דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

דרשות על הפרשיות של ספר שמות

 נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת יתרו

*

 תורה נקנית במסירות נפש!

[דורש טוב, הרב אלקריף עם תוספות]

מעונין לזכות את הרבים ולהעלות לאתר את הדרשה מוקלדת? [סריקת OCR או סיכום ידני] צור קשר בהערות למטה

העצה הטובה ביותר  – יהי אלקים עמך!

(יח יט), 'עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלוקים עמך',

צ"ב מה כאן יתרו אומר למשה 'ויהי אלקים עמך' – האם זו ברכה? האם עד עתה ה' אינו עמו?

בפשוטו – פרש"י אם ה' יסכים בדבר, היות והוא בא להציע הצעה שלכאורה יש בה מן התעוזה – לייעץ למשה עבד ה' הצמוד אליו יתברך – אם הייתה זו עצה טובה – בטח ה' היה מעוררו ע"ז.

לכן אמר לו כל עצתי היא בתנאי שתתייעץ עם הגבורה ואם ה' יהיה עמך – אזי תצא לדרך.

אולם אנחנו נרצה לבאר את הדברים בדרך החסידות.

המשיל הגה״ק ה'חפץ חיים׳ זי״ע, לאיש כפרי שלקה בעיניו ר״ל והיה רואה כל דבר בעיקום, והנה, כל עוד ששהה ב׳כפר׳ הקטן שם הבתים בני קומה אחת הם לא היה כל כך נזק בראייתו העקומה (כי לא ראה בזה סכנה גדולה כ״כ אם הבנין עקום מעט), פעם אחת נקלע הכפרי לעיר הגדולה, שם עומדים על תילם בניינים גבוהים ורמים בעלי קומות הרבה, ומחמת מומו היה נדמה לו כי הבניינים עומדים עקום ומטים ליפול בכל רגע, מיד החל להרים קול זעקה, אחינו בני ישראל… חוסו על נפשותיכם והימלטו… כי גדולה הסכנה שמא תקברו בעודכם בחיים תחת שברי הבניינים, ותרב הבהלה עד מאוד והמון העם נחפזו לנוס בטרם…

היה שם חכם אחד אשר הבין כל אשר נעשה וקרא בקול, עמדו על מעמדכם והחישו נא מהרה רופא עיניים, הכל תמהו על דבריו והביטו עליו כחסר דעה שאינו ממהר להציל עצמו, כי מה יועיל רופא עיניים בעת צרה כזאת כשעוד מעט ומתמוטט הבניין… אך הלה המשיך בשלו ׳לרופא עיניים אני צריך׳, לבסוף הגיע רופא עיניים ובדק את עיני ׳הכפרי׳, ׳פשפש ומצא׳ כי הלה בעל מום הוא, והתברר לכולם שהכל על מקומו עומד בשלום, אלא שזה רואה הכל בעיקום וטעות.

והנמשל, כל בני העולם רצים יומם ולילה, ברדיפה אחרי פרנסתם וכיו״ב משאר שטויותיהם, והנה, תחת שיבינו בני העולם כי הללו ראייתם עקומה – ממהרים המה גם כן לרדוף אחריהם, ואינם מבינים שכל זה אינו אלא מפני שראייתם של אלו והבטתם על מעשי העולם בעיקום הוא – כשאינם זוכרים כי ממילא הכל מונהג ממעל (הם חושבים שהעולם ׳עקום׳, ובאמת הם הם העקומים),

אין להם אלא לפקוח את עיניהם באור האמונה, ואז יווכחו היטב כי ׳ישר דבר ה׳׳, אין כאן בירה דולקת, והכל מתנהל בחסד וברחמים.

המסכיל שפנה לגרי"ס בטענה שהרבנים לא מספיק "משכילים" ו'מעורים' ושאולי כדאי שהרב יילמד אותם וישכיל אותם חכמה ומדע…

אמר לו הגרי"ס זו מלאכה מאד קשה, לעבור את כל הרבנים ולהשכיל אותם, אך יש עצה יותר פשוטה, כבודו יעשה תשובה, וכך יפתור את הבעיה במהירות, שמיד אז יבחין עד כמה הרבנים חכמים ומשכילים ובעלי דעה…

לאור זאת נבין את הטמון בדברי יתרו –

ביארו צדיקים (תורת אבות יתרו, בשם הרה"ק ר' מיכל מלעכאוויטש זי"ע) שכאן למדנו 'עצה טובה' לאדם, והיא ה'עצה' היחידה לכל עת ושעה – שתמיד יהי אלוקים עמך, בכל ענין ובכל דבר, בכל פינה שהוא פונה יעמיד את האלוקים לנגד עיניו, ויזכור כי ה' ניצב עליו והוא מכוון בדקדוק את כל מעשיו ופעולותיו, וכל קורותיו והבאות עליו הכל מאת ה' בלבד, כי אפס זולתו.

ואכן אין עצה טובה יותר מהאמונה, כי רק על ידה ובזכותה 'יחיה' האדם בטוב ובנעימים, כי בלא האמונה כל חיי האדם מלאים קשיים ודאגות על כל צעד ושעל, החל מדאגת הפרנסה ובריאות הגוף והנפש, וטרוד ומבוהל על עסקי פרנסתו.

אכן האיש המאמין הרי הוא מלא בשמחה ובשלוות הנפש, כי מה לו לדאוג והרי הוא יודע שהקב"ה 'מנהל' את העולם, עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ואב לנו בשמים ד הגומל חסדים טובים בכל עת ובכל שעה, וגם בעת שצרה באה עליו ל"ע הרי הוא חי בהכרה ברורה שכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, אינו טרוד יתר על המידה בעסקי ההשתדלות כאשר יודע הוא שבין כה וכה לא יועילו לו מאומה, ואשריו בעולם הזה וטוב לו בעולם הבא.

אולם אם אין האדם מחזק האמונה בליבו – אזי תמיד הוא סובל מקנאה תאווה וכבוד,

נדמה לו כי פלוני פגע בו או הזיקו או מקפח פרנסתו, ותדיר דואג הוא על היום ועל מחר.

אם הרופא כאן – כולם בריאים

בענין זה נספר מעשה שהיה באחת העיירות, שם פרצה ל״ע מגיפה קשה, מסוכנת ומדבקת ל״ע, והיו הכל פונים לרופא העיירה שהיה בס״ד מומחה גדול והיה מרפא אותם, עד של״ע גם הרופא נדבק ונפל למשכב ולא היה מי שיטפל בחולי העיר, מיהרו העסקנים והביאו רופא מומחה מעיר אחרת, שהרי אי אפשר להשאיר עיר ואם כשהיא מתבוססת במגיפה, אך לגודל הכאב לא היה סיפק בידי הרופא לרפא את כולם, כי רבו החולים עד אין מספר, ישבו עסקני העיר לטכס עצה, כדת מה לעשות בעת צרה כזאת, נענה ׳חכם׳ אחד ואמר, שוטים, הבה נשלח תחילה את הרופא החדש לבית רופא העיר, ומשזה יתרפא נרוויח ׳פי שנים׳ כי יהיו כאן שני רופאים, ובוודאי ׳טובים השנים מן האחד׳…

והלימוד לדידן, מהלך לו האיש כשרשימת ׳בעיות׳ בידו, מסובך הוא בחובות והנושים נוגשים בו, הוא או בניו מעוכבים בשידוכים, כאן הוא מסוכסך עם השותפים ושם עם שכניו, הבחור עם ה׳משגיח׳ והאברך עם השווער או… אש להבה בוערת בין הבוס ועובדיו… איש איש בנגעו ומכאובו, אם אך ישכיל, יטפל וירפא את הרופא עצמו, כלומר, יתקן ויחזק את האמונה בלבבו וממילא יתרפאו כל נגעיו ומכאוביו, כי בתיקון אמונתו יביט על כל העולם ב׳משקפיים׳ אחרות, יפסיק מלטעון ולהתלונן על כל העולם וסובביו, יבין וישכיל כל אלו אינם מזיזים אפילו אצבע קטנה אם לא ציוה ה׳ שכך יקום וכך יהיה… אז כל ה׳אוויר׳ יצא מהבלון הנפוח שדימה לעצמו כי זה מזיקו וזה עושה וכו׳ וכו׳…

כך גם בענייני פרנסה –

האדם טרוד עד למעלה מראשו, כל זמנו ומחשבותיו נתונים לעסקיו, ואם חל שינוי כלשהו – הוא בלחץ, לא ישן לא אוכל, אין לו מנוחה.

אך מי שדבוק בה' – יודע ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם? הוא במנוחה גמורה, שלוות הנפש והגוף!

איעצך – יהי אלקים עמך, אזי אין טרדות ואין לחץ!

הכספת והחיים

סיפר הרב בידרמן, שמעתי מבעלי העובדא האחים פרחי מספרים, ליל שבת אחד אלינו מחברת השמירה – שזיהו פעילות חשודה בחנות התכשיטים שהייתה ברשותנו בוויליאמסבורג, משלא ענינו להם השאירו הודעה – הכספת שלכם פתוחה, עליכם להתייצב מיד בשערי החנות, הדבר עורר בנו חלחלה ורעדה, כי בכספת זו מונחים אוצרות זהב שלנו וגם של אחרים ומה יהיה עתה… אבל אחי אלברט אמר לי, שמע נא, יום שבת היום, אני לא מחלל שבת, לא אלך כעת לחנות – ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם, אמרתי לו גם אני לא מחלל שבת, נגשנו לסעודת השבת כאילו לא אירע מאומה, גם כשחברת השמירה השאירו הודעה שניה בשב״ק בבוקר לא שמנו לב לזה, אלא המשכנו בסדר יום השבת כרגיל, תפילות וסעודות.

במוצש״ק זירזו אותנו בני המשפחה שנלך לבדוק מה נעשה ונשמע בחנותנו, החשנו פעמינו שמה, והגענו לשערי החנות ב11:00 בלילה, ואכן, מיד נגלה לעינינו שוד ושבר, כל החלונות פרוצים ושעוני הזהב אינם נמצאים, את הכל לקחו ובזזו גנבים שפלים, אמרתי לאחי, עתה אכנס לחדר הפנימי לבדוק מה נעשה בכספת, ב״ה יש לי לב חזק אינני מפחד להיכנס, אתה תמתין לי בחוץ ותקרא פרקי שיר המעלות… נכנסתי לחדר הפנימי כשכולי רועד מפחד, חיל ורעדה יאחזון, וב״ה ראיתי שהכספת נעולה, מיד קראתי בקול גדול, שמע נא אחי היקר הכספת נשארה בשלמותה, אלא שחוששני שמא פתחו הגנבים את הכספת דרך חדר השכנים, אבדוק מיד את הענין, ידיי רעדו וכל גופי הזיע מרוב רעד, וכמעט ששכחתי את המספרים של מנעול הכספת, אבל ב״ה אחרי 10 דקות הצלחתי לפתוח אותה וראיתי שהכל שוכן ומונח בשלום על משכבו על כן נעלתי אותה מיד.

באותו רגע הגיעו לפתע שוטרים, וגערו בנו מה אתם עושים כאן באמצע הלילה, אמרנו להם שאנחנו בעלי החנות וכך וכך הוה מעשה, ניגש אלי אחד המפקדים ושאל אותי מדוע לא באתם הנה אתמול בלילה, אמרנו לו, יום שבתון אין לשכוח, אתמול היה אצלנו שבת, בו נשבות מכל מלאכה, ולא נחלל אותה אפילו במקום הפסד מרובה… אמר לי, ניסים גדולים היו מנת חלקכם, הסביר לו השוטר, שגנבים וגזלנים הללו פרצו לחנות ומיד עלו לגג אשר מעל הכספת, כשכוונתם להמתין עד שתבואו לחנות מחמת קריאת חברת השמירה, ובוודאי כשתכנסו תמהרו לפתוח הכספת לבדוק את הנעשה שם, וברגע שהכספת תהיה פתוחה הם יירו עליכם ויהרגו אתכם על אתר, וממילא כל תכולת הכספת שנפתחה תיפול לידיהם כפרי בשל, לקיים מה שנאמר ׳הרצחת וגם ירשת׳…

למעשה, הם המתינו לכם עד בוש, מ9 בלילה וכבר הורה השעון על שעה 10, 11, 12, 2, 3, 5 ו6 לפנות בוקר וכו׳, ומשלא באתם שבו הללו לביתם כשהם נוטלים את אשר מצאו בחנות, אילו באתם אתמול בלילה ועושים כמעשיכם עתה – פותחים ובודקים את הנעשה בכספת היו יורים עליכם על אתר והייתם נופחים את נשמתכם באותו רגע, בזכות השבת ניצלתם ממות וודאי לחיים טובים ולשלום (ומוסיף הרב פרחי לספר, באותו השבוע עלה שוויות הזהב ליותר מפי שניים, מכרנו הכל סגרנו את החנות ועזבנו את האזור הקשה שם).

ולדידן ייאמר, פעמים שטלפונו של אדם מצלצל או רועד בכיסו באמצע התפילה או הלימוד, והוא חושב, אויה לי אם לא אענה, הרי אפסיד מעות הרבה, הבנק יחזיר וכו׳ פלוני יעזוב אותי וכו׳…

והוא אינו יודע כי המתקשר מהצד השני של הקו אינו אלא השליח של ה׳גנב׳ בכבודו ובעצמו, וכל המטרה כאן אינו אלא לאבדו ולהפסידו, אדרבה, אם לא ישים לבו וימשיך בעבודתו ינצל ממנו, חייו וממונו ינצלו לפליטת עולמים.

רשע יפול באחת – העמידן ישעיה על אחת

כמו כן האמונה היא 'חבל הצלה' אף בעניינים רוחניים, וכדברי הרה"ק ה'בית אברהם' זי"ע (שבועות ד"ה וספרתם) בשם צדיקים על דברי חז"ל (סנהדרין ז. מוסב על לשון הכתוב במשלי כד טז) שבע יפול צדיק וקם ורשע יפול באחת, דקאי על האוחז באמונה התמימה, ונקרא 'צדיק' על דרך יבא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר צדיק באמונתו יחיה' (מכות כד.). וזהו אומרו ישבע יפול צדיק' המחזיק באמונה וביטחון, אף אם יפול 'שבע פעמים' בנפילה אחר נפילה וירידה אחר ירידה, עדיין 'וקם', תקומה תהיה לו בכוח האמונה שהוא אחוז בה בעוז ותעצומות (כי הוא מאמין בימי השבע כי יבואו ימות הרעב, ובימות הרעב מאמין כי זה מאתו ית' ועוד יבואו ימים טובים, שם פר' מקץ).

אך 'ורשע יפול (בנפילה) אחת', כלומר המרשיע באותה אחת שהעמיד חבקוק, אין לו זכות תקומה מנפילתו זו, כי זוהי כוחה של אמונה.

הכל תלוי ב'רשימה' של הקב"ה!!

מעשה בחסיד מחסידי הרה״ק רבי מיכל מזלאטשוב זי״ע שנכנס אל רבו, ותינה לפניו על מצבו הקשה בפרנסה ובפרט לעת הזאת אשר הוא עומד לפני נישואי בנו החשוב, על כן בקשתו שטוחה לפני הרבי, שיכתוב עבורו מכתב המלצה, ועמו יפנה האיש אל נגידי עם ובוודאי יימלאו כיסיו במצלצלין לרוב – סכומים הגונים כדי חיותו וכדי נישואי הבן בשעטומ״צ, שהרי הרבי צדיק יסוד עולם, ומי הוא אשר יראה המלצה ממנו ולא יפתח לבבו וכיסו, אך הרבי סירב. ויפצר האיש ברבו מאד מאד, אך הרבי בשלו, לא אכתוב המלצה.

אחר זמן, פנה האיש אל הרבי, ואמר, נו, אם הרבי אינו רוצה הנני מקבל דעתו, אבל, אנא ממכם רבי קדוש, לכל הפחות יגלה לי מה היא הסיבה אשר הינו מסרב כ״כ לכתיבת המלצה, אמר הרבי, הנה אשאלך, באם היית מגיע עם מכתב המלצתי לעשיר מסויים, והלה היה נשאר באדישותו ולא היה מעניק לך כי אם פרוטות מעטות ואולי גם זאת לא היה נותן, מה היית עושה לו, אמר החסיד, שתי סטירות לחי הייתי מעניק לו, וכי כך מזלזלים במכתבו של הרבי, אמר לו הרבי, דייקא לכן לא רציתי לכתוב לך המלצה, כי עליך להבין ולהשכיל היטב היטב, בשמים יש ׳רשימה׳ בו נכתב כמה כל אחד עתיד ליתן לצורך ׳הכנסת כלה׳ פלונית, ולפי הרשימה כל אחד פותח את ידו ומשביע, ואותו העשיר שאינו נותן לא מרוע לבבו הוא עושה כן, אלא מחמת שאינו כתוב ברשימה אשר הוכנה בשמים ממעל, כי הכל תלוי ברשימה של מעלה, הוסיף לו הרבי, לו היית מאמין בדבריי אלה לא היית כועס ומתרעם על אף אחד שאינו נותן לך כי אין לך אפילו מקום ל׳טענה׳ עליו, אמר החסיד, רבי, אני מקבל עליי את דברי הרבי.

אמר לו הרבי, אתה מקבל… א״כ, אכתוב לך כעת המלצה הגונה וראויה, וכן עשה,

החסיד יצא מלפני רבו שמח וטוב לב, במבטחו כי עם מכתב כזה קרובה ישועתו, די לו ללכת לנגיד אחד והכל מכוסה, בד בבד חזר היטב על דברי הרבי, כי הכל תלוי ברשימה שלמעלה, מיהר ליסע לנגיד גדול מגדולי חסידי הרבי – השומע לכל מוצא פי הרבי בשלמות, וכבר היה בטוח כי משם ישוב לביתו מבלי להצטרך ללכת אפילו לעוד לכתובת נוספת…

בהגיעו לבית העשיר, גולל לפניו את כל מצבו, ולאחמ״כ הוציא את מכתבו של הרבי, ולתדהמתו, העשיר קרא את המכתב בקרירות עצומה, לא קם ולא זע רק לבסוף העניק לו כמה פרוטות שחוקות כדי לצאת ידי חובתו ותו לא מידי… החסיד לא האמין למראה עיניו, וכי יתכן שנגיד וחסיד גדול כזה יתנהג כך,

וכבר כמעט שחמתו בערה בו, אלא שאז נזכר מדברי רבו – והחל משנן לעצמו, איש זה אינו כתוב ברשימה של מעלה… איש זה אינו כתוב ברשימה של מעלה…

מאידך, הנגיד ששמע פיו ממללות דיבורים כגון דא, החלו ידיו ורגליו נוקשות זו בזו מרוב רעדה ופחד, מי יודע באיזו רשימה אינו מופיע, ושאל את החסיד מה פיך אומר… אמר לו החסיד, אה, כלום, זה ענין פרטי שביני לבין הרבי, שלפי המדובר ביני לבין הרבי נראה שאינך מופיע באותה ׳רשימה׳…

עתה כבר לא היה יכול הנגיד להישאר בשלוות הנפש, מי יודע מאיזו ׳רשימה׳ מחקו הרבי, מרשימת החיים, או מרשימת העשירים… והפציר מאד באיש, גלה לי איזו רשימות הנך מנהל עם הרבי הקדוש, והוסיף לומר, אתן לך את כל הסכום הדרוש לך רק תגלה לי ׳רשימה׳ זו מהי, אמר החסיד, אם תניח לי מתחילה כאן על השולחן את כל הסכום אגלה לך באיזו רשימה המדובר. עשה הנגיד כמצווה עליו,

אז נענה החסיד את כל מעשהו עם הרבי, ואמר לו, עתה שכבר נתת את כל הסכום בוודאי הנך מופיע באותיות גדולות באותה רשימה של מעלה… (׳תורת המגיד מזלאטשוב׳).

ולדידן ייאמר, פעמים שהאדם מהלך בעולמו של הקב״ה מלא טענות כרימון, זה לא עוזר לי וזה רודף אותי וכו׳, ידע שכמו שיש רשימה בה מופיעים מי יעזרו לו כיו״ב ממש יש ׳רשימה׳ בה מופיעים מי יפריע לו ומי יזיק לו,

אבל, הכל הכל יקרה לפי הנכתב ברשימה של מעלה, לא האדם מחליט אלא יושב בשמים הממלא את הרשימה כביכול.

עוד זאת ראינו, כי ברגע שהחסיד קיבל ע״ע להאמין ב׳רשימה של מעלה׳ ממילא קיבל את הכל… כי גדולה האמונה להחיש את הישועה בקרוב.

הגירות זמנית, אלקי אבי בעזרי – תמיד!

בפרשתן (יח ג-ד), ׳שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, ושם האחד אליעזר כי אלוקי אבי בעזרי׳, וצ״ב מדוע גבי שמו של גרשום כתיב ׳כי אמר׳ גר… ובאליעזר לא כתיב אלא ׳כי אלוקי אבי בעזרי׳, ומבאר

ה׳ריב״א׳ (בפירושו על התורה) ש׳אמר׳ הכוונה לפי שעה, שפעם אחת נענה ואמר טעם לקריאת שם בנו גרשום – כי גר הייתי.

אבל 'אלוקי אבי בעזרי' היה אומר בכל עת ובכל שעה, ולא רק ׳אמר׳ פעם אחת ותו לא אלא היה חי עם מחשבות אלו. (וביתר ביאור, כי ׳גר הייתי בארץ נכריה׳ אינו אלא מחשבה שכך עלתה בדעתו, אולם ׳אלוקי אבי בעזרי׳ הוא מציאות החיים העומדת וקיימת לעד, תמיד בכל עת ובכל שעה אלוקינו אבינו בעזרנו, ואין שייך לומר ׳כי אמר׳ – שרק חשב. כך מבואר בספר נתיבי ישורון, להגר״י לוריא שליט״א חדב״נ הרה״ק הנתיבות שלום זי״ע).

להודות גם על הרעה!

בפרשתן (יח י), ׳ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה׳, איתא בגמ׳ (סנהדרין צד.) ׳תנא משום רבי פפייס, גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה׳׳, ותמה ה׳כתב

סופר׳ (ד״ה ויאמר) שהרי מפורש בתורה שמשה ובני ישראל אמרו שירה על הים, ומה בכך שלא הזכירו לשון ׳ברוך׳ דייקא, ומה ה׳גנאי׳ בדבר.  ומבאר, כי הנה כתיב (פסוק ט) ׳ויחד יתרו׳, ופירש רש״י בשם מדרש אגדה ׳שנעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על איבוד מצרים׳, אמנם מכל מקום שמח בישועת ה׳ ואמר ׳ברוך ה׳ אשר הציל אתכם׳,

וכלשונו ׳הגם שכאב לבו על מצרים, אבל הבין כי ה' לא יעשה עולה במשפט וכל דעבד לטב עביד ולכן שמח ברעה זו למצרים ושיבח ה' עליו, והיא המדה אשר הורו לנו חכמינו ז"ל כשם שמברך על הטובה כן מברך על הרעה, ואמרו לקבלינהו בשמחה, וכן עשה יתרו אחר שסיפר לו משה – ויחד יתרו שנעשה בשרו חדודים,

ומ"מ התחזק ואמר ברוך ה' אשר הציל אתכם, ולא מצינו כזה בישראל עד עתה שנתנו שבח והודיה על הרעה, אלא על הטובה שהשיב להם ה׳ ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, אבל על השעבוד במצרים ועל שאר הצרות לא ברכו, והן הן דברי חז״ל גנאי היה לישראל שלא אמרו ברוך היינו באופן שאמר יתרו, ונכון׳. עוד ביאר ה׳כתב סופר׳, כי יתרו לא היה בשעבוד מצרים אך מכל מקום שמחת בישועתן של ישראל והודה להקב״ה על כך, ׳וכן החיוב ואהבת לרעך כמוך להיות משותף בצערו ושמח בשמחתו׳, והוא מעלה יותר משירתן של בני ישראל ששוררו כל איש על הצלתו, לא על הצלת חברו, על כן גנאי להם לישראל שלא ׳אמרו ברוך׳ והודו על הצלת האחרים וישועתם.

*

מודה על האמת

['ממה שנאמר בשמחה']

א. העיתוי המתאים ל׳פרשת יתרו׳ בתורה

תיכף בתחילת הפרשה, על הפסוק: וישמע יתרו כהן מדין חותן משה.

מביא רש״י הסבר לשמותיו של יתרו:

יתרו, שבע שמות נקראו לו, רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, פוטיאל. יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה, ואתה תחזה.

שמו: יתרו, נקרא כך בשל שיתר פרשה בתורה, יתר הכוונה הוסיף.

כל מי שחונך על ברכי ההבנה, כי אין אות ואפילו תג מיותרים בתורה, מבין מיד, כי יתרו הוא תופעה יוצאת דופן בחשיבותה, עד שהתורה כותבת בגינו פרק מיוחד, בענין של פרוצדורה של הדין והמשפט, החל בנושאים – גדול קטן, וכלה בהרכבים.

אלא, עד שאנחנו מתפעלים מחשיבותו של יתרו ולפחות החשיבות שמעניקה לו התורה, לא פחות מכך יש להבין את העיתוי שדבריו הוכנסו בספר התורה.

אמנם בגמרא נחלקו בשאלה, מתי הגיע יתרו, לפני מתן תורה או לאחר קבלת התורה. ברם לכולי עלמא, התורה מציינת את בואו ואת פרשתו שיתר, לפני מתן תורה.

מה החשיבות להקדים למת"ת את ביאת יתרו?

ועל כך יש להבין, מדוע בפרק הקודם לשיאה של כל התורה כולה, קרי מתן תורה, מחשיבה התורה את בואו של יתרו, שלכאורה הוא רק פרק זניח, בפרשת חייו של משה ומשפחתו, ומעניקה לו מקום של כבוד.

האם לא היה מקום להרחיב בתיאור מצבם של בני ישראל טרם ירידת ה׳ על ההר?

איך התכוננו, איך הטהרו, איך התקדמו ממצב של כמעט שער הנ', ועד ראיית האלוקות עין בעין?!

אין זאת אלא, שאכן בואו של יתרו ופרשתו שהוסיף, הם חלק מההקדמה לקבלת התורה, גם למאן דאמר כי יתרו בא לאחר מתן תורה. זאת יש להבין איך, ומדוע.

ב. יתרו כסמל חכמי אומות העולם

ה״אור החיים״ הקדוש משיב על שאלה זו, אגב שאלה אחרת ששואל בענין יתרו:

וראיתי לתת לב, איך זכה יתרו שתכתב על ידו פרשה זו, והן אמת כי הוא כיבד משה עבד ה׳ והנה שכרו שכיבדו ה' אלא היה ה׳ יכול עשות לו דדך כבוד אחר, לא בדרך זה שיראה חס ושלום כפחות ידיעה בעם ה', עד שבא כהן מדין והשכילם.

כלומר, ה״אור החיים" מבקש לדעת, מדוע זכה יתרו לכבוד רב זה, כבוד שהגיעו על חשבונם של ישראל ״כפחות ידיעה בעם ה׳״, דהיינו הכבוד של יתרו הוצג כחוסר הבנה בעם ישראל, בכך שלמדו זאת מיתרו, על מה ולמה?!

מסביר ה״אור החיים״:

ונראה כי טעם הדבר הוא, להראות ה׳ את בני ישראל, הדור ההוא וכל דור ודור, כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה, וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו, ואופן סדר בני אדם אשר בחר, כי יש באומות מכירים דברים המאושרים. והכונה בזה, כי לא באה הבחירה [של הקב"ה] בישראל לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות, וזה לך האות – השכלת יתרו!

הא למדת כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר ה׳ בהם, אלא לחסד עליון, ולאהבת האבות.

ויותר יערב לחיך טעם זה, למאן דאמר יתרו קודם מתן תורה בא, כי נתחכם ה׳ על זה קודם מתן תורה, לומד שהגם שיש באומות יותר חכמים מישראל, אף על פי כן אותנו הביא ה׳ אליו ובחר בנו, ועל זה בפרט עלינו לשבח, לאשר בחר בנו מצד חסדיו. גם למאן דאמר אחד מתן תורה, יש טעם במה שסדר ביאתו קודם, להראות הכוונה הנזכרת, שזולת זה אין הכונה הנזכרת נגלית, והבן.

לדבריו, יתרו הוא לא איש ספציפי כזה או אחר, יתרו מסמן את כלל אומות העולם, אשר יש בהן חכמים ומחפשי אמת, אשר יודעים לזהות האמת כאשר הם מבחינים בה, ולכן אל לנו לחשוב כי התורה נתנה לנו בזכות כישורינו הרבים, כי כשרונות יש גם באומות העולם, אלא רק כחסד לנו ולאבותינו.

אם כן, יתרו הוא בעצם הקדמה לתורה, המסבירה כי אל לישראל להיכנס לגבהות הלב בשל בחירתם לקבל את התורה, אלא אדרבה יש באומות משכילים לא פחות מהם, וה׳ בחסדיו בחר רק בהם.

ג. מידות טובות כהכנה לתורה

נוסיף ונתבונן עוד, ה״אור החיים״ הקדוש, מזהה את ״מידת האמת״ עוד קודם לכן. בתחילת הפרשה, התורה מתארת את יתרו במספר תארים:

וישמע יתרו כהן מדין חתן משה.

מדוע מצוין התואר ״כהן מדין״? מבאר ה״אור החיים״ על אתר:

צריך לדעת, לאיזה ענין יחסו בייחוס בהן מדין, שאין זו מעלה אלא ירידה, ומן הראוי ראשונות לא תזכרנה.

ואולי, כי יכוון שבח האיש באומרו כהן מדין, לומד שהגם שהיו לו ב׳ בחינות הרמוזות בכהן מדין, שהם היותו ראש למדין ואדוק לעבודה זרה, אף על פי כן עשה ב׳ דברים נגדיים והפכיים לב׳ הפרטים.

כנגד היותו גדול, אמר ׳חותן משה׳, שנתחתן לאדם שלא נודעה לו גדולה עדין, ודבר זה יקפידו עליו נוהגי שררה, ואין צריך לומר אחד המיוחד לאומתו, שיקפיד לתת בתו לאדם בלא שם [-עבריין נמלט ומבוקש שהוצא על שמו צו מעצר בינלאומי שנמלט למדינה שאין למצרים עמה הסכמי הסגרה…].

וכנגד היותו אדוק לעבודה זרה, כמשמעות המובן מתיבת כהן, אמר הכתוב מה שאמד בסוף הענין עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים, ודבר זה אין בו חידוש ומעלה גדולה באמור כן גוי אחר לקובעו בתורה, אלא באמצעות מה שקדם ליחסו בשם כהן מדין, דבר גדול הוא שכהן אומה אחת מהם ובהם, יעיד על כי הבל יפצה פיהם. עכ"ל.

 

״מידת האמת״ מודגשת כאן במילים אלו, שכן עצם היות יתרו כהן מדין, לא פגם ביכולתו להודות לאמת, כי ה׳ גדול מכל אלוקים. כך שיתרו מביא אתו הדגשה בענין של מידות.

נרחיב ונעמיק. שנו חכמים במשנה במסכת אבות: ״אם אין דרך־ארץ אין תורה״, ו״דרך־ארץ קדמה לתורה״, ואם כך עלינו לשאול, מדוע התורה אינה מייחדת לנו את דבריה בעניני ׳מידות טובות׳ עוד לפני פסוקי קבלת התורה, בבחינת ״דרך ארץ קדמה לתורה״?

ובפרט, לאור דבריו של רבי חיים ויטאל זצ״ל בספרו ״שערי קדושה״, שם הוא קובע כי ״מדות טובות״ הם בסיס לקיום המצוות:

המדות הטובות והדעות, והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית, אשר בהן תלויין תרי״ג מצוות התורה, וכו'. ולפיכך אין המדות מכלל התרי״ג מצוות, ואמנם הן הכנה עיקרית אל תרי״ג המצוות, בקיומם או ביטולם״

 

אם אכן הם הכנה עיקרית למצוות, מדוע התורה לא מזכירה אותם כלל?!

בעל ״האור שמח״ מביא תשובה כללית לענין, ושולח אותנו ״לדברים הארוכים בספרי המחקר״:

ונראה לי לבאר, דבאמת כל המצוות המה שווים לפחות שבפחותים ולמשה רבינו ע״ה, דתורה אחת יהיה לכם כתיב, וחיוב המצוה גבול יש לה, כמו נטילת אתרוג בניענוע בעלמא יצא, רק המדקדקים נושאין אותו כל היום וכיוצא בזה. ולכך לא כתבה התודה מדות רק ברמז, דלמשל מדת הנקמה, כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, [ות"ח שמחל כבודו מחול],

ולכך אין זה חוק בפרט שווה לכלל הישראלי, רק כל אחד לפי ערכו, רק נקימה דממון זה שווה לכולם. וכן בגאוה וכיוצא בזה, וכן לפנים משורת הדין, ובקור חולים וקבורה וכו', והדברים ארוכים בספרי המחקר.

אומר ה״אור שמח״: התורה היא כללית, וציוויה משפטיה וחוקותיה שווים לכולם. ״מידות״ הם דבר אינדיבידואלי, וכל אחד צריך לעבוד על עצמו לפי מעלותיו וחסרונותיו, ולכך הם אינם כתובים בתורה.

עם זאת, ישנה ״מידת על״ והיא ״מודה על האמת״, ולכן הובא יתרו כסמן של מידה זו.

ד. ״מודה על האמת" מידה המחוייבת לקיום התורה

שנו חכמים במסכת אבות:

שבעה דברים בגולם, ושבעה כחכם, חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כענין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת, וחילופיהן בגולם.

המשנה דנה בדבר והיפוכו, השיא הוא חכם, והשפל הוא גולם. כאשר עד לשיא יש שבע מידות, שכל אחת גדולה מחברתה, והמידה שמקנה את התואר חכם: ״ומודה על האמת״.

מסביר רבינו יונה על אתר:

"ומודה על האמת, גם כי יחכם לידע להשיב מרוב טענותיו, ושכל דבריו, ויכול לסתור טענת חברו כי לא נחכם כמוהו, ולא יעשה כן אם ידאה לו כי האמת עמו, אך יודה לדבריו, ולא יחוש מן הנצחון,

וכבוד הוא אליו, כי היא מדה נאה ומקובלת. והגולם לא יחשוב בזה, והדבר הוא אליו לבזיון, כשהוא מנוצח".

האמת מול הכבוד

קיימת מלחמה ברורה בין האמת כערך אחד, ובין הכבוד כמידה. האם להכיר באמת למרות שניתנה ממי שפחות חכם ממני, ואזי האמת תנצח. או לסתור טענת חברי, למרות שהוא אומר אמת, ואזי כבודי ינצח.

המוחל על כבודו במלחמה זו, ומקבל את האמת ממי שאמרה, הוא זה שזוכה בתואר ״חכם״.

יתר על כן, הגולם רוצה תמיד לנצח בוויכוח. הניצחון הוא ערך בפני עצמו ולעומתו האמת תמיד תבוטל. החכם מודה לאמת ואינו מחשב חשבונות של ניצחונות.

כך אצל יתרו, שעלה במעלת ״מודה על האמת״, על־אף שבאה לו בקושי רב, לאחר שנים של כפירה ועבודה זרה, אך הוא ידע להתעלות ולהודות.

גם משה מודה על האמת

אך לא רק אצלו. גם משה רבינו, כאשר יתרו ״מלמד״ אותו מול העם הלכות משפט, אותם הלכות שמשה יסד בעצמו, אחר שהבין כי כך היא הדרך להעביר את התורה לכלל ישראל, והנה בא חותנו, כומר לעבודה זרה, שמעולם לא עמד בסיטואציה דומה, ומעביר לו שיעור באיך ומה.

משה היה בקלות יכול לאבחן כאן תיגר על מנהיגותו, הנה בא מישהו חכם יותר, מבין יותר, רואה את הדברים אחרת, וכתוצאה מכך היה עליו לבטל את דברי יתרו, ולהעמיד עצמו כמנצח בויכוח, ואף יותר מזה ־ מנצח בקרב על שמו. ואם לא דחיה מוחלטת של דברי יתרו, לפחות לדחות את הדברים במשהו בבחינת ״נכון, אבל…״, וכאן להוסיף תובנה אחרת שתכבד את יתרו, אך תשמור על שמו כמנהיג בלתי מעורער, ומשה שותק ״ומודה על האמת״.

ובפרט שהלה 'חדש מקרוב בא' – עד עכשיו גוי עע"ז, ופתאום הוא יסביר לנו כיצד להתנהג??

במקום שה' לא אמר לי שום דבר?

שוב ענין של מידות וחכמה.

כך שבין אם בא יתרו לפני מתן תורה, התורה מחזקת אותנו טרם נתינתה במידה של ״מודה על האמת״ בפעמיים, גם יתרו וגם משה. ובין אם בא לאחר מתן תורה, ובעצם קושרת את המידה לפני ואחרי,

יש כאן גילוי עצום, שבלי מידה זו אין קיום ללימוד התורה.

ו' יתרה של יתרו מהיכן?

נוסיף עוד, בספר ״אמרי שמאי״ דן בהוספת האות וו לשמו של יתר, ליתרו. ומסביר, כי לאחר גיורו הוסיפו לו אות משמו של הקב״ה, בשל קיום המצוות. ומהיכן הובאה לו האות, מעפרון החיתי, שנכתב חסר וו בפרשת מכירת מערת המכפלה לאברהם, וזאת בשל שנתן עינו בממונו של אברהם.

.,,.אפשר ליתן חן וטעם לדברים, שהרי עפרון נהג בחסר במידת האמת, וכמאמר הגמרא:

אמר רבי אלעזר ובו׳ רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים מנלן מעפרון מעיקרא כתיב [לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ – בחינם!] ארץ ארבע מאות שקל כסף [ביני ובינך מה היא – הנח לכסף וקבור מתך] ולבסוף כתיב וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרון את הכסף אשד דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובד לסוהר דלא שקל מיניה אלא קנטרי ראיכא דוכתא דקרי ליה לתיקלא קנטירא.

ולבסוף הוחסרה האות ו"ו משמו, ואם כן, יתרו שידע להיות ״מודה על האמת״, נוספה לו האות ו"ו לשמו.

התורה מלמדת אותנו דרך יתרו, כי היא אינה ניתנת לגלמים אלא לחכמים. ובשלב השני עלינו להבין מחד, לא להתעקם, ובצידה השני של מידה זו לא לשתוק ולקבל דבר שאינו אמת. הוויכוח והדרך להבנה הוא לגיטימי, אבל הוא יתקיים רק עד שתתגלה האמת, מכאן ואילך עלינו ״להודות על האמת״ למרות שזה "הפסד״ בוויכוח, ולמרות האי נוחות, כך דרכה של תורה.

אומר דבר בשם אומרו – מודה על האמת

זה נכון לא רק בדרך ההבנה, אלא גם לאחר מכן בנתינת קרדיט למי שאמרה, שהרי ״האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם״, זהו תנאי בשביל שלימוד התורה וקיום מצוותיה יביא גאולה.

אדם שלמד מפלוני ומביא בשם עצמו, לא הפנים את מדרגת ״ומודה על האמת״, ודבריו ככל שיהיו יפים אינם אמת, ומשכך אינם תורה, ואינם יכולים להביא גאולה.

עולם התורה בנוי על כך שראש הישיבה אומר שיעור לפני תלמידי הישיבה, ומתוך השקלא וטריא באים אל האמת. לא אחת, נרקמו הסיפורים על כך שילד צעיר שואל שאלה, וראש הישיבה סוגר את הגמרא ואומר ״ניצחתני בני״! לנגד עיניהם של מעתיקי השמועה, אין מלחמת כבוד, ולא פחיתות כבוד, אלא יקבל את האמת ממי שאומרה׳, אך ורק נקודת האמת.

וכאן, ממש לפני קבלת התורה, מלמדת אותנו התורה ב״וישמע יתרו״, הוא שרצה אמת ועזב בית, והלך בעקבות האמת למדבר, מחד. ומשה ב״וישמע משה ויעש ככל אשר אמר״ מאידך,

שניהם תקעו יתד וביססו את הכלל להיות ״מודה על האמת״.

ה. שילוב מידת האמת גם בחיי היומ-יום

הרב ישראל דוד שלזינגר שליס״א ממונסי, שחלק גדול מהנכתב כאן מבוסס על שיעור ששמעתי ממנו, מביא את התאוריה הזו, ופורט אותה לחיי היום יום.

בחיינו אנו, אנחנו משחקים את ״משחק הנקודות״, בו מתקיים קרב סמוי שעלי להיות בו מנצח, ועלי לצבור כמה שיותר נקודות. קרב זה קיים מול כל הניצב לנגדי, מול החברים והסביבה, תמיד אני עשיתי יותר, השכלתי יותר עזרתי יותר.

ולכן כאשר חבר כבר מבין שעליו להגיד תודה בגין טובה שנעשתה, התשובה היא ״אין בעד מה״, לכאורה זה ביטוי של ״לא עשיתי כלום״. אך האמת לאמתה היא: ״אכן עשיתי ואל תחשוב שאתה סוגר את הענין אך ורק בתודה״, כי נוח שתשאר בעל חוב.

וכן הדבר כאשר מבקשים סליחה על מי שפגעת בו, התשובה ״לא היה דבר״, גם כאן אין התשובה מתחום המחילה, אלא מתחום מאזן מלחמת הנקודות. דהיינו, סליחה זה דבר יפה, אבל במאזן הנקודות שום דבר לא נשכח, ואני רוצה להישאר בעל יתרון.

״האמת״ דורשת יחס אחר, יחס של ״ידע" איך לענות על תודה, תשובה שתראה אמת גם מצד המקבל, וגם בלי נטיה לגאוה מצד הנותן. מידת האמת״ דורשת יחס של אמירת ״סליחה״, וגם ידע לקבלה בלב שלם, בלי להשפיל את המבקש מחד, ובלי למרוח את המקרה מאידך.

שילוב של מידת ״מודה על האמת״ בין בתחום של בין אדם לחבירו ובין בלימוד התורה, היא ההכשר הגדול ביותר לקבלת התורה באמת.

סיפור על הרב חיים מבריסק שהוצרך למסור שיעור בפני גדו"י לבוחנו האם ראוי למסור בישיבת וולוזין והפסיק באמצע משום קושיא שמצא על דבריו.

 *

דרך החינוך של בית יעקב

[הגדתי היום]

כה תיאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. (שמות י״ט) פירש רש״י: בית יעקב אלו הנשים.

מדוע נקראות הנשים בית יעקב ולא בנות יעקב? כדוגמת בני ישראל?

הסביר המהר״ם שפירא מלובלין זצ״ל בטוב טעם:

ברפואה בזמנם היו שתי דרכים לריפוי מיחושי גרון, הדרך האחת היא בליעת סמי מרפא. אלו היו עשויים מעלים ושרשים מרים מאד, ונטילתם היתה כרוכה בקושי אך תוצאותיה היו מהירות ומועילות. לא כולם יכלו לעמוד בזה. לאלו אשר התקשו לבלוע את התרופה המרה היתה דרך שניה, היו מביאים לחדרו של החולה ענפים מעצי בשמים בעלי ניחוח חריף, אוטמים את החדר בו היה החולה, לפרק זמן מסוים. בתוך החדר היה נושם לקרבו את אויר החדר המבושם בצמחי המרפא ועל ידי זה היה נרפא ממחלתו.

זו היתה דרך ארוכה יותר, אך קלה בהרבה מהראשונה והתוצאות אף הן היו מועילות ומבריאות.

שתי דרכים במלחמת היצר

שתי דרכים דומות לדרכי הריפוי הללו ישנן גם במלחמת היצר. הדרך האחת היא מה שהורונו חז״ל ״בראתי יצה״ר ובראתי לו תורה תבלין״ (קידושין דף ל) ע״י לימוד התורה משתחרר האדם מכבלי היצר.

וכמו שמובא בחז״ל: אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה״. דרך זו דומה לבליעת התרופות דרך הפה. שכן ע״י לימוד התורה שהוא בפה מנצחים את היצה״ר.

כל זה טוב עבור האנשים אשר נצטוו במצוות תלמוד תורה. אבל כיצד תילחמנה הנשים שאינן מצוות בתלמוד תורה עם יצר הרע?

כאן באה התורה ורומזת לנו על דרך נוספת במלחמת היצר, מלחמה הדומה באופה לאופן השני של ריפוי מחלות הגרון. על הנשים לנשום ולספוג אל קירבן את אוירת הקדושה והטהרה של הבית היהודי,

בכך ימצאו גם הן דרך להתגבר על היצר המפתה והמדיח, כדי ללמדנו זאת כללה התורה את הנשים במסגרת של בית, "כה תאמר לבית יעקב".

הנחלת התורה של הנשים לבניהן

הוסיף על כך הגר״י פינק זצ״ל ואמר כי אפשר להמשיך רעיון זה. הנחלת התורה של הנשים לבניהן, אף היא באמצעות הבית ולא בדרך הישירה של לימוד תורה לילדיהן.

אהבת התורה והנחלתה לילדים נעשית בעיקר ע״י האווירה שהן משרות בבית. אווירת צניעות וקדושה, יראת ה׳ טהורה ונועם הליכות. אלו הן מקצת מן המעלות שיכולות הנשים להעניק לבית היהודי במעשיהן.

לפי זה אפשר לדייק היטב בהבדל שבין "שמע בני מוסר אביך" שנאמר לגבי האב לבין "אל תיטוש תורת אמך" שנאמר אצל האם.

התורה שמוסר האב לבניו, נמסרת באמצעות הפה ונקלטת ע״י האוזן. לכן נאמר שמע בני מוסר אביך. אולם קליטת האווירה שיוצרת האם היהודייה בתוך ביתה, אינה נעשית דווקא באוזן, אלא עצם ההימצאות באוהל האם והאווירה שהיא יוצרת שם, היא המחנכת והמלמדת אורחות חיים בבית. לכן נאמר אצלה ציווי כולל יותר ופחות מוגדר מאשר שמיעת אוזן, "ואל תיטוש תורת אמך". (ע״פ לקח טוב)

אבא יכול גם להגיד לא

מקום חשוב מאד תופסת האווירה המשפחתית בבית והיא חלק מהנחלת החינוך. החינוך בבית אינו רק החינוך הישיר. יש חינוך שנוצר מההתייחסות לכל ילד וילד ולמעמד של ההורים כלפי הילדים. לעיתים די במבט אחד או בסימן קטן וכבר אמרנו שיחת מוסר שלימה.

סיפר אחד מחשובי הרבנים שהיתה בעירו בת יתומה שחפצה להשתדך לבחור מסוים. העניין עמד לפני גמר. ברגע האחרון נתגלה עניין מסוים על הבחור ונראה שהיה צריך לעצור את השידוך. למרות זאת, הבחורה רצתה מאד בשידוך. היא

באה אל הרב לשאול בעצתו, כשבסתר לבה ייחלה שהרב יאמר ׳כן'. הרב התלבט. מצד אחד אי אפשר לומר לה לא, אך גם אי אפשר לומר לה כן. הרב נמנע מלענות. הנערה פרצה בבכי ואמרה: "אני יתומה ובית דין הוא אביהם של יתומים אתה הרב ואתה כמו האבא שלי אינך יכול להשאיר אותי ללא תשובה כיצד לנהוג באותה תקופה לשכת הגזית היתה קיימת ברחוב ראב״ד והרב נכנס לפני ולפנים למרן הרב שך זצ׳׳ל. אמר לו הרב בשום אופן אל תאמר לה לא. אם תאמר לה לא אזי בכל פעם שהיא תסבול בחייה אתה תהיה אשם. היא תטען שאילו היו מניחים לה להתחתן עם מי שהיא היתה בוחרת היו לה חיים מאושרים. טענה כזו של ׳אילו׳, אי אפשר לפרקו לעולם. ומי מנע ממנה להינשא לאדם שרצתה? הרב.

כלומר, הרב עומד להיות אשם בכל מה שתסבול במשך כל חייה. שאל הרב: ״אם כן מה עלי לעשות?״ שלח אותה אלי.

כשהגיעה אל מרן הרב שך, ולאחר שנכנס עמה בדברים, אמר לה: ״שמעתי שאת יתומה, אני רוצה להיות במקום אבא שלך. אך לפני כן אני אסביר לך למה הכוונה. אין הכוונה לאבא כזה שבאים אליו רק לכמה דקות כדי לקבל עצה או ברכה כמו שהגעת אלי עכשיו, אלא את תבואי לבשר לי בשורות טובות. וגם בזמנים קשים תבואי לספר על כאבך. כי לאבא באים תמיד, בטוב וברע. וגם באים סתם בלי שום סיבה כי זה אבא״.

רוחה של הנערה שבה אליה. הם ישבו ודברו דקות ארוכות. לאחר מכן כשהגיעו לדבר בעניין השידוך, ראה הרב שך שמוטב לבטל אותו. הוא יעץ לה לא לעשות את השידוך. עם זאת נתן לה כמה הנחיות ועצות. והיא יצאה מביתו מעודדת ומחוזקת.

כששמע זאת אותו רב, בא אל הרב שך ושאל אותו: ״מה ההבדל ביני לבין הרב, למה לי אסור לאמר לא, ואילו לרב מותר?

ענה לו הרב שך: ״כשיש אבא בבית הבת יודעת שלאבא אין מחשבה וכוונה אחרת מלבד מה טוב עבורה. ואם האבא אומר לה לומר לא משמע שזה לא טוב עבורה.

היא מקבלת זאת בהבנה וכדבר טבעי ומובן מאליו. היא מיד שוכחת מן העניין ועוברת לסדר היום. אבל אתה רב ולא אבא, ואם תאמר אחרת מרצונה, היא תחשוב בלבה אני רציתי, אך הרב הוא זה שלא הסכים. וכיוון שאני לא יכולה ללכת כנגד דעת הרב שמעתי לו. ומכאן ואילך כל החיים הרב יישא באחריות לכל בעיה שתיווצר בין בני הזוג. היא לא תשכח לו את ההחלטה שלו שנאלצה לקבלה בניגוד לרצונה״.

ואז אמר לו הגרא״מ שך: ״אני נהייתי לה לאבא. לאבא מותר גם לומר לא."

מי התיר להן ללמוד תורה?

עד כה עסקנו בחינוך של הבית. עתה נדבר מעט על חינוך הבנות במסגרת בתי הספר.

ראשית החינוך לבנות, היה דבר חידוש עד הדור הקודם. את השתלשלות הקמת המוסדות לבנות והפולמוס סביב לימוד תורה עמם כתב רבי ש. גראס בספר ׳אור ישראל׳ היוצא במאנסי. וכך נכתב במבוא לספר העוסק בהלכות אלו.

דעו כי עד מלחמת העולם הראשונה היה נהוג בכל תפוצות ישראל שהבנות ישבו בביתם אצל אמם תחת חסותן של ההורים. בתי ספר לבנות לא היה מצוי כלל. הן למדו רק א׳ ב׳ קצת הלכות והנהגות מהוריהם או אצל מלמדים ולהתפלל. אמנם לאחר המלחמה כשהדור ירד פלאים ואלפים ורבבות נערי ונערות ישראל התדרדרו רח״ל ברוחניות, התעוררו כמה עסקנים, אנשי ציבור ומנהיגים, לייסד בתי ספר לבנות. לקבץ בתוכן בנות ישראל ולחנכם וללמדם ולהדריכם בדרכי התורה והיראה ולהלעיטם בהשקפות טהורות. מוסדות אלו נתמכו ע״י כמה גדולי ומנהיגי הדור שהבינו היטב את מצב הדור וראו בזה צורך גדול והצלת הדור, מתוך הבנה כי אין שום דרך להציל את הדור אלא ע״י שיעסיקו את אותן בנות וימלאו את ראשיהן בלימודים. ולכן זירזו וחיזקו את הרעיון הזה ואז תייסד בתי חינוך לבנות ונתחנכו שם אלפי בנות ישראל על טהרת הקודש, ולמדו הרבה לימודים תורניים.

גם מרן ה׳חפץ חיים׳ כתב במכתבו לנדיבי עם, אודות הקמת מוסדות ׳בית יעקב׳: יישר ד׳ חילם ומעשה ידיהם יכונן כי ענין גדול ונחוץ הוא בימינו אלה אשר זרם

הכפירה ר״ל שורר בכל תקפו והחופשיים מכל המינים אורבים לנפשות אחב״י. וכל מי שנגעה יראת ד׳ בלבבו המצווה ליתן את בתו ללמוד בבי״ס זה וכל החששות והפקפוקים מאיסור ללמד את בתו תורה אין שום בית מיחוש לזה בימינו אלה. ואין כאן המקום לבאר באריכות. כי לא כדורות הראשונים דורותינו, כאשר בדורות הקודמים היה לכל בית ישראל מסורת אבות ואימהות לילך בדרך התורה והדת. לקרות בספר ׳צאינה וראינה׳ בכל שבת. מה שאין כן בעוה״ר בדורותינו אלה. וע״כ בכל עוז רוחנו ונפשנו עלינו להשתדל להרבות בתי ספר כאלו להציל כל מה שיש בידינו ואפשרותינו להציל וכו׳ עכ״ל.

תחלת הקמתו של ״בית יעקב" היתה רצופה בהתנגדות, והיו רבים שצטטו את דברי הגמרא שכל המלמד את בתו תורה, כאלו מלמדה תפלות.

אולם כאשר שלחו לשאול בנדון את החפץ חיים: הוא אמר: ״אוי לי, דבר כה גדול נעשה בעולם, ואני לא הייתי שותף לכך?״

ההשכלה האיומה הביאה לכך ששום בת לא ניאותה להנשא לבחור ישיבה.

סיפר רבי מרדכי מן זצ״ל שבמיר ישבו בחורים בני שלשים וחמש או ארבעים, עד שהוא, אשר הגיע לשם בגיל עשרים ושלש לא העלה על דעתו לחשוב על שידוכים, ממש כמו שבחור בר מצוה אינו מעלה על קצה דעתו לחשוב על כך…

כשפגש רבי מאיר שפירא מלובלין ברבי ירוחם ליבוביץ ממיר הוא התענין אצלו כמה בחורים מבני הישיבה כבר נישאו? – ״ארבעה״ השיב לו רבי ירוחם, וכמה תלמידים מונה הישיבה? – ״ארבע מאות״, היתה התשובה… ״בעזרת ה', תוך מאה שנה כולם ינשאו״, ברך רבי מאיר שפירא…

כאשר נסע רבי מרדכי מן לישיבה נסעו אתו עוד שלשה עשר בחורים, אשר בראותם את תנאי הישיבה, סבו על עקבותיהם והותירו אותו לבדו. כל האחרים פרקו מעליהם על תורה ומצוות,

וכאשר הגיע רבי מרדכי לביתו ב״בין הזמנים״ צחקו עליו שהוא יתחתן לבסוף עם בחורה נכה… הענין כה כאב לו, עד שסירב לחזר בתחלת הזמן לישיבה, ולבסוף כאשר חזר, לא שב הביתה במשך שלש שנים, רק כדי לא לפגש בהם!!

שרה שנירר במפעלה להקמת ״בית יעקב״ הצילה את העולם, עד כדי כך שכיום, מי שאינו בן ישיבה מתקשה למצא שדוך…

החפץ חיים הצטער למה לא זכה להכתב ב'ספר זכויות' של 'הקמת בית יעקב'!

כל הבת תחיון

סופר על הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, ראש ישיבת ׳חכמי לובלין. כי על אף רוב עיסוקו בישיבה לא זנח את חינוך הבנות. והיה מכתת רגליו לכנס תרומות עבור ״בית יעקב״ וכך היה אומר: העולם נוהג להפלות בין הבנים לבנות. ״כל הבן היאורה תשליכוהו״ אין מים אלא תורה. את הבנים מלמדים לשחות ולצלול במים אדירים של תורה, אבל באשר לבנות, ״כל הבת תחיון״. הבנות תעשינה חיים ותלמדנה פולנית וצרפתית בבתי הספר של הגויים ואינן יודעות כי זוהי גזירתו של פרעה. כי בנות כאלה לא תרצינה להינשא לבני תורה, ונמצא ח׳׳ו זרעו של אברהם כלה מאליו.

דרכי ההתנגדות ליצה"ר לגברים ונשים

וכתב ה״מסילת ישרים״ (פרק ה): ״והנה פשוט הוא, שאם הקדוש ברוך הוא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה. ומי שיחשוב להנצל זולתה אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו. הא למה זה דומה, לחולה שדרש ברופאים והכירו חליו ואמרו לו שיקח סם פלוני, והוא יניח הסם ההוא ויקח מה שיעלה במחשבתו מן הסמים, הלא ימות החולה ההוא ודאי. כן הדבר הזה, כי אין מי שיכיר בחלי היצר הרע ובכחו המוטבע בו אלא בוראו שבראו, והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה, מי אפוא יניחה ויקח מה שיקח זולתה ויחיה! ודאי שחושך החמריות ילך ויגבר עליו מדרגה אחר מדרגה והוא לא יבין עד שימצא שקוע ברעה. ורק המאור שבתורה יחזירנו למוטב״.

מאחר שכך, שאל הרב וולף את ה״חזון איש״: התינח הגברים, יתישו יצרם בעמל תורה ויאות עיניהם באורה. אך לגבי הנשים, נותרה טענת איוב בתוקפה! כיצד תגברנה על יצרן?

וענהו: לנשים ברא הקדוש ברוך הוא את הצניעות כתבלין – וכשמעו, יצא כה נרעש!…

בזכות נשים צדקניות נגאלו (סוטה יא ע״א), בזכות שמירת הצניעות.

[מעשה ברב חיים רבי שאמר לאדם שרצה רק בן זכר ואמר לו הרב למה לך? והשיב בשביל שיאמר קדיש לאחר מותו, אמר לו הרב בנים קשה לחנך, יאמר קדיש ואח"כ יחלל שבת, מה יתן לך? לעומת זאת בתך אם רק תוסיף סנטימטר אחד בחצאית – יש לך מושג לאיזה עולמות זה יעלה אותך למעלה??]

 

ללמד את הבנות לחיות בבית המלך לפני ה׳

גם בימינו אנו, ב״ה בתי הספר של ׳בית יעקב׳, פורחים ומשגשגים, מורים לנו גדולי הדור את הדרך לחנך את הבנות באותה רוח שנתקבלה בסיני, כמאמר כתוב: ״כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל״ בגישה הראויה לרוח בית יעקב כמאז ועד היום.

אחת מהנה נשמעה באסיפת חינוך של מנהלי הסמינרים. אמר שם רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ״ל: צריך להביא את הבנות להרגשה שהם חיים עם בורא העולם. ושצריכים לתת דין וחשבון על כל המעשים. וכמו שפתח הרמ״א בשולחן ערוך: ״שוויתי ה׳ לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה כי אין ישיבת האדם והוא לבדו בביתו כישיבתו והוא לפני מלך גדול״. כשהאדם מרגיש שהוא נמצא בבית המלך הדבר מחייב אותו והוא מתנהג אחרת.

על הבנות לדעת שהן נמצאות בבית המלך, ולכן כשמדברים עמהן על ענייני צניעות לא להסביר להן רק מצד האיסור ההלכתי, שהוא דבר חשוב בפני עצמו. אך זה לבד אינו מספיק. בפרט שלפעמים מתקבל אצל הבנות ההרגשה שמרבים עליהן באיסורים וגוזרים עליהן גזירות שאינן יכולות לעמוד בהן. לכן יש להוסיף להם דברים שיחדירו בהם את ערכם וחשיבותם בהיותם בנות ישראל צנועות. ויש להחדיר בהן את הרגש של בית המלך כדי שיוכלו להפנים את הדברים.

משום כך כדאי להשריש בם את ששת המצוות התמידיות שכתבם בספר החינוך והביאם הביאור הלכה (ריש סי־ אי) כדי לחדד את האמונה בלב הבנות וזה יזכיר להן להתנהג כדבעי".

ואלו הן המצוות התמידיות כפי שכתב בספר החינוך: א. להאמין בשם ב. שלא להאמין זולתו ג. לייחדו ד. לאהבה אותו. ה. ליראה אותו ו. שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים. וסימנם: "שש ערי מקלט תהיינה לכם".

 *

אצל הקב"ה חביב הנסיון והמאבק!

במרכזה של פרשת יתרו אנו מוצאים את מתן תורה ועשרת הדיברות ועל כן פלא הוא למה לא נקראה הפרשה פרשת מתן תורה או פרשת עשרת הדיברות ולמה נקראה הפרשה דוקא על שם אחד שלכאורה הוא טפל כאן בכל הפרשה ואין לו איזה מקום מיוחד בהיסטוריה של העם היהודי?

אולם זאת אפשר לומר בדברי הגמרא [בברכות דף יב] בקשו חז"ל לקבוע אמירת פרשת עשרת הדברות בבתי הכנסת בכל יום ויום ולמה לא קבעוה מפני תרעומת המינים. ופרש"י "כדי שלא יאמרו המינים לעמי הארץ שאין שאר התורה אמת ושההוכחה לכך שהרי אין קוראים בכל יום אלא עשרת הדברות שאמר הקב"ה ושמענו מפיו בסיני".

וכן הוא בירושלמי ברכות פ"ה ה"ה "מפני טענת המינים שלא יהיו אומרים אלו לבדן ניתנו למשה בסיני"

וא"כ לפי"ז אפשר לומר שזו גם הסיבה למה לא נקראה הפרשה בשם פרשת "עשרת הדברים" או "עשרת הדברות".

אבל מאידך יש להבין למה עכ"פ נקראה ע"ש יתרו ובודאי לא בחינם נקראה הפרשה על שמו?

זאת ועוד יש להבין מה שהתורה האריכה כל כך בסיפור בואו של יתרו וקבלת הפנים שנערכה לו וכאילו גופי תורה תלויים בדבר ומאידך ענינים שבאמת גופי תורה תלויים בהם התורה קימצה במילים ולפעמים הלכות חשובות נלמדו רק מיתור של אות וכיוצ"ב וכאן אריכות רבתי ובמרכזה של הפרשה "מתן תורה" המעמד הקדוש והנשגב שהקב"ה נותן תורה לעמו ישראל.

מדוע תורה נתנה ברעש?

אך יש לתמוה עד מאד וכי כך נותנים תורה לישראל? בקול רעש גדול?

וכי תורה נותנים בקולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד עד ש"ויחרד כל העם אשר במחנה" יט טז ולאחר מכן "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד ויהי קול השופר הולך וחזק מאד וגו'" יט יח יט כך נותנים תורה לישראל?

הרי בימינו כשרוצים להשפיע תורה לאחרים משתמשים בפסוק "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" כאילו זו הדרך ללמד תורה להשפיע דרכי תורה על אחרים, ובודאי לא בקולות וברקים וענן כבד על ההר!

מדוע משה מספר התלאות?

כדי ליישב הדברים עלינו להבין עוד ענין נכבד בתחילת הפרשה "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" [יח-יא] מביא רש"י את לשון הגמרא בזבחים דף קטז "מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" ובעל הטורים עוד הוסיף בזה "וישמע יתרו כהן מדין חתן" בגימטריא "אלה הם קריעת הים ומלחמת עמלק".

והנה כשמגיע יתרו אל המדבר אשר משה חונה שם הר האלוקים ומשה יוצא לקראת חותנו ומשה משתחווה לו קידה של כבוד ושואלים איש לרעהו לשלום ומגיעים האוהלה וכאן פותח משה רבינו ומספר לחותנו "את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל וגו'" יח ח.

והדבר תמוה הרי יתרו עזב את כל אשר לו והצטרף לעם ישראל רק משום ששמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ועכשיו משה רבינו צריך לספר לו את כל הדברים הללו. הרי בגללן הוא שמע ובא בגללן שינה דרכו והצטרף לעם שבמדבר, אז מה יש לחזור ולספר לו על כל אלה?

וכבר עמדו על כך האוה"ח הק' מאור ושמש ועוד וכל אחד תירץ עפ"י דרכו.

העיקר התלאה

ונראה לומר דמשה רבינו הוסיף כאן עוד כמה מילים יסודיות וחשובות אותן סיפר לחותנו והתורה מביאה אותן משום החשיבות שבהם משה רבינו לא מספר רק "את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל" משה רבינו מספר גם "את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה'".

משה רבינו ביקש להשמיע באוזני חותנו כי להיות בן ישראל זה לא רק "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" זה לא רק כבוד וניסים גדולים אלא זה גם "כל התלאה אשר מצאתם בדרך" זה גם נסיונות רבים זה גם קשיים אין סופיים לעתים גם גזירות ושמדות לא אחת שנאת ישראל לשמה ועוד כהנה וכהנה. ודבר זה חשוב מאד שיתרו ישמע קודם הצטרפותו לעם ישראל.

מה גם שאת זה לא שמע מקודם לכן אז שמע רק את הכבוד הגדול שיש לעם ישראל את הניסים הגדולים שעשה ה' לעם ישראל בצאתם ממצרים.

אלישע אחר וטעותו

בזה נבין דברי התוספות בחגיגה דף יד שהביא בשם הירושלמי בחגיגה פ"ב ת"א מה שדרשו על הפסוק בקהלת ז ח "טוב אחרית דבר מראשיתו" פסוק זה אמר לו אחר אלישע בן אבויה שהיה רבו של רבי מאיר לר"מ בשם רע"ק דדריש טוב אחרית דבר כשהוא טוב מראשיתו.

ואמר לו דבדידיה הוי עובדא דאבויה אביו היה מגדולי ירושלים וביום שבא למול אותו את אלישע בן אבויה קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד ולר"א ור' יהושע הושיב בבית אחר מן דאכלין ושתין שרין מטפחים ומרקדים אמרי ר"א ור"י עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק אנן בדידן ישבו ונתעסקו בדברי תורה ירדה אש מן השמים והקיפה אותן אמר לון אבויה אבא גברין מה באתם לשרוף ביתי אמרו לו ח"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני ולא באש ניתנו. אמר הואיל וכך כוחה של תורה אם יתקיים הבן הזה אני מפרישו לתורה! ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו עכ"ד הגמרא שהובאו בתוספות שם.

ורבים הקשו שהרי אחז"ל "לעולם ילמד אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" וא"כ מה בכך שהתכוין בתחילה שלא לשם שמים ולמה מזה יצא "אחר"?

אולם אפשר לומר דמה שאחז"ל דלעולם ילמד אדם אפילו שלא לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה היינו דוקא אם יודע שבסופו של דבר צריך להגיע למידה של "לשמה" אבל אם חושב שזו התכלית ולא רק מצב של פתיחה בחינוכו של הבן כי אז מדבר כזה יוצא "אחר"!

וביתר ביאור, אבויה רצה בחינוך לתורה רק משום הכבוד הרב שראה בגדולי התורה הוא ראה את הכבוד והיקר לגדולי ישראל עד שאש ירדה מן השמים וסבבה אותם ובודאי הדבר עשה רעש גדול בעולם כולו.

אבל זאת לא ראה, כמה עמל ויגיעה כמה זיעה וטירחה וכמה תלאה רבה יש בדרך עד שמגיעים להיות גדולי ישראל! לזה לא נתכוין כלל ועיקר! הוא רצה רק בכבוד שהתורה מעניקה לגדולי ישראל אבל לא את הקרבן שעליהם להקריב כדי שיהיו לגדולי ישראל! ומי שמתכוין רק לכבוד וליקר מזה יוצא בסופו של דבר "אחר".

וזהו בעצם ביאור הפסוק שאמר לו אחר לר"מ בשם רע"ק "טוב אחרית דבר מראשיתו". טוב אחרית דבר, כשהוא טוב מראשיתו, ואין טוב אלא תורה, ואין טוב אלא מי שיודע מה כרוך בלהיות גדול בתורה, ומשום כך התורה ניתנה בקולות וברקים וענן כבד על ההר כדי ש'ויחרד כל העם אשר במחנה' וכדי שעם מקבלי התורה ידעו שלקבל תורה זה לא רק להיות בדרגות רוחניות גבוהות כל כך, עד שיכולים לשמוע את דבר ה' בעצמם באוזניהם, ולהיות נוכחים באירוע הכי גדול ונשגב שהיה לעם ישראל מאז היותו לגוי, ובאותו מעמד בעצם גם נהיה לעם "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך".

לקבל תורה זה גם קשיים רבים נסיונות מרובים, הרבה חרדות, והרבה ענן כבד, ורק מי שמוכן לכל אלה רק הוא יכול להיות ממקבלי התורה ולגדול לאיש גדול בתורה.

וא"כ מה הפלא שהתורה כל כך האריכה בסיפור בואו של יתרו?

וברמב"ן הביא מחלוקת אם יתרו בא לפני מתן תורה או לאחר מתן תורה ואין מוקדם ומאוחר בתורה ועכ"פ לפי סדר הדברים כפי שהוא לפנינו הרי פרשת יתרו היא לפני מתן תורה, ולפי מה שבארנו הוא גם דבר המוכרח, מאחר וכל סיפור בואו והצטרפותו לעם ישראל הוא בעצם ההקדמה לקבלת התורה, כי הדרשה שדרש בפניו משה רבינו היא דרשה חשובה והכרחית ביותר לכל מצטרף לעם יהודי, ולכל מי שמקבל על עצמו עול תורה ומצוות, כדי שידע ידוע היטב שלהצטרף לעם ישראל ולעם התורה זה לא רק "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" אלא גם "את כל התלאה אשר מצאתם בדרך"! ורק אז יש את אותה סייעתא דשמיא עצומה של "ויצילם ה'".

 מכתב הגאון רבי יצחק הוטנר

אהובי וחביבי, שלום וברכה! מכתבך הגיע לידי, ודבריך הגיעו ללבי.

דע לך חביבי כי עצם מכתבך מתנגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו. והנני בזה להסביר לך תוכן משפט זה.

רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע – משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

היחידי שהיה הח"ח או' עליו ימש"ו- אדם הכהן. כשהיה יתום בן 10 יצא שמעו של העילוי מז'יטל וניסה לקרוא לו שיבא לראות רק את הספריה שלו. וכמעט שהלך, עד שברגע האחרון עצר עצמו וברח לוילנא ועם ישראל זכה לח"ח. מספרים על הח"ח שמעולם לא אמר על אדם מילה רעה, אולם על אדם א' היה הח"ח אומר תוך שהוא רוקע ברגלו "ימש"ו ונמח שמו למהזכירו שרצה לאבדנו משתי העולמות!". לאדם הזה קראו אדם הכהן. יש רחובות בישראל על שמו. מדוע שינה הח"ח ממנהגו? משום שהאדם הזה ניסה למשוך את הח"ח בצעירותו להסכלה. ניתן לשער ולתאר את ההפסד של העם היהודי לדורותיו לו היה המושחת הזה מצליח במעשהו? [דרך שיחה עמ' תרא]

התוצאה מזה היא כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי "שתול בבית השם". שלפי הדמיונות של נער זה, להיות שתול בבית השם, פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב, כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא, לא להיות מרוגז מסערת היצר על דרך הכתוב של "במתים חופשי" [תהילים פח, ו].

אבל דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב. ומכתבך היקר והנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב.

באנגלית אומרים – Lose a battle and win the war – דהיינו, הפסד קרב, ותנצח במלחמה.

בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד.

אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שינך.

החכם מכל אדם אומר "שבע ייפול צדיק וקם", והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע ייפול צדיק, מכל מקום הוא קם.

אבל החכמים יודעים היטיב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה"שבע הנפילות" שלו!!

וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע.

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד. רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול.

בבקשה ממך, אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה השלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמיים!

אינך רוצה לגנוב את דעתי, שאחשוב עליך שהנך בקו הטוב בעוד שבאמת הנך כך וכך, ועוד כך ושבע פעמים כך. ואני מה לי לכל השבע פעמים הללו. בשבילי עבודת היסוד היא שבמשך החורף העבר רכשת לך ידיעה הגונה בהלכות נזקי ממון. חזרת כמה פעמים על המסכת שלמדת. לא תכחיש את זה, זו היא העובדה המכריעה. בעובדה זו גנוז סוד הניצחון במאבק היצרים שלך.

הנך כותב: "לעולם לא אשכח הרצון שהיה בי להצליח ולעלות מחיל אל חיל. אבל חבל, כבר אבדה תקוותי". אינני יודע כיצד אתה מעיז פנים להכחיש מציאות חיה, האם אתה לא עלית מחיל אל חיל מאותו זמן שנכנסת לבית המדרש?!

מכיר אני אותך שאינך בעל העזה כזה, שלא שהם הם הדברים: אם מוצא אתה בעצמך שיצרך הרע מתגבר עליך, הנך חושב בטיפשות ובתמימות שכבר אבדה תקוותך. דבריך פשוט מביאים לידי גיחוך.

משתתף אני בסבלך הרע, אבל הסבל הזה הוא, הוא הרחם של הגדלות. ראיתי את פניך בשעת עיון בהלכה. ראיתי את פניך בשעת הקשבה לשיעורים. ראיתי את פניך בליל שביעי של פסח. האותיות החרותות על פניך בשעות הנ"ל הן אותיות של "סוף הכבוד לבוא"!

אין שביל הכבוד מתפתל דרך מישור: שביל הכבוד עובר מסתובב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? – הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש.

מצאתי לנכון להציע לך דברים הללו במכתב. הכוונה היא לתת לך יכולת להזדקק להם מדי פעם בפעם. מובן מאליו שמפאת זה לא היתה לי הכוונה אלא לקו הכללי. בנוגע לנקודות פרטיות, בזה יפה כוחו של הדיבור החי פנים אל פנים.

אתה הוא השתול בבית השם !

בהשתתפות בסבלך, בביטחון בניצחונך, בתפילה להצלחתך

יצחק הוטנר.

נ.ב. עכשיו הנך מבין את המשפט הראשון של המכתב, כי עצם מכתבך – מנוגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו.

מתוך סדרת כתבי הרב הוטנר "פחד יצחק".

מתן תורה בכפיה

בזה יובן גם ענין מתן תורה כפי שמבואר בגמרא שבת דף פח "ויתייצבו בתחתית ההר" א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם".

והקשו שם התוספות ד"ה כפה והרי כבר אמרו ישראל "נעשה ונשמע" וא"כ אפוא מדוע היה צריך לכפות עליהם ההר כגיגית?

וכתבו התוספות שם "שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאה נשמתן וכו'".

ולפי מה שבארנו הדבר יבואר באר היטב כשבני ישראל אמרו "נעשה ונשמע" הם ראו בקבלת התורה "כבוד ויקר" להיות קשור בבורא עולם הם ראו את החלק הקל שבהתחייבות שלהם להיות עם של תורה ומצוות.

אבל ברגע שהתברר להם שקבלת התורה אינה כ"כ פשוטה וקלה, והיא כרוכה בהרבה מאד מאמצים קשים ועזים, וכדי להגיע לתורה צריך לבעור כאש ולעתים הנשמה יוצאת, או אז נרתעו אחורנית "ויעמד העם וינועו ויעמדו מרחוק".

ועל זה היה צריך לכפות עליהם את ההר כגיגית וכך מבאר במדרש תנחומא לפרשת נח " ואם תאמר על התורה בכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כולם נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבע"פ, שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, והיא עזה כמוות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך' דברים ו " והוא הוא אשר דברנו ובארנו בס"ד.

הכל לטובה [מתוק האור]

רש"י (ויקרא פרק יד לד) ונתתי נגע צרעת – בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן:

נגע הבית היה גורם למציאת מטמונות. מדוע היה צריך להרוס את ביתו בשביל למצוא? לא ניתן שיזכה בפיס?

כדי שלא יתלונן, שאם יתלונן ויבקש להפסיק הריסת ביתו – לא ימצא המטמון. זהו נסיון בעבורו.

ה' צדיק יבחן. כשה' רוצה לתת משהו, הוא עושה לאדם מבחן קודם, האם הוא ראוי.

לפני שיוסף קם למלוך הוא היה חייב לעבור נסיונות עם אשת פוטיפר ושנים בכלא. רק אח"כ זכה.

המעשה המפורסם של רבי נחמן מברסלב על הגוי והמרור שהגיע לסעודה וחיכה וחיכה וחיכה עד שכשכבר אכלו – היה זה חריין חריף ביותר וקילל וקם בזעמו. וא"ל היהודי – טיפש – רגע אחר כך הגישו את הסעודה…

המעשה באבא יודן שנתן צדקה וזכה שנשברה רגל פרתו ומצא מטמון.

תלמוד ירושלמי מסכת הוריות פרק ג [דף מז טור א]

מעשה בי רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבה שעלו לחולת אנטוכיא על עסק מגבת חכמים והוה תמן חד אבא יהודה עביד מצוה בעין טובה פעם אחת ירד מנכסיו וראה רבותינו ונתייאש מהן עלה לו לביתו ופניו חולניות אמרה לו אשתו מפני מה פניך חולניות אמר לה רבותינו כאן ואיני יודע מה אעשה אשתו שהיתה צדקת ממנו אמרה לו נשתיירה לך שדה אחת לך ומכור חצייה ותן להן הלך ועשה כן ובא אצל רבותינו ונתן להן ונתפללו עליו רבותינו אמרו לו אבא יהודה הקב"ה ימלא חסרונותיך עם כשהלכו להם ירד לחרוש בתוך חצי שדהו עם כשהוא חורש בתוך חצי שדהו שקעה פרתו ונשברה ירד להעלותה והאיר הקב"ה עיניו ומצא סימא אמר לטובתי נשברה רגל פרתי ובהדורת רבותינו שאלון עלוי אמרין מה אבא יהודה עביד אמרין מאן יכיל חמי אפוי דאבא יהודה אבא יהודה דתורוי אבא יהודה דגמלוי אבא יהודה דחמרוי חזר אבא יהודה לכמות שהיה ובא אצל רבותינו ושאל בשלומן אמרין ליה מה אבא יהודה עביד אמר להן עשתה תפילתכם פירות ופירי פירות אמרו לו אף על פי שנתנו אחרים יותר ממך בראשונה אותך כתבנו ראש טימוס נטלוהו והושיבוהו אצלם וקראו עליו הפסוק הזה מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחינו המעשה באדם שכבה מזגנו בע"ש ונצלה כל משפחתו מדליפת גז שהייתה בלילה.

מדוע נשברה רגלה? כדי לראות האם הוא יתלונן.

לשיר גם כשלא טוב לך. המעשה עם נ"נ שביקש לגנות כל שירות של דוד ומלאך סטרו על פניו לרמז לו הנה נראה אותך שר גם כשאתה חוטף מכות כדוד!

המעשה ברבה ורב יוסף שאמרו לו כלדיים לר"י שימלוך שנתיים וימות, והוא העדיף שרבה ימלוך לפניו כ"ב שנים ואכן אח"כ קם למלוך ומלך שנה ומחצה ונפטר. לו היה זה אדם אחר, שלא היה יודע מראש את דברי הכלדיים, הרי היה הולך כל הזמן כמסכן, כמי שחרב עולמו, היה אוכל עצמו – הרי אני באמת טוב ממנו, מדוע בגלל כל מיני פוילישטיקים ודילים בחרו בו ולא בי כו' וכבר היה מעשה עם רב ענן שהיה אמור להתמנות למשרה של גאון ולבסוף מינו אחר וקם ופקר ונהיה ראש כת הקראים רח"ל, הרי שמצב כזה יכול להוציא אדם משווי משקלו הנפשי, ולך תסביר לו שהדבר לטובתו, והוא ימלוך בעוד כ"ב שנה, ועדיף לו מאשר למלוך שנתיים כעת ולמות!

מסקנה – הקושי הוא נסיון, שאחריו סוף הטוב לבוא, וגם אם איננו רואים זאת כאן בעוה"ז, מ"מ עלינו להאמין בכך!

תוספת מפנינים שמות תשעב לא נמסר:

מסופר על הרה״ק בעל האוהב ישראל מאפטא זיי׳ע, שהבטיח שאחר פטירתו ירעיש עולמות למעלה להחיש גאולתם של ישראל. ואחר שנלב״ע הגיעה משלחת חסידים לבנו הרה״ק רבי יצחק מאיר מזינקוב זי״ע לשאול מה עם הבטחת אביו? נמנם רבי יצחק מאיר מעט, ואמר לחסידים, אבא בא אלי בעת, ואמר לי: כתוב בתהילים (מח. י) ״דימנו אלקים חסדך בקרב היכלך׳, כשהיינו בעולם הזה דמינו – חשבנו, ׳אלקים׳ שכל המאורעות העוברים על בני ישראל הם דינים ועונשים, (אלקים – מדת הדין). אולם, ״חסדך בקרב היכלך" כשעליתי למעלה להיכלך בשמים, ראיתי כי הכל חסדים, ואיך אבקש ח״ו לבטלם…

*

האוצר אצלך בבית!

[שם תהא קבורתכם – והגדת היום עם תוספות]

(שמות פרק יט יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת־הָעָם לִקְרַאת הָֽאֱלֹהִים מִן־הַֽמַּחֲנֶה וַיִּֽתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָֽר:

,וחז"ל אומרים על הפסוק זה "ויתיצבו בתחתית ההר״: ״אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא, מלמד שכפה הקדוש ברור הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: ׳אם אתם מקבלים התורה ־ מוטב, ואם לאו ־ שם תהא קבורתכם׳״. (שבת פ״ח.)

אמרו בקוצק. שם ־ אלו שתמיד חושבים ששם יהיה יותר טוב, ושבמקום אחר יצליחו יותר ־ שם הם נקברים…

אוי לו למי שחי כל העת את מה שיש אצל השני.

המשגיח רבי אליהו אליעזר דסלר זצ״ל שואל, לכאורה קיימים ב' מאמרי חז"ל.

במדרש (שמו"ר נב-ג) מובא: "מעשה ברבי שמעון בן חלפתא כזבא שלא היה לו מאין להתפרנס. יצא לו חוץ מן העיר והתפלל לפני האלקים ונתנו לו אבן טובה מן השמים. נתנה לשולחני ופרנס בזה את הוצאות השבת. אמרה אשתו: ׳מהיכן אלו?, אמר לה: ׳ממה שפרנס הקב״ה: אמרה: אם אינך אומר לי מהיכן הן, איני טועמת כלום׳. התחיל מספר לה. אמר לה: 'התפללתי לפני האלקים וניתן לי מן השמים׳. אמרה לו: ׳איני טועמת כלוב עד שתחזירה מוצאי שבת; אמר לה: ׳למה?׳ אמרה לו: 'אתה רוצה שיהא שלחנך חסר ושולחן חבירך מלא?׳

הלך רבי שמעון והודיע את המעשה לרבי. אמר לו רבי: ילך אמור לה. אם יחסר אני אמלאנו משלי; הלך ואמר לה. אמרה לו לרבי: ׳רבי, וכי רואה אדם לחברו לעוה״ב?׳ לא, כל צדיק וצדיק יש לו עולם בפני בעצמו? שנאמר (קהלת י־ג הי): ׳כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו הסופדים'. 'עולמים׳ אין כתיב, אלא ׳עולמו׳. כיון ששמע כן. השיב את האבן. אמרו רבותינו: הנס האחרון היה קשה מהראשון. מיד ירד המלאך ונטלה הימנו, למה? שאין מתן שכרה של תורה אלא לעוה"ב הוי ״ותשחק ליום אחתך״.

וכך אומרת הגמרא [מה קנ־ב]: ׳׳'אל בית עלמי. אמר רבי יצחק: מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו. משל למלך שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהן נכנסים כולן בשער אחד נכנסין, כשהן לנין ־ כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו. מסקנת הדברים ממדרש זה היא, כי לכל אדם מדור משלו ואינו רואה את חבירו.

מאידך ישנו מדרש שלכאורה סותר את יסוד המדרש הקודם. אמר רבי יוחנן: "עתיד הקב״ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק. שנאמר: וברא על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי על כל חופה' ואמר רבי חנינא: מלמד שכל אחד ואחד נכווה מחופתו של חברו. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה' ומכאן רואים כי כל אחד ואחד נכווה מחופתו של חברו נכווה ממנה.

וכן במעשה דרבי חנינה בן דוסא –

אמרה ליה דביתהו עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי (אמרה לרבי חנינה, עד מתי נצטער כל כך) אמר לה מאי נעביד בעי רחמי דניתבו לך מידי (בקש רחמים משמים שיתנו לך משהו) בעא רחמי

יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא (ירדה יד מהשמים ונתנה לו רגל של שולחן זהב) חזאי בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי (ואת) אוכלת אפתורא דתרי כרעי (ראתה בחלום שהצדיקים אוכלים בשולחן בן 3 רגלים והם בשולחן של 2 רגלים)

(אמרה ליה) ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואנן אפתורא דמחסר

אמרה ליה ומאי נעביד בעי רחמי דנשקלינהו מינך בעי רחמי ושקלוהו

תנא גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון דגמירי דמיהב יהבי מישקל לא שקלי (ידוע שמשמים נותנים אבל לא לוקחים).

הרי לנו שגם שם הראוה שלחן בן ג' רגלים לכל האחרים, ואלו להם ב' רגלים.

[המעשה עם הרב שטיינמן והיהודי שחשש לרגל שלישית בשולחן לעוה"ב]…

אם כן, האם בשמים יש לצדיקים אפשרות להביט זה אל זה, או לא?

והתשובה היא, תלוי איך היית חי כאן בעולם. אם החיים שלך היו תמיד סביב השני, לראות מה קורה שם, מה שם עושים וכל הזמן אתה ערכת השוואות ־ כך יהיה גם שם. ואז נכווים מהחופה של השני. אך מי שחי כאן את חייו, אינו מתקנא בסביבתו ואינו חי את השני, הולך הוא לבית עולמו. הוא לא יראה את השני ולא יכווה מחופתו של חבירו. (מכתב מאליהו)

שם הכל חלום

ר׳ אייזיק מקראקא חלם שיש אוצר מתחת לגשר בפראג. הוא הלך לשם וחייל שראה אותו פנה אליו ושאל לפשר מעשהו. הלה סיפר לו את דבר החלום, אך החייל גיחך ואמר: "גם אני חלמתי כי בביתו של אחד, אייזיק מקראקא יש אוצר מתחת לתנור. וכי יעלה על הדעת כי אסע לקראקא אגש לביתו ואנתץ את תנורו כדי להגשים חלום? חלומות שווא ידברו!"

שמע האיש את דבר החלום של החייל ושב לביתו כולו מלא תקוה. ואכן כך היה, הוא ניתץ את התנור ומצא אוצר אדיר.

וכאן נשאלת שאלה לבעל החלומות, כלום לא יכול היה להפנות את אותו ר אייזיק היישר לאוצר שבביתו? מדוע שלח אותו עד פראג, לגלות שאוצרו בביתו?

אין לנו תשובה עבור ר׳ אייזיק, אבל עבורנו יש תשובה, לגבינו ישנה הוראה. דע לך כי שם… שם זה רק חלום. שכן כל הטוב נמצא כאן בביתך, אין לך מה לחפש בשום מקום אחר.

ההצלחה נמצאת כאן

מספר בחורים באו אל רבי יהודא צדקה זצ״ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף' הם בקשו לעבור לישיבה אחרת. כיון שסברו כי שם יוכלו להצליח יותר.

השיב להם הרב בחכמתו: "מי שמצליח במקום מסוים, לא צריך לחפש מקום אחר. רק אלו שנכשלים ולא יכולים להצליח, שיעברו למקום אחר, אולי משם תצמח להם הישועה״. כדרכו, סמך את דבריו על מקור נאמן, וכך אמר: ״הנה בתפילת ההלל שבסוכות, כאשר מגיעים ל'אנא ה׳ הושיעה נא', מנענעים את הלולב לכל עבר מארבע קצוות הארץ למעלה ולמטה, ואילו כאשר מגיעים אנו ל'אנא ה׳ הצליחה נא', נשארים אנו במקומנו, לא נעים ולא מנענעים.

מנהג זה בא ללמדנו, שכאשר זקוקים לישועה, נעים אנה ואנה. הולכים להתפלל בכותל, להתברך מצדיקים, לקברי אבות ולכל צד שממנו תוכל לצמוח הישועה. אך כאשר מבקשים הצלחה, צריך לדעת כי מקום ההצלחה הוא כאן, להגיע להצלחה אץ צורך להגיע רחוק״.

שם הוא לא שוה יותר

פעם אמר מישהו בדרך צחות, דבר המסמל את מעמדו של האיש הנע והנד לחפש את מקומו, כאשר הוא עצמו לא מכיר את עצמו ולא את מקומו. הוא ציין את הגמרא בקדושין, האומרת כי אם אחד קידש את אשתו בתמרה שאין התמרה שווה פרוטה, בכל זאת היא ספק מקודשת, שמא התמרה שווה פרוטה במדי.

וישנה עוד גמרא, הדנה באשה שנתנה כסף לאדם חשוב לשם קידושין ־ מקודשת באותה הנאה שקיבל ממנה את הכסף. ואם התברר שאינו אדם חשוב ־ אינה מקודשת. ושאל השואל: ״אולי נחשוש שמא במדי הוא אדם חשוב, ותהא מקודשת מספק?״

אלא שצריך לומר, כי מי שאינו חשוב במקום אחד, הוא אינו חשוב בשום מקום, גם לא במדי.

מה טובו אהליך יעקב

בלעם ראה בזה את הייחודיות של עם ישראל, בכך שהם חיים את חייהם ללא שום השפעה חיצונית, בלי לראות מה קורה אצל השכן.

וכך נאמר (במדבר כ״ד, בי): "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים".

ופרש״י: "'שוכן לשבטיו׳ ־ ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין. ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חבירו, ועל זה נאמר: ימה טובו אהליך יעקב; על שראה שאינן מכוונים זה מול זה".

ההדגשה היא שאין הפתחים מכוונים זה לזה, כדי שהיושבים בבית לא יציצו לבית חבריהם ולא כדי שלא יביטו אל תוך ביתם.

כל אחד חי באוהל שלו, הוא לא מביט החוצה. לא מעניין אותו מה קורה בחוץ והוא יודע כי הטוב נמצא כאן ואין לו מה לחפש במקום אחר.

לא בשמים היא

אומר המדרש (מדרש רבה דברים פרשה חי) :״׳לא בשמים היא'. אמרו לו: 'רבינו משה, הרי אתה אומר לנו לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, והיכן היא?' אמר להן: ׳במקום קרוב היא, בפיך ובלבבך לעשותו׳. אינה רחוקה מכם, קרובה היא לכם״.

איפה לא מחפשים? ־ סיפור

מעשה בשני קבצנים, האחד צעיר והשני זקן, שחברו יחד לאסוף נדבות. כל יום מחלקים את שלל קבצנותם חצי בחצי. ויהי היום, קרבו השניים למקום אשר לא דרכה שם כף רגליהם עד עצם היום הזה. כבר ממרחקים ראו בית גדול מואר באור יקרות, ומיד עם התקרבם אל הבית, שמו לב שזה עתה נסתיימה שם שמחה גדולה שהתקיימה שם. נכנסו לתוך הבית הפתוח לרווחה ובראותם את שיירי השמחה ביקשו מבעל הבית רשות לסעוד בשיריים את רעבון לבם. עם סיום סעודתם, נזכר בעל הבית שיש לו עוף צלוי שלם במזווה. מיד הוציא להם אותו, אך לאכזבתו, אחר שמילאו כריסם, לא אכלו אותו אלא הואילו בטובם לקחת את העוף השלם עימם למסעותיהם. הם דחפו לתוך התרמיל את התרנגולת הצלויה כצידה לדרך, וכדרכם של אביונים מצאו בית כנסת להתפלל בו תפילת ערבית וללון בו את לינת הלילה.

ויהי בחצי הלילה, הציק הרעב לקבצן הצעיר והעירו משנתו. הוא נזכר בעוף המונח בתרמיל ושקל בדעתו לאוכלו כולו. הוא הדליק נר וחיפש את העוף בתרמיל. אך למרות חיפושיו הנמרצים לא מצא את העוף. ׳אולי חברי הקדים אותי׳, חשב. אך הקבצן הצעיר לא רצה להעירו והמתין לבקרו של יום.

בבוקר אחר התפילה אזר הצעיר אומץ ושאל את הזקן על דבר העוף. ״מדוע אתה חושדני בכך?״ ענהו הזקן, ״במטותא מינך, חפש את העוף וראה שהוא עדיין כאן. כאן נמצא כאן היה, שלם וצלף״״. ״אדרבה״, אמר הצעיר, ״הראה לי את העוף; ניגש הזקן לתרמילו של הצעיר והוציא מפזם את העוף הצלוי שהמתין להם בסבלנות כל הלילה.

"מדוע החבאת אותו בתרמילי?״ שאל הצעיר.

"מדוע?!׳׳ החזיר ושאלו הזקן. ״טיפות נר החלב על תרמילי ומהפכת סמרטוטי, יעידו על חיפושיך הנמרצים כל הלילה אחר העוף. חיפשת בין בגדי, בתרמילי, לידי מסביב. עקבות נר החלב מעידים על מעשיך כאן כל הלילה. אך רק מקום אחד נשאר נקי ומסודר, שם נמצא העוף. בתרמיל שלך…"

כי ידע הזקן בחכמתו המופלגת כי חברו יחפש בכל מקום את האוצר, אך במקום אחד לא יחפש, בתיק של עצמו…

אדם מחפש את "האוצר" בכל מקום רק לא בתיק של עצמו!

אתה זה אתה?

אמר הרבי מקוצק: ״אם אני זה אני ואתה זה אתה. הרי אני זה אני ואתה זה אתה.

אולם אני אני זה אני בגלל שאתה זה אתה, ואתה זה אתה מפני שאני זה אני, אזי אני לא אני ואתה לא אתה!

הכח המניע את הבריאה הוא כח הקינאה. החכם מכל אדם אומר: [קהלת ד-ד] וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ:

כתב המסילת ישרים פרק יא – בפרטי מדת הנקיות

ולולי זה, כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיוכל, ללבוש מה שיכסה ערותו, ולשכון בבית שתסתירהו מן הפגעים והיתה פרנסתו קלה עליו ולא היה צריך להתיגע להעשיר כלל, אלא שלבלתי ראות עצמו שפל ופחות מרעיו מכניס עצמו בעובי הקורה הזאת ואין קץ לכל עמלו. על כן אמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ד): הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.

אם האדם לא מתקן את מידותיו ומשפרן, הוא נותר עם אותן מידות קלוקלות, זהן בבחינת חומר נפץ המסוגל להרוג עולם שלם! קנאה.

וקנאה זו חוסר אמונה היא. שאם הנך מאמין יודע אתה ש'אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפי' כמלא נימא', 'ואפי' ריש גרגותא משמיא ממנו ליה' וממילא מאמין אתה שחלקך לא יגרע ומה לך כי תקנא במה שאינו מגיע לך?

הקנאה הטובה היא קנאת סופרים. חברי התקדם רוחנית, מה איתי? חברי כבר סיים כו"כ מסכתות, מה איתי? בעקבות קנאה זו לנסות ולהתקדם- זוהי קנאה חיובית. אולם אם בעקבות הקנאה אני מנסה לגמד ולבטל והפסיק את חברי מהתקדמותו כדי שזה לא יציק לי- הרי שלא השתחררתי מאותה קנאה קמאית שנואה וקלוקלת שהמיטה שואה על העולם!

תוספת: אמרו רבותינו "אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו" [סנהדרין נט ב]

מתוקה שנת העובד קהלת פרק ה

(יא) מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן:

פ' ר' אברהם בן הגר"א מתוקה שנת העובד היות והוא עייף מעבודתו, אלא שמקנאתו של העובד לעשיר שהוא שבע, אין זה מניח לו לישון… [מגילת רות עם פי' הגר"א לקט אמרים עמ' ח']

מעשה הממחיש שהאושר הוא אצלך בבית

היה היה ילד קטן שגר בחווה מרוחקת. בכל בוקר היה מתעורר מוקדם, אפילו לפני זריחת השמש, כדי לעבוד בשדה. כשהיה מזהה שהשמש מתחילה לטפס בשמיים, הוא היה עוצר ממלאכתו, מטפס על הגדר ובמשך דקות ארוכות יושב וצופה אל האופק. שם, רחוק-רחוק היה בית עם חלונות מזהב.

הילד הפליג בדמיונות כמה נפלא לגור שם בבית עם החלונות מזהב. 'אם הם יכולים להרשות לעצמם חלונות מזהב' חשב לעצמו, 'אז בוודאי שיש להם דברים נפלאים בבית; רהיטים וחפצים מדהימים ביופיים!' הוא הבטיח לעצמו כי יום אחד הוא ילך עד לשם ויראה את המקום הנפלא.

יום אחד אביו ביקש ממנו ללכת העירה והילד ידע כי זו ההזדמנות שלו לצאת למסע. הוא ארז כריך ויצא לדרך; חצה את שדה החיטה, חלף על פני אורוות הסוסים וטיפס בנחישות על הגבעות שהפרידו בינו לבין הבית עם החלונות מזהב.

הדרך הייתה ארוכה והשעות שבילה בשוק לא הותירו לו די זמן ללכת אל הבית המוזהב, אך הילד היה נחוש ונתן לליבו לכוון אותו אל היעד. כשהגיע, הבין שכנראה העריך לא נכון את המרחק והלך לאיבוד בדרך, כיוון שמה שחשב שהוא הבית עם חלונות הזהב, לא היה נוצץ ומפואר אלא בית רעוע עם גדר שבורה וקירות מקולפים.

השמש החלה לשקוע והילד לא ידע מה לעשות. הוא ניגש אל דלת הבית ודפק. ילדה קטנה שנראתה בת גילו, פתחה את הדלת בהיסוס. הוא שאל אם היא יודעת אולי היכן נמצא הבית עם החלונות מזהב. "כמובן!" ענתה הילדה והזמינה אותו אל המרפסת.

בעודו עומד שם, הביט הילד אל המקום ממנו בא. שם, הרחק באופק הוא זיהה את החווה, וקרני השמש השוקעת צבעו את חלונות ביתו בזהב.

יש פעמים בהן דברים רחוקים ומסתוריים קוסמים לנו מאוד ואנו שוגים בחלומות על מציאות טובה ויפה יותר, הרחק מהחיים שסביבנו.

פתגם ישן אומר "לא כל הנוצץ זהב" – כלומר, לא כל מה שנראה יקר, מבריק ונפלא, הוא אכן כזה. אך היופי של הסיפור הוא לא רק בהבנה שיש דברים שנראים נוצצים רק למרחוק, אלא שכלל לא צריך להסתכל רחוק!

לכל אחד מאיתנו יש בית עם חלונות זהב, כל אחד מאיתנו הוא בית עם חלונות זהב! הכל תלוי בנקודת המבט.

כאשר נתבונן ב״חצי הכוס המלאה^' נשכיל לראות כי מצבנו בעצם הוא טוב ומעולה ויש לנו במה להתברך, להתעודד ולעודד אחרים.

מה יש לך ומה לאחרים

״האם יש לך מזון במקרר? בגד לגופך? גג על ראשך? מקום לישון בו?- אתה עשיר יותר מ- 75% מהאנשים בעולם!״

האם יש לך כסף בבנק? אם יש לך כסף בארנק? אם יש לך כסף קטן בקערה?- אתה נמנה בין 8% העשירים בעולם!״

האם התעוררת הבוקר יותר בריא מחולה?- אתה מבורך יותר מ-1,000,000 אנשים שלא ישרדו עד סוף השבוע!,

אם לא חווית אף פעם את סכנות המלחמה… את בדידות הכלא… את זוועת העינוי או את ייסורי הרעב, – אתה יותר טוב מ500,000,000 אנשים בעולם!,
אם אתה יכול ללכת לבית הכנסת, מבלי לפחד מהטרדה, מעצר, עינוי או מוות?- אתה במצב יותר טוב מ 3,000,000,000 אנשים בעולם!,
אם אתה יכול להרים ראש ולחייך? אתה מבורך כי מתוך האנשים שיכולים, רובם לא עושים זאת!,

"אם הוריך עדיין בחיים ועדיין נשואים, אתה מזן מאד נדיר.

אס אתה יכול לקרוא את המסר הזה?- אתה מבורך פעמיים, פעם אחת כי מישהו חשב עליך, ופעם אחת כי יותר משני מליארד אנשים לא יודעים קרוא וכתוב!.

לסיכום: ״אושר אמיתי לא ניתן להשיג, כי הוא בעצם כבר קיים… עלינו רק לפקח את העיניים ולהבחין בו״…

*

שמע ובא – אם שמעת דיברו אליך!

[מעיין השבוע ח"ה עמ' שיט]

מה שמועה שמע ובא? קריע"ס ומלחמת עמלק.

נשאלת השאלה המפורסמת כל כך – מה גרם לו לבוא, כשהאחרים נותרו על מכונם?

מעשה בר"ע שראה את האדם שנושא ערימת עצים וכו' ואמר לו שיש לו בן הנמצא בכפר פלוני כו' ור"ע הלך ולימדו תורה עד שלמד לקרוא בתורה ולומר מפטיר וברכו והתגלה אל ר"ע וא"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

דבר אחד למדנו- כמה שכר יש לאדם ששולח את בנו לת"ת. מצילו מן הגיהנם. אולם יש לתמוה- הרי ר"ע החשיב כל רגע, והיה מתמיד עצום ואף עיכוב קטן של דקות ספורות לא התעכב עם אשתו וחזר ללמוד כ"ד שנה בלא הפסק! והוא מוצא זמן לעסוק בלימודו של ילד כמלמד דרדקי?

עוד מעשה. אביי שמע שאדם מסויים נועד עם אשה ללכת יחדיו לעיר הסמוכה. חשש פן יגבר יצרם והחליט לעקוב אחריהם שאם יבואו לדבר עבירה יפרישם. כשהגיעו לפרשת דרכים נפרדו. נוכח אביי שחשד בכשרים. אביי החשיב כל רגע של למוד, והנה רק משום חשש שמא יבואו לדבר עבירה הלך אביי וביזבז חצי יום! הרי כל רגע היה יקר לו מפז!

ועוד, האם לא יכלו ר"ע ואביי למנות מישהו שידאג לפעול במקומם, הרי היו לר"ע כ"ד אלף תלמידים.

הביאור נמצא בגמ' המספרת על אילפא ור' יוחנן שהחליטו לצאת למסחר ונחו בצילו של כותל שמע ר' יוחנן מלאכים האומרים זל"ז בוא ונפיל עליהם את הכותל שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. אמר לו אחד המלאכים הנח להם שיש בהם אחד שעתיד לעלות לגדולה ולהיות ראש ישיבה. שאל רבי יוחנן את אילפא האם שמע דבר מה, והשיב בשלילה. אמר ר' יוחנן א"כ אלי דיברו. שב לתלמודו ונהיה גדול הדור.

למדנו מכאן יסוד גדול. אם שמעת- התכוונו אליך. לא תוכל להטיל את האחריות על אחרים.

את הסוד הזה ידע יתרו! ולכן – שמע ובא!

השאר – לא היו בשיעור בו לימדו את הכלל הזה… הם לא למדו את הסוד ההגיוני כל כך – שאם שמעתי משהו – דיברו אלי!

ר' עקיבא בדורו, אביי בעירו.

וכמו שהגדולים מנהיגי הכלל, כך האדם הפשוט מנהיג ביתו. ברגע שיודע שיש בעיה, עליו לטפל בה. אם שמעת כוונו הדברים אליך. לפעמים אדם שומע על צרה של אדם, על בעיה כלכלית, על עזרה שנזקק לה, עליו לדעת שאם משמים גלגלו שישמעו הדברים לאזניו, עליו לטפל בהם.

הגמ' מספרת מעשה:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף נה עמוד א

רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה. אמר ליה [רב יהודה לשמואל רבו]: לא סבר ליה מר [משלי כא] אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה?

אמר ליה: שיננא, רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי; הא יתיב מר עוקבא אב בית דין. דכתיב [ירמיהו כא] בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רע מעלליהם וגו'.

יש מעשה נוסף – בגמ' במסכת בבא בתרא דף י עמוד ב

כי הא דיוסף בריה דר' יהושע חלש, אינגיד. א"ל אבוה: מאי חזית? א"ל: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. א"ל: עולם ברור ראית.

וכתבו התוספות עליונים למטה ותחתונים למעלה – פי' ר"ח דאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב דעולם הפוך היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה [רב יהודה] בשמואל (בפר' במה בהמה שם דף נה.) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה א"ל רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו'.

מדוע שמואל נענש? מפני שאם הדבר הגיע אליך עליך לפעול! כל אדם הוא בעל אחריות בכל הנוגע לקורה סביבו.

רש"י הקדוש שנחשף למראה לא צנוע של שרה הרוכבת על הסוס, והצטער על כך, וכשבא לבאר את באור האיפוד כתב וליבי אומר לי שהוא מעין הסינר שלובשות השרות הרוכבות על הסוסים, שהבין שלכך הראוהו מחזה זה!

לפעמים האדם מעדיף להתעלם. שאחרים יפעלו. אני לא קשור. אין לי כישורים. או כל טענה אחרת. אם שמעת עליך לפעול!

ואכן מאורי החסידות נוקטים שאין אדם רואה דבר מה אא"כ הדבר נועד אליו. אם אדם חזה בתאונה ח"ו הדבר מהוה מסר עבורו.

החפץ חיים והרב שוואב – בפעם הבאה שתהיה קריאה "מי לה' אלי" – תקפוץ ראשון!

הח"ח והרב שוואב ששאלו כשיבוא משיח אני אכנס לביהמ"ק ואתה לא תוכל להכנס אלא עד עזרת ישראל- מדוע? משום שאני ישראל וכת"ר כהן. מדוע? שאל הרב. משום שכך ה' רצה. השיב. ענהו הח"ח כשמשה אמר מי לה' אלי אזי השבט שלי קפץ ראשון, ולכן הוא זכה לנצח. תזכור בפעם הבאה שישאלו מי לה' תקפוץ ראשון!!!

שרה שנירר ששמעה את השיעור של הרב פלש אודות בנות ישראל שאין להן מסגרת.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, רבים מיהודי קרקוב מצאו מקלט באוסטריה, בעיקר בעיר הבירה וינה. בין הפליטים הייתה גם שרה שנירר. באוטוביוגרפיה שלה היא כותבת: "בית כנסת זה היה ערשה של תנועת בית יעקב הברוכה… בשבת בבוקר הלכתי להתפלל בבית הכנסת שטומפר. לפני קריאת התורה אני רואה כיצד הרב עולה על הבימה, הקשבתי רב קשב לדרשתו הנלבבת של הרב. בדרשתו שרטט הרב את גדולתה ואת דמותה של יהודית ההיסטורית, ואגב זה קרא בדברים היוצאים מן הלב לנשים ולבנות של ימינו ללכת בעקבות ובאורחות נשי ישראל גדולות הרוח בימי קדם… כשהקשבתי לתיאור הנפלא של הדמות יהודית, חשבתי לעצמי, איך מביאים הנה את כל נשותיה ובנותיה היהודיות של קראקא, כדי שתשמענה מי אנחנו, ומהיכן מוצאנו. מיד הרגשתי שהחסרון הוא שאחיותינו יודעות כל כך מעט על המנהגים שלנו, ושהן זרות לעמנו ולמורשתנו…במחשבתי נולדו באותן הרגעים תוכניות מגוונות לעשייה גדולה… מאז הדרשה הראשונה של הרב פלעש, נהייתי אורחת תדירה בבית הכנסת בשטומפרגסה… אני הייתי מקשיבה תמידית לשיעוריו של הרב פלעש…ובמוחי ניקרה השאלה כיצד להביא הנה את בנות פולין, כדי לשמוע את כל זה, כדי לדעת את כל זה".

בשנת תרפ"ב (1932), כשנסע הרב לבקר את בנו בעת לימודו בישיבת טשעבין שבפולין, ערכה לו שרה שנירר סיור מודרך בסמינר שלה בקרקא, על מנת להכיר לו "את הילד הרוחני שלו" כלשונה. זמן קצר לפני פטירתה היא שבה לבקר את הרב פלעש בווינה.

בז' באדר תרצ"ה (1935) הספיד הרב פלעש את שרה שנירר וסיפר כיצד במשך חודשים רבים באה יום יום לעזרת הנשים בבית הכנסת שלו וסיכמה בקצרנות את שיעורו היומי שעסק בעיקר בנושאים שבמחשבת ישראל מתוך מסכת אבות. בסיכומים אלה השתמשה אחר כך בשובה לפולין, בהדרכת תלמידותיה ברשת בית יעקב.

על פי זה נבין סוגיה מוקשה ב'רואה סוטה בקלקולה'

חז"ל אומרים שעל הרואה להזיר עצמו מן היין.

ותמוה – אם היין מזיק – שכולם יזירו עצמם, ואם לא – אז מה אם ראיתי? הרי הוא מותר לכל!

התשובה היא – אם הוא ראה סוטה בקילקולה- זהו מסר, אם היה עד למעשה- עליו להסיק מה המסר ולפעול על פיו. אין אדם רואה דברים באופן מקרי!

הסבא מקלם שרצה בהגיעו לזקנה להוסיף ביצה במאכלו וחצי שעה שינה,

בבוקר פתח ביצה ומצא בה דם, ובערב הפריע לו מאן דהוא בשאלות עד שחלפה החצי שעה, והסיק מסקנות ולא המשיך בשינויים. [והגדת במדבר עמ' 79]

כל אדם שמאמין בהשגחה פרטית יודע שכל מעשהו מכוון מאת ה', ומרגיש ברמז כלשהו מהו רצונו ית', והדבר מעוררו לחשבון נפש.

מסופר על הגר"ח וולוז'ין שפ"א היה ביריד השנתי בזלוה, ור' חיים שהיה סוחר פגש א' ממכיריו והלה שאלו מה לך פה ר' חיים ומה מעשיך אתה פה? בשעת מעשה השיבו הגר"ח שהוא בא בתורת חלפן, אולם הנעימה והאופן שבא נאמרו הדברים השפיעו עליו השפעה מכרעת. מה לך פה, ומה מעשיך אתה פה, באמת חשב לעצמו, מה לו פה? מה מעשהו הוא כאן? מה הפירוש חלפן, הרי הוא מחליף עולם נצחי בעולם עובר! מהיום קיבל ע"ע שיהיה אמנם חלפן, אך יחליף עולם חולף בעולם נצחי… והוא חזר לוולוז'ין והחל לייסד את הישיבה המהוללה ישיבת וולוז'ין.

לימים סיפר הגר"ח את המעשה, ואף הסמיכו מן הכתובים,

(4) ספר שמואל א פרק ט

(ו) וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת וְהָאִישׁ נִכְבָּד כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא עַתָּה נֵלְכָה שָּׁם אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ:

וצ"ב מדוע לא אמרו שהנביא יאמר לנו את הדרך אשר נלך בה בלשון עתיד?

אלא התירוץ הוא שהם כבר הבינו שכל הענין לא פשוט, ומן השמים מובילים אותם למטרה מסוימת, אלא שעדין לא תפסו מהי, ולכן הלכו לנביא שיפתור להם חידתם ויבאר להם הענין.

לפעמים ניקרות לפני האדם הזדמנויות בהן הוא יכול לפעול – זה דיבור מן השמים!

זו בעצם דחיפה ממרום, שהאדם יכול להישאר אדיש לה, ויכול מאידך להעפיל לפסגות, לשמוע ש'מדברים אליו', ולקום ולעשות מעשה!

*

גבולות האחריות

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ה

רבי אומר, להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כולן על הר סיני לקבל התורה השוו כולם לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה, ולא עוד, אלא שהיו ממשכנין עצמן זה על זה. ולא על הנגלות בלבד נגלה הקדוש ברוך הוא עליהם לכרות ברית עמהם, אלא אף על הסתרים. אמרו לו, על הגלויים אנו כורתים ברית עמך, ולא על הסתרים שלא יהא אחד ממנו חוטא בסתר, ויהא הצבור מתמשכן, [שנאמר +שם /דברים/ כט כח+ הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו].

מדוע עמ"י חשש "לחתום ערבות" על הנסתרות?

מרן הגאון רבי ח״ם שמואלביץ זצ״ל, ראש ישיבת מיר, עמד על נקודה זו בשיחה מיוחדת שהקדיש בנוגע למגבלת האחריות (׳שיחות מוסר' מאמר כ), תורף דבריו הנפלאים הם כך:

[אנו נקדים להם הקדמה:

ביאור הדברים בהקדם תופעה מעניינת. אדם הצריך חלילה רופא לעצמו או למי מקרוביו דואג לברר היטב מי ומה המומחיות שלו, שואל את כל מי שמבין, פונה לפירר או לצ'ולק וכד' עד שמפקיד קרובו אצלו.

אך דבר מענין אנו מוצאים שאדם עולה למטוס ומפקיד גופו רוחו ונשמתו ביד הטייס מבלי לברר האם הלה עבר את המבחנים בהצלחה מירבית, מה הנסיון שלו כו'?]

התשובה היא מפני שהרופא אחריותו למקרה מות או נזק הם פחותים. הוא לא ישלם על כך בחייו. מקסימום ירשם לו בתיק הערה, אפילו נזק כספי – מכסה הביטוח… אך הטייס משלם על טעות בחייו שלו… כאן אנו רגועים יותר…

כשאדם לוקח אחריות הוא הרבה יותר סמכותי, איכפתי, וניתן לסמוך עליו.

טבע האדם להסיר מעליו האחריות

למעשה, כך זה טבעו של כל אדם. האדם שאינו עובד על עצמו אינו סובל שרובצת עליו אחריות. הן אחריות אישית והן על סביבותיו. לעולם הוא נוטה לתלות את אשמת הכשלונות באחרים, ולהסיר את האחריות מעצמו.

מכל שהאדם עובד על מידותיו, ונוטל אחריות למעשיו בשעה שטועה או נכשל, מדרגתו גדולה וחשובה יותר, ודרכה הוא בא לשכלול מעשיו ולפסגת השלמות.

אחריות החפץ חיים!…

שמעתי מיהודי צדיק וישיש רבי אליעזר ברויער זצ״ל, סיפור מופלא שהיה עד לו במחיצת ה׳סבא קדישא׳ מרן ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל, המורה על מידת האחריות העצומה שלו, עד כמה נזהר שלא יטעו בשל מעשיו:

בצעירותו שהה רבי אליעזר תקופה קצרה בראדין, וזכה להשתתף במנין הפרטי של ה׳חפץ חיים׳ בביתו, בו היו מתפללים מספר מצומצם של תלמידים.

באפן תמידי הקפיד ׳החפץ חיים׳ לעשות את כל ההכנות הנדרשות זמן רב עוד קודם התפילה, ובזמן שהחלה התפילה תמיד היה ישוב כבר על מקומו בהכנעה ויראה עטור בטלית ותפילין. קרא את פרשת הקורבנות וקבל על עצמו עול מלכות שמים במתינות, בנועם, מילה במילה כמונה מעות.

יום אחד נשתהה ה׳חפץ חיים׳ ונכנס כאשר אחזו הציבור לפני ברכת ׳ברוך שאמר׳. הוא נגש למקומו דפק על השולחן ואמר כך: "רבותי! אל תחשדוני, אני כבר התפללתי ברכות וקורבנות מקודם…".

[ופעם אחרת איחר בערבית ונכנס אחר "ברכו", ואחר התפילה דפק על הבימה ואמר שרוצה להתנצל אבל הוא סובל כעת מחולי מעיים ולכן נאלץ לאחר! כמה חשש שלא ילמדו ממנו…].

בעל המעשה הוסיף לומר שהוא חש אז במידת האחריות העצומה שהיתה נטועה אצל ה׳חפץ חיים׳. לפי הרצינות וכובד הראש שה׳חפץ חיים׳ השמיע את ההבהרה, היה נראה באותה רצינות וכובד ראש כשהוא עומד בדרשה

בכנסיה הגדולה ומדבר בפני ראשי אלפי ישראל… וזאת למרות שלא היו שם יותר מכמה מתפללים קבועים שהכירו היטב את דרכו והליכותיו של ה׳חפץ חיים׳.

אך מחובת האחריות העצומה שבו, חשש שמא אחד מן המתי מעט הללו יכולים ללמוד ממנו חס וחלילה לאחר לתפילה אפילו איחור קל.

הבה נראה כיצד פועל מי שלוקח אחריות:

ראובן ויהודה

ראובן אומר נשליכהו לאחד הבורות, יהודה מציע למכרו לישמעאלים, מדוע שאר השבטים שותקים? והרי יוסף היה מגינם של בני השפחות, צריכים הם היו לבא להגנתו! רק ראובן ויהודה מדברים.

ראובן מציע הצעה את שני בני תמית כו' ויהודה מציע אאבד חלקי לעוה"ב, ויעקב מקבל הצעת יהודה ולא ראובן. מדוע? [י"א מפני שראובן הציע כשעוד היה יעקב שבע ואילו יהודה הציע כשתם האוכל, י"א כי הצעת ראובן אינה מעשית שהרי יעקב לא יהרוג נכדיו… ויש עוד תירוצים].

יעקב אומר ללבן הבה את אשתי ואבואה אליה. אומר רש"י (בראשית כט כא) מלאו ימי, שהרי אני בן שמונים וארבע שנה ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן:

יעקב חש אחריות עצומה לתפקיד המוטל עליו, ובשבילו הדבר כאומר לחבירו הב לי תפילין ואניח!

ולכן כאשר בן אחד נעלם – חש יעקב אחריות אדירה למצב בו הוא לא העמיד י"ב שבטים. ולכן הוא לא מוכן להתנחם. ולכן הוא אומר 'עלי היו כולנה', באחריותי ובאשמתי לא הקמתי את בית ישראל, שהנה שלחתי את יוסף למקום סכנה וזה מה שגרמתי.

יעקב חש אחריות עצומה לתפקיד המוטל עליו.

הרב גבהרד והשעון

כשאדם חש אחריות ההתנהלות שלו אחרת. סיפר הרב גבהרד שנסה פעמים רבות לקום מוקדם ולא הצליח, עד שהשכנה יום א' הפקידה אצלו מפתח של המנין של שחרית בנץ כי בעלה חלה, והוא השאיר שבעה שעונים מעוררים ולבסוף התעורר כל שעתיים ולבסוף קם רבע שעה קודם לזמן. זה נקרא אחריות.

יעקב חשש שיתבע על כך שהוא שלח את יוסף ואיבד כך את אחד מן השבטים. יש לו אחריות!

כך גם קורה בענינו של ראובן. ראובן הוא הבכור. הוא רואה חובה להציל את יוסף. יש לו אחריות. ולכן הוא מציע להציל אותו ע"מ להביאו לאביו כפי שמעיד הכתוב. ולכן כאשר הוא שב ורואה שהילד איננו הוא אומר ואני אנה אני בא – מצערו של אבא. אני אתבע על כך, אני הבכור.

ולכן יהודה ג"כ חש חובה להצילו והוא מציע למכרו לישמעאלים. הוא יודע שיתבעו אותו. הוא חש אחריות. ואכן אנו רואים שהשבטים הורידוהו מגדולתו, וירד יהודה כו' מפני שראו בו אחראי, אם היית מוחה בנו היינו חדלים.

לעומת זאת גד אשר זבולון כו' אינם חשים כלל אחריות, ממילא לא יתבעו אותם.

הרי שכאשר אדם חש אחריות הוא מתנהג אחרת.

אם צריך לעשות – אין להסתיר!

נקודה נוספת מאיר הגר"ח שמולביץ – חז"ל אומרים (תוספתא ברכות ד, טז): ״מפני מה זכה יהודה למלכות, מפני שהציל את אחיו מן המיתה, שנאמר (בראשית לז, כו): "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו".

נקודת הדבר, מסביר רבי חיים, שלמרות שגם יהודה היה בדעה אחת עם אחיו לגמור את דינו של יוסף למיתה, שדנוהו כמי שיש לו דין רודף, בכל זאת יהודה בשונה מאחיו לא הסכים לטענה שאמרו "וכסינו את דמו״, ומפרש רש״י ״נעלים את מיתתו״. חרה לו הדבר שלא הסכימו האחים ליטול על עצמם אחריות וסברו להעלים את מיתתו. מבחינתו של יהודה עובדה זו של אי נטילת אחריות בפומבי על פסק הדין שפסקו שוללת את הפסק מהיסוד.

כי פסק דין שאי אפשר לקחת עליו אחריות, אין לו קיום על פי השקפת התורה.

כדוגמת "הרב" מתיר הממזרים

שכל גדו"י אמרו שפסקיו אינם פסקים, וכשהתיר את הממזרים אמר שיש לו ב"ד, וכשאמרו לו מי הם המתירים? אמר שהם "חסויים"…

כך גם היה בחטא אדה"ר – התנערות מאחריות

האישה אשר נתת עמדי… לא אני – היא… אני לא ביקשתי, למה נתת? אתה אשם…

כי מרים הם – על כן קרא שמה מרה – מאשים את האישה ומרירותה – אך באמת מרים הם!

להאשים את האשה…

פעם היה יהודי אמיד שהיה מכניס אורחים מופלג, ואשתו נטלה חלק בעבודות ובטרחה, וביחוד קירב את החסידים של הרבי מרוז'ין זצ"ל. לימים נפטרה אשתו, ונישא בשנית וזו הביעה מורת רוח מפעילות החסד, והוא אט אט החל מזעיף פנים לאורחים עד שחדלו מלבוא. כשהגיע לרבי שאלו הכיצד? והשיב מה אוכל לעשות אשתי השניה מתנגדת…

אמר לו הרבי "כי מרים הם, על כן קרא "שמה" מרה"…שניכם בדעה אחת, אבל אתה נתלה בה… אם היית נחוש בדעתך, גם היא הייתה מסכימה!

כשאדם לא לוקח אחריות על חייו

האדם שלא לקח אחריות והגיע למינוס של שמונים אלף ₪ בבנק, כי גם עשרים ממילא אין לו לשלם…

או אדם שמוכר את הדירה שלו או משתמש בכסף שנתנו לו לדירה – כדי להשקיע במניות…

בארץ אף שר או מנהיג לא לוקח אחריות,

כל אחד מפיל על חבירו, תסמונת הש"ג. ביפן עושים חרקירי!

כשגלעד שליט נחטף – האשימו את הש"ג, כי כל שאר המפקדים אם תרשם להם הערה זה יפגע בקידום שלהם…

נקודה זו משכילה אותנו התורה גם בפרשה זו של קין.

כמה חשובה ונחוצה היא מעלתה של נטילת אחריות. בין חלקי החטא עליו נתבע קין, יש דגש מיוחד על כך שכפר באשמה, ואילו אצל יהודה על ידי גילוי רגש אחריות זכה למלכות.

התורה מטילה על האדם את האחריות על מעשיו

באופן תמידי אנו רואים שהתורה תולה באדם את אחריותו הבלעדית על מעשיו באופן בלתי מתפשר.

כך אומרים חז׳׳ל: "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן" (בבא קמא פרק ב, משנה ו) מבחינת השקפת התורה הוא האחראי הישיר על תוצאות הפעולות שלו.

לכן גם פוטרת התורה את הקטן מחיובי מצוות קודם שגדל, ומנזקים שהזיק בקטנותו. יסוד הדבר הוא מחמת חוסר האחריות שבו! היות וקטן בטבעו אינו מסוגל ליטול אחריות על מעשיו!

בנוגע לבעלי חיים – התורה מחייבת את האדם, מפני שהוא צריך לקחת אחריות על מעשי בהמתו, ולשמרה כראוי! את הקטן לא ניתן לכלוא במכלאה ולשמרו שלא יזיק, ואם הזיק הוא רשות לעצמו. הבהמה היא ממוני ובאחריותי!

האדם בורח מאחריות

הגויים פתחו להם כל מיני גישות – "פאטאליזם" – הכל קבוע מראש, ואין כל אפשרות לשינוי.

דטרמיניזם – הכל מסובב מסיבות קודמות לו, וכל מעשה של אדם נובע מכל מיני חוויות קודמות ואינו תלוי בו.

למה כל זה?

להסיר מהאדם את האחריות למעשיו. הוא לא אשם. לא ניתן לבוא אליו בתלונה.

אחריות שחש אדם גדול – לילות משומרים בטהרה

סיפור מפליא ביותר סיפר הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ״ל, ראש ישיבת חברון, שהיה לו עד ראיה בימי עלומיו. סיפור הממחיש לנו ברורות ׳מושגים׳ נפלאים עד כמה עצומה היא מידת האחריות שחשו גאוני וצדיקי ישראל כלפי בני דורם:

רבי שמחה זיסל התגורר בילדותו בשכונה הירושלמית המפרסמת ׳שטרויס חצר׳, אותה הקים בטוב ליבו ומהונו זקנינו הנגיד הצדיק רבי שמואל שטרויס זצ״ל. זאת לאחר שדבק בשיטתו המוסרית של ה׳סבא מקעלם׳ זצ׳׳ל, ונפשו נקשרה בנפשו, וכאשר גילו תלמידיו את רצונם לעלות ולהתגורר בארץ הקודש, הקים עבורם שכונה לשם ולתפארת, שאגדות רבות נכרכו סביב דמויות ההוד שהתהלכו בה.

בין גאוני עולם וקדושי עליון שהאצילו מקדושתם וצדקותם במשך השנים על החצר הנודעת בירושלים, בלטו דמויותיהם של הגאונים הצדיקים: רבי נפתלי אמסטרדם, רבי איצל׳ה בלאזר, רבי יוסף חיים זוננפלד, רבי שמואל הלל שינקר, רבי שמואל תפילינסקי, רבי ועוד רבים.

׳שטרויס חצר׳ נשארה כל הימים כמרכז המוסרי הגדול של ירושלים.

בחרדת קודש היו נכנסים זקנים וצעירים תלמידי חכמים ופשוטי עם, כדי להזין את העינים במראה גדולי התורה שהתגוררו בה, וכדי להתבשם מריח המוסר וההתעלות הרוחנית שהורגש בשטחה תדיר.

בחצר זו התגורר הגאון הצדיק רבי צבי הירש ויספיש זצ״ל דמות נשגבה, שהיוה מופת בכל הליכותיו, ולא היה לו בעולמו כי אם ד׳ אמות של תורה והלכה בלבד. כדרכם של גדולי ירושלים נהג אף הוא כל ימיו בפרישות יתרה וקדושה עצומה, סיפורי הוד נכרכו בירושלים סביב גדלותו בתורה צדקותו ויראתו הטהורה.

הוא נמנה על עשרת תלמידיו הראשונים של הגה״צ רבי צבי הירש מיכל שפירא זצ״ל, בעל 'ציץ הקדש', ממנו למד חי תורה. כמו כן נמנה על סגל ידידיו ורעיו של מרן הגאון רבי יוסף צבי דושינסקי זצ״ל, רבה של ירושלים, ואחינו של הגה״צ רבי דוד בהר״ן זצ״ל, מגדולי גאוני וצדיקי ירושלים.

ראש הישיבה רבי שמחה זיסל ברוידא התבטא לא אחת, שדמותו של רבי הירש וייספיש השפיעה עליו ביותר בעקבות מעשה שהיה:

היה זה בחצות לילה, רבי שמחה זיסל כתלמיד ישיבת חברון עשה את דרכו מהישיבה ששכנה בשכונת גאולה הסמוכה, לכיוון ביתו אשר ב׳שטרויס חצר׳.

בדרך הוא הבחין מרחוק בדמותו של רבי הירש וייספיש כשהוא עומד על יד לוח המודעות, ומתבונן במבט מיוחד על מודעה מסוימת. המבט המיוחד שלו במודעה ספציפית ומסוימת לא הלמה את אופיו, ועוררה תימהון.

משהתקרב אליו למקום עמדו שמע כיצד ממלמל לעצמו: ״אוי! איך האב פארפאסט!…״ [אוי! אני פספסתי…]. רבי שמחה זיסל הביט במודעה שצדה את עיניו של רבי הירש וגרמה לו להתבוננות ממושכת, ופליאתו גברה שבעתים.

היתה זו מודעה שסיפרה על מופע הוללות ופריצות, שיתקים למחרת על חוף ׳קליה׳ ים המלח. רבי שמחה זיסל קפא על עמדו כהלום רעם. היתכן שעיניו הקדושות של רבי הירש יגלו התענינות בטומאה שנודפת מידיעה מן הסוג הזה, ועוד להצטער על פיספוס מעמד מתעב שכזה…

הדבר לא נתן לו מנוח כל אותו הלילה, ושיתף בתחושותיו את אביו הגאון רבי חזקיהו אברהם ברוידא זצ״ל. בבוקר שלמחרת לאחר תפילת ותיקין, ניגש האב מתוך דרך ארץ וכבוד אל רבי הירש בהחלטה נחושה להתחקות מפיו את פיתרון הענין.

מיד כשהחל להרצות את דבריו, הפסיקו רבי הירש על אתר, בהבינו כלפי מה הדברים אמורים, ואמר שלמרות שעד כה הצליח להצניע את הדבר, נוכח כי כעת לא עלה בידו לשמור זאת בסוד, ולא נותרה בידו ברירה אלא לספר את פשר הדבר:

״קבלתי על עצמי יחד עם כמה מחברי״, אמר רבי הירש, שבכל פעם שיצר הרע וחילותיו מגבירים את כוח הטומאה בעולם, כנגדם באותה שעה נעסוק אנו בתורה הקדושה, כדי להגביר את כוח הקדושה על הטומאה. כדי שנעמוד בכך עשינו סדר מסוים שכל אחד מאיתנו יקח לעצמו לילה שבו נערך 'ערב זוהמה' ובאותן שעות לא יעסוק בשום עיסוק אחר מלבד עסק התורה הקדושה בלי הפסק של רגע. הרי לא יתכן שהסיטרא אחרא יפעל במלוא המרץ ואנו נלך אז לישון…

״והנה בדיוק אמש [שראו אותי עומד ליד לוח המודעות] הגיע תורי, והיה עלי לבדוק מהן שעות הפעילות שהשטן ירקוד בינינו. על כן הוצרכתי להתבונן במודעה הזו, ואכן ראיתי שהדבר אמור להיות הלילה, וכמעט איחרתי את המועד, לפי שמחובתי הוא ללמוד מתחילת המופע ועד סופו, שהחל בתחילת הלילה ונמשך עד אור הבקר…

״אמרתי לעצמי״, הוסיף רבי הירש, ״אם הם יכולים להתהולל כל הלילה, אז אני מסוגל ללמוד כל הלילה".

"איני יכול לתאר כמה רושם עשה עלי סיפור זה״ – הפטיר רבי שמחה זיסל.

נורא למתבונן! עד כמה חשו הצדיקים אחריות על תיקון העולם כחובתם האישית והפרטית, להשתדל להגביר בעולם את כוח הקדשה על הטומאה.

בחומש בראשית אנו פוגשים באדם בעל אחריות עצומה לכל מעשיו – יוסף הצדיק!

יהודה זכה למלכות – כי גילה אחריות והודה, יוסף זכה לשררה בכל מקום ואח"כ למלכות הגדולה בהסטוריה – בזכות גילוי אחריות עצומה בכל מקום.

בבית אדוניו – כל אשר לו מסר בידו, הוא אדם אחראי!

בראשית פרק לט, ז-ט

וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים:

רגש אחריות עצום!

אח"כ כשהעלילה עליו אשת אדונו – מושלך לכלא ושם [בראשית פרק לט, כב] וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה:

מגלים אדם אחראי – מפקידים בידו הכל!

אחר כך הוא מגיע לפרעה – והוא רואה 'מבוגר אחראי' – שמייעץ לו איך להנהיג את המדינה בשנות השבע על מנת להתמודד בשנות הרעב, וכולם שואלים – מי ביקש זאת מידך? והתשובה – כך מתנהג אדם אחראי!

לא 'ראש קטן', לא מתחבא, מנהיג!!

מזה פרעה מתלהב וממנה אותו על הכל! אתה תהיה על ביתי, על פיך ישק כל עמי!

התכונה המרכזית ל'מלך' – אחריות!

כך גם משה – "ה"מנהיג של כל הזמנים –

מתמסר אין קץ לעמ"י ולוקח אחריות על כל מה שקורה אתם, ומוכן שייחמה מספרו של הבוי"ת העיקר שלא ייפגעו עם ישראל!

לאור זאת נבין מדוע שאול איבד את המלכות – ודוד זכה לה

שאול לא לקח אחריות והאשים את העם. לעומת דוד שאמר חטאתי ומיד קיבל מחילה.

דוד מלכתחילה היא אדם אחראי –

[שמואל א פרק יז, כח] וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ:

ובאמת – הנביא מעיד עליו [שמואל א פרק יז, טו-כ] וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם: וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם: פ וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ: וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח: וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים: וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה:

מאן מלכי – רבנן, והם רועי ישראל – תמיד חשו אחריות גם בעד שאר העם – אלה שלא הולכים בתלם!

׳איך נוכל לראות בבלע את הקדש"

אחד המנהיגים הדגולים שניוטו את כלל ישראל בדורות האחרונים, היה זה מורי ורבי מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל. איש על העדה אשר ליבו היה נתון לכל ישראל כפשוטו. היתה בו מידת אחריות מיוחדת במינה כלפי הכלל והפרט, הן בפן הרוחני והן בפן הגשמי. במישור הפנימי – של ציבור החרדים לדבר ה׳, ובמישור החיצוני – של החילוניים הרחוקים משמירת תורה ומצוות.

תמיד הרב שך היה רגיל לומר בכאב בלתי מוסתר, שגם הוא היה מאוד חפץ להצטנף בפינתו, לשבת על התורה ועל העבודה משוש חייו, ולא להתעסק בעניני הכלל: קירוב רחוקים, תנועות התשובה, העמדת הדת על תילה. אך למול עיניו עומדת דמותם של ארזי הלבנון מרן ה׳חפץ חיים׳, מרן רבי חיים עוזר גרורז׳ינסקי, מרן רבי יצחק אלחנן ספקטור ועוד רבים שבודאי היו חפצים בכך גם הם, אך הבינו שאסור לשבת בחיבוק ידים כשיש צורך לעמוד בפרץ ולגדור גדר, ולהגדיל תורה ולהאדירה.

בזיכרונם של אלפים מישראל חרוטה היטב הדרשה הנודעת שהשמיע בעוז ותעצומות, בדם לב ובקול נשנק, בעודו במעלה גיל התשעים: "איך נוכל לראות כבלע את הקדש… תצאו לרחובות תראו שמיליוני יהודים אינם יודעים מה זה שבת!… מה זה שמע ישראל!…״ ועורר את הקהל על חובת האחריות הרובצת על כתפם לדאוג לכך שידעו שיש בורא עולם! להשפיע עליהם לשוב לכור מחצבתם!

הרב שך הוכיח אז ברבים את החילוניים על כך שהם אוחזים את המקל בשני צדיו. מצד אחד הם טוענים בעלות על ארץ הקדש מכוח תורתנו הקדושה, ומצד שני הם אינם שומרים את חוקי התורה והמצוות. ״במה אתם יהודים״? ״במה אתם יהודים״? הדהדה שוב ושוב שאלתו ברמה. דבריו הנוקבים שנאמרו מתוך לב חם ואוהב, הצליחו בשעתו לעורר הדים רבים, ולחדור ללבות רחוקים ולעוררם לתשובה.

מכוח אותה מידת אחריות שהייתה בו גם במישור הפנימי, השקיע מרן הרב שך כוחות נפש וגוף עילאיים להעמדת צורת הישיבות כפי שקבל מרבותיו, לבצור את חומות עולם התורה, שיגשוג ופריחת עולם הישיבות, איחוד בני התורה תחת גדולי ישראל. תוך כדי כך שהוא נוטל על כתפיו את מלא כבד האחריות של צרכי הכלל והפרט. כאשר ראה בכך את חובתו האישית להשפיע ולתקן ככל האפשר.

הרב שך לא אוכל ארוחת בוקר

סיפר הגאון רבי מאיר הייזלר שליט״א, שכאשר התחקה פעם אחר סדר יומו של מרן הרב שך, הוא הבחין בהנהגה מדהימה שנהג בה רבו:

מדי יום כשהיה הרב שך שב מהתפילה, הקפיד למשך שעה ארכה שלא יכנס לפיו שום דבר מאכל או שתיה. גם אם ארוחת הבקר היתה מוצעת לפניו על שולחנו, לא היה נוטל את ידיו, עד לשעה מסוימת אותה הקציב לעצמו.

באחת הפעמים הרהיב עוז לשאל את הרב שך על פשר הדבר, והוא השיבו כך:

"הלא מיליוני יהודים חיים כאן בארץ הקדש ואינם יודעים מימינם לשמאלם לכל מה שקשור ל׳יידישקייט׳… הם אינם יודעים דבר׳ מהו חינוך של תורה! חינוך של אמונה! חינוך של שמירת השבת!…״

"לכן״, אמר הרב שך, ״קבעתי לעצמי זמן מסוים בו אני מצטער בצער השכינה ומתפלל למענם… בשעה זו אינני מסוגל לטעום דבר…״

בוא וראה מנהיג שחי בתחושה תמידית כי המצב הרוחני של כלל ישראל רובץ על אחריותו האישית!

אתה אחראי גם על הרהור הלב!

מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ״ל, בעל ה׳חזון יחזקאל׳, בהקדמה על התוספתא (חלק תמורה מעילה כריתות), מאיר הארה נפלאה ונכונה על המשמעות המוסרית של משפטי הקורבנות, ממנו ניקח כאמת המידה את אחריותו של האדם על מעשיו ואף על הרהוריו, ועל חשיבותו של נזר הבריאה – בעינים של תורה.

כה כותב בעל ה׳חזון יחזקאל׳:

זה הכלל גדול, כל אדם נושא באחריות למעשיו באופן יחסי. אין משפט אחד לחכם ולכסיל.

השכלתו ואחריותו של האדם הנן מקבילות אהדדי. כל מי שהוא בר דעת מתחיב במעשיו אפילו על השגגה.

ואלו העני בדעת, אשמתו קטנה אף בעשותו חטא פלילי בזדון.

״אם התורה מחיבת את האדם להביא כפרה (קורבן עולה) אפילו על הרהור הלב, נוכל ללמד מזה כמה גדולה מעלת אנוש, שהתורה עשאתו שליט ואחראי על מערכי המוח והשכל! עד שמסוגל לשמור על שרעפיו שתהיינה על טהרת הקודש! תבונה יתרה חבויה במשכיות נפשו, עד כי מסוגל להגות במוחו רק מחשבות נשגבות ונאצלות, שאינן כלל פרי יצר לבו״.

האדם שהתלונן על מחשבות זרות ושלחו הרב להתדפק על דלתו של אדם שלא פתח, שב לרב וסיפר, ואמר לו הרב תלמד- בעל הבית אחראי על ביתו ולא חייב לפתוח כשדופקים, כך גם אתה בעל הבית על מעשיך ולא חיב לפתוח כשהמחשבות מתדפקות! [קראתי].

ידיעת והכרת האדם ערך מעשיו

כיצד יבנה האדם בקרבו אישיות נושאת אחריות? כיצד ייצר רגשות אחריות כלפי עצמו וכלפי סביבתו?

זאת כאשר ידע האדם את ערך מעשיו וחשיבותם, עד כמה כל מצוה וכל מעשה טוב, או להבדיל כל עברה וכל מידה רעה, פועלים עליו לטוב ולמוטב, על עתידו ועל כל הבריאה כולה. אז בודאי יתחזקו אצלו רגשות האחריות, והוא לא יעשה דבר קטן כגדול ללא שיקול דעת ראוי וללא מחשבה תחילה.

שכן בני אדם אינם משערים עד כמה רבות הן ההשלכות של כל מעשה ומעשה שעושים ופועלים. כמה יחס וחשיבות מיחסים במרום על כל דבר ועל כל פרט, וההשפעה רבה היא הן כאן על העולם התחתון ובעקר ובפרט על העולמות העליונים. מתוך כך הם אינם מודעים עד כמה גדול צריך להיות רגש האחריות על מעשיהם.

לגדל ילדים חסרי אחריות

הדבר הקשה ביותר להורים – לראות את הילדים חסרי אחריות. שוכחים ומאבדים כל פעם בגדים / תיקים / כסף בכל מקום. לא ממלאים משימות ומטלות. מנסים תמיד להתחמק ולא לקחת אחריות.

ולמעשה – פעמים רבות ההורים בעצמם מחנכים לחוסר אחריות!

בכל בעיה קלה – מגוננים על הילד, מרחמים עליו, מתקשרים למורה שיתחשב בו, הוא מבעיר שריפות – והם במרדף כיבוי מתמיד. הם מגדלים ילד חסר אחריות!

צריך לומר לילד קלקלת? תתקן! יצרת בעיה? תתמודד איתה! תיגש למורה, תתנצל, תישא בעונש.

פלא שאחר כך – כל החיים הילד "מוגבל", כל פעם מתקשר להורים כנשוי! שיש לו בעיה כזו ובעיה אחרת…

יש לילדה / לילד בעיה עם בעלה – חוזרת לישון אצל ההורים… עושה הפגנות…

הורה פיקח אומר לו – תחזור הביתה ותתמודד! בריחה היא לא שיטה!

[הגר"י לוינשטיין פעמים והיה נשאר עד שעה מאוחרת בלילה בסדר שלישי, הגם שלא היה זה מתפקידו, ואמר מפני שחש אחריות כלפי בחורים מסוימים שהוא יודע שאם הוא יצא הם מיד יצאו אחריו…]

מכאן לא נמסר:

דברי הגר"ח וולז'ין – המעשים של האדם משפיעים בכל העולמות

הנה ידועים דבריו של מרן רבי חיים מואלוז׳ין זצ״ל בספרו ׳נפש החיים׳ בשער ד, (פרק יב ועוד), שמאז שבחר הקדוש ברוך הוא באברהם אבינו ובזרעו אחריו לו לעם סגולה, נתהוה מצב שעיקר קיום העולמות הוא על ידי לימוד התורה ועשית המצוות.

נמצא איפוא שהשפעת המצוות יורדת עד העולמות התחתונים ומקימים את הבריאה, כמו שנאמר: "אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם״ (ויקרא כו, ד). תהליך הבריאה הוא שכאשר ׳בחקתי תלכו׳ בהכרח ׳ונתתי גשמיכם בעתם׳. כל העולמות הולכים ונבנים על ידי מעשיהם הטובים של ישראל, שפע הברכה מגיע בעקבותיהם ויורד מרום המדרגות בעולמות העליונים עד לעולם הזה.

וכן הוא להיפך חס ושלום, כאשר איש ישראל חוטא נוצר מכוח מעשה העוונות שלו פגם שנמשך בכל העולמות, והוא מחלחל ויורד עד לעולם הזה, ומביא כעס וחמה על העולם. נמצא שיש בכוח מעשיהם של ישראל לבנות עולמות מכל המצוות, וכן חס ושלום לסתור עולמות מכת החטאים והעוונות.

ובספרו ׳רוח חיים׳ (אבות ה, א) כותב רבי חיים מואלוז׳ין שאיש פשוט מכלל ישראל החוטא בחטא פשוט, הרי הוא פוגם בעולמות העליונים יותר מחטאו החמור של טיטוס הרשע שטמא את בית קדשי הקדשים!

אף גם כאן בעולם הזה, ההשפעה של הרבים תלויה ביד האדם עצמו. כאשר היהודי עושה הישר בעיני ה׳, הוא משפיע השפעה חיובית על כל כלל ישראל בכל תפוצות העולם. הוא מושך במעשיו תוספת קדושה בעולם, ובכך נמנעים מעשים שפלים ועוונות של רשעים.

משל למה הדבר דומה – פקח טיסה ואחריותו

חשבתי להמחיש נקודה זו בדוגמא נפלאה:

הבה נתאר לעצמנו לגבי אדם מסוים, שמונה על ידי הנהלת רשות שדות התעופה להיות האחראי על תאום זמני ההמראות והנחיתות בנמל. נקל לשער מה רבה היא מידת האחריות המוטלת על כתפיו.

הרי במידה וכתוצאה מנהול בלתי נכון שלו, תארע תקלה שתשבש או תשבית את לוח הטיסות של הנמל אפילו לשעה בודדת בלבד, אין לשער ואין לתאר את הקף הנזקים העצומים וההשלכות הרבות שהוא יגרום בכן לאלפי אנשים.

הן במשך שעות היום נדמה נמל התעופה לקדרה אנושית מבעבעת, עשרות אלפי בני אדם בבליל עצום של גונים, פרצופים וסגנונות מתנידים בו – מארץ אחת לשניה מדי יום. עיתויי הטיסה של כל אחד מהם נועדו באפן מתוזמן ומדוייק משקולים אישיים שונים; שמחות, לויות, פגישות חשובות ועסקיות וכיוצא באלו, אשר יש להם משקל וחשיבות מרובה ביותר.

מלבד זאת גם חלק גדול מהכנסות המדינה נמדדות על פי הפעילות הסדירה של שדות התעופה; תירות, נסיעות חשובות של נציגי ממשלה, חלק מן היבוא, ועוד כהנה וכהנה.

ולא עוד, שהרי השפעתו אינה מצטמצמת רק לנמל התעופה עליו הוא אחראי, אלא אף על נמלים נוספים ברחבי הגלובוס. זמני ההמראות והנחיתות בכל הנמלים הבינלאומיים תלויים זה בזה, ושיבוש שנגרם בנמל ׳שלו׳, משליך אף על שאר נמלי היעד.

וכל זאת עומד תחת אחריותו הבלעדית של אדם יחיד ובודד! האחראי על מערך התאום של זמני ההמראות והנחיתות.

מחמת האחריות האדירה הרובצת על כתפיו, הוא יודע שעליו להיות בהיכון לכל הודעה שמגיעה אליו מנמלי התעופה השונים, ולכל דיווח על שינויי הזמנים המתחדשים לא פעם. זאת על מנת שיהיה ערוך מידית לסדר בהתאם מחדש את לוח הטיסות ולצמצם את ה׳נזק׳ עד כמה שניתן.

וחוץ מזה אם לא יארגן את הנחיתות וההמראות כראוי – יכול לגרום לתאונות וכבר היו דברים מעולם!

איש שכזה מוכרח לעשות את מלאכתו נאמנה, חוק ולא יעבר. לא להחטיא ולא להתרשל בשום פנים ואופן!

[ברעידת האדמה האחרונה שהייתה באינדונזיה – תשרי תשע"ט -דווח על פקח טיסה שהיה צריך להנחות מטוס עמוס בנוסעים לנחיתה, וכל מי שהיה במגדל הפיקוח ברח היות והחלה רעידת אדמה, אך הפקח לא עזב עד שהמטוס נחת בביטחה, ורק לאחר מכן כשחשש שהמגדל יפול עליו ויקבור אותו – קפץ מהקומה הרביעית ונהרג.

כך מתנהג אדם שחש אחריות כבידה לתפקידו ומעשיו!

סיעתא דשמיא בנטילת אחריות

כהשלמה ליריעה זו העוסקת במידת האחריות, יש להוסיף דברי טעם מפי הגה״צ רבי חיים וולקין שליט״א, מנהל רוחני בישיבת 'עטרת ישראל׳, ׳דעת חיים׳, המחדד לנו פן נוסף בנטילת אחריות.

חז"ל דורשים (חולין פד, ב) על הפסוק ״טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט" (תהילים קיב, ה): ״לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלויים בו והוא תלוי במי שאמר והיה עולם״.

לכאורה הדברים משוללי הבנה, מעיר מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל, ראש ישיבת מיר. הרי מה שייך לתת יותר ממה שיש לו בעוד אין לו? ויותר קשה מדוע באמת הוטל על האדם חיוב כל כך גדול לתת יותר ממה שיש לו?

נבאר את הדבר שהיה עם הגר"ח שמולביץ בעצמו:

ניוכח באמצעות סיפורו הנפלא של המחנך הרב יעקב גינזבורג שליט״א, מתלמידי ישיבת מיר, מעשה שארע עימו באפן אישי בעת שלמד בישיבה:

באחד הימים היתה אמורה להתקיים שמחת נישואיו של תלמיד הישיבה במושב ׳יד בנימין׳ בדרום הארץ. החתן מאוד רצה שראש הישיבה רבי חיים יסדר קידושיו בחופתו. רבי חיים אמר כי היה חפץ מאוד להשתתף בשמחה, אלא שהדבר בלתי אפשרי מבחינתו, מאחר ואם יסע עד בנימין יאלץ להמתין עד סוף החתונה להסעת התלמידים, בגלל קשיי התחבורה הציבורית והריחוק הגדול מישוב זה למרכז, ואין עיתותיו בידו לעשות זאת.

רבי יעקב ששהה בחדרו של רבי חיים באותה שעה, והבחין כיצד נמתחים על פניו של החתן דוק של עצב ואכזבה לשמע תשובתו של רבי חיים, הרהיב עוז ואמר בפני ראש הישיבה כי הוא מוכן להתחייב בלי נדר לארגן הסעה לראש הישיבה מיד לאחר החופה. בעקבות התחיבותו אכן נאות רבי חיים להגיע לחופה ולסדר בה קידושיו, לשמחתו של החתן המאושר.

בזמן החתונה, מיד לאחר החופה, נזכר לפתע רבי יעקב בהתחיבותו לרבי חיים וניסה למצוא נהג שעושה את דרכו כעת לירושלים, ללא הצלחה. מרבית המשתתפים נותרו ליטול ידיהם לסעודה, ומחמת אי נעימות נזהר רבי יעקב שלא להיראות מול פניו של רבי חיים עד שימצא עבורו הסעה כפי שהתחיב.

בעודו עומד מחוץ לאולם ניגש אליו אחד החברים והודיע לו כי רבי חיים קורא לו. בפיק ברכים נכנס פנימה ואמר לרבי חיים בגימגום: ״ראש ישיבה, אינני מוצא נהג". רבי חיים הגיב בפסקנות: ״סי קיין ניט זיין!… [זה לא יכול להיות…] הלא לקחתם על עצמכם אחריות. מי שנוטל על עצמו אחריות מסיעים לו מן השמים…״.

בניסיון נואש יצא שוב רבי יעקב אל מחוץ לאולם למצוא הסעה. להפתעתו רואה הוא מרחוק יהודי בעל חזות חרדית מובהקת נכנס לרכבו. "לירושלים״? – שאלו רבי יעקב, והלה השיב בחיוב. ״התרצו להסיע את ראש ישיבת מיר״? הוסיף לשאול? ״בודאי! זכות היא לי!״ – ענה הנהג.

בצעדים מהירים נכנס רבי יעקב לאולם, להודיע בשמחה לרבי חיים כי נמצא נהג שיוכל להסיעו חזרה הביתה. אך רבי חיים לא התפעל במיוחד מהמציאה, והיה ניכר כי הדבר מוחלט ופשוט בעיניו שבסוף ימצא נהג. ״אתה רואה?״, הוכיח לתלמידו בנימת ניצחון, ״מי שנוטל על עצמו אחריות מן השמים מסייעים לו למלאות את התחיבויותיו״.

עד כאן המעשה, ומכאן לתשובת רבי חיים בנוגע לחיוב "יותר ממה שיש לו":

רבי חיים אומר שמכאן לומדים יסוד נפלא – שכאשר אדם נושא באחריות מן השמים מספיקים בידו לעמוד בכל כובד הנטל שנטל על עצמו כתוצאה מאחריותו ואף יתרה מכך, ובלבד שיהיה תלוי במי שאמר והיה העולם.

הקדוש ברוך הוא מספק לו כוחות על טבעיים יותר ממה שיש לו כדי שיוכל לעמוד בהתחיבויותיו. לכן האדם נתבע על כך שלא כיבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שאילו היה נושא באחריות ודואג לצרכיהם, היו מספקים לו יותר ממה שיש לו. כך גם בעניני עבודת השם, מוטל על האדם לשאת את התחיבויותיו הרוחניים כתלויים באחריותו האישית, בבחינת ״אם אין אני לי מי לי״, וכשהכרה זו תהיה טבועה בעומק נפשו, כפי גדל ההשתדלות לפרוע את חובותיו הרוחניים, כך יקבל משמים כוחות מיוחדים לשאת בכל כובד העל ולפרוע אותם.

יש בכך לימוד עצום ועצה נפלאה. אם יפנים האדם עד כמה גדול חיובו כלפי המקום, וישא אחריות למלא את חובותיו הרוחניים, הכרה זו מסוגלת לזכות אותו בסיעתא דשמיא למעלה מן הטבע להצליח ולהתעלות בכל חלקי העבודה בלימוד התורה ובקיום המצוות. אל לו לאדם להתייאש, עליו לזכור שאין דבר העומד בפני הרצון, ומן השמים מעניקים לו את הכוחות והאפשרויות לפרוע את המחויבויות הרוחניות שהאדם דורש מעצמו.

אחריותינו כלפי כלל ישראל

התבטא אבי תנועת המוסר, מרן רבי ישראל סלנטר:

"כאשר יהודי בקובנא מוסיף בלימוד הגמרא, בכך הוא מונע מיהודי מפריז להשתמד. וכן להיפך, אם יש לעמל בתורה ריפיון מהתורה, בכך נגרם ריפיון לכל הכלל״.

ומפורסמת המימרא שהיתה חביבה על הרב מבריסק מרן הגרי״ז הלוי סולוביצ׳יק זצ״ל, בשם רבי ישראל מסלנט שהתבטא על עצמו, כך:

״כשהייתי צעיר לימים חשבתי לתקן את כל העולם והשתדלתי לעשות זאת. אולם ראיתי שלא עלתה בידי. חשבתי שאומנם את כל העולם אין ביכולתי לתקן אך אולי את בני עירי אוכל לתקן. אולם כשראיתי כי גם לזאת איני מסגל החלטתי לעבד על תיקון המידות שלי בלבד…״

מכל זאת, ישכיל האדם איזה כוח ועוצמה בלתי ניתנים להשגה ולהבנה מונחים בידו. כמה משמעותית ומרחיקת לכת כל פעולה שהוא עושה על כל קיומה של הבריאה. וכאשר יתבונן האדם בעומק הדברים, הוא יתמלא רגשות אחריות, לא לגרום חלילה במעשיו השליליים להחרבתה של הבריאה ולהצר את ההשפעה הטובה המושפעת על ידי מעשינו ממרום על כל באי עולם. כך באופן טבעי יחוש אחראי יותר, ויהיה זהיר יותר במעשיו והנהגותיו.

אומנם אין זה נראה לנו בעיני בשר, אך עלינו להאמין בכך שתחת אחריותו של כל יחיד ויחיד נתון כוח עצום ונשגב! רב מימדים! לא פחות מהאחריות המוטלת על שכמו של הממונה על לוח הטיסות של נמל התעופה. שכן הנזקים שנגרמים בעקבות זאת שממרה את פי התורה, וכן לאידך גיסא כמות השפע והחיות המופעים בכל העולמות בזכות קיום התורה בתיקונה, היא לאין ערך ושיעור.

הרי לפנינו דרך נפלאה, כיצד לטעת בנו רגשות אחריות, בראש ובראשונה כלפי עצמנו וכלפי מעשינו. על ידי כך שנחדד את הערך הרב והחשיבות המיוחדת במינה שרוחש הקדוש ברוך הוא לפעולתנו, נתנהג כהוגן.

*

תמיד לזכור כי אני 'גר-שם', ו'אלי-עזר'!

[והגדת ועוד]

בפרשתינו מסופר כי ציפורה אשת משה הגיעה עם אביה, מחפש האמת הצרופה יתרו, ועם שני בניה – ״שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, ושם האחד אליעזר כי א־לוקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה״.

וההערה מתבקשת: הלא שם של אדם אינו לסימן בלבד, אלא בא לבטא את מהותו ושאיפותיו, ומה פשר קריאת שם בנו באופן שיציין את העובדה שהוא גר בארץ נכריה?

ובפרט כאשר שם בנו השני היה ״אליעזר״, כהכרת טובה להקב״ה, ומה מקום יש לציין את עובדת היותו גר – לפני הבעת הכרת טובה להקב״ה על הצלתו?

אלא – ביאר מרן ה״חפץ חיים״ זיע״א ־ מכיוון שמשה רבינו בא לביתו של יתרו, שבאותם ימים טרם התגייר וביתו רחוק היה מלהיות טהור, שהרי אמרו חז״ל שיתרו עבד כל עבודה זרה שבעולם, חשש משה שמא יושפע לרעה, ולכן מיד כשנולד בנו הראשון קראו ״גרשם״,

להזכיר לעצמו ולקבוע בנפשו שכל שהותו בבית זה ובארץ זו, רק בבחינת ״גר בארץ נכריה״, ועתיד הוא לשוב למקומו, ולכן עליו להיזהר במעשיו והנהגותיו.

רק לאחר שהשריש בעצמו שהוא בבחינת ״גר ־ שם״, הרגיש שיצא ממצב סכנת נפשות, ואז נפנה לקבוע בשם בנו את הכרת הטובה העצומה שקיננה בו כל העת להקב״ה שהיה בעזרו והצילו מחרב פרעה!

מרגלא בפומיה דמרן הגר״י אברמסקי זצ״ל משמו של הגאון רבי יצחק אייזיק חבר זצ״ל, שבאמירת הקב״ה לאברהם ״גר יהיה זרעך בארץ לא להם״ טמונה הבטחה:

כי אחר ששמע אברהם שישראל יירדו לטומאת מצרים, חרד שמא יושפעו ויתקלקלו לגמרי, אך הקב״ה הבטיחו שאף במצרים לא יתאקלמו בסביבתם, אלא ירגישו כל הזמן גרים ויצפו לגאולה (ע״פ הספר ״לתתך עליון״ – שמות).

אמיצות לעמוד כנגד הסביבה

באו לפני בני זוג, לבקש ברכה. הם זקוקים לה כל כך. הבעל מהנדס במקצועו, בן למשפחה עשירה מאד. כשסיים למודיו הקימו עבורו ההורים משרד מרוהט ומואמר, כשהתחתן שכרו עבורו וילה בסביון. השתתף עם אשתו בסמינר של ״ערכים״ והבין שזו האמת, וזה יעוד האדם בעולם. לקח פסק זמן, ופנה ללמד בכולל אברכים.

יש לדעת הלכות, ולהכיר את ארון הספרים היהודי. כששמעו ההורים זעמו, והתנכרו. הפסיקו תשלום שכר הדירה, והזוג מצא עצמו בלי קורת גג ובלי פרנסה. שכרו דירת חדר בבני ברק, המלגה מהכולל אינה מכסה את שכירותה, ומי מדבר על לחם לאכול ובגד ללבוש. אבל הם בטוחים בצדקת דרכם ובוטחים בבוראם. באו לקבל ברכה.

התפעלתי כל כל. אמרתי: איני יודע מי צריך לבקש ברכה ממי.

איזו גבורת נפש, איזו הקרבה למען הבורא ורצונו. איזו עמידה בנסיון, לכרכים אתם מפי עליון, מה תוסיף לכם ברכתי. אבל דברי חזוק, ודאי. הם אינם זקוקים, ואותם אוכל להשמיע.

הכתוב (איוב לה, יא) אומר: ״מלפנו, מבהמות ארץ. ומעוף השמים, יחכמנו״. מלפנו, הינו מאלפנו בינה ומלמדנו. ודרשו בגמרא (ערובין ק ע״ב), שאלמלא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, שחופר בקרקע לעשות צרכיו, ומכסם. וגזל, מנמלה. שאם מצאה גרגר למאכלה ונטשתו, לא תקחנו חברתה. ועריות, מיונה. שהיא נאמנת לבן זוגה והוא נאמן לה.

מה נאמר כאן, שהקדוש ברוך הוא הטביע טבעים יחודיים בכמה מבעלי החיים, בנגוד לטבעי שאר בעלי החיים. הכל מבקשים מזונותיהם, משחרים לטרף, אף חוטפים וחומסים האחד מרעהו. והנה הנמלה, קטנה זעירה ואבודה, עורת ומגששת, ומוצאת. מרחרחת, ולא. מריחה שחברתה נגעה בגרגר זה, ועוזבתו. למה ומדוע. אין זה אלא אתות עבור בני האדם, כמה יש לו להזהר ברכוש הזולת!

כל בעלי החיים בוחרים בנות זוג באקראי. והיונה, בוחרת בן זוג לכל החיים. ואם יקרהו אסון, תותר גלמודה. מדוע ולמה, כך לאותת לבני האדם כמה חשוב שמור התא המשפחתי, כמה גדול ערך הנאמנות הזוגית.

ואין אלו אלא דגמאות. עולם שלם נברא, כדי שנתבונן בו ונפיק לקחיו: ״ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו״, וזה מחייב, מדוע ״ישראל לא ידע, עמי לא התבונן״ (ישעיה א, ג). ״גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, ותר וסיס ועגור שמרו את עת באנה, ועמי לא ידעו את משפט ה׳״ (ירמיה ח, ז)!

בספר ״שבט מוסר״ (פרק מז) כתב, שהקוף הוא בעל החיים הדומה ביותר לאדם באזניו ועיניו אצבעותיו וצפרניו, וטבע מוטבע בו לחקות את האדם. ומדוע, כי בראותו עצמו דומה במקצת, שואף הוא להדמות יותר, אף שלעולם לא יצליח להשתוות לאדם. ולמה נברא כך, כדי לאותת לאדם. שבראותו עצמו נברא כביכול בצלם אלקים ונשמתו חלק אלוק ממעל, ישאף להדמות עוד יותר לקונו, ללכת בדרכיו ולדבקה בו.

כל זה, כהקדמה.

מה יש ללמוד מבני העורב?

שאמרו (כתבות מט ע״ב, ב״ב ח ע״א יברש״י) שהעורב שחור, וגוזליו לבנים. וכסבור שדגר על ביצה זרה ואינם בניו, ומתנכר אליהם ואינו מביא להם מזונות. מה עושה הקדוש ברוך הוא, מזמן להם יתושים הנמשכים להפרשותיהם, ומהם נזונים האפרוחים עד שנוצותיהם משחירות, ואז מכיר בהם העורב בצאצאיו ומביא להם מזונותיו. וזהו שנאמר (תהלים קמז, ט), שהקדוש ברוך הוא ״נותן לבהמה לחמה, לבני ערב אשר יקראו״, ונאמר (איוב לח, מא): ״מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ כִּֽי יְלָדָיו אֶל־אֵל יְשַׁוֵּעוּ יִתְעוּ לִבְלִי־אֹֽכֶל״.

ויש להבין מפני מה עשה הקדוש ברוך הוא כן, למה בראם בפלומה לבנה שמחמתה מתנכרים אליהם הוריהם, והם משועים למרום, ופרנסתם מובאת להם בדרך נס ופלא?

אלא: ״מעוף השמים, יחכמנו״. כדי שנתבונן, ונחכם. שנראה במוחש קיום הכתוב: ״כי [גם אם] אבי ואמי עזבוני, וה׳ יאספני״ (תהלים כז, י).

ואמר הכתוב (דברים יד, א): ״בנים אתם לה׳ אלקיכם, לא תתגודדו [לשרוט שרט על המת] ולא תשימו קורחה בין עיניכם, למת״. ופרש הספורנו זצ״ל: ״שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת, כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב. לפיכך אתם בנים לה׳, שהוא אביכם וקים לעד, אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת״.

וכמו שאמרו (שמות רבה א, ח) ״וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא״, אף על פי שמתו יוסף ואחיו אלקיהם לא מת, אלא ״ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם״ (שמות א, ז).

ובכן, ראשית כל׳ תתחזקו.

תעינו בנביא (שמואל א ל), כשנעדרו דוד ואנשיו מצקלג פשטו העמלקים, שרפו את העיר באש, ולקחו כל אנשיה – כולל נשות דוד.

״וישא דוד והעם אשר אתו את קולם ויבכו עד אשר אין בהם כח לבכות ־ ויתחזק דוד בה׳ אלוקיו!״ ורדף, והציל, ושב עם שלל רב!

יש לזכור – יהודי בכל מקום שהיה – אף פעם לא לבד! הוא תמיד עם ה'!

גרשם – אני רק גר בין הגויים, אבל בעצם מקומי עם השי"ת ועם אחי במצרים!

אבל לקח נוסף לנו.

האפרוחים המסכנים החרמו, נעזבו, וה׳ לא עזבם. אבל אינם עוזבים את קנם. ובמשך זמן קצר משחירות נוצותיהם והוריהם מבינים שאינם זרים להם, ושבים לאהוב אותם ולהאכילם!

אף אתם, אל תנתקו את הקשרים.

בין אם ההורים עוזרים או לא. מתעלמים או מתנתקים, הורים הם. המשיכו להשתייך לקנם, וההורים יבינו שבניהם אתם, קשורים ואוהבים כמאז, ישובו לקשר ההדוק – וכך היה!

גר-שם – אני גר שם – בעוה"ב, ולא כאן, כאן אין לי בית וקביעות!

"יראי ה' הללוהו, כל זרע יעקב כבדוהו" (תהלים כב, כד). פרש המלבי"ם:

יראי ה' יהללו, וכל ישראל ישמעו הלולם.

ומי הם יראי ה'? כך נאמר: "יברך את בית לשראל יברך את בית אהרן, יברך יראי ה'" (תהלים קטו, יג), ולא נאמר בהם 'בית'. גם יעקב אבינו לא בקש אלא "לחם לאכול ובגד ללבש" (בראשית כת, כ), ולא בית!

ואמרתי: "קול רנה וישועה באהלי צדיקים" (תהלים קיח, טו). אין להם בית, אלא אהל ארעי, והם מרננים!

הם הרגישו גרים בעוה"ז! מי שמרגיש גר – לא מושפע!

יעקב אומר "ויהי לי שור וחמור וגו'" – יעקב אומר כיצד לא הושפע מעשיו? ויהי לי כשור וחמור…

ברכת השלום של הבריסקר'ב לח"ח

וידוע הספור: יהודי תושב ראדין בא לפני ה"חפץ חיים" זצ"ל, לבקש ברכת הדרך. עומד הוא לנסוע לבריסק לרגל עסקיו, ומבקש ברכה להצלחה.

בקשו: "כשתהיה שם, תעלה לבית הרב, הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל, ותמסיר לו דרישת שלום ממני".

כעבור זמן, הבחין ה"חפץ חיים" באותו יהודי. מן הדין, שהלה יבוא לקבל ברכת שלום כפי שבקש ברכת פרדה. אבל ה"חפץ חיים" לא נטר ולא הקפיד. פנה אליו בברכת "שלום עליכם" לבבית.

"עליכם השלום", ענה בשפה רפה, בקש להתחמק, לקצר במפגש. ה"חפץ חיים" לא נרמז: "הייתם אצל הרב?"

"כן", הפטיר. "ומסרתם דרישת שלום, כבקשתי?" "כן", השיב קצרות. "ומה ענה?"

הו, מזה בקש לחמוק! לכן לא נגש להתברך. הרי זה מביך כל כך! "לא בדיוק הבנתי", מלמל.

"ברכות יחולו על ראשך! הזוכר אהה את דבריו?!"

זהו, שהוא זוכר במדויק! הבין שאין לו ברירה: "הוא בקש ממני שאמסור דרישת שלום בשמו לכל חסרי הבית בראדין, ומאחל לעצמו הרב, איני יכול לחזור על המלים!"

"מאחל לעצמו, מה?!" דחק בו ח"חפץ חיים". הלה עמד על סף התיפחות: "שיראה את הרב… רץ יחף, וטוען אבנים על כתפיו"…

מחזה שכיח באותם ימים, לראות אסירים יחפים שנדמו לעבודת פרך, והנוגשים טוענים עליהם אבנים ומריצים אותם בעבודות כפיה לסלילת דרכים…

"כך אמר? כמה נפלא! הנני ואסביר לך מה אמר –

הידעת מי הם מחוסרי הבית? דוד המלך אמר בהלל: וברך את בית ישראל, יברך את בית אהרן. יברך יראי ה', הקטנים עם הגדולים. הרי שליראי ה' אין בית. שתמסיר אפוא דרישת שלום ליראי ה' שבראדין, הקטנים עם הגדולים!"

כמה נפלא! "ומה שאמר על הרב?"…

"אה! מייחל הוא לבוא הגאלה ולבנין בית המקדש במהרה. הרב מבריסק הוא לוי, ואני כהן. מייחל הוא לראותני מכהן ככהן גדול. רץ בבית המקדש בעבודת המקדש כשרגלי יחפות ואני לבוש בשמונת בגדי הכהונה הגדולה, בהם אחוז החשן בשרשראות זהב המשתלשלות מאבני השוהם שעל כתפי הכהן!"…

ליראי ה' אין אפוא בית –

"כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן" (אבות פ"ו מ"ח. "הוי גולה למקום

תורה" (אבות פ"ד מי"ד) – והם המהללים! כי מבינים הם, שהכל לטובתם!

להרגיש גר – ולשמוח!

לפעמים אדם נכנס לתחושה של גר בעוה"ז, ואכן לא מתרגש מהסביבה, לא נוהה אחר החומרנות הפושה, אבל "חי במרירות". מרגיש "גר-שם" אבל "גר מסכן"…

משה רבינו זוכר – אני רק גר שם, ותמיד זוכר גם "אלקי אבי בעזרי" – ה' תמיד היה בעזרי, ולעולם איני לבד!!

המסר בענין זה נמצא אף הוא בפרשתינו:

במדרש (דברים רבה ב, כב) אמרו, מהיכן זכו ישראל לפרשת קריאת שמע, ממתן תורה.

הקדוש ברוך הוא אמר: שמע ישראל "אנכי ה' אלקיך" (דברים ה),

וישראל אמרו: "ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו, ח),

ומשה רבינו אמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

צריך להבין במה שונים דברי ישראל מדברי ה', ומה הוסיף משה עליהם?

ובאר ה"כתב סופר" זצ"ל שחייב האדם לברך על הרעה בשמחה כשם שמברך על הטובה (ברכות נד ע"ב), כיון שכל מה דעביד רחמנא, לטב (ברכות ס ע"ב), ולעולם הבא אכן נאמר רק "הטוב והמיטיב" (פסחים נ ע"א), כי נשכיל להבין שהכל לטובה.

במצרים ראו את מדת הדין מתוחה עליהם, בקשי השעבוד. בגאלתם, ראו את מדת הרחמים.

ואמר: "אנכי ה' אלקיך", מדת הרחמים הרמוזה בשם ההוי"ה ומדת הדין הרמוזה בשם אלקים (ברכות ס ע"ב), "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". והבינו למפרע שגלות מצרים היתה לשם צרופם וזכוכם, כמו שנאמר (דברים ד, כ) "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים", כדי שיהיו ראויים לקבל התורה [שנקנית על די יסורים מזככים (ברכות ה ע"א)], וגם מדת הדין נובעת ממדת הרחמים.

ולכן עמ"י שהבינו, ואמרו "ה' אלוקינו, ה' אחד", הכל נובע רק ממדה אחת, היא מדת הרחמים. כי הרע נצרך לטוב, וסוף מעשה במחשבה תחלה.

ועל זה ענה משה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". כלומר, לא רק במצרים היה כן, אלא כל הנהגת דין שורשה במדת הרחמים.

ו"חסד ומשפט אשירה, לך ה' אזמרה" (תהלים קא, א). אם חסד אשירה ואם משפט אשירה, כי הכל בפעלת מדת שם ה', הכל נובע מגודש רחמים וחסדים.

ה' משפיע טוב – אך גובה ממנו את חובנו!

וזהו שאמרו (ברכות ד ע"ב) שהאומר "תהלה לדוד" שלוש פעמים ביום מבטח לו שהוא בן העולם הבא, משום שנאמר בה "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהלים קמה, טז). ויש לכוון בו, ואם לאו חוזר ואומרו (ארח חיים נא, ז).

ופרש ה"מצודות", שה' משביע בהם רצונם ותאותם.

ותמה הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, שהרי עינינו הרואות שאנשים רחוקים מהשגת תאותם ומלוי רצונם, ואיך נתן לומר שהקדוש ברוך הוא משביע לכל חי את רצונו??

ותרץ, שהרי אמרו בגמרא (ערכין טז ע"ב) שכל יסורים, ולו הפעוטים ביותר, יש בהם כפרת עוון. אפילו הושיט ידו לכיס לטול שלוש מטבעות, ועלו בידו שתים.

מעתה נבין, שהקדוש ברוך הוא אכן משביע לכל חי רצונו, אבל גובה משפעו לכפרת עוונותיו ולתשלום חובותיו.

משל לניכוי החוב –

משל למה הדבר דומה, למלך שהכריז ביום גנוסיא שלו, שכל מי שיבוא לפניו, יקבל עשרה דינרי זהב.

היה שם אדם, שהיה חייב למלך תשעה זהובים. בא לפני המלך, וקבל זהוב אחד בלבד. האם נאמר שקופח, שנקמו בו על חובו? ודאי שלא. גם הוא קיבל עשרה זהובים, אלא שתשעה מהם ניכו לו בחובו. והלא כבר אמרו (סנהדרין ז ע"א) שמי שיצא חייב בדין, ונטלו ממנו גלימתו, ישורר בדרכו, כי שילם חובו!

וכך פרש הגר"א זצ"ל את הכתוב: "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" (דברי הימים א טז, ח), שזו הודאה על חסדו הגדול שמעניק לאדם טובה, וגובה ממנה בחובו!

וכמעשה שהיה.

ה"חפץ חיים" זצ"ל פגש בתלמידו שיצא לעסקי מסחר וההצלחה לא האירה לו פנים. התענין: "מה נשמע?"

נאנח התלמיד: "מה אומר לכם, רבי – יותר טוב לא היה מזיק!"

"מנין לך", השיבו ה"חפץ חיים". "לי אין ספק בכך, שיותר טוב היה אכן מזיק. שאם לא כן, היה טוב יותר!"

משל למה הדבר דומה,

לילד שחש במעיו והרופא הורה למנע ממנו כל מאכל במשך יממה שלמה. כל אותה עת ניטש קרב בינו לאביו.

הוא הושיט יד, והאב לקח. הוא בכה והתחנן והאב לא שעה. בגלל אהבתו, בגלל דאגתו, בגלל רחמנותו, עבור טובת בנו!

ועל כך אמר רבי איצלה פטרבורגר זצ"ל: בכל בוקר מודים אנו לבוראנו בשם ובמלכות "שעשה לי כל צרכי". והלא אף ספק ברכות, להקל. וכאן, אין שום ספק: מה שיש לי, ואף מה שאין לי, הכל בכלל "כל צרכי"!

מדוע? או כדי למרק עוונות, או כדי שנבקש, וניצור תלות בבורא!

וכפי שמסופר על צדיק אחד, שבוסס ברפש חוצות בנעליו הקרועות, הרטיבות חדרה, הקור הקפיא – ולפתע הושלמה המלאכה: הסוליה נתקה בשלמותה ושקעה בבוץ…

נשא עיניו למרום, ואמר בשברון לב:

"רבונו של עולם, אבקשך, אנא, אחד מן השנים: או שתתן לי נעלים, או שתתן לי שכל להבין שאיני צריך נעלים –

אבל אם לא זה ולא זה, עלולה חלילה לעלות בלבי טרוניה. אל תביאני לידי נסיון…

ואנו, הרי שכל אין לנו. נבקש, לפחות, שיהיו לנו נעלים…

בהבנה, אין די יש "לראות" את העוה"ב!!

גם מי שמבין שכורתים חלילה את רגלו שפשה בה הנמק כדי להציל את חייו, יצטער ויתאונן. למרות שיודע הוא שהדבר לטובתו.

רק אם הרווח המעותד והתועלת הצפויה חיים ומוחשיים לנגד עיניו, בבחינת: "איזהו חכם, הרואה את הנולד" (תמיד לב ע"א), כניצב נכחו, לנגד עיניו, רק הוא מסגל להודות ולרנן.

ולכן זו סגולתם של יראי השם. וכמו שאמרו ש"יראה" אותיות "ראיה", וכמבאר בהג"ה בריש השלחן ערוך כי על ידי "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח) משיגים יראת שמים. בגדר "ראשית חכמה, יראת ה'" (תהלים קיא, י).

ובתכונה זו של ראיה מוחשית, רואים שהכל לטובה, ומגיעים לדרגת "השמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא): ואהביו כצאת השמש בגברתו" (שבת פח ע"ב). כי "שמש, צדקה ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג, כ), ו"בגבורתו", בעת שליטת הדינים וחלות היסורים, רואים הם את ה"שמש" והחסדים!

בן העוה"ב – האדם ההולך עם המרגלית היקרה בכיס – גם כשהוא עכשיו "גר", – הוא שמח!!

היהודי הולך שמח על אף הצרות והגלות, משל לא' שסחר ביריד והגיע בסופו חברו וביקש למכור לו יהלום של 10 מליון דולר במליון דולר. הוא נאלץ לברוח וחייב מזומנים. הלה אמר לו שאין לו כעת כסף. חבירו היה לחוץ ביותר ולחץ ולחץ עד שהלה הוציא כל כספו שהרוויח ביריד סך 100000 דולר ונתן לו, אך נותר ללא פרוטה לנסיעה לביתו. הוא הלך רגלי לביתו, לן בבתי תמחוי, אכל עם עניים, קיבל בצקות ברגליו מרוב הליכה, נשחקו נעליו ובגדיו, האם הוא היה מדוכא ועצוב?… תחשבו לבד… כשיש לך עשר מליון דולר בכיס אתה חי אחרת… כך יהודי כשיש לו תורה ומצוות וה' גדול בשמיים – הוא חי אחרת, גם אם הוא סובל כאן – זה זמני!

כך על האדם לחוש בסביבה עוינת – אני זמני כאן, אין זה מקומי, ולי יש מה שלהם אין!

*

עץ ועצה – הדרך לייעץ על פי התורה

[הרב נבנצל]

השבוע היה טו' בשבט, ראש השנה לאילן (ראש השנה פ"א מ"א). בין פרשת בשלח לפרשת יתרו.

נראה בס"ד כיצד העץ קשור לפרשתנו ולפרשת בשלח.

לאחר שבני ישראל אמרו שירה על נס קריעת ים סוף, התורה מספרת שהגיעו למרה ולא יכלו לשתות מהמים אשר היו שם מחמת מרירותם. משה רבנו מתפלל אל ה' והפתרון ממהר לבוא: "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (שמות טו, כה).

בפרשתנו העץ אינו מוזכר, אך מוזכרת 'עצה'; יתרו פונה למשה חתנו ואומר לו: "עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ" (שם יח, יט) זוהי העצה הידועה שהשליטה סדר במחנה ישראל מבחינה משפטית.

והנה מצינו שהתורה נקראת 'עץ חיים' שנאמר: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (משלי ג, יח) וכן 'עצת ה" שנאמר: "כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ" (תהילים קז, יא). [הזוהר הקדוש מכנה את התורה "תרי"ג עיטין" – תרי"ג עצות].

שואל הרב נבנצל שליט"א: האם קיים קשר כלשהו בין 'עץ' ל'עצה'? [אגב, מצינו שהעץ נקרא גם עצה בהטיה – "לא תשחית את עצה", ושו"ר שכ"כ בזוהר: זוהר כרך ג (במדבר) פרשת בלק [המתחיל בדף קפד עמוד ב]

 ד"א [לא תשחית] את עצה ההוא דיהיב עיטא למתא לאשתזבא מן דינא ואוליף לון ארחא דיהכון בה, ועל דא לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן לנדחא עליה דינא ולא לאושטא עליה חרבא מלהטא,]

אילן גדל מתוכו

 הגמרא (תענית ה:) מספרת על אדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקים וצלו נאה; פעמים שתכונות אלו מצויות גם בעצה (כמובן שלא בכל עץ הפירות מתוקים ואף לא בכל עצה) העץ שואב את כל חיותו מהאדמה שמתחתיו, ממקום מוסתר מעיני בני האדם, מה שנותן את התחושה שאת מזונו הוא משיג מעמקי עצמו, מתוך תוכו ולא מבחוץ,

שלא כבעלי החיים המשיגים את מזונם ממקור חיצוני להם, אם זה טריפת הטרף אם אכילת עשב וכד'.

כך גם העצה צריכה לבוא מעמקי לבו של האדם המייעץ ולא מהשפה ולחוץ;

נתינת עצה המניבה 'פירות מתוקים' מחייבת הפעלת כל תעצומות נפשו של המייעץ, ובעיקר חייב הוא לרדת לעומק מצבו של חברו ולהעמיד את עצמו במקומו של מבקש העצה על מנת להעניק לו את רעיון הטוב ביותר עבורו.

הרמח"ל כותב (מסילת ישרים פ"יא):

"חובת האדם הישר, כאשר יבוא איש להתייעץ בו, ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל לעצמו ממש, מבלי שישקיף בה אלא לטובתו של המתייעץ, לא לשום תכלית אחר, קרוב או רחוק שיהיה. ואם יארע שיראה הוא היזק לעצמו בעצה ההיא, אם יכול להוכיח אותה על פניו של המתייעץ, יוכיחהו. ואם לאו, יסתלק מן הדבר ולא ייעצהו. אך על כל פנים, אל ייעצהו עצה שתכליתה דבר זולת טובתו של המתיעץ" אלא אם כן כוונת המתייעץ רעה שאז אפשר להכשילו כפי שנאמר: "וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" (תהילים יח, כז) על כל פנים העצה חייבת לבוא מתוך כנות שמטרתה לטובת המבקשה, ועמוק עמוק מתוך נפשו של המייעץ; זהו אולי הקשר שבין 'עץ' ל'עצה', שכשם שהעץ כביכול יונק את חיותו מתוך עצמו, כך עצה צריכה לבוא מעומק נפשו של המייעץ ולא מהפה ולחוץ.

המהרי"ל דיסקין והשוחט

מעשה שהיה שבאו אל הגאון רבי יהושע ליב דיסקין זצ"ל וסיפרו לו על אחד השוחטים שבירושלים ששולח את בניו ללמוד בבית ספר שגדולי ירושלים החרימו ואסרו ללמוד בו.

כבוד הרב – כך אמרו – אין זה מין הראוי ששוחט כזה ימשיך לשמש בתפקידו!

אכן כן – נענה הרב – אולם אי אפשר להעבירו מתפקידו אלא אם כן תמצאו לו פרנסה אחרת ואז תשתדלו לשכנעו לעזוב את מלאכת השחיטה…

עשו האנשים כאשר נתבקשו ומצאו לשוחט משרה אחרת אולם כאשר הציעו לפניו את המשרה החדשה אמר השוחט כי בטרם הוא מחליט הוא מבקש להתייעץ עם רבי יהושוע לייב דיסקין.

כאשר בא השוחט לפני הרב ושטח בפניו את צדדי הספק נענה מיד רבי יהושע ואמר: לא כדאי לך לעזוב את מלאכת השחיטה בה אתה מיומן ופרנסתך מצויה לך ברווח…

מיד כאשר נודעה להם תשובתו של הרב חזרו חברי המשלחת אליו ותמהו: "והרי הרב עצמו אמר לחפש לו משרה אחרת ומדוע הרב אמר לו להישאר על מכונו?…"

כאשר בא אלי יהודי לשאול בעצתי – השיב הרב – אני נותן לו את העצה הטובה ביותר בשבילו ללא כל שיקול אחר שמעורב בכך!…

בריאת העולם – העץ והעצה

והנה קיים קשר נוסף בין 'עץ' ל'עצה' המתגלה בבריאת העולם, בעצה הראשונה בעולם, הלא היא עצת הנחש לחווה לאכול מעץ הדעת טוב ורע בטענה מפתה: "בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה); יתכן לומר שהמילה 'עצה' נגזרת מהמילה 'עץ' על שם העניין שלגביו ניתנה העצה הראשונה בעולם.

כיוצא בדבר: המילה חינוך משמשת בהקשר לחינוך בנים ובהקשר לחינוך בית, כפי שנאמר: "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ" (דברים כ, ה), ויתכן והקשר בין שני השימושים נובע מהפעם הראשונה שמוזכר בניין בתים בתורה, בניין הנקרא על שם בנו של הבונה: "וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ" (ברא' ד, יז).

ואם כך אפשר עוד להוסיף ולומר שהמילה 'עצה' קשורה גם עם המילה 'עצם', שכן מקבל העצה הראשון בעולם היא האישה, ועליה נאמר: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי" (שם ב, כג);

ואולי גם כאן התורה רמזה לנו שהעצה חייבת לנבוע מעצמיותו של המייעץ ומפנימיותו על מנת שישקיע את מיטב כוחות הנפש לטובת חברו.

האדמו"ר מייעץ

האדמו"ר הצמח צדק? שהיה מזיע מאד ביחידות, היות והיה צריך בכל פעם "לפשוט את בגדיו וללבוש את בגדי השואל" וכך עשרות פעמים, זה לא גורם להזיע?? שאל.

היוצא מכאן הוא שנדרשת משנה זהירות כדי להימנע מלתת עצה רעה לזולת, דבר המוגדר בפי חז"ל כעבירה על איסור דאורייתא: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד) "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו" (רש"י).

לפעמים העצה הכרוכה בעבירה שבין אדם למקום, ובנוסף לאיסור 'לפני עיוור' הרי שמפסידו את העולם הבא שלו, ואם גרימת הפסד כספי לזולת מוגדר כעבירה שבין אדם לחברו, על אחת כמה וכמה שגרימת הפסד רוחני נכנס לאותה קטגוריה;

גם אם חברו לא הוציא אל הפועל את ביצוע העצה, הרי שאע"פ כן עבירה בידו של המייעץ, כיון שתורה הקפידה על נתינת המכשול לפני העיוור, והרי הוא אכן נתן את המכשול רק שהקב"ה ריחם על אותו 'עיוור' ולא הלך בעצת חברו ובסופו של דבר לא נכשל.

מוסיף הרב ואומר, פעמים שהאדם נכשל באיסור 'לפני עיוור' עם הכי קרוב אליו: הוא עצמו! כיצד? פשוט כשמכשיל את עצמו בעבירה; אומנם מבחינת בין אדם לחברו אינו נכשל אולם בין אדם למקום אכן כן. כשהאדם מכניס את עצמו לניסיונות שאפשר היה למנוע אותם, הריהו מכשיל את עצמו בעברות חמורות. הדוגמאות רבות ומגוונות, מי שקורא עיתונים וספרים המזלזלים בדברי חז"ל ובגדולי ישראל, ומקטרים על תורה ה' ומצוותיה, הריהו מכניס לנפשו מחשבות של אפיקורסות ועובר בכך על 'לפני עיוור'; וכל זה גם אם בסופו של דבר אינו נכשל בפועל בזלזול ערכי היהדות.

בנוסף לכך הקורא ספרי מינות הרי שעובר על 'לפני עיוור לא תתן מכשול' כלפי מחבר הספר, שכן מסייע בידו להשכיל את המעיין ביצירתו.

חיים נחמן ביאליק – ימח שמו?

פעם ספר הרב אריה שכטר שליט"א, שמסר שיחה בסמינר "ערכים" , והזכיר שם את הרשע הסופר ביאליק, ופלט עליו את המלים "ימח שמו וזכרו". תוך כדי שהזכירו, נעשתה סערת רוחות בין החילונים, כיצד הוא מדבר עליו. ואז הוא אמר להם: תשמעו, אני אמרתי זאת בטעות, מרב כעס עליו. ובאמת, לא טוב שאמרתי זאת כאן, אך לאמתו של דבר בשביל האדם הזה זו ברכה מאד גדולה. הוא כבר מזמן, לפני עשרות שנים לא נמצא בעולם. והוא מסכן, כל פעם מחדש שורפים אותו וצולים אותו בגיהנום. בבית הספר הזה לומדים את דברי הכפירה שלו, ובבית הספר הזה לומדים את ספריו, עוד מינות, ועוד אפיקורסות, עוד ליצנות מהתורה ומקדש הקדשים. וכל תלמיד שלומד את זה לוקחים את ביאליק עוד פעם ושורפים אותו, ה' ישמר ממש נורא. פעם אחת, באיזה שהוא יום מוציאים אותו החוצה מהגיהנום. הוא שואל מה קרה גמרנו? אומרים לו כן, ברוך ה' עכשו החפש הגדול. בתי הספר הפסיקו ללמד בספרים שלך. הוא שמח, די שקט לו, וכך חדשים שקט. אחרי חדשים תופסים אותו נו! חיים נחמן בוא עוד פעם… והוא שואל: לאן לבוא? אולי כבר לוקחים אותי לגן עדן? לא, הוא רואה שעוד פעם לגיהנום מה קרה? מה יש? למה שוב לגיהנום? אומרים לו שנת הלמודים התחילה שוב. אז עומד אותו רשע מסכן וצועק: "רבונו של עולם, ימח שמי וזכרי כבר, שישכחו ממני, מה הם רוצים ממני, שישכחו לגמרי". לכן זו ברכה בשבילו ולא קללה.

דוגמה נוספת: אדם שבוחר לו חברה קלוקלת המשפיעה לרעה על אחרים, הריהו נותן מכשול לעצמו.

חז"ל דרשו את הפסוק: "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד" (משלי יח, א) על לוט שבחר להיפרד מאברהם כדי למלא את תאוותו לעבירה.

"וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם" (בראשית יג, יא) "הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברם ולא באלקיו" (רש"י שם). אין ספק שצורב באוזן כל שומע, כשקוראים על החלטת לוט לברוח מהקדושה שבסביבת אברהם אבינו; אולם חייבים להתבונן בכנות האם לפעמים גם אנחנו מתרחקים מחברה טובה שיכולה להעלות את הרוחניות שלנו ולהשפיע עלינו לטובה.

סיפורים על הרב שטיינמן ועצתו אמונה

"מאיפה להתחיל?"

שאלה זו, שאלת נקודת ההתחלה, היא אחת השאלות שנתקלנו בה רבות בארגוננו. השאלה חזרה וחוזרת שוב ושוב אצל צעירים המבקשים להתקרב לשמירת תורה ומצוות. כל אחד הוסיף לה את ההתמודדות האישית והאתגרים הייחודיים לו – אתגרים אישיים עם מצווה כזו או אחרת, או קשיים מצד הסביבה, המשפחה והחברים.

זכורני כי בשלב מסוים נכנסנו לרב והצגנו לו שאלה זו: כיצד מתחילים? הרב לא ענה מיד. הוא ישב עם עיניים סגורות במשך דקות ארוכות, כשהוא מרוכז במחשבות. ואז הוא אמר לנו כך: להתחיל בשלוש מצוות ותנאי אחד. שלושת המצוות הן תפילין, ציצית ושבת. התנאי הוא שמירת כשרות.

תפילין, הוא הסביר, זו מצווה שאפשר לקיים בכמה דקות, וגם מי שיש לו בעיות עם הסביבה יכול להניח תפילין בבוקר לפני העבודה, או לפני בית-הספר, בלי לחוש חוסר נעימות.

ציצית זו מצווה שמקיימים כל רגע ורגע. אך בשונה מכיפה – שאינה מצווה, וגם לא קל לכל אחד ללבשה בפרהסיה, בפרט בתחילת הדרך – ניתן ללבוש את הציצית מתחת לבגדים.

אולם המעניין ביותר היה דבריו אודות השבת. כאשר הוא הזכיר את מצוות השבת, היינו סבורים כי הוא בוודאי מתכוון לחשיבות שמירת השבת וההימנעות ממלאכה. אך הוא הסביר כי כוונתו אחרת. נקודת ההתחלה בשבת עבור אנשים החפצים להתקרב אל היהדות היא ההליכה לתפילות השבת בבית הכנסת. הוא הדגיש כי יש בכך חשיבות לא רק בערב שבת, אלא גם בתפילת שחרית בבוקר.

לקח לי זמן להבין מדוע התייחס הרב לשבת דווקא בהקשר של תפילות בבית הכנסת, ולא שם את הדגש על שמירת השבת עצמה. לכאורה, הזהירות ממלאכה הרבה יותר בסיסית וחשובה מההליכה לבית הכנסת: הראשון הוא איסור סקילה, ואילו השני – מנהג יפה. אולם בהמשך הדרך פגשתי בעלי תשובה רבים שבתחילת דרכם קבלו על עצמם להיזהר בשמירת שבת, נמנעו משימוש בחשמל, בטלפון, במחשב ובטלוויזיה – ומהר מאוד נשברו. הם תיארו באוזניי את השבת כיום של מאסר, יום של קושי. בעוד שכל משפחתם וחבריהם יוצאים ונהנים, נוסעים ומטיילים או לחילופין צופים בתכניות וסרטים, הם מרגישים כלואים. "האם כך היא דרכה של תורה?" אמרו לי. "האם זו השבת הנפלאה אותה הבטחתם לנו?" פעמים רבות תחושת הבדידות והצמצום שברה את רוחם.

יכולת הבנה דקה זו, והזדהות עם מצוקתו של בעל-התשובה, היא בעיני דבר יוצא דופן. הרב הליטאי הקשיש, אשר למותר לציין את דקדוקו בהלכה, ועד כמה היה חשוב בעיניו כל קוצו של יו"ד בשולחן ערוך; אשר כמובן שהיה מוותר בעצמו על תפילה במניין לו גבל הדבר בחשש הלכתי – דווקא הוא הצליח להבין ללבו של בעל-התשובה, ולדעת מהו סדר הדברים הנכון.

הוא הבין כי השבת חייבת להתחיל אצל המתקרב דווקא בהליכה לבית הכנסת, שם הוא יוכל להתחבר לפן החיובי של "זכור את יום השבת לקדשו". כך הוא יפנים את רעיון השבת, שעיקרו לפנות זמן לעצמינו כדי לחזק את הקשר והברית "ביני ובין בני ישראל". דבר זה ייתן למתחזק את הכוח להמשיך גם ל"שמור את יום השבת לקדשו" – שמירת שבת כהלכתה – שהרי "זכור" ו"שמור" בדיבור אחד נאמרו. היה חשוב לו להדגיש את ה"עשה טוב" של שבת, לפני שמטילים על החפץ להתקרב את עולה של שמירה מעשיית מלאכה, שעלולה להשיגו אחור בצעדיו הראשונים.

אולם, הרב אף הוסיף תנאי אחד של "סור מרע": שמירת כשרות.

כדי שהקדושה תפעל על האדם, אמר לנו, על המתקרב להיזהר ממאכלות אסורים המטמטמים את הלב.

הראיה החיובית, החיפוש של הטוב בגישות אחרות, היכולת להתנתק מדעות קדומות, לראות את הדבר דרך עיניו של הזולת ולברר כל דבר בצורה עניינית – כל אלו עוררו אצלי התפעלות רבה.

את הגישה הזו של הקשבה והתמקדות ב"עשה טוב" פגשתי אצלו בכל צעד ושעל.

הראיה החיובית, החיפוש של הטוב בגישות אחרות, היכולת להתנתק מדעות קדומות, לראות את הדבר דרך עיניו של הזולת ולברר כל דבר בצורה עניינית – כל אלו עוררו אצלי התפעלות רבה.

במקרה אחד, באחת הישיבות לבעלי תשובה שהקמנו, הגיעה קבוצה של שבעה צעירים שהיו קשורים לרב חסיד ברסלב מעדות המזרח. ימי ראש השנה התקרבו, והתלמידים רצו לנסוע לאומן עם רבם. אלא שהרבנים בישיבה, שהשתייכו למגזר הליטאי, לא הסכימו לכך, ואיימו להרחיק מהישיבה את כל מי שייסע לאומן.

פנינו עם מקרה זה לרב שטיינמן ושאלנו אותו כיצד ראוי לנהוג. הרב פנה אל ראש הישיבה, שהתנגד בכל תוקף לנסיעה, ושאל אותו: "מה הבעיה באומן?" ראש הישיבה התחיל להציג טענות מטענות שונות, שכללן היה שרוחה של ברסלב שונה מאד מהגישה והדרך שאותה רוצה הישיבה להנחיל לתלמידיה וטען שלעיתים אף קיים קלקול לבחורים המבקרים במקום. הרב שטיינמן הקשיב, ואז אמר לראש הישיבה: "אם תרשה להם להקשיב לברסלב, יקשיבו לך וגם לברסלב. ואם לא תיתן להם להקשיב לברסלב, בסוף לא יקשיבו לא לך ולא לברסלב!" אני מבכר לא לספר את הסוף הכואב של אותו סיפור, שבו התברר עד כמה הרב צדק.

את סלידתו מגישה שלילית ראיתי במקרה נוסף. פעם אחת הגעתי אליו עם צעיר המתקרב ליהדות, וחיכינו יחד לאחר התפילה כדי לשאול אותו שאלה מסוימת. לפנינו עמד יהודי בעל חזות רבנית מכובדת עם בנו בן השלוש-עשרה. היהודי סיפר לרב שבנו קיבל על עצמו "קבלה טובה", והוא מבקש ברכה כדי שיצליח לעמוד בקבלתו. ומה הבן קיבל על עצמו? להעיר לכל מי שהתפילין שלו לא עומדים בדיוק באמצע הראש. לא פחות ולא יותר! הרב התחיל לצחוק ושאל: הרי חלק גדול מהציבור הם חסידים, וכידוע שיש חסידים שפחות מקפידים על זה.[1] האם הבן חושב ללכת לתקן את כל החסידים?!

רגישותו הרבה לעולמם, משפחתם וסביבתם של המתחזקים הייתה תכונה יוצאת דופן.

פעם באתי אליו עם צעיר בן שבע-עשרה וחצי שרצה מאד להיכנס לישיבה, אך הוריו התנגדו לכך. הרב ענה לו: אם היית כבר בוגר הייתי יכול לומר לך להיכנס לישיבה. כל כמה שהבחור חזר וביקש שהרב יגיד לו שהוא צריך להיכנס לישיבה, הוא חזר וענה לו שוב ושוב את אותה תשובה.

פעם אחרת באתי אליו עם צעיר מתחזק בתחילת התקרבותו לשמירת תורה ומצוות. אותו צעיר למד במכינה קדם-צבאית, ורצה לעזוב את המכינה ולעבור לישיבה של בעלי תשובה. הצעיר שטח את התלבטותו לפני הרב: היות והוא כמעט הדתי היחיד שלומד במכינה, והוא מארגן שם תפילות, הוא מתלבט אם מותר לו לעזוב כדי לעבור לישיבה? הרב שאל אותו: "האם המכינה מעורבת?" "כן!" השיב הצעיר. שוב שאל אותו הרב: "האם יש לך הסכם עם היצר הרע, שאתך הוא לא עובד?" ואז הוסיף בצחוק: "וגם אם יש לך הסכם כזה, היצר הרע לא ידוע כמי שמכבד הסכמים…"

לא מתאים לפתוח ישיבה

כמובן שלא היסס להביע את דעתו כאשר חשב שיש בעיה שצריך להתריע עליה, אך גם במקרים אלו עשה זאת בדרך כבוד מתוך הדגשת הצדדים החיוביים של הנידון. בזמנו פנה אלינו איש מפורסם בעולם התשובה שרצה לפתוח ישיבה לבעלי תשובה, וביקש את העזרה שלנו. דיברנו עם הרב, והוא אמר לנו כך: כתוב בתהלים "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו". יש "יעלה", ויש "יקום". "יעלה" הם אלה שמקרבים יהודים לדרך התורה, כמו ארגוני התשובה. "יקום" הם אלה שמלווים את המתחזקים בהמשך דרכם, שמעצבים ומייצבים את התהליך, כמו ישיבות של בעלי תשובה. עליהם הכתוב אומר "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת". המשיך הרב ואמר: לא כל מי שעוסק ביעלה יכול לעסוק ביקום – וכן להיפך. יכול להיות שאותו יהודי מצליח מאוד בחלק של יעלה, אך החלק של יקום לא שייך אליו. לכן לדעתו כדאי שהוא ימשיך במה שהוא טוב בו.

יצאתי מפגישה זו נפעם מהדרך היפה והמחוכמת שבה הביע הרב את התנגדותו להקמת ישיבה על-ידי אותו אדם. במקום למנות את החסרונות והפגמים, הוא הדגיש את הצדדים החיובים שלו, והפך אותם לנימוקים שבגינם עליו לסגת מרעיון פתיחת הישיבה.

הוא היה גם בעל מבט ריאלי מאד בכל הנוגע למה נכון ולא נכון לדרוש מבעלי תשובה.

כשנתקלתי בחוזרים בתשובה שהתקשו ללמוד כל היום, ולכן לא הסתדרו בישיבות לבעלי תשובה, אמר לי הרב: צריך להקים להם תכניות נפרדות. "זיי זאלן ארבעטן א גאנצן טאג און לערנען אביסל ביינאכט (תרגום: שיעבדו כל היום וילמדו "קצת" בערב). הוא הוסיף שצריך ליזהר לא לקרוא למסגרת כזאת בשם "ישיבה". (בהמשך הוא שאל אותי בבת שחוק: "יש לך הרבה כסף?" כשלא הבנתי את השאלה, הוא אמר לי: "אתה יודע שבשביל להקים מסגרת כזאת צריך הרבה כסף".) – כאן גם רואים את ה"עצה ההוגנת לו"!!

הרב והמרפאה

מעשה ביורד ישראלי, אדם מוכשר שפתח מרפאה גדולה – בית רופאים בלונדון. נתן תנאים טובים למטופלים, מחירים הוגנים. הרופאים נתנו לאנשים יחס חם, הוא היה מחייך לכולם. האנגלים אהבו את זה, והמרפאה שלו הפכה לסיפור הצלחה. העתיד היה נראה ורוד, אלא שבאותו איזור כבר היתה מרפאה גדולה של רשת מרפאות רצינית בלונדון. אט אט קליינטים של המרפאה הזו עברו אליו.
בעליה של הרשת העבירו אליו מסרים תקיפים שכדאי לו לסגור. איומים במשפטים וכדומה. בתחילה הוא לא התייחס אליהם. כדרכם של ישראלים, אמר "סמוך, יהיה בסדר…" גם סמך על ידידים בעלי השפעה בפרלמנט וברשויות.
כאשר בעלי הרשת ראו שהוא לא נכנע, החלו להשתמש ב"תותחים כבדים". הגישו נגדו תביעה בבית משפט, ופתחו במסע תקשורתי נגדו. העסק החל להראות רציני ומסובך מאד.
לאותו בעל מרפאה יש חבר מסורתי. הציע לו ללכת לבקש עצה מרב גדול שהוא מכיר בארץ ישראל, מה איכפת לך, כדאי לך, הוא חכם מופלא, צדיק גדול. שכנע אותו.
כך יום אחד נכנסו לביתו של מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן שני יהודים עם כיפה לבנה יפה. בעל המרפאה וחברו. סיפר האיש את השתלשלות הדברים. שאלו רבי אהרן לייב: "למה שלא תצטרף אליהם?" השיב בעל המרפאה: "הם לא רוצים, הם לא צריכים אותי, יש להם כבר מרפאות באיזור".
שאלו רבינו: "אז מה הם רוצים?" ענה האיש: "שאני אסגור את המרפאה שלי". שאלו רבינו: "ולמה באמת לא תסגור את המרפאה?" נדהם האיש: "מה הרב מתכוון?! עבדתי קשה להקים את המרפאה, מאמצי על, זו הפרנסה שלי". השיבו רבינו: "יש פרנסות אחרות". "אבל זה בלתי אפשרי, יש לי חוזה שכירות על הבנין. יש חוזים עם הרופאים. אני אצטרך לשלם פיצויים לכולם".
"וכמה זה יוצא? כמה זה יעלה לך?" החל היהודי מחשב, ורבי אהרן לייב ממתין… סיים לחשב באומרו: "הסכום הינו שבעים אלף יורו פיצויים. סכום מאד גדול!"
"לאלוקים אין שבעים אלף יורו לתת לך?!"
אמר לו רבינו: "לאלוקים אין שבעים אלף יורו לתת לך?!" הסתכל עליו היהודי בתדהמה באומרו: "ומה פתאום אלוקים יתן לי שבעים אלף יורו?!" אמר רבי אהרן לייב: "מי שמוותר בשביל השלום לא מפסיד, נער הייתי גם זקנתי, ראיתי הרבה בחיי, אני יכול להעיד, ראיתי מקרים רבים, לא מפסידים אם מוותרים בשביל שלום!"
"הרב יכול להיות אחראי ערב על הסכום הזה?" "לא" השיב רבי אהרן לייב "אין לי אפילו עשירית מן הסכום הזה…"
"אז מי יתן לי סכום כזה?" "אתה צריך שאני אתן לך? חסר לאלוקים כסף לתת לך?! דע, חמישים שנה אני מייעץ לאנשים ואף פעם לא יעצתי עצה שחשבתי שהיא רעה, אני מבטיח לך שזו עצה טובה!"
"אם אקבל את העצה של הרב, אני הולך לאבד את הפרנסה שלי, הרב יכול להבטיח לי פרנסה אחרת?" אמר רבינו: "מי שמוותר מרוויח, פרנסה אני לא יכול להבטיח, אבל להפסיד לא מפסידים!"
עמד היהודי נבוך, לא ידע מה לעשות. כאן התערב בשיחה חברו שבא עמו, באומרו: "אל תהיה טיפש, אתה לא מאמין לרב? תעשה מה שהרב אומר". "טוב אני מסכים. כאשר אחזור ללונדון אדבר איתם, אודיע להם את החלטתי".
אמר רבינו: "לא, דבר איתם עכשיו, אין לך את מה שמדברים איתו… והראה בידו תנועת שיחה בטלפון… "תתקשר עכשיו אליהם לאנגליה ותודיע על החלטתך לסגור את המרפאה".

"אבל הם יצחקו ממני, במשך זמן אני נלחם איתם, רב איתם ופתאום אני מוריד את הראש". אמר האיש. "ומה תפסיד מזה? קצת כבוד…" ענהו רבינו, "אני אדם זקן ולא צריך כבוד, אתה אדם צעיר, כבוד אתה לא צריך, אתה צריך כסף, רווחים, פרנסה!"
יצאו החוצה, האיש בישר למתחריו בלונדון על החלטתו. תדהמה שררה בצידו של הקו. הלם, לא הבינו מה מסתתר מאחורי החלטתו.
אחד השותפים נכנס לשגרירות האנגלית ובירר: "מי זה רבאיי שטיינמן?"
בלונדון הוא נפגש עם בעלי רשת המרפאות, וסיפר על החלטתו. הם בתגובה שאלוהו "מה אתה מבשל לנו?" חשדו שהוא מארגן להם בור, מארב פיננסי מתוחכם – היו בטוחים בזה. אמר להם שזה מה שהרבי אמר לו לעשות. "אני עושה כפי עצתו". תמהו: "מה לך ולרבאיי?! מה הוא נותן לך? איזה עסקים יש לך איתו?"
השיב להם: "זה לא סתם רב, זה צ'יף רבאיי…" לא האמינו לו… הדבר היה נראה להם לא מציאותי, כל ההסכמה הזו לפתע – "איך הוא יורד מהעץ" – אחרי כל המלחמה והכוח שהפעיל נגדם? החליטו לברר את הענין לעומק.
שלחו לארץ את אחד השותפים. דבר ראשון הוא נכנס לשגרירות האנגלית. שאל, בירר, מי זה רבאיי שטיינמן? אמרו לו זה אדם חשוב, שקול, חכם, אפשר לסמוך עליו.
הגיע איש אנגלי, הדור לבוש לבית מרן. הכניסוהו פנימה. הוא הסתכל בתדהמה על הקירות… כמו סביבון הסתכל לכל הצדדים, לא דיבר מילה, הוא היה בטוח שהגיע לצ'יף רבאיי והנה בית של עניים… היכן הרב מטמין את כל הכסף שהוא מרוויח…
נתנו לו כסא לשבת, כסא פלסטיק. הסתכל עליהם נדהם. כנראה חשב בלבו על זה אתם רוצים שאני אשב… בחדר המתנה במרפאות שלנו לא מושיבים אנשים על כאלה כסאות…
כאשר ראה על מה רבי אהרן לייב יושב, הבין שלא התכוונו להעליבו. התיישב והציג את עצמו. עברית הוא לא דיבר, אבל נמצא מישהו שיתרגם את דבריו.
"באתי בענין המרפאות בלונדון. מה הרב התכוון בעצתו לסגור את המרפאה? מה אתם רוצים להרוויח על חשבוננו? ומי ישלם לו את ההפסד?" השיבו רבי אהרן לייב: "אלוקים ישלם לו!"
המשיך השותף האנגלי והקשה: "למה הרב מורה לו לעשות את זה, כזה דבר טיפשי, את מי הרב מתכוון להפיל פה? הרב מתכוון לסדר אותנו באיזה דרך. הרב יגיד לי דוגרי, זה הרי ברור שמשהו מסתתר פה. אני שמעתי שהרב אדם חכם. מה מסתתר פה במהלך הזה. אנחנו מוכנים אולי להתפשר".
"התורה אומרת לנו שהוא צריך לוותר, היא אומרת שאסור לאדם לרדת לאומנות חברו"
רבי אהרן לייב הראה על הגמרא ואמר: "התורה אומרת לנו שהוא צריך לוותר, היא אומרת שאסור לאדם לרדת לאומנות חברו. הוא לא היה צריך לקבוע את המרפאה שלו לידכם".
האיש נדהם "ומי ישלם לו את זה, את כל ההפסדים שלו?" רבי אהרן לייב השיבו: "זה על חשבונו, אלוקים אומר שצריך לעשות את זה. זו לא שאלה של הפסד ורווח, זה מוטל עליו לעשות!"
"הבנתי" אמר האיש והמשיך "זה הרב יעץ למתחרה שלנו, ומה הרב מייעץ לנו? הרי יש לו קשרים עם אנשים בעלי השפעה, אנשים חשובים. מה יגידו אנשים, פתחו מרפאה מצליחה ואנחנו מורידים אותה, עלולים להיות לנו יחסי ציבור גרועים, זה יראה מלוכלך בתקשורת. אף אחד לא יאמין שהוא עזב מרצונו בגלל עצת הרב, זה לא טוב…"
רבי אהרן לייב הרהר קמעא והשיב בשאלה: "היכן יש לכם סניפים באנגליה?" "בלונדון", השיב האיש. "יש עוד ערים באנגליה, במנצ'סטר יש לכם סניף? תפתחו שם סניף, ותתנו לו להיות מנהל". "אבל הוא לא יסכים לעבוד תחתינו", השיב האנגלי.
"תעשו אותו שותף, אתם רואים שהוא אדם מוכשר, בעל יכולות, שיכל להילחם בגוף גדול כמו שלכם".
"כבוד הרב, אני יכול לדבר על זה עם השותפים שלי?", ביקש רשות להתקשר. דיבר עם השותפים בלונדון. סיכמו ביניהם שהרעיון מוצא חן בעיניהם.
עתה הוציא האיש מכיסו שלושת אלפים יורו והניחם על השולחן… "מה זה?" תמה רבי אהרן לייב, "זה דמי יעוץ", השיב, "שעת יעוץ עולה כסף, הרב יעץ לי, אני משלם כמו שנהוג".
אמר לו רבי אהרן לייב: "תיקח מכאן מיד את הכסף חזרה, אל תשאיר פה כלום!"
התפלא האיש ואמר: "אני לא מבין, ככה הולך בכל מקום. אני לא מסכים להיות נצלן על הזמן שהרב הקדיש לי, לא מתאים לי לא לשלם את מה שמגיע לרב בצדק".
אמר לו רבינו: "אותם שלוקחים דמי יעוץ הם למדו בשביל הכסף. הכסף הזה עוזר להם לתת יעוץ טוב, הכסף נותן להם חכמה, רצון לייעץ טוב. אבל אני לא למדתי לייעץ. אני אומר לפי מה שאני מבין מהתורה – החווה על הגמרא – וזה לא הולך עם כסף, אם אקח כסף לא יהיה לי שכל לייעץ!"
סופו של סיפור – לאחר זמן סיפר האיש: "סגרתי את המרפאה בלונדון, שילמתי פיצויים לכל הרופאים ובעלי הנכס. חודשיים אחר כך כבר פתחנו את המרפאה במנצ'סטר – ההבטחה התקיימה כל כך מהר!"

בעל עסקים שמכר בנין עם סדקים ובהוראת הרב בא לבטל את העסקה, והם סירבו והחתים אותם ולבסוף מכרו את הבנין בהפסד…

*

שבת – חיבור לאמונה ולאלוקות

[בשבת מתגלה המציאות האמיתית של הבריאה – הרב פינקוס – כרך שבת]

(שמות פרק כ ח) זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ: (ט) שֵׁ֣֤שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֘ וְעָשִׂ֣֖יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒: (י) וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֣֖ת׀ לַה֣' אֱלֹהֶ֑֔יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כָל־מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה׀ וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֙֜ וּבְהֶמְתֶּ֗֔ךָ וְגֵרְךָ֖֨ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ: (יא) כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה ה֜' אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ ה֛' אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ:

״דת״ באה לידי ביטוי בעיקר בשבת

כתב הרמב״ם (הל׳ מלכים פ״י ה״ט): ״עכו״ם שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד. וכן עכו״ם ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר: אץ מניחיץ אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה, או שבת, או חידש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג״.

המקור לדברי הרמב״ם הוא גמ׳ מפורשת (סנהדרין נח ע״ב): ״אמר ריש לקיש: נכרי ששבת ־ חייב מיתה, שנאמר: ׳ויום ולילה לא ישבתו' ואמר מר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן. אמר רבינא: אפילו שני בשבת״.

ופירש״י: ״אפילו שני בשבת ־ לא תימא שביתה דקאמר ריש לקיש לשום חובה קאמר, דלא לכוון לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתין בו הנוצרים, אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו, שלא יבטלו ממלאכה ואפילו יום שאינו בר שביתה, שני בשבת יומא קמא דלאו יום בר שביתה נקט, והוא הדין דהוה מצי למינקט שלישי ורביעי״.

כלומר, אפילו כשהגוי עושה לעצמו יום מנוחה בלבד ־ הוא מתחייב על כך מיתה.

האמת היא שבמציאות אכן גם לשאר הדתות יש יום מנוחה. ובעצם, דבר זה אסור להם עפ״י תורה והם חייבים על כך מיתה, אלא שבפועל אין להורגם, כמבואר ברמב״ם הנ״ל.

בהמשך (הלכה י) כתב הרמב״ם: ״בן נח שרצה לעשות מצדה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו״ ־ גוי יכול אם הוא רוצה להניח תפילין, ללבוש ציצית, לקבוע מזוזה, ואף לאכול מצה ומרור וארבע כוסות, כי בכל זה הוא עדיין לא נקרא אדם שיש לו דת. רק כשאדם שובת ־ נחשב הדבר שחידש דת לעצמו, וזה אסור לו.

מדברי הרמב״ם הללו למדנו יסוד גדול, שהמושג האמיתי של ״דת״ זוהי שביתה ־ שבת, שהרי את שאר המצוות יכול הגוי לעשות כדי לקבל שכר, אך לשבות אסור לו לעולם ואפילו רק כדי לקבל שכר. השביתה לעולם מבטאת את הדת. ולפי״ז יובן היטב מה שאמרו חז״ל (עירובין סט ע״א): ״איזהו ישראל מומר? זה המחלל שבתות בפרהסיא״. כלומר, מי שאינו שומר שבת הריהו כעכו״ם לכל דבר, כי המושג של שביתה זו המציאות שנקראת דת, ומי שאינו שובת בשבת ־ מאבד את דתו.

ועלינו להתבונן ולהבין מדוע באמת השבת היא יסוד הדת.

״כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה׳ אלוקינו"

ישנן שתי סוגיות, שלאחר עיון רואים שהן היינו הך: האחת ־ ״והצנע לכת עם אלקיך״, השייכות בתוך רשות היחיד של האדם עם בוראו, והשניה ־ שבת־קודש שבה בעיקר בא לידי ביטוי ענין זה.

ירמיה הנביא צועק בשם הקב״ה: ״תופסי התורה לא ידעוני״ (ירמיה ב, ח). כלומר, אף שידועים דברי ה״נפש החיים״ שדברי התורה הם דביקות בפועל בקב״ה, כי התורה היא קודשא בריך הוא וכו׳ – כל זה ודאי נכון, ברור שכך היא המציאות ואין לנו בכך שום ספק. ולמרות הכל ירמיה הנביא צועק כי תופסי התורה אינם יודעים את הקב״ה!

הקב"ה לא נמצא אצלנו בתמונה!

על אמונה יש לעבוד – החזו"א

כשר' אלעזר צדוק טורצ'ין – המנהל הרוחני של הת"ת תשב"ר, היה בחור צעיר, הוא למד בחברון, והיה מרבה לפקוד את ביתו של החזו"א. ופעם אחת אמר לו החזון איש יש אנשים שכל חייהם עוסקים בתו"מ ובטוחים בעצמם שהם חיים על פי האמונה, אך כשיבואו לשמים יופתעו לגלות שעדיין חסרה להם הרבה עבודה בענין האמונה!

ר' צדוק סיפר זאת לחבירו בישיבה, והם שאלוהו מדוע לא ביקש הסברים? הוא חזר לרב והרב הסביר לו רציתי רק לעורר אותך על הנקודה שאם האדם אינו עובד על אמונה מדי יום ביומו מטבעו האמונה נחלשת ומתפוגגת ולכן לא להיות שאנן ולחשוב אני הרי מאמין, אלא לעבוד על האמונה!

כיצד? על ידי שירגיל את עצמו לבקש מהקב"ה על כל דבר ופרט ולאחר שתתמלא הבקשה להודות לו על כך, כך תתחזק בו האמונה הפשוטה!

סיפור הגר"י גלינסקי [פ' אחרי מות עמ' 237] על אותו העגלון שמת לו הסוס והוא נכנס לבית המדרש ופתח את ההיכל ואמר רבונו של עולם – למה הרגת לי את הסוס?? ממה אתפרנס? והיו כאלה שגיחכו, אך למעשה עגלון זה בעל מדרגה הוא, כיון שהבין שאם מת הסוס – אין לחפש את הסיבות במישור הוטרינרי, אלא במישור הרוחני, והוא ראה את הרבש"ע!

כשאיוב התייסר – הוא פנה בהאשמה לרבש"ע, בטענה על יסוריו, וביקש מקום בו יוכל לתבוע את הקב"ה לדין על שמייסר אותו בלא צדק. כשאני קוראים זאת אנו חושבים לעצמנו – אנו לא היינו פונים בכאלה האשמות חמורות לבורא עולם!

אנו צדיקים מאיוב?? איוב נקרא 'עבדי איוב, ירא אלקים וסר מרע'. הוא ודאי טוב מאתנו לאין ערוך, הוא היה צמוד לקב"ה ולא תלה יסוריו במזל או בכל סיבה טבעית אחרת, ולכן

[כפי שסיפר רבי אריה ליב הכהן, בנו של החפץ חיים זצ״ל, שבילדותו היה הדוחק בבית רב. האב הגדול הקדיש עצמו ללמוד התורה. האם הייתה מביאה לחם שבור ופירורים מהאופה, ופ"א הוא סירב לתת לה עוד בהקפה, ובכתה וסיפרה זאת לח"ח כששמע זאת קם ודפק על השולחן ואמר יגער ה' בך השטן, לא יעזור לך, אתה לא תוכל לנתק אותי מן התורה! ומאז המצב הלך והשתפר ב"ה]

ודאי שמתם לב – שאין אנו מרגישים בנסיון של ״מהרהר אחר מדותיו של הקב״ה״, וזה לא משום צדקותינו, זה בא לנו מתוך שאיננו מיחסים כל מאורע בחיינו להשי״ת. זה מצב רחוק נורא כזה שה״חזון איש״ באגרתו (ח״א אגרת כג) מגדירו על דורנו שבו ״בני אדם שקועים בבירא עמיקתא של כפירה ומינות״. כאשר רואים את הדברים כסיבות ומסובבים, חיים בעולם של מינות.

הראיה לדברים – כשאדם לא מרגיש טוב, מיד הוא חושב – איזה כדור אקח, אקבע תור לרופא, תרופות סבתא וכו'. ה"מושכל ראשון" שלו אינו "לדבר עם הקב"ה"!! רק אם מדובר במשהו שהסתבך והרופאים אומרים לו "תתפלל", הוא מבין שאין ברירה וצריך לפנות לקב"ה…

סיפר הרב נחום ברנשטיין

משגיח של ישיבת גאון יעקב שבצעירותו הלך עם הרב שטיינמן בדרך, וילד ביקש מהרב שיעביר אותו את הכביש. הרגשתי לא נעים שגדול הדור יעשה כן, ומיד הצעתי אני אעביר אותו. הרב הסכים ואני ניגשתי להעביר אותו את הכביש ואז אמר לי הרב – נחום – לפני שאתה עובר את הכביש תגיד אנא ה' תעזור לי שאעבור את הכביש בשלום ואחזור בשלום. כך עשיתי וחזרתי, ושאלתי את הרב – מה הפשט במה שהרב אמר לי? אמר לי הרב שאדם צריך לבקש מהקב"ה בכל דבר ועניין, ולו הפעוט ביותר. אין אצל הקב"ה דבר גדול ודבר קטן, ואין אצל הקב"ה "טרחה"… אחרי שקיבלת והצלחת – תגיד תודה לקב"ה. גם אם לא הצלחת. תגיד תודה רבש"ע, הגם שלא מילאת את שאלתי. כך יש לדבר עם הקב"ה על כל ענין ולא לחשוב שצריך לקרוא פרקי תהלים ולעמוד בתפילה ארוכה. פשוט לדבר עם הקב"ה.

הייתי צריך ביום ו' לסוע לסבי לירושלים. בזמנו היה צריך להזמין תור מראש וכו'. הגעתי ומצאתי שלא רשמו אותי. הצטערתי מאד, וכבר חשבתי שאאלץ לחזור לביתי, אך אז נזכרתי במה שלימד אותי החזו"א. והתפללתי לקב"ה שיעזור לי להגיע לירושלים. לאחר שכולם עלו לאוטובוס והרכב הותנע פתאום קורא לי הסדרן ואומר לי – ילד, בוא הנה, נשאר כאן מקום פנוי שבעליו לא הגיע… שמחתי לראות שזה עובד! חששתי שבחזור שוב לא יהיה לי מקום, היות והיה מדובר ברכב הלוך וחזור, אז כבר בהלוך התפללתי שה' יעזור לי שאמצא גם מקום בחזור. כשהגעתי במוצ"ש לאוטובוס מצאתי שכולם הגיעו וכל המקומות תפוסים אך רגע לפני שהאוטובוס יצא פנה אלי הנהג ואמר לי – "ילד – בוא הנה, אתה צנום, תוכל לשבת כאן עם עוד שניים שיושבים בכיסא הכפול הזה" הנהג הוסיף, "אני אף פעם לא עושה את זה, אבל הפעם אני מתחשב בך"…

לא אומר שבכל פעם שהתפללתי נעניתי כך, אבל זה ליווה אותי בקביעות!

ישנה אפשרות אצל בני תורה לחיות חיים של שמונים שנה, ולהיפגש עם הקב״ה באופן מעשי לעיתים די רחוקות.

דוגמא לכך היא ההלכה שמצינו בשו״ע בהל׳ תפילה (סי׳ צח ס״ג):

״יתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח, ובנחת, ושלא תראה עליו כמשא ומבקש ליפטר ממנה״. וכתב המשנ״ב (שם סק״ט): ״פי׳ אע״פ שאומרה בלשון תחנונים, אם אינו מחשב כמו שצריך דבר ובא לבקש מלפני המלך, אלא שמתפלל מפני החיוב לצאת ידי חובתו ־ אינו נכון, ומאוד צריך ליזהר בזה״, ובביאור הלכה שם הוסיף: ״מה מאוד צריך האדם ליזהר בזה, כי יש כמה פוסקים המצריכין לחזור ולהתפלל מחמת זה, הלא המה הב״ח והא״ר, וכן מוכח מ הב ״י, והמאמר מרדכי ומגן גיבורים הוכיחו מהרמב״ם דסבר ג״כ הכי״.

אם כן, ישנם כמה פוסקים הסוברים שאדם הנכנס בבוקר להתפלל בשעה שבע, משום שכך כתוב כשולחן ערוך, והוא מתפלל מילה במילה בכוונה עצומה – לא יצא ידי חובה. כיון שהוא עשה זאת מחמת שיש לו קביעות, ולא משום שהוא חש צורך לבקש מהקב״ה את כל הנצרך לו.

יהודי צריך להתפלל משום שהוא קם בבוקר ויודע שב״ה יש לו משפחה עם ילדים, והם צריכים חלב ולחם. ילדיו גם צריכים ללכת ל״חיידר״ ובדרכם לעבור כביש סואן, ובלי סייעתא דשמיא אין שום אפשרות להסתדר׳

הגישה לתפילה צריכה להיות בדיוק כמו שאדם קם בבוקר ונכנס לחנות לקנות לחם וחלב. הוא לא עושה זאת בגלל שיש לו איזו קביעות, אלא פשוט בגלל שהוא צריך את הלחם והחלב!

אני נכנס לחנות משום שאני צריך לקנות בה דבר-מה. אם איני צריך, איני נכנס!

המשנה־ברורה מתרגם את דברי חז״ל ״עשה תפילתך תחנונים ולא קבע״ כפשוטם: יש להיכנס לבית הכנסת ולהתפלל שחרית משום שצריכים את ה׳ יתברך. פשוט תחנונים! אם חסרה כוונה זו, אלא אדם נכנם מפני שיש לו מין קביעות כזו ־ יש אחרונים הסוברים שאינו יוצא יד״ח, רק שבדיעבד כתב המשנ״ב שלא להתפלל פעם נוספת.

זוהי דוגמא של צורת חיים עם השי״ת.

אם כן, יכול אדם ללמוד תורה ולהתפלל בכוונה, ולא לחיות עם השי"ת והרי צורת החיים צריכה להיות כמו שהפסוק אומר: ״כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה׳ אלוקינו בכל קראנו אליו״ (דברים ד, ז).

ובאמת, כבר אמרו חז״ל (מכות כד ע״א): ״בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב: ׳הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה׳ אלקיך׳״ ־ כל המציאות של ״לכת עם אלקיך״, הוא דבר שב״הצנע״. אין אף אחד שיכול להעיד על חבירו ולומר שבדבר מסויים הוא בסדר ובדבר אחר אינו בסדר. אין כזו מציאות ׳ זהו דבר שהוא רשות היחיד. רק האדם עצמו יודע מדוע הוא עושה דברים, מתוך איזו כוונה. ״והצנע לכת עם ה׳ אלקיך״ ־ זהו דבר שכולו פנימיות.

לדעתי, עיקר הגדלות של הדורות הקודמים היתה בנקודה זו. הקב״ה היה חי אצל היהודי, כביכול כמו אישיות חיה ופשוטה. לשון חז״ל ע״ז: ״יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם״ (ברכות כח ע״ב).

זוהי אחת העבודות היסודיות שבן־תורה צריך לעבוד עליהן, וכאן, בנקודה זו, מונחת הגדלות.

הגוון המיוחד של שבת

והנה, לכל מועד יש את הגוון המיוחד לו. פסח ־ עניינו חירות, שבועות ־ מתן תורה, וסוכות – דביקות. שבת היא היום שבו כביכול השי״ת מחנך אותנו להכיר אותו ית׳.

מהי אותה מציאות הנקראת ״שבת״?

כפי שהובא מהרמב״ם לעיל, דוקא השבת מבטאת את הדת. אדם יכול לקיים את כל המצוות ־ תפילין, מזוזה, לולב וכו׳ – ועדיין זו אינה דת. שבת היא דת! ״דת״ זו אלוקות, והשבת היא שמו של הקב״ה. זהו הגוון המיוחד של יום זה.

־-המובן בזה הוא כך: לפי הבנתי, ההבדל היסודי ביותר בין ישראל לאומות העולם הוא; ־שאומות העולם אומרים: יש אלקים בשמים והוא ברא העולם ואת כל אשר בו, ויש לו גם השפעה על כל המתרחש בו. פעם כל גוי ידע שפרנסה באה דרך הכוכבים, הכוכבים מקבלים את כוחם מהמלאכים, והמלאכים הם שלוחי ה׳. הטעות שלהם היתה רק שהם חשבו שהקב״ה נתן לכוכבים סמכויות וממילא ניתן לגשת ישר אליהם בלי להזדקק למקור ־ לקב״ה (כמבואר ברמב״ם הל׳ עבודת כוכבים. עיי״ש), בעוד שאמונת ישראל היא שהקב״ה לא נתן להם שום סמכויות. אך כולם ־ גם הגויים – ידעו שההשפעה באה מן השמים. אם היית שואל גוי: היכן נמצא ה׳ יתברך? הוא היה עונה: בשמים!

היסוד של כלל ישראל הוא, שהשי״ת נמצא לא רק בשמים אלא גם בארץ. ״מלוא כל הארץ כבודו״ ־ זהו יסוד היהדות. ואדרבה, תכלית עבודתנו היא שהקב״ה יהיה כמה שיותר כאן, על הארץ.

האמת היא שזה לא רק יסוד היהדות, אלא זהו היסוד של כל המושג הנקרא ״דת״. התפיסה הפשוטה במהות שנקראת אלוקות היא, שכל דבר מתבטל כלפי האלוקות. לכן לפני אלקים משתחווים, כי השתחוויה היא התבטלות, ביטול כל המציאות העצמית כלפי האלקים.

ועתה, אם אלקים נמצא רק בשמים, בעצם הוא לא כ״כ ׳מפריע׳ לאדם. על אחת כמה וכמה שאין האדם צריך להתבטל כלפיו, כי הוא בשמים והאדם על הארץ. אלא שבכל אופן יש לקב״ה השפעה כלשהי על האדם ־ הוא יכול להעניק לו דברים טובים, ומאידך גם להעניש אותו. לכן, עליו לנהל אתו מעין ׳משא ומתן' להשתדל לשמור על קשר טוב אתו. כיצד? הוא מניח תפילין, לובש ציצית, קובע מזוזה או אוכל מצה. ע״י קיום כל המצוות הללו ביכולתו להשיג לעצמו שייכות עם השי״ת בשמים.

לעומת זאת, אם אלקים על הארץ ־ זה כבר נושא אחר לגמרי! פירוש הדבר שאין כלום בעולם, הכל בטל! אדם אינו יכול לפסוע אפילו פסיעה אחת אם היא נגד רצון ה׳, כי כל המציאות כולה היא רק רצון ה׳. זוהי ״דת״.

״דת?. , פירושה ההכרה במציאות האלוקות בבריאה, וממילא מגיעה ההבנה שהכל בטל כלפיו. הדבר היחיד שמבטא בעולמנו דת זו השביתה.

מהי שביתה?

כשאדם הולך ברחוב ורואה את חבירו יושב במרפסת ביתו על כסא נוח, עם משקה קר וספר בידו. מה יש? הוא נח.

״יענק׳ל״, הוא אומר לו, ״עכשיו אתה נח?! הבט מה מתרחש בגינתך, עוד זמן קצר וכל ההשקעה בצמחיה ובירקות תרד לטמיון עקב החום הרב השורר היום. אם לא תשקה מיד את הגינה ־ הכל יתייבש ולא יהיה לך מה לאכול״.

והיהודי עונה לו: ״דע לך: היום אין גינה, אין ירקות -״״אין עולם! יש רק אלקים! אם הוא ירצה לפרנס אותי ־ יפרנס אותי. ואם לא ירצה לפרנס אותי ־ לא יעזור לי שום דבר״.

זהו הביטוי של שבת. יום שביתה שבו כל הבריאה כולה מתבטלת כלפי הקב״ה.

הרב הרמן והמטען שנותר ברציף

רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל ורעיתו ע"ה עלו לארץ ישראל בשנת תרצ"ט באוניה . אם היו אמורים לעגון בנמל חיפה ביום רביעי, אך בהיותם בלב ים קיבל רב החובל הוראות להפליג בנתיב עוקף מחשש שמא מוקשו מימי הים התיכון מפאת המלחמה העומדת בפתח, ולכן במקום להגיע כמתוכנן ביום רביעי, עגנה האניה בנמל ביום שישי, שעה אחת לפני השקיעה .

שעות אחדות קודם לכן פרצה מלחמת העולם השניה עם פלישת גרמניה לפולין. מגבירי קול האיצו בנוסעים לעזוב מיד את האניה. הם הודיעו שכל המטענים יפורקו על הרציף, והנוסעים אחראים לפנותם במהירות האפשרית .

מהומה שלטה בכל ! הרב והרבנית היו מודאגים ביותר. איך יוכלו לטפל במטענם כשעליהם לעזוב מיד את הנמל כדי להגיע בעוד מועד לביתו של הרב אלפא, שם הם אמורים לשבות בשבת ?

הרב הרמן לקח את המזוודה שהכילה את ספר התורה ואת הטלית והתפילין שלו, והרבנית לקחה רק את תיק היד, וכך הם פילסו להם דרך ברציף, ובקשו לראות את הקצין האחראי .

קצין אנגלי גבה קומה האזין להסברו של הרב: "מעולם לא חללתי שבת. להגיע לארץ הקודש ולחלל את השבת כאן, לא בא בחשבון". דמעות שטפו את לחייו של הרב בדברו אל הקצין .

הקצין ענה בקיצור נמרץ: "רבי, פרצה מלחמה! עליך לקחת זאת בחשבון". "רק חתום על דרכונינו והרשה לנו ללכת, נקח את מטעננו עם צאת השבת", ביקש הרב. ענה לו הקצין: "זה בלתי אפשרי. אנו מפנים את האניה ומשאירים את החבילות על הרציף . כשעוזבת האניה את הנמל, חייב גם הרציף להיות מפונה ".

"לא אכפת לנו מחפצינו . רק החתם את דרכונינו כדי שנוכל לעזוב" השיב הרב. הקצין הסתכל ברב במבט מוזר: "כמה מזוודות יש לך?" "ששה עשר ארגזים בתא המטען ותשע מזוודות בתאנו". "האם אתה מבין שברגע שאתה עוזב ישאר מטענך על הרציף מבלי שמישהו יהיה אחראי עליו, עד מחר בערב לא ישאר זכר לחפציך. הערבים ישדדו את הכל" אמר הקצין בהדגשה. "אין כל ברירה. השבת כמעט נכנסת. עלינו להגיע העירה בזמן. אנא, אנא, רק החתם את דרכונינו והנח לנו ללכת" אמר הרב בקול נואשות .

הקצין, בהשתאות, קרא לקצין אנגלי אחר – "החתם את דרכוניהם והרשה להם ללכת. הרב הזה מוכן לאבד את כל חפציו, ובלבד שיגיע העירה עם כניסת השבת שלהם". הקצין השני הביט ברב בתדהמה כשהחתים את דרכוניהם ואישר את נירותיהם.

הרב הרמן אחז במזוודה שהכילה את ספר התורה, והרבנית החזיקה בתיקה , וכך הלכו לחפש מונית, הם נסעו במונית והגיעו לביתו של הרב אלפא, הבית בו היו אמורים לשבות בדיוק בזמן כדי להדליק נרות שבת. במשך כל השבת היתה רוחו של הרב מרוממת. שוב ושוב אמר לרבנית: "הבוס (הקב"ה) עושה כל דבר למעני. מה אוכל אני אי פעם לעשות עבורו? סוף סוף נפלה לידי הזכות לקיים את מצות ובכל מאודך (שפירושו ובכל ממונך), ולקדש את שמו".

במוצאי השבת, לאחר שעשה הרב הבדלה, אמר אליו הרב אלפא: "הבה נלך לנמל. יתכן שעדיין נמצא שם כמה מארגזיך". הרב והרבנית לא היו שותפים לאופטימיות שלו, אך הצטרפו אליו. משקרבו לאזור המואר, הצטלצל קול במבטא אנגלי: "מי הולך שם ?" אבא קרא: "מישהו מהנוסעים מהאניה שעגנה אתמול בשעות אחר הצהריים המאוחרות". השומר האנגלי קרב אליהם. "מה שמך?" שאל קצרות. "יעקב יוסף הרמן", ענה הרב .

והנה , ראו איזה פלא, השומר אומר לרב: "הגיע הזמן שתופיע כאן, הובטח לי שתבוא ברגע שתשקע השמש, ואתה איחרת בכמה שעות. הייתי אחראי על מטענך למעלה מעשרים וארבע שעות. מפקדי הקצין איים לכרות את ראשי אם יחסר כי הוא זה מחפציך. הואל נא לבדוק אם הכל בסדר , וחתום על ניירות אלה. בבקשה סלק הכל מכאן במהירות האפשרית, אני תשוש לגמרי ".

גם גוי, אם הוא רוצה ליצור לעצמו דת, הדבר היחידי שמבטא דת הוא יום שביתה ממלאכה.

לכן, המוסלמי קבע לו את יום ששי הנוצרים קבעו לעצמם את יום ראשון כיום מנוחה. מגיע יום ראשון – הנוצרי אינו הולך לעבוד. מדוע? כי יש אלקים. כאן מתבטאת הדת שלו.

וע״ז אמרה תורה כי גוי ששבת חייב מיתה, כיון שהוא מופקע מההשגה ומהתפיסה של נוכחות האלקים בעולמנו עד כדי ביטול כל המציאות כלפיו. ברגע שהוא שובת ־ הוא ביטל בזה את כל המציאות של העולם שהוא חי בתוכו.

השבת מבטאת את חידוש העולם

כדי להבין מעט מציאות זו נוסיף הסבר בדברים. היסוד הגדול של שבת אינו בא לתת ביטוי ליצירת ה׳ יתברך בעולמו.

אם היה מותר לתת ביטן! לכך שהקב״ה עשה את השמים, את הארץ ואת כל העולם, לא היינו שובתים בשבת, אלא להיפך: היינו עושים מלאכה כדי לבטא את המלאכה שנעשתה על ידו ית׳ במעשה בראשית.

שבת, מבואר בדברי הקדמונים, באה לבטא את חידוש העולם, כלומר, כל העולם כולו מחודש כל רגע חידוש גמור מאין ומאפס גמור. זהו היסוד של שבת.

גם הגויים [לכה״פ החכמים שביניהם…] מבינים שאת הבריאה עשה אלקים. פשוט לא יתכן אחרת! מי שאינו סובר כך – הוא פשוט טיפש! ״מבשרי אחזה אלו־ה״; מי שמתבונן על העין שלו, האם יוכל להעלות על דעתו שעין זו נעשתה מעצמה?!

משל למה הדבר דומה? ישנו אדם ״חכם״ האומר: כשאני קונה מכונית, לא משנה לי כלל אם יש בה מנוע, מצדי אני לא צריך מנוע כלל. העיקר שיהיה במכונית דוושת גז, בלמים והגה״…

מי שהוא ״חכם״ כזה ־ ודאי שהוא לא יראה את האלקים בתוך העין שלו. אבל מי שמבין שצריך מנוע בכדי להפעיל מכונית, יודע גם שהעין רואה רק משום שהיא מחוברת למוח, וזהו דבר מופלא עד מאוד שלא יתכן שיצר אותו בן אנוש.

זכורני שפעם היה לי בזה רגע של השגה. נפגעתי בתאונה ונשברו לי עצמות. ובכן, ישבתי שם בתוך המכונית בלי יכולת לזוז. והנה בא מישהו ואמר לי: ״צא״!

״אינני יכול״, עניתי לו.

והוא שוב חוזר ומראה לי בידו: ״תצא כך״!

ואני אומר לו: ״אני לא יודע מה קרה לרגליים שלי, אינני מסוגל להזיז אותן״.

״מה הבעיה״? הוא אמר. ״הרי יש לך רגליים״…

ואז קלטתי שיכולות להיות לאדם רגליים, אבל אם, חלילה, קורה שיתוק ב״מנוע״ ־ שום דבר לא עובד!

— אם כץ, זה ודאי שאלקים ברא ועשה את העולם ־ אין ספק בזה, וגם הגויים מאמינים בכך. מה שגויים אינם משיגים הוא, שבעולמנו אין שום מציאות של יש מאין, אין כזו מציאות. דבר זה גויים לא מצליחים להבין. הם טוענים שהעולם הוא קדמון ותמיד היה, מאז ומעולם.

אם תהליך יצירת העולם הוא תהליך מתמיד קדמון, ישנו כלל, שכל דבר שהוא קדמון לא יכול להפסיק. עצם המציאות שהקב״ה גמר, סיים את מעשה בראשית, ״ויבולו השמים והארץ״, כלומר שהיתה הפסקה ושביתה ־ מגלה בהכרח שכל התהליך הזה הוא תהליך שהתחדש. לכן, דוקא השבת היא המורה לנו על חידוש העולם (וע״ע בספרנו ״שבת מלכתא״).

ועתה, אם העולם הוא מחודש יש אין, פירוש הדבר שלעולם מצד עצמו אין שום מציאות, כיון שהמציאות של כל דבר היא המקור שלו, והמקור שלו הוא – אין! בהכרח שכל המציאות שלו היא רק רצון ה׳. נמצא, שכל המציאות של העולם היא רצון ה' אין שום מציאות ושום דבר מצד עצמו, רק מצד רצון ה׳.

הגוי מופקע משביתה, מופקע משבת. הוא נמצא בתוך עולם של יש. אין לו תפיסה במקור של העולם שהכל יש מאין. אם גוי יבטל את העולם ויאמר שהכל רצון האלקים, הוא מבטל את כל המציאות שהוא חי בה ־ וזה אסור לו, כיון שאין לו שום תפיסה באמת לאמיתה של עמ״י שבעצם העולם כולו בטל ומבוטל למציאות האלוקות.

שבת – יום התגלות מציאות השי״ת בבריאה

לפי יסוד זה נבין את דברי הגמ׳ (יבמות ו ע״א): ״תניא: יכול יתיירא אדם ממקדש? תלמוד לומר: ׳את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו׳, נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת ־ לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש ־ לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש״.

ופירש״י ז״ל: ״לא משבת אתה מתיירא – דלא כתיב ביה מורא״. כלומר, כשם שמהשבת אדם אינו מתיירא, כי לא קבלנו ציווי על מורא שבת, אלא שכשבאה שבת חודרת באדם יראת שמים, גם בית המקדש, אעפ״י שכתוב מורא מקדש, לא מהמקדש עצמו אדם ירא, אלא מהקב״ה. זוהי שיטת רש״י.

אך שיטת היראים (סי׳ תי) היא, שישנה מצוה של מורא שבת הנמנית במנין המצוות, והוא פירש את הציווי ״את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו״, שה״תיראו״ מתייחם גם לשבת.

גם את דברי חז״ל הנ״ל – ״מה שמירה האמורה בשבת – לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש – לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש״ ־ פירש היראים לשיטתו, שהכוונה היא, כמו בשבת שיש בה מצוה של מורא שבת, לא מן השבת אתה ירא אלא ממי שציווה על השבת, גם במקדש לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שציווה עליו.

ולכאורה לשיטתו מה הראיה משבת? מנין לנו שבשבת גופא ״לא מן השבת אתה ירא״ וכו'? התשובה בזה היא כך:

הבה נתבונן: מהו פסח? מהו שבועות? מהו סוכות?

ובכן, פסח הוא על שם ש״פסח [הקב״ה] על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל״, יום שהקב״ה הוציא אותנו מעבדות מצרים לחרות עולם. זהו התוכן של חג הפסח.

שבועות הוא זמן מתן תורתנו, וסוכות ־ זמן שמחתנו, זמן של דביקות בקב״ה.

מהי שבת? מהי המהות שנקראת שבת? ־ שבת אין לה שום מציאות! שבת היא יום שבו מתגלה בתוך העולם האמת המוחלטת שהכל שובת – שאין שום דבר בעולם מלבד אלוקותו ית׳!

מה קורה בשעה שאין שום דבר? מי נשאר? ־ ה׳ יתברך. זוהי שבת!

אומר לכם דבר בלשון מליצה. במדרש (שמו״ר פכ״ט, ט) מסופר, ש״כשנתן הקב״ה את התורה ציפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לאיעפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול ׳אנכי ה׳ אלקיך״.

והנה בפשטות מבינים כך: כיון שרצה הקב״ה לומר ״אנכי ה׳ אלקיך״, לכן כולם היו צריכים לשתוק.

לדעתי לא זו כוונת המדרש, אלא כוונתו לומר כך: כשאדם הולך בתזוב.ושומע ציפור מצייצת או שור גועה – הוא רואה עולם. אבל באותו רגע שכולם שותקים, כשהכל מתבטל, ממילא עולה הצעקה: ״אנכי ה׳ אלקיך״. כשהבריאה כולה שובתת ־ זהו מצב של ״ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא״!

כך גם בענין השבת. ביום זה שבו הכל שובת, ממילא מתגלה ה״אנכי ה׳ אלקיך״. שבת היא היום של ה׳ יתברך. זוהי המציאות של יום זה ־ יום שבו הקב״ה נמצא ואין שום דבר חוץ ממנו.

דבר זה בא ידי ביטוי גם הלכה למעשה. לדוגמא: המושג של ״קבלת שבת״. לכאורה יש לשאול, את מי מקבלים כאן? מיהי אותה אורחת שאנו מקדמים את פניה בברכת ״בואי כלה״?

בספרי הקדמונים מבואר ש״כלה״ זו השכינה הק׳, ה׳ יתברך!

בשבת העסק של היהודי הוא עם הקב״ה. מטעם זה לשבת אין שום מצוה מיוחדת, כמו לולב, מצה וכר, רק ״זכור את יום השבת׳' כי המטרה של מצוה היא לתת תוכן של קדושה ליום. הקדושה של הקב״ה היא כביכול מצד עצמו. לכן המצוה היחידה שנצטווינו ביום זה היא ־ לזכור את השבת, לזכור שנמצאים עם השי״ת. זהו שכתב הרמב״ם ששבת זו מציאות של דת.

לכן דוקא על השבת נאמר שהיא ״מעין עולם הבא״, כי שאר כל המצוות אינן נותנות לאדם אחיזה בחיי נצח. רק השבת היא מצוה שכל כולה עסק עם ה׳ יתברך, זוהי עצם המצוה.

העבודה המעשית ־ אמונה ושבת

ישנן בדברינו שתי נקודות מעשיות:

דבר ראשון, בני תורה צריכים לעבוד על נקודה זו של אמונה. ״צדיק באמונתו יחיה״. ״והצנע לכת עם ה׳ אלקיך״. כביכול להחזיק את ה׳ יתברך ברשות היחיד שלנו. לחיות עם ה׳ יתברך ־ את ה״ברוך אתה״, להרגיש שמדברים עם הקב״ה בלשון נוכח. וכשהולכים ברחוב ורואים דבר ־ להתפלל, להודות, לשבח, לשיר, לחיות עם ה׳ יתברך.

הזמן המיוחד לעבודה זו הוא שבת. המציאות של שבת היא ־ שמו של הקב״ה. זהו זמן המסוגל באופן מיוחד להבין את הביטוי של העולם, איך ש״מלוא כל הארץ כבודו״ כפשוטו.

דבר זה צריך לבוא.לידי ביטוי גם בהכנות לשבת. אברך עומד במטבח ומכין דבר־מה לכבוד שבת. עליו להבין ולהשיג לכבוד מה ולכבוד מי הוא טורח:־=מיהו האורח שאמור לבוא היום בלילה להתארח בביתו.

מספרים על מרן הגאון ר׳ ברוך בער זצ״ל שכשקנה פעם מגבעת לעצמו, פנה אל הסובבים ואמר: ״המגבעת מתאימה לי? אפשר להיפגש עם ר׳ חיים עוזר״?… כלומר, כל קניית המגבעת ולבישתה נועדה כדי שתהיה לו אפשרות להיפגש עם ר׳ חיים עוזר.

כשאברך קונה מגבעת, או עוזר בנקיון הבית לכבוד שבת. לכבוד מי הוא עושה זאת? לכבוד בורא כל העולמים׳

הבה נתבונן: אם היה מגיע אלינו החזו״א או הח״ח להתארח בשבת, האם לא היינו טורחים שהכל יהיה בשיא השלימות והיופי? האם היינו משאירים את נקיון הפמוטים לשבת הבאה?!…

האורח שלנו הוא ה׳ אלוקי ישראל, כפשוטו! זוהי המהות של שבת. זה הא׳ של שבת וזה גם הת׳ של שבת. שבת אין לה שום גוון, שום מהות אחרת. רק דבר אחד: ה׳ יתברך!

עד כדי כך, שאמרו חז״ל (שבת קיד ע״א): ״אמר רב אחא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לשינוי בגדים מן התורה? שנאמר: ׳ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים׳, ותנא דבי רבי ישמעאל: לימדך תורה דרך ארץ, בגדים שבישל בהן קדירה לרבו ־ אל ימזוג בהן בום לרבו״. ואמנם רש״י שם אינו מפרש כך, אבל המהרש״א כתב שמדובר בבגדי שבת ־ ״בגדי כהונה״ אלו בגדי שבת! ־ וז״ל: ״לעניין שינוי בגדי שבת מייתי לה, דה״ב בע״ש בגדים שבישל בהן, דכתיב ׳את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו׳ וגו׳, אל ימזוג בהן כוס לרבו, דהיינו כסא דקידושא במעלי שבתא״.

עלינו לעשות עסק משבת ומכל פרט שיש ביום זה. זוהי עבודה!

וכשמגיעים למוצאי שבת יש ענין של ״מלווה-מלכה״ ־ ללוות את שבת המלכה.

והנה יש שדייקו מהרמב״ם שגם במוצאי יו״ט יש מצוה לעשות סעודה, ולי נראה שגם אג^ ישנה מצווה כזו, אך אין לקרוא לסעודה בשם סעודת ״מלווה־מלכה״. יו״ט אינו נקרא מלכה״! ישנה אולי מצוה של כבוד יו״ט וסעודה ביציאתו, אבל ״מלווה־מלכה״ יש רק בשבת!

כי המושג הפשוט של ליווי הוא הבעת חוסר שביעות רצון מעזיבתו של האורח. כשאדם מלווה את חבירו, הוא בעצם כביכול בא לומר לו: ״אני לא רוצה שתלך! נוכחותך כה יקרה לי, שבעצם הייתי רוצה להמשיך להחזיק אותך בביתי כל הזמן, רק אין ברירה, ולכן אני מנצל אפילו את המרחק הקטן שישנו בין הבית לתחנת האוטובוס כדי להיות במחיצתך עוד כמה דקות נוספות״. זהו ליווי: ביטוי לכך שבאמת רוצים את השני, שיבוא פעם נוספת, וממילא ״מתוך כך זוכרהו״.

״מלווה־מלכה״ פירושו שאנו כביכול אוחזים את ה׳ יתברך, לא נותנים לו לעזוב, ולוקחים אותו עמנו לכל ימות השבוע. השבת צריכה להשפיע על כל השבוע. כל הסוגיא של מוצ״ש עניינה לגשר בין השבת לחול. לכן מזכירים במוצ״ש את אליהו הנביא שהוא הגשר בין העולם הזה לימות המשיח. הוא זה שיביא בעז״ה את הבשורה על ביאת המשיח.

לדעתי הסוד המעשי איך לזכות למעלת השבת, הוא ע״י זהירות בענין קבלת השבת. הבעיה שלנו היא שכמעט תמיד בשעה שהשבת נכנסת אנו עדיין לא מוכנים. זה נורא! כמה שמשתדלים – לא הולך…

לדעתי, זו קללה. ויש לי ראיה לכך: הנה בשבת חול המועד הכל נראה אחרת… הכל מוכן בעתו ובזמנו. לעומת זאת בשבת רגילה שאינה בחול המועד יכולים להתחיל את ההכנות בשמונה בבוקר, ובקושי מספיקים עד הרגע האחרון…

אני מגדיר זאת עפ״י מש״כ בזוה״ק שבשבת כל הדינים מסתלקים, והרי טבעו של עולם שכל מי שעומד למות, ברגע האחרון הוא מתגבר, כמו נר שלפני שהוא נכבה הוא ׳קופץ׳. וכך, לפני שבת היצר הרע יודע שהוא עומד לסיים את תפקידו למשך עשרים וארבע השעות הבאות, ולכן ישנה התגברות מצדו והמכשלות והעיכובים רבים.

כאן מונח כל הקנין של השבת. כפי שנכנסים אל השבת, כך נראה גם ההמשך. יעזרנו ה׳ לקנות את כל האור הטמון בשבת ולהיות ממקדשי שביעי כראוי לו!

*

עם סגולה – מול גזענות

[״אתה בחרתנו״ חלק קטן מוהגדת]

פרשתינו פרשת מתן תורה – המעמד שהפך את ישראל להיות עם ה'.

במעמד הזה עם ישראל קיבל מעלה עצומה כבנים לה', הזוכים להתגלות פרטית של ה' שמעולם לא הייתה ומעולם לא תהיה בשנית, כפי שהתורה מבטיחה הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו? השמע עם אלקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי?

אם כן מדובר במעלה עצומה ונשגבה! מדוע איפוא זקוקים הם לכפיית הר כגיגית??

היום נרצה לדבר על הדואליות הזו – מחד גיסא מעלתינו העצומה – ומאידך – התביעה שמנגד.

עם סגולה

(שמות פרק יט ה) וְעַתָּה אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים כִּי־לִי כָּל־ הָאָֽרֶץ: (ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

מצאנו פסוקים מפורשים במעלת ישראל מול האומות:

(דברים פרק לב ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: (ט) כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתֽוֹ:

(י) יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹֽבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינֽוֹ: (יא) כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל־גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ: (יב) ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָֽר:

אור החיים דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק ח – (ח) בהנחל עליון גוים. פירוש כשהנחיל ה' ב"ה את הגוים לשרי מעלה זה יגיד אשר הם פחותים אצלו אשר לא רצה שיתכנו לשמו ונתנם לשרי מעלה:

בהפרידו בני אדם. פירוש שלא מסר ה' כל האומות ביד שר אחד אלא הפרידם ונתן חלק לכל שר ושר, ואופן החלוקה שעשה בהם כשיצב גבולם היתה למספר בני ישראל, פירוש יש לך לדעת כי כל מעשה ה' עשה זה לעומת זה וטוב ורע וכל נפשות שבנבראים נטעם ה' מב' אילנות אילן א' טוב וא' רע, אילן הטוב הוא אדם הראשון, אילן הרע הוא ס"מ אדם בליעל,

וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות ונתברר האילן הטוב מחדש וזה הוא יעקב אבינו עליו השלום,

ולזה אמרו (ב"מ פ"ד א) שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה והבן הדברים:

ואילן זה יש בו ע' ענפים והם ע' נפש שירדו למצרים, ואשר על כן כאשר הפריד ה' האומות הציב גבולם למספר בני ישראל עשה מהם ע' כנגד ע' ענפי הקדושה:

והכוונה בזה כדי שתהיה כל בחינה ובחינה של כל ענף מענפי הקדושה מושלת על שכנגדה בחלק הרע, וזה סוד (משלי ה') רגליה יורדות מות, שרגלים של הקדושה דורכים על ראשי הקליפה, ונמצאים ענפי יעקב שולטים ומולכים על האומות, ואמר כי חלק ה' עמו פירוש טעם לזה, להיות שהאומה אשר בחר לו ה' שיהיה הוא המושל עליה הם ישראל לזה נתכוון ה' והמליך ונישא את בני ישראל על כל האומות ובזה כאשר הוא מולך על ישראל הנה הוא מולך על כל העולם כולו, ואומרו חלק ה' עמו יכוין אל ישראל אחר שקבלו התורה שאז יקראו בשם עם ה', ואומרו יעקב חבל פירוש החבל שהוא ראש הנחלה, והוא מה שהעירותיך אליו ברמז אומרם ז"ל שופריה דיעקב כו':

כשחיבר ה״חפץ חיים״ את ספרו, היה עליו להגישו לאשור הצנזור הרוסי. הצנזורים היו ממרים או פורקי על בורים, שודאי שאין בספרים פגיעה בדת הנוצרית. לכן, בכל מקום שמצאו ״מין״ וכופר, ׳ערבול להתפרש עליהם, החליפוהו ב״עכו״ם״, עובד כוכבים ומזאת, לומר שהבונה לגויים הקדמונים. כך מחק צנזור אחד את ״שבעת המינים״ וכתב שבעת העכו״ם, ובמקום ״מין קטניות״ עכו״ם קטניות. במקום ״פאה נכרית״ פאה עכו״ם, ובמקום ״ערל שפתים״ עכו״ם שפתים. במקום ״גוי קדוש״ עכו״ם קדוש, ובמקום ״ונכרי לבני אמי״ ועכו״ם לבני אמי. בספר ״אהבת יהונתן״ (בהפטרת שבת חל המועד פסח) נדפס במקום ״וצדקה תרומם גוי״ וצדקה תרומם עכו״ם. במקום ״מין במינו אינו בטל״ עכו״ם בעכו״מו, היש עקום כמוהו. ומהם היה צריך לקבל הסכמה, כשהוא כותב בספרו שמותר לדבר לשון הרע על הגויים ועל הכופרים ועל המלעיגים על דברי חז״ל הקדושים (כמו שכתב בהלכות רכילות בסוף כלל ט ובהלכות לשון הרע כלל ח, ה-ז).

הצנזור, המשכיל יהושע שטיינברג, חתנו של אד״ם הכהן – היהודי היחיד שה״חפץ חיים״ הסמיך לשמו את הכנוי ״ימח שמו" כי היה חוטא ומחטיא, מסית ומדיח, ונסה לצוד את ה״חפץ חיים״ עצמו בנערותו ולפתותו להשכלה, להסיתו לכפירה – ריחם על האברך המוכשר המשקיע עצמו בחיבור ספר הלכה, ונסה לפקוח עיני ח״חפץ חיים״ לראות את האור שבהשכלת האומות.

תמה ה״חפץ חיים״: ״איך אפשר להשוות בין התורה הקדושה לחכמה אנושית, ובין ישראל – להבדיל לאמות. על אחת כמה וכמה

להפנות ערף לתורת ישראל ולהעדיף את חכמת האמות!״

תשובתו הציתה את זעמו של המשכיל: ״איך אפשר לומר ׳להבדיל׳ בין יהודים לגוים! אין שום הבדלה, כל בני האדם שוים!״

התענין ח״חפץ חיים״: ״האם במסגרת עבודתך כצנזור בסמכותך לצנזר גם את התנ״ך, להשמיט פסוקים מן התורה?״

״לא״, הורה שטיינברג. ״מדוע אתה שואל?״

״כי מקרא מפרש הוא: ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״ (ויקרא כ, כו), ״אני ה׳ אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים״ (ויקרא כ, כד). פסוקים אלו לא אני כתבתים. הם מופיעים גם בתורה שבתרגום הרוסי״… ״הדברים אמורים בגויים הקדמונים, שהיו עובדי אלילים״, ענה שטיינברג, ״לא על העמים המתורבתים שבזמננו!״

וה״חפץ חיים״ ענה: ״לשיטתך, כשעם ישראל משך ידו מעבודה זרה בגאולת מצרים והכיר בבוראו, נעשה מובדל מהעמים עובדי האלילים שבזמנו?״

״אכן כן״, ענה שטיינברג.

״ועם זאת עדין לא הפך לעם הנבחר עד שקבל את התורה, ורק אז נאמר לו: ״והייתם לי סגלה מכל העמים״ (שמות יט, ה)…

כשסיפר זאת ה״חפץ חיים״, אמר: לכאורה, ההבדלה זועקת. ״המבדיל בין קידש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים״. כמו שיש הבדלה מוחשית בין אור לחשך. שתי מהיות הם, שני הפכים, כך בין ישראל לעמים, ואיך יתכן שהמשכילים יכפרו בכך. אבל כבר אמרו בירושלמי (ברכות פ״ה ה״ב) שאם אין דעת הבדלה מנין. ומאכלות אסורים מטמטמים את הלב (רמב״ן דברים יד, ג), וכל עבריה אוטמתו (יומא לט ע״א), ומנין להם השגה באותה הבדלה!״ לנו, ברורה היא!

אנו עם סגולה. זה משפט 'נפיץ'. יש ומשפט זה מעורר אצלם תחושת אי נוחות.

המושגים 'גזע הארי', 'עליונות הגזע' מעוררים קונוטציות שליליות.

ויש אכן שמבקשים להציג את היהדות או הציונות כגזענות. 'אתה בחרתנו' 'רוממתנו מכל הלשונות' מעוררים אצל רבים תחושה שלילית הגורמת להם לאחוז בתפיסה שאכן אין הבדל בין ישראל לגוי.

מדוע אין היהדות גזענות?

הכוזרי והחבר

מלך כוזר שואל את החבר: אם כן תורתכם אינה מחייבת אלא אתכם בלבד?

דבר זה מפליא אותו, היות וכל הדתות הן דתות 'מסיונריות', שרואות חובה לעצמן לספח אליהן את כל אנשי העולם להיות מאמינים בדתם, ורק היהדות – מרחקת את הגרים בשלב הראשון לבואם.

תשובת החבר:

אכן כן. מסקנתך נכונה. חיבור ה' אלינו הוא מצד שהוציאנו ממצרים. והיותינו 'עם סגולה'.

הנצרות והאיסלם גורסות שיש לכל באי העולם דרך אחת לתיקונם והיא על ידי קבלת עול מלכות דתם. בכך גרמו למלחמות עולם, מסעות הצלב של הנוצריים, ודין מוחמד בסיף האיסלמים ששפכו דמים רבים. התורה לעומת זאת התאימה עבודה שונה לחלקים שונים באוכלוסיה. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש.

כשם שהכוהנים שונים בתפקידם ובציוויהם מהישראל, כך הישראל שונה בציוויו מן הגוי.

לגוי די בשבע מצוות, והישראל זקוק לתרי"ג מצוות על מנת לתקן את עצמו.

אך במה זה שונה מטענות הנאצים על "הגזע הארי"? על כך שהם נבדלים בעליונותם?

הנושא רחב מאד ומצריך ציטטות רבות וביאורן. אולם אנו נתמצת מספר נקודות.

1. נפתח במעשה –

הרב שך וביקורו של קארטר

ארץ רעשה וגעשה בבקורו הממלכתי של נשיא ארצות הברית ג׳ימי קרטר. כותרות ענק בעתונות ומקום בראש החדשות, אבטחה לאורך המסלול ושבוש סדרי התנועה. עליתי באותם ימים לבית מרן הרב שך זצ״ל, וקבל פני משועשע: ״אמור לי״, שאל, ״ברכת היום ברכות השחר?״ תמהתי: ״מה השאלה!״ ״וברכת ברכת: שלא עשני גוי?״ תמיהתי גברה. ״על מי חשבת כשברכת?״ על מי? על הפולנים, הרוסים, על מי לא. ״אני ברכתי על קרטר״, אמר…

״אתה מבין, מה הרבותא להודות שלא עשני מוז׳יק רוסי או פויער פולני, אכר סיני או עבד כושי! אבל

כשהארץ רועשת מנשיא המעצמה הגדולה בעולם, מרגיז הממלכות, שבידיו עוצמה כה רבה והכל מחניפים לו, רועדים ממנו וחפצים קרבתו. ואני איני מוכן להתחלף עמו, בעד שום הון שבעולם! להפך, אני בז לו. איפה הוא ואיפה אני, הוא גוי ואני יהודי –

עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדלה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגדי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המתם!״

כיון שכך, שאלתיו: ״מדוע מברכים אנו בשלילה, שלא עשני גוי. מדוע איננו מברכים בלשון חיוב, שעשני ישראל?

הלא איננו מברכים שלא עשני עיור, ושלא עשני משותק!״

חייך את חיוכו הנפלא, ואמר: ״איי, רבי יעקב, הלא אתם מנובהרדוק, איך אתם שואלים כזו שאלה! שלא עשני גוי, זו ההודאה לבורא. אבל להיות ישראל, להיות יהודי, זו עבודתנו שלנו, תקנית בעמל וביגיעה.

בכל מצוה, אנו יותר יהודים. בכל דף גמרא אנו יותר יהודים. כפי שהגמרא דורשת: ״ושמרתם את חקתי ועשיתם אתם״ (ויקרא כ, ח) אל תקרי ״אותם״ אלא ״אתם״, כאלו עשיתם את עצמכם (סנהדרין צט ע״ב)!

נמצא ש'אתה בחרתנו' זהו מסמך מחייב. אין זה ביטוי לפריווילגיות שיש לי כיהודי, או מתיר לעשות דברים שאסור לגוי, אלא ל'תביעה' גדולה יותר מעצמי. אני מוגבל יותר, אני מחויב מחמת כן בתריג מצוות, בעוד הגוי חייב בשבע מצוות בלבד. אני נדרש להיות אור לגוים.

זה שאומר החבר: אנו מונהגים ישירות על ידי בורא העולם ולא על ידי שרים – ודבר זה מצריך מערכת התנהגותית תובענית יותר, הלא הם תרי"ג מצוות.

דברי הנפש החיים

כתב בספר נפש החיים [שער א פרק ד]: 'באמת כי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה, בשומו על לבו על מעשיו אשר לא טובים ח"ו עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל ח"ו הרבה יותר ממה שהחריב נבוכדנצר וטיטוס. כי הלא נ"נ וטיטוס לא עשו במעשיהם שום פגם וקלקול כלל למעלה כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים שיהו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם. רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה. את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון. ועי"כ היה להם כח לנ"נ וטיטוס להחריב המקדש של מטה המכוון נגד המקדש של מעלה, כמו שארז"ל (איכ' רבתי) קמחא טחינא טחינת.

הרי כי עונותינו החריבו נוה-מעלה עולמות עליונים הקדושים. והמה [-הגוים] החריבו רק נוה מטה, וזהו שהתפלל דוד המע"ה 'יוודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות'. ביקש שיחשב לו [-לטיטוס] כאילו הרס למעלה בשמי מרומים. אבל באמת לא נגעו שם מעשיו כלל כנ"ל':

והוסיף שם בהגהה: 'וקרוב לשמוע שגם זה בכלל כוונתם ז"ל באבות 'דע מה למעלה ממך', ר"ל אם כי אינך רואה בעיניך הענינים הנוראים הנעשים ממעשיך, אבל תדע נאמנה, כי כל מה שנעשה למעלה בעולמות העליונים גבוהי גבוהים – הכל ממך הוא, על פי מעשיך לאן נוטים, על פיהם יצאו ויבואו'

על האדם לעשות את עצמו

וכשנעיין, נראה שזהו שאמר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל לפני מתן תורה: ״ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל״ (שמות יט, ה). והקשה ה״אור החיים״ הקדוש זצ״ל: ״צריך לדעת למה הוצרך לומר: ״ואתם״, כיון שעד עתה להם היה מדבר״?, וכן הקשה המלבי״ם זצ״ל, יעוין בתרוציהם.

ולהאמור, יש כאן שתי דרגות. האחת: עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדלה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה. זו פעולת הקדוש ברוך הוא. ״שלא עשני גוי״. ״והייתם לי סגולה מכל העמים״.

אבל ״ואתם״, מה מוטל עלינו לעשות? ״תהיו לי ממלכת כהנים״ משרתי ה׳ ״וגוי קדוש״. להיות יהודי, בעל מעלה ודרגה, זו כבר עבודתנו שלנו. ואינה נקנית מאליה, אלא בעמל ויגיעה! נמצא שלהיות יהודי זו תביעה!

1. כשטען היטלר לעליונותו של הגזע הארי – זה לא עזר לאף אחד, גם אם רצית להתחבר ולהיות חלק מאותו 'גזע עליון' – היו דוחים אותך ואומרים לך אין לך מה לעשות. נולדת נחות ותשאר נחות, וכדאי לחסל אותך שלא תוליד עוד 'נחותים', אלא עדיף שהגזע הארי יפרה וירבה כדי שיוליד בצלמו ובדמותו רח"ל. הם רצחו וחיסלו גם מוגבלים וחולי נפש בגרמניה, לפני שאמצו את הפתרון הסופי כנגד היהודים.

לעומת זאת היהדות מאפשרת לגרים לבוא ולהיות חלק ממנה! היהדות זה מועדון סגור שמוכן לקבל חברים שבאים במגמה אמתית להיות חלק מאתנו! זו גזענות?

שושלת דוד מלך המשיח – בא מגיורת.

רבים מגדולי ישראל ביניהם שמעיה ואבטליון ורבי עקיבא ורבי מאיר הנם בניהם של גרים. ובכ"ז הם מרכזו של עמ"י!

1. ואם תאמר מדוע אנו מבקשים [ירמיהו י כה] שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ כִּי אָכְלוּ אֶת יַעֲקֹב וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ:

על מי שפוך חמתך? על נבוכדנצר וטיטוס שהחריבו את ביתינו והגלונו מארצנו, על היטלר ובן לאדן ושותפיו, על חמליניצקי וגדודיו, על חיזבאלה ואחמדינג'ד, ועל שונאי ישראל שבכל דור ודור.

נמשיך בדברי הכוזרי:

דבריו של החבר על כך שישראל הם 'סגולת העמים' מתסיסים את מלך כוזר והוא אומר לו:

רואה אני אותך היהודי מתהפך בדבריך, כי אחרי אשר כבר היה מאמרך נאה, שב להיות פגום!

משיב לו החבר: תן לי לבאר הדברים בהרחבה, ושב הפגום להיות הנאה ביותר.

העולם מתחלק לארבעה חלקים – דומם, צומח, חי, ומדבר. מהי המעלה הגבוה יותר ממעלת המדבר?

מעלת החכמים הגדולים, משיב מלך כוזר.

החבר דוחה את דבריו: אני מדבר על מעלה שהיא דרגה בפני עצמה, כמו שדרגת החי שונה בתכלית מהצומח!

א"כ אין כזה דבר בעולם הגשמי. משיב לו מלך כוזר.

שואל אותו החבר:

 (מא) אמר החבר: ואם ימצא בן אדם אשר יבוא באש ולא תשרפהו ויעמוד זמן רב בלי מאכל ולא ירעב, ובעור פניו יקרן אור שאין העין יכולה לעמד בו, ולא יחלה ולא יחלש עד שבהגיעו לאחרית ימיו ימות לרצונו כמי שיעלה על מטתו לישון ביום ידוע ובשעה ידועה, ונוסף על כל אלה ידע תעלומות מה שהיה ומה שיהיה, האין מדרגה זו נבדלת הבדל עצמי ממדרגת בני אדם?

אכן מודה הכוזרי – אם יש כזו מדרגה אלקית מלאכית היא, והיא אכן דרגה בפני עצמה.

משיב לו החבר: זהו משה רבינו. ואלה מעט משבחיו ותאריו, דבר שאין עליו חולק.

כאן הוא 'עוקץ' את שאר הדתות, שהרי בנוגע למשה כולם מודים שהוא נביא ה', אך הם הביאו 'תוספות' שלגביהם אין כלל הסכמה.

נשים לב – אמנם החבר דיבר על משה רבינו בלבד, אך כל עם ישראל הם נביאים בפוטנציאל. השכינה שורה בעם ישראל, ואם יקדש האדם עצמו יזכה להגיע לדרגת הנבואה.

נמצא איפוא שישנם חמשה סוגים בבריאה – דומם צומח חי מדבר – וישראל.

הגמרא במסכת כתובות דף סו/ב מספרת:

תנו רבנן מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ושל בית חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.

רש"י ולא כדין מתלין מתלא – ולא כך היו מושלין משל בירושלים: מלח ממון חסר – הרוצה למלוח ממונו כלומר לגרום לו שיתקיים יחסרנו לצדקה תמיד וחסרונו זהו קיומו: ואמרי לה חסד – יעשה ממנו חסד ושל בית אבא לא עשו צדקה כראוי וכלה ממונן בא ז ה ואיבד זה לפי שנתערב בו: חוץ משל חמיה – תוספת שהוסיף לה החתן: ערביים – קרי אומה שפלה ששוכני אהלים הם במדבר:

וצ"ב כשה' מוסר את ישראל ביד אומה שפלה שייך לומר אשריכם ישראל?

מבאר הנצי"ב מוולוז'ין וכך גם מביאים בשם הרב מבריסק, העולם מתחלק לחמש דרגות. דומם צומח חי מדבר ישראל. יש לחקור האם כל דרגה היא הדרגה הפחותה ממנה, אלא שנוסף בה מעלה, או שהיא דרגה בפני עצמה?

לדוגמה– עגלה היא דרגה פחותה, ורכב היא עגלה עם מנוע. תוציא את המנוע תקבל עגלה.

לעומת זאת מטוס היא מעלה בפני עצמה, תוציא את המנוע ולא תקבל עגלה, תקבל גרוטאה שאינה ראויה לכלום.

האם היהודי הוא גוי משודרג, או שהוא דרגה ומהות בפני עצמה?

בענין החי-צומח-והדומם– והמדבר, ניתן להוכיח שכל מעלה היא מעלה בפ"ע, שהרי הצומח כשנעדר ממנו כח הצמיחה אינו חוזר להיות דומם, אלא הפרי נרקב ואף דומם אינו ראוי להיות.

כן החי, כשמת ונרקב אינו חוזר להיות צומח, אלא חוזר להיות נבילה סרוחה שכל אדם מתרחק ממנה, וגרוע מן הצומח שנובל וניתן להיות לידו.

כך גם האדם, כשנעדרת ממנו מעלת המדבר בהיותו חרש אילם אינו שב להיות בהמה, אלא אף פחות ממנה, שחרש אילם הרי הוא כשוטה, חש"ו.

וכך אף הישראל, כאשר הוא מאבד צלם ישראל אינו הופך כגוי, אלא נהיה פחות מן השפלים שבאומות.

צא וראה בכמה בתי מלון ומדינות בעולם אין כניסה לישראלים. ליהודים כן, לישראלים לא. ישראל היא המדינה מס' אחד בעולם באלימות בני נוער!!! כשישראל יורדין יורדין עד תהום. זה העם שהקב"ה הועידו להיות אור לגויים.

זה מצער, אך יש בכך נקודת אור. הדבר מלמד שישראל אינה גוי משודרג, אלא מעלה בפני עצמה, והראיה, כאשר המעלה נעלמת, אנו נהיים פחותים ושפלים מן הגוי.

זה שאומר להם ריב"ז אשריכם ישראל, שכאשר אתם יורדין אתם מגיעים לדרגה כ"כ פחותה להמסר ביד בהמתן של ערביים!

כפיית הר כגיגית

וזה ג"כ הביאור בכפיית הר כגיגית. ישראל עלולים לחשוב שמעלתן תהיה תוספת על מעלת הגוי, אך אם לא יעשו רצונו של מקום ישוב מצבם כגוי, וזה כעין השקעה ללא ריזיקה של הפסד, מקסימום נשוב להיות ככל הגוים.

בא הקב"ה ואמר להם החיבור בינינו מחייב, אם אין אתם מקבלים את התורה אתם בתחתית ההר, נמוך נמוך ממעלת שאר האומות. ולכן ישראל היא האומה הנרדפת ביותר בעולם, ולא היה עם בהיסטוריה שסבל כעם היהודי.

בשנת 1943 נשלחו אסירים יהודים ממחנה המוות בירקנאו לוורשא כדי לנקות את חורבות הגטו לאחר דיכוי המרד, על קבוצה זו נמנה האדמו"ר מצאנז. עת עמדו על הריסות הגטו פנה אחד האסירים אל האדמו"ר ושאלו בכאב:"רבי… האם תמשיך עוד לומר בתפילתך "אתה בחרתנו"? השיב לו האדמו"ר: "עד היום לא אמרתי זאת בכוונה הראויה, אולם מעתה כאשר אגיד אתה בחרתנו, אכוון יותר ויותר… מוטב לי להישאר במצבי זה, מאשר להיות כאחד מהם".

במילותיו הקצרות סיכם האדמו"ר מצאנז את תמצית ההבדל בין הגזענות היהודית לזו האחרת, בין החיובית לשלילית, בין זו שהעניקה לעולם את את אושוויץ וטרבלינקה לזו שתרמה לו את "לא תרצח".

מצוות "ונקדשתי בתוך בני ישראל" היא שמגינה על העם היהודי מן ההיבטים השליליים של הגזענות ובכך מכוונת את עליונותו הייחודית אל מטרת הבריאה.

כשהרבי מצאנז קלויזנבורג זצ״ל עבד בפלוגות הכפיה במחנה המות תחת מגלב הנוגשים, שאלו היהודי העובד לצדו: ״נו, רבי, התמשיך להתרונן ב׳אתה בחרתנו מכל העמים׳?!״

וענהו: ״ודאי, עכשו ביתר שאת ועז! אשרי שאני מן הנרדפים ולא מן הרודפים, ההיית מתחלף בחיות טרף אלו?!״.״

מקור הנשמות

הקב"ה נפח באדם הראשון נשמת חיים. אדה"ר אכל מעץ הדעת ופגם בנשמתו, ובעקבות כך נפלה נשמתו בעמקי הקליפה. נשמת אדה"ר כוללת ששים ריבוא נשמות ישראל שנפגמו בחטאו.

בכל דור יוצאות נשמות מה'גוף' – הוא אדה"ר מחצב כל הנשמות – על מנת לרדת לעולם ולהתתקן מפגמן.

כאשר יושלם התיקון ו'תכלינה כל הנשמות שבגוף' – יבוא משיח בן דוד.

יש לדעת – רק נשמות ישראל היו כלולות באדה"ר. נשמות אומות העולם לא היו כלולות בו, והן מחלק הסטרא אחרא [בענין מקור נשמות הגוים ר' הערהולכן במעשיהם הרעים אינם פוגמים למעלה, ולא בהם תלוי תיקון העולם כלל ועיקר.

בענין מקור נשמות הגוים לעומת נשמות ישראל כתב הגאון המקובל הרב יעקב הלל שליט"א מאמר ארוך ונביא ממנו את עיקרי מסקנתו [מקבציאל (לה עמ' קב) הוצאת אהבת שלום] וז"ל:

"ונבוא בס״ד לבאר ולסכם עוד ענין זה בארוכה קצת, כיון שהוא מעיקרי ויסודי האמונה, להבדיל בין הטמא והטהור, ובין הקודש לחול, וחיובא רמיא על כל בר ישראל לדעת ולהבין יסודות אלו על בוריין ולא לגמגם בהם, שחלילה לא יהרסו עיקרי הדת ותורת אמת בטשטוש וערבוב גבולי הקדושה והטומאה, שזה לעומת זה עשאם האלקים. ונבאר הדברים גם על פי דברי רבותינו המקובלים.

הנה, כאשר ברא הקב"ה את אדם הראשון, וצבר עפרו מארבע כנפות הארץ (סנהדרין ל״ח.), אז נפח בו כביכול, נשמה טהורה, וכמ״ש (בראשית ב׳ ז׳) 'ויפח באפיו נשמת חיים'. וכמו שאמרו (עיין רמב״ן בראשית ב׳ ד, ובתניא ח״א פ״ב ועוד, עפ״י הזוהר בכמה מקומות, ראה ח״ג דף מ״ו ע״ב, ומדרש הנעלם פרשת בראשית מאמר תוצא הארץ נפש חיה) 'מאן דנפח מדיליה ומתוכיותיה נפח'. ועל נשמה זו אמרו (על פי איוב ל״א ב׳): נשמת ישראל חלק אלוה ממעל.

והנה, אותה נשמה קדושה וגדולה דאדה״ר, היתה כוללת כל ששים רבוא נשמות של ישראל. והששים רבוא נשמות, הן כלליות, אבל הן מתחלקות כל אחת לאלפים ולרבבות ולרבי רבבות של ניצוצות פרטיות, וכולן נשמות של ישראל המתגלגלות ובאות לעולם להתתקן בקיום המצוות בכל דור ודור (עיין שער הגלגולים הקדמה י״א). אולם, בתחילה כשנברא אדה״ר, היו במציאות רק נשמות ישראל, ואילו נשמות אומות העולם נתהוו רק אחר כך כתוצאה מחטא עץ הדעת, כן כתב רבינו האר׳׳י ז״ל בספר הליקוטים (על תהלים פרק ל״ב), ובספר ליקוטי תורה שם, ובספר הגלגולים (פרק נ״ח).

ומכאן למד רבינו הרמח״ל ז״ל מ״ש בספרו דרך ה׳ שישראל הם ״המין האנושי מצד שורשו האמיתי כאדה״ר לפני החטא״. ואילו הגוים הם ״מין אנושות שפלה שלא היה צריך שימצא בעולם לולי לא חטא אדה״ר״, ודו״ק. [עי' בביאור הרד"ק עה"פ (ישעיהו מ-טו) 'הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ': הן גוים – '…והלא כולם הן לפניו כמו הטפה מדלי, שהוא דבר מועט כנגד מי הדלי, או כשחק מאזנים – שהוא דבר מועט מן המעט, כי בנפיחה מעוטה יצא העפר הדק ההוא אשר במאזנים"].

ועיין בספר הפרדס לרמ״ק ז״ל (שער י״ג פרק גי) שכתב גם כן שאדם הראשון נברא בסוד כתנות אור (באל״ף) הרומז לאחדות ה׳ ויחודו, פירוש שכל הנשמות שבו היו קדושות, חלק אלוה ממעל, ממה דנפח ביה קב״ה. אולם לאחר שחטא, הוליד נשמות רעות מהסטרא דמסאבותא. ועד זמן אברהם ע״ה לא חלקם הקב״ה לשני אוצרות נפרדים. ואחר שבחר באברהם, אז חילקם לשני גופים, נשמות הטהורות לישראל, והטמאות לאומות העולם. ועיין בשמחת הרגל לג״ע החיד״א ז״ל… שהביא מדברי התוספות (עבודה זרה דף ה׳ ע״א ד״ה אין בן דוד בא) בשם רבינו אלחנן דנשמות של ישראל ושל עכו"ם אינן בגוף אחד ודו"ק. ועיין באור החיים הקדוש דברים ל"ב ח' שכתב שמעיקרא בראם כשני אילנות, אחד טהור של אדה"ר, ואחד טמא של ס"מ. ועל ידי חטא אדה"ר נתערבו והתחילו לצאת גם מאדה"ר נשמות רעות וטמאות עי"ש.

והנה לאחר שחטא אדה"ר נסתלקו ונתפזרו חלקי הנשמות שבו ומהם שנשקעו בבורות נשברים [עיין שער הגלגולים הקדמה ג' ד"ה דע] ובתחילה היו באות ומתגלגלות בגויי הארץ כמו שכתב האר"י ז"ל [בשער הפסוקים פרשת שמות ובשער הכוונות ריש דרושי הפסח ובשער הגלגולים בכמה מקומות] שהנשמות של ישראל בתחילה נתגלגלו בדור המבול ובדור הפלגה ובדור סדום והיו חוטאים ובאים כו' [א.ה. עי' בפרק סוד גלות מצרים וחטא אדה"ר עמ' 301] אולם כאשר בחר הקב"ה באברהם אבינו, משם ואילך ייחד כל אותן נשמות ישראל בפרטי פרטיהן, שהיו כלולות בתחילה באדה"ר, שיושרשו מעתה כולם רק באברהם וממנו יתפשטו בבניו אחריו במשך כל הדורות עד שיתוקנו.

אולם זה לעומת זה עשה האלקים וברא הקב"ה לאחר חטא אדה"ר גם אדם דקליפה אדם דבליעל והוא מקביל בכל פרטיו לאדם דעולמות הקדושה והוא הקליפה החיצונה לכל העולמות דקדושה [עיין שערי קדושה למהרח"ו ז"ל ח"ג ש"ב] ומאדם זה דקליפה נמשכו נשמותיהן של הגוים כמ"ש על בלעם [במדבר כ"ד ט"ז] ויודע דעת עליון ואמרו חז"ל [ספרי פרשת וזאת הברכה] פיסקא ט"ז ששקול היה בלעם כמשה באומות העולם והיינו שהיה מושרש בדעת עליון דקליפה לעומת משה שהיה מושרש בדעת עליון דקדושה [עיין שער הפסוקים פרשת שמות דף כ"א ע"ב וע"ג].

אולם, אילן הטמא הזה וכל ענפיו ופרטיו אין לו תיקון והשתלמות לעולם הבא, אלא תיקונו היא שריפתו, כמו אילן אשירה, וכמ״ש (בסידור ר״ה ויוה׳׳כ): ״וכל הרשעה כעשן תכלה״, וכמ״ש ״בלע המות לנצח״ (ישעיה כ״ה ח׳). וכל עניינם של הקליפות ואומות העולם, והיצר הרע, להיותם מצויִין בעולם, הוא רק כדי להיות כנסיון לישראל עושי דברו יתברך, ולהביא עליהם פורעניות וצרות כאשר עוברים על דברי תורה ב״מ.

אולם, הם והשטן ראש לאומותם, יתבטלו לעתיד כאשר יתוקן העולם במלכות שדי. ורק השורש העליון שלהם, יומתק ויוכנע במקורו בסוד (דברים ל״ב ל״ג־ל״ד): 'וראש פתנים אכזר הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי'. וכענין שאמרו חז״ל (פרקי דרבי אליעזר פרק ל״ח) על קבורת ראשו של עשיו במערת המכפלה, (עיין רוח חיים על משנת כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא)". עכ"ל הרב יעקב הלל שליט"א. ע"ש שהאריך עוד.

השר מונטיפיורי

השר הצדיק סיר משה מונטיפירוי, שר האוצר בממשלת אנגליה, גדול ליהודים ורצוי לרב אחיו, נשאל בפרלמנט הבריטי: ״האין זה קשה להיות יהודי שומר תורה ומצוות?״

וענה תשובה נצחת: ״אם זה קשה ואם לאו, זה עדיף מאשר לא להיות יהודי שומר תורה ומצוות!״ הן מברכים אנו בשם ובמלכות ״שלא עשני גוי״!

על אחת כמה וכמה שכאשר מתקלפת מסכת הנימוסים ושכבת התרבות השטחית מתגלה מהותם האמתית, חיות אדם חסרות מעצורים. מדברים על אכזריות הגרמנים. האם הפולנים לא כלאו יהודים בבתי כנסיות והעלום באש, על נשיהם וטפם? האם האוקראינים לא ערפו ראשי יהודים באתי חפירה. וכשחוקר רוסי הכני עד זוב דם בנסיון לחלץ ממני הודאה כוזבת, שאלתיו: ״כמה מהמכות היו במסגרת תפקידך וכמה משום שאני יהודי?״ ושתק במבוכה, בשתיקה כהודאה

*

תדאג קודם לעצמך

[״היה זנב לאריות״ והגדת עם תוספות]

וישלח משה את חתנו, וילך לו אל ארצו״ (שמות יח, כז), לגיר בני משפחתו (רש״י, מהמכילתא). בפרשת בהעלותך, מבקש משה רבינו את יתרו: ״לכה אתנו״, ויתרו משיבו: ״לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך״.

ומשה רבינו שב ומבקש: ״אל נא תעזוב אותנו״ (במדבר י, כט-לא). ובמכילתא (יתרו, ב), אמר לו [יתרו], כלום הנר מהנה, אלא במקום חשך. וכי מהנר נהנים חמה ולבנה? אתה חמה, ואהרן אחיך לבנה, מה יעשה הנר ביניכם. אלא הריני הולך לארצי, ומגיר לכל בני מדינתי, ומביאם לתלמוד תורה, ואקורבם תחת כנפי השכינה. יכול שהלך ולא עשה, תלמוד לומר: ״ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים ״(שופטים א, טז), ואומר: ״וילך וישב את העם״ (שם).

ובכן, בראש ובראשונה, יש לנו כללי פסיקה. הלל ושמאי, הלכה כהלל (ערובין יג ע״ב). רבי אליעזר ורבי יהושע, הלכה כרבי יהושע מרה טז ע״א). הלכה כרבי עקיבא מחברו וערובין מו ע״ב). רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כדבי יהודה (ערובין מו ע״ב). רבי יהודה ורבי יוסי, הלכה כרבי יוסי ושם). רב ושמואל הלכה כרב בדיני (בכורות מט ע״ב), רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן (שבת קמה ע״א), ועוד –

משה רבינו ויתרו, כמי מהם הלכה? אין צל של ספק. יתרו עשה כהבנתו, אבל הצדק עם משה רבינו.

ומה אמר לו משה רבינו, מדוע התנגד ללכתו. והלא נימוקו של יתרו עמו. כאן, ״שרגא בטיהרא״ הוא, כנר בצהרים. ושם, יגיר את כל בני

מדינתו?

ולמדנו מכאן יסוד, חשוב כל כך – משה אמו לו: ״הוי זנב לאויות, ואל תהי ראש לשועלים״ (אבות פ״ד מט״ו)!

יתרו חש עצמו כ״שרגא בטיהרא״. בנו באור יום? נפלא! השאר שם, לאור החמה והילבנה, משה ואהרן, ותגדל! למה תשאר נר, היה לאבוקה ולמדורה, היה למאור!

והוא, לא: ״כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך״. נר אני, אז אאיר במקום החשך, שם אהיה המאור הגדול…

נו, על בני מדינתו ראינו איך השפיע. מסרו את בנותיהן כדי להחטיא את ישראל, ופנחס נכדו של יתרו (רש״י שמות ו, כה. מסוטה מג ע״א) הרגם. אבל את משפחתו גייר, ואת בניו הביא. אז מה אמר לו משה –

ולמדנו מכאן יסוד, חשוב כל כך – הן אמר: רצוני לדאוג לבני –

אמת, ושנינו: ״תנו רבנן, הוא ללמד ובנו ללמד, הוא קודם לבנו״ (קדושין כט ע״ב) [ומכאן תמה ב״אגרות משה״ (אבן העזר ח״ד, סוף סימן כ') על דברי החתם סופר זצ״ל (ב״תורת משה״ ויקרא יט, יח) שרק בענייני העולם הזה דרש רבי עקיבא (בבא מציעא סב ע״ב) ״וחי אחיך עמך״ חייך קודמים לחיי חברך, אבל ברוחניות ״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא קים) זה כלל גדול בתורה. וכתב הגר"מ פיינשטיין לדבר ברור, ״שאף מי שיודע כבר מסכת אחת ואפלו סדר שלם הוא קודם ללמד סדרים האחרים, מללמד האחרים אף אותה מסכת״. וקרא כתיב: ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוד היום על לבבך ובתחלה, ואחר כך] ושננתם לבניך׳ (דברים ו, ז).

ובמדרש (פרקי דרבי אליעזר, א) אמרו שרבי אליעזר בן הורקנוס עם הארץ היה וחשקה נפשו בתורה. אמר לו אביו: ״והרי בן עשרים ושמונה אתה, ואתה מבקש ללמד תורה? אלא קח לך אשה והוליד בנים, ואתה מוליכן לבית הספר״ –

כסברת יתרו, דאג לבניך!

ואלו היה שומע לקול אביו, וממשיך לחרש בשדה ומחליט שבנו ילמד, היינו אנו – והיה הוא עצמו – מפסידים את רבי אליעזר הגדול, השקול כנגד כל חכמי ישראל (אבות פ׳׳ב מ״ח) ואשרי אברהם יצחק ויעקב שיצא מחלציהם (פרקי דרבי אליעזר, ב), ונתאוה משה רבינו שיהיה מצאצאיו (תנחומא חלות ח)!

ושנינו (אבות דרבי נתן) שכאשר הלך רבי עקיבא ללמד תורה, בן ארבעים שנה היה ולא למד כלום. ״הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי

תינוקות. אמר לו: רבי, למדני תורה. אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. כתב לו אל״ף בי״ת ולמדה –

וקיבל רשות אשתו, והלך לעשרים וארבע שנים לישיבה, ובא בראש עשרים וארבעה אלף תלמירים (כתובות סג ע״א, נדרים נ ע״א) – ואלו היה אומר: אתמקד בבני, ואשאר כמו שאני – כמה היינו מפסידים – הלא כל תורתנו אליבא דרבי עקיבא (יבמות סב ע״ב) – וכמה היה הוא מפסיד!

המעשה בחזו"א

מעשה ביהודי שגר בחיפה, והגיע לחזו"א כדי לשאול האם לעקור לב"ב, היות וילדיו כבר גדלו מעט, והצביון הרוחני הירוד של העיר עלול להשפיע עליהם. תמה החזו"א וכי רק בגללם אתה צריך לעבור? וכי אתה לא מושפע??

וספרו (כתבות סב ע״ב) שרבי חמא בר ביסא הלך ולמד קזתים עשרה שנה במת המררש. כשחזר, לא רצה להבעית את אשתו בפתאומיות. עלה לבית המדרש, ושלח להודיע בביתו קהגיע. בא בנו רבי אושעיא וישב לפניו. בחנו, וראה שתשובותיו מחדדות ותלמודו בידו. חלשה דעתו. אמר: אלו הייתי נשאר כאן, היה לי בן כמותו. קם והלך לביתו. נכנס בנו, חשב שהגיע לשאל בהלכה, וקם לכבודו. אמרה לו אשתו: וכי יש אב שעומד בפני בנו. קרא עליהם רמי בר חמא את הכתוב: ״והחוט המשלש לא במהרה ינתק״ (קהלת ד, יב), זה רב אושעיא בן רבי חמא בן רבי ביסא והניח בנו, והלך ללמד בעצמו!

ולא, שלא יטעו חלילה, איני מטיף להזניח את החנוך אבל שלא יזניחו את החנוך העצמי!

שלא יקפיאו את ההתעלות, את השאיפה לגדלות. שלא נאמר, כיתרו, נר פעוט אני וכך אשאר, אחפש פנה חשוכה להאיר בה!

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צה עמוד א

וישבי בנב אשר בילידי הרפה ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת והוא חגור חדשה ויאמר להכות את דוד. מאי וישבי בנוב? אמר רב יהודה אמר רב: איש שבא על עסקי נוב. אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד: עד מתי יהיה עון זה טמון בידך? על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד דואג האדומי, ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו. רצונך – יכלו זרעך או תמסר ביד אויב? אמר לפניו: רבונו של עולם! מוטב אמסר ביד אויב, ולא יכלה זרעי. יומא חד נפק לשכור בזאי. אתא שטן ואידמי ליה כטביא, פתק ביה גירא ולא מטייה. משכיה עד דאמטייה לארץ פלשתים. כדחזייה ישבי בנוב אמר: היינו האי דקטליה לגלית אחי. כפתיה, קמטיה, אותביה ושדייה תותי בי בדייא. אתעביד ליה ניסא, מכא ליה ארעא מתותיה. היינו דכתיב תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסלי. ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה, אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בארבעא גרבי דמיא, חזינהו כתמי דמא. איכא דאמרי: אתא יונה איטריף קמיה, אמר: כנסת ישראל ליונה אימתילא, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף – שמע מינה דוד מלכא דישראל בצערא שרי. אתא לביתיה ולא אשכחיה. אמר, תנן: אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו. בשעת הסכנה מאי? אתא שאיל בי מדרשא. אמרו ליה: בשעת הסכנה שפיר דמי. רכביה לפרדיה, וקם ואזל, קפצה ליה ארעא. בהדי דקא מסגי חזייה לערפה אמיה דהוות נוולא, כי חזיתיה פסקתה לפילכה שדתיה עילויה, סברא למקטליה, אמרה ליה: עלם אייתי לי פלך! פתקיה בריש מוחה, וקטלה. כד חזייה ישבי בנוב אמר השתא הוו בי תרין, וקטלין לי, פתקיה לדוד לעילא, ודץ ליה לרומחיה, אמר: ניפול עלה ונקטל. אמר אבישי שם אוקמיה לדוד בין שמיא לארעא. – ונימא ליה איהו! – אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורין. – אמר ליה: מאי בעית הכא? – אמר ליה: הכי אמר לי קודשא בריך הוא, והכי אהדרי ליה. – אמר ליה: אפיך צלותיך, בר ברך קירא ליזבון ואת לא תצטער. אמר ליה: אי הכי – סייע בהדן. היינו דכתיב ויעזר – לו אבישי בן צרויה. אמר רב יהודה אמר רב: שעזרו בתפלה. אמר אבישי שם ואחתיה. הוה קא רדיף בתרייהו, כי מטא קובי אמרי: קום ביה. כי מטא בי תרי אמרי: בתרי גוריין קטלוה לאריא. אמרי ליה: זיל אשתכח לערפה אימיך בקיברא. כי אדכרו ליה שמא דאימיה – כחש חיליה, וקטליה. היינו דכתיב אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל.

דברי הפלא יועץ ועוד

כשמחלק ירושת בניו, יניח חלק אחד לעצמו, ויאמר זה לכל הפחות מגיע לי מכל עמלי. את זה שייתן לצדקה ותורה, והלך לפניך צדקך!

ריש לקיש הניח קבא דמוריקא וקרא על עצמו ועזבו לאחרים חילם.

וכבר אמר אחד הגדולים: שואלים אדם על למודו, ונאנח: רוצה היה ללמד, אוהב הוא ללמד. משתוקק ללמד. אבל מה יעשה, טרוד הוא על המחיה ועל הכלכלה. האמת, די היה לו בפת במלח ולעמל בתורה, אבל טורח הוא עבור בנו, שיוכל ללמד בלי הפרעה –

והבן הזה גדל, ונשאב גם הוא לחיי המסחר. גם הוא היה לומד, ובשמחה, אבל טורח הוא עבור בנו ־ שגם הוא יטרח עבור בנו…

ואמר: משתוקק הייתי לראות את הצאצא האחרון, בסוף כל הדורות, שכל הדורות טרחו עבורו…

לא זו הדרך, אלא: ״לכה אתנו, והטבנו לך״. תתעלה בעצמך!

*

ילדינו ערבים בעדינו

[מעיין השבוע רעיונות]

שלמה המלך אמר בחכמתו: ״בני, אם ערבת לרעך, תקעת לזר כפיך, נלכדת באימרי פיך — עשה זאת איפוא בני והנצל, לך התרפס ורהב רעך״. ״התרפס״, השפל עצמך לפניו, ״ורהב רעך״, תגדיל את כבודו, עד שיתרצה לך.

ורבותינו דרשוהו על מתן תורה: בשעה שעמדו על הר סיני, אמר להם הקדוש ברוך הוא: ״אם אני נותן לכם תורתי, מקיימין אתם אותה?״

אמרו לו: ״הן!״ אמר להם: ״ערבים אני מבקש מכם״. אמרו לו: ״שמים וארץ יהיו ערבים עלינו״.

אמר להם: ״דבר שמתבטל הוא, שנאמר: השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. אבל יש לי ערבים טובים — בניכם! אם מקיימים אתם את התורה, אני מקיים בניכם. ואם לאו, אני גוזלם מכם. שנאמר: ותשכח תורת אלקיך — אשכח בניך גם אני״.

אותה שעה קיבלו עליהם, ונתנו בניהם ערבים. שנאמר: ״בני בכורי ישראל״. עד כאן דברי המדרש, והם ידועים מאוד.

ויש לתמוה: מה חטאו הבנים, שייגזלו מאבותיהם בעוון אי שמירת התורה. והרי כבר נאמר שבנים לא יומתו על אבותם, אלא איש בחטאו יומת. ובכלל, היכן מצינו שמביאים ערב בלא הסכמתו ובלא לשאול את פיו. וכי זה חוטא וזה משלם?

ועלה בדעתי פירוש מרעיש, הזורק אלומת אור על תקופתנו ומסביר אחת התופעות המזעזעות והמדכדכות בדורנו, ודומני שהוא אמת לאמיתה:

כשבני ישראל ביקשו להביא את השמים והארץ כערבים, מה אמרו בכך. האס

ביקשו שהשמים יקרסו והארץ תאבד מפני חטאיהם? ודאי שלא! בלא ספק הציעו, שאם יחטאו ייעצרו השמים ולא יתנו מטר, והארץ לא התן את יבולה. כלומר, שלא יקבלו טובה מהם, ויינתק הקשר ביניהם.

וכשהציע הבורא יתברך את הבנים, לא הציע שאם יחטאו יאבדם או ייסרם חלילה. מה אשמים הילדים הטהורים בחטאי הוריהם! אלא מה הציע?

שלא יקבלו ההורים טובה, נחת ושמחה מילדיהם, ויתנתק הקשר ביניהם!

פירוש זה אמיתי הוא, שכן מתממש הוא לעינינו יום יום!

ככל שהמשפחה חילונית יותר, ככל שעוברת היא יותר על התחייבות ״נעשה ונשמע״, ועל ציוויי מעמד הר סיני — כך אומללים יותר חיי המשפחה ומנוכרים יותר יחסי אבות ובנים, אמהות וצאצאים!

וכן להפך: ככל שהמשפחה תורנית יותר, מאמינה יותר ומקפידה על אורחות חיי מורשת מאירה, כך הדוק יותר הקשר בין האבות לבנים ובין האמהות לצאצאים. ההורים רואים נחת ושמחה והבנים שומעים לקולם, מכבדים אותם, מצייתים להם, קשורים אליהם!

זו עובדה מוכחת. הסתכלו סביב וראו. וכעת, יודעים אנו גם את הסיבה לכך! וכל הורה המבקש להדק את הקשר בינו לצאצאיו, ידע מעתה מה היא הדרך הבטוחה: יותר הקפדה במצוות, יותר שיעורי תורה, והבורא יקשר בינו לבניו!

נמצא שהדבר אינו עונש, אם כך תעשה – אפגע בבניך ח"ו, ואז אכן שאלתנו במקומה. הדבר הוא פועל יצוא של ההתנהגות שלך!

אם האדם מוחק מהשו"ע מה שלא מתאים לו, מניין לך שלבן שלך לא יתאימו דברים אחרים? הרי לך לא מתאים שמירת העיניים, או תפילה במנין , או קביעות עתים לתורה, לבן שלך לא מתאים לא להתחתן עם גויה!

אתה תסבול מהילד שלך – כפועל יוצא ממעשיך!

שומר המצוות יושב על שלחן השבת, בניו כשתילי זיתים, אשתך כגפן פוריה, אך הרחוק – גם סעודה משפחתית אין לו, הבת "ביי, אני הולכת" לאן? החבר כבר למטה צופר על האופנוע… הבן כבר בא לבקש את המפתחות כי הוא כבר קבע עם החבר'ה… הוא יחזור בשעה חמש לפנות בוקר בגילופין נודף אלכוהול ואולי גם כמה מיני חומרים נרקוטיים… והאמא והאבא חצי לילה לא ישנים עם לב מפרפר – מה עם הילד…

כתוב ואכלתם בשר בניכם וכו' כתוב בחז"ל שכל הקללות יהפכו לברכות, כיצד קללה כה נראה אמורה ליהפך לברכה?

הרחוקים – רחוקים גם מההגיון הפשוט של חינוך ילדים – הילד מאיים – ההורה מתקפל. הילד מגביה את הקול – ההורה מרצה…

הכרתי אדם – שכל דבר שלא מצא בעיני הילד שלו – הוא עשה הפגנה, וזה חזר אצל כל הילדים. הם הלכו לחדר בפנים חמוצות, עד שירצו אותם… לא הבנתי איך זה עובד ומאין החוצפה, עד שקלטתי שבכל פעם שהילד היה עושה את זה האבא היה נלחץ ורץ לחדר ומנסה להתחנן שהילד יחזור לשלחן השבת, וכעת יהיה בסדר וכו'. הילדים קלטו שזה הנשק שעובד…

הילד שסיפר לפי תומו שרצה לירוק חרצן של זית על אבא, והוא נחנק…

האשה ששאלה את אשתי – מה?? יש לך שישה ילדים?? לי יש שניים ויוצאות לי קרניים… אמרה לה אשתי – אני גם עם אחד כמו שלך – לא הייתי שורדת… כשיהיה לך ילדים כמו שלי, את תביני… היא לא רצתה להבהיל אותה ולומר לה שששה זה לא הרבה, לשכנים מעלי יש 18… כ"י…

אם ההורה הוא סוג של כספומט, ומישהו שאמור למלא את כל הסיפוקים שלי, ואין שום חובות בבית רק זכויות, אל תתפלא ש"ויצא העגל הזה".

בדור הקודם הורינו סבינו וסבתותינו לא היו צריכים ללמוד "חינוך", לא שמעו הרצאות של יעקובסון, ולא הוזקקו למבול הספרים שיש היום. מדוע? מפני שהלכו בדרך ה', ואז ילדיכם שלכם. ואם סוטים מן הדרך "אני גוזלם"! גם את ההגיון הפשוט אתה תאבד!!

אם ההורים מתגרשים או מסוכסכים – מכל שכן שהחינוך מתפרק, ולפעמים הילד מנסה להכנס בסדק שבין ההורים ולהרחיב אותו לטובתו, ואף מנסה לאיים – אספר לאבא, או אבקש מאבא שיקנה לי…

האם שעל כל איום כזה – נכון, תבקש מאבא שיקנה לך. או אספר לאבא – אתה יכול לספר. כך הילד מבין שאינו יכול להשתמש בנשק מול הוריו!

אבל היום – ההורה שפוט של הילד. הוא לא יכול לעשות מאומה נגדו. אינו מבין שבכך אינו מטיב עמו, אלא מאמלל אותו. הוא חושב שאם אני אדרוש מהילד – הוא ישנא אותי… כמה שטות! הילד זקוק לגבולות. הוא לא זקוק לעוד חבר. רבים מההורים טועים בזה וחושבים שעליהם להתחבב על הילד. לילד ארבעים חברים בכיתה, הוא זקוק לאבא אחד שיאמר לו "עד כאן"!

בסופו של דבר דוקא אלה שמנסים להתחבב על ילדיהם – רווים מהם מרורות. ואלה שמציבים גבולות – זוכים להערכה וכבוד.

75% מהתלמידים היו מעורבים בתגרה אלימה בשנה האחרונה.

תיאור המורה.

מחקר חדש מגלה: תלמידים חרדים יודעים גיאומטרי'ה ומתמטיקה טוב יותר מחילונים. (מעריב 29.1.98 )

יתד נאמן תשס"ד כ"ה אייר

אכן, מדהים לראות שדווקא אלה שמערכת החינוך שלהם ירדה לשפל המדרגה, מבקשים לאלף בינה את החינוך התורתי. ביום בו נאמרו הדברים פורסמה בעתונות כתבה תחת הכותרת ״טרור נגד מורים", שסקרה את התופעות של מעשי השחתה או על אלימות נגד מורים. מתברר, כי יותר ויותר מורים חשים שאין להם ברירה ופונים לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה לחקירה פלילית נגד תלמידיהם!

מעשי הוונדליזם בבתי־הספר ומקרי האלימות כלפי מורים הולכים ומתרבים. רשימה אקראית של תלונות שהוגשו רק השבוע למשטרה, מדהימה ומזעזעת. מורה מחולון הגישה תלונה על השחתת הרכב שלה. מורה אחרת, מירושלים, התלוננה על כך שתלמיד שם רעל בכוס המים שלה במהלך שיעור מדעים במעבדה. בבית־ספר בדרום הושלכו נפצים במסגרת חגיגות סיום הלימודים של תלמידים. כל אלו אירעו רק בשבוע האחרון. מורה מאזור המרכז סיפרה: ״יום אחד חזרתי הביתה ובכל תיבות הדואר בבניין הפיצו מכתבים על הבן שלי, מכתבי שטנה עם המון עלבונות עליו, דבר שפגע בו מאוד כי הוא לומד באותו בית־ספר. הם גם איימו עליו, והכל משום שקראתי להורים שלהם לשיחה לאחר שהם נעדרו מבית־הספר. אחרי זה הם השחיתו את הרכב שלי בפעם הראשונה״. המורה בחרה שלא לשתוק והחליטה להשיב מלחמה. היא הציבה בחלון ביתה מצלמת וידיאו ומצלמות נוספות ובעזרתן תפסה את התלמידים בשעת מעשה. ״הייתי בהלם. 30 שנה לימדתי בבית־ספר ונתתי הכל למען התלמידים וככה הם משיבים לי. זה מאור פגע בי. התחושה של הסטירה בפרצוף היתה נוראית״, היא אומרת.

מקרה אחר שזעזע את הציבור אירע לפני כחצי שנה בקריית־מלאכי, כאשר 15 תלמידים מכיתות זי־ ח׳ באחד מבתי־הספר התיכוניים בעיר היכו קשות מורה שניסה להגן על תלמיד מפניהם. הם אף זרקו לעברו פח אשפה שפגע בראשו וגרם לפציעתו. בחודשים האחרונים הגישה וערה מיוחדת, בראשותו של סמנכ״ל משרד החינוך, מנחם כהן, את המלצותיה למיגור האלימות כנגד מורים. ״אנחנו מחייבים היום מנהלים להתלונן במשטרה בכל מקרה של אלימות תלמידים", אומר כהן. ״היתה קיימת תופעה של הסתרה. אחרי שמורה הותקף, מנהלים והורים פנו אליו וביקשו שהוא ישמור את העניין בסוד ויסגרו את זה בגישור בתוך בית־הספר. היה פה אינטרס משותף של כולם, חוץ משל הנפגע, להסתיר את האלימות, כי זה פוגע בשמו הטוב של בית־הספר.

״אנחנו טוענים שקשר השתיקה הזה לא יסייע למזער, ובוודאי שלא למגר, את האלימות. חייבים להציף כל מקרה כדי שזה ייפסק. המלצה נוספת שעיגנו היא שאי־ דיווח של מנהל על מקרה אלימות שאירע אצלו ייחשב כעבירת משמעת. אלימות נגד עובד הוראה נתפשה בסלחנות בלתי נתפסת. כשמרביצים לשוטר, רופא או לכל עובד מדינה אחר, כולם נעמדים על הרגליים. לעומת זאת כשמרביצים למורה, זה נדמה כאילו הוא קצת אשם, לא מחנך טוב, או שהוא לא משתלט על הכיתה… האלימות בבתי־ הספר היא חלק מהאלימות בחברה והיא לא תיפסק אם לא נעצור אותה. אנחנו עובדים על הקמת מרכז סיוע שיעמוד לצד המורים לאורך כל הליך הטיפול בתלונה, כדי שהמורים לא ירגישו שמפנים להם עורף״.

העתון ״מעריב״ גילה, כי מדי צהריים פותחת הסתדרות המורים את הקו החם לפניות מורים שהותקפו או שנעשה להם עוול על־ידי תלמידים והורים. הפניות כוללות מדיווחים על קללות ועד דיווחים של מורים שהוכו על־ידי הורים בהתקף של זעם ושאבריהם נשברו. מה שהיה פעם טפטוף של כמה בודדים שהתקשרו, הפך באחרונה לחדר מצב המחייב גיוס של מתנדבים נוספים שיאיישו את העמדות. ״ביומיים האחרונים הגיעו אלינו תלונות של מורים שבעטו בהם ושל מורה שהפרידה בין תלמידיה וקיבלה מכות מתלמיד חטיבת־ביניים. בשבוע שעבר מורה התלונן במשטרה על מכות. על מורה בחטיבת־ביניים השליכו חזיז כשעמדה ליד הלוח. כל השנים קיבלנו שיחות ממורים שהתלוננו, רק שהמקרים הולכים ונעשים חמורים הרבה יותר״, אומרת עפרה דונסקי, המשנה למזכ״ל הסתדרות המורים ומנהלת הקו החם.

היא מסבירה, כי מדובר בכשל חינוכי עמוק. "הגבולות מיטשטשים ואפשר לומר שהם פרוצים לחלוטין. אם הילדים מאמינים שהכל מגיע להם, אז אי־אפשר לעצור את זה. אבל לא רק המורים סובלים מהאלימות. ילדים חסרי גבולות הם לא פחות מסכנים. ילד שלא יודע מהם גבולות ומתי הוא חצה אותם, יכול לעשות ככל שעולה על רוחו ולפגוע גם בו עצמו. אנחנו אומרים למורים לא לשתוק ולנצל את כל האמצעים העומדים לרשותם. במקרים חריגים אנחנו תומכים בהעברת הילד מבית־הספר. פגיעה במורה היא פגיעה באיש ציבור בעת מילוי תפקידו. אני חושבת שנפרץ הסכר והמורים מוכנים יותר לדבר, מצד שני עדיין קיים החשש כי זה לא כבור גדול להיות מורה מוכה״. גם פרופ׳ עמוס רולידר מהמחלקה למדעי ההתנהגות במכללת עמק־יזרעאל מסביר כי ההחרפה באלימות נובעת מקריסת הסמכות של המורה. ״מהתחושות שלי, בהסתמך על תצפיות בבתי־ספר במהלך שיעורים ובהפסקות, יש כיום קריסה כמעט מוחלטת של הסמכות המורית״, הוא אומר. ״זה מתבטא בעיקר בסירוב של תלמידים לשתף פעולה עם המורים. למורים קשה היום,לבקש מתלמידים להנמיך את הקול, להרים לכלוך מהרצפה או להוציא חומרי למידה. המורה עומד היום חסר אונים מול רמת סירוב וויכוח על כל סוגיה חינוכית פשוטה. השלב השני מגיע בשמורה עומד על זכותו ודורש שיתוף פעולה, ואז אנחנו עדים לשכיחות גבוהה של חוצפה. תלמידים עונים במשפטים כמו ׳אתה לא תגיד לי׳ או ימי אתה׳ ומגיעים במהירות לאלימות מילולית, כשהמורה עומד על זכותו לחנך״. הוא מוסיף, כי ״מה שלדעתי נותן לגיטימציה לאלימות, זו העובדה שההורים תומכים בילדים בכל מחיר. ההורה היום הוא משרתו של הילד ומוצא את עצמו במצב שבו הוא מצדיק את ילדיו גם כשהם אלימים כלפי המורה, ילד שרואה את הוריו מנבלים את הפה בטלפון על המורה זה מרשם בטוח לרמת אלימות בעלייה. הנתונים שלי מראים שכ־53 אחוז מהמורים בארץ חוששים מההורים. אין לזה אח ורע בעולם. אני לא אתפלא עם נהיה עדים לתופעות קשות ביותר עד כדי סכנת חיים למורים במערכת. המרחק בין הוצאת אוויר מצמיג לתאונה הוא לא רחוק״.

אלה פני מערכת החינוך הממלכתית, שאנו נתבעים ללמוד מאורחותיה ולאמץ את הנורמות וליבת החינוך שלה. נ. זאבי

להלן קטע ממאמר שהופיע ב״הארץ״. ״לקרוא ולא להאמין״!

ד"ר תמר הורוביץ, ראש החוג לחינוך באוניברסיטת הנגב, מרכזת סקר האלימות ב1987־, בתארה את המצב כיום: –

״בעשור האחרון השתכלל ה׳ארסנל׳ של אמצעי האלימות. אם בעבר השתמשו בני הנוער במקלות, באבנים, בשרשראות, היום הם מצטיידים בסכינים. לאחרונה, אף פורסמו תקריות שבהן נזרקו לחצר בית הספר רימוני סרק״.

"התחושה היא לא שירדנו מדרגה, אלא שנפלנו לתהום. להערכתי, יש פשיטת רגל, קריסה, ריסוק איברים של המערכת כולה. קשה לי כל כך לומר את זה, המחשבה הזאת מחרידה אותי, אבל אי אפשר בכלל לתאר את המצב. זה פלצות ללמד היום בבתי ספר. כל המורים שאני מכירה שרויים בהלם. על בית הספר שלנו מהלכת איזו רוח עיועים. אוירה של נבלות. פראות כמו במלחמה. ״לרדת במדרגות, בהפסקה, זו סכנת נפשות. כאילו קטר אדיר, מתנשף, עובר. אותי הם דחפו בפראות וברוע כל כך הרבה פעמים עד שנפלא מבינתי איר עוד לא שברתי מפרקת. פעם עצרתי תלמיד שהדף אותי בכוח רב בפרוזדור, ואמרתי לו, לפחות בקש ממני סליחה, והוא השיב; מי, אני? השתגעת? מי בכלל דחף? והמשיך ללכת כאילו הייתי אויר״.

״אני חוששת שהתשישות והאימה הכריעו אותנו. האוירה עכורה. מולנו עומדים ילדים נקמנים ולעגנים המקבלים גיבוי נחרץ מההורים. בבית, אותם הורים עומדים אובדי-עצות מול ילדים מרדנים, שהתרגלו לקבל כסף בכל פעם שמתעוררת בעיה. ועכשיו ההורים רוצים להראות לילדיהם שהם דווקא כן ׳בסדר׳, ואז הם באים וצורחים על המורים״.

״גדל דור שבלחיצה של הרף עץ על כפתור, מקבל מידע על כל ענין ודבר שמתרחש בעולם, אבל העולם הפנימי שלהם תפל, עשוי רק דברים של חומר, אופנה, מוצרי צריכה. אין בחיים שלהם דבר אחד אמיתי, שלקראתו הם מתעוררים בבוקר. תחליפי החיים שלהם מעוררי רחמים. אין בבית הספר טיפת רצון להתנדבות, או עשייה של אחד בשביל השני, הם אבודים וזרים לעצמם. זה דבר מעורר חמלה״.

״אם פעם היה למורים את נשק הציונים, כעת גם בו אינם יכולים לעשות שימוש. תלמידים מנקבים את צמיגי המכוניות של המנהל והמורה כתגובה לציון שלילי או יחס שלדעתם הוא בלתי הולם. מנהלים ומורים מעדיפים בשל כך להגיע לבית הספר באוטובוס.

"למורים אסור היום להניח אצבע על תלמיד. גם אם כוונתם לפייס או להרגיע מיד הם קופצים ואומרים: 'המורה, הרבצת לי'. הנבזות שלהם מושלת. אין להם בכלל חובות. רק זכויות. לא פגשתי ילד שהודה במעשה שעשה, גם אם הוא היה גלוי לעיני כולם יזה לא אני, זה הוא!. 'זה הוא התחיל', 'הוא קילל', 'הוא הרביץ', קודם כל הם מכחישים. פעם הערתי לילד שלעס לי מסטיק מול הפרצוף. 'המורה', אמר, 'זה לא אני', תלמיד שתה קוקה קולה באמצע השיעור. 'המורה, זה לא שלי'. חמקמקות כזאת, תפלות, בכיינות, נוכלות ערמומיות כזאת, שכל הזמן תלויה באוויר על קצה לשונותיהם. 'תגיד מה עשיתי ? מה כבר בכלל עשיתי ?'״…

״פעם אפשר היה להוציא תלמיד מהכיתה. לא שזה עזר, אבל לפחות השגת קצת שקט בשיעור. היום זה בלתי אפשרי. אם הוא לא רוצה לצאת, אף אחד לא יוציא אותו. ואם תנסי למשוך אותו בזרוע, תחטפי סטירה ממנו, או מאבא שלו. המנהל גם הוא פוחד מההורים פחד מות, אז גם הוא לא יעניש את הילד. אין פיקוח, אין קוים אדומים.

אסור לפגוע בכבוד של הילד, ברגשותיו, בנפשו. אסור ואסור ואסור. ולילד מותר ומותר ומותר. להעליב, להפריע, להתחצף ולפגוע במורה. לפעמים כשאני צריכה להיכנס לכיתה הלב שלי כל כך מפרפר עד שאני חשה בחילה״.

והיא מסיימת: ״זה לא מפליא שתושבי הישובים המבוססים, כרמי יוסף, כפר ורדים, סביון, רוצים לפתוח בתי ספר משלהם. נקיים מאלימות. אבל אל דאגה, גם לשם בבוא היום היא תגיע״.

*

אם כבר ביקורת – רק בונה!

[״שיתר פרשה בתורה״ לדעת איך להוכיח! הגדת עמ' 325]

״וישמע יתרו״ (שמות יח, א) שבע שמות נקראו לו, רעואל יתר יתרו חובב חבר קיני פוטיאל (רש״י). לא מובן, לשם מה לו לאדם שבע שמות?

ואמרתי בדרך צחות, שהרי היו לו שבע בנות (שמות ב, טז) – על כל אחת התחיב ׳סדור מלא׳, ולוה כספים, וחתם על שטרות, וחזרו, ופשט את הרגל, והנושים נסבו, ונאלץ לבריח, ולהחליף זהות שלא יגלוהו -ונמצא, שעל שבע בנות החליף שבעה שמות…

וממשיך רש״י: ״יתר״, על שם שיתר פרשה אחת בתורה, ״ואתה תחזה ומכל העם אנשי חיל… ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי המשים ושרי עשרת ושפטו את העם בכל עת… והקל מעליך ונשאו אתך׳!. ״יתרו״, לכשנתגייר וקיים המצוות הוסיפו לו אות אחת על שמו.

ואני שואל: ודאי, להוסיף פרשה בתורה זכות היא, וראוי שיקבע עליה שם, אבל הפרשה שהוסיף מתחילה ארבעה פסוקים לפני כן: ״ויאמר חותן משה אליו, לא טוב הדבר אשר אתה עשה, נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשהו לבדך״ (שמות יח, יד-יח), הפרשה פותחת בבקרת שהשמיע על הנהגת משה רבנו לשפוט לבדו את העם. ומדוע כתב (רש״י) שיתר בתורה פרשת ״ואתה תחזה״, מדוע לא כתב שתחלת הפרשה בהצעה שהציע?

ולמדנו מכאן יסוד. שהבעת בקרת גרידא, האבחון מה אינו כשורה, אינו נחשב לכלום. ״אורח לרגע רואה כל פגע״. התכונה הנדרשת היא היכולת להציע הצעות שפור ויעיל, להצביע מה לתקן ומה לעשות!

התוכחה היא מצוה מן התורה [ויקרא יט, י], וככל מצוותיה יש בה דינים מפורטים. ואלו דברי הרמב״ם (הלכות דעות פ״ו ה״ז): ״הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו״!

וכמדומה שמקור דבריו בפסוקים מפרשים (משלי יט, יט-כ): ״גדל חמה [פרש האלשיך: מי שמוכיח בריב כעס] נושא עונש [יקבל ענשו על תוכחה כזו. כי אין להוכיח בכעס, אלא בנחת ובלשה רכה. שאסור שהתוכחה תהיה פורקן כעס,] כי אם תציל, [רק בנחת תהיה לתועלת] ועוד תוסיף [ותאמר] שמע עצה וקבל מוסר [לטובתך,] למען תחכם באחריתך״ –

אסור שהדגש יהיה על הבקורת לשעבר, אלא על התקון לעתיד!

ועל זה אמרו (ערכין טז ע״ב) תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. פרש רש״י: בדרך כבוד, שלא יהיו פניו משתנות – אם התוכחה היא הבעת בקרת, ודאי יפגע, ויקפיד, ויאטם. אם כונתה לשפור ולתועלת, תתקבל. וכמו שכתב הגר״א זצ״ל (משלי י, כ): ״המוכיח בדברים קשים, ומבזה, ואומר מפני מה אתה עושה כך, ומחרף אותו, על ידי זה אינו מקבל ממנו. אך הצדיק שיודע להוכיח בא בדברים טובים ונחומים, והכל נכספים אליו״!

[אל תוכח לץ – אל תאמר לאדם "אתה לץ" – פן ישנאך, הוכח לחכם – אמור לו – לאדם חכם כמוך לא מתאים לעשות כן! ויאהבך!]

וכבר אמרו: שנים רודפים אחר העכברים ומבערים אותם, עקרת הבית והחתול. אלא שעקרת הבית רוצה שלא יהיו עכברים. והחתול רוצה שיהיו, ויטרפם, וישביעוהו…

כך, יש שני סוגי מוכיחים. האחד, צר לו באמת ובתמים על המעשה, ורוצה לתקן ולשפר עד שלא יהיה לו על מה להוכיח. והשני מחפש מומין ועוותים כדי שיהיה לו על מה ועל מי להתנפל ולשפך זעמו, להוקיע ולחגוג. והוא בבחינת ״יצר הרע דומה לזבוב״ (ברכות סא ע״א) שהוא להוט על המכה (תנחומא תצא י) ומטיל בה רמתו… [כפי שאמר הרב בא"ח לאותו אחד שבא לפניו והחל לקטרג על יהודי אירופה והעבירות אשר ראה בם, א"ל הרב הנך כזבוב המחפש את הפגם והלכלוך, לא ראית בם שום דברים טובים??].

ובכלל, יש אנשים שמתמחים בבקורת. בכל דבר מוצאים את השלילה והחסרון. ולא זו הדרך –

בוא וראה, כשפרט החסיד בעל ״חובות הלבבות״ (בשער הפרישות פרק ח) את מעלות הפרוש, כתב: ״ולא מספר בגנות, ולא מדבר מאדם״. נקט: ״לא מדבר מאדם״, גם לא לשבח, כמו שאמרו (בבא בתרא קסד ע״ב, ערכין טז ע׳׳א) שלעולם אל יספר אדם בשבח חברו, שמתוך שבחו בא לידי גנותו. ואם כן, מהו שהקדים: ״ואינו מספר בגנות״, פירושו־ שאינו מתמקד בחסרונות כלל. בכל דבר, מאתר את המעלות.

וכמו שכתב ב״חובות הלבבות״ (שער הכניעה): ״ונאמר על אחד מן החסידים שעבר על נבלת כלב מסרחת מאד, ואמרו לו תלמידיו: כמה מסרחת נבלה זו! אמר להם: כמה לבנות שניה, והתחרטו על מה שספרו בגנותה!״

ונוסיף ונאמר, שרבם הוכיחם בתשובתו זו. אבל לא הביע בקרת גלויה, אלא הורה כיצד ראוי היה שיתבוננו – כך מוכיחים!

ואני זוכר, שבחירי הישיבה הצטיינו בשפעת חדושיהם, מי בעמקות מי בחריפות ופלפול ומי בבקיאות נרחבת. אבל היה אחד שכל כחו בסתירה ובקרת, בהפרכה ובערעור. אמרת כך, ואולי אחרת. הבאת ראיה, יש לחלק. חקרת חקירה, כבר קדמוך. הצבת יסוד, נסתר מגמרא מפרשת. לפעמים צדק, ולרוב לא. אבל מעולם לא השמיע חדוש משלו. כמה שהשתוקקו לכך, כדי לסתרו…

וחשבתי לעצמי: הרי המדרש (מדרש משלי י) אומר: בוא וראה כמה קשה יום הדין, שעתיד הקדוש ברוך הוא לדון את כל העולם כלו. וכיון שתלמיד חכם בא לפניו, אומר לו: כלום עסקת בתורה. אמר: הן, אומר לו הקדוש ברוך הוא: הואיל יהודית, אמר לפני מה שקרית ומה ששנית – כל בני הישיבה יאמרו מחדושיהם, יחזרו על ה׳חבורה׳ שאמרו. יגיע תורו של אותו בחור, יאמר: ובינו של עולם, אין לי חדושים משלי ־ אבל תאמר אתה דבר חדוש, ואני אפרכנו… זו, אמנותי…

השמיעונו, שלא זו הדרך ־ ״לא טוב הדבר אשר אתה עושה״, אין זו הפרשה שיתר, שעליה נקרא שמו. אלא: ״ואתה תחזה״!

בדרך זו נהג גם ה"חפץ חיים" זצ"ל במעשה המובא בספר "החפץ חיים חייו ופעלו" ח"א עמ' קעד וז"ל בתקופה שהח"ח היה נודד למכור את ספריו ראה פעם באכסניא שבוילנא יהודי חסון ומגושם עושה רושם של סבל הנכנס מתישב ליד השולחן ופוקד על המשרתת שתגיש לו נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף בלי ברכה חוטף הוא בתאוותנות את נתח האווז מקנח במשקה ומתיחס אל המשרתת בצורה בלתי הוגנת הח"ח עומד בפינה אחרת של הבית כשהוא נדהם ממש מהמחזה ועומד לעשות נסיון לגשת אל הזולל כדי להעיר לו על קלות דעתו ברם בעל האכסניה מקדים את עצמו מתקרב חרש אל אורחו החשוב החפץ חיים כדי למונעו מצעד זה פשוט חושש הוא מפני שערוריה המדובר בחייל ניקולאיני לשעבר הדיוט הוא יחרפהו ועלול אף להרים ידו על הצדיק "אנא רבי הנח לו אין אל מי לדבר הריהו מגושם מדי בור ממש לא למד אחרת משהיה בן שבע שנים נחטף יחד עם ילדים אחרים קנטוניסטים ונסחב לסיביר עד גיל שמונה עשרה גדל בין איכרי המקום ואחר עבד את ניקולאי עשרים וחמש שנה ב"חדרים" כאלה היכול היה ללמוד משהו יותר טוב היש פלא שגדל כה מגושם פרא והדיוט לאחר שקרוב לארבעים שנה לא היה מצוי בסביבה יהודית לא למד אות אחת מן התורה יהדות היתה זרה לו לא ראה פרצוף יהודי מוטב רבי שלא תתחיל עמו כבודך יקר מדי בעיני "חיוך שליו מסביר וחביב נגלה על פניו המאירים של החפץ חיים ואז אמר "כך יהודי שכזה אל תחשוב כבר אדע היאך לשוחח עמו ומקוויני שתצמח מכך טובה " החפץ חיים ניגש אליו הושיט לו "שלום עליכם" ובנעימה לבבית וידידותית פתח "האמת הדבר ששמעתי עליך שבתור ילד קטן נחטפת ויחד עם ילדים אחרים נסחבת לסיביר הרחוקה גדלת בין גויים לא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה עברת את הגהינום בעולם הזה סיוט צרות רדיפות איומות עינויים נוראים הרשעים אמרו לא פעם להעבירך על דתך אלצוך לאכול חזיר בילות וטריפות ואף על פי כן נשארת יהודי לא השתמדת מאושר הייתי לו היו לי זכויות כשלך והייתי בן עולם הבא כמותך מקומך בעולם האמת הרי יהיה בין הצדיקים וגאוני עולם אטו מילתא זוטרתא היא מסירות נפש שכוו לסבול יסורים שכאלה למען היהדות למען כבוד שמים שלשים וכמה שנים רצופות הרי זה נסיון גדול יותר משל חנניה מישאל ועזריה " דמעות נתקשרו בעיניו האפורות של החייל הניקולאיני לשעבר הוא נזדעזע מהמלים הרציניות הלבביות והחמות שזרמו ממעין טהור חי שליטפו והחיו את נשמתו המייגעת משנודע לו מיהו העומד בפניו פרץ בבכי עז והחל לנשק את החפץ חיים והחפץ חיים מוסיף לדבר אליו "אדם שכמותך שזכה להחשב בין הקדושים שמוסרים את נפשם על קדושת השם לו קבלת על עצמך לחיות מעתה את שארית ימיך כיהודי כשר לא היה מאושר כמוך בארץ" היהודי שוב לא עזב את החפץ חיים עד שהפך בעל תשובה אמיתי וצדיק גמור.

סיפור נפלא ומסר מיוחד לחפצים להגיע למצב גבוה מכך שכלל לא נראה פגמי זולתנו.

באחת מארצות העולם היה מלך אהוב על נתיניו. אך חיסרון מסוים היה בו. הוא היה בעל רגל אחת, ובנוסף סבל מגיבנת בגבו, וכדי להשלים את מראהו אחת מעיניו הייתה סגורה באופן תמידי… ויהי היום, המלך החליט לתלות על קיר טרקלינו את דיוקנו. קרא המלך לאחד הציירים הגדולים במדינה, וביקש ממנו לצייר את דיוקנו, ובתמורה יקבל שכר רב. הצייר קיבל את ההצעה בשמחה וניגש היישר לעבודה. לאחר מספר חודשי עבודה הגיע הצייר לארמון המלך ובידו יצירת האמנות, דיוקן מדויק של המלך. ראה המלך את הציור, ובמקום להתלהב מהדיוק הרב, הוא כעס, פניו האדימו והוא נזף בצייר: ״אתה לא מתבייש?, ככה אתה מבזה אותי?, אתה מצייר אותי בעל מום ?… ״ הצייר נדהם: ״אדוני המלך, ביקשת דיוקן, זה מה שעשיתי… ״ המלך לא נרגע והורה להשליך את הצייר לכלא בעוון ביזוי כבוד המלך. קרא המלך לצייר נוסף, והטיל עליו את מלאכת הציור. הלה למד מניסיון העבר, והיה ״חכם״ יותר. החליט ״לשפץ״ את מראה המלך. יישר את גבו, סידר את עיניו, וכמובן, הוסיף לו רגל. לאחר חודשי עבודה בא לארמון להראות למלך את יצירת המופת. והנה שוב, המלך כעס: ״מדוע אתה משנה את המראה שלי?״ נזף בו, ״האם אני לא מושלם במראה הנוכחי שלי?״ הוא הורה להשליכו לכלא, שישמש כחברה לצייר הראשון… קרא המלך לצייר נוסף, שלישי. הצייר נכנס לדילמה. מה יעשה? כיצד יצייר את המלך? חשב וחשב, ולבסוף ״הבריק״ במוחו רעיון. הוא צייר את המלך מהצד כשהוא יורה בחץ וקשת, תוך כדי רכיבה על סוס. וכך, ראו בציור רק רגל אחת, כי השנייה מצידו השני של הסוס. הגב כפוף כמו כל אדם שיורה תוך כדי רכיבה. ועין אחת עצומה, כמנהג היורים, כדי למקד את הפגיעה… מיותר לציין שהמלך נהנה מאד ונתן לצייר את שכרו המושלם…

אתה מביט בחברך, מזהה בו חסרון כלשהו אתה רואה אדם מתנהג בצורה שנראית לך לא ראויה. דע לך, שהכול תלוי איך אתה מצייר את הדברים. בידך, או יותר נכון בדעתך, היכולת לצייר את המציאות, כך שתראה יפה יותר. חכמינו במשנה קוראים לתכונה זו: ״הוי דן את כל האדם לכף זכות״. זה לא מובן מאליו אך זה אפשרי בהחלט. ״אדרבא שנראה מעלת חברנו ולא חסרונו״ (נועם אלימלך).

גבאי בית המדרש בסלונים באו לפני ה״ברכת אברהם״ זצ״ל וגוללו בפניו מעללי פלוני, תצילנה האזנים משמע, יש להרחיקו מבית המדרש!

נענה ויאמר: ״אכן הגיעה השעה לבער את הקוצים מן הכרם, ולהרחיק את העברינים. אבל לא בבת אחת, נעשה זאת בהדרגה. קודם כל, אעזוב אני. כי אין חוטא ופושע כמוני, מכיר את בוראו ומורד בו. אחר כך, אולי יגיע תורו״…

מובן שויתרו על הרעיון, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. אמר: ״קראו לו, ואדבר עמו״.

הלה הגיע, וה״ברכת אברהם״ אמר לו: ״שמעתי עליך כך וכך״ – מחה: ״והרבי מאמין למוציאי הדיבה?!״

הרגיעו: ׳:וכי מה זה משנה – נניח שזה נכון, אז מה. וכי אני הוא שראוי להוכיח? הרי אני גרוע ממך! אלא מאי, בכל יום אומר אני לעצמי: גרוע ככל שהנני, מהיום אפתח דף חדש. בוא ותאמר גם אתה כך: מה שהיה היה ומה שהייתי הייתי, מהיום נפתח דף חדש״…

[מכאן מאמר נוסף בהמשך עמ' 394]:

סיפר הרב גלינסקי – בישיבת חדרה התמודדנו בבעיות לא פשוטות. הבאנו נערים ילדי עולים ללא רקע תורני, והיה שם למשל בחור שלא היתה לו שום בעיה לפתוח עם החברותא בשיחת חולין באמצע הסדר. אני יודע, זה נשמע מזעזע, לעבר על דין מפרש בשלחן ערוך (יורה דעה רמו. יז): ״אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה״. אבל, פאקט, כך היה!

השאלה, מה עושים. הוא חוטא בעצמו, ומחטיא את החברותא, ויוצר אוירת רפיון בבית המדרש, וקצבו דינו לנדוי (ירושלמי תענית פ״ג ה״י). אבל קבלנו מרבותינו שלא זי הדרך ־

קראתי לבחור. אמרתי לו: ״ביום חמישי בערב אני חוזר לבני ברק. אני מזמין אותך להיות אורחי לשבת״ כמה שמח!

נסענו, ואמרתי לו: ״אם תסכים, אני מתפלל ביום ששי בצהרים ׳מנחה גדולה׳ בבית ה״חזון איש״. לאחר התפלה אציג אותך, ותבקש ברכה״. כמה התרגש.

הוספתי ואמרתי: ״ראה, לפעמים מתענין ה״חזון איש״, שואל מה לומדים, ומה חדשת. אל תבהל, הוא לא מכשיל. לא הורס, אלא בונה. אבל אנחנו נשב ונכין טוב את התוספות בענין שלומדים כעת בישיבה. יש לי שם הערה נפלאה, ואם ישאל תהיה מוכן״.

הסכים, בחשש. ישבנו שלוש שעות נפלאות. הוא שנן את הענין, ברוך כשרון היה, הבין את מהלך התוספות, את הקושיא המתעוררת והתרוץ המוצע, וכבר היה להוט להשמיע.

עלינו לבית ה״חזון איש״, ולאחר התפלה הצגתיו. ה״חזון איש״ האיר אליו פניו, התענין מאיפה הוא, והאם הוא לומד טוב, ומרוצה בישיבה. לא חקר מה לומדים ומה חדש.

אמרתי: ״הוא מבקש ברכה״.

ה״חזון איש״ חייך, וברך. כשחזרנו, אי אפשר היה לדבר עם הבחור, כה נרגש היה. הוא פגש ברב הדומה למלאך, וקבל ממנו ברכה!

עברה שבת מרוממת, וביום ראשון בבקר חזרנו לישיבה. בדרך, אמרתי לו: ״אתה יודע, מלכתחלה חשבתי להזמין לשבת אותך ואת החברותא. חשבתי שיהיה לכם יותר מענין יחד. ראיתי שאתם מוצאים שפה משותפת אבל אחר כך חשבתי, ודאי תרצו להתפלל במחיצת ה״חזון איש״ ולקבל ממנו ברכה. ואז, כשתעמדו לפניו, והוא יושיט את ידו לברך אותך, בדיוק אז תזכר באיזה ענין ותפנה אל החברותא לספר לו. וזה לא נעים, לבייש כך את גדול הדור, בדיוק כשהוא רוצה לברך אותך״…

הביט בי בעיניים קמות, מזועזע: במה שאני חושד בו!

מהרתי להפיס דעתי: ״לא התכונתי ברצינות. אני יודע שאין לחשד בך בזה־

אבל, הלא תבין: כשאני רואה אותך יושב ליד הגמרא, ולומד. וברוך השם, יש לך כלים ראויים. איך למדנו ביום ששי! ולפתע אתה פונה אל החברותא ומשוחח –

ואני נזכר בדברי המשנה (אמת פ״ג), מנין שאפלו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו, שנאמר (שמות כ, כא): ״בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך״, ופרש מהרש״א (ברכות כא ע״א) בשם המדרשים, שכל התורה שמותיו ופעלותיו של הקדוש ברוך הוא –

הגע עצמך, אתה לומד, ובלמודך מושך כביכול את השכינה אליך, כמו שאמרו (תנא דבי אליהו רבה יח) שכל תלמיד חכם שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה, הקדוש ברוך הוא יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, שנאמר (איכה ב, יט): ״שפכי כמים לבך – ואין מים אלא תורה (בבא קמא יז ע״א) נוכח פני ה׳״, ואז: ״אבוא אליך, וברכתיך״ –

והקדוש ברוך הוא רוצה לברכך, ואתה פונה אל החברותא לשוחח! איי, ל״חזון איש״ לא היית עושה זאת, ולקדוש ברוך הוא כן?!״…

ממי למדתי שזו הדרך לשכנע ולהשפיע? מהגמרא – שכאשר ספרו (שבת קיט ע״א) על הכנת רבותינו לכבוד שבת המלכה, אמרו שרב נחמן בר יצחק היה טורח בעצמו לשאת משאות, כלים מאכלים ומיני מגדים. אמר: אלו היו רבותי, רבי אמי ורבי אסי מתארחים בביתי, האם לא הייתי חרד לכבודם ונושא משאות עבורם.

ותמה הסבא מקלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״א, מאמר קסג), האם יש להביא ראיה לכבוד השבת מרבי אמי ורבי אסי? הרי זה בזיון שבת שיש ללמד לכבדה מכבוד הרבנים?

והתשובה, שכבוד השבת ערטילאי ואינו מוחש. ואין ברירה אלא להשתמש ב״כח הציור״, בדבר שהוא מוחשי וממשי. וכשם שרבן יוחנן בן זכאי הסביר (ברכות כח) את חרדתו מפני המשפט במרום, בחרדת האנשים מפני מלך בשר ודם ומשפטו. כך נסביר גם לעצמנו: אם גאון וצדיק היה מבקש לברכנו, האם היינו פונים לשוחח שיחת חלין?! והלומד תורה, בא הקדוש ברוך הוא לברכו!

נתמיד בלימודנו, ונתברך מפי עליון. ושלא יתקים בנו חלילה הכתוב (תהלים קט, יז): ״ולא חפץ בברכה, ותרחק ממנו״!

לימדנו כאן הרב גלינסקי איך הדרך להוכיח… לא בצעקות ולא בשפיכת מרורות, אלא בדרך של משל, בעדינות ואחר שהתאמצת בעבורו, אז הוא פתוח לקבל!

תוספת:

הצייר שהציב ציור בכיכר העיר וכתב שכל מי שיש לו הערה – שיעיר ומילאו למטה את הציור בהערות… נפגע הצייר, ושאל את מורהו – מה הוא אומר? אמר לו המורה תניח שוב את הציור בככר העיר, אך תניח לידו מכחול וצבעים, ותכתוב – כל מי שחושב שמשהו חסר או לא מושלם בציור – מוזמן לתקן… למותר לציין שהציור נותר בשלימות כפי שהניחו… להעיר? קל מאד, נראה אותך מתקן!

המעשה בבן הגביר שהיה עצלן ואביו לחץ עליו שילך ללמוד מקצוע, והוא מאס בכל עבודה מחמת קשייה. יום אחד שלח אותו אבא לצורף שיתן לו את הגביע כסף ויצרוף אותו ויעשה חדש. הבן הגיע מסר לצורף את גביע הכסף, הלה חבט בו ומעך אותו וזרק אותו לבין הגרוטאות ואמר "תבוא בעוד שבועיים". חזר הבן לאבא ואמר – אבא ! מצאתי עבודה! האב שמח ופתח לבן בית מלאכה לצורפות. כל מי שהגיע הוא חבט בפמוטו ובגביעו – ואמר תבוא בעוד שבועיים… הקליינטים הגיעו אחרי שבועיים ונחרדו שהלה הוציא להם את הפמוט החבוט ומגיש להם אותו… לשבור זה קל, החכמה זה לתקן!!

*

כל ההתחלות קשות | ילד בן 12 מנהל את העולם…

[״ועתה!״ והגדת, שלשה מאמרים רודפים – עמ' 333]

פתגם הידוע קובע, כי ״ספר בלי הקדמה. כגוף בלי נשמה״. גם למתן תורה היתה הקדמה, ועקרה – מלה אחת: ״ועתה״ –

״ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרהם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ (שמות יט, ה-ו). אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות (רש״י).

אין ״ועתה״ אלא תשובה, שנאמר (דברים י, יב) ״ועתה ישראל מה ה׳ אלוקיך שאל מעמך כי אם ליראה״ (בראשית רבה כא, ו).

למה הכונה? אסביר.

בנובהרדוק היו אומרים, העולם מנוהל ע"י ילד בן שתים עשרה, בנעלים שחוקות ומכנסים קצרות. מכירים אותו?! אז בואו תכירו…

אני פוגש ביהודי, בעל בעמיו, מנהל חשבונות בכיר. פתח בפני את סגור ליבו, העבודה לוחצת, ביחוד בעת הגשת המאזנים. העיסוק המרתוני במספרים, לבוסס בעסקיהם של אחרים, נקעה נפשו.

אמרתי לו: הגמרא (ברכות מג ע״ב) דורשת: ״את הכל עשה יפה בעתו״ (קהלת ג, יא), מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקדוש ברוך הוא את אומנותו, אם אינך מרוצה, למה תמשיך להיות מדוכא? פרוש למקצוע אחר!

 נד בראשו. מנערותו כיוונוהו, במשך שנים למד, קיבל תעודה ותואר, ועד שרכש ניסיון ומיומנות, והתברג, ועכשו ינטוש? לא. נמשיך כבר כך. ימשוך, כמו שאומרים.

ואני פוגש בחייט, ושומע על שקיעת המקצוע: מי תופר היום חליפה בעבודת יד, בשתים ושלוש מדידות, וחוטים מכליבים, ותכים מדוקדקים? היום הכל קונפקציה, בקוי יצור המוניים. זול, מכל הבחינות. אין כבר מקום לחייט מהדור הקודם! עבר זמנו… אז תחליף מקצוע, אני מציע.

הוא מסתכל עלי במבט עצוב: כשהיה בן שתים עשרה התחיל כשוליית חייטים. במשך שנים למד את רזי המקצוע, עד שפתח חנות משלו ורכש את המוניטין. והיום יעזוב הכול ויפתח דף חדש? לא, אינו יכול! ימשוך, כמו שאומרים.

פוגש אני באיש עסקים. עשיר, מיליונר, ומבקש: ״תענה לי בכנות על ארבע שאלות״. נעתר: ״שאל״.

השאלה הראשונה: ״אם תממש היום את כל נכסיך ותפקיד את הכסף בבנק, בחסכון ארוך טווח, כמה תקבל לחדש?״

שאלה מפתיעה. משעשעת. משחק במקשי המחשבון, ומפטיר: כך וכך עשרות אלפי דולרים. לחודש, כמובן.

השאלה השניה: ״האם אתה סבור שתחיה לנצח?״ שאלה מפתיעה, ומרגיזה. אבל הבטיח לענות: ״ודאי שלא!״

השאלה השלישית: ״האם אתה יודע שאין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה (סנהדרין ז ע״א), ועשיר המגיע למרום נשאל: עסקת בתורה?״ (יומא לה ע״ב). יודע.

השאלה הרביעית והאחרונה: ״אז מדוע לא תעשה זאת, ותשב ללמוד?!״

באמת! כעת ישנה כל דרכו, יתנתק מהמסחר? מהטלפון והפלאפון והמיילים, מהמערבולת המסחררת ומטוטלת הגאות והשפל? ״כולה שב במרוצתם, כסוס שוטף במלחמה״ (ירמיה ח,ו ) לא, לא קופצים מרכבת הרים באמצע הנסיעה.

אבל מתי עלה לאותה רכבת? אה, מזמן.

בקצרה: מי קובע את עתידו של האדם, לשבעים שנותיו? – הוא עצמו, בהיותו נער בער!

ואז:

ספר ירמיה פרק י

(כג) "יָדַעְתִּי ה' כִּי לֹא לָאָדָם דַּרְכּוֹ לֹא לְאִישׁ הֹלֵךְ וְהָכִין אֶת צַעֲדו" בשכבר בחר לו הדרך׳ (רבינו יונה, אבות פ׳׳ד מ״ב)!

הציב רגלו על המדרגות הנעות וזהו, כבר מסיעות אותו מעצמן!

וה״חזון איש״ זצ״ל אמר לי פעם: כמה עצוב, שההחלטה האם האדם יהיה רבי עקיבא איגר של הדור הבא, מסורה בידי בחור בן ארבע עשרה!

הביטו סביבכם! כל העולם מרושת מדרגות נעות ומסועים, ועליהם המוני המוני אנשים. כבויי עינים, חסרי שמחת חיים. מהם ישנים, מהם קורסים, שרועים אפים ארצה ונגררים – קומו, התנערו, בחרו במסלול הנכון, המתאים!

אתם תשתנו, וההנהגה עמכם תשתנה, והכל יהיה אחרת, מאיר וזוהר – ״ועתה״!

מה שעבר, עבר. מכאן ואילך, חשבון חדש (ויקרא רבה ל, ז)!

הסבא מנובהרדוק זצ״ל יצר שיטה, סלל דרך, פילס ערוץ בתנועת המוסר. ספרו ״מדרגת האדם״ ספר יסוד הוא, בנוי על אדני פז, דורות התחנכו לאורו ולאישו.

יסד ישיבות, הפיץ תורה ויראה והעיד בעצמו שאין יום בו אינו עורך חשבון נפש נוקב, לראות האם דרכו נכונה, האם לא נטה מקו הישר ואינו צריך לשנות מסלול, ואחת מאמרותיו הנודעות, שתכלית לימוד המוסר הוא, שהאדם ינוט דרכו לכתחלה, ולא כאשור בדיעבד!

וידועה השאלה. מדוע התורה לא צינה שחג השבועות הוא חג מתן תורה. וידועה גם התשובה, שלעת מתן תורה נצטווינו, שתהא התורה חביבה עלינו כאלו היום נתנה (ברכות סג ע״ב), ככתוב: ״אשר אנכי מצוך היום״ (דברים ו, ו) שבכל יום יהיו בעינינו כחדשים (רש״י) – וגם זה בכלל, שבכל יום ויום נאמר לעצמנו: ״ועתה״ – מה שהיה היה, מכאן ואילך חשבון חדש!

ההבטחה

לפני מתן תורה נשלח משה רבינו לומר לבני ישראל: ״ועתה, אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ״ (שמות יט, ה). מהו ״ועתה״, כתב רש״י: אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות.

והיה הגאון רבי משה טיקוצ׳ינסקי זצ״ל אומר: כה הרבה בחורים ׳נשברים׳ בתקופה הראשונה בישיבה. ואפשר להבין אותם: סימו שעור ג׳ בישיבה הקטנה כבוגרי ומצויני הישיבה. מגיעים לישיבה הגדולה בכזה מרץ, בכאלו תקוות וחלומות, לכבש את הפסגה והנה, סדרים חדשים ומושגים חדשים ורף כה גבוה, מדשדשים בשולים כבחורים החדשים בשיעור א׳, מי מביט לעברם. והשיעור ברמה כה גבוהה, ויש כה רבים המאפילים עליהם.

 קשה, אין מה לומר.

עוברים חדשים שלושה, והם עורכים סיכום, חשבון נפש. אם החודשים האחרונים היו כה קשים, וכמה זמן יש להיות כאן בישיבה, חמש שנים, שישים חודשים, וכבר מכפילים את עוגמת הנפש פי שלושים, היש להתפלא שהם נופלים למלכודת הייאוש, ונלפתים בלא תקומה?!

וטעות גורלית בידם, כי שכחו רש״י מפרש. שאם עתה תקבלו עליכם, עם כל הקושי והצער, יערב לכם מכאן ולהבא. שכל התחלות קשות!

ויותר – נשים לב. שרש״י לא כותב שיערב לכם בעתיד. לא! אלא אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, מעכשיו!

כי ברגע שמבינים שהקושי זמני, מקבלים משנה מרץ לעבור את התקופה הקשה. וממילא נפתחים שערי אורה!

מעשה ביהודי בר אורין, בהגיעו לימי הזקנה פרש מכל עיסוקיו והקדיש עצמו לתורה. עלה והתעלה בה, וראה עולמו בחייו. נידבה אותו רוחו לעלות לארץ הקודש, להשתקע בירושלים פלטרין של מלך, ולשקוד על התורה בחצרות בית ה׳ – איזו הקרבה, אין לנו בה מושג!

להתנתק מהמשפחה, מהקהילה, מבית הכנסת ובית המדרש, לבוא למקום זר ומנוכר, לשהות שם בימי הזקנה ומדויה בלא עוזר ותומך, אף למות בבדידות. כל זה כדאי עבור ההתעלות! כתב על כונתו לרבו, רבי ישראל מסלאנט זצ״ל, וביקש ברכתו.

רבי ישראל הסכים לצעדו, אבל צרף אזהרה הזכיר דברי הגמרא (חגיגה י ע״א) בבאור הכתוב: ״וליוצא ולבא אין שלום״ (זכריה ח, י), כיון שיצא אדם מתלמוד לתלמוד [כגון מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי] שוב אין לו שלום.

ובאר: כל שינוי, מערער. אדם רגיל לעירו ולקהילתו, לשיעוריו וסדריו, וצריך להסתגל לקהילה אחרת, בית כנסת אחר ובית מדרש אחר, ״שוב אין לו שלום״, עד שיסתגל. שידע זאת מראש, ולא תחלש דעתו. כי כל התחלות קשות!

אבל כשיודעים זאת, נסללת הדרך. וכמה ערבה היא! זכורני: בבית המדרש בו למדנו היה יהודי זקן שהפליג מעבר לגיל תשעים, וממש לא פסק פיו מגרסה.

כה שקוע היה בלימודו, שגם את סעודתו היה אוכל בבית המדרש תוך עיון בספר, ולומד עד שחטפתו שנה, ומיד בהתעוררו המשיך ללמד. כך, מצאת השבת ועד ערב שבת. בערב שבת היו באים נכדיו ללוותו לבית אחד מבניו, ובמוצאי שבת היה שב לתלמודו. עוד זכורה לי דמותו הכפופה על הגמרא הגדולה בה הביט בריכוז מתוך זכוכית מגדלת, ונעימת קולו הצרודה. המתענגת על הלימוד. הוא היה עבורנו דוגמה להתמדה – וחידה.

פעם, כשהלך ליטול ידיו לפת שחרית, התלוה אליו אחד הבחורים ושאלו מהיכן זכה לכזה גישמאק, לכזו מתיקות בתורה. האם זו תכונה מולדת, או נרכשת? ואם נרכשת – כיצד?!

שמע, נטל ידיו. ברך, ופסע למקומו. בצע ״המוציא״ ואכל ״כזית״, הגביה עיניו ואמר לשואל: אם שאלת, אענה – קרא נא לכל הבחורים, כדאי שגם הם ישמעו!

כמה בחורים היינו בבית המדרש? עשרים, אולי מעט יותר. התאספנו סביבו. אני עמדתי מאחריו. הטינו אוזן.

פתח וספר -זכיתי ולמדתי בישיבת וולוז׳ין בעת פריחתה בהנהגת שני ראשי הישיבה, הנצי״ב מוולוז׳ין וה״בית הלוי״ מבריסק זצ״ל. הייתי בחור כישרוני, שאם לא כן לא הייתי מתקבל, אבל חשק ללמד לא היה לי. סברותי חביבות היו על ה״בית הלוי״ ועורר בי בחביבות על ההתמדה הלוקה בחסר, אבל אני נהניתי מן הבטלה.

כל זמן ש׳חלמתי׳ לעצמי, העלים עין. קוה שמתיקות הלימוד תמשכני להגביר שקידתי. אך יום אחד אני משוחח עם שני בחורים, ומפריעם מלמודם. וזה לא!

פנה אלי בקול נוקב, ואמר: ״וועלוואלע וועלוואלע, היודע אתה שחז״ל הקדושים אמרו (בתנא דבי אליהו רבה, יח), שאפילו יחיד היושב ועוסק בתורה הקדוש ברוך הוא יושב ושונה כנגדו?! ואם פוסק הוא מלימודו, הקדוש ברוך היא מפסיק, כביכול, בגללו?!

וועלוואלע וועלוואלע, היודע אתה מה שאמרו בפרקי אבות (פרק ג משנה ב). ששנים היושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם, והקדוש ברוך הוא מאזין וכותב דבריהם?! –

וועלוואלע – זעק בנהמת לבו – האם אתה מעונין לסלק את השכינה מוולז׳ין?!״

דבריו היוצאים מן הלב פילחו את לבי. לא, בכך איני מעונין, לא ידעתי עד היכן הדברים מגיעים.

כמה צער גרמתי לשכינה, כמה פעמים סלקתיה ־ החלטתי לנקוט בתשובת המשקל, אני אשרה את השכינה בוולוז׳ין!

ומה אומר לכם, זה היה קשה. ככל ההתחלות הקשות. אבל בנחישות ובנחרצות הורעפה עלי ממרום כד מתיקות התורה, עד שאיני מסגל לעזוב את הגמרא. מעיד אני, בנאמנות, כי מתוקה היא מדבש ונופת צופים!…

היבחוש והעששית

"מזקנים אתבונן, כי פקודיך נצרתי״ (תהלים קיט, ק). רוצה אני לשנות דף, להיטיב מעשי. ותוהה: האוכל, האם יש בכוחי, האם תהיה קבלתי קבלה והחלטתי החלטה. מדוע לנחש ולשער? ״מזקנים אתבונן״, נעקוב ונראה.

אבותינו במצרים עבדו עבורה זרה ושקעו במ״ט שערי טומאה. נדרשו לשתי מצוות, דם פסח ומילה, ויצאו ביד רמה. אך הנה הגיעו להר סיני והתחיבו לעשות ולשמוע, לקים כל התרי״ג. האומנם התחיבות זו בכוחם, ויש לה תוקף איתן?

האין היא גדולה ממידתם, קשה מכפי יכולתם? הבה נראה מה אמר להם הקדוש ברוך הוא, לפני מתן תורה: ״ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי״ (שמות יט, ה), אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות (רש״י).

זה קשה, אך רק ברגע ההחלטה. אם נחושה היא, ״יערב לכם מכאן ואילך״. ״מכאן״, הינו מיד ועכשיו!

לסבא מנובהרדוק זצ״ל היה על כך משל מן החיים. נוקב כל כך, ומצער כל כך!

באותה עת, לא היה חשמל. החדרים הוארו בעששיות נפט, מיכל עגול שבראשו פתילה, והיא מקפת בכדור זכוכית שצורתו כאגס ומסתים בכעין שפופרת צרה ופתוחה, להכניס את האויר הדרוש לבערה.

אל החדר נקלעו זבובים ויתושים, יבחושים ואף פרפרים, שנמשכו אל האור וחדרו בעד צינור הזכוכית, ירדו לבועת הכדור, שם בערה האש בפתילה. החום היה עבורם לבלי נשוא. איך יוצאים מכאן? בדרך שבאו, יעלו במעלה הצינור.

אך דא עקא, האש היתה מכונת כנגדו, וכל החום נפלט בעדו, האויר יוקד שם בחום עז. בעד הזכוכית השקופה ראו את האומללים מנסים, מתקרבים, ונסוגים. אבל החום שבבועה הכריעם, ונכנעו לגורלם. נשרפו חיים.

ומדוע? כי נרתעו מהחום היוקד שבצינור – אבל חום זה היה מלוה אותם אך רגע קט, עד שיעלו בעזרת זרם האויר הלוהט ויפלטו החוצה, אל אויר החדר והמרחבים שבחוץ! לא סבלו רגע קט, ואיבדו את חייהם על המוקד!

כמה נוקבים בענין זה דברי בעל ״חובות הלבבות״ (שער התשובה פרק י): ״ומי שרוצה להגיע לרצון בוראו, יכנס מן הפתח הצר שיכנסו ממנו החסידים הסובלים״. ואנו אומרים: מי שירצה לשוב לרצון בוראו ימלט מעמק הבכא בפתח הצר שיביאהו למרחב, בבחינת: ״מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה״!

בביאליסטוק היה משוגע ושמו מיכאל. הסטייפלר זכר אותו.

אותו משוגע החליט שהוא המלאך מיכאל, לא פחות. כשהיו מלגלגים, היה מתקומם: אתם כופרים בדברי הנביאים! היה פותח ספר דניאל ומראה, כתוב שם בפרוש שמיכאל הוא מלאך חשוב, ״השר הגדול״ (דניאל י, יג.)!

 ודאי, ענו לו, אבל זה לא אתה… לכל מלאך יש איזו שליחות, ואין מלאך אחד עושה שתי שליחיות (בראשית רבה נ, ב).

גם למיכאל זה היתה תודעת שליחות, עיסוק כפיתי. הוא אסף גרוטאות. זה לא היה שיגעון בעיניו. ״עס וועט נאף קפען צו נוצץ״, אמר. זה עוד ישמש לתועלת.

גם כאן, היתה לו משנה מפרשת: ״שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום״ (אבות פ״ד מ״ג). בכל אותן שנים שהייתי בישיבה לא זכיתי לראות את השעה של מיכאל, אבל לא היה ולו בן ישיבה אחד, שלא ראה את המקום של הגרוטאות שלו. הוא התמקם בבית המדרש, והגרוטאות גדשו כל פינה. מסגרת מתפוררת של חלון, שליבות עקורות של תריסים, סחבות וסמרטוטים.

יום אחד אנחנו יושבים ולומדים, ומיכאל בפתח. הזיעה ניגרת ממנו פלגים פלגים, ועיניו קורנות מאושר. על גבו נשא שידה שבורה שהושלכה לרחוב. אוצר, שישמש לו לבית אוצרות!

נסה להיכנס עם משאו לבית המדרש, ונתקע. השידה היתה ארוכה מרוחב הפתח, ולא עברה. פסע לאחוריו, והסתער קדימה. בום, כל הלומדים נשאו ראשם. ושוב, כשור נוגח. שוטה, כך לא תיכנס. הורד את השידה, פרק אותה. השאר אותה בחוץ, ותיכנס כמו מלך.

אבל לך ותלמד משוגע, מי אתה שתלמד אותו דברי חכמה?

 כה הרבה ׳מיכאלים׳ רוצים להיכנס להיכל התשובה עם שידת הגרוטאות ואמתחת ההבלים. הם מתקשים להיפרד מהם, זה אוצרם החביב, יקר להם כל כך, נשוא גאותם. ואנו מבינים לנפשם, צר להם להשליך. אבל אז יהיו לאנשים חופשיים, יכנסו קוממיות להיכל האורה.

״מכאן ואילך יערב לכם, שכל התחלות קשות״!

*

השפעת טומאת מצרים על יושביה

[הרב אסולין במעין גנים]

וישמע יתרו כהן מדין חותן משה, את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה, אחר שילוחיה. ואת שני בניה, אשר שם האחד גרשום, כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם האחד אליעזר, כי אלהי אבי בעזרי, ויצילני מחרב פרעה. ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה, אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים. ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה. ויצא משה לקראת חותנו, וישתחו, וישק לו, וישאלו איש לרעהו לשלום, ויבואו האהלה.

הפסוקים כאן אומרים לנו, שכאשר שמע יתרו את כל מה שעשה ה׳ למשה ולישראל, הוא החליט לבא אל משה אל המדבר, והוא לקח עמו את צפורה אשת משה, שהיתה עמו, וגם את שני בניה גרשום ואליעזר, וביחד אתם הוא הגיע אל משה רבינו אל המדבר.

ולפי פשוטו זה לא מובן, הרי מפורש בפרשת שמות (ד׳. כ׳) שכאשר נצטוה משה רבינו מפי הקב״ה ללכת למצרים, כתוב ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור. ואח״ב כתוב שם (ד׳. כ״ד) ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה׳ ויבקש המיתו, בגלל שהוא לא מל את אליעזר בנו, עד שציפורה מלה את בנה, והצילה את משה מן המיתה. ומכל זה מובן שצפורה ושני בניה באו ביחד עם משה למצרים. וכאן כתוב שיתרו הביא אותם אל משה למדבר, משמע שהם היו עם יתרו כל הזמן. מתי אירע שהם נפרדו ממנו. והרי הפסוק אומר אחר שילוחיה, דהיינו שמשה רבינו שלח את אשתו ובניו למדין. למה הוא שלח אותם.

מסביר רש״י, כשאמר לו הקב״ה למשה במדין לך שוב מצרימה, ויקח משה את אשתו ואת בניו. ויצא אהרן לקראתו, ויפגשהו בהר האלהים. אמר לו אהרן למשה, מי הם הללו, אמר לו זו אשתי שנשאתי במדין, ואלו בני. אמר לו אהרן, על לבית אבין. נטלה שני בניה והלכה לה עכ״ל.

יש כאן ויכוח בין משה לאהרן, משה מבין שהוא צריך להביא עמו את אשתו ובניו. ועד כדי כן הוא רואה בזה צורן, שלמרות שאשתו ילדה זה עתה ממש את בנו, ואשתו אחרי לידה, ויש כאן תינוק קטן שעתה נולד, בכל זאת כשהוא שומע מהקב״ה את הציווי ללכת למצרים, הוא מחליט לקחת עמו את אשתו יחד עם בניו. ורש׳׳י מביא בפרשת שמות (ד׳. כ״ד) שלמרות שהגיע זמן המילה של התינוק, בכל זאת אמר משה, הרי לא אוכל למולו, משום שהקב״ה ציווני ללכת למצרים מיד. ואם אמול ואצא, יש סכנה לתינוק עד שלשה ימים. ולכן הוא יצא מיד; לפני שהוא מל את בנו. וכשהגיע למלון, הוא היה צריך מיד למול את בנו, ובגלל שהתעסק בעניני המלון תחילה לכן נענש בעונש מות, עד שצפורה הבינה שבעלה מסוכן בגלל המילה, והיא מלה אותו והצילה את בעלה.

א״כ רואים מזה, שמשה רבינו ראה צורך גדול לקחת את אשתו ובניו עמו למצרים, למרות שאשתו זה עתה ילדה, ובנו נצרך לקיים בו מצות מילה, והוא דוחה את מצות המילה משום היציאה לדרך. ולא עולה בדעתו להשאיר את אשתו ובניו אצל יתרו.

ולפ״ז נשאלת השאלה, מה חידש לו אהרן במה שאמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם. מה גילה אהרן למשה, שמשה החליט שאהרן צודק, וחזר בו מהחלטתו, והחזיר את אשתו ובניו למדין. מה חשב משה קודם, ומה נתחדש לו ע״י אהרן.

ועוד לא מובן, מה טען אהרן על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם. הרי הראשונים הם עם ישראל, והרי לכאורה עיקר הצער שהיה למשה ואהרן על ישראל הוא, משום קושי השיעבוד שסובלים בגלות מצרים, א״כ, הרי אשתו של משה ובניו בודאי לא יסבלו משיעבוד זה. ובפרט לפי מה שכתב רש״י בפרשת שמות (ה׳. ד׳) שמלאכת שיעבוד מצרים לא היתה על שבט לוי, א״כ ודאי שאשת משה ובניו לא ישתעבדו, וא״כ מה בכך שאשת משה ובניו יבואו למצרים ויהיו בודאי יחד עם שבט לוי שלא נשתעבדו. ומה טען אהרן.

ועוד לא מובן, הרי משה הולך כעת בשליחות הקב״ה לגאול את ישראל ממצרים. א״ב השיעבוד הולך להגמר, מה הפירוש על הראשונים אנו מצטערים,

הרי צער זה עומד לפני סיום, והם מגיעים בדיוק בסיום גלות מצרים, ובתחילת הגאולה.

ובפרט שמשה רבינו ידע שהוא יעשה אותות ומופתים לפני פרעה, במו שבתוב בפרשת שמות (ד׳. ב״א) ויאמר ה׳ אל משה, בלכתך לשוב מצרימה, ראה בל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה. וכתוב עוד (ד׳. י״ז) ואת המטה הזה תקה בידך אשר תעשה בו את האותות. ועוד כתוב (ג׳. כ׳) שה׳ אומר למשה, ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו, ואחרי כן ישלח אתכם. כל זה נאמר למשה עוד בהיותו במדין. מה יקרה אם אשתו של משה ובניו יזכו לראות בעיניהם את תהליך יציאת מצרים וקריעת ים סוף שהיה מלווה בהרבה מאוד נסים ונפלאות למעלה מן הטבע, ויתחזקו באמונה. למה אהרן מבין שצריך לשלוח אותם ליתרו בחזרה, למרות שהוא ידע שהם יפסידו את כל החיזוק הזה, ומשה רבינו מסכים אתו. מה עומד כאן מאחורי דבריו של אהרן.

ב.

תוספת: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. אם לא הלך, ולא עמד, בודאי גם לא ישב?? אלא ללמדנו שגם לשבת במקום של עוברי עבירה ורשעים – משפיע שלילית.

ומה שיתכן לפרש בס״ד, ע״פ מה שצריך לדעת, שכשם שאדם צריך להתרחק מעבירות, וכמו שאמרו במסכת אבות פ״ד מ״ב והוי בורח מן העבירה. וכשם שאמרו באבות פ״א מ״ז הרחק משכן רע. כך צריך להתרחק ממקום טמא, כי גם מקום טמא, יכול להשפיע על האדם טומאה ולגרור אותו לעבירות, רק מכח השפעת המקום לבד.

ואחד המקומות שהתורה מדגישה את זה, הוא בפרשת ויגש. שם התורה מספרת על ירידת יעקב למצרים, כאשר יעקב אבינו יודע שהוא יורד למצרים עם כל משפחתו, כדי לקיים את גזירת הגלות שנגזרה על בניו של אברהם אבינו, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה.

ופירוש הגזירה היא,. שהסבל יתחלק לבי חלקים. א) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, דהיינו שהם יצטרכו לגור במקום טמא, שהוא לא להם. ב) עוד גזירה יש ועבדום ועינו אותם. ושבט לוי שעסקו בתורה, נתקיים בהם רק החלק הראשון שהיו צריכים לחיות במקום טמא, ואצל כל ישראל נתקיים גם החלק השני של ועבדום ועינו אותם.

ויעקב אבינו יורד עתה למצרים, והוא יודע שמצרים הוא מקום טומאה. והוא מעונין לברוח מה שיותר מהמקום שבו גר פרעה ושריו, כדי לא להיות מושפע מהם, ולכן הוא מחליט לגור בארץ גושן, רחוק ככל האפשר מן המצרים הטמאים. ולכן כתוב בפרשת ויגש (מ״ו. כ״ח) ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה. אומר רש״י בתרגומו. בתרגום כתוב להורות לפניו גושנה, לפנות לפניו מקום לגושן. אומר רש״י לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה עכ״ל. עוד כותב רש״י לפניו, קודם שיגיע לשם עכ״ל.

והביאור בזה שיעקב לא היה מעונין בשום אופן להגיע לעיר המלוכה של מצרים, אפילו לא לרגע אחד. ולכן הוא שולח לפניו את יהודה אל יוסף, כדי שיכין לו מקום בארץ גושן, כדי שהוא יוכל להגיע מיד לגושן מבלי להגיע •לשום מקום קודם. והפסוק מסיים, ויבואו ארצה גושן.

ולמרות שיעקב רצה מאוד לראות את יוסף, בכל זאת הוא לא העלה בדעתו אפשרות ליסוע אל מקומו של יוסף בעיר המלוכה. ולכן כתוב אח״ב ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה. יוסף הגיע לגושן, אבל יעקב לא היה מוכן להגיע לשום מקום אפילו רגע אחד, אלא מיד מארץ כנען להגיע לגושן.

וכל כך למה. משום שיש השפעת מקום טמא על מי שמגיע שם. והגם שנגזר גלות על ישראל לגור בארץ לא להם, בכל זאת, מוטל עליהם לברוח כמה שיותר ממקום טומאה, ולחיות במקום נפרד מהמצרים הטמאים, ולכן הם בחרו בארץ גושן.

וגם כשיעקב הוצרך מחמת הנימוס לברך את פרעה, התורה כותבת שם (מ״ז. ז׳) ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה. למה כתוב ויבא יוסף את יעקב אביו, וכי לא היה יכול לבא לבד. ולמה כתוב ויעמידהו לפני פרעה, וכי לא יכל לעמוד לבד. ואם באמת לא היה יכול לבא לבד ולעמוד לבד מחמת זקנותו, למה התורה צריכה לספר דבר זה.

אלא שלמעשה יעקב לא רצה כלל להגיע למקום המלוכה של פרעה, כי שם היו השרים והחרטומים וכולם עסקו בכישוף. ולכן התורה מדגישה ויבא יוסף את יעקב אביו, ללמד שזה היה בעל כרחו של יעקב, רק יוסף הביאו. וכתוב ויעמידהו לפגי פרעה. יעקב לא רצה לעמוד לפני פרעה, רק יוסף העמידו בעל כרחו. משום שהיה בזה הכרח משום כבוד המלכות.

ומה עשה שם יעקב. כתוב ויברך יעקב את פרעה, אומר רש״י שהוא שאלת שלום כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים. ולא דיבר עם פרעה חוץ מזה כלום. ופרעה שואל את יעקב כמה ימי שני חייך, ויעקב משיב לו.' ואח״כ כתוב, ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה. אומר רש״י מהו הברכה הזו, כדרך כל הנפטרים מלפני שרים מברכים אותם ונוטלים רשות. ומיד אח״ב כתוב ויצא מלפני פרעה,

למה התורה כתבה שיעקב יצא, וכי היינו חושבים שהוא נשאר שם?

אלא ללמד שנזדרז לצאת משם ולא התעכב שם רגע יותר.

מפורש מזה, שבעצם יעקב לא דיבר עם פרעה שום דבר מיותר, וקיצר את זמן שהותו שם כמה שרק היה יכול. הוא לא רצה לשהות במקום טמא, ולא להתעסק עם אדם טמא. ויתכן שאולי לכן כתוב ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה. ללמד שיוסף שידע מרצון אביו, נהג באביו כאילו שהוא זקן מופלג שקשה לו ללכת לבד ולעמוד לבד, ולכן כתוב ויבא יוסף את יעקב אביו, למרות שהוא יכל ללכת לבד. ויעמידהו לפני פרעה, כאילו שאינו יכול לעמוד לבה והכל כדי שיעקב יוכל לקצר את שהותו במקום זה, ולשוב מיד אל ארץ גושן.

רואים מזה, שאפילו כשיש הכרח להיות במקום טמא, צריך לחפש דרך להיות במקום שהוא טמא פחות. וכמה שפחות להיות בחברת אנשים טמאים. וכן להתרחק מכל טומאה, כדי שלא להיות מושפע לרעה.

המעשה בבחור שהרגיש קושי בעבודת ה', וראש הישיבה א"ל שבמיטה שהוא ישן ישן בעבר בחור שיצא לתרבות רעה רח"ל. עבר הבחור חדר, וכל מצבו השתפר.

ובאמת יש על זה שאלה מפרשת אחרי מות (י״ח. ג׳) שכתוב שם שהקב״ה מזהיר את ישראל, כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. ואומר רש״י מגיד שמעשיהם של מצריים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו שם ישראל מקולקל מן הכל עכ״ל. משמע שארץ גושן היה מקולקל יותר מכל ארץ מצרים. ואיך אמרנו שיעקב בחר את ארץ גושן משום שלא היה מקום טמא.

והתשובה לזה, שבאמת אם בזמן ביאת יעקב אבינו למצרים, ארץ גושן היה מקום הכי טמא במצרים, ודאי שיעקב אבינו לא היה מגיע לשם. ולכן מוכרחים לומר שכאשר יעקב אבינו הגיע למצרים, ארץ גושן היה המקום הכי פחות טמא, רק שכאשר התחיל גלות מצרים, ניסו כוחות הטומאה לטמא את ישראל, ושלחו לשם אנשי מצרים טמאים שטימאו את המקום הזה, עד שנהפך להיות המקום הכי טמא. וזה היה נסיון לישראל שלא יכשלו בגילוי עריות, וישראל עמדו בזה ולא נכשלו בגילוי עריות.

ואולי לכן מכל מכות מצרים, המכה היחידה שהגיע לארץ גושן היתה מכת כנים, כמו שכתב הרמב״ם בפירוש המשניות פ״ה דאבות מ״ד, שעפר ארץ גושן נהפך לכנים, אלא שלא הזיקו לישראל. ואולי הטעם, כדי לטהר את ארץ גושן מן הטומאה העצומה שהיתה שם במשך מאתים ועשר שנים שהיו שם ישראל. אבל עכ״פ בזמן שיעקב הגיע לשם, היה זה המקום היותר נקי במצרים, ולכן העדיף יעקב ללכת לשם, ולא לשום מקום אחר.

וכך גם רואים בספר שמואל (א׳. פרק כ״ז) שכאשר דוד ברח מפני שאול אל ארץ פלשתים, כתוב שם (פסוק הי) ויאמר דוד אל אכיש, אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת ערי השדה ואשבה שם, ולמה ישב עבדך בעיר הממלכה עמך. ויתן לו אכיש ביום ההוא את צקלג וגו'. שהפירוש הפשוט הוא, שאע״פ שדוד היה מוכרח להיות במקום טמא שהוא ארץ פלשתים, בכל זאת הוא חיפש לא להיות בעיר הממלכה שהוא מקום יותר טמא, אלא הוא בחר ללכת לאחת מערי השדה, שבאופן יחסי המקום פחות טמא.

גם בתחילת ספר רות, באשר מסופר על אלימלך שהחליט לעזוב את ארץ ישראל וללכת לגור במואב, כתוב ויבואו שדי מואב ויהיו שם. כלומר הם הלכו לגור בעירות השדה, ולא בערים המיושבות עם הרבה אנשים.

והביאור בזה, כי הגמרא בעירובין כ״א ב׳ אומרת, שאצל יושבי כרכים מצויים יותר עבירות, כמו גזל ועריות ושבועת שוא ושבועת שקר. מה שאין כן בכפרים ועירות השדה שגרים שם עובדי אדמה, לא מצוי עבירות אלו. לכן העדיפו כל צדיקים אלו להתרחק מעיר המלוכה, ולגור בעירות השדה, שהם מקומות פחות טמאים.

ג.

ובאמת יש עוד השפעה ממקום שאדם גר בו, משום שהוא נקשר למקום. וכמו שאמרו חז״ל בסוטה מ״ז א׳ על הפסוק במ״ב(ב׳. י״ט) ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה, והמים רעים והארץ משכלת. ושאלה הגמרא, וכי מאחר דמים רעים וארץ משכלת, אלא מה טובתה. א״ר חנין, חן מקום על יושביו. מפרש רש״י ואפילו הוא רע, נראה להם טוב עב״ל,

ומלבד זה טבע השי״ת בבריאה, שאדם נקשר ברגשותיו לכל דבר, אפילו דבר גשמי, וכל שכן שהוא נקשר למקום שגר בו, או לאנשים שהוא היה חי בחברתם. ויתכן שזהו מחסד ה/ כדי להגביל את האדם שלא יתחבר לרשעים ולמקום של אנשי רשע. משום שאם היה יודע, שהוא יכול למחוק אח״כ הכל בלי שום רושם אפילו ברגשותיו, לא היה נמנע מלהגיע למקום רשעים ולהתחבר עמהם, ביודעו שאח״ב יוכל למחוק מקרבו הכל כאילו לא היה כלום. לכן טבע השי״ת שאדם יהיה נקשר ברגשותיו לכל דבר, ולא יוכל לנתק עצמו מזה גם לאחר עשרות שנים. כדי להגביל את האדם שלא ימהר לעשות פעולות אסורות, כי לבסוף גם אם ירצה להתנתק מזה, לא יוכל לנתק עצמו לגמרי, כי רגשותיו עדין קשורים למקום.

דוגמא נפלאה לזה מצאנו בפרשת השבוע (י״ח. ח׳) שכתוב ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים על אודות ישראל (דהיינו את מה שנהג עם מצרים מידה כנגד מדה, על מה שציערו את ישראל) את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם הי.

וכתוב אח״ב, ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה׳ לישראל אשר הצילו מיד מצרים. מפרש רש״י ויחד יתרו, וישמח יתרו, זהו פשוטו. ומדרש אגדה נעשה בשרו חידודין חידודין מיצר על איבוד מצרים. היינו דאמרי אינשי, גיורא עד עשרה דרי, לא תבזה ארמאה באפיה עכ״ל.

הדברים הללו לכאורה הם פלא. הרי יתרו ידע שהמצרים מושחתים מאוד. הגמרא בסוטה י״א א׳ אומרת שיתרו היה בהתחלה מיועצי פרעה, והיה שם כשפרעה התיעץ אתם על גזירת הבה נתחכמה לו, והוא לא הסכים עמהם וברח. ובודאי שמע את כל מה שעשו המצרים לישראל על לא עול בכפם, איך יתכן שבשרו נעשה חידודין חידודין על אבדן מצרים. איך יתכן להצטער, כאשר הוא רואה שהקב״ה משלם גמול לרשעים,

והתשובה לזה, שאדם בנוי משכל ורגש. בשכל הוא הבין שמגיע למצרים על כל רשעותם, ומצד השכל הוא שמח. אבל יש גם רגש, ורגש לא מבין דברים. רגש רק מרגיש דברים, ולכן הוא גם מרגיש דברים לא הגיוניים. ומצד הרגש הוא הצטער על אובדן מצרים. ולמה הוא הצטער. משום שהוא נקשר למקום, ונקשר לאנשי מצרים, ואע״פ שבשכל הוא יודע שהיה מגיע להם להענש, אבל הרגש עדין קשור אליהם, ולכן הוא הצטער.

מפורש מזה, שאדם נקשר לכל מקום, ולאנשי המקום שגר אתם. ולכן פשוט שאם הוא יגור במקום טמא, תהיה השפעה מהמקום על נפשו. ולכן אסור לגור במקום טמא, או במקום שאנשים טמאים גרים בו.

ד.

על פי זה יתכן לפרש בס״ד, את ענין משה שהביא את אשתו ובניו למצרים, ואת מה שאהרן אמר לו להחזיר אותם. משה רבינו עזב את מצרים כשהיה בן עשרים שנה, או בן ארבעים שנה, כדאיתא במדרש (שמו״ר פרשה א׳ סימן כ״ז). עתה מגיע משה רבינו בן שמונים שנה. לאחר ארבעים או ששים שנה שלא היה שם. ומאז נתווסף עוד ועוד טומאה במקום שהיו שם ישראל, עד שהגיעו למ״ט שערי טומאה.משה רבינו לא היה יודע עד היכן הגיע טומאת המקום במצרים, והיה סבור שניתן להביא את אשתו ובניו לגור יחד עם בני לוי שלא השתעבדו, כדי שיראו את בל האותות והמופתים שיהיו נעשים על ידו, ויגרום חיזוק רוחני לאשתו ובניו. ויראו את מתן תורה שיהיה אחרי יציאת מצרים.

ובשלקח משה רבינו את אשתו ובניו, הרי ידע שלאחר יציאת מצרים מגיע מתן תורה, כש״ב בפרשת שמות (ג׳, י׳׳ב) שאמר לו הקב״ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ובודאי היה בדעתו כשלקחם, כדי שיזכו לראות במתן תורה.

וכן מפורש במדרש (שמו״ר סוף פרשה ד׳) ודל, וילך משה, להיכן הלך, שהלך ליטול אשתו ובניו. אמר לו יתרו, להיכן אתה מוליכן, אמר לו למצרים, אמר לו, אותם שהם במצרים מבקשים לצאת, ואת מוליכן. אמר לו, למחר הן עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני לשמוע מפי הקב״ה אנכי ה׳ אלהיך, ובני לא ישמעו כמו הם. מיד אמר לו יתרו למשה לך לשלום עכ״ל. עוד שם (פרשה ה׳ סימן ה׳) ויקח משה את אשתו ואת בניו, למה הוליכן, כדי שיהיו עם ישראל לקבל התורה עכ״ל.

אומר לו אהרן, דע לך שבמשך השנים שלא היית במצרים, נעשה המקום כ״ב טמא, עד שגם בני לוי הושפעו מטומאת המקום, והם סובלים צער גדול מזה. ואם תכניס את אשתך ובניך למצרים, הם בודאי ינזקו מאוד מכח טומאת המקום. ולא תועיל כלום בכל האותות והמופתים בדי לעקור את השפעת המקום הטמא. ולכן עדיף לך מצד המצב הרוחני, שהם בכלל לא יכנסו לטומאת מצרים.

וזה הכוונה במה שאמר לו על הראשונים אנו מצטערים. מי הם הראשונים, לא בני ישראל, שזה פשיטא שאנו מצטערים עליהם, כי הם סובלים גם צער ועינויים מהמצרים. אלא הכוונה שאתה מביא עתה עוד בני לוי למצרים. דע לך שעל הראשונים שהם בני לוי שלא השתעבדו, אנו מצטערים עד כמה הם סובלים מטומאת מצרים, ואתה בא להוסיף עליהם.

ואע״פ שמשה רבינו הולך עתה לעסוק בהוצאת ישראל ממצרים, מ׳׳מ אומר לו אהרן, הנזק שיהיה להם מהכניסה למצרים בזמן המועט שיהיו שם, יהיה יותר גדול מהתועלת שיהיה להם בניסים והנפלאות שיראו כשיצאו ממצרים. ולכן עדיף שהם לא יגיעו בכלל. וכששמע משה כן אמר לה לבי לבית אביך, נטלה שני בניה והלכה לה.

ובאמת אהרן צדק מאוד, משום שהשפעת מצרים המשיכה ללוות את ישראל גם אח״כ, למרות כל הסבל הנורא שסבלו ישראל במצרים. בתחילת פרשת בשלח אומר הקב״ה בעצמו, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. וישראל עצמם בין יציאת מצרים לקבלת התורה השתוקקו ג׳ פעמים למצרים.

א. פעם הראשונה כשראו שהמצרים רודפים אחריהם, כתוב (י״ד. י״א) שהם אומרים למשה, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. הם מתלוננים למה עשית לנו רעה כזו להוציא אותנו ממצרים. הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותינו במדבר.

ב) כשלא היה להם לחם, כתוב (ט״ז. ג׳) שהשתוקקו למצרים ואמרו, מי יתן מותינו ביד ה׳ בארץ מצרים בשבתינו על סיר הבשר באבלינו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב.

ג) כשלא היה להם מים, כתוב (י״ז. ג׳) שהתלוננו, למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא.

ומלבד זה עוד הוסיפו להשתוקק למצרים אח״כ, כמפורש בפרשת בהעלותך(י״א. ד׳) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם. וגם במרגלים, כתוב בפרשת שלח (י״ד. ד׳) ויאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. ואפילו לאחר ארבעים שנה במדבר, כשלא היה להם מים, כתוב שהתלוננו בפרשת חוקת (כ׳. ה׳) ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה. כמה קשה להתנתק ממקום שאדם גר שם. לכן אמר אהרן למשה אל תכניס את אשתך ובניך למצרים. ומשה קיבל את טענתו.

ואע״פ שבינתים הם הפסידו את כל ניסי עשרת המכות וקריעת ים סוף. ולפי שיטה אחת בזבחים קט״ז א׳ שיתרו בא לאחר מתן תורה, א״ב הם הפסידו גם את מתן תורה. ומשה ידע שישראל יקבלו את התורה אחר יציאת מצרים, במו שאמר לו הקב״ה בפרשת שמות (ג׳. י״ב) בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. בכל זאת הבין משה, שכדאי להפסיד הכל ולא להכנס למצרים הטמאה, אפילו לזמן מועט.

מכל זה יש לנו לימוד גדול. אין להתקרב למקום טמא, או לאנשים טמאים, אפילו אם אדם חושב שזה לא ישפיע עליו. בהכרח יש השפעה. ואפילו אם בשכלו יבין שהם רשעים, מ״מ יש לאדם גם רגש, והרגש פועל נגד השכל, והוא נקשר לכל מקום, גם למקום של רשעים. ולכן אמרו חדל באבות דר״נ פ״ט סימן ד׳, ואל תתחבר לרשע, אפילו לקרבו לתורה.

הגר"א שנבהל כשהעגלון נכנס לגרמני'ה ימש"ו. הגר"א וסרמן שידע מתוך הרכב המוגף שנכנסו לרובע טמא בארה"ב.

ה.

ואמנם צריך לדעת שגם מדין לא היה מקום כ״ב מוגן, בי סוף סוף גרו שם עובדי עבודה זרה, אבל מצרים היה מקום טומאה הרבה יותר גדול, ולכן העדיף משה שבניו לא יכנסו למצרים. והוא הפקיד את חינוך ילדיו בידי ציפורה אשתו, שהיא תשמור עליהם ותחנך אותם לעבודת השי״ת.

וכדי לפרש עד כמה הצליחה צפורה בזה, יש להקדים ב׳ שאלות. א).כתוב ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה אחר שילוחיה, ואת שני בניה. ולא מובן מהו הלשון בניה, וכי רק בניה היו, והרי גם בני משה היו, והיה צ״ל ואת שני בניו. כי יתרו הביא את בני משה לא רק בגלל שהם בניה, אלא גם בגלל שהם בניו של משה, למה כתוב ואת שני בניה.

ב) עוד יש לדקדק(בפסוק ו׳) שכתוב ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה. ולא מובן מהו התוספת ושני בניה עמה.

והתשובה לזה, שצפורה אשת משה הרגישה אחריות כלפי בניה בזמן שמשה לא היה עמהם לחנכם. ולכן היא שמרה עליהם מכל השפעה רעה, והיא זו שחינכה אותם לגדול במעלתם הרוחנית. ולכן נקראו בניה, משום שהיא גידלתם ברוחניות ולא משה. ועל דרך שאמרו בסנהדרין י״ט ב', כל המלמד בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

ולכן גם כתוב ושני בניה עמה. יתרו שלח להודיע למשה ששני בניה של צפורה הם עמה יחד, בדעה אחת, ולא נפרדו ממנה כלל. וגם שלח להודיע לו שהם בניה, משום שהשפיעה עליהם להגיע למה שהגיעו. ושמרה עליהם מכל השפעה זרה שהיתה יכולה להיות במדין.

ומצאנו כן בזוה״ק פרשת יתרו ס״ט ב׳, וז״ל ואת שני בניה, אמר רבי חייא וכי בניה, ולא בניו של משה. אלא משום שהיא השתדלה אחריהם בלא בעלה, קראה להם התורה בניה ולא בניו עכ״ל.

וכדי לקבל מושג עד כמה היתה גדולה מעלת בניו של משה, יש ללמוד ממה שהביא רש״י בפרשת פנחס (ב״ז. ט״ז) כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד ולבנותיו, אמר הגיעה השעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקב״ה לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל, וזהו שאמר שלמה נוצר תאנה יאכל פריה עכ״ל.

אין לחשוד במשה רבינז שרצה לתת לבניו להנהיג את ישראל אם הם לא היו ראויים לזה כשלימות. וכאשר הוא התפלל לפני הקב׳׳ה יפקוד ה׳ אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם. הוא הבין שבניו ראויים לזה כשלימות.

וגם הקב״ה לא השיב לו שאינם ראויים, רק אמר לו לא כך עלתה במחשבה. משום שיהושע שימש יותר מהם. אבל הם מצד עצמם היו ראויים להיות מנהיגי ישראל וממשיכים את דרכו של משה רבינו.

בכח מי זכו לכל זה. מכח צפורה ששמרה על בניה במדין שלא יושפעו מכל השפעה רעה, וגידלה אותם לתורה. וא״כ משה רבעו לא הפקיר אותם סתם, אלא מסר אותם ביד אשתו.

וגם זכו לדרגתם בכח אהרן שיעץ למשה לא להכניס את בניו למצרים. שיתכן שאם הם היו נכנסים למצרים, הם לא היו מגיעים לדרגתם הרוחנית שהגיעו אליה. עד שרואים שלמרות שהם לא ראו את ניסי עשרת המכות ואת קריעת ים סוף, ולפי שיטה אחת הם גם לא ראו את מתן תורה, בכל זאת הם הגיעו לדרגה שהיו יכולים להיות מנהיגי ישראל.

יעזרינו השי״ת להשמר מכל השפעות רעות, הן מאנשים רשעים וטמאים, והן ממקום טומאה, ותחת הסרפד יעלה הדם, להתחבר עם אנשים צדיקים וללכת תמיד למקומות של קדושה.

ובפרט בתי כנסיות ובתי מדרשות, שהמקום עצמו יש לו כח לטהר את הנשמה, כמו שאמרו בברכות ט״ז א׳, מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה, אף אהלים שהם בתי מדרשות, מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות.

וכן יש ללמוד ממה שכתבה התורה בפרשת חוקת (כ׳. י״ד) זאת התורה אדם כי ימות באהל, כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים. חידשה כאן התורה חידוש בטומאה שאינו נמצא בטומאות אחרות (חוץ ממצורע). בכל הטומאות שייך הטומאה, רק אם היא יוצאת מגופו, או שנוגע בטומאה או נושאה. וכאן חידשה התורה ששייך טומאה אפילו אם הגיע למקום טומאה, ושהה תחת קורת גג יחד עם המת, ג״כ נטמא כאילו נגע בטומאה. הרי לנו ששייך טומאה גם אם מגיע למקום טומאה.

ובאו חדל בגיטין נ״ז ב׳ ואמרו, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ולמדו כן ג״כ מפסוק זה שכתוב אדם כי ימות באהל. ולמה למדו כן דוקא מפסוק זה. יתכן שרצו ללמד, שכשם שבטומאת אהל, אפילו אם רק היה עם הטומאה תחת גג אחד, כבר נטמא.

כך בתורה, אם אדם מגיע למקום תורה, נשפע עליו טהרה. כדי שילמד האדם מזה שמידה טובה מרובה, עד שגם אם אינו יכול ללמוד בעצמו, ילך למקום שממיתין עצמם על התורה, כי קדושת המקום תשפיע עליו קדושה. וה׳ ידריכנו תמיד ללכת בדרך האמת.

המעשה עם הגר"י לוינשטיין שכשעברו ליד קולנוע הליט פניו, שלא יקלטו מהטומאה שיש באור שבוקע משם!

*

המעלות שנמנו בדיינים ולקחיהם

(1) ספר שמות פרק יח (יד) וַיַּרְא חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב:(טו) וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרשׁ אֱלֹהִים:(טז) כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו:(יז) וַיֹּאמֶר חֹתֵן משֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה:(יח) נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ:(יט) עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים:(כ) וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן:(כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת:(כב) וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ:(כג) אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם:(כד) וַיִּשְׁמַע משֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר:(כה) וַיִּבְחַר משֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת:(כו) וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל משֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם:(כז) וַיְשַׁלַּח משֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ:

כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים. ניתן לחשוב שבאו ללמוד ולהעמיק בתורה. אך משה ממשיך ושפטתי בין איש ובין רעהו.

על מה? והרי אין להם קרקעות או עסקים? אלא על הביזה שהביאו ממצרים ומים סוף. על כל דבר קטן הטריחו את משה.

אמרתי שיש בזה סימן שאנו צאצאים ישירים של דור המדבר… גם כאן יש הכי הרבה עו"ד פר-ראש…

משה צריך לבחור על פי עצת יתרו (כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת:

אנשי חיל. מה הם? מבאר הבא"ח יש שעושים הרבה אך משכורתם דלה. כעין רבי חנניא בן דוסא שכל העולם ניזון ממנו אך הוא די לו בקב חרובין כו'. כעין רבי שזקף עשר אצבעותיו כו', חזקיה המלך שדי לו בסעודת ירק, ודומיהם. הם זנים את העולם ונהנים הכי פחות.

כך גם אנשי הצבא. החייל הפשוט מקבל הכי מעט אך מוסר ממש את נפשו. לעומת הרמטכ"ל שאינו מסתכן ומקבל משכורת הכי גבוהה.

וזה שאמר תבחר אנשי חיל כאנשי החיל המקבלים מעט ועושים הרבה, שלא ידחה את הבא לדין ויאמר 'המתן לי עד שאסיים עסקי', שלא יהיה בעל הנאה שמבקש להשלים הנאתו ולא יקדיש כל זמנו לעם.

יראי אלוקים- מדוע לא אמר יראי ה'? מבאר האור החיים שה' הוא רחמים לעומת אלוקים שהוא דין. הירא ה' מאידך זוכר שה' מלא רחמים ופעמים שמרשה לעצמו להקל במקום שאסור, מתוך הסתמכות על רחמי ה'. לעומת הירא מן הדין שיודע שיקוב הדין את הההר יש פחות סיכוי שיקל.

יראי אלוקים כמעשה עם הרב מבריסק שהכשיר מקוה מסוים ורב אחד העיר לו שלפי שיטה מסוימת בפוסקים המקוה פסול, והבריסק'רב החל לרעוד בכל גופו מאימת הדין.

אנשי אמת- אנשים שלא יהיה להם בעיה לחזור בהם ולומר טעיתי.

המעשה בחפץ חיים

כשספר "משנה ברורה^" להלכות שבת אך זה הופיע, הבחין תלמיד חכם בפסק הלכה שמופיע בספר, שנגדו מצא סתירה גלויה בתלמוד ירושלמי. נסע התלמיד חכם באופן מיוחד לראדין, להעיר על כך למחברו בעל ה^"חפץ חיים^". נמנע החפץ חיים מלהכנס עם אותו מבקר בויכוחים, ובשפה רפה השתדל כאילו לדחותו. דבר יזה הרתיח את התלמיד חכם, שהוסיף לחזק את קושייתו. אמר לו החפץ חיים: טוב היית עושה אלמלי הודעתני קודם. ואילו עתה הרי זה כבר לאחר מעשה, שהרי הספר מודפס כבר.

נתרתח המבקר יותר: מה פירוש כבר מודפס הספר? על הרב לנסוע לוורשה אל הדפוס, להוציא הוצאות ולסתור את האמהות [הגלופות] ולסדרן מחדש, ובלבד לתקן טעות גדולה זו!

כשראה החפץ חיים שהענין הופך רציני, השיב: אגלה לך את האמת, מתחילה היה מודפס כפי שאתה מבאר את הירושלמי, ברם משנדפס הקונטרס נוכחתי כי אין זה נכון, ואכן נסעתי לורשה סתרתי את המודפס ושיניתיו לכפי שהוא עכשיו… נתרגש המבקר עמוקות והרכין קומתו בפני החפץ חיים… (דובר אמת לרב זכאי עמ' 132).

שונאי בצע- ששונאים ממונם בדין. המעשה עם בן גוריון שם רשעים ירקב שהציע להקים סנהדרין… ואמר לו הרב הראשי דאז שאי אפשר היות וצריך שיהיו גם שונאי בצע וקשה להשיג אנשים כאלה. אמר לו בן גוריון מה הבעיה, תוסיף עוד קצת כסף ותמצא גם שונאי בצע…

מעשה ביהודי שהלך לבית הכנסת ופתח את ההיכל והתפלל לה' שיתן לו זכיה בפיס, ואני מבטיח שאני נותן חצי לבית הכנסת…

מילא טופס ולא זכה. הלך שבוע הבא לכנסיה ופנה לאותו אחד שראשי תיבות של שמו י'מח ש'מו ו'זכרו והציע לו עסקה דומה. מילא טופס וזכה. כשהלך להוציא את הכסף הוא הרהר לעצמו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים, איך ה' ידע שלא אתן לו מאומה לבסוף…

המעשה עם החפץ חיים שהובא להעיד עדות אופי על בחור שהועללה עליו עלילה, והעו"ד הציגו וסיפר עליו את המעשה שהיה, שגנב נטל ארנקו מביתו והחפץ חיים רדף אחריו ואמר לו שהמעות נתונות לו במתנה, כדי שלא יכשל בגזל.

השופט הסתכל בסקפטיות על העו"ד ושאל האם אתה מאמין לסיפור הזה? אמר לו העו"ד אין זה משנה כלל אם אני מאמין, דבר אחד אני יכול לומר לך, עלי ועליך לא מסתובבים סיפורים כאלה…

*

יש שמיעה ויש שמיעה  | מעלת השמיעה | סקרנות אינטלקטואלית מול אדישות פסיבית

בפרשתינו עם ישראל מתקרבים להר סיני. ההר הזה נקרא בעבר הר האלוקים. מדוע נשתנה כעת שמו להר סיני?

התשובה שעונה הגמרא, מפני שירדה בו שנאה [מהקב"ה] לאומות העולם פרש"י על שלא קבלו בו את התורה.

לא מובן, שהרי היה צריך ההר להיקרא על שם החיוב-שישראל קיבלו בו את התורה ולא על שם שהגויים לא נאותו לקבלה? האם לא יותר ראוי היה לקוראו הר נעשה ונשמע?

יש כאן מסר המיועד עבורנו, ולא אל האומות, כשנבין מדוע התעוררה שנאה לאומות על אי קבלת התורה.

אנו אומרים בערב שבת מזמור לדוד הבו לה' בני אלים… קול ה' בכח קול ה' בהדר כו', מזמור זה מדבר על מעמד הר סיני. ואז באים שני הפסוקים האחרונים הנראים כלא קשורים- ה' למבול ישב, וישב ה' מלך לעולם ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. מה הענין של המבול למתן תורה?

תלמוד בבלי מסכת זבחים (דף קטז,ע"א)

שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכל [מלכי] עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה שנאמר ובהיכלו כולו אומר כבוד. נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו שמא מבול בא לעולם ה' למבול ישב? [אמר להם] וישב ה' מלך לעולם, כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא שנאמר כי (הנה) באש ה' נשפט. אמר להן כבר נשבע שאינו משחית כל בשר ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו שנאמר ה' עוז לעמו יתן [מיד] פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום:

מבאר הגר"ח פרידלנדר: כשחששו האומות לחיים לרכושם ולנכסיהם, מיהרו לשאול בחרדה שמא מבול בא לעולם. שאם כן יש לנוס ולברוח אולם כשהתברר ש"בסך הכל" חמדה גנוזה של ה' יתברך נמסרת לעם ישראל הם שחררו אנחת רווחה, אם כך – ה' יברך את עמו בשלום… שהיהודים יהיו מושלמים, לנו זה לא נוגע אפשר לשוב לשגרה…

ולכן ירדה שנאה [מהקב"ה] לאומות העולם!

אדישות. חוסר התעניינות.

כשעברו ישראל את הירדן הם צוו להקים אבנים גדולות בהר עיבל ולסודן בסיד. עליהם יש לכתוב את התורה בשבעים לשון, כדי שהגויים יוכלו לבוא ולקרוא להתעניין וללמוד.

"ועל דבר זה נחתם דינם לבאר שחת" נאמר בגמרא, שנאמר והיו עמים משרפות שיד. ישרפו על שלא התעניינו בתורה. הרי יכולתם ללמוד. יכולתם להחכים, כיצד נותרתם אדישים?

אם כך היא התביעה על האומות, עלינו על אחת כמה וכמה!

אנו נישאל: 'הרי היה לך שיעור בשכונה, מדוע לא הלכת ללמוד? היה לך מנין בשכונה, מדוע לא הלכת להתפלל?'

חז"ל אומרים שמי שיש לו בית הכנסת בשכונתו ואינו הולך להתפלל בה הקב"ה קורא לו שכן רע רחמנא ליצלן!

תלמוד בבלי מסכת ברכות (דף ח,ע"א)

אמר הקדוש ברוך הוא: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם. אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע, שנאמר: "כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל".

ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו שנאמר: "הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם".

ולפי זה נבין את מעלת יתרו. כשכל האומות התעלמו, היו אדישים, היה אחד שקם ועשה מעשה. היה זה יתרו. לא בכדי זוכה הוא ופרשה מתייתרת בתורה על שמו. לא בכדי הוא זוכה ובניו יושבין בלשכת הגזית שבבית המקדש.

מידה טובה מרובה פי חמש מ אות ממידת פורענות.

כמה רב שכרו של ההולך לבית הכנסת, של הבא לשיעור, של המתעניין! של מי שלא נותר אדיש.

בהתנהגות האומות מצאנו כשל נוסף. החשש לנזק גופני מול החשש לנזק רוחני.

ואכן את הדואליות של האומות- מחד חשש שמא ימותו, ומאידך רגיעה כששמעו שבסה"כ מדובר בעניין רוחני- יש גם לנו.

אנו רואים אדם שמחפש רכב, בודק שלא תהיה שום שריטה, ואם כבר קרתה הוא מקרצף ומנקה ומבריק וכו'. האם כך הוא גם מחפש אתרוג? האם כך הוא גם מקפיד על כל שריטה בנשמה?

אדם עושה בר מצוה לבן. הוא דואג לאולם ולמנות ולקוסם או כל מופע אחר וכו', אולם האם כך גם הוא דואג לחלק הרוחני של המסיבה, שהילד יצא עם הבנה לקראת מה הוא הולך?

אדם רוצה לצאת לנופש במלון, הוא מברר את האטרקציות, המחיר, הנסיעות, האם הכל כלול, והאם המחיר כולל גם ספא… את הכשרות הוא משאיר לסוף… מן הסתם יש על מי לסמוך…

אם נראה את ילדינו משחקים עם אדם שרצח, אנו נרחיק אותם ממנו בבהלה. לעומת זאת תגובתינו תהיה מינורית אם נראה אותם משחקים בסה"כ עם מחלל שבת…

האומות דואגים מהנזק לגוף, כשהם שומעים שעם ישראל קיבל תורה עימה הוא ירכוש את העולם הבא וישלים נפשו- הם נרגעים. עולם הבא הוא רחוק… אכול ושתוה כי מחר נמות.

סיפר ר' שולם שבדרון [לב שלום עמ' קפא] על גדול אחד שבא להתרים איזה גביר לצדקה, ואמר לו הרב שיש אנשים שממונם חביב עליהם יותר מגופם…

אמר לו הגביר כיצד יתכן? וכי אם יהיו על כף המאזנים או כספו או נפשו הוא יאבד נפשו בשל כספו?

השיבו הרב: לא, אין מדובר כאשר הם עומדים זה מול זה, אלא זה עם זה, יש לאדם ממון ויש לו נפש, והנה הוא הולך לישון, ממה הוא מוטרד? האם כספו ישאר עמו, האם הכספת נעולה, האם הוא הפעיל את האזעקה, האם בבוקר הממון לא יעזבו, אולם הוא אומר ברוך המפיל חבלי שינה ובידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' א-ל אמת ואינו חושש שמא בבוקר הנפש תעזבו, הוא אינו שב בתשובה שמא מחר לא יקום… הוא סומך על הקב"ה שיחזיר לו נשמתו בבוקר… הרי שממונו חביב עליו יותר מגופו…

בעניינים גשמיים האדם מודאג ומוטרד, אך בענייני הרוח הוא רגוע…

מעלת השמיעה

הוספנו על ההבדל בינו לבלעם שלא שמע, ואמר לאומות ששאלו על מתן תורה שחמדה גנוזה מסר לישראל, ואעפ"כ לא שינה בלעם עצמו, וכשאונקלוס העלהו באוב ענה לו לך והצר לישראל ולכן כשראה את הקיני אמר איתן מושבך כו', במה זכית להיות בלשכת הגזית, ולא ידע שזכה בזכות השמיעה והרצון להשתנות. שלמה שביקש לב שומע, שרה שנירר שבעקבות דרשה בבית הכנסת הפכה להיות האם לבית יעקב, שנים ששומעים דרשה ואחד מחליט להשתנות, החזון איש שששמע לתוכחה והחל לקרוא תהלים.

שלא יפסידו האמן!

ועיין בעליות אליהו, חלק מעלות הסולם, הערה כ"ב עמ' ס"ד בדפוס החדש, מה שכתב אודות החסיד המפורסם ר' ליב מטעלז זצ"ל, וסיפר לו מו"ר הגאון הצדיק מו"ה אלי' זצ"ל האב"ד דק' קאליש מקדושת כבוד החסיד המפורסם ר' ליב זצ"ל מטעלז הנקרא החסיד מטעלז, אשר הגאון החסיד אמר עליו כי הוא כנשמה בלא גוף, ופעם אחת בא לווילנא על דבר הכנסת כלה לנישואי בתו וכבואו בא לפני הגאון נשמתו עדן, ושמע כי בברכת המזון ענה הגאון 'אמן' על סיום הברכה 'לעולם אל יחסרנו' כי הוא סיום הברכה, וצוה החסיד מטעלז תיכף לאסור את העגלה שלו וישוב לביתו להזהיר לבני ביתו שיענו 'אמן' על הברכה הנ"ל.

ובבואו לביתו חרדו כל בני ביתו לקראתו כי מיהר לבוא וכאשר שאלו אותו אם הצליח ה' דרכו והביא הכל, אז ענה להם שיכינו השולחן מקודם ואז יגיד להם אשר הקרה ה' לפניו, ואשר הביא בידו לברכת הבית.

והנה אחרי אכלם קודם ברכת המזון בישר להם ברוב עוז ושמחה כי הביא להם 'אמן' בסיום 'אל יחסרנו' אשר שמע מהגאון מווילנא ועל כן לא יכול להתמהמה לבל יפסידו בני ביתו האמנים עד בואו, וצרכי נישואי בתו אם יתאחר עוד לא יפסיד עוד מה שהאריך אודות חסיד זה [ישורון ה' עמ' תשמט]

*

להיות יהודי – כולל מוכנות לתלאות! | החיים הם לא פיקניק!

 [תורה מצריכה מאמץ! – ארשת שפתינו שלוזינגר פ' יתרו]

במרכזה של פרשת יתרו אנו מוצאים את מתן תורה ועשרת הדיברות, ועל כן פלא הוא למה לא נקראה הפרשה 'פרשת מתן תורה' או 'פרשת עשרת הדיברות' ולמה נקראה הפרשה דוקא על שם אחד שלכאורה הוא טפל כאן בכל הפרשה ואין לו איזה מקום מיוחד בהיסטוריה של העם היהודי?

אולם זאת אפשר לומר בדברי הגמרא [בברכות דף יב,ע"א] בקשו חז"ל לקבוע אמירת פרשת עשרת הדיברות בבתי הכנסת בכל יום ויום, ולמה לא קבעוה? מפני תרעומת המינים.

ופרש"י: "כדי שלא יאמרו המינים לעמי הארץ שאין שאר התורה אמת ושההוכחה לכך שהרי אין קוראים בכל יום אלא עשרת הדברות שאמר הקב"ה ושמענו מפיו בסיני".

וכן הוא בירושלמי (ברכות פ"ה ה"ה): "מפני טענת המינים שלא יהיו אומרים אלו לבדן ניתנו למשה בסיני"

ואם כן לפי זה אפשר לומר שזו גם הסיבה למה לא נקראה הפרשה בשם פרשת "עשרת הדברים" או "עשרת הדברות".

אבל מאידך יש להבין למה על כל פנים, נקראה על שם יתרו ובודאי לא בחינם נקראה הפרשה על שמו?

זאת ועוד יש להבין מה שהתורה האריכה כל כך בסיפור בואו של יתרו וקבלת הפנים שנערכה לו וכאילו גופי תורה תלויים בדבר, ומאידך ענינים שבאמת גופי תורה תלויים בהם התורה קימצה במילים ולפעמים הלכות חשובות נלמדו רק מיתור של אות וכיוצא בדבר, וכאן אריכות רבתי.

שאלה נוספת – במרכז הפרשה "מתן תורה" המעמד הקדוש והנשגב שהקב"ה נותן תורה לעמו ישראל.

אך יש לתמוה עד מאוד וכי כך נותנים תורה לישראל? בקול רעש גדול?

וכי תורה נותנים בקולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד עד ש"ויחרד כל העם אשר במחנה" (שמות יט, טז) ,ולאחר מכן "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד ויהי קול השופר הולך וחזק מאד וגו'" (שמות יט, יח-יט)

כך נותנים תורה לישראל?

הרי בימינו כשרוצים להשפיע תורה לאחרים משתמשים בפסוק "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" כאילו זו הדרך ללמד תורה להשפיע דרכי תורה על אחרים, ובודאי לא בקולות וברקים וענן כבד על ההר!

כדי ליישב הדברים עלינו להבין עוד ענין נכבד בתחילת הפרשה "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" (שמות יח,א) מביא רש"י את לשון הגמרא בזבחים (דף קטז ע"א) "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק"

ובעל הטורים עוד הוסיף בזה "וישמע יתרו כהן מדין חתן" בגימטריא "אלה הם קריעת הים ומלחמת עמלק".

והנה כשמגיע יתרו אל המדבר אשר משה חונה שם הר האלוקים, ומשה יוצא לקראת חותנו ומשה משתחווה לו קידה של כבוד ושואלים איש לרעהו לשלום ומגיעים האוהלה, וכאן פותח משה רבינו ומספר לחותנו "את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל וגו'" (שמות יח, ח).

והדבר תמוה, הרי יתרו עזב את כל אשר לו והצטרף לעם ישראל רק משום ששמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ועכשיו משה רבינו צריך לספר לו את כל הדברים הללו?

 הרי בגללן הוא שמע ובא, בגללן שינה דרכו והצטרף לעם שבמדבר, אז מה יש לחזור ולספר לו על כל אלה? וכבר עמדו על כך האור החיים הקדוש, מאור ושמש ועוד, וכל אחד תירץ על פי דרכו.

ונראה לומר דמשה רבינו הוסיף כאן עוד כמה מילים יסודיות וחשובות אותן סיפר לחותנו, והתורה מביאה אותן משום החשיבות שבהן.

 משה רבינו לא מספר רק "את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל",

משה רבינו מספר גם "את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה'".

משה רבינו ביקש להשמיע באוזני חותנו כי להיות בן ישראל זה לא רק "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק", זה לא רק כבוד וניסים גדולים, אלא זה גם "כל התלאה אשר מצאתם בדרך", זה גם ניסיונות רבים, זה גם קשיים אין סופיים לעתים גם גזירות ושמדות.

 לא אחת שינאת ישראל לשמה ועוד כהנה וכהנה. ודבר זה חשוב מאוד שיתרו ישמע קודם הצטרפותו לעם ישראל.

מה גם שאת זה לא שמע מקודם, לכן אז שמע רק את הכבוד הגדול שיש לעם ישראל את הניסים הגדולים שעשה ה' לעם ישראל בצאתם ממצרים.

בזה נבין דברי התוספות בחגיגה (דף טו) שהביא בשם הירושלמי בחגיגה (פ"ב ה"א) מה שדרשו על הפסוק בקהלת (ז, ח) "טוב אחרית דבר מראשיתו" פסוק זה אמר 'אחר' אלישע בן אבויה שהיה רבו של רבי מאיר לרבי מאיר בשם רבי עקיבא דדריש טוב אחרית דבר, כשהוא טוב מראשיתו. ואמר לו דבדידיה הוי עובדא, דאבויה אביו היה מגדולי ירושלים וביום שבא למול אותו את אלישע בן אבויה, קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד, ולר"א ור' יהושע הושיב בבית אחר מן דאכלין ושתין שרין מטפחים ומרקדים אמרי ר"א ור"י עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק אנן בדידן ישבו ונתעסקו בדברי תורה. ירדה אש מן השמים והקיפה אותן אמר לון אבויה אבא: גברין מה באתם לשרוף ביתי? אמרו לו חס ושלום אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני ולא באש ניתנו.

אמר הואיל וכך כוחה של תורה אם יתקיים הבן הזה אני מפרישו לתורה!

ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו. עכ"ד הגמרא שהובאו בתוספות שם.

ורבים הקשו שהרי אמרו חז"ל "לעולם ילמד אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ואם כן מה בכך שהתכוין בתחילה שלא לשם שמים ולמה מזה יצא "אחר"?

אולם אפשר לומר דמה שאמרו חז"ל דלעולם ילמד אדם אפילו שלא לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה, היינו דוקא אם יודע שבסופו של דבר צריך להגיע למידה של "לשמה".

אבל אם חושב שזו התכלית ולא רק מצב של פתיחה בחינוכו של הבן,אז מדבר כזה יוצא "אחר"!

וביתר ביאור, אבויה רצה בחינוך לתורה רק משום הכבוד הרב שראה בגדולי התורה, הוא ראה את הכבוד והיקר לגדולי ישראל עד שאש ירדה מן השמים וסבבה אותם ובודאי הדבר עשה רעש גדול בעולם כולו.

אבל זאת לא ראה, כמה עמל ויגיעה כמה זיעה וטירחה וכמה תלאה רבה יש בדרך עד שמגיעים להיות גדולי ישראל! לזה לא נתכוין כלל ועיקר! הוא רצה רק בכבוד שהתורה מעניקה לגדולי ישראל אבל לא את הקורבן שעליהם להקריב כדי שיהיו לגדולי ישראל!

ומי שמתכוין רק לכבוד וליקר מזה יוצא בסופו של דבר "אחר".

וזהו בעצם ביאור הפסוק שאמר לו אחר לרבי מאיר בשם רבי עקיבא "טוב אחרית דבר מראשיתו".

טוב אחרית דבר, כשהוא טוב מראשיתו, ואין טוב אלא תורה, ואין טוב אלא מי שיודע מה כרוך בלהיות גדול בתורה, ומשום כך התורה ניתנה בקולות וברקים וענן כבד על ההר כדי ש'ויחרד כל העם אשר במחנה' וכדי שעם מקבלי התורה ידעו שלקבל תורה זה לא רק להיות בדרגות רוחניות גבוהות כל כך, עד שיכולים לשמוע את דבר ה' בעצמם באוזניהם, ולהיות נוכחים באירוע הכי גדול ונשגב שהיה לעם ישראל מאז היותו לגוי, ובאותו מעמד בעצם גם נהיה לעם "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך".

לקבל תורה זה גם קשיים רבים ניסיונות מרובים, הרבה חרדות, והרבה ענן כבד, ורק מי שמוכן לכל אלה רק הוא יכול להיות ממקבלי התורה ולגדול לאיש גדול בתורה.

ואם כן מה הפלא שהתורה כל כך האריכה בסיפור בואו של יתרו?

וברמב"ן הביא מחלוקת אם יתרו בא לפני מתן תורה או לאחר מתן תורה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה ועל כל פנים לפי סדר הדברים כפי שהוא לפנינו הרי פרשת יתרו היא לפני מתן תורה, ולפי מה שבארנו הוא גם דבר המוכרח, מאחר וכל סיפור בואו והצטרפותו לעם ישראל הוא בעצם ההקדמה לקבלת התורה, כי הדרשה שדרש בפניו משה רבינו היא דרשה חשובה והכרחית ביותר לכל מצטרף לעם יהודי, ולכל מי שמקבל על עצמו עול תורה ומצוות, כדי שידע ידוע היטב שלהצטרף לעם ישראל ולעם התורה זה לא רק "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" אלא גם "את כל התלאה אשר מצאתם בדרך"!

ורק אז יש את אותה סייעתא דשמיא עצומה של "ויצילם ה'".

המעשה בגר"י הוטנר ובתלמיד ששלח לו מכתב ובו תינה את קשייו, ואמר לו הרב שאם לא היו לו קשיים הוא היה מוטרד…

כך היא דרכה של תורה. והוסיף לו שאנו שומעים פעמים רבות על הגדולה של גדולי ישראל אך לא על ניסיונותיהם התמודדויותיהם ונפילותיהם!

בזה יובן גם ענין מתן תורה כפי שמבואר בגמרא (שבת דף פח ע"א) "ויתייצבו בתחתית ההר" א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם".

והקשו שם התוספות דיבור המתחיל 'כפה' והרי כבר אמרו ישראל "נעשה ונשמע" ואם כן אפוא מדוע היה צריך לכפות עליהם ההר כגיגית?

וכתבו התוספות שם "שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאה נשמתן וכו'". [ודבר זה תמוה כפי ששאל האור החיים הקדוש בפרשתינו שאדרבה, האש הגדולה תפיל עליהם מורא ולא יחזרו בהם!?]

ולפי מה שבארנו הדבר יבואר באר היטב כשבני ישראל אמרו "נעשה ונשמע" הם ראו בקבלת התורה "כבוד ויקר" להיות קשור בבורא עולם הם ראו את החלק הקל שבהתחייבות שלהם להיות עם של תורה ומצוות.

אבל ברגע שהתברר להם שקבלת התורה אינה כל כך פשוטה וקלה, והיא כרוכה בהרבה מאוד מאמצים קשים ועזים, וכדי להגיע לתורה צריך לבעור כאש ולעתים הנשמה יוצאת, או אז נרתעו אחורנית "ויעמד העם וינועו ויעמדו מרחוק".

ועל זה היה צריך לכפות עליהם את ההר כגיגית וכך מבאר במדרש תנחומא לפרשת נח: "ואם תאמר על התורה בכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כולם נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבע"פ, שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, והיא עזה כמוות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך' (דברים ו,ה)".

 והוא הוא אשר דברנו ובארנו בס"ד.

שני מעשים מדהימים על כח התמדה ורצון שהביאו לגדלות בתורה ספר 'שמחת חיים' באוצה"ח עמ' 395.

*

דין שמים – מידה כנגד מידה

עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים כי בדבר אשר זדו עליהם.

מה נתחדש לו עתה? והרי אמר קודם כי בא משום קריעת ים סוף, ואם כן שמע על כל הנסים?

המצרים נדונו כפי מחשבתם. זאת ידע יתרו היטב. הוא היה מיועצי פרעה. מהקבינט, מהמטבחון המצומצם.

והוא ידע שהם רצו לדון אותם באש אך חששו שה' ינקום בם, וכן בחרב. ולבסוף דנו אותם במים משום שה' הבטיח שלא יביא מבול לעולם. וכפי מחשבתם הם נדונו לבסוף. שהרי ה' הוריד עליהם אש בברד, וכן דנם בנפט ואש כאשר עמוד הענן עמד בין מחנה ישראל למחנה מצרים. וכן נידונו בחרב במכת בכורות כאשר הרגו אלה את אלה. ואף נידונו שניטל מהם ממונם כפי שנטלו ממונם של ישראל.

גם איוב היה באותה עצה, והוא יעץ ליטול ממונם של ישראל ולשעבדם במקום להורגם, וכן נענש שניטל כל ממונו ונענש אף ביסורין.

כשאדם רואה דין באומה הוא עדיין יכול לחשוב שזו קטסטרופה מקומית בגלל כל מיני סיבות טבעיות.

אולם כאשר הוא רואה מידה כנגד מידה, הוא נאלץ להודות יד ה' היא. שהנה קילקל בדבר מסוים, ונענש בדיוק באותה מידה.

בתרגום אונקלוס תירגם את הפסוק:

(יא) כען ידענא ארי רב יי ולית אלה בר מניה ארי בפתגמא די חשיבו מצראי למידן ית ישראל ביה דנינון:

אפילו מה "שחשבו' לעשות. ידע ה' תוכניתם והענישם אף על המחשבה. מזה התפעל יתרו. עתה ידעתי כי גדול ה'!

ובעיקר ניכר היה הדבר שהם דנו את ישראל במים בסברם שלא יענשו היות וה' הבטיח שלא יבוא עוד מבול, וה' דן אותם בים סוף מידה כנגד מידה!

הדבר מזכיר את הוורט על שירת המלאכים, שמובא במדרש שביקשו המלאכים לומר שירה בעת שטבעו המצרים בים, אמר לו השי"ת מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה כו' [יש מחלקים בין שירה בשעת צרה לשירה לאחר הצרה], מבארים ע"פ המובא שחיל סנחריב מלך אשור שצר על י-ם מתו ע"י המלאכים שאמרו שירה, ומרוב עריבות נעימות מתיקות וכמיהה נשאבה נשמתם ונעתקה מגופם.

ביקשו מלאכי השרת לומר שירה ולהרוג כך את המצרים, ה' לא רצה שימותו מצרים במיתה 'נעימה' מכוח שירת המלאכים, ושאל אותם 'מעשי ידי' – הם בני ישראל- 'טובעים בים' – הוטבעו בימה של מצרים-ביאור, 'ואתם אומרים' לדונם ב'שירה'? הרי אין זה מידה כנגד מידה! בני ישראל טובעו בים ומצרים ימותו ע"י שירה? מידה כנגד מידה שימותו אף הם בטביעה.

וכן מצינו את המידה כנגד מידה בכל מכות מצרים [עיין מעם לועז], ואף בפרשתינו יוסף התעסק בקבורת אביו, והגדול שבישראל מתעסק בקבורתו, והגדול שבעולם מתעסק בקבורתו של משה.

מידה כנגד מידה היא מהנהגות ה' שניכרת בכל התנ"ך מאות פעמים. דוגמאות בודדות:

אברהם רץ אל הבקר והביא לחם לבדו, מידה כנגד מידה ה' מביא בעצמו לבניו בשר ולחם מן השמים.

את המים הביא ע"י שליח אף ה' מביא להם באר ע"י שליח.

שרה חטאה בעינוי הגר, בניה יענשו בעינוי ע"י ישמעאל זרע הגר.

שמשון אמר קח לי אותה כי היא ישרה בעיני, נענש שניקרו את עיניו. דוד קרע את מעיל שאול- ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו.

כך נאמר בספרים שה' מודד לאדם בה במדה שהוא מודד לאחרים.

הבעל שם טוב אומר שאם אדם רואה מישהו שעושה מעשה מקולקל והוא דן אותו לכף חובה כן הקב"ה דן את הרואה עצמו באותו המעשה. כי בדבר אשר זדו- עליהם.

ואומר החפץ חיים מי שנזהר בהלכות לשון הרע בשמים ה' לא שומע למקטרג המקטרג עליו! מידה כנגד מידה, אתה לא שומע לשון הרע, אף אני לא אשמע גנותך!

האברך שהוזקק לניתוח דחוף בחו"ל והיה זקוק לכסף, ושלחוהו לעשיר אחד שידברו על ליבו, והעשיר היה מוכן לתת את כל ההוצאות, הניתוח הסתיים בהצלחה והאברך רצה להודות לעשיר על פעלו. ושלח לו חנוכיה מפוארת מכסף ובה טמן מכתב תודה.

את המכתב חתם למען יטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך. בביתו של העשיר אמרו לו שהאדון במשרדו. הוא פנה לחברת שליחויות ובקש שיעבירו את החנוכיה לכתובת במשרד שאליו היה צריך להגיע, וטס חזרה ארצה.

השליח הגיע למקום ומצא את המקבל בעיצומו של התקף לב, ביצע בו החייאה והזמין אמבולנס.לאחר מכן הגיע לביה"ח והשאיר את החבילה.

העשיר פתח אותה וראה את המכתב המרגש ששלח לו האברך ובסיומו נאמר למען יטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך, והבין שכעת המשמעות הפוכה: למען יטב לי בעבורך- בזכות האברך הוטב לי.

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה] קרא כאן >>>

סיפור השגחה מדהים שאימת וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

*

שבת צריכה הכנה | זוכרים את השבת

"זכור את יום השבת לקדשו" [שמות כ,ח]

ה"בן איש חי" שואל למה דווקא במצווה זו נאמר "זכור" ולא כשאר המצוות כאן הזהיר במיוחד? מפני "כי ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", שכולם מותרים לך בימי החול ורק ביום השביעי "שבת לה' אלוקיך", לכן צריך שתיראה בו זכירה גדולה לקדשו במצוות הלאווין שבה ,שלא תשכח ותחללנו.

 יש לזכור את יום השבת ולהדגיש השכם והערב לנו ולאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות שאל יחששו ששמירת השבת תמנע מהם פרנסה או כל דבר אחר. מה שנגזר על האדם זה מה שהוא יקבל.

האם שמענו במצוות תפילין 'זכור'? האם שמענו באזהרת יום הכיפורים או יום טוב 'זכור'?

מובא בגמרא במסכת שבת (דף י,ע"ב):

"ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם. תניא נמי הכי: לדעת כי אני ה' מקדשכם – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם"

נשאלת השאלה מדוע להודיעו? האם אין די שיבוא ויראה ויקבלה?

להבנת העניין נקדים שאלה נוספת.

'היו נכונים לשלושת ימים'. ה' אמר יומיים, ומשה הוסיף יום אחד מדעתו.

מדוע? והרי יש בזה ביטול תורה לכלל ישראל? יכלו לקבל תורה יום קודם, ולעסוק בה כלל ישראל יום שלם נוסף!

נבאר את הדברים במשל מהמגיד מדובנא משל לעשיר ששמע נקישות על דלתו, השקיף מחלונו וראה את הבא אחד מאנשי העיר.

האיש שמע את הדלת נפתחת ואת משרתו שואל את הבא לרצונו "רציתי לבקש גמילות חסד מן האדון". השיבו הלה: "אדוני עסוק עתה והורה שלא להפריעו" השיב המשרת. "מתי אוכל לפוגשו?" שאל האיש. "נסה בארבע אחר הצהריים" השיב המשרת.

האיש הלך לדרכו והעשיר שב לעיסוקיו.

בארבע אחה"צ נשמעו נקישות על דלת הכניסה העשיר השקיף מחלון לשכתו וראה את האיש ממתין. הדלת נפתחה והמשרת הודיע לו שהאדון עודנו עסוק מאוד. "אמתין כאן בחוץ" אמר האיש, "אבקשך להודיע לי כאשר יתפנה אדונך הדבר נחוץ לי מאוד".

קול הדלת נשמע בהיסגרה והעשיר שב לעיסוקיו.

 כעבור שעה קלה גברה עליו סקרונותו הוא הציץ בעד החלון וראה את אותו אדם פוסע ברחבה בעצבנות הלוך ושוב. נכמרו רחמיו של העשיר והוא צילצל בפעמון, המשרת הופיע והוא הורהו להכניס את האיש.

הלה בא ושטח את מצוקתו הוא זקוק נואשות להלוואה לזמן קצר הוא הכין שטר והחתים עליו ערבים, עיניו מייחלות לעשיר שילווה לו את הסכום ויחלצנו ממצוקתו.

נכמרו רחמיו של העשיר, סוף סוף הרי הכסף מצוי ברשותו ומצווה רבה היא לעזור לאדם בעת דחקו.

הוא הלווה לו את הסכום המבוקש, ואף הרחיב לו את זמן הפרעון. לפנות ערב יצא העשיר לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית בבית הכנסת פנה אליו אחד המתפללים ואמר: "הו אם כבר נפגשנו אולי תוכל לי להלוות לי כמה אלפי זהובים לכמה ימים"?

התנצל עשיר שאין עמו מעות והיטה את השיחה לפסים אחרים וכל תחנוניו של האיש לא הועילו.

לימים הסביר העשיר מדוע נעתר לראשון ולעומת זאת לשני סירב, התשובה פשוטה. הלווה הראשון הטריח עצמו בבוקר ובא שוב לפנות ערב, כשנדחה עמד והמתין בחוץ עד שתהיה עת רצון עד לשעת הכושר.הוא טרח כה הרבה ובדין הוא שגם העשיר יתאמץ למלא את בקשתו.

אבל השני לא טרח ולא יגע, אלא פגש בו באקראי ופנה אליו כבדרך אגב. אות הוא כי אין הוא דחוק באמת והכסף אינו כה נחוץ עבורו ומדוע יענה לבקשתו?

על כך אמר הנביא "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי" [ירמיהו ז,טז], כלומר אל תיתקל בי באקראי, אם תכינו עצמכם אות הוא כי הדבר נוגע לנפשכם.

אומר המגיד מדובנא זצ"ל ישנה תועלת בהכנה לכל דבר שבקדושה. יש שוני רב בין מי שמתכונן לקבלת התורה לבין מי "שנתקל" בה באקראי.

כך הם גם פני הדברים בהכנת האדם ליום הדין. מי שיתכונן לקראתו יסגל תורה ומצוות ולא יבוא בידיים ריקות, הסיכוי שיזכה בדין יהיה גדול יותר ומי שימי הדין פתאום "יפגשו" אותו לא יוכל לקבל את אותו השכר. [אור דניאל כאן רס]

אם ישראל יבואו מוכנים לקבלת התורה, כל הקבלה תראה אחרת, וממילא השמירה והדקדוק ההקפדה וההתמדה יראו בהתאם! עדיף לאחר יום אחד, אך שלתורה תהיה ההכנה הראויה.

לדבר חשוב מתכוננים בהתאם. עוד יום של התקדשות, של היטהרות, של פרישות. התורה שלאחר מכן, תראה אחרת לגמרי!

מצוה בלא הכנה, בלא מחשבה, בלא שימת לב, כמוה כגוף בלא נשמה.

המעשה ברב וולבה ונכדו שרצה לילך לכותל.

אולם ההעמק דבר אומר דבר נוסף. משה חשש שמא לא יספיקו להכין כראוי הכנותיהם לשבת קודש. וזה מביא אותנו לישוב השאלות הראשונות.

כך גם בנוגע לשבת קודש.

תלמוד בבלי מסכת ביצה (דף טז, ע"א)

תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר (תהלים סח,כ) ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום.

פרש"י:

ואוכל את הראשונה – נמצא אוכלה לזו, כדי שתהא היפה נאכלת בשבת, דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת. לשם שמים – בוטח שתזדמן לו נאה לשבת. מחד שביך לשבתיך – מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה.

יום יום – יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו.

אנו סופרים בכל יום היום יום אחד בשבת, יום שני בשבת, וכן על זה הדרך, כדי להזכיר ולזכור בכל יום בעוד כך וכך ימים שבת!

בספר "לולי תורתך" פרשת יתרו מסופר: בימי מלחמת תש"ח הרביץ מרן הגרא"מ שך זצ"ל תורה בישיבת לומז'ה בפתח תקוה, כאשר היה אז מצור על ירושלים נבצר ממנו לשוב לביתו בירושלים לשבת, ולכן התארח בבית הגרא"ה גולדברג זצ"ל.

פעם אחת ישב ביום ששי בחדר אשר הוקצה לו ושקד על תלמודו ובעלת הבית היתה עסוקה בהכנות לשבת לפתע פרץ בבכי התינוק שהיה אז בבית הגרא"ה.

 ביקשה האם להעמיד קדירה על האש וללכת להרגיעו אך הבכי פסק וקול התינוק נדם, חרדה האם חרדה גדולה ומיהרה לראות מדוע נשתתק פתאום הילד. לתדהמתה ראתה את מרן הרב שך נושא את הגמרא שבה עיין ביד שמאלו ובימינו נשא את התינוק והרגיעו תוך כדי זה מלמל בפיו "לכבוד שבת קודש"…

אמרה לו האישה שהוא יכול להניח את התינוק בעגלה והיא תטפל בו והוא ישוב לתלמודו. השיב לה מרן: 'ראי, בגמרא נאמר שכל אדם חייב ליטול חלק בהכנת המאכלים לשבת. איני יכול לעזור לך במטבח, אבל כשאני מרגיע את התינוק ומאפשר לך לבשל ברגיעה הריני משתתף בזה בהכנת המאכלים לשבת'.

'אם כן', סיים ואמר: 'הניחי לי להרגיעו…' [לק"ט שבת עמ' כג].

על פי זה נבין מדוע כאן נאמר זכור. בשבת לגודל מעלתה מצוה התורה תזכור אותה מראש. אם לא תתכונן נפשית וגשמית, השבת שלך לא תיראה כמו שהיא צריכה להיות. כמו אדם האומר אתה זוכר שהיום חתונה של פלוני? פירושו האם התכוננת כראוי? כך בעניין השבת.

כשסין אירחה את ה'אולימפיאדה', כבר שנה קודם לא ניתן היה למצוא חתיכת ברזל ברחובות… את הכל לקחו לסין. עוד שנה האולימפיאדה… כשיש דבר חשוב [לפי קוצר דעתם], מתכוננים אליו כדבעי!

וזה מה שאומר ה' למשה 'לך והודיעם'. דבר חשוב צריך הכנה. שיתכוננו כראוי.

שילכו למקוה לפני שבת. שיכניסו את השבת מוקדם. רק בשבת מצאנו תוספת מחול על הקודש.

יציאה להקבלת פני שבת.

הכנה של התבשילים. משיח לא יבוא ביום ו', משום שלא יוכלו להתכונן כראוי וטרודים בהכנות לשבת.

הכנה בעסק התורה ובקריאת שיר השירים.

הכנה כמובא בתלמוד בבלי מסכת שבת (דף קיט ע"א)

"רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא. רב הונא מדליק שרגי, רב פפא גדיל פתילתא. רב חסדא פרים סילקא. רבה ורב יוסף מצלחי ציבי. רבי זירא מצתת צתותי. רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק, אמר: אילו מקלעין לי רבי אמי ורבי אסי מי לא מכתיפנא קמייהו? ואיכא דאמרי: רבי אמי ורבי אסי מכתפי ועיילי מכתפי ונפקי, אמרי: אילו איקלע לן רבי יוחנן, מי לא מכתפינן קמיה?"

בספר מרביצי תורה ומוסר ח"ב עמ' רסד, מובא מעשה באדם אחד שהתלונן בפני הג"ר יצחק אייזיק שר זצ"ל ראש ישיבת סלבודקה כי בכל ערב שבת נופלת קטטה בתוך ביתו.

 הוא מצידו משלים את כל ההכנות לשבת בשעה מוקדמת אולם אשתו עוסקת במלאכתה תמיד עד הרגע האחרון.

 ואיך מתכונן אתה לקבלת שבת? שאלו ר' אייזיק. ברוך השם השיב האיש, כבר מחצות היום יושב אני מעוטף בגלימה של שבת מטוהר ומצוחצח קורא בפרשת השבוע ומתקדש לקראת שבת מלכתא.

אם כן קרא ר' אייזיק לעברו עצתי אמונה שתפשוט לשעה קלה את הגלימה תקום לעזור לאשתך עזרה של ממש בעבודה המעשית של ההכנות לשבת אז תוכל בבוא השעה הנכונה להוכיח אותה בניחותא וידעת כי שלום אהלך…

סיפר הגר"ש קפלן זצ"ל רבה של צפת: בשנות בחרותי כאשר למדתי בישיבת מיר התאכסנתי אצל משפחה שגרה שם בעיירה.

בן יחיד היה לאותה משפחה ושמו בערל'ה. באחד מימי שישי כאשר קמתי בבוקר, ראיתי את בעל הבית מתכונן ליציאה לשוק העיירה לצורך מסחר. שוק זה היה יריד מרכזי לכל העיירות שבסביבה. בצאתו מהבית אמרה לו אשתו כמה פעמים: "ערב שבת היום אל תשכח לחזור מוקדם".

כאשר שבתי לאכסניא בשעות הצהרים לאחר תפילת מנחה מצאתי את בעלת הבית עומדת ליד החלון ומשקיפה לעבר הרחוב במתח ובעצבנות, כשהוא חוזרת ואומרת לעצמה עוד מעט שבת עוד מעט שבת.

לשמע הדברים נדהמתי ותמהתי ואמרתי לה הן עוד היום גדול מדוע איפוא הנך מודאגת כל כך?

כתשובה לשאלתי אמרה לי האישה בוא ואספר לך מעט מתולדות חיינו ואז תבין פשר הדבר. שנים רבות היינו נשואים יחד בעלי ואני ולא זכינו להיפקד בבנים, החלה האישה לספר.

בעזרת השם יתברך זכינו לבן זכר לאחר שנות סבל ועגמת נפש, אולם לדאבוננו לא התפתח הילד כראוי ורבות סבלנו בגידולו.

ביקרנו עמו אצל רופא העיירה, ולדאבון ליבנו הוא קבע שכפי הנראה בננו סובל ממום בלב. הוא הוסיף ואמר לי אין אפשרות לעזור לכם אך בוילנא ישנו רופא גדול פנו אליו אולי הוא יוכל לעזור לכם.

נסענו לוילנא אל הרופא, ובפעם הראשונה שביקרנו אצלו הוא לא איבחן בבירור את מצבו של הילד, אולם בפעם השניה שבאנו אליו אמר לנו בצורה פסקנית וחד משמעית לילד הזה אין סיכוי לחיות יותר מאשר שנים אחדות. חבל להשקיע כסף בניסיון לרפאותו חיזרו לביתכם והשלימו עם המציאות.

יצאנו מבית הרופא שבורים ורצוצים ולא ידענו אנה פנינו מועדות, בקושי הגענו לאכסניה שלנו בוילנא ושם פרצתי בבכי תמרורים ומאנתי הנחם. דיירי האכסניה אשר שמעו על אודות הצרה שפקדה אותנו אמרו לנו הנה אתם נוסעים לביתכם במיר כדאי לכם לסור בדרך לראדין שם מתגורר הצדיק הקדוש ה"חפץ חיים" פנו אליו ובודאי תוושעו.

 דברים אלה הפיחו בנו זיק של תקוה נסענו מיד לראדין ושמנו פנינו לעבר ביתו של ה"חפץ חיים". מה גדולה היתה אכזבתנו כאשר נאמר לנו שאין מכניסים לביתו אנשים כי הוא חלוש ביותר ואין באפשרותו לקבל קהל. עמדנו אובדי עצות ותהינו מה נעשה עתה.

לפתע ראינו את בעל נכדתו של החפץ חיים אברך צעיר שלמד בעבר בישיבת מיר והיה מתגורר בביתנו. לבקשתנו הוא הכניס אותנו אל סבו וסיפרנו לו את השתלשלות הדברים עד לידת בננו ואת דבר מחלתו.

לשמע הדברים אמר החפץ חיים במה אוכל לעזור לכם הרי כסף אין לי, ומה עוד אוכל לסייע לכם?

'שוב פרצתי בבכי מר ודמעות שליש זלגו מעיני. הנכד שהכניס אותנו הוסיף ואמר לסבו והרי זה בן יחיד!

אז פנה אלי החפץ חיים בלשון חיבה ואמר לי טאכטערל בתי קבלי עליך להקדים לקבל את שבת מלכתא.

לשאלתי מה נדרש ממני באופן מעשי כדי לקיים קבלה זו, השיב ואמר:

 ביום שישי בחצות היום תהיה מפת שלחן השבת פרוסה ופמוטי הנרות סדורים עליה, ומזמן הדלקת הנרות ואילך אל תעשי שום מלאכה.

הדברים יצאו מפי הצדיק הקדוש וקבלה נחושה גמלה מיד בליבי לקיים את דברי הצדיק במלואם.

מיד בהגיענו אל ביתנו שבמיר חל שיפור ניכר במצבו של הילד, עם הזמן הוא החל לאכול יותר ויותר ולהתפתח בצורה רגילה כשאר בני גילו.

כאשר שבנו לביקורת אצל הרופא אשר שלח אותנו בשעתו לוילנא, הוא השתומם למראה עיניו הוא לא יכל להבליג על תמהונו והוציא מכיסו סכום כסף נכבד והורה לנו לנסוע לרופא המומחה שבוילנא וביקש שהלה יקבע מה מצבו של הילד ויתן הסבר לשינוי המדהים שחל במצבו.

כשהגענו לוילנא אל הרופא אמר לנו: האם אתם חומדים לי לצון? זהו ילד אחר קבע בפסקנות. אין זה אותו ילד שבדקתי לפני תקופה קצרה. אמרנו לו בן יחיד הוא לנו והלואי שהיינו זוכים לבנים נוספים…

חזר הרופא ושאל האם הייתם בוינה במרכז הרפואי העולמי? וכשהשבנו בשלילה שאל אם כן היכן הייתם? אז אמרנו לו היינו אצל ה"חפץ חיים" והוא יעץ לנו את עצתו. נענה הרופא ואמר אנחנו הרופאים מסוגלים לתקן את הקיים, לב פגום אנו מנסים לתקן, החפץ חיים יכול לברוא יש מאין.

 עכשיו אני יכול לגלות לכם הלב של בנכם היה אכול לגמרי במצב של "אין"!

סיימה בעלת הבית את סיפורה ואמרה: עכשיו הנך מבין מדוע אני כה עצבנית מכך שבעלי עדיין לא הגיע?

 ומכאן יוצאת הקריאה אליך בת ישראל התוכלי לקבל על עצמך להקדים את כניסת השבת כהגדרתו של האי סבא קדישא ואתה בעל יקר האם תדאג לאפשר את המצב הזה בביתך כדבריו של מרן החפץ חיים [מאיר עיני ישראל ח"ג עמ' 558] [לק"ט שבת עמ' כח]

וכך אנו צריכים לחוש לגבי כלל המצוות והבקשות מהקב"ה, ולהתכונן כראוי. לכל מצווה יש את ה"לשם יחוד" המיוחד.

משה רבינו ידע והבין שכדאי לדחות את מתן תורה, את קבלת התורה כיוון שבני ישראל לא יהיו מוכנים לכך ומכאן נבין כיצד הקב"ה חפץ שנתכונן לקיום מצוותיו.

תוספת ממאמר לשבועות הכנה לקבלת תורה

להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני על מנת לקבל תורה כך נסיעתן מרפידים על מנת לקבל תורה (מכילתא).

לכאורה מה בא זה ללמדנו שכבר בנסיעתן מרפידים היו מחוזקים לקראת קבלת התורה, הלא העיקר הוא שכאשר יגיעו לסיני יבואו במצב של חיזוק?

אלא מכאן אנו לומדים יסוד גדול שכל מצווה דורשת הכנה מוקדמת,ואז עובר לעשייתה. ועל אחת כמה וכמה שקבלת התורה בסיני דורשת הכנה רבתי כדי שתתקיים בישראל לעד.

כאשר רצה הקב"ה לתת התורה לעם ישראל הזקיקם להוסיף אומץ ולהתכונן לקראתה שלושה ימים: "והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני" (שמות יט יא).

וכאשר התורה מציינת "ויסעו מרפידים", פסוק זה נראה לכאורה כמיותר הרי כבר ידענו שברפידים היו חונים, ומה רצתה התורה להשמיע לנו בכך?

על כך אמרו חז"ל במכילתא: למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו? הלא כבר כתוב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו.

אלא, להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני. מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה. וכיוון שרפו ידיהם ברפידים מיד קיבלו עונשם במקום "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים".

הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" משיב על שאלה זו, שבכך למדנו מה רבה צריכה להיות ההכנה לתורה.

כדי לקבל את התורה בסיני לא די היה בהכנה הרוחנית ובחזרה בתשובה בהגיעם למדבר סיני. לשם כך צעדם הראשון לקראת מעמד הר סיני דהיינו נסיעתם מרפידים היה צריך להיות אף הוא בתשובה שלמה!

בדברים אלו מסתמך הנצי"ב על מעשה רב המסופר בגמרא [בבבא מציעא פה] אודות רבי חייא אשר עליו התבטא רבי, הוא רבינו הקדוש בהפלגה יתירה "כמה גדולים מעשי חייא".

במה התבטאה גדלות מעשי רבי חייא?

שחו לנו חז"ל בשבחו שעשה מעשים גדולים בכדי שלא תשתכח תורה מישראל.

 היה זורע זרעוני פשתן ומשצמחו היה קולע מהם רשתות ומכמורות, באותן רשתות היה צד צבאים שוחטם ומאכיל את בשרם לעניים, ואילו את עורותיהם היה מעבד ליריעות קלף.

על קלפים אלו היה כותב את חמשת חומשי תורה וכשהיה מגיע למקום שבו לא היו מלמדי תינוקות היה מלמד לחמישה ילדים, לכל אחד את אחד מחומשי התורה, ולששה אחרים לכל אחד, אחד מששה סדרי המשנה, והיה מורה להם שעד שישוב אליהם ישננו את הדברים וכל אחד ילמד את פרקו לרעהו כך עבר ממקום למקום וגרם שלא תשתכח תורה מישראל.

אכן סיפור זה מעלה בנו תמיהה מדוע מצא רבי חייא לנכון "לבזבז" את זמנו היקר לשם זריעת הפשתן קליעת הרשתות צידת הצבאים וכיוצא בזה, וכי לא ראוי היה שיקנה עורות מוכנים מן השוק?

גם אם נניח שרבי חייא ביקש לכתוב את אותן המגילות בקדושה הן יכול היה לכל היותר לעבד את העורות "לשמה", ולכתוב עליהן דברי תורה בקדושה ובטהרה. כל הטורח שקדם לעיבוד הקלפים לשם מה נועד? כלום לא טוב יותר היה לנצל את הזמן היקר לתורה עצמה ללמוד וללמד?

אלא מלמד הנצי"ב שכיוון שביקש רבי חייא לפעול שלא תשתכח תורה מישראל היה עליו להתאמץ בהכנה יתירה, ולוודא שכל הצעדים לשם כך החל מזריעת הפשתן יהיו כליל לשם שמים בלא שמץ פגם כלשהו.

בניין התורה לדורות דורש שיסודותיו יהיו חזקים ביותר וזאת על ידי שההכנה תהיה טהורה בתכלית השלמות, כיוון שהכנה כזו מתבקשת בשביל לנטוע תורה לדורות כל מאמץ בכיוון זה לא היה יקר מדי, וכל זמן שהוקדש לכך לא היה בו משום בזבוז.

רק בדרך זו של היערכות בקדושה החל מן הצעד הראשון ניתן לייסד תורה בישראל.

רבי חייא ידע את הסוד, מידת ההצלחה והעליה בתורה תלויה בעיקר בדבר אחד: כיצד מתכוננים לקבלת התורה. ככל שגדלה אותה הכנה מעבר למה שנחוץ לפי שורת הדין, באותה מידה היא תחדור אל לבו ביתר שאת וביתר עוז ולכן התאמץ רבי חייא בכל כוחו שכל ההכנות ולו הרחוקות והמוקדמות ביותר, יעשו על ידו אישית על טהרת הכוונה לשמה.

לצורך זה היה מוכן לוותר על הרבה מזמנו, כן היה מוכן להסתפק במסגרת לימודים מצומצמת, כי רבי חייא לא נטל על עצמו סתם הרבצת תורה, משימתו הייתה חשובה יותר "שלא תשתכח תורה מישראל".

התאמצות זו של רבי חייא למען תינוקות של בית רבן יכולה ללמדנו עד כמה חשוב להשקיע זמן ומאמץ למען התלמידים ואל יחשוב אדם ויאמר "עדיף שאלמד בעצמי וארחיב ידיעותי בתורה ובגמרא, חבל לי על הזמן הם בוודאי יוכלו למצוא מלמד אחר".

רבי חייא הבין את החשיבות בהחדרת התורה לליבותיהם של ילדי ישראל את היסוד הזה למד רבי חייא מן המדרש שלפנינו, מהי חשיבותה של ה"נסיעה מרפידים", מדוע גם עליה להיות "על מנת לקבל את התורה"?

כי היא מהווה את ההכנה לביאתם למדבר סיני, ואם בקבלת התורה ובמעמד הר סיני מדובר, הרי כל ההכנות חייבות להיות בתכלית ובשיא הקדושה רק אז מובטח שקבלה זו תהיה נצחית וקיימת לעד וביתר שאת.

פירש את הדברים "אור החיים" הקדוש: "הכנה ראשונה לקבלת התורה היא התגברות והתעצמות בעסק התורה כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה".

הכנה זו נרמזת במילים "ויסעו מרפידים" כלומר הסיעו והרחיקו עצמם מכל רפיון. הג"ר חיים שמואלביץ זצ"ל ב"שיחות מוסר" מוסיף על דברי אור החיים הקדוש ומדגיש שההתרחקות מרפיון חייבת להגיע עד מסירות נפש ממש.

הכנה למצווה.

חינוך ילדים, הכנה בקדושת הזיווג.

הרב וולבה ונכדו שרצה לילך לכותל.

מתנה בבית גנזי שבת שמה, לך והודיעם. מדוע להודיעם? שיתכוננו כראוי.

משיח לא יבוא ביום ו', משום שלא יוכלו להתכונן כראוי וטרודים בהכנות לשבת.

ההכנה למצוה בעיסוק בהלכותיה ומצוותיה.

ההכנה החסרה של אלישע אחר בעת בריתו, והתוצאות ההרסניות.

טוב אחרית דבר מראשיתו.

"זכור את יום השנת לקדשו ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" [שמות כ, ח-ט]

שבת ניתוק מעולם החומר. כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה שלא תהרהר אחר מלאכה [רש"י בשם המכילתא].

"זכור את יום השבת לקדשו" יש לקדש את יום השבת רק בדברים הראויים שיש בהם קדושה, ולעומת זאת בכל הקשור לחולין למלאכה, לעסקים תחשוב כאילו מלאכתך עשויה.

מבואר במכילתא שלא להרהר אחר מלאכה מהרגע שהגיעה השבת, וכי יש לפסוק מכל מלאכה האסורה בשבת וזו צריכה להיות תחושתו של אדם, שיהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה.

 יהודי ירא שמים שומר תורה ומצוות יודע ויכול לעשות את הניתוק בין יום החול ליום השבת. אף אדם שמעשן ביום החול כמה קופסאות של סיגריות ביום, הנה כשמגיע יום השבת הוא לא יעשן אף לא סיגריה אחת ואף לא במסתרים. לשבת כוח ועוצמה משלה.

רבינו האר"י והבעל שם טוב היו יוצאים מחוץ לעיר לקבל את השבת, כך הם חשו שיש לקבל מישהו וכך אנו אומרים "בואי כלה בואי כלה שבת מלכתא!"

יש לנו לקבל את השבת בשלווה בנחת ולשכוח מכל הצרות והייסורין הפוקדים את האדם במשך ימי השבוע. שבת אצלנו היא בנין אב לכל העניינים הרוחניים. אם אדם ישב ללמוד סוגיה והוא מוטרד הוא לא יבין את הסוגיה כי הוא מוטרד אבל אם אדם יאזור כוחות ובשעה שיושב ולומד תורה אינו חושב על ענייני חולין, הוא מנותק מהכול אז התורה היא תורה ואהבת תורה היא אהבת תורה.

 גם אצל בעלי תשובה אנו רואים שהקושי הגדול בתחילה הוא בנושא שבת. פתאום נעשה להם קשה ויכוחים מריבות אי ידיעה מה מותר ומה אסור אבל הנה אט אט הם מתרגלים ומצליחים להתגבר על הקשיים.

השבת היא מקור הברכה כך לימדונו חז"ל. ממנה יונקים את הברכה בכל התחומים רפואה פרנסה וכד'. ואם השבת חס ושלום נפגמת, אין פלא שאח"כ מגיעים הקשיים ומתחילות הצרות. אך אם האדם ידע לשמור את קדושת השבת היא תצילו ותסייעו בדרכיו.

על מעלתה של שמירת שבת הובא מעשה בספר "הדעה והדיבור" על ידי ר' זלמן סורוצקין שהיה עד למעשה בעיר ז'טיל שבה כיהן רבי זלמן סורוצקין כרב.

היה בחור ממשפחה טובה שקנה מונית והתפרנס מהסעת הנוסעים שבאו ברכבת אל העיר ובחזרה. אט אט החל לאחר ביום שישי ולהקדים ביציאת השבת עד שחילל שבת בפרהסיה.

 כל המחאות לא הועילו הרב קרא לו, נזף בו, והתריע בו אך לשווא. הוא הבטיח להיטיב את דרכיו אך לא קיים.

 אביו, יהודי מוכה חולי, היה עסוק במכאוביו והעלים עין ממעשיו.

יום אחד שהה רבי זלמן בוילנא בכינוס של רבני ליטא בענייני חינוך שנערך בהשתתפותם של ה"חפץ חיים" ורבי חיים עוזר.

כשעמדו לנסוע למקומם התברר לרבי זלמן שהחפץ חיים נוסע באותו קרון.

 בדרכו חזרה לראדין, רבי זלמן הביט בעד חלון הקרון והבחין באבי נהג המונית חבוש ומדדה במקלו ומתקדם לעבר הקרון, הרב פנה אליו ושאלו לשלומו האם החלים כבר האם הירשוהו הרופאים לשוח לביתו? "לא", ענה האיש, הוא טרם החלים ואינו שב לביתו.

הוא חפץ לנסוע ברכבת זו לראדין אל החפץ חיים.

חלום חלם בלילה ובחלומו עומדת לפניו סבתו שנפטרה זה מכבר, עומדת וקוראת לו "רב לך, לבלות בבתי חולים, לשווא תחפש תרופה למכתך אצל הרופאים. קום וסע אל החפץ חיים, התברך מפיו, ותירפא ממחלתך".

והנה הוא כאן מוכן לנסוע לראדי.ן הרב השתומם לשמע החלום ובישר לבעליו שאין צורך לנסוע לראדין, החפץ חיים נמצא כאן לפניו בקרון ממול.

החולה התרגש מאוד הוא ראה בכך אות משמים המאמת את חלומו. הוא דידה אל הקרון ומצא את החפץ חיים עומד בתפילתו, וכל הקהל עוקב בנשימה עצורה אחר המשפטים הברורים היוצאים מפיו.

בעוד הוא עומד ומאזין לתפילה, ניצנץ במוחו של הרב מז'טיל רעיון. הוא קרא לרבי הלל גינזבורג בעל נכדתו של החפץ חיים וסיפר לו על פירצת המונית מחלל השבת.

הוא ביקש מרבי הלל שיספר על כך לחפץ חיים בטרם יגש אליו החולה, כדי שהחפץ חיים ידרוש ממנו לתבוע מבנו לשנות דרכיו.

רבי הלל הסכים, הם שכו אל הקרון אך איחרו את המועד החפץ חיים סיים כבר את תפילתו, והחולה כבר עומד לצידו ומבקש את ברכתו. בלית ברירה עמדו והקשיבו לסיפורו של האיש על מחלתו וחלומו אודות הסבתא שדחקה בו לבקש את ברכתו של החפץ חיים.

החפץ חיים שמע זאת והזדעזע "מי יתן לך ברכה? ישראל מאיר וברכתו כסבור אתה תועיל חלילה?

יודע אתה ביד מי הברכות למי הן מסורות? לשבת קודש השבת התברכה מאת ה' והיא מקור הברכה ומדוע תבקש ממני ברכה".

לרגע שתק החפץ חיים ולאחר מכן הוסיף: "אם תשמור שבת כהלכתה ותקבל את ברכתה יאציל לך גם ישראל מאיר ברכה.

אבל אם אינך חפץ לשמור שבת, וכסבור אתה שדי לך בברכתו של ישראל מאיר זה לא יתכן, בלתי אפשרי אין זה בכוחי".

לאחר הפסקה נוספת אמר "שמא תאמר שאתה שומר שבת וראוי אתה לברכה, ראה מה נאמר בתורה 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך' אזהרה זו לא מצינו דוגמתה בשום מצווה בתורה הן לא נאמר 'לא תאכל בשר בחלב אתה ובנך ובתך' 'תניח תפילין אתה ובנך' רק בשבת נאמר לשון זה.

בשבת האב אחראי בעד בניו, ואם אתה משמר את השבת אבל בנך נוסע בשבת ובתך סורקת את שערה בשבת לא תוכל לקבל את ברכת השבת, וגם ישראל מאיר לא יוכל להעניק לך את ברכתו".

החפץ חיים סיים את דבריו והאב התייפח בבכי והבטיח כי בנו לא יסע עוד בשבת ובתו תחדל מלסרוק שערה ואז נאות החפץ חיים לברכו.

השבת יש בה שפע מעצם מהותה רק צריך לדעת לדלות שפע זה!

גבורתו של מונטיפיורי בשמירת השבת

שנים אחדות שירת משה מונטיפיורי בבתי מסחר שונים באנגליה, ואחר כך התחיל להשתדל לקנות לעצמו את הזכות להיות סוכן חוקי למסחר בשטרות בבורסה מטעם המדינה.

על פי חוקי אנגליה בעת ההיא, הוגבל מספר הסוכנים היהודים בבורסה עד לשנים עשר איש, ולשמחת מונטיפיורי הצליח לרכוש לו את הזכות היקרה הזאת.

בעסק מסחרי זה הלך מונטיפיורי מחיל אל חיל עד שהיה בזמן קצר לעשיר. גם אז היה מונטיפיורי מדקדק במצוות, ולא החסיר מאומה מדרכו בעבודת ה'. בערבי שבתות ומועדים סגר את בית מסחרו לפני שקיעת החמה גם בשעה שידע כי יהא לו מזה הפסד מרובה.

כל אילי ההון בבורסה הלונדונית היו מונים את שבחיו של מונטיפיורי, מידת יושרו וזריזותו.

פעם אחת, בליל שבת קודש, כשישב מונטיפיורי יחד עם רעייתו יהודית מסביב לשולחן ונהנו מסעודת שבת המלכה, בא ציר שלוח מאת לורד עתיר נכסים, ואמר כי הוא מבקש את מר מונטיפיורי לבוא אליו באותו ערב בעניין עסקה גדולה שיכולה להכניס לו – ללורד, וגם לבא כוחו – מונטיפיורי הון עצום ורב.

מונטיפיורי השיב לציר כי היום אצלו שבת קודש ובעד כל הון דעלמא איננו מוכן להיכנס בעסקי מקח וממכר ביום זה.

בתשובה זו חזר השליח אל אדונו אבל לאחר שעה בא שוב אותו שליח לביתו של מונטיפיורי והודיעו כי העסק הוא גדול וחשוב כל כך בעיני הלורד עד שהוא מבקש בכל לשון של בקשה מאת מונטיפיורי לבוא אליו בלא דיחוי.

הוא גם מסר לו מכתב סגור כתוב ביד הלורד בעצמו אל מונטיפיורי. לא רצה מונטיפיורי לפתוח את המכתב מפני קדושת השבת, והשליח פתח וקראו לפניו: הלורד מתרה בך שאם לא תבוא תיכף לביתו, ובעקבות כך העיסקה הגדולה תירד לטמיון, כי אז הוא מנתק את כל קשרי המסחר והידידות ביניכם!

אבל גם התראה זו לא עשתה עליו כל רושם, והוא השיב לשליחו של הלורד, כי יגיד לאדונו כדברים האלה: "היהודי מונטיפיורי יודע ומרגיש כי עליו להודות מאוד למעלת כבוד הלורד על שהתקשר איתו בברית המסחר ונתן בו אמון ללא מצרים, אבל בשביל האמון הזה אין הוא יכול להתכחש לאמונתו, הוא ולא יעשה את שבתו חול להיכנס בענייני מסחר, אף אם על ידי זה יפסיד את ידידותו של הלורד שהוא חייב לו הרבה תודה וברכה".

לאחר השבת, ביום ראשון בבוקר, בא שוב שליח מאת הלורד לבית מונטיפיורי והזמינהו לבוא עכשיו לבית אדונו. יהודית רעייתו פיקפקה אם כדאי לו ללכת לבדו לבית הלורד בשעה שהלה מלא חימה כנגדו, אבל מונטיפיורי ענה לה בתמימות "הלא לפני מספר ימים בראש חודש אמרנו שנינו ב'הלל': 'ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם'.

במנוחת הלב והנפש נסע במרכבתו לבית הלורד.

בבואו, קידם הלורד את פניו באהבה ובידידות ואמר לו: "מודה אני לך על שסירבת לחלל את שבתך גם לאחר התראתי הקשה. באמת לא הציעו לפני כל עסק ומסחר, אבל אני התווכחתי עם אחד הלורדים מבני בריתי על תכונת נפש היהודים. הלה אמר כי היהודים הם אוהבי כסף בלי גבול, וכי גם גדולי העשירים בהם נכונים למכור את קדשי אלוהיהם בעד בצע כסף. אני התנגדתי בכל תוקף לדעתו זאת, וכדי להראותו כי הצדק עמי העמדתיך במבחן. תודה רבה לך שהצלחתי בבחינה זו".

וממעשה 'בימים ההם' ל'זמן הזה', מעשה אותו סיפר הגר"י זילברשטיין:

מעשה בקצין בצבא שהיה לפני תחילת משפטו, בו היה אמור לקבל עונש מאסר ממושך על מחדל חמור שהואשם בו. הלה הגיע אל ביתו של הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי, וביקש ברכה.

הגר"ח האזין לדבריו, וכשסיים אמר לו: ״אני מבטיח לך שאם תחזור בתשובה, תזכה בדין ותצא נקי לחלוטין".

הקצין הרהר, ולאחר זמן קצר הבטיח לחזור בתשובה. הגר״ח אמר לו שיתחיל קודם לשמור שבת וכך יעלה מדרגה לדרגה. ״אם תעשה כך, הנה לך הברכה״.

והנה, בהיפתח משפטו, הופתעו הכל להיווכח שבית המשפט שדן בעניינו, נטה באופן ברור לצד הזכות. לא רק שהשופטים האזינו ברוב קשב לטענות הסניגוריה, אלא שכמעט וסירבו לשמוע לדברי הקטגור. כך היה עד לישיבה השלישית של בית הדין הצבאי.

כיון שראה הקצין ש"הייתה הרווחה", הכביד את ליבו, ושב לסורו ולחילולי השבת.

בישיבה הבאה של בית המשפט השתנתה התמונה מן הקצה אל הקצה. כל שופטי בית הדין החליפו לפתע את עורם, דרשו לברר מחדש את פרטי המקרה לאשורם, ומנימת דבריהם השתמע שסיכויו לצאת זכאי – קלושים. וכך אכן היה. הקצין הורד מדרגתו, כל זכויותיו הצבאיות נישללו ממנו, ואם לא די בכך גזרו עליו השופטים גם עונש מאסר.

כבודה של השבת!

הרב הלפרין ושמירת השבת [מוסש"ק יתד פ' אמור תשע"ה]

ביום שישי ערב שבת קודש פרשת אחרי מות ־ קדושים, הגאון ר״א מן שליט״א נסע מבני ברק לפ״ת למסור את שיעורו, במונית מחברת ׳דקר׳ הוותיקה.

״ברוך השם, אתה עובד בחברה שומרת שבת״ – אמר הרב מן שליט״א לנהג, בקורת רוח.

שלא כצפוי פתח הנהג את סגור ליבו (הלב שעדיין סגור למחצה) וכה סיפר בכנות:

אספר לכבוד הרב דבר מעניין. בצעירותי לפני כעשרים ושלוש שנים, אולי יותר, הייתי חבר בחברת מוניות שאינה שומרת שבת. עבדתי כמו חמור – שבעה ימים בשבוע. ומדוע? כי היו לי חובות מצטברים ומשכנתא, ועמלתי קשות לכסות את החובות מכל הצדדים. חשבתי שמוכרחים לעבוד.

לילה אחד בשעה שתים עשרה, יצאתי מתל השומר לבני ברק בנסיעה עם יהודי בשם יוסף הלפרין, את השם אני זוכר, אבל את הכתובת כבר שכחתי.

בחוץ ירד גשם שוטף, ובפנים הרכב החדיש הייתה אוירה נעימה, ויוסף הלפרין, העיר את תשומת ליבי בכאב על כך שאני חבר בחברה שאינה שומרת שבת, ועובד בשבת קדש. הסברתי לו כי יש לי חובות וביום שבת הפדיון היומי גבוה מביום חול, ואני לא יכול לוותר על העבודה (רחמנא ליצלן).

לפתע יוסף הלפרין (אולי הרב יוסף הלפרין זצ״ל) אמר לי בכנות: הבה נעשה עסק, אתה מהיום מפסיק לעבוד בשבת, תשב בסוף כל חודש, תערוך מאזן כספי של הפרנסה החודשית, ואת ההפרשים אני אשלם לך מכיסי. אני מבטיח. ראיתי שהדברים יוצאים מליבו והוא מבטיח בכל לב. הוא הוסיף: ואם אתה לא בטוח שאני אעמוד בדיבורי, אני משאיר אצלך שני שמות של יהודים מבני ברק שתוכל לברר עלי האם אני אמין.

כיוון שדיבר בתום לב ומתוך לב יהודי, שאלתיו: ואיך תדע אם אני שומר על ההסכם …

בהסתכלות אחת על העיניים שלך, אדע בדיוק האם אתה אומר אמת או לא, והאם עבדת חלילה בשבת. יצאנו לדרך.

ומאותו יום אינני עובד בשבת. לאחר תקופה עברתי כאן לחברת דקר. אינני דתי. אבל בעבודה אני לא עובד ביום השבת. כך אני מתנהג, וכך חינכתי את ילדי – שלא יעבדו בשבת בשום אופן! אנחנו יהודים שלא עובדים שבעה ימים בשבוע. זה סופי אצלי.

ומה עם הכסף? כמה כסף קיבלת מהרב הלפרין?

מאז, לא פניתי אליו אפילו פעם אחת. כי חודש אחרי חודש, שנה ועוד שנה, מעולם לא הרווחתי פחות מאותו חודש שסיימתי את חילול השבת.

האמת. שכאשר חלפה חצי שנה, התיישבתי לערוך חשבון יותר מדוקדק ולחפש: איך זה שבאמת אין ירידה בפדיון החודשי, וכי נופל לי כסף משמים? וכי באמצע השבוע הנסיעות מתרבות?

ישבתי עם אשתי ובחנתי טוב מקרוב, ונוכחתי לראות כי לפעמים באמת היו יותר נסיעות בימי החול, אבל בדרך כלל, פשוט, ה׳הוצאות׳ ירדו, פחתו, התמעטו, והוצאות שונות שהיו נלוות תמיד לכלכלת הבית והמשפחה פחתו.

ומאז, כבר חלף כמעט חצי יובל שנים, וכבר שכחתי את הכתובת שלו, אולי אתם מכירים אותו מבני ברק תמסרו לו ׳תודה רבה׳ בשמי, ואם לא תפגשו אותו, וודאי א-לוקים כבר נותן לו תודה בשמי. סיים הנהג.

הרב מן שליט״א שמע שתק והרהר. הנסיעה הגיעה לסופה, והרב נפרד ממנו בברכת ׳שבת שלום׳ לבבית ועודדו להוסיף ולהיות יהודי מושלם.

לגופו של דבר – ישנם סיפורים נוספים מהסוג הזה (כפי שהעיד בפנינו גם הגאון רבי ניסן גולדברג שליט״א ר״מ הישיבה הגדולה ״אור ישראל״ ו״ראשון לציון״ על ידיעה מכלי ראשון של מקרה דומה בבעל מסעדה בחיפה שנעשה איתו הסכם חתום מהסוג הזה, וסוף ההסכם היה שלא היה צורך לשלם פרוטה).

אך במקרה דנן ישנו חידוש נוסף. כי היהודי המדובר עדיין לא שב בתשובה, ועם כל זאת ״השבת היא מקור הברכה״ ־ נקודתית למעשה שלו, היינו, בעבודה שבה שומר שבת – יש לו ברכה, אפילו שלא זוכה לשמור שבת במלואה, אבל, ממעט בחילול שבת בפרהסיה, בעבודה הזו קיבל ברכה של שבת. מרן הגר״ח קניבסקי שליט״א ששמע את הסיפור מפי תלמידו הגאון רבי אליהו מן שליט״א, הסכים לקביעה הנ״ל שאכן מוכח כן – שהברכה תחול לנקודה מסוימת.

״אם תמצאו את הרב יוסף הלפרין מבני ברק תמסרו לו ׳תודה רבה בשמי״.

*

יתרו משה וגלגוליהם

ראה מאמר שלם כאן

*

סכנה, כניסה אסורה!

[ השפעת טומאת מצרים על יושביה – מעין גנים]

"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה, את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה, אחר שילוחיה. ואת שני בניה, אשר שם האחד גרשום, כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם האחד אליעזר, כי אלהי אבי בעזרי, ויצילני מחרב פרעה. ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה, אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלוהים. ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה. ויצא משה לקראת חותנו, וישתחו, וישק לו, וישאלו איש לרעהו לשלום, ויבואו האהלה"

הפסוקים כאן אומרים לנו, שכאשר שמע יתרו את כל מה שעשה ה׳ למשה ולישראל, הוא החליט לבא אל משה אל המדבר, והוא לקח עמו את צפורה אשת משה, שהיתה עמו, וגם את שני בניה גרשום ואליעזר, וביחד אתם הוא הגיע אל משה רבינו אל המדבר.

ולפי פשוטו זה לא מובן, הרי מפורש בפרשת שמות שכאשר נצטוה משה רבינו מפי הקב״ה ללכת למצרים, כתוב:" ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור" (שמות,ד, כ). ואח״כ כתוב שם:"ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה׳ ויבקש המיתו" (שמות ד, כד) בגלל שהוא לא מל את אליעזר בנו, עד שציפורה מלה את בנה, והצילה את משה מן המיתה.

ומכל זה מובן שצפורה ושני בניה באו ביחד עם משה למצרים. וכאן כתוב שיתרו הביא אותם אל משה למדבר, משמע שהם היו עם יתרו כל הזמן. מתי אירע שהם נפרדו ממנו. והרי הפסוק אומר אחר שילוחיה, דהיינו שמשה רבינו שלח את אשתו ובניו למדין. למה הוא שלח אותם.

מסביר רש״י, כשאמר לו הקב״ה למשה במדין לך שוב מצרימה, ויקח משה את אשתו ואת בניו. ויצא אהרן לקראתו, ויפגשהו בהר האלהים. אמר לו אהרן למשה, מי הם הללו, אמר לו זו אשתי שנשאתי במדין, ואלו בני. אמר לו אהרן, על לבית אבין. נטלה שני בניה והלכה לה עכ״ל.

יש כאן ויכוח בין משה לאהרן, משה מבין שהוא צריך להביא עמו את אשתו ובניו. ועד כדי כך הוא רואה בזה צורך, שלמרות שאשתו ילדה זה עתה ממש את בנו, ואשתו אחרי לידה, ויש כאן תינוק קטן שעתה נולד, בכל זאת כשהוא שומע מהקב״ה את הציווי ללכת למצרים, הוא מחליט לקחת עמו את אשתו יחד עם בניו.

ורש׳׳י מביא בפרשת שמות (ד, כד) שלמרות שהגיע זמן המילה של התינוק, בכל זאת אמר משה, הרי לא אוכל למולו, משום שהקב״ה ציווני ללכת למצרים מיד. ואם אמול ואצא, יש סכנה לתינוק עד שלושה ימים. ולכן הוא יצא מיד, לפני שהוא מל את בנו. וכשהגיע למלון, הוא היה צריך מיד למול את בנו, ובגלל שהתעסק בעניני המלון תחילה לכן נענש בעונש מות, עד שצפורה הבינה שבעלה מסוכן בגלל המילה, והיא מלה אותו והצילה את בעלה.

אם כן רואים מזה, שמשה רבינו ראה צורך גדול לקחת את אישתו ובניו עמו למצרים, למרות שאישתו זה עתה ילדה, ובנו נצרך לקיים בו מצות מילה, והוא דוחה את מצות המילה משום היציאה לדרך. ולא עולה בדעתו להשאיר את אישתו ובניו אצל יתרו.

ולפי זה נשאלת השאלה, מה חידש לו אהרן במה שאמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם. מה גילה אהרן למשה, שמשה החליט שאהרן צודק, וחזר בו מהחלטתו, והחזיר את אישתו ובניו למדין. מה חשב משה קודם, ומה נתחדש לו ע״י אהרן.

ועוד לא מובן, מה טען אהרן על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם. הרי הראשונים הם עם ישראל, והרי לכאורה עיקר הצער שהיה למשה ואהרן על ישראל הוא, משום קושי השיעבוד שסובלים בגלות מצרים, אם כן, הרי אישתו של משה ובניו בודאי לא יסבלו משיעבוד זה. ובפרט לפי מה שכתב רש״י בפרשת שמות (ה, ד) שמלאכת שיעבוד מצרים לא היתה על שבט לוי, אם כן ודאי שאשת משה ובניו לא ישתעבדו, ואם כן מה בכך שאשת משה ובניו יבואו למצרים ויהיו בודאי יחד עם שבט לוי שלא נשתעבדו. ומה טען אהרן.

ועוד לא מובן, הרי משה הולך כעת בשליחות הקב״ה לגאול את ישראל ממצרים. אם כן, השיעבוד הולך להיגמר, מה הפירוש על הראשונים אנו מצטערים, הרי צער זה עומד לפני סיום, והם מגיעים בדיוק בסיום גלות מצרים, ובתחילת הגאולה.

ובפרט שמשה רבינו ידע שהוא יעשה אותות ומופתים לפני פרעה, כמו שכתוב בפרשת שמות: "ויאמר ה׳ אל משה, בלכתך לשוב מצרימה, ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה" (שמות ד, כא).

 וכתוב עוד: "ואת המטה הזה תיקח בידך אשר תעשה בו את האותות (שמות ד, יז).

ועוד כתוב שה׳ אומר למשה: "ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו, ואחרי כן ישלח אתכם"(שמות ג, כ)

 כל זה נאמר למשה עוד בהיותו במדין.

מה יקרה אם אשתו של משה ובניו יזכו לראות בעיניהם את תהליך יציאת מצרים וקריעת ים סוף שהיה מלווה בהרבה מאוד ניסים ונפלאות למעלה מן הטבע, ויתחזקו באמונה.

למה אהרן מבין שצריך לשלוח אותם ליתרו בחזרה, למרות שהוא ידע שהם יפסידו את כל החיזוק הזה, ומשה רבינו מסכים אתו. מה עומד כאן מאחורי דבריו של אהרן.

ב.

תוספת: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה". אם לא הלך, ולא עמד, בודאי גם לא ישב?? אלא ללמדנו שגם לשבת במקום של עוברי עבירה ורשעים – משפיע שלילית.

ומה שיתכן לפרש בס״ד, על פי מה שצריך לדעת, שכשם שאדם צריך להתרחק מעבירות, וכמו שאמרו במסכת אבות (פ״ד מ״ב) והוי בורח מן העבירה. וכשם שאמרו באבות (פ״א מ״ז) הרחק משכן רע. כך צריך להתרחק ממקום טמא, כי גם מקום טמא, יכול להשפיע על האדם טומאה ולגרור אותו לעבירות, רק מכוח השפעת המקום לבד.

ואחד המקומות שהתורה מדגישה את זה, הוא בפרשת ויגש. שם התורה מספרת על ירידת יעקב למצרים, כאשר יעקב אבינו יודע שהוא יורד למצרים עם כל משפחתו, כדי לקיים את גזירת הגלות שנגזרה על בניו של אברהם אבינו, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה.

ופירוש הגזירה היא, שהסבל יתחלק לשני חלקים: א) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, דהיינו שהם יצטרכו לגור במקום טמא, שהוא לא להם. ב) עוד גזירה יש ועבדום ועינו אותם. ושבט לוי שעסקו בתורה, נתקיים בהם רק החלק הראשון שהיו צריכים לחיות במקום טמא, ואצל כל ישראל נתקיים גם החלק השני של ועבדום ועינו אותם.

ויעקב אבינו יורד עתה למצרים, והוא יודע שמצרים הוא מקום טומאה. והוא מעונין לברוח כמה שיותר מהמקום שבו גר פרעה ושריו, כדי לא להיות מושפע מהם, ולכן הוא מחליט לגור בארץ גושן, רחוק ככל האפשר מן המצרים הטמאים. ולכן כתוב בפרשת ויגש: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה".

אומר רש״י: "כתרגומו". בתרגום כתוב להורות לפניו גושנה, לפנות לפניו מקום לגושן. אומר רש״י לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה עכ״ל. עוד כותב רש״י לפניו, קודם שיגיע לשם עכ״ל.

והביאור בזה שיעקב לא היה מעונין בשום אופן להגיע לעיר המלוכה של מצרים, אפילו לא לרגע אחד. ולכן הוא שולח לפניו את יהודה אל יוסף, כדי שיכין לו מקום בארץ גושן, כדי שהוא יוכל להגיע מיד לגושן מבלי להגיע לשום מקום קודם. והפסוק מסיים, ויבואו ארצה גושן.

ולמרות שיעקב רצה מאוד לראות את יוסף, בכל זאת הוא לא העלה בדעתו אפשרות ליסוע אל מקומו של יוסף בעיר המלוכה. ולכן כתוב אח״כ ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה. יוסף הגיע לגושן, אבל יעקב לא היה מוכן להגיע לשום מקום אפילו רגע אחד, אלא מיד מארץ כנען להגיע לגושן.

וכל כך למה? משום שיש השפעת מקום טמא על מי שמגיע שם. והגם שנגזר גלות על ישראל לגור בארץ לא להם, בכל זאת, מוטל עליהם לברוח כמה שיותר ממקום טומאה, ולחיות במקום נפרד מהמצרים הטמאים, ולכן הם בחרו בארץ גושן.

וגם כשיעקב הוצרך מחמת הנימוס לברך את פרעה, התורה כותבת שם: "ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה"(ויגש מז,ז).

למה כתוב ויבא יוסף את יעקב אביו? וכי לא היה יכול לבוא לבד. ולמה כתוב ויעמידהו לפני פרעה, וכי לא יכל לעמוד לבד. ואם באמת לא היה יכול לבוא לבד ולעמוד לבד מחמת זקנותו, למה התורה צריכה לספר דבר זה?

אלא שלמעשה יעקב לא רצה כלל להגיע למקום המלוכה של פרעה, כי שם היו השרים והחרטומים וכולם עסקו בכישוף. ולכן התורה מדגישה ויבא יוסף את יעקב אביו, ללמד שזה היה בעל כורחו של יעקב, רק יוסף הביאו. וכתוב ויעמידהו לפני פרעה. יעקב לא רצה לעמוד לפני פרעה, רק יוסף העמידו בעל כורחו. משום שהיה בזה הכרח משום כבוד המלכות.

ומה עשה שם יעקב? כתוב ויברך יעקב את פרעה, אומר רש״י שהוא שאלת שלום כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים. ולא דיבר עם פרעה חוץ מזה כלום. ופרעה שואל את יעקב כמה ימי שני חייך, ויעקב משיב לו.

ואח״כ כתוב: "ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה".

 אומר רש״י מהו הברכה הזו, כדרך כל הנפטרים מלפני שרים מברכים אותם ונוטלים רשות. ומיד אח״כ כתוב ויצא מלפני פרעה,

למה התורה כתבה שיעקב יצא, וכי היינו חושבים שהוא נשאר שם?

אלא ללמד שנזדרז לצאת משם ולא התעכב שם רגע יותר.

מפורש מזה, שבעצם יעקב לא דיבר עם פרעה שום דבר מיותר, וקיצר את זמן שהותו שם כמה שרק היה יכול. הוא לא רצה לשהות במקום טמא, ולא להתעסק עם אדם טמא.

ויתכן שאולי לכן כתוב ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה. ללמד שיוסף, שידע מרצון אביו, נהג באביו כאילו שהוא זקן מופלג שקשה לו ללכת לבד ולעמוד לבד, ולכן כתוב ויבא יוסף את יעקב אביו, למרות שהוא יכל ללכת לבד.

ויעמידהו לפני פרעה, כאילו שאינו יכול לעמוד לבד והכל כדי שיעקב יוכל לקצר את שהותו במקום זה, ולשוב מיד אל ארץ גושן.

רואים מזה, שאפילו כשיש הכרח להיות במקום טמא, צריך לחפש דרך להיות במקום שהוא טמא פחות. וכמה שפחות להיות בחברת אנשים טמאים. וכן להתרחק מכל טומאה, כדי שלא להיות מושפע לרעה.

המעשה בבחור שהרגיש קושי בעבודת ה', וראש הישיבה אמר לו שבמיטה שהוא ישן ישן בעבר בחור שיצא לתרבות רעה רחמנא ליצלן. עבר הבחור חדר, וכל מצבו השתפר.

ובאמת יש על זה שאלה מפרשת אחרי מות (ויקרא יח, ג) שכתוב שם שהקב״ה מזהיר את ישראל, כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. ואומר רש״י מגיד שמעשיהם של מצריים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו שם ישראל מקולקל מן הכל עכ״ל.

משמע שארץ גושן היה מקולקל יותר מכל ארץ מצרים. ואיך אמרנו שיעקב בחר את ארץ גושן משום שלא היה מקום טמא?

והתשובה לזה, שבאמת אם בזמן ביאת יעקב אבינו למצרים, ארץ גושן היה מקום הכי טמא במצרים, ודאי שיעקב אבינו לא היה מגיע לשם. ולכן מוכרחים לומר שכאשר יעקב אבינו הגיע למצרים, ארץ גושן היה המקום הכי פחות טמא, רק שכאשר התחיל גלות מצרים, ניסו כוחות הטומאה לטמא את ישראל, ושלחו לשם אנשי מצרים טמאים שטימאו את המקום הזה, עד שנהפך להיות המקום הכי טמא. וזה היה ניסיון לישראל שלא יכשלו בגילוי עריות, וישראל עמדו בזה ולא נכשלו בגילוי עריות.

ואולי לכן מכל מכות מצרים, המכה היחידה שהגיע לארץ גושן היתה מכת כינים, כמו שכתב הרמב״ם בפירוש המשניות פ״ה דאבות מ״ד, שעפר ארץ גושן נהפך לכינים, אלא שלא הזיקו לישראל. ואולי הטעם, כדי לטהר את ארץ גושן מן הטומאה העצומה שהיתה שם במשך מאתים ועשר שנים שהיו שם ישראל. אבל על כל פנים, בזמן שיעקב הגיע לשם, היה זה המקום היותר נקי במצרים, ולכן העדיף יעקב ללכת לשם, ולא לשום מקום אחר.

וכך גם רואים בספר שמואל(א' פרק כז) שכאשר דוד ברח מפני שאול אל ארץ פלשתים, כתוב שם: "ויאמר דוד אל אכיש, אם נא מצאתי חן בעיניך יתנו לי מקום באחת ערי השדה ואשבה שם, ולמה ישב עבדך בעיר הממלכה עמך. ויתן לו אכיש ביום ההוא את צקלג וגו'"(שמואל א' כז,ה-ו). שהפירוש הפשוט הוא, שאע״פ שדוד היה מוכרח להיות במקום טמא שהוא ארץ פלשתים, בכל זאת הוא חיפש לא להיות בעיר הממלכה שהוא מקום יותר טמא, אלא הוא בחר ללכת לאחת מערי השדה, שבאופן יחסי המקום פחות טמא.

גם בתחילת ספר רות, באשר מסופר על אלימלך שהחליט לעזוב את ארץ ישראל וללכת לגור במואב, כתוב ויבואו שדי מואב ויהיו שם. כלומר הם הלכו לגור בעירות השדה, ולא בערים המיושבות עם הרבה אנשים.

והביאור בזה, כי הגמרא בעירובין (כא,ע"ב) אומרת, שאצל יושבי כרכים מצויים יותר עבירות, כמו גזל ועריות ושבועת שוא ושבועת שקר. מה שאין כן בכפרים ועירות השדה שגרים שם עובדי אדמה, לא מצוי עבירות אלו. לכן העדיפו כל צדיקים אלו להתרחק מעיר המלוכה, ולגור בעירות השדה, שהם מקומות פחות טמאים.

ג.

ובאמת יש עוד השפעה ממקום שאדם גר בו, משום שהוא נקשר למקום. וכמו שאמרו חז״ל בסוטה (מז,ע"א) על הפסוק במלכים ב' (ב, יט) ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה, והמים רעים והארץ משכלת.

ושאלה הגמרא: וכי מאחר דמים רעים וארץ משכלת, אלא מה טובתה? אמר רבי חנין, חן מקום על יושביו. מפרש רש״י ואפילו הוא רע, נראה להם טוב עכ״ל.

ומלבד זה טבע השי״ת בבריאה, שאדם נקשר ברגשותיו לכל דבר, אפילו דבר גשמי, וכל שכן שהוא נקשר למקום שגר בו, או לאנשים שהוא היה חי בחברתם.

ויתכן שזהו מחסד ה' כדי להגביל את האדם שלא יתחבר לרשעים ולמקום של אנשי רשע. משום שאם היה יודע, שהוא יכול למחוק אח״כ הכל בלי שום רושם אפילו ברגשותיו, לא היה נמנע מלהגיע למקום רשעים ולהתחבר עמהם, ביודעו שאח״כ יוכל למחוק מקרבו הכל כאילו לא היה כלום. לכן טבע השי״ת שאדם יהיה נקשר ברגשותיו לכל דבר, ולא יוכל לנתק עצמו מזה גם לאחר עשרות שנים. כדי להגביל את האדם שלא ימהר לעשות פעולות אסורות, כי לבסוף גם אם ירצה להתנתק מזה, לא יוכל לנתק עצמו לגמרי, כי רגשותיו עדין קשורים למקום.

דוגמא נפלאה לזה מצאנו בפרשת השבוע (שמות יח, ח) שכתוב ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים על אודות ישראל (דהיינו את מה שנהג עם מצרים מידה כנגד מדה, על מה שציערו את ישראל) את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה'.

וכתוב אח״כ, ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה׳ לישראל אשר הצילו מיד מצרים. מפרש רש״י ויחד יתרו, וישמח יתרו, זהו פשוטו. ומדרש אגדה נעשה בשרו חה'ין חה'ין מיצר על איבוד מצרים. היינו דאמרי אינשי, גיורא עד עשרה דרי, לא תבזה ארמאה באפיה עכ״ל.

הדברים הללו לכאורה הם פלא. הרי יתרו ידע שהמצרים מושחתים מאוד. הגמרא בסוטה (יא,ע"א) אומרת שיתרו היה בהתחלה מיועצי פרעה, והיה שם כשפרעה התיעץ איתם על גזירת 'הבה נתחכמה לו', והוא לא הסכים עמהם וברח. ובודאי שמע את כל מה שעשו המצרים לישראל על לא עול בכפם, איך יתכן שבשרו נעשה חה'ין חה'ין על אובדן מצרים. איך יתכן להצטער, כאשר הוא רואה שהקב״ה משלם גמול לרשעים?

והתשובה לזה, שאדם בנוי משכל ורגש. בשכל הוא הבין שמגיע למצרים על כל רשעותם, ומצד השכל הוא שמח. אבל יש גם רגש, ורגש לא מבין דברים. רגש רק מרגיש דברים, ולכן הוא גם מרגיש דברים לא הגיוניים. ומצד הרגש הוא הצטער על אובדן מצרים. ולמה הוא הצטער. משום שהוא נקשר למקום, ונקשר לאנשי מצרים, ואע״פ שבשכל הוא יודע שהיה מגיע להם להיענש, אבל הרגש עדין קשור אליהם, ולכן הוא הצטער.

מפורש מזה, שאדם נקשר לכל מקום, ולאנשי המקום שגר אתם. ולכן פשוט שאם הוא יגור במקום טמא, תהיה השפעה מהמקום על נפשו. ולכן אסור לגור במקום טמא, או במקום שאנשים טמאים גרים בו.

ד.

על פי זה יתכן לפרש בס״ד, את ענין משה שהביא את אשתו ובניו למצרים, ואת מה שאהרן אמר לו להחזיר אותם. משה רבינו עזב את מצרים כשהיה בן עשרים שנה, או בן ארבעים שנה, כדאיתא במדרש (שמו״ר פרשה א׳ סימן כ״ז). עתה מגיע משה רבינו בן שמונים שנה. לאחר ארבעים או ששים שנה שלא היה שם. ומאז נתווסף עוד ועוד טומאה במקום שהיו שם ישראל, עד שהגיעו למ״ט שערי טומאה.

משה רבינו לא היה יודע עד היכן הגיעה טומאת המקום במצרים, והיה סבור שניתן להביא את אשתו ובניו לגור יחד עם בני לוי שלא השתעבדו, כדי שיראו את כל האותות והמופתים שיהיו נעשים על ידו, ויגרום חיזוק רוחני לאשתו ובניו. ויראו את מתן תורה שיהיה אחרי יציאת מצרים.

וכשלקח משה רבינו את אשתו ובניו, הרי ידע שלאחר יציאת מצרים מגיע מתן תורה, כמו שכתוב בפרשת שמות (ג, יב) שאמר לו הקב״ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ובודאי היה בדעתו כשלקחם, כדי שיזכו לראות במתן תורה.

וכן מפורש במדרש (שמות רבה ד, סוף סימן ד) וזו לשונו: וילך משה, להיכן הלך, שהלך ליטול אשתו ובניו. אמר לו יתרו, להיכן אתה מוליכן? אמר לו למצרים, אמר לו, אותם שהם במצרים מבקשים לצאת, ואת מוליכן? אמר לו, למחר הן עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני לשמוע מפי הקב״ה אנכי ה׳ אלהיך, ובני לא ישמעו כמו הם. מיד אמר לו יתרו למשה לך לשלום עכ״ל. עוד שם (שמות רבה ה, סימן ה) ויקח משה את אשתו ואת בניו, למה הוליכן, כדי שיהיו עם ישראל לקבל התורה עכ״ל.

אומר לו אהרן, דע לך שבמשך השנים שלא היית במצרים, נעשה המקום כל כך טמא, עד שגם בני לוי הושפעו מטומאת המקום, והם סובלים צער גדול מזה ואם תכניס את אשתך ובניך למצרים, הם בודאי ינזקו מאוד מכח טומאת המקום.

ולא תועיל כלום בכל האותות והמופתים כדי לעקור את השפעת המקום הטמא. ולכן עדיף לך מצד המצב הרוחני, שהם בכלל לא יכנסו לטומאת מצרים.

וזה הכוונה במה שאמר לו על הראשונים אנו מצטערים. מי הם הראשונים, לא בני ישראל, שזה פשיטא שאנו מצטערים עליהם, כי הם סובלים גם צער ועינויים מהמצרים. אלא הכוונה שאתה מביא עתה עוד בני לוי למצרים.

דע לך שעל הראשונים שהם בני לוי שלא השתעבדו, אנו מצטערים עד כמה הם סובלים מטומאת מצרים, ואתה בא להוסיף עליהם.

ואע״פ שמשה רבינו הולך עתה לעסוק בהוצאת ישראל ממצרים, מכל מקום אומר לו אהרן, הנזק שיהיה להם מהכניסה למצרים בזמן המועט שיהיו שם, יהיה יותר גדול מהתועלת שיהיה להם בניסים והנפלאות שיראו כשיצאו ממצרים. ולכן עדיף שהם לא יגיעו בכלל. וכששמע משה כן אמר לה לכי לבית אביך, נטלה שני בניה והלכה לה.

ובאמת אהרן צדק מאוד, משום שהשפעת מצרים המשיכה ללוות את ישראל גם אח״כ, למרות כל הסבל הנורא שסבלו ישראל במצרים. בתחילת פרשת בשלח אומר הקב״ה בעצמו, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. וישראל עצמם בין יציאת מצרים לקבלת התורה השתוקקו ג׳ פעמים למצרים.

א. פעם הראשונה כשראו שהמצרים רודפים אחריהם, כתוב (שמות יד, יא) שהם אומרים למשה, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. הם מתלוננים למה עשית לנו רעה כזו להוציא אותנו ממצרים. הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותינו במדבר.

ב) כשלא היה להם לחם, כתוב (שמות טז, ג) שהשתוקקו למצרים ואמרו, מי יתן מותינו ביד ה׳ בארץ מצרים בשבתינו על סיר הבשר באכלינו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב.

ג) כשלא היה להם מים, כתוב (שמות יז, ג) שהתלוננו, למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא.

ומלבד זה עוד הוסיפו להשתוקק למצרים אח״כ, כמפורש בפרשת בהעלותך(במדבר יא, ה) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם. וגם במרגלים, כתוב בפרשת שלח (במדבר יד, ד) ויאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. ואפילו לאחר ארבעים שנה במדבר, כשלא היה להם מים, כתוב שהתלוננו בפרשת חוקת (במדבר כ, ה) ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה.

כמה קשה להתנתק ממקום שאדם גר שם. לכן אמר אהרן למשה אל תכניס את אשתך ובניך למצרים. ומשה קיבל את טענתו.

ואע״פ שבינתים הם הפסידו את כל ניסי עשרת המכות וקריעת ים סוף. ולפי שיטה אחת בזבחים (קטז ע"א) שיתרו בא לאחר מתן תורה, אם כן הם הפסידו גם את מתן תורה, ומשה ידע שישראל יקבלו את התורה אחר יציאת מצרים, כמו שאמר לו הקב״ה בפרשת שמות (ג, יב) בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה.

בכל זאת הבין משה, שכדאי להפסיד הכל ולא להיכנס למצרים הטמאה, אפילו לזמן מועט.

מכל זה יש לנו לימוד גדול. אין להתקרב למקום טמא, או לאנשים טמאים, אפילו אם אדם חושב שזה לא ישפיע עליו. בהכרח יש השפעה.

ואפילו אם בשכלו יבין שהם רשעים, מכל מקום יש לאדם גם רגש, והרגש פועל נגד השכל, והוא נקשר לכל מקום, גם למקום של רשעים. ולכן אמרו חזל" באבות דרבי נתן (פ״ט סימן ד), ואל תתחבר לרשע, אפילו לקרבו לתורה.

הגר"א שנבהל כשהעגלון נכנס לגרמני'ה ימש"ו. הגר"א וסרמן שידע מתוך הרכב המוגף שנכנסו לרובע טמא בארה"ב.

ה.

ואמנם צריך לדעת שגם מדין לא היה מקום ככ כך מוגן, כי סוף סוף גרו שם עובדי עבודה זרה, אבל מצרים היה מקום טומאה הרבה יותר גדול, ולכן העדיף משה שבניו לא יכנסו למצרים. והוא הפקיד את חינוך ילדיו בידי ציפורה אישתו, שהיא תשמור עליהם ותחנך אותם לעבודת השי״ת.

וכדי לפרש עד כמה הצליחה צפורה בזה, יש להקדים ב׳ שאלות:

א).כתוב: ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה אחר שילוחיה, ואת שני בניה. ולא מובן מהו הלשון בניה, וכי רק בניה היו, והרי גם בני משה היו, והיה צריך לומר: ואת שני בניו.

כי יתרו הביא את בני משה לא רק בגלל שהם בניה, אלא גם בגלל שהם בניו של משה, למה כתוב ואת שני בניה.

ב) עוד יש לדקדק (בפסוק ו) שכתוב ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה. ולא מובן מהו התוספת ושני בניה עמה.

והתשובה לזה, שציפורה אשת משה הרגישה אחריות כלפי בניה בזמן שמשה לא היה עימהם לחנכם. ולכן היא שמרה עליהם מכל השפעה רעה, והיא זו שחינכה אותם לגדול במעלתם הרוחנית. ולכן נקראו בניה, משום שהיא גידלתם ברוחניות ולא משה. ועל דרך שאמרו בסנהדרין (י״ט ע"ב), כל המלמד בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

ולכן גם כתוב ושני בניה עמה. יתרו שלח להודיע למשה ששני בניה של ציפורה הם עמה יחד, בדעה אחת, ולא נפרדו ממנה כלל. וגם שלח להודיע לו שהם בניה, משום שהשפיעה עליהם להגיע למה שהגיעו. ושמרה עליהם מכל השפעה זרה שהיתה יכולה להיות במדין.

ומצאנו כן בזוה״ק פרשת יתרו (ס״ט, ע"ב), וז״ל: ואת שני בניה, אמר רבי חייא וכי בניה, ולא בניו של משה. אלא משום שהיא השתדלה אחריהם בלא בעלה, קראה להם התורה בניה ולא בניו עכ״ל.

וכדי לקבל מושג עד כמה היתה גדולה מעלת בניו של משה, יש ללמוד ממה שהביא רש״י בפרשת פנחס (במדבר כז, טז) כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד ולבנותיו, אמר הגיעה השעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקב״ה לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל, וזהו שאמר שלמה נוצר תאנה יאכל פריה עכ״ל.

אין לחשוד במשה רבינו שרצה לתת לבניו להנהיג את ישראל אם הם לא היו ראויים לזה בשלימות. וכאשר הוא התפלל לפני הקב׳׳ה יפקוד ה׳ אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם. הוא הבין שבניו ראויים לזה בשלימות.

וגם הקב״ה לא השיב לו שאינם ראויים, רק אמר לו לא כך עלתה במחשבה. משום שיהושע שימש יותר מהם. אבל הם מצד עצמם היו ראויים להיות מנהיגי ישראל וממשיכים את דרכו של משה רבינו.

בכח מי זכו לכל זה? מכח צפורה ששמרה על בניה במדין שלא יושפעו מכל השפעה רעה, וגידלה אותם לתורה.

ואם כן משה רבנו לא הפקיר אותם סתם, אלא מסר אותם ביד אישתו.

וגם זכו לדרגתם בכוח אהרן שיעץ למשה לא להכניס את בניו למצרים. שיתכן שאם הם היו נכנסים למצרים, הם לא היו מגיעים לדרגתם הרוחנית שהגיעו אליה. עד שרואים שלמרות שהם לא ראו את ניסי עשרת המכות ואת קריעת ים סוף, ולפי שיטה אחת הם גם לא ראו את מתן תורה, בכל זאת הם הגיעו לדרגה שהיו יכולים להיות מנהיגי ישראל.

יעזרינו השי"ת להישמר מכל השפעות רעות, הן מאנשים רשעים וטמאים, והן ממקום טומאה, ותחת הסרפד יעלה הדם, להתחבר עם אנשים צדיקים וללכת תמיד למקומות של קדושה.

ובפרט בתי כנסיות ובתי מדרשות, שהמקום עצמו יש לו כוח לטהר את הנשמה, כמו שאמרו בברכות (טז, ע"א) מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה, אף אהלים שהם בתי מדרשות, מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות.

וכן יש ללמוד ממה שכתבה התורה בפרשת חוקת: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' (במדבר יט,יד), כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים.

חידשה כאן התורה חידוש בטומאה שאינו נמצא בטומאות אחרות (חוץ ממצורע). בכל הטומאות שייך הטומאה, רק אם היא יוצאת מגופו, או שנוגע בטומאה או נושאה. וכאן חידשה התורה ששייך טומאה אפילו אם הגיע למקום טומאה, ושהה תחת קורת גג יחד עם המת, גם כן נטמא כאילו נגע בטומאה. הרי לנו ששייך טומאה גם אם מגיע למקום טומאה.

ובאו חז"ל בגיטין (נז, ע"ב) ואמרו: אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ולמדו כן גם כן מפסוק זה שכתוב 'אדם כי ימות באהל'. ולמה למדו כן דוקא מפסוק זה? יתכן שרצו ללמד, שכשם שבטומאת אהל, אפילו אם רק היה עם הטומאה תחת גג אחד, כבר נטמא.

כך בתורה, אם אדם מגיע למקום תורה, נשפע עליו טהרה. כדי שילמד האדם מזה שמידה טובה מרובה, עד שגם אם אינו יכול ללמוד בעצמו, ילך למקום שממיתין עצמם על התורה, כי קדושת המקום תשפיע עליו קדושה. וה׳ ידריכנו תמיד ללכת בדרך האמת.

המעשה עם הגר"י לוינשטיין שכשעברו ליד קולנוע הליט פניו, שלא יקלטו מהטומאה שיש באור שבוקע משם!

*

תורה נקנית במאמץ!

[נמסר בהקשר לחג השבועות – מהנלע"ד]

מסכת שבת (דף פח,ע"ב)

 ואמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך: הוא רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?

"מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים".

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה. אמר לפניו: רבונו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם.

אמר לו: אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה שנאמר מאחז פני כיסא פרשז עליו עננו ואמר רבי נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו.

אמר לפניו: רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם?

 שוב מה כתיב בה? "לא יהיה לך אלהים אחרים בין עמים עבודת גלולים", שוב מה כתיב בה, "זכור את יום השבת לקדשו", כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות?

שוב, מה כתיב בה, "לא תשא", משא ומתן יש ביניכם?

שוב, מה כתיב בה, "כבד את אביך ואת אמך" אב ואם יש לכם? שוב, מה כתיב בה, "לא תרצח לא תנאף לא תגנוב" קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?

מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא שנאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו', ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב.

מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר שנאמר: עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות.

אף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים וגו' אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע:

1. וצריך ביאור מה הייתה ההוה אמינא של המלאכים שהתורה שייכת להם? והרי כל טענות משה מיוסדות על אדני ההיגיון וכיצד העלו על דעתם שהתורה שלהם היא?

2. ומדוע לא השיב להם הקב"ה בעצמו ואמר למשה להשיב?

מעשה מהגמ' במסכת שבת (דף לא,א)

"תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב.גער בו והוציאו בנזיפה.

בא לפני הלל, גייריה. יומא קמא אמר ליה א"ב ג"ד, למחר אפיך ליה.

אמר ליה: והא אתמול לא אמרת לי הכי? אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת? דעל פה נמי סמוך עלי.

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו.

בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה. ואידך פירושה הוא זיל גמור.

שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר: 'ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד'.

אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו, אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול.

בא לפני שמאי אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו.

בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, לך למוד טכסיסי מלכות.

הלך וקרא כיון שהגיע 'והזר הקרב יומת' אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל.

נשא אותו גר קל וחומר בעצמו, ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם 'בני בכורי ישראל' כתיב עליהם 'והזר הקרב יומת', גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה.

בא לפני שמאי אמר לו כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת.

בא לפני הלל אמר לו ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה. לימים נזדווגו שלושתן למקום אחד, אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה:

צריך ביאור מה הייתה דעתו של שמאי שלא היה מוכן לקרבו, והרי לבסוף נתגייר, ויכלו ישראל להפסידו?

ומדוע חשוב לחז"ל להדגיש שדחפו באמת הבנין, למאי נפקא מינה במה דחפו?

נהגו לקרוא בשבועות את מגילת רות.

הבה נעיין קצת במגילה, ומשם יפתח לנו פתח שיעזור לנו להבין את המאמרים התמוהים הללו.

ספר רות פרק א

(ח) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂה \{יַעַשׂ\} ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי: (ט) יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה: (י) וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ: (יא) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים: (יב) שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים: (יג) הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה': (יד) וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ: (טו) וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ: (טז) וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: (יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ: (יח) וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ:

1. מעשי נעמי תמוהים. רות מעוניינת להתגייר, והיא מונעת ממנה.

2. ועוד תמוה מאד שאומרת לה הנה שבה ערפה אל עמה ואל אלוהיה שובי אחריה, מילא לעמה, אך מדוע מדרבנת אותה לשוב לאלוהיה?

3. ועוד ותרא כי מתאמצת היא, מה כעת נוסף על ההסכמה העקרונית שלה להתגייר, באשר תליני כו'?

האדם מדבר הרבה, ולעתים עושה מעט. שואף לגדולות, אולם מעדיף למעשה להמשיך לישון… מתכנן תוכניות, אך הן נגוזות במבחן המציאות.

האדם נמדד בהתאמצות שלו לקיים את אשר אליו ישאף. מי שעובד ה' מתוך נוחות, עדיין אין הדבר מוכיח שאוהב ה' הוא. שעובד ה' הוא. ההוכחה תהיה כאשר יתאמץ לעשות רצון ה' גם כשזה קשה. כל עוד רות מצהירה שהיא מוכנה להתקרב על אף הכל, אין בזה די. מהצהרות לא נהפכים להיות גרים. רק כשנעמי רואה שהיא מתאמצת, היא חדלה לדבר עימה.

העם היהודי הוא עם של התאמצות כל ימיו, משחר ההיסטוריה. אברהם זכה למה שזכה בזכות שהתאמץ.

סנהדרין (דף צו,ע"א)

"אף אתה: ומה בשכר ארבע פסיעות ששילמתי לאותו רשע שרץ אחר כבודי אתה תמיה, כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים על אחת כמה!"

עם ישראל נוצר מהאבות הקדושים שכל ימיהם התאמצו. הגר רוצה להסתפח לעם הזה, עליו להוכיח התאמצות. בלא זה אין לו כרטיס כניסה. ולכן מתחילה מונעים את הגרים להתגייר. רוצים שיוכיחו מאמץ.

נעמי מאוד רוצה לגיירה, היא רק רוצה לנסותה. לראות האם הרצון כנה ואמיתי, או מן השפה ולחוץ, רק 'הצהרת כוונות'… כפי שנהגה ערפה… ודבר זה מוכח מכך שהיא מציעה לה לשוב לאלוהיה, היעלה על הדעת?

אלא מכאן רואים שלא שאלה כן אלא לנסותה, ובעצם רמזה לה אם אינך מצטרפת אלי, את בהכרח חוזרת לאלוהיך, ורות הבינה זאת והתעקשה, והצליחה!

לפי זה נבין מדוע שמאי דחף את הגר באמת הבנין.

הוא לא באמת התכוין שלא לגיירו. הוא התכוין לבוחנו! האם מתאמץ הוא? האם הדחיפה שלי אותך תמנע ממך להתגייר?

ולכן דחפו באמת הבנין, שהיא מידה בגודל אמה המיועדת למדידת הבנין, לרמז שדוחפו ע"מ למדוד את רצינות כוונותיו. שמאי לא גיירו כשראה שלא חזר.

אולם הלל גיירו, שהרי מוכח בזה שלא נרתע מהדחיפה בכך שבא כעת להתגייר שוב ומתאמץ לקבל עליו עול מצוות.

ובזה יובן מה סברו המלאכים כשרצו למנוע את מסירת התורה ואמרו תנה הודך על השמים.

ונקדים את דברי המגיד מדובנא שמבאר על ידי משל לרב שהוצעה לו רבנות בעיר גדולה, ואנשי עירו שאהבוהו הסכימו למעברו. כשבאו לקחתו החלו אנשי עירו להפגין ולהתנגד למעברו. שאלם הרב מדוע, והרי הסכמתם? והשיבו, אכן, אולם לא רצינו שהם יחשבו שאנו מוותרים עליך בקלות, רצינו שיעריכו אותך!

על פי אותו עיקרון אפשר להוסיף ולומר שהמלאכים לא התכוונו אמנם למנוע את התורה ממשה, אלא רצו שיוכיח מאמץ! רצו את ה"מתאמצת"! רק לאחר שמשה אחז בכסא הכבוד והתווכח, רק אז הייתה הסכמה מצידם לתת את התורה.

משל למה הדבר דומה, אם תשלח אדם לקבל ממקום מסוים מנה פלאפל חינם, והוא יגיע וידחוהו בטענות שונות, הוא לא יתווכח, אין היום? אין, וילך לביתו.

אולם אם ישלחוהו לקבל 10.000$, וינסו לדחות בתואנות שונות, האם אז יאמר אין אז אין, או שיתוכח ויתאמץ לקבל את המובטח לו?

זאת רצו מעם משה, שיתוכח, שיראה שהתורה יקרה בעיניו.

אם משה היה מגיע והיו מיד אומרים לו: התורה? כן, היא שם במדף, איך לארוז לך? אתה לוקח איתך או במשלוח? כיצד היה משה מתיחס לתורה? כל מעלתה היא בכך שמשה מתאמץ כדי לקבלה!

וממילא לפי זה מובן מדוע היה צריך דוקא משה לענות תשובה ולא הקב"ה בעצמו

שהרי זו כל המטרה, שתוכיח מאמץ!

המוסר הגדול לנו הוא ללמוד מכך שאין להירתע מניסיונות, אין להירתע מקשיים, משמים דורשים שנוכיח מאמץ. שנראה שהתורה יקרה לנו. אדם חוזר בחמש הביתה וצריך מיד אח"כ ללכת לשיעור. אין זה קל. אולם זה קבלת התורה. זה ה'מתאמצת'! להקפיד על שמירת הלשון, שמירת העיניים, תפילה בכונה, וכו', כל זה תלוי ב'מתאמצת'. ולפום צערא אגרא.

תוספת מגאון יעקב על הע"י עמ' 80 מדפי הע"י עמ"ס כתובות:

בפרשת העקידה נאמר: ויקח אברהם את עצי העולה וילכו שניהם יחדיו. ובפסוק שאחר כך כששאל יצחק הנה האש והעצים כו' השיבו אלוקים יראה השה לעולה בני 'וילכו שניהם יחדיו'. מדוע כפל שוב? אלא בתחילה רק אברהם ידע שיצחק עולה לקרבן, ובכל זאת הלך עם יצחק בשווה ולא פיגר אחריו לגודל הקושי שבדבר.

ואח"כ גם יצחק יודע ומבין הרמז 'לעולה בני' וקא משמע לן שעתה יצחק לא פיגר אחר אברהם אביו לגודל הבשורה הקשה, אלא הלך עמו בשווה. ולא כמעשה באותו ישראל ועכו"ם דלא אמצי עכו"ם להשיגו, והזכירו חורבן בית המקדש והאט צעדיו לגודל צערו, אלא כאן הלך בשמחה לעשות רצון קונו!

לפי זה מבארים מדוע גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, דבר שלכאורה נוגד את ההיגיון, שהרי האינו מצווה עושה אינו חייב והיה צריך להיות שכרו רב יותר!

אלא המצווה ועושה, חייב לעשות ובשל כך יש לו יצר הרע גדול יותר לפרוש ולהתנגד, הוא צריך להשקיע יותר מאמץ! לכן שכרו רב יותר. מה שאין כן שאינו מצווה חש שתמיד הוא יוכל לפרוש ולעזוב מרצונו, ולכן אינו מתאמץ.

 וזו גם כן לענ"ד הסיבה שמהגר נדרש 'מתאמצת' היות והגר בא כאינו מצווה ועושה, וחש שתמיד יוכל לעזוב כשלא יראה לו, ולכן אומרים לו שלא כך מקבלים יהדות, אלא רק בהשקעת מאמץ!

בישיבת החפץ חיים היו שני תלמידים מתמידים. אחד מאירופה ואחד מארה"ב שבא במאמץ גדול ללמוד בראדין.

יום אחד שאלם החפץ חיים כמה הספיקו ללמוד, ואמרו לו שכבר סיימו דף אחד מתחילת הסדר.

אמר החפץ חיים למקומי- אתה אמנם למדת דף אחד, אך החבר שלך למד מאה דפים! שהרי אחת בצער ממאה שלא בצער!

במאמץ תלוי הכל.

שני מעשים מדהימים על כוח התמדה ורצון שהביאו לגדלות בתורה ספר 'שמחת חיים' באוצה"ח עמ' 395.

מובא במדרש רבה ויקרא פרשה לד פסקה ח

…ויצבט לה קלי קליל זעיר בראשי אצבעותיו נתן לה… אמר ר' יצחק למדתך תורה דרך ארץ שכשיהא אדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית לז,כא) וישמע ראובן ויצילהו מידם היה טוענו ומוליכו אצל אביו.

ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי, עגלים פטומים היה מאכילה.

ר' כהן ורבי יהושע ברבי סימון בשם ר' לוי אמרו לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ,ועכשיו אדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם כההוא דכתיב (מלאכי ג,טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב וגו':

לעתיד לבוא הקב"ה יכתוב את כל מעשי האדם, ויתלו בשלטים גדולים פלוני עשה כך וכך, לו היה מתאמץ מעט יותר היה זוכה להרבה יותר!

מה שנשאר להבין מה ראתה נעמי בהתאמצותה, כיצד ראתה שמתאמצת, ומדוע הסיקה מכך שכוונתה טהורה?

ביאור הגר"א (רות פרק א פסוק יח) ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל כו' –

הענין, היצר הרע דומה לזבוב ויושב בין ב' מפתחי הלב (ברכות סא א), ורוצה לומר, כי היצר הטוב אינו יועץ אלא למצוה, אבל היצר הרע משיאו לעבירות, ואם יראה שאינו יכול לו מפתהו לעשות מצוה מעוטף כמה עבירות [ועל דרך זה: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש כו' (סוכה נב א), מתגבר – שיעשה עבירות, ומתחדש – היינו אם רואה שלא יפתה אותו לעבירה מחדש עליו לפתיהו במצוה ובזה מעטיף העבירה כדרך היצר].

והרוצה לבחון עת בא לידו המצוה אם הוא מיצר הרע או לא, יבחין בעת עשיית המצוה אם אבריו נעים ונדים בעת ההיא בזריזות לעשות המצוה, מסתמא היא מעצת יצר הרע, כי איך יוכל להיות שאיברי הגוף הכבדים, אשר מעפר יסודם וטבעם לילך אחר תאותם הגופני היורד למטה מטה כטבע העפר, יתלבשו רצון לעשות? אין זה כי אם עצת יצר הרע בכדי שילכד אחר כך ברשתו.

ואם בתשיקות נפשו הפנימיות להתקרב אל עושהו במעשי המצות איברי הגוף כבדים ועצלים, אז נראה שמדרך הטבע הוא, ולכן נלבש היצר הרע באיברי הגוף ורוצה לעכבם מעשות המצוה.

ועל זה גם כן בריש לקיש מתחלה כשנתכוון לעבירה רצו איברי הגוף, עד שאמרו במסכת בבא מציעא (פד,ע"א): ושוור לירדנא בכחו, וכיון שקיבל עליו עול תורה בעי למיהדר ולא יכול שכיון שמצד היצר טוב קבל עליו עול תורה לכן התחיל היצר לעכב ונעשו איברי הגוף כבדים.

ואף כאן אינה יכולה לילך אחריה אף שהיא היתה בחורה ממנה, בלתי אמיץ בגוף ויגיעה רבה, אז ותחדל כו', למנוע אותה מהמצוות כי הכוונה מהצד הטוב הוא.

ועל פי זה נבין מהו ה'רז זה' שיש בנעשה ונשמע. כאשר אתה אומר נשמע ונעשה, אתה מבין את הדברים ואח"כ מקיים, אזי אין לך ניסיון גדול כל כך, שהרי אתה מבין מה אתה מקיים, אין כאן התאמצות.

אולם כאשר אתה אומר נעשה ואח"כ נשמע הדבר הופך להיות קשה הרבה יותר, אזי יש כאן את ה"מתאמצת" וזהו כל יסוד תכלית קבלת התורה.

כדוגמת דברי רב יוסף שאמר מי שיאמר לי שאני חייב במצוות אעשה יום טוב לחכמים. מדוע? משום שאם אני חייב זה גורם לי קושי גדול יותר בקיום המצוות שגדול המצווה ועושה.

משום כן קשים גרים לישראל כספחת, שהם מדקדקים במצוות יותר מישראל, משום שהם חשים שהם 'מתנדבים', ואין להם יצר הרע גדול לפרוק עול.

לכן גם בעלי תשובה בתחילה מתלהבים מאוד, היות והם חשים מתנדבים שיכולים לחזור תמיד אחורה, לכן עושים בשמחה ורצון.

נמצא שאם אדם שומע את התורה והמצוות ואח"כ מקיים כי הוא מבין, זה קל לו, אין כאן 'מכריח' הגורם להתנגדות.

אולם אם כופים אותו אזי זה הופך להיות קשה הרבה יותר. יש כאן התנגדות פנימית לכפיה. כשאומרים לי אסור אני רוצה לפרוץ גדרות.

זה הסוד ב'נעשה ונשמע'. באמירה הזו הפכנו את קיום התורה לדבר המצריך מאמץ. כך יותר קשה לקיים מצוות. הגם שאיננו יודעים את טעמן.

אור דניאל פ' קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר".

איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול.

קבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה בידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה, העיר הגדולה.

בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי", הקרקס הפלאי הגיע לעיר! נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו: "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל".

דמיונו של הכפרי החל להתלהב, חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר, את כל הבתים ואת כל הפרות, את הכל! רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים, סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס.

אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים: "רואה סוס זה עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל, היכון "הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות.

שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו, אך אט אט עזבוהו כוחותיו בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח.

בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש. לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם, הפסיד הון כה רב .. והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה.

"רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני, אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כישלון שכזה והפסד כל כך גדול."

רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרבה כיסאות. הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו. והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח לרדוף אחרי הסוס, זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי…

אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אחר ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו, עצור. בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

*

נעשה ונשמע – הכח לפעול נגד ההגיון

[נמסר בהקשר לחג השבועות – ע"ע חיים של תורה ג' עמ' מח]

חג השבועות. החג המכונן של העם היהודי. חג מתן תורה. הבה נתבונן מעט בלקחים הנלמדים מסוגיה זו.

ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן, ואתא מרִבבות קדש, מימינו – אש דת למו. חז"ל דורשים פסוק זה ומבארים שבטרם נתן ה' בסיני לעמו ישראל תורה, חיזר עימה אצל האומות וסירבו לקבלה. כמובא במכילתא דרבי ישמעאל [יתרו] "נגלה על בני עשיו הרשע ואמר להם: מקבלים אתם עליכם את התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: לא תרצח. אמרו לו, זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר 'ועל חרבך תחיה'.

נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תנאף. אמרו לו: כולנו מניאוף, דכתיב ותהרין שתי בנות לוט מאביהם, והיאך נקבלה?

נגלה על בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם עליכם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה, אמר להם: אל תגנוב. אמרו לו: בזו הברכה נתברך אבינו, דכתיב והוא יהיה פרא אדם, וכתיב 'כי גנב גנבתי'.

וכשבא אצל ישראל 'מימינו אש דת למו', פתחו כולם פיהם ואמרו: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' עד שבא לפני עם ישראל ואמרו נעשה ונשמע.

קבלת ישראל את התורה באמירה 'נעשה ונשמע' גרמה רעש גדול בשמים:

"אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עשי והדר לשמע'. [תרגום: בתחילה נעשה ואחר כך נשמע]. (שבת דף פח,ע"א)

צריך להבין מה כל כך מיוחד ב'רז זה'?

הגמרא שם מביאה מעשה באותו צדוקי שראה את רבא מעיין בסוגיה והיו אצבעות ידיו מונחות מתחת לרגליו והיה ממעכן ברגליו ודם נוטף מהן ואינו מרגיש.

אמר לו אותו צדוקי: עם פזיז אתם, שהקדמתם פיכם לאוזנכם [נעשה לנשמע], ועדיין בפזיזותכם אתם עומדים.

בתחילה היה לכם לשמוע, אם הינכם מסוגלים לקבל – קבלו, ואם לא – אל תקבלו.

השיב לו רבא: אנו שהולכים עם הקב"ה בשלימות כתוב בנו 'תומת ישרים תנחם', אתם שהולכים עמו בעלילה – בכם נאמר סוף הפסוק 'וסלף בוגדים ישדם'.

רש"י: הולכים עמו בשלימות – התהלכנו עמו בתום לב, כדרך העושים מאהבה, וסמכנו עליו שלא יטעיננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו:

מהו הגדר 'הולכים עם הקב"ה בשלימות', ומהי אותה 'תומת ישרים' המנחה אותנו בתמורה?

בשבועות נהוג לקרות את מגילת רות. הבה נלמד מעט על הנפשות הפועלות במגילה.

ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ. אלימלך רואה את המצב וחושש שיתדפקו על דלתו כל החלכאים והנזקקים, והוא יורד למקום שבו יש שבע- למואב. הגיוני מבחינתו? מאד.

מה לי להישאר כאן ולפתוח בית תמחוי? מה אני משרד הסעד? שהממשלה תדאג להם…

תוך תקופה קצרה הוא מת, בניו מתים, ונעמי וכלותיה נותרות אלמנות.

נעמי שבה לארץ. רות וערפה מלוות אותה, נעמי מפצירה בהן להישאר בארצן, שהרי אין סיכוי שאוליד ויהיו לי עוד בנים שיוכלו לשאת אתכן לנשים, ומה לכן כי תשתרכנה אחרי אישה זקנה שכבר לא נותר לה מאומה לתת לכן?

דברים של טעם. ערפה משתכנעת וחוזרת. הגיוני מבחינתה? הגיוני ביותר.

מה לי ולזקנה ששבה לְארץ שאינני מכירה, לעם שאיני שייכת לו, ובפרט שמדובר באישה זקנה עניה מרודה, שתיפול עלי רק לנטל?

הבה נהפוך דף. לאחר שראינו את בעלי ההיגיון הצרוף, נתבונן כעת בדמויות ה'בלתי הגיוניות' שבמגילה:

'וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ':

נעמי מנסה לשכנע את רות שכדאי גם לה לשוב לבית אמה, ביתו של עגלון מלך מואב, שם לא יחסר לה כלום, אך ללא הועיל.

כל ניסיונות השכנוע נופלים על אוזניים ערלות.

היא מנסה להניאה כשהיא מתארת לה את הקושי הגודל הכרוך בשמירת המצוות, אך רות אינה מושפעת.

'וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ':

רות מתגיירת והופכת להיות בת לעם היהודי. הגיוני? בודאי שלא.

רות, את עדיין צעירה, למה לך לקחת על גבך חמות זקנה ולדאוג לה ולפרנס אותה? להסתובב בשדות מבוקר עד ערב וללקט שעורים? היכן העתיד שלך?

זאת ועוד, מי יתחתן איתך, הרי את מסתפחת לעם בו לעולם תהיי במעמד 'נחות', גיורת, בת לעם המואבי שכשרותו לבוא בקהל ה' עדיין הייתה מפוקפקת באותו הדור.

ועוד שאלה – מה לך להתגייר ולהיות יהודיה ולהתחייב במצוות רבות, שכגויה די לך בשבע מתוכן?

רות הולכת עם נעמי ומלקטת בשדות לצורך חמותה. היא נוהגת בצניעות מופלגת ואינה הולכת 'אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר'. הגיוני? בהחלט לא!

כיצד תתחתני אם לא תנסי להכיר מי מהבחורים? ובודאי בצניעות ובקדושה כיאה לבת ישראל כשירה.

בשלב הבא נמצא שידוך לרות. נעמי מציעה לה להתחתן עם בועז, זקן ישיש בן 80 או 400, רק משום שהוא הגואל… הגיוני? בודאי שלא!

הרי הוא יכול למות מחר, ותהי שוב אלמנה! לא די לך פעם אחת לשכל בעל? ובכלל – את מתחתנת כדי לשמש כסייעת לאיש זקן? בכל זאת דבר לא מרתיע את רות, והיא נישאת לו נגד ההיגיון.

הבה נתבונן בתוצאות.

אלימלך- פעל 'בהיגיון'– ומת. כנ"ל שני בניו. ערפה פעלה ב'היגיון' בפרישתה מנעמי, ונולדו לה ארבעה גיבורים שנפלו ביד דוד וגיבוריו [סוטה מב ע"ב].

רות פעלה שלא בהיגיון וזכתה להתקרב לעם היהודי ולהחקק בהיסטוריה כגירת צדק אמיתית, זוכה להאריך ימים ולהיות אמהּ של מלכות כשכסאה ניצב מעל כיסא שלמה המלך!

האומנם רות חסרת היגיון?

רות פעלה כפי הנדרש על פי מידת המוסר ורצון ה'.

היא הלכה עם נעמי, כי באמת מי ידאג לה אם לא היא?

האם אישה זקנה תהיה מסוגלת ללכת ללקט שעורים בשדות? ובפרט אישה מכובדת כרות, שעשירה גדולה הייתה.

ההיגיון אומר אחרת, אך רות אומרת 'נעשה ונשמע'. אני עושה כנדרש, ולא מנסה לחפש מה 'ההגיון' הארצי- גשמי מורה לי.

רות מתגיירת. אומנם קשה להתגייר ולא הגיוני אך רות שוב אומרת 'נעשה ונשמע'.

אמנם לא הגיוני להתחתן עם בועז שאכן לבסוף באותו הלילה מת ומותיר אותה הרה לאנחות – אך היא אומרת לחמותה 'כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֵלַי אֶעֱשֶׂה'. ללא כחל וסרק, ללא סייגים וגדרות. פשוט 'נעשה ונשמע'. אני מקיימת רצון ה' בלי שאלות. הקמת שם המת על נחלתו.

אלימלך וערפה לא עשו כפי מידת המוסר והצו האולקי, אלא פעלו ע"פ ההיגיון שלהם. שהרי לאלימלך אסור היה לברוח מן המערכה ולנטוש את אחיו הרעבים ללחם ומשחרים לפתחו. הוא בחר במעשה ההגיוני מבחינתו, ונענש.

ההיגיון אמנם אומר לעשות כמעשה ערפה ולשוב חזרה למואב, והתוצאות אינן מאחרות לבוא. ההידרדרות המוסרית שלה כבמדרון חלקלק אינה מתמהמהת, כפי שמבארים חז"ל, וסופה הוא שכל בני הנשוקה נופלים ביד בני הדבוקה [סוטה מב,ע"ב].

רות אומרת 'נעשה ונשמע' וזוכה לשושלת בית דוד, ולמלך המשיח!

נעשה ונשמע.

נעשה ונשמע פירושו להיות מוכן לוותר על הראציונאליות ולבטוח בה'.

הגוי אומר קודם אבין אחר כך אעשה. הוא חושש אולי זה לא 'יתאים לי…'

מעשה באישה חשובה שתפרה מעיל יוקרתי ומיוחד לספר תורה. המעיל הובל אחר כבוד לבית הכנסת, והנה בטקס חגיגי מולבש הספר במעיל המושקע. אך אבוי, קצר היה המעיל בעשרה סנטימטרים ויריעות הספר בולטות מתוכו…

נצטערה האישה צער רב, אך מיד עלה רעיון במוחה – מדוע, כבוד הרב, שלא נקצר מעט את הספר כך שיתאים למעיל?…

זו הנהגה של גוי.

הגוי רוצה להתאים את התורה למידותיו ולא להיפך… קודם נשמע אח"כ נראה… נבדוק אם זה 'תואם את מידותי'…

אלה הם אנשי ה"מה כתיב בה"… לכשיתאים לי…

היהודי מתאים עצמו לתורה, ולא להיפך!

זהו המיוחד ברז הנקרא 'נעשה ונשמע'. לקבל את רצון ה' בשלימות. ללא פקפוקים, תוך ביטול ה'אני', תוך ביטול ה'כדאיות' ו'הרציונאליות'. זהו שאומר לו רבא לאותו צדוקי אנו שהולכים עמו בשלימות, בתמימות, מקיים בנו 'ותומת ישרים תנחם'.

ההולך עם הקב"ה בתמימות אינו מפסיד. תשאלו את רות. ה'מבין', ה'מתחכם', ה'הגיוני', נגד המוסר והתורה, סופו 'וסלף בוגדים ישדם'.

כלשונו של המלבי"ם: "וסלף בוגדים ישדם, הבוגדים הם הפך ישרי לב, שהם ילכו הפך היושר, ו'סלף' [לשון סילוף ועיוות] נקרא מה שמקלקל היושר והצדק, וזה ישוד אותם [מלשון שוד], שסלף הזה דומה כלסטים המצויים בדרך עקש וישימון, שיבוז הון הנפש ויפילה לבאר שחת":

האדם ניכר כעבד ה' דוקא כאשר הוא פועל נגד שכלו. כשמקיים את המצוות השמעיות- שעטנז, ציצית, תפילין, ודומיהן.

קבלת התורה בסיני ואמירת ה'נעשה ונשמע' משמעותו שעם ישראל מוכנים למסור נפשם בעד התורה בכל מצב. גם כשהאצבעות נוטפות דם. זהו הסוד גדול שעליו הקב"ה שואל מי גילה רז זה לבני!

המתבונן בקורות ימי עם ישראל אינו יכול להתפעל מקיומו בדרך לא ראציונאלית. היסטוריונים אינם מבינים מהו סוד הקיום של העם היהודי. עמים קמו ונפלו, והוא נותר קיים כמאז. כולם מנסים להשמידו- והוא מתמיד בעיקשותו להתקיים. זה כל כך לא הגיוני, עד שגם הגוי עומד נפעם.

אף שאין זה מהרגלנו, די אם נצטט מהגיגיו של אחד מבני אומות העולם הסופר הרוסי לב טולסטוי, שנכנס לקלסיקה העולמית של הספרות. וכך כתב:

"היהודי הוא אותו יצור קדוש שהוריד משמים את האש הנצחית והאיר בה את חשכת העולם. הוא המקור הרוחני, המעיין הנובע והנחל הזורם, אשר ממנו שאבו כל השאר את אמונותיהם ודתותיהם. היהודי הוא חלוץ האנושות. הבורות והבערות נשללו מהיהודי בפלסטינה הנושנה והעתיקה, יותר מאשר כיום באירופה המתורבתת.

היהודי היה תמיד סמל לסובלנות דתית ואזרחית. "אהב את הגר" – וחוק זה נחקק באותם ימים קדמונים בהם המטרה החשובה של כל שלטון היתה למחוץ ולשעבד את הזולת. והמענין הוא, שלא רק שהיהדות רחוקה ממסיונריות ומרצון למשוך זרים מדתות אחרות, אלא בנוסף לכך התלמוד מצווה להזהיר, להתריע ולהסביר באוזני הרוצה להתגייר את הקשיים שבקבלת עול מצוות…

היהודי הוא ההתגשמות של הנצחיות. ההשמדה והעינויים במשך אלפי שנים, לא הרסו אותו. האש והחרב של האינקויזיציה, לא הצליחו למחותו מעל פני האדמה. הוא הראשון שהביא את צווי האלוקים, הוא זה שנשא את לפיד הנבואה לבדו והצית בה את שאר האנושות. אומה כזו לא יכולה להישמד. היהודי נצחי כמו הנצחיות עצמה". סוף ציטוט.

אכן עובדות אמיתיות. אך הסופר הגוי לא עמד על השאלה 'בכח מה' העם הזה כל כך שורד? מהו הסוד שלו?

הרז הוא 'אנו שהולכים עם הקב"ה בשלימות, ה' מקיים בנו 'ותומת ישרים תנחם'.

עם ישראל אומרים נעשה ונשמע בצורה לא הגיונית, נגד הטבע, והקב"ה משיב לנו באותה מטבע, ומקיים אותנו בצורה לא הגיונית, נגד הטבע!

דוגמא נפלאה לאמונת חכמים תמימה נוכל ללמוד מהמעשה הבא:

צעיר שנפצע בתאונת דרכים והובהל לביה"ח, נבדק ע"י הרופאים שקבעו כי שעותיו ספורות.

 מיד הזעיקו את בני משפחתו, והללו ביקשו להודיע על המצב הקשה לאביו הזקן של הפצוע. מיד הובא היהודי הזקן לבית הרפואה הלה ניגש למיטת בנו וכלל לא התרגש מן המצב, הרופאים חשבו כי הוא אינו תופס את המתרחש והסבירו לו כי המצב אנוש.

הזקן לא התפעל, הוא זרק מבט לעבר המיטה והוריק כי הוא הולך לביתו. לתמיהת הרופאים אמר "אני בטוח שהוא יבריא ויקום על רגליו".

חשבו הנוכחים כי הוא איבד את צלילות דעתו ואז הסביר:

"בוודאי אני נשמע לכם מוזר אך אספר לכם סיפור ותבינו מדוע אני מגיב בצורה כזאת.

יליד ראדין אני, עירו של ה'חפץ חיים' זצ"ל. בזמן שהדפיס את ה'משנה ברורה' אירגן קבוצה של בעלי בתים שילמדו בספרו כדי שיראה האם הם מבינים את הכתוב גם אני הייתי בקבוצה זו ולימודי מצא חן בעיניו מאוד. בירך אותי החפץ חיים שתי ברכות, הראשונה שאזכה לאריכות ימים ועדיין לא הגעתי לגיל זה. והברכה השניה שילדיי לא ימותו בחיי.

הכיצד יתקיימו שתי הברכות יחד? אם כן הבן חייב להבריא ולכן אני הולך הביתה".

למחרת היום פקח הצעיר את עיניו וכעבור שבועיים בניגוד לכל תחזיות הרופאים ירד ממיטתו כאילו לא אירע דבר. שמע אחד מגדולי ישראל את הסיפור ואמר "זה שברכתו של החפץ חיים נתקיימה שנים רבות לאחר הסתלקותו אין בכך חידוש אבל לימוד גדול הוא אמונת החכמים המופלגת של זקן זה"

כוחה של אמונת חכמים תמימה [מעין השבוע ח"ד עמ' ר"י]

כשהנאצים כבשו את פולין, נמלטו אלפים לגליציה המזרחית שהיתה בשליטת הרוסים. חסרי נתינות היו, עקורים ותלושים. הודיעו הרוסים, שהחפצים בכך יכולים להרשם ולקבל נתינות רוסית. באו רבים ושאלו את הרה״ק רבי איציקל מפשווארסק זצ״ל. אמר להם: ״טובתם של רשעים, רעה היא אצל צדיקים. הימנעו, ואל תתוודעו לרשות״. שמעו לקולו ולא נרשמו.

בליל שבת קודש כ״ג בסיון ת״ש, ערכו הרוסים מצוד אחר כל אלו שלא ביקשו את האזרחות הרוסית והיגלו אותם לסיביר. הייתה זו גזירה איומה, והם פנו אל הצדיק בטרוניה. ענה ואמר להם: ״שלם אני עם העצה שנתתי, שלא להירשם. ובאשר לעונש ולהגלייה מה אומר לכם, יום זה כ״ג בסיון הוא יום של אורה ושמחה וששון ויקר, ולא יתכן שתתרחש בו רעה!״

בשנת ב׳ אלפים ת״ו לבריאת העולם, נכתבו ״האיגרות השניות״ על ידי מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, להעביר את מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר חשב על היהודים לאבדם, ולתת להם רשות להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד את כל חיל עם ומדינה הערים עליהם. היה זה ״בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלושה ועשרים בו״ .

״הרצים רוכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך והדת ניתנה בשושן הבירה, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״.

ומאז ועד היום זהו יום ישועה, אורה ושמחה וששון ויקר.

דבריו היו סתומים וחתומים, והמוני יהודים הועלו על רכבות והובלו לסיביר. שנה תמימה עברה וחורף סיבירי נורא, ובסיון תש״א פלשו צבאות הנאצים למזרח גליציה ובעיקבותם פלוגות הקטל שהרגו ולא חמלו, טבחו רבבות, ה׳ ינקום דמם.

היחידים שנותרו בחיים היו אלו ששמעו לדברי הצדיק, וצייתו לדעת תורה!

ר' לעיל פ' וארא תשע"ב סיפורים על כחה של אמונה תמימה

*

הכוחות הגשמיים מכהים את הרוחניים

הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך.

כיצד עב הענן יהיה סיבה לכך שהוא ישמע?

ידוע כאשר ישנו חוש אחד שנחלש אצל האדם שאר חושיו יתחדדו. העיוור הינו בעל חוש שמיעה מחדד.

אדם שירכז מחשבתו בראיה- לא ישמע כל כך טוב, היות והוא היטה את כל חושיו לראיה.

אדם הקורא בספר מרוכז לעתים עד שאינו שומע שקוראים בשמו.

כאשר הקב"ה הראם במעמד הר סיני שאין עוד מלבדו, ופתח להם שבעה רקיעים, כל אחד ריכז את חוש הראיה על מנת להתבונן היטב, חש הקב"ה שעל ידי זה כאשר יאמר: 'אנכי ה' ' הם כבר לא ישמעו טוב. הראיה באה על חשבון השמיעה.

לכן אומר לו הקב"ה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך הענן יהיה מסך המצמצם את הראיה ועל ידי זה תתחזק כח שמיעתם.

המעשה עם ר' ליב חסמן שהוכיח את הרב שטען שהוא זקן ואין ענייני כבוד משחקים אצלו, שאדרבה, כאשר שאר החושים נחלשים תאוות הכבוד מתחזקת.

כך גם עלינו לדעת שהרוחניות והגשמיות צרות זו לזו.

כאשר האדם מגביר את הגשמיות והתאוות ממילא הדבר בא על חשבון הרוחניות, והוא יורד מבחינה רוחנית.

וכן להיפך, המרבה בקיום מצוות והתקדשות, שם לב שפתאום אותם עניינים גשמיים ארציים שפעם היו מעסיקים אותו כבר לא מעניינים כל כך…