פרשת מצורע

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר ויקרא

חלק מהדרשות בפרשת תזריע מתאימות גם לפרשת מצורע, ולהיפך.

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת מצורע

*

לקלוט את התוכחות ולתקן במהירות

[ההסגר – זמן לתיקון המעשים – שלשה מאמרים מ'דרש דוד']

מה טעם קבעה התורה טומאה למי שאין ידוע אם נגעו טמא?

מדוע צריך המצורע המוסגר לטהרת הכהן לאחר שהתברר כי טהור הוא?

״ואם בהרת לבנה היא בעור בשרו… והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים… וטהרו הכהן… וכבס בגדיו וטהר״ (ויקרא יג, ד-י)

״הואיל ונזקק להסגר, נקרא טמא, וחייב טבילה" (רש״י שם)

ענין ההסגר בטומאת הצרעת, טעון ביאור, הרי ההסגר נועד לברר אם הצרעת שלקה בה האדם מטמאת או לא, ומדוע אם כן חלים עליו דיני טומאה כבר בשעת ההסגר?

וביותר, הרי אף אם התברר אחר כך שאין הצרעת שעליו מטמאת, אין הוא נטהר למפרע, אלא רק מכאן ולהבא, ויש להבין מהו טעמו של דבר ומהו ביאורו?

[ואפילו מי שאכל חתיכה שהיא ספק חלב ספק שומן, שחייב להביא אשם תלוי כדי להגן על עצמו לפי שעה מן הפורענות (עיין כריתות כה ע"א), מכל מקום אם התברר לבסוף שהיה זה חלב – חייב הוא חטאת, ואם התברר שהיה זה שומן – הרי נפטר מחיובו].

יתירה מזו, מלשון הכתוב ״וטהרו הכהן״, משמע שאפילו אם בסופו של דבר התברר כי הנגע בעור הבשר טהור הוא, אין האדם נעשה טהור מאליו, אלא הכהן הוא זה שמטהרו, ולא זו בלבד, אלא אף מצריך את אותו אדם לכבס את בגדיו ולטבול, כדין מצורע מוחלט שנטהר מטומאתו.

ואכן, רש״י כבר עמד על כך, וכתב בטעם הדבר: ״הואיל ונזקק להסגר, נקרא טמא וצריך טבילה״.

ועלינו לבאר, מדוע קבעה התורה לאדם זה דיני טומאה גמורה, רק משום שהוזקק להסגר מחמת נגעו המסופק?

ההסגר – דרך של תיקון

כדי לבאר דבר זה יש להקדים, שהנגעים הבאים על אדם הינם סימן ואות שעליו לשוב בתשובה, ולפיכך באים הם עליו מן הקל אל הכבד,

וכפי שכתב הרמב״ם (פט״ז מהלי טומאת צרעת ה"י) : ״השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם׳ אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע – משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית ־ משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע״.

לכן, אדם שכבר באו הנגעים אל גופו, למרות שעדיין לא ידוע אם יעלו בהם סימני טומאה,

מכל מקום כבר ניתן ללמוד מהם מה מצבו, שכן אף אם יתברר לבסוף שנגע זה טהור הוא,

עצם העובדה שיש באדם זה נגע אשר יתכן ויעלה סימני טומאה ויהפוך את הנגע למצורע מוחלט – הינה אות משמים, שעל אדם זה לפשפש במעשיו היטב, ולשוב שעה אחת קודם שייקבע דינו למצורע מוחלט.

נמצא, שמצבו של המוסגר אינו מצב של ספק בעלמא, אם עתיד הוא להיטמא אם לאו,

אלא כבר כעת מורה לו הנגע שעליו לשוב בתשובה, רק שעדיין נמצא הוא במדרגה כזו בה נתנה לו התורה פתח של מילוט ותיקון, כדי למנוע את עצמו מלהיות מצורע מוחלט.

מטעם זה צריך האדם להיטהר על ידי תשובה ופשפוש המעשים, ולאחר מכן על ידי כיבוס בגדים וטבילה, כדי להימלט מן הרעה האורבת לו בדרך בה הוא נמצא, ולעלות במסילה העולה בית קל.

זהו טעם הטומאה שמצינו למוסגר. ההסגר הוא דרך של תיקון והצלה שניתנה לו, ואם זכה – יכול הוא לעלות בימים אלו על דרך של טהרה, ולצאת מן הטומאה בה היה שרוי.

 ואף שנטהר מספק נגע, מכל מקום צריך הוא לסדר טהרה – ׳וטהרו הכהן׳.

הזדרזות בתשובה

״גזירת הכתוב הוא, שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן (רש"י ויקרא יג, ב)

״הכל כשרים לראות את הנגעים, אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן. אומרים לו, ׳אמור טמא', והוא אומר ׳טמא׳. ׳אמור טהור׳, והוא אומר ׳טהור׳" (נגעים פ"ג מ״א)

יש להתבונן בטעם דברי המשנה: ׳׳שהטומאה והטהרה בידי כהן״, מדוע נקבעים דיני הנגעים דוקא על פי הכהנים, ולא על פי חכמי התורה הבקיאים בכל הלכותיה וסודותיה?

וביותר קשה, מדוע נמסרה כל ענין טהרת וטומאת הנגעים לאהרן ולזרעו, הגם שבאהרן הכהן עצמו אמרה התורה (במדבר יב, א-ח): ״ותדבר מרים ואהרן במשה… ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה״? הנכשל בדבר יטהר האחרים?

לשוב בתשובה לפני הצרעת

וביותר, שאף אם אין שם כהן ת"ח הריהו צריך לשאול לת"ח הבקי בנגעים, והוא אומר לו: ׳אמור טמא' או ׳אמור טהור׳, כלשון המשנה הנ"ל.

וכתב הרמב"ם (פ"ט מהל' טומאת צרעת ה"ב): ״אפילו היה הכהן קטן או שוטה, החכם אומר לו והוא מחליט או פוטר או סוגר". ועיין אור החיים שם יג, ג.

ובכלי יקר (יג, ב) כתב, שלכהנים יש מידות טובות ומתוקנות, היפך מידותיו של המצורע, ועל כן דוקא הם יכולים לתקן את נפשו של המצורע ולטהרו מצרעתו.

על איזה מידה טובה מדובר?

לשה"ר אהרון במשה

ונראה, כי סוד הדברים רמוז במעשה מרים (במדבר פי"ב), בו דיברו אהרן ומרים במשה רבינו,

ומכל מקום רק מרים לקתה בצרעת, ואילו אהרן, אף על פי שקיבל לשון הרע, ואיסור קבלת לשון הרע חמור מאיסור האמירה (רמב"ם פ"ז מהל' דעות ה"ג), מכל מקום נחלקו אמוראים בגמרא (שבת צז ע"א) אם נצטרע יחד עם מרים, וגם לדברי האומר שנצטרע אהרן, מכל מקום נתרפא מיד, עוד בטרם הספיק לראות את צרעתה של מרים,

וכפי שדרשו בגמרא שם על הפסוק (במדבר יב,ה: ״ויפן אהרן אל מרים״ – ״מלמד שנפנה מצרעתו״.

ולכאורה יש להבין, מדוע התרפא אהרן מיד, ולא נענש כמו שנענשה מרים?

נקדים מעשה שהובא במסכת סוכה דף מד עמוד ב

אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק, אתא לקמיה ההוא גברא. אמר ליה: קרייתא אית לי, כרמיא אית לי, זיתיא אית לי, ואתו בני קרייתא ומקשקשין בכרמיא ואוכלין בזיתיא, אריך או לא אריך?

אמר ליה: לא אריך. הוה קא שביק ליה ואזיל. אמר: כדו הויתי דיירי בארעא הדא ארבעין שנין, ולא חמיתי בר אינש מהלך בארחן דתקנן כדין. הדר ואתי ואמר ליה: מאי מיעבד? אמר ליה: אפקר זיתיא לחשוכיא, ותן פריטיא לקשקושי כרמים.

רש"י קרייתא אית לי – כפרים ויושביהם. ומקשקשין בכרמיא – עודרין את הכרמים בשביעית. ואכלי זיתיא – בשכר חפירת הכרמים, ואינן מפקירין לעניים. אריך או לא אריך – טוב לעשות כן או לא, אריך – לשון דבר הגון, ובעזרא יש לו דומה: וערות מלכא לא אריך לנא למיחזי. אמר ליה לא אריך – לפי שאתה פורע פעולתם מפירות שביעית והתורה אמרה: לאכלה ולא לסחורה, אבל הקשקוש מותר, כדלקמן. אמר רבי אלעזר בר צדוק כדו הויתי דאיר – כבר עברו ארבעים שנה שאני דר בארץ הזאת. ולא חמיתי בר אינש – לא ראיתי בן אדם. דמהלך באורחא דתקנן כדין – שמהלך בדרך ישר כאדם זה. אפקר זיתיא לחשוכיא – לעניים. והב פריטיא – ותן פרוטות מכיסך לקשקש הכרמים.

ממה ההתפעלות הגדולה?

ההתפעלות הגדולה הייתה מהזריזות! מחוסר הרצון להשאר רגע אחד עם חטא!

ונראה, כי יסוד גדול נרמז לנו כאן, שתכלית ענין הנגעים היא שיקדים האדם ויתן ליבו לכך שמיד כשיבוא הנגע יחזור בתשובה, ולא יבוא לידי טומאה, שכן הצרעת עצמה אינה רק עונש, אלא אף אות היא מן השמים כדי לעורר את החוטא לשוב בתשובה על עוונותיו.

וכשם שמצינו שהקב״ה חפץ בתשובת רשעים ואינו חפץ במיתתם, כפי שנאמר (יחזקאל יח, כג): ״הֶחָפֹ֤ץ אֶחְפֹּץ֙ מ֣וֹת רָשָׁ֔ע נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י ה֑' הֲל֛וֹא בְּשׁוּב֥וֹ מִדְּרָכָ֖יו וְחָיָֽה״, כך חפץ הקב״ה שלא יגיע האדם לידי צרעת, אלא יתעורר לשוב בתשובה עוד בטרם יפגע בו הנגע.

דבר זה הבין אהרן הכהן, אבי שבט הכהונה, ועל כן מיד בשעת מעשה, התוודה ואמר (במדבר יב, יא): ״אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו״, ולא איחר את התשובה אף לא ברגע. וכיון שהבין מיד את שבאה הצרעת ללמד, שוב לא היה כל צורך שתישאר בו הצרעת, ולכן התרפא מיד.

תורה יבקשו מפיהו -כיוון ששב מיד!

בזכות זו של אהרן, שהבין מיד את המתבקש ממנו לשוב בתשובה, זכה לו ולזרעו אחריו, ומחמת כן ניתן להם הכח ללמד אחרים את תכליתה של הצרעת.

וכשם שאמרו במדרש (תורת בהנים מצורע פ׳ ה), שהכהן הרואה את הנגע אומר למצורע דברי כיבושין, ומלמדו על שום מה עלתה לו כך.

מעתה יתבאר היטב מדוע מסרה התורה את קביעת דיני הצרעת לכהנים מזרע אהרן, לפי שראוי הוא שיבוא מצורע זה שהתעכב מתשובתו עד שפגעה בו הצרעת, ויקח מוסר מאהרן הכהן שהזדרז בתשובתו וניצל מעונש.

ונראה, כי דבר זה נרמז אף בלשון הכתוב ״והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים״,

ללמדנו כי אף כוחם של יתר הכהנים – זרע אהרן – בראיית נגעי הצרעת, נובע מהיותם בניו של אהרן הכהן.

ר' לייב טלזר והלימוד מהגר"א

בזמן הגר"א היה יהודי שקראו לו ר' לייב טעלזער זצ"ל, אשר הגר"א זי"ע העיד עליו שהוא כנשמה בלי גוף, צדיק נשגב ממש, ומאחר והיה זקוק למעות בכדי להשיא צאצאיו שהגיעו לפרקן נסע לוילנא, כשהגיע לוילנא נכנס להגר"א ושמע אותו מברך, ולכשהגיע ל"אל יחסרנו" ענו אמן [ודין זה לא היה ידוע עד אותו הזמן], תיכף בשמעו דין חדש זה שצריכים לענות אמן באל יחסרנו, עלה על העגלה ושב לביתו, לטלז, נסיעה קשה ומפרכת של מספר שבועות, בהגיעו לביתו תמהו בני הבית "וכי כבר השגת הממון"? והגר"ל זצ"ל מסרב לענות דבר, עד אשר יערכו השולחן וסעודה, ואז בטרם בירכו ברהמ"ז חידש להם דין זה, באמרו "הבאתי לכם אוצר יותר גדול מאשר הכסף, הכסף יגיע גם אח"כ, אבל ח"ו להפסיד כמה שבועות מעניית אמן!!".

והובא אל הכהן – על שלא בא מעצמו ללמוד מוסר

על פי זה נראה ליישב קושיה נוספת בלשון הכתוב (ויקרא יג ט, יד ב, וכעין זה שם יג, ב): ״והובא אל הכהן״, מדוע נאמר ״והובא אל הכהן״, שמשמע שיובא בעל כרחו, ולא ״ובא אל הכהן״ ־ מעצמו?

ונראה, כי הדבר בא ללמדנו שהמצורע המובא עתה לפני הכהן, הוא זה אשר לא השכיל לבוא אל הכהן מבעוד מועד כדי לקבל מוסר מפיהו ולתקן את מעשיו. אילו היה בא מעצמו אל הכהן כדי להתבונן בדרכיו, כי אז לא היה הנגע פוגע בו, ולא היה מגיע לידי כך שיובא אל הכהן שלא מרצונו, נגוע ומעונה.

כדברים האלה כתב גם הכלי יקר, וזו לשונו (יד, מ): ״הצרעת מכריחו שבעל כרחו שלא בטובתו יובא אל הכהן לבקש ממנו רפואה לדעת מוסר השכל. כי אילו הלך מתחילה מרצונו לבקש תורה משפתי כהן ולהיות מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ושלא לשלח מדנים בין אחים בשוט לשונו, אז לא היה בא לידי צרעת זה. ומאחר שלא עשה זה מרצונו בהיותו בריא אולם, הנה עכשיו ׳והובא אל הכהן׳ בעל כרחו לבקש ממנו דרך התשובה״.

וכדברי רבינו יונה [שע"ת א-ג] "ולא ימצא איחור התשובה זולתי בעמי הארץ, אשר הם ישנים שוכבים ולא ישיבו אל לבבם, ולא דעת ולא תבונה להם למהר להמלט על נפשם. ויש מהם נדחים מעל השם ברוך הוא ולא יאמינו לעונש החטא. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות יט, א) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום, כי באמת עשה תשובה".

תשובה ומעשים טובים – תריס בפני הפורענות

בכך לימדה אותנו התורה, כי לעולם יקדים אדם תשובה ליסורים, שכן מטרת היסורים היא לעורר את לב האדם לשוב ולהתקרב להשי״ת, ומי שמעורר מעצמו את ליבו לתקן דרכיו ולהשיג את קירבת הבורא, שוב אינו צריך ליסורים שיעוררוהו.

וכלשון המסילת ישרים (פ"ה): ״זה הוא דבר שהדין נותן אותו, כי מי שמתפעל מן ההתבוננות ומן הלימודים אינו צריך שיתייסר בגופו, כי כבר ישוב מחטאותיו בלי זה, מכח הרהורי תשובה שיוולדו בלבבו על ידי מה שיקרא או שישמע מן המוסרים והתוכחות״.

כל זאת עוד בטרם באו היסורים, על אחת כמה וכמה אם החלו היסורים לבוא אל האדם, חובה עליו לראות בכך אות משמים ולשום ליבו על דרכיו, כמאמר חז״ל (ברכות ה ע"א): ״אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו״, שהרי מטרת היסורים היא לעורר את לב האדם לתשובה, ואם לא ישוב עתה, עלולים לבוא עליו – חלילה – יסורים גדולים מאלו (בית הבחירה למאירי סוטה ג ע"א).

שומה עלינו לאחוז במידתו של אהרן הכהן, ולשים את ליבנו לאותות הנשלחים אלינו ולהתעורר מהם, ובכך נזכה להשיג קירבת ה׳ מתוך שלוה ונחת.

ופנו את הבית

מדוע שונים נגעי בתים משאר נגעים שנתנה בהם התורה זמן לשוב בתשובה?

מהן הסיבות לנגעי בתים וכיצד ניתן להבחין מהי סיבת הנגע?

״וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כן יבא הכהן לראות את

הבית״      (ויקרא יד, לי)

״׳וציוה הכהן ופנו את הבית׳… אמר רבי מאיר וכי מה מטמא לו, אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו, מטבילן והן טהורים, על מה חסה התורה? על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו״ (נגעים פי״ב מ״ה, הובא ברש״י כאן)

דברים אלו צריכים ביאור, הרי לכאורה ניתן לפנות את הבית גם לאחר שיבוא הכהן לראות הנגע, קודם שיטמאנו, ובכך לא יאבד ממונם של ישראל?

בנגעי בתים – ממתין הכהן שבוע

ענין זה ניכר לא רק בציווי לפנות את הבית קודם בוא הכהן, כי אם גם בכל סדר הטומאה של נגעי בתים,

שכאשר בא הכהן לראות את הנגע בפעם הראשונה אין הוא מחליטו לטומאה, אלא מסגירו שבעת ימים (ויקרא יד, לח), שלא כמו בנגעי אדם, שאם יש בנגע סימן טומאה הרי הוא מוחלט לטומאה מיד (שם ע, ג ו-יא),

ואף לאחר שבוע ההסגר, אם פשה הנגע בבית, אין נותצים את הבית כולו, אלא רק חולצים את האבנים הנגועות (שם יד, מ), ומסגירים את הבית שנית, שלא כבנגעי בגדים, שאם פשה הנגע בסוף שבוע ההסגר הראשון יש לשרוף את הבגד כולו (שם ע, נא-נב).

וכן אם עמד הנגע בעינו לאחר השבוע הראשון ולאחר השבוע השני, אין נותצים את הבית כולו, אלא חולצים את האבנים הנגועות בלבד, ומסגירים את הבית בשלישית (רש״י שם יד, מד),

שלא כבנגעי בגדים, שאם עמד הנגע בעינו גם בשבוע שני, שורפים את הבגד כולו (שם יג, נה).

ההבדל בין נגעי בתים לשאר הנגעים

הענין יבואר על פי מה שבספורנו כאן כתב: ׳״ופנו את הבית׳ ־ ולא יבוא קודם לכן, ובין כך יהיה זמן לתשובה ותפילה לבעלים, וזמן תפילה לכהן״, כלומר, פינוי הבית נועד להניח זמן לבעלים לשוב בתשובה ולהתפלל.

ויש להבין מדוע דוקא בנגעים אלו חסה התורה על האדם, והניחה לו זמן לחזור בתשובה קודם שיטמא הבית, ומדוע לא יהיה כן אף בנגעי אדם או בנגעי בגדים החמורים יותר?

אומר המדרש (תנחומא פ׳ תזריע סי׳ י):

״קשה לפני הקב״ה לפשוט ידו באדם הזה, ומה הוא עושה… בתחלה מלקה ביתו, חזר בו – מוטב, ואם לאו ־ מלקה בגדיו… חזר בו – מוטב, ואם לאו – באים בגופו״.

נגעי בתים הם תחילת ההתעוררות

דוקא משום שנגעי בתים כל עיקרם של נגעי בתים לא נועדו אלא לעורר את האדם לתשובה – כבר בשלב הראשון של טומאת הנגע, כאשר הכהן מסגיר את הבית – לפני בוא הנגעים החמורים יותר,

משום כן התורה נותנת לאדם צ'אנס לשוב, ולהרהר במעשיו, ולכן הכהן פועל בהדרגה, ונותן שלשה צ'אנסים, ומאפשר גם אח"כ לפנות את הבית!

אולם בנגעים הבאים – כיון שהאדם לא התעורר בתחילה כאשר עוד המלקות היו קלות, כבר אין לו את הקולות הנ"ל וכאן דנים אותו ברותחין, ולא בפושרין כבעבר.

חובת ההתבוננות באותות משמים

מתוך הדברים הללו יש לנו ללמוד על גודל החובה המוטלת עלינו, לתת ליבנו לאותות אותם שולח לנו השי״ת ברחמיו כדי שנשוב בתשובה, טרם שנאחר את השעה חלילה.

פעמים שנופל האדם לחולי, ועולה החשש שמא סכנה נשקפת לו, אולם לבסוף מתברר שבאמת לא היתה כאן כל סכנה. במצב זה, אל לו לאדם לומר, הנה איני ראוי לפורענות, אדרבה, עליו לפשפש במעשיו, ולבדוק מדוע הביא עליו הקב״ה סכנה זו, בה היה בבחינת ׳מוסגר׳, ובכך יתן אל ליבו לעלות על דרך של תשובה ותיקון.

וכן מצינו שאמרו בגמרא (שבת לב.): ״אדם יוצא לשוק [-מקום שהפורענות מצויה] – יהי דומה בעיניו כמי שנמסר לסרדיוט [שופט], חש בראשו ־ יהי דומה בעיניו כמי שנתנוהו בקולר, עלה למיטה ונפל – יהי דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין גדולים – ניצול, ואם לאו – אינו ניצול, ואלו הן פרקליטין של אדם – תשובה ומעשים טובים״ .

זוהי ההשקפה הנכונה, להסתכל אפילו על ה׳יוצא לשוק׳ או על מי ש׳חש בראשו׳ כמי שיש עליו תביעה משמים, שכדי להסירה עליו לקחת מוסר, לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה שלימה.

שמעתי מרבי אלחנן וסרמן זצ״ל, הי״ד

אני זוכר, ספר, שלפני כארבעים שנה ישבתי בבית המדרש ולמדתי, והעגלון דמתא נכנס לבית הכנסת. הכל ידעו, סוסו התפגר, מטה לחמו נכרת. קורה, גם סוס לא חי לעולם. הוא נגש לארון הקדש, הסיט את הפרוכת והטיח בדלתות אגרופים קמוצים. בבכיות נוראות קבל: ״רבונו של עולם, יש לי אשה וילדים לפרנס, למה עשית לי את זה״ –

ואמר רבי אלחנן וסרמן: אני יודע, שיביעו ביקורת, יש ״לקבלינהו בשמחה״ (ברכות ס ע״ב), להצדיק את הדין: ״גם את הטוב נקבל מאת האלקים ואת הרע לא נקבל״ (איוב ב, י). אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו (אבות פ״ב מ״ד) –

אבל לפחות ידע שה׳ עשה זאת!

כיום, כשהאדם חולה הוא רץ לרופא, וכשהמכונית מתקלקלת פונים למוסך. מי שואל את עצמו למה עשה לו זאת ה׳?

אתם יודעים, מספרים, איני יודע מה המקור. מספרים שמלאך המות בא לפני הקדוש ברוך הוא. הלא מלאך הוא, כמוהו כמיכאל וגבריאל, אוריאל ורפאל. מדוע הם נערצים, ואנשים קוראים לבניהם בשמם, ואלו הוא מזכר ברתיעה, פוחדים לנקוב בשמו. שלא לדבר על כך שאיש לא קרא לבנו בשם ׳מלאך המות׳ למה יגרע?!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה אוכל לעשות? שיאהבו אותך ויקראו בשמך לבניהם, זה לא. אבל אבוא לקראתך: איש לא יזכיר אותך יותר, לא לחיוב ולא לשלילה… ומני אז, כך אומרים, נפקד שמו מפינו: מדוע מת פלוני? מדום לב, מאותה מחלה ומאחרת, מתאונה, מזיקנה, משברון לב ומקצר רשימה. רק לא ממלאך המות…

בואו נראה: כשהחמיצו לרב הונא ארבע מאות חביות יין, עלו אליו חבריו שיערוך חשבון נפש. מצאו במה שגה, והתייקר החומץ ומכרו במחיר יין (ברכות ה ע״ב).

כשרב פפא מעד וכמעט נפל מהסולם, ערך חשבון נפשו, מדוע כמעט והתקיים בו השלב הראשון במיתת סקילה, ומצא מה לתקן (בבא בתרא י ע״א).

כשהפתיעו אורח, שאל רבי זירא ושאל רבא: ״מאי דקמן״, מה מרמזים בבואו, ומצאו (מועד קטן יז ע׳׳א, כתבות סז ע״א)

אך חשוב לדעת – לפעמים עורכים חשבון נפש ומגיעים למסקנה מוטעית –

הגאון ה״ברוך טעם״ מלייפניק זצ״ל שקד על תלמודו יומם ולילה ביגיעה עצומה. הרבנית פחדה לבריאותו והפצירה בו שישתה כוס חמין לאחר סדרת שעוריו מתקין חצות ועד לתפלת שחרית, ולא הסכים. רק לאחר התפלה, כשהיה באפיסת כוחות מחלטת, טעם דבר מה ל״פת שחרית״.

היתה לו בת מושלמת, ובנו הגאון רבי יהושע העשיל מקומרנה זצ״ל כתב לו שבעיר שריגדוד זורח אור גדול, בחור חריף ובקי, ירא שמים ובעל מדות תרומיות, וכדאי למהר ולזכות בו ולזמנו ללייפניק, ובהגיעו חשכו עיניו: הבחור צולע, רגלו האחת משותקת. מה עשה לו בנו. מכל מקום, נכנס עמו בדברים, ויאורו עיניו: לא בא כבושם הזה! איזו תפיסה מהירה כברק, איזה זכרון מופלא, איזו חריפות נוקבת, איזו ישרות מדהימה. אין ספק, הוא יהיה לגדול הדור הבא! בנו צדק, אוצר בלום הוא, אשרי הזוכה בו!

שמעה הבת, והסכימה. רק האם התנגדה בכל תוקף: למה מגיע לבתה שתנשא לבעל מום?״

הרב קם כהרגלו לתיקון חצות וישב לסדרת שעוריו, והרבנית באה לטעון טעוניה. השמיע דעתו, ולא התקבלה. האוירה היתה טעונה.

הציעה שישתה כוס חמין. כדי להפיג את המתיחות, הסכים. פנתה למטבח, שפתה את המיחם והכינה את המשקה. נשאתו לטרקלין ומעדה, המשקה נשפך והכוס התנפצה, נכוותה ושברה א ת רגלה.

הרב חפז מכאן והבת מכאן. באנקה קמה, ייסורים נוראים, וקבלתם באהבה ־

מן השמים אותתו שלא היתה צריכה לדחוק בבעלה לשתות לפני התפלה…

במקום שתבין, שמן השמים אותתו שרגל בעלת מום לא מפחיתה בכהוא זה מהאישיות, ובמרום מקפידים על סרובה לשדוך. בסופו של דבר קם השדוך והיה, והרבנית זכתה בחתן כ״דברי חיים״ מצאנז זצ״ל.

והגיע לה כזה חתן, כי ידעה, לפחות, שממרום מאותתים!

*

כולו הפך לבן טהור – לפתח חטאת רובץ

[אוצרות התורה עם תוספת מרובה]

״וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע כולו הפך לבן טהור הוא״ (יג׳ יג)

יש לתמוה כיון שצרעת סימן טומאה היא, מדוע כשכולו הפך לבן וכסתה הצרעת את כל בשרו טהור הוא, אדרבה היה צריך להיות טמא בטומאה חמורה כיון שכל גופו מוכה בנגע?

[חז"ל אומרים אין שמחה כהתרת הספיקות. מדוע?

אומר הגר"א [ספר קול אליהו על בראשית פרק ד פסוק ה]:

בפסוק (בראשית ד. ה – נ) ויחר לקין מאוד ויפלו פניו ויאמר ה' אל בקין וגו' הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו. יש לפרש כי הנה אין ליצר הרע שליטה על האדם להטותו מדרך הטוב כי אם במקום שיש פתח פתוח לפניו ופרצה עומד נגדו כמליצת חז"ל (סוכה כ"ו) פרצה קוראת לגנב.

רצונו שהדבר שעלה על רוחו לעשותו לה' עודנו היה בלבו על צד הספק אם לעשותו או לא ולבו לא נכון עמו, אז מקום להיצר לבא להשתרר עליו על ידי הפתח ההוא ועל נקלה יכריענו לרצונו הרע אם לא יכבשנו בחזקה.

לא כן אם האדם דעתו ורצונו שלם אתו ותמים עם ה' לעשות מה שצוה עליו ודאי כי אין מקום להיצר לבוא אצלו. אשר על כן נשבעו דוד ובועז ליצרם כדרשת חז"ל (ויק"ר כא. יא, ר"ר ו. ד, ועי' סנהדרין כ' ע"א) אך למען החליט הדבר להסיר ספק מלבם, כי הספק הוא הפתח ומבוא ליצר הרע לבוא אצלו. וזהו לפתח חטאת רובץ:

ועל דרך זה מצינו לרז"ל בסנהדרין (דף ק"ג) שדרשו אר"י מה דכתיב ונגע לא יקרב באהלך שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעה שתבוא מן הדרך.

ופירש"י ז"ל כשימצא את אשתו ספק נדה יותר קשה עליו מנדה ודאית, שעל ספק הוא מיצר ויצרו תקפו ואומר טהורה היא ועל חנם אני מונע ע"ש. וזהו מה שאמר יתברך לקין למה חרה לך וגו', כלומר על דעתך כי אין בידך עוד לבחור בטוב לפני אלקים דע לך כי לא כן הוא כי ככוחך אז כוחך עתה, רק כי מעתה מהצורך עליך לסגור הדלת בעד בואו לבל יעבור פתח ומפתן הבית,

ואם לא תפתח לו פתח לא יתחיל לבוא אליך להלחם עמך, ר"ל שיהיה לבך שלם ותמים עם ה' לעשות רצונו. כי כשתפתח לו פתח להיות כמסתפק ח"ו במצות השי"ת אם לעשות, אז אתה בעצמך תשליטהו עליך.

וזהו "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו" כלומר תשוקתו של היצר הרע אליך שתתחיל אתה לפתוח לו. אבל בלעדי סבת פתיחתך יהיה נכון לבך בטוח כי לא יקרב באהלך ולא תגור ממנו, עוד זאת כי ואתה תמשל בו. (אוהל יעקב מדובנא):]

וזה כמשל הזיהום הנוגע בגוף האדם, שלא יפעל בו מאומה, אך אם יש 'פתח' קטן – סריטה קטנה – מיד יכנס למחזור הדם וייזיקנו!

ביאר ה״חפץ חיים״, עונשו של המצורע – ״בדד ישב מחוץ למחנה״, וזה, על מנת שישוב בתשובה ולבבו יכנע ושב ורפא לו.

כל זה זקוק המצורע בעת שלא הפך כל בשרו לצרעת, ורק נראה הנגע זעיר שם זעיר שם, ואז יכול לחשוב המצורע אולי 'מקרה הוא' בלתי טהור…

[והוא מנסה לחפש כל מיני טעמים וסיבות. אני הרי סובל מאלרגיות. עכשיו עונת הפריחה… אז פרחו לי כמה נגעים בגוף… הוא מחפש כל סיבה שהיא לתלות בה נגעו ורק לא "עונש משמים"].

אבל כאשר כל גופו הפך לבן, כבר נשבר לבו בקרבו עד כדי כך שאינו זקוק לשילוח, וההכנעה כיפרה לו – ״טהור הוא״. [כאן כבר אין תירוצים. ברור זה נגע משמים] מעין זה ביאר ר' שלמה קלוגר זצ״ל בספרו ״אמרי שפר״.

[תוספת: כשלאדם יש בדיקות ה"י, וחשד למחלה כו' הספק קשה לו יותר מאלו יאמרו לו בודאות שיש לו מחלה!

לא מזמן היה מעשה נורא שטבעו שלשה בחורים בכנרת [איטח כראדי ואוחנה], ולאחר כשבוע מורט עצבים נמצאו גופותיהם. משפחת קסלר שבנם טבע לפני כשלשים שנה בכנרת ועד היום לא נמצא ביטאו צערם על כך שאין להם אפילו קבר לפקוד. ולכאורה – מצבם טוב יותר, שהרי הללו בודאות מתו, בו בזמן שיתכן ויש סיכוי קלוש שבנם של מש' קסלר עדיין בחיים! אלא התשובה – הספק קשה יותר מוודאות מת!

עמלק גי' ספק. דרכו של היצה"ר לפתות במקום הספק. דוקא שם הוא חודר. אם היה האדם חזק כצור החלמיש – לא היו נפילות.

כשאדם מסופק האם לאכול במקום מסוים כי הפלאפל נטחן ואין חשש תולעים, והסלט – ברבנות מעשרים, והטחינה – כמעט כולה עמילנים… אז באמת קשה לו להתגבר. אך אם היה זו חנות "טריפה" – לא היו ספיקות ומיד היה גובר על יצרו].

הדברים מבוארים בעומק דברי המדרש:

המד"ר עה"פ "לפתח חטאת רובץ" (בראשית כ"ב) אמר ר' אבא, היצר הזה דומה לליסטים שפוף שהיה יושב בפרשת דרכים, כל מאן דעבר הוה אמר הב מה דעלך, עבר פקח אחד וראה שאין בו תוחלת לגזול לו כלום, התחיל מכתתו עכ"ל.

ופירשו מפרשי המדרש, שהיצר דומה ללסטים היושב על פרשת דרכים, אך מרחוק אינו נראה כלסטים, היות ובמראהו החיצוני הוא נראה כחלש ושפוף אשר אין מה לחשוש ממנו, .ומשום כך אינם חוששים להתקרב אליו, ורק לאחר שמתקרבים אליו, הוא מתנפל על האדם במלוא כוחו ועוצמתו, עד שהאדם נופל שדוד לרגליו. אך אותו פקח ראה שהלסטים אין בו כח לגזול ממנו כלום, הקדים הפקח ושבר את כוחו, ע"כ.

דברי המדרש צריכים ביאור, הרי ברור שלאותו לסטים היה כח רב מאד, כי הרי היה מתנפל בעוצמה רבה על כל מי שלא נזהר מפניו, ומה שהיה נראה שפוף, הרי זאת היתה העמדת פנים חלשות כדי שלא יחששו להתקרב אליו,

ואם כן מה הפירוש שאותו פיקח ראה שאין בו כח לגזול ממנו. ועוד, איך הצליח לשבור את כוחו?

כמו"כ צ"ב איך המדרש מבאר במשל זה את הפסוק "לפתח חטאת רובץ.

הדברים יתבארו כמין חומר לפי מה שכתב הגר"א ז"ל עה"פ "לפתח חטאת רובץ", וז"ל: תשוקתו של היצר הרע אליך, שתתחיל אתה לפתוח לו, אבל בלעדי סיבת פתיחתך, יהיה נכון לבך בטוח כי לא יקרב באהליך ולא תגור ממנו, עכ"ל.

ביאור דבריו, שהיצר מצדו אינו יכול לשלוט באדם כל עוד שהלה לא פתח לו פתח, ורק לאחר פתיחת הפתח מצד האדם, רק אז היצר השתלט עליו. אך עדיין לא ברור לנו מהו אותו פתח מסוכן, כדי שצדע 'ושמור עליו מכל משמר.

כאן עלינו לחזור לדברי המדרש, המתאר את היצר כלסטים אשר ומעמיד פנים של חלש ושפוף שאין לחשוש ממנו כלל, ולאחר שמתקרבים אליו הוא מפעיל את מלוא עוצמתו, אך אותו פקח גילה את האמת, כי אותו לסטים – אם רק לא יתקרב אליו האדם – הרי הוא חוסר אונים מוחלט!

וזו הכוונה שהפקח ראה שהלסטים אינו יכול ליגזול ממנו כלום, דהיינו כל עוד שהאדם יזהר לא להתקרב אליו הרי שהלסטים מצדו אין לו שום כח להזיקו.

לאור הדברים האלה, נבין איך אותו פקח כתת את כוחו של היצר, כי הנה ישנן שתי דרכים איך לנצח את היצר.

האחת – נאבקים בו מאבק מר ועיקש, אך אז על האדם להאבק בכל כוחו כדי לנצחו.

אולם לעומת זאת, הקב"ה גילה לקין, שהדרך היעילה ביותר לניצוח היצר היא, שהאדם לא יתקרב אליו כלל, ואז היצר לא יוכל לו. וזהו "לפתח חטאת רובץ", כי כאשר האדם מצדו לא יפתח את הפתח, היצר לא יתקרב אליו כלל. זהו אם כן הנצחון היעיל ביותר נגד היצר, וכך כתת אותו הפקח, כי כל נצחון על היצר מתיש את כוחו עד רדתו.

אך עדיין לא מובן מהי המשמעות המעשית של עמידת היצר על פרשת דרכים?

ועוד, משמע שהיצר כאילו נמצא מחוץ לנפש האדם, וזה צ"ב האם היצר הוא חיצוני בלבד שאפשר להתרחק ממנו, הרי היצר מעורב ונמסך בכל כוחות נפשנו,

וכמוש"כ בחובות הלבבות בפ"ה משער יחוד המעשה וז"ל: בן אדם ראוי לך לדעת, כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך, והמעורב במזג רוחך, והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים וכו', ע"כ. וא"כ איך יתכן לא להתקרב אליו?

הדברים יתבארו כמין חומר לאור דבריו המאירים של הגר"א ז"ל ("אהל יעקב" עה"פ לפתח חטאת רובץ) וז"ל – כי הספק הוא פתח ומבוא ליצר הרע שיבוא, עכ"ל.

ביאור דבריו, שכאשר האדם יחליט באופן מוחלט לא לעבור עבירה, היצר אינו מפתהו לכך כלל, משום שאז הפתח נעול לפניו, ורק כאשר האדם מסתפק אם לעבור עבירה או לא, זוהי פתיחת הפתח לפני היצר ואו הוא מתנפל על האדם בכל כוחו. ואמנם בנוגע לעבירות שמנוי וגמור אצל האדם שלא לעשותם, כגון אכילת חזיר וכדומה, הרי אין לאדם שום מאבק עם יצרו, ורק באותם עבירות שהאדם אינו נחוש בדעתו שלא לעשותם, שם עיקר המאבק בינו לבין יצרו.

זהו אם כן עומק הביאור בדברי המדרש, שאע"פ שהיצר מעורב בכל כוחות נפשנו, אך בנוגע לעבירות שאין לאדם כל ספק, וברור לו שלא לעשותם, כאן היצר עומד כביכול בחוץ ואין לו שום אפשרות של כניסה, ויתכן גם שזוהי המשמעות של פרשת דרכים, דהיינו במקום שישנם כמה דרכים ולא דרך אחת בלבד, שם הוא מיקומו המדוייק של היצר.

הנחש בין הגדרות

אך כדי להבין את המשמעות המעשית כיצד היצר מושך אליו את האדם ע"י העמדת פנים חלושות ושפופות, עלינו לעיין שוב בדברי הגר"א ז"ל (דברי אליהו שם) וז"ל, במד"ר פר' חוקת א"ר שמואל בר נחמני,

אמרו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות, אמר, אני פרצתי גדרו של עולם. פירושו, הנחש הוא היצה"ר, ושואלים אותו למה אתה מפתה את האדם בתחילת הפיתוי בסייג וגדר ולא בעצם העבירה,

והשיב על זה, אני שפרצתי גדרו של עולם, שפיתיתי את חוה לאכול מעץ הדעת, לא עלתה בידי, עד שפיתיתי אותה לעבור על הגדר שהוא הנגיעה, ומאותו פרק למדתי לעשות כן להיות מצוי בן הגדרות, עכ"ל.

ביאור הדברים נראה, לפי מה שנתבאר לעיל, שהיצר אינו יכול לשלוט באדם אשר אינו מסתפק כלל לעבור על דבר ה', כי ביחס אל אותו אדם היצר מצוי מחוץ לפתח, אך יש לו דרך איך בכל זאת למשוך את האדם לעבור עבירה, וכאן אנו לומדים את חומר ענין הגדרים.

שהרי מצאנו בתורה ובמיוחד בדברי חז"ל, עד כמה צריך האדם לגדור עצמו שלא להתקרב כלל אל העבירה, וכמ"ש חז"ל "סחור סחור… לכרמא לא תקרב", וכדו', כי כאשר האדם מתקרב אל עצם העבירה נכנס הוא עי"כ לתחומו של היצר, וכאן יש לו את האפשרות והכח לשלוט באדם, וכאשר צריך לעמוד פנים אל פנים עם היצר, נכנסים במכוון ובמודע למאבק מר ועיקש אשר תוצאותיו מי ישורנה.

זהו ביאור דברי המדרש שהיצר מעמיד פנים חלושות, פירושו, שהיצר מפתה את האדם שלא יהסס מלהתקרב אליו, והאדם מתפתה לכך, כי סמוך ובטוח הוא בעצמו שלא יכשל ואין לו לחשוש מלהתקרב, אך כאשר הוא מגיע לתחום שליטתו של היצר, נאלץ בעל כרחו להאבק פנים אל פנים מול היצר במלוא כוחו.

וכמו שמצינו בגמ' (שבת יב:) לא יקרא לאור הנר שמא יטה, אמר ר' ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה, פעם אחת קרא וביקש להטות, ר' נתן אומר קרא והטה, אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר, ע"כ.

ר' ישמעאל העיד על עצמו שהיה בטוח שלא יבוא לידי חילול שבת, וממילא אין לו לחשוש מלקרוא לאור הנר – קרא והטה, ללמדנו, שכאשר נכנסים לתחומו של היצר, גם האדם הגדול ביותר אינו בטוח בנצחונו, ואם בארזים נפלה שלהבת מה יאמרו איזובי הקיר.

טעם נוסף, עם מסר נוסף:

כשאין טעם להכות – המכות מפסיקות

מצאנו כמה הלכות תמוהות:

מצאנו שאדם שמקריב בנו למולך – חייב מיתה. ואם הקריב כל בניו – פטור. כיצד?

מצאנו שאם אדם חילל שבת בשוגג – חייב קרבן, ובמזיד ללא עדים והתראה – פטור מכלום. כיצד?

מצינו ש"ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו" – דוקא כאשר זמם ולא כאשר עשה. שאם כבר הוציאוהו להורג – אין הזוממים נהרגים. מדוע?

נבאר על פי מה מצינו בירושלמי מס' תענית פרק ג ה"ח:

עיר שהקיפוה עכו"ם. לֵוִי בֶּן סִיסִי, בָּאוּ הַגְּיָיסוֹת לְעִירוֹ, נָטַל ס"ת וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג, אָמַר, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אִין בַּטְלִית חֲדָא מִילָה מִן הַדִּין סֵפֶר אוֹרַיְיתָא יֵיעָלִין לוֹן אם ביטלתי דבר אחד ממה שכתוב בס"ת הזה, יכנסו האויבים לעיר וְאִין לָא, יִיזְלוּן לוֹן! ואם לא כך, שילכו להם! מִיָּד אִיתְבָּעוּן וְלָא אִישְׁתָכְּחוּן מיד, כלומר, אחר שסיים את דבריו, נתבקשו האויבים ולא נמצאו. תָלְמִידֵיהּ עֲבַד כֵּן אף תלמידו עשה כך יִיבַּשְׁתְּ יָדֵיהּ וְאָזְלוּן לוֹן ייבשה ידו, והאויבים הלכו להם. והטעם שנענש לפי שלא היה חסיד כרבו. תַּלְמִיד תַּלְמִידֵיהּ עֲבַד, לָא יִבַּשְׁתְּ יָדֵיהּ וְלָא אָזְלוּן לוֹן תלמיד תלמידו עשה כך, לא יבשה ידו והאויבים לא ברחו לוֹמַר מזה שלא יבשה ידו אתה למד שֶׁאֵין שׁוֹטֶה נִפְגַּע כלומר, מחמת שטותו לא נפגע, וזה דומה לפתגם וְלֹא בְּשַׂר הַמֵּת מַרְגִּישׁ בְּאִיזְמֶל).

התשובה לעניינו היא –

עונשי התורה אינם נקמה, אלא תיקון. כשאדם עושה רע התורה נותנת לו עונש ו"כיוון שלקה אחיך הוא", לאחר שנענש כבר הזדכך בזה מעבירתו.

לעומת זאת המקריב כל בניו למולך – אין די לו בעונש מיתה, זה לא יכפר עליו. אז מה הטעם להענישו בזה??

המחלל שבת במזיד – אין מועיל לו קרבן, והעדים הזוממים – אין די להם במיתה, אז למה להעניש אותם?

לאחר מיתתם יקבלו את מלא ענשם על המעשים הרעים שעשו.

כשאדם קיבל צרעת ולא התעורר, והיא פשתה בכל גופו – אות היא כי עוונתיו עלו עד למעלה ראש, ואין טעם להענישו ביציאה מחוץ למחנה והגדרתו כטמא. זה ממילא לא ישנה אותו. לכן מחזירים אותו פנימה ומסירים ממנו הטומאה.

(ומזה הטעם כתוב בספרים שאין לנו בדורות האחרונים נגע צרעת, היות ואין טעם להכותינו, השוטה אינו מרגיש… וכן אין טעם שהסנהדרין ימיתו את הרוצחים כאשר רבו הרצחנים.

מסקנה

לפעמים תלמיד סרח. הן בבית, הן במקום לימודו. יצא לתרבות רעה. פעמים וההורים או המורים ממשיכים לרדוף אותו על מעשיו. לפעמים אין טעם, הוא לא יחזור מחמת כן.

זו רדיפה מטעמי אגו. אינך מקשיב לי, אני ארדוף אותך וכו'. הענשה הם כלים לתיקון.

ברגע שזה מקלקל – אין טעם, וצריך להרפות. אז דוקא יש סיכוי לחזרה בתשובה של החניך!].

הסבר נוסף, על פי אותו יסוד – כשהכל מקולקל – פעמים וזה טוב יותר:

הרמ״א (בספרו ״תורת העולה״ ג, סז) מבאר שכאשר כולו הפך לבן סימן שאדם זה טמא טומאה חמורה.

ומה שאמרה התורה – ״טהור הוא״ היינו דכיון שכל טעם הסגר המצורע הוא, מחשש שמא ילמדו בני אדם ממעשיו הרעים, זה שייך רק כשאין כל גופו מנוגע ויכול הוא להסתיר את מקום נגעו, ויחשבו שאדם כשר הוא ויחטיא אחרים.

אולם כאשר כל גופו מלא נגעים מפני מידותיו המושחתות, לא הוצרך הכהן להסגירו כיון שטומאתו ידועה לכולם וישמרו ממנו, ולא ילמדו ממידותיו הרעות, והיה כאחד משאר אפיקורסים שהם בעולם ואין למדים מהם.

ומה שאמר ״כולו הפך לבן טהור הוא״ – היינו הנגע טהור ואין צורך בהסגר כשאר מצורעים, אבל האדם עצמו טמא משוקץ ומתועב.

פעמים ולימוד של חניך במוסד שהוא 'פושר', גרוע יותר ממוסד חילוני.

הפושר – מעולם לא יוצאים משם 'רותחים' לעבודתו ית'. תמיד הגשר הוא חד סטרי לרע. אולם מהמוסד החילוני לא מעט חוזרים בתשובה שלימה והופכים להיות יהודים דבקים בתורה!

סיפר מקורבו של הצדיק רבי שלמה בלוך זצ״ל מתלמידי ה״חפץ חיים״:

כששוחחנו פעם אחת אודות תנועת ההשכלה, אמר ה״חפץ חיים״ גם המשומדים וגם המשכילים שניהם חולים במחלה גרועה ביותר. אמנם המשכילים חולים במחלה מדבקת והמשומדים במחלה שאינה מדבקת.

שהכל יודעים להשמר מפני המשומדים והכופרים, ולא להגרר אחר השקפתם. אולם המשכילים מסוכנים הם עד מאד – מחלתם מדבקת. נמצא א״כ שהמשכילים גרועים הם יותר מן המשומדים.

הוסיף ואמר ר׳ שלמה זצ״ל, שכל בחור חדש שהגיע להתקבל בישיבת ראדין, ה״חפץ חיים״ בכבודו ובעצמו היה בודק את מזוודתו שהביא עמו, שמא מצויים בה מספריהם של המשכילים חלילה.

ארע פעם, שמצא אצל אחד הבחורים ספרים כאלו, וגרשו מפניו. אולם הבחור מיאן לעזוב את העיירה, ציוה ה״חפץ חיים״ לכל בני העיירה בראדין כי לא יאפשרו לו דריסת רגל בביתם. וכאשר פנה אותו בחור להתאכסן אצל גוי שהיה גר באותו מקום, ביקש ה״חפץ חיים״ מאותה משפחה שימנעו מלארח אותו בביתם, ואף הם שמעו להם ולא אכסנו אותו בביתם. עד שהוכרח לעזוב את העיירה בבושת פנים. עד כדי כך נוהג היה הח״ח ריחוק מפני המשכילים אפילו יותר מהגויים, כיון שמחלתם מדבקת ומסוכנת…

(״הצדיק ר׳ שלמה״ – ״מאיר עיני ישראל״)

*

העבירות והמצוות הנודדות

[אוצרות התורה עמ' קנט]

זאת תהיה תורת המצורע

מובא בילקוט שמעוני תהלים – פרק נב – המשך רמז תשסז

מעשה ברוכל אחד מחזר בעיירות ואומר מאן בעי סם חיי ועלה לעכו ושמעה בת ר' ינאי אמרה לאביה רוכל אחד מסבב ואומר מאן בעי סם חיי, קרא ר' ינאי לאותו רוכל א"ל הראני אותו סם חיים שאתה מוכר, הוציא ספר תהלים ופתח והלך עד פסוק זה מי האיש החפץ חיים. הלך רבי ינאי האכילהו והשקהו ושלחו ונתן לו ששה סלעים, א"ל תלמידיו לא היית יודע פסוק זה? א"ל הן אלא שבא זה ובררו בידי:

לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זאת תהיה תורת המצורע. [המשך ממד"ר]

תמהו המפרשים בתמיהת התלמידים, מה הייתה התפעלותו של ר' ינאי? והרי בודאי שידע את הפסוק?

כתב בספר חובות הלבבות – השער הששי – שער הכניעה – פרק ז:

הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם, ימצאו בספר זכיותם זכיות שלא עשו אותן, ויאמרו: לא עשינו אותן, וייאמר להם:

"עשה אותן אשר דיבר בכם וסיפר בגנותכם. וכן כשיחסר מספר זכיות המספרים בגנותם, יבקשו אותו (אותם) בעת ההיא, וייאמר להם: אבדו מכם בעת שדיברתם בפלוני ופלוני. וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו, וכשאומרים: לא עשינום, ייאמר להם: נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדיברתם בם [והתחייבתם בהן מפני שזכיותיכם לא הכריעון], כמו שנאמר (תהלים עט יב): והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'. ועל זה הזהירנו הכתוב באמרו (דברים כד ט): זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך.

כי כבר נאמר על אחד מן החסידים, שזכרו אותו לרעה, וכיון שהגיעו הדבר, שלח למדבר בו כלי מלא מזימרת ארצו, וכתב אליו: הגיעני, ששלחת לי מנחה מזכיותיך, וגמלתיך בזה".

כך גם אמר המלאך לר"י קארו זלה"ה כאשר היו בנ"א שקמו כנגדו "בעניין הקימות אשר קמו כנגדך אין להרהר כי הם לא יזיקוך אלא הועילו לך כי שאומר לשה"ר על חבירו מנכין לו מזכויותיו ונותנים לזה דבר בו. דבר זה הוא אמת ויציב ואילו היו יודעים בני הדם את זה היו שמחים כאשר שומעים שאומרים עליהם רע כאלו נותנים להם כסף או זהב.

על פי זה ביאר החיד"א שהתפעלותו של ר' ינאי הייתה מדברי הרוכל שאמר מאן בעי סם חיי ולא אמר מאן בעי חיי. הרוכל לא דיבר כלל על זכיה בחיי העולם הבא שזה דבר הנרכש רק ע"י תורה ומצוות ומע"ט. אלא הכרזתו הייתה לזכות לסם המעמיד את חיי העולם הבא. סם כאן במשמעות של חומר משמר. סם המעמיד את התורה והמצוות לעוה"ב שלא יאבדו ויכלו.

וא"כ זאת אשר חידש הרוכל, מי רוצה סם חיים- מי רוצה סם שיחזיק את חיי העוה"ב שלא יכלו ע"י שיעבירו זכויותיו לזולתו? נצור לשונך מרע. רק כך תבטיח שמצותיך ישאר שלך ולא יפגעו.

על פי זה מבארים את שאומר שלמה גם אויל מחריש חכם יחשב. מבאר הח"ח שבא ללמדנו שגם אם הנעלב הוא כסיל וע"ה וזה שדיבר בגנותו הוא ת"ח אזי נוטלים את הזכויות מן החכם ונותנים לו, ועי"ז יחשב לחכם גדול בעוה"ב!

אומר השל"ה הקדוש – שער האותיות – אות הר' רצון (טז)

ועל בחינת תוספת זכות, שאמר דוד אשר חרפו שמעי בן גרא, הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה' אולי יראה ה' בעניי והשיב ה' לי טובה תחת קללתו היום הזה (שמ"ב טז, יב), וטובה פירוש טובותיו של שמעי שישוב לו לדוד תחת קללתו שקלל:

ולכן קונן דוד ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שיכר: וכי רצה דוד שישיחו בו הת"ח והצדיקים? ישמח שהמדברים נגדו הם רק שותי שיכר!

אלא דוד קונן על זאת שהמדברים כנגדו הם ריקים ופוחזים שאינו יכול לקבל מזכויותיהם שאין להם זכויות… מילא היו מדברים כנגדי ת"ח הייתי לפחות זוכה במצוותיהם הרבות…

על פי זה מבאר החיד"א את שנאמר זאת תהיה תורת המצורע- ביום טהרתו. אימתי תהיה למצורע- למדבר לשה"ר התורה שלמד? רק ביום טהרתו, ביום שישוב בתשובה על מעשיו ויבקש את מחילת חבירו, אזי תשוב אליו כל תורתו מחדש…

המעשה עם הח"ח ואותו והרב שהלך עמו והלין על חסרון המלח בפונדק.

תקנתו של מספר לשון הרע [המשך הרעיון הקודם, מאוצה"ת, לא נמסר, אך נמסר בפסגות תשעו והוקלט]

הגאון ר' רפאל הכהן בדרשתו שנשא בבית הכנסת הגדול של קהילת אלטונה בשבת הגדול תקנ"ט ביאר את דברי המדרש באופן נוסף:

אמרו חז"ל ערכיו טו אמר רבי חמא בר' חנינא מה תקנתו של מספר לשון הרע?

אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו.

 צריך להבין מהו שאמר "מה תקנתו" הלא ראוי לומר מה תשובתו של מספר לשון הרע?

ועוד מדוע בחרו באלו שני הדברים – תורה ושפלות – שהם תקנה לעוון לשון הרע?

על פי דברי ה"חובת הלבבות" שראינו לעיל, שמי שמספר לשון הרע על חבירו כל עוונותיו של חבירו עוברים אליו, נמצא שיש למספר לשון הרע עוונות שמעולם לא עשאם ולא יודע מהם. והנה כשירצה לשוב בתשובה לא ידע איזה עוונות רובצות עליו כדי שישוב ויבקש מחילה עליהם מה'.

וזה כוונת הגמרא "מה תקנתו" של מספר לשון הרע – כלומר מה יעשה עם כל העבירות שנוספו עליו שאין באפשרותו לשוב עליהם? ואין הגמרא מדברת כלל בענין תשובתו של לשון הרע.

ומובן לפי זה היטב שיטת רבי אחא ברבי חנינא שאמר 'אין תקנה למספר לשון הרע' כיון שיש לו עוונות שלא יודע לשוב עליהם!

והנה מצינו שני דברים שסגולתם לכפר עוונות:

א. העוסק בתורה כפי שאמרו חז"ל [ר"ה יח] על בית עלי שנשבע הקב"ה שלא יתכפר להם העוון אפילו עם קרבן שנאמר "לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר בית עלי בזבח ובמנחה" אמר רבא בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וכן מצינו בזוה"ק שקולה תורה כנגד כל הקרבנות

ב. המשפיל דעתו כמו שאמר רבי יהושע בן לוי בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם שנאמר "זבחי אלהים רוח נשברה" [סוטה ה].

ובשני דברים הללו יש תקוה לבעל לשון הרע שיהיה לו כפרה על כל העונות שנוספו לו.

וזה שהכריז הרוכל "מאן בעי סם חיים" מי שכבר דיבר ורוצה תרופות לעוונות שנוספו לו – "סור מרע ועשה טוב" שיברח מהגאוה וילמד תורה ובזה יהיה לו כפרה עליהם!

וזה שהתפעל מאוד ר' ינאי שהפסוק מדבר על תקנה של עוון לשון הרע.

*

ישפיל עצמו כאזוב וכתולעת | הדרך התיכונה

[אוצרות התורה עמ' קעב]

פרש"י מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב.

הקשה הגרח"ק בטעמא דקרא אם התולעת והאזוב באו לרמוז שישפיל עצמו די לכאורה באחת מהם?

ועוד הרי האזוב גדול מן התולעת, וא"כ היה צריך לומר עץ ארז, ואזוב [שסתמו טפח] ולבסוף שני תולעת?

אלא כתב הרמב"ם הל' דעות פ"א (א) דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר.

יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל ואם יכעס יכעס כעס מעט בכמה שנים ויש אדם שהוא גבה לב ביותר ויש שהוא שפל רוח ביותר ויש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה, ויש שהוא בעל לב טהור מאד ולא יתאוה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להן.

ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם כענין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף, ויש מקצר נפשו שדיו אפילו דבר מעט יספיק לו ולא ירדוף להשיג כל צרכו.

ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול, ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעתו ועל דרכים אלו שאר כל הדעות כגון מהולל ואונן, וכילי ושוע, ואכזרי ורחמן, ורך לבב ואמיץ לב, וכיוצא בהן:

 (ד) הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו.

לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת,

וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו

וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך

 ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות וכן שאר דעותיו

ודרך זו היא דרך החכמים כל אדם שדעותיו דעות בינונית בינוניות ממוצעות נקרא חכם:

 (ה) ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה ועל דרך זו שאר כל הדעות

וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון וזהו לפנים משורת הדין

ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו:

רמב"ם יד החזקה – הלכות דעות פרק ב

(ג) ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד

ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה

וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס

אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ובעלי כעס אין חייהם חיים לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים

וזו היא הדרך הטובה ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו: עכ"ל.

דברי הרמב"ם סותרין זה את זה!

תמה הלח"מ והרי הרמב"ם סותר עצמו שהרי לבסוף כתב שבגאוה יש לנהוג מידה קיצונית ואסור לנהוג בבינונית?

אלא הביאור הוא שבודאי אין להתנהג עד הקצה האחרון באופן מוגזם, שיבזה עצמו, וילבש בלויי סחבות, אולם הכונה שאם היה בעל גאוה שירחיק עצמו לקצה האחרון וינהג כך זמן רב עד שיחזור לדרך האמצעית שהיא הטובה והיא מידה בינונית. אמנם החסידים מטים לכיון הקצה האחרון כדי שלעולם לא יעברו את המיצוע.

וזה שרמזה התורה ועץ ארז- מי שבגאוותו שחקים גבה כעץ ארז, ישפיל עצמו תחילה לשני תולעת, ולאחמ"כ ימצע עצמו למידה הבינונית של אזוב, שהיא מידה הקרובה לקצה אך לא בקצה.

ולזה גם מרמזת המצה. התורה אוסרת כל מחמצת משום שהחמץ מרמז לגאוה. תפיחה ללא כל ממש. אויר בעלמא. לעומת זאת המצה לחם עוני היא. כעני ושפל. אין בה אלא מה שבה. ללא אויר נפוח. ללא רושם. ובאה המצה לרמז לנו שנזכור שה' הוציאנו ממצרים בשעה שהיינו שפלים ודוויים ומשועבדים ולא יגבה ליבנו. שנזכור מהיכן באנו ומה היינו ועי"ז נשיב אל ליבנו לעובדו באמת.

המעשה עם ר' גרשון ליבמן המשגיח של ישיבת נובהרדוק שהלך לטבול ולא חשב לרגע שיש עוד מישהו שעושה כמוהו בלילה אפל והולך לטבול במקוה לטהרת הנפטרים… [והאדם שהיה עמו היה הגר"י גלינסקי שהחל לטבול וחש שהוא דורך על גולגולת שצפה על המים וברח כל עוד נפשו בו, וכששב הרב גרשון ליבמן וסיפר לגר"י גלינסקי אינך יודע איזה פחד שאחד מנשמות הנפטרים לפתע דרך עלי כשאני בתוך המים, וחשתי את רגלו על ראשי, אינך לך מושג איזה פחד! א"ל הגר"י גלינסקי דוקא כן יש לי מושג…] ואח"כ ייסר עצמו הגר"י גלינסקי על גאוותו שלא העלה על הדעת שיש עוד מישהו שעושה כמוהו…

ענוותנו של ר"מ מפארמישלן פנינים תשעב פ' ראה:

מסופר, כי בליל שבת אחת נכנס הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע לערוך את שולחנו בבית מדרשו, והנה ברוח קדשו הוא מרגיש שאחד היושבים בשולחנו מחזיק מעצמו… ואף נותן לכולם להבין כך… מיד פתח רבי מאיר׳ל כדרכו הידועה והסביר את דברי הפסוק: "ראה 'אנכי," – מדת ה"אנכי" (דהיינו להרגיש ב׳אנכיות׳ מתנשא חשוב ומכובד), "נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – יש בה גם ברכה וגם קללה. "את הברכה אשר תשמעון" – הגאות לשם שמים לשם קיום המצוות כמו "ויגבה לבו בדרכי ה'" גאות כזו היא ברכה. "ואת הקללה אם לא תשמעון" – אבל שלא לשם קיום המצוות, ה"אנכי" היא קללה!…

וזהו גם הפירוש "אם תטיב שאת" (בראשית ד. ז) – בכדי להיטיב את עצמך יכול אתה "שאת" – להתנשא. "ואם לא תטיב" אך אם השאת שלך אינה לטובה בבחינת ויגבה לבו בדרכי ה' – אזי- "לפתח חטאת רובץ" –           הגאות היא חטא!…

ונאים הדברים למי שאמרם.

דהרי ידוע הוא, שמימיו לא קרא הרה"ק מפרמישלאן זי"ע על עצמו – "אני" או "אנכי" – שהרי לא ראה עצמו כ׳מי׳ או כ׳מה׳ כדי שיוכל לכנות את עצמו בתואר של יישות ואנוכיות. אלא כך היה אומר על עצמו" "מאיר אמר", "מאיר הלך", "מאיר עשה" – כאדם המדבר על אודות זולתו. וכזה היה סגנון שיחתו כל ימי חייו.

ואף הוא היה אומר: "בדין הוא, שיהיו למאיר שפלות והכנעה לפני בורא עולם יתברך שמו, שהרי הבורא יתברך שמו, "היה, הווה ויהיה" – ואילו מאיר, הוא ההיפך המוחלט: לא היה, לא יהיה, וגם עכשיו – מי הוא ומה הוא?!"…

את גודל ענוותנותו אפשר גם לראות מן הסיפור המרתק הבא:

היה זה באחד הימים כאשר הגיע זמן תפילת שחרית, ובבית מדרשו של הרבי ממתינים בני המנין הקבוע לכניסתו של הרבי לתפילה. אולם, דלת חדרו הפונה אל ההיכל, מתמהמהת היתה מלהיפתח. חלפו כבר שעה ושעתיים מן הזמן הקבוע, והדלת איננה נפתחת. מתוך החדר, נשמעה רק אוושת צעדיו הנמרצים של הרבי, בפוסעו הלוך ושוב מבלי מצוא מנוח…

ללבו של הגבאי, התגנב חשש, שמא דווקא בו תלוי הקולר לעיכוב התפילה, ומשום מעשה שהיה:

באותו הבוקר, בשעת שחר מוקדמת, הגיע רכוב על סוסו, יהודי אחד מבני הכפרים הסמוכים, וביקש להיכנס אל הקודש פנימה, כדי להתברך מפי הרבי בברכת הצלחה, לאיזושהי עיסקה שנזדמנה לפניו. אולם, הגבאי דחהו, והורה לו להמתין עד לאחר התפילה – בשעה ששערי בית הרבי נפתחים בפני כל שאר הבאים לשחר את פניו ולבקש את ברכותיו. מששמע האיכר, כי יהיה עליו להמתין מספר שעות, עד אשר יוכל להיכנס אל הרבי, התרתח מזעם, והחל משמיע קולו בצעקות רמות: "הייתכן?! לעכב אדם טרוד כמוני, זמן רב כל כך?! והלא עלי למהר ולחזור אל משק ביתי שבכפר, כדי לבצע את העבודה הרבה המוטלת עלי!

השיב לו הגבאי: תדע, כי נכון הרבי להפקיר את כל אשר לו, למען איש מישראל המתדפק על שעריו, אולם, עתה, בהכנותיו הנעלות לתפילה הוא עוסק, והאיך אפשר לדחות עבודת שמים מפני ענייני מסחר שלך?!

אבל הכפרי המגושם עמד על שלו ולא הירפה. בקולו הרועם, שפך את חמתו על ראש הגבאי, וכמעט שהרים עליו יד…

כאשר הגיעו הדין והדברים לאוזני הרבי היושב בחדרו, קם ויצא החוצה, לראות בשל מי הסער הגדול הזה. כיון שראה האורח את הרבי יוצא מחדרו, מיד אץ לקראתו, והחל מסיח לפני בנשימה אחת את כל מה שהיה לו לומר, על אודות העיסקה שנזדמנה לידו. החווה הרבי בידו כלפי האיש, ורמז לו להיכנס אליו החדרה. ולמען הניח דעתו של יהודי ולשכך את זעפו, נתיישב הרבי והאזין בניחותא לכל שיחו ושיגו על עסקי מחייה וכלכלה.

אחרי שכילה הלה לספר את כל אשר עם לבבו, השיב לו הרבי מה שהשיב, ופטרו מלפניו.

מני אז, חלפו כמה שעות, והרבי נותר סגור בחדרו. היה אפוא, הגבאי, כמעט בטוח, כי כל העיכוב בכניסה לתפילה, אינו נובע אלא מביקורו של אותו אורח מוזר אצל הרבי, והיה, אפוא, לבו נוקפו, שמא לא עשה דיו כדי למנוע את הפרעת הרבי מהכנותיו לתפילה…

סוף כל סוף, בשעה מאוחרת מאד, נפתחה הדלת, ועל הסף הופיע הרבי. הוא ניגש אל מקומו בבית המדרש ופתח בתפילה בנעימות כדרכו. לאחר התפילה נכנס הגבאי אל חדרו של הרבי כמידי בוקר, כשבידו ארוחת הבוקר שנוהג היה הרבי לטעום לאחר התפילה.

אבל עם היכנסו פתח הרבי ומספר לו: השומע אתה? נס גדול ארע היום למאיר, שיכול היה לעמוד ולהתפלל לפני הקב"ה, שאלמלא כן, מי יודע אם יכול היה מאיר היום להתפלל כלל!

והמשיך הרבי וסיפר: מיום עומדו על דעתו, אין מאיר עומד להתפלל לפני הקב"ה, עד שאינו בטוח בנפשו, ללא שום פקפוק וללא שום ספק כלל, כי פחות ונקלה הוא, מכל האדם אשר על פני האדמה!

כל עוד נדמה למאיר, ולו בדמיון קל שבקלים, כי חשוב וטוב ועדיף הוא על פני נפש אחת מישראל, תהא אשר תהא – אין מאיר מהין לפצות את פיו בתפילה לפני אביו שבשמים, לבל תהיה תפילתו ׳תועבה׳, חלילה וחס, כענין שנאמר: (משלי ט"ז) "תועבת ה׳ כל גבה לב".

והנה, הבוקר הזה, כאשר שמע מאיר את צעקותיו וראה את כעסו של האיש הכפרי, נכמרו רחמיו בקרבו ולא יכול היה להתאכזר ולאטום את אוזניו משמוע אל בקשתו. בתוך הדברים, גילגל האיש והסיח לפי תומו, על מלאכתו ועל פרנסתו. אף הוא לא התבושש, ומבלי הנד-עפעף סיפר, כי מתעסק הוא בגידול "דברים אחרים" ובפיטומם, וכלל לא חש ולא הבין, כי ישנו איזה חסרון בדבר.

לאחר שיצא הלה והלך לו, חש מאיר בנפשו, כי איננו מסוגל לעמוד ולהתפלל! מכל העולם כולו היה מאיר נחות ושפל, כמו תמיד, אולם, מאותו יהודי, המסוגל לגדל ׳דבר-אחר׳ ולהתפרנס מכך, ועוד לספר על כך ללא שמץ של בושה – יותר ממנו, לא יכול היה מאיר לחוש את עצמו שפל! שהרי סוף סוף, אחרי כל מגרעותיו וחסרונותיו של מאיר – הרי אינו מפטם ׳דבר-אחר׳, חלילה!…

היה אפוא, מאיר, בצרה גדולה. השעות הולכות וכלות, העת מתאחרת, בבית המדרש יושב המנין וממתין – ומאיר איננו יכול להתפלל! בשום פנים ואופן, אינו יכול! שהרי חש הוא עצמו גבה-לב, כלפי האיכר המפטם ׳דברים אחרים׳!…

אך לבסוף, השגיחו מן השמים בצערו של מאיר, חסו עליו, בזכות אבותיו הקדושים, ועשו לו נס: לפתע, עלתה בלבו של מאיר מחשבה לאמור: אילו היית אתה, מאיר, איכר כה גס ומגושם, המגדל 'דבר- אחר' חלילה, כלום היית עוד משכים למעונו של צדיק, כדי להתברך מפיו להצלחת עסקיך?! בוודאי שלא! אפילו שמץ של אמונת חכמים לא היה נמצא בך!

 הרי לך, אפוא, כי אותו איכר, חשוב ויקר ממך עשרת מונים!… מיד, יכול היה מאיר להיכנס לבית המדרש ולעמוד ולהתפלל…

*

יש לחפש את שורשי המחלה

[והגדת]

שנינו (ערכין טז, ע״א): על שבעה דברים נגעים באים, על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גלוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין, וכלם מהמקרא למדנו.

וקשה, שבתוספתא (נגעים פ׳׳ו ה״ו, והובאה בר״ש נגעים פ׳׳ג מ״ח וב״פרשת דרכים״ דרוש טז) אמרו: ״והגיד לכהן לאמר [כנגע נראה לי בבית״] (ויקרא יד, לה), [ו״לאמר״, פירושו שהכהן עונה לו]. הכהן אומר: בני, צא ופשפש במעשיך וחזור בך, שאין הנגעים באים אלא על גסות הרוח.

והקושיא כפולה. ראשית, הרי אמרו שעל שבעה דברים הנגעים באים, ביניהם גילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע שחמורה כשלוש עברות החמורות, ולא על גסות הרוח בלבד?

ושנית, אם על דבר אחד באה, על גסות הרוח, מהו שאומר: ״צא ופשפש בעצמך״? מה יש לפשפש, והרי הסיבה ברורה.

ועוד, הלא הראשון בשבעת הדברים הוא לשון הרע, ועל שמה קרוי הוא ״מצורע״, מוציא שם רע (ערכין טו, ע״ב). ולכן מביא ציפורים לטהרתו, הוא עשה מעשה פטפוט, יביא ציפורים מפטפטות (שם).

והנה אומר לו הכהן שיפשפש בעצמו וישוב על גסות הרוח, ומביא ״עץ ארז ושני תולעת ואזוב״ (ויקרא יד), פרש רש״י: לפי שהנגעים באים על גסות הרוח שמגביה עצמו כארז, מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו כאזוב וכתולעת.

וכל זה צריך ביאור.

להבין זאת, יש לצטט דברי רבנו חיים ויטאל זצ״ל (״שערי קדשה״ חלק א, שער ב) שכתב: ״ענין המידות הרעות, קשים מן העברות עצמן מאוד מאוד. ובזה תבין מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קה, ע״ב) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה ממש, שהיא היותר שקולה ככל תרי״ג המצוות. וכן אמרו (סוטה ה, ע״א) מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשרה ואין עפרו ננער, וכאלה רבות.

והבן זה מאוד, כי להיותם עיקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי״ג המצוות. ונמצא, כי יותר צריך להיזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה, כי בהיותו בעל מדות טובות, בנקל יקיים כל המצוות.

ומזה תבין גם כן דברים מתמיהים שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בעניני המידות, כי הענוה והשיפלות מביאים לידי רוח הקודש ושורה עליו שכינה, ואמר אליהו זכור לטוב (כלה רבתי פ׳׳ה) אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן.

וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: שלחו משם [מארץ ישראל] איזהו בן העולם הבא, כל שהוא שפל ברך וענותן, וכאלה רבות. לא זכרו בהן קיום המצוות, אלא המידות הטובות. ושים בעיניך דברים אלו. ותצליח דרכיך בלי ספק״.

אמנם כבר הרמב״ם זצ״ל כתב: ״אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגנבה. אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההיתול ומרדיפת הממון והכבוד והמאכלות וכיוצא בהן, על הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות קשין מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרש מהן. וכן הוא אומר (ישעיה נה, ז): ״יעזב רשע דרכו [הן העברות שבמעשה] ואיש און מחשבותיו [הן העברות שבמדות] וישב אל ה׳ וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח״ (רמב״ם הלכות תשובה פ׳׳ז ה״ג).

ברם, הרמב״ם שם דגש על חומרת המידות הרעות כשלעצמן, ואלו רבנו חיים ויטאל זצ״ל על כך שהן היצרניות של המעשים הרעים.

ולגאון הצדיק רבי אליה לופיאן זצ״ל היה על כך משל נפלא.

העיר הוצפה בשטרות מזויפים. בלשי המשטרה חקרו ותיחקרו, ריחרחו ונברו, ותפסו את המפיץ בשעת מעשה, ובכיסיו תריסר חפיסות מרשרשות, זה עתה יצאו מבית הדפוס, ודרכו הגיעו למדפיס עצמו. החרימו את המכונה והגלופות וגיליונות הנייר. הביאו את שניהם למשפט. הודו באשמה, וכי היתה להם ברירה? המפיץ נדון לשנת מאסר, המדפיס לשבע שנים.

התמרמר: ״איפה הצדק? נעשתה כאן עולה משועת!״

חקר השופט: ״ומה ראוי היה לפסוק, לפי דעתך?״

אמר: ״אם הוא קיבל שנה, ראוי שאני אענש לשבוע!״

״מדוע?״ תמה השופט.

הסביר: ״החוק אוסר על הפצת שטרות מזויפים. הוא נתפס, ובכיסו תריסר חפיסות תפוחות. ואני, לא נמצא ברשותי ולו שטר מזויף אחד!״

טענה של הבל, במרק של שטות. הלא ברשותו נמצאה המכונה המייצרת את כל השטרות המזויפים, וביכולתו להדפיס בה בלא הגבלה, ואלו המפיץ אין לו אלא מה שקיבל מהמדפיס.

כך, המידות הן יצרניות המעשים, וההקפדה עליהן צריכה להיות כפולה ומכופלת!

לפיכך, נאמן לשיטתו, כתב רבנו חיים ויטאל זצ״ל (בספרו ״עץ הדעת טוב״, סוף פרשת מצורע), שאומנם מביא הוא שתי ציפורים לכפר על פטפוט לשונו, אבל ״יען אין האדם מוציא שם רע על הבריות אלא אם כן יש בו גסות הרוח וחושב שכל האדם זולתו מאפס ותוהו נחשבו לו, ומתגאה כארז, לכן יקח עץ ארז. לרמז כי עבירת גסות הרוח שהיתה בו בתחילה הביאתו לידי עברת לשון הרע, ותרופתו היא לשוב בתשובה מן העברה הראשונה, שהיא גסות הרוח, שהיא גרמה לו עברת לשון הרע״.

כמה נפלא, והכל מיושב.

אומנם על שבעה דברים נגעים באים, אבל ״צא ופשפש בעצמך" ותמצא שכולם באו מחמת המידה המושחתת של גסות הרוח, ואם בה תלחם ואותה תקטין, תמנע מתוצאותיה.

ובספר ״שם משמואל״ (וישב, תערב) כתב בשם אביו ה״אבני נזר״ זצ״ל, ״שמחמת שעבירה גוררת עברה (אבות פ״ד, מ״ב) לא היה בדין להעניש את החוטא על עבירה מאוחרת, שהרי עברה שקדמה לה גוררת אותה, וכמעט שהוא מוכרח לעשותה. אלא העונש הוא על העברה הראשונה, שהיא הביאה אותו לכל אלה״.

ונמשלו הנפלא של ה״חפץ חיים״ זצ״ל.

חבורת סוחרים נסעה אל היריד בשיירת עגלות. בעיר הסמוכה יערך מחר יריד, המתקיים יום אחד בשנה. ממחוזות רחוקים מביאים סחורות בחצי ובשליש המחיר, והמנצלו כדבעי, חי מרווחיו כל השנה כלה.

היה זה בעיצומו של החורף, השלג ירד בלי הפוגה וכיסה את הארץ בגובה רב. לא ניכר כל הבדל בין הדרך לשוליה ולשדות שמצדיה. עצמותיהם של הסוחרים רחפו מקור, והם יכלו רק לקוות שהם בדרך הנכונה. עיניהם אורו כשראו את הפונדק מרחוק, סימן שהם באמת בכיוון הנכון.

רועדים מוקשי שיניים נכנסו לפונדק והתחממו ליד האח.

הפשירו בכוס חמין, התפללו מנחה וערבית, וישבו לסעודת הערב. מטותיהם הוצעו, והם עלו על יצועם.

לפנות בקר התעורר אחד הסוחרים. מחשבה אחת היתה במוחו: שלא להחמיץ את היריד המתקים היום. המקדים לבוא, מוצא מבחר מגון, והמאחר מסתפק בשיריים…

החליט לצאת מיד, לא להמתין לחבריו. ברם, איך יצא מהפונדק החם אל סערת השלג והכפור הנורא? אך הוא מצא לכך עצה.

הגיר לקירבו בקבוק יין שרף, וחמימות נעימה פשטה באיבריו. רתם את הסוס לעגלה, אחז במושכות ויצא לדרך.

החשכה, השקט, הבדידות, העיפות עשו את שלהם, המשקה החריף עשה את שלו. שמורות עיניו נעצמו, והמושכות נשמטו מידיו.

הסוס חש עצמו חופשי, המסילה לא נראתה. פילס דרכו בשלג הטובעני כהבנתו. פנה לאט לאט ימינה, ושוב ימינה, ועוד ימינה, והלך והלך והלך…

הסוחרים הקיצו, התפללו שחרית וסעדו סעודה חטופה. מיהרו ואסרו את הסוסים, ויצאו לדרך להספיק להגיע ליריד בשעה מוקדמת. השלג המשיך לרדת, והדרך לא נראתה.

מאופק עד אופק היה הכל משטח לבן ומסמא, אבל עדין ניכרו חריצי אופני העגלה שעברה כאן לאחרונה.

יצאו בעקבותיה ונסעו ונסעו ונסעו. הסימנים התעקלו לאט לאט ימינה וימינה. כל היום נסעו עד שלפנות ערב זיהו פונדק דרכים, דומה להפליא לפונדק בו לנו אמש, עצרו בו להשיב נפשם, והתפלאו למצוא בו את חברם שיצא לדרכו באשמורת הבוקר.

התברר, שיום שלם נסעו בעקבות עגלון שיכור וסוס תועה, ושבו כלעומת שבאו, והחמיצו את היריד…

והנמשל: עורכים אנו חשבון נפש, ורואים כמה תעינו וכמה החמצנו. תוהים איך נסחפנו כל כך, וסוקרים טעות אחר טעות עד שמגיעים לטעות הראשונה, שסללה את הדרך, וממנה ואילך עבירה גררה עבירה והחמצנו כה הרבה! עד שמגיעים למדה הרעה שבבסיס המעשים, ומבינים שהכל תוצאותיה. ואם אותה לא נשרש, תמשיך להובילנו אחריה כשבויים, כאותם ש״הם ברשות ליבם״! (בראשית רבה לד, י)

*

חומרת הקטרוג על עם ישראל

[מעין גנים ח"ב]

(מלכים ב' ז, א-ב) "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר ה' כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן, וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל"

(שם, יח) "וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן: וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל: וַיְהִי לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת"

מדוע נענש השליש עונש כל כך נורא? אמנם הוא לא האמין שיתכן שיקרה דבר כל כך פלאי, אך מי שמסופק אם הנביא יעשה נס חייב מיתה? וכי הוא כפר בי"ג עיקרי האמונה?

כתב בספר חרדים – פרק מז

כג) אל תלשן עבד אל אדוניו וגו' דור אביו יקלל (משלי ל, י) בפרק ח' דפסחים (פז, ע"ב) פירשו שלא ילמד קטיגוריא על ישראל, אפילו הדור רשעים, וראיה מהושע שנתפש על שהלשינם אף על פי שחטאו (שם).

ואיתא במדרש, דהשליש שנענש שאמר "הנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה כדבר הזה" (מלכים ב' ז, ב) כך אמר: ודאי ה' יכול לעשות, אך הדור הזה כדור המבול שראוי היה שיעשה ארובות בשמים כהתם דכתיב וארובות השמים נפתחו, ואיך אפשר על דור רע כזה יהיה נעשה נס גדול כזה?"

השיבו אלישע הנביא, דלפי שלימד קטיגוריא על ישראל, יראה ולא יאכל, כן שמעתי מפי החכם ר' אברהם הלוי שראה במדרש כתיבת יד בארץ המערב.

לפי זה אכן השליש האמין שה' יכול לעשות נס כזה, אך פקפק בזכותם של ישראל וקיטרג עליהם, ועל כן נענש.

תוספת:

מדוע מעלת המלמד סניגוריה כל כך גדולה ולהיפך – להיפך?

דינא דשמיא כדינא דארעא, וכמו שכאן אם איזה רשע גזל אדם אי אפשר לתובעו אלא אם כן הנגזל יקבול עליו אצל הדיין, כך דין שמים נקבע על ידי מימינים ומשמאילים, ולא ניתן לתבוע אלא אם כן יש קיטרוג.

כשיש סנגוריה למטה הדבר סוכר פי המקטרג ומשפיע חסדים ורחמים על עם ישראל.

ולעומת זאת כשיש קטגוריה הדבר מעורר קטרוג על עם ישראל ומזכיר עוונותיהם, ואז מתעוררים דינים על עם ישראל.

זהו עוון שמגיע עליו העונש הקשה הנ"ל!

חשוב להדגיש – קטגוריה – רק כשאינו לתוכחת אך אם בא להוכיחם יכול לומר להם גם דברים קשים כגידים.

(פסחים פז, ע"א) "דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" [הושע א-א]

בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים, וגדול שבכולן הושע, שנאמר (הושע א, ב) תחילת דבר ה' בהושע. וכי בהושע דבר תחילה? והלא ממשה עד הושע כמה נביאים!

אמר רבי יוחנן: תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק ואלו הן: הושע, ישעיה, עמוס, ומיכה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו. והיה לו לומר: בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן. לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: ריבונו של עולם, כל העולם שלך הוא – העבירם באומה אחרת.

אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה לזקן זה? אומר לו: לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך. אם הוא יכול לשלוח – אף אני אשלח את ישראל. שנאמר (הושע א, ב-ג) ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים, וכתיב וילך ויקח את גמר בת דבלים.

גמר, אמר רב: שהכל גומרים בה. בת דבלים – דבה רעה בת דבה רעה. ושמואל אמר: שמתוקה בפי הכל כדבלה. ורבי יוחנן אמר: שהכל דשין בה כדבלה.

דבר אחר: גמר – אמר רבי יהודה: שביקשו לגמור ממונן של ישראל בימיה. רבי יוחנן אמר: בזזו וגמרו, שנאמר כי אבדם מלך ארם וישמם כעפר לדוש (מלכים ב' יג, ז).

(הושע א, ג) ותהר ותלד לו בן ויאמר ה' אליו קרא שמו יזרעאל כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא והשבתי ממלכות בית ישראל ותהר עוד ותלד בת ויאמר לו קרא שמה לא רחמה כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל כי נשא אשא להם ותהר ותלד בן ויאמר (ה' אליו) קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם.

לאחר שנולדו [לו] שני בנים ובת אחת אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיון שדיברתי עימו – פירש מן האישה, אף אתה בדול עצמך ממנה.

אמר לו: ריבונו של עולם, יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה! אמר ליה הקדוש ברוך הוא: ומה אתה, שאשתך זונה ובניך [בני] זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן – כך ישראל, שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי.

תורה קנין אחד, דכתיב: (משלי ח, כב) ה' קנני ראשית דרכו.

שמים וארץ קנין אחד, דכתיב: (בראשית יד, יט) קנה שמים וארץ.

בית המקדש קנין אחד, דכתיב (תהלים עח, נד) הר זה קנתה ימינו.

ישראל קנין אחד, דכתיב (שמות טו, יג) עם זו קנית.

ואתה אמרת העבירם באומה אחרת ?!

כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מבקש רחמים על עצמך – בקש רחמים על ישראל, שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך [רש"י: שלש גזירות – יזרעאל דהיינו גולה, ולא עמי ולא רוחמה].

עמד ובקש רחמים ובטל גזירה, והתחיל לברכן, שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו וגו'(הושע ב, א-ב).

וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה (הושע ב, כה). [רש"י: יאמר להם וגו' ונקבצו וגו' – בטלה גזירת הגלות. ורחמתי – בטלה גזירת לא רוחמה. ואמרתי ללא עמי עמי אתה – בטלה גזירת לא עמי.].

שכר המלמד סנגוריא

וגודל השכר שמגיע לאדם שמלמד סנגוריא על ישראל, יש ללמוד מדברי המשנה (סנהדרין מ, ע"א) שאם דנו את אדם בדיני נפשות, ואמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות, מעלין אותו ומושיבין אותו ביניהם, ולא היה יורד משם כל היום כולו.

ובגמרא (שם מב, ע"א) הקשו, דמן המשנה משמע שאחד מן התלמידים המלמד זכות מעלין אותו לבין הדיינים רק לאותו היום בלבד, והרי שנינו בברייתא (תוספתא סנהדרין פ״ט ה״ב) שאם יש ממש בדבריו, לא היה יורד משם עולמית.

ותירצה הגמרא, שאם יש ממש בדבריו של התלמיד ובאמת הצליח ללמד זכות על אותו אדם היוצא ליהרג, אינו יורד ממקום הדיינים לעולם. ואם לא היה ממש בדבריו, בכל זאת כיון שרצה ללמד זכות, לא היה יורד משם כל היום כולו, כדי שלא תהא עליתו ירידה לו.

ומזה יש ללמוד בכל שכן על מי שמלמד זכות על ישראל. שאם אמר: "ריבונו של עולם יש לי ללמד זכות על ישראל", ואמר עליהם דברי זכות, אז אם יש ממש בדבריו והצליח ללמד עליהם זכות, הרי שעולה ומתעלה בעליה רוחנית לעולם.

וגם אם אין ממש בדבריו, מכל מקום על אותו היום בודאי שזכה לעליה רוחנית גדולה, ואין מורידין אותו ממנה כל אותו היום. נמצא שלעולם יש לו לאדם ריוח גדול ועליה רוחנית גדולה ממה שלימד זכות על ישראל.

והחפץ חיים בספר שמירת הלשון שער התבונה סוף פ״ז, הביא מספר חרדים, שהמלמד זכות על ישראל לפני הקב״ה, נעשה אחר כך מרכבה לאור של היכל הקדושה שנקרא היכל הזכות, ששם מזכירים את זכויותיהם של ישראל. (לא מצאתי דבר זה בספר חרדים שלפנינו. ועיין בספר חרדים פרק ס״ו אות ל״ח, שכתב כעין זה על מי שדן לכף זכות). וה׳ יעזרינו תמיד ללמד סנגוריא על ישראל.

לכן אין פלא שרבי לוי יצחק מברדיצ'ב די בהזכרת שמו כדי לעורר שפע וסניגוריה על ישראל בשמים!

המעשה עם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב והמגרז גלגלי העגלה באמצע תפילתו.

והסועד במסעדת טריפה בתשעה באב שהודה על האמת שיודע שהיום תשעה באב כו'.

המעשה עם הרב בת"א שעל כל רכב אמר ששמע בשבת אמר שלוקח יולדת.. ופעם אחת שמע משאית ואמר כן, ואמרו לו: נו באמת… והשיב להם: ואם אדם אישתו כורעת ללדת ויש לו רק משאית, מה יקח אותה ברגל [ או באופנים…]???

ובסיום הדברים, אמרנו להביא מעשה נורא, ממעלת המלמד סניגוריא על ישראל, שהובא בספר אהבת חיים אשר חיבר הצדיק הקדוש רבי מנחם מנשה זצוק״ל פרשת בשלח, על הצדיק הקדוש רבי אליהו הכהן מאיזמיר בעל שבט מוסר זצוק״ל.

וזו לשון המחבר שם: פעם הייתי בלויה, ופגשתי את חכם נתן סאלם יצ״ו, וסיפר לי מעשה על רבנו אליהו הכהן זצ״ל, שהיה דורש בכל שבת קודש בבית הכנסת הקבוע לו. ופעם קרה מקרה ונשאר ישן, ובני ביתו לא רצו להפריעו משנתו, ובינתיים הקהל היו מחכים לו, ועבר זמן הדרשה. וכשהקיץ משנתו כבר היה מאוחר, ויצטער מאוד, והיה מתבונן ומחפש עצה איך להשלים את המצוה.

ובמוצאי שבת אחר הבדלה, לקח קולמוס בידו, והחל לכתוב זכויותיהם של ישראל שמקיימים ביום שבת קודש, משעה שקמים משנתם, עד מוצאי שבת קודש. ועבר עליו כל הלילה, וכשגמר כבר האיר היום.

ויקח את כל מה שכתב וישם בכיסו, והלך להתפלל. וכידוע שהוא היה מתאחר הרבה בבית הכנסת אחר התפילה. וכאשר יצא מבית הכנסת ללכת לביתו, ראה לויה אחת גדולה, ושמע שהיו מספידים את הנפטר בשבחים גדולים, והמספיד היה אדם ירא חטא. אז אמר בליבו, שבודאי שהאדם הזה הוא צדיק. ויוציא מחיקו את כל מה שכתב בלילה, והכניס בתוך כפו של המת, וקברו את המת יחד עם הכתב.

והנה בלילה, בא איש אחד אצל הרב אליהו הכהן זצ"ל, ויעירהו משנתו, והאיש הזה היה פניו כלפידי אש. ואמר לו שהוא האיש שהספידוהו היום, ושבידו מסר את הכתבים שכתב במוצאי שבת קודש. וכאשר עלתה נשמתו למעלה והכניסוהו בבית דין העליון, היה הכל חושך בעדו, כי ראה לפניו אלפים משחיתים שרצו לחוטפו ולקורעו לגזרים. ורק שמש בית דין העליון היה מגרשם, באומרו לא תגעו בו, עד שיתברר דינו.

וכשנכנס לתוך בית דין העליון, היה שם שולחן גדול, והיו יושבים שם סביבו ישישים, ושאלו ממנו מה זה בידך. ואמר להם איני יודע, חכם אחד הכניס את זה בתוך כפי.

וכשפתחו לראות מה כתוב בו, נתמלא האולם אש גדול. ואמרו זה כתיבת הצדיק רבי אליהו הכהן המזכה את הרבים. וראו שכל המכתב מדבר רק זכותם של ישראל. ושמחו שמחה גדולה, כל הישישים וכל הפמליא של מעלה.

ואמרו לו, מאחר שזכית להיות שלוחו של הצדיק הזה, פטור אתה לתת דין וחשבון לפנינו, כי שלוחי מצוה אינם ניזוקים. ובת קול יצאה והכריזה, פתחו לו שערי צדק. ואני נמצא כעת בגן עדן בזכותך. והבאתי לך בשורה טובה, שתתחזק ותתאמץ בכל כוחך לדרוש בשבת, ולדרוש מעשה זה ברבים. עד כאן לשון ספר אהבת חיים.

*

את המטמון מוצאים אחרי נסיונות | תוכיח שמגיע לך!

[מתוק האור עם תוספות]

רש"י (ויקרא יד, לד) "ונתתי נגע צרעת" – בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.עד כאן לשונו.

נגע הבית היה גורם למציאת מטמונות. מדוע היה צריך להרוס את ביתו בשביל למצוא? לא ניתן שיזכה בפיס?

כדי שלא יתלונן. שאם יתלונן ויבקש להפסיק הריסת ביתו – לא ימצא המטמון. זהו ניסיון בעבורו.

ה' צדיק יבחן. כשה' רוצה לתת משהו, הוא עושה לאדם מבחן קודם, האם הוא ראוי.

לפני שיוסף קם למלוך הוא היה חייב לעבור ניסיונות עם אשת פוטיפר ושנים בכלא. רק אחר כך זכה.

המעשה המפורסם של רבי נחמן מברסלב על המרור, והגוי שהגיע לסעודה וחיכה וחיכה וחיכה.

ועד שכשכבר אכלו – היה זה חריין חריף ביותר, וקילל וקם בזעמו.

ואמר לו היהודי – טיפש – רגע אחר כך הגישו את הסעודה…

המעשה באבא יודן שנתן צדקה וזכה שנשברה רגל פרתו ומצא מטמון.

תלמוד ירושלמי מסכת הוריות (פרק ג דף מז טור א)

מעשה בי רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבה שעלו לחולת אנטוכיא על עסק מגבת חכמים והוה תמן חד, אבא יהודה עביד מצוה בעין טובה.

פעם אחת ירד מנכסיו וראה רבותינו ונתייאש מהן עלה לו לביתו ופניו חולניות. אמרה לו אשתו: מפני מה פניך חולניות? אמר לה: רבותינו כאן ואיני יודע מה אעשה.

אישתו שהיתה צדקת ממנו אמרה לו: נשתיירה לך שדה אחת, לך ומכור חצייה ותן להן.

הלך ועשה כן ובא אצל רבותינו ונתן להן ונתפללו עליו רבותינו. אמרו לו: אבא יהודה הקב"ה ימלא חסרונותיך.

עם כשהלכו להם, ירד לחרוש בתוך חצי שדהו עם כשהוא חורש בתוך חצי שדהו שקעה פרתו ונשברה, ירד להעלותה והאיר הקב"ה עיניו ומצא סימא! [-מטמון, אוצר].

אמר: לטובתי נשברה רגל פרתי!

ובהדורת רבותינו שאלון עלוי אמרין: מה אבא יהודה עביד? אמרין: מאן יכיל חמי אפוי דאבא יהודה, אבא יהודה דתורוי, אבא יהודה דגמלוי, אבא יהודה דחמרוי.

חזר אבא יהודה לכמות שהיה ובא אצל רבותינו ושאל בשלומן אמרין ליה: מה אבא יהודה עביד? אמר להן: עשתה תפילתכם פירות ופירי פירות.

אמרו לו: אף על פי שנתנו אחרים יותר ממך בראשונה אותך כתבנו ראש טימוס, נטלוהו והושיבוהו אצלם וקראו עליו הפסוק הזה: "מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחינו".

המעשה באדם שכבה מזגנו בערב שבת ונאלצו לישון בחלונות פתוחים, ובחסדי ה' בכך נצלה כל משפחתו מדליפת גז שהייתה בלילה.

מדוע נשברה רגלה? כדי לראות האם הוא יתלונן.

לשיר גם כשלא טוב לך. המעשה עם נבוכדנצר שביקש לגנות כל שירות של דוד ומלאך סטרו על פניו לרמז לו הנה נראה אותך שר גם כשאתה חוטף מכות כדוד!

המעשה ברבה ורב יוסף שאמרו לו כלדיים לרב יוסף שימלוך שנתיים וימות, והוא העדיף שרבה ימלוך לפניו כ"ב שנים ואכן אחר כך קם למלוך ומלך שנה ומחצה ונפטר.

לו היה זה אדם אחר, שלא היה יודע מראש את דברי הכלדיים, הרי היה הולך כל הזמן כמסכן, כמי שחרב עולמו, היה אוכל עצמו – הרי אני באמת טוב ממנו, מדוע בגלל כל מיני פוילישטיקים ודילים בחרו בו ולא בי כו'.

וכבר היה מעשה עם רב ענן שהיה אמור להתמנות למשרה של גאון, ולבסוף מינו אחר וקם ופקר ונהיה אותו ענן ראש כת הקראים רחמנא ליצלן. [והראב"ע מזכירו – "אמר ענן – יכלו ימיו כענן"].

הרי שמצב כזה יכול להוציא אדם משווי משקלו הנפשי, ולך תסביר לו שהדבר לטובתו, והוא ימלוך בעוד כ"ב שנה, ועדיף לו מאשר למלוך שנתיים כעת ולמות!

המעשה באישה שעברה דירה וניקתה באותו היום את התריסים של הויטרינה של דירתה ומעדה ומתה.

מסקנה – הקושי הוא ניסיון, שאחריו סוף הטוב לבוא, וגם אם איננו רואים זאת כאן בעולם הזה, מכל מקום עלינו להאמין בכך!

תוספת מפנינים שמות תשעב:

 מסופר על הרה״ק בעל האוהב ישראל מאפטא זי"ע, שהבטיח שאחר פטירתו ירעיש עולמות למעלה להחיש גאולתם של ישראל. ואחר שנלב״ע הגיעה משלחת חסידים לבנו הרה״ק רבי יצחק מאיר מזינקוב זי״ע לשאול מה עם הבטחת אביו?

נימנם רבי יצחק מאיר מעט, ואמר לחסידים, אבא בא אלי כעת, ואמר לי: כתוב בתהילים (מח, י) ״דימינו אלוקים חסדך בקרב היכלך׳.

כשהיינו בעולם הזה דימינו – חשבנו, ׳אלוקים׳ שכל המאורעות העוברים על בני ישראל הם דינים ועונשים, (אלוקים – מדת הדין). אולם, ״חסדך בקרב היכלך" כשעליתי למעלה להיכלך בשמים, ראיתי כי הכל חסדים, ואיך אבקש חס ושלום לבטלם…

*

האדם – או כמלאך או כבהמה

אשה כי תזריע וילדה זכר.

אמרו חז"ל במדרש:

אמר ר"ל הדא הוא דכתיב: "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך" – אחור זה יום האחרון וקדם זה יום הראשון …אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לאו אומרי' לו יתוש קדמך שלשול קדמך.

וצריך ביאור והרי אף אם זכה, עדיין במציאות יתוש קדמו, וכיצד אומרים לו אתה קדמת למעשה בראשית?

ועוד צריך ביאור מהו 'זכה'?

אשה כי תזריע – אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף. (רש"י ויקרא יב, ב)

דברי ר' שמלאי עדיין טעונים ביאור, שהגם שהבנו שהסדר כאן אינו מוקשה היות והוא מבוסס על הסדר בבריאת העולם, מכל מקום חזרה השאלה – מדוע בבריאת העולם נבראו תחילה החיות שהן פחותות ולבסוף האדם שהוא בעל מעלה?

נבאר את הדבר על פי מעשה [הובא במעיין השבוע פרשת תזריע עמ' רג] ברבי אברהם חכם, רבה של כרמנשאה בפרס. בעירו היה רופא יהודי שהתאסלם. שאלו הרב מה ראית לבגוד באמונתך? והלה השיב שפעם אחת שמע דרשה שכשיונה היה במעי הדג ביקש הלוייתן לבלוע את הדג ואת יונה, ואמר לו יונה ראה שאני מהול, וברח הלויתן מפניו וכך ניצלו שניהם. וכי אפשר לשוחח עם דג? וכי לויתן נבהל מברית מילה? ולכן הגם שאין באיסלם ממש, אך על כל פנים חיי כעת קלים יותר.

בגלל טיפשותך איבדת עצמך משני עולמות, אם לא הבנת דברי חכמינו היה עליך לשאול את החכמים. רז"ל דברו פעמים רבות במשלים, ואגלה לך הגם שאינך ראוי.

כל הבריאה נבראה בשישה ימים. וביום השביעי שבת. שבעת ימים מורים על טבע. כל דבר בטבע יש לו שישה צדדים והנקודה הפנימית היא השביעית.

גם החיה הגדולה ביותר, והיא הלויתן, נבראה בשישה ימים. באופן טבעי הלוייתן אמור לבלוע את האדם, וכך גם כל חיות השדה, והן גם משובחות מן האדם, שהרי קדמו לו, אולם האדם גובר עליהם, והם יראים מפניו, מדוע? משום שהאדם הוא היצור היחיד שמסוגל לשלוט ביצרו ולפעול נגד יצרו.

ההוכחה לכך היא מצות מילה, חותם הברית שהאדם מטביע בעצמו נגד טבעו. [שהמילה נועדה לצנן את התאווה כנודע. בש] ולכן מילה מצוותה ביום השמיני, מעל לטבע! וחכמינו הביעו זאת במליצה שהלויתן ברח כשראה את יונה מהול והביט בעליונותו עליו. ופני אותו מומר חפו.

מעלת האדם היא בכוח הבחירה שלו. האדם נברא מאוחר לכל החיות, מפני שבתוכו אצור כוחן של כל החיות.

הוא קצת אריה וקצת שפן, קצת נחש ולפעמים עקרב, פעמים מסורבל כדוב ופעמים זריז כאילה שלוחה.

חיה לעולם תישאר חיה. ואותה חיה. רק לאדם יש את הבחירה לברור לו מצבים.

האדם יכול להיות עז כנמר ורץ כצבי וגיבור כארי – לעשות רצון אביך שבשמים. או להיות 'עז פנים לגיהנום'.

החיה – מוכרחה להתנהג בדוגמות ההתנהגותיות שלה מבלי יכולת לבחור היכן להתנהג אחרת. האדם לעומתה יכול לבחור שכאשר הוא לומד תורה הוא מתעדן כתולעת, וכאשר הוא יוצא לקרב נגד שונאי ישראל הוא מתגבר כארי.

לפי זה נבין מדוע האדם נברא לבסוף. משום שאם אני אמור להרכיב צבע מגוון ויפה מארבעה צבעי יסוד, שומה עלי להכין את צבעי היסוד תחילה.

כך האדם שהינו מורכב מכל אותן הכוחות צריך להבראות אחרי שנוצרו כל אותן הכוחות. [לענ"ד]. נמצא שאם זכה- הזדכך- אז אומרים לו אתה קדמת למעשי בראשית, שלצורכך נבראו כוחות הללו, שתתנהג בכולן כראוי.

אולם אם לא זיכך את עצמו, הרי שהינו מתנהג כמו כל אותן חיות שנברא מכוחותיהם, כועס כארי וכבד כדוב ונוטר כנחש ועוקצני כעקרב, אם כן הינו עוד מין זאולוגי, במה איפוא יתרונו עליהם? הרי אפילו יתוש קדמך! אם אתה חיה – חיות נוספות נבראו לפניך! אינך אלא ג'ונגל שלם מהלך על שתיים…

כשהאדם בוחר להתנהג כארי או כתולעת, סימן שהוא אדם. אולם אם הוא מתנהג כפי 'שבא לו', הרי הוא סתם עוד סוג של בעל חיים, שהרי גם הבעל חיים פועל על פי התניה ללא יכולת בחירה ותימרון.

לאור זאת נבין את דברי ר' שמלאי שתורת האדם נכתבה אחר כל בהמה חיה ועוף. ונקדים הקדמה.

נשים לב שהבהמות החיות והעופות הינם או טמאים או טהורים. לא נמצא חיה שפעמים טמאה ופעמים טהורה. כמו כן בחייהם הם לעולם לא מטמאים אלא רק במותם.

לעומת זאת החיה שנקראת אדם שונה בכך ש: א. פעמים הוא טהור ופעמים טמא. ב. פעמים הוא טמא ומטמא אף בחייו. כדוגמת טומאת מצורע, נידה, זב, טמא מת, טבול יום וכדומה.

מדוע?

לאמור מובן נפלא. האדם הוא קצת מכל חיה, ולכן פעמים הוא חיה טמאה, ופעמים טהורה. פעם הוא טלה, ופעם הוא חזיר. הכל משתנה אצלו כל הזמן כל ימי חייו. הכל תלוי בבחירתו.

לאור זאת נבין את מאמר חז"ל (סנהדרין לח, ע"ב) "אמר רמי בר חמא: אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, שנאמר (תהלים מט, יג) נמשל כבהמות נדמו".

כשהאדם אינו מזדכך ומתקן מידותיו, החיה אינה רואה כאן אדם, אלא בהמה. לכך היא יכולה כנגדו. לאדם נאמר 'ורדו בדגת הים ובעוף השמים וגו" רק אם הוא אדם. במדרגת אדם. אולם אם מתנהג כבהמה – אזי החיה מושלת בו.

הובאו מעשים על כך באוצה"ת בפרשתינו.

מסופר על בעל ה"פני יהושע":

יום אחד כשהלך כדרכו בקודש לאחר עלות השחר מביתו אל בית המדרש כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, נוכח הוא לפליאתו הרבה שהיום, שלא כבכל יום, הרחובות ריקים מאדם.

והנה שומע בעל ה"פני יהושע" שאריה פרץ את סורגי גן החיות בו הוא שהה והחל משוטט בחוצות קריה ומפיל בכך את חיתתו על כל דרי העיר שלא מהינים לצאת מבתיהם.

בשמעו את הדבר החל תר אחר מקום הימצאו של האריה ובמוצאו הפשיל את טליתו מעל ראשו וגילה את תפיליו.

האריה בראותו זאת החל נס מהמקום ובעל ה"פני יהושע" רדף אחריו וכך האריה בורח וה"פני יהושע" רודף! מחזה שהפעים והרנין כאחד את בני העיר הנדהמים.

וסיבת הדבר שהאריה מלך החיות האדיר ברח מפני "האדם" בעל ה"פני יהושע" היא משום שבעצם הרי האדם הוא נזר הבריאה והמלך עליה, וכיון שכך פשוט הוא שגם סוג חיה כזאת שהיא מלך החיות מטבע הדברים צריכה להיכנע ולברוח מפני האדם המולך עליה.

 אלא שכל זה אמור בתנאי שהאדם ישתחרר לגמרי מהבהמיות שבו עצמו שאז שייך ובצדק שהוא ישמש כמלך על הבהמות שהן תחתיו. אומנם כל עוד שאף באדם עצמו יש חלק בהמיות כיצד ימשול על הבהמות? ולכן כשנפגש האריה עם הקדוש הנורא בעל ה"פני יהושע" טבעי שיברח וירעד מפניו.

 מסופר על הקדוש ר' שלמה מזוויעל זצוק"ל שנסע פעם למירון דרך שכם והערבים ניסו לפגוע בנוסעי הרכב בו הוא נסע אמר ר' שלמה למלוויו אין מה לפחד הם לא יצליחו לפגוע בנו, וכך היה.

לאחר מכן ביאר ר' שלמה את סיבת בטחונו באומרו: הסיבה שגוי יכול לפגוע ולהרע ליהודי, אין זה אלא משום שבכל יהודי יש קצת גוי היינו התאוות הפחותות וכל הדומה לזה, אבל העוקר מליבו כל נטיה וזיקה של תאווה כזאת הרי עקר מעצמו כל נטיה וזיקה של גויות וממילא לא יכולה לפגוע בו ולשלוט בו כל יד עוולה. עד כאן דברי קודשו. "קדושת החיים" .

וכך מסופר על הגאון רבי יהודה בן עטר מגדולי העיר פאס שבמרוקו, חבירו של בעל ה"אור החיים".

הוא נפטר בשנת תצ"ג היה איש אלוקים קדוש חסידא ופרישא ענוותן ושפל ברך כפי שכתב עליו החיד"א זצ"ל בספרו "שם הגדולים".

הרב ז"ל היה מלומד בניסים וכמה נפלאות אוזני תשמענה שאירעו לו הן בעודנו בחיים וגם לאחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו הן לנשבע בשם הרב ז"ל.

ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב כי היה איש האלוקים קדוש והושלך לגוב אריות וניצול אחר שנשאר שם יום ולילה. עד כאן דבריו.

'להיות בן אדם' [שמעתי מהגר"ש לוינשטיין]:

מעשה באדם שטעה ביער, ופגש בקוף. אמר לו האדם: אתה יודע שאנחנו אחים!

כיצד? תמה הלה. על פי דרוין! נו, שיהיה, אמר הקוף. מה אני יכול לעזור לך?

תעזור לי לצאת מהיער. החל הקוף מוליך אותו והנה לפתע למולם אריה. מיד עזר הקוף לאדם וטפסו על עץ. מקום שאליו האריה לא יכול להגיע. עמד האריה למטה ואמר: תשמעו חבר'ה בלי אחד מכם אינני זז מכאן.

אין חשש, אמר הקוף לאדם, הוא יתייאש וילך. לאחר זמן החליטו שילכו לישון ואחד ישמור. תישן ראשון אמר האדם לקוף ובעוד שעתיים אעיר אותך. הלך הקוף לישון, והאדם נותר לשמור. לאחר חצי שעה הוא חושב לעצמו, הרי האריה יסתפק באחד, והוא קוף ואני אדם, לאחר לבטים הוא נתן בעיטה רצינית לקוף לכיון מטה…

הקוף עף בבהלה ולא הצליח להאחז בידיו, אך בזנבו אחז בענף וניצל. הוא חזר למעלה.

איזה בושות! חשב האדם לעצמו. הקוף עלה על ענף גבוה ודק יותר, מקום שלא יוכל להגיע אליו האדם, והלך לישון, וגם האדם הלך לישון. לאחר שעתיים מעיר הקוף את האדם ואומר לו בוא נלך האריה נרדם.

הם הולכים בזריזות עד שהקוף מוציאו מן היער, ומראה לו אתה רואה? שם יש בתים וגרים בני אדם, משם תוכל למצוא את דרכך. הודה לו האדם ונפרד ממנו לשלום. לאחר כמה צעדים הוא מרגיש טפיחה על השכם, הוא מסתובב והקוף אומר לו – 'אה, שכחתי לבקש ממך משהו, כשאתה מגיע לשם, אל תספר שאתה אחי'…

הקוף מתבייש להיות חיה כזו…

*

מצורע – מבודד את הרע

[הרב ברוורמן – יתד]

פרשתנו, פרשת תזריע מצורע, עוסקת בנגעי אדם הבאים בעקבות חטאי הלשון – לשון הרע. כפי הנאמר במדרש על הפרשה: ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״. בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו? עונה הגמרא : הוא הבדיל בין איש לאישתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: ״בדד ישב״. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: ״זאת תהיה תורת המצורע״ תורת – מוציא שם רע (מדרש רבה ויקרא טז, ב).

הבה נתבונן עד כמה חמורה טומאתו של המצורע. הנה עם ישראל בתקופת היותו במדבר היה מורכב משלושה מחנות לפי דירוג הקדושה. הגבוה ביותר מחנה שכינה, ולאחריו מחנה לויה, ולאחריו מחנה ישראל.

ומנגד ישנם שלושה סוגי טומאה המצריכות הרחקה זמנית עד לטהרתן. הטומאה החמורה טומאת מת ולאחריה טומאת זב ולאחריה טומאת מצורע. אך הנה מתברר למרבה הפלא, שלמרות היות טומאת מת חמורה ביותר, האדם הטמא טומאת מת מורחק רק ממחנה שכינה!

ומאידך, הטמא טומאת זב מורחק יותר, גם ממחנה לויה. אך המצורע לעומתם גרוע מכל. מורחק הוא משלושה מחנות! ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״. מה פשרם של דברים?

מסביר בעל ״השפת אמת״ על המדרש הנ״ל בנוטריקון: מצורע – מוציא רע. עומק הענין הוא: ״אדם המספר לשון הרע מברר את הרע ממכלול הכוחות האנושיים״.

ננסה לבאר זאת: הנה, באדם ובמציאות נמצאים כוחות חיוביים ושלילים המשמשים בערבוביא.

הרע שבאדם הוא חלק ממכלול של כוחותיו וכאשר הוא מודע לכך ורצונו לשפר את מעשיו אזי הרע שבו משמש כגורם מאתגר, ומפרה את כוחותיו הטובים אשר יתנו מענה לרוע זה וינצחוהו.

אך אדם שטבועה בנפשו התכונה לספר לשון הרע, כשהוא רואה איזה פגם באישיות חברו, עניינו להבליט את הרע ולהתמקד בו. כי זה מה שהוא קולט ממכלול הכוחות האנושיים שבאדם, ואותו הוא מבודד.

בהתבוננותו על זולתו הוא יראה רק את הפן השלילי באישיותו. כי הלא זה מה שהוא מחפש.

מבט שלילי זה על הזולת מבליט ומקבע את הרע בזולת, וביותר מכך מעיד על המספר עצמו בבחינת: ״כל הפוסל במומו פוסל״, עד כמה מעוותת ראייתו לא רק על הזולת אלא גם על עצמו!

הנזק הסביבתי ־חברתי הוא אדיר!

מפני שהמספר לשון הרע, מעבר לסיפור הרכילותי עצמו ישנו מסר עקיף המושפע מרכילות זו לראות ולבודד את הרע מהמכלול, ובזה למדים לזהות את הזולת במגרעותיו כמאפיין אישיותי. כך נוצר הרס של החברה.

[תוספת: משום כך הוא גורם שהאחרים ייבדלו ממנו, שהרי בסטיגמא שהדביק לו הוא, כשהוא מגיע אומרים 'הנה הקמצן/השחצן/הכעסן/ הגיע… והם מסתכלים עליו דרך אותה זכוכית מגדלת שהוא הניח על מומו של חבירו ומאפיינים אותו בזה. לכן העונש שלו הוא בדידות שיחוה בעצמו. שהרי הוא בודד את חבירו, הוא יבודד.

המעשה בכיתה שלא התארסה והתברר על ידי גדולי ישראל שפגעו בבת מכיתתם, ואכן הן הודו שהייתה בת שמנה בכיתתם שעלבו בו תמידית ש'אף אחד לא יקח אותה'… מכל מקום הן נענשו שאף אחד לא יקח אותן…

גדולי ישראל הורו להן לבקש מחילתה. היא סירבה למחול, ואז הורו להן לשלם לה ככל אשר יושת על מנת להשיג מחילה, וכך אכן היה שאספו כל ההורים ונתנו לה כסף לנדוניה ומחלה להם והתארסו כולן]

תוספת שלי: לכן נבין מדוע המצורע כשיוצא מן המחנה, "טמא טמא יקרא" – קורא ומכריז בקול "התרחקו, אני טמא" – יש כאן מידה כנגד מידה, אתה מחקת את האישיות של זולתך ועשית חסרונו חזות הכל, הדבקת לו תווית מבלי להתייחס למכלול כוחות נפשו וטבעיו, ולכן אתה תכריז על עצמך: מי אני? "טמא". זהו. ללא התייחסות למכלול כוחות נפשך וטבעיך, לאישיותך ולתרומתך לחברה, לפעולותיך ומעמדך, מי אני? "טמא". ותו לא. כפי שאתה עשית לחברך.

סיפור השגחה מדהים שאימת וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה] קרא כאן >>>

לכן אדם כזה אין לו מקום בשלב זה בחברה האנושית עד שיתקן את דרכו. בדד ישב, ילמד את הרע שבבדידות. את הצימאון להיות חלק מהכלל ולא לבודד. רק כך יוכל לחזור לחברה ולתקן עוול זה.

המודעות בדורנו לאיסור הנורא של לשון הרע ורכילות ידועה לכל. ספריו של מרן בעל החפץ חיים זי״ע נמצאים בכל בית יהודי. ארגונים ומבצעים בנושא זה רבים מספור. אך לעיתים אלו שאיסור זה פרוץ לגמרי בהתנהגותם, עם לימודם בחומרת עוון זה מקבלים הם פיק ברכיים ואומרים לעצמם: ״אחרי כל כך הרבה חטאי הלשון שלנו אז אבדה תקוותנו. מה א״כ יועיל אם נפסיק לדבר או להאזין ?היש סיכוי להתנתק מהרגל נורא שכזה ??״ התשובה והתקווה נמצאת במעשה הידוע עם הרוכל ורבי ינאי:

מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר: ׳מאן בעי למזבן סם חיים׳. תרגום: מי רוצה לקנות סם מרפא לחיים ? הביטו עליו, ונדחקו כל העם

סביבו. רבי ינאי היה יושב ועוסק בתורה בטרקלינו. שמע רבי ינאי את ההכרזה של הרוכל. ביקש רבי ינאי, בוא עלה לכאן ומכור לי. ענה לו הרוכל: לא אתה צריך לסם זה ולא אנשים כמוך. הפציר בו רבי ינאי. עלה אליו הרוכל, הוציא לו ספר תהילים והראה לו הפסוק: ״מי האיש החפץ חיים״. ומה כתוב אחרי פסוק זה ? ״נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב״(תהילים לד, יג-יד). אמר רבי ינאי, אף שלמה מכריז ואומר: ״שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו״. אמר רבי ינאי. כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט (כלומר ששמירת הלשון היא סם החיים), עד שבא רוכל זה והודיעו, ״מי האיש החפץ חיים״.

השאלה שהכל שואלים היא, מה חידש הרוכל לרבי ינאי, הלא לא שינה ולא הוסיף מאומה. מה אם כן כל כך התפעל רבי ינאי? והעיקר: מה הקשר הרעיוני בין חיים לשמירת הלשון?

עונה על כך בחידוש נפלא ומתוק בעל ״הכלי יקר״: רבי ינאי למד מהדגשו של הרוכל על ״סם החיים״, שיש תיקון למי שחטא רבות בחטא נורא זה ולכן התפעל הוא בעיקר מהמספר, מהרוכל הלזה, וזה לשונו: ״אבל רוכל זה סבר שיש תקנה אפילו למי שכבר סיפר, וידע זה בניסיון בעצמו כי גם הוא היה רוכל הולך רכיל ורגיל על לשונו לשלח מדנים בין אחים, ואחר כך נתן אל ליבו לשוב בתשובה וביקש דרכי הרפואה שהזכירו חז״ל לתלמיד חכם בתלמוד תורה, ולעם הארץ על ידי שבר רוח, וראה כי התרופות הללו הועילו לו, על כן מלאו ליבו לזכות את הרבים ולהחזיר בתשובה כל אותן העיירות שידע בהם שיש שם בעלי הלשון, עד אשר לא יבואו עליהם ימי הרעה בצרעת ויצטרכו להדר אחר ציפורים עפות כטהרת המצורע העושים מעשה פטיט(כלומר פטפוט).

וזה שאמר שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לציפורי. היה מחזיר בתשובה אותן העיירות הקרובות למעשה ציפור העושין מעשה פטיט…

והיה מכריז: ׳מי רוצה לקנות סם החיים׳, כי היו כחולים הצריכים סמים לתרופה״. יש תקווה יש סם רפואה לחפצים בחיים.

ולסיום סיפור נפלא ומסר מיוחד לחפצים לא רק לנצור לשונם ואוזנם, אלא חפצים להגיע למצב גבוה מכך, שכלל לא נראה פגמי זולתנו.

באחת מארצות העולם היה מלך אהוב על נתיניו. אך חיסרון מסוים היה בו. הוא היה בעל רגל אחת, ובנוסף סבל מגיבנת בגבו, וכדי להשלים את מראהו אחת מעיניו הייתה סגורה באופן תמידי…

ויהי היום, המלך החליט לתלות על קיר טרקלינו את דיוקנו. קרא המלך לאחד הציירים הגדולים במדינה, וביקש ממנו לצייר את דיוקנו, ובתמורה יקבל שכר רב. הצייר קיבל את ההצעה בשמחה וניגש היישר לעבודה. לאחר מספר חודשי עבודה הגיע הצייר לארמון המלך ובידו יצירת האמנות, דיוקן מדויק של המלך. ראה המלך את הציור, ובמקום להתלהב מהדיוק הרב, הוא כעס, פניו האדימו והוא נזף בצייר: ״אתה לא מתבייש? ככה אתה מבזה אותי? אתה מצייר אותי בעל מום ?… ״

הצייר נדהם: ״אדוני המלך, ביקשת דיוקן, זה מה שעשיתי… ״ המלך לא נרגע והורה להשליך את הצייר לכלא בעוון ביזוי כבוד המלך. קרא המלך לצייר נוסף, והטיל עליו את מלאכת הציור. הלה למד מניסיון העבר, והיה ״חכם״ יותר. החליט ״לשפץ״ את מראה המלך. יישר את גבו, סידר את עיניו, וכמובן, הוסיף לו רגל. לאחר חודשי עבודה בא לארמון להראות למלך את יצירת המופת. והנה שוב, המלך כעס: ״מדוע אתה משנה את המראה שלי?״ נזף בו, ״האם אני לא מושלם במראה הנוכחי שלי?״ הוא הורה להשליכו לכלא, שישמש כחברה לצייר הראשון…

קרא המלך לצייר נוסף, שלישי. הצייר נכנס לדילמה. מה יעשה? כיצד יצייר את המלך? חשב וחשב, ולבסוף ״הבריק״ במוחו רעיון. הוא צייר את המלך מהצד כשהוא יורה בחץ וקשת, תוך כדי רכיבה על סוס. וכך, ראו בציור רק רגל אחת, כי השנייה מצידו השני של הסוס. הגב כפוף כמו כל אדם שיורה תוך כדי רכיבה. ועין אחת עצומה כמנהג היורים כדי למקד את הפגיעה…

מיותר לציין שהמלך נהנה מאד ונתן לצייר את שכרו המושלם…

אתה מביט בחברך, מזהה בו חיסרון כלשהו, אתה רואה אדם מתנהג בצורה שנראית לך לא ראויה. דע לך, שהכול תלוי איך אתה מצייר את הדברים. בידך, או יותר נכון בדעתך, היכולת לצייר את המציאות, כך שתיראה יפה יותר. חכמינו במשנה קוראים לתכונה זו: ״הוי דן את כל האדם לכף זכות״.

זה לא מובן מאליו אך זה אפשרי בהחלט. ״אדרבא שנראה מעלת חברנו ולא חסרונו״ (נועם אלימלך).

*

חטא הלשון

[שיחת הגר"ח פרידלנדר בפוניבז' תשמ"א, מוסש"ק יתד תזו"מ תשנ"ח]

העונש האיום של המצורע המורחק מן המחנה ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. ויכול כך להיות כמה שנים.

מדוע דוקא עונש זה?

דברי חובות הלבבות על החסיד שאמרו עליו לשון הרע ושלח סלסלה גדושה בפירות לאות תודה על זה ששלחת לי דורון מזכויותיך. וגם כאן – מדוע דוקא עונש זה?

הגמרא אומרת:

(ערכין טו, ע"ב) "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.

ואמר ריש לקיש מאי דכתיב: (קהלת י, יא) "אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון"? לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש, ואומרות: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אומר להם: וכי מה יתרון לבעל הלשון?

ואמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע – מגדיל עונות עד לשמים, שנאמר: (תהלים עג, ט) "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ".

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע. ראוי לסוקלו באבן, כתיב הכא: "אותו אצמית", וכתיב התם, "צמתו בבור חיי וידו אבן בי" (איכה ג, נג).

ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר:
(תהילים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תיקרי 'אותו לא אוכל' אלא 'איתו לא אוכל'. ואיכא דמתני לה על גסי הרוח.

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אומר הקב"ה [לשר של] גיהנם: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו, שנאמר (תהלים קכ, ד) "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים", אין חץ אלא לשון, שנאמר: (ירמיהו ט, ז) "חץ שחוט לשונם מרמה דבר", ואין גיבור אלא הקב"ה, שנאמר: "ה' כגבור יצא", גחלי רתמים היינו גיהנם (ישעיהו מב, יג)" .

שואל הרב דסלר: כיצד מדמים חז"ל את הלשון הרע לנשיכת הנחש שהיא 'בלא הנאה', והרי אנו רואים שבעל לשון הרע אכן נהנה בסיפור לשון הרע עסיסי וקשה לו להיגמל?

וצריך ביאור מדוע דוקא עונש זה?

ביאר הרב דסלר זצ"ל: הקב"ה נטע באדם טבע ורצון להתבלט. להוכיח את עצמו, לשאוף לגדולות. מידה זו ניטעה בו כדי שישאוף לגדולות וירצה להתעלות, לרכוש מעלה בתורה.

המשיכה לדבר לשון הרע נובעת ממדה רעה הקיימת באדם, הנטייה להימדד לא על פי הערך העצמי, האמיתי, אלא בהשוואה לזולת! אנשים מודדים את מעלותיהם ואת מגרעותיהם, לא בהתאם לגודלן הנכון אלא לפי מה שיראו לזולתם.

כשנמצאים בתוך חברה, נשקלים התנועות והדיבורים והלבוש כולם במואזנים הללו: איך יעריך אותי הזולת. איך אראה בעיניו, ומה לא ישא חן בעיניו. זוהי תחושה שמנווטת את תנועת האדם במודע ושלא במודע.

וכדברי המסילת ישרים הכותב שכל רדיפת טובות העולם תלויה בכך שלאחרים יש, או ברצון להיראות לאחרים. ואילו היה אדם מתגורר לבדו במדבר, היה מסתפק במינימום ההכרחי.

ההתיחסות הזאת נובעת מגישה מוטעית. מתוך שסבורים שמעלה נחשבת כמעלה רק כאשר האחר מכיר בה, ומי שמזלזלים בו נעשה מזולזל.

מתוך תחושה מוטעית זו עשוי אדם ליהנות משבחים המורעפים עליו, בעוד הוא יודע בנפשו שאין בו המעלות המדוברות.

אמת- המידה מוטעית! לא מודדים את המעלות ואת החסרונות כפי שהן באמת.

מתוך המידה הזו מתפתחת המשיכה לספר לשון הרע. כי בסיפור גנות הזולת מבליט המספר את עליונותו לעומת חברו, שהרי אדם לא מספר על אחר מום שקיים גם בו. ובסיפורו הרי הוא כאומר: הנה בפלוני דבק פגם, ואני נקי לעומתו.

המספר לשון הרע רוצה להתרומם, להתבלט, אך לא באמצעות מעלותיו, אלא באמצעות השפלת זולתו גם אם אין הכונה נאמרת במפורש, היא קימת במחשבה. מתכבד בקלון חבירו…       

נוסף:

ראיתי בספר דרוש מהדרשנים הליטאים שאומר שאני עומד ממול חברי אז הימין שלי מול השמאל של חברי והשמאל שלי מול הימין של חברי, והרעיון שבדבר הוא שהטבע של האדם שהוא פועל בימין, פעולה הנעשית בכח – נעשית בימין. פעולה הנעשית בחולשה – נעשית בשמאל, יד כהה.

האדם מסתכל על חבירו בימין – בראיה חזקה ובכח – על השמאל של חבירו, על חולשתו וחסרונו.

והשמאל שלי נגד הימין שלו – על מעלות חברי – הימין שלו – אני מסתכל בעיני השמאלית – במבט חלש ולא מפרגן…

והתורה דורשת, אומר המגיד הזה, התורה אומרת כמים הפנים לפנים צריך להיות בדיוק כמו שאתה מסתכל בראי הימין שלך נגד הימין שלך והשמאל שלך נגד השמאל שלך זאת אומרת שהימין שלך בעוצמת העיון שלך וההבנה והערכה לראות ולהבליט את המעלות של השני, ואת החסרונות להוריד – להסתכל בעין השמאלית ב"שמאל" הזולת – בחסרונותיו. כמים הפנים לפנים הימין נגד הימין, כן לב האדם לאדם כך צריך להיות לב האדם. [אוהב ימים טשיגל עמ' ט]

 [אוהב ימים טשיגל עמ' ט]

משל למה הדבר דומה?

לאדם שרוצה להתנשא מעל לחבירו, בידו לעשות כן בשני אופנים. לעלות על השולחן ואז להיות מעל חבירו, או להישאר עומד על הקרקע כחבירו, אך להדוף את חבירו מטה ולהנמיכו, וממילא אני מעליו. מה ההבדל?

באופן הראשון אכן אני מעליו, קניתי מעלה. אולם באופן השני אני נותרתי כשהייתי, ורק חבירו הושפל. האם אכן קניתי יתרון עליו?

ההתכבדות הזו שיקרית משום שערך האדם נקבע לפי המעלות העילאיות, לפי הקנינים ההרוחנים האישיים לא במידה יחסית לזולתו. אלו אינן אלא אשליות.

דמיון בעלמא- הוא לטפח עדיפות ביחס לאחר.

מעשה ברב שטיינמן שבא אליו אחד ושאל שאישתו רוצה שיקנה רולס רויס, ואילו הוא חושש שיקנאו בו.

שאלו הרב האם סיימת את הש"ס? לא. האם אתה שולט במסכת על בוריה? לא. האם הנך יודע סימן בשולחן ערוך ישר והפוך? לא.

אם כן אמר לו הרב, למה אתה חושב שיש סיבה לקנאות בך?…

אם הפח שבו אתה מתנייע ממקום למקום מבריק יותר- במה יש לי להתקנאות? איזו מעלה קנית מעלי??? אם ארנקך תפוח יותר, שארנקי יקנא בארנקך…[בית הלוי]

מעלת האדם כפי המעלה הרוחנית האמיתית שהיא באמת הקנין האמיתי.

זהו הפירוש: "אין יתרון לבעל הלשון" – יש אמנם הנאה, אולם ההנאה הזו אינה ממשית, ללא תועלת. היא אינה אלא אשליה שבאמצעות השפלת הזולת תבלוט מעלת המספר.

מה יתרון לבעל הלשון, לא ההתנשאות לעומת הזולת היא העליונות.

מעלות שבעצם רק הן הנה נחשבות יתרון. ולכן אין יתרון בלשון הרע, רק נזק כנשיכת נחש. השפלת הזולת, ולא קניית מעלה עצמית. [א'ין י'תרון ל'בעל ה'לשון ר"ת איל"ה, שהלשון ממהרת ורצה לדבר ולכן נכשל בלשון, כחץ העף במהרה, ואילו היה שוקל מיליו לא היה נכשל. נלע"ד]  

מכיון שמטרתו היתה להבנות על חורבן חברו, להתרומם מעל הריסותיו, הוא נענש במידה כנגד מידה: חבירו יבנה על הריסותיו! זכויותיו יעברו למי שעליו סיפר את הלשון הרע, וחובותיו של הלה יעברו אל המספר. בכך יזוכך המספר מחטאו על ידי שיענש במידה כנגד מידה. מה שרצה לעשות לזולתו יעשה לו.

[אתה דיברת לשון הרע משום שרצית להתבלט בחיצוניות – בדברים חיצוניים במקום בפנימיות – במעלות אמיתיות, לכן אתה תצא החוצה מחוץ למחנה – שאפת לחיצוניות גרידא, תהיה בחיצוניות ממש!

אתה דיברת לשון הרע כי רצית שאתה 'תהיה בפנים' והוא 'בחוץ', אתה 'אין' והוא 'אאוט', ועתה הוא יהיה בפנים ואתה בחוץ, מחוץ לג' מחנות! נלע"ד].

זאת ועוד, מכיון שהמדבר לשון הרע מנצל את הקשר שיש לו עם הציבור לרעה, יש להרחיק אותו מן החברה.

דינו כדין מזיק, שאוסרים אותו בבית הסוהר, גם אם העבירה שעבר איננה חמורה במידה שעונשה מאסר, משום שלא יתכן להשאירו בקרב הציבור. בדד ישב! הרחק ממשפחתו, מובדל מהציבור שהוא מזיק לו.

ו"טמא טמא יקרא" – זהו עונשו – תיקונו: הוא עצמו ישמור מכאן ואילך את הציבור, לבל יטמאו וינזקו ממנו! (על פי שיחת הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל שנאמרה כישיבת פוניבז'. בשנת תשמ"א)

ועוד אומר הרב דסלר: המתנשא התנשאות מדומה על ידי לשון הרע בוחר בשקר על פני האמת, וכשיגיע לעולם האמת ויראה לחובתו עבירות שלא עשה ישאל הרי זה שקר, לא עשיתי זאת! יאמרו לו אתה בחרת בשקר- הנה לך תוצאות השקר!

החפץ חיים והפונדקית והרב שאמר שחסר מלח.

אבל חטא הלשון נורא מאוד אמר הגרי"ב לגר"ח ברלין בחלום.

בשנת תר"ח פרצה מגיפת חולירע בוילנא וסביבותיה והבריות היו מפשפשים איש במעשיו, ואף במעשי הזולת על מנת לחשוף את הסיבה שבגינה הייתה הצרה.

אחד מאותם אנשים בא בביתו של ר' ישראל מסלאנט ולחש על אוזנו אודות מעשיו הגרועים של פלוני שבגינם פקדה אותנו המגיפה. אמר לו רי"ס: כידוע צותה התורה לשלוח את המצורע מחוץ לג' מחנות, מדוע? אלא אמרו חז"ל מרעת באה בעון לשון הרע, והעוון הזה כולל חיפוש חטאים ופגמים אצל הזולת הגם שהם אמת, ולכן אומרים לו אם אתה חושב את עצמך למומחה במציאת עוונות וחטאים צא נא מחוץ למחנה בהתבודדות מוחלטת ותמצא את העוונות הפרטיים שלך… [טללי אורות. אוצרות התורה עמ' קנז]

אמר לו רבי שמעון בר יוחאי לרבי אלעזר בנו: די לעולם אני ואתה

בספר ״נפשות חסידיו״ מובא את פה שפירש הגה״צ רבי מרדכי אריה הלוי דורביץ רבה של באנילא זי״ע על פי מה שמובא בספרים הקדושים שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים.

כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שם טוב הקדוש זי״ע לאחד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מידות. הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במידות מהבעש״ט ותלמידיו.

אבל לא הירהר אחר רבו, והלך לכפר ההוא. כאשר בא לשם, פנה לבית אותו אדם וביקש להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו. ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מדות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים. אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללומדו ממנו.

תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו. אבל לא העז לומר לו מאומה. כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל ליבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו. ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מחזיק אדם רשע בתוך ביתו. ענהו בעל הבית, ״לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי השני. האם כבר גמרת לבדוק את מעשיך׳…

הבין התלמיד שלכן שלחו הבעל שם טוב לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית שהעיקר צריך לפקח על מעשיו שיהיו כולם טובים בלי נידנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם.

וזה שאמר רבי שמעון לבנו: ״בני די לעולם", אל לך להתבונן במעשי העולם, ״אני ואתה" בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו… [פנינים לג בעומר תשעד].

רעיון בעניין מעלת האדם, ודמות האדם השלם שחיות בורחות ממנו, סיפורים באוצהו"ת תזריע.

עיר פרא אדם יולד. על האדם להגביר מידת האדם שבו ואז יוכל להתגבר על כל בעל חיים.

כל אדם מורכב מבעלי חיים רבים. השאלה היא מה גובר על מה.

האריז"ל אמר שבדורו רבים החצופים ועזי הפנים, שרבים הם גילגולים של חיות מהגילגול הקודם, ולכן כעת הם מתנהגים כחיות בעזות.

*

כח הדיבור

נגע צרעת כי יהיה באיש והובא אל הכהן. מדוע מביאים אדם זה אל הכהן? מדוע לא אל הרופא?

הרמב"ן והספורנו ועוד ראשונים כתבו שהנגעים הללו אינם בדרך הטבע, אלא אות וסימן מאת ה' על כי האדם פגם במעשיו ועליו לשוב בתשובה.

חז"ל אומרים שהנגעים באים משום איסור לשון הרע. מצורע- מוציא רע. ולכן עליו לבוא אל הכהן כדי שהכהן ילמד אותו דרך תשובה. הוא חטא, והכהן הוא התלמיד חכם שיעמידו על חטאו ויתקנו.

לביאה לכהן מטרה נוספת. האדם חוטא בדיבורו משום שאינו מעריך את נפלאות כוח הדיבור.

לדיבור עצמו יש כוח, כפי שמצינו שהשוחק את הסממנים אומר הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים'.

וכן אמרו חז"ל שהקול רע ליין. הרי שלקול יש כוח פעולה. וכן מצינו שהחולם חלום רע אומרים לו חלמא טבא חזית כו' וכי הוא באמת טוב? מדוע איפוא הוא נצרך להטבה? אלא מכאן אנו למדים את נפלאות כוח הדיבור.

האדם הוא חלק אלוק ממעל. הקב"ה ברא את העולם באמירה. הוא אמר ויהי. האדם נבדל מבעלי חיים בכוח הדיבור. כשפוגם בדיבור פוגם בחלק הגבוה שבו. ולכן החומרה כה רבה.

הוא נשלח אל הכהן כדי לעמוד על כח הדיבור .

(ויקרא יד, לה) "וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת".

כנגע ולא נגע, משום שלא יפתח פיו לשטן ויאמר על עצמו דבר רע.

(שם, לו) "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת".

הכהן מצוה תחילה לפנות את הבית, ורק אחר כך פוסק "טמא".

מדוע? חסה התורה על ממון האדם ולא רצתה שכל אשר בבית יטמא.

וצריך ביאור, והרי הכל אכן היה בבית מעת שהיה הנגע בבית, מדוע אם כן אין הכל טמא? אלא לימדונו חז"ל שהכל תלוי באמירה של הכהן. הוא יאמר טמא- יהיה טמא, כל עוד לא אמר- עדיין טהור! ראה עד כמה נפלא כוח הדיבור! לכן נשלח המצורע אל הכהן.

ועל זה הליצו את הפסוק

(עמוס פרק ד, יג) "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ".

הקב"ה יוצר הרים, ואף על פי כן באה הרוח ועוקרת הר. זה עצמו מגיד לאדם מה כוח של שיחו.

אף על פי שהאדם אומר 'רק דיברתי' בא וראה מה כוחו של דיבור ורוח היוצא מן הפה…

המעשה באשה שנקרע לה עורק דם בעינה והוצרכה ניתוח דחוף ומסוכן שרק פרופסור אחד הסכים לעשותו, והלכה לרבנית לקבל ברכה והיא המליצה לה ללמוד כל יום ב' הלכות לשון הרע. וכך עשתה, וכשהגיעה לניתוח נדהם הרופא לראות שהעורק נסתם! הוא נסע לרבנית והיא אמרה לו שזה ההבטחה של הצדיק הרב סגל ממנשסטר!

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

2 תגובות על “פרשת מצורע”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar מרדכי חזן הגיב:

    בס"ד שלום לרב ויישר כוח גדול כל כל המפעל העצום שהרב בס"ד הקים. אם הרב היה יודע כמה זיכוי הרבים יש על ידי השיעורים באתר ובקול הלשון היה ממש רוקד משמחה..
    אני הקטן זכיתי ללמוד את כל השיעורים בנ"ך ובמשך שנתיים גם ללמוד את כל השיעורים שיש על פרשות השבוע וכל המועדים ממש שפתיים ישק..
    גם זכינו ללמוד את כל המשניות וגם אוחה"ק על התורה. וגם את הסיכומים של השיעורים זוכה ללמד כל יום כבר במשך 3 שנים לתלמידי מכינות קדם צבאיות (כמובן עם שינויים קלים וק"ל).רציתי לשאול האם השנה יהיה סיכום של השיעורים של פסח ושאר המועדים חוץ מפורים?

  2. הרב בועז שלום שליט הרב בועז שלום שליט"א הגיב:

    תודה ויישר כח על הדברים המחממים את הלב, ומעודדים להמשך הפעילות. כל מי ששומע ומזכה אחרים – גם כן נחשב לשותף בזיכוי הרבים!
    בנוגע לסיכום השיעורים לפסח –
    כאן יש קצת בעיה, היות ורוב השיעורים נמסרו מתוך ספרים [כגון מתוק האור, שלל רב ועוד] ולא סוכמו אצלי, קשה יהיה להעלות אותם לאתר. כל אופן חלק מן הדברים – מה שמסוכם אצלי – יעלה בל"נ.
    עלה והצלח!
    בועז שלום

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב