ודאי! ודאי!״. אחד'מהם' הוסיף לומר בחיוד: ״לא רק שזכיתי להכיר את הרבי רז׳א? פ( .(רי אמת׳ ולהסתופף בצלו, אלא היתה ללי גם ׳שיבת׳ משפחתית ' אתו. אני' זכיתי להיות קרוב משפחתו של הרבי״, והסל להסביר לי' בדיוק את הקרבה שלו למשפחת המלוכה. י

נצלתי את ההזדמנות ושאלתיו: ״נו, שמא תוכלו לשתף אותי במעשה רב, הנהגה ' או לקח שהייתם עדים לו במחצת הרבי הגדול?״. '

המבגר מביניהם, שהיה כאמור שאר בשרו של ה׳אמרי אמת׳, פתח ואמר:

״זכיתי ללמד עם הרבי חברותא הרוה זמן מדי יום ביומו״ – כשהדגיש את המלים ״הרבה זמן״ הוא הביט לעבר חברו וחיך.

הבנתי כי מסתתר כאן משהו מתחת לחיוך שלו, ושאלתיו: ״מה הפרוש הרבה זמן?״, והלה השיב: ״לממני אתו עשר דקות שלמות ((זדי ' יום ביומו!״

לרגע השתוממתי; עשר דקות זה הרבה זמן? אולם כאשר נזכרתי במשגים הנעלים של 'נצול הזמן שאפינו את ' כל ארחותיו של הרבי ה׳אמרי אמת׳, 'הבנתי היטב מדוע עשר דקות .נחשבות בעיניו כ׳הרבה זמן׳.

באותו הזדמנות ספר לו אותו חסיד ישיש, כי גם סעודות השבת בבית ה׳אמרי אמת׳ היו ((נצילות עד תם לשקידת התורה. בבין מנה למנה היו' לו לרבי סדרים קבועים בהם למד למודים קבועים, שהשתנו מהמנה הראשונה לשניה ומהשניה לשלישית. '

״במחצתו של הרבי היתה חשיבות לכל רגע ורגע״ – הפטיר החסיד.

כששומעים על משגי שקידה כאלו, ועל נצול הזמן עד הקצה ממש, נקל להבין כיצד רכש ' ה׳אמרי אמת׳ בקיאות כה מפלגת בכל מכמני התורה.

יש להדגיש ברורות, כי אין זו הנהגה ראויה ותואמת לכל צורב ולכל בבן תורה.

אדרבה, בסעודות שבת אמורים להיות פנויים עם בני הבית, לשמח עמם ולשמחם. דוקא הרבי ((גור, שהיה אחוז בדרגות גבוהות של שקידה ' והתמדה תצול' כל עתותיו, אכן היה רשאי לנהג כן, אבל אין זו דרך כבושה לרבים. די לנו אם ננצל את הסדרים והעתים הקבועים ללמד בהם כראוי, ברציפות ועקביות.'

ברצוני להוסיף עוד מעשה נפלא:

לפני שנים .רבות למדתי חברותא עם יהודי תלמיד חכם חשוב ושקדן ::צום. בהזדמנות מסימת הויא ספר ליי ספור מדהים שארע לו בבחרותו:

בצעירותו הוא למד בישיבת ׳קול תורה׳ בירושלים, ותוך כדי למודו הגיע לדברי הגמרא בסוף' מסכת תענית (לא, א). שם אומרת הגמרא כי כורתי העצים למערכה במזבח היו פוסקים מלכרות ביום ט״ו באב, ולכן כנו את אותו סיום: ״יום שבירת מגל". מוסיפה הגמרא ואומרת משפט 'מבהיל: ״מיום ט״ו מאב ואילך מוסיף יוסיף, ודלא מוסיף יסיף. מאי יסיף? תקבריה אימיה״.

מפרש רש״י שם: ״מכאן ואילך – מחמשה עשר באב ואילך, דמוסיף לילות על הימים לעסק בתורה יוסיף חיים על חייג דלא יוסיף – לעסק בתורה בלילות. תיקבריה אימיה – כלומר: ימות בלא עתו״.

מאז ראה את דברי הגמרא הללו, הוא לא מצא  פ(נוכו לנפשו, כי מאד רצה להוסיף למוד על למודו. אולם פשוט לא מצא זמן בו יוכל להוסיף עוד על סדרי למודו.

הוא נגש א2ל .רבו ראש הישיבה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאד זצ״ל בטהר לב וכנות: ״זמני מנצל יעד תם. בבקר אני קם ומיד הולך להתפלל, סועד את לבי בפת שחרית ומיד פונה לסדר א׳. אוכל ארוחת צהרים, נח (עט, ושוב סדר ב׳. ארוחת ערב 'ושוב סדר ג׳. כיצד אפוא אוכל מיום ט״ו'באב ואילך להוסיף למוד על 'סדרי הלמוד הקבועים שלי?״.

רבי ששלמה זלמן הניח את ידו על כתפו של התלמיד, ולק\פו בחביבות מיחדת, ואמר: ״בחור׳ל! צוי מינוט 'סי איז אייכט גוט!״ נ״בחור! להוסיף שתי דקות יזה' גם טוב״].

אותו חנקי כ(יד חכם אמר לי בנימה אישית : ״דבריו הקצרים של רבי ששלמה זלמן היו עבורי ׳שעור כללי׳' הטוב ביותר ששמעתי ממנו כלי שנותי בישיבה'. זה ׳שעור כללי׳ שמלוה אותי כל השנים.' כמה ישליקר כל דקה, שכן ברוחניות זה נצח!״.

הגאון רבי אברהם שליט״א, בעל ה׳ברכת אברהם׳, ספר כי אחד נמעניו הגיע פעם קיכז^ כ(ין'א2ת .רבי שלמה זקי פ(ן לשמש ק:^ה:"!!ק בברית מילה לבנו. (בי ששלמה זלמן שאל: ״באיזו שעה סנננ^יל הברית?״, ובעל הברית השיב כשגרא דלשנא: ״תשע,' תשע !חמשה״.' רבי שלמה זלמן השתומם:' ״איני מבין,' תשע או תשע וחמשה? חמש דקות קלות בעיניך…״.' י

גדולי עולם אלו, אשר כל כלל ישראל צועד לאורם, ונשען על דעת תורתם והכרעתם, זכו לכך מפניי שלא הפסידו' דקה מללמד תורה, הם ידעו (הי ערכה של דקה,יקרו והעריכו איותה.

הנמוק המדוכים שהביא לבטול הגברוינה אצל הרב וואזנר

בתור ילד גדלתי בשכונת ׳זכרון מאיר' בבני ברק. ששכונה מלאה בחכמי תורה צדיקים ואנשי מעשה. אישיותו וארח חייהם של אותן דמויות יהוד העניקו ^נו משגים להיכן לשאף להגיע, בגדלות התורה, שלמות חמדות, צרקות, ענווה ופשטות.

על כלנה בלטה דמותו של המרא דאתרא, עמוד ההוראה מרו הגאון רבי שמו-אל הלוי וואזנר זיצ״ל, בעל ׳שבש הלוי׳. יאשר הורה הוראות ולמד דעת וחכמה את העם במסיףות רבה עד זקנה ושיבה, וכיחומה בצורה :: פ(ך למנע כל'^^^ה ולשמר על ^בביון השכונה כחזון מיסדיה.

אחת הנקודות שבלטו באישיותו הרוממה, היתה החרדה מבטול הזמן. כל נני שזכה אאי פעם להכנס למעונו להועץ בדבר תורה, לשאל ששאלה, לטל עצה וברכה, יכול היה להבחין בפחד המוחשי'שחיה לו מבטול תורה. מצד אחך היהימקבל אאת כל הבאים' בסבר פנים יפותיובחמימות רבה. אולם' מאידד גיסא, השתדל תמיד לקצר דבריו, ובבין שואלילשואל 'ששקע נניד בספר שלפניו.

ככלל כל הליכותיו של כה רב ואזנר התאפינו בסדר מופתי. הקפיד מאד על סדר יום קבוע לישון בזמן ולקום בזמן, ועד ימיו'ראא'סיףוי;ים ממש קהיר ףגעיו מחשבים ומנצלים עד תם.

הרב וואזנר זכה לראות עולמו בחייו, משפחה ענפה ומפארת של תלמידי חכמים ומורי הוראה, וחשיבות רבה הוא יחס לשמירת הקשף עמם. אולם על הכלל וסדרי למידי" לא אפשרו ליי להקדיש זמן עבור יכל אחד ואחד מהם. הוא חשב ונצא כי בבין גברא לגברא'בקריאת התורה של שבת קדש ישנו מעט זמן פנוי, בו יוכלו הנכדים לעשות תורנות ולבוא ללמד אתו יחד.

כד מדי שבת בשבתו, היה מגיע .נכד אאחף בתורו, ומתענג על דברי התורה ששמע מסבו הגדול בז מן קצוב זה.

ספור נפלא, בעל מוסר השכל אקטואלי ביותף, ספר הגאון רבי יחיים יוסף בלוי ששליט״א, רב ששכונת פאג״י בירושלים שארע עמו לפני 'עשרות שנים, עת ששמש כמגיד שעור בישיבת ׳תולדות אהרן׳:

בסוף תקופת הקיץ ששל אחת השנים, התקשף רבי חיים יוסף לביתו של הרב וואזנף, ושאל אם יוכל לבוא אליו בימים הקףובים יחד עם תלמידי הישיבה ק'רכזן עליתלמורם. ״בחינה :זו אצל אחד מגדולי הדור מסגלת לתת ^מוןיץ גדול לתלמירים ללמד ולשנן את מה שלמרו״' – הסביר.

הרב וואזנף נענה בחיוב, וקבע יום ושעה בו יתפנה עבור מטרה חשובה זו.

בהגיע היום המיחל, חשבו צות הישיבה את משד זמן הנסיעה, ובהתאם לכך סכמו עם רפ.רג מתי לבוא. אולם מחמת עכובי' תנועה בלתי'צפויים התאףכה הנסיעה ברבע שעה (עבר למתכינן, כיד שהם ירדו' סמוך לביתו של הרב 'וואזנף באחור שלי רבע שעה.

כשנכנסו לביתו א2פן הרב וואזנר לרב בלוי בנעם: ״אצלי רבע שעה הוא זמן רב, ואחור כזה עלול'לגום'לי שבוש לכל סדן היום״.

הרב בלוי הודה להרב וואזנן לאלתן, ואמן לתלמידיו: ״הבקון הסתים, אנו סבים על עקבותינו חזרה ליתשלים״.

הרב וואזנר הביט עליו בפליאה ושאל: ״וכי לא בקשת שאבחן את התלמידים?!״,

והרב בלוי השיב בשנינות וחכמה: ״אני טרחתי להביא לכאן את התלמידים לא בשביל עצם המבחן, אני יכול לבחן אותם בעצמי בבנין הישיבה. אלא היתה לי מטרה שיזכו לואותי גדול בישראל ולשאב ערכים רוחניים לחייהם מהליכותיו.

אני' חושב 'כי כעת הם' זכו לוכש מהרבי את הקנין הכיי גדול ששיך לוכש. הם יזכו לואות כמה חישוב ויקר אצלכם רבע שעה… מעתה ככבבן'אין צרך 'להטריח את הרב (יקי::זל ממנו את זמנו״.

לפני כשלושים וחמש שנה פרסם הרב וואזנן מאמן נפלא, בו הוא כתב כך:

״…אסון לשכח כי מזמנים של עובי שבתות וכדומה אפשר לגדל. אחד הדברים שעשו עלי רשם עצום בבחרותי 'בפולין, הוא הבחון רבי יוסף שטיינהרט זצ״יל. הוא יהיה' גאון עולם, הבחור המבחן ביותר בבין 'מאה אלף הבחווים ישהיו בשעתו בפולין. פעם שאלתיו: ׳איך ^ל? להיות כזה תלמיד-חכם גדול?׳, והוא השיב: מערבי שבתות! בימי הקיץ הייתי לובש בגדי שבת בשעה מקדמת, ואחן הצהרים הייתי מתישב ללמד סוגיות 'קשות בעיון, ובזכות כך זכיתי לתורה״.'

הרב וואזנר סים ואמן: ״כך גדלים תלמידי חכמים. אם בערבי שבתות ושבתות !הדומה נשמוים מבטול הזמן, שלא ילך ^אאבוד זוכים לצמח…״.

מעין לשון זז״, ראיתי שכותב ראש הישיבה מרן הגאון רבי מיכל יהודיה ליפקיוביץ זצ״ל, בספרו ׳דרכי החיים׳: ״בעינינויאנו רואים כי התלמידים שבמשך השפה נצלו את זמנם, והוקירו כל רגע ורגע להתמיד בעמלה ששל תורה, בהכנת הסגיות'לפניי רהששעורים ובחזרת השעווים כסדום, הם רהם שפתעלו עליה על גב עליה. עד כי דונמה הדבר, ^זכו להגיע ליש מאיו בישרות ועמקות ההבנה בדרגות גבוהות מאד. מאידך גיסא,' אלו היחידים שעשו למודם קרעים קרעים ובטלו זמנם לריק, הלוא הפסידו עולם מלא״.

״תלמד מוסר ככל יום ותדע להוקיר את הזמו היקר מכל יקר״

במ'שך השנים ז כני השם ייתתבברד למסן שעווים בפני חבוים מקשיבים בהיכל ישיבת קמניץ לצעיוים ביוושליים. באחד הימים כשישבתי בהיכל הישיבה בשעת הסדן, ^נמרני ללב כי אחד הבחווים החדשים' בישיבה,' שלומדי בה פחות מחצי שנה, יושב במקומו בעצב ועיניו זולגות דמעות.

שלחתי לו פתק קטן בו כתבתי: ״אני ממתין לך בחוץ, בוצוני לשוחח אתך״.

כשיצאנו החוצה הוא פרץ בבכי סוען, ופתח בפני את סגן לבו: ״אני ממש שבון 'ועצוב. אני יושב ורואה את חברי לספסל הלמודים רואים ברכה בעמלם ועיני כלות… פלוני מתמיד גדול שמסגל לשבת שעות על גבי שעות ומתענג על תלמודו. אלמוני בעל כשרון מבריק עםתפיסה מהירה. פלמוני שובה בקסמו את כל חבריו לשעור בכשוריו הרטוריים״, ויכן הילאה והלאה הלך ומנה 'שבחם של בני שעורו.

״ואלו אני עצמי״, רננה התלמיד את מועקתו, ״נמצא כאן בישיבה כבר כמה חדשים ולא מתעלה בשום ונחום… בקשי מצליח לשבת וללמד, וגם כשאני כן לומד משהו, הבנת הגמרא' והמפרשים כראוי אינה משימה קלה עבורי…״."

״קשה לי לראות את עצמי נשאר כך מאחור בכל התחומים״ – הפטיר התלמיד, כשדק 'של יאוש ורפיון ידים' נכר היטב בקולו. '

בתחלה הזדהיתי מאד עם כאבו של הבחור, והתפללתי להשם יתברך שישים בפי מענה לשון לסיע לו ולעודדו.

באותה שעה עמדנו ליד בתי המים, נטלתי בקבוק מים צר והצמדתי את פיתו לבת. (תחתי' את זרם המים בחזקה, והציפוי המים התזו לכל עבר מלבד לתוך הבקבוק. הבקבוק נותר ריק כמעט 'לחלוטין, לא נכנסו' לתוכו כי אם מעט מים.

שאלתי את הבחור: ״כמה אחוזים מהמים הצליחו להקלט בתוך הבקבוק מכל כמות המים הגדולה שזרימה מהבת?״. הבחור הביט על הבקבוק והשיב לי: ״אחוזים בודדים. בקשי רבע מהבקבוק התמלא״.

הנמכתי את עצמת הזרם עד שהמים הפסיקו להנתז לצדדים, ותוך חצי דקה הבקבוק ' התמלא' עד גדותיו.

כל אותו הזמן עיניו ששל הבחור עקבו אחרי מעשי בדריכות, והשתומם מה אני עושה.

אמרתי לבחור: ״הסבר לי בבקשה את התופעה שראית זה עתה?״, והבחור השיב: ״אאכן אין לי הסבר, גם בעיני זה פלא מחלט״. ״אולי הרב מלמד בנסים״ – הוסיף בחיוך.

עצם הדבר שהצלחתי להוציא ממנו חיוך היה מבחינתי ׳תפתח׳ טוב למסר שרציתי לשדר לו.

״אני אסביר לד מה קוויה כאן״, אמרתי. ״אין כאן לא נס ולא פלא, יש כאן תופעה טבעית פשוטה ((אד. מאחר ולבקבוק יש פיה צרה והזרם הוא כה חזיק – המים פשוט נתזיםלכל עבר, והבקבוק בקשי קולט לתוכו 'כי 'אם טפות ב^ות. אולם לאחר שוסתי את זרים הימים' כפי יכלת הפיה לקבלו, והיתה התאמה מלאה בין'זרם המים לבקבוק, אז אמנם המים ' זרמו בצורה מאד אטית, אבל הך אגף טפה לא נשפכה החוצה', והבקבוק התמלא עד למעלה״'.

״זו הנקדה שבקשתי להראות לך״, המשכתי לומר לבחור. ״איני רוצה ^^מורנך, להגזים ולומ'ר לך – כי אתה ' הבחור 'הכי כשרוני בישיבה, אולם בהחלט אני סבור כי אתה בבחור מכשר. אך אם תרצה ללמד ולצמח כתוציאה מלחץ חברתי, תוך השואה תמידית עם הבחורים סביבך, לא ונעמד בלחץ… ומאידך גיסא, אם תלמד בצורה טבעית שמתאימה לכשרונותיך, תחזר על הלמוד שוב ושוב ותסכם כל פרט ברצינות, בסופי" ששל דבר תגיע להשגים גדולים״.

המשכתי ואמרתי לו: ״במקום להתבונן במה שאין לך, רני״ר כל דף גמרא שלמדת, כל תוספות שיגעת עליו, כל 'הבנה מחדשת 'שהשגת. נכון, זה נראה (ר^ע הראשון השגה מועטת, לא משמעותית, אולם בטוחני כי ברבות הימים תראה לפתע איזו כמות עצומה של תורה הצלחת להשיג. בדיוק כפי שראית בבקבוק הזה, כאשר ?:קזינו למלאותו בחזק – לא 'הצלחנו במשימה, ודוקא כאשר הנמכנו את הזרם הוא התמלא עד למעלה״.

הבחור הפנים את הדברים, רחץ את פניו, חזר למקומו במרוצה, והמשיך ללמד במרץ 'וחשק עד סוף הסרר.

לאחר למעלה משש שנים, התקשר אלי ידיד ותיק שלי, המשמש כמרביץ תורה חשוב, והתענין אודות אותו בחור שלמד אצלנו'בישיבה קטנה. בבין הדברים ספר לי, כי כבר בקר בישיבה בה'לומד הבחור, ישב סמוך אליו 'בהיכל בבית המדרש, ושוחח אתו ארכות בלמוד, ונוכח כי הוא בקי ברב חלקי הש״ס.

הוא אף העז ושאל את הבחור בהשתוממות: ״אקנה כזה גאון?״, והבחור השיב לתמו: ״רבותי למדוני לחזר שוב ושוב על כל סגיא ולסכמה, וברוך השם עשיתי כן והצלחתי״.

תחת החפה עמד אותו בחור, ^א2כור שמלא כרסו ברב חלקי הש״ס… נמה יזרז את האדם לנצל את הזמן ולא להעבירו בבטלה? למוד המוסר!

כך שמע הגאון רבי יחיאל יעקב וינברג זצ״ל, בעל ה׳שרידי אש׳, נמ^י מרן כז^און רבי יצחק בלאזר זצ״ל מפטרבורג, בעל ה׳פרי יצחק׳, סני^נמידו כז^דול של מרן רבי ישראל סלנטר זצ״ל. היה זה כאשר עשה אתדרכו ללמד בישיבת מיר המעטירה. בדרכו 'הוא סר לע י( וילנא, למעונו של רבי איצלה כדי לשמע את עצתו ולהיתברד מפי קדשו.

בספרו ׳לפרקים׳ (עמוד נח) הוא מתאר נמה שמע מרבי איצלה באותו בקור: ״יכול אני רק להציעד עצה טיבה – ללמד מוסר בכל יום, ואז תדע להוקיר את הזמו היקר מכל יקר… כך לוה אותי הגאון הישיש,' ואני עודני נער צעיר, ממדרגות בביתו עד הרחוב בברכת הצלחה בתורה״.

למוד המוסר נותן לאדם הכרה במעלת הזמו וחשיבותו, ומידע אותו כמה כח טמון בידו באמצעות הזמן שנתן לוי לפעל לטוב ולמוטב, ולזכות על ידי כך לאין ערך ושעור בזה ובבא.

הבה נקח את הדברים לתשומת לבנו, לנצל כל רגע ורגע לעליה בתורה וביראת שמים, להעריך ולי ק( כל פעלה רוחנית, כל השתדלות והתאמצות. אז סכה להרבה סיעתא דשמיא לעלות בטח בדרך העולה בבית א-ל.

*

אהרון ומעלת השלום, ושלום הבית

איך משכינים שלום [שני מאמרים של הרב גלינסקי]

ויראו כל העדה כי גוע אהרון, ויבכו את אהרון שלשים יום כל בית ישראל. [במדבר כ, כט].

האנשים והנשים. לפי שהיה אהרון רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש ואשתו. רש"י.

ובמדרש (אבות דרבי נתן יב, ד), אמרו: מפני מה בכו ישראל את אהרן שלושים יום אנשים ונשים, מפני שמימיו לא אמר לאיש שסרחת ולא לאשה שסרחת, לכן נאמר: ״ויבבו אותו כל בית ישראל״, אבל משה שהוכיחם בדברים קשים, נאמר: ״ויבכו בני ישראל [ולא ״כל בית ישראל״, שבאורו כלם ולא חלקם, וגם הנשים בכו את אהרן ולא רק

האנשים] את משה״ (רברים לד, ח וברע׳׳י).

ויש להבין, מה שבחו. אם אכן אדם סרח, חטא למקום או לחברו, מדוע לחפות עליו, ולמה לא יוכיחו!

ואמרו (אבות דרבי נתן יב, ג): שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם. אמר לו: ״בני, ראה חברף מה הוא אומר. מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי! בשתי ממנו, שאני הוא שסרחתי עליו״. ויושב אצלו, עד שמסיר קנאה מלבו.

והלך אהרן וישב אצל האחר, ואמר לו: ״בני, ראה חברך מה הוא אומר! מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר, אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי! בשתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו!״ והוא יושב אצלו, עד שמסיר קנאה מלבו. וכשפגשו זה בזה, גפפו ונשקו זה לזה. לפיכך נאמר: ״ויבבו את אהרן שלשים יום בל בית ישראל״!

מעודי תמהתי –

הן משמע, שלא פעם ולא פעמים השכין שלום בין הנצים. עשה כן מאות, אם לא אלפי פעמים –

ואיך לא חשש שמא יתבדה, ויתגאה סודו, ויאבד את כל האמון שנותנים בו?!

איך לא חשש שמא, לפחות באחד מן המקרים, באחת המריבות, צד אחד אשם והשני אינו אשם, התגוללו עליו שלא באשמתו, הכפישוהו ופגעו בו בזדון וברע לב. וכשיבוא אהרן לצד הפוגע, ישב אצלו ויאמר במתק שפתיו: ״בני, ראה חברך מה הוא אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו״ –

והלה יסתכל בו בעינים קמות: על מה הוא מדבר, הן אני הוא שפגעתי?״ –

ואהרן ממשיך ברגש: ״ואומר: אוי לי, היאך אשא עיני ואראה את חברי! בושתי ממנו, שאני הוא שסרחתי עליו״ –

והלה ייאמר: ״במחילה, רבנו, זה לא יתכן! לא הוא שסרח עלי!״ ־ ואהרן יאבד את אמינותו, ושוב לא יוכל להשכין שלום בישראל! איך יתכן שלא ארע מאירע כזה במשך ארבעים שנה?!

ואין זו שאלה. ומדוע –

כי אמרו (סוטה מט ע״א): שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת ואין נוחים זה לזה בהלכה, אחד מת ואחד גולה. שנאמר (דברים ד, מב): ״לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת״, ואין ״דעת״ אלא תורה, שנאמר (הישע ד, 0: ״נדמו עמי מבלי הדעת נותשכח תורת אליקיך״].

ויש להבין, מדוע שניהם נענשים. אולי האחד אשם והשני חף מכל אשמה?

והתשובה, שהריב הוא אש, עד אבדון תאכל. ואמרו (תענית ז ע״א) שאש אינו דולק יחידי, פרש רש״י: עץ אחד אינו דולק, אלא שנים או שלושה ביחד – כך, לריב צריכים שנים.

אמת, יתכן שאחד אשם יותר והשני פחות, האחד התחיל והשני נגרר. ואכן, לפיכך האחד מת, והשני רק גולה…

עכשו יש רק לברר מי האשם יותר ומי פחות. והתשובה קלה, זה פסוק מפרש: ״כל דרך איש, ישר בעיניו״ (משלי כא, ב).

ישר בלבד? – ״כל דרכי איש זך בעיניו״ (משלי טז, ב), שמן זית זך – כל אחד בטוח לחלוטין שהשני הוא האשם הבלעדי!

נמצא, שאהרן לא הסתכן כלל ועיקר. כל אחד מהם היה בטוח שהשני האשם, ובדין מטרף הוא לבו וקורע בגדיו. ראוי היה שיתלוש שערותיו ויזעק זעקה גדולה ומרה!

וכך הוא באמת הטבע האנושי, בעל ואשה ישמעו דרשה העוסקת בשלום בית, והדרשן מדבר על הויכוח המתמיד בין הבעל לאשה, האם הבעל קמצן או שהאשה בזבזנית, והרב מדבר על גנות הקמצנות, ועל גנות הבזבנות, והנה אך יוצאים הבעל והאשה מן הדרשה מיד כ"א פונה לעמיתו- שמעתָ מה הרב אמר? שמעתְ מה הרב אמר? כל אחד שמע מה שהוא רוצה לשמוע,

האשה- שהקמצנות שלילית, והבעל שהבזבזנות שלילית… זה שדובר עליו וכנגדו- לא יבין, ולעומתו חברו יבין אף יבין… שמיעה סלקטיבית…

כך מצאנו להבדיל אא"ה אף אצל דוד המלך. כשה' שלח לו את נתן הנביא והמשל לכבשת הרש, הרי כל בר דעת מיד תופס מה הנמשל, וכיצד דוד המלך החכם כל כך לא הבין מיד ועוד נסחף במשל ודן את הגזלן ברותחין?

ויובן, מדוע מימיו לא אמר לאיש שסרחת, ולא לאשה שסרחת.

משום שאז היה ממצב את עצמו בצד שכנגד, כמייצג וכמצדיק את בעל דברו. שהרי דרכו ישרה וזכה, איך אפשר שלא לראות!

הלא כך הוא מימות עולם. אדם הראשון טען שהאשה אשמה, והיא האשימה את הנחש.

קין טען שהקדוש ברוך הוא התרשל בשמירת הבל (תנחומא בראשית ט)

ואבימלך: ״הגוי גם צדיק תהרוג״ (בראשית כ, ד). ועד פרעה: ״ה׳ הצדיק, ואני״ (שמות ט, כז)… הכלל: ״אין אדם משים עצמו רשע״ (כתובות יח ע״ב) ואין אדם רואה חובה לעצמו, ואין אדם רואה נגעי עצמו!

והתורה תורת חיים היא, ולקחיה נצחיים.

הרוצה לקיים הוראת המשנה: ״הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום״ (אבות פ״א מי״ב), ולעסוק בהבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, שהיא מהדברים שהאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (ריש פאה), אינו צריך להרחיק לכת – בעל המוותר לאשתו, ואשה המוותרת לבעלה, עשו זאת!

וכי היכן כתוב שהשכנת השלום היא דוקא בין בני זוג אחרים?!

[וכבר אמר הגר"י גלינסקי במקום אחר – שואלים היכן יש בקשה לשלום בית בתפילה? בזה מסיימים – שים שלום טובה וברכה וכו'].

להפך, כמו בכל ענייני החסד, הקרוב קודם (קדושין כא ע״א)!

ולא זו בלבד, אלא: ״כל המשים שלום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו משים שלום בישראל על כל אחד ואחד״ (אבות דרבי נתן כח, ג) ־ אבל הדרך אחת היא – להבין שהשני בטוח שהצדק אתו, ושהוא הנפגע –

ומצפה שהצד ״הפוגע״ יטרף לבו ויקרע בגדיו, לא פחות, ויקונן: ״אוי לי, איך אשא אליו עיני, בושתי ממנו, שאני הוא שסרחתי עליו״.״ אם לא נבין זאת, חבל על המאמץ!

וזה קשה, ולו מסיבה אחת. שהרי גם דרכנו שלנו ישרה וזכה בעינינו, ואיך נעשה שקר בנפשנו!

אחת נחמתנו, שמותר לשקר מפני דרכי שלום… [ולומר 'טעינו' הגם שבטח אנו הצודקים…]

הדבר מקבל ביטוי במקום נוסף בפרשתינו [מאמר נוסף שם]

לא יהא אכזרי מלמחול "וידבר העם באלקים ובמשה… וישלח ה׳ בעם את הנחשים השרפים… ויבוא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה׳ ובך, התפלל אל ה׳ ויסר מעלינו את הנחש. ויתפלל משה בעד העם״

(במדבר כא, ה-ז). וכתב רש״י: מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה, שלא יהא אכזרי מלמחול.

והוסיף רבנו בחיי: שכן מצינו שהתפלל אברהם על אבימלך (בראשית כ, מ), וכן איוב בהתפללו בעד רעהו (איוב מב, י). ואם אינו מוחל נקרא חוטא, שנאמר: ״גם אנכי חלילה לי מחטוא לה׳ מחדל להתפלל בעדכם״ (שמואל א יב, כג), והזכיר הכתוב שם בענין שמואל שאמרו לו ישראל חטאנו, ומחל להם והתפלל עבורם.

אבל יותר מזה, ויחד עם זה. כדאי למחול לא רק עבור הזולת. אלא לא פחות ואף יותר עבור עצמו. שלא לסחוב מטען של הקפדה וטינה!

[המעשה עם המורה שביקש מתלמידיו שיסחבו שק תפו"א במשך שבוע כשהוא אטום וייפתחו אח"כ ולא עמדו בריח, וגם המשא כל השבוע היה כבד, א"ל כך אתם סוחבים בלב קפידות ושנאות וכעסים על הזולת!!]

ובענין זה, נעיין בספור מן הגמרא (חלין נח ע״ב) –

ידוע, שבריה שאין בה עצם אינה מתקימת שנים עשר חדשים. אבל סוג של יתוש יש, ושמו בקא, ואינו חי אפלו יממה. נוצר, סועד, מטיל ביציו ומת. ״אמר רב, לית בקא בר יומא״, לא תמצא ממינו מי שהשלים יומו. מעשי אלקינו.

הקשה רב פפא לאביי, איך אפשר לומר שבקא זה אינו חי יום, והלא יש פתגם עממי שהיתושה מרדה על בעלה שבע שנים. אמרה לו: ״איך יתכן שראית אדם שמן שעלה מן הנהר ומצצת דמו, ולא הודעת לי שאצטרף לסעודה?

אכלת לבדך, תחיה לבדך״… שבע שנות רוגז ונכיר, מריבה ופרדה –

ואיך אמרו שאינם חיים אלא יום אחד? ענהו אביי: המדובר ב'שנים׳ שלהם. אדם חי שבעים שנה, ושבע שנים הן עשירית מחייו. הבקא חי עשר שעות, ׳שבע שנים׳ שלה הן למדנו קטע גמרא, וקיימנו מצות עשה של תלמוד תורה בכל מלה.

ואנו תמהים: לשם מה לנו לדעת כמה זמן חי הבקא ועי' במהר׳׳ם שיף). ואם ראוי שנדע, ורב העיד, וי״ב חודש ודאי אינו חי, מה הקשה רב פפא מהפתגם העממי, וכי מפיהם אנו חיים. והאם סבר שאכן שמע מישהו את טרוניית הבקאית ומריבתה, ועקב אחריהם במשך שנים. וניסה לפשר, והגברת בקא התבצרה בעמדתה.

בקצרה: מה כתוב כאן?!

אבל הבה נחשוב. נניח שאכן כך היה. שהגברת בקא חשה פגועה:

בעלה מצא אדם שמן וטוב, ומצץ דמו לבד, לא קרא לה – החסרים בני אדם למצוץ דמם?״

מה גודל הבקא ומה גדולה אשתו, והם חיים יום אחד, לכמה דם נזקקים הם לארוחתם, לטיפה אחת? תהא מאדם שמן או רזה. יום אחד לפניכם, נצלוהו יחדו, חיו בטובי על מה את מעוררת ריב, על מה המהומה, ואת מי את מענישה.

על מה את מבזבזת את החיים שלך, הקצרים כל כך! כואב הלב. על הבקא והבקית, טפשותה ועקשנותה.

הבקית טפשה. [הבקית 'בוקית'…] אבל אנו, חכמים מחכמים. שהרי אנו חיים שבעים שנה! אנו יכולים להרשות לעצמנו לבזבז נתחים מחיינו על ריבים טפשיים…

צחוק עושים אנו מעצמנו. מה הן שבעים שנה, כחלום יעופו. לא חבל להשחית מהם נתחים על הקפדות והפגעיות?!

הבקית הפתיה, הלא פגעה בעצמה לא פחות משפגעה בבעלה, ועל שטות קטנונית מאין כמותה. ואדם המקפיד על חברו, גם אם בצדק, הלא פגע בעצמו לא פחות משפוגע בחברו. הולך וקופה של טינה ומרמור תלויה לו מאחוריו, משא מכביד ומיתר, למה לו? ישליכו וישתחרר ממשאו, ימחק יסלח וימחל. לטובתו שלו, אם לא לטובת חברו!

הן ידועים דברי הרמב״ם (הלכות תזנניות פ״א ה״ג) שמי שאינו מתאותת מצרות, ״הרי זו דרך אכזריות״. על מי מתאכזר הוא, על עצמו, ״שתוסיף הצרה צרות אחרות״ חלילה. אף כשהורונו שמי שמבקשים ממנו ״לא יהא אכזרי מלמחול״, אכזרי הוא גם על עצמו: למה לסחוב משא של הקפדה, פנקסנות לעיפה?!

האוה"ח ומ

הרב קובלסקי והמרק.

… בכלל, אכל מעט מאד. מעולם לא פינק את גופו. אף פעם לא התייחס לאוכל, מעודו לא נראה להוט אחר מאכל מסויים, ולא שיבח מעדן.

[אגב, סיפר הרב פינקוס שהתארח אצל חמותו ובסיום האוכל שיבח את האוכל ומעשה ידיה. חמותו מיד העירה לו שאצלם בבית לא מדברים בכלל על אוכל, מטוב עד רע! [אכילה היא כורח. כמו שאדם לא ישב לספר חוויות על ההתפנות שלו להבדיל, כך גם כאן!

רק מאכל אחד יצא מן הכלל, עקב מעשה שהיה.

פעם, בהיותו תלמיד ישיבה, בא הביתה לביקור ביום ששי. אמו הגישה לו מרק ירקות סמיך. משהחל לאכול, שאלה לטיב המרק. הוא יצא מגדרו כדי לשבחו. נהרו פניה של האם , הנה, סוף סוף מאכל שהוא אוהב. מאז, בכל פעם שציפו בבית לבואו, המתין לו המרק שאהב. מסירותה של אם…

לפני שנישא, קיימה אמו שיחה עם כלתה לעתיד. שאלה הכלה אלו מאכלים הוא אוהב. אומר לך את האמת, אמרה האם, מעולם לא הביע דעה על מאכל, מעולם לא היה להוט אחר האוכל. פעם אחת ויחידה שיבח באוזני את המרק, ומאז אני מכינה אותו למענו, הוא אוכל אותו עד תומו, ואני מגישה לו עוד כתוספת.

היא לימדה את כלתה את אופן הכנת המרק, ומני אז, ועד יומו האחרון, לא ידעה הרבנית אילו מאכלים חביבים עליו ואילו דחויים בעיניו. טעמו באוכל היה כחידה עלומה. רק ידעה שמאכל אחד אוהב הוא, והכינה את המרק לפי המתכון שקיבלה, והוא אכן אכלו עד תומו, נכון היה אפילו לקבל תוספת. לטעמה, היה טעמו של המרק נורא, אבל על טעם וריח אין להתווכח…

לאחר פטירתו לחיי עולם, הגיע מכתב תנחומין מחבר ותיק משנים עברו, חבר שעקר לארץ אחרת, שם הגיעתו הבשורה המרה, והוא מיהר לשגר את תנחומיו בכתב.

הוא הציל את חיל הנישואין שלי, כתב אותו חבר בוידוי אישי. בינו לבין רעייתו התגלעו חילוקי דעות, ניגודי טעמים היא בישלה כך הוא רצה אחרת, היא הכינה מטעמים והוא סלד מהם.

ואז אמר לו הרב קובלסקי : בוא ואספר לך מעשה שהיה. לפני שנים הגעתי הביתה מן הישיבה, אמי הגישה לי מרק ירקות. נטלתי מלוא הכף, ועיני חשכו. המרק נתקע בגרוני, ביקשתי להקיא, טעמו היה נורא, ואז שאלה אותי אמא איך המרק? נו, מה אומר? האם אגיד לה שאיני אוהב אותו, האם אומר לה שטרחה לחינם? חלילה לי מלצער אותה. שיבחתי והיללתי אותו בכל פה, והצער שהיה לי באכילתו פג למראה פניה הקורנות. היה כדאי לאכול את כל המרק, עד תומו, אפילו את התוספת שנתנה. ומאז, אבוי, בכל פעם שבאתי הביתה,

חיכה לי המרק, ולא היתה ברירה. אמא טרחה והכינה, איך אפשר לאכזבה? ! תקוה אחת היתה לי, קרן אור בחשכה. ברצות ה', אתחתן, ואפטר מעונשו של המרק. אבל הנה התארסתי, ואמי המסורה גילתה את אוזן כלתי, שאף שאינה יודעת את טעמי, הנה דבר אחד אוהב אני מאד, את המרק הנורא… אשתי התפלאה לטעמי, אבל כאשה מסורה ביקשה להשביע את רצוני. ואני, כשם שלא רציתי לצער את אמא, כך לא יכולתי לאכזב אותה. הלוא כוונתה אך לטובה. וכך, עומד אני לשוב הביתה, ומחכה לי פינכת מרק, ואני חושב להשתנק חלילה מכל כף – ואוכל את המרק עד תומו, ואף מבקש תוספת – כדי לשמחה…

כך סיפר וסיים , ואתה מספר לי על מריבות בביתך בגלל הבדלי טעמים ?

מיני אז, לא שמעה ממני אשתי מילת ביקורת. שיבחתי והיללתי בכל פה, והשלום והשלוה שוררים במעוננו…

הרבנית קראה את המכתב, ולא ידעה את נפשה מרוב צער . מדוע, מדוע לא אמר מאומה ! ואני כל כך לא אהבתי את המרק הזה, והילדים דחוהו, ולא בישלתי אותו אלא למענו! מדוע שתק, מדוע לא אמר מלה?

אבל היתה זו שאלה, שידעה את תשובתה… (אנא עבדא)

סיפור השגחה מדהים שאימת וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

הרב שטיינמן ומחילתו – אל תעשה טובות כאלה לאחרים…

*

המבט השכלי מול המבט הרגשי המעוות

[הרב נבנצל עם תוספות]

במדבר פרק כ, יד-כא

(יד) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל־מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל־ הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ: (טו) וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ: (טז) וַנִּצְעַק אֶל־ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ: (יז) נַעְבְּרָה־נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר־נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ: (יח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן־בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ: (יט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם־מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין־ דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה: (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה: (כא) וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו:

״ויאמר אליו אדום: לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך״ (במד׳ כ, יח). זוהי תשובתו של אדום, לבקשת משה בשם ישראל לעבור בארצו. בבקשה זו, פירט משה בארבעה פסוקים את דברי ימי עם ישראל (שם, יד יז),

וחז״ל גילו לנו שבין השיטין, היו תוספות וביאורים למפורש בכתוב: משה נוגע בצד המשפחתי המשותף לישראל ולאדום. (״כה אמר אחיך ישראל״), שמכוחו שותף גם אדום הוא עשו נכד אברהם לגזרת ״כי גר יהיה זרעך׳ שנגזרה על אברהם (ברא׳ טו, יג תנח׳ חקת יב).

ובכל זאת אומר לו משה רק אנו סבלנו את השיעבוד, ״וירעו לנו מצרים ולאבתינו״ בסבל זה, פרענו את שטר החוב גם עבורך.

וכיצד נגאלנו מהשיעבוד המצרי הנורא?

״ונצעק אל ה, וישמע קולנו, וישלח מלאך ומצאנו ממצרים". מסביר רש"י: השתמשנו ״בברכה שברכנו אבינו: ׳הקול קול יעקב' שאנו צועקים ונענים״ (ברא׳ כז, כב; תנח׳ בשלח ט).

היינו, משה אומר למלך אדום: מלבד הצדק שבבקשתי על פיו ראוי שתסייע לאחיך שסבל עבורך, ותתיר לנו לעבור בתחומך דע לך גם, שיש לנו אב בשמים השומע את קולנו. לכן, הנח לנו לעבור.

ומשום טיעון זה שבדברי משה, ענה אדום: ״לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך״.

מסביר המדרש המובא ברש״י: אתם מתגאים ב״קול״ שהורישכם אביכם ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי: ״על חרבך תחיה״! (שם; ברא״ שם, מ). גם אני קיבלתי ברכה מאותו אב משותף!

ולכן: ״ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה״ (במדי שם, כ) וחוזר ומבאר רש״י: אותה ״יד״ בה יצא אדום לקראתם, היא הבטחת זקנו, יצחק, שאמר: ״והידים ידי עשו״ (ברא׳ כז, כב).

ובסופו של עניין: ״ויט ישראל מעליו״ (במד׳ שם, כא) ישראל וויתרו, והקיפו את ארץ אדום.

המאבק המתנהל, הוא איפוא בראש ובראשונה רוחני. כל צד, מתגדר בברכה הרוחנית שקיבל מיצחק, נביא ה׳:

יעקב נתברך ב״הקול קול יעקב״, שקולו ישמע במרום, ומשה מדגיש שרק על כך בטחונו (מדה״ג שם, טז) אלא שיצחק המשיך ואמר מיד: ״והידים ידי עשו״! כשמלך אדום מאיים: ״בחרב אצא לקראתך׳ כוונתו: בברכת החרב שקיבל סבי עשו!

כוחי הוא טוען אינו מסתכם בצבאי הכבד (הרי ידע שאינו חזק מפרעה שהוכה בידי אלקי ישראל) אלא נשען ביסודו על ברכת נביא אלקים!

אדום והסתירה שבו

הבה נתבונן: האם תשובתו זו של אדום, היא תשובה שאין עליה ערעור? לכאורה נראה, שאכן כך הוא; שהרי: ״ויט ישראל מעליו״. ברור שלא חששו מפני צבא אדום, שהרי הם עומדים להילחם בצבאות שלושים ואחד מלכי כנען.

לכן פשוט שהפן הרוחני, הוא שאילץ את ישראל לוותר ולהקיף את ארץ אדום. לכאורה השתכנעו מטענותיו.

ואולם, היה הבדל בין הסיבה הרוחנית האמיתית שבגללה ויתרו ישראל, לבין זו שטען אדום.

ישראל ויתרו, מפני שניתן למשה ציווי מפורש שלא להתגרות בעשו: ״אתם עברים בגבול אחיכם בני עשו… ונשמרתם מאד. אל תתגרו בם״ (דבר׳ ב, ד ה רמב׳׳ן).

חרבו של אדום, הרוחנית והגשמית, לא השפיעה מאומה על ההכרעה לסבוב את אדום, אלא אך ורק ציווי ה׳.

ואילו אדום, חשב ודאי שפחדו ממנו, כלומר, מהצד ה ר ו ח נ י של ברכת ״על חרבך תחיה״.

אך יש לעיין: מבחינתו של אדום, האם באמת היה מוצדק לטעון טיעון זה?

האם היה זה אמיתי, להסתמך על ברכת נביא ה׳ במקרה זה? מובן מאליו שלא.

כי אף שיצחק, עבד ה׳׳ העניק לעשו ברכה שאדום מסתמך עליה

אך מאידך, הרי ה׳ בכבודו ובעצמו הבטיח לישראל להיכנס לארץ!

אם הצד הרוחני, דבר ה׳, הוא המכתיב את צעדי אדום הכיצד אינו מסייע בקיום דבר ה׳ לישראל?

האם יעלה על הדעת, שברכת בשר ודם ולו אף נביא ה׳ כיצחק יהיה לה משקל כלשהו כנגד דבר ה׳?!

אמונה המחליפה פנים

הנה לנו, שני כוחות הפועלים בעשו בו זמנית:

א) מחד: אמונה גדולה ביצחק אבינו, כנביא ה׳ ועובדו הגדול; זה אשר פשט את צווארו לפני אלקיו, לעולה תמימה. אדום מאמין בכוחו של עבד ה׳.

ב) ומנגד: כפירה מוחלטת בה'!

כי אדום של אז, לא היה כעמי הארץ של היום, שאינם יודעים תנ״ך… מי שידע את הנוסח המדוייק של ברכת יצחק, שנאמרה מאות שנים קודם, ידע ודאי שמשה הנו נביא גדול יותר מיצחק.

אדום נשען על ברכת ה׳ שבפי נביא ובה בעת, מתעלם מדבר״ה׳ שבפי ״. *מל הנביאים! הוא ״מסתדר״ יפה עם סתירה זו שבקרבו, ואף מפליא לנהל על פיה את מדיניות החוץ והביטחון…

מחד, מאמין רק ברוחניות ומנגד אינו ירא ממשה ומעם ה', שעבורם שינה ה׳ סדרי בראשית.

שמא תאמרו: וכי מניין למלך אדום כל ה״פלפול״ הלמדני הזה?

אולי זה בתמימות?

אולי ברכת יצחק היא קבלה בידו מזקני עמו, והוא, בתמימות של עמי קדם, האמין בלב שלם שברכה זו חזקה מכולן מניין לאדום שאי אפשר לעצור את ישראל העולים ארצה?

התשובה היא: מן המציאות!

אפילו הים נקרע לפני ישראל, והרי ״אז נבהלו אלופי אדום״! (שמות טו, ט).

ועוד: מי שיודע מה בירך יצחק באוהלו לפני מאות שנים, כיצד זה ״שכח״ מלחמה גדולה שהתחוללה לפני כארבעים שנה בלבד?! הלא אחד מבניו של אדום – עמלק, נכדו של עשו ניסה אז לעכב את ישראל בכוח החרב, והוכה! (שם יז) האין זו ראיה ניצחת, ש״על חרבך תחיה״ אינו עומד כנגד דבר ה׳ ההולך לפני ישראל?״

[גם אליפז בן עשו חי בסתירה הזו – מחד הוא חרד מלהפר ציווי של אבא, כי מצוות צריך לקיים בשלימות, מאידך הוא מוכן לעבור עבירה חמורה ולרצוח את דודו, ומצד שלישי תמורת סכום נאה של כסף הוא מוכן "להסתדר" עם הציווי של אבא ולהפר אותו… פיצול אישיות של אדם הסובל מסכסוך פנימי עמוק!!]

ולמרות זאת: אדום משלב בתוכו את הסתירה, וחי עמה בדו קיום.

ברגע שיש הזדמנות להצר לישראל ולעכבם אדום הוא מגדולי המאמינים בברכות, אפילו בברכות בשר ודם.

אבל כשהוצע לו לקבל תורה, שעל ידה היה זוכה בשלל ברכות ה׳ שבתורה הוא סירב לקבלה!…

כי כשלא נוח לקיים את התורה אפשר ״להסתדר״ בלי ברכות, ואפילו בלי ברכות ה'.

[וזו אגב דרכו של אדום עד זמננו זה – הם חרדים לזכויות אדם ובעלי חיים ופלסטינים – אך ממש שלוים ורגועים למעשה הטבח ההמוניים שקורים אצלנו ליד הגבול… מוסר אלסטי…].

מצבור של סתירות באדם

אך מדוע נרחיק לכת, האמת היא, שבכל אדם קיימות סתירות מעין זו!

אנו חושבים באופן פשטני, שהאדם הנו צדיק, או רשע! מאמין, או כופר ואין זה כך.

לאדם יש יכולת, להיות מאמין וכופר גם יחד! בדיוק כמלך אדום, שנוח לו להאמין בברכת יצחק, ולא נוח לו להאמין במשה כך הוא בכל אדם: קיימים בו כוחות מנוגדים, והוא ״מפעיל״ את הכוח הרצוי לו, היינו, את האמונה בערך המסויים ברגע שהוא מוצא לנכון.

הזיפים

כך היה בפרשת אנשי זיף ב״שמואל״ (א כג, יט כא): ״ויעלו הזיפים אל שאול הגבעתה לאמר: הלוא דוד מסתתר עמנו״, ושאול מברך אותם בחום: ״ברוכים אתם לה׳, כי חמלתם עלי״. ב״תהלים״ (נד), מופיע מזמור תלונה שלם על הזיפים, וחז״ל הסבירו שטענת דוד עליהם היתה זו: אמנם מטרתם בהלשנה היתה: לקבל ברכה משאול (לא כתוב שקיבלו תשלום וכדומה); ברכה של צדיק כשאול, ודאי תתקיים.

אם כדי לנסוע לאדמו״ר משלמים סכומי עתק, כל שכן שברכה מפי שאול המלך שווה הון.

אבל טען דוד בצמוד לברכת ״ברוכים אתם לה׳״ שקיבלתם ממשיח ה׳, הרי קיבלתם גם את קללת ה׳: ״ארור מכה רעהו בסתר״! (דבר׳ כז, כד! יל״ש תהל׳ תשעא). אז איפה ההיגיון?

סיפרתם לשון הרע כדי לקבל ברכה מפי צדיק אבל הרי עקב כך תקבלו ״ארור״ מפי הגבורה!

אם מאמינים אתם כל כך בברכת אדם, קל וחומר שצריך להאמין בקללת ה׳!

אלא שאת המחשבה הזו, את החישוב הפשוט הזה אדם מדחיק לקרן זווית. הוא ״לא חשב על זה״ באותו רגע. ומעשים הם בכל יום ויום: במה שנוח לנו, אנו מאמינים גדולים!

בעלי ביטחון מופלא ממש כגדולי עולם! ובמה שלא נוח כל כך, אנו כופרים ואיננו רואים בכך סתירה.

החזו"א וההלואה

[היהודי ששאל את החזו"א האם יוכל לקחת הלואה שאין לו מהיכן להחזיר, אך בוטח בה' שייתן לו ויחזיר? והשיבו החזו"א אם אתה מוכן לתת הלואה לזולתך על סמך הבטחון שלו בה', תקח גם אתה ממנו הלואה על סמך זה…]

שתי מערכות שיקולים [תוספת מוהגדת]

חידש רבי ישראל מסלאנט זצ״ל, שיש באדם שתי מערכות שקולים, שכלית ורגשית. השכלית מפוכחת. שתים ועוד שתים הן תמיד ארבע, משום שזה שקול שכלי, קר ומפוכח.

אבל יש מערכת רגשית, והיא פועלת באפן שונה. מתמקדת במה שהיא חפצה ומעניקה לו כל המשקל, והשאר מטשטש ואינו שוקל.

לדוגמה, נזכיר שתי צורות צילום. האחת, שכל העצמים מצולמים באותה חדות. האדם והנוף, כשם שאפשר לספור שערותיו כך אפשר למנות עלי העץ שמאחוריו. וצורת צלום המתמקדת בדמות העקרית, וכל השאר מטשטש. כך ההבדל בין השקול השכלי, לרגשי.

והאדם שופט את עצמו במאזנים הרגשיות. אם נשאל איך יוכל האדם להתגאות בהיותו מודע לחסרונותיו? והתשובה, שאכן מודע הוא להם. אבל עם זאת, הלא גם מעלות לו. גם מדות טובות וגם כוונות טובות, וריקנים שבישראל מלאים מצוות כרמון.

והעדשה ממקדת על המעלות ומעניקה להם כל המשקל, ואינה מתעלמת מהחסרונות, אבל אינם שוקלים.

במלים אחרות: התחושה היא ש״אני״ הם המעלות שבי, והחסרונות טפלים וארעיים, לא נחשבים…

הבעיה היא, שאת הזולת אנו שופטים בהתמקדות הפוכה. החסרונות שלו משויכים לאישיותו, ומעלותיו טפלות ואינן משמעותיות…

ומבינים אנו, שמשה רבינו ״הפך את המשקפת״. בעצמו אבחן נקרת חוסר שלמות ושם עליה כל הדגש, להשתלם ולהשתפר. ובזולת, התמקד במעלותיו. וממילא, היה לעניו מכל האדם…

עד כאן יסודו המאיר של מאור עינינו, רבי ישראל מסלאנט. ומובן הכלל ההלכתי, שאין אדם משים עצמו רשע (כתבות י ע׳׳ב). עד שפרעה יכול לומר על עצמו: ״ה׳ הצדיק ואני, ועמי הרשעים״ (״תורת משה״ סוף וארא בשם המדרש). כי אור וחשך משמשים באדם בערבוביה, ואין לך מעשה שלילי שאין בו צד זכות, כשם שאין מעשה חיובי שאין בו נקודת חסרון. לכן הלכה פסוקה היא, שסנהדרין שראו כלם לחובה, פוטרים אותו מן המיתה (סנהדרין יז ע״א). לפי שאין לך מעשה שאין בו נקודת זכות.

לימוד תורה: חשוב או לא?״.

לימוד תורה: מי אינו יודע, שהתורה היא הדבר החשוב ביותר בעולם? הלא בה אנו הוגים ימים ולילות, ומתעמקים כעת במסכת ״קידושין״ (ו.): מה הדין אם החתן אמר לכלה: ״הרי את חרופתי״? האם היא מקודשת בזה? אני חייב לציין, שהייתי בחיי בחתונות רבות, וברוך ה', לא אירע מעולם שהחתן אמר משפט כזה… [אז למה אנו לומדים זאת ומפלפלים בדבר שכלל לא קורה במציאות? -] ובכל זאת, אנו יושבים ודנים: האם זו לשון קידושין או לאו? ומדוע? כי אנו יודעים, שהתורה היא אוצר החכמות והמדעים.

בכל דין, גם כזה שנראה בלתי מציאותי, טמונים סודות עמוקים, ורמזים לדברים שהעולם עומד עליהם.

״טובה חכמה מפנינים״, אומר החכם מכל אדם, ״וכל חפצים לא ישוו בה״ אפילו חפצי שמים; המצוות החשובות ביותר, אינן כמעלת לימוד התורה (משלי ח, יא! מו״ק ט:}.

מי מהיושבים כאן אינו מאמין בזה? דברים ממש פשוטים ויסודיים. אלא שאם כך כיצד זה מבטלים אנו תורה עבור עניין שטותי?…

הוא אשר אמרנו: מפני שהאדם הוא גם מאמין וגם כופר, ח״ו. כשנוח לי ללמוד בין ארוחת בוקר לארוחת צהריים, כשאין משהו ׳מיוחד׳ לעשות אז אני יושב ולומד ברצינות.

אבל בערב, כשיש לי איזה ניסיון קטן אם לבטל תורה, אם לטייל וכו׳ אני פשוט ״שוכח״ לפתע, שהתורה היא החשובה ביותר. לא שהשתנה משהו בהשקפת עולמי, אלא שבאותו רגע עצמו, אני גם מגדולי המאמינים, וגם מגדולי הנכשלים! איני מדבר על אחרים, כי אינני יודע על אחרים אבל אני יודע מעצמי. כמה פעמים נגרם אצלי ביטול תורה, עבור שטויות של ממש.

חכמי המוסר הגדירו זאת: ״אור וחושך משמשים בערבוביה בלב האדם״. כל מי שלא הגיע לדרגת צדיק גמור מצויים בו שני כוחות אלה בערבוביה. מחד, אני יודע שהתורה היא חשובה ואני רוצה באמת לדעת אותה ומאידך אני רץ לשמוע ׳חדשות׳, כדי לדעת גם מה אמר נשיא מצרים… ולמרות שאינני שר הביטחון או ראש הממשלה, וממילא לא אתבקש להגיב על דבריו, בכל זאת: אני רוצה לדעת מה אמר השיגעץ הזה…

סתירה פנימית

חובה איפוא לדעת, שקיימים בתוכנו שני כוחות סותרים: ״אני״, מסוגל לחשוב מחשבות עליונות ומיד אחר כך חושב אותו ״אני״, מחשבות שממש לא מתאימות ״לי״… וממילא, צריך לפקוח עיניים ולבדוק היטב, איזה ״אני״ מדבר מתוכי ברגע זה.

והוא שאמרו חז״ל על הפסוק: ״לא יהיה בך אל זר״ איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע״ (תהל׳ פא, י; שבת קה ). הכפירה, האל הזר מצוי ממש בתוכנו.

אדה"ר מין היה

חז״ל אמרו ב״סנהדרין׳ (לח:): ״אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מין היה: רב נחמן אמר: כופר בעיקר היה״. אמנם רבנו חננאל מפרש שם, שכך אומרים המינים, שאדם הראשון היה מין כמותם אבל הפשט בגמרא, לכאורה, שחז״ל אמרו שהיה מין וכופר בעיקר.

וקשה, הרי ה׳ דיבר אליו לפני החטא, וגם לאחר החטא נשאר נביא אז איך י כ ו ל היה לכפור?!

אמנם ברור, שאין לנו מושג בגדלותו של אדם הראשון, שרבי בנאה אמר שהסתכל בעקבו במערת המכפלה, וראה ״שני עקביו כשני גלגלי חמה״ (יותר מאשר עקביו, לא הרשו לו מהשמים לראות).

אם זהו אדם הראשון שאחרי החטא מה איפוא נבין בגדלותו שלפני החטא?

אך למיעוט הבנתנו, חז״ל אמרו כך: אפשר להיות נביא, לחוש את דבר ה׳ בכל ישותך וברגע החטא לחוש תחושת כפירה! כי חטא חייב להיות קשור למינות! אחרת, כיצד אכלת מן העץ בניגוד לדבר ה'!

מה חשב קין?

ואולי, מפני פירושו של רבנו חננאל (שאף כתב: ״והמפרש זולתי זה הפירוש, עתיד ליתן את הדין״) נעדיף דוגמה אחרת מאשר אדם הראשון, ונתבונן בבנו, קין:

״וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה״. ה׳ אינו רוצה במנחת קין, והתוצאה: ״ויחר לקין מאד ויפלו פניו״ (ברא׳ ד, ד ח). אפשר בהחלט להבין את קין: הוא היה הוגה רעיון ההקרבה לה׳ (שם, ג), והנה בא אחיו הצעיר, חיקה אותו, ודווקא לו הסביר ה׳ פנים. קין כואב באמת על שאינו אהוב על ידי הבורא, ותחושתו היא חיובית בהחלט.

ואכן, ה׳ בכבודו נגלה לקין, מסביר לו את מציאות היצר הטוב והרע באדם, מדריך אותו, ואומר לו שאם ימשול ביצרו הרע, אף יעלה על אחיו (רמב״ן; זהר א, לו:א אין ספק, שלא כל אחד זוכה לשיחת מוסר שכזו…

אבל קין אינו מתפייס ואינו נרגע: הוא רוצה מאוד, להיות האהוב ביותר על ה׳. ולכן מה? לכן הוא הורג את אחיו…! גם אם לא ידע את חומרת הרציחה האם האמין באמת, שעל ידי הריגת אחיו יהיה אהוב ה'??!…

ועוד: מיד בסיום דברי ה׳ אליו, נאמר: ״ויאמר קין אל הבל אחיו״ (שם, ח); אחד הפירושים הוא שאמר להבל, שח״ו: אין דין ואין דיין!… (ת״י שם)

היתכן?! לאחר שה׳ הדריך אותו אישית כיצד להתגבר על יצרו, היתכן שיצא מפיו משפט כזה??!

ולא זו בלבד: ה׳ ממשיך לדבר אתו (״אי הבל אחיך״ שם, ט) גם לאחר שכפר במציאות דיין לעולם, וגם לאחר שרצח! איך אפשר להבין שאדם יכפור בה׳, והשכינה תמשיך לדבר עמו?!…

אנחנו, ברוך ה׳, איננו כופרים בה׳, ולא זכינו שה׳ ידבר עמנו אז איך כופר זוכה לדבר עם ה׳? התשובה היא, שקין כלל לא היה כופר!

קין היה מאמין גדול ונביא ה׳. אז כיצד אמר שאין דין ואין דיין? כי לצורך הריגת אחיו, או מפני שקורבנו לא נתקבל, נוח לו ״להאמין״ לרגע שאין דין ואין דיין וזאת עשה בקלות.

כי כשהלב רוצה משהו, שאינו מתיישב עם כך שיש דיין לעולם עושים ״פלגינן דיבורא״ [חולקים את הדיבור]… כמו בלמדנות, ובלמדנות כידוע אין זו סתירה: אני מאמין לאדם על חלק אחד מעדותו ועל פי חלק זה הוא ישלם ממון, ועל החלק השני שבדבריו איני מאמיו לו, כי אם אאמין לחלק השני שבדבריו, יהפוך ל"רשע״ על פי ההלכה, וכל עדותו תתבטל (אמנם הסבירו, כיצד מתעלמים מחלק אחד של העדות, ומקבלים את החלק השני הסותר זאת אך לא כאן המקום להביא את ההסבר). מכל מקום, האדם עושה חלוקה זו בחיי היום יום, גם ללא הסבר.

תהליך הדומה לשכרות

ואולי מותר להוסיף: כיצד באמת האדם משלים וחי עם סתירות? מהו התהליך שמתרחש בלבו, המאפשר לו למזג יחד הפכים שכאלה?

תהליך זה כמוהו כשכרות. אדם לוגם יין וכל בעיותיו נעלמו פלא היו. מה קרה? היין, שינה בעיניו את משקל הדברים. במציאות לא נשתנה דבר, אבל המאזניים שלו השתנו. ״כל הנותן עינו בכוס כל העולם כולו דומה עליו כמישור״ (יומא עה.) הכל ״חלק״.

היין, מעלים את המעצורים והקשיים. השיכור יודע שכתוב ״לא תגנבו״ (ויק׳ יט, יא) אבל כשאינו מוצא יין מלבד היין של השכן, הציווי הזה פשוט ״נעלם" מעיני שכלו.

[האלכוהול המצוי ביין, משפיע באופן זה:

בגוף האדם קיים מנגנון־פיקוח, שתפקידו לגרום שפעולה שביצענו, לא ׳תימשך'. לדוגמה: כשאדם מושיט יד ליטול חפץ, דואג מנגנון עצבי זה שהיד תיעצר בהגיעה לחפץ. אחוז גבוה של אלכוהול בדם ־ מבטל את פעולתו של מנגנון עיכוב זה (וכך קורה, שהשיכור מטה ידו לעבר חפץ ־ והיד אינה נעצרת, אלא ״ממשיכה׳״… או שהשיכור חוצה כביש ומסתכן או אף נפגע מרכב חולף, ולא בולם עצמו). האלכוהול איפוא, מסיר את מנגנון הבלימה המצוי בגופנו – פשט דברי חז"ל!

זאת, כשהגורם הוא חיצוני, כיין.

אך יש גם גורם אחר, פנימי, ה״מיוצר״ בתוך הלב פנימה: הליצנות.

גם מידה זו, פועלת בדרך של שינוי משקל הערכים באדם. הגדרת הליצנות היא: ביטול הזולת. הליצנות, כשכרות, עוקפת כל מכשול, וכמותן גם חברתן הנאמנה: הכפירה!

השאיפה האנושית, להיות חופשי מכל עול ומסגרת. אתה מדבר אליו בהתרגשות, מוכיח מפסוקים, מציג אישיות מופת אבל הוא ׳עקף' הכל. הכל נדחה הלאה בליצנות אחת, בעקיפת בזק, וביתר דיוק ועומק: בגאוות אנוש מרדנית. (ע״ע ׳שיחות לספר שמות׳ שיחה י, בה נותחה תכונת הליצנות באריכות).

תהליך זה, של יצירת משקל בלתי מאוזן, של הפחתת ערכה של כל המציאות שמלבדי, הוא המשותף לכל אלה שהזכרנו: כולם הפכו ל״שיכורים״, שה״יין״ תאוותם הפרטית היא החשובה ביותר בעיניהם;

ועל שיכור, כידוע אין טעם להקשות קושיות:

[א.ה. וזה מסביר את מה שאמר משה לקורח (מדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת קרח פרק טז סימן ה)

"בקר ויודע ה'. ומהו בקר וידע ה', אמר משה שעת שכרות הוא ואתם שכורים, ושמא מתוך האכילה ושתייה גבה לבם, ולכך אמרו הדברים האלו, אבל למחר כיון שיצא היין מגופם יהיה להם דעת טובה ויחזרו בהם, לכך נתן להם המתנה עד בקר, אמר להם כשם שאי אפשר בלא בקר, כך אי אפשר לישראל שלא יהיה אהרן כהן גדול שהקב"ה נתן לו הכהונה ולא אני": עכ"ל.

וקרח בלילה אסף כל העדה ועשה להם ליצנות – הרי שילוב של שכרות וליצנות – עד כמה הוא קטלני – אבדו את כל המעצורים וחלק על משה ועל אהרון ועל השכינה!!].

עוד אצל קרח – התמקדות במה שרוצה ושכחה של כל שאר הפרטים

קרח שם את כל הדגש על מה שראה ברוח קדשו, והתעלם מכל השיקולים האחרים.

ולכן הוא מתעלם שמאידך גיסא משה בכל ביתי נאמן הוא, הוא הוריד תורה, קרע את הים, בלעדיו עמ"י עושים עגל, ואתו הם מוכנים לכתות אותו, מרים נענשת על ביקורת קטנה עליו, את כל זה הוא שוכח כעת. מדוע? כי בא לו.

כי חינם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף. כיצד הציפורים נתפסות, האם אינן יודעות שיש כאן רשת? אלא הן רעבות. אז הן נותנות את כל הדגש על הגרגרים והרעב, ומתעלמות מן הרשת.

ה' אומר למשה בחצות הלילה תהיה מכת בכורות. משה אומר כחצות. שמא שעונו של פרעה לא יהיה מכוון ויאמר משה בדאי. כל המכות הגיעו בדיוק, וזו לא הגיעה בזמן ומשום כן הוא בדאי? תתלה ששעונך לא מדויק. אלא הם רוצים שלא להאמין, אז אפילו אי דיוק בשעון די בו לומר זה לא ממשה…

במעמד הר סיני שור לא געה, ציפור לא צפצף כו' ואל תתמה, שכך גם במעשה אליהו בהר הכרמל. ומדוע? שלא יאמרו שהבעל עננו.

הם רוצים להוריד אש משמים ולא הצליחו. אליהו הצליח. אבל הם יאמרו אכן, אבל שמעת ציפור מצייצת? זה היה הבעל, הוא שיהק… אבל הרי לכם לא ירדה אש? מי שרוצה להתלות בבעל די לו בצפצוף ציפור…

כך גם האדם שנתלה בסיכוי האפסי לזכיה בפיס, ושוכח מכל המאוכזבים…

כתב רע"ב בעמר נקא כתב רש"י על מחתות כלים שחותים בהם ויש בהם בית יד. ידית. גם גבי כלי המנורה מפרש"י מחתות בית קבול לגחלים מבלי לפרש שיש להם ידיות. מדוע אצלנו הוא מדגיש את הידיות?

אלא יש כאן ר"נ ראשי סנהדראות כיצד הם הולכים להקטיר קטרת כשנדב ואביהוא מתו בקטרת? על מה סמכו? אלא הם סמכו שיש למחתות ידיות… האש לא תגיע אלנו… נדב ואביהוא הקטירו במחתות בלי ידיות…

התהליך הקורה אצל אדום

אדום שונא את ישראל ורוצה להצר להם, וב׳משקל״ החדש שייצר לעצמו, ברכת יצחק היא ״כבדת משקל״ מכל ערך אחר בעולם. ממילא, הופך דבר ה׳ בעיניו לקל ערך וחסר חשיבות.

במצב דברים זה, לנוכח התוצאה שמראה לו ה״משקל״ האישי אין הוא יכול לוותר לישראל.

קין כועס על אחיו, ורוצה להסיר מדרכו את מי שמעכב בעדו, לערך שהוא בעיניו החשוב והכבד מכל: אהבת ה׳ אותו (או תאומת אחיו, מקום המקדש, וכו׳ בהסברי חז״ל השונים במהות מריבתם).

כזכור, אין עיכובים בפני השיכור! צד הכפירה הקיים בכל אדם, הופך באותו רגע לכבד משקל וכל הערכים האחרים – דבר ה׳, אחיו, צער הוריו כולם שווים לעומתו כקליפת השום.

אל זר בגופו של האדם!

בהקשר זה של קין, ראוי להתריע מפני הכפירה הסמויה, המצויה בנו. זהו סוג של ״שכרות״, החבוי בלב כל אדם! תחושת שליטה ועליונות, של ״אני ואפסי עוד״ (ישע׳ מז, ח).

כאשר כפירה ״רדומה״ זו, מקבלת סיוע מן הכפירה שסביבנו מחזקות הן האחת את רעותה.

אמנם מנגד, אנו לומדים תורה, שומעים שיחות מוסר, מתפללים, וכל אלה מהווים משקל נגד לכפירה, אך ברגע שהליצנות, אותה ״שכרות״ אנושית, נכנסת לתמונה מתעוות המשקל!

למי שחי באווירה המשכרת של ה״קלילות״, נוצָרים מאזניים חדשים, בהם הופכות הכפירה וההנאות שבחיקה לכבדות משקל, ואז חלילה דבר לא יעמוד נגדן.

יהואש וטעותו

ומניין כל זאת? מאשר אירע לאדם גדול, שהנביא אף סיפר בשבח פועלו לחיזוק בדק המקדש (מ״ב יב), הלא הוא יהואש המלך: שריו של יהואש, הצליחו לשכנע אותו בעזרת ראיה מהתורה, שהוא לא פחות ולא יותר מאשר: אלוה! הכיצד?! הם ״הסבירו״ לו כך: הרי התורה מתירה רק לכהן גדול להיכנס לקודש הקודשים, וגם זאת רק ביום הכפורים; אחרת, מתחייב כל הנכנס מיתה.

ואתה יהואש, שאפילו אינך כיהן, התחבאת שש שנים רצופות לעלייה שמעל קודש הקודשים ונשארת חי! (מ״ב יא, ג) מובן מאליו שאתה אלוה! ויהואש הסכים עמם (שמו״ר ח, ב) [די נעים לחשוב שאתה אלוה, ובפרט שאם כולם אומרים כנראה שזה נכון… טעויות כאלה קרו גם לפרעה וחירם ונבוכדנצר ועוד].

מבלי לדון את טיב הראיה שהביאו אך מה יהא על כל שאר פסוקי התורה האומרים את ההפך הגמור! החוזרים על יסוד האמונה שבדיבר השני מעשרת הדברות: ״לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״!? (שמות כ, ג).

״נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה״ (מגי׳ יד.). פרשה עגומה זו של יהואש, נכתבה כדי ללמדנו, שאפשר לחיות שנים בקודש הקודשים, בלב קדושת העולם; אפשר להיות מלך המחזק ומפאר את בית ה׳ והכפירה חבויה בלב!…

ניצניה כופפים ראשם, מצפים לשעת הכושר כדי לצוץ.

ומשמת יהוידע הכהן, שהיה מורו ורבו של יהואש מילדותו; ברגע שאבד מנהיגו הרוחני והזעזוע גרם לחוסר איזון אירע הדבר! הכפירה שהסתתרה תדיר בלב, נעורה לחיים כששמעה את המינות בפי העירים הכורעים לו,

״אז שמע המלך אליהם״. יהואש נפל ברשת, ואיבד את עולמו. בדיוק כאדם הראשון, ״שהתפתה להאמין לדובר הראשון של הכפירה בעולם, שאולי, מי יודע, אולי באמת ״והייתם כאלקים״, ח"ו? (ברא׳ ג, ה. וראה על יהואש: ׳שיחות לספר שמות" עמי תכו תכח. בהקשר לנושא השיחה שם: ״השכל והרצון״, ביאר הרב שהשמחה היינו: שיתוף ה ר ג ש בעבודת ה׳ מהווה תריס בפני כשלים כאלה של השכל).

תורה וקלות דעת: סתירה

הפיתרון הוא: לחזק בתוכנו את התורה והמוסר, ולהתפלל לישועת ה'. ויזכנו להתגבר על החושך הפנימי שבתוכנו, ועל החושך השואף לחבור אליו מבחוץ. להתפלל ״כי אמת יהגה חכי…״ ש״יהגה חכי״ אך ב״אמת״, בתורה, כי בכך גובר האור בנפשי!

ותועבת שפתי רשעים (משלי ח, ז) ״לתעב ולהרחיק כל דבר רשע, המחשיך את האור שמאירה בי התורה.

לעתים אדם אומר לעצמו: מה יקרה אם אשמע הרצאה מעניינת, שיושמעו בה גם מעט דברי כפירה?

או לצפות באירוע בו צוחקים מעט על הדת מה כל כך נורא בזה? אותי הם לא ישכנעו!

אך בדברי חז״ל; נמשלה התורה לשמן טוב, והליצנות למים (״המים הזידונים״ תהל׳ קכד, ה).

שני אלה אינם דרים בשום אופן בצוותא! ״נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה!״ (שהש״ר א, לפסוק ג, ס״ב). דע לך, שהחישוב הוא פשוט וברור.

וכן לחיוב: בחור תוהה: האם כדאי ללכת ולשמוע עוד שיעור? ללמוד עוד דף גמרא? מה כבר יצא לי מכך? מה יצא?! יצא מהלב הרהור מוסווה של כפירה! כמו זה שהיה לאדום, לקין, לאדם הראשון, וליהואש מלך יהודה!

כי ״אם נכנס דבר של תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות!״ (שם). תנאי ראשון הוא איפוא: שידע אדם שעדיין אינו צדיק גמור, שאור וחושך משמשים אצלו כל העת בערבוביה. אם קין לא הפנים את השיעור, לפחות

נזכור אנו, שממש ״לפתח חטאת רבץ…״! (ברא׳ ד, ז); ממתין להזדמנות נאותה, לזנק ממקום רבצו.

ומובטח לנו, שאם נזהר כראוי, תתקיים בנו הבטחת ה׳: ״…ואתה תמשל בו״! וכך נזכה להאיר את נשמתנו באור ה׳ הוא אורו של עולם.

הסבא מקלם שמע שיש משלי שועלים בתשובות בגאונים וישנו בספריה בפטרבורג. הוא ביקש מתלמידו רבי אהרון בקשט שכשיזדמן לשם יעתיק לו את המשלים. הוא העתיק ושלח. הסבא שלח לו בתודה פירוש לאחד מן המשלים.

מעשה בשועל שרצה אריה לטורפו. אמר לו לא תשבע ממנו, אראה לך אדם גדול שתשבע ממנו. הראהו אדם. אדם זה מתפלל כעת השיב האריה, אני מפחד מן ה'. אין לך מה לדאוג, השיב השועל, הנכד שלך יסבול בשביל כך. קפץ עליו האריה ונפל לבור שהיה מלכודת שם. החל זועק האריה לשועל והרי הבטחת שרק נכדי יענש! אכן, השיב השועל, אך אתה כעת נענש על שסבא שלך טרף יהודי שהתפלל… מדוע שאסבול על מה שסבא שלי עשה? לא יומתו אבות על בנים! אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה? א"ל השועל וכיצד לפני לא חשבת על כך שבניך יענשו בגינך?

מה המסר בסיפור? איך חשב האריה שאכן הוא יטרוף אדם שמתפלל וה' לא יענישנו? שבני יסבלו את עוונתיו?

אלא האריה קודם היה רעב. ואריה רעב לא חושב. הוא התמקד ברעב ובדברי השועל והתעלם מן העובדות.

*

גם בטהורים נקודת טומאה, וגם בטמאים נקודת טהרה | מטהרת טמאים ומטהרת טהורים

[הרב גלינסקי]

ידועים דברי הרמב״ם (בסוף הלכות מעילה) שכל הקרבנות כלם מכלל החוקים הם. ונצטוינו ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אתם״ (ויקרא יט, א), אמרו חכמים (ספרא קדושים ט) לתן שמירה ועשיה לחוקים כמשפטים. ולא יחשב שהם פחותים מן המשפטים, הן המצוות שטעמן גלוי וטובת עשיתן בעולם הזה ידועה, כגון אסור גזל ושפיכות דמים וכבוד אב ואם. והחוקים הן המצוות שאין טעמן ידוע, אמרו חכמים: חוקים חקקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהם. ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבים עליהם –

כמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן הנכרים שהיו משיבים על החוקים, וכל זמן שהיו רורפים אותי בתשובות השקר שערכו לפי קוצר דעתם, היה מוסיף דבקות בתורה. שנאמר: ״טפלו עלי שקר זדים, אני בכל לב אצור פקודיך״ (תהלים קיט, סט). מאמר שם בענין: ״כל מכותיך אמונה, שקר רדפוני, עזרני״ (תהלים קיט, פו) –

והקדימה התורה הצווי על החוקים, ואמר (ויקרא יח, ה)? ״ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם״. עד כאן לשונו בסוף סדר ״עבודה״.

ויש להבין: הואיל וכל הקרבנות כלם מכלל החוקים, מדוע ההדגשה החקה בענין פרה אדומה, ״זאת הקת התורה אשר צוה ה׳ לאמור, דבר אל בני ישראל ול?וחו אליך פרה אדומה״. ופרש רש״י: לפי שהשטן דהיינו היצר הרע (בבא בתרא טז ע״א)] ואמות העולם מקנטרים את ישראל לאמיר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה״, גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה.

ופרש רבנו עובדיה מברטנורא זצ״ל (בספרו עמר נקי), שבכל החוקים אין מבינים טעמם, ויש לדעת שהבנתנו מגבלת וקצרה. אבל בפרה אדומה יש התנגשות וסתירה, שהיא מטהרת טמאים ומטמאת טהורים, ואי הבנתה כפולה ומכופלת.

ודאי שלא נוכל לעמוד על סודה, רק למשה רבנו נגלה (במרבר רבה יט, ו. ״גור אריה״ במדבר יט, ב אות ג), ואפלו שלמה המלך החכם מכל אדם אמר בענינה: ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״ (קהלת ז, בג).

״והיא רחוקה״, גימטריא ״פרה אדומה״ (רבני בחיי, במדבר יט, ב). [ויציין, שהרמב״ם כתב (בסוף הלכות תמורה) ״שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חקי התורה״, משמע שהבין גם ריב טעמי הפרה האדומה!] –

אבל התורה, לשון הוראה, כידוע זהר ח״ג נג, ב). ויש להפיק הוראה ולקח מכל פרט בה. גם מענין זה שהפרה האדומה המטהרת מטמאת מת, מטהרת טמאים ומטמאת טהורים.

להבנת הלקח, נקדים דברי ״האור החיים״ הקודוש זצ״ל בענין טומאת המת. ונתחיל, בספור.

היה זה לפני כמאה וחמשים שנה. רבה של העיר ראדום שבפולין, הגאון רבי יהושע לנדוי זצ״ל, נכדו של ה״נודע ביהודה״, קיבל הוראה להתיצב בפני המושל הרוסי בארמה המלוכה בורשה. הרב נבהל ופחד, וידע את אשר לפניו. הרוסים כבשו את פולין, והמשכילים קשרו איתם ״קשר רשעים״ (סנהדרין כו ע״א) להלחם במשותף נגד היהודים ודתם.

מי יודע מה ההלשנה החדשה, מי יודע מה הם זוממים. בהגיע המועד נפרד הרב מבני ביתו, ונסע לורשה. נטל עמו את נרתיק הטלית והתפלין, ותכריכים. מי יודע, אולי נרקמה נגדו עלילה. אולי יגלה לסביר, אולי יוצא להורג. בהגיעו עלה לארמון המושל, והכנס לחדר הקבלה. לתדהמתו מצא שם שנים מחשובי רבניה של פולין. גם הם הזמנו לפגישה, וגם הם לא ידעו על שום מה. בגבור המתח והחרדה, החל לפסע בחדר הלוך ושוב. לפתע הבחין בספר המונח על הכוננית. סקרנותו התעוררה, סקרנותו של רב למראה ספר. נטלו, וראה שזה חומש עם פרוש ה״אור החיים״ הקדוש. מה לחומש זה בארמון המושל? פתחו וראה שדף אחד מקומט בקצהו, לשם סימן.

העיף בו מבט, והבין הכיל. פנה אל עמיתיו הרבנים. יבקש שיניחו לו לנהל את השיחה עם המושל ולא יתערבו בה. גם אם דבריו יקוממו אותם, ויראו בעיניהם תמוהים. תמהו לבקשה, אך שמחו שהאחריות הוסרה מעל כתפם.

הדלת נפתחה, והמושל נכנס אל החדר. קבוצה של משכילים לוותה אותו. ביניהם המומר יחזקאל הנה, ששנה את שמו לסטניסלב קזימיר.

מומר נתעב זה כבר המיט גזרת שרפה על שלחן ערוך חשן משפט, הכותב (בסימן רס) שאין להחזיר אבדת נכרי אלא מפני מצות קדוש השם. מה זומם הוא עתה? מבע של להיטות היה בפניהם. מבט של המושל נגש ישר לענין: ״אתם היהודים לומדים את החמש עם כל מיני פרושים, נכון?״

שני הרבנים תלו מבטם ברבה של ראדום, שאמר: ״אכן, כן. פרוש רש״י ורמב״ן, אבן עזרא וספורנו. ׳כלי יקר׳ וה'אור החיים׳ הקדוש, ועוד״.

עיני המשכילים נצצו ברשעות. המושל המשיך ושאל: ״ודבריהם קדושים בעיניכם, מקבלים ומוסכמים עליכם. הלא כן?״

והרב של ראדום ענה: ״קדושים, ודאי. אבל מקובלים ומסכמים – ובכן, במה שנוגע לפסק הלכה מקובלים עלינו דבריהם ללא ערעור והרהור. אבל בכל הנוגע לעניני דרוש ורעיונות, הרשות נתונה לכל יהודי לדרוש ולהביע רעיונות בפרוש הפסוקים, ואין לומר שהרעיונות מחיבים אותנו…״

כך אמר, והמשכילים זעמו וחרקו שנים בזעם אין קץ. אחד מהם רץ אל הכוננית, חטף את החמש שעליה, פתחו וקרא בכעס: ״איך… איך תסביר את מה שכתוב כאן…״

אבל המושל אמר לו: ״הלא שמעת מה שהרב אמר. זהו רעיון בלבד, ותו לא״. ואל הרבנים אמר: ״סליחה על ההטרדה, גם אותי הטרידו כאן לשוא״.

המשכילים נכלמו, והרבנים יצאו.

בחוץ, שאלו את הרב מראדום: ״מה זה היה, מה קרה כאן?״

והוא השיב: ״ארע כאן נס. המשכילים הארורים מתנכלים לכל הקדוש והיקר לנו, ורצו לגזור שרפה על כל פרושי החומש. הם גלו את אזנו של המושל לפרושו של ה׳׳אור החיים״ ה?ודוש בתחלת פרשת חקות, המסביר מדוע יהודי מטמא במותו באהל, והגוי אינו מטמא (יבמות סא ע״א). ואומר: משל לשני כלים, האחד מלא דבש והשני מלא בזבל.

כשירוקנום ויוציאום החוצה, יתקבצו רב הזבובים והרמשים לחבית הדבש… כך, אדם מישראל שנפטר, להיותו מלא קדשה מתוקה וערבה, בצאת נפשו יתקבצו אל גופו כל הקלפות, הם כוחות הטמאה, השואבים חיותם משירי הקדשה. אבל הגוי במותו לא ימשך אליו את הקליפות הטמאות…״

המשכילים בקשו לטמון לרבנים מלכודת. להוציא מפיהם הודאה שהדברים מחייבים אותם, להקריא את הקטע בגנות הגרים, ולגזור חלילה שרפה על כל הספרים. אבל בסיעתא דשמיא השאירו את החומש מסומן באותו דף על הכוננית, והרב הקדים רפואה למכה…

עד כאז הספור, מעשה שהיה. ומכאן לעניננו, שהצרכת הטהרה מטמאת מת מטהרת טמאים ומטמאת טהורים.

נפתח ב״מטמאת טהורים״.

בזוהר הקדוש (ח״א קסח, א) אמרו, שהצדיקים העוסקים בתורה לשמה אין גופם טמא לאחר מיתתם, כי אין רוח הטומאה שורה עליהם. ובמדרש (מדרש משלי ט, ג) אמרו, שלאחר מות הקדושים של רבי עקיבא לא הניחה המלכות לקברו. בא אליהו הנביא ועמד על פתח רבי יהושע הגרסי והודיעו שמת רבי עקיבא. הלכו ומצאו דלתות בית האסורים פתוחות וכולם ישנים, נטלו אליהו הנביא לרבי עקיבא על כתפו ויצא. אמר לו רבי יהושע: והלא כהן אתה. אמר לו: חייך, רבי יהושע בני, חס ושלום, אין טומאה בצדיקים אף לא בתלמידיהם. וכן כתב הרמב״ן בתחלת פרשתנו: ״טעם טומאת המת, בעטיו של נחש. כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין״. וכן כתב ב״חינוך״ (מצוה רסג): ״כי הצדיקים הגמורים אינם מטמאים, לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיאו נפשם, על כן תעלה נפשם בנשיקה״. וכן כתב רבנו בחיי (בפרשתנו, ובספרו ״כד הקמח״).

וביתר באור, כתב ב״שפתי בהן״ (ףקרא כא, א) בבאור: ״לנפש לא יטמא״, אמר להם [הקדוש ברוך הוא לכהנים] אף על פי שאני מצוה אתכם על הטומאה, אבל הצדיק שיש בו נפש אחר מיתתו, אין בו טומאה. לפי שהצדיקים במיתתם הם חיים (ברכות יח ע״ב), כמו המעשה ברב אחאי בר ייאשיה שהיה מדבר עם רב נחמן כמה שנים לאחר קבורתו (שבת קב ע״ב), ורבי אלעזר ברבי שמעון שהיו באים לפניו לדין לאחר מותו והיה אומר פלוני זכאי ופלוני חייב (בבא מציעא פד ע״ה, ורבנו הקדוש שהיה מגיע לביתו בכל ליל שבת לקדש (כתובות קג ע״א).

והחיד״א זצ״ל (ב׳׳שם הגדולים״ א, קצט) כתב, וזו לשונו: דע, שמצאתי במגלת סתריו של רבנו, מורנו ובי חיים ויטאל זצ״ל, מטהרת ידו הקדושה ממש, וזו לשונו: זה מצאתי באגרת רבנו יהודה בן הרא״ש אחי רבנו יעקב בעל הטורים, ולא העתקתיה כלה, וזו לשונה – ולפי שיצאתי קטן מאשכנז לא השגתי לשמע מעשיהם רק מעט מזעיר. אבל שמעתי מאדוני אבי [הרא״׳ש] ז״ל ומאחות זקנתי ז״ל אשר ספרו לי, כי זקני רבנו יחיאל ז״ל נולד בשנת תתק״ע, ובהיותו בן שש עשרה שנה היה לו חבר נאמן בישיבה ושמו רבנו שלמה הכהן ז״ל, וכרתו ברית יחד שכל אחד מהם יהיה לו חלק עם חברו בכל מצוותיהם ומעשיהם. בחול המועד סכות נפטר רבנו יחיאל. ימים רבים אחרי מותו ורבנו שלמה יושב ולומד בבית המדרש ביום, ראה את רבנו יחיאל יושב אצלו וקורא עמו בהלכה. ושאל לו מענינו, ואמר לו שהוא בגן עדן ברוב טובה, וכסאו אצל חסידי הדור –

ואמר לו רבנו שלימה: אנא אדוני בעל בריתי, תמה אני אם יש לך רשות להראות לבני אדם.

רען לו ויאמר: דע לך כי יש לי רשות לילך לביתי כבתחלה. אלא שאיני רוצה, שמא ייאמרו כמה מתגאה עצמו צדיק זה יותר מכל הצדיקים בגן עדן.

ויהי כששה חדשים אחר זה, בליל שבת בחצי הלילה, נראה לאשתו בהקיץ ואמר לה: ומה את עושה פה, מהרי וקומי וקחי בניך ובנותיך והוציאים מהרה מהמקום הזה, כי מחר יהרגו כל היהודים שבעיר. שכך נגזר על כל המחוז, והתפללנו עליהם ונתקבלה תפלתנו חוץ מעל העיר ותקום ותעש כן, והוציאה משם לאדוני אבי ז״ל ולאחיו רבנו חיים,

והיא, ושש אחיות –

וסיים החיד״א: כמה שנים הייתי תמה על מנהג ישראל שמתפללים אצל קברות הצדיקים, ואין לקרוא קריאת שמע או להתפלל בתוך ד׳ אמות של מת או בבית הקברות (אורח חיים סא), ולהרמב״ם (הלכות קריאת שמע פ״ג ה״ב) לא יצא אפלו בדיעבד-

וכיוצא בזה הייתי תמה על מה שכתב בספר ״עמק המלך״ שאברהם אבינו עליו השלום השלים מנין ביום הכפורים בעיר הקדש חברון, וכן על מעשה שעשה רבנו האר״י ז״ל בבית הכנסת, וכיוצא ־

עד שמצאתי ב״ספר חסידים״ (סימן תתשכ׳׳ט), שכתב: רבנו הקדוש היה נראה בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת, ולא בתכריכין, ופוטר בני ביתו מקדוש, כי הצדיקים קרויים חיים (ברכות יח ע״ב), ולא כשאר מתים שהם חפשים מן המצוות (שבת ל ע״א), עד כאן דבריו. וממילא, לכאורה, אינם מטמאים –

אבל למעשה, ודאי שגם הצדיקים מטמאים

ומה שאמרו במדרש (משלי ט. ג) שאלוהו הנביא נטמא לרבי עקיבא, כתבו בתוספות (יבמות סא ע״א) שעקר הטעם משום שהיה מת מצוה. וכן קזד^ק (שון הרמב״ן: ״כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין״, הרי שלמ?ג^ה מטמאים הם. ומי לנו גדול ממשה רבינו שמת במיתת נשיקה וףז״י ך?ףם לד, ה), ומטמא (סנהרךין לט ע״א). ומי לנו צדיק כיוסף הצדיק׳ ונוק)אי ארונו היו טמאים וליא יכלו לעשות הפסח (סכה כה ע״ב). ורבי $וןוה ציץ מערת המכפלה שלא !עברו מעליה ויטמאו טהרות (בבא בתרא נח ע״א), וריש לקיש צץ מערות הצדיקים (בבא מציעא פה ע״ב) שלא יכשלו כרוים לעביר מעליהם ולהאהיל (רעו״י).

ומדוע, כי ״אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא .יחטא״ (קהלת ז, כ), גם גדול שבגדולים (סנהח־ין קא ע״א), גם אבי הנביאים גרמב״ם, שמונה קוקים סוף פרק ח, עד שאמרו: אלו בא הקדוש ברוך הוא עם אברהם יצחק דעקיב בדין אין יכולים לעמיד מ?ני תוכחה, שנאמר (שמואל א יב. זן! ץעתה התיצבו ואשפטה אתכם, ואת אביתיכם״ (ערכין יז ע״א) –

וזהו שהפרה האדומה ״מטמאה טהורים״, מורה שאין לף אדם שאין עליו תביעה, ולו דקה מן הדקה. ולא בכדי שנינו (חגיגה ד ע״ב) שרבי א^ור היה בוכה בהגיעו לכתוב: ״ויאמר שמואל אל שאול שהעלה [אותו באוב] למה הרגזתני להעלות אותי״ (שמואל א כח, טו), שחרד פן נקרא להתיצב למשפט. ואמר: ״ומה שמואל הצדיק – שהיה שקול כנגד משה ואהרן גם יחד (ברכות לא ע״ב, תענית ה ע״ב) – היה מתירא מן הדין, אנו על אחת כמה וכמה!

ומצד שני, הפרה האדומה ״מטהרת טמאים״. ולמה הכונה –

שקברי נכרים אינם מטמאים באהל, כאמור. ואלו פושעי ישראל בגופם, שהסתאבו בכל חטא ונטמאו בכל עון והכבירו עברות, כפרו כעקר רחמנא לצלן ועברו על כל התורה כלה, ובמותם מטמאים. ומדוע?

כי כהות הטמאה ממהרים ל״חבית הדבש״ לינוק ממנה ניצוצות קדשה!

״בוא וראה״ אומרת הגמרא (גטין נז ע״א), ״מה בין פושעי ישראל, לנביאי אמות העולם״!

ויותר –

שהרי נשאל: אם הקלפות, כוחות הטמאה, מבקשים כל כך לינק מניצוצות הקדשה שביהודי. מדוע אינם יונקים ממנו בחרו, ומטמאים אותו בכך? והתשובה פשוטה. אין הפרעושים והיבחושים מתקבצים לחבית הדבש אלא בפתיחתה כשמרוקנים את הדבש, ונותרים שירים זנוחים [וכידוע, שבכל מקום שהיתה קדשה ונסתלקה, נותר משהו מרשומה (זהר ח״א רמד, ב)]. אבל בחייו הקדשה עזה כל כך, עד שאינם יכולים להתקרב כלל!

ומעתה הרי ״רשעים בחייהם קרויים מתים״ (ברכות יח ע״א). האם מותר לכהן להמצא תחת קורת גג עם רשע מרשע. לאליהו, במחצת אחאב? .ודאי שכן! ומדוע, מפני עצם קדשת נשמתו! ^ , הרי לנו למוד מדיני הפרה האדומה, ה״מטהרת טמאים״ ובענין זה, שנינ ו (ירושלמי ברכות פ״ה ה״ב), שתקנו לומר הבדלה ב״חונן הדעת״: ״המבדיל בין קדש לחיל, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים״, כי אם אין דעת הבדלה מנין. ויש להבין, איזו דעת נצרכת כדי להבדיל

בין יהודי לגוי?

אלא, שלדאבוננו יש והורים שהתרחקו עד הקצה האחרון, ״ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם״ (תהלים קו, לה) – וכשבוחנים בדעת מבדילים ומבחינים, ״ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא״ (סנהח־ין מד ע״א)! והראיה, שאם יהודי כזה יברך בשם ובמלכות: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם שלא עשני גוי״, לא נדחק בו למהר ולומר: ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ כדין המברך ברכה לבטלה…

והרוחנו לישב קשית הריטב״א.

בגמרא (בבא בתרא צט ע״ב) הקשו, כתוב אחד אומר שהכרובים שעל ארון הברית היו פניהם איש אל אחיו (שמות כה, כ), וכתוב אחד אומר שפניהם לבית (דברי הימים ב ג, יג), ותרצו: לא קשיא, כאן כשישראל עושים רצונו של מקום, וכאן כשאינם עושים רצונר של מקום.

והנה מצינו (יומא נד ע״ב) שבשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו שהכרובים חבוקים. והקשה הריטב״א בשם הר״י מיגא׳ש, הלא החרבן בא משום שלא עשו רצונו של מקום, והיה על הכרובים להראות מרחוקים ומנכרים.

אמת. אבל גם כשישראל אינם עושים רצונו של מקום, ״בין כך ובין כך קרויים בנים״ (קדושין לו ע״א), ולעומת הנכרים – טובים אנו עשרת מונים, לאין ערוך.

שאנו יודעים כה מעט! הם, שיראונו חבוקים בזרועותיו של מקום!

*

יגעת ומצאת תאמין

[דוד ברוורמן – יתד נאמן תשעז, עם תוספת מרובה]

פרשת חוקת פותחת במצוות פרה אדומה. חז״ל במדרש פליאה מגלים לנו שיח סוד מופלא ביותר שהתקיים בין משה רבינו להקב״ה בפרשה זו: ״בשעה שעלה משה למרום, שמע קולו של הקב״ה יושב ועוסק בפרשת פרה אדומה, (ואומר) הלכה בשם אומרה: ׳רבי אליעזר בני אומר: עגלה בת שנתה ופרה בת שתים׳. (פרה פ״א, מ״א) אמר משה לפניו: ריבונו של עולם! העליונים ותחתונים שלך הן, ואתה אומר הלכה בשמו של בשר ודם?! אמר לו (הקב״ה): צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי, ועתיד לפתוח בפרשת פרה אדומה תחילה, ׳רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים׳. אמר לפניו: ריבון העולמים יהי רצון שיהא מחלצי, אמר לו: חייך שהוא מחלציך, הדא הוא דכתיב: ׳ושם האחד אליעזר׳ (שמות י״ח, ד׳) – ושם אותו המיוחד אליעזר״ (תנחומא ח׳).

יש להתבונן בפשרו של שיח סוד זה ברובד הפשט. א. במה זכה מדוע דווקא רבי אליעזר שדווקא את דברי תורתו שמע משה רבינו מפי הקב״ה? ב. מדוע זכה לתואר ״צדיק אחד בעולמי״? ג. מדוע בחר רבי אליעזר עצמו לפתוח דווקא בפרשת פרה אדומה ? [שלש שאלות אלה אינן זוכות לכאורה למענה עד סוף המאמר. מה שנכתב שנקרא יחיד בגלל קשייו, לא ממש עונה, שהרי גם ר"ע החל בגיל 40 ובתחילה אף א"ב לא קלט! אז מדוע לא שמע משה את תורת ר"ע מפי ה'? ומדוע אינו נקרא "צדיק יחיד בעולמי"? והשאלה האחרונה בכל אופן נותרה ללא מענה כלשהו, איני יודע האם החסרון במדפיס, במקור – קרי הרב ויינברג, או בכותב].

כדי להבין זאת עלינו לחקור אחר מסלול חייו המופלא של רבי אליעזר. על רבי אליעזר, או בשמו המלא: רבי אליעזר בן הורקנוס,

מספרים לנו חכמינו ז״ל בפרקי דרבי אליעזר (פרק א׳) כי החל ללמוד תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי בגיל עשרים ושמונה שנים: ״מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס, שהיו לאביו חורשים, והיו חורשים על גבי המענה (אדמה רכה), והוא (רבי אליעזר) היה חורש בטרשין (אדמה קשה), ישב לו והיה בוכה . אמר לו אביו: מפני מה אתה בוכה? שמא מצטער אתה שאתה חורש בטרשין? עכשיו אתה חורש על גבי המענה. ישב לו על גבי המענה והיה בוכה, אמר לו מפני מה אתה בוכה, שמא מצטער אתה שאתה חורש על גבי המענה? אמר לו: לאו! ולמה אתה בוכה? אמר לו שאני מבקש ללמוד תורה! אמר לו: והלא בן עשרים ושמונה שנים אתה, ואתה מבקש ללמוד תורה ? אלא קח לך אשה ותוליד לך בנים ואתה מוליכן לבית הספר״.

עשה שתי שבתות ולא טעם כלום עד שנגלה לו אליהו זכור לטוב ואמר לו בן הורקנוס למה אתה בוכה? אמר לו מפני שאני מבקש ללמוד תורה! אמר לו אם אתה מבקש ללמוד תורה, עלה לירושלים אצל רבן יוחנן בן זכאי. עמד והלך אצל רבן יוחנן בן זכאי, ישב לו והיה בוכה , אמר לו מפני מה אתה בוכה? אמר לו מפני שאני מבקש ללמוד תורה. אמר לו בן מי אתה? ולא הגיד לו. אמר לו: מימיך לא למדת קריאת שמע? ולא תפלה? ולא ברכת המזון? אמר לו לאו!״

״אמר לו: עמוד ואלמדך שלשתן. ישב, והיה בוכה, אמר לו: בני מפני מה אתה בוכה? אמר לו שאני מבקש ללמוד תורה! והיה אומר לו שתי הלכות כל ימי השבוע, והיה חוזר לו עליהן ומדבקן. עשה שמונה ימים ולא טעם כלום, עד שעלה ריח פיו לפני רבן יוחנן בן זכאי, והעמידו מלפניו (שסילקו מלפניו מפאת ריח פיו).ישב והיה בוכה, אמר לו מפני מה אתה בוכה? אמר לו: מפני שהעמדתני מלפניך כאדם שמעמיד מלפניו מוכה שחין… אמר לו: בני, כשם שעלה ריח פיך מלפני, כך יעלה ריח חוקי תורה מפיך לשמים״.

שאל הגאון רבי נח ויינברג זצ״ל ראש ישיבת ״אש התורה״ שלוש שאלות על מעשה מופלא זה:

א. כיצד ייתכן שהורקנוס, שהיה איש נכבד ועשיר, לא לימד את בנו תורה?

ב. מדוע הכריח הורקנוס את בנו לבצע את עבודת הכפיים הפשוטה של חרישת האדמה? הרי יכול היה לשכור פועלים שיחרשו את האדמה ולמנות את בנו למנהל העבודה.

ג. מדוע הורה אליהו הנביא לאליעזר ללמוד תורה דווקא מגדול הדור רבי יוחנן בן זכאי? הרי לכאורה יכול כל תלמיד ישיבה הנמצא באמצע לימודיו ללמדו!

ועוד יש להוסיף לשאול: מדוע המדרש מדגיש את ששת הפעמים שאליעזר בכה, מדוע הוא הירבה לבכות?

מיישב הגר״נ ויינברג:

נראה לומר מעיון במעשה, שרבי אליעזר בצעירותו סבל מקשיי למידה חמורים ונדירים, הוא היה קשה תפיסה. מוחו לא קלט אפילו את המינימום של ילד קט. סביר להניח שהורקנוס עשה כל שביכולתו ללמד את בנו תורה. הוא שכר את המורה הטוב ביותר, אך גם הוא לא הצליח להחדיר את קריאת שמע לראשו האטום של אליעזר!

בתור אב, מה אמור היה הורקנוס לעשות עם בן שכזה?! הברירה היחידה שעמדה בפניו הייתה לתת לו מחרשה, ולכל הפחות יהיה לו סיפוק מעבודת כפיים שבה יש לו ולמשפחתו תועלת.

[צ"ב, שאין כאן באמת תשובה לשאלה מה ראה אב עשיר לשלוח בנו לעבודת כפיים קשה ומפרכת באדמת טרשים, בפרט כשיש לו שדות עם אדמה רכה יותר!]

אולם אליעזר בכה: אני רוצה ללמוד תורה! אביו עם כל עשרו לא מצא מענה לתשוקת בנו. אך אליעזר בנו לא נשבר ולא פסק מבכיו, עד שזכה לגילוי אליהו הנביא, והוא בראייתו ראה, שהיחיד בדור שהיה לו סיכוי להחדיר מעט תורה למוחו של אליעזר הוא גדול הדור – רבי יוחנן בן זכאי. ורבי יוחנן נאבק בסבלנות אין קץ לנסות לחדור למוחו של אליעזר, ולשם כך התחיל עמו מבסיס היהדות, והגיע להישג משמעותי: הוא לימד את אליעזר את עקרונות היהדות. וכאשר אליעזר דרש עוד, רבי יוחנן הבין שאם הצליח פעם אחת, אולי יצליח בכך פעם נוספת. וכך נמשך הדבר, עד שאליעזר הפך לאחד מגדולי התנאים בדורו.

לאור דבריו נראה שדברי המדרש מגלים לנו מוסר השכל נפלא:

הנה, רבי אליעזר בשעת המעשה היה בגיל כ״ח שנים, ולא ידע אפילו לקרוא קריאת שמע ולהתפלל! ובדרך הטבע היה לו להתייאש שכבר לא יוכל ללמוד, כפי שתמה עליו אביו באומרו: ״הלא בן עשרים ושמונה שנים אתה, ואתה מבקש ללמוד תורה״? והנה עם כל זאת הוא עצמו לא התייאש! ולא הפסיק מלבכות.

ומדוע לבכות? התשובה היא שבכי הוא הדיבור של הרגש, של המיית הלב, כאשר האדם נמצא בשיא הרגש, אזי עיניו זולגות דמעות, ומפיו נשמעים התייפחויות וקולות נוגים.

אך ישנם כמה סוגי בכי, יש בכי על אובדן והפסד, יש בכי מדאגות וחרדות, יש בכי של התרגשות משמחה, ויש בכי של תשוקה ורצון עז. בכי של אי השלמה עם המצב העכשווי. בכי זה בכה רבי אליעזר בן הורקנוס, הוא סירב לקבל את זה שלא יזכה לחלקו בתורה! רבי אליעזר סימן את מטרת חייו: לדעת תורה ויהי מה! וכשראה שזה לא מסתייע בעדו, הוא פרץ בבכי, אך זה בכי שכולו תקווה ורצון לדעת תורה. ולא הסכים להאזין לשום קול שבעולם שיזיזו ממטרה זו. לא אביו, ואפילו לא גדול הדור רבי יוחנן בן זכאי. כך זכה להגשים את משאלותיו, להעפיל, לגדול, לצמוח, ולזכות להיות מבכירי תלמידיו של רבי יוחנן. ובזכות תשוקה זו זכה לתואר ״יחיד בעולמי״, וזאת כי הוא היה יחיד עם קשיים נדירים בתפיסה, אך זה לא מנע ממנו מלהשתוקק להבין תורה.

מתשוקתו ורצונו המופלא של רבי אליעזר אנו למדים, שאין מקום לייאוש כלל! גם האדם קשה הקליטה הקשה ביותר יכול להגיע לרום פסגת הגדולה, סוד ההצלחה הוא, לרצותן משהו בתשוקה עזה, וכשיש כוח רצון ונכונות להתאמץ, יפתחו בפני האדם שערי בינה.

לאור זאת ניישב את השאלות בהן פתחנו:

הורקנוס, אביו של רבי אליעזר, חשק מאד שבנו יעסוק בתורה. בנו התקשה מאד, והתייאש. לאביו היו מטלות רבות שיכל להטיל עליו שיש בהם כדי פרנסה בנחת, ואף כשמדובר בחרישה – היו לו שדות קלים לחרישה ומאידך אדמות טרשים. האב נתן לבנו לחרוש באדמות טרשים דוקא, כדי להורות לו – אף מאדמת טרשים אפשר להוציא גידולים נאים! גם ממך יכול לצאת תלמיד חכם!

כשראה שבנו בוכה, הסתפק, האם זה מפני קושי העבודה, או שהוא הפנים את המסר, וכעת רוצה להתאמץ בתורה. ולכן ניסה להעבירו לאדמה קלה יותר, אך גם שם הוא בכה. הסתפק האב האם גם זה עדיין קשה לו, או שהבכי מבטא משהו אחר? הבן אמר שהוא חפץ לעסוק בתורה. ניסה שוב האב לבדקו – והציע לו להתחתן ולשלוח את בנו לתלמוד תורה. אך אליעזר התעקש שאין הוא חפץ אלא לעסוק בתורה.

אליהו הנביא התגלה לו ושלח אותו לרבי יוחנן בן זכאי ללמוד ממנו תורה. מדוע דוקא לגדול הדור?

רצה אליהו לרמוז לו – עם שאיפות כמו שלך צריך ללכת על הרף הגבוה ביותר!! שאיפות כאלה מייצרות אנשים גדולים! אל תמסמס אותן על "קביעות עתים לתורה" בלבד… על "הסתפקות במועט" ברוחניות. תשאף לגבוה ביותר, כי עם שאיפות כאלה אתה עוד תגיע רחוק!

ואכן הוא הגיע גבוה ביותר, רבי אליעזר הגדול!

שאלנו מדוע רבי אליעזר פתח בהלכות פרה אדומה?

רבי אליעזר לא נולד בעל כשרון. מאידך אנו מכירים רבים שנולדו בעלי כשרון אך דוקא זה היה להם לרועץ. הם תמיד קלטו לפני כולם בשיעור, לא היו צריכים אף פעם לחזור למבחנים, ולבסוף לא יצא מהם כלום…

מסופר על החזו"א שפעם אחת בא אליו מישהו עם הצעה לפתוח "ישיבה למצויינים ועילויים" שמהם יגדלו גדולי הדור של הדור הבא. אמר לו החזון איש המציאות הוכיחה שלא בהכרח מבעלי הכשרונות גדלים גדולי הדור. רבים היו בעלי כשרון בצעירותם ותלו בהם תקוות רבות, ואכזבו. ואחרים שהיו בינוניים ומטה – צמחו מהם גדולים! הכל תלוי ביגיעה ובכח רצון! וכאן סיפר החזו"א מעשה באדם שלא רצה להזכיר שמו, שבצעירותו היה קשה תפיסה ביותר, ופעם שאל את החזו"א פשט ברש"י – על הפסוק "מצרימה" –"כל תיבה שצריכה למד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה' בסופה". ושאלתו הייתה – היכן במצרימה מופיעה האות למ"ד??… והנה את האדם הזה אני מכיר היום והוא מגדולי הדור!!

ומציאות היא שפעמים רבות אנו רואים שבנים של ראשי ישיבות יוצאים "מנהלים אדמינסטרטייבים" בישיבה של אביהם, במקום להיות 'ראש ישיבה' שיירש מקום אביו… מדוע? כי מעולם לא הוצרך להשקיע, הוא הרי בנו של ר"י פלוני ותמיד הכל הלך לו בקלות…

נמצא – שכמו שפרה אדומה – כוללת בתוכה פראדוכס – מטמאת טהורים ומטהרת טמאים, כך גם בכשרון האדם. יש פראדוכס – פעמים והכשרון – מכשיל את בעליו, ופעמים דוקא מתוך חוסר הכשרון – האדם מטפס משקיע ומצליח!

ולכן לגבי פרה אדומה כתיב "זאת חוקת התורה" ולא "זאת חוקת הפרה" – כדי ללמדך שאת המסר הזה צריך לקחת לכל לימוד התורה, ולא רק להלכות הפרה!

ולכן רבי אליעזר שמתוך חוסר כשרונו העפיל – דרש תחילה את הענין של הפרה האדומה!

לאור זאת נבין את הדו שיח עם משה רבינו.

משה רבינו לא זכה שמבניו ימשיכו דרכו בהנהגה. הגם שחפץ בזה.

במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס פרשה כא

"וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה' אלהי הרוחות, כל מי שמבקש צרכי צבור כאלו בא בזרוע, יפקד ה' מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהן אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי אם הבנות יורשות בדין הוא שירשו בני את כבודי אמר לו הקדוש ברוך הוא (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה".

אפשר אם כן לפרש שמשה רבינו ראה כזה "רבי אליעזר" גדול, אמר יהי רצון שיהיה זה מחלצי! משה שכאב את ה"אליעזר" שלו – "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה" – הם לא צריכים, שהרי יש להם אבא כמשה רבינו, גדול הדור, הם לא צריכים להשקיע… ולכן שאף שמחלציו אכן יצא "אליעזר" כזה גדול!

הבטיחו ה' שאכן יצא מחלציו, ואף אם לא זכה ל"אליעזר" בן משה גדול הדור, יזכה על כל פנים ל"אליעזר בן הורקנוס" גדול הדור שיצא מחלציו.

ואפשר לומר שנתכוין לרמוז לו אמנם כעת לא זכית, אך ׳ושם האחד אליעזר׳ (שמות י״ח, ד׳) – ושָׁם [בעתיד יצא מחלציך] אותו המיוחד אליעזר״.

ודוקא יהושע – שהשקיע, הגם שהיה בעל כשרונות דלים – כמובא במדרש

ילקוט שמעוני משלי רמז תתקנט

"אוצר נחמד ושמן בנוה חכם", זה משה, "וכסיל אדם יבלענו" זה יהושע שלא היה בן תורה והיו ישראל קורין אותו כסיל, ובשביל שהיה משרת משה זכה לירושתו שהיה מכבדו ופורס הסדין על הספסל ויושב תחת רגליו לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא איני מקפח שכרך ועליו נאמר נוצר תאנה יאכל פריה":

ר' פסח פרוסקין [מח"ס 'חי' ר' פסח מקוברין' רבו של ר' משה פיינשטיין] כתב הר וולבה ב'עלי שור ח"ב עמ' קכז. ' בצעירותו לא היה מן המבריקים ופ"א אמר הערה לימודית בויכוח בין הלמדנים ודבריו הוכיחו עד כמה אינו בעניינים הם גיחכו באי נוחות והוא נפגע עד עמקי נשמתו והניח ראשו על הסטנדר ונרדם. ואמרו בחלום שיתחיל עכשיו להשקיע מרצו בלימוד מסכת ב"ק ויתנו לו ס"ד להצליח, וכך הוה והחל מבריק בסברותיו

המעשה באילפא ור"י שחזר ר"י ללמוד תורה, ואילפא המשיך לעסקו.

תענית כא ע"א

אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין +דברים ט"ו+ אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? – אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע. שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי +דברים ט"ו+ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא – מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא. אתא ההוא סבא, תנא ליה כו'…:

[בעבר הארכנו בסיפור זה להוכיח שאם שמעת – אזי דיברו אליך! אך היום ננסה להבין דבר אחר -]

מדוע זכה ר' יוחנן לכך? מדוע רק הוא שמע את דברי המלאכים?

מבאר הגראי"ל שטיינמן [ימלא פי תהלתך עמ' נד ח"ב] ע"פ המובא בויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור פרשה ל:

ר' יוחנן הוה מטייל סלק מטבריא לצפורין והוה ר' חייא בר אבא מסמך ליה מטון חד בית חקל אמר הדין בית חקלא הוה דידי וזבינית יתיה בגלל למזכי באורייתא, מטון חד דבית כרמא אמר הדין בית כרמא דידי הוית וזבינת יתיה בגלל למזכי באורייתא, מטון חד דבית זיתא אמר הדין בית זיתא דידי הוה וזבינית יתיה בגלל למזכי באורייתא שרי ר' חייא בכי א"ר יוחנן מה את בכי א"ל אל דלא שבקת לסיבותך כלום א"ל קלה היא בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שנברא לששה ימים וקניתי דבר שניתן לארבעים יום שנאמר (שמות לד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה וכתיב (דברים ט) ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה כד דמך ר' יוחנן הוה דורו קורא עליו (שיר /השירים/ ח) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה בוז יבוזו לו:

הרי שר' יוחנן מסר את נפשו לת"ת, לכן זכה הוא לשמוע את דברי המלאכים ולשוב ולהיות ראש ישיבה, ושיהיו שמועותיו מפוזרות בכל הש"ס, לעומת אילפא שממנו יש אמרות בודדות בש"ס שאף הן ספק אם זהו אותו אילפא הגם שהיה ת"ח עצום כמוכח מכך שתלי נפשיה באיסקרא וגם בודאי לא הלך לשנים ארוכות למסחר, ובכ"ז הפסיד לדורות!

ללמדנו עד כמה חשובה המסירות, הרבה יותר מן הכשרון!

ש. בוגר סמינר רווקים של ערכים פגש קבוצת נערים בעלי תשבה שעמדו נרגשים בפתחה של הישיבה ביומם הראשון הוא רצה לשתף אותם בסיפורו האישי על תהליך התמודדותו בתחילת דרכו בישיבה: ביומי הראשון כאן, נפגשתי עם הרב, הוא פתח בפניי את הגמרא, ונתן לי הקדמה ארוכה על צורת הלימוד בה וכיצד לומדים ומתפתחים בלימוד התורה. רציתי מאד להצליח בלימוד, אך למרבה הצער התקשיתי, לא קלטתי מאומה, הרב ניסה בכמה שיטות אך פשוט לא התחבררתי, הוא קישר אותי לכמה מומחים, אך מוחי לא קלט גמרא! ניסיתי ללמוד משניות, הלכה, נביא, מוסר, חסידות, אך משום מה לא הצלחתי להתמיד. שקעתי בייאוש ובדכדוך. חשבתי לעזוב את הישיבה. ראש הישיבה ביקש ממני להישאר בישיבה ולהיות אחראי על האדמיניסטרציה של הישיבה. העיקר להישאר בין כותלי הישיבה ולספוג מחמימותה.

שמתי לב שתקופה ארוכה נשרפות נורות התאורה בישיבה חדשים לבקרים. הזמנתי מספר חשמלאים למקום והם לא מצאו סיבה הגיונית לתופעה. החלטתי לחקור את הנושא עד לפתרונו. קראתי ספרים בעניין, בדקתי מאפיינים שונים בארון החשמל. והנה לאחר כמה חודשים עליתי על הבעיה. .בהשקעה מועטה ובשינוי קל הבעיה נפתרה. ראש הישיבה ששמח מאד על פתרון הבעיה, קרא לי לשיחה. בפתח הדברים הודה לי נרגשות. ואז פתח עמי בשיחה: ״שמעת פעם את השם: ׳תומאס אלווה אדיסון׳?״ ״אכן״, עניתי, ״הוא זה שהמציא את נורת התאורה״. ״נכון״, ענה הרב, ״אמנם אדיסון לא היה הראשון שפיתח את נורת הלהט החשמלית. מספר מעצבים כבר החלו לפתח אותה, אך אדיסון לקח את העיצובים הקיימים ודחק בעובדיו לייצר נורה חשמלית הנדלקת לזמן ממושך יותר. ואכן, הם הצליחו לעשות זאת ב־1879 לאחר 4 שנים של ניסויים ויותר מ־2,000 ניסיונות בחומרים שונים! נוצרה הנורה הראשונה למוצר צריכה המוני״.

״התבונן נא״, פנה אליי הרב ברוך, ״תומס זה, ארבע שנים הוא השקיע בפרויקט, יותר מאלפיים ניסיונות!! עד שנוצרה הנורה הראשונה. הוא לא התייאש ולא נשבר. האם גם אתה עשית אלפיים ניסיונות?… אולי ההשגחה סובבה שדווקא אתה עם המוח שלך תגלה מה שלא גילו חשמלאים מקצועיים, אולי יש כאן יותר מרמז דווקא בנורה המאירה, שגם אתה אם תתאמץ יותר תאיר את העולם באור תורתך. אני מבקש ממך עזו את הכל. הכנס לבית המדרש והתחל שוב ללמוד, וה' יתברך יתן לך סיוע משמים!

״שמעתי לרב, פתחתי את הגמרא מחדש, לא היה לי קל… אך נלחמתי, נאבקתי, וב״ה גם הצלחתי! כיום אני משמש כרב בישיבה המוסר שיעור בגמרא״.

תומס אדיסון והמכתב מבית הספר

תומס אדיסון הקטן חזר הביתה, הגיש מכתב לאמו ואמר: "המורה נתנה ואמרה שתקראי".

היא קראה .. עיניה התמלאו דמעות. וכך קראה לבנה: ״הילד שלך גאון ובית הספר שלנו קטן עליו. תצטרכי ללמד אותו בבית".

עברו שנים והאם נפטרה.
יום אחד אדיסון, שהיה עכשיו הממציא הגדול של המאה, חיפש דבר מה במגירות ומצא שם מכתב. היה כתוב בו:
"הילד שלך טיפש. ממחר לא נכניס אותו לבית ספר!"

אדיסון בכה שעות, וכתב בספר הזכרונות שלו:
תומס אדיסון היה ילד טיפש שבזכות אמו הגיבורה נהפך לגאון הדור.

מדובר בתומס אלוה אדיסון (1847- 1931), אחד מגדולי הממציאים בכל הדורות, האיש שעל שמו היו רשומים 1400 פטנטים, ולמרות זאת נהג לומר כי "גאוניות היא 99% זיעה ורק אחוז אחד השראה". אדיסון הצעיר סולק מבית הספר עקב שאלותיו הרבות שהמורה שלו חשב שמקורן בטימטום. הוא התחיל את דרכו כממציא כאשר תיקן במברקה בניו יורק מכשיר שהתקלקל ואח"כ שיכלל אותו והחל להרוויח כסף רב. אז, גם הקים מעבדה עצמאית משלו שם שיכלל את הטלגרף והמציא את הפטיפון ואח"כ את המצאתו המפורסמת ביותר מנורת הליבון – שהיא מנורת החשמל של ימינו. אדיסון זכה לאותות רבים ונפטר בשיבה טובה כשהוא עובד עד יומו האחרון.

מספר שמחת חיים עמ' 399

בכל פעם שהיו מביאים אל מרן הגרא״מ ש״ך זצ״ל ילד, כדי לברכו בתורה ויר״ש, היה אומר משפט אחד: אם תרצה ללמוד – תהיה גדול בתורה! (משולחנו של רבינו עמוד קדה).

על כוחו הרב של הרצון נלמד ממעשה הבא:

הגאון רבי זלמן סנדר שפירא זצ״ל, היה ידוע כת"ח עצום, ואף קנה שם בצידקות ובקדושה.

באחד הימים ישב רבי סנדר בחדרו ועוסק בסוגיא עמוקה, ולפתע מבעד לחלון שומע את דלייו של זימל שואב המים, כשהם מתחככים בגדר העץ הישנה המקיפה את ביתו.

מה לו לזימל בביתי בשעה זו? תמה הרב. הרי עם השחר הוא כבר מילא את החבית העומדת בחצר! ואולי זימל טעה ושכח שכבר הביא מים. או אולי אוזני הטעו אותי, ונדמה לי שהן קולות דליי המים. אולם פסיעותיו הכבדות של שואב המים אשר הדהדו במסדרון הצר שהוביל אל חדרו של הרב, לא הותירו מקום לספק. היה זה זימל שואב המים, ובודאי סיבה מיוחדת הביאתו אל הרב בשעה זו.

להוי ידוע כי לא בכל יום נזדמן זימל אל ביתו של הרב. אמנם בכל יום השכם בבקר היה ממלא את החבית שהיתה בחצר, אבל אל הבית פנימה נכנס רק לעיתים נדירות.

תשלום תמורת המים שהיה שואב לרב, מעולם לא הסכים לקבל. א׳יכ בודאי לא בא לשם כך. שאלות המזדמנות לפניו בחיי יום יום היה מפנה לרבי משה זאב רב בית הכנסת. ואילו בד״ת – לצערו לא היה לו כל שיג ושיח״. כי יתום היה זימל מגיל צעיר, ומצעירותו עסק בשאיבת מים.

זה ימים מספר אשר הוא חפץ להכנס לשטוח את משאלתו בפני הרב. עד עתה טרם מצא עוז בנפשו להפריע לרב מתלמודו, אולם אמש לאחר נידודי שינה, גמלה ההחלטה: הוא מוכרח להכנס אל הרב מחר בבקר, ויהי מה!

ניגש לדלת ונקש, לאחר מעשה התחרט.״ הפחד החל פושה בו, והוא איבד את כל אומץ ליבו, לולי שנפתחה הדלת ודמותו הקורנת של הרב עמדה בפתח, אפשר שרוחו לא היתה עומדת לו, והיה נושא את רגליו ובורח.

הרב פתח. ולשונו של זימל נעתקה. זימל הגברתן עמד בפתח ורעד כעלה נידף, אולם הרב לא אפשר לו להרגיש מבוכה כל שהיא, הוא הניח את ידו על כתפו, ובקול רך אמר לו: הרי לך כסא, שב, הירגע ותספר מה בליבך.

זימל השיב את נפשו במים צוננים שהונחו לפניו, ולאחר רגעים שהרגיש שנתיישבה דעתו פתח בדבריו. משא של שנים שהיה אצור בליבו פנימה, פרץ ויצא מפיו.

תחילה סיפר בקול שקט על ילדותו, הקשה והמרה. בקטנותו היה לומד בחיידר, ובתקופה שאביו היה חולה היה ניגש למיטתו ומנסה לשמחו והנה אביו שואלו בקול חלוש, מה למדת היום?

דמעות רותחות זלגו מעיניו של זימל, כאשר נזכר באותו יום שניצב ליד קברו הטרי של אביו, ובקול בוכים אמר את הקדיש. נזכר שאחרי הלויה שבו כולם לביתם, והוא נחפז להכנס אל ביתו עם אימו האלמנה, אשר ניסתה בכל כוחותיה להחזיר את החיים למסלולם, ולהתמודד לבדה עם משא החיים.

אלא שכוחותיה לא עמדו לה, ולאחר מספר חדשים נפטרה, והותירה אותי, בודד בעולמו של הקב״ה.

הרבה עברתי בחיי, הוא סיפר לרב שהאזין לו בקשב רב. לא קלה היא היתמות ומעולם לא ליקקתי דבש.״ אולם זה כבר לא כואב לי כל כך, התרגלתי.

כאבי הגדול הוא שעוד מעט ימלאו לי חמישים שנה ואילו לימוד תורה איני יודע!! יתום אני מתורתינו הקדושה!!

רחמי הרב נכמרו על היהודי האומלל, יהודי שכמעט לא טעם בית, חמימות של הורים ומשפחה. יהודי שעובד קשה ומתפרנס בצמצום. אין לו בעולמו מאומה, אף לא נקודה אחת ויחידה של אושר.

אולם עדיין במוחו של הרב ניקרו שאלות: מה ראה לבוא היום לשפוך בפני את כאבו, מה היום מיומים, ובמה סבור שאוכל לעזור לו.

אכן, זימל לא הניח לו לתהות זמן רב… ומיד ניגש לענין שלשמו הגיע לחדרו של הרב. וסיפר כך:

לפני שלושה שבועות הזדמן לבית הכנסת דרשן, והאריך לבאר את גודל מעלת לומדי התורה. עיני זלגו דמעות. השתוקקות עצומה אחזתני, ובליבי התעורר רצון עז ללמוד תורה.

רבי! אומר לכם את האמת: כי זה שנים שבקרבי מקנן החשק לתורה הקדושה, אלא שחשק זה הרי הוא כדליי המים המלווים אותי. ליד הבאר הם גדושים עד שפתם, וכעבור עשרים דקות, מרוקנים מכל טיפה. גם אני, כאשר אני שומע על לימוד התורה, בו ברגע מתמלא ליבי רגש עז, ומוכן ליטול גמרא ולהגות יומם וליל כמו כולם שעושים כן בבהכנ״ס, אבל לאחר שעות אני שוב שוקע בטירדות היום יום, ודף הגמרא נשכח ממני עד לדרשה הבאה, וכך חוזר חלילה…

אלא שדרשתו של המגיד האחרון היתה שונה. ההשתוקקות שאחזה אותי תיכף לאחר הדרשה, לא התפוגגה, ליחה לא נס ותקפה לא פג. ומאותו יום אינני מוצא מנוחה לעצמי, והרצון להיות מיושבי בית המדרש אינו מניח לי. ומלבד זאת, מתקרב אני לשנת היובל לחיי ועודני עם הארץ, ועתה אנה אני בא?

על כן, באתי לבקש מכבוד הרב לברכני שאזכה לדעת ללמוד תורה!!

רבי זלמן, הוריד דמעה, ופנה ליהודי השבור, ואמר לו בקול רך: אמור אחרי ג׳ פעמים את המשפט הבא, ובע״ה תתמלא בקשתך, ובכן, אמר בקול רם ובכוונה עצומה:

אני רוצה ללמוד תורה, אני רוצה ללמוד תורה, אני רוצה ללמוד תורה. ותראה ישועות.

זימל לא ידע את נפשו מרוב אושר, הנה חלומו עומד להתגשם!

מיתרי קולו נמתחו כקשת, ונהם מקירות ליבו אני רוצה ללמוד תורה . כהד אדיר שבא מן ההרים חזרו המילים אל ליבו, וכאבו העצום על היותו עם הארץ, העצים את קריאתו השניה אני רוצה ללמוד תורה אמות הסיפים נעו ממקומם לשמע פעם השלישית בה התחנן זימל: אני חפץ ללמוד תורה , ודממה עמוקה נפלה בחדר.

השכנים אשר נזעקו ובאו לשמע השאגות האדירות, עמדו פעורי פה אל מול המחזה, ר׳ זלמן הגאון עומד באמצע חדרו חבוק עם זימל שואב המים. אולם לרב ולשואב המים לא הפריעו המבטים התמהים אשר ננעצו בהם… ״ממש קבלת התורה״ מילמל ללא הרף… ובפנותו אל זימל אמר לך בכוחך זה ועסוק בתורה, ואם תתקל בשאלה כלשהיא הינך מוזמן לבוא ולהרצותה בפני.

זימל יצא מאושש, על מנת להכנס לביהמ״ד ולא לעוזבו. הלומדים אשר הופתעו למראה הדייר החדש אשר קבע את משכנו ביניהם בבית המדרש, ניסו לייעצו עצות שונות, תתחיל עם חומש רש״י, או תנסה ללמוד עין יעקב. אבל ר׳ זימל לא הסתפק בכך, שאיפתו היתה ברורה, רצה להיות ת״ח ממש!! רצה לדעת ללמוד לגדול ולעלות עוד ועוד!! ואכן להפתעת כולם, זימל לא נשבר לאחר יום יומים, אלא היה מתייצב על מקומו, עמל ומתייגע להתקדם עוד שלב ועוד שלב.

בשעה שהיה הגאון ר׳ איסר זלמן מלצר זצ״ל, מספר סיפור זה, היה מוסיף: שואב מים אשר התיישב בערוב ימיו לעסוק בתורה, הצליח להשיג את שאיפתו. לא חלפו שנים, וראה זה פלא: אדם שהיה עם הארץ גמור עד גיל כה מאוחר, זכה בכוח רצונו העז לגדול לאחד מתלמידי חכמים המפורסמים שבדור!

ועתה הבה ונתבונן, איך הצליח זימל כל כך. אף שהתחיל בגיל מאוחר? התשובה, הרצון. כי הוא רצה, רצה בכל ליבו, וכשרוצים בכל הלב מצליחים.

ומה טיבו של רצון מכל הלב. הרבי מקוצק אמר לאברך צעיר ״רצון – פירוש הוא שלא תהיה שערה אחת בראש שלא תרצה!! ומטעם זה הורה רבי זלמן סנדר לזימל לומר בקול רם ובכל הכוח כי הינו רוצה ללמוד תורה, על מנת לזכך את רצונו שיהיה חזק, כנה ואמיתי, שיהיה רצון שכל כולו רק תורה!! ואמנם ע׳׳י רצונו זה. זכה זימל להיות ממאורי הדור!

מראש דלעת – למהר״ם שיק

ח. עוד׳ שם (בעמוד קצ׳׳ו) מסופר: באחד הלילות החורפיים, ישב משה הקטן על מיטתו, מכורבל בשמיכה ובמקום לישון, היה יושב ולומד. אף שגופו היה קטן וחלוש, הוא נלחם עם העייפות המשתלטת עליו, וחזר וחזר על לימודו, לפתע

נפתחה הדלת, האמא עמדה ואמרה עליך לישון, השעה מאוד מאוחרת! כן אמא! מיד אשכב לישון, רק…

רק… מה, ילדי, מה ברצונך לומר? שאלה האם. משה השיב בקול חרישי: רציתי רק לגמור לחזור על מה שלמדנו היום.

אמרה האם: יודעת אני יודעת, אבל כבר חזרת דייך! הן מאז שחזרת מהלימודים ועד עתה, אתה יושב ומשנן.

הוא הביט בעצב והשיב: כן, אמא… אבל עדיין אינני מבין את הגמרא.

האם נאנחה עמוקות, ושקעה בהרהורים. משה, בנה היקר לא זכה לכישרונות מבריקים, ולא לזכרון טוב. לפיכך למרות אהבת התורה שבו, לא עשה חיל בלימודיו…

לאחר רגע ננערה מהרהוריה, ושוב פנתה אל משה: בני, חייב אתה לישון. יודע אתה שאינך בריא כל כך. ואם לא תישן מספיק, עלול אתה לחלות. לך לישון, ומחר בע״ה, תזכה להבין את השיעור…

משה, לא רצה לצער את אימו נענה בברכת ״לילה טוב״ והניח ראשו על הכר. משה עדיין לא נרדם, לאחר שקרא ק״ש, חזר להרהר בקטע הגמרא שלמדו היום, עד ששקע בשינה.

למחרת בבקר, אביו ר׳ יוסף רואה את זוגתו שהיא בעצבות. פנה אליה: מדוע את עצובה? מה מעיק עליך?

השיבה: ליבי נקרע לגזרים, אינני יכולה לראות בצערו של משה שלנו. הילד כ״כ משתוקק ומתאמץ, וההצלחה ממנו והלאה. ראה את חבריו שאינם משקיעים אפילו חלק קטן ממה שהוא משקיע, ובכ"ז מצליחים. ומשה משקיע ולומד, גופו הקט והחלוש כורע תחת נטל המאמץ שהוא מעמיס על עצמו, ובכ״ז אינו מצליח. צר לי עליו, עד מאוד! דמעות ניקוו בזוית עיניה, והיא שתקה,

רבי יוסף הרהר עמוקות, ואמר: עוד תראי בע״ה… אם הוא ימשיך כך, בהתמדה הזו, בצירוף תפילותייך ודמעותייך, אין ספק שיזכה להיות בן גדולי הדור.

ואכן משה הקטן המשיך במאמציו ללא הרף. יום יום חוזר על עצמו אותו מחזה. בשובו מהלימודים, היה מתיישב לחזור ולשנן את לימודו, עמל בלא הרף להבין כל מילה ומילה ומתייגע לעומק הסוגיא.

ימים נקפו, ובמשך השנים, ראשו החל להיפתח וכשרונותיו החלו לפרות, הוא עלה ונתעלה בתורה ויראה, עד שזכה להמנות בין תלמידיו של מרן החת״ס זיע״א. ולהיות בין גדולי הדור ממש הלא הוא המהר"ם שיק הקדוש אשר היה מגדולי דורו, ובעל רוח הקודש גלוי ומפורסם.

לימים התבטא הרב על עצמו ואמר: בילדותי היה לי ראש דלעת וה׳ עזר לי שהפכתיו לראש אנושי, והכל בכוח היגיעה…

הרי לנו שכל אחד כל אחד ממש יכול להשיג ולהגיע להיות מגדולי הדורות, ואין הדבר תלוי, אלא בעמל ויגיעתו.

אכן בשורה גדולה יש כאן, אבל גם תביעה עצומה, מכיון שכ׳׳א יכול, ישנה תביעה על מי שאינו עושה כן! לעתיד יתבעו מכ״א אפילו מהחלשים למה לא זכית להיות גאון וגדול הדור? הר"ז בידך! מדוע לא עשית דבר?

וכפי שאמר המהר״ם שיק לבני ישיבתו: מצינו שארז״ל (ביומא דף ל״ה) שרבי אליעזר בן חרסום מחייב את העשירים, והלל מחייב את העניים, (עיי׳׳ש בגמ^') ואין אחד שיכול לפטור את עצמו מהשתדלות בלימוד התורה. ואף אני אומר לכם בני: בתחילת כניסתי לגמ' הייתי קשה הבנה עד למאוד וכלל לא קלטתי את המדובר.

חזרתי על ענין אחד רבות פעמים, אולי עד ארבעים פעם, והתפללתי לה׳ הרי לא פטרת מללמוד את חלושי התפיסה… הבינני נא מתורתך הקדושה ואדעה… וכה חזר הדבר על עצמו יום יום זמן רב, עד כי אומרים עלי כיום שאני יודע ללמוד, אם כי לא הגעתי לקרסולי רבותי הקדושים. ומאז אני מחייב את כל חלושי התפיסה, ואין בידם להפטר!! חזרו על לימודכם והתפללו למי שהחכמה שלו, ואז תצליחו. עכ״ד.

אלו קצת מעשיות שראינו שאפילו חלשים בתפיסה, אפילו מבוגרים, כאשר יש רצון, מצליחים וזוכים להגיע לפסגות רמות.

*

ברוחניות מתחייבים גם על גרמא

[והגדת בפרשתינו ובפ' ראה]

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי: (לב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת־יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ ויירש וַיּוֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר־שָׁם:

(לג) וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ־הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל־עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי: (לד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה אַל־תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ וְאֶת־אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן:

(לה) וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת־אַרְצוֹ: (במדבר פרק כא לא)

שאלו בגמרא (נדה סא ע״א), הואיל וסיחוץ ועוג היו אחים, מדוע מעוג פחד ומסיחון לא פחד?

אמר רבי שמעון בן יוחאי, מתשובתו של אותו צדיק [שהוצרך הקדוש ברוך הוא להשיבו שלא יירא ממנו] אתה יודע מה היה בלבו.

אמר: שמא תעמוד לו זכותו של אברהם אבינו. שנאמר: ״ויבא הפליט ויגד לאברהם העברי״ [כי נשבה לוט בן אחיו] (בראשית יד, יג), ואמר רבי יוחנן זה עוג שפלט מן המבול [שברח לארץ ישראל (זבחים קיג ע״ב)].

לא מובן. הלא רש״י כתב (בראשית שם) שכונתו היתה שיהרג אברהם במלחמה וישא את שרה. כלומר טמן מלכדת מות ואכן, אמרו (סנהדרין צה ע״ב) שאורך מחנה המלכים היה ארבע מאות פרסאות והפרסה כארבעה קילומטרים! וצבאם מנה למעלה משנים וחצי מיליון חיילים. וכשביקש אברהם אבינו מחניכיו להצטרף אליו הוריקו פניהם, והיה עליו לשחדם בכסף וזהב לרב (נדרים לב ע״א) [אלא שלבסוף ניצח בניסים מופלאים (תענית כא ע״א)].

על פי דרך הטבע לא היו לאברהם אבינו סכויים לגבור על המלכים.

ואמרו (ירושלמי ריש פאה, הובא בתוספות קדושין לט ע׳׳ב) שבאומות העולם מחשבה רעה נחשבת כמעשה. ואם כן, נחשב לעוג כאילו אכן עלה בידו להמית את אברהם ולשאת את שרה ־

ואף שרצה לסובב זאת ולא להורגו בידים, הרי נכרי חייב ברציחה גם בגרמא ובעקיפין (רמב״ם הלכות מלכים פ״ט ה״ד).

ועל מאורע מושחת זה פחד משה שמא עדין לא מצה שכרו בתוספת ארבע מאות שנות מלכותי! אתמהה!

אלא, שככלות הכיל יצא ממלחמת המלכים קדוש השם עצום ורב, ובגרמתו של עוג. והן אמת שיקבל עונש על מזימתו הרעה, אבל יקבל גם שכר על התוצאה. שאם אמרו (אבות פ״ד מ״ח שאחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם [אף שאין עונשם שווה (רמב״ם, שם)], הרי אחד שוגג ואחד מזיד גם בקדוש השם.

ואספר ־

עמדתי לנסוע לחוץ לארץ, למסע התעוררות. נכנסתי אצל הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט״א לקבל ברכת הדרך ושאלתי על מה לעורר, מה לומר.

ואמר לי: עליך לעורר שהעולם מלא צרות, צרות הכלל וצרות הפרט ועל כל צרה וצרה שהאדם שומע, צריך הוא לומר: ״בשלי הסער הגדול הזה עליכם״ (יונה א. יב), . ואמר לי: ״תעורר, שכל אחד ידע, שכל הצרות שבעולם באות בגללו!״ הוסיף רבי חיים ואמר: ״אמת, שהאסונות לא אירעו על ידו באפן ישיר, ואין כאן אלא גרמא. אבל המזיק בגרמא פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים!״ (בבא קמא נה ע״ב, קיט ע״א).

כתב ה״חפץ חיים״ זצ״ל (״שמירת הלשון״ ח״ב פ״ח) ״מי יודע כמה בני אדם ירדו מנכסיהם על ידו, וכמה מתו על ידו!״

וברייתא מפרשת היא (קדושין מ עי׳בו ונפסקה להלכה (רמ?״ם הלכות תשובה פ״ג ה״ב): תנו רבנן, לעולם יראה אדם עצמו ואת כל העולם כולו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה. שנאמר: ״וחוטא אחד יאבד טובה הרבה״ (קהלת ט, יח), בשביל חטא יחידי שעשה זה איבד ממנו מכל העולם טובה הרבה.

והוסיף: אמנם לא המיט הצרה באופן ישיר, אלא בגרמא – אבל המזיק בגרמא חייב בדיני שמים (בבא קמא מז ע״ב, נה ע׳׳ב, נו ע״א, נט ע״ב)!

מצוה לשמוע דברי חכמים (יבמות כ ע״א), והדברים עוררו רושם עז.

גורמים לחורבן

בואו וראו. הכתוב מזהיר: ״ונתצתם את מזבחתם, לא תעשון כן לה׳ אלקיכם״ (דברים יב, ג-ח). וכתב רש״י: אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח. אמר רבי ישמעאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים את המזבחות? אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב!

והנה אמרו (יומא ט ע״ב) בית שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב, שהיתה בו שנאת חינם [וכתב ה״חפץ חיים״ זצ״ל: ועדיין מרקד בינינו, ואיתא בראשונים שאם היה בכח זה להחריב בית בנוי, על אחת כמה וכמה שיש בכחו לעכב שלא יבנה].

וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו (ירושלמי ריש יומא) –

מי היה מעלה בדעתו, שכאשר יעלה בעל ריב ומדון למרום ייתבע על החרבת בית המקדש, ושעבר על לאו ד״לא תעשון כן לה׳ אלקיכם״ כי המזיק בגרמא חייב בדיני שמים!

המועיל בגרמא –

וכשם שאם הזיק בגרמא חייב בדיני שמים, והלא מידה טובה מרובה ממידת פורענות (יומא ע ע״ה), הרי שהמועיל והמזיק גם בגרמא בעלמא, אם על ידו נסתבבה טובה, נזקפת גם היא לזכותו.

דוגמת מה שדרשו (בשמות רבה כא, ה ותנחומא בשלח ח) בכתוב: ״ופרעה הקריב״ (שמות יד, י), שהקריב את ישראל לתשובה שעשו, ויפה היתה הקרבת פרעה לישראל יותר ממאה צומות ותפלות. וקיבל על כך שכר, כמו שכתב ב״שפתי כהן״ (שמות שם) שלפיכך ניצל מים סוף ומלך על נינוה (פרקי דרבי אליעזר מכיון ועשו ישראל תשובה על ידו במדה כנגד מדה, כמו שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים.

גדולה הסרת הטבעת

ובאותו האופן נאמר. שהואיל ואמרו (מגלה יד ע״א) שגדולה הסרת טבעת [אחשורוש, שנתנה להמן לחתום בה גזרת ההשמדה] יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להם לישראל, שכולם לא החזירום למוטב ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב. פרש רש״י: שגזרו עליהם תעניות לתשובה, כדכתיב: ״צום ובכי ומספד, שק ואפר יוצע לרבים״

(אסתר ד, ג), הרי ש״המן הקריב״ את ישראל לתשובה שעשו. ויותר, לקבלת התורה מרצון מחִיבת הנס (שבת פח ע״א). ולפיכך זכה במדה כנגד מדה לכך שמבני בניו למדו תורה (גטין נז ע״ב, סנהדרין צו ע״ב. ויעוין ב״קדושת לוי״, כללות הנסים א. ״פרי צדיק״ מאמרי פורים ב).

מבני סיסרא – ר"ע

רבי עקיבא היה בן גרים (סנהדרין צו ע״ב), מבני בניו של סיסרא. במה זכה סיסרא?

על ידי סיסרא יצא קידוש שם שמים במלחמת דבורה ושירתה, זכה לשכר. כי במרום מתחשבים אף בגרמא.

תודה גם על העינוי

ואמרו במדרש (שמות רבה כג, ג) אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ב״אז״ חטאתי לפניך, שאמרתי: ״ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה״ (שמות ה, כג), ב״אז״ אני אומר שירה, שנאמר ״אז ישיר משה״ (שמות טו, א).

ופירש ה״בית הלוי״ (שם), שבבוא הישועה מודים גם על קשי השעבוד שעל ידו נסתבבה. וזהו שנאמר: ״אודך כי עניתני [מלשון ענוי] ותהי לי לישועה״ (תהלים קיח, בא), שבבוא הישועה נותנים תודה גם על הענוי, כי על ידו באה הישועה ונעשה קדוש שם שמים.

האומות באות לקבל שכר

בענין זה, נלמד קטע גמרא (ועבודה זרה כ ע״א): לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר: למי שעסק בה, יבוא ויטול שכרו. מיד מתקבצים ובאים עובדי כוכבים. נכנסה לפניו מלכות רומי. אמר להם הקדוש ברוך הוא: במה עסקתם, אומרים לפניו: רבונו של עולם הרבה שווקים תקנו, הרבה מרחצאות עשינו. הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לצרך עצמכם עשיתם!

נשמע מפקע.

מלכות רומי, זו שסרקה את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל. שפשטה את עור פניו של רבי ישמעאל כיהן גדול בעודנו חי. שנעצה בגופו של רבי יהודה בן בבא שלש מאות חניתות. שהקיפה את רבי חנינא בן תרדיון ביריעות ספר התורה והציתה תחתיו זמורות, ושמה ספוגים של צמר על לבו שלא ימות במהרה.

וכל אלו, משום שעסקו בתורה!

אמר רבי חייא בר אבא: אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקדוש ברוך הוא אני נותן, ובלבד שיהרגוני מיד. אבל בדורו של שמד [במלכות רומי (רמב״ן בראשית לב, כ)] איני יכול לסבל. ומה היו עושים בדורו של שמד, היו מביאים כדוריות של ברזל ומלבנים אותם באש ונותנים אותם תחת בית שחיים ומשיאים את נפשותיהם מהם (שיר

השירים רבה ב, כ).

והם יבואו ויבקשו שכר, ויאמרו שתקנו שוקים מרחצאות ודרכים כדי שישראל יעסקו בתורה?!

אבל למעשה, סייעו השוקים והמרחצאות, הדרכים והכלכלה הפורחת, ללמוד התורה. ובמרום מחשיבים אף גרמא במעשה. אלא שכמובן, השכר עבור גרמא רחוקה נמוך לאין ערוך ממעשה ישיר ובכונה (יעוין בפירוש המשניות להרמב״ם, אבות פ״ד מ״ד). ומול השכר המועט המגיעם – כמה יענשו על מעשיהם הרעים וכוונתם הרעה. ושבאמת, מחשבה רעה כמעשה (תוספות קדושין לט ע״ב)].

ואמר רבי חיים מבריסק זצ״ל לאביו, ה״בית הלוי״ זצ״ל: ״אלו הייתי שם, הייתי שואלם: אם הכל עשיתם בשביל ישראל שיעסקו בתורה, למה לא סללתם כביש לישיבת וולוז׳ין, והשארתם שביל עפר משןבש המעלה אבק בקיץ והופך לעיסת רפש בימות הגשמים!״

ענהו ה״בית הלוי״: ״ודאי שישאלום זאת. ויאמרו, שבקשו להגביר את ההתמדה, כי אין לתלמידים לאן לצאת. הדרך משובשת והתחבורה אינה סדירה, ובעל כרחם ישארו בישיבה!״

תמה רבי חיים: ״וכי כך חשודים תלמידי הישיבה בעיניך?״

ואביו השיבו: ״ודאי שלא! מי שסבור כך, אינו אלא גוי!״״…

והלאה, בגמרא: מיד יצאה מלכות רומי בפחי נפש, ונכנסה מלכות פרס. אמר להם הקדוש ברוך הוא: במה עסקתם? אומרים לפניו:

בבנית פצצות אטום והכל בשביל ישראל… לא… יש להם "עיסוקים אחרים" –

רבונו של עולם, הרבה גשרים גשתו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכלם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: כל מה שעשיתם לצרך עצמכם עשיתם. גשרים, לטל מהם מכס. כרכים, לשעבדם לעבודת המלך. מלחמות, אני עשיתי –

לא מובן. פריחת הכלכלה ברומי, שוקים וממון, מסייעת ללמוד התורה. התקנת דרכים ובניית גשרים, עוזרת להגיע לישיבה וללמוד תורה. אבל ״הרבה כרכים כבשנו, והרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה״, מה הקשר?!

גם אני לא הבנתי. עד שנקלעתי לארצות הברית לפני כמה עשרות שנים. בקרתי בהיכל ישיבה פלונית שהיה מלא וגדוש, סוער ברתחא דאורתא, והנה הצטמק פלאים, כמעט שמם, ועיר פה זעיר שם.

״מה קרה״, שאלתי את ראש הישיבה, איך שמם מבצר התורה?

״אה״, ענה בהשלמה, ״מלחמת ויייטנאם הסתיימה״.

התברר שהשלטונות פטרו לומדי לימודי דת מגיוס, והישיבות הפכו ל״ערי מקלט״. ועתה, שהמלחמה הסתיימה ואין מגייסים עוד, נותרו רק אלי שבאמת ובתמים חשקה נפשם בתורה.

אמרתי: ״הודות למלחמת ווייטנאם, הרווחנו פשט בגמרא״: הרבה מלחמות עשינו, כדי שנערים רבים ימצאו מקלט בישיבות וירויחו כמה שנות תורה!…

הבחור שהביא את הסטייפלר לישיבה

הכרתי בישיבה את הבחור, שהביא את הסטייפלר לביאליסטוק. בחורי נובהרדרק היו מחזרים בבירות ואוספים בחורים ומביאים אותם לישיבות. שבעים וחמש ישיבות ״בית יוסף״ פעלו בפולין לפני המלחמה, והצילו אלפי נפשות! והבחור דנן הגיע לעירה הורנוסטייפל ומצא שם בחור שהביע רצונו ללמד תורה. יתום מאב היה, ואמו התענינה בדבר

אחד: יהיה לו שם לחם לשובע?

אמר הבחור: לחם בלי כלום?! יש שם בישיבה חבית מלאה חמאה, וכל בחור נגש, ומורח בלי הגבלה!

אם כך, אמרה האם – שילך ללמד תורה.

מה אמר לכם כשאני הגעתי לביאליסטוק החבית כבר לא היתה. ויש לי יסוד לחשוב, שגם אז לא היתה… אבל זו היתה פסגת ההשגה, ברויט מיט פוטער, לחם בחמאה!

מכל מקום, יכול אני להעיד: כבר בישיבה התעלה הפטייפלר על כולם. בהתמדה, בשקידה, ביראה, בלהט. וחיבר את ״שערי תבונה״. אותו בחור לא הגיע לקרסוליו. אבל במרום נרשם כל הסטייפלר, עם כל ה״קהילות יעקב״ והרבצת התורה והנהגת הדור, לזכותו!

ה״סבא״ [מנובהרדוק] זצ״ל היה אומר: ״לזרוע בכל מקום, ולקצור היכן שצומח!״ כך הדריכו אותנו וכך פעלנו!

גרמא על שלא התפללנו

ולא רק בעברותינו, שיתכן שהטינו אותנו ואת כל העולם כלו לכף חובה רחמנא לצלן. גם אם יכולים היינו להתפלל, ולא התפללנו –

שאמרו בגמרא (מכות יא ע״א) שאמותיהן של כוהנים גדולים היו מספקות מזון ובגוד לגולים לערי המקלט כדי שיתפללו על בניהם שלא ימותו [שהרוצח בשגגה גולה לעיר המקלט עד מות הכהן הגדול (במרבר לה, כה)]. והקשו בגמרא: ואם לא יתפללו, ימותו? מה היה להם לעשות! ותרצו, שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו.

 וספרו, שאליהו הנביא רגיל היה ללמד בכל יום עם רבי יהושע בן לוי. ופעם טרף אריה אדם ברחוק שלוש פרסאות, כשנים עשר קילומטרים, ולא בא שלושה ימים!

והמבול נזקף לחובתו של נח, וקרוי: ״מי נח״ (ישעיה נד, ט) משום שלא התפלל על בני דורו (זהר ח״א סז, ב). ופרש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ״ל שזהו שאמרו (רש״י בראשית ז, ז) שנח מקטני אמונה היה. שהיה קטן אמונה בעצמו ולא האמין שכוח תפלתו לעכב גזר הדין על כל דורו.

מה נצטדק ומה נאמר, שאין להשוות את תפלתנו לתפלת הכהן הגדול ורבי יהושע בן לוי, וכי אפשר להשוותה לתפלת נח הנביא, הצדיק התמים! אבל הרי בכל אדם, אמרו (ברכות יב ע״ב) שכל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא, ואמרו שמי שאינו מבקש רחמים על החולה גורם לו שימות, ה׳ ירחם!

הכלל, התחושה צריכה להיות כי ״בשלי הסער הגדול הזה״, וכל אחד צריך לחשוש שמא הזיק לאחרים בעברותיו,

אין ״צרכי-רבים״ יותר מלהוסיף בתורה ובמצוות, ו״עשה מצווה אחת אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות״!

האדם שעיכב את הגאולה

בימי ה״אור החיים״ הקדוש זצ״ל היתה עת רצון לבוא הגאולה. מנין לנו? ה״אור החיים״ עצמו סיפר.

באותם ימים היו הכל יראים ושלמים, לא היה משג של יהודי חלוני. שמעתי מפי הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ״ל, הי״ד, שרבו ה״חפץ חיים״ זצ״ל תמה: אומרים שיש פרייע אידן, יהודים חלוניים. חלוניים, אני מבין. אבל במה הם יהודים?! זו המצאה חדשה. ״אין אומתנו אומה אלא בתורתה״, כתב רב סעדיה גאון. על כל פנים, המאזן היה חיובי והיתה עת רצון והתעוררות במרום לגאול את ישראל –

ויהודי אחד בטורקיה עבר עברה, והכריע את העולם כלו לכף חובה, והגאולה נדחתה (ספורי הרמ״ח, רפא).

ואני שואל, פחד פחדים – הלא אותו יהודי לא חי בימינו. הוא מת מתי שהוא. נשמתו עלתה למרום, וידע שיידרש לתת דין וחשבון על מעשיו. ביניהם על אותה עברה ־ כמה נדהם כשתבעוהו: בגללך נדחתה הגאלה בשלוש מאות שנה ־

בגללך יסבלו כה הרבה יהודים מכנופיות הצורר פטלייוא באוקראינה ומשחיטות הצבא הלבן והאדים ברוסיה, מרדיפות הייבסקציה ומזועות מלחמת העולם הראשונה.

מהחרם על היהודים בפולניה, מפרעות פלוגות צלב הברזל בהונגריה, ועל כלם ממאורעות מלחמת העולם השניה.

אושויץ וטרבלינקה, וסוביבור, ששת מיליון הקדושים, וכל הצרות והמועקות, הרדיפות והפיגועים עד ימינו אנו –

הכל בגלל עבירתך!

ירעד ויתנצל: לא ידעתי, לא שיערתי –

אבל רש״י מפרש הוא, על פסוק בפרשתנו: ״ונתצתם את מזבחותם ושיברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה׳ אלקיכם״ (דברים יב, ג ח) אמר דבי ישמעאל, וכי תעלה על דעתך שישראל נרתצין את המזבחות? אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב!

נורא ענשו של "גרמא"!!

מעמד הר סיני – מה חידושו??

כשעמדו ישראל למרגלות הר סיני, והקדוש ברוך הוא הרכין שמים לארץ ונגלה בענן כבודו, וכל העם מצפה לשמע מה יצוום, על מה נכפה עליהם הר כגיגית, שאם לא יקבלו פיה תהא קבורתם. וקול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר קול ה׳ חוצב להבות אש. ומה שמעו –

״לא תרצח״?!

עבור זה המעמד הגדול והנורא?! וכי בתור גוים הותרו ברציחה, והלא נמנית היא על שבע מצוות בני נח! מה החדוש בדברה זו, שהיה צרך לכללה בתורה, ועוד בעשרת הדברות!

אלא שאמרו (שיר השירים רבה א, יג), שמלאך היה מביא את הדברה ומחזירה על כל אחד ואחד מישראל, ואומר לו: מקבל אתה עליך את הדברה הזו? כך וכך דינים יש בה, כך וכך עונשים יש בה, כך וכך גזרות יש בה, וכך מצוות, וכך קלים וחמורים. והוא אומר לו: הן והן, מיד היה נושקו על פיו. שנאמר: ״ישקני מנשיקות פיהו״ (שיר השירים א, ב).

ויש להבין, אלו דינים וגזרות ומצוות, קלים וחמורים, יש בצווי זה של ״לא תרצח״, ומה הרבותא הגדולה בקבלתו עד שזוכים עבורה ל״נשיקות פיהו״!

נראה שהראב״ע זצ״ל התקשה בכך, וכתב: ״לא תרצח״, בידך. או בלשונך, להעיד עליו שקר להמיתו. או להיותך רכיל, או לתת עצה רעה בזדון. שתדע שיהרג. או שנגלה לך סוד שתוכל להצילו מן המות אם תגלהו לו, ואם לא גילית אתה כמו רוצח!

חדוש עצום השמיענו. שהיכול למניע אסון ולא מנע, אינו עובר רק על ״לא תעמיד על דם רעך״ (ויקרא יט, טז), אלא עובר ב״לא תרצח"!

אפלו גרמא אין כאן, וכזו תביעה!

כל מי שאינו מבקר את החולה כאלו שופך דמים [שאינו דואג לצרכיו] וגורם לי שימות [בכך שאינו מתפלל עליו] (נדרים מ ע״א) ־ אפלו גרמא אין כאן, וכזו תביעה!

״ידינו לא שפכו את הדם הזה״ (דברים כא, ז), וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לווי (רש״י, מסוטה מו ע״ב). וזו קרויה שפיכות דמים?!

אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: עד מתי יהא עון זה טמון בידך? על ידך נהרגה נוב עיר הכיהנים ועל ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו [שדואג ספר לשון הרע על דוד, ונתקנא בו שאולי והלשין לפני שאול שאחימלך קיבל את דוד בנוב ואמר לו שאול: ״סוב ופגע בכהני ה׳״, ובחטא זה נהרגו שאול ושלשת בניו במלחמת פלשתים (רש״י)], רצונך שיכלה זרעך או תמסר ביד אויב? (סנהדרין צה ע״א).

וכתב שם ב״באר שבע״: מכאן פסקתי על מעשה שהיה, יהודי אחד שלח את חברו בשליחות בשכירות חוץ לעיר, ובלכתו בדרך נהרג השליח, שראוי ונכון שהמשלח יקבל עליו תשובה, מאחר שעל ידו נהרג.

וכי דוד המלך אשם שדואג התקנא בו, ורדף אותו, והלשין על כהני נוב בגינו. והוא האשם בכך שדואג נטרד ושאול המלך מת בגין הריגת כהני נוב?! וכל אותם חודשים שברח מפני שאול והיה בפחד מות במערה ובסכנת מות בבית אכיש מלך גת ובצקלג, כל אלו לא הועילו למחול!

נחום איש גם זו, שקבל על עצמו יסורים נוראים לכל חייו, שידיו יקטעו ורגליו יגדמו ועיניו יסמאו וכל גופו ימלא שחין, על שהעני מת עד שפרק מעל החמור (תענית כא ע״א). ומה היה לעשות, על מה תבע עצמו, ואמר הסבא מקלם זצ״ל שהאשים עצמו מדוע לא טמן פת לחם בכיסו, שמא יצטרך לה עני שלא יוכל להמתין עד שיפרוק מהחמור!

אז מי שבעונתיו חרב בית המקדש, ומי שאינו מקיים מצוות בניינו, האם לא יתבע, ובמלוא החומרה! מחריד!

הצלת נפשות

אני זוכר, בשנת תשי״א, אספנו ילדי עולים והקמנו את הישיבה בחדרה. היא פעלה בבית הכנסת הגדול בעיר. ״גם את זה לעמת זה עשה האלקים״ (קהלת ז, יד). הרשיות העלו קהילות קודש והפרידו בין ההורים לילדים, הפנו את הנוער לשמד, לקיבוצים של ״השומר הצעיר״, ואנחנו השתדלנו להציל ככל שאפשר.

יום אחד נכנסים לבית הכנסת שלושה ילדים, תימנים חנניים, שואלים:

״כבר התפללו מנחה?!״ שאלתי: ״מנין אתם?״

ספרו: עולים חדשים הם, מ״עין שמר״ מקרוב הביאום ומנסים לחלן אותם. ערכו להם היום טיול, ונזכרו שלא התפללו מנחה. לא נתנו למדריך מנוח ועצר להם כאן, שיתפללו. הלב נקרע, ידעתי איך ייראו בעוד חודש. אמרתי להם: ״אל התפללו מנחה. תצאו מכאן, בפתח האחורי, ותתחבאו בחורשה!״

אך יצאו, והמדריך נכנס: ״איפה הם, סיימו?!״ ״מי״, התממתי.

״הילדים!״ ״איזה?״

התבלבל: ״מה פרוש, אלו שנכנסו לכאן״. ״מי נכנס, ומי אתה?״ ״אני המדריך שלהם״. ״והמדריך מזניח כך את החניכים?!״ התבלבל שבעתיים, ויצא.

הסתפחו לישיבה. אחד מהם גלש ברבות הימים והתפקר. השני נשאר דתי, והשלישי מכהן כיום כרב שכונה. יש לו כבר נכדים והוא מציג אותם כנינים שלי.

והוא צודק, כי במרום מתחשבים גם בגרמא!

*

השפעת מידותנו על הדורות הבאים

[והגדת]

"ותקצר נפש העם בדרך, וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל״ (במדבר כא, ה).

ואמרו על כך בגמרא (עבודה זרה ה ע״א): אמר להם משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה, שנאמר: ״ונפשנו קצה בלחם הקלוקל״. ופרש רש״י: קל הוא המן, מפני שהיה נבלע בכל איבריהם ואינם יוצאים לחוץ קראוהו קלוקל, ורגנו על כך.

והיא היתה להם טובה גדולה, שלא היו צריכים לטרוח ולצאת שלוש פרסאות ליפנות. בני כפויי טובה, דכתיב: ״האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל״ (בראשית ג, יב). ופרש רש״י: לשון גנאי הוא, שתולה הקלקלה במתנתו של מקום, והוא עשאה לו לעזר.

מה כתוב כאן. ובכלל. מהו ענין: ״כפויי טובה בני כפויי טובה״. הלא משה רבינו התכוון להוכיחם, והמוכיח דרכו להגדיל החטא ולא להציע הצטדקות והקלה לגביו. וכאן, מצא שכפיות הטובה מורשת היא לכל האנושות מאדם הראשון, וכמו שאמרו על הכתוב: ״וירד ה׳ לראות את המגדל אשר בנו בני האדם״ (בראשית יא, ה), ״בני האדם״, אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים? אלא בני אדם הראשון שכפה את הטובה ואמר: ״האשה אשר נתתה עמדי״, אף אלו כפו בטובה, למרוד במי שהשפיע טובה ומלטם מן המבול (רש״י).

אבל באמת, זו עקרה של התוכחה. כי אם נופל האדם במהמורה שלא העלה על דעתו, ניתן לדונו לכף זכות. [וכמו שכתבו בתוספות בבא קמא כז ע״ב), שאף על פי שהאדם מועד לעולם, באונס גמור פטור]. אבל אם אדם הראשון נכשל בכך, והוטבע הדבר באנושות, היה לכם לעמוד על המשמר ולתקן מדה רעה זו ואם לא עשיתם כן, גדולה התביעה!

ונזכיר דברי המדרש (בראשית רבה כב, יב): לא כדינן של רוצחים דינו של קין. קין הרג ולא היה לו ממי ללמוד [לכן נענש בגלות, כרוצח בשוגג], מכאן ואילך ״כל הרג קין [שבעתים יוקם״] (בראשית ד, ט). אמת, אבל צפון כאן הרבה יותר –

כסבורים אתם שהדברים כפשוטם, שאדם הראשון היה כפוי טובה כמושגנו? ודאי שלא! ובכל זאת, הן התאונן: ״האשה אשר נתתה עמדי״ ־ אסביר מה שאמר. ואספר –

התארחתי אצל הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ״ל בשבת. אח, היתה זו שבת מעין העולם הבא! לאחר שירת ״שלום עליכם״ ואשת חיל״ קדש על היין, נטלנו ידים והדגים הוגשו.

״נו״, שאל רבי יעקב. למה אינו טועם מן הדגים? ״אלו קרפיונים״, אמרתי. ״אכן, קרפיונים״, אשר. ״ומה?״ ״מהים, או מברכה? יש בעיה של תולעים, כידוע״…

השתרה דממה. הלסתות פסקו מתנועתן, והעינים נלטשו אל האורח החצוף. רק רבי יעקב לא אבד שלות רוחו. ״נשאל את הרבנית״, אמר במאור פנים.

הרבנית היתה חוורת. איש לא העז לפקפק בכשרות מטבחה, עד שהאורח הזה הגיע. אפשר היה לחתוך את המתח באויר!

לא. אתם ודאי מבינים שכל זה לא היה ולא נברא. טיפש, איני. מי יפקפק בכשרות מטבחה של הרבנית, ״אשת חבר כחבר״ (עבודה זרה לט ע״א) –

ואדם הראשון, האם העלה בדעתו לפקפק במה שהגישה לו האשה, שהקדוש ברוך הוא בראה להיות כעזר כנגדו?! הן כך פרש ה״אור החיים״ הקדוש את פסוקנו: ״האשה אשר נתתה עמדי״, אפלו קל שבקלים לא ישיב תשובה כזו, ומכל שכן למלך גדול!

ונראה שכונת האדם היא, שלא ידע דבר, כי אם האשה הביאה לפניו, ואכל. וזהו: ״אשר נתתה עמדי״, שלא לחייבו לדקדק ולחפש אחריה לדעת המובא לפניו, כיון שהאשה הלז נתנה ה׳ עמו לעזר ולהועיל ואין רע יורד מן השמים. ואין לו לבדוק אחריה, כי מן הסתם מעשיה נאים. ותמצא שאמרו ז״ל: ״אין בודקין מן המזבח ולמעלה״ (קדושין עד ע״א), הרי שכל שהוחזק במקום קדוש חזקת כשרות שלמה עליו. ומכל שכן אשה גדולה כזו כחוה אשר ברא לו ה׳ לעזר, אינו צריך לחפש אחריה מה נותנת לפניו!

אמת. אם כן, מדוע האשימוהו בכפיות טובה בתשובתו זו, הרי לא היתה כאן אלא התנצלות. (מוצדקת או לא, זו שאלה נוספת. הראיה, שלא התקבלה), אבל היה צריך לומר מלים אלו, להסביר ולהצטדק!

ונורא להווכח מכאן עד כמה יש להקריב עבור הכרת הטוב. עד שאם יש לו חשש קל שההתנצלות תתפרש ככפיות טובה, יש לבחור בשתיקה כהודאה! ואם התנצל כך, יש כאן – בדקי דקות – כפיות טובה! ומכאן, לעניננו –

שאם יש באב נטיה דקה מן הדקה לאיזו מדה, מי יודע איך תפרץ ותתגלה בזרעו אחריו!

המשגיח, רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל, היה מצביע על דברי רש״י (לראייה לח, ל), בלדת זרח בן יהודה:

ארבע ידות כתובות כאן ״ויהי בלדתה ויתן יד, ותקח המילדת ותקשור על ידו שני, ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו, ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני״ כנגד ארבעה חרמים שמעל עכן, שיצא ממנו. ויש אומרים, כנגד ארבעה דברים שלקח: אדרת שנער ושתי חתיכות כסף ולשון זהב עהושע ז, כא).

עכן מעל בחרם כשלוש מאות שנה לאחר לדת זרח, אבי סבו (יהושע ז, א) לומר לך, שאם אבי הסב שלח ידו בלדתו, כתנועה בלתי רצונית של עובר, השפיע הדבר על נינו. על כל תנועה מעל במזיד בחרמי שמים. ועל כל תנועה, מעל בדבר נוסף!

[ובפשטות מדובר הדבר בקדמונים שאצלם כל תנועה הייתה נחשבת, לגדלות רוחם!]

הלא נראה, שכאשר נמצא חלל באדמה, לא נודע מי הכהו, מביאים עגלה ערופה והכהנים אומרים: ״כפר לעמך אשר פדית ה׳״ (דברים כא, ח). ודרשוהו (הוריות ו ע״א): ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים. מה קשור יוצאי מצרים לכאן? –

אלא שאם נמצא חלל באדמה, אם יש רוצח בעם ישראל, יש לחקור מהיכן זה בא, מה השורש. באיזו סביבה גדל, ואיזה חנוך קבל. ואז חותרים לשרשו של השורש, איך צמחה חברה כזו, ואיזה חנוך קיבלו הוריו, וגם הם זקוקים לכפרה, גם עליהם מכפרת העגלה הערופה. וכך מטפסים מעלה, דור אחר דור, עד יוצאי מצרים!

מספרים על הרב מבריסק שאמרו לו שהבן שלו זורק אבנים על חתולים, והוא אמר שלא יתכן שמי שהכיר את אביו איזה בעל חסד וטוב לב הוא היה, יבין שלא יתכן שיצא לו נכד שמתעלל בחתולים…

זהו שבקש יעקב אבינו כשראה מעשה זמרי ועדת קרח: ״בסודם אל תביא נפשי״ זה מעשה זמרי, שנאמר: ״זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני״ (במדבר כה, יד) ולא כתב ״בן יעקב״, ״בקהלם״, כשיקהיל קרח את כל העדה על משה ואהרן, ״אל תחד כבודי״ (בראשית מט, ו), אל יתיחד עמם שמי, שנאמר: ״קרח בן יצהר בן קהת בן לוי״ (במדבר טז, א) ולא נאמר: ״בן יעקב״. אבל כשנתיחסו בני קרח על הדוכן נאמר (דברי הימים א ו, כג): ״בני קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל״ (רש"י). ובאורו, שבקש אשור לכך, ששרש הפגם לא התחיל בו!

ושמעתי מהגאון רבי שרגא גרוסברד זצ״ל, שספרו לסבא מסלבודקה זצ״ל על פלוני, בנם של גדולים, שמעל בכספי צבור. נענה ואמר: סבו אדם חשוב היה, אבל הציג עצמו כחשוב ונעלה יותר מכפי מדתו, וגנב דעת הבריות שיחלקו לו יותרת הכבוד.

בנו בקש להתפאר בתורתו, ואמר חדושי תורתם של אחרים בשמו [והשל״ה הקדוש (מסכת שבועות. נר מצוה עא) כתב שזו עברה גדולה יותר מגזלת ממון. ויעוין ב״מגן אברהם״ (קנו, ב) ובמה שכתב עליו ב״נודע ביהודה״ (תנינא ח״א סימן כ)] והנכד שלח ידו בקופת הצבור!

והביא בענין זה דברי המדרש (בראשית ובה עב. א): ״וילך ראובן בימי קציר חטים״ (בראשית ל, יד), ״חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה״ (משלי כב,), ״יותן את הארץ הזאת לעבדיך׳ (במדבר לב, ה). והוא כמדרש פליאה.

ולהאמור, יובן. בדרך שהנער מתחנך, בה ימשיך עד זקנה ושיבה. ובדרך שהאדם הולך, ימשיכו צאצאיו לדורי דורות. ראובן יצא לשדה לחפש מציאות, ובני בניו נתנו עיניהם במחנה שבעבר הירדן ובקשוהו לאחוזה!

וזאת אמר משה רבינו לבני ישראל: ראו, שפגם דק באדם הראשון, צל של כפיות טובה, השפיע עליכם כעבור כאלפים וחמש מאות שנה – כמה יש לנו לראות שלא לפרץ פרצות במדותינו. אחריות של דורי דורות מטלת על שכמנו!

הלא ידועים דברי הגאון רבי חיים מבריסק זצ״ל בענין יום הדין האחרון, הגדול והנורא. שכל אדם נידון לאחר אריכות ימיו ושנותיו על מעשיו. אבל מי יודע כמה השפיעו על דורותיו, לדורות עולם. לשם כך, שבים ודנים כל אדם באחרית הימים ביום הדין הגדול והנורא.

*

בואו חשבון כיצד גלגל מסתובב בעולם

[הרב ברוורמן – יתד תשעו, עם שינוי סדר והרבה תוספות]

בסיומה של פרשת חוקת, מספרת לנו התורה על מסלול הליכתם של בני ישראל במדבר. בבואם ליד נחלת סיחון הם מבקשים ממנו לעבור דרכו בדרכם ארצה. סיחון מלך האמורי מסרב ויוצא כנגדם למלחמה, שבסופה כובש העם את ארץ סיחון.

(במדבר פרק כא כא) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: (כב) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ: (כג) וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל: (כד) וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן:

(כה) וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ: (כו) כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן: (כז) עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן:

(כח) כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן: (כט) אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן: (ל) וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא: (לא) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי:

וצריך להבין – מה פשרה של ההרחבה בפסוקים אלה, וכי מה זה ענייננו מה התרחש במלחמות העמים בהיסטוריה?!

כדי להבין זאת יש להבהיר את פשוטם של מקראות. הקב״ה ציווה את בני ישראל שלא לכבוש את ארץ מואב, כפי שאמר משה בספר דברים: ״ויאמר ד׳ אלי אל תצר את מואב, ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה״ (ב׳, ט׳). כשהדגש הוא כל עוד האדמה בחזקת המואבים.

אולם מצווים הם כן להילחם בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן, אם וכאשר הם יסרבו לתת לעם ישראל לעבור בארצם.

במחוז זה של סיחון ישנו חבל ארץ הנקרא חשבון, סיחון מלך האמורי כבש את חשבון ממואב, והפך אותה לעיר הבירה שלו.

כפי הנאמר לעיל, סיחון סירב לבני ישראל לעבור בארצו ופתח איתם במלחמה. במלחמה זו בני ישראל ניצחו וכבשו את ארצו של סיחון. אלא שהם היו בבעיה, משום שעיר הבירה – חשבון, הייתה שייכת בעבר למואב, וחל עליהם איסור לכבוש חלקים השייכים למואב.

לכן מדגישה התורה, מכיוון שסיחון כבש את חשבון והעביר אותה משליטת מואב, מעתה אין מניעה לכבוש את חבל חשבון ולא משנה מה היה בעברה ההיסטורי.

על כיבוש חבל חשבון בידי האמוריים אומרת התורה: ״על כן יאמרו המושלים בואו חשבון, תיבנה ותיכונן עיר סיחון.

פשוטם של מקראות: כאשר כבש בעבר סיחון את מואב, אמרו המושלים, דהיינו ממשילי המשלים – המלכים והמשוררים של אותה תקופה ״בואו חשבון״. כלומר, הם התפעלו מהניצחון של המצביא המהולל סיחון אשר בחכמתו הצבאית כבש את חשבון, ואוי לה למואב על הפסדה.

כאן עולה לה השאלה המתבקשת: מה ענין זה שייך לנו?!

עונה על כך הגמרא: ״אמר רב שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן מאי דכתיב: ׳על כן יאמרו המושלים׳ – המושלים אלו המושלים ביצרם. בואו חשבון – בואו ונחשב חשבונו של עולם! הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. תבנה ותכונן – אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה, ותכונן לעולם הבא. עיר סיחון – אם משים אדם עצמו כעיר זה, שמהלך אחר סייחה נאה. מה כתיב אחריו? ׳כי אש יצאה מחשבון׳ וגו׳…״(בבא בתרא ע״ח). תשובתה של הגמרא דורשת ביאור, שכן מוסר השכל זה נראה רחוק מאד מפשוטם של הדברים.

נבאר בעזרת מעשה שהיה או שלא היה:

מעשה שהיה בכפר נידח השוכן אי שם בעומק הג׳ונגל. יום אחד הגיעו אל הכפר שני אורחים, איש עסקים בעל הופעה מרשימה מלווה בעוזר מסור. פנה האיש אל כל תושבי הכפר והודיע, כי היות ונצרך הוא לקופים, הוא מוכן לשלם על כל קוף שיינתן לו 10 דולרים. הכפריים, שבסביבתם היו קופים רבים, יצאו בהמוניהם אל היער והחלו ללכוד אותם. האיש קנה מהם אלפי קופים תמורת 10 דולרים לאחד, ואולם משהצטמצמה אוכלוסיית הקופים עד כי קשה היה לאתרם, חדלו הכפריים ממאמציהם. כיוון שכך, הודיע האיש כי מעתה ישלם בעבור כל קוף 20 דולר. הודעתו זו חידשה את מאמצי הכפריים והם שבו במרץ למלאכת לכידת הקופים. אלא שבמהרה אזלה שוב אספקת הקופים והכפריים שבו לעבד את חוותיהם. האיש העלה את הצעתו ל־25 דולר, אך אספקת הקופים הצטמצמה עד למאוד וקשה היה לראות אפילו קוף אחד ביער, שלא לדבר על ללכוד אותו.

איש העסקים הודיע מעתה שהוא מוכן לרכוש כל קוף ב־50 דולר, אבל מכיוון שהוא חייב לנסוע העירה לצרכים עסקיים מסוימים, העוזר שלו ייצג אותו בהיעדרו ויבצע את רכישת הקופים בעבורו. כשנסע ה״בוס״, פנה עוזרו אל הכפריים ואמר להם ״הסתכלו על כל הקופים שבכלוב הענק הזה, אותם רכש מעסיקי, אני מוכן למכור לכם כל קוף תמורת 35 דולר, וכשהבוס שלי ישוב לכאן תוכלו למכור לו אותם תמורת 50 דולר לראש!״.

התלהבו הכפריים, הם אספו וריכזו את כל חסכונותיהם וקנו מהעוזר את כל אלפי הקופים. מאז הם לא ראו יותר לא את האיש ולא את עוזרו… כל מה שראו סביבם היו אלפי קופים אותם מכרו לו מראש תמורת 10-20-25 ורכשו בחזרה תמורת 35 דולר!

בסיפור/משל זה משתמשים מרצים לכלכלה נכונה למתעניינים בהשקעות, כיצד עובד שוק המניות בישראל…

ולעניינו:

מבארים בעלי המוסר שכאשר נעמיק במה שהתרחש שם בחשבון נעשה גם אנו את חשבון נפשנו. הנה, במבט שטחי וארצי כאשר סיחון צלח את המלחמה וכבש את חבל חשבון שכפי המבואר שם חבל ארץ זה היה מקום אסטרטגי ולכן היה קשה לכיבוש, אך סיחון הגיבור כבש אותו. סביר להניח שאילו הייתה תקשורת בימים דאז, היו הכותרות בחדשות: ״סיחון ניצח כאסטרטג מדופלם״, ״האמוריים נהפכו למעצמה עולמית״! ״מואב הובסה קשות״. הפרשנים הצבאיים מילאו טורים במדורי סוף שבוע.

אך הפרשנות האמתית והיחידה כתובה בתורה: ״על כן יאמרו המשלים באו חשבון וגו׳״. המתבונן במבט גבוה יותר, פנימי יותר – מבט א־לוקי, מבין שכל דברי הפרשנים האנושיים הם הבל הבלים! לא גבורה, ולא אסטרטגיה, ישנו חשבון גבוה יותר וזהו חשבונו של עולם, חשבונו של רבש״ע, שסלל את הדרך לעתיד, כשעם ישראל יצטרך לכבוש את המקום מבלי לעבור על איסור.

בדיוק כמו במשל הקופים – בשלב מסוים נדמה לך שנצחת, כך חש סיחון, אך זו אסטרטגיה של היצה"ר כדי להרדים אותך, כדי למשוך אותך להיכן שהוא רוצה, ולבסוף להנחית את המכה…

כעת ניתן להבין את דברי רב שמואל בר נחמן: כך ניתן ללמוד על כוחו וחולשתו של היצר הרע. כאשר יהודי נופל לפיתויי יצרו, עליו ״לעשות חשבון״ כיצד התרחש תהליך הנפילה? היכן נקודת חולשתו? ידוע, כוחו הגדול של היצר הרע, שהוא מספק לאדם ״הנאה מיידית״. הוא משלם ב״מזומן, מיד, ובו במקום… בעוד שהיצר הטוב משלם בשיק דחוי… כלומר הוא דורש מאדם להסתכל רחוק וגבוה, לצפות את העתיד.

שורש המלחמה בין היצה״ט ליצה״ר, בין הטוב לרע, בין המאמינים לשאינם מאמינים, בין אנשי העוה״ז לבני תורה, הוא בין אנשי ה״עכשיו״ לאנשי ה״חשבון״, בין אנשי ה״נעים״ והערב״, לאנשי הטוב והמועיל. בין הרואים רק את אשר לפניהם ובין הצופים לעתיד. לבוא ״חשבון״ – משמעו, כי אף שייתכן שכרגע אתה לא מבין לאן כל המהלך הזה מוביל, אך ״בואו חשבון״ תתבונן גבוה יותר, עמוק יותר, פנימה יותר!

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סד/א

אמר רבי אבין הלוי כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחת מפניו – מדרבה ורב יוסף דרב יוסף סיני ורבה עוקר הרים אצטריכא להו שעתא שלחו להתם סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם שלחו להו סיני קודם שהכל צריכין למרי חטיא אף על פי כן לא קבל עליו רב יוסף דאמרי ליה כלדאי מלכת תרתין שנין מלך רבה עשרין ותרתין שנין מלך רב יוסף תרתין שנין ופלגא כל הנך שני דמלך רבה אפילו אומנא לביתיה לא קרא!

רש"י ברכות דף סד/א

הדוחק את השעה – כגון אבשלום שבקש למלוך בחזקה: אצטריכא להו שעתא – להיות אחד מהם ראש ישיבה, אצטריכא להו גרסינן, הוצרכו להם חכמים:

סיני – היו קורין לרב יוסף, שהיה בקי בברייתות הרבה: עוקר הרים – לרבה בר נחמני, שהיה מחודד יותר בפלפול: למרי חטיא – למי שקבץ תבואה למכור, כלומר למי שקבץ שמועות: דאמרי ליה כלדאי – לרב יוסף: מלכת תרתין שנין – אמר אם אמלוך תחלה אמות לסוף שנתים ונדחה מפני השעה ולא אבה למלוך, והשעה עמדה לו שלא הפסיד שנותיו בכך: אומנא לביתיה לא קרא – לא נהג כל אותן השנים שום צד שררה, וכשהיה צריך להקיז דם היה הולך לבית הרופא ולא היה שולח לבא אליו:

הבה נתבונן. אם רב יוסף לא היה מודע לדברי הכלדאים, והיה מזרז עצמו לקבל את המינוי, או אפילו נאבק עליו, הרי היה מביא מיתתו בידים!

האין זה מה שקרה בדיוק לסיחון שחגג נצחונו קצת מוקדם מדי?

הגמ' אומרת שאפי' ריש גרגותא מן שמיא קא ממנו ליה. כל מינוי הוא מאתו ית', ואפי' לדבר שולי וזניח. לא רק המינוי הוא ממנו ית', אלא גם העיתוי. אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימא.

ועל זה אמר הגר"א באגרתו המפורסמת – "כי מחר תבכה מאשר היום תשחק". וכן הוא להיפך – כי מחר תשחק, מאשר היום תבכה…

מי שמסתכל בהסתכלות צרה דרך חור המנעול, וחושב שהמציאות העכשוית זו חזות הכל, שולל את המציאות הרוחנית. המציאות אינה מורכבת מטבע בלבד. ידיעה זו דורשת מאתנו הרבה מחשבה לפני שמרבים בהשתדלות.

כשאילן רמון נבחר להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון שיטוס לחלל – אני בטוח שלא היה מאושר ממנו. ואני בטוח שהוא אף היה במתח רב כשבחירתו טרם הובררה, ומן הסתם בסתר לבו התפללו הוא ומשפחתו שאכן הוא שייבחר. כמה עצוב וטראגי, שה' שמע בקול תפילתם!

אנו מתפללים 'ומלא משאלות לבנו לטובה לעבודתך'. רק לטובה.

ומאידך גיסא:

יוסף מבקש משר המשקים שיזכירהו לפני פרעה. ניתן לשער, שיוסף התפלל לה' שישחרר אותו מהכלא, וששר המשקים יזכרהו ויזכירהו. אך בכל זאת "לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". איזו אכזבה קשה. אדם מן השורה היה נשבר.

חולפות שנתיים, 'והנה פרעה חולם' – מריצים את יוסף מן הבור, ותוך זמן קצר הוא הופך להיות השליט על כל מצרים למשך שמונים שנה!

הבה נתאר לעצמנו מה היה קורה לו יוסף היה יוצא מהכלא אז, כפי שבקש משר המשקים.

הוא הרי היה 'בן בלי שם' בסטטוס של עבד, והולך לאבוד במצרים הגדולה. היו מחפשים אותו כחלוף שנתיים על מנת שיפתור את חלום פרעה – אולם הוא כבר לא בכלא. 'שוחרר לפני שנתיים'.

נו, היה כדאי ליוסף לשבת עוד שנתיים בכלא ולצאת "המושל בכל מצרים"? ללא ספק שכן!

ללמדנו שהאדם אינו יודע מה באמת טוב לו. הוא מתפלל על דבר מסוים שבסופו של דבר מתברר שהוא לרעתו. ופעמים והוא אף מתרעם על הקב"ה מדוע אינו ממלא בקשתו… לו ה' היה שומע לתחינת יוסף – מצבו היה גרוע…

המעשה עם הח"ח שחתנו רצה להיות רב עיר ולא נבחר והתאכזב, והח"ח סיפר לו שמינוהו בעבר לרבה של ראדין ולאחמ"כ חזר בו היות והשוחט נקנ ס על ידו כשהאכיל נו"ט ומשמים שאלוהו האם היה זה קנס או תשובה, והוא השיב שקנס, ואח"כ בא אליו השוחט בחלומו וזעק שגרם לו נזק, אמר הח"ח לחתנו אז ביטלתי את רבנותי. נו, אז כדאי לשאוף לזה??

סיחון חשב שהוא "על הסוס"… הוא המנצח… התברר שהוא על כַן השיגור אל התוהו…

וכפי שאמר פירוס לאחר נצחונו על הרומאים וכשאבד את רוב צבאו – "עוד נצחון כזה ואבדנו"…

לפעמים זה מה שקורה גם בבית או בעבודה.

לפעמים אדם נלחם בבן הזוג – האיש או האשה, ואחד הצדדים מכניע את הצד השני בדרך כוחנית וחסרת פשרות. והוא מרגיש כעת על הסוס, אבל הדבר גורם למרמור גדול אצל הצד השני שלאחר תקופה לא ארוכה מחליט לפרק את החבילה. דבר שהצד הראשון לא העלה על דעתו.

זה נצחון שהוא 'אשליה'. חשבת – הכנעתי אותו, הכנעתי אותה, אך המחיר ששילמת – כבד!

גם במקום העבודה – לפעמים יש עובד שאתה יורד לחייו, לא נותן לו להתפתח ומצר צעדיו, ואולי גם חושש מהאנרגיות שלו, והוא מחליט לעזוב ולפתוח עסק מתחרה, או ישיבה מתחרה… ואתה רואה כיצד כל הקליינטים [-או הבחורים] שלך עוברים אליו…

זוהי א״כ התשובה לשאלה אודות אריכות הדברים בעניין. בתורה אין סיפורים ללא מוסר השכל, ובכל מלחמה ארצית יש את מלחמת היצרים התמידית. וכאשר מתבוננים בעומקם של דברים מגלים את הסוד כיצד פועל היצר הרע, היכן הוא טומן את מלכודותיו השטניות, כמו במשל הקופים מול אותם כפריים נבערים, לו רגע לפני שהסתנוורו מהדולרים החלומיים שהבטיח העוזר הערמומי, היו חושבים רגע: וכי להבטחותיו יש כיסוי?… וכי האיש זקוק לאלפי קופים או לאלפי דולרים? ״על כן יאמרו המושלים באו חשבון״, רגע לפני הבל הבלים.

*

צרת רבים חצי נחמת שוטים

[והגדת]

רש״י בפרשתנו –

הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבינו: ״קח את אהרן ואת אלעזר בנו והעל אתם הר ההר, והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו, ואהרן יאסף ומת שם״ (במדבר כ, כה-כו).

וכבר התבאר (בפרשת בראשית, מאמר ״לקחו בדברים נאים״) שבכל מקום שנאמרה ״קיחה״ לגבי אדם, הכונה בשכנוע ובדרכי נועם. אף כאן, כתב רש״י: ״קח את אהרן״, בדברי נחומים. אמר לו: אשריך שתראה כבודך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך [שגם משה השתוקק לכך, ולא זכה (רש״י במדבר כז, טז].

והנה ודאי דבר גדול הוא ונחמה גדולה, ומי שמניח אחריו בן כמותו לא נאמרה בו מיתה (בבא בתרא קטז, ע״א)

אבל מדוע היה על משה רבנו להוסיף ולומר: ״מה שאין אני זכאי לכך״?! לכאורה, הנחמה בכך שרואה את בנו ממשיך אחריו בכהונתו. מצידו, שיזכה אף משה לכך!

להבין את הענין, נקדים מאמר חז"ל.

יש מאמר חז״ל, שהרב אברמסקי זצ״ל אמר עליו: כבר מצינו מאמרים שגילו לנו את מוחם של חכמינו, הכשרונות העצומים התפיסה המהירה כברק והזיכרון המופלא, אבל מאמר זה מגלה לנו את הלב של חכמינו, והנשיאה בעל עם הזולת.

וכך שנינו (אבות דרבי נתן נוס' א יד):(לא מצאתי זאת שם) כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו.

נכנס רבי אליעזר [בן הורקנוס] וישב לפניו. אמר לו: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך?

אמר לו: אמור.

אמר לו: אדם הראשון היה לו בן, ומת, וקבל עליו תנחומין. ומנין שקבל תנחומין, שנאמר: ״וידע אדם עוד את אשתו״ (בראשית ד, כה), אף אתה קבל תנחומין.

אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרת לי צערו של אדם הראשון?!

נכנס רבי יהושע ואמר לו: רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמר.

אמר לו: איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד וקבל עליהם תנחומין, אף אתה קבל תנחומין. ומנין שקבל איוב תנחומין, שנאמר: ״ה׳ נתן וה׳ לקח יהי שם ה׳ מברך״ (איוב א, כא).

אמר לו: לא די שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרת לי צערו של איוב?!

נכנס רבי יוסי וישב לפניו. אמר לו: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמר.

אמר לו: אהרן היו לו שני בנים גדולים ומתו שניהם ביום אחד וקיבל עליהם תנחומין. שנאמר: ״וידם אהרן״ (ויקרא י, ג) אין שתיקה אלא תנחומין, ואף אתה קבל תנחומין!

אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני צערו של אהרן ? !

נכנס רבי שמעון ואמר לו: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך?

אמר לו: אמר.

אמר לו: דוד המלך היה לו בן ומת, וקבל עליו תנחומין, ואף אתה קבל תנחומין. ומנין שקבל דוד תנחומין, שנאמר: ״וינחם דוד את בת שבע אשתו״ (שמואל ב' יב, כד), אף אתה רבי קבל תנחומין.

אמר לו: לא די שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני צערו של דוד המלך ?

נכנם רבי אלעזר בן עזריה [ולנסחאות אחרות: בן ערך] וישב לפניו ואמר לו: אמשל לך משל למה הדבר דומה, לאדם שהפקיד אצלו

המלך פיקדון. בכל יום היה צועק ובוכה ואומר: אוי לי, אימתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום?

אף אתה, רבי. היה לך בן, קרא תורה מקרא נביאים וכתובים, משנה הלכות ואגדות, תפטר מן העולם בלא חטא, ויש לך לקבל תנחומין כשהחזרת פיקדונך שלם.

אמר לו: רבי אלעזר בני, נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין. ואמר הרב אברמסקי זצ״ל: בנהג שבעולם אדם הנתון באבלו, ליבו נתון לצרתו ואטום בפני צרותיהם של אחדים.

ראיה לדבר: אימתי יש לאדם יותר כסף, כשהוא עורך שמחה ומוציא הוצאות רבות ואף שוקע בחובות, או כשהלילה נפטרו הוריו והשאירו לו ירשה הגונה?! ועיננו הרואות שבעת שמחה מחלקים לצדקה בעין יפה, ובעת אבל – היד קפוצה.

ואילו רבן יוחנן בן זכאי מתאבל כל כך, עד שיש להפציר בו הפצרה אחר הפצרה שיקבל תנחומין, וכשמוכיחים לו אבלו של דוד המלך, שארע אלף שנים לפני כן, אבלו של אהרן מלפני אלף וחמש מאות שנה, אבלו של אדם הראשון מלפני ארבעת אלפים שנה, והוא מצטער עמם, ומתמרמר שהזכירוהו צרתם!

כמה מפעים ליבם של רבותינו, כמה היו ערים רגשותיהם, כמה נשאו בעול עם כל צרה ששמעו! בכל שנה קוראים אנו בתורה על מות הבל, ובני אהרן. מי מאיתנו מצטער בצער אבותיהם?!

 אמת, אבל יש לי שאלה:

מאחר שראו שרבם אינו מקבל דברי רבי אליעזר הגדול, ועוד מצטער בצער אדם הראשון, איך הוסיפו והזכירוהו צער איוב, אהרן הכהן ודוד המלך, והוסיפו לצערו!

ומאחר ותנחומו של רבי אלעזר היה ״כדרך שבני אדם מנחמין, איך לא עלה בדעת קודמיו?

התשובה על כך עמוקה, וחובה לדעתה.

האדם מרכב משכל ומרגש, ו״הא בלא הא, לא סגי״ (נדה ע, ע״ב), אין להתעלם מאחד מהם. גם בגדולי גדולים פועלים שניהם, ויש להתחשב בשניהם.

ושמעתי מרבי משה פיינשטיין זצ״ל, שזו היתה טעותו של קין. וראשית הדרדרותו. שהרי אדם גדול היה, ועמד על סוד הקורבן (בראשית ד, ג), והוא ששכנע את הבל להקריב (״צרור המור״ שם, הובא ב״כלי יקר״), ואיך הביא מן הגרוע, גזר רקוב? והלא כל היבול בעולם שלו הוא, ובכל אופן לא יאכל הכל. למה לא הביא מן העידית, ״כל חלב לה׳״ (ויקרא ג, טז)

הבל חשב: הלא הכול מתנת שמים, ואם אקריב את הנבחר אהיה בגדר בועט במתנתו של מקום. זאת, ועוד: עבורי, יש משמעות לעידית וזיבורית, אבל להקרבה, למאי נפקא מנה? הכל הינו הך.

וגמרא מפרשת היא. ששאלו (שבועות טו, ע״א) על הכתוב: ״ואעמידה שתי תודות [קורבנות תודה] גדולת״ (נחמיה יב, לא), מאי ״גדולות״, אם גדולות במינן, מי אכא חשיבותא קמי שמיא, והלא אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים!

ושאלו שם בתוספות, שאמרו (יומא לד, ע״ב) שהקורבן צריך לבוא מהמבחר שבעדרו. ואמרו (שבועות יא, ע״א) שאם הקדיש פרה אדומה ומצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדותה. [ואמרו (במנחות סד, ע״א), שאם שחט בשבת קורבן כחוש לתמירין או מוספין ומצא כבש מהודר ממנו, ״אומרים לו: הבא שמנה לכתחילה ושחט!״]. ותירצו, שמכל מקום לא היה לו לנחמיה להתפאר בכך שהביא בהמות גדולות, כיון שניצטוה בזה כמו בזה אם מתכון לשם שמים –

וממילא חשב קין: אם אביא מן המובחר, יתפרש כאלו איכפת לקדוש ברוך הוא, ויש חשיבותא קמי שמיא. וכאילו בועט אני במתנתו. אביא מן הגרוע, להוכיח שמעריך אני את הטוב ושמח בו, ושלבורא יתברך אין הבדל בין הטוב לגרוע.

אלו חישוביו של אדם גדול, של נביא שעמד על סוד הקורבנות! ובמה טעה?

בכך שסבר שהאדם הוא יצור שכלתני גרידא, ופועל לאור ההיגיון הצרוף. ולא הבין שהאדם הוא גם יצור רגשי. וכשהביא מן הגרוע נזדלזל כבוד שמים בעיניו, ובכך משך עליו הקפדת הבורא יתברך!

סוד זה ידעו רבותינו, גדולי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי. שלפני שפונים אל השכל, יש לרצות את הרגש. . והרגש מתרצה ב״צרת רבים, חצי נחמה״ ("מדרש רבה" (דברים פ"ב – י"ד): "מהו בצר לך, אר"י בשם ר"ע כל צרה שהיא של יחיד צרה, שאינה של יחיד אינה צרה" יעוי"ש ב"מתנת כהונה". ״חינוך״ שלא), ככתוב: ״בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה״ (דברים ד, ל).

אמת, אין זה דבר שכלי, וכבר אמרו (״פלא יועץ״ ערך אהבת רעים) ״צרת רבים נחמת שוטים״, כי מה לי אם רבים סובלים מכאב שיניים, האם יכאב לי פחות?

כמה נפלאים בענין זה דברי ה״עקדת יצחק״ (שער נט), שאין זו נחמה אלא לנשים. וזהו שנאמר: ״מה אעידך [איזו עדות אוכל להביא לך, שגם לאומה אחרת ארע כן] ומה אדמה לך [שכדמיון החורבן אירע לעוד עם], הבת ירושלים [כי רק בנות מתנחמות בכך], מה אשוה לך ואנחמך [כשבאה צרה על אדם, אומר לו: אף בפלוני עלתה כך, תנחומים הם לו – רש״י)] בתולת בת ציון (איכה ב, יג), רק הנערות מתנחמות בזה. ואכן, רבן יוחנן בן זכאי דחה תנחומי הבל אלו, הפורטים על הרגש ואין בהם ממש.

אבל הם סללו את הדרך, שכאשר בא רבי אלעזר בן עזריה ונחמו תנחומים שכליים, נתפייס בהם!

כי כאלו אנו.

הגמרא מספרת, שלרבי יוחנן היו עשרה בנים, ותשעה נפטרו על פניו. נותר העשירי, כל תקוותו. לבסוף הילד נפל ליורה רותחת ונמחה כל בשרו, ולא נשארו אלא עצמותיו.

והניח רבי יוחנן אצלו עצם קטנה, [פחותה מכשעורה, שאינה מטמאה, או שן שנשרה (רשב״ם בבא בתרא קטז, ע״א)] כדי לנחם בה אבלים על מות בניהם, ולומר להם: ״דין גרמא דעשיראה ביר״, זו העצם של בני העשירי (ברכות ה, ע״ב וברב ניסים גאון שם), והתנחמו בכך!

כל צאצאיו של הגאון הקדוש ה״חדושי הרי״ם״ מגור זצ״ל נפטרו בחייו. אחרון נפטר בנו בכורו, הצדיק רבי אברהם מרדכי זצ״ל, אבי הגאון הקדוש ה״שפת אמת״ זצ״ל. כשחזר מהלויתו, אמר: ״זאת נחמתי. שכאשר תארע צרה באחד מבתי ישראל חלילה, ינחמוהו: ״לאיטשע מאיר מתו שלושה עשר״…

וכבר אמרנו בשם ה״החדושי הרי״ם״ מגור זצ״ל: בתחילה נבראה הלבנה כחמה, שנאמר: ״ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים״ (בראשית א, טז). קטרגה הלבנה ואמרה: אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד.

אמר לה הקדוש ברוך הוא: ׳לכי ומעטי עצמך. וכדי להפיס דעתה הרבה צבאיה בכוכבים (רש״י, שם). ותמוה: הן היתה גדולה כחמה, ושאפה להיות אף גדולה ממנה והמעיטה הבורא. איזו נחמה יש לה בכוכבים – וכי שולטת היא עליהם, וכי שלה הם?

אלא שתראה שיש קטנים ממנה, וזה מרגיע…

ואם ברגשות עסקינן, יש לדעת שפועמים ופועלים הם בכל בני האדם. ואדרבה, בגדולים פועל הרגש יותר, בבחינת: ״הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו״ (סוכה נב, ע״א), וכמו שאמרו (תענית ד, ע״א) שחכם הכועס, התורה מרתיחתו. פרש רש״י: שיש לו רוחב לב מתוך תורתו ומשים לליבו יותר משאר בני האדם. והסבא מקלם זצ״ל כתב בשם הרמח״ל זצ״ל ״כי חומר האדם בתקפו אף באדם היותר גדול… ולו לא היתה [אלא] רק ידיעה זו לבעלי המוסר, היה די להם״ (״חכמה ומוסר״ ח״ב, מאמר שנא).

וזה שכתב רש״י בפרשת השבוע.

משה משכנע את אהרון ולא מסתפק בכך שאתה זוכה, אלא מוסיף – זה משהו שאני לא זכיתי!!

ורואים שאף זה בכלל הנחמה. שאתה זוכה, והוא לא…

אבל, געוואלד! הרי מדבר באהרן, טוב העין, האוהב את הבריות (אבות פ״א מי״ב) והוא ומשה, כנשמה אחת בשני גופים: ״זה שמח בגדלתו של זה, וזה שמח בגדלתו של זה. אהרן שמח בגדלותו של משה: ״וראך, ושמח בלבו״ (שמות ד, יד), ומשה שמח בגדלותו של אהרן, שנאמר: ״כשמן הטוב [שמן המשחה] ירד על הזקן זקן אהרן" (תהלים קלג, ב), וכי שני זקנים היו לאהרן? אלא כיון שראה משה שמן המשחה יורד על זקן אהרן היה דומה לו כאילו יורד על זקנו שלו והיה שמח (שיר השירים רבה א, נא), ו״כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם״ (משלי כז, יט), ואהב אהרון למשה כפי שאהב משה לאהרון, ועם כל זה!

כי כוח הוא מכוחות הנפש, רגש מטבע בכל אדם! רגש, שאין לו שום הסבר, ושאין בו שום הגיון – אז מדוע הטבע בנו?!

וכבר השריש המשגיח דלומז׳א, הגה״צ רבי משה רוזנשטיין זצ״ל (״יסודי הדעת״ ח״ב, פרק כח) בשם רבו הסבא מקלם זצ״ל, שכשם שאין באדם כוח גשמי שאינו לתועלת, אלא יש לדעת כיצד לנצלו לטובה, כך אין כוח מכוחות הנפש שאינו לתועלת, אלא שיש לדעת כיצד ולצורך מה להשתמש בו. ואף כוח זה בכלל.

ואץ ספק, שכוח זה ניטע באדם, כדי להנחילו מידת ההסתפקות והשמחה בחלקו, כשיראה שיש כאלו שגורלם לא שפר כגורלו.

זהו ששנינו (נדרים נ, ע״א), שכאשר הדיר כליבא שבוע, מגדולי עשירי ירושלים, את בתו רחל מנכסיו עקב נשואיה לרבי עקיבא, שהיה רועה צאן עם הארץ בן ארבעים, פנו להתגורר במתבן. התבן שימש להם כמצע וכשמיכה, ובבוקר היו פולים את אניצי התבן משערותיהם. בא אליהו הנביא לנחמם. התחזה כעני, ובקש מעט תבן, כי אשתו ילדה, ואין לו דבר להציע על הארץ עבורה ועבור התינוק. אמר רבי עקיבא לאישתו: ״ראי, יש כאלו שמצבם גרוע ממצבנו. אפילו תבן אין להם!״ ורואים, שזה מנחם!

בגשמיות, להתנחם בכך שיש כאלו שיש להם פחות. וברוחניות, לשאוף שיהיה לנו יותר ויותר. וכמו שמצינו (תענית כה, ע״א) שרבי חנינא בן דוסא היה עני מרוד וביקשה אשתו שיתפלל להושע. נתנו להם מוט זהב, כרגל שלחן. ראתה בחלומה שכל הצדיקים אוכלים משולחן בעל שלוש רגלים, והיא בשולחן בעל שתי רגלים. אמר לה: רצונך שיאכלו כולם בשולחן מושלם ואנו בשולחן חסר? הסכימה שיבקש רחמים ויטלוהו.

לא מובן – והרי שולחן בן שתי רגלים אינו יכול לעמוד, על אחת כמה וכמה אם נושא הוא על גביו כל עומס שכר העולם הבא של רבי חנינא בן דוסא ולימודו מתוך הדחק!

יש לשבת לצידו ולתמוך בו לנצח נצחים. היא ובעלה, כל אחד בתורו – ודאי תבקש להחזיר את הרגל השלישית, שתייצב את השולחן! ומשמע, שאם היתה רואה שגם כל הצדיקים יושבים ותומכים שולחנם, היתה מסכימה לשבת לנצח ולהחזיק בשולחן לבל ימוט!

מה שהפריע היה, שכל הצדיקים אוכלים בשולחן יציב, רק הם שאוכלים על שולחן חסר…

הן זו הבחינה ש״כל אחד ואחד נכוה [בגן העדן] מחופתו של חברו, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה״ (בבא בתרא, עה ע״א)!

נזכיר מדרש ידוע (במדבר רבה כג, ט) – ״מלפנו מבהמות ארץ״ (איוב לה, יא). אמר להם הקדוש ברוך הוא: לימדו מפרו של אליהו – שבשעה שאמר אליהו הנביא לעובדי הבעל: ״בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה כי אתם הרבים״ (מלכים א' יח, כה), נתקבצו ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל וארבע מאות וחמישים נביאי האשרה ולא יכלו להזיז את רגליו מן הארץ [וכבר הוכחנו מכאן (בפרשת נשא, מאמר: כח הרצון) כוחו של רצון נחוש!], עד שפתח אליהו ואמר לו: לך עימהם. השיב הפר ואמר לו לעיני כל העם: אני וחברי יצאנו מבטן אחת, וגדלנו במחנה אחד, והוא עלה בחלקו של מקום ושמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש עליו, ואני עליתי בחלק הבעל להכעיס את בוראי?!

אמר לו אליהו: פר פר, אל תירא, לך עימהם ואל ימצאו עלילה.

שכשם ששמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש על אותו שעימי [בכך שתרד עליו אש מן השמים], כך מתקדש עליך [בכך שלא תרד עליה אש ממרום].

אמר לו: וכך אתה מיעצני? שבועה, איני זז מכאן עד שתמסרני בידם! שנאמר: ״וייקחו את הפר אשר נתן להם, ומי נתן להם? אליהו.

כמה מרגש, אלו דברים היוצאים מן הלב! הלא השריש ה״מסילת ישרים״ (פרק א) שהתעלות היא עבור הברואים לשמש את הצדיק, כאבנים שביקשו: ״עלי יניח צדיק ראשו״ (חולין צא, ע״ב), על אחת כמה וכמה (שם, פרק כו) ״שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח, כיון שהיו נקרבים לפני השכינה״. וכלל ידוע, ש״ידיעת ההפכים, אחת״ (״עקידת יצחק״ שער יגן. כשם שזו התעלות להיות מקרב לגבוה, כך חסרון נורא הוא להיות מקרב לעבודה הזרה.

אבל, אם כך, איך מוצאים כהני הבעלים והעשתרות פרים לזבחיהם?

הלא ינעצו טלפיהם בקרקע, ותשע מאות איש לא התיקום ממקומם, ואין מי שימסרם!

רואים שלא כל כך איכפת לו להימסר לבעל. מה שבאמת איכפת לו הוא: מדוע ״ההוא עלה לחלקו של מקום״. נכוה מחפתו של חברו (בבא בתרא עה ע׳׳א)…

ברם, לפחות כך: ״למדו מפרו של אליהו״… אוי לנו, שאנו מהפכים היוצרות – ברוחניות, מתנחמים אנו בכך שיש גרועים ונחותים מאתנו. ובגשמיות, נכוים אנו מהשיגיהם של חברינו…

בס?רו ״מנחת אליהו״ (פרק ה) מספר בעל ה״שבט מוסר״ זצ״ל שבחדש אב שנת תמב עסק בהוצאת ׳דבוק׳ שנכנס בנער אחד. היה זה מוכר עופות, ״והייתי מכיר את האיש ואת שיחו, שהוה איש כעסן ומעשיו מכוערים. שאלתי אותו מה טבעך, אמר: היו לי חובות ולא יכולתי לסבל, ויראתי שמא אצטרך לבריות ובחרתי מות מחיים ובלעתי רעל׳׳ והמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, ונשמתו נטרדת בלי מנוחה.

שאלו שאלות שונות, וענה עליהן כידיעתו והשגתו. ״שאלתי לו כמות שיעור הרוח כמה הוא״, מה גודל הנשמה. ״והשיב: הכל כפי רוחניותו, ורוחו היותה כשעור אגוז קטן, ויש רוחות קטנים ממנו".

הנה לנו מבט חדש, מושג חדש בתיאור ״האדם הגדול בענקים״ (יהושע יד, טו) שנאמר על אברהם אבינו, ״ושם [בשובם] אשה גדולה״, יראת חטא (מלכים ב' ד, ח ובתרגום). דברים כפשוטם, נשמתם גדולה. והחטא מקטינה כאגוז וכביצה!

מתהלך אדם בעולמו של הקדוש ברוך הוא, יהיר וגאה בגובה קומתו. אח, את גובהו ישאיר בבור קברו. ומה יעלה למרום גרגיר שמשום? פתית אבק?!.״

אבל הנחמה, רבונו של עולם, הנחמה ״ויש רוחות קטנים ממנו״, אז לא נורא…

*

מי מריבה – אין יאוש בעולם כלל!

[הרב אסולין מעין גנים ח"א ע"ש, כאן קצת בשינוי –ומעובד]

צריך ביאור:

א. מה היה כל כך נורא בהכאת הסלע במקום דיבור? הרי מכל מקום זה נס! ולמה זה נחשב שלא התקדש שם שמים על ידם?

ב. בעת הוצאת המים ה' מצוה: והשקית את העדה ואת בעירם. מה צריך להדגיש את בעירם, וכי יעלה על הדעת שיותירום בצמא?

בפסוק ב' נאמר ויקהלו על משה ועל אהרון, ובפסוק ג' נאמר וירב העם עם משה, ובפסוק ד' למה הבאתם, משמע משה ואהרון, וכן למה העליתונו.

בעת צרה, כאשר אדם שרואה שאפסה תקוה, ישנן ב' מיני תגובות:

יש מתייאש ואומר הכל אבוד, חבל על הזמן להתאמץ.

יש שמחפש אשמים, זה בגלל ההוא…

למעשה צריך להתחזק באמונה ולא להאשים איש וידע שהכל ממנו יתברך ואין מעצור לו להושיע הן ברב הן במעט.

א. המתייאשים –

אדם צריך לבטוח בה' בעת צרה, רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו.

כדברי דוד כל גויים סבבוני כו' כי אמילם, ואפילו חרב חדה מונחת כו'.

כדוגמת דוד המלך שנרדף על ידי שאול והגיעו לסלע המחלקות ויהי דוד נחפז ללכת מפני שאול, ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואל אנשיו לתופשם, והבין שעומד למות ועל זה אמר דוד אני אמרתי בחופזי אז כל האדם – שמואל הנביא – כוזב כשהבטיחני המלוכה.

וה' שלח לו את הישועה באופן פלאי, על ידי מלאך משמים שהודיעו שפלשתים פשטו על הארץ. ונעשה מחלוקת בין אנשי שאול האם להורגו ואחר לילך או לילך מיד.

ב. האנשים שמחפשים אשמים.

הם מאשימים את ההוא שהביא אותנו לכאן, ואת זה ששכנע אותנו להשקיע, ואת ההוא שהמליץ, וההוא שדחף אותי לשידוך הזה…

זה חוסר אמונה. חז"ל אומרים שמעולם לא אמר יעקב דבר של בטלה אלא פעם אחת: "למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח".

יעקב היה צריך להאמין שאפילו אדם בעל בחירה אין לו כוח להזיק לשני לולא גזירת ה'.

כנגד ב' כתות הללו אנו אומרים "שמע ישראל ה' אלוקינו, והוא תקיף ובעל הכוחות כולם, ובידו להושיע אף במצב הקשה ביותר,

ה' אחד, ואין עוד מלבדו וממילא אל תתלה צערך בהוא ובפלוני.

אין עוד מלבדו!

שהרי רואים אנו שצערו של יעקב היה לחינם, כפי שמביא המדרש על יעקב "אמר הקב"ה: אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא אומר למה הרעותם לי? הוא שנאמר "נסתרה דרכי מה'".

כל טוב שנגזר, בא על ידי רע גם כן כמו שאמרו חז"ל ג' מתנות על ידי יסורין. [רמח"ל]

וכן מצינו אצל אשת רבי חנניא בן דוסא והשכנה שבאה להכלימה ונתמלא התנור בלחמים,

וצריך ביאור מדוע לא קרה לה נס דומה בשבתות שעברו?

אלא צערה שלא יהיה לה לחם לשבת נגזר מאת ה', אך גם הבושה לא נגזר, ולכן הגיע רגע הישועה.

ניגש עתה לביאור הכתובים:

היו שתי כתות שהתלוננו על חוסר מים.

כת שנתייאשה מן הישועה. ורבו עם משה רבינו עליו השלום.

כת נוספת שרבו עם משה ואהרון.

כת ראשונה התייאשה מן הישועה, וסברו שעדיין ה' כועס עליהם ולא יושיעם, ומים היו בזכות מרים, וכעת שאיננה – יפסקו.

ולכן אמרו "ולו גווענו בגווע אחינו לפני ה'. הלואי שהיינו מתים במדבר כמו שמתו אחינו לפני ה'.

הם היו צדיקים ורצו למות לפני ה' בתשובה, ולא מתוך צמא, שמיתת צמא קשה מכל. מבארים – מפני שנורא הוא שהאדם ברגעיו האחרונים חולם על כוס קולה… במקום על הכנה לבית עולמו.

כעת שאנו צמאים אין בנו הכוח לשוב בתשובה.

ולכן התלוננו על משה מדוע לא התפללת עלינו שנמות עם אחינו במדבר.

הכת השניה תלו את הצמאון בסיבות.

שאילו לא הבאתם אותנו לכאן לא היינו מגיעים לצמאון ומשה ואהרון אשמים בסבלנו.

וטעו בחושבם שהמסעות ביד משה ואהרון ולא ביד ה' על פי הענן.

ולכן בתחילה כתוב ולא היה מים לעדה לשתות ויקהלו על משה ועל אהרון, שכולם נקהלו על משה ואהרון.

אחר כך מתחיל לפרט:

כת ראשונה, המיואשים- נקהלו על משה בלבד – למה לא ביקשת עלינו רחמים שנמות, שהרי כוח התפילה ביד משה.

והכת השניה, מחפשי האשמים – טענה למשה ואהרון יחד – למה הבאתם אותנו למקום הזה שבו מתים.

השיב ה' תשובה לשתי הכתות:

בתחילה לכת השניה, מחפשי האשמים– קח את המטה והקהל את העדה ודיברתם אל הסלע ונתן מימיו.

והיות והתלוננו על שניהם, ילכו שניהם.

הכת הזו טענה שמשה ואהרון אשמים, ורצה ה' להוכיח להם שכל שהם עושים על פי השם הם עושים.

כיצד? הנה תראו שלפני שציוויתים הסלע לא נתן מימיו, וכשציויתי – נתן.

ובאמת לזה די היה בהכאה, אך רצה ה' לחזק שהכל על פי ה' ולא על פי משה ואהרון, לכן נתן הוראה לדבר עם הסלע, היות והעם ראו את כל פעולות מצרים מכוח המטה, והיה חשש שיאמרו שהפעולה נעשתה מכוח המטה ולא מה', לכן ציוה ה' שרק ידבר, ואז יהיה ניכר שהכל מאת ה' יתברך, כי רק ה' פועל על ידי דיבור, כמו בעשרה מאמרות נברא העולם, הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד, בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם.

ואחר כן לכת הראשונה, המיואשים – מצוה ה' להשקות את העדה ואת בעירם – לרמוז, שגם אם אין לנו זכויות, רחמי ה' הם ללא גבול, ואין להתייאש מן הפורענות,

ויש מצב שה' מפרנס את האדם "ככלב וכעורב" [בבא בתרא ח, ע"א] ומשה עצמו ישקה את העדה ובעירם להראות רחמי ה' על כל מעשיו בכל מצב.

ומשה כעס עליהם וקראם "מורים" – 'המן הסלע הזה נוציא לכם מים' ראו שאפילו מסלע ניתן להוציא מים. וכיצד אתם מפקפקים בישועת ה'?

ורצה לרמוז להם שאין הם ראוים לישועה בנחת, בדיבור, אלא בהכאה, כראוי להתנהגותם.

שכאשר ישראל הולכים בנחת – הטבע פועל בנחת, וכאשר הולכים בכעס ותביעה, הטבע נכנע רק במכות.

וכך אבד הלימוד לשתי הכתות.

לכת האחרונה שלא האמינו שהכל על ידי ה', אלא על ידי משה ואהרון ותלו המצב בהם וחיפשו אשמים, אבד הלימוד של ה"דיבור" אל הסלע, שיוכיח שנתן מימיו "בדבר ה'", ולא על ידי משה ואהרון.

ולכת הראשונה שהיו צריכים הוכחה שאין להתייאש וה' רב חסד ועושה בקלות חסדו גם אם אינם ראוים, ואף הבהמות מקבלות חסד ה', גם זה אבד, שהרי המים יצאו בקושי, ורק לאחר שתי הכאות. ואף לשתות לא שתו על פי משה אלא 'ותשת העדה ובעירם', מעצמם ולא משה השקה אותם כציווי.

מסקנה:

אין להתייאש בשום מצב, ואין לתלות מצבנו בזר, אלא רק בקוב"ה.

מעשה עם הרב מנדל

הוא שכב על דרגש הברזל שבמחנה העבודה, גבו היה שפוף ומשקלו לא עלה על 30 קילוגרם. כל זה שיווה לו מראה של שלד. יהודים רבים נאלצו מכורח המציאות המרה, ללגום את טיפות המרק הטרף על מנת להחיות את נפשם ולשמור על צלמם, אך הוא, הצדיק רבי חיים משה מנדל זצ״ל, לא הסכים אף לטעום ולו טיפה אחת.

כעת, הוא כבר היה חלש עד מוות, והרגיש את נשמתו עומדת על מפתן גופו, מבקשת לעלות אל על. בכוחותיו אחרונים התיישב על הדרגש וקם על רגליו כשהוא נתמך בכל הנקרה לידו, פוסע אט אט לעבר גדר התיל של המחנה, שם תכנן לומר את הוידוי, בתקווה שאי מישהו ישים לב ליהודי הנופל על הארץ ויביא אותו לקבורה.

הוא נצמד לגדר, מנסה להיתמך בה, וקרא את קריאת שמע. לפתע שמע קול הקורא לעברו: ״יהודי, יש לי משהו בשבילך״!

מעבר לגדר נראה איכר כפרי ערל, המסמן לרב חיים משה הצעיר שיש לו כיכר לחם המוצנע תחת למעילו. ״אתה רוצה לקנות״? שאל אותו הכפרי. ״כן״ הנהן הרב אך המשיך בלחש, כי אין לו פרוטה.

״תחפש בכיסים״ אמר לו הגוי, והרב מנדל עשה כצוויו, על אף ידיעתו כי כיסיו התרוקנו עוד לפני בואו למחנה, על ידי החיילים הנאצים. אבל הוא טעה.

בתוך הכיס התגלתה מטבע שחוקה. הוא הוציא את הפרוטה מהכיס והראה אותה לגוי כשואל, אם היא מספקת את רצונו?

הכפרי הנהן והורה לו לזרוק אליו את הפרוטה. לאחר מספר שניות, הועבר כיכר הלחם לידיו הנרעדות של הרב חיים משה מנדל זצ״ל הצעיר, והוחבא היטב בצריף.

הרב מנדל פתח את העיתון שעטף את הלחם וגילה בו כותרת מרעישה ומשמחת, המספרת על כך שהקץ למלחמה קרב תוך שבועות מספר. הוא נטל ידיו, שבר חתיכה מהלחם, והרגיש תוך מספר שניות, איך כוחותיו שבים אליו. אחר שסיים לאכול כזית מהלחם בירך ברכת המזון. על דרגש סמוך שכב יהודי צעיר נוסף שגסס. הוא סימן לו לגשת אליו כדי לומר איתו קריאת שמע. הרב מנדל לקח כמה פירורים מכיכר הלחם, הרטיב אותם והכניס לתוך פיו הקמוץ של היהודי הגוסס.

הלחם שנתן לו היה כטל חיים. הוא לא התייבש ולא ניגמר במשך 3 חודשי המלחמה האחרונים, והציל מדי יום יהודים נוספים ממוות ברעב.

לפני שעזבו את המחנה, פנה הרב זצ״ל לחברו ושאל: ״זוכר שאתה כבר רצית שאגיד עימך וידוי?״

״אני זוכר ששמת לי משהו בפה וקמתי לתחיה״ ענה לו.

הרב חיים משה מנדל זצ״ל הוציא את כיכר הלחם ממעילו והראה לו את הלחם בשלמותו.

״מזה שמתי לך פירורים וקרה הנס״. כעת, לאחר שהתגלה דבר הנס, סרה הברכה ממנו ונעלמה. הרב מנדל זצ״ל אכל מהלחם, ולראשונה מזה שלושה חודשים, בהם אכלו עשרות יהודים מהלחם השלם והתאוששו לחיים, הלחם נגמר. [קול העיר פרשת חוקת תשע"ב].

*

אנו לא כה גרועים ולא כה מעולים | התורה מטהרת טמאים ומטמאת טהורים

 [והגדת]

"וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמור, זאת חוקת התורה אשר צוה ה׳ לאמור״ (במדבר יט, א), כך פותחת פרשת טהרת הפרה האדמה.

ויש להבין, אכן ענינה חוק הוא, ״חקה חקקתי גזרה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה״, שהיא מטהרת טמאים ומטמאת טהורים. אבל יש להבין, מדוע נאמר: ״זאת חקת התורה״, ולא ״זאת חקת הפרה״, כמו שנאמר: ״זאת חקת הפסח״ (שמות יט).

והנראה, שרמזו לנו שיש הקבלה בין התורה לבין הפרה האדמה:

מה היא מטהרת טמאים ומטמאת טהורים, אף בענין התורה מצינו כן. ולמה הכונה –

אני מכיר המון בני ישיבה יקרים, מסלאים מפז, המהלכים קודרים ושפופים. מה יש, מה ארע?

הם לומדים, אבל לא מספיק טוב, לא בעומק העיון, לא במלוא השקידה. נדמה להם שלימודם קשה עליהם כברזל, אינם משננים די, ושוכחים חיש קל. אינם נמנים על צמרת השיעור ועילויי הישיבה, ומאוכזבים מעצמם.

להם, רצוני לספר: ודאי שמעתם על ישיבת ״שובו בנים״. לא רבים יודעים, שבעבר הייתה הישיבה בשכונתינו. סיפר לי אברך מהשכונה: בוקר אחד הלך לתפילה, ומולו אחד מבני הישיבה. מקרוב הגיע, זה עתה חזר בתשובה. פנה אל האברך ברגש עז: ״רבי, אני מקנא בך כל כך!״

והאברך דנן, מאותם ממורמרים שגדושים בביקורת עצמית מדכדכת, שלעולם אינם מרוצים מעצמם, הטיח באותו בחור נלהב: ״אני איני מכיר אותך, ואתה אינך מכיר אותי. מנין לך שיש במה לקנא בי?״ בבטלנות שבי, ברפיון שבי, בחוסר השלמות?

והלה ענה בעינים נוצצות: ״אבל לא תכחיש, רבי – אתה יודע לקרא אותיות רש״י!״

וההכרה הכתה כברק: לא נכחיש, אכן כן! אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו – אנו יודעים לקרוא אותיות רש״י, ואנו מסכמים חמישה חמשי תורה בכל שנה, שנים מקרא ואחד תרגום. וככלות הכול לומדים שעות רבות בכל יום, ויודעים דינים !הלכות! בל נהיה כפויי טובה.

ואספר: גיסי, רבי זלמן אסטולין עליו השלום, שבע מרורים במשך שנים ארוכות בסיביר הקפואה, תרתי משמע.

קור עז, וכפור רוחני נורא. בכל כוחו שמר על יהדותו, סבל רב סבל על שמירת המצוות, אבל יחיד היה, בודד. בלא מנין בחול ובשבת, במועד ובחג, בראש השנה וביום הכיפורים!

עזר ה׳, ונחלץ מעמק הבכא, הגיע אלינו מדדה על קביו. כמה שמח להיות בין יהודים, לראות סביבו שומרי תורה ומצוות!

בשבת בבוקר הלכתי עמו לתפילה. אח, תפילה במנין, ברוב עם, עיניו נצצו.

חקר, וסיפרתי שיש מנין ותיקין, ובעודם מתפללים מתארגן מנין בירכתי בית הכנסת, ב״בית שני״, ותוך כדי מתחילים להתפלל למעלה, וכשהמנין הראשון מסתים מתחיל מנין נוסף.

לא שבע מלשמוע. התפילה הסתימה ופניתי לחזר לביתי, ביקש רשות להישאר עוד קצת, לחוות. הוא כבר יגיע, יודע את הדרך. טוב, בינתים אקדש ואלמד מעט.

וברוך השם ״תורתם מתברכת״: אני מספיק ללמד דף, ושנים, ושלושה, ורבי זלמן איננו.

אני דואג, ככלות הכל זר הוא בעיר, מדדה על קביו. אולי איבד את הדרך, מי יודע היכן אמצאהו. קודם כל, נלך לבית הכנסת. נחקור, אולי ראו לאן הלך.

ראו, ודאי. הוא למעלה, בקומה העליונה. עליתי, והנה הוא לפני. מסמן לי בידו שאמתין, עוד מעט. מה יש, מה קרה? המתנתי לצידו עשרים דקות. רק אז קם וחפן את קביו. ״מה מעשיך כאן?״ שאלתי.

אמר: ״אתם כעכבר השוכב על ערמת דינרים. רואה בהם דבר שאינו נוח. אינו מבין איזה אוצר תחתיו!״

כבר שעה ארוכה, הוא מספר לי, שעה ארוכה שהוא מדלג על קביו ממנין למנין. לענות עוד אמן, עוד אמן יהא שמיה רבה, עוד קדושה. אילו אוצרות, מוכן הוא לשהות כאן עוד ועוד! שנים היה מנותק, מורעב, וכעת כזה שפע, בכזה גודש, איך אפשר להתנתק!

ונזכרתי במה שהיה רבי אליה לופיאן זצ״ל אומר בשם הסבא מקלם זצ״ל: העולם הזה נברא עבור תכלית מרכזית אחת ויחידה. כאמרם: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר ישעיה מג: ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו״ (סוף אבות). והינו, שיכירוהו ״דישתמודעון ליה״ (רעייא מהימנא, בא) בני האדם: ״ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו!״

לפיכך, אמר, כדאי היה לברוא את העולם כולו, ולהחזיקו ולהחיותו ששת אלפים שנה, כדי שבמהלך כל ימות עולם יהיה ולו אדם אחד, שפעם אחת בחיים, יאמר: ״ברוך הוא וברוך שמו״. כבר התקימה מטרת בריאת העולם. הופק ממנו כבוד שמים!

והוסיף: ואלף ״ברוך הוא וברוך שמו" אינם ״אמן״ אחת! ואלף אמנים, אינם שקולים ל״אמן יהא שמיה רבה״ אחד! וסיים: ואלף ״אמן יהא שמיה רבה״, אינם מילה אחת של תלמוד תורה!

לא בכדי, תקנו חז״ל לשמוח בשמחת תורה, בסיום קריאת חמישה חמשי תורה.

אני נתקל בבני ישיבה קודרים ומיואשים. מדוע? כי אינם מבינים את שיעורו של ראש הישיבה, אינם יודעים את הסוגיא על בוריה, מביטים הם בקנאה על המוכשרים והמצליחים והמשננים והמחדשים.

איי, כעוברים הרובצים על דינרי הזהב ־ היש לכם מושג בערכה של מילה בתורה?!

נתחיל מ״בראשית״: כמה יהודים בעולם יודעים לקרא באותיות רש״י ? !

כמה יהודים בעולם יודעים מה כתוב בחומש! כמה יהודים בעולם קוראים מדי שנה בשנה חמישה חומשי תורה, שנים מקרא ואחד תרגום, ושומעים קריאתם בבית הכנסת בציבור – כמה פתחו גמרא, יודעים מה היא ״בבא מציעא״, ראו צורתה של שמועה!

תיקנו לנו לרקוד, על סיום קריאת חמישה חומשי תורה!

כל השאר, כל דרגה ודרגה, עולם מלא, תוספת אורה – נראה, שלא נהיה כפויי טובה!

שנאמר, קודם כל, ״אשרינו מה טוב חלקנו מה נעים גורלנו ומה יפה ירשתנו, שאנו מעריבים ומשכימים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואומרים פעמים באהבה שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״, קודם כל וראשית לכל, להודות על כך! להודות שאיננו בסיביר הקפואה. אחים רבים כל כך קפאו שם למות.

ואנו, בחסדי שמים, גם ״אמן״, וגם ״אמן יהא שמיה רבה״, וגם ״מילה של תלמוד תורה״ –

זו, בחינת ״מטהרת טמאים״. טיפה אחת של מים חיים ואפר פרה, הזאת שלישי ושביעי, וכבר טהור! ״אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה׳ אלוקיך ומשם יקחך״ (דברים ל, ד) באר המשגיח הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל: אם עדיין מחוברים אף לקצה הרוחניות, באיזה שהוא חיבור ל״אוריתא וקודשא בריך הוא חד״ ״ כִּי־מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל כָּל־הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן״ (קהלת פרק ט ד), ״משם יקבצך״. ואין מה לומר, אנו מחוברים באיזה שהוא חיבור, קשורים באיזה שהוא קשר.

ומול זה, ״מטמאת טהורים״

וכבר אמר החפץ חיים״ זצ״ל (״שם עולם״ ח״ב, שער ההתחזקות פ״ו, בהג״ה) שאם יש בן תורה שזחה עליו דעתו, עצתו פשוטה: יעמוד לפני ארון הספרים, יתבונן בכרכי הש״ס ויעשה חשבון נפשו. יסקר מסכת אחר מסכת, ויראה שאין אפילו אחת החרוטה על לוח ליבו! ובעולם העליון מכריזים ״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו״ (פסחים נ, ע״א).

ושנינו (מדרש משלי י): אמר רבי ישמעאל, בוא וראה כמה קשה יום הדין. בא תלמיד חכם, אמר לו: כלום עסקת בתורה, אמר: הן. אמר לו הקדוש ברוך הוא: הואיל והורית, אמור לפני מה שקרית ומה ששנית.

מכאן אמרו: כל מה שקרא אדם יהא תפוס בידו, ומה ששנה יהא תפוס בידו, שלא תשיגהו בושה וכלימה ליום הדין!

והגאון רבי אהרן כהן זצ״ל, חתן ה״חפץ חיים״ זצ״ל, סיפר (בהקדמת ספרו ״מעשה הקורבנות״) משל ששמע מפיו, אודות גביר מוקיר תורה ויודע ספר שחננו ה׳ בבת יחידה כלילת מעלות שנתונה באהבת תורה ובכל מידה נכונה.

אביה חפש עבורה חתן מושלם, מופלג בתורה שעדיו לגאון, שיחזיקו על שולחנו בהרוחה עד שיצא שמו לתפארת ולתהלה, ויושיבוהו על כס רבנות נכבדה וירוה ממנו רוב נחת והנאה בזה ובבא.

באו שדכנים והציעו בחורים מופלגים, שקדנים ומעמיקים, ובכל אחד מצא פגם וחיסרון. הוא הבהיר במלים ברורות שאינו מוכן לקחת לבתו אלא את המושלם שבבני התורה.

בא שדכן ואמר: ״הבאתי עימי את ההצעה המושלמת, לא תוכל לדחותה! בחור נאה ומוכשר, טוב לשמים ולבריות, העולה על כולם. כל הש״ס שגור על לשונו!״

תמה הגביר, אכן כזאת טרם שמע! ״הביאו ונכירו״, אמר לשדכן.

בא הבחור, ואכן, לא נפל מדברי השדכן ארצה. נאה היה, דיבורו רהוט ואופקיו רחבים, איש רעים להתרועע. ניגש הגביר אל העיקר: ״שמעתי עליך שיודע אתה את כל הש״ס!״

״אמת״, ענה הנער בדעה זחוחה, ״ישר והפוך!״

נרעש הגביר. בר אורין היה, והרצה שאלה שנתקשה בלימודו. השתאה הנער, שאלה קשה, אינו יודע תשובה.

״הבה נחזור בעל פה על מהלך הסוגיא״, הציע הגביר. אבל הנער בער, כאילם לא יפתח פיו. ״אינך זוכר את דברי הגמרא?״ שאל הגביר. והנער הודה: ״מעולם לא למדתי מסכת זו!״

״רגע אחד״, בקש הגביר להבין, ״הרי במו פיך הצהרת שיודע אתה את הש״ס ישר והפוך!״

״אכן כך, אישר הנער, ״יודע אני בעל פה את שמות המסכתות בזו אחר זו: ברכות, שבת, עירובין, פסחים״… המלים נעתקו מפי העשיר.

״ואם תרצה״, הוסיף הנער, ״אמנה אותן גם בסדר הפוך: נדה, מידות, תמיד, קנים, מעילה, כריתות״…

״די, די!״ הפסיקו העשיר, ״זאת יודע גם הכורך, המטביע את שמות המסכתות על גבי כריכת הש״ס״…

ואנו, את שמות המסכתות, יודעים?!

ומה לנו יותר מהמסופר על הגאון המופלא רבי זלמלה מוילנה זצ״ל. הן ידוע שפעם גברה עליו עיפותו ברוב שקידתו, וראשו נשמט על כף ידו של רבו, הגאון מוילנה זצ״ל, שאמר: ״אני מחזיק עכשיו את כל התורה בכף ידי״!

ומספר (״תולדות אדם״, פרק י) שפעם התארח אצלו תלמיד חכם בליל הסדר ולא הכין לעצמו הסבה. נשאל על כך, וענה שהלכה מפרשת (אורח חיים תעב, ה) שאין להסב בפני תלמיד חכם מופלג בדורו.

התחלחל רבי זלמלה, קם נסער, וקרא: ״אין בי אלא מעלה אחת, והיא אהבת האמת. ומכוחה מכיר אני באפסות ידיעותי וקוצר השגתי. ואם אשוה מה שאני יודע לעומת מה שאיני יודע – ימצא שאיני יודע כלום!״

ואנן, מה נענה אבתריה!

ומי לנו גדול מהרמב״ן זצ״ל, שכתב בהקדמת באורו לתורה:

״ונפשי יודעת מאוד ידיעה ברורה, שאין ביצת הנמלה כנגד גלגל העליון [כנגד היקום כלו] זעירה, כאשר חכמתי קטנה ודעתי קצרה כנגד סתרי תורה״ – אין כאן מליצה, אלא ידיעה ברורה!

ובכן, אין לנו השגה בחכמת הרמב״ן, שהוא מהראשונים כמלאכים, ובענין סתרי תורה העיד רבנו חיים ויטאל זצ״ל (הקדמת שער ההקדמות) שהיה ״אחרון המקובלים האמתיים״, והאר״י הקדוש ״השיג חכמה זו על אמיתתה כמוהו״!

וכל חכמתו העצומה, אינה אף לא ״כביצת הנמלה מול הגלגל העליון״.

נתבונן. מה היחס בין נמלה, לחללו של חדר – ובין ביצת הנמלה, לחלל החדר! בין ביצת הנמלה לחלל כל הדירה?!

ולחלל כל הרחוב – והשכונה – והעיר – והמדינה. מה היחס בין ביצת הנמלה לכל היבשת! לכל כדור הארץ?!

בינה למערכת השמש?! בינה לשביל החלב?! בינה, ליקום כלו -וזה היחס בין חכמת הרמב"ן, לחכמת התורה. ואנו, מה!

ובנוסף לכך, אספר – נכנסתי אל הסטייפלר זצ״ל, אמרתי: ״יש לי קושיא בגמרא״.

האיר אלי פניו, ואמר: ״ניתי ספר, ונחזה״. הוצאתי מהארון מסכת עבודה זרה, והצבעתי על הקטע. כדרכו, השקיע עצמו בספר, וקרא בנעימה: ״דרש רבי חנינא בר פפא, ואיתימא, ויש אומרים, דרש רב שמלאי. לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו, כביכול, ואומר למי שעסק בה, יבוא ויטיל שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר: ״כל הגוים נקבצו יחדו [ויאספו לאמים, מי בהם יגיד זאת״ (ישעיה מג, ט), ואין ״זאת״ אלא תורה, שנאמר: ״וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל״ (דברים ד, מד).

אמר להם הקדוש ברוך הוא, אל תכנסו לפני בערבוביה, אלא תכנסו כל אומה ואומה״..

כאן הגיע למילה האחרונה בדף ב׳ עמוד א׳, והפך את הדף. אמרתי: ״זהו, די בכך״.

חייך בנועם: ״ומה השאלה?״

אמרתי: ״מבין אני שהאומות סוברות שבמעשיהן, הדרכים שתיקנו והשוקים שעשו, איפשרו לישראל לעסוק בתורה ויש להן חלק בלימודה, והקדוש ברוך הוא דחאן שלא כיונו אלא לכבוד עצמן, כמבואר בגמרא. אבל מדוע באות רק האומות?!

מדוע לא מוזכר שבאים המוני לומדי התורה מדור דור, מדוע לא באים תלמידי החכמים?!״

שמע, וענה בהתרגשות: ״מה אתה שואל, רבי יעקב! תלמידי החכמים יתביישו לבוא ולומר שעסקו בתורה!

האם זה נקרא לימוד, האם מיצו יכולתם, האם עיינו כדבעי, האם למדו בהתמדה הנצרכת ובכוונה הרצויה. בדחילו ורחימו, ולשמה?!״…

רק לגויים יש עזות, לבוא ולבקש שכר!

ואף זה בכלל ״מטמאת טהורים״. ככל שלומדים יותר מבינים כמה רחוקים מידיעה אמיתית ומלימוד כדבעי, ורוכשים ענוה. והראיה, שמשה רבנו מנחיל התורה, שידעה יותר מכולם (ראש השנה כא ע״ב), במ״ט פנים לאיסור והיתר (ריטב״א עירובין יג, ע״ב), עם פילפולה (נדרים לח ע״א) וטעמיה, כולל טעם חקת הפרה (פסיקתא רבתי יד, פסדר׳׳כ ד, ז), היה העניו מכל אדם (במדבר יב, ג)!

דבר זה נרמז בעוד נקודה בפרשתינו: (במדבר יט,ו) "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה".

ארז הוא הגבוה מכל האילנות, ואזוב נמוך מכולם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא,ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו (רש"י).

שאל הרה"ק רמ"מ מקוצק זי"ע: מילא ה"ארז", מובן מאוד שצריכים לשרוף אותו, כי הוא סמל לגאוה שאותו אדם התגאה ונטמא! אבל את האזוב שהוא סמל לענווה ולקטנות, איננו מובן, למה צריכים לשרוף? אלא התירוץ הוא: שגם להיות יותר מדי "אזוב"… זה לא טוב!

כי כשם שאין רשאי האדם להיות בעל גאוה, כך אין לו להיות שפל רוח יותר מדי, וכל אדם צריך שיהיה לו שני כיסים: באחד – "ואנוכי עפר ואפר"! ובשני – "בשבילי נברא העולם"! והאדם צריך לדעת ולתמרן בניהם, שלא יהיה מצב שהוא נהיה קיצוני יותר מדי לצד האחד, ולכן דינו של השפלות, גם להישרף!… [פנינים]

*

חטא מי מריבה וכבוד שמים

[מעיין השבוע שנז]

מבאר רבינו חננאל חטאו של משה היה שאמר: המן הסלע הזה נוציא לכם מים. "נוציא", אנחנו בעצמנו. היה בזה חוסר אמונה, כביכול משה הוא העושה.

משה סבל 40 שנה במדבר במשא העם, אך כשייחס הנס לעצמו כביכול מעל בקדשים.

כשרצה שלמה להכניס את הארון, סירבו השערים להיפתח. יצאה בת קול ואמרה: 'מי הוא זה מלך הכבוד?' ושלמה אמר: ה' עיזוז וגיבור, ה' גיבור מלחמה'. ביקשו השערים לבולעו וליפול עליו! עד שאמר: מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבקות הוא מלך הכבוד סלה. לא בעקיפין. באמירה ברורה.

יש האומרים לחבריהם 'כל הכבוד'. או 'כל הכבוד לצה"ל'…

יש לזכור: ה' הוא לבדו מלך הכבוד סלה!

המלאכים של אברהם נענשו על שאמרו כי משחיתים אנחנו. אומרים חז"ל שהם גורשו ממחיצתם ולא שבו עד ימי יעקב אבינו!

יוסף לעומת זאת זכה למלוכה היות ואמר בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה.

מעשה באדם שהיה כשרוני ומבריק, בעל ידע עצום, ראש מלא פטנטים, אך מזל.. ה' ירחם, כל מה ששלח ידו נכשל… הדבר תיסכל אותו, אדם מוכשר כמוהו?

החסיד בא לאדמו"ר מקוצק בטענה – איפה הצדק? אמר לו האדמו"ר: מה אתה מתפלא, הלא מקרא מפורש הוא, לא לחכמים לחם…

נכון רבי, ענה האיש, אך שאלתי היא מדוע לא לחכמים לחם? מדוע לקפחם רק בשל שהם חכמים? פשוט מאוד, ענה השרף, הבורא אומר לו בני, אתה חכם? אז תדאג לעצמך…

על האדם לדעת, השיר והשבח – לחי העולמים! הוא הפועל והוא העושה.

נבוכדנצר שזכה שלושה דורות למלוך משום שהקדים כבוד השם יתברך.

גם כשצריך האדם להכיר טובה לחבירו על מפעלו, צריך הוא לזכור שהכרת הטובה הראשונה היא לקב"ה, ולאחר מכן לחבירו, שגלגל ה' טובה זו על ידי זכאי.

ולכן כאשר מלכיצדק מלך שלם, שהוא שם בן נח, קידם את פני אברהם בשובו ממלחמת המלכים ואמר: ברוך אברם לקל עליון וברוך קל עליון אשר מיגר צריך בידיך, והקדים ברכת אברהם לברכת קונו – ניטלה ממנו הכהונה!

דוד המלך לעומתו כשהכיר טובה לאביגייל שהצילה אותו מבוא בדמים ולא נקם בנבל, אמר לה: "ברוך ה' אלקי ישראל אשר שלחך היום הזה לקראתי, וברוך טעמך וברוכה את, אשר כיליתני מבוא בדמים" – בסדר הזה!

תוספת לענ"ד: לפי האמור, טעון ביאור מהו לא האמנתם בי, וכי איזה חוסר אמונה יש כאן למשה ואהרון? אלא כפי שבלשון הקודש אם אומר 'לא רחצתם' יכול הדבר להשתמע לא רחצתם עצמכם, או לא רחצתם אחרים, כך גם כן במילה האמנתם. אין פירושו שאתם לא האמנתם בי, אלא שלא הבאתם את ישראל לאמונה בי. פירוש: לא האמנתם את אחרים.

לפי זה נבין מדוע נענש משה שלא להיכנס לארץ. היות ומשתמע מדבריו כאילו הם העושים את כל הניסים, היה צורך להראות לעם שאנו מוגבלים והכל ברצונו יתברך. לכן משה אומר לעם ישראל ויתאנף ה' בי למענכם כו' להראות שאיני נכנס לארץ היות ואני תלוי ברצונו יתברך.

*

תיקון פרה אדומה לחטא העגל – ומניעיו

[אוצה"ת]

"ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום" (במדבר יט, ב)

פירש רש"י "אדומה תמימה" שתהא תמימה באדמומית, שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה.

ענין הקפדת התורה על האדמומית כתב רש"י לקמן (במדבר יט, כב):

"פרה אדומה" – משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו: תבוא אימו ותקנח הצואה. כך תבוא הפרה ותכפר על העגל.

"אדומה" – על שם "אם יאדימו כתולע" (ישעיה א, יח) שהחטא קרוי אדום.

"תמימה" – על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין תבוא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם.

צריך ביאור, מדוע לוקחים פרה ולא לוקחים את העגל בעצמו, וכי אם ילד טינף פלטרין של מלך ויש באפשרותו לנקות לא ידרשו ממנו לנקות?

עוד יש להבין מפני מה בכל הקורבנות לא הקפידה התורה על המראה אלא רק על השלמות, ואילו כאן הקפידה התורה גם על המראה וגם על השלימות?

כתב ה"כלי יקר" כל הרוצה לבטל איזה גידול רע אין די בכריתת הענפים והפירות לבד, שהרי כל זמן שהגזע מושרש בארץ לא ימיש מעשות פירות באושים, וסופו לחזור ולצמוח שורש פורה ראש ולענה.

אלא יש צורך בהשמדת השורשים, ובביטול השורש יפלו גם הענפים. כמו שאמר הנביא: "ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת". ולכך אמרו חז"ל: העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה.

לבטל שורש היינו לחקור ולדרוש איזו סיבה גרמה לחטא כי הסיבה היא השורש פורה ראש ולענה ובביטול הסיבה יפול המסובב דהיינו התולדה

והסיבה נמשלה "לאם" המולדת תולדה, וזה הטעם שציוותה התורה לשרוף את אם העגל ולא את העגל בעצמו, ללמדנו את הצורך לעקור את שורש החטא שרק באופן זה יכול לילך בטח שלא ישוב לכסלה עוד.

ומה השורש שהביא לחטא העגל?

אמרו בגמרא (ברכות לב, ע"א) אמרי דבי רב ינאי: "ודי זהב", כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל.

אמרי דבי רב ינאי: אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר.

והודה הקב"ה למשה על זה.

נמצא שריבוי הזהב הוא אשר גרם לישראל לחטוא ולפי שהזהב במראה אדום הביאם לידי מעשה העגל, ציוותה התורה לקחת "פרה אדומה" דוקא כדי לשרוף ולבטל מראה האדום, וזהב לא ירבה להם עוד ואז לא יבואו שוב לידי מעשה כזה.

[אגב, הסברנו מדוע הכהן הגדול היה משמש בכלי לבן בפנים ובכלי זהב בחוץ, ומדוע אין חשש שקטגור יעשה סנגור? אלא בפנים זה לפני הקב"ה ושם יש לומר רק סנגוריה על ישראל, לעומת זאת בחוץ זה בפני העם ושם יש להוכיח בשפה קשה כתוכחות הנביאים].

אמנם צריך ביאור מה הקשר בין פרה אדומה שמטהרת מטומאת מת, לחטא העגל?

אלא ידוע כי במתן תורה נעשה לישראל חירות ממלאך המות כפי שדרשו חז"ל על הפסוק "חרות על הלוחות" ועוד אמרו (עבודה זרה ה, ע"א): לא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן.

ואין הכונה שנבטל המות לגמרי, אלא שמאז ואילך לא מתו על ידי מלאך המות אלא מיתת נשיקה על פי ה'.

נמצא אם כן שלא היו המתים טמאים, כי כל עיקר הטומאה של המתים מפני שמיתתם על ידי מלאך המות מסטרא דטומאה, אבל המתים בנשיקה אין בהם שום צד טומאה ולכן ביום שמת רבי הקדוש אמרו שבטלה הכהונה והתירו לכהנים להתעסק בו כי לא היה שם טומאה, ועל ידי חטא העגל חזרו לקלקולם והשליטו עליהם את מלאך המות.

וכיון שהעגל גרם טומאת המת על כן תבוא האם ותקנח צואת בנה להסיר על ידי אפר הפרה. וסיים: וזה פירוש יקר.

[לאור זאת הוספתי, נבין מדוע דוקא על חטא העגל נאמר ביום פקדי ופקדתי, שבכל פורענות יש בה מחטא העגל, לעומת שאר חטאיהם שאינם סוחבים איתם לדורות?

היות וכעת מתברר שאכן חטא העגל היה כשלון עם השלכות לטווח רחוק. ובעצם עד היום יש בנו טומאה מחמת חטא העגל, שבלא כן הייתה טומאת המת בטלה! נמצא שבכל פורענות שבכל דור ודור יש שייכות לאותו חטא קדמון].

אין מידה טובה לישראל אלא עניות

וכיון שראינו את השפעתו ההרסנית של ריבוי הכסף והזהב ומה עולל לבני ישראל נבין היטב מה שאמרו חז"ל (חגיגה ט, ע"ב): "מלמד שחזר הקב"ה על כל מידות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות".

ולכאורה יפלא: וכי העניות היא מידה טובה? הלא שאיפת כל בר דעת להיות עשיר ובעל נכסים!

אלא רחוקים אנו מהשקפת התורה. אכן עשירות היא מידה גרועה ביותר והיא הסיבה הראשית לחטאים הגרועים ואין לך מידה טובה יותר מאשר העניות.

האדם שהיה בעל וילה בבית שמש ונפל מנכסיו, ואמר לי שהוא יודע למה, משום שכשהעשיר החל מזלזל במצוות!

בתנא דבי אליהו זוטא (פרק ה) כתוב ענין זה ביתר אריכות "הִנֵּה צְרַפְתִּיך וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיך בְּכוּר עֹנִי" (ישעיה מח, י) מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות שבעולם ולא מצא מידה טובה לישראל אלא עניות, שמתוך עניותן של ישראל הם יראים את ה', שאם אין להם לחם לאכול ובגד ללבוש ושמן לסוך הם מבקשים רחמים מן הממציא כל המציאות, כי על ידי עניות הם יראים את ה', ואין צדקות בהן אלא מתוך עניות ואין גמילות חסדים בא אלא מתוך עניות, ואין אדם ירא שמים אלא מתוך עניות, ואין אדם לומד תורה אלא מתוך עניות.

עוד כתוב בתנא דבי אליהו רבה (פרק ג) מכאן אמרו כל תלמיד חכם שמרבה בעסק התורה ואינו מתפרנס הרבה, שפרנסתו מצומצם ובדוחק ומסתפק במועט, סימן יפה לו.

פירש ישועות יעקב: סימן יפה לו – ואם תאמר, אם הקב"ה אוהב תורתו למה אינו מעשרו? הוי אומר שאם יעשיר יפשע מדברי תורה. לכן כל תלמיד חכם שמרבה במלאכתה של תורה ואינו מכניס פירות הרבה סימן יפה לו, שהקב"ה אוהב את תורתו שאם יעשיר יפשע מדברי תורה. עד כאן דבריו הקדושים.

מעשה שהיה עם תלמיד החפץ חיים. שהתחתן והקים משפחה, והנה תמו ימי הסתמכותו על שולחן חותנו, והוא הוצרך להתפרנס, אך חשקה נפשו בתורה. החליט לקנות כרטיס הגרלה ולגשת לחפץ חיים ולהתברך מפיו. הוא ידע שהרב לא יאהב את ענין הכרטיס, ולכן העלים את הדבר, וביקש מהרב ברכה להצלחה כלכלית…

כשנכנס אצל הרב בירכו הרב בחום ואיחל לו שה' יעזרהו להביא לחם לפי הטף ותזכה לגדל את צאצאיך לתורה וחופה ומעשים טובים.. . אמן ענה הלה, אך לא היה זה מה שביקש.

החליט ללון בעיירה ולמחרת לבוא ולהיפרד מהרב ולבקש שוב את ברכתו. למחרת שוב נשנתה ברכת החפץ חיים. הלה המתין ולא הלך, והחפץ חיים שח כלעצמו: "יש כאלה שכששואלים אותם למצבם הם עונים: לא רע, אך יותר טוב לא היה מזיק … מהיכן יודעים שטוב יותר לא יזיק, אולי דוקא כן יזיק?

יש שבאים לכאן לקבל עצה, אולם אינם מעוניינים בעצה אלא שאסכים לדעתם…

ואז נתעורר החפץ חיים והניח את ידו על כתפו ואמר, ראה, כבודו מגיע לבקש לזכות בהגרלה, אולם אני מברכך בבנים טובים, וכי אינך מבין שהבנים הטובים טובים יותר מכל עושר שבעולם, והרי העושר גורם שהבנים לא יצאו כל כך הגונים, ואתה עדיין חפץ בעשירות?

במקום שתשמח בברכה כעל כל הון! נרעש האברך מרוח הקודש של החפץ חיים ונפרד מרבו. ואכן ברכת הרב נתקיימה במלואה.

[המעשה בעני שביקש מהאדמו"ר לילך לאחיו על מנת שיפרנסו, ולבסוף נפטר].

*

מעלת המאמץ הנוסף

[מעיין השבוע]

חטאו של משה לא נתפס. אפילו משה לא ידע במה חטא, והראיה שלא חשב שזה חטא, ונכשל.

יען לא האמנתם בי להקדישני. מדוע העונש כל כך קשה? ועוד היכן המידה כנגד מידה?

סיפור השגחה מדהים שאימת וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה] קרא כאן >>>

משה אמר לכאורה מה ההבדל בין לדבר אל הסלע להכאתו? והרי ממילא יש קידוש ה'.

אולם רש"י מבאר: לא האמנתם בי להקדישני שהיו לומדים קל וחומר: ומה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע בכל זאת שומע לצו ה' ומוציא מימיו, אנו לא כל שכן?

גם בהכאה וגם בדיבור יש קידוש ה', אך רש"י מדגיש בדיבור יש ערך מוסף לקידוש ה'

משה רבינו עליו השלום מבקש להיכנס לארץ. ה' אומר לו למה לך? והוא משיב שיוכל להתקדש יותר ולהתעלות. אומר לו ה': והרי אתה מתקדש די כעת, הנך רבן של ישראל, מלמד את כולם תורה וכו'.

אכן, אומר משה, אך שם אוכל יותר לקדש שם שמים.

עונה לו ה': מה שאתה עושה כאן גם זה מספיק…

זו המידה כנגד מידה על שאומר משה מה ההבדל בין אתאמץ עוד קצת, ממילא יתקדש שם שמים

הבה נראה מה דבר זה גרם, שמשה לא נכנס לארץ, לא בנה את בית המקדש, הוא היה אמור להיות משיח והייתה באה הגאולה השלימה. משה גימטריא שילה. ואז לא היו חורבן בית ראשון ושני, לא היו השבטים אובדים, לא היו כל הגזירות והשמדות שבכל הדורות. הכל היה נחסך.

ללמדנו מה כוחו של מאמץ נוסף. די היה בו לשנות את כל ההיסטוריה.

יש לזה שורשים בהיסטוריה.

הכל התחיל מאברהם. אברהם, שלא התאמץ בהבאת המים אלא שלח את נערו, וממילא קיבלו ישראל מים על ידי שליח – מרים, וממילא במותה הלכה הבאר, והיה צריך משה לעשות את המופת של מי מריבה, ובזה נענש ולא נכנס לארץ, ולא בנה את בית המקדש כו' כנ"ל.

הכל בגלל השתדלות קטנה נוספת.

אבל נשאל שאלה – האם אברהם אף פעם לא השתדל והתאמץ להביא מים בעצמו?

התשובה היא כן, אך האדם נבחן בשעות מצוקה. בשעות הקשות. בשעת התמודדות.

אדם שאומר שהרגיזו אותו ולכן התעצבן, אך הוא לא עצבני, טועה ומטעה את עצמו. אדם נבחן אם הוא עצבני כשמרגיזים אותו, ולא כשהוא לבדו…

רות רבה (לרנר) פרשה ה

אמר ברי יצחק בר מריון, בא הכתוב ללמדך שאם יהא אדם עושה מצוה יהא עושה בלב שלם. שאילו היה ראובן יודע שהב"ה מכתיב לו, וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית לז, כא), [בכתפו] היה מוליכו לאביו.

ואילו היה אהרן יודע שהב"ה מכתיב לו, וגם הנה הוא יוצא לקראתך (שמות ד, יד), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה בועז יודע שהב"ה מכתיב לו, ויצבט לה קלי, עגלים פטומין היה מאכילה.

רבי כהן ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה. ועכשיו עושה, מי כותבה? אליהו ומלך המשיח, והב"ה חותם על ידיהם, הדא הוא דכתיב: אז נדברו [יראי י"י] איש אל רעהו [ויקשב י"י וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי י"י ולחושבי שמו] (מלאכי ג, טז).

אשרי איש שלא ישכחך. ומי הוא זה? 'ובן אדם יתאמץ בך'. רק אם יתאמץ בך, יגיע למדרגה שלא ישכחך. ללא מאמץ לא קונים שום מעלה אמיתית.

הדבר יבואר על פי מה שמצינו דבר פלא, שהנה ישם שני הרים קדושים לעם ישראל: הר הבית, והר סיני.

והנה הר הבית עודנו בקדושתו הגם שאין היום בית המקדש, והנכנס לשם היום חייב כרת רחמנא ליצלן.

ולעומת זאת הר סיני שעליו ירדה תורה לעם ישראל, וה' ירד עליו בענן, והנה אדם העולה על הר סיני לא עבר שום עבירה, ואין בו שום קדושה. מה ההבדל?

אלא יש לדעת שהר הבית לא בכדי נתקדש לעם ישראל. בהר זה עקד אברהם אבינו עליו השלום את בנו לפני ה'. זהו הר של מסירות נפש שקנה את מעלתו ביזע ומאמץ. לעומת זאת הר סיני זכה מן ההפקר.

לא נעשתה בהר זה שום מסירות נפש, הוא פשוט זכה מן ההפקר. ה' החליט להתגלות עליו ומאז יש בו קדושה. ברגע שה' הסתלק מעליו הסתלקה מעליו הקדושה. הוא לא התאמץ מאומה כדי לזכות באותה קדושה. כשם שבאה כך הסתלקה.

שני מעשים מדהימים על כח התמדה ורצון שהביאו לגדלות בתורה ספר 'שמחת חיים' באוצה"ח עמ' 395.

*

איזהו חכם גיבור ועשיר?

[ארשת שפתינו שלזינגר]

זאת התורה אדם כי ימות באהל"

(ברכות סג, ע"ב) "אמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל".

וכעין זה מצינו בגמרא (גיטין נז, ע"ב) על הפסוק "כי עליך הורגנו כל היום" אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה.

ויש להבין מהו ביאור הדברים וכוונת ענין "המיתה" על דברי תורה?

בגמרא (תמיד לב, ע"א) מובא תוכנה של שיחה מעניינת שהתקיימה בין אלכסנדר מוקדון מגדולי הכובשים בהיסטוריה הצבאית ובין זקני הנגב.

במסגרת מסע כיבושיו הגיע המצביא היוני לארץ ישראל. מסתבר שהוא הגיע מהדרום, מאפריקה, וכך נוצרה פגישה בינו ובין זקני הנגב. לא נדון כאן בכל השאלות ונתמקד רק בחלק מהן.

במהלך הדו שיח שאל אלכסנדר את זקני הנגב "איזהו חכם" כלומר מיהו האדם שראוי לתואר זה?

מה מצפה אלכסנדר לשמוע? מסתבר שהאיש שאביו לקח לו בילדותו כמורה וכמחנך את אריסטו הפילוסוף היווני המפורסם, קיווה לשמוע תשובה שתראה בו את החכם. כלומר החכם הוא פילוסוף חוקר והוגה דעות כך הוא למד בילדותו.

אבל אלכסנדר מתאכזב, אולי לראשונה בחייו הוא שומע שהחכם הוא "הרואה את הנולד".

מאוכזב אבל עובר לשאלה אחרת "איזהו גיבור" אפשר להבין כיצד מצטייר הגיבור בראשו, זה שכבש את כל ארצות תבל הוא הגיבור קרי אלכסנדר מוקדון.

אך חכמי הנגב מאכזבים שוב, הם עונים לו שהגיבור הוא זה שכובש את יצרו.

מסתבר שכאשר הוא ממשיך ושואל "איזהו עשיר " הוא כבר יודע שלא תעמוד לו העובדה שתבל ומלואה נתונים למרותו, הוא מבין שכאן לא אלכסנדר מוקדון יחשב לעשיר, והוא צודק.

חכמי ישראל מסבירים לו שהעשיר הוא בעצם זה "השמח בחלקו".

מאוכזב מאוד אבל בכל זאת ממשיך לשאול עוד "מה יעשה האדם ויחיה"?

שאלה מוזרה במקצת מפני שלא צריך לעשות דבר, רק לא לקחת אקדח וללחוץ על ההדק.

התשובה שמקבל אלכסנדר מוזרה עוד יותר "ימית עצמו".

ננסה להסביר את הדברים מדוע בעצם החכם אינו אריסטו, מדוע העשיר אינו השייך הסעודי, ומדוע הגיבור אינו 'מר עולם'?

ירמיהו הנביא מלמד "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעושרו" (ירמיהו ט, כב).

מדוע אין מקום להלל חכם בחכמתו?

התשובה לכך אינה בשל טעות בנתון. החכם הוא אכן חכם אך חכמתו אינה משלו, הקב"ה עשה אותו חכם. ומי שעשה אותו לחכם יכול להפוך אותו ברגע למסוייד ולחולה.

גם "גאון" יכול להיות בין רגע לסנילי ולבלתי מתפקד. החכם של היום אינו בהכרח החכם של מחר ולכן אין כל מקום לשבח.

מאותו טעם אין גם מקום להלל את הגיבור בגבורתו. גם כוחותיו של הגיבור אינם שלו, הוא קיבל אותם כמתנת שמים ומי שברא אותו כגיבור יכול להפוך אותו כהרף עין לחולה ומשותק שאינו מסוגל להזיז איבר.

וגם את העשיר אין להלל בעשרו מפני שהכסף מתגלגל בעולם אדם יכול להיות עשיר היום ועני מחר הרי גלגל חוזר בעולם.

אז במה כן? במה כן ניתן לשבח את האדם? "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'". שם אפשר להלל אדם על יראת השמים שלו, על עבודתו המוסרית, זאת כבר יצירה עצמית, זאת לא מתנת שמים שהרי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג, ב).

את הדברים הללו השמיעו חכמי ישראל באוזניו של אלכסנדר מוקדון. הוא חשב שיגידו לו שהחכם הוא פילוסוף שיהללו את החכם בחכמתו אך הם לא מוכנים לגישה הזאת כי היהדות מחפשת יותר עומק ויותר משמעות. החכמה לפי השקפת חכמי ישראל עמוקה הרבה יותר מהרובד הנגלה והשטחי שנראה לאלכסנדר וחבריו. רק אדם שיודע לקחת את חוכמתו ולהפנות אותה לאפיקים הנכונים להבנה לקראת העולם הבא הנצחי – הוא החכם האמיתי.

אדם שיודע לראות את הנולד לאחר מותו ולהשתמש בחוכמתו כמכשיר לקנות עולם הבא הוא החכם כי הוא השתמש בחכמה לטוב ביותר הוא ראה את הנולד האינסופי.

אך אלכסנדר לא מבין, הוא נשאר ברובד השטחי. רדידות גויית של חכם שבאומות.

ואז הוא שואל את שאלתו הבאה: "איזהו גיבור" ושוב מיעצים לו חכמי ישראל שיעזוב את השטחיות ויבוא אל העומק. אין מה להלל גיבור בגבורתו, גבורה פיזית אינה מקור לשבח, אדם זה רק פיתח יותר את הבהמה שבו. ועדיין כל בהמה אחרת חזקה/מהירה/גמישה ממנו.

ואם בכל זאת אתה מחפש גיבור שאותו אפשר להלל, אפשר למצוא אותו בדמותו של הכובש את יצרו. אדם שלו גבורה פנימית, אדם שלו יצירה עצמית שמשנה את עצמו ושמרומם את עצמו.

גבורת גוף ושרירים אינה שווה מאומה כי היא יכולה להינטל בכל רגע ורגע על ידי מי שנתנה.

אך החניך האריסטוטאלי עדיין לא מבין והוא חוזר שוב ומציג את שאלתו "איזהו עשיר". שוב הוא חושב שיענו לו כי העשיר הוא זה שעשה את החשבונות הגדולים בשוויץ והם שוב מסבירים לו: חשוב רגע, האם עושר הוא פונקציה של כסף? הרי המילה הזאת לא אומרת 'כסף' אלא 'הרבה' אנחנו רגילים לומר שהמרק עשיר בויטמינים או שהתמונה עשירה בגוונים כלומר העשירות באה לבטא שפע, ושפע הוא כמובן יחסי.

ספר ששווה מאה דולר הוא יקר אך שכירות דירה במאה דולר היא זולה כי הכל יחסי. העשירות היא שפע והשפע הוא דבר יחסי. כאשר יש לי מיליונים ושנתי נודדת משום שלשכני מיליארדים, אין לי שפע ואינני עשיר. העשיר הוא זה ששמח בחלקו שמרגיש סיפוק במה שיש לו. זה כבר יותר מדי לחניך הפילוסופיה היוונית.

ואז הוא מטיח "מה יעשה אדם ויחיה" כלומר הגבורה אצלכם היא כלום, את העושר אינכם מחשיבים, והחכמה היא כאפס. מהו איפוא טעם החיים, מה נשאר עוד בעולם כזה?

אומרים לו חכמי ישראל: אנחנו רומזים לך שוב ושוב ואינך מבין.. לפי מבטך הרי אין טעם לחיים. חיים רדודים כמו שלך הם באמת חסרי טעם.

והתשובה האמיתית לשאלתך היא "ימית את עצמו" כלומר חיים יכולים להיות עם טעם כאשר כל עשיה בהם היא ערכית וכאשר אנחנו מוכנים למסור את הנפש תמורת אותן עשיות ואותם ערכים רק אז מרגישים את טעם החיים. רק כאשר אדם ימית עצמו הוא ירגיש את טעם החיים.

אמר אדם חכם: אין דבר שכדאי לחיות בשבילו, אם אין הוא דבר שגם כדאי למות בשבילו… כשיש לך אידיאל שכדאי למות בשבילו, הוא כל כך חשוב בשבילך, זהו דבר שיש טעם לחיות בשבילו.

 יש אפוא לחפש את העומק שבחיים את המשמעות האמיתית שבהם ואת ערכיותם ואז גם נייחס חשיבות אחרת לכל מיני דברים. זהו ביאור כוונת חז"ל שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, כי רק מי שרוכש תורה בעמלו וביגיעתו זוהי רכישה עצמית שלו ומסירות הנפש שלו לתורה היא קניינו ורכושו, זהו טעם החיים שלו חיים ערכיים חיים שיש בהם עומק ולא חיים רדודים.

בספר "פניני אבי עזרי" מובא מעשה שסיפר מרן הרב שך זצ"ל: "בילדותי לא היה לי שום דבר. בגיל צעיר שלחו אותי לישיבה ולא היה לי לא אוכל ולא שתיה וגם לא מלבושים.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, הגלו את כל היהודים מערי ליטא. מאז לא ידעתי איפה ההורים שלי וגם כל הבחורים בישיבת סלוצק נתפזרו ונשארתי לבדי. הייתי ילד ביישן שמתבייש לבקש אוכל ובגדים וככה ישבתי כמה שנים בבית המדרש עם חולצה אחת בכפור.

בכל יום ששי הייתי עולה לגג וכיבסתי את החולצה וחיכיתי עד שהיא תתייבש לבשתי וירדתי איתה. אף אחד לא הסתכל עלי אף אחד לא ראה אותי, ושערות הראש גדלו ונהיו קשות.

עד שרבנו איסר זלמן מלצר זצ"ל לקחני לביתו באומרו שבמלחמה צריך קמיע להינצל והבחור הזה הוא הקמיע שלי.

אם אכתוב את כל הצרות שעברו עלי במשך חיי יהיה אפשר לעשות ספרים עבי כרס ויהיו הרבה יותר עבים מספר 'אבי עזרי' שלי. לא היה לי יום טוב אחד בחיים, לא היו לי שום הנאות בעולם הזה.

ובכל זאת, מיום עומדי על דעתי עד היום אני הבן אדם הכי מאושר בעולם! לא היה לי רגע בחיים שלא הייתי בשמחה. ולמה? כי אני לומד תורה.

רבי ישראל מסלנט זצ"ל הלך לקנות צרכי שבת בשוק. באחד הדוכנים פגש סוחר. ידע אותו סוחר כי רבי ישראל מסלנט יושב ועוסק בתורה ועל כן שאלו: "אמור נא לי רבי במה אתם חיים"? התכוון אותו סוחר לשאול כיצד אתה מתפרנס רבי ישראל, הרי תורתך אומנותך ואם כן כיצד תביא טרף לילדיך?

ענה לו רבי ישראל "ואני שואל אותך במה מתים?" רבי ישראל התכוון בשאלתו כיצד אתה מתכוון להגיע לעולם האמת, עם אילו זכויות מצוות ומעשים טובים? מה תביא איתך ביום פקודה?

שמע אותו סוחר את המילים "במה מתים" ומילים אלו הדהדו באוזניו כל אותו היום. לעת ערב כאשר סגר את חנותו הלך לביתו ומילמל בשפתיו "במה מתים, במה מתים, איך אני חושב להגיע אליך בורא עולם? עם המזומנים שאני אוסף כל יום?" גמלה החלטה בליבו "אני סוגר את העסק". למחרת נסתגר בחדרו וישב ועסק בתורה. כך במשך שלוש עשרה שנה רצופות ולימים הפך להיות אחד מגדולי ישראל "הסבא מקלם".

נוסף בשנת תש"ע:

הגר"ח מבריסק זצ"ל באחת מדרשותיו פירש את הפסוק 'אדם כי ימות באהל' כנ"ל והוסיף תוספת נפלאה וכה אמר: יותר מזה כלול במאמר זה, כי הנה דמיינו לעצמכם שיום אחד הוחלט בשמים להרשות לכל הנפטרים לקום למשך שעה אחת מקבריהם ובאותה שעה רשאים הם לעשות כרצונם.

כשהדבר נודע בעולם הזה באו כולם לבית הקברות להיפגש עם יקיריהם ולדרוש בשלומם. אך מיד שהקברים נפתחו, קמו כל הנפטרים מקברם ורצו במהירות הבזק לבתי המדרשות וישבו ללמוד בהתמדה עצומה ונוראה, ולא רצו להביט ולדבר עם שום אדם בעולם.

זוהי כוונת חז"ל "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה" כלומר אין התורה מתקיימת אלא רק אצל מי שמתייחס לזמן בעולם הזה, כמו זה שניתנה לו ההזדמנות לקום מקברו לשעה קלה והוא רץ לבית מדרש.

*

מעלת המן כמדד לרוחניותינו

[הרוב מאלה הדברים]

מדוע דוקא נחש?

מדוע דיברו על המן, מה רע בו?

מדוע ציוה ה' לתלות נחש וכל המביט בו יחיה, כיצד הדבר נעשה?

עונשו של הנחש ועפר תאכל כל ימי חייך. בכל מקום מזונותיו עימו. הרואה נחש בחלום- פרנסתו מזומנת לו. היכן כאן הקללה? הוא התרחק כל כך מהקדושה עד שבורא עולם אמר לו קח פרנסתך ושלא אראך.

מסכת יומא (עו, ע"א)

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה?

אמר להם: אמשול לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום.

אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמישה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב נמצאו כולן מכוונים את ליבם לאביהן שבשמים.

נמצא שהמן מטרתו לנהוג בישראל ההיפך מן הנחש, שבכל יום ישעבדו ליבם. שיהיו בקשר מתמיד עם הבורא. שלא יתנתקו. והם לא חפצו בקרבת ה'. אינם רוצים תלות.

[אגב, וזהו שנאמר 'ואתה נותן להם את אכלם בעתו כדי לשמור על קשר רציף עם הקב"ה, שאם יתן הכל מראש יתרחקו מן הבורא! הוסיף ואמר בעל ה"בית ישראל" (תולדות תשי"ד) זה ההבדל בין ברכת יצחק ליעקב, לבין ברכתו לעשיו: ליעקב אמר "ויתן לך האלוהים" (בראשית כז, כח) ופירשו במדרש: יתן יחזור ויתן. ועוד פירשו: ויתן לך האלוהים יתן לך אלוהותו (בראשית רבה סו, ג).

ושני הפירושים שלובים זה בזה, דמכיון שיתן לו פרנסה קצובה לזמן מועט ויצטרך לבקש ממנו שיתן ויחזור ויתן, בכך גופא יתן לו אלהותו שישא אליו עיניו תמיד.

אבל לעשיו אמר: "הנה משמני הארץ יהיה מושבך" בלא לשאת עין למרום. אוצה"ת בראשית עמ' כא]

זאת ועוד, המן היה דורש רמה רוחנית גבוהה. הוא היה מגלה אם אדם הוליד בן ממזר חס ושלום. הוא היה מגלה את רמתו הרוחנית של האדם.

ספר דברים (ח, ג) "וַיְעַנְּך וַיַּרְעִבֶך וַיַּאֲכִלְך אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיך לְמַעַן הוֹדִיעֲך כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם".

"וירעיבך" סותר ל"ויאכילך את המן"? אלא מבאר הגר"י גלינסקי שכאשר אחד היה יוצא והיה מתחיל לחפש את המן מסביב לביתו ולא היה מוצא, והיה מתרחק ומחפש עוד עד שהיה מבין שצריך להרחיק ביותר. והיה חושש שאישתו תאמר לו: מנדל, מה כבר עשית?…. היה הלה חוזר באותו יום הביתה ואומר בנחרצות: 'היום אני בתענית'… הרי שהמן היה גורם ל'וירעיבך'…

ולפי זה נבין את העונש- רציתם להיות כנחש? תקבלו כעת נחש…

ועל פי זה נבין את הרפואה– עשה לך שרף ושים אותו על נס כו'

משנה מסכת ראש השנה פרק ג [וכן ברש"י כאן]

כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, (במדבר כא) עֲשֵׂה לְך שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּך וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים.

התיקון- על ידי שישעבדו ליבם לה' ויחזרו למצב ממנו רצו לברוח.

המעשה עם הרב מבריסק שהציעו לו לשלם את התשלום לאברכים בכל חודש, והוא סירב בטענה שאינו מוכן למכור את האמונה והביטחון שלו גם תמורת מיליון דולר, שבכל חדש מחדש אני רואה השגחה פרטית וסייעתא דשמיא ואיני יודע מהיכן אביא את הכסף ולבסוף הקב"ה עוזר.

המעשה בתלמיד החפץ חיים בפורים שביקש להיות במחיצתו בגן עדן ולא היה מוכן לקבל על עצמו להיות זהיר בלשון הרע וריחקו החפץ חיים.

*

אין חכמה ועצה ותבונה נגד ה' | חשבונות נגד ה' כמרד | חשבונות שמים

[חלק משיחות מוסר לגר"ח שמואלביץ]

משה חוטא במי מריבה. חז"ל מחפשים אחר החטא, והאור החיים הקדוש מביא עשרה פירושים ודוחה את כולם.

וכבר אמר אחדמגדולי ישראל שאינו לומד את הפרשה הזו כיון שהוא חושש שמא יטפול עוד חטא על משה רבינו…

נאמר במדרש רבה (במדבר רבה יט, ט)

התחילו לומר: יודע משה חוק הסלע [יודע הוא סלע זה ומכיר טבעו שאם מכין עליו מיד מוציא מים ואינו בדרך נס. מתנו"כ] אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזה. נמצא משה עומד בספק אם אשמע להם אני מבטל דברי המקום. אמרו לו: הרי סלע, כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר הוצא מזו.

נמצא שמשה חשש מחילול ה' ולכן היכה בסלע אחר ולא בסלע שאמר לו ה'.

והקשה בספר מדרגת האדם מדוע איפוא נענשו משה ואהרון והרי עשו לשם שמים?

משה מתפלל תקט"ו תפילות אך לא נענה. וצריך ביאור מדוע? אפילו חטא העגל נמחל על ידי תפילת משה, ורק זה לא?

מצינו הבחנה נוספת בחז"ל בין שני חטאים, שעל אחד נתקבלה כפרה ועל השני לא.

מסכת יומא (כב ע"ב)

אמר רב הונא: כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתים ולא עלתה לו.

שאול באחת מאי היא: מעשה דאגג, והא איכא מעשה דנוב עיר הכהנים? אמעשה דאגג כתיב נחמתי כי המלכתי את שאול למלך. דוד בשתים מאי נינהו? דאוריה ודהסתה. והא איכא נמי מעשה דבת שבע? התם אפרעו מיניה דכתיב ואת הכבשה ישלם ארבעתים.

וצריך ביאור בדברי הגמרא, והרי שאול חטא בכך שלא המתין לשמואל והקריב את העולה כאשר יצא למלחמת פלשתים?

ועוד, מדוע האפליה לכאורה בין שאול לדוד?

כדי להבין זאת יש לקדים את המעשה המובא בגמרא:

(ברכות י, ע"א) בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו: כה אמר ה' (צבאות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו'.

מאי כי מת אתה ולא תחיה? מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא.

אמר ליה: מאי כולי האי?

אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה.

אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקודש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו.

אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד!

אמר ליה: השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו.

אמר ליה: כבר נגזרה עליך גזירה.

אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא – אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.

איתמר נמי רבי יוחנן ורבי (אליעזר) [אלעזר] דאמרי תרוייהו אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.

וצריך ביאור היכן מצינו שאדם יתחייב מיתה בעולם הזה ובעולם הבא על שלא עסק בפריה ורביה?

מבאר הגר"ח שמולביץ שהעונש הוא לא על ביטול עשה גרידא, אלא על הטעם שנתן לדבריו- שראה ברוח הקודש שיצאו ממנו בנים רשעים.

היות ותלה בזה את ביטול רצון ומצות ה' הרי שפרק עול העבדות מעליו, שהרי אין לעבד אלא את מצוות רבו ותו לא. וברגע שיש חשבונות כבר אינו עבד.

וזה שהוכיחו ישעיה "בהדי כבשי רחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למיעבד" ואי משום כבוד שמים, אין זה חשבונך אלא לעשות רצון ה' כפשוטו.

כעת נבין את חטאו של שאול. הוא לא השמיד את עמלק משום "וירב בנחל"- על עסקי נחל.

אמר, ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה להביא עגלה ערופה, בשביל כל הנפשות הללו לא כל שכן? ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? יצאה בת קול ואמרה לו: אל תהי צדיק הרבה.

אותו העיקרון. אל תעשה חשבונות שמים. צדיק הוא עבד ה'. צדיק הרבה- הוא בבחינת פורק עול ה' ומחליט על פי הבנתו.

מעין זה היה גם חטאו הראשון, כשלא המתין לשמואל.

"ראיתי כי העם נפוץ מעלי ואתה לא באת למועד, ואתאפק ואעל העולה".

פרש רש"י: התחזקתי על רצוני, שהיה ליבי אומר לי להמתין לך ועל כורחי העמדיתי את ליבי ואעלה העולה. כלומר רצוני היה לעשות רצון ה', אולם גבר שכלי על רצוני מתוך שנפוץ העם.

גם כאן החטא זהה. תפקידו של האדם לעשות רצון ה' בלי חשבונות. והוא עשה חשבון שכדאי להקריב העולה.

נמצא שחטא זה הוא תחילת החטא של אי השמדת עמלק, ולכן לא נחשב לשתיים.

על פי זה יובן מדוע שאול באחת ועלתה לו במלוכה, משום ששאול חטא בחטא שמקעקע את העבדות של האדם, ודבר זה לא ניתן למחילה. אולם אצל דוד היה זה מכשול מקומי, ולא מרידה ופריקת עול אדונו, ולכן לא שילם במלוכה.

וזה שאמר דוד אני עבדך בן אמתך, שכל עבד שהחל בעבדות מחפש כיצד לצאת לחופשי ולפרוק עול אדוניו, אולם אני עבד בן אמה, דור שני לעבדות, שאינו מחפש כלל לפרוק עבדותו, שאינו מכיר חיים אחרים אלא העבדות.

אומר הגרי"ס [איגרת יז, הובא בחיים של תורה ב' עמ' קנ]

אדם שעושה מה שקל לו וזונח את הדברים הדורשים עמל והתגברות, אינו עובד ה', רק הטבע עושה את שלו. אדם כזה ראוי להיקרא פורק עול! יסוד העבדות הוא לשמור ולעשות גם מה שאין ליבו חפץ. כי אם לא ישים ליבו ונפשו לעשות נגד רצון לבבו, הוא עלול לעבור את כל העבירות שבתורה רחמנא ליצלן.

אדם שעושה רק מה שנוח לו, עם הקושי הראשון יפרוק עול.

לכן חיילים בצבא עומדים באימונים מפרכים, כדי שיהיו מסוגלים לעמוד במשימות קשות שלא תמיד נוחות.

על פי זה נבין את חטאו של משה.

משה חשש מחילול ה' ולכן היכה בסלע אחר ולא בסלע שאמר לו ה'.

וראינו את שהקשה בספר מדרגת האדם מדוע איפוא נענשו משה ואהרון והרי עשו לשם שמים?

אלא למה שנתבאר הדבר מובן. שהרי בזה שהיה להם חשבון מדוע לעשות כן, בזה עברו על דברי המקום והיה כאן פגם בעבדותו יתברך. וזה לא נתכפר לו על אף כל תפילותיו.

המעשה ברבי פרוגרמנסקי שהוצל מן הגטו וזכה להציל יהודי מנשואי גויה.

*

פרה אדומה ולקחיה | טעמי המצוות חוק!

[הנלע"ד]

זאת חוקת התורה. וצריך ביאור, מדוע לא אמר חוקת הפרה?

אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. מדוע אמר 'והיא' די לומר ורחקה ממני, או ופרה אדומה רחקה ממני?

פרה אדומה מכילה בתוכה פארדוקס– מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים. לא נמסר סודה רק למשה.

(קהלת יב, י) "בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת".

אומרת הגמרא (ראש השנה כא, ע"ב) ביקש קהלת להיות כמשה- יצתה בת קול ואמרה לו: וכתוב קושט יושר דברי אמת.

פירוש: ביקש שלמה לידע את סודה של פרה אדומה, שנמסרה למשה בלבד שהוא רמוז בה- מ'עפר ש'ריפת ה'חטאת וטען גם אני רמוז בה- ל'טמא מ'עפר כו' ראשי תיבות "שלמה" למפרע! אמרה לו הבת קול וכתוב יושר- ולא למפרע…

על אף כל חוכמתו לא הצליח שלמה לירד לעומק הענין של פרה אדומה.

אמר שלמה: אמרתי אחכמה להבין את כל סודות מצוות התורה, וכשהגעתי לפרה אדומה שאיני מבין טעמיה הבנתי שהיא – כל התורה כולה- רחוקה ממני, ואין כל הטעמים שמצאתי נכונים, שטעמי המצוות גבוהים ורמים משכל אנוש.

ולכן אמר "זאת חוקת התורה", שכל התורה בבחינת חוק, ולא רק החלק שאיני מבין.

התורה מחולקת לחוקים ולמשפטים. חוק- בלתי מובן. משפט- נתפס בשכל אנוש.

טעות היא לחשוב שמצוות ה' הנתפסות בשכל אכן טעמם משום הסיבה השכלית. הכל הוא גבוה מעל גבוה, ואינו מטעמים שכליים. ועל האדם לקיים מצוות ה' משום שהוא המצווה ולא משום שהוא חושב שמבין טעם המצווה ומזדהה איתה… אדם כזה לא יקיים מצווה שאינו מבין, שהרי היא למעלה מתפיסתו.

ובזה בדיוק נכשל שלמה המלך. אמר שלמה מדוע לא ירבה נשים? כדי שלא יסירו את לבבו, ומדוע לא ירבה סוסים? שלא יוריד את העם מצרימה. אני ארבה ולא אסור. ובשניהם נכשל.

אדם צריך לקיים מצוות ה' בלי התחכמות.

הפשטות היא החביבה על ה' יתברך. כך ציוה ה' אני כחייל ממושמע עושה. בלי ניסיונות 'לכפף' או להתחמק או למצוא חילוקים מדוע כעת איני חייב בזה…

[אמרי שפר] מדוע מחוייב האדם בכבוד אמו ואביו? פשוט ומובן ונתפס בשכל אנוש. מכל מקום עדיף וחשוב יותר אם יקיימן לא בשל ידיעתו והבנתו, אלא יקיים דוקא משום שציוה זאת הקב"ה ומעוגנים בחוקי האלוקים.

ולפי זה הסבירו את הגמרא (קידושין דף ל"א, ע"א) "אמר שמואל: שאלו את רבי אליעזר עד היכן כבוד אב ואם? אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו.

ביקשו חכמים אבנים לאפוד בשישים רבוא שכר, ורב כהנא מתני בשמונים רבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו.

לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא".

ולכאורה יש להבין מה באמת הקשר בין כבוד אב, לבין פרה אדומה בה זכה?         

[יש מפרשים משום שהיה קיטרוג על עם ישראל בשמים, הנה גוי מקיים מצוה במסירות נפש כזאת!

הראה להם הקב"ה גוי מקיים מה שהוא מבין, ואילו יהודי מוכן להוציא הרבה יותר בשביל מצוה שמעית שאינו מבין!

ועוד לימדנו שהגוי מצטער עדיין על ה'הפסד' וזוכר אותו… ולבסוף רוצה לקבל החזרים… יהודי מקיים מתוך אמונה שלימה לשם שמים!]

אלא ללמדנו שגם מצות כבוד אב שהינה על טהרת ההיגיון והיא שכלית ממש, מכל מקום היא חייבת להיות כמקבילה לפרשת פרה אדומה, שעיקרה מצוה שמעית שאין אנו מבינים את משמעותה מבחינה רציונלית, ועלינו לפעול משום היותה ציווי-אלוקי, כך הדברים אמורים ביחס למצוה של כבוד אב.

ואשר על כן היה שכר אותו גוי עבור קיום מצות כבוד אב ואם, דוקא פרה אדומה כדי לומר לך שגם כבוד אב ואם צריך להעשות כמו פרה אדומה. כחוק אלוקי.

יש שיתנו סיבות לכבוד כבוד אב ואם – הם גידלו אותי, הם התאמצו בשבילי, הכרת הטוב, וכדומה. הכל לכאורה נכון, אולם אין זה הטעם. שהרי גם אם לא גידלו אותו וגם אם אביו ברח רגע אחר שאמו התעברה, ואפילו מכר אותו לעבד- עדיין מחויב בכבודו!

מובא בספר "חרדים" על הפסוק "ארור מקלה אביו ואמו" שאין הכוונה דווקא מקלל, אלא אפילו מבזה הוריו בליבו נענש!

ומביא שם מעשה שהיה בצפת שיהודי אחד קיים מצות כיבוד אב ואם בכל ליבו והנה אחר פטירת אביו הלכה אמו ונישאה לאדם אחר. וכשראה את זה היה בז בליבו לאימו מאחר שהתחתנה אחר פטירת אביו, ומכל מקום המשיך לכבד את אימו כרגיל, והיה פעם אחת הלך לים והרגוהו והשליכוהו לים וחיפשו היהודים לקברו ומצאוהו על שפת הים ועין אחת מנוקרת שנקרוה העורבים, ה' ישמרנו ועל זה נאמר במשלי "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר" (משלי ל, יז)

מובא בעלון פנינים [כי תבוא תש"ע] ששאלו לגאון רבי יעקב קנייבסקי פעם בתקופתו שהיו אברכים מתים בצעירותם והיו נשיהם אלמנות ונתרבו היתומים, והשיב הרב שזה מפני שהוריהם של אותם אברכים היו פליטים אודים מוצלים מאש מהשואה, ולא היה סיפק בידם לעסוק בתורה כראוי, וגידלו בניהם לתורה, וכשגדלו, זלזלו בליבם להוריהם שאינם בעלי מעלה בתורה, ולמרות שהיו אנוסים, חשו שהם במעלה יותר מהוריהם, ועל זילזול אפילו בהרהור קל הבטיחה התורה קיצור ימים! כמו שכתוב ארור מקלה אביו ואמו.

סיפר הרב גלינסקי:

הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ״ל סיפר לי שפעם חזר מביקור בארץ ישראל, ובמושב שלידו ישב מזכיר הסתדרות העובדים, ירוחם משל. נכדו ישב מצדו השני, וכל הזמן התענין: ״נוח לסבא, להסיט את המושב אחורנית? הסבא רוצה לשתות, לכבות את הנורה?״

השתאה מזכיר ההסתדרות: ״גם איתי נוסע בני, אני לוקח אותו לטיול לחו״ל, ולא בא, ולו פעם אחת, להתעניין האם נוח לי, והאם אני מבקש דבר מה… אשריכם, הדתיים. איך הצלחתם לחנך כך את בניכם?!״

״אמרתי לו״, סח רבי יעקב קמינצקי, ״ראה, אתם החדרתם למוח צאצאיכם שמוצא האדם מהקוף. ואז ירד מהעצים, ובמשך דורות ביית את עצמו והתקדם ונהיה מתורבת יותר ויותר. אם כן, רואה הוא בסבו כעין חוליה מקשרת בינו לבין הקוף, ומדוע ירחוש לו כבוד? אדרבה הסב חייב בכבודו, כי הוא מתקדם יותר, יצור מפתח ממנו…

אבל אנו יודעים שהקדוש ברוך הוא ברא את אדם הראשון, בחיר היצורים, ואברהם אבינו היה ׳האדם הגדול בענקים׳, ומשה רבינו אבי הנביאים, ודורו דור דעה.

והדורות הולכים ומתמעטים. ליבם של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סדקית. ואם הראשונים כבני אדם, אנו כחמורים. וממילא רוחש הנכד כבוד עצום ורב לסבו, שהוא החוליה המקשרת בינו לבין הדורות הקודמים ומעמד הר סיני!״

*

סתירת זקנים בנין

[מעיין השבוע]

פתחנו בביאור "אשר אין בה מום" – לא עלה עליה עול. שאם האדם חש עצמו שאין בו שום מום, סימן הדבר שלא עליו עליו עול מלכות שמים… שאם לא כן ודאי היה יודע כמה עליו עדיין לתקן…

פרה אדומה כפרה על חטא העגל. תבוא האם ותקנח צואת בנה.

כיצד הפרה האדומה מכפרת על חטא העגל?

מצאנו שוני מעניין בין חטא העגל לבין מעשה הפרה האדומה.

בחטא העגל היה זה מעשה של בנין, לקחו זהב ויצקו אותו וממנו הוציאו עגל זהב 'לתפארת'… והיה זה מעשה הרסני ונורא שאנו משלמים עליו עד היום.

לעומת זה הפרה האדומה עוברת תהליך של הריסה- שריפה עד לאפר, זריה על המים. ואילו ממעשה ההרס הזה יוצא בנין – האדם נטהר מטומאת המת שבו.

ללמדנו את שאמרו חז"ל: בנין נערים סתירה, וסתירת זקנים בנין.

המעשה עם רחבעם שרצה לדעת כיצד להשיב לעם בעניין ההקלה במיסים והלך אחר עצת הילדים ולא עצת הזקנים ולבסוף כשל.

המעשה עם הרב מוולז'ין שסגר את ישיבתו משום שרצתה הממשלה הרוסית להוסיף שעתיים לימודי חול.

*

קדושת המקום

[חלק מאוצה"ת, חלק מהרב וולך בשינוי]

"וימת אהרן שם בראש ההר וירד משה ואלעזר מן ההר ויראו כל העדה כי גוע אהרן" (כ, כח- כט).

פירש רש"י "ויראו כל העדה", כשראו משה ואלעזר יורדים ואהרן לא ירד, אמרו: היכן הוא אהרן? אמר להם: מת.

אמרו: אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלוט בו מלאך המות? מיד ביקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במיטה. ראו והאמינו.

מעין זה כתוב בילקוט שמעוני (מסעי, אות תשפז) כיון שמת אהרן ונתעלם מהם ירדו משה ואלעזר והיו כל ישראל עומדין וחרדין ומצפין לראותו מפני שהיה אוהב שלום ורודף שלום.

הלך השטן ביניהם והרגיש את כל ישראל על משה ואלעזר, תפסום כל ישראל אמרו היכן הוא אהרן?

אמר להם: גנזו הקב"ה לחיי עולם הבא. אמרו אין אנו מאמינים לך, שמא דבר שלא כהוגן אמר לך וקנסת עליו מיתה?

ביקשו כל ישראל לסקול את משה ואת אלעזר. מיד אמר הקב"ה למלאכי השרת הגביהו את מיטתו של אהרן אוהבי ברומו של עולם כדי שידעו ישראל ולא יזיקו את משה ואת אלעזר, הגביהו מלאכי השרת את מטתו ברומו של עולם והקב"ה הולך לפני המטה ומספיד עליו ומלאכי השרת עונין אחריו תורת אמת היתה בפיהו וגו', וכיון שראו ישראל מטתו ברומו של עולם והקב"ה ומלאכי השרת מספידין אותו, מיד עמדו כל ישראל מגדולם ועד קטנם וספדו עליו מספד גדול ובכו עליו בכיה גדולה שנאמר ויבכו את אהרן וגו':

יש להבין, במה נתיישבה דעתם של ישראל אחרי שראו את מיטתו של אהרן ברומו של עולם? והלא טענתם היתה שאהרן לא מת מיתה טבעית אלא שמשה קנס עליו מיתה מפני שדיבר אליו שלא כהוגן, מה איפוא הועיל להם שגילה להם הקב"ה והראה להם מיטתו שירגעו ויסירו את חשדם ממשה ואלעזר?

אלא ביאר רבי חיים זייצ'יק זצ"ל מספרו "אור חדש" ההבטה וההסתכלות על אהרן, על מיטתו ועל צורתו העליונה אף לאחר פטירתו הועילה להזכירם את דמותו ואורו בעודו בחיים, ודי ומספיק היה בכך כדי להשקיט את רוגזם ולהסיר את חשדם שהטילו על משה ואלעזר. הבטה אחת בפניו די בה כדי להעביר מהם כל התגברות היצר והסתתו.

השפעה של רגע במקום קדוש

וכן מצינו גם במצוות הקהל "הקהל את העם האנשים הנשים והטף" וגו' וכתוב בגמרא (חגיגה ג, ע"א) מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו לקבל פני רבי יהושע בפקיעין.

אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימך אנו שותין [ואין לנו לדבר לפניך. רש"י] אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש.

אמרו לו את דרשת רבי אלעזר בן עזריה שאמר בשבת "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן. אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?

צריך להבין איזו מרגלית טובה היא זו אדרבה הדבר לא מובן כיון שאין תועלת לטף בביאתן למה ציותה התורה להביאן כדי ליתן שכר למביאיהן וכי יש מצוה שיביאו איתם משאות שיהיה קשה להן ויקבלו על זה שכר?

בבראשית רבה [תולדות פרשה סה פיס' כב] על הפסוק "וירח את ריח בגדיו". מסופר על יוסי משיתא שבשעה שביקשו שונאים להיכנס להר הבית אמרו: יכנס מהם תחילה!

אמרו לו: תיכנס ומה שאתה מוציא משם, שלך יהיה! נכנס והוציא מנורת זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו. אלא תיכנס פעם שניה ומה שאתה מוציא, שלך יהיה. ולא הסכים להיכנס.

אמר רבי פנחס: נתנו לו פטור ממכס שלוש שנים, ולא הסכים להיכנס. אמר: לא די שהכעסתי לאלוקי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה?!

מה עשו לו? נתנו אותו בחמור של חרשים (רש"י: פלטה עבה המגררים בו את הנסרים) והיו מנסרים בו והיה מצווח ואומר ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי!

שאל הג"ר יוסף שלמה כהנמן זצ"ל הרב מפוניבז' מה קרה אצלו? הלא רגע קודם לכן היה יוסי משיתא "בוגד" כפי שדרשו חז"ל "וירח את ריח בגדיו" אל תקרי בגדיו אלא "בוגדיו".

הוא בגד בעם ישראל בזמן הקשה של חורבן הבית כשכל ישראל שרויים היו בצער כל כך עמוק ונורא, ומוכן היה לחלל את הקודש ולרוקן את כלי המקדש בשביל הרשעים בעבור בצע כסף, ולפתע אין הוא מוכן לחזור על הפשע הזה אפילו בעד כל הון שבעולם ובמחיר של מסירות נפש. מה קרה כאן בינתיים?

אלא אמר הרב מפוניבז' יוסי משיתא היה כמה רגעים בבית המקדש וכשנכנסים לבית המקדש יוצאים משם אחרת לגמרי!

הוסיף ואמר זהו הכוח של "ישיבה" וריח הקדושה החופפת בה. עצם אוירת הקדושה של מקום קדוש מהווה גורם משפיע על האדם לשנותו לטוב.

זוהי גם הסיבה להבאת הקטנים להקהל.

 אפילו תינוק שאינו מבין כלום ואינו ראוי לחינוך בכל זאת אם רק נמצא במקום קדוש משפיע הדבר על ליבו ונפשו של הילד לטובה וזו היתה התפעלותו "מרגלית טובה היתה בידיכם ובקשתם לאבדה ממני"!

וכידוע שאחד מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי היה רבי יהושע בן חנניא ואמר עליו רבו "אשרי יולדתו" ואיתא בירושלמי (יבמות פ"א ה"ו) רבי דוסא בן הרכינס ראה את רבי יהושע בגדלותו וקרא עליו את הפסוק (ישעיה כח, ט) "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב".

זכור אני איך שהיתה אמו מוליכה את עריסתו לבית המדרש בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה.

הרי לנו מה אפשר לזכות רק בהימצאות בבית מדרש.

[יש להוסיף לענ"ד שאמנם בגמרא לא הובא זאת כטעם, אלא רק 'לתת שכר למביאיהם'. הטעם הוא מפני שהגמרא אין דרכה לתת טעמים 'מיסטיים' אלא טעמים גשמיים, וכיון שכאן הטעם הוא יותר 'רוחני' הסתפקה הגמרא ברמז – יש כאן שכר למביאיהם. אתה תבין לבד במה יקבלו כאן שכר].

[לאור זאת נבין מדוע אמר רבי יהושע בן חנניה בהתפעלות: "מרגלית טובה היתה בידיכם ובקשתם לאבדה ממני"!

היות ואני זכיתי להיות זה שעליו נאמר העניין, שהרי אמי הניחתני בבית המדרש וזכיתי למה שזכיתי, זו מרגלית יקרה שכיצד רציתם לאבדה 'ממני'!]

למדנו מכל זאת שלמקום יש קדושה. יש השפעה. הקדושה נספגת במקום וממשיכה להשפיע.

המעשה עם החזון איש שפעם אחת הלך עם הגאון רבי חיים קנייבסקי ונעמדו בפינת רחוב ואמר הרב: מרגישים כאן קדושה! כאן עמדו שני אברכים ודברו בדברי תורה! בא הגאון רבי חיים קנייבסקי וסיפר זאת בכולל חזון איש, ואכן הודו לפניו חברותא אחד שהם אכן סיימו את הכולל בצהריים ושם נפרדו דרכיהם, וסיכמו ביניהם שם את הסוגיא! [מהרב ולך בפרשתינו]

נחזור למשה ומי מריבה.

פרש"י (במדבר כ, י):

המן הסלע הזה נוציא – לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים, כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים? לכך אמר להם המורים סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים?

מדוע צריך דוקא את אותו הסלע המקורי?

אלא העם ביקשו שיוציא מים מסלע כלשהו. אולם משה אומר להם אני צריך את הסלע המקורי שממנו נבעו המים הראשונים! הסלע ההוא קנה קדושה! על סלע זה היה לי ציווי מאת השי"ת והתגלות שכינה. כמו שכתוב:

(שמות יז, ה- ו) "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּך מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּך אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְך וְהָלָכְתָּ, הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיך שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל".

מקום שהתגלתה שכינה עליו, יש בו קדושה! הסלע הזה מסוגל להוציא מים שוב!

מכאן ילמד האדם שיש להתפלל דוקא בבית הכנסת אף אם מתפלל ביחיד, משום שהמקום הזה הוא מקום מסוגל! המקום מקודש. אינו דומה מי שלומד בבית המדרש ללומד בביתו.

מובא בכתבי הסבא מקלם זצ"ל נקודה נפלאה על מזמור עג בתהלים. כל המזמור מדבר בהצלחת הרשעים ובגאותם "קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה כי אין חרצובות למותם ובריא אולם בעמל אנוש אינימו ועם אדם לא ינגעו לכן ענקתמו גאוה יעטף שית חמס למו וגו' שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ וגו' ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון"

הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם".

כל הדיבורים וההרהורים האלו הם רק "עד אבוא אל מקדשי אל" אז "אבינה לאחריתם" רק עד מפתן בית אלוקים יכול האדם לפטפט ולקנא ברשעים ולראות את שלוותם ואינו מבין את אחריתם הוא רואה רק חצי דבר, את ראשיתם ולא את אחריתם המרה, אבל כשנכנסים לבית מקדשי ה' נעלמים ממנו כל הדמיונות וההרהורים ועל השעל הראשון מתפוצצים לרסיסים גאוות הרשעים המתנפחת, והוא רואה את אחריתם "אבינה לאחריתם" השחורה.

מסופר כי בא פעם בחור אצל הגר"י גרשנוביץ זצ"ל והתאונן שלומד בישיבה ואינו רואה ברכה בלימודו. שמע הרב את דבריו פתח לפניו גמרא שהיתה מונחת לפניו ואמר לבחור בא ונראה בסוף המסכת את תפילת התנא הגדול רבי נחוניא בן הקנה "מודים אנחנו לפניך ה' וכו' ששמת חלקינו מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקינו מיושבי קרנות" וכו' לא אמר התנא "ששמת חלקינו מלומדי בית המדרש" אלא "מיושבי בית המדרש", כי די בכך להיות מהיושבים באוירה המרוממת של בית המדרש כדי להודות לה' על כך. עיין עוד מעשה נפלא בחשיבות הימצאות במקום קדוש בספר "אוצרות התורה" שמות עמוד רכ"ה.

פעם בא אברך לגאון רבי בן ציון אבא שאול והתייעץ עמו על דירה שהוצעה למכירה, דירה גדולה לעומת הדירה שלו היום בת שני חדרים שאינה מספיקה למשפחתו המורחבת, ושם יש ארבעה חדרים מרווחים וגדולים ממש במחיר מציאה, אלא שהדירה נמוכה חשוכה קרה וטחובה. אך עדיין המחיר אטרקטיבי מאוד! שמע זאת הרב והשיב – לא כדאי. אתה רוצה לעבור בשביל הילדים, דירה כזאת לא טובה בשביל הילדים. לא טוב לגדול במקום כזה.

תוך כדי הדברים סיפר האברך שהדירה של ירושה, ומשום כך היא זולה הם ירשו זאת מבעל כף החיים. שמע זאת הרב ואמר הרי הכרתי אותו, איני יודע כיצד הספיק כל כך הרבה בחייו, הוא כתב בלי סוף, היה אוכל חמש דקות, ביחודים וכוונת בכל ביס, וברכת המזון היה מברך עשרים דקות. הנטילת ידיים ו"המוציא" לקחו לו יותר מהאכילה עצמה בשל כל היחודים. וכך גם היה מתפלל עם כל הכוונות של המקובלים. תקנה את הדירה! אבל כיצד? שאל האברך – בשביל הילדים! אינך יודע כמה דירה כזאת ספוגה בתורה! כמה טוב לגדל במקום כזה ילדים! [הרב ולך שם].

*

פרפראות ורעיונות

[הרוב מעלוני פנינים]

"זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר" (במדבריט, ב)

בספר לפיד האש מובא:

סיפר אחד מן השרידים רבי אברהם יעקב קיש ז"ל שהגיע פעם בהיותו שרוי במחנה המוות למחיצת הרה"ק בעל ה"שפע חיים" מצאנז זי"ע ושמע מפיו דבר תורה. הרבי לא דיבר מענינא דיומא ומהמצב הקשה בו הם שרויים, אלא מענייני... קנין התורה.

הוא תמך יסודותיו בפסוק מפרשת השבוע "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר", והזכיר את הדיוק הידוע שהובא במפרשים, מפני מה הכתוב אינו אומר "זאת חוקת הפרה" כפי שמתבקש מעניינה של הפרשה?

אלא, הסביר, שחבוי פה רמז לשלושה דברים המועילים לזכירת הלימוד:

א. שיחזור על פרקו מאה פעמים ואחד.

ב. שיצייר שם הוי"ה מול עיניו בשעת הלימוד, כמובא בספרים הקדושים בשם האריז"ל.

ג. שילמד בקול רם וישמיע לאוזניו.

וזה שהכתוב מלמדנו:

"זאת חוקת התורה" – זא"ת נוטריקון זכור אל תשכח.

"אשר צו"ה" – בגימטריא ק"א, היינו שתשנה פרקך מאה פעמים ואחד.

"ה'" תצייר שם הוי"ה מול עיניך.

"לאמור" – שתגיד בפה ובקול. ואם שלוש אלה תעשה לך – לא תשכח את תלמודך!..

מסופר על הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע שנכנס אליו פעם בחור לקבל ברכה, ובין הדברים שאלו הרבי: אם הוא לומד ומה הוא לומד. משהשיב ונקט לו את המסכתא שהוא עוסק בה, שאלו הרבי: האם הוא גם רגיל לחזור על תלמודו, ענה לו הבחור: לא! אני סומך על זכרוני החזק ולכן הנני משקיע בלימוד.

נענה אליו הרבי ואמר: "בני יקירי, הלומד ואינו חוזר הוא גרוע יותר ממי שאינו לומד כל עיקר.

והוא דבר פלא, כי היצר הרע מניח לאדם שילמד אבל אינו נותן לו לחזור על תלמודו, כי הוא יודע שבחזרה תלוי הכל"! ומה הנך חושב, המשיך הרבי ואמר: מה הטעם שעם ישראל נוהג, מנהג ישראל תורה, שביום טוב של 'שמחת תורה' נוהגים לחזור פעמים הרבה על החלק הראשון שבפרשת "וזאת הברכה", אלא ללמדינו שעיקר לימוד התורה היא "החזרה", לחזור עוד פעם ועוד פעם...

בפירוש ה"רוקח" על התורה (לר"א מגרמיזא מבעלי התוספות) כתב: התורה הקישה "חקת התורה" ל"פרה אדומה" ככתוב – "זאת חקת התורה וכו' ויקחו אליך פרה אדומה". ללמדנו: מה פרה אדומה מטהרת טמאים, אף התורה, מטהרת את לומדיה לשמה!...

וכן כתב בשל"ה הקדוש כי אף בזמן שאין אפר פרה, יוכל האדם לטהר את עצמו, כשלומד תורה בהתמדה, ולומד ומלמד, על מנת לשמור לעשות ולקיים, אז התורה הקדושה מטהרת רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, אמן כן יהי רצון.

אגב, בהקדמה לספר "פסקי תשובה" כתב המחבר הגה"ק רבי אברהם פיעטרקובסקי זי"ע אב"ד לאדז' שסיפר לו רב גדול אחד, כי בהיותו אברך והיה סמוך לשולחן חותנו לא היה שם באותה עיר מקוה טהרה שיוכל לטבול בו. הלך והודיע צערו להרה"ק בעל ה"אבני נזר" מסוכטשוב זי"ע.

בשמוע האבני נזר את דבריו קם ממקומו והסתובב בחדרו אנה ואנה תפוס בשערפיו, עד שנעמד על מקומו ולחש לו: "מורי וחמי הרה"ק מקאצק זי"ע היה אומר כי דף גמרא מטהר כמו מקוה"!... [ובשם האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג מוסרים שהעולם לא יודעים, וחושבים שרק בכוח דף זוהר לטהר הלב, אך גם בכוח תוספות אחד לטהר את האדם!]

"זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר" (במדבר יט, ב)

ומתרגם האונקלוס: "דא גזירת אוריתא". בספר "וידבר משה" כתב, כי הפסוק שבתחילת פרשתנו – "זאת חקת התורה", הוא המשך ישיר לאמור בסוף הפרשה הקודמת בענין התרומות והמעשרות הניתנים לכהנים וללויים. ועל פי זאת יובן דברי התרגום "דא גזירת אוריתא".

וזאת בהקדם דברי הגה"ק בעל ה"חתם סופר" זי"ע בפרשת בהעלותך, שפירש בדרך רמז את הפסוק: "וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא, כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה".

"וזה מעשה המנורה" כלומר, כך היא דרכה של תורה (הנקראת "אור" והמנורה רומזת אליה, כידוע), "מקשה זהב" – קשה מאוד לבוא לידי זהב ורכוש.

ולא זו בלבד אלא שלפעמים אין ללומד התורה אפילו לחם לאכול, וזהו "כמראה אשר הראה ה' את משה" – בהר – כשם שבהיות משה רבנו בהר, לחם לא אכל ומים לא שתה, כן בבחינה זו "עשה את המנורה"– את התלמיד חכם, שיצטרך ללמוד תורה מתוך הדחק.

רק כך זוכים לתורה, כמו שאמרו חז"ל: "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת". עד כאן דבריו הנפלאים של ה"חתם סופר" זי"ע – אותם צריך לדעת כל לומד תורה למען יחזק את לבבו!

ואת הקטע הבא צריך לדעת כל תומך תורה: והנה, מי יבוא בסוד ה' לדעת מדוע כך קבע, שלימוד התורה ייעשה דווקא מתוך הדחק?

אמנם ישנם כמה טעמים גלויים, ואחד מהם, כי רצה הקב"ה לזכות כל ישראל שיהא להם חלק בתורה, על כן הנהיג עולמו שלומדי תורה יזדקקו לנדבת ידם של המוני בית ישראל.

זהו אפוא, הקשר שביו סוף הפרשה הקודמת לתחילת פרשתנו: שם מדובר על מתנות הלויים שאין להם חלק ונחלה, ובני ישראל הם אלו שצריכים להחזיקם על ידי נתינת המעשרות, ועל זה באה התורה ואומרת: "זאת חוקת התורה" – "דא גזירת אורייתא", כך גזרה התורה שיגדל תלמיד חכם, שעליו לקבל מאחרים מתומכי התורה, בכדי שגם להם יהיה חלק בתורה הקדושה!

אמר הכותב: מאידך גיסא, צריכים גם לזכור את פירושו של הגה"ק מהר"ם שפירא מלובלין זי"ע. היה זה כאשר נדד בעולם ואסף כסף למען הקמת ישיבתו המפורסמת שהקים בלובלין, כאשר הגיע לאחד ה'גבירים', שאלו אותו גביר: "רבי, לשם מה אתה זקוק לכסף"? "אני בונה ישיבה" – החל רבי מאיר מפרט באוזניו – "ואני רוצה שיהיה שם גם חדר-אוכל ופנימיה, ושלבחורים לומדי התורה יהיה שם טוב".

"אתמהה", אמר לו הגביר, "הלא כתוב במשנה 'כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה', ואיך יתכן להקים ישיבה ולדאוג לכל הפינוקים הללו"?

נענה רבי מאיר ואמר: אספר לך סיפור שהיה עם הרה"ק בעל ה"תניא" זי"ע באחת ממסעותיו. היה זה בשנה אחת שעיכובים ואילוצים שונים בדרך גרמו לו שיחוג את חג הפסח בעיירה כלשהי, הרחק ממקום מושבו. והנה, בתפילת ערבית של יום טוב ראשון הבחינו בעל התניא ומלוויו, שמנהג המקום שלא לקרוא הלל בבית הכנסת.

בעל התניא סבר שיש לקרוא, אולם מאחר שחשש מרב המקום, סיים את התפילה עם הציבור, ולאחר שכולם התפזרו לבתיהם לעריכת ליל הסדר, חזר עם מלוויו לבית הכנסת ושם בהתלהבות דקדושה החלו באמירת הלל. לפתע עבר בסמוך לבית הכנסת אחד מאנשי הקהילה, וכששמע את הקולות והבין במה מדובר, מיהר לביתו של הרב ועדכן אותו במה שמתרחש מתחת לאפו...

קרא הרב לבעל התניא ושאלו בתקיפות: "איך העזתם לקרוא את ההלל?" "הלכה מפורשת היא" – השיב בעל התניא – ה"בית יוסף" סובר שיש לעשות כן". "אבל", קרא הרב ודפק על השולחן – "הרמ"א כותב: "ואנו לא נוהגים כן".

"ומי אמר לכבודו שכשהרמ"א כתב 'ואנו לא נוהגים כן' הוא כתב זאת עם דפיקה על השולחן?" תהה בעל התניא.

 "אולי הוא פשוט אמר שאנו לא נוהגים כן וחבל שכך, מנין יודע מר מה היתה כוונתו?!" ורב המקום קיבל את דבריו.

סיים רבי מאיר שפירא את סיפורו ופנה אל הגביר: "אתה אומר לי 'כך היא דרכה של תורה' בקשיחות ובהחלטיות כאילו כך צריך להיות, אך מי יודע? אולי התכוין התנא לומר: כמה נורא ואיום שכך היא דרכה של תורה! כמה חבל שבמקום שאברכים יהיו עשירים גדולים אין להם לחם לאכול ופרנסתם כל כך דחוקה!... כיצד אתה יודע למה הוא התכוין?!

"ויראו כל העדה כי גוע אהרון ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל" (במדבר כ, כט)

אצל אהרון אנו רואים שביכו אותו "כל בית ישראל שלושים יום", ואילו אצל משה נאמר (דברים לד, ח) ויבכו בני ישראל את משה" ולא נאמר "כל בית ישראל" למה?

אומרים בדרך צחות: כי אחרי פטירת משה היו כאלה שעוד חשבו שחלק מהשלטון וההנהגה יעבור לידם, שיירשו אותו... אבל אצל אהרון לאף אחד לא היו כאלו סוגי רעיונות, מכיוון שכל אחד יודע שבכהונה יורש רק הבן, ולכן אצלו נאמר "כל ישראל"...

"ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל" (במדבר כ, כט)

מבאר רש"י מדוע בכו על אהרון "כל בית ישראל"? אלא המלה "כל" בא לרבות גם את האנשים וגם את הנשים, לפי שהיה אהרון רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאישתו.

מסופר על הגה"ק מטשעבין זי"ע שעסק פעם אחת בעניין של השכנת שלום בין איש לאישתו והשקיע את ראשו ורובו, ואף נגזלו ממנו שעות רבות על כך. כשפנו מקורביו ואמרו לו: למה יתעסק הרב עם כל זה, הרי זה רק לוקח ממנו את בריאותו וגורם לו עגמת נפש?

ענה להם: יודע אני כי עיסוק זה גורם לי עלבונות ועוגמת נפש רבה, אולם הכל כדאי ובלבד שישכון השלום בבית יהודי! ואף הוסיף ואמר בפיקחותו: חז"ל אומרים (ברכות נו, ע"ב) "הרואה קדירה בחלום יצפה לשלום", ומדוע? כי הקדירה היא עצמה משכינה שלום בין האש שתחתיה ובין המים שבתוכה. ועכשיו תאמרו לי: ומה מקבלת הקדרה בתמורה? היא מתלכלכת בפיח ופניה משחירים!..

(במדבר כא, א- ב) "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וכו' וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תיתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם". רש"י: "וישמע הכנעני" – זה עמלק שנאמר "עמלק יושב בדרך הנגב", ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה שימסור כנענים בידיהם והם אינם כנענים.

ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם כלשון כנען. אמרו: נתפלל סתם, שנאמר: אם נתון תתן את העם הזה בידי. עד כאן לשונו.

הרה"ק רבי יצחק מווארקה זי"ע אמר: מדברי רש"י הנ"ל ישנה ראיה שהלבוש והדיבור של האדם הם הקובעים את מהותו! מניין? כי לכאורה צריכים להבין, מדוע לא שינו העמלקים גם את מלבושם ואז היו מטעים באמת את ישראל להתפלל על הכנענים? אלא התירוץ הוא: שאילו היו העמלקים משנים את לשונם וגם את מלבושיהם אז היה עצם מהותם משתנה על ידי זה והיו נעשים באמת לכנענים, והיתה מועילה תפילת ישראל נגד הכנענים. כי אם משנים את הלשון ואת הלבוש, משתנית על ידם גם התכונה והאופי המיוחד!…

"באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענתם.." (במדבר כא, יח)

הגה"ק רבי חיים מואלוז'ין זי"ע היה אומר: מהפסוק הנ"ל רואים את השילוב המיוחד שהתורה מחשיבה גם את לומדי התורה וגם את תומכיה באותה מידה! וכל הפסוק נאמר על התורה. "באר חפרוה שרים" – באר מים חיים, זו התורה. "חפרוה שרים" – שרי התורה ולומדיה החופרים ומעמיקים במסתריה. "כרוה" לשון קניין כמו שכתוב "אשר כריתי לי", ומי הם? אלו נדיבי העם, מחזיקי התורה – כי אלה ואלה חלקם בתורה! אלה "במחקק", שהם חוקקים חוקי התורה, ואלה "במשענתם" שהמה תומכי דאורייתא…

ואילו הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע היה אומר: "במחקק במשענתם" – כפי המידה שהתורה חקוקה בלב האדם, באותה המידה אפשר להישען עליה ולבטוח בה!… כפי שכתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח) – ככל כמה שמחזיקים בה כך היא נותנת חיים… משל לחבל שמשליכים לטובע בנהר לאחוז בו, ככל שהוא מחזיק בו יותר חזק, יש לו יותר סיכויים להצליח לצאת מן המים ולהציל את חייו!…

(במדבר כא, כו- כז) "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי הוא, והוא נלחם במלך מואב הראשון, ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון, על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון"

"על כן יאמרו המושלים" – אלו המושלים ביצרם. "בואו חשבון" – בואו ונחשב חשבונו של עולם (בבא בתרא עח, ע"ב). ולכאורה מה הקשר בין המושלים ביצרם שצריכים לחשב חשבונו של עולם לבין "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון"?

אלא הסביר הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זי"ע בספרו "לב אליהו": בהקדם דברי חז"ל (גיטין לח, ע"א) "עמון ומואב טהרו בסיחון". והכוונה, דאמנם על ישראל נאסר להלחם עם עמון ומואב, כדכתיב (דברים ב, ט) "אל תצר את מואב", אך כאשר חשבון שהיתה עיר מואבית נכבשה ע"י סיחון, היא נטהרה מאיסור המלחמה בה, ויכלו ישראל לכובשה מידי סיחון. וזאת אמרו המושלים: "בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון" – שמעתה שחשבון נכבשה, היא נקראת עיר סיחון, ואז הרי יכולים ישראל לצור עליה ולכובשה.

והנה כאשר גבר סיחון על מלך מואב ולקח את עיר חשבון מידו, הוא בוודאי שמח בנצחונו שמחה גדולה, וייחס את ההצלחה לכוחו ולגבורתו, אך אילו ידע שלא בעבורו הוא כובש את חשבון, אלא רק כדי לסלול לישראל את הדרך שיוכלו אחר כך לקחת אותה מידו, הרי בודאי לא היה נכנס בעסק הזה.

וזוהי כוונת חז"ל "על כן יאמרו המושלים" – אלו המושלים ביצרם. "בואו חשבון" – בואו ונחשב חשבונו של עולם: דהצדיקים יש להם להוכיח את המון עם הרצים אחר תענוגות העולם הזה, שיעשו חשבון הנפש ממה שקרה לעיר חשבון, דאף שסיחון כבשה, לא לניצחון יחשב, כי זה היה רק לזמן מסוים, כך השגת תענוגים גשמיים אינם חשובים הצלחה כי הם רק לזמן מסוים, מה שאין כן השגת תענוגים רוחניים (תורה ומצוות) ששכרם הוא לנצח נצחים, הם הנקראים הצלחה…

(במדבר כ, א-ב) "ותמת שם מרים ותקבר שם. ולא היה מים לעדה"

בפסוק זה רמוז המנהג שמובא בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן שלט סעיף ה): "מנהג לשפוך כל המים שאובים שבשכונת המת". בש"ך ובט"ז על אתר הובאו שני טעמים לדין זה.

האחד – שמלאך המוות מפיל במים טיפת דם המוות, וכפי שמספר התשב"ץ בתשובותיו (סימן תמב): "פעם אחת נפטר מת בבית אחד, ושתה אחד מן המים שהיו בבית בשעת פטירת המת, וכשראה החכם, גער בו שלא לשתות בשעת פטירת המת, ולאחר שעה קלה יצאה נשמתו של אותו ששתה, ושאלו לחכם: מה ראית שגערת בו? אמר: אני ראיתי את מלאך המוות ששפשף את סכינו במים שהיו באותו הבית אחר פטירת המת".

והטעם האחר – כדי שידעו הכל שאדם נפטר בשכונה, ובכך ימנעו מן הבריות להיות "מוציאי דיבה", שלא יצטרכו להוציא מפיהם את הבשורה הקשה.

והיכן נרמז דין זה בתורה? בפסוק שלפנינו, וכך כתב האבודרהם: "ותמת שם מרים ותקבר שם", ומשום כך "ולא היה שם מים לעדה" – כי כולם שפכו מימיהם…

ספק הלכתי מעניין בעניין זה הובא לפני הגה"ק המהרש"ם מברז'אן זי"ע האם יש לשפוך בשכונת המת גם את המים הקנויים בבקבוקים ושאר משקאות קלים, או שמא רק מים חיים? לכאורה, הטעים השואל, יהיה הדבר תלוי בשני הטעמים שהובאו לעיל: אם שפיכת המים היא כדי שלא יצטרכו להוציא דיבה ולהודיע על האדם שמת – די בשפיכת המים החיים, שהרי בכך כבר יש פרסום הדבר, אולם לטעם האחר, שמלאך המוות משפשף סכינו ומפיל במים טיפת דם המוות, אפשר שחשש זה קיים גם לגבי המים שבבקבוקים – משקאות קלים וכיוצא בזה שהיו בשכונת המת.

המהרש"ם בתשובתו, מביא את דברי הגה"ק בעל השדי חמד זי"ע בשם שו"ת "בית דוד", שמי מלח וכן מים חמים אין צריך לשפוך, כי מלאך המוות אינו מקנח חרבו בהם, משום שיש בכך הפסד ממון, אבל במים פשוטים אין משום "בל תשחית" ולכן מקנח בהם…

ראיה נפלאה לפשוט ספיקו של המהרש"ם מן הפסוק שלפנינו, הביא הגה"ק בעל הגנזי יוסף זי"ע בשם אביו: שהרי, כאמור, בפסוק שלפנינו נרמז דין זה, שמכיון שמתה מרים לפיכך לא היה מים לעדה, כי כולם שפכו את מימיהם. והנה, במדרש רבה מצינו שמרים מתה מיתת נשיקה, ואם כן לא שייך הטעם הראשון – של מלאך המוות המקנח את סכינו במים, ובהכרח שהטעם השני הוא העיקר – כדי שיידעו הכל שיש מקרה מוות ולא יהיה צורך להודיע בפה ולהיות בגדר של "מוציא דיבה"!…

ובספר ברוך מרדכי מובא: דאפשר לומר כאן רמז נחמד על הפסוק (תהילים לב, ו): "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו", ודרשו חז"ל (ברכות ח, ע"א): "לעת מצוא" – זו מיתה. וכך ביאורו: התבאר כבר כי המת במיתת נשיקה אין צריך לשפוך המים (לשיטת הסוברים דהטעם לשפיכת המים היא משום טיפת דם המוות שמפיל מלאך המוות), משום שלא היה כאן מלאך המוות. ומשום כך על זאת יתפלל כל חסיד: "אליך לעת מצוא" – שכאשר יגיע עת מיתתו, תהיה זו מיתת נשיקה, ואז "לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" – לא יהיה צורך לשפוך את המים שבשכונת המת, כיוון שבמיתת נשיקה אין מלאך המוות…

בהקשר לטעם השני ששופכים המים שבשכונת המת, בכדי שידעו הכל שיש מקרה מוות, ובכך ימנעו מן הבריות להיות "מוציאי דיבה", שלא יצטרכו להוציא מפיהם את הבשורה הקשה, נביא בפניכם את הסיפור שהיה אצל הרה"ק בעל האמרי אמת זי"ע: כששהה הרבי בעיר המרפא קארלסבאד שאלו שם רב אחד לשלומו של איש נכבד בפולין, ששמע עליו שחלה מאד. אותה שעה כבר היה הלה בעולם האמת. ומאחר שהרבי לא רצה להוציא דיבה רעה ולפרסם את מיתתו של הנ"ל, השיב לו, שאותו נכבד זקוק לרחמים רבים… למחרת נודעה לשואל האמת העצובה, ומשפגש שנית את הרבי, הביע לפני את תמיהתו, שלא אמר לו דברים כהווייתם. על כך השיב לו הרבי, שלא הוליכו חלילה שולל, שהרי גם המת זקוק לרחמים, כפי שאנו אומרים שלוש פעמים ביום בתפילת שמונה עשרה: "מחיה מתים ברחמים רבים"…

אגב, נלמד כאן מהמעשה הנ"ל לימוד לקח נוסף ועצה טובה לחיינו: כי אפשר במקרה הצורך, למצוא דרך לומר דבר בצורה המתפרשת לשתי פנים, ובכך להימנע מלומר דברי שקר! ולתועלת העניין אביא בפניכם את הסיפור הבא:

מסופר, כי פעם כאשר שהה הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע בעיר מרפא, ראה אותו רב "ליטאי" עוסק בעצמו בחיתוך וריסוק ביצים ובצלים בשבת קודש, ושאלו: מדוע יטרח כבודו, והלא עבודה זו שייכת למשרתת?

ענה לו הרבי: הלא כבודו יודע כי אם חותכים את הבצלים דק דק יש חשש של איסור טוחן, ובדבר הנוגע להלכה, איני יכול לסמוך על המשרתת…

בשבת הבאה שהה שם אורח "חסיד", וגם הוא שאל את הרבי לפשר הדבר. ענה לו הרבי: מאכלי השבת עולים בגימטריה קטנה לחשבון שבע, לאות כי השבת היא היום השביעי, והחל לפרט: דג, בשר, מרק, – כל אחד עולה כמנין שבע, ורק "בצל" עולה בגימטריה קטנה לארבע עשרה! ולכן צריך לחתוך אותו לשניים, ואת זה אני צריך לעשות בעצמי, משום שאי אפשר להעביר כוונות אלה…

בשבת השלישית היה שם "עם הארץ", וגם הוא שאל את הרב לפשר הדבר. ענה לו הרבי: המשרתת לא תוכל לדעת בדיוק מתי זמן הסעודה, כי פעמים אני מקדים ופעמים אני מאחר, ולכן היא מכינה שעה ארוכה לפני הסעודה. בוודאי יודע אתה כי אם חותכים בצלים זמן רב קודם האכילה, הם נהיים למרים. לכן אני עושה זאת בעצמי…

אחד הגאונים אשר שהה שם בכל שלוש השבתות, אמר כי עתה הגיע למסקנה שאת טעמו האמיתי הרבי לא מגלה! בהתחלה הוא חשב כי יש לרבי "טעם הלכתי", אחר כך חשב כי אולי יש לו "טעם קבלי", אך כששמע על הבצלים המרים, הבין כי הרבי משיב לכל אחד לפי בחינתו ודעתו… כי באמת כל הטעמים אשר נתן הרבי היו אמיתיים. כששאלו אותו מה פשר מעשהו, לא ביקשו לדעת את כל הטעמים הקיימים, לכן יכול היה לבחור לכל אחד טעם אחר, השייך לרמתו של השואל…

*

מיתת אהרון

[ארשת שפתינו שלזינגר עם תוספות]

"ויאמר ה' אל משה ואל אהרון בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמור יאסף אהרן אל עמיו" וגו' (במדבר כ, כג- בד)

ופרש"י: "מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשיו הרשע נפרצו מעשיהם וחסרו צדיק הזה, וכן הנביא אמר ליהושפט בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך".

ויש להקשות דלכאורה פלא גדול הוא למה דוקא כשעברו בגבול ארץ אדום נפרצו מעשיהם ולא בעברם בגבולי שאר המדינות?

 ועוד יפלא מהי המידה כנגד מידה שבשבילה נחסרו דוקא הצדיק אהרן?

וכתב בספר "דברי יואל" לאבות (פ"א מי"ב) דהנה מצינו דכאשר עברו את גבול ארץ אדום שלחו אליו לאמור "כה אמר אחיך ישראל" וגו' ופרש"י שם: "מה ראה להזכיר כאן אחוה? אלא אמר לו אחים אנחנו בני אברהם" וכו' ונמצא שבגבולי שאר מדינות לא עלתה על דעתם לקשור איזה שהוא קשר של אחוה עם בני המדינה ואדרבה נלחמו בהם.

מה שאין כן באדום שציווה הכתוב (דברים כג, ח): "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא" פתחו אליו לשלום וקראו לו אחוה, ומה נגרם מן האחוה הזאת? שנתחברו אליהם ונפרצו מעשיהם.

למה נכשלו ישראל לקרוא לו לאדום לשלום?

זה משום שראו באהרן שמתנהג עם כולם במידת השלום ולכן כאן מצא היצר הרע מקום לבלבל דעתם כי גם עם אנשי אדום יתכן להתנהג בשלום ובריעות שיש אצלם צד אחוה ולכן יש להשתמש במידת השלום.

אולם מכיון שהיה הדבר שלא במקומו הראוי לכן נחסרו דוקא את הצדיק הזה את אהרן הכהן, להורות להם שנענשו על כך שהשתמשו במידתו במקום הלא נכון.

וזהו שאמר הכתוב "ויאמר וגו' על גבול ארץ אדום לאמור יאסף אהרן" וגו' כי האחד תלוי בשני כי על ידי ההתחברות עם ארץ אדום ועל ידי הטעות במידתו של אהרן על כן נענשו בפטירתו.

 כי ישרים דרכי ה' עם צדיקים ילכו בם – להתנהג עמהם במידת השלום – ולא עם אחרים, לא עם אלה שעמם אין להתנהג בשלום אלא "בתקוממיך אתקוטט".

וזאת ידע יעקב, ולכן ביקש הצילני נא מיד אחי מיד עשו, אני ירא יותר מהאחוה של אחי יותר מהשנאה של עשו.

כששאלו את החזון איש האם אינו חושש שהמדינה תציק לשומרי המצוות. אמר להם החזון איש: יותר משאני חושש שתציק להם אני חושש שתינעם להם…

כל זה נתחדש על דברי המשנה שם "הוי מתלמידיו של אהרן הכהן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

וצריך ביאור: א. מהו הוי מתלמידיו של אהרון, מדוע לא אמר בסתם הדבק בדרכיו של אהרון, או למד מאהרון?

ב. מה הקשר בין אוהב את הבריות לבין מקרבן לתורה? הרי אלו שתי מידות נפרדות?

אלא מידות אלו של להיות אוהב שלום ורודף שלום צריכים לשקול אותם במאזני התורה להתנהג בהם רק עם יראי ה' וחושבי שמו אבל לגבי הרשעים הרי בודאי שצריכים לרחקם ואהרן הכהן ידע האיך להתנהג במידות הללו את מי לקרב ואת מי לרחק. ובזה צריכים להיות מתלמידיו בדוקא לדעת היטב מתי יכולים להתנהג במידות הללו ולא חס ושלום להפוך את הקערה על פיה.

ולכן גם קישר זאת עם 'מקרבן לתורה' תאהב את הבריות רק אם זה מוביל ל'מקרבן לתורה'.

אלא שיצר הרע, זה דרכו כסל למו, בענין זה לבלבל דעתם של בני אדם אשר בעת שצריכים ללחום נגד הרשעים מהרסי הדת אזי טענתו בפיו שצריכים להתנהג במידת השלום ואצל יראי ה' אשר צריכים להתנהג עמהם באהבה אחוה וריעות הוא מעורר קנאת מדנים שכאילו אם לא ינהגו עם הרשעים באהבה ואחוה תהא [בעתיד…] מחלוקת ושנאה.

ונמצא שכעת[!!!] עושה עם החכמים מחלוקת ושנאה… ועל כן החכם עיניו בראשו לדעת בכל מקום את הדרך הישרה.

וכך מצאנו גם בקורח, שמאד 'אהב את הבריות', והצר על כבודן של ישראל שמשה ואהרון מתנשאים מעליהם והם 'מושפלים' בזמן שכולם קדושים, וכן כאב את כאבה של אותה אלמנה מסכנה, אולם אהבה זו אבוי לה, מובילה לשנאת תלמידי חכמים וצדיקים, זו אינה הדרך לאהוב את הבריות ולקרבן לתורה.

*

מידת ההכנעה

[חומש המגידים מהגר"ר קרלינשטיין]

מובא בחז"ל שהיו בודקים את הפרה אדומה מי"ח טרפיות. והרי הגמרא למידה מדין פרה אדומה שסומכים על הרוב ולא בודקים טרפיות?

א. הענן היה מראה להם את שבטפיחים כרנטגן.

ב. בדיקת הספר חסידים על ידי העברת היד על ראשה של הבהמה ואם מורידה אותה לאות הכנעה – הרי היא כשירה ואם לא- טריפה. כך גם אצל יעקב בדקם לפני שמסרם לעשיו, שנאמר ויקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיו. אלה שבדקם בידו.

מעשה שהיה עם הרב שאיחר מעט ואיזה פקיד לא היה מוכן להתכופף כלל והיה קשה כארז, ולעומתו אחד שהיה בכיר והיה מוכן להכניס את הרב, ואחר כך סיפר בלב שבור שיש להם חולה בביתם, ומבקש מהרב שיכנס ויזכיר אותם לפני הגר"ח קנייבסקי שיתפלל.

הבנתי. הראשון שהגביה ראשו – טרף, הכל טוב לו, ולכן נוהג כן.

אך השני שהיה לו משבר, הוא היה כפוף ומוכן להתחשב בזולת.

תוספת:

דבר זה נרמז בפרשתינו: טמא המת מביא לטהרתו אזוב ושני תולעת ועץ ארז, מדוע? גם במצורע מביאים שני דברים הללו, אזוב ושני תולעת.

משום שרומזים לו אתה דיברת כנגד האחרים מתוך גבהות הלב, עליך לנהוג כאזוב וכשני תולעת. להשפיל עצמך.

ומדוע נתן שתי דוגמאות, האם לא די באחת מהן?

אלא נלע"ד שבא לרמוז שהאזוב אמנם שפל, אך יטעה האדם לחשוב שאם כן עליו להחשיב עצמו כאינו כלל, ועל ידי זה יבוא למצב שלא יפעל מאומה כי הרי הוא אפס…

וכבר אמר רבינו ירוחם מאוס עלי מי שאינו מכיר חסרונותיו, אך מאוס עלי יותר מי שאינו מכיר מעלותיו וסגולותיו, שהרי הוא משול לבעל מקצוע שאינו מכיר כלי עבודתו וכיצד יתקן?