פרשת לך לך

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר בראשית

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת לך לך

*

באמונה ללא השבה אל הלב – אין די

[וידעת היום והשבות אל לבבך – אוצרותיהם]

בראשית פרק יד, יג-טז – וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם: וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק: וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם: (בראשית יד, יג-טז).

כיצד לא השפעו בני דורו של אברהם ממדותיו המזוקקות?

בגמרא (נדרים לב, א) מובאות שתי דעות מי היו אותם חניכים של אברהם אבינו. לדעת תנא אחד היו אלו שלש מאות ושמונה עשרה חניכים ממש שגדלו בביתו של אברהם אבינו כבנים, ולדעת תנא אחר היה זה אליעזר עבדו בלבד.

אם נתבונן בעמק הדברים נוכח שפעולת הנצחון של אברהם כנגד חמשת המלכים היתה תופעה על טבעית, ובבחינת נס גלוי ממש.

מלחמה ניסית

בין אם נאמר שיצא למלחמה עם שלש מאות ושמונה עשרה חניכים, ובודאי ובודאי אם נאמר שיצא עם אליעזר עבדו לבדו. הלא העמים שנלחם בהם היו גבורים עצומים, שהצליחו להפיל את חתתם על כל העולם כלו.

ראה ברש״י (דברים ב, יא) שכתב: ״רפאים – על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות. אימים ־ על שם שאימתם מוטלת על הבריות״. את הגבורים הללו הצליחו כדרלעמר והמלכים אשר אתו לנצחם בגבורה גדולה, ולבסוף בא אברהם אבינו רק עם חניכי ביתו ונצחם בקלי קלות.

ולא זו בלבד, אלא חז״ל אומרים (תענית כא, א) שנעשו נסים ונפלאות לאברהם אבינו, כאשר זרק עפר ואבנים לרוח, והם נהפכו לחרבות וחצים שהרגו באויביהם. הרי שכל מלחמתו של אברהם אבינו היתה בדרך נס גלוי למעלה מדרך הטבע. ואכן רב אומות העולם הכירו בכח האלקי העל טבעי שמפעם בו, וכבדוהו וקלסוהו בכבוד גדול (כפי המתואר במדרש רבה כאן).

בהתאם לכל זאת, יש לשאל שאלה ועצומה המתבקשת מאליה.

כך מעורר המשגיח הגה׳׳צ רבי אליהו לופיאן זצ׳׳ל, במלא החדות בספרו ׳לב אליהו׳:

כיצד יתכן שדוקא האמות הללו כסדום ועמורה שראו בעיניהם את יד ה׳ המכוונת את פעולותיו של אברהם ומסייעתו מעל לדרך הטבע, ולא השתנה אצלם מאומה? כיצד לא לקחו מוסר לעצמם לאחר ראיית נסים אלו?

הלא נוכחו בעיני בשר כי יש אדון לעולם המשלם רע לעושי רעה? וכיצד המשיכו לנהג באותה השחתה ולעשות אותם חטאים בדברים עד אשר איבדו כל זכות קיומם על פני האדמה?

כדי להבין זאת נקדים מעשה המובא בנביא – אודות נעמן וצרעתו.

נעמן נשלח ע"י מלך ארם להרפא מצרעתו. לצרעת אין תרופה. וכאן הנערה אומרת לאשתו שיש אפשרות להרפא ע"י הנביא. אדם רגיל יסע עד לקצה העולם להתרפא. נעמן לוקח עמו כבודה והולך למלך ישראל. מלך ישראל נבהל ורואה בזה התגרות שהרי אין אדם היכול לרפא מצורע, אך הנביא שולח אליו שיבוא וידע שיש נביא בישראל. נעמן מגיע אך הנביא כלל אינו יוצא אליו אלא שולח את נערו שיאמר לו שירחץ בירדן ויטהר.

מניין זאת לנביא?

ולית לך מלה בעולם דלא רמיזא באורייתא, וכמ"ש בעל צרור המור הטעם שראה אלישע שמו של נעמן מתחיל בנ' ומסיים בנ', ויש י"א פסוקים שמתחילים בנ' ומסיים בנו"ן, שגילו המלאכים למשה בספר שימוש תורה בפרשת מצורע, שהם טובים לבטל הכשפים בשעת הבדלה, אבל הם סדורים בעניין אחר לא כמו שהם סדורים בסידורים במעמדות. והנה יש בתורה ג' פסוקים מן אותן י"א פסוקים שמתחילים בנ' ומסיימים בנ', ובהם הסתכל אלישע כשראה שמו של נעמן שמתחיל בנ' ומסיים בנ', כשהיה מוכה בצרעת נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן (ויקרא יג ט), והנה נעמן בא אל הנביא לרפאותו, ובזה נתקיים נביא מקרבך כמוני כו' אליו תשמעון (דברים יח טו), שהוא גם כן מתחיל ומסיים בנ', אז צוה אלישע לרפואתו בפסוק השלישי המוזכר בתורה בפרשת מטות (במדבר לב לב), נחנו נעבור חלוצים וגו' מעבר לירדן, ולכן צוה אותו לרחוץ בירדן ובזה יתרפא.

וכאן קורה דבר מדהים. נעמן כועס, חורה אפו על שלא כובד כיאות, והוא חושב לחזור לארצו! אנשיו מעמידים אותו על ההגיון הפשוט האומר שאין מה להפסיד, ובחולי מעין זה כל תרופה תתקבל בברכה, ובפרט כשאינה קשה

נעמן מתרצה ועושה כדבר הנביא ולבסוף אכן מתרפא מצרעתו.

וכאן יש לשאול- א- מדוע באמת אלישע לא יוצא אליו, והרי יש לאדם לדרוש כבודה של מלכות?

ב- כיצד יתכן שעבדי נעמן שהיה פחותי שכל הבינו דבר שהוא לא הבין?

התשובה– הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. נדמה לנו שהכוונה לעוה"ב אולם הפשט הוא אפילו מן העולם הזה. אדם שתאוות הכבוד בוערת בו אינו חושב בצורה רציונאלית אלא עושה שטויות.

ההבדל בין נעמן לעבדיו לא היה בתפיסה השכלית, אלא בעכבות הכבוד. להם לא הייתה בעיה של כבוד, ולכן הם הבינו את ההגיון שבטבילה. אולם הוא סבל מבעיית הכבוד ולכן לא הצליח להבין דבר כל כך פשוט.

[יתכן וחולי הכבוד נעוץ בנסיבות שהביאוהו לתפקידו הרם של שר צבא ארם – מפני שהוא זה שהכריע המלחמה בהרגו את אחאב מלך ישראל – כמובא בילקוט שמעוני שמואל א רמז קג

"כיוצא בו ואיש משך בקשת לתומו חץ נעמן שהכה את אחאב ונכנס לתוך השריון שנאמר ויך את מלך ישראל בין הדבקים ובין השריון"].

ולפ"ז נבין מדוע שלחו אלישע אפילו בלא לראות פניו, היות ונעמן היה בעל גאוה, והנגעים באים על גבהות הלב וגסות הרוח, היה צריך אלישע לרפאות אותו מן המחלה, ולצורך זה היה צורך להשפילו תחילה ולהביאו לידי קבלת דברי הנביא על אף הפגיעה בכבודו, כשנעמן בלע את הצפרדע, ניתן היה לרפאותו.

המצב מתהפך!

לאחר המעשה, נעמן הופך להיות גר תושב ומאמין באלוקים, ואלו אנשיו נותרו עוע"ז.

מדוע? וכי לא נחשפו כולם לנס העצום שהיה כאן? והרי הם ראו את הדברים תחילה טוב יותר ממנו, מה קרה כעת? מדוע הדברם פועלים עליו ולא עליהם?

 

״עלי לא היה נחש!…״

להמחיש את תכונת הנפש הקימת באדם, עד כמה רב הוא המרחק בין ה׳ידיעה׳ ל׳השבה׳, יש להביא את סיפורו המפליא של הגה״צ רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי שליט׳׳א, משגיח רוחני דישיבת ׳קול תורה׳.

פעם הזדמן לו לנסוע במונית, והנהג סיפר לתמו מקרה שהיה נוכח בו לפני עשרות שנים בעת ששירת בצבא. מעשה שהיה כך היה:

ביום מן הימים התקבל מידע שבכפר ערבי בגליל ישנה קבוצה של מחבלים שמתכננת להוציא אל הפועל ארוע טרור. מיד הוזנקו גדוד חיילים ואותו נהג מונית ביניהם, וקבלו פקודה להכנס פנימה אל תוך הכפר׳ לטהרו ממחבלים ומאמצעי טרור. הגדוד הגיע קרוב לכפר בשעת לילה מאחרת, והחליט המפקד שישארו ללון עד אור הבוקר באחד השדות הסמוכים.

והנה באמצע האלה הגיח נחש ארסי ענק, התקרב אל אחד החיילים וליפף אותו לכל אורך גופו, עד שעמד במצב של סכנת חיים מוחשית. הוא התעורר בבההלה עצומה ופתח בצעקות אימים, מהן התעוררו חבריו שניסו לבוא לעזרתו. בלית בררה הורה המפקד לירות בראשו של הנחש, למרות שדי היה בסטיה קלה כדי לפגע בראש החיל ולהרגו, וזאת משום הסכון שמצויה בו כל הקבוצה. אחד החילים שנכחו במקום היה שומר תורה ומצוות, ובראותו את העומד להתרחש, בקש מהמפקד להמתין קמעא בבצוע הפקודה. ניגש אל החיל ההוא ואמר אתו יחד מלה במלה ׳שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד׳״

והנה, לתדהמת כלם, ארע נס ופלא. מיד כשסיימו לומר ׳שמע ישראל׳ התקפל לו הנחש ונס מהמקום… כמובן שההתפעלות מכך בקרב בני הקבוצה היתה אדירה.

הרב בורדיאנסקי התענין: ״ומה קורה היום עם אותו החיל״?

׳׳כמובן, הוא חזר בתשובה!… הוא נמנה על תלמידי ישיבת ׳אור החיים׳ בירושלים״ – השיב הנהג.

׳׳ומה אתך״? שאל הרב בורדיאנסקי, ״הרי גם אתה ראית בעיניך את המאורע המפלא הזה של יד השם משגיחה?!…״

״תראה״, השיב הנהג באדישות, ״עלי לא היה הנחש!…׳׳.

הרב בורודיאנסקי סיפר זאת לדודו המגיד מישרים הגה״צ רבי שלום שבדרון זצ״ל, והסיפור התחבב עליו ביותר. הוא היה חוזר עליו בקול רוטט ומעורר חדשים לבקרים.

רבי שלום הפיק מכך מסר נוקב ולקח עצום:

״האדם יכול לראות מראות אלקים! לחזות את ידיו של הקדוש ברוך הוא בחוש!

ובכל זאת אם הוא לא משיב אל הלב את מה שראה, הוא עלול להשאר אדיש וקר באותו מקום שעמד קדם לכן, ואף להצטדק ולענות בכנות – ״מה זה נוגע אלי? הרי עלי לא היה נחש!…״

לפני שמגחכים על תשובתו, אמר רבי שלום, עלינו להתבונן אם איננו דומים לו.

הרי הסבה שאיננו מתחזקים כששומעים על השגחה פרטית מיוחדת או חלילה על אסונות וצרות, למרות שנועדו לקרב לעבודת השם ולאמונה הטהורה, היא משום הטענה המרצדת במחו של האדם, כל אחד בצורתו וסגנונו הוא: ״מה זה נוגע אלי? הרי זה קרה לפלוני ולאלמוני?…״

זאת בדיוק היתה טענתו של הנהג ׳עלי לא היה נחש׳!…

היסוד הוא, שמבלי עבודה עקבית של השבה אל הלב ממה שרואים ומתפעלים, אפשר לדעת, לראות ולשמע דברים נשגבים, ולא לזוז פסיעה אחת מהמקום שעמדו בו.

 

לאור זאת נבין את אשר קורה עם נעמן

"על נעמן היה נחש"…

מסופר על ערבי שמעבידו ביקש ממנו להעלות בלוקים לקומה השניה. הוא התמהמה. התבקש שוב, ועדיין התמהמה. ניגש אליו אחד ממנהלי העבודה ונתן לו שתי סטירות ואמר לו להעלות את הבלוקים לקומה השניה. הפעם הוא עשה את זה בריצה. שאל אותו הראשון- מדוע לא שמעת כשאמרתי לך קודם? ענה לו הערבי- אתה אמנם אמרת, אך הוא הסביר…

זו אומנם הלצה, אך אנו פועלים כך, כשמשמים "מסבירים" לנו, רק אז אנו קולטים.

ניתן לדבר עם האדם חזור ודבר, הדברים יהיו מקובלים עליו בשכלו, אולם בכל זאת הוא לא יפעל על פיהם. מתי הוא יפעל? כאשר ינגעו בגופו.

הגוף מהוה מסך בינינו לרוחניות. כל עוד הגוף שלם קשה לאדם להתחבר לרוחניות על אף שהדברים נתפסים בשכלו, כשהגוף נשבר המסך נקרע ואז הדברים מחלחלים ופועלים.

אנשי נעמן לא חטפו סטירה וגופם לא נפגע, ולכן הם באו כצופים מן הצד, ההשפעה שלהם מן העניין הייתה שולית. אולם נעמן קיבל את המכה בגופו, ולכן לדברים הייתה השפעה הרבה יותר חזקה!

אדם יכול לראות נסים ונפלאות – אך לא להתעורר!

 

הדברים מפורשים ברבינו יונה [שער ב אות כו]

"אם האדם לא יעורר נפשו מה יועילוהו המוסרים. כי אף על פי שנכנסים בלבו ביום שמעו. ישכחם היצר ויעבירם מלבבו כענין שנאמר (הושע ו) וחסדכם כענן בקר. …אבל לב הרשעים השומעים מוסרו רגע אחד הוא. מלשון (תהלים פא) כמעט אויביהם אכניע. ענינו כרגע אויביהם אכניע. ויקרא לב הלב הנבון והמתוקן כמו שנאמר (משלי טו) ושומע תוכחת קונה לב (שם יז) לקנות חכמה ולב אין. אכן צריך האדם בשמעו המוסר לעורר נפשו ולשום הדברים אל לבו ולחשוב בהם תמיד. ועליהם יוסיף לקח ומלבו יוציא מילין. ויתבודד בחדרי רוחו וישוב יהפוך יד תוכחתו על נפשו. ולא יסמוך על תוכחת המוכיח לבדו. ותוכחתו לבקרים ולרגעים תהיה עד אשר תקבל נפשו המוסר. ועד אשר תטהר.

לאור זאת מבאר הלב אליהו מדוע המלכים לא חזרו בתשובה:

כאשר עומד האדם מול תאוה או מול חטא וקשה לו ההתגברות עליה, אין די לו ההכרה והידיעה השכלית על מציאות הבורא כדי שאכן יוכל לעמוד כגבור חסון בשעה שהיא מתעוררת בלבו. כי אדם אשר התרגל לחיות על פי מדותיו ותאוותיו, ולא שם לבו לכבוש משברי היצר, ירוץ אחר התאוה והדמיון, גם אם שכלו יגיד לו שרע ומר יהיה סופו. הוא ילך שובב בדרך לבו, וישקע לשאול תחתיה.

הדרך היחידה שבאמצעותה יוכל האדם להתגבר על יצרו, הוא כאשר ישיב אל לבו את הידיעה השכלית, וזאת על ידי גבורה תמידית ועקבית. בלא עבודה ועמל להשיב אל הלב לא תועיל א ידיעת האמת, כאשר בלבו שתולה התאוה על כל אגפיה והיא עלולה לגבור בסוף. רק על ידי כך שיוציא אל הפעל את הידיעה, ויעורר את הרגשי הלב, לאחוז באותה הידיעה ולחיות לאורה ועל פיה, היו בו כחות נפש נכונים להתגבר על הרצון והתאוה לחטא.

המלכים הללו, מסביר רבי אליהו, הגם שהתפעלו מאד מהנסים הגדולים שנעשו לאברהם ואמנם הוקירוהו על כך, אבל שנוי מהותי בנפש לא נגרם להם, ולכן לא עשו עם זה כלום.

הם לא בקשו להשתנות בגלל אותה התפעלות, ואכן היא חלפה עברה כשם שבאה. כי התפעלות רגעית מבלי לעשות על ירה שנוי טוב שישליך על כל מהלך חייו של המתפעל, אין לה כל משמעות, אחרת היא תחלף כשם שבאה ולא תפיק שום תועלת ממשית.

לזאת מדגיש הרמב״ם את כל הפעולות הנפלאות שעשה אברהם מיד כאשר הכיר את בורא (כמובא באריכות לעיל). לפי שזהו העלוי הגדול שבעטיו הצליח לשתל את האמונה בלבו. מיד כשהגיע להתפעלות ולראיה בחוש את מציאות

הבורא מיד עשה שנוי למעשה, שבר פסילים וקרא בשם השם, ולכן היה לזה קיום מעשי.

לעומתו כל אותם אלפים ורבבות שהאמינו בה׳ בזכותו, לא היה להם קיום ונכחדו לבסוף, בגלל שלא עשו שנוי מעשי מידי. כלומר, את ה׳ידעת היום׳ הם אמנם קימו, אך את ׳והשבת אל לבבך׳ הם הזניחו, בשונה מאברהם!

הגאון רבי יצחק שיינר שליט״א, ראש ישיבת קמניץ, רגיל לומר שיש הבדל בין ה׳וידעת היום׳ ל׳והשבת אל לבבך׳. בסדר כתיבתם הם אמנם צמודים זה לזה, אך במציאות הם קיימים במרחק של קילומטרים רבים האחד מן השני, ועל האדם מוטלת עבודה תמידית ורצופה לקרב אותם.

 

השכן עם הכאב בטן

סיפר ר' יעקב גלינסקי שהיו לו ויכוחים קשים עם השכן שלו שהיה עולה חדש מרוסיה וכופר, ושום שכנוע לא הועיל, עד שהחליט להתייאש ולעזוב אותו. יום אחד חזרתי מהתפילה וראיתי אותו בחלון ביתו עטור טלית ותפילין! הייתי המום. בהזדמנות הראשונה שאלתי אותו – הראיתי נכון?? והוא השיב בקול שקט, "כן, אל תשאל. היו לי כאבי בטן קשים, והלכתי לבדיקות וכנראה יש חשד לגידול כו'". ואז הבנתי. אני חשבתי שצריך טיעונין חזקים, סברות והגיון, כדי לשכנע. וכעת נוכחתי לראות שמה שהיה חסר זה פשוט "קצת כאב בטן"…]

לנעמן היה כאב בטן!

החיילים שהוחזרו וגופותיהם שלימות

סיפר רבי שלום שבדרון מה ששמע מאדם שהיה קצין בצבא, וכשהביאו ממצרים אחרי שנים רבות, את שני הבחורים שהלכו להתנקש בלורד מוין, (אליהו בית צורי ואליהו חכים) היה זה לפני שנים רבות, הם נשלחו על ידי שמיר כדי הרוג את הלורד (שהיה ממונה מטעם הנציב העליון במצרים) נתפסו ונידונו לתלייה. לאחר שנהרגו קברו אותם שם במצרים וכעבור שנים רבות אולי שלושים שנה, המצרים השיבו את גופם בארונות. והם היו שלמים לגמרי. אפילו את החבל על הצואר הכירו. עד כדי כך! (וכך כתוב בגמרא: הרוגי בית דין, הרוגי אומות העולם אין אדם יכול לעמוד במחיצתם!). השבוע היה אצלי אותו קצין שהשתתף בקבורתם, היו בביתי כמה אנשים ביקשתי מהם ״תשמעו את הספור מפי בעל העובדא". הוא סיפר להם את מה שהעידו המשתתפים וכי גם הוא היה עד – שגופותיהם היו שלמות. אך הוסיף וסיפר כי בין העומדים בפתיחת הארונות, היו כמה רופאים שפערו פיהם בתדהמה כאשר הוציאו אותם מן הארונות, וכאלו מתו אתמול, נורא ונפלא. לא נורא? אהה? מה הם הגיבו, הרופאים? ״במצרים האדמה שלהם יבשה"… שאלו אותם הנוכחים והרי גם בסוריה ישנה אדמה כזו, ולמה כאשר מביאים הרוג סתם מסוריה, לא מכירים אפילו עצם?! "טוב נכון, צודק" הפטירו. ומה היה אחרי"אתה צודק״? הלכו הביתה לאכול צהרים… נותרו בעינם. למה? כי לבהמה לא יכולים להראות נס.

ענני ה' שלא יאמרו מעשי כשפים

וכן רואים אצל אליהו הנביא כאשר רצה להוכיח לעם ישראל שה' הוא האלוקים ביקש מאת ה' שתי בקשות

א. שיענו לו מן השמים ותרד אש על המזבח

ב. שלא יאמרו מעשה כשפים הוא ועל כן אמר ב' פעמים "ענני ה' ענני" במבואר במס' ברכות

הסבא מקלם אמר שהבקשה השניה שלא יאמרו מעשה כשפים הוא נס גדול יותר מהאש שירדה מן השמים כי להכניע את הלב זהו הפלא הגדול יותר ואף כשרואים נס גלוי כזה שיורד אש מן השמים ושורפת אפילו את המים עדיין צריכים רחמים בכדי שיראהו ויכירו את האמת.

כי אדם מסוגל לראות נסים עצומים ולהשאר אטום. ולתת הסברים טבעיים.

ולמעשה אנו רואים שלאחר שאליהו מוכיח את העם והם אומרים ה' הוא האלקים ומאמינים בה', אולם מיד אח"כ אומר אליהו – [מל"א יט] וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַ ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:

היכן אותה התעוררות? היכן אותה אמונה? מה עם אותה אש נוראה שירדה מן השמים?

ממופתים לא שבים בתשובה. זו התפעלות רגעית שאם ננצלה נכונה נוכל לקבל בה מנוף להתחזקות. אולם לא די בה. ההתחזקות באה באופן איטי ובעבודה מאומצת. אין מתנות חינם. אין לצפות שה' יניח ידו עלי ומיד אהיה צדיק, אדע את הש"ס, אקיים כל מצוותיו, יתבטל ממני יצה"ר, ואתחיל לחלק ברכות… לא יעזור גם אם תלבש גלימה של בבא למשך שלשים יום…

האשה שהתגרשה ורצתה להנשא לכהן

כאותו מעשה באותה אשה שהייתה נשואה לכהן ונפרדו דרכיהם בגט, ונשאו כ"א לבן זוג אחר, ולאחר שנים נתגרשו ושבו זל"ז. כהן וגרושה, אדם שהתגרש ונושא אשתו לאחר שהוטמאה. באו לבקש מר' אלי דרעי שישאל את הרב עובדיה יוסף האם ישנה איזושהי אפשרות להתיר. ובפרט שהאשה הרה ובחודש הששי! אמר להם הרב אסור! היא גרושה! היא התחתנה עם אחר! אמרו לו; הרב! אבל היא בהריון ממנו! אמר להם הרב זה לא יחזיק! זה יפול! ופשוט ציוה להוציאם מיד החוצה מחדרו. נסענו חזרה לגוש דן, באמצע הדרך האשה אומרת שהיא מרגישה כאבים חזקים בבטנה, פנינו מיד לתל השומר, ושם התבצעה הפלה ונולד וולד מת. ע"כ המעשה.

סיפרתי למישהי, והיא אמרה לי – 'אולי היא הפילה כי היא שמעה שהרב אמר שהיא תפיל וזה השפיע עליה פסיכולוגית'… אמרתי לה אני לא אמרתי מה לחשוב, אני ספרתי סיפור, כל אחד יחשוב מה שהוא רוצה. את תחשבי פסיכולוגית, אני אחשוב צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

ראתה שפחה ונותרה שפחה. [ר'אתה ש'פחה ע'ל ה'ים ר"ת רשע"ה. ניתן לראות אלוקות אולם להשאר רשע"ה. נלע"ד].

 

עבודת המשגיח דבי יחזקאל לוינשטיין להשיב אל הלב

המשגיח הגה״צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל, היה עיקר עסקו הרוחני הולך ועוסק סביב האמונה. כל ימי חייו היו חטיבה אחת של עבורה והשתלמות להחדיר בלב את הידיעה הפשוטה ואת עקרי יסודות האמונה.

וכבר ידוע שמרן ח'חזון-איש׳ זצ״ל הגדירו כמי שממשש את האמונה בידיו!

המשגיח היה רגיל לומר שאנשים טועים בכך שחושבים שהאמונה כבר נמצאת בנו. זה איננו נכון כי יתכן שהכל הוא מצד ההרגל הדמיון והטבע, ואין ללב כל שיכות אמתית לאמונה.

על האדם מטלת חובה להשקיע ולעמל ללא הרף עד שיעשה בעיניו הכל כחוש! שירגיש את האמונה כדבר מוחש ומציאותי ממש!

שגורים היו על שפתיו של המשגיח דבריו הנחרצים של בעל ׳חובת הלבבות׳: ״מן החזק שבשלוחיו של היצר הרע לספק עליך אמתותיך".

הנקודה החזקה אצל היצר הרע שעליה הוא עמל קשות, היא לצייר בעיני האדם את כל אשר רואה כטבע, כמקרה, כמנהגו של עולם.

ולעומתו יסוד העבודה של האדם היא ללחום נגדו, להתחזק בהתבוננות ובעבודה, ולראות בכל דבר סבה לחזוק האמונה. להחיות את האמונה בלב עד שיזכה לחוות אותה בחוש.

לעת זקנותו התבטא המשגיח, שהוא חש שביום שאינו עוסק בחזוק האמונה או אם הוא מסיח דעת מהאמונה, הוא נופל מיד ומרגיש קרירות. רק הוא שחי באמונה יוקרת כזו, לפי רום מעלתו, יכול היה לחוש כך.

וכשם שחי בעצמו, כך גם תבע והדריך את תלמידיו ושומעי לקחו. אחד ומקריו של המשגיח סיפר, שכאשר נגש פעם אל המשגיח יהודי וספר לו שכעת הוא חוזר מהכתל המערבי. הגיב המשגיח: ״נו! ומה יש ללמד מראיית הכותל״?!

והאיש גמגם והתקשה להשיב.

מיד אמר המשגיח: ״אמר לך מה אפשר ללמד שם. הרי ראית את הבית בחורבנו. הנה כשירמיהו הנביא אמר לישראל שהבית יחרב כתוב: ׳לא האמינו מלכי ארץ כל ישבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלם״. אבל מה היה הסוף? שחרב הבית למרות שלא האמינו, זה קרה בשטח.

כך גם מה שחז״ל מספרים על עברות מסוימות שאין לו חלק לעולם הבא, פשוט איו אנו מאמינים לכך וממשיכים אחר כך לחיות ברגע ובשלוה ושוכחים מכך. יכול להיות שאחרי מיתתו של האדם ההוא יבוא לבית דין של מעלה ולא יקבל כלום, על כן צריך שיתאמת האמונה בכל הלב ושיחיה על פי זה.

כך בכל דבר ודבר העמיק חקר ועבד בעצמו לראות כיצד משיבים אל הלב מוסר השכל לעבודת השם והאמונה הטמונים בו.

המשגיח רבי יחזקאל לוינשטין תמיד תבע ואמר שאין צורך להאריך בבאורי סוגיות האמונה, וגם לא בשיחות פילוסופיות עמקות, לא כך תחדר האמונה ללב. דוקא על ידי עבורה עקבית ורצופה של למוד המוסר בדרך שקבלנו מרבותינו, נוכל להחדיר את האמונה כדבר מציאותי ממש ולחיות על פיה בכל צעד ושעל בחיינו.

 

הבחור שהפך לחילוני שאצלו בישיבה למדו 'מערכות במוסר'

עובדה מדהימה שמעתי מהגאון רבי אברהם ישעיהו ברנשטיין שליט״א מבני ברק, שהיה נוכח בה בעצמו:

אביו הגה״צ רבי משה ברנשטיין זצ״ל, ר״מ בישיבת פוניבז׳ לצעירים, נמנה על סגל תלמידיו הקרובים של המשגיח רבי יחזקאל לוינשטין, עוד מהימים בהם שמש בקדש כמנהלה הרוחני של ישיבת מיר בפולין, ונשאר כרוך ודבוק אחריו ובשיטתו עד יומו האחרון.

בהזדמנות מסימת כאשר נסע רבי משה לארצות־הברית, פגש שם ידיד ותיק מישיבת מיר בשנחאי ששמש ברבנות המקומית שם. השנים שוחחו בידידות רבה אודות רבם הגדול המשגיח ורבוי עסקו בענין האמונה, ועל אופן שיחותיו שהיו בנויות על יציאת מצרים, על ׳אין עוד מלבדו' ומי שאינו מתבונן בהן היטב נדמה לו כי אין בהן כל דבר חדוש.

בין הדברים ספר הלה באזני רבי משה ספור מדהים:

בעת שגלתה ישיבת מיר לוילנא, בתחנה האחרונה קדם בואה לשנחאי, ניגשתי שם לידיד שלמד בעבר בישיבה מסוימת בפולין. נסיתי לשכנעו שכדאי לו להכנס פעם אחת לשיחה של המשגיח לשמוע את דברי מוסריו הנעימים, והוא אכן ועתר להכנס לשיחה. לאחר השיחה אמר לי החבר במחי יד ובזלזול שלא היה לו בעבור מה להכנס לשיחה, כיון שהוא לא חדש בה דבר! לא פלפול, לא למדנות, לא פילוסופיה, אין מה לשמוע בשיחה… קבע בפסקנות ילדותית.

כעבור עשרים שנה, ממשיך לספר אותו רב לרבי משה, כשכבר גרתי בארצות הברית הלכתי ברחוב ולפתע אני חש שמישהו דופק לי על הגב. בשהסתובבתי נבהלתי לראות מאחורי אדם חלוני. הוא אמר לי בחיוך: ״שלום! האינך מכיר אותי? הלא אני הוא פלוני שנפגשנו בזמנו בוילנא ושכנעת אותי להכנס לשיחתו של המשגיח הרב לוינשטין. האינך זוכר אותי?!

השתוממתי לראותו כך בצורה כזו, מנושל מכל חזות יהודית. שאלתי אותו בתדהמה: ״מה קרה לך? כיצד אתה נראה? הרי פעם היית בן תורה ירא וחרד?…״

השיבו החלוני: ״אצלנו בישיבה אמרו הרבה פלפולים, מערכות במוסר, תורות שלמות, אבל לא חרטו לנו בראש את האמונה הפשוטה! את האמונה הבסיסית בחוש ש׳אין עוד מלבדו׳! והנה כאשר בימי המלחמה הזדמנו לנו נסיונות קשים, הפלפולים חלפו ואני נותרתי בלי כלום…

אך אצלכם המשגיח החדיר בכם כל הזמן שהקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום, ושאין מעצור בידו מלהושיע, שעיקר הגבורה הרוחנית אמורה להתמקד ביסוד זה, והרברים חדרו בכם עמוק בלב ונסכו בכם כח ועז להתמודד בכל המצבים.״

דור האניקויזיציה – בעלי האמונה התמימה מסרו נפש!

רבנו יוסף יעב"ץ חי באותו דור. בספרו הוא מעיד כי דווקא הנשים וההמון שהיו מחוברים לדרך התורה המעשית והקיומית, אלו שמעשיהם היו רבים מחכמתם, אלו שאמונתם היתה תמימה ופנימית, הם גם אלו שנשאו בגאון את יהדותם. חיי התורה והמצוות הפכו בליבם לטבע שני. הם לא קיימו את התורה רק מתוך מניע שכלי, אלא גם מתוך אמונה תמימה, ולכן עמדה להם אמונתם בשעת מבחן.

לעומתם, בעלי המחשבה, אלו שחקרו במשך שנים רבות אחר טעמי המצוות וסודות התורה, דווקא הם כשלו בעת מבחן, כי, כאמור, החכמה עצמה אינה עומדה לבדה בפני רוח סערה, אם אין לה שורשים הנטועים עמוק בלב. כאשר התורה אינה חלק אינטגרלי ממהותו של האדם, היא רק בגד חיצוני שהאדם מתהדר בו, והרוח המצויה עלולה להסיר מעליו את כיסוי החכמה ולהסיט אותו מדרכו האמונית.

 

בכל דבר לראות אמונה! – גם בפרימוס

המשגיח הגה״צ רבי דן סגל שליט״א ספר, כי פעם קנו בביתו של המשגיח רבי יחזקאל לוינשטין זצ״ל מכשיר ׳פרימוס׳ (מכונת בישול הבוערת על נפט), ולמכונה נלותה חוברת הדרכה מסברת ומפרטת לפירטי פרטים כיצד יש להשתמש במכשיר ובאי אלו אפנים.

המשגיח שם לבו לאותה חוברת ועלעל בה קלות. לאחר מספר רגעים ננער והגיב: ״נו! מכאן ראיה לתורה מן השמים״.

השתוממו השומעים: ״מה הראיה״?

והוא הסביר כך: ״הלא אדם רגיל שיתבונן קצת בעיניו איר להשתמש במכשיר זה, יכול להבין זאת בכחות עצמו. אין כאן הרבה לומדות, לא טמון כאן עומק מיחד. אדרבה צריכים להיות חסרי דעה להכשל בהפעלת מכשיר פשוט זה ־

ולמרות זאת, כל חברה שמכבדת את עצמה כראוי, יודעת שהיא מחיבת לכתב הוראות מפרטות. משום שהשכל הבריא והפשוט מורה שכאשר מביאים לאדם חפץ כלשהו, לא סומכים על הבנתו וחכמתו אלא פשוט מראים כיצד

להשתמש בחפץ ־

אם כן׳ חשבו לרגע!״ המשיך המשגיח במתק דבריו, ״אם למכשיר כל כך פשוט כותבים לו הוראות שמוש, כיצד יתכן שהאדם נזרק לתוך בריאה גדולה ועצומה שכזו, ולא ינתנו לו הוראות ברורות וחד משמעיות כיצד להשתמש בה?!

איך זה יתכן שלא יורו לו מה טוב עבורו ומה לא?! מהי ההנהגה הנכתה לנהג בבריאה ומה מקלקל אותה?! הרי שההגיון הפשוט מורה שודאי קבל האדם הוראות ברורות כיצד לנהג! –

נו, אז יש לנו ראיה פשוטה מה׳פרימוס׳ שתורה מן השמים היא״!

רק אנשים גדולים, אנשי אמנה, כמו המשגיח זצ״ל, שבל חייהם היו שוים לטובה באמונה יוקדת, בהתבוננות מתמדת על תכליתם, זכו לכר שכאשר מסתכלים על ׳פרימוס׳ קבלו חזוק באמונה.

כשאדם חי עם אמונה, בכל דבר הוא רואה אמונה!

עלינו ללמד מכך עד כמה נחוצה היא העבודה התמידית והרצופה להשיב אל הלב את הידיעות המסכמות אצלנו, כי רק כך הדברים יהיו מוחשיים בלבנו.

הדרך והעצה היא, כפי שתקו רבי ישראל, ללמד את ספרי המוסר עם בגון מעורר ובשפתים דולקות, כדי שהרשם ישאר בנו, ונזכה לראות בבהירות את תכלית החיים ולישמה כראוי.

 

על אמונה יש לעבוד – החזו"א

כשר' אלעזר צדוק טורצ'ין – המנהל הרוחני של הת"ת תשב"ר, היה בחור צעיר, הוא למד בחברון, והיה מרבה לפקוד את ביתו של החזו"א. ופעם אחת אמר לו החזון איש יש אנשים שכל חייהם עוסקים בתו"מ ובטוחים בעצמם שהם חיים על פי האמונה, אך כשיבואו לשמים יופתעו לגלות שעדיין חסרה להם הרבה עבודה בענין האמונה!

ר' צדוק סיפר זאת לחבירו בישיבה, והם שאלוהו מדוע לא ביקש הסברים? הוא חזר לרב והרב הסביר לו רציתי רק לעורר אותך על הנקודה שאם האדם אינו עובד על אמונה מדי יום ביומו מטבעו האמונה נחלשת ומתפוגגת ולכן לא להיות שאנן ולחשוב אני הרי מאמין, אלא לעבוד על האמונה!

כיצד? על ידי שירגיל את עצמו לבקש מהקב"ה על כל דבר ופרט ולאחר שתתמלא הבקשה להודות לו על כך, כך תתחזק בו האמונה הפשוטה!

סיפר הרב נחום ברנשטיין

משגיח של ישיבת גאון יעקב שבצעירותו הלך עם הרב שטיינמן בדרך, וילד ביקש מהרב שיעביר אותו את הכביש. הרגשתי לא נעים שגדול הדור יעשה כן, ומיד הצעתי אני אעביר אותו. הרב הסכים ואני ניגשתי להעביר אותו את הכביש ואז אמר לי הרב – נחום – לפני שאתה עובר את הכביש תגיד אנא ה' תעזור לי שאעבור את הכביש בשלום ואחזור בשלום. כך עשיתי וחזרתי, ושאלתי את הרב – מה הפשט במה שהרב אמר לי? אמר לי הרב שאדם צריך לבקש מהקב"ה בכל דבר ועניין, ולו הפעוט ביותר. אין אצל הקב"ה דבר גדול ודבר קטן, ואין אצל הקב"ה "טרחה"… אחרי שקיבלת והצלחת – תגיד תודה לקב"ה. גם אם לא הצלחת. תגיד תודה רבש"ע, הגם שלא מילאת את שאלתי. כך יש לדבר עם הקב"ה על כל ענין ולא לחשוב שצריך לקרוא פרקי תהלים ולעמוד בתפילה ארוכה. פשוט לדבר עם הקב"ה.

הייתי צריך ביום ו' לסוע לסבי לירושלים. בזמנו היה צריך להזמין תור מראש וכו'. הגעתי ומצאתי שלא רשמו אותי. הצטערתי מאד, וכבר חשבתי שאאלץ לחזור לביתי, אך אז נזכרתי במה שלימד אותי החזו"א. והתפללתי לקב"ה שיעזור לי להגיע לירושלים. לאחר שכולם עלו לאוטובוס והרכב הותנע פתאום קורא לי הסדרן ואומר לי – ילד, בוא הנה, נשאר כאן מקום פנוי שבעליו לא הגיע… שמחתי לראות שזה עובד! חששתי שבחזור שוב לא יהיה לי מקום, היות והיה מדובר ברכב הלוך וחזור, אז כבר בהלוך התפללתי שה' יעזור לי שאמצא גם מקום בחזור.

כשהגעתי במוצ"ש לאוטובוס מצאתי שכולם הגיעו וכל המקומות תפוסים אך רגע לפני שהאוטובוס יצא פנה אלי הנהג ואמר לי – "ילד – בוא הנה, אתה צנום, תוכל לשבת כאן עם עוד שניים שיושבים בכיסא הכפול הזה" הנהג הוסיף, "אני אף פעם לא עושה את זה, אבל הפעם אני מתחשב בך"…

לא אומר שבכל פעם שהתפללתי נעניתי כך, אבל זה ליווה אותי בקביעות!

לאחר פטירתו של דודי הגאון רבי אריה פינקל זצ״ל, ראש ישיבת מיר- ברכפלד, עמדו המספידים וקוננו אודות מעלותיו העצומות בתורה, במדות טובות ובעבודת התפלה. אחד המספידים עמד על כך שהיה מקפיד לבוא לתפלת שחרית כשעה קדם התפלה, ומכין את עצמו כראוי בהכנה נפשית, במתינות ובישוב הדעת.

גם הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ״ל, ראש ישיבת ׳קרית מלך׳, שנכח בעת ההספדים ושמע על ההנהגה הנפלאה הזאת התפעל מאד, ובהיותו בעל תכונה של ׳מקבל׳ חש כי הדברים נוגעים אליו ורצה לאמץ לעצמו הנהגה זו.

אף משהרהר בדבר חשב רבי שמואל יעקב שלהגיע שעה קודם התפלה, זה יקשה לו מאד, ויצטרך לשנות בגללה את כל סדרי הלמוד הקבועים שלו. לכן קבל על עצמו להגיע מדי יום כחצי שעה קדם התפלה. ואכן עד התקופה האחרונה התיצב על מקומו מדי יום חצי שעה קדם התפילה.

זוהי העבודה של ׳והשבות אל לבבך׳. לא להסתפק בהתפעלות גרידא, שומעים הנהגה טובה הראויה לחקוי, לא להתמהמה, לא להשאר באותו מצב, ל׳ שם למעשה ולטווח ארוך.

 

למוד המוסר – בהתהלבות

כידוע שכבר עוררו רבותינו הפוסקים וגדולי ישראל לדורותיהם על הצדך הגדול של כל אדם ללמד מוסר מדי יום ביומו חק ולא יעבר. ההתעסקות הקבועה בספרי יראה מעוררת את לב האדם ומשנה את הלך מחשבותיו להשים את עיקר מגמתו בעבודת השם, להזכיר לו מהי מטרת חייו ולסלול לו דרך להגיע אליה בתכלית השלמות.

אבי תנועת המוסר מרן רבי ישראל סלנטר זצ״ל, הוסיף נקודה ששינתה לגמרי את דרך למוד המוסר, והוא שיהיה באפן של התפעלות; 'בלב נכון, בשפתים דולקות, בקול מעורר׳ ברגשת הנפש וסערת הרוח. משום שכדי שהידיעה תפעל באדם, היא צריכה להיות ידיעה חושית ומרגשת, ולימוד המוסר באפן זה גורם להחיות את הלב, שיהיה הלב מרגיש ומתבונן, ובכך ליישם אח החלק של ׳והשבת אל לבבך׳.

הגה׳׳צ רבי חיים זיצ׳יק זצ״ל בספרו ׳ואני תפלה׳ מבאר בקלים חדות מדוע למוד המוסר הוא תועלתי רק באפן זה?

"שמיעה של תוכחת מוסר דברי אלקים חיים צריכה לחדור בתוך תוכו של השומע. עד כדי כך שיעשה מהפכה גדולה בכל סדר חייו והרגליו הבלתי מוסריים. לכן למוד המוסר בהתרגשות הנפש בשפתים דולקות ובקרבים קוראות וצווחות להשם יתברך, מסוגל להפך ההשגות הרוחניות להרגשה חושית, הרגשה נעלה, שערכה החיובי לא ימחה מעובד ה׳ עד עולם".

 

שמעתי מהגאון רבי משה שלפוברסקי שליט״א, שכאשר נהיה בר־מצוה נסע עם אביו הגאון רבי מיכל שלפוברסקי זצ״ל, ראש ישיבת ׳תפארת צבי׳, להתברך מפי המשגיח הגה״צ רבי אליהו לופיאן זצ״ל.

רבי אליהו אמר לחתן בחיבה: ״הבה ואדגים לך כיצד לומדים מוסר׳׳. הוא פתח בפניו את הספר ׳מסלת ישרים׳, והחל לקרא בפניו בנגון של למוד גמרא, בנימה של שאלה ותשובה: ״יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה?! שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו!״.

״כן״, הטעים רבי אליהו בפני החתן הצעיר, ״זו דרך למוד המוסר בצורה של ״וידעת היום!… הכל ברור! הכל מובן! כעת אדם יודע לשם מה הוא בא לעולם״.

לאחר מכן החל רבי אליהו שוב לקרא את דברי ה׳מסלת ישרים׳ בקול נרגש ונלהב, בנגון המקבל בישיבות מגדולי בעלי המוסר, כשבשפתיו הוא מבטא את המלים בבהירות ובחתוך, בשימת דגש על וזבות מסימות:

״יסוד- החסידות- ושרש- העבודה התמימה!… שיתברר – –

– ושיתאמת – אצל האדם – מה חובתו בעולמו! –

כך חזר על המלים שוב ושוב בקול רם ובהתלהבות עצומה.

״זהו למוד מוסר״ אמר רבי אליהו, ״באופן של ׳והשבת אל לבבך׳!…״

וספר רבי אליהו שבשעת המחלוקת כנגד תנועת המוסר, היו כמה שטענו שאמנם אמת שצריכים ללמד מוסר, אך בצורה המקובלת שלומדים גמרא, ולא ננגון המיידי המשבר את הלב, כדרך שלומדים בעלי המוסד. מרן דבי איצל׳ה בלאזער זצ׳׳ל נסה את שתי האפשריות, ונכח כי דרך הלימוד בקול זה גורם להתעוררות גדולה יותר והתפעלות עזה יותר בנפש…

 

׳לב אליהו׳ (סלק א עמוד קטז) מביא עובדה נפלאה, ממנה ברר לו רבי אליהו את הדרך הסלולה כיצד לומדים מוסר:

״אוי זוכר שפעם אחת נגש חזן בבית הכנסת, ובברכת ׳השכיבנו׳ כשהגיע להבות ׳והסר ממנו דבר וחרב ורעב׳, התחילו כלם לבכות!… ויש כאן שאלה: האם הוסיף איזו ידיעה והבנה מה זה אויב דבר וחרב ורעב, שעורר כל כך לנכי? הרי ודאי גם קדם כלם ירעו פרוש מלות אלו. אלא מאי – שפגע ועורר בקולן הנעים ונגונו העצוב אל נימי הלב של שומעיו, תתרגשו והרגישו ברגע זה נלבם מה איים זה – האויב – והדבר – והחרב – והרעב! לכן נתעוררו ובכו…

"וכן צריך ללמד מוסר – להגיע לנימי הלב שהם מתעוררים רק על ידי התפעלות ובקול רם. כמו שכתוב ׳וידעת היום והשבת אל לבבך׳. וידעת היום ך?ר אחד, אבל אינו מספיק ידיעה לבד, רק ׳והשבת אל לבבך׳ – ידיעתך אשר ;דעת! ואין דרך אחרת להגיע אל הלב רק בלמודו בהתפעלות!…״

החזק במוסר אל תרף

שמעתי דבר נורא ממגיד המישרים הגה״צ רבי אהרן טויסיג שליט״א, שגן\מע ממרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ״ל, בעל ׳שבט הלוי׳:

היה זה באחד משעורי ליל ששי בשבוע שלפני ראש חדש אלול, בשעורו הקכוע של הרב וואזנר התחילו אז מחזור חדש של למוד הלכה. בתחלת השעור דבר הרב מעט דברי מוסר, ועורר על החובה והנחיצות ללמד בקביעות מדי יום בספרי מוסר. בין הדברים הזכיר את העבדה שמרן ה׳חתם־סופר׳ זצ״ל העיד בעצמו שביום שלא למד מוסר חש בירירה ביראת-שמים למשך ארבעה שבועות!!

דבריו היו לפלא אצל השומעים הבקיאים במשנת ה׳חתם-סופר' שכן בשום מקום לא מופיע עובדה שכזו. יתרה מכך, בספרו שו״ת ׳שבט הלוי׳ (חלק ד סימן קס) מביא הרב וואזנר בעצמו שמחמת חסרון בלמוד המוסר הרגיש ה׳חתם- סופר׳ ירירה שלושה ימים, אך על ארבעה שבועות לא שמעו.

לאחר השעור נכנס בנו הגאון רבי חיים מאיר וואזנר שליט״א, ?חד עם רבי אהרן טחסיג לשאל מקור לרברים. ר!רב וואזנר השיב בנעם: ״אינני זוכר את המקור, אולם תהיו בטוחים שלא בדיתי את הדברים מלבי!״.״ והסכים שיפרסמו את הדבר בשמו ותחת אחריותו.

רבי אהרן המשיך לספר כי לאחר שלש שנים הזדמן לו להתפלל שחרית במרכז בני־ברק, בצאתו מן התפלה הבחין במוכר ספרים המציע את מרכלתו. מיד צדו עיניו אחר ספר ישן שהחדר מחדש בשם ׳שמחת הנפש'. תוך כדי רפרוף בין דפי הספר נוכח בהסכמה הנלהבת לה זכה המחבר מבעל ה׳התעוררות תשובה׳ זצ״ל, שם הוא כותב בין הרברים שזקנו בעל ה׳כתב סופר׳ ה?ה לומד עם בנותיו בספר זה. ומוסיף בדרך אגב שכ?דוע זקני ה׳חתם סופר׳ אמר שביום שלא למד מוסר הרגיש בעצמו ירידה למשך ארבעה שבועות… הוא נכנס בהתרגשות שוב אל מעונו של ה.רב וואזנר להראות לו את המקור לדברי ה׳חתם סופר׳, ופניו אורו. הוא הוסיף לומר שהוא היה בטוח אז שראה את הדברים מדפסים, ואף זוכר שבצעירותו כשהתגורר בעיר פרשבורג היה יושב בחברת הזקנים שהכירו עוד את הליכות ה׳חתם-סופר׳ ותלמיריו, והם ידעו מהאמרה הזאת.

והדברים מבהילים!

לאחר פטירתו של דודי הגאון רבי אריה פינקל זצ״ל, ראש ישיבת מיר- ברכפלד, עמדו המספידים וקוננו אודות מעלותיו העצומות בתורה, במדות טובות ובעבודת התפלה. אחד המספידים עמד על כך שהיה מקפיד לבוא לתפלת שחרית כשעה קדם התפלה, ומכין את עצמו כראוי בהכנה נפשית, במתינות ובישוב הדעת.

גם הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ״ל, ראש ישיבת ׳קרית מלך׳, שנכח בעת ההספדים ושמע על ההנהגה הנפלאה הזאת התפעל מאד, ובהיותו בעל תכונה של ׳מקבל׳ חש כי הדברים נוגעים אליו ורצה לאמץ לעצמו הנהגה זו.

אף משהרהר בדבר חשב רבי שמואל יעקב שלהגיע שעה קודם התפלה, זה יקשה לו מאד, ויצטרך לשנות בגללה את כל סדרי הלמוד הקבועים שלו. לכן קבל על עצמו להגיע מדי יום כחצי שעה קדם התפלה. ואכן עד התקופה האחרונה התיצב על מקומו מדי יום חצי שעה קדם התפילה.

זוהי העבודה של ׳והשבות אל לבבך׳. לא להסתפק בהתפעלות גרידא, שומעים הנהגה טובה הראויה לחקוי, לא להתמהמה, לא להשאר באותו מצב, ל׳ שם למעשה ולטווח ארוך.

 

*

פתחון פה בזכות האבות – כשהולכים בדרכיהם!

 

רבותינו משירי כנסת הגדולה קבעו לנו נסח לאמת קדם התפלה, המבטא את התחושה עמה אנו נגשים בבטחה לפני הקדוש ברוך הוא, לשאל ולחנן לקויו עלינו ועל צרכינו:

״רבון קל עולמים לא על צדקתנו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, כי על ו חמיך הרבים. מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקותינו, מה ישועתנו, מה ו חנו, מה גבורתנו. מה נאמר לפניך… הלא כל הגבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו, וחכמים כבלי מדע, ונבונים כבלי השכל… ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל".

הצורה בה אנו נגשים לפני מלך מלכי המלכים, היא שאין לנו כלל את הזכות לן רש ולבקש משהו מצד עצמנו. אנו ריקים מכל תכן, מכל צדקה ומעשים טובים. הקביעה החד משמעית היא בסוף הדברים – ׳מותר האדם מן הבהמה אין', אין הבדל כלל בינינו לבין הבהמות, שנינו מתאוים לחמריות.

ובכל זאת, כיצד מסגלים אנו לגשת לפניו, זהו רק בזכות האבות הקדושים, ונפרט בהמשך:

אבל אנחנו עמך בני בריתך, בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוריה, זרע יצח ק שנעקד על גבי המזבח, עגת יעקב בנך בכורך, שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון. לפיכך אגחנו חיבים להודות לך, ולשבחך ולפארך ולברך ולקדש ולתת שבח והודיה לקימך. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו…״.

היות ואנו בני אברהם, יצחק ויעקב, עלינו להודות ולשבח על כך שאנו סוג בני אנוש אחרים משאר הברואים אשר על פני הארמה, ולמרות שמצד עצמנו איננו מסגלים לעשות זאת, אך מכיחם יש לנו את הזכות והמסגלות לכך.

יש לצין בדרך אגב, שבישיבת ואלז׳ין היה מקבל לשיר נגדן מיחד על המלים הללו: ״אבל אנחנו עמך בני בריתך, בני אברהם אוהבך״, וסימו בברכת ״ברוך המקדש שמו ברבים״. השיר הזה היה מושר מדי פעם בזמני רצון בביתו של פאר חניכי ואלוז׳ין, מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל, בעל ה׳אבן האזל׳, ועורר התרגשות רבה.

היהודיות של הנגון הזה הוא ההיסטוריה המרגשת שלו. מקבל היה בידי רבי איסר זלמן מפי זקני וחכמי ואלוז׳ין שכאשר הובילו למוקד את גר הצדק ׳ו!גרף פוטוצקי׳ – הקדוש אברהם בן אברהם, הלך בדרכו מבית הסהר עד המוקד בקומה זקופה בשמחה ובטוב לבב, כשנגון זה מתנגן בפיו. מארע נשגב זה גרם לקדוש ה׳ עצום ולהדים רבים בקרב היהודים והגויים כאחד.

ומספר כי באותו היום שנולדו לשרפו במוקד שהג^מד במרכז העיר, התאספו אלפי גויים ערלים לשמח לאידו, ולהוכח כיצד הוא נשרף חי בעוון התיהדותו. כידוע בקשתו האחרונה קדם מותו היתה לשוחח עם הגאון מוילנא.

לשאלתו מה לברך בשעה שמוסר את נפשו? הורה הגאון לברך ברכה: ״אשר קדשנו במצוותיו חגונו על קדוש השם״. מאחר יותר גלה הגאיו רצונו להטמן בסמוך אל קדוש זה בבית הקברות של וילנא.

הגאון הקדוש רבי אלכסנדר זיסקינד זצ״ל – בעל הייסוד ושרש ה^בורה׳, שהיה בעל לב מרגיש ביראת ה׳, כששמע את הוראת הגאון לברך ברכה על קדוש השם, בגגרה בו תשוקה נ^צומה ל^נות אמן על ברכה נרירה ונשגבה זו, ן;/ץתת הסכנה הגדולה הכרוכה בכף, נרחק בין המון העם המשלהב בשנאת •יי\ראל תהומית, וזכה ל^נות אמן על ברכתו.

מאחר ייתר התבטא בעל ה׳ץסוד ושרש הנ!בורה׳ שאין לו ספק בדבר שאלו (\וד תק\ץה בני אדם היו עונים אמן על ברכתו, ברור אצלו שהמשיח היה בא מיד ללא שהות! יש אומדים שהתבטא שאת כל המעלות שזכה להן, הוא בזכות אותה קסירות נפש שמסר על ענית אמן.

ושוב לקטע תפלה זה שיש בו הרבה עניו ועמק, ומטל עלינו אפוא להבין את משמעותו? ומדוע תקנו חז״ל לאמת מדי יום ביומו?

את ההסבר לדברים נוכל להבין באמצעות משל נפלא:

מעשה בפלוני שנצרך להכנס אל ביתו של אחד מגדולי הדור כדי לבקש את ברכתו ועזרתו במצוקה מסימת שהתרגשה עליו. בהגיעו אל מחוץ לבית ן אה ממתינים .רבים מכל גוני הקשת הצובאים על הפתח וחפצים לחלות את קויו של אותו אדם גדול. כל אחד מסבתו הוא; האחד בא לבקש ברכה על שמחה שפקדה את מעונו. השני בא להזמינו לסנרלואות לבני• השלישי להשיח את לבו הדוה. הרביעי להזכיר שם של חולה, ועוד כהנה וכהנה.

היות וזמנו של אותו גדול מגבל כמובן, על כן הקציבו הגבאים לכל אחד זמן ^\וה של רגעים אחדים בהם יוכל לשאל ולבקש את אשר על לבו. ר!רב ו^זה אזן בסבלנות לשמע מפי כל יזחיד ויחיד אח סבת בואו, והשיב כענין ג חדות לשון זבקצרה. כף בדקות מועטות עברו על פניו המונים, כסרט נע, בזה אחר זה.

מירענו בלוש לעצמו תשומת לב מרבה מן הר ג ( ועל כן כשהגיע תורד הזכיר לרב: ״אני הוא פלוני, נכדו של .רב פלוני, שלמד עמבם חברותא בעבר בישיבה…"

כשמע גדול הדור את יחוסו הרם של העומד לפניו אורו פניו, חיוך רחב נשפך על שפתותיו. מיד נזכר בערגה באותם קשרי ידידות ומערכת היחסים הנפלאה ששררה בינו לבין סבו של זה העומד לפניו, ובעקבות כך אכן מצא חן בעיניו, והיחס אליו השתנה. הרב הקדיש עבורו זמן לא מבטל, הרבה מעבר לזמן הרגיל…

כך גם כאשר אנו נגשים לתפלה. חפצים אנו למצא חן בעיני בורא עולם להשיח את לבנו לפניו, ולבקש את מלוי משאלותינו לטובה, אין לנו שום יחס מכורף בזכות עצמנו. ״מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקותינו, מה ישועתנו, מה כחנו, מה גבורתנו. מה נאמר לפניך…״.

אך מיד אנו מזכירים לפניו בזכות מי אנו נגשים ודורשים יחס מ׳^רף: ״אבל אנחנו בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוקה, ז_רע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח, ?גדת מגקב בנך בכורך, שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון״. בזה אנו מעוררים לפניו אהבת הקרמונים, אברהם, יצחק וי_עקב אבותינו.

וכך אנו זוכים לפרוטקציה מיחד־ת, לאהבה לחן ולחסד היוצאים מגדר הרגיל, למרות מצבנו השפל. כי עולה זכרתם לטובה לפני הבורא יתברך, זכיותיהם הרבות, נאמנותם הבלתי מתפשרת עד כדי מסירת נפש, ההתמחסות כלפינו שונה, ה?ח0 שלנו מ׳^רף על פני שאר הברואים.

אף פעם לא רחוקים מאבא!

העם ספרו באזני מרן הרב מבריסק הגרי״ז הלף סולוביצ׳יק זצ״ל, את חג׳זע^ה הידוע שארע עם אחד מגדולי החסידות הרה״ק רבי יעקב יצחק חור ניץ זצ״ל, המכנה בהערצה בפי כל ה׳חוזה מלובלין׳.

בתקופה שבה ה׳חוזה׳ היה חלש, לא נתנה הזכות להכנס אל מעונו רק לקרובי משפחתי המצמצמת בלבד. פעם הגיע יהודי ובקש להכנם לצרך ישועה ן חוקה, כשרצו למנע ממנו את הכניסה טען שקימת קרבת משפחה בינו לבין ׳החוזה׳, והוסיף לפרט באריכות כיצד הוא וה׳חוזה קרובים, רביעי ברביעי וחמישי בחמישי.

כשאמרו ל׳חוזה׳ על אותו ׳קרוב׳ העומד בחוץ ומבקש להכנס, הגיב בבטול: ״ראס איז א ווייטע קרבה.״׳׳ [זוהי קרבה רחוקה…], ומנעו ממנו להכנס אל הקדש פנימה.

בצר לו פנה הלה לתלמידו הגדול של ה׳חוזה', הרב הקדוש רבי נפתלי צבי מרופשיץ זצ״ל, שהיה ידוע בשנינותו וחריפות שכלו, כדי לשמע את עצתו כיצד יוכל להצליח להכנס אל ה׳חוזה׳.

רבי נפתלי ידעץ לו שיעמד בסמיר אל ה׳חוזה׳ בתפלה הקרובה, ובעת חזרת הש״ץ כשיאמרו ׳׳אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלקי ?עקב׳׳, שיגיב הלה בבטול: ״ראס איז א ווייטע קרבה.״׳׳ [זוהי קרבה רחוקה…], ושידאג שקולו ישמע היטב גם קיאזניו של ה׳חוזה׳. כונתו הץתה להעיר לרבו שגם הקרבה שלנו אל האבות היא קרבה רחוקה של דורות רבים, וכיצד נבקש שזכותם תגן עלינו?

הלו הלה ועשה כעצתו של רבי נפתלי. ה׳חוזה׳ אכן שמע את הרברים והוזףר. לאחר התפלה אמר: ״ודאי ידו של רבי נפתלי ברבר, הוא יודע מה מדבר אלי…׳׳ ואכן לאחר התפלה נאות לקבל את האיש בסבר פנים יפות, ׳׳העקר שלא יאמר שהקרבה שלנו אל האבות היא רחוקה׳׳ – אמר.

הרב מבריסק שמע את המעשה, חיך ונהנה מהרעיון, אך הוסיף לומר כי אין הנדון דומה לראיה, והתבטא: ״פון א טאטע איז מען קיינמאל נישט ווייט!…״ [״מאבא אף פעם לא רחוקים!…״].

נכד אצל סבו אפלו בהפרש של מאות דורות תמיד עיו הסב עליו להצילו ולשמרו, ואין בכך שיבות לאותו יהורי שבקש ל?יצא קרבה רביעי ברביעי וחמישי בחמישי כדי להכנס אל ה׳חוזה׳.

עד סוף כל הדורות ?עמד היהודי, יתפלל ויתחנן מכח האבות ומזכותם. והעבודה המטלת עלינו היא אכן לא להתרחק, להשאר באותה תבנית, באותה צורת הנהגה קדושה שהטביעו לנו, כך נוכל לבקש את זכותם בתפלה.

 

ההכרה בזכות האבות הקדושים וכחם

״לא יצאת ידי חובתך שבני אברהם יצחק ויעקב הם"

במקום נוסף מצאנו בדברי חז״ל, באיזו חשיבות מתיחסת התורה אפלו לפשוטי עם, אך ורק מכרח היותם בני אברהם, יצחק ויעקב:

במסכת בבא מציע א (פרק שביעי משנה א) שנינו, מעשה ברבי יוחנן בן מתיא ששלח את בנו לצאת ולשכר פועלים. הלך הבן ומצא פועלים וקבע להם שישלם להם שכר פעלתם במזונות כל שהם, ולא פרט אלו מזונות נכללים בזה.

הוא בא לפני אביו רבי יוחנן בן מתיא והודיע לו ששכר פועלים והתחיב לזונם בקבלנות. אמר לו אביו: בני, כיון שהתנית עם הפועלים לתת לפניהם מזונות, אפלו אם תעשה להם כסעדת שלמה בשעתו, סעדה המלאה כל טוב, עדיו לא יצאת ידי חובתך כלפיהם, שכן בני אברהם, יצחק ויעקב הם.

אולם עצה אחת הציע לו אביו שלא יצטרך לערוך להם סעדה כזאת, על ידי שיתנה עמם קדם תחלת עבודתם, שהוא שוכר אותם על מנת שאין להם עליו תגיעה יותר מכדי פת וקטנית בלבד, וכשהוא מסכם הסכם כזה מראש, נפטר.

מפליא כיצד אמור להיות המבט של יהודי אפלו כלפי פועלים פשוטים, אם התחייב לזונם מכרח הוא לתת להם את המשובח ביותר, את היקר ביותר, שהרי הם בני האבות.

מצד אחד זה עושר ואשר עבורנו, ומצד שני הרי זה חיוב עצום להתרומם לגבהם ולהאחז בקרני המזבח, לשאף ׳מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי…

אתה בחרתנו – סיבה להתעודדות

מספר על יהודי תלמיד חכם מבני ברק שעלה לחדרו של מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל להשיח את לבו. הוא התלונן בעקר על מצב רוחו הירוד שמכניס בו רפיון בעבודת ה׳.

היה זה בערב יום-טוב, והרב שך הגיב לו בבטחה: ״היום בלילה זה ליל יום טוב׳ ירצה השם נקוה שעוד הלילה תראה כי מצב רוחך ישתפר פלאים!…״ הגיע הלילה ובמצב רוחו לא חל שום שנוי. לאחר הסעדה שם שוב את צעריו אל ה.רב שך, והתאונן על כך שלא ארעה שום הטבה במצבו. שאלו הרב שך: ״התפללת כבר מעריב״? הלה השיב בחיוב.

״אם אכן כך״, תמה הרב שך, ״כיצד יתכן שלאחר אמירת ׳אתה בחרתנו׳ בתפלה עדין נותרת מדכדך?! כיצד יתכן?… הרי כשהאדם מבטא בשפתיו את המלים: ׳אתה בחרתנו מכל העמים! אהבת אותנו! רצית בנו! רוממתנו מכל הלשונות!… ושמך הגדול והקדוש עלינו קיראת!׳ הוא אמור להתמלא בכזו שמחה ושביעות רצון, איך שייך שישאר בקרבו מקום לעצבות…״

הרב שך ניסה באותו המעמד לרומם את רוחו ולהחדיר בו את ההכרה הבסיסית שהאדם היהודי אמור לחיות עמה, שהנו חלק מהעם הנבחר! שהוא נמנה על זרע האבות הקדושים, בהם בחר הקדוש ברוך הוא מכל ברואי עולם, ועינו משגיחה בחבה בתמידות עליהם – ׳כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף׳, מה לו ולראגה? מה לו ולעצב ודכדוך? עליו להסתובב כמאשר באדם!

הלא כל הבעיות, הקשיים, המצוקות שמתרגשות על האדם מתגמדות למול האושר שכרוך בזכיה זו. הכל אמור להתמוסס מול השמחה האדירה הזאת!

כדי להסתמך על זכות אבות, ועל האהבה והחבה הגדולה שרחש להם הקדוש ברוך הוא, מטלת עלינו אפוא חובה קדושה לשמר את דרכיהם והנהגותיהם, ולהתקשר ברוח ובמעש להלך רוחם ופעלותיהם.

גרעין הקשר של האהבה והחבה שקימת בינם לבין הבורא, שתלו הם בזמנו במסירות נפש ועלינו מוטל רק לשמר ולטפח את אותה אהבה, את אותה רוממות, את אותו הרצוי להם זכו מהקדוש ברוך הוא. זאת על כדי התקשרות בדרכיהם של האבות הקדושים וההליכה בעקבותיהם. כך ישאר הקשר בינינו לבין קוננו כקשר בר קימא, בל יפסק ובל ינתק בשום צורה שהיא.

כותב הרב דסלר:

פעמים רבות בתפילה מזכירים אנו את זכות האבות, ומבקשים מהקב׳׳ה שייעתר לנו בזכותם.

ויש לתמוה על כך: א. האם משפט נכון הוא אשר הדיין יטה את משפט בן אהובו מן הדין האמיתי לרחמו, ואת האחר שלא הזדמן לו להוולד אצל אהובו של הדיין ישפוט ־ על דבר אותו החטא ממש כאשר חטא בן אוהבו ־ ככל חומר המשפט? איה אפוא הוא הצדק והיושר?

ב.         האם רשאים להטות משפט ולרחם בשביל אהבה, הלא כתוב בתורה: ״לא תטה משפט"?

ג.          ועל כל אלה, הן השי׳׳ת הוא מקור האמת, מציאותו אמת, ואי אפשר בשום פנים לצייר לנו דבר שאיננו אמת אלא אצל נברא, שמציאותו בהסתר והשקר עמו תמיד, אבל כלפי השי״ת הרי אין שום הסתר ח״ו ואין שום אפשרות להסתר, ודבר שאינו אמת לאמיתו מכל צד לא יכנס לפניו ית׳ כלל, ואם כן מה זה אשר נבקש את השי״ת שירחמנו בזכות אבותינו ־ אהוביו, הלא לא יעשה חייו מה שאיננו נכון ע"פ משפט האמת? ואם בדין עפ״י האמת חויבנו ח״ו, איזה אמת יוכל להיות ברחמים?

ד.         אמרו חז״ל (שבת נה ע״א) שיש מדרגות והיו דורות אשר תמה בהם זכות האבות; במה תלוי ענין זה? אם בריחוק הדורות מן האבות עפ״י אשר ירבה מספר הדורות, או עפ׳׳י גדר אחר תמה חייו זכות האבות הק׳ לבניהם?

נשימה נא לב, אם יובאו שני גנבים לפני השופט לשפטם, ויחקור וימצא כי גנבו שניהם, וראויים שיושמו במאסר. והנה התבונן השופט אל סיבת הפשע, אולי אפשר לתקנם, שיחיו חיים ישרים ולא יעשי עול עוד, מבלי לשים אותם בבית הכלא, כי הן לא חפץ השופט להנקם מהם, ורק כוונתו לתקנם שלא יוכלו לעשות רעה עוד.

ויהי בחקרו על פשר דבר, וימצא, כי האחד בן אנשים נכבדים וטובים הוא, הוריו אנשים ישרים, אלא שהיה לו איזה חבר רע אשר הסית אותו לחטוא. אמנם אם ימסרוהו לרשות אבותיו ותחת השפעתם, אז ילמוד שלא לעשות רעה עוד לעולם ואם כן, אמר השופט אל לבו, הלא טוב לי לעשות ככה מלשום אותו במאסר.

 

אך בחקרו על דבר השני, מצא כי אין לו מי שישפיע־ עליו להטיב את דרכו, ואם לא יענישנו כראוי אז לא יפסוק מלעשות רע לעולמים, ויתבונן השופט מה לעשות בו, ולדאבונו לא מצא עצה אחרת אלא לאסרו בבית הסוהר.

 

הציור הזה נפלא הוא מאד, להבין את ענין מידת הדין ומידת הרחמים, ואיך שניהם אמת גמורה. הנה השי״ת לא יחפוץ נמות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה, אך הוא בוחן לב וחוקר כליות, לדעת מי עומד הוא לעשות תשובה, ומי רחוק הוא ממנה, ולא יתוקן בלתי אם יענישוהו עונש מר.

לאופן האחרון הזה אנו קוראים ״מידת הדין״ ־ כי נראה שפוגעת בו יד ה׳ להענישו; אכן באמת גם הרחמים יאמרו ככה, כי מה בצע אם לא יענישוהו, הלא אז יוסיף רעה על רעה. לאופן השני אנו קוראים ״מידת הרחמים, אכן הלא גם הדין יסכים לזה, אחרי שכל עיקר הכונה במשפט, הוא להטיב אותו ולתקנו, ואם אפשר שיעשה תשובה ויתוקן באופן זה למה לנו להענישו.

אבל אין שום אפשרות שתהיה מידת רחמים מוחלת לגמרי את החטא, בלי שום טעם, וגם אם לא תהיה התקוה שיתקן האדם את דרכו גם בלי העונש, וזהו מה שאמרו בגמרא מדק נ <רא): ״כל האומר הקב״ה ותרן [פי, שמוותר ומוחל בלי טעם של אפשרות תשובה] יוותרו חיוהי״.

וכאשר התברר לנו כל זה, הנה יאיר לפנינו כל הענין כולו, ונבין אף גודל האמת אשר בכל משפטי התורה מתחילה ועד סוף.

ירושה עשירה ירשנו מאבותינו, הלא המה כוחות הנפש והמדות הטובות, (א״ה, עי׳ ספר חסידים סי׳ ק״ס וברד״ק תהלים פו, טז>, אשר בהם נוכל להתרכז אל האמת, ולעמוד כנגד היצר הרע, ולחזור בתשובה.

ענין ״זכות אבות״ הוא כפשוטו ממש, היינו הכוחות המביאים לידי זכות, או נבאר יותר, שהוא:

קשר של כוחות זכים, המעמידים את האדם על האמת והצדק, שהם נקראים ״זכויות" – אשר על ידם דבוקים אנו באבותינו, בהיותנו עדיין דבוקים במידותיהם שמסרו לנו.

וכיון שנמצאות בנו אותן מידות טובות וכוחות מעולים, אשר השי״ת יראה ברוחב ועומק חכמתו כי עוד לא ניתק החבל בינינו לבין אבותינו הקדושים, ועדיין יש תקוה כי נבחר בדרך התשובה לתקן את אשר עוינו, אזי הדין נותן כי ירחמנו שופט כל הארץ ה, כי ״זכות אבותינו" בידינו, ויש תקוה לאחריתנו.

וזהו אשר יעורר את מידת הרחמים, בזכות אבות. ואם ח״ו תמה "זכות האבות" מקרבנו, אז אין התעוררות ח"ו למידת הרחמים בדרך זו, והוא אשר אמרו חז״ל שהיו דורות ומדרגות אשר בהם ״תמה זכות אבות" ־ לא אלינו.

 

התמסרות למצבו הרוחני של כל יחיד ויחיד

תכונה נשגבה ומפלאה נוספת של אברהם אבינו, מתגלה בין דבריו של הרמב"ם שהובאו בתחלת הפרשה היא ההתמסרות והדאגה הכנה והעצומה שגלה כלפי כל יחיד ויחיד מברואי העולם. היה לו רצון עז וחפץ לראות בטובתו של כל יחיד ויחיד ש?כיר באמת את סוד הבריאה ותכליתה.

כך לשונו של הרמב״ם בסוף דבריו:

"וכשהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת. עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העקר הגדול הזה׳׳.

רואים אנו עד היכן נגע ללבו מצבו של כל יחיד, עד שעמר וטרח להסביר לכל שואל כפי דעתו וכפי תפיסת שכלו את עקרי האמונה. הוא לא הסתפק בהודעה וגם לא בהכרה, אלא ״שתל בלבם את העקר הגדול הזה״! פעולה המצריכה עבודה רבה וסבלנות עצומה, ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד.

אך מתוך מטרה שחרט אברהם על דגלו, ומתוך רצון עז שתהיה התגלות אלקית בבריאה, הוא לא חסך במאמץ ובטרחה, וקרב לאמונה אחד לאחד.

זוהי אחת התכונות הנפלאות שהטביע בנו אברהם אבינו!

הסבא מנובהרדוק מתענין בכופר

תלמידיו של ה׳סבא מנובהרדוק׳ מרן הגאון רבי יוסף יוזל הורביץ זצ״ל, זראוהו פעם עומד ברחובה של עיר במשך שעה ארכה ומתוכח בלהט על יסודות האמונה עם אדם מבגר בלתי מכר. הם היו בטוחים לתמם שמדובר באיש אמיד בעל אמצעים, המסוגל לסייע במתנת יד הגונה להחזקת ישיבות נובהרדוק, ולכך הסבא מרשה לעצמו להקדיש זמן רב כל כך עבורו, שהיה כידוע כה מחשב ומדקדק לרגעים.

מאחר יותר התברר שמדבר באדם מן השורה, לא עתיר נכסים ולא בעל עמדה מכבדת, ובכל זאת כיון שעמד הסבא על דעותיו הכפרניות בעקרי האמונה, השתדל בפקחותו הרבה, בדברי צדק ואמת, להשיבו לכור מחצבתו. שאלוהו התלמידים מדוע כיה היה חשוב לו להשפיע בעניני אמונה על אדם שבין כך נראה רחוק משמירת תורה ומצוות? השיב הסבא בפשטות: ״כואב לי מאד על כך שהאדם הזה יבוא לעולם הבא בתור כופר!…״

 

כדרכו של אברהם אבינו

על אברהם מובא שהיה לו אורח בן שמונים שכשאברהם אמר לו להודות לה' על האוכל, הוא סירב. ואברהם ביקשו שיצא מביתו. נגלה אליו הקב"ה וא"ל אני הייתי מסוגל לחכות לו שמונים שנה, ולך אין סבלנות כמה שעות?? מיד רץ אחריו אברהם והכניסו שוב לביתו ולבסוף השפיע עליו לקרבו תחת כנפי השכינה!

מותו של פרץ סמולנסקין

וכבר ידוע שבשבת אחת לא היו פני הסבא מקלם. [כך מפורסם, ע' ס' התורה והמצוה שטרן עמ' רצז] מאירים כתמול שלשום ולשאלת תלמידיו אמר שבאותה שבת נפטר אחד מגדולי המשכילים שקלקל הרבה בכפירתו והפיץ עיתון מלא ארס נגד שומרי התורה והמצוות, והרגיש בלבו צער ורחמים עליו על גודל העונש שאותו רשע הולך לקבל, וההלם שהלה יקבל כשיראה שכל ימיו התאמץ עד אין קץ להפיץ שקר וכל ימיו עמל להוסיף עצים למדורתו שם לנצח, כמה יש לרחם על נשמה אומללה זו.

[מסופר על רבי שמחה זיסל מקלם, כשמת המשכיל המפורסם פרץ סמולנסקין מו"ל עיתון השחר ובעמח"ס "התועה בדרכי החיים" [שמתאר אותו באמת…] שהפיץ את תורת הלאומיות, וכתב נגדו רבות הגר"א וסרמן, והייתה לו שנאה עיוורת לבני תורה, ומת בשבת, כל אותה השבת נעלם מאור זיוו של רבי שמחה זיסל, ואמר מי יוכל להתבונן ולהכיל בצער נשמתו כשתבוא עכשיו לעולם העליון].

ומאידך –

הסופר פרץ סמולנסקין היה קרוב משפחה עם אשתו של הגאון בעל ״בית הלוי״ מבריסק זצ״ל, בהיותו כבר רבה של בריסק ביקר פעם בוורשה ונודע לו שפרץ סמולנסקין שהיה חולה שחפת נמצא גם כן בוורשה. ביקש מאחד ממקורביו שייוודע על מקום משכנו של פ.ס., שכן הוא רוצה לבקרו. רב טען ההוא ברוגזה, מה שייך לבקר את סמולנסקי שהוא חוטא ומחטיא את הרבים! אעפ״כ ברצוני לבקרו״ אומר ה״בית הלוי" בניחותא, שכן ש״ב של אשתי הוא.

אבל רבי ־ רוגז וטוען ההוא לעומתו, מה שייך ש״ב אבל אינו עושה מעשה-עמך ואסור להסתכל…

בוא וראה מסביר לו ה״בית הלוי״ בסבלנות אבהית.
בדין השבת-אבידה נאמר בתורה (דברים כ״ב, א) "לא תדאה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך״. פשטות הדברים, שבשום אופן אסור להתעלם מאבידתו של הזולת אלא צריכים לטפל בה ולהשיבה לבעליה. ברם, באו חכמינו ז״ל והוציאו מקרא מידי פשוטו ודרשו (ברכות י״ט א) ״והתעלמת מהם – פעמים שאתה מתעלם״. אך לא כן בדברי הנביא (ישעיה נ״ח, ז) "ומבשרך לא תתעלם". במקרא זה לא מצאנו בשני התלמודים והמדרשים שחכמינו ז״ל יוציאוהו מידי פשוטו לדרוש ״לפעמים כן מותר להתעלם מבשרך". ומדלא קבעו חכמינו תחומים בדברי הנביא, הווי אומר: שהצו מבשרך לא תתעלם" הוא בכל המצבים וללא שום תנאים. [״הראשון לשושלת בריסק״ עמ' 22]

 

 

מרן ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל מורה ?ו במפרש בספרו "חומת הדת׳ (מאמר ׳חזוק הדת׳ מאמר שלישי) שזהו חיוב הנלמד מקל וחמר. בתורה נאמר ״לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך״ (דברים כב, א):

"מזה נו?ל להתכונן, אם חסה התורה כל כך על ממונו של ישראל אפילו על חמורו ועל שורו שתעה והרחיק מן הדרך והצרך עמל רב להטותו הדרך, כל שכן שצריך לרחם על נפש הישראלי שתועה מן הדרך אם יצטרך עמל רב לראות להשיבו אל הדרך…

ומוסיף שם ה׳חפץ חיים׳ נופך אקטואלי לגבינו:

״ובאמת בזמננו אפלו החוטאים הגמורים מצוי ברבן שאינם להכעיס חס ושלום, רק תועים בדרך על ידי איזה פושעים שמתעים אותם מן הדרך והרי הן ממש כשה אובד שאינו יודע איך לשוב אל בעליו, ומצוה רבה לרחם עליהם ולהורותם הדרך הנכונה׳׳.

פעולת קדש של קרוב רחוקים מתוך אכפתיות על מצבם היתה לאברהם אבינו, שהץה הראשון אשר פעל בעז ובתעצומות לקרבם לאמונה והשקיע לצרך זה עמל ויגיעה רבה. אנו זרעו של אברהם למדים מדרכיו והולכים לעקבותיו.

כח של התמסרות לגבור היחיד!

הגה״צ רבי חזקיהו מישקובסקי שליט״א – משגיח דישיבת ״ארחות תורה״, ספר ברבים בכנוס ׳לב לאחים׳ (ניסן תשס״ג) ספור מדהים:

לדבריו, בשנה הקודמת נפתח בירושלים בית ספר לילדי קרוב, והיתה מלחמה גדולה עם בתי ספר הממלכתיים שלא רצו לותר על התלמידים, והצרכו להשקיע מאמצים עלאיים להוציאם מבתי הספר אלו ולהעבירם לבית הספר החדש.

ארגון ׳לב לאחים׳ בעדודו של מרן ראש הישיבה הגראי״ל שטיינמן שליט״א לקחו את הפרויקט לידים, ובאמצעות פעלות שכנוע מאסיביות הצליחו גסיעתא דשמיא להעביר מבית הספר הממלכתי לבית ספר של הקרוב את כל חגתהו למעט בת אחת.

כסיום הפעלה שהכתרה בהצלחה רבה למעלה מן המשער, עלו הפעילים ואתם הרה״צ רבי אודי זהר שליט״א לבשר בשורה משמחת זו למרן הרב שטיינמן. הם היו בטוחים שהדבר ישמח את לבו. לפליאתם, מיד לאחר ששמע את דבריהם, פרץ בבכי מר.

לחרדת העומדים עליו אמר בכאב: ״אמנם ההצלחה מרבה היא ברוך ה׳, אולם לבי נחמץ על אותה ילדה בודדת שנותרה שם! מדוע ותרתם עליה? אולי נתן עדיין בכל זאת לפעול שוב אצל הוריה במטרה להצילה…׳׳

לא יבש מעין דמעותיו עד שהבטח לו שינסו שוב לפעל בנושא.

הרב עובדיה שהגיע לדרום הארץ במסוק

 ויהודי אחד בא לנשק את ידו ואמר שמוכן לקבל ע"ע דבר אחד, ואמר לו הרב שישלח את הילדים לחינוך תורני, והגיע לבקר את בתו בפנימיה של הסמינר גלוי ראש ועל גופו קעקועים…

בהתרגשות רבה ספר הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ״ל, ראש ישיבת ׳קרית מלך׳, שכאשר בקר פעם במונסי אצל מרן הגאון רבי יעקב קמינצקי ז״ל, ראש ישיבת ׳תורה ודעת׳ ומקברניטי היהדות החרדית בארצות הברית, נוכח ביהודי בלתי שפוי בנפשו שעומד סמוך לרבי יעקב ומטרידו באפן קשה.

אותו יהודי רדף אחריו לכל מקום, נכנם לכל שיחה שדבר עם אנשים, עמד מאחוריו בשעה שיעין בספרים ועוד כהנה וכהנה, וממש לא היה שייך לעשות דבר. אך רבי ?עקב המשיך להאיר לו פנים ולהתייחס אליו במלא הכבוד הראוי.

שאלו רבי שמואל יעקב כמתפלא האם אין הדבר מפריע לו? הלא הוא מתנהג באפן מטריד ובלתי נסבל? ומדוע אינו מרחיקו מעליו?

השיבו רבי יעקב תשובה מדהימה: ״וכי אנו חיים כאן בשביל עצמנו?!״.״

 

 

ספור מפליא ביותר אודות הרב מפוניבז׳, ספרו ותיקי בוגרי הישיבה:

באחד הימים הגיעו מספר אברכים לבית מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל, ובפיהם תלונות תלונות והארות על הנהגתו של הרב מפוניבז׳ בנהול הישיבה.

ה׳חזון איש׳ השיב להם בקר רוח: ״לפני שאתיחס לטענותיכם, אבקש שתלכו לבדק בבניני המוסדות היכן הוא כעת ומה מעשיו…״

לאחר זמן לא מועט, הם שבו לבית ה׳חזון-איש׳ וספרו לו שאכן הם עברו ממוקד אחד למשנהו, עד שמצאו אותו בבניו בית היתומים שעל ידי הישיבה. חוא עבר מחדר לחדר, שכב לרגע על כל מטה והמשיך לחדר השני…

הם אמרו זאת בטון מזלזל, שמשמע ממנו כאלו ר!רב הנו מחסר תעסוקה.

ה׳חזון איש׳ בקש לשלח את אנשיו לברר מה פשר מעשיו של הרב, ולאחר זמן קצר הגיעה התשובה המפעימה. הרב הקדיש מזמנו היקר לבדק כל מטה ומטה חדשה שהגיעה למוסד אם אכן המזרן המנח עליה מספיק נח ועבה שייטיב עם הילדים היתומים האמללים הללו… הלא החדר והמטה אמורים להוות להם כתחליף לבית חם ולפנה שקטה…

אז הביט ה׳חזון איש׳ על פניהם של המתלוננים בעינים חודרות: ״נו!… עליו, על איש כזה יש לכם עדין טענות…״ והם עזבו את הבית חפויים ומבישים.

היחס לאומללים

"וכי אנו חיים כאן בשביל עצמנו?!.״"

טוב לב מן הזו הזה, והתמסרות עצומה לרגשותיו של כל יחיד ויחיד, מבלי לפשפש בעברו ומבלי לבדק בציציותיו, אלא רק למען חסד כפשוטו, נוכחנו א)יל רבים מגדולי ישראל. נביא דגמאות אחדות מהם:

בחור בגיל השדוכים שלמד בישיבת פוניבז׳, נגש ערב אחד לאחר תפלת מעריב אל מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל ושאל לחות דעתו, הנה הציעו לו אמש בחוויה המתגוררת בחיפה, והיות ואין לו שום קרובים המתגוררים שם, אין לו כיצד לברר אודותיה, ושואל הוא עצה מה עליו לעשות.

התענין הרב שך אילו פרטים חסרים לו אודות הבחורה? והבחור פרט מספר שאלות שהוא חפץ לדעת. הרב שך שמע את דבריו והורה לו לשוב אליו בהמשך, ובינתים הוא יחשב כיצד נתן לעזר לו.

למחרת לאחר תפלת שחרית, סמן הרב שך לבחור שיגש אליו, והביא בפניו את כל הנתונים שבקש לברר. הבחור תמה מהיכן לו כל זאת? והרב שך השיב בפשטות: ״אתמול מיד לאחר מעריב פניתי לאוטובוס ונסעתי לחיפה, הלכתי

לברר אצל מכירי את כל מה שרצית לשמע אודות הבחורה… הנה התוצאות״.

הבחור יצא מכליו מרב התפעלות, נכח התמסרותו המיחדת של הרב שך להרגשיו וצרכיו. הרב שך לא היה אז צעיר כלל, על הישיבה ועל הכלל השתרגו על צוארו, ובכל זאת לא חסך מזמנו וכחותיו להטלטל בדרכים ולהתאמץ עבור בחור שהתקשה לברר על שדוך שהצע לו…

הרב שך והשידוך עם הבת שאמה לקתה בנפשה

תמיד עודד תלמידיו להתחתן – מחפש את האבידה או 'מציאה'

סיפורים אודות תלמידיו שהתעכבו בשביל ענייני כספים – כיצד הוא עצמו התחתן ולא קיבל מאומה ונצלו חייו…

 

אימן של בנות ישראל

יחידה בדורה ומופת לדורות היתה הרבנית בת-שבע קניבסקי ע״ה, אשת חבר של מרן שר התורה הגר״ח קניבסקי שליט״א. ׳אמן של בנות ישראל׳ – כנוה בהערצה. על לוח לבה הטהור נשאה את על הדור כלו, טרחותיו משאיו ומצוקותיו. רבות רבות מצאו אצלה פנה חמה ואזן קשבת להשיח את לבם הדווי, והיא בלב רחב כאולם קבלה את כלן בסבר פנים יפות והשתתפה בכנות בכאבן ובמצוקתן, בשמחתו ובהצלחתו. עבדות רבות ומפליאות נכרכו סביב אישיותה המרוממת ודמותה הפלאית.

ספור מפעים ביותר אחד מיני אלף אודותיה, ספר חתנה הגאון רבי זליג ברורמן שליט״א, ראש ישיבת סדיגורא:

היתה אשה אמללה וקשת יום, למודת סבל ומכאובים, שנהגה במשך שנים רבות לפקד את ביתה של הרבנית, מדי יום ביומו, ולהטריד את מנוחתה. היא דרשה מהרבנית שתאמר אחריה את נסח הברכה שהיא עצמה תכתיב לה, הנסח נקבע על פי החרדות והפחדים שלוו אותה באותו היום.

לבני המשפחה זכור במיחד נסח מסים שבקשה מהרבנית לומר אחריה מלה במלה: ״אני לא אמות היום, לא מחר ולא מחרתים״… והרבנית בענוה ובסבלנות אין קץ היתה נענית לשגעונותיה, וחוזרת אחריה מלה במלה עם כל הלב, ועם אותו חיוך מכר ואפיני שלא מש משפתותיה בכל עת.

כך בכל יום ויום היתה באה עם נסחאות וברכות שונות ומשנות, והרבנית ממלאה אחר בקשותיה בחפץ לב.

את העז העצום לעשית חסדים אלו במלא התעצומות קבלה היא מבית הוריה הגדולים, ובעקר מסבה הגה״צ רבי אריה לוין זצ״ל. מספר שבשמחת השבע ברכות מספרים שחותנה מרן הסטיפלער זצ״ל, בפני גיסו מרן ה׳חזון-איש׳ זצ״ל, ובדבריו הזכיר את שבחה של הכלה הצעירה. ביו השאר הזכיר לשבח ומעשיה, כי הבריות אומרות על הכלה שהיא דומה בתכונותיה לסבה רבי אריה…

תכונה זו של אכפתיות מפלאה ועשית חסד בצורה נדירה, נשבה בבית גם מרוחו של בעלה הגדול, מרן רבי חיים קניבסקי שליט״א. על כך תעיד העברה ששמעתי לפני עשרות שנים מחתנו הגאון רבי יצחק קולדצקי שליט״א:

פעם אחת התלוה רבי יצחק אל חותנו כשהצרכו לצאת מן הבית. כאשר הרחיקו לכת מעט, לפתע בקש חותנו לסב על עקבותיו חזזרה לכוון הבית רבי יצחק סבר לתמו שמא חותנו שכח משהו, אך בהמשך הסביר לו רבי חיים את הענין:

בגמר א (בבא בתרא ז, ב) מספר: מעשה בחסיד אחד שאליהו הנביא היה רגיל לשהות אצלו, לפתע ביום אחד חדל מלבוא• התברר להחסיד כי ישנה עליו תביעה מן השמים על כך שבנה שער חיצונית לביתו, וזאת בנוסף לדלת הפגימית שהייתה כבר קימת קרם לכן. כאשר העניים חזרו על פתחו לקבץ צדקה, בעקבות כך שהשער החיצוני היה נעול, בני הבית לא הבחינו בדפיקותיהם, ומתוך כך נמנעו מלתת צדקה. וזוהי הסבה שאליהו חדל מלבוא.

"כעת כשיצאנו מהבית״, הטעים רבי חיים באזני חתנו, ״סגרנו בלא כונה את הדלת החיצונית, ועלול להווצר מצב שכאשר ידפק עני בפתח, לא יבחינו בו בבית, משום כך אני שב כעת לפתחו״.

 

*

אם ה'אני' כאן – הכל כאן!

['לך לך׳ ־ להנאתך ולטובתך – הרב פינקוס עם תוספת מרובה]

 (רש"י) ״לך לך ־ להנאתך ולטובתך" הקב"ה מצווה את אברהם ללכת מארצו וממולדתו ־ להנאתו ולטובתו. אחרי כן כתיב: "וילך אברם כאשר דבר אליו ה"

ויש שפירשו, שאברהם לא עשה כמו שהקב״ה ציווהו; הקב״ה אמר לו ״לו לך ־ לטובתך, ואילו הוא הלך לשם שמים, רק משום שכך נצטווה.

זהו, אמנם, רעיון יפה, אבל כמדומני שאינו נכון. לא מסתבר לומר שאברהם אבינו שינה ממה שהקב״ה אמר לו. אלא אדרבה, יש כאן הדגשה ״וילך אברם כאשר דבר אליו ה'״ – כמו שהקב״ה אמר לו, הוא אכן הלך להנאתו ולטובת עצמו! מה באה כאן התורה ללמדנו? כאשר אדם עושה מעשה חסד, כגון שנותן פרוטה לעני, מונחים במעשהו שני חלקים: ראשית, הבנין שהוא בנה בעולם, כלומר עצם החסד שגמל עם אותו עני מסכן, שלפני כן לא היה לו מה לאכול, וכעת ע״י נתינתו יש לו מה לאכול. אולם נוסף על כך הוא גם בנה את האישיות שלו, הוא עשה את עצמו לבעל חסד!

והנה נתבונן נא: איזה מבין שני חלקים אלו חשוב יותר? הבנין שבנה בעולם ־ מעשה החסד, או בנין אישיותו?

דבר זה בא הכתוב ללמדנו: ״לך לך" העיקר אצלי, אומר הקב״ה, הוא מה שאתה עושה עם עצמך, העובדה שהנך מתקן את אישיותך ובונה את הנפש שלך.

מדוע זה כך? אברהם אבינו היה איש חסד. עושה חסד נקרא ״חסיד׳ ואמרו חז"ל: ״איזהו חסיד – המתחסד עם קונו״ מיהר פר׳ משפטים דף קיב ע״ב). חסד אמיתי הוא חסד הנעשה כביכול עם הקב״ה. ביאור הדברים הוא לכאורה קצת ׳חריף/ אבל ממש נפלא! חסד אמיתי הוא לתת למישהו דבר שאין לו מעצמו וגם אין לו אפשרות להשיגו בעצמו. אם אני נותן לך סוכריה, בשעה שבכיסך מונחת חבילה של סוכריות – זהו אמנם חסד, אבל לא שיא החסד. אך בשעה שאין לך סוכריות, וגם אין לך שום אפשרות להשיג סוכריות, וכעת הנך רוצה מאוד סוכריה אחת, אם אתן לך סוכריה ־ זהו חסד אמיתי. אומרים חז"ל: ״איזהו חסיד״? ־ מהי האפשרות לעשות חסד בעולם? ־ רק עם אחד, עם הקב״ה! אצל הקב״ה יש דבר אחד שכביכול אין לו אותו, וגם אינו יכול להשיגו, ורק האדם יכול לתת לו. מהו? השלימות שהוא יוצר באישיותו.

כשאדם מתקן ומשלים את עצמו, עושה את עצמו לאדם טוב יותר, זהו דבר שהקב״ה מצדו כביכול אינו יכול לעשות, כי אם הוא עושה אותי לאדם טוב, הרי לא נהייתי באמת אדם טוב. אולי רובוט, או מלאך… זהו, אם כן, הדבר היחידי שאין לו, ורק אני יכול לתת לו.

זהו ״לך לך״ ־ הציווי לאברהם היה שילך, אבל רצון השי״ת הוא שאברהם יבנה את עצמו, זה מה שמעניין אותו. חוץ מזה הוא לא צריך דבר.

להחזיר את העולם בתשובה ־ גם הקב״ה יכול. להכניס אורחים? ־ הקב״ה יכול לתת להם בתים לכתחילה, כך שלא יצטרכו להסתובב ברחובות ולהזדקק לאירוח של אברהם. ואמנם אין הכוונה, חלילה, שאברהם לא היה צריך לעשות את כל המעשים הטובים שעשה, כי ודאי שללא עשייתם לא היה בונה את עצמו. אבל היופי של הכל, הדבר שבמיוחד חפץ בו השי״ת הוא שיבנה את עצמו, כלומר, העיקר לא מה שאתה עושה, אלא מה שאתה בונה את עצמך!

[אם אני כאן הכל כאן

אומר הרב דסלר [ח"ד עמ' 286] היצה"ר גונב מאתנו את היקר ביותר – את האני! הוא מרמה אותנו שמה שהוא רוצה – אני רוצה. היצה"ט הוא המצפון – והוא כבר לא "אני", אלא גורם חיצוני ש"מפריע" לי ליהנות כפי ש"אני" רוצה! בו בזמן שהאני הפנימי באמת רוצה לעשות רצון ה', כפי שכותב הרמב"ם בענין כפיית גט עד שיאמר רוצה אני.

וזה שאמר הלל – אם אין אני לי – מי לי? ו"אם אני כאן – הכל כאן"! ואם לא כאן? מי כאן? שהרי כל פעולותי חיצוניות מתוך הרגל ושינון, ולא מתוך הנקודה הפנימית!

הרבי מסאטמר והחקיין – אולי גם אני סתם חקיין??

האדמור הזקן והאייכה

ועוד נוסיף – כאשר האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי ישב בבית הכלא הרוסי, הופיע נציג בכיר של המימשל כדי לחקור אותו. אותו אדם היה בקי בתנ"ך ומלומד בענייני יהדות.

הוא ניצל את ההזדמנות כדי לשאול את רבי שניאור זלמן שאלה שהציקה לו זמן מה.

לאחר חטא עץ הדעת, כתוב כי "ויקרא ה' אלוקים אל האדם ויאמר לו: איכה?". האם לא ידע האלוקים היכן נמצא אדם הראשון, שהיה עליו לשאול אותו למיקומו? שאל השר.

הרבי ציטט את דבריו של רש"י כי כמובן שלא נסתר מעיני האלוקים מקומו של האדם הראשון, הייתה זו רק דרך לפתוח בשיחה. "אני מכיר את דבריו של רש"י" השיב החוקר, "אך ברצוני לשמוע את פירושו של הרבי."

השיב לו הרבי:

"כאשר אדם הגיע לגיל מסויים" – וכאן הוא ציין את גילו המדוייק של החוקר – "שואל אותו האלוקים: איכה? האם אתה יודע למה נבראת, מה מוטל עליך לעשות ומה כבר הספקת לעשות בעולם?"

דברים אלו הותירו רושם עמוק על החוקר]

אייכה – היכן האני האישי והפרטי שלך!!??

 

שיטת דוד הפלגה ־ הכל למען הכלל

נקודה זו היא יסוד החילוק העצום שהיה בין אברהם אבינו לבין אויביו הגדולים ביותר ־ אנשי תר הפלגה ואנשי סדום.

לדור הפלגה היתה שיטה, שבשפה המודרנית נקראת ״קומוניזם" ־ איחוד של כל הנכסים ושל כל האזרחים. אין רכוש פרטי. האדמות, המפעלים, המכוניות – הכל של הציבור, לא של אדם פרטי.

חז״ל מספרים, שאנשי דור הפלגה בנו את המגדל הענק דוקא מלבנים, לא רצו לבנותו מאבן. ואם אדם עמד על המגדל, ו׳חלילה׳ נפלה לבנה מידו ונשברה ־ קבעו יום אבל לאומי, כל האנושות כולה התאבלה על הלבנה: ״אוי לנו, מי יחזיר לנו תמורתה של לבנה זו, לעולם לא תהיה עוד לבנה כמוה״…

וזה באמת כך, כי גם אם ייצרו עוד אחת היא לא תהיה אותה לבנה שנשברה, אלא לבנה חדשה. לעומת זאת, אם בן אדם היה נופל ומת, לא היו אפילו קוברים אותו, זה בכלל לא ענין אף אחד.

יתירה מזו, אם כשהיו בונים את המגדל היתה חסרה להם לבנה ־ הכניסו ילד במקום הלבנה. מעין מה שכתוב

דַּבֵּר כֹּה נְאֻם ה' וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר וְאֵין מְאַסֵּף:

 

עלינו להבין: מעשה זה לא נעשה על ידם מאותו טעם שפרעה עשה כן לבני ישראל. פרעה הכניס לבנין ילד יהודי, אבל הם הכניסו ילד של עצמם, כלומר, בעיניהם הלבנה היתה חשובה יותר מהילד! זו היתה שיטתם הפילוסופית ה׳גאונית': העולם נברא לצורך כלל האנושות, וכל דבר בעולם משמש למטרה זו. ע״י הלבנה נבנה לנו מגדל, אשר ישמש את כלל הציבור. כל לבנה, כל תפוח, כל פרוסת לחם ־ הכל משמש את האנושות.

ישנו דבר אחד בעולם שאינו משמש את האנושות: האדם היחיד! היחיד רק לוקח, ׳גוזל, מכלל האנושות; חמצן, מזון, כל צרכי החיים. הלבנה 'נותנת׳ לציבור, ואילו כל יחיד ויחיד בעצם רק לוקח מהציבור. לכן, כאשר לבנה נופלת ונשברת, מצטערים ומתאבלים. אבל כשאדם מת, אדרבה ־ ״ברוך שפטרנו״, כשישנו אחד פחות ־ יותר טוב לכולם… זו, בעצם, היתה שיטת הקומוניזם.

לאמיתו של דבר, מבחינה היסטורית, זו הקבוצה האכזרית ביותר שהיתה מאז ומעולם. מאותה שיטה של ״אהבה ואחוה, כולנו שווים, כולנו אחים״, יצאו מעשי האכזריות הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית!

היטלר ימ״ש הרג ששה מליון יהודים כי הוא שנא אותם, היתה לו מטרה לעקור את הגזע הזה מן העולם, רוז״ל. לעומת זאת סטאלין הרג עשרים מליון איש! לא מתוך שנאה.

הם פשוט לא נחשבו אצלו, לא היה להם כל ערך בעיניו. הוא שלח עשרות אלפי איש לסיביר, מקום שבו הטמפרטורה היתה המשים מעלות מתחת לאפס, וכך, כשרק חולצתם הדקה לגופם, ללא סוודר, הוכרחו לעבוד עבודת פרך במשך ארבע־עשרה שעות ביממה, כשמזונם היחיד היה פרוסת לחם מעורבת עם נסורת של עצים!

אכזריות נוראה זו נבעה מזלזולו באדם. האדם לא היה שווה אצלו כלום. המטרה אינה האדם, אלא לבנות עולם. אדם הוא פחות מדג רקק. אם הוא מכליל את עצמו ותורם לכלל הציבור ־ יש לו זכות קיום, אבל אם הוא חורג ־

כמו אם הוא למשל יהודי ויש לו שיטות לעצמו ואינו מסכים עם שיטות הציבור ־ הוא פשוט ׳מיותר" ולא רק מיותר, אלא הוא מאיים על כולם, והציבור ידאג לסלק אותו…

דברי הגר"ח זוננפלד

וזהו לימוד חשוב במאד אמר הגר׳׳ח זוננפלד זצ״ל ששומה עלינו לדעת, שמיני דור הפלגה ועד לדור הקומוניזם אלו כמו אלו מרוב הלהיטות להשיג את ההתנתקות מעזרת שמים ראו במדינתם עיקר וערך עליון, בעוד האדם היחיד, הפרט, הפך לטפל, לאמצעי המשרת את המטרה עצמה.

בימינו בעבר הלא רחוק היו תופעות רבות כאלו.

אחת מהן שסיפר הגנרל האמריקאי אייזנהאור [משחרר אירופה המערבית מן הנאצים]. כאשר שמע את דבריו של הגנרל הרוסי שסיפר לו כיצד הצבא האדום טיהר שדות מוקשים. פשוט מאד, שלחו גדודי חיילים אל שדות המוקשים כדי שיפוצצו אותם בגופם. כך פינו את הדרך להתקדמות הטנקים לעבר ברלין, כך זה נראה כשאדם רוצה להשיג בעצמו ללא עזרת שמים את מטרותיו. [תוספת מהספר בנאות דשא]

האולימפיאדה וחיי אדם

באחת מארצות אירופה – כמדומני נורבגיה – בנו איצטדיון לפני עשרות שנים לאירוח האולימפיאדה. כיון שהיו בלחץ של זמן הם עבדו גם בלילות. עבודה בלילה מסוכנת, עייפות, תאורה לקויה, והיו גם תאונות עבודה רבות שהסתיימו בלא מעט הרוגים. הממשלה החליטה לפתור את הבעיה בדרך מאד פשוטה – היא פשוט הגדילה את תשלומי הפיצויים למשפחות ההרוגים…

שיטת אברהם אבינו היתה בדיוק להיפך. הוא אמר: השי"ת לא צריך אותי כדי לבנות עולם, הוא יכול לבד לבנות את העולם. אני לא צריך לפרנס עניים, השי״ת יכול לבד לפרנס עניים.

אני יכול לעשות רק דבר אחד שהקב"ה "לא יכול לעשות" ־ לעשות מעצמי אדם טוב יותר! לכן, כל בן אדם שהוא ראה ־ היה בעיניו התכלית! אפילו ערבי ־ גם הוא בן אדם! בזה כביכול נותנים לאלקים מה שהוא לא יכול לקחת לעצמו. זוהי שיטתו של אברהם אבינו.

אברהם על פרט אחד – אדם אחד – לוט – יצא למלחמה!

אברהם על אנשים חוטאים – ביקש רחמים!

הוא יכל לטעון – הם נגד ה"שיטה" שלי, יש למחוק אותם! זה קומוניזם…

לעומתו, אנשי סדום אמרו: ׳יש לנו את הציבור שלנו, בא אדם זר ומבקש למצוץ את הדם שלנו? לך מכאן, שלא תעיז אפילו להתקרב לעירנו'! כך היא גם שיטת אמריקה – בלי ויזה לא נכנסים לכאן! אתה תאכל את כל האוכל של מנהטן… תמצוץ את הכסף מכל אזרחי המדינה… לכן עדיף שתישאר במקומך ולא תבוא לכאן!

פרופסור פרנסיס קריק, (חתן פרס נובל, שגילה את מבנה ה – D. N. A), כתב בשנות ה – 60, מאמר לביטאון ""nature שכותרתו: "ההשלכות הסוציולוגיות של הביולוגיה המודרנית".

במאמר הוא פורס את חששותיו לגבי עתידו של המין האנושי:

"ריבוי הילודה, ודלדול משאבי הטבע מהווים סכנה על האנושות כולה".

בעקבות זאת מעלה פרופ´ קריק את פתרונו לבעיה: "לא נוכל לראות את חיי האדם כקדושים, לא נוכל להרשות את הרעיון שלכל אדם יש נשמה וזכות קיום. תינוק הנולד ייחשב חי מבחינה משפטית רק 48 שעות לאחר הלידה". אז מה הבעיה? מבחינה משפטית הוא לא חי, אז להרוג אותו זה לא רצח. נקי.

בינתיים, הוא מציע באבירות, "יבדקו אם הוא חבר רצוי בחברה האנושית."

האבסורד עוד לא נגמר: וכן "רצוי להגדיר אדם מעל גיל 80 כמת מבחינה משפטית עם כל המשמעויות הכרוכות בכך".

והנה משפט המחץ: "כדי שהחברה תקבל זאת יש להפסיק את לימוד המוסר הדתי לילדים, וללמדם את ההשקפה של הביולוגיה המודרנית על מקומו של האדם ביקום".

מי אמר אבולוציה ולא קיבל? זה לא היה הנושא שלי, ממש לא, אבל תראו איך שזה נכנס לו. . .

 

כיום לחברה יש שתי סיבות עיקריות לקצר חיי אדם. ראשית, עלויות כספיות גבוהות. שנית, קציר איברים. כידוע לכולנו, כדי 'לתרום' לב יש צורך לקצור אותו בעודו פועם. הבעיה היא שפעולה כזו נחשבת לרצח. מה עושה הרפואה המודרנית? מגדירה על פי נוחיותה מה נחשב לאדם חי, וממילא אין בעיה להרוג אותו.

והנה ההמצאה החדשה: מוות מוחי נשימתי. עד היום כדי להגדיר מוות השתמשה הרפואה רק בהרס של כל המוח, כולל הגזע. ואילו כעת, לצורך העניין, שונתה ההגדרה לגזע המוח בלבד. במילים אחרות, המילים "מוות מוחי" מסתירות מאחריהן באכזריות את האמת הפשוטה, שהמוח עדיין חי.

בבדיקות EEG נמצא כי שנעשו לאנשים במצב של מוות מוחי נמצא פעילות מוחית ב10% מהפציינטים. ואם כבר מדברים, קרו מקרים נדירים של מוות מוחי שהחולים חזרו לחיים. כמו אותו חולה באוקלהומה שהתאושש לחלוטין ממצב כזה, ואף התראיין לתקשורת. זה קרה ברה"ב בשנת 2008! [מהאתר 'הדוס' ראה שם עוד].

 

[שמעתי מהרב דיסקין

מדוע שיטת הקומוניזם פשטה את הרגל, ואילו הגמחי"ם משגשגים בבני ברק, והחסד גואה בעולם התורה?

מפני שהתפיסה הגויית לחסד – תעזור – לו! הוא – חסר! לעני – אין! אך תפיסת היהודי שיותר ממה שאתה עוזר לו – אתה בונה את עצמך! יותר משבעה"ב עושה עם העני וכו', תבנה את עצמך ואישיותך – ותתחסד עם חבירך!

התפתחות העולם מול נסיגת האדם]

הפער בין ההתפתחות הטכנולוגית – להתפתחות האנושית

כיום, רואים אנו שהעולם מתקדם ומתפתח, אולם כגודל ההתפתחות בבנין העולם – כך גודל הנסיגה בבנין האדם. פעם באתי לביקור באמריקה, והיה שם מישהו שחשב שמעולם לא הייתי שם. הוא החליט לעשות לי סיור לראות עיר חדשה שנבנתה זה לא מכבר. בין השאר הוא לקח אותי לבנין של ארבעים קומות שנשקף ממנו נוף מיוחד, ואמר לי: ״תראה את הבנין שלנו". ואני, הרי גרתי בניו יורק, ואני מכיר בניינים גבוהים, ודברים כאלה אינם מעוררים אצלי שום התלהבות.

אלא שבכל אופן היתה נקודה כאן שהרשימה אותי: ניו־יורק היא עיר מאוד מלוכלכת, הרחובות מלאים לכלוך וצחנה. אבל כאן היה הכל חדש ומבריק. הבניינים היו עשויים מפלדה וזכוכית, הפרוזדורים מצופים שיש, והרחובות כולם רחבים ונוחים להליכה. ממש מעורר התפעלות! כך עמדתי והבטתי סביבי בהנאה. אחרי שגמרתי להסתכל על הבניינים והרחובות, התעורר בי רצון לדעת מי גר כאן. הרמתי את הראש, וכשראיתי באלו בני אדם מדובר – פשוט הייתי המום! איזו תת־אנושות. שוב הפניתי מבטי אל הבניינים, ומשם אל האנשים, והתמיהה בעיני היתה עצומה: איך זה מתחבר? היתכן כי אנשים ברמה אנושית כה ירודה יבנו כאלו בניינים?! איזה פער בין האנושות לבין מה שנבנה על ידה.

וכן כלל האנושות: מצד אחד כבר הגיעו לירח, ייצרו מחשבים משוכללים, פלאפונים שבלחיצת כפתור אחת ניתן לאחוז בכל העולם כולו על כף היד של המשתמש, כפשוטו! ואילו האדם עצמו – יורד ויורד. הבנין שהאנושות בונה הוא על חשבון בנין אישיותם!

לאמיתו של דבר, גם בתוך עולם התורה קיימת בחינה זו.

יש פער נורא בין מה שאנחנו עושים, לבין מה שאנחנו באמת. בן תורה ממוצע, לומד תורה כל היום, עושה חסד, הוא בונה בניינים. אבל מה הוא? לא מה הוא עושה, אלא מה הוא בעצמו? אלו שני עולמות! עוד לא היה בעולם כזה פער בין המעשים לבין מציאות האדם עצמו!

המעשה השלישי הוא על יהודי מירושלים שבמשך שנים רבות לא היו לו ילדים. והנה הוא שמע שבבני״ברק חי אדמו״ר צדיק, בעל מופת גדול, וידוע שמי שזוכה לקבל בבית מדרשו ׳מפטיר, ביום א, של ראש השנה ־ זוהי סגולה נפלאה לילדים. הוא ניגש לרבי, סיפר לו את מצבו, והרבי מיד אמר לו: ״תגיע בראש השנה ביום הראשון ותקבל מפטיר". בליל ראש השנה, אחרי מעריב, פוגש מיודענו יהודי, ותוך כדי שיחה מספר לו הלה: "שמעתי שמפטיר אצל הרבי זו סגולה לילדים, ולכן הגעתי במיוחד לבנייברק לראש השנה, בתקוה שלא יהיה שם משהו שיצטרך את המפטיר, ואז אוכל אני לקבלו". כששמע זאת אותו יהודי ירושלמי, החליט לוותר בלב שלם על המפטיר שהבטיחו הרבי. למחרת הוא לא התפלל אצל הרבי, כדי שהשני יזכה במפטיר. בשנה הזו הוא נפקד בבת! [יש לציין שבעל המעשה מוכר לי באופן אישי!.

אבל דווקא במעשים הקטנים ־ שם האדם נמדד!

העיקר כלפי השי״ת זה לא מה שאתה עושה, אלא מה שאתה, וזה ־׳'לך לך! כי את זה אתה יכול לתת להשי״ת, להיות חסיד מתחסד עם קונו.

 

״כלום מעשה בא לידך"?!

לפי האמור נבין מאמר חז״ל שלכאורה הוא פלא. חז״ל [רז יח ע׳א] מספרים, שכשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו, ובעת הביקור שאל רבי חנינא את רבו: "רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך"? "אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים" – היה לי ארנק עם מעות של סעודת פורים, כסף שלי. לא שמתי לב שהוא שלי וחשבתי שזהו כסף של צדקה, וחילקתיו לעניים. כשהגעתי לעשות את הסעודה, גיליתי שהיה זה כסף שלי. והנה עפ׳׳י דין, עפ׳׳י יושר, הייתי יכול להוציא מקופת הצדקה את אותו סכום שנתתי להם. לא עשיתי כך, אלא הכל נתתי לעניים. "אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי".

דברי חז״ל אלו הם ממש בגדר תעלומה! מה קורה כאן? מדובר על אחד מגדולי התנאים אשר מסר את נפשו להריגה למען התורה, הקהיל קהילות ברבים, העמיד תורה בישראל, וכשהוא שאל את רבו ״מה אני לחיי עוה״ב"? תשובת הרב לא היתה: ״ודאי, מה השאלה"! אלא ־ ״עשית משהו טוב״? ורק כשסיפר על מעשה הצדקה שלו, הסכים רבו שבן עוה״ב הוא. פלאי פלאים!

אמנם, לפי דברינו יובן הכל להפליא. כאשר שאל ר' יוסי ״כלום מעשה בא לידך", לא היתה כוונתו לשאול האם עשה איזה מעשה טוב שעבורו יקבל עוה״ב. הוא עשה מספיק מעשים שיקבל עבורם עוה״ב. שאלתו היתה: נכון, כולם יודעים את כל מה שבנית, הרי בנית את כל התורה כולה, את כל העולם. אבל כדי לענות לך אם הנך בן העוה״ב עלי לדעת מה אתה בעצמך! האם עשית פעם משהו, שיוכיח מה אתה?

אם תדע מה אתה, תיכנס לעוה״ב עם כל מה שעשית, אבל אם אינך יודע מה אתה ־ לא יהיה לך כלום! ספר לי, אפוא, איזה "מעשה" שממנו אדע מה אתה.

נמחיש כוונת הדברים –

האדמו״ר מסטריקוב סיפר להגרא״מ שך

אודות חסיד קארלין שהיה סוחר גדול ונסע לרגל מסחרו לערים, ופעם אחת נקלע לעיר וראה שיצטרך לשהות שם בשבת, ודאג היכן יתפלל בשבת. היה שם האדמו״ר מצ׳ורטקוב וחשב להתפלל אצלו, אבל חשב בלבו, הרי אני חסיד קרלין ורגיל להתפלל בצעקות ובקולות רמים, ואצל הרבי אין זה מקובל, כיצד יסתכלו עלי, ואולי תהיה זו אף פגיעה ברבי אם יצעק בקול בעת התפילה.

החליט להכנס אל הרבי ולבקש את רשותו להתפלל כהרגלו. הרבי שמע את מבוקשו וענה לו בקפידה, איזה דרך היא זו לצעוק בתפילה, כשאתה עומד בפני המלך האם אתה צועק, יש להתפלל בשקט ובמורא, כך הוא מנהגנו ואין לשנות. באין ברירה ניסה בכל כוחו להתאפק מלצעוק אבל בהגיע לתפילת נשמת לא יכול היה עוד להתאפק, התלהבותו פרצה כשאגת ארי והחל לאמרה בקול רם ובצעקות נוראות, והכל הסתכלו עליו בתמהון ובקפידה. במוצש״ק נכנס אל הרבי והחל להתנצל, ענה לו הרב, על מה ההתנצלות, יש כאלו המתפללים בשקט ויש הצועקים, ולהיפך הצעקה נובעת מהלב והיא אחת מלשונות התפילה, טובה היא מתפילה בקרירות וקפאון.

האיש תמה ושאל הרבי, הלא בערב שבת גער בי הרבי והתרה בי שלא אצעק ושלא זו הדרך?

ענה לו הרבי, כשיהודי בא אלי בערב שבת ומבקש רשות להתפלל בצעקות בשבת, והוא מתכוון מראש לצעוק, כאילו זה טופס התפילה וצורתה, יש להעמידו על האמת שאין זה מעיקר התפילה ותקנתה. אבל כשיהודי עומד בתפילה וייחם לבבו ומרוב התלהבותו הוא מרים את קולו. אין נאה ומשובח הימנו.

– מעין מה שמובא במחזור "כאן ידמע האומר"… כאילו יש כפתור עליו לוחצים ומורידים דמעות…

כשאדם צועק בתפילה "על פי הכנות מראש", הוא מוכיח שזה "מתוכנן" ולא אמיתי!

מעין מה שמספרים על א' החכי"ם בדגה"ת שבא לגרא"מ שך כששמע שהרב עומד להחליף אותו בח"כ חדש, ואמר לו שהוא סובל מבעיות לב, ודבר כזה יכול לגרום לו להתקף לב… אמר לו הרב שך בדוק של ציניות – "לפחות תאמר בלי נדר"…

לא "מזמינים" תפילה בצעקות, אלא זה בוקע מהלב, ואז זו באמת תפילה אמתית!

 

לאור זאת נבין מה הכוונה "מעשה״?

ר' יוסי בן קיסמא אמר לו: נכון, יתכן שבאותו פורים חילקת סכומי עתק. אבל כל זה היה בתכנית ־ כך היא המציאות שלך, בנין החיים שלך, אתה בעל חסד, ואפילו יכתבו זאת על המצבה שלך. אבל ברצוני שתספר לי על איזה מעשה שחרג מהרגילות, שבא לך בהפתעה, לא לפי התכנית כלל. מעשה שאף אחד לא יודע ממנו, וגם אתה בעצמך לא שמת לב כמה המעשה חשוב.

ואז הוא אמר: כן, היה לי כסף שהתחלף לי עם כספי צדקה. זה היה דבר שלא תיכננתי, ואעפ״כ ויתרתי עליו.

אם כך, אמר ר' יוסי, עכשיו אני יודע מי אתה! אם היית אומר לי: "למדתי את כל התורה כולה" עדיין לא הייתי יודע מהי מדרגתך, כי זוהי שאיפתך, זו התדמית שהנך רוצה לבנות לעצמך, בלעדי זה אינך שווה כלום, והרי אף אחד לא רוצה להיחשב לכלום.

דוקא מעשה קטן זה, שלא נעשה בתכנון – הוא משקף מה אתה באמת! זהו ׳כלום מעשה בא לידך' מעשה שאיננו בקו של גדולתך, מעשה קטן, אך כזה המשקף את אישיותך האמיתית, אותה בנית בעמל התורה והמידות.

רבי ירוחם ממיר והכפפה – מעשה המשקף את הפנימיות!

 

״מעשה בא לידך" ־ בימינו

אספר לכם שלושה מעשים מהסוג הזה. כל אחד מאתנו ודאי שמע ואף מכיר באופן אישי על אנשים שהגיעו לצדיקים גדולים, התעקשו וקיבלו מהם ברכה ונושעו. אינני מזאל חלילה בסיפורים הללו, אבל המעשים הבאים שונים במקצת. את המעשה הראשון שמעתי מהגאון ר' יוסף ליס זצ״ל. במלחמת העולם השניה הוא ברח עם ישיבת מיר, בהותירו אחריו את אשתו וילדיו שכנראה נספו במלחמה. אחר תלאות מרובות הגיע לאמריקה, ומשם לארץ ישראל. בהגיעו לארץ החליט להתחתן פעם נוספת, אף שכבר לא היה צעיר במיוחד. אשתו השניה היתה נשואה קודם ליהודי חשוב, הם חיו עשר שנים ולא היו להם ילדים. בעלה נפטר וזמן מה לאחר מכן היא התחתנה עם ר' יוסף זצ״ל.

האמת היא שהוא פחד להתחתן איתה, שכן לא היתה בידו עדות ברורה על אשתו הקודמת אם היא באמת איננה בחיים, אבל הרב מבריסק זצ״ל דחף אותו מאוד להתחתן, והם התחתנו. הם חיו יחד שמונה שנים ללא ילדים, אחר כך נולדו להם בן ובת.

פעם שאלתי את ר' יוסף של מי המופת הזה, והוא אמר לי: זהו מופת שלי. אף פעם לא בקשתי ברכה מהרב מבריסק, כי הוא דחף אותי לשידוך, ולא רציתי לצערו שבגלל זה עליו לתת לי ברכה. כנראה שמשום כך זכיתי להיוושע. זהו מעשה קטן! הוא לא ביקש אף פעם ברכה מהרב מבריסק כדי שלא לצערו, ובזכות זה נפקד בבן ובת!

המעשה השני הוא על בעל ה״לשם״ הקדוש. הוא היה גאון, קודש קדשים, מגדולי המקובלים, ידע את כל התורה, וכתב חיבורים שונים בכל מקצועות התורה. היתה לו בת שבמשך כמה שנים לא היו לה ילדים. פעם הלכה לרופא, והרופא הודיע לה נחרצות כי אין מה לעשות ולעולם לא יהיו לה ילדים. היא הגיע הביתה בלב שבור, נכנסה הביתה והנה היא רואה את אביה הקדוש, בעל ה״לשם״, יושב ולומד. היא לא רצתה להפריע לו ללמוד, ולכן יצאה החוצה, נכנסה למחסן שהיה בחצר. ושם בכתה.

אחרי זמן מה הוצרך בעל ה״לשם׳׳ לצאת החוצה, והנה קול בכי עולה באוזניו. נכנס למחסן, וכשראה את בתו שאל אותה: "מדוע את בוכה"? אמרה לו הבת: ״אין לי תקווה, הרופא אמר שאף פעם לא יהיו לי ילדים". המשיך בעל ה״לשם" ושאל: ״ומדוע אינך בוכה בתוך הבית? למה דוקא כאן במחסן"? ענתה לו: ״לא רציתי להפריע לך בעת לימודך". אמר לה: "בעבור זה, יהיו לך ילדים". ואכן כך הוה.

"כלום מעשה בא לידך״. נכון שהבניינים הגדולים הם העיקר, אבל דווקא במעשים הקטנים ־ שם האדם נמדד! העיקר כלפי השי״ת זה לא מה שאתה עושה, אלא מה שאתה, וזה ־׳'לך לך! כי את זה אתה יכול לתת להשי״ת, להיות חסיד מתחסד עם קונו.

 

פרשת לך לך

דברים רעים לומדים מהר…

״יאמרו: רעים הם!״ [והגדת עם תוספת מרובה. פסגות בוקר]

"ויהי ריב בין רועי מקנה אכרם ובין רועי מקנה לוט״, לפי שהיו רועיו של לוט רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל. ״וייאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו״ (בראשית יג, ז-ח) והדבר גנאי, כי יאמרו האחרים: איש אחיו אינם רוצים לסבול אלא מתקוטטים, מה יעשו באחרים? רעים הם! (רבנו יוסף בכור שור).

לא מובן. מדוע חשש אברהם אבינו מחלול השם אם יריב עם לוט, והלא מי שידע שהם רבים ידע גם מדוע. כי גמליו של אברהם אבינו יצאו זמומים, מפני הגזל (רש״י בראשית כד, י), והוא הוכיח את אחינו על הגזל. הלא דבר זה יגרם לקדוש שם שמים, ולא לחלולו!

הלא מורה הוא על טובו של אברהם אבינו, ואיך ילעיזו שרע הוא?!

יתר על כן, הלא אברהם אבינו פתח פונדק חנם לכל עובר דרכים, העניק ארוחת חנם לכל עובר ושב, ופתח ארבעה פתחים בביתו, וקדם פניהם בריצה. השתחוה להם, וקראם אדוניו. האכיל כל אחד לשון בחרדל. שיא טוב הלב היה. ואיך ילעיזו שרע הוא!

אכן, זה דרכו של עולם. נתפסים הם לנקדה שלילית שאינה נכונה, ומתעלמים מהחיוב העצום והרב!

והם דברי הירושלמי (מועד קטן פ״ב ה״ב) שהיתה לרב ינאי מלאכת דבר האבד בכרמו וטפל בו בחול המועד. כיון שראוהו נוהג כך, מיד פנו הכל לטפל בכרמיהם, בלא הגבלה. ראה שכך, ולשנה הבאה הפקיר את כרמו במועד. כאן, לא נהג כך איש אחריו. כי ״ילפי מקלקלתא, ולא ילפי מתקנתא״, לומדים מהקלקלה, ולא מהתקון!

[תוספת:

הרב חיד"א בספר לחם שמים מבאר עוד, שלוט היה חשוב, ואברהם אבינו חשש שהגם שיש לאנשים ללמוד להזהר מן הגזל – כאברהם, אבל כשיראו את לוט גוזל – לא ייזהרו, משום דילפי מקלקלתא, לומדין מן המקולקל ולא מן המתוקן.

ולכן אמר לו "כי אנשים אחים אנחנו" ויבואו ללמוד ממך שאתה עמי כאחי, ולא ממני, ונמצאת מחטיא לרבים.

ולכן אברהם אמר לו שילך למקום שאין מכירין אותו, שיראה כהדיוט – שאינו מוכר כבן אחי אברהם, ולא ילמדו ממנו. כדברי ר' אלעאי שילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שליבו חפץ.

ואפשר שבזה טעה לוט ולא הבין שהכוונה שע"י שילבש שחורים וכו' יישבר ליבו ולא יחטא, אלא חשב שיכול לעשות מה שליבו חפץ, רק שלא יילמדו ממנו, ובזה שהלך לסדום – בודאי אין להם ללמוד ממנו שהם כתלמיד המחכים את רבו ויכולים עוד ללמד אותו…]

החזון איש והאברך

ומעשה שהיה. במנינו של ה״חזון איש״ זצ״ל התפלל אברך, והביא את בנו עמו. הרעיש הילד בתפלה, ואביו גער בו בחמרה. וה״חזון איש״ ראה.

לאחר התפלה קרא ה״חזון איש״ לאב, ואמר לו: ״היום למד ממך הבן שני דברים. למד שאסור להרעיש בתפלה, ולמד שמותר לכעוס – מה, לדעתך, משני אלו, יאמץ?!״… [וכפי שאמר הסטייפלר – "גדול שימושה יותר מלימודה"…].

וכך כתב בספרו ״האמונה והבטחון" (פרק ד, אות טז), כי ״מן המפסידים היותר עקריים, היות המלמד לרבים בלתי שלם במדותיו… וכאשר יתמיד החניך לעמוד לפני מחנך בלתי שלם, יתמיד לנחול ממנו מדות רעות״.

ואחעו, הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט״א, הביא (״ארחות ישר״, א) ראיה לכך מספור הגמרא (מנחות סח ע״ב) שרבי טרפון התקשה בטעם הלכה, ותלמידו רבי יהודה בר נחמיה הסבירה. ״שתק רבי טרפון צהבו פניו של רבי יהודה בר נחמיה. אמר לו רבי עקיבא: יהודה, צהבו פניך שהשבת את הזקן? תמהני אם תאריך ימים!

אמר רבי יהודה בן אלעאי, אותו הפרק פרוס הפסח היה. כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו״.

והנה מלשון הגמרא לא משמע שרבי טרפה הקפיד. אדרבא, מסתמא שמח שתירץ קשיתו. רק רבי עקיבא הרגיש שרבי יהודה בן נחמיה שמח, הש כאן בחינת מתכבד בקלון רבו, וקבע שלא יאריך ימים. ומדוע, כי כדאי לעם ישראל להפסיד תלמיד חכם כזה שמאפיל על רבו, אם יש בו מדה רעה של מתכבד בקלונו. משום שיותר משינחיל את תורתו, ינחיל את המדה.

הגר"א אומר שהאדם נמשך לרע בטבעו, וכדי לעשות טוב עליו להתאמץ. רע בא לו בקלות. ולכן כשרוצה לדעת האם ההכרעה שמכריע נכונה – יראה לאן נמשך יותר – ויעשה ההיפך!

וכך מסביר לגבי רות שראתה נעמי שמתאמצת בלכתה הגם שהלכה במישור כמותה, מכאן הסיקה שמדובר בכוונה טהורה של מצוה, שאל"כ מדוע כל כך עולה לה הדבר במאמץ?

הנה לנו שהאדם יחפש את הרע וימשך לרע!

אם יאמרו לנו על הרב עובדיה או הרב אלישיב שהם נוהגים קולא בדבר מסוים, כולם יאמצו זאת. אך אם יאמרו לנו שהוא נוהג חומרא – טוב נו, אני צריך להחמיר כמו הרב עובדיה או הרב אלישיב??…

[ולכן אמרו (ערובין סג ע״א) תלמיד היה לו לרבי אליעזר שהורה הוראה בפניו, ואמר לאמא שלום אשתו: תמהני אם יוציא זה שנתו. שכך מקובלני, שהמורה הלכה בפני רבו חיב מיתה בידי שמים. וספרו (מעילה יז ע״ב) שרבי אלעזר ברבי יוסי עיקם פיו והשיב בלחישה בפני רבי שמעון בר יוחאי, והקפיד על כך, ומת (ואחר כך החייהו, רש״י ותוספות שם)].

כי זה טבעם של בני אדם, שמאמצים את הרע, ולא את הטוב.

ו) עי׳ במדרש ״גרש האמה הזאת ואת בנה – שמא ילמד בני אורחותיו״ וכתב שם היפ׳׳ת וז״ל:

״ולולי זה, אע״פ שזר מעשהו לא היה ראוי לדחותו בשתי ידיים, אלא ליסרו למשפט אולי ישוב. אבל השתא שפחדה פן יאלף יצחק אורחותיו ראוי לדחקו מיד׳׳. [והובא בסוגריים בתוך ה״מתנות כהונה״].

הנה במשפט זה מקופל כל מה שעלינו לדעת. כי יש כאן חילוק ברור בין אדם בעל עבירה, אבל אינו משפיע על אחרים – אשר בזה אין ראוי לדחותו בשתי ידיים, אלא תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.

ברם אם יש קלקול שיכול להשפיע על אחרים ־ בזה לא נאמר כלל זה ־ ויש לדחותו בשתי ידיים.

ז) וכן מצאנו מאחד מגדולי הקדמונים כדברים האלה. והוא רבי וידאל הצרפתי גאב״ד פיס מלפני ארבע מאות שנה, בספרו ״צוף דבש״ [בראשית כא י].

וזה לשונו: ״טעם לשילוח הזה, שלא ילמד יצחק ממידות אחיו. ואילו היה הדבר שקול, שאפשר שילמד ישמעאל מיצחק, היתה מנחת אותו. אבל ילפי מקלקלתא ולא מתקנתא (ירושלמי מו״ק כ, כ) ובודאי לא ילמד. על דרך ״אל תען כסיל כאולתו׳ (משלי מ) באפיקורס ישראל, ״פן תשוה לו גם אתה׳׳ ־ כי שישוה הוא לך, אי אפשר״. עכ״ל.

הגר"ש כהנמן פעם הרחיק תלמיד מישיבת פוניבז' מפאת שהיה מקלקל אחרים, ואמו באה בוכיה ולא שעה אליה, ושאלה האם הרב לא מתפעל מדמעות?? השיבה הרב – באזני אני שומע קול דמעות של 400 אמהות שבוכות אלי ואומרות אל תשאיר את הילד הזה בישיבה עם בנינו!

והיה המשגיח, רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל, אומר: הלא ערב שבת הוא אחד מזמני התשובה (של״ה, מסכת חולין, מג סב), והמליצו על זה ״חייב אדם למשמש בבגדיו – אל תקרי ״בגדיו״ אלא ״בוגדיו״ (סנהדרין לז ע״א) – ערב שבת עם חשכה״ (שבת יב ע״א). מה ארע אפוא, שזה היום בו הנוכחות הדלילה ביותר בתפלה ובסדרים?

והשיב (יעוין ״אור יחזקאל״ תורה ודעת, ער): זה התחיל מהיחידים שעשו ׳משמר׳ ולמדו בהתמדה כל הלילה, התפללו כ׳ותיקין׳ ופרשו לישון. לא נכחו אפוא לא בתפלה ולא ב׳סדר׳.

ומה למדו מהם? לא את ה׳משמר', אלא את הבטלה ביום ששי…

[כך גם היה בעקבות מלחמת יוה"כ הוחלט בישיבות להמשיך בלימוד בתשרי, ולא לצאת לבין הזמנים. לאחר מכן בחנוכה כבר הייתה "עייפות החומר" והתלמידים הוזקקו ליציאה להתאוורר, ועשו אז בין הזמנים. מאז חנוכה הוא זמן של רפיון, אך את הלימוד בתשרי – לא אימצו…]

 וכך פרש רבנו חיים ויטאל זצ״ל ("לקוטי תורה״, שמות) מה שאמר הלל הזקן בשמחת בית השואבה: ״אם אני כאן הכל כאן, ואם אין אני כאן מי כאן״ (סוכה נג ע״א) ועל פניו נראה כסותר ענוותנותו הידועה (שבת לא ע״א)].

אלא שאמרו (ספרי, ברכה טז) שהלל למד מ׳ שנה ולמד מ׳ שנה ופרנס את ישראל מ׳ שנה. היה הלל הזקן בן מאה ותשע עשרה, ושנינו שהזקן פטור מן העליה לרגל. אבל ידוע ידע: ״אם אני כאן, הכל כאן״. אבל ״אם אין אני כאן״ – גם אם כל דיני הסנהדראות יהיו – אזי ״מי כאן״, יאמרו הכל:

אם הלל מרשה לעצמו שלא לבוא, אנו על אחת כמה וכמה…

וכמו שאמרו (יומא פו ע״א): היכי דמי חלול השם, רבי יוחנן אמר: כגון אני, אם אלך ארבע אמות בלא תורה. ופרש רש״י: ״ואין הכול יורעים שנחלשתי בגרסתי, ולמדים ממני להבטל מתלמוד תורה״!

לא יראו את יגיעתו הרצופה שעות על גבי שעות. מה יראו, שנפש כדי הלוך ארבע אמות, שניה ומחצה, והופ, גם להם מותר…

כך היה גם כשנפל עליו נמנום בביהמ"ד ידע שילמדו ממנו להתנמנם, ולא ללמוד בהתמדה עד כלות הכוחות…

רב אמר חילול ה' הוא אם אני אאחר את התשלום לטבח – בעל האטליז –

הטבח לא היה לומד מרב את עשרת מלי דחסידותא שלו (תשובות הגאונים שע"ת קעח), שלא הביט לצדדים ואף לא לפניו, ולא שח שיחה בטלה מימיו, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ותפלין ולא את כל הפעמים בהן קנה ושלם על אתר – אלא רק את הפעם האחת בה אחר התשלום, וכבר דן את רבן של ישראל כגזלן, וכבר אימץ את היתר הגזלה רבי יוחנן, שלמד ולמד ולמד עד כלות כחותיו, עד שבעל כרחו נפל עליו נמנום (שבת קמה ע״ב), ידע שלא ילמדו ממנו ללמד בהתמדה עצומה. מה ילמדו, לנמנם בבית המדרש!

[תוספת: יש אצל בני תימן שנוהגים לאכול לפני התפילה בשבת, ואת המוסף עושים בלא חזרה. מהיכן זה התחיל? בתימן היו קמים בשעה שלש לפנות בוקר ללמוד בביהכ"נ, והיו אוכלים קודם לכן, וכשהגיעו למוסף לאחר תפילה ארוכה וקריאה"ת ותרגום ארוכים, היו כבר רעבים מאד משעות רבות שהיו ערים, ודלגו על חזרת הש"ץ.

אך היום אדם קם למנין של שמונה, ומה שנשאר לו מאבותיו זה העוגה לפני התפילה, וכשמגיעים למוסף לאחר דילוג התרגום הוא צועק לחזן "תפילה אחת"… זה מה שנשאר לו מסבא שלו… ילפי מקלקלתא…

פעם ראיתי אדם תימני יושב ב"דיואן" – בסלון ע"ג המזרון העב עם נרגילה בידו האחת וגאת בלחיו ו- – -עתון ידיעות בידו… גם סבא שלו היה יושב ממש באותה תנוחה עם כל ה"עזרים" הנ"ל מסביב, אך בידו אחז תאג' ולמד תורה… מסבא שלו נשאר לו הגאת והנרגילה…]

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל הביא דברי הגמרא (נדה יג ע״א) שנפסקה להלכה (ארח חיים ג, יג) שאין להטיל מים אלא בעפר תחוח, כדי שלא ינתזו ניצוצות על מנעליו, וילעיזו שאינו ראוי להוליד, ובניו אינם שלו.

עמד ותמה: עוברים אנשים ורואים אדם מוכר, מהקהלה – שהרי הם מזהים אותו, ויודעים מי הוא ומי בניו – ולא נעים, מנעליו מתזים.

איך זה קרה? ובכן, אולי נצרך לנקביו. האדם הוא רק אדם, והמשהה עובר ב״בל תשקצו״ (מכות טז ע״ב), והיה שם סלע צחיח, קורה.

איי, ואולי בעל מום הוא, ואינו ראוי להוליד!

לא יתכן, הרי יש לו ילדים –

– אהה, בהכרח שאשתו בוגדת בו, וילדיו פסולי חתון! האץ גבול לתעתוע החולני?! והתשובה, אכן, שאין גבול!

הגאון רבי אהרן קוטלר זצ״ל היה דורש על כך את הכתוב: זבובי מות יבאיש, יביע שמן רוקח״ (קהלת י, א). יש בני אדם שהם בבחינת ״זבובי מות״. גם אם יראו מעשה שהוא ״שמן רוקח״ יטוהו לרעה, יבאישוהו ויתסיסוהו…

 

*

שכרך הרבה מאד – כיצד לא נאכל שכרנו בעוה"ז?

[שכר מצוה – הרב פינקוס תפארת שמשון]

אל תירא אברם אגבי מגן לך שכרך הרבה מאד (טו, א)

אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום ׳אל תירא אברם׳ אנכי מגן לך מן העונש שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת ומה שאתה דואג על קבול שכרך ׳שכרך הרבה מאד׳ (רש״י)

בשער הפסוקים להאר״י ז"ל, מפרש את המילה "מגן מלשון מגנא – חינם, כלומר, הבטיחו הקב״ה שלא ינכו מזכויותיו. [דהיינו שה' עשה לו את כל הטובות הללו בחינם].

וצ״ב, מפני מה זכה אברהם שלא ינכו כלום מזכויותיו, וכל אשר קיבל בעולם הזה היה בחינם?

והנה בענין ניכוי שכר המצוות בעוה׳׳ז, ידוע שבעלי המוסר ובראשם ר׳ ישראל סלנטר זצ׳׳ל הרעישו עולמות ממשמעות דברי חז״ל שאפשר לאכול את שכר כל המצוות על ידי הנאות העולם הזה.

ואומרים שר׳ ישראל אמר על כך, שהעולם הזה הוא בית מלון יקר מאוד, ׳׳מיט איין צימעס קען מין אופעסען דער גאנצער עולם הבא״ – עם מנה אחת של ״צימעס״ אפשר לאכול את כל העולם הבא.

ומעשה שהיה עם הגרי"ס:

מספרים שפ"א ביקר הגרי"ס במלון כדי לשתות מים. לאחר שסיים הוגש לו החשבון וראה שהוא כולל סך 10$. הוא התפלא. כששאל מדוע כ"כ יקר, השיבוהו שהוא משלם על השטיחים היקרים, התקרה המעוצבת, הנברשות המוזהבות, הכורסאות המרופדות, ובקיצור – על כל התפאורה. המים עולים רק עשרים סנט… ואז הבנתי, שיתכן שהאדם כאן בעוה"ז נהנה מהעולם ובעצם כבר קיבל שכרו בעצם היופי של התפאורה והעוה"ז. ההנאות הפאר הטבע על כל נוראותיו, די בזה כדי לשלם לי את שכרי.

ועיין בספר ׳כוכבי אור׳ (סי׳ ב) לרבי יצחק בלאזר זצ״ל שהביא הרבה מקומות שחז"ל חששו לזה, ואם חז״ל חששו מכך אנן מה נענה אבתרייהו. וב׳כוכבי אור׳ שם האריך לחפש עצות שנבטיח את מצוות שלנו שלא ייאכלו כאן, ולא ניכנס ריקים ממצוות ומעשים טובים לעוה״ב.

חששו של רבי עקיבא

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קא עמוד א

אמר רבה בר בר חנה: כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להן, חמה עזה יש בעולם. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להן: וכי מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה רבי, שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש, ואין דובשנו מדביש, אמרתי: שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו. ועכשיו שאני רואה רבי בצער – אני שמח. אמר לו: עקיבא, כלום חיסרתי מן התורה כולה? – אמר לו: לימדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה – טוב ולא יחטא.

ר' איצלה בלאזר בכוכבי אור [עמ' קעג] מבאר על פי זה את מה שבני אשכנז אומרים בברכת המזון ברוך אתה יי א' מלך העולם, האל אבינו מלכנו אדירנו בוראנו … הוא מטיב, הוא ייטיב לנו. הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד, לחן ולחסד ולרחמים ולרוח הצלה והצלחה, ברכה וישועה נחמה פרנסה וכלכלה ורחמים וחיים ושלום וכל טוב, ומכל טוב לעולם על יחסרנו. מה היא הכפילות?

לאור דברי הגמ' הנ"ל הדברים מובנים, שאנו מבקשים שהקב״ה יתן לנו רחמים וחיים ושלום וכל טוב – בעוה"ז, אבל ומכל טוב לעולם אל יחסרנו, דהיינו שזה לא יחסר לנו עבור זה משכר העוה"ב!!

הדברים קצת "מלחיצים".

אם על ר' אליעזר הגדול חשש רבי עקיבא, מה נענה אבתריה? מה יישאר לנו משכר העולם הבא?

ונעתיק כמה עצות שאמרו על זה בעלי המוסר – כיצד ניתן לזכות בכל זאת לשכר מושלם ללא "קיזוזים".

 

תהיה "עבד" של הרבש"ע – תאכל חינם!

א. בשם ר׳ ישראל סלנטר אמרו, שיש המשך למשל:

אולם שמתי לב, שהפועלים והמלצרים אוכלים ושותים ונהנים, ואף מקבלים בסוף החודש משכרת מכובדת. הכיצד? הם פועליו של בעה"ב, הם סמוכים על שולחנו. הם נהנים וזה רק הבונוס.

 אמנם העוה׳׳ז הוא בית מלון יקר מאוד, ומי שנכנס ואוכל אפילו סעודה קטנה משלם מחיר גבוה מאוד, אבל הרי במשל, פעמים רבות כאשר נוסע אדם בשליחות חברה מסויימת לעשות עסקים עבורה, נותנת לו החברה השולחת את האפשרות להיכנס בדרך לבית מלון יקר, וכל הוצאותיו על חשבון החברה.

וכן לענייננו: אם האדם נמצא בעולם לא למען עצמו, אלא למען השי״ת ולמען תורתו ־ כל מה שנהנה בעולם הזה הוא על חשבונו של הקב״ה ולא ינכו לו כלום מזכויותיו. עד כאן מה שמובא בשם ר׳ ישראל ז"ל.

ולפי זה, הוא שאמר השי׳׳ת לאברהם אבינו, שהיות וכל עסקו בעולם היה רק להמליך את הקב"ה בעולמו, נמצא שהוא פועל עבורו יתברך, וכל הוצאות החיים שלו כביכול על חשבון בעה"ב – קוב"ה!

 

קשה לעשות "הכל" לשם שמים – עצה מקילה

שמעתי מחכם אחד, בענין המשל של ר׳ ישראל על הבית המלון היקר, שהרי אם יבוא בעל המלון ויפציר בחבירו ויגזור עליו בתוקף שיאכל אצלו, ויגיש לפניו כל טוב, האם יתכן שבסוף הסעודה יגיש לו חשבון על סעודתו?! וכן האדם, אם קובע לעצמו שמצדו לא היה אוכל, אבל השי"ת גזר עליו והכריחו במצות התורה לאכול משום ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם" הרי לא יתכן שינכו לו מזכויותיו.

ולכאורה זו הערה נכונה מאוד, ויותר קל לקיימה ממה שהציע ר׳ ישראל, שהרי ר׳ ישראל אמר לקבוע שכל מציאות החיים תהיה לשם שמים, וזה קשה מאוד, אבל על כל אכילה פרטית לחשוב שהיא מכח הציווי לקיים את הגוף ־ זה פחות קשה.

אכן עלינו לדעת כי גם כאן מעשיו של האדם מוכיחים על מחשבתו. אם ביום אחד שחסר לו משהו מסעודתו, הוא מצטער ואף מקפיד על בני ביתו ־ מעשה זה סותר את כל כוונתו הטובה, כי אם באמת אכל רק מפני שהכריחוהו, הרי ברגע זה שהקב״ה לא המציא לו אוכל – אינו מצווה לאכול. נמצא, שהקפדתו מהווה גילוי דעת שכל אכילתו היתה מחמת רצון עצמו.

לפי זה מתפרש הפסוק היטב: אברהם אבינו התיירא שכיון שניצל בנס מכל רבבות חיילי ארבעת המלכים, ינכו לו מזכויותיו, ועל זה השיבו השי״ת: וכי יצאת למלחמה לצורך עצמך?! הרי יצאת כדי להציל את לוט, וברור שאברהם אבינו לא עשה זאת מתוך אהבה יתירה שהיתה לו כלפי לוט, שהרי לוט היה יתום שגידלו אברהם בביתו כבן, וחינכו בדרך הישר והטוב, וכמו שרואים מהכנסת האורחים בסדום, ומאפיית מצות – שלוט שמר את דרך התורה, וכשאברהם אמר לו ״הפרד נא מעלי״, היה לוט צריך לומר: ח״ו, כל הפורש ממך כפורש מהחיים! ולא אמר כך, אלא – אי אפשי לא באברהם ולא באלקיו, ובכך בעצם גרם לעצמו ליפול בשבי עם מלך סדום.

מדוע, אם כן, הצילו אברהם במסירות נפש כזו? רק מפני ההלכה ״ומבשרך אל תתעלם׳׳, והעביר על מידותיו לעשות רצון קונו, וא״כ כיון שיצא על פי הדיבור, ודאי כשהצילו השי״ת בנס, לא יתנכה לו מזכויותיו כלום.

 

תקדש שם שמים במעשיך!

ב. ר' יצחק בלאזר ז״ל (ב׳כוכבי אור׳ שם), כתב לבאר על פי הגמרא בסוף יומא בענין ארבעה חלוקי כפרה, שעל חילול השם תשובה ויום כיפורים ויסורים תולים, ומיתה ממרקת. הרי שחילול השם הוא חטא מסוג זה שאין שום דבר בעולם יכול לכפר עליו, וא"כ מידה טובה מרובה, אין שום הנאה בעולם שמכלה את שכרו של המקיים מצוה זו של קידוש השם, אלא שכרו מושלם לעתיד לבוא.

ולפי"ז נפלא ופשוט למה לא ניכו מזכויותיו, שכן כל מציאותו של אברהם היתה קידוש ה׳ בעולם,

וכמוש"כ התוס' (ברכות מ ע׳ב) שאמירת "אלקי אברהם" היא הזכרת מלכות, משום שאברהם אבינו המליך את השי״ת בכל העולם.

רבי יעקב קמינצקי והקידוש השם

בספר ״רבי יעקב״ תולדות חייו של הגר״י קמנצקי זצ״ל עמי 141, מביא מעשה המפורסם ביותר הקשור בחייו של הגרי״ק בציטביאן. תקופה קצרה לאחר התמנותו כרב, פנה אליו יהודי וסיפר לו כי פקיד הדואר החזיר לו בטעות עודף משטר של מאה ליט, בעוד שלמעשה הוא שילם בשטר של עשרה ליט. ר״י יעץ לו להשיב את הכסף.

חלפו מספר שבועות, ורבי יעקב קמינצקי נכנס לבית הדואר כדי לרכוש בולים. להפתעתו, הבחין כי הפקיד מסר לו מספר בולים רב יותר מאשר אלו שילם עבורם. החיוך שהופיע על פניו של פקיד הדואר, בעודו מוסר לו את הבולים, עורר את חשדו כי מעשהו של הפקיד היה בכוונה תחילה לנסותו, כדי בודאי היהודי הקודם הי׳ בבחינת סתם אויל הגון, או שמא נהגו בהתאם להוראתו של הרב החדש.

ר״י הי׳ מאושר על ההזדמנות שנפלה בחלקו לקיים מעשה של קידוש השם, ומיד השיב את הבולים המיותרים. לאחר שנים רבות, סיפר לו אותו יהודי כי ניצל מציטביאן כי אותו פקיד דואר הי׳ בין התושבים המקומיים הבודדים שניאותו להסתיר יהודים במרתף ביתם, והוא הי׳ משוכנע שההתנהגות כלפיו ביושר היתה מרכיב עיקרי בהחלטתו לסייע להצלת יהודים, ע״כ (וראה ספר ממון ישראל (בדנר, באנגלית) עמי 50 שמביא המעשה בשינויים קלים שהוא שמע מבן של ר״י הרה״ג ר׳ אברהם שליט״א).

 

תהיה מזכה הרבים!

ג. הגה"צ ר' חיים שמואלביץ' זצ"ל הקשה על דברי ר׳ ישראל שאפשר לאכול את כל העולם הבא עם מנה אחת של "צימעס", דלכאורה, מי זה שקבע מהו הערך של המצוות, ומהיכי תיתי שהמצוה שלי שווה מנה "צימעס", אולי כל הנאות העולם הזה אינן שוות מצוה אחת?

[ובפרט שזה סותר למאמר חז"ל "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" – אז איך שילמו לו כאן בעוה"ז??]

אלא הביאור הוא, שהאדם עצמו קובע את יוקר מצוותיו,

ולמשל, מי שמפסיק מלימודו רבע שעה כדי לחפש שתיה שתהיה דוקא קרה וטעימה, הרי קבע בזה שרבע שעה לימוד שווה אצלו כוס משקה קר, אבל מי שקובע לעצמו שאינו מפסיק את לימודו גם עבור כל הון שבעולם, הרי קבע ששעת לימוד אינה מתחלפת עם כל הון בעלמא, וכן בכל משך חייו האדם קובע לעצמו את יקרת מצוותיו.

ופירש עפ״י זה את הפסוק ״ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל יב) שכל אחד יכול לקבוע רק את שווי המצוות של עצמו, אבל מצוות של אחרים שהגיעו לו על ידי זיכוי הרבים, הוא איננו בעלים לקבוע את שוויין, ממילא הן תישארנה בידו לעולם ועד, כמו הכוכבים שקיימים לעד.

ולפי״ז מובן מדוע לא ניכו לו לאברהם אבינו מזכויותיו, כיון שאברהם אבינו היה כל כוחו בזיכוי הרבים ־ מאין כמוהו, הזכויות אלו קיימות לעד.

 

 ה. אני לעצמי חשבתי להעיר עוד בזה, הנה במשל של בית המלון, אם בית המלון שייך לאבא יקר, הרי שהבן אוכל ושותה כל מעדני עולם גם מבלי לשאול על כך, ואין מי שיגיש לו חשבון. וכן לענייננו: כאשר האדם אוכל ובשעת מעשה שם על לבו ומרגיש איך שהכל חסד ואהבה מאבינו שבשמים, הרי שהוא אוכל על שולחן גבוה, ולא ינכו מזכויותיו.

 

 ו. עוד נראה בזה, שהנה מצינו בגמרא (ברכות לה <רא): ״רבי לוי רמי, כתיב ׳לה׳ הארץ ומלואה׳, וכתיב ׳השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם׳, לא קשיא כאן קודם לברכה כאן לאחר ברכה". הרי, שלאחר ברכה נהיה המאכל שלו, ממילא אין לחייבו לשלם ולנכות מזכויותיו על מאכל שקנה ונהיה שלו.

והמובן בדברים: הנה בבית המקדש, שדרכו בא שפע החיים והברכה לעולם, היו בו שתי בחינות של עבודה: עבודת הכהנים ועבודת הלויים, והן כנגד שני יסודות העולם – חסד וגבורה,

הכהנים הם מידת החסד, וכדכתיב (דברים לח) ״תומיך ואוריד לאיש חסידך", והלווים הם מידת הגבורה.

שכן, כל שפע היוצא מאת הקב״ה הוא חסד.

ואמנם כלל גדול הוא בלי יוצא מן הכלל, שכל מה שיוצא מאת הקב״ה חייב לחזור אליו ית׳,

כי אם ישאר מרוחק ממנו יתברך, אין לך חורבן גדול מזה, מאחר והמחוק הוא יסוד לכל רע, כדכתיב (תהלים עג, פז) ״כי הנה רחקיך יאבדו…

ובהכרת שצריך כל דבר לחזור אליו. זהו עניינה של מידת הגבורה, ששום דבר אינו מתנתק משליטתו יתברך,.

חזרה זו היא בכמה אופנים, אבל בעיקרה היא אחת מהשתיים:

או ע״י הודאה, או ע״י יסורים ח״ו.

ע"י הודאה היינו כמו כל פקדון בעלמא, שאדם המודה על פקדון שבידו שהוא של חבירו, הרי חפץ זה, אף שהוא בבית השומר נחשב שהוא ברשות הבעלים. והוא הדין כלפי מעלה, כשאדם נותן שירות ותשבחות לקב״ה ומודה שהכל ממנו יתברך, הרי זו חזרה אליו יתברך, כי מעתה גם כשהדבר מונח ברשות האדם, בעצם הוא ברשותו של הקב״ה מכח ההודאה.

אך אם ח״ו לא מודים לו יתברך, על כך, מוכרח להיות שהמתנה עצמה תחזור אליו יתברך, שזהו בעצם ענין היסורים בעולם, כגון פרנסה או בריאות, שאם לא מחזירים את השפע שקיבלו אליו יתברך, ע״י שירות והודאות, חוזרת הפרנסה ובאה עניות, חוזרת הבריאות ובאים יסורים ח״ו.

לכן, בבית המקדש, שהיה מקום המשכת הברכה, מוכרח היה שיהיו הכהנים והלויים עובדים ביחד;

הכהנים המשיכו את החסד מלמעלה ע״י הקרבנות,

והלויים החזירו את שפע הברכה בחזרה לרשות שמים ע״י השירה,

ובאופן כזה היתה יכולה הברכה להישאר אצל ישראל.

מעתה, כאשר מקבל אדם שפע מהבורא יתברך, ומודה לו על כך ע״י שמברך לפני האוכל ואחרי האוכל מתוך שמחה והודאה, זוהי בחינה של חזרה למקור, ושוב אין צורך לנכות מזכויותיו, שהרי החזיר את ההנאה ההיא אל בוראו, ונמצא שכרו מושלם לעולם הבא.

 

להודות להשם

המודה ומבקש – זוכה לשפע

סיפר הגאון רבי בן ציון קוק: היה יהודי שחלה באחת מעיניו ונאמר לו שהוא הסתבך ושהוא עלול לאבד את מאור עיניו. נאמר לו שיש פרופסור בארה״ב שהוא המומחה מם׳ 1 בעולם, משלמים לו הרבה כסף והוא היחיד שיוכל להציל לו את העין.

הוא טס לארה״ב וישב לפני הפרופסור. אמר לו הפרופסור: ״העין שלך אבודה ואם לא תוריד את העין החולה, אז העין השניה עלולה להדבק במחלה. אתה תתעוור. לדעתי, צריך דחוף להוריד את העין ולהשתיל לך עין מזכוכית. כמובן שלא ניכר ההבדל בין העין מזכוכית לעין השניה״.

חשב אותו יהודי: ״נסעתי לארה״ב, שילמתי כרטיסי טיסה לי עין מזכוכית?״

הוא נזכר במה שאמר רבי בן ציון קוק על החשיבות של ההודיה לקב׳׳ה.

אשתו חשבה שדעתו השתבשה: הוא נכנס לחדר בבית מלון והחל להודות לקב״ה ולדבר עמו כבן לאביו, הוא אמר: ״רבונו של עולם קודם כל אני מודה לך שנתת לי 2 עיניים בריאות במשך 50 שנה, וברצוני להודות לך ריבונו של עולם על 2 הרגליים וגם על 2 הידיים שנתת לי״, וכך הוא דיבר והודה לקב״ה על כל האברים שנתן לו.

לאחר מכן החל להודות לקב׳׳ה על הבית שהוא גר בו ועל האשה ועל הילדים ועל השולחן והוא חשב לעצמו מה היה קורה אם היה לי אוכל בבית אבל לא היה לי שולחן שעליו אני יכול להניח את האוכל כל הצלחות היו על הרצפה…

אחר הוא הודה על הכסאות וחשב לעצמו מה היה קורה אם היה לי שולחן אך לא היו לי כיסאות שעליהם אני יכול לשבת הייתי צריך לאכול בעמידה. לאחר מכן הוא הודה על הצלחות וחשב מה היה קורה אם היה לו אוכל אך לא היו לו צלחות, וכך המשיך ואמר תודה על הכל: הוא חשב לעצמו מה הייתי עושה אם לא היה לי ארון ספרים, היכן הייתי מניח את הספרים? בארגזים? ואם הייתי צריך להוציא משניות הייתי צריך להוציא המון ספרים החוצה מהארגז כדי להגיע למשניות…

תודה על ארון הבגדים והמקרר והמכונת כביסה והמיקרוגל. תודה תודה תודה…

לאחר כל התודות הוא אמר: ״ריבונו של עולם אני מודה לך על כל מה שנתת לי ואני מבקש ממך לתת לי עוד דבר אחד תן לי את העין שלי…!״

הוא הלך לרופא בפעם השניה ואמר לו: ״אני מוכן לעשות עין מזכוכית, אבל לפני כן אני מבקש שתעשה לי בדיקה פעם ואתה משלם עליה אז אץ לי בעיה לבצע בדיקה חוזרת״. הרופא בודק והבדיקה התארכה זמן רב. הרופא השמיע קולות של התפעלות ואמר לו: ״אני לא מבין מה קורה פה, בבוקר, ראיתי ממצאים אחרים ועכשיו אני רואה ממצאים אחרים!״

אמר לו אותו יהודי: ״באמת בבוקר ראית נכון ראית טוב מאוד! אך היתה פה תפילה באמצע שהצליחה לקרוע את השמים ולרפאות את העין״.

מעשה מוליד מעשה

שמע את הסיפור הזה יהודי שיש לו 2 בנות בוגרות בבית אחת בגיל 30 ואחותה בת 27. היהודי שמע על הישועה שהיתה לאותו יהודי, הוא הגיע לביתו סיפר זאת לאשתו וביחד הם התחילו להודות לקב״ה על כל מה שיש להם ותוך זמן קצר הישועה הגיעה. הבת בת ה- 30 התארסה ולאחר זמן קצר גם אחותה בת ה-27 התארסה.

רק מי שיודע לומר תודה על כל דבר ודבר הוא זה שיצליח…

אסור לנו להתייאש. עלינו להודות לקב״ה על תאנה אחת על רימון אחד אם נדע להודות לקב״ה על כל פרט ופרט, פה תהיה לנו הברכה…!

המלאכים בשמים

ההלצה באותו אדם שעלה לשמים וראה מחלקה ובה מלאכים מתרוצצים ומקבלים פאקסים ומטפלים ומתייקים, וכן מחלקה נוספת ובה עסוקים לא פחות מהראשונה, ובמחלקה שלישית שנכנס ראה שני מלאכים המטפלים בעצלתיים בבקשות המגיעות מידי שעה- שעתיים… לשאלתו לפשר הדבר, השיבוהו – במחלקה הראשונה מטפלים בבקשות של בנה"א, זיווג, זש"ק, פרנסה וכדו'. במחלקה השניה מטפלים בתלונות- על חולי, בעיות שלום בית, רפואה, ושאר טענות. והמחלקה השלישית היא מטפלת ב'מכתבי תודה'…

לצערנו זו המציאות,שאנשים זוכרים להתלונן ולבקש, אך שוכחים להודות על הטוב שה' העניק להם!

חצי הכוס המלאה

כאשר נתבונן ב״חצי הכוס המלאה' נשכיל לראות כי מצבנו בעצם הוא טוב ומעולה ויש לנו במה להתברך, להתעודד ולעודד אחרים. ״האם יש לך מזון במקרר? בגד לגופך? גג על ראשך? מקום לישון בו?- אתה עשיר יותר מ- 75% מהאנשים בעולם!״

האם יש לך כסף בבנק? אם יש לך כסף בארנק? אם יש לך כסף קטן בקערה?- אתה נמנה בין 8% העשירים בעולם!״

האם התעוררת הבוקר יותר בריא מחולה?- אתה מבורך יותר מ-1,000,000 אנשים שלא ישרדו עד סוף השבוע!,

אם לא חווית אף פעם את סכנות המלחמה… את בדידות הכלא… את זוועת העינוי או את ייסורי הרעב, – אתה יותר טוב מ500,000,000 אנשים בעולם!,
אם אתה יכול ללכת לבית הכנסת, מבלי לפחד מהטרדה, מעצר, עינוי או מוות?- אתה במצב יותר טוב מ 3,000,000,000 אנשים בעולם!,
אם אתה יכול להרים ראש ולחייך? אתה מבורך כי מתוך האנשים שיכולים, רובם לא עושים זאת!,

"אם הוריך עדיין בחיים ועדיין נשואים, אתה מזן מאד נדיר.

אס אתה יכול לקרוא את המסר הזה?- אתה מבורך פעמיים, פעם אחת כי מישהו חשב עליך, ופעם אחת כי יותר משני מליארד אנשים לא יודעים קרוא וכתוב!.

לסיכום: ״אושר אמיתי לא ניתן להשיג, כי הוא בעצם כבר קיים… עלינו רק לפקח את העיניים ולהבחין בו״…

הבחור המתבולל

ומסופר על בחור שירד מהדרך הנכונה ונפל בעמק הבכא רח״ל עד שרצה לשאת נכריה ל״ע, והצליחו לשכנע אותו שלפני שהוא מתחתן – יפגש עם אדם גדול בישראל. מיד כשהגיע הבחור לפני הצדיק, הכריז תחילה ואמר: ״על הכל אני מוכן לדבר עם הרב, חוץ מעל נושא החתונה. על זה אין לך מה לדבר איתי״… אמר לו הצדיק: ״אשאל אותך שאלה – האם הקב׳׳ה עשה לך פעם טובה?״ ענה הבחור: ״בוודאי ובוודאי!״ – ״נו, וכך אתה עושה לו? זהו? אתה מתנתק ממי שעשה לך טובות מבלי להפרד ממנו קודם?

לך לכותל המערבי, ותאמר לו תודה על כל הטובות שעשה עמך, ואח"כ תמשיך הלאה״. הסכים הבחור, הגיע לכותל והתחיל למנות את כל הטובות שעשה עמו ה׳ מאז שנולד, וכך מנה טובה ועוד טובה ועוד ועוד… עד שכיסי עיניו גדשו דמעות ־ וחשב לעצמו: איך אוכל לעשות דבר כזה נגד רצונו של הקב״ה שהטיב ומיטיב וייטיב עמי? וכך חזר בו מתוכניותיו הרעות.

אכן, באלו הימים, כאשר מצויים אנו בעיצומו של חודש אלול בו מרבים בתשובה, בוודאי רוצה כל יהודי ויהודי לזכות לחזור בתשובה שלמה מאהבה, תשובה ההופכת זדונות לזכויות. ומכאן ניקח גם אנו עצה לעצמינו: נרבה בהודיה לה׳ על כל הטובות שעשה שעושה ויעשה עמנו, וגם אם לא תמיד רואים את הטובה, וחווים חלילה מצבים לא נעימים, עם כל זאת נודה לה׳ על הכל כי הוא הטוב והמטיב.

הצדיק רבי אשר מסטולין זי״ע אומר על הפסוק: ״ואתה אמרת היטב איטיב עמך״ שאם ״ואתה אמרת היטב״ – אם אומר האדם על כל דבר שה׳ עושה עמו שזה טוב, בבחינת ״גם זו לטובה״, אזי אומר לו הי: ״איטיב עמך״, אתה חושב שהיטבתי אתך את כל הטובות? אני אראה לך מה זה טוב… ומרעיף עליו כל טוב. (מתיקות התורה)

 

לדעת להכיר כמה טוב לנו – מכתב מחיה מברלין 1940 לאיתי מישראל 2015

קראתי שגננת אחת שלחה היום ילדים הביתה עם טלאי צהוב כ"פעילות חינוכית". אז לפני שמתנפלים על כלל עובדי מערכת החינוך, הנה, לאיזון, משהו שכתב היום מורה אחר. שמו אסף אולשיצקי, והוא מחנך בכיתה ח' בחטיבת הביניים "קלמן" ברמת השרון. מוזמנים להפיץ.

מפגש דמיוני בין חיה ארליך, מברלין של הרייך, לאיתי נאור, מתל אביב בישראל

חיה: היי, אתה נראה מאוד מדוכדך.

איתי: אכן, ימים קשים עוברים עליי.

חיה: אולי אוכל לעזור?

איתי: איך? יש לך קשרים במשרדי אל-על?

חיה: מה זה אל-על?

איתי: זו חברת תעופה ישראלית גדולה.

חיה: יש חברת תעופה ישראלית?

איתי: בוודאי, לכל מדינה יש חברת תעופה, לפחות אחת, אז גם למדינת ישראל יש חברת תעופה.

חיה: מדינת ישראל? יש מדינה לעם היהודי? איפה היא?

איתי: בין מצרים לסוריה, בין ירדן לים התיכון.

חיה: זו לא ארץ התנ"ך במקרה? ארץ החלומות?

איתי: חלומות?! חלומות באספמיה. הכל שם מתנהל על הפנים.

חיה: מה למשל?

איתי: מה לא?! במשטרה יש מלא פרשיות…

חיה: רגע, משטרה? מי השוטרים? יהודים שוטרים?

איתי: בטח, אלא מי?

חיה: הנאצים! או הפולנים, ההונגרים, הרומנים, כל השאר, אתה יודע.

איתי: מה פתאום, זו הארץ שלנו! בקיצור, מערכת המיסים מעצבנת, הביטוח הלאומי לא מקשיב לך…

חיה: מה בונים עם המיסים שלכם? מחנות עבודה?

איתי: מה? בונים ערים חדשות, כבישים, תאורה, פארקים, את יודעת… כמו שאומרים: "מיישבים את הארץ".

חיה: אז מה רע בזה?

איתי: שזה מאוד יקר לחיות פה. הכול בישראל יקר. הדירות, הרכבים, הקניות, אפילו להחנות בעיר את הרכב עולה כסף.

חיה: יש לך רכב אישי?

איתי: ברור! שני רכבים. אחד לאישה. שנוכל גם לקחת את הילדים לחוגים, להצגות…

חיה: נשמע גן עדן. אני הכי אוהבת הצגות ביידיש.

איתי: יידיש? זה פאסה ממזמן. רק עברית!

חיה: מדברים אצלכם בשפה שלנו? עברית? יש לי צמרמורת…

איתי: צמרמורת, תראי איזה צמרמורת תרגישי כשיקראו לך למילואים בדיוק בחודשי העומס בעבודה, כשהבוס שלך לחוץ טילים. זה סיוט!

חיה: מילואים? תסביר.

איתי: נו, גיוס לכמה שבועות לצבא.

חיה: יש לכם צבא? מה, מרשים לכם להילחם?

איתי: את צוחקת? מי צריך להרשות לנו?

חיה: אז זה בטח צבא עם אלות, כמו המשטרה היהודית פה.

איתי: אלות? איפה את חיה? יש טנקים, מטוסים, ספינות, מלא חיילים.. הכול יש לנו… אבל לא קל פה… בסוף הממשלה עושה מה שהיא רוצה.

חיה: יש לכם פרלמנט משלכם?

איתי: פרלמנט.. חחח… את יודעת, אנשים שיושבים ומחממים את הכיסאות ארבע שנים, במקרה הטוב, עד שבוחרים בהם שוב.

חיה: בוחרים בהם? אפשר לבחור הנהגה אצלכם? זו לא דיקטטורה?

איתי: דמוקרטיה גבירתי, דמוקרטיה. וזו בדיוק הבעיה! שהרוב כופה את דעתו על המיעוט הצודק.

חיה: אז יש לכם ארץ תנכ"ית, מדינה, שוטרים, צבא, פרלמנט, דמוקרטיה, כלכלה… אם היה לי דבר אחד מכל זה הייתי מודה לאלוקים כל יום.

איתי: עזבי, את לא מבינה כלום. בקיצור, אני רוצה לעזוב, לרדת מהארץ, לשנות אווירה, ללכת למקום אחר, פתוח, מכיל, בלי הרבה עומס, משהו סטרילי כזה, בלי אויבים בכל פינה.

חיה: לאן תלך?

איתי: חשבתי על ברלין, בגרמניה.

 

*

הרחוב הוא לא אופציה!

[״אנה תלכי!״ והגדת הרב גלינסקי]

הנה, הגר היתה בבית אברהם וסבלה משרה, שהקשיתה יחסה אליה. חייה היו קשים ומרים והחליטה לברוח. פגש בה מלאך ה׳ ושאלה: ״אי מזה באת ואנה תלכי״ [תוספת: ולא ברור, מילא לשאול אי מזה באת – זה נועד לפתוח עמה בדברים, שהרי ודאי שהמלאך יודע שברחה משרה, שהרי לכך בא, להחזירה, אך מה מענין אותו "ואנה תלכי"?? למאי נ"מ לאן מועדות פניה?]

ענתה: ״מפני שרי גברתי אנכי ברחת״. אמר לה: ״שובי אל גברתך, והתעני תחת ידיה״ ( בראשית טז, ח-ט). ולכאורה, אמורה היתה לנמק בריחתה, לומר שהמצב שם ללא נשוא. ולא אמרה דבר, חזרה בלי הגה. למה? [ואף אם בסוף לא ראתה טעם בכך, שהרי אמר לה להתענות תחת ידה, מכל מקום בתחילה – מדוע לא נמקה את בריחתה ברוב עינוי שרה? הרי אמרה רק "מפני שרי גברתי אנכי בורחת" מבלי נימוקים!]

סיפר הרב גלינסקי: יום אחד הלכתי ברחוב עזרא בבני ברק, ועוצרת לידי מכונית הדורה.

החלון מורד, והנהג שאל: ״לאן הרב צריך?״ ״מה זה משנה״, שאלתי.

״לאן שהרב צריך, אסיע אותו״. וכבר נפתחה הדלת, ״יכנס הרב״.

נכנסתי, המושב היה נח. עוול שלא לנצלו. ״באמת תקח אותי לאן שאני צריך?״ ״לכל מקום!״ הצהיר.

התרוחתי. ברוך שמסר עולמו לשומרים. ״אז אני צריך לירושלים״.

״אין בעיה״, אמר, וסובב את ההגה לרחוב גבעת פנחס.

״עמדת לנסע לירושלים?״, התעניינתי.

״לא. אבל כבר אמרתי, לאן שהרב צריך!״

״טוב, אז יש לי אליך שתי בקשות. האחת, תוריד אותי ליד קו ארבע מאות״, האוטובוס הנוסע לירושלים.

״לא בא בחשבון, כבר זכיתי במצוה! מה הבקשה השניה?״

״הבקשה השניה, שתגלה לי מה פשר הזכות הזו, להסיע אותי לכל מקום שהוא״.

״זאת, בשמחה. יש לי שעה שלמה לספר״.

והוא ספר, כמעט שעה. ספר על ילדות קשה, על אב קשוח, התעקשיות וקצרים. על התמרמרות שגאתה ותסכולים שתפחו.

יום אחד שמע באקראי, שבישוב ליד צפת יש מוסד ממשלתי לילדים חסרי בית, או כאלו הסובלים מהתעלליות והתעמריות. כמוהו, למשל, כך היה בטוח. החליט לעזיב את הבית ולהצטרף לחוסי המוסד. החלטה לחוד, ובצוע לחוד. היה זה חלום כמוס, לברח אליו בלילות אפלים. אבל יום אחד פרצה מריבה קולנית, אביו צרח והוא השיב, ועזב את הבית בטריקת דלת. השאיר מאחוריו את התפלין.

בכיסו היו כמה לירות, ויורקק לכל גרוש. נסע בקו חמשים וארבע לתחנה המרכזית בתל אביב, אתר את הרציף לצפת וברר מתי יוצא האוטובוס. אמרו: בעוד שעה וחצי. מה נעשה עד אז, החליט לשוטט בסביבה. נסער היה, לא היתה לו סבלנות לשבת ולהמתין. החל ללכת, ובטנו המתה ברעב. עבר ברחוב יסוד המעלה, בפאתי מתחם התחנה, והבחין בתכונה ליד בית כנסת מפואר. התענין, ואמרו לו שמתקיים כאן ״בר בי רב״, יום שכלו תורה. זכר שפעם לקחו אביו לכזה כנס בבני ברק, והיה שם בצד שלחן עם כבוד קל, עוגות ושתיה. אם כך, יוכל לשבר את רעבונו״. נכנס, ובדיוק הסתיימה ההרצאה. ניגש עם כולם לשלחן, נטל ומזג ואכל ושתה, ועדיין שעה שלמה לפניו. במקום לשוטט בחוסר תכלית, ישמע דבר תורה. ואז, כך ספר, עליתי לדרוש.

״ואני זוכר מה הרב אמר״, וציטט את הספור ואת הרעיון. סיפרתי שהרב מפוניבז׳ שאלני שאלה. המשנה אומרת (אבות פ״ה מי״א) שארבע מדות יש בהולכי בית המדרש: הולך ואינו עושה, כלומר לומד ואינו מבין, לפחות שכר הליכה בידו. עושה ראיבר הולך, שלומד בבית המדרש שבביתו, שכר מעשה בידו. הולך ועושה, חסיד. לא הולך ול'א עושה, רשע.

ותמה הרב מפוניבז״: אם יש רשע שאינו הולך לבית המדרש ואינו לומד, איך אפשר למנותו בין ״הולכי בית המדרש״? אכן, שאלה!

וענה על כך: יש מי ש״הולך ועושה״, הולך לבית המדרש ולומד ומבין ונהנה ומתעלה, אורה זו תורה ועולמו שטוף אור וזהר, אשריו ואשרי חלקו. אבל בכל בית מדרש, ויש שעות כאלו לכל אדם, שהוא ״הולך ואינו עושה״. עיניו רואות וכלות איך אחרים מצליחים, ממנים וקולטים, שואלים ודורשים, מחדשים מערכות וזוכים להערכה ורואים עולמם בחייהם, והוא אינו קולט ואינו מבין, שמועתו קשה עליו כברזל, והכל נדים לו ומתעלמים ממנו, מה לו פה ומי לו פה. וזה קורה גם בשומעי שעור יומי או שבועי. באים עיפים ומותשים, הראש בקשי קולט והעינים נעצמות, לא חבל על הטרחה. וכבר מחליטים שלא לבוא, להדיר רגליהם –

ואז רואים הם את אלו שלא קראו ולא שנו, אינם הולכים ואינם עושים. במה מבלים הם את זמנם, במה מבוססים הם, באיזה הבל וריק, באיזו ביצה עכורה. ומחליטים: יהיה מה שיהיה, ״שבתי בבית ה׳״ (תהלים מ, ח) ולו לשבת ולבהות, ובמשך הזמן אזכה ״לחזות בנעם ה׳״ (שם), גם לקלוט ולהבין ולהתעלות.

״אשרי יושבי ביתך״, קידם כיל להמנות על היושבים, ״עוד יהללוך סלה״ בהמשך…

נמצא, שהאינו הולך ואינו עושה שכנעו להשאר בבית המדרש, ולכן נמנה עמהם.

שמע, וחשב: הלא אלי הדברים מכונים – נכון, יש לי קצר עם ההורים, התקליות תדירות ומטען מרירות אין קץ. אבל ככלות הכל, דרכי סלולה: בית שומר תורה ומצוות, ואני על סף הישיבה הקטנה, ומשם לגדולה, ולבנין ביתי. ולאן אני הולך, למוסד חלוני. לשהות בין נערים מבתים הרוסים, לחיות באוירה פורקת על??

ובעודו חושב על כך שמע שאני ממשיך ושואל את השאלות בנוגע להגר ולמפגש שלה עם המלאך [שהבאנו בתחילת המאמר] –

והתשובה היא – מפני שהמלאך כבר הקדים את התשובה לכל טרוניה. הכל נכון, אבל ״אי מזה באת״, מאהלו של אברהם! ״ואנה תלכי״, למדבר, אל פראי האדם? [ולכן הוסיף זאת בשאלתו, להדגיש נקודה זו!!]

״שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה״, ובלבד שתהיי בסביבה של תורה ואמונה!

[וכן הגר מראש קיבלה תשובה מן המלאך שלא הותירה לה לפרט את עינוייה, שמיד הבינה שהמלאך רומז לה – "ואנה תלכי!" חשבת על כך? זה שוה את זה? ולכן אינה טוענת כלל טענות להצדיק את עצמה!].

והוספתי, שזו היתה התביעה הנוקבת על אלישע בן אבויה, כמבואר בירושלמי במסכת חגיגה.

אלישע בן אבויה – ״אחר״ – יצא לתרבות רעה. אמר לו רבי מאיר: ״חזור בך״. אמר לו: ״איני יכול״. אמר לו: ״למה?״

אמר לו: ״שפעם הייתי עובר לפני בית קידש הקדשים רכוב על סוסי ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול שיצאה מבית קדש הקדשים ואמרה: שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כחי ומרד בי!״

וסיימו בגמרא (חגיגה טוע׳׳א): אמר: הואיל ונטרדתי מהעולם הבא, אהנה לפחות מהעולם הזה. הלך ויצא לתרבות רעה.

בסופו של דבר, מספרת הגמרא, פעל רבי מאיר שהכניסוהו לגיהנם ועלה עשן מקברו ?מאה וחמשים שנה, עד לפטירת רבי יוחנן שפעל להכניסו לגן העדן.

ויש להבין: הרי דחוהו. מה היה עליו לעשות? אלא, משל למה הדבר דומה ארם הפליג בספינה. התרגשה סערה, והספינה טבעה. נזדמנה לו קורה ונלפת בה. גל מסרו לגל, השמש קפחה על ראשו וכיחותיו אזלו. סביבו חגו סנפירי כרישים, בנס לא גרסוהו במלתעותיהם. חש שהגיע לאפיסת כוחות, והנה חוף לפניו. אשד נחל מפכה, עצי פרי לרב, וקבוצת ילידים מסבים סביב מדורה, צולים דגים, מפטפטים בניחותא.

בצעד כושל עשה דרכו בין אמות גלי החוף, והקבוצה השתתקה. הביטו בו במורת רוח, אינם חפצים באדם זר. החוו בידם: הסתלק, שוב למקום ממנו באת, אינך רצוי כאן!

עצר בחשש. פניו התכרכמו: הוריו למדוהו שלא להדחף למקום בו אינו רצוי, ופיה, אינו רצוי בעליל –

ובכן, מה לעשות, האם ישוב על עקבותיו? לאן – לים? אל הגלים, לכרישים?!

לא! הוא ימשיך ויתקדם. ינסה לפעום, לרצותם, להתחבב עליהם. יהיה לעבדם, למשרתם. כי אין לו לאן לחזר! זה מה שהיה על אלישע בן אברה לעשות. לאטם איזן, להתעלם מהדחיה, להתחנן ולהתרפס. כי התורה היא חיים, והמות אינו אופציה!

ואלו הוא, פנה וחזר. כי גם הים היה אופציה עבורו. על כך נתבע!

והדברים היוצאים מן הלב נכנסו אל הלב, והחליט לשוב הביתה. אל האוירה הטעונה והעכורה, אבל המסלול הוא המסלול הנכון. ומצא מפלט בישיבה, ביצר בה מקומו ומעמדו, ״הולך ועושה״, והקים בית לתפארת, בית של תורה וגדולה. שלח ידו במסחר והצליח, וקובע עתים לתורה, וההדורים עם ההורים יושבו. והם זוכים לכבוד מלכים ולרוב נחת מהבן והנכדים, והכל בגלל שיחה אחת אליה נקלע ״במקרה״, וכבר הגענו לירושלים. לאיזו כתובת הרב צריך. את כל חיי אני חב לו!

איי, את חייו חב הוא לרבון כל העולמים, שתכנן שיתקיים באותו מקום ובאותה שעה ״בר בי רב״, יום שכלו תורה, ואני אוזמן לשאת בו דברים באותה שעה, ושם בפי אותו רעיון, ובו צעדיו לבית הכנסת, והציב בו את השלחן עם המזונות ופתח לבו לדרשה, והשיבו אליו.

איזה תזמון, איזו מקריות. וכבר אמרו ש״מקרה״ אותיות: רק מה׳!

 

*

אל תרים את האף

[חומש המגידים, עם תוספת מ'והגדת' הרב גלינסקי]

״וילך למסעיו מנגב ועד בית אל״, רש״י: ״כשחזר ממצרים לארץ כנען היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים, לימדה תורה דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניה שלו דבר אחר, בחזרתו פרע הקפותיו״.

״וילך למסעיו״

נפתח ב״מעשה אבות, סימן לבנים״. אברהם אבינו גלה מארצו וממולדתו ומבית אביו. הגיע לארץ ישראל, והנה בא רעב. לא היתה ברירה, ״וירד מצרימה לגור שם, כי כבד הרעב בארץ״ (בראשית יב, י). בדרכו למצרים לן באכסניות, ולא היה לו כסף לשלם. התארח בהקפה. הגיע למצרים ופרעה עשק את שרה. נוגע בנגעים גדולים ושילחה, בלווי פצוי נדיב כיד המלך.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, וילך למסעיו" (שם יג). פירש רש״י: כשחזר ממצרים לארץ כנען היה הולך ולן באכסניות שלן בהן בהליכתו למצרים. לימדך דרך ארץ. שלא ישנה אדם מאכסניה שלו.

יש לי שאלה.

איני מכיר, אבל שמעתי שבתי המלון מדורגים על פי כוכבים. (כלומר: כשמקבלים את החשבון, כמה כוכבים רואים. אם אתה רואה אז חמשה כוכבים, סימן שזה מלון יקרה. ראית רק שנים, אכסניה זולה..).

טוב, יבוא אדם למלון יקר, ויאמר: ״אתם יודעים שיש רעב בארץ, לאנשים אין לחם לאכול. ופה, ברוך השם, גם תבן גם מספוא רב, ברבורים ושליו ודגים. אבל מה, אני אומר מראש, אין לי כסף לשלם. אם ירצה השם, לכשירחיב, איני יודע האם ומתי, אשלם״.

מה ייאמרו? כלום. יראו את השלט "אקזיט". אם אין לך כסף, בחרת את המקום הכי יקר?״

שמעתי, שאדם בא אל הפרופסור: כואב לו פה ופיה ופיה. הפרופסור בודק, בוחן. מאבחן, מושיט את המרשם ומפטיר: ״שמונה מאות דולר״. ״אין לי״.

הלם. ״מה פרוש?״

״אין לי. אין פשוט מזה״. טוב, לא נעשה מזה עסק. ״תן חמש מאות״. אנשים ממתינים בתור, חבל על הזמן.

״אין לי״. פזמון חוזר.

״תשמע, ארבע מאות זה חצי המחיר. תן, ודי״.

אומרים שהפרופסורים חכמים? עברית בסיסית אינם מבינים: ״אין לי״.

הפרופסור החליט לטול את היזמה: ״הבה נשמע, כמה יש לך?״

״אין לי כלום״.

״באיזו קופת חולים אתה?״ מתענין הפרופסור.

״הסתדרות״, אלא מה.

״אני לא מבין״, משתומם הפרופסור. ״כשאין כסף, לא הולכים לרופא פרטי. כשאין כסף, הולכים לרופא קופת חולים!״

והפצינט הסביר: ״אבא שלי אמר תמיד, שכאשר זה מגיע לבריאות, לא מסתכלים על הכסף״…

וזה נכון. אבל אם היה אומר כך מראש, היה נשאר עם המחושים…

ואברהם אבינו ודאי אמר מראש. אז איפה הסכימו לארחו? בימי הרעב, ובלי כסף. ואדם זר, עולה חדש מחוץ, ובדרכו למצרים?! אולי באכסניה של כוכב אחד, וגם הוא כוכב נופל.

ובחזרתו, כבד היה מאד, במקנה בכסף ובזהב. כעת, יכול היה לבחור את המובחרות שבאכסניות, המכותרות בכוכבי השמים לריב. ולא שינה מאכסניה שלו, לן באותם כוכים מפקפקים. ומדוע? כי לא רצה להרגיל את עצמו לרף גבוה יותר, למעדנים ותפנוקים!

״ואברהם כבד מאד במקנה, בכסף ובזהב״. ידועים דברי האלשיך הקודוש (בבאורו למשלי א, ט) שאזיקים, כבדים. תכשיטים, אינם כבדים. השמחה בהם וההתפארות בהם גורמים שאין חשים בכובדם.

ואברהם אבינו היה כבד, וכבד מאד, במקנה בכסף ובזהב. היו עליו למשא. חייב היה לשאתם, עבור כלכלת תלמידיו הרבים והכנסת האורחים שעלתה הון תועפות, להאכיל כל ערבי בלשון בחרדל (בבא מציעא פה ע״ב), אבל כשלעצמו ״היה ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורים״ (שיר השירים רבה א, נט). לא התחבר לזה. נותר כשהיה –

אני נזכר, ראש הישיבה הגאון רבי אברהם יפה׳ן זצ״ל, חתנו של הסבא מנובהרדוק זצ״ל, ביקר בארץ, ופיניתי עבורו את דירתי, זכות גדולה ראיתי לעצמי. במוצאי שבת אמר לי: ״בוא, נעלה אל הסטייפלר״, שהיה תלמידו בביאליסטוק.

עלינו, ומצאנוהו בעצומה של סעודת ״מלוה מלכה״: שיירי חלה, זנב דג מלוח וכוס מים.

ראה ראש הישיבה והפטיר: ״אותו הסטייפלר, כמו לפני שלושים שנה״!

לא שינה מ׳אכסניה׳ שלו!

אוי לו שהרג את עצמו!

הייתי פעם אצל הסטייפלר, נכנסה נכדה והראתה לו מסטיק. יודעים מה זה? פלסטלינה ללעיסה. ״סבא״, שאלה, ״יש לזה הכשר?״

פנה אלי, ואמר: ״פני הדור! לא שואלים אם צריך לאכול, אם ראוי לאכול, אם רצוי לאכול. שואלים רק על ההכשר״… ואם כשר, מה עם הרמב״ן בתחלת פרשת קדושים?!

הגמרא מספרת (בכתבות סז) על אדם אחד שבא לפני רבי נחמיה. שאלו: ״במה אתה סועד?״

אמר לוי: ״בבשר שמן ויין ישן״ שאלו: ״רצונך שתגלגל עמי בעדשים?״ הסכים.

גלגל עמו בעדשים, ומת!

אמר: ״אוי לו לזה, שהרגו נחמיה״.

שאלו בגמרא: אדרבה, היה לו לומר: ״אוי לו לנחמיה, שהרגו לזה!״

וענו: אוי לזה, שהרגיל עצמו בתפנוקים אלו, עד שמת בחסרונם!

ללא מכונית…

עליתי לאוטובוס, קו חמשים וארבע, ושמחתי לראות פנים מוכרות. אחד מהשכונה. קדמתי פניו בשלום לבבי ונעניתי כהלכות תשעה באב, בו עונים שלום לעם הארץ- בשפה רפה. חשבתי, אולי הוא אבל, רחמנא לצלן. קלעתי למטרה.

שאלתי: ״מה נשמע״, ויאמר: ״אל תשאל״, לא מבשרים בשורה רעה, ״מכרתי את המכונית״.

טוב, יש הלכה בנידון, איך מנחמים. אמרתי: ״המקום ימלא חסרונך״. (ברכות טז ע״ב), ולא קבל תנחומים. ממש: אין מכונית מתה אלא לבעליה. העלה זכרונות, איך היטיבה עמו בחייה, מכונית כשרה העושה רצון בעליה, אוי מי יתן לו תמורתה.

ניסיתי לומר שהקדוש ברוך הוא הקדים רפואה למכה, והמציא לו תחבורה צבורית נוחה. אינו צריך למלא דלק, ולחפש מקום חניה. ואינו עומד בפקקים, וחצופים אינם עוקפים אותו, ולא צופרים לו מאחור. ויש לו נהג, והוא יכול ללמוד בדרך, לישון או לפטפט, ולא היה אל מי לדבר. הרגיל עצמו למכונית, וחש עצמו גדם בלעדיה.

חשבתי לעצמי: כמה מאושר אני, שלא התמכרתי למכונית, ולדברים רבים נוספים!

רב הקהילה והכובע

שמעתי, שפרנסי קהלה עלו אל הרב. הודיעו שנדברו עם בעל חנות הכובעים. הרב יכנס ויבחר לעצמו מגבעת מהודרת, תשורת הוקרה מהקהילה. הרב חובש את המגבעת שהוריו המנוחים קנו לו לחופתו, לא תואר ולא הדר לה, הם מתביישים לראותו בה. החליטו לממן קניית מגבעת חדשה.

ענה שהיוזמה מחממת את לבו, הוא מוקיר אותה מאד, והרי הוא כאלו התקבל, אבל ירשוהו נא להמשיך ולחבוש את מגבעתו…

הבינו, והתכוננו גם לזה: אם הרב בגדר ״שונא מתנות יחיה״, ישלם סכום סמלי של עשרה שקלים…

חייך: ״יודע אני שהמגבעת נראית זוועה, ואני מוכן לשלם את מחירה המלא של מגבעת חדשה, ויש באפשרותי. אבל בסופו של דבר תעלה לי מיליון, ומיליון אינה שוה״…

מיליון?! על מה הוא מדבר!

״אסביר לכם״, אמר הרב. ״ארכוש מגבעת נאה ומהודדת, ואראה בה נלעג ומשונה: חליפה כה מהוהה ישנה נושנה ומגבעת כה הדורה, ממש נזם זהב באף אתם יודעים מי.

אין ברירה, איני רוצה להראות נלעג, ואפנה לקנות גם חליפה. ומה, מתחתיה יצוצו הנעלים המרופטות ומעוקמות? נקנה גם נעלים חדשות. נו, רק זה חסר לי, שאראה כמלך ביפיו והרבנית תשתרך בשמלתה הישנה. הן משנה מפורשת היא, שהאשה קודמת לאיש לכסות (הוריות יג ע״א).

ועכשו, תארו לכם: עומדים הרב והרבנית הדורים בלבושם, וישבו על הכסאות המרופטים והצולעים, ויסבו לשולחן הרעוע? אין בעיה, קונים כסאות נוחים ושולחן חדש. ואם אינם תואמים לארון הספרים המרכב מלוחי ארזים, קונים ארון ספרים מהודר, בעל דלתות זכוכית. אמת, צורם הניגוד בין אריחי הרצפה השחוקים לריהוט הנאה, אבל אפשר להסוותו בשטיח מקיר לקיר. כמה זה עלה לי, עד עכשיו?״

הפרנסים בקיאים בחשבון, זה עולמם. כמה עשרות אלפים, לא נורא. וזה כדאי, באמת כדאי להחליף את הסלון, כבוד התורה. רואים הם בעיני רוחם את הסלון המהדר – ״וכעת, בואו אתי. הכנסו למטבח.

כשיש כזה סלון, אפשר להשאירו כך?!״ סקרו, והאחד אמר: ״האמת? לא כדאי להשקיע. כדאי כבר להחליף דירה״.

״לכך התכונתי״, אמר הרב, ״הרשו לי להשאר עם הכובע הישן״… והאמת, שאנחנו מוכנים גם להחליף דירה, למה לא –

מי צריך להזהר במותרות?

רבים נופלים במותרות וסובלים ברוחניות וגשמיות, והם לא שומעים מה שאומרים להם בעוד מועד.

יהודי פלוני שאל אותי פעם: ״ניחא, מי שיש לו כסף שיעשה חתונות גדולות כאוות נפשו, ה׳ בירך אותו בממון יערב לו, אבל מי שאין לו כסף מהיכן נוטל את העזה ליטול גמחי״ם – ולערוך חתונות מפוארות?!״ כך שאל.

הבטתי עליו ואמרתי: ״וכי שוטה אתה, ראה נא איך התהפכו אצלך היוצרות״. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו.

הסברתי לו:

״וכי על זה צריך להתאונן, שיהודי שאין לו כסף, אסור לו לערוך חתונות מפוארות או לחיות חיי ראוותנות? רבונו של עולם – זה פשיטא. כל ילד חייב להבין זאת! (שאסור להיות גנב). ומה שגדולי הדורות הוכיחו והתריעו נגד ׳מותרות׳ הכוונה לאלו – שיש להם כסף ־ שהם לא יחיו במותרות וראוותנות…

(יש לציין כי אין הכוונה לקמצנות, גדולי ישראל לא ביקשו שיחיו עם מידת הקמצנות, כי קמצנות היא מידה שפלה. שפלה עד מאד!. אבל ׳מותרות׳? חיי ראווה ותאווה – הם אסון).

להעיר את הגביר של העיירה

למדנו ברש״י עוד – שיש להימנע מלשכוח את העבר. – עני שהעשיר, בעל יסורים שנגאל, או כל מי שהתייסר בחייו והגלגל שפר עליו, לא לשכוח!! – ״לימדה תורה דרך ארץ אל ישנה אדם מאכסניה שלו״.

והסיפור ששמעתי בנובהרדוק, מאוד מתאים לנו:

בפולניה, שלא כמו בארץ ישראל, הייתה הגרלה פעם בשנה – אבל על סכום גדול מאוד. היו סוחרים שעבדו כל השנה עם המון העם – להפיץ למכור להם כרטיסים, (קבלו אחוזים מהמכירה) ביניהם היו גם יהודים.

והנה אחד מהם, נאמר ששמו היה ר׳ דוד. ר׳ דוד פגש בידידו ר׳ יוסף העני, והציע לו:

״תקנה כרטיס, כדאי לך, אולי יתהפך עליך הגלגל – אולי תהיה עשיר״.

ר׳ יוסף השיב, כי אין לו כסף להשקיע בעניני הגרלות ״מה לי ולהגרלות״ אמר, אך ר׳ דוד הסוחר לא הרפה ממנו והציע:

״תן לי טיפין טיפין, בתשלומים, כל שבוע רק 25 גרוש, עד שלקראת סוף השנה, ביום ההגרלה, יתאסף כל הסכום״. שכנע אותו יום יומיים, פעם, פעמיים ושלוש, עד שרכש כרטיס…

ביום ההגרלה, קיבל סוכן הכרטיסים ר׳ דוד, מברק מוורשה עיר הבירה, שהמספר הזה, של אותו עני ר׳ יוסף, הרוויח סכום עצום של כסף. מסירת המברק היה לעת ערב חורפי מושלג. המוכר הרהר בליבו ״איך אני יכול לעלות על יצועי. ולא למסור הלאה כזו ידיעה?. נכון. ר׳ יוסף גר הרחק כמה קילומטרים באיזו שכונה נידחת, קשה לטרוח עד לביתו ולגלות לו על הזכיה, אבל ב״ה, הרי זכיתי שיהודי עני מדוכא נהיה עשיר דרכי. אלך עכשיו לבשר לו!״ החליט.

שלג בחוץ. אעפ״כ, התגבר על יצרו. התבוסס בשלגים. עד שהגיע ב12:30 בלילה.

ר׳ דוד הסוחר דפק בדלת: ״יוסף תפתח״. ״מה אתה רוצה. מי זה?״ שאל ר׳ יוסף בחרדה. ״אני ר׳ דוד. יש לי מה להגיד לך״.

הוא פתח כשחבלי שינה עוטפים את עפעפיו, הכניסו לחדר הסמוך לדלת, הצית אור בעששית: ״תתנער מהשלג שמכסה את מעילך, ר׳ דוד!״

״מה בפיך ר׳ דוד, שטרחת עד לביתי העלוב?״.

הסוכן יישר את גבו ובישר בקול נרגש: ״דע לך ר׳ יוסף, ב״ה על ידי – נעשית עשיר. לפני שלוש שעות קבלתי מברק מוורשה שהרווחת סכום עצום, שימחק את חיי עונייך".

ר׳ יוסף שתק שתיקה ארוכה של התרגשות. לפתע הרצינו פניו בגאוה, פתח בתערומת ואמר:

״אה? ככה, "ר׳ דוד, אם כן, יש לי שאלה לשאול אותך. מילא כל העולם יודעים שאני עני, אבל אתה הרי כבר יודע שאני עשיר, אז איך יש לך חוצפה לדפוק על דלת ביתו של עשיר ולהפריע לו באמצע הלילה?…"

הוא כבר עשיר…

כך היו מספרים בנובהרדוק, לדעת ולהכיר את האדם…

 

בצעירותי סיפרו עובדה מזעזעת שהתרחשה בעבר.

פלוני שהיה סנדלר עני, לימים שפר עליו מזלו – והעשיר מאד. וחיתן את בתו עם בחור תלמיד חכם. שידוך של כבוד.

אחד מתושבי העיר שהיה אפוף קנאה במחותן, החליט ועשה מעשה. בדרך לחופה, ממש כאשר ההורים הובילו את החתן, אותו יהודי בעל קנאה הוריד נעל, הגביה לפני העשיר ושאל בחיוך ארסי: אדוני, תגיד כמה עולה לתקן את הנעל?… המחותן העשיר – נפל מתעלף.

הרשע הלזה, מחמת קנאה עשה כך, ואיבד את עולמו. הוא ביישו – ויענש על כך. אבל באמת, יש לי שאלה עליו למה כל כך היה קשה לו לזכור שהיה סנדלר והיום ב״ה עלה לגדולה. אדרבה, תעמוד ותודה להקב״ה!. וגם אם אותו אפשר להבין קצת, אבל אחרים שהעשירו ־ למה אנשים רוצים לשכוח?! ואחת הסיבות המרכזיות היא, כי עם העבר – הם בעלי חוב להקב״ה, לכן אינם מעונינים לזכור, להיות בעל חוב…

עני זו בושה?!

אגב, אם הייתם שואלים אותי, אינני מבין מדוע עניות צריכה לגרום בושה, וכי בושה יש בה בעניות? ״יאה עניותא לישראל״ (חגיגה דף ט׳ ע״ב) ואדרבה, עושר זה יותר בושה – כאשר אינו מנצל את העשירות כראוי…

תדעו עוד שרבים וטובים, מחזיקים מעמד בעניות אך בעשירות, אוי, נופלים מדחי לדחי ה׳ ירחם… וכפי שמצינו בפרשה שלנו: ״וגם ללוט ההולך את אברהם היה צאן ובקר ואהלים וכו' ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ויסע לוט מקדם״ ״מקדם – הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו״.״

הנה רואים דבר פלא – בנסיון העוני, לוט הצליח מאד, אבל בנסיון העושר – נפל, עד שאמר ״אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו״.

ואמרתי, שלכן תקונו לנו לבקש בברכת המזון: ״הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרבה״ – אבל: ״בבית הזה״ שהברכה המרובה לא תסחרר דעתנו ולא תמריצנו להחליף דירה. ולא זו בלבד, אלא גם ״על שלחן זה שאכלנו עליו״. שאפילו ריהוט לא נחליף!

כך היו מספרים בנובהרדוק, לדעת ולהכיר את האדם…

"כן, הייתי בסיביר!״

בטבע יש רצון לשכוח את העבר, ולא כל פעם זה הגון וטוב:

יש בני אדם שכאשר משוחחים עימם על העבר הנורא – השואה – הם מזדרזים לבקש ״תעשה לי טובה אל תדבר איתי על הימים ההם״.

באירופה התגוררו ידידים שלי, שהיו עימי יחד במלחמה, סבלנו יחדיו בזמן הצרות רח״ל. פעם כשנכנסתי לבקר אחד מהם, דבר ראשון הוא הכריז וביקש ״ר׳ יעקב אל תדבר על סיביר״… הבנתי לליבו כי הזכרונות הקשו על מצב רוחו, וזה נכון. אבל כיון שהיינו ידידים אמרתי לו גם תוכחה קלה: ״למה לא לדבר? וכי לא מתאים לנו שהיינו פעם בסיביר?! אדרבה כדאי לזכור את הימים ההם, שהרי משום כך אנו חייבים יותר להקב״ה!״

בן אנוש הוא בעל גאוה שכזה, שלא די לו עם מה שנתנו לו מתנה מהשמים, הוא עוד שוכח ומשכיח מעצמו שהיה פעם עני…

בצעירותי סיפרו עובדה מזעזעת שהתרחשה בעבר.

פלוני שהיה סנדלר עני, לימים שפר עליו מזלו – והעשיר מאד. וחיתן את בתו עם בחור תלמיד חכם. שידוך של כבוד.

אחד מתושבי העיר שהיה אפוף קנאה במחותן, החליט ועשה מעשה. בדרך לחופה, ממש כאשר ההורים הובילו את החתן, אותו יהודי בעל קנאה הוריד נעל, הגביה לפני העשיר ושאל בחיוך ארסי: אדוני, תגיד כמה עולה לתקן את הנעל?… המחותן העשיר – נפל מתעלף.

הרשע הלזה, מחמת קנאה עשה כך, ואיבד את עולמו. הוא ביישו – ויענש על כך. אבל באמת, יש לי שאלה עליו למה כל כך היה קשה לו לזכור שהיה סנדלר והיום ב״ה עלה לגדולה. אדרבה, תעמוד ותודה להקב״ה!. וגם אם אותו אפשר להבין קצת, אבל אחרים שהעשירו ־ למה אנשים רוצים לשכוח?! ואחת הסיבות המרכזיות היא, כי עם העבר – הם בעלי חוב להקב״ה, לכן אינם מעונינים לזכור, להיות בעל חוב…

ענוותנו של ר"מ מפארמישלן פנינים תשעב פ' ראה:

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה׳ וכו׳ (יא. כו-כח) מסופר, כי בליל שבת אחת נכנס הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע

לערוך את שולחנו בבית מדרשו, והנה ברוח קדשו הוא מרגיש שאחד היושבים בשולחנו מחזיק מעצמו… ואף נותן לכולם להבין כך… מיד פתח רבי מאיר׳ל כדרכו הידועה והסביר את דברי הפסוק: "ראה 'אנכי," – מדת ה"אנכי" (דהיינו להרגיש ב׳אנכיות׳ מתנשא חשוב ומכובד), "נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – יש בה גם ברכה וגם קללה. "את הברכה אשר תשמעון" – הגאות לשם שמים לשם קיום המצוות כמו "ויגבה לבו בדרכי ה," גאות כזו היא ברכה. "ואת הקללה אם לא תשמעון" –       אבל שלא לשם קיום המצוות, ה"אנכי" היא קללה!…

וזהו גם הפירוש "אם תטיב שאת" (בראשית ד. ז) – בכדי להיטיב את עצמך יכול אתה "שאת" – להתנשא. "ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ" –           הגאות היא חטא!…

ונאים הדברים למי שאמרם. דהרי ידוע הוא, שמימיו לא קרא הרה"ק מפרמישלאן זי"ע על עצמו – "אני" או "אנכי" – שהרי לא ראה עצמו כ׳מי׳ או כ׳מה׳ כדי שיוכל לכנות את עצמו בתואר של יישות ואנוכיות. אלא כך היה אומר על עצמו" "מאיר אמר", "מאיר הלך", "מאיר עשה" – כאדם המדבר על אודות זולתו. וכזה היה סגנון שיחתו כל ימי חייו. ואף הוא היה אומר: "בדין הוא, שיהיו למאיר שפלות והכנעה לפני בורא עולם יתברך שמו, שהרי הבורא יתברך שמו, "היה, הווה ויהיה" – ואילו מאיר, הוא ההיפך המוחלט: לא היה, לא יהיה, וגם עכשיו – מי הוא ומה הוא?!"…

את גודל ענוותנותו אפשר גם לראות מן הסיפור המרתק הבא: היה זה באחד הימים כאשר הגיע זמן תפילת שחרית, ובבית מדרשו של הרבי ממתינים בני המנין הקבוע לכניסתו של הרבי לתפילה. אולם, דלת חדרו הפונה אל ההיכל, מתמהמהת היתה מלהיפתח. חלפו כבר שעה ושעתיים מן הזמן הקבוע, והדלת איננה נפתחת. מתוך החדר, נשמעה רק אוושת צעדיו הנמרצים של הרבי, בפוסעו הלוך ושוב מבלי מצוא מנוח… ללבו של הגבאי, התגנב חשש, שמא דווקא בו תלוי הקולר לעיכוב התפילה, ומשום מעשה שהיה: באותו הבוקר, בשעת שחר מוקדמת, הגיע רכוב על סוסו, יהודי אחד מבני הכפרים הסמוכים, וביקש להיכנס אל הקודש פנימה, כדי להתברך מפי הרבי בברכת הצלחה, לאיזושהי עיסקה שנזדמנה לפניו. אולם, הגבאי דחהו, והורה לו להמתין עד לאחר התפילה –         בשעה ששערי בית הרבי נפתחים בפני כל שאר הבאים לשחר את פניו ולבקש את ברכותיו. מששמע האיכר, כי יהיה עליו להמתין מספר שעות, עד אשר יוכל להיכנס אל הרבי, התרתח מזעם, והחל משמיע קולו בצעקות רמות: "הייתכן?! לעכב אדם טרוד כמוני, זמן רב כל כך?! והלא עלי למהר ולחזור אל משק ביתי שבכפר, כדי לבצע את העבודה הרבה המוטלת עלי! השיב לו הגבאי: תדע, כי נכון הרבי להפקיר את כל אשר לו, למען איש מישראל המתדפק על שעריו, אולם, עתה, בהכנותיו הנעלות לתפילה הוא עוסק, והאיך אפשר לדחות עבודת שמים מפני ענייני מסחר שלך?! אבל הכפרי המגושם עמד על שלו ולא הירפה. בקולו הרועם, שפך את חמתו על ראש הגבאי, וכמעט שלא הרים עליו יד…

כאשר הגיעו הדין והדברים לאוזני הרבי היושב בחדרו, קם ויצא החוצה, לראות בשל מי הסער הגדול הזה. כיון שראה האורח את הרבי יוצא מחדרו, מיד אץ לקראתו, והחל מסיח לפני בנשימה אחת את כל מה שהיה לו לומר, על אודות העיסקה שנזדמנה לידו. החווה הרבי בידו כלפי האיש, ורמז לו להיכנס אליו החדרה. ולמען הניח דעתו של יהודי ולשכך את זעפו, נתיישב הרבי והאזין בניחותא לכל שיחו ושיגו על עסקי מחייה וכלכלה. אחרי שכילה הלה לספר את כל אשר עם לבבו, השיב לו הרבי מה שהשיב, ופטרו מלפניו. מני אז, חלפו כמה שעות, והרבי נותר סגור בחדרו. היה אפוא, הגבאי, כמעט בטוח, כי כל העיכוב בכניסה לתפילה, אינו נובע אלא מביקורו של אותו אורח מוזר אצל הרבי, והיה, אפוא, לבו נוקפו, שמא לא עשה דיו כדי למנוע את הפרעת הרבי מהכנותיו לתפילה…

סוף כל סוף, בשעה מאוחרת מאד, נפתחה הדלת, ועל הסף הופיע הרבי. הוא ניגש אל מקומו בבית המדרש ופתח בתפילה בנעימות כדרכו. לאחר התפילה נכנס הגבאי אל חדרו של הרבי כמידי בוקר, כשבידו ארוחת הבוקר שנוהג היה הרבי לטעום לאחר התפילה. אבל עם היכנסו פתח הרבי ומספר לו: השומע אתה? נס גדול ארע היום למאיר, שיכול היה לעמוד ולהתפלל לפני הקב"ה, שאלמלא כן, מי יודע אם יכול היה מאיר היום להתפלל כלל! והמשיך הרבי וסיפר: מיום עומדו על דעתו, אין מאיר עומד להתפלל לפני הקב"ה, עד שאינו בטוח בנפשו, ללא שום פקפוק וללא שום ספק כלל, כי פחות ונקלה הוא, מכל האדם אשר על פני האדמה! כל עוד נדמה למאיר, ולו בדמיון קל שבקלים, כי חשוב וטוב ועדיף הוא על פני נפש אחת מישראל, תהא אשר תהא – אין מאיר מהין לפצות את פיו בתפילה לפני אביו שבשמים, לבל תהיה תפילתו ׳תועבה׳, חלילה וחס, כענין שנאמר: (משלי ט"ז) "תועבת ה׳ כל גבה לב". והנה, הבוקר הזה, כאשר שמע מאיר את צעקותיו וראה את כעסו של האיש הכפרי, נכמרו רחמיו בקרבו ולא יכול היה להתאכזר ולאטום את אוזניו משמוע אל בקשתו. בתוך הדברים, גילגל האיש והסיח לפי תומו, על מלאכתו ועל פרנסתו. אף הוא לא התבושש, ומבלי הנד-עפעף סיפר, כי מתעסק הוא בגידול "דברים אחרים" ובפיטומם, וכלל לא חש ולא הבין, כי ישנו איזה חסרון בדבר.

לאחר שיצא הלה והלך לו, חש מאיר בנפשו, כי איננו מסוגל לעמוד ולהתפלל! מכל העולם כולו היה מאיר נחות ושפל, כמו תמיד, אולם, מאותו יהודי, המסוגל לגדל ׳דבר-אחר׳ ולהתפרנס מכך, ועוד לספר על כך ללא שמץ של בושה – יותר ממנו, לא יכול היה מאיר לחוש את עצמו שפל! שהרי סוף סוף, אחרי כל מגרעותיו וחסרונותיו של מאיר – הרי אינו מפטם ׳דבר-אחר׳, חלילה!… היה אפוא, מאיר, בצרה גדולה. השעות הולכות וכלות, העת מתאחרת, בבית המדרש יושב המנין וממתין – ומאיר איננו יכול להתפלל! בשום פנים ואופן, אינו יכול! שהרי חש הוא עצמו גבה-לב, כלפי האיכר המפטם ׳דברים אחרים׳!… אך לבסוף, השגיחו מן השמים בצערו של מאיר, חסו עליו, בזכות אבותיו הקדושים, ועשו לו נס: לפתע, עלתה בלבו של מאיר מחשבה לאמור: אילו היית אתה, מאיר, איכר כה גס ומגושם, המגדל 'דבר- אחר' חלילה, כלום היית עוד משכים למעונו של צדיק, כדי להתברך מפיו להצלחת עסקיך?! בוודאי שלא! אפילו שמץ של אמונת חכמים לא היה נמצא בך! הרי לך, אפוא, כי אותו איכר, חשוב ויקר ממך עשרת מונים!… מיד, יכול היה מאיר להיכנס לבית המדרש ולעמוד ולהתפלל…

 

*

שאיפה לשלימות

[לראות את הענן על ההר – והגדת עמ' 200]

נאמר בפרשה: ״וירא ה׳ אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים״ (בראשית יז, א). וכתב רש״י: ״אני אל שדי״, אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה. ״התהלך לפני״, הדבק בעבודתי, ״והיה תמים״, אף זה צווי אחר צווי, היה שלם בכל נסיונותי.

מה כתוב כאן? שלכל בריה יש חלק כלשהו באלוקותי יתברך, בגלוי כבוד שמים. גם יהודים של ״ברוך הוא וברוך שמו״ נוטלים חלק בגלוי אלקותו, בגדר: ״ועמך, כלם צדיקים״. משמע שדי בכך.

אך אחר כך מופיעה דרישה: ״התהלך לפני״, עלה מדרגה לדרגה, ״והיה תמים״ ומושלם, ותגיע לפסגה. – האם די במינימום – או שצריך את המקסימום??

יש האומרים שלמוד המוסר מדכא, המוסרניק עסוק כל היום בחטוט אחר חסרונותיו, בבקרת מומיו. ממשמש ומפשפש וחוקר האמתיות וכנות הן.

ומי שסבור כך, אינו יודע מה הוא למוד מוסר. ואסביר – שנינו (חלין קה ע״א) ששמואל אמי: המסיר נכסיו בכל יום [הולך ורואה קרקעותיו מה הן צריכות רש״י)] מוצא סלע [סוג מטבע מפני שמתקנם בכל הצריך גרש׳׳י)]. ואני כלפי אבא, כחמץ בן יין. כי אבא סייר נכסיו פעמים ביום, ואני פעם אחת בלבד –

נתיחס לדברים כפשוטם. אדם שמסיר נכסיו בכל יום, לראות מה חסר ומה התקלקל – הגמרא מספרת שם שאביי סיר נכסיו בכל יום, ומצא שאריסו גונב עצים. רב אסי מצא צינור שנקב ועמד לשטף את השדה ויבולה – האם עצוב הוא, משום שהוא מתמקד בחפוש חסרונות וקלקולים? להפך, שמח הוא, שמתקן מה שיש לתקן ומגדיל את ההמסות ומעצים את העשר!

וברור, שמשום כך בלבד, לא היה שמואל מגדיר עצמו כחומץ בן יין לעמת אביו. ודאי שהיה חשוב מאביו, שהרי אביו קרוי על שמו, אבוה דשמואל, וכבר אמרו: ״מי נתלה במי, קטן נתלה בגדול״ (תענית ז ע״א). אלא שהמדבר בסיור הנכסים הרוחניים, בחשבון נפש מקיף ומפרט, מה יש לתקן ומה לשפר. אבל הבסיס הוא, שיש שדה! ויש יבול! ושמחים בהם, ומטפחים אותם! לא מתעלמים מה'יש׳, ושואפים לעוד, לשלמות נוספת.

האם זה מביא לדכאון, או לשמחה?י

הסבא מנובהרדוק זצ״ל העיד: ״אנשים רבים פגשתי בחיי. מכלם, היה אדם אחד מאשר: רבי ישראל מסלאנט!״ דוקא הוא, מיסד תנועת המוסר, שבחן עצמו ללא הרף, התעלה בלא לאות. כי, בראש ובראשונה, יש לנו במה לשמח, במה לרוות נחת. ואם עמלים להשתפר, מאבחנים חסרונות ומתקנים אותם, דןךי שמחים שבעתים י הלא מ־אה –

הגאון הצדיק רבי אליה לופיאן זצ״ל היה אומר בשם רבו, הסבא מקלם זצ״ל, גדול תלמידי רבי ישראל מסלאנט זצ״ל: שנינו (בסוף מסכת אמת), שהעולם נברא עבור כבוד שמים. מאי משמע –

שכדאי היה לקדוש ברוך הוא לבריא את כל העולם כלו, ולנהלו ששת אלפי שנים. כדי שבכל תולדות האנושות יהיה ולו אדם אחד, שפעם אחת בחייו יאמר: ״ברוך הוא וברוך שמו״!

בכך, כבר הופק מהעולם כבוד שמים, ויש צידוק לבריאתו! והלא אם אך אדם אחד במהלך מאות דורות יגיע לשביב הכרה זו אך פעם בחייו, נתן לשער איזו אנושות אטומה היא, כמה אפלה וחשוכה, כמה משחתת ומסואבת. ובתוך האפל הקודר מבזיקה קרן אור, מבליח זיק בודד, וכבר היה כדאי!

והוסיף: ואלף ״ברוך הוא וברוך שמו״ אינם ״אמן״ אחת – ואלף אמנים אינם ״אמן יהא שמיה רבה״ אחד – ואלף ״אמן יהא שמיה רבה״ אינם משתוים למלה אחת של תלמוד תורה!

אמת לאמתה!

אז ככלות אריכות ימי ושנותי, כשאעלה למרום ואתיצב למשפט, אפתח ואמר: רבונו של עולם. מה שעשיתי עשיתי, אבל אמרתי, ולו פעם אחת, ״ברוך הוא וברוך שמו״. ואף ״אמן״, ו״אמן יהא שמיה רבה״, וגם למדתי תורה אז היה לך כדאי לברא אותי.

כל השאר, הם חשבונות!

אך האם בזה די? האם עם זה נוכל לעבור את דין שמים?

ובענין זה, ספור –

הצדיק רבי שלמה׳לה מזוויהל זצ״ל היה רגיל לקרא לכל יהודי בשם ׳צדיק׳: מה שלום הצדיק, מה מבקש הצדיק –

היה בזוויהל יהודי מתבולל, פורק על, שהתרועע עם השלטונות ולחך פנכתם. מנוהו לגובה המס, והיה מרגל אחר אחיו היהודים ומוסר רכושם לרשיות. יום אחד ישב וערך חשבונותיו, והכה בוי רעיון כברק – מעלים המס הגדול בעירה, לא נתפס בכף. כל העת עוסק הוא בדגי רקק, והלויתן חמק מרשתו: הרבי מזוויהל. עשרות מחלים פניו לקבל בךכתו ומגישים דמי פדיונות, ואינר מדווח עליהם, ולא משלם עליהם מס! אמת, בו ביום מחלק הוא הכל לנצרכים, אינו מלין פרוטה בביתו. אבל קידם כל, מפריש מס כחוק. אחר כך יעשה צדקה כרצונו!

מיד נטל את הפנקס ואת העט וירד למעונו של הרבי, לבדוק המנהל הוא ספרים כחיק.

היה זה בשבת בצהרים.

הרבי ישב בטרקלינו ונהל את שלחן השבת, עטור בחסידיו, ולפתע רחרחו עשן סיגריה. פנו וראו את הפוקר, סיגריה בידו האחת והפנקס והעט בשניה. מצא לו זמן. ״גש הלאה, עוכר ישראל״, גערו בו, ״הסתלק, ומהר!״

הרבי שמע את הגואטשקע, ותמה. סמן בידו ש״זוזו, רצונו לראות מה קורה. ספרו בבליל קולות ופנו שביל, הפוקר במרכזו, עם הסיגריה והעט.

״מה רוצה הצדיק?!״ חקר הרבי בנעם. זה עבר כל גבול. לקרא לפוקר זה, להכעיס׳ניק זה, מלשין ומוסר, מחלל שבת בפרהסיא, בשם צדיק?!

והרבי הסביר: ״אני יודע פסוק, ׳ועמך כלם צדיקים׳. אלא מאי, צודקים אתם, יש קשיא מיהודי זה. מוטב שתהיה קשיא על היהודי, ולא על הפסוק״…

הכלל, בא יהודי לפני הרבי, והרבי שואל ?התא: ״מה רצון הצדיקל״ ואז עלה במיחו רעיון. אמר: ״רבי, האמת היא, שבאתי לקבל ברכה. בתי הגיעה לפרקה. נאה וחסודה, כלילת המעלות, ועדין לא מצאה זווגה. אבל כעת, רבי, דומני שהכל יבוא על מקומו שמעתי שלובי בן, כליל מעלות. ובכן, שהרבי צדיק – זאת יודעים כלם. ושאני צדיק – הרבי מעיד בעצמו. אז ממש ׳ענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל׳. הבה נשתדך!״

שמע הרבי והפטיר: ״אמת, הכל אמת. אני צדיק, ואתה צדיק, אבל כל אחד מאתני שישתדך עם צדיק כיוצא בו״… למה הכונה? למה שאמרנו –

שיש שני סוגי צדיקים –

יש ׳צדיק׳ של ״ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרמון״ (סנהח־ין לז ע׳׳א), של אומרי ״ברוך הוא וברוך שמו״ גרידא. ויש הרוצים להתעלות ולהגיע לשלמות, חותרים להיות צדיקים במלא מובן המלה.

ובגדר ״חייב כל אדם לומר אימתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב״ (תנא דבי אל;הו רבה, כה), ״שיעמיד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות, לחשב רק על הענין הזה. ויבקש בלבבו: מה עשו אבות העולם הראשונים, שכך חשק ה׳ בהם!״ (״דרך עץ החיים״ לרמח״ל זצ״ל), בכלל זה גם הידיעה שלא שקטו על שמריהם, אלא שאפו לעלות ולהזדכך. קימו צווי: ״התהלך לפני, והיה המים!״

אכן, לא ניתן לעבור דין שמים בזכויות של ברוך הוא וברוך שמו. כל 'צדיק' ישכון עם 'צדיק' מסוגו…

אכן ברוך הוא וברוך שמו זה הבסיס. עלינו לזכיר, שלפני שהורידו נשמתנו לעולם השביעונו: ״היה צדיק, ואל תהיה רשע!״ (נדה ל עי׳ב). והרמב״ם (הלכות תשובה, פ״ה ה״ב) כתב, שבידנו הדבר, ויכול כל אדם להיות צדיק מחלט כמשה רבינו, שזכה וזכה את הרבים, או רשע גמור כירבעם בן נבט, שחטא והחטיא את הרבים (אבות פ׳׳ה מי״ח). וכשנעלה למרום לא יסתפקו בכך שאמתו ״ברוך הוא וברוך שמו״ ושאפלו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון (ערובין יט ע״א). ישאלוני מדוע לא שאפנו לשלמות. הלא השביעונו!

ונזכיר דברי המדרש (בראשית רבה נו, ב). אברהם אבינו לקח את יצחק בנו ואת שני נעריו, אליעזר וישמעאל, והלך לעקדה. ביום השלישי ראה ענן הקשור להר. שאל את יצחק, וראה. שאל את נעריו, ולא ראו. אמר להם: הואיל וחמור אינו רואה ואתם אינכם רואים, ״שבו לכם פה עם החמור״ (בראשית כב, ה), שאתם עם הדומה לחמור! (בראשית רבה נו, ב).

לא מובן: מילא ישמעאל, אבל אליעזר היה דולה ומשקה מתורת אברהם (יומא כח ע״ב), זיו פניו דומה לאברהם ושליט ביצרו כמותו (בראשית רבה נט, ח). אז אם אינו רואה גלוי שכינה, הריהו כחמור?!

והתשובה, שאם יכול אדם להגיע למעלה גבוהה יותר ולא הגיע, אדם – אינו!

ואמרו (בבא בתרא עה ע״א) שלעתיד לבוא תהיה לכל צדיק חופת אש (ישעיה ד, ה). אש בחפה למה? מלמד שכל אחד נכוה מחפתו של חברו, שיכול היה להגיע לדרגתו ולא הגיע. אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה!

והלא בגן העדן הם, וצדיקים, ואלו אש שייכת לגיהנם, והגיהנם מיועד לרשעים׳׳!

אבל אם השביעוך שתהא צדיק, ויכול היית להיות צדיק כמשה, ולא ממשת יכולותיך, ולא הגעת לכך נמצא שאתה צדיק ואינך צדיק בכפיפה אחת, וגמולך גן עדן וגיהנם בכפיפה אחת!

כעת נבין את שפתחנו בו: ״וירא ה׳ אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים״ (בראשית יז, א). אכן לכל בריה יש חלק כלשהו באלוקותי יתברך, בגלוי כבוד שמים. גם יהודים של ״ברוך הוא וברוך שמו״ נוטלים חלק בגלוי אלקותו, בגדר: ״ועמך, כלם צדיקים״. אך אין די בכך.

הקב"ה פונה לאברהם ואומר לו – אבל אתה, היה שיך לאלו השואפים לשלמות, לרואים את הענן שעל ההר. ״התהלך לפני״, עלה מדרגה לדרגה, ״והיה תמים״ ומשלם, ותגיע לפסגה!

לסכום, שני קצוות הם. גם ישראל שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד ע״א) וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ ע״א), ״ועמך כלם צדיקים, לעולם יירשו ארץ״ (ישע:ה ס, כא). אבל אין להסתפק בזה, ויש לשאוף להתעלות עוד ועוד, ולהגיע לשלמות ככל האפשר.

 

*

קדמונים מסרו עצמם על קידוש השם

[״נתת ליראיך נס״ – והגדת עמ' 187]

נפתח בספור מהגמרא (ברכות לג ע״א): תנו רבנן, מעשה בערוד [כלאים בין נחש לצב (חלין קכז ע׳׳א)] שהיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא, אמר להם: הראו לי את חורו [שהוא מגיח ממנו]. הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור. יצא ונשכו, ומת אותו ערוד.

[כתב רש״י: מצאתי ב״הלכות גדולות״, אמרי במערבא, כשהערוד נושך את האדם, אם הערוד קודם למים מת האדם, ואם האדם קודם למים מת הערוד. ונעשה נס לרבי חנינא ונבקע מעין תחת עקבו]. נטלו על כתפו. והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו, בני. אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.

וכתב הגאון רבי עקיבא איגר זצ״ל ב״גליון הש״ס״: ״עין ״יפה מראה״ בתענית פרק ג סימן יו (ולפנינו: הלכה יא) דבור המתחיל מפלתא״. מצוה לשמע דברי חכמים (יבמות כ ע״א). עינתי שם, וסיפור הירושלמי שם מזכיר את הסיפור בגמרא (תענית כ ע״ב): בנהרדעא היתה חומה רעועה, ורב ושמואל לא עברו תחתיה למרות שעמדה כך שלש עשרה שנה. פעם התלוה אליהם רב אדא בר אהבה. אמר לו שמואל לרב: נקיף סחור סחור כדרכנו. ענהו: איננו זקוקים לכך, שרב אדא בר אהבה אתנו, שגדולה וכוחו ואיני פוחד.

ומה היו זכיותיו, ששאלוהו במה האריך ימים וענה: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא הרהרתי בדברי־ תורה במבואות המטונפים, ולא הילכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת עראי, ולא ששתי בתקלת חברי, ולא קראתי לחברי בכנוי [של גנאי (תוספות)].

לרב הונא היו חביות יין במרתף רעוע ובקש לפנותם. הביא לשם את רב אדא בר אהבה ומשכו בדברי תורה, ובינתים פנו פועליו את החביות. כשסימו, יצאו – וקרסה התקרה. הבין רב אדא בר אהבה, והקפיד. ומדוע, כי אמר רב ינאי: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר שעושים לו נס, שמא אין עושים לו נס. ואם עושים לו נס, מנכים לו מזכיותיו. שנאמר: ״קטונתי, מכל החסדים ומכל האמת״ (לראשית לב. יא).

והנה, בעוד שבגמרא הקפיד רב אדא בר אהבה שהעמידוהו במקום סכנה, הרי בתלמוד הירושלמי (תענית פ״ג הי״א) נוהג רב אדא בר אהבה כך בעצמו, ובמודע!

היתה חורבה שעמדה להרס. העמיד בה רב את תלמידו רב אדא בר אהבה עד שיפנוה, וכיון שיצא מן הבית, נפל הבית. שלחו חכמים ואמרו לו: מה מעשים טובים יש בידך. אמר להם: מימי לא קדמני אדם לבית הכנסת ולא הנחתי אדם בבית הכנסת ויצאתי לי, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה, ולא הוכרתי דברי תורה במקום מטונף, ולא הצעתי מטה וישנתי בה שנת קבע, אלא תמיד היותה שנתי עראי כדי לקום מיד ולעסוק בתורה. ולא צעדתי בין החברים היושבים על הקרקע. ולא כניתי שם לחברי, ולא שמחתי בתקלת חברי, ומחלתי מיד למי שצערני, ולא הלכתי בשוק אצל מי שחייב לי, שלא לצערו, ומימי לא הקפרתי בתוך ביתי, לקיים מה שנאמר (תהלים קא, ב): ״אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי״.

וכתב ב״יפה מראה״: ויש להקשות, שהרי אמרו (שבת לב ע״א) אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושים לו נס, שמא אין עושים לו. ואם עושים לו, מנכים לו מזכיותיו. ושמא היו בבית ספרים ותפילין כדי להצילם. אי נמי, לקדש את השם עשה, וכמעשה דרבי חנינא בן דוסא שהלך והניח עקבו על חורו של ערוד. [ומהרש״א (ברכות לג ע״א) הקשה איך סמך רבי חנינא על הנס. ובדברי ה״יפה מראה״ מישב, שרצה לקדש שם שמים ולהראות במוחש שאין ערוד ממית, אלא החטא ממית].

ובדבריו תובן הסתירה לכאורה בהנהגת רב אדא בר אהבה. שכאשר רב הונא משכו ברברי תורה עד שיפנו מרתף היין הקפיד, כי ינכו מזכיותיו. וכשרבו העמידו באותה חורבה הסכים, כדי לקדש שם שמים. ולכאורה משמע, שהסומך על הנס כדי לקדש שם שמים, אין מנכין לו מזכיותיו.

וקשה, שיסוד זה נסתר מדברי המדרש (בראשית רבה מד, ד) בפרשתנו, על הפסוק: ״אחר הדברים האלה [נצחון אברהם אבינו על המלכים] היה דבר ה׳ אל אכרם במחזה לאמור: אל תירא אברם, אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד״ (בראשית טו, א). לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: ירדתי לכבשן האש ונצלתי, ירדתי למלחמת המלכים ונצלתי, תאמר שנתקבלתי שכך בעולם הזה ואין לי כלום לעתיד לבוא. אמר הקדוש ברוך הוא: ״אל תירא, אנכי מגן לך״ [מגן בארמית הוא: חינם], וכל מה שעשיתי עמך בעולם הזה חינם עשיתי עמך, אבל שכרך מתוקן לעתיד לבוא. ״שכרך הרבה מאד״, כמו שנאמר (תהלים לא, כ): ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך״.

והנה, מה שירד לכבשן האש ודאי היה לכבוד שמים, שמסר נפשו כדי שלא להשתחוות לעבודה זרה של נמרוד (בראשית רבה לח, יג). ומה שנחלץ ללחם במלכים וכחילם העצום ורב (סנהדרין צה ע״ב) ודאי הוה לכבוד שמים. שאמרו בזוהר הקדוש (ח״א פו, ב) שכל רצונם היה לשבת את אברהם כדי למחות את השפעתו על בני דורו, שהוציאם מפלחן העמדה הזרה והכניסם בעבודת ה׳. ומכירן שדמות דיוקנו של לוט דמתה לאברהם אבינו, לקחוהו בשבי כדי להוכיח שגברו עליו ואליקיו לא עזרו. לפיכך רדף אחריהם, נלחם בהם וגבר עליהם בנסים מפלאים (תענית כא ע״א) וחלצו מן השבי. ועם כל זה פחד שקבל בכך שכרו בעולם הזה ונתמעטו זכיותיו.

ואף הקדוש ברוך הוא לא השיבו שאין לו לפחד, אלא הודיעו שהעניק לו מתנת חנם, ולכן שכרו שמור לו במלואו. אם כך, שבה הקושיא למקומה –

הואיל ורב אדא בר אהבה פחד שנכו לו מזכיותיו ולפיכך הקפיד על רב הונא שמשכו למרתף היין המט לנפול לשהות שם עד שיפנוהו, איך הסכים לעמוד בחורבה. הגם שהבין שיהיה כאן קדוש שם שמים, הרי כעת מאברהם למדנו שינכו לו מזכיותיו.

את התשובה לכך מצאנו בספור נוסף בגמרא (ברכות כ ע״א): שאל רב פפא לאביי, מדוע התרחשו נסים לקדמונים, ולנו לא מתרחשים נסים. ענהו: הקדמונים מסרו נפשם על קדושת השם, ואנו איננו מוסרים נפשנו על קדושת השם. כפי שרב אדא בר אהבה ראה נכרית שלבשה שכמית ארגמן שאינה צנועה. חשב שהיא יהודיה, וקרעה. התברר שאינה יהודיה, ושילם בעדה ארבע מאות זוז.

ושמעתי מרבי דודל פרנקל זצ״ל. שאמר בשם רבי משה סולובייצ׳יק זצ״ל: וכי איזו מסירות נפש יש בקריעת אותו בגד כשסבר שהוא של יהודיה, ואם אכן יהודיה היתה לא היה מחויב בתשלומין. ותרץ, שהבונה היא, שהקדמונים רב אדא בר אהבה, במקרה זה – לא חשבו חשבונות בראותם מעשה כנגד רצון השם, ומייד קנאו לשמו הגדול. וזה קרוי בשם ״מסירות נפש על קדושת השם״.

מעתה, נאמר שאכן, גם כשפועלים נס עבור כבוד שמים ומנכים מהזכיות, כמו שמוכח במדרש מפחדו של אברהם אבינו. אבל רב אדא בר אהבה לשיטתו לא חשב חשבונות כשזה נוגע לכבוד שמים, ומוכן היה להפסיד עבור זה כל זכיותיו!

ואספר סיפור ששמעתי, ולאור הדברים יובן לאשורו. בעיר אחת בגרמניה היה יהודי מתבולל, בעל בנק פרטי, ולו בן יחיד. חלה הבן, ואביו הבהיל למטתו רופאים מומחים, אך קצרה ידם והמחלה הלכה והחמירה, הילד דעך. נזכר האב שאביו היה פונה בעת מצוקה לשמש בית הכנסת, שיערוך תפלת ״מי שברך״. הלך לבית הכנסת ופנה אל השמש, שאל בכמה תעלה לו ברכה כזו לרפואת בנו.

היה שם אורח, יהודי מגליציה שבא לרגל עסקיו. שמע, והתענין. שאל: ״בצאנז כבר היית?״

צאנז? מה יש בצאנז, בית חולים? פרופסור נודע?! ״הרבה יותר״, השיב. ״יש שם ׳וונדער ראבינער' רבי עושה נפלאות. פועל ישועות, מחולל נסים. מכל העולם נוהרים ובאים!״

שב לביתו וספר לאשתו. דחקה בו לנסוע. הטלטל בדרכים, חצה ארצות, עבר מחוזות והגיע לצאנז. בא לפני הרבי ושטח מבקשו. בנו חולה, שהרבי ירפאו.

חקרו הרבי. מאין הוא, מגרמניה. מה עסוקו, מנהל בנק. האם הבנק סגור בשבת, ודאי שלא. כל הבנקים פתוחים בשבת וסגורים ביום א׳, ושלי בכלל. יבין הרבי, התחרות קשה, ורוב לקוחותיו גויים. ובכלל, גם בביתו אין השבת נשמרת.

וכשרות? גם לא. בבית הוריו שמרו. כיום, אין בעירו אטליז כשר.

וטהרה? אינו יודע מה זה. הרבי הסביר. אה, אז לא. ״טוב״. נאנח הרבי. ״ובכן, שמע. מישהו הטעה אותך, איני עושה נפלאות. אין בידי לרפא את בנך״.

לא?! אם כן, לחנם בא. מבקש הוא סליחה על ההטרדה. אבל מדוע יש פה תור ארך כל כך?

״אסביר לך״, המשיך הרבי. ״אנשים יודעים שהצרות באות ממרום, ומאמינים שתפלת, מקובלת לפני הבורא יתברך וביכלתו לפעול לבטול הגזרות. גם על בנך נגזרה גזרה, ואני מוכן לפנות אל הבורא ולבקשו שימלא משאלתך וירפא את בנך. אבל אז ישאל הבורא יתברך: האם הוא עושה רצוני, שמבקש שאעשה רצונו? ומה אוכל ליצנות?!

על כן, מציע אני עסקה: אתה תקבל על עצמך לשמור שבת כשרות וטהרה, ואני מתחיב שהבורא יעשה רצונך ובנך ירפא!״

שמע הבנקאי, ושקל את העסקה. ענה: ״בענין הכשרות, מבין אני שאין בעיה. נעבור לצמחונות. בענין הטהרה, אשאל בבית. אבל בענין השבת, אין מה לדבר. אם אסגור את הבנק בשבת, יעזבוני הלקוחות והעסק יסגר!״

״כרצונך״, השיב הרבי, ״לא עשינו עסק״.

לחצו ידים, נפרדו כידידים. חזר לביתו, ובנו גוסס. ״נו, מה היה שם״, שאלה האם המודאגת.

״יהודי קשוח״, ענה הבנקאי, ״אי אפשר לעשות אתו עסק. אינו מוכן להתפשר!״ וסיפר על הפגישה.

נרעשה האם: ״רוצח! הבנק חשוב לך יותר מבנך?! ואלו היה הפרופסור קובע שאנו חייבים לנסוע אתו לאיטליה החמה, ושם יבריא, האם לא היית סוגר את הבנק ונוסע ? ! אתה רץ מיד לסניף הדואר ומשגר מברק, שאתה מסכים לשלשת התנאים!״

״ואם, כלומר חלילה, הבן לא יבריא?!״

״אם לא יבריא, חלילה, הסכמתך בטלה. ועכשו, רוץ!״

מהר ושלח את המברק. כשחזר, כבר הוטב לילד. כעבור זמן קצר, נרפא. והעיר רעשה וגעשה: וסניף הבנק נסגר לשבתות, אנשים התענינו על מה ולמה, ושמעו את הספור, השתאו והעריכו, והעסקים רק שגשגו. שאלה האשה: ״שילמת לרבי?״

לא הבין, והסבירה: ״כמה הוצאת על כל הפרופסורים שלא הועילו מאומה. וכאן, שה׳וונדער ראבינער׳ ריפא, לא שלמת לו פרוטה?!״

צודקת. יש להודות לו על הישועה ולשלם שכרו. שב והטלטל בדרכים והגיע לצאנז, מסר שלוש מאות מארקים, כדמי הביקור של הפרופסור.

״מה זה״, שאל הרבי.

״דמי ביקור״, הסביר.

״אני רואה שאינך מבין. איני רופא ואיני קוסם. רק תווכתי בינך לבין הבורא יתברך. אתה קבלת על עצמך לעשות רצונו, והוא עשה רצונך. זה הכל״.

״אה, הבנתי. אז אלו דמי תווך״…

״לא ביקור ולא תווך. איני נוטל פרוטה״.

כאלישע, שמאן לקחת כסף מנעמן, כדי להרבות כבוד שמים. כאברהם אבינו, שהחזיר שלל סדום.

״הרבי לא מכיר את אשתי. היא שלחה אותי, ואני חייב לתת!״

זה נמוק שאין עליו תשובה. אמר הרבי: ״אם כן, היה שלוחי. בבית המדרש יושבים אברכים ולומדים. חלק ביניהם את הכסף ויברכו את בנך״.

הלך וחילק, נשאל וסיפר. שמע אחד הלומדים, ומהר אל הרבי. לפני זמן רב חלתה אשתו ומחלתה הלכה והחמירה, והרבי הסתפק בברכה. שאל בכאב: ״האם הרבי מושיע רק מחללי שבת?!״… נתן בו הרבי עיניו: ״אתה חסיד שלי?״

״ודאי!״ ״ואוהב אותי?״ ״אהבת נופש!״

״אם כן, מדוע לא תבין! הקדוש ברוך הוא גזר גזירה, מי אני שאבטלנה. ואם אני מחולל מופת, ומכריח לבטל גזרת שמים, אני

מעורר עלי רוגז והקפדה, ועלול לשלם על כך ביוקר רב. אבל הכל כדאי, כדי להרבות כבוד שמים. כדי שבאשכנז יראו בנק סגור בשבת, וידעו שיש אלקים בישראל! אבל שאתה תדרוש זאת ממני?!״…

 

*

חפש את האינטרס…

[אצל בעל תאווה – חפש את האבוס… – והגדת]

אדם "ויבא הפליט ויגד לאבדם העברי״, שלוט נפל בשבי. זה עוג שפלט מדור המבול, והתכון שיהרג אברהם וישא את שרה (רש״י). לא מובן: מי גלה לרבותינו מה חשב עוג מלך הבשן?! והלא אמרו (פסחים נד ע״ב) שיש שבעה דברים המכסים מבני אדם, ואחד מהם: אין אדם יודע מה בלב חברו.

והתשובה פשוטה: זה הרי ידוע, ש״עיר פרא אדם יולד״ (איוב יא, יב). בתרגום לשפתנו: האדם נולד חמור קטן, משלח רסן. ומה קורה כשהעיר גדל? הוא הופך לחמור גדול משלח רסן. וכשנעשה ענק מפיל? הופך לחמור חמורתים פראי שבעתים.

וכשחמור הולך בדרך ולפתע סוטה לצד הדרך, היעלה על הדעת שסר להתפלל מנחה?! ודאי שלא! לבטח מצא אבוס לבלוס.

אלא מאי, רש״י מפרש: ״עיר פרא אדם יולד״, מעיר פיא, יולד אדם. כיצד? על ידי עבודת המדות, ולמוד המוסר. אזי, אכן יתכן שסר לצד הדרך להגיש עזרה וסיוע נצרך?

וכשחכמינו זכרונם לברכה ראו שעוג מלך הבשן קם מרבצו בין הרי סתם ופסע לבאר שבע, שאלו עצמם שאלה אחת ויחידה: עוג זה, למד מוסר? לא, ודאי שלא. אם לא, חפשו את האבוס. ומצאו: לטש עין לשרה.

כמה פשוטי ובאותו ענין –

כשהגיע יעקב אבינו לחוץ מהר לבן דודו, אחי אמו, ״וירץ לקראתו, ויחבק לו, וינשק לו, ויביאהו אל ביתו״ (בראשית כט, יג). וכתב רש״י: ״וירץ לקראתו״, כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית [אליעזר עבד אברהם] בא לכאן [בשעתו] בעשרה גמלים טעונים. ״ויחבק״, כשלא ראה עמו כלום, אמר: שמא זהובים הביא, והינם בחיקו. מששו, ולא מצא.

״וינשק לו״. אמר: שמא מרגליות הביא, והם בפיו. ״ויביאהו אל ביתו״, לשמע מפיו היכן החביא את הכסף…

מה עשו כאן, לקחו פגישה משפחתית מרגשת, דוד קשיש הרץ לקראת אחינו, בן אחותו, שמעולם לא ראהו, מחבקו ומנשקו ומארחו והפכוה לשיא האנכיות, חפוש ממון קדחתני, מדוע?

כי ״עיר פרא אדם יולד״, וכשגדל הופך מעיר לחמור. ושאלת המפתח אחת: ״לבן, האט מוסר גילעתט?!״ האם עמל על עצמו, לשנות את טבעיו?! ואנו הרי יודעים את התשובה. ואם מוסר לא למד, חמור היה וחמור נשאר, וחמור לא רץ כדי לגמל חסד ולהכניס אורחים. אם רץ, ראה אבוס. וחפשוהו, ומצאו!

אדם מצווה לדון כל אדם לכף זכות. עם כל זה כשמדובר באדם רשע – מצוה לדונו לכף חובה. מנין לך? אולי הפעם זה לטובה? אצל רשע מחפשים את האבוס!

ועוד –

פרעה חלם חלום. פרות מלאות נאכלות על ידי פרות רזות, שבלים מלאות נבלעות על ידי שבלים צנומות ושדופות קדים. קם, ורוחו מפעמת. קרא לכל חרטמיו וחכמיו, נסו כוחם בפתרון ולא נכנסו דבריהם באזניו.

התיצב שר המשקים ואמר: ״את חטאי אני מץכיר היום״. אין זה נעים לאדם להזכיר עבר אפל, אבל פרעה זקוק לעצה.

״פרעה קצף על עבדיו ויתן אתי במשמר, ואת שר האפים״. שוב, לא נעים להזכיר זאת. אבל חלמו חלום ונער עברי פתר להם, ״ויהי כאשר פתר לנו כן היה, אותי השיב על כני ואתו תלה״ (בראשית מא, ט יג).

אם עשה זאת כדי לעזר לפרעה הנבוך או כדי לקים הבטחתו ליוסף שעד כה השכיחוהו מן השמים (רש״י שם מ, כג), ועתה כשנזכר ונקרתה הזדמנות לידיו, נצלה. איך שיהיה, הקרבה היא מצדו. להזכיר חטאו וענשו וחנינתו, למען עזרה לזולת. הלא כן.

ובכן. לא!

המדרש (בראשית רבה פט, ז) מגלה, ששר המשקים ראה את מצוקתו של פרעה. את התרגשותו, את התפעמות רוחו. שמע פתרונות ודחאם, ומצוקתו רק גברה. הוא מזיע, עורקי רקותיו בולטים ומפרכסים, הוא מחויר ומאדים, מתנשם ומתנשף, מסגיל ומכחיל, עוד מעט יחטיף התקף לב

ואז מה, ישתבץ וימות, ויתמנה פרעה אחר?

אלא אם יתמנה פרעה אחר, הוא יביא עמו את המתג הפרטי שלו, המכיר את טעמו והעדפותיו. ושר המשקים דנן יפוטר ויהיה למבטל –

אז לא, פרעה, אל תמות לי! תנסה עוד נסוי, יש איזה נער בבית הכלא, כדאי לשמוע מה בפיו! אולי תנוח דעתך, ותשאר בחיים. ואז, אמשיך בתפקיד…

מה עשו כאן? לקחו ודוי שכלו הקרבה עבור הטבה, והפכוהו לשיא האנכיות, רק על עצמו חשב! למה עשו כן?!

כי גם שר המשקים נולד עיר פרא, והיה לחמור אנין טעם, מערבל משקאות מיומן. אבל כשראינוהו מתערב ורצוננו לעמיד על מניעיו, השאלה אחת: ער האט גילעתט מוסר, צו נישט. ואם לא למד מוסר, לא עידן מדותיו ולא עמל לשפרן, אין לחמור אלא חמוריותו. ואם התערב, עלינו לחפש את האבוס – חפשוהו, ומצאוהו!

המושל ששאל את הרב מדוע חז"ל טפלו על עשו ה' עבירות ואילו על דוד נא' מפורש שחטא ועל ראובן נכתב מפורש שחטא וחז"ל דרשו כל האומר ראובן חטא כו' כל האומר דוד חטא כו'?

א"ל הרב שיבאר לו בהזדמנות. ואכן בהזדמנות לקח את טבעתו כשנטל ידיו והחביאה והמושל חשב שעבדו גנבה ורצה לייסרו וא"ל הרב שהוא לקחה, ומדוע לא חשדת בי? אלא אני בעיניך צדיק ויודע אתה שלא אעשה כדבר הזה לעומת העבד שידועים העבדים כגזלנין…

כך על דוד שידוע שהיה צדיק חז"ל דורשים מעשהו בלימוד זכות, לעומת עשו שידוע כרשע ומוכן להרוג את יעקב כשיקרבו ימי אבל אביו, ודאי רשע הוא…

המסר הנלמד לנו הוא שהרשע- אין לו גבולות. החושב שהוא מסוגל לעשות מעשי רשע קטנים, אך יש לו גבולות שלא לעבור על גדולים– טועה. אם יקרה לפניו- אין לו מחסומים. רק אין יראת א' במקום הזה והרגוני…

 

נתבונן אף אנו בכל מעשינו, ונאבחן את מניענו!

תוספת – אצל פוליטיקאי חפש את הכדאיות, את המעטפות, את המשתלם לי. אין אחד בהם שעושה למען הציבור. לא קידמו את תעלת הימים ורכבת ארצית ועוד מפני שהגוזר את הסרט והקופון יהיה רה"מ בעוד עשר שנים, אז למה שאני אטרח והוא יקבל את הקרדיט?… מה טוב לציבור? את מי זה מעניין…

 

*

הנסיונות – כפי כוחנו לעמוד בהם | הנסיון הראשון והאחרון

 [והגדת עמ' 156]

במדרש תנחומא לף ג, וירא ככן אמרו: נסיון הראשון, כנסיון אחרון. נסיון הראשון ב״לך לך מארצך״ נסיון האחרון ב״לך לך אל ארץ המוריה״.

ותמוה כל כך! ראשית, איך אפשר להשוות איזה שהוא נסיון לנסיון העקדה?

ושנית, מה היה הקשי הגדול בנסיון ״לך לך״, לאחר שהובטח בגינו בהבטחות כה מפליגות: ״ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה״! (בראשית יב, ב), ונאמר לו: ״לך לך״, להנאתך ולטובתך. כאז אי אתה זוכה לבנים ושם אתה זוכה לבנים. ועוד, שאודיע טבעך בעולם (רש״י)!

את התשובה לכך מצאנו בספור הגמרא (חגיגה ה ע״ב). רבי יהושע בן חנניה רגיל היה להתוכח עם המינים והאפיקורסים ולנצחם. כשחלה את חליו האחרון, שאלוהו חבריו: ״מה יהא עלינו עתה מהאפיקורסים״, שיצערונו ואין מי שיסכור פיהם?

המעשה עם הגר"ע יוסף זצ"ל שרצו הרפורמים לערוך חופות, ואמר להם למה לא? תלמדו סעיפים אלה ואלה בחו"מ, ואלה ואלה באה"ע וכו' ותבחנו אצלי ואתן לכם לערוך חופות! למותר לציין שהם לא שבו יותר…

המעשה עם הרב מבריסק והכופר שטען שחז"ל טעו בבר כוכבא, והשיבו הרב מנין לך שטעו? והשיב מכך שהוא מת, א"ל הרב אז גם אתה מודה שמי שמת כבר לא משיח….

אמר להם: כתוב בפסוק [״לאדום, כיה אמר ה׳ צבאות, האין עוד חכמה בתימן (אדום, שהיא בדרום ארץ ישראל)] אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם״ (ירמיה מט, ז). כיון שאבדה עצה מבנים, נסרחה חכמתם של אמות העולם.

ואי בעית אימא, מהכא: ״וייאמר [יעקב לעשו] נסעה ונלכה ואלכה לנגדך״ (בראשית לג, יב), בשוה.

למדנו מכאן כלל, ונסביר.

בגמרא (סכה נב ע״א) אמרו, שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. ואינו מובן, שנמצא חוטא נשכר.

אלא שהעולם הוא עולם הנסיונות (״מסלת ישרים״ פ״א), ןאין בריה שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותה (שמות רבה לא, ג). וקשה, לכאורה, מהכתוב: ״ה׳ צדיק יבחן״ (תהלים יא, ה), ומכאן למדו (בבראשית רבה לב, ג) שאין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים, ואיך אמרו שהוא מנסה את כלם?

והתשובה פשוטה. לכל אדם נקודת הבחירה שלו, ובה בידו להיות צדיק, ובנקודה זו מנסים אותו, ולגביה נאמר אף בו: ״ה׳ צדיק יבחן״. משום שאין הנסיון בא כדי להכשיל אלא אדרבה, מטרתו לבנות ולחשל וליתן שכר. וממילא הגדול מחברו, שיכול לעמיד בנסיון גדול יותר, אכן מנסה בו. ולכן כל הגדול מחברו יצרו גדול, כלומר נסיונותיו קשים יותר, ולפום צערו אגרו.

כך שלמעשה ה' צדיק יבחן – בנקודה שבה יוכל לעמוד ולהיות צדיק! כל אחד בדרגתו.

מעתה יובנו דברי המדרש, שהנסיון הראשון היה קשה לאברהם אבינו כנסיון האחרון. והקשינו איך אפשר להשוות, ובאמת אי אפשר, אין כל דמיון. ודאי שהנסיון האחרון קשה לאין ערוך –

אלא מאי, הנסיון הרי מגדל ומחשל את האדם. שעל כן קרוי הוא בשם ״נסיון״, מלשון: ״נתתה ליראיך נס להתנוסס״ (תהלים ס, 0. ופרשו בו (בראשית רבה נה, א): כנס הזה, הוא התורן של הספינה, המתנוסס כגאה ־

כך, אברהם אבינו שלפני נסיון ״לך לך״, שעדין לא נוסה ולא התחשל, קשה היה לו לעמד בו. אבל משעמד בו התחשל והתחזק ואצר כוח לעמד בנסיון עצום ורב יותר, וכך מנסיון לנסיון גדל והתעצם, עד שלאחר תשעה נסיונות לא היה נסיון העקדה קשה לגביו יותר מהנסיון הראשון!

ויובן מדוע לא התנסה מיד בנסיון העשירי. משום שעדין לא אצר כוחות לעמוד בו, ואין מנסים אדם במה שאינו יכול לעמד בו!

ובזה מבואר כיצד יתכן ושרה מתה בעת הודיעוה על עקידת יצחק, ואברהם – הצליח לעקוד את בנו ואף היה מסוגל לשחטו? וכי היא קטנה ממנו במעלתה?

התשובה היא אברהם אבינו נוסה בנסיון היות והוא יכול לעמוד בו לעומת זאת שרה לא נוסתה בנסיון הואיל והיא לא יכלה לעמוד בו ולכן נפטרה!

וכבר פרשו בזה מה שאמרו (בכתבות לג ע״ב) שחנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם לכבשן האש ונצלו משם בנס גלוי, אבל אלו היו מענים אותם לא היו עומדים בנסיון. ומנין ידעו זאת, מכך שלא נסו אותם בענויים.

זה מה שאמר רבי יהושע בן חנניה לחכמים: אין הקדוש ברוך מנסה, אלא במה שיכולים לעמוד. וכשלא אהיה עמכם לא ינסוכם בוכוחים!

ובזה מובן שאמנם לכאורה לא נראה הנסיון של "לך לך" כנסיון כה גדול, אך במצבו ההתחלתי של אברהם היה זה נסיון קשה!

ואמרתי, שזה רמוז בהגדה של פסח: כנגד ארבעה בנים דברה התורה, אחד חכם אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. ובאורו, שכשיש אחד חכם כרבי יהושע בן חנניה, מעמידים כנגדו אחד רשע, כי יש מי שיתמודד עמו.

אבל כשיש רק אחד תם, אזי עומד כנגדו אחד שאינו יודע לשאול, כמונו…

תוספת:

נותן שלג כצמר, כפור כאפר יפזר. הקב"ה נותן לאדם שלג – כפי מידת הצמר שהכין, וכפור – כפי מידת הגחלים והאפר שיש לו.

 

*

בך יהיו חותמין את הגלות

[הרב ברוורמן – יתד נאמן]

״ויאמר ד׳ אל אברם… ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה״ (בראשית י״ב, א־ב) מבארת הגמרא במסכת פסחים (קיז:) : ״אמר ריש לקיש: ׳ואעשך לגוי גדול׳ – זהו שאומרים א־לוקי אברהם. ואברכך אלוקי יצחק ואגדלה שמך אלוקי יעקב. יכול יהו חותמין בכולם? ת"ל והיה ברכה בך חותמין ואין חותמין בכולן״. כלומר ההבטחה שהבטיח הקב״ה לאברהם אבינו בין שאר הברכות לכשיעמוד בניסיון של ״לך לך״ – ״והיה ברכה״, שיזכה שברכת האבות בתפילת העמידה תסתיים באברהם אבינו בלבד ״ברוך אתה ד׳ מגן אברהם״, ולא ״מגן אברהם יצחק ויעקב״. ברכה זו טעונה ביאור. וכי עינו של אברהם ח״ו צרה שהברכה תסתיים בו בבנו ונכדו? הלא חז״ל מלמדים אותנו: ״אמר רב יוסי בר חתי: בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמי­דו! !״ (סנהדרין קה) חידש מרן הגאון רבי אלחנן וסרמן זי״ע בתשובה לשאלה זו, שעומק הברכה הזו של: ״בך חותמין״ היא על הגלות. בך חותמין את הגלות! מה הכוונה חותמין את הגלות?

ניתן להסביר זאת לפי מה שביאר מרן הגר״ש שקופ זצוק״ל. היה זה בדברו על אודות המצב הרוחני של עם ישראל בזמנו, ערב המלחמה העולמית האחרונה, כאשר רבים מבני הנוער התרחקו מהתורה, בני הישיבות הלכו והתמעטו, עד שסברו שעוד מעט קט לא יהיו חלילה תינוקות של בית רבן. מרן הגר״ש הזכיר מדרש זה ודרשו כך: אברהם אבינו בא מבית עובדי אלילים, ורק הוא מכוח עצמו הגיע אל האמונה האמיתית. לא כן יצחק בנו אשר כבר היה לו את כוח האב הגדול אשר למדו והדריכו, וגם הוסיף על זה מעצמו. כמוהו גם יעקב, אשר כדור שלישי למאמינים צמח מכוח אבותיו, על ברכיהם גדל, והוסיף עליהם עוד משלו. לפי זה ראוי היה שנצרף את כל הכוחות של שלושת האבות וזה ייתן את הכוח לעם ישראל לאורך כל הדורות לעמוד איתן בחיזוק האמונה ובביסוס היהדות עד סוף כל הדורות. זה הכוונה בשאלה ״יכול חותמין בכולן״ י עונים חז״ל ומעידים: לא כך יהיה אלא: ״בך חותמין ולא בהם״. הווי אומר שבאחרית הימים תשוב ותשרוד תופעת הראשית של אברהם אבינו! כלומר אותה אוירה שהשתר­רה אז, מרידה במלכות שמים, ויהיו רבים שישובו ויתחילו מהתחלה.

״כך בראותנו את מצב היהדות הולך ונחלש, ורבים עוזבי הדת על פני שומריה, אל לנו להתייאש! שכן כבר ניבאו חז״ל שכך עתיד להיות, שהאבות יהיו רחוקים ממצוות ונפש הבנים תתעורר לאמונה מכוח עצמם, בבחינת אברהם אבינו, ולא בבחינת יצחק ויעקב שהתעלו בעזרת כוח האבות ובהדר­כתם״. והפטיר מרן הגר״ש על דרך המליצה, הכתוב אומר: ״והטף אשר אמרתם לבז יהיה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע המה יבואו שמה ולהם אתננה והם ירושהו. מבאר מרן הגר"ש שקופ דוקא הטף אשר יהיו לבז, רחוקים מבית אביהם ומיהדות, הם המה אשר בסוף יירשו את הארץ ויקבלו פני משיח צדקנו״. (הדברים של מרן הגר״ש שקופ זצוק״ל לקוחים מתוך מאמר נפלא של דודי היקר הסופר הבלתי נשכח הרה״ח רבי ישראל שפיגל זצ״ל, אשר פורסם ב״מוסף שבת קודש יתד נאמן״ תשס״ה).

היה זה בסדרת מפגשים עם נערים אשר נפלו בפיתויי היצר, בתחלואי הטכנולוגיה והמסת­עף… ילדים אלו ירדו לשאול תחתית. בעזרת יהודים צדיקים העוסקים בדבר, אספו אותם בניסיון לתת תמיכה וכתף כדי להוציאם מהבוץ והרפש אל דרך ישראל סבא. במסגרת מפגשים אלה הגיעו רבנים ומרצים לשוחח עמם. בין השאר הגיע רב מבכירי המרצים בארה״ב, אשר שוחח עמם על התקופה אשר מתאימה בקווים מאד דומים למשנה בסוף מסכת סוטה, תקופת: ״עיקבתא דמשיחא״ ובכוחו הרטורי צייר בפניהם בחן ומתיקות את זוהר היום בו יבוא משיח צדקנו לגאלנו. אנו נמצאים ממש בפתח הגאולה, זעק הרב, נדרש מאתנו לנסות להתגבר ולהלחם במכשולים והפיתויים העכשוויים, ואנו נזכה לראות פני משיח ולחיות בתקופה חדשה ושונה לחלוטין!! ואז קם. אחד הנערים וביקש לשאול ולהבין האם דווקא דורנו השפל יזכה שהמש­יח יבוא ויגאל אותנו?? את מי הוא ימצא כאן? הוא צריך היה להגיע לדורות התנאים, האמוראים, הגאונים, הסבוראים, הראשונים, וגדולי האחרונים, ואם הם לא היו ראויים לביאת הגואל, אלינו המשיח יבוא?!״. מדוע ולמה דווקא דורנו השפל יזכה לביאת הגואל, בעוד אשר דורות של קדושים וטהורים אדירי התורה וארזי הלבנון לא זכו לכך. אם הם לא זכו, אנו נזכה ? ! שאל בחוסר אמון.

ענה הרב לנער: דע לך, כי יש לך יתרון שאין לכל הצדיקים שמנית! ומהו ? לך יש את ההתמודדות עם פגעי ותחלואי המחשב והטכנולוגיה. סוג של התמודדות שלא הייתה להם, קושי עוצמתי ונורא שלא עבר עליהם. וכשאתה נמצא לבד בחדר עם אותם פיתויים אתה מתמודד נאבק ונלחם לבד, לבד מול נשמתך, לבד מול בוראך, ומקבל החלטה נחושה לסרב לפיתויים, לומר ״לא״ ליצר, באותו רגע אתה מתמודד (במצבך העגום כעת אמנם) בקושי אשר לא היה מעולם, ואם אתה מתגבר ומצליח, אתה גיבור! ויתכן שדווקא מעשים אלו הם שיגרמו לקץ וסוף לגלותנו וביאת משיח צדקנו. ואם תשאל אותי מנין לי? מה המקור לכך? מדברי הגר"ש שקופ שראינו, הרי הדברים מפורשים!

פנה הרב לנערים והסביר להם בשפתו את המשוואה בין הדור של אז לדורנו היום. היום אתם בעצם נלחמים לבד, כמוכם נערים רבים אשר מבושה וחוסר נעימות לא נגשים להתייעץ ולבקש עזרה. לא הוריהם ולא מוריהם יודעים את מלחמתם ומאבקם הקשה כמלתעות המחשב ותחלואיו. המאבק הוא בינם לבין עצמם, מאבק בין כוחות הקדושה לכוחות הטומאה. ואז פנה הרב לשואל ואמר: כן, לך ולחבריך יהיה את הזכות להיות בין אלה מקבלי פני משיח! כהסברו של מרן הגר״א וסרמן: ״בך חותמין את הגלות״. דווקא לכם כאשר תנפצו עבודה זרה זו, אתם אשר ראיתם כמה סחי ומאוס יש שם, כמה צער, כאב, תסכול וריחוק סבלתם מכך. אתם בניפוצכם והתנתקותכם מטומאה זו, דעו לכם אברהם אבינו אתכם! אברהם אבינו קיבל הבטחה מאת הקב״ה לסייע ולתמוך בכל מי שמתמודד לבד! אתם לא לבד, אברהם אבינו בונה לכם את הגשר לבורא כל העולמים, ואולי בכם נחתום את הגלות.

ישנו ביאור נפלא של רבינו מרן הגרי״ש אלישיב זצוק״ל על הפסוק: ״והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם״ (שמות יב, כו). אמרו חז״ל: ״בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שבסוף עתידה תורה להשתכח. ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו, לראות בנים ובני בנים״ (ילקו״ש בא רח). שאל רבינו הגרי״ש: מה בשורה טובה היא זו, אם יש בנים השואלים את אביהם ״מה העבודה הזאת לכם״? עונה על כך בביאור מחודש וז״ל: ״אמנם, כבר הבטיח הקב״ה לעם ישראל ׳שלא תשכח מפי זרעו׳, וכאן רמז להם הקב״ה ׳בשורה טובה/ שגם אם ייוולדו להם בנים הטוענים: ׳מה העבודה הזאת לכם׳, בנים שפרקו מעליהם עול התורה והמצות, אז גם לאותם בנים – יאמרו בניהם ׳מה העבודה הזאת לכם׳ – לעבוד עבודה שהיא זרה לרוח התורה. הבטיח להם הקב״ה לא רק שעתידים לראות בנים, אלא ׳לראות בנים ובני בנים׳. ואם הבנים יאמרו לאבותם ׳מה העבודה׳ – יאמרו גם בניהם להם "מה העבודה הזאת לכם . עכ"ל.

מול כל ההשתעבדות הנוראה לאלילי הטכנולוגיה ושאר תחלואיה מתפתחת ומתעצמת תנועת התשובה בממדים ש7א היו מעולם י ״כי זה כנגד זה עשה א־לוקים״. יש ריבוי אדיר של תורה בכלל, וריבוי המתדפק­ים על דלתי התשובה, גם זקני ״ערכים״ אינם זוכרים תופעה זו. ממש כפי דברי רבינו מרן הגרי״ש אלישיב זי״ע.

סיפור מרומם מחד וקשה מאידך סיפר משתתף באחד הסמינרים האחרונים של ״ערכים״ וכך הוא מספר: אנו משפחה חילונית גמורה המתגוררת בבאר שבע. ביום בהיר אחי ומשפחתו חזרו בתשובה ושינו אורח חיים. אנו משפחה מאד מלוכדת, מדי שבת נפגשים כל האחים למפגש משפחתי תוך חילול שבת רחמנא ליצלן. חסרונו של אחי במפגש העיק עלי מאד, שוחחתי עמו קשות אך הוא בשלו. הוא אמנם התחנן לדחות את המפגש למוצ״ש אך אנו סירבנו לחלוטין. ומאז נוצר ניתוק ביני לבינו. ואני, הוא מספר, את מעט המצוות שעוד קיימתי כמו קידוש בליל שבת, החלטתי כאות מחאה להפסיק! ר״ל. אך ״יושב בשמים ישחק למו״. בתי, נערה בת ארבע עשרה בלבד מבלי ידיעתי פשוט… חזרה בתשובה! אין בכוחי לתאר את הזעם שהיה לי. אך היא בשלה. בתי גיבורה היא, לומדת בתיכון חילוני ומגיעה יום יום בלבוש הצנוע והמחמיר ביותר. מקשה היא על המורות בשאלות קשות. חברותיה לועגות ובזות לה. אך היא בשלה, עומדת כחומה בצורה. השיא של ״המלחמה״ מתרחש בליל שבת! בתי הולכת כל ליל שבת לבית כנסת של הרב בצרי שליט״א כדי להתפלל ולשמוע את דרשת הרב. בית הכנסת נמצא מרחק של שעה הליכה מביתנו! מדי ערב שבת ביתי הייתה מכינה ומבשלת לעצמה אוכל לשבת, רכשה לעצמה פלטת שבת קטנה בשבילה. והניחה את הסירים על הפלטה. כשהייתה חוזרת מבית הכנסת בליל שבת היא הייתה מגלה שמשום מה ״מישהו״ ניתק את הפלטה מהחשמל. כך כל שבת הייתי מנתק לה את הפלטה. היא לא נשברה ולא כעסה. אלא היא הייתה שרה לעצמה ״שלום עליכם״, ועושה לעצמה קידוש כשבני משפ­חתה מסביב לועגים. כך במשך שנתיים ימים בעקשנות בלתי מוסברת גרמה לנו להבין שבעצם המסכנים הם אנחנו. היא חוזרת לשורשיה, לסבתותיה אשר מסרו נפשם על שמירת השבת והמצוות. בסופו של דבר ״נשברנו״ והגענו לסמינר!! ב״ה המשפחה כולה חזרה בתשובה שלימה, בזכות עקשנ­ותה היהודית של בתי. אינני יודע ממי היא

קבלה את הכוח ואת העקשנות הוא תהה, ואנו ענינו לו את התשובה מאברהם אבינו בך חותמים את הגלות!

 

 

 

*

מה בין עושה מצות השם לעושה רצון השם?

[לעשות רצון אביך שבשמים [ע"פ אלה הדברים מצירוף של ב' רעיונות. ראה תוספת בלק"ט במדבר עמ' רמא]

הקב"ה אומר לאאע"ה לך לך כו' ואעשך לגוי גדול וברככה ואגדלה שמך כו' אברהם מתנסה בנסיון קשה- עזיבת מפעל חייו כאן ועקירה אל הבלתי נודע.

וצ"ב היכן כאן הנסיון, וכי אדם ערירי שיובטח שיזכה לזש"ק בארץ אחרת לא יעקור?

מבאר באגרא דכלה ע"פ המגיד ממזריטש שפעמים אנו מוצאים בש"ס כאן בעושים רצונו של מקום כאן שאין עושין כו' עושין רצונו אין פי' שמקיימים מצוותיו [ב.ש. שהרי שנינו זאת גבי פר' שניה של ק"ש ושם העמידה הגמ' שאין עושין כו' ושם נא' והיה אם שמוע תשמע! ועי' שם במהרש"א],

הגמ' מחלקת בין מה שנא' ועמדו גויים ורעו צאנכם לבין הנא' בק"ש והיה אם שמוע כו' ואספת דגנך ותירושך כו' שכאן בעושים רצונו של מקום כו' והדבר צ"ב והרי הפרשה פותחת ב"והיה אם שמוע" משמע שאיירי בעושין רצונו של מקום, וכיצד הגמ' מעמידה כאן באין עושין רצונו של מקום?

אלא אם נמשיל זאת לשני עבדים שצוו על ידי אדוניהם להביא לאדון לחם. א' הביא לחם ושמח שהתפטר והלך לעניניו. השני הבין שאם האדון רצה לחם מן הסתם הוא רעב, וניגש והוציא מיני סלטים וירקות וביצים וערך לפניו שולחן. הראשון קיים צו האדון. השני- עשה את רצונו. הרצון הפנימי שלא בוטא במילים.

כך ג"כ כשהגמ' אומרת שישראל עושין רצונו פי' ממש את רצון ה', וכשלא עושין רצונו יכול להיות שמקיימין מצוותיו אלא שעושין זאת לצאת ידי חובה רק מה שצוותי וזהו.

ולכן פר' והיה אם שמוע עוסקת באין עושין רצונו של מקום, אלא בעושין ציוויו של מקום. וההבדל עצום!

שני בנ"א מניחים תפילין כל בוקר. א' מגיע באמצע התפילה ממהר לקשור התפילין על ידו, מתפלל צ'יק צ'אק וחולץ את התפילין ב'ובא לציון גואל' וחש שבא לציון גואל… הוא פונה לקב"ה ואומר רבש"ע תרשום אצלך שהנחתי תפילין היום… הוא אכן עשה ציוויו של מקום. חבירו מגיע מוקדם, מניח תפילין עם לשם יחוד קודם, מכוין כהלכה, וחולץ רק לאחר עלינו לשבח אחר שלמד הלכה. זהו אדם שעשה רצונו של מקום!

רצונו של מקום פירושו להבין את 'רוח החוק' ולא רק את לשון החוק.

לאחר קום המדינה נאשם אדם בהברחת סחורה מירדן. הוא הועמד למשפט, והעו"ד הממולח הוציאו זכאי. הוא ציטט את לשון המחוקק שקבע שאסור להבריח סחורה דרך הים או האויר, ולא הוזכר בחוק כלל דרך היבשה. הסיבה לכך פשוטה, החוק הוא ציטוט של החוק הבריטי, ובריטניה כידוע היא אי, ואין אפשרות להבריח דרך היבשה אליה… זה מה שנקרא לקיים את "ציווי" החוק. אולם פעמים ובימ"ש אינו מקבל טיעון כזה היות וביהמ"ש מנסה להבין את "רוח החוק". כך להבדיל אדם שרוצה לקיים את "רצון השי"ת" ולא מסתפק ב"לשון החוק"!

ועפ"ז נבין היכן היה הנסיון של אברהם בלך לך. הקב"ה בכוונה תחילה אומר לו מהו השכר לו יזכה כדי שיהיה לאברהם אינטרס ללכת לטובת עצמו. אם ילך אפי' לטובת עצמו הרי זה קיום צווי ה'. אולם אין זה רצון ה', שזהו גופא הנסיון. אתה תלך כי זה משתלם לך או משום שכך רצונו ית'? וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'. ע"פ רצון ה', ולא ע"פ המשתלם לו!

ועפ"ז אמרתי לבאר את שאמר שלמה [ספר משלי פרק יא כז) "שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן וְדֹרֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ"

מי ששוחר לעשות את הטוב ולא רק את הישר, יבקש רצון, לעשות את רצון ה' ולא להסתפק בעשיית צווי ה'!

וכן יש לפרש את הפסוק (ספר משלי פרק י לב) "שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת"

וכן (ספר משלי פרק יד לה) רְצוֹן מֶלֶךְ- לְעֶבֶד מַשְׂכִּיל וְעֶבְרָתוֹ תִּהְיֶה מֵבִישׁ. העבד המשכיל יודע אכן מהו רצון המלך!

וע"ז אמר (פרקי אבות פרק ה כד) "יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר רָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשמים". מי שהוא קל כנשר ורץ כצבי זה בודאי לעשות רצון אביך. שהעושה רק הציווי חש שזהו משא שעליו לפרוק, וודאי שאינו עושה זאת בקלילות ומרוצה!

ולכן אמרו חז"ל איזו כשירה בנשים? עושה רצון בעלה. לא נא' עושה ציווי בעלה, אלא רצון, דהיינו שיודעת מהו רצונו ושאיפתו אף אם לא יבטא זאת במילים! זו אשה כשירה.

מצינו אצל אברהם שהיה לו נסיון קודם לנסיון זה. היה זה נסיון אור כשדים. אברהם מושלך לכבשן האש. שואלים המפרשים מדוע מפארים את מסי"נ של אברהם, והרי לאברהם היה דין של בן נוח, וככזה אין הוא מחויב למסו"נ עק"ה, והרמב"ם כתב שאדם שאינו מחויב למסו"נ ומוסר- עבירה עבר, וא"כ מדוע התיר אברהם זאת לעצמו?

לאור האמור הדבר מובן. אאע"ה נקרא אברהם אוהבי. שכל שעשה היה לעשות רצון ה' מאהבתו לה' ית'. על אדם כזה לא שואלים שאלות. אולי איני חייב, אולי אפי' יתבעוני על כך, אולם רצון ה' שלא אעבוד ע"ז ולא אכפור באמיתתו, ואע"פ שידע שעושה עבירה היה מוכן להענש על כך ובלבד ר ומסר חלקו בעוה"ז ובעוה"ב בשביל רצון ה'.

תודה בחלום… כיבוד אב ואם היה טבוע בדמו כל כך, ועם כל זאת שקל כל צעדיו במאזני ההלכה ובדיני קדימויותיה, כאשר למד מרבו, החזון איש. היה זה בשנת אבלו על אביו. הרב קובלסקי הגיע ל"בית הכנסת הגדול הישן" שברחוב ר' עקיבא שבבני ברק, וביקש להתפלל לפני העמוד.

הואיל והמנינים רודפים שם זה את זה, וה'חיובים' רבים, יש 'לתפוס תור', לאתר 'עמוד', שאין מחכים לו עדיין, ולהמתין לידו עד שיסיים אותו מניין את תפילתו.

עמד הרב קובלסקי ליד העמוד והמתין שיתפנה. בנתיים, צדה עינו קשיש אחד שסיים את תפילתו במניין הקודם. הוא חלץ לאיטו את תפיליו, קיפל את טליתו, ועתה עמד וביקש מישהו, שינחהו לביתו. אבל למי יש פנאי לכך בבוקרו של יום, כאשר הכל רוצים לסיים את תפילתם ולרוץ הלאה לעבודת יומם? והזקן תולה עיניים מתחננות ומושיט יד רועדת לאנשים מתחמקים וממהרים. התנתק הרב קובלסקי מן התור ליד ה'עמוד', ניגש אל הזקן והושיט לו בעדינות את ידו. אחז בה הזקן נתלה בה ברעדה והחל משרך את דרכו לבית. דרך ארוכה הלכו, עקב בצד גודל. דרך איטית ומתמשכת, כשהרב קובלסקי ממלמל יהא זה לעילוי נשמת אבי… סוף סוף הגיעו לבית הקשיש. הוא הודה לרב קובלסקי נרגשות, אבל הרב קובלסקי לא סיים את תפקידו. ברוכים הצדיקים, שטובתם שלמה. הוא תמך בישיש במעלה המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, עד שהביאו לדירתו. או אז פנה לשוב לבית הכנסת אל המנין האחרון, שמישהו אחר כבר זכה בו. היתה זו הפעם היחידה שבה לא התפלל לפני העמוד בעת חיוב. בלילה נגלה אליו אביו בחלומו ואמר לו: מוותר ומוחל אני לך על כל התפילות לפני העמוד, ובלבד שתקיים במקומן כאלו מצוות…

[אנא עבדא]

זה ההבדל בין לעשות צווי ה', ללעשות רצון ה'!

המעשה עם מנשה והפת ור' אשי. רעיון הרב שטיינמן על הדור ההוא שבכל מעשה חשב במה יהיה לקב"ה נח"ר.

 

*

המתבונן בטבע רואה אלוקות | [לראות אמונה בעיניים

[מ'לב שלום' ואמרי שפר ועוד]

אברהם אבי האמונה. אברהם העברי, כל העולם מן העבר האחד והוא מהעבר השני. כולם עובדי אלילים.. אביו מוכר פסילים ומגיע לקוח ומשכנעו שאתה מבוגר יותר מן הפסל… ומשבר כולם ומניח המקל ביד הגדול. איש האמונה. והולך ומפיץ את האמונה לכל עובר ושב. אביו מוסרו לנמרוד שרוצה לזרוק אותו לכבשן האש, ואינו חת.

עשה אהל ולו ד' פתחים ע"מ להכניס אורחים ולהרביץ בהם אמונה. מעשה באותו זקן שאברהם כעס עליו ואמר לו לצאת מביתו.

המתנגד להפצת האמונה– אחת מן השניים, או שאינו מאמין, ואינו רואה בסחורה דבר אמיתי שכדאי לשווקו, או שמאמין אך עינו צרה באחרים.

אברהם מידתו חסד. וחסד זה הן ברוחניות והן בגשמיות. ואת הנפש אשר עשו בחרן.

 

אולם יש להתבונן. הרי אברהם צודק. כל בעל שכל ישר יודה. יש מנהיג לבירה. ניתן לראות זאת מכל עלה, מכל חפץ, דבר כזה לא נברא מעצמו. מדוע איפוא דבקו בני דורו בע"ז?

הרי המציאות מוכיחה שה' בראנו. מבשרי אחזה אלוקה. תיכנון האדם- לפי סדר החשיבות- פה אף אוזן עין שכל. כמה תיחכום בתא חי אחד. איינשטיין וגדולי המדע מקבלים היום שהבריאה מתוכננת ע"י כח עליון.

השמש במרחק מדויק מכדוה"א, אם קצת יותר היינו קופאים, אם מעט פחות היינו נשרפים.

כדוה"א סובב על צירו, אם היה מאט סיבובו- כולם היו מתים מהימים הארוכים שהייתה השמש שורפת הכל, וקופאים בלילות הקרים והארוכים.

שיני האדם- מקדימה החותכות לנגוס, מאחור הטוחנות לטחון. השפתיים שמכסות הכל שלא יראו לחוץ כל הפירורים… הקיבה שמעכלת הכל באופן נפלא ומורכבת מקיבה המפרקת וממעי גס וממעי דק הגוף שיודע כיצד להפיק מכל המזון את האנרגיה הדרושה לו ולהשליך הנשאר כפסולת. הקיבה של האדם המפרישה מיצים המעכלים הכל- אפי' בשר בהמה, ואילו את עצמה אינה מעכלת?

אצבעות האדם משופות, לאחיזה עדינה. תארו לעצמכם את היד ללא בוהן? כל אפשרות האחיזה הייתה מתבטלת!

סיפר לי אדם שהיה לו גבס – אתה לא תאמין איזה פרויקט זה ללבוש חולצה ולכפתר כפתור! דבר שכ"א מאתנו עושה בצורה רוטינית מבלי לשים לב למורכבות הפעולה.

תארו לעצמכם את הצפרניים בצד הפנימי של האצבע… את האצבע פחות דביקה…או יותר דביקה… או שעירה מבפנים… או את העיניים ללא גבות בעת שאנו מזיעים, או ללא עפעפיים שינקו אותן,

עיין נוספת היכן? בגב? ואם יש דברים שאיננו מעוניינים לראות? באצבע? ואיך נשתמש בה? אתה יכול לחפוף ראש עם אין בקצה האצבע?

ואם נתבונן בפרי – קלמנטינה. ירוק עד שמבשיל, מתחבא. כשמבשיל – צהוב ובולט על רקע העץ – מזמין לאכילה. עליו קליפת מגן. תנסו להשאיר קלמנטינה ללא קליפה. היא מתקלפת, ובפנים פלחים. תנסו לחשוב אם היינו צריכים לנגוס בתפוז ללא פלחים… שפריץ לפנים…

אז העולם כל כך מתוכנן, כך גרגיר, כל זרע, כיצד איפוא יש הטוענים שהאדם בא מן הקוף ומריאקציה בין כמה חלבונים ומולקולות שהתפתחו לאט לאט והפכו לאדם שלם?

הרי אם קוסמונאוט היה עולה על הירח והיה רואה שבר של בקבוק, הוא היה מסיק מיד שהרוסים ליכלכו כאן… גם אם זה לא היה בקבוק וודק…ה לרגע לא היה עולה על דעתו אולי היה פיצוץ כו' אפי' שמרכיבי הבקבוק- חול, ישנם גם בירח.

הראב"ע שהשלים שיר של א' שהאמין שהעולם נוצר מעצמו, וכשנכנס לחדר הופתע מיפי מילות השיר. א"ל הרב זה נוצר מעצמו… הוא כעס על דברי השתות וההבל. איך נוצר, מה נוצר,??? א"ל הרוח שפכה מעט דיו ונוצר ויצאו כמה בתים. כעת הוא התרתח. זה שטויות והבלים! א"ל הרב אם כמה בתים לא יכולים להוצר מעצמם, עולם כ"כ מורכב ומופלא יכול?

א' אמר לגר"ש שבדרון וכי הרב לא שמע על המפץ הגדול?

א"ל הרב אם הייתי רואה עין א' שלך תקועה בקרחת, ועיין אחרת בגב, ורגל אחת יוצאת מן הכתף והשניה מהאוזן, ואוזן שניה תקועה בעורף, והיד מציצה מתוך הפה, אזי הייתי מאמין שייתכן שנוצרת מפיצוץ…

התשובה: מעשה ברב מבריסק והכופר. ששאלו הרב האם שאלותיך החלו לאחר שעברת עבירות או לפני. והודה הלה שלאחר שעבר עבירות. א"כ לא שאלות יש לך תירוצים יש לך. אני יודע לתרץ תירוצים על קושיות. לא לתרץ תירוצים על תירוצים…

מה התכון הרב לומר לו? אין כאן ספק 'פילוסופי' בעניין שמירת המצוות. אין כאן עיון מעמיק שהביא לכפירה. התאוה הכריעה אותך, ונח לך להציג עצמך כבעל אידיאולוגיה. זה מצטייר יפה יותר.

אלדוכס הכסלי חיבר ספר- וידויו של כופר מקצועי. הוא היה כל ימיו ממפיצי תורת דארוין, ובסוף ימיו כתב בספרו נלחמנו על כך שהעולם נברא מעצמו ואין לו משמעות מחייבת משום שרצינו להאמין שלעולם אכן אין משמעות. זה התיר לנו לחיות חיינו בהפקירות {והוא הדגיש- בפרט בעניינים הקשורים לצניעות..} מבלי לחשוב שיש לתת דין וחשבון על כך למאן דהוא. שהרי אם יש בורא, ישנן אמות מידה מוסריות מחייבות. ואם לא- אכול ושתוה כי מחר נמות… כך מתבטא איד האקדמיה המדעית. מי שהיינו חושבים שכל דבריו נובעים מהראציונל… חושב מהבטן…

וזה שאמר דוד (תהילים פרק יד-א) 'למנצח לדוד אמר נבל בלבו אין אלקים' וצ"ב למה לא 'אמר נבל בשכלו'? מדוע בליבו? נבל הוא ההולך אחר תאוות ליבו. ולכן אומר דוד שהנבל אומר בליבו- שהרי התאוות מוליכות אותו!

וכן רואים אצל אלה שחוזב"ת – אם נשאלם מה השאלה הראשונה שעמדו מולה לפני שחזרו הם יענו לא האם יש אלוקים או לא, אלא על מה אאלץ לוותר. על ים בשבת, על עישון, על בילויים, על כדורגל. הקובע היא התאוה.

ועפ"ז נבין את אשר אמר הגר"א שמקובלנו מהקדמונים שליד כל בית ע"ז היה בית זנות, ועי"ז היו הכמרים מפתים את המאמינים להאמין בע"ז שמתירה לך את הזנות. ולכן הזנות חוזרת ונשנית ביחס לע"ז ויזנו אחר הבעלים, וכן היא מוגדרת נאפופיה וכדו'.

 וזה שאמרו חז"ל לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא.

אנשי דורו של אברהם וכן הכופרים שבכל דור ודור מודעים לכך שיש בורא לעולם. אולם היה נח להם לחיות בעולם שבו אין בורא. הפסל לא מגביל אותי.

עפ"ז ביארתי מדוע כשנפרד לוט מעל אברהם והלך לסדום אמר 'אי אפשי באברהם ואלוקיו' מה קרה דוקא עכשיו שהוא הגיע למסקנה הזו? אלא כל עוד היה בבית אברהם ונמנע מעבירות לא הייתה לו בעייה עם אלוקי אברהם. אולם בעת שהגיע לסדום המתירנית והעבריינית הוא חש שזה לא מסתדר עם כל מה שלמד בביתו של אברהם, ומה יותר קל מאשר לטעון שאלקי אברהם אינו מספיק טוב בעבורך וממילא הכל מותר. חסל סדר יסורי מצפון…

ככל שנגביר מידותינו הטובות ולא נלך אחר תאוות ליבנו, כן תגבר אמונתינו.

 

 

*

אסור להתייאש מאף יהודי!

ראשי פרקים:

אברהם חיפש את הבורא בכל מקום עד שמצא את ה' והציץ עליו בעל הבירה.

הזקן שהגיע לביתו של אברהם ובלסוף סירב להודות לה' ואברהם ריחקו וה' אמר לו להחזירו וחזר לבסוף בתשובה.

אסור להתייאש מאף יהודי ולא לומר זה קליפה קשה וכו' הוא בן אובד לקב"ה, ומצוה גדולה לשמח להשי"ת ולהשיבו!

 

 

*

התמודדותם וצמיחתם של גדולי ישראל | גם לגדולים יש נסיונות

 

אברהם מתנסה בנסיונו הראשון ללכת לא"י. כל מסכת חייו רצופה נסיונות.

לעזוב את ארץ הולדתו כשאינו בורח מרעייתו או סובל מאנשי ביתו, או משם רע של בני משפחתו, או קשיי פרנסה.

אברהם אבינו נתנסה בנסיונות קשים עד שזכה למעלתו. והיו לו גם כשלונות. ותחילת דרכו לא הייתה קלה.

 

דברי הרמב"ן על חטאו של א"א כשירד למצרים וסיכן את שרה, ולא בטח לכאו' בהשי"ת שיוכל לפרנסו ברעב. ומחריד שהעונש ע"ז היה בירידת בנ"י למצרים!

וכן על חטא שרה שעינתה את הגר– ובגלל זה נענשה שבנה יענה את בני שרה בכל מיני עינוי!!!

כי מקום המשפט שמה הרשע. מעשה אבות סימן לבנים.

אברהם ירד למצרים מהרעב- יעקב ובניו יורדים למצרים מהרעב

שרה נשבתה ביד פרעה- בניה נשבו ושועבדו ביד פרעה

אברהם ושרה עלו ממצרים בצו מלכותי על פי פרעה- ישראל בניו יעלו בצו מלכותי ע"פ פרעה "קומו צאו מתוך עמי".

אברהם מקבל מתנות בצאתו מפרעה- גם בניו יוצאים ברכוש גדול

מדוע מגלה לנו זאת הרמב"ן ואינו מסתיר כפי שהתורה וחז"ל הסתירו?

נסיונות הגדולים

דברי ר"י הוטנר [טובך יביעו ח"ב קב] במכתב עדוד לתלמיד על הטעות היכולה לנבוע מקריאת ספרים על גדולי ישראל- בוצין מקיטפיה ידיע, בגיל 6 היה בקי בחומש עם רש"י, בגיל 12 נבחן על שני סדרים, בגיל 15 גמר את הש"ס כו' בנש"ק כו' החינוך שקיבל מהוריו הצדיקים כו' הקרח שאביו שבר להטבילו במקוה כו'

המסקנה: לי אין את הנתונים הללו, אני איני מסוגל.

 

בד"כ לא מודגשים הנסיונות שעבר עד שצמח לכך! כמה נסיונות היו לח"ח עד שגדל ונהיה הח"ח! כמה נסיונות וכשלונות בהל' לשה"ר עד שזכה למדרגה הזו!

היחידי שהיה הח"ח או' עליו ימש"ו- אדם הכהן. כשהיה יתום בן 10 יצא שמעו של העילוי מז'יטל וניסה לקרוא לו שיבא לראות רק את הספריה שלו. וכמעט שהלך, עד שברגע האחרון עצר עצמו וברח לוילנא ועם ישראל זכה לח"ח. מספרים על הח"ח שמעולם לא אמר על אדם מילה רעה, אולם על אדם א' היה הח"ח אומר תוך שהוא רוקע ברגלו "ימש"ו ונמח שמו למהזכירו שרצה לאבדנו משתי העולמות!". לאדם הזה קראו אדם הכהן. יש רחובות בישראל על שמו. מדוע שינה הח"ח ממנהגו? משום שהאדם הזה ניסה למשוך את הח"ח בצעירותו להסכלה. ניתן לשער ולתאר את ההפסד של העם היהודי לדורותיו לו היה המושחת הזה מצליח במעשהו? [דרך שיחה עמ' תרא]

 

הבחור ומסירות נפשו לתורה

מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים', מעשה בבחור מישיבת באר יעקב רפול, שעזב את הכל והלך ללמוד בישיבה לבע"ת. האבא שהוא אדם עשיר א"ל שהוא ינשל אותו מן הירושה, והבן לא התרשם. הוא התקשר לאחיו בחו"ל וסיפר לו שהבן 'הלך'… לאן? שאל הדוד, והוא השיב – לישיבה… הדוד אמר לו שהוא בא ארצה לדבר איתו… האב א"ל שידברו בטלפון, אך הדוד אמר שהוא צריך להגיע שיש דברים שהם לא לטלפון… כשהגיע הדוד הוא נכנס לסוכנות מרצדס, וקנה את המרצדס הכי חדישה עם גג נפתח כו' והלך לבקר את האחיין בישיבה. הוא הגיע והם התחבקו כו' והוא שאל אותו אם הוא רוצה סיבוב… הבחור הסכים והם 'קרעו' את באר יעקב. לאחר שסיימו ובאו להפרד, גלגל הדוד את המפתחות בידו ואמר לאחיין, אתה רוצה את הרכב הזה? אני קניתי אותו או בשבילך או בשביל אחיך הקטן, אם תעזוב את הישיבה אתה תקבל אותו ואם לא אחיך יקבל אותו… שמע הבחור את הדברים והנחית חבטה על גב דודו ואמר לו, אני לא מתרשם ממרצדס, וגם אם היית מביא לי שתי משאיות עמוסות במרצדסים חדישים, לא הייתי עוזב את הישיבה… ואם אתה חושב שבאיזה חתיכת פח ממורק תצליח למכור את אמונתי בבורא עולם, אתה טועה. אני מאמין בדבר הגדול ביותר בעולם, שיצר אותי ואותך, ואני זוכה ללמוד את תורתו. את זה אחליף בהבלים מסוג זה? ואם אתה חושב שאתה גדול, אנא, תברא בבקשה רק גרגיר חול אחד. לא מכונית ולא אדם. רק גרגיר חול אחד.

הדוד התרשם מאד מהדברים, והוא ביקש להכנס לביהמ"ד כדי לראות למה הבחור כל כך קשור שאפילו רכב חדיש שהיה מטריף כל ראש של בחור, לא מדבר אליו. והם נכנסו לביהמ"ד ועסקו שעה ארוכה בתורה.

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו!

מסירת המודעה שמסר הח"ח שהסט"א לא יצליח להניאו מלסיים מחשבתו, כשקרה לו אסו ן נורא שכ"א היה נשבר ממנו בעת שכתב את המשנ"ב.

ר' אהרון קוטלר יועד בצעירותו להיות רופא שיניים. עלינו לשבח [שמות רלא].

ההבדל בין היהדות לנצרות והאסלם– אצלנו אין מסתירים את חטאי הגדולים. מדוע? כי רק זו הדרך להיבנות!

 

אמר הגר"י הוטנר שבע יפול צדיק וקם, יש טפשים החושבים שהכוונה שהצדיק אף אם נופל- קם. אין זה הפשט הנכון. אלא אין הצדיק נבנה אלא מהנפילות.

וזו לענ"ד התשובה לרמב"ן: לגלות לנו שגם לאברהם היו כשלונות ובכ"ז לא נבהל מכך והמשיך בעבודת ה'!

החכ"צ ובעה"ב

 

עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ר' בספר אור דניאל פ' עקב עמ' קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

ועל מנת שנוכל להבין כיצד מקיימים מצווה "קלה" ומה שכרה נלמד ממעשה שאירע עם הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל והובא בספר "תפארת שמשון" על הגדה של פסח "אור לארבעה עשר"

בדיקת חמץ כיצד?

אנשים רבים מגיעים לליל בדיקת חמץ כשהם 'מותשים' מהעבודות של טרום החג. בדיקת חמץ נעשית 'כלאחר יד', ויש אפילו שהתבלבלו בין בדיקת חמץ לכפרות, נכנסים לחדר עם הנר מסובבים את הנר בתנועת יד רחבה, משל היה זה תרנגול כפרות ועוברים לחדר הבא…

הסכיתו ושמעו סיפור מדהים אודות הרב פינקוס זצ"ל ו'הרכוש הגדול' עמו יצא בלילה זה:

יום זה של בדיקת חמץ היה אצל רבינו "אור ממש". אותו יום האיר לו לכל ימי חייו, וכך גילה רבינו זצ"ל בעת רצון מיוחדת.

"בהיותי בחור בישיבת בריסק התגוררתי בדירה משותפת עם עוד בחורים, ובליל בדיקת חמץ נותרתי לבדי בחדר. בשעה המיועדת נהגתי כמצווה עלינו מחז"ל מדינא דרבנן 'אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר'. בדיקת החמץ בכל הדירה התארכה שעה ארוכה, ועוד שעה, ועוד כמה שעות… המלאכה הייתה קשה, התעייפתי מאוד, ובסיום המצווה התיישבתי על מקומי יגע ושבע רצון מקיום ההלכה כדינה.

לפתע נרתעתי לאחורי – 'עליית הגג'! הרהרתי וקמתי ממקומי כנשוך נחש. 'הרי אין מי שיבדוק את העלייה, גם השכנים הגרים בבנין לא בדקו שם, ועליית הגג מה תהא עליה? הרי מבואר בשו"ע 'חדרי הבית והעליות צריכים בדיקה'!

"ואז כמובן נערכה בקרבי מלחמה פנימית קשה. וכי דווקא עלי מוטלת המצווה? הרי עליית הגג שייכת לכל השותפין? למה שאני אזדקק לעבודה זו? חשבתי לעצמי. העייפות כמובן הייתה משקל לכל השיקולים. מחשבות והרהורים עמדו מול עיני, והקושי היה גדול, אך בסופו של דבר גמלה בלבי ההחלטה 'אני לא אכנע! אקיים את המצווה בשלימותה, בדיקת חמץ כדין'!

"יצאתי ועליתי בגרם המדרגות, פתחתי את דלת העליה המשותפת, הדלקתי את האור, ועיני חשכו. מסתברא מילתא ששנים רבות לא ניקו את המקום. הגג היה עטוף בשכבות אבק עבות. לא הייתה אפשרות אפילו להתחיל לבדוק ומי מדבר להגיע לחורין ולסדקין…

וגם על פי דין אין לבדוק חמץ לפני ניקוי המקומות 'וכל אדם צריך לכבד חדריו קודם הבדיקה' [סי' תלג סעיף יא] והמקום היה חייב לכאורה בבדיקה שהיה נחשב למקום שמכניסים בו חמץ.

"עמדתי בפתח הגג והעייפות התפשטה בכל אברי. כמעט ולא היה כוח להכריע מה מוטל עלי בשעה זו. והנה אזרתי חיל כעוז וגמרתי אומר בלבי; 'אקיים את החיוב בכל לב עד מסירות כל הכוחות ויהי מה'! אספתי את כוחותי הדלים, ירדתי לבית מילאתי דלי מים עליתי עמו למעלה לעלייה והתחלתי במלאכתי. בחור ישיבה בודד עומד אי שם קרוב לחצות ליל בדיקת חמץ, מתחיל בניקוי גג מאבק ולכלוך של שנים רבות.

מפעם לפעם כשהתבוססתי בלכלוך וכוחותי הלכו ואזלו שאלתי את עצמי 'האם ודאי שאני עושה כאן מעשה מצווה'? ומשנעניתי לעצמי שאכן מצווה דרבנן יש כאן התחזקתי עוד ועוד עד קרוב לעלות השחר.

בסוף האשמורה האחרונה הדלקתי את הנר והתחלתי בבדיקת חמץ אצבעותי רעדו ועיני נעצמו וממש סמוך לקריאת הגבר סיימתי את חיוב בדיקת החמץ. "בבוקר בשחרית וכל שכן אחר כך, הייתי עייף מאוד. לנוח לא הייתי יכול, עקב טרדות ערב היו"ט, שריפת חמץ, וכל שאר המצוות וההכנות. וחשבתי בלבי "מי יודע איזה 'ליל סדר' כבר יהיה לי כשהעייפות תכריע אותי".

"הגיע 'ליל הסדר', והנה בשעה זו החל לפעפע בי טעם חדש מתוק מאוד, חשתי באור גדול. התחלתי לומד את ההגדה וכזה טעם לא טעמתי מעודי בכל מילה ותיבה!

כשאכלתי את המצה הרגשתי שאני מוכן גם למסור נפש על אכילתה, ואור גדול היה לי כל אותו לילה. הרגשתי קירבת אלוקים! הייתי בהתרוממות גדולה. נהפכתי לאדם אחר. כך ממש עד סוף ה'סדר'. לאחר חצות "כשנגמר ה"סדר" לא הייתי מסוגל ללכת לישון נשארתי ער כל הלילה ועסקתי בסיפור יציאת מצרים. כזו הרגשה של קירבת אלוקים לא הייתה לי מיום עומדי על דעתי.

בתחילה חשבתי שהרגשה מרוממת כזו שייכת רק לליל הסדר, אך גם למחרת בבוקר ובמשך כל היום המשכתי להרגיש אותו טעם נפלא של קירבת אלוקים.

"ביום טוב אחה"צ חשבתי לנפשי מי יודע אם ההרגשה תמשיך… אולי התחושות היקרות שייכות רק ליום החג הראשון של פסח? אך גם בחוה"מ הרגשתי עוד רוממות, וההרגשות הנעלות המשיכו לקנן בי עד שבמשך כל ימי המועד לא הייתי מסוגל להתנתק מהגמרא. לא עסקתי כדבר אחר מלבד קירבת אלוקים.

"וכשהסתיים החג עלתה מחשבת צער בלבי עד שבכיתי 'כזה יו"ט נפלא היה לי ומה יהיה מהיום ואילך'… מיאנתי להיפרד בשום אופן מהפנימיות והאור של ימות החג שעברו עלי.

"בשנה ההיא חל יום שבת קודש אחר יו"ט אחרון של פסח. "התחזקתי בעצמי וחשבתי הרי מחר יחול שבת קודש והלא שבת מקודשת יותר מיו"ט, שהרי בשבת נאמר 'וקדשתו מכל הזמנים'!

"באותה שבת חשתי לראשונה את טעמה של שבת קודש ולראשונה הבנתי את עניין שבת קודש "ומאז החלה כל עלייתי".

אם יש לי משהו היום, הרי שהכל מכוחה של מצווה אחת דרבנן של בדיקת חמץ שנאחזתי בה וקיימתיה במסירות נפש" אלו דברי רבי שמשון פינקוס זצ"ל. ["תפארת שמשון" על הגדה של פסח].

בשולי הדברים – נפלאים דרכי ההשגחה – אך ביום בו 'נולד הרב פינקוס' מהבחינה הרוחנית – ליל בדיקת חמץ, הוא היום שבו גם נאסף באותה תאונה מחרידה. הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים.

 

ואולי אין זו סמליות שיום פטירתו היה בתאריך י"ג ניסן. ומכאן כדאי שגם אנו נאמץ לעצמנו את דמותו של הגר"ש פינקוס זצ"ל בכל מצווה "קלה" בה אנו מתלבטים אם כדאי "לדלג" עליה עם כל מיני היתרים שהיצר נתן לנו הבה נתבונן ונבין לאיזו התעלות ניתן להגיע בזכות קיומן של מצוות "קלות".

 

אור דניאל במדבר:

סיפר החייל רפאל אוסטרוב חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי והנה כשבת בצהריים "באה הישועה" לחיילים למוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון "יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים " שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט " כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים רק רפי הדתי היחיד במוצב לא השתתף בחגיגה הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע 'הם לא מצאו זמן אחד לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת ' רטן כליבו 'איפה הרב החטיבתי ' "רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה " שאלו אותו חבריו ואף הוא כיהודי הגון השיב בשאלה "שכחתם ששבת היום " "אז מה אם שכת היום " שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך' " אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת" הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר ואולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן" אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא המנוע לא הראה בל סימן חיים כדי להרגיע את הנהג הנירגן לקחו אותו למטבח כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי איצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן " אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית.

 

*

קירוב רחוקים – לא על חשבון היראת שמים שלך!

[שבתי בבית ה' כל ימי חיי – אלה הדברים]

במשנה באבות (פ"ה/ מ"ג): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו", ואחד מהם הוא: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". ויש להקשות, מהו הנסיון בעזיבת המולדת והארץ שבזה היה צריך אברהם אבינו להוכיח את אמונתו בהשי"ת. ויתירה מזו, במדרש תנחומא אף משווה נסיון זה לנסיון העקידה וז"ל: "ר' לוי אומר, נסיון הראשון כנסיון האחרון – נסיון הראשון ב'לך לך מארצך' ונסיון אחרון ב'לך לך אל ארץ המוריה'". והלשון במדרש בסוף רות: "'לך לך' – אמר הקב"ה לאברהם – לך הייתי מצפה". עד כדי כך גדול נסיון זה, אתמהה!

כדי לעמוד על גודל הנסיון, יש להבין דבר נוסף. התורה מתחילה "ויאמר ה' אל אברם וגו'" מבלי שהתורה מתארת קודם לכן מי הוא אותו "אברם". וכבר מצינו שעל "נח" התורה מרחיבה בדברים בכמה מקומות אודותיו, על צדקותו ותמימותו, ואילו על אברם – מאומה לא. וראה בזה בפירוש ה'אור החיים' הק' כאן.

אולם הרמב"ם בפרק א' מהלכות עבודה זרה, מתאר את אברהם אבינו ע"ה, וז"ל: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה ונבערה עצת חכמי אותו הדור… אמרו הואיל והאלוקים ברא את העולם עם כוכבים וגלגלים להנהיג את העולם… ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד… ואחר שארכו הימים, עמדו בבני האדם נביאי שקר… והתחילו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ומשתחוים להם ואומרים לעם שזו הצורה ראוי לעובדה… ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה האיך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו… ובן מ' שנה הכיר אברהם את בוראו… התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה… והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שהם שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען… עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בליבם העיקר הגדול הזה…" עכ"ל. ואגב, ידוע שהרמב"ם כתב בספר ה'יד החזקה' רק הלכות פסוקות ומעולם לא סיפורי מעשיות, וא"כ דבריו אלה כאן הם הם הלכה למעשה שהורה לנו הרמב"ם האיך עלינו לנהוג ולקדש שם שמים ברבים. זהו הדין וזוהי ההלכה. וזוהי כוונת הכתוב "כי אב המון גויים נתתיך" (יז, ה), פשוטו כמשמעו, היה אב להמון גוים, קידש שם שמים ברבים בכל אתר ואתר, וכמעט לא היה איש שלא היה מכירו ויודעו ומתקרב על ידו לאמונה בבורא העולם. והנה דוקא בעת כזו שמתקבצים סביבו אלפים ורבבות והוא גדול הדור, אומר לו הקב"ה שיעזוב את כולם, ישאירם ללא רועה וללא מנהיג, וילך אל ארץ אשר הקב"ה אינו מגלה לו מה היא אותה ארץ והיכן היא, וממילא אין הוא יכול גם להסביר לאנשיו הרבים איזו סיבה נראית לעין למה הוא עוזב אותם. וכל הדבר הזה נוגד את התנהגותו של אברהם אבינו במשך כל הזמן, עד שעלולים אותם אלפים ורבבות להקשות ולשאול, הזה הוא אותו אברהם שלפתע עוזב אותנו לאנחות?

גם בנסיון העקידה היה זה נגד התנהגותו היום יומית של אברהם אבינו שפרסם את גודל האיסור שבהעלאת אנשים וילדים למולך, דבר שהיה מנהג קבוע בין אנשי אור כשדים ואחרים, ובא אברהם שהיה רחמן ומרחם על הבריות, והנה לפתע בלי אומר ודברים הוא עצמו צריך לעשות את אותם דברים שהוא עצמו שלל תכלית השלילה, והכל ע"פ ציווי ה'. אולם הקב"ה מבטיחו: "לך לך להנאתך ולטובתך – כאן אי אתה זוכה לבנים, שם יהא לך בן וכו'", ועיין פרש"י. ומכל מקום אין אברהם אבינו הולך 'להנאתו ולטובתו' אלא "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'", ודבר ה' היה די ומספיק על מנת לקיים את ציווי ה'. או כמו שמפרש ה'אור החיים' הק' על הפסוק וילך אברם, וז"ל: "להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' 'לך לך' – תיכף 'וילך אברם' ולא נתעכב לשום סיבה". לאמור, עוד קודם ששמע את הבטחותיו של הקב"ה להנאתך ולטובתך', וברגע ששמע את הצו 'לך לך', החל ללכת ולא נתעכב אפלו שעה אחת.

והנה אותו אברהם שהיה 'אב המון גויים' ומקרב רחוקים, הוא מתנהג אחרת לגמרי כלפי בן אחיו 'לוט'. אברהם ולוט הולכים יחדיו עד "שלא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו, כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו. ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט" (יג, ז). ופרש"י: "לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות זרים וכו'". ומשום כך מבקש אברהם אבינו: "הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי וגו'" (יט, סג ומפרש"י להלן בפסוק יא: "ומדרש אגדה, הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו". וכן להלן בפסוק יג: "ואנשי סדום רעים" ופרש"י: "ואעפ"כ לא נמנע לוט מלשכון עמהם וכו'". ובמדרש כאן (פרק מא) מובא וז"ל: "'וה' אמר אל אברהם' – ר' יודא אומר, כעס היה על אבינו אברהם בשעה שפירש לוט בן אחיו מעמו – אמר הקב"ה: לכל הוא מדבק וללוט אחיו אינו מדבק". עוד ידוע מאמרם ז"ל: "שהמלאכים בפמליא של מעלה גזרו על אברהם אבינו דין מיתה בגלל זה, והקב"ה הפך הגזר דין לחיים". ואם כן אפוא, צריך לרדת לסוף דעתו של אברהם, על השינוי הזה בהנהגתו ביחס לאותם אלפים ורבבות, ומאידך ביחס לבן אחיו לוט.

ונראה לומר, דהנה להלן בפסוק יד נאמר: "אחרי הפרד לוט", ומפרש"י: "כל זמן שהרשע עמו הדיבור פירש ממנו". נמצא שבגלל היותו של לוט בקרבתו של אברהם אבינו, ניטלה ממנו הנבואה, וזה היה הקו האדום של אברהם, משום שעל תורתו וקדושתו, על גדלותו הפרטית, ועל החנוך שבבית, על כל אלו אין אברהם מוכן לוותר. אכן, מוכן הוא לכתת רגליו ממקום למקום ומממלכה לממלכה כדי לקרב אחרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה, אבל בכל אלו לא היה משום פיחות במעלותיו הקדושות של אברהם, והיה במדרגה של נביא שהקב"ה נראה אליו. אבל ברגע שקירוב אחרים הוא על חשבון קדושתו הפרטית, כאן אברהם אבינו מבקש "הפרד נא מעלי".

זאת רואים אנו גם להלן, כאשר אברהם אבינו מוסיף ואומר ללוט: "אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאלה". ופרש"י: "בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו, שנאמר וגו'". לאמור, אברהם אבינו מוכן אף למסור את נפשו למען קרוביו וכפי שאכן עשה זאת במלחמת המלכים. אך בתנאי שלא יהיה זה קרוב לביתו, ביתו חייב להשאר בקדושה ובטהרה. הוא יעמוד הכן קרוב למקום בו יוכל לסייע לקרובו, אבל ביתו ישאר נקי מכל רבב, ואברהם אבינו לא יוותר על דיבור של הקב"ה עמו.

 

המעשה בר' משה פיינשטיין שצרות רבות סבבוהו ברוסיה והיה בסכנת גירוש לסיביר, ועמד ללא חת וללא מורא מול השילטון הרוסי, ולבסוף יום א' החליט לקום ולעזוב לארה"ב. תמהו בני העיירה וכי הרב נשבר? הרוסים יכלו לך? ח"ו! השיב הרב, אלא שעד עתה לא היו לי ילדים קטנים שהייתי חייב בחינוכם, וכעת כל שאעשה ואפעל אינו שקול כנגד חינוך הבנים!

אור דניאל פ' פנחס:

לא תמיד התואר עילוי מתחבר ליראת שמים ישנם גם כאלה שניחנו במתנת שמים של תפיסה מהירה וזיכרון טוב אולם בשפת המעשה רחוקים הם עד מאוד מללמוד על מנת לקיים כזה היה גם הבחור שעליו נסוב סיפורנו מתלמידי אחת הישיבות שבעיר חיפה גדוש ומלא בש"ס ופוסקים מחדי המוח שבישיבה אולם אפשר היה להגדירו כ"חמור נושא ספרים" ומאחר שלבא לפומיה לא גליא לא ידעו הסובבים על כלי מלא זה שריק הוא מיראת שמים ואין תוכו כברו באחד הימים עודו משוטט ליעד בלתי מוגדר ברחבי העיר חיפה משכו אותו רגליו אל מרכז ההשכלה החילונית שבעיר הלא הוא הטכניון החיפאי הידוע עודו מסתובב במסדרונות הטכניון ואוזנו קלטה כי באחד האולמות מתנהלת לה הרצאה בנושא מדעי כלשהו בלאט נכנס פנימה ונעמד צמוד לקיר מטה אוזנו לשמוע את תוכן הדברים היוצאים מפיו של אחר הפרופסורים הבכירים מאחר והיה חד מוח וחריף שכל קלט עד מהרה את נושא ההרצאה וכבר עלו כמוחו אי אילו שאלות שביקש להבהיר לעצמו כיון שהיה גם חד לשון לא התמהמה ותוך כדי מהלך ההרצאה הרים את קולו ושאל את שעלה במוחו המרצה הבכיר התיייחס אל השאלות ברצינות והשיב את שידע להשיב כך כמשך כל ההרצאה מיודענו שואל כעניין והמרצה משיבו כהלכה עם תום ההרצאה פנה אותו בחור אל הפרופסור הנכבד וביקש ממנו להבהיר כמה נקודות נוספות בהרצאה והפרופסור משיב ומסביר ועיניו המביטות על בחור הישיבה שעומד מולו מביעות תמיהה והתפעמות מעורכות זו בזו תוך כדי שיחתם מפנה הפרופסור את תמיהתו אל הבחור ושואל "מהיכן אתה " והכחוד נוקב בשמה של הישיבה האיש מרים את ידיו בחביבות ומניחה על כתפו של הכחור ואומר "שמע לי לדעתי אתה מתבזבז שמה מייעד אני לך גדולות ונצורות בתחומי ההשכלה הרחבה בוא אלינו ואני אשקיע בך ואממן את לימודיך הגבוהים כטוח אני כי יצא ממך משהו " "תן לי לחשוב על זה " השיב הבחור והם נפרדו לשלום מיודענו הבחור לא קם ועשה אלא הלך וסח את סיפור הדברים לפני ראש הישיבה כמבקש את עזרתו ראש הישיבה שמע ונסער ביקש לעזור וידע כי אצל גדולים ממנו תצמח הישועה נטל את הבחור עמו וירדו לבני ברק תחילה סרו לביתו של רבינו הסטייפלער זצ"ל שמיהר לגרשו בבושת פנים בצעקה כי "ספרי מינות נושרים מחיקו" קדושתו של הסטייפלער זצ"ל לא יכלה להכיל את חוסר יראת השמים של זה ושילחו מעל פניו.

פנו השניים לרחוב ראב"ד לביתו של מרן ראש הישיכה הגרא"מ ש"ך זצ"ל ראש הישיבה קיבלם כחביבות והחל משוחח עם הכחור בלימוד תחום שבו היה הבחור מצויין באופן נפלא שוחחו בלימוד במשך שעה ארוכה כשמרן מציין בהתפעמות ובקורת רוח מרובה "זהו בחור מיוחד " קם מרן ממקומו טלווה את הבחור ואומר "נהניתי ממך הנאה מרובה אנא בוא מחר לבקרני שוב " מרן לא נפרד ממנו עד שבירר את מקום מגוריו ושמע כי הוא גר בתל אביב הוציא סכום כסף מכיסו באומרו "הא לך שכר נסיעות כדי שתוכל לבוא מחר לבקרני " ונפרדו בזאת ולמחרת השעות נקפו היום חלף והבחור איננו לא בא ולא התקשר לא גדול כמרן ירים את ידיו נטל את עצמו ואת גדולתו עלה על האוטובוס המוביל תל אביבה הגיע לביתו של הכחור דפק בדלת ואמו של הבחור פתחה את הדלת לשאלת מרן "היכן בנך " השיבה כי איננו "נסע לאילת " "כך והלא סיכמנו כי יבוא אלי לבקרני וגם נתתי לו כסף ומדוע לא בא נו טוב אמרי לו שש"ך היה פה ושיבוא לבקרני " ימים מספר חלפו ולבחור אין זכר ושוב מרן מגיע לביתו של הבחור אלא שהבחור בבית אך עדיין לא קם ממיטתו "תעירי אותו בבקשה ואמרי לו שש"ך מחכה לו " ביקש מהאם הבחור מתעורר משנתו עיניו עדיין דבוקות פונה הוא למרן הממתין בסבלנות ומבקש את סליחתו מתיישבים הם כיחד ושוב משוחתים הם בלימוד משך זמן ארוך וכשתם הזמן קם מרן ממקומו פונה אל הבחור בחביבות ואומר "נהניתי מאוד ממך עכשיו אתה חייב לי ביקור תבוא לבקרני בבני ברק הלא נתתי לך כסף " הבחור הגיע וכי אפשר שלא אחרי כל הטירחה שטרח מרן סביבו ואכן מת"א הגיע פעם ופעמיים ועוד כמה פעמים ובכל פעם היה מרן מקדיש לו מזמנו היקר ומשוחח עמו בחביבות יתירה ומראה לו פנים שוחקות פנים של אהבה כעבור זמן פנה מרן לראש הישיבה החיפאית וביקשו כי יסע לירושלים ויפנה לראש ישיבת בריסק ויבקש ממנו כי יקבל את הבחור לשם "אמור לו " הדגיש מרן "כי אם יצליח איתו הרי שבחור זה יהיה אחד מגדולי ישראל אולם אם לא הרי שעם ישראל יסבול ממנו " שמע ראש הישיבה ועשה כמצווה עליו ואכן הבחור התקבל והגיע ללמוד בישיבת בריסק בירושלים כמובן שעם הרמה הלימודית הגבוהה לא הייתה לבחור כל בעיה אבל היראת שמים באחד הימים ראש ישיבת בריסק יוצא לאחר השיעור מבית הישיבה לרחובה של עיר ולמול עיניו הוא רואה את הבחור אותו ביקש מרן להכניס לישיבה עומד ובידיו עיתון חילוני מובהק והוא מעיין בו להנאתו כשהוא מלא טרוניה מיהר ראש הישיבה להתקשר לאותו ראש ישיבה חיפאית וסיפר לו את שראה מבקש את עזרתו "איני יודע מה לומר לך " אמר לו "אך תזכור את שאמר הרב ש"ך 'אם יצליח איתו הרי שבחור זה יהיה אחד מגדולי ישראל אולם אם לא הרי שעם ישראל יסבול ממנו '".

הבחור נשאר בבריסק למרות הקשיים שהרי מרן כך ביקש. היום הוא אחד מחשובי ראשי הישיבות אילולא טרח בו אותו זקן והטריח עצמו פעמיים לכיתו של הכחור דאז מי יודע מי יודע היכן היה היום.

כמה מוסר השכל יש במעשה זה של גדול ישראל איזו הקרבה מסירות נפש ולמען מה כל ההשקעה עבור בחור שהוא אינו מכיר שאינו יודע מי הוא אם כך היינו נוהגים כלפי כל אחד מילדי ותלמידי הת"ת אולי לא היינו מאבדים רבים מהם בדרך. חובה על כל מחנך ר"מ לקרוא ולהפנים מעשה זה אל עצמו ולהבין מהי חובתו כלפי תינוקות של בית רבן ולאיזה אבדון מגיעים אותם אלו שהשארנו בצידי הדרך כמה תלמידים הודבקה עליהם "תוית" והם "סומנו" ואותם המלמדים לא יכולים להשתחרר מהביטויים הנלוזים והמוכרים לרבים מן ההורים "הוא אינו יכול" "הוא לא מסוגל" "אין לו מקום אצלנו" "הוא לא משתלב בלימוד " כדאי לומר לאותם מלמדים שיש הרבה ראשי ישיבות שפעם כך אמרו עליהם גם הנצי"ב מלוולוז'ין זצ"ל היה חלש בילדותו חבל שהיום מה שחסר לנו זו מסירות נפש.

מסירות נפש של בחור לתורה

מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים', מעשה בבחור מישיבת באר יעקב רפול, שעזב את הכל והלך ללמוד בישיבה לבע"ת. האבא שהוא אדם עשיר א"ל שהוא ינשל אותו מן הירושה, והבן לא התרשם. הוא התקשר לאחיו בחו"ל וסיפר לו שהבן 'הלך'… לאן? שאל הדוד, והוא השיב – לישיבה… הדוד אמר לו שהוא בא ארצה לדבר איתו… האב א"ל שידברו בטלפון, אך הדוד אמר שהוא צריך להגיע שיש דברים שהם לא לטלפון… כשהגיע הדוד הוא נכנס לסוכנות מרצדס, וקנה את המרצדס הכי חדישה עם גג נפתח כו' והלך לבקר את האחיין בישיבה. הוא הגיע והם התחבקו כו' והוא שאל אותו אם הוא רוצה סיבוב… הבחור הסכים והם 'קרעו' את באר יעקב. לאחר שסיימו ובאו להפרד, גלגל הדוד את המפתחות בידו ואמר לאחיין, אתה רוצה את הרכב הזה? אני קניתי אותו או בשבילך או בשביל אחיך הקטן, אם תעזוב את הישיבה אתה תקבל אותו ואם לא אחיך יקבל אותו… שמע הבחור את הדברים והנחית חבטה על גב דודו ואמר לו, אני לא מתרשם ממרצדס, וגם אם היית מביא לי שתי משאיות עמוסות במרצדסים חדישים, לא הייתי עוזב את הישיבה… ואם אתה חושב שבאיזה חתיכת פח ממורק תצליח למכור את אמונתי בבורא עולם, אתה טועה. אני מאמין בדבר הגדול ביותר בעולם, שיצר אותי ואותך, ואני זוכה ללמוד את תורתו. את זה אחליף בהבלים מסוג זה? ואם אתה חושב שאתה גדול, אנא, תברא בבקשה רק גרגיר חול אחד. לא מכונית ולא אדם. רק גרגיר חול אחד.

הדוד התרשם מאד מהדברים, והוא ביקש להכנס לביהמ"ד כדי לראות למה הבחור כל כך קשור שאפילו רכב חדיש שהיה מטריף כל ראש של בחור, לא מדבר אליו. והם נכנסו לביהמ"ד ועסקו שעה ארוכה בתורה.

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו!

 

 

*

ניתוק מהרע – רק בהחלטה גמורה

[לעי' באור דניאל עמ' תפד חלק שמות, עוד בענין].

ה' מנסה את אברהם לך לך וגו' ואעשך לגוי גדול וגו' וכי מי לא ילך עם כאלה הבטחות? ה' מודיעו שיזכה לבנים בגיל מאה, לשם, לעושר, היכן הנסיון?

 

נבאר ע"פ משל נפלא ע"י מעשה שהיה עם זייפני כספים.

בנסיונות – יש לעמוד! רבים הנסיונות, יש הכושלים בהם ויש האיתנים כצור חלמיש. במה תלוי הדבר?

הסבא מנובהרדוק זצ"ל הדגים זאת בסיפור מעשה שהיה. בעיר ורשה פעלה כנופיית נוכלים, שרוששה את קרבנותיה בדרך מתוחכמת. שלוחיה פנו לאדם והציעו לו הצעה שאין לסרב לה: ברשותם מכונת דפוס משוכללת, המייצרת שטרות מזוייפים. מוכנים הם למכור לו מאה אלף שטרות מזוייפים, תמורת שלושים אלף שטרות אמיתיים בלבד! מובן שהאיש חשש והיסס. אמרו לו: "הנה הכסף המזוייף. בחר לך שלושה שטרות, אלו שתרצה, וגש עימם לבנק, לפרטם לכסף קטן. אין לך מי שבקי בשטרות מזוייפים יותר מפקיד בנק, ותראה האם יבחין בזיוף!" האיש הסכים. הוציא שלושה שטרות באקראי, עלה לסניף הבנק והציגם בפני הפקיד. הכין לעצמו סיפור כיסוי: מישהו קנה ממנו חפץ ושילם לו בשטרות אלו, הוא לא ידע שהם מזוייפים…

הפקיד נטל את השטרות, עיין בהם היטב, והמירם בחפץ לב. ראה האיש, והסכים לעיסקה. הוציא את חסכונותיו מהבנק, אף לווה כספים, ונטל בידיו שישים אלף שטרות מקוריים להמירם במאתיים אלף שטרות מזוייפים! עיסקת חיים הנוכלים שמחו, והביאו איתם את הכסף בשתי מזוודות. אבל האיש לא נפל בפח: יתכן שבתחילה הציגו כפתיון שטרות אמיתיים, ועכשיו הביאו זיוף מאיכות ירודה. נטל שלושה שטרות מהמזוודות, ועלה עימם לבנק. הציגם לפני הפקיד, שבחנם בחינה מדוקדקת – והמירם בכסף קטן. עכשיו היה סמוך ובטוח שהזיוף אכן מוצלח. נתן להם את שישים האלף וישב לספור את האוצר שהביאו: מאתיים אלף שטרות חדשים ונאים. הוא עשה את עיסקת חייו. הרוויח מאה וארבעים אלף בלא מאמץ, ברגע אחד!

נטל את שתי המזוודות, ופסע ברחוב שמח וטוב לב. לפתע עצרו שוטר: "היי, מה אתה נושא עימך?" "כסף", ענה. קולו רטט. כסף? פתח ואראהו" בפקודת השוטר הניח מזוודה אחת על רעותה, פתחה – והנה היא גדושה שטרות. גחן השוטר, התבונן בהם היטב וקולו רעם: "מה זאת?! אלו שטרות מזוייפים, אתה עצור! בוא עימי לתחנת המשטרה!" נחרד האיש, והבין לאיזה פח נפל. בטרם יספיק השוטר הגחון להזדקף נשא רגליו וברח. עד שהשוטר נעל את המזוודה, לא היה לו זכר. והשוטר, עם שתי מזוודות כבדות בשתי ידיו, לא יכול היה לדלוק אחריו. ביכה האיש את כספו, אך ניחם עצמו שלא איבד את חירותו. ברגע אחד התעשר – ובמישנהו התרושש… והשוטר פנה ועשה דרכו לאכסניית הזייפנים, ושתי המזוודות בידיו – אף הוא נמנה על חברי הכנופיה, שהתעשרה בשישים אלף שטרות עוברים לסוחר… חילקו הגנבים ביניהם את שללם, ופנו ללכוד את הפתי הבא… מה היה סוד התעלול? כיצד באמת לא עלו פקידי הבנק על הזיוף? פשוט מאד: מאתיים אלף השטרות לא היו מזוייפים! הם תיעתעו באנשים בשטרות כסף אמיתיים! לכן הסכים פקיד הבנק להמיר את השטרות, כי היו מקוריים וחוקיים! אם כן, נשאלתז השאלה: מאחר והקרבן ראה שפקיד הבנק מאשר את השטרות,

 'שאנו יודעים שאמנם היו אמיתיים, מדוע ברח ונמלט והפקיר את רכושו, מדוע לא טען שהשטרות אמיתיים ומוכן הוא להוכיח זאת, כפי שאכן היה! והתשובה: משום שבעצמו לא היה בטוח. בעצמו פיקפק, לכן נמלט…

מי שיודע שהאמת איתו, ובטוח שהאמת איתו, לא יתרשם מנסיון ולא יכשל בעת מבחן. איתן יעמוד, כצור חלמיש, ואמונתו תתחשל בכור הנסיונות. רק מי שאמונתו רופפת מלכתחילה, רק הוא ינוס בעת מבחן! [מעיין השבוע דברים עמ' רנב]

זהו אברהם שמסר נפשו עק"ה כשהושלך לכבשן האש. רק מי שאיתן ובטוח באמונתו יעשה כן. מי שיש לו איזשהו ספק- יברח. 'לך תדע, אולי אני טועה וכל האומות צודקות וסתם אני מאבד את חיי'? לאברהם אין ספיקות.

הקושי של האדם לעמוד בנסיון משום שהוא לא החליט בצורה ודאית שאין עליה עוררין לעמוד בנסיון.

אם היה מוחלט אצלו שיעמוד- היה מצליח.

פעם היה אדם שעישן. הוא החליט להפסיק. שאלתי אותו אם הוא גמר עם הסגריות והוא אמר לי אני מקווה שכן, בעז"ה. אמרתי לעצמי אדם זה יחזור לעשן. ההחלטה שלו לא הייתה נשמעת מספיק נחרצת. וכך אכן היה.

אם אדם אומר אי"ה אגיע מחר לשיעור, אם לא יהיו לי עיכובים, הוא מזמין עיכובים.

אם אדם אם ה' יתן לי כח אסיים את המסכת, את הש"ס, את השו"ע, רוב הסיכויים שגם לאמצע לא יגיע. פשוט לא יהיה לו כח.

רק בהחלטה גמורה ומושלמת יש סיכוי שהאדם יצליח.

ולכן יצה"ר מודע לכך ומונע מאתנו החלטה כזאת, הוא מבהיל אותנו שזה מחייב, שאסור אח"כ להפסיק, שזה כמו נדר, ועוד כל מיני דברים מסוג זה ע"מ לבעתנו ולהביאנו לסגת מהחלטתנו.

אלא שבאמת האדם בתוך תוכו רוצה להשאיר לו פתח לחרטה, לויתור על הקבלה שקיבל ע"ע, ולכן הוא מחליט בשפה רפה. כמו הבחור עם הכסף. הוא לא בטוח בעצמו, והוא בעצם בורח.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יט עמוד ב

כתיב פלטי וכתיב פלטיאל אמר רבי יוחנן: פלטי שמו, ולמה נקרא שמו פלטיאל – שפלטו אל מן העבירה, מה עשה? נעץ חרב בינו לבינה, אמר: כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה.

נשאלת השאלה, וכי מה תעזור החרב? וכי אינו יכול להסירה?

אלא נעיצת החרב היא כדי להחליט לעצמי אני לא אזוז מכך ויהי מה. החלטה החזקה וחדה כחרב. החלטה כזו אכן תוכל לעמוד שנים רבות.

אם הקבלה מותירה פתח לחרטה- אזי לפתח חטאת רובץ…

כאותו אדם שהחליט להוציא את הטלויזיה מביתו, והניחה בבוידם. זו דוגמא לכך שאדם משאיר לו פתח לשוב לעבירה. יש לאדם לשרוף את הגשרים של העבירה שלפתח חטאת רובץ.

דבר זה נלמד מן התורה, ולא נחם א' דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר א' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. אם נלך במקום שקרוב לשוב מצרימה יש סיכוי שיתחרטו וישובו. עדיף להרחיק ממוקדי העבירה.

מהי הדרך שהקבלה תהיה מוחלטת ?

לעשותה מיד בעת הקבלה המוחלטת. אם לא יש סיכויים רבים שלא תתחיל לעולם. לתקוע יתד ראשונה באופן מיידי.

שלא כעמלק הדוחה הכל למחר. צא הלחם בעמלק מחר.

כעת נבין היכן היה נסיונו של אברהם. ה' אכן שכנעו שהדבר כדאי לו. אך הוא יכל להתחיל ללכת ולומר שלום לקרובים, לעשות מסיבות פרידה המוניות לכל מכריו, ולהתמהמה. ידע אברהם שזהו פתח שאחריו יתכנו עיכובים רבים.

אומר האור החיים על בראשית פרק יב פסוק ד

(ד) וילך אברם וגו' כל הכתוב מיותר, שהרי אומר בסמוך בסדר הודעת ההליכה ויקח אברם וגו' ויצאו ללכת וגו':

 אכן כוונת הכתוב היא להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' "לך לך" תיכף וילך אברם ולא נתעכב לשום סיבה ועזב את אביו ומולדתו ושיעור תיבת כ"ף "כאשר" הודעת הזמן שהיה סמוך לדבר ה' אליו:

כך נראה עובד ה' באמת. זהו אברהם המשכים בבוקר לעקוד בנו הגם שהיום ארוך.

הממהר לשמוע בקול שרה ולסלק בן הגר המצחק כציווי ה' אף שזה נגד טבעו ורצונו.

זהו אברהם שרץ אל האורחים לפני שהיצה"ר יספק לו תירוץ אני כעת מדבר עם בורא עולם… שהאורחים יחכו.

היום אם בקולו תשמעו. 'שם' תהא קבורתכם. את רצון ה' צריך לעשות כאן ומיד בצורה מוחלטת, אכי"ר.

תוספת מפנינים פ' ויחי תשע"ב:

ויברכם ביום ההוא לאמר (מח. כ)

מהו הדיוק ״ביום ההוא לאמור״? חשבתי לפרש על פי דבריו הנפלאים של הגה״ק בעל החתם סופר זי״ע בהסבר הפסוק ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום״ (דברים ד.ד). שעצה טובה נותנת התורה בפסוק הזה לאדם איך להתגבר על יצרו! כי אם האדם מעלה על לבו שיחיה שבעים שנה ויצטרך תמיד ללא הרף ללחום עם היצר הרע, יכול הוא בקלות להתייאש ולבוא לידי מסקנה, שלא כדאי להתנגד לו, כי ממילא לא יוכל להכניעו ולהתגבר עליו. אז איך יתנהג? אלא יאמר ויחשוב בליבו: אני אין לי לחיות אלא את היום הזה בלבד, וביום הזה אני לא שומע לעצת יצרי. יום אחד זה לא כ״כ נורא, וכך בכל יום יאמר לעצמו מחדש: רק היום ותו לא! וכך יוכל להתגבר על יצרו בנקל ולא ישבר מכך שמחכה לו עוד שבעים שנה… וממשיך וכותב: שזה מה שכתוב בפסוק, ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם״ – אם רצונכם להיות דבוקים בה׳ אלוקיכם ולנצח את היצר הרע, העצה לכך היא: ״חיים כולכם ׳היום׳״ – תחשבו כל הזמן בלבכם שאתם חיים רק ״היום״ בעולם, וממילא תצליחו להיות דבוקים בתורה ללא שום פחד וחשש… וזהו הפשט גם כאן: ״ויברכם ׳ביום ההוא׳ לאמר״ – שברכם יעקב שיהא רגיל בפיהם לאמור: ״ביום ההוא״ – שאין לנו אלא אותו יום בלבד, ורק כך

תוכלו לנצח את היצר הרע. וממילא אם ככה תעשו, תזכו: ״כי בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה… ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל וכוי (מח. כ) הרה״ק רבי אשר מקרלין זי״ע היה אומר: ״ויברכם ביום ההוא לאמור״ – היינו, ברכם שלא לומר למחר אעשה, כי אם היום דווקא, ושלא לחשוב על יום מחר, כי אם על היום הזה…

יש את האמרה הידועה הקשורה לענין הנ״ל, על הפסוק (שמות יז׳. ט) ״ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא והלחם בעמלק, מחר אנכי נצב על ראש הגבעה״. דרכו של עמלק היא לקרר כל התלהבות והתעוררות של קדושה באדם – ״אשר קרחה בדרך״, ולכן כשמגיע איזה רצון והתעוררות לאדם לעשות מעשה טוב, או לקבל קבלה טובה, מיד מגיע היצה״ר שהוא עמלק, ואומר, למה לך כבר ברגע זה להתחיל? תתחיל מחר! ולמחרת כבר מתפוגג הרצון והחשק שהיה באותו זמן של ההתעוררות. וזה מה שאמר משה רבינו ליהושע, צא והלחם בעמלק מחר! חייבים להילחם בעמלק – היצה״ר שדרכו לדחות כל דבר למחר!

אבל אנו צריכים כנ״ל – ״ביום ההוא לאמר״ באותו רגע להכניס את שלהבת התעוררות לידי מעשה ואמירה ולא לדחות ליום המחר…

 

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ר' בספר אור דניאל פ' עקב עמ' קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

אור דניאל במדבר:

סיפר החייל רפאל אוסטרוב חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי והנה כשבת בצהריים "באה הישועה" לחיילים למוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון "יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים " שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט " כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים רק רפי הדתי היחיד במוצב לא השתתף בחגיגה הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע 'הם לא מצאו זמן אחד לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת ' רטן כליבו 'איפה הרב החטיבתי ' "רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה " שאלו אותו חבריו ואף הוא כיהודי הגון השיב בשאלה "שכחתם ששבת היום " "אז מה אם שכת היום " שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך' " אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת" הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר ואולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן" אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא המנוע לא הראה בל סימן חיים כדי להרגיע את הנהג הנירגן לקחו אותו למטבח כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי איצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן " אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית.

הנחש בין הגדרות

במדרש " חוקת כתוב א"ר שמואל בר נחמני אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות אמר אני פרצתי גדרו של עולם ע"ש הקשה הגר"א מהי תשובתו של הנחש לכאורה אדרבה היה צריך להיות באמצע הדרך למרמס לכל עובר ולא להסתופף בין הגדרות אלא מיישב דהנה ידוע כי הנחש הוא היצה"ר שואלים אותו למה אתה מצוי בין הגדרות כלומר למה אתה מפתה ומכשיל את האדם בסייגים וגדרים ואין אתה מפתה על העבירות עצמן השיב תשובה נצחת וכה אמר אני הוא שפרצתי גדרו של עולם רצונו לומר כשפתיתי את חוה לאכול מעץ הדעת לא עלה בידי עד שפתיתי אותה לעבור על הגדר שהוא הנגיעה שאדם וחוה עשו לעצמם גדר שלא לנגוע בעץ כמ"ש 'יולא תגעו בר' לאזי ע"י הגדר עלה בידי לפתות אותה לאכול מעץ הדעת ומאותו פרק למדתי לעשות כן להיות מצוי רק בין הגדרות ובאופן זה אני מצליח להפיל את האדם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. [אוצה"ת בראשית]

הבחור ואמונתו החזקה

מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים', מעשה בבחור מישיבת באר יעקב רפול, שעזב את הכל והלך ללמוד בישיבה לבע"ת. האבא שהוא אדם עשיר א"ל שהוא ינשל אותו מן הירושה, והבן לא התרשם. הוא התקשר לאחיו בחו"ל וסיפר לו שהבן 'הלך'… לאן? שאל הדוד, והוא השיב – לישיבה… הדוד אמר לו שהוא בא ארצה לדבר איתו… האב א"ל שידברו בטלפון, אך הדוד אמר שהוא צריך להגיע שיש דברים שהם לא לטלפון… כשהגיע הדוד הוא נכנס לסוכנות מרצדס, וקנה את המרצדס הכי חדישה עם גג נפתח כו' והלך לבקר את האחיין בישיבה. הוא הגיע והם התחבקו כו' והוא שאל אותו אם הוא רוצה סיבוב… הבחור הסכים והם 'קרעו' את באר יעקב. לאחר שסיימו ובאו להפרד, גלגל הדוד את המפתחות בידו ואמר לאחיין, אתה רוצה את הרכב הזה? אני קניתי אותו או בשבילך או בשביל אחיך הקטן, אם תעזוב את הישיבה אתה תקבל אותו ואם לא אחיך יקבל אותו… שמע הבחור את הדברים והנחית חבטה על גב דודו ואמר לו, אני לא מתרשם ממרצדס, וגם אם היית מביא לי שתי משאיות עמוסות במרצדסים חדישים, לא הייתי עוזב את הישיבה… ואם אתה חושב שבאיזה חתיכת פח ממורק תצליח למכור את אמונתי בבורא עולם, אתה טועה. אני מאמין בדבר הגדול ביותר בעולם, שיצר אותי ואותך, ואני זוכה ללמוד את תורתו. את זה אחליף בהבלים מסוג זה? ואם אתה חושב שאתה גדול, אנא, תברא בבקשה רק גרגיר חול אחד. לא מכונית ולא אדם. רק גרגיר חול אחד.

הדוד התרשם מאד מהדברים, והוא ביקש להכנס לביהמ"ד כדי לראות למה הבחור כל כך קשור שאפילו רכב חדיש שהיה מטריף כל ראש של בחור, לא מדבר אליו. והם נכנסו לביהמ"ד ועסקו שעה ארוכה בתורה.

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו!

 

 

*

עוצמתו והשפעתו של כח הראיה

[אור יחזקאל ד', מידות עמ' רצ"ג עם מעט תוספות ועריכה מעט שונה]

כתב הרמב"ם פ"א מהל' עבודת כוכבים ה"ג רמב"ם עבודת כוכבים א הלכה ג:

א כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ב ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו,

 

צ"ב מדוע היה הדגש של 'שיבר את הצלמים', והרי העיקר שלימדם שהם הבל וריק? והוא שוב מדגיש 'וראוי לאבד ולשבר את כל הצורות כדי שלא יטעו בהן' מה העניין בשבירה?

ועוד יש להבין את ששואל שם הראב"ד 'ותמה אני שהרי היו שם שם ועבר איך לא היו מוחין? ומתרץ: ואפשר כי מוחים היו ולא אירע להם שישברו את צלמיהם לפי שהיו מתחבאים מהם עד שבא אברהם ושבר צלמי אביו'. עוד פעם אנו רואים חשיבות כל כך גדולה בענין שיבור הצלמים, הלא דבר הוא!

וכן המדרש מספר באריכות על המעשה בו אברהם שיבר את צלמי אביו ואמר לו שרבו ביניהם…

 

מובא בספר ירמיהו שרוצה לבטל את העבודה זרה ואומר הנביא ירמיהו י

(ג) כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא כִּי עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד: (ד) בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם וְלוֹא יָפִיק:

(ה) כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם: ס

משתמש פה הנביא בדברים פשוטים ומובנים לכל ולכאורה וכי אינו יודע שהאלילים נעשים מעץ ומצופים בכסף וזהב ומה החידוש בדברים אלו ומדוע עי"ז נוכל לבטל את העבודה זרה?

מובא בספר ירמיה י יא "כדנה תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה" [פרש"י ירמיהו פרק י פסוק יא אגרת היא ששלח ירמיה ליכניה וגלותו בגולה להשיב לכשדים ארמית תשובה אם אומרין להם לעבו' לעכו"ם]: ובמצודות שם: האלהים אשר לא עשו את השמים והארץ יהיו נאבדים מן הארץ ומתחת השמים האלה שעשה המקום ב"ה.

 

הנה אחד הכוחות המרכזים שהאדם משתמש בו ופועל על פיו הוא ראיית העינים דהיינו שאדם נמשך אחר מראה עיניו ואף שאינו מבחין בכך וסבור שפועל עפ"י הבנת והכרת שכלו מ"מ האמת שכל פעולותיו נגררות אחר מה שרואה בעיניו

איתא בחז"ל "מאני מכבדותא" [בבא קמא צא] בגדים נאים מכבדין את האדם וגורמים לו להיות מכובד על הבריות וכשאדם רוצה להתכבד בציבור לובש בגדים נאים ואע"ג שאין הבגד משנה את מציאותו והגדול אף כאשר ילבש בגדים זולים ונקלים לא ירד מחשיבותו על ידי זה מ"מ במציאות גורם הדבר למבט אחר של הציבור עליו שמכיון שאדם נגרר אחר מה שעיניו רואות ובעת שרואה כנגדו בגדים פשוטים ממילא משתנה השקפתו עליו ולכן כאשר הנביא רוצה למעט מחשיבות עבודה זרה נוקט לשון פשוטה וקלה.

 

המעשה באותו אדם גדול שהגיע לסעודה והיה לבוש מרופט כעני והושיבוהו בסוף בין העניים, ופעם אחרת הגיע אך נשתפר מצבו ובא בבגדים מכובדים והושיבוהו בראש. והנה ראוהו שכאשר הוגשה לפניו צלחת מרק הוא טובל את שרוול מעילו במרק ומרווהו… כשתמהו למעשיו אמר להם הרי לא אותי כיבדתם כי אם את בגדי, שהרי בפעם הקודמת לא זכיתי לכבוד כי בגדי היו נקלים, א"כ ראוי לתת לבגדים ליהנות מן הכבוד ולהאכילם כהוגן…

 

כדי לעקור את השפעת ראות העינים ולכן אומר הנביא דע שהאלילים עשויים מעץ ואבן ולקחוהו וציפוהו בכסף וזהב ואין בו מאומה וכאשר יראה בעיניו אפסיות העבודה זרה אזי יעקר מקרבו מה שעיניו רואות את הע"ז

שמבלעדי זאת אין כמעט אפשרות לעקור את השפעת ראות עיניו וכנאמר "עין רואה ולב חומד וכלי המעשה גומרים" ורק ע"י דברים פשוטים שבכוחם לעקור את ראית החוש יוכל לבטל את מציאות העבודה זרה ועיי"ש בכל המשך דברי הנביא שכולו דברים שכוונתם לעקור את ראית החוש

 

תמונה אחת שווה אלף מילים!!

ואף בתורה אנו מוצאים כן שלפני כניסתן לארץ הזהיר משרע"ה את בני ישראל "כי אתה ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגויים אשר עברתם ותראו את שקוציהם ואת גלליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ד' אלוקינו ללכת לעבוד את אלוהי הגויים ההם" [דברים כס סו]

והיינו שחששה תורה שמא ימשכו אחר האלילים אשר עברתם וראיתם אותם ומפורש שאף דור המדבר "דור דיעה" הוצרכו לאזהרה מיוחדת שלא ימשכו אחר העבודה זרה שראו עיניהם ואף שדור דיעה הגיעו למעלה העליונה ביותר בהבנת השכל אף עליהם יתכן שתשפיע ראות העינים ורק ע"י ביטול ראית החוש יוכלו לזכות שהשכל ידריכם וינחה אותם "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"

כל זמן שלא ביטל את השפעת ראית העין אין מקום לשכל וללב ליחן פריו

[וכן מצינו בדור המדבר שהתפעלו ממראה מיטתו המרחפת באויר של משה. והתפעלו המרגלים ממראה עיניהם את הארץ, על אף הבטחת ה'].

 

לאור זאת יובנו דברי הרמב"ם שמדגיש: ''ושיבר את הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוק העולם וכו' וראוי לאבד ולשבר את כל הצורות כדי שלא יטעו בהן" על אף שאאע"ה הגיע והכיר בחכמתו שהקב"ה הוא האמיתי וכל הע"ז אינם אלא שקר מ"מ עדיין הוצרך לשבור את הצלמים שכל זמן שהצלמים בעולם ימשכו אחרי הצלמים ולא תועיל כל החכמה מפני שראות העין תשכיח את הבנת החכמה ורק לאחר ששיבר את הצלמים התחיל להודיע לעם מאמיתות הקב"ה.

 

ולאור זאת אף תיושב השגת הראב"ד והיינו כמש"כ שאף ששם ועבר הוכיחו את אנשי העולם אבל כיון שלא היה בכוחם לשבור את הצלמים לא הועילה כל תוכחתם וחכמתם שהצלמים השפיעו עליהם כנגד השפעת החכמים והיינו משום דבעת שהחוש מכחיש כמעט ואין בכח החכמה לפעול ולכן הדרך הראשונה לבטל מחשבות ע"ז היא ביטול הצלמים ואח"כ יש תקוה לעבודתו.

והיינו דאיתא בנביא שהוזכר לעיל שראשית ביטל את כל מציאות העבודה זרה שבא מעץ ואבן וכדומה ואח"כ הוסיף הנביא כדנה תאמרן להם אלהיא וכו' יאבדו מארעא ומן תחוח שמיא אלה והיינו שחייבים לענות שאנו יודעים ומבינים כאילו ואין כלל צלמים בעולם וכל הצלמים יאבדו מן תחת השמים ואנו אין לנו שיג ושיח אתם וכל מציאותנו היא רק עבודת השי"ת

 

וכן ממשיך הנביא "עושה ארץ בכחו מכין תבל בחכמתו ובתבונתו נטה שמים לקול תתו המון מים בשמים ויעלה נשאים מקצה ארץ ברקים למטר עשה ויוצא רוח מאוצרותיו" והיינו כנ"ל שדרך הויכוח עם הכשדים צריך להיות שיאמר שכל הע"ז הם הבל הבלים ואין בהם מאומה ואין לנו קשר ושייכות אתם כלל וכל מציאותנו רק שאנו עובדים להשי"ת שהוא כל יכול כי בשעה שלא יבטל את הע"ז לא יעוור לו כלל הויכוח עם הנכרים ורק זה צריך להיות דרך הויכוח ועיי"ש ברד"ק היאך מבאר את המשך הכתובים

מפני שבשעה שאינו מבטל את מציאות העוה"ז אלא סבור שיש בהם משהו שוב יושפע אחר ראית העינים המתפעלות מהנראה חוש

 

וה"נ חזינן בעת שנבוכדנצר הרשע רצה להטעות את העולם לעבודה זרה הלך ועשה צלם גבוה ששים אמה ורחבו שש אמות דניאל ג א וציוה את כולם להשתחוות לצלם ובעת שכולם יראו צלם גבוה כ"כ ומקושט בכסף וזהב מאליו יושפעו כולם מהעבודה זרה כי בעת שהחוש רואה צלם גדול שוב אין מקום לסברות וחשבונות אלא ראית החוש משפיעה ואין להמלט ממנה ולכן דרך העבודה לבטל את החוש וכמש"נ

ויש עוד להוסיף בזה שלא רק בנוגע לבטול מחשבות עבודה זרה צריכה להיות העבודה בגדר ביטול החוש דע"ז אלא כן אף בשאר עניני עבודת האדם כי נמשך אחר מה שעיניו רואות ואחר בני האדם הנמצאים בעולם

הסבא מקעלם ז"ל היה אומר שבזמנינו חייב כל אחד להרגיש עצמו כאילו ונמצא במדבר ואין לו שייכות וקשר כלל לכל הבריאה ולאנשים הנמצאים בה מפני שעתה המצב שנשכחה כלל מאנשי העולם כל עניני האמונה וההשגחה ואינו דומה לאשר היה בימי קדם שהאמינו העולם בהקב"ה אלא שהיה להם שאלות והשגות בעניני ההשגחה

וראה ברמב"ם פ"א עבודת כוכבים ה"א שכ' היאך בא טעות לעולם שחשבו שהגלגלים והמזלות הם שלוחי השי"ת להנהיג את הבריאה ואח"כ טעו וסברו שיש במשרתים עצמם כח ולכן באו לידי טעות והאמינו בגלגלים אמנם בזמנינו שולטת הכפירה והאפיקורסות בעולם ואין מאמינים כלל ומשום שטבע האדם להמשך אחר מה שרואות עיניו וכיון שבהנהגות בני אדם אין רואה כלל אמונה לכך מושפע מהם וקשה עליו האמונה ומשו"ה חייב לצייר לעצמו כאילו ונמצא במדבר ללא מגע כלל עם אנשי העולם ועי"ז ישתחרר מהשפעתם וזו מהעבודות הקשות ביותר לא להיות מהרבים

והייני הדברים המבוארים ברמב"ם הל' דעות פ"י ה"א "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדיעותיו ובמעשיו אחר ריעיו ואביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ילך למקום אנשים צדיקים וכו' ואם היו כל המדינות נוהגים בדרך לא טובה ישב לבדו יחידי וכו' ויצא למערות ולחוחים ולמדברות וכו' " והיינו כמש"נ שלא ימלט שיוכל למנוע את עצמו מהשפעת אנשי המדינה ולכן אין לו כל עצה אלא לעזוב הכל ולילך יחידי למדבר

וכן חזינן שדוד המע"ה פתח את ספר תהלים "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" תהלים א א זו היא תחילת העבודה להתרחק מעצת הרשעים והחטאים כי בשעה שקרוב אליהם לא יעזרו כל התהלים ויפול בעצת ודרך הרשעים

וזה אשר הקדמנו לראות באופני הויכוח עם הכשדים שצריך לדחותם מכל וכל שבעת שיעמוד בויכוח אתם ולא יבטלם לחלוטין ישפיעו המה עליו לבטל מאתו כל הנחותיו המושכלות וכבר הזכרנו דברי הגר"א פי' משלי יה א שיש באדם יצר הרע החיצוני והוא השפעת הסביבה וממנה כמעט ואין אפשרות להנצל ולכן אף אחר כל הידיעות והחכמות מושפע מהרבים

ומשו"ה קשה מאוד ההכרה ש"בכל דרכיך דעהו" ואף שפשוט מאוד להכיר זאת אך כיון שהציבור חי להיפך "אכול ושתה כי מחר נמות" משפיע זאת עלינו לפחות במה שנוגע לצורת החיים המעשית והיינו דמובא בחז"ל נדה ל שלפני בריאתו של אדם משביעין אותו שאפילו כל העולם אומרים עליו שהוא צדיק חייב להחזיק לעצמו כרשע ואף זאת בגדר הנ"ל לא להיות מושפע מהבנות העולם אלא לעשות לפי ההכרה העצמית

ועד כדי כך הזינן שהרבים משפיעים מהא דחייבה תורה בכניסתן לארץ "לא תחיה כל נשמה" דברים כ טז מפני שכאשר ישאירו את העמים בתוכם ישפיעו המה על בני ישראל ורק ע"י עקירת ההשפעה מהרבים יתכן שהבנותיהם ידריכו אותם נמצא שזו עיקר ראשון בעבודה לעקור את הרע כדי שלא ישפיע עליו ואז יפעלו הבנות השכל עליו ויוכל להתנהג על פיהם.

[ממתוק האור עמ' רצב] סיפר הגר"מ ש"ך זלה"ה פ"א הגיעו עובדים לעיירה רחוקה שלא שמעו ולא ראו מהי רכבת. כשסללו את הדרך ופזרו חצץ והניחו פסי פלדה ארוכים הביט הכפריים הנבערים בתדהמה ושאלו מה זה? אנו סוללים דרך השיבו העובדים. אולם הכפריים לא הסתפקו בכך ושאלו הרי זה כל כך צר והסוסים לא יצליחו לעבור… כאן לא נצטרך לסוסים כלל השיבו העובדים בביטול. ואיך היא תיסע הקשו הכפריים. ללא סוסים. השיבו. לא יתכן התעקשו הכפריים. הושלמה העבודה והנה הם רואים רכבת הדוהרת במהירות אדירה. היכן הסוסים תמהו כולם, אך לא היה מי שידע להשיב. [א.ה. דבר זה מזכיר לי שבאפריקה רצו פעם לסלול כביש שיעבור בין ההרים, ונלאו למצוא תוואי מתאים, והזמינו חוקרים מאנגליה שמיפו את כל האזור עד שהצליחו להרכיב תוואי מתאים. להפתעתם גילו שבתוואי זה כבר קיים שביל מקדמת דנא… כששאלו את הכפריים היאך ידעו לסלול שביל זה כך, מבלי אוניברסיטה ולימודים גבוהים? השיבו שהם לוקחים חמור מרעיבים אותו ואח"כ משחררים אותו לכפר שלו, הוא הולך בדרך הקצרה והנוחה ביותר לכפרו, לפי זה אנו מסמנים. 'ואם לא היה לכם חמור, מה הייתם עושים?' הקשו החוקרים. 'אזי היינו מביאים חמורים מהאוניברסיטה מאנגליה שישרטטו עד שימצאו את התוואי הנכון…'] החליטו בני הכפר לשכור שירותיהם של שני 'מבינים' מהכפר, שיחקרו ויבררו היכן הם מחביאים את הסוסים של הרכבת הזו ויעלו על הרמאות… הללו שבו לאחר מחקר מעמיק והשיבו שיש להם תשעים אחוזים של התשובה לשאלה המציקה. עקבנו אחר הקרון האחרון ומצאנו שפשוט מאד – הוא נוסע מפני שהוא מחובר לקרון שלפניו! והקרון שלפניו כיצד נוסע? אף הוא מחובר לקרון שלפניו! ושלפניו – לשלפני פניו! וכך עברנו תשעה קרונות ומצאנו כן. א"כ תשעים אחוזים של החידה פתרנו. אך נותר לנו להבין את העשרה אחוזים הנותרים – כיצד נוסע הקטר? אך מה הם עשרה אחוזים 'בלתי מובנים' לעומת תשעים אחוזים שפתרנו חידתם?

מי שאומר שהגשם יורד כי יש עננים, ועננים יש כי הים מתאדה, והים מתאדה מן השמש, פתר תשעים אחוזים של החידה. עדין העשרה אחוזים הקשים ביותר לפניו – מי מסובב הסיבות לכל הנמצאים?

אלא כפי שאמרנו, האדם מתפעל ממראה עיניו. הוא רואה גשם, רואה עננים, והוא חושב שהוא מבין, ושהוא 'מצא את הסוסים'…

את זה גילה אברהם אבינו והפיץ בעולם…

 

*

אתה חושב ש א ת ה עושה משהו??

[כחי ועוצם ידי ומתוק האור עמ' שי"א]

אברהם אבינו נלחם כנגד שנים וחצי מליון אנשים, במלחה"ע הראשונה בהסטוריה, וניצח. כולם מקבלים אותו למלך עליהם. ואז מלך סדום מבקש 'תן לי הנפש והרכוש קח לך'. אברהם מסרב. הרימותי ידי אל ה' קל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל אם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם.

סירובו של אברהם מובן. מלך סדום אחז מעצמו כ'בעל נסים', הוא הרי יצא מבארות חמר כמו אברהם שיצא מכבשן האש, ויש חשש שיאמר שבזכותו וסגולתו התעשר אברהם.

אולם לא ברור 'הרימותי ידי לקל עליון', מה עניינה של הרמת היד?

 בשנת תשל"ז רצתה הממשלה לחוקק חק המתיר הפלות. מי שכהן כשר המשפטים באותם ימים, שמואל תמיר, היה מראשי התומכים בחק זה, אשר הוא למובן מנגד לדעת תזרה, ולכן, כחלק מן המאבק של הח"כים החרדים בחוק הוחלט לשגר משלחת אל השר ולנסות לשכנע אותו לשנות את דעתו. בין חברי המשלחת היו רבי מיכל שטרן, רבה של עזרת תורה, ורבי רפאל לוין, בנו של הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל. כיון שהרבנים ידעו כי רבי אריה לוין היה אהוב מאד בקרב חוגי הלח"י והאצ"ל, אשר שר המשפטים נמנה עליהם, הם קוו שהמנותו של בנו על חברי המשלחת תדבר אל לבו של השר. יומים לפני הפגישה המיועדת, התקשר רבי רפאל לוין לכל חברי המשלחת ואמר להם: "דעו כי פגישה זו היא פגישה גורלית מאד! לקחנו על עצמנו משימה כבדה מדי, ומי יודע אם נצליח לעמד בה! אנחנו חיבים לקרוע את השמים בתפלות! אנו מכרחים לעשות מאמצים כבירים בתפלה, משום שאין לנו שום סכוי… וכי מדוע שיקשיבו לנו?" ואכן, תפלות רבות השקעו למען מטרה זו.

 ובהגיע השעה המיעדת צעדו חברי המשלחת כשתפלה על שפתותיהם, אל ביתו של שר המשפטים. בתחלתה של הפגישה התבקש כל אחד להציג את עצמו, כשאמר רבי רפאל את שמי, וציין את שם אביו, נהרו פניו של שמואל תמיר, והוא אמר: "הי, רבי אריה הוא הרי הרב שלנו!", וכבד את רבי רפאל להציג את בקשתם לפניו.

רבי רפאל בקש לספר לו ספור קטן שארע עם אביו:

באחד המים נקשו על דלת ביתו שני בני זוג ישר חזותם החיצינית העידה עליהם שאינם שומרי תורה מצוות. משנכנסו פנימה שטחו לפניו את שאלתם: זה לא מכבר הרתה האשה, ובעלה, אשר החליט כי למודי הרפואה שלו אינם עולים בקנה אחד עם הולדת ילדים, מבקש הוא שתעשה הפלה. האשה התנגדה בכל תוקף הם פנו לרב שיכריע. הרב ישב עמהם שעה ארוכה ופרט על נימים רגישים ותאר להם עד כמה יועיל הבן לעת זקנתם. דבריו נכנסו ללב הבעל והוא נמנע מלדרוש הפלה. בתום הט' חדשים נולד בן במזל טוב למשפחת תמיר והוא נקרא בישראל בשם 'שמואל'!

שר המשפטים נדהם ומיהר להתקשר לאמו ושאל אותה האם אכן כך היה מעשה, והיא השיבה בהתנצלות שאכן הזמנים אז ההיו אחרים, קשים מאד… הוא פנה אל הרבנים ואמר להם אל דאגה כל עוד אני הוא שר המשפטים חוק זה לא יעבור בכנסת…

כשיצאו הרבנים מרוצים מהצלחת הפגישה שאל רבי מיכל שטרן את הרבי רפאל לוין הרי הסיפור הזה היה ידוע לך גם לפני כמה ימים, ומדוע איפוא פנית אלינו שנרקיע שחקים בתפילה?

השיב לו הרב סיפור פה סיפור שם, לולי התפילות לא היתה לנו שום הצלחה. אתה חושב ההסיפור הצליח, לא, דע לך שהתפילה שלנו היא שנצחה ובעלדיה לא היה הסיפור משיג מטרתו!

עוד מסופר על הרבנית ממונקאטש ששהתה עם בתה באחת ממעיינות המרפא המיועדים לסובלים מבעיות שונות, וארע ונזקקה הבת לניתוח דחוף, וניגשה הרבנית לאדמו"ר מויז'ניץ ששהה שם באותו זמן והתייעצה עמו. השיב לה הרב שיש לקיים את הניתוח. החליטה הרבנית להודיע לבעלה, אך הרב מנע אותה, הוא לא יהיה במנוחה כל השבת, אני מברכך בהצלחה! הנתוח הצליח והבת החלימה ב"ה. לאחר המעשה שוחח האדמו"ר ממונקאטש עם האדמו"ר מויז'ניץ והודה לו. השיבו האדמו"ר מויז'ניץ כ' שמי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם שיתפלל עליו. מדוע לא אמרו אצל 'צדיק'? משום שצריך פה אדם חכם שידע שגם לאחר הברכה והצלחת הטיפול עליו לדעת שאין זה בזכות ברכתו, לא כוחו ועוצם ידו, לזה צריך להיות חכם…

[ההמשך שם מעמ' שיח]

 אנשים רבים מתבטאים – אתה רואה – כל מה שיש כאן עשיתי בעשר אצבעותי. אף אחד לא עזר לי. לא הורים לא ממשלה. אני לבד… בא אברהם ואומר 'הרימותי ידי לאל עליון קונה שמים וארץ'. אלה לא הידיים שלי. הידיים שלי שייכות לקל עליון. גם מעשיהם והצלחתם ממנו הם.

תהלים קטו (ב) לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם: (ג) וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה: (ד) עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם: (ה) פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ: (ו) אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן: (ז) יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם: מבאר בחנוכת התורה [ליקוטים תהלים, שם הביא בשם ר' זלמלה מוילנא]: קפו) ידיהם ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו וגו'. ויש לדקדק במה שאמר ידיהם רגליהם דהוה ליה למימר ידים להם רגלים להם כי היכי דנקט פה להם. עינים להם. אזנים להם. אף להם. ומדוע דוקא באלו השנים לא אמר תיבת להם. הלא דבר הוא.

ויש לפרש על פי מה דקיימא לן דמשִברי עבודה זרה שרי להנות אבל מצא תבנית יד או רגל אסור מפני שכיוצא בהם נעבד. והשתא יובן דבכל שאר האברים דהיינו עינים אזנים נאמר תיבת להם דצריך שיהא האבר מחובר לעבודה זרה אבל אם אינו מחובר לא מקרי עבודה זרה. אמנם ביד ורגל לא כתיב להם לרמוז דיד ורגל אף כשהם נפרדים אסורים ומקרי עבודה זרה.

משום הכי לא הוצרך לומר תיבת להם דהם בפני עצמם נחשבים לעבודה זרה:

וכן בזה נבין את שביקש אברהם מהמלאכים הבאים לבקרו לרחוץ רגליהם, 'כסבור שהם ערבים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס ע"ז לביתו'. רש"י. איזו מין ע"ז היא זו?

מבאר הליקוטי בשמים שלמעשה ע"ז כזו יכול כל אדם להכשל בה. שואלים אדם איך הצלחת? והוא משיב כיתתי רגלי ממקום למקום עד שהשגתי ועשיתי ובניתי והתאמצתי והתחכמתי כו' נעלי בלו מרוב ריצות עד שהשגתי.

אדם זה משתחוה ועובד לאבק שברגליו. מזה רצה אברהם להפקיע. הרימותי ידי לקל עליון.

וזה שנאמר בהפטרה שלנו וקווי ה' יחליפו כח. הול"ל יוסיפו? להחליף פי' דבר בדבר אחר? אלא פירושו הם מחליפים כוחם בכוחו יתברך. זה לא כוחי, זה כוחו!

ע"ש מעשה נפלא באוהב ישראל מאפטא [עמ' שכ] על החלפת ממון בגדול מישראל.

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת לך לך”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב