השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

פרשת משפטים

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

דרשות על הפרשיות של ספר שמות

עלון לשבת בית אליהו

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת משפטים

*

בן מלך לא הופך לעבד!

[בנועם שיח]

דרשה זו לא סוכמה בכתב. באפשרותך להיות שותף בזיכוי הרבים ולסכם את השיעור –

הן על ידי האזנה, הן על ידי סריקת OCR, והן על ידי טכנולוגיה ההופכת דיבור לכתב, ולסייע לכלל הגולשים באתר!

*

ההתבוננות הכפולה – גדלות האדם מול שפלותו

[בנועם שיח]

הדואליות ביחס לעבד העברי

משפט העבד העברי בו עוסקת פרשתנו, מהווה את אחד הביטויים של חוק התורה כחוק מחנך. הגנב, לפי חוק התורה אם אין לו מה לשלם – נמכר לעבד: ״אם אין לו ונמכר בגנבתו" (שמות כב, ב). זהו חוק מחנך ומתקדם מאד המתאים לתפיסות החברתיות הרווחות היום. זהו חוק המשחרר את האדם באמצעות עבודתו.

חוק, המאמין בשיקומו של האדם החוטא, ועל כן, דוחה את הצורך בהרחקתו מן החברה. אין בחוק זה מקום לבתי-כלא. שלילת החופש מאדם כלשהו זרה לרוחו, ואינה מקובלת עליו.

בפרשה זו עדים אנו לתופעה מעניינת במיוחד. מצד אחד התורה מפליגה בדבר עונשו של העבד, על שפלותו ופחיתותו, על המדרגה השפלה אליה ירד – שאין לו זכות קניינים, אינו בעלים על עצמו, ולא אדון על בני ביתו. והיות שמודד הקב״ה ״מידה כנגד מידה״ חל עליו עונש המכירה: הוא רצה לגנוב חפץ מהזולת ולעשותו חסר, בגין כך נמכר הוא כעת כדי שיחוש על בשרו מה שהרגיש אז הנגזל, מהו הצער שנגרם בשלילת הקניינים והבעלות על דבר שיגע בו האדם.

עד כדי כך שלמרות היות העבד יהודי, מתירה התורה לאדונו ליתן לו שפחה כנענית…! ובתום ימי עבודתו אף ״האישה וילדיה תהיה לאדוניה״ והוא יצא לחופשי בלעדם.

הרי שאף הקניינים הבלעדיים החשובים מכל שיש לו לאדם בעולם הזה – אשתו וילדיו – נשללים ממנו!

מאידך – כבוד ויחס מועדף

מצד שני רואים אנו דבר מוזר ביותר. בניגוד לעבדות המצטיירת בתודעתנו כמעמד מושפל ביותר, מתברר מדברי חז״ל (קידושין כ ע״א) שהעבד העברי היה חי בתנאי רווחה. אדוניו חייב לא רק לפרנסו בכבוד, אלא גם לדאוג לכלכלת אשתו וילדיו.

נמצא שבשנות שהותו במחיצת אדוניו היה העבד משוחרר כליל מדאגות פרנסה. גם איכות מזונותיו צריכה להיות משופרת, ועל כל פנים לא נופלת ברמתה מזו של אדניו. ההלכה אוסרת על האדון להאכיל את העבד בפת קיבר, אם האדון עצמו ניזון בפת נקייה. גם תנאי מגוריו של העבד חייבים להיות זהים, ולפחות לא ירודים, משל אדוניו. בשביל אדם שהחליט למכור עצמו לעבד משום שלא הצליח להשתכר למחייתו והגיע עד פת לחם, עשויות להיות שנות ״העבדות״ מעין ״גן עדן עלי אדמות״.

האדון־המעביד אינו רשאי להטיל על העבד לעסוק במלאכות בזויות, וגם אם אלו הן צורות עיסוק המקשות ומפרכות רק מבחינה נפשית, אין כל היתר להטילן על העבד.

משאנו סוקרים את פרטי ההלכות שנאמרו בנושא זה, מתחזקת בנו ההכרה שעוד לא קמה הסתדרות עובדים שהצליחה להעניק לחבריה מערכת יחסי עבודה מעולות כאלו שמעניקה התורה לעבד העברי. חז״ל תמצתו את כל האמור במשפט הקצר הבא:

"כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" (שם).

הרי איפוא, שישנה סתירה רצינית בהתנהגות התורה והתייחסותה לעבד העברי. וכל זאת מדוע?

דע, בן אדם! מאין באת ולאן אתה הולך..

דימוי לרעיון זה לומדים אנו מהמשנה במסכת אבות (פ׳׳ג מ׳׳א) "עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: מאין באת ־ מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון ־ לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה".

שואלים המפרשים: מדוע האריך התנא בלשונו. בתחילה הזכיר את השאלות: ״דע מאין… ולאן אתה… ולפני מי…״, ולאחר מכן כשהשיב את התשובות – שוב חזר וכפל את השאלות יחד עם התשובות ״מאין באת – מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר… ולפני מי אתה עתיד… ־ לפני מלך…״.

לכאורה די היה לו למנות רק את סופה של המשנה, ולשם מה נזכרו השאלות בתחילתה?

מיישב בעל ה״מדרש שמואל״: המשנה מדברת בשני עניינים. בחציה הראשון עוסקת המשנה ב״מעלת האדם״ מצד נשמתו האלקית שנופחה בו, ובחציה השני עוסקת המשנה ב״בשפלות האדם״ מצד גופו וחומרו. כי חייב אדם לעשות חשבון נפש משני כיוונים גם יחד – הן מצד גדלותו והן מצד פחיתותו.

וזה מה שאומרת המשנה: ״דע מאין באת…״ היינו: דע את צור מחצבתה של הנשמה הטהורה, שהיא חלק אלוק ממעל, ומקורה מן העליונים, הגדולה במעלתה יותר מן המלאכים – וזוהי ההתבוננות בגדלות ובמעלת האדם.

וכן ״לאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון״ היינו: לקראת מה הוא מיועד, מה מוכן לו לעתיד לבוא, ולאיזה יעוד נשגב ונפלא הוא מזומן.

הנה כי כן, מיתור וכפל דבר התנא למדים אנו דרך נפלאה ועצה יקרה כיצד יהיה ביד המוכיח להשפיע על האדם להיטיב את דרכו ולנווטו בדרך הישרה – בהראותו לו את ״גדלותו״ ומאידך גיסא בד בבד להראות לו אף את ״שפלותו״י. כי לולא שידע האדם את גדולתו – מאין בא, ולאן ילך ולפני מי עתיד ליתן דין וחשבון – הרי שלא יכיר לעולם בשפלותו – [וזה החלק השני של המשנה] -שהינו בא מטיפה סרוחה, והולך הוא למקום עפר רמה ותולעה, ועתיד – הוא היצור השפל – ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה!

הגר"א לאפיאן – שתי תגובות, שתי תקופות

את שני כיווני ההסתכלות הללו – מסווג הגה״צ רבי אליהו לופיאן זצ״ל (״לב אליהו״ פרשת תזו׳׳מ) לשתי תקופות בחיי האדם:

בימי הבחרות, כשהתאווה בעיצומה, העצה להינצל מהיצר הרע היא לפנות אל הגוף ולהטיח בו דברים קשים כגידים:

״מאין באת – מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך –  למקום רימה ותולעה…״.אם כך במה יתגאה האדם?!

כי אם יפנה בבחרותו אל הנשמה וידבר אליה מענייני טהרתה וקדושתה כדי להימנע מלחללה בחטאיו ־ תתגבר עליו תאוותו; בעת התלהטותה של התאווה, אין גופו של האדם כשר לשמוע ולקבל שפה של טהרה וקדושה ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״. על כן הכרח הוא להסיט את כיוון השכנוע לשפלות האדם.

ולעת זקנה כשהשכל גובר והגוף נחלש, יש לשנות את השיטה ולפעול בכיוון הנשמה; להתבונן יותר בגדלות האדם, ובכך יוכל להתגבר על תאוותו ולרסנה.

האדם עלול לקיצוניות

אי אפשר לפנות לאדם רק בהיבט אחד, מכיוון אחד. זה לא יפיק את התועלת המקווה.

אם רק נדבר על גדלותו –ישכח למה הוא עלול להתדרדר ויפול בשבי היצה"ר.

אם רק נדבר על פחיתותויישבר ויאמר אני אין ואפס, לא ייצא ממני כלום, שפל הייתי ושפל אשאר.

לכן – חייבת להיות המציאות הדואלית – מחד לרוממו שיבין האדם להיכן לשאוף ולהיכן יוכל להגיע,

ומאידך – להראות פחיתותו – אם לא יפעל – לאן יכול להתדרדר ועד כמה יושפל.

כדוגמת יוה"כ

מחד – מתענים ולובשים לבן ונדמים למלאכים. מאידך – קוראים כמעשה ארץ מצרים לא תעשו… ושם מופיעות כל התועבות השפלות ביותר.

כך מדברים עם מלאכים??

הוא אשר אמרנו. מחד לרומם, ומאידך להראות להיכן אפשר ליפול וליצור מורא מהכשלון.

תוכחת המלאך להגר

זו היתה בעצם תוכחתו של המלאך להגר שפחת שרה, כדברי הספורנו עה״פ (בראשית, טז ח): "אי מזה באת ואנה תלכי…" וזה לשונו: ״כלומר, הביטי וראי מאיזה מקום נסעת כי היית במקום קדוש ובבית צדיקים, והנך הולכת בחו״ל אל מקום טמא ואנשי רשע״.

הרי שהמלאך הראה להגר את גדולתה – ״אי מזה באת" – ממקום קדוש, מביתו של צדיק ממש כפי שהתבטא עקביא בן מהללאל – ״דע מאין באת״.

ומאידך גיסא הראה לה את שפלותה עד להיכן יכולה היא להתדרדר ולירד ממעלתה – ״ואנה תלכי" – למקום טמא ואנשי רשע, וכלשון התנא ״ולאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה״.

רק כך, לאחר שמראים לו לאדם את האור – את מעלתו וגדולתו, יש טעם ומקום להראות לו את החושך – להוכיחו על שפלותו וירידתו המוסרית והרוחנית.

הצוואה המופלאה של בעל יסוה"ע

בצוואתו המופלאה של בעל יסוד ושורש העבודה, אנו מוצאים דבר פלא. הוא מזהיר את החברה קדישא באזהרות חמורות כי לא יחוסו על כבודו, ולאחר פטירתו יבצעו בו את כל ד׳ מיתות בית דין, באשר הוא חוטא ופושע, וחייב את כל מיתות בית דין. כמו כן הוא מזהיר כי לא יכתבו על מצבתו שום תארים, רק דבר אחד יכולים לכתוב, כי האמין בהשי״ת כמו משה רבנו.

והדבר הוא פלא, מצד אחד הוא טוען בלהט כי הוא רשע ופושע וחייב ד׳ מיתות בית דין, ומצד שני לדבריו הוא האמין בקב״ה כמשה רבנו עליו השלום?

אלא, הוא אשר דברנו. בעל יסוד ושורש העבודה לפי דרגתו העצומה, חש בשפלותו כי עדיין לא מילא את חובותיו כלפי ה׳ יתברך, ועדיין רחוק הוא עד מאוד מהתכלית. אך אין זה סותר את תחושת גדלותו בשל היותו איש המאמין באמונה תמימה בה׳ ובתורתו, ואת הרגשת הקשר והשייכות שלו לה׳ יתברך בכל פרט בחייו.

אדה"ר ראה שתיים

|שאלו את הצדיק רבי יעקב שמשון משפיטובקה מה הפירוש במאמר שמופיע ב'מדרש פליאה׳ על אדם הראשון. נאמר שם: ״מפני מה חטא אדם הראשון? – מפני שראה שתיים״.

השיבם: חז״ל אמרו בפרקי אבות, שאם יסתכל האדם בשלושה דברים, לא יבוא *די עברה. ואלה הם: ״מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אולם אדם הראשון לא היה יכול לראות שלושה דברים, מפני שבריאתו לא מייתה ׳מטיפה סרוחה׳, ככל האדם, אלא היה יציר כפיו של הקב״ה. נמצא אפוא ) רואה שתיים בלבד. לכן היה יכול להיכשל בחטא!].

״איכה״ ־ תוכחה לדורות

כשהיה האדמו״ר בעל ה״תניא״ חבוש בבית האסורים ברוסיה במועצה החשאית דטייני סובייט״) בפטרבורג הבירה, בא אליו שר הז׳נדרמים לחקירה ודרישה. ראה השר את בעל ה״תניא״ שכולו שקוע במחשבותיו וכי איש המורם־ מעם לפניו. השר הרוסי היה גדול בחכמה ואף בקי קצת בתורה. פנה השר לאדמו״ר ואמר: שאלה אחת יש לי לשאול ממך, האם תשיב לי על שאלתי? השיב לו האדמו״ר: שאל מה תשאל. שאל השר: אמור נא לי פירוש הפסוק שבספר בראשית (ג, ט): ״ויקרא ה׳ אלקים אל האדם ויאמר לו איכה״. כלום נסתר היה מהקב״ה היכן היה האדם מצוי באותה שעה?

אמר לו האדמו״ר: האם מאמין אתה שהתורה נצחית, וישנה בכל זמן ובכל דור? השיב לו השר: כן, מאמין אני בכך. אם כך, הוסיף האדמו״ר, פירוש הפסוק הוא: בשאלת ״איכה״ לא ביקש הקב״ה אינפורמציה אודות מיקומו הפיזי, הכל גלוי וידוע לפניו בכל עת. היתה כאן פניה עמוקה ומהותית אל האדם. באותה שעה שלאחר החטא הקדמוני, הציג הבורא בפני האדם את שאלת השאלות של זהותו.

האלקים קרא אליו: אישיותך היכן היא? האם הינך מודע למהותך קודם החטא? התבונן היכן נמצא אתה כעת לאחר החטא?… – איכה?!

אם אמנם זו היתה השאלה שהוצגה לאדם הראשון ביום הבראו, הרי שאינה פוסקת מלהישאל מאז ועד היום. כמין בת-קול עדיין חוזרת ומהדהדת בחלל עולמנו ושואלת כל אחד מאתנו: איכה?…

אבל יש עוד פירוש ב״איכה״. איכה, אני מחפש אותך, איפה אתה, בוא אליי כי אני אוהב אותך ורוצה שתחזור.

איכה?!

מחד – לאין התדרדרת,  ומאידך – להיכן תוכל להעפיל – אהוב אתה למקום!

כותנות העור – הלטיפה שלאחר הסטירה

זו אולי גם הסיבה שלאחר חטא עץ הדעת ״ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבשם״ (שם ג, נא). לפי תרגומו של ר׳ יונתן בן עוזיאל מדובר היה ״בלבושין דיקר״ – בלבושים יקרים מאד (מעשה ידיו של הבורא יתברך!…).

וצריך להבין: מה רצה ה׳ ללמדנו בהנהגה זו? וכי מגיע לאדם הראשון פרס על חטאו!?

אלא באותה השעה שהפסיד אדם הראשון מדרגות נשגבות כתוצאה מחטאו (כמבואר במדרשי חז״ל רבים), ראה ה׳ צורך לאותת עבורו כדי שיבחין לא רק בשפלותו, אלא גם במעלתו, בדרגה בה היה קודם החטא. לשם כך עשה ה׳ לאדם ולאשתו כותנות עור-אור יקרות, שיוכל להתבונן במעלתו המיוחדת והחשובה, ומנגד בהפסד שגרם לו החטא.

היבט נוסף לדעת מתי להשתמש בשבח ופרגון, ומתי בתוכחת ומוסר

עוד למדים אנו בפרשתנו מתי יש להשתמש בדברי תוכחה, ומתי לומר את העידוד וההעצמה.

כי יש לרצוע את אוזנו של עבד עברי המבקש להמשיך את עבדותו בתום שש שנים.

רש״י מביא על כך את דברי המכילתא (קדושין טו ע״א): ״אמר רבן יוחנן בן זכאי: אזן ששמעה על הר סיני ׳לא תגנוב׳ והלך וגנב – תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני ׳כי לי בני ישראל עבדים׳ (ויקרא כה, נה) והלך וקנה אדון לעצמו – תרצע״.

נשאלת השאלה: אם זהו הטעם – מדוע דיברה התורה על רציעתו רק לאחר שש שנים, ולא מיד כאשר מכר עצמו לעבד בפעם הראשונה? אז 'פרגננו' לו כרית כמו בעה"ב ופרנסה מובטחת לאשתו וילדיו, אך לא על רציעה ועבדות שפלה…

הגה״צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל ביאר זאת כך: יש אדם אשר מצבו הכללי טוב, אולם לאט לאט מתחילים להיבקע בקיעים, ומתגלים סימנים ראשונים של כניעה ליצר הרע. אדם זה נתון עתה בסכנה עצומה, כיון שהפתח שנפתח עלול להתרחב ולגדול, ואף שלעת עתה כלפי חוץ עדיין אין נראית רעתו.

לעומת זאת, יש אדם שכבר התרחק לגמרי, מן הטוב והתדרדר עד הדיוטא התחתונה, אך בנפשו מתחילים לנצנץ הרהורי תשובה, ומתחיל להלחם ביצר ולהתגבר על תאוותיו. אדם זה מובטח לו שאם ימשיך ולא ירפה במלחמתו יעלה ויתעלה מעלה מעלה, אף שעדיין כלפי חוץ הוא נראה בשפלותו, ומעלתו עדיין אינה נראית.

בבית המוסר של קלם נהגו לומר: אדם שתפילותיו בלי כוונה כלל, ומתחיל להתחזק ולכוון בתפילה, עדיין רק בתיבות מסוימות, הוא נעלה יותר מאדם שרגיל לכוון בתפילה ועתה החל להתרפות, ואפילו רק בכמה תיבות, אף שעדיין מתפלל את כל תפילתו בכוונה עצומה.הראשון הוא"עולה״, והשני הוא ״יורד״!

כשהאדם הולך ויורד מטה, אין מקום לדבר אליו, ואין עצה עבורו. אם הוא נמצא בעיצומה של ההתדרדרות, יצר הרע כבר ימשיך את ירידתו עד רדתו שחת. אדרבה, יש לעודדו ולא לתת לו להשבר.

כמעשה הגרי"ס שהלך לפעול בצרפת, כשבפולין עדיין הכתה ההסכלה ורבים דיממו והיו זקוקים לעזרה, והשיב שכאן בפולין יש עוד התלהבות מההסכלה, וכשהמרכבה דוהרת במדרון זהו שטף שקשה לעוצרו.

לעומת זאת בפריס כבר הגיעה העגלה המדרדרת כבר אל המישור, מכאן אפשר בכוחות מחודשים לנסות ולהעלות אותה אל ההר שוב…

אבל מי שכבר שקוע ומתבוסס כולו בתוך הרע, פצוע ושפל לגמרי, וכבר שקעה ונתקררה לה אש התאווה, ונוכח להיכן הובל ועד כמה שפל הוא וחדל-אישים – דווקא אדם זה יש מקום לדבר עמו, להשפיע עליו ולהחדיר בו הרהורי תשובה.

ולכן אמרה תורה לרצוע את העבד רק לאחר שש.

בתחילה כאשר החלה ירידתו ושפלותו, לא היתה מועילה רציעת האוזן כדי לתקנו. רק לאחר שש שנים, כשכל כולו שקוע ברע, עד שנשא שפחה ואמר ״אהבתי את אדני את אשתי ואת בני…" דווקא אז אמרה תורה לדבר אליו ולהענישו. דווקא עתה, במצבו הנוכחי, בראותו את רעתו ושפלותו הגדולה, יתעודד ויבקש להציל נפשו משחת.

הרציעה תשמש עבורו, אפוא, אותה שעה, כעבור שש שנות עבדות, כמין תזכורת של אותה קריאה שעדיין מהדהדת בחלל עולמנו – ״איכה"?… ראה עד לאיזו שפלות התדרדרת…

ההכרה במעלות – כלי לתיקון לקויי הנפש

אחד מגדולי המחשבה והמוסר הגאון רבי ירוחם ממיר זצ״ל, רגיל היה לומר כלל חשוב:

"אוי לו לאדם שאינו מכיר את ליקויי נפשו – שהדי אינו יודע מה עליו לתקן… אבל, אוי ואבוי לו לאדם שאינו מכיר את מעלותיו – כי הן אפילו את כלי עבודתו אינו מכיר!"

ראיה נפלאה לדברינו ניתן ללמוד גם מפרשת יוסף ואשת פוטיפר. הפעולה היחידה שתמנע את האדם מלחטוא היא ההתבוננות בגדולתו – עד להיכן יכול להתרומם, ובשפלותו – עד להיכן יכול להתדרדר, וכי רק כך, יוכל הוא להתגבר אפילו על הנסיונות הקשים ביותר של החיים.

״ותתפסהו בבגדו לאמר שכבה עמי – באותה שעה נראה לו דמות דיוקנו של אביו. אמרה לו: יוסף! עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה עמהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא ומשלי כט)"ורועה זונות יאבד הון"… (ילקוט בראשית רמז קמי ו).

יוסף לאור ההתבוננות בדמות דיוקנו של אביו ובדברים שרמזה לו אודות גדלותו – אם יעמוד בנסיון – ייכתב יחד עם אחיו על אבני האפוד, וכן אודות שפלותו – אם חלילה יכשל בנסיון יקרא רועה… – תפס הוא מיד את המסר הנפלא אשר מנע ממנו מלעבור את העבירה, וזכה לכינוי יוסף הצדיק.

גר שבא להתגייר ־ מה אומרים לו?

נחזור לעניינו. היסוד העולה ממהלך הדברים, מצינו לו ראיה בדברי חכמינו (יבמות מז ע״א):

״תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטודפין ויסודין באין עליהם. אם אומר יודע אני ואיני כדאי (פירש״י: ואיני ראוי להשתתף בצרתן, ומי יתן ואזכה לכן) מקבלין אותו מיד, ומודיעין

אותו מקצת מצוות קלות ומקצת חמודות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ך ומעשר עני, ומודיעין אותו עונשן של מצוות. אומרים לו: הוי יודע שעד שלא באת !למידה זו אכלת חלב – אי אתה ענוש כרת. חיללת שבת – אי אתה ענוש סקילה. \ ועכשיו אכלת חלב – ענוש כרת, חיללת שבת – ענוש סקילה.

׳׳וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצוות, כך מודיעין אותו מתן שכרן. אומרים

לו: הוי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה אינם יכולים ן לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות, ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. קיבל –ומקבלין אותו מיד…״.

חכמינו בדעתם הרחבה והמעמיקה חדרו מצולות נפש ולימדונו בינה, כי הדרך הטובה ביותר להשפיע על האדם בבחירת דרכו היא להראות לו את שני צדדיו שלו? המטבע – השכר מחד והעונש מאידך: "וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן…׳׳.

ן מתן השכר הטוב על המצוות וודאי משכנע מעודד וממריץ את הגר יותר, 1 נשבמודעותו גם מתן העונש על העבירות! לכן אחרי שהחליט להכנס תחת כנפי 1 השכינה ולקבל עליו עול מצוות, עד כדי נכונות להשתתף בצערן של ישראל ״מקבלין מאותו מיד״ ויותר לא מנסים לדחותו. פשוט מקרבין אותו: ״…ושני תלמידי חכמים | עומדים על-גביו ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות…״ (שם).

כף הקלע – בושה צורבת

1 בדרך זו פועלת גם מידת-הדין בשמים נגד הרשעים מיד לאחר מותם, כאשר 1 פעולת הענשה מתבצעת כך: מראים לו לרשע תחילה את המעלה העליונה אותה יכל 1 להשיג, אילו רק היה רוצה, ומיד לאחר מכן מורידים אותו ומראים לו את הדרגה || התחתונה בה נמצא כעת, וכלשונו של רבינו יונה גירונדי בספרו ׳׳שערי תשובה׳׳ שער שני אות יה):

1 ״ודע כי נפש הרשע אשר כל תאוותה לחפצי הגוף בחייו, ונפרדת תאוותה מעבודת ||הבורא ונבדלת משורשיה, תרד במותו למטה לארץ אל מקום תאוותה, ותהי תולדה ■נטבע העפר לרדת ולא לעלות, אבל יעלוה למרום לדין ולמשפט ולדאות איך החליפה מרום בשאול כאשר יעלו את האבן על-ידי כף הקלע. ואחרי עלותה למדום, תרד 1 נטבעה למטה לארץ, כאשר האבן חוזרת ונופלת לארץ אחרי הזריקה, שנאמר (שמואל א כה, כט): "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלקיך ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע׳/ עכ״ל.

עוד שנו חז״ל (ילקוט תהילים ו): "לעתיד לבוא מדאה הקב״ה לצדיקים גיהנום ומקומות פנויים בתוכו, ואומר להם: הרי מקומות פנויים לכם ולחברותיכם, אלא שזכיתם ועשיתם מעשים טובים וירשתם גן עדן.

״וכן עושה לרשעים, מראה להם גן עדן ומקומות פנויים בתוכם, ואומר להם: המקומות האלו לכם ולחברותיכם, אלא שנתחייבתם ועשיתם מעשים רעים וירשתם גיהנום. רשעים יורשים גיהנום שלהם ושל צדיקים… וצדיקים יורשים גן עדן שלהם ושל רשעים…״.

מה גדולה וכואבת היא הבושה שיחוש אדם אותה שעה, כשיכבדוהו לעלות לגנזי מרומים ויגלו לפניו את המקום הנכבד שהיה מזומן לו, אילו רק השכיל לשלוט על נפשו ויצריו.

"אמר ר׳ יהושע בן לוי: אין הקב״ה מקלל את הרשעים אלא בבושה, ולא עוד אלא כופל אותה בקללה, שנאמר ייבושו ויבהלו מאד ישובו ויבושו רגע׳״ (ילקוט תהלים, שם).

המקום הפנוי לו בגן עדן יטפח לו על פניו. שם גם יראו לו את חבריו לספסל הלימודים ושכרם הרב, באשר הצליחו לשלוט על עצמם ויצריהם. שם יועמדו פנים מול פנים מול הצדיקים שכבשו יצרם, שעמלו ויגעו על התורה והמצוות מתוך קדושה וטהרה. כל מבט ומבט בפניהם, בגדלותם ובמעלתם יהיה שורף וצורב על הפסד העונג הנצחי – כשריפת אש גיהנום הרותחת ביותר.

״אמר רבי אחא בשם רב הונא: עתיד עשו הרשע לעטוף טליתו ולישב עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, והקב״ה גוררו ומוציאו משם. מאי טעמא? ׳אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קניך, משם אורידך נאם הי. ואין כוכבים אלא צדיקים, כמה דאת אמר ׳ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (ירושלמי נדרים, פרק ג הלכה ח).

ופירש בעל ״קרבן העדה״: "ולישב עם הצדיקים – כדי שיראה גדולתן של

הצדיקים, ואח״כ יגררו אותו משם, ונמצא עונשו חמוד״.

ריש לקיש וחבריו הגזלנים ־ ביום פטירתם

בפרקי דדי אליעזר (פרק מג) מסופר על רבי שמעון בן לקיש שהיו הוא ושני רעיו גוזלים וחומסים כל אשר נקרה בדרכם. לבסוף החליט רבי שמעון בן לקיש לעשות תשובה. "מה עשה? הניח לשני רעיו השודדים בהרים ושב לאלקי אביו בכל לבו בצום ובתפילה, והיה משכים ומעריב לפני הקב״ה והיה עוסק בתורה כל ימיו ובמתנות עניים, ולא שב אל מעשיו הרעים עוד, ונתרצית תשובתו.

"וביום שמת, מתו שני רעיו השודדים בהרים, ונתנו לרבי שמעון בן לקיש חלק באוצר החיים ולשני רעיו בשאול תחתית. ואמרו שניהם לפני הקב״ה: רבש״ע! יש משוא פנים לפניך, זה היה שודד עמנו בהרים והוא באוצר החיים, ואנו בשאול תחתית? אמר להם זה עשה תשובה בחייו ואתם לא עשיתם…".

מסבירים בעלי המוסר: לא בחינם מת ריש לקיש ביום שמתו שני רעיו. כנראה שסידרו כך מן שמיא בכוונת תחילה, כדי שייראו בעיניהם את ה״קבלת פנים״ הגדולה והחשובה שמכינים לבואו ולעליית נשמתו של ריש קיש, ואת מקומו באוצר החיים בסמוך לכל גדולי התנאים והאמוראים. או אז יתביישו ויצטערו, מדוע לא נהגו כריש לקיש, מדוע לא ניצלו את הזמן היקר בעודם בחיים לתקן את אשר עוותו, ואין לך עונש גדול וחמור לנפש האדם כאשר ״יעלוה למרום לדין ולמשפט ולראות איך החליפה מרום בשאול…״! – כלשונו של רבינו יונה.

עונש התשלומים ־ תזכורת לגנב

רעיון זה שזור שוב בן שיטי הפרשה: ״כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השוד וארבע צאן תחת השה״ (כא, לז).

מדוע משלם הגנב חמשה בקר וארבעה צאן – ולא להיפך? על כך משיב רבן יוחנן בן זכאי (בבא קמא עט ע״ב): ״בא וראה כמה גדול כבוד הבריות: שור שהלך ברגליו – חמשה. שה שהרכיבו על כתפו – ארבעה״.

הנה כי כן, עד כמה תורתנו הקדושה מכירה במעלתו של הגנב – של כל יהודי באשר הוא וחסה על כבודו, אף שעשה מעשה שלא יעשה כשעבר על אחד מעשרת הדברות – ״לא תגנוב״! ־ בתוך עונשו, מצטיירת הנעימות שבתורה ומטרתה. אין בכוונתה להעניש את הגנב בלבד בארבע צאן ובחמשה בקר ־ אלא לשלוח לפניו איתותים ותזכורת: עצור והתבונן! עד כמה שומרת התורה וחסה על כבודך, בן מלך אתה! בעל צלם אלוקים! כיצד העזת לחלל את קדושתך, ולעשות מעשה נבזה שכזה?!

ואם הגנב פיקח הוא, יכול הוא לקלוט את השדר שחפצה התורה: שיכיר במעלתו, לאוד העונש והסבל, ההשפלה והצעד… כי יהודי אע״פ שחטא – יהודי הוא וכי צריך הוא מיד לשוב בתשובה, ולהוציא מן הכח אל הפועל את מהותו. לנסוק שוב כלפי מעלה להשיג את המעלות הגבוהות ולתקן מידותיו.

הצרעת ולקחה

גם ביחס לצרעת נגעי הבתים, נקטה התורה שיטת ענישה דומה, שפלות מחד וגדלות מאידך.

לדעת הגר״י גלדווסר שליט״א בספרו ״יצפן לישרים תושיה״, טמון למתבונן מוסר השכל חשוב מפרשת נגעי הבתים, בדבר העונש שספג החוטא.

במדרש מבואר שנגעי בתים באים על צרות עין: ״על עין הרע שנאמר – ובא אשר לו הבית, מי שייחד ביתו ואינו רוצה ליהנות לאחרים״ (מדרש רבה יז, ג). וכעין זה אמרו שם קודם לכן (שם ב): ״אדם אומר לחברו: השאילני קב חיטים, ואמר לו אין לי. קב שעורין, אין לי. קב תמרים, אין לי וכוי. מה הקדוש ברוך הוא עושה? מגרה נגעים בתוך ביתו, ומתוך שהוא מוציא את כליו הבריות רואות ואומרות: לא היה אומר אין לי כלום? ראו כמה חיטים יש כאן, כמה שעורים, כמה תמרים יש כאן. לווט ביתא באילן לווטיא״ (מקולל הבית וראוי לקללות הללו).

מאידך גיסא, על הפסוק הסמוך: ״וצוה הכהן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא לאשר בבית…״ – דרשו חז״ל ־ ״ועל מה חסה תורה, אם על כלי שטף – יטבילם ויטהרו. אם על אוכלים ומשקים – יאכלם בימי טומאתו. הא לא חסה תורה אלא על כלי חרם שאין להם טהרה במקווה״ (רש״י בשם התו׳׳ב).

צר העין הזה, מצד אחד הוא סובל בזיונות וקללות על שום שעינו רעה, ולעומת זאת באותו רגע ממש – כשהוא מתבונן על מה ולמה הוא מפנה ביתו ־ הוא משתומם מהפלגת טוב עינו של הקדוש ברוך הוא הרוצה ליהנותו ודואג שלא יאבד ממנו אפילו תשמיש קל של כלי חרס. אם אך לב בשר לו, בושה תכסנו בהשוותו את מידתו למידת הקדוש ברוך הוא ולבבו יבין ושב ורפא לו.

שכר ועונש – בו זמנית

רעיון זה מקבל משנה תוקף גם בפרשת צרעת מרים. מרים נענשה כאשר דיברה באחיה משה רבינו (ראה במדבר פרק יב). שבעה ימים היתה מצורעת כשלג ונודתה והורחקה מתוככי מחנה ישראל עד חלוף צרעתה. התורה עצמה מטילה עלינו את חובת הזכירה, זכירה שהפכה למצוה: ״זכור את אשד עשה ה׳ למרים בדרך בצאתכם ממצרים״ (דברים כד ט). יום יום, לדעת הרמב״ן, אנו חייבים להעלות סיפור זה על נס, להתבונן בו ללא הרף, כדי שנפיק ממנו את מירב התועלת בחיי היום יום שלנו.

הגאון ר׳ חיים שמואלביץ זצ״ל העמיק בסוגיה זו, ולדעתו יש לומר כי חיוב זה של זכירת מעשה מרים אינו לעניין לשון הרע בלבד, אלא לכל תורת בין אדם לחבירו שאנו למדין מפרשת מרים.

כתוב: ״ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעה ימים והעם לא נסע עד האסף מרים״. מצד אחד היה בהסגרה של מרים עונש ובזיון גדול, שכן נתקיים בה המקרא: ״בדד ישב״, ומהאי טעמא מצורע חשוב כמת. ומאידך גיסא, נתכבדה בכבוד גדול ועל עניין זה נאמר (צפניה ב, ג): ״באשר משפטו (של האלוקים) שם פעלו״.

הגר״ח שמואלביץ כיוון את זרקורי התעניינותו דווקא אל העונש שהוטל על מרים. ממנו למד הלכה מעמיקה בתורת יחסי אנוש בכלל.

הנה מרים נענשה, ולמרבה הפלא, קיבלה בו זמנית גם שכר וכבוד. הכתוב ״באשר משפטו שם פעלו״, מבטא את אופיו של המשפט האלקי, כפי שניסח זאת רש״י בהסברו למלים אלו: ״במקום שדנים את האדם, מזכירים את פועל צדקותיו״.

פירוש הדבר, שתכונת המשפט האלקי מחייבת שקלול מאוזן של האדם הנידון. כלומר, בעת הדיון במעשה הרע שעשה נלקחים בחשבון כל מעשיו, תולדות חייו, הרקע עליו גדל והמציאות החברתית בה עוצבה אישיותו.

דין אמת מחייב בעת בדיקת מצבו המוסרי של האדם, להתחשב בכל הנתונים שהזכרנו זה עתה. האישיות השלימה עומדת למשפט ולא המעשה הרע, הבודד. ועל כן, מכח מבט מושלם זה, שהיא נחלתו של האלוקים בלבד, מגלם הבורא בעונש עצמו גם את השכר.

בגלל לשון הרע סבלה מרים צרעת, ונידונה להסגר שבעת ימים מחוץ למחנה, אך העונש גדם לה גם עונג ושמחה –

״והעם לא נסע״ – כתב רש״י: ״זה הכבוד חלק לה המקום (האלקים), בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור, שנאמר (שמות ב) ״ותתצב אחותו מרחוק״.

במקום בידודה חשה מרים גם בכבוד שמעניק לה האלוקים לעיני העם כולו. וכשם שהיא חיכתה לאחיה ליד היאור, יחכה עתה כל עם ישראל בסבלנות עד לצאתה מן ההסגר. העם – לא ימשיך במסעיו.

גישה אלקית זו כלפי האדם ומעשיו, עוברת כחוט השני בדפי התנ״ך ובמקורות חז״ל רבים, ומקצתם הוזכרו והועלו במאמר זה. אופיו המיוחד של העונש האלקי המחנך, מלמד ומחייב אותנו, אפוא, לשפר במעט את יחסינו אל הזולת, כרצון התורה 1 ועל פי רוחה.

העבד העברי – הבט על מעלתך מחד ושפלותך מאידך!

ברוח אלה הדברים יש בידנו להבין את פשר הסתירה (הנזכרת בראשית •המאמר) בהתנהגות התורה לעבד העברי. מצד אחד, תמהנו, התורה מפליגה בדבר עונשו של העבד ובשפלותו (ער כדי כך שהתירה לו לישא שפחה…), ומנגד מצווה התורה להתייחס אליו בכבוד – ״כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו״, ותנאי מחייתו ואיכות חייו לא צריכים ליפול מזו של אדונו.

ההסבר לכן, אומרים חכמי המוסר והמחשבה, שכוונת התורה במטרת מכירת העבד, להראות לו בעזרת הענישה-המכירה (בנוסף לכל הדינים הנלווים, כדוגמת ההיתר לישא שפחה כנענית, הולדות לאדון בסוף ימי השירות…) את ליקויי נפשו, את הדרגה השפלה אליה ירד, ובד בבד להראות לו גם את מעלותיו.

כל זאת לרמוז לעבד : דע לך! אינן אדם פשוט. למרות שבוודאי בהיותך נמכר עתה לעבד – חשיבותך הומעטה, וירדת בבת אחת לדרגה שפלה בעקבות המכירה, ויותר אין לך כל זכות קניינים עצמיים, ועד כדי כך שמותר לאדון בשל כך לתת לך שפחה כנענית… למרות הכל, עדיין צלם אלקים נסוך על פניך. בן מלך אתה, מיוצאי חלציהם של האבות הקדושים אברהם, יצחק ויעקב. מעלתך גדולה היא עד מאוד, כי במהותך הינך יהודי זך ונקי, ונשמה שנפח בך הבורא טהורה היא. רושם החטא הינו חיצוני בלבד.

הנה, פקח עיניך! ותראה עד כמה חסה התורה על כבודך ושומרת על אישיותך ־ דבר שבא לידי ביטוי בלשון חז״ל: "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו״!…

אינך נמכר כעונש. הדרך בה מתנהגים עמך, גם אם לכאורה נראית כבזויה ומשפילה, היא שתתבונן בצדו השני של ה״מטבע״- במעלתך ובגדולתך.

מצד אחד המטרה העיקרית במכירתך היא כזו: שתחוש עד כמה הינך אדם בעל מעלה נשגבה – בנם של האבות הקדושים בעל צלם אלקים… ומצד שני תראה כיצד  ירדת לשאול תחתית – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא!

 כיצד להעפיל ליפסגת ההר? – ג׳ שיטות

"כשם שאין פרצופי בני אדם דומים, כך אין דעותיהם דומות״ (במד״ר כא). כיון בדעותיהם של בני אדם, אופיים ותכונות נפשם שונות הן וספציפיות לכל אחד – חנאי המקום, הזמן, המצב והשעה גם הם משפיעים על כל אחד באופן אחר – לפיכך רבוות גם הדרכים לשלמות.

גדולי המוסר מהראשונים עד תקופתו של ר׳ ישראל מסלנט קבעו כללים יסודיים וענייני מוסר ויראה, שהם בבחינת דרכים ראשיות לכל אדם מישראל. אולם כדי ליתקשר אליהן חייב כל אחד לפי תכונותיו ואופיו לסלול שבילים באדמה הטרשית חזרועה מכשולים. נוסף לכך, אופיו ואישיותו של כל אחד משפיעים מן ההכרח על השקפות עולם, אף שהבסיס הינו למעשה אחיד.

בין מפיצי המוסר התגלו שלושה אישים, אשר הטביעו את חותמם על תנועת המוסר, ויצרו שלוש שיטות הידועות בשם השיטה הקלמאית מיסודו של הגה״צ ד׳ שמחה זיסל, השיטה הסלבודקאית מיסודו של הגה״צ ד׳ נתן צבי פינקל ־ הסבא מסלבודקה, ושל הגה״צ ר׳ יוסף יוזל הורביץ הידועה בשם השיטה הנובהרדוקאית.

לא ניתן במסגרת מצומצמת זו למצות תוכן השיטות אף בחלקן, כי כל אחת תורה שלמה בהשתלמותו של האדם, המקיפה את כל שלבי ההתפתחות החינוכית עד לדרגותיה העליונות ביותר. אך בקצירת אומר נגלה טפח מכל שיטה, כדי לאלפנו בינה ומוסר השכל להפליא.

המוסר הקלמאי אינו גורם את המעוף הדמיוני והסתערויות נפש עז ופתאומיות. הוא צועד לאיטו אך בטוחות. כל ימי חייו, חייב אדם לעבוד בחינוך עצ אין המוסר כידע, אין מסיימים לעולם את הקריאה ולא יודעים אף פעם את התו תמיד יש לקרוא, ללמוד ולהבין כדי להתקדם. מייסד השיטה מביא בשם סוקראט&ן שדרגת חכם היא "לא לדעת לענות על מה ששואלים, אלא לדעת שאינו יודע". ג♦ אף אם יודע האדם – לא תמיד הוא מושפע מידיעותיו.

רבי נתן צבי פינקל היה תלמיד מובהק של ר׳ שמחה זיסל מקלם. הוא לא םנ1| עורף, חלילה, לשיטתו של רבו או לשל מייסד התנועה ר׳ ישראל מסלנט. שיט החדשה פתחה אפיקים חדשים שהיו אולי במובנים מסוימים ניגוד לכל דרכי המום! המקובלים. הוא היה החלוץ הראשון שהפיץ בעוז וברמה את רעיון"גדלות האדם".

מאז ומתמיד נהגו להחדיר להכרתו של האדם את אפסותו. ״דע מאין באת ולז• אתה הולך״. הכרה זו מדרבנת את האדם לשפלות וענוה. תכונות אלה עוזרות מ להתעלות במעלות היראה והמוסר. בא ר׳ נתן צבי וטען: שיטה זו טובה היתה בדורון! קדומים כשנמצאו אנשים עזי נפש, שלא נרתעו מלהתריע אף כלפי מעלה, והגאומ ־ זו היתה השורש העיקרי לכל מגרעותיהם. היה אפוא הכרח לשבור את יהירווע ולהכניע את רוחם. בדורנו, משירדה האנושות פלאים וכל מאווי אדם נתונים להנאוו! גשמיות ותאוות גופניות, עלולה שיטת השפלת עדך האדם להוות סכנח להשתלטותו.

לכן הגיע הסבא מסלבודקה לדעה שבמקום להדגיש את הצד השלילי שבאדם, הצד הגופני והחומרי הדומה מבחינה אורגנית לבעלי חיים, יש – לדעתו – להעדיף בהצבעה על הצד החיובי, הצד הרוחני שבו, שהוא יצוד עליון נברא בצלם אלקי! ושהוא תכלית הבריאה.

השיטות המוסריות שהוזכרו עד כה, למרות הניגוד שביניהן, צעדו בשביל הזו₪ ולא ציוו על האדם להינזר מתענוגי העולם. יש גם אשר אמרו, שתענוגי העומ (המותרים) הם חלק של עבודת ה׳. אך גם מעצבי השיטות הללו מודים, שיש בכך גם משום סיכון. לא כל אחד מסוגל לעמוד בנסיון, ומתוך הנאות גשמיות עשוי און לשכוח את העיקר – ההתעלות בעבודת הי.

ד׳ יוסף יוזל הורביץ הידוע בכינוי הסבא מנובהרדוק, הגיע למסקנה שונה. 13' אדם בדורות אחרונים שקועים בתאוות גשמיות בלבד ואינם משלבים תענוגי העול! בהרמוניה שבכוונת הבריאה. יש אפוא לשבור את היצר! מוט כפוף, כיצד מיישרי6 אותו? יש לכופפו בכיוון הנגדי (ראה רמב״ם ״שמונה פרקים״). כשמנכשים את הרע, ח חטוב ממילא. לכן יש להקדיש כוחות לשם הריסת הרע בעיקר. שיטתו כשיטות רות במוסר, היא תורה שלמה הממזגת בתוכה חכמה ודעת התורה עם חכמת ותורת הנפש.

הבאנו רק מעט מזעיר את הבולט והשוני שבין ג׳ השיטות. למרות השוני בגישה כולן דוגלות בדבר אחד – והוא מתקשר לנושא שלנו ־ ולכשנרצה נגדיר ונאמר נה אחת (הליל): "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין ת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". משנה זה אינה ניתנת וקה, אך יש השם דגש על דבר זה ויש השם דגש על דבר אחר. דומה כי כל אחת יטות שמה דגש על אחד משלושת הדברים הללו – דגש בלבד, אבל במהותן ת הן.

למה הדבר דומה? לאדם העומד ליד נהר גועש העובר בין הרים, העולה על גדותיו יים לשטוף את כל הסביבה ולזרוע הרם ואבדון. ההעפלה לפסגת ההר היא אמנם ה ביותר אך לא בלתי נמנעת. ובפסגתו – שיא הנוחיות ותענוגות עילאיים בהישג של כל המגיע לשם. כל השיטות הן בדעה אחת שיש לברוח מהנהר ולהתרחק מ ככל שאפשר, ולהעפיל אל פסגת ההד.

השיטה הקלמאית דגלה להראות לאדם את החשיבות שבכל צעד ושעל המקדם האדם אל פסגה – ״לאן אתה הולך״.

חשיטה הסלבודקאית אומרת, שיש להראות מיד את פסגת ההר – ״לפני מי אתה יד ליתן דין וחשבון…״? לפתח באדם את הטעם הנכון והטוב שיבין את טיב פסגתו, וא ישתדל ממילא בכל כוחו להעפיל אליו. לשתי שיטות אלה יכול אדם להתקדם עדים איטיים מדודים ומחושבים. בכל תחנה ותחנה הוא רשאי לסעוד את לבו רים הנעימים לחיך.

לעומתן אומרות השיטה הנובהדדוקאית, שאין לסמוך על טעמם הטוב של בני­ם. יש אשר לא יחושו בטוב הצפון להם בפסגה, ולא די שלא ייהנו מטובו אלא יפלו בן לנהר הגועש. לכן יש להפנות תשומת לבו של אדם אחורנית – ״מאין באת״ ,ר הגועש הסוער, ולסכנה הטמונה בו. האדם יבין מיד כי עליו לברוח בכל כוחו כל ד רוחו בו. בשעת מנוסה אין אדם שם לבו לגינוני מלבושיו, אינו מתעכב בקשירת וך נעליו, או לענוב עניבה. בעוד כותונתו לעורו – ולו תהא מרושלת – יברח מפני נה. למעשה – אומר ר׳ יוזל – מובנת שיטה זו יותר מכל שיטה אחרת במוסר.

מדוע נענה רבי חנינא תמיד בתפילתו?

ברוח אלו הדברים יש בידנו להבין את המעשה המובא בגמרא (ברכות לד ע״ב). שם מסופר על בנו של רבן יוחנן בן זכאי שחלה. ביקש רבן יוחנן מרבי חנינא בן דוסא, תלמידו: ״חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה״; ותפילתו של רבי חנינא אכן נענתח, אמר רבן יוחנן בן זכאי: אם הייתי אני מטיח ראשי בכותל במשך כל היום – לא הייתי נענה כרבי חנינא. התפלאה אשתו של רבן יוחנן בן זכאי: ״וכי חנינא גדול ממך?״; הרי הוא תלמידך. אמר לה: לא, ״אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לסו• המלך".

שואלים המפרשים: אם כן, אדרבה! הרי השר חשוב מן העבד?

יתכן לומר, אומר הגד״א הלוי נבנצל שליט״א רשיחות לראש השנה״), שעיקמ עבודתו הרוחנית של רבן יוחנן בן זכאי היתה להיות כשר. שהרי הוא היה זה שהציל את ישראל מחורבן הבית, כשמילט את יבנה וחכמיה, עד שבפטירתו יצא חזקיהו מלף יהודה לכבודו (שם כה ע״ב), כיוון שבזכותו נשתמרה תורה בישראל.

רבן יוחנן בן זכאי חייב היה איפוא, להרגיש גדלות של שד, מכיוון שרק כך יהיה נו הכוח הנפשי להקמת עולה של תורה, להצלת הישיבות, להצלת רבן גמליאל ומשפחתו, ועוד. רבן יוחנן אינו יכול, ואינו רשאי, לבטל עצמו כעבד ולחוש אפסות בעצמו, שאם כן לא יוכל לעמוד בכל המוטל עליו.

אבל באותה שעה, כשמידת הדין היתה מתוחה על בנו החולה, היתה דווקא העבדות, השפלות, תנאי לקבלת התפילה. ולכן דווקא רבי חנינא נענה, כיון שהנהגתו כלפי ה׳ היתה כעבד, ונתקיים בו: ״אני את דכא״; הקדוש ברוך הוא שמע לתפילתו של רבי חנינא, שהרגיש עצמו תמיד כעבד נדכא לפניו.

לפנינו, איפוא, שני אישים, בעלי שתי תפיסות עולם, אך הנקודה המקשרת והמאחדת ביניהם היא – עבודת הי!

 

*

משא האחריות

[יערב נא שיחי]

יסוד הפרשה – אדם אחראי על מעשיו

א. בתחילת הפרשה, מלמדת התורה פרשת עבד עבת ופירש רש״י כי תקנה – מיד בי״ד שמכרוהו, ולמה מכרוהו כי גנב ואין לו לשלם, וכבר בזה התורה מלמדת אותנו שאדם לא יכול לגנוב ולברוח מאחריות ולומר אין לי…

אלא התורה מלמדת שאדם אחראי עד כדי שצריך להימכר לעבד ולהפקיע את חרותו.

ולא רק אדם שעשה מעשה בכונה אלא אפי׳ בשוגג ״ואשר לא צדה והאלוקים אנה לידו״ צריך לרוץ לערי מקלט לכפר על מעשיו אפי׳ שהיה זה בשוגג.

אחד היסודות המרכזיים שנלמדים בפרשתינו הוא ״מדת האחריות״ – אדם אחראי על מעשיו ודיבורו.

הן שלך צדק ולאו שלך צדק

ב. וכך גם אדם אחראי על ״דיבורו״, מכה אביו ומת מות יומת בחנק, ואילו מקלל אביו בסקילה, ואין האדם יכול לומר מה בסך הכל עשיתי רק דיברתי…

כי התורה דורשת מאדם אחריות על מה שיוצא מפיו.

[ואכן הוא מצוה מפורשת בתורה: הן צדק ואיפת צדק יהיה לך, שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק… אל תבטיח! אבל אם אמרת או הבטחת תעמוד בדיבורך! ואם לאו אתה מחוסר אמנה].

דברי החינוך בדין מפתה

ג.            וכך לאורך כל הפרשה: אם הבהמה שלו מזיקה או הבור שלו מזיק אין יכול להימלט מאחריות, אלא צריך לשלם מיטב שדהו ומיטב כרמו…

וכן מפתה נערה בתולה אומרת התורה: ״מהור ימהרנה לו לאשה, ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמוהר הבתולות״, אומר החינוך: שאחרי שהיא עברה את מה שעברה, כבר לא יהיה לה קל להינשא לכן צריך לקחת אחריות על מעשיו ולהינשא לה, או לפחות לדאוג לנדוניה שתוכל להינשא.

קין מסיר אחריות

ו.           וממשיך הגר״ח שמואלביץ: דטבעו של אדם להסיר מעצמו כל אחריות למעשיו ולא רק כלפי אחרים אלא כלפי עצמו, כמו שרואים במעשה דקין והבל כשבא הקב״ה לקין ושואל אותו הי הבל אחיך – אמר לו לא ידעתי השומר אחי אנוכי… ופלא וכי קין היה אדם חסר דעה הרי הוא היה נביא שהקב״ה דיבר עמו, ואיך זה שעונה לקב״ה לא ידעתי… וכי מתכון לרמות את הקב״ה…

אלא הוא הדבר שדיברנו: אדם מטבעו מתאמץ להסיר מעצמו כל אחריות למעשיו ולא את הקב״ה הוא רימה אלא את עצמו, עד ששכנע את עצמו שבאמת הוא לא יודע איפה הבל…

והוסיף הגר״ח – בעיני ראיתי אדם נכבד שעבר עבירה כלשהיא, והוכחתיו, והוא הגין על מעשיו באומרו שבין יו״כ לסוכות לעבור עבירה זה לא כ״כ נורא… אדם יכול לומר תירוץ שגעוני העיקר להצדיק את מעשיו.

אדם שחוטא דרכו לברוח מאחריות

ז.           וכך מצינו אצל אדם הראשון כשהקב״ה תובע אותו למה אכלת מעץ הדעת הוא עונה: האשה אשר נתת עמדי, ולכאו׳ הוא תירוץ חסר דעת, וכי אדם שיתפסוהו אוכל חזיר במסעדה יתרץ עצמו שבעל המסעדה נתן לו לאכול, הה לחסר דעה יחשב, אלא הוא הדבר שדברנו כשאדם חוטא ועושה עול הוא בורח מאחריות ומצדיק עצמו בשטות הכי גדולה העיקר זה לא אני…

וזה מה שאומר הנביא (ירמיהו ב׳ ל״ד ל״ה) גם כנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים ותאמרי כי נקיתי, הנני נשפט אותך על אומרן־ לא חטאתי! אדם נתבע על כך שבכנפיו נמצאו דם נפשות אביונים נקיים, והוא מתנער מאחריות ואומר נקיתי… וכשהקב׳יה תובע אותם הוא לא נתבע על עצם החטא אלא ההתנערות והסרת אחריות… באמרו לא חטאתי…

וכך גם בקין כתוב במדרש, שהקב״ה רצה להיכנס עמו בדברים אולי יגיד חטאתי… אבל כשהוא לא אמר כך אלא ברח מאחריות, בטענה השומר אחי אנוכי, על זה היה עיקר העונש שלו על הבריחה מן האחריות.

איך אעשה הרעה הגדולה הזאת

ח.            וכך מתבאר במעשה דיוסף ואשת פוטיפר שאמר לה ואיך אעשה הרעה הגדולה, הזאת וחטאתי לאלוקים, ופירש הרמב״ן: שאין כונתו על איסור אשת איש אלא על הבגידה באימון שנתן בו פוטיפר שהרי כל אשר יש לו נתן בידו, ואת הכל מסר לאחריותו, א״כ איך אוכל למעול באימון אשר האמין בי.

אסתר הרגישה בנפשה אחריות לכלל ישראל

ט.           וכשאדם יגדיל בנפשו את מדת האחריות למעשיו, זה יביא אותו לרגש אחריות לכלל ישראל, וככל כמה שפועם בו יותר רגש האחריות לכל ישראל זוכה לעלות ולהתעלות מעל כולם, כמו שראינו אצל מרדכי ואסתר שאף שלכאו׳ מרדכי היה גדול מאסתר, מ״מ מי שצוה להתענות ולבטל מצות ושמחת יו״ט היתה אסתר ולא מרדכי, כי אסתר הרגישה על כתפיה ביתר שאת את האחריות לכלל ישראל, ולכך עלתה ונתעלתה יותר מכל החכמים שבדורה, וכמו שאמרו ותלבש אסתר מלכות – שלבשתה רוח הקודש.

חתן מוחלין לו על כל עונותיו. אמאי?

י. עוד הביא הגר״ח, מדברי הירושלמי (ביכורים פ״ג ה״ג) חכם, חתן, נשיא, וכל העולה לגדולה מוחלין לו על כל עונותיו, וראיה מעשיו שהלך ליקח את מחלת בת ישמעאל, וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה אלא שנמחלו לו על כל עונותיו.

והנה בירושלמי לא כתוב שעשו או מחלת עשו תשובה, וא״כ מוכח שחתן מוחלין לו אפי׳ שלא עשה תשובה, ופלא: וכי הם עדיפים מיום הכיפורים שאין מכפר אלא בתשובה, אלא הביאור דיחודו של חתן הוא בכך שמקבל עליו אחריות על אשתו, ואין לך גדול ממי שמקבל עליו אחריות, ולכן נותנין לו את האפשרות להתחיל מחדש את החיים ללא החטאים שעבר כדי שיוכל לבצע את אחריותו על הצד היותר טוב.

בעל חוב שיש לו רגש אחריות כלפי מי שהלוה לו, יסייעוהו מן השמים להחזיר חובותיו

יא. ובאבות פ״ב אמר להן רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו צאו וראו איזה דרך רעה שיתרחק ממנה האדם אומר ר׳ שמעון בן נתנאל – הלוה ואין משלם, והנה המשנה לא עוסקת בחטאים פרטיים שצריך להתרחק מהם אלא בדרך רעה, נמצא שהלווה ואין משלם אינו חטא פרטי אלא הוא דרך רעה שנוגעת לעיקר מהותו וצורתו של האדם,

כי הלוה ואין משלם מסיר מעצמו את אחריותו כלפי בעלי חובותיו ולא הרגיש כלל שהוא בעל חוב וזוהי דרך רעה ולא חטא פרטי, ומוסיף הגר״ח שלכאו׳ מה יעשה אדם לפעמים אין לו להחזיר?

לפני שניגש לתירוצו, נקדים מעשה שהיה עמו:

סיפר המחנך הרב יעקב גינזבורג שליט״א, מתלמידי ישיבת מיר, מעשה שארע עימו באפן אישי בעת שלמד בישיבה:

באחד הימים היתה אמורה להתקיים שמחת נישואיו של תלמיד הישיבה במושב ׳יד בנימין׳ בדרום הארץ. החתן מאוד רצה שראש הישיבה רבי חיים יסדר קידושיו בחופתו. רבי חיים אמר כי היה חפץ מאוד להשתתף בשמחה, אלא שהדבר בלתי אפשרי מבחינתו, מאחר ואם יסע עד בנימין יאלץ להמתין עד סוף החתונה להסעת התלמידים, בגלל קשיי התחבורה הציבורית והריחוק הגדול מישוב זה למרכז, ואין עיתותיו בידו לעשות זאת.

רבי יעקב ששהה בחדרו של רבי חיים באותה שעה, והבחין כיצד נמתחים על פניו של החתן דוק של עצב ואכזבה לשמע תשובתו של רבי חיים, הרהיב עוז ואמר בפני ראש הישיבה כי הוא מוכן להתחייב בלי נדר לארגן הסעה לראש הישיבה מיד לאחר החופה. בעקבות התחיבותו אכן נאות רבי חיים להגיע לחופה ולסדר בה  קידושיו, לשמחתו של החתן המאושר.

בזמן החתונה, מיד לאחר החופה, נזכר לפתע רבי יעקב בהתחיבותו לרבי חיים וניסה למצוא נהג שעושה את דרכו כעת לירושלים, ללא הצלחה. מרבית המשתתפים נותרו ליטול ידיהם לסעודה, ומחמת אי נעימות נזהר רבי יעקב שלא להיראות מול פניו של רבי חיים עד שימצא עבורו הסעה כפי שהתחיב.

בעודו עומד מחוץ לאולם ניגש אליו אחד החברים והודיע לו כי רבי חיים קורא לו. בפיק ברכים נכנס פנימה ואמר לרבי חיים בגימגום: ״ראש ישיבה, אינני מוצא נהג". רבי חיים הגיב בפסקנות: ״סי קיין ניט זיין!… [זה לא יכול להיות…] הלא לקחתם על עצמכם אחריות. מי שנוטל על עצמו אחריות מסיעים לו מן השמים…״.

בניסיון נואש יצא שוב רבי יעקב אל מחוץ לאולם למצוא הסעה. להפתעתו רואה הוא מרחוק יהודי בעל חזות חרדית מובהקת נכנס לרכבו. "לירושלים״? – שאלו רבי יעקב, והלה השיב בחיוב. ״התרצו להסיע את ראש ישיבת מיר״? הוסיף לשאול? ״בודאי! זכות היא לי!״ – ענה הנהג.

בצעדים מהירים נכנס רבי יעקב לאולם, להודיע בשמחה לרבי חיים כי נמצא נהג שיוכל להסיעו חזרה הביתה. אך רבי חיים לא התפעל במיוחד מהמציאה, והיה ניכר כי הדבר מוחלט ופשוט בעיניו שבסוף ימצא נהג.

״אתה רואה?״, הוכיח לתלמידו בנימת ניצחון, ״מי שנוטל על עצמו אחריות מן השמים מסייעים לו למלאות את התחיבויותיו״. עד כאן המעשה.

ומכאן – לחידושו של הגר"ח: שלו היה הבעל חוב מרגיש שהוא בעל חוב ויש לו אחריות לשלם חובותיו לא היה מצב שלא יוכל לשלם כי הקב״ה היה מזמן לו אף שאין יד טבעו משגת ומסייעו שיהא לאל ידו לשלם חובותיו.

וראי׳ לזה ממה שאמר משה רבינו "האנוכי הריתי את העם הזה״ ומוכח שאם הוא אכן היה מוליד את כל העם הזה אפי׳ שהם שישים רבוא היה יכול לשאתם בחיקו ולפרנסם, ואף שבדרך הטבע לא ברור איך אך הקב״ה היה מסייע בידו מאחר שעליו מוטל לפרנסם.

המסיר מעליו אחריות על מעשיו ־ אבדה ממנו צורת אדם

יב. עוד הביא הגר״ח (ספר חכמת חיים) מביצה יז: שהאופה ביו״ט דרך הערמה שאומר שצריך ליו״ט והאמת שמכין לשבת, קנסינן ליה יותר מאחד שאופה במזיד לצורך שבת בלא עירוב תבשילין,

כי המערים סבור שהוא עושה כהוגן ועוקר כל דין עירוב תבשילין, לעומת מזיד שיודע שלא עושה כהוגן, והוא הדבר שדברנו שהמערים לא לוקח אחריות על מעשיו, ואדרבא הוא מתרץ עצמו שהוא בסדר גמור [יש רבנים שמתירים.״] זה חמור יותר ממזיד.

ומסיים הגר״ח: שמי שמסיר מעליו עול האחריות למעשיו אבדה ממנו צורת אדם שהרי זו תחילתו של אדם שיהא אחראי למעשיו ודבריו לחפציו ולממונו.

מרן הגרי״ז ־ תלמיד חכם אינו שוכח!

יג. ובספרו של הגר״א ויסבלום (הארת דרך) הוסיף בזה שאצל תלמידי חכמים מצאנו שהאחריות היא גדולה כמו שאמרו חז״ל (פסחים ט.) חזקה על חכם שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וחזקה זו כ״כ גדולה עד שהקשו התוס׳ קידושין כו: במעשה דר״ג וזקנים שהיו באים בספינה ולא הפריש תרומות ומעשרות (ע׳ תוס׳) ועמד בספינה והפריש, והקשו תוס׳ איך יצא מביתו עד שלא תקנו ולא הודיעם שאינו מתוקן, והא אמרינן חזקה על חבר וכוי, ודברי התוס׳ תמוהים שהרי רש״י כתב שמיירי בשכח, ומה מקשים התוס׳, ואמרו בשם מרן הגרי״ז זצ״ל שס״ל לתוס׳ ״שת״ח אינו שוכח״…

היינו כשאמרו חז״ל חזקה על חבר וכוי, זה מציאות כה חזקה של הרגשת אחריות של תלמיד חכם שלא להכשיל אחרים בפירות שאינם מעושרים, שלא יתכן שישכח כי אם הוא ישכח חסר לו בשם תלמיד חכם שבו, כי חסרון אחריות של ת״ח הוא חסרון בכל השם חכם שלו.

הרב שך ואחריותו לכלל ישראל

מסופר על הרב שך שלא היה אוכל בשעה שמונה את ארוחתו ומתעכב עד שמונה וחצי. הוא הסביר זאת בכאב – כיצד אני יכול לאכול כשבשעה זו נכנסים מליון ילדי ישראל לבתי הספר החילונים ואפילו שמע ישראל אינם אומרים! הוא חש כאב על כך, הוא כמנהיג חש אחריות. אנו פעם חשנו בצער מסוג זה? כך מתנהג אדם בעל אחריות קולקטיבית על כלל ישראל.

כך גם היה בנאום השפנים. רבים יצאו כנגד דברי הרב ש"ך, אך היו עיתונאים שכתבו – פעם ראשונה אנחנו רואים מנהיג שבוכה בגלל מצבו של עם ישראל!

אנו פעם חשנו בצער על מצבם של עמ"י? אדם קורא עתון "פלוני נפל מקומה שלישית מצבו אנוש", ושם עוד ביס בסנדוויץ'. בתאונת דרכים קטלנית שארעה אמש קפדו חייהם בעל הואשה וילדיהם. לוגם עוד שלוק מהכוס קפה. אין לנו אחריות על כלל ישראל ולכן אנו לא חשים בכאב. אדם גדול נוהג אחרת, הוא חש אחרת!

כך גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל, יצא ופעל אצל העם שבשדות מתוך אחריות קולקטיבית לבעלי הבתים הפשוטים שיש לסייע בידם לעסוק בתורה ולשלוח בניהם לת"ת.

הרב וולבה: אחריות ־ היא קיצור דרך בעבודת המדות!

יד. ומסיים שם: שאפשר לומר בודאות שהמעלה הגדולה ביותר לאדם שהוא בעל אחריות, [והגר״ש וולבה זצ״ל התבטא: אחריות – הוא קיצור דרך בעבודת המדות…] והחסרון הגדול ביותר הוא אדם חסר אחריות, אחד שאחראי על מעשיו, על דבריו, על עתידו, אחראי כלפי עצמו, וכלפי הסובבים אותו, וכלפי כלל ישראל, הוא יזכה להעלות ולהגיע לגדלות.וכך ראו בכל הדורות אצל כל ישראל שמי שלקח אחריות על כלל ישראל והיה איכפת לו, וקיבץ וריבץ פעלים לתורה, בנה ישיבות, פתח כוללים ודאג לקיומם, ביסס והדריך מסודות תורה לבנים ובנות, הוא זכה להיות המנהיג של כלל ישראל, וכמו שמצינו אצל יהודה שזכה למלכות בגלל גודל אחריותו.

מרן ראש הישיבה: האם הוא מוכן לקחת אחריות…

סו. וסיפר נאמן ביתו של מרן רה״י הגראי״ל שסיינמן שליט״א שפעם עלה נושא ציבורי, ושלח חכם אחד מכתב שלדעתו צריכים לעשות כזאת וכזאת, והתבטא מרן שליט״א: האם הוא מוכן לקחת ״אחריות״ על העצה והדרך שהוא נותן…

למדנו גודל מעלת האחריות ועד כמה צריך האדם ליקח אחריות על מעשיו ודבריו, וכך ביחס לכלל צריך להיות כל בר ישראל אחראי לכלל, ולא לחיות בד׳ אמותיו ולומר שלום עלי נפשי, וכפי שיעור האחריות לכלל ישראל יזכה לעלות ולהתעלות ולהנהיג את כלל ישראל.

לקיחת אחריות [חלק ממעין גנים ח"א]

יעקב מתאבל ימים רבים ומסרב להתנחם ואומר אלך באבלי לשאול. מדוע? והרי גדולים ועצומים שלא הגיעו לדרגתו אכן התנחמו באבלם? 'עלי היו כולנה' – מהו העלי הזה?

ראובן אומר נשליכהו לאחד הבורות, יהודה מציע למכרו לישמעאלים, מדוע שאר השבטים שותקים? והרי יוסף היה מגינם של בני השפחות, צריכים הם היו לבא להגנתו! רק ראובן ויהודה מדברים.

ראובן מציע הצעה את שני בני תמית כו' ויהודה מציע אאבד חלקי לעוה"ב, ויעקב מקבל הצעת יהודה ולא ראובן. מדוע? [י"א מפני שראובן הציע כשעוד היה יעקב שבע ואילו יהודה הציע כשתם האוכל, י"א כי הצעת ראובן אינה מעשית שהרי יעקב לא יהרוג נכדיו… ויש עוד תירוצים].

ביאור הדברים בהקדם תופעה מעניינת.

אדם הצריך חלילה רופא לעצמו או למי מקרוביו דואג לברר היטב מי ומה המומחיות שלו, שואל את כל מי שמבין, פונה לפירר או לצ'ולק וכד' עד שמפקיד קרובו אצלו. אך דבר מענין אנו מוצאים שאדם עולה למטוס ומפקיד גופו רוחו ונשמתו ביד הטייס מבלי לברר האם הלה עבר את המבחנים בהצלחה מירבית, מה הנסיון שלו כו'?

התשובה היא מפני שהרופא אחריותו למקרה מות או נזק הם פחותים. הוא לא ישלם על כך בחייו. מקסימום ירשם לו בתיק הערה, אפילו נזק כספי – מכסה הביטוח… אך הטייס משלם על טעות בחייו שלו… כאן אנו רגועים יותר…

כשאדם לוקח אחריות הוא הרבה יותר סמכותי, איכפתי, וניתן לסמוך עליו.

יעקב אומר ללבן הבה את אשתי ואבואה אליה. אומר רש"י (בראשית כט כא) מלאו ימי, שהרי אני בן שמונים וארבע שנה ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן:

יעקב חש אחריות עצומה לתפקיד המוטל עליו, ובשבילו הדבר כאומר לחבירו הב לי תפילין ואניח!

ולכן כאשר בן אחד נעלם – חש יעקב אחריות אדירה למצב בו הוא לא העמיד י"ב שבטים. ולכן הוא לא מוכן להתנחם. ולכן הוא אומר 'עלי היו כולנה', באחריותי ובאשמתי לא הקמתי את בית ישראל, שהנה שלחתי את יוסף למקום סכנה וזה מה שגרמתי.

יעקב חש אחריות עצומה לתפקיד המוטל עליו.

כשאדם חש אחריות ההתנהלות שלו אחרת.

יעקב חשש שיתבע על כך שהוא שלח את יוסף ואיבד כך את אחד מן השבטים. יש לו אחריות!

כך גם קורה בענינו של ראובן. ראובן הוא הבכור. הוא רואה חובה להציל את יוסף. יש לו אחריות.

ולכן הוא מציע להציל אותו ע"מ להביאו לאביו כפי שמעיד הכתוב. ולכן כאשר הוא שב ורואה שהילד איננו הוא אומר ואני אנה אני בא – מצערו של אבא. אני אתָבע על כך, אני הבכור. אך זו אחריות מוגבלת. הוא לא סיים את מעשה ההשבה אל אביו.

ולכן יהודה ג"כ חש חובה להצילו והוא מציע למכרו לישמעאלים. הוא יודע שיתבעו אותו. הוא חש אחריות. ואכן אנו רואים שהשבטים הורידוהו מגדולתו, וירד יהודה כו' מפני שראו בו אחראי, אם היית מוחה בנו היינו חדלים.

לעומת זאת גד אשר זבולון כו' אינם חשים כלל אחריות, ממילא לא יתבעו אותם.

הרי שכאשר אדם חש אחריות הוא מתנהג אחרת. ליעקב הייתה אחריות גדולה לכל בנין בית ישראל העתידי!

ראובן לא הבין זאת, ולכן הוא מציע את בניו תמורת בנימין. ראובן חשב שעל כף המאזניים היה כאן ענין ארצי – כל אב לא רוצה לאבד בנו, וכל בע"ח קשור לצאצאיו. הצעתו היא בהתאם, בנים תמורת בן.

אך יהודה הבין מה מונח על כף המאזניים, כל העתיד הרוחני של יעקב וכל בית ישראל, ולכן הוא מציע תמורה רוחנית הולמת – אני מוכן לאבד את כל העוה"ב שלי!

לו אומר יעקב – עליך אני סומך! אתה מבין את גודל האחריות הנדרשת בענין!

דומה הדבר לאדם שמבקש שניתן לו לשמור יהלום שלנו, כשהוא סבור ששוויו הוא 100.000$, בו בזמן שמדובר ביהלום הכחול היקר בעולם שנמכר בתשע"ו במחיר של 57.5 מליון דולר!!! זו אחריות אחרת…

ואכן בבוא העת – יהודה יוצא להלחם כנגד שליט מצרים ומוכן לסכן אף את חייו על מנת להחזיר את בנימין – כי הוא יודע מה היא אחריות!

כלל ישראל נקראים יהודים ע״ש מעלה זו דאחריות

ה.            נמצא שמה שאמרו בתוספתא מפני מה שזכה יהודה למלכות מפני שהציל אחיו מן המיתה, אין זה ״שכר בעלמא״ אלא גילוי שהוא ראוי להיות מלך, כי מלך הוא אדם שיכול לקבל אחריות על כל המלוכה וכשליהודה יש מעלה זו הוא ראוי למלכות, (והיינו או שהוא גילה בזה שיש לו מעלה זו, או שע״י מעשים אלו קנה בנפשו מדת האחריות).

ובזה יתבארו המשך דברי התוספתא שהביאו דעה נוספת למה זכה למלכות מפני שהודה במעשה תמר, אדם שמודה במעשיו זה אדם שלוקח אחריות והוא ראוי למלוכה.

ואכן בפר׳ ויחי מברך יעקב את יהודה ואומר לו: אתה יודיד אחיך, ופי׳ התרגום יונתן – שלכן יקראו את כל היהודים על שמך, על שם אותה מעלה נפלאה של לקיחת אחריות והודאה במעשים.

מדרגת האדם נמדדת לפי אחריותו למעשיו

ד.           וכך מאריך הגר״ח שמואלביץ זצ״ל (שיחות מוסר בענין אחריות) שמדרגתו של אדם נמדדת לפי מדת אחריותו למעשיו, ומביא את התוספתא בברכות מפני מה זכה יהודה למלכות מפני שהציל את אחיו מן המיתה שנאמר: ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו, וצריך ביאור: מאחר שיהודה לא חזר בו מעצם הפסק שיוסף חייב מיתה, איזה טענה זו מה בצע כי כיסינו את דמו וכי בכל מחויב מיתה גם נגיד כך?

אלא עיקר הטענה היה על ה״וכסינו את דמו״ ופירש״י – ונעלים את מיתתו, היינו אם אתם עומדים מאחרי הפסק למה אתם בורחים מאחריות ומעלימים את המיתה, וזה מה שטוען להם יהודה אם אתם לא יכולים לקחת אחריות על הפסק, זה מעורר סימן שאלה על עצם הפסק, כי פסק דין שאי אפשר לקחת עליו אחריות אינו פסק דין!

כי פסק דין שאי אפשר לקחת עליו אחריות, אין לו קיום על פי השקפת התורה.

כדוגמת "הרב" מתיר הממזרים

שכל גדו"י אמרו שפסקיו אינם פסקים, וכשהתיר את הממזרים אמר שיש לו ב"ד, וכשאמרו לו מי הם המתירים? אמר שהם "חסויים"…

הרב גבהרד והתפילה

סיפר הרב גבהרד שנסה פעמים רבות לקום מוקדם ולא הצליח, עד שהשכנה יום א' הפקידה אצלו מפתח של המנין של שחרית בנץ כי בעלה חלה, והוא השאיר שבעה שעונים מעוררים ולבסוף התעורר כל שעתיים ולבסוף קם רבע שעה קודם לזמן. זה נקרא אחריות.

אנשים לא לוקחים אחריות על עצמם

אנו לצערנו רואים אנשים שאפילו על עצמם לא לוקחים אחריות. אתה רואה את החיים שלהם 'זורמים' מעצמם, אינם מכוונים אותם נכון, אינם בונים עצמם רוחנית, אינם 'עושים' משהו עם עצמם. מדוע? כי הם לא לוקחים אחריות על החיים שלהם.

הדבר בא לידי ביטוי: א. יש שלא מתחתנים. לא מתוך שמחפשים ואינם מוצאים, אלא שאינם לוקחים אחריות על החיים שלהם.

יש שלא מחפשים עבודה. גם זה סוג של התנערות מאחריות.

יש שנכנסים למינוסים עצומים וקונים ללא הכרה מבלי לדעת מהיכן לפרוע. שאלתי פעם אחד כזה על מה הוא מסתמך? והוא אמר לי כעת שיש לי מינוס של עשרים אלף ₪, ממילא איני יודע מהיכן לפורעו, אז למאי נ"מ עשרים או ארבעים?… זו חוסר לקיחת אחריות!

 הדבר חשוב שבעתיים אצל הילדים שלנו. ילד שנחנך אותו לקחת אחריות, שנאציל עליו סמכויות, שידע שעל טעות משלמים, ילד כזה יקח אחריות ויגדל כילד אחראי.

לעומת זאת ילד שתמיד ההורים גוננו עליו, שכל דבר פשע שעשה בביה"ס הם באו להציל אותו מעונש, לעולם לא יקח אחריות. תמיד שומרים עליו, מלמדים עליו זכות, אז למה שיקח אחריות למעשיו?

*

השם מבקש את בניו האובדים

[הגדתי היום]

 (שמות פרק כד ט) וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:  (י) וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר:

וכתב רש״י: "'כמעשה לבנת הספיר׳ ־ היא היתה לפניו בשעת השעבוד, לזכור צרתן של ישראל, שהיו משועבדים במעשה לבנים  (סוטה יב)״.

יש שהסבירו כי לבנת הספיר היא לבינה שבה היה אחד מאותם התינוקות שנקברו בלבנים, כפי גזירתו המרושעת של פרעה, שגזר כי מי שלא השלים את המכסה שהיתה מוטלת עליו לעשות באותו יום, לקחו המצרים את בנו ושיקעו אותו בין אבני הבניין שיהיה במקום הלבינה שהחסיר.

ומי אלו שהשקיעו אותם בבנין? הגמרא במסכת סנהדרין (דף ק״א:) אומרת: ״מיכה, שנתמכמך בבניך. וכתב שם רש״י וזל: ״נתמכמך בבנין של מצרים, שנתנוהו בבנין במקום לבינה, כפי שמוזכר במדרש אגדה. שאמר לו משה להקב״ה: ׳אתה הרעות לעם הזה׳, שעכשיו אם אין להם לבנים, משימין בניהם של ישראל בבניין, אמר לו הקב״ה: ׳קוצים הם מכלין, שגלוי לפני, אילו הם חיים – היו רשעים גמורים, ואם תרצה, תנסה ותוציא אחד מהן״. הלן והוציא את מיכה׳״.

והוא שהלך עם משה וכשיצאו ממצרים היה משה עסוק בהבטחה שהבטיח ליוסף שיקח את עצמותיו ויעלה אותם לארץ ישראל. וכשהגיעו ליאור נטל משה טס של זהב שעליו חרוט ״עלה שור! עלה שור!״ להוציא את יוסף שנקרא בפי אביו יעקב  (דברים ל״ג, י״ז): ״בכור שורו הדר לו״.

ארונו של יוסף צף על פני המים ומשה נטלו עמו. את הטס הזה נטל מיכה, וכשרצו ישראל לעשות את העגל, היה זה מיכה שזרק לתוך האש את הטס שכתוב בו ״עלה שור!״ ועלה העגל. את הדבר הזה עשה אחד מאלה שהיו קבורים בלבנים שבמצרים. תינוק אחד ניצל מהלבנים, וראו כמה צער גרם לכלל ישראל.

וכשעלו משה ואהרן לפני מתן תורה לשמים, ראו את הקב״ה שתחת רגליו לבנת הספיר, לשון ׳שפיר׳ שהוא עובר ממעי אמו. אבן עם עובר כזה, דווקא אותו לקח הקב״ה להדום רגליו, לאלפנו בינה, לדעת כי לפני שהקב״ה מוסר את התורה, הוא לא שוכח אף אחד מישראל. הוא חושב ושם לו לזיכרון את אלו שנראה כי הם בשולי המחנה, את אלה שעתידם נראה גרוע מאד. אך גם אותם צריך לזכור, התורה שייכת גם להם ולא ניתן להתעלם מהם, גם ברגעים הגדולים של מתן תורה.  (רבי עזלמה פודולסקי זצ״ל)

עד כמה מחייב הדבר כל מחנן וכל אבא. יש לשים לב לכל ילד ולכל נער ולא לדחות אותו, גם כאשר אינו הולך בדיוק בדרך שסללו לו הוריו ומוריו. קשה אולי לראותם כך, אך שבעתיים קשה לדחותם.

גדולי הדורות נתנו לנו מבט של אחריות ממעשים שנהגו הם בתלמידיהם כהוראה לדורות.

הכרעה גורלית

סיפר רבי שלום שבדרון זצ״ל מעשה נורא ואיום, המחריד כל לב שומע ועל הכלל כולו יצא ללמד: איש נכבד, גבאי הקהילה בעיירה אחת, בא פעם לראדץ לבקר בהיכלו של הגאון בעל ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל. כשנכנס אל הקודש פנימה, הביט בו ה׳חפץ חיים׳, נזף בו וגירשו בבושת פנים. נדהם האיש, נרעש ונפחד, ולא הבין פשר דבר. ׳אולי משגה הוא׳, חשב לתומו. הוא ניגש אל ה׳חפץ חיים׳ ושאלו: ״ילמדנו רבינו, מה פשעי ומה חטאתי כי יגרשני מביתו וכי ירחק אותי בבוז ובקלון?!״

השיב לו הכהן הגדול: ״דע לך כי הקולר תלוי בצווארך, על שלושה מיליון יהודים הנחנקים ומובלים לכפירה תחת שלטון הבולשביקים, בכל הצרות והרעות אתה אשם!״

לשמע הדברים שה׳חפץ חיים׳ מאשימו באשמה נוראה כזו, לא הבליג היהודי הלז ופנה בתמיהה: ״רבי, שאני אגרום כל כך המון צרות? לא רק שמעולם לא הרעתי לשום נברא, חלילה, עוד זאת כמוני ככולם, מתאנח אני ומבכה מרה על גורלם של היהודים האומללים הללו. כיצד איפוא יחשדני רבינו ויתלה בי אשמה רבתי כזו?!״

״אכן, היום אתה בוכה, אבל מה היה אז, לפני שנים?" המשיך ה׳חפץ חיים׳ ופירש דבריו. ״וודאי תזכור שהיית אי פעם גבאי של התלמוד תורה בעיירה פלונית. היה שם ילד בין הילדים, יתום מאב, שובב ועושה מעשה קונדס. ביום מן הימים פקעה מידת הסבלנות שלך, והכרעת לגרשו מהתלמוד תורה ולהרחיקו. מי הכריע? אתה ולא אחר. שמו של הילד הזה הוא לייבל טרוצקי. יודע אתה מה נעשה אתו לאחר מכן? ובכן, כיון שלא היו לאמו האלמנה די אמצעים להחזיקו, מסרה אותו לביה״ס של גויים. הקטן הזה, בעל כשרון נדיר, שיכול היה לגדול לראש ישיבה ולהשפיע על אחרים, נעשה לא אחר מאותו רשע ליאון טרוצקי! עוכר ישראל הוא ומנהיגן של הבולשביקים. מעתה, אמור נא לי, סיים ה׳חפץ חיים׳ את דבריו הקשים כגידין, בשל מי הרעה הזאת? במי יש לתלות את העוול והאשם לכל אותן צרות צרורות? ובכן כלך לן מביתי, אל תוסף ראות פני!״

ישמע חכם ויוסיף לקח ויזהר שבעתיים על מעשיו.

מתי להרחיק בחור מהישיבה?

ב׳חפץ חיים׳ על התורה, על הפסוק  (בראשית כ״א י׳): ״ותאמר לאברהם, גרש את האמה הזאת ואת בנה״, כתב וז״ל: ״אין כל ספק שלו היה מתחנך ישמעאל יחד עם יצחק, לא היה פרא אדם כ״כ, כי הרבה סביבה עושה. אבל יען כי חברת ישמעאל היתה יכולה להשפיע לרעה על יצחק, ע״כ החליטה שרה שהיתה גדולה מאברהם בנביאות, שהסכנה ליצחק יותר גדולה, ויש לחשוש חלילה שעד שיצחק יתקן את ישמעאל, יקלקל ישמעאל את יצחק, ובקשה לגרש את ישמעאל מעל פני יצחק, והקב״ה אמר לאברהם לשמוע בקול שרה.

ומעשה אבות סימן לבנים, להשגיח על הקטנים, שהמקולקלים לא יקלקלו את הטובים״.

לכן רק כאשר קיימת סכנה שהתלמיד יקלקל תלמידים אחרים, רק אז מותר לסלקו.

וכמובן רק לאחר התייעצות עם גדולי הדור.

אצלנו לא נהגו לזרוק בחורים

פעם נשאל רבי שמחה זיסל ברוידא זצ״ל ראש ישיבת ׳חברון׳, אודות בחורים שאינם נוהגים כבני ישיבה באורחותיהם, האם יש לסלק אותם מהישיבה? השיב הרב ואמר: ״אצלנו לא נהגו לזרוק בחורים, אם אינם מזיקים לאחרים״.

הוא הוסיף ואמר, כי בהלכה לגבי עבד כנעני שאינו מקבל עליו לקיים את המצוות, בהן הוא חייב הדין הוא, שמגלגלין עליו עד י״ב חודש ורואים איך מתנהג (רמב״ם הלכות עבדים פ־־ח, הלי״ב). בהנהגה מעין זו, יש לנהוג עם בחור שאינו טוב. כמובן שצריך להתריע ולהזהיר אותו, שבמידה וימשיך בהתנהגותו הרעה, ינקטו כלפיו צעדים מרתיעים וחמורים, אך לסלק בחור לגמרי מתוככי הישיבה, זו אחריות כבדה ביותר, שכן תמיד יש לקחת בחשבון את השיקולים, מה יהיה עם אותו בחור לאחר מכן.

כשהגרא"ז מלצר סילק בחור מהישיבה

בהקשר לכן, סיפר עובדה מדהימה, אודות רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל. בעיצומו של לימוד בצוותא בו השתתפו גיסו רבי דוד פינקל זצ׳׳ל ואחיו, יחד עם רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל, הבחינו לפתע כי הגרא״ז החליף ולבש צורה, רוחו נסערה והוא חש ברע. כל ניסיונותיהם להשיב את רוחו ולהציל מפיו מה אירע, עלו בתוהו. לאחר שלגם מכוס מים ונח כמה רגעים, שבה אליו רוחו, ואז סיפר כי נזכר שלפני שנים רבות, בעודו משמש כראש ישיבת ׳סלוצק׳, סילק בחור אחד מהישיבה. בשל כן תקפה אותו חולשה בהעלותו על מחשבתו, מה עלה בגורלו של אותו תלמיד…

מי מוסמך לזרוק

פעם הזדמן אצל הרה״צ רבי שלמה וולבה זצ״ל, אדם שהציע את עצמו לתפקיד משגיח בישיבה הקטנה. אחת השאלות ששאל אותו היתה לגבי הסמכויות שיהיו לו, האם תהיה לו סמכות לזרוק בחור מהישיבה? זו היתה השאלה הראשונה שלו. הבין המשגיח כי איננו ראוי להיות משגיח ומחנך מוצלח. כזה הוא המבט הראשון שלו: מתי מותר לו לזרוק? אם הסמכות שלו לזרוק אדם, היא זו שנותנת לו את ההרגשה שהוא בראש, אזי אינו יכול להיות משגיח בישיבה, אינו יכול להיות מחנך.

דמעותיו של ה׳חפץ חיים׳

ומעשה ברב אחד באמריקה אשר בכינוס לזכר ה׳חפץ חיים׳ במלאת חמישים שנה לפטירתו, עמד וסיפר כמה סיפורים מה׳חפץ חיים׳ ובין הדברים עלה בדעתו לספר עוד מעשה, ואף שלא ידע את כל פרטי המעשה, מכל מקום נכנס בליבו לספר. וכך הווה עובדה: מעשה בבחור בישיבת ראדין שנתפס כשהוא מחלל שבת. החליטו בהנהלת הישיבה שאין ברירה אלא לזרוק אותו מהישיבה.

כשהגיעו הדברים אל ה׳חפץ חיים׳ ביקש שישלחו אליו את הבחור. הבחור הגיע לביתו של ה׳חפץ חיים', שהה שם מספר דקות ולאחר מכן יצא. הוא חזר בתשובה שלימה ונהג בכל דקדוקי שבת, עד כי לא ניכר עליו כלל שחילל שבת מימיו. הרב השלים את סיפור המעשה ואמר, שאף אחד לא יודע מה אמר לו ה׳חפץ חיים׳ באותם רגעים ספורים. חבל מאד, מי יודע כמה דברים היינו יכולים ללמוד מאותם רגעים.

אחר שהסתיים הכינוס, עזבו כל הנאספים את המקום ונותר רק זקן אחד חלוש וחולה. הרב ניגש אליו ומצא אותו כשהוא בוכה. שאל אותו הרב: ״מה קרה? אולי אינך חש בטוב?״ הזקן לא השיב. לאחר מספר דקות הצליח הזקן להוציא משפט אחד: "אני הייתי אותו בחור…״ והמשיך לבכות. הרב עמד משתומם כשעה, ולבסוף אזר אומץ ושאל אותו: ״ומה אמר לך ה׳חפץ חיים׳?״ אמר לו הזקן: "זה היה בשנת תר״פ או תרפ״א וה׳חפץ חיים׳ היה כבר בן שמונים ויותר. כבר כבדו עיניו מזוקן ואני הייתי רק כבן עשרים. נכנסתי לחדרו וראיתי את העניות זועקת מכל פינה. ה׳חפץ חיים׳ הושיט את ידו לעברי, נטל את ידי בתוך ידיו וקירב אותה אל עיניו. ואז פתח את עיניו ואמר: ׳שבת, שבת, הייליגער שבת!׳ ובכה. אני ישבתי בפחד, הרגשתי כאילו אני קשור אליו. אחת הדמעות נפלה מעינו היישר על ידי, זה היה חם מאד. הוא לא כעס עלי ולא צעק, הוא רק בכה ואני הצטרפתי אליו. וחשבתי, איך יכולתי לגרום צער כזה לצדיק? איך אכזבתי את הביטחון שנתן בי, ובזה קיבלתי על עצמי לשנות את דרכי״.

"אם אתה עובר ברחוב ראב״ד תעלה אלי"

על אחד מבני הישיבה בישיבת פוניבז׳ סופר, שהתנהגותו הביאה להחלטה כי עליו לעזוב את הישיבה. המשגיח הגה״צ רבי בן ציון במברגר זצ״ל העלה בפני מרן הרב שך זצ״ל את שאלת היחס שצריכה הישיבה לתת לתלמיד שכזה. ההוראה היתה החלטית וברורה, עליך לזרוק את התלמיד מהישיבה! רבי בן ציון עשה כהוראת ראש הישיבה והתלמיד הורחק מבין כתליה. יום חלף ובביתו של התלמיד צלצל הטלפון, על הקו היה ראש הישיבה. ״אם אתה עובר ברחוב ראב״ד, תעלה אלי, אם לא אכפת לך, רציתי לדבר איתך״. היתה זאת ימין האהבה המקרבת והתלמיד כמובן עבר ברחוב ראב״ד. הוא נכנם לביתו של מרן ראש הישיבה ושהה במחיצתו במשך קרוב לשלשת רבעי השעה. היתה זאת שיחה שהכשירה את שובו של התלמיד לישיבה. ימים הגידו כי לולי הימין מקרבת של מרן הרב שך, היה הדור מפסיד את מי שנחשב כיום לאחד מגדולי התלמידי חכמים.

"סעו לים ותזרקו אותו למים"

פעם באו למרן ה׳חזון איש׳ ואמרו לו שרוצים לסלק בחור מהישיבה. אמר להם: למה אתם צריכים לזרוק אותו? קחו ספינה, צעו ללב ים, ותזרקו אותו למים. כלומר שסילוקו של בחור מהישיבה כמוהו בזריקתו למים.

הרב שך ומסירותו לתלמיד שסרח

לא תמיד התואר עילוי מתחבר ליראת שמים ישנם גם כאלה שניחנו במתנת שמים של תפיסה מהירה וזיכרון טוב אולם בשפת המעשה רחוקים הם עד מאוד מללמוד על מנת לקיים. כזה היה גם הבחור שעליו נסוב סיפורנו.

מתלמידי אחת הישיבות שבעיר חיפה גדוש ומלא בש"ס ופוסקים מחדי המוח שבישיבה אולם אפשר היה להגדירו כ"חמור נושא ספרים" ומאחר שלבא לפומיה לא גליא, לא ידעו הסובבים על כלי מלא זה שריק הוא מיראת שמים ואין תוכו כברו.

באחד הימים עודו משוטט ליעד בלתי מוגדר ברחבי העיר חיפה משכו אותו רגליו אל מרכז ההשכלה החילונית שבעיר הלא הוא הטכניון החיפאי הידוע. עודו מסתובב במסדרונות הטכניון ואוזנו קלטה כי באחד האולמות מתנהלת לה הרצאה בנושא מדעי כלשהו בלאט נכנס פנימה ונעמד צמוד לקיר מטה אוזנו לשמוע את תוכן הדברים היוצאים מפיו של אחר הפרופסורים הבכירים מאחר והיה חד מוח וחריף שכל קלט עד מהרה את נושא ההרצאה, וכבר עלו כמוחו אי אילו שאלות שביקש להבהיר לעצמו. כיון שהיה גם חד לשון לא התמהמה ותוך כדי מהלך ההרצאה הרים את קולו ושאל את שעלה במוחו.

המרצה הבכיר התיייחס אל השאלות ברצינות והשיב את שידע להשיב.

כך כמשך כל ההרצאה מיודענו שואל כעניין והמרצה משיבו כהלכה. עם תום ההרצאה פנה אותו בחור אל הפרופסור הנכבד וביקש ממנו להבהיר כמה נקודות נוספות בהרצאה והפרופסור משיב ומסביר ועיניו המביטות על בחור הישיבה שעומד מולו מביעות תמיהה והתפעמות מעורבות זו בזו תוך כדי שיחתם מפנה הפרופסור את תמיהתו אל הבחור ושואל "מהיכן אתה" והבחור נוקב בשמה של הישיבה האיש מרים את ידיו בחביבות ומניחה על כתפו של הכחור ואומר "שמע לי לדעתי אתה מתבזבז שמה מייעד אני לך גדולות ונצורות בתחומי ההשכלה הרחבה בוא אלינו ואני אשקיע בך ואממן את לימודיך הגבוהים בטוח אני כי יצא ממך משהו". "תן לי לחשוב על זה" השיב הבחור והם נפרדו לשלום.

מיודענו הבחור לא קם ועשה מעשה, אלא הלך וסח את סיפור הדברים לפני ראש הישיבה כמבקש את עזרתו.

ראש הישיבה שמע ונסער ביקש לעזור וידע כי אצל גדולים ממנו תצמח הישועה. נטל את הבחור עמו וירדו לבני ברק.

תחילה סרו לביתו של רבינו הסטייפלער זצ"ל שמיהר לגרשו בבושת פנים בצעקה כי "ספרי מינות נושרים מחיקו" קדושתו של הסטייפלער זצ"ל לא יכלה להכיל את חוסר יראת השמים של זה ושילחו מעל פניו.

פנו השניים לרחוב ראב"ד לביתו של מרן ראש הישיכה הגרא"מ ש"ך זצ"ל ראש הישיבה קיבלם כחביבות והחל משוחח עם הבחור בלימוד תחום שבו היה הבחור מצויין באופן נפלא. שוחחו בלימוד במשך שעה ארוכה כשמרן מציין בהתפעמות ובקורת רוח מרובה "זהו בחור מיוחד" קם מרן ממקומו מלווה את הבחור ואומר "נהניתי ממך הנאה מרובה אנא בוא מחר לבקרני שוב" מרן לא נפרד ממנו עד שבירר את מקום מגוריו ושמע כי הוא גר בתל אביב, הוציא סכום כסף מכיסו באומרו "הא לך שכר נסיעות כדי שתוכל לבוא מחר לבקרני" ונפרדו בזאת.

למחרת השעות נקפו היום חלף והבחור איננו לא בא ולא התקשר. לא גדול כמרן ירים את ידיו נטל את עצמו ואת גדולתו עלה על האוטובוס המוביל תל אביבה הגיע לביתו של הבחור דפק בדלת ואמו של הבחור פתחה את הדלת לשאלת מרן "היכן בנך" השיבה כי איננו "נסע לאילת" "כך והלא סיכמנו כי יבוא אלי לבקרני וגם נתתי לו כסף ומדוע לא בא? נו טוב אמרי לו שש"ך היה פה ושיבוא לבקרני".

ימים מספר חלפו ולבחור אין זכר ושוב מרן מגיע לביתו של הבחור אלא שהבחור בבית אך עדיין לא קם ממיטתו "תעירי אותו בבקשה ואמרי לו שש"ך מחכה לו".

ביקש מהאם הבחור מתעורר משנתו עיניו עדיין דבוקות פונה הוא למרן הממתין בסבלנות ומבקש את סליחתו מתיישבים הם ביחד ושוב משוחתים הם בלימוד משך זמן ארוך וכשתם הזמן קם מרן ממקומו פונה אל הבחור בחביבות ואומר "נהניתי מאוד ממך עכשיו אתה חייב לי ביקור תבוא לבקרני בבני ברק הלא נתתי לך כסף".

הבחור הגיע וכי אפשר שלא? אחרי כל הטירחה שטרח מרן סביבו… ואכן מת"א הגיע פעם ופעמיים ועוד כמה פעמים ובכל פעם היה מרן מקדיש לו מזמנו היקר ומשוחח עמו בחביבות יתירה ומראה לו פנים שוחקות פנים של אהבה כעבור זמן פנה מרן לראש הישיבה החיפאית וביקשו כי יסע לירושלים ויפנה לראש ישיבת בריסק ויבקש ממנו כי יקבל את הבחור לשם.

"אמור לו "הדגיש מרן "כי אם יצליח איתו הרי שבחור זה יהיה אחד מגדולי ישראל אולם אם לא הרי שעם ישראל יסבול ממנו" שמע ראש הישיבה ועשה כמצווה עליו ואכן הבחור התקבל והגיע ללמוד בישיבת בריסק בירושלים.

כמובן שעם הרמה הלימודית הגבוהה לא הייתה לבחור כל בעיה אבל היראת שמים… באחד הימים ראש ישיבת בריסק יוצא לאחר השיעור מבית הישיבה לרחובה של עיר ולמול עיניו הוא רואה את הבחור עומד ובידיו עיתון חילוני מובהק והוא מעיין בו להנאתו!

כשהוא מלא טרוניה מיהר ראש הישיבה להתקשר לאותו ראש ישיבה חיפאית וסיפר לו את שראה מבקש את עזרתו "איני יודע מה לומד לך" אמר לו "אך תזכור את שאמר הרב ש"ך 'אם יצליח איתו הרי שבחור זה יהיה אחד מגדולי ישראל אולם אם לא הרי שעם ישראל יסבול ממנו'"

הבחור נשאר בבריסק למרות הקשיים שהרי מרן כך ביקש היום הוא אחד מחשובי ראשי הישיבות!!

אילולא טרח בו אותו זקן והטריח עצמו פעמיים לביתו של הבחור דאז מי יודע מי יודע היכן היה היום?

כמה מוסר השכל יש במעשה זה של גדול ישראל איזו הקרבה מסירות נפש!

ולמען מה כל ההשקעה עבור בחור שהוא אינו מכיר! שאינו יודע מי הוא אם כך היינו נוהגים כלפי כל אחד מילדי ותלמידי הת"ת אולי לא היינו מאבדים רבים מהם בדרך!

חובה על כל מחנך ר"מ לקרוא ולהפנים מעשה זה אל עצמו ולהבין מהי חובתו כלפי תינוקות של בית רבן ולאיזה אבדון מגיעים אותם אלו שהשארנו בצידי הדרך כמה תלמידים הודבקה עליהם "תוית" והם "סומנו" ואותם המלמדים לא יכולים להשתחרר מהביטויים הנלוזים והמוכרים לרבים מן ההורים "הוא אינו יכול" "הוא לא מסוגל" "אין לו מקום אצלנו" "הוא לא משתלב בלימוד" כדאי לומר לאותם מלמדים שיש הרבה ראשי ישיבות שפעם כך אמרו עליהם גם הנצי"ב מלוולוז'ין זצ"ל היה חלש בילדותו. חבל שהיום מה שחסר לנו זו מסירות נפש.

*

השם לא מנסה אותך למעלה מכחותיך

[הרב בידרמן תשפ]

 בפרשתנו (כא ב-ג), ׳כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם, אם בגפו יבוא בגפו יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו׳, ופירש רש״י, ׳אם בגפו יבוא – שלא היה נשוי אשה וכו׳, בגפו יצא – מגיד שאם לא היה נשוי מתחילה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית׳, והקשה האור החיים הק׳ ׳ויאמר האומר מדוע חקק ה׳ חוקה זו להשתנות הדין, מה לי אם היה נשוי או לא׳, ומבאר, כי אילו היה רבו מוסר לו שפחה כנענית אף כשהיה פנוי מתחילה, הרי כשהיו נשלמים שש השנים והגיע עת השחרור לא היה רוצה העבד לצאת מבית אדונו אלא היה אומר ׳אהבתי את אדני את אשתי את בני לא אצא חפשי׳, מחמת ב׳ סיבות שעמו,

א,             שאינו רוצה לעזוב את משפחתו וילדיו,

ב.             כי אם יצא לחפשי יישאר לבדו ובגפו, ומאחר שאין זה רצון השי״ת שישאר העבד אצל אדונו, על כן ציווה שאי אפשר למסור לו שפחה אלא אם היה נשוי תחילה, ׳כי בזה יקל מעליו הפרדת אשתו ובניו, כיון שיש לו אשה ישראלית בת חורין יהיה בעיניו קל לצאת׳ (והיינו שהקב׳׳ה ריחם על העבר שלא יקשה לו בשעה שעושה רצון קונו),

באור יקרות מדקדקים בשם הגאון רבי חיים הלוי סאלוויצ׳יק זי״ע, כי זה כלל גדול שלעולם אין הקב״ה מנסה את האדם יותר מכפי כוחו, כי אין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואילו היה הדין שמותר למסור שפחה גם לעבד שנכנס ׳בגפו׳ הרי היה זה נסיון למעלה מכוחותיו לעשות רצון ה׳ ולצאת לחירות, על כן אין אפשרות ומציאות שיבוא לידי נסיון קשה כזה.

שבת שקלים – לפי כחך!

ח. וזאת למדנו גם מעניינא דיומא בפרשת שקלים, דאיתא במדרש (במ״ר יב ג) שכאשר אמר הקב״ה למשה ׳ונתנו איש כופר נפשו׳ (להלן ל יב) נרתע משה לאחוריו, ואמר ׳מי יוכל ליתן כופר נפשו (והרי כתיב, איוב ב ד) ׳עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו׳, ועדיין אינו מגיע שנאמר (תהלים מט ח-ט) ׳אח לא פדה יפדה איש יתן לאלוקים כפרו ויקר פדיון נפשם׳, אמר לו הקב״ ה איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן, זה יתנו׳.

הסיבה שפתחה תורה בעבד עברי אחר מת"ת

על פי זה ביארו הטעם שפתח הכתוב בדיני עבד עברי תיכף לאחר המעמד הנורא של קבלת התורה, כשכבוד ה׳ מלא את ההר, שקרע ה׳ את העליונים והתחתונים וראו שהוא יחידי, אף שלכאורה היה נראה מתאים יותר שפרשה ראשונה הבאה לאחריה תתחיל במצוות עילאיות ומרוממות כדוגמת מצוות תפילין שהיא ענין ׳קשר׳ שבין האדם לבוראו, או במצוות שבת שהיא מתנה טובה מבית גנזיו של הקב״ה, ומה טעם פתח ב׳עבד עברי׳ – יהודי שחטא ו׳נמכר בגניבתו׳?

אלא שבא הכתוב להודיענו, ראו כי אין מעמיד הקב״ה את האדם בדבר שאינו יכול לעמוד בו, ואין מסבבים לידו מציאות כזו, ומכאן תלמד שכל התורה והמצוות אכן ניתן לעמוד בהם, שאם לא כן אזי לא היה הקב״ה מצווה אותם ומכאן תשובה ניצחת כנגד היצר הרע המסית את האדם ומנסה לרפות ידיו בתואנה כי חלש הוא ואין בכוחו לעמוד בנסיון ולשמור את כל דברי התורה הזאת, כי ׳אותה הוכחנו׳ שטענה זו היא כזב, ובוודאי יש בכוחנו להתגבר על כל פיתויי היצר ט, ויכול נוכל לו י.

משליך קרחו כפתים

כי אין הקב״ה מביא ייסורים ופורענות על האדם אלא אם בכוחותיו לשאת אותם [ואם הגיעו שמע מינה שאכן

יכול לעמוד בהם]. וכך כתב רש״י על הפסוק (תהלים קמז יז) ׳משליך קרחו כפתים׳ – ׳ומדרש אגדה, כפתים, הכל לפי משא הבריות, העני לפי חוסר מלבושיו מיקל עליו׳.

וכידוע מה שאמרו צדיקים על הפסוק הקודם לו (טז) ׳הנותן שלג כצמר׳ – שהקב״ה מוריד את השלג כפי היצמר׳ שיש לבריות, כי לעולם אין הקב״ה מביא רעה על האדם שאינו יכול לעמוד בה.

וכפור – כפי האפר שיש לו להסקה…

הבחור ופטירת אמו

מסופר על בחור מיושבי בית מדרשו של הרה ״ק הרבי רבי זושא מאניפולי זי״ע, שבאחד הימים נשלח עבורו מכתב המודיעו על פטירת אמו, ויהי כראות הבחור את דבר המכתב נחלש עד שנתעלף, מיד חשו אליו יושבי בית המדרש ועוררוהו מעלפונו, כששבה אליו נפשו אמר לו הרבי רבי זושא – הכל טעות גמור הוא ועדיין אמך בין החיים. ואכן כעבור כמה ימים באו שלוחי היבי דואר׳ לומר שהיה כאן טעות סופר והמכתב נשלח לאדם אחר. כעבור מחצית השנה נשנה הדבר ונשלח עבורו הודעה על הסתלקות אמו מהאי עלמא, ובהאי זימנא ׳קיבל׳ את הידיעה בשלוות הנפש, או אז אמר לו הרבי, מהר, סע לביתך כי נכון הדבר, והסביר הרבי רבי זושא דאין כאן ׳רוח הקודש׳, אלא, בפעם הראשונה שראיתי שאין בכוחו להכיל את הבשורה הקשה הבינותי שיש כאן טעות, כי יחד עם כל קושי ונסיון נותנים לו לאדם ׳כוחות הגוף והנפש׳ שיוכל לסבול הצרה, ומכיוון שהוא לא עמד בזה וודאי שאין צרה זו שלו כי אם של אחר (שקיבל כוחות לעמוד בזה), כמו שנתאמת לבסוף. אמנם בהגיע ה׳מכתב׳ השני ראיתיו ׳עומד׳ בהאי צרה ועקתא בלא לאבד עשתונותיו, הבינותי שעתה אכן כנים הדברים , וקיבל מן שמיא ׳כוחות ׳ לעמוד בקושי הצרה , על כן שלחתיו מיד לביתו.

בדומה לכך סיפר הגה״ח רבי זלמן בריזל זצ״ל עובדא שהתרחשה אצל ה׳ינוקא׳ הרה״ק מפראנקפורט זי״ע, פעם באה ידיעה לאחד מחסידיו(שהיה עשיר גדול) – שאחת מספינותיו שנשאה על גבה הון רב טבעה במצולות ים, ויהי כשמעו כי כן, התעלף העשיר , וממש היה מסוכן למות , כי לא היה ביכולתו לסבול הצרה, כבוא דבר המעשה אל הרבי, שלח לאמר לו ׳אין השמועה נכונה כלל וכלל ׳, למותר לציין שכעבור כמה שעות חזרו והודיעוהו שהספינה שטבעה איננה שלו. והסביר הרבי, שלא רוח הקודש היתה כאן , אלא, אחר שלא היו לו כוחות הנפש ל ׳קבל׳ את הבשורה הקשה, הבנתי שאין זה ספינתו, כי אין מנסים את האדם אם לא שנתנו לו תחילה עוז ותעצומות לעמוד בקושי הנסיון.

אם לא היה לנו סיכוי – לא היינו ממשיכים 'לחטוף מכות'

וכך אמרו כנגד טענת היצר לאדם כי הינך כבר כ׳מת׳ ממש ואין לך שום סיכוי לעמוד כנגד ולהתחזק מעתה, שהנה אם נראה אחד מכה את השני מכות נוראות שיש בהם כדי להמית,

סימן יהיה בידנו היאך נדע האם המוכה עדיין חי?

כי כל עוד שהמכה מכה בו וודאי שהמוכה עדיין חי …

כי אם כבר השיב את נשמתו הרי היה פוסק ׳המכה׳ מלהכותו, כי אין מכים את המת אלא את החי …

על דרך זה יאמר , כי עצם הדבר שהיצר הרע מנסה להחטיא את האדם ולהפילו אין לך ראיה גדולה מזו שהוא עדיין ׳חי׳ וכל התגברות שלו עדיין שווה לאין ערוך, שהרי ׳במתים חפשי׳ ואין להם שום נסיונות …

אשת יפ"ת – לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר – שאם היה בכוחו לעמוד – לא היו מתירים לו!

פ"א מסר הגר"י אברמסקי שיעור בחו"ל וכששמע את הדבר אחד מבאי השיעור הוא מיד התלהב ואמר א"כ מכאן רואים שיש מקום להתיר דברים רבים כאשר ברור לנו שאין האדם מסוגל לעמוד בהם, כפי שהתורה התירה משום כך!

אמר לו הרב, אדרבה, מכאן ראיה שאין לשנות מאומה מהתורה המסירה לנו. שהרי התורה אסרה שס"ה איסורים של לא תעשה, ולא אסרה אשת יפ"ת, היות וידעה שבזה לא יוכל האדם לעמוד ולכן התירה לו התורה, מכאן אתה למד שאם התורה החליטה לאסור את השאר משמע שברור לקב"ה שהאדם יכול לעמוד בכך ואין לו שום תירוץ על כך… וא"כ התירה של התורה הוא חיזוק לשאר המצוות. וזה שפרשו רז"ל לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר שבזה סתמנו את פי היצה"ר לטעון על מצוות מסוימות שא"א לעמוד בהן, שהנה כשא"א לעמוד התורה מתירה!

עבד עברי לא נוהג בזה"ז

בענין הזה למד הרה״ק ה׳חידושי הרי״ם׳ זי״ע (הובא בשפתי צדיק אחרי אות ט) מדברי הגמרא (ערכין כט.) ׳אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג׳, אבל בזמן הזה שאין היובל נוהג אי אפשר לקנות איש ישראל לעבד, אעפ׳׳י שמדובר במי שראוי מחמת פחיתותו להימכר כעבד,

ויתבאר כאותו יסוד גדול, שלעולם אין הקב״ה מכניס את האדם לתוך ׳מצב׳ שאין לו יציאה משם, ומכיוון שבזמן הזה אין דרך לצאת לחרות על כן מתחילה לא יביאוהו מן השמים לידי ׳עבדות׳.

רק בזמן שיש לו דרך לצאת ביובל, וכבר מתחילה הוכן עבורו ׳פתח׳ ודרך להיגאל, אז שייך שיהיה עבד עברי,

הדברים אמורים הן בגשמיות – כאשר ׳חשכה גדולה נופלת עליו׳ ובאה עליו הרעה רח״ל, שוודאי יש בו כוחות נפשיים להתחזק באמונתו גם בעת הצרה יא,

והן בעניינים רוחניים, שאם רואה האדם שיצרו מתגבר עליו הרי זה אות וסימן כי יש בידו ללחום מלחמת ה׳ ולנצח את יצרו, שאם לא כן לא היו מנסים אותו מן השמים, אדרבה כל הנסיון והחושך אינו אלא בכדי להעלותו ולהביאו לידי טובה מרובה יב

היוצא לעמל יומו מתייאש מן הלימוד

עוד מטענות היצר להרפות ידיו של מי שמתוקף נסיבות החיים נאלץ להיות עסוק בפרנסתו ׳על המחיה ועל הכלכלה׳, ומסית אותו היצר, כי ׳אבד סברו ובטל סיכויו׳ להתקרב אל השי״ת מאחר שהוא טרוד למחייתו ולא זכה לעסוק בתורה בכל היום, ואינו אלא ׳בעל-הבית׳ פשוט… אך גם על זה נאמר ש׳אין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו׳, ואם רצון השי״ת שיתעסק במסחר וביגיע כפיו הרי בוודאי ׳משם׳ יש בידו להתקרב אל ה׳ לא פחות מהעוסק בתורה ועבודה, אם ינהג במסחרו ובממונו כמו ׳יהודי׳ וכרצון השי״ת, שיהיה משאו ומתנו באמונה ובישרות מבלי להונות ולרמות את זולתו ובלא שום הוראת היתר.

גם בעה"ב יכול להתקרב לאלקים

וכך פירש הגה״צ רבי אליהו לאפיאן זצ״ל בלשון הכתוב בפרשתנו (כב ז) ׳ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו׳, שדיבר הכתוב אל בעל הבית – וכדרך בנ״א לכנות ׳בעל הבית׳ את מי שעוסק צרכי הפרנסה, כי גם הוא יכול להתקרב אל ה׳, וזהו שאמר הכתוב ׳ונקרב בעל הבית אל האלוקים׳ – שאף ׳בעל-הבית׳ יכול לזכות לקרבת אלוקות, אך זאת בתנאי אחד – ׳אם לא שלח ידו במלאכת רעהו׳, שיזהר שלא ׳לשלוח ידיו׳ לממון אחרים שלא כדין, אבל אם ינהג בישרות ונאמנות הרי גם ׳ממעשיו הפשוטים׳ יכול להתעלות עדי מעלה (הובא במשחת שמן עמ' רע״ד).

[ומזכיר הדבר – שהחזו”א כידוע היה שולח לסנדלר להתברך, וכששאלוהו מהיכן כוחו? והשיב מזהירותו בענייני ממון!!]

מטבע של אש

ואגב – עניין זה של זהירות הממון – רמוז בפרשתינו פרשת שקלים – ידוע מה דאיתא ב׳פרשת שקלים׳ (במדב״ר פרשה יב, ג; הובא ברש״י רי״פ כי תשא) ׳זה יתנו, אמר רבי מאיר, נטל הקב״ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד (ומשקלה מחצית השקל), והראה לו למשה כזה יתנו׳, וכבר ביארו בספה״ק באופנים רבים במה נתקשה משה עד שהוצרכו להראות לו כזה יתנו,

ומובא בשם האלטער (הסבא) מנובהרדוק זי״ע לבאר, כי נתקשה משה היאך יהא ה׳מטבע׳ של אדם נקי מכל חשש גזל ואבק גזל עד שיהא ראוי להביאו לתרומת ה׳,

ועל זה הראה לו הקב״ה ׳מטבע של אש׳ להורות לו, כי הדרך הנכונה היא לקבוע בעצמו שאין לו שום שייכות לממון השני עד שצריך ׳לברוח׳ הימנו כמו מפני האש, ואם ככה יעשה אכן יתקדש ממונו להיות ׳שקל הקודש׳.

חמו"ע לא היו עומדין ביסורים

יב. עפי״ז מבאר עוד ה׳חידושי הרי״ם׳ (הובא בליקוטי הרי״ם כתובות) את דברי הגמרא (כתובות לג:) ׳אלמלי נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה, הוו פלחי לצלמא׳ (פירוש, אם היו מלקים ומייסרים את חנניה מישאל ועזריה לא היו יכולים לעמוד בייסורים והיו משתחווים לצלם).

ולכאורה צריך ביאור , וכי באו חכמי התלמוד לדבר בגנותן של צדיקים, ומה רצו ללמדנו בזה?

אלא שיסוד זה באו ללמדנו – אין הקב״ה מנסה את האדם בדברים שאין ביכולתו להתגבר עליהם, ועל כן לא הכו את חנניה מישאל ועזריה, כי אם היו מכין אותם לא היה ביכולתם לעמוד כנגד המכות הנוראות,

וממוצא דבר אתה למד שבדבר שניסו אותך מן השמים סימן הוא שיש בכוחך לעמוד בנסיון זה בגבורה.

*

הכל ממנו יתברך!

[הרב וולך תש"פ עם מעט שינויים]

״וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונכה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא"

דורשת הגמרא (בבא קמא פה) מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, צריך רשות מיוחדת כדי לבוא לרופא ולהתרפאות. כותב רש״י: ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי אנחנו לא טוענים שאם הקב״ה היכה אותו אסור להתערב בענייני הקב״ה וניתן לו לחלות, ולמרות שהקב״ה היכה אותו הוא נתן לו רשות להתרפאות. רואים מכאן שהיה מקום לומר שאסור להתערב בענייניו של הקב״ה, ומדוע? כי אם הקב״ה היכה, כיוון שמגיע לאדם או שרוצים שיעשה תשובה או שרוצים שיתפלל לקב״ה ויוושע, מכל מקום לא לרפא באמצעים חיצוניים ע״י רופא.

אנחנו רואים הגמרא אומרת בכמה מקומות שחזקיהו גנז את ספר הרפואות, ביאורם של דברים לפי המקובל בידינו שלמה המלך ידע הכל ומכלל הידיעות של שלמה ידיעות שהרעישו את הגויים בשעתו ״וידבר על העצים ועל האבנים מהארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר״, ומפרש הרמב״ם (בהקדמת פירוש המשניות) ששלמה המלך ידע כל דבר בעולם, כל צמח כל נברא בשביל מה הוא נברא מה השימוש שלו ומה תועלתו, ידע שמקליפת עץ מסוים מכינים תרופה לקדחת ומעובש עושים פניצילין, ידע את הכל וכתב ספר רפואות שאם תהיה מחלה מסוימת איזה אמצעי מרפא אותה.

אנשים סמכו על ספר הרפואות הזה ולא התפללו ולא עשו תשובה ידעו שאם חלילה נהיה במצוקה יש לנו את התרופה והלך חזקיה וגנז את ספר הרפואות שיצטרכו לבוא לקב״ה.

רואים שהיה מקום לומר שלא ללכת לרופא, לגנוז את ספר הרפואות לבוא לקב״ה.

אסא דרש ברופאים

הכתוב אומר בספר דברי הימים היה את אחד המלכים הצדיקים אסא ממלכי בית דוד והיו עליו כמה טענות ואחת מהם הייתה ״שגם בחוליו לא דרש בה׳ אלא ברופאים״, במקום ללכת לנביא לשאול אותו במה הוא צריך להשתפר, ומה הוא צריך לעשות? הוא פנה ישירות לרופאים והייתה כנגדו על כך טענה!

תפילת המקיז

יש גמרא (ברכות ס) שאומרת שמי שהולך להקיז דם [זה היה בזמנם הרפואה האלטרנטיבית הכריחו את הגוף להתחדש ולייצר כדוריות חדשות של דם והיו מקיזים את רוב הדם של הגוף ומעמידים את הדם על רביעית] לפני שהיה נכנס לעשות זאת הוא היה מתנצל ומבקש שיהיה לו לרפואה ׳לפי שאין דרכם של בני אדם לרפאות אלא שנהגו', כלומר הם לא היו אמורים להזדקק לרפואות אלא רק לפנות לקב״ה אלא שנהגו ולכן גם הוא עושה את זה.

אז אם נסכם: היה מקום לומר שלא להזדקק לרופאים וצריכים אישור מפורש מהכתוב ״ורפא ירפא״ שניתנה

רשות לרופא לרפא. יש את הרמב״ם הידוע שאין מצווה ללכת לרופא, אלא אם אתה הולך אתה לא עובר עבירה ולמעשה זה תלוי בדרגת הביטחון של האדם.

הנושא שלנו הוא דברי קודשו של החפץ חיים: (בספרו שם עולם חלק א פרק ג) מה שכתוב כאן הוא שאם אדם חולה אנחנו לא אומרים כיצד יתכן שהקב״ה עשה אותו חולה, והוא הולך להתרפאות? אלא מותר הדבר.

שואל הרב – הרי לא מדובר בפרשיה פה שהקב״ה עשה אותו חולה, שהרי הכתוב אומר ״וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף״ מדובר פה שיהודי הכה את חברו ופצע אותו ושבר לו את היד ה׳ ירחם,

אז איך אפשר לומר שהייתי חושב שהקב״ה עשה אותו חולה, הרי כאן ברור הוא שחברו עשה אותו חולה?

למדנו מכאן אומר החפץ חיים שגם אם החבר עושה לך משהו זה לא החבר זה הקב״ה עשה והחבר הוא בסך הכל פקיד של ההוצאה לפועל ומי שעשה את זה זה הקב״ה!

ואם אתה רוצה ללכת להתרפאות אתה צריך אישור ממנו, הוא זה שאמר לחבר להכות והוא מרשה לך ללכת להתרפאות.

רבי אל'ה לופייאן מאוד התפעל מהחפץ חיים הזה.

היזק שעל ידי החבר – מקורו מהשם

ומביא כמה ראיות ליסוד הזה שגם כאשר האדם מזיק לחברו זה למעשה הקב״ה שלח:

(הדברים מובאים בחינוך ובבעל התניא) דוד המלך ברח מפני אבשלום ושמעי בן גרא היה שייך לאנשיו של שאול, היה איש ימיני משבט בנימין, הוא התנגד בסתר לדוד המלך בגלל שלשיטתו דוד תפס את המלוכה שלא כדין, שאול היה צריך להיות מלך, ואחריו איש בושת נכדו של שאול אמור להיות מלך, ודוד תפס המלוכה שלא כדין, ובעת שאבשלום מרד בדוד המלך מן מהשמיים סובבו את זה על דאטפת אטפוך ונדחה דוד מהמלוכה והגיע הסוף (לדעתו) של דוד!

שמעי בן גרא הלך לקראת דוד המלך וזרק עליו אבנים ועפר וקילל אותו קללה נמרצ״ת

והגמרא (שבת) אומרת מה שאמר נמרצ"ת מלשון נוטריקון, נואף, ממזר, רוצח, צורר, תועבה.

דוד לא הלך לבד הוא הלך עם קומץ אנשים גיבורים ובניהם היו בני צרויה, ואמרו: ״למה זה יקלל הכלב הזה את אדוני״ ורצו לפגוע בשמעי, ודוד המלך ממש עוצר אותם בכח ואומר: ״הניחו לו לקלל כי אמר לו הקב״ה אמר לו לקלל אותי אז תן לו לקלל.

בעל התניא מביא את הדברים הללו ואומר:

וכי עלה על דעתו של דוד ששמעי קיבל נבואה לקללו, מה זה ״כי אמר לו ה'״?

ופירושו שאם אדם פגע בך הוא לא היה יכול לעשות זאת בלי רשות של הקב״ה, ואם הוא עושה זאת הוא ממש

שליח של הקב״ה!

ממשיך החפץ חיים ומביא מדרש מאוד ידוע:

האחים הקדושים חוזרים ליעקב אבינו אחרי שטלטלו אותם במצרים, המשנה למלך הוכיח אותם קשות והאשים אותם שהם מרגלים ולקח להם את שמעון ודורש שיביאו את בנימין, ומספרים את כל הקורות אותם ליעקב אבינו והוא מתמרמר ״למה הרעותם לי לומר לאיש העוד לכם אח״?

ואומר המדרש: מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה חוץ מכאן. מה זה ״למה הרעותם לי״?

אמר הקב״ה אני עמל להמליך את בנו למלך במצרים והוא אומר ״למה הרעותם לי״?

הדא הוא דכתיב ״למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה׳ ומאלוקי משפטי יעבור״,

המשנה למלך מתעלל בהם ומעליל עלילה, והבנים גם כן אשמים למה הם אמרו שיש להם אח?

ומה שכתוב כאן שלקב״ה הייתה טענה, למה אתה חושב שהקב״ה מתנהג אתך בהנהגה של הסתרת פנים,

ובניך והמושל עשו לך נזק, והרי הכל הוא מאת השם! לא ייתכן שאדם מרע לשני אם הקב״ה לא שולח אותו!

אם חברך סירב לך – זה מאת ה'!

ממשיך החפץ חיים ואומר הלכה למעשה מה עושים עם הידיעות הללו: קורה הרבה פעמים שאדם מבקש מחברו טובה והוא אומר שהוא לא יכול והוא חושד שהוא יכול ולא רוצה לעזור לו, ואומר החפץ חיים שמעתי מגדול אחד משל למה הדבר דומה:

אדם מחפש מישהו הוא רוצה לומר לו משהו, הוא צריך את ראובן והולך לביתו ואשתו אומרת שהוא לא בבית כנראה בבית הכנסת, והוא הולך לשם ופוגש אדם ושואל: אתה ראובן? לא, אני לא ראובן. ממשיך לשני ושואל: אתה ראובן? ואמר לו: לא! האם הוא יכעס על זה שהוא לא ראובן?

לענייננו – אתה מבקש שפלוני יעשה לך טובה והוא לא רוצה, כנראה שנגזר שהוא לא יעשה לך טובה, כל מה שאדם עושה לשני זה בגלל שממרום נגזר כך!

הקו הוא שגם בבן אדם לחברו גם בעל בחירה לא יכול להרע או להיטיב אם הוא לא נצטווה על כך ממרום להרע או להיטיב. [וכפי שהשריש לנו הגר"א והגרי"ס, ודלא כדעות החולקות].

הרשימה של הקב"ה

יש ספר בשם נפלאות הסבא קדישא ספר שכתב נכדו של הסבא מרדושיץ (אחד מגדולי תלמידי החוזה מלובלין) הוא כותב שהוא שמע מסבו סיפור: הוא היה בפשרברוב עיר ברוסיה ומגיע לאותה העיר מישהו שהוא מכיר אותו שהיה נוסע אל המגיד מקוז׳ניץ והיה מאנשי חצרו של הרב, ניגש אל הרב ואמר: שלום עליכם מה כבודו עושה פה?

והוא אומר שיש לו בת לחתן ואין לו פרוטה, הוא הלך למגיד מקוזיניץ ושאל אותו: מה עושים?

אמר לו המגיד: אני אתן לך מכתב המלצה תיסע למקומות אנשי שלומנו ותקח עמך מישהו שילך אתך לגייס כספים להכנסת כלה, וכעת הגעתי לפה. ואתה מסכים לבוא איתי לאסוף כספים?

הסבא קדישא מרדושיץ היה אברך, כל היום יושב ולומד לא יוצא מארבע אמות של הלכה, ואמר לו: תשמע אני לא חושב שאני יוכל לעזור לך במשהו, אם אתה צריך תיקח אחד מהמגידים, יש למגיד המון מעריצים שישמחו לעזור לך אנשים של צורה שלא משיבים פניהם ריקם, לך אל אחד מהם.

הסבא קדישא מרדושיץ חשב שאולי הוא יבקש ממנו או אולי יבקש שוב ויתחנן בפניו וילחץ עליו ואולי יתמרמר שהוא לא מוכן לעזור לו הוא הרי זר בעיר…

אבל הוא שמע את התשובה ואמר: סימן שאתה לא רשום ברשימה של הקב״ה!

מה הפירוש אני לא ברשימה? יש לך את הרשימה בכיס? הוא לא מוכן לומר!

והוא שואל שוב: למה התכוונת? והוא עונה: שום דבר, זה בסדר רק אני יודע שאתה לא ברשימה…

תסביר את עצמך הוא אומר לו… טוב אני מוכן, רק שתדע שאני לא מבקש ממך עוד פעם רק אני מסביר את עצמי. המגיד מקוזיניץ נתן לי את הפתקה שיכירו אותי והוא אמר לי כך: תיסע למקומות אנשי שלומנו תציג את הפתקה ומישהו יתלווה אליך ותאסוף כספים רק בקשה אחת לי אליך מי שלא ירצה אל תלחץ עליו,

הקב״ה קבע מי יעזור לך ומי שיגיד שהוא לא מוכן מאיזה סיבה שתהיה כנראה שהוא לא בפתקה של הקב״ה…

אם יש פתקה של מי שיעזור לו אולי אני כן בפתקה? תחליט אתה אומר לא, אני לא אומר לך כלום.

אתה יודע מה? תן לי שעתיים, תחכה פה בבית המדרש.

איזה סכום כסף אתה זקוק כדי לחתן? לחתן בכבוד 400 רובל, מה שנקרא סידור מלא בימינו. סכום עתק!

הולך האברך החשוב (הסבא מרדושיץ) שאין לו בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה ויוצא אל השוק (זה היה ביום השוק) והוא פוגש יהודי אחד הסוחרים הגדולים הוא פונה אליו: תשמע יש לי דבר מצווה נחוץ שהמגיד מקוזיניץ ממליץ עליו!

באמת? אומר הסוחר, תשמע הרגע עשיתי עסקה ואני נותן לך את המעשר ונתן לו מאה רובל הון עתק…

אז אם כך הוא רואה שהוא כן בפתקה ותוך שעתיים הוא אסף את כל הארבע מאות רובל, הוא היה בפתקה…

כך הוא סיפר לימים.

מי שבפתקה הוא שם, ומי שלא אין לך מה לכעוס עליו, ולא הוא זה שהיה אמור לעזור לך!

פגעו בנו – מאת ה'

וזה נכון לגבי לעזור וזה נכון לגבי כל דבר.

זה קורה הרבה אצלנו ואצל אחרים, מישהו אמר מילים שפגעו בי מישהו אמר מילים שלא צריך לומר

ולפעמים זה קורה לי אני אומר משפט שאני מצטער עליו אחר כך…

מה נעשה אבל יש פסוק בספר משלי ואנחנו אומרים אותו בימים הנוראים בהתרגשות ״לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון״,

פירושו של דבר אתה תחשוב מה שאתה רוצה להגיד, ומה שתגיד לבסוף זה מה שנקבע שתגיד.

אין לך מה להצטער על זה, זה מה שנגזר!

הרבה אנשים חושבים, ביחוד בחורים צעירים הולכים לפגישות ואחר כך משחזרים חבל שלא אמרתי כך ואמרתי אחרת, הולכים לראיון עבודה אם הייתי אומר כך או אחרת, אבל ברגע שאתה יודע שהקב״ה הוא זה שמכתיב ומה שאמרת זה מה שנקבע לך.

האם הכל מוכתב כבר משמיים?

האם הקב״ה גוזר מראש מה שיהיה או שמשאיר זאת לאדם?

האמת שגם זה נכון וגם זה נכון, הקב״ה צופה הדורות מראש וגם יש בחירה, ויש מתח בין שני הקווים הללו.

וידועים דברי הרמב״ם שאין לנו יכולת להבין זאת על בוריו.

מכל מקום רבי צדוק הכהן מלובלין אומר והדברים נפלאים: כיוון ששני הדברים נכונים הקו שאנחנו צריכים לקחת לעצמנו שלפני שאנחנו עושים משהו אנחנו צריכים לחשב את צעדינו האם לעשות או לא,

אבל אחרי שנעשה דבר תבין שכך היה צריך להיות וזה רצון ה'!

מכיוון שכך אני מבקש להקריא את הקטע הידוע כל כך של בעל ספר החינוך (במצוות לא תיקום ולא תיטור) אחת המצוות אולי הקשות ביותר בתורה…

שאלו את הגר״א מהי המצווה הקשה ביותר בתורה? וענה: ״ושמחת בחגך״ לשמוח שמונה ימים בלי הרף ובלא דקה של עצבות…

אבל מהי מצוות לא תעשה הקשה ביותר? ״לא תיקום ולא תיטור״.

ביקשת ממישהו משהו ולא נתן לך ולמחרת הוא ביקש ממך אל תגיד לו אתמול אני ביקשתי ולא נתת אז גם אני לא נותן, ואם אתה אומר לו אע״פ שאתמול לא נתת לי אני נותן לך זה לא תיטור וכך כותב רש״י.

אבל מחילה מרש״י זה לא נפסק להלכה – ליטור פירושו לשמור ״מאתיים לנוטרים את פריו״,

הרמב״ם אומר שהאיסור הוא לא רק לומר לו אע״פ שאתה לא נותן לי אני לא נותן לך,

אלא האיסור הוא לשמור את זה בלב, ויש לך חובה למחוק את זה.

״לא תקום״ אל תשיב לו רעה תחת רעה. ״ולא תיטור״ אל תזכור את זה בכלל.

איך מוחקים את הדבר מליבו? אפשר בכלל?

יש סיפור נורא יפה: בג'רבא היה מושל מטעם המלך בתוניס ועשה את כל השטיקים שמושל במקום רחוק יכול לעשות, לקח שוחד מימין ומשמאל ומילא את אוצרותיו. כנראה שהיו לו לא מעט שונאים והלשינו למלך.

המלך מינה וועדת חקירה שהגיעה וחקרה ותפרו לו תיק שלם פרשה 1000 ו2000 ו3000 קראו לו לברור אצל המלך והוא ידע שזה אמור להסתיים לא טוב כלומר הוא לא חוזר בחתיכה אחת.

מה עושים? יש לו דרך פשוטה: הוא קרא לרב היהודי של העיר ואמר לו: שמעתי שאתה מקובל גדול.

אמר לו הרב: כן, יש בתורה חלק של נגלה ושל נסתר ואנשים באים אם צריך ואני נותן להם קמיעות עם השבעות… אומר לו המושל: אני רוצה שתכתוב לי קמיע שילווה אותי כשאני מתייצב לפני המלך ומבטיח שאני חוזר בשלום ואם אני לא חוזר בשלום אני הורג אותך!

זה לא אני כי אני לא אחזור, אבל אתה לא יוצא מפה אני אוסר אותך פה בארמון בתנאים מעולים ונותן הוראה אם אני חוזר בשלום אני מעשיר אותך עושר רב ואם לא ברגע שנגזר עלי שם למות אתה מת פה!

אומר לו הרב: שום בעיה יש לי כזה קמיע יש לנו ספרים והכל כתוב בהם, אבל זה לא קמע שקל לעשותו…

אומר לו המלך: מה שאתה צריך אתה מקבל. אומר לו הרב: אני צריך חתיכת קלף מעור של צבי, ונוצה מטווס, ודיו מאבקה של זהב. שום בעיה אומר לו המלך, כל מה שאתה רוצה תוך שעתיים נמצא!

ואומר לו הרב: אחרי זה אני הולך למקווה וכותב לך את הקמיע. כעת מה שהוא עוד צריך זה גידים של שור, ואחר כך אני אתן לך הוראות והכל יהיה ברור. הרב הולך וטובל בסילודין וכותב קמע ומחכה שיתייבש ומגלגל את הקלף וקושר את הסליל של הקמיע, ואומר למלך: כעת אתה צריך לקשור את זה ביד ימין למעלה איפה שהיהודים קושרים ביד שמאל את התפילין שלהם, והקמיע צריך להיות מופנה כלפי הלב.

ויש עוד תנאי אחד וזה הכל אתה נכנס למלך וזוכה בדין וחוזר, בתנאי שלא תחשוב על חתול ירוק…!

אם אתה חושב על חתול ירוק זה מוציא את כל הכח מהקמיע.

מה הפירוש, מי חושב על חתול ירוק? מה עולה על דעתי חתול ירוק?

אומר לו הרב: אני מצאתי לנכון לומר לך, אם אתה לא תחשוב על חתול ירוק הקמיע יפעל!

קשר את הקמיע ונסע לתוניס וכל הזמן הוא חשב לא לחשוב על חתול ירוק, ועמד לפני המלך וחשב רק לא לחשוב על חתול ירוק והקמיע לא עבד כי חשב על חתול ירוק…

אם אתה אומר לאדם לא לחשוב על חתול ירוק וודאי שיחשוב עליו… חוכמתו של הרב.

נחזור לענייננו מה הפירוש למחות את הדבר מלבך?

הרי ברגע שאתה חושב למחות זאת מלבך אתה זוכר את זה, ואיך מוחקים מהלב דברים שצריכים למחות

אותם מהלב?

כותב בעל ספר החינוך: שלמעשה אין מצווה לא לזכור את זה כי אי אפשר לצוות על האדם לשכוח משהו, והעניין שגם אם אתה זוכר זאת שזה לא יעורר שום טינה על החבר, ולשונו 'משורשי המצווה של לא תקום ולא תיטור שידע האדם וייתן אל ליבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע היא סיבה שתבוא עליו מאת ה׳ יתברך, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון ה׳ ברוך הוא, אף אחד לא יכול להרע לי ולהזיק לי ולהכאיב לי, על כן כשיצערהו או יכלימהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו וה' יתברך גזר עליו בכך ולא ישיב מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו כי העוון הוא הגורם'!

זאת אומרת שגם אם לא הגענו למצב בו שכחנו את מה שעשו לנו, כפי שבאמת נדרש  וכמו שכתב שם במצוה רמ"ב שלא לנטור כלומר שנמנענו מלנטור בלבבנו מה שהרע לנו אחד מישראל ואע"פ שנסכים בנפשותינו שלא לשלם לו גמול כמעשיו אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו ועל זה נאמר לא תטור עכ"ל.

בכל אופן אין לנו לכעוס עליו – אם אתה רוצה לכעוס על מישהו תכעס על עצמך למה עברת עבירה ולא שבת בתשובה וגרמת שיקרה לך הדבר, ומביא את מה שהבאנו בעניין דוד ושמעי שאמר ״הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'״.

יש מישהו למעלה

רבי אלחנן ווסרמן הי״ד הביא פסוק בספר ישעיהו (פרק ט) ״והעם לא שב אל המכהו״ כתוב שם שאשור יבוא ויציק, ״והעם לא שב אל המכהו״,

משל למה הדבר דומה: אם מכים כלב במקל אז הכלב מתנפל על המקל, למה? כי זה מה שמרביץ לו, אז הוא הולך לנשוך את המקל. אם היה לו קצת שכל היה מבין שזה לא המקל אלא מי שמחזיק במקל והיה מתחנף אל הבעלים ולא נושך את המקל.

״והעם לא שב אל המכהו״, אנחנו חושבים שיש לנו עסק עם אשור אבל למעשה זה הקב״ה שנותן הכל הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה־הוּא בְיָדָם זַעְמִי:

הרוגי לוד – הכל ממרום

כל מה שקורה קורה מהקב״ה זה לא האדם זה לא המכה אלא גזירת עליון!

הגמרא (בבא בתרא י:) אומרת – הרוגי מלכות אין כל בריה יכלה להיות במחיצתם.

שואלת הגמרא: למה הכוונה, לעשרה הרוגי מלכות לרבי עקיבא וחבריו? הרי אל רבי עקיבא וחבריו אי אפשר להתקרב בגלל עוצם ידיעת תורתם ואם היה נפטר במוות טבעי היה אפשר להתקרב אליו?

ואומרת הגמרא, שהכוונה לא אל רבי עקיבא וחבריו אלא להרוגי לוד. מי הם הרוגי לוד?

בת הקיסר ערכה סיור באימפריה, וכדרכה של בת קיסר היא לא הלכה בידיים ריקות והיה לה כנראה תיבה מלאה בדינרי זהב אם תצטרך, והגיעו לארץ ישראל וברור שהאחריות על השמירה לשלומה הייתה על הנציב הרומאי בארץ ישראל והתנפלו שודדים על הכרכרה שלה והרגו את שומרי הראש ואת בת הקיסר ושדדו את התיבה.

זו מכה לנציב הרומאי בארץ ישראל, הרי אתה היית אחראי לשלומה והפקרת את הבת שלי… מה עשה?

העליל על יהודי לוד שהם אלו שהרגו אותה בגלל שרצו לנקום את חורבן ירושלים וביתר…

ואמר להם: אם אתם לא מסגירים את הרוצחים אנו נהרוג את כל יהודי לוד, ואף אחד לא יודע מי באמת הרג אותה אם יהודים או גויים. מכל מקום הייתה סכנה גדולה על חייהם של יהודי לוד וקמו שני יהודים פשוטים לוליינוס ופפוס וקיבלו עליהם את האשמה, ואמרו: מה אתם רוצים מכל יהודי לוד? אנחנו לבד עשינו זאת!

הביאו אותם אל הנציב ועכשיו הוא יכול לומר לקיסר שמצא את הרוצחים… אבל הוא ידע שזה לא הם, אז אמר להם: אם תמירו את דתכם אני אוותר לכם.

ואמרו לו: בשום פנים ואופן! אמר להם: תנסכו לעבודה זרה. אמרו לו: בשום פנים ואופן.

אמר להם: מים צבועים שיחשבו שאתם מנסכים. ואמרו לו: בשום פנים ואופן!

אמר להם: אז אני אהרוג אתכם. אמרו לו: בשביל זה הסגרנו את עצמנו!

אמר להם: אם אתם מעמו של חנניה משאל ועזריה אז יבוא הקב״ה ויציל אתכם מידי.

אמרו לו: מה אתה משווה? הרי הם היו צדיקים גמורים והצילם אבל אנחנו התחייבנו מיתה למקום ואם אי אתה הורגנו הרבה שלוחים למקום יש לו אריות ונמרים ולא מסרנו המקום בידך אלא לנקום את דמנו מידך…

זה היה אמור להרתיע אותו ולא נרתע והרגם.

אמרו: לא זזו משם עד שהגיע משלחת מרומי והרגה את הנציב הרומאי,

הקיסר החליט שהוא אחראי למותה של בתו. ומכל מקום הם זכו ומתו על קידוש ה' ואין בריה יכולה לעמוד

במחיצתם. (תענית יח:)

אנחנו רואים מכאן כל מה שאמר החפץ חיים, שאנחנו לא יכולים לומר שהועיל והאדם בעל בחירה הוא יכול להזיק לשני, והמסקנה (וכך כותב הגר״א) שגם בעל בחירה אין לו רשות להרע אם לא ניתנה לו רשות.

גם במקרה שאדם הרג את חברו כנראה שהתחייב במיתה כלפי המקום ואם אי אתה הורגנו הרבה אריות ודובים ונמרים למקום…

מה התכוונת?

וזה מביא אותנו לשאלה שמתעוררת ואין לנו את כל הזמן לפרוש את כל היריעה: מאחר וזה נגזר ממרום שהם יומתו לולינוס ופפוס ואם לא הוא היה הורג אותם אז דובים ונמרים היו עושים זאת,

אז מדוע הנציב נתחייב במיתה הרי הוא עשה את מה שנגזר? אז מה הם אמרו לו: נמסרנו בידך כדי להיפרע ממך, למה להיפרע ממנו ולא זזו משם עד שבאו משלחת מרומי ופצעו את מוחו בגזרים אם הוא עשה את מה שנדרש מדוע נענש?

וכן השאלה נשאלת על המצריים: רבותינו הראשונים שואלים (הרמב״ם הראב״ד הרמב״ן ועוד) ״גר יהיה זרעך וגוי ועבדום״ אז נגזר עליהם להשתעבד אז מדוע נאמר ״וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי״?

הבאנו את המקור להשקפה הזאת ברפואה ״רפא ירפא״ ניתן רשות לרופא לרפאות אע״פ שמישהו אחר היכה,

אבל רחמנא מחי באמצעות השני אז אם כך למה המכה צריך לשלם צער ריפוי שבת ובושת, אם הקב״ה שלח אותו להכות את השני?

הרי אם לא הוא אז הוא היה נתקל באבן או שהייתה באה עליו מחלה,

האם גם אז היו נפרעים מהמכה שלא עשה כלום?

רבי אהרון לייב שטיינמן שואל: המשנה אומרת האומנים שהטעו זה את זה, בעל הבית אמר לקבלן לך תשכור לי פועלים ב500 שקל ליום, הוא הלך לשוק של הפועלים ושכר אותם ב400 והם הסכימו ובאו לעבודה והסתבר להם שבעה״ב נתן לו רשות לשכור אותם ב500. ושואלים: למה עשית לנו את זה הרי בעה״ב הסכים לשלם 500 אתה נדיב על חשבון בעה״ב? האמת היא שהם מקבלים 400, אבל מותר שתהיה להם תרעומת על השליח מותר להם להקפיד! [רבי ישראל מסלנט מביא מזה ראיה שאם יהודי מקפיד על השני הוא עובר איסור, אין היתר להקפיד על הזולת אלא אם כן יש לך אישור, והראיה שהמשנה נתנה אישור לכך! כי הרי הצטווינו ״לא תשנא את אחיך״ ״ואהבת לרעך כמוך״]

ולכאורה הרי אם קיבלת 400 הרי מן הסתם כך נגזר ממרום שתקבל?

נאמר את אחת התשובות: כותב הרמב״ן (ונרחיב בדבר) על השאלה של העונש של המצריים מאחר ונגזר ממרום שאנחנו נעבוד שם למה נענשו המצריים? ״כי ידעת כי הזידו עליהם ותעש לך שם כהיום הזה״, מה הפירוש ״כי הזידו״?

פירושו שהם עשו את זה בזדון ליבם, כלומר (השפתי צדיק מפילץ אומר שהם נענשו בגלל שהם לא לבשו גרטל והלכו למקווה לפני שעינו את ישראל)

הם לא עשו את זה בגלל רצון ה' ואם היו עושים בגלל רצון ה׳ לא היו נענשים, והראיה ששליח בית דין לא נענש ולכן הם נענשו כי הם זדו הם עשו זאת ברצון.

אז רואים דבר מופלא, שאדם עושה דבר ונגזר עליו לעשותו אבל הוא משלם על זה שהוא עשה זאת מרצונו ועל זה למעשה הוא מקבל את העונש.

עונשו של יהוא

מצאנו את הדברים הללו בספר הושע (פרק א ד) ״ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא״ מה כתוב כאן? יהוא היה צדיק גמור, אומרת הגמרא ׳צדיקא רבה׳ (סנהדרין קב) הנביא המליך אותו מיד ה׳ הוא נמצא ראוי ממרום למלוך על עשרה שבטים מישראל וציווה אותו שיכרית את כל בית אחאב בגלל שהם העבידו את העם עבודה זרה ואת כל נביאי הבעל יהרוג.

והוא עשה זאת הכרית את כל צאצאי אחאב ואת כל נביאי הבעל ובסופו של דבר את העגלים של ירבעם הוא לא השמיד, הוא הרס את כל העבודה זרה בארץ ישראל והפך את כל המקומות שעבדו את הבעל לאשפתות מלבד העגלים, ומכיוון שהוא עצמו לא היה מושלם בעניין של לא לעבוד עבודה זרה אז הוא נענש שהרג את זרע אחאב ואת עובדי הבעל כרוצח.

מה מונח כאן? אם היית מושלם אז היית מתקומם נגד הע״ז והיית הורג בגלל שקנאת ה' בוערת בך, אבל מכיוון שאתה עצמך מגלה סובלנות כנגד הע״ז ואתה לא משמיד את העגלים אז אתה נענש שהרגת בדבר ה' את כולם!

רק מושלם יפרסם החנפים

רבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות ריט) כותב שהגמרא מאפשרת לדבר לשון הרע על עבריינים, מפרסמים את החנפים מפני חילול ה' אם אני יודע שיש מישהו שאין תוכו כברו והפרשה עלולה להתפוצץ ועלול להיות חילול ה׳ כי יגידו שהחרדים מחפים על חנפים ולכן מותר לפרסם זאת,

אבל בתנאי שמי שעושה זאת הוא מושלם אבל אם הוא לא מושלם אסור לו לעשות זאת כי אם זה בוער בך אתה היית צריך להיות מושלם ואם אתה לא מושלם ומדבר על האחר זה בגלל שאתה מחפש לפרוק את הרוע שבך ולא לשם שמים הדבר!

הקנאים נגד חשמל בשבת

רבי יעקב אידלשטיין זצ״ל סיפר: הוא היה אצל החזון איש ומצא משלחת מקנאי ירושלים (אני לא רוצה להכליל) יושבים אצלו ושואלים: למה אסור להשתמש בחשמל בשבת? ענה להם החזון איש: כי זה חילול שם שמים, כלומר השבת שלי מוארת ע״י יהודים שמחללים שבת ואני כביכול משדר שאני לא יכול להסתדר בעצמי בלי חילול שבת של אחרים ויש בזה חילול ה' כי יהודים לא צריכים להיות הגויים של שבת שלי.

והם שואלים: אם מישהו משתמש בחשמל אז מותר לדבר עליו לשון הרע? ואם כך מותר לדבר על כל יהודים שאין להם גנרטור חשמל כי הם מחללים שם שמים!

הוא מספר שהוא לא ראה אף פעם את החזון איש כועס כך: באתם לכאן לדבר לשון הרע?

אתם מושלמים ולא עוברים עבירות? אם הייתם מושלמים זה היה בוער בכם אבל כיוון שאתם לא אז אף אחד לא התיר לך לדבר על השני כי זה מראה שזה לא מקנאה לכבוד שמים אלא ממידות רעות והעונש אם כך הוא על המידות הרעות!

קנאת פנחס לשם שמים

נזכיר: פנחס קינא קנאת ה׳ והרג את זמרי וכוזבי והפסיק את המגיפה והציל את עם ישראל, ״ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי״ וכותב רש״י – לפי שהיו שבטים מבזים אותו ואומרים הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע״ז והרג נשיא שבט מישראל? מה יש להם ממנו? הם אמרו כך: אם ראיתם קנאי שפוגע אין בעיה אם הוא מושלם, אבל פנחס שסבא שלו גוי מי יודע אם הוא לא נתן פורקן למידות הרעות שבו ואז אין בזה היתר.

נזכרתי בסיפור והוא עדין מאוד: הרבי מקוצק זצ״ל הוא היה חותנו של האבני נזר והוא הסתגר 22 שנה הוא שאף לגובהי מרומים הוא חשב ליצור חבורה שתלך אחריו והוא התאכזב והסתגר והחצר התנהלה ע״י כמה ענקי עולם והם אלו שתיווכו בן האברכים לרבי ואחד מגדולי ראשי החבורה היה הרבי מאיזבצה, הוא היה תלמיד של פשיסחא והסתפח לקוצק והרבי מינה אותו שידריך את האברכים, היו שם ענקי עולם החידושי הרי״ם הרבי מגוסטנין רבי חנוך מאלכסנדר, והרביה מאיזבצה החליט שזו לא הדרך החסידים מחפשים רבי לא מלאך, ושמחת תורה אחת הוא החליט שהוא פורש ומיד לאחר החג פרש עם 300 חסידים וזו הייתה מכה חזקה לחסידות והרבי מקוצק מאוד התמרמר. הוא ייסד את חסידות איזבצה שמאוחר יותר הייתה לחסידות ראדזין. לענייננו שואל האבני נזר את החידושי הרי״ם: מילא אני הייתי אברך צעיר אבל אתם הרי הייתם חברים שלו ולמה לא העפתם כמה סטירות והעמדתם אותו במקום, שהוא עשה מרד בקוצק?

וענה החידושי הרי״ם: לא היינו בטוחים שאם נעיף סתירות זה יהיה נטו לשם שמים ולכבוד הרביה, אולי זה מקנאה שלו יש אומץ לעשות את הצעד הזה ולנו לא, ולכן לא העזנו לעשות לו כלום!

פנינה לשם שמים

נזכיר גמרא עם אמרה נפלאה של הראב״ד זצ״ל: פנינה לשם שמים נתכוונה. הייתה חנה שלא היו לה ילדים ולפנינה עשרה ילדים וחנה כל כך סובלת ופנינה רק זורה לה מלח על הפצעים: תגידי איך התעודות של הילדים? קנית להם נעליים? ולמה עשתה זאת ״וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה״,

היא רצתה שהיא תתפלל ויצרה בניהם ריחוק כדי שלא תרגיש חלילה שהילדים של פנינה הם כמו הילדים שלה, והיא הצליחה היא ילדה את שמואל ועוד ועל כל ילד שנולד לחנה מתו שניים לפנינה, עד שנשארו לה השנים האחרונים ונתנה אותם לחנה וביקשה ממנה שתבקש רחמים שלפחות יישארו לה שנים.

ושואל הראב״ד: אם לשם שמים היא התכוונה אז למה היא נענשה?

ועונה הראב״ד: שמא כדי שחנה תיוושע. ומה אכפת לה? כי אם חנה תיוושע אז בעלה יפסיק להקדיש לה את כל תשומת הלב שלו, הרי הכתוב אומר ״שאנכי טוב לך מעשרה בנים״ חנה קיבלה את כל תשומת הלב מאלקנה,

ואמרה פנינה: לי יש עשרה ילדים והוא לא מסתכל עלי אז נגרום לה שתתפלל ואז יהיה לה ילדים ונקבל יחס שווה, ומימלא הכוונה הייתה לתועלת עצמה ולכן היא נענשה.

ולכן אחד שפגע בחברו הוא חייב לשלם כיוון שהוא עשה זאת מיוזמתו האישית ולא לשם שמים!

*

להעריך זכותינו ומעלתינו – ולשמוח!

[השמחה בעבודת השם – אוצרותיהם עם תוספות]

(שמות פרק כד ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל־דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל־הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל־ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה' נַעֲשֶֽׂה:

חשק ושמחה לקבלת התורה

רש״י מפרש כאן מהם דברי השם והמשפטים שספר משה לעם: ״את כל דברי השם ־ מצות פרישה והגבלה: ואת כל המשפטים ־ שבע מצוות שנצטוו בני נח, ושבת, וכבוד אב ואם, ופרה אדמה, ודיניו שנתנו להם במרה״. לכאורה דבריו טעונים הסבר מכמה פנים:

ראשית, הרי בתחלת פרק זה כתב רש״י שפרשה זו נאמרה לפני עשרת הדברות קדם שעלה משה להר סיני. בשלב זה כלל ישראל עמדו סמוך ונראה לקבלת התורה כלה, בעוד ימים ספורים הם יקבלו את כל התורה ובכללו את אותן שבע המצוות? ובפרט שמצוות אלו כבר הצטוו עליהן במרה?

שנית, הרי אבות העולם קימו את כל התורה כלה על מצוותיה ודקדוקיה, ובתוכה כלולים גם אותן שבע מצוות שנצטוו בני נח. אם כן מדוע יש צורך לדבר שוב על אותן מצוות ודינים הידועים שכבר קימום אבות העולם? מה גם עוד, שלשון הפסוק ׳ויספר לעם׳ אינו תואם עם דברי רש״י. כי אם אכן למדם דינים אלו, היתה התורה אמורה לכתב ׳ויצו את בני ישראל׳ או ׳וידבר אל בני ישראל׳, ומהו הלשון ׳ויספר׳?

הרמב״ן [שמות כד-א] בפרושו על התורה אכן עומד על דברי רש׳׳י אלו, וכותב בצורה החלטית שאינה משתמעת לשני פנים: ״כי איננו נכון שיהיה על המשפטים שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה, שכבר שמעו וידעו אותם, ולא יאמר ׳ויספר׳ אלא בחדשות אשר יגיד״.

אולם בכדי לישב את דברי רש״י, מצאתי דברים נפלאים וערבים שכתב אחד ומיחד מגדולי ומאורי החסידות, הגאון הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ״ל, בעל ה׳קדושת לוי׳. אשר באפן תמידי דרכו בקדש לפרש את התורה על דרך החסידות, רמז או סוד, כאן נקט את דרך הפשט, ושפך אור על פרוש דברי רש״י הללו.

ה׳קדושת לוי׳ מסביר, כי ודאי הדבר שכלל ישראל ידעו היטב את שבע מצוות בני נח, דיניהן ופרטיהן, הרי כבר הצטוו עליהן במרה, ולא היה נצרך משה להודיעם ולספר להם פשוטם של דברים פעם נוספת.

אלא כאן היה ענין מיחד למשה רבנו לספר להם את ההשלכות העצומות והתוצאות הנשגבות בעולמות העליונים שנגרמות בעקבות קיום המצוות, כפי שנסביר כעת.

לא ללמוד תורה, אבל בשמחה!

באחד ממסעותיהם, מצאו את עצמם שני האחים הצדיקים ר' זושא מאניפולי ור' אלימלך מליז'נסק מושלכים אל תא מצחין בבית הכלא העירוני, יחד עם עוד כ-15 פושעים גויים. עלילה שפלה נרקמה נגדם והם לא ידעו כיצד יחלצו מן הצרה. לפתע התחיל אחד האחים לבכות. אמר לו אחיו:"אחי היקר, אל תדאג, בטוחני שהשי"ת יצילנו גם מצרה זו!" אמר לו השני: "גם אני בטוח, אך לא על כך אני בוכה. בוכה אני, מכיוון שבאמצע התא הניחו הסוהרים דלי של שירותים. ומכיוון שזהו מקום מטונף, הרי שאסור לי על פי ההלכה ללמוד תורה, ואיני יכול ללמוד ולהגות בחכמתו יתברך". אחיו הביט בו מהורהר במשך כמה דקות. לפתע עלה חיוך רחב על פניו ופנה אליו בשאלה: "מדוע איננו יכולים ללמוד?". ענה לו השני: "כבר אמרתי לך, מכיוון שכך כתוב בתורה!" הביט בו אחיו בפנים שוחקות ואמר לו: "אם כך, אי-הלימוד שלנו הוא מצווה, ומצוות צריכים לעשות בשמחה!".

החלו שני האחים לרקוד. הביטו עליהם שאר האסירים הגויים בתמיהה ושאלו: "מדוע אתם רוקדים?" ענו להם האחים: "אנחנו רוקדים כי יש כאן שירותים!". החלו שאר האסירים לרקוד יחד איתם. קולות השירה והריקודים הרקיעו שחקים והגיעו עד למשרדו של מפקד הכלא. מלווה במספר סוהרים, הגיע המפקד הרותח אל מוקד הרעש, וצעק בזעם: "למה אתם רוקדים?" "אנחנו רוקדים כי יש כאן שירותים!" ענה לו אחד האסירים. "אם כך", אמר המפקד, "אני מוציא מכאן את השירותים…" "כי בשמחה תצאו" – על ידי שמחה אפשר לצאת מכל הצרות…

שמחה בעולמות העליונים

הנה בכל מצוה שהאדם מקים בחיי חיותו כאן בעולם הזה, הוא גורם לתהפוכות גדולות בעולמות העליונים.

הוא משפיע שפע אורה, ששון ושמחה, וגורם כביכול לקדוש ברוך הוא להשתעשע במעשים טובים ובמצוות שעשה. אלא שהתורה אינה מרחיבה את הדיבור אודות זה, וגם אין הקדוש ברוך הוא נותן לאדם לראות בעיני בשר את תוצאות מעשיו, כי אינו רוצה לשלול ממנו את כוח הבחירה. כי אם יראה האדם שכרן של מצוות ואת השלכותיהן הרחבות, יבטל ממנו כוח הבחירה לגמרי. הוא ירוץ תמיד לקים את המצוות בחשק גדול ובשמחה, ולכן לא התגלו לאדם תוצאות מעשיו הטובים, כדי שיעשו על ידי בחירה, מרצונו החפשי של האדם.

אך כאן, קדם קבלת התורה, רצה משה רבנו שעם ישראל יקבל את על התורה והמצוות מתוך חשק ושמחה, לכן הוא גלה להם טפח מהנעשה בעולמות העליונים בעקבות התורה והמצוות שהם עתידים לקבל, ובכך הגביר בהם רצון עז ושמחה לגשת לקבלת התורה.

למטרה זו נקט משה לדוגמא דוקא באותן המצוות הידועות להם מכבר, ובאמצעותן תאר להם את גדל השעשועים שמשתעשע ה׳ יתברך בקיומן ואת מתן שכרן העצום לעתיד לבוא.

סיפור דברים אלו, אכן גרם להם לענות ולומר יחדו ובקול רם:

'כל אשר דבר ה׳ נעשה', כשבכונתם לומר: אם אכן כך הם פני הדברים, חפצים אנו בעוד מצוות וחיובים, כדי שהקדוש ברוך הוא ירבה להשתעשע עמנו, וימשיך להשפיע עלינו עוד שפע רב של חיים בזכות שמירת התורה וקיום המצוות.

על פי זאת מישב ה׳קדושת לוי׳ את כונת דברי רש"י.

משה לא אמר להם את פרטי הדינים אלא כאמור תיאר באזניהם את גדל ענין המצוות, שכרן והשלכתן על האדם עצמו ועל כלל העולמות העליונים, ובאמת לא חזר באזניהם על הדברים הידועים להם. לכן גם נאמר הלשון ׳ויספר לעם' כי על תאור הענינים שייך היטב להשתמש בלשון ׳ספור' עד כאן תורף דבריו המתוקים של ה׳קדושת לוי'.

[א.ה. ואכן מצאתי מעין זה במכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ב

"מתוך שנאמר (שם שמות כד ג) ויבא משה ויספר לעם אמר להם אם מקבלים אתם עליכם עונשים בשמחה, הרי אתם מקבלים שכר, ואם לאו הרי אתם מקבלים פורענות, וקבלו עליהן עונשין בשמחה" עכ"ל].

מרן רבי חיים וואלוז'ין זצ״ל, בספרו ׳נפש החיים׳ (ד, יב), ברצותו להלהיב את הלומד עד היכן פועל האדם על ידי למודו ועל ידי חדושיו, משתמש גם כן בשיטה זו, ומגלה לאדם את השפעת פעלתו. זה לשונו:

״וכל שכן חידושין אמתים דאורייתא המתחדשין על ידי האדם, אין ערוך לגודל נוראות נפלאות ענינם ופעלתם למעלה. שכל מלה ומלה פרטית המתחדשת מפי האדם, קודשא בריך הוא נשיק לה ומעטר לה, ונבנה ממנה עולם חדש בפני עצמו, והן הן השמים החדשים והארץ החדשה…׳׳

משה רבנו ידע היטב מה הערך והמעלה של למוד התורה כאשר הוא נעשה מתוך שמחה וחשק, וזהו ספור הדברים האמור כאן בתורה!

המשגיח, הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ״ל, בעל ה׳לב אליהו' היה מאריך רבות בשיחותיו על כך ׳שמוטלת על היהודי חובה תמידית לחוש כי אין משהו טוב משתלם ומשמח יותר מחיי תורה וקיום המצוות, לשוש ולשמח עמהן כמוצא שלל רב, ולהגביר כל העת חשק ושמחה בקרבו לקיימן.

רבי אליהו סיפר כי פעם הלך ברחוב יחזקאל בירושלים בדרכו לישיבת קמניץ למסירת שיחתו הקבועה. בדרכו פגש את הגאון הצדיק רבי אהרן כהן זצ״ל, ראש ישיבת חברון, שהיה גאון בעל שעור קומה, צדיק נשגב וקדוש מפלא, כשהוא אחוז בשרעפיו. רבי אליהו הבחין כי פניו של רבי אהרן קורנות אשר עלאי ושמחה מיוחדת.

שאלו רבי אליהו: ׳׳שמחה זו מהי עושה?"

השיבו רבי אהרן: ״שמח אני לקים כעת שתי מצוות: האחת היא, הצווי של ׳ודברת בם ולא בדברים בטלים ׳(יומא יט, ב), ואף על פי שקשה לי להרהר ברחוב בדברי תורה׳ אני מתאמץ לחשב בלמוד. והשניה, היא קיום הצווי של ׳ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם׳.

רבי אליהו לופיאן התפעל עד מאד מהגישה הנעלית הזאת, ואמר בשיחתו: ״כך צריך זאדם תמיד לגשת ללימוד התורה וקיום המצוות בהרגשה שזהו האשר הגדול ביותר שקיים עלי אדמות!״

כשהאדם יודע מה העקר ומה הטפל, וחש שמח ומאשר בזכיתו הגדולה להיות שומר תורה ומצוות, חייו מרוממים יותר, כל מהלך חייו משתנה לטובה. תחושה זו מסייעת לו לסלק את מידת העצלות, וגורמת לו להשתדל בכל הכחות לעשות את הדבר שהכי מעצים ומעשיר אותו ־ קיום התורה והמצוות!

גם הגאון הצדיק רבי גדליה אייזמן זצ״ל, משגיח ישיבת ׳קול תורה׳, היה מרבה לעורר כענין הנחיצות והחובה שתהיה שמחה בעבודת השם, ללמד תורה ולקיים את המצוות מתוך חפץ לב וקלילות, ולא מתוך כובד ועצלות. זה היה אחד הנושאים המרכזיים שמקד עליהם את שיחותיו.

בשיחה פרטית עם אחד התלמידים אמר פעם:

אנו אומרים כל יום בתפלת שחרית ־־ ״ה׳ אלהי אברהם, יצחק וישראל אבתינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך״. מה פרוש המלים ׳שמרה זאת עולם׳?

הביא על כך רבי גדליה את דברי ה׳מצודת דוד׳ שהסביר שם ב׳דברי הימים׳ (א, כט, יז)

בקשה זו של דוד המלך ׳שמרה זאת לעולם׳ מוסבת על הפסוק הקודם: (דברי הימים א פרק כט – טז) ה' אֱלֹהֵינוּ כֹּל הֶהָמוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינֹנוּ לִבְנֽוֹת־לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ מִיָּדְךָ היא הוּא וּלְךָ הַכֹּֽל: (יז) וְיָדַעְתִּי אֱלֹהַי כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל־אֵלֶּה וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ־פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִֽתְנַדֶּב־לָֽךְ: (יח) ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ שֳׁמְרָה־זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶֽיךָ:

דוד המלך אמר זאת לעיני כל הקהל, בהקשר לנדבותיהם הרבות של בני ישראל שהביאו לבית המקדש. ודוד התפלל והתחנן לפני הקדוש ברוך הוא שיזכר לעולם את ההתנדבות וההרתמות הגדולה של כל העם מתוך שמחה וטוב לב לבנות לו בית.

ובספר ׳מסילת ישרים' (פרק יט) כשמדבר אודות השמחה בעבודת השם הוא מעתיק פסוק זה, וכותב שהשמחה "הוא עיקר גדול בעבודה!״

רבי גדליה עורר מכאן, כמה חשוב הדבר בעיני ה׳ יתברך עשית המצוות מתוך שמחה, עד כדי כך שהתעלם דוד מעצם בניית בית המקדש, ובתפלתו מיקד את בקשתו שהקדוש ברוך הוא יזכור לעולם דוקא את ה׳שמחה להתנדב לך!'

רבי גדליה היה אומר תמיד לבחורים בישיבה: ״למדת היום סדר כמו שצריך, התקדמת בגמרא, תשמח! תהיה מאשר! הרבה אנשים ברחוב לא זכו לזה״.

וכשהתאונו בפניו תלמיד איך אשמח הרי היו גם כמה רגעים של בטלה בסדר? השיבו תשובה נפלאה: ״יש מקום בראש להניח גם שני תפלין! דבר ראשון תשמח על מה שכן הספקת ללמד, אחר כך תזכר גם כן את הטעון תקון. אך העיקר לשמח במה שהיה טוב! השמחה בעבודת השם היא יסוד ראשון!״

עלינו לזכר שצורתו של עבד ה׳ אמתי, זהו השמח בעבודתו! כך הגדיר בעל ׳חובת הלבבות׳ (שער עבודת אלקים פרק ה): ״לא יהגה כי אם בזכרו, ולא יביט כי אם אל דרכיו. ולא ישמע כי אם אל דבריו. ולא יאכל אלא מה שהטריפו. ולא יחשב אלא בגדלתו. ולא ישיש אלא ברצותו אותו. ולא ישמח כי אם בעבודתו…״

חלק בלתי נפרד מעצם עבודת ה׳ שהיא נעשית מתוך שמחה!

כידוע שהגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל, משגיח ישיבת פוניבז' היה תובע מעצמו לפי מדרגותיו הגבוהות בלי סוף. מאידך גיסא, מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל, היה מתבטא שלא ראה בחייו אדם כה שמח כמו המשגיח…

והן הן הדברים!

״ויחזו את האלקים״ – ששו ושמחו כמי שאוכלים ושותים

נקודה זו אנו מוצאים במקום נוסף בפרשה:

נאמר בפסוק: ״ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו״

 (כד, יא), והתרגום מפרש: ״ולרברבי בני ישראל לא הוה נזקא וחזו ית יקרא דה׳ והוו חדן בקרבניהון דאתקבלו ברעוא כאלו אכלין ושתו״.

כלומר, בני ישראל היו כל כך שמחים בעבודת ה׳ שלהם במה שזכו להקריב קרבנות, שהם חשו עונג – כמו של אדם מגשם המאשר בעת שאוכל ושותה כדי לסעד את גופו, עד כדי כך היו שמחים הם בעבודת השם!

לשיר במקלחת…

דודי, אח אמי, הגאון רבי אליקים שלזינגר שליט״א, ראש ישיבת ׳הרמה' בלונדון, למד אצל הגאון הצדיק רבי אבא גרוסברד זצ״ל, בתקופה בה כיהן כמשגיח בישיבת לומז'א בפתח־תקוה. ארע פעם בעת אחת השיחות שמסר רבי אבא בישיבה, לפתע נשמע בבית המדרש רעש מכיוון חדר המקלחות. אחד הבחורים החליט להתקלח בדיוק בעת השיחה. רבי אבא אף הוא שם לב לכך אולם לא הגיב כלל אלא שלאחר כמה רגעים שמעו כי הבחור מזמר לעצמו בעת המקלחת. לא היה יכול רבי אבא להתעלם מכך, והגיב בעצומה של השיחה: ״ודאי צריך האדם לאכול, לשתות ואף להתקלח. רק השאלה ־ היכן הוא מזמר, אם מזמר הוא בעת למוד התורה או בעת המקלחת!!…״

משמעות השאלה – כאשר מתנגנת לו לאדם מעצמו מנגינה, סימן שטוב לו! זאת בדיוק השאלה הגדולה שהציג רבי אבא בפני התלמידים, מתי טוב לבחור? מתי פורצת המנגינה מפיו ־ בזמן שמתקלח או בזמן שלומד תורה?

העבודה המוטלת עלינו היא לחפש את העונג, להגביר את החשק בלמוד התורה ובקיום המצוות. החשק והשמחה נותנים לארם את הדחיפה להמשך אליהן ולא לנטוש אותן, ולקיימן מתוך שמחה וטוב לב.

אמר ר' אהרון מקרלין- שמחה אינה מצוה מתרי"ג מצוות, אולם למה ששמחה יכולה להביא- שום מצווה אין בכוחה להביא. עצבות אינה עבירה, אולם למה שעצבות יכולה לגרום- שום עבירה אינה יכולה לגרום…

וכבר אמרו בדרך צחות – תורתו של "דואג" מן הפה ולחוץ…

לפי"ז מבאר המגיד ממזריטש "והיה אם שכח תשכח את ה"א". והרי "והיה" לשון שמחה הוא, וכיצד נוקט לשון שמחה על שכחת השי"ת? אלא הביאור הוא "והיה אם שכח תשכח"- אם תשכח את ה"והיה"- את השמחה, עי"ז "תשכח את ה"א"…

מה שמדכא את האדם ומביא עליו עצבות ומרה שחורה הם העבירות המטמטות ליבו. לאחר עבירה האדם חש לא יוצלח, חדל אונים, חדל אישים, חסר חוט שדרה. לעומת זאת מצווה ממלאת את האדם.

הגאון רבי נחום רגוזניצקי שליט״א, מספר כי פעם דבר עם מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל, אודות בחור מסים ששרוי בעצבות ואבדה ממנו שמחת החיים. ה׳חזוראיש׳ הגיב על כן בטון מתמיה: ״אינני מבין כיצד שייך עצבות אצל יהודי, הרי יש לנו את הזכיה והאשר להיות עם השם, אשר בחר בנו מכל העמים…׳

נפה"ח – טיטוס קמח טחון טחן. גוי לא מגיע לעולמות העליונים. מעלת ישראל.

בספר 'סדר היום׳ (בתפלת מעריב) מפליג מאד בעניו עניית אמן, וכותב דבר נורא ומחריד, כי מי שאינו מחשיב כראוי את גדל מעלת ענית אמן ועושה זאת בקרירות ואדישות, הרי הוא ״כמאבד עצמו לדעת ואסור לרחם עליו״!!!

ויש שעוררו לאור זאת, שכך זה בכל ענין, כשהאדם לומד תורה או כשמקים מצוה מסימת, אם עושה זאת מבלי להיות מודע לערכה וחשיבותה, אלא מתוך הכרח כ׳מצות אנשים מלמדה', הפסד הוא לו, והרי הוא כמאבד עצמו לדעת שאסור לרחם עליו, משום שערך התורה והמצוה שמקימים באפן כזה פוחת לאין ערוך!

דודי, הגאון רבי אריה פינקל זצ״ל, ראש ישיבת מיר-ברכפלד, אמר לי דבר מבהיל בשם דודו ורבו, מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל, ראש ישיבת מיר:

״בן תורה שמסוגל להפסיק באמצע למודו, בשביל דבר של מה בכך, בשביל כסף מועט, בשביל שיחה בטלה, אזי גם בעולם הבא לא יחשיבו את למודו יותר מאשר כדבר פחות, בדיוק כפי הרמה והערך שהוא עצמו יחס לתורה!׳

כמו שמצינו בשלחן ערוך (סימן שפב) לענין החוטף מצוה מחברו, שצריך החוטף לתת לנחטף עשרה זהובים. אולם המחבר פוסק שהסכום נקבע לפי ראות עיני הדין. מפרש הסמ״ע שכונתו היא, שהדין יבדק כמה שוה המצוה אצל מי שחטפו ממנו, אם שוה בעיניו רב או מעט.

הגברת החשק והשמחה בעבודת ה', תעלה ותרומם אותה לאין שעור, והדבר נמצא ביכלתו של כל יחיד ויחיד לעשותו!

זבולון התרעם על חלקו שלא קיבל שדות וכרמים, ואילו לי ימים ונהרות, שלא ניתנים לזריעה. א"ל הקב"ה לך יש חילזון שממנו מפיקים את התכלת. הבט במה שיש לך ואל תתלונן!

כך הפיס ה' את דעתה של הלבנה שהוקטנה – הרי לך יש כעת כוכבים סביבך!

גם ברוחניות – יש ואין האדם מסוגל להגיע ליותר ממדרגה מסוימת, ועליו לדעת שיש לו לשמוח במה שזכה,

אהרון לא זכה להקריב והפיס ה' דעתו בזה שיש לו את הדלקת המנורה.

אביי קיבל פריסת שלום משמיא כל ער"ש, ורבא כל עיה"כ, חלשה דעתו של רבא, וא"ל משמים דייך מה שאתה מגין על הכרך בו אתה דר.

הרשע – לא מתפייס בזה, 'וכל זה איננו שווה לי' אומר המן, הכל לא שווה כלום אם אין לי 'את זה'! אך הצדיק מכיר בטובת ה' עליו במה שכן העניק לו ולא מתקנא בזולתו.

*

הגיהנם – יש מה לפחד

[הם פחדו, ואנו שאננים?! והגדת, עם תוספת מרובה]

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד ב

וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי – אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון – אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי – כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון; ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי – ולא אבכה? אמרו לו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? – אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם. בשעת פטירתו, אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא.

מדוע באמת רבי יוחנן פחד? הוא לא ידע שהוא צדיק?

תניא, היה רבי מאיר, יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך: אם אלקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם.

ה' יכול לפרנס העניים. למה הוא שולח אותם אל הגביר הקמצן??

מזכיר הדבר את האדם שבא לרב שטיינמן עם איש עסקים וביקש שהרב יברכו בעשירות והוא יתרום חצי מרווחיו לאברכים. חייך הרב ואמר – אם יש לי כח לברך ואדם יזכה בעשירות – אז אברך ישר את האברכים… למה לגרד אוזן שמאל עם יד ימין?… [במאמר המוסגר – פעם אמרו לו על אדם שמרויח מליונים – וחצי מרווחיו נותן לצדקה! שאל הרב מה יש לו לעשות עם כל כך הרבה כסף…] בכל אופן אמר האדם שהביא את איש העסקים לרב – מדומני שהוא רוצה לזכות להיות הכלי שדרכו יבוא השפע לאברכים! אמר לו הרב – ולי נראה שהוא רוצה להנות מהשיריים…

אמר לו: כדי שננצל בהם אנו מדינה של גיהנום. וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם. אמר לו: כדי שננצל בהם אנו מדינה של גיהנם (בבא בתרא י ע״א).

וב״כלי יקר״ באר בזה לשון הכתוב: ״אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך׳ (שמות כב, כד), שהעני עושה עמך יותר ממה שאתה עושה עמו. אתה עושה עמו חיי שעה והוא עושה עמך חיי עולם, אתה נותן לו פרוטה והקדוש ברוך הוא משלם לך פי שנים כפלים [כמו שאמר (בסנהדרין ק ע״א) שאדם נותן מלא חפניו לעני בעולם הזה, והקדוש ברוך הוא נותן לו מלא חפניו של הקדוש ברוך הוא טובה לעולם הבא!]. לכך נאמר (תתב.יט): ״שם האיש אשר עשיתי עמו היום, בעז״, יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית (ויקרא רבה לד, ח). ולכן אסרה התורה לקחת רבית על ההלואה, כי מקבל שכרה בכפל כפלים לעולם הבא, מלבד פירותיה בעולם הזה.

הנה כי כן, ה״כלי יקר״ שם את הדגש על שכר המצוה, שהוא עצום ורב. אבל כשנתבונן נראה שרבי עקיבא ורבי מאיר לא אמרו ״כדי שנזכה על ידם בעולם הבא״, אלא, ״כדי שננצל בהם מדינה של גיהנום״.

מדוע התמקדו בהצלה מגיהנם – ולא בשכר בג"ע??

ובאורו, שכל מצוה מזכה בגן עדן, והרי אפלו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרמון (ברכות נז ע״א). אבל לפני כן יאלצו להזדכך בגיהנום, ומי יודע כמה זמן ובאיזה מדור! העצה אחת היא.

בידענו שמשפטי הקדוש ברוך הוא במדה מגד מדה (סוטה ח ע״ב), הן בעולם הזה והן לעולם הבא (סנהדרין צ ע״א), אם נלוה לעני, נתן צדקה, נגמול חסד –

ומה הגדרת החסד, לפנים משורת הדין, מעבר למה שמגיע – או אז יגמל עמנו הבורא יתברך חסד, ולמרות שיתכן ויגיע ענש הגיהנום, יצילנו ממנו. ולכן אסרה התורה לקחת רבית על ההלואה, לא [רק] משום ששכרה במרום עצום ורב, אלא משום שאם יקח עבורה ריבית הרי זה מסחר ככל המסחרים, ולא מעשה חסד צרוף, ואיך יציל בחסד ממרום מדינה של גיהנום?!

לא מדברים היום על הגיהנם

כתב הסבא מקלם [חכמה ומוסר ח"א עמ' עב] "יבין האדם כמה חובה לפניו לקרב ציורי גיהנם לפניו למען יוכל לפעול עליו לסור מרע וכולי האי ואולי, שלא יהיה מִכת הרשעים והפושעים ר"ל".

ובלב אליהו [לאפיאן שמות עמ' רמג] כתב: וידוע מעשה שהגאון ר' ישראל מסלאנט זצוק"ל אמר פעם שיחה מוסרית בבית המוסר בקובנא והעביר את אצבעו כמה פעמים בתוך האש באמצע השיחה כדי להרגיש אש הגיהנם בקל וחומר, וכהיום מתביישים אפילו להזכיר את הגיהנם".

וראה עוד במכתב מאליהו [ח"א עמ' רצו] שכתב בפרוטרוט כיצד נמחיש לעצמנו את הגיהנם וזה לשונו: ״והסבר זה ש"אש [של העוה"ז היא] אחת מששים בגיהנם״, הוא ההסבר הציורי ביותר. אמר הגרי״ס ז״ל שצריך לצייר בפרטי פרטים, כמו: אצבע קטנה באש לרגע כמה יכאב; ואחייב לצייר כאב של ב׳ רגעים. של ג', וכו'. אבל לאט לאט; עד שיגיע סוף סוף אל ציור אש אחת של י״ב חודש. ואחייב יצייר לו אש כפולה, ופי שלשה, ופי ד׳ וכו' וכו', וזה ברגע ובב' ובג׳ וכו'. אם יצייר לעצמו בפרטי פרטים כזה ציור שלם בודאי יהיה לו לתועלת רבה. ואח״כ הוסיף הגרי"ס ז״ל, יחשוב שהרגשת אורך הזמן משתנה לפי גודל הכאב, והא ממשיל זאת: "כמו מי שיכאבו לו שניו הרבה בלילה, ומחכה לאור הבוקר. כמה יאריך לו הזמן, ידמה שעברו שעות הרבה, ואינן אלא רגעים, וככה משפט הגיהנם י״ב חודש״. עכ"ל.

כך חיו הגדולים

גאון ושקדן היה בירושלים, רבי יוסף שימשלביץ זצ״ל, מעולם לא מצאו אדם יושב ובטל. בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו שנן את תלמודו, ממש לא פסק פיו מגרסה.

הגיע לזקנה ולשיבה, וערב שבת אחד מצאו הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ״ל במקוה של ״שערי חסד״ כשהוא חור כסיד ורועד בכל גופו.

מהר והתענין: ״כבודו אינו חש בטוב?!״ אולי ההבל והחם השפיעו עליו לרעה –

ענהו, כשעיניו קמות ושניו נוקשות: ״לא, בריאותי תקינה – אבל ראיתי אדם עולה מן המקוה והוא שלוק וסמוק. מישהו שאלו: ״איך המים?״ וענהו: ״רותחים, כמו הגיהנים!״ –

ואני זקנתי ושבתי, עוד מעט אעלה לשם, והתחלתי לרעד ממורא הגיהנום!״…

ואם הוא פחד, אנו מהי וכלום רק הוא פחד?!

הסבא מקלם זצ״ל הביא דברי המדרש (במרבר רבה כג, ה. תנחומא מסעי ד) על הכתוב: ״ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו, ויראהו ה׳ את כל הארץ… עד הים האחרון״ (דברים לד, א-ב), עד היום האחרון. דור דור ושופטיו ומנהיגיו, פושעיו וצדיקיו. הראהו גיהנים. אמר משה: מי נדונים בו, אמר לו: הרשעים והפושעים בי. שנאמר (ישעיה סו, כד): ״ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי, כי אשם לא תכבה ותולעתם לא תמות והיו דראון לכל בשר״. התחיל משה מתירא מן הגיהנים, אמר לו: ״הראיתיך בעיניך, ושמה לא תעבור״ (דברים לד, ד).

ואם משה רבינו פחד, נחנו מה!

קושי הגיהנם

ומה, כמקווה חמה, רותחת, לוהטת, בלבד? איפה!

כשאמרו שהשבת אחד מששים לעולם הבא (ברכות נז ע״ב). מה ההשואה, איפה השבת ואיפה העולם שיפה שעה אחת של קורת רוח בו יותר מכל חיי העולם הזה (אבות פ״ד מי״ז), וצדיקים יושבים בו ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה! אבל ״אחד מששים״ הם קרטוב, ״בנותן טעם״ בלבד. כמו היחס שבין השנה למיתה, והחלום לנבואה (שם).

כך יש להבין גם ״אש, אחד מששים לגיהנום״ (שם)!

מקוה חמה?!

דמינו להר געש, ובו לבה רותחת, מבעבעת, מתערבלת וזה מעין דמעין, ״בנותן טעם״ בלבד! דינו בדברי הרמב״ן (בהקדמתו לפרישו לאיוב) ששעה אחת בגיהנים נוראה משבעים שנות יסורי איוב. והיא מבעבעת, והרשעים נזרקים בה כבשר בקלחת (בבא בתרא עד ע״א, ותוספות חלין צח ע״א)! ולחשוב, שאין עברה שלא מגיע עליה קרטוב גיהנים!

הגרא ופחד הגיהנם

סיפר רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ״חפץ חיים׳,:

– אחד מהיושבים לפני הגר״א דוילנא, שמע מפיו יום אחד כמה גדול עונש גיהנום, שאין לבני אדם שמץ של מושג בנוראיותו. אפילו התיאורים המוחשיים שכתב רבי אליהו דיוידאש מסוד חכמים צופי נסתרות, בספרו ״ראשית חכמה" אינם אלא כטיפה מן הים – בהשוואה למציאות בפועל שמה.

חלשה דעתו של התלמיד למשמע הדברים ומרוב דאגה ופחד חלה ונפל

למשכב.

כשנודע דבר מחלתו לרבו הגר׳׳א, הלן אליו לבקרו, ושמע מפיו מה גרם לו דאגה יתירה כזאת. אמר לו הגר״א:

– תנוח דעתך בודאי כל אלו הדברים שאמרתי בענין תוקפו של גיהנום – אמת, אבל בפלס של מעלה שוקלים את העבירות לעומת הסבל והצער שהיו מנת־חלקו של החוטא בזה העולם, כל צער פעוט שסובלים פה מצטרף בעליונים לחשבון גדול, ונמצא רוב חובותיו כבר פרע בסבלותיו בחיים עלי אדמות.

על מה מקפידים ביותר בבי"ד של מעלה?

בשבת שלאחר הסתלקותו של רבינו רבי יצחק בלאזר זצ"ל, הוא הופיע בחלומו של רבי חיים ברלין זצ"ל, גאב"ד מוסקווה, בנו של הנצי"ב מוולוז'ין. לפי עדותו של רבי חיים, הביע רבי איצל'ה בלאזר את תודתו על שצוואתו, בה ביקש שלא להספידו, נשמרה כהלכתה, כאשר על יד מטתו לא נאמרו אלא דברי התעוררות כפי שהחליטו גדולי-ירושלים, אשר חפצו שלא לעבור על צוואתו, ועם זאת לעורר את העם לנוכח סילוקו של צדיק. באותה הזדמנות של פריסת שלום ממתיבתא דרקיעא, רצה רבי חיים לדעת סוד דין של מעלה, כיצד ועל מה דנים. "דין של מעלה קשה הרבה יותר ממה שחושבים" – סיפר רבי איצל'ה. "רק עכשיו, בשבת קודש, זמן מנוחה, ניתן לי לבוא אליך. כל ימות החול לא הניחוני לכך". "תדע" – אמר לו רבי איצל'ה לרבי חיים – "שהדין של מעלה חמור מאד, שאי אפשר לשום אדם בעולם הזה לשער כלל, אמנם על תלמידי חכמים יש הרבה מליצי יושר, אולם מקפידים שם מאד על חטא הלשון. ומשמו של רבי יצחק יעקב רודרמן זצ"ל, ראש ישיבת "נר ישראל" בבלטימור, מסופר, שכעבור כמה חדשים נגלה רבי איצל'ה לרבי חיים בחלומו, ואמר לו, שבשמים מקפידים מאוד על ברכות הנהנין, ועל כן יש ליזהר מאד בדבר.

[בהקדמה ל'כוכבי אור' וב'ארחות חסידיך' עמ' 345]

עושים תשובה.

ומה עוד?

למה צריכים עוד, משום שרבנו יונה (בתחלת ״שעדי תשובה״) המשיל את התשובה לכבוס בגד מלכלך. כבוס שטחי לא ימחק לחלוטין כתם עז ועמק. ולב יודע מרת נפשו. כמה עמקים חטאינו וכמה רדודה תשובתנו.

ובכן, שני דברים. האחד שעושים, והאחד שלא עושים.

מה עושים, גמרא היא, ושיכת לפסוק בפרשה.

זהירות מגאוה

זה, מה שיש לעשות. ועם זאת, להזהר ולהשמר ממה שאסור לעשות. לא להתגאות. מלבד דעת הסמ״ג (מצות לא תעשה סד) שיש אסור מדאוריתא להתגאות, ומלבד מה שהאריכו בנוראותה בגמרא (סוטה ד ע״ב, ה ע״א),

שאמרו שהוא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות, ותועבה ומגרש השכינה.

מלבד כל אלו, הרי פרי הגאוה נורא. שכתב הגאון מוילנה זצ״ל: ״אף על פי שהקדוש ברוך הוא דן את האדם לפנים משורת הדין, מכל מקום לבעל גאוה לא ינקה כלל, ודנים אותו כמדתו ממש ואין מנכין לו כלל. שנאמר (משלי טז, ה): ״תועבת ה׳ כל גבה לב, יד ליד לא ינקה״ (באור הגר״א, שם).

ומדוע, באמת? אם לדעת כל מוני המצוות, מלבד הסמ״ג, אין זו עברה כשלעצמה, למה יחמירו בעטיה בדינו ויענישוהו בחמרה על כל עברותיו?

התשובה נתנה בדברי המשנה: ״מאיד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמה״ (אבות פ״ד מ״ד). מי מסוגל להסביר משנה זו?

ראשית, מי מנחל ומקוה ומשתוקק לפגוש ברימה, לערך עמה הכרות? שלא להזכיר שההרגשה היא כמחט בבשר החי (ברכות יח). ושנית, נניח. מה הקשר בין הרישא לסיפא? מה משנה לרימה אם הבר-מנן שפל רוח או לא?

מה התשובה?

אז תשמעו. עולה הנשמה למרום, ומתחילים לערום. מצוות על הכף האחת, עברות על השדה, והמצב אינו מרנין. מה נדבר ומה נאמר, במה נצטדק? בקשה אחת תהיה בפינו: ״תתחשב, רבונו של עולם. ממי אתה תובע שלמות, מרימה ותולעה?!״

זו תקותנו היחידה. שיקבלו את הטענה: ״ואנכי תולעת ולא איש״ (תהלים כב, ז).

״שתקות אנוש, רימה״…

ומה יענו לנו: ״הבאמת החשבת עצמך כך?! האמנם כך ראית עצמך, או שהלכת בקומה זקופה ונטית גרון, אתה ואפסף עוד?!״…

מכתב מאליהו – ג י ה נ ם

מצינו בדברי חז״ל כמה הסברים וציורים שונים לגיהנם, וזה משום שא״א לאדם, בהיותו מורכב מגוף ונפש, לתפוס במחשבה את צער הנפש כשהיא בפירוד מהגוף. (עי׳ מש״ב בזה במאמר ״דבקות המחשבה בתורה״ בארוכה.) וע״כ הסבירו לנו בדמיון, והיי׳ שבגיהנם כואב ממש לנפש, פי כמה מאשר יכאב לה שריהת הגוף׳ ומצטערת הנפש צער רב מאד בחרטתד* ונורא ואיום הוא צער העדר הרוחניות. נבאר איזה מן ההסברים:

כ׳ הר״א אזולאי (בם׳ חסד לאברהם) בפי׳ למס׳ גיהנם:

״שכר העבירה עבירה עצמה. כיצד, יצהיר הוא גיהנם, דאיהו ממונח על גיהנם. והענין, כי יצה״ר יש בו כחות הרבה … הם הם המשתים, חם המענישים, הם גיהנם, שהכל אחד …* ועוד שם: ׳״הטומאה מכלה את נושאה״.

וכ״כ הגר״ח מוולאזין ז״ל דהחטא עצמו הוא העונש, והיי׳ אז״ל ״שכר עבירה עבירה ״(אבות ד׳). (עי׳ רוח חיים במשנת כל ישראל, ועי׳ נפה״ח שער א׳ פ׳ י״ב).

וכן בבמדבר רבד. (בתחלתו):

״אר״מ משל את הצדיקים בדירתן, ואת הרשעים בדירתן. משל את הצדיקים בדירתן ,במרעה טוב ארעה אותם כו׳ י.. .את הרשעים בדירתן.. ביום רדתו שאולה האבלתי כסיתי עליו את תהום׳… הגיגית במה מכסין אותה בכלי חרס, ממנה ובה, כשם שהיא של חרס כך מכסין אותה בכלי חרס, כך הם הרשעים, מה כתיב בהם ,והי׳ במחשר מעשיהם׳… ולפי שהם חשוכים, הקב״ה מורידם לשאול שהיא חשוכה, ומכסה עליהם התהום שהוא חושך שנא׳ וחושך על פני תהום״.- בחי׳ העונש הוא מני׳ ובי׳, והיי׳ כנ״ל.

וכה״ג מצינו מפורש בזהר הק׳ (תרומה ק״נ:) ״גיהנם לא אתוקד אלא בחמימו דתוקפא דיצה״ר דחייביא, ובההוא חמימו נורא דגיהנם אתוקד (ויש גורסין ובההוא חמימו גיהנם אתוקד) יממי ולילי ולא שכיך״.

מה נורא הדבר! הן יש מי שחוטא בהמשכו אחר אחרים, ואינו חוטא בהתלהבות יתירה, ויש מתלהב ברצונותיו וחוטא בהתפעלות רבה, כמה יגדל גיהנם של המתלהב לעומת החוטא בלי התפעלות. וזכורני שאמר מו״ח זצ״ל שאם רואה אדם שאינו מתגבר לברוח מן החטא ולשבור את יצרו, אז לכה״פ, יתאמץ בכל יכלתו לצנן את גודל חמימות נפשו במעשה החטא.

ב) תרי״ג אברים לנפש. יש שנפגם מקצת אבר בעבירה, אז מקצת זה כלה בגיהנם והשאר ניצל. ויש שנפגם אבר שלם, אז האבר ההוא כלה לגמרי! כמו בחולי הגוף שהרופא מגרר מהמכה את הבשר הנשחת ומשאיר השאר, ואם כל האבר נשחת אז חותך את כל האבר, וישאר החולה מחוסר אבר ר״ל. ואמרו המקובלים, משל, לסלמנדרא שנמשחה בלכלוך וטנוף, הנה האש יאכל את כל הלכלוך, ותשאר הסלמנדרא כמו שהיא, כן כל הטומאה תאכל בגיהנם, ואשר ישאר בריא יצא מן הגיהנם. ועל זה אמרו ז״ל בסוף חגיגה: ״תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולט בהם, ק״ו מסלמנדרא מ׳״. (עי׳ חסד לאברהם שם, ועי׳ מדבר קדמות ע׳ גיהנם).

מה נאמר אחר זה על המון חטאינו, מה נשאר בנו בריא, ואל מה נקוה, אם לא נקדים תשובה לגיהנם ?

ג) נשים נא פנינו לקראת התנחומין, ואשר נלמד מהם. אז״ל (רה״ש י״ז.): ״פושעי ישראל בגופן… יורדין לגיהנם ונדונין בה י״ב חודש, לאחר י״ב חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ונעשין אפר תחת כפות רגלי הצדיקים כר״ – אפילו כאלה יש להם שיור, בבחי׳ ״נעשין אפר וכוי״. והנרמז שהצדיקים ילמדו על גבם את אמיתת משפטו ית׳, וכמש״כ ״ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע״ (עי׳ מש״כ לעיל עמוד 2ו7).

ואיתא בז״ח מדרש רות (ד״ה מדור הזי) ״רשע גמור, שאין לו תשובה, אין לו תקנה, ונדון לעולם בגיהנם! רבנין אמרין… י״ב חודש, והני מילי כשהרהרו לעשות תשובה ומתו, אבל אם לא הרהרו לעשות תשובה עליהם הכתוב אומר ויצאו וראו כו׳״ – היינו שנעשים אפר כנ״ל. וכן איתא בזהר (תרומה ק״נ) הנ׳׳ל, וכל הנדונין בגיהנם, בכל עונשיה, בבחי׳ ״כל משך י״ב חודש״, יש בעונש עצמו השיור הזה שנעשים כלים ללמוד הצדיקים, כמפורש במס׳ גיהגם (פ״ד) ״כל י״ב חודש נעשים אפר… תחת כפות רגלי הצדיקים״.

הרי אברהם מוציא מהגיהנם מי שנמול?

וגם זולת זד- הן יש סוף לגיהנם. סוף הגהינם לכאו״א לפי מה שהוא. יש שסופו בנקודה הכי קטנה שנשארת מרוחניות כאו״א מישראל, היי׳ נקודת ״לא מאסתים… לכלותם״, וכשמגיעה השריפה עד נקודה זו, עומדת, ויוצא עם נקודה זו מגיהנם. ואז״ל דאאע״ה מוציא את כל רשעי ישראל שנמולו מן הגיהנם, דהיי׳ בנקודה זו, שכל ישראל הם מולי הלב בבחי׳ זו, והוא ירושת אאע״ה בכל אחד מישראל, כידוע, ובה יוצאין מן הגיהנם.

ואלה שזכו להרהר תשובה, זכו, שסוף גיהנם שלהם הוא, כשמגיעים לנקודת הרהור תשובה זד-

ויש עוד שיור, שהוא בחי׳ שבת, שאין גיהנם תופס בה, שאם הרשע שמר את השבת, אין אור של גיהנם שולט עליו בשבת.

ונוראות ללמוד מזה, עד כמה צריך לעמול להגיע לידי מצוות פנימיותן שבת בפנים הלב! תשובה בפנים הלב! ואפי׳ הרהור תשובה, – אבל הרהור פנימי! שהרי החצוניות, שאינה פועלת בעצם הנפש, לא תציל ח״ו.

ד) ויש דבר פלא ומאויים במס׳ גיהנם פ״ג: .בכל ערב שבת מוליכין אותם לב׳ הרי שלג, ומניחין אותם שם (אין להם מעצם (וזושוו השבת כלום, אלא רק ששומרתס מצער טומאתם) ) ובמוצאי שבת מחדרים אותם למקומם… בגיהנם, ומהן נוטלים שלג ונותנים תחת בית שחיים. כדי לצנן אותם ט׳ ימי החול, והקב״ה אומר להם: רשעים! אוי לכם שאף בגיהנם אתם גוזלים, שנאמר (איוב כיד י״ט) ״ציה גם חם יגזלו מימי שלג שאול חטאו״, כלומר, אף בשאול חטאו״.

המאמר תמוה למדי, האם אפשר שיחטאו אחר ידעם את עונשי הגיהנם? והאם יש שמה בחירה המאפשרת את הגזילה? וכי שלג שאינו שלהם באמת יצנן אותם בעולם האמת? וכי זכות שאינה שלהם תועיל להם, וכי זכות השבת, החוצצת בפני אש טומאתם, אפשר שיקחוה עמהם אל תוך טומאתם – דהיי׳ חול שלהם, ויקחוה בגזילה – דהיי׳ שאין להם שייכות אלי׳? חאם יש שם האפשרות לקחת מה דלא שייך? האם אפשר שתועיל להם?

אבל, פי׳ ענין זה, הוא מבהיל, ויש בו מוסר נורא, צריך לדעת שהגיחנם איננו מתקן, איננו מלמד את הטוב כלל. הגיהנם מכלה את הרע, וכל זמן שיש עדיין בהם מן הרע שצריך לכלותו, עדיין הוא עמהם, ואם גם חלק או מי;צת, אבל ישנו בתוכם. ויש עלמא דשקרא ועלמא דקשוט, וסוברים בנ׳׳א, כי לאחר מיתה הם ממילא ומיד בעלמא דקשוט ן אבל השקפה מוטעת היא, אלא, היות האדם בעלמא דשקרא, פירושו שהשקר הוא בו, ואת כל העולם הוא מבחין מצד השקר, ובחי׳ עלמא דקשוט הוא להיפך. הרע עצמו הוא עלמא דשקרא, כי באמת אין אפשרות מציאות לרע. וזהו, אשר ירד אליו האדם, לאחר חטא אדה״ר, וכמש״ב הרמב״ם ז״ל כידוע.

ולפ״ז כל זמן שיש בנפש מן הרע, אשר זקוק הגיהנם לכלותו, הנה הנפש ההיא עדיין בעלמא דשקרא!

 וראיתי בספרים בחי׳ זו, ומביאים ראי׳ מגמרא מפורשת (ב״ב ע״ד) דאיתא שם רבה בב־׳ח שמע את בלועי דקרח שבהיותם בגיהנם צווחין משה ותורתו אמת והן בדאין. והתימא גלוי׳, דאם כבר מכירים דמשה אמת וכו׳ מה להם עוד בגיהנם, הלא אין בעונש אלא בחי׳ לימוד לבד? ותירצו: ״כי אמירתם אינה מעומק לבם, שבדעה שאדם הולך מהעוה״ז, בזאת הדעה נשאר לעולם״.

פי׳, דיש פני הלב ויש חצונו, והשגה שהיא רק בחצון הלב, היי׳ עלמא דשקרא, שהחצון נפרד מהפנים. וגיהנם איננו מתקן את הרע, אלא כל זמן שלא כלח הרע במציאותו'הוא שמד. ההודאות שאדם מודה בגיהנם רק חצונים המה, שהרי אחרי כף הקלע, ואחרי עלותה למרום תרד בטבעה למטה לארץ … שנא׳ … יאת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע…״ והיי׳, שהאור, שמראין לרשע, לא ישאר לו, ולא יהנה ממנו, אלא ישוב ויפול, ולא הראו לו את האור, אלא, למען שיראה ויתחרט הרבה ״איך החליף מרום בשאול״.

ד. אמנם, מצינו למהר״ל ז״ל בכ״מ, שהסביר את ענין הגיהנם דהיי׳ ״העדר״. נבאר את דבריו הק׳:

הנה ההרגשה הראשונה שבאדם, היא הרגשת הויית עצמו – הרגשת ה׳,אני״. ההרגשה הבאה תיכף אחרי׳, ־היא׳ מעשי ד״,אני״, כלפי מה שמבחוץ ממנו. כלומר: אני רואה, שומע, היי׳ משתמש בחושים!

או פועל במה שבחוץ ממנו, כמו: אוכל, כותב, וכדומה, או שמפתח את הרשמים שהביאו לו חושיו מבחוץ, למשל: חושב, רוצה וכדו׳.

עכ״פ, הרגשה זו השני׳, שהיא הסמוכה ביותר אל הרגשת ה״אני״, היא, רק בשייכות עם מה שחוץ ממנו, אבל, בשייכות אל ה״אני״ עצמו, לבדו, בלי שום שיתוף עם מה שבחוץ, לא שייכת הרגשה זו השני׳ כלל.

האדם יש לו געגועים גדולים אל מה שבחוץ ממנו, ואם לא יתנו לו להשתייר עם שום דבר בחוץ, לא יוכל לסבול את בדידותו.

אפי׳ מי ששמוהו בבית הסוהר, לוקחים בזה רק חלק מהשתייכותו לחוץ, שהרי רואה ושומע, לכה״פ, במה שהוא בחדרו, וחושב בדברים המזדמנים לו שמה, אם רע או טוב ומ״מ מצב זה הוא המעיק ביותר.

אומרים חכמי הטבע, כי אפי׳ בשקט היותר גדול, יש באויר גלי־קול דקי־דקים, אשר אנחנו לא נבחין בהם, מפני היותם תדיר, ולעולם לא היינו בלעדם. אמנם, כשניסו לעשות מקום סגור ריק מכל גלי־קול, אז נוכחו לדעת, כי האדם לא יוכל בשום אופן לסבול ריקות זו, אפי׳ רגע, ונופל עליו פחד מאויים, מהרגשת הבדידות הנוראה. וגס זו, הלא, רק בדידות מצד א׳, דהיי׳ מצד חוש השמיעה לבד, ועדיין רואה הדברים שמחוץ וכדו׳, ואעפ״כ לא יוכל האדם לסובלה.

א״כ החוטא, שהתענינותו רק בעניני עוה״ז, גם כשנפרד מהם על כרחו, התענינותו נשארת בעוה״ז, ובמקנם שבא אליו לא ימצא שייכות אל שום דבר, וירגיש בעצמו רק את ה״אני״, ותו לא מידי! הכל נעדר, הכל, כל מה ש ה ת ע נ י ן בהם – אינם.

ואלו הי׳ יכול להתענין בהם בזכרונו, עדיין היתד. הצרה למחצה. אבל, הרי רואה שאין בהם ממש, וגם שבחייו שעברו לא הי׳ בהם ממש. עלמא דשקרא הוא עולמו זה בילדותו האדם מתענין במשחקיו (ממש, כמו שמתענין בגדולתו בספינות מלאות סחורותיו וכו'] כך לארח מיתה יבחין שהתעסק בהבל ושטות! חלום רע שאין בו ממש!

מהגר"א זצוק"ל לאחר שכותב ד' מיני תשוקה הן, כותב:

"יש תשוקה אשר אין בכח איש לצייר ולשער את חוזקה וגודלה, בעת שמוליכין את האדם מביתו לקברו, ואז תפקחנה כל חושיו, ורואה מה שלא יכול לראות בימי חיותו. ומראין לו עונשי הגיהינום ותענוגי הגן עדן, ורואה איך כילה ימיו בהבל, וכל כספו וזהבו אשר עמל עליהם הם לצנינים ולחוחים בעיניו, כי בעבורם קנה לנפשו עונשי הגיהינום, וגם הפסיד תענוגי הגן עדן. ויתבונן אז בשכלו הזך כמה תענוגי גן עדן הפסיד בעולם הזה, כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא, וכמה שעות היה בכל ימי חייו אשר הלכו בבטלה,אשר כל שעה ושעה היה יכול להרוויח גן עדן בתענוגים נפלאים אשר עין לא ראתה. ומחמת גודל התשוקה, אשר הוא רוצה להתעדן שם, והוא אינו יכול להכנס שם מחמת שהוא מלוכלך בצואת עוונותיו, הוא מרוצה להיענש בגיהינום בעונשים קשים ומרים, רק שיבוא אחר-כך לתענוגי הגן עדן. ואין בכח אדם לצייר גודל שברת לבו וחרטתו, ואם יהיה לאדם בעולם הזה אחד מאלף אלפים חלק מהצער שיש לו שם בעולם הבא, היה מוכרח למות מחמת שלא היה יכול לסבול גודל הצער. רק בעולם הבא נותן לו הקדוש ברוך הוא כח שיוכל לסבול צער זה. ואז גדולה תשוקתו, שיתן לו רשות לחזור לביתו ולעסוק בתורה ועבודה כל ימי חייו, וממרט שערות ראשו, וקורע את בשרו ואומר: אוי לי, איך החלפתי עולם בתענוגים נצחיים, על עולם חושך, והצער הזה קשה לו מכל יסורי גיהינום".

מזה חשש רבי יוחנן כשאמר ואיני יודע להיכן מוליכין אותי!!

הרב שך וחששו מהגיהנם. הרב שטיינמן שאמר כולם נידונים בגיהנם. הרב אלישיב רוצה להכנס לג"ע בזכות התורה ולא סנדקאות.

*

משפט – לקחת בחשבון את כל הנסיבות

[הרב פינקוס]

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא א)

׳לפניהם׳ – ולא לפני עובדי אלילים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני ארמיים מחלל את ה׳ ומיקר את שם האלילים להשכיחם (רש״י)

המשפטים ניתנו לישראל ולא לאוה״ע.

כל דיני הממונות נקראים "משפטים", וישנו ענין מיוחד במשפטי עם ישראל, שאינו קיים במשפטי העכו״ם.

בענין זה מובא במדרש משל נפלא: "משל למלך שהיה לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכולם, והיה לו פרדס אחד והיה אוהבו יותר מכל שהיה לו, ונתן הפרדס שהיה אוהב לבנו הקטן שהיה אוהב. כך אמר הקב״ה: מכל האומות אני אוהב את ישראל, שנאמר (הושע יא, א) ׳כי נער ישראל ואוהבהו', וכתיב (ישעיה א, ח) ׳כי אני ה' אוהב משפט׳, נתן את המשפט לישראל״ (ילקו"ש פ׳ שופטים רמז תתקז).

הקב״ה אוהב את עם ישראל, ולכן נתן להם את המשפטים האהובים עליו ית', אבל לגוים אין את אותם משפטים, כמו שנאמר: "ומשפטים בל ידעום״ (תהלים קמז, כ).

יתירה מזו, כתב הרמב״ם בהלכות סנהדרין (פ״ג ה״ז): ״כל בית דין של ישראל שהוא הגון – שכינה עמהם, לפיכך צריכין הדיינים לישב באימה ויראה ועטיפה וכובד ראש״.

השכינה נמצאת במקום המשפט, במקום בו הדיינים יושבים, כמו שנאמר: "אלקים נצב בעדת א־ל״ (תהלים פב, א). לכן עליהם להיות מעוטפים מפני כבוד השכינה.

ועלינו להתבונן ולהבין מה כל כך מיוחד במשפטי התורה, שהם שייכים רק לישראל ולא לאומות העולם? הרי גם לאומות יש מערכת משפט וחוק? וכמו כן, מדוע באמת יש צורך שהקב״ה יימצא במקום המשפט.

צדק ומשפט

ישנם שני מושגים: 'צדק׳ ו׳משפט', ונתבונן בהבדל היסודי שביניהם.

בקדמונים מצינו (חמשה – א.ה. נעסוק רק בג' -) שמות למושג ״משפט״: משפט, רחמים, הויה, תפארת, אמת.

נצייר לעצמנו: אדם נסע במכונית וסיכן חיי אדם ובית דין רואים צורך לעונשו ולקונסו בסכום כסף (א.ה. עי׳ רמב״ם פכ״ד סנהדרין), אם היה זה ׳צדק', ולא ׳משפט׳- לא היה צורך בשופט.

היו מתקינים שם מחשב שלתוכו מזינים את פרטי המקרה והוא פולט אוטומטית את פסק הדין.

׳משפט׳ פירושו, שהשופט לוקח בחשבון את נסיבות המקרה. וכן החוטא יכול להסביר לפני השופט מדוע עבר באור אדום. יתכן שהיה בדרך לבית־חולים ולא היה יכול לעצור וכדו'.

זהו ׳משפט'.

השם השני של המשפט הוא ׳רחמים'

השופט לוקח בחשבון גם את מבט הרחמים בנושא הנידון. יתכן שהחוטא יטען: אמנם עברתי באור אדום, אך יש לי שבעה ילדים, ואני מרוויח כך וכך ואם אשלם את מלוא הסכום לא יהיה לי ולמשפחתי מה לאכול החודש. סכום הקנס – אלף שקל, נקבע לאנשים בעלי הכנסה ממוצעת ולא עבור עניים. בהם אולי ניתן להתחשב.

לפעמים מישהו עשה לך משהו. אתה לא יודע מי, ומאד כועס. כשאתה מגלה מי זה, הכעס שלך הופך לרחמים עליו. הוא בן אדם מסכן שאין הרבה מה לבוא אליו בתלונות. זו מידת רחמים.

השם השלישי – הויה – היה הוה ויהיה.

הגם ששם הקודש המורה על משפט הוא אלקים, אך ענין המשפט עצמו הוא הויה,

שכן, בכדי לעשות משפט אמיתי, צריך לקחת בחשבון את העבר, את ההווה ואת העתיד.

עבור עשיית ׳צדק׳ אין צורך בכך, פותחים ספר חוקים וחורצים דין.

אך כדי לעשות משפט, מוכרח השופט לדעת את עברו של החוטא – היכן גדל וכו', את ההווה – מה הן הרגשותיו, ואת העתיד – כיצד יפעל עליו ועל משפחתו העונש שיגזור עליו, האם ישקם אותו או אולי ההיפך הוא הנכון.

תפארת – פאר, יופי. אם לוקחים שתים־עשרה שושנים צהובות ומחברים את כולן יחד – עדיין אין זה זר מפואר. אבל אם לשושנים הללו מוסיפים שילוב של פרחים לבנים קטנים ועוד כמה פרחים בצבעים שונים – פעולה זו הופכת אותן לזר מפואר. כי יופי הוא כאשר ישנם גוונים שונים יחד. כך המשפט – הוא יפה, בגדר ׳תפארת' מחמת שהשופט, בבואו לגזור את דינו של הנאשם, לוקח בחשבון פרטים מגוונים.

'אמת׳ – א׳ היא האות הראשונה מהא״ב, מ׳ היא האות האמצעית, ות׳ – האות האחרונה, כלומר המשפט כולל בתוכו את כל התורה כולה.

לכן ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ – לפני ישראל ולא לפני עכו״ם, כי המשפט של הקב״ה הוא מיוחד והגוים אינם מבינים זאת. התורה יורדת לעומק המשפט. הכל משפט, אין כאן ״צדק״.

דוגמא – עבד עברי

והתורה מפרטת: ״כי תקנה עבד עברי״. הוא עובד שש שנים ולא יותר, ובגמ׳ מצינו כמה הלכות מיוחדות ביותר, כגון: ״כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו״ (קידושין כ ע״א) וכו'.

מהו עבד עברי? אדם שיש לו משפחה ואינו יכול לפרנסה, מוכר עצמו לעבד. לכן, זה שיעסיק אותו בתור עבד עברי, צריך לעשות משפט – לקחת בחשבון את הרגשותיו של העבד; יש לו משפחה, ילדים וכו'.

אומר הרב אליישיב – זה שונה מכל מה שמקובל היום במערכת המשפט – להעניש במלא החומרה, מבלי לרדת למצבו של החוטא, ולנסות לשקמו! [אוצרותיהם עמ' שכא]

דוגמא נוספת:

אדם הגונב בהמה באמצע הלילה ונתפס, משלם כפול ממה שגנב, אבל אם גנב את אותה בהמה באמצע היום, לעין כל, ונתפס – במקרה כזה ישלם רק את מחיר הקרן.

כי אדם הגונב בלילה, הוא אפיקורוס. הוא לא רוצה שאנשים יראו אותו, אך אינו מודה שה׳ רואה אותו. לכן עליו לשלם כפול!

ואם הגנב מכר את הבהמה או שחט אותה, תלוי: אם היה זה צאן – ישלם ארבע פעמים, ואם היה זה בָקָר – חמש פעמים. מדוע? כי את הטלה הוצרך הגנב לשאת על כתפיו והתבזה, והרי שכבר קבל מעט מהעונש המגיע לו.

זהו משפט! – ה' מתחשב בכל פרט!

כיצד יתכן שאדם יעשה משפט? כיצד הוא יכול לקחת בחשבון את העבר, את ההווה ואת העתיד, הרי הוא אינו יודע הכל?

אלא ״אני ה׳ אוהב משפט״. אכן, אדם אינו יכול לעשות משפט אמיתי, ולכן כאשר שלושת הדיינים יושבים למשפט – ״אלקים נצב בעדת א־ל״, השכינה שורה שם, הקב״ה משתתף במשפט ודואג לכך שהממון יגיע ליעדו הראוי.

דיינים סמוכים

יש משפטים בתורה שאפשר לדון אותם רק ע״י דיינים סמוכים, ולכן כיום אין אפשרות לבית דין לדון דינים אלו. סמוכים פירושו שרב מסמיך אותו להיות רב, ואותו רב הוסמך מרבו וכן הלאה עד משה רבינו. משפט אמיתי שייך רק כאשר הוא מקושר לקב״ה. ״כי המשפט לאלקים הוא״.

לשתף את הקב״ה בהחלטות

כל אחד מאתנו הוא בעצם שופט במשך כל היום. אנו שופטים את עצמנו, את משפחותינו. השאלה היא אם אנו עושים צדק או משפט.

……אבא נכנס הביתה, ואמא, מודיעה לו: יענקל׳ה שיחק בכדור בסמוך לחלון, למרות שהזהרתי אותו כמה פעמים לא לשחק שם, ובסוף הוא ניפץ את הזגוגית. מאז [כבר חלפו שעתיים], הוא מתחבא מתחת למיטה מרוב פחד…

האבא יכול לעשות צדק: הילד שבר את החלון, הוא יקבל עונש. אך האבא הוא שופט, לא מחשב.

– קודם כל, אם הוא מתחת למטה כבר שעתיים, הרי שכבר קיבל חלק מהעונש המגיע לו ויש מקום לרחם עליו.

שנית – עליו לשמוע את כל הנסיבות שהיו כששבר את החלון. שלישית – אם כעת יכהו, יתכן שילמד מכך להכות את אחיו ואחיותיו, ואם לא יכהו, יתכן וילמד מכך שהעולם הוא הפקר.

את כל השיקולים הללו יקח האב בחשבון בבואו להעניש את בנו.

לפעמים אדם עורך משפט כביכול גם כלפי מעלה. הוא נתקל בכל מיני קשיים ומחליט: ה׳ שונא אותי ח׳׳ו! משהו קורה במשפחה, וכבר יש לו טענות: רבש״ע, הלא התפללתי הבוקר, אמרתי תהלים!

אבל לפני שאדם חורץ דין, יעצור לרגע ויתבונן: למי הוא מדבר. הלא העולם מלא יופי, ב״ה יש לו חיים, יש לו משפחה, כמה חסד השי״ת משפיע עליו, יש לו תורה, הוא מברך כל יום בתפילה: ׳ברוך שלא עשני גוי׳, ׳ברוך שלא עשני עבד׳. קח הכל בחשבון!

בכל פעם שאנו מחליטים החלטות, אנחנו הופכים לשופטים, וישנה רק דרך אחת להגיע להחלטה שתהיה גם אמת, גם תפארת וגם צדק: לעשות את השי״ת לשותף שלנו בהחלטות!

עלינו להרגיל את עצמנו להחליט רק כאשר ״אני מאמין שהקב״ה הוא בורא ומנהיג לכל הברואים״. בכל מקרה שנתקלים, להפסיק רגע ולחשוב: כיצד השי״ת רואה זאת.

לשאול את ר' ירוחם

סיפר יהודי ת׳׳ח גדול, שבהיותו תלמיד בישיבת מיר, פעם הוצרך לנסוע לעיר וורשה. הוא פתח בהכנות לנסיעה, ארז כמה חפצים אישיים במזוודה, ולפני שיצא ניגש אל המשגיח, ר׳ ירוחם, להיפרד ממנו.

למשגיח, ר׳ ירוחם, היה חדר קטן ליד בית המדרש, שהיו עולים אליו במדרגות. אותו בחור הגיע לתחילת המדרגות והתחיל חוכך בדעתו: מה אומר למשגיח? שעלי לנסוע לוורשה! עלה כמה מדרגות ושוב סיכם לעצמו: כן, עלי לנסוע לוורשה. עד שהגיע לדלת הכניסה לחדר, ואז לפתע הסתובב, ירד בחזרה, הגיע לחדרו והוציא את החפצים מהמזוודה. הוא לא נוסע לוורשה׳. מדוע? הוא הבין שכאשר יגיע למשגיח, המשגיח ישאל אותו: מדוע עליך לנסוע לוורשה? ואז מה יענה לו?!

כאשר פונים לאדם גדול שרואה את הדברים בצורה שונה, וחושב בצורה רחבה.יותר – הדברים נראים אחרת, ורק המחשבה על כך גרמה לו לשנות את דעתו.

כשאנו קמים בבוקר ואומרים: ׳מודה אני לפניך מלך חי וקיים׳ ־ זהו רגע של משפט. לפני מי אתה מתפלל? כמה זמן מתוך חיינו מגיע לה׳ שנקדיש עבורו? זהו משפט.

הזמן – מצרך יקר!

ישנו ענין מאוד חשוב – הזמן.

הזמן הוא מצרך יקר מאוד, הוא עצם החיים. לבזבז זמן פירושו לבזבז חיים. היום אין לאנשים זמן. כשמבקשים תרומה מאדם עשיר – הוא מוכן לכתוב צ׳ק, רק לא להיפגש, לא לתת מזמנו. אין דבר יקר יותר מהזמן.

כל אחד מאתנו הוא שופט גם בענין הזמן – כמה זמן הוא מקדיש לעצמו, כמה לבני משפחתו וכמה זמן הוא נותן לקב״ה!

אדם ניגש לברך ברכה. אין לו זמן. הוא מוכן להקדיש לקב״ה שלושים שניות בלבד, לא יותר. אין לו מספיק זמן לומר במתינות ״ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו״ מילה במילה.

שיחשוב לעצמו: כמה השי״ת עזר לי עד הלום, כמה אני חייב לו. מגיע לה׳ יותר כבוד ממך!

להקדיש לילדים

האדם הוא גם שופט כמה זמן עליו להקדיש לילדיו. לפעמים הילד ׳מנדנד׳ ואומרים לו – אל תבלבל את המוח! אם ישאלו את האב הזה: אולי תכניס את

הילד הזה לבית יתומים? הרי בין כה וכה אין לך זמן להקדיש לו! ודאי יענה: ׳לא, זה מוגזם׳. ומדוע לשמוע אותו אינך מוכן? הרי לילד הזה יש רגשות, תחשוב על העתיד, בעז״ה יהיה לך נחת ממנו, נכדים. האם מגיע לו שתקטע אותו כך?

האדם והבן ששאל את אביו העו"ד כמה הוא לוקח על שעה ייעוץ, והאב השיב לו 80$, אמר לו הבן אז חסכתי 20$, תוכל לפנות לי רבע שעה? עצוב.

האם והילדים

הראו לי פעם מאמר בעיתון, שבו כתבה אשה על כך שאמהות משאירות את ילדיהן עם בייביסיטר, והילדים רצים החוצה אחרי האמא ובוכים לאמם שלא תעזוב אותם. וכתבה אותה אשה, "שהילדים צריכים להבין שאמהות לא נוצרו כדי לשבת אתם כל הזמן".

"זה שקר!! תפקיד האמהות הוא אמנם להיות עם ילדיהן!

הצורה שאנו מסתכלים על החברה היום היא משפטי הגוים, רעיונות של גוים. אבל הקב״ה אומר: ״אני ה׳ אוהב משפט״. תשאלו אותי! לתורה יש חוות דעת בכל ענין ובכל פרט מהחיים.

כך אמרו חז״ל: ״וכשאתה יוצא לדרך – המלך בקונך וצא. מאי המלך בקונך וצא? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: זו תפלת הדרך״ (ברכות כט ע״ב). כאשר אומרים תפילת הדרך כראוי, כביכול נמלכים בשכינה הקדושה, ואז יש סיכוי ש״ותשלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו״.

בכל דבר לבדוק האם מה שאנו עושים הוא חשוב, חיוני, או לא. זהו משפט.

כאשר השי״ת הוא חלק מהמשפט, המשפט הוא אמת, ואם לא – ״ומשפטים בל ידעום״.

זוהי פרשת ׳משפטים׳. המשפטים, ההכרעות בדינים שבין אדם לחבירו, אינן מסורות לנו, אלא לקב״ה, ״כי המשפט לאלקים הוא״.

*

תדאג לעוה"ב שלך, ולעוה"ז של חברך

[והגדת]

נשאלתי שאלה: הכתוב אומר (שמות כג, כה): ״ועבדתם את ה׳ אלוקיכם וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך״ פתח בלשון רבים, וסיים בלשון יחיד. מדוע?

״נו״, עניתי, ״השאלה ידועה ותשובות רבות לה. עין ב״בעל הטורים״ וב״כלי יקר״ ועוד"

כן, הוא יודע, אבל הוא רוצה לשמע את התשובה שלי

״אם כך״, אמרתי, ״אומר לך״:

רבי ישראל סלאנטער זצ״ל תמה, מדוע כשהוא עובר ליד בית כנסת, עוצר אותו יהודי ומבקש: ״א צענטער״. בוא, תצטרף? מדוע מעולם לא נתקל ביהודי שיעצר אותו: בוא, תצטרף לסעודה

והאמת, שהגאון מוילנה זצ״ל הביא (בביאורו למשלי כב, ט) מאמר הגמרא (ברכות כ, ע״ב): אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם! כתבת בתורתך ״אשר לא ישא פנים״ (דברים י, יז) והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: ״ישא ה׳ פניו אליך״ (במדבר ו, כו).

אמר להם: ואיך לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה ״ואכלת ושבעת וברכת׳ (דברים ח, י), והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה [שרבי מאיר אומר שמברכים על כזית, ורבי יהודה מצריך כביצה (רש״י)].

ויש להבין, הלא זה מאמר הקדוש ברוך הוא, ואין ספק לפני המקום. ועוד, מדוע נקט חומרה זו יותר מכל החומרות.

אבל נראה לבאר, ששנינו (עירובין פ, ע״ב) שמזון סעודה אחת תשע גרוגרות, שהן שלוש ביצים (רי"ף) שהם עשרה כזיתים (זהר).

והנה כשיש לאדם כזה תשע גרוגרות ויכול הוא לאכול ולשבוע ולברך ברכת המזון מדאוריתא, ככתוב: ״ואכלת ושבעת וברכת״, בלשון יחיד, והוא מהדר אחר זימון בעשרה ומחלק מזונו בין עשרה, כזית לכל אחד. ואם אינו מוצא עשרה מחלק מזונו בין שלושה, כביצה לכל אחד, ולא ישא להם פנים?!

זהו ביאורו של הגאון מוילנה זצ״ל.

הנה כי כן, לא רק לקדושה דואגים, אלא גם לזמן במנין. אבל כשנתבונן נראה שגם כאן לא על הזולת חשבו, לא להסעידו ולהשביעו, אלא על הברכה והזימון. ומה עם הדאגה לזולת, לרעבונו?! איי, ״ועבדתם את ה׳ אלוהיכם״, לצרך עבודת ה׳ אתם מתאחדים, מחפשים מנין ״וברך את לחמך ואת מימיך״, כאן כל אחד לבדו…

בילדותי סיפרו סיפור. יהודי הכין לעצמו בערב שבת מנורה שתדלק כל הלילה. כדי שבקומו עם שחר יוכל לומר תהלים וללמוד שהרי עדין חשוך עד שעה מאוחרת.

קם מבעוד לילה, והמנורה כבתה. אסור לומר לגוי להדליקה, ״אמירה לנכרי שבות״, אסור מדרבנן. אבל מותר לגוי להדליקה לצרכו. העיר את שכנו הגוי: ״רצונך לשתות וודקה?״ למה לא? בשביל כוס וודקה הוא יקום גם בליל חורף.

אוף, אבוי, חשוך כאן. ניגש הגוי והדליק את המנורה, שתה וסבא, ובצאתו לא שכח לכבות את המנורה

תתעדן, תשאל, אולי היהודי רוצה אור? אך הגוי אינו חושב, אלא על עצמו!

והיהודי, חושב על זולתו?

נראה שלא נהיה כאותו אדם שהגיע לביקור אצל הוריו בעירת מולדתו. העירה רעשה, רגשה וגעשה. לכל אחד היה בן או קרוב בעיר הגדולה. כולם נהרו לבית הורי האורח, לקבל פריסת שלום מיקיריהם.

מצאוהו גוהר על הקערה, בולס מתבשילי אימו בלהיטות. כה התגעגע אליהם!

התענין זליג הרצען: ״אמיר, מה שלום בני בערל וכלתי פייגא?!״ ״מתו״, הפטיר בפה מלא אוכל, עיניו מציעפות. האוכל נפלא.

זליג התמוטט לכיסא בפריכת ידים: ״מתו!״ קרא בקול בוכים, ״איך מתו! מתי מתו!״ חקר. ביקש לשמע פרטים.

האורח לא השיב. היטיב את המפית לצוארו וגהר על צלחתו.

״ומה שלום בתי גולדה וחתני פייבוש״, שאלה פרל האלמנה. ״מתו״, השיב האורח ומחה פיו, עיניו זגוגיות.

״מתו! ומה על היתומים?״ קראה האלמנה. מסכנים, ולמה לא הודיעו!

״מתו״, השיב האורח ודלה כופתאה נוטפת ציר. המשפחה נמחתה. ״מה זה, פרצה מגפה?״ התענין זליג בקול בוכים.

״כשאני אוכל, כל העולם מת״, הפטיר האורח בפה מלא.

וכשאנו אוכלים, או נחים. טרודים, או עסוקים. האין העולם מת?! איי, לא העולם מת. ליבנו מת

ואגב אורחא, נספר: הגאון בעל ״שאגת אריה״ זצ״ל ערך כידוע ׳גלות׳ ונדד מעיר לעיר כשבאמתחתו הטלית והתפילין וקומץ גריסים, כי ניזהר מאכילת תבואה חדשה לפני שיתירה חג הפסח, שלא כהמון שהקל בכך בתבואת נוכרים. בכל מקום שהתאכסן, ביקש מבעלת האכסניה שתבשל לו מגריסיו בכלי שנשא עמו.

הגיע לעיר אחת ונקלע לחתונה, ישב בשולחן העניים לנוח מנדודיו, ומובן שלא אכל מאומה. אלו היו מתעדנים, ואילו הוא אפילו לא ביקש שיבשלו עבורו מעט גריסים בקלחתו. כיון שלא שאלו, לא רצה להטריח.

כשאספו את הכלים, ראו שנעלמה כף כסף. מיד נפל החשד על האורח היושב בצד ואינו אוכל מאומה. אם כן, מה מעשיו כאן? ודאי ארב להזדמנות לגנוב!

צעקו עליו, גערו בו, הכלימוהו והלבינו פניו, חיפשו בכליו ולא מצאו. תבעו שיגלה היכן החביא – פתח ואמר: ״עלי התכון דוד המלך בקינתו: ׳נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אובד׳ (תהלים לא, יג) לאמור: כשהגעתי, איש לא התענין בי, לא שאל האם אני רעב ומדוע אינני אוכל. התעלמו ממני כאלו הייתי מת ובטל מן העולם. אבל ׳הייתי׳, לפתע הבחינו בנוכחותי ונזכרו בקיומי, אימתי? ׳ככלי אובד׳, כאשר אבד כלי!״…

אף אנו, לא נעים, אבל כך הוא, מתי אנו הוגים בזולת וללא הרף, ממש ממלא כל מעינינו, איננו מסיחים ממנו את הדעת? כשנדמה לנו, שהוא פגע בנו

כמה שווה צער של יהודי?

הגאון רבי אליהו דושניצר זצ"ל סיפר מעשה באחד מתלמידי הב"ח, שהיה מתגורר בדירה ששכר מפריץ, ופעם אחת לא היה בידו כסף לשלם לשכר דירה ואיים עליו הפריץ לגרשו מן הבית.

הלך התלמיד לרבו הב"ח ותינה לפניו את צרתו, וכתב הב"ח עבורו מכתב לאחד מתלמידיו שהיה מקורב לפריץ, כי ישתדל אצלו למענו, וכאשר בא עם המכתב אליו – אמר לו שהוא נאלץ לנסוע עתה בדחיפות לעיר אחרת, ואם יתעכב בנסיעה הוא עלול לאבד את כל ממונו, והבטיח לו, שמיד כאשר יחזור יעשה למענו ככל יכולתו אצל הפריץ. ואולם, עוד בטרם חזר מנסיעתו, סולק התלמיד העני ביחד עם בני ביתו מן הדירה והיו שבוע ימים בלי קורת-גג. וכשנפטר אותו תלמיד שדחה את פעולתו לטובת האיש העני – דנו אותו לגן-עדן אבל דחו אותו מגן-עדן למשך שבע שנים, כנגד אותם שבעה ימים שהאומללים היו בלא קורת-גג. [שאל אביך ח"ג רמח[

*

נעשה ונשמע = שאיפות

[דודי ברוורמן יתד תשעז, עם הרבה תוספות]

לקראת סוף פרשת "משפטים" מציינת התורה שמשה רבינו כתב בתורה מבראשית ועד מתן תורה ואת מצות שנצטווו ב"מרה" וקראם בפני העם כפי הנאמר: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע."

כידוע נאמרו בחז"ל דברים גבוהים ונשגבים בגודל מעלתם של ישראל שהקדימו נעשה לנשמע. כפי הנאמר במסכת שבת (פ"ח) "דרש ר' סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע". עוד נאמר שם בגמרא: "אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני "רז" (סוד) זה שמלאכי השרת משתמשין בו." כן מובא שם מדרש נוסף: "אמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב: "כתפוח בעצי היער" וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע", מדרש נוסף נאמר שם: "בשעה שהקדימו לפניך "נעשה לנשמע" קראת להם: "בני בכורי ישראל". שבחים נוספים ונשגבים נאמרו בחז"ל בעניין זה.

יש להתבונן מהו גודל המעלה בהקדמת ה "נעשה" ל "נשמע"? התשובה נעוצה בדברי המשנה: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת" (אבות פ"ג מ"ט) שואל ע"כ רבינו יונה: איך ייתכן מצב שמעשי האדם יהיו מרובים מחוכמתו? הרי בשביל לקיים מצווה מוכרח לדעת קודם איך לקיים אותה וממילא ה"נשמע" חייב להקדים ל"נעשה"!

מתרץ רבינו יונה: דברי התנא "שמעשיו מרובין מחכמתו" אין כוונתם למעשים בפועל אלא שיקבל האדם על עצמו לעשות את כל מה שיורו החכמים וממילא גם אם לא עשה בפועל – נחשב לו כאילו עשה. יוצא אם כן שאם האדם מקבל על עצמו לקיים את כל התורה, למרות שאינו יודע עדיין את פרטי המצוות, נחשב לו כאילו קיים אותה בפועל ומקבל שכר כאילו עשה. הוא הדין בנידון דידן: המעלה הגדולה שבאמירת "נעשה ונשמע" היא בכך שעם ישראל קיבלו עליהם לעשות את כל מה שיצווה ה' ומיד קיבלו שכר כאילו עשו בפועל.

אלא שיש לברר מהו אותו "רז" כה נשגב שמשתמשים בו מלאכי השרת המסתתר מאחורי ה"נעשה ונשמע"? הלא אצל מלאכי השרת אין אפשרות לעולם שיתקיים בהם "נעשה" בפועל?!

מבאר כ"ק בעל "המאור עיניים" זי"ע את עניין "הקדמת" ה"נעשה" ל"נשמע" והשפעתו לדורות: כידוע ישנו לכול יהודי באשר הוא זמני עלייה וזמני ירידה. חלופי זמנים אלו רמוזים בנאמר בספר יחזקאל: " וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק. (א' י"ד) פסוק טמיר זה נאמר על התנהלות המלאכים והשרפים בעולמות העליונים, אך על דרך ה"חסידות" יש בפסוק טמיר זה רמזים למהלך חייו של היהודי בזה העולם.

נקדים מעשה על מנת להבינו.

סיפר הרב ברוורמן: ערב שבת "שירה" תשע"ה כשעה לפני כניסת שבת המלכה. עברתי במסדרון המחלקה הפנימית בבית הרפואה "מעייני הישועה" בדרך לביקור בן משפחה, בעוברי ליד חדר "טיפול נמרץ" יצאה אחות במרוצה ובקשה מן הסובבים "להשלים מנין" ליד מיטתו של אחד החולים. "מנין" זה לא נועד לתפילה רגילה כי אם ל… "יציאת נשמה". כידוע ישנו עניין גדול ללוות את הנשמה ביציאתה מזה העולם במניין יהודים האומרים את הפסוקים המיוחדים לכך. החולה היה במצב גסיסה, כששום בן משפחה אינו שוהה לצדו. זכינו אנו להיות עמו ברגעים גדולים אלה. האחות חילקה לסובבים דפים ובו כתובים הפסוקים והתפילות. והסבירה לכולם: ראו, כעת החולה ב"קריסת מערכות", הגרף במוניטור משתולל, וודאי אתם נוכחים בעליות ובירידות החדות, כאשר המספרים המעידים על לחץ דמו יגיעו למדד הנמוך מ-20 דעו שאלה הם ה"רגעים האחרונים" אז יש לומר "שמע ישראל" וכו' . וכך כשמניין יהודים סובבים אותו מקבלים עול מלכות שמים – קוראים ברגש קריאת שמע, יצאה נשמתו וחזרה ליוצרה.

למדנו מרבותינו שיהודי צריך להפיק "מוסר השכל" מכול הנקרה בדרכו, ידעתי כי לא לחינם זימן אותי הקב"ה לאירוע זה. נזכרתי ב"רשימת הבקשות" שביקשתי מהקב"ה לקראת "ראש השנה" דאז, התפללתי לשנה רגועה, שלווה ופסטורלית, ללא כול קשיים ונפילות!…. במעמד זה למדתי שב"ה בקשתי לא התקבלה!… הגרף שבמוניטור הראה לי, שכל עוד האדם חי יש לו עליות וירידות, עליות גבוהות מאד, וירידות לעיתים עד כמעט תחתית המוניטור. אך יש כל הזמן תנודתיות. רק לאחר יציאת הנשמה ראיתי בגרף קו ישר ורגוע … ולזה קוראים: מוות!

החיים הם כ"מוניטור" דינמיים ומלאי תנודתיות. עלינו רק לזכור: כאשר אנו נמצאים במרומי הגרף לא להסתחרר! וכאשר חלילה נמצאים בתחתית המוניטור לא להישבר! עוד יבואו ימים טובים מאלו.

עניין ה"רָצוֹא וָשׁוֹב" הוא מסמל את זמני החִיות המורכבים מעליות וירידות, כך הוא סדר הבריאה! אחר כל עלייה באה ירידה. ואח"כ שוב עליה. 'רצוא' – היא הכמיהה למעלה; 'שוב' היא הירידה למטה.

על תנודתיות זו מבארים בעלי החסידות , שורשה נעוץ במאבק האין סופי שבין הנשמה שבאדם לגוף שבו. נשמת האדם הינה "חלק אלו-ק ממעל ממש". היא הורדה לעולם-הזה ממקום גבוה ביותר, שם הייתה דבוקה באורו האין-סופי של הקב"ה. זו ירידה עצומה מבחינתה – "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא". מובן אפוא, שאין לנשמה אלא שאיפה אחת עצומה – להתנער מהגבלות העולם הגשמי ולהגיע למירב הדבקות בקב"ה. אהבתה הגדולה של הנשמה לבוראה והמשיכה שהיא נמשכת למעלה, זהו ה'רצוא' שלה. והיא צריכה להתמודד מול גוף חומרי ותאוותני המושך כל הזמן כלפי מטה, לארציות ולחומריות. התמודדות זו מצערת ומכאיבה לנשמת אלוק-ה ממעל, לו זה היה תלוי בה בנפילה הראשונה של האדם היא הייתה עוזבת אותו לנפשו….אך רצונו של יוצרה הוא שתישאר בתוככי האדם ותאבק על אישיותו כפי הנאמר: "על כורחך אתה חי", כי ירידתה של הנשמה למטה, הרי היא מנוגדת לרצונה העצמי, היא באה על-כורחה ושלא ברצונה. הירידה הזאת היא ה'שוב' – שהנשמה נאלצת לוותר על שלמותה האישית ועל מה שנראה שטוב לה, והיא יורדת לעולם הגשמי ומתלבשת בגוף חומרי, משום שזה רצונו של הקב"ה.

חיי הנשמה סובבים אפוא סביב הציר הזה של 'רצוא ושוב'. מצד אחד יש בנשמה כמיהה עזה לרוחניות, לטוהר, לקדושה, והיא שואפת להתנתק מחומריות העולם ולדבוק בקב"ה על-ידי התמסרות מוחלטת לתורה ולתפילה. מצד שני יש בה הכרה בתפקיד שהוטל עליה – לקדש את העולם על-ידי קיום המצוות בתוככי הגוף החומרי. כאשר היהודי זוכה להחדיר את נשמתו לעשייתו החומרית מתקדש שם שמים על ידו. כך נוצרת המחזוריות הזאת של ה'רצוא ושוב', כאשר לאחר רגעי התעלות ודבקות, באה התמסרות לפעילות בתוך העולם, וממנה חוזר האדם לדבקותו בה' ולעיסוק בתורה ובמצוות, וחוזר חלילה.

מול הנשמה מתייצב השטן על כול שלל כלי מלחמתו, המפתים את האדם להמשך כלפי מטה! בהתמודדות זו לעיתים יש הצלחות, ולעיתים כישלונות צורבים. לאחר הכישלונות בא השטן ומשכנע את האדם שאבדה תקוותו… ונשמתו חלילה התנתקה ממנו לחלוטין. באים חז"ל ומלמדים אותנו שהכוח להתמודד עם אותם נפילות הוא : "אתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד') דהיינו כאשר תזכו להיות דבוקים בהשי"ת בכול הזמנים כולל זמני ירידה ונפילה!

הידיעה הברורה שאין זמן ומצב שבו ננעלו הדלתות בפני היהודי החפץ לשוב אל אביו שבשמים. אזי יזכה הוא ל -"חיים כולכם היום". חיים שיש בהם חִיות.

יסוד זה הוא עיקר קבלת התורה, שישראל יהיו תמיד דבוקים בקב"ה אפילו בזמן ירידה. וזהו ה"רז" של הקדמת נעשה לנשמע, היינו ש"נעשה" גם כאשר אנו לא במצב של: "נשמע"! שאוזנינו וליבנו לא בדיוק קשובים לנשמתנו… אנו נמצאים במצב חשוך ואפל, אך אנו לא מותרים על "נעשה" גם בלא לב ורגש. מתוך מטרה שבדבקותנו במעשים-המצוות, יתעוררו הלבבות ונזכה לעלות מחשיכה לאורה. אח"כ באה מדרגת: ה"נשמע" שהיא המדרגה היותר גבוהה של דבקות בהשי"ת בזמן עלייה.

זוהי גדלותם של ישראל אשר הקב"ה התפאר בהם על כך שהקדימו "נעשה לנשמע", שהשיגו האמת שלעולם יהיו דבוקים בהשי"ת אפילו בזמן חשכה.

תוספת: וצריך להבין כיצד מגיעים לזה?

יש מדרש פלאי שהרב דסלר [מכתב מאליהו ח"ג עמ' 206 עומד על ביאורו:

ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אמור פרשה כט

[ב] רב נחמן פתח ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם י"י ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד (ירמיה ל, י). מדבר ביעקב. ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כח, יב). א"ר שמואל בר נחמן וכי עלת על דעתך שמלאכי שרת היו והלא לא היו אלא שרי אומות העולם. הראהו שרה של בבל עולה שבעים חוקים, ושל מדי עולה חמשים ושנים חוקים, ושל יוון מאה ושמונים חוקים, ושל אדום עולה עולה ואינו יודע כמה, אמ' לפניו רבון העולמים תאמר שיש לו ירידה, אמ' לו הקדוש ברוך הוא יעקב אפי' את חאמי ליה דמאטי לשמיא אנא מחית ליה, הה"ד אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קניך משם אורידך נאם י"י (עובדיה א, ד). ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' שמעון בן מנסיא משום ר' מאיר הראהו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יוון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד, אמ' לפניו רבון העולמים כשם שיש לאלו ירידה כך יש לי ירידה, אמ' לו הקדוש ברוך הוא אל תחת, עלה שאת עולה ואין את יורד. ואעפ"כ נתירא ולא עלה. ר' ברכיה ור' חלבו ור' שמעון בן מנסיא מאיר היה דורש בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו (תהלים עח, לב), מדבר ביעקב שלא האמין ולא עלה. אמ' לו הקדוש ברוך הוא יעקב אילו האמנתה ועליתה שוב לא היית יורד, עכשיו שלא האמנתה ולא עלית הרי בניך נאחזין באומות ומסתבכין במלכיות, ממלכות למלכות, מבבל למדי וממדי ליוון ומיוון לאדום. אמ' לפניו רבון העולמים לעולם. אמ' לו הקדוש ברוך הוא אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק (ירמיה ל, י), מגליא ומאספמיא ומחברותיה. ואת זרעך מארץ שביים, ושב יעקב מבבל, ושקט ממדי, ושאנן מיוון, ואין מחריד מאדום, כי אעשה כלה בכל הגוים (שם /ירמיהו ל'/ יא), אומות העולם על ידי שמכלין את שדותיהן, כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפיצותיך שם, אבל ישראל על ידי שאין מכלין את שדותיהן, אך אותך לא אעשה כלה. ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך (שם /ירמיהו ל', י"א/), מייסרך אני בייסורין בעולם הזה בשביל לנקותך לעולם הבא. אימתי בראש השנה, בחדש השביעי באחד לחדש. האמינו בנפלאותיו (תהלים ע״דו)

נבאר דבריהם הסתומים: כאשר מציב אדם מטרה לעצמו להגיע לדרגה מסוימת, או לקנות מעלה ממעלות הנפש, אף שיודע שקשה הדבר והרבה עמל ויגיעה נצרכים לכך, אם הוא מחזק את עצמו ואומר: אחר היגיעה והעמל הראויים בודאי אגיע ואשיג אותה דרגה ואותה מעלה – הרי בטחון זה כשלעצמו מוכיח שיש לו כבר עכשיו שייכות מה לאותה מעלה אליה הוא חותר, ומשום כך רב בטחונו שישיג אותה. אך אם סובר הוא שאין לו היכולת להשיג את המעלה ונרתע מלעבוד ומלעמול להשיגה, אין זה אלא משום שרחוק הוא מאותה מעלה, ומשום כך נראה לו שאין ביכלתו להשיגה. זהו ביאור דברי המדרש: ״אמר לו הקב״ה… אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית״! ומפרש המהר״ל (שם פרק כי):.שאמר לו הקב״ה שיתעלה לדרגה רוחנית עליונה, שעל ידה יתקן את כל הקלקולים שעלולים להביא לידי גזירת גלות על עם ישראל. כי אם היה יעקב אבינו מתעלה אל שלמות המדרגה שציווה לו הקב״ה לעלות אליה. היו גם תולדותיו עד סוף כל הדורות עומדים ברום המעלה שלא תתכן בה שליטת עכו״ם עליהם, ולא גלות בין העמים.

אך יעקב אבינו לא עלה. ומשום מה לא עשה כציווי הקב״ה?

מבואר שם במהר״ל, משום שבאותה שעה עדיין היה חסר משהו למדרגת הדבקות השלמה, שרק לאחריה לא יתכנו שום פירוד ושום נפילה כלל. וזו כוונת המדרש: ״לא האמין ולא עלה״, כלומר, שעדיין לא אסתייעא מילתא לתקן בפנימיות נשמתו את סבת הגלויות, להשפיע ולקבוע שלמות כה יציבה לדורי דורות, עד שלא יצטרכו לעולם לצאת לגלות.

הרי ביארנו לעיל, שכל החושש ואינו מרגיש את היכולת להגיע ולהשיג מטרה מסוימת, זה לאות שאין דבקותו שלמה אל אותה מטרה, ודבר זה כשלעצמו הוא בחינת חסרון והסתר של הגלות, ששולטת עדיין חציצה כל שהיא בפני הקדושה. מכאן נסתבבו כל הגלויות של עם ישראל- שמטרתן לזככם ולטהרם מכל חוצץ ומסתיר, עד שיזכו לדבקות שלמה בקדושה.

רק לאחר מכן. אחר שחזר יעקב מחרן, כתוב: ״ויבא יעקב שלם״. שהגיע אז לשלמותו הגדולה! אך זה היה אחר שהשתחוה לעשו, אחרי שעבר את בחינת השעבוד והגלות לאדום. והכין כבר את דרך הגלות לבניו. כידוע. [עיין רמב״ן ריש וישלח].

דברים אלה נאמרו על הדרגות העליונות והרמות של יעקב אבינו. אך גם אנו בדרגותינו השפלות חייבים ללמוד בשביל עבודתנו ממה שגילו לנו חז״ל, אם אין אנו רואים פירות בעבודתנו, ואין החיזוקים שלנו מחזיקים מעמד, ולהתעוררות שלנו אין תוצאות נאותות בפועל׳ אל ישלה אותנו היצר הרע כאילו החסרון ביכולת ובכח שלנו. אלא נדע שלא זו הסבה! השואף אל הטוב בכל כחו, יסבור שיש בידו היכולת להגיע אליו, וממילא יתחזק ויתאמץ, ובסופו של דבר יתקן את עצמו ויעלה במעלות התורה והיראה. מאידך גיסא, המרגיש כאילו אין בידו היכולת, עליו לדעת שחסר באמיתת שאיפתו, ומחובתו לחזק את שאיפתו ודבקותו אל המעלה ההיא בלמוד המוסר ובתפלה לעזר ה׳. כשתיהפך השאיפה הטובה לקנין אמיתי בנפשו, אז ירגיש כי גם היכולת בידו, ועלה יעלה, ויצליח להוציא את שאיפתי הטהורה לפועל, בעזרת ה׳ יתברך.

הרב דסלר מגלה לנו סוד גדול – אם גם בזמן שאתה נמוך – אתה שואף באמת גבוה – יש לך שייכות למדרגה הזאת!! אתה גם תגיע לשם!

זה ה"נעשה ונשמע". שהגם שלא היו אז בדרגות הראויות, עצם הנכונות לקבל באמת את כל אשר יאמר ה' – היא המקבעת אותם בדרגה ההיא באמת, שתהיה חלק מהם. אז גם בשעה שהאדם בשפל, אבל ראשו מגיע השמימה – הוא שואף – הוא יצליח ויגיע!

על דברים נפלאים אלו מוסיף בעל ה"נתיבות שלום" זי"ע, שיש שתי בחינות של דבקות בקב"ה, יש דבקות מתוך 'גדלות', כאשר יהודי מדגיש את גדלות הבורא ומתענג על השם. ויש דבקות בהשם מתוך 'קטנות', כאשר יהודי נמצא בשפל המצב, ודווקא מתוך הכרתו את מצבו השפל והירוד, הריהו מתבטל לגמרי להשי"ת. בבחינת: "לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי" (מלכים א' כ"ד) שזהו גם כן בחינת דבקות בהשם מתוך קטנות.

זוהי תכלית קבלת התורה. ומכאן גודל המעלה בזה שהקדימו: "נעשה לנשמע" שהגיעו על ידה לכול המדרגות הגבוהות, ובעבור זה קראם הקב"ה: "בני בכורי ישראל" וכאומרו: "מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו", כי מלאכי השרת דבוקים תמיד בהשי"ת ולא שייך אצלם כלל הפרש בין חשכה לאורה ובין מצבים שונים, ותמיד בטלים הם לגמרי להשי"ת, שאין בהם ישות נפרדת כלל וכלל. מכאן ההתפעלות של: "מי גילה רז זה"?! שבני ישראל קבלו על עצמם שיהיו דבוקים בו יתברך תמיד בחשיכה כאורה כדוגמת מלאכי השרת.

  • והדברים משלימים בצורה נפלאה את דברי הרב דסלר – שגם במצב של 'קטנות' – לשאוף גבוה, ולהיות עם הראש צופה

יהי רצון שנזכה לקיים את הכתוב: "ואתם הדבקים בד' חיים כולכם היום".

דברים אלו לא ליאש באו ח"ו, אלא לזרז את האדם בזמן שחושב שהוא מסוגל או יכול להתאמץ בעבודת ה', שלא יסתפק במועט.

אבל אם הוא במצב שאינו יכול עתה להתקדם, עיקר עבודתו הוא שישמור על עצמו שלא לרדת ברוחניות. כי לא כל הזמנים שוים, והמשכיל על דבר אמת, יוכל עם סיעתא דשמיא להבין ולדעת מהו מצבו, אם להתקדם, או לשמור על הקיים ושלא לרדת.

אין להגביל את השאיפות

ועד כמה החמירו חז"ל על מי שמגביל את שאיפותיו כשיודע שיש עוד דרגות, יש ללמוד ממה שאמרו בגמרא ב"ב ט"ז א' על הנאמר באיוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (משמע שרק על בתולה לא הסתכל, אבל על אשתו הסתכל). אמר רבא עפרא לפומיה דאיוב, איהו באחרינייתא (איוב רק בנשים אחרות לא הסתכל, משמע שבאשתו הסתכל) אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל, דכתיב הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, מכלל דמעיקרא לא ידע לה.

ולפי פשוטו לא מובן, וכי אם איוב לא נהג כדרגתו של אברהם אבינו, מגיע לו מחז"ל כזה ברכה "עפרא לפומיה". (ובאמת הב"ח בגמרא בב"ב מוחק תיבות אלו, ואולי בגלל קושיא זו).

נבאר בהקדם שני פסוקים בקהלת ומשלי

כתיב בקהלת (י', ד') אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, וכתיב במשלי (כ"ג, א') כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך.

יש לפרש שמושל הוא כינוי ליצר הרע שרוצה למשול באדם. שאם הוא במצב רוחני ירוד, ואין לו כח להתקדם עתה, וכל רצון היצר הרע הוא להפילו עוד יותר ולהורידו מדרגתו, על זה כתוב אם רוח המושל תעלה עליך להפילך, עליך לדעת שעיקר עבודתך עתה הוא, מקומך אל תנח, תשמור על עצמך לכל הפחות לא לרדת, לא להניח את מקומך הרוחני שהיית בו עד עתה.

אבל אם תשב אתה ללחום את מושל, שזה סימן שאתה במצב רוחני טוב שיש בכוחך לצאת למלחמה מעצמך נגד היצר הרע, בין תבין את אשר לפניך, תבין היטב מה אתה יכול להשיג במצב כזה, לאיזה עליה רוחנית תוכל להגיע עתה, אל תתפתה להשיג מעט.

והיסוד הגדול שצריך לדעת, שבכל מצב שנמצא בו, לא יגביל אדם את שאיפותיו, גם כשאינו יכול רח"ל להתקדם ברוחניות ימים ושנים, תליו לשאוף תמיד מתי אגיע לכל דרגה רוחנית שקיימת, ולא יפסיק להשתוקק להתעלות רוחנית, כי עצם השאיפה לרוחניות, פועלת דברים גדולים בשמים, ועושה רושם טוב על נשמתו. ונותנת כח בילדיו אחריו שהם יזכו לאותם שאיפות ששאף בחייו.

וזהו תפקיד כל אדם בימי חייו לעלות ברוחניות תמיד עד אין קץ, ובשום אופן לא להגביל את עצמו לרצות להגיע עד דרגה מסויימת ולא יותר,

ואם איוב מסוגל לומר שמגביל את עצמו רק עד דרגה של מה אתבונן על בתולה, למרות שידע שיש דרגה יותר גדולה שאפילו בדידיה לא אסתכל, על זה מגיע עפרא לפומיה.

מעשה ברב שלמד כל ימיו בהתמדה עצומה, ובהגיעו לגיל שבעים נפגע מאד מאור עיניו, ואמר שהוא גרם לעצמו, שחשב שאולי כעת יתחיל ללמוד עם פחות עמל ויותר בקיאות, ומאז נפגע מאור עיניו ובבדיקה אצל הרופא נאמר לו שאינו מתפלא שנפגע מאור עיניו, שלפי הנתונים שבידו כבר עשרים שנה הוא לא רואה… נמצא שקיבל מאור עיניים כל עוד נצלו להתמדה בתורה!

 [נמסר לקמן בוילך תשס"ט מעשה בהכרת הטוב של הגרא"מ שך למשה חיגר:

עמדתי בתחנת האוטובוסים ביציאה מירושלים כשאני מצפה למונית שתיקח אותי למחוז חפצי בני ברק השעה הייתה שעת לילה מאוחרת המוניות הבודדות שחלפו על פני היו מלאות עד אפס מקום בחוץ היה קר וחשוך וההמתנה מורטת העצבים הייתה קשה מנשוא לפתע עוצרת לידי מכונית וקול חביב ומוכר פונה אלי "שלום מה שלומך זה זמן רב שלא התראינו הנוסע אתה לביתך שאם כן משמים נזדמנת בדרכי על מנת שאוכל לקיים בך מצוות גמילות חסד והכנסת אורחים " היה זה חבר ילדות שלי אשר עתה שימש כנהגו הצמוד של מרן הגרא"מ שך זיע"א בחפץ לב נעניתי להזמנתו הנדיבה של ידידי ונכנסתי לרכב המחומם כשאני שמח וטוב לב וכולי הודאה לקב"ה על אשר חסך ממני את ההמתנה הכל כך לא נעימה בקור ובחשיכה שכחוץ משהתחלנו בנסיעה פתח חברי וסיפר "זה עתה חוזר אני ממסע שליחות מרתק " "מסע מרתק " תמהתי כלום שהית בחו"ל בתקופה האחרונה?" "לא ולא " מיהר בן שיחי להבהיר "נסעתי כשליחותו של הגרא"מ שך והאמן לי שיעור עצום למדתי היום הזה נוכחתי לדעת כי כל אותם 'גדולים' לא נולדו גדולים גם להם היו ירידות ומעידות אלא שהם ידעו את הכלל של 'שבע יפול צדיק וקם' סוד הצלחתם נעוץ בעובדה שגם כאשר הם נפלו הם לא הרימו ידיים הם לא נתנו לרפיון להשתלט עליהם אלא חיפשו כל הזמן עצות ודרכים איך להיחלץ מהמצב אליו נקלעו א "במה דברים אמורים " הסתקרנתי ובן שיחי אשר נראה היה להוט למדי לספר את הסיפור אשר גרם לו להתפעלות כה גדולה לא חיכה להפצרות והחל לספר.

היום כמו בכל יום הזדחל לו תור ארוך אצל הגר"מ שך איש איש ומשאו אשר על שכמו איש איש וצרתו שבלבו כל אחד כא לפרוק את המעיק והמציק לו בין הממתינים היום היה יהודי כגיל העמידה 'פנים חדשות' אצל הרב שך 'יעקב חיגר' שמו מן הסתם הגיע לקבל ברכה או הכוונה מסויימת לא משהו מיוחד הרב שך קיבל את אותו יהודי כפי שהיה מקבל כל יהודי בלבביות אופיינית ושאל לשמו 'יעקב חיגר' ענה האברך לפי תומו והנה לגודל תדהמתו הוא רואה את הרב שך קם ממקומו בהתרגשות ושואל 'חיגר אמרת? כלום תואיל לומד לי איך קוראים לאבא שלך ' 'משה חיגר' ענה האיש כשהוא אינו מבין על מה הסער הגדול נכון אבא שלו אמנם יהודי ת"ח ובר אוריין אך כמוהו יש עוד רבים מדוע חרד הרב שך לשמעו הדבר נשגב מבינתו.

הרב שך אחז בידיו של היהודי ושאל בהתרגשות 'האמנם האתה הוא כנו של משה חיגר איפה הוא היום העודנו חי?' האברך אשר היה נבוך מהתרגשותו של רבן של ישראל השיב בחיוב 'כן אבי עודנו חי והינו מתגורר כיום בבית אבות 'תמיר' בירושלים. באותו רגע אירע דבר מוזר הרב שך לא חיכה רגע מיד נטל את מגבעתו וחליפתו וכפנותו לאברך אמר 'אני רוצה לראות את אביך עכשיו ומיד האם הדבר אפשרי ' לשונו של האברך כמעט נעתקה ממקומה והוא גימגם בתשובה 'כן בעצם למה לא ' עד מהרה נקראתי אל הרב שך כדי להסיעו לירושלים אל בית האבות לפלא היה הדבר בעיני הרב שך על תשעת עשורי חייו יסע לבקר יהודי קשיש בבית אבות שבירושלים

'מדוע יטריח הרב את עצמוד ניסיתי להקשות אך הרב שך לא ויתר באומרו 'אני חייב לראות את ר' משה חיגר ומיד את כל חיי הרוחניים אני חייב לו ואתה שואל על מה הבהילות " לא הבנתי אבל ראיתי שהרצון חזק היה מכל שיקולי נוחות או כוח ולפיכך הצעתי לגרא"מ שך שאני אסע ואביא את הקשיש אליו. רק לאחר שבירר הרב שך עם הבן כי הדבר לא יכביד על האבא קיבל הרב את הצעתי ונתן לי אישור לנסוע ולהביא את ר' משה חיגר אליו.

משהגעתי אל בית האבות וסיפרתי לר' משה הקשיש על רצונו של הרב שך לפוגשו מיד התבר כי בנו הספיק לעדכנו בכך לפני דקות מספר וכי הוא אחוז תדהמה בדיוק כמוני לא היה לו שמץ של מושג על מה מדובר 'כלום הכרת את הרב שך בצעירותך ' ניסיתי לברר והקשיש נזכר 'כן ' והפליג בזיכרונות אל ימים עברו 'הפעם הראשונה שנפגשתי עימו הייתה כישיבת קלצק הקדושה אולם לא זכור לי משהו מיוחד שכגללו ירצה רבן של ישראל לראות אותי ' מאחר שלא הצלחנו לעמוד על פשר התעלומה החלטנו כי מוטב שנזדרז לצאת לבני ברק וכך נוכל לכל הפחות להחיש את הפתרון.

ואכן יצאנו מיד לדרך ומקץ פחות משעה כבר היינו בפתח בית הגרא"מ שך משנכנסנו אל הבית גילינו כי השלחן כבר מוכן וערוך בכל טוב כאילו אורח גדול עומד להופיע מיד כשנכנס ר' משה חיגר התיישב עימו הרב שך כיבד אותו בכל מיני כבוד שבעולם ושוחח עמו כלבביות ובחמימות מיוחדת שיחת רעים על ימים עברו לאחר כמחצית השעה ליווה מרן הרב שך את אורחו עד לדלת שם שב והודה לו לו בכל לב על חסדיו עמו משכבר הימים.

משראה הגרא"מ שך את התמיהה על פני הנוכחים הוא הסביר את פשר התרגשותו הגדולה והכבוד הרב אותו רחש כלפי אותו אלמוני ר' משה חיגר 'את כל חיי הרוחניים אני חייב לו ' השיב הרב שך 'שכן בלעדיו לא הייתי היום ראש ישיבת פוניבז' ומעשה שהיה כך היה היה:

זה זמן קצר לאחר נישואי כאשר החילותי להרגיש קשיים בלימוד התורה החשק לא היה כמו פעם ההתמדה גם היא נפגמה וכן הלאה ישבתי ועשיתי עם עצמי חשבון נפש וניסיתי למצוא דרך בה אוכל לשוב ולהתעלות כמקודם לאחר מחשכה מרובה עלה בדעתי רעיון ניגשתי לדודי הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל וביקשתי ממנו שידבר עם חתנו הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל שיסכים שאומר שיעורים בישיבה ועי"ז סברתי כי יהיה לי דחף 'ומחייב' להתאמץ ולהתעלות בתורה.

ר' איסר זלמן דיבר עם ר' אהרון אולם הלה סירב לקבל את ההצעה בטענה ששיטתו בלימוד שונה משיטתי ומכיוון שכך חושש הוא שהבחורים יתבלבלו בלית ברירה גנזתי את הרעיון ניסיתי להתמודד בדרכים אחרות אך ללא הועיל משעברו ימים ושבועות והמצב לא השתפר נכנסתי עוד פעם לרבי איסר זלמן והחילותי לבכות לפניו כדמעות שליש באומרי 'דודי האהוב איני יודע מה לעשות אני מרגיש שכל התעלותי הרוחנית כסכנה ואינני רואה לפני דרך אחרת להתגבר אלא רק ע"י הרבצת תורה אולי תנסו עוד פעם לדבר עם רבי אהרון קוטלר ' רבי איסר זלמן ניגש עוד פעם אל רבי אהרון אשר חזר שנית על עמדתו משהסביר לו רבי איסר זלמן במה דברים אמורים והדגיש כי הדבר אצלי ממש בגדר פיקוח נפש העלה רבי אהרון הצעה 'היות ויש בחורים בישיבה שעדיין אינם ראויים להיכנס לשיעורים שלי אולי יוכל הרב שך למסור להם שיעור וכך תהיה תועלת לכל הצדדים הבחורים ישמעו שיעורים שיביאו להם תועלת במקום שיעורים אותם הם אינם מבינים ואילו לרב שך תהיה התועלת בהרבצת תורה ' אלא שעדיין היה מכשול אחר שעמד בדרכי אותם הבחורים אשר ר' אהרון סבר כי הם אינם מקבלים תועלת משיעוריו לא היו מוכנים כלל לשמוע על הרעיון לוותר על שיעוריו של רבי אהרון הרי בשביל זה הם נדדו לקלצק ניסיתי לחשוב כיצד ניתן להשפיע עליהם.

ולבסוף מצאתי כי ישנו בחור מבוגר בשם 'משה חיגר' אותו יהודי שהיה כאן לפני כמה דקות אשר הוא הממונה על אותה קבוצת בחורים ר' משה היה בעל כישרון ובעל לב זהב הוא הבין ללבבם של הבחורים החלשים שכישיבה והיה עבורם מעין 'כותל הדמעות' אצלו הם התירו לעצמם לפרוק את המעיק על ליבם ואפילו לספר על התמודדות קשה שלא עמדו בה 'אם משה חיגר ימליץ כפני אותם בחורים לשמוע את שיעוריך' אמרו לי כולם 'אין ספק כי הם יקבלו את דעתו '

ניגשתי איפוא אל ר' משה וביקשתי ממנו לפנות לי מספר דקות מזמנו שכן ברצוני לשוחח עמו במילים קצרות תיארתי בפני ר' משה את הקשיים אשר החלו צצים כדרכי בתקופה האחרונה סיפרתי לו כי אני חש רפיון כלימוד ובהתמדה ואף הצגתי בפניו את הרעיון אותו הגיתי לעסוק בהרבצת תורה ולמצוא בכך דחף ו'מחייכ' להמשך עלייתי הסכרתי לו אף כי רבי אהרון אינו מוכן שאומר שיעורים בפני בחורי הישיבה מהטעם דלעיל וכי הרעיון אותו הציע רבי אהרה היה שאמסור שיעורים בפני הבחורים החלשים אשר בלאו הכי אינם מבינים את שיעוריו 'אולם דא עקא' שחתי בפני ר' משה 'אותם הבחורים אינם מוכנים בשום אופן לוותר על שיעוריו של רבי אהרון על אף שאליבא דאמת אין להם כל תועלת מהם ' 'כעת אני פונה אליך' סיימתי דברי 'על מנת שתנצל את השפעתך על אותם הבחורים בכדי לשכנעם שיסכימו לשמוע ממני שיעור דבר אשר מלבד התועלת האישית שאפיק ממנו אני עצמי יביא אף להם תועלת מרובה ויקדם אותם בלימוד ובהבנה

' כשראה ר' משה עד כמה נוגע הדבר בנפשי עד שהייתי מוכן להתבזות בפניו ולהוריד דמעות על כך ריגש אותו העניין מאוד והוא החליט לעזור לי ככל יכולתו הוא המליץ בפני אותם בחורים לשמוע את שיעורי את אלו שהתנגדו הוא ריכך ושיכנע את אלו שחששו מאחר ועדיין לא הכירו אותי כמגיד שיעור הוא הרגיע עד שבסופו של דבר הסכימו כולם משימה זו דרשה מד' משה כוחות נפש מרובים אולם הוא לא הרפה עד שהביאה לידי סיום טוב ואכן המאמץ היה כדאי התחלתי למסור את השיעורים הבחורים ב"ה נהנו כצורה שלא תאמן עלייתם בהבנה כלימוד הייתה מדהימה ממש וגם על עצמי ראיתי השפעה לטובה קומתי הזדקפה המרץ והחשק חזרו אלי מאז במשך שנים לא פגשתי את ר' משה עד עצם היום הזה"

 בזאת סיים הרב שך את סיפורו המרגש ואמר "לכל אחד יש שעות שפל לכל בן אדם יש נקודות שבירה ואין מי שלא חש מדי פעם ברפיון המאיים על עתידו הרוחני אך צריך לדעת לקום ולהמשיך הלאה להיאחז בציפורניים ממש ולמצוא עצה להיחלץ מהמבוך אותו יהודי ר' משה היה עבורי כמו חבל הצלה באותה תקופה וכיצד איפוא לא א כיר לו טובה על כך "

[מעשה שהובא בספר שאיפות, צוטט בספר אור דניאל כי תבוא]

*

מחכים לך בסיבוב

[השונא, החמור, והלקח – מעין השבוע על הפרשה, עם הוספות רבות ממעיין השבוע פ' שופטים עמ' שלג]

התורה, תורת חיים היא. דרכיה דרכי נועם, ונתיבותיה שלום. משולה היא למפת דרכים, שעל פיה ניתן לנווט ביער עבות ולהחלץ מן המבוך. היער מלא שבילים מפותלים, המוליכים לשום מקום. מלא בורות ומהמורות. רק דרך אחת תוביל בביטחה אל היעד. דרך התורה והמצוות. ובכל פרשת דרכים יש להתבונן במפה, ולבחור בדרך הנכונה.

אבל בכך אין די. משום שגם בדרך הנכונה אורבת סכנה. לפעמים הולכים בה, ומבלי משים נוטים למשעול צדדי. לפיכך, חייב האדם לשאול עצמו ולבחון עצמו: דרך סלולה זו שאני הולך בה, העודנה דרך המלך, המסלול הנכון, או שסטיתי לשביל מסתעף המוליך אל עברי פי פחת, חלילה?!

כלפי מה דברים אמורים? כלפי כל אדם, כמעט. מהיכן הם נלמדים? מפסוק בפרשתנו, ומדברי הגמרא עליו.

הפסוק, ידוע: ״כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב (כמו: מעזור) לו? עזוב תעזוב עימו!״ אסור לו לאדם להיות אדיש לסבל הזולת ולמצוקתו. עליו להיות ער גם לסבל בעל החיים. החמור רובץ תחת משאו, מצטער ונאנק. בעליו אובד עצות. יש לבוא לעזרתם.

והתורה מדגישה במיוחד, שהמדובר אפילו בחמורו של שונא. ואדרבה, שם המצוה גדולה יותר. מדוע? ״כדי לכוף את יצרו הרע״ שמסית אותו לשנוא יהודי.

אלו הם דברי הגמרא במסכת בבא מציעא.

אבל במסכת פסחים שואלת הגמרא: כיצד יתכן בכלל לשנוא יהודי, והלא כבר נאמר: ״לא תשנא את אחיך״? ומתרצת הגמרא, שהמדובר שבעל החמור הוא יהודי עובר עבירות ועוכר ישראל, שהוכיחוהו על מעשיו והוא מקשה את עורפו. יהודי כזה מצוה להתרחק ממנו ולהוקיעו. אבל למרות ההסתייגות – אחינו הוא, ויש לעזרו בעת מצוקתו.

יפה הגדיר הרב בעל התניא זצ׳׳ל את היחס אליו: יש לשנוא את הרע שבו, ולאהוב אותו כיהודי.

אבל כאן, שואלים התוספות שאלה: אם מצוה להסתייג ממנו, מן הרע שבו, מדוע אמרו בגמרא שיש להחלץ לעזרתו ״כדי לכוף את היצר הרע״ המורה לנו להתרחק ממנו. הלא ההתרחקות ממנו היא מצוה, עצת היצר הטוב!

שאלה נוספת: [מכאן ממעיין השבוע פ' שופטים]

(כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

'צדק צדק תרדוף' צ"ב מדוע הכפילות? לא מספיק לרדוף את הצדק פעם אחת?

ועוד שאלה:

התורה מצווה בפרשת קדושים: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך"

יש להבין, אם התורה אסרה נטירה, בודאי שהיא כוללת גם נקימה במכל שכן, ומדוע איפוא יש לכפול לא תיקום ולא תיטור, די היה לומר לא תיטור! אם לא אטור בלב, ודאי שלא אנקום במעשה!

המעשה עם נפוליאון שהיה צמא ורצה לקום אך היה לו קר ונמלך והתגבר על הקור אך היה מאוכזב שאינו יכול להתגבר על מעט צמא, ולבסוף החליט לקום וללכת לבאר ולחזור מבלי לשתות…

האם הוא ניצח את הקרב הזה? לקרב היו שלש מערכות. בשתיים מהן הוא יצא מנצח, אך הפסיד במערכה האחרונה – כשסיפר על גבורתו… נפל ברשת הגאוה.

סיפר הרבי מגוסטינין שלאחר פטירת השרף מקוצק שדרש אמת מוחלטת, היו תלמידיו מתאספים חבורות חבורות והיה אחד מתוכם אומר אמרות והדרכות ממה שזכר מהאדמו"ר.

בחבורתינו, היה אחד ת"ח שהנהיג אותנו. והנה בשלב מסוים נחלשו כוחותיו, בתחילה חשב שזו עצלות, ונלחם בגופו, אך לבסוף הבין שתש כוחו והנה הגיע לערש דווי.

בשעותיו האחרונות הגיעו תלמידיו סביב מיטתו על מנת לקבל ממנו ארחות חיים והדרכה. הרב ננער ממיטתו כדי לשוח עמם, ולפתע שינה דעתו והיסב פניו אל הקיר. בלילה הובהל רופא שקבע שהלילה הוא הגורלי, ואם יעבור אותו- יחלים. תלמידיו בקעו רקיעים בתפילותיהם, ואכן לאחר מספר שעות הזיע הרב והחל מצבו משתפר.

לאחר ההחלמה השלימה בסעודת המצוה שנעשתה להודאה על הנס, כטוב ליבם ביין העז אחד הבחורים ושאל את הרב מדוע סובבת לנו גבך כשבאנו לבקרך?

השיב הרב- באמת- הייתי סבור שאלה שעותי האחרונות. אני מכיר אתכם לפני ולפנים, ואף היה לי דבר מאד חשוב לומר לכם שיכל לסייע לכם בעבודת ה' ולהעלותכם לגבהים. חששתי שמא תאחרו ולא אספיק לומר את דברי. דברים שהייתם זוכרים עד יום מותכם. אולם ברגע האחרון אמרתי לעצמי הרי כל ימיך השתדלת להשריש בעצמך את מידת האמת והענוה השלובות זב"ז, והנה היצה"ר ברגע האחרון יקח אותך מן העולם בתחושת גבהות- "אח, איזה אמירה אמרתי! לא ישכחוני לעולם!"

החלטתי לא! לא אתן ליצה"ר לתפוס אותי, וסובבתי גבי. ואכן כשראה היצה"ר שאינו יכול לי כבר אינו זקוק למיתתי, ולכן החלמתי. כך ניצחתיו, הוא לא תפסני ברשתו!

נאנח הרבי מגוסטינין בספרו את הסיפור וסיים-

ואז חגג היצה"ר את נצחונו אז תפסו ברשתו, רשת הגאוה, כאשר סיפר את כל זאת…

מעשה ביהודי שבא לרבו וסיפר לו שיש צדיק נסתר ואיזה צדקות הוא עושה, ואיזה מעשים מפליאים וכו' שאל אותו רבו – אם הוא כ"כ נסתר – איך אתה יודע את כל זה??

יש צדיקים נסתרים, שגם דואגים שיידעו שהם "נסתרים"… ושגם על זה יכבדו אותם…

ואם כבר אנו עוסקים ב'צדיקים נסתרים' –

הגרי"ס אמר איך אפשר להיות בדור הזה צדיק נסתר?? הרי זה דומה לאדם שנמצא בפיגוע המוני, ואומרים לו יש כאן "צדיק נסתר" שאינו מתגלה… הוא רופא מומחה עצום, אך הוא נסתר… זה "צדיק נסתר""… הרי זה רשע גלוי! אנשים גוססים – תיגש להגיש עזרה!!

שאלו את הגרש"ז אוירבך היכן הצדיקים הנסתרים של הדור שלנו – בדומה לחייקל העגלון ויענקל שואב המיים ודומיהם? השיב להם הרב שבדורנו אין כאלה צדיקים נסתרים, אלא בדורנו הצדיקים הגלויים הם גם נסתרים, היות והם מסתירים מעשיהם הטובים, ואף אחד לא יודע עד כמה הוא צדיק בסתר!!

לגר"א סיפרו על אחד שיודע נסתרות – נותנים לו ספר והוא קורא את שבתוכו. ציוה הגר"א לצוררו – והלה לא ידע מאומה. א"ל הרב זה מעשה כשפים, ואינו שולט בדבר הצרור והחתום….

ופעם אמרו לו שיש אחד שאומר נסתרות – וציוה להביאו אליו. ואמר לו אותו אדם אם הרב ירשה לי אספר מה היה כאן אתמול. הרב ביקש לבחנו והוא סיפר שאתמול הרב ישב כאן, והאריז"ל משמאל ורשב"י מימין ולמדו עם הרב תורה! מספרים שנהרה נראתה אל פניו הקדושות של הרב, כאילו חוזר שוב לאותם רגעים מרוממים. רק כך נתגלתה מעלתו האמיתית של הגר"א, לא ברמזים ולא בסיפורים על עצמו!

ובאמת הרב שביאר את הטעם לכך שהיסב פניו אל הקיר, נהג כן לש"ש, וזה לא פשוט ברגע האחרון לחשוב ברוחניות, כפי שאומרים שהמיתה הקשה ביותר היא מיתת צמא, מעבר ליסורים שבה, כמה נורא שבעת שמסתיימת שירת חייו – תוסף רוחם יגוועון, – במה שרעפיו נתונים? בכוס קולה קר…

ספר חסידים – סימן קסא

ואם עמדת בנסיון גדול, אל תאמין בעצמך עד יום מותך, לומר הואיל ולא חטאתי בזה הגדול לא אחטא יותר, לפי שאין יצה"ר של היום שוה לשל אתמול, לפיכך אפי' באותו דבר שמא למחר לא תוכל לסבול. שהרי דוד לא חטא באביגיל, וחטא בבת שבע. דוד לא חטא ברודפיו שרצו להרגו ולא שלח ידו במשיח ה', ולא נתן רשות לאבישי לשלוח יד בו, ולבסוף חטא באוריה, שהיה מבקש טובתו.

שאם תאמר אוכל להאמין בי הואיל ונצלתי מעבירה גדולה, הרי אתה תופס עצמך צדיק יותר מן העליונים,

ולא עוד אלא יותר ממי שברא אותך אתה מחזיק אותך וחכמתך, שנאמר הן בקדושיו לא יאמין (איוב טו טו) ובמלאכיו ישים תהלה (שם ד יח), הקב"ה שהוא יודע מה עתיד להיות אינו מאמין במלאכיו ובקדושיו ואתה שמחשבותיך מתחלפים מטובה לרעה, כ"ש שלא תאמין,

וכה"א (משלי כח יד) אשרי אדם מפחד תמיד שלא יחטא. למד לבך מלא דעת, לדעת יראת ה', וכתיב (תהלים קיט סו) טוב טעם ודעת למדני וגו', למדני חקיך (שם שם סח): [וכן דוד לא כשל באביגיל – אך כשל בבת שבע!]

והסר השטן

אנו אומרים בתפילה והסר השטן מלפנינו ומאחרינו – מה הענין של "לפנינו ואחרינו"?

המעשה בר' זוסיא תלמיד המגיד ממזריטש שקיבל 300 רו"כ מרבו להוצאת חתונת בניו ובדרכו מצא כלה יתומה מאב שהשבר בליל כלולתם באבוד מהם 300 רו"כ והצד השני אינו מוכו להכנס לחופה עד כו' וביקש סימנים ואמר שמצא הכסף והלך לאכסניה ופרטו ונתנו בעטיפה כדברי האם והשיב להם. הם הודו לו וברכוהו ונשיקוהו והעלוהו על נס. אך הוא דרש 25 רו"כ דמי טרחה. ניסו לשכנעו שירד מכך עד שלבסוף כינוהו סחטן וביזוהו ונטלוהו לרב שפסק שלא מגיע לו מאומה. כשפגש הרב לר' ממזריטש שאלו על התנהגות תלמידו. לכשנשאל ר' זוסיא הסביר לרבו שחש גאווה עצומה בעת שהביא הכסף על המצוה העצומה שזכה לקיים כו' וכך חיסל תחבולה להכניע יצרו ולתת לו בזיונות במקום כבוד…

וע"ז אומרים 'כי זוכר כל הנשכחות אתה'.

ספר התודעה – פרק שני:

'כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם' (מתוך ברכת הזכרונות): אומרים בשם צדיק אחד שפֵּרש מידה זו של הקדוש ברוך הוא 'זוכר נשכחות', כמין חומר, וכך פרש: מידתו של הקדוש ברוך הוא, שאת הנשכחות לאדם הוא זוכר, אבל הנזכרות לאדם אינו זוכר, כיצד?: הרי שעבר אדם עבֵרה ושוכחה ולא שב עליה בתשובה – הקב"ה זוכרה ומביא את האדם בדין עליה: עבר עבֵרה וזוכרה תמיד כמו שאמר דוד (תהלים נא): וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד – הקב"ה אינו זוכרה, שהרי אינה מן הנשכחות: הרי שעשה אדם מצוה וזוכרה תמיד ומתגאה בה – הקב"ה אינו זוכרה, שהרי שונא ה' כל גבה לב: עשה מצוה ושכחה והרי הוא בעיניו כאילו לא עשה כלום – הקב"ה זוכרה תמיד וטומנה אצלו ומשלם לעושֶׂהָ כגמולו הטוב:

וחטאתי – נגדי תמיד. דוד הושחרו שיניו על חטא בת שבע.

נסיונו של אברהם במיתת שרה

והרי זה נסיון לאחר העקידה, האם הוא יותר גדול מהעקידה?? שהרי הנסיונות הולכים וגדלים!

אלא הנסיון הזה לא היה נסיון בפני עצמו, אלא היה זה השטן "מאחרינו". הוא ניסה להשיג חרטה של אברהם על כך שהלך לעקידה, שהנה כעת איבד את שרה! ולכן אברהם בכה מעט – ולבכותה – כ' זעירא. כדי שלא יחשבו השומעים שאברהם מרבה בבכי כיון שהוא מתחרט על מעשה העקידה!

גם לאחר הנצחון על השטן – יש סיבוב שני – של חרטה על המעשה, של גאוה על המעשה.

סיפר לי יהודי שהיה בבהכ"נ וביקש ממנו מאן דהוא עזרה, וישב והקשיב לו מחצית השעה, וכשסיימו ויצאו ראה פקח רושם לו דו"ח. הוא לא שם לב שהזמן עובר וכעת מגיע הזמן שרושמים דוחו"ת. האדם שבשבילו הוא נשאר – הרגיש מאד לא נח. בגללי הוא קיבל דו"ח. מיד הלה הרגיע אותו – זה נסיון בשבילי האם אהיה תוהה על הראשונות או שאקבל זאת באהבה בלא חרטה על שנשארתי לסייע לך! מה שמגיע לי בכל מקרה אקבל, ואם זה לא מגיע לי – ה' ידאג שהכסף הזה יחזור אלי!

על פי זה נבין את הכפילות בפסוק "לא תקום ולא תטור" –

התורה מזהירה לא תיקום. לפעמים האדם עובר את המשוכה הזו בהצלחה. בסיבוב הראשון הוא ניצח, אולם אז מגיע הסיבוב השני, הרבה יותר קשה. הרצון העז לרמוז לו אני לא כמוך. אני- – – נותן!

באה התורה ואומרת דע לך שהיצה"ר מחכה לך בסיבוב השני, היה גבור עד הסוף! לא תיטור אפילו ברמז! מחה ממחשבתך את הרעה שעשה עמך. לכן הכפילות, ללמדנו דרכי היצר, שלפעמים מוכן להפסיד סיבוב אחד, כדי להרדים אותך ולהפיל אותך בסיבוב השני!!!

הדוגמא הזאת נוקבת, אך היא קשורה לכולנו בחיי היום יום.

האשה מלחה את המרק יותר מדי. אנו נתגבר ונאכל עד תום. ננצח את היצר. אך לבסוף כשהאשה תשאל איך המרק- אנו נפליט מילה על כך שבפעם הבאה ראוי לשים יותר מרק במלח… היצר יכל לנו. הוא לקח אותנו בסיבוב השני…

הוא חגג נצחון כפול, גם טיפחנו את גאותינו על עדינות מידותינו, וגם שלחנו חץ מושחז לאשה…

רבים עומדים בסיבוב הראשון אך כושלים בסיבוב השני.

אדם מגיע לביהכ"נ ומנצח בסיבוב הראשון, אך מדבר בביהכ"נ וכושל בסיבוב השני…

אדם קם להתפלל מוקדם, אפילו בנץ אך בשובו מביהכ"נ הוא מסתכל בגאוה על ההולכים להתפלל וחושב לעצמו "עכשיו הם הולכים"… כשל בסיבוב השני…

אדם נתן צדקה, אך לאחמ"כ רץ לספר לחבר'ה… או דרש בדיעבד מן המקבל שיעשה בשבילו דבר מה…

לאור זאת נחזור לפרשתינו – שאלו התוספות מדוע יש לי להתקרב בדעתי ולסייע לאדם שהתורה מבקשת שאתרחק ממנו בשל עבירותיו??

ומתרצים התוספות: אמנם כן, ראשית ההתרחקות ממנו התחילה כדין, שהרי אין להתחבר לרשע. אבל אז, התחיל תהליך ובאה הסלמה. כי כך דרכו של עולם: מכיון שהתרחקתי ממנו, לשם מצוה, הוא התרחק ממני כתגובה. ואז אני מתרחק ממנו בכפליים, והוא מתרחק ממני פי ארבע. אז אני מגיב בשנאה, והוא מגיב במשטמה. אני מתבונן בו בעינים מזרות אימה, והוא חורק שיניו.

התיגרה, אומרת הגמרא, דומה לסכר מים ענק. כיון שניבע בו סדק – הוא יגרור מפולת שתביא לשיטפון. איש לא יזכור שהכל התחיל בסדק צר, בהתרחקות לשם מצוה. זה יהיה לריב לשם ריב, ״ויתייצב גם השטן בתוכם״. כל הרגשות המקננים בלב האדם, כל יצריו האפלים, הרעים מנעוריו, יעלו ויצופו בהכשר מצוה.

יתכן שהיצר הטוב התניע את המנוע, אבל היצר הרע הוא האוחז בהגה, ומדרדר את המכונית לתהום!

לפיכך ציותה התורה: אם תראה את שונאך זה עומד אובד עצות בדרך, תמהר ותחוש לעזרתו. כדי להדביר את היצר הרע, לבלום את ההסלמה. להחזיר הכל אל המקור. לשנן ולדעת: אחי הוא, יקר הוא לבוראו, איני מסתייג אלא ממעשיו!

כמה נחוצה ידיעה זו לכל אדם! אין לך אדם שאין לו ביקורת – מוצדקת או לא – על זולתו, במשפחה או בחברה. אך מביקורת לגופו של עניין, הרי היא הופכת לביקורת לגופו של אדם, ועד מהרה חל ריחוק וניכור. מערכות שהתחילו כביקורת בונה, הפכו למלחמות חורמה.

כך נבין גם את הפסוק צדק צדק תרדוף – ונקדים מעשה –

מעשה ביהודי שאיתר מפגע רוחני ויצא למלחמה נגדו. בא לר' ישראל מסלאנט ושח לו. אמר לו הגרי"ס אם אתה צודק ראה שתישאר צודק… משפט סתום.

כוונתו, פעמים רבות מתחילים לריב על עניין צודק, אך לבסוף הריב גולש. בסיבוב השני כבר האדם מחפש דברים אחרים, נכנס ענין האגו, מידות, שינאה אישית, נקימה וכו'. אמר לו ראה שתישאר צודק עד הסוף…

וזה שציותה תורה צדק צדק תרדוף. ראה לרדוף את הצדק- בצדק!

כך גם אצלנו – התורה דואגת שאמנם בצדק נרדוף את הרשע, ונזהר שנשאר צודקים! שלא נפליג יתר על המידה, ומויכוח כדין יהפך זה לויכוח של אגו שאין בינו ובין ההרחקה אותה בקשה התורה – מאומה!

*

כיצד נקבל שכר גם על השינה?

[״ויחזור לתלמודו״ – והגדת]

"וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא״ (שמות כא, יט). ״על משענתו״, על בריו וכחו (רש״י, מהמכילתא).

והנה רבותינו עמדו על הכתוב ״והתהלך בחוץ״, שאם כדברי רש״י שכבר סמוך על בריו וכיחו, מה לי אם יצא לחוץ, ומה לי אם נשאר בבית? [אכן לדברי הרמב״ן ש״משענתו״ כפשוטו, גם החולים מתנהלים בביתם בסיוע משענתם, ולא נפטר מחיובו עד שיוצא להתהלך על משענתו בשווקים וברחובות. אבל לדברי רש״י, צריך ביאור] ועוד, מהו ״ונקה המכה״, וכי תעלה על דעתך שייהרג זה שלא הרג, כשאלת רש״י. [ותרץ, שחובשים אותו בנתים בבית האסורים.ן

והנךאה לומר, שבודאי חייב המכה בחמשה דברים, נזק צער רפוי שבת ובשת. אבל בדיני שמים חייב חיוב נוסף: בטול התורה שגרם!

כמה יכול היה ללמד באותו זמן, ו״מרבה תורה מרבה חיים״ [אבות פ״ב מ״ז], ״וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד, כמיתה חשובין״ (רמב״ם הלכות רוצח פ׳׳ז ה״א). הן אמת שאין זה אלא גרמא, נזק עקיף. אבל בפרוש שנינו (?בא קמא צא ע״א) שהמזיק בגרמא חיב בידי שמים!

ברם, גם אם נתק בימי חליו מהלמוד כתוצאה מההכאה. אבל ״אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו״׳, אם במקום לשבת מיד וללמד, לנצל את הזמן כדבעי, משוטט הוא בחוץ ומבלה זמנו לריק, אזי ״ונקה המכה״ מתביעה זו, ״רק שבתו, יתן ורפא ירפא״, ולא יתבע על בטול התורה שגרם!

יש כאן יסוד, ועמד עליו ה״חפץ חיים״ זצ״ל (״שם עולם״ ח״א, פרק ה) ־

יהודי טרוד בעסקיו. בבוא יומו, יעלה למרום. ישאל: עסקת בתורה?

יאמר: חיב הייתי להתפרנס. ניחא. ובערב, למדת? –

אם הלך בערב לשעור תורה, יקבל שכר כאלו למד כל היום כלו.

כי היה בגדר ״יששכר וזבולון״ של עצמו. אבל אם בשהיתה לו שעה של פנאי התבטל, יפסיד הכל!

כך בשעור תורה בערב, וכך בלמוד בשבת קודש. שאמרו (גטין לח ע״ב): בשביל שמסיירים נכסיהם בשבת וקובעים סעודה בזמן הדרשה בבית המדרש, יורדים בעלי בתים מנכסיהם. כי העוסק בתורה נכסיו מתברכים [עבוךה זרה יט ע״ס], ואלו היו מקדישים את השבת ללמוד התורה, היה נחשב להם כאלו למדו כל השבוע כלו!

והביא דגמה נפלאה לכך. בגמרא (בבא מציעא צא ע״ב) אמרו, שפועל העושה מלאכה בפרות בעל הבית, מותר לאכול מהם. ככתוב: ״כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך״ (דברים כג, כה). וגם כשהולך מתלם לתלם מתר לאכול, כיון שהליכתו לצורך מלאכת בעל הבית. כך גם עבודתו לצורך אותה שעת למוד ועבודת ה׳. וזהו שאמר: ״בכל דרכיך דעהו״, אם מטרת עבודתך כך שתוכל להקדיש זמן ללמוד, אזי: והוא יישר ארחתיך״! [משלי ג, ו].

כיוצא בכך, שנינו [שבת ה ע״] שהמעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים בשבת, חייב. עמד לפוש באמצע, פטור. אבל אם עמד לכתף, להיטיב המשא על שכמו, אין זו נחשבת עמידה, כיון שהיא לצורך הליכתו. כך גם העובד להתפרנס ומנצל כל דקה ללמוד, נחשב הכיל לצורך הלמוד.

עוד מובא בשם ה״חפץ חיים״ זצ״ל לבאר הגמרא (מועד קטן כח ע״א) שמלאך המות לא יכול היה לרבי חיא ולרב חסדא כי לא פסק פיהם מגרסא, עד שנקט בתחבולה להפסיקם ממשנתם. וכן אמרו במד המלך (שבת ל ע״ב). ותמה: וכי לא ישנו, ולא אכלו, ולא נצרכו להפנות. אלא שכל זה היה עבור למודם, וממילא נחשב כלמוד!

[לא נמסר:] ומצינו בכתבי האר״י (שער הפסוקים, בהר) לפרש הכתוב: ״דודי לי ואני לו, הריעה בשושנים״ (שיר השירים ב, ט), ודרשוהו בזהר הקדוש (ח״ב כ, ב): המנהיג עולמו בשש שנים, והשביעית שבת לה׳. והינף שהעמל בשדהו שש שנים ומנצל את השמטה ללמוד תורה – או העמל לפרנסתו בששת ימי המעשה ומנצל את השבת ללמוד תורה, אזי ״דודי לי ואני לו״ גם בימות החול ושנות העמל!

ומרן החיד״א זצ״ל כתב ב"יוסף תהלות״, [תהלים עה, ג] בשם רבנו יעקב בן נעים זצ״ל בעל ״משבנות יעקב״ לבאר בזה הפסוק: ״כי אקח מועד, אני מישרים אשפט״. כלומר, אין לשפוט אדם על פי עסוקו בימות החול, בהיותו טרוד על המחיה ועל הכלכלה, יתכן שנאלץ לעסק לפרנסתו למרות רצונו העז ללמד תורה. אבל ״כי אקח מועד״, הינו כאשר אנצל את המועד, השבת והחג, אזי ״אני מישרים אשפט״, אוכל לשפוט ביושר את התנהלות ימי החול, האם העבודה היתה מחמת הכרח גרידא או לא.

[והדברים הובאו בשם הקדמונים בספי ״פלא יועץ״ (ערך חל המועד, עדות ושבת).] ולפיכך נפסק ב״׳שלחן ערוך״ (ארח חיים רצא) שאלו שעובדים בכל ימות השבוע ינצלו את יום השבת ללמוד. ואז יובהר למפרע שאלו יכולים היו, היו שמחים ללמד כל השבוע כלו.

הרי זו הבנה מחדשת בדברי הרמב״ם (הלכות תלמוד תודה פ״ג ה״ח): ״היה לפניו עשית מצוה ותלמוד תורה, אם אי אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים, יעשנה – ויחזור לתלמודו״. וכבר הקשו מאי קא משמע לן, ודאי שכאשר יסיים המצוה יחול עליו חיוב תלמוד תורה.

ולהאמור, אם בסיום המצוה חוזר מיד ללמודו, יקבל שכר תלמוד תורה גם על שעת קיום המצוה, כדין ״חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה״ (קדושין מ ע״א). אבל אם לא יחזור מיד לתלמודו, תורתו נעשית קרעים קרעים ואין זמן ההפסקה בכלל הלמוד.

וכדמות ראיה, מדברי הגמרא (עבח־ה זרה נג ע״ב) על הכתוב: ״ואשריהם [של הכנענים] תשרפון באש״ (דברים יב, ג). מכדי [ארץ ישראל] ירשה היא להם מאבותיהם [שהרי לאברהם נאמר: ״כי לך אתננה״ (בראשית יג, יז), וגויים שבאו אחרי כן לא יכלו לאסור האילנות בהשתחויתם, כי] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואם משום האשרות שקודם אברהם אבינו, הרי עבודה זרה של נכרי הם, ואפשר לכף את הגויים לבטלה. ותירצו, הואיל ועבדו ישראל לעגל גלו דעתם שניחא להם בעבודה זרה. וכשעבדוה הגויים, בשליחות ישראל עבדוה. ועבודה זרה של ישראל אינה בטלה עולמית –

אמור מעתה, אם כשעבדו לעגל והרי לא ממש עבדו. הערב רב עבדוהו, והשאר נענשו על שלא מחו, והסכימו – ועם כל זאת נחשב כאלו הכנענים בארץ ישראל עובדים עבודה זרה בשליחותם. כשאדם מתבטל מרצונו מן התורה ודאי מביע דעתו שגם הבטול שהתבטל באונס, הוא לרצונו!

נסכם, אפוא: מה שחייבים חייבים, מה שמכרחים מכרחים. אבל נבחן על כך ברגע שיתאפשר לשוב וללמוד. אם נמהר ללמד, יחשב לנו גם ההכרח כלמוד. בגדר: ״חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה״. ואם נתבטל אז, יחשבו ל

נו גם אותן שעות כשעות בטלה!

תוספת:

ולמעשה – זו הלכה בשולחן ערוך.

שו"ע אורח חיים סימן רלא

(א) אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת צהרים יישן: הגה וכשניעור משנתו א"צ לברך אלהי נשמה (ב"י) וי"א שיקרא קודם שיישן ויהי נועם (כל בו) ובלבד שלא יאריך בה שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שתין נשמי ואף בזה המעט לא תהא כוונתו להנאת גופו אלא להחזיק גופו לעבודת השי"ת וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה לא יכוין להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך כדכתיב בכל דרכיך דעהו ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאותו אינו משובח אלא א"כ עשה לשם שמים וכן בשכיבה א"צ לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו אם עשה להנאת גופו אינו משובח אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה וכן בתשמיש אפי' בעונה האמורה בתורה אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו ה"ז מגונה ואפילו אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וימלאו מקומו אינו משובח אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו וכן בשיחה אפילו לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו. כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו ואם לאו לא יעשהו ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד:

מובן שנחשב כאילו עובד את בוראו תמיד – שהרי גם שינתו וגם עבודתו וגם מאכלו – לצורך לימודו הם!

*

משפטי ה' צדקו יחדיו!

[הגילגול כמקיים משפט צדק]

נאמר בזוהר על פרשת משפטים [ח"ב דף צד.]

"פתח רבי שמעון ואמר, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, תרגום ואלין דיניא דתסדר קדמיהון, אלין אינון סדורין דגלגולא, דינין דנשמתין דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשיה"

דברי הזוהר טעונים ביאור, מהו הקשר בין המשפטים ובין סוד הגלגול?

פעמים קורה ואדם עומד לדין תורה והוא יודע שהוא צודק והנה הדיין מחייבו, הוא שואל מהיכן דנתוני? והדיין אומר לו על פי דין תורה. והלה שואל היתכן שעל פי דין תורה ידונו אותי דין שקר ח"ו?

בא הזוהר ואומר דע לך שהדין הוא דין אמת. אינך מבינו היות ואתה נמצא כאן לתקופה קצרה, אולם אם היית זמן רב יותר היית מבין כיצד הכל נעשה בצדק.

ואלה המשפטים – דין רזא דגלגולא

תלמידו הגדול של הבעש"ט רבי דב בער – המגיד ממזריטש ז"ל תמה בפניו על פשר ביאור דברי הזוהר אשר הסמיך את ענין דיני המשפטים העוסקים בדיני ממונות וענינים שבן אדם לחבירו לרזי הגלגול, וכמענה לתמיהתו ציוהו הבעל שם טוב לצאת ליער הסמוך בצידי הדרך לצידו של האילן המיתמר, וליד מעיין המים המפכה פקד עליו הבעל שם טוב לשהות כמחצית היום ולהתבונן היטב היטב בנעשה בסביבתו.

כמצות רבו כן עשה יצא רבי דב אל מעבה היער תר אחר האילן והמעיין והתיישב בסמוך להם. והנה לפתע ראה איש אציל בא לקרבת מקומו עם סוס מזוין, והוא היה עייף ויגע, ואכל ושתה שם, וכשכילה את ארוחתו קם ונסע לדרכו.

לא שם הלה אל לבו כי הארנק שלו עם המעות, נשמט מאמתחתו. לאחר זמן מועט, בא אל אותו המקום אדם עובר אורח, ואף הוא הרוה את צמאונו ממימי המעיין הזכים, תוך שהוא מבחין בארנק המוטל למרגלותיו, ומיד זכה במציאה, כשליבו מלא שמחה ורננה על המטמון והאוצר שנפל בחלקו.

ויהי אך יצֹא יצא זה מעם מקומו, והנה אדם אחר עני ונכה רוח, שביקש אף הוא לנוח מעמל הדרך, הניח את ראשו לצילו של האילן, ואשמורות עיניו חיש נעצמו. ובו בזמן חש אותו האציל באבידתו, ומיד שב למקומו, ושאול שאל מן האיש העני ששכב תחת האילן, היכן הוא הארנק עם המעות אשר שכחתי כאן? הלה לא הבין על הוא סח, ואמר לו לא ראיתי כאן שום ארנק.

החל האציל להכותו מכות נמרצות וזעק שיחזיר לו את מעותיו, אך ללא הועיל, עד שהלך בפחי נפש.

המגיד ממזריטש מתבונן בנעשה, משתאה ומחריש. כשנסתיים המחזה, שב אל הבעל שם טוב, וסיפר לו את הדברים המפליאים אשר ראה.

אמר לו הבעש׳׳ט דע כי האיש הראשון [האציל] היה חייב בגלגול הראשון לאיש השני סכום כסף כסכום שהיה כעת בארנק שאבד, ולא שילם לו. ובאו לדין תורה לפני זה האיש השלישי [העני], שהיה אז הרב והדיין בגלגול הראשון, ופסק דינו לזכות ופטרו מבלי שום דרישה וחקירה.

לכן עתה על פי הגלגול שילם הראשון לשני את חובו מגלגולו הקודם בכך ששכח את ארנקו והלה מצאו, והדיין קיבל עונשו במכות שקיבל.

וזהו איפוא סיים הבעל שם טוב את דבריו, הביאור בדברי הזוהר הקדוש את 'ואלה המשפטים' לעניני גלגול הנשמות דין רזא דגלגולא [ספר בעש"ט עה"ת פרשת משפטים].

מעיד הרמ"ק: וכבר נמצא בזמננו, ועינינו ראו ולא זר, נואף אחד שמת, ונתגלגל בכלב, והמית את הנואפת, ובן הנואפת הרג את הכלב, ואחר כך מת בן הנואפת במשפטיו של הקב"ה להמית הממזרים בסתר.

בני אדם שראו זאת תמהו על המעשה, ולא נתגלה המציאות כולו אלא לשרידים. ובלי ספק היה מעשה [זה מעורר] תמהון לבב לאותם שראו אותו, כי נורא הוא. וזה ראינו בעינינו! [הרמ"ק ב'שיעור קומה' ערך פ"ד – גלגול, עמ' 167]

ועל זה נאמר משפטי ה' צדקו יחדיו. רק כשרואים יחדיו ניתן לראות הצדק.

ועל זה נאמר "אלוקים ניצב בעדת א-ל בקרב אלוקים ישפוט". שה' ניצב עימם ודואג שאם הדיין עושה אמת וצדק ה' מסייעו שיגיע לחקר האמת המוחלטת שהיא האמת האלוקית אף על פי שלעיני בשר ודם אינה נראית.

המעשה עם היהודי והחזון איש, שאדם אחד מצא כסף וזכה בו, וחבירו שאיבדו ביקשו ממנו, ושאל לחזון איש ואמר לו שאינו חייב להחזירו. ותמה המאבד, והרי ברור שהכסף הוא שלי?

אמר לו הרב אם משמים הכסף היה מגיע לך היו דואגים שיהיה לך בו סימן או שלא יאבד לך כל עיקר, אולם עתה שכך קרה מוכח מכאן שמשמים מעוניינים שהכסף הזה יעבור ממך אליו, וזהו רצונו יתברך, על חשבונות קודמים שיש לך לפרוע.

ובזה יש גם תשובה ויתרון לדין התורה שלכאורה אינו מובן במקרים רבים, שלא נעשה דין ברשע, כגון אם אדם רצח בלא עדים והתראה, אי אפשר להורגו, ויוצא לחופשי. וכן אם עדים זממו להרוג מישהו והרגוהו בעדותם אינם נהרגים, ואם לא הרגוהו נהרגים. היכן המשפט, וכי יתכן שאדם זה יצא זכאי ולא ישלם את המחיר? אלא הדבר יובן על פי מעשה שהיה בר' שמעון בן שטח.

סנהדרין (דף לז, ע"ב) "תניא, אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו, ודמו מטפטף, והרוג מפרפר ואמרתי לו: רשע מי הרגו לזה? או אני או אתה!

אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יומת המת. היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו. אמרו לא זזו משם עד שבא נחש והכישו ומת"

רק שופט בן זמננו חייב לעשות דין כאן שלפי תפיסתו אם לא יעשהו כאן יצא חוטא נישכר, אולם על פי משפטי התורה לא הכל חייב להסתיים כאן, ולקב"ה יש שליחים לעשות דין וממנו לא ניתן להימלט.

הבעיה שאנו חסרי סבלנות ורוצים לראות את הצדק נעשה מיידית, אולם להשם יתברך יש את כל הזמן שבעולם, וכפי שהגמרא במסכת סנהדרין (לח,ע"א) אומרת: "עולא אמר שהקדים שתי שנים ל"ונושנתם" אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה מהרה דמרי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתין הוו":

אם זהו 'מהר' של הקב"ה אז מהו לאט? אלא ללמדנו שאף אם לא ראינו זאת כאן, דע לך שהצדק נעשה בסופו של דבר.

*

חסד עושים בשלימות!

 [שני מאמרים מ"והגדת"]

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ (שמות כא, א), אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה שתים או שלוש פעמים עד שתהיה סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו. לכך נאמר: ״אשר תשים לפניהם״, כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם (רש״י).

לא מובן.

משה רבנו יושב ומשנן, לא רק שתים ושלוש פעמים אלא ארבע (עירובין נד ע״ב). וכעת שיתעמקו וישכילו, יחתרו לטעמים ולהשלכות, ״ישוטטו רבים ותרבה הדעת״. וכי מה יש להם לעשות, לדור דעה אוכלי המן שלא חסרו דבר. שיעמלו קצת! אם יתקשו, יגיעו למבוי סתום, שיבואו…

לא. אלא על משה רבנו להטריח עצמו ולהבינם טעמי הדבר ופירושו! מדוע?

לדעתי, אין זה דין פרטי בתלמוד תורה, אלא דין כללי במצות החסד, וחובת ההליכה בדרכי הבורא.

ששנינו (ערכין טז ע״ב) עד היכן תכלית יסורים, אפלו הושיט ידו לכיס ליטול שלוש מטבעות ועלו בידו שתים, וחייב לטרוח ולהשיב שוב ידו לכיס – וכבר יסורים הם!

אלמלא היה חוטא, לא היה הבורא יתברך מטריחו להושיט ידו פעמים לכיסו.

ותמוה: הלא הקדוש ברוך הוא נתן לו את הכסף, וגם את היד ואת הכיס, אז יואיל לטרוח מעט. לפחות זאת שיעשה. האם צריך להכניס לידו את הסכום המדויק?!

וזהו, שהתשובה היא: כן!

כשאתה עושה חסד, עשהו בשלמות!

בגן העדן היו מלאכים צולים עבור האדם בשר ומסננים לו יין (סנהדרין נט ע״ב). רק בחטאו הוצרך לעשר עבודות בפת (ברכות נח ע״א), וכשיתוקן החטא תוציא הארץ גלוסקאות מוכנות. כך מורה לנו הבורא יתברך את שלמות החסד.

איזה בעל אינו מפנה מהשולחן לאחר הארוחה – השלמות היא, להדיח את הכלים!

והמדובר, כמובן, כשרעיתו אכלה לבדה. כי אם הוא אכל עמה, אין זה שייך לחסד!

תוספת: מעשה נח – לא הכיר חסד ה' בשלימות.

וכן במעשה נח ויבן נח מזבח לה' ויעל עולות במזבח (בראשית ח,כ).

וצריך עיון, הרי זה עכשיו ניצול מהמבול והיה צריך להקריב קורבן תודה כמו שעשה אדם הראשון "אהללה שם ה' בשיר ואגדלנו בתודה" (תהלים סט, לא), ואמרו על כך שזה נאמר ע"י אדם הראשון בבריאתו (עבודה זרה ח,ע"א).

ולמה הקריב עולה? אלא על שחטא נח בהרהור הלב לחשוב כי ה' החריב עולמו והציל את נח, ובזה פקעו כל זכויותיו (זוהר)

ופירש הרמ"ק (אור יקר ד עג) שהיה בזה מיעוט ביטחון, שהיה לו לבטוח בהקב"ה שעושה חסד בשלימות ולא שעל ידיזה יקוצצו זכויותיו.

כי אם ייטיב אתו בעולם הזה, ועל ידי זה יפסיד עולם הבא – הרי זוהי רעה גמורה ולא טובה בכלל, ובזה פגם במידת טובו של הקב"ה!

כך למדנו גם מרבקה – היא יכלה להסתפק בלתת לו את כדה – ושישאב לבד.

אבל היא מתאמצת וגם שואבת לו. היא יכלה מכאן ללכת הביתה,

אבל לא. היא מציעה לשאוב גם לגמלים.

היא יכולה לשאוב קצת ולשים לפניהם, אך לא, היא לא תנוח "עד אם כילו לשתות"!!

כי חסד עושים בשלימות!

אברהם רץ אל הבקר להכין סעודה לערביים. יכל לתת עוף, נתן בקר.

יכל לתת בשר משובח, נתן לכל אחד לשון – ולצורך כך שחט שלושה ראשי בקר!!!

רחל אמנו מסרה הסימנים לאחותה, ועשתה איתה חסד גדול. לאחר מכן כשראובן בן לאה מביא את הדודאים מבקשת רחל מהם, אומרת לה לאה – המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני?? ודבריה תמוהים ביותר! את הרי לקחת את אישה?!!

אלא ההסבר הוא שהיא מסרה ללאה את הסימנים כבדרך אגב וכמי שמלמדת אותה את ההלכות, ולאה לא ידעה כלל שרחל מסרה נפשה בעבורה.

וההסבר הנוסף הוא – שאחר מסירת הסימנים הקפידה רחל להתנהג עם לאה כאילו לאה היא עיקר הבית ואני הטפילה, עד כדי כך שהיה באמת נדמה ללאה כן!

שני הביאורים מבטאים חסד בשלימות!!

המשך מ"והגדת":

וידוע המעשה -אחד מבני חבורת פשיסחא נסע לסחור ביריד דאנציג. היו שם סוחרים יהודים רבים, וכלם עשו חיל בעסקיהם והרויחו הון רב.

אחד מהם לוה סכום כסף גדול כדי לסחור בו, ובבואו נגנב ממנו כל כספו. עולמו חשך עליו. לא זו בלבד שלא היה לו במה לסחור וראה בעינים כלות איך חבריו סוחרים ומתעשרים, עוד ישוב לביתו כבעל חוב ויצטרך חלילה לבריות!

כשהיריד ננעל, זימן החסיד הפשיסחאי מאה סוחרים למשתה, מסיבת סיום, ואותו סוחר אומלל ביניהם. משאכלו ושתו והיטיבו ליבם, קם ואמר: ״רבותי, כלנו סחרנו ועשינו חיל במסחרנו, חוזרים לבתינו ששים ושמחים. והנה עמנו חבר, שכספו נגנב. ברובו, מכספי ההלואות. עשרת אלפים רובלים אותם חייב הוא להחזיר. קיווה להכפילם ולשלשם, והנה גם הקרן אבדה –

בואו נחלצו ממצבו הביש. מאה אנו, כל אחד יתרום לו מאתים רובלים, וישוב שמח לעירו״

תוך כדי דיבור הסיר את כובעו והפכו, הניח בתוכו מאתים רובלים וסובב מאחד לשני, הכובע נגדש בשטרות, ומסרן לסוחר ההמום, באומרו בבדיחותא: ״יש כאן תשעה עשר אלף ושמונה מאות רובלים. את המאתים האחרונים תתרום אתה, ותשלים את הסכום. שהרי עכשיו עשיר אתה, וחייב גם אתה במצות צדקה״…

כשהגיע אותו סוחר לפשיסחא, אמר לו רבו: ״שמעתי מה שעשית, איך חילצת את הסוחר מאסונו, אבל יש לי ביקורת על כך ששיתפת גם אותו במגבית -כי חסד, יש לעשות בשלמות!״.

המשך מ'והגדת' עמ' 407:

כתוב בספר בן סירא [הובא בב"ב צח,ע"ב]: הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין".

איני מבין במה מדובר, אם בפריט בודד, גרגיר אבק קל יותר. ואם בנפח, פלומות פוך קלות יותר. ובמשקל, קילו סובין וקילו ברזל שוקלים כאחד. למה התכון אפוא בן סירא?

באר המהרש״א, ואני אסביר את דבריו. דופקים בדלתי באישון לילה. אני פותח, ויהודי נכנס. בהול, לחוץ: אולי יש לי אלפיים ש"ח להלוות. הוא חייב להחזיר חוב, הבטיח עד הערב בחצות. מצא חן בעיני, סוף סוף יהודי שלחוץ מחוב.

אמרתי לו: בגמ״ח שלי אין כעת כסף, לא כולם כמוך. אבל אלוה לך מכספי האישי, לחודש ימים. כמה שמח! ליתר בטחון, טלפנתי ערב קודם, להזכיר. כן, הוא זוכר. לא יוכל לבוא בעצמו, אבל ישלח את הילדים. הודיתי, ותמהתי כמה ילדים צריך לשלח כדי להחזיר אלפיים שקלים… למחרת הבנתי. יש לו תשעה בלי עין הרע. דפקו בדלת, ובקושי נכנסו. כל אחד סוחב שק ענק, תפוח.

״מה זה?״, אני שואל. ״סובין", ענו.

מה?

״סובין, איפה להניח?" "סובין" ? !

ואז הכתה בי ההכרה כברק, וכרעם –

ודאי, פסוק מפרש הוא, וגמרא מפורשת: ״כסף ישיב לבעליו״ (שמות כא, לד). ״ישיב״, לרבות שווה כסף, ואפילו סובין (בבא קמא ז ע״א)!

זהו, שבעה שקים ענקיים ותפוחים סביב השולחן, ושנים מעליו. הוא החזיר את ההלואה, ובזמנה. קיים מצות פריעת בעל חוב כדינא דגמרא. צדיק הוא, אינו בגדר ״לווה רשע ולא ישלם״, חלילה.

ואני, מה אעשה בזה?

אה, זה תלוי רק בי. בפירוש אמרו שבמטלטלין, כל מילי ״מיטב״ הוא, שאם אינו נמכר כאן יימכר במקום אחר.

אם דוקא ארצה, אם אתעקש, אני יכול לברר מי סוחר בסובין, ולהזמין משאית, ולהוריד את השקים, ולהעמיס, ולנסוע, ולמכור. אבל אם ארצה אוכל, כמובן, להשאירם בסלון, לתצרוכת אישית. אומרים שכפית סובין ליום בגביע לבן מועילה לבריאות.

הוא לא רשע חלילה. הוא רק קל שבקלים, בסך הכל לא בן אדם. עשיתי לך טובה, עמדתי לך בעת דחקך, וכך אתה משיב לי?!

וזה לא רק בהלואה, ולא רק בסובין. גם בין חברים, גם בין בני זוג, גם בין ילדים להורים. גם כשעושים, גם כשנותנים, כמה פעמים נותנים ״סובין׳ ?

עשית חסד? תעשה בשלימות!

*

גדלות האדם

[נסיך אתה הרב ברוורמן יתד נאמן תשע"ה]

בפרשת משפטים נאמר הציווי: ״אל תשת ידך עם רשע, להיות עד חמס״(שמות כג,א). התורה מתרה ומזהירה שלא לתת יד וסיוע לעדי שקר לבצע את זממם. במסכת סנהדרין (כ״ט ע״א) מלמדת הגמרא כיצד היו מתרים בעדים הבאים להעיד עדות ממון. ״כיצד בודקים את העדים ? היו מכניסים אותם לחדר ומאיימים עליהם״. מבארת הגמרא את תוכן ״האיום״. שלוש אפשרויות מה יהווה איום לגביהם.

אמר רב יהודה: הכי אמרינן להו: ״נשיאים ורוח, וגשם – אין, איש מתהלל במיתת שקר״ (משלי כה,יד). ומפרש״י: בשביל מתהלל במיתת שקר, דהיינו מעדי שקר, גשמים נעצרים. ואפילו כשהשמים מתקשרים בעבים ורוח.

דוחה זאת רבא: לרשעים הללו איום הבצורת אינו איום. אלא אמר רבא: אמרינן להו: ״מפיץ וחרב וחץ שנון, איש עונה ברעהו עד שקר״ (משלי כ״ה י״ח). ומפרש״י: ״בעוון עדות שקר, דבר בא, ויתייראו, שלא ימותו״.

דוחה זאת רב אשי, גם איום במכת דבר אינו גורם מרתיע לגבי אותם עדי שקר. הללו משתעשעים בתקווה ש״לכל כדור יש כתובת״ גם כשיש מגפות.

אלא מסקנת הגמרא, אמר רב אשי, אמר לי נתן ב״ר מר זוטרא: ״אמרינן להו: סהדי שקרי, אאוגרייהו זילי״. מפרש רש״י: ״השוכרים אותם, מבזים אותם וקלים הם בעיניהם״.

גורם ההרתעה המיוחד לגבי אותם עדים מקופל במשפט: ״סהדי שקרי, אאוגרייהו זילי״. כלומר אנשי הרשע השוכרים את אותם עדי שקר יבוזו להם כאשר הם יבצעו את זממם.

פלא פלאים! יהודים המוכנים בשביל בצע כסף לרדת לשאול תחתית ולהעיד עדות שקר על יהודי, ובבית הדין מאיימים עליהם בפסוקים מפורשים על האסונות הנוראים העלולים לבוא לעולם אם יבצעו את זממם, אך דבר אינו מרתיעם! מה שכן מפחיד אותם היא תחושת הבוז של אותם שוכרים נוכלים מרושעים! וכי כבוד הם מחפשים? הלא בצע ממון הוא כל מבוקשם!

וביותר מכך הנה רבי יהונתן מלוניל בביאורו בפשר איום הזלזול: ״שבית הדין בדבריהם מתכוונים גם לומר להם, שאם יסרבו להעיד שקר הרי יהיו ׳חשובים׳ בעיני שוכריהם, ויוסיפו בליבם אהבה על אהבתם, ועל כן שלא יעידו עדות שקר״. כיצד הם יהיו חשובים בעיני שוכריהם כאשר הם יעשו ההיפך ממבוקשם!

מעשה השופך אור

הרב ש. ערך מסיבה משפחתית לרגל השלמת סדרת הספרים במקצועות הש׳׳ס. הוא פתח בדברי הודיה לד׳ והכרת הטוב למורו ורבו מרן הגה״צ רבי מאיר חדש זצוק״ל מנהלה הרוחני של ישיבת חברון.

בדבריו סיפר שלשיעור קומתו בתורה זכה בזכות שיחה אישית בודדת בין רבי מאיר לבינו: זכיתי ללמוד בישיבת חברון, אך דא עקא לא מצאתי ברכה בלימודי, חברי עלו עלי עשרות מונים בכל התחומים,ואני חשתי עצמי גמד לעומתם, ראיתי עצמי נכשל וחלש. נקודת השבר הייתה שאחי הצעיר שנכנס לישיבה טיפס אל על והתעלה לאחד מטובי הישיבה, ואילו אני נחשבתי סך הכל כאח של… שקעתי בדיכאון עמוק וכתוצאה מכך זנחתי לחלוטין את לימודי והסתובבתי בחוסר מעש ברחובות גאולה… והנה פתאום נפגשתי ברחוב במשגיח רבי מאיר, הוא קרא לי בחביבות וביקש ״להיוועץ׳׳ עמי בנקודה מסוימת שהוא מתכונן לדבר בשיחתו הקבועה בישיבה, תוך כדי טיול משותף ברחובותיה של ירושלים.

ואלו היו דבריו: השבת קראנו בעשרת הדברות את הדיבר ״לא תחמוד״, כיצד ניתן לשלוט על מחשבות טורדניות אלו? האבן עזרא מסביר זאת במשלו הנודע: ״אין הכפרי חומד את בת המלך!״, כל כפרי פשוט מבין שאין לו סיכוי להינשא לבת המלך, ממילא לא שייך אצלו בעניין זה חמדה. כך אדם יראה ביחס למה שיש לזולת כאלו כפרי הוא לעומתו ועל כן אין זה מעניינו מה שיש לזולתו! אלא שממשל זה נשארת תחושה מעט חמצמצה של שיפלות. הן במשל אנו נחשבים כפריים ואילו הזולת נחשב לבת המלך…

אכן, התשובה האמתית כתובה באותה פרשה: ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ (שמות יט,ו), כלומר שבעצם כל יהודי ״בן מלך״ הוא! ועומק הפשט במשל הוא: מכיוון שאתה בן מלך אז מה לך ולמחשבות ״כפריות״ בהישגיו של זולתך?

הלא נסיך אתה! ויש בך ייחודיות שאין בזולתך, לכל יהודי יש מאפיינים ייחודיים שלא היו מעולם, ולא יהיו. ועל כן אדם החושב שהדשא של השכן ירוק יותר כדאי לו מיד לצבוע את הדשא של עצמו… ככל שהאדם ידע ויוקיר את ערך עצמו, תפקידו, וייעודו, ויפעל להגשמתם, לא ישאר בו מקום למחשבות הרסניות של קנאה וחמדה.

המשגיח סיים את דבריו ושאל לדעתי, הנהנתי בראשי להסכמה. הוא נפרד ממני בידידות ואמר: ״אל תשכח לעד – נסיך אתה!״.

למשמע הדברים חזרתי לבית המדרש כבן אדם חדש שזה עתה נולד, התמקדתי בעצמי וביכולותיי וב״ה זכיתי להגיע למה שהגעתי. מעשה זה ממחיש את התשובה שענה מרן רבי ישראל מסלנט לשאלת מרן הסבא מסלבודקא: בשביל מה מקימים ישיבות? השיבו הגרי״ס: ״להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים״ (ישעיהו נז,טו).

כך גם בעניין הפחדת העדים.

למדונו חז״ל את הטמון בעומק נפש האדם. גם אם עסקינן בנוכל המתעתד להעיד עדות שקר ושום איום מוחשי כבר אינו משפיע עליו, עדיין אפשר לדבר אל צלם הא־לוקים שבו, אל האדם שבו!

כל אדם, גם אם בחר בדרך השפלה ביותר, חשובה לו ״תדמיתו״ – מה האחרים חושבים עליו, לשם התדמית הוא יעשה הכל (כפי שרואים בבתי משפט, שכאשר מובילים פושעים הם מכסים את פניהם).

האדם משתוקק להיות נערץ בפני סביבתו. ולכן כאשר מגלים לו שאם הוא יתפתה וייכנע בפני השוכרים אותו, גם הם יבוזו לו ויראוהו כשקרן וחמדן חסר מעצורים, ומנגד אם יסרב הם יעריכו אותו על כך, הוא ימנע עצמו מן החטא.

השאיפה לתדמית חיובית נעוצה ב״גדלות האדם״ החבויה בעמקי נפשו של כל אדם ואדם.

רעיון זה מתחדד בסיפור שמלמדת אותנו הגמרא במסכת בבא מציעא (פה,ע"א) על רבי יהודה הנשיא שהזדמן למקומו של רבי אלעזר בן רשב״י, ושאל את אנשי המקום האם השאיר רבי אלעזר בן אחריו? ענו לו אנשי העיר אכן יש לו בן, אך הוא אינו הולך בדרך טובה ־ פרק עול תורה ומצוות, והיה בעל עבירה נורא.

מספרת הגמרא שהביאו בן זה לפני רבי, לקחו רבי והסמיכו, הלבישו בגד רבני העשוי מזהב, קבע שמהיום כולם יקראו לו ״רבי״ ומסרו לדודו – רבי שמעון בן איסי שילמדו תורה, מתוך תקווה שמעמד זה יחייבו לשנות את דרכו.

עצה זו הועילה לזמן קצר ביותר, שכן שוב חפץ היה לסור לעירו שבא היה מתהולל.

התפלא עליו רבי שמעון בן איסי ושאלו: עשו אותך כאן לחכם והנך לובש בגד רבני, ועתה משתוקק אתה לחזור למצבך הקודם?!

למשמע מילים אלה נשבע בנו של רבי אלעזר שלא יחזור שוב על אותה בקשה ויישאר בחיקו של רבו, ויצא ממנו תנא קדוש, רבי יוסי בן רבי אלעזר ברבי שמעון.

נמצאנו למדים שהדרך הטובה ביותר להעפיל לפסגות היא, שידע האדם ערך עצמו וגדלותו.

*

משפטי ה' לעומת בשר ודם

[מהנלע"ד]

ואלה המשפטים ו' מוסיף על הראשונות, מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני.

נשאלת השאלה האם אין זה פשוט שהמשפטים מסיני?

ועוד, הרי נאמר מה ענין שמיטה להר סיני, לומר לך שכל התורה כללותיה ופרטותיה מסיני, ואם כן ודאי שאף המשפטים מסיני?

כשאומרים לאדם להניח תפילין או להיזהר משעטנז או כל חוק אחר, הוא מבין שאינו מבין, ומציית לצו האלוקי.

לעומת זאת במשפט התורה אדם מבין לכאורה את הדינים, שהרי ברור על פי כל שכל שהמזיק צריך לשלם, והחובל והורג יהרג, וכן על זה הדרך. ודוקא משום כן כאשר יש דבר שאינו נתפס בהגיונו הוא תמה על התורה וטוען איני מבין! זה לא הגיוני!

וכך גם אומר החזון איש באמונה ובטחון (ח"ג) שלאדם באופן טבעי קשה לקבל את חוקי התורה. ומביא שם כמה דוגמאות ע"ש.

צריך לדעת שהחוק האלוקי שונה מעיקרו מהחוק האנושי. החוק האנושי מבוסס על שכל אנושי, על הגיון שנבנה מחמת מצבים שהיו, וכך נוצר החוק. החוק גם בר שינוי.

אדם שישב שנים בכלא, כיום אינו צריך לשבת היות ויצא 'חוק דרומי' והוא פטור… לעומת זאת החוק האלוקי מבוסס על השכל האלוקי, שאין לו חקר, ולא ניתן לרדת לעומקו.

החוק האנושי נבנה על פי האדם, אולם על פי התורה הקדושה האדם נבנה על פי החוק האלוקי. כיון שיש דין ששור שנגח משלם, ברא הקב"ה את השור עם קרניים.

המשפט לאלוקים הוא, והוא מוציא דין צדק על פי קודשא בריך הוא. צדק אלוקי ולא אנושי.

המעשה עם היהודי והחזון איש שמצא אדם אחד כסף וזכה בו. וחבירו שאיבדו ביקשו ממנו, ושאל המוצא לחזון איש ואמר לו שאינו חייב להחזירו. ותמה המאבד, והרי ברור שהכסף הוא שלי?

אמר לו הרב אם משמים הכסף היה מגיע לך היו דואגים שיהיה לך בו סימן או שלא יאבד לך כל עיקר, אולם עתה שכך קרה מוכח מכאן שמשמים מעוניינים שהכסף הזה יעבור ממך אליו, וזהו רצונו יתברך על חשבונות קודמים שיש לך לפרוע.

רק בבית דין ניתן להגיע לצדק. בבית המשפט מחייבים על פי החוק התורכי, העותומני, האנגלי, אך לא היהודי. שם אין ודאות שתגיע לצדק האבסולוטי על פי הבורא.

שהממון יגיע לזה שמגיע לו על פי דין שמים. רק בבית דין ששם הקב"ה מנחה את הדיינים ניתן להגיע לצדק המוחלט.

ואף אם טוען האדם שלא נידון בצדק, והוא היה צודק אך לא קיבל בבית דין את המגיע לו, עליו לדעת שכאשר הדייינים משתדלים לעשות דין צדק ה' מסייעם, ואף אם לא קיבל את המגיע לו שידע שבחשבונות שמים הממון היה מגיע לחבירו.

פעמים ונדמה לאדם שיש דינים במשפטי התורה שהוא אינו מבינם. יש לו קושיות.

על האדם לדעת שכל שהקב"ה עושה הוא על פי דין ומשפט, והוא הצדק המוחלט. אינך מבין? 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם'. אין דעתו כדעתנו. אין כוח ביד האדם להבין את הקב"ה. וכבר אמר הרב סעדיה גאון: 'לו ידעתיו- הייתיו,.

דוגמא לכך. הראב"ע ושני האנשים שבאו לפניו לדין תורה, לאחד היו שלוש ככרות, ולחבירו שתי כיכרות, והצטרף אליהם הלך ושיתפוהו בסעודתם ואכלו כולם שוה בשוה. ולאחר מכן נתן להם חמישה זהובים. בעל השלוש כיכרות טען שמגיע לו שלוש זהובים ולבעל השתי כיכרות מגיע שני זהובים.

אולם הלה טען שהיות וחלקו הכל ביניהם בשוה מגיע לשניהם כל אחד שני זהובים ומחצה.

הלכו לקאדי והוא פסק שלוש ושנים. הלך בעל השניים וקבל בפני הראב"ע וטען שהקאדי טעה. השיבו הרב אכן הקאדי טעה, ולחבירו מגיע ארבעה זהובים ולו אחד בלבד… בא הגמל לתבוע אוזניים וקצצו את זנבו… הכיצד? שאל הלה נדהם. אבאר לך השיב הרב, וגם אתה תודה שמשפטי צדק. הרי אתה טוען שאכלתם בשוה, ואם כן כל כיכר וכיכר נחלקה לשלושה חלקים, ובסה"כ כל החמש כיכרות נחלקו לחמשה עשר חלקים. מעתה להקל על החישוב נקרא להם לחמניות. ט"ו לחמניות לשלוש אנשים, כל אחד אכל חמש לחמניות.

אתה הבאת שתי כיכרות שהן שש לחמניות, וחבירך הביא שלוש כיכרות שהן תשע לחמניות.

נמצא איפוא שאתה הבאת שש לחמניות ואכלת חמש מתוכן, ואחת תרמת להלך. וחבירך הביא תשע לחמניות ואכל חמש מתוכן וארבע תרם להלך. האין זה צדק שאתה תקבל זהוב אחד וחבירך ארבעה?…

משפט אנושי שהוא חשבון אלמנטרי איננו מבינים מעצמנו ללא הסבר, ואת המשפט האלוקי אנו רוצים להבין?

הרב מבריסק הגרי"ד [מעשה שהיה מילר עמ' 78] והשופט הגוי שטען שהתורה מעודדת שוחד בכך שלא אסרה נתינת שוחד אלא רק 'לא תיקח שוחד', והגם שהנותן עובר על לפני עיוור, כל מקום אין עונשים על כך. ומאידך החוק הרוסי אוסר שוחד בין לקחת ובין לקבל, וכך חושש העבריין ליתן לשופט שמא ידון אותו על ניסיון לשחד איש ציבור, כפי שכיום נהג עבריין חושש לשחד שוטר…

השיבו הרב: אדרבה, דוקא החוק הרוסי מעודד שוחד, ואילו חוק התורה מונע שוחד. שהרי הנותן שוחד לשופט על פי החוק הרוסי בא אליו לחדרו הפרטי ושם משלשל הכסף לכיסו, ושניהם רגועים. מכאן זה לא יצא. שניהם פוחדים לעורם. את שניהם 'יתלו' אם יתפסו.

לעומת זאת אדם מישראל שבא לתת לדיין שוחד הדיין חושש מאד לקחת, שהרי אני בודאי לא אפרסם שאני חושש לעורי, אך מה האינטרס של הנידון לא לפרסם?

הרי מחר הוא ירוץ לספר לחבר'ה שהשופט כהן מקבל שוחד וניתן 'לסגור אתו עניינים'…

כך שהשופט מפחד מאד לקחת… אז תאמר לי סיים הרב – התורה מעודדת שוחד או מונעת שוחד?…

 על האדם לדעת שדין התורה הוא אמת ונכון אף אם אינך מבינו!

לדוגמא. אנשים שואלים כיצד יתכן שהתורה הקדושה מאפשרת מצב של 'אמה עבריה'. ילדה קטנה בת ארבע חמש שאבא שלה מכר אותה תמורת בצע כסף לאדון זה, ושלל ממנה את ילדותה והמירה בשטיפת רצפות וכלים, קיפול כביסה וקרצוף הבית. היתכן? 'היכן הרחמים של התורה' הם שואלים בצדקנות ומגלגלים עינים.

אם היו שואלים אותנו מה יש לנו לומר על אדם שמוכר את בתו לאמה. כיצד היינו מגדירים את הטיפוס הזה? לא היו בפינו מילים די בוטות. אדם נאלח, שפל, פחות אף מבהמה המפתחת רגש לוולדותיה, נבל, מרושע, מושחת.

 ואם היו שואלים אותנו האם היית מוכן להפקיד בידו ילד לאימוץ? היינו משיבים לא רק שלא, אלא אף את שאר ילדיו יש להוציא מחזקתו. אדם כה שפל אסור להשאיר אצלו נשמה כה רכה. היא תתפתח למפלצת כמוהו.

לכן אומרת לך התורה לא ניתן להוציא ממנו בכוח את ילדיו, אך אם הוא מתנדב למכור לך את בתו לשיפחה – תקפוץ על ההזדמנות ותמהר להוציאה מה שיותר מהר מתחת ידו!

את הקונה התורה מזהירה שלא לנצל את המצב. הוא מוזהר שלא להשתעבד בה בפרך. אין לו לבקש ממנה מלאכות שאינן נצרכות לו רק בשביל שלא תתבטל.

הוא מצווה כמו בכל עבד עברי לדאוג לה ולהקדימה לו אם יש לו מזרן אחד לתת אותו לשפחה וכן על זה הדרך.

לאחר מכן הוא מצווה לקחת אותה לו לאישה, ולהפוך אותה לגבירה. וכפי שכתב בספר החינוך:

ספר החינוך – מצוה מג – מצות יעוד של אמה עבריה:

לייעד אמה העבריה, כלומר שאותו ישראל שקנה אמה העבריה שישאנה לו לאישה או יתננה לבנו לאישה, שנאמר (שמות כא,ח) אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה והפדה, ואמרו זכרונם לברכה כאן רמז לך שמצוה ביעוד, ובפירוש אמרו זכרונם לברכה (מכילתא, משנה בכורות דף יג,ע"א) מצות יעוד קודמת למצות פדיה:

משרשי מצוה זו, שריחם האל על העניה הנמכרת ועל אביה שנצטרך למוכרה, וציוה הקונה אותה לישא אותה לאישה ולעשותה גברת, כי אל רחום וחנון הוא.

ואם אין הקונה חפץ בה לעצמו, שישיאנה לבנו, כי גם עם בן אדוניה תשמח ותגל, או שיגרע פדיונה מכל מקום ויסייענה שתצא מעבדות. ולא שיגרום על כל פנים שתעמוד תחת ידו עד זמן המכר גם אם ישרה בעיניו עבודתה הרבה. וכל זה מחסדי האל על ברואיו וממידותיו המעולות. אבל אין לכופו [לייעדנה לו], לפי הדומה על קיום זו המצוה, שהרי כתוב שם בפירוש ואם שלוש אלה לא יעשה לה, מכלל שהתורה הניחה הדבר ברצונו.

ומכל מקום אם עשה כן קיים מצוה ועשה כראוי, ותבוא עליו ברכה, ובנים טובים וכשרים ראויים לצאת מזיווגם: עכ"ל.

הרי שהמטרה היא להפוך אותה לגבירה חלף המצב הגרוע שהיה לה בביתה.

כך תוכל לשקם את עצמה ולהיות אשת האדון. ולא יוכל לומר הנה יש כאן כלה בלא הוצאות… אחזקה זולה… מזהירה התורה שארה כסותה ועונתה לא יגרע! אתה צריך לתת לה מה שמקבלת כל בת ישראל בת חורין.

משפטי ה' אמת!

*

דרך ארץ קדמה לתורה

[זהירות התורה בדיני ממונות, יושר, ובין אדם לחבירו – ב' מאמרים ב'להגיד' עם תוספת]

דרך ארץ קדמה לתורה.

הפרשה הקודמת עוסקת בקבלת התורה. פרשתינו מבארת מה יש להקדים כדי לקיים את התורה כראוי. ולכן התורה פותחת עוד לפני המצות המעשיות של שבת ותפילין, את מצות הדרך ארץ – בין אדם לחבירו.

כיצד להיזהר בכבוד הזולת, להיזהר מגזל, כבוד אלמנה, כבוד העבד העברי. ובזה דוקא פותחת התורה ומלמדת כיצד יש להתנהג אפילו עם עבד שלכאורה שליטתנו עליו, בכל זאת מוזהרים אנו לא לנהוג בו בעריצות, ואף להקדימו לנו, וכקונה אדון לעצמו, ולא לעבוד בו בפרך, ולתת לו את הכר והמזרון היחיד שיש לנו…

שלום שבדרון (בשיחה לבחורי ישיבה):

רבי אליהו לאפיאן סיפר לנו עובדה ששמעה מפי תלמיד רבי ישראל מסלנט– הגאון רבי נפתלי מאמסטרדם:

בתקופה מסוימת הוא הבחין כי רבי ישראל מסלנט משנה את סדריו הקבועים. כתלמיד, הוא שאל אותו, שיפרש לו את שינוי סדריו (שכל כך הקפיד עליהם).

רבי ישראל השיב לו, כי רעייתו הכניסה לביתם משרתת אלמנה, שגם דרה בביתם, ולכן, אם ישכים קום בבוקר לצאת מהבית, היא תצטרך לקום אחריו לנעול את הדלת מבפנים, לכן הוא נמנע לצאת מהבית [באותן שעות מוקדמות שהיה רגיל בהם] – מחשש "כל אלמנה ויתום לא תענון". רבי ישראל מנה באוזניו עוד כמה דברים שנמנע מהם בעקבות חשש לנקודה קלה באיסור זה. כשסיים הוסיף ואמר לו, ושמא תאמר ר' נפתלי, שאפטר אותה ממשרתה (באופן מכובד) ואז ירוח לי, אם כן לדבריכם נמצינו שאסור להעסיק אלמנה לפי דעת תורה, שמא יצערו אותם, ואיך אפשר לאמר כך?!

כך נשמרים אנשים גדולים בכל מעשיהם.

[מסופר על הגר"ח זוננפלד שהיה הולך אחר התפילה בשבת לאלמנות כדי לומר להן גוט שב'ס על מנת לשמחן.

פעם אחת הגיע לאלמנה אחת שידע שמפורסמת בקוגל שלה, ואמר לה שהוא קצת רעב אם יש לה משהו לתת לו לאכול, והיא מאוד התרגשה והגישה לו מהקוגל המהולל שלה, והרב אכל ולא הפסיק להללה, ואמר לה אני רוצה שתדעי שלא טעמתי קוגל כזה מעולם! [ואף אם לא היה מי יודע מה, לא שיקר, שאכן כזה- לא טעם מעולם, שלעולם אין אחד דומה למשנהו…

וכן מסופר על הסטייפלר שביקש לשלוח מצות עבודת יד שלו לאישה שהתאלמנה השנה, משום שכל שנה בעלה היה אופה מצות במיוחד לפסח, ועתה כשתסב לשולחן הסדר ללא המצות של בעלה יתעורר צערה, וכשהגיע אליה השליח לא היה גבול להתרגשותה וסיפרה לכל שכנותיה שהסטייפלר שלח לה מצות!]

אספר לכם מעשה שהיה. אברך בא לחג לירושלים, לחמותו האלמנה. אשתו הפצירה מאוד שילכו לסוכות לבית אמה. הגיעו לירושלים בערב סוכות אחר הצהריים, האברך הזה, דבר ראשון הביט בסוכה: איך הסוכה? והנה מצא לצערו, שהיא לא נבנתה לפי שיטת החזון איש. לא מצאה חן בעיניו.

הוא הצטער, ועד כדי כך שאם היתה לו שהות, הוא היה שב בחזרה לעירו אלא שהשעה הייתה מאוחרת סמוך לכניסת החג. מה עשה הלך לו – ואכל בליל יום טוב בסוכה אחרת!

מה הגיבה האלמנה? בכתה, איך לא? ואשתו? גם כן מיררה בבכי, והוא? אכל בסוכה של החזון איש…

הגאון הצדיק ר' ישראל פישר שיחיה אמר על כך בחיוך מריר: "וכל יתום ואלמנה לא תענון" לא כתוב בחזון איש (אלא הוא פסוק בתורה), אבל סוכה כתוב בחזון איש!… שומעים! גיוואלד.

וכי תשאלו מה אני רוצה מהאברך הזה, הוא הרי מקפיד על קלה כבחמורה, ואכן בביתו זכה – לבנות סוכה כשיטת החזון איש, רק שטעה, ולא השכיל להבין ששיטת החזון איש (לגבי "מעמיד דמעמיד") אין בה חשש איסור דאוריתא, ולא השכיל לדעת ש"כל יתום ואלמנה לא תענון" הוא לאו דאורייתא, הוא ממש לא ידע.

התשובה היא, אם אתה לא יודע – אל תפסוק בענינים חמורים ונוראים כמו צער בני המשפחה וצערה של אלמנה.

אם למשל, יכנס יהודי כאן לישיבה, יפגוש בחור, וישאלהו: בוחר'ל, יש לי שאלה. צליתי דגים בכלי צלייה, ובסיום הצלייה הבחנתי שיש שם גם חתיכות בשר, מה עלי לעשות האם אפשרי לאכול את הדגים או שמא לזרוק אותם לפח? הוא יענה בבושה: "אני לא יודע, איני פוסק, כי אני לא רב".

אם כן, מגיע לו מלקות, וכלימה תכסה את פניו: אתה יודע שאינך רב ו'פוסק', אבל לצער אלמנה אתה כן פוסק?! למה לא שאלת, מדוע לא הסתפקת? וראה נא, באיזו עבירה חמורה נכשלת, בבכיותיה של אלמנה.

לפעמים גם בענייני לשון הרע אדם פוסק לעצמו מבלי שלמד ועיין. היכן למדת? מהיכן אתה יודע?

פרי צדיק עץ חיים. אם אין לומדים מוסר, אין עץ חיים.

מסופר על החפץ חיים שפעם אחת התעניין על איזה ישיבה ושאל האם לומדים שם מוסר? ואמרו לו שלא, אמר הרב אם כן אין מה לקוות משם…

ולא תטה משפט אביונך בריבו למה נאמר? לפי שהוא אומר ודל לא תהדר בריבו … רשע וכשר עומדין לפניך בדין שלא תאמר הואיל ורשע הוא הרי אני מטה עליו את הדין לכך נאמר לא תטה וגו'" (ילקוט שמעוני, רמז שנב).

להטות משפטו של בן גוריון…

ודאי ידוע לכם, כי בימים ההם החפץ חיים יצא מביתו למסעותיו – למכירת ספריו.

אני הכרתי אדם שהעיד לי על פגישתו עם החפץ חיים לפני כמאה שנה באותם מסעות. מספרים כי בהיותו אברך בגיל העמידה, באחת מנסיעותיו, כאשר התארח בעיירה פלונית במשך ימות השבוע, הגיע ערב שבת קודש והוא הסתפק היכן להטמין את הארנק עם כספו, עד שהחליט להפקידו בידי רב העיירה.

באותה שבת אף התאכסן בביתו של הרב. החפץ חיים כבר אז היה מפורסם לצדיק. חשב רב העיירה לעצמו איך האורח הפקיד אצלי כסף ללא עדים, הרי מדינא אין לעשות כן לכתחילה להפקיד ללא עדים?

לכן כשיבקש את הכסף בחזרה אלחש לו הערה: 'איך עשית כדבר הזה, טעית בגמרא מפורשת". הרב המתין בסבלנות. שבת הסתיימה, מוצאי שבת חלף ויום ראשון בבוקר הגיע. הרב הבין שהחפץ חיים מתכוון כבר לצאת לדרכו, לעזוב את העיירה. ואכן כך – לאחר תפילת שחרית וטעימת פת שחרית, החפץ חיים הודה לו על האירוח והרעיף עליו ברכות ותשבחות וביקש להיפרד לשלום. והוא הרב, המתין בסבלנות לבקשת הפיקדון. החפץ החיים לא ביקש. הרב הביט עד שהאורח יסיים לארוז את שארית מטלטליו.

החפץ חיים נשק את המזוזה ויצא את הבית. הרב פסע אחריו ללוותו, כשהוא קומץ את פיו ומשתהה לדעת איך יפול דבר. החפץ חיים יוצא את חצר הבית והם כבר ממש נפרדים. הושיטו יד לפרידה. הרב כבר לא יכול היה להתאפק ושאל בקול: "נו, מה עם הכסף?" איזה כסף? הרי מסרת לי כסף…

הרב עוד לא הספיק לסיים והחפץ חיים הפטיר: "כיון שמסרתי בלי עדים,לכן ויתרתי על הכסף".

הרב התפעל מאד ואמר: "נו, המסירה היתה ללא עדים, בסדר, אני מתפעל שבאמת חשבת על המעשה שעשית, אבל עכשיו קח, הנה הכסף", והוציא את נרתיק הממון מתחת כנפי מעילו, הושיטו לחפץ חיים.

"לא" אמר החפץ חיים. "חשבתי ומחלתי למפרע, לא רק אם תכחישו חלילה, אלא מחלתי למפרע, לגמרי".

"אבל הנה הכסף" אמר הרב.

"אבל אני מחלתי" השיב החפץ חיים לעומתו.

"אז אני נותן במתנה". "חלילה לי, שונא מתנות יחיה", ועזב את החצר ללא הכסף.

הרב יצא עוד אחריו והציע שיתנו את הכסף לצדקה. כך עשו. הכסף כולו עבר לקופה של צדקה.

אתם מבינים את הצדקות בממון של גדולי ישראל? הישרות בממון, היא אחת האבני יסוד בחייהם של תלמידי החכמים הגדולים.

פעם סיפרתי עוד עובדה על חפץ חיים ושילבתי בה פשט בפסוק בפרשתנו.

הדרשה הייתה בין שחרית למוסף בשבת קודש פרשת משפטים, בעקבות אותה דרשה, כמה מהשומעים מנעו ממני לשאת כפיים בתפילת מוסף. במחאתם טענו כי לאדם כמותי שאין לי אהבת ישראל לא תינתן רשות לשאת כפיים ולומר "וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה" מה אמרתי באותה דרשה?

בראשית דברי, הזכרתי את הסיפור הידוע (אם זה נכון או לא, איני יודע אבל כך סיפרו), כי בימי נדודיו של החפץ חיים למכירת ספריו, פלוני מגנבי וורשה חטף מידיו את ארנק פדיון המכירות.

החפץ חיים הבחין כי הוא יהודי, רדף אחריו ובשעה שרדף שמעו אותו קורא ממול עורפו של הגנב: "אני מוחל לך! אני מוחל!" (החפץ חיים ידע שאת התיק והכסף כבר לא יראה בחזרה, אז לפחות שהיהודי לא יכשל בגזל חמור) "מחול לך," צעק ברחוב – שיהיה לו כשר'ע געלט, כאשר ישוב בתשובה לא יצטרך להתגלגל אחריו שנים רבות עד שימצאהו…

ועכשיו תארו לכם, אמרתי בבית הכנסת, שהחפץ חיים תובע לדין תורה את בן גוריון. הדיינים וודאי מכירים את השניים, הם רואים לפניהם בעל דין אחד שמוותר אפילו על ספק ספקא של גזל, ולא עוד אלא שדאגתו על גנב עלוב תושב וורשה שחלילה לא יכשל בגזל, ומאידך עומד בן גוריון שבאפשרותו להגיד עשרים שקרים בשתי דקות.

שניהם באים לדין. אפשר להכריע את הדין בביטחון גמור – שאם החפץ חיים תובע את בן גוריון ומספר לדיין ש"הוא חייב לי כסף" בוודאי שהאמת עמו.

אך התורה אומרת כי לא כך פוסקים דין בדיני תורתנו הקדושה: "לא תטה משפט אביונך בריבו… רשע וכשר עומדין לפניך בדין שלא תאמר הואיל והוא רשע אטה את דינו" אין סברות מוקדמות, בשום אופן לא! תפסוק על פי דין, יש שולחן ערוך ובו סעיפים וסעיפי סעיפים, חקירות ודרישות, עדים וראיות. בשולחן ערוך לא כתוב שאם אחד צדיק והאחר רשע – הצדיק זוכה בדין, אין כזה סעיף. זה הפשט בחז"ל.

אבל קבוצת שומעים ממתפללי בית הכנסת, הזדעזעו מהחשד שחשדתי את בן גוריון בעשרים שקרים בשתי דקות… ומחו – "למנוע מר' שלום לעלות לדוכן"! מה שהיה היה, אבל הפשט הרי נכון ונפלא.

*

מותר האדם מן הבהמה ובן זוטא | "אמור לי מי ידידיך הזיאולוגיים…"

[מעיין השבוע עמ' שכב]

כי יגוף שור איש את שור רעהו וכו'

אבן עזרא על שמות פרק כא פסוק לה

(לה) וכי יגוף – אמר בן זוטא כי רעהו תואר לשור ולא ראה כי שור איש סמך הוא. וכן הוא שור רעהו ואין לשור ריע רק בן זוטא לבדו וזה השור שהוא תם ישלם בעליו חצי נזק:

הדברים נשמעים כאמירת לצון מושחזת, אך לא אדם גדול כהראב"ע יחמוד לו לצון. כשנתבונן נמצא את העומק שבדברים.

כי בצלם אלוקים עשה את האדם. כל אדם האמון על דברי התורה הקדושה יודע שהאדם הוא נזר הבריאה. הבריאה כולה נבראה לצורכו ולשמשו. כולל בעלי החיים.

אולם הרחוקים מן התורה רואים באדם עוד מין זאולוגי, נחשל מבעלי חיים בדברים רבים אך מעולה מהם בשכלו.

מדרש תנחומא תרומה פרק ג

(ג) ויקחו לי תרומה. זה שאמר הכתוב אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו (מלאכי א) וכתיב (שם) ואת עשיו שנאתי. מעשה בטורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא: אמר לו למה הקב"ה שונא אותנו שכתב ואת עשיו שנאתי. אמר לו למחר אני משיבך.

למחר אמר לו: רבי עקיבא! מה חלמת זה הלילה ומה ראית?

אמר לו בחלומי היה לי הלילה שני כלבים, אחד שמו רופוס ואחד שמו רופינא.

מיד כעס אמר לו לא קראת שם כלביך אלא על שמי ושם אשתי?! נתחייבת הריגה למלכות!

אמר לו רבי עקיבא ומה בינך לביניהם? אתה אוכל ושותה והן אוכלין ושותין, אתה פרה ורבה והן פרין ורבין, אתה מת והן מתים ועל שקראתי שמם בשמך כעסת, והקב"ה נוטה שמים ויוסד ארץ ממית ומחיה אתה נוטל עץ וקורא אותו אלוהים כשמו, לא כל שכן שיהא שונא לכם? הוי ואת עשו שנאתי:

אם באמת מטרת האדם היא לאכול ולשתות ולעבוד, אזי בעלי החיים מעולים ממנו.

ואם זאת ההשקפה, אין פלא שהללו מבקשים לאסור ניסוי בתרופות על בעלי חיים כדי להציל חיי אדם. מה ראית שדמך אדום יותר מהכלב… מבחינתם היו אוסרים גם תרסיס נגד ג'וקים.

לכן יש שלוקחים את הכלב למספרה, מעדניה, פדיקור ומניקור, פסיכולוג, ופנסיון לכלבים…

ומי שלוקח את הכלב לדרגת אדם, בהכרח מוביל את האדם לדרגת כלב. העושים כן בדרך כלל בלבושם מתערטלים ככלבים, ומתבהמים בהתנהגותם.

חז"ל אומרים שהאוכל ברחוב דומה לכלב. והסלנג המוכר היום דומה יותר לנביחות… מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל…

מעשה במגיד מקלם שפעם אחת הלך ברחוב בגרמניה וראה אישה גרמניה שנישקה את הכלב שלה.

אמר הרב בדרשתו שבמקום הזה עוד ירצחו בני אדם כמו ששוחטים בהמות. האנשים הזדעזעו אך חשבו שיש בדבר גוזמה, שהרי גרמניה היא ערש התרבות המערבית, שוויון זכויות וכו', אך הרב ציטט להם פסוק: זובחי אדם עגלים ישקון. מי שהתעוות אצלו המושג של קדושת חיי האדם מסוגל ומשוה אותם לבהמה ומנשקה, מסוגל גם לזבוח אדם. ושנים ספורות לאחר מכן הדברים הנוראים הללו התגשמו לצערנו.

אותם אנשים גם אינם אוכלים בשר מהסיבה הנ"ל- מדוע להרוג בעל חיים אחד על מנת להאכיל בעל חיים אחר?

ובזה אכן הם כיוונו לדעת גדולים…

חז"ל אמרו כבר שעם הארץ אסור לאכול בשר מטעם זה, שמדוע שנשחט בהמה אחת על מנת להאכיל בהמה אחרת? אם באכילתך אינך מעלה ומרומם את המאכל, אינך מברך עליו, אינך מקדש מאכלך, אזי הבהמה נשחטה ונשחתה לריק.

היא לא הגיעה לתיקונה. רק אדם שבכח אכילתו אכן מרומם את המאכל לדרגת עובד ה', הוא שראוי לו ומותר לו לאכול בשר.

המעשה בשוחט בארגנטינה שהפר לא רצה ללכת לשחיטה ואיים עליו השוחט שאם לא תבוא יאכלו אותך הגויים השיכורים! והנה הפלא ופלא מיד בא אחריו לתדהמת כולם!

התורה הקדושה חסה אמנם על בעלי החיים, שהרי כל המושג של צער בעלי חיים מקורו מן התורה עוד כאשר האומות טיפסו על העצים ואכלו קוקוס…

התורה מצוה את האדם שלא לצער את הבהמה הן במלאכה קשה מדי כמו שכתוב: כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו כו', ולא לצערה בהריגתה אלא בשחיטה, ושלא לצערה בדישה במקום שיש תבואה ולחסום פיה, ולא לחרוש בשור וחמור יחדיו ולצער לחמור שכוחו מועט מן השור, ולהשבית הבהמה ביום השבת, ולא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, ולא לקחת האם על הבנים, ולא להקריב בהמה בעודה יונקת תחת אמה רק מיום השמיני ואילך, ועוד.

מספרים שכאשר לקחו את היהודים למרכז העיר והעבירום סלקציה ומשם לרכבות, פגש יהודי אחד את מכרו והתחנן לפניו שילך לביתו ויתן לתרנגולים לאכול היות והם לא אכלו מן הבוקר ובטח הם בצער רב. יהודי הולך לספק מיתה, ואותו מטריד צערם של התרנגולים. זוהי השקפת התורה.

כעת נבין עד כמה צדקו דברי הראב"ע כשאמר ואין ריע לשור אלא בן זוטא לבדו.

אכן כמי שרחוק מלקיים דברי רבותינו והתורה הקדושה ככתבן, נמשל הוא כבהמות נדמו, ואכן ראוי הוא להיות בבחינת ריע לשור ומותרו מן הבהמה אין…

תוספת: כמו כן ראינו בתורה ענין של צער בעלי חיים שהתורה הזהירה שיקח בן יונה או תור לחטאת ולא יונה, משום שהתור אינו מתחבר ליונה אחרת ומצטער אם יקחו את זוגתו.

וכן המעשה עם האריז"ל והאדם שנטל הסולם מפני האפרוחים ונצטערו ולא יכלו לשתות [אוצה"ת תזריע עמ' קמח]

*

חינוך חוויתי לעבד העברי

[מוסף יתד עם תוספות]

מדוע התורה הסכימה שהאדם ימכור עצמו לעבד?

כתב הרלב"ג "והכריחה התורה את העבדים הנמכרים בגניבתם לישא שפחה כנענית כי יקשה להם להיות זרעו לא לו"

מהי מטרת הדבר?

התורה באה לחנך את הגנב. בית המשפט באים להוציא מעבריין קטן עבריין גדול. בפעם הבאה ילמד לגנוב וכיצד לא להיתפס.

חז"ל במסכת סוטה (דף מז עמוד א) אומרים: אמר רבי יוחנן, שלושה חינות הן: חן מקום על יושביו, חן אישה על בעלה, חן מקח על מקחו.

חן המקום על יושביו- יש הגרים בשדרות עם סכנת טילים ואינם עוברים. יש מחמת חוסר ממון, אך יש מחמת שחן המקום על יושביו. יש הגרים בחיפה הגם שהיא המקום המסוכן מס' 1 בארץ בתחלואה בסרטן רחמנא ליצלן בשל בתי הזה', אך עדיין אנשים אוהבים את חיפה ודרים שם.

חן אישה על בעלה. יש שיאמרו מה התחתן איתה? מה מצא בה? מה היא מצאה בו? חן אישה על בעלה. על זה אמרו חז"ל כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא. בית הילל אומרים כלה נאה וחסודה. וכי הם מתירים לשקר? אלא חן אישה על בעלה ובעיניו היא נאה וחסודה.

חן מקח על קונהו. אדם קונה דבר שאתה לא היית מוכן לקבל אפילו בחינם. מוצר מסורבל, או זולל חשמל או דלק, או כל פגם אחר. מדוע הוא קנה זאת ועוד שילם מחיר מפולפל? חן מקח על קונהו. בשל כך אף אמרו חז"ל ישבח המקח. וכי אשקר? לא. משהו מצא חן בעיניו במקח הזה. תמצא אותו ובזה תשבחנו.

הוא קנה רכב מודל ישן, זולל דלק, עובר טסט פעמיים בשנה, מנוע גמור, ושאר 'מעלות'. מה אומר לו? הרי משהו 'קנה' אותו ברכב הזה. מה? אולי הצבע החדש. אולי המערכת המשוכללת… תשבח זאת! חן מקח על קונהו.

התורה באה לחנך את העבריין. אדם זה גנב. אדם שחווה גניבה יודע שהיא חויה קשה. חן מקח על קונהו. הוא מרגיש שייכות לדבר. כשלוקחים לו זאת הוא נשבר. העבריין לא מבין זאת. הוא מטהר מעשיו בכל מיני טעמים, לא הייתה לי ברירה, זה לא יחסר להם כל כך… הם ממילא עשירים וכו'.

באה התורה ואומרת כדי שתבין באמת מהי החוייה הקשה, עד כמה הדבר קשה, תישא אישה תוליד ממנה ילדים, ולאחר שש שנים תעזוב את האדון עם האישה, עם הילדים, ותצא בגפך. כעת תבין מה קורה לאדם שלוקחים ממנו את היקר לו. אתה גזלת מאדם, חן מקח על לוקחו, וממך יקחו –דבר שיש לו בעיניך חן- חן אישה על בעלה.

כך גם ראינו שהנביא הושע עבר –

תנא דבי אליהו זוטא פרק ט [וכן בגמ' פסחים פז ע"א]

בימי עוזיהו מלך יהודה נתנבאו ארבעה נביאים זקנים, והושע בן בארי היה הזקן שבכולם. והקב"ה היה צופה בכולם מי שהוא מבקש רחמים על בניו ומי שאינו מבקש רחמים עליהם.

אמר לו הקב"ה להושע ראה לישראל מה חטאים הן עושין, והיה לו להושע לומר לפני הקב"ה ריבונו של עולם בניך הם בני בחוניך בני אברהם יצחק ויעקב שעשו רצונך בעולם, גלגל עליהם מדת רחמיך ורחם עליהם ומחול לעונותיהם.

ולא די שלא אמר הושע כך אלא אמר לפני הקב"ה ריבונו של עולם כל העולם כולו שלך הוא הביא עם אחר תחתיהם שנאמר (הושע א,ב) תחילת דבר ה' בהושע, והלא הרבה נביאים היו מתנבאים לישראל אלא תחילה לארבעה נביאים זקנים שהיו מתנבאים באותו הפרק היה דבר ה' בהושע בתחילה.

באותה שעה אמר הקב"ה מה אעשה לאותו בשר ודם הזקן? אני אומר לו לך קח לך אשת זנונים ויהיו לך בנים זנונים, ואח"כ אני אומר לו לך בדול עצמך ממנה אם יוכל להוציאה לגרשה ולשלחה אף אני אשלח את ישראל מעל פני האדמה.

ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה'. וילך ויקח את גמר בת דבלים דבת רעה בת דבת רעה ותהר ותלד לו בן ויאמר ה' אליו קרא שמו יזרעאל כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא וגו' ותהר עוד ותלד בת ויאמר לו קרא שמה לא רוחמה כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל וגו' ותהר ותלד בן ויאמר קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם. (שם)

ולאחר שנולדו שני בנים ובת אחת ונגזר על ישראל שלוש גזירות בעבורם אמר לו הקב"ה להושע: הושע, מפני מה לא למדת מן משה רבך, כשדברתי עמו פירש מן האישה מפני מה אתה דר עם האישה? בדול עצמך מן האישה.

אמר לפניו ריבונו של עולם אין אני יכול להוציאה ולא לגרשה שכבר יש לי בנים ממנה. אמר לו הקב"ה להושע: ומה אתה שנשאת אשת זנונים ובניך הם בני זנונים ואין אתה יודע אם אותן הבנים הם ממך אם הם משל אחרים אתה אומר שאין אתה יכול לא להוציאה ולא לגרשה משום שכבר יש לך בנים ממנה, כל שכן בני ישראל הללו שהם חביבי בני חביבי בני אברהם יצחק ויעקב, והם קנין אחד מה' קנינים שקניתי לי בעולמי ואלו הן תורה קנין אחד אברהם קנין אחד בית המקדש קנין אחד שמים וארץ קנין אחד ישראל קנין אחד ואתה אמרת העבירם באומה אחרת? האיך אוכל לשלחם מעל פני?

כיון שידע הושע שחטא, התחיל לבקש רחמים על עצמו.

אמר לו הקב"ה להושע: הושע, עד שאתה מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל שגזרתי עליהם שלוש גזירות בעבורך, חזור ורפא אותם שלוש גזירות מישראל.

מיד עמד הושע ובקש רחמים עליהם ובטל הגזירות, והתחיל לברך את ישראל שנאמר: והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד וגו' אמרו לאחיכם עמי ולאחותיכם רוחמה וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רוחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה:

העבריין יחוה חויה דומה ועל ידי זה יבין את אשר עשה.

כך היא דרך החינוך הטובה ביותר.

אך עדיין יש לשאול מדוע יש למוכרו לעבד ולהשיאו שפחה וכו'. האם לא קל יותר היה להסביר לו את הדברים, ולבאר לו אותם בצורה ציורית שיבינם לאשורם?

ביאר הגאון ר' משה הילדסהיים תלמיד המהרי"ל בלוך:

מובא בפרקי אבות פרק ו

(ד) כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא:

צריך להבין מילא טוב לך בעולם הבא – אין לנו בזה כל ספק, אך לומר עליו אשריך בעולם הזה?…

וביאר את הדבר ע"י מעשה שהיה עם הקיסר של גרמניה וילהלם שלחם בצבאו, והצבא שכנגדו כיתר אותם והוא ברח ומצא מחסה בביתו של יהודי בשם משה דֶ'ר שוסטר הסנדלר.

והנה הצבא הרוסי רדף אחריו והוא הוחבא מתחת השחת. הרוסים נכנסו וחפשו גם אצל הסנדלר הם נכנסו ובלשו בכל מקום, וכשראו את ערימת השחת הם נעצו בה את רוביהם המכודנים וכשלא מצא מאומה יצאו כלעומת שבאו. לאחר שחלפה הסכנה יצא הקיסר כשפניו חיוורות וכל גופו רועד. אתה הצלת את קיסר גרמניה. בכל עת שתרצה הנך מוזמן לארמוני ותוכל לבקש כל אשר תחפוץ!

משה התרגש מאד ונצר את ההבטחה בליבו. חלפו שנתיים, ולמשה מיודעינו מנקרת שאלה קשה מזה זמן רב, והוא החליט לגשת לקיסר ולממש את ההבטחה. קיבלו הקיסר בכבוד מלכים ואז שאלו משה את השאלה הבאה, אדוני הקיסר, מאד מסקרן אותי לדעת, מה עבר עליך באותו זמן שהרוסים הגיעו עד אליך והחלו לדקור את השחת? הקיסר התאדם והתרתח האם לכך באת? לבזבז את זמני? ועוד לשאול שאלה כזאת משפילה!

כעת בעוון זה אני מצווה להוציאך להורג! משה הובל אל עמוד התליה. הכל הוכן, הוא הועמד על הדרגש, החבל הודק על צווארו, ורגע לפני סילוק ההדום מתחת לרגליו הקיסר מצוה להורידו. משה היה חיוור כסיד. כל גופו רעד. הקיסר ניגש אליו ואמר לו – כעת הבנת מה הרגשתי באותם רגעים?…

כל הסבר שהייתי נותן לך היה חיור לעומת המציאות. רק אם תחווה זאת אתה תוכל להבין…

זה מה שאומר התנא פת במלח תאכל כו' אם אתה עשה כן אשריך בעולם הזה כו' רק אם אתה עושה כן, רק אם תחוה זאת, תבין. בלא זאת אין סיכוי שתבין.

זה מה שהתורה מצווה את העבד העברי. אם תחוה אתה בעצמך את ההרגשה של דבר יקר שנלקח ממך, אתה תבין מה הוא העוון והצער לקחת לאדם דבר היקר לו.

מעשה עם הרב מבריסק הגרי"ד והשופט הגוי שטען שהתורה מעודדת שוחד בכך שלא אסרה נתינת שוחד אלא רק 'לא תיקח שוחד', והגם שהנותן עובר על לפני עיוור, מכל מקום אין עונשים על כך. ומאידך החוק הרוסי אוסר שוחד בין לקחת ובין לקבל, וכך חושש העבריין ליתן לשופט שמא ידון אותו על ניסיון לשחד איש ציבור, כפי שכיום נהג עבריין חושש לשחד שוטר…

השיבו הרב אדרבה, דוקא החוק הרוסי מעודד שוחד, ואילו חוק התורה מונע שוחד. שהרי הנותן שוחד לשופט על פי החוק הרוסי בא אליו לחדרו הפרטי ושם משלשל הכסף לכיסו, ושניהם רגועים. מכאן זה לא יצא. שניהם פוחדים לעורם. את שניהם 'יתלו' אם יתפסו.

לעומת זאת אדם מישראל שבא לתת לדיין שוחד הדיין חושש מאד לקחת, שהרי אני בודאי לא אפרסם שאני חושש לעורי, אך מה האינטרס של הנידון לא לפרסם? הרי מחר הוא ירוץ לספר לחבר'ה שהשופט כהן מקבל שוחד וניתן 'לסגור אתו עניינים'… כך שהשופט מפחד מאוד לקחת… אז תאמר לי סיים הרב – התורה מעודדת שוחד או מונעת שוחד?… [מעשה שהיה מילר עמ' 78]

 על האדם לדעת שדין התורה הוא אמת ונכון אף אם אינך מבינו!

וכן נמסר ההסבר על עניין האמה העבריה, שלמתבונן מובן שהדבר נעשה לטובתה [מובא כאן בהמשך].

שיקומו של העבד העברי

התורה פותחת בעבד עברי. שני מצבים לעבד עברי.

א' בנמכר בגניבתו ע"י בית דין.

ב' במוכר עצמו מחמת דוחקו.

בנמכר בגניבתו עוסקת פרשתנו. על פי החוק המקובל היום עבריין נכנס לכלא. שם הוא הופך מדג רקק לכריש. שם הוא לומד טכניקות חדשות, וגם לומד לא להיתפס. שם גם הוא מסגל לעצמו 'נורמות חברתיות' ו'שרידות' בכאוס החברתי… הוא לומד מה ה'שפה המקובלת' בין עבריינים, ולכשיצא מהכלא הוא כבר עם 'הכנה לחיים'… הוא יתחיל ביישום, אך הפעם משופשף יותר, זהיר יותר, מתוחכם יותר.

התורה נוקטת בפתרונות אחרים.

אדם שמתדרדר לפשע עושה זאת מפני שגדל בחברה מקולקלת, הורים נרקומנים או גנבים בעצמם או שיכורים וכדו'. זה הבית שהוא הכיר.

התורה רוצה לחנכו מחדש. התורה שולחת אותו לבית של יהודי שקונה אותו לעבד.

א. הוא מחזיר בזה את החוב. אמנם יש נסיבות מקילות בדרך שבה התדרדרת לפשע, אך המסר הראשון הוא – גנבת – תשלם.

ב. הוא לומד להתחנך. עד עתה היית פרזיט, חי על חשבון אחרים, לא עובד, משחק קלפים ומסתובב, מעתה ואילך הוא יקום בשעה שש בבוקר ויתייצב לעבודה. אין חכמות. הוא ילמד להיות פרודוקטיבי.

ג. הוא לא עבד גם משום שלא למד שום מקצוע. כעת הוא ילמד מקצוע. חקלאות, נגרות, מסגרות, או כל מקצוע אחר שבעליו עובד בו.

ד. עד היום הוא לא קיבל שום יחס מהחברה, ואם כבר קיבל יחס, היה זה קר ומנוכר. כיצד כעת בתור עבד ישתפר המצב? התורה מצוה את האדון לכבד את עבדו. אם יש לו מזרן אחד הוא יתנו לעבד! הוא מוזהר שלא לעבוד בעבדו בפרך. לא לתת לו מלאכה ללא קיצבה. לא להטריחו ללא צורך והכרח.

בבית האדון המקבלו, הוא יראה כיצד מתנהלים חיי משפחה תקינים. בביתו היו רק צעקות וקללות, וכאן הוא לומד להכיר מציאות אחרת. מדברים אליו בכבוד, מתייחסים אליו כאל אדם. הוא מקבל ערך עצמי.

ומי מבטיח שאכן האדון יהיה האדם המתאים לחנכו? נתבונן. מי מוכן לקנות עבד עם כל כך הרבה הגבלות? לא זו בלבד, הוא עוד צריך לפרנס את אישתו ובניו כשאינו רשאי להשתעבד בהם! הרבה יותר כדאי לקחת פועל מן השוק ולשלם לו יומית ולהתפטר ממנו אח"כ.

ללא ספק זהו אדם עם מסירות רבה. עם תחושת שליחות לחנך את העבריין ולהעמידו על דרך הישר.

האדון יכול לתת לו שיפחה כנענית על מנת שירבו ולדותיו. אולם כל זאת רק אם הייתה לו אישה ישראלית, אך אם לא- אין לתת לו שפחה כנענית. שהרי השיפחה הזאת אמורה להישאר בבית אדוניה והוא יצא בגפו, נמצא שלא בנה בית בקדושה. התורה דואגת לעבד שיזכה להקים לו בית בישראל, ורק אז ניתן לתת לו שפחה כנענית להרבות ולדותיו.

רק אם נמכר ע"י בית דין בגנבתו ניתן לתת לו שיפחה כנענית. אך אם מוכר עצמו מחמת דוחקו אין נותנין לו שפחה כנענית, שלא יווצר מצב שבו אדם יהיה מעונין לשאת שיפחה כנענית וימכור עצמו לעבד ויטען שזה מחמת דוחקו.

*

בזיונות לא שוכחים

[זהירות התורה בבושתו של אדם – מעין גנים אסולין ח"א מא' ב]

כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמישה בקר כו'.

אמר רבן יוחנן בן זכאי: חס המקום על כבודן של הבריות.

שור שהולך בו ברגליו ולא נתבזה הגנב לנושאו על כתפיו, משלם ה'.

שה שנושאו על כתפו, משלם ד' היות ונתבזה בו.

צריך ביאור, מי בייש אותו? הוא עצמו! אז צריך להתחשבן עם זה? ובפרט שמדובר הרי בגנב!

צריך לדעת שהתורה מתחשבת ביותר ברגשות האדם, ופי כמה – בביזיונו של אדם. ביזיון פי רושו ביטול כל ישותו כמו מיתה ממש.

דבר זה מצאנו מפורש אצל המן שאמר כל זה איננו שווה לי לאחר שיצא ממשתה היין וסיפר לבני ביתו את רוב עושרו, איך יתכן שהכל לא שווה לו? אלא באמת מצד השכל זה לא מובן, אך מצד הרגש כשאדם מבוזה – אכן הכל אינו שווה לו!

ולכן אמרה תורה שמוטב שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים. הקושי הוא קשה מנשוא, שטוב לך ליהרג ולא לעבור!

דבר נוסף.

שכר מצוה אין בעולם הזה. ועם כל זאת, יכול האדם לקבל שכרו של העולם הבא בעולם הזה, כיצד? כאשר האדם מקבל כבוד. זה שכר העולם הבא כאן בעולם הזה.

מדוע? מפני שכל תאוה שאדם יעשה, לבסוף ימאס בה, ולאחר שסיימה – קץ בה. מה נשאר לאדם מהפיצה של אתמול? רק כאב בטן…

אך כבוד לעומת זאת – היא הנאה רוחנית. אדם יכול ליהנות בה עד אין סוף. ממילא היא מעין שכר העולם הבא – ולכן ניתן לשלם לו בה כאן בעולם הזה.

בזמנו אחר פטירת שרון, אמר שמעון פרס שכל הספד כולל שלושה שלבים: שלב א' – הנפטר. שלב ב': אני והנפטר. שלב ג': אני…

האדם תמיד מגיע לכבודו שלו… ופעם שמעתי הספד של אחד על גדול מגדולי ישראל, ולמעשה הוא התחיל מהאמצע ושם הוא נתקע… אני והנפטר, לאיזה גדולה הועיד אותי, איזה דברי שבח אמר לי, הקשרים שהיו לי איתו וכו'… חולה כבוד לא ישבע כבוד.

החפץ חיים שמאס בכך שכיבדוהו ושרו לו ימים על ימי מלך כו' והמשיל זאת לקוגל – שאין אוכלים אותו בערב שבת, והאוכלו – מה יאכל בשבת, כך הכבוד הוא אוכל העולם הבא, והאוכלו כאן – מה יאכל שם??

כך מאידך גם בענין הביזיון.

הביזיון הוא העונש של האדם בעולם הבא, וכאשר הוא מקבל זאת כאן בעולם הזה, הוא מתכפר וזה לו עונש במקום העולם הבא.

דבר נוסף שווה לשניהם – לכבוד ולביזיון – שבכל עת אשר ייזכר בהם – יחווה מחדש את החויה.

אם כבוד – ייזכר כיצד העלוהו לבמה והעניקו לו את הפרס וכו', וכן איך פלוני ביזהו, ולעולם יטור לו איבה, ותמיד ייזכר כיצד התבייש וכו'.

כך היה אצל רחל אמנו. כשנולד יוסף אמרה אסף אלוהים את חרפתי פרש"י שהיו מבזים אותה שהיא עקרה ושתעלה בגורלו של עשיו. מהו "אסף"? אומר רש"י שהכניסה למקום שלא יהיה נראה, כמו "ולא יאסף הביתה".

ולכאורה נכון יותר היה לומר "ביטל" ולא "אסף"? אלא ללמדנו רצו, שהחרפה לא התבטלה, רק שנאספה למקום פנימי בלב, ולא נמחקה לחלוטין, ובכל פעם שתיזכר בזה – תחווה חרפתה מחדש!

לפי זה נבין מדוע התורה חסה כל כך על הגנב.

הגם שהוא גרם לעצמו, אך הביזיון – הוא עונש שמעל ומעבר. ועל זה מנקים לו מעונשו.

כדוגמת אנשי דור המבול שנענשו כולם, הגם שהיו בהם גם נגזלים, וכי הוגן הוא שהם גם ייגזלו, וגם ילקו עם הגזלנים בעוונם?

אלא המדרש אומר הללו בחימוס ממון והללו בחימוס דברים.

שהיו מקימים צעקות ועושים ביזיונות נוראות למי שגנב מהם שווה פרוטה… גם העונש – צריך להיות מידתי. ואם הגבת בצורה קיצונית – אתה תתן את הדין.

העונש של הביזיון אינו מידתי למעשה הרֶשע שעשה, ולכן די בו כדי לנקות חלק מעונשו.

בדומה לזה מצינו בבלעם הרשע שהיכה את האתון והיא טענה כנגדו אני אתונך אשר רכבת עלי מעודך כו' ולבסוף אומר לו המלאך "כי אותך הרגתי ואותה החייתי". מדייקים מכאן שאותה הרג. מדוע?

כדי שלא יאמרו זו האתון שניצחה את בלעם בדברים… השיבה לו מנה אפיים…

אבל הוא רשע גמור! כל מאי דמצית למדרש ביה דרוש! אלא לומר לך ביזיון זה אינו מדתי אצל קב"ה למעשה רשעו של בלעם.

וכן נאמר בחוטא עם בהמה וגם את הבהמה תהרוגו, שהגם שהוא שפל אנשים, בכל אופן חסו עליו שלא יאמרו בהמה זו שחטא עימה פלוני…

וכן מצאנו בסוטה, שנקתה ונזרעה זרע אם תמצא טהורה. וצריך ביאור שהרי בכל אופן היא לא הייתה בסדר שנסתרה?

אלא ביזיון כה נורא שעברה בבית המקדש – לא מגיע לה!

ולכן אדם שהתחייב מלקות והתבזה כגון שהטיל מי רגליו – נפטר ממלקות. ונקלה אחיך לעיניך – כיון שנקלה אחיך הוא.

כשאדם יוצא למלחמה, עורכי המלחמה היו מכריזים: 'מי האיש אשר בנה בית חדש' כו' ומדוע כל זה?

אלא לימודונו חז"ל שזה בא למנוע ביזיון לחוזרים מפני שהוא ירא ורך לבב!

המתבזה צריך לשמוח

כתב בספר תומר דבורה – פרק שני

 השלישית – שיחשוב על עונותיו תמיד וירצה בטהרה ותוכחת ויסורים, ויאמר: "מה הם היסורין היותר טובים שבעולם שלא יטרידוני מעבודת ד'?", אין חביב בכולם מאלו שיחרפוהו ויבזוהו ויגדפוהו, שהרי לא ימנעו ממנו כוחו ואונו בחולאים, ולא ימנעו אכילתו ומלבושו ולא ימנעו חייו וחיי בניו במיתה, אם כן ממש יחפוץ בהם, ויאמר: "מה לי להתענות ולהסתגף בשקים ומלקויות, המחלישים כוחי מעבודת ד', ואני לוקח אותם בידי?

יותר טוב אסתגף בביזיון בני אדם וחרפתם לי ולא יסור כוחי ולא יחלש", ובזה כשיבואו העלבונות עליו ישמח בהם ואדרבה יחפוץ בהם. ויעשה מג' המינים אלו תחבושת ללבו ויתלמד בזה כל ימיו. עכ"ל.

אם הקב"ה שכל כך נזהר בכבודו של האדם החליט להביא עליו ביזיון, שיסיק מכך שה' רוצה את הטוב ביותר בשבילו ולכפר לו על כל עוונתיו.

מסופר על החפץ חיים שפעם אחת נפל ושמח מאוד, ואמר שכל ימיו התאווה שקצת יהיה לו ביזיונות שזה כפרה על כל העוונות, וכעת שנפל צחקו קצת אנשים, וסוף סוף זכה לקצת ביזיונות…

והמתבזה זוכה לסייעתא דשמיא גדולה, כמו שראינו בקמצא ובר קמצא שנסע לאיטליה ומשם לרומי אל המלך וטרח טרחה גדולה כדי להוציא דיבת ישראל רעה, ולקח מהם קורבן ולא הקריבוהו וחזר ונסע לרומי בשלישית כדי לספר למלך. ובכל נסיעותיו לא נסתכן והכול הלך למישרין, ואילו טיטוס שחזר מארץ ישראל לרומא עמד עליו נחשול שבים כו', ולזה לא קרה מאומה?

חז"ל הרגישו בזה, ואמרו בא וראה כמה גדול כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו.

אין זה אלא סייעתא דשמיא! ומדוע? בשל הבושה שהתבייש. רק שהסכל הזה השתמש בסייעתא דשמיא בשביל להרוס את בית המקדש ואילו היה משתמש בה לדברים חיוביים – כמה היה זוכה!

תוספת:

המעשה בדוב ידיד האדם שחיבקו וריחקו האדם מפאת הריח הרע שהיה מפיו, וביקשו הדוב מחבירו שיכהו במקל, והאדם התנגד עד שהתרצה והכהו עד זוב דם, ואמר לו הדוב המכות הללו יגלידו, אך מה שפגעת בי לא יגליד לעולם, והלך לו…

כך אנו מוצאים גם כן באמה עבריה [מאמר קודם עמ' קיט] שהתורה חסה עליה מאוד וכתבה אם רעה בעיני אדוניה, והזהירה שלא יגרע שארה כו' אף אם אחרת יקח לו, והגדירה מכירתה כמכירה לעם נוכרי והגדירה זאת 'בבגדו בה' – להזהיר על כבודה ועל הזהירות שאנו נדרשים ביחס אליה, שנפשה שפלה ופגועה ממכירתה על ידי אביה!

ומפורסם המעשה בשדה חמד שהעלילו עליו עלילת גנאי גדולה ומה רבה הייתה הזכות שזכה בעבור זה, לקיבל מתנה משמים את כל התורה כולה!

חומרת הפגיעה בבין אדם לחבירו

אלמנה ויתום לא תענון- כל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה. מהו עינוי? יסורים ומכות?

המעשה עם רבי ישמעאל ורבי שמעון מהרוגי מלכות וא"ל המתן לי עד שאשתה הכוס כו'

 מכילתא פרשת משפטים מסכת נזיקין פרשה יח

כבר היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאין ליהרג.

אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: רבי, ליבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון: מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונוטל סנדלך או עוטף טליתך? אמרה תורה אם ענה תענה, אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. אמר לו ניחמתני רבי.

במה ניחמו וכי בשביל דבר כזה נענש כך?

אלא שאיננו מבינים מהו גודל העון של פגיעה בזולת.

המעשה בחפץ חיים והעשיר שהוריד גג מעל ראש האלמנה. ונענש שלאחר עשר שנים היה נובח ככלב ונפח נשמתו ביסורים. החפץ חיים אמר אני זוכר ויודע על מה הוא נענש.

הקפדת התורה על הפגיעה בזולת מעל ומעבר למה שאנו יכולים לשער.

נחום איש גמזו ויסוריו בגין העיכוב לעני.

מסכת תענית דף (כא,א)

אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים.

פעם אחת [היתה מיטתו מונחת בבית רעוע] ביקשו תלמידיו לפנות מיטתו ואחר כך לפנות את הכלים.

אמר להם: בניי, פנו את הכלים ואחר כך פנו את מיטתי שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית אין הבית נופל.

פינו את הכלים ואחר כך פינו את מיטתו ונפל הבית.

אמרו לו תלמידיו: רבי וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? אמר להם: בניי אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי משוי שלושה חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים.

בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי: רבי פרנסני. אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו, ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין.

אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך. אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך.

ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה.

מדוע נענש? וכי סירב להאכילו?

א. משום שלא חשב על זה קודם ולא הכין צידה שתהיה מוכנה מיידית.

ב. כשאמר 'המתן לי' גרם לעני יאוש.

התורה דורשת מהאדם להפעיל את מוחו באופן קבוע ולחשוב מה נזק יכול לצאת ממעשה זה!

וכך הייתה דרכו של רבי ישראל מסלאנט גאון המוסר:

א. המעשה שנתארחו בבית הכנסת אחד ולא רצה ליטול ידיו שמא יחסר לאחד המתפללים הקבועים ויבוא בטרוניא לגבאי ויכול להגיע עד כדי פגיעה בפרנסתו.

ב. ביקורו בשבת אצל תלמידו וזירז הסעודה על מנת שהמשרתת תוכל לילך לאכול סעודת השבת בביתה.

ג. כששאלוהו על מה להקפיד באפיית המצות השיב שלא להטריח ולזרז את הטוחנות בריחיים יתר על המידה…

על הכל יביאך האלוקים במשפט על כל נעלם- זה הרק בפני חבירו ונמאס! הוא אפילו לא מעלה על הדעת שמאן דהו יעבור כאן עוד מעט ויחוש תחושת גועל.

הבחור בפגישה ושתיקתו.

המעשה בב"ח ותלמידו שנענש בגיהנום על עיכוב של 7 ימים .

כמה שווה צער של יהודי?

הגאון רבי אליהו דושניצר זצ"ל סיפר מעשה באחד מתלמידי הב"ח, שהיה מתגורר בדירה ששכר מפריץ, ופעם אחת לא היה בידו כסף לשלם לשכר דירה ואיים עליו הפריץ לגרשו מן הבית. הלך התלמיד לרבו הב"ח ותינה לפניו את צרתו, וכתב הב"ח עבורו מכתב לאחד מתלמידיו שהיה מקורב לפריץ, כי ישתדל אצלו למענו, וכאשר בא עם המכתב אליו – אמר לו שהוא נאלץ לנסוע עתה בדחיפות לעיר אחרת, ואם יתעכב בנסיעה הוא עלול לאבד את כל ממונו, והבטיח לו, שמיד כאשר יחזור יעשה למענו ככל יכולתו אצל הפריץ.

ואולם, עוד בטרם חזר מנסיעתו, סולק התלמיד העני ביחד עם בני ביתו מן הדירה והיו שבוע ימים בלי קורת-גג. וכשנפטר אותו תלמיד שדחה את פעולתו לטובת האיש העני – דנו אותו לגן-עדן אבל דחו אותו מגן-עדן למשך שבע שנים, כנגד אותם שבעה ימים שהאומללים היו בלא קורת-גג. [שאל אביך ח"ג רמח]

לא נמסר:

ה' תחת השור וד' תחת השה מדוע חסים על הגנב? משל לשתי נשים שרואות גנב בפעולה מנסה לטפס על צינור הביוב לפרוץ לדירה ולפתע מעד ונפל. האחת שמחה לאידו והשניה בוכה עימו… מה ההבדל? השניה היא אמו… כך גם כן הקב"ה הוא אבינו והוא מרחם גם על בנו הגנב.

הרב מבריסק: לא יבנה בית המקדש אם לצורך כך יהודי יפגע!

עזוב תעזוב עמו- הקדם השונא על מנת לבוא על ידי זה לשלום עמו!

*

שקר לבן, שחור, ומה שביניהם…

פסוק קטן המתחבא ונבלע בתוך הפרשה אך עם מטען עצום- מדבר שקר תרחק. מצאנו לא תרצח לא תגנוב, 'תרחק' מבטא את המיאוס שחשה התורה כלפי השקר.

המעשה עם אחאב והכרם ולבסוף נבות הופך רוח שקר בפי נביאיו. אמר לו הקב"ה צא ממחיצתי- דובר שקרים לא יכון לנגד עיני! והרי העונש מגיע לאחאב? והרי נבות ניזוק ממנו ומגיע לו ליטול ממנו נקמה? מכל מקום זה שקר!

ד' כיתות אינן מקבלות פני שכינה– חנפים שקרנים מדברי לשון הרע וליצים.

ראשי תיבות חשמ"ל שיש להתרחק כחשמל…

חותם הקב"ה אמת. מדוע ולא חסד או רחום או ענוה? אלא, בכל מידה אפשר לחקות ולעשות 'כאילו' חוץ מן האמת שאם זה כאילו אמת זה כבר שקר…

המעשה עם רבי יהושוע בן חנניה ששאלוהו דבר שקר. אמר להם פרידה ילדה. אמרו לו והרי זה בלתי אפשרי? אמר להם זהו שקר…

מה הביאור? הם שאלוהו מהו שקר, אמר להם פרידה ילדה. אמרו לו והרי זה גלוי לכל שאינו נכון ואין בזה שקר שאינו מרמה מישהו? אמר להם זהו שקר על פי היהדות!

כיום השקר הפך לנורמה. אולי מהכנסת… כמו שאמר שר אחד אמנם הבטחתי אך לא הבטחתי לקיים… והפוליטיקה כידוע היא תוצר כלאיים בין החנופה לשקר… ולפני הבחירות הקירות זועקים אליך ולאחריהן אתה צועק לקירות…

גם במסחר אי אפשר לסמוך על הבטחות והצהרות, ופעם אמר מאן דהוא כשהמוכר אומר 'תאמין לי' אני מתחיל לחשוב היכן הוא מרמה אותי….

כמו 'תאמין לי שלי זה עולה יותר'…

אוניברסיטת דרום קרוליינה בלוס אנג'לס ערכה מחקר והדביקה מיקרופונים זעירים לעשרות אנשים וגילתה שהם שיקרו בממוצע 200 פעם ביום!

רב והעדשים שבנו היה משקר לאימו על מנת שתעשה כרצון אביו ומיחה בו אביו משום 'לימדו לשונם דבר שקר…'

דובר אמת בלבבו – כגון ר' ספרא שמכר החפץ במחיר הראשון שהסכים לו בלבו.

מר עוקבא חומץ בן יין משום שאינו נוהג כאביו להמתין כ"ד שעות בין בשר לחלב. כל כך קשה לו להמתין? אלא שאם היה עושה רק בגלל שאביו עשה אין זה אמת אלא חיקוי. וכל עוד לא הגיע למדרגה הזאת באמת לא רצה לנהוג כן.

המעשה במחצית השקל שאמת הצילה מנזק נורא. [טובך יביעו משפטים עמ' רעד]

מעשה מספר אור דניאל שמות פ' בא:

מסופר שבזמן שנאלץ ה"סטייפלער" לשרת בצבא רוסיה הוטל עליו לשמור באחת המשמרות על בית חולים מסוים.

ההוראה הייתה כי כאשר יראה איזו תנועה חשודה יירה ברובה והם יכניסו את כל בית החולים לכוננות.

ה"סטייפלער" שהיה עייף מעמל היום נרדם על משמרתו ונפלט כדור מרובהו מיד הכניסו את כל בית החולים לכוננות והכול ציפו בחרדה לבאות כשלא אירע מאומה נרגעו יצאו ושאלו את הסטייפלער מה ראה ומדוע ירה?

באותו רגע חלף הרהור בלבו הן יכול הוא לשנות מהאמת ולתרץ עצמו שראה משהו חשוד ולכן ירה אך תיכף נחרד ממחשבה כזו שיוציא ח"ו דבר שקר מפיו והחליט בעזות הקדושה לומר להם את האמת.

הוא ענה ואמר בפשטות "נרדמתי על משמרתי ונפלט לי כדור מהרובה " תיכף ומיד תפסוהו ואסרו אותו במקום אשר הפושעים הגדולים אסורים שם וגזרו את דינו למוות בתליה.

לימים סיפר ה"סטייפלער" כי הוא לא פחד ולא חשש כלל. גדול היה ביטחונו בהשם יתברך כי יצילהו שהרי "שומר מצווה לא ידע דבר רע", והלא כל מעשיו לשם שמים ולכן אף שבדרך הטבע לא היה נראה איזשהו פתח להצלה אך כלום היד ה' תקצר?

ואכן ישועת ה' כהרף עין לאחר שלושה ימים חל יום ההולדת של הקיסר, נתנו חנינה להרבה אסירים בטחוניים ובתוכם היה הסטייפלער והוא יצא לחופשי.

*

להיות מסוגל להתנתק מן הכבלים

[לא להיות כבול לעבירה – 'להגיד' עם תוספות]

ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חופשי. ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם.

נשאלת השאלה כיצד יכול אדם לבקש להיות עבד עולם? הלא חירותו של האדם היא השאיפה הבסיסית של כל בן אנוש, ומדוע כאן הוא כל כך בקלות מוותר ומבקש להישאר עבד עולם?

הגמרא במסכת יומא (לה ע"ב) אומרת:

תנו רבנן: עני ועשיר ורשע באין לדין, לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון.

אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלוש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת. עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי, אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר? אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא. אמר להן: בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה! אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך! ומימיו לא הלך וראה אותן, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה.

רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי (היה) [הייתי] [מסורת הש"ס] אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף? אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו.

אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין. אמר לה: ה' מתיר אסורים(תהלים קמו).

הריני כופפת קומתך – ה' זקף כפופים (תהלים קמו).

הריני מסמא את עיניך. ה' פקח עורים (תהלים קמו).

נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עימה ולא רצה לשמוע אליה.

לשכב אצלה – בעולם הזה, להיות עימה – לעולם הבא.

נמצא, הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים.

נשאלת השאלה – מה טענה בפי הרשע "טרוד הייתי ביצרי", הוא כבל אותי ולא נתן לי לעזוב… מה הפשט בדבריו?

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת כו' מה הפירוש "בא לידי עבירה"? וכי לעבירה יש ידיים? היה לו לומר ואי אתה נכשל בעבירה?

ועוד כיצד ניתן להבטיח שאדם לא יכשל בעבירה? וכי יש צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא?

ביאר הגר"א לאפיאן עקביא לא הבטיח שלא ניכשל בעבירה, יתכן שאדם יסתכל בשלושה דברים ולבסוף אף יכשל פעם בעבירה. אין אדם שיש לו תעודת ביטוח.

אולם דבר אחד מבטיחנו נאמנה עקביא, אם אתה תתבונן בשלושה דברים הללו, אי אתה בא 'לידי עבירה'!

לעולם לא תהיה כבול בידיה! עדיין יהיה בידך הכוח לברוח ולהינצל. הגם שכשלת פעם אחת.

אולם אם לא תסתכל בשלושה דברים הללו, אתה כשלת פעם, ותיכשל שוב, ושוב, ואז יקויים בך "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" – אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה, מטמא עצמו מלמטה, מטמאין אותו מלמעלה! מדוע?

'יען התמכרך לעשות הרע בעיני ה'. כי כבר נמסרת ביד העבירה. אתה בידיים שלה.

מי הקובע מי ביד מי? הקובע הוא האם אני יכול לקום ולעזוב. זה המוכיח מי הוא בעל הבית.

סיפר הגר"י גלינסקי, פעם אחת כשהייתי ברוסיה לקחו אותנו ממקום למקום, ברכבות שגמאו מרחקים, רכבות משא. בלילה היה קשה להירדם, בכל קרון היו שלשה דרגשים זה מעל זה, בהם היו אמורים לישון.

באחד הלילות ביקשתי לנום מעט ועליתי על הדרגש, ואז אחד הגויים המדוכאים החל צועק ולא נותן לישון – 'אני צמא, אני רוצה לשתות' וכך חזר שוב ושוב ולא נתן לישון. כשראיתי שהעסק לא יסתיים, קמתי אליו וביקשתי ממנו את הספל שהיה בידו ומילאתי בו מים ונתתי לו. הוא גמע הכל כמו בעל חיים, באמת היה צמא… טוב, חשבתי שבזה נסתיים הענין, ואכן שרר שקט לזמן קצר, אולם אז החלה פרשה חדשה… הוא החל לדבר עם עצמו בקול 'אוי, כמה שהייתי צמא, אוי, כמה שהייתי צמא…'

זה הפשט טרוד הייתי ביצרי… גמרת עם העבירה, תברח! אל תמשיך לבוסס בה! אל תהפוך להיות ביד יצר הרע!

וזו התביעה על העבד. אמת, הפכת לעבד שלא ברצונך, מתוך כורח, נמכר בגניבתו, אולם עתה מדוע אינך בורח? מדוע אינך בוחר בחופש? אלא מתוך 'אהבתי את אדוני' זה סימן שאתה נפלת ביד היצר הרע, ביד העבירה. אזי הופך אתה להיות 'עבד נרצע'.

אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים, והלכה וקנתה אדון לעצמה, תרצע.

להיכשל בעבירה – יתכן, להתבוסס בעבירה ולשוב ולשנות – זה בשום אופן לא!

ספר הגר"ר בנגיס, ראב"ד העדה החרדית, שהיה גאון עצום, [רק לדוגמא פעם אחת הגרש"ז אוירבך בנערותו ציטט לפניו 'קצות החושן' והרב תיקן אותו מעט, והוא עמד על שלו, הביאו ספר וראו שאכן הגר"ר צדק… וזה הגם שאני עיינתי בזה לאחרונה בהכיני את השיעור… אמר לו הרב בנגיס אין זה מפני שאני עילוי ממך או זכרן ממך, אלא דע לך שחזרתי על 'קצות החושן' ארבע מאות פעמים!

ופעם אחת עשה מסיבת סיום הש"ס, ושאלוהו הרי מעולם לא עשה מסיבת סיום הגם שסיים את הש"ס למעלה ממאה פעמים! והשיב שזו פעם מיוחדת, שבה סיים הש"ס רק מהדקות הבודדות שבהן בתור רב היה ממתין בסנדקאות ובחופה או בלוויה כו' ומדקות לימוד אלה השלים ש"ס שלם!!!]

שבנערותו פעם אחת הוצרך לתקן דבר מה בביתו, ולקח מברג וברגים ותיקן, וחשתי אז הנאה כל כך גדולה להתעסק ב'דברים טכניים' שחשתי שאם אעשה זאת עוד פעם – אני כבר אהיה נגר ולא תלמיד חכם… וגדרתי את עצמי ואמרתי – אני יותר לא מתקן שום דבר! ואכן גדל כאמור לאילנא רברבא!

הרי שחוכמת האדם היא מיד אחר שמרגיש שנמשך אחר העבירה – לברוח שלא יפול 'ביד' העבירה! כן יסייענו ה'.

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת משפטים”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו סיקס עם כרטיססנדיסק 128כרטיס זכרון 128