לעשות רצון אביך שבשמים

פרשתינו פותחת בציוויו של הקב"ה לאברהם 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך'. וכאן הקב"ה מבטיח "סל הטבות": ואעשך לגוי גדול, ואברככה, ואגדלה שמך והיה ברכה.

מקובל לומר שאברהם התנסה בנסיון קשה- עזיבת מפעל חייו כאן בחרן, ועקירה אל הבלתי נודע.

וצ"ב היכן כאן הנסיון, וכי אדם ערירי שיובטח שיזכה לזרע של קיימא בארץ אחרת – לא יעקור?

והרי כאן אברהם הובטח הן בבנים, הן בשם ופרסום, והן בעושר, האם אין בכך כדי לשכנע כל אדם לעקור ממקומו? ואם אותנו זה היה משכנע מסיבות גשמיות – ילד להשתעשע בו, ריבוי ממון והגדלת ופרסום שמנו, הרי אצל אברהם כל אלה הם כלים ו'זרזים' לעבודת השם, ובודאי שעם כלים כאלה אפשרות פעילות ה'קירוב' של אברהם גדלות ומתעצמות! היכן כאן הנסיון?

מבאר באגרא דכלה ע"פ המגיד ממזריטש בהקדם הגמרא המפורסמת במסכת ברכות [לה:] "רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך".

דברי רשב"י מופלאים. רשב"י מעמיד פרשת והיה אם שמוע – באין עושין רצונו של מקום, ולכן יאלצו לרעות צאנם בעצמם. דא עקא, שפרשת והיה אם שמוע פותחת ב"אם שמוע תשמעו אל מצוותי"! כיצד איפוא ניתן לומר שפרשה זו מדברת באלה ש"אינם עושים רצונו של מקום"?

נבאר בעזרת משל.

אבא שב הבייתה ואומר לבנו אני צמא, תן לי לשתות בבקשה. בן אחד שומע זאת, לוקח כוס חד פעמית, ממלא אותה מים מן הברז, ומגיש לאבא, ובזריזות מתנדף מן השטח לפני שאבא יבקש עוד משהו… הבן השני – ניגש למקרר מוציא בקבוק משקה קר שהוא לטעמו של אבא, מניח בכוס זכוכית מבהיקה אותה הוא מניח על גבי צלחת, ובצלחת הוא גם מוסיף כמה מיני תופינים שאבא אוהב.

מה ההבדל בין שני הבנים? האם הבן הראשון לא עשה את ציווי האבא?

התשובה היא הבן הראשון אכן קיים ציווי האבא. ראש קטן. מה אבא אמר – עשיתי.

השני- עשה את רצונו של אבא. הרצון הפנימי שלא בוטא במילים.

כך ג"כ כשהגמ' אומרת שישראל עושין רצונו פירושו ממש את רצון ה', וכשלא עושין רצונו יכול להיות שמקיימין מצוותיו אלא שעושין זאת לצאת ידי חובה, ולכן עושים זאת באופן מינימלי – רק מה שצוותי וזהו.

לאור זאת יובן, שאכן הגם שפרשת והיה אם שמוע עוסקת באנשים המקיימים מצוות ה', בכל זאת הם נקראים "אין עושין רצונו של מקום, אלא עושין ציוויו של מקום. וההבדל עצום!

שני בני אדם מניחים תפילין כל בוקר. האחד מגיע באמצע התפילה ב"כי בא סוס פרעה"… ממהר לקשור התפילין על ידו, מתפלל בחטף וחולץ את התפילין ב'ובא לציון גואל' וחש שאכן בא לציון גואל, ומתאדה ב'ותישאני רוח'… הוא פונה לקב"ה ואומר רבש"ע תרשום אצלך שהנחתי תפילין היום…

הוא אכן עשה ציוויו של מקום, אך לא רצונו.

חבירו מגיע מוקדם, מניח תפילין בהקדימו לשם יחוד, מכוין כהלכה, וחולץ רק לאחר עלינו לשבח אחר שלמד שתי הלכות יומיות. זהו אדם שעשה רצונו של מקום! שמים וארץ.

רצונו של מקום פירושו להבין את 'רוח החוק' ולא רק את לשון החוק.

לאחר פרוץ המדינה נאשם אדם בהברחת סחורה מירדן לארץ ישראל. הועמד למשפט, והעו"ד הממולח הוציאו זכאי. הוא ציטט את לשון המחוקק שקבע שאסור להבריח סחורה דרך הים או האויר, ולא הוזכר בחוק כלל איסור הברחה דרך היבשה. הסיבה לכך פשוטה, החוק הוא ציטוט של החוק הבריטי, ובריטניה כידוע היא אי, ואין אפשרות להבריח דרך היבשה אליה… זה מה שנקרא לקיים את "ציווי" החוק. [פעמים ובימ"ש אינו מקבל טיעון כזה היות וביהמ"ש מנסה להבין את "רוח החוק"].

כך להבדיל נראה שרוצה לקיים את "ציווי ה'" ולא מעונין בכוונת המחוקק ורצונו!

לאור זאת נבין היכן היה הנסיון של אברהם בציווי 'לך לך'. שאלנו – לאחר כל ההבטחות – היש ספק שאברהם ילך?

התשובה היא – הקב"ה בכוונה תחילה אומר לו מהו השכר בו יזכה כדי שיהיה לאברהם אינטרס ללכת לטובת עצמו. והיה, אם ילך גם לטובת עצמו הרי זה קיום צווי ה'. אולם אין זה רצון ה', וזה גופא היה הנסיון. האם אברהם ילך כי זה משתלם לו או משום שכך רצונו יתברך?

ומהיכן לנו שאברהם עמד בנסיון?

וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'. רק במטרה לקיים רצון ה', ולא כי זה משתלם לו!

מסופר על הרב שמואל צבי קובלסקי בספר אנא עבדא:  כיבוד אב ואם היה טבוע בדמו כל כך, ועם כל זאת שקל כל צעדיו במאזני ההלכה ובדיני קדימויותיה, כאשר למד מרבו, החזון איש. היה זה בשנת אבלו על אביו. הרב קובלסקי הגיע ל"בית הכנסת הגדול הישן" שברחוב ר' עקיבא שבבני ברק, וביקש להתפלל לפני העמוד.

הואיל והמנינים רודפים שם זה את זה, וה'חיובים' רבים, יש 'לתפוס תור', לאתר 'עמוד', שאין מחכים לו עדיין, ולהמתין לידו עד שיסיים אותו המניין את תפילתו.

עמד הרב קובלסקי ליד העמוד והמתין שיתפנה. בנתיים, צדה עינו קשיש אחד שסיים את תפילתו במניין הקודם. הוא חלץ לאיטו את תפיליו, קיפל את טליתו, ועתה עמד וביקש מישהו, שינחהו לביתו. אבל למי יש פנאי לכך בבוקרו של יום, כאשר הכל רוצים לסיים את תפילתם ולרוץ הלאה לעבודת יומם? והזקן תולה עיניים מתחננות ומושיט יד רועדת לאנשים מתחמקים וממהרים. התנתק הרב קובלסקי מן התור ליד ה'עמוד', ניגש אל הזקן והושיט לו בעדינות את ידו. אחז בה הזקן נתלה בה ברעדה והחל משרך את דרכו לבית. דרך ארוכה הלכו, עקב בצד גודל. דרך איטית ומתמשכת, כשהרב קובלסקי ממלמל יהא זה לעילוי נשמת אבי… סוף סוף הגיעו לבית הקשיש. הוא הודה לרב קובלסקי נרגשות, אבל הרב קובלסקי לא סיים את תפקידו. ברוכים הצדיקים, שטובתם שלמה. הוא תמך בישיש במעלה המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, עד שהביאו לדירתו. או אז פנה לשוב לבית הכנסת אל המנין האחרון, שמישהו אחר כבר זכה בו. היתה זו הפעם היחידה שבה לא התפלל לפני העמוד בעת חיוב. בלילה נגלה אליו אביו בחלומו ואמר לו: מוותר ומוחל אני לך על כל התפילות לפני העמוד, ובלבד שתקיים במקומן כאלו מצוות…

אכן צדיק העושה רצונו של מקום!

כנגד זה אמר התנא בפרקי אבות (ה כד) "יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר רָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשמים". מי שהוא קל כנשר ורץ כצבי בקיום המצוות – זה בודאי לעשות רצון אביך. שהעושה רק את ציווי ה' – חש משא כבד על כתפיו ומחפש בהזדמנות הראשונה לפרוק, ובודאי שאינו עושה זאת בקלילות ומרוצה!

ולכן אמרו חז"ל איזו כשירה בנשים? עושה רצון בעלה. לא נאמר עושה ציווי בעלה, אלא רצון, דהיינו שיודעת מהו רצונו ושאיפתו אף אם לא יבטא זאת במילים! זו אשה כשירה.

מצינו אצל אברהם שהיה לו נסיון קודם לנסיון זה. היה זה נסיון אור כשדים. אברהם מושלך לכבשן האש. שואלים המפרשים מדוע מפארים את מסי"נ של אברהם, והרי לאברהם היה דין של בן נוח, וככזה אין הוא מחויב למסור נפשו על קדושת השם, והרמב"ם כתב שאדם שאינו מחויב למסור נפשו ובכל זאת מוסר נפשו- עבירה עבר, וא"כ כיצד איפוא התיר אברהם זאת לעצמו?

שאלה חזקה, שתשובתה מאירה בדברינו.

אברהם אבינו נקרא אברהם אוהבי. כל פעולותיו ממוקדות בשאיפה לעשות רצון ה' מאהבתו לה' יתברך. על אדם כזה לא שואלים שאלות. אברהם אומר אמנם יתכן ואיני חייב למסור נפשי, אולי אפילו יתבעוני על כך, אולם רצון ה' שלא אעבוד עבודה-זרה ולא אכפור באמיתתו, אז אני עושה זאת ללא חשבונות! ואם תשאל על אברהם – והרי הוא עושה עבירה – התשובה היא אני מוכן להענש על כך ואף לאבד חלקו בעוה"ז ובעוה"ב בשביל רצון ה'!!

זה ההבדל בין לעשות צווי ה', ללעשות רצון ה'!