השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

פרשת מקץ

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

דרשות על ספר בראשית

עלון לשבת בית אליהו

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת מקץ

*

נתינה שלא לשם נטילה + חנוכה

[לב שלום + הגדתי היום פ' ויצא עם תוספות]

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם. [בראשית מא- מא]

שואל הגר"ש שבדרון – מה פרעה מודיע כאן ליוסף? וכי זה לא ברור שהוא נתנו על כל ארץ מצרים?

גם בהמשך בפסוק מד – וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וכי לא ידע יוסף שהוא פרעה??

אנו בימי החנוכה –

צריך להבין בעניינם של החשמונאים – אין להם המשכיות, ונגזרה עליהם גזירת כרת, ומלחמות פנימיות בין צאצאיהם הורקנוס ואריסטובלוס אכלו אותם מבפנים עד שקם הורדוס והרג את בית אדוניו ולא נותר מהם מאומה.

נשאלת השאלה מדוע? הרי עשו תשועה גדולה לעמ"י ועד היום אנו מעלים על נס את הנסים שנעשו על ידם בחוגנו את חג החנוכה?

כך נראה מלאך ה׳

כתוב לגבי מנוח אבי שמשון, כאשר התבשרו על לידת בנם. ״ולא יסף עוד מלאך ה׳ להראה אל מנוח ואל אשתו, אז ידע מנוח כי מלאך ה׳ הוא״ (שופטים י״ג, כ״א).

ויש להבין למה דווקא כאשר לא יסף המלאך להראות אליהם, אז הבינו שהוא מלאך ה׳?

וכתבו בעלי המוסר, כי טבע בני אדם העושים טובה לזולתם, שהמיטיב אוהב להיפגש מידי פעם עם המוטב, כדי לשמוע ממנו את תודתו. ולפעמים המיטיב שואל את המוטב כבדרך אגב, האם מה שהיטיב עמו הסתדר וכדו׳, כדי שייזכר המוטב בעזרה שעזר לו. אבל כאן, כשחדל המלאך להראות למנוח ואשתו, אף שהבטיח להם שיהיה להם בן שיושיע את ישראל. אז הבינו שהוא מלאך ה׳ צבקות ואינו אדם…

שהמקבל לא ירגיש שאוכל לחם חסד

על הפסוק "בהעלותך את הנרות״, מובא במדרש (במדבר רבה פרשה ס״ו, אות די) משל לפקח וסומא שהיו מהלכין בדרך. אמר הפיקח לסומא: כשתכנס לתוך הבית, צא והדליק לי את הנר הזה והאיר לי. אמר לו הסומא: כשהייתי בדרך – אתה היית סומכי, עד שנכנסנו לתוך הבית – אתה היית מלווה אותי, ועכשיו אתה אומר לי הדלק לי את הנר הזה והאר לי? אמר לו הפקח: שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בידך, לכן אמרתי לך האיר לי. היינו גם בבית המקדש הקב״ה מצווה אותנו להעלות את הנרות, אף על פי שאינו צריך לאור.

מכאן לימוד למי שעושה חסד עם חברו, ישתדל לבקש איזושהי טובה מהנתמך. כדי שלא ירגיש שהוא אוכל לחם חסד.

על מנת שיחיה בני

הגמרא אומרת (בבא בתרא י.): ״האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור״.

ופירש הגאון רבי מרדכי בנעט זצ״ל (הובא בישיח שרפי קודשי) שמדובר במי שאין לו כל חולה באמת, אלא כדי לפייס את העני וליתן לו הרגשה טובה, אומר לו שהוא – העני – עושה לו חסד בזה שמזכהו שיחיה בנו.

האורח טובת המארח

בזמן שאברהם אבינו מקבל את פניהם של אורחיו המלאכים, הוא אומר להם: ״כי על כן עברתם על עבדכם״. (בראשית י״ח, הי)

ופירש רש״י: ׳״כי על כן עברתם׳ ־ כי הדבר הזה אני מבקש מכם, מאחר שעברתם עלי לכבודי. כלומר, שביאתכם בצל קורתי היא טובה גדולה עבורי״.

וכתב על זה השל״ה הק/ שמי שמטיב לאנשים, ראוי שיראה להם כאילו הם עושים לו טובה בזה שהם מקבלים ממנו טובה. ולא יתפאר בטובה שהוא מטיב להם. ולכן הראה אברהם לאנשים אלו – היינו אורחיו המלאכים ־ שהם עושים לו טובה בבואם אל ביתו לקבל הטבתו. (׳דרך חיים תוכחות מוסר)

מעשה הויתור של רחל ללאה

באור נפלא על מעשה הויתור של רחל, הוסיף הגאון רבי שמחה שלמה לוין זצ״ל, בן זקוניו של רבי אריה, בספרו ׳שמחת שלמה׳:

זמן רב חלף ביו מעשיה הנאצלים של רחל, לעת בה גמל לה הקדוש ברוך- הוא וזכה אותה בפרי בטן.

לאה ילדה שבעה ילדים, רחל עצמה הביאה ליעקב אח בלהה והעמידה באמצעותה שני ילדים נוספים, ואף לאה מסרה ליעקב את זלפה וגם היא הביאה שני צאצאים לעולם.

מדוע המתין הקדוש ברוך הוא זמן כה רב עד שזכר לה את ויתורה? מדוע לא פקדה הבורא יתברך בפקודת ישועה ורחמים כבר קדם לכן?

את הענין הוא מבאר בהקדמת מעשה שהיה עם אמו הצדקנית, רעייתו של רבי אריה, הרבנית צפורה חנה לוין ע״ה.

בצעירותה כשהתגוררה בליטא, אמה הרבנית הלכה לבית עולמה והיא שמשה תקופת מה את אביה הגאון רבי דוד שפירא זצ״ל, מרבני העיר קובנא. לימים, נישא אביה הגאון בזווג שני, וחנה עמדה לעלות לארץ ישראל.

בזמן שנפרדה ממנו, העניק לה אביה כאות הערכה על כל אשר התאמצה עבורו שרשרת פנינים שהיתה שייכת לאמה הרבנית.

היא הגיעה לארץ, ונפגשה עם אחותה שעלתה ארצה כמה שנים קדם לכן.

האחות, הרבנית גיטה מלכה פראנק ע״ה, אשת מרן הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ״ל, רבה של ירושלים, שאלה אותה האם היא יודעת מה נעשה בשרשרת הפנינים של אמא? רציתי לקבל את שרשרת הפנינים של אמא, שתהיה לי ממנה למזכרת אהבה״, אמרה. תכף ומיד מבלי שהות השיבה הרבנית לוין ע״ה: ״אכן כן, אבינו שלח את השרשרת אתי כדי שאמסרנה לך״, והעניקה לה את השרשרת ברחב לבה.

לאחר פטירתה העיד בעלה רבי אריה, שכל ימיה היתה רעיתו רואה את אחותה ענודה בשרשרת זו, ולא עלתה על דעתה שום מחשבת חרטה או צער על ויתורה הגדול.

בלב שלם העניקה את מתנת הפרידה של אביה לאחותה, בלי שזאת תדע כלל על הויתור שעשתה למענה. לא היה זה אף בגדר מתנה, אלא אך דבר טבעי בעיניה – היה אכפת לה מטובתה של אחותה אף יותר מטובתה שלה!…

לימים, כתב עליה גיסה רבי צבי פסח פראנק, באגרתו המפרסמת: ״לא מצאתי דוגמתה בימינו אלה, והרי היא כאחת האמהות, שרה רבקה רחל ולאה״,

והתבטא כי לאחר ששמע דבר המעשה הנורא הזה, מלותיו נסובו בעקר אודותיו.

הגאון רבי מרדכי דב יודלביץ זצ״ל היה רגיל לספר על אביו הגה״צ רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ״ל, מגדולי צדיקי ירושלים, שהיה נמנע כל ימיו ללכת לבית הקברות כשיטת הגר״א, ורק על קברי צדיקים הרשה לעצמו להשתטח. אמנם בקברה של חמותו הרבנית צפורה חנה לוין ע״ה היה נוהג לבקר, באומרו: ״כאן זה ודאי קברי צדיקים!…״

לאור מעשה זה מבאר הרב את סיבת העיכוב של הריונה של רחל:

פעמים יכול אדם להתרומם לזמן קצר לדרגה גבוהה, ולעשות מצוה גדולה או מעשה טוב כמו ויתור גדול לזולתו וכדומה, אך עקר המבחן הוא האם יחזיק בויתורו לאורך זמן, ישאר בדרגתו הגבוהה ולא יינחם על מעשהו. אף כאן המתין הקדוש ברוך הוא לרחל, עד שראה שהיא מחזיקה במדתה.

היכן הוכיחה רחל את דבקותה במידת הותרנות ובמעשה הגדול שעשתה? במעשה דודאי ראובן. כאשר בקשה רחל מלאה מעט מהדודאים שמצא ראובן בשדה, אמרה לה לאה: ״המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני״ (ל, טו).

והדבר נורא למתבונן ־ הרי רחל יכולה היתה להתקומם לאין שעור על חשובה זו. וכי היא לקחה ללאה את בעלה? היא הלא ותרה ללאה וגלתה לה את הסימנים, ורק בזכותה נשאה היא ליעקב ולא יצאה מבושת נוראות. למרות זאת שותקת רחל, מחזיקה במידתה, לא מצטערת על המעשה הטוב שעשתה ולא עולה על דעתה להתחרט. מיד נאמר ״ויזכור אלקים את רחל״, זכתה להושע ולהפקד בפרי בטן.

העוצמה לעשות טובה במסירות נפש – ולשתוק! ולא להזכיר לזולת מאומה!

כך באר רבי שמחה שלמה זצ״ל, והדברים אותם ינק בבית הוריו הגדולים – מאירים מבין מלותיו.

מה כל כך נורא אם מזכירים את זכותינו?

כשאדם מזכיר את זכותו – הרי הוא כאומר – איני מאמין בקבלת השכר בעוה"ב, ומבקש לקבל כאן על החשבון…

תעריך את מה שעשיתי, והיה זה שכרי… נמצא שנתינתו – לקיחה היא!

רחל אמנו התעלתה על טבע זה – וכל כוונתה לשם שמים, נתינה לשם נתינה, ולא לשם לקיחה!!

שני סיפורים מדהימים אודות ויתור בממון של אנשים מהשורה – סיפר הגר"י זילברשטיין

במצב השורר בימינו, מי שחושב על השני, ועושה באמת את כל המאמצים על-מנת לסייע לו, ללא שום התערבות של אינטרס אישי, נחשב לכל הדעות כאישיות נדירה. והכל יודו, שאם עדיין יש אנשים כאלה בעולמנו, הם מצויים אך ורק בין כתלי בית המדרש.

רק מי שאהבת-התורה ספוגה בקרבו, ואין הוא זז כהוא-זה מהשקפתה של תורת-השם )גם אם הוא עמל לפרנסתו(, רק הוא מסוגל לחשוב – באמת – על השני, ולקיים את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' בהידורה.

מחוץ לבית המדרש, כמעט ואין סיכוי למצוא אדם כזה.

הגאון רבי חיים-פרץ ברמן שליט"א, מראשי ישיבת פוניבז', סיפר שני סיפורים הממחישים את הנאמר לעיל, ומחזקים את השומעים 'לקנות את מידת החסד והחנינה והחמלה', כפי שכותב ספר 'החינוך'.

יש לשים לב, שהאישים העומדים בכותרות- הסיפורים הללו לא היו מגדולי הדור, וגם לא גאונים מפורסמים, אלא יהודים שהיו ספונים בין כתלי בתי המדרשות, ומשם הם שאבו את דאגתם היתירה לזולת.

הסיפור הראשון של הגר"ח פרץ ברמן שליט"א, היה על אביו, הגאון רבי שלמה ברמן זצ"ל, חתנו של מרן ה'קהילות יעקב' זצ"ל, שהרביץ תורה במשך עשרות שנים בישיבת פוניבז'. לא רבים יודעים שהגר"ש זצ"ל החזיק בביתו גמ"ח להלוואות כספים, ממנו נהנו תלמידי חכמים רבים שהיו זקוקים להלוואות.

פעם אחת אירע שאחד הלווים לא החזיר את הכסף, וכיון שהיה מדובר בכספי-צדקה, הרי כשעברו שבועיים מאז הזמן שנקבע לפירעון, התקשר הגר"ש אל הערב, ששמו היה הרב י. פוליטנסקי זצ"ל, כדי להזכיר את עניינו של החוב. מיד לאחר מכן הגיע הערב לביתו של ראש הישיבה זצ"ל, ובידו כספי ההלוואה, ומסרם להגר"ש, תוך שהוא מבקש את סליחתו. ברצותו לבאר את הסיבה שהוא מבקש סליחה, אמר הרב פוליטנסקי ש"כבר לפני שבועיים הגיע הלווה לביתי עם כל הכסף, וביקש שאעשה לו טובה, שכיון שאין לו פנאי לעלות לביתו של ראש הישיבה ולהשיב את החוב, הוא מבקש ממני שאעשה זאת במקומו, וכאמור מסר לי את הכסף. אני הוא זה ששכחתי להחזיר, ועל כך אני מתנצל ומבקש סליחה", אמר הערב להגר"ש ברמן זצ"ל.

כעבור כמה חודשים מגיע הלווה בכבודו ובעצמו לביתו של הגר"ש, ובידו כספי ההלוואה… "אני מבקש להתנצל בפני ראש הישיבה על האיחור הגדול בהחזרת החוב… זכרתי את זמן הפירעון, וידעתי שעליי להשיב את הכסף, אבל לא היתה בידי פרוטה לפורטה, ולכן התרתי לעצמי לאחר את זמן הפירעון, ועל כך הנני מבקש סליחה ומחילה" – אמר.

תמה הגר"ש, ואמר ללווה: "וכי אינך זוכר שהחזרת לי את הכסף על ידי הרב פוליטנסקי, שהגיע והשיב לי את הכסף, וסיפר שבקשת ממנו לעשות לך טובה, ולהביא את הכסף במקומך?!". והלווה אינו יודע על מה מדבר ראש הישיבה… "אני החזרתי את הכסף?! מה פתאום?!".

או-אז התבררה צדקתו של הרב פוליטנסקי זצ"ל… לא די ששילם מכיסו את כל החוב, אלא עוד פיאר את שמו של הלווה כ'צדיק', וסיפר שהחזיר לו את כל החוב, והוא זה ששכח… היש לך אדם שקנה את מידת החסד, יותר ממנו?

מכתב לעשיר

מסופר על ראש ישיבה אחד מארץ ישראל שבא לארה״ב כדי להתרים עבור ישיבתו ונכנס לבקר את הגאון רבי משה פיינשטיין זצ״ל. תוך כדי שיחה, כשנודע לרבי משה שראש הישיבה מתכונן לנסוע גם לקנדה, ביקש ממנו לעשות לו טובה ולמסור מכתב לעשיר פלוני המתגורר באותה מדינה. מילא האורח את בקשת רבי משה ומסר את המכתב לעשיר. לבסוף התברר שהמכתב לא היה לצורך רבי משה, אלא כתובה היתה בו בקשה, שאותו עשיר יעזור לראש הישיבה בגיוס הכספים.

חסדים טובים

הגה״צ רבי אליהו לאפיאן זצ״ל ביאר בספרו ׳לב אליהו׳ (שמות דף ימ־ו) את נוסח התפילה: ״גומל חסדים טובים״. החסד שהוא עושה אתנו, מעטפו בתורת גמול על מעשינו הטובים. כאילו משלם לנו משכורת שמגיעה לנו, כדי שלא נתבייש. ולכן אנו אומרים ״גומל חסדים" ולא ׳עושה חסדים׳.

לפיכך הם חסדים טובים, כי אמנם כל החסדים הם טובים, אבל חסדיו הם טובים ביותר,

שגם את העוקץ של ׳נהמא דכיסופא׳ (לחם שגורם בושה למקבלו) הוא נוטל מהם.

שכח להוציא את הקבלה…

הסיפור השני שסיפר הגרח"פ שליט"א היה על הרה"ג רבי משה פרנקל זצ"ל, שהיה מלמד תשב"ר, ויום אחד החליט לפתוח חנות למוצרי ניקיון ברחוב רש"י.

אימי הצדקנית ע"ה, מספר הגרח"פ, שהיתה בתו של מרן רשכבה"ג ה'קהילות יעקב' זצ"ל, כששמעה שהרב פרנקל פתח חנות, הבינה שהוא עושה זאת לצרכי פרנסה קיומית, והחליטה לקנות אצלו את מוצרי הנקיון שלה, אע"פ שהחנות היתה רחוקה מדירתה. כך במשך תקופה ארוכה, רכשה הרבנית ברמן ע"ה את המוצרים בחנותו של הרב פרנקל. יום אחד עשתה אצלו קנייה גדולה למדי, וכשהגיעה ההזמנה לביתה, היא מבחינה שבקבלה שהיתה מונחת בירכתי ארגז המוצרים, מופיע שמה של 'צרכניית יד עזרה'. הסכום הכספי אכן תאם את כל המוצרים שהיא רכשה, אבל הרבנית לא הבינה מה הקשר בין הצרכנייה לחנותו של הרב פרנקל. הרי היא רכשה את המוצרים בחנות, ולא בצרכנייה?! הרבנית ברמן מתקשרת אל הרב פרנקל, ומבררת אצלו על דבר הקבלה המוזרה. בתחילה ניסה הרב פרנקל להתחמק, אבל אחר כך סיפר דברים כהווייתם. "כשראיתי שהרבנית באה לקנות את המוצרים אצלי", אמר הרב פרנקל, "וידעתי שיש לה משפחה גדולה, ומן-הסתם היא איננה משופעת ברווחה כלכלית, חשבתי שעדיף לה לעשות את הקנייה ב'יד עזרה', שם המוצרים נמכרים במחיר יותר זול. והרי לי אין בעיה לעשות לרבנית את הטובה הזו, שהרי יש לי רכב, ויכולתי להביא כל פעם את המוצרים מ'יד עזרה', ולשולחם אחר כך לרבנית… "וכך עשיתי במשך שנים. כל פעם שהרבנית היתה עושה אצלי הזמנה של מוצרים, הייתי לוקח את הרכב, נוסע לצרכניית 'יד עזרה', קונה לה מוצרים בזול, ושולח לה… תמיד השתדלתי להוציא את הקבלה מהארגז, כדי שהרבנית לא תדע שאני טורח עבורה, אבל הפעם, מה לעשות, שכחתי… והקבלה נשארה שם"… הנה לפנינו דוגמאות מופלאות של דאגה כנה ואמיתית לטובתו של הזולת. גם הרב פוליטנסקי זצ"ל, שעשה מה שעשה, וגם הרבנית ברמן ע"ה, שבאה לקנות אצל הרב פרנקל, והרב פרנקל עצמו שכל- כך היטיב עם הרבנית – כל אלה צריכים ללמד אותנו לקנות את מידת החסד האמיתית, להתחשב בזולת, להבין את צרכיו, ולהתעלם מהאינטרסים האישיים שלנו.[מתוך הספר מצוות בשמחה]

לאור זאת נבין את עניינם של החשמונאים ועונשם הקשה –

כתב בספר באר האבות. על הפסוק על דאטפת אטפוך – לא אמנע לכתוב כאן מה שראיתי בשם הרה"ח ר' חיים מיכל מיכלין שאמר שיש כאן רמז לענין היסתורי בחיי עמנו שאירע בימיו של הלל שמלך אז הורדוס העבד האדומי וגיסו אריסטובלוס הצעיר בנו של הורקנוס מזרע בית חשמונאי נכנס ושמש בכהונה גדולה וכל העם נטו אחריו.

ויהי כי ירא הורדוס פן יוועץ העם להמליך את אריסטובלוס ויבולע לאותו העריץ הארור פתה את אריסטובלוס ללכת ליריחו ושם צוה את עבדיו להטביעו במים. ועל אותו המאורע רמז הלל במאמרו זה ואמר:

על דאטפת אטפוך, כלומר הואיל ובית חשמונאי צפו ועלו על כסא מלכות ישראל שהיתה קבועה למלכות בית דוד – על העוון הזה אטפוך, כי צף עליך רוגזו של העבד הארור והטביעה  – וסוף מטיפיך, זה הורדוס שהטביע אותך יטופון, כי סופו יהיה להיות הוא וביתו נשטפים ונאבדים בשטף המים הזידונים,

וכמו שאירע אחר כך כי מלכותו אבדה על ידי הרומאים אשר בעזרתם השתרר העבד ההוא ויתעמר בכסא מלכות ישראל, עד כאן דבריו. ואע"פ שאין זה פשוטו של המאמר הנז' מכל מקום מידי רמז לא יצא מה שאמר החכם הנזכר, ויתכן שגם לזה נתכוון הלל במאמרה כאשר ראה את הגולגולת הנזכרת ואמר בלשון דשויא לתרווייהו.

נמצא שהחשמונאים בעצם נטילת המלכות – כביכול אמרו לעם – "תזכרו שאנחנו הבאנו אתכם הלום, ובזכותינו ניצלתם מהיוונים" – ולכן מתבקש שהמלכות היא שללם. נורא למתבונן!

שאלנו למה עונש כל כך נורא?

כי הם נכסו את ההצלחה והנס לעצמם! נתינה לשם לקיחה! הם "דרשו" תשלום! "מגיעה" לנו המלוכה!!

לאור זאת נבין את קטנותו של פרעה – ותייושב לנו השאלה בה פתחנו –

זה מה שהתכווין פרעה לומר ליוסף – מבאר הגר"ש שבדרון –

אני לא דורש ממך כלום, רק "ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים". תזכור שזה אני שנתתי אותך…

ותזכור ש'אני פרעה'! שלא תשכח לרגע…

את זה הוא אומר ליוסף, בנה של רחל – בעלת הלב הרחב והנתינה הגמורה, ללא מטרת רווח. שהולידה את יוסף שכך אף נהג באחיו – נתינה גמורה ללא מטרת רווח – "אלקים שלחני למחיה" ולא תבע את אחיו על שמכרוהו!

*

יוסף המורגל בניסים פותר החלום נכונה + חנוכה

[הגדתי היום]

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאר: והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ותרעינה באחו: והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור רעות מראה ודקות בשר ותעמודנה אצל הפרות על שפת היאור: ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקות הבשר את שבע הפרות יפות המראה והבריאת וי-יקץ פרעה: (בראשית מ״א א׳-ד)

בכל שנה ושנה נקראת פרשת מקץ בימי החנוכה. על הקשר שבין הפרשה לחנוכה רבו הדרושים.

יוסף פותר לפרעה את החלום – שבע שנות שבע שלאחריהן שבע שנות רעב.

נשאלת השאלה – הרי זה פתרון פשוט, מדוע איפוא לא מצא פרעה בין כל חרטומיו ואף בכל חכמי מצרים את פתרון החלום? והרי בודאי היה להם יד בפתרון החלומות, שאם לא כן, מעיקרא לא היה ניגש אליהם.

אלא, שהיה כאן חלום שרק לב מאמין, כמו של יוסף הצדיק, מסוגל לפתור.

שכן לחרטומי מצרים ולעבדי פרעה, היה זר ומשונה הדבר, שהחלשים גברו על החזקים. זהו כח על טבעי שאנשיו של פרעה לא האמינו בו, ולכן כאשר סיפר כי ראה בחלומו שהפרות הבריאות נפלו בידיהן של הדקות, הדבר לא נתפס לפי השקפת חייהם.

הם שהאמינו אך ורק בכח הזרוע, הם שבהבנתם אין כח בעולם שיכול לשנות את הטבע הזה, לא יכלו בשום אופן לפתור את החלום. שהרי מי שאינו מאמין בכח עליון של בורא העולם, לא יכול לתפוס דבר שהוא נגד חוקי הטבע.

כי בדרך הטבע הגיבור יכבוש את החלש והדקות נופלות בידי הבריאות והטובות.

כידוע שהיטלר ימ"ש השתית את האידיאולוגיה הנאצית על היסוד הזה.

בטבע יש 'ברירה טבעית'. החלש נכחד, החזק שורד. הטענה שלו כלפי היהודים שרק לעם החוצפן הזה יש את העזות ללכת 'נגד הטבע' ולהתעקש לשרוד אלפי שנים על אף חולשתם…

כך גם חרטומי מצרים לא יכולים להבין ולתת הסבר מניח את הדעת לדבר שמופקע בעיניהם – שהדל בולע את השמן והגדול?

עד שבא יוסף ועושה להם היפך בחשיבה.

יוסף הוא יליד בית בבית יעקב המאמין הגדול, הוא כבר ראה איך הקטן גובר על הגדול והחלש על החזק.

הוא בן של יעקב החלש לעומת עשיו החזק שארבע מאות איש עמו, ובכל זאת הכניע אותו.

שייחד לב וגל אבן – שצריך רועים רבים על מנת לגוללה – והכל בכח ה'לב'.

הוא אח של שמעון ולוי בני שלש-עשרה שהכניעו עיר שלימה של 24.000 איש.

הוא נין לאברהם אבינו שלבדו נלחם כנגד ארבעה מלכים וניצח, שלבדו נלחם נגד נמרוד ויצא חי מכבשן האש, שהוא מהעבר האחד וכל העולם כולו מהעבר השני, ובכל זאת הייתה ידו על העליונה.

יוסף לא מתפלא על דבר החלום. אדרבה הוא ראה כאן דבר מוכר ואמר מיד (בראשית מ״א, כ״ה): ״את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה״, זו יד ה׳ שמנהיג את העולם מעל דרך הטבע.

כי יש לעולם בורא ומנהיג, שהוא משפיל ומרומם. הוא ימסור גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. כי ״לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה׳״. (זכריה ד) ואין לה' מעצור להושיע ברב אם במעט.

לפי אמונה זאת תפתר בקלות החידה אשר כל חכמי מצרים נלאו לפתור אותה.

בהנהגה שמיימית – חנינא אחד מפרנס עולם שלם. בהנהגה גשמית זה לא נתפס.

[אגב, פרעה למד את השיעור, אבל כנראה לא עשה חזרות, היות וכאשר התובנה הזו 'דרשה ממנו', הוא לא ממש זכר אותה, והיה נזקק ל'קורס משלים' בדמות עשר המכות שבהן יפנים שהעם החלש – עם של עבדים – יכול לנצח את האמפריה המצרית השולטת בכיפה. מסרת גיבורים ביד חלשים…]

הקשר לחנוכה

וזהו הקשר של פרשתינו לנס של חנוכה. נס שהיה למעלה מדרך הטבע. כמו שאומרים ב'על הנסים׳:

"מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים". להדליק את אור האמונה בה׳ אלקי ישראל. (ע״פ כוכבי אשר להגר״א רוזנבוים)

מעט מהאור דוחה הרבה מהחושך

״חושך זו יון שהחשיכה את עיניהם של ישראל"… (בראשית רבה א').

מהותו של נס חנוכה בא ללמדנו, שאת החושך ניתן לסלק באור, כי מקצת מן האור דוחה הרבה מהחושך.

לכן מודגש נס המנורה ביותר, כי דווקא המנורה נותנת את האור, ובאה ללמדנו שחוקי הטבע אינם חלים מול הרוחניות.

לכן אף אנו מצווים בפרסום הנס. כדי ללמד את כל באי העולם כי ישנו כח רוחני בעולם ויש בכוחו לשנות לגמרי את הטבע. את זה רצו יון להשכיח.

יוון דגלו בכח. ספרטא הייתה ערש הספורט וטיפוח הגוף והחיצוניות. יון אותיות נוי.

נס – דבר לא נתפס. כל דבר הם ניסו להסביר 'בדרך הטבע'.

ואת זה אנו מפרסמים בכל שנה ושנה בימי החנוכה, כדי להודות ולהלל על הניסים ועל הפורקן שנעשו לאבותינו ולנו בימים ההם ובזמן הזה.

כך חינך רשב׳׳י את בנו

הגרמ״ד לוין בעל ה׳דרכי דוד׳ ראש ישיבת ׳עץ חיים׳ בירושלים. הביא את הגמרא (סוכה מ״ה.) שאומרת:

"ואמר חזקיה א״ר ירמיה משום רבי שמעון בר יוחאי: ראיתי בני עליה והן מועטין, אם אלף הן ־ אני ובני מהן. אם מאה הם – אני ובני מהן. אם שנים הן – אני ובני הן".

ולכאורה יש להבין, מה היא באמת עומק כוונת רשב״י? וכי הוא ובנו יוותרו מכל בני העליה לבדם?

לא להתרשם מהרבים

אלא שכאן ניצבת לפנינו הכרזה שיצאה מפיו של התנא רבי שמעון בר יוחאי, הכרזה שאמורה להדהד באוזני תופסי התורה שבכל דור ודור, בכל הזמנים, בכל התקופות ובכל המצבים. וכמו שאומר הוא לבנו:

דע לך שראיתי בני עליה והמה מועטים. מתוך אלפים רבים יתכן ויוותרו רק יחידים, זעיר פה וזעיר שם. לפעמים הם אלף, ולפעמים רק מאה. ולמרות שיודע אני שהם מועטים, אני מהלך אחריהם, ואינני הולך אחרי המרובים.

לא אפלס דרכי להיות עם הרוב שאינם מבני העלייה, לא ולא!

"וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו" (בראשית ל"ז, ה')

רבי מאיר שפירא מלובלין 'חולם'

מעשה מעניין שספר רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א, על התהוותו של הרעיון האדיר של ה'דף היומי'.

בשכונת "מרכז בעלי מלאכה" גר הרבי משוץ. פעם ספר, שכשהיה רבי מאיר שפירא ילד קטן הוא התגורר בעירה שוץ, ולמד אצל סבו, רבי שלום מושקוביץ זצ"ל, שזכה ברבות הימים לכינוי "זקן אדמו"רי לונדון".

הוא קבל אותו לתלמיד, לאחר שפגש באחד הימים את אביו של רבי מאיר, ושאלו מה הוא עושה עם ילדו.

"אני באמת לא יודע" – אמר האב – "המלמדים בעיירה לא יכולים ללמד אותו. הוא עילוי מופלג. גם לשלוח לישיבה זה לא ממש בא בחשבון. אני באמת לא יודע מה לעשות". הציע לו רבי שלום לצרף את בנו לילדים הלומדים אצלו. הם מעט יותר גדולים ולומדים ברמה גבוהה, גם אם לא יבין את הכל, הוא יוכל להבין באופן חלקי. כך נכנס רבי מאיר שפירא לכתת הלימוד של הרבי משוץ.

בתו של הרבי היתה אז כבת שמונה או תשע, ותפקידה היה להביא לילדים את האוכל. רבי מאיר שפירא, הקטן שבחבורה, היה נוהג לומר לה: "בעזרת ה', רק אגדל ואדליק את כל הגולה למדורת אש גדולההדף היומי. כל פעם שיהודים יפגשו – מאירופה, מאמריקה, מספרד – יהיה להם נושא משתף. כל לילה כל היהודים בכל העולם יפגשו עם אותו דף גמרא! איזה יפי!"

היא היתה לועגת לחלומותיו: "מאיר, חבל שהכישרונות הגדולים שלך יאבדו על חלומות… מה שאף אחד עדיין לא עשה, אתה בגיל שמונה או תשע חולם לעשות?! תפסיק לחלום ותפסיק לדבר שטויות. שב תלמד!". והיו הדברים חוזרים על עצמם מדי יום. הוא חולם ומדמיין – והיא לועגת ומנסה למתן.

שנים ארוכות חלפו. בתו של הרבי בגרה ונשאה לאדמו"ר, וגם רבי מאיר גדל ו – הגשים את דמיונותיו…

באחת מנסיעותיו הרבות, ארע לרבי מאיר שהתעכב בתחנת רכבת כלשהי, הסמוכה למקום מגוריה של בת הרב. היא שלחה את בעלה לומר לו שהיא מברכת אותו. שמע רבי מאיר ושאל האם היא נמצאת בקרבת מקום? משנענה בחיוב שאל אם אפשר לקרוא לה לבוא.

אלפי אנשים צבאו על קרון הרכבת, אך כשבאה בת הרבי עם בעלה זזו כולם ביראת כבוד, ופנו להם את הדרך. רבי מאיר, שהיה נוהג במנהגי קדושה מיוחדים, לא נשא את עיניו, רק שפתיו היו נעות כשאמר לה: "את זוכרת את החלומות שהיו לי על הדף היומי ואת הלעג שלעגת לי? תדעי שאיני מקפיד על זה ולא לשם כך קראתי לך לכאן. קראתי לך לעניין אחר – כיום את מגדלת דורות ומחנכת אותם, רצוני לבקש ממך – לעולם אל תלעגי לחלום של ילד יהודי!!! כשילד יהודי חולם – הוא חולם ביחד עם הקב"ה. תני לו לחלום. תני לו להגיע. אל תקטלי דברים גדולים באבם. תארי לעצמך מה היה קורה לו הייתי נשבר מלעגך, ככל ילד שנשבר מלעג, המשערת את איזו טובה היית מונעת מכלל ישראל?! ראי מה יצא מכך שלא שמעתי לך, איזה אור! איזה אושר יש לכלל ישראל!"

הוסיף רבי חזקיהו משקובסקי ואמר: את המעשה הזה ספרתי פעם בדרשה. אחד השומעים התקשה להאמין והחליט לגשת לרבי משה הלברשטאם, חבר הבד"ץ בירושלים, שגם הוא נכדו של הרבי משוץ. ביחד אתו תכנן לצחק על המעשה שמספרים על סבא שלו. הוא נגש לרבי משה ושאל אותו: "מה דעתך על הספור שמספרים בבני ברק על סבא שלך?". רבי משה התחייך ואמר: "היודע אתה מדוע אני מחייך? משום שאותה בת שעליה נסוב הספור, אינה אחרת מאשר אמא שלי!"

אדם נמשך אחר סביבתו

וכבר כתב רבינו הרמב״ם (פיו מהלכות דעות, ה): ״דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם.״

ומה שאמר רשב״י "אני ובני הן״ מבאר ה׳דרכי דוד׳, שכוונת רשב״י היא לחינוך הבנים.

רשב״י חינך את בנו, כי גם אם רבים הם בני העליה, אם אלף הן – אני ובני מהן וגם אם מאה הן – והם במיעוט,

אחנך את בני להיות מהן.

וכך עלינו לחנך את בנינו לא להתפעל מהרוב. לא להסחף אחרי הכלל ולומר: "כ-ו-ל-ם עושים כך וכך״, ״כ-ו-ל-ם נוהגים כך וכך״. לא נסחף.

גם אם תאמר: ״ראיתי בני עליה והמה מועטים", אל תתפעל ואל תשנה את הנהגתך. הייה אתה מן המועטים, פך שמן קטן אך טהור, למול כל הרבים הטמאים.

אם אלף הם, אני ובני מהן. אם מאה הם, אני ובני נלך בעקבותיהם. גם אם נישאר שנים לבד, אני ובני הם.

יחיד מושל – יוסף מול מתתיהו

רבי מרדכי דוד לוין בספרו ׳דרכי דוד, מדגיש כי לשתי הפרשיות יש דמיון בהרבה מובנים.

יוסף כמושל מצרים הוא כולו פלאים. אדם שמעולם לא למד כלכלה והנהגת מדינה, איש שגם לא היה לו כל ניסיון בהנהגת עם, בממשל ובשלטון, קיבל עליו עול כבד כזה.

ובנוסף על כל זה, פעל בסביבה של חוסר אימון באנשים, בין חשודים במעילות ובבגידות במלכות על כל צעד ושעל. והנה, אף על פי כן גילה כשרון נפלא ותכנן תכניות ענקיות שהצילו את הכלכלה במצרים.

במצב דומה פעל מתתיהו בן יוחנן כהן גדול. הוא לבדו הרים את נס המרד, נגד אויב עצום ומבהיל בחילו הרב.

הוא פעל בתוך סביבה חשודה של מתייוונים העלולים לבגוד ולחבל בכל הזדמנות.

גם בניו החשמונאים לא למדו תכסיסי מלחמה מעולם, ואף על פי כן נגלו כאנשי מלחמה שהביאו עמם נצחון.

הרכבת הראשונה

הפלא הזה, שיש בכח אדם יחיד לשאת משא של עם שלם ולהנחותו בדרך ההצלחה עד לניצחון עולמי, מצא ביטוי יפה במשל חסידי:

לפני שנים רבות, כשנבנתה מסילת הברזל ראשונה במדינת פולין, יצאו אנשי עיירה קטנה אחת לקראת בואה הצפוי של נסיעת הבכורה של הרכבת הראשונה. היה זה חידוש לראות את המרכבות שנוסעות ללא סוסים. יחד עם כל בני העיירה יצא גם רבם המרא דאתרא, איש צדיק ומפורסם מגדולי הדור. כאשר התקרבה הרכבת ובאה, וקול צפירה חזקה נשמע, עמדו אנשי העיירה והביטו בסקרנות על הפלא העצום ההולך וקרב אל התחנה.

הרכבת נעצרה והאנשים עמדו והביטו בה בהשתאות. היו שנכנסו אל הקרונות ובקשו לראות מקרוב את פלאי ההתקדמות והטכנולוגיה החדשה.

הרב הישיש קרב אל הרכבת והחל ממשש בידיו את הקרונות. הוא עבר קרון אחרי קרון עד שהגיע לקרון הקטר, שהיה רותח כולו ומהארובה שבקדמתו נפלטים אש ותימרות עשן. הרב עמד והסתכל במראה תוך שהוא לוחש בינו לבין עצמו, "נו… הרי זה בא ללמד וממנו נלמד״. הפליאו הדברים הללו למאוד את אנשי העיירה, ובשובם יחד עם הרבי לביתם העזו לשאול אותו לפשר התנהגותו בתחנת הרכבת. מה ראה למשש כך את הקרונות ומה פשר הדברים שיצאו מפיו בעמדו על יד הקטר?

השיב להם הרב ואמר, פשוט מאד, רציתי לדעת מה הוא סוד כוחה של הרכבת, ומה ניתן ללמוד ממנה לצורך עניינים רוחניים. לכן מששתי כל קרון וקרון עד שנוכחתי לדעת שכולם דוממים, קפואים וקרים, כמתכת ביום קרה. רק כשהגעתי אל הקטר גיליתי את סודה של הרכבת כולה. הקטר הוא היחידי שבוער באש וכולו רותח. דווקא הוא זה שיש בו את הכח לסחוב את כל משא הקרונות הכבד.

ומכאן יש ללמוד מוסר השכל, כי כאשר אחד בוער בלהבות אש ורותח כולו בעבודת ה/ הוא מסוגל לגרור אחריו המונים, גם אם הם קפואים וקרים…

והנמשל מובן!

איש חזון, שחותמו אמת וידיו אמונה, ולבו בוער באש דת, הוא למעלה מכל ידע ומכל מומחיות, בכוחו של זה לנהל עמים וארצות בכיוון הרצוי. הדבר התבטא בצורה מיוחדת אצל יוסף הצדיק ואצל מתתיהו כהן גדול.

שני האישים הללו נטלו את שרביט ההנהגה וניהלו עם שלם, בלי ניסיון ובלי שעסקו בכך קודם.

שניהם מיחסים את כל הצלחתם לבורא עולם ועושים את שליחותם נאמנה, בצניעות ובענווה.

פרסומי ניסא לפך השמן יותר מנס הנצחון

דוק ותמצא כי לנס פך השמן ניתן פרסום יותר מאשר ניתן למחוללי הניצחון.

למען לא יתפאר האדם שהצליח יותר משיש בכוחו של הטבע האנושי. שהרי השמן שהוא דומם, דלק פי שמונה משיש בכוחו הטבעי, שמונה ימים במקום יום אחד.

על כן בא פרסום נס השמן ללמד, כי אין לאדם במה להתפאר, וכי כל ההצלחות הן רק מחסדי ה׳ ונפלאותיו.

ושוב אנו רואים כי עיקר ההצלחה היא באמונה, לא החיל וגם לא הכח נותנים את היכולת של היהודי לפעול. אדרבה, ככל שהאדם כפוף יותר לחלק הרוחני שבעולם, חוקי העולם אינם חלים עליו.

זה סודו של יוסף בפרשתנו, זה סודם של המכבים וזו הסיבה שאנו קוראים בשבת חנוכה את פרשת מקץ.

רמז נאה – חנוכה – חלום שמתגשם

״מה החלום הזה אשר חלמת״ (בראשית ל״ז י). רמז נאה לחנוכה נרמז כאן. ״החלום״ בגימטריה ״חנוכה״, והחלום הזה הוא: ״והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי״.

והיינו שמי שבוטח בה׳ באמת, אזי כל הבריאה כולה משועבדת לו.

וכדברי בעל ׳נפש החיים׳ (שער ד, פרק י״ח), כי העוסק בתורה לשמה הקב״ה משדד את כל מערכות השמים והארץ עבורו.

וזה היה בנס חנוכה, מתתיהו ובניו בטחו בה׳ והוא עזר להם נגד כל כללי הטבע, רבים ביד מעטים, ועשה עמהם נסים ונפלאות גלויים מחוץ לדרך הטבע, להורות את הענין הזה שכל הבריאה כולה סוגדת ומשועבדת לבוטחים בה׳. וזו הכוונה של ״השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי״.

גם במקום מרוחק – ניתן להתחזק באמונה ולקלוט איתותים!

מסופר על גבאי צדקה, שהגיע לאיטליה כדי להתרים כסף לטובת מוסדות תורה בירושלים ת"ו. מקום מושבו היה אצל אחד הגבירים הגדולים. הגבאי היה מופתע מהעושר בארמונו של הגביר. מנורות קריסטל השתלשלו מהתקרה, על רצפת השיש היו פרושים שטיחים מפוארים, השולחן היה ערוך בכלים מפוארים וכך הלאה והלאה.

לפתע הוא שם לב לדבר מוזר: חנוכיית זהב ענקית הייתה במזנון, וסמוך לה היו מונחים שברי בקבוק.

תמה הגבאי, מה הקשר בין שברי הזכוכית לארמון שכזה? הגביר שראה את הגבאי המשתומם, שאלו: "בוודאי הנך מתפלא מה עושות כאן הזכוכיות הישנות?!".

"אכן כן", ענה לו הגבאי. השיב לו הגביר: "אני חייב לשברים אלו את כל עולמי… הם יקרים לי יותר מכל הזהב והכסף שהנך רואה בביתי!", תוך כדי שהוא מסביר לגבאי את פשר הדברים, החל לגולל את סיפורו:

"נולדתי בהולנד, למדתי שם בישיבה, חשבתי שאשאר שם כל ימי חיי, אך כשהגעתי לגיל מצוות, הגיע אלי מכתב מסבי שגר באיטליה, וביקש ממני שאני הנכד הבכור, אבוא לעזור לו בחנותו תקופה קצרה, היות והוא אינו חש בטוב. הורי הסכימו ואף עודדו אותי לנסוע. כך מצאתי את עצמי עוזב את עולם התורה ועובר לחיי מסחר, עזרתי לסבי בחנות מבוקר ועד ערב, אבל לצערי מצבו של סבי החמיר ולאחר זמן מה הוא נפטר.

"הייתי כבר שקוע בעולם המסחר, ההצלחה האירה לי פנים, נהניתי מכל רגע שהרווחתי במו ידי, עסקיי פרחו מיום ליום, פתחתי סניפים רבים. הודעתי להורי שאני נשאר באיטליה, היות והייתי עסוק בניהול העסק מבוקר עד לילה.

"הצעד הראשון של הידרדרותי, היה כאשר הייתי מאד טרוד בעבודה ונאלצתי לוותר על תפילת ערבית. לא חלף זמן רב ודילגתי על שחרית, בתירוץ שזה 'רק היום', כמובן שעבירה גוררת עבירה וגם מנחה כבר לא התפללתי, ההידרדרות הייתה במדרון תלול מאד, עד כדי שלא נשאר בי שמץ של יהדות. לאחר זמן התחתנתי, נולדו לי ילדים, שגם בהם לא היה זיק של יהדות, בעקבות כך שלא חינכתי אותם בדרך של אבי וסבי.

"והנה יום אחד כשהלכתי ברחוב, אני רואה קבוצה של ילדים יהודים משחקים. לפתע אני שומע זעקה נוראה. התקרבתי למקום וראיתי ילד ממרר בבכי, וסביבו ילדים שמנסים להרגיעו. ניגשתי אל הילד ושאלתי אותו: 'מה קרה לך?', ענה לי הילד בעיניים אדומות ובקול בוכים: 'אני בצרה צרורה! מה אגיד לאבא?!'. 'מה קרה, אולי אני יכול לעזור לך?', שאל הגביר. אולם הילד, שהיה בסערת רגשות, לא הצליח להוציא מילה מפיו. חבריו הסבירו לי שהילד הגיע ממשפחה עניה, אביו חסך במשך תקופה ממושכת פרוטה לפרוטה עבור בקבוק שמן זית, כדי שיוכל להדליק את נרות חנוכה בהידור. היום אחרי הצהרים הוא שלח את בנו לקנות לו את השמן, כשהוא מזהיר את בנו שלא יתעכב בדרך, ויבוא ישר הבייתה כדי שהבקבוק חס וחלילה לא יישבר. הילד אכן קנה את הבקבוק, אך כשראה את חבריו שכח מאזהרותיו של אביו, ותוך דקות הבקבוק נשבר לרסיסים.

"לבי נתמלא צער ורחמים על הילד. אמרתי לילד שיתלווה אלי לחנות, ושם קניתי לו בקבוק שמן זית שהיה גדול בהרבה יותר מהקודם. האושר חזר לפניו, וכל הילדים השתתפו בשמחתו". המשיך הגביר לספר לגבאי: "בדרכי הביתה באותו ערב המשיכו להדהד באוזני המילים: 'מה אגיד לאבא? מה אגיד לאבא?'. חשבתי על עצמי. 'באמת, מה אגיד לאבא?? מה אגיד לאבא שבשמים שהפקיד בידי נשמה יקרה, וציווה עלי לשמור עליה, מה אומר לאבא אחרי פטירתי? הרי הפניתי עורף ליהדות! איזה תירוץ אומר לאבא שבשמים ביום הדין?!'

"בו במקום חזרתי למקום שהילדים שהו בו, אספתי את שברי הבקבוק מהרחוב, אספתי אותם ולקחתי אותם לביתי. עוד באותו הלילה, לתדהמתם של אשתי וילדיי, הדלקתי את נר החנוכיה, מה שלא עשיתי כבר שנים רבות.

"בכל לילה שעבר הדלקתי נר נוסף, התבוננתי בנרות המרצדים, ובליבי הרבה תקווה. נזכרתי בהורי, בביתי ובילדותי. בחנוכה התחילה הדרך שלי חזרה לשורשי היהדות ולקיום המצוות.

עכשיו אתה מבין מדוע כה יקרים בעיני שברי זכוכית אלו?!", סיים הגביר את דבריו בהתרגשות רבה.

*

אמונה תמימה ושלימה – לא בהתאם לכדאיות

[מוצא דשא ח"ג]

״ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע א־לוהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך׳ נכון לבדוק איך, לאורך כל האפיזודה הזו של פתרון החלומות וההיערכות להתגשמותם, מתגלה פרעה כאיש בעל אמונה בא-לוהים. הוא מאמין בכל נימי נפשו שהפתרונות שהציע יוסף, המבוססים על השראה אלהית, יתגשמו במלואם. הוא לא מסתיר את התפעלותו מיוסף, מאלוהיו, מחכמתו, ותבונתו האלהית, ונראה מאמין בכל נימי נפשו שיש מנהיג לבירה, ושמנהיג זה הוא האלוה שעליו מדבר יוסף. ״הנמצא כזה איש אשר רוח א־לוהים בו? איזו אמונה! כמה רחוקה הדרך מאותו פרעה המכריז בעזות מופגנת: ״מי ה׳ אשר אשמע בקולו?… לא ידעתי את ה׳ וגם את ישראל לא אשלח׳

אין זה משנה אם זהו אותו פרעה אלא שנתחדשו גזירותיו בימי משה, או אם זה מלך חדש ממש אשר, בניגוד לכל מה שקורה בכל ממלכה בעולם, לא למד היטוריית בני עמו ולא ידע את יוסף, ולא שמע על כל הישגי כהונתו בראש הממלכה לפני מספר שנים לא גדול. בין כה וכה, הוא מגלה התכחשות טוטאלית לאותו אלוה אשר גרם לעמו שגשוג כלכלי אדיר במקום הבצורת המרוששת שהיתה צפויה להם. הייתכן?

אמונה והתכחשות

כיוצא בו אתה אומר, נבוכדנצר מלך בבל, אחרי שהחריב את מקדשנו, הגלה את עמנו, וחזר לארצו ועימו כמה מהכלים היקרים של בית המקדש, חלם גם הוא חלום. אלא שבניגוד לפרעה, הוא שכח את החלום ואחר כך ביקש מחרטומיו ומחכמיו שיזכירו לו את עצם החלום וגם יפתרו לו אותו, ואם לאו, אחת דתם להמית. משימה בלתי אפשרית בעליל בכל זאת, בחסדי שמים, עלה בידי דניאל לעמוד באתגר וגילה את החלום ופתר אותו. התפעלותו של נבוכדנצר היתה עצומה. הוא התפעל מדניאל, נפל לפניו ארצה, השתחווה לו והכריז: (מתורגם) ״אמת שאלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ומלך מלכים ומגלה רזין״ איזו אמונה! ובכל זאת, אחרי העמיד צלם בכיכר וגזר על כולם להשתחוות לצלם, ואחרי שחנניה מיכאל ועזריה לא הסכימו להשתחוות והסבירו לו שהם עובדים רק לא־לוהים, אותו אלוה של דניאל שהוא הכיר בו כיאלוה אלוהים ומלך מלכים" הוא דחה את טענתם וציווה להפילם בכבשן האש. וכאשר ראה שגם להם נעשה נם ויצאו חיים מן האש, שוב גדלה התפעלותו ולא נרגע עד שכתב במכתבים לכל מדינות מלכותו דברים נשגבים: ״אתייא ותמהייא די עבד עמי אלהא עילאה, שפר קדמי להחוייה. (אכן כאן המקור לפיוט הנפלא המופץ בכל ישראל: ׳יה ריבון עלם ועלמייא׳). אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותי מלכות עלם ושלטניה עם דר ודר״.5 ובתרגום ללשוננו: ׳האותות והמופתים שעשה עמי האלוה העליון, נעים לי לספר. אותותיו כמה גדולים ומופתיו כמה עצומים! מלכותו מלכות עולם, ושלטונו לדור ודור/ וכל זה לא הביא אותו להחזיר את כלי בית מקדשנו למקורם, או להתגייר לדת ישראל, עד שמספר ימים אחר כך (כמו אצל מלך מצרים) בנו (בן בנו?) חילל את כלי המקדש והוציאם לערוך בהם משתה לשריו ועבדיו. הייתכן?

לבן הארמי גם אצל לבן הארמי ראינו שכאשר יעקב התחיל לרעות את צאנו, הוא ראה בזה את יד ה'. ״ניחשתי ויברכני ה׳ בגללך״ וגם כאשר רדף אחרי יעקב הבורח ממנו, בא אליו א-לוהים בחלום הלילה (שוב חלום): ״ויאמר לו: השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע!״6 איזו זכות נפלאה נפלה בחלקו שה׳ נגלה אליו! אילו הישגים רוחניים נפלאים היה צריך להשיג מחלום זה! איזו אמונה חושית טמונה כאן. היה צריך מיד למחרת בבוקר לחזור לביתו ולעשות תשובה על כל דרכו! ומה הוא עושה? הוא אמנם מודה שה׳ נגלה אליו וכי זה מחייב אותו: ״יש לאל ידי לעשות עמכם רע, ואלוהי אביכם אמש אמר אלי לאמר: הישמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע!״ אך, הוא עדיין עומד בסורו. הוא עדיין מחפש את התרפים שנגנבו ממנו ועדיין קורא להם ׳אלוהיו' למה גנבת את אלוהי?" ובזה שהוא מזכיר את אלוהיו דהיינו עבודה זרה שלו, הוא מכשיל את יעקב אבינו שכביכול גרם לו זאת. וכפי שאמרו חז"ל: ״מטוב עד רע. בשלמא רע ניחא, אלא טוב אמאי לא? מלמד שטובתן של רשעים, רעה היא אצל צדיקים, ומאי רעה היא הכא? דלמא מדכיר ליה שמא דעבודה זרה" ובזה הוא נכשל. לבן מתגלה כאן כ׳מאמין ואינו מאמין,. האמונה תלויה בנגיעה.

אמונה מוחלטת או יחסית?

אך, מסתבר שאמונה אמיתית היא זו המבוססת על בחינה ברורה של אלהותו יתברך, זו אשר אדניה הטבעו על הידיעה שהקב״ה הוא שברא את עולמו בששה ימים, וביום השביעי שבת ויינפש, הוא השולט הבלעדי בכל היקום ומבלעדיו אין אלוהים. האמונה איננה פונקציה של נגיעות אישיות גרידא, שכאשר הן באות על סיפוקן, מאמינים, ואם לאו, לא מאמינים. ולא היא. שורש האמונה הוא אובייקטיבי, לא סובייקטיבי. לא כן חשבו פרעה ונבוכדנצר.

כשיוסף מבשר פתרונות שהם לטובת הממלכה, הטומנים בחובם ניצני הצלה מרעב, מניעת ייסורים ותוהו ובוהו כלכלי, אז פרעה מאמין ומאמץ בחום את כל ההמלצות. הוא לא שם לב לכך שהחכם ונבון העומד לפניו הוא בסך הכל ׳נער, עברי, עבד'. הפתרון משרת את האינטרס של פרעה, של המדינה.

(כמה מגוחך היה נשמע, לפני מספר שנים, אחד המנהיגים הפוליטיים, המשתייך לצד השמאלי הקיצוני של המפה, אשר, כשהבחין כי הוא יכול לקדם את אחת המטרות שלו בעזרת צירופם לממשלה של מפלגות חרדיות, שנואי נפשו, הוא הכריז קבל עם ועדה, כי למטרה זו הוא מוכן אף ללבוש שטריימל. אין כאן סתם הצהרה בלתי מחייבת. זו דרכם כסל למו. למען השגת נגיעות, מוכנים להיכנס להתייעץ אצל רבנים ולהתחשב דעתם ואף לבקש את ברכתם, אף כי כל זה זר לאורח חייהם ולתפיסת עולמם. הם פתאום מאמינים בני מאמינים).

זו ׳אמונה על תנאי, המבוססת על סיפוק נגיעות. לא כן כאשר משה רבנו, שליחו של אותו אלוה ניגש אל פרעה, בשם אותו אלוה, ודורש את שחרור עם ישראל, בקשה זו היא נגד האנטרס הלאומי, נגד הנגיעה המלכותית. התגובה לדרישה הזו: ״לא ידעתי את ה׳ וגם את ישראל לא אשלח״. כאמור, ידיעת ה, אצלו היא פונקציה של נגיעות ואינטרסים. אם אלה לא מוצאים אם סיפוקם, אז אין אמונה בה,. כיוצא בו אצל נבוכדנצר. כל עוד דניאל מזכיר את החלום ופותר אותו לטובת המלך ומעשי תוקפו וגבורתו, אז ה, הוא ׳מלך המלכים ואלוה האלוהים׳. למה לא? למי זה מפריע? אך, כאשר שליחים של אותו אלוה פוגעים בכבודו וממאנים להשתחוות לצלמו, אז יש להפיל אותם בכבשן האש. חד-משמעי. אמונת נבוכדנצר היא יחסית ומותנית במילוי מאוויו, נגיעותיו וסיפוק האינטרסים שלו. ואין פלא שמחר, בנו (בן בנו?) מחלל את הקודש ומשתמש בכלים של מקדשו של אותו אלוה.

שלהבת בארזים

לבל נחשוב שתופעה זו היא אופיינית רק למלכי אומות העולם כמו פרעה ונבוכדנצר ודומיהם לא ולא! התופעה היא כללית ונפוצה אצל כל אחד, עד ועד בכלל. הנה השבטים הקדושים, מאמינים בני מאמינים מבטן ומלידה, שהנהגת העולם היא בידיו יתברך. הם גם יודעים ומאמינים, כמו במקרים של פרעה ונבוכדנצר, שהקב״ה מודיע לפעמים את האירועים הצפויים באמצעות חלומות.

הם נבהלים מסיפור חלומותיו של יוסף, באשר הם רואים בהם סימן לבאות: ״המליך תמלוך עלינו? אם משול תמשול בנו?״ מה עליהם לעשות? ממה נפשך. אם אינם מאמינים בחלומות, הרי ׳חלומות שווא ידברו" אז אין להם מה לדאוג, ו׳שב ואל תעשה עדיף.

אך אם הם מאמינים בחלום והם מודאגים מהתגשמותו, אז עליהם להתפלל לה' לביטול הגזירה או לפשפש במעשיהם לבדוק מה יש לשפר, או לקבל את הגזירה ולברר איזה תיקון הם אמורים להפיק על ידי גזירה זו. בזה הם היו מבטאים את האמונה הצרופה בה. ומה הם עושים? את ההיפך הגמור.

הם מתנגדים לגזירת ה' ופועלים לביטולה המוחלט. הם לא מהססים מול רצון לרצוח את אחיהם. ״ויתנכלו אותו להמיתו… ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות נורא נוראות! להרוג אח כדי לבטל את גזירת ה,! היכן יש סתירה לאמונה גדולה מזו? העל אלה ייאמר כי הם מאמינים בה'? וראה זה פלא! כל פעולותיהם שימשו, שלא ברצונם, ובניגוד לתיכנונם, להביא דווקא לקיום גזירת ה, שממנה הם כה חששו! הם, במו ידיהם, הביאו לביצוע דבר ה, שאותו הם רצו לבטל. אמונתם תלויה בסיפוק מאווייהם ושאיפותיהם.

באין סיפוק זה, היכן האמונה?

גם כשהתגלגלו למצרים, עוד בראשית הרפתקאותיהם, כשנמצא כספם באמתחותיהם, הם תמהים: ״מה זאת עשה א-לוהים לנו?", כאילו כביכול הוא האשם בקורותיהם. אשר על זה יצאו חז"ל בביטוי חריף למדי. על הפסוק: ״איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו' שואלת הגמרא: ״מי איכא מידי דכתיבא בכתובים ולא רמיזא באורייתא? – והתשובה: ־ הכתיב: ׳ויחרדו איש אל אחיו לאמר: מה זאת עשה א־לוהים לנו״. תגובתם זו של השבטים מוגדרת כ׳איוולת, וכ׳זעף על ה'. האם אין כאן אמונה פגומה? בוודאי ובוודאי חלילה לנו לדבר על שבטי קה קדושי עליון, אשר אין לנו שום מושג בקדושתם ובשיקוליהם ובהחלטותיהם. מה גם שאת השכינה הקדושה הם צירפו עימהם כשהחליטו שאין לגלות את דבר מכירת יוסף לאביהם. אנחנו רק בודקים איזה לקח מוסרי ניתן להפיק מן הפסוקים.

לא נימנע בכל זאת מלנגוע, בקיצור נמרץ, באפם קצהו של סיפורו של ירבעם בן נבט. מצד אחד הוא חוטא ומחטיא את הרבים, מעמיד עגלים כדי למנוע מעם ישראל לעלות לעבוד את ה׳ בירושלים. העדר אמונה מופגן.

מאידך גיסא, כשחלה בנו אביה, הוא שולח את אשתו, אל אחיה הנביא השילוני כשהיא מחופשת, לבל יכיר אותה הנביא, ושולח על ידה מתנה לנביא, כדי שהנביא יגיד לה מה יהיה גורל הנער. הנה הוא פתאום מאמין בה׳ ובנביאו. הוא אשר אמרנו: אמונה על תנאי.

הוא מקטיר ע"ג המזבח לע"ז, והנה מגיע נביא ה' עידו ומוכיחו, ונותן אות ומופת על כך שהמקריבים לע"ז ישחטו וישרפו עצמותיהם על גבי המזבח, בכך שהמזבח כעת נקרע והדשן נשפך. ירבעם אומר "תפסוהו" וידו נותרת זקופה – התייבשה. הוא מתחנן לנביא חל נא פני ה' אלהיך וכו' – אלקיך ולא אלקיו… אם אתה מאמין בע"ז – תבקש ממנה! הרי כעת הקרבת לה קרבנות! הנביא מתפלל לה', וידו שבה כבראשונה. אחז"ל מה בראשונה עומד ומקטיר, אף באחרונה עומד ומקטיר. – מדהים! כעת ראית את כחו של הקב"ה, ואפסותה של הע"ז, ואתה ממשיך ומקטיר??

הכל פוליטיקה.

ירבעם הרי חשש מלעלות לרגל בגלל שיאלץ לעמוד בביהמ"ק ורחבעם ישב, וכך יאמרו שרחבעם הוא המלך האמיתי. זה מה שמונע ממנו להאמין כעת. ואז אצטרך לוותר על המלוכה?? בשום פנים ואופן לא. אז הוא ממשיך להקטיר לע"ז.

כפירה בעיקר

אכן רבותינו קבעו לנו, אפילו אנו החושבים את עצמנו כמאמינים בני מאמינים, כמה דפוסי הנהגה, הנחשבים ככפירה בעיקר, דהיינו העדר אמונה, או אפילו כעבודה זרה. נציג, על קצה המזלג, מספר דוגמאות להמחשה:

״אמר ר, יוחנן משום ר, יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר. שנאמר אשר אמרו ללשונינו נגביר, שפתינו איתנו מי אדון לנו״

־־ רש״י: ״כמי שאומר מי אדון לנו הכופרים בעיקר״. כפירה בעיקר היינו אמונה פגומה. יש כאן מימד חדש באמונה, היינו שיכול להיות אדם שעל פי כל הליכותיו הוא מאמין בה׳ וירא שמיים, אבל כשהוא מדבר לשון הרע על זולתו, הרי זה מפני שהוא שונא את זולתו בגלל רעה כלשהיא שגרם לו, והריהו כאילו מכריז שהזולת הוא האשם במה שקורה לו עצמו. בזה הוא כופר בהנהגת העולם על ידי ה׳. דהיינו שכאשר נגרם לו נזק על ידי זולתו והוא חושב שהאינטרס שלו נפגע על ידי זולת הא-לוהים, יש כאן חוסר אמונה בא־לוהים. זאת ועוד: ״אל תהי נוח לכעוס״5' מבאר הרמב״ם: ״אל תכין עצמך לכעס ולרגזנות, וכבר הפליגו לגנות הכעס והרגזנות, והחזק שבדבריהם, אומרם: ׳כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים׳16 הסברא זהה לזו שכתבנו על המדבר לשון הרע. אדם הכועס היינו שמרגיש שנגרם לו רע שלא מגיע לו. וכשהוא מתקומם בכעסו היינו שהוא מתקומם נגד הקב״ה ששלח לו את הרע בלי שזה מגיע לו. כמו כן ייתכן שהוא כועס על זולתו בחושבו שזולתו הזיק אותו מבלי רשות ומבלי רצון הבורא, וזו עבודה זרה. מה יותר חוסר אמונה או אמונה פגומה מעבודה זרה? עוד כתוב: ״כל הכופר בגמילות חסדים ככופר בעיקר״17 ״כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה.18.. ועוד מאמרי חז״ל נוספים ולא נבוא למנותם כרוכלא.

המורם מהם כיוצא בהם, שעל האדם לחנך את עצמו לאמונה שלימה, אמונה צרופה שאינה מותנית לא במילוי רצונותיו ונגיעותיו, ולא באי־השגת מחסוריו, לא כמו פרעה, ולא כמו נבוכדנצר, ולא כמו לבן הארמי, בחלומותיהם. אנו מאמינים באמונה שלימה ״כי אין לה׳ מעצור להושיע ברב או במעט״.

*

האדם השלם במרכז – השאר צוות

[ההצלחות והנפילות משרתות את רצון ה׳]

ופרעה חולם (מא, א)

בחלומו של פרעה מלך מצרים אודות העתיד להתרחש בארצו, הוא רואה שעל אף ששבע הפרות הדקות אוכלות את בריאות הבשר, לא נפר עליהן כל שנוי חיצוני, שנאמר: ״ותבאנה אל קרבנה, ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהו רע כאשר בתחלה, ואיקץ״ (שם כא).

ואכן, על הפסוק (שם מה, יח): ״ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, ואכלו את חלב הארץ״, אומר ה״משך חכמה״, שמצרים לא היתה ארץ עשירה כלל וכלל, עד אשר בא יוסף והביא אליה את כל עשר העולם בשנות הרעב. והנה, כשיצאו בני ישראל ממצרים לאחר מאתים ועשר שנים, ״עשאוה כמצולה שאין בה דגים״ (ברכות ט, ב).

אם כן ברור, אפוא, כי כל העושר שהתעשרה מצרים היה אך ורק לטובת עם ישראל. הקדוש ברוך הוא ביקש לשעבד את בני ישראל למצרים, אבל מצרים היתה אומה שפלה ועניה, והקדוש ברוך הוא רצה שישראל יהיו עבדים אצל אומה עשירה. מה עשה? העשיר את מצרים בתהליך מורכב וממושך:

שנתו של פרעה נדדה מחלומותיו, יוסף פתר אותם וכתוצאה מכר עלה לגדולה, לתפקיד יועץ ושר בחצר המלך. בשנות השבע הוא אגר תבואה באוצרות המדינה, ואז הביא ה׳ רעב לעולם.

יתכן כי המומחים למטאורולוגיה ולאיכות הסביבה של אותו הדור תלו את הגורמים לבצורת בהתחממות הגלובלית הנוצרת כתוצאה מהתפתחותו של חור בשכבת האוזון… אך לנו הנסיבות ברורות וידועות – עם נכבד צריך להשתעבד במצרים, וצריך לכבדם בכך שהיד המשעבדת תהיה עשירה.

ואמנם, בשנות הרעב מוכר יוסף את התבואה שנאצרה באוצרות המדינה, כשביחס הפוך לאוצרות ההולכים ומתרוקנים, הולכת קופת המדינה ומתמלאת בכסף, ומצרים הופכת למעצמה כלכלית!

והנה, לאחר מאתים ועשר שנים, משהגיעה שעת גאולתם של בני ישראל, הם קיימו בהידור את מצוות ״וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות״ (שמות יב, לה), עד שבאו לכלל ״וינצלו את מצרים״, שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. כעת חזרה מצרים למצבה הקודם: אבטלה, אינפלציה, ועוד כהנה וכהנה בעיות כלכליות מכרות, שכן אך ורק לצורך ישראל התעשרה מצרים!

כל זה ־ מסביר ה״משך חכמה״ – רמוז היה בחלומו של פרעה: "ומראיהן רע כאשר בתחילה״, כלומר, כשעברו מאתים ועשר שנות גלות ישראל במצרים, תפקידה ההיסטורי המיוחד הסתיים, ומעכשו חזרה המדינה לעניותה.

כמה מגוחכים הם אותם אנשים שמשחקת להם השעה! כמה אויליים הם אותם עשירים, מנהיגים וסתם מצליחנים, המתהלכים מדושני עונג ושבעי נחת מוגדל חכמתם שנתגלתה לעין כל, ומיכולתם העצומה שסוף סוף הכל הכירו בה והודו בעליונותה… מפני שהעונג והסיפוק הממלאים את כל ישותם, הנם, בעצם, מסך המסתיר בפניהם את האמת הפשוטה: שהם אינם אלא כלי שרת בידי הקדוש ברוך הוא, בדרך להשגת מטרה כלשהי, שאינה נוגעת אליהם כלל ועיקר. אולי טובתם של לומדי התורה כאן, אולי לצורך צדיקי הדור העלו את פלוני או פלמוני לדרגה נישאה, אך ברגע שהקיץ הקץ על הצורך בתכלית זו, יחזרו בבת אחת למקומם הראשון, לגדלם הטבעי…

דברים אלו שופכים אור יקרות על הרבה מאד פרשיות שאנו עדים להן בחיינו, אם בנוגע להצלחות ולנפילות שלנו, ואם בנוגע לאחרים ואף לגבי אויבינו המבקשים את נפשנו. ברבים מן המקרים, ואולי ברובם, הדמויות המרכזיות אינן המטרה בכל המתרחש סביבן, הן בסך הכל משרתות מטרה שהקדוש ברוך הוא חפץ בה שלמה המלך, עליו השלום, כבר עמד ברב חכמתו על עמק ההבל של אותם השוגים בתופעה זו, וכך גלה את עינינו (קהלת ב, כו): ״כי לאדם שטוב לפניו, נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס, לתת לטוב לפני האלקים״. כלומר, לחכם נתן ה׳ יתברך לב לעסוק בתורה ובמצוות ולשמח בחלקו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, ואלו לחוטא נתן הקדוש ברוך הוא ״מנהג דאגה, לאסוף ולכנס״, וזאת במטרה לתת, בסופו של דבר, את כל פירות הצלחתו למי שהוא טוב לפני האלקים (על פי רש״י, שם).

את הפסוק הזה דרש רבי אבא בר כהנא (מגלה י, ע״ב) על מרדכי והמן: ״לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה – זה מרדכי הצדיק, ולחוטא נתן ענין לאסף ולכנוס – זה המן, לתת לטוב לפני האלקים – זה מרדכי ואסתר, דכתיב: ותשם אסתר את מרדכי על בית המן׳.

אכן, המן הוא דוגמא טיפוסית מאלפת לאותם אנשים מגוחכים. אין ספק שבשעת עלייתו לגדולה, לא ידע המן את נפשו מרוב נחת, וכל כולו נתון היה במחשבות יהירות על כך שהוא באמת רם ונישא. לרגע אחד לא חשב כי טועה הוא, וכי כל גדולתו אינה משרתת אותו אלא את היהודים ומנהיגם מרדכי! לא עלה על דעתו כלל שעלייתו המטאורית נועדה אך ורק כדי להגדיל את עצמת נפילתו והתרסקותו!

הוא לא נתן את דעתו לכך, שדוקא לאחר שיגיע לרגעי השיא שלו, כשיזומן לבדו, ״סולו״, למשתה עם המלך והמלכה – מקום וזמן שאף אחד לא יכול להעלות על דעתו לתחוב את אפו לשם, דוקא אז יבוא רגע ההתנפצות שיחסל באחת את כל השגיו!

מעשה שהובא בשאל אביך ויגדך על אותו ת"ח שנסמך על שלחן חותנו וכשביקש לעוזבו באמרו עד מתי תחזיק אותנו, א"ל חותנו מי יודע מי מחזיק את מי… וזמן קצר לאחמ"כ אכן נפטר חותנו לב"ע.

דמיונותיו של פרעה

והנה, גם פרעה היה מאותם אוילים שלא הבין את סיבת התעשרותו. מה חשבו המצרים שבאותו הדורי מה הסיקו כותבי קורות העתים המצרים בספרי ההיסטוריה שלהם? מן הסתם כתבו, ששבע שנים לפני שהחל הרעב הגדול, התגלה במצרים כלכלן מזהיר, שהביא את הכלכלה המצרית לשגשוג מדהים.

היו לו עוזרים ותלמידים, ואכן הצליחו ממשיכי דרכו לשמר על רמת רות המט"ח באוצר המצרי במשך מאתים ועשר שנים… עד שבעטיו של איזה מקרה רע, חרבה הארץ ויחד אתה הכלכלה…

בעוד שהאמת היא שהם, בסך הכל, שמשו כרקע ותפאורה לענין האמתי, לעם ישראל שנאלץ לגלות לארצם, כשברגע שעם ישראל נעזב את מצרים, ישוב הקודם.

■ ■ ■

פרעה אינו הדגמא הראשונה בתורה לאנשים החיים באשליה של גדולה. סיפורו של עפרון החיתי הוא דוגמא נוספת: את הפסוק ״ועפרון יושב בתוך בני חת״ יא (וזית כג, י) מפרש רש״י: ״באותו היום מינוהו לדין ושופט עליהם״. מה קרה?

מה הביא פתאום למנוי של אדם פשוט מהשורה, שלא נחשב עד היום בשום חיבות, למעמד כה נכבד של שופט? יש להניח שבני חת, אנשי חברון, לא היו מודעים לאמת, ובודאי קינאו בעפרון שזכה לתפקיד הרם. ואלו עפרון, מן הסתם, אותו היום הגיע לביתו, כשהוא צועד מעדנות, לבוש בהדור ובורר את מלותיו בקפידה, כראוי למי שזכה לעטות את גלימת השופטים המתנשאים. וכי דבר פשוט הוא לעלות על כס המשפט?! ומה אמר לאשתו הצוהלת שבודאי ערכה לפניו שולחן מלכים לכבוד המאורע… ״סוף סוף השכיל העם להכיר בכשרונותי הגדולים ואת התועלת שאפשר להפיק ממני… קראת את עתוני היום? האם ראית זה כתבו עלי? בחת טימס״ וב"חברון מאז ולתמיד" וכן במקומון "חברון שלנו" וב"זכרה ישיני חברון", איזו כתבה אוהדת כתבו עלי, ואפלו הדווח על המינוי לא היה מינורי ופשוט, אלא מלא הערכה והערצה״… והאשה שמחה לגלות את שביעות רצונה, כשהיא מספרת לו על שיחת טלפון שהיתה לה זמן קצר לפני כן עם לשכת עורכי הדין: ״הם בקשו לאחל לך, עפרון, מזל טוב על הבחירה״, אמרה והעבירה לידיו את רשימת הפגישות שקבעה לו לאחר הצהרים עם בכירי העתונאים…

כך, כנראה, חשב עפרון. אבל דברים אלו היו רחוקים לגמרי מן האמת, אותה מגלים לנו חכמינו זכרונם לברכה: היות ואברהם אבינו היה אמור לעשות עסקה עם עפרון באותו יום, ואין זה מכבודו של אברהם, עבד ה', שיתעסק עם סתם אזרח חתי מן השורה, לפיכך סובב הקדוש ברוך הוא את העניים כך שאנשי המקום ימנוהו לשר ושופט עליהם.

אלו ידע עפרון את האמת, שאין הוא שוה כלום אלא סתם משתמשים בו לתפאורה, כיצד היה מגיב? אבל הוא לא ידע, ולפיכך היה שרוי ב״עולם החלומות״! וכמוהו נראים גם שאר העולים לגדולה. הם לא יודעים את האמת, שהם בסך הכל כלי שרת בידיו של הקדוש ברוך הוא להשיג איזושהי מטרה, כנראה לטובת הצדיקים, ואין שום מעלה לא בהם ולא בחכמתם.

לבן הארמי ודמיונותיו

כך גם ארע ללבן הארמי, אלא שהוא ידע את האמת. בת כמה היתה רחל כשיצאה עם צאן אביה למרעה? בת חמש. האין זה חוסר אחריות לשלח עדר שלם עם פעוטה בת חמש? על כמה ראשי צאן מסגלת לשמור ילדה קטנטונת? אלא, האמת היא שלא היו לו ללבן יותר משנים או שלשה ראשי צאן. לבן היה עני. רק כאשר הגיע יעקב אבינו, רק לאחר שהוא גלל את האבן מעל פי הבאר והמים עלו לקראתו, החלה תקופת שגשוג כלכלי שנמשכה עשרים שנה.

ואמנם, כשביקש יעקב להפרד מלבן ולשוב לבית יצחק אביו בארץ ישראל לאחר ארבע עשרה שנות עבודה בבית חמיו, מגיב לבן ואומר לו: ״אל תלך, בוא נעשה הסכם ונחלק את הרווחים בינינו… למה? כי נחשתי שכל השפע שהשפיע ה׳ עלינו, בא בגללך (להודות לגמרי הוא לא היה מוכן, אלא רק ״נחשתי״).

ולאחר שנפרדו יעקב ולבן זה מזה, אומר הכתוב: ׳׳וישב לבן למקומו״ (בראשית לב, א, ומובא על כך במדרש בראשית רבה עד, טז): ״וישב לבן למקומו – לאותו מקום שהיה בו עשרים שנה לפני כן, כלומר לרכוש של שנים שלשה ראשי צאן. כיצד ארע הדבר? אומר על כך המדרש, שבאותם שלשת הימים שלבן רדף אחרי יעקב, נכנסו לסטים בתוך ביתו והיו מקרקרים בו כל הלילה (שודדים והורסים). כלומר לא השאירו אבן על אבן, כי בזמנם נהגו להחביא כסף בקירות. גם לבן היה לא יותר מחלק מ״התפאורה״. כל עשרו מאז שהגיע יעקב, היה זמני, ונמשך כל זמן שיעקב התארח בביתו.

[מכאן אגב למדים, שעושר שלא במשפט – בחצי ימיו יעזבנו. ויחלף את משכרתי עשרת מונים, מאה פעמים, מגזילת יעקב ונשיו לא מרוויחים!].

אותם אנשים השרויים ב״ארץ החלומות״ שלהם סבורים שהכיל סובב סביב כוחם ושכלם, פקחותם ותושיתם – ״אני הצלחתי, אני הרווחתי, אני עשיתי את החיל הזה, אני… אני… כחי ועצם ידי״. אבל האמת היא שכל ההצלחה המסחררת את חושיו אינה קשורה אליהם כלל, אלא לאותו ״יעקב״ המתארח אצלו. לפיכך, כאשר אדם עולה לגדלה, מוטב לו שיהרהר שמא הצלחותיו באות לו משום מעשיהם הגדולים של הוריו? ואולי בזכות רעיו המקפידה על קלה כחמורה? ואולי לצורך ילדיו העוסקים בתורה, או סיבות אחרות שהמסובב אותן הוא רבונו של עולם, ולא ייחס את הגדלה הזאת לעצמו, לכשוריו וליכולותיו.

חידושי הגרי"ז סימן רכ

ע"ז (ב ב) נכנסה מלכות רומי תחלה וכו' אמר להם הקדוש ברוך הוא במאי עסקתם, אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקנינו הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה, אמר להם הקדוש ברוך הוא שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמכם כסף וזהב שלי הוא שנאמר וכו', יצאת מלכות רומי ונכנסת מלכות פרס אחריה וכו', כנ"ל וכו', וכן לכל אומה ואומה ע"כ. והדבר מופלא ותמוה, וכי כשיבואו לעתיד לבא לדין, למקום שכולו אמת יטענו שמה שעשו הכל בשביל ישראל שיתעסקו בתורה, וכי אין לך שקר וגסות לטעון שמה ככה, וגם עונים ומשיבים להם שלצורך עצמן עשו כן, ויש יש בזה שאלה ותשובה לדון ולדבר אתן ע"ז.

ואמר הגר"ח זצ"ל ע"פ מה דאיתא במדרש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, והיינו דבריאת כל העולם הוא בשביל התורה.

והנה כתב הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ וז"ל, ונשאל בכאן שאלה אחת והיא, שיוכל אדם לומר אתם כבר אמרתם שהחכמה האלקית לא המציאה דבר לריק אלא לענין, וכי כל היצורים שמתחת גלגל הירח הנכבד מהם הוא האדם, ותכלית היות האדם לצייר לנפשו המושכלות, וא"כ מדוע המציא הקדוש ברוך הוא כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם, ואנו רואים שרוב בני אדם ערומים מן הערמה ורקים מן החכמה מבקשים התאוה, ושהאיש החכם המואס בעולם הוא יחיד בין רבים, לא ימצאו אלא אחד בדור מהדורות.

התשובה ע"ז שהאנשים ההם נמצאו לשתי סבות האחת להיות משמשים להאחד ההוא וכו', ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות שהאדם מצטרך במחייתו לכולם צורך מוכרח, ומתי יהיה מוצא פנאי ללמוד ולקנות חכמה, ע"כ נמצאו שאר בני אדם לתקן אלו המעשים הצריכים אליהם במדינה כדי שימצא החכם צרכו מזומן ותתישב הארץ ותהיה החכמה מצויה וכו', ואם יאמר איש, שהרי אנו רואים שוטה וכסיל והוא שוקט בעולם לא ייגע בה, ואחרים עובדים אותו ומתעסקים בעסקיו, ואפשר שיהיה המשתמש בעסקיו איש חכם ונבון, ואין הדבר כאשר יחשוב שמנוחת הכסיל ההוא כמו כן עובד ומכין הטוב ההוא לאיש אשר חפץ הבורא לתתו לו, שאע"פ שהוא נח ברוב ממונו או רכושו, יצוה לעבדיו לבנות ארמון כליל יופי ולנטוע כרם חשוב כמו שיעשו המלכים וכל הדומה להם, ואפשר שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד יבוא באחרית הימים ויחסה יום אחד בצל קיר מהקירות ההם, ויהיה לו סיבה להנצל ממות שאמר (איוב כ"ז) רשע יכין וצדיק ילבש,

או יקחו מהכרם ההוא כוס יין יום אחד לעשות ממנו צרי הנקרא תריאקה וימלט בו מן המות איש תמים ושלם אשר נשכו האפעה, וכן מנהג הקדוש ברוך הוא וחכמתו אשר העביד בה הטבע עצות מרחוק אמונת אומן וכו',

והסיבה השנית במציאת מי שאין בו חכמה מפני שאנשי החכמה הם מעטים מאוד וכו', וע"כ נבראו ההמון לעשות חברה לחכמים שלא ישארו שוממים וכו' עכ"ל.

הרי חזינן דכל הנהגת העולם והכל מה שנעשה בין בקרוב ובין ברחוק הכל נעשה בשביל התורה ולומדיה, שיבואו ביום מהימים ויהנו מזה, ומסילת הברזל שנסללה מפטרבורג לברלין, הרי הוא בשביל שבן ישיבה יוכל בנקל לנסוע לוולאזין, (ואשר נסלל לפני שנים רכבת לולדיסטוק במזרח הרחוק, הרי בטוח הוא שתכליתו הוא, במה שבני תורה שנסעו במלחמה זו לשאנחי, יהא להם דרך נוחה לנסוע, כי רק בשבילם נעשה זה, והבן) ואם אנו אין מבינים אך זה אבל הקדוש ברוך הוא עצות מרחוק, ואשר במשך הזמן בא הדבר אל תכליתו, דהכל הוא רק בשביל התורה ולומדיה, ואין דבר אשר יהא ריק מבלי תכלית זה, וזהו אשר יבואו אומות העולם לעתיד לבוא ביום הדין לטעון שכל מה שעשו עשו בשביל ישראל שיתעסקו בתורה, שהרי תכלית מכוון הכל הוא בשביל זה, וע"ז יאמר להם הקדוש ברוך הוא דכל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, אם דזה נכון שתכלית המעשים בשביל ישראל אבל הם שעשו לא עשו בשביל זה אלא לצורך עצמם. (וכשנאמרו הדברים לפני הגאון רבי ברוך בער זצ"ל, אמר: אם שביאור הגמרא נכון הוא כמו שאמר הרבי, אבל מ"מ יהא זה חוצפה מהגויים לטעון כן).

כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, ומי שהיה רואה אותו היה אומר האברך הזה חי על חשבוננו…

איכה רבה (וילנא) פרשה ב -ד

א"ר יוחנן (בראשית כז) הקול קול יעקב, קול אדריאנוס קיסר הרג בביתר שמונים אלף רבוא בני אדם ושמונים אלף תוקעי קרנות היו צרין על ביתר והיה שם בן כוזיבא והיו לו מאתים אלף מקוטעי אצבע, שלחו לו חכמים עד מתי אתה עושה לישראל בעלי מומין, אמר להם והיאך יבדקו, אמרו לו כל מי שאינו עוקר ארז מלבנון אל יכתב באסטרטיא שלך, והיו לו מאתים אלף מכאן ומכאן ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תסכיף הדא הוא דכתיב (תהלים ס') הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו, ומה היה עושה בן כוזיבא היה מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו וזורקן והורג מהן כמה נפשות ועל זה א"ר עקיבא כך, שלש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו ובכל יום ויום מתפלל ואומר רבש"ע אל תשב בדין היום ולבסוף נתן דעתו לחזור, אתא חד כותאי ומצאו ואמר לו אדוני כל יומין דהדא תרנגולתא מתגעגע בקיטמא לית את כביש לה אלא המתן לי דאנא עביד לך דתכבישנה יומא דין, מיד עליל ביה בבוביה דמדינתא ואשכחיה לר"א דהוה קאים ומצלי, עבד גרמיה לחיש באודניה דר' אלעזר המודעי אזלון ואמרון לבר כוזיבא חביבך ר' אלעזר בעי לאשלמא מדינתא עם אדריאנוס, שלח ואתייה לההוא כותאי א"ל מאי אמרת ליה א"ל אין אנא אמר לך מלכא קטיל ליה לההוא גברא ואין לית אנא אמר לך את קטיל ליה לההוא גברא אבל מוטב ליקטליה ההוא גברא לגרמיה ולא תתפרסין מיסטירין דמלכותא, בן כוזיבא סבר בדעתיה דבעי לאשלמא מדינתא כיון דחסל ר' אלעזר צלותיה שלח ואייתיה א"ל מה אמר לך הדין כותאי, א"ל לית אנא ידע מה לחיש לי באודנאי ולא שמעת ליה כלום דאנא בצלותי קאימנא ולית אנא ידע מה הוה אמר, נתמלא רוגזיה לבן כוזיבא יהב ליה חד בעיטא ברגליה וקטליה יצאתה בת קול ואמרה (זכריה י"א) הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו, אמרה לו אתה סימית זרוען של ישראל וסימית עין ימינן, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה, מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא:)

*

יוסף – יד ביד עם הקב"ה

ויאמר פרעה אל יוסף (מא, טו)

פתרון חלומו של פרעה מוביל את יוסף לבסוף להיות למושל לכל ארץ. מהלך נסי זה מתגלגל מרצון הבורא יתברך, על אף שיוסף לא נקט בשום תכסיס והשתדלות על מנת לזכות בכך, אלא תלה את בטחונו בקב״ה.

הצלחה נובעת מברכת שמים

שתים עשרה שנה שהה יוסף בבית האסורים. תנאי הכלא באותם ימים היו ״חוקים מאד מן התנאים שבהם נמצאים אסירים בימינו, הזוכים לחפשות, לאיכל וונ, לתעסוקה ואפלו להתעמלות. יוסף היה נתון בתוך בור, ובמשך שתים עשרה שנה לא ראה את אור השמש! הוא שהה שם ללא כל תנאים סוציאלים, ובלי סכוי לצאת אי פעם, והנה, פתאום, מריצים אותו לפרעה ופרעה אומר לו: ״שמעתי שכבודו יודע לפתור חלומות״. הזדמנות מיחדת מתגלגלת כאן לפני יוסף, צריך היה להשיב: אדני המלך, נכון אני יודע לפתור חלומות, אולם לא רק בזה אני מוצלח, יש עוד כמה דברים שביכלתי לעשות רכול הנני להביא לממלכת מצרים תועלת מרבה… אולם יוסף עונה (שם, טז): ״בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה״. אמונתו החזקה בבורא העולם גורמת לו שלא לתלות את בטחונו בבשר ודם, ולהצהיר שכל מה שיש לו אינו נובע מכחו ומכשרונותיו, אלא מגיע מברכת שמים.

העצה לפרעה ־ בגלל שאלת המלך

יותר מכן – לאחר שפתר את חלומות פרעה אומר יוסף (שם, לג): ״ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים״. והדברים צריכים באור, הלא פרעה לא בקש ממנו עצה, אלא אוי ורק פתרון לחלום שחלם, מדוע, אם כן, נוטל יוסף תפקיד נוסף על עצמו, והופך ליועץ המלך?

אלא, אומר רבי יהודה צדקה בשם רבו, רבי עזרא עטיה, את המלה ״ועתה״ לא אמר יוסף כלל, פרעה הוא זה שאמרה! יוסף סיים לומר את פתרון החלום והשתתק, ופרעה, שהאזין לדבריו. אמר לו: ״ועתה״, כלומר: ״נו, אז מה עושים כעת?״.

ובתגובה לשאלתו המשיר יוסף ואמר: ״ירא פרעה איש נבון וחכם״.

פרוש זה מתאים גם לטעמים, שכן הטעם על המלה ״ועתה״ הוא ״פשטא", טעם זה הוא טעם מפסיק, ומכאן הוכחה לכן שפרעה אמר מלה זאת, ויוסף – את המשך הפסוק, מבלי שיטיל על עצמו תפקיד נוסף, שהיה בכיחו לגרום לו למצוא חן בעיני פרעה.

יוסף נותר שוה נפש לשמע המנוי

לאחר פתרון החלום, נאמר בפסוקים (שם, לט-מד): ״ויאמר פרעה אל יוסף… אין נבון וחכם כמון: אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך: ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי איתן על כל ארץ מצרים ויסר… את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף וילבש אתו בגדי שש וישם רביד הזהב על צוארו: וירכב אתו במרכבת המשנה… ויקראו לפניו אברך ונתון אתו על כל ארץ מצרים: ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים״.

המלה ״ויאמר״ החוזרת על עצמה בפסוקים הללו, נראית מיתרת, שכן לכאורה התנהלה השיחה כולה בפעם אחת, ולא היתה בין האמירות השונות הפסקה, אשר חייבה לספר שוב: ״ויאמר פרעה״. אולם המפרשים מסבירים כי פרעה ביצע רצף של אמירות ומעשים באותה שעה, לאור תגובתו התמוהה של יוסף למנויו כמשנה למלך.

פרעה מבשר ליוסף על עצם המנוי: ״אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכיסא אגדל ממך, כשהוא בטוח שבשורה זו תגרם ליוסף התרוממות רוח וגבהות לב שירקיעו לשחקים. עבד שפל ונתין זר שהיה כלוא בבית הסהר מתמנה למשנה למלך, בודאי לבו לא יעמד לו מעצמת ההתרגשות, יתכן שאף יזדקק לכונן של מד"א לטיפול מהיר… אך לתדהמתו הוא רואה שיוסף נשאר שוה נפש, הבשורה לא גורמת לו לשום התרגשות מיחדת. כיצד יתכן הדבר?!

חשב פרעה לעצמו: כנראה מרוב הלם ותדהמה הוא לא מאמין! לדברי, עלי להבהיר לו שאני רציני בכונתי.

ואז הוא מוסיף ואומר לו: "ראה נתתי אותך על ארץ מצרים״. אך יוסף נותר שווה נפש כשהיה. אמר פרעה לעצמו: כנראה הדיבורים לא מספיקים, עלי לעשות מעשה שימחיש לו את רצינות דברי. ואז: ״ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו וייתן אתה על יד יוסף וילבש אתו בגדי שש וישם רביד הזהב על צווארו״.

אף גם פעולה זו לא מותירה כל רושם על יוסף, ופרעה ניסה, אפוא, לחשוב, איזה מעשה יוכל לגרום ליוסף להפנים סוף סוף את עצמת המנוי. אז עלה במוחו רעיון: אם יתן פרסום למנוי המלכותי החדש, לא יתכן שהדבר לא ישפיע על יוסף.  יוסף יוצג בפומבי בתפקידו החדש והוא יראה את מבטי ההערצה הננעצים בו על ידי הצבור הרחב, הוא לא יוכל להשאר אדיש, לפיכך: ״וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך ונתון אותו על כל ארץ מצרים״.

אף יוסף בשלו. ארשת פניו שלוה ואדישה כאלו כל זה לא נוגע לו.

חשב פרעה בלבו, אולי סבור יוסף שאין לי סמכות לעשות זאת, וממילא אין תקף למנוי הזה. לכן הבהיר פרעה ליוסף: ״אני פרעה״, שלטוני הוא ללא עוררין וסמכותי מחלטת, וממילא למנוי שלך יש תוקף גמור, וקבעתי כי ״ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים״.

  כשראה שעליו לא משתנה דבר בהתנהגותו של יוסף, עלתה במוחו המחשבה: 'יסף הוא פקח וחכם והוא מבין שלמרות שיש לי סמכות ותקף לכל צעד. יתכן שהציבור לא ישלים עם מנויו של עבד זר כמשנה למלך והוא ימרד בו ויתקומם כנגד המנוי הזה. על כן: ״ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח״ – יודיע פרעה לכל אזרחי ארצו שיוסף הוא; ״גברא רמטמרן גליך ליה״ (אונקלוס), יזהרו ממנו, כל מה שיש בסתרי סתרים, בחדרי חדרים, הכל הוא יודע.

אך גם זה לא עזר ויוסף נשאר אדיש לגמרי. כעת, כבר לא ידע פרעה כיצד להתמודד מול התופעה המשונה הזו. לבסוף נצנץ במוחו רעיון: יוסף יודע כי המנוי לא יחזיק מעמד, משום שמיד עם פרסום הדבר תבוא אשת פוטיפר ותפרסם ברבים את ספורו של יוסף, והוא יאלץ לפרש בבשת פנים מתפקידו הרם. גם לזה מצא פרעה פתרון: ״וייתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן און לאשה״, מתוך מחשבה שכשאשת פוטיפר תהפך לחותנתו אין חשש שהיא תשפיל אותו בפרהסיה.

תמיד ביד ה׳

אך יוסף נשאר כשהיה. אותה הרגשה שהיתה לו בשעה שהיה בשפל המדרגה בבית הסהר, נשארה גם כשהתמנה למשנה למלך. ואם תשאל כיצד יתכן שאדם לא נרגיש שום הבדל בין בית סהר לארמון המלוכה? התשובה פשוטה: תמיד הרגיש יוסף כי הוא בנד ה׳ וכל מה שקורה עמו בא מאת הי, למען התכלית !התפקיד שנועדו לו באותה שעה.

תחלה היה יוסף בשפל תחתית: נרדף על ידי אחיו ומורד בעל כרחו למצרים – אך הוא לא נפל ברוחו בידעו שזהו רצון ה׳ ועליו למלא את תפקידו ויעודו באותה שעה.

גם בהמשך, כשהשלך אל בית האסורים, בהיותו בזוי ומשפל, חש בכל נפשו ומאידו שהוא איננו נמצא בבית הסהר אלא – ביד ה'.

אותה הרגשה ממש המשיכה ללוות אותו גם כאשר נכנם לארמון המלוכה וזכה לכבוד מלכים.

מי שמרגיש כך, אין הוא משפע מן המצב שבו הוא נמצא – לא לרעה ולא לטובה. שכן תמיד, בכל עת ובכל מצב, הוא מצוי בחיקו של הקדוש ברוך הוא, והתנאים והנקבות שסביבו לא משנים כלל את הרגשתו.

ידוע ידע יוסף כי מלבד הנסבות, שום דבר במהותו לא השתנה. בכל מקרה ובכל מצב הוא חיל נאמן לה'; והוא מוכן ומזמן למלא את תפקידו ויעודו ־ בהתאם למקום ולזמן: כשנאסר בבית האסורים שאל את עצמו מה תפקידי בשעה זו, מה ה׳ רוצה ממני במצבי הנוכחי; וכשנתמנה למלכות שאל את עצמו מה תפקידי בשעה זו, לשם מה הגעתי למלכות.

דוד בעת המלכתו

בשעה שהמליך שמואל הנביא את דוד למלך, חבר דוד פרק מיחד בתהלים, פרק קל״א, שבו בטא את הרגשת לבו באותה שעה.

וכך אמר (תהלים קלא, א): ״ה׳ לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדלות ובנפלאות ממני״ – שום הרגשת גדלות וגבהות הלב לא היתה בי. ולכאורה, ביצד יתכן הדבר שמאירע מרומם שכזה לא ישפיע על האדם כלל וכלל?

התשובה היא (שם, ב): ״אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמל עלי אמו כגמל עלי נפשי". אדם שנוסע מבני ברק לירושלים, ובדרך מתקשרים אליו ושואלים אותו ״היכן אתה?״, הוא ישקיף מבעד לסלון לבדק את מקומו באותו שעה, ויענה: "ליד שדה התעופה״. כעביר זמן שוב מצלצל הטלפון ברכבו, ושוב הוא נשאל למקומו, והפעם הוא !ענה: ״בשער הגיא״. אחר כך הוא ישיב: ״בגנות סחרוב״. כך תשתנה תשובתו מרגע לרגע, לפי מקומו המדייק באותה שעה.

לעמת זאת, כאשי תינוק, הנוסע עם אמו ועושה את אותה ירך מבני ברק לירושלים, נשאל ״היכן אתה?״, יענה: "אצל אמא״. וכעבר רבע שנה כששוב ישאל ״ועכשו היכן אתה?״, ישיב: ״אצל אמא״. וגם כשישאל בשלישית ״היכן אתה?״,

תחזר התשובה על עצמה: ״אצל אמא״.

מה בין המובגר לעולל, הלא שניהם עשו את אותה הדרך ממש? אלא שהמבוגר סבור כי מקומו ומצבו משתנים מעת לעת, והרגשתו היא בהתאם למקום ולמצב. לעומתו, התינוק מרגיש כל הזמן רק דבר אחד: אני אצל אמא, היא נושאת אותי בחיקה כל העת ומאומה לא משתנה, תמיד אני בידיה.

אומר דוד המלך: "לא גבה לבי ולא רמו עיני", ואם תתמה כיצד יתכן הדבר?

פשוט מאד: ״אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמל עלי אמו, כגמל עלי נפשי״ – כל ימי אני בחיקו של אבי שבשמים, כגמול המצוי בחיק אמו. אין זה משנה מה מצבי והיכן מקומי, תמיד אני בידי ה', מוכן ומזמן למלא את תפקידי ויעודי לאותה עת.

כשהיה דוד משפל ונרדף, הוא הרגיש שהוא ביד ה'; ואותה הרגשה ממש היתה לו כשהמלך בידי שמואל הנביא כמלך על ישראל. בכל עת ובכל מצב הוא מצוי בחיקו של הקדוש ברוך הוא. התנאים והנקבות לא משנים כלל את הרגשתו, אלא רק את תפקידו .ויעידו ־ בהתאם למקום ולזמן. כשהשפל ונרדף שאל עצמו מה תפקידי בשעה זו, מה ה׳ רוצה ממני במצבי הנוכחי; וכשהמלך למלך על ישראל שאל עצמו מה תפקידי בשעה זו, לשם מה הגעתי למלכות.

מה ה׳ שואל מאתי?

זוהי משימת חייו של יהודי: עליו תמיד לשאל את עצמו – מה תפקידי בשעה זו? לשם מה זמן אותי הקדוש ברוך הוא למקומי הנוכחי ולמצבי העכשוי? רק כך יוכל למלא בשלמות את יעודו ותכליתו עלי אדמות.

כאשר הודיעו הרופאים לרבי חיים פרידלנדר !צ״ל על מחלתו הקשה, הוא נעמד ושאל עצמו: ״מה תפקידי בשעה זו?״, תגובה זו, השונה כל כך מתגובה טבעית של כל חולה, הפורץ בבכי או מנסה לברר על רופאים גדולים, מוכיחה על כל התנהלות חייו.

זוהי המחשבה הנכונה והאמתית ביותר, הלא הקב״ה המשגיח על כל אחד ואחד מאתנו בהשגחה פרטית, הוא זה שמחליט לאדם אם יהיה חולה או בריא, אם ינתן בכלא או יהפוך לראש ממשלה. השאלה היחידה שצריכה להטריד את מנוחתו של היהודי היא: מהו תפקידי שלי בתוך המערכת? מה אני צריך לעשות כעת?!

המוזלמן שהציל

בספר ״ועמך כלם״ כתב ר׳ חנוך טלר מקבץ ספורים אמתיים מן החיים, באחד מהם הוא כותב על קבוצת נהגי מוניות שהיתה נוהגת להתאסף מפעם לפעם בביתו של אחד מהם, להתכבד בכוס קפה ועוגה, ולשמוע על התרחשיות מיחדות

שארעו למארחם לאחרונה.

באחד הימים אסף את כלם נהג בשם חיים, ולאחר שכלם סימו ללהג, הם נפנו לשמע מה רוצה חיים לספר להם.

״תשמעו״, פתח חיים, ״יש לי בשבילכם ספור שמעולם לא שמעתם״.

צחוק קל עבר ביניהם, זוהי הפתיחה הקבועה של כל אחד המספר ספור… אחר, עטו על פניהם הבעה רצינית והקשיבו בדממה.

״לפני כמה חדשים הזמנתי דרך חברת נסיעות מסימת לערך סיור תיור לאמריקני, מיליונר המגיע לארץ לבקור ומעטן לנסוע לירושלים דרך כמה ישובים.

הגעתי לשדה התעופה, והנה הוא נגש אלי, אתם בודאי מתארים לעצמכם איך הוא נראה״.

הנהגים חייכו, ואז אמר מישהו: ״חולצת משי צבעונית״. ״נכון, הגיב חיים. ״מכנסי ג׳ינס כאלו״, אמר אחר. ״נכון דוד״. ״ירקרקת כזאת…״.

״*אמת, אבל את הדבר העקרי שכחתם״.

״נו, בטח, סיגר בארבעים דולר״.

"יפה. בעובדה זו תלוי המשך הספור״, אמר חיים והמשיך:

״היהודי נכנס לרכב, חלץ את נעליו, הודשב במושב האחורי והרים את רגליו על המושב הקדמי, אחר כך הוציא סיגריה והדליק אותה… החלונות ברכב היו קמרים והמחנק היה נורא, החלטתי לאות התגוננות לעשן גם אני… עמדתי להדליק את הסיגריה, כשהאמריקני מאחור קורא אלי: 'הי, אני אדליק לך…׳. הוא הוריד את הרגלים מן המושב, התכופף קדימה והצית לי את הסיגריה. באותם רגעים עלה מעט שרוול חלצתו, וכאשר ראיתי את ידו החשופה התחלתי לרעד בכל גופי, הפניתי את הרכב לשולי הכביש ונעצרתי״.

״קרה משהו?״, האמריקני נסה להבין.

״המספר שיש לך על היד״, עניתי בקשי, ״הוא מאושויץ״.״

״חשבת שנולדתי עם כפית זהב בפה״, הביט בי, ״הו… אני שלמתי כבר את כל החובות שלי… בודאי שהייתי באושויץ, היינו שם כולנו – אבא, אמא, אחי אחיותי… כולם הלכו, ורק אני נשארתי…״.

״נשארת לבד?״

״את אלו שלפני ראיתי הולכים, אחי עמד בתור לפני, קויתי שאולי הוא נשאר… אבל לא, נותרתי לבד בעולם״.

״כך אמר לי האמריקני הזקן, כאלו הוא מספר על הנפש האחרון שנסע אליו, אבל אני לא יכלתי להמשיך… חלקכם ודאי מכירים את ההיסטוריה שלי״, הוא הרים את עיניו לעבר חבריו הנהגים, ״ולאלו שלא – אספר כעת: באתי לפני עשרים שנה לארץ עם כמה חברים, טילנו בארץ לארכה ולרחבה, וכשנמאסו עלינו הטיולים וגם הכסף נגמר, החלטנו להתנדב באיזשהו קבוץ״.

״היינו בצפון ושבצנו בעבודה במפעל השמורים של הקבוץ. בתחלה נהניתי מהקבוץ ומהאידאולוגיה, אבל בשלב מסים הכל עובר. יום אחד קמתי בבקר, האוכל בחדר האוכל לא מצא חן בעיני ויצאתי לעבודה״.

״הסעתי את הטרקטור שהיה עמוס בתפוחים לעבר הלוע המרסקת את התפוחים, עליתי על עגלת הטרקטור והרמתי אותה, כדי שהתפוחים יפלו לתוך המכונה, הפעלתי אותה, והתחלתי לשפוך את התפוחים למכונה״.

הסכינים למטה עבדו ללא הרף, ואני עומד למעלה וגורף את התפוחים… כנראה סנדלי היו לחים, כי לפתע החלקתי… הישר לעבר הלע של המכונה!!!…

נסיתי להאחז במשהו… אבל הכל היה חלק!!

הסכינים למטה עבדו בשקשוק מונוטוני, ואני הולך ומתקרב לעברם – הדבר היחיד שהפריד בינינו היו כמה עשרות קילוגרמים של תפוחים, בערמה הולכת וקטנה בעקביות –

צרחתי וצרחתי, אבל בתוך לבי ידעתי שאין לי סכוי… כולם בחדר האוכל… אף אחד לא ישמע…

ניסיתי לקפץ למעלה, אבל היה זה נסיון נפל… חשתי את מגע המתכת תחת רגלי… זהו זה…

בפעם הראשונה בחיי פרצה מפי תפילה.

'רבונו של עולם!׳, צעקתי, ׳אני הולך למות, ועדין לא עשיתי שום דבר משמעותי בחיים שלי! תן לי לחיות!!…׳.

התאום חשתי בכאב איים ברגלי, אבל רגע לפני שאבדתי את ההכרה ראיתי יד ממול עיני. היד של זלמן המוזלמן.

זלמזן המוזלמן היה ניצול שואה שקלט הקבוץ לאחר מלחמת העולם השניה, והיה אדם בודד ושתקן ומעולם לא דיבר עם איש, הוא עבד בטאטוא הנגריה, והיה בסמוך לטרקטור שלי… ברגע הראשון הייתי משכנע שזוהי יד של מלאך חבלה אשר ניסה לתפס אותי ולהביאני למעלה, ברגעי העירפול האחרונים הספקתי לקלט ידו של זלמן, וגם לראות את המספר…

התעוררתי בבית החולים ללא רגל, במשך מעט יותר משנה הייתי בשיקום, ואז השתחררתי הביתה עם תותבת.

׳לא שבתי יותר לקבוץ, במהלך השנה הזו קיימתי את נדרי, ידעתי שאלקים הציל את חיי, ורציתי להחזיר לו מעט על כך… למדתי על היהדות והתקרבתי יותר ויותר לשמירת תורה ומצוות.

אבל הדבר שמעולם לא הצלחתי לשכוח היה – המספר שעל ידו של זלמן…

אני לא יכול לשכוח. הוא מונח לי מול העיניים יומם ולילה.

חלפו שנים, הפכתי לאזרח ישראלי, והגעתי למשרד הפנים לקבל תעודת זהות. הבטתי במספר החדש שניתן לי, והייתי בהלם – ארבע הספרות הראשונות שלו היו – 1528 – המספר שהיה על ידו של זלמן…

הקמתי, בסייעתא דשמיא, בית בעם ישראל, שכרתי דירה והזמנתי קו טלפון. ואחד הפעמים אני שב הביתה, אשתי אומרת לי: ׳מזל טוב, חיים, קבלנו סוף סוף קו טלפון׳. שמעתי את המספר ועמדתי כמעט להתעלף, ארבע הספרות האחרונות שלו היו – 1528 המספר שעל ידו של זלמן…

אתם מבינים אותי, כן? המספר רדף אותי לאן שהלכתי…

והגה, כאן, בתוך הרכב שלי, מושיט לי איזה תייר אמריקני את ידו, ועליה – 1529 המספר העוקב למספרו של זלמן… ומספר לי על האח שעמד לפניו בתור ונעלם מעיניו.

עמדתי מולו רועד כלי, לבסוף אמרתי: אני לא נוסע לירושלים כעת, תסלח  לי. כמו מטורף עשיתי פרסה באמצע כביש ירושלים – תל אביב. שמעתי צפירות מכל הכוונים, והמשכתי לנסוע.

״לאן אתה לוקח אותי?״, האמריקני מאחור היה לחוץ, אבל לא יכלתי להוציא מילה מן הפה, רעדתי ואחזתי בהגה בשתי ידי, לא כדי להחזיק אותו, אלא כדי שההגה יחזיק אותי…

שעתים נסיעה, ואני מגיע לקבוץ בצפון. עוצר ליד הנגריה ומתפלל שזלמן המוזלמן עדין חי… הרכב עוצר, אני מזנק החוצה, רואה את זלמן עומד מולי –

״זלמן, אתה זוכר אותי?״, אני שואל, אבל הוא לא עונה. זלמן איננו מדבר עם אף אחד…

ניצוץ נדלק לרגע בעיניו. אני נרגע, הוא זוכר אותי…

אני מסתובב אחורנית ומתחיל להוציא את מזודותיו של האמריקני המפוטם שעדין יושב בפנים, מניח אותם על שלוליות הבוץ ומתעלם מן הרטיבות שלו על מה שאני עושה.

לבסוף הוא יצא.

גררתי אותו לעבר זלמן, והפשלתי לשניהם את שרוולי החולצה… כעבור רגע הם קלטו…

האמריקני אמר בקול מוזר: ״סולי? סולי?״… וזלמן משיב לו: ״מנדל? אתה חי??״… עזבתי אותם ככה, ונסעתי לי משם…״.

חיים שתק ונגב את הזעה שבצבצה על מצחו. ״הוי, חיים״, אמר מישהו, ״עד שפעם יוצא לך לקחת כזה אמריקני עשיר, לא לקחת ׳טיפ׳??…״.

סיים הרים את עיניו: ״היהודי הזה עזר לי לשלם את החוב הכבד ביותר שהיה בחיי… בזכותו הצלחתי לשלם לזלמן המוזלמן על הצלת חיי! ואתם מדברים על כסף?״

מאורע אמתי זה הנו ספור של השגחה פרטית מופלאה, אשר יש רק לפקח עינים כדי לראותה. אולם, למעשה, כל חיינו הינם בהשגחה פרטית מהחל עד כלה.

הקב״ה מסדר את העולם כלו ומעמידנו בתוכו לתפקיד מסוים, ולפיכך כל מה שנדרש מאתנו הוא לשאול את עצמנו בכל מצב שהוא: מה כעת רוצה מאתנו הרבונו של עולם? מה היתה המטרה שבשלה הוא הוביל אותנו למצבנו הנוכחי?

ומי שירכז את מחשבתו בכך, יוכל לפעל לשם כך ולהגיע להשלמת תכליתו בעולם.

*

יוסף הנהגה של מלכות

[מהרב נידם שליט"א]

ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם. שבע פרות רזות שבע שמנות, והרזות בולעות את השמנות. שבע שיבולים רזות שבע שמנות, והרזות בולעות את השמנות. שר המשקים מודיע לפרעה שיש מי שיודע לפתור חלומות והוא בכלא. פרעה מבקש להוציאו, והוא עומד לפני פרעה.

הוא פותר לפרעה: שבע שנות רעב יחולו בעוד שבע שנים. השבע יתחיל כבר עכשיו. צריך לאסוף תבואה לשנות הרעב.

פרעה מתפעל מאוד, אין נבון וחכם כמוך! מה ההתפעלות הגדולה כל כך??

ואם נהיה כנים, לכאורה ניתן היה לחשוד ביוסף שמכר לפרעה לוקש.. הוא אומר לו תהינה שבע שנות רעב בעוד שבע שנים… יהיה או לא יהיה? מי יודע? בינתיים ימנו אותו למשנה למלך והוא יארגן את האיסוף של המזון – תפקיד רם מעלה.

אם בסוף לא יהיה רעב, הוא תמיד יוכל לומר שה' ראה שהם שיפרו מעשיהם והחליט שלא להביא רעב…

או שה' ראה שמיניתם מינוי כל כך מוצלח למשנה למלך, אותי, ומחל לכם בזכות זה על כל חטאותיכם…

אצל נבוכדנצאר שחלם חלום ולא ידעו לפתור את חלומו הזהיר אותם נבוכדנצר: (דניאל ב, ט): "דִּי הֵן חֶלְמָא לָא תְהוֹדְעֻנַּנִי חֲדָה הִיא דָתְכוֹן וּמִלָּה כִדְבָה וּשְׁחִיתָה {הִזְדְּמִנְתּוּן} לְמֵאמַר קָדָמַי עַד דִּי עִדָּנָא יִשְׁתַּנֵּא, לָהֵן חֶלְמָא אֱמַרוּ לִי וְאִנְדַּע דִּי פִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֻנַּנִי".

רש"י אמנם מסביר שהוא אמר להם שלא יעברו את הזמן שהוא מקציב להם לומר את פתרונו – עד הערב, אך המלבי"ם מסביר שהוא הזהיר אותם על זה שדיברנו, שלא תאמרו לי פתרון "עד די עדנא ישתנא" – שנוגע לעוד שנים ארוכות ולא יהיה לי אפשרות לבדוק את אמיתות פתרונכם…

אז כיצד פרעה קונה את פתרונו של יוסף?

יוסף אומר לפרעה שיש אלוקים ובזה מבזה את פרעה בכך שהוא מוכר לכולם שהוא האלוה – למה הוא צריך את זה?

יוסף אומר לו ועל השנות החלום פעמיים זה סימן שזה יתקיים במהירות. והרי בפרשה הקודמת ראינו שיוסף חלם חלומות פעמיים ובכל זאת זה התקיים רק לאחר כ"ב שנה!!

וקושי גדול יש בכלל בענין החלומות ההם: למה מראים לו כ"ב שנה קודם?? פרעה חלם מייד לפני ההתגשמות. מדוע ליוסף מודיעים כל כך מוקדם? מה הוא אמור לעשות עם זה?? הוא אמור כעת להשתדל משהו?

כשמעלים את יוסף לגדולה "ויצא על כל ארץ מצרים", הרי מדובר בעבד שהיה בכלא י"ב שנה, ומיד לאחר מכן יוצא על כל ארץ מצרים, נוסע במרצדס הפתוחה עושה שלום לכולם כנשיא מבטן ומלידה… כולם זורקים לו מתנות [כך הרי למד להכיר את אסנת בת דינה] ופתאום מתחיל למלוך ולהיות משנה למלך מצרים כבקי ורגיל, מחמש את כל הארץ, נותן פקודות מקים מערך איסוף מזון וכו' מהיכן הכוחות הללו? באיזו פקולטה באוניברסיטת לוקסור למנהיגים צעירים הוא למד??

ההסבר הוא – החלומות של יוסף אכן התגשמו באופן מיידי!

ברגע שנמסר ליוסף בחלומות בארץ כנען "אתה תמלוך" הוא מרגע זה מלך! מלך בגינוני מלכות, מלך בהנהגתו מלך ביחס שלו עם אחיו. יוסף הולך יד ביד עם הקב"ה יד ביד, כמלך מאת השם!

בואו נתבונן בכל העובר על יוסף ונראה זאת:

יוסף מגיע למצרים כעבד. עבד מתחיל מלמטה. עובד בפלחה. תחת שמש קופחת מצאת החמה עד צאת הנשמה. אם הוא מוכשר נותנים לו אחריות על קבוצה של עבדים. יותר מוכשר – אחראי על קבוצה יותר גדולה. יותר מוכשר – מכניסים אותו לבית – עבודות נקיון ותחזוקה. לאחר מכן – אחראי על הרכש והמזון, לאחר מכן מלביש את האדון ומשמשו. לאחר כל זה אולי הוא הופך להיות מנכ"ל בית השר.

וכאן יוסף מגיע ומיד הופך להיות מנכ"ל הבית, אין פוטיפר יודע אתו מאומה חוץ מאישתו, הוא משנה לבעל הבית! הוא מלך!

בעקבות העלילה יוסף מושלך לכלא. יש שם אנשים שיושבים שלושים וארבעים שנה, וזה מקרוב בא והנה: "וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה, אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְדֹוָד אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְדֹוָד מַצְלִיחַ" (בראשית לט, כב -כג) לכן נבין כמה עוול עשה שר המשקים עם יוסף כשתיאר אותו בתיאורים כל כך משפילים – עבד עברי נער, כדי ליצור רושם ראשוני שלילי על פרעה. אך זה לא עזר לו! מדוע? כי "מלכות" זועקת מתוך יוסף!!

ולכן כשיוסף מגיע לפרעה, פרעה נמס:

(לז) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו.

(לח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ.

(לט) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ.

(מ) אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.

(מא) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

(מב) וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ.

(מג) וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

(מד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

(מה) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

(מו) וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (בראשית מא)

ולכן כשיוסף עומד לפניו הוא אומר לו שוב ושוב את אשר האלוקים עושה הראה את פרעה… פרעה אתה אולי יכול לרמות את העם שלך שחושבים שאתה האלוה, אך עלי זה לא עובד. אני יודע את המציאות, ויש בורא לעולם, והוא מראה לך את החלומות.

כך מתנהג מלך.

עבד תמיד חושב מה ימצא חן בעיני האדון וזאת יאמר, אך המלך – עוז לו לומר את אשר על ליבו, ויוסף הוא מלך!

ולמעשה יוסף הוא המלך האמיתי – פרעה אולי מולך מכוח הפיכה, או מכוח שושלת אביו, אך אני מלך כבר מלפני עשרים ושתיים שנה! מלך אמיתי ולא "בכאילו".

ואכן, פרעה התגמד לידו – כי הוא המלך האמיתי!

ולכן יוסף לא צריך תקופת הסתגלות, ללמוד את החומר, הוא מיד מלך. הוא מנחית הוראות ומנהל את העם – כמלך מקדמת דנא.

המהלך הזה בא לידי ביטוי בכל ההנהגה של יוסף.

האחים אמרו "לו ישטמנו יוסף", אחרי שאבא נפטר הם חוששים שיוסף יקום בהם. הם לא קראו נכון את יוסף.

זה מתאים לאדם קטן, נקמנות, סגירת חשבונות, יוסף הוא מלך! הוא לא ראש ממשלה… לא להתבלבל…

מזכיר הדבר את המסופר על הגרף פוטוצקי שלקחוהו על מנת להשליכו למדורת האש שהכינו לו הכמרים ימח שמם וזכרם, הם אמרו לו בדרך אנו יודעים שכעת אנו צוחקים עליך, אך שם למעלה אתה תנקום בנו… שמע זאת הגרף וגיחך… בילדותי שיחקנו בארמונות החול, והיו לנו חבר שהיה הורס לי את הארמון ברשעותו. אמרתי לעצמי כשאגדל ואהיה בעל כוח – אני אנקום בו!! כשגדלתי, מי זכר את הארמונות והשטויות ההם…

כך יוסף, כשאתה מלך – אינך עוסק בקטנוניות והבל.

לפי זה תיושב לנו שאלה, אצל יוסף לא ראינו בשום מקום שהוא מודה לה'? הרי יהודה "הפעם אודה את השם" יעקב מודה להשם כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות וכו'.

מי מודה? מי שהיה במצב גרוע וה' הוציא אותו מצרתו – הוא חש צורך להודות. אך ילד הנמצא עם אביו יד ביד והאבא מעביר אותו את הכביש ושומר עליו מתאונה, הילד לא עומד ואומר: "תודה אבא שהצלת אותי", אני הרי יד ביד עם אבא.

יוסף יד ביד עם ה'. ויהי אלוקים את יוסף ויהי איש מצליח וכל אשר הוא ה' מצליח בידו. השם יד ביד אתו לכל אורך הדרך.

הכוח הזה של המלכות זה מה שהציל את יוסף מאשת פוטיפר.

הגמרא מביאה שאותה מטרוניתא שאלה את החכמים היתכן שנער בן שבע עשרה יפה תואר ומסלסל בשערו, האם יתכן שנשאר בקדושתו? ענה לה רבי יוסי תורתנו אינה הסיפורים של קדושי האומות… מצד אחד בית נזירים מצד שני בית נזירות ובאמצע בית יתומים…

התורה לא מסתירה את חטאי הקדמונים. אדם הראשון חטא, נח, אברהם, ראובן, יהודה, משה, אהרון, דוד. אצלנו התורה לא מחפה על חטאי הקדמונים. ואם על יוסף נאמר שלא חטא – זו האמת המוחלטת.

רק שצריך להבין – מהיכן הכוחות ששאב יוסף??

אדם שכל גינוניו מלכות, לא נותן לעצמו להוריד עצמו לטינוף הזה אשת פוטיפר. רק המולך בכל רמח אבריו ושסה גידיו מסוגל לשלוט שליטה עצמית מוחלטת ולברוח מן העבירה!

לכן הים ראה וינוס – ראה את ארונו של יוסף. מלך יוצר רתיעה. אימת מלכות.

כל מלכי עולם באו ללוות את יוסף. כי הוא הוכר לכל – זה מלך. הוא שידר מלכות שכולם חשו מתגמדים למולו. יש מי שמכבדים אותו כי יראים ממנו. ויש מי שמכבדים אותו בגלל מהותו. עוצמות כוחות נפשו. זה יוסף.

לכן הוא זוכה לכבוד גדול לאחר מותו, בשלב שכבר אין לאף אחד מורא ממנו, או קבלת תועלת או אינטרס כלשהו, רק אז אפשר לראות הערכה אמיתית לאישיותו העוצמתית המלכותית של יוסף!

כאשר דוד קרע את כנף מעילו של שאול, ופנה אליו מרחוק ואמר: הרי הייתי מסוגל להרוג אותך במערה, ולא עשיתי כן, מדוע אתה רודף אותי חינם?

אומר לו שאול (שמואל א' כד) :

(יח) צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה.

(יט) ואַתָּה הִגַּדְתָּ הַיּוֹם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי יְדֹוָד בְּיָדְךָ וְלֹא הֲרַגְתָּנִי

(כ) וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה ? וַידֹוָד יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי.

(כא) וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל.

מהיכן ידע שאול כי מלוך ימלוך? "הגם שאול בנביאים"?

מבאר המלבי"ם שמסקנתו של שאול הייתה מכך שהיה לדוד כוח שילטון אדיר, מושל ביצריו ורצונותיו, אדם כזה הוא מלך באופי! הוא איש של שילטון!

חז"ל אומרים מאן מלכי? רבנן! מי הם המלכים האמתיים? רבנן. דוקא גדולי ישראל הם המלכים האמיתיים הגם שאין להם שום דיפלומא או תעודה כלשהי. מי בחר ברב אלישיב? ברב עובדיה יוסף? הרב אלישיב הרי היה ספון שנים ולא הכירוהו, וכן הרב שך, גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל לא גדל בעקבות הרבנות, שהרי היו רבנים ראשיים רבים שלא הכירו אותם לאחר עזיבת התפקיד.

הציבור מכיר בכוח השליטה של החכם. בכח השילטון שלו על כל רצונותיו ויצריו.

את זה שידר יוסף!

*

רשעים אלהיהם לשירותם

פרעה חולם והנה עומד על היאור, אולם מספר ליוסף 'על שפת היאור', אמרו חז"ל (בראשית רבה פט, ד):

"ופרעה חולם", אמר רבי יוחנן הרשעים מתקיימין על אלוהיהם, ופרעה חולם והוא עומד על היאור, אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם, (בראשית כח, יג) והנה ה' נצב עליו. עד כאן.

פרעה מתבייש לספר ליוסף על כך שהוא היה מעל היאור אלוהיו, ולכן הוא מספר שהוא היה על שפת היאור…

יוסף מתקן את פרעה, ופרעה מבין שלפניו איש אשר רוח אלוקים בו.

וזה שרמז הפסוק: 'עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים', מה הייתה עדות לפרעה ששם את יוסף על ארץ מצרים? 'שפת לא ידעתי אשמע' – שאמר יוסף לפרעה 'שפת' היאור שכעת אני שומע ממך, לא ידעתי מהיכן הוצאת אותה…

מה הביאור 'רשעים מתקיימין על אלוהיהן'? הרשע מתייחס לאלוהיו כאל משרת, שהוא צריך אותו הוא פונה אליו, וכשלא – שלא יתערב לו בחיים ולא יפריע… הוא מוכן להקריב קורבן לאלוהיו, אך שהמחיר ישתלם, והאלוה לא יכזיב…

לעומת זאת היהודי מרגיש עבד לאלוקיו ואינו עושה עימו 'ביזניס'… האלוה מתקיים 'עליו', ולא הוא מעל האלוה…

כך מצאנו אצל בתואל, כשראה את אליעזר והגמלים הוא ניגש לביתו ופינה את האלהים שלו וזרק אותו למחסן… כעת אל תפריע, יש פה ענין עם הרבה כסף… כשהוא ילך אני אוציא אותך משם…

מסופר על הרב גודל איזנר שהיה יהודי ירא שמים ומחנך דגול, שכל חייו סבל. הוא התחתן ולא נולדו לו ילדים והתחתן בשנית והוגלה לאושויץ. פגש אותו שם תלמיד שלו לשעבר ושאלו: רבי, האם גם כאן אתה מחייך? הוא שלף דף מקופל מתוך כיסו ובו ציטוט מחובת הלבבות [השער העשירי, שער אהבת ה', פרק א] "נאמר על אחד מן החסידים, שהיה קם בלילה ואמר: אלוהי! הרעבתני, ועירום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, ועוזך וגודלך הוריתני (ובעזך וגדלך נשבעתי), אם תשרפני באש, לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך, דומה למה שאמר (איוב יג, טו): הן יקטלני לו איחל. ואל הענין הזה רמז החכם באמרו (שיר השירים א, יג): צרור המור דודי לי בין שדי ילין. ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על דרך הדרש (שבת פח, ע"ב): אף על פי שמיצר לי ומימר לי – דודי בין שדי ילין. וזה דומה למה שאמר הנביא (דברים ו, ה): ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך":

כך נראה מי שמחשיב עצמו לעבד ה'!

[קראתי על אחד מגדולי ישראל במוסש"ק שהנאצי הקלגס הוציאו עם טליתו ובגדי רבנותו שיקלף את האספלט בידים חשופות. הוא פנה אליו בסדיזם ושאל 'האם זה מוצא חן בעיניך?' והרב ענה 'כעבד לריבונו של עולם, מה שהריבונו של עולם עושה מוצא בעיני!'

יעקב נפגש עם יוסף. יוסף 'ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד'.

פירש רש"י: 'אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע'.

יעקב לא נשק לו גם אחר כך, כמובא במסכת כלה [פ"ג הל' טו]: 'העבר רצונך מפני רצון שמים, שכן מצינו ביעקב שלא נשק ליוסף בנו'. ומדוע? אומרת הגמרא שיעקב חשש שמא יוסף לא שמר על קדושתו מפאת רוב יופיו. ואיך יוכל לנשוק לפה שנשק בעבירה?

ואומרת הגמרא שם שיוסף רצה לנשקו, אך הוא לא הניחו ורק 'ויבך על צאוריו עוד'.

כאשר נפטר יעקב אמר יוסף: שלושים ותשע שנים לא נשקתי לפי אבי, ועתה לא אנשקנו? 'ויבך עליו וישק לו'.

יעקב לא מנשק ליוסף ולא מסכים שישק לו, מה עם רגשותיו? זהו הבן יקיר לי, שאותו אהב מכל בניו?!

אלא יעקב הוא עבד ה'. 'והנה ה' ניצב עליו' עבד אינו יודע מאומה חוץ מלקיים רצון אדוניו, הגם שזה מנוגד לרגשותיו!

[הסיפור ממתוק האור עמוד רי"א] מעשה ביהודי מראשון לציון שלא היה עובד ביום ו' ופעם אחת, אחרי לחץ רב עבד בערב שבת שובה, וביקשוהו שני עוברים ושבים פרטים שרוצים להזמין עבודה, והתברר שהיו אלה מס הכנסה, זומן לחקירה, לא היה לו קבלה, זימנוהו לחקירה מקיפה בעוד עשרה ימים, וניסה לפנות לכל מיני גורמים שיסייעו לו, אחד הציע לו שיש אחד ביפו שיודע לשתול קבלות בתוך פנקס…

השני הציע לו את שמעון ידידם שעבד במשרד ממשלתי והכיר את כל החברה הללו, ותמורת כמה גרושים ניתן יהיה לסגור את התיק.

השלישי הציע לו את אחיו שעובד איתם כעת, ויוכל תמורת סכום לא גדול להחליק עניינים. לאחר שניסה את כל ההצעות פנה לריבונו של עולם ושאל: מה אתה רוצה ממני? הרי תמיד הפרשתי מעשרות כראוי, ואני מחזיק חתן תלמיד חכם ומפרנסו?

ופתאום הבין, שכשהיתה לו בעיה הוא פנה לההוא מיפו, לשמעון ולאחר של פלוני..

את הריבונו של עולם לא שיתף בענין… הוא מיד קם לטלפון והתקשר לההוא מיפו וביטל את העבודה, וכן לשמעון ולכל השאר והודיע שהוא כבר הסתדר בעצמו. לאחר מכן פנה לריבונו של עולם,ואמר: 'אני אצלך'. יום החקירה הגיע, והוא נשלח לחדר המנהל. המנהל החל לתחקר אותו, וככל שהחקירה התקדמה הבין שהסיכויים לצאת נקי פוחתים והולכים. לפתע אמר לו הפקיד – איני יודע מדוע, אבל אני לא מסוגל לעשות לך מאומה, כאילו מישהו רשם לך על המצח 'אל תגע בו'… אני כותב לך דו"ח, ומכניס אותו לתיק האישי שלך, וכעת עליך להתפלל שאף אחד לא יפתח את התיק… ובמילים אלה נפרד מהם לשלום.].

*

קשה לעקור מושכל ראשון | אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני

[לק"ט]

(בראשית מא, יב) "ושם איתנו נער עברי עבד לשר הטבחים וגו"'.

פירש רש"י: "נער עברי עבד – ארורים הרשעים שאי טובתם שלימה. מזכירו בלשון של ביזיון נער שוטה אין ראוי לגדולה, עברי אפילו לשוננו אינו מכיר". עד כאן לשונו.

מדוע הוא כל כך מבזה את מטיבו? שר המשקים חשש שאם יאמר דברים טובים על יוסף הוא ישאל מיד מדוע איפוא שתקת עד עתה? כדי להינצל מעונש, הוא אמר דברי ביזוי על יוסף ואז יאמר שמה ששתק עד עתה מפני שחשב שיוסף אינו ראוי בשל כל מגרעותיו, ורק עתה שראה שאין מי שיודע לפתור הציעו. מכל מקום היה בזה גם רצון לביזוי יוסף.

חז"ל למדו מפסוקים אלה שחלום של מלך חלום של כל העולם הוא, ואינו חלום פרטי. וכך מובא במדרש (בראשית רבה פט, ד. ילקוט שמעוני מקץ רמז קמז. וכ"ה בזוהר ח"א קצד) 'ופרעה חולם וכל הבריות אינן חולמין? אלא חלומו של מלך על כל העולם הוא'.

מהיכן למדו זאת חז"ל, אולי במקרה חלום פרעה היה חולם כולל, ואין להקיש מכך לכל חלומות המלכים?

כתב החתם סופר [בתורת משה, וכ"כ בפרדס יוסף] שכוונת המדרש לתרץ בזה מדוע לכאורה לא הלך שר המשקים לספר ליוסף שכביכול הוא בעצמו חלם חלום על פרות ושיבולים כו' ולשמוע ממנו מה הפתרון, ואחר כך ילך בעצמו ויפתרנו לפרעה ויבא על שכרו, שהרי לא חפץ בטובת יוסף?

ולכך עונה המדרש שאינו דומה חלום של מלך לחלום של אדם פשוט, ולכן לא תועיל תחבולה שכזו. ועיין עוד בנחלת יעקב לגאון מליסא שבאר כיצד הוציאו חז"ל מהמילים 'ופרעה חולם' כלל זה.

לכאורה יש להתפלא, שואל בעל שו"ת "מחזה אליהו" בהקדמה כיצד הרהיב שר המשקים עוז בנפשו להגיד שקרים כאלה למלך? הרי במשך הזמן שהיו יחד במשמר בודאי הספיק להבחין עד כמה רחוק הוא מדרגת שוטה ובודאי גם עמד על חוכמתו הגדולה.

הסברם של דברים הוא שבאמת לא אמר שר המשקים לפרעה שיוסף שוטה אלא אמר לו את האמת שהוא "נער עברי עבד" ברם כאשר אדם שומע שאומרים על אדם שהוא נער מתעוררת אצל השומע המחשבה שמן הסתם הוא שוטה בדרך כלל עבדים הם בחזקת בני אדם שדעתם אינה מיושבת עליהם. מכאן עומדים אנו על עומק רשעות שר המשקים שמצד אחד אומנם לא הוציא שקר מפיו כדי להבטיח את הגנתו בכל התפתחות לרעה, אך יחד עם זאת באמת רצה להזיק ליוסף נזק גדול בהרגילו בעקיפין את פרעה למחשבה שיוסף הוא נער שוטה.

כלל גדול הוא בתורת נפש האדם: הרושם הראשון נחרת בו עמוק עד שקשה מאד לעוקרו. זהו למעשה אחד הנזקים החמורים שנגרמים לבני אדם על ידי דיבור לשון הרע. לאחר שסיפרו משהו בגנות מאן דהוא, אם ירצה המספר לעקור את דבריו ולדבר על לב השומע לבל יאמין לו לעולם לא ייעקר הרושם שהשאיר הדיבור הראשון.

דבר זה מתבאר בפסוק בתהלים (קכ, ד): "חיצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים". איתא במדרש שרותם הוא עץ שכאשר מדליקים אותו הוא בוער ימים רבים ומסופר שם על אב ובנו שעברו דרך יער והדליקו שם מדורה מעצי רתמים. אחרי שנה בדרכם בחזרה לביתם עברו שוב דרך אותו היער ומצאו שהמדורה שהדליקו עדיין בוערת שכן כוחם של עצי רתמים לבעור זמן ארוך ביותר.

מכאן למד האלשי"ך הקדוש שאל יחשוב האדם שהמספר לשון הרע, בידו לעקור דבריו הרעים שדיבר על חברו או שיהיו הדברים נשכחים מלב השומע, הדברים נכנסים לאוזני השומע וחודרים לנבכי נפשו כגחלי רתמים ושם הם מוסיפים לבעור ימים רבים.

אם למשל סיפרו לו שפלוני הוא עצלן אפילו אם בעיניו יראה במשך עשר שנים שהלה זריז, די לו לזריז להיכשל פעם אחת בזריזותו כדי לעורר בזולתו מחשבה שאולי באמת עצלן הוא כעדות שנמסרה לו עשר שנים קודם לכן.

וזוהי כוונת הכתוב "חיצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים", לבד מעוצם החורבן המיידי שיגרם על ידי הלשון הרע שהוא כחץ שנון שהורג למרחקים, עוד רעה חולה יש בו שהדיבור הוא כגחלי רתמים שבוערים זמן רב. בלשון הרע הדברים חודרים עמוק ורושם הידיעה אינו נמחה גם לאחר זמן רב.

בדרך זו הסביר גם הגר"ח שמואלביץ זצ"ל פרשת חוקת תשל"ב את דברי הגמרא "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כדבריהם? מפני שהיו שונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שהיו מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג, ע"ב)

ביאור הענין הוא על פי ההלכה שאסור לדיין לשמוע דברי בעל דין אחד קודם שיבוא בעל דין חברו. בספר המצוות (לא תעשה, רפ"א) כתב שהטעם הוא כדי שלא תיכנס לנפשו צורת הדברים ששומע מפי בעל דין זה.

ועיין במשלי (יח, יז): "צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו", ופירש הרלב"ג שם שלראשון יאמין ויהיה בעיניו צדיק, אבל לשני לא יאמין ויחקור בדבריו הרבה עיין שם.

ואף על פי שהדיין יודע שאדם זה הוא בעל דין ונוגע, ומיד יבוא הבעל דין השני להכחישו, אף על פי כן נכנסים הדברים בליבו ונקבעת בנפשו צורת הדברים ששמע לראשונה, ולכן אסור לדיין לשמוע צד אחד בטרם יבוא השני.

וקל וחומר בן בנו של קל וחומר בדברים שלא שמע מאחרים אלא שהוא עצמו חושבם לנכונים ואמיתיים שנקבעים בנפשו לדברי אמת, ואם יבוא אדם ויטען שדבריו אינם אמיתיים לא ישמע לו כלל.

לכן מאהבת האמת שהיתה לבית הלל התחכמו להקדים דברי בית שמאי לבית הלל כדי שלא תהיה להם שום נטיה קלה להכריע כדברי עצמם וזהו שאמרו שמחלוקתם של בית הלל ובית שמאי היא מחלוקת לשם שמים.

לאור זאת נבין את שגזרו היוונים – כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק באלוקי ישראל.

מדוע דוקא על קרן השור? יש מבארים על השור שבו היו רגילים לחרוש כל יום כדי שיראה זאת מול עיניו וחזקה על תעמולה שאינה שבה ריקם.

אולם יש מבארים שהיה דרכם ליתן לתינוק לינק מקרן שור חלולה שבתוכה היו מניחין החלב, והיה הילד יונק עם חלב אימו כבר את המושג "אין לכם חלק באלוקי ישראל", וזה היה מחלחל היות והדבר בקטנותו והלומד ילד הריהו כדיו על גבי נייר חדש. הם ידעו את מעלת המושכל ראשון וכמה קשה אחר כך לעוקרו.

כך מצינו גם אצל מנשה שלאחר שהונח בסיר בבבל הוא נזכר במה שאביו חזקיה לימדו בקטנותו 'בצר לך ומצאו כל הדברים האלה ושבתָ…' ואז עשה תשובה וה' זימן רוח סערה שהשיבה אותו למלכותו.

ולכן הגמרא אומרת על רבי יהושע בן חנניא אשרי יולדתו שאף היא ידעה את סוד המושכל ראשון והראשית והייתה מניחה את עריסתו בבית המדרש כדי שיקלוט דברי תורה מקטנותו. והגם שנראה שבגיל כה צעיר הילד לא קולט, נעשו מחקרים שמצאו שתינוקות קולטים אף במעי אימם!

[המעשה עם רבי רפאל אבוהב שנקרא למול תינוק בבת ים בתוך בית והצטער מאוד והתפלל עליו מכל ליבו והילד צמח לבן ישיבה לתפארת].

*

מדוע הוזכר יוחנן כה"ג שנהיה צדוקי?

[אלה הדברים שלזינגר בראשית עמ' קפח]

הכהנים הקדושים בני החשמונאים תקנו לומר בנוסח על הנסים "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו".

ותמהו המפרשים הלא מבואר בגמרא [ברכות כט א] "אל תאמין בעצמך עד יום מותך שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי" ואם כן מה ראו הקדושים להזכיר בנוסח על הנסים בברכת הודאה בתפלת שמונה עשרה את שמו של יוחנן כהן גדול שנעשה לבסוף צדוקי?

יש שרוצים ליישב כי יוחנן כהן גדול זה שהיה אביו של מתתיהו איננו אותו יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי וכבר נסתפק בזה ה"בני יששכר" [כסלו טבת מאמר ד סימן כה בהג"ה].

אך למעשה ה"בני יששכר" עצמו [שם סימנים יח כו] מבאר שמדובר באותו יוחנן כהן גדול ועל סמך זה הוא מפרש בכמה אופנים מדוע הזכירו את שמו של יוחנן כהן גדול בנוסח על הניסים עד שהוא מפרש [שם סימן כה] שדוקא כאן בנס חנוכה זכה כהן גדול תיקון על ידי מתתיהו בנו ושאר החשמונאים ולכן השתדלו החשמונאים דוקא להזכיר את שמו בנס של חנוכה שאז הוא נתקן.

אך בעצם הרעיון שהחשמונאים תקנו נשמתו של יוחנן כהן גדול כבר קדמוהו בזה שני נביאים המתנבאים בסגנון אחד הלא הם הרה"ק הרבי ר' ברוך ממעז'יבוז' והרה"ק הרבי ר' ישראל מרוז'ין זי"ע.

נתחיל בדברי הרה"ק הרבי ר' ברוך ממעז'יבוז' זי"ע כפי שמובא בספר "בוצינא דנהורא" [דף צד א] שמיישב מה שהזכירו החשמונאים בנוסח על הניסים את שמו של יוחנן כהן גדול וביאר בדברי קדשו כי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול נתכוון במצות חנוכה לתקן נשמת אביו יוחנן כהן גדול וכמו שמבאר שם על פי כלל ידוע "כשאדם עובר עבירה ורוצה לשוב בתשובה אין לו תשובה כי אם באותו מעשה. ובמה נעשה יוחנן צדוקי שדרש 'כי בענן אראה על הכפורת' כמדרש הצדוקים להביא אש מבחוץ והתיקון של יוחנן היה בימי חשמונאים שעל ידם נעשה נס חנוכה".

ביאור דבריו הקדושים דהנה מבואר בגמרא [יומא נג א] הויכוח בין החכמים לצדוקים בענין עבודת הקטורת של הכהן הגדול ביום הכפורים "תנו רבנן 'ונתן את הקטורת על האש לפני ה" שלא יתקן מבחוץ ויכניס, להוציא מלבן של צדוקים שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס" פירוש כי לפי החכמים צריך מקודם להכניס את המחתה בקדשי הקדשים, ורק אחר כך להניח הקטורת על האש שבמחתה, אבל לפי הצדוקים צריך מקודם לתקן הקטורת על האש שבמחתה בחוץ, ורק אחר כך להכניס לקדשי הקדשים.

ומפרש בגמרא הטעם של הצדוקים "מאי דרוש 'כי בענן אראה על הכפורת' אל יבא כי אם בענן של עשן הקטורת [רש"י] מלמד שיתקן מבחוץ ויכניס. אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר 'ונתן את הקטורת על האש לפני ה" לפני ה' משמע בקדשי הקדשים, אם כן מה תלמוד לומר 'כי בענן אראה על הכפורת' מלמד שנותן בה מעלה עשן".

נמצינו למדים מזה כי יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי אחרי שמונים שנה פגם בזה שעשה כמעשה הצדוקים לתקן המחתה מבחוץ ורק אחר כך הכניסו לקדשי הקדשים.

ולכן בנס חנוכה כשרצו מתתיהו בנו ושאר החשמונאים לתקן את הפגם של יוחנן כהן גדול הנה תקנו להדליק את נרות החנוכה מבחוץ וכמבואר בגמרא [שבת כא ב] "תנו רבנן נר חנוכה מצוה להניחה על פתת ביתו מבחוץ" כי במה שקלקל יוחנן כהן גדול להדליק באיסור את אש הקטורת מבחוץ נעשה כאן בנר חנוכה כעין עבודה זו אבל כדת של תורה שהמצוה היא דוקא להניחה על פתח ביתו מבחוץ.

על פי האמור ממשיך הרבי ר' ברוך זי"ע לבאר שסוד גדול זה רמוז בגמרא [שבת כא א] "גמל שטעון פשתן והוא עובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב הניח חנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור". במאמר זה רמזו חכמינו ז"ל על יוחנן כהן גדול שכן חנונ"י הוא אותיות יוחנ"ן והיות שיוחנן כהן גדול נעשה צדוקי והדליק את הקטורת מבחוץ הנה על זה אמרו "הניח חנוני את נרו מבחוץ חייב" כלומר מחמת שהדליק חנונ"י אותיות יוחנ"ן את נרו שהוא הקטורת מבחוץ הנה הוא חייב על שעשה שלא כדת של תורה.

ועל זה בא רבי יהודה להוסיף איך זכה יוחנן כהן גדול לתיקון "רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור" פירוש שעל ידי מצות הדלקת נר חנוכה פטר עצמו יוחנן כהן גדול מן הדין וכמבואר שהחשמונאים נתכוונו לתקן את נשמתו בזה שתקנו להדליק נר חנוכה מבחוץ אלו תוכן דבריו הקדושים בתוספת ביאור.

אך עדיין צריך ביאור מהו הקשר בין נר חנוכה לתיקון של יוחנן כהן גדול כלומר איך דוקא על ידי מצות הדלקת הנרות קיבל יוחנן כהן גדול תיקון לנשמתו?

ובכן כדרכה של תורה שהם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר מצאנו על כך ביאור נפלא בספר "עירין קדישין תניינא" דף יד ב בשם הרה"ק רבי ישראל מרוזין זי"ע אשר אמר ממש רעיון זה של הרבי ר' ברוך זי"ע אבל בתוספת ביאור כפי שמובא שם הלשון "כי זה ידוע שצדוקי אינו מאמין בתורה שבעל פה הנקראת 'נר מצוה' שמצוה לשמוע דברי חכמים ותורה שבכתב נקראת 'תורה אור' ונמצא שיוחנן לא האמין בנר מצוה" ולפי זה הוא מפרש גם כן הגמרא "הניח חנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב" כלומר חנונ"י שהוא אותיות יוחנ"ן הניח את נרו מבחוץ שפגם בנר מצוה היא תורה שבעל פה שלא האמין בה "רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור" כי מתתיהו תיקן נשמת יוחנן כהן גדול על ידי נר חנוכה שהיא נר מצוה עכדה"ק.

נמצינו למדים מדבריו הקדושים ביאור נפלא מדוע דוקא על ידי נר חנוכה תקנו נשמתו של יוחנן כהן גודל כי היות שעיקר הפגם של יוחנן כהן גדול הוא שנעשה צדוקי לבסוף, שמהות הצדוקים הוא שאינם מאמינים בדרשות של חכמי ישראל בתורה שבעל פה לכן עיקר התיקון שלו היה דוקא על ידי מצות הדלקת נר חנוכה שהיא גם כן מצוה דרבנן בבחינת תורה שבעל פה.

וכאשר נצרף גם את דברי הרבי ר' ברוך זי"ע אנו מקבלים תוספת ביאור שתחת אשר מתחלה פגם בזה שהדליק את נרו מבחוץ הוא ענין הדלקת הקטורת מחוץ לקדשי הקדשים בניגוד לדרשת חכמים בתורה שבעל פה שצריך להדליק בפנים הנה כעת בהדלקת נר חנוכה מדליקין נר חנוכה מבחוץ דוקא לפי תקנת חכמים.

ויש להעיר בענין זה כי כאשר נתבונן נראה שכל הנס של חנוכה לא היה אלא רק בגלל גזירה דרבנן דהנה ידוע מה שתמהו המפרשים איך טמאו היוונים את כל השמנים שבהיכל הלא מן התורה אין גוי יכול לקבל טומאה בחייו?

ותירץ רבי אליהו מזרחי בביאורו לסמ"ג מצוות עשין ה' שמדרבנן כבר גזרו אז על הנכרים להיות מטמאים כזבים נמצינו למדים מזה חידוש נפלא שכל הנס של חנוכה שעשה להם הקב"ה שיוכלו להדליק את המנורה בטהרה הוא רק בגלל גזירה דרבנן שגזרו טומאה על הנכרים אבל מן התורה לא נטמאו השמנים כלל וכל זה משום שרצה הקב"ה להראות גודל כוחם של חכמי התורה שבעל פה שעל כל מה שהם גוזרים הוא מסכים עמהם ולכן על ידי הדלקת נר חנוכה נעשה תיקון לנשמת יוחנן כהן גדול שפגם בכך שנעשה צדוקי שאינם מאמינים בתורה שבעל פה [וכ"ז מהגרפ"פ שליט"א].

*

המעלה הגשמית מול המעלה הרוחנית

[עיין עוד דברים נפלאים בכיוון זה ב'אלה הדברים' שלזינגר לפרשת ויגש בתחילתה]

שואל בספר "המוסר והדעת": לכאורה תמוה מדוע סירב יעקב אבינו לבטוח בהבטחתו של ראובן שהיה מוכן להקריב את שני בניו ובזה מראה רצינות בנכונותו להביאו אלינו, ולעומתו מסתפק יעקב בהבטחת יהודה שאומר "אנוכי אערבנו". במה טובה יותר ערבות יהודה מערבות ראובן?

כדי לעמוד על כך, עלינו לשוב לפרשה הקודמת,

בראשית פרק לז

(כ) ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו.

(כא) וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש.

(כב) ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו.

(כג) ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים אשר עליו.

(כד) ויקחהו וישלכו אתו הברה והבור רק אין בו מים.

(כה) וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה.

(כו) ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו.

(כז) לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו.

(כח) ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצרימה.

(כט) וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו.

(ל) וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא.

מדוע ראובן מציע לזרוק את יוסף בבור, והרי הבור מלא נחשים ועקרבים? במה טובה הצלתו מהריגתו?

כשראובן חוזר לבור הוא רואה שהילד איננו, ואומר אני אנה אני בא. וצריך ביאור, והרי מצבו כעת יותר טוב, שהרי כעת הוא ודאי רואה שאין יוסף בבור ויש בו נחשים ועקרבים, האם טוב יותר לו היה ננשך? שישמח ראובן שיוסף נמכר לישמעאלים ולא מת בבור!

ראובן אומר לאחיו הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד וגו', וצריך ביאור, שהרי עצתו הייתה גרועה מעצת יהודה, שהרי לפי עצתו יוסף היה כעת מת, ואילו לפי עצת יהודה יוסף נמכר לעבד והנה הוא עדיין חי!

התשובה ששאלנו נובעת מטעות, ונקדים מעשה.

המעשה ברבינו ליב משקובסקי ששרף את הספרים של הרוכל והציע לו להיות מצלצל בפעמון הכנסיה…

אנו מייחסים יותר לסכנה גשמית מלסכנה רוחנית.

שני בני אדם – אחד פעם חבל בנו, בייש אותנו, נתן לנו סטירה בפרהסיא. אנו נזכור לו את זה ולא נשכח. יש שיבקשו גם נקמה. וגם אם יבקש מחילה, עדיין בלב יהיה קשה לנו למחול.

מאידך חבר אחר, ידיד טוב, אך פעם אחת הוא גרר אותנו למקום ברמה רוחנית ירודה. הוא החטיא אותנו. אנו נשאר חביריו גם אם חזרנו בתשובה מאז. איננו שונאים לו חלילה, ואף לא נוטרים לו איבה בשל כך, אנו נוטים לסלוח ולוותר לאחד כזה.

באים חז"ל ומלמדים אותנו שהשקפה זו מעוותת היא. שהרי ההורגו – הורגו מהעולם הזה, ואילו המחטיאו – הורגו הן בעולם הזה והן בעולם הבא. המחטיאו הורגו לנצח נצחים!

הוא יכול להיות אדם מאד סימפטי. שלא כמו הרוצח שנדמה לנו כאיזה מושחת פרא אדם. הוא יכול להיות בימאי סרטים מצליח, או בדרן שעושה מופעים ומרקיד במעורב, או סתם שדרן שמעלה נושאים העוסקים בפריצות וזימה. הרי היינו צריכים להסתכל על אחד כזה כעל רוצח המונים!

על פי זה נבין מדוע גדולי ישראל, שלהם יש את ההשקפה האמתית, היו מסתכלים על ההנהגה הציונית של קום המדינה כעל רוצחי המונים. השואה רצחה אנשים, שיש להם חלק לעולם הבא, מעלתם כמעלת הקדושים שבכל הדורות שאין כל מלאך ובריה יכול לשער ולתאר.

אולם אלה שהגיעו ועירטלו אותם מהשבת והתפילין והאוכל הכשר וגזזו להם את פאותיהם- הם הרי לנצח יאבדו, ואם כן זהו רצח בל יכופר! לכן החזון איש לא רצה להסתכל בפני בן גוריון – שם רשעים ירקב.

מדוע ההסתכלות הסלחנית שלנו ביחס למחטיא?

אין זאת אלא משום שאין אנו מייחסים חשיבות גדול לעניני הרוח. עניני החומר תופסים אצלנו מקום היות והם מוחשיים, לעומת עניני הרוח שאינם מורגשים ואין אנו רואים את הגיהנום השורך בעקבות מעשהו של אותו רשע.

לכן גם הפסד כספי צורב לנו הרבה יותר מהפסד של תפילה במנין או של שיעור תורה. בהפסד כספי אנו חשים את ההפסד מיד. הוא בא לידי ביטוי במצב החשבון או בכיסנו הריק. אולם בהפסד רוחני אנו נותרים שלווים שהרי איננו חשים שחסר לנו משהו. עולם כמנהגו נוהג.

האמת היא להיפך, שהרי הורונו חז"ל שיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה! אם כן הפסד של קורת רוח בעולם הבא לא יסולא בפז!

את ההבדל בין העובר עבירה להורג אנו מוצאים בהזדמנות נוספת, ביחס לעולה לתורה. אם האדם הוא רוצח – מותר לצרפו למנין, ולהעלותו לתורה. אולם אם הוא מחלל שבת בפרהסיא, רחמנא ליצלן ,אין לצרפו למנין ולהעלותו לתורה! הרי לנו שהעולם הרוחני הרבה יותר מוחשי מן העולם הגשמי, היפך דעת בני אדם.

ואם כן התשובה לשאלה מדוע ראובן העדיף מיתתו של יוסף, היא שראובן העדיף שיוסף ימות על ידי נחשים ועקרבים ולא יחיה וירד למצרים למ"ט שערי טומאה. עדיף מיתה גשמית ממיתה רוחנית! ואכן כפי שראינו שיוסף נמכר לפוטיפר לצורך זנות, וה' סירסו ונקרא פוטיפרע, ועוד כמעט וכשל באשת פוטיפר, ועוד מובא במדרש שהלכו האחים למצרים במטרה למצוא את יוסף והלכו לחפשו בשוק של זונות!

ולכן ראובן חושש ואומר ואנה אני בא, קאי אהעולם הבא, שחשש ראובן שכעת יאבד חלקו בעולם הבא שיוסף הצדיק לא יוכל לשמור על קדושתו שם במצרים, וכפי שאכן כמעט וקרה!

מסקנה- האובדן הגשמי מתגמד ליד האבדן הרוחני!

[המעשה באם לילד שנחטף לקנטוניסטים והלכה לרב וביקשה שיתפלל שישוחרר, ואם לא ישוחרר שיתפלל שימות! שכך ימות כיהודי כשר, ולא חלילה כגוי שאין לו חלק לעולם הבא!]

יעקב שומע שחיה רעה אכלתהו והוא אינו מסוגל להתנחם.

מדוע יעקב כל כך מתאבל על מיתת יוסף, ואומר כי ארד אל בני אבל שאולה? ומפרש רש"י: אבל שאולה – כפשוטו לשון קבר הוא, באבלי אקבר, ולא אתנחם כל ימי. עד כאן לשונו.

והרי גזירה על המת שישתכח מן הלב, ולכל אבילות יש סוף? היו גדולים רבים שאיבדו את כל ילדיהם והתנחמו וחזרו לחיות חיים מלאים וגדושים, כרבי יוחנן שהיה נושא עימו את עצם בנו העשירי והיה מנחם עימו האבלים. כאדמו"ר מצאנז קלויזנבורג שאבד את כל משפחתו בשואה ואת כל 11? ילדיו והקים מחדש את משפחתו וחסידותו ואת הקריה בנתניה ואת בית החולים לניאדו ואת מפעל הש"ס ועוד דברים נשגבים וחשובים. וכאן יעקב נשבר?

ועוד, הרי יעקב לא נשבר מרמאות לבן, ומרדיפת עשיו, נלחם עם המלאך, ומצרת דינה, והנה כעת יכלו לו? מעשה זה כביכול מהווה את המכה ממנה איננו מתאושש. הכיצד?

ליעקב היה תפקיד בחיים, שליחות. להביא י"ב שבטים.

יעקב עובר צרות רבות, אולם יעקב שורד. היות ונאמר לו שהתפקיד המוטל עליו הוא להביא י"ב שבטים, וכל עוד הם חיים ושומרים מצוות ה' הוא יודע שהשלים את תפקידו ומטתו שלימה.

וזהו כי ארד אל בני אבל שאולה. פירש רש"י: "ומדרשו גיהנום, סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם".

יעקב הבין שהוא מאבד את תפקידו ועשיו שהכהו על ירכו ופגע ביוצאי חלציו – יכל לו. ולכן באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי. זו אבידה שאין עליה תנחומין.

ולכן כשנמצא יוסף אמר יעקב (בראשית מו, ל): "ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי". פירש רש"י: אמותה הפעם – ומדרשו, סבור הייתי למות שתי מיתות בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה שכינה ממני, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך, עכשיו שעודך חי לא אמות אלא פעם אחת.

יעקב חשש שיתבע הכיצד שלחת את יוסף למקום הסכנה ובשל כך איבדת את מנין הי"ב שבטים.

ולכן יעקב אומר ללבן הבה את אישתי ואבואה אליה ושואלים חז"ל והלא אפילו קל שבקלים אינו אומר כן, ופירש רש"י (בראשית כט, כא ): מלאו ימי – שאמרה לי אימי. ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן שמונים וארבע שנה ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים, וזהו שאמר 'ואבואה אליה', והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן. עד כאן.

יעקב מבקש את אישתו כאדם המבקש מחבירו 'הבה לי תפילין ואניח לולב ואנענע'. זהו תפקידי.

ולכן נבין מדוע כשיעקב מתבקש לשלוח את בנימין הוא אומר ( בראשית מב, לו): "ויאמר אלהם יעקב אביהם אתי שכלתם יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כלנה".

לא די שלא השלמתי תפקידי בי"ב שבטים שחסר יוסף כעת גם נחסר שמעון ובנימין, האם רצונכם שאאבד לחלוטין את תפקידי עלי אדמות?

כעת נבין מדוע יעקב לא מקבל את עצת ראובן. ראובן מציע שהוא יאבד את שני בניו. יעקב מסרב, משום שראה שלא ירד ראובן עד סוף דעתו. ראובן הבין ששלומו של בנימין הוא הבעיה היחידה כאן ולכן נתן כעירבון את שני בניו. אולם יעקב אבינו צחק מזה, דמה לו ולבניו של ראובן וכי זה עירבון מתאים לבטח את קיום העולם?

יהודה בהשכילו עומק כוונת אביו הגיש את חלקו לעולם הבא כערבון וזה כבר נתקבל על דעתו של יעקב משום שהבחין שיהודה עמד על גודל הסכנה הנצחית הכרוכה בשלומו של בנימין והיא שהניעתו להפקיר את חלקו בנצחיות להיות ערב עבורו.

ראובן ראה כאן בעיה 'גשמית' של איבוד הבן האהוב, ולכן גם הצעתו היא הצעה 'גשמית' של בניו תמורת בנימין. אולם הייתה כאן בעיה הרבה יותר חמורה, והיא בעיה 'רוחנית' בהפסד כל תפקידו של יעקב עלי אדמות, ורק הצעתו של יהודה שהיא הצעה 'רוחנית' – לאבד את כל העולם הבא שלו, היא הצעה נאותה המכילה ומבינה את עומק החסרון של איבוד בנימין שהוא מכה רוחנית!

היחידי שהיה החפץ חיים אומר עליו 'ימח שמו וזכרו' הוא אדם הכהן. כשהיה החפץ חיים יתום בן 10 יצא שמעו של העילוי מז'יטל, ואדם הכהן וניסה לקרוא לו שיבוא לראות רק את הספרייה שלו. וכמעט שהלך, עד שברגע האחרון עצר את עצמו וברח לוילנא, ועם ישראל זכה לחפץ חיים.

מספרים על ההחפץ חיים שמעולם לא אמר על אדם מילה רעה, אולם על אדם אחד היה החפץ חיים אומר 'ימח שמו וזכרו'. "ימח שמו מלהזכירו שרצה לאבדנו משתי העולמות!" לאדם הזה קראו אדם הכהן. יש רחובות בישראל על שמו. מדוע שינה ההחפץ חיים ממנהגו? משום שהאדם הזה ניסה למשוך אותו בצעירותו להסכלה. ניתן לשער ולתאר את ההפסד של העם היהודי לדורותיו לו היה המושחת הזה מצליח במעשהו? [דרך שיחה עמוד תרא]

*

מה ראה יוסף לייעץ לפרעה?

[מלוקט]

אדם לא יודע מה טוב לו, יוסף חשב שטוב לו לצאת שנתיים קודם, התברר שכדאי היה לו להישאר בכלא ע"מ לצאת אח"כ מלך. [ר' לעיל בהרחבה].

מה ראה יוסף לייעץ לפרעה ועתה ירא פרעה? הרי נדרש לפתור חלומות בלבד?

מדוע הציע איש נבון וחכם, הרי צריך איש חרוץ ומסודר?

"ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים". וכבר עמדו המפרשים על מה נצרך איש חכם למה צריך חכמה לאסוף אוצרות של אוכל? צריך איש עם ראש של רואה חשבון, אדם מסודר ואיש ארגון. לא בהכרח אדם שהחכמה היא המאפיין המובהק שלו?

מבאר ר' אליהו לאפיאן זלה"ה על פי מה דאיתא במשנה "איזהו חכם הרואה את הנולד" והיינו שכיון שמתחילה היה שבע שני שבע ובזמן שיש שבע קשה לאדם לחוש חסרון של רעב והידיעה שתיכף יהיה רעב לא מוחשית, וכיון שצריך מאמץ מיוחד לאסוף כמות עצומה של אוכל לשני רעב צריך איש חכם, שיוכל ע״י ראיית הנולד לנהוג לפי העתיד למרות שכעת יש שובע.

זה שאומר לו יוסף כל הסיבה שהודיעו לך זאת כעת זה כדי שתמנה איש נבון וחכם.

[והן הן הדברים גם ביחס לכללות עבודת ה׳.

אדם בא לעולם הזה הוא בשני שבע יש לו אפשרות כל רגע לזכות לנצח ורק כעת יש לו אפשרות זו אחר כך מגיעים ימי רעב שם בעולם הנצח האדם הוא עומד אין אפשרות לעשות מעשה מצוה ואז האדם בצער עצום מזה כידוע מהגאון מוילנא שזה צער שאין אדם חי יכול לעמוד בו ורק לאחר מיתה יש לו יכולת לסבול צער זה וא״כ מה נדרש מאדם חכמה להיות רואה את הנולד ולזכור בשני השובע את שני הרעב. ויש הרבה להאריך בזה מכמה פנים של חשבון העתיד אבל היסוד פשוט].

חלום של מלך – של כל העולם, מנין?

מכך ששר המשקים לא שמע הפתרון מיוסף ויאמר למלך בשם עצמו, אלא שלא היה עוזר מפני שיוסף היה פותר לשר המשקים כאילו זה חלום שלו, וזה לא יועיל למלך שחלומותיו שונים. ואם היה אומר לו זה חלום המלך – היה אומר לו יוסף אם הוא רוצה פתרון – שיקרא לי…

*

העוצמה להצליח

יוסף אומר לפרעה: "בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה". מדוע הוא לא משווק את עצמו?

היוונים גזרו על חודש, שבת ומילה, טימאו את בית המקדש העמידו צלם בהיכל וטימאו כל השמנים. מה המכוון בכל גזירות אלה?

מצינו בבנין בית המקדש ששלמה שולח לחירם: (מלכים א' ה, יז) "אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אלקיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רגלו רַגְלָי".

מלבי"ם: …כי באשר עיקר המצוה הזאת אינה הבנין עצמו, רק אם יבנו הבית יהיה לשם ה' בלבד מבלי שום פניה חיצונית שיכוונו להשיג על ידו איזה כבוד או תועלת לעצמם, וכמו שדייק פה במה שכתוב שלוש פעמים לשם ה' אלוקיו, לשם ה' אלוקי, לשמי – וידוע שקשה מאוד על טבע האדם לעשות דבר שמצפה ממנו ריוח גדול ותועלת, ולא יפנה כלל להנאת עצמו רק יעשהו לשם ה' כמו שכתוב שם באורך. וכבר הובטח דוד על ידי נתן שעל ידי בנין הבית ימצאו מנוחה מן האויבים כמו שכתוב בברכות (דף ז, ע"ב): כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו שנאמר ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו, שהבטיח לו שאחרי יבנה הבית ימצאו מנוחה מאויביהם,

ואם כן היה נמנע שיבנה דוד הבית בכוונה נקיה לשם ה' בלבד, באשר היה מצפה גם כן התועלת שימצא ממנו לנוח מאויביו סביב שתו עליו כל היום, רק שלמה שאף בלא זה היה שלום בימיו, והובטח על ידי נתן שיהיה איש מנוחה, היה נקל לו לבנות הבית בכוונה שלמה מיוחדת לשם ה' מבלי שום פניה חיצונית. [שאלה: מה יותר קל להניח תפילין לשם שמים או לאכול סעודת שבת לשם שמים? ודאי שלהניח תפילין, שכאן אין מתערבת תאוות היצר וההנאה הפרטית, אף כך בענייננו.]

וזה שאמר: "אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלוקיו", רצה לומר שלא היה יכול לבנותו בכוונה לשם ה' בלבד מבלי פניה חיצונית, מפני המלחמות אשר סבבוהו, והיה עולה בליבו בהכרח גם כן תועלת עצמו שבונה הבית מפני המלחמה למצוא מנוחה מאויביו:

(מלכים א' ה, יח) "וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אלקי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע"

מלבי"ם: ועתה, שכבר הניח ה' אלוקי לי מסביב, וגם בלא המקדש אין לי מלחמה עם האויבים כי אין שטן, מן האומות הקרובים ואין פגע רע, שיפגעני אויב מרחוק בדרך מקרה.

(שם, יט) "וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אלקי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי"

מלבי"ם: והנני אומר, רצה לומר אני הוא שיכול לאמר לבנות בית לשם ה' אלוקי, היינו בכוונה מיוחדת לשם ה' בלא שום פניה חיצונית, אחר שאין לי לקוות למצוא על ידי הבית מנוחה ממלחמות, כאשר דיבר ה' אל דוד אבי שבנך אשר אתן תחתיך על כסאך- והוא כבר ימצא ממלכה נכונה בשלות השקט הוא יבנה הבית לשמי – דייקא לשם ה' ביחוד, שזה העיקר הנרצה בבנין הקדוש הזה.

וכן עשו החשמונאים. על פי טבע לא ניתן היה לנצח את היוונים. אולם הם באו בכוח ה'. מי לה' אלי. מלחמה לשם שמים. הסיכויים אפסיים, אולם מי שפועל לשם שמים אינו שם ליבו לסיכויים ולסיכונים. על מצוות ה' נלחמים לשם שמים. (תוספת מה"ה טל חן: מה שנראה קלוש ובעל סיכויים רחוקים הוא למעשה שקול. שמה שנראה לנו קלוש, אצל ה' זה שקול ויכול לקרות. ולכן קלוש ושקול מורכבות מאותן אותיות)

לעומת זאת יון האמינו רק בחומר ולא ברוח ומכוח זה נבעו כל גזרותיהן הקשות נגד ישראל. הם לא מאמינים במושגים של לשם שמים ולשמה. הם רואים רק חומר.

היוונים טענו אין מציאות רוחנית. רק הניתן למישוש טעימה הרחה- קיים. מה שלא – איננו.

הם היו המתנגדים הגדולים ביותר ליהדות. היהדות מאמינה בכוח עליון. בקדושה. במציאות רוחנית. היונים חשו כמובילי הקידמה לנבערים החשוכים הנוהגים מנהגים שאבד עליהם הכלח. עם ישראל טוען שישנה קדושה לזמן. לא כל הזמנים שווים. יש חודש, יש שבת, יש יום טוב. היוונים ביטלו זאת משום שלדעתם, מבחינה טבעית, כל הזמנים שווים. מדוע ביטלו את קידוש החודש? משום שזה דוקא מוכיח את הרוחניות של הזמן, ושל עם ישראל, שאנו אלה שקובעים מתי יהיה ראש חודש, וימים טובים. עם ישראל טוען שיש קדושה למקום. באו היוונים וטימאו את בית המקדש. עמם ישראל טענו שיש קדושה לאדם. באו היוונים וגזרו על מילה, ושלטו בבנותיהם.

לפי זה נבין מדוע טימאו את השמנים, בזמן שיותר הגיוני שישפכו אותם לארץ? אלא הם טענו אתם רוצים להדליק מנורה? תדליקו. זה נותן אור. אולם אין הבדל בהרכב המולקולארי בין שמן טהור לטמא. תדליקו בטמא!

כיון שעם ישראל האמינו בה' ובקדושה שיש בהוויה, הם התאמצו להדליק בשמן טהור, ה' הראה להם שדעתם היא הנכונה, ועשה להם נס. נס בוודאי הוא הוכחה למציאות רוחנית על טבעית. לכן נקרא הנצחון הזה ניצחון הרוח על החומר.

לפי זה נבין מדוע אין די בנס המלחמה, וצריך היה לעשות נס נפרד לשמן. נס המלחמה הוא בתוך הטבע. האפיקורס יוכל לטעון שבאופן טבעי מי שהוא בעל נחישות ותעוזה יוכל לנצח את המרובים. לכך עשה ה' נס בפך השמן כדי להוכיח שאכן ישנה מציאות רוחנית והכל מאתו יתברך.

ולכן גם יוסף שעושה מעשיו לשם שמים ומקדש שם שמים ברבים אינו חושש מה יצא בסופו, ולבסוף ההצלחה שלו גדולה לאין שיעור.

ריח גן עדן שהריח הגאון מצאנז מביתו של יהודי פשוט שעשה מצווה לשמה .

*

ללכת בגאון עם אמונתך

[יוסף ועוז נפשו כנגד פרעה]

יוסף מתנסה באשת פוטיפר. לאחר שיוסף עומד בניסיון כל כך קשה בהצלחה שלא תיאמן, הוא בטח ציפה שבזכות זה ה' יצילני! ומקבל פרס – כלא ללא הגבלת זמן… נסיון!!!

יוסף פותר את חלומות שר המשקים והאופים ומבקש- זכרתני והזכרתני ומקבל עוד שנתיים בכלא… עוד ניסיון האם יבטח בבשר ודם.

 ואז חולם פרעה חלום ואין לו פותר ומגיע שר המשקים ומספר לו על יוסף, פרעה מזמנו ואומר לו: ויאמר פרעה אל יוסף, חלום חלמתי ופותר אין אותו ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. ניסיון האם שוב יבטח בבשר ודם

(בראשית מא, טז) "ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי , א-לקים יענה את שלום פרעה"

כאן יוסף מתחיל להסתבך… פרעה האמין שהוא אלוה, "לי יאורי ואני עשיתיני" ואף היה הולך להתפנות ביאור שאף אחד לא ירגיש שלפעמים גם ה"אל" נזקק לנקביו…

ובעצם יוסף אומר לו: 'אדוני עובד על כולם בעיניים', לעיני כל עבדיו וסריסיו!

פרעה לחוץ בגלל החלום, והוא מוכן לבלוע את ה'צפרדע' מבלי להגיב, והוא מתחיל לספר:

(יז) וידבר פרעה אל יוסף בחלומי הנני עמד על שפת היאר.

(יח) והנה מן היאר עלת שבע פרות בריאות בשר ויפת תאר ותרעינה באחו.

(יט) והנה שבע פרות אחרות עלות אחריהן דלות ורעות תואר מאוד ורקות בשר לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע

(כ) ותאכלנה הפרות הרקות והרעות את שבע הפרות הראשונות הבריאות.

(כא)ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה ואיקץ.

(כב) וארא בחלומי והנה שבע שבולים עולות בקנה אחד מלאות וטובות.

(כג) והנה שבע שבולים צנומות דקות שדופות קדים צומחות אחריהם.

(כד) ותבלען השבלים הדקות את שבע השבולים הטובות ואמר אל החרטומים ואין מגיד לי.

ויוסף שוב מתגרה בפרעה

(כה) ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר הא-לקים עושה הגיד לפרעה.

(כו) שבע פרות הטובות שבע שנים הנה ושבע השבולים הטובות שבע שנים הנה חלום אחד הוא.

(כז) ושבע הפרות הרקות והרעות העולות אחריהן שבע שנים הנה ושבע השבולים הרקות שדופות הקדים יהיו שבע שני רעב.

ומשפילו בשלישית…

(כח) הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר הא-לקים עשה הראה את פרעה.

(כט) הנה שבע שנים באות שבע גדול בכל ארץ מצרים.

(ל) וקמו שבע שני רעב אחריהן ונשכח כל השבע בארץ מצרים וכלה הרעב את הארץ.

(לא) ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן כי כבד הוא מאוד.

וברביעית…

(לב) ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר הא-לקים לעשתו.

(לג) ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים.

(לד) יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחימש את ארץ מצרים בשבע שני השבע.

(לה) ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות הבאות האלה ויצברו בר תחת יד פרעה אוכל בערים ושמרו.

(לו) והיה האוכל לפיקדון לארץ לשבע שני הרעב אשר תהיין בארץ מצרים ולא תכרת הארץ ברעב.

האם אין ליוסף דרכים קלות יותר להתאבד? במצרים על הרבה פחות מזה היו מתיזין את ראשו של האדם!

יוסף הוא אות ומופת לאדם שיש לו אמת מוחלטת והוא מוכן ללכת עימה עד הסוף. אתה אדוני המלך וסריסיך ילמדו לדעת שיש בורא לעולם. איני 'מחשבן' לך אדוני המלך.

כצמח צדק ברוסיא ביד הק.ג.ב והאקדח – זה כבר שיכנע אנשים רבים… אמר לו הרב זה יכול לשכנע רק אדם שיש לו עולם אחד ואלוהים רבים, לא מי שיש לו א-ל אחד ושני עולמות…

(שם, לז) וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו.

טבע האדם שהוא מעריך אדם עיקבי באמונתו ובפרט כאשר הוא נושאה בגאון ללא חת!

וממילא מגיעה תגובתו המפתיעה של פרעה :

(לח) ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח א-לקים בו.

(לט) ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע א-לקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך.

וסוף הכבוד לבוא:

 (מ) אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכיסא אגדל ממך.

(מא) ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים.

(מב) ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף וילבש אותו בגדי שש וישם רביד הזהב על צוארו.

(מג) וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך ונתון אותו על כל ארץ מצרים.

(מד) ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים.

(מה) ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאישה ויצא יוסף על ארץ מצרים.

(בראשית רבה (וילנא) צ, ג) ויאמר פרעה אל יוסף, ויסר פרעה וגו', אמר רבי שמעון בן גמליאל יוסף משלו נתנו לו:

פיו שלא נשק בעבירה – ועל פיך ישק כל עמי, גופו שלא נגע בעבירה – וילבש אותו בגדי שש, צוארו שלא הרכין לעבירה – וישם רביד הזהב על צוארו, ידיו שלא משמשו בעבירה – ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף, רגליו שלא פסעו בעבירה – ייתון וירכבו על קרוכין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו, מחשבה שלא חשבה בעבירה – תבוא ותקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים. אבל נבוכדנצר טפסר טיפש בחוכמה ושר בשנים, ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו, כלי ידים, ואת רגלו, כלי רגלים. עד כאן לשון המדרש.

זו גם כן הייתה מסירות נפש של החשמונאים שעל פי טבע לא היה סיכוי שהם ינצחו את האימפריה היוונית. אולם כשבאים באמונה שלימה בהשם יתברך ובביטחון ובעוז רוח, מוצאים תעצומות נפש אדירים המאפשרים להתגבר על כל הניסיונות ואף מקבלים סיעתא דשמיא כפי שקיבלו על ידי הניסים שעשה להם הקב"ה.

ניסיון הדור- לחץ סביבתי. כיסוי ראש לאיש – אישה , ללכת לבית הכנסת, שולחים את הילדים לבית ספר תורני, מקפידים על כשרות, נסיעה בשבת, וכו'.

יוסף מלמדנו כיצד עומדים בניסיון.

מעשה בבעל חברה לטלקומניקציה באנגליה שניסה זמן רב להכנס לאחת מחברות הטלפונים הממשלתיות וללא הצלחה, עד שפעם אחת הסכימו להיפגש עימו ונקבעה לו פגישה בבין המיצרים וסיכן את הצלחתה בכך שהגיע שלא מגולח [אחר ספיקות רבים ושאלת רב שהתיר בדיעבד להתגלח כו'] ובפגישה ראה את המבטים שהסגירו את הסלידה והחל בהתנצלות שגררה עוד שאלות 'מתי עוד אינכם מתגלחים' כו' ונותר לו זמן מועט להראות את מוצריו, ולבסוף הוא נבחר במכרז, ובאחת הפגישות שפגש בתערוכה את אחד האנשים מהפגישה ההיא הוא הסביר לו שהוא נבחר דוקא משום היותו מאמין גדול וואם כן הוא מוכיח דביקות במטרה ונאמנות לדתו ומן הסתם אף לעבודתו, וברוך השם שלא התאכזבנו ממך…

אנו מתפעלים מן הסיפור. אולם לדעתי לא זהו הניסיון הקלאסי של היצר הרע מפני שאנו מתאמצים במיוחד כשניצב אתגר בפנינו , והניסיון האמיתי הוא בחיי היום יום.

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ראה בספר אור דניאל פרשת עקב עמוד קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ. השלך על ה' יהבך [אוצה"ת בהר]

אמר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל: סיפר לי איש נאמן, על סבו שהיה רב בליטא בשנת תרצ"ה שאמרו לו שעליו להתייצב לצבא. עשה הוא את כל המאמצים כדי להשיג שחרור אך ללא הועיל, לא הצליח להשיג שחרור. הואיל וכך החליט לברוח לארץ ישראל אלא שהכסף שהיה ברשותו הספיק כדי להגיע עד מצרים לא ידע איפוא מה לעשות אבל גמר אומר בלבבו: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" והחליט לצאת לדרך. תחנתו הראשונה היתה באחת מערי גרמניה ומשם התכונן להמשיך ברכבת ליעדו הבא אל אחד הנמלים כדי לעלות שם על אוניה.

הוא ניגש לקנות כרטיס נסיעה ברכבת נתן לקופאי שטר של עשר מארק אך הקופאי נתן בידו עודף בחושבו כי נתן מאה מארק, כשראה מה קרה והרי זה גזל עכו"ם (הגם שיש מקום  קולא שטעות הגוי מותרת) חזר לקופאי להשיב את הכסף אך הקופאי גער בו ואמר לו לעזוב את המקום.

חשב איפוא שהפקיד לא הבינו לכן שב והסביר שנתן שטר של עשר מארק וקיבל עודף כאילו היה זה מאה מארק. אולם הפקיד סרב לשמוע אותו וצעק כי יחדול להטרידו ועוד ליווה אותו במטר של גידופים וקללות.

סבי, מספר נכדו, לא יכל להבין למה הוא מסרב בכל התוקף לקבל כסף בחזרה עד שמישהו במקום הסביר לו כי בגרמניה אם מישהו עושה טעות כזו מפטרים אותו מן העבודה ואזי כדאי לאותו קופאי להוציא כסף מכיסו ובלבד שלא להודות בטעות שעשה. עכשיו כבר היה לו מספיק כסף להגיע לארץ ישראל "[שאל אביך ויגדך]"

אור דניאל במדבר:

סיפר החייל רפאל אוסטרוב: חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא, כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי.

והנה בשבת בצהריים "באה הישועה". לחיילים למוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון. "יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים" שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני. "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט".

כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים. רק רפי, הדתי היחיד במוצב, לא השתתף בחגיגה. הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע. 'הם לא מצאו זמן אחר לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת??' רטן בליבו, 'איפה הרב החטיבתי??'

"רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה?" שאלו אותו חבריו ואף הוא כיהודי הגון השיב בשאלה: "שכחתם ששבת היום?"

"אז מה אם שבת היום?" שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל, "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך'?" אחרים הציעו את עצמם כ"גויים של שבת", הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר. אולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן" אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא, המנוע לא הראה כל סימן חיים.

כדי להרגיע את הנהג הנרגן לקחו אותו למטבח.. כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי: "יצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן!" אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז, וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית!

הבחור ומסירות נפשו לתורה – מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים'>>>

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאוד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק רבי ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מידותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שולחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות וימים טובים לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנוכי, מודה אני, לא שמתי כל כך ליבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: "ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שולחנו בעוד שהוא עני וחי בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

אחרי ה"שמועה" הזאת החלטתי לעזוב את שולחן חותני.

דברתי עם אישתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שולחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אישתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

סיפרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שולחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באומרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אישתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את רבי זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שולחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו: לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד עם אישתי על שולחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

ראה לעיל בנוסף סיפור דומה שסיפר קובי לוי ואירע בתימן.

*

אתה באמת יודע מה טוב בשבילך?

בסוף הפרשה הקודמת מבקש יוסף משר המשקים שיזכירהו לפני פרעה. ניתן לשער, שיוסף התפלל לה' שישחרר אותו מהכלא, וששר המשקים יזכרהו ויזכירהו. אך בכל זאת "לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". איזו אכזבה קשה. אדם מן השורה היה נשבר.

חולפות שנתיים, 'והנה פרעה חולם'. מריצים את יוסף מן הבור, ותוך זמן קצר הוא הופך להיות השליט על כל מצרים למשך שמונים שנה!

הבה נתאר לעצמנו מה היה קורה לו יוסף היה יוצא מהכלא אז, כפי שביקש משר המשקים.

הוא הרי היה 'בן בלי שם' בסטטוס של עבד, והולך לאיבוד במצרים הגדולה. היו מחפשים אותו כחלוף שנתיים על מנת שיפתור את חלום פרעה – אולם הוא כבר לא בכלא. 'שוחרר לפני שנתיים'.

נו, היה כדאי ליוסף לשבת עוד שנתיים בכלא ולצאת "המושל בכל מצרים"? ללא ספק שכן!

ללמדנו שהאדם אינו יודע מה באמת טוב לו. הוא מתפלל על דבר מסוים שבסופו של דבר מתברר שהוא לרעתו. ופעמים והוא אף מתרעם על הקב"ה מדוע אינו ממלא בקשתו… לו ה' היה שומע לתחינת יוסף, מצבו היה גרוע…

כשאילן רמון נבחר להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון שיטוס לחלל, אני בטוח שלא היה מאושר ממנו. ואני בטוח שהוא אף היה במתח רב כשבחירתו טרם הובררה, ומן הסתם בסתר ליבו התפללו הוא ומשפחתו שאכן הוא שייבחר. כמה עצוב וטראגי, שה' שמע בקול תפילתם!

אנו מתפללים 'ומלא משאלות לבנו לטובה לעבודתך'. רק לטובה.

ועל זה אמר הגר"א באגרתו המפורסמת: "כי מחר תבכה מאשר היום תשחק". וכן הוא להיפך – כי מחר תשחק, מאשר היום תבכה…

מי שמסתכל בהסתכלות צרה דרך חור המנעול, וחושב שהמציאות העכשוית זו חזות הכל, שולל את המציאות הרוחנית. המציאות אינה מורכבת מטבע בלבד. ידיעה זו דורשת מאתנו הרבה מחשבה לפני שמרבים בהשתדלות.

תפיסת יון

יון האמינו שהעולם מורכב מחומר בלבד, ומכח זה נבעו כל גזרותיהם הקשות נגד ישראל. יון גזרו על חודש, שבת ומילה, טימאו את בית המקדש, העמידו צלם בהיכל, וטמאו את כל השמנים. מה החוט המקשר בין כל גזירות אלה?

היוונים טענו אין מציאות רוחנית. רק הנרגש בחושים – הניתן לראיה מישוש טעימה הרחה- קיים. מה שלא- איננו.

היהדות מאמינה בכח עליון. בקדושה. במציאות רוחנית. ישראל טוענים שישנה קדושה לזמן. לא כל הזמנים שווים. יש חודש, יש שבת, יש ימים טובים. היוונים ביטלו זאת משום שלדעתם, מבחינה טבעית כל הזמנים שווים.

ישראל טוענים שיש קדושה למקום. אינו דומה קודש הקודשים להר הבית, וירושלים לשאר ארץ ישראל. באו היוונים וטימאו את בית המקדש.

ישראל טענו שיש קדושה לאדם. הן עם לבדד ישכון. דרגת ישראל גבוהה מדרגת העמים. מובדלים אנו בברית בשר. באו היוונים וגזרו על המילה, ואף שלטו בבנותיהם.

לאור זאת אף נבין מדוע טימאו את השמנים, בזמן שיותר הגיוני שישפכו אותם לארץ? אלא יון טענו ברצונכם להדליק מנורה? תדליקו. זה נותן אור. זה דוקא יפה… אולם אין הבדל בהרכב המולקולרי בין שמן טהור לטמא. אז תדליקו בטמא!

כיון שישראל האמינו בה' ובקדושה שיש בהוויה, הם התאמצו להדליק בשמן טהור, ה' הראה להם שהשקפתם היא הצודקת, ועשה להם נס. נס בוודאי הוא הוכחה למציאות רוחנית על טבעית, ובזה נסתרה תפיסת יון! זהו ללא כל ספק – ניצחון הרוח על החומר.

יסייענו ה' ונזכה לניסים בזמן הזה כבימים ההם, ויגאלנו גאולת עולמים במהרה בימינו אמן!

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת מקץ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading