פרשת ניצבים

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר דברים

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת ניצבים

שורש קטן פורה ראש – מתפתח לאילן גדול

 [הרב נבנצל עם תוספות]

״פן יש בכם, איש או אשה… אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ אלקינו, ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם, שרש פורה ראש ולענה״  (דבר׳ כט, יז).

אחרי התוכחה הארוכה של השבוע שעבר, הבאה – ח״ו ־ משום ש״לא עבדנו את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב״  (שם כח, מז) באה פרשת ״נצבים״, שנחלקו אם יש לה דין תוכחה או לא (מגי׳ לא:). אך אין ספק, שמשה אומר שוב דברים קשים מאוד: שהעם יכול, ח״ו, להגיע למצב של ״כמהפכת סדם ועמרה… אשר הפך ה׳ באפו ובחמתו״  (דבר׳ כט, כבן וכן ביטויים חמורים נוספים, שבמידה מסויימת, הם חריפים יותר מהנאמר ב״כי תבוא״.

ומה בכל זאת מייחד את פרשתנו? – שמשה אינו מוכיח את מי שכרגע אינו עובד את ה׳. אין הוא מדבר אל החוטא בפועל, כי אם אל החוטא בכוח" אל מי ש״לבבו פונה היום מעם ה׳ אלקינו…״ ־ החטא הוא עדיין בלב, בשלב התכנון. וכפי שאומר הביטוי הציורי בהמשך: ״…פן יש בכם, שרש פורה לאש ולענה״.

השורש, חבוי עדיין מתחת לקרקע, אך עם הזמן יפרה וירבה גידולים מרים כלענה.

דבריו הבוטים של משה, מופנים איפוא אל אדם בודד, ״משפחה, או שבט״, שמקיימים כעת תרי״ג המצוות! כרגע, אין כל טענות נגדם. אבל אם יש בלבם ״שרש פורה ראש ולענה״ – שפירושו לרוב: מידות רעות – הרי שמידות מושחתות מצמיחות פירות באושים; עד כדי, ״ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם״, כפי שמזהיר משה.

הפסוק אומר ב״משלי״  (כה, כח): ״עיר פרוצה אין חומה – איש אשר אין מעצר לרוחו״. אדם שאינו מסוגל להגביל את רצונו, את מידות הנפש שלו, כמוהו כ״עיר פרוצה אין חומה״. אין ביקורת מי נכנס, ומה יוצא; כל אויב יכול להיכנס, ואין מי שימנע בעדו מלצאת עם שללו. כך הוא האדם שאינו שולט על מידותיו: הכל יכול להתרחש בתוכו!

אמנם רבנו יונה, מסביר את הפסוק על מידת הכעס  (שע״ת א, טז), אבל לכאורה, כך הוא גם במידות אחרות;

כשאין מעצור לרוח, כשאין גבולות – הכל עלול לקרות.

מה הדין במי שיש לו שור, והוא אינו שומר עליו כראוי? האם הוא חייב על רשלנות זו? ־ לא!

השור עדיין לא הזיק, וברור שאין על מה לחייב אותו. אבל באותה מידה גם ברור, שאדם זה הוא פושע! הוא מעל בחובתו לשמור על שורו. שור ללא שמירה – הוא ״עיר פרוצה אין חומה״. איש אינו יודע מה יעולל שור כזה:

הוא יכול לשבור, לדרוס, לאכול, לנגוח – הכל טמון כבר לפשיעת הבעלים. וכך גם היישור״ שבתוכנו… הוא חייב שמירה מעולה. ״אדם מועד לעולם״ (ב״ק ג:), וה״שור״ הזה של המידות הרעות, ודאי מועד לעולם.

בן סורר ומורה: תאווה חסרת מעצור

הדוגמה הבולטת, לחומרה שמייחסת התורה לתכונה הרעה שעוד מצויה בחיתוליה, ל״שורש״ ־ היא בן סורר ומורה (וגם לדעה, שלא היה בן כזה ולא עתיד לחיות, והמצוה נכתבה רק כדי לדרוש ולקבל שכר  (סנה׳ עא.) ־ הנה אנו דורשים…).

הברייתא שואלת (שם עב.): על מה נסקל בן סורר ומורה? וכי על שגנב ואכל בשר ויין?! הרי אפילו מי שגנב כל חייו, ישלם כפל, ארבעה וחמישה, ולכל היותר: ימכר לעבד עברי; אבל היכן שמענו שעל גניבה סוקלים אדם?!

והתשובה: נכון; הסקילה אינה על גניבת הבשר והיין. אם־כן על מה? – על השורש הפורה ראש שבלבו!

התורה ירדה לסוף דעתו של בן זה, לנבכי נפשו, ואמרה: אם הספיק בגיל כה צעיר להתמכר לתאוותיו אם עד כדי כך שולט עליו יצרו כיום ־ ברור שכאשר יכלה ממון אביו, הוא ילסטם את הבריות. וכשלא יתנו לו את כספם ־ הוא ירצח אותם! לכן: מוטב ״ימות זכאי ואל ימות חייב״  (שם). המיתה אינה על עצם הגניבה והזלילה, אלא על ה״שורש״ שהביא אותו למעשים חסרי מעצור, לתאווה בלתי מרוסנת, כבר בגיל כזה.

אמנם, התאווה דרושה לאדם. ללא תאווה בסיסית לאוכל, האדם עלול למות. גם קיום האנושות, כידוע, מחייב מידה של תאווה ־ אך יש לרסן אותה.

״יצר, תהא שמאל דוחה ־ וימין מקרבת״  (סוטה מז. שמעתי מאבי מורי (שליט״א) זללה״ה, ששמן של המידות בא להן, מפני שיש להשתמש בהן במידה הנכונה. לכל מידה יש מקום, אבל יש לדעת את המינון הנכון.

בשר נבילה למשל, אסור מכל-וכל; גם קמצוץ נבלה אסור מהתורה. אבל במידות שלא נאסרו, יש לחשב היטב במה בדיוק להשתמש.

התמנה ההרסנית עוברת לדורות

עד כאן דיברנו, במה שעלול לקרות לאדם שאין מעצור לרוחו; אלו נזקים יגרמו לו־עצמו. אך הבעיה ב״אין חומה״, היא חמורה ומורכבת הרבה יותר. משה מזהיר לא רק מפני הנזק שיגרם לאדם עצמו, אלא גם לבניו אחריו. יתכן, שבעל השורש הרע עצמו, המשיך לשמור מצוות; לא הגיע למעשים הנוראים שתיאר משה – אבל השורש עבר בירושה! אותו בעל שור שאינו נועל את הרפת, מוריש לבניו שור שעומד לזנק בכל רגע! ״שור״ שהולך וגדל, הולך ומתפתח, ויתכן שבעתיד הקרוב מאוד, יחליט לקום לפתע ממקום לבצו ו….

עמון ומואב

הרעיון שמידות נפש עוברות בתורשה, הוא מן היסודות: התורה מרחיקה את עמון ומואב מלבוא־בקהל  (דבר׳ כג, ד), מפני שחוסר החסד שבהן עובר בתורשה, גם אחרי הגרות! על הגבעונים כתוב, ש״לא מבני-ישראל המה״ ־ משום האכזריות שנהגו בבני שאול  (ש״ב כא, ב; כששאלו שבעה מבניו כנקמה, ולא הסכימו בשום אופן לפיוס בכסף ובזהב) ולכן גזר דוד שלא להתחתן אתם לעולם  (יבמ' עח:). דוד ראה, שאין בהם את הרחמנות האופיינית לישראל.

גם מצרי ואדומי אינם באים-בקהל עד דור שלישי (דבר׳ מ, ט), מפני שהמידות הרעות שבהם, לא יעלמו בפחות משלושה דורות.

תורשה חיובית

ואין צורך לומר, שתורשה זו קיימת גם לחיוב: אנו מרבים להזכיר ־ ובפרט בימי הדין ־ ״זכות אבות״. איזו זכות היא זו? אם אבא שלי היה צדיק, אז מגיע לי משהו משום כך?

מסביר מו״ר הרב דסלר זצ״ל (מכ״מ א, עמי יד) שזכות אבות, זו הזכות שירשנו מהאבות. אנו מזכירים לפני ה׳ שירשנו מידות טובות מאבותינו ־ ולכן ׳כדאי׳ למחול לנו… בזכות הקניינים הטובים שירשנו, נצליח לפתוח דף חדש. וכמו שהגר״ח מוולוז׳ין זצ״ל הסביר על: ״מתהלך בתומו צדיק ־ אשרי בניו אחריו״  (משלי כ, ז. ב׳רוח חיים׳ לאבות ה, ג): ״צדיק״ ה״מתהלך׳ עם ה׳ בתמימות, מוריש בזה ל״בניו אחריו״ את ה י כ ו ל ת להמשיך בדרכו; להם, כבר יבוא הדבר ?יתר קלות. זהו הפשט, שאנו מתבססים על זכות האבות. מובן, שאין זכות זו שווה בכל: מי שמשתדל ללכת בדרך האבות, הריהו מחזק בתוכו ירושה זו, בהתאם למאמציו. וכן להיפך: אברהם ויצחק היו גם אבותיו של ע^ו – אבל הוא בחר ללכת בדרך אחרת משלהם, ולכן נשללה ממנו זכות האבות.

אפילו גדולי-עולם!

ונביא דוגמה, לאן מסוגל שורש של מידות, להתפתח במהלך הדורות. אלא שעלינו להקדים שמדובר בגדולי-עולם, דוד המלך ושלמה בנו, שאין לנו מושג בהם! לדבר בענקים כאלה אפשר רק בהסתייגות גדולה, מפני שאין לנו כלים, אין לנו קנה-מידה, להעריך את גודלם. כילד, המנסה למדוד גובהו של גורד-שחקים, בעזרת סרגל… ורק כיוון שהתנ״ך נכתב כדי שגם אנו נפיק ממנו לקחים, לכן נדבר בעניין, כפי שנראה לעינינו הקטנות:

כשדוד המלך ברח מפני אבשלום, בא ציבא עבד מפיבושת (נכד שאול) הביא אספקה לאנשי דוד, ומסר לו ידיעה: מפיבשת אדוני (שדוד גמל עמו חסד רב) אינו מצטרף אליך. הוא נשאר בירושלים, שמח, ומצפה שמתוך המאבק בינך לאבשלום יתהווה קרע בעם: חלק יתמכו בך, חלק באבשלום – ולבסוף תשוב המלכות לבית שאול, דהיינו אליו. כך הלשין ציבא על מפיבושת. דוד הגיב על כך ואמר: ״הנה לך כל אשר למפיבושת״ (ש״ב טז, ד).

ואולם, כשדוד חזר לירושלים בסיום המרד, בא לקראתו מפיבושת ואמר בהכנעה, שדברי ציבא הם שקר מוחלט: מפיבושת היה נכה־רגליים, ובלי כלי תחבורה לא יכול היה להצטרף לדוד; ציבא עבדו גנב לו את החמור, ובא לספר עליו לשון-הרע… דוד, לא ידע למי משניהם להאמין באותו רגע, ואמר: ״אתה וציבא תחלקו את השדה״ (שם יט, ל) ־ נכסי בית שאול, יחולקו בין ציבא למפיבשת. ונחלקו בגמרא  (שבת גו.), אם היה לדוד יסוד להאמין לדברי ציבא, או לא; האמת היתה, שציבא שיקר ומפיבושת היה חף מפשע.

מכל מקום: הבה נביט במעשהו של דוד, לפי השגתנו הדלה: חייבים להבין לנפשו של דוד. הוא מצוי כעת, בסיום מרד במלכותו שנמשך שישה חודשים. בנו אבשלום נהרג במרד, ודוד בכה על כך מאוד; כי למרות שאבשלום מרד בו, דוד מרגיש במידה מסויימת אשם במותו, כיוון שהיה זה חלק מהעונש שקיבל על מעשה בת-שבע. באותם שישה חודשים הוא גם נצטרע, השכינה נסתלקה ממנו, הסנהדרין פרשו מעליו  (סנה׳ קז.) ואלפי יהודים נהרגו במלחמה בין אנשיו לאנשי אבשלום;

בקיצור: עברו עליו חודשים קשים ומרים. וקנלאות ונדודים קשים, מדכדכים את הרוח; אחרי הכל, גילו קרוב מאוד לשנות השבעים. ועכשיו, בינות לעניינים הקשים שהוא עומד להיכנס אליהם – בא לפניו משפט סבוך של שני אנשים: ציבא ומפיבושת. מי יכול לדעת מי מהם צודק…? וכי יש עדים, שיעידו מה מפיבשת חשב בלבו לפני שישה חודשים, האם שמח על המרד או הצטער? אין לדוד פנאי ואפשרות, לרדת לעומקו של עניין. הוא חושש להסתבך שוב

בנטיה לאחד הצדדים ־ כפי שהאמין בתחילה לציבא ־ ולכן החליט לפשר: ממון המוטל בספק ־ חולקים  (ב״מ ב־). אמנם לרוב הפוסקים אין הלכה כסומכוס  (ואפילו לסומכוס, איני יודע אם כאן היינו פוסקים כך) – אך למלך, יש כללים משלו ביחס לממון הציבור. כך אנו רואים את הפרשה.

ה׳שורש' שתוצאותיו כתובות בנ"ך

אבל רבותינו אמרו, שבשעה שאמר דוד למפיב'שת ״אתה וציבא תחלקו את השדה״, יצאה בת־קול ואמרה: ״רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה״ (שבת נו:). אתה עושה פשרה על חשבון מפיבושת? אתה מרגיע את מצפונך וחולק את נכסיו שלא בצדק? גם מלכותך תחלק.

ולכאורה, מאמר זה המטיל את אשמת פילוג המלוכה על דוד, אינו מתיישב עם המפורש בנ״ך, שהפילוג נגרם בגלל נשיו הנוכריות של שלמה, שהטו את לבבו פועם ה׳ בעבודה־זרה שלהן  (מ״א יא, ז־יג).

אמנם, ״כל האומר שלמה חטא, אינו אלא טועה״  (שבת נו:) ־ חלילה לומר שהוא עצמו עבד אלילים, אלא שחטא בכך שלא מיחה בנשותיו, שהקימו במות להבליהן. אך ברור, שחטא שלמה הוא שגרם לפילוג המלוכה – כפי שאמר אחיה השילוני לירבעם בשם ה׳ (מ״א שם, לא־לג) – ולחטא זה לא היה לדוד כל קשר.

גם מהצד הטבעי של השתלשלות המאורעות, מפורש בנ״ך כיצד נחלקה המלכות: העם טען לפני רחבעם בן שלמה: ״אביך הקשה את עולנו, ואתה… הקל מעבודת אביך הקשה… ונעבדך׳  (שם יב, ד).

רחבעם נועץ לזקנים, שאמרו לו לדבר פיוסים אל העם? אחר כך שאל את חבריו מילדות, ואלה יעצו לו לדבר אל העם קשות. רחבעם שמע ל״ילדים״ – וכך פרץ המרד וירבעם הומלך.

הרי לנו, גם הסיבה הרוחנית לפילוג המלוכה (חטא שלמה) וגם הסיבה הטבעית ־ ובשתיהן אין זכר לחטא דוד בפרשת ציבא־מפיבושת! ־־

ודאי יש דרכים נוספות ליישב זאת, אך אנו רוצים להציע דרך מסויימת. ושוב אנו מסתייגים, שאיננו דנים בדבר אלא כפי קטנות עינינו:

כשבא מפיבושת לדוד וטען שציבא שיקר, אסור היה לדוד לגזור את הדין בו- במקום. היה עליו לחכות לשעת כושר, בה יוכל לרדת לעומק הדין. אך הוא לא עשה זאת. הוא חיפש – אם מותר להתבטא כך על דוד, האיש שלא נתן שינה לעיניו, שלא טעם טעם־מיתה מימיו – באותה שעה קשה, דוד מחפש מעט מנוחה; רוצה לחוש,  בעיה אחת כבר מאחריו: ״אתה וציבא תחלקו את השדה״; הוא אינו מתאמץ להגיע לאמת.

ועד כמה שמותר לומר, רק כדי לסבר את האוזן: זהו שורש פורה ראשן יש כאן נימה קלה של עצלות.

אתה עייף עכשיו? אין לך שקט נפשי? דחה את הדיון! אמור לו: ״בוא אלי בעוד חודש״. או כפי שעושים היום: פננה ועדת-חקירה שתחקור בנושא… אבל לקנות לך מרגוע נפשי על חשבון מפיבשת?! וכיוון שפסק: ״אתה וציבא תחלקו את השדה״ – הרי שרחבעם וירבעם יחלקו את המלכות! ומה קרה אצל שלמה? – ה״שורש״ התחזק!

"ויהי לעת זקנת שלמה, נשיו הטו את לבבו״  (מ״א יא, ד). אמנם הוא הרבה יותר צעיר מדוד, אבל כנראה שעם אלף נשים לא קל להישאר צעיר. ודאי ידוע לו שנשיו עובדות אלילים; הוא קיבל ידיעות על כך. ובין אם נאמר שהגרות שלהן היתה כהלכה, ובין אם לא – הרי גם בת-נח וגם בת ישראל חייבת מיתה על עבודה־זרה.

אבל לשלמה אין כוח ־ אם מותר להתבטא ־ לרדת לעומק הבעיה. לחקור עשרות נשים, מי מהן עובדת עבודה־זרה?!… יתכן וחשב, שכיוון שהגרות שלהן התבררה כלא אמיתית, הרי שאין אחריותן עלינו, ולכן עזב אותן לנפשן.

בלשוננו: שלמה מחליט לעבור לסדר־היום. ודאי שהוא כופר בעבודה־זרה! אין צל של ספקן – אבל שורש העצלות שהתבטא אצל אביו בדיני ממונות, תלך וגדל, וכעת מתבטא כבר בהזנחת עניין חמור של עבודה-זרה.

אחריו מולך רחבעם ־ ובחיקו ה"ירושה": אותו שורש, אך עבה יותר. העם בא ממורמר, וטוען: ״הנטל קשה מדי״! ־־ אולי יש צדק בטענות? צריך לבדוק זאת. אם אי אפשר להקל בארנונה, אולי נקל במס ערך־מוסף?

רחבעם היה צריך להקשיב לטענת העם, להבטיח תיקונים, לפחות להבטיח שלא יהיה פיחות בשקל, להקים ועדה ל׳סדרי עדיפות חדשה׳ – ישנן דרכים רבות. אך הוא, כלל לא נכנס לעובי הקורה. הוא עושה משהו שנדמה לו (י׳חיים קלים׳, כפיתרון מהיר – ופוטר את העם כלאחר-יד. אצל מלך בעל מידה כזו – ט ב ע י שיפרוץ מרד!

בת-הקול שבישרה את פילוג המלכות, כיוונה איפוא לומר שאין זה רק עונש על חלוקת השדה, אלא שזו תהא גם התוצאה הטבעית מאותו מעשה: בצד הרוחני – לגודל מעלתו של דוד, משיח ה', הוא נענש על ״הפיתרון המהיר״ לבעיית מפיבושת, שחיה בו קורטוב של עצלות. והצד הטבעי – אותו ״שורש״ קל שלא תוקן גדל עם הזמן, וגרם באופן טבעי לפילוג המלוכה!

— ★ —

נכון איפוא, ששלמה סיפק את הסיבה הרוחנית לפילוג, ונכון גם שרחבעם תרם את הסיבה הטבעית ? אך שרש-הפילוג הזעיר – הכה שורש בלב דוד! משורש נפשי חבוי כזה, הרה-גורל וסכנה – מזהיר משה את העם בפרשתנו.

שאם יש באב נטיה דקה מן הדקה לאיזו מדה, מי יודע איך תפרץ ותתגלה בזרעו אחריו!

המשגיח, רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל, היה מצביע על דברי רש״י (לראיית לח, ל), בלדת זרח בן יהודה:

ארבע ידות כתובות כאן ״ויהי בלדתה ויתן יד, ותקח המילדת ותקשור על ידו שני, ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו, ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני״ כנגד ארבעה חרמים שמעל עכן, שיצא ממנו. ויש אומרים, כנגד ארבעה דברים שלקח: אדרת שנער ושתי חתיכות כסף ולשון זהב עהושע ז, כא).

עכן מעל בחרם כשלוש מאות שנה לאחר לדת זרח, אבי סבו (יהושע ז, א) לומר לך, שאם אבי הסב שלח ידו בלדתו, כתנועה בלתי רצונית של עובר, השפיע הדבר על נינו. על כל תנועה מעל במזיד בחרמי שמים. ועל כל תנועה, מעל בדבר נוסף!

[ובפשטות מדובר הדבר בקדמונים שאצלם כל תנועה הייתה נחשבת, לגדלות רוחם!]

הלא נראה, שכאשר נמצא חלל באדמה, לא נודע מי הכהו, מביאים עגלה ערופה והכהנים אומרים: ״כפר לעמך אשר פדית ה׳״ (דברים כא, ח). ודרשוהו (הוריות ו ע״א): ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים. מה קשור יוצאי מצרים לכאן? –

אלא שאם נמצא חלל באדמה, אם יש רוצח בעם ישראל, יש לחקור מהיכן זה בא, מה השורש. באיזו סביבה גדל, ואיזה חנוך קבל. ואז חותרים לשרשו של השורש, איך צמחה חברה כזו, ואיזה חנוך קיבלו הוריו, וגם הם זקוקים לכפרה, גם עליהם מכפרת העגלה הערופה. וכך מטפסים מעלה, דור אחר דור, עד יוצאי מצרים!

מספרים על הרב מבריסק שאמרו לו שהבן שלו זורק אבנים על חתולים, והוא אמר שלא יתכן שמי שהכיר את אביו איזה בעל חסד וטוב לב הוא היה, יבין שלא יתכן שיצא לו נכד שמתעלל בחתולים…

זהו שבקש יעקב אבינו כשראה מעשה זמרי ועדת קרח: ״בסודם אל תביא נפשי״ זה מעשה זמרי, שנאמר: ״זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני״ (במדבר כה, יד) ולא כתב ״בן יעקב״, ״בקהלם״, כשיקהיל קרח את כל העדה על משה ואהרן, ״אל תחד כבודי״ (בראשית מט, ו), אל יתיחד עמם שמי, שנאמר: ״קרח בן יצהר בן קהת בן לוי״ (במדבר טז, א) ולא נאמר: ״בן יעקב״. אבל כשנתיחסו בני קרח על הדוכן נאמר (דברי הימים א ו, כג): ״בני קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל״ (רש"י). ובאורו, שבקש אשור לכך, ששרש הפגם לא התחיל בו!

ושמעתי מהגאון רבי שרגא גרוסברד זצ״ל, שספרו לסבא מסלבודקה זצ״ל על פלוני, בנם של גדולים, שמעל בכספי צבור. נענה ואמר: סבו אדם חשוב היה, אבל הציג עצמו כחשוב ונעלה יותר מכפי מדתו, וגנב דעת הבריות שיחלקו לו יותרת הכבוד.

בנו בקש להתפאר בתורתו, ואמר חדושי תורתם של אחרים בשמו [והשל״ה הקדוש (מסכת שבועות. נר מצוה עא) כתב שזו עברה גדולה יותר מגזלת ממון. ויעוין ב״מגן אברהם״ (קנו, ב) ובמה שכתב עליו ב״נודע ביהודה״ (תנינא ח״א סימן כ)] והנכד שלח ידו בקופת הצבור!

והביא בענין זה דברי המדרש (בראשית ובה עב. א): ״וילך ראובן בימי קציר חטים״ (בראשית ל, יד), ״חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה״ (משלי כב,), ״יותן את הארץ הזאת לעבדיך׳ (במדבר לב, הו. והוא כמדרש פליאה.

ולהאמור, יובן. בדרך שהנער מתחנך, בה ימשיך עד זקנה ושיבה. ובדרך שהאדם הולך, ימשיכו צאצאיו לדורי דורות. ראובן יצא לשדה לחפש מציאות, ובני בניו נתנו עיניהם במחנה שבעבר הירדן ובקשוהו לאחוזה!

וזאת אמר משה רבינו לבני ישראל: ראו, שפגם דק באדם הראשון, צל של כפיות טובה, השפיע עליכם כעבור כאלפים וחמש מאות שנה – כמה יש לנו לראות שלא לפרץ פרצות במדותינו. אחריות של דורי דורות מטלת על שכמנו!

הלא ידועים דברי הגאון רבי חיים מבריסק זצ״ל בענין יום הדין האחרת, הגדול והנורא. שכל אדם נידון לאחר אריכות ימיו ושנותיו על מעשיו. אבל מי יודע כמה השפיעו על דורותיו, לדורות עולם. לשם כך, שבים ודנים כל אדם באחרית הימים ביום הדין הגדול והנורא.

 

תזהר שמאונס לא תיהפך לרצון

[היאוש – עצת היצר, ע״פ ״עבודת חודש אלול״, הובא ב"מזקנים אתבונן" עם תוספות]

והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך, למען ספות הרוה את הצמאה: (כט,יח)

בפסוק זה מתארת התורה את מהלך רוחו ומחשבותיו של הרשע, של הכופר. כיצד הוא מרגיע את עצמו, מדוע אינו חושש שיתקיימו בו כל הקללות הנוראות המפורשות בתורה?

הלא בתוך תוכו הוא יודע, שאין מנוס מפני דין שמים, ושאי פעם עלולים לבקש ממנו דין וחשבון.

איזה תירוץ הוא מכין לעצמו?

התשובה מבוארת בהמשך הפסוק: ״והתברך בלבבו לאמר: שלום יהיה לי!״ – הוא בטוח, שלא יקרה לו כלום, שאין לו לחשוש. מדוע? ״כי בשרירות לבי אלך״… אך מה הכוונה בזה? הלא אדרבה, בגלל שרירות לבו הוא ראוי לעונש!

בתרגום יונתן בן עוזיאל מבואר הדבר. במלים אלה הוא מתרגם את הפסוק הזה:

ויהיה במשמעיה ית פתגמי מומתא הדא [כשישמע את דברי השבועה הזאת] ויתייאש בלביה למימר, שלמא יהא לי [אזי יתייאש ויאמר: שלום יהיה לי] ארי בתקוף יצרא בישא דלבי איזיל [כי בחוזק היצה״ר שבלבי אלך].

זה לא נאמר במנגינה מתריסה. מתחצפת. אלא במנגינה מתנצלת. "מה אעשה ויצרי גדול".

״בתקוף לבי איזיל״ – במלים אלה הוא מרדים את מצפונו. על יצר הרע כשלי, לא ניתן להשתלט: ״זה לא בשבילי״. הוא לא מנסה להצדיק את מעשיו בכך, שאיננו מאמין בתורה. הוא לא מתווכח על ענינים של אמונה. אדרבה, עקרונית הוא מוכן לקבל את כל התורה כולה. אלא שיש לו, אישית, ״תעודת פטור״: הוא לא מסוגל! הוא אנוס! היצר שלו כל כך חזק, שאי אפשר להתגבר עליו.

״אל תדון את חברך, עד שתגיע למקומו״, הוא אומר. במצב שלי, בסביבה שלי, גם אחרים לא היו מסוגלים…

 

לכאורה, הטענה נשמעת הגיונית. אולי יש מקום לשאול, איך זה קרה שהגיע למצב כזה, איך נתן ליצר הרע שלו להשתלט עליו בצורה כה מוחלטת. אבל סוף כל סוף, כעת אין מה לעשות.

המשל לאדם שנסע על 120 קמ"ש ודרס אדם, וביקש פטור בשל היותו אנוס שלא יכל לבלום…

אך התורה מעידה, שאדם זה לא ימלט מן העונש. התירוץ שלו לא יתקבל בבית דין של מעלה. ולא זו בלבד, אלא אף יותר מזה: ״למען ספות הרוה את הצמאה״!

לא על הזדונות בלבד יענש, אלא אף על השגגות, והשגגות יחשבו לו כזדונות. [יוסיפו לו עונש על מעשים שבהם הנפש "רווה" וכשל בהם בשגגה, בנוסף לעונש על מעשים שבהם הנפש "צמאה" והיצר דוחק].

 

ונשאלת השאלה:

מדוע באמת לא מתחשבים במצבו? מדוע מענישים אותו בכל חומרת הדין, ואף מעמיסים עליו כפל כפליים: את כל השגגות, דברים שכלל לא התכוון לעשות, מחשיבים לו כאילו עבר עליהם בכוונה זדונית ־ היכן הצדק? הרי כעת על כל פנים הוא אנוס!

ומדוע דוקא לאדם זה עושים זאת – האם יש כאן ״מדה כנגד מדה״?

גם כאן נוכל להעזר בתרגומו של יונתן בן עוזיאל.

״ויתייאש בליביה״, כך הוא מתרגם את המילים ״ויתברך בלבבו״. כלומר: את עצם הכניעה מפני תוקפו של היצר, אפשר אולי להבין, גם אם לא מסכימים איתה.

אבל התורה מדברת על אדם, שטווח החטאים שלו הוא רחב יותר. מתוך מצב של ״אונס״, של אי יכולת, הוא מגיע למצב של הזנחה מוחלטת, כניעה מראש ללא אבחנה, של יאוש.

אסור להתייאש!!

ומה באמת כל כך גרוע במצב כזה?

על זה הרחיב את הדיבור גאון המוסר, רבי ישראל סלנטר. נביא כאן את עיקרי דבריו, שהם נוגעים לכל אחד ואחד, בפרט בימים אלה.

ידוע מה שאמרו חז״ל: ״לפום צערא אגרא״. מצוה שקיומה דורש מאמץ מרובה, פיזי או נפשי, שכרה גדול לאין ערוך ממצוה אחרת שקל לקיים אותה, גם אם מבחינת חשיבותן יתכן שהשניה חשובה יותר. ואם כן, נוכל להבין מעצמנו, שהוא הדין בנוגע לעונש של עוברי עבירה:

מי שעובר על עבירה שקל להמנע ממנה, עונשו גדול יותר ממי שעובר על עבירה אחרת, שהאדם נמשך אליה באופן טבעי, ושקשה לו להתגבר על יצרו.

"קשה עונשו של לבן מעונשו של תכלת", משל למלך שביקש מאחד מעבדיו חותם של טיט, ומחבירו חותם של זהב, ושניהם לא הביאו, את מי שנתבקש להביא חותם של טיט יעניש בחומרה רבה יותר, שהרי עפר יש בכל מקום!

והוא הדין באותה עבירה עצמה ־

יתכן ששני אנשים יעברו על אותה עבירה, ובכל זאת העונש לא יהיה שוה. הכל תלוי במצב, כלומר במאמץ הדרוש כדי להתגבר על המכשול. ככל שיגדל המאמץ, יקטן העונש של מי שנכשל ולא התאמץ. דברים אלה הם פשוטים ומובנים.

אז מה האינטרס של היצר??

אם כן יוצא לכאורה דבר מענין: ככל שמגביר היצר הרע את מאמציו להכשיל את האדם, ככל שגדל הלחץ שהוא מפעיל, כך באותה מדה, הולכת ופוחתת התביעה על האדם העבריין, והעונש הנגרם בעטיה.

ואם כן, נשאלת השאלה: מה ״הרויח״ היצר הרע? לכאורה, ממה נפשך: אם הפיתוי קטן, הרי לא יעבור. ואם הפיתוי גדול, הרי לא יענש!

המלכודת של יצה"ר

אך כאן בא היצר הרע וטומן לאדם מלכודת… הוא מחלק את העבודה לשני שלבים.

נקדים לדברים את דברי החפץ חיים בספרו "נדחי ישראל":

"אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך" (קהלת ז, יז)

ידועה תמיהת חז"ל (שבת לא, ע"ב): "הרבה הוא דלא לירשע הא מעט לירשע?"

מסביר זאת החפץ חיים במשל: "משל לאדון שהיה לו כרם נחמד בנטיעות שונות מכל עץ מאכל ונחמד בעיני כל רואיו, ובתוכו בנה מגדל לתלפיות.

פעם אחת ראה האדון דרך חלון המגדל איך איש אחד התגנב בתוך הכרם והתחיל ללקט מעט מעט מפרי העץ ושם בכליו, ויתאפק האדון וידום. אחר כך שמע האדון איך שהגנב מדבר לנפשו מה לי להרבות עמל ללקוט פירי פירי אחתוך את הענפים עם פירותיהם!

כראות האדון רוע לבבו כי התחיל לקצץ את הענפים ולהשחית כרמו חרה לו עד מאוד כי חס על אובדן כרמו היקר, בכל זאת התאפק ועמד על מקומו לראות מה יעשה לו עוד. והאיש הגנב לא הסתפק בזה ובראותו כה וכה כי אין איש ויאמר לנפשו מה לי לבלות זמן ולעקור ענף ענף? טוב לי לעקור את כל האילן בבת אחת ואביא אותו לביתי ושם אעשה עם הפירות כטוב בעיני.

כשמוע בעל הכרם כי הכין את עצמו לעקור הכרם משורש, אמר לא עת לחשות ולהתאפק עוד כי עוד מעט וכרמי יהיה לשמה ולנטע שעשועי לא יהיה שריד, ויתן עליו בקול 'הו רשע איש משחית הרף ידיך! כאשר ראיתי כי חתרת את כרמי והחלות ללקוט ולקטוף מפרי הגן החשיתי ואמרתי יצרך תקפך למלא תאוות ליבך כי נחמד העץ למראה ופריו להשכיל. אך בראותי כי זדון ליבך השיאך לקצץ בנטיעות ולהשחית כרמי היפה, חרה אפי בך עד מאוד, ותקטן עוד זאת בעיניך ומלאת ליבך לחבל ולעקור את כל הכרם – את פריו ממעל ושורשיו מתחת, כעת לא אאריך אפי עוד וכגמול ידך וזדון ליבך אשיב לך!

כן הדבר הזה, הכרם היא תורתנו הקדושה אשר בה נטע ה' כל עץ נחמד למראה ופריה להשכיל ועצי כרמה חיים הם למחזיקים בה כדכתיב : 'כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם וגו'", ובעוונות הרבים נמצאים כהיום שועלים קטנים מחבלי כרם ה', בתחילה יסיתם ליבם הרע לפרוץ פרצות בגדר הכרם כמו לעבור על תקנות וסייגים אשר גדרו חכמינו הקדמונים בל יהי גוף הכרם למרמס לרגלי השור והחמור.אנשים הדומים לבהמה.

ואחר כך יסיתם יצר ליבם לקצץ בנטיעות הגפן עצמם דהיינו שימלא ליבו לעבור על גופי תורה עשין ולאוין, אך לא יאמרו בזה די ובהמשך הזמן יבקשו לעקור את הכל ובשאט בנפש ידושו בעקבם חמורות שבחמורות השקולות כנגד כל התורה כמו שבת ועריות וכדומה, ודברים שהם ביהרג ואל יעבור.

אך באמת בעל הכרם הוא האדון ה' אשר הוא שומר את הכרם ונוצר פריו לא יתן מוט לכרמו היא תורתנו הקדושה החביבה לו עד מאוד עד שקראה כלי חמדתו, ולא יאריך אפו עוד למשחיתים ההם, רק יעשן אף ה' וקנאתו באנשים ההם ורבצה בהם כל האלה הכתובה בספר התורה ובעודם באבם יקטפו בחצי ימיהם יעזבו כל תאוות לבם ואוצר כל כלי חמדתם וכדכתיב (תהלים לז, י) "ועוד מעט ואין רשע" ודברים אלה מרומזים בדברי קהלת "אל תרשע הרבה" כלומר יותר מדאי לעקור השורש עם הענף "פן תמות בלא עתך" כי לא יאריך אפו כולי האי ופתאום ואין רשע והתבוננות וגו'" ("נדחי ישראל")

 

לאור זאת מבאר החפץ חיים: דרך היצר הרע הידועה לנו היא שאי אפשר לבוא לאדם ולומר לו לחלל שבת, אלא תחילה מזלזל במוקצה ולאט לאט מתעהו עד שמביאו לחילול שבת גמור. ולכן אמרו חז"ל לפתח חטאת רובץ. הכל התחיל מן הפתח שפתחת לו. זאת כולנו יודעים.

אולם היצר הרע לאחר שכבש את האדם והוא הפך להיות קליינט קבוע שלו, הוא הופך אותו להיות עבד נרצע שלו ומכשילו גם בדברים שאינו מתאוה להם כל כך ויכול להתגבר על יצרו. הוא לדוגמא יעשן בשבת, וגם ישחק עם המצית. לזה הרי אין לך יצר הרע? הוא יעשן בשבת, ויכבה את הסיגריה בסוף. לזה הרי אין לך צורך ואין לך תאווה!

כך היא דרכו שמטעהו עד שאינו מרגיש שעובר כבר בשאט נפש. היצר הרע מטעהו לומר 'הרי ממילא אתה בבוץ', 'וכי יעזור לך אם בדבר זה תשמור'? זהו, הותרה הרצועה.

וכן אם לדוגמא הוא יחלל שבת בגלל שהיה לו רווח גדול, סופו שיחלל שבת אף ללא רווח כלל.

עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.

כך גם בענייננו אומר הגרי"ס

בשלב ראשון, הוא מעמיד את האדם במצבים קשים, שקשה לעמוד בהם. כאמור, גם אם יש כאן עבירה, מכל מקום אינה בדרגה חמורה כל כך. הניסיון קשה.

אבל דבר אחד הרויח כאן היצר: הוא מראה לאדם, או יותר נכון הוא גורם לו לחשוב, כאילו מצוה זו, איסור זה, ״אינו בשבילו״. האדם מחק את האיסור הזה מהשולחן ערוך!!

דוגמא – נשאת ונתת באמונה

נקח לדוגמה, את הענין של ״נשאת ונתת באמונה״. פלוני לווה סכום כסף גדול, ואינו משלם בזמן. לא שאינו רוצה לשלם בזמן, אלא שבאמת קשה לו. הדבר חוזר על עצמו כמה פעמים; הוא רואה, שאפשר ״לחיות עם זה״, ושבין כה וכה לא יצליח לעמוד בהתחייבויות שלו. מה יקרה, כשיעזור לו ה׳ וכבר יהיה לו כסף, אך כסף זה מושקע כרגע, וחבל להוציא אותו?

כאן בא היצר ואומר לו: אתה ממילא לא מסוג האנשים המדייקים. הלא בין הסוחרים זה מקובל. אל תהיה ״צדיק״, אל תהיה טיפש, הלא תפסיד…

המאמץ הדרוש כאן כדי לא להכשל הוא קטן יחסית. אך אדם זה כבר השתכנע, שבין כה וכה לא יצליח להיות בסדר. וממילא, הוא לא יעשה אפילו את המאמץ הקטן. מבחינת המצוה של ״עמידה בדיבור״, הוא במצב של יאוש.

האדם והמינוס

סיפר לי אדם שיש לו מינוס של 80 אלף ₪ בחשבון העו"ש! שאלתי אותו איך הגיע לזה? הוא השיב לי שמסכום מסוים הבין שממילא לא יצליח להשיב 20 אלף, אז מה כבר משנה 20 או 80??

הרווח הכפול של היצה"ר

היצר הרע הרויח כאן רווח כפול. קודם כל, עבר אדם זה עבירה ללא כל הכרח אמיתי,

ויקבל עבור זה עונש חמור. אבל הרווח האמיתי הוא מעבר לזה: מעתה, גם במצבים של נסיון גדול, לא יוכל אדם זה להצטדק בכך, שהיה קשה לו לעמוד בנסיון. תמיד יטענו כנגדו:

הסיבה האמיתית לכשלון שלך אינה אונס, אלא הזנחה, אתה הפקרת את המצוה הזו, וממילא הכל נזקף לך על חשבון זה.

זה המצב של ״שלום יהיה לי״. האדם מגיע למצב, שנדמה לו שיצא ממעגל המצוה, ומה גורם לו לחשוב כך?

״כי בשרירות לבי״ – המצב של תוקף היצר, שאינו מסוגל לנצח אותו. הסכנה האמיתית אינה ב״שרירות לב״, כשידו של היצר על העליונה, אלא ביאוש הבא בעקבותיו, ושבגללו מאבד האדם את כל הרצון להתמודד עם העבירה, גם במצבים קלים יותר. ויאוש זה, הוא שגורם לעונש האיום המוזכר בסוף הפסוק: ״למען ספות הרוה את הצמאה״ – הכל נחשב לך כזדון, כל העבירות ב״שטח ההפקר״, גם אלה שקשה לך לעמוד בהן, מהוות עתה חלק מהזלזול הכללי.

דוגמא הלכתית מדברי ה'בית הלוי'

אומר הבית הלוי – כשיש לקחת חולה ברכב בשבת, אין לקחתו על ידי חילוני, אלא על ידי אדם שומר מצוות. רק אדם שומר מצוות לא ייתבע על נסיעתו ברכב בשבת, ועוד יקבל על כך שכר. לעומת זאת אדם שמחלל שבת באופן קבוע, הרי גם ללא חולה זה היית נוסע, ומדוע שכעת לא תתבע על הנסיעה הזו? רק בגלל פיקו"נ נסעת??

 

לאור זאת מבאר הח"ח את הפסוקים בפ' שופטים:

(דברים יז, טו- יח): שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.

התורה מזהירה שלא ירבה לו נשים, סוסים, וכסף. מדוע דוקא שלשה אלה? אמרו חז"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מהעולם. ועל אחת כמה וכמה המלך שיש לו להיזהר בזה היות ויכול להוציא את כל מחשבות ליבו לפועל ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל, לכן מזהירה אותו התורה להיזהר מן הקנאה שטבע האדם לקנא בקנייני חבירו ובכספו, ומזהירה אותו התורה לא ירבה לו כסף וזהב, והתאוה– טבע האדם להתאוות לנשים ומזהירה התורה לא ירבה לו נשים, והכבוד– לא ירבה לו סוסים שטבע האדם להתגאות בסוסיו. למען יאריך ימים על ממלכתו, היות והקינאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם [מדרש אור חדש].

אך מה שיש להתבונן מדוע התורה מזהירה לא ירבה לו סוסים למען הרבות סוס, פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד?

וזה שנאמר כאן, מבאר החפץ חיים. לא ירבה לו סוסים. אם תלך בתאות ליבך ותרבה לך סוסים אתה תהיה בסוף מסוגל להשיב את העם מצריימה למען הרבות "סוס"! אפילו בשביל סוס אחד! לעבור עבירה בשאט נפש ולקצץ הנטיעות אף אם אין לך רווח ממשי.

מוסיף החפץ חיים: וכעין זה מצאתי בדברי הרמב"ם בספרו "אגרת תימן" על האנוסים בידי עובדי כוכבים וזו לשונו:

"ישים בין עיניו לעשות ולקיים מן המצות מה שהוא יכול, ואם אירע לו שעבר הרבה או שחילל שבת לא יטלטל מה שאינו מותר לטלטלו ולא יאמר 'מה שעברתי עליו יותר גדול מזה שאני נזהר ממנו' אלא יזהר מכל מה שהוא יכול.

ותדע שצריך האדם לידע עיקר מעיקרי הדת והוא שירבעם בן נבט והדומין לו נפרעין ממנו על עשיית העגלים ועל ביטול עירובי תבשילין והדומה לו שלא יאמר אדם 'קים לי בדרבה מיניה' לא נאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה, אבל השם יתברך נפרע מן בני אדם על החמורות והקלות ונותן שכר על כל דבר שעושה, על כן צריך האדם שידע שכל עבירה שיעשה נפרעין ממנו עליה וכל מצוה שיעשה מקבל עליה שכר" עד כאן לשונו (נדחי ישראל א פרק א')

דרך היצה"ר לייאש את האדם

הסטייפלר היה מרבה להזהיר שלא יטעה בזה האדם לומר שאין טעם עוד למצוותיו היות והוא ממילא עובר על הא ועל דא, היות וכל דבר הוא חשבון בפני עצמו. על העבירה יענש ועל המצוה יקבל שכר. ומה שאמרו 'עבירה מכבה מצוה' הכונה היא שהעבירה מעמעמת את אור המצוה ומכהה את אורה, אך לא אמרו שמבטלת מצוה. ולאחר שהאדם ישוב בתשובה ישוב אור המצוה לזרוח כבתחילה.

[תוספת: כתב בשולחן ערוך הגר"ז (הלכות תלמוד תורה פ"ד ס"ג): אמרו חכמי הקבלה שכל התורה והמצות שאדם עושה בעודו רשע, אף שמוסיף כוח בקליפות לפי שעה, מכל מקום כשיחזור אחר כך בתשובה הן בגלגול זה או בגלגול אחר כמו שכתוב 'כי לא ידח ממנו נדח' מוציא מהקליפה כל התורה והמצות וחוזרים לקדושה בחזרתו, ולפיכך אין לו למנוע מלעסוק לעולם.]

 

המעשה שסיפר הגר"י זילברשטיין [עלינו לשבח כאן] על האדם שזכה בשלושה בארבעה מיליוני דולרים בירושה והחל להשקיעם בכל מיני אפיקים ולהתעניין בנדל"ן, ולאט הלך ושקע בעסקים והחל להסתבך עד שנפל והפסיד את כל כספו, ועוד שיעבד את דירתו ונותר ללא מאום.

והנה יום אחד בשברונו הגיע לאיזשהו בית כנסת וראה על השולחן עלון שדיבר על מעלת שמירת העיניים והקדושה שבזה נפתח לאדם מקור הפרנסה והשפע, ובלא זה חס ושלום נסתם, השם ישמור.

הוא החל לבכות בזכרו שאכן בשנים האחרונות אחר שהעשיר החל לזלזל בעניינים אלה ואף יותר מכך. הוא קיבל על עצמו להיזהר בכך ביותר ולהקפיד על הקדושה, ואכן סיפר הלה לרב שמאז החלו עסקיו לפרוח, והיום הוא הצליח להכפיל את רכושו המקורי!

 

מסקנה- דרך היצר הרע היא לדרדר את האדם לאט לאט מדחי אל דחי, תחילה זה רק סרטי טבע, אחר תוכניות דוקומנטריות, אחר כך רק חדשות, ואחר כך רק קצת לפני וקצת אחרי, עד שמביאו לידי כבלים הכובלים אותו ומכלים כל חלקה טובה ומובילים אותו לבאר שחת שאין ממנה תקומה, השם ישמור רחמנא ליצלן.

 

דוגמא נוספת:

לפעמים אדם עובד עד מאוחר, ומפסיד זמן ק"ש למחרת בבוקר. הוא שומר בלילות או נהג מונית או בעל אולם אירועים וכד' ומסיים משמרת בשעה 3 בלילה. הוא מתרגל שלא לקום מוקדם בבוקר, ומפסיד זמן ק"ש באופן תדירי. והנה יש לו ימי חופש, או חוה"מ או כל זמן אחר שאין לו הכרח לישון מאוחר ולקום מאוחר, אך הוא ממשיך ועושה כן, כי היצר דוחפו, שיודע שבזה יגרוף את כל הקופה! כעת יוכל לתבוע אותו גם על הזמן שהיה מוכרח כביכול!

איך הגדולים מתמודדים נגד זה?

הרב שך והכרית

סיפור מפעים, סיפר אחד ממקורבי מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זיע"א שהיה עד למעשה, והוא עצמו שנודע בקירבתו לראש הישיבה, הביע התפעלות כיצד ראש הישיבה הסתיר עובדה זאת מכל סובביו במשך כל חייו.

היה זה באחד מלילות השבת, בשארית ימיו של ראש הישיבה. ראש הישיבה ביקש שיקחוהו למיטתו לנום קימעא, ואכן הוא עלה על יצועיו לנום מעט לשנת הלילה הקצרה.

כעבור זמן מה נכנס אותו מקורב לחדרו של ראש הישיבה, והוא הבחין כי שינתו אינה נוחה, שכן הכרית עליה הניח את ראשו היתה מונחת בתחתית הראש ובמעלה הגב, וכך היה ראשו שמוט מעט, וזה גרם לו להרים ולהוריד את ראשו וכך לא היתה שינתו עמוקה דיה, אותו מקורב חשב כי לטובת ראש הישיבה יסיט מעט את הכרית למעלה ראשו להיטיב שנתו, וכך עשה.

אלא שלהפתעתו, ראש הישיבה הבחין בכך ונתעורר מהענין, והשיב חזרה את הכרית לאותו מקום שהיתה קודם לכן, המקורב שחש שלא בנוח, אמר לראש הישיבה, כי חפץ הוא שיוכל הראש ישיבה לישון טוב יותר ולכך העלה במעט את הכרית, ראש הישיבה השיב לו:

"וכי חפץ אתה להכשיל אותי?"…

אותו מקורב לא הבין למה נתכוין ראש הישיבה, מדוע מכשיל אותו בכך שמעלה במעט את הכרית למראשותיו, הוא ביקש את סליחת ראש הישיבה, וקולו היה שבור.

משהבחין בכך ראש הישיבה, נטל את ידיו התיישב והחל לספר לאותו מקורב:

'דע לך, כי בהיותי עלם צעיר עוד בטרם הגעתי למצוות, הקפדתי הקפדה יתירה על זמן קריאת שמע, לבל אפסיד חס ושלום מצות קריאת שמע בזמנה, כדעת המגן אברהם.

באחד הלילות, שבתי עייף מאד לביתי, בחוץ היה קור רוסי טיפוסי המתאים לוובוילניק בעת החורף, ואימי הצדקת העירה אותי בבוקר מוקדם לבל אאחר זמן קריאת שמע, עייפותי היתה כה גדולה שלא הבחנתי והמשכתי לישון עוד מעט, ולאחר זמן מה כשקמתי נדהמתי לראות כי הפסדתי את זמן קריאת שמע של המגן אברהם…

מאותו לילה, קיבלתי על עצמי בקבלה גמורה, שלא אשן בצורה שהכרית תהיה למרגלות ראשי בצורה נוחה שבה אשן שינה חזקה ובכך אני עלול להפסיד בשנית זמן קריאת שמע זה, ולזאת קבלתי על עצמי, שהכרית תהיה בתחתית הראש, ובהיות וראשי יהיה שמוט מעט, לא אוכל כך לנום שינה עמוקה, וכך לא אוכל להפסיד לעולם זמן קריאת שמע.

ברוך השם עד עתה לא חרגתי מקבלה זו, וכי רוצה אתה להפסדיני שלא אעמוד בקיום קבלה זו כל חיי??'

אותו מקורב עמד נפעם למשמע אוזניו. מילותיו נעתקו. ראש הישיבה לא ייחס ענין בדבר, קם והחל בתלמודו כשיגרת יומו…

 

מסקנה

בזה, אומר ר׳ ישראל סלנטר, צריכים אנו לרכז את המאמץ בימי הדין. לחזק את עצמנו בכיוון זה, שלא ליפול ליאוש ולהזנחה. ללמד ולהרגיל את עצמנו, לעצור מדי פעם ולשאול:

האם באמת קשה לי? אמנם ששה ימים בשבוע אני טרוד ואינני מסוגל ללמוד, אבל האם בגלל זה צריך להפקיר גם את השבת?

אמנם ביום קשה לי להתפלל כראוי, אבל הרי בלילה אין שום צורך ״לחטוף״ את התפלה!

מי שעושה חשבון הנפש, ימצא דברים קלים אין ספור, שאפשר לקיים אותם ללא מאמץ, וכל מה שחסר הוא שימת לב.

וכאמור, הרווח הוא כפול. ראשית כל, כל מצוה נוספת היא רווח. אבל בעיקר, הוא יוצא ממעגל ההזנחה. מעתה, יתחשבו בשמים באותם מצבים, שקשה לעמוד בהם. מעתה, עושים לו חשבון חדש!

 

ברית עם הריבונו של עולם – מחייבת!

[נאמרה ברית ביסורים – והגדת]

עומד משה רבינו ערב הכניסה לארץ, על סף מלחמת כיבוש ניסית, עליה הובטחנו: ״ונשל ה׳ אלוקיך את הגוים האל מפניך, והמם מהומה גדלה עד השמדם, לא יתיצב איש בפניך עד השמידך אותם״ (דברים ז, כב- כד)

״לתת לך ערים גדולת וטובות אשר לא בנית, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ובורות חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת״ (דברים ו, י-יא).

והארץ זבת חלב ודבש, ״תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה״ (דברים ח, יב- יג).

מי היה מעלה בדרך הטבע על דעתו, שיבוא החורבן הראשון כעבור כתשע מאות שנה, ויגלו מארצם וישובו (כמבואר בתוכחה שבפרשת בחוקותי), ויבוא החורבן השני כעבור כאלף וארבע מאות שנה [מיציאת מצרים] וישובו ויגאלו לאחר כאלפיים שנות גלות (כמבואר בתוכחה בפרשת כי תבוא.

מי היה מעלה בדעתו שארץ זבת חלב ודבש זו תהפך ״גופרית ומלח שריפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב״ (דברים כט, כב) כנאמר בפרשה.

הלא כל מנהיג צופה ניצחיות לאומתו ומהפכתו, וכך זה באמת נראה בשעתו, מי שזוכר את שלטון מפא״י והפנקס האדום, יבין. הלא זו נבואה שמכריזה על אמיתותה.

וכדברי הרמב״ן (דברים לב, מ) על שירת האזינו: ״ואילו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה, מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה, לא נפל דבר אחד. ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלוקים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום״.

כל מהפכה ומהפכן צופה שתישאר לעולם –

"אני הגבר ראה עני בשבט עברתו, אותי נהג וילך חושך ולא אור״ (איכה ג, א- ב). חש אני כפרעה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שספג עשר מכות ונוער בים סוף ושרד לפליטה, ו"אולם בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כוחי, ולמען ספר שמי בכל הארץ״ (שמות ט, טז), ואני משתדל למלא יעודי.

ומדוע אני מזכיר זאת? כי אני זוכר את הקמת ״הרייך השלישי״ על ידי הצורר, ימח שמו. איך קרא לו: ״הרייך בן אלף השנים״! ואיך התרברב, איך סוחרר מנצחונותיו. סיפוח הסודטים והאיחוד עם אוסטריה, כיבוש פולין וארצות השפלה וצרפת, הציר עם איטליה ויפן והברית עם רומניה והונגריה. וחלוקת העולם: אסיה ליפנים, אפריקה לאיטלקים, רוסיה ואנגליה לגרמנים, ואמריקה בהמשך.

ומה נותר מ״הרייך בן אלף השנים״? גם לא מאה שנה, אף לא עשרים. קרס בהותירו אחריו עיי חרבות ושמונים מיליון הרוגים.

אבל אם מישהו היה צופה זאת מראש, ״בפרוח רשעים כמו עשב״, היו לועגים לו. והם עצמם, ודאי שהיו בטוחים בקיומם לעד.

ברחנו מהגרמנים, ונפלנו לידי הקומוניסטים. צברתי שעות רבות עם הקומיסארים חדורי להט המהפכה. בטוחים היו שמעמד הפועלים יתאחד ויתקומם והמהפכה תתפשט בכל רחבי העולם. שלטו בארצם בעריצות ואכזריות חימה, דיכאו כל בדל מחשבה עצמית ושמץ ביקורת. מחצו באגרוף ברזל כל דעה מנוגדת. והיו כה בטוחים שהעתיד שייך להם ולשיטתם. ואנו, שמענו בשם ה״חפץ חיים״ זצ״ל שהמהפכה לא תחזיק מעמד חמישים שנה, התקשינו להאמין. מי האמין שהקומוניזם יקרוס כבנין קלפים כמאליו? וכדברי הגמרא (שבת לב, ע״א): עזוב את השיכור, מאליו יפול!

הגענו לארץ ישראל, ואיזו זחיחות! המדינה הוקמה, הערבים ברחו, אומות העולם הכירו בזכותנו למדינה עצמאית, הגיע נשק מצ׳כיה, ועולים מארצות ערב, יהדות ארצות הברית קנתה ה״בונדס״, וביום העצמאות רעם מצעד צבאי לקול מחיאות הכפים וזריקת פרחים. שרו ״שיר המעלות בשוב ה׳ את שיבת ציון״ בניגון של ״התקוה״.

זהו, מעתה אנו עם ככל העמים, ואין כבר סיבה לאנטישמיות. יצרנו מקום בטוח ליהודים.

אם היה מישהו מעז לומר, שהמדינה שקמה תהיה המקום הפחות בטוח בעולם לביטחונם של היהודים, ושהאנטישמיות רק תגבר..

ובכלל, הרבי מקלויזנבורג זצ״ל דרש מראש הממשלה דאז, לוי אשכול, שיודה לו שהמדינה מצויה בסכנה גדולה יותר מאשר גטו וילנה בשעת המרד. וענהו, שכראש הממשלה הוא מנוע מלהורות. והמצב לא השתפר מאז, להיפך. אבל אז, בשנות קום המדינה, בטוחים היו בקיומה לעד, שיכורי זחיחות!

וכאן משה רבינו צופה מראש – המהפכה שלכם היא זמנית. אתם עתידים לגלות. והכל מפורט בדברי משה, האין זו תורת אמת?

והדבר יתמיה גם את הגוים:

״ואמרו כל הגוים, על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה. ואמרו, על אשר עזבו את ברית ה׳ אלוקי אבותם אשר כרת עמם בהוציאו אתם מארץ מצרים״ (דברים כט, כג כד).

ופירשו ב״דעת זקנים מבעלי התוספות״: ״ואמרו כל הגוים, על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת״ – אם בעוון רציחה וניאוף, הרי יש גם כן בשאר האומות, ואין ארצם שממה כזאת!

וביאורו, שהאומות אינן מקיימות אף את שבע מצוותיהן הבסיסיות (בבא קמא לח, ע״א), ואילו ישראל, הלא אף פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון (עירובין יט ע"א וסוף חגיגה).

ואני נזכר, פעם שאלני הרב שך זצ״ל איך אמרו [יומא נד, ע״ב] שבשעה שנכנסו נכרים להיכל מצאו את הכרובים חבוקים? הלא אמרו (בבא בתרא צט, ע״א) שכשלא עשו רצונו של מקום היו ״פניהם לבית״ (דברי הימים ב' ג, יג). מובן שלא הערתי שזו שאלת הריטב״א בשם הר״י מיגאש, מה אדע ולא ידע.

וענה: כמה שלא עשו רצונו של מקום, אבל לעומת הנכרים אנו דבוקים בבוראנו! וזו תמיהת הגוים כאן, מדוע כלפיהם יש הארכת אף וכלפינו חרי אף!

״ואמרו״ [הגוים], פירשו ב״דעת זקנים״: כלומר, והשיבו. בדין עשה לה כך, ״על אשר עזבו את ברית ה׳ אלוקי אבותם״, וכן אמר יחזקאל (כ, לב -לז): ״העולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן, חי אני נאום ה׳ אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם והבאתי אתכם במסורת הברית".

כלומר, כי אתם באתם עימי בברית, לא הם. ואמרו רבותינו (סנהדרין קה, ע״א) כל כי האי ריתחא לרתח רחמנא עלן, ולפרקונן. ככל הכעס הזה יכעס עלינו, ויגאלנו.

ואסביר, וזו כזו נחמה!

בינינו לבין הקדוש ברוך הוא נכרתה ברית. ומה היא כריתת הברית? פרש הגאון מוילנה זצ״ל (בבאורו לספר יצירה א, ח. הובא ב״הכתב והקבלה״ בראשית טו, יח), שאדם שיש לו אהוב כנפשו ורוצה שלא יפרד ממנו לעולם, וחייב להיפרד, מעניק לו דבר החביב לו ביותר, ועל ידו הם קשורים תמיד. וזו היא כריתת ברית, שהוא כורת ומפריד ממנו אותה תשורה ומעניקה לאהובו כאות לאהבת נצח. כך נתן לנו הקדוש ברוך הוא את התורה האצולה ממרום, ונתנה בארון הברית, ועל ידה כרת עמנו ברית נצחית.

ולפיכך, אמרו בגמרא (עבודה זרה ד, ע״א) שלגויים מאריך אף עד שתגדש סאתם, ואז ישמדו. אבל לישראל אין הייסורים בתורת עונש אלא כרפואה, וכאמצעי לתשובה ולהחשת הגאולה.

הרי הקב"ה כביכול אינו יכול להיתפרד מאתנו, התורה אצלנו, יש לנו ברית, ולכן אין לו כביכול ברירה אלא להשיבנו על ידי יסורים, והם עצמם יביאו לזיכוך ולגאולה. אך הגויים יעשו מה שיעשו, אין הם פוגמים כישראל, ואין ברירה כשתתמלא סאתם אלא להשמידם.

זאת תשובת הגוים – על אשר עזבו את ברית ה׳ אלוקי אבותם אשר כרת עמם בהוציאו אתם מארץ מצרים!

הייסורים עצמם מביאים לגאולה, כפי שקושי השיעבוד במצרים איפשר את הגאולה קודם זמנה. וכמו שבאר הצל״ח [פסחים קטז ע״ב] מה שאמרו: ״פסח מצה ומרור״. והלא הפסח והמצה שייכים לגאולה, והמרור למרירות השיעבוד, והיה עליו להיות ראשון. שהרי נשתעבדנו תחילה ולאחר מכן נגאלנו? אלא ״כל מי שלא אמר פסח מצה ומרור״, דהיינו שאינו מבין שאדרבה, המרירות והסבל היו סיבת הגאולה ואיפשרו אותה, ״לא יצא ידי חובתו״, כי לשיטתו, נמצא שיצא קודם זמנו והיה עליו עדיין להשתעבד. רק המרור הביא את הגאולה!

כזה צריך להיות המבט, וכדברי ה״אור החיים״ הקדוש זצ״ל בביאור: ״ובני אצר, בלהן וזעון ועקן״ (בראשית לו, כז) שהבלהות והזועות והמועקות הן למעשה אוצרות!

ופעם אמר לי הסטייפלר זצ״ל: ״רבי יעקב, הצרות הן אוצר יקר, במיליונים לא הייתי ממירן! אבל להבא אני מבקש ״לא הן ולא שכרן״ [ברכות ה, ע"ב], כי גורמות הן לביטול תורה, בכמות ובאיכות!״

וזהו שאמרו [ברכות ה, ע״א] נאמרה ״ברית״ בייסורים, ״אלה דברי הברית״ (דברים כח, סט), משום שעל ידם ניכרת אהבת ה׳ אלינו, לתקן דרכינו ולהשיבנו אליו ״כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח״ (משלי ג, יב). ולפיכך ״ראוי לו שישמח ביסוריו לפי שהועילוהו תועלות נשגבות, ויש לו להודות לה׳ יתברך עליהם כמו על שאר ההצלחות״ [״שערי תשובה״ ב, ד]

פעם הלכתי בבני ברק ופגשתי בגאון הצדיק רבי בנימין יהושע זילבר זצ״ל, ׳בנימין הצדיק׳, ופניו קורנות. איזו בשורה שמע? אח, יש לו כאב שיניים עז! אם כך, על מה השמחה? מדוע? איני מבין! אלא זה איתות ממרום שלא שכחו ממנו, לא זנחו אותו. לא מתעלמים ואין הסתר פנים. הנה, מטפלים בו. הברית בתוקפה!

 

תפילות ראש השנה על מלכות שמים

בראש השנה אין מבקשים בקשות פרטיות, אין וידויים, אין תפילות על סליחה ומחילה וכפרה. כל עבודת ה' בראש השנה היא להמליך את ה'.

לְדוֹר וָדוֹר הַמְלִיכוּ לָאֵל כִּי הוּא לְבַדּוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ.

וּבְכֵן יִתְקַדָּשׁ שִׁמְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ.

וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. וְאֵימָתְךָ עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ. וְיִירָאוּךָ כָּל הַמַּעֲשִׂים. וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל הַבְּרוּאִים. וְיֵעָשׂוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אֶחָת לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם. שֶׁיָּדַעְנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ שֶׁהַשָּׁלְטָן לְפָנֶיךָ. עֹז בְּיָדְךָ וּגְבוּרָה בִּימִינֶךָ. וְשִׁמְךָ נוֹרָא עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאת.

וּבְכֵן צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ וִישָׁרִים יַעֲלֹזוּ. וַחֲסִידִים בְּרִנָּה יָגִילוּ. וְעוֹלָתָה תִקְפֹּץ פִּיהָ. וְהָרִשְׁעָה כֻלָּהּ (ליל-ית) בֶּעָשָׁן (סמ-אל) תִּכְלֶה. כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ.

וְתִמְלֹךְ אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר מִקְדָּשֶׁךָ. כַּכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשֶׁךָ.

יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ.

מַלְכֵּנוּ, אֱלֹהֵינוּ, גַּלֵּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה, וְהוֹפַע וְהִנָּשֵׂא עָלֵינוּ לְעֵינֵי כָל חָי.

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדָךְ. וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרָךְ. וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזָּךְ. עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצָךְ. וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ. וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ. וְיֹאמַר כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ:

ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מָלַךְ. וּמַלְכוּתוֹ בַכֹּל מָשָׁלָה.

 

כל בקשותינו הן שיתגלה כבוד מלכותו בעולם.

וזה גם עניינו של השופר. בזמנים הקדמונים כשהיו ממליכים מלך היו תוקעים בשופר.

וצריך ביאור מדוע להמליכו? אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא. הרי הוא מלך מצד עצמו גם מבלעדינו?

ועוד צריך להבין – מה עם תשובה? הרי יום ראש השנה הוא תחילת עשרת ימי תשובה, והיכן תשובתנו?

ובפרט לפי מה שכתב הפלא יועץ בשם הרש"ש שאם אדם שומע תקיעת שופר בלי תשובה – הרי זה כנגן המנגן… ומה הקשר בין השופר לתשובה?

הבריאה כולה נבראה כדי שיתגלה כבוד מלכותו בעולם. האדם בחטאיו גורם להתמעטות כבוד שמים. אנו חוזרים וממליכים את ה', ומצהירים שאנו מקבלים את מלכותו.

כבר ביום הראשון לבריאת העולם – האדם חטא ומיעט כבוד מלכות שמים. זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון. העולם מתאפס ומתחיל מהתחלה. והפעם אנו ממליכים את ה' עלינו בצורה מוחלטת, מבלי חטאים.

אפילו לא אוכלים אגוז – בגימטריה חטא.

 

(שמואל א' פרק יא, יד): "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה".

רש"י: ויאמר שמואל וגו' ונחדש שם המלוכה – לפי שבראשונה היו עוררים על הדבר ועתה נתרצו כולם. עד כאן דבריו.

 

ולכן תוקעים בשופר, כדרך שהיו ממליכים מלכים בעיתים הקדמוניות.

 

ולכן כתוב בתיקוני הזוהר שאין לבקש בקשות פרטיות:

תיקוני זוהר תקונא שתיתאה (דף כב, ע"א)

ויפן כה וכה וירא כי אין איש אלא איש דרכו פנו בעסקין דילהון באורחין דילהון איש לבצעו מקצהו בבצעא דהאי עלמא לירתא האי עלמא ולאו אינון מסטרא דאלין דאתמר בהון אנשי חיל יראי אלקי"ם אנשי אמת שונאי בצע אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים הב הב לנא מזונא וסליחו וכפרה וחיי כתבנו לחיים ואינון עזי נפש ככלבים דאינון אומין דעלמא דצווחי לגביה ולית לון בשת אנפין דלא אית מאן דקרא ליה בתיובתא דיחזור שכינתיה לקודשא בריך הוא דאיהי מרחקא מיניה למהדר לגביה ואדמיין לכלבים. עד כאן לשון הזוהר.

הרה״ק רבי משה מקוברין זי״ע היה מספר סיפור זה בכל שנה לפני תחילת התפילה בראש השנה: ברוסיה שלפני מאות בשנים שלט הצאר הרוסי על המדינה וסביבותיה, לצאר זה היה כסף ועושר רב ובן יחיד שנולד לו אחרי הרבה שנים, וכמובן ילד זה קיבל את כל מה שרצה ולא ידע מחסור מעולם בשנות ילדותו.

כשגדל הילד והחל להתבגר לא ידע להחזיר טובה כלפי אביו על כל מה שהשקיע בו, ולא רק זה, אלא גם חתר נגד אביו וניסה כל העת איך להביא עוד ועוד אנשים לרשותו, ולהבאיש בפניהם את אביו, בכדי להפילו ולירוש את ממלכתו בחייו. אך כמו שכל דבר מתגלה בסוף, גם ניסיון זה של בן הצאר נחשף בפני אביו, ונגזר דינו למוות… והצאר הודיע שזהו גזר דין סופי, והוא אף איים בעונש על מי שיעז לבקש חנינה עבור בנו.

ביום ביצוע גזר הדין נזדמן הדבר שגם הצאר עבר והוא רוכב על סוסו יחד עם בני פמלייתו סמוך למקום ביצוע גזר הדין. בתחילה ניסה הצאר להתעלם מכך, אך בסוף גברו רגשותיו, הסתכל בעיני בנו ואמר לו: ״מצטער אני שעשית את מה שעשית, וצר לי שצריכים להמית אותך, אבל אני לא יכול בשום פנים ואופן לחון אותך״!

אמר הבן לאביו: אני מבין שעברתי עבירה חמורה, וכבר לא איכפת לי מה שיעשו איתי, אבל לפני שהולכים לבצע את גזר הדין, יש לי משאלה אחת אחרונה! עד המקום שיוציאו אותי להורג יש עוד כמה מטרים, עד שם, הייתי רוצה לרוץ לפניך ולקרוא עם כל הלב: יחי אדוני הצאר לעולם! יחי אדוני הצאר לעולם!

כמובן, שמשאלתו האחרונה ניתנה לו כמקובל, והנה כשהחלו לתופסו וללכת עימו, החל להכריז: יחי הצאר! יחי הצאר לעולם! בראות זאת אביו לא יכל לעמוד מנגד, והבחין כי זוהי הכרזה שבתוכה יש גם חרטה עצומה על העבירה שנעשה, ומיד ציוה לשחררו, והשיב אותו אל חיקו ומשפחתו…

והיה ממשיך הרה״ק מקוברין זי״ע ואומר לחסידיו: זהו מה שאנחנו אומרים להקב״ה בראש השנה, נכון שהתנהגנו לפניך בצורה לא טובה במשך כל ימות השנה, ונכון שמגיע לנו עונש חמור עלך כך, אבל אבא! לפני שאתה חותם את גזר דיננו, אנחנו צועקים לפניך ״המלך״!!! המלך היושב על כסא רם ונשא המלך הקדוש! ואז בראות אבינו מלכנו כי אמת בפינו והננו באמת ממליכים אותו עלינו ומתכוונים אנו לשפר את מעשינו, נותן לנו שנה טובה, וכתיבה וחתימה טובה לאלתר לחיים ולשלום.

 

אנו קוראים בראש השנה את פקידת חנה.

(שמואל א' א, ח- יג) "וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים.

וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה'.

וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה.

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ.

וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ.

וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה.

 

מסביר הנצי"ב שחנה כששמעה שאלקנה אמר לה 'אנוכי טוב לך מעשרה בנים' מיאנה להינחם

מפני שהיא הבינה שהוא חושב שהיא מעוניינת בבן להשתעשע עמו.

בזמן שהיא בעצם מבקשת בן שיהיה 'והשאלתיהו לה'. לא שאהנה ממנו.

 

אומר החתם סופר כל אמא רוצה שהבן שלה יהיה 'חוטרא לידאי ומרא לקבורה' אך כאן והשאלתיהו לה' באופן מוחלט, מקל לידי לזקנותי לא אהנה ממנו שהרי הוא מושאל לה' באופן שאסור לי להנות ממנו.

ואף מעדר לקבורה לא אהנה ממנו שהרי הוא נזיר לה', ונזיר אסור לבוא לבית הקברות וליטמא למתים אף לא להוריו!

מובא במדרש שאמרו לה אנשים מדוע את מבקשת אנשים חכמים גדולים וצדיקים, היה לך לשאול עשירים ויפי תואר.

 

מבאר בספר 'ביכורי משה' האנשים שואלים: אישה שאין לה ילדים מבקשת איזה בן שיהיה, העיקר שיהיה בן. והיא מבקשת בן צדיק לא פחות ממשה ואהרון!

אמרה להם חנה לשמו הקב"ה אני מבקשת! אם הייתי מבקשת בשבילי הייתי אומרת תן לי ילד. אך אני מבקשת לשם ה' – לכן צריך שיהיו צדיקים חכמים וגדולים.

 

אומר המאירי בחיבור התשובה שלכן אנו קוראים זאת בראש השנה ענין של פקידת שרה וחנה ורחל על ידי תפילה, לעורר שהם נפקדו בזה היום בראש השנה בתכלית תפילתם עם היות כוונתם מעולה ונכבדת כמו שראית בענין חנה. ואף על פי שלא היה חסר לה כלום כי אמר לה בעלה אנוכי טוב לך מעשרה בנים היא רצתה חלק בכבוד שמים להעמיד בן עובד ה'.

חנה לימדה אותנו איך מתפללים בראש השנה.

 

על מה להתפלל בראש השנה

הרה״ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זי״ע נכנס ביום ראשון של ראש השנה לבית הכנסת קודם תקיעת שופר, כשהוא ממרר בבכי, ואמר: ״כל עמה נאנחים מבקשים לחם״ (איכה א,יא) ״כל עמה נאנחים״ – כל הקהל בוכה מתחנן ונאנח. אבל אוי ואבוי, על מה הם בוכים? ״מבקשים לחם״, ולא על גלות השכינה…

גם למחרתו ביום השני של של ראש השנה, כשנכנס לבית הכנסת קודם תקיעת שופר שוב בכה בכיה גדולה ואמר: ״מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום? אל הלחם״ (שמואל א', כ), למה מתמהמה משיח בן דוד לבוא? מפני כי ״גם תמול גם היום אל הלחם׳ גם אתמול ביום הראשון של ראש השנה וגם היום, מתפללים רק אל הלחם, ולא על גלות השכינה…

 

על מהות עומק הדין של ראש השנה

יום הדין- היום בו יחרץ גורל האדם למשך השנה הבאה.

 כפיוט "ונתנה תוקף" לרבי אמנון ממגנצא

 אסונות השנה שעברה נגזרו כבר בראש השנה אשתקד!!!

 

משל למבריחי המשי בארון המתים שבכו מאוחר מדי…

 אלול זה הזמן לבכות, אחר כך מאוחר מדי. ימים אלה הרי גורל!

 

כשאנו בודקים את עצמינו אנו מוצאים שאוחזת בנו השאננות, כאילו אין לפנינו דין גורלי אשר יקבע מי יחיה ומי ימות, וכן על כל שאר הדברים הגורליים שאירעו השנה. ההוא לקה במחלה, ההוא נהרג בתאונה, ההם כבר כמה שנים לא מצליחים לחתן את בניהם, להם אין ילדים, צרות, אסונות, פיגועים, תאונות, כו' כו'.

 

אנו סבורים "אני ברוך השם בסדר, הלואי יהיו כולם כמוני" עברנו ברוך השם עשרות ראש השנה ושרדנו, אז זה לא כל כך נורא…

 

ממה נובעת השאננות והרגיעה הזאת?

אפשר היה לומר: הדין נעשה רחוק, איננו רואים אותו, איננו שומעים את הטיעונים בעד ונגד, ואיננו שומעים את פסק הדין. לכן איננו יראים.

 

המוסר של החפץ חיים- עומד על הבימה ושואל [על נפטרי אותה שנה] איפה רבי בערל כץ? איפה רבי דוד שלומוביץ? איפה רבי יענקלה שכטר?

 

איננו רואים את הדין, אך ראינו את ההוצאה לפועל!!!

 

אומרים בעלי המוסר: מפני שאיננו מודעים למעשינו, איננו יודעים עד כמה חמורה עבירה, ועד כמה מדוקדק דין שמים.

 

1. דוד המלך עליו השלום –אמיץ לב ועשוי ללא חַת, ניצח את גולית עם קלע אבנים, גם אתה ארי ואת הדוב הכה עבדך- בידיים ריקות!!! ועם כל זאת "סמר מפחדך בשרי- ממשפטיך יראתי"! אל תבוא במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי!

 

2. תנו רבנן: שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן: …ועומק הדין.. (פסחים דף נד, ע"ב)

 

3. שמואל הנביא חושש מן הדין, וקורא למשה שיעידנו שקיים תורתו. ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים! אף המתים נידונים על תוצאות מעשיהם בעבר!!!

 

4. הגר"א התעלף כשטלטל קליפה, עד שבלעתה אישתו. [דרכי הצדיקים בשם הגה"ק ר"י סגל זצ"ל. הובא בשכר ועונש על במדבר עמ' 294] הוא לא הדליק את האור בטעות!

 

5. ר' יוסף נמני והפטיש והרב חמד. חומר הפגיעה באדם!

 

אנו משולים לילד המבקר את אביו בפנטגון ומשחק במשחקי מחשב שם, ואינו יודע שהעיף טילים גרעיניים, כך אנו חושבים "מה כבר עשינו…"

 

6. השוחט והחלום.

 

7. רבן יוחנן בן זכאי אינו יודע להיכן מוליכים אותו…

 

8. הבחור בפגישה והשתיקה מצידו.

9

. פנינה ציערה לחנה לשם שמים ובכל זאת שיכלה 8 בניה מתוך 10 !

 

בחינת המעשים הטובים

"כי את כל מעשה, האלוהים יביא במשפט, על כל נעלם אם טוב ואם רע"

"על כל נעלם" – אמר שמואל: זה הרק בפני חבירו ונמאס,

"אם טוב" – זה הנותן פרוטה לעני בפרהסיא. (קהלת רבה, סוף פרשה יב)

(במדרש שם כתוב ששמואל אמר "זה הרק בפני חבירו ונמאס" על המילים "על כל נעלם" ולא על המילים "אם רע" כמו שמובא כאן.

ובנוסף, אם הבנתי כראוי את דברי המדרש, אז הנותן פרוטה לעני בפרהסיא נאמר לגנאי ולא על המילים "אם טוב" כמו שמובא כאן)

 

לפעמים אנו עושים טובה בפרצוף לימון כדי שהמקבל יבין עד כמה הטריח אותנו… זו טובה???

 

האדם שהפקיד לי כסף בחשבון כטובה, ודאג ליידע אותי על כל מסכת תלאותיו וטלטוליו מבנק לבנק, עד שנהיה לי רע שגרמתי לו כזו טרחה…

 

אחר שקיבלנו מושג כלשהו מדין שמים, ראוי שנדע מאידך את גודל השכר על כל מעשה טוב: 1

1. הסבא מקלם: כדאי היה לברוא את העולם בשביל שפעם אחת יהודי יאמר 'ברוך הוא וברוך שמו'.

 

2. הקיבוצניק במושב שורש שהסכים להשלים מנין.

 

3. אשת הגר"א ונפנוף היד.

 

4. החפץ חיים והתלמיד שרצה לנדב מצוות תפילין.

 

5. האדמו"ר מגור והכופר שנהנה בעולם הזה משום שקרא קריאת שמע.

כיצד נאמר בקריאת שמע 'וסרתם ועבדתם…' 'וחרה… ועצר את השמים ולא יהיה מטר כו'' ואני יש לי כל טוב?

 

לסיכום:

מעשה האדם כאן בונה ומחריב עולמות. כל מעשה, כל אמירה באה בחשבונו של מקום. אם עתה נסתכל על עצמינו במשקפיים האלה, כבר לא נהיה כל כך בטוחים שאנו צדיקים גמורים…

ולכן עבודתינו היא להתחיל לחזק הדברים הרופפים אצלינו, שמירת הלשון, שנאת חינם, כוונה בברכות, ולא לחוטפן בבהילות, תפילה בכוונה מעומק הלב. ובין אדם לחבירו- שעל זה אין יום הכיפורים מכפר!

 

והעיקר לא לשכוח לשוב בתשובה. שלא נתפלל את כל תפילות היום בכוונה ונשכח לחזור בתשובה – חרטה על העבר, וידוי וקבלה לעתיד.

 

אז מה עושים?

האקדמאים שהיו בסמינר ושאלו לרב שך באיזה מצוה להתחיל, ואמר להם להתחיל בכשרות על מנת להסיר טמטום הלב.

 

הבה נתבונן, כיצד ידונו אנשים אלה בראש השנה?

ודאי כצדיקים גמורים, שהרי זו השאיפה שלהם!

דומה הדבר לאדם שיוצא מבני ברק לאילת, ולעומתו אדם אחר יוצא מאילת לבני ברק, מי היינו אומרים יותר קשור לבני ברק? ודאי שהיוצא מאילת לבני ברק, שהגם שהשני קרוב פיזית, אך הוא רק הולך ומתרחק, לעומת זאת היוצא מאילת הגם שהוא רחוק פיזית – הוא בכיון הנכון!

ומאידך אדם שומר תורה ומצוות שהחל לזלזל במצוות –כיצד ידונהו? כרשע, שהרי זו שאיפתו!

 

נמצא אם כן שאם נקבל עלינו קבלה כלשהי ונאחז בה בדביקות די בה להוכיח על שאיפתנו, ולהכריע דיננו לזכות!

ויהי רצון שתקובל תפילתינו ותשובתינו ברצון לפניו יתברך ויחתמנו לאלתר לחיים טובים וישלח משיח צדקנו במהרה בימנו.

 

חוט השערה שהופך לעבות העגלה – יצא מכלל שליטה

["משביעו רעב מרעיבו שבע" – אוצרות התורה]

(דברים כט, טז- כ): "וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם.

פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה.

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵר בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵך לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה.

לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה".

 

צריך להבין מהו 'לבבו פונה מעם ה''? מדוע לא אמר ישר שעובד אלוהים אחרים?

ועוד מהו 'שורש פורה ראש ולענה?

וכן מה התברך לאמור 'שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך' מדוע שיחשוב ששלום יהיה לו?

ומה הסיום 'למען ספות הרוה את הצמאה'?

 

פירש הרמב"ן: 'להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא רוה והמתאוה תקרא צמאה, והטעם כי נפש האדם הרוה שאינה מתאוה לדברים הרעים לה כאשר תבוא בליבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה ותהיה צמאה מאוד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחילה וכענין שהזכירו חכמים 'משביעו רעב מרעיבו שבע' (סוכה נב, ע"ב) וכו'' עד כאן דבריו.

 

וכן ביאר בספר "דברי שאול": "איבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע" הכוונה בזה כי אם ירצה האדם להשקיט שבר צמאו בשתותו מים מלוחים, בזה אדרבה יוסיף צמאון על צמאונו ואיך אפשר שירפא המדוה בדבר שמוסיף מדוה? ואדרבה, כל הדברים ירפאו בדבר המתנגד לחוליו וזה שאמר: "כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה" היינו אותו אדם יחשוב להשביע נפשו בתאוות במטרה שלא יתאוה יותר אמנם ההיפך יהיה כי בזה אך יצמא יותר!

 

יצר הרע בעולם הבא

וכן הוא דרכו של יצר הרע כפי שאמרו חז"ל (בראשית רבה כב, ו) אמר רבי עקיבא: יצר הרע בתחילה דומה לחוט של עכביש ולבסוף נעשה כקלע של ספינה (חבל שקושרים בו את הספינה לחוף) שנאמר "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה" (ישעיה ה, יח).

היינו בתחילה החטא קל מאוד ובקלות האדם יכול להתנתק ממנו כחוט של עכביש אשר בנשיבה קלה אתה מטילו למרחוק ואיננו.

אך כשאין עומדים תיכף נגדו ומוסיפים טומאה, אז החטא בעצמו מתעבה ונעשה כקלע של ספינה אשר כבר לא בנקל תקרענה כי כבד הוא מאוד.

 

 

 

 

מוסיף המדרש: אמר רבי יצחק בתחילה היצר הרע דומה כאורח ואחר כך נעשה בעל הבית.

 

לכאורה מה הוסיפו להמשיל את היצר בעוד משל – לאורח ובעל הבית?

אלא רמז נפלא יש כאן. טיבו של אורח הוא שאינו מתערב בעניני בעל הבית ולא אומר דעה בכל שהוא, וכשרוצה בעל הבית להוציאו מצוה לו לצאת ואין הוא מתעכב אף לרגע.

 

אמנם כל זה בתחילה כשנכנס להיות אורח חדש, אך אורח השוהה זמן רב, אט אט מתקרב הוא לבעל הבית ומעיז אף להתערב בעניניו כאוהב וידיד ואז מתרגל ונעשה יועצו, ולבסוף נעשה האורח בעצמו בעל הבית ומצווה שיעשו רצונו, עד שהמצב הוא שבעל הבית נהפך לאורח והאורח הוא אשר מוציא ומכניס כבעל הבית.

כזה הוא יצר הרע המחלחל בפנימיות האדם.

עד היכן הדברים מגיעים נלמד מהדברים דלהלן: כתוב בגמרא (מנחות קט, ע"ב) אמר רבי יהושע בן פרחיה בתחילה כל האומר לי עלה לגדולה אני כופתו ונותנו לפני הארי. עתה כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין.

שהרי שאול ברח מהגדולה וכשעלה ביקש להרוג את דוד. מחזה נפלא.

איך הוא באמת מהלך הדברים? אלא בתחילה יש לאדם שליטה בעצמו עד כדי כך "שכל האומר לי עלה אני כופתו ונותנו לפני הארי".

אבל לאחר שנכשל וכבר נמצא אחרי החטא הוא כבר לא אותו אדם מצבו משתנה מרגע לרגע ואין הוא בשליטת עצמו אלא בשליטת יצרו הרע. (מבאר המהרש"א שכופתו לפני ארי פירושו שאינו הורגו בידיים, אולם אם יבוא להורידו מגדולתו- שופך עליו קומקום של חמין- שזה מזיקו בידיים…) [ספר "דעת תורה"]

 

המשל לתאוות הם הסמים או האלכוהול

בתחילה האדם אומר 'אני רק טועם'. זה בשליטה, אין חשש שאני אמשך. אני מספיק חזק כדי לדעת מתי לומר די.

פעם אחת אמר לי מעשן כבד שאין לו בעיה להפסיק לעשן, ואם הוא מחליט הוא על המקום מפסיק… דא עקא שהוא לא מחליט…

כך האדם רק טועם ולבסוף מתמכר ואינו מסוגל להפסיק. הוא אינו שולט. התאוות שולטות בו בצורה מוחלטת והוא יכול לתלות על המוח שלט 'נגרר'…

 

ובספר נפש החיים (שער א, פרק ו) מבואר יותר כיצד יצר הרע מושך את האדם והופכו ל'לקוח קבוע'…

וזה שתיקנו נוסח ברכות המצות 'אשר קדשנו במצותיו', וכן 'וקדשתנו במצותיך', כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה, תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שורשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף, וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו, וכתוב מפורש והתקדשתם והייתם קדושים וכמאמרם ז"ל (יומא לט, ע"א) 'כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה' רוצה לומר שמלמעלה נמשך עליו הקדושה משורשה העליון של המצוה כמו שכתוב בזוהר (צו לא, ריש ע"ב): "כתיב והתקדשתם והייתם קדושים מאן דמקדש גרמיה מלרע מקדשין ליה מלעילא כו', מקדשין ליה מלעילא כו' דהא קדושה דמאריה שריא עליה כו', אי עובדא דלתתא היא בקדושה אתער קדושה לעילא ואתי ושריא עליה ואתקדש ביה כו'" עיין שם.

 

ובפרשת קדושים (זוהר פו, ע"ב): "בשעתא דבר נש אחזי עובדא לתתא בארח מישור כו', נגיד ונפיק ושריא עלויה רוח קדישא עלאה כו' ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה אתא לא תקדש מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם כו'".

ובפרשת נשא (זוהר, ריש דף קכב ע"א) דמשיך עליה רוח קדישא עלאה כמה דאת אמרת עד יערה עלינו רוח ממרום עיין שם.

ועל ידי זה הקדושה והאור המקיף, הוא דבוק כביכול בו יתברך גם בחייו, וזה שאמר הכתוב ואתם הדבקים בה' אלוהיכם בם בעודכם חיים כולכם היום, וזה האור מקיף הוא לו לעזר לגמור המצוה, ועל ידי הגמר – האור מתחזק יותר וירים ראש עליון ועל זה אמרו ז"ל הבא ליטהר מסייעין אותו, גם מושכת וגוררת את ליבו מזה לסגל עוד כמה מצוות, אחר שהוא יושב עתה בגן עדן ממש חוסה בצל כנפי הקדושה בסתר עליון, אין מקום להיצר הרע לשלוט בו ולהסיתו ולהדיחו מעסק המצות, זה שאמרו שמצוה גוררת מצוה, וכאשר ישים אליו ליבו בעת עשיית המצוה, יבין וירגיש בנפשו שהוא מסובב ומלובש כעת בהקדושה ורוח נכון נתחדש בקרבו, וזה שאמר הכתוב: אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, בהם היינו בתוכם ממש שהוא מסובב אז בקדושת המצוה ומוקף מאוירא דגן עדן.

וכן להיפך חס ושלום, בעת עברו על אחת ממצות ה' אמרו גם כן במאמרם ז"ל הנ"ל כל המטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, פירוש גם כן כנ"ל שמשורש אותו העון למעלה בכוחות הטומאה הוא ממשיך רחמנא ליצלן רוח הטומאה על עצמו וחופפת עליו וסובבתו, כמו שכתוב במאמר פרשת צו הנ"ל: ואי איהו אסטאב לתתא אתער רוחא מסאבותא לעילא ואתי ושריא עליה ואסתאב ביה דהא לית לך טב וביש קדושה ומסאבותא דלית לה עיקרא ושרשא לעילא, ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא עיין שש.

ובפרשת קדושים הנ"ל: ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא בארחא עקימא כו' כדין נגיד ונפיק ושריא עלוי רוח אחרא כו' עיין שם, ועל זה אמר הכתוב ונטמתם בם היינו בתוכם ממש חס ושלום, שהוא קשור ומסובב אז ברוח טומאה ואוירא דגיהנם מלפפו ומקיפו גם בעודנו חי בעולם, כמו שאמרו רז"ל (עבודה זרה ה, ע"א) כל העובר עבירה אחת בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין שנאמר ילפתו גו', ר"א אומר קשורה בו וכו', וזה שאמר דוד המלך עליו השלום עון עקבי יסובני (תהלים מט, ו).

 

 

שקוץ וגילול כסף וזהב

 

רבי שלום שבדרון זצ"ל אמר: שמעתי מרבי לייב חסמן זצ"ל ומהרב מבריסק זצ"ל שפרשו את הפסוק אשר פתחנו בו:

"וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם. פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כט, טז- יז)

מדוע הפסוק כל כך מאריך בשיקוצים עץ אבן כסף זהב כו' האם לא ניתן לכלול הכל במילה שיקוצים?

הגר"ש שבדרון מביא על זה מעשה שהיה אתו.

פעם בנוסעו לחוצה לארץ דרך הים בעודנו בדרך חלפו מרחוק על פני העיר הנקראת "ונציה", שמעתי פלאות על יופי המקום וכנראה גם כל היושבים בספינה שמעו כן שכן כולם רצו מהר אל הסיפון להשקיף מרחוק בנוף הארץ וביופיה. אף אני פסעתי לאיטי אחרי כולם לראות היש ממש בדברים אך נוכחתי שאין כל יופי במקום, מה לי אם עומד על פתח הבית רכב או ספינה לשוט בה? אדרבה, ראיתי רק צְלבים רבים ואמרתי את הפסוק 'שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא', ושבתי למקומי.

אך מכיון שסוף סוף כבר הצצתי וראיתי, לכן אחר זמן כששבתי לארץ ישראל וחלפנו שוב על פני אותו מקום ושוב כולם אצים רצים כבראשונה הלכתי שוב לראות אלא שעתה הרגשתי כי כבר איני מתעב את המקום ואף התגנבה בליבי מחשבה אולי יש בדבריהם ממש אך עדיין לא התפעלתי כלל.

והנה ראה זה פלא לאחר זמן ארוך כששוב נזדמן לי לחלוף בדרך הימים ליד אותו מקום ושוב האנשים שבספינה רצו לראות, הרגשתי שאני כבר מחיש צעדי כמו כולם ואף היתה בי התפעלות לרגע עד שביקשתי מהעומד על ידי לראות דרך המשקפת…

כך בפעם הראשונה כשרואה אדם עבודה זרה נחשבת היא אצלו כשיקוץ וגילול אבל כיון שסוף סוף ראה והביט בעבודה זרה מתקרר הדבר אצלו, ובפעם השניה נהיה מהשיקוץ והגילול "עץ ואבן" – כבר לא כל כך נורא, בפעם השלישית כבר מתהפך הכל ונראית העבודה זרה בעיניו יותר נחמד ממש "כסף וזהב אשר עמהם". זוהי דרכו של היצר הרע להחטיא בני אדם עד כדי לעבוד עבודה זרה, כפי שאמרו חז"ל: "כך אומנותו של היצר הרע – היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד" (שבת קה, ע"ב)

והיינו שמפעם לפעם מחליש ומכהה את הרגשיו של האדם, בחטא ואחר שנפגעו הרגשיו יכול היצר להביאו אף לידי עבודה זרה.

 

כעת יבואר כל אשר שאלנו בפתיחת דברינו:

צריך להבין מהו 'לבבו פונה מעם ה'', מדוע לא אמר ישר שעובד אלוהים אחרים?

היות ומדובר אכן בתחילה בפניה קלה, סטיה בלתי מורגשת, אך הסוף שלה ברור – ללכת לעבוד אלוהים אחרים.

ועוד מהו 'שורש פורה ראש ולענה?

זהו אכן שורש, שאינו ניכר בתחילת קילקולו, אך ממנו יפרה ויצמח רוש ולענה – צמחים מרים ורעילים.

וכן מה התברך לאמור 'שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך' מדוע שיחשוב ששלום יהיה לו?

אכן בתחילה הוא בטוח ששלום יהיה לו, היות ואינו מתכוין להימשך לתאוה, לעבירה, להתבהמות טוטלית, הוא רק "טועם"… שלום יהיה לו…

אך לבסוף 'למען ספות הרוה את הצמאה' יתווסף לו צמאון, לדבר שנפשו היתה רווה לו קודם לכן, יתווסף לו חשק בדבר שנפשו לא חמדתו תחילה, וכך ילך ויתדרדר לתהום התאווה והיצר.

אור דניאל פרשת קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר": איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול. קיבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה בידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה. בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי הקרקס הפלאי". הגיע לעיר נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל". דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל!

רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס, אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים: "רואה סוס זה? עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל היכון.."

הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות. שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו. בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו אך אט אט עזבוהו כוחותיו בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח.. בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש.

לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם, הפסיד הון כה רב!

והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה. "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד כל כך גדול" רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרבה כסאות הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו.

והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח, ממתין לרדוף אחרי הסוס.. זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי… אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אחרי ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו, עצור! בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב.

רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

 

אחריות הפרט על הכלל

[ערבות הדדית]

שואל האור החיים הקדוש: מדוע היה צריך להקדים אתם ניצבים היום כו' ולא אמר מיד לעוברך בברית כו'? ועוד, מה ראה צורך להרבות ולכתוב ראשיכם כו' כשמימלא יאמר כל איש ישראל? ועוד מהי הברית המחודשת שיש כאן להוסיף על הברית הקדומה הכתובה בפרשה הקודמת?

 

מבאר האור החיים: הברית הקודמת היתה בין הקב"ה לביננו, להבטיח שנשמור את מצוות ה'. הברית המחודשת כעת באה להכניסנו בברית הערבות ההדדית. שלכל אחד מאיתנו תהיה אחריות על חבירו.

ולכן אמר להם אתם ניצבים היום, ניצב פירושו ממונה, כמו ניצב על הקוצרים, וכמו נציב ששם דוד על אדום. אתם ניצבים וממונים היום על כל חבירכם, לוודא שגם הם ילכו בדרך ה'.

ולכן אמר ראשיכם שבטיכם כו' כשכוונתו לבאר שלכל אחד יש אחריות על מי שתחתיו. ראשי שבטיכם – על שבטיהם, זקניכם – על העם שתחתם, שוטריכם – על הנכנעים למרותם.

 

ולכן נבין מדוע לאחר שכלל כל איש ישראל חזר ומנה טפכם נשיכם וגרך כו', היות וכאן הברית היא חד צדדית, אנו ערבים עליהם אך לא הם עלינו. היות ואין בידם להוכיח. וגם הגר אין בידו להוכיח שזה מקרוב בא, ועוד שום תשים עליך מלך מקרב אחיך ולא גר, כך שאינו בר מינוי ושררה, ולכן אנו מחויבים ללמדם תורה [שעל זה אמרו חז"ל שקשים לישראל כספחת שאיננו מלמדים אותם כראוי].

ולפי זה יובן נפלא המשך הפסוקים – הנסתרות לה' אלוהינו והנגלות לנו וגו', הרי שעל הערבות מדבר הכתוב. שרק על הנגלות נוכל להיות ערבים ולא על הנסתרות!

 

מסופר על החפץ חיים שבזמנו יסדו חברא קדישא חדשה, והיה בזה התגרות בח"ק הקיימת מטעם בעה"ב. היה בדבר לעורר מחלקת גדולה, והחפץ חיים מיהר באותה שבת ועלה לדרוש. לו היו נותנים לי כעת אלפיים רובל לא הייתי עולה לדרוש, היות ועתותי יקרות בעיני וזקנתי ושבתי, ואיני מוכר זמני בכסף. אך רואה אני הכרח לדרוש בפניכם כעת. זכור אני את כל מתפללי בית הכנסת שאינם בין החיים עוד. נותרו מהם מצבות בבית הקברות. הרי לבסוף כולנו נגיע לשם, ונמסור דין וחשבון. ואז כשישאלוהו על המחלקת הוא יאחז בקש ויאמר שהיה שם יהודי זקן ישראל מאיר שחשבוהו לתלמיד חכם והוא ראה הכל ושתק. לכן אני מבקש מכם שלא תזכירו את שמי, יש לי חבילה משלי ואינני יודע כיצד אעבור את הדין, ואיך אוכל לקבל עלי אחריות של אחרים?

תוך כדי הדברים פרץ החפץ חיים בבכי וכל גופו החל לרעוד, הדבר השפיע על הקהל והם מיד קיבלו על עצמם לבטל את הח"ק החדשה.

 

אדם צריך לדעת שאם בידו למחות הוא נתבע על אנשי המקום. היום אין בכוחנו למחות, ולרוב גם אין תועלת בכך, אולם אין הדבר פוטר אותנו מלעורר. אתה רואה אדם שנפקד מקומו מבית הכנסת כמה ימים, תיגש אליו, תדבר אתו, תשאל לשלומו, ותאמר לו שהוא חסר לך. אתה רואה שבבית מזלזלים בדבר מסוים, בהלכה, עליך לפעול לתיקון המצב.

 

וזה עצמו סגולה לזכות ליום הדין. בעל מפעל שהפועל שלו לא מי יודע מה מוצלח, אך הוא רואה שהפועל מאוד איכפתי מהמפעל, דואג להמריץ את הפועלים, שומר על המפעל ועל שמו הטוב, מקפיד לעודד אחרים לעבוד כראוי, זה עצמו יבטיח שהוא ישאר כעובד קבוע במפעל אפילו אם חרב הקיצוצים מאיימת מעל לראשו. נראה לקב"ה שהמפעל שלו חשוב לנו.

דבר נוסף יש לזכור:

לפעמים אין בכוחנו לפעול מאומה אצלו, אך להתפלל עליו אנו יכולים.

 

בפיך ובלבבך – רק תתחיל!

[קרוב אליך הדבר מאד (קשור גם לפרשת וילך)]

מה הפירוש קרוב אליך מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו? ועוד, כיצד יתכן שיטעו לחשוב שמצוות התשובה כל כך רחוקה?

המעשה ברבי אייזיק יעקעקל'ש מקראקא והאוצר. האדם פוטר עצמו – האוצר רחוק, קשה להגיע, לא בשבילי. אך לו היה יודע שהאוצר נמצא אצלו, בפיך ובלבבך לעשותו!

 

מסופר על רבי נפתלי אמסטרדם תלמידו של רבי ישראל סלנטר שפעם אחת בפורים כשנכנס יין יצא סוד, והוא התמרמר לפני רבו ואמר: לו היתה לי את היראת שמים של הרבה שלי, ואת הראש של השאגת אריה, ואת הלב והרגש של בעל יסוד ושורש העבודה, כי אז…

אמר לו רבי ישראל סלנטר: רבי נפתלי! ביראה שלך, בראש שלך, ובלב שלך!

וזהו בפיך- שלך, ובלבבך – שלך, לעשותו! [מעין השבוע ח"ה תקסו]

 

ודברים אלה מפורשים במדרש

(מדרש רבה דברים ח, ג) זה שאמר הכתוב (משלי כד, ז) "ראמות לאויל חכמות בשער לא יפתח פיהו" מהו ראמות לאויל חכמות? אמר רבי תנחומא הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת והוא רואה אותן שנושאים ונותנים בתלמוד והוא אינו יודע מה הן אומרין הוא מתבייש שנאמר: "בשער לא יפתח פיהו", ואין שער אלא סנהדרין דכתיב: (דברים כה, ז) "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים".

דבר אחר: רבנן אמרי הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותן עוסקים בתורה והוא אומר להן, היאך אדם למד תורה תחילה? אומרים לו: תחילה קורא במגילה ואחר כך בספר ואחר כך בנביאים ואחר כך בכתובים, משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד ואחר כך בהלכות ואחר כך באגדות.

כיון ששומע כך אומר בליבו אימתי אני למד כל זאת?? וחוזר מן השער. הוי "בשער לא יפתח פיהו".

אמר רבי ינאי למה הדבר דומה? לכיכר שהיה תלוי באויר. טיפש אומר מי יוכל להביאו?

ופיקח אומר לא אחד תלה אותו? מביא סולם או קנה ומוריד אותו.

כך כל מי שהוא טיפש אומר אימתי אקרא כל התורה? ומי שהוא פיקח מהו עושה? שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה. אמר הקדוש ברוך הוא לא נפלאת היא. ואם נפלאת היא, ממך! שאין אתה עסוק בה, הוי כי המצוה הזאת.

 

מדרש רבה שיר השירים

(שיר השירים רבה ה, יא) רבי יוחנן דצפרין פתר קרא בתלוליות של עפר. מי שהוא טיפש מהו אומר, מי יכול לקצות את זה?! מי שהוא פיקח מהו אומר, הריני קוצה שתי משפלות ביום ושתי משפלות בלילה ולמחר כן עד שאני קוצה את כולה!

כך מי שהוא טיפש אומר: מי הוא יכול ללמוד כל התורה? נזיקין שלושים פרקים, כלים שלושים פרקים! והחכם אומר, הריני לומד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שאני לומדה כולה!

אמר רבי ינאי (משלי כד, ז) "ראמות לאויל חכמות", לכיכר נקוב שתלוי באוירו של בית הטיפש, אומר: מי יכול להוריד לזה?

והפיקח אומר: ולא אחר תלאו?? אלא, הריני מביא שני קנים ומחברן זה עם זה עד שאני מורידו!

כך הטיפש אומר: מי יכול ללמוד התורה שבלב רבי? והפיקח אומר: והוא לא מאחר למדה? הריני לומד היום שתי הלכות ושתים למחר עד שאני למד התורה של חכם זה!

 

וכאן המדרש מוסיף הבחנה נוספת בטענת האויל, שפעמים רבות יצרו דוחהו בטענה 'ממילא מה שאתה לומד אתה משכח':

 

אמר רבי לוי לקרסטל נקוב ששכרו בעליו פועלים למלאותו מים. אומר הטיפש: מה אני מועיל? מכניס בזו ומוציא בזו!

והפיקח אומר: ולא שכרי אני נוטל? ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל מבעל הבית. כך הטיפש אומר, הריני לומד תורה ומשכחה מה אני מועיל? והפיקח אומר: ולא שכר יגיעה נותן לי הקב"ה!

המעשה בסטייפלער והמעיל.

 

האם אנו מהאומרים 'שלום יהיה לי'?

[המורא מה' הוא התכלית]

(דברים כט, ט) "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל"

 

(רש"י) מדרש אגדה: למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ מארבעים ותשע שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם 'אתם נצבים היום', הרבה הכעסתם למקום ולא עשה איתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו.

וצריך ביאור, וכי משה בא להרגיע אותם? והרי הקללות באו להלחיץ אותם ולהשיבם לה', ונראה כאילו משה אומר להם 'אין לכם מה לדאוג אתם עדיין קיימים ולא קרה לכם כלום…'

מבאר האור יהל שמטרת הקללות היא לשבור לב האדם ולהכניעו שירא מפחד ה' והדר גאונו ולא יכשל. כיון שהוריקו פניהם, ממילא הושגה המטרה ואין צורך להביאן ממש בפועל.

אולם כל זאת נכון לגבי אלה שבאמת הושפעו מעצם הקללות ונכנסה היראה בליבם. אולם אלה שעליהם נאמר בהמשך הפרשה:

 

(יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה.

(יח) וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵר בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵר לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה.

(יט) לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

(כ) וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה.

כלפי אחד כזה אין ברירה אלא להביא את הרעה בפועל כדי לשבור את רוע לבבו.

הראשונים הסירו הרעה מהם בשבירת לבבם וחזרתם בתשובה, והאחרונים יאלצו לקבל הרעה בפועל.

משל למה הדבר דומה? לחולה שהיה צריך לבלוע תרופה מרה ביותר ולא היה מסוגל. הציע הרופא שיתנו לו להריח את התרופה על ידי שישימוה על גבי גחלים וכך תשפיע עליו התרופה. אם באמת די לו בהרחתה – מה טוב, אולם אם אין הוא מושפע מכך, לא תהיה ברירה אלא לתת לו את לבלוע את התרופה בעל כוחו במינון גבוה…

מכאן אומר רבי ליב חסמן לב מי לא יחרד מהמחשבה אולי אני מהאומרים 'שלום יהיה לי'? הרי אנו נמצאים פחות משבוע מיום הדין ואנו עדיין שאננים, והרי איננו באמת חשים בדוחק השעה!

 

עלינו להבין מה המורא והפחד שישי לחשוש מיום הדין מהמורא והפחד שהיה לגדולי ישראל היודעים באמת מהו יום דין. החפץ חיים היה מעורר את הציבור על ידי שהיה מחפש את אלה שכבר אינם עמנו השנה ושואל: היכן פלוני והיכן אלמוני? בשנה שעברה נגזר עליהם והשנה אינם עמנו!

 הגר"א היה אדם חזק בטבעו, וופעם אחת טילטל בטעות מוקצה – קליפת אגוז ונבהל כל כך והתעלף. אישתו עוררה אותו ולא ניתן היה להקיצו עד שנטלה את הקליפה ואכלה אותה ואמרה: "זה אוכל, אין זה פסולת!"

 

אילו היינו נתבעים כמפעלנו…

[החסד שבתשובה – אוצרות התורה]

 

"לא בשמים היא ולא מעבר לים" וגו' (דברים ל, יב- יג)

נשאלת השאלה: וכי מי יעלה על דעתו שמצוות התשובה בשמים? או מעבר לים? והרי ברור שבפיך ובלבבך לעשותו!

 

בספר "נר ישראל" לרבי ישראל מרוז'ין ביאר זאת במשל נפלא: מעשה בגנב שזמם לחדור באישון לילה אל בית אחד העשירים ולשלוח יד בגניבה.

ניסה לחדור אל הבית אך כל הבית סגור ומסוגר ואין אפשרות להיכנס פנימה. עלה אל גג הבית כדי לחדור דרך מדרגות העליה אך גם דלת העליה היתה סגורה על בריח. נכזבה תוחלתו ועמד לשוב על עקבותיו והנה לפתע נתקל בבורג גדול שתקוע בגג. החליט הגנב שלא לחזור בידיים ריקות ולקחת לפחות את הבורג עימו.

עקר את הבורג ולפתע נשמע פיצוץ אדיר, נברשת נהדרת ענקית ויקרה המרהיבה עין כל היתה תלויה לתיקרה בבורג זה, ועתה נפלה והתנפצה לרסיסים. נחרדו בני הבית ומיהרו לגג, תפסו את הגנב והבורג בידו היכו בו מכות נמרצות וגררוהו אל השופט. כשמוע השופט את הנזק שגרם פסק שעליו לשלם את דמי הנברשת ולשאת במלוא הנזק.

כשמוע הגנב את פסק הדין ערער עליו ואמר לא היתה בדעתי כלל לשבור את הנברשת היקרה, לא העלתי בדעתי שהיא תלויה על בורג זה וכל כוונתי היתה לגנוב את הבורג ששויו כמה פרוטות! אמר לו השופט: אמת הדבר. לא ידעת שהנברשת תלויה בבורג, אבל מי נתן לך רשות לגנוב את הבורג? אם פשעת בבורג תשא בכל תוצאות המעשה ותשלם אף את דמי הנברשת (עין בבא קמא סב)

פגם החטא

מעתה הבה נתבונן: אדם עובר עבירה, כלום יש לו מושג ולו קלוש ביותר על תוצאות העבירה ופגימתה? הלא באותה עת פוגם נוראות בעולמות העליונים וגורם לחורבן עצום!

פוגם בשם הויה ברוך הוא, פוגם בכיסא הכבוד, פוגם בעולם המלאכים, גורם צער לשכינה וכו' וכו' עיין באריכות בספר "ראשית חכמה" (שער היראה פ"ק), איבד טובה מכל העולם כמו שאמרו (קידושין מ, ע"ב) עבר עברה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה שנאמר "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה".

 

ולדוגמא כשמנבל את פיו בחורי ישראל מתים. ועל ידי פגם הברית יש תאונות דרכים רחמנא ליצלן. אוי לו לאדם אם היו תובעים אותו לפי התוצאות שבמעשיו!

הרב שך אמר שמה שאצל החילונים יום הכיפורים כל כך יראוי, זה משום שאצלנו יום הכיפורים הוא קודש קדשים, אם אצלנו היתה שבת קודש קודשים גם החילוני היה נזהר מחילול שבת! שהעם היהודי כשלשלת, אם העליונה יורדת מטה, אזי התחתונה יורדת עד התהום!

 

הגרי"ס שאמר שכשיהודי בראדין מדקדק בשמירת שבת הוא מונע מיהודי בפריז מלהמיר את דתו. הרי שאם חלילה להיפך- אזי להפך, ואוי לנו אם יתבעונו על שגרמנו בזלזול במצות לכך שיהודי ימיר דתו!

 

והנה כאשר יבוא אלוקים במשפט את עבדו, וידונו על החורבן הנורא החשיכה האיומה והצער העצום שגרם בכל חטא מחטאיו ואת הטובה שמנע מעצמו ומכל העולמות כולם, פחד וחלחלה תאחזנו באותה עת ויאמר: 'לא ידעתי זאת ולא עלה בדעתי לעשות כל זאת ולא רציתי אלא להנות הנאה של רגע!'

כאותו גנב המתנצל ואומר שלא חשב לגנוב אלא את הבורג בלי שידע כל מה שתלוי בו, שורת הדין אומרת שהאדם ישא על עצמו את כל הנזקים שנגרמו מחמתו.

אמנם "לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" הקב"ה במידת רחמנותו וחסידותו משלם לאדם גמולו כפי התענוג וההנאה שהיה לו מהעבירה ולא כהזיקו שגרם למעלה.

 

אמר הגר"ח מולז'ין זצ"ל: הרמב"ן פירש שהפסוקים מדברים בענין מצות התשובה. ועל זה אמר הכתוב "לא בשמים היא", ביאור הפסוק כך: האדם בחטאו פוגם הוא למעלה בשמים ושמי שמים ואם כן מן הדין לא היתה התשובה מועילה אלא אם כן יעלה לתקן שם מה שפגם על זה אמר הכתוב "לא בשמים היא".

אינך צריך לעלות לשמים, רק בעולם הזה מועילה התשובה. ואמר עוד: "לא מעבר לים היא" כי האדם בחטאו הוא יכול להכריע את כל העולם לכף חובה כמו שאמרו חז"ל לעולם יראה אדם את עצמו וכל העולם כולו חציו חייב וחציו זכאי, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה.

ואם כן יכול להיות שבחטאו גרם מעבר לים פורעניות וצרות רבות, עם כל זה "לא מעבר לים" אינך צריך לעשות תשובה במקום ההוא דוקא, רק במקומך כאן תוכל לתקן הפגם בחרטה ועזיבת החטא ותשים חושך לאור והיה זה שלום .

 

ספר נפש החיים – שער ב – פרק ז

 

וכשם שמאכל הגוף כאשר איננו טוב ואינו מתקבל אל הגוף אינו זן וסועד את הגוף, אלא נהפך בתוכו לפסולת וזוהמא וצואה, וגם הוא מתיש ומחליש את כל הגוף, כי על ידי זה אין הנפש מתפשט בתוכו כראוי, ולפעמים יחלה מזה, כן הענין שהמעשים אשר לא טובים ורצויים חס ושלום המה נהפכים בתוך העולמות לפסולת ולכלוך כביכול, והוא התגברות כוחות הטומאה והקליפות הרחמן יצילנו, שנקראים קיא צואה, כמאמרם ז"ל בפסוק "צא תאמר לו" (ישעיה ל, כב).

וכן אמר ברעיא מהימנא פנחס בדף ל"ב הנ"ל ועיין שם. ושם בפרשת תצא רפ"ב א' שנקראת אשפה מטונפת וצואה.

ווכן איתא בתיקונים תיקון ע' קכ"ט א'. ובזוהר חדש בס"א פרשת בראשית ו' ע"ג בפסוק איככה אטנפם שהוא הס"א מסאבא. ושם בפרשת בהר ל"ט ע"ד ואין צואה אלא יצר הרע כו'. ועיין בטעמי מצוות להאריז"ל פרשת יתרו בזה.

וכן הוא מקום יניקתם בשורש העליון, עיין בעץ חיים שער הארת המוחין פ"ה. וזה היה גם כן ענין עבודת פעור. וכמו שכתוב במאמר התיקונים הנ"ל ופקודין דלא תעשה פרנסה לס"מ למאן דעבר עלייהו כו'. וזהו ענין הכתוב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון.

 

וזה שאמרו בזוהר חדש פרשת אחרי ס"ט א' בענין ירבעם כד עבד תרי עגלי שאמר הקב"ה להמלאכים הרי כל שפע דהוה יהיב לכון אתהפך לכון בזוהמא.

 

וגורם בזה פגם וחולי וקלקול גדול ותשות כח חס ושלום בהעולמות לפי ענין ואופן המעשה, ולפי מדרגתו בשורשו בהעולמות. כי אז באותן העולמות שאותן המעשים מגיעים עדיהם, אין ההתפשטות והתחברות עצמותו יתברך בהם על השלימות האמיתי כראוי כפי כוונת רצונו יתברך, דלא שרי באתר פגים כל עוד אשר עדן חלאתה בתוכה ומצואתה לא רוחץ.

ומאחר שכל העולמות בכלל הם מקושרים ומיוחדים כאחד. ממילא גם כל העולמות מרגישים מעט במקצת מזה הפגם. ואינם חוזרים לאיתן בריאותם ותיקונם האמיתי כמקודם. עד אשר יתרוקנו אלו כוחות הטומאה על ידי קיבול האדם עונשו הראוי לו. וכמו שכתוב ברעיא מהימנא פנחס רל"ד סוף ע"א וריש ע"ב שם עיין שם, שעל ידי זה ממילא מגו יגורשו וכרגע ספו תמו. ועיין לעיל בשער א'. ואז ממילא מתרפא הפגם והקילקול של העולמות ונטהרים מחלאת זוהמתם וחוזרים לתיקונם הראשון.

 

או על ידי התשובה שלימה אמיתית, שמגעת עד שורשה העליון הנקרא עולם התשובה, עלמא דחירו ונהירו עלאה דכלא, ומשם מתעורר ונמשך אור עליון קדוש, אשר הוא מי מקוה טהרה לרחוץ ולטהר כל לכלוך פסולת כוחות הטומאה והם בטלים וכלים. והוא ענין הכתוב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון. וכן וזרקתי עליכם מים טהורים וכו'.

 

חסד ה' בתשובה

 

והנה חסד גדול יתחסד הבורא שלא דרש מאיתנו תשובה על פגמי החטא הנוראים בעולמות העליונים. ולא זו בלבד אלא גם את העונש על העוונות אינו נותן כפי הפגם שנגרם בכל העולמות אלא כפי מעשיו וכמידת הנאתו.

והנה במלכותא דארעא מי שעשה מעשה שיש בו משום נזק אף אם יאמר שלא התכוין, ידונוהו כפי חומר תוצאות מעשיו. ואם לא יצא מזה דבר שלילי, לא ידונוהו כלל. כגון המעשה באותה מנהלת ביה"ס שסורג שהתקינו באחת הכיתות היה פגום, וילדה ישבה ונפלה ונהרגה. היא נשפטה ונידונה בעונש חמור. הרי אם לא הייתה הילדה נופלת, מקסימום היה נכתב דו"ח על סורג שלא על פי התקן… ועתה משלמת כפי התוצאה.

 

אם כך היה בדיני התורה, לא שבקת חיי לכל בריה. מחסד ה' שדן את האדם לא כפי תוצאות מעשיו, אלא כפי חומר המעשה מצד עצמו!

ובזה פירש מהר"מ אלשיך זצ"ל את הכתוב [תהלים סב, יג] "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", החסד הגדול הוא שהקב"ה דן את האדם כמעשהו כפי השגתו הוא ולא כפגם הנמשך ממעשהו למעלה.

 

זהו שאומרים בפיוט "יגדל אלוקים חי": 'גומל לאיש חסיד כמפעלו נותן לרשע רע כרשעתו' היינו במידה טובה משלם ה' שכר לא על מעשה המצוה בלבד, אלא על כל האור שהזריחה על כל העולמות שבנתה, על כל הטובה שהשפיעה "כמפעלו" ככל אשר פעל במצוה במודע ושלא במודע. אבל העונש לרשע נותן "כרשעתו" כפי שהיתה לו כוונה להרשיע.

 

 

התורה לטוב לכם

[מעיין השבוע עמוד תקעג ותקע"ה]

כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא.

אומר המדרש (דברים רבה (וילנא) ח)

דבר אחר, רבנן אמרי: אמר הקב"ה, אם ברכת את התורה, לעצמך את מברך. מנין? שנאמר: (משלי ט, יא) "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים". ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה, לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם, שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן שנאמר: (איוב כח, כא) "ונעלמה מעיני כל חי" – אלו החיות "ומעוף השמים נסתרה" – אלו המלאכים. מנין? שנאמר: (ישעיה ו, ו) "ויעף אלי אחד מן השרפים". אמר להם, בני, ממלאכי השרת היא נפלאת אבל מכם אינה נפלאת.

מנין? ממה שקרינו בענין "כי המצוה אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך".

 

המדרש מפליא, התורה הקדושה, שהקב"ה מעיד עליה שהיא החיים והטוב, האם יעלה על הדעת שניתנה לרעתנו חלילה? ועוד, ה' מתייחס לטענה מופרכת זו כביכול, עד שה' מביא ראיה שהמלאכים נתאוו לה?

ועוד, היה די לומר שמלאכי השרת ביקשוה, מדוע הדגש במדרש שהתורה "נתעלמה מהם"?

 

ניתן להבין את טובת התורה בשני אופנים. נבאר בעזרת משל. אדם ישכור פועל לחטוב עבורו עצים בשכר. ודאי שהפועל יודה לו על השכר. חטיבת העצים היא עמל מפרך.

אולם אם נער יחלה, והרופא יאמר לו שעליו לעסוק בעבודה גופנית באויר הצח להבראתו, ואביו יאמר לו חטוב עצים ותקבל שכר. חייב הוא להכיר טובה כפולה, הן על השכר והן על חטיבת העצים!!!

זה שאומר המדרש שמא תאמר לרעתכם נתתי את התורה, שמא תחשבו שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לעולם הבא וכדי שלא יאכלו לחם חסד, ולכן הרבה להם תורה ומצוות, אולם לכשעצמם עבודה מפרכת הם, ואין בהם תועלת, כחטיבת העצים שאינה תועלתית לפועל אלא טורח בלבד, על כך משיב הקב"ה: דע לך, שלא נתתי אותה אלא לטובתכם!

והראיה היא שהרי מלאכי השרת נתאוו לה, ולא הובטח להם שכר עליה, ובין כך הרי נהנים ממנעמי העולם הבא וזיו השכינה. מכאן אתה למד שעצם קיום המצוות הוא טוב, שהרי המלאכים נתאוו להם אף על פי שאין להם על כך שכר!

 

ומהו הדגש על "נעלמה מהם"- שאין למלאכים עניין עם הטוב של התורה, היות והתורה מותאמת לאישיות האדם, למידותיו, לטבעיו, לאופיו. ושמרתם את מצוותי ועשיתם אתם, אמרו חז"ל "אתם" כתיב. המצוות עושות את האדם. "כאילו עשה את עצמו".

לכם יש הן את השכר הנצחי, אך גם את הטוב הנוכחי, העכשווי. זהו "ממלאכי השרת היא נפלאת, אך לא מכם".

 

הדתות בעולם משכנעות את המאמינים לקבל את דתם משום שיטב לך בעולם הבא… אף אחד לא חזר משם, כיצד אדע שדבריהם אמת? אולם היהדות כלל אינה מדברת בתורה על העולם הבא ועל גן עדן וגיהנום, אלא כל ההבטחות הן שיטב לך בעולם הזה! בעולם הבא? זה ברור, שהרי הקב"ה לא יקפח שכרו.

יש הסבורים שכדאי לקיים מצוות כי יש שכר בעולם הבא. זו טעות. כדאי לקיים מצוות בשבילך כאן בעולם הזה. מי שמקיים את רצון ה' זוכה לחיים מאושרים כאן עלי אדמות.

השבת שלו היא מרוממת, חינוך הילדים שלו מפואר, אינו אוכל מהם מרורים, כל שעובר עליו בעולם הזה אינו שוברו או מתסכלו – יש לו אמונה.

פסיכולוגים מצאו שאדם מאמין משתחרר הרבה יותר מהר מטראומות מאדם חסר אמונה.

מחקר מצא, לאחר מלחמת יום הכיפורים, שאנשים שישבו שבעה על יקיריהם השתחררו מהר יותר מן הטראומה של הפטירה, מאלה שלא ישבו שבעה ולא ניקזו את האבל לשבוע אחד, והוא המשיך להעסיק אותם שנים רבות.

סקר מצא שמי שמתפלל בבית הכנסת מאריך ימים. מצאתי ראיה לזה בגמרא האומרת שסבי בבל מאריכים ימים משום שהם פוקדים את בית הכנסת. המעשה במדרש בזקנה שחפצה להיפטר מן העולם ואמרו לה שתפקד מבית הכנסת ואכן לאחר שלושה ימים נח נפשה.

 

 

ילקוט שמעוני משלי – פרק ח – רמז תתקמג

 

אשרי אדם שומע לי. אמר רבי יהושע בן לוי לבניו: "אקדימו עולו אקדימו וחשיכו עולו לבי כנישתא כי היכי דתוריכו חיי ולמודייכו תתקיים בידייכו".

אמר רבי חמא בר חנינא מאי קראה? "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום" וגו'. אמר רב חסדא: לעולם יכנס אדם שני פתחים לבית הכנסת ויתפלל, שנאמר: "לשמור מזוזות פתחי". שני פתחים סלקא דעתך? אלא אימא שיעור שני פתחים.

מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה, באת לפני ר"י (הגלילי) בן חלפתא אמרה לו: רבי, זקנתי יותר מדאי ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה ואני מבקשת ליפטר מן העולם.

אמר לה: במה הארכת כל כך ימים? אמרה לו: למודה אני, אפילו יש לי דבר חביב אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום.

אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כן וביום השלישי חלתה ומתה, לכך אמר שלמה אשרי אדם שומע לי וגו', מה כתיב אחריו? "כי מוצאי מצא חיים".

אמר הקב"ה: אם הלכת להתפלל לבית הכנסת לא תעמוד לך על פתח החיצון, אלא הוי מתכוין ליכנס דלת לפנים מדלת, "לשקוד על דלתי" אין כתיב כאן, אלא "דלתותי", שתי דלתות.

ולמה כן? שהקב"ה מונה פסיעותיך ונותן לך שכר. מהו "לשמור מזוזות פתחי"? וכי יש מזוזה בבתי כנסיות? אמר רבי יהודה ברבי סימון: מה מזוזה זו אינה זזה מן הפתח, כך לא תהא זז מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, ואם תעשה כן דע שאתה מקבל פני שכינה. מה כתיב אחריו? "כי מוצאי מצא חיים", ולא עוד, אלא טעון ברכות שנאמר: "ויפק רצון מה' ".

 

תוחלת החיים הארוכה ביותר בארץ מצויה בבני ברק. אדם שיש לו תורה, התורה מעדנת אותו, הופכת אותו ליותר הגון, ישר, ליותר מתחשב, איכפתי, חיי הנישואין שלו תקינים יותר, מידותיו משופרות, ואף הנאותיו בעולם הזה רבות משל האדם הרחוק מתורה ומצוות, שהרי כשאדם בולע הכל בבת אחת הוא כבר לא נהנה, אולם כשאדם מווסת את הנאותיו, הוא נהנה הרבה יותר.

בני ברק היא העיר היחידה בארץ שעדיין עובדת עם שיקים.

הדברים נוגעים גם ליום הדין ויום הכיפורים. יש שרואים בימים הללו הימים הנוראים מבחינתם. ימים מלחיצים שחושבים איך כבר נעבור אותם ונתפטר מהם. "שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה?" לטובתכם נתתי לכם!

אם האדם היה מגיע למכולת לאחר כמה חודשים של אי תשלום, והמוכר היה אומר לו אין לי אפשרות לספק לך סחורה, יש לך חוב של עשרת אלפים שקלים, הוא היה מתפלץ. כיצד ומהיכן אשלם סכום כל כך אגדי? אולם אם הוא יעשה עימו חשבון כל חודש וישלם כמה מאות שקלים, הוא יוכל לעמוד בזה. ואף סביר שבמצב כזה הוא יטעון בצדק כנגד בעל המכולת – מדוע לא הודעת לי עד עכשיו?

 

כך אם יבוא האדם לדין לאחר מאה ועשרים שנה ויראה את העוונות של כל חייו כולם הוא יחתם לגיהנום לדראון עולם. אולם הקב"ה "לטובתכם נתתי לכם את התורה", נתן לנו את האפשרות לתקן כל שנה ולסיים את השנה וקללותיה ולהתחיל שנה חדשה וברכותיה, כדי להמעיט לנו את החוב, כדי לכפר לנו על עוונותינו, האם אין זו טובה עילאית שיש להודות ולברך עליה שהחיינו כפי שמברכים בראש השנה ויום הכיפורים?

ר"מ פיינשטיין שואל כיצד הייתה התדרדרות כל כך גדולה בארה"ב? שתי משפחות חרדיות מפורסמות היו בארה״ב באותה תקופה, שכל אחת מהן הפגינה באופן מרהיב ביותר את שמירת השבת שלה…

ולמרות זאת, מפליא היה לראות שילדיה של משפחה אחת גדלו וצמחו לבנים העוסקים בתורה ובמצוות כראוי, ואילו המשפחה השניה לא זכתה לכך.

ומה היו הדברים? שני ראשי המשפחות עמדו בניסיון רב עוצמה של פרנסה כי למצוא עבודה באמריקה של הימים ההם, הייתה אחת המשימות הקשות ביותר, והנה השניים הצליחו למצוא מקום עבודה שהיה אמור להכניס כסף רב, אבל הניסיון התבטא בכך שמנהלי המפעלים דרשו מהם לעבוד בשבת!… כמובן, ששניהם עמדו בניסיון וביטלו את החוזים שחתמו עם המפעלים מחללי השבת. אך ההבדל הקטן היה נעוץ ב״אמור ואמרת״ הנ״ל.

כי האבא הראשון, שזכה שילדיו גדלו לתפארת, הגיע לביתו לאחר שהגיש את מכתב הפיטורין שלו ו … החל לרקוד עם כל המשפחה, בהדגישו בפניהם עד כמה צריך להיות האדם מאושר כאשר הוא זוכה לקיים את רצון בוראו. ואילו האבא השני, למרות שגם הוא עמד בעצם הניסיון, אבל בשובו למעונו היה בפנים נכאות, והדגיש לבני הבית עד כמה ״קשה להיות יהודי״… וההבדל הקטן, הצמיח אחריו את ההבדל הענק!… בין ילדיה של המשפחה הראשונה, לזו השניה. הראשונים, ספגו מאביהם את מקור השמחה והעידוד לקיום מצוות גם כאשר עומדים בפני האדם ניסיונות קשים, ואילו ילדיה של המשפחה השניה, החליטו לפרוק עול, מחמת ששמעו מאביהם שקשה להיות יהודי… האב שידר שיש אמנם לשמור מצוות, אך זהו עול. אולי זה טוב לעולם הבא, אך מאמלל אותך חס ושלום בעולם הזה…

הבנים הבינו את המסר והחליטו אנחנו כבר לא נהיה אומללים, אנו לא נסבול מהעול הזה…

וזה שאומרת התורה בהמשך הפרק [דברים ל, יט] החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. כדי שגם זרעך יחיה ויכיר בטוב שבשמירת המצוות קודם תחיה אתה, תחוש שבאמת אושר הוא להיות יהודי, זכות היא לשמור את המצוות ולא עול, ואז גם זרעך יחיה באמונת ה'!

 

 

ניצבים לדין

[צעד קטן שהוא גדול]

חיובנו בזמן זה – לשוב בתשובה . על מצוות התשובה אנו מוצאים התיחסות בתורה, פסוקים המצריכים התבוננות:

 

(דברים ל, י- יד) "כי תשמע בקול ה' אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך.

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא.

לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".

 

1. הכיצד יחשבו בני ישראל שהתשובה בשמים?

2. כיצד יתכן שאחד יסבור שהדבר בשמים, ומאן דהו יתקנו ויענהו שהדבר בתוך ידו?

 

הדבר יתבאר על פי הגמ' (סוכה דף נב, ע"א)

אמר רבי יהודה לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה.

הללו בוכין, והללו בוכין. צדיקין בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה!

1. וצריך ביאור, מהו באמת יצר הרע, חוט השערה או הר גבוה?

2. אנו היינו אומרים להיפך, לצדיקים היצר כחוט השערה, ולרשעים כהר גבוה?

 

דרכו של יצר הרע היא, כאשר אחד רוצה לקבל קבלה טובה, הוא מפחיד אותו מתוצאות קבלתו…

לדוגמא: 1. אדם רוצה להחמיר לא לטלטל בשבת. יצר הרע מיד שואלו- מה תעשה בחרף כשתהיה מצונן בלי טישיו? ומה תעשה בקיץ בלי מטפחת לזיעה? ומה תעשה כשיהיו לך ילדים ועגלה?

 

2. אדם רוצה להתחיל דף יומי. מה תעשה כשיגיעו ליבמות וזבחים וכדומה? וכאשר אתה בחופשה? ובבין הזמנים לפני פסח כשאין לך זמן לנשום?

 

3. אדם רוצה לקבל להניח תפילין, היצר טוען- ואם תתעורר מאוחר? ומה תעשה כשתהיה במילואים? ליד ה"חבר'ה"

 

4. אדם רוצה לקבל על עצמו ליזהר בהלכות לשון הרע , זה לא בשבילך! ומה תעשה כשתהיה אצל החברים שלך שהם פטפטנים גדולים? ומה תעשה בעבודה שלך, כשהבוס הרכלן שלך ידבר?

אדם רוצה לקבל על עצמו ליזהר בטבילה כל ערב שבת. זה לא בשבילך! מה תעשה בחורף כשקר, אתה עלול לצאת מהמקווה ולהצטנן! וכן מה יהיה כשיום ששי קצר?

 

5. מעונין לעבוד על ספר- מנין לך כסף להוצאות כל כך גדולות? כיצד תקיף את כל החומר? איך ישתלב בסדר היום שלך?

הרשע- נשבר , משתכנע ונסוג.

הצדיק – אינו מתרגש, הוא אומר לעצמו צעד אחד קדימה אני יכול לעשות, ודיה לצרה בשעתה… ואחר כך עושה עוד צעד, ועוד צעד, עד שמוצא עצמו בפסגת האוורסט…

 

ולכן לצדיקים נדמה כהר גבוה, ומתפלאים כיצד יכולנו להר העצום הזה? כאדם המטפס על הר ועיניו קשורות ואחר כך מגלים עיניו ומופתע למצוא עצמו למעלה!

ולרשעים נדמה כחוט השערה, שכעת הם מבינים שהיה להם לעשות רק צעד אחד קדימה כצדיקים, ולהתקדם אט אט, ולא להסתכל לפיסגה ולהתייאש…

ולכן אומרת התורה: לא נפלאת היא ממך… לא בשמים היא, אל תסתכל על מרומי האוורסט ותאמר, זה גדול עלי.

אלא התחל בדברים הפשוטים והקלים – אלה שאפילו לא דורשים מאמץ- בפיך ובלבבך, ואז תופתע לגלות לאיזה פסגות תעפיל!

ולצורך זה ניתנו ימי אלול והסליחות ועשרת ימי תשובה – על מנת שנתכונן, שבלא זה כשלוננו מובטח.

הסטייפלר והמעיל. הרב פז והמנקה שסיים הש"ס פעמיים!!!

הגרעינים מלמדים מוסר שקובץ על יד ירבה…

 

הדגשה נוספת יש כאן בפסוק: אָנֹכִי מצוך היום!!!

"ויברכם ביום ההוא לאמור" (בראשית מח, כ)

מהו הדיוק ״ביום ההוא לאמור״? חשבתי לפרש על פי דבריו הנפלאים של הגה״ק בעל החתם סופר זי״ע בהסבר הפסוק ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום״ (דברים ד, ד), שעצה טובה נותנת התורה בפסוק הזה לאדם איך להתגבר על יצרו! כי אם האדם מעלה על ליבו שיחיה שבעים שנה ויצטרך תמיד ללא הרף ללחום עם היצר הרע, יכול הוא בקלות להתייאש ולבוא לידי מסקנה, שלא כדאי להתנגד לו, כי ממילא לא יוכל להכניעו ולהתגבר עליו. אז איך יתנהג? אלא יאמר ויחשוב בליבו: אני אין לי לחיות אלא את היום הזה בלבד, וביום הזה אני לא שומע לעצת יצרי. יום אחד זה לא כל כך נורא, וכך בכל יום יאמר לעצמו מחדש: רק היום ותו לא! וכך יוכל להתגבר על יצרו בנקל ולא ישבר מכך שמחכה לו עוד שבעים שנה…

וממשיך וכותב: שזה מה שכתוב בפסוק, ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם״ – אם רצונכם להיות דבוקים בה׳ אלוקיכם ולנצח את היצר הרע, העצה לכך היא: ״חיים כולכם ׳היום׳״ – תחשבו כל הזמן בלבכם שאתם חיים רק ״היום״ בעולם, וממילא תצליחו להיות דבוקים בתורה ללא שום פחד וחשש… וזהו הפשט גם כאן: ״ויברכם ׳ביום ההוא׳ לאמר״ – שברכם יעקב שיהא רגיל בפיהם לאמור: ״ביום ההוא״ – שאין לנו אלא אותו יום בלבד, ורק כך

תוכלו לנצח את היצר הרע.

וממילא אם ככה תעשו, תזכו: ״כי בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה… ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל וכו'" (בראשית מח, כ)

 

הרה״ק רבי אשר מקרלין זי״ע היה אומר: ״ויברכם ביום ההוא לאמור״ – היינו, ברכם שלא לומר למחר אעשה, כי אם היום דווקא, ושלא לחשוב על יום מחר, כי אם על היום הזה…

 

יש את האמרה הידועה הקשורה לענין הנ״ל, על הפסוק (שמות יז, ט) ״ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא והלחם בעמלק, מחר אנוכי ניצב על ראש הגבעה״. דרכו של עמלק היא לקרר כל התלהבות והתעוררות של קדושה באדם – ״אשר קרך בדרך״, ולכן כשמגיע איזה רצון והתעוררות לאדם לעשות מעשה טוב, או לקבל קבלה טובה, מיד מגיע היצר הרע שהוא עמלק, ואומר: למה לך כבר ברגע זה להתחיל? תתחיל מחר! ולמחרת כבר מתפוגג הרצון והחשק שהיה באותו זמן של ההתעוררות. וזה מה שאמר משה רבינו ליהושע, צא והילחם בעמלק מחר! חייבים להילחם בעמלק – היצר הרע שדרכו לדחות כל דבר למחר!

אבל אנו צריכים כנ״ל – ״ביום ההוא לאמר״ באותו רגע להכניס את שלהבת ההתעוררות לידי מעשה ואמירה ולא לדחות ליום המחר…

 

כך היה אומר החפץ חיים בשם גאון אחד: ידמה לעצמו שלושה דברים:

א שלא נותר לו לחיות אלא יום אחד בלבד

ב שמוטל עליו ללמוד רק את דף הגמרא או פרק המשניות שבהם הוא עוסק

ג שהוא היחיד בעולם כולו המצווה על לימוד התורה ובו תלוי קיום כל העולם

 

ידיעה ויישום

[שיחות הר"ש יודלביץ' הובא ביתד, במוקד כ"ד אלול תשס"ז וכאן עם תוספות מאוצה"ת]

(דברים לא, טז- יט) "וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.

וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל"

 

פסוקים אלו מעוררים תמיהה. הקב"ה אומר שלאחר שיחרה אפו האדם יסיק מסקנות ויאמר "על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני כו'" והתוצאה- ואנוכי הסתר אסתיר פני כו' ??? הרי הם שבים ומתעוררים שהכל בא בחטאם!

שלמה המלך אמר (קהלת יא, ט) "שמח בחור בילדותך ויטיבך ליבך בימי בחורותך והלך בדרכי ליבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט" הפסוק הזה כולל בתוכו פראדוכס, שמחד מעודדו לשמוח בבחרותו, ומאידך מודיעו שעל הכל יביאו האלוקים במשפט?

אמרו רבותינו ז"ל [שבת סג, ע"ב] עד כאן דברי היצר הרע המשכנע לחטוא ומתיבת "ודע" הם דברי היצר הטוב המעורר לחשבון הנפש.

 

לכאורה פלא איך פסוק אחד ומשפט אחד חציו מדברי היצר הרע וחציו מיצר הטוב?

 

[ניתן לישב על פי ה"כתב סופר" דכל הפסוק הוא דברי היצר הרע ומה שאמרו מכאן ואילך דברי היצר הטוב היינו אדם חושב שדברי יצר הטוב הם.

אמנם האמת היא שיצר הרע אומר גם "ודע כי על כל אלה יביאך אלוקים במשפט", אמנם לא מובן מדוע מכניס לו הרהורי תשובה, וכי מחפש את טובתו?

אלא רוצה היצר להפיל את האדם עד שאול תחתית שלא יקבלוהו בתשובה כי ידוע שהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, על כן מכניס היצר הרע לאדם בשעת העבירה הרהורי תשובה ומשכנעו שמיד לאחר עשית העוון ישוב בתשובה.

ואז גם כאשר ישוב בתשובה בפועל לא יספיקו בידו לעשות תשובה, כפי שאמרו חז"ל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

אפשר להוסיף ולבאר לפי דבריו מה שאמרו חז"ל "רשעים מלאים חרטות" מדוע כל כך מלאים בחרטות, ומי מכניס להם חרטות אלו? אלא זוהי עבודת היצר הרע ברשעתו לא די שגורם להם להרשיע, אלא מביא אותם להתחרט, בכוונה שגם אם לבסוף יתחרטו בפועל, לא תקובל חרטתם ותשובתם].

 

ניתן ליישב באופן אחר, ועליו ברצוננו להתעכב. ולכך נקדים מעשה שהיה.

סיפר המגיד הירושלמי רבי שבתאי יודלביץ' בספר דרשות המגיד על מעשה שהיה עם אחד מראשי השלטון שאישתו החלה להתעניין ביהדות, עד ששבה בתשובה והוא החליט להתגרש ממנה. הוא סירב לבדוק מקרוב או לנסות לברר אולי יש אמת בדרכה, ועמד על דעתו להתגרש וכן היה. ביום מן הימים עסקו דיוני הכנסת באלימות ובסמים ובשאר מרעין בישין של בני הנוער, עד שקם אותו חבר כנסת ואמר: די רבותי! יש רק עצה אחת ויחידה לשמור על הציביון היהודי של המדינה, להקים מדינה שתנהג על פי ערכי התורה!

הדברים עוררו תדהמה בפרט שאדם זה התגרש על עיקרון החילוניות, והם שאלוהו הרי אתה בעצמך התגרשת מאישה שרצתה להנהיג שלטון של תורה? והוא השיב: נכון, אתם צודקים ואכן אם תעלה הצעה להפוך את המדינה למדינת הלכה אני הראשון שאתנגד. אולם אם אתם רוצים לדעת מהי הדרך לפתור את הבעיות – זו הדרך. אין זה קשור אלי, אני לא יכול לעמוד בקיום המצוות…

מדהים לראות אדם שיודע שדרכו היא כישלון חרוץ, אך הוא ממשיך בשלו…

 

ואלה בדיוק דברי רז"ל

(שבת דף לא, ע"ב) דרש רבא בר רב עולא, מאי דכתיב: "כי אין חרצובות למותם ובריא אולם"(תהילים עג, ד)?

אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה, אלא שליבם בריא להן כאולם.

והיינו דאמר רבה, מאי דכתיב (תהילים מט, יד): "זה דרכם כסל למו"? יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכחה היא מהן? תלמוד לומר ואחריהם בפיהם ירצו סלה.

 

רש"י

(תהילים מט, יד) כסל – שטות. ואחריהם בפיהם ירצו סלה – והבאים אחריהם ידברו בהם ויספרו בפיהם מה אירע לראשונים.

 

ירצו – לשון הרצאת דברים, רטרירונ"ש בלע"ז, וחז"ל פירשו זה דרכם של רשעים שסופם אבודים אבל "כסל למו" חלב יש להם על כסליהם ומכסות את כליותיהם ואינן יועצות אותם לשוב מרעתם.

ושמא תאמר שכחה היא להם על ששכחו שסופם למות, תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו" כלומר יום אחריתם תמיד בפיהם ואין חרדים ממנו.

 

ועל פי זה נלע"ד לבאר את הפסוק שהיצר הרע אומר לאדם: "שמח בחור בבחרותך כו'" ובאותה נשימה "ודע על הכל יביאך האלוקים במשפט" ואין האדם רואה סתירה בין הידיעה לישום… תוך כדי העבירה הוא יודע זאת וממשיך. זה מה שרצה להשמיענו שלמה.

 

ועל פי זה יבוארו הפסוקים בפרשתינו, ה' מסתיר פניו מהם והם נענשים. האם מגיעים למסקנה על כי אין אלוקים בקרבי וגו'? ההסתר הפנים לא הביאם לחזרה בתשובה, אלא רק לידיעה שאינם נוהגים כהוגן, אך דעתם להמשיך לנהוג כדרכם כסל למו, ולכן הקב"ה אומר שהתגובה תהיה ואנוכי אסתר אסתיר פני מהם כו'.

יש צורך בעוד הסתר פנים על מנת שיסיקו את המסקנות הנכונות. עוד צרות ויסורים חס שלום, כדי שיכירו שאין די בידיעה בלבד ויש צורך בתשובה שלימה.

הדברים חשובים גם ובעיקר עתה לפני יום הדין שלא נהיה בבחינת אותם רשעים שיודעים את האמת אך מסרבים לשנות דרכם. נקבל על עצמנו את התשובה באמת ובתמים ולא נשוב לכיסלה עוד אמן כן יהי רצון.

 

ואכן לכל אדם יש את הבעיה הזאת, מי פחות ומי יותר. המרחק בין השכל ללב. ההבדל בין הידיעה לישום. אם היינו מיישמים את כל אשר אנו יודעים היינו היום הבבא סאלי…

וזה שאמרו חז"ל שהיצר הרע יושב בין שתי מפתחי הלב, היצר הרע דואג שמה שיש לנו בשכל לא יזלוג אל הלב, והוא מבצע שם סתימה… שהידיעה לא תביא לישום.

 

אולם לפסוק יש עוד הסבר לענ"ד.

ודע כי על הכל יביאך כו' הוא המשך דברי היצר הרע, אך לאחר העבירה.

דרכו של היצר הרע שלפני העבירה הוא מגמד לו אותה, ולאחר העבירה הוא הופך אותה להר גבוה, כדי לומר לך 'אינך יודע כמה חמור עוונך, אין לו כפרה, אם על שוגג בחילול שבת צריך ארבעים תעניות, אז על מזיד בעבירות כל כך רבות הרי גם אם תחיה עוד שלוש מאות שנה בתענית לא תצליח לכפר על הכל… לכן, תמשיך ולפחות תהנה מן העולם הזה אם עולם הבא ממילא אין לך…

וזה שאומר לו "ודע כי על הכל יביאך האלוקים במשפט", ומשפטו של הקב"ה קשה ואיום, וכיצד תעמוד בו? ולכן שמח בחור בילדותך…

אולם על האדם לדעת שאין להתייאש, וגם אם הרבית עבירה, גדולה המחילה והרחמים של בעל הסליחות, ואף אנשים גדולים התמודדו בחייהם וכך גדלו, וגם הם נפלו וקמו. אין להתייאש. הצדיק אינו זה שאינו נופל, אלא זה ששבע יפול אך לבסוף וקם!

 

מעשה בהכרת הטוב של הגרא"מ שך למשה חיגר:

עמדתי בתחנת האוטובוסים ביציאה מירושלים כשאני מצפה למונית שתיקח אותי למחוז חפצי – בני ברק. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת המוניות הבודדות שחלפו על פני היו מלאות עד אפס מקום, בחוץ היה קר וחשוך וההמתנה מורטת העצבים הייתה קשה מנשוא. לפתע עוצרת לידי מכונית וקול חביב ומוכר פונה אלי: "שלום, מה שלומך? זה זמן רב שלא התראינו. הנוסע אתה לביתך? שאם כן, משמים נזדמנת בדרכי על מנת שאוכל לקיים בך מצוות גמילות חסד והכנסת אורחים".

היה זה חבר ילדות שלי אשר עתה שימש כנהגו הצמוד של מרן הגרא"מ שך זיע"א. בחפץ לב נעניתי להזמנתו הנדיבה של ידידי ונכנסתי לרכב המחומם כשאני שמח וטוב לב וכולי הודאה לקב"ה על אשר חסך ממני את ההמתנה הכל כך לא נעימה בקור ובחשיכה שבחוץ.

משהתחלנו בנסיעה פתח חברי וסיפר "זה עתה חוזר אני ממסע שליחות מרתק"!

"מסע מרתק?" תמהתי, כלום שהית בחו"ל בתקופה האחרונה?"

"לא ולא", מיהר בן שיחי להבהיר "נסעתי בשליחותו של הגרא"מ שך, והאמן לי שיעור עצום למדתי. היום הזה נוכחתי לדעת כי כל אותם 'גדולים' לא נולדו גדולים, גם להם היו ירידות ומעידות אלא שהם ידעו את הכלל של 'שבע יפול צדיק וקם', סוד הצלחתם נעוץ בעובדה שגם כאשר הם נפלו הם לא הרימו ידיים, הם לא נתנו לריפיון להשתלט עליהם אלא חיפשו כל הזמן עצות ודרכים איך להיחלץ מהמצב אליו נקלעו".

"במה דברים אמורים?" הסתקרנתי.

ובן שיחי אשר נראה היה להוט למדי לספר את הסיפור אשר גרם לו להתפעלות כה גדולה, לא חיכה להפצרות והחל לספר.

 

היום כמו בכל יום הזדחל לו תור ארוך אצל הגר"מ שך, איש איש ומשאו אשר על שכמו, איש איש וצרתו שבליבו, כל אחד כא לפרוק את המעיק והמציק לו.

בין הממתינים היום היה יהודי בגיל העמידה 'פנים חדשות' אצל הרב שך, 'יעקב חיגר' שמו.

מן הסתם הגיע לקבל ברכה או הכוונה מסויימת, לא משהו מיוחד. הרב שך קיבל את אותו יהודי כפי שהיה מקבל כל יהודי בלבביות אופיינית ושאל לשמו. 'יעקב חיגר' ענה האברך לפי תומו, והנה לגודל תדהמתו הוא רואה את הרב שך קם ממקומו בהתרגשות ושואל 'חיגר' אמרת? כלום תואיל לומר לי איך קוראים לאבא שלך?'

'משה חיגר' ענה האיש, כשהוא אינו מבין על מה הסער הגדול.

נכון, אבא שלו אמנם יהודי תלמיד חכם ובר אוריין, אך כמוהו יש עוד רבים. מדוע חרד הרב שך לשמעו?

הדבר נשגב מבינתו.

הרב שך אחז בידיו של היהודי ושאל בהתרגשות? 'האמנם האתה הוא בנו של משה חיגר איפה הוא היום, העודנו חי?'

האברך אשר היה נבוך מהתרגשותו של רבן של ישראל השיב בחיוב: 'כן, אבי עודנו חי והינו מתגורר כיום בבית אבות 'תמיר' בירושלים'.

 

באותו רגע אירע דבר מוזר, הרב שך לא חיכה רגע ומיד נטל את מגבעתו וחליפתו, ובפנותו לאברך אמר: 'אני רוצה לראות את אביך עכשיו ומיד. האם הדבר אפשרי?'

לשונו של האברך כמעט נעתקה ממקומה והוא גימגם בתשובה: 'כן, בעצם למה לא?'

עד מהרה נקראתי אל הרב שך כדי להסיעו לירושלים אל בית האבות.

לפלא היה הדבר בעיני, הרב שך על תשעת עשורי חייו יסע לבקר יהודי קשיש בבית אבות שבירושלים

'מדוע יטריח הרב את עצמו?' ניסיתי להקשות, אך הרב שך לא ויתר באומרו: 'אני חייב לראות את רבי משה חיגר, ומיד! את כל חיי הרוחניים אני חייב לו ואתה שואל על מה הבהילות?'

לא הבנתי, אבל ראיתי שהרצון חזק היה מכל שיקולי נוחות או כוח, ולפיכך הצעתי לגרא"מ שך שאני אסע ואביא את הקשיש אליו. רק לאחר שבירר הרב שך עם הבן כי הדבר לא יכביד על האבא קיבל הרב את הצעתי ונתן לי אישור לנסוע ולהביא את רבי משה חיגר אליו.

משהגעתי אל בית האבות וסיפרתי לרבי משה הקשיש על רצונו של הרב שך לפוגשו, מיד התברר כי בנו הספיק לעדכנו בכך לפני דקות מספר וכי הוא אחוז תדהמה, ובדיוק כמוני לא היה לו שמץ של מושג על מה מדובר.

'כלום הכרת את הרב שך בצעירותך?' ניסיתי לברר.

והקשיש נזכר: 'כן', והפליג בזיכרונות אל ימים עברו.

'הפעם הראשונה שנפגשתי עימו הייתה בישיבת קלצק הקדושה, אולם לא זכור לי משהו מיוחד שבגללו ירצה רבן של ישראל לראות אותי'.

מאחר שלא הצלחנו לעמוד על פשר התעלומה החלטנו כי מוטב שנזדרז לצאת לבני ברק וכך נוכל לכל הפחות להחיש את הפתרון.

ואכן יצאנו מיד לדרך ומקץ פחות משעה כבר היינו בפתח בית הגרא"מ שך.

משנכנסנו אל הבית גילינו כי השולחן כבר מוכן וערוך בכל טוב כאילו אורח גדול עומד להופיע. מיד כשנכנס רבי משה חיגר התיישב עימו הרב שך, כיבד אותו בכל מיני כבוד שבעולם ושוחח עמו בלבביות ובחמימות מיוחדת שיחת רעים על ימים עברו. לאחר כמחצית השעה ליווה מרן הרב שך את אורחו עד לדלת שם שב והודה לו בכל לב על חסדיו עמו משכבר הימים.

משראה הגרא"מ שך את התמיהה על פני הנוכחים הוא הסביר את פשר התרגשותו הגדולה והכבוד הרב אותו רחש כלפי אותו אלמוני,

רבי משה חיגר.

'את כל חיי הרוחניים אני חייב לו', השיב הרב שך 'שכן בלעדיו לא הייתי היום ראש ישיבת פוניבז' ומעשה שהיה כך היה היה:

זה זמן קצר לאחר נישואי כאשר החילותי להרגיש קשיים בלימוד התורה. החשק לא היה כמו פעם ההתמדה גם היא נפגמה וכן הלאה.

ישבתי ועשיתי עם עצמי חשבון נפש וניסיתי למצוא דרך בה אוכל לשוב ולהתעלות כמקודם. לאחר מחשבה מרובה עלה בדעתי רעיון: ניגשתי לדודי הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל וביקשתי ממנו שידבר עם חתנו הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל שיסכים שאומר שיעורים בישיבה ועל ידי זה סברתי כי יהיה לי דחף 'ומחייב' להתאמץ ולהתעלות בתורה.

רבי איסר זלמן דיבר עם רבי אהרון אולם הלה סירב לקבל את ההצעה בטענה ששיטתו בלימוד שונה משיטתי ומכיוון שכך חושש הוא שהבחורים יתבלבלו. בלית ברירה גנזתי את הרעיון.

ניסיתי להתמודד בדרכים אחרות אך ללא הועיל. משעברו ימים ושבועות והמצב לא השתפר נכנסתי עוד פעם לרבי איסר זלמן והחילותי לבכות לפניו בדמעות שליש באומרי 'דודי האהוב איני יודע מה לעשות אני מרגיש שכל התעלותי הרוחנית בסכנה ואינני רואה לפני דרך אחרת להתגבר אלא רק על ידי הרבצת תורה. אולי תנסו עוד פעם לדבר עם רבי אהרון קוטלר?'

רבי איסר זלמן ניגש עוד פעם אל רבי אהרון אשר חזר שנית על עמדתו. משהסביר לו רבי איסר זלמן במה דברים אמורים והדגיש כי הדבר אצלי ממש בגדר פיקוח נפש, העלה רבי אהרון הצעה: 'היות ויש בחורים בישיבה שעדיין אינם ראויים להיכנס לשיעורים שלי אולי יוכל הרב שך למסור להם שיעור וכך תהיה תועלת לכל הצדדים, הבחורים ישמעו שיעורים שיביאו להם תועלת במקום שיעורים אותם הם אינם מבינים ואילו לרב שך תהיה התועלת בהרבצת תורה'.

אלא שעדיין היה מכשול אחר שעמד בדרכי. אותם הבחורים אשר רבי אהרון סבר כי הם אינם מקבלים תועלת משיעוריו לא היו מוכנים כלל לשמוע על הרעיון לוותר על שיעוריו של רבי אהרון, הרי בשביל זה הם נדדו לקלצק.

ניסיתי לחשוב כיצד ניתן להשפיע עליהם, ולבסוף מצאתי כי ישנו בחור מבוגר בשם 'משה חיגר' אותו יהודי שהיה כאן לפני כמה דקות אשר הוא הממונה על אותה קבוצת בחורים. רבי משה היה בעל כישרון ובעל לב זהב, הוא הבין ללבבם של הבחורים החלשים שבישיבה, והיה עבורם מעין 'כותל הדמעות'. אצלו הם התירו לעצמם לפרוק את המעיק על ליבם ואפילו לספר על התמודדות קשה שלא עמדו בה. 'אם משה חיגר ימליץ בפני אותם בחורים לשמוע את שיעוריך' אמרו לי כולם 'אין ספק כי הם יקבלו את דעתו'.

ניגשתי איפוא אל רבי משה וביקשתי ממנו לפנות לי מספר דקות מזמנו שכן ברצוני לשוחח עמו.

במילים קצרות תיארתי בפני רבי משה את הקשיים אשר החלו צצים בדרכי בתקופה האחרונה, סיפרתי לו כי אני חש ריפיון בלימוד ובהתמדה ואף הצגתי בפניו את הרעיון אותו הגיתי לעסוק בהרבצת תורה ולמצוא בכך דחף ו'מחייב' להמשך עלייתי.

הסברתי לו אף כי רבי אהרון אינו מוכן שאומר שיעורים בפני בחורי הישיבה מהטעם דלעיל וכי הרעיון אותו הציע רבי אהרון היה שאמסור שיעורים בפני הבחורים החלשים אשר בלאו הכי אינם מבינים את שיעוריו, 'אולם דא עקא' שחתי בפני רבי משה, 'אותם הבחורים אינם מוכנים בשום אופן לוותר על שיעוריו של רבי אהרון על אף שאליבא דאמת אין להם כל תועלת מהם'.

'כעת אני פונה אליך', סיימתי דברי, 'על מנת שתנצל את השפעתך על אותם הבחורים בכדי לשכנעם שיסכימו לשמוע ממני שיעור, דבר אשר מלבד התועלת האישית שאפיק ממנו אני עצמי, יביא אף להם תועלת מרובה ויקדם אותם בלימוד ובהבנה'.

'כשראה רבי משה עד כמה נוגע הדבר בנפשי עד שהייתי מוכן להתבזות בפניו ולהוריד דמעות על כך, ריגש אותו העניין מאוד והוא החליט לעזור לי ככל יכולתו. הוא המליץ בפני אותם בחורים לשמוע את שיעורי. את אלו שהתנגדו הוא ריכך ושיכנע, את אלו שחששו מאחר ועדיין לא הכירו אותי כמגיד שיעור הוא הרגיע, עד שבסופו של דבר הסכימו כולם. משימה זו דרשה מרבי משה כוחות נפש מרובים אולם הוא לא הרפה עד שהביאה לידי סיום טוב ואכן המאמץ היה כדאי. התחלתי למסור את השיעורים והבחורים, ברוך השם, נהנו בצורה שלא תאמן. עלייתם בהבנה בלימוד הייתה מדהימה ממש.

וגם על עצמי ראיתי השפעה לטובה. קומתי הזדקפה המרץ והחשק חזרו אלי. מאז במשך שנים לא פגשתי את רבי משה עד עצם היום הזה"

בזאת סיים הרב שך את סיפורו המרגש ואמר: "לכל אחד יש שעות שפל, לכל בן אדם יש נקודות שבירה ואין מי שלא חש מדי פעם בריפיון המאיים על עתידו הרוחני. אך צריך לדעת לקום ולהמשיך הלאה, להיאחז בציפורניים ממש ולמצוא עצה להיחלץ מהמבוך. אותו יהודי רבי משה היה עבורי כמו חבל הצלה באותה תקופה וכיצד איפוא לא אכיר לו טובה על כך?"

[מעשה שהובא בספר שאיפות, צוטט בספר אור דניאל כי תבוא]

 

 

אני התפעלתי מהחלק בסיפור בו הרב שך מתוודה שהייתה לו תקופה קשה בה החשק בלימוד וההתמדה נפגמו. מי היה מעלה על הדעת? אולם הוא התגבר על כך. הוא נלחם בשביל זה. כך עלינו לדעת לא להישבר ממכשול ושובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך, וה' יקבלנו אמן כן יהי רצון.

 

תשובה על שורש החטא בספר "ישועות יעקב" ביאר באופן נוסף: אין דרכו של יצר הרע להחטיא בני אדם מיד בעבירות חמורות, אלא מתחילה מסית לעבור עבירות קלות ורק לאחר שנלכד ברשתו מסיתו לעבוד עבודה זרה ולכפור בעיקר. והנה בפסוק נאמר שבני ישראל מתוודים רק על חטא שעבדו עבודה זרה אבל לא על החטאים הקודמים שהביאו אותם לחטא של כעת.

וזו הסיבה שה' יסתיר פניו מהם וזה שאמר הכתוב: "ואמר ביום ההוא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה" היינו שמתוודים רק על החטא החמור של עבודה זרה אמר ה': "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה" מקודם, כי אותן רעות הביאו אותם לזה ותשובה צריכה להיות על שורשי החטא שמסיבתם הגיעו לירידה זו.

 

אסתר מן התורה מנין לפי זה ביאר בספר "ילקוט הגרשוני" מה שאמרו חז"ל (חולין קלט, ע"ב) אסתר מן התורה מנין? שנאמר: "ואנכי הסתר אסתיר פני מהם".

והוא תמוה, אלא אסתר ציוותה על מרדכי "לך כנוס וכו' ואל תאכלו ואל תשתו" וגו'. כוונתה היתה שעל ידי צומות אלו יתקנו את אשר עוותו וחטאו בסעודת אחשורוש ולא ביקשה כלל שיתקנו את חטא של הזנות רק על חטא האכילה, שזה היה השורש והסיבה שחטאו לבסוף לזנות אחרי בנותיהם.

וכדאיתא במדרש על הפסוק: "אם על המלך טוב יכתב לאבדם" עיין שם. וזו שאלת הגמרא "אסתר מן התורה מנין?" היינו מנין למדה אסתר דבר זה מהתורה שהעיקר לתקן שורש החטא? ומתרצת מהפסוק כאן כנ"ל .

תוספת פנינים פרשת ויחי תשע"ב:

האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים… לפי פשוטו של מקרא שיעקב אסף את בניו ורצה לספר להם מה שיקרה באחרית הימים – בקץ הגלות, היה צריך לכתוב האספו ואגידה לכם את אשר ״יקרה״ ב״הא״ ולא באל״ף? בספר אהל שלמה תירץ על פי דברי הרה״ק בעל התפארת שלמה זי״ע על הפסוק (שיר השירים א, ד) ״משכני אחריך ונרוצה וכו׳״, דהנה ישנן שתי דרכים לקנות בעל חיים (קידושין כב, ע"ב): ״קורא לה והיא באה״ – קריאה לבהמה והיא הולכת אחרי האדם, ״הכישה במקל ורצתה לפניו״ – הכאת הבהמה והיא ממהרת ורצה.

 

והחילוק בין שתי המשיכות האלה הוא: שבקורא לה והיא באה, אזי האדם הולך קודם הבהמה והבהמה אחריו, ובהכישה במקל הבהמה הולכת קודם והאדם אחריה, לזאת אנו מבקשים מהשם יתברך ״משכני״ – עשה משיכה כזאת אשר ״אחריך נרוצה״, שאתה תלך מקודם, ואנחנו אחריך, היינו ״קורא לה והיא באה״ שתשפיע לנו כל טוב ומתוך שמחה נעשה תשובה מאהבה, אבל לא חלילה משיכת "הכישה במקל" על ידי יסורים רחמנא ליצלן.

רק שנעשה תשובה מתוך נחת, וזה שאמר יעקב אבינו עליו השלום לבניו ״האספו״ באהבה ואחוה וריעות, ״ואגידה לכם״ – לשון המשכה (כמו נגיד ונפיק) אתפלל בעדכם שיהיה נמשך לכם מן השמים, ״אשר ׳יקרא׳ אתכם באחרית הימים״ – היינו משיכת ׳קורא׳ לה והיא באה…

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

2 תגובות על “פרשת ניצבים”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar אסף נבון הגיב:

    שאלה לכבוד הרב על פרשת ניצבים,
    כתוב שמשה כינס את עם ישראל בכדי להכין ולעורר אותם על יום הדין' שלפי הזוהר כשכתוב את המילה "היום" מדובר בראש השנה.
    אך עם זאת ברש"י מצויין שמשה כינס את עם ישראל ביום מותו..וכידוע משה נולד ונפטר ב-ז' באדר שכן רשום "את מספר ימיך אמלא".
    נמצא שיש כאן סתירה – משה כינס את העם בחודש אדר או בראש השנה?

    • בועז שלום בועז שלום הגיב:

      לאסף שלום
      שאלתך נשאלה בספרים, וענו עליה בכמה פנים.
      תחילה אומר שאינה באמת "קושיה", מפני שכוונת הזוהר שעם ישראל בבחינת "ניצבים היום לפני ה' אלקיכם" בכל ראש השנה, ולאו בדוקא שהמאורע בו משה דיבר עם בנ"י היה בראש השנה.
      ובכל זאת אביא את מה שכתב בספר ברך משה [טייטלבוים, רב סליחות עמ' יד]:
      "…ולפי זה מובן מה שדרשו חכמי ישראל מקרא קודש אתם נצבים היום על ראש השנה שהרי בראש השנה אנו מעוררים זכות התורה שתמליץ טוב בעדינו להתברך בשנה טובה וכח התורה ערוכה ושמורה בידינו מכח אותו היום ז' באדר שבו האציל משה רבינו עליו השלום על בני ישראל מהוד תורתו וקדושתו להבין ולהשכיל תורת ה' עד עולם" ע"כ.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב