פרשת פקודי

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר שמות

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

 פרשת פקודי

*

אל תחיה בלי חשבון!

[הגדתי היום]

 (כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל־פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִֽיתָמָר בֶּֽן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵֽן: שמות פרק לח

וכתב מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ״ל בספרו ׳דרש משה': "אלה פקודי. נראה שעצם החשבון הוא להורות שצריך האדם לעשות חשבון על כל דבר שנתן לו השי׳׳ת,

בין על זמן החיים – שיחשוב מה עשה בזמן היקר שקצב לו הקב״ה, האם הקדישו לתורה ומצוות או ח״ו לאבוד?

בין על שפע הפרנסה, ואף על הצדקה – כמה צדקה עשה בממונו?

שלא יחשוב האדם כי במה שנתן לו השי״ת יכול לעשות מה שרוצה, שהרי אמרה התורה כי אסור לו לאדם להשחית אף פרוטה אחת שלא לצורך.

ולכן צריך לעשות חשבון, מה עשה בכל הכוחות והכישרונות שנתברך בהם,

האם השתמש בהם כרצון השי״ת לתורה ולמצוות?״

לאכול כדי לאכול

פעם בא חסיד לרבו וביקש ממנו ברכה לפרנסה. שאלו רבו: ״למה אתה צריך ברכה לפרנסה?״ ענהו החסיד שהוא צריך לאכול. שוב שאלו הרבי: ״ולמה אתה צריך לאכול?״ ענהו החסיד: ״הלא צריך כח״. חזר הרבי ושאלו: ״ולמה אתה צריך כח?״ ״הלא צריך כח כדי לעבוד״, ענהו. ושוב שאלו רבו: ״ולמה צריך לעבוד?״ ושוב ענהו החסיד: ״ואם לא נעבוד – מהיכן נאכל?״ אמר לו רבו: ״השמע לאוזניך מה שפיך מדבר. כל מה שאתה צריך לאכול, הוא כדי לאפשר לך לאכול״. (ובלשונו: דו ווילטט עטין ברויט אויף צו עסין ברויט).

ונראה כדרך הדרשנים שזו הכוונה בגמ׳ (ביצה ט״ז.): ״הני בבלי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא״, פירוש, שאוכלים לחם כדי לאכול שוב לחם…

כי לכלב חי טוב מן האריה המת

לאחר הלויית מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל, בעוד כולם עומדים אבלים ושפופים לצד הקבר, השבר שאפף את כולם לא נתן לאף אחד לזוז ממקומו. והנה מרן הגרא״מ שך זצ״ל הזדרז ונטל עמו בחור שלימים נודע כהגה״צ ר׳ משה אהרן ברוורמן שליט״א, מגדולי המשגיחים בדורנו, והחל לרוץ עמו להיכל ישיבת פוניבז׳ ואמר לו: ״כבר אמר החכם מכל אדם (קהלת ט׳, ד): ׳כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת'. והנה אנו לעומת ה׳חזון איש׳ זה כלב לעומת אריה.

אבל אנחנו בבחינת ׳כלב חי׳. אנחנו חיים עדיין ויכולים להמשיך לפעול ללא הרף, בעוד שה׳חזון איש׳ כבר אינו יכול. את המעלה הזאת אני מזדרז לנצל".

ואמר אחד מתלמידי מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל כי באותה תקופה היה קשה להם ששוב אין להם דמות של יגיעה בתורה באופן כה מוחלט, ולמרות שאם ראשונים כמלאכים וכו', אך התמדתו ושקידתו של מרן הגרא״מ שך זצ״ל הייתה להם למשיב נפש.

אילו היה לי זקן שחור כמוך

הגה״צ רבי שלום שבדרון זצ״ל סיפר שפעם נכנס למשגיח הגה״צ רבי אליהו לאפיאן זצ״ל ותינה בפניו את צערו על מצבו הירוד. לאחר שסיים ר׳ שלום את דבריו, אחז ר׳ אלי׳ בזקנו ואמר לו רק משפט אחד: "ר׳ שלום! ר׳ שלום! אילו היה לי זקן שחור כמוך…״ ולא הוסיף עוד דבר.

״הבנתי את המסר״, אמר ר׳ שלום, ״אדם צעיר, יהא במצב אשר יהא, צריך להיות מאושר, הרי יש לו את הכוחות ואת האפשרות לתקן את דרכיו, ומה מקום יש ליאוש?״

ה׳חפץ חיים׳ אמר פעם: כמה יקרים הם החיים, אי אפשר להעריך אותם בכל הון שבעולם. אמנם אנו נאלצים אחרי הקללה של ״בזיעת אפך תאכל לחם״, לבטל מזמננו היקר למחייתנו, אבל מי התיר צבירת הון לשם חיי מותרות? למה להוסיף הון, כאשר ידוע לנו כי סופנו לעזוב נכסים אלה לאחרי המוות?

הגמרא (גיטין כד) מספרת על ריש לקיש שהניח קב של כרכום וקרא על עצמו: ״ועזבו לאחרים חילם״. כדרכם של חז״ל, בוודאי לא נהנה ריש לקיש מדברי תורה, והתפרנס מיגיע כפיו לצורך מחייתו, וכשהגיע זמנו להפטר מן העולם ועזב בביתו קב כרכום, שרק טרחה מועטת יש כדי ללקטו, כבר הצטער ריש לקיש על הזמן שבזבז לריק בזמן לקיטתו.

הח"ח – הזמן יקר!

פעם שמעו מפי ה׳חפץ חיים׳ את הביאור הנ״ל, והוא בכה והתמרמר על עצמו בעשותו קל וחומר, הלא ריש לקיש הצטער על ביטול זמן כה פעוט במשך כל ימי חייו, ומה תענה אתה אם ביום אחד בטלת זמן כה יקר? (עמוד החסד)

העולם אומר: ״זמן זה כסף", אבל אנו אומרים להיפך הכסף זה זמן. וכפי שהיה אומר ה׳חפץ חיים׳: כסף עולה זמן, זמן אלה החיים. ובחיים ניתן לעשות עסקים טובים יותר.

החפץ חיים והטפטים

בנו של החפץ חיים זצ"ל, בנה את ביתו בסמוך לבקתתו של אביו הגדול. החפץ חיים הגיע לחנוכת הבית וראה את הקירות מחופים בטפטים, גלילי נייר מודבקים. ניגש סקר, הושיט אצבעו ונגע ברפרוף, ונשק לאצבע בחרדת קודש.

תמה הבן, והאב נאנח ואמר: "כאן, בית של תורה!"

אורו עיני הבן מדברי האב, והחפץ חיים המשיך להתפעל ואמר: "לראשונה אני רואה קירות מחופים בדפי גמרא!" לא הבין הבן, הקירות הרי לא מחופים בדפי גמרא?!

הסביר האב: "יריעות הטפטים עולות כסף, ובעבור הכסף יש לעמול, והעבודה צורכת זמן, ובאותו הזמן אפשר היה ללמוד כמה וכמה דפי גמרא. הוי אומר שהקירות מחופים בדפי גמרא"…

ממעשה זה אנו לומדים, איך שרבינו החפץ חיים ידע לנצל כל רגע לתורה, וכאב לו ממותרות שגורמות לביטול תורה.

הח"ח והספרים

ופעם אחת הרב כהנמן למד עם עוד חברותא והגיעו לסוגיא בה רצו לעיין בספר אחד שהיה נדיר, ואמרו שייגשו לח"ח היות והזכירו במשנ"ב, אז בטח יש לו אותו, והשיבם הרב שאין לו את הספר, ובזמנו שאל אותו מאחר, וגם על מעט ספריו הוא מצטער, כיון שלקנות ספר צריך כסף, וכסף משיגים בעבודה, ועבודה זה חיים

בנפשו יביא לחמו

מרן הגר״י אברמסקי זצ״ל היה רגיל לומר, שבפיוט ׳ונתנה תוקף׳ כולם בוכים. וכשהם אומרים ״אדם יסודו מעפר וסופו לעפר״ כולם גועים בבכי. אני לא בוכה שם, כיון ש״אדם יסודו מעפר וסופו לעפר", זהו דבר הגיוני, כך הוא דרכו של עולם.

אבל כשאני אומר ״בנפשו יביא לחמו", אז אני בוכה. ולמה? כי כל מה שאדם משיג בעולם הזה, זה בנפשו.

אין דבר שאדם משיג שלא בא על חשבון דף גמרא. כל דבר צורך זמן, וזמן זה דף גמרא.

עמל על מה שאדם נצרך לו – אין ברירה. אבל מ״מ צריכים להצטער על כך ולהרגיש את המחיר שאנו משלמים על כך. התשלום הוא בחיינו. לכן יש להשתמש בעולם הזה רק במידה הנדרשת ההכרחית ולא יותר. כי הדבר בנפשנו,

אדם מביא את הלחם שלו את הפרנסה שלו בנפשו…

החשבון האחרון של בני טלז

סיפר הגר״ח שטיין זצ״ל ראש ישיבת טלז בארה״ב למרן הגאון רבי אהרן ליב שטיינמן זצ״ל, סיפור נורא: כשהגיעו הנאצים ימ״ש לעיר טלז שבליטא, הרגו את כל תושבי העיר חוץ משנים. היו אלה הגאון רבי חיים שטיין שליט׳׳א ובחור נוסף שהתלווה עמו לכל אורך הדרך. השניים אף גלו יחד לסיביר ושהו שם במשך כמה שנים. שניהם ניצלו בדרך נס, למעלה למעלה מדרך הטבע.

וכך סיפר הגר״ח זצ״ל: כל בני הישיבה של מלכות טלז נהרגו על קידוש השם. בראשונה היה זה הגאון רבי לייזר גורדון הי״ד, אח׳׳כ הגאון רבי יוסף יהודה לייב בלאך הי״ד ואחר כך בנו הגאון רבי אברהם יצחק הי״ד. אחריהם הובלו כל בני הישיבה הי״ד אל גיא ההריגה. אותו יום מר ונמהר היה כ׳ תמוז שנת תש״א. ביום זה הרגו את כל קדושי ישיבת מיר טלז, מלבד כל שלשלת ממלכת התורה של הישיבה.

והנה כאשר אותם רשעים הגיעו לישיבה, כמו תמיד הם הסתירו את כוונותיהם. הם באו כדי להביא את כל בני הישיבה יחד עם ההנהלה, נשיהם, בניהם ובנותיהם לגיא ההריגה. לאנשי העיר אמרו שהם מעוניינים להוציא אותם לעבודה. רבי אברהם יצחק בלוך הבין שזו דרכם האחרונה, והבין כי כוונת השונאים להורגם.

חשב הגרא״י עצה כיצד לחזק את בני הישיבה, קודם שיהרגו על קידוש השם. הוא פנה לקלגסים הנאצים ימ״ש ואמר להם: בני ישיבה אנחנו ואיננו רגילים בעבודה, תנו לי כמה דקות, כדי להסביר לבני הישיבה מה זו עבודה כדי להכינם לכך. השונאים שחשבו שאכן הוא מאמין להם, הסכימו לבקשת הגרא״י זצ״ל ?שבת שחוק על פניהם.

התחיל הגרא׳׳י לדבר לפני בני הישיבה ואמר להם: הנה זה הזמן האחרון שאנחנו חיים כמו טלזאים. את כל מה שטלז חינכה במשך עשרות שנים, אנחנו הולכים עכשיו לקיים. עתה זו הפסגה. הנה כאן בישיבה לימדו אותנו שהשפה שלנו איננה אותו שפה של הרחוב. המושגים שלנו אינם אותם מושגים של הרחוב.

אמשול לכם משל: היה עשיר שעקר דירתו מפולין על מנת לגור באמריקה. קודם לכן נסע למדינת צרפת ומשם התכונן לנסוע למחוז חפצו, אמריקה. בשהותו בצרפת שכר לעצמו פרופסור שילמדו את השפה הצרפתית המדוברת. הוא גם שכר את החדר היקר ביותר באנייה כדי שישוט במנוחה ולא יגיע לאמריקה עייף ויגע.

לבסוף כאשר הגיע לאמריקה לא נשארה בידו ולו פרוטה אחת כדי להסתדר במקום. שכן במקום לקמץ ולצמצם את הוצאותיו אך ורק לדברים הכרחיים, ולשכור חדר פשוט על האניה, בזבז את כל כספו בנסיעתו. הוא לא לקח בחשבון כי הנסיעה הייתה רק אמצעי לתכליתו המבוקשת ובמקום לשכור מורה שילמדנו את השפה המדוברת באמריקה, כדי שיוכל לעסוק שם במסחר, למד שפה שהיתה צריכה רק לזמן המבוקש.

גם כשקנה דברים יקרים שיספיקו לו לרעבונו בשעת נסיעתו, שכח את העיקר ולא זכר רק את הטפל.

במקום להגיע לאמריקה עם אוצרותיו, בזבזם.

עם המסר הזה עלו נשמותיהם הקדושות לגנזי מרומים והותירו לנו ׳טעימה׳ ממלכות טלז המעטירה, המבקשת להנחיל את שארית הפליטה בידיעה כי כל ההכנה המצטרכת כאן בעולם אינה אלא לחיי עולם הבא. וחבל חבל להשקיע את כוחנו בעולם חולף ועובר, במקום להכין את עצמנו לעולם שכולו טוב.

לבנות על קרח

במשל נפלא המשיל הגאון רבי יעקב ניימן זצ״ל את מי שמשקיע את הונו ואונו בחיי העולם הזה.

הוא סיפר כי ישנם נהרות המלאים קרח בימות החורף, עד כי נעשים הנהרות לכבישים. כלי רכב ועגלות נעים על פניהם כאילו היו ליבשה.

אורח זר כי יבוא למקום, יסבור כי לפניו אדמה מוצקה ולא כבישי קרח. בתומו יבנה שם את ביתו ויתיישב שם. אך לא יארכו הימים, וכשיגיעו ימות הפשרת השלגים, תימוט הקרקע עליו בנוי הבניין וזה ישקע כולו במצולות.

כך בדיוק נראה אדם הבונה בנינים בעולם הזה. הוא סובר כי עומד הוא על קרקע עולם אשר לא תימוט תחתיו.

אולם כמובן טעות חמורה בידו, הכל בנוי על קרח. בבוא היום הכל ימוט ויפול לפניו ומאומה לא ישא בעמלו. כל קנייניו מדומים המה. לדרכי מוסד, וישב)

יושבי קרנות

העולם קורא לאלו המבטלים זמנם בקרנות הרחוב – ׳יושבי קרנות׳. ה׳בן איש חי׳ אומר רעיון נפלא על המושג הזה. המשנה <פאה פרק אי) אומרת: ״אלו דברים שאין להם שעור. הפאה, והבכורים… אלו דברים שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא… ״ לכל אדם יש שכר על מצוותיו בעולם הבא, זוהי קרן השמורה לו לנצח. ואולם מי שלא מגיע לו להיות בן עולם הבא, אוכל כאן כבר את השכר המובטח לו לעתיד לבוא.

הוא יושב על הקרן שלו ואוכל ממנה כאן בעולם הזה! ומאומה לא יישאר לו בעוה׳׳ב. אלו הם ׳יושבי קרנות׳.

בזמננו – יושבי קרנות – אלה אנשים שלא עושים מאומה, וגם לעבוד לא עובדים… תשאל אותו למה? הוא אומר לך יש לי קרן פנסיה… יושבי קרנות…

הזמן שעבר – חלף ואיננו

בספר "החפץ חיים חייו ופעלו" [עמוד תתרטו] שהביא הח"ח את פירוש הגר"א זצ"ל על המשנה "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" אבות [ג א] מה בין דין לחשבון?

דין הוא על עצם העבירה דהיינו שהאדם נתבע על שעשה פעולה בלתי רצוייה

ואילו החשבון הוא שבאותה שעה שעשה את המעשה הרע הן יכול היה לעשות מעשה טוב והרי הוא נתבע על שביזבז את שעתו ולא עשה בה מעשה טוב אחרי שלכן נוצר לפעול טובות בחייו.

 הוסיף ה"חפץ חיים" ואמר היטיב השי"ת עם ברואיו ונתן להם את התשובה שאדם שב מחטאו ומתכפר לו ברם התשובה כחה יפה לכפר על פעולת העבירה היינו מה שנוגע לדין ואילו מה שנוגע לחשבון היינו אי ניצול הזמן לתכלית שבעבורה ניתן, זאת אין גם בכוחה של התשובה לתקן שכן במה יושלם חוסר הזמן?

משל למה הדבר דומה למכבסה משובחת של בגדים שאמנם ביכולתה לנקות את הבגד מכל שמץ של כתם ולכלוך ברם להאריך את הבגד אין ביכולתה של שום מכבסה שבעולם. [יתכן שהח"ח מדבר בתשובה מיראה ולא מאהבה!]

היהודי שלא רצה להתייסר

סיפר הרב מישקובסקי על הרב ברכיהו שינקר שלמד עם אברך ובשלב מסוים פנה הלה לעסקים ולאחר מספר שנים נתגלתה בו המחלה. אמרו לו שאפשר לתת לו טיפול וכך יאריכו ימיו בשלשה חדשים, אך הוא לא רצה להאריך חייו ולהתייסר בשביל ג' חודשים. אשתו התחננה – בשביל אשתו, בשביל הילדים. אשתו דיברה עם ר' ברכיה שינקר שידבר עמו, אך ללא הועיל. סוכם שילכו לגרא"מ שך ויעשו את שיאמר.

עד שהפגישו אותו עם הגרא"מ שך שאמר לו שדין שמיים קשה מאד ובמה הוא ניגש? והוא החל לבכות, ושאלו הרב כמה זמן נותר לו לחיות והוא השיב לו שבועיים, ואי אפשר להאריך זאת עם טיפולים? אפשר, השיב הלה, זה כרוך ביסורים.

השיבו הרב אין לך דבר המזכך כיסורים, וכאן תוכל אף להוסיף בנתיים עוד מצוות, שיהיה לך במה לבוא למעלה!

ואכן אותו אברך עשה את הטיפולים, והוארכו חייו בחמשה חודשים, שבהם חי כמלאך, התמסר לתורה ותשובה ומעש"ט, וכשהוא נפטר, היה לו הרבה מה לקחת עמו!

המצוה, ושכרה – שכר אכילת המצה שהועבר

סיפר הגאון רבי יצחק שלמה אונגר זצ״ל, ראש ישיבת ״מחנה אברהם״ ורב חוג חתם סופר בבני ברק: הובא לעיל.

*

כשבונים משכן לשם שמים – הוא קיים לעולם!

[אוצרותיהם]

שמות פרק לח, כא-כג

(כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל־פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִֽיתָמָר בֶּֽן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵֽן: (כב) וּבְצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל־אֲשֶׁר־צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה: (כג) וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָֽאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּֽׁשׁ: ס

קיום הבנין לפי איכות ורמת היסודות

ה׳ספורנו׳ בתחלת פרשתנו מתיחס בדבריו לענין מעלת המשכן שנבנה במדבר, ביחס לשני בתי המקדשות שנבנו בארץ ישראל. הוא כותב דברים נשגבים ונפלאים מאד, שעלינו להתמקד ביסודותיהם וללמוד מהם לקח לחיינו.

הוא מביא את דברי הגמרא במסכת יומא (עב, א) שקרשי המשכן זכו להיות עומדים לנצח, כפי שנלמד מהפסוק ׳עצי שטים עמדים׳ – שעומדים לעד ולעולמי עולמים, וכן שלא נפל שום חלק מכלי המשכן ביד האויבים, דבר שלדאבוננו ארע גם במקדש הראשון וגם במקדש השני.

הספורנו מונה את הסיבות שמחמתן היה למשכן קיום לעד ולא נחרב, בשונה מבתי המקדשות שלא נבנו בימיו של משה. וכך הוא כותב:

״ראשונה, שהיה משכן העדות, שהיו בו לוחות העדות. שנית, אשר פוקד על פי משה. שלישית, שהיתה עבודת הלויים ביד איתמר, כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה. רביעית, ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אמני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכך שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים.

״אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בנאים מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפקדו חלקיו, והצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים.

וכן בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים, לא שרתה בו שכינה, ונפל ביד אויבים.

כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש, ולא היו שם בני לוי… ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו סיבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה׳ את יראיו ומעשיהם לשכנו בתוכם״.

יסודות עצומים חדש הספורנו בדבריו אלו, המגלים לנו כיצד גורמים לכל בנין רוחני ולכל דבר טוב שעושים ופועלים שיהיה לו קיום לנצח. נרחיב בהם את הדבור אחד לאחד.

הענין הראשון שכותב: ׳שהיה משכן העדות, שהיו בו לוחות העדות׳. כונתו היא, שהמשכן נקרא 'משכן העדות׳ בעטים של לוחות הברית שהיו בארון.

ומכאן נלמד שבשביל שיהיה קיום לדבר, צריך שמהותו תהיה סביב התורה! מוכרחים שהתורה תהוה את שרש קיום הדבר!

עוד בסיס מוכרח לקיום, הוא הענין השני שמצין הספורנו – ׳אשר פוקד על פי משה׳.

באור הענין הוא, שכל הפעולות שנעשו ?משכן, נעשו על פיו וצוויו של משה. כשכך הם הדברים, הכל נעשה בנקיות מופלגת בקדושה ובטהרה ובכוונה זכה, כפי שידע משה לכוון.

ללא שום פניות, בלי שום מטרות עצמיות, אלא אך ורק מפני שכך צוה ה׳ יתברך.

כך מתארים חז״ל במדרש (ריש ויקרא רבה) את עבודתו הזכה של משה רבנו בהעמדת קרשי המשכן:

ויקרא אל משה ־ מה כתיב למעלה מהענין פרשת משכן, ׳כאשר צוה ה׳ את משה׳. משל למלך שצוה את עבדו ואמר לו בנה לי פלטין, על כל דבר ודבר שהיה בונה היה כותב עליו שמו של מלך; היה בונה כתלים וכותב עליהן שמו של מלך. היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של מלך. היה מקרה בקורות והיה כותב עליהן שמו של מלך. לימים נכנס המלך לתוך פלטין, על כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו כתוב עליו. אמר: כל הכבוד הזה עשה לי עבדי, ואני מבפנים והוא מבחוץ? קראו לו שיכנס לפני ולפנים.

׳׳כך, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה עשה לי משכן, על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו ׳כאשר צוה ה׳ את משה׳. אמר הקדוש ברוך הוא, כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ? קראו לו שיכנס לפני ולפנים. לכך נאמר ׳ויקרא אל משה׳…׳׳

כל הכוונות הללו, לשם שמים בלבד ולשם מלכותו יתברך, החדירו קרשה וטהרה בבנין המשכן וגרמו שיהיה לו קיום.

וכן הם גם הענין השלישי והרביעי: ׳שהיתה עבודת הלויים ביד איתמר׳, וכן ש׳את כל מעשה המלאכה בפעל עשה בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה״, וכפי שמביא, שהיו המיוחסים והצדיקים שבדור. הנקודה היא, שהם המשיכו את הנהגת משה הלאה בכל פרטי המלאכה, מתוך מטרה שהכל יעשה בקדושה ובטהרת הלב לכבודו יתברך, מתוך נקיון כפים וכונות זכות.

זהו גם היסוד האמור בחז״ל (מגלה כס, א) שהיתה התרמה מיחדת עבור אדני המשכן, מלבד התרומה הכללית שהתבקשו ישראל להביא לשאר מלאכת המשכן. וזאת, על מנת ללמדנו כי האדנים שהם יסודות המשכן, ועל גבם מושתת הכל, אמורים להיות מתרומה נפרדת׳ מהזך והנקי ־ כולו קדש לה׳!

מה שאנו לומדים מכל זה הוא שקיום הבנין ועתידו, וכן כל דבר רוחני – חסנו וחזקו תלויים לפי רמת הטהרה וכונת הלב שהיו בעת יסוד הבנין, ואילו רצונות ושאיפות נטעו ביסודות הבנין בעת הוסדו!

מסירות הנפש שהטבעה ביסודותיהן של הישיבות הקדושות

מספר שכאשר הגיע מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ״ל, בעל ה׳ברכת שמואל׳, לבקור בארצות הברית, לגיס כספים לטובת ישיבת קמניץ, הראו לו העסקנים את היכלי התורה הקימים שם, שהרשימו במיחד במראם החיצוני, וצפו לשמע ממנו תגובה נלהבת.

אך לתדהמתם הגיב רבי ברוך בער: ״אין זו צורה של בית המדרש! אצלנו בתי המדרשות בנויים מאבנים רטבות מדמעות. ״אויס געוינטע שטיינער״… מקום תורה אמור להיות מבוסס על יתדות איתנים, לא על יפי והדר חיצוני. מקום תורה מקימים ברמעות, ברם, אחרת אין לו זכות קיום!

תורה בקלות – אין לה קיום!

סיפר הגאון רבי אפרים צמל שליט״א, כי פעם פנה אליו אחד מחשובי ראשי הישיבות והציע לו לשמש כמרביץ תורה בישיבה שהוא עומד כעת להקים. אותו ראש ישיבה קבל מפילנתרופ בנין מפאר שכבר עמד על תלו בשכונת ׳הר נוף׳ הירושלמית. בסיעתא דשמיא לאחר עבודה מאמצת הוא הביא גם צות מובחר וקבוצת בחורים מטובי בני הישיבות, איתם קוה לפתוח את הישיבה לשם ולתפארת.

כאשר כל התכניות היו מוכנות, והכל היה נראה כה קוסם ומצלח, הוא נכנס לקבל את ברכת הדרך ממרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל. ראש הישיבה שמע את הפרטים והגיב בנחרצות: ״כך לא בונים ישיבה… ישיבה בונים בעמל ויזע… לישיבה כזאת שהכל בא על מגש של כסף אין לה קיום״. ואכן הרעיון ירד מעל הפרק ונגנז…

״ישיבה בונים עם דמעות״ – ישיבת וואלוזין

מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ׳׳ל, ראש ישיבת חברון, כותב בספרו ׳דליות יחזקאל׳ (חלק ב עמוד תג) שכך הוא גם בנוגע ללמוד התורה. יסוד ההצלחה בלמוד הוא הבונח הטהורה ומסירות הנפש שמוכן האדם להשקיע מתחלה ועד סוף!

הוא הדבר אשר קבע לדורות את הצלחתה הרוחנית של אם הישיבות – ישיבת וואלוז׳ין. שכן מיסד הישיבה, מרנא הגאון רבי חיים מואלוז׳ין זצ״ל, שיקע את אבן הפנה בדמעותיו, וזה שנתן את החוסן לנצח לרעיון המחודש של הקמת ישיבה במסגרת המכרת לנו כיום. היסוד מוכרח להיות איתן, מיוסד ומושתת על טהרת לב וכונה זכה להגדיל כבוד שמים וכבוד התורה.

מסיבה זו התיחסו מאורי ישראל בכל הדורות להנחת אבן הפנה כאל משמעות סמלית חשובה מאין כמותה, ובהקמת רבות מהישיבות הקדושות, התענו ראשיהן ומייסדיהן בו ביום והתפללו בדמעות שליש להצלחת הבנין. בעיני רוחם הם ראו וחשו כיצד כל הצלחת הישיבה ועתידה תלויים ביסודות.

מפרסם מכתבו של תלמיד ישיבת וואלזין הגאון רבי יוסף זצ׳׳ל, אב״ד איישישוק וקדיניק, בו מתאר בעדות ראיה את המעמד הכביר של ׳הנחת אבן הפנה׳ של ישיבת וואלוז׳ין:

׳׳ראיתי בעיני אשר הישיבה הקדושה דוואלוז׳ין, אשר יסרה מלאך האלקים רבנו הקדוש, רבן של כל בני הגולה, הגאון מורנו הרב רבי חיים זלה׳׳ה נ״ע זיע׳׳א, וייסדה על ידי תפילות ובקשות, בכיות הרבה בדמעות שליש ממש, עד שזכה לזה…׳׳

ובספר ׳תולדות בית השם׳ דוואלוז׳ין מוסיפים לספר, שלמרבה בכייתו של רבי חיים במשך שעה ארכה במעמד, אמרו שיכולים לגבל את החמר לאבן הפנה רק מהדמעות הרותחות שהזיל מעיניו באותה שעה!…

כך גם העיד בנו הגאון רבי איצל׳ה מואלוז׳ין זצ׳׳ל שנים רבות לאחר מכן, כאשר כבר כיהן בראשות הישיבה תחת אביו. היה זה כשנוסדה ישיבה חדשה באחת העירות הסמוכות לוואלוז׳ין. לחגיגת היסוד אשר נערכה ברב פאר והדר ובתכונה רבה הוזמנו כל אנשי הסביבה, והשמחה שם היתה רבה.

עבר זמן, ובחור אחד משם בא ללמד בישיבת וואלוז׳ין. רבי איצל׳ה התענין אצלו בפרטי המאורע, וכשמסר הבחור תאור על השמחה הגדולה שנערכה שם ברוב טכס ותכונה, הגיב רבי איצל׳ה בדאגה: "מי יודע אם יהיה לה קיום לישיבה כזו! שכן כאשר אבי, רבי חיים, הניח את אבן הפנה לישיבתינו, ישיבת וואלוז׳ין, היה כולו מלא חרדה בו ביום, ולא עוד אלא שבכה אז והזיל דמעות עד שלא היה צורך במים לגבל את החומר.״

אלה הדמעות שנספגו ביסוד בנינה של הישיבה. הן הו ששמרו והגנו עליה מפני כל סערות התקופה שעברו עליה והביאו לה קיום לנצח, עד שכל עולם התורה והישיבות בדורות האחרונים הם הפרות ופירי הפרות מתוצרת וואלוז׳ין.

הישיבה בברוד שלא הצליחה – היה יום חג בעת הקמת הישיבה, ולא יום צום!

בתי המדרשות שלנו בנויים על תעצומות נפש, יזע ועמל.

בספר ׳אמרי חיים' מובא מה שספר הגאון רבי חיים קמיל זצ״ל, מגדולי גאוני התורה בדורנו, שבתחלת דרכו של ה׳סבא מנובהרדוק' מרן הגאון רבי יוסף יוזל הורביץ זצ״ל, היה בו רצון עז להקים ישיבות.

כידוע, ה׳סבא מנובהרדוק׳ היה ׳חד בדרא׳ במדת הבטחון, עליה עמל בכל כוחותיו כל ימי חייו. הוא קנה כרטיס הגרלה, והיה סמוך ובטוח שהיות וכונתו היא להעמיד תורה לשם שמים בודאי יזכה בסכום כסף גדול לצרך כך, ויוכל להקים ישיבות כאות נפשו; אך לבסוף לא זכה כהגרלה.

בצר לו, נסע ל׳סבא מקלם' מרן הגאון רבי שמחה זיסל זיו זצ״ל, להשיח את לבו ולספר על אכזבתו. הוא חשש שמא אין מדת הבטחון שלו שלמה. אולם כששמע ה׳סבא מקלם׳ את רבריו, אמר לו משפט אחד: ״רצון הבורא יתברך הוא, שאת מקומות התורה יבנו במסירות נפש!״

הדברים הלהיבו את הסבא מנובהרדוק, ושנו את כל נקדת מבטו. מני אז, בעמל נפש ובכיתות עלאיים, זכה להעמיד כשבעים ישיבות בכל תפוצות הגולה, בלי שום אמצעים, אלא עם כיח ׳מסירות הנפש׳ בלבד!

מקרביו של הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ׳׳ל, ראש ישיבת מיר, מספרים על הנהגה מאלפת ויהודית שהיה נוהג בה ראש הישיבה, בכל פעם שהיה נוסף נדבך חדש לממלכת התורה – ישיבת מיר המעטירה.

כידוע, שמש רבי נתן צבי כאות ומופת לדורו כיצד מקימים ומיסדים אימפריה עצומה של תורה, בכחות נפש עצומים ומעט מאד כחות הגוף. תוך שהוא מתמודד עם מחלה קשה וחשוכת מרפא, בעודו מלמד מכאובים ויסורים נוראים, שלמעלה מכח אנוש לשאתם, בתמצית דמו וחלבו התגבר כארי, ובעשר אצבעותיו חולל מהפך אדיר, הכפיל ושלש את ישיבות מיר בארץ הקדש ללא הכר. היכלי תורה גדולים המלאים באלפי לומדים, שפרוסים בכל פנותיה וזויותיה של שכונת ׳בית ישראל׳ בירושלים, ומקרינים מאורה של תורה על כל ארץ הקדש.

הנהגתו של רבי נתן צבי היתה, שכל אימת שהיו יוצקים את אבן הפנה לבנין חדש מבניני הישיבה, התעקש להיות נוכח שם בעצמו, ללחץ על דושת היציקה, וליצוק בעצמו את המלט במקום הראוי. כף היה בכל עשרות מקומות התורה שנבנו עם השנים בקרית הישיבה ובערים השונות בארץ. בקיץ ובחרף, ביום ובלילה; מעולם לא ויתר על כך.

רבי נתן צבי ידע והבין, שכדי שיהיה לישיבה קיום יש להטביע ביסודות את ׳מסירות הנפש׳ עמה הכפיל, שכלל והחזיק את הישיבה; ולכן טרח והגיע בעצמו בכל פעם ליצוק את היסודות!

הגאוו רבי בנימיו קרליבך שליט״א, מראשי הישיבה, מספר שכך גם הוקמה ישיבת מיר לפני עשרות שנים. בתבנית זו בנה מרן הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ״ל את הבנין המרכזי של הישיבה.

אז טרם נהגו להשתמש בפועלים זרים לבניה, ומי שנלקח לפועל הבנין היה יהודי ירא שמים, שלימים התמנה אף למשגיח בישיבה חסידית, אך אז אלץ בנקבות החיים לעסק לפרסתו כפועל בנין. יחד עמו העסק יהודי נוסף, תלמיד חכם אף הוא, שהיה החברותא שלו. תוך כדי יציקת המלט והנחת הלבנים הם עסקו בדברי תורה, שקלו וטרו בלמוד הויות אביי ורבא. קשיות הרשב״א וישובי הרמב״ם התערבו בבטון ובמים…

כך נוצקו יסודות הבית הגדול הזה! כך נבנה בנינה של ישיבת מיר, וכך זכתה הישיבה לקיום ושגשוג מעל דרך הטבע!

־הישיבה קמה על בסים מאורי לובלין לדורותיה״

רברים נוקבים השמיע בענין זה הרבי הגאון הקדוש רבי ישראל מטשורטקוב זצ׳׳ל, רבו של מך! הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ״ל, בנאומו בעת מעמד הנחת אבן הפנה לישיבת ׳חכמי לובלין׳ בפולין. בדרשתו עמד על נקודה זו, שכל דבר קדוש ורוחני שנבנה, הרי שבשביל קיומו והצלחתו עליו להיות מושתת על יסודות איתנים וקדושים.

הרבי הסמיך לכך את דברי המדרש (מלכיס-א ז, כא), כי בעת שבנה שלמה המלך את בנין בית המקדש הראשון, הציב שם שני עמודים וקראם בשמות – לאחד קרא ׳יכין׳ ולשני קרא ׳בעז׳.

מה העומק בכך? מה רצה שלמה המלך להורות בכך לעם ה׳? שאל הרבי, והסביר:

כונתו של שלמה המלך היתה להורות שבדברים שבקדשה כמו בית המקדש, מכרחים להציבם ברוח טהרה וקדשה ובתבנית מגדרת ואיתנה כדי שיהיה להם קיום.

לצורך כך, יש לשים דגש על שני דברים: ראשית, להקים יסודות איתנים ומוצקים ־ שהם חלק ההכנה של עתיד הבנין, מתוך כונה נכונה וראויה ועל מקום קדוש, נקי וטהור.

שנית, לדאג שאחר ההקמה תהיה אפשרות להגדילו ולהרחיבו שימשך קיומו לדורות עולם.

לכן קרא שלמה לעמודים יכין ובעז. ׳יכין׳ – מלשון הכנה ראויה, ׳בעז׳ מלשון ׳בו׳-׳עז׳, בפי שמבאר שם ה׳מצודות דוד׳, שהשם בעז הוא לשון חזוק ועז.

אף אנו, המשיך לומר הרבי מטשורטקוב, במעמד הגדול הזה, בו בונים בית גדול לה׳ ולתורתו, בהכנת יסודותיה של הישיבה הגדולה בכל גלילות פולין, ישיבת ׳חכמי לובלין׳ – הרי את חלק הכנת היסודות, כבר הקדימו ראשי אלופי ישראל, גאוני צדיקי וחכמי לובלין לדורותיהם, שהעניקו חמה בשעור קומתם, והאירו תבל ומלואה בתורתם ויראתם בעיר הזאת. הם כבר הכינו את המקום על אדני שלשת הדברים שהעולם עומד עליהם: תורה, עבודה וגמילות חסדים. לכן מבחינת היסודות כבר בטוחים אנו שיהיה לישיבה קיום בעזרת השם.

״מה שנותר לנו״, סים הרבי בהתרגשות, ׳׳היא רק החובה לדאג לחזק את הישיבה בקיומה שיהיה לה המשך וקיום לעד!״

למוד התורה והעמדת תלמידים בנקיות ובטהרה

תלמיד חכם חשוב שוחח בהזדמנות מסוימת עם מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל. בתוך הדברים התנצל בפניו על כך שהוא מטריח את ראש הישיבה בשביל שאלותיו האישיות, וגוזל ממנו את זמנו היקר.

ברך ובחמימות השיב לו מרן הרב שך: ״שבעים שנה דחיתי את כלם… הייתי שקוע בלמוד בלבד. כשהגעתי לגיל שמונים ושלש שנה, גיל הבר מצוה לאחר שנתקים בי ׳ימי שנותינו בהם שבעים שנה׳, הנני מפקיר את עצמי לגמרי בשביל כלל ישראל. היות וכל פעלה שאני פועל, שלם אני עם עצמי – יודע אני בודאות שהיא בנויה על שמונים ושליש שנות עמל התורה בנקיות!…״

לאחר פטירתו, נשא עליו מרן ראש הישיבה הגראי״ל שטינמן זצ״ל, הספד בהיכל ישיבת פוניבז׳.

בדבריו אמר כעין זה: ״שמעתי מה׳חזון איש׳ שאמר על ה׳חפץ חיים׳ כי למד ששים שנה, איני זוכר אם אמר לשמה או לא, ואחר כך הנהיג את כלל ישראל. כך היה אצל ה׳חזון איש׳ עצמו שלמד עשרות שנים בצנעה, רחוק מעין הצבור, ואחר כך נגלה אורו והנהיג את כלל ישראל. כך היה אצל הרב מבריסק, ה׳סטייפלער׳ ואצל הרב שך – על ידי היגיעה בתורה לשמה שהיתה אצלם עד להפליא, שלא לשם פרסום ולא לשם התפארות והתגדלות, מתוך נקיות – הם זכו להנהיג את כלל ישראל״.

הרב פיינשטיין

בזמן שקמו עוררין לערער על כמה מפסקיו של מרן פוסק הדור׳ הגאון רבי משה פיינשטיין זצ״ל, פסקים שהכריע בספרו ׳אגרות משה' התבטא רבי משה בטוי מפליא באורח נדיר: ״שלם ורגוע אני עם עצמי, היות ויודע אני שכל ההוראות שלי בנויות על למוד התורה בנקיות ובטהרה׳ ומעולם לא התענעתי בחכמות חיצוניות…״

כיוצא בזה שמעתי פעם מרבנו, מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ״ל, בעל ׳שבט הלוי׳, שהתבטא: ״כל השנים פחדתי שמא כל מעשי בהרבצת תורה באים חלילה מצד שמאל, דהינו לא לגמרי לשם שמים. אבל לאחר שאני זוכה לראות את הפירות, ברוך ה' שתלמידי הם תלמידים הגונים, ומהם רבים שצמחו מורי הודאה ומרביצי תורה, זה מגלה לי שמתחלה כבר היו המעשים מצד ימין, לשם שמים״

היסוד בזה הוא, כי כאשר רואים אילן גדול המצמיח פרות משבחים, הרי האילן בעצמו מעיד כמאה עדים שכל עבודות השדה נעשו בצודה טובה וראויה; חפירת היסוד, הנסיעה, השקאה במדה הנכונה, טפוח הגדולים, הרחקת החרקים ושאר מזיקים שעלולים להזיק לעץ ושתיליו. כך גם ברוחניות: כאשר רואים את התוצאות המברכות של הפעלה – אזי נתן לקבע בודאות שהיא נעשתה בשרשה מתוך כונה זכה וטהזדה, בקדשה ובנקיות.

מדוע ה׳חבריא קדישא׳ של רשב״י יצאו ללמד בשדה?

דבר נפלא שמעתי מדודי, הגאון רבי משה קופשיץ זצ״ל, רבה של שכונת רוממה בירושלים, אותו שמע מאביו, הגאון הצדיק רבי צבי קופשיץ זצ״ל, נכדו של מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל, רבה של ירושלים.

בכמה מקומות בזהר הקדוש, מזכר שהחבריא קדישא של רבי שמעון בר יוחאי ״הוו נפקי לחקלא" – היו יוצאים מבית המדרש ללמד בשדה. באחד המקומות הללו בתקוני הזהר, מציין הגר״א בהגהותיו על המקום לעין במהרש״א במסכת בבא מציעא פרק הפועלים.

רבי יוסף חיים הראה לנכדו רבי צבי את הגהת הגאון הזו, ושח לו שתמיד תמה להבין מהי כונת הגר״א בציונו שם; אולם כעת, לאחר העיון עלה בידו תורף הענין:

הגמרא שם במסכת בבא מציעא מספרת את הענין המפורסם של התנא רבי חיא, שגרם שלא תשכח תורה מישראל. רבי חיא היה הולך וזורע פשתן, ומהפשתן שגדל היה קולע רשתות ציד בהן צד צבאים. את בשרם האכיל ליתומים, ומהעורות התקין מגלות קלף, עליהן כתב את חמשה חמשי התורה. אזי היה עולה לעיר שאין בה מלמדי תינוקות, ומלמד חמשה תינוקות את חמשת החומשים – לכל תינוק חמש אחד. כמו כן שנה בעל פה לששה תינוקות את ששת סדרי המשנה, והורה לתינוקות שעד שישוב ילמד האחד את חברו את מה שלמדו. במעשיו אלו גרם שלא תשכח תורה מישראל, ועל זה הפטיר רבי בדברי שבח ותפארת על מעשיו: ״כמה גדולים מעשי חיא!״

מפורסמים הדברים, אך פחות מפרסם הוא המהרש״א במקום, שמבאר את השאלה העולה למקרא הדברים:

מדוע בעצם היה על רבי חיא לטרוח ממש מאפס כדי לכתב את התורה על מגלות קלף? וכי לא יכול היה לקנות מגלות מן המוכן, או לכל הפחות לקנות צבאים, עורות, או לפחות רשתות ציד מוכנות? מדוע טרח רבי חיא להתחיל ממש מן השלב הראשון, ולזרוע פשתן שממנו יטוה את הרשתות שבהן יצוד את הצבאים שמעורותיהם יכין מגלות קלף שעליהם יכתב את התורה שאותה ילמד לתינוקות?

מבאר המהרש״א כך: ״שכל מעשה הזה לתורה, הוא בתחלה לשם שמים, ולא היה בו שום שיתוף דבר אחר וכוונה אחרת שלא לשם שמים. כי אלו קנה בהמה לעורה, היה בו מצד המוכר שתוף דבר אחר, אבל מתחלת גדול הכוונה היה לשם תורה ולמצוה… שכל אחד נעשה לומד ומלמד שהוא מעלה העליונה בתורה, ועל ידי זה לא תשתכח תורה מישראל. ומסיק ודקדק דאמר רבי ׳גדולים מעשי חיא׳ שהם עדיפים וגדולים מדרבי חנינא, מפני דרבי חיא הם במעשה ובפועל, ודרבי חנינא אינן אלא בכח״.

כלומר, שלרבי חנינא אמנם היה בכוחו להחזיר את כח הפלפול, אבל מי שעשה בפועל שלא תשתכח תורה מישראל היה זה רבי חיא. כי כדי שלתורה יהיה קיום, כדי שלא תשתכח חלילה תורה מישראל, מוכרחים שיהיה הכל בטהרה מההתחלה, שכל העסק סביב זה יהיה אך ורק לשם שמים!

את זאת באר רבי יוסף חיים לנכדו רבי צבי. הגר״א התכון להוסיף בהגהתו על דברי הזהר הקדוש, מדוע בעצם יצאו החבריא קדישא לשדה? בפשטות היינו אומרים שיצאו לשדה כי שם יותר מאוורר, יותר מרוח, יותר מואר –

אך לא! הגר״א מצין לנו את מעשי רבי חיא במסכת בבא מציעא, להורות על הטהרה, הקדשה והנקיות שנהג בה כאשר למד תורה בישראל. וזוהי סיבת יציאתם של החבריא קדישא לשדה: הם הרגישו שבמקום שלמדו היה חסר משהו ב׳לשם שמים׳! כנראה חשו בפגם כלשהו במקום בו למדו תורה, ולכן יצאו לשדה שכלו נקי וזך, מקום שלא נגע בו יד אדם! רק הטהרה והנקיות הזו מסגלת להשגת התורה ולקימה בישראל!״.

מפליא!

שמעתי מהגאון רבי יוסף קסלר שליט״א, כי הגאון רבי משה יהושע אהרונסון זצ״ל, רב העיר פתח תקוה׳ ספר אודות הגאון הקדוש בעל ה׳אבני נזר׳ מסוכטשוב זצ׳׳ל, שהחל פעם ללמד עם החברותא פרק ׳איזהו נשך׳ במסכת בבא מציעא, ולמרות המאמצים הרבים לא הצליחו להגיע לעמק הסוגיות, ולעמד על סוד הדברים.

הוא קבע עם החברותא כי מחר הם ילמדו פרק זה בשעות המקדמות של הבקר, עוד לפני תפלת שחרית. ואז אכן הצליחו להבין את כל הסגיות היטב על בורין. התפלא החברותא בפני ה׳אבני נזר׳ על המופת שארע כאן.

השיבו ה׳אבני נזר׳: ״אין כאן שום נס ופלא. אלא פשוט עשיתי חשבון, כי היות ופרק זה עוסק ברובו בהלכות רבית החמורות, כנראה סיבת הדבר שאין אנו מצליחים לעמד על עמקן של הסוגיות הוא משום הכשלון בעוון רבית המצוי מאד אצל בני אדם. הן מחוסר ידיעה והן משום שהמכשלות בזה מצויות ביותר, ורבים דשים בעקבם מבלי משים לב, ויתכן שדבר זה גורם שלא יובנו הסגיות כראוי.

׳׳אולם בשעות המטקדמות של הבקר, בזמן שמרבית בני האדם עדין ישנים, האויר זך ונקי, ועדין לא הספיק להזדהם בחטא של רבית, לכן העת המסוגלת יותר להבין את הדברים לאשורם היא דוקא בשעות אלו״.

כעין זה ספר הגאון רבי אברהם אליהו וואזנר שליט״א, רב קהלת ׳שבט הלוי׳ מודיעין- עילית, כי אביו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ״ל, בעל ׳שבט הלוי׳, רגיל היה לעורר על ענין התפלה באשמרת הבקר, שזוהי סגלה בדוקה לקבלת התפלות, שבזמן שבעלי העברות עדין ישנים האויר נקי וצח.

הוא היה ממליץ את הדברים על משקל הכתוב בתהלים (קל, ו-ז): ״נפשי לה׳ משומרים לבוקר שומרים לבוקר, יחל ישראל אל השם״. וכך היה מליץ ־ אם ׳שומרים לבקר׳, אז ׳יחל ישראל אל השם׳; כלומר, אם האדם קם לפנות בוקר ליחל לאלוקיו, אזי ה׳ יתברך מקבל את תפלתו, משום שהאויר נקי, אין קטרוגים, ואין חטאים…

״ארחץ בנלויון כפי״

דוד המלך אומר בתהלים (כר, ו): ״ארחץ בנקיון כפי ואסבבה את מזבחך השם״. ומבאר שם רש״י: ״שאין גזל במצוות שאני מקיים״.

ולכאורה יש להבין – במה משתבח דור המלך? בכך שהוא מתנהג בדיוק כמו שיהודי אמור להתנהג? ועוד, הרי אם חלילה היה דוד המלך מקים מצוות בגזל, לא היה יוצא ידי חובה משום מצוה הבאה בעברה, ומה השבח בזה?

אלא כונת רש״י היא, שאמנם נכון: ישנן אפשריות שונות לק?ם את המצוות בכל מיני התדים שונים ומשנים, וכל מיני דרכים כיצד לעשות מה שאומרת התורה ובדיעבד אכן לא יהיה גזל. אך המצוה אולי לא תהיה בכלל באה בעברה, אבל כן עם סרך כלשהו של חסר ישרות, חסר הגינות. לא בנקיות גמורה ומחלטת. דוד המלך מעיד עליו שמים וארץ שאת כל המצוות הוא קי:ם בתכלית השלמות הנררשת, בנקיות מפלגת, בלא שום פגם ולו הקל ביותר!

ישנה אמרה ידועה שטוענת כי ״המטרה מקדשת את האמצעים״. אצל כלל ישראל הדבר היא להפך׳ המטרה מקדשת על ידי האמצעים! ככל שהאמצעים הם יותר אמתיים, יותר נקי-ים וזכים, כך המטרה יותר מקדשת ונעלית. בדרך אחרת פרש המלבי״ם על המקום את דברי דוד המלך. כך הוא לשונו: ״איני רוחץ את כפי במים׳ כמו שרוחצים הידים מן הכיור בעת שצריך לעלות אל המזבח, דק ׳ארחץ בנקיון כפי׳, במה שאני נקי מכל חטא ושמץ ועל ידי רחיצת הנפש, זהו י׳רחיצה שלי״. כלומר, אין הכונה שדוד המלך רחץ את ?דיו במים כמוכן הגשמי, אלא הכין את עצמו בהכנה נפשית ועמקה לפני כל מצוה ומצוה שקים, ודחץ את נפשו בנקיון התשובה, כדי שהמצוה תעשה יותר בשלמות ויותר בנקיות.

ה׳אל?ה .רבה ׳(תקלא, ב) כותב בשם אחד מן הראשונים – ספר ׳המנהיג׳, טעם נפלא מדוע בנפילת אפים ההלכה היא שיש לכסות את הפנים עם בגד ולא עם היד. הטעם הפשוט הוא מפני שה?ד עצמה איננה נחשבת לכסוי כיון שהיא גוף לגוף, אבל הוא מחדש טעם אחר: ״לכסות פניו בטלית או בסדור ולא ביד עצמו, מפני שכתובין שם עוונותיו של אדם״. פחד פחדים! אין לנו משגים ואין לנו יכולות לראות זאת בעיני בשר, אבל פשוט שהדבר ק?ם, וכך זה במציאות שידיו של האדם מלכלכות מהעוונות שעשה. דוד המלך רצה לקים את התורה והמצוות בתכלית הנקיות והשלמות, בבחינת 'ארחץ בנקיון כפי׳, לכן תריר הי,ה דואג שיהיו ?דיו נקיות וזכות מהעברות!…

היסודות עליהם משתת הבית היהודי

השלב הראשון שמשקיעים הפועלים בבניית בנין הוא נקיון השטח וסלוק המכשלות. השלב השני הוא החפירה לעומק והצבת היסודות בקפידה במלא החוזק והחוסן. לאחר מכן מצרפים בזהירות ובפלס נדבך לנדבך, יוצקים כדי להכניס את הדברים לקיום, ודק לאחר מכן, כשהשלד עומד יציב, מגיע שלב העיטורים, החלונות, החרסינות…

כך הוא בכל פרט בחייינו, כל בנין רוחני וגשמי. אם תחלת התהוות הבניין לא נעשתה בצורה הנכונה והראויה לטווח ארוך, ללא הריסת המכשלות, או שלא נוצקו היסודות כראוי – השלבים הבאים של יפוי הבנין ועיצובו אינם ברי קיום. כדי שהבנין יעמד איתן לשנים רבות, יש להשקיע בראש ובראשונה בפינוי המכשלות וביציקת היסודות.

הדבר נוגע בעיקר בעת שבא האדם לפרקו, כשעומד הוא לייסד את ביתו, וחפץ הוא שלביתו יהיה קיום לנצח, מבחינת ערכים עלאיים ורוחניים; הוא שואף שילדיו ימשיכו ללכת בדרך התורה והמצוות, ולראות דורות ישרים מברכים. מוטלת עליו החובה להשקיע כראוי בהצבת היסודות על אדני התורה והיראה, להשקיע בזכות הלב ובטהרת הכונה, כדי שאכן הבית יושתת על יסודות טהורים. כך הבית ישאר איתן, לא ינוע ולא ימוט – גם בהגיע רוח שאינה מצויה.

במה דברים אמורים?

ישנה אמרה המיחסת להגר׳׳א, שהתבטא: פעמים שאדם בונה בית מדרש גדול, מושקע ומתכנן היטב, מושכלל ומרהיב ביפי! ובצורתו שאמור להרחיב את דעת הלומד בו, אולם אם יש שם בכל הבנין מסמר אחד גנוב ־ כבר לא יוכלו ללמד שם תורה לשמה!

אדם שרוצה לזכות בזרע ברך ה׳, עליו לבסס את בנית משכנו הפרטי בתכלית הנקיות והישרות מבחינת ממון. שלא יכנס למפתן ביתו שום חפץ שיש בו איזשהו סרך נדנוד של חסר זהירות בממון חברו. הישרות והנקיות מגזל ומאבק גזל אמורים להיות הבסיס הראשון בהנהגת הבית היהודי.

דברים נוראים כותב בענין זה אחד מגדולי מאורי החסידות, הגאון הקדוש רבי צבי אלימלך מדינוב זצ״ל, בעל ה׳בני יששכר׳, בספרו ׳אגרא דפרקא ׳(אות קכו):

״מה שהוא מן התימה שאנחנו רואיו כמה פעמים הילדים בקטנותם הולכים לבית רבם ומתמידים בלמוד תורתם ומתפללים בכונה, ועונים אמן יהא שמיא רבה ואמן ומישרים אורחותם, ואחר כך כשמתגדלים מתהפכים חס ושלום במדות גרועות ומבטלים התורה והתפלה וכיוצא, מאין יתהוה זה? הרי התורה שלמדו בקטנותם הוא הבל שאין בו חטא, והיה מהראוי שתעמיד למשען להם ויוסיפו אומץ בנפשותם כי מצוה גוררת מצוה! [א.ה. וזאת שאל בדורו, שכל הבעיה הייתה שמתהפכים במידות גרועות ומבטלים תורה ותפילה, מה נאמר בדורנו אשר תשתפכנה אבני קודש בחוצות ירושלים ויוצאים לגמרי לתרבות רעה ומתדרדרים לרחוב ממש??]

״ואמר הוא (הרבי מנחם מנדל מוימנוב) זכרונו לברכה, שהוא בגלל שאבותם האכילו אותם ממון גזל שסיגלו על ידי משא ומתן שאינו באמונה, התפטמו באסורים, ושב להם לבשר מבשרם ועל ידי זה נולדים להם תאוות ומדות גרועות״.

נורא ואיום! חסר ישרות בממון מסוגל להשפיע על טיבם ומדותיהם של הצאצאים. כשהילדים מכניסים לפיהם אוכל שאינו נקי בתכלית הנקיות הם חלילה עלולים לצמוח שלא כהוגן.

על ענין זה יש להקפיד החל מיומו הראשון של הבית, כי הוא בגדר ׳מעוות לא יוכל לתקן' והרי זוהי הזדמנות הקיימת בהתחלה ולא תשוב על עצמה שוב. וכדי שלא להיות מאלו הצועקים על לשעבר, יש לשים לב ולהשקיע בתחלה, לנהוג בישרות ובנקיות.

להמחיש זאת, נספר מעשה מפלא שספר הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג זצ״ל, בעל ה׳ציץ אליעזר' ששמע אותו ממרו הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ״ל, בעל ה׳חזון יחזקאל' ששמע זאת ממרן ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל.

כר ספר ה׳חפץ חיים׳:

הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ׳׳ל, רבה הנערץ של קובנא, ?שב בצעירותו ולמד בהתמרה מפלגת מתוך עניות ודחקות רבה. כמנהג בני הישיבות בשנים ההן היה הוא סועד את לבו ׳ימים׳ אצל בעלי הבתים בעירה בה למד.

ויהי היום, נזדמן יצחק אלחנן הצעיר לסעוד בבית גביר אחד, אשר הכניס בדיוק באותו היום את בנו לחפה. נגש יצחק אלחנן אל החתן בכבודו ובעצמו, הראה לו שנעליו קרועות,

וקוה שביום חפתו יגלה החתן כלפיו רחב לב ויעניק לו סכום כסף לרכש נעלים חדשות [א.ה. במקום אחר מובא שרק ביקש שיתן לו את נעליו המשומשות שהרי בודאי כעת כחתן קנה חדשות]. לאכזבתו לא ידע אותו חתן להוקיר 'לומדי תורה׳ ואמר לו בלעג: ״הנה בקרוב אפתח חנות גדולה, ותוכל להשיג אצלי עבודה. אז תרוויח בעצמך הרבה יותר מאשר לצורך זוג אחד של נעלים…׳׳ [יש אומרים שהבעה"ב היה בעל עסק גדול ורצה מנהל חשבונות וראה שהלה בחור חריף וניסה לפתותו כל הזמן שיבוא לעבוד אצלו בהנהלת החשבונות וירויח כראוי…]

הדברים שנאמרו בזלזול פגעו בנער הצעיר שהגיב לחתן: "קויתי לקבל ממך דמי זוג נעלים, ולא עצות…״

נקפו שנים. .רבי יצחק אלחנו המשיך בעמלו ויגיעתו למרות הקשי והדחק, תתעלה ברבות ה?מים כרבה הנודע של קובנא. למרות גילו הצעיר יחסית׳ הכירו כלם בכחו הגדול.

מורי ההוראה הריצו אליו את שאלותיהם וחודו למוצא פיו, ושמו נשא בהערצה בכל רחבי ליטא כאחד מגדולי הדור.

פעם אחת נסע רבי יצחק אלחנן מעירו קוכנא לוילנא׳ כדי למסר שם לרפוס את אחד מחבוריו בהלכה. הצבור היהודי הקביל את פניו בכבוד מלכים. המון חוגג, אנשים, נשים וטף, אנשי תורה ובעלי בתים הצטופפו בחוצות קריה מסביב לכרכרה שישב בה.

ההתאספות גדלה כל כך, עד שה׳גוברנאטור׳, מושל המחוז, חשש שיש בהתקהלות הגדולה כעין הפגנת מרי נגד השלטונות, והורה מיד לשוטרים לפזר את הקהל ולרבי יצחק אלחנן לעזב את העיר…

בעת ׳קבלת הפנים׳ המרשימה, נגש יהודי אמיד מתוך הקהל לרבה של קובנה והציע לאורח הרם הצעה מיחדת: ״הלא באתם לפה כדי להדפיס את ספרכם, והוצאות הרפוס מרבות הם ברצוני להשתתף עם כבוד הרב ולשאת בעל ההוצאה הכספית!״

הציץ רבי יצחק אלחנן בפניו, והשיבו כהרף עין בלחישה: ״נזכרת מאחר מדי! לפני שנים מרבות יכלת לזכות בי במחיר זוג נעלים גרידא, אלא שאז לא רצית. עכשו שאתה רוצה לזכות בי בדמי הספר, אני אינני רוצה. הפסדת!…״

בעל ה׳ציץ אליעזר׳ ספר שבשעה שרבי יחזקאל ספר לו את המעשה הוא התמוגג בדמעות, וציין שאף כששמע זאת ממרן ה׳חפץ חיים׳ אף הוא הודפח ובכה בדמעות שליש.

ה׳חפץ חיים׳ היה נרגש מאד מסיפור זה ולמד ממנו רבות לעבודת השם. לאדם נקרות הזדמניות שכל עתידו תלוי בהן, והוא בטפשותו מאבדו בידים. ״יש קונה עולמו בזוג מנעלים, ויש שאינו זוכה…״ הפטיר.

אף לעניננו נוכל להשכיל וללמד ממעשה מפלא זה. כאשר האדם יודע מה התכלית שאמורה לצאת מבניית ביתו, וכל המטרה היא להרבות כבוד שמים, מראשית הוא כבר נזהר שלא להפסיד את ההזדמנות! שהיסוד יושתת על נקיות וישרות מחד, וקדושה וטהרה מופלגת מאידך. כך יהיה שכר לפעולתו, ויזכה לראות ברכה בעמלו.

*

השם חפץ במעשים!

[אבן ספיר אדרי]

במדרש תנחומא פרשת פקודי אות י"א אמרו רבותינו "בשעה שבא משה ואמר לישראל קחו מאתכם תרומה שמחו שמחה גדולה והביאו הנדבה בשמחה ובזריזות לשני בקרים הביאו הכל. כיון שגמרו מלאכת המשכן, היו יושבין ומצפין אימתי תבוא שכינה ותשרה בו, היו מבקשין להעמידו ולא היו יודעין ולא יכולין להעמידו. וכשהן חושבין להעמידו הוא נופל.

ולמה לא היו יכולין להעמידו? אלא שהיה משה מיצר על שלא נשתתף הוא עמהן במלאכת המשכן, עד שאמר לו הקב"ה למשה לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשיה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יוכלו אותן חכמים להעמידו, בשבילך, כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד – שוב אינו עומד לעולם"

והקשה הג"ר בן ציון במברגר זצ"ל בספרו "שערי ציון" מדוע היה משה רבינו מיצר על אי השתתפותו במלאכת המשכן הלא אמרו חז"ל במדרש [במדבר רבה יב] "שהיה משה מחזר על האומנין בכל יום ובכל שעה ללמדם כיצד יעשו את המלאכה שלא יטעו בה לפי שא"ל הקב"ה וראה ועשה בתבניתן ולכך כתיב על כל דבר ודבר כאשר ציוה ה' את משה שלא היה זז מעל גביהם"

זאת ועוד על הפסוק "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" במדכר ז כתב רש"י "בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן ותלאו הכתוב במשה לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה ולא טעה בתבנית אחת" מעיד איפוא הכתוב על משה שמסר נפשו על הקמת המשכן עד שזכה ונקרא על שמו!

תמוה אם כך למה הצטער שאין לו חלק בעשייתו הלא חלק גדול נטל, ומה היה חסר?

יסוריו של רבי

בביאור הענין, נקדים מעשה בגמ' אודות יסוריו של רבי:

הגמ' במסכת בבא מציעא [פה ע"א] מספרת אודות ר"י יהודה הנשיא המכונה רבינו הקדוש שעל ידי מעשה באו עליו יסורין נוראים שלש עשרה שנה ועל ידי מעשה הלכו "דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה אזל תליה לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי אמר ליה זיל לכך נוצרת אמרי בשמים הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין"

וממשיכה הגמרה ואומרת "ועל ידי מעשה הלכו

יומא חד הוו קא כנשא אמתיה דרבי ביתא הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו [יום אחד היתה מכבדת שפחתו של רבי את הבית והיו מוטלים שם בני חולדה והיתה מכבדת אותם] אמר לה שבקינהו [עזבי אותם] כתיב תהלים קמה ט' "ורחמיו על כל מעשיו" אמרי בשמים הואיל ומרחם נרחם עליה" ע"כ

אף שבודאי עשה רבי תשובה מידי יום ביומו ואמר סליחות ובקשות שישלח לו הקב"ה רפואה שלימה אפילו הכי לא הרפו ממנו הכאבים החזקים במשך שלש עשרה שנה עד כדי כך שצעקותיו היו פולחות באויר בוקעות ומגיעות עד למרחקים והיו נשמעות מעבר לשאון צהלת הסוסים כפי שמספרים חז"ל שם.

רק עד שהוכיח בפועל כי נהפך הוא לאיש אחר ושינה את מעשיו ומדותיו לטובה בעת שריחם על החולדות שהיו מוטלות בביתו וז"ש "ועל ידי מעשה הלכו".

וזוהי בעצם "תשובת המשקל" אותה זכר הרמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"א "אי זו היא תשובה גמורה זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ולא עשה מפני התשובה לא מיראה ולא מכשלון כח" והם הדברים שהתכוונו רבותינו בעובדה שהזכרנו על ר' יהודה הנשיא שיסוריו "על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו"!

ממעשה זה למדים אנו כי מהות התשובה אינה מחשבה ערטילאית על כך שנהיה "יותר טובים", כי אם תיקון המידות הרעות וההשתדלות לעשות מעשים טובים הופכיים ממעשינו הרעים אשר יעידו כי אכן מתחרטים אנו על העבר וגומרים אנו בדעתינו שלא נשוב עוד לכיסלה.

בזה נמצא תשובה גם לשאלתינו אודות משה והמשכן:

אמת, למשה היה חלק גדול במשכן, והוא היה בעצם האדריכל של כל הענין, אך עדיין לאחר כל המסירות נפש הזו, היה מיצר על כך שלא היה לו חלק של עשיה ממש בגוף המשכן מדוע לא הוציא את אותה המסירות נפש מן הכח אל הפועל יען כי זו מטרת האדם בעולם וכי שכרו משתלם לא לפי רצונותיו וידיעותיו אלא בהתאם למעשיו בעולם המעשה ולא נרגע משה עד שניחמו הקב"ה ונתן לו למשה לעשות פעולה ממשית להעמיד את המשכן על תילו ולהשתתף בעשייתו!

במסכת אבות

פ"ר מי"א אמרו "תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות" ובמסכת ברכות יז ע"א " תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים"

נאמר במסכת ראש השנה [יז ע"ב] "מלמד שנתעטף הקב"ה בטלית כשליח ציבור ואמר לו למשה סדר תפילה. אמר לו כל זמן שישראל חוטאיך יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם" לא נאמר "כסדר הזה יאמרו" אלא יעשו דהיינו שינהגו לפי כל כללי החסד המבוארים בי"ג מדות הרי מוכח שמקפיד הקב"ה בעיקר על המעשים שנחדש את מעשינו ונשפר את מעשינו תרי"ג המצוות בראי היהדות

ונסיים ברעיון נפלא שאמר הג"ר ירוחם הלוי זצ"ל בספרו "דעת חכמה ומוסר" על דברי רבותינו במסכת קידושין לא ע"ב "איש אמו ואביו תיראו" ויקוא יט ג "תנו רבנן איזהו מורא ואיזהו כיבוד"? מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא"

ותמה ר' ירוחם מדוע הוציאו חז"ל את המקרא מידי פשוטו ולא ביארו מורא כפשוטו לירא מפניהם יראת הרוממות או משום שהוקש כבודם לכבוד המקום שהיא עיקר המצוה.

נבאר באמצעות מעשה שהיה –

אחד ממקורביו של רבנו חיים קנייבסקי שליט"א, מחשובי מתפללי בית הכנסת ׳לדרמן', שאלו פעם האם יש חיוב של ממש לברך ברכת המזון בכובע ובחליפה או שמא זוהי אך הנהגה יפה ובשעת הדחק אין להקפיד עליה. ״לעתים אני משתתף בפגישות עסקים במסעדה״, הסביר את הסיבה לשאלתו, ״והדבר יכול להיראות מוזר מעט בעיני הנוכחים״.

רבנו השיב לו ברורות כי ודאי שאין להקל בזה, כמו שמבואר במשנה ברורה שחובה ללבוש בגד עליון ולחבוש הכובע בזמן ברכת המזון. ״זוהי גם סגולה לעשירות״, סיים, ״ובוודאי לא תפסיד מהנהגה זו״.

שבועות חלפו. באחד הימים ישב השואל עם איל נדל״ן שאינו שומר תורה ומצוות, למשא ומתן רציני לרכישת בנין בשווי עשרות מיליוני שקלים. כמקובל בעסקאות כגון אלו, הפגישה נערכה במתכונת של ארוחה עסקית. במהלך הארוחה סיכמו השניים ביניהם את עיקרי העסקה, אך נסוב ביניהם ויכוח על כחמישה מיליון שקלים. כל אחד התבצר בעמדתו והוויכוח עמד בעינו עד סיום הארוחה. בשלב מסוים עמד מיודענו להיכנע לתוספת המחיר הבלתי מוצדקת, לדעתו. הוא החליט לסכם את העניינים אחרי ברכת המזון. הוא קם אפוא לנטילת ׳מים אחרונים׳, הסיר את כובעו וחליפתו מהמתלה והתכונן לברך.

בעודו מתקדם לכיוון השולחן קפץ לעומתו המוכר ואמר לו: ״אתה יודע מה? לו יהי כך. חמישה מיליון בעסקה כזו – ביני ובינך מהם… הבה ונחתום״.

הוא סימן למוכר בידו לאות שיתפנה להשיב לו עוד מעט והתיישב לברך. עם סיום הברכה נחתמה העסקה לשביעות רצונם של שני הצדדים. לאחר לחיצת היד ל'מזל וברכה' שאל הקונה בסקרנות: ״אמור נא, מה גרם לך לסגת מעמדתך ולהתפשר על חמשת המיליונים?״

״מה פירוש?״ תקע בו המוכר מבט תמה, ״הלא ראיתי שאתה לובש את החליפה וחובש את הכובע, והבנתי שהחלטת ׳לפוצץ׳ את העסקה וללכת. אמרתי בלבי: בשביל סכום כזה חבל לי להפסיד, וויתרתי…״

אני מבינים שכיבוד – מצריך משהו בפועל, לא משהו ערטילאי. מחשבתי.

כך גם בנוגע לענייננו.

כלל גדול למדים אנו מכאן מצוה איננה מושג מופשט מנותק ממעשה בכל מצוה ומצוה יש לשלב עשיה בפועל גם מצות שמעצם מהותן הן קשורות ללב כגון אמונה בה' אהבתו ויראתו מצווים אנו לקשור אותן לעשייה על כך נקראו המצות "מצות עשה" ו"מצות לא תעשה" כולן בתחום המעשה.

לאור זה נבין את שאלת הגמרא "איזהו מורא ואיזהו כיבוד" כוונת הגמרא לשאול מהו המעשה של מצות אלו באיזה מעשה תתגשם מצות המורא והכיבוד?

 על כך באה התשובה "לא עומד במקומו ולא יושב במקומו" אמנם המעשה מצד עצמו הוא לכאורה דבר פעוט אך דוקא בו תתקיים המצוה הגדולה של כיבוד אב ואם ומוראם.

המעשה בהלל

 בזה יבואר מה שהשיב הלל לנכרי אשר בא לפניו בבקשה שילמדנו כל התורה כולה על רגל אחת ואמר לו "דעלך סני לחברך לא תעביד מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך זוהי כל התורה כולה ואידך פירוש הוא זיל גמור" [עיין שבת לא ע"א]

והקשו כבר המפרשים מדוע לא נקט הלל את לשון הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" המבטא לכאורה את אותו הרעיון?

 אלא בא הלל ללמדינו כי גם מצוה השייכת ללב חייבת היא להיות כרוכה בעשייה או אם היא מצות לא תעשה בהמנעות מעשיה אילו היה הלל אומר לו "ואהבת לרעך כמוך" משמעות הדברים היתה אהבה בלי כל ביטוי מעשי לעומת זאת ב"דעלך סני לחברך לא תעביד" ישנה התגלמות של האהבה המופשטת מצד עצמה במעשים ["לא תעביד"!]

גם יסוד זה שלמדנו כאן הוא בכלל עיקר התורה על רגל אחת ונקוט כלל זה בידך!

ובגמרא בע״ז (י״ח, א) איתא כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו, אמר לו ר״י בן קיסמא, חנינא אחי, אי אתה יודע, שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדין היא קיימת. ואני שמעתי עליך, שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לך בחיקיך. אמר לו ר״ח בן תרדיון, מן השמים ירחמו. אמר לו, אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש.

היה כאן מחלוקת תנאים, איך עריך להתנהג במצב כזה שהרומאים שולטים על ישראל ולא מרשים לעסוק בתורה, האם צריך ללמוד תורה בסתר, כי ללמוד בגלוי זה התגרות, ואין לישראל זכויות להנצל מהם, וא״כ זה ודאי מות. או שצריך למסור נפש ע״מ למות, וללמוד תורה בגלוי. לכן טען ר׳׳י בן קיסמא, אם הרומאים יתפסו אותך, הם ישרפו גם את הספר תורה יחד. לכן עליך ללמוד בסתר. ור״ח בן תרדיון סבר שצריך ללמוד בציבור מתוך מסירות נפש ממש עבור התורה.

ממשיכה הגמרא ואומרת, שאחרי ששמע ר״ח בן תרדיון את דברי ר״י בן קיסמא, שאמר לו שהוא לא ינצל מן הרומאים אלא יתפס בידם וישרף. אמר לו, רבי מה אני לחיי העוה״ב. עונה לו ר״י בן קיסמא, כלום מעשה בא לידך. האם תוכל לספר לי מעשה שבא לידך, שעל ידו אוכל לדעת אם יש לך עוה״ב. אמר לו, מעות של סעודת פורים נתחלפו לי במעות של צדקה, וחילקתם לעניים, ולא גביתי אח״כ אותם ממעות של צדקה. אמר לו, אם כן, מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי.

ודברי הגמרא הזו פלא גדול, האם לא מספיק מה שר״ח בן תרדיון יושב ועוסק בתורה בציבור ומקהיל קהילות ברבים, ומוסר נפשו על קדושת ה', לקרוא תגר על הרומאים ולא להתפעל מהם ולהמשיך להפיץ תורה בעולם. אמנם מצד ההלכתי סובר ר״י בן קיסמא שלא זו הדרך. אבל מ״מ כיון שר״ח בן תרדיון סבור להלכה שכך צריך לנהוג, ודאי שיקבל על זה שכר לעוה״ב. למה הוא שואל מה אני לעוה״ב?

הסבר במעשה ריב"ק ורחב"ת

לאור זאת מתרץ נפלא הגר"י משה לוין בספרו "אגרת הידיעה" כי רחב"ת תפס שר' יוסי בן קסמא התכוין בשאלתו לא כהבנתנו הפשוטה, אלא התכוון לומר לו –

 אף אם אמנם עוסק אתה בתורה במסירות נפש השאלה היא האם הינך מקיים בפועל את הידיעות שבהכרתך האם הלימוד מחייב אותך והינך מקיים באופן מעשי את הנלמד? לכך שאלו "כלום מעשה בא לידך".

מצוות ללא ספק הוא מקיים הרבה, אך המעשה הנרצה הוא כשיש לאדם נסיון וקושי, וכאן היו אלה מעות סעודת פורים שנתחלפו במעות צדקה, ויש לאדם צד לומר הרי הכל בסה"כ לקדושה, מי לי סעודת מצוה מה לי צדקה, ובכל אופן התגברתי ועשיתי מעשה ונתתי הכל לצדקה.

והשיבו רחב"ת "מעות של פורים נתחלפו לי" תשובה ממין הטענה וכששמע ר' יוסי שאכן מקיים רחב"ת את ידיעותיו מן הכח אל הפועל מיד אמר "מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי" לאור עובדה זו מגלה לנו רחב"ת סוד גדול מיהו אדם גדול באמת זה לא אדם שבאופן תאורטי יודע מה לעשות וכיצד לעשות כי אם אדם שעומד איתן בנסיונות החיים המגשים את ידיעותיו בפועל ומקיים את דברי רבותינו במסכת קידושין מ ע"ב "גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה"

מי נקרא למדן

אמר פעם אדם גדול על א' שאמרו לו שהוא למדן. הוא מתמיד? – שאל. לא. הוא ממעט ללמוד. א"כ אינו למדן, השיבם. כמו שלא נגיד על אדם שהוא 'גנב' רק משום שיודע לגנוב, צריך שיגנוב בפועל כדי שנכתירו בתואר גנב, כך גם להבדיל בתואר 'למדן'.

משל לאצן באולימפיאדה

לאצן בעל שם עולמי, שלאור נסיון העבר ידוע שאין מי שישווה לו ואפי' מי שיתקרב אליו, היעלה על הדעת שבאולימפיאדה מיד יעלהו על המדרגות ויעניקו לו מדליה שהרי אין טעם לתחרות וממילא ברור שהוא המנצח? אנו מבינים שבלי לעמוד באתגר אי אפשר לתת מדליה, כך גם בענייני שכר קיום המצוות. חייב לקיים בפועל על מנת להחשב צדיק.

נסיון שייך גם באדם גדול כאברהם שכן רואים אנו בני אדם גדולים שיודעים מה צריך לעשות וכיצד לעשות אך אם הם מקיימים זה מהם והלאה ורבים הם הדוגמאות במקראות ואכמ"ל.

ונוהג היה ר' מנחם מנדל הרבי מקוצק לפרש את הפסוק דברים ל יד "בפיך ובלבבך לעשותו" בדרך זו אל תסתפק בדיבורים יפים ומליצות נאות ואפילו לא במחשבות טובות בלבד אלא העיקר "לעשותו" אמנם נכון שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אך אימתי? אם יש אחריה מעשה אבל מחשבה ללא מעשה נשארת בגדר מחשבת סרק

וכפי שאמרו חז"ל קידושין מ ע"א "מחשבה שעושה פרי [שקיים מחשבתו ועשה] מצרפה למעשה, מחשבה שאין בה פרי – אין הקב"ה מצרפה למעשה" אם כך העיקר הוא "לעשותו"!

וכבר הסביר המגיד מדובנא את דברי חז"ל "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" קידושין שם כי אין כוונתם על רעיון הלב בלבד שאם נצנץ במוחו רעיון לעשות איזו מצוה יהיה נחשב כאילו עשאה כי ההבטחות בלבד הם כאין וכאפס, אלא כוונת חז"ל על המחשבה וההסכמה ההחלטיים שגמר בדעתו לעשות המצוה וכבר הסיב אחריה את אופני קיומה אך על ידי איזה מקרה נאנס ולא הספיק לעשותה אז מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה כי מחשבה מעולה שכזו שקולה אצלו יתברך כמעשה אבל בדרך כלל העיקר המעשה "והכל לפי רוב המעשה"!

*

לא להבהל מנפילות, ולא לחשוש גם להרוס! | עת לבנות ועת להרוס

[לא להיבהל משינויים – ברוורמן יתד תשעד]

פרשתנו פקודי, פרשה העוסקת בסיכום הציוויים של השי״ת בבניית המשכן והקמתו בפועל.

נאמר במדרש: ״אמר רבי חייא בר יוסף: כל שבעת ימי המילואים היה משה מפרקו ומעמידו למשכן שתי פעמים בכל יום, רבי חנינא אומר שלש פעמים בכל יום״ (מדרש תנחומא י״א).

מפליא ביותר, לפי רבי חנינא משה רבנו הרכיב ופירק את המשכן עשרים ואחת פעמים במשך שבעה ימים!

כלומר שהמשכן על כל מאות פריטיו הוקם לשעות ספורות ופורק וחוזר חלילה!

מהו פשר הדבר? מהו המסר המסתתר מאחורי ההקמה והפירוק של משכן ד׳?

מבאר כ״ק בעל ״נתיבות שלום״ זי״ע על דרך העבודה וזה לשונו: ״תכלית היהודי והיעוד שלמענו ירד לעולם הוא ׳ושכנתי בתוכם׳ בתוך כל אחד ואחד, שיהודי יכשיר את גופו להיות מקום להשראת השכינה. כפי שמבארים בעלי החסידות את הפסוק ׳מעונה א־לוקי קדם׳, יהודי צריך לעשות עצמו מעון לא־לוקי קדם, זה עיקר העבודה של יהודי לעשות עצמו בית מקדש מעט שיהיה מקום להשראת השכינה״.

כפי היסוד שלימד הרבי הקדוש מקוצק זי״ע את בנו שהיה ילד קט ושאל את אביו היכן נמצא הקב״ה? ענה לו אביו היכן שנותנים לו להיכנס! עלינו להכניס א־לוקות בכל פינה ופינה בתוככי אישיותנו.

יוצא איפוא שהשכינה שורה במשכן, ואף שורה באדם.

בזוה״ק מבואר את פירוט הקשר בין המשכן לקומת האדם.

כידוע המשכן היה מחולק לשלושה חלקים: א. החלק הגבוה ביותר היה קודש הקודשים שבו היו הארון והכרובים.

ב. ההיכל בו היו המנורה השולחן ומזבח הקטורת. ג. העזרה בה היה המזבח החיצון.

כך גם בקומת האדם יש ג׳ חלקים:

המוח, הלב, והאברים. מוח האדם – מחשבה כנגד קודש הקודשים. היחס אל המוח כאל קודש הקודשים של האדם מחייבו לזכך ולטהר מחשבותיו במחשבות והרהורים טהורים וקדושים.

לאחריו הלב – הרצונות והתשוקות הם כנגד ההיכל שם שוכנת המנורה המאירה המסמלת את התורה הקדושה, על האדם לנתב את רצונותיו ותשוקותיו אל התורה ובכך להאיר את המקומות הנסתרים שבלבו באור התורה.

כן יש בהיכל את השולחן המסמל את החסד בשולחנו של האדם בהכנסת אורחים וכדומה.

 והחלק השלישי ־ האברים הם כנגד העזרה שבה המזבח אשר עליו זובחים את החומריות ומעלים כלפי מעלה.

כשם ששלימות המשכן נוצרה מכל חלקיו, כך השלמות של יהודי להיות מקום להשראת השכינה היא ע״י שיתקדש בכל חלקיו שיהיה ראוי להשראת השכינה. בכל הפרטים שיש במשכן וכליו והנהגתם יש משוואה בינם לנפש האדם והדרך להשראת שכינתו. כל פרטי ותכני המשכן, צורתו, הקמתו, ופירוקו, מסמלים הם לדורות בדרך משל ונמשל את הדרך להשראת השכינה בליבותיהם של עם ישראל.

נמצא איפוא שאף בעצם הקמת המשכן היה מסר ומקבילה לאדם וחייו.

משה רבנו מתייצב בשבעת ימי המילואים להקמת המשכן לעיני עם ישראל כדי להשריש בהם את הדרך אשר ילכו וינהגו לדורי דורות. מיותר לציין שכל פעולותיו היו בציווי השי״ת על כל פרט ופרט.

מה א״כ מלמדנו משה רבנו בהרכבה ופירוק המשכן?

מבאר כ״ק בעל ״אמרי אמת״ זי״ע דברים נפלאים וז״ל:

״בכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו, ולא לחינם עשה כן, משה רבינו הכין והשאיר כוחות של התחזקות על כל הנפילות בכלל ובפרט בכל הדורות, וזה מה שאמרו חז״ל המשכן נתקדש בעמידה ובפירוק ובמשיכה, שהפריקה גם כן הייתה ענין של קדושה, כי המעשים של משה רבנו היה לכל הדורות לכל הזמנים, גם לזמנים שאף על פי שהמשכן מפורק נוכל שוב להקימו, בכל מצב שהוא יש בכוחו של – ישראל לזקוף קרשי המשכן על ידי כוח התורה ועל ידי זה להשרות שכינה בתחתונים״ תרע״ה).

ללמדנו שאף אם האדם מרגיש "מפורק" מבחינה רוחנית, עליו לחזור ולהקים את ה"משכן" – החלק הרוחני שבאדם, וללמוד זאת ממשה שפירק כדי להראות לנו שיש להרכיב הגם שנתפרק!!

דברים זהים ובתוספת הארה כתב ה׳׳נתיבות שלום״ זי״ע וז״ל:

״התורה הקדושה מלמדתנו את הדרך ליהודי, שגם אם הוא התאמץ והתייגע לבנות את משכנו, ולאחר מכן נפל לגמרי וכל בניינו התפרק, אל יתייאש אלא יתנער מיד וישוב ויבנהו. ואסור ליפול ברוחו, ואפילו לאחר ירידה שכזו את מקדשו ונתפרק לגמרי עליו לחזר ולבנותו. זה ענין עבודת שבעת ימי המילואים לפרק את המשכן ולהקימו שוב.

וענין שתי פעמים בכל יום מרומז לבקר וערב, לעתים ׳המאירים׳ ולעיתים ׳החשכים׳. ומה הכוונה?

למדנו כ״ק בעל ׳ברכת אברהם׳ זי״ע כאשר שאל משה רבינו את השי״ת בסנה בתחילת שליחותו: ׳ויאמר משה אל הא־לוקים אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלוקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה ש אומר אלהם׳, ענה לו ד׳ תאמר להם: ׳אלקי אבותיכם שלחני אליכם׳(שמות ג׳ י״ג י״ד). [נדצ"ל אהי'ה אשר אהי'ה, אהי'ה שלחני אליכם] –

מבאר ה׳ברכת אברהם׳ עניינו של שם זה כשיהודי מקבל על עצמו מה שהיה היה, ומעתה בריה חדשה, אף שכבר קיבל על עצמו פעמים ונכשל, מקבלו הקב׳׳ה ברצון. רק תאמר "אהיה" – טוב מכאן ואילך!

מלמדתנו התורה הקדושה בעניין שבעת ימי המילואים שפרקו והקימו כ״א פעמים בגימטרייה השם הק׳ ׳אקיה׳, המסמל התקווה של היהודי בכל המצבים בזמני או ח״ו החושך,

לא להתייאש אלא להקים את עצמך ולקבל מחדש עול מלכות שמים!

שבע יפול צדיק – וקם!

אך בנוסף יש בסיפור מכונן זה תמרור דרך ותובנה לחיים: ״לא להיבהל משינויים״.

בנית משהו בחיים והנה משהו השתבש, אל נא תיבהל לפרקו אם זה מה שנכון לעשותו כעת! ואם לאחר מכן צריך לבנותו שוב – בנה שוב! העיקר לא להיות מקובע, חיי האדם הם דינאמיים ותנודתיים.

יש תקופות של ״עת להרוס״ ויש של ״עת לבנות״. תפקיד האדם בעולמו היא בניית אישיותו ע״י התמודדות במצבים משתנים. וביותר מכך אפילו אם הפירוק נגרם בשגגה או בזדון ע״י חטאיו ובנינו שלו נחרב, אל לו להישבר ולחדול אלא לאסוף עצמו לשוב. ולבנותו מחדש.

[פ' בראשית תשס"ט] המעשה באדמו"ר מאוז'רוב בעל האש דת שפ"א נכנס אליו יהודי שהיה מנהל קהילה וביכנ"ס עם רב גדול והכל התנהל למישרים, עד שלאחרונה נכנסו מתפללים חדשים שהחלו לערער על אמינותו, יושרו, מסירותו ועוד.

שאלו הרבי- "מה אני עושה באמריקה"?

הלה לא הבין. הסביר הרבי הרי כשבאתי לכאן לא היה כאן כלום. שממה רוחנית, אז מדוע הגעתי?

והרב ענה. סבי היה השלישי לשושלת אוז'רוב. אבי היה רב העיירה. סבי נפטר. אבי התמנה לאדמו"ר, ואותי מינו לרב. פתחתי ישיבה וארגנתי שיעורי תורה. הוצעו לי רבניות בערים גדולות אך סירבתי. פרצה מלחה"ע הראשונה הרוסים נכנסו ושללו ובזזו והרסו ושרפו הכל. חזרנו לעיירה והאצתי בתושבים להחל מחדש. במחלת דבר שפרצה איבדתי את אשתי ושלשת ילדי.

באותה שנה נפטר גם אבי. ירשתי את האדמו"רות. הוקם ביהמ"ד וישיבה בניתי ביתי מחדש.

באוז'רוב התגורר דוד קשיש קרוב משפחה והתקבצו סביבו כמה נרגנים שטענו שהרבנות ראויה לו ואף האדמורו"ת…הם היו מיעוט מבוטל. אולם רק הרחתי ריח של מחלוקת וברחתי כל עוד רוחי בי. עד לאמריקה. שלא יפתוני לחזור.

והיום אוז'רוב שוב חרבה. הנאצים פלשו לעיירה, העמידו את היהודים כצופים משני צידי הכביש והוציאו את הרב הקשיש מביתו עקרו את הארון קודש ובו סה"ת והעמיסוהו על גבו והריצוהו בלעג ובשחוק עד שכרע כשל ונפל ונקבר תחת ארון הקודש. הי"ד.

שמע לקולי שוב לביתך חשוב על הסיפור. מחר נדון בו שוב.. למחרת הגיש הלה את התפטרותו.

היה זה בערב חג הסוכות בתקופת זקנותו המפלגת של מרן בעל ״החפץ חיים״ זי״ע. לאחר פטירת הרבנית, נישא מרן בשנית. חג הסוכות מתקרב. יהודים מתכוננים לחג. למרות חולשתו וגילו, היה בונה החפץ חיים את סוכתו בעצמו, ניגש הוא לבנותה במקומה הקבוע כמדי שנה ושנה. עם סיום בנייתה, הביטה הרבנית על הסוכה ומיקומה ואמרה: ״ר׳ ישראל מאיר, המקום שבנית את הסוכה לא כל כך נראה לי, אולי תבנה אותה שם?״. והצביעה על מקום אחר. בלא אומר ודברים, פירק מרן את הסוכה, והעתיקה למקום עליו הצביעה רעייתו. כאשר סיים את בניית הסוכה, הופיעה הרבנית, ואמרה: ״האמת, ר׳ ישראל מאיר, הצדק עמך… המקום המקורי שבנית את הסוכה באמת טוב יותר…״ בלא אומר דברים בלי טרוניה עם אותם פנים מאירות פירק מרן את הסוכה, והחל בונה אותה שוב במקומה הראשון. סיפור זה סיפרה הרבנית בעצמה ע״ה.

נעצור רגע ונתבונן בסיפור מפליא זה הממחיש כיצד נראה יהודי בגיל גבורות שזכה לעדן את אישיותו בסטנדרטים מוסריים כמעט בלתי נתפסים בבניית ״סוכת שלום״ בביתו. מעשה זה ממחיש את שנאמר בחז״ל: ״תלמידי חכמים ככל שמזקינים יותר דעתם משתבחת״. האדמו"ר בעל חידושי הרי"ם ששרף את מחברת חידושי תורתו שנרמז לו שאולי אינה לש"ש והחל לכותבם מחדש. חזק חזק ונתחזק.

*

סוף מעשה במחשבה תחילה

[מעין גנים ח"א]

ספר שמות פרק (לח כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: (כב) וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת משֶׁה: (כג) וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ: (כד) כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:

כשנבנה המשכן היה צריך ב׳ מנינים וחשבונות בו.

א) בשעת עשייתו, כמה נתנו ישראל, ומה עשו מן התרומה, והאם מתאים הכסף והנחשת שקיבלו העושים, לכלים שעשו.

ב) יש עוד חשבון, בשעת המסעות, כאשר מפרקים את המשכן, ומטלטלים את הכלים ממקום למקום, שצריך לספור את הכלים עצמם, ולבדוק שכולם יגיעו למקום החדש, ושום כלי לא יאבד בדרך, אלא הכל יהיה במספר ובמנין.

ועל זה אמרה התורה אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה. התורה באה כאן לפרש את המנין של התרומה של הזהב והכסף והנחשת, וזה נעשה על פי משה.

אבל תדע שזה היה רק מנין של פעם אחת. אבל באמת היה צריך מנין תמידי בכל פעם בשעת המסעות, וזה היה עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרן הכהן.

ואח״כ אמרה התורה שבצלאל עשה את כל אשר ציוה ה׳ את משה. ואתו אהליאב בן אחיסמך, שהם העושים הממונים על העשיה, ותדע שעשו בנאמנות. ומלבד זה נפרש לך כמה היה תרומת הזהב והכסף והנחשת, ומה עשו מן הכסף והנחשת.

ולפ״ז נמצא שהקדימה התורה את מנין הכלים עצמם בשעת המסעות ע"י אתמר, והודיעתנו שגם שם היה הכל כראוי, כי איתמר היה ממונה על זה. ורק אח"כ חזרה התורה לפרש את המנין של עשית המשכן.

ולכאורה הדבר מוקשה, שהסברא היא הפוכה ממש. שקודם היה לתורה לפרש את המנין של עשית כלי המשכן, ואח"כ להוסיף שגם המנין שהוצרך בשעת המסעות היה כראוי!?

כאן לעומת זאת רואים שהתורה הפכה את הסדר, ומיד כשהודיעה התורה שרוצה לומר את חשבון נדבת המשכן שנעשה ע״פ משה, באותו פסוק עצמו הודיעה שהמנין שנעשה במסעות נעשה ע׳׳פ איתמר, ורק אח"כ התחילה לפרש את המנין הראשון. ולא מובן מדוע בחרה התורה להדגיש קודם את המנין של הכלים בשעת המסעות, ורק אח״כ את המנין של עצם עשית כלי המשכן?

ד

ושאלה מעין זו יש לנו לשאול עוד בפרשת נשא. הנה בפרשת נשא מפורש שהנשיאים השיגו בדעתם להביא חנוכת המזבח ביום המשח אותו בר״ח ניסן. וכתוב שם (ז׳, א׳) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגר ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם וגו/ ויביאו את קרבנם לפני ה׳ שש עגלות צב ושני עשר בקר וגו׳ ויקריבו אותם לפני המשכן. למה הביאו הנשיאים את העגלות והבקר, כדי שיוכלו לשאת את המשכן בשעת המסעות, את הקרשים והעמודים והיריעות וכר, והקב״ה אמר למשה לקבל מהם את מנחתם.

ואח"כ כתוב שם (פסוק י׳) ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו, דהיינו להביא את הקרבנות הראשונים שיקריבו על המזבח. והקב״ה אמר למשה שיקבל מהם, והם יקריבו כל אחד ביומו. ופירש״י שם, ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח, לאחר שהתנדבו העגלות והבקר לשאת את המשכן, נשאם לבם להתנדב קרבנות המזבח לחנכו עכ״ל.

מפורש מדברי רש״י שדבר ראשון שעלה בדעת הנשיאים ביום שהוקם המשכן, הוא, איך ישאו את המשכן, ולכן התנדבו את העגלות ואת הבקר. ולאחר שהתנדבו את העגלות והבקר, אז קיבלו השגה נוספת מן השמים, ונשאם לבם להתנדב קרבנות לחנוכת המזבח.

והדבר הוא פלא ממש, הרי דרכו של עולם שקודם אדם משים לבו למה שלפניו ואח"כ לדברים הרחוקים שלאחר זמן. והיה צריך להיות שדבר ראשון יביאו הנשיאים בר״ח ניסן את הקרבנות לחנך בהם את המזבח עתה, שזה יקריבו מיד. ורק אח״כ יוסיפו להתנדב גם עגלות ובקר למסעות, שזה לא דחוף כלל עכשיו. וכאן כתוב שקודם חשבו על המסעות, ורק אח״כ נשאם לבם להקריב קרבנות לחינוך המזבח. ולמה הבינו הנשיאים שמה שנערך למסעות חשוב יותר ממה שעומד לפניהם עכשיו.

והוא ג״כ כעין השאלה ששאלנו כאן בתחילת הפרשה, למה בשמודיעה התורה שהיא עומדת לפרש את מנין תרומת המשכן שניתן ע״פ משה, עוד לפני שמתחילים בכלל לדבר על מעשה המשכן, מקדימים מי הממונה על הכלים בשעת המסעות, ותדע שזה היה עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרן הכהן. ומה דחוף כ״כ לדבר על המסעות, עוד לפני שדיברת על מה שעומד לפניך כאן, שהוא לפרט את מנין התרומה למשכן. הרי הם עדין לא נסעו, וכאן יש כלים שצריך לפרש את החשבון של התרומה שנדבו עבורם, למה החשבון של המסעות נמצא בעדיפות ראשונה.

ה

ויתכן לפרש את הענין בדרך משל. לאדם שהוכתר להיות מלך, שעתה מוטל עליו לדאוג לרווחת תושבי המדינה. ויש מלך שמיד יתחיל לראות מה יכול להיטיב לאנשי המדינה בענינים הפנימיים כגון תיקון הדרכים וסיוע בפרנסתם. ואינו משים אל לבו עתה להקים צבא שיוכל להתמודד עם האויב, מאחר שלא נראה שום מלחמה כעת. אבל יש מלך שדבר ראשון חושב האיך להכין עצמו לקראת מלחמה אף שכעת אין מלחמה, כי מבין שאם יהיה מלחמה והוא לא יהיה מוכן, כל אנשי המדינה יהיו בסכנה גדולה. ורק אם יוכל לעזור עוד, יעזור בענינים הפנימיים של המדינה.

ומי צודק יותר. הנה הראשון שדואג על המצב ההוה להיטיב עם בני המדינה כעת, מצד אחד הרי נהנים ממנו יותר. אבל בזמן מלחמה, כל מה שנהנו לא יועיל כלום, כי בודאי יפלו, מאחר שלא הכינו את עצמם קודם. והשני אף שלא היטיב הרבה עמהם, אבל מ״מ כיון שהכין עצמו לזמן מלחמה, הנה מצבם של בני המדינה יותר בטוח, אע״פ שלמעשה לא נהנו הרבה מן המלך. ובוודאי שהשני צודק יותר, כי עדיף מעט ובטוח, מהרבה ולא בטוח.

וכן מצאנו במשלי (ט״ו, ט״ז) טוב מעט ביראת ה׳ מהון רב ומהומה בו. וכתיב עוד (שם ט״ז, ח׳) טוב מעט בצדקה מרוב תבואות בלא משפט. וכתיב (שם י״ז, אי) טוב פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. וכתיב בקהלת (ד/ ר) טוב מלא כף נחת, ממלא חפנים עמל ורעות רוח.

והרי לנו שההבנה המוקדמת מפני כישלון גדול, היא עדיפה, מלדאוג רק למצב ההוה, ולהתעלם ממצב הכישלון שיוכל להגיע.

וכמו כן יש ג׳׳כ בעניני עבודת ה׳. יש אדם שמסתכל רק על ההווה, ומנסה לעבוד את ה׳ כפי מה שיכול כעת ביום זה. ויש מי שמתכנן מעתה איך להתמודד בזמני נסיון שיגיעו לו בעתיד. ובודאי שהשני עדיף שעיניו צופות למרחוק, ולא רק למה שעומד לפניו.

ומצאנו בספר הישר לרבינו תם בשער השישי דברים נפלאים בענין זה.

שם מדבר רבינו תם שבעניני עבודת ה׳ יש ענינים רבים המבטלים אותה. ואחד מן הדברים הוא מאורעות העולם. וכותב שם וז״ל: המידה השישית, הקורות והתלאות הבאות על בני אדם, כגון חידושים רעים או טובים, או שיהיה במצור, או יעלה למעלה גדולה, או ירוויח הון, או שיקחוהו בשבי, או יאבד לו ממון, או יחלה הוא או אחד מבני ביתו, או יהיה גולה מארצו, או חבוש בבית הסוהר, או ימות אחד מאוהביו, כל אלה החידושים ורבים כהם, יטרידו לב בני אדם מעבודת האל, וישכיחוהו אותה ויסירוה מלבו.

אך בעת הזאת ידע ויבחן שכל כל משכיל, החזק הוא הרפה כי אם יהיה חזק ואמונתו קיימת, לא יוכלו כל החידושים לחסר מעבודתו, כאשר לא יוכלו הרוחות החזקות לעקור ההר הגדול ולהמישו ממקומו, כן השכל החזק והאמונה העיקרית, לא ימישום כל אלה המאורעות.

וצריך האדם ליזהר בעת הזאת, וידע כי על זה התנאי בא בברית עם אלהיו. ואחרי אשר התנה על נפשו לעבוד אותו, צריך להשלים נדרו ולקיים איסרו. וצריך לו להכין לב חזק ואמיץ לקבל המאורעות, ויחשוב בהם בטרם בואם, וימתינם בכל יום ובבל שעה ובבל חודש. ויאמר בלבו אם לא יבואו היום המאורעות, יבואו מחר. ואם לא יבואו למחר יבואו לאחר מחר. וכשיעשה זה, ויהיו עיניו ולבו בהם, כשיבואו המאורעות, לא יטרידוהו, ולא ישכיחוהו העבודה, כי ימצאוהו מזומן לקבל אותם.

וזה מעשה הצדיק, כי יחשוב וידע, כי העולם נוה התלאות, ועל כן עיניו ולבו בהם בכל רגע, ועל כן לא יטרידוהו כשיבואו, ולא יחרידוהו. אך יחרידו למי שהוא בטוח בעולם, ויאמר כי לא תבא עליו צרה, וכי שלוותו תעמוד עליו. ועל כן כשיבא עליו הפך מאשר חשב, יחרד ותאבד דעתו ואמונתו ועבודתו.

וצריך למשכיל לשמור נפשו תמיד, ואל יבטח בטובת העולם רגע, רק ידע כי התלאות מזומנות לבא, ובזה יצליח ותתקיים עבודתו. עכ״ל ספר הישר.

ומפורש מדבריו שאדם צריך לצפות למרחוק, ולהכין עצמו למצבים שיוכלו להגיע, כדי שלא יגיעו אותם מצבים וימצאו אותו בלא הכנה, שאז הוא נפילה ודאית. וגם חז״ל תבעו מהאדם שיכין עצמו לעתיד, כמו שאמרו באבות פ״ד משנה ט״ז העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העוה׳׳ב, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, ואמרו בעירובין כ״ב א׳ היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם. ואמרו בע״ז ג׳ א׳ מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ואמרו בקה״ר פרשה א׳ סימן ט״ו העולם הזה דומה ליבשה והעוה״ב דומה לים, ואם אין אדם מתקן לו ביבשה מה יאכל בים.

מי שטרח בע"ש יאכל בשבת.

לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם.

שמח בחור בבחרותך והלך בדרכי ליבך ודע כי על הכל יביאך האלקים במשפט.

ו

וכמו כן בעניני המשכן, שהכל יסודות לעבודת ה׳. שלימות הכל, לצפות לעתיד ולראות איך ניתן להתכונן מעכשיו לזמן שיוכל להיות תקלות. ולכן כאשר באה התורה לספר מנתינת המנין שנתן משה רבינו על התרומה שקיבל, הנה עמד לפניו ב׳ מנינים. א) לשים לב למנין שקיבל לתרומת המשכן, האם הוא מדויק. ב) לשים לב לעוד מנין, בשעת המסעות, כאשר מפרקים את כל המשכן והולכים ממקום למקום, שאז צריך לשים לב שלא יאבדו הכלים, וכל מה שיצא ממקום מסויים יגיע למקום השני.

ומצד אחד יותר נח להתרכז במנין העומד לפנינו כעת, ולבדוק כמה נתנו ישראל למשכן, ומה נעשה מזה. אבל באמת המצב הזה הוא בטוח, כי כל הכלים נמצאים לפנינו. אבל יש לפנינו עוד מנין בשעת המסעות, שאז יש חשש גדול שיאבדו כלים. ואם לא נכין את עצמינו כעת למצב זה, ונחכה עד שיוצרכו ליסוע, סביר להניח שכיון שלא יהיו מוכנים למסע, יאבדו חלק מן הכלים, ולכן הדבר הראשון שהיה צריך לדעת הוא, שיש אנשים שממונים על הכלים בשעת המסעות והם הלויים, ואיתמר ממונה עליהם. כי מצב זה הוא יותר מסוכן אף שהוא רק לעתיד, וכעת אינו נוגע למעשה.

וכמו כן הנשיאים כשבאו לחנוך את חנוכת המזבח, עוד לפני שחשבו מה להקריב כעת, היה דעתם מה לעשות כאשר המשכן יצטרך ליסוע מכאן, איך נעשה שהמסע יעבור כראוי ובקלות ולא יפגע בכלים. ולכן קודם כל התנדבו עגלות ובקר לשאת את הכלים במסעות, ורק אח"כ התנדבו קרבנות להקריב עתה לחנוכת המזבח.

וכל זה הוא לימוד גדול לעבודת ה׳. שאע״פ שיש אדם שקשה לו לתכנן את העתיד ומנסה לשמור את ההוה, וגם זה דרגה. אבל השלימות הוא, שאדם יחשוב

גם על העתיד, ויראה מה הוא יכול לעשות כדי להתכונן למצב של העתיד, ואם יודע שיוכל ליפול, ישמר מזה בעוד מועד.

כמו אדם שיודע שיש אצלו ימים שאינו לומד בהם כראוי, כמו יום שישי ושבת ומוצאי שבת, או ימי חג וכדומה. הנה מבעוד מועד הוא כבר קובע לו חברותא לזמנים אלו, כדי שיהיה לו יותר מחויבות ללמוד. או כמו שכתב בספר יסוד ושורש העבודה, שביום פורים אם יצא מבית הכנסת לביתו מיד לאחר התפילה, הנה מחמת מצוות היום והטרדות, יתכן מאוד שלא ילמד תורה בכלל כל היום, לכן הוא מציע לו שישאר בבית הכנסת ללמוד לפני שהולך לביתו, כדי לחטוף לכל הפחות את מה שניתן לחטוף. זה אדם שצופה את העתיד, ומקדם את פני הקושי. וזהו השלימות בעבודת ה׳, וכמו שנתבאר בס״ד.

הרב מבריסק שנשאל על כך שהוא תמיד חושש ממה שיכול לצאת מכל שינוי וכד' ושאולי יש בכך "נרווים" והוא השיב כשהצביע על היער ואמר מה אעשה והקב"ה נטע בי כח לראות את היער הזה ולצפות בעץ שבסופו? יש שרואים רק עד האמצע, ויש רק את השורה הראשונה, ויש שאף את העץ הראשון לא רואים…

החזו"א ואותו האדם ששלח לו שאלה ולא השיב, ולבסוף הגיע לב"ב והחל לשוחח עמו ודחף לעברו על השלחן מעטפה, והחזו"א דחפה בחזרה, וחוזר חלילה כמ"פ עד שא"ל החזו"א שאם לא יקחנה אליו- הם לא יוכלו להמשיך לשוחח. וכך היה. לאחמ"כ הסביר לבאי ביתו שהקהילה שם שאלוהו שאלה ולא רצה כלל להשיב מפני שידע שמה שיאמר יסלפו את דבריו, וכשראו שאינו משיב החליטו להכניס לו מכתב ולומר שהוא הסכים הסכמה שבשתיקה… אך החזו"א שקלט זאת לא הסכים אפילו לקרוא את המכתב. לאחר כשבוע פגש אותו בן בית את העסקן שהיה אצל הרב בת"א, והלה התפעל מחוכמתו של החזו"א וסיפר לו כיצד החזו"א לא רצה אפי' לקחת את המכתב, וסיפר לו את תוכניותיהם, השיבו אותו בן בית – גם את זה החזו"א ידע…

הרב מבריסק שביקש שבני ביתו יעירוהו אפילו באמצע הלילה אם יבואו לבקשו. בשתיים בלילה דפקו כמה מחברי הוועד של הקהילה על דלתו חרישית. הם שמעו שהרב ישן ובאו לחזור על עקיביהם, אך בני הבית א"ל שהרב ביקש להעירו. הרב קם והלך עמהם לבית הוועד. כשחזר נשאל מה הייתה הבהילות? והשיב לו הרב שע"פ תקנת הקהילה אין אפשרות להעביר החלטה בלי הסכמת הרב. הם רצו להעביר החלטה שהם ידעו שאני מתנגד לה, ולכן סיימו באמצע הלילה כדי שיוכלו לומר שחיכו לי, ולבסוף לעשות ככל העולה על רוחם, ולרחוץ בנקיון כפיהם ולומר "חיכינו לרב אך הרב היה ישן"…

הרב שך ותחזיותיו על פירוק גוש קטיף ושיחזירו את ירושלים, דבר שלעת עתה לא קרה רק בגלל שהערבים לא הסכימו לקבל ולסיים הסכסוך…

*

האדם שופט זולתו כפי חסרונות עצמו | ראיה סובייקטיבית מול מציאות אובייקטיבית

[במקום מחשבותיו שם נמצא האדם – מתוק האור]

אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה (לח, כא)

אלה פקודי – כפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכו לכסף ולזהב ולנחושת ונמנו כל כליו לכל עבודת (רש״י)

מיד לאחר שהסתימה מלאכת המשכן עומד משה רבנו ומוסר לעם ישראל דין וחשבון על כל העבודה ומראה להם להיכן הפנו כל תרומותיהם.

מה היתה הסבה לכך?

המדרש מבאר (ילקוט שמעוני שמות לח, רמז תטו) על הכתוב: ״והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה״,

מלמדים אותנו חז"ל שהיו בעם ישראל שני סוגי ׳מתבוננים׳ – אלו שדרשו אותו לשבח ואלו שדרשו אותו לגנאי:

״רבי ;צחק אומר, לשבח היו אומרים: ׳אשרי יולדתו של זה, כל ימיו הקדוש ברוך הוא מדבר עמו, כל ימיו הוא מושלם להקדוש ברוך הוא׳.

והביטו אחרי משה רבי חמא אמר לגנאי היו אומרים ראה צוארו ראה שוקיו ראה כרעיו אוכל משל יהודים שותה משל יהודים וכל מה שיש לו משל יהודים. וחברו משיבו ריקה אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר... כיון ששמע משה כך אמר להם חייכם משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון שנאמר אלה פקודי המשכן.

המדרש תמוה – כיצד יתכן שאנשים אמרו על משה שהוא גנב? פה שדיבר עם השכינה? מי שהניח כסף וזהב והלך לטפל בארונו של יוסף?

הגמ' מספרת מעשה באותו האיש [סוטה דף מז עמוד א]

יהושע בן פרחיה מאי היא כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה ר' יהושע בן פרחיה אזל ערק לאלכסנדריא של מצרים כי הוה שלמא שלח ליה שמעון בן שטח מני ירושלים עיר הקודש לך אלכסנדריא של מצרים אחותי בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה אמר ש"מ הוה ליה שלמא כי אתא אקלע לההוא אושפיזא קם קמייהו ביקרא שפיר עבדי ליה יקרא טובא יתיב וקא משתבח כמה נאה אכסניא זו א"ל אחד מתלמידיו רבי עיניה טרוטות א"ל רשע בכך אתה עוסק אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה.

נורא למתבונן! מדובר כאן בתלמיד של תנא, שחושב על הרב שלו שהוא נמצא בבוץ שבו הוא שרוי!

כדי לדון לכף זכות צריך מידות טובות. שהרי בעל מידות רעות חושב על אחרים כפי מידותיו. כפי שביאר העץ יוסף [על סוטה כא] 'המכריע אחרים באורחותיו הרי הוא רשע ערום'– זה שחושב על אחרים רע כמו שרואה באורחותיו שלו, וחושב שגם לאחרים ישנם אותם מידות רעות כשלו.

נקודת המבט של האדם על העובדות נובעת מנקודת ההשקפה ו'מהיכן שהוא מונח'.

שני אנשים יושבים בשוק ומשוחחים. מתקרב אליהם אדם, אחד מביט כלפי מעלה, והאחר – כלפי מטה, מה ההבדל? הראשון ספר והשני סנדלר…

תינוק מכניס כל דבר לפה. אדם מבוגר לא, מדוע? משום שלאדם מבוגר צרכים רבים, אך לתינוק יש רק צורך אחד – לאכול! ולכן הוא בוחן כל דבר דרך הפה!

אשה הרה הולכת ברחוב, ובטחון שלאחרונה הרבה נשים בהריון…

הסטייפלר ראה בערב סוכות עם הגרח"ק ליד הירקון כשהלכו לקטוף ערבות – ירוקת במים. הוא מיד קרא לגר"ח שישים לב – הנה ירוקה שע"פ המים! מי שמונח בלימוד – מיד שם לב ללימוד!

הגר"י לוינשטיין פעם קיבל פרימוס מארה"ב, היה צורך להרכיבו, בני הבית הסתבכו, והוא המליץ לחפש בקרטון מן הסתם יש חוברת הוראות. וכך באמת התברר. באותו הרגע קפץ הרב מכסאו ואמר – הרי לנו ראיה שתורה מן השמים! התלמידים לא הבינו, והרב הסביר – אם לפרימוס פשוט יש חוברת הוראות, לאדם כל כך מורכב – אין דף הוראות מהיצרן – הבורא ישתבח שמו?

היכן שהאדם נמצא – משם נקודת המבט שלו!

הרב שטינמן פעם סיפר לרב לוינשטין על בעל עסק שגנבו לו ציוד, והציב מצלמות והתברר שזה שחשד בו אכן גנב באופן רשמי… הוא קרא לו והציג לו את העובדות. הלה התעלף. אמר הרב בקול בוכה – וכמה פעמים אנו נצטרך להתעלף כשיראו לנו את מעשינו בעולם האמת?…

אנו מן הסתם היינו מתעסקים בפקנטריה, אך הרב – מיד למד מזה מוסר.

כך גם הח"ח שהסיק מהטרנזיסטור ש'סוף דבר הקול נשמע'…

מעשה ושאל אדם את הרב מבריסק חז"ל אומרים שתכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד וכך נזכר ברבש"ע.

אצלי אין הדבר מזכיר כלל את כסא הכבוד, איך חז"ל דורשים דבר כה משונה??? אולי הזכרון שלי לקוי או שיש לי בעיה בראש אם אינני נזכר בכסא הכבוד…???

השיב לו הרב חז"ל אומרים שאסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה שלא יבוא לידי הרהור עבירה, האם אתה מבין את זה? זה מובן בהחלט, השיב האיש הוא רואה את הבגדים ונזכר באשה.

ובכן השיב הרב – זכרונך אינו לקוי, הוא מתפקד היטב, אין לך בעיה בראש, אלא 'במקום שבו מונח הראש'… אם הייתי שקוע ביראת שמים היית נזכר בכסא הכבוד, אך הנך שקוע בדברים אחרים ובהם אתה נזכר כשאתה רואה בגדי צבעונין…

לאור זאת תיושב התמיהה בה פתחנו. איך יתכן שיחשדו במשה שמא גנב לכיסו???

אדם שופט את האחר כפי נקודת המבט שלו. הוא חושב על הזולת כפי שחושב על עצמו, מה אני הייתי עושה בכזה מצב. וכשהוא שומע שאצל משה עברו מליונים – הוא אומר לעצמו היתכן שיעברו מליונים אצל אדם ולא ידבק בו משהו??? אצלי בטח חלק היה מחליק לכיס מבלי שארגיש… אז אל תספר לי סיפורים שמשה קורץ מחומר אחר…

אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבנ"א, ואם ראשונים כבנ"א אנחנו כחמורים ולא כחמורו של רפב"י.

ביאר הגר"י סרנא מה הפשט אנו כחמורים? חמור כשרואה אדם חושב לעצמו זה בטח חמור משודרג, קצת יותר מפותח… שמסוגל לעשות דברים שחמור רגיל לא מסוגל…

כך גם בנ"א שרואים מלאך מתחילים לחשוב במושגים של בנ"א – הוא בטח מסוגל לעוף בשניה מה שאנו נלך בשנה תמימה… מין 'סופרמן מושלם'. והאמת שהמלאך אינו אדם משודרג כפי שהאדם אינו חמור משודרג. זהו מין אחר כלל.

כך הביטו החכמים על הראשונים. הם מסוג שונה לחלוטין, כפי שחמור שונה מבנ"א במהות ולא רק בשינויים קוסמטיים.

עלינו להשתחרר מעולם המושגים שלנו ולהתבונן על הקדמונים במבט מרומם כראוי להם! אם היו נוהגים כך עמ"י – ללא כל ספק לא היו טופלים על משה עלילות שוא שאף על דעתו הקוה"ט לא עלו חלילה!

*

מחצית השקל – אנחנו רק חצי!

[פ' שקלים [מתאים גם לפרשת כי תשא, מהעלון 'מתורתו של האוה"ח הק" פ' פקודי תשס"ה גליון י"א]

ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה' את משה, והקשה רבינו האוה"ח הקדוש דהרי לא כולם עסקו בעשייתה אלא החכמים עשו המלאכות?

ותירץ רבינו, דכאן הראה ורימז הקב"ה דקיום התורה יכולה להתקיים רק במחברת הכללות, שבני ישראל יזכו זה לזה. והתורה ניתנה לקיים רק ע"י כללות ישראל, שכל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה, וגם התריג מצוות אי אפשר לכל אחד לקיים, שהרי ישנם מצוות שנוהגים רק בכהנים ולויים והאיך יוכל כל אחד להשלים תיקון לרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, אשר המצוות הם מכוונים נגדם, אלא על כרחך שכ"א מקיים כל התריג מצוות ע"י חיבור כללי של כלל ישראל.

וזהו כוונת הפסוק וכל בני ישראל עשו, הגם שחלק מהם רק הביאו נדבה, אעפי"כ נחשב שכולם עשו, וכאילו כל אחד מישראל הביא כל הג' מינים שבנדבה ועשה כל המלאכות האמורות.

ובזה מפרש רבינו הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" – שהתורה אומרת שצריך לאהוב חבריך, כיון שהוא "כמותך", שעל ידו נשלם תיקון לרמ"ח אברים ושס"ה גידים שלך, כשאתה אוהב את חבירך, וא"כ חבירך אינו אדם אחר, אלא אתה עצמך ואחד מחלקיך עכ"ד רבינו.

ובס' "בית שמואל אחרון" עה"ת פירש בדרך נפלא דברי הגמ' בשבת (ל"א א) דנכרי אחד בא אצל הלל שילמדו כל התורה כולה על רגל אחת, והשיב לו זה כלל גדול בתורה, ואהבת לרעך כמוך, ואידך פירושא זיל גמור ופירש דהוא שאל את הלל האיך יוכל לקיים כל התורה ב"רגל אחד" דהיינו בגלגול אחד ולא יצטרך להתגלגל עוד לעוה"ז כדי שיוכל לקיים כל התריג מצוות שלא יכל לקיים בגלגול אחד, וע"ז אמר לו הלל דישנם ב' דרכים דעל ידם אפשר לקיים כל התריג מצוות בגלגול אחד, הא' – ואהבת לרעך כמוך ע"י האחדות וכנ"ל והב' "אידך פירושא זיל גמור", ושאר המצות שלא יועיל זה, כגון מצות שאינן שייכות בזה"ז, זהו "ואידך"- ושאר המצות- ע"י שיעסוק בתורת והלכות המצוות שאינו יכול לקיים, נחשב כאילו קיים אותם, וכדברי הגמ' כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה יעו"ש.

[והוסיף בארשת שפתינו פ' קדושים עמ' נא לרב שלוזינגר, ומעתה יומתקו מדבש דברי חכמינו ז"ל שאמרו במתק לשונם ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה כלומר על ידי שתאהב את חבירך ותתקשר עמו בהיותך מקיים המצוות עי"ז אתה בורר לו מיתה יפה שלא יצטרך להתגלגל שנית להשלים המצוות שלא יהיה יכול לקיימן כי המצוות שאתה מקיים נחשב כאילו גם הוא קיים אותן]

[תוספת חדשה מגליון פנינים נשא תשע"א:

רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא (פסחים סח:) ומסביר רש״י: שרב יוסף ביום טוב של שבועות אמר לאנשי ביתו, הכינו לי ״עגלא תילתא״ – עגל שלישי לבטן, שנולד השלישי, דמובחר הוא ביותר. והסביר את עצמו ואמר: ״אי לאו האי יומא״ – אם לא אותו יום של מתן תורה שבשל כך זכיתי ללמוד תורה. ״דקא גרים״ – שנתרוממתי, ״כמה יוסף איכא בשוקא״ – הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ואז מה היה ההבדל ביני לבינם… אך הרה״ק בעל הקדושת ציון מבאבוב זי״ע נתן כאן הסבר שונה ומיוחד, וזאת באמצעות הקושיא שכולם שואלים: שלכאורה צריכים להבין איך רבי יוסף התפאר בתורתו ואמר דבר הנראה כגאוה? אלא ההסבר יובן ע״פ דברי המפרשים ששואלים: איך יתכן שאדם יקיים כל התרי״ג מצוות, הרי, יש מצוות הנוהגות רק בחלק מסוים מעם ישראל, כגון מצות פדיון הבן, שנוהגת רק אצל ישראלים ולא אצל כהנים ולויים. ויש מצוות הנוהגות רק בתנאים מסוימים, כגון מצות יבום וחליצה, שנוהגת רק כאשר ״ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו״ (דברים כה. ה). וכיוצא בזה. ותירצו על זאת: דיש שלשה דרכים אשר בהם יכול להחשב לאדם כאילו קיים כל התרי״ג מצוות. א. על ידי גלגול, שנשמתו חוזרת לעולם בגוף אחר, פעם אצל החלק של העם שנוהג בו המצוות החסרות לנשמתו, ופעם אצל מי שיהיה לו בו התנאים הצריכים לקיום המצוות החסרות לנשמתו. וכדומה. ב. כאשר יתנהג באהבה ובאחוה עם בני אדם, כי על ידי האחדות נחשבין כל ישראל כנפש אחת, וממילא, כשזה מקיים מצוה זו וזה מקיים מצוה זו, הרי כאילו כל אחד מקיים כל המצות. ג. על ידי לימוד התורה של כל מצוה ומצוה. כמו שאמרו חז״ל: כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו׳ (מנחות קי ע״א).

והנה, בעת מתן תורה היו כל ישראל באחדות ואהבה, כדאיתא ״ויחן שם ישראל נגד ההר״ כאיש אחד בלב אחד (רש״י, שמות יט. ב) כי האחדות היתה ההכנה לקבלת התורה. וא״כ, זאת הכוונה בדברי רב יוסף ״אי לאו האי יומא״ – שקבלנו את התורה והיינו באחדות ולמדתי תורה של כל מצוה ומצוה, ״דקא גרים״ לי כאילו קיימתי כל התרי״ג מצוות כבר בפעם הזאת שנבראתי, אזי, ״כמה יוסף איכא בשוקא״ – מי יודע כמה פעמים היתה נשמתי צריכה לחזור ולהתגלגל לעולם בגופם של אחרים…]

ע"ע תוספת באוצה"ת ח"ה עמ' צו

וידועים דברי האלשיך הק' בפר' כי תשא, שזהו ג"כ הענין של "מחצית השקל דבא ללמד את כלל ישראל את ענין האחדות, דכל אחד בלי חבירו, הוא רק חצי וכשהוא מתחבר עם חבירו רק אז יכול להגיע לשלימות יעו"ש.

ואיתא במדרש ובראשית רבה פ"ד אות י" אמר ר' יהודה בר סימון, אמר הקב"ה אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף, לפיכך יהיה כל אחד ואחד מגיעו בקע לגולגולת, – הדא הוא דכתיב בקע לגולגולת מחצית השקל (ויעו"ש בעץ יוסף החשבון בזה),

ועכ"פ מבואר בדברי המדרש דנתינת מחצית השקל, הוא תיקון לחטא מכירת יוסף, וצריך לבאר מהו הקשר בין שניהם, ולפ"ד האלשיך הק' ורבינו, מובנים הדברים היטב, דהרי במכירת יוסף היה היפך מהאחדות, וכמו שהביא רש"י (בראשית ל"ז ד) בשם התנחומא נסעו מזה – נסעו מן האחוה, לכן כדי לתקן החטא של שנאת חנם ופירוד שהיה במכירת יוסף, ציוה השי"ת שיתנו מחצית השקל שזה מורה על האחדות וכנ"ל ובזה יתוקן חטא מכירת יוסף.

ובזה יש לפרש דברי הגמ' במס' בבא בתרא י' ב) אמר ר' אבהו, אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם במה תרום קרן ישראל, אמר לו בכי תשא", וצ"ב הכוונה בזה,

ויש לפרש דהרי אמרו חז"ל דאפי' אם ישראל עובדים עבודה זרה, אומר הקב"ה שאם יש שלום ביניהם אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט, וא"כ י"ל שמשה שאל את הקב"ה במה ירום קרן ישראל כשלא יהיו ראויים ולא יהיה להם זכות, וע"ז אמר הקב"ה ע"י מחצית השקל שזה מורה על האחדות וכנ"ל.

 תוספת: פנינים שבועות תשע"ב.

ואין יותר מתאים מכאן בכדי להביא את הסברו הנפלא של הגה״ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי״ע, על מאמר חז״ל (זבחים קטז.) ״כשניתנה תורה לישראל נתקבצו אומות העולם אצל בלעם הרשע ושאלו אותו שמא מבול בא לעולם? אמר להם: ״ה׳ עוז לעמו יתן. פתחו כולם ואמרו: ה׳ יברך את עמו בשלום״. ויש להבין, למה דימו אומות העולם כשניתנה התורה שהיה הקב״ה מביא מבול על העולם? ומה היה תשובתו של בלעם אליהם? אלא ענה והסביר: שאחדות בין הבריות נובעת לפעמים בגלל סכנה משותפת, כי בעת צרה מתקבצים הרבה כיתות נפרדות ועושות שלום ביניהן כדי שינצלו מהצרה. אמנם, אין זו אחדות אמיתית. ועד שעת מתן תורה לא היה זמן שהיו כל הברואים יחד בשלום, רק בשעת סכנת המבול נתקיים ״וגר זאב עם כבש״ כששהו ביחד בתיבת נח. אבל אין אנו מצפים לשלום כזה, אלא לשלום אמיתי שישלוט גם בשעת רגיעה ושלוה.

ולכן כשקיבלו ישראל את התורה באחדות שלימה כאיש אחד בלב אחד – ראו זאת האומות וחשבו אולי חשש סכנה גורם את האחדות – ״שמא מבול בא לעולם״, השיב להם בלעם: ״ה׳ עוז לעמו יתן – אחדות זו היא אחדות אמיתית, היא אחדות מפני שה׳ נתן את עוזו – את התורה לעם ישראל, והיא זו שמאחדת אותם במטרה המשותפת לקבל את התורה שניתנת לקיום אך ורק באחדות כלל ישראל, כששמעו זאת אומות עולם, מיד פתחו ואמרו: ״ה׳ יברך את עמו בשלום״ – כי השלום הזה אין הוא תוצאה של קללה, אלא, ברכה יש בו…

*

האדנים יסודות האמונה

[פ' שקלים – לק"ט הרעיון הראשון, עם תוספת]

"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל וגו"' ל סו "תני רב יוסף ג' תרומות הן שנאמרו בפרשה, של מזבח למזבח, של אדנים לאדנים, ושל בדק הבית לבדק הבית" מגילה כט

וברש"י כאן ביאר שהתרומות לאדנים ולקרבנות ציבור היו ע"י מנין הושוו בהם כולם עניים ועשירים לתת כל אחד מחצית השקל אבל בשאר נדבות המשכן לא היתה יד כולם שוה בהם אלא איש איש מה שנדבו לבו".

חילוק זה שביו האדנים לשאר חלקי המשכן תמוה לדעת הגרי"צ סלנט זצ"ל שהקשה בספרו "באר יוסף" מדוע לא חל גם על האדנים הציווי "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי?

 ועוד יש להבין מדוע חויבו ליתן דוקא מחצית השקל ולא שקל שלם?

 הענין מתבאר עפ"י הפסוק ביחזקאל מג "אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעוונותיהם".

וביארו המפרשים שיחזקאל נתבקש לומר לבני ישראל שהמה הם הבית, והבית תלוי בהם.

כוונת הדברים שכל עניני תבנית הבית מורים על הנהגת העם על פי התורה וחוקיה וכל תבנית המשכן וכליו רומזת להם על הנהגתם ועל מעשיהם הרצויים עפ"י התורה עיין במלבי"ם שם ובספר "נפש החיים" שער א' פ"ד בהגה"ה

מעין הדברים האלו כ' גם רבנו בחיי פרשת פקודי וז"ל "כן עשה זה תשלום העשיות שבסיפור המשכן ומפסוק "ועשו לי מקדש" ועד כאן תמצא רמ"ח עשיות במלאכת המשכן וכליו אחת לאחת למצוא חשבון כנגד רמ"ח מצוות עשה שבתורה וכו' ועוד הם כנגד רמ"ח אבריו של אדם ג"כ כי כשם שהמשכן שקול כנגד העולם וכולל כל העולם כן הוא כולל כל התורה ברמ"ח עשה שבה גם את האדם ברמ"ח אברים שבו ולולי האריכות הייתי מרחיב לך ביאור זה כי האלקים עשה את זה לעומת זה" עכ"ל.

ובגמ' במסכת מכות דף כד אמרו "תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני בא דוד העמידן על י"א וכו' בא ישעיהו העמידן על שש וכו' בא מיכה והעמידן על שלש וכו' חזר ישעיה והעמידן על שתים וכו' בא חבקוק והעמידן על אחד שנאמר חבקוק ב "וצדיק באמונתו יחיה' והיינו שהאמונה היא יסוד היסודות של כל התורה כולה ואם אמרנו לעיל שהמשכן וכליו מרמזים על התורה והמצוות ומתוך התבוננות בהם עלינו ללמוד כיצד על האדם להתנהג יתכן לומר שהאדנים שהיו היסודות למשכן מרמזים על האמונה שהיא יסוד כלל התורה.

והנה אע"פ שבכל חלקי התורה והמצוות וכן בכל עבודת ה' אין דרגתו ומצבו של אדם אחד דומה לשל חברו וממילא גם התביעה שתובעים את האדם שונה מאיש לאיש מ"מ בענין האמונה חייב כל אחד מישראל בלי יוצא מן הכלל להאמין בכל התורה כולה כמ"ש במסכת סנהדרין דף צט ע"א "כי דבר ה' בזה זה אפיקורס" ואמרו שם כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים ואפילו אומר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה וכו' חוץ מדקדוק זה מק"ו זה מגז"ש זו זהו כי דבר ה' בזה

מבואר מכן שבענין האמונה צריך כל אחד להיות שלם בתכלית השלמות וכיון שהאמונה היא יסוד התורה כולה באים כאמור האדנים שהם יסוד המשכן לרמז עליה ומכיון שבאמונה צריך כל אחד מישראל להיות שלם ותמים באמונתו נצטוו כולם להביא בשווה את תרומת האדנים ללמדנו שבזה הכל צריכים להיות שווים ושלמים כקטן כגדול בלי יוצא מן הכלל .

אולם מה שטעון הבנה הוא שלפ"ז היה עליהם להביא שקל שלם, לרמז על ה'שלימות' הנדרשת באמונה, מדוע איפוא מביאים רק מחצית השקל ולא מטבע שלימה?

הדבר יבואר ע"פ מה שהסביר בעל "כנף רננים" על פרק שירה שיר הרוח משל לילד אחד שנולד וחי בכרך בבית עשירים והיה מקבל בכל יום לחם אפוי לביתו מעולם לא ראה כיצד וממה נעשה הלחם סבור היה שהלחם כפירות האילן כך הוא גדל ונגמר על העץ לימים נזדמן הילד להתארח באחד הכפרים ראה שם כיצד טוחנים חיטים ולשים ואופים בתנור אז נתגלתה לו הידיעה איך וממה נעשה הלחם אך עדיין לא ידע כיצד נעשים החטים במשך ימי שהותו בכפר ראה פעם איכר חורש את השדה ע"י שוורים כשראה הילד את האיכר מקלקל קרקע חלקה וישרה חרה לו מאד הדבר תמיהתו גדלה אח"כ כשראה את האיכר לוקח סל מלא חטים אשר כבר ידוע לו שמהם נעשה הלחם וזורקם ומשליכם לאדמה החרושה ולא זו בלבד אלא שאחרי כל זה חזר עם המחרשה ע"מ לקבור את הזרעים במעמקי האדמה הדבר נראה לו כשטות גדולה ומאד מאד חרה לו הדבר.

כעבור חודש ימים ראה שכל השטח שבו הושלך הדגן נתכסה במעטה דשא ירוק נחמד למראה הדבר הזה הרגיע אותו שכן עכשיו הבין מדוע הושלכו שם הזרעים כדי ליפות את הקרקע וכאשר גדל הדשא ונעשו הגבעולים שבולים שמח הילד על המראה הנהדר ב"חכמתו" הבין כי לא רק דשא זרע כאן האיכר כי אם גם גינת פרחים נאה לשמחתו בא הקץ ביום שבו עלה שוב בעל השדה עליה והפעם היה בידו מגל קוצרים וללא חמלה קצץ בנטיעות ועשה מהשבולים היפות אלומות אלומות חבל היה לו על גינת הנוי שהושחתה בזדון ותמהונו גדל בראותו את האיכר מוסיף חטא על פשע ומביא בהמות לשדה כדי שידרסו על ה"פרחים" היפים לדעתו נעשה כאן פשע ושגעון רק כאשר ראה שהתוצאה של כל העבודה בשדה היתה יבול עצום של גרגירי תבואה אז הבין שהכל היה כדאי שהנה במקום הקומץ הקטן של גרעינים שהיו באמתחת האיכר ביום הזריעה היה לו עכשיו כרי גדול של אותם גרעינים סוף סוף ידע ממה ואיך נעשה הלחם והבין למפרע את פשר כל הפעולות ה"מוזרות" של האיכר.

הבנה זו באה לו בזכות זה שנשאר בכפר עד סוף התהליך אילו היה הילד עוזב את המקום מוקדם יותר היה נשאר לעולם בתמהונו כך ממשיך בעל "באר יוסף" ומבאר גם בעניני העולם חליפות ותמורות בהנהגת העולם מעוררות אצלנו שאלות וספקות הדבר נובע מפני קוצר ימינו עלי חלד ולכן אין לנו האפשרות להבין ולראות בכל דבר למה נעשה ועל מה נעשה.

לאור זאת יבואר הענין, יסוד האמונה וקיומה היא הידיעה שאף פעם איננו רואים בשום דבר ומקרה גם את ראשיתו וגם את תכליתו ושלימותו תמיד אנו עומדים באמצע התהליך. וזו הכוונה ב'מחצית' השקל, שתזכור שענין האמונה שלעולם הינך רואה 'מחצית' מן התמונה השלימה.

בידיעה זו נמנעים הרבה פקפוקים באמונה הן בשאלות הנוגעות לכלל במצב עם ישראל בין האומות וכדו' והן במה שנוגע לפרט כגון שאלת צדיק ורע לו וכדו' מי שמאמין יודע כי ימי האדם קצרים מכדי היכולת לראות ולהבין את המאורעות בכל היקפן וממילא הוא שלם עם ההכרה כי ישר ה' ולא עוולתה בו חלילה.

זאת הכוונה במה שנצטוו לתת עבור האדנים רק "מחצית" השקל האדנים שהיו יסוד המשכן ומורים על האמונה שהיא יסוד כל התורה מלמדים אותנו לדורות שקיום האמונה תלוי בידיעה המתמדת כי אנו נמצאים רק במחצית של המתרחש בעולם אז אין מקום לשאלות וקושיות הגורמות רפיון והרס באמונה ח"ו.

כיצד כל זה מתחבר לחטא העגל המובא בסוף פרשתינו?

בירושלמי שקלים פ"ב ה"ג יש מי שאומר שלפי שחטאו בעגל במחצית היום לכן יתנו מחצית השקל.

והדבר צריך ביאור, האם הקשר הינו סמנטי בלבד? כאן כתוב חצי ושם חצי, ומכאן הדמיון?

 בזה מתבאר הירושלמי הנ"ל בגלל שחטא השל היה בחצי היום לכן נצטוו בנ"י לתת מחצית השקל החטא הגדול שחטאו בעגל היה מתוך שכבר בא שש שהוא חצי היום וטעו לחשוב שכבר נשלם הזמן שהיה משה צריך לחזור בפחזותם לא שמעו בקולו של חור והרגוהו על שמיחה בהם ובודאי הסביר להם את טעותם ומתוך זה נעשה העגל ואמרו "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך ממצרים" בניגוד גמור למה ששמעו בהר סיני "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

העם לא המתין לסוף, באמצע היום מיד קם ועשה עגל. לו היה ממתין היה הכל מתברר, ולא היה קורה מה שקרה.

כך גם בכל ענייני האדם, עליו לדעת שהוא רואה רק חצי תהליך.

ולפי המבואר שהאדנים מרמזים על האמונה אפשר להסביר גם מדוע נתנו שני אדנים תחת הקרש האחד דברמב"ן מבואר בפ' יתרו שלפיכך שמעו ב' הדברות הראשונות מפי הגבורה לפי ששתיהן הן יסוד האמונה הדבור הראשון הוא האמונה בה' והדבור השני הוא איסור עבודה זרה וא"כ מכיון שהאמונה שהיא יסוד התורה והמצוות עומדת על ב' הדיבורים האלו לכך העמדו גם הקרשים על שני האדנים לקרש לרמז על האמונה העומדת על ב' יסודות.

"בעל הטורים" כ' בפרשת פקודי שכנגד מאת האדנים תקנו חו"ל לברך מאה ברכות בכל יום ולפי המבואר מובן יפה הקשר בין הברכות לאדנים הברכות וגם האדנים שניהם נועדו להשריש את האמונה שכל דבר קטן או גדול נעשה במאמר וחפץ ה' ורצונו.

שמות פרק לג (יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה: (יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:(יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְדֹוָד לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:(כא) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאו:

וכי שייך לראות את ה'? וכי לה' יש פנים ואחור ח"ו? מה פשט הדברים? [כאותו הגוי שביקש לראות את הקב"ה וא"ל הרב שיבוא מחר בצהרים, הגיע הלה וא"ל הסתכל בשמש. איך אפשר, תמה הגוי. 'על אחד משמשיו אינך יכול להסתכל, אז את קוב"ה בעצמו תרצה לראות???]

אחז"ל ביקש משה לדעת את דרכי הנהגת ה' בעולם, צדיק ורע לו רשע וטוב לו. אמר לו ה' וראית את אחורי ופני לא יראו מבאר החת"ס? שהשיבו ה' שלעולם לא יבין האדם את הדברים בעת שיקרו, ורק לאחר זמן יוכל להבינם. לפעמים ימים, שנים, או רק לאחר המאה ועשרים. וזה שאמר וראית את אחורי, תוכל להבין רק לאחר זמן, ופני, לפני כן, לא יראו. לא תוכל לראות את הדברים נכוחה.

וזה שביארו ז"ל שהראהו הקב"ה קשר של תפילין. מה כוונתם? שמעתי לבאר שהמביט על המניח תפילין מלפניו רואות שתי רצועות נפרדות. אך הניגש לאחור רואה שהן מחוברות בקשר אחד. הרואה את הנהגת ה' חלוקה בין אדם לאדם ובין אלו שטוב להם לאלה שלהפך, סבור שיש כאן שתי כוחות ח"ו, כשתי רצועות התפילין. אומר ה' הביט לאחוריו, ותמצא

שם את קשר התפילין, ותראה ששתי ההנהגות יוצאות ממקור אחד. מקשר אחד. ותבין שהכל מאתו ית'.

השלך על ה' יהבך [אוצה"ת בהר]

אמר הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל סיפר לי איש נאמן על סבו שהיה רב בליטא בשנת תרצ"ה אמרו לו שעליו להתייצב לצבא עשה הוא את כל המאמצים כדי להשיג שחרור אך ללא הועיל לא הצליח להשיג שחרור הואיל וכך החליט לברוח לארץ ישראל אלא שהכסף שהיה ברשותו הספיק כדי להגיע עד מצרים לא ידע איפה מה לעשות אבל גמר אומר בלבבו "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" והחליט לצאת לדרך תחנתו הראשונה היתה באחת מערי גרמניה ומשם התכונן להמשיך ברכבת ליעדו הבא אל אחד הנמלים כדי לעלות שם על אניה הוא ניגש לקנות כרטיס נסיעה ברכבת נתן לקופאי שטר של עשר מארק אך הקופאי נתן בידו עודף בחושבו כי נתן מאה מארק כשראה מה קרה והרי זה גזל עכו"ם חזר לקופאי להשיב את הכסף אך הקופאי גער בו ואמר לו לעזוב את המקום חשב איפא שהפקיד לא' הבינו לכן שב והסביר שנתן שטר של עשר מארק וקיבל עודף כאילו היה זה מאה מארק אולם הפקיד סרב לשמוע אותו וצעק כי יחדול להטרידו ועוד ליווה אותו במטר של גידופים וקללות סני מספר נכדו לא יכל להבין למה הוא מסרב בכל התוקף לקבל כסף בחזרה עד שמישהו במקום הסביר לו כי בגרמניה אם מישהו עושה טעות כזו מפטרים אותו מן העבודה ואזי כדאי לאותו קופאי שהוציא כסף מכיסו ובלבד שלא להודות בטעות שעשה עכשיו כבר היה לו מספיק כסף להגיע לארץ ישראל "[שאל אביך ויגדך]"

*

איננו חשים בחסרון המשכן

אלה פקודי המשכן משכן העדות.

שואל המגיד מדובנא מדוע כפל הפסוק משכן משכן פעמים?

ומבאר ע"י משל לב' שהשתדכו ביניהם והיו צריכין להניח משכון שיפרעו התחייבויותיהם, א' היה גנן, וחבירו היה משכיר לו את כלי הגננות. הוחלט להפקיד את כלי הגננות כמשכון, שהדבר יכריח את שניהם לפרוע את החוב, את הגנן כדי לקבל את הכלים שיוכל לעבוד, ואת המשכיר כדי שיוכל לקבל עליהם דמי שכירות. חלפה תקופה והנה הגנן עבר הסבה מקצועית לתחום ההי-טק… נמצא שכעת רק המשכיר משועבד. הגנן כבר לא 'לחוץ' לקבל את הכלים.

כך גם היה בעת שנחרב הבית. המשכן נתמשכן וגם הקב"ה וגם עמ"י כביכול התמשכנו. לשנינו אינטרס להשיב את המשכן. לקב"ה- שהרי זהו ביתו והשכינה בגלות והוא התחייב להשיבו ולגואלנו, ואף עמ"י היות ובלי המשכן אין לנו קורבנות ואין כפרה ואין קירבת ה'.

כל זה היה נכון כל עוד ציפינו לביהמ"ק והינו קרובים לעבודת ה'. אולם כאשר חדלנו לעבוד את ה' ולצפות לו- נמצא שרק הקב"ה נותר ממושכן ואנו כבר איננו ממושכנים כן איננו חשים בחסרונו.

וזשאה"כ (נחמיה פרק א) חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ:

חבול חבלנו אולם רק לך ה', לנו אין הדבר נחשב לחבלה, היות ולא שמרנו את החוקים והמצות והמשפטים כו'

לו היינו בדרגה יותר גבוה היינו חשים בחסרון ביהמ"ק והיינו מבקשים את דוד עבדו ובית מקדשו.

וזה שאמר אצלנו הכתוב המשכן משכן העדות- המשכן שנתמשכן תחילה לב' הצדדים.

עפ"ז תיושב לנו תמיהה – כיצד ניתן היה לקחת את המשכן כמשכון- והרי נא' לא יחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל. והאם יש לך חבלת נפש יותר גדולה מנטילת המשכן? והרי נא' אפי' על מלבוש עד בא השמש תשיבנו לו, וא"כ כיצד ניטל ממנו בית חיינו ולא הושב לנו עד עתה?

אלא מבאר ר' זלמל'ה מוילנא שיש בתורה הגדרה אימתי נחשב הדבר ל'חיי נפש', 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני' כיון שהחייב צועק במר ליבו הרי זה חסר לו ועליך להשיבו לו. אולם אם הוא אינו חש בחסרון הדבר- אות הוא כי חיי נפשו תלויים בכך… ולכן עדיין המשכון לא הושב לנו בעוונותינו…

*

ותשחק ליום אחרון

[השכר בעוה"ב על שבירת התאוות – אוצרות התורה]

"ויביאו את המשכן אל משה" וגו' יט לג

לאחר כל העבודה, החדשים הרבים, ההשקעה הגדולה, משה מקים את המשכן.

כתוב במדרש 'עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" זהו יום הקמת המשכן.

המדרש ממשיך ומביא מעשה בר' אבהו שהיה מסתלק מן העולם ורואה כל הטוב שמתוקן לו לעוה"ב [במקום אחר כתוב שראה י"ג נהרות של אפרסמון] התחיל שמח ואמר כל אלה לאבהו? ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי וגו' הוי "ותשחק ליום אחרון"

מקשים המפרשים וכי רבי אבהו לא ידע בעצמו רוב תורתו שלמד ומעשיו הטובים שעשה ואין ספק שהאמין ג"כ כי נאמן בעל מלאכתו שישלם שכר פעולתו א"כ מדוע אמר לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי כוחי?

אלא ביאר המגיד מדובנא בטוב טעם ודעת הנה מצינו בתנ"ך כמה מאמרים מכחישים זה את זה בדבר שמירת התורה והמצוות בתורה כתוב פ' חקת "זאת התורה אדם כי ימות באהל" ודרשו חז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה היינו עבודה גדולה ושעבוד הגוף לעסק התורה

ומאידך כתוב כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, היינו שבקלות אפשר לקיים אותה וכן אמר הנביא בשם ה' "עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי" מינה ו היינו שמאוד בנקל אפשר ללכת בדרכי התורה איך מתיישבים מאמרים אלו?

וביאר עפ"י משל עני אחד ולו קרוב משפחה עשיר ויהי היום ובן העשיר השתדך עם בת עשירים הכל התכוננו לחתונה המפוארת והנה כמה ימים לפני החתונה חשב העני הלא גם אנכי אקרא אל שלחן דודי א"כ אכין את עצמי לבלי לאכול בביתי מאומה והיה יושב בתענית שני ימים למען ירעיב את עצמו ויוכל אח"כ להתעדן במטעמים הערבים

 ויהי ביום השני לעת ערב ויחלש מאוד וישקף בעד חלון ביתו אם התחילו המשרתים ללכת אל הנגידים להזמינם אל הסעודה דרכם היתה שאת המוזמנים באים המשרתים ולוקחים אותם במרכבה וירא את המשרתים כולם חולפים ועוברים על פתח ביתו ואותו עזבו וייצר לו מאוד

ויאמר לאשתו כי תתן לפניו לאכול מאשר אתה בבית ותתן לפניו לחם ובצלים וצנון הרבה ואחר אכלו את כל אלה בא אליו משרתו של דודו ויאמר הנה אדוני מבקש את פניך לבוא אליו אל חתונתו ושמחת לבו וילך במר נפשו ויהי כי היסב לאכול נתנו לפניו תחילה דגים ולא מצא טעם בדגים מאומה כמשפט שאומרים נפש שבעה תבוס נופת ואח"כ הביאו על השלחן צלי ורוטב ויהי כי לקח אל פיו כף אחת רוטב בעודו חם הנה מבטנו יורישנו המרירות של הבצלים והצנון והיה לו המאכל הנכבד הזה למר ולחומץ והיה לו צר בנפשו וכך ישב כל הסעודה

הנמשל כי באמת הקב"ה הזמין אותנו לעולם הזה אל התורה והמצוות אשר כולם אהובים כולם נעימים ומתוקים מדבש אך כדי לחוש במתיקותם צריך לבוא אליהם בלב טהור ורוח נכון לא כן אותו אדם שכבר שבעה לה נפשו מרורים מהבלי תאוות עוה"ז כאשר יבוא אל התורה איך יטעום טעמה ומתיקותה הלא התורה אומרת בהיפך מכל אשר מתאווה הוא ויאמר א"כ התורה רעה ומרה

וכבר המליצו על זה במדרש אמר עד שאתם מתפללים שיכנסו ד"ת בתוך מעיכם, בקשו שיצאו הבלים מתוך מעיכם.

השובר תאוותו יקבל שכר אף שהוא הגורם לתאווה

המורם מדברינו כי כל כובד שמירת התורה היא שבירת התאוות אשר הורגל בהם מנעוריו והם המיגעים את האדם כיון שקשה לו לפרוש מהם אמנם קיום המצוות הוא חלק קל משום שנא' הבא להטהר מסייעים בידו כיון שכן אמר רבי אבהו לריק יגעתי שהרי אני גרמתי את הקושי להתגבר על תאוות עוה"ז שלולי שהורגלתי אליהם היה עלי קיום המצוות קל ואם כן אין מגיע לי שכר עבור זה

משל לאחד שהייתה לו שטח קרקע גדול, ואותו מקום שימש אותו למקום זבל ואשפתות, שם השליך פסולת בנין ואשפה מביתו עד שנהיו שם הררים גדולים. לאחר זמן אותו אדם מצא חן בעיני שר העיר והציע לו שיבנה לו באותו מקום בית מפואר אך ביקש ממנו שקודם כל ישתדל תחילה לראות שיהיה קרקעו נקי להוליך מעל פניו הזבל והאשפה שנזרק שמה כן עשה האיש הוציא הוצאות רבות על נקיון קרקעו, ואחרי שגמר הנקיון שלח השר את כל הדרוש לבנין ושלח בעלי מלאכה ויבן לו בית מפואר לימים שמע השר את האיש מתפאר בפני אנשים לאמר שהוא בנה את הבית הזה בשותפות עם השר בא אליו השר וביקש ממנו שיראנו את חלקו בבנין ויוציא מתוך חיקו חשבון ארוך כך וכך עגלות אשפה פניתי וכו' וכו' ויאמר אליו השר סכל מי חייב לך בדבר הלא לא הוצאת כי אם מה שהכנסת אתה ברוב סכלותך הרי אתה בעצמך היית זורק האשפה לקרקעך, אבל הבית בכללו רק שלי!

כן הוא אצל בני האדם מעריכים את עצמם וחשים כי ראויים הם לשכר מאת הקב"ה כי כמה הוצאות וכמה יגיעות היו להם עד כי שללו מקרבם התאוות ועשו עצמם נקיים מכל האשפתות החמדות המדומות

אבהו ע"ה שיער זאת בנפשו מדוע יחויב אליו השכר על ענין זה אחר שהאדם בעצמו התגעל תחילה בהבל וזהו שהתפלא ואמר כל אלין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי כלומר כל יגיעותי לא היה כי אם להטהר את עצמי ממה שהכנסתי עצמי בראשונה בהבלים וא"כ לא מגיע לי שום שכר!

ואם על המצוות הלא הבא להטהר מסייעין בידו, וההצלחה היא מכח ה' יתברך!

אמנם הקב"ה ברוב טובו נותן לאדם שכר מושלם על כל התגברות על תאווה הגם שהוא עצמו הביאה על עצמו!

ניתן לפרש לפי זה מה שאמר דוד "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" דהקשו המפרשים מהו החסד בזה שמשלם עבור המעשים הטובים?

אלא אע"פ שאדם הרגיל עצמו בתאוות עוה"ז ומעיקר הדין לא היה צריך לשלם לו עבור שמתגבר על תאוותיו בכ"ז הקב"ה מתחסד ומשלם לאיש כמעשהו!

הכבוד ממעט משכר לעתיד לבוא

איצלה בלאזר זצ"ל מבאר את תמיהת רבי אבהו באופן אחר חז"ל מספרים שרבי אבהו היה מקורב מאד למלכות וכל פעם שהיו נצרכים לעצה מסוימת הזמינו אותו שייעץ להם בחוכמתו כי רבה היא ולאחר שהיה יוצא מחצר המלכות היו כל בני המלוכה השרים והמקורבים קוראים לו "רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא בריך מתיך לשלם" [כתובות יז] וכיוצא באלה תארי כבוד

נתאר לעצמינו איזה כבוד נחל רבי אבהו בחייו, ראש המעצמה הגדולה בעולם קורא לו ליעוץ בעניני המלכות ולאחר מכן כולם יחד יוצאים אחריו ומהללים ומפארים אותו.

על כבוד זה פחד רבי אבהו שמא מחמת זה יילקח ממנו שכרו ומפארים אותו על כבוד זה פחד רבי אבהו שמא מחמת זה יילקח ממנו שכרו לעוה"ב קטנתי מכל החסדים

אלא שבכל זאת זכה לירש את חלקו בעוה"ב ומדוע?

ממשיך לבאר ר' איצלה כשהממשלה שולחת נציג למדינה מסוימת הרי שכל הוצאות הדרך ושאר צרכיו על חשבון הממשלה הם יען וביען הוא משמש כשלוחה של המדינה ושליח מקבל כל הוצאותיו

רבי אבהו עשה כל מעשיו בשליחותו של מקום הוא הביא את עצמו למצב מכאן נלמד כמה צריך האדם להסתיר את מעשיו הטובים שלא יקח עולמו בחייו.

מעשה בח"ח שהביאו לכנסיה הגדולה שבה היו כל גדולי ישראל ודנו בבעיות השעה, וכשהגיע הח"ח קמו כולם על רגליהם ושרו ימים על ימי מלך כו' משמשו של הרב ראה שהדבר לצנינים בעיניו, ומפריע לו. שאל את הרב- והרי מדובר כאן בכבוד התורה?! שאל הח"ח את המלוה – אשתך עושה קוגל לשבת? אכן השיב. ואם תרצה לאכול אותו ביום ששי, היא תסכים? לא, השיב היהודי, אם אוכל ביום ששי לא ישאר לשבת! אכן, השיבו הח"ח, הכבוד הוא 'קוגל' של העוה"ב, מי שאוכל אותו בעוה"ז ישאר רעב לעוה"ב…

מסופר על הגה"צ רבי סלמן מוצפי זצ"ל שכל הנהגתו הייתה בהסתרה גמורה לבל יוודע לאיש פרטי הנהגתו ולבני ביתו ציוה לא לספר לאיש על אורחותיו כשהוא מוסיף מעשה על ת"ח בהקשר לכך מבלי שציין שהוא בעל המעשה ת"ח אחד קשור היה עם רבו קשר אמיץ בתורה ומעשים ת"ח זה נהג להתענות תעניות רצופות כמה ימים ופעמים תענית הפסקה ממוצש"ק ועד עש"ק מבלי שרבו יבחין בדבר שבוע אחד עשה תענית הפסקה וביום חמישי סיימו הוא ורבו מסכת אמר לו רבו מעולם לא כבדתני ובאת לסעוד בביתי היום הנני מחייב אותך לבוא לביתי ונסעד יחד סעודת מצוה כעשרים שעות נשארו לו עד לסיום הצום הארוך והיה אם יסרב לרבו לא יוותר לו יאכל יפסיד את הצום העצום בו הוא שרוי שלא נותר לו ממנו רק כעשרים שעות הדרך היחידה שנשארה בפניו לגלות לרבו ויוותר לו על השתתפות בסעודת הסיום אך התלמיד החליט לא לא אגלה ואשתבח בתעניות וסיגופים אפסיד כל מה שעשיתי וויתר על התענית והלך עם ובו ואכל בשמחה עצומה " סיים רבינו פעמים שזהו הסיגוף האמיתי שלא לספר ממעשיו לאיש ולהסתיר עצמו יותר מעשית הסיגופים ["עולמו של צדיק"]

*

תרדמת ההרגל

על ההפטרה שהעם לא היה יוצא דרך המקום בו נכנס, ביאור הגר"ח שמולביץ, המלך שלא נשא את המלכה בשל שהורגל בה וקץ בה, הורגלנו במצוות ועלינו ליצור התחדשות, העגלה ע"ג הקרח שצויר בו צלב, אנו מתרגלים לכל דבר חדש ולא מוצאים בו סיפוק. אהרון נשתבח בזה שלא שינה, ומה הרבותא? אלא שהדליק את המנורה באותה התלהבות כמו בפעם הראשונה. כך גם נבדוק האם אנו מניחים תפילין כמו בפעם הראשונה? כך גם בחיי נישואין – ליצור התחדשות, יציאה משותפת וכד' שלא לקפוא על השמרים.

*

עוה"ב נבנה ע"י תורה ומעשים טובים

"ויביאו את המשכן אל משה וגו"' לט לג "ע"ז הדר לבושה ותשחק ליום אחרון" [משלי לא] מהו ליום אחרון שכל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעוה"ב הוי ותשחק ליום אחרון מעשה בר' אבהו כו' ד"א אימתי התורה משחקת למי שהוא עמל בה ליום אחרון וכו'

מעשה בתלמיד אחד של רשב"י שיצא לח"ל ובא עשיר והיו התלמידים רואין אות ומקנאי בו היו מבקשין הן לצאת לחו"ל וידע ר"ש והוציאן לבקעה אחת של פני מרון שם מקום והתפלל ואמר בקעה בקעה המלאי דינרי זהב התחילה מושכת דינרי והב לפניהם אמר להם אם זהב אתם מבקשים הרי והב טלו לכם אלא הו יודעיי שבל מי שהוא נוטל עכש'ו חלקו של ע ה"ב הוא נוטל שאין "מתן שכר התזרה אלא לעוה"ב הוי תשחק ליום אחרון" מד"ר נ"ב ל"

התלמיד הזה שהלך לחו"ל וחזר עשיר אומר מו"ר הנ"ר לאפיאן זצ"ל בספרו "לב אליהו" מן הסתם חזר להיות תלמיד אצל רשב"י ולא נפגם במאומה בצאתו לחו"ל מובן גם שבממונו לא השתמש לדברים בטלים ח"ו מסתבר שתמך בלומדי תורה ועשה צדקה וחסד כיאה לתלמיד של רשב"י

הוכח להם לכאורה לתלמידי רשב"י שאפשר להשאר בשלימות בתורה ועבודת ה' וגם לזכות במצוות ובמעש"ט כפי שזכה התלמיד ההוא קנאו בו חבריו ובקשו אף הם לצאת לחו"ל שמרו את הדבר בסוד ולא גילו לאיש אבל לא מאיש כרבם רשב"י יעלימו סודות אלו הוא קרא את מחשבותיהם ואת הרהורי לבם ומה עשה הוציא אותם לבקעה של פני מרון וכו' כנ"ל וגילה להם סוד עומק לבבם אמר להם "אם זהב אתם מבקשים טלו ולכם וכו' אלא הוו יודעים וכו"' כלומר הורה להם שאין לאדם לבקש סיבות להתעשר כי אין מתן שכר התורה אלא לעוה"ב רק בעוה"ב שייך שכר התורה כי שם ניתן השכר בשלימות אבל כאן בעוה"ז דעו שכל מי שנוטל עכשיו שכרו של עוה"ב הוא נוטל כל הנאה בעוה"ז גורעת מחשבון העולם הבא

מעשה נוסף מובא שם במדרש "מעשה בר"ש בן חלפתא שבא ערב שבת ולא היה לו מאין להתפרנס יצא לו מן העיר והתפלל לפני האלקים וניתנה לו אבן טובה מן השמים נתנה לשולחני ופרנס אותה שבת אמרה אשתו "מהיכן אלו"ו א"לן "ממה שפרנס הקב"ה" אמרה לו ן "אם אין אתה אומר לי מהיכן הן איני טועמת כלום" התחיל מספר לה אמר לה "רק התפללתי לאלקים וניתן לי מן השמים" אמרה לו "איני טועמת כלום עד שתאמר לי שתחזירה מוצאי שבת" א"ל "למה" אמרה לו "אתה רוצה שיהא שלחנך חסר ושלחן חברך מלא" הלך ר"ש והודיע מעשה לרבי אמר לו "לך ואמור לה אם שלחנך חסר אני אמלאנו משלי" הלך ואמר לה אמרה לו "לך עמי למי שלמדך תורה" אמרה לו "רבי וכי רואה אדם לחברו לעוה"ב לא כל צדיק וצדיק הו"ל עולם בעצמו שנאמר קהלת י"ב כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים עולמים אין כתיב כאן אלא "עולמו" כיון ששמע כן הלך והחזיר רבותינו אמרו הנס האחרון הי' קשה מהראשון כיון שפשט ידו להחזירה מיד ירד המלאך ונטלה הימנו למה שאין מתן שכרה של תורה אלא לעוה"ב ליום אחרון הוי ותשחק ליום אחרון"

יש להתבונן מה חידשה כאן אשת ר"ש בן חלפתא שרבו ור"ש בן חלפתא לא ידעוהו

ביאר הג"ר ישראל זצ"ל מסלנט שבדבריה "הלא כתוב כי הולך אדם אל בית עולמו וגו"' סתרה את דברי רבי שאמר אם יהא שלחנך חסר אמלאנו משלי נתכוונה היא לומר שכל צדיק וצדיק בונה לעצמו את העולם שיהא לו שם בעוה"ב בניה זאת נעשית כאן בעוה"ז במצוות ומעש"ט שהוא מקיים אלה הם אבני הבנין של העוה"ב אמרה לו איפוא לרבינו הקדוש "אמת שאתה קדוש וחסיד גדול מאד ובנית לך עולם גדול ונפלא לעוה"ב ע"י התורה והמצוות ומעשיך הטובים הרבים והעצומים שבעוה"ז

אבל מכיוון שאתה נשיא ועשיר גדול חסרה לך מעלתו של העוסק בתורה מתוך הדחק לעומת זאת בעלי ר"ש לומד תורה מתוך הדחק ואיך אתה אומר למלא את שלחנו החסר משלחנך " בטענה זו נצחה את רבינו הקדוש ואת ר"ש בן חלפתא הלך ר"ש והחזיר את האבן הטובה

מן המעשה הזה למדנו שמתן שכרן של התורה והמצוות הוא רק לעוה"ב

לאור דברים אלו יובן גם הפסוק "כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים" לכאורה סדר הפסוק היצ"ל להיפך מתחילה "וסבבו בשוק הסופדים" ואח"כ "כי הולך האדם אל בית עולמו" ברם אילו היה כתוב כך הייתי אומר וסבבו בשוק הסופדים כי הולך האדם אל בית עולמו כלומר עתה משמת הולך הוא אל בית עולמו שיתנו לו שם בעוה"ב

לכן הקדים הפסוק כי "הולך האדם אל בית עולמו" פירוש בעוה"ז הוא הולך לבית עולמו שם אשר הכין לו בימי חייו כאן ואח"כ כשמת מכריזים זאת עליו הסופדים וזה נכלל ג"כ במה שאמרה אשתו של ר"ש בן חלפתא לרבי מכיון שכל אחד מכין לו בחייו את העוה"ב כאן בעוה"ז אי אפשר ליתן שם זה לזה מאומה כל אחד מקבל רק את עולמו שהכין לעצמו והיינו מה שאחז"ל לעיל "ותשחק ליום אחרון" אימתי התורה משחקת למי שהוא עמל בה ליום אחרון.

*

חשבון דורשים רק מדברים שבקדושה, אף פעם לא מהעגלים…

אלה פקודי המשכן- משה מוסר דו"ח על כל משקל הכסף והנחשת של בנין המשכן. וצ"ב מדוע לא מסר משה דו"ח על הנעשה בזהב?

י"מ זלא ניתן היה למסור חשבון על הזהב משום שארון העדות היה עשוי זהב, ולא ניתן היה לשוקלו היות והארון נשא את נושאיו ולא היה לו משקל עצמי.

מקשה הגר"ז סורוצקין מדוע לא ביקשו עושי העגל חשבון מאהרון להיכן הלך כל זהבם, שבסה"כ מכ"כ הרבה כסף וזהב יצא כזה עגל קטן? רק מבוני המשכן יש לבקש חשבון?

ומענין, מציין הרב שאף בימינו כן, לא מבקשים חשבון מכל מיני 'עגלים' מן האוני' והתיאטר' והספורט ששם נשפך כסף כמים ללא צורך וללא קריטריונים, ורק מכבשת הרש- הישיבות הקדושות תמיד מבקשים חשבון ורוצים לדעת לאן כל אגורה הלכה?

 אלא מבאר הרב שאכן דבר זה נובע ממקור קדוש, שכפי שלימדנו הרמב"ם כל יהודי רוצה לעשות בתוך תוכו רצון ה', ולכן כשמתפתה ותורם ל'עגל' ליבו אח"כ נוקפו והוא לא כ"כ מקפיד ומדקדק לאן כל אגורה הולכת שלא יחשב הדבר לעוון… אולם כשתורם לצדקה חשוב לו שאכן כל אגורה תגיע לתעודתה, שכן הוא יודע שכל אגורה כאן היא נצח!

האדם צריך לדעת בחייו שיש חולין ועגל– לעומת הקדושה. כמו שהוא משקיע בקרמיקה ווילונות ותאורה וכו' בביתו, כן הוא צריך להשקיע בכל דבר שבקדושה. שלא יגיע למזוזות ויתום כספו… כפי ההשקעה בגשמיות- כך ברוחניות. בגשמיות אנו דורשים את הטוב ביותר. אדם לא מסתפק בפל' ישן או ברכב ענתיקה, בבית מט לפול או במטבח משנות העשרים… כך גם במצוות תהדר אחר תפילין נאות, ציצית נאה, ספרים מהודרים, ד' מינים למהדרין, ומוצרים כשרים ללא פקפוק.

*

תתחיל, ומהשמים יעזרו לך!

משה מקים המשכן. (שמות לט-לג) ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו קרסיו קרשיו בריחיו ועמדיו ואדניו:

רש"י: שלא היו יכולין להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר (שמות מ יז) הוקם המשכן, הוקם מאליו. הרי זה ה' שהקים, וכי זה 'בכאילו'??

משל המלך והארמון בן 120 קומות והמדריגות, לאחר שעלה 49 ניצבה בפניו מעלית.. כשהאדם עושה כל שבכוחו-משמים יעזרוהו!

ר' יונה [שער א-א] והתבאר בתורה כי יעזור ה' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת ויחדש בקרבם רוח טהרה להשיג מעלת אהבתו!

ר' פסח פרוסקין [מח"ס 'חי' ר' פסח מקוברין' רבו של ר' משה פיינשטיין] כתב הר וולבה ב'עלי שור ח"ב עמ' קכז. ' בצעירותו לא היה מן המבריקים ופ"א אמר הערה לימודית בויכוח בין הלמדנים ודבריו הוכיחו עד כמה אינו בעניינים הם גיחכו באי נוחות והוא נפגע עד עמקי נשמתו והניח ראשו על הסטנדר ונרדם. ואמרו בחלום שיתחיל עכשיו להשקיע מרצו בלימוד מסכת ב"ק ויתנו לו ס"ד להצליח, וכך הוה והחל מבריק בסברותיו

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

2 תגובות על “פרשת פקודי”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גבריאל ג'ראפי הגיב:

    שלום הרב.
    בדרשה רעיונות על הפרשה אמר הרב שאת הזהב לא מנו משתי סיבות.
    בפרק לח בפסוק כד משמע שכן מנו את הזהב.
    איך זה מסתדר?
    תודה.

    • בועז שלום בועז שלום הגיב:

      כוונת הדברים שבזהב -בשונה מהכסף והנחושת – לא נמסר חשבון מה נעשה עמו, כתוב רק כמה היה זהב התנופה – תשע ועשרים ככר וגו' [שמות לח-כד].
      ואכן כל הפרשנים עה"פ הנ"ל עומדים על כך. ומה שאמרנו בשיעורינו זו אחת מן התשובות.
      אתן דוגמא לדברים שכתב הראב"ע (הפירוש הארוך) פרשת פקודי פרק לח פסוק כד:
      "כל הזהב אמר הגאון, למה הזכיר מה עשו בכסף, ולא הזכיר מה עשו בזהב התנופה? והוא השיב, הנה הזכיר, כי המנורה היתה ככר זהב. גם ככה הכפורת, וזהב הארון ומזבח הקטרת. ואין זה נכון, כי המנורה כלה היתה זהב, ולא כן הארון. רק צפוי זהב הוא מבית ומחוץ, וכן מזבח הקטרת, והשלחן והבדים והקרשים, והבריחים מצופים זהב הם כולם. והכפורת היתה זהב כולה. וכפי מה שקבלנו מאבותינו ככר אחד היתה, כי ארכה רב ורחבה רב. ולפי דעתי, שהזכיר מה עשו בכסף שהוא כסף הכפורים. והנה הזכיר, כי על כסף החיוב היה עומד המשכן, שהוא הכולל לכל הכלים. וזה זכרון לבני ישראל. ומי יוכל לשער כמה זהב צפוי כל כלי המשכן":

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב