פרשת צו

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר ויקרא

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת צו

*

השׁם אורחותיו – ערכו רב! מעלת הדרך ארץ

[דרך ארץ קדמה לתורה – אוצרותיהם, נמסר חלקית]

״ושם דרך אראנו״

בפרשתנו ישנו מדרש מפלא על הפסוק: ״וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב להשם״ (ז, יא): ״זהו שאמר הכתוב (תהלים נ, כ״: ״זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים״ (ויקרא רבה ט, ג).

וחז״ל במדרש שם מתמקדים בבאור משמעות הכתוב "ושם דרך אראנו בישע אלהים״: רבי ינאי קרא את הכתוב ״ושם דרך״, כשהשי״ן נקוד בימין ולא בשמאל, ולדבריו, הפסוק מלמד על אדם – ״דשיים אורחיה סגי שווי״. [המעריך דרכו – ערכו רב].

פרוש הדברים, כתב בפירוש 'עץ יוסף׳ על המדרש שם, כי רבי ינאי סבר שדוד המלך שיבח בפסוק זה את האדם הנוהג בעניני העולם הזה בטוב ומתהלך בארחות ישר,

שאז גם אם אינו בן תורה, ארחותיו הטובים והישרים שוים וחשובים בעיני השם יתברך ביותר,

ועצם זאת שנוהג בדרך ארץ ומדותיו טובות ואנושיות, למרות שאין בו תורה, הוא יקר למאד בעיני השם יתברך.

מנין רבי ינאי הגיע למסקנא זאת? משום מעשה שארע עמו:

רבי ינאי הלך בדרך ופגש אדם שעל פי חזותו החיצונית נדמה היה בעיניו כתלמיד חכם, משום שהיה משפע בבגדים נאים שלבשו תלמידי החכמים בזמנו. בשל כך הזמינו רבי ינאי לביתו לסעד על שלחנו, כי היתה לו הערכה עזה לתלמידי חכמים ורצה להנות ולכבד תלמידי חכמים בממונו, והאיש נענה בחיוב. הם באו הביתה, ורבי ינאי ארחו בסבר פנים יפות, האכילו והשקהו בדרך כבוד.

במהלך הסעודה ניסה רבי ינאי לתהות על קנקנו של האורח, אם אכן תוכו כברו, והחל לשאלו במקרא, ולא ידע להשיב. במשנה, ולא ידע להשיב. באגדה, ולא ידע להשיב. בתלמוד, ולא ידע להשיב. בגמר הסעדה בקשו רבי ינאי לברך על הכוס, כפי שההלכה מורה שהאורח מברך. אך האורח סרב, ואמר: ״יברך ינאי בביתיה״, כלומר: תברכו אתם – רבי ינאי – בביתכם.

הוא השיב כך או מתוך בורות וחוסר ידיעה שההלכה מורה כי האורח מברך, או משום שלא ידע כיצד לברך.

שאלו רבי ינאי אם יכול הוא לומר אחריו את מה שיאמר? והאורח השיב בחיוב. פתח רבי ינאי ואמר: "אמור אחרי – 'אכל כלבא פיסתיא דינאי'" [פרוש: הכלב אכל את פתו של ינאי], כשבכונת רב ינאי היתה לרמז לאורח כי הנו אלא עם הארץ הדומה לכלב.

קם האורח ותפס את רבי ינאי בחזקה, ואמר לו בנימה תובעת: "הירושה שלי נמצאת בידך!״ תמה רבי ינאי: "איזו ירושה שלך נמצאת בידי?"

הסביר האורח, כי כאשר עבר סמוך לבית ספר של תינוקות, שמע אותם קוראים את הפסוק: ״תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב״. הם לא אמרו ׳מורשה קהלת ינאי', דייק האורח, אלא אמרו ׳מורשה קהלת יעקב׳.

משמע, כי התורה ירושה היא ושיכת לכל קהלת יעקב, להמון ישראל, ולא דוקא לתלמידי חכמים, וגם לעמי ארצות עדין יש בה חלק. נמצא, אמר בה, היא גם בזכות ירושתי, למרות היותי עם הארץ.

האורח התכון להוכיח בכך את רבי ינאי על שכינה אותו כלב. כי הרי לפי הפסוק גם הוא נכלל בכלל קהלת יעקב שזכו בירושת התורה, ולכן תורתו של רבי ינאי גם היא נחשבת לחלקו ונזקפת לזכותו,

ואלו בזה שהכריז עליו רבי ינאי כלב, הוא שלל ממנו את התאר אדם, ונטל ממנו את חלקו בירושת התורה.

אך רבי ינאי הגיב בשאלה, כי גם אם צודקים דבריו עדין הפליאה בעינה עומדת; איזו זכות מיחדת יש לך שבגללה זכית יותר משאר עמי ארצות מבני ישראל לסעד על שלחני ולאכול מהפת שלי?

השיב האורח כי שתי הנהגות טובות נוהג הוא כל ימיו; אף פעם לא שמע דבר רע על חברו והלך לרכל ולומר לו כך וכך אמר עליך פלוני,

וכמו כן מימיו לא נטש שני אנשים שהתכתשו או התקוטטו זה עם זה לפני שהשכין שלום ביניהם.

אמר לו רבי ינאי כמתודה: ״במקום שיהיה לי כלפיך דרך ארץ, קראתיך כלב?!״

עמד וקרא עליו את דברי דוד המלך: "זבח תודה יכבדנני ושׂם דרך אראנו בישע אלהים״ (תהלים נ, ״),

וכאמור, את המלה – ״ושם דרך״ הוא גרס ״ושׁם דרך״, שי״ן נקוד בימין.

כשבכונתו של רבי ינאי להמליץ על האורח כי יש בו את המעלה של ״דשים אורחיה סגי שוי״, כלומר, ארחותיו ישרים ושוים בעיני המקום, למרות שאין בו תורה,

ועל זה הביאו חז״ל את דברי רבי ישמעאל בר רב נחמן שאמר: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה".

עד כאן דברי המדרש המופלאים!

ביאור דברי המדרש – עצם הרגשת השייכות עם התורה מחייבת.

בלבדי המדרש הללו ישנן כמה פליאות גדולות, שמן החובה לעמוד עליהן:

א] ראשית, הרי בתחילה סבר רבי ינאי כי האיש העומד לפניו הוא תלמיד חכם, כך היה ניכר ממלבושו, ורק בסוף כשהחל לשוחח עמו נוכח כי טעה, ולמעשה האיש עם הארץ גמור.

אם כן יש להבין, מדוע כאשר עמד על טעותו לא שאל אותו מיד מהן זכיותיו שגרמו לו לסעוד על שלחנו?

מדוע רק לאחר שכנהו כלב והשיבו האורח כי ירושת התורה שלו בידיו לפתע כביכול נזכר לשאול שאלה זו?

ב] שנית, יש להבין את עצם הענין שכינה רבי ינאי את אותו אדם בתאר ׳כלב׳, וכי מי שלא יודע ללמוד תורה רשאין אנו לכנותו כלב?

בפרט שהמדבר כאן על רבי ינאי, אשר התעורר מאותו רוכל בשוק שהכריז: ״מי האיש החפץ חיים… נצר לשונך מרע״, את גודל הזהירות הנצרכת בדיבור, ומדוע בכל זאת כינה אותו בכנוי גנאי?

ג] שלישית, הרי מתשובתו של האורח נתן ללמד כי אכן היה עם הארץ גמור. עד כדי כך שאף את הפסוק ׳תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', לא ידע מעצמו אלא אגב שעבר סמוך לבית הספר של התינוקות, ושמע אותם קוראים פסוק זה.

אם כן כיצד באמת הצליח האיש להעפיל לדרגה כה גבוהה של מידות טובות ודרך ארץ מבלי שהיתה לו ידיעה תורנית בסיסית? מהיכן שאב את ישרות המדות? ומנין חש שייכות כה עמקה למדות טובות?

גם לא שיך לומר, כי המדות הללו היו בטבעו או שנולד כך.

כמו שמוצאים אנו בחז״ל בכמה מקומות ששבחו את אחדים מהגויים כ׳חסידי אמות העולם', על כך שבטבעם היו טובי לב.

כי הרי לא יתכן שרבי ינאי היה משבח את האיש בצורה כה מופלגת, וקרא אודותיו את הפסוק בתהלים ״ושם דרך״ – ״דשיים אורחיה סגי שווי״, אם אכן נולד עם אותן תכונות טובות או שנהג כן מחמת הרגלו.

כי רק כאשר המידות טובות באות מתוך עבודת מדות תמידית ועקבית, הן מהוות מעלה באיש וראויים לשבח,

ולא אדם שזכה בהן כמתת אלקים!?

מהיכן אם כן שאב את ישרות המדות? מנין חש שייכות כה עמקה למדות טובות?

ד] רביעית, יש לתמוה גם על דברי רבי ישמעאל בר רב נחמן המובאים בסוף המדרש, כי עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ לתורה; הרי משנה ערוכה היא במסכת אבות (ג, יז): ״רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה״, אם כן כיצד יתכן כי מידת דרך ארץ היתה קיימת בפני עצמה קודם קבלת התורה?

הסבר המאמר

במאמר נפלא של הגאון רבי יגאל רוזן שליט״א, ראש ישיבת ׳אור ישראל', ראיתי כי מעמיד את הדברים בצורה מאירה ומובנת להפליא:

הנה, בתחלה כאשר הבין רבי ינאי כי טעה בזהותו של האורח, ולמעשה האיש ריק מתורה, התפלא מהיכן היתה לו זכות לאכול מפתו. הרי רבי ינאי לשיטתו סבור היה (סוטה כב, א) כי אפילו מי שקרא ושנה ורק לא שמש תלמידי חכמים דינו ככותי שאסור לאכל מפתו ויינו, ובודאי שלא הבין כיצד עם הארץ כמו האורח שהזדמן לביתו, שלא קרא ושנה כלל, זכה לאכול מפת שלו?

פרנסני ככלב

אך מיד צידד בזכותו על פי מה שמצינו במסכת בבא בתרא (ח, א) שכאשר רב פתח את אוצרותיו בשני בצורת, הזהיר יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי אגדה, אבל עמי הארץ לא יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? אמר לו: לאו. שאלו רבי: אם כן, במה אפרנסך? השיב רבי יונתן: פרנסני ככלב. ע"כ.

על פי יסוד זה סבר רבי ינאי כי על כל פנים לא גרע האורח מכלב, שעדין נתנת לו הזכות לאכול מפתו.

אולם, כאשר קם האורח ותפס את רבי ינאי ותבע את חלקו במורשה קהילת יעקב, הבין רבי ינאי כי טעה באבחנתו, וכי האדם העומד לפניו יש לו הרגש עמוק לתורה, הנה למרות שאינו בן תורה הוא חש שייכות עמוקה אליה, ובהכרח יש לו חלק עם ירושת התורה שדיבר עליה.

הן כך אמרו חז״ל במסכת בבא בתרא (קמג, ב): ״אחים שירשו נחלה בשותפות והשביחה ירושתו של אחד מהם השבח באמצע״. כאמור, רווח השבח שהשתבחה הירושה [אצל רבי ינאי] מתחלק בין כל האחים השותפים בירושה בשוה, למרות שהשביחה רק בחלקו של אחד מהם. נמצא, כי האורח לא אכל אצלו בגדר כלב אלא בגדר אדם.

לכן שאלו רבי ינאי דוקא אז בשלב זה, באיזו זכות זכה לאכל מפתו למרות שאין בו תורה?

ועל זה השיב האורח כי מידה זאת שחש קשר עמוק לתורה הכין את עצמו להיות ראוי לקבל תורה, תיקן את הנהגותיו והצטין במדות טובות ודרך ארץ. כיון שכך, ודאי שאינו כבר בבחינת כלב כלל.

נמצא, כי חמדות הטובות הללו לא היו אצלו מחמת טבעו או רגילותו, אלא נבעו בעקבות תחושת שיכותו העמקה לתורה.

משל ירושת הכפרי

משל למה הדבר דומה; לכפרי – נקרא לו ינקל'ה – חסר דעת ותבונה שנודע לו באקראי כי אביו הותיר לו במותו ירושה גדולה, הון עתק. מאז הקפיד ינקלה ללבוש חליפה מכובדת של בעלי עסקים, הלך ברחוב מעונב, ודאג שכל אנשי שלומו יראו בו כבעל בעמיו ולא איש פשוט מן השורה, ואף יקראוהו 'ינקלה הגביר'.

[הדבר מזכיר את הכפרי שלאחר לחץ של ראש הקהל בעיירה מילא פיס, והנה בעת ביקורו של ראש הקהל בעיר הגדולה גילה שהלה זכה בפרס הגדול! הוא חזר לעיירה והגיע בשעה 2 לפנות בוקר, ודפק ארוכות על דלתו של הכפרי לבשרו. כשפתח הלה מנומנם בישר לו את הבשורה – אתה הגביר של העיירה!! פתח הלה זוג עיניים ואמר – מילא כולם עדיין לא יודעים, אבל אתה שכבר יודע – כיצד העזת להפריע את מנוחתו של הגביר של העיירה בשעה 2 לפנות בוקר!!??…]

אחד ממכיריו שנכח בשנויים הללו, שאלו: ״הרי חלקך בירושה נמצא עדין אצל אחיך המתגוררים בעיר הסמוכה, ומדוע תבטא את עשירותך בחזותך החיצונית כשעדין לא הגיעה פרוטה לידיך מכל הירושה הגדולה?״

השיב הכפרי בפליאה: ״איני מבין מה ההבדל אם הירושה כבר באה לידי או שמא היא עדין מנחת במקום אחר. עצם הידיעה כי אני עשיר מפלג, ושווי ממוני הוא כשל אחד משועי ארץ, גם אם הכסף אינו נמצא עדין בהשג ידי, היא סבה מספקת עבורי לכבד את מעמדי, לרכש בגדים נאים ויקרים ולמתג את עצמי כאדם חשוב ונכבד״.

הרי גם גביר גדול – וכי הכסף שלו עליו? הרי הוא בבנק, כך גם אני הכסף שלי בעיר הגדולה אצל אחיי…

ההבנה בזה היא, כי תחושת השייכות שלו עם העשר גורמת לו לנהוג כעשיר, גם כאשר העושר אינו בהישג ידו.

כך גם אותו אורח שאכל מפתו של רבי ינאי.

על ידי שהרגיש באמת ובתמים כי התורה היא חלקו וירושתו הנהיג את עצמו בדרך ארץ ותיקן את ארחותיו ומדותיו כפי שהתורה מנחילה ללומדיה, הגם שלא למד ממנה כלום, ולא טעם את טעמה הערב, אלא רק מעצם תחושת שיכותו לתורה, התנהל לפי דרכיה ונתיבותיה.

לכן גם נחשב בעיני חז״ל כבעל דרך ארץ, כי בסופו של דבר מדותיו כאמור נבעו מהתורה הקדושה, גם אם לא ממנה אבל מעצם תחושתו כשיד אליה.

לאור זאת, ניתן גם להבין את דברי רבי ישמעאל המובאים בסוף המדרש, כי קדמה דרך ארץ לתורה עשרים וששה דורות. שאלנו כי לפי זה משמע שאין שיכות בין דרך ארץ לתורה, אלא ה׳דרך ארץ׳ מושג היא בפני עצמו? אך לפי הדברים הענין מובן היטב: כיון שכל הבריאה נועדה בשביל התורה ונבראה מכחה, כפי האמור בחז״ל: ״אסתכל בה באורייתא וברא עלמא" (זהר הקדוש פרשת תרומה דף קסא, א). לכן גם קודם שנתנה תורה, כבר השתתה בבריאה הנהגה של דרך ארץ ומדות טובות מכה התורה, כי לא יתכנו מדות טובות ודרך ארץ שאינן נובעות מהתורה הקדושה, זוהי התורה במהותה ובמציאותה.

״הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו״

מדברי חז״ל עמוקים ומחכימים אלו, עלינו ללמד יסודות גדולים וחשובים לעבודתנו הרוחנית.

אך הנקודה המרכזית שיש להפיק מהם היא, עד כמה גדולה חובתנו לנהג בכל הליכות חיינו,

פעלותינו והנהגתנו ב'דרך ארץ׳ ובשימת דגש על מדות טובות ונכונות, כי הכלים לקנות תורה תלויים אך ורק בזה.

מדברי רבי ינאי למרים אנו, כי אפילו אותו אורח 'בור ועם הארץ׳ ריק מכל סממן של תורה, עד כי אפילו ברכת המזון באותיותיה לא ידע להגות היטב בשפתותיו, רק מעצם הרגשת שייכותו לתורה הבין כי הוא שונה משאר בני אדם, וחש חובה עמוקה לנהג בדרך ארץ, לישר ארחותיו ולתקן מדותיו.

ההרגש העמק שהיה נטוע בתוך תוכו של האורח, כי הינו חלק בלתי נפרד מקהילת יעקב שקבלו את התורה בירושה מבורא עולם, גרם לו להשיג בשכלו כי עליו להראות בצורה מרוממת, להיות מובדל בהליכותיו משאר בני אדם המנותקים מהתורה, ולהכיר בכך כי היות והתורה דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, עליו להמנע ולהתרחק בתכלית הריחוק מכל קטטה ורכילות, ולהרבות בהשכנת שלום ושלוה בעולם.

על אחת כמה וכמה הדבר נוגע אל בני התורה הנמנים על לגיונו של מלך, מלכו של עולם.

אשר כל מגמתם ושאיפתם כל הימים לאחוז בעץ החיים, ואת מרבית זמנם מבלים הם בסוגיות של אביי ורבא, ושואבים את כל חיותם וסיפוקם מהתורה הקדושה, שעליהם לנהוג בדרך ארץ ובתכלית היושר וההגינות.

אנו בני התורה אין לנו רק שייכות רחוקה ומזערית עם התורה, אלא התורה היא שמנוטת כל צעד ושעל בחיינו, ועלינו לכבד את התורה אותה אנו מיצגים! שבכל שיג ושיח אתנו יזהו כי עם התורה אנחנו!

הגרא"מ שך – כל הלבוש כחרדי עליו להתנהג בטכסיס ת"ח!

מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל, היה רגיל לומר בשם דודו מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל, בעל ׳אבן האזל׳:

למרות שעל פי גדרי ההלכה יתכן ובזמננו אין דין תלמיד חכם, אך כיון שהרחוקים מן היהדות רואים בכל יהודי שומר תורה ומצוות הלבוש כחרדי – כתלמיד חכם, וכמי שאמור ליצג את לומדי התורה, לכן חיבים אנו לנהג בהתאם כדרך תלמידי החכמים, בדרך ארץ ובמדות טובות.

רבי איסר זלמן הצביע על דברי חז״ל במסכת יומא (פי, א): ״ואהבת את השם אלקיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה… פלוני שלמד תורה ־ ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו״. אם חלילה לא ננהג בצורה ישרה והוגנת, הבריות יקנטרו עלינו ויבוזו להנהגתנו, ועלול חלילה להגרם חלול השם וזלזול בתורה ולומדיה.

והם הם דברי רבנו הרמח״ל

בספרר ׳מסילת ישרים׳ (פרק יא): ״כי כבוד התורה הוא שהמרבה בלימוד בה ירבה כמו כן ביושר ותיקון המדות, וכל פגם במדות גורם לבזיון ללמוד התורה בעצמו ויש בו חילול השם ממש חס ושלום״.

ת"ח מבושם

סיפר הרב טורק – כאברך צעיר למדתי בכולל שעל ידי ישיבת ׳תורה אור׳ בירושלים, בית מדרשו של הגאון רבי חיים פינחס שיינברג זצ״ל, מזקני ראש הישיבות ואדירי התורה. באחד הימים נגש אלי אחד מבני הישיבה ושיתף אותי במקרה שארע לו אמש:

״היתה לי חתנה אתמול בבני-ברק, ונצלתי את ההזדמנות כדי להכנס למעונו של מרן ה׳סטייפלער׳ זצ״ל להתברך מפי קדשו. מיד עם כניסתו לחדר, שאלני ה׳סטייפלער׳: ״אתה תלמיד חכם?״ והשבתי בשלילה: ״עדין איני תלמיד חכם". שוב שאל ה׳סטייפלער׳: "אתה בך ישיבה?" והשבתי בחיוב.

אמר לי ה׳סטליפלער׳ בנימת תוכחה: "אם כך מדוע אתה יוצא לשוק מבושם? הרי חז״ל אומרים (ברכות מג, ב): ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם, והראשון בהם: ׳אל יצא כשהוא מבושם לשוק׳!… כל בן ישיבה בדורנו יש לו דין תלמיד חכם לענין זה. תלמיד חכם צריך להזהר ולהשמר עד מאד בהנהגותיו בפרט בלכתו ברשות הרבים, כי כולם רואים בו דוגמא כמי שמיצג את דרכי התורה, וכשאינו נוהג חלילה כהוגן הוא גורם לחלול השם ולבזיון כבוד התורה".

הן הן דברי הרמב״ם (הלכות יסודי המורה ה, יא): "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפרסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם… וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את השם".

"דע לך!" סיים ה׳סטייפלער את דבריו בפני איש שיחו: "בזמננו החלוניים רואים בכל מי שלבוש שחור לבן, ובפרט בבני ישיבה העוטים חליפה ומגבעת, כתלמידי חכמים לכל דבר וענין, ומשכך עליהם לנהוג ביתרת זהירות כמו שנדרש מתלמידי חכמים".

מעלת המשכין שלום

אך נתן ללמד גם נקודה נוספת ויסודית מדברי רבי ינאי;

מכך ששיבח את אורחו בצורה כה מופלאה, ואמר אודותיו את הנאמר בפסוק "ושם דרך״ – את חשיבותן וערכן של דרך ארץ ומדות טובות בעיני השם יתברך:

כי למרות היות האורח ריק מתורה, כיון שמידת דרך ארץ שלו קדמה לתורה, והיטיב את מידותיו להשכין שלום בין בני אדם ולהמנע מרכילות ולשון הרע על זולתו, הבין רבי ינאי כמה יקר וחשוב הוא בעיני השם יתברך, ועד כמה מכבד הוא את קונו בהנהגתו האצילית והמכבדת הזאת, עד שהמליץ עליו את הכתוב: ״זבח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלהים״.

מדה מופלאה זו להשכין אהבה בין בני אדם ולהרבות שלום בעולם, היתה מצויה אצל מחתננו, הגאון החסיד רבי שמואל צבי קובלסקי זצ״ל, רב בית המדרש ׳סוכטשוב׳ בבני־ברק.

אני זוכר כי פעם הלכתי עמו ברחובות בני ברק, ולפתע נשמעו קולות רמים מאחד הבנינים הסמוכים. משהתקרבנו לבנין הבנו מיד במה מדובר;

היה זה וכוח שפרץ בין שני שכנים על כותל מסוים שבנו ביניהם, והנדון היה על מי מוטל לשלם את הוצאתו, כל אחד מהם הטיל את התשלום על השני.

הרב קובלסקי לא הסכים להתעלם מהמריבה ולהמשיך בדרכנו. הוא נגש אל הניצים ושאל: ״באיזה סכום מדובר?״ והשניים נקבו בסכום המדויק.

הוא פנה לשניהם ואמר בחיוך לבבי ומרגיע: ״תראו רבותי! להתחיל לריב ולהתקוטט כולם יכולים, לא זקוקים בשביל זה לאמנות מיוחדת. החכמה היא איך לסיים את הריב…״

משפט זה עמו פתח הרב קובלסקי את השיחה, כבר הצליח להשרות במדה מסימת אוירה של פיוס ולהמאיס את המחלוקת בעיניהם.

אז נגש אל אחד מהם ושאל: ״עד כמה מוכן אתה לסגת מדרישותיך למען השלום?״ נגש אל שני ושאל: ״כמה כסף אתה מוכן להוסיף למען השלום?״ את הפרש הסכום שנותר שלם הרב קובלסקי מכיסו הפרטי, ובלבד שהשלום ישוב לשרור בבנין.

היה זה עבורנו ספר מוסר חי, מהו ״אוהב שלום ורודף שלום". ממש בחינה של ״לא זז משם עד שנעשו אוהבים זה לזה".

״ואם לאו, למה לו חיים?״

הגאון הצדיק רבי ראובן הכסטר שליט״א, משגיח ישיבת מיר-ברכפלד, שמע הסבר נפלא מדודי, ראש הישיבה הגאון רבי אריה פינקל זצ״ל על דברי הגאון מוילנא זצ״ל הידועים בספר ׳אבן שלמה׳ (פרק א אות ב), הכותב:

[משלי ד-יג] הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ.

מבאר הגר"א בפירושו למשלי:

"החזק במוסר" – אחוז את המוסר שהתחלת בו, ותחזק את עצמך במוסר. "אל תרף" – אפילו לפי שעה – לשעה אחת – אל תרף את עצמך מן המוסר.

"נצרה" – כלומר, אלא אדרבה, תוסיף תמיד גדרים ומצוות על המוסר, שלא תבוא לידי רפיון. "כי היא חייך" – כי מה שהאדם חי, הוא כדי לשבור המידה שלא שבר עד הנה, לכן צריך תמיד להתחזק. ואם לא יתחזק – למה לו חיים?! ע"כ.

שאל רבי אריה שאלה עצומה, אינני מבין את מהות שאלת הגאון – ״למה לו חיים״, וכי לא כדאי לו לאדם לחיות בשביל שיוכל ללמוד, להתפלל ולקים מצוות, גם אם לא הגיע למדרגה של שבירת המדות? כל אלו אינן סברות מספיקות כדי להעניק לו חיים?

אמר רבי אריה יסוד עצום ונורא;

בהכרח שחיי האדם באים לידי בטוי ומיצוי דוקא על ידי שיתקן את מדותיו, ונעשה לבעל מידות טובות. הבחינה שבה נבחנת אישיות האדם, היא דוקא אם קימות בו מדות טובות.

אדם שהוא בעל מדות רעות ומשחתות, ומצר ומרע לזולתו חלילה, הרי הוא רחוק ממדותיו של הקדוש ברוך הוא – מקור הטוב, הרחמים והחמלה, ומתרחק מקרבתו, ובכך למעשה הוא פועל נגד התכלית שלשמה נברא – היא קרבת אלקים. אם כן נזעקת השאלה מאליה ״למה לו חיים?״ אדם שעושה נגד התכלית שעבודה נוצר מדוע יש לו צורך בחיים הללו!

נאים הדברים לרבי אריה

כמה נאים הדברים למי שאמרם. הם מגלמים את דמותו של רבי אריה, שתמיד זכר ללא הרף את חובתו בעולמו להדבק במדותיו של הקדוש ברוך הוא. בכל שיגו ושיחו הרגישו – הטבה! מדות טובות! דרך ארץ! ויתור!

הגאון רבי שלום פוברסקי שליט״א, מראשי ישיבת ׳קול תורה', בהספדו על רבי אריה, אמר הגדרה נפלאה: ״אני מכיר את רבי אריה כבר עשרות שנים, משנות ילדותי הצעירות בתל-אביב, ויכולני להעיד כי למרות שכבר אז היה יפה נפש וטהור מדות, אולם כל ימיו המשיך בעבודת המדות ועמל להשתלם בזה עוד ועוד. אף פעם הוא לא נשאר על עמדו באותו מקום. תמיד כשפגשנו בו ראינו התקדמות נוספת בבין אדם לחברו, בהתחשבות בזולת, בהארת פנים, בטוב לב״.

הוא סיפר אנקדוטה מענינת הזכורה לו בענין זה מרבי אריה:

פעם נפגשנו, אני שאבדל לחיים ורבי אריה, באיזו שמחה. לאחר שדרשנו האחד בשלום רעהו, שאלני רבי אריה אם אוכל להשמיע לו איזה דבר חדוש כל שהוא, והתחלתי להרצות בפניו רעיון מסים שהתחדש לי אז בפרשת השבוע. אך הדברים לא התישבו על לבו, והוכיחני בנעימות: ״רבי שלום! איך שייך לומר הגדרות כאלה?!…״

קבלתי את התוכחה בדומיה, ולא השבתי מאומה.

כעבור שנים ספורות שוב פגשתי את רבי אריה בשמחה, ובקש ממני להשמיע לו איזה דבר חידוש. נעניתי ואמרתי בחיוך: ״לפני כמה שנים פגשתי אתכם, ואמרתי לכם דבר חידוש, ולא מצאו הדברים חן בעיניכם…״.

השיב רבי אריה כמתפלא: ״באמת? כיצד יתכן? הרי אתם אומרים תמיד כל כך טוב…״, אך לאחר רגע הציע: ״נו! אולי תאמרו כעת שוב את מה שאמרתם אז, ונראה על מה היו תלונותי?"

שוב חזר רבי שלום על הדברים שהשמיע בזמנו לרבי אריה, ופליאתו של רבי אריה רק הלכה והתעצמה: ״הרי באמת אתם אומרים כל כך טוב?! מענין מדוע פעם שעברה ראיתי לנכון להוכיח אתכם על דברי טעם כאלה…״??

השבתי לו: ״אתם תמהים למה הוכחתם אותי אז, אולם אני לא תמה. הסבה שכעת אתם נהנים מהדברים, אינה מחמת זאת שאתם סבורים אחרת מאז, אלא שדרך הצדיקים ברוחניות היא להיות באפן תמידי במצב של ׳מוסיף והולך', הן בתורה והן בהנהגה. לכן גם בעניני בין אדם לחברו התרוממתם מאז, ואתם גם מבינים אותי יותר ויורדים לסוף דעתי…״.

רבי אריה חייך את חיוכו הנצחי, והשנים נפרדו כידידים…

הצדיקים הקדישו תמיד עבודה גדולה בדרך ארץ שקדמה לתורה, ומעינותיהם היו נתונים לשפור המעשים ותקון המדות. הם ירעו כמה נחת רוח הדבר גורם לקדוש ברוך הוא.

ההטבה תקועה בלב החסיד

רבנו הרמח״ל בספרו ׳מסלת ישרים׳ כותב, בבאור חלקי החסידות (פרק יט), שהחלק השני בדרכי החסידות הוא אפן עשית מעשי האדם וגדל ההטבה שלו עם הבריות. ״שיהיה האדם לעולם מיטיב לבריות ולא מרע להם, בגוף בממון ובנפש״, ומסיים שם בכלל נחרץ: ״כללו של דבר הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקועה בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות ולא לגרום להם שום צעד״.

זהו הכלל המוצק לבן אנוש החפץ להשתלם במעלת החסידות!

״אין התורה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות״

על דברי התנא באבות (ג, יז): ״אם אין תורה אין דרך ארץ״, מפרש רבנו יונה כך: ״כלומר, מי שאינו יודע תורה אינו שלם במדות של דרך ארץ…

[כל מעשיו הם התנהגות חיצונית של נימוסים מזויפים, לא של דרך ארץ אמיתית המכוונת על ידי התוה"ק!]

בלא תורה לא יהיו דעותיו שלמות בדרך ארץ״

ועל המשך המשנה – ״אם אין דרך ארץ אין תורה״, פרש רבנו יונה: ״רצה לומר שצריך תחלה לתקן את עצמו במדות, ובזה תשכון התורה עליו שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות. לא שילמד התורה ואחר כך יקח לו המצוות [אולי: המדות], כי אי אפשר״.

רבנו יונה מדגיש כאן, כי סדר העבודה ושלמות קומתו הרוחנית של האדם צריכה להיות דוקא בסדר מסוים.

בתחלה עליו לישר מדותיו כהכנה ללמוד תורה, כי בלא מדות טובות אין התורה מסוגלת לשכן ולהספג בגופו, אבל השלמת תקון המדות תתכן רק לאחר שכבר רכש קנין בתורה.

כדי שהאדם יזכה לרכוש תורה, ולהיהפך במהותו לאיש מורם מעם, ראשית עליו לתקן את עצמו במידות. אם חלילה האדם לומד תורה ונשאר בעל מדות משחתות, מלבד זאת שבהנהגתו הקלוקלת הוא בז לתורה קבל עם ועדה, אלא גם הוא נשחת עוד יותר. היא גורמת לו להתגאות ולהתנשאות על השני, לנהוג בזול ובפראות, וקדושת התורה שבאופן תמידי מקדשת את החומר, מעדנת את האדם ומרסנת אותו, מסתלקת ממנו ואינה שוכנת בו יותר, למרות שהוא נמנה על עוסקיה ולומדיה.

השידוך שנפסל

מספר על יהודי שנכנס פעם למעונו של קדוש ישראל מרן ה׳סטייפלער׳ זצ״ל, ושאלתו בפיו. הציעו לו שדוך עבור בתו, בחור מצוין וידען גדול בהרבה מחלקי התורה, שנבאו לו גדולות ונצורות, וכעת נודע לו כי ה׳סטייפלער׳ מכיר את הבחור המוצע באפן אישי, ובא לשאל אם אכן כדאי לו לגשת להצעה המדוברת?

ה׳סטייפלער׳ הגיב בתנועה ששדרה כי הוא אינו מרוצה מהשדוך.

האברך בקש לשמע את הסבה בגללה ה׳סטייפלער׳ הגיב כך, ושאל בעדינות: ״מדוע הרב לא ׳דוחף׳ אותי לגשת לשדוך?״

השיבו ה׳סטייפלער׳ בחריפות: ״צריך לדעת כי האשה היא לא ׳סטנדר׳ שמנענעים אותה לאיזה כוון שרוצים ובאיזה זמן שחפצים… אשה היא גם כן ׳אדם׳. היא בעלת רגשות אנושיים ויש לכבד אותה כראוי, להתחשב בה ולסייע לה בכל מיני מצבים שונים. לכן לא די בכך שהבחור מוכתר במעלות התורה, בשביל לחיות עם בת זוג הוא מוכרח גם להיות בעל מידות טובות!…״

גדול בתורה – רק בעל מידות טובות!

העסקן הנודע, הרה״ג רבי שלמיה לורנץ זצ״ל, מספר בספר זכרונותיו, כי פעם אמר לו מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל, כי גדול בתורה מוכרח להיות בעל מדות טובות.

התפלא רבי שלמה ושאל: ״איני יורד לעמק הדברים. אני דוקא סבור שבשביל לגדול בתורה צריך האדם להיות בעל יכולת התמדה ושקידה, בעל כשרון, ובעל קליטה מהירה והבנה מעמיקה. מידות טובות זה אמנם דבר טוב, יפה ומועיל, כבודן במקומן מונח, אבל מדוע הן הכרחיות בשביל לגדול בתורה?״

הרב שך השיבו כי כעת בשל חולשתו אינו זוכר היכן לחפש את מקור הדברים בחז״ל, אך בהחלט הוא יכול לסמוך עליו שיש לזה מקור, והפנה את השאלה לכוונו של רבי שלמה: ״אדרבה, תאמר לי אתה שֵם של אחד מגדולי התורה שהנך מכיר ואינו בעל מדות…״.

משהחל להרהר בדבר, הפסיקו, הרב שך, והורה לו בצורה נחרצת: ״חבל לך לחשוב, כי אתה פשוט לא תמצא! ברור אצלי הדבר כי מי שאינו בעל מידות לעולם לא יגיע להיות גדול בתורה״. חד וחלק!

כך כתב רבי אברהם מוילנא זצ״ל, בספרו ׳מעלות התורה׳ (בפרק 'מעלות המעשה׳),

בשם אחיו הגדול הגאון מוילנא זצ״ל, בבאור דברי הילקוט (דברים רמז תתקמב):

״יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי״ – ״אם תלמיד חכם הגון הוא תזל כטל, ואם לאו ערפהו כמטר״. זה לשונו:

"ואמר אחי הגאון ז״ל הטעם שמדמה [את התלמיד הכם שאינו הגון] למטר. כמו שהמטר יורד ומשקה עשבים רעים וטובים, וביותר מתגדלין עשבים רעים על ידי המטר, כך על ידי התורה, במי שאינו הגון מתגדלים תכונות רעות בלבו״.

לכן השלב הראשון בדרך אל השלמות, היא עבודת המדות ושפור התכונות, עוד קודם שיעסוק האדם בתורה. ״לא שילמד התורה ואחר כך יקח לו המצוות, כי אי אפשר״ ־ כלשונו של רבנו יונה. אך כאשר ישפר את מדותיו יזכה כי ״בזה תשכון התורה עליו״.

״המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ״

מרן הגאון רבי דוד פוברסקי זצ״ל, ראש ישיבת פוניבז', בהלוית מרן הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ״ל, החל את דבריו בנימת התנצלות כי אין הוא ראוי כלל להספיד את הנפטר הגדול, ובשביל להספידו צריך להיות בעצמו ברמה שלו, אך מהכרות רבת השנים במחצתו הוא יכול לומר כי השתקפו בו דברי דוד המלך (תהלים קינ, ה-ו): ״המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ״.

מצד אחד, ראו באישיותו את הבחינה של ״מגביהי לשבת״, בהיותו גבוה כארז בתורה, בגאונות, בהרבצת תורה, ומצד שני היתה בו בחינה של ״משפילי לראות בשמים ובארץ״. למרות היותו נטוע בשמי שמים היה ״משפילי לראות״, ירד אל העם ואהב כל אדם מישראל, ועשה ככל יכלתו בכל מה שנוגע לצרכי זולתו.

ישנן אין ספור דגמאות מאלפות, של מידות טובות ונאצלות שראינו ושמענו אצל גדולי התורה, אשר למרות היותם גבוהים ומרוממים מחשבונות בני אדם, ושקיעתם המוחלטת בתורה היתה לשם דבר, הרבו מחשבות ותחבולות להעניק מהונם וכוחם להיטיב עם זולתם ולהנעים את השהות סביבתם ובמחיצתם. כל ימיהם שקדו על תקנת נפשם, על שפור מעשיהם ותקון ארח חייהם, ובכל הליכותיהם הקרינו דרך ארץ, נעם, עדינות, זוך וטהר.

רגעיו האחרונים של הגרי"ס

בעת מחלתו האחרונה של רבי ישראל מסלנט העמידו לפניו אדם מיוחד שישמש אותו. כמה שעות לפני שנפטר נכנס רבי ישראל בשיחה עם אותו האיש שהיה אדם פשוט, על דבר פחד הבריות להשאר לבד עם הנפטר. רבי ישראל הסביר לו, שפחד זה הוא פחד שוא, באשר המת אינו יכול להזיק במאומה ויש בזה משום "סכלות". כעבור שעות אחדות נפטר רבי ישראל, ואיש לא היה בחדרו מלבד אותו האיש המשמש. נתברר למפרע שרבי ישראל הרגיש ששעתו מתקרבת, ועל אף שהיה בודאי עסוק במחשבות נעלות ־ בעניני תשובה ובחשבונות עם קונו, בכל זאת לא נמנע מלדאוג לטובת משמשו ־ שמא בעת פטירתו יבהל ויצטער, ובשל זאת מצא חובה לעצמו להסביר למשמשו שיש בזה משום פחד שוא, כדי להפיג פחדו וסבלו. (אור ההר)

הגרי"ח זוננפלד מבזבז זמנו על דברי הבאי?

ברחוב צפניה בירושלים, התגורר עד לפני שנים אחדות, נכדו הצעיר של מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל, רבה של ירושלים, הרה״ג רבי יעקב פרידמן זצ״ל. בנה הצעיר של בתו הצעירה של רבי יוסף חיים, הרבנית הצדקנית רחל בריינדל פרידמן ע״ה. יהודי שקדן, אציל נפש, אהוב למקום ולבריות.

הוא ספר לי פעם ספור מדהים ששמע מאמו הצדקנית:

בימי בחרותה כששבה באחד הימים הביתה, הבחינה כי אביה הגדול רבי יוסף חיים יושב ומשוחח עם מאן דהו על דא ועל הא, והיה נשמע לה כסתם שיחה בטלה. היה זה דבר משונה בעיניה, היא הכירה מקרוב את גדל שקדנותו של אביה, את דקדוק הזמן המופלג שלו, ואת חישוב עתותיו העמוסים עד לאחת.

כדי לסבר את האוזן על עצם ההתמדה וניצול הזמן של רבי יוסף חיים, אציין בדרך אגב, את שסיפר זקננו הגאון הצדיק רבי צבי קופשיץ זצ״ל, כי בשנת תרפ״ח נכנס לביתו של רבי יוסף חיים דקות אחדות לאחר רעידת האדמה החזקה שפקדה את ירושלים. רבי יוסף חיים היה עסוק אז בלבון סגיא סבוכה, בעצומה של כתיבת חדושי תורה, ולמרות הבהלה הגדולה שאחזה את כולם, הוא המשיך בשגרת הכתיבה שלו כאילו דבר לא אירע.

אך כשראה את נכדו רבי צבי מבוהל מעט, אמר: ״מדוע נבהלת? כבר ברכת 'שכוחו וגבורתו מלא עולם׳? אם עדין לא ברכת, תברך כעת ותמשיך ללמד, חבל על כל רגע! הזמן שחולף לא חוזר עוד!…״

והנה, כאן השתוממה הבת למצא לפתע את אביה יושב זמן לא מבטל ומשוחח בנחת ובשלוה דברים בטלים עם יהודי בלתי מוכר. אך כמובן מפני כבוד אביה שמרה הבת את הפליאה בלבה ולא אמרה דבר.

כשהלה עזב את הבית, פנה אליה אביה ושאלה: ״האינך רואה כאן דבר משונה

־ ״ודאי אני רואה!״

– ״אם כן מדוע אינך שואלת אותי על כך

־ ״כי אין זה דרך ארץ לשאל את האבא שאלות״ – הצטדקה.

– ״אדרבה, כאן יש לי ענין שתשאלי״ – אמר.

כאשר קבלה את רשות הדבור, פתחה ואמרה: ״אבא! מעולם לא ראיתיך נועד כך בישיבה לשיחה בטלה, ועוד לשיחה כה ארוכה?"

חייך רבי יוסף חיים ואמר: ״בדיוק לזה כונתי כשבקשתי ממך לשאול אותי על מה שנראה בעיניך מוזר!״

ולגוף השאלה השיב לה רבי יוסף חיים תשובה מדהימה:

"היהודי הזה שישב כאן הוא יהודי גלמוד, שאין לו מכרים וקרובים, הוא זקוק נואשות למישהו שיקשיב לספורים שלו, לחדשות שבפיו… הוא מצא אותי כמי שמתענין בו, ואין לו עם מי לדבר ולפטפט מלבדי. מטלת עלי חובה לתת לו הרגשה טובה כי אכן הוא מצא איש כלבבו, ופטפוטיו מסקרנים אותי. לכן אין בדבורים אלו שיחה כטלה כלל וכלל, כי זה צורך חיוני עבורו״.

החזון מזהיר – אל תסע מהר!

אחד המתפללים הקבועים בבית מרן ה׳חזון-איש׳ זצ״ל ספר, כי פעם היה בביתו של ה׳חזון איש׳ בשעה שהתעתד לצאת מהבית להשתתף בברית מילה לבן אחד ממקרביו. ה׳חזון איש׳ עטה כבר את מעילו וכובעו ועמד בדלת, ולפתע הופיעו מספר אנשים שבאו להשיח את מועקתם באזני ׳החזון איש׳.

כאשר הבחין בהם ה׳חזון איש׳, מבלי אמר ודברים שב מיד לחדרו, ובסבלנות נדירה השמורה עמו, שוחח עמם במשך קרוב לחצי שעה על כל הבטי הבעיה שהציגו, כאלו לא אמורה להתקים כעת ברית מילה, בהענקת תחושה כאלו כל הזמן שלפניו מקדש כעת אך ורק להם ולבעיתם הסבוכה…

כשיצאו מהחדר, קם ה׳חזון איש׳ ויצא מהבית לכוון הרכב הממתין לו בחוץ. אך מיד עם כניסתו לרכב, ראה כי הנהג כבר התניע את מכוניתו, והיה ניכר לפי תנועותיו כי כעת עם כניסתו של הרב לרכב הוא מתכנן לפתוח בדהירה בשל האיחור המוגזם. אך ה׳חזון איש׳ הורה לו: ״סע באטיות!״

כשהתרחקו מהמקום, הסביר לנהג מדוע הורה לו לנסוע לאט למתת שהשעה היתה מאוחרת: ״כשיצאנו מהבית האנשים הללו היו עדיין בקרבת מקום, ואלו היית פותח את הנסיעה במהירות, היתה עוברת בהם מחשבה שמא הם עכבו אותי, או שמא לא היה לי באמת כוח עבורם. הראיה שברגע שיצאו ממני ׳ברחתי׳… מאנשים שבורי לב לא בורחים…״

זהו אפס קצהו של רגישות נפלאה לזולת שהיתה ב׳חזון איש׳.

מדוע טפס ראש ישיבת סלבודקה שלש קומות?

סיפור מדהים שמעתי מידידי הרב הגאון רבי אברהם רוזנברג שליט״א, על מדותיו הנאצלות של אביו הגאון רבי ברוך רוזנברג זצ״ל, ראש ישיבת סלבודקה, ועל התחשבותו הנדירה דק שבדק בעניני 'בין אדם לחבירו׳: בערב ימיו של רבי ברוך, כשגילו נשק לגיל גבורות, הוא הזמן פעם לחתונת תלמיד. הוא ירד מביתו ברחוב שפת אמת בבני-ברק, ונכנס למכוניתו של אחד התלמידים, שנועד במיוחד כדי להביאו לשמחה.

אולם עם כניסתו למכונית נזכר כי שכח דבר מה בבית, בבקשת מחילה מראש שאל רבי ברוך את התלמיד אם יאות להמתין דקות אחדות, כי נזכר כעת ששכח דבר חשוב בבית ועליו לשוב כעת ולהביאו. הנהג נסה להציע את עצמו לעאת במקומו, אך נתקל בסרוב עיקש: ״רק אני יכול לעשות זאת״ – נימק הרב.

רבי ברוך יצא מהמכונית, טיפס את גרמי המדרגות עד לביתו בקומה השלישית, וחזר כשהוא מאמץ, נושם ונושף בכבדות.

התלמיד המסוקרן הפציר ודחק ברבי ברוך לגלות מה הדבר הכה חשוב בשבילו טרח לעלות הביתה שוב, ורבי ברוך נאלץ לגלות לו את הסיבה המאלפת והצריכה תלמוד:

״הן היום בדורנו השתנה קצת הענין של שמחת חתן וכלה. היום נהוג בכל חתונה להזמין צלם שינציח את הארוע. סבור אני שגם זה חלק משמחת חתן וכלה, כי הרי לאחר החתונה מעינים בתמונות וזה מחזיר את הרואים אל אותם רגעים שמחים בחתונה, וזה גורם להם הנאה מיוחדת.

״אולם בזמן האחרון גליתי כי הצלם מנציח גם את רגעי כתיבת הכתבה וסדור הקדושין, ולא רק את החתן הכלה והשושבינין אלא אף את הרב המסדר קדושין.

אלא שדא עקא העט המנה בכיסי אתו הייתי משתמש לכתיבת הכתובה בחתונת תלמידים היה עט פשוט מדי…

לכן הלכתי באחד הימים לקנות עט יפה ומכבד יותר, המצפה בדמוי זהב, שישמש אותי במיחד עבור ארועים שכאלה. תמיד כאשר אני מץמן לסדר קדושין אני משתדל לקחת אתי את העט הזה, מהסיבה האחת והיחידה שלחתן ולכלה תהיה הרגשה טובה יותר, מכך שהתמונות יצאו מעט יותר יפות, והרי אם באפשרותי לעשות זאת בנקל למה לא לעשות זאת?!״.״

״קדם, כאשר נכנסתי למכונית״, הטעים רבי ברוך, "נזכרתי כי שכחתי את העט בבית, ופשוט עליתי לקחתו״.

הבן רבי אברהם אמר לי כממתיק סוד: ״הרי הכרת הרבה שנים את אבא זצ״ל. כל הויתו היתה תורה. נוכחת לא אחת בשקיעתו העצומה בתורה, הן בהיותו אחד האריות שבכולל ׳חזון איש', והן בשמשו בקדש כראש ישיבת סלבודקה. שעות ארכות לא זז ממקומו, ועמל ויגע בתורה בצורה מדהימה.

כמה קשה להאמין עליו ששם לב לפרט מזערי כזה ושיחס לו בכלל חשיבות. אין זה אלא מפני שעם כל הגדלות התורנית שלו, לבו היה מלא וגדוש ברצון עז להיטיב לבריות״.

בינו נא זאת! ראש ישיבה במעלה גיל השמונים, שזכה במשך שנות דור להעמיד אלפי תלמידים, ולא היו לו בעולמו אלא ד׳ אמות של תורה והלכה, טרח בגיא המבגר לטפס מספר קומות בטרחה מרבה, בשביל מה? כדי שהתמונה של הזוג תצא מעט יותר מצלחת…

לא נתפס! כמה רגישות, כמה טוב עין, כמה רחב לב מנח בהנהגה מפלאה שכזאת!

כשספרתי זאת לאחד מחשובי תלמידיו, שזכה ללמד עמו חברותא, השתומם מהספור והגיב לאחר מחשבה:

״אכן, מצד אחד אכן קשה להאמין על אישיות כה מרוממת כשל רבי ברוך שהתעסקה בדברים פעוטים מעין אלו. אולם מאידך גיסא, מי שהכיר היטב את רבי ברוך לא אמור להתפעל, הרי כל ימי חייו היו לו כאלו דקויות בעניני בין אדם לחברו באופן שלא נתן לתאור, והרי זה בסך הכל עוד מעשה מוצלח שמגלם בצורה בוהקת יותר את אישיותו״.

המשיח? אבא!

אצין כאן בדרך אגב את מה שםפרתי כבר בעבר, כי לפני עשרות שנים שמש אבי מורי שליט״א כחבר ועד ההורים במוםד החנוכי הראשון שהוקם בבני-ברק לבנות בשכונת 'זכרון מאיר'. באספה הראשונה שהתקימה עם המנהלת דנו שם בעקרונות החנוך ובקוי האפי שילוו את המוסד.

בתוך הדברים ספרה המנהלת כי אחת המורות שאלה את הבנות בכתתה:

״לו יבקשו מכן להציע מי יהיה המשיח, במי תבחרו?" כמעט כל הבנות שתקו והביטו במורה בתמהון, אך בת אחת ענתה בבטחון: ״אם היו שואלים אותי, הייתי אומרת שזה יהיה אבא שלי!״

מי היה אביה של אותה ילדה? רבי ברוך רוזנברג! דמותו נחשבה בעיני ילדיו כה גדולה, חשובה ומכובדת עד כדי כך, שלא היה לבתו כל ספק כי הוא אמור להיות מלך המשיח!

אבא התפעל כיצד אדם מצליח להקרין כזו תחושה מרוממת בביתו.

מפליא הדבר למתבונן בכך, כיצד אישיות כה מכבדת וחשובה כשל רבי ברוך שחיה בעולם רוחני נאצל, ידעה לרדת לרמות לא מכרות של רגישות, כשנגעו הדברים לצרכי האחר.

בהכרח, כי כללו של הרמח״ל בםפרו ׳מסלת ישרים׳ (פיק יט) עמד כתמרור דרך למול עיניו בכל מהלך חייו: ״כללו של דבר, הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקועה בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות״.

מכאן לא נמסר:

שליטת מדת ה׳דרר־ ארץ׳ ב׳קלם׳

אחת התנועות המרכזיות שהתנוססו לתפארה בעולם התורה לפני המלחמה ־ היתה תנועת קלם. בתנועה זו, תחת השראתו והכונתו של הסבא מקלם, ענק המדות, מרן הגאון רבי שמחה זיסל זיו זצ״ל, תפס דגש עקרי ענין ה׳דרך ארץ׳, כשרש .ראשון לעבורה הרוחנית של האדם. בקלם הרגישו היטב מהי טהרת מדות, ומראה חניכיה העיד כאלף עדים מהי ׳דרך ארץ׳.

ה׳סבא׳ העמיד כאבן יםוד בחנוכו, כי בן תורה אינו עושה שום פעלה סתם כך בצורה אקראית, ללא מחשבה עיונית ומעמיקה הדק היטב על אפיה וענינה. כל פרט היה נשקל במאזני השכל אם הוא אכן מכבד את עושיו ותתאים לרמתם ומעמדם כבני תורה, והחדירו כי נקדה זו מהוה את אחד הענפים המרכזיים של ׳דרך ארץ׳•

קדם שנתאר מעט את אוירת ה׳דדך ארץ׳ הכללית שאפפה את כתלי בית התלמוד הקלמאי, ונביא מעט אפיזודות מזכרונם של חניכי קלם, יש להדגיש כי הלמוד המוסרי הכללי שעלינו ללמד משיטה זו, הוא עד היכן מגיע כיח שליטתו של האדם על עצמו על ידי עבודה עקבית. אולם מאידך גיסא עלינו לדעת, כי לפי המצב בזמננו הנהגה כזו אמורה להיות מאד זהירה ומחשבת, כי בקלות נתן להגיע על ידה לידי כעס וקפידה אסורים, ויצא שכרו בהפסדו. בספר ׳תנועת המוסר׳ מתאר הרה״ג רבי דוב פץ זצ״ל, את האוירה בקלם כך:

שיטתו החנוכית [של ה׳סבא מקלם׳] שמה דגש גם על הסדר והמשמעת החיצונית, הכוללת הליכה בדרך ארץ והנהגה מישבת. מתוך הבנה שרסון הכיחות החיצוניים יביאו לידי רסון הכיחות הפנימיים, ומתוך הנהגה יציבה ומישבת, יבואו אל דעה יציבה ומעשים יציבים בשאר חלקי העבודה.

מלבד למוד המוסר שהרבו לעסק בו בקלם, עסקו גם בפעלות מוסריות. ה׳סבא׳ המציא אמצעי חנוך ידועים להשתלמותו האישית של האדם, היה להם הקף רחב ומשטר חנוכי שלם נוצר מסביבם, והקיף את כל הליכות חייהם של חניכי ה׳תלמוד תורה׳.

לדגמא, פעם ראה ה׳סבא׳ את אחד התלמידים פוסע ועובר על גדר החצר של בית התלמוד.

הוא הזדעזע מהמעשה ואמר: "אם גם מחצה אינה מהוה מעצור ונתן לפסע על גבה, הרי יכולים לפרץ כל גדרי עולם, ואין שום תקנה לאדם". הוא ראה בפסיעה על הגדר הפרת סדר מסכנת, העלולה להביא לידי פרצת כל הסיגים ולידי הפקרות נפשית מחלטת.

פעם ראה [ה׳סבא׳] את אחד התלמידים מרים תוך סדרי הלמוד וילון של אחד החלונות, כדי להסתכל על הנעשה בחוץ, ואמר: "אחרי שאין בכיחו לשלט בסקרנות!־ ובפזורו ־ אין לקוות ממנו מאומה".

עד כמה היו תלמידי בית התלמוד מחנכים וממשמעים, די לצין עובדה אחת:

פעם בצהרי יום, נפלה דלקה באחד הבתים הסמוכים לבית התלמוד ואימה על כל הסביבה – מפאת תנאי בניני העץ הצפופים בעירות הקטנות בעת ההיא באותה סביבה, ומפאת חיסר ארגון הכבוי. והנה על אף כל הבהלה והמהומה הגדולה שהתחוללה בין תושבי המקום, לא הפרע במאומה סדר הלמודים בבית התלמוד, וכל התלמידים – אשר בודאי ראו את עצמם פטורים לעזר בכבוי והצלה מסבה כזו או אחרת, ישבו ולמדו במנוחה, כאלו לא קרה כלום.

דקדקו גם בנקיון וסדר הבית והכל היה משפשף ומסדר עד להפליא. בכל זויות הבית עמדו כלי יריקה ואשפה, ולא קרה שאיש יתעלם וילכלך את הרצפה, או ישליך תחתיו אי אלו פסות-ניר ושירי דברים.

לא קרה שאיש יגיח איזה חפץ שלא במקומו או שלא כסדרו, או יגע סתם באיזה חפץ ויטלטלו ממקום למקום. בנקודה זו הגיעו בבית התלמוד לידי השגים מפליאים.

קרה פעם, שאחד האורחים ממבקרי בית התלמוד שכח את מקלו, וכשבקר שוב את בית התלמוד לאחר שלש עשרה שנה, וכבר מזמן התיאש ממקלו, מצא אותו תלוי באותו מקום שהניחו, מבלי כל שנוי. כך מספרים שאחד שכח או הניח פעם מטבע על אדן החלון בבית התלמוד, והיתה המטבע הזאת מנחת באותו מקום שנים רבות, ואיש לא נגע בה״.

ה׳סבא׳ החדיר בישיבה כי הוא מעריך באופן מיוחד כל מעלה בנפש וכל מידה טובה שנמצאו בתלמיד, וניצל אותן כנקודת אחיזה לשם העלאתו הרוחנית הכללית. אך באפן כללי הטיף שלא יעמידו את ערכו ומעמדו של התלמיד על בסיס כשרונותיו או שאר תכונות מובחרות שניחן בהן האדם משמים, כפי שהיה מקובל אז בישיבות. אלא דרש כי בראש ובראשונה יעריכו את הבחור על פי אמות המדה של מעלות נפשו המתורבתת ומדותיו הטובות, כי דרך ארץ קדמה לתורה!

כך הוא החדיר בישיבה את תקון המדות כעדיפות ראשונה במעלה, וכסמל המיצג את תלמידי ׳קלם׳ לדורותיה. עד כאן מתאורו הנפלא של רבי דוב כץ.

משטרת קלם באה להתרשם מנקיון תלמוד התורה

עד לפני שנים אחדות התגורר בשכונת ׳בית ישראל׳ בירושלים, אחד משרידי תלמידי קלם, רבי זלמן סנדר קרמרמן זצ״ל. אוד מצל מאש, שתבנית חנוכה של קלם, עיר גדולו ומוצאו, נכרה היטב בכל הליכותיו ישבתי פעם סמוך אליו בשמחה, ואחד ילדים בשלחן אכל ללא סכין, הוא מיד העיד לו בנעימות אפינית: ״כך אוכלים? כך בן תורה אוכל? אלו היית לומד ב׳קלם׳ לא היית יכול להמשיך להיות נמנה בין שורות התלמידים!"

הוא היה אז די מבוגר, ולמרות כן טרח וקם מיד ממקומו, פנה לאחד השלחנות הסמוכים, הביא סכין .והניח לפני הילד…

בהקדמת ספר ׳באורי המשפט׳, חדושי אביו הגאון רבי אליהו קרמרמן זצ״ל, ראש ישיבת וילקומיר לפני המלחמה, הוא תאר רשמים מרהימים וזכח־נות מתלמוד התודה הקלמאי:

תלמוד התורה היה בית לא גדול מקף חצר שנכנסים לתוכה מבעד שער מיחד עשוי עץ. בפנים החצר גדלו מעט עצים, שיחי פטל ונוי ובחורי תלמוד התורה נהגו לטיל שם ולהתפלפל אהדדי בסגירת שעסקו בהן. הבית בפנים הצטין בנקיונר ובסדר המופתי ששרר בו. איש לא הרהיב להכנס להיכל הישיבה כשערדלים לרגליו או במנעלים מאבקרת. הרצפה עשויה לוחות עץ, הבהיקה מנקיון ולא מצאו ;גליה אף גרגר חול או אפר סיגרוה. בכניסה לפרוזדור תלמוד התורה היו מנקים טוב טוב את הנעלים. היה שם מבנה מיחד לתלות מעילים, ולמטה תאים קטנים לשים שם את הערדלים.

המעיל היה צריך להיות תלוי על המתלה שלו ולא על הצוארון, וכן הערדלים היו צריכים להיות שניהם בתוך התא המיעד להם, והיתה הקפדה על הסדר הזה.

כאשר שאלתי פעם על כך, הסבירו לי שמדברים חיצוניים הללו מתחילה העמידה האמתית של קנין שלמות ומהלך מחשבה מתקן כראוי. אדם שאיננו מסדר בענינים חמריים משמע שגם ברוחניות הבלבול והערבוביא שולטים בו. אי סדר, פזור הנפש, סקרנות מיתרת – כל אלה היו דברים שעל פי התפיסה הקלמאית מפריעים להשיג שלמות רוחנית. קרה פעם שנכנס אל תלמוד התורה הרב שמואל מאיר פליישר הי״ר ומצא על הרצפה גרגרי עפר אחדים מיד דרש לקים שיחת מוסר מיוחדת על הנושא כי כאמור הקפידו שם מאד על כך.

התלמידים בתלמוד תורה התחלפו בתורנות לפקח על הנקיון. ספר לי הרב חייט דוד סילבר משרידי התלמידים, כי פעם אחת כשהגיע תורו לספל בעניני הנלויון בא בדברים עם חברו רבי אריה סתם הי״ד והחליטו על דעת עצמם שכבר הגיע הזמן לשטף את הרצפה במים. לפתע נכנם הגאון הצדיק רבי גרשון מיאדניק הי״ד, [חתן הגאון רבי נחום זאב זיו זצ״ל], מראשי תלמוד התורה, וגער בהם: ״הלא כבר שבעים שנה לא שטפו את הרצפה הזאת והיא כל כך נקיה מה צרך היה לשטף היום״. אף על פי כן הוסיף בחיוך: ״אם תרצו דולוא תוכלו לשטף פעם אחת בשנה ולא יותר, לכבוד ראש השנה״.

עוד ספר לי, כי אפלו הנכרים אנשי השררה התפעלו מהנקיון ששורר בתלמוד תורה. פעם אף פרסם ראש המשטרה המקומית ברבים שהמקום הנקי ביותר בכל קלם הוא בנין התלמוד תורה וחדרי השרותים שלו, והציע לכלם שיבואו לקחת דגמא מן היהודים בנושא הזה…

כמו בנושא הנקיון, כך גם הצטיינו שם בעניני סדר ומשטר. מעולם לא ראיתי בתלמוד תורה, וגם לא יכול היה להתרחש דבר כזה, שמאן דהוא יטיל ספר מתוך הארון על מנת לעין בו ולא יחזירו אחר כך למקומו, בחור כזה לא היה יכול להמשיך את למודיו בתלמוד תורה, מכיון שהתנהגותו היתה בנגוד לכל מה שדרשו שם, לחשב היטב בכל פעלה שהאדם עושה:

אם אינו פוגע חס וחלילה באחרים, ואם לא יגרם חס ושלום לבטול תורה אצל זולתו. כך כל תנועה של אנשי תלמוד התורה ב׳קלם׳ היתה שקולה ומדודה במאזנים של זהב. עד כאן תאורו המאלף של הרב קרמרמן.

בשנת תשע״ג נפטרה בירושלים הרבנית מרת רחל וילנסקי ע״ה, בתו של המשגיח הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ״ל. אשה דגולה וחשובה שנח־עה בתפלותיה הזכות וביראת שמים המפלגת שלה, ואשר דמות דיוקנו של אביה הגדול והליכותיו הטהורות לא משו מנגד עיניה.

כמה חדשים לפני פטירתה הזדמנתי לביתה, ונצלתי את ההזדמנות לשמע ממנה מעט דברי חזוק וחכמה. היא אמרה לי: ״אבא תמיד היה אומר כי היום יש לחנך רק בחם ואהבה, אין דרך אחרת לפעל על החניכים״. אחר כך אמרה: ״תסביר לתלמידים בדרכי נעם כי ההשקעה היחידה והמשתלמת בעולם הזה היא ההשקעה שמשקיעים בתודה, ביראת שמים ובמדות. מלבד אלו ־ הכיל חולף, הכל עובר ביעף, רק רוחניות שהאדם רוכש עומדת לו לנצח״.

בכל דבריה הנעימים נכרו חכמת חיים והסתכלות נבונה על תכלית החיים כפי שספגה בבית אביה הגדול.

בימי השבעה ספרו לי בניה החשובים, כי מעולם לא זכור להם שכעסה או הקפידה בבית. כל חייה התנהלו בנסח דרך ארץ שחנכו בקלם. פעם הגיע אחד הבנים לביתה ביום ששי, והבית כבר היה נקי ומוכן לשבת. הוא נגש לארון לטעם מעט מזונות. העירה לו האם בעדינות: ״כך אוכלים? בבית אבא למד אותנו לקחת צלחת ולאכיל ממנה בצורה מסדרת, ואם נשאר נוטלים שקית אכל מהנערה ומחזירים את המותר…״.

ב׳קלם׳ הביטו על עדינות ההנהגה ועל דרכי הנימוס כראש וראשון בעצוב אישיות האדם׳ וכדרך ארץ הקודמת לתורה. מבחינת השקפת עולמם כל שנוי מהנהגה זו מהוה סטיה משמעותית בעבודה הרוחנית של האדם!

על ידי שננהג במרת דרך ארץ, .ותהיה מגמת ההטבה והרחמנות קבו^ה בלבנו, יקים ב״ דברי חז״ל (קדישיך מ, כ): ״כל שישנו במקרא, במשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא״. כי למוד התורה עם דרך ארץ מביא את האדם ליראת שמים ולדבקות בדרכי הלודוש ברוך הוא, לכן אינו חוטא במהרה. הלואי ונזכה לזה.

*

בעת משבר – אל תעצר!

[היסוד הראשון של זריזות ־ מעשים! – הרב פנקוס עם תוספת מרובה]

צו. אין צו אלא לשון זירוז. מה ההענין בזירוז? ושמרתם את המצות מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. והרי אנו יודעים את שבח המתינות, וממתון מאה זוזי שוויא, ומדוע כאן מעודדים אותנו לזריזות? האין זו פזיזות?

ההבדל בין זריזות למתינות, שלפני ההחלטה על הפעולה יש לאדם להתמתן ולשקול היטב האם וכיצד לעשות. לאחר ששקל והחליט לעשות = כעת יפעל בזריזות להוציא הדבר אל הפועל.

רב אדם שהוציא את הכיסוי של האשה – היה עליו להתמתן לפני הפעולה האם היא פעולה נצרכת והיות ולא עשה כן הפסיד ת' מאות זוז.

עוד כתב ה׳מסילת ישרים׳ (פ״ז – בביאור חלקי הזריזות): ״חלקי הזריזות שנים, אחד קודם המעשה ואחד אחרי כן.

קודם התחלת המעשה הוא שלא יחמיץ האדם את המצוה, אלא בהגיע זמנה או בהזדמנה לפניו או בעלותה במחשבתו, ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתיים, כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש, יוכל להתחדש איזה עיכוב למעשה הטוב״ וכו'.

״וכן תמצא כל מעשיהם של צדיקים תמיד במהירות. אברהם כתוב בו ׳וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי׳ וגו׳, ויתן אל הנער וימהר. רבקה, (שם כד) ׳ותמהר ותער כדה׳ וגו׳. וכן אמרו במדרש (במדב״ר): ׳ותמהר האשה׳ וגו׳ (שופטים י) מלמד שכל מעשיהם של צדיקים במהירות, אשר לא יתנו הפסק זמן לא אל התחלת המצוה ולא אל השלמתה", עכ״ד.

לימדנו כאן רבינו הרמח׳׳ל, כי היסוד הראשון של זריזות הוא המעשים. באותו רגע שעולה בדעת האדם לעשות מעשה, ״ימהר יחיש מעשהו״!

מדוע? ״כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש, יוכל להתחדש איזה עיכוב למעשה הטוב״. ברגע אחד הוא עלול להפסיד הכל, כי בעולם יש הרבה מקרים, זוהי תכונת העולם.

בת קול בכל יום

ידועים דברי חז״ל: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה״ (שמות רבה פמ׳׳א, ז), ובעלי עבודה כבר שאלו למי יוצאת מכך תועלת, מי בכלל שומע בת קול זו?

התשובה היא, קורה לפעמים שמתעוררים להתחזק בלימוד התורה או בקיום המצוות.

אדם מחליט: אני אגמור את הש״ס, אתפלל יותר בכוונה, או אהדר יותר במצות סוכה וכדו׳.

כל ההחלטות הללו נובעות מכח אותה בת קול, ואז, כשמתעוררים – צריכים לדעת לא להפסיד את הרגע, ומיד להתחזק למעשה, להשתדל לתרגם את ההחלטות למעשים בפועל, אבל באופן מיידי!

זוהי דוגמא של הפסוק: ״קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות״ (שה״ש ב, ח), כביכול השי״ת ממהר את עולמו, מביא התעוררות לשניה אחת, ומי שתופס אותו אז – הצליח, ואם לא – הפסיד.

זהו זה, הוא כבר המשיך הלאה.

״פתחתי אני לדודי – ודודי חמק עבר״

ענין זה של הזריזות שיש לתרגמה למעשים באופן מיידי, בעצם מפורש בפסוקים בשיר השירים (ה, ב-ו):

״קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי תמתי״. הקב״ה דופק על פתחינו, עם כל לשונות החבה שישנן – אחותי, רעייתי, יונתי ותמתי.

״שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה״. הקב״ה כביכול מבקש מכל יהודי: תכניס אותי הביתה, לתוך חייך, תלמד עוד דף גמרא.

ומה היתה תשובתם של עם ישראל? שאינם רוצים? לא. התשובה היתה: ״פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם"– עתה אני עייף. מחר בבוקר, דבר ראשון, אני פותח את הגמרא ומתיישב ללמוד בהתמדה…

אך הקב״ה אינו ממתין לנו. ״דודי שלח ידו מן החור״. ראיתי דרך החור שהוא הלך, ״ומעי המו עליו״ – כל כך רציתי להתקרב אליו.

ואז – ״קמתי אני לפתוח לדודי״, היתה שם תשובה גמורה, ״וידי נטפו מור״ – מור ובשמים ריחם מגיע למרחוק, וכל זאת כדי לקרוא לדודי בחזרה, אך מה לעשות ־ ״ודודי חמק עבר. נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני״.

זהו זה! אם איחרת ברגעהפסדת הכל. נכון, עשית הכל, השתדלת והתחזקת, אבל הרכבת כבר נסעה – בלעדיך…

״אם תעזבני יום יומיים אעזבך״ (ירושלמי ברכות פ׳יט ה״ה). אם אינך תופס אותי יום אחד, ישנם שני ימים שאני התרחקתי ממך, כי הרכבת ממשיכה הלאה, העולם מתקדם. כך מנהיג הקב״ה את עולמו.

לכן ״זריזים מקדימים למצוות״ (פסחים ד ע״א). הזריזות היא בבחינת הקדמה לקיום המצוות, כי בלעדיה לא שייך לעשות מצוות, הן פשוט ׳בורחות׳.

הזריזות – שירת הבריאה

מונח בדברינו יסוד גדול.

בעצם, כל דבר בטבע אומר לנו מסר: ״השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע״ (תהלים יט).

אחת התופעות המופלאות בטבע, היא העובדה שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב; התנועה של השמש.

טמון כאן מסר. השמש נעה ביום מיליארדי ק״מ, ובעצם התנועה הזו היתה צריך לקחת לה שנים, אך הדבר קורה במהירות עצומה – "כדור הארץ נע סביב השמש במהירות של כ-29 ק"מ לשנייה". 104,400 אלף ק"מ לשעה!!

ומהירות האור בעצמה מהשמש לכדוה"א היא 300.000 ק"מ לשניה!! [למעלה ממליארד קמ"ש!!]

זוהי המהירות של העולם, של הטבע, ואנו לא שמים לב אליה. מה היא באה ללמדנו?

רעש השמש

הראשונים ביארו שהתנועה, המהירות הזו, עושה רעש גדול, כמו אמרו חז״ל: ״אלמלא קול המונה של רומי נשמע קול גלגל חמה״ (יומא כ ע׳׳ב). כלומר, הרעש של רומי משקיט את רעש גלגל החמה המנסר באויר העולם, כי אכן מהלכה של השמש הוא רעש עצום.

הרעש הזה, התנועה הטבעית של השמש שהיא נעה במהירות – זוהי שירת השמש. כל מציאותה של השמש היא מחמת השירה.

כך מצינו בחז״ל (ילקו״ש יהושע רמז כב): ״בשעה שעמד יהושע בגבעון ובקש לשתק את החמה, לא אמר ׳שמש בגבעון עמוד' אלא שמש בגבעון 'דום׳, אלא כל שעה שהוא מהלך הוא מקלס להקב״ה, וכל שעה שהוא מקלס יש בו כח לעמוד [-לפעול], לכך אמר לה יהושע: דום״.

כלומר, השירה עושה את ההילוך וההילוך הוא השירה. שני הדברים הם בעצם אחד.

ללמדנו, שהמהירות והזריזות היא שירת הבריאה.

העצה היחידה – תמשיך הלאה, רוץ

פעמים רבות אדם שואל את עצמו: איך אוכל להעביר את חיי מתוך שירה, הרי חיי כה שבורים! כי מאחר ולאדם ישנה שייכות עם אנשים אחרים, קורה הרבה שפני בנפולות כי ׳הוא אמר לי' ׳הוא עשה לי׳, ׳החברותא לא בא היום׳ וכו'. יש לנו סיבות שונות ומשונות לכך שפנינו נפולות. איך יוצאים מהמצב הזה?

ישנה עצה אחת, אותה למדתי מאדם גדול. פעם הייתי אצלו כשהיתה לי בעיה חמורה מאוד, ממש בעיה שהעיקה עלי זמן ממושך ולא ראיתי לה פתרון באופק.

סיפרתי לו מה אני עושה, ואז הוא אמר לי: ״גיי וייטער״, לך הלאה. הסברתי לו שוב: ׳אבל אני לא יכול׳… והוא חזר על דבריו: ״גיי וייטער״. חמש פעמים אמרתי לו ״אבל… אבל"… והוא ענה לי את אותה תשובה: ״תמשיך הלאה״! עד שתפסתי את העצה הנפלאה שלו: תמשיך את החיים, אל תעצור!

מה שנקרא היום – "תזרום"!

הבעיה היא כשכואב לנו אנחנו נעצרים. ״נעלבתי!״ וזו טעות! תמשיך הלאה, הגמרא לא תחכה לך אפילו שניה. גש לשיעור, השכם לתפילה. תתפוס את הקב״ה. רוץ!

המעשה עם הרוגוטשובר

שפ"א א"ל מישהו שיש לו קושיה עצומה ופירט לו אותה ואמר לו שאינו מסוגל להמשיך בסוגיה מעוצם הקושיה. א"ל הרב תעיין בתוס' פלוני דף כו'. פתח ועיין – ולא קשור בכלל, שם מדובר בסוגיא של צרת הבת והוא בדין מקיף וניקף. פנה שוב לרב, בתמיה, התוס' לא עוסק שם בענין, שאל. מה התוס' אומרים? שאל הרב, והוא השיב שהתוס' שואלים כך וכך. 'נו, ומה הם מתרצים'? הם נשארים בקושיה. 'נו, ויש אחר כך עוד תוספות?' המשיך הרב להקשות. כן, השיב אותו אדם. אם כן תלמד שהגם שהיה לתוס' קושיה חזקה שאין לה תירוץ הם המשיכו ללמוד הלאה… צריך לדעת להמשיך ולא להתקע!!

[אגב, דרכו של הרוגוטשובר היה לענות בחידות, פ"א מישהו אמר לו תירוץ דחוק מאד, ואמר לו עי' שולחן ערוך אורח חיים סימן ג סעיף ט. הוא פתח את השו"ע ומצא: "לא ישב במהרה ובחוזק ולא יאנוס לדחוק עצמו יותר מדאי, שלא ינתק שיני הכרכשתא"…

״ברח דודי… על הרי בשמים״

המביט מעט על ההיסטוריה רואה שהשינויים שהשתנו בעולם בעשרים שנה האחרונות, פעם היו לוקחים חמש מאות שנה. העולם מתגלגל במהירות מסחררת.

ושמעתי בשם גדולי עולם, שכיום בדורנו כבר איננו אוחזים ב״קול דודי הנה זה בא״ וכו'. זה היה מהחורבן עד דורנו.

כיום אוחזים אנו כבר בפסוק שבסוף שיר השירים: ״ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר איילים", כביכול הקב׳׳ה בורח מאתנו. לאן הוא רץ? "על הרי בשמים" ־ להביא לנו הרים של בשמים, הקב״ה רץ להביא את הגאולה. כביכול, אין לך זמן, מחכים לך הרים של בשמים. הרים מחכים לך!

ישנה רק עצה אחת: תרוץ, אין זמן לשטויות, אין זמן למשברים, אין זמן לכלום. הקב״ה בורח, ״ברח דודי", לאן? להרי בשמים. אם אדם רץ אתו – יהיו גם לו הרי בשמים, ואם לא, אם יחליט לחכות למחר ־ מי יודע מה יהיה מחר.

זו העצה: אם רוצים לחיות חיים של שירה, מוכרחים לרוץ, לא להתעכב.

זה בעצם היסוד של מידות טובות, מישהו העליב אותך? יש לך קפידא על מישהו? ישנה עצה אחת בלבד: קום ורוץ הלאה! אל תתעכב, אל תצעק, רוץ!

במשך חיי ראיתי זאת, שאותם אנשים אשר אינם מתעכבים, אינם עושים רעש מכל דבר – הם צומחים ונעשים גדולי ישראל, רק אלו שיודעים לרוץ, להתקדם הלאה.

קרה משהו? לא הבנת את השיעור? לא נורא, גיי וייטער, ״ברח דודי ודמה לצבי ולעופר האיילים״. השמש, העננים, הכוכבים, הבריאה החיים – כולם רצים, לא מחכים לאף אחד!

אבל מי שהוא בר דעת ־ תופס את הרגעים ואת הזמן, ובעז״ה יזכה כביכול להגיע יחד עם הקב״ה לגאולה השלימה במהרה.

המעשה במגיד שיעור בת"ת שפוטר ועד היום לא השתקם, וחי את העבר.

הרב שך והתפוחים – תחטפי – או שגם לך לא יישאר!

רך כקנה [אורות החומש פרץ פ' קרח]

משה רבינו, למרות המחלקת עם קרח, לאחריה הוא המשיך כרגיל. וכן אהרן הכהן.

אנשים נוטים "להחזיר את המפתחות"… "אינני יכול עוד".

המעשה בראש הכולל שאמר כן לרב שטיינמן והניח המפתחות של הכולל על שלחנו, והרב שאל אותו האם גם המפתחות של הרכב כאן…

המעשה שבעל מוסד תורני אמר כן בהזדמנות אחרת לרב והניח המפתחות אמר לו הרב – אתה חושב שאתה מחזיק את המוסד? אולי הוא מחזיק אותך? מי אמר שתקום מחר בבוקר? אולי השאירו אותך בעולם כדי שתשתדל ותתאמץ בזה? הלה נבהל ביותר ומיהר ליטול את המפתחות ולבקש שהרב יברך אותו באריכות ימים… שלא תהיה כשגגה היוצאה מפי השליט…

ללמדך שלמרות הקשיים, צריך לחזור לעניניך, כרגיל. והרי לפנינו מעשה נורא.

מעשה ברבי שמעון בן אלעזר [י"א ר' אלעזר ב"ר שמעון] שבא ממגדל עדר מבית רבו, והיה רוכב על החמור, ומטייל על שפת הים, ומצאו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר, אמר לו: ריקה, כמה מכוערין בניו של אברהם אבינו. אמר לו: ומה אעשה? לך אמור לאומן שעשאני.

מיד, ירד ר״ש בן אלעזר מן החמור ומשתטח לפניו, אמר לו: נעניתי לך, מחול לי. אמר לו: אין אני מוחל לך, עד שתלך לאומן שעשאני ותאמר לו כמה מכוער כלי זה שעשית.

הלך אחריו ג׳ מילין, שמעו בני עירו, ויצאו לקראתו, אמרו לו: שלום עליך, רבי. אמר להם: למי אתם קורין רבי. אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו: ח״ו, ומה עשה לך? אמר להם כל הענין.

הפצירו בו מאד שימחול לו. אמר להם: הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.

אותו היום ישב ר״ש ודרש בבית המדרש הגדול שלו: ״לעולם הוי רך כקנה, ואל תהיה קשה כארז. מה קנה, יצאו ארבע רוחות העולם, קנה הולך ובא עמהן, עמדו הרוחות, קנה עומד במקומו, מה סופו של קנה זה. זכה ליטול ממנו קולמוס לכתוב בו ס״ת, אבל ארז זה אינו כן, יצתה רוח מזרחית צפונית מערבית אינו מזיזו ממקומו. כיון שנשבה רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו. נמצא ארז זה שהיה עומד על שרשיו מושלך, מה סופו של ארז זה באין כורתין ומסתתין אותו ובונים בו בתים והשאר מניחין על האור. לכן אמרו חכמים, לעולם הוי רך כקנה ואל תהי קשה כארז״ (מסכת דרך ארץ רבה פרק רביעי ע״פ נוסחת הגר״א).

למי התכוון רשב״א בדרשתו ״לעולם הוי רך כקנה, ואל תהי קשה כארז״?

אותו אדם אשר מיאן לסלוח לו למרות שהשתטח לפניו ועל אף שהלך אחריו ג׳ מילין, וגם כאשר יצאו אנשי עירו לקראתו ואמרו לו שלום עליך, רבי. עדיין ממשיך הוא בסירובו למחול, ומלבין פניו ברבים כשהוא מספר מה אירע. ובסופו של דבר, רק לאחר הפצרת הרבים סלח לו. הוא לא היה קשה כארז. שהרי כוונתו ומטרתו היתה לחנכו וללמדו שלא לעשות כן. ואין לדרוש עליו, ״אל תהי קשה כארז״.

ובהגהות כסא רחמים להגאון החיד״א ז״ל פירש, שכוונתו לעצמו על שאמר על אותו אדם שהוא מכוער.

ברם, לכאורה אין לזה שייכות לקשה כארז. אלא חוסר התחשבות ברגשי הזולת. והרי אם היה רך כקנה לא היתה באה רוח כלל, ואין המשל דומה לנמשל, שבמשל גם לרך כקנה באין רוחות.

ונראה, שכוונתו היתה אמנם לעצמו, אבל לא על עצם המעשה, אלא על אחר המעשה.

תנא גדול כרשב״א אשר אנשי עירו יוצאים לקראתו לקבל פניו, קרה ואמר מה שאמר, מיד לאחר שהעיר לו, ״אמור לאומן שעשאני״, ביקש סליחת האיש, משתטח הוא לפניו, הולך אחריו ג׳ מילין, ששת אלפים אמה- כשלשה ק"מ הולך אחריו ומרצהו בבקשת סליחה!

למרות זאת אין הוא סולח, אלא מלבין פניו ברבים ואומר, ״אל ירבו כמותו בישראל״. ואח״כ מספר את אשר אירע לפני אנשי עירו היוצאים לקראתו לכבודו.

מה היה קורה אצל אדם אחר אילו היה מצב דומה? היה נופל לזרועות היאוש. וזמן רב לא היה אוזר אומץ לחזור למקומו.

בהיסטוריה היה לנו מאורע כזה שא' היה גאון קראו לו רב ענן והיה ראוי להתמנות לגאון וראש ישיבה, אולם היה לו פגם משפחה, ולא נמסר מהו, וכשלא נבחר קם וכפר בתושב"ע הוא ובנו ענן. הם סחפו אחריהם קהל, ויצרו בעיה רצנית היות וקידושיהם היו כדין, אך גירושיהם לא, ובזה הרבו פסולי חיתון וממזרים ויצרו בעיה לדורות. וקבע הרמב"ם שהקראים אינם מתאחים.

עבר קושי. משבר – ויצר קרע בעם היהודי! אדמה חרוכה!

אבל, מה עשה רשב״א ?

באותו היום ישב ר״ש ודרש בבית המדרש הגדול שלו כהרגלו.

הוא דרוש ״לעולם תהא רק כקנה״, ואז אמנם ג״כ באות הרוחות. יכול להיות שתטעה כפי שקרה לו. ורוח חזקה תטה אותך. ואין לך רוח חזקה יותר מאותה הלבנת פנים ברבים של אותו אדם. ואעפ״כ אם הנך רך כקנה ולא קשה כארז, ״קנה הולך ובא עמהן, עמדו הרוחות, קנה עומד במקומו״. יושב ודורש.

טבע הדבר שיש רוחות. אין להנצל מזאת. כי אם ע״י מידה זאת של קנה. ישנם קשיים ועתות משבר, המדה העומדת בפני זה היא, ״רך כקנה״, נוטה עם הרוח אבל מפני קבלת הדברים ברכּוּת – מיד עומד במקומו! למרות גלי החיים.

מה סופו של קנה, זכה ליטול ממנו קולמוס לכתוב בו ס״ת. כך זוכים לכתרה של תורה.

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קכא עמוד א

אר"ג: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו? רבי עקיבא; וכשעליתי ביבשה, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי: דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי; מכאן אמרו חכמים: אם יבואו רשעים על אדם, ינענע לו ראשו.

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ז עמוד א

 שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר: בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות, מהו? שרטט וכתב ליה: אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, אף על פי שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום. שלח ליה: קא מצערי לי טובא, ולא מצינא דאיקום בהו! שלח ליה: דום לה' והתחולל לו, דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן. הדבר יצא מפי ר"א, ונתנוהו לגניבא בקולר.

שיר השירים פרק ב, ז-ח

(ז) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם־תָּעִירוּ׀ וְֽאִם־תְּעֽוֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּֽץ:

לפעמים האדם רוצה בכח לפרוץ את הקשיים והחומות. ואינו יודע שצריך 'להמשיך'. לא מודע לסוד של כל גל וגל כו'.

זה שאמרו חז"ל שכאן השביע אותם ה' שלא יעלו בחומה. כשניסו לעלות בחומה – נכשלו.

מה הדרך להתמודד עם הקשיים?

(ח) קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה־זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל־הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל־הַגְּבָעֽוֹת:

כיון שקול דודי בא, צריך האדם להיות 'מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות' – לא להתקע על כל הר שעומד בדרכו. על כל גבעה הניצבת למכשול. תדלג. תקפץ. כך תשרוד עד הגאולה!

עד כאן נמסר.

שני בחורים הגיעו אל העיר הקטנה בני ברק לעת ערב ועם בואם חלה תקלה במערכת החשמל ועלטה נפלה על המקום לפתע הבחינו השניים באור המרצד במרומי גבעה שבפאתי העיר כאשר התקרבו השניים אל המקום ראו שם את הרב מפוניכז' זצ"ל עומד ומאיר את הקרקע הצחיחה שאלוהו אם יכולים הם לעזור לו בחיפושים השיב להם הרב "לא אבד לי כאן כלום " שבו השניים ושאלו "לשם מה הוא מאיר את הטרשים " אמר להם "אינכם רואים הנה לפנינו כאן על הגבעה ישיבה שלומדים בה שבע מאות בחורים וכולל המונה ארבע מאות אברכים האזינו לריתחא דאורייתא ראו איך מתפללים 'שמונה עשרה' הנה שם נאמר שיעור כללי ושם אומרים עתה שיחה הציצו לתוך חדר האוכל ולידו הפנימיה כיצד אינכם רואים " שני הבחורים ראו זאת כחלום מוזר ומיהרו להסתלק מהמקום חלפו שנים והחלום היה למציאות ישיבת פוניכז' המעטירה מתנוססת לה כראש הגבעה אחד משני הבחורים שפגשו את הרכ מפוניבז' על גבעת הטרשים מאיר בפנסו ורואה את העתיד כחכם הרואה את הנולד הגיע כאברך כרי להיפגש עם הרכ מפוניבז' בעניין מסוים הוא ניגש אל הרב ושאלו אם הוא זוכר את פגישתם על הגבעה לפני למעלה מעשר שנים נזדעק הרב לעומתו ושאל "וכי זה אתה אתה היית שם " ואז חיבקו ולקחו לסיור בבנין הישיבה הוא החל להראות לו כל פינה בישיבה ואמר לו "הינך רואה זו היא הישיבה שעל אודותיה דיברתי אז " האברך סבר לתומו שבסוף הסיור יתבקש לתרום לישיבה לפיכך התנצל ואמר לרב שאין באפשרותו לתרום לשמע הדברים החויר הרב ואמר לו "האמן לי שעבור תרומה לא הייתי מבזבז עליך זמו רב כל כך מטרת סיורנו היא שונה לחלוטין " והמשיך בהתרגשות "הרי אתה שליח ההשגחה העליונה אתה תספר לדור הבא כיצד נבנית הייתה שואה נשארה אדמה חרוכה לא היה מה לאכול ומי חשב על ישיבות והנה בא יהודי זקן שבור ורצוץ ורצה לכנות תורה הוא חלם חלומות והכל לעגו והנה הישיבה לפניך אמור לי וכי אני הקמתי מבצר זה לתורה האם אני הייתי מסוגל לעשות דבר כזה לך וספר להם מה זה קיום נצחי של כלל ישראל מהו קיום נצחי של תורה הנה כאן רואים בחוש איך הקבעה מקיים את הברית של 'כי תשכח מפי זרעו' ספר להם כיצד צמחה מתוך השואה אימפריה של תורה "

על רוחניות יש להתעקש, כאברהם, משה, ושאר הגדולים.

המעשה עם הרב ראטה והחושך הגדול שהיה לו בעת לימודו.

המעשה עם הח"ח והלחם שחסר בביתו ודפק על השולחן וגער בשטן ואמר שייסיים את המשנ"ב!

הצלם והכסף

סיפר הרב זילברשטיין שליט"א:

"לפניכם מעשה מדהים ומרגש שאירע לאחרונה בבית הדין בעיר חולון. אל בית הדין הגיעו ל'דין תורה' חתן טרי, כשלצידו, הצלם שצילם את חתונתו. מה קרה? הצלם הגיע לתבוע את החתן, מפני שלאחר שצילם והסריט את החתונה, אין החתן מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע מראש.

החתן, מצד שני טוען, כי אין הוא מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע עם הצלם, מפני שהצלם לא עשה את עבודתו כראוי, ומדוע? רבנים חשובים רבים שהגיעו לחתונה לא צולמו, ובכך אין לחתן מזכרת מנוכחותם בחתונה, והדבר מצער אותו עד למאד ואינו מוכן לשלם לו את כל הסכום.

הצלם, טען מנגד, כי השתדל לעשות את מלאכתו נאמנה, אך הסיבה שלא הספיק לצלם את כל הרבנים החשובים שהגיעו לחתונה, הוא מפני שהרבנים הגיעו לדקות ספורות והתערבבו בקהל הרב שנכח בחתונה, על כן, לא הספיק הוא להגיע לכולם ולצלמם.

בית הדין שמע את הטענות והחל לדון ולחקור בצדדי הדין על פי כללי התורה. לאחר שבדקו את כל הצדדים, נשאר בית הדין בספק: מצד אחד החתן לא קיבל את העבודה כפי שדרש וציפה, מצד שני הצלם עשה כל אשר ביכולתו, על כן, מחוסר ראיות נשאר בית הדין בספק.

מכיון שכך, פנה אב בית הדין אל החתן ואמר לו: "ראה חתן יקר, הרי החתונה כבר היתה, וכעת אתה יוצא לחיים חדשים עם כלתך, הצעתי היא לך שתוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום על עבודתו, וכך בוודאי תזכה לחיים טובים עם רעייתך. אם תשאיר את הצלם עם צער וקפידא, הדבר לא יוסיף לכם".

אב בית הדין לא הסתפק בכך ואמר לו: "אם תוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום, אני אברך אותך בנוכחות הדיינים שתזכה השנה עם כלתך לפרי בטן". שקט השתרר בבית הדין והכל חיכו למשמע תגובתו של החתן. אך לתדהמתם הרבה,

החתן נעמד לעיני כולם ואמר: "איני מוכן לוותר לו, לא אשלם לו שקל נוסף על העוול שנוצר לי".

כל הנוכחים בבית הדין היו המומים – לא בכל יום נשמעת פניה נרגשת מאב בית הדין החשוב אל אחד הצדדים בברכה כי אם יוותר ולא יעמוד על דעתו, יזכה הוא בפרי בטן, ואם זה לא מספיק, הוא מסרב לקבל את הברכה.

אך הנה לפתע, באותו רגע, נכח באולם בית הדין אברך שהגיע על מנת להתלמד כיצד נעשה דין תורה, ומיד כששמע את פנייתו של אב בית הדין לחתן, היה הוא נרגש עד למאד ואמר: "כבוד אב בית הדין, אני מוכן לשלם לצלם את כל תוספת התשלום שמגיעה לו מהחתן, ובתמורה לכך, אני מבקש שהברכה של הרב לפרי בטן תחול על אחותי הנשואה כבר מזה עשר שנים ולא זכתה לילדים". תדהמה הוכתה בבית הדין. לא בכל יום מתרחשים מקרים נדירים שכאלה. החתן, ששמע באותו רגע את בקשתו של אותו אברך מתלמד, הבין כי ברכתו של אב בית הדין אינה ברכה פשוטה, אלא שווה היא הרבה, ומיד חזר בו והכריז: "אני חוזר בי!. אני מוכן לשלם לצלם את כל המגיע לו, ובלבד שאב בית הדין יברך אותי ואת כלתי בפרי בטן". איזה אקשן!. "זה כבר מאוחר מידי", השיב אב בית הדין לחתן, "לאחר שלא הסכמת להצעה, גילית שאינך באמת מעוניין בכך, ולכן איני מוכן לעשות איתך עסקה זו". החתן לא וויתר והחל להתחנן על נפשו: "לא, אני באמת מוותר לו", אמר והוציא מיד מכיסו צ'ק בכדי לשלם לצלם, "ובלבד שיתן לי הרב את ברכתו היקרה". אב בית הדין שתק לכמה רגעים והרהר מעט.

"אתה, החתן תשלם לו את הסכום, ואני אברך אותך שתזכה לפרי בטן.

אך גם את האברך המתלמד שמסר נפשו והיה מוכן לשלם לצלם את הכסף ובלבד שיזכה בפרי בטן, אני אברך שתזכה אחותו עוד השנה לפרי בטן, בריא ושלם".

הכל היו מרוצים מהפשרה, החתן כתב מיד צ'ק לצלם ונפרד ממנו בידידות, ואב בית הדין עמד בנוכחות הדיינים ובירך את החתן ואת אחותו של האברך שיזכו עוד השנה להתבשר בבשורות טובות.

רבותיי היקרים, שמעו ותחי נפשכם מה אירע בסופו של יום. באותה שנה, נפקדה הכלה, אשת החתן בבת, וכמוה, נפקדה אחותו של האברך, אף היא באותה שנה, בבת בריאה ושלימה, אחר עשר שנים של ציפייה ארוכה וקשה. )בטאון 'קול ברמה', רמת אלחנן( היה זה מעשה אדיר של קידוש שם שמיים בגודלו ומעלתו של המוותר לרעהו ואינו מעמיד דבריו על פי הדין. הגאון הגדול ר' יצחק זילברשטיין שליט"א שהיה עד לכל הפרשה חיזק את כוחו של הויתור של האברך המתלמד, שלמרות שבסופו של דבר לא היה צריך לשלם לצלם את הכסף, אך כיוון שהיה רק מוכן לשלם בשביל השלום, והאמין בברכת הרב, זכה לראות במו עיניו את הנס – בת ראשונה לאחותו לאחר עשר שנים!. תוותרו אחד לשני! – לא מפסידים מכך! הקב"ה המנהל את העולם לא שוכח את מי שוויתר ועשה רבות למען השלום, והוא משיב לו כפליים בישועות גדולות. כך זכה גם אליעזר להיכנס חי לגן עדן!.

*

העולה – דורון וריצוי על ריחוק וצער לשכינה

[והגדת עם תוספות]

"וידבר ה׳ אל משה לאמר, צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העולה״ (ויקרא ו, א-ב).

אין ״צו״ אלא לשון זרוז מיד ולדורות (רש׳׳י, מתורת כהנים). ונסביר, מדוע יש זרוז מיוחד בקורבן עולה? שאמרו (זבחים ז ע״ב), שהעולה מכפרת על אי קיום מצוות עשה. וידועים דברי האר"י הקדוש זצ״ל (לקוטי תורה, שמות ע״פ איוב כד, יט) שיש גיהנם של אש [תוקף האש שבעולם הזה אינו אלא אחד מששים מאש של גיהנום (ברכות נז ע״ב)] וגיהנום של שלג [שייסוריו קשים יותר [מאמר הנפש לרמ״ע, ח״ו פ״ח)].

גיהנום של אש למחממים עצמם לעברה, וגיהנום של שלג למתעצלים מקיום המצוות. והואיל והעולה מכפרת על אי קיום מצות עשה, הנובעת מעצלות, לפיכך יש לזרז בה, לתקון המעוות, להורות על הזריזות הנצרכת בקיום המצוות.

ואמרו בגמרא (זבחים ז ע״ב), שהעולה נחשבת כדורון.

שהרי העובר על מצות עשה ושב – אינו זז משם עד שמוחלין לו (יומא פו ע״א). ועתה, ממה נפשך:

אם לא שב, הרי אמרו ש״זבח רשעים תועבה״ (משלי כא, כז). ואם שב, הרי נמחל לו?

אלא שלאחר התשובה מביא דורון. פרש רש״י: להקבלת פנים.

כאדם שסרח במלך וריצהו על ידי פרקליטין, וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו.

שמעבר למחילה – יש ענין של ריצוי כדי להשיב הרצון והקרבה כמקדם!

מסופר על הגר"א שפ"א בסוכות בא א' להקביל פניו ולא התייחס אליו שלא שם לב, והלה נפגע ושאל האם הרב מקפיד עליו? והרב נבהל שכך חש אותו יהודי ומיד התנצל ואמר חלילה! וכדי לרצותו מיד ברכו שתחיה מאה שנה! וכך היה!

לא פשוט להסיר ההקפדה ולזכות לקרבה כמקדם

הרי אנו יודעים שאדם שפגע בזולתו, הגם שביקש מחילה, עדיין הקפידא לא סרה, עדיין ישנם משקעים שאולי רק הזמן ירפא. עדין הוא מרגיש פגוע הגם שמחל לו.

הבה נתבונן של רבינו יונה ב״שערי תשובה" (שער א, מב): ״ועוד יתפלל בעל התשובה אל השם למחות כעב פשעיו וכענן חטאתיו ושיחפוץ בו וירצהו ויעתר לו כאשר אם לא חטא… כי יתכן להיות העוון נסלח, ונפדה מן היסורים ומכל גזרה, ואין לשם חפץ בו ומנחה לא ירצה מידו, ותאות הצדיקים מן ההצלחות להפק רצון מהשם ושיחפוץ בהם וכו'״,

ותמצית דבריו היא: שאף אם נסלח עוון החוטא, עדיין אין הכרח שיהיה לו סייעתא דשמיא ברוחניות, שיזדמנו לו מצוות ושיוכל לקיימם כראוי, כי ׳אלמלא הקב״ה עוזרו אינו יכול לו', ועל זה צריך הרבה תפילה,

וכנראה שלא נגמרה כפרתו עד שמראה תשוקתו וחביבותו למצות ה׳ – על ידי שגם אחרי שהעוון נסלח לו ונפדה מן היסורים הוא מתפלל שיראה לו השם יתברך הארת פניו, ויעזרהו להוציא אל הפועל את רצונו הטוב לעבדו בלבב שלם.

למדנו מדברי רבינו יונה, שאף אם היו מודיעים לבעל תשובה על ידי בת קול שנסלח עוונו ושנפדה מן היסורים – עדיין לא היתה שמחתו שלמה, עד שיודיעוהו גם שהוא מפיק רצון מה׳ וכי הקב״ה חפץ שוב בעבודתו.

וע"ז אנו מתפללים בכל יום – ואתה ברחמיך הרבים "תחפוץ בנו ותרצנו" – שזו עיקר השאיפה!

נורא הדבר – מדובר כאן 'רק' על ביטול עשה, עוון 'קל' יחסית – ובכל זאת –

חז"ל אמרו (זבחים ז ע״א) שאין לך אדם מישראל שאינו מחויב עשה. וכאן נתבאר (וכן בשבועות יב ע״א) שהמחויב עשה ולא שב, קרוי רשע!

אילו היה אדם קוראנו בשם ״רשע״, הלא היינו יורדים עמו לחייו (בבא מציעא עא ע״א). והמחויב עשה רשע הוא!

לא זו בלבד, אלא כתב בעל התניא:

״אפילו העובר על אסור קל של דברי סופרים נקרא רשע, כמו שאמרו בפרק שני ביבמות (כ ע״א) ובפרק ראשון בנדה (יג ע״א). וכל שכן וקל וחומר במבטל איזו מצות עשה שאפשר לו לקיימה, כמו כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, שעליו דרשו חז״ל (סנהדרין צט ע״ב) ״כי דבר ה׳ בזה. הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה״ (במדבר טו, לא), ופשיטא שנקרא רשע יותר מהעובר אסור דרבנן״ (״תניא״, פרק א)!

ואומר הפלא יועץ:

״ולפעמים מבטלים כמה מצוות, כגון להתפלל בציבור ועניית אמנים, וגמילות חסדים, וביטול תורה כנגד כולם (ספרי) אפילו בלי הנאה כלל. רק מבלי שים לב ליראה ולאהבה את ה׳ הנכבד והנורא, מלך איום ונורא, ומבלי הבין שעל כל מצוה שיכול לקיים ואינו מקיים, ועל כל עבירה שעובר, נחשב שאינו חס על כבוד קונו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה פ״ב מ״א) שראוי לו שלא בא לעולם. שהרי אינו חושש לעשות נחת רוח ליוצרו, ואינו מקפיד להיות גורם צער וכעס למלך רם ונשא!״ (״פלא יועץ״, ערך מצוות).

להמחשת הענין –

המשגיח דלומז׳א, הגאון הצדיק רבי אליהו דושניצר זצ״ל, היה אומר: אם אדם יעבור ברחוב, ימהר למנין, ולפתע יראה ילד ממרר בבכי. ודאי יעצור לברר על מה ולמה, להשקיט להרגיע ולנחם. ואם יראה אדם מבוגר, נכבד, עומד ובוכה בצער וביגון. ודאי יגש לשאול האם יוכל לעזור.

ואם יראה את גדול הדור בוכה?

כמה יחרד, ויחוש לברר על מה ולמה, ומה אפשר לעשות. ואם ימשיך בדרכו באדישות, לבו לב אבן.

ואם, כאמור, נחפז אותו אדם בדרכו, והודף כל הנקרה בדרכו, ומפיל בחפזו את גדול הדור ארצה. הכובע מתגלגל, המשקפים נשמטות, הפראק מתלבן בעפר, גדול הדור נאנח ונאנק בכאב, והוא ממשיך בדרכו באדישות. היש די מלים להוקיעו?!

ראש השכינה בבית הכסא רח"ל

וכותב בעל התניא, שכאשר יהודי חוטא, כאשר הוא נמשך אחרי תענוגי העולם הזה החומריים, הדבר דומה לאדם שלוקח את ראשו של המלך, ושם אותו בבית הכסא, רח"ל. שהרי באיזה כוח האדם חוטא? בכוח השכינה שבקרבנו. וכאשר יהודי חוטא, אזי אותו כוח שמיועד לחבר אותו ללמעלה ולהוציא אל הפועל בחינה זו הנקראת שכינה, יורד רח״ל למקום הטינופת השפלה והאפלה.

ממשיך הרב גלינסקי –

וכשהגמרא מעירה (חגיגה ה ע״ב) שהקדוש ברוך הוא בוכה בכל יום על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. הוא שגרם לריבון כל העולמים לבכות, כביכול. וממשיך במרוצתו, אינו עוצר לתקן את המעות. מה נאמר עליו?!

וגם אם אמר 'סליחה' – והמשיך בדרכו. האין זו חוצפה נוראה? הרי היה צריך לעשות הרבה כדי להשיב המצב על כנו ולהסיר חרון האף ממנו על מה שעשה! צריך דורון!

הצרה – שלא כואב לאדם על צער השכינה, ולכן אינו מרגיש כלל קושי וחסרון במעשהו. אינו חש חסרון בריחוקו!

״ועיר האלוקים מושפלת״

אומר הרב עזריאל טאובר [פרקי מחשבה שה"ש עמ' רנה] תפקידו של כל יהודי כיום הוא לכאוב ולחוש בצער השכינה שהיא עתה בגלותא. עליו לבקש ולהתחנן על התחדשות הקשר בין ישראל לה', בין קוב"ה לשכינתיה.

פעם אחת נתבקשתי לדבר בפני בנות של בית יעקב שבקשו לטייל בוושיגטון ־ עיר הבירה של ארצות הברית. הביקור תוכנן על טהרת הצניעות ובהקפדה אודות כשרות המאכלים, והתבקשתי לחוות את דעתי אם יש בטיול איזשהו צד שלילי. לכאורה באמת מה יכול להיות רע בטיול מאורגן וצנוע להחלפת כוחות?

אך האמת היא שקיימת בעיה ברוח הדברים. מה תרגשנה הבנות כאשר הן תטיילנה בעיר הבירה של 'המעצמה הגדולה ביותר בעולם׳ אנו אומרים בסליחות: ״אזכרה אלהים ואהמיה. בראותי כל עיר על תלה בנויה. ועיר האלהים מושפלת עד שאול תחתיה״. זו צריכה להיות ההרגשה של יהודי, כאשר הוא רואה ״כל עיר על תלה בנויה״ – ושינגטון פריז, לונדון, ברלין וכוי – בירות העולם עומדות בשיא יופין ותפארתן, תושביהן יושבים שאננים, שלוים ושקטים. ואילו עיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה.

העולם הופך להיות פרוץ, גס וחומרי, מלא חמס ורשע, והשכינה הקדושה נדחקת, כביכול, מן העולם, גדל הניתוק בין השכינה והקב״ה, רח״ל.

וכך אמרתי לפני אותן בנות: אם אתן הולכות לעיר הבירה של ארצות הברית לבכות ולהצטער על צער השכינה, אז אשריכן. לעומת זאת, אם אתן הולכות כדי להצטלם על יד הפנטגון, או על יד בית הנשיא ־ כשאתן צוהלת ושמחות, יחד עם בני העמים שמבקרים שם כדי להתפעל ולהתרגש מהיופי, ההוד וההדר של עיר הבירה, בלי להרגיש שום כאב או צביטה בלב ־ אותו טיול, על אף שהוא נערך על טהרת הקודש, מכל מקום יש בו חיסרון מצד הרוח שבו, כי צריך להיות מיצר ומקונן על צער השכינה.

כך צריך להרגיש יהודי בכל עת ובפרט כאשר הוא מטייל ברחבי העולם, ורואה כל עיר על תילה בנויה. עליו לזכור כי עיר האלוקים מושפלת, ועליו לחוש בצער השכינה.

לדוגמא, כאשר יהודי מטייל בשוויץ, ורואה גוי שווצרי ־ שלא באה מלחמה בארצו מזה מאות בשנים, והוא יושב שקט ושליו, בשלום ובלי בעיות וצרות. כשרואים אותו צריכים לצעוק: ״אנה פנה דודך׳! היכן החתן שלנו? אנו שרויים בצער ואין לנו מנוחה מזה אלפי שנים! כאב זה הוא התקווה אודות התחדשות הקשר בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו!

רשע עומד לדין

ונפתח לנו פתח להבין דברי הגמרא במסכת יומא לה ע"ב שאומרת:

תנו רבנן: עני ועשיר ורשע באין לדין, לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת. עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר? אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא. אמר להן: בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה! אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך! ומימיו לא הלך וראה אותן, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה. רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי (היה) מסורת הש"ס: [הייתי] אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף? אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו. אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין. – אמר לה: תהלים קמו ה' מתיר אסורים – הריני כופפת קומתך – תהלים קמו ה' זקף כפופים, – הריני מסמא את עיניך תהלים קמו – ה' פקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. לשכב אצלה – בעולם הזה, להיות עמה – לעולם הבא. נמצא, הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים.

 תשובת הרשע מפליאה – איזו תשובה בפיו על שלא עסק בתורה? שטרוד היה ביצרו!

משל למה הדבר דומה, אמר הגאון הצדיק רבי איצלה בלאזר זצ״ל, לילד שנשאל על ידי המלמד מדוע אחר לשעור, ויתנצל שעסוק היה בגנבה במכלת. חייב היה להמתין עד שהחנוני יהיה טרוד ויסיח ממנו דעתו, וזה ארך זמן…

או דומה הדבר לאדם שהועמד למשפט על מעבר ברמזור אדום, והשיב שהיות ובדיוק סיים שוד בנק, והמשטרה הייתה אחריו, לא הייתה לו ברירה… הרי ההתנצלות קשה מן העבירה!!

אבל באמת דבריהם כגחלי אש. כשהרשע נשאל מדוע לא עסק בתורה, מדוע גרם לאביו שבשמים לבכות עליו, ייאמר כל דבר ובלבד שיוכל לומר שלא עליו בכה, שלא היה בגדר מי שאפשר לו לעסק בתורה ואינו עוסק!

אז אמת, שאין כאן אלא בטול מצות עשה.

ואמת, שאם עשה תשובה – בחרטה על העבר, וודוי, ובקבלה אמתית לעתיד – אינו זז משם עד שמוחלין לו.

אבל גם אם נמחל – אבא בכה בגללך!

איך לא חסת על כבוד קונך! חייב אתה לפייס להביא דורון. כדי לחזור למצב – כדברי ר' יונה "שיחפוץ בו וירצהו ויעתר לו כאשר אם לא חטא… כי יתכן להיות העוון נסלח, ונפדה מן היסורים ומכל גזרה, ואין לשם חפץ בו ומנחה לא ירצה מידו, ותאות הצדיקים מן ההצלחות להפק רצון מהשם ושיחפוץ בהם"!!

והכהנים נצטוו להזדרז בהקרבתו שהאב יתפייס עם בנו מיד!

שכל המתנה ועיכוב – מגדילים החטא וגורמים להשתרשותו, ומקשים על התשובה אח"כ!

ובזה מוסר גדול לנו דוקא בתקופה זו –

בין הזמנים לפעמים מהווה סיבה לירידה גדולה. התפילות לא בזמן, לפתוח ספר – מאן דכר שמיה, קיום המצוות לוקה בחסר. לזכור עד כמה נורא הוא ביטול עשה! עד כמה נורא לגרום לקב"ה לבכות! לצער את השכינה!

ובזה ידבק האדם בקונו ויזכה לחפץ ורצון מאת ה' יתברך!

*

להמשיך בעליה גם כשכבו האורות

[והגדת, בשינוי סדר והוספות]

[ויקרא פרק ו פסוק יג] זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַֽה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָֽרֶב:

רש"י זה קרבן אהרן ובניו – אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפהי ביום שהן מתחנכין לעבודה, אבל כהן גדול בכל יום, שנאמר מנחה תמיד וגו' והכהן המשיח תחתיו מבניו וגו' חק עולם וגו' (פסוק טו וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק־עוֹלָם לַה' כָּלִיל תָּקְטָֽר):

הרי לנו שכל כהן שמתחיל לכהן, ביום הראשון לעבודתו בבית המקדש, ביום שמתחנך לעבודה, מביא מנחה אישית. אבל ״הכהן המשיח תחתיו מבניו״, הכהן הגדול עצמו, ״יעשה אותה חוק עולם לה׳״ (שם, טו). מביא עשירית האיפה בכל יום, תמיד. מה המסר שיש לנו בענין זה?

סיפר הגר"י גלינסקי – "מה קורה לך״, שאלתי תלמיד מהישיבה בחדרה. הוא נכנס לישיבה בכזה ברען, בכזו התלהבות, בחשק עז, מיט אזא שטורם, מפץ של מרץ. הלמוד, והמוסר, והתפילה. ועכשיו, כאילו כל האויר יצא, נגמרה הסוללה. רפיון מוחלט.

נשא אלי עינים כבויות: ״לא יודע״, אמר בהשלמה. ההתלהבות התפוגגה, החשק נגמר, ״ועתה נפשנו יבשה, אין כל״ (במדבר יא, י)…

התישבתי לצדו. אמרתי: ״זו הסכנה הגדולה ביותר. שהאדם אינו יודע מה קורה לו, אינו מבין מה עובר עליו. ועלול להבהל, לחרוד, ואף לפול לזרועות היאוש והדכדוך. ואינו מבין שהוא עובר תהליך טבעי, ואף צפוי. הסכת ושמע, ותתיישב עליך דעתך. הרגע, ותתעודד!״

פתחתי ואמרתי: אתאר לפניך שלושה מצבים בני ישראל יצאו ממצרים, והמצרים רדפו אחריהם. ברחו מפניהם, ודרכם נחסמה בים סוף. הורה משה רבינו להכנס לתוך הים

נכנסו עד הקרסול, עד הברך, עד החלציים. המים הגיעו לכתפיים, לצואר, כבר נאלצו לקפוץ בבוא גל. הגיעו המים לאף, שוועו: ״הושיענו אלוקים, כי באו מים עד נפש״ (תהלים סט, ב. במדבר רבה יג, ד), רק אז נחצה הים ונבקע. זה המצב הראשון.

המצב השני, דברי המדרש שכאשר יצאו ממצרים היו שנים שהחליטו להשאר, להסתפח לחצר פרעה. דתן ואבירם. וכשטמן הקדוש ברוך הוא מלכודת למצרים והורה לישראל לשוב לאחוריהם הבין פרעה שנבוכים הם בארץ וסגר עליהם המדבר, ודתן ואבירם יעצוהו לנצל את שעת הכשר ולרדוף אחריהם. אף הם הצטרפו למרדף. ראו את עמוד האש ההולך לפני העם ועמוד הענן שהתיצב מאחריהם. ראו את הים נקרע לגזרים ואת השבטים שבאים בתוכו בחרבה. הבינו שישראל אינם נבוכים, שהולכים וה׳ בראשם. וכשפרעה וחילו שטפו לתוך המלכודת. מהרו ונותרו על החוף. ראו בהתמוטט חומות המים ובטביעת המצרים, והבינו שאין להם לאן לחזור. באין ברירה, החליטו להצטרף לעם ישראל. מי צריך אותם.

ואם החליטו, אז מה. הלא הים מן העבר האחד, ועם ישראל בגדה השניה.

ונעשה להם נס. אישי, פרטי: הים נחצה עבורם! והלא גלוי וידוע לפני בוחן לבבות שנשארו ברשעותם.

הלא הם שהותירו מהמן עד בקר (רש״י שמות טז, כ), הם שיצאו בשבת ללקוט (תנחומא שמות י). הם שהבעירו את מחלקת קורח (״אור החיים״ במדבר כו, ט) ולבסוף אבדו מתוך הקהל (במדבר טז, לג).

אבל יהודים הם. וכשרוצים לחבור לאחיהם, יגש להם כל הסיוע!

ובלי שידרשו להכנס קודם אל המים, ושיבואו עד צואר. פשוט, הים נקרע לכל ארכו, הזמין ללכת בדרך הסלולה, להצטרף למשוררים את שירת הים.

והמצב השלישי, מדרש נוסף (שמות רבה יט, ה). רב רבם של בני ישראל לא רצו לצאת ממצרים, ומתו בשלשת ימי האפלה. ממש על סף הגאולה [ביחס של שלש מאות אלף שמתו, על כל אחד ששרד (סנהדרין קיא ע״א)!] אבל גם אלו שהיו מוכנים עקרונית לצאת, לא הסכימו למול עצמם לשם כך!

נורא: מוכנים להשאר במצרים, ובלבד שלא לפצע עצמם! אז מי צריך אותם, שישארו! שבט לוי היה מהול (שמות רבה יט, ה. דברים לג, ט), ולבטח בודדים מהשבטים האחרים, כיהושע בן נון (שם). השאר – שימוקו במצרים!

אך לא!

מה עשה הקדוש ברוך הוא, הורה לנימולים לעשות הפסח, וגזר על הרוחות המנשבות בגן העדן שיבואו וידבקו בקורבן, והיה ניחוחו הולך מרחק ארבעים יום –

נתכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו: ״בבקשה ממך, האכילנו מפסחך״, מפני שהיו עייפים מן הריח. נתקפו בולמוס, זה פיקוח נפש.

אמר להם: ״אם אין אתם נמולים אין אתם אוכלים״.

מיד נתנו עצמם למול, והקדוש ברוך הוא עובר ומנשק ומברך כל אחד ואחד מישראל!

עד כאן, ואני שואל: מה בין שלושת המצבים הללו? חשב, ומצא: במצב הראשון, נדרשו בני ישראל לכל המאמץ מצדם, לאו במים עד צואר, רק אז נבקע הים.

במצב השני, לא נדרשו לכל מאמץ, אבל נדרשו לנכונות. משהבינו דתן ואבירם את סבך מצבם ובקשו להצטרף אל בני ישראל, נבקע הים.

במצב השלישי לא הביעו כל נכונות, והקדוש ברוך הוא פעל כדי לעוררם ולטעת בליבם רצון למול עצמם כדי לאכול מקרבן הפסח שהדיף ניחוחות גן עדן. אמת, נכון הדבר.

המשכתי ואמרתי: בתפלת נעילה אומרים אנו: ״אתה נותן יד לפושעים, וימינך פשוטה לקבל שבים״. ופרושו, שיש שני סוגי חוטאים. ובידענו שהחטא הוא חולי רוחני, יש שני סוגי חליים. משל למה הדבר דומה, לשני אחים שנפגעו בתאונה. האחד נחבל בכל גופו. מתאנח וגונח, והשני איבד הכרתו. הבהילו לבית החולים, והאב הוזעק ליד מיטת מי מהם ישהה? הלב נקרע, אבל יש לבחור –

הבן החבול יכול לקרוא לו כשיצטרך, להזעיק אחות או רופא כשיצטרך. אבל אחר הבן חסר ההכרה יש לעקוב כל העת. לאבחן מצוקת נשימה, לעמוד בזמן אמת על כל שנוי לרעה חלילה או שנוי מברך לטובה –

כך, יש חוטאים שמכירים בחסרונותיהם ומבקשים לשוב, מצבם קל יחסית. ביכלתם להתחיל לעזר לעצמם, גם אם זקוקים הם עדין לעזרה. אבל רחמנות על ״מחוסרי ההכרה״!

זהו שאמר רבי עקיבא (יומא פה ע״ב): ״אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים״, כלפי הראשונים, שבאים להטהר, ״ומי מטהר אתכם״ כלפי השניים, שאינם עושים מעצמם מאומה. ועל שניהם התשובה, היא: ״אביכם שבשמים. שנאמר: ״וזרקתי עליכם מים טהורים״ ויחזקאל לו, כה), כלפי השניים שמחכים שהבורא ויעשה הכל. ״ואומר: מקוה ישראל ה׳ (ירמיה יז, יג)״, כלפי הראשונים הבאים מיזמתם לטבל ולהטהר.

ועל שניהם אומרים אנו בתפלת נעילה: ״אתה נותן יד לפושעים״ שעומדים במרים, אלו שאינם מושיטים יד מעצמם, ״וימינך פשוטה לקבל שבים״ שמושיטים אליך ידם –

וכבר היה מעשה בקמצן שידו קפוצה לכל אדם ולכל מטרה, מעולם לא נתן ידו למגבית צדקה. יום אחד הלך לנהר לשחות, נקלע למערבולת והחל לטבוע. קפץ אדם לעברו, וזעק: ״תן ידי״ והלה בשלו: ״הן יודע אתה שאיני נותן ידי״

קרא המציל: ״ניחא, קח יד״ – זה, כן…

והבורא יתברך, אב הרחמן, אומר: אם אינם מושיטים לי יד, קחו את ידיי –

ואני שואל אותך: מי – משלשת אלו – זכה לסיוע ממרום במרה גדושה?

אין ספק: השלישי. ואחריו השני, ולבסוף הראשון.

אבל מי מהם משובח ומובחר, הלא גם בכך אין ספק: הראשון!

דוקא זה שהתמודד, שבוסס במים עד ארכובותיו וחלציו וכתפיו. שהתקדם בכזה קושי, ושקע יותר ויותר, וחשש שמא עומד הוא לטבוע, עד שהים נקרע! וכך אני אומר לך –

האור שחוית, ההתלהבות והמרץ, ההרגשה של ״ריח גן העדן״, היו מתנה ממרום, סיוע נצוץ. והעלמותם היא המבשרת שאתה כבר עומד על רגליך שלך, שנתן לדרוש ממך התמודדות מתמשכת. וכבר המליצו על כך את הכתוב: ״אל תיאמר מה היה שהדמים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה״ (קהלת ז, י). האור ניתן לך בהשאלה גרידא, ועכשיו נדרש אתה למאמץ מצדך, כדי לחוותו!

[מעין זה מצינו במדרש נוסף:

הילקוט שמעוני [שמואל ב – פרק כב – רמז קסג] אומר דבר פלא:

ארבעה מלכים מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הם, דוד, ואסא, יהושפט, וחזקיהו. דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן שנאמר ויכם דוד מהנשף ועד הערב.

עמד אסא ואמר אין בי כח להרוג אלא אני רודף ואתה עושה אמר הקב"ה אני עושה כן שנאמר וירדפם אסא והעם אשר עמו וגו' כי נשברו לפני אסא אין כתיב כאן אלא כי נשברו לפני ה'.

עמד יהושפט ואמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא הריני אומר שירה ואתה עושה אמר ליה הקב"ה אני עושה כן שנאמר ובעת החלו ברנה נתן ה' מארבים.

עמד חזקיה ואמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא הריני ישן במטתי ואתה עושה. א"ל הקב"ה אני עושה כן שנאמר ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור:

מיהו בעל בטחון גדול יותר? לכאורה חזקיה, והרי אנו יודעים שדוד היה גדול מכולם?

[ועוד מה כל כך קשה בלרדוף או לומר שירה?]

מבאר הגר"ח שמולביץ שדוד יכל לרדוף ולהכות ולא לחשוש שתתגנב לליבו מחשבת כוחי ועוצם ידי. אסא כבר חשש אם אכם אנו נחשוב שאנו עשינו משהו, ולכן ה' הכה אותם. וכעזה"ד]

זהו ששנינו בפרשתנו (ויקרא ו, יג וברש״י), שכל כהן שמתחיל לכהן, ביום הראשון לעבודתו בבית המקדש, ביום שמתחנך לעבודה, מביא מנחה אישית. אבל ״הכהן המשיח תחתיו מבניו״, הכהן הגדול עצמו, ״יעשה אותה חוק עולם לה׳״ (שם, טון. מביא עשירית האיפה בכל יום, תמיד. ולמה הכונה?

שאמרו במדרש (ויקרא רבה ח, ג): חביב קרבנם של הנשיאים [שהקריבו בנדבת המשכן] כשירה שאמרו ישראל בים. וחביב קרבנו של אהרון כקרבן הנשיאים.

ובאורו, שהשירה היתה התפעמות לשעה. מיד לאחריה, ״ויסע משה את ישראל מים סוף״ (שמות טו, כב), כי עסקו בפשוט חללים ובביזת הים. כך גם קרבן הנשיאים.

[הכהן ההדיוט – מקריב קרבן אחד רק בעת שנסמך לכהונה. לעומתו הכהן הגדול בכל יום – והמסר הוא מי שמסוגל בכל יום מחדש להקריב קרבן לה' – זה כהן גדול! אך אם יש לך התלהבות רגעית ורק בהתחלה "ראית אורות", ואח"כ דעכת – נותרת כהן הדיוט…]. אין זו רבותא להביא קורבן בחנוכת המזבח, בשעה המרוממת והנשגבת. הרבותא היא להמשיך ולהקריב, ולו עשירית איפה, אבל מדי יום ביומו, להתמיד גם בשיגרה!

[הכהן הגדול – קרבנו חביב כשירה שאמרו ישראל בים – שנבעה לאחר הכניסה במסירות נפש, אך אם זו שירה לשעתה – ואח"כ חזרה שפחה שראתה אלוקות על הים להיות שפחה – הרי זה בבחינת כהן הדיוט, התרגשות רגעית כזיקוק הדולק לרגע וכבה!].

*

כיצד נתגבר על הנסיונות ע"פ שיטת רבי ישראל סלנטר

[עור העולה – הגדת עמ' 114]

"וידבר ה׳ אל משה לאמר, צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העולה״ (ויקרא ו, א ב) וכתב רש״י: אין ״צו״ אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס. שהעולה מוקרבת כליל, ואין לכהן בה חלק.

אבל בזרוז אין די. אלא: ״והכהן המקריב את עולת איש, עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה״ (ויקרא ז, ח). משהו נשאר לכהנים, אם לא הבשר אזי העור. [יש מקל, אך יש גם גזר. את העור אתה הכהן מקבל].

וללמדנו בא.

העולם הזה, כידוע, הוא עולם הנסיונות. האדם בא לעולם כדי לקים מצוות ולעבד את ה׳ ולעמוד בנסיון (״מסילת ישרים״ פרק א), וכל עניני העולם, בין לטוב בין לרע, הנה הם נסיונות לאדם (שם, ובפרק יג). ומה היא הדרך לעמוד בנסיון?

כתב הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ״ל (״אור ישראל״, אגרת ב): ״להקטין הדבר, להקל הנסיון, עד אשר תגדל היראה מהתאוה״. נסביר דבריו, ויאורו עינינו.

הכתוב אומר: (קהלת פרק יא ט) ״שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִֽיטִֽיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל־כָּל־אֵלֶּה יְבִֽיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּֽט: (י) וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ כִּֽי־הַיַּלְדוּת וְהַֽשַּׁחֲרוּת הָֽבֶל:״ (קהלת יא, ט).

בפשוטו, סותר הכתוב עצמו מניה וביה. מה מורה הכתוב, האם לשחרר רסן ולפרק עול, או לחרוד מהתוצאות?

והסבירו בגמרא (שבת סג ע״ב) שתחילת הפסוק ״שמח בחור בילדותך והלך בדרכי ליבך״, הם דברי היצר הרע. וסופו, ״ודע כי על כל אלה יביאך האלוקים במשפט״, אלו דברי היצר הטוב.

אם כך, בכל נסיון, לפנינו שתי כפות מאזנים. על הכף האחת דברי היצר הרע שמפתה ומגרה: ״שמח בחור, ויטיבך ליבך. והלך בדרכי ליבך ובמראי עיניך״, ועל הכף השניה יראת העונש המהווה בלם וחסם, ״כי על כל אלה יביאך האלוקים במשפט״.

ואם רוצים אנו שהכף הימנית תכריע לטובה, עלינו לדאוג לאחד מן השנים, וטובים השנים מן האחד:

״להקטין הדבר, להקל הנסיון״ – מצד אחד, ולהגדיל היראה מהצד השני, ואז יקל לעמד בנסיון!

הסבא מנובהרדוק זצ״ל נתן לכך דוגמה קולעת – הולך האדם ברחוב העיר בשבת קודש, לפנות ערב. ביתו ריקם, אין לחם לאכול, ילדיו בוכים ברעב והוא מר לו. ״רבונו של עולם״ משווע בלא קול, ״חלצני ממצוקתי, המצא לי מזוני!״

עוד הוא מעתיר, ואורו עיניו: למרגלותיו, שטר של מאתים שקלים! כחול ומבריק!

מאתים שקלים – לחם לחודש ימים! אבל שבת. מוקצה.

ומיד, תוך כדי דבור, נעשה האברך ללמדן המבריק ביותר בעיר! ראשית, מוקצה מדרבנן, וחסד מדאוריתא. המוקצה, עבירה אחת. והחסד לעשרה פיות ולחדש ימים. ומלבד זאת, הרי זה ספק פיקוח נפש, מניעת מות ברעב. ומה אם ירימו באחורי ידו, בקמיצה וזרת. טלטול מקצה כלאחר יד. וגם ישתמש בו בתור ממחטה, לגרוף אפו. מוקצה מחמת אסור לצורך גופו.

והוא יודע שאסור, שאלו היתרים פורחים באויר, אבל כמה גדול הנסיון!

ואז הוא חושב לעצמו: ניחא. אתכופף וארים, ואראה שבצד השני כתוב: ״דפוס השושנים. מדפיס כל דבר חוץ מדולרים״. נו, גם הייתי סמרטוט, רגם עשיתי מעצמי טיפש – וממשיך ללכת. מה עשה? הקטין הנסיון.

באותה מדה, יכול היה להגביר היראה. לומר לעצמו: נסיון הוא, מצלמים אותך כעת. עוקבים אחריך, לראות איך תעמוד בנסיון. ומה אם תתכופף להרים והרב יעבור – יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם (ברכות כח ע״ב). מה תסביר לרב, שחיפשת ממחטה?!

כשנתבונן נראה, שרבותינו נקטו בשני אמצעים בשלבים אלו כדי אותנו לעמוד בנסיון. לדוגמה, כשאמרו (נדרים כב ע״א) שכל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, ועלול לכל העברות שבעולם, פעלו להגביר היראה.

וכשאמרו: ולא עוד, אלא שהתחתוניות שולטת בו, שמכלה עינים ומדאיבה נפש, שהכעס סגולה בדוקה לטחורים, הקטינו הנסיון. וכשאמרו (שם, ע״ב) ׳שהכועס אפלו שכינה אינה חשובה כנגדו, הגבירו היראה. וכשהוסיפו שמשכח תלמודו ומוסיף טפשות, הקלו הנסיון.

[כשאמרו: (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנב-א) "תנא אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה" הקטינו הנסיון. וכשאמרו שמי שעסקו עם הנשים נופל בגיהנם – הגדילו היראה.]

כשאמרו (סוטה ד ע״ב) שהמתגאה כעובד עבודה זרה וקרוי תועבה ומגרש השכינה, הגבירו היראה. וכשאמרו (סוטה מז ע״ב, ב״ב צח ע״א) שאפילו אנשי ביתו סולדים ממנו, הקטינו הנסיון.

וכשאמרו (שבועות לט ע״א) שמאיימים על המבקש להשבע, שיידע שכל העולם כלו מדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא בסיני: ״לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא״ (שמות כ, ז), הגבירו היראה.

וכשאמרו שידע שנפרעים על כך ממנו, וממשפחתו, ומכל העולם, ולאלתר, מקטינים הנסיון.

וכן כשמאיימים על העדים (סנהררין כט ע״א), אין מסתפקים בכך שאומרים להם שאיסור חמור הוא, מעשרת הדברות, ״לא תענה ברעך עד שקר״ (שמות כ, יג), להגביר היראה, אלא אומדים להם שהשוכרים אותם להעיד הם עצמם מזלזלים ובזים להם, להקטין הנסיון.

וזהו שאמרו (ברכות כח ע״א), שכאשר מינו את רבי אלעזר בן עזריה, שהיה כהן (מעשר שני פ״ה מ״ט), לנשיאות, וביקשו להחזיר את רבן גמליאל, נימקו זאת באמרם: ״הרגיל לעטות הגלימה, יעטה את הגלימה וכלומר, מי שרגיל בנשיאות, יהיה נשיא]. ומי שלא לבש הגלימה יאמר למי שלובשה: פשט גלימתך ואני אלבשנה?!״

והוסיפו ואמרו: ״מזה בן מזה [כהן בן כהן] יזה [את מי החטאת]. ושאינו לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה: מימיך מי מערה [הפסולים להזאת מי חטאת (בכורות פ״ד)] ואפרך אפר מקלה? [אפר הקלוי בתנורים ובכירות, כלומר אפר סתם ולא אפר פרה אדומה]?!״.

ופרש מהרש״א, שהטענה הראשונה היתה להגדלת היראה, והשניה להקטנת הנסיון –

הטענה הראשונה היתה שגלימת הנשיאות שיכת לשבט יהודה, ככתוב: ״לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו״ (בראשית מט, י), אלו ראשי הגליות והנשיאים (סנהדרין ה ע״א). והחשמונאים מקדשי ה׳ ניכחדו על שנטלו את המלוכה למרות היותם כהנים (רמב״ן בראשית שם). הרי הגדלת היראה.

ואז באה הקטנת הנסיון, שלכהנים עבודתם שלהם, ״מזה בן מזה, יזה״. ועוזיהו המלך שבקש להקטיר קטורת נצטרע עד יום מותו (דברי הימים ב כו, יט), ואין אדם נוגע במוכן לחברו (יומא לח ע״א). לא רבי אלעזר בן עזריה בנשיאותו של רבן גמליאל, ולא רבן גמליאל בכהונת רבי אלעזר בן עזריה.

אף כאן מצינו, שהתורה הורתה שני אמצעים אלו. בהקרבת העולה יש משום נסיון, כי אין לכהן חלק בה. לפיכך, מצד אחד מזרזים, וזו בחינת הגדלת היראה.

ומצד שני מקנים לכהן את עור העולה, וזו בחינת הקטנת הנסיון.

להורותינו לפעול בשתי בחינות אלו במשולב בכל נסיונות חיינו, וכפי שנקט בהן יוסף בנסיונו. בראש ובראשונה: ״וימאן״, כי היה ירא את השם (רמב״ן). ובנוסף, ״ויאמר אל אשת אדוניו, הן אדוני לא ידע אתי מה בבית, וכל אשר יש לו נתן בידי, איננו גדול בבית הזה ממני. ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת״, זו הקטנת הנסיון עקב חובת הכרת הטוב, ושוב: ״וחטאתי לאלוקים״ (בראשית לט, ח-ט), זו הגדלת היראה.

[כך בנוגע לחינוך הילדים.

כמה חבל, שבנוגע לעצמו דואג כל אדם להקל הנסיון. איך אדאג לכך שלא אכעס בארוחת הצהרים? אומר מראש למה אני מצפה, איזה תפריט אני מזמין, עד הפריט האחרון. שלא תהיה סבה לכעס.

ואיך אדאג שהעזר שכנגד לא תכעס? אה, לשם כך משתמשים בהגברת היראה. היא תוכח שלא היה לה כדאי לכעס…

*

כסף כשר – אינו סובל מחסרון כיס

[אוצה"ת]

"צו את אהרון ואת בניו לאמר זאת תורת העלה" [י ט] אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. רש"י.

כתב ה"כלי יקר" בענין חסרון כיס האמור כאן רבו הדיעות ואוסיף אני לקח משלי הנה מצינו בירושלמי מעשה בר' יוחנן שנגנב לו כיסו [ארנקו] וכששאלו אותו בעניני תורה לא ידע להשיב להם מחמת הצער שנגרם לו שאלו ריש לקיש וכי מפני שאבדה כיסך אבדה דעתך אמר לו דעתא בליביה תליא ולבא בכיסא תליא הדעת תלויה בלב והלב תלוי בכיס.

ריש לקיש רדף אחרי הליסטים והשיב לר' יוחנן את כל הכסף וחזר ר' יוחנן לקדמותו [תרומות פ"ח הלי ד'] מכאן שחסרון כיס יהולל חכם ויאבד לב מתנה אשר נתן לו אלוקים לחשוב בחרושת עץ חיים והשיאו לבו לחשוב ולהרהר בעבירה. עכ"ל.

כידוע שקרבן עולה מכפר על הרהור הלב והנה אם לא עשה הכהן קרבן כמשפט צריך לעשות אחר והראשון בטל ואבד כפי שפירש החזקוני וצריך הכהן לשלם לבעלים קרבן אחר מכספו וקרוב הדבר שעל ידי חסרון כיס זה יאבד דעתו ולבו ויבוא לידי הרהור עבירה ואז לא יהיה גם הקרבן השני כפרה על ההרהור שהרי הוא מצוה הבאה בעבירה ואיך יכפר על הרהור והרי הקרבן מוסיף לו הרהור עבירה ע"י חסרון כיס לפיכך הכהן צריך זירוז ביותר בקרבן העולה דווקא ע"כ דבריו.

אמנם צריך להבין את המעשה הנ"ל שלכאורה הוא פלא היתכן שרבי יוחנן האמורא הגדול שידע להחיות מתים בגלל בצע כסף יטרד כל כך עד שאינו יכול ללמוד תורה אתמהא?

מסופר על אחד ממשפחתו של הגר"א זצ"ל שנגנב לו כל כספו סכומי עתק והלך ממקום למקום כדי לחפש אחר הגניבה בדרכו הגיע לעיר וילנא עיירתו של הגר"א כשנכנס אליו שאלו הגר"א לשם מה בא לעיר וילנא אמר לו שנגנב לו סכום גדול של כסף ובא לחפש אותו אמר לו הגר"א לא ידעתי שבמשפחתנו יהיה מישהו שילך לחפש אחר כסף וק"ו ובן בנו של ק"ו שרבי יוחנן לא יטרדו אותו בצע כסף.

וכן אחותו הגיעה לבקרו לאחר שנים ארוכות שלא נפגשו וא"ל הגר"א שכעת הזמן יקר, ולאחר המאה ועשרים יהיה לשנינו הרבה זמן לחלוק חוויות…

אלא מסופר על הגר"ח מואלז'ין זצ"ל באו פעם עסקנים לביתו להתיעץ עמו על כמה ענינים שעמדו על הפרק על השולחן היו מונחים כלי זכוכית וכלים מכלים שונים באמצע שיחתם בלא יודעים משך אחד מן העסקנים את מפת השולחן וכל הכלים נפלו לארץ בקול רעש גדול כל העסקנים ישבו שם המומים ומלאי בושה וכלימה על ההיזק שניגרם מחמתם ניחם אותם רבי חיים ואמר אל דאגה שום כלי לא נשבר תמהו כולם למשמע דבריו וכשהרימו את הדברים נוכחו כי באמת כך הוה לא נשבר אפילו כלי קטן שאלוהו וכי נביא אתה? ענה להם לא נביא ולא בן נביא אנכי אלא כיון שכספי כשר הוא בכסף פשוט אין הפסדים.

רב הונא וד' מאות חביות היין.

וכן מסופר גם על הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל

פעם אחת היינו בביתו של הרב קבוצה של בהורים מתלמידיו, לצורך בחינה שערך לנו. לפתע, באמצע המבחן, שמענו קול של חלב גולש ומכבה את הלהבה שתחתיו. רבי איפר זלמן הקשיב גם הוא לקול, ועל פניו ניכר היה צער. הוא מהר להכנס למטבח, ושוחח עם אשתו. לפתע ראינו את שניהם יוצאים מן הבית. כעבר כמה דקות שבו השנים הביתה, ועל פני הרב ניכרה השמחה. משראה רבי איסר זלמן את התמיהה שעל פנינו, באר לנו: ״כששמעתי את קול החלב הגולש, שאלתי את עצמי: היאך יתכן שהחלב גלש? על מה ולמה ארע כזאת? הרי אשתי צדקת גמורה, וכביכול, מי נתן לו, לחלב, רשות לגלוש? נראה, אם בן שאגי הוא שחטאתי, ובגללי בא העונש. חשבתי, והבנתי מדוע: חלבן היה לנו, אשר מידי בקר היה בא ומניח את החלב על פתח ביתנו. משנזדקן האיש, ולא היה לו עוד כה לשאת את החלב, החל לבוא בכל בקר לבקש נדבה. הבקר לא שמתי את לבי אליו, והוא הלך כלעומת שבא, מבלי לקבל ממני מאומה. הבנתי כי זוהי סיבת העונש, והלכנו לביתו ופיסנו אותו. (מעשי אבותינו).

והוסיף הגרא"ז ואמר, אם תשאלו מנין לי זאת, אספר לכם מעשה בר׳ חיים מואלוז׳ין, שפעם באו וסיפרו לו כי דלי המים שקע בבור ואין מצליחים להוציא אותו, עמד ר׳ חיים וערך לעצמו חשבון מדויק על סכום כסף מסוים, שכן נוהג היה ר׳ חיים להפריש מכל רווח ־ חומש (20% ) ולא מעשר (10%), וכדעת רבו הגר״א. ובאותו יום התעוררה שאלה על סכום כסף אם הפרישו ממנו את כל שיעור החומש והוא פסק להקל, שאפשר להשתמש באותו הכסף בו נפל הספק אם שייך הוא לחומש או לא. ועכשיו שסיפרו לו על הדלי ששקע, עשה חשבון מדויק והתברר כי מחיר הדלי שוה בדיוק להפרש הכסף הנ״ל, לא המתין ר׳ חיים אף לרגע והפריש מיד את אותו סכום לצדקה ומיד לאחר מכן באו וסיפרו לו כי הצליחו להוציא את הדלי מן הבור… (שאל אביך ויגדך א-<ד).

הסכם בין השקר לבין הפחתא – מה שזה מכניס – זה מוציא…

וכן יש לבאר צערו של ר' יוחנן כאשר ראה שגנבו ממנו את ממונו ונגרם לו הפסד חשש שמא ח"ו ממונו אינו כשר ורק לאחר שהשיב לו ריש לקיש את כל כספו נחה דעתו עליו ["דרשת וחקרת"].

ומעשה היה עם הגרא"ז מלצר שהיה צריך לרפואתו חלב עיזים, ופ"א הביאו לו חלב עיזים והיה זה בזמן המלחמה והיה החלב גלוי והרבנית הקלה להכין לרב מזה משום בריאותו, והחלב גלש ונשפך, והרבנית לא שמה לב והבית התמלא עשן, צעק הרב לרבנית והיא נתנה ליבה והתנצלה שהלכה לתת צדקה לעני בפתח והתמהמה כי לא היה לו כסף קטן וכך נשפך החלב, אמר לה הרב: בילא הינדא, חלב גולש מעבירות, לא ממצוות… משמים הצילו את הרב מהנזק.

המעשה השלם – בילא הינדא – חלב גולש מעבירות , לא ממצוות… פ' אחרי מות – והגדת – עמ' 233

*

חשוב שנדע את ההרארכיה!

[לא לערב תחומין – מעין השבוע]

ספר ויקרא פרק ו (א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:

(ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:

(ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר:

 העבודה הראשונה בבית המקדש, היתה ׳תרומת הדשן׳: מטילים היו גורל, כדי לזכות כה. בבגדי כהונה היתה נעשית. אבל התורה מדגישה: על בגדי הכהונה האלו להיות פחות יפים מהבגדים הרגילים. ומדוע? משום שיש עבודות חשובות ממנה: ״לימדה תורה דרך ארץ. בגדים שבישל בהם קדירה לרבו, אל ימזוג בהם כוס לרבו!״

הדברים מרעישים: נערך פייס, וכהן מאושר זכה בגורל, זה יומו הגדול! עולה הוא למזבח ובידו מחתת כסף, נוטל מלוא המחתה אפר ומניחו לצד המזבח, ונעשה בו נס גלוי ונבלע במקומו. מבקש הוא ללבוש לכבוד המאורע, לכבוד הזכיה ולכבוד עבודת הקודש את פאר מחלצות כהונתו — ואין מניחים לו! אסור לו!

מדוע? והרי אפר זה קדוש הוא, אסור בהנאה. והרי ״אין גבהות לפני המקום״. הרי לשיבחו של עשיו אמרו, שגם כשעשה לפני אביו מלאכת בישול מרבבת בגדים, היה עושה זאת בבגדי מלכות — לפני מלך מלכי המלכים, על אחת כמה וכמה!

פעם, מי עוד זוכר, צעד מצעד ברחובות תל אביב. אנשים היו לנים על המדרכה ברחוב אלנבי כדי לתפוס מקום. להתפעם מפלוגות הדגלנים, להריע לצעדת התזמורת, למחוא כפיים לשרמנים. בהתקרב המועד היו אותם אנשים יושבים על שפת המדרכה, זחוחי דעת. הנוהרים בשעות הבוקר היו עומדים אחריהם בשורות צפופות. המאחרים נאלצו לעמוד על בהונות רגליהם, אם ביקשו לחטוף מבט.

אך בזה אם התלהבו היושבים, וקפצו על רגליהם בתרועה, אזי נאלצו העומדים אחריהם להתרומם על בהונותיהם, ואלו ׳שאחריהם חייבים היו לקפוץ כדי לנסות ולחטוף מבט…

ומה אם הראשונים קפצו ודילגו בסערת רגשות? כי אז חסמו כליל את שדה הראייה של העומדים אחריהם…

לעניין מה הדברים אמורים?

תמיד היו ויהיו מעמדות, הבדלי דרגות. בכל השטחים, הרוחניים והגשמיים. אך פעם היו הדברים ברורים ותחומים.

במישור הכלכלי, היו עשירים ואמידים, מעמד ביניים ואביונים.

לעשירים היתה מרכבה פרטית, האמידים שכרו כרכרה, הנמנים על מעמד הביניים נסעו בעגלות והעניים הלכו רגלי.

העשירים התגוררו בטירות, האמידים בחווילות רחבות ידיים, הסוחרים בדירות נאות והעניים בבקתות דלות.

העשירים התהדרו במלבושי כבוד, האמידים לבשו בגדים ללא רבב.

בני מעמד הביניים לא בושו בטלאי במפרק ובברך, והעניים עטו בלואי סחבות. כך היה מנהגו של עולם.

לא עוד. כיום — באשמת רוח התחרות העזה, הפירסום השוטף מוחות והתקשורת הפועלת בשירותו — התבלעו התחומים. הכל הפכו ל׳בעלי מרכבות׳, גם אם שיעבדו לריכבם עשרות משכורות ואין ידם משגת להחזיקו. הכל הפכו ללובשי מותגים, כולם מחקים את כולם. מתארחים במלונות יוקרה, נופשים בחו״ל, חיים מעל ליכולת הסיחרור שאין לו סוף. ׳עומדים על בהונות רגליהם׳ ומותחים צואר עד לנקיעה.

ולא בתחום הכלכלי בלבד. טישטוש התחומין חדר לכל מקום.

פעם, ידעו הכל: יש יהודי יודע ספר, בר אוריין, ויש רב, ויש גדול בתורה, ויש גאון, ויש הנמנה על גדולי הדור. הכל היה תחום ומוגדר. גדולי גדולים, כבן עזאי ובן זומא, לא נסמכו לרבנות. אף האמורא שמואל לא זכה לכך. אפילו לרב, גדול אמוראי בבל, לא העניק רבינו הקדוש אלא היתר הוראה מוגבל! וכיום, כל אברך רב, וכל רב גאון, והמילים כבר נעתקות. ומה הנחת ללמדן אמיתי?

כשרש״י הקדוש הביא שמועה בשם אחד מרבותינו, כתב: ״כך אמר לי רבי שמואל המכונה חסיד״.

רש״י לא לקח על עצמו את האחריות לנכונות התואר!

וכיום? כל אחד צדיק נשגב, כבוד קדושת! בדרך זו, הלא מאבדים התארים את משמעותם, וכבר צריכים לעיין: ״הגאון האמיתי״, ולך תדע…

לא זו הדרך! רצונך לכבד את פלוני, אדרבה. אבל כערכו. כשביקשו להספיד אדם בתואר הצנוע: ״צנוע״, שאל רב נחמן: ״מניין לכם זאת, כלום עקבתם אחריו?…

ומדוע? משום שחייבת להיות אמת מידה. חייבת להיות הדרגה. יש לדעת מה חשוב, ומה חשוב יותר. מי חשוב, ומי חשוב יותר!

המעשה עם הרב אליהו לאפיאן והרוגוצ'ובר ברכבת, וביקש הרב לומר לפני ד"ת, שאח"כ סיפר שהכין אותו לאומרו בבי"ד של מעלה, ושאלו הרב למעשיו, והצטנע הגר"א לאפיאן ואמר בע"ב פשוט. והרצה חידושו, ושאל את הרב לדעתו, השיבו הרב נו, נו, חידושים שיפים לבע"ב פשוט… והוסיף עליך אומרים "הגאון הצדיק"? אם אתה "צדיק" כמו שאתה "גאון" – אז אוי ואבוי…

פעם ידעו מי פלוני, ומי ר' ומי הרב, ומי הרב הגאון, ומי מרן וכו' והיום? כולם הרב הגאון…

ופעם הזמין מישהו את הרב שלמה לוינשטיין המגיד מישרים – לדבר, וכינהו "הגאון הגדול"… עמד הרב לוינשטיין ופתח – "הגדול" – זה רואים, הגאון? לא בטוח…

הרב מוצפי הגיב בחריפות כשדיברו אתו על ברכה מ"צדיק" – היכן מצינו שיש להתברך מ"צדיק"? מה ההגדרה של "צדיק"? בגמ' כתוב ילך אצל "חכם"! זה אדם שניתן לבדוק אותו. שואלים אותו הלכה בכל מקום ועונה? מתמיד בתורה? אבל צדיק? מה ההגדרה שלו? היום כל אחד צדיק, בנש"ק, מלוב"ן, ושאר תארים שאין להם שום כיסוי, חוץ מכיסוי בנקאי למליונים שהם עושים מאנשים תמימים…

בעקבות זה אתה שומע שאם אומרים למישהו הרב אלישיב והרב עובדיה אומרים א, והוא עונה לך כן אבל הרב פלוני אומר ב, מי הוא לידם? הוא מזכה הרבים! החזיר הרבה בתשובה! ההוא משפיע רציני בברסלב, מ"צדיקי הדור" וכו' כמה טשטוש תחומין וערפול חושים!

זו התשובה בנוגע לבגדים.

הכל נכון. גם תרומת הדשן חשובה ללא ספק, אבל חייב אתה לבנות לעצמך סולם הכרה, לדעת מה חשוב ומה חשוב יותר!

וזה חשוב בכל תחומי החיים.

אדם שאומר לך לימוד תורה חשוב, אך גם פרנסה חשובה לא פחות – חסר לו את ההירארכיה הכל כך ברורה הזו.

ממילא כשמגיע שיעור – הוא היום לא יכול להגיע, כי יש לו ענין דחוף הנצרך לעסקיו.

מסופר על הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד שבמהלך ביקורו בארצות הברית סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה הגיע להרבה ערים וקהילות יהודיות בהן פעל לטובת ישיבתו המפורסמת ברנוביץ ביקורו השאיר אז רושם רב באו אליו גם הרבה אנשים לבקש עצה ותושיה בפתרון בעיותיהם שכן ידוע ומקובל היה כגאון בתורה וכאיש צדיק וקדוש בין אלו שבאו אליו לשאול בעצתו היה גם יהודי אחד מיוצאי גרמניה ושאלתו היתה הואיל ויש לו בן שכבר הגיע לגיל חמש עשרה שנה והגיעה השעה ללמדו אומנות שהרי אמרו חכמינו ז"ל אבות ב ט "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" ובכן הוא בא לשאול, או יותר נכון בא לומר מה בדעתו לעשות ולבקש הסכמתו של רבי אלחנן. רבי אלחנן ידע היטב שמכיון שמדובר ביהודי שבא מגרמניה שם היתה מקובלת השיטה של תורה עם דרך ארץ צריכים לדבר איתו בלשון רכה ובגמישות ועל כן פתח ואמר לו אתה בודאי צודק אין ספק שטוב תורה עם דרך ארץ וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה הכל אמת ברם מה דעתך על הענין של הכנסת בנו של אדם לבריתו של אברהם אבינו, האם זו מצוה? ודאי שזו מצוה גדולה הן אמרו חכמינו ז"ל "גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה" נדרים לב והלא כל כלל ישראל עומד על יסוד של בריתו של אברהם אבינו ואולם המשיך רבי אלחנן בדבריו מה הדין אם קרה חלילה שמתו אחיו מחמת מילה הלא אסור למול אמנם בגמרא יש מחלוקת אם מתו שנים או שלשה על כל פנים אם התברר שישנה חזקה אסור למול זוהי ההלכה וכל כך למה כי כבר מתו אחיו מחמת מילה הרי שאפילו במצוה כה גדולה וכה חשובה אם מתו אחיו מפני שמלו אותם אסור למול את זה שנולד עכשיו ואם אביו כן ימול אותו הוא יעבור עבירה שכן כיצד הולך אדם למול את בנו כשהוא מסכן בזה את חייו אם כן אמר לו רבי אלחנן הלא לא תאמר שמצות מילה פחותה וקלה מענין זה של לימוד אומנות ומלאכה לבן והיום אנו חיים בדור ובמצב של "מתו אחיו מחמת מלאכה" כאשר שולחים ילד ללמוד מלאכה הוא עלול להתקלקל והנזק שנגרם דומה לפחות לענין של "מתו אחיו מחמת מילה" והלא ראינו בימים אלו שזוהי תופעה שכיחה שבנים מתקלקלים כשהם יוצאים מחוץ לכותלי התורה כך אמר לו רבי אלחנן אבל היהודי לא קיים את דבריו ושלח את בנו למלאכה וכמה אומלל ומסכן היה אותו האיש כי בנו לא הוציא את שנתו כי באמצע השנה שבה הוציא אותו מהישיבה חלה הבן לפתע ונפטר שהיה כאן בחינת גזירה שיצאה מלפני השליט וכיון שאמר רבי אלחנן שדומה זה למתו אחיו מחמת מילה נתקיים הדבר ביהודי הזה.

חייב להיות סולם חשיבויות. תורה מעל הכל, מלאכה – רק כלי לקיום התורה.

וככל שננחיל זאת בבית – כך ייקל לנו.

אשה מבקשת מבעלה שיבוא לעזור לה היום עם הקניות בסופר. הוא אומר לה יש לי שיעור. היא לא משתכנעת ומתעקשת. מדוע? מפני שאתה לא הכנסת את הסולם חשיבויות הביתה. היא יודעת ששלשום לא הלכת – כי היה לך עיסוק דחוף, ולפני שבוע בדיוק היית באמצע משהו ולא עזבת – הגם שהיה שיעור, ורק עכשיו שאני צריכה אותך – פתאום יש לך שיעור??

חשוב בחינוך הילדים –

איני מדבר על הורים שלא לגמרי ברור להם שצריך סולם חשיבויות בבית – שמילה של אמא מול מילה של ילד – אין בכלל ספק מה גובר. ופעמים וויכוח מסתיים ב"תיקו"… מחלוקת… לא נפסקה הלכה כמי…

גם בציבור שלנו – לפעמים ההירארכיה לא לגמרי ברורה – בנוגע ל"מה חשוב" בבית. היה יודע שאם הוא יפריע לאבא לישון או ישבור דבר מה – הדציבלים בבית ימריאו, אך אם הוא 'רק' ישקר או יכשל בכל דבר של ב"א לחבירו או ב"א למקום – התגובה תהיה מינורית.

שום אדם בעולם לא נכנס לקודש הקדשים, מלבד הכהן הגדול ביום הכיפורים. ושתי מערכות בגדי לבן היו לו: בשחר, להכניס את מחתת הקטורת ולהזות את דם קרבנות הפר והשעיר המכפרים על הכהנים והעם, ובין הערביים שב ונכנס להוציא את המחתה. והלכה היא: מערכת הבגדים הראשונה עריכה להיות יקרה ויוקרתית יותר מהשניה . אמנם, גם הוצאת כף ומחתה עבודה היא, וכשרה רק בכהן גדול, ונכנסים עבורה לקודש הקדשים. אך אין להשוות הכנסת הקטורת והזאת הדמים, עם הוצאת המחתה הריקה…

נפיק את הלקח: עלינו ליצור לעצמנו תמונת מצב נכונה, למקם כל דבר כפי חשיבותו וערכו. לסווג ולדרג. כי סולם חשיבות מכתיב סדר קדימויות. וזה התנאי הבסיסי להתעלות האדם!

*

האדם נקנה בפרוטות | תפתח את הארנק!

[״אין צו אלא לשון זרוז״! – והגדת]

"וידבר ה׳ אל משה לאמור, צו את אהרן ואת בניו לאמור, זאת תורת העלה״ (ויקרא ו, א-ב).

וכתב רש״י: אין ״צו״ אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס.

וכתב ב״שפתי חכמים״ ש״צו״ לשון זריז, ככתוב: ״וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו״ (דברים ג, כח). ואין בעולה חסרון כיס, אלא שאין בה רווח לכהן. שמכל הקורבנות מקבל הוא חלקו, והעולה מוקרבת כליל על המזבח.

ואינו מובן, לא נתפס, ולשני הכוונים: האחד – האם אהרן, קדוש השם, צריך זירוז, כדי להקריב לה׳ קורבן ואם אין לו חלק בו, כבר יתעצל?! ולאידך גיסא –

הלא התורה מעידה שהוציאו אתם ממצרים ״וצאן ובקר, מקנה כבד מאוד״ (שמות יב, לח). וכתב הנצי׳״ב זצ״ל (״העמק דבר״ שמות ט, ה) שכאשר נודע למצרים על מכת הדבר המעותדת, מכרו מקניהם לישראל בזול – והתורה אסרה אכילת ״בשר תאווה״ במדבר, והרוצה לאכול בשר בקר או צאן הקריבו כשלמים למזבח, ואכל מבשר הקורבן ואף הנשים היו טהורות בכל אותן ארבעים שנה (פרקי דרבי אליעזר [מהד' חורב] סוף פרק מ) כמבואר בגמרא (חולין טז, ע״ב).

בהנחה שהיו במדבר כשש מאות אלף משפחות, וכל משפחה אכלה בשר פעם בשבוע [שהקורבן נאכל לשני ימים בלבד], הרי כאן מאה אלף קורבנות ליום. ומכל אחד, מקבל הכהן חזה ושוק. וכמה כהנים היו? שלושה: אהרן, אלעזר ואיתמר. ומאוחר יותר הצטרף גם פנחס. הם חזרו לאהלים עם כשלושים אלף חזות בקר וצאן, מלבד שלושים אלף שוקים. כל אלו מלבד בשר קדשי קדשים שאכלו בחצר אוהל מועד, חטאות הבהמה והעוף, אשמות ושלמי צבור, ומעשר לחמי תודה ושירי מנחות, ומלבד בשר הבכורות, ואם יהיה לו חלק בבשר העולה, זה יהיה עבורו התמריץ להקריבה, שיקבל עוד חזה ושוק?

והתשובה, שאכן כן!

כבר הקדמנו פעמים אין ספור, שאין לנו מושג בקדשתו של אהרן ולרוממות הדורות הקודמים, שהראשונים כמלאכים ואנו כחמורים. אבל התורה, מלשון הוראה (זוהר ח״ג נג, ע"ב) ובאה להורות לנו שלא יסמוך האדם על רוממות השגותיו והשגות חניכיו, וידע שעליו להציע עם עבודת הקודש גם ״חזה ושוק״. עד כמה שהם זניחים, ואף לא נצרכים. כי כזה הוא האדם!

נביא לכך ראיה, ועוד ראיה, ועוד ראיה

לעשיו היה מקנה עצום ורב. ומצינו שהיה עליו לקחת את מקנהו ואת כל בהמתו ולעקור מארץ ישראל, מפני מקנהו הרב (בראשית לו, ו-ז). והוא מגייס ארבע מאות איש להכות את יעקב אבינו אם על בנים (בראשית לב, יב).

ואם כן יעשה, יעבור ממילא כל מקנהו לרשותו. ובמה קונה יעקב את ליבו? ב״עזים מאתים ותישים עשרים, רחלים מאתים ואילים עשרים״ (בראשית לב, טז)?! במה הם נחשבים, מה הם נצרכים? הלא זומם הוא לקחתם לשלל!

אבל זה טבע האדם. נפשו מתפייסת במתנה מועטת, גם אם אינו צריך לה.

עוד דוגמא:

יוסף מושל בכל ארץ מצרים, ואוגר בה כל כסף וזהב שבעולם (פסחים קיט, ע״א). מעליל על השבטים שהם מרגלים, אוסר את שמעון כדי שיורידו אליו את בנימין. ומה יועץ יעקב אבינו? ״והורידו לאיש מנחה, מעט צרי ומעט דבש, נכאת ולוט, בטנים ושקדים״ (בראשית מג, יא) בזוטות אלו, יקנו את לב המשנה למלך? !

אבל זה טבע האדם. נפשו מתפייסת במתנה מועטת, גם אם אינו זקוק לה.

שמואל שופט את ישראל ושקול כמשה ואהרן, וכשבא שאול לשאול את שמואל דבר ה׳ – מצא בכליו זוז, רבע שקל כסף, לתת לו תשורה. ״ראוי שישאל שואל״, כתב הרלב״ג (שמואל א' ט, ח), ״מה המתן הזה למי שהיה מושל בישראל״? ומצינו דברי רבותינו (ברכות י, ע״ב) ששמואל לא נהנה מן הבריות! ותירץ, ״כי זה המתן לא היה אלא להעיר הנביא שיתבודד בענינו של הנותן, והיתה מגעת לו הנבואה בענינו״.

ובמה תרץ בכך את שאלתו?!

אלא זה טבע האדם. נפשו מתפיסת במתנה מועטת, גם אם אינו צריך לזה.

וכיון שכך, אף חזה ושוק שאין זקוקים להם, ובין כה ישרפו כ״נותר״, מהווים תמריץ. ואם אין אותם, צריך זרוז. ואפילו אהרן קדוש ה׳.

ואנחנו, על אחת כמה וכמה!

תעתיק לשון הרמב״ם (בהקדמת פרק חלק): שים בדעתך, כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה. וזהו הטוב הגדול לו, לענין מה שישיג מן השלמות. אלא שהוא, למעוט שנותיו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, והשלמות שישיג על ידו. ולפיכך, בהכרח, יצטרך המלמד לפתותו בדברים שאהובים עליו בגילו, ויאמר לו: קרא, ואתן לך אגוזים ומעט דבש ־

וכשיגדל, וישכיל, ויזלזלו בעיניו מיני מתיקה, יאמר לו מלמדו: קרא, ואקנה לך מנעלים יפים ובגדים הדורים.

וכשיגדל יותר, והנה הבגדים ההדורים לא יהוו עוד פיתיון (באיזה גיל זה?!) יאמר לו רבו: למד פרשה זו או פרק זה, אתן לך דינר או שנים.

וכשיגדל, וידע שהכסף אינו נחשב (באיזה גיל המדובר?!) יאמר לו רבו: למד, כדי שתהיה ראש ודין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני!

אולם ודאי שאין זה רצוי, ואמרו: ״אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס״ (אבות פ״א, מ״ג), ואמרו: ״אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם״ (אבות פ״ד, מ״ה).

ואמרו: ״שלא יאמר אדם: אקרא, כדי שיקראוני חכם. אשנה, כדי שיקראוני רבי. אשנן, כדי שאהיה זקן ויושב בישיבה. אלא למד מאהבה, וסוף הכבוד לבוא״ (נדרים סב ע״א).

מה אמרו?! דרשו שלא ללמוד אלא לשמה, מאהבה.

אם כן, מדוע הוסיפו ש״סוף הכבוד לבוא״?! כי זה טבע האדם, שזקוק הוא לתמריץ ואפילו עושה הוא מאהבה!

וכלפי מה הדברים אמורים? ובכן, לא מה שחשבתם.

ודאי, גם למחנכים, שילוו את הלימודים בתמריצים מתאימים. גם להורים, שיתגמלו את צאצאיהם. גם ללומדים עצמם, שישוו לנגד עיניהם את התגמול המיוחל, את ״סוף הכבוד לבוא״.

אבל, בעיקר מכוונים הדברים לאברכים. ולאלו שמתעתדים להיות.

כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו (קידושין כ ע״א) והנושא אישה, האם קונה הוא חלילה שפחה לעצמו?! ודאי שלא!

זה נכון שהיא מבשלת ומטגנת ואופה, ונכון שהיא מנקה ומקרצפת ומדיחה ושוטפת, וגם מכבסת ותולה ומגהצת ומקפלת ומאכסנת, ועורכת קניות, ונושאת וסוחבת ומפרקת ומתפרקת.

אבל היא עושה זאת בנכונות ומתוך אהבה, לא?! ובכן?

אבל גם אז צריכה היא את ״החזה והשוק״, התמריץ והתגמול כי זה טבע האדם. שנפשו מתפיסת ולו במתנה מועטת, גם אם אינו צריך לה!

הסטייפלר זצ״ל נסע בערב סוכות, יחד עם הגאון רבי אברהם הורביץ זצ״ל, לנחם אבלים בפתח תקוה. כשחזרו בשעת צהרים, נזכר הסטייפלר: ״אישה, בעלה משמחה״ (קידושין לד, ע״ב), ועדין לא קנה לה מתנה. מצא חנות כלים פתוחה. מה יקנה, כוסות יש לה, צלחות יש לה. קערות יש לה, סירים יש לה.

קנה פומפה, למי שיודע. מוט עץ ובראשו כיפת גומי, לפתיחת סתימות בכיור. אם אפשר, באריזת מתנה. חייך רבי אברהם הורביץ למראה התשורה…

הפטיר הרב – לא השווי משנה, העיקר תשומת הלב!! שלא תחשוב שהיא חלילה קורבן עולה!

אם גם אהרון נזקק לתמריץ, ובעבודת השם – היא, ובעבודתנו, על אחת כמה וכמה!

*

מעלת חשיבות הלב

זאת תורת העולה. אמרו חז"ל העולה באה על הרהור הלב.

מדוע הקדימה התורה את העולה הבאה על הירהור הלב ולא את החטאת או האשם הבאים על מעשה ממש?

מבאר הבא"ח: כידוע לאחר מעשה העגל היו ליצני הדור שואלין כיצד יתכן שאהרון שעשה את העגל יקריב קורבנות להשם יתברך?

התשובה לכך תבואר על פי משל.

מעשה בבן המלך שטעה ביער, וכלדוהו לסטים ורצו להרגו וביקש אחד מהם שיתנו לו לטפל בו לבד, והיה זה על מנת להצילו. וכך אכן היה ולאחר ששלל ממנו שללו שלחו לחופשי. הגיע הבן לארמון וסיפר המעשה. שלח המלך צבא ואסרו את הליסטים ואת הראש החליט להוציא להורג, אך לפני כן לענותו ביסורים.

החל הלה זועק אוי, ליבי ליבי! תמה המלך – ליבי? הרי לא הלב הוא המקבל את המכות? אכן, השיב הליסטים, הלב הוא זה שבגללו אני סובל. היה לנו ויכוח האם להחיות את בנך, ואני מסרתי עצמי עליו ושלחתיו לחופשי כצו ליבי ומצפוני, וכעת הנני מבין מה עולל לי ליבי… קיבל המלך את דבריו והורה לשחררו לשלום.

הנמשל- אהרון ידע שאם הערב רב יבנו מזבח יעשו זאת במהרה ואז חלילה תיגזר עליהם כליה, ולכן נכנס לענין כדי לעכבם. וידע אהרן שאם הוא יתנגד אזי יהרגוהו כפי שהרגו לחור ואז אין להם חלילה תקנה…

נמצא שמעשה זה מלמדנו שהגם שדבר מסוים נראה על פניו כמעשה שלילי אם הכונה שבו חיובית אזי נידון הוא כחיובי!

ולכן פתח בקורבן העולה הבאה על הירהור הלב כדי לומר למקטרגים על אהרון דעו לכם שאהרון ליבו נקי ומעשהו היה לשם שמים.

אין לנו היום עבירות שהם לשם שמים. אולם עלינו לדעת שהקובע במעשי האדם הוא המחשבה. הירהור הלב.

הגר"א אומר שירידת הדורות שנאמרה בספרים לא מתבטאת בשכל של בני האדם אלא חז"ל דברו על ה'לב'. 'נתמעטו הלבבות'.

אחר כוונת הלב הן הן הדברים. הלב הוא העיקר בכל מעשי האדם. כמה לב הוא מכניס במעשה המצוה. רחמנא ליבא בעי.

מכל משמר נצור ליבך כי ממנו תוצאות חיים.

מדרש רבה אסתר פרשה י פסקה ג

"ויבא המן ויאמר לו המלך וגו' ויאמר המן בליבו". הרשעים ברשות ליבם:

ויאמר עשו בליבו (בראשית כז, מא)

אמר נבל בליבו (תהלים יד, א)

ויאמר ירבעם בליבו (מלכים א' יב, כו )

ויאמר המן בליבו (אסתר ו, ו)

אבל הצדיקים ליבם ברשותם הדא הוא דכתיב: וחנה היא מדברת על ליבה (שמואל א' א, יג)

וישם דניאל על ליבו (דניאל א, ח )

ויאמר דוד אל ליבו (שמואל א' כז, א)

ודומין לבוראן: ויאמר ה' אל ליבו" (בראשית ח')

הלב הוא המנהיג. כך מבאר המלבי"ם בכמה מקומות. מי ששולט על ליבו פירושו שולט על רצונותיו. הוא הקובע מה הלב ירצה. זהו הצדיק. לעומתו הרשע הוא ברשות ליבו. הלב מתאוה ורוצה – הוא מיד נפתה אחריו. בלי מחשבה ובלי רצון השכל. ה'בא לי' שולט.

הירהור הלב הוא המקום הגבוה ביותר אצל האדם. המעשה נקבע בנפש. הדיבור ברוח. והמחשבה בנשמה. ולכן כותב הרמב"ם שמי שמהרהר הרהורים רעים הריהו כמכניס צלם ומטנף פלטין של מלך.

כבד לב פרעה, המשל על הארי והשועל שהלכו ובמעבר הדרך ביקש החמור מן המלך מכס, כעס המלך והרג אותו ואמר לשועל לחלק אבריו, וכשבא לאוכלו אמר לו המלך היכן הלב? אמר לו השועל – וכי אם היה לו לב היה מתנהג ככה?…

כבד לב פרעה, הפך ליבו לכבד, שככל שמבשלים אותו יותר הוא מתקשה יותר!

המעשה ברבי משה פיינשטיין ובנות לוט. כיון שכוונתן הייתה לשם שמים.

בנות לוט מוחות על כבודן [מהספר משנת החלומות]

בהקדמה לספר "אגרות משה" [ח"ח עמ' 15] לגר"מ פיינשטיין, מובא מעשה מדהים שהיה בשנת תרפ"ב, עת כיהן כרבה של ליובאן.

אדם אחד חלה בחולי משונה ולשונו התנפחה בפיו. כשהגיע הגר"מ פיינשטיין לבקרו ביקש החולה להוציא כל איש מעליו, והחל לספר לרב את סיבת חוליו. לדבריו שבוע קודם לכן בשבת פרשת וירא הקשה, כיצד יתכן שזכו בנות לוט שהמשיח יהיה מצאצאיהן, אף שלא בושו בגילוי עריות שעשו, ועוד פירסמו שבניהן הם מאביהן וכו' ודיבר עליהם סרה בדרך ביזיון.

בלילה הופיעו בחלומו שתי נשים זקנות מאוד שראשן ופניהן מכוסין. הן אמרו שהן בנות לוט, ושבאו להשיב לו על טענתו כנגדן.

אמרו לו מה שאמרו, והוסיפו כי הוא חָטָא חטא גדול כאשר דיבר עליהן בדרך ביזיון, ויענש ב'מידה כנגד מידה', וכפי שנענשו המרגלים מוציאי דיבת הארץ רעה, כך גם יקרה לו, לשונו תשתרברב ותתנפח בחולי משונה וכך ימות.

החולה סיים לספר זאת לגר"מ פיינשטיין, היסב פניו אל הקיר ונפטר לבית עולמו.

מה הייתה הטענה שטענו בנות לוט לזכותן?

הן טענו, מאחר שהן ממשפחתו של אברהם שקרו לו ניסים רבים וה' נגלה אליו, והן עצמן ניצלו בדרך נס מסדום ההפוכה, יכלו הן לבדות שנתעברו מרוח הקודש כביכול, וליסד דת חדשה כפי שעשתה הנצרות, והיו מאמינים להן לאור ה'היסטוריה הניסית' שלהן ושל משפחתן, ואף אחד לא היה חושד בהן בזנות.

ומה שקראו לבניהן עמון ומואב כוונתן היתה לטובה, כדי להודיע שכאשר אישה מתעברת- לעולם יש לוולד אב בשר ודם…

ובזכות כך שלא רצו לייחס לעצמן 'משיח שקר' כפי שעשה 'אותו האיש', זכו ויצא מחלציהן משיח אמת- מרות המואביה אם עובד אבי ישי אבי דוד משיח צדקינו.

בשל הסבר זה, שהתקבל על דעת הגר"מ פיינשטיין כהסבר נכון, הוא ראה בחלום זה חלום אמיתי.

כשסופר הדבר לגר"ח קנייבסקי שליט"א ושאלוהו האם אין בדבר משום 'דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין', השיב הרב שיתכן שמעשה זה יש בו ממש ['דרך שיחה' עמ' פח].

יש לציין שגם חז"ל לימדו זכות על מעשי בנות לוט ואף הגדירוהו כמעשה מצוה כמובא בהוריות (י, ע"ב) 'הן שנתכוונו לשם מצוה – צדיקים ילכו בם כו" וכן אמרו חז"ל (שם יא, ע"א ועוד) אמר רבי חייא בר אבין, אמר רבי יהושע בן קרחה, לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה זכתה וקדמתה ארבעה דורות למלכות.

*

אש תמיד – גם במסעות ובטומאה | אש תמיד – בכל המצבים!

[מתוק האור עמ' רנא ועמ' רסח]

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה – דרשו חז"ל תמיד אף בשבת, אף בטומאה, אף במסעות.

מבאר הברכת יצחק: 'תמיד' אפילו בשבת – שאז בטל ממלכתו ועלול לחטא. יש בית דין שלא מקבלים ביום ראשון אנשים לגט, כי בשבת יש להם זמן והם מנצלים אותו לריב. כל השבוע הם עובדים ובקושי פוגשים אחד את השני…

אפילו בטומאה – שפעמים נכשל ושוקע ביאוש ומרגיש שאין לו תקוה, על זה אמר: 'תמיד' אפילו בטומאה יש לעבוד ה'. אין יאוש בעולם כלל. בשביל להתייאש צריך להיות בעלים, אתה לא בעלים על המצב! כשאתה עם קודשא בריך הוא אין לך שום רשות להתייאש לעולם!

המשל לצפרדעים ששקעו בחלב, ואחת התייאשה וטבעה, וחברתה קפצה ללא קץ, הגם שלא הועיל לה הדבר לכאורה, אך לאחר מספר דקות החלה לחוש משהו מתגבל תחתיה, התברר שהחלב נעשה גבינה, ולאחר מספר דקות נוספות היא חשה שהגוש גדל והופ – קפצה החוצה!

'תמיד' אפילו במסעות, שפעמים אז מרגיש שהותרה הרצועה, הוא לא בביתו ובעקבות כך הוא מזלזל בהכשרים, ובקביעות עתים לתורה ומדליק מכשירים אסורים במלון, ומקבל עיתון בחינם בתחנת הדלק… ועוד.

פרשתינו פרשת זכור. עמלק הוא השטן. הוא המקרר את האמבטי. הוא היצר הרע שאינו נותן שהתעוררות של קדושה תתפוס אותנו, אלא דואג לקרר אותה. אשר קרך בדרך.

על זה אומרת התורה, צריך שהאש תוקד תמיד על גבי המזבח. שלא תכבה לעולם.

מה היא הדרך שיוכל האדם לשמור על ההתעוררות באופן תמידי, מבלי שיתייאש וישבר?

בהמשך הפרשה נאמר "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כן צויתי" (ויקרא ,ח, לה)

מבאר החתם סופר בדרך רמז: אדם חי שבעים שנה, אם יחיה אותם בתחושה שהוא 'יושב פתח אוהל מועד' דהיינו שתמיד יזכור שהוא בפתח 'בית מועד לכל חי', הוא עלול למיתה ובכל רגע יכול לקבל זימון,אז יזכה על ידי כך להגיע ל'ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו'.

לא יצטרך למות בשביל תשובה, אלא כל חייו יהיו מוקדשים לעשות רצון ה'.

האדם חי בתחושה אותה מציין הזוהר – אזיל ברנש בהאי עלמא וחשיב דדיליה הוא וישתאר בגויה לדארי דרין…

גם בענין המוות מתרגלים בני אדם הגה"צ ר' יוסף חיים זוננפלד כשבא לארץ הצטרף לחברה קדישא כדי לזכור את יום המוות, והנה פעם אחת שמו נפטר שלא באופן הנכון, אמר אחד מהחברא קדישא לחברו היזהר עוד מעט והמת יתיישב לך במיטה.

ראה זאת ר' יוסף חיים זוננפלד ופרש, כיון שראה שההרגל עושה את שלו ואכן אותו אדם איבד את הרגשת פחד יום המיתה.[דבר בעתו שוורץ שמות עמ' 76]

מסופר על הרב שך שבשנותיו האחרונות היה על שולחנו ספר "מעבר יבוק" שמוזכרים בו ענייני הכנת האדם למותו.

החפץ חיים כשראה שלא עושים מקוה במקום מסוים, אמר להם איני יודע עת מותי, ואפילו אם ישלמו לי הון רב לא אבזבז זמני לבוא לדרוש, אך אני רוצה שאתם תאמרו לי בפה מלא שאני דיברתי עמכם על עניין המקוה ואתם סירבתם, שלא יתבעו אותי על כך בבית דין של מעלה!

[לא סופר] המעשה ברב שטיינמן שאבדה לו מעטפה שיועדה לנזקק והחליט לשלמה מכיסו מהלואה שלקח, ואמר שהוא עומד להיות מוזמן לעולם הבא ושם ישאלו אותו הרבה שאלות קשות, והוא מוכן לשלם הרבה יותר מחמשת אלפים דולר כדי שתהיה שם שאלה אחת פחות…

סיפר הרב מישקובסקי על הרב ברכיהו שינקר שלמד עם אברך ובשלב מסוים פנה הלה לעסקים, ולאחר מספר שנים נתגלתה בו המחלה. אמרו לו שאפשר לתת לו טיפול וכך יאריכו ימיו בשלושה חדשים, אך הוא לא רצה להאריך חייו ולהתייסר בשביל ג' חודשים. אישתו התחננה – בשביל אישתו, בשביל הילדים.

אישתו דיברה עם ר' ברכיה שינקר שידבר עמו, אך ללא הועיל. סוכם שילכו לגרא"מ שך ויעשו את שיאמר.

עד שהפגישו אותו עם הגרא"מ שך שאמר לו שדין שמיים קשה מאוד ובמה הוא ניגש? והוא החל לבכות, ושאלו הרב כמה זמן נותר לו לחיות, והוא השיב לו שבועיים, ואי אפשר להאריך זאת עם טיפולים? אפשר, השיב הלה, זה כרוך ביסורים.

השיבו הרב אין לך דבר המזכך כיסורים, וכאן תוכל אף להוסיף בינתיים עוד מצוות, שיהיה לך במה לבוא למעלה!

ואכן אותו אברך עשה את הטיפולים, והוארכו חייו בחמישה חודשים, שבהם חי כמלאך, התמסר לתורה ותשובה ומעשים טובים, וכשהוא נפטר, היה לו הרבה מה לקחת עמו!

המעשה באישה שהיה כדאי לה כל סיבלה כדי לברך על תפוח שהכול נהיה בדברו!

*

לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה!

[מטרת הקורבן – כניעה – מתוק האור עמ' כא]

"וקרבו וכרעיו ירחץ במים והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט)

הגדרה נפלאה בענין הקורבנות למד המגיד מדובנא מהפסוקים הללו.

הפסוק אומר אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו.

הכתוב מספר על סדר הקרבת עולת הבקר, ומסיים: "וקירבו וכרעיו ירחץ במים והקטיר הכהן את הכל המזבחה עולה אשה ריח ניחוח לה'"

מיד לאחר מכן הכתוב מתחיל לתאר את קורבן הצאן:

ואם מן הצאן קורבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו״.

ומסיים הכתוב: ״והקרב והכרעים ירחץ במים והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה עלה הוא אשה ריח ניחוח לה׳״.

רואים שיש הבדל בין קורבן הבקר לקרבן הכבש: בבקר נאמר: ׳והקטיר׳, בצאן נאמר :והקטיר והקריב׳.

את ההבדל ביניהם באר המגיד מדובנא, כדרכו, במשל:

משל לעשיר שעסק באבנים טובות, ושלח שליחים לכל העולם לסחור בהן.

יום אחד התרשלו השליחים בשמירה על האבנים והן נגנבו. הנזק נאמד במיליוני דולרים.

באו בבכי לעשיר. אמר העשיר: ״עליכם לשאת באחריות ולשלם את הנזק!״

מאחר ואת כל הסכום לא היה באפשרותם לשלם, ביקשו השליחים לשלם חלק קטן מהסכום: עשרת אלפים דולר לאיש, והעשיר הסכים.

״דא עקא״ – המשיכו האנשים בקול בוכים – ״שכעת אין בידינו סכום כזה. אנא ממך, הנח לנו לשלם לך את חובנו בתשלומים חדשיים לטוח ארוך, עד שנכסה את כל החוב.

הסכימו שכל חדש ישלמו לעשיר חמש מאות דולר. וכך היה מדי חדש בחדשו.

יום אחד הגיע אחד מהם עם חיוך על השפתים, ואמר: ״החודש הצלחתי בעסקים, והנני מחזיר לר שש מאות דולר״.

אחריו נכנס השני עם פנים נפולות, והניח ביד העשיר סכום של ארבע מאות דולר, כשהוא מתנצל על כך שהחודש לא הצליח לעמוד בתשלום במלואו עקב קשיים בעסקים.

בני הבית ראו שהעשיר שמח יותר לקבל את כספו של השני מאשר את זה של הראשון. תמהו ושאלו לפשר הענין.

נענה העשיר והסביר: ״את הנזק הם לא יוכלו להחזיר לעולם, אבל אני רוצה שהם יבינו את גודל האחריות הרובצת עליהם ואיך יבינו זאת? על ידי קושי התשלומים ועל ידי ההרגשה הרעה הנלוית לכך. רק אז יבינו ויהיו אחראים יותר, וניתן יהיה לשלח אותם שוב לעסקי האבנים הטובות.

השני ששילם החדש ארבע מאות דולר מרגיש רע, והוא באמת מצטער, לכן יהיה נאמן לי כשאשלח אותו שוב לעסקים. אבל זה ששלם שש מאות דולר, מגיע עם חיוך וחושב שעשה אותי עשיר. והלא גם שש מאות הדולר אינם מכסים אפילו מקצת מן הנזק, וכשימשיך לפעול בשליחותי קיים חשש שלא יפנים את האחריות הגדולה שבתפקידו!״

וכך – אומר המגיד מדובנא – אדם עבר עברה, האם ניתן, בכלל, לכפר עליה? לא. אבל הקב״ה אומר לחוטא להביא קורבן, לסמך עליו את ידיו, ולאחר מכן להתודות. החוטא יודע שמה שעושים לקורבן שלו – בעצם היו צריכים לעשות לו! שחיטה, קבלת הדם, זריקתו ושרפת הבשר על גבי המזבח – כל אלו פעולות שבעצם היו צריכות להיעשות בו עצמו!

אדם כזה מתחיל להרגיש רע, כולו הכנעה וענוה, ויש סיכוי שבפעם הבאה יהיה אחראי יותר על מעשיו וישמר מעברות.

כל זאת בתנאי שהאדם מרגיש שעשה עול. אבל אם הוא מביא קורבן מהבָקר, ועומד מלא גאוה באמת: ״מהבשר של הקורבן שלי האש על המזבח גדולה מאוד!…״ הוא עלול עוד לחשב שהחטא היה משתלם לקב״ה כי בזכותו הוא מאכיל את המזבח…

את זה הקב״ה לא רוצה. לכן בקורבן הבקר לא נאמר ״והקריבו״ אלא ״והקטירו בני אהרן הכוהנים״, המלה ׳קורבן היא מלשון ״קורבה״ אל ה', וכאן, מחמת הגאוה, אין קרבה זו.

אבל אם מהצאן קורבנו, עומד האדם ליד הכבש מבויש לעומת קורבן הבקר של העשיר. קורבן כזה רוצה ה׳ ולכן נאמר כאן ״והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה״, כי אכן, כאן ישנה קרבה.

שני אחים, מתלמידי החוזה מלובלין נהיו אדמורי״ם והנהיגו עדה. אל האחד נהרו המונים, בעוד שאל השני באו מעט מאוד.

כשנפגשו שאל האחד: פלא בעיני! הרי שנינו היינו בצותא אצל החוזה מלובלין, שנינו בעלי יחוס שוה, ושנינו מנהיגים עדה בשוה. מדוע אליך נוהרים רבים ואלי לא?

ענה האח: גם בעיני זה פלא מדוע באים דוקא אלי ולא אליך?!.״

 אבל אולי מפני שאני מתפלא ״למה באים״, ואתה ״למה לא באים״, לכן הם באים אלי ולא אליך…

במנחת העני כתוב: ״פתות אתה פתים ויצקת עליה שמן מנחה הוא״ (ויקרא ב, ו)

ומדוע צריך לעשות אותה פתים?

באר רבי אהרן בקשט זצ״ל: הרי העני מביא מנחה של קמח ושמן, כי זה מה שיש לו, אין לו כסף ליותר. הקב״ה חומל על העני ואומר: מאחר ואין העני מביא מנחה גדולה ומנחתו לא תיראה בתוך המחבת של בית המקדש, נעשה אותה פתיתים. לפתיתים יש יותר נפח, וכך המנחה תיראה יותר.

יסוד זה, שהקב״ה חומל על העני, מתגלה במקום נוסף. בפרשת ויקרא מבואר שהעני מביא קורבן ציפור, והכתוב אומר: ״ושסע אתו בכנפיו לא יבדיל והקטיר אתו הכהן המזבחה על העצים אשר על האש עלה הוא אשה.ריח ניחוח לה׳״ (ויקרא א, יז).

כלומר, כאשר שורפים את היונה יחד עם הכנפים, אין למרט את הנוצות.

וכתב רש״י שם: ״והלא אין לך הדיוט [אדם פשוט] שמריח ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב והקטיר? כדי שיהיה המזבח שבע ומהודר בקורבנו של עני".

העני, בהביאו את הציפור, הוא מתחבא, מתביש. אומר הקב׳׳ה: בדיוק את זה אני מחפש! את ההכנעה, לא את הבשר.

הקורבן לא בנוי מקילוגרמים של בשר, אלא מהכנעת האדם המקריב. לא הבשר עושה את הריח, אלא ההכנעה – היא זו שעושה את הריח הטוב! לכן שורפים גם את הנוצות, להראות שהקורבן אינו בנוי מהבשר, אלא מההכנעה היוצרת קרבה.

הפסוק בשיר השירים (שיר השירים ה, ב-ה) מתאר את האופן שבו קורא הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל לשוב בתשובה:

״אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק, פתחי לי אחותי, רעיתי יונתי תמתי".

הקדוש ברוך הוא דופק ומבקש: פתחי לי אחותי.

חכמינו זכרונם לברכה לימדו אותנו מהו גודל הפתח אותו מבקש מאיתנו ה'.

״פיתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם כפיתחו של אולם״.

״פיתחו של אולם״ זהו האולם שבבית המקדש, אשר פיתחו היה בגודל של עשר אמות על עשרים אמה! בפתח כזה נתן להכניס מחט פעמים אין ספור, אך הקדוש ברוך הוא אינו מבקש מהאדם יותר מפתח של מחט, וכל המוטל עליו הוא לעשות צעד אחד קטן כדי להתקרב אל ה'.

אבל האדם איננו פותח: ״פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם״. לחזור בתשובה? לפתיח פתח לה'? הן כרוך בזה ויתור על חלק מתענוגות העולם הזה, אינני יכול!

או אז, נותן הקדוש ברוך הוא מעט יסורים כדי לעורר את האדם: ״דודי שלח ידו מן החור – ומעי המו עליו״. מיד כשהאדם מרגיש את עוצמת המכות, הוא נזכר

בקדוש ברוך הוא, ואז הוא ממהר לפתוח: ״קמתי אני לפתוח לדודי, וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול״.

סוף סוף פתח האדם את הדלת, והוא מחפש את דודו, אך שוד ושבר! ״פתחתי אני לדודי – ודודי חמק עבר״. הקדוש ברוך הוא נעלם! ״נפשי יצאה בדברו, בקשתיהו – ולא מצאתיהו, קראתיו ־ ולא ענני״.

וצריך להבין: אם הקדוש ברוך הוא חיכה עד עכשיו, למרות סרבנותו של האדם, למרות שהתעכב כל כך הרבה זמן עד שיקום לפתוח – מדוע בדיוק עכשיו, כשהוא כבר הגיע אל הדלת, עזבו הקדוש ברוך הוא?

רבי שלום שבדרון נהג לענות על שאלה זו כך:

הרי מדובר כאן שהקב״ה בא לעם ישראל ומבקש מהם שיחזרו בתשובה. ומה עונים לו כלל ישראל?

לשון הפסוק היא: ״קמתי אני לפתוח לדודי".

אני! אני קמתי! זהו שורש כל הצרות. אם אדם הוא בעל גאוה, אם אדם חושב שהוא זה שקם, שממנו הכול – כבר עדיף היה שלא יבוא. אין הקדוש ברוך הוא יכול לדור עמו בכפיפה אחת, וברגע שהוא מגיע – הקדוש ברוך הוא עוזב!

היסוד הראשון והעיקרי בחזרה אל ה׳, הוא כניעה וענוה. כאשר בא אליהו הנביא אל אחאב הרשע ואמר לו בשם ה׳ (מלכים א' כא, כ-כא): ״יען התמכרך לעשות הרע בעיני ה׳״. הנני מביא אליך רעה״.

מה עשה אחאב? (שם, כז) ״ויהי כשמע אחאב את הדברים האלה, ויקרע בגדיו, וישם שק על בשרו, ויצום וישכב בשק ויהלך אט״.

ומיד אחר כך אומר הפסוק: ״ויהי דבר ה׳ אל אליהו התשבי לאמור, הראית כי נכנע אחאב מלפני? יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו, בימי בנו אביא הרעה על ביתו".

למדנו מכאן מהי תכליתם של דרכי התשובה, של הצום, הבכיה והסיגופים: "יען כי נכנע מפני".

הקדוש ברוך הוא מצפה מהאדם שיגלה כניעה, שיכיר כי יש בורא מעליו. אך אם הוא חוזר בתשובה, מתודה ומתפלל, וחושב כל העת: ״אני" – העיקר חסר מתשובתו ״קמתי אני לפתח לדודי״, ועל כן ״ודודי חמק עבר״.

בהקשר לכך מובא שהמשנה (נדרים פרק ט, משנה י) אומרת: ״בנות ישראל נאות הנה אלא שהעניות מנולתן״, ודורשים על כך בעלי החסידות, שגם בני ישראל נאים המה אלא ש״האניות״ מנולתן״.

אחר מכת ברד הודה פרעה: ״ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים״ (שמות ט, כז), ראשי התיבות של המילים הללו הן שם הוי״ה!

אבל כשהכניס באמצע את המלה "ואני״, הוא סלק את שם ה׳ מעליו… מאחר שכאשר ה״אני״ נכנס באמצע, דוחקים בכך את רגלי השכינה.

וכיוצא בכך דרשו על המלים (שמות יז, ז): ״היש ה׳ בקרבנו אם אין", כיצד נדע אם ה׳ בקרבנו? 'כשאדם שם עצמו כ״אין״ – אז יש ה׳ בקרבו.

זוכה הוא לקרבת ה׳ המכיר הכנעתו כלפיו.

ענוותנו של ר"מ מפארמישלן פנינים תשעב פ' ראה:

(דברים יא, כו-כח) "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה׳ אלוהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה׳" וכו׳.

מסופר, כי בליל שבת אחת נכנס הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע לערוך את שולחנו בבית מדרשו, והנה ברוח קדשו הוא מרגיש שאחד היושבים בשולחנו מחזיק מעצמו… ואף נותן לכולם להבין כך… מיד פתח רבי מאיר׳ל כדרכו הידועה והסביר את דברי הפסוק: "ראה 'אנכי," – מדת ה"אנכי" (דהיינו להרגיש ב׳אנכיות׳ מתנשא חשוב ומכובד), "נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – יש בה גם ברכה וגם קללה.

"את הברכה אשר תשמעון" – הגאות לשם שמים, לשם קיום המצוות כמו "ויגבה לבו בדרכי ה'" גאות כזו היא ברכה. "ואת הקללה אם לא תשמעון" – אבל שלא לשם קיום המצוות, ה"אנכי" היא קללה!…

וזהו גם הפירוש "אם תטיב שאת" (בראשית ד, ז) – בכדי להיטיב את עצמך יכול אתה "שאת" – להתנשא. "ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ" – הגאות היא חטא!…

ונאים הדברים למי שאמרם. דהרי ידוע הוא, שמימיו לא קרא הרה"ק מפרמישלאן זי"ע על עצמו – "אני" או "אנכי" – שהרי לא ראה עצמו כ׳מי׳ או כ׳מה׳ כדי שיוכל לכנות את עצמו בתואר של יישות ואנוכיות.

אלא כך היה אומר על עצמו" "מאיר אמר", "מאיר הלך", "מאיר עשה" – כאדם המדבר על אודות זולתו. וכזה היה סיגנון שיחתו כל ימי חייו.

ואף הוא היה אומר: "בדין הוא, שיהיו למאיר שפלות והכנעה לפני בורא עולם יתברך שמו, שהרי הבורא יתברך שמו "היה, הווה ויהיה" – ואילו מאיר, הוא ההיפך המוחלט: לא היה, לא יהיה, וגם עכשיו – מי הוא ומה הוא?!"…

את גודל ענוותנותו אפשר גם לראות מן הסיפור המרתק הבא: היה זה באחד הימים כאשר הגיע זמן תפילת שחרית, ובבית מדרשו של הרבי ממתינים בני המנין הקבוע לכניסתו של הרבי לתפילה.

אולם, דלת חדרו הפונה אל ההיכל, מתמהמהת היתה מלהיפתח. חלפו כבר שעה ושעתיים מן הזמן הקבוע, והדלת איננה נפתחת. מתוך החדר, נשמעה רק איוושת צעדיו הנמרצים של הרבי, בפוסעו הלוך ושוב מבלי מצוא מנוח…

ללבו של הגבאי, התגנב חשש, שמא דווקא בו תלוי הקולר לעיכוב התפילה, ומשום מעשה שהיה: באותו הבוקר, בשעת שחר מוקדמת, הגיע רכוב על סוסו, יהודי אחד מבני הכפרים הסמוכים, וביקש להיכנס אל הקודש פנימה, כדי להתברך מפי הרבי בברכת הצלחה, לאיזושהי עיסקה שנזדמנה לפניו.

אולם, הגבאי דחהו, והורה לו להמתין עד לאחר התפילה – בשעה ששערי בית הרבי נפתחים בפני כל שאר הבאים לשחר את פניו ולבקש את ברכותיו.

מששמע האיכר, כי יהיה עליו להמתין מספר שעות, עד אשר יוכל להיכנס אל הרבי, התרתח מזעם, והחל משמיע קולו בצעקות רמות: "הייתכן?! לעכב אדם טרוד כמוני, זמן רב כל כך?! והלא עלי למהר ולחזור אל משק ביתי שבכפר, כדי לבצע את העבודה הרבה המוטלת עלי! השיב לו הגבאי: תדע, כי נכון הרבי להפקיר את כל אשר לו, למען איש מישראל המתדפק על שעריו, אולם, עתה, בהכנותיו הנעלות לתפילה הוא עוסק, והאיך אפשר לדחות עבודת שמים מפני ענייני מסחר שלך?! אבל הכפרי המגושם עמד על שלו ולא הירפה. בקולו הרועם, שפך את חמתו על ראש הגבאי, וכמעט שלא הרים עליו יד…

כאשר הגיעו הדין והדברים לאוזני הרבי היושב בחדרו, קם ויצא החוצה, לראות בשל מי הסער הגדול הזה. כיון שראה האורח את הרבי יוצא מחדרו, מיד אץ לקראתו, והחל מסיח לפני בנשימה אחת את כל מה שהיה לו לומר, על אודות העיסקה שנזדמנה לידו. החווה הרבי בידו כלפי האיש, ורמז לו להיכנס אליו החדרה.

ולמען הניח דעתו של יהודי ולשכך את זעפו, נתיישב הרבי והאזין בניחותא לכל שיחו ושיגו על עסקי מחייה וכלכלה. אחרי שכילה הלה לספר את כל אשר עם לבבו, השיב לו הרבי מה שהשיב, ופטרו מלפניו.

מני אז, חלפו כמה שעות, והרבי נותר סגור בחדרו. היה אפוא הגבאי כמעט בטוח, כי כל העיכוב בכניסה לתפילה, אינו נובע אלא מביקורו של אותו אורח מוזר אצל הרבי, והיה, אפוא, לבו נוקפו, שמא לא עשה דיו כדי למנוע את הפרעת הרבי מהכנותיו לתפילה…

סוף כל סוף, בשעה מאוחרת מאד, נפתחה הדלת, ועל הסף הופיע הרבי. הוא ניגש אל מקומו בבית המדרש ופתח בתפילה בנעימות כדרכו.

לאחר התפילה נכנס הגבאי אל חדרו של הרבי כמידי בוקר, כשבידו ארוחת הבוקר שנוהג היה הרבי לטעום לאחר התפילה. אבל עם היכנסו פתח הרבי ומספר לו: השומע אתה? נס גדול ארע היום למאיר, שיכול היה לעמוד ולהתפלל לפני הקב"ה, שאלמלא כן, מי יודע אם יכול היה מאיר היום להתפלל כלל! והמשיך הרבי וסיפר: מיום עומדו על דעתו, אין מאיר עומד להתפלל לפני הקב"ה, עד שאינו בטוח בנפשו, ללא שום פקפוק וללא שום ספק כלל, כי פחות ונקלה הוא, מכל האדם אשר על פני האדמה!

כל עוד נדמה למאיר, ולו בדמיון קל שבקלים, כי חשוב וטוב ועדיף הוא על פני נפש אחת מישראל, תהא אשר תהא – אין מאיר מהין לפצות את פיו בתפילה לפני אביו שבשמים, לבל תהיה תפילתו ׳תועבה׳, חלילה וחס, כענין שנאמר: (משלי טז, ה) "תועבת ה׳ כל גבה לב".

והנה, הבוקר הזה, כאשר שמע מאיר את צעקותיו וראה את כעסו של האיש הכפרי, נכמרו רחמיו בקרבו ולא יכול היה להתאכזר ולאטום את אוזניו משמוע אל בקשתו. בתוך הדברים, גילגל האיש והסיח לפי תומו, על מלאכתו ועל פרנסתו. אף הוא לא התבושש, ומבלי הנד-עפעף סיפר, כי מתעסק הוא בגידול "דברים אחרים" ובפיטומם, וכלל לא חש ולא הבין, כי ישנו איזה חסרון בדבר.

לאחר שיצא הלה והלך לו, חש מאיר בנפשו, כי איננו מסוגל לעמוד ולהתפלל! מכל העולם כולו היה מאיר נחות ושפל כמו תמיד, אולם מאותו יהודי, המסוגל לגדל ׳דבר-אחר׳ ולהתפרנס מכך, ועוד לספר על כך ללא שמץ של בושה – יותר ממנו, לא יכול היה מאיר לחוש את עצמו שפל! שהרי סוף סוף, אחרי כל מגרעותיו וחסרונותיו של מאיר – הרי אינו מפטם ׳דבר-אחר׳, חלילה!…

היה אפוא מאיר, בצרה גדולה. השעות הולכות וכלות, העת מתאחרת, בבית המדרש יושב המנין וממתין – ומאיר איננו יכול להתפלל! בשום פנים ואופן אינו יכול!

שהרי חש הוא עצמו גבה-לב, כלפי האיכר המפטם ׳דברים אחרים׳…!

אך לבסוף השגיחו מן השמים בצערו של מאיר, חסו עליו בזכות אבותיו הקדושים ועשו לו נס: לפתע עלתה בליבו של מאיר מחשבה לאמור:

אילו היית אתה מאיר, איכר כה גס ומגושם, המגדל 'דבר אחר' חלילה, כלום היית עוד משכים למעונו של צדיק, כדי להתברך מפיו להצלחת עסקיך?! בוודאי שלא!

אפילו שמץ של אמונת חכמים לא היתה נמצאת בך! הרי לך אפוא, כי אותו איכר, חשוב ויקר ממך עשרת מונים…! מיד, יכול היה מאיר להיכנס לבית המדרש ולעמוד ולהתפלל…

חידוש משמים בחלום [מאד הוי שפל רוח]

על ידידיו הקרובים של הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, ראש ישיבת חכמי לובלין ומחולל הדף היומי, נמנה הגאון רבי אריה צבי פרומר זצ״ל הי״ד שנודע בכינויו הגאון מקוזייגלוב, בעל ה'ארץ צבי'. כשנפטר, היה הגאון מקוז׳יגלוב שבור לאנחות, ממאן להינחם על הסתלקות רבי מאיר מהעולם… שבועות וחודשים חלפו עליו בצער רב, ובאבל שאין לו סוף. הידיעה כי הסתלק מהעולם ולא ישוב עוד, היתה כה קשה בעבורו עד שלא הצליח להתאושש ממנה גם בחלוף תקופה ארוכה… והנה, כך הוא מגלה בספרו, לילה אחד נגלה אליו הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, בחלום הלילה.

לא פחות ולא יותר: הגאון נח על יצועו, שרוי בשינה עמוקה, ולנגד עיניו, כמלאך זוהר ממעל, ניצב מעדנות דמות חייו הנערצת, רבי מאיר שפירא זצ״ל…

כל תיאור לא יצליח, כל דיבור לא יבטא. לפתע פתאום, באמצע הלילה, דמות שעברה לא מכבר לעולם שכולו טוב נגלית לנגד עיניו. מה יש לבקש יותר מזה?

הגאון מקוזייגלוב נרתע תחילה מהמחזה המבעית, אך נרגע לנוכח חיוכו של רבי מאיר, שהיה רחב ומאיר עוד יותר מבחיים חיותו. 'בוודאי התקבל הרבי בכבוד מלכים בבית דין של מעלה', לחש הגאון מקוזייגלוב בחלום, הרי רוכב ערבות שש ושמח בבוא נפש נקי וצדיק…

הגאון מקוזייגלוב הוסיף להתבונן במראה פניו, ודמותו היתה עבורו למשיבת נפש.

רבי מאיר עודדו להינחם על האבל הכבד, ולהמשיך בעשיה תורנית עניפה. אלא שהגאון מקוזייגלוב רצה לשמוע גילוי מעולם האמת, ושאל כיצד התקבל בשמי מעל…

השיב רבי מאיר, וגילויו מדהים ומעורר, מסר מהעולם העליון, מין נבואה נפלאה ויוצאת דופן: 'חז״ל אומרים בפרקי אבות, 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'. דע לך, כי בעולם העליון גם אדם גדול, וגם דברים גדולים שעשה נבדקים במדד 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'. שם למעלה, נבדק האדם ונמדדים מעשיו, במדד ׳שפלות הרוח' שנלוותה אליהם…׳

כי אם האדם מגיע להישגים, מגיע לדרגות, מצליח להתקדם אך רוחו לפתע גבוהה, הוא כבר אינו מתייחס לכל אדם, כבר צריך 'פרוטקציה׳ לדבר איתו, הרי כל מה שעשה והשיג מצטמק ערכו, קטן שכרו…

אך אם אדם למרות הישגיו ועם הצלחותיו ועל אף דרגותיו, מצליח להיות 'מאוד מאוד הוי שפל רוח' ערך מעשיו והצלחותיו והישגיו גבוהים שבעתיים!

כך סיפר רבי מאיר בחלום, ולא יסף.

הישגיו של רבי מאיר שפירא ידועים: הקמת ישיבת חכמי לובלין שהיתה אם הישיבות בפולין, ייזום והפעלת רעיון הדף היומי ־ הפועל עד היום בהצלחה כבירה שאין שניה לה.

ואת כל ההישגים האלה, כך גילה בעצמו, לא מודדים בשעות הלימוד בישיבה, בכמות שיעורי הדף היומי, או בדפי הגמרא לרבבות שנלמדו.

את כל ההישגים האלה מודדים במדד שפלות הרוח, במדד הענווה!

גדול הדור במגרש המשחקים…

גדול הדור בתקופת תקומת יהדות ארצות הברית, היה הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זצ״ל.

ענק רוח, שגאונותו בתורה היתה ביטוי להתמדתו המופלאה במשך עשרות שנים, והכרעותיו ההלכתיות משמשות עד היום אבן דרך מרכזית בפסיקת ההלכה.

ישיבת 'תפארת ירושלים' שעמד בראשה, היתה אבן שואבת לצורבים צעירים, תלמידי חכמים צעירים בתחילת דרכם הרוחנית. יחד עם נשיאתו בעול הנהגת הדור כולו, היה רבי משה אב הישיבה, בה הרביץ תורתו, ובין כתליה שהה ברוב שעות היום.

היה זה ביום רגיל ושגרתי. רבי משה מגיע כדרכו לישיבה בשעת צהריים מוקדמת, ומיד במסדרון הכניסה שם לב לילד קטן כבן שמונה, עומד נבוך ומבולבל על יד הטלפון הציבורי. רבי משה עצר את צעדיו, ועצר על יד הילד. הניח יד רכה על כתפו ושאל בנועם: 'ילד, מה שמך?'

'פיליפ'. ענה הילד קצרות.

'האם הנך זקוק לעזרה? האם חסר לך משהו? מדוע אתה עומד כאן נבוך ותוהה?' הוסיף רבי משה לשאול.

הילד גמגם קלות והשיב: 'אני… הייתי זקוק לאסימון… כלומר, הייתי צריך להתקשר להוריי, והיה לי אסימון לטלפון הציבורי. אך עד שהגעתי לטלפון, אני מפשפש בכיסים ואינני מוצא את האסימון…' ענה הילד במבוכת מה.

'חכה רגע,' אומר רבי משה, 'אני כבר מביא לך אסימון. חכה לי כאן כמה דקות, טוב?' אומר רבי משה.

וכהרף עין, נראה גדול הדור, מנהיג יהדות ארצות הברית, מי שיבול מבורך של כמה וכמה כרכי 'אגרות משה' כבר נכתבו בקולמוסו, ראש ישיבה נערץ, וגדול תורה מופלג, רץ במעלה המדרגות אך לא ממהר לפנות למקומו במזרח היכל בית המדרש, אלא מתחיל להתרוצץ, מחפש לקנות אסימון… לא בקלות מצא רבי משה אסימון.

למרות רצונם הכנה לסייע, רוב תלמידי הישיבה לא החזיקו כזה בכיסם באותם ימים. אם היה מישהו זקוק לאסימון – היה הולך ורוכש אסימון, מדבר בטלפון וזהו.

בתום מאמץ לא קל ומרדף לא קצר מצא רבי משה אסימון, ושם פעמיו בחזרה אל פיליפ, הממתין על יד הטלפון הציבורי…

אך כשהגיע לפיליפ, נשבר לבו בקירבו. הילד עמד ובכה בכי תמרורים! 'מה קרה פיליפ? חשבת ששכחתי ממך? הנה, מצאתי לך אסימון', מחייך רבי משה, ומוציא את האסימון מכיסו…

'לא: העווה הילד את פניו, 'אינני זקוק לאסימון כבר. הוא הגיע מאוחר מדי…' קונן בדמעות…

׳מדוע?' שואל רבי משה, ומתכופף לגובהו של פיליפ בן השמונה. 'הנה, קח את האסימון ותוכל להתקשר להוריך…' כמעט ׳מתחנן׳ רבי משה…

׳אין לי מה להתקשר אליהם יותר' רוקע הילד ברגליו, 'מאוחר מדי! רציתי להתקשר להוריי, לספר להם שמצאתי כאן חבר, את דיויד, ואני רוצה להישאר לשחק איתו ואז אאחר הביתה. עד שהגיע האסימון כבר מצא דיויד חברים אחרים לשחק איתם, ואני כבר יכול לחזור הביתה' התייפח בבכי…

'לא נורא, צדיק, אל תבכה', אומר רבי משה ברכות. 'הנה, קח את האסימון, התקשר הביתה והודיע להוריך שאתה מאחר. אחר כך נלך ביחד לחפש את דיויד, ובוודאי הוא ישמח לשוב ולשחק איתך', מציע רבי משה.

לשמחתו לא היה גבול, כשהבחין שפיליפ מתרצה… רבי משה תוחב את האסימון בטלפון, והילד מחייג את המספר, מודיע להוריו על האיחור, ואימו מסיימת את השיחה, שעה שאין לה שמץ של מושג מי נתן לבנה את האסימון, וכי גדול הדור עומד על ידו באותה עת, ממתין לסיומה של השיחה…

'עכשיו,' אומר רבי משה בחיוך מאושר, 'הבה נלך לחפש את דיויד.' בפשטות שאין מילים לתארה הוא נוטל את ידו של פיליפ, ויחדיו הם יוצאים מבנין הישיבה, ענק הרוח וילד בן שמונה, צועדים יד ביד…

רבי משה מבחין בחבורה של ילדים משחקים, ושואל את פיליפ: ׳אתה רואה כאן את דיויד?'

הילד סוקר את ילדי החבורה, ומניע ראשו אנה ואנה לשלילה. 'לא, דיויד לא פה', הוא אומר מאוכזב.

'לא נורא,' אומר רבי משה, 'נמשיך לחפש. בעזרת השם עוד נמצא אותו'… וגאון הגאונים מוותר על עיון בסוגיא חמורה, מתפשר על הקפדתו בשמירת זמני הסדרים, זונח את סדר יומו העמוס לעייפה, ו…ממשיך לשוטט ברחובות מנהטן, יד ביד עם פיליפ הקטן…

הילד סוקר עוד חבורות משחקים, ומרבה להתאכזב. דיויד לא נמצא בהן. רבי משה לא זונח אותו לאורך כל החיפושים, ותר יחד עמו אחרי קבוצות ילדים נוספות…

לפתע אורו עיניו של פיליפ. 'הנה, הנה דיויד!' קרא בשמחה, אך מיד השתנה טון דיבורו לעצוב וכאוב – 'אבל הוא כבר מצא לעצמו חבר אחר לשחק אתו', שב הילד לקונן…

רבי משה לא נרתע, וניגש לדיויד ולחברו. שני הילדים נבהלו קמעא כשראו את גדול הדור קרב לעברם, ועוד קורא אחד מהם בשמו: 'אמרו נא, מי משניכם הוא דיויד?' 'אני' השיב אחד מהם, מסמיק עד תנוכי אוזניו… 'ומה שמו של חברך?' הוסיף רבי משה ושאל. 'מוריץ' השיב דיויד במבוכה.

'יפה מאוד', אומר רבי משה, ומחייך חיוך רחב. כעת, יורד גדול הדור מארבע אמות של הלכה, היישר לחדר הדיונים באולם המשחקים.. ׳אמור נא מוריץ, האם תסכים לשחק בשלישיה, אתה דיויד ופיליפ?'

'כן׳, הנהן מוריץ בראשו. עתה ממהר רבי משה ׳לתפור' את קצוות העסקה. 'דיויד יקירי', אומר רבי משה במתיקות, 'אני יודע שחיכית לפיליפ הרבה זמן, המתנת לו בסבלנות ראויה לשבח. אבל האמת, הוא לא היה אשם בכלל שהתעכב מלבוא לשחק אתך…

הרי בוודאי תסכים כי היה עליו להודיע להוריו על האיחור, ולשם כך הוא היה זקוק לאסימון. הוא לא אשם שאני קצת מבוגר, ולקח לי הרבה זמן להשיג אסימון… אני אשם בכך, דיויד. אל תכעס על פיליפ, הוא היה בסדר, אני לא הייתי בסדר… אתה מסכים לצרף גם אותו למשחק ותשחקו שלושתכם ביחד?' קיבל דיויד את 'התנצלותו' של רבי משה, וסלח לפיליפ על האיחור. ולא עלה רבי משה חזרה להיכל הישיבה, עד שבדק שוב ושוב כי המשחק מתנהל כהלכה, להנאתם של שלושת הילדים…

אם היה רבי משה דמות מופת בתורה, על אחת כמה וכמה שהוא דמות מופת בענווה – כי אם גדול הדור מסוגל לנהוג בכזו פשטות, להיות כה שפל רוח בעיני עצמו, לנהוג בכזו סבלנות נדירה מול ילד רך – הוי עבורנו הדברים קל וחומר… פעמים מטריחים אותנו בדברים של מה בכך, פעמים מבקשים טובה, שאולי אינה מתאימה לערכינו… ואפילו – פוגעים בכבודנו במידה רבה, בזה שאנו חושבים שחובתנו להשיב מנה אחת אפיים, אולי רק כדי לשמור על הכבוד המקצועי, הערך המשפחתי, הזהות הייחודית…

הבה ניזכר, נתרגש מהמראה המדהים הזה. איך גאון הדור, ענק הרוח, מחפש ומתרוצץ, משוטט וטורח, בשביל אסימון לפיליפ. האם היה זה לפי כבודו ומעמדו? האם כך נאה ויאה?

ואחר כך, איך הוא מחפש את דיויד, מתנצל כאילו עשה עוול, מסדיר את היחסים בין פיליפ לדיויד ומוריץ – האם זה לפי מעמדו, שמירת הזמנים שלו, וגדלותו האינסופית?

כנראה שכן! כי ככל שאדם גדול יותר – הוא עניו יותר.

הוא יודע את דרגתו, מכיר בערכו, אך נכון לסייע לכל אדם, הוא לא רואה פחיתות כבוד בכך, וגדלותו – בענוותנותו!

קוד סודי שכזה?

אלפי יהודים פקדו את חדרו של מורי ורבי כ״ק מרן האדמו״ר מנדבורנה זי״ע. לכולם הרבי הקשיב בחום ובאיכפתיות, בירך מקירות לבו הבוער באהבת ישראל, ונתן עצות טובות ומועילות לנושאים שעלו על שולחנו.

יחיד ומיוחד מבין הפוקדים את בית הרבי, היה יהודי בשם 'הרב הורוויץ', איש מהמסתופפים בצל הרבי לא ידע את שמו הפרטי, ואף הגבאים לא ידעו את זהותו. גם מראה פניו היה בגדר סוד, ועם זאת, זכה 'הרב הורוויץ׳ לכבוד מלכים… 'הרב הורוויץ' היה האדם היחיד בתבל, שהרבי טיפל אישית בקבלתו. הרבי הזהיר את הגבאים חזור והזהר, כי אם יתקשר 'הרב הורוויץ' – יעבירו אליו את השיחה על אתר, כי הוא בעצמו רוצה לשוחח אתו. כן הורה הרבי, כי הוא בעצמו יסכם עם 'הרב הורוויץ' מתי יעלה לשוחח עמו בביתו, מחוץ לשעות קבלת הקהל הרגילות בחדר הרבי…

בתחילה היה הדבר לפלא, אך עם הזמן – התרגלו הגבאים לעניו, וסברו כי כנראה 'הרב הורוויץ' זה הינו צדיק נסתר רם מעלה, שאינו חפץ להיחשף בפני הציבור, אך עסקים שמימיים לו עם הרבי…

כך נמשך הדבר תקופה ממושכת. פעם בכמה ימים היה מתקשר 'הרב הורוויץ: ומועבר ישירות לרבי. הרבי היה מתאם איתו את שעת הביקור בביתו, ואיש לא ידע ולא ראה, לא שמע ולא הכיר…

היתה זו שעת ערב מוקדמת, ושוב צלצל הטלפון של הגבאי. על הקו היה 'הרב הורוויץ' בכבודו ובעצמו. 'בבקשה, בבקשה', אומר הגבאי ביראת כבוד, ומעביר את הטלפון אל הרבי. הרבי סיכם עם ׳הרב הורוויץ' את שעת ביקורו, והמשיך בסדר יומו, כרגיל…

אלא שאותו ערב, היה עומס עצום בקבלת הקהל. רבים רבים שיחרו לפתח בית הרבי, והרבי הקשיב לכל אחד בסבלנות נדירה. רק אחרי אחרון פוקדי בית הרבי, בשעת ליל מאוחרת מאוד, סיים הגבאי את עבודתו, ועדיין – עייפותו עשתה את שלה, והוא התמהמה קמעא עד שיצא מבית הרבי…

אך יוצא הגבאי, ועיניו נקרעות בתדהמה.

לנגד עיניו הוא רואה את לא אחר מאשר 'זעליג׳ (שם בדוי) מעבר לכביש, בדרכו לבית הרבי…

מבטו ההמום לא נרגע, אולי אף החמיר, כשעקב בעיניו וראה כי אכן כן – ׳זעליג' מועיד את פעמיו לבית הרבי… כאן הוסרה המסכה, ובנקודה זו נודע הדבר:

היה זה לפני כמה שנים. יהודי אומלל ושבור לב בשם 'זעליג' היה מגיע אל הרבי בקבלת הקהל, מבקש להיכנס לשוחח. רגע אחרי שנכנס – היה נשמע טון דיבורו הגס למרחקים, כאשר הוא מכלה את זמנו של הרבי לריק, בדיבורי שטות והבל שאינם תואמים למעמדו של הרבי…

'זעליג' לא היה אשם. תלאות החיים הפכוהו לכזה. אדם שבריאותו הנפשית לקויה במידה חמורה לא עלינו, אי אפשר לבוא אליו בטענות כאשר דווקא צעקות ודיבורי הבל בחדרו של אדם גדול והדור בישראל מרגיעים את נפשו הסוערת… כך מצא ׳זעליג' לעצמו מקום להשתחרר – הגיע לבית הרבי בקבלת קהל, נכנס פנימה כאחד האדם, ובתוככי החדר היה מבצע את זממו ־ צועק ומפטפט, פעמים מבייש ומנדנד, וכך בא על סיפוקו…

כשהדבר נשנה כמה וכמה פעמים, הבינו הגבאים 'עם מי יש להם עסק'. בפעם הבאה שדמותו של 'זעליג' נראתה, ניגשו אליו ודחו אותו בטון מכובד אך אינו משתמע לשתי פנים. תחילה ניסו לדחותו בנעימות, וכשהדבר לא עלה בידם – נאלצו לפעול בתקיפות. הן לא יעלה על הדעת שאדם יטריד בחינם את הרבי ואין פוצה פה?! אלא שזעליג, זה, מצא לעצמו דרך לא דרך, הצליח להגיע אל הרבי, ואף התאונן על הגבאים שמקשים עליו להגיע אל הרבי… או אז, סיכם הרבי עימו את סוד חייו: מעתה לא ייקרא שמו עוד 'זעליג', כי אם 'הרב הורוויץ', ומעתה, יוכל להתקשר לגבאים ככל שירצה, יזדהה בשמו החדש שהפך לקוד האישי הסודי שלו, והרבי יורה לו מתי לבוא…

תקופה ארוכה, כאמור, נמשך ההסדר המדובר. 'זעליג' עבר שינוי השם ל'הרב הורוויץ', והרבי המשיך להזמינו אליו לשיחות אישיות בתנאי אח״מים, כדי לשמוע את תלונותיו, להקשיב לצעקותיו, להאזין להבליו… הכל.

כדי שהרב הורוויץ יוכל להמשיך במלאכתו להטריד את הרבי, וכדי שהגבאים לא ימנעו בעדו, הוא מקבל 'שינוי השם' לקוד סודי אישי.

סבלנות. איזו מידה נפלאה, יקרה ונדירה. משה רבנו, גדול המנהיגים הדגולים, הצטיין בהיותו עניו מאוד – שפל וסבלן. זו תכונה אמיתית הנדרשת למנהיג, וככל שהוא גדול יותר – היא נדרשת במידה רבה יותר – פשוט להיות סבלן! כולנו מנהיגים. ראשי משפחות, מובילים בחברה, אומרי שיעורים. מנהיג אמיתי, ואדרבה, ככל שהוא גדול יותר – הוא מוכן לסבול הטרדות, נדנודים, בושות, בזבוז זמן והתעסקות עם אנשים שאינם לפי כבודו. המעמד אינו משחק תפקיד, גם לא הדרגה הרוחנית. ההיפך – ככל שאלה גדולים וגבוהים יותר, כך מתרבה הסבלנות וגדלה הענווה, היכולת לסבול כל יהודי באשר הוא!

*

אשרי משכיל אל דל

[עזרה לזולת כיצד? – אוצרות התורה עמ' נח]

 (ויקרא ו, יד) "תופיני מנחת פיתים תקריב ריח ניחוח לה'"

פירש רש"י מלמד שטעונה פתיתה.

וכן בפרשת ויקרא כתוב "פתות אותה פיתים" אומר הגאון ר' אהרן בקשט זצ"ל (אב"ד שאויל הי"ד), התורה חסה על כבוד העני ואמרה 'פתות אותה פיתים" כדי שתיראה הרבה והמחבת תהיה מלאה.

וכן מצינו בקורבן העוף של העני "ושיסע אותו בכנפיו לא יבדיל".

פירש רש"י – עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו.

והלא אין לך הדיוט שמריח מריח רע של כנפים נשרפים עם נוצתו ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב והקטיר? כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקורבנו של העני. אילו היו מבדילים הכנפים מהעוף היה העוף נשרף תיכף ומיד והיה העני מצטער ומתקנא בעשיר ובקרבנו, שמביא שור ומטפלים בו הרבה זמן ולוקח זמן רב עד שנשרף, ואילו בקורבנו מטפלים מעט זמן ונשרף מהר והיתה לו מזה חלישות הדעת, לכן אמרה התורה – "ולא יבדיל" שישרוף יחד עם הנוצות, ויקח עוד קצת זמן ויהיה סיפוק לעני.

מוסר גדול ועצום למדים אנו מכאן, מהו רצון ה' בעשית חסד, לא די שיתן לזולתו די מחסורו ודיו, אלא לחפש דרכים כיצד יהיה לו נחת רוח, ואף אם יעלה בבזיונות ואי נעימות, צריך לעשות זאת למענו. שהרי הקב"ה אמר להקריב קורבן העני יחד עם הנוצות אף שאין זה מכבודו שיהיה ריח רע בשעת ההקרבה כדי שיהיה לעני סיפוק נפשי בקורבנו…

מסופר על מרן הגר"ח מבריסק שהיה נוהג לעיתים לטייל בבריסק ולחשוב בלימוד, והיה לבוש כיהודי פשוט עם חלוק רגיל וכיפה לראשו, ללא הכובע ובגדי הרב. פעם אחת כשחלף ליד תחנת הרכבת, פגע בו אורח שירד מהרכבת ושאלו לכתובת האכסניה שאליה הוזמן להתארח. הציע לו הגר"ח שילווהו ויראה לו היכן הבית. לאחר כמה פסיעות, אמר אותו יהודי לר' חיים, כי המטען שהביא כבד והוא מבקשו שיסייע לו וישא את המזוודה הגדולה בידיו. מרן הגר"ח הסכים ונשא את המזוודה במשך כל הדרך הארוכה. כשראה האורח כי האדם האלמוני שנזדמן לו מתקשה לסחוב, ואף מבקשו מדי פעם שיסייע לו מעט ויחליף עמו לכמה רגעים, השיב לו האיש: אין לי כח, והגעתי עכשיו מהדרך, ולא יזיק לך אם תמשיך לסחוב… כך אמר לו האורח כמה פעמים, עד שהגיעו לרחוב הסמוך לכתובת המיועדת, ואז הראה לו הגר"ח באצבעו על הבית שהוא מחפש ברחוב הסמוך וביקש להיפרד ממנו לשלום. אמר האורח : אם כבר עזרת לי עד עכשיו, אולי תלווה אותי ותישא את חבילותי עד לכתובת ממש, אך הגר"ח אמר : עד כאן, יותר אינני יכול. האורח הפציר בו שיעשה עמו טובה שלימה (הלא אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה, והמתחיל במצוה אומרים לו גמור), ואם כבר סחב והתייגע כל הדרך שישלים עד תומה, אך הגר"ח סירב בכל תוקף.

למחרת שאל בעל האכסניה את האורח, אם ברצונו לבקר את רב העיר ולתת לו ברכת שלום כנהוג. האורח הסכים מיד, וילכו שניהם לבית הרב. אך כשהגיעו לביתו של הגר"ח, חשכו עיניו של האורח, האיש שאותו ניצלתי ועשיתיו לסבּל, הוא הוא רב העיר! מיד הביע צערו וביקש מחילה. אך הגר"ח השיב לו אין לך מה להצטער לא קרה כלום. אמר האורח : שאלה אחת לי אל הרב, לאחר שכבר ראה הרב שאינני מכירו, והסכים ללכת עימי ולשאת את המזוודה דרך כה ארוכה, מדוע התעקש שלא לצאת את הפסיעות האחרונות עד הבית ולגמור את המצוה. אמר הגר"ח : אכן, באמת הייתי צריך ללוותך עד הבית שיהיה מעשה חסד שלם אך חששתי שאם בעל האכסניה יראה אותנו צועדים כך ברחוב, יתנפל ויגער בך, האיך אתה מעיז להטריח את רב העיר, ולכן החלטתי שמוטב ואלך קודם ולא אגרום לך לבושת פנים…

מוסר השכל רב רב למדים אנו ממעשה זה, אף שאדם זה התנהג שלא כשורה עשה עמו הגר"ח חסד ודאג שלא תהיה חס שלום בושה וכלימה… ("משולחנו של רבינו")

מסופר על הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, כשהגיע לפרקו ובא אצל חותנו לעתיד לשבת, אירע שבאותה שבת הגיע עוד בחור לאותה העיר בנוגע לשידוך אחר ורבי עקיבא איגר הכירו וכפי שנהוג אז הוצרך רבי עקיבא איגר לשאת דרשתו בבית הכנסת, אולם בחששו לכבודו של הבחור השני דיבר חצאי דברים וכו', ונתבזה שם ביזיונות נוראים, וחותנו כעס מאוד על אותו אדם שהציע לו את השידוך.

אחר כך עלה הבחור השני ונשא את דרשתו. ובמוצאי שבת נגמר השידוך אצל אותו הבחור וחזר בכבוד לעירו. לאחר שעזב אותו בחור את העיר. ניגש רבי עקיבא איגר אל מחותנו וביקשו שינסהו בשבת הבאה. עשה המחותן את בקשתו והזמינו לשבת הבאה שישא דרשה בבית הכנסת, ואז ראו כולם את כוחו הגדול בתורה. חותנו ביקש ממנו מחילה וכו'. לאחר מכן נשאל רבי עקיבא איגר מה פשר התנהגותו בשבוע שעבר שדיבר כאחד הריקים. ענה ואמר : חששתי לכבודו של הבחור השני שיתבזה אחר שישמעו כולם את דרשתי, על כן עשיתי את עצמי כבחור פשוט, ואז התרומם כבודו… ("מערכי לב")

עוד מוסר השכל בא פסוק זה ללמדנו אומר הגר"י ליבוביץ זצ"ל בספרו "דעת תורה" [מכאן מלק"ט] טבעו של אדם להתענג על ידי הימצאותו במחיצתם של עשירים הלבושים בקפידה מסודרים ונקיים וכל הופעתם מעוררת כבוד.

שונה לגמרי הרגשת האדם הנמצא בחברתו של העני אשר בגדיו קרועים, בלויים ומלוכלכים. במצב כזה קשה להימצא בחברתו ואם נודף מן העני ריח לא נעים אף מתרחקים ממנו.

אך לא כך הן דרכי ה' שנצטווינו ללכת בהן, דברי רש"י מלמדים אותנו שדוקא אל אדם כזה יש להתקרב לסייע בידו ולהראות לו פנים שוחקות, ובודאי שאין היתר להראות לו שמץ של סלידה מהאי נעימות הנגרמת על ידו לאחרים.

יותר מכך נתחייבנו. נצטווינו גם לכבדו, שכן שכינת כבודו יתברך עמו כנאמר "אשכון ואת דכא ושפל רוח" אם יכבדנו את ה' הוא מכבד, ואם ימאסנו ידע את מי הוא מואס את מי שהמזבח שבע ומהודר מקורבנו!

המעשה בגרעק"א והשולחן המתנדנד שהזיזו הרב ושפך יינו כדי שלא יתבזה העני שהתארח אצלו בליל הסדר ונשפך יינו בטעות על המפה…

*

יחס התורה לממון

[חסרון כיס צריך זרוז – אוצה"ת]

(ויקרא ו, ב) "צו את אהרון ואת בניו לאמר זאת תורת העלה".

אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. רש"י.

עולה היא קורבן שאין לכהן בה מאומה. כאן צריך לזרזו.

אדם קשור מאוד לממונו. ובכל מאדך- ממונך. אדם מאוד אוהב את ממונו. אפילו את ילדיו ואוהביו אין הוא לוקח כל כך קרוב בתוך הכיס…

כתוב על הצדיקים ש'ממונם חביב עליהם יותר מגופם'

וצריך ביאור, הרי ההיפך לכאורה הוא הנכון, שהצדיק אינו מקושר לממונו?

יעקב אבינו חוזר על פכים קטנים. היתכן? כמה פרוטות חשובות בעיניו?

אלא הביאור הוא שהצדיק יודע שהממון הוא כלים לעבודת ה' ולכן כל שקל יקר בעיניו. אפשר לרכוש בו נצח! הוא הפך את החומר לרוח!

אדם שנתברך משמים בעושר ובנכסים, פשוט הדבר שההשגחה הטילה עליו תפקיד נכבד בתחום מתן הצדקה, העיסוק בגמ"ח ובהחזקת תורה.

לעולם אין אדם רשאי לזלזל בכלים שהוענקו לו ממרום, ועליו להקפיד על שמירתם ולהשתמש בהם ביעילות בהתאם לרצון הבורא. זו הסיבה שיעקב אבינו לא זילזל אפילו בפכים קטנים וכאשר שכחם לא חס על טרחתו ושב לקחתם, ללמדנו שכל מתנה שניתנה לאדם משמים ערכה רב ביותר ויש לשומרה ולנצלה כדבעי ולא להשחיתה מתוך רשלנות.

המעשה במגיד מדובנא שהלך פעם אחת לביתו של עשיר להתרימו בפורים, והודיעוהו שאינו בביתו, שרוצה לנצל את היום הקדוש להשיג עוד חלק בתורה… בירר הרב היכן יושב, אישתו אמר לו שאינו מרשה לה לגלות, אך לו היא מגלה: הלה יושב ולומד במקום פלוני.

והלך לשם.

כשהגיע לשם אכן ראה את העשיר 'שקוע בלימוד'…

מיד ניגש אליו הרב ושאלו – אמור נא לי, אם בצבא הצר חייל מחיל הרגלים יעקור לחיל התותחנים, מה דינו?

הריהו מורד במלכות ובתפקידו ודינו מוות. אכן, השיבו הרב, הקב"ה העניק לך עושר, מתפקידך לחלקו ולעמוד בו לימין עני ואביון. עיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה ולמעות אביונים, והם באים אליך אך אינך בבית, אתה כעת לומד…

מי ביקש ממך ללמוד עכשיו? הינך כחיל העורק לחייל אחר באמצע הקרב! שוב לביתך ופתח ליבך וכיסך ועשה את התפקיד שבוראך מצווך! [לחפש מקור].

לאור זאת נבין מדוע יעקב חוזר על פכים קטנים.

יעקב הבין שכל פרוטה שהקב"ה נתן לו היא לשם מטרה. להשלמת נפשו. היא כלי לעבודת הבורא. לכן היה ממונו חביב עליו. ככלי לעבודת ה'.

ואם לא ישוב – כמוהו כחיל שזנח את הנשק שלו. מה יעשה ביום קרב?

מהי השקפת התורה, האם הכסף חיוני ונצרך, או יש לזלזל בו ולא להחשיבו?

המעשה ביהודי שעסק במסחר כל ראשו ורובו בלהט וקרא לו הרב ונתן לו מוסר. הוציא הלה את ממונו זרקו על הרצפה והחל לדרוך עליו ולרומסו. צעק עליו הרב מה אתה עושה, הרי זה כסף! התבלבל הלה לחלוטין.

אמר לו הרב אבאר לך על ידי משל לאחד שחלם שכל מי שיאכל מהתבואה של השנה הבאה ישתגע. ובא למוכתר הכפר ושאלו אם אוכל- אשתגע, אם לא אוכל- ארעב?

אמר לו החכם גם אני חלמתי כמוך, ולכן תאכל מהתבואה אך תיקח אזור עור על מתניך.

ומה הדבר יעזור תמה הלה? לפחות אתה תהיה משוגע אך תדע שאתה משוגע…

נקודה נוספת – כספם של הצדיקים כסף כשר הוא

מסופר על הגר"ח מואלז'ין זצ"ל: באו פעם עסקנים לביתו להתיעץ עימו על כמה ענינים שעמדו על הפרק. על השולחן היו מונחים כלי זכוכית וכלים מכלים שונים. באמצע שיחתם בלא יודעים משך אחד מן העסקנים את מפת השולחן וכל הכלים נפלו לארץ בקול רעש גדול.

כל העסקנים ישבו שם המומים ומלאי בושה וכלימה על ההיזק שניגרם מחמתם. ניחם אותם רבי חיים ואמר: אל דאגה שום כלי לא נשבר.

תמהו כולם למשמע דבריו, וכשהרימו את הדברים נוכחו כי באמת כך הוה לא נשבר אפילו כלי קטן!

שאלוהו וכי נביא אתה? ענה להם: לא נביא ולא בן נביא אנכי אלא כיון שכספי כשר הוא, בכסף כשר אין הפסדים.

וכן מסופר גם על הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל פעם נשפך החלב בביתו ועשה שבע חקירות ודרישות לדעת מה זה ועל מה זה כי בכסף כשר אין הפסדים ואיך זה שנגרם לנו נזק.

האדם נמדד ביחס שלו לכספו. האם אתה מדקדק יותר על הגשמיות או על הרוחניות?

המעשה בגרי"ס שנתבקש לשחוט על ידי בעל הפונדק שלא הכירו, וכשביקש ממנו הגרי"ס הלוואה טען הלה: 'הרי איני מכיר אותך!'…

האריז"ל – חיצונים נדבקים במצווה שבחינם. היה נותן כל כיסו לקניית אתרוג.

ובפרט בזמננו שמצות מהודרות – עולות יקר, בשר למהדרין- עולה יקר, וכן ירק נקי, וכן תפילין וכן מזוזות וכן כל מצווה מהודרות.

לכן אמרו חז"ל "חכם לב יקח מצוות".

צריך הרבה חכמה לדעת לעשות עסקים נכונים.

יש שמקמצים במצוות אך מוציאים הון רב על עניינים אחרים.

ההוא שקונה אתרוג חמש דקות לפני כניסת החג… האם כך גם היית קונה טבעת לארוסתך?

אברהם נהג להיפך. את כל ממונו הפקיד ביד אליעזר ואילו כשרצה אישה לבנו ליצחק הזהירו והשביעו.

הוא אינו סומך עליו בענינים רוחנים!

אנשים קונים נברשות וספות וקרמיקה יוקרתית אולם כשהם מגיעים למזוזות הם נתקעים בלי כסף…

מסופר על אחד ממשפחתו של הגר"א זצ"ל שנגנב לו כל כספו, סכומי עתק, והלך ממקום למקום כדי לחפש אחר הגניבה.

בדרכו הגיע לעיר וילנא עיירתו של הגר"א. כשנכנס אליו שאלו הגר"א לשם מה בא לעיר וילנא, אמר לו שנגנב לו סכום גדול של כסף ובא לחפש אותו.

אמר לו הגר"א לא ידעתי שבמשפחתנו יהיה מישהו שילך לחפש אחר כסף.

ואם כן ירדוף אדם אחר העושר לשם שמים, כדי לזכות בכלים לעבודת ה'?

המעשה בגרי"ס שאשתו קנתה כרטיס הגרלה והדיר עצמו מנכסיה, שאינו חפץ להיות עשיר, שהעשיר תביעות גדולות עליו, אם חלילה יש ילד יתום שנשלח מהתלמוד תורה מפאת שאין לאימו לשלם, העשיר יתבע על כך.

אתה קיבלת את הכלים לעזור לו! ממונו היה בידך!

*

חיי הגשם מול חיי הרוח

[ניתן להאזין לשיעור בפרשת חיי שרה>>]

(ויקרא ו, א-ב) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר, צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ"

'צו'. אין צו אלא לשון זירוז. ובעיקר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס.

חסרון הכיס הוא בכך שאין הכהנים זוכים בבשר העולה. [עיין עוד במפרשים]

אדם קשור מאד לממונו. ובכל מאדך- ממונך. אדם מאוד אוהב את ממונו. אפילו את ילדיו ואוהביו אין הוא לוקח כל כך קרוב בתוך הכיס…

כתוב על הצדיקים ש'ממונם חביב עליהם יותר מגופם'

וצריך ביאור, והרי ההיפך לכאורה הוא הנכון, שהצדיק אינו מקושר לממונו? אלא הביאור הוא שהצדיק יודע שהממון הוא כלים לעבודת ה' ולכן כל שקל יקר בעיניו. אפשר לרכוש בו נצח! הוא הפך את החומר לרוח! לכן גם יעקב שב על פכים קטנים.

האריז"ל – חיצונים נדבקים במצווה שבחינם. היה נותן כל כיסו לקניית אתרוג.

ובפרט בזמננו שמצות מהודרות – עולות יקר, בשר למהדרין- עולה יקר, וכן ירק נקי, וכן תפילין וכן מזוזות וכן כל מצווה מהודרות. לכן אמרו חז"ל "חכם לב יקח מצוות". צריך הרבה חכמה לדעת לעשות עסקים נכונים.

יש שמקמצים במצוות אך מוציאים הון רב על עניינים אחרים.

 המעשה בגרי"ס שנתבקש לשחוט על ידי בעל הפונדק שלא הכירו, וכשביקש ממנו הגרי"ס הלוואה טען הלה: 'הרי איני מכיר אותך!'…

אברהם נהג להיפך. את כל ממונו הפקיד ביד אליעזר ואילו כשרצה אישה לבנו ליצחק הזהירו והשביעו. הוא אינו סומך עליו בענינים רוחנים!

אנשים קונים נברשות וספות וקרמיקה יוקרתית אולם כשהם מגיעים למזוזות הם נתקעים בלי כסף…

המעשה ביהודי שעסק במסחר כל ראשו ורובו בלהט וקרא לו הרב ונתן לו מוסר. הוציא הלה את ממונו זרקו על הרצפה והחל לדרוך עליו ולרומסו. צעק עליו הרב מה אתה עושה, הרי זה כסף! התבלבל הלה לחלוטין.

אמר לו הרב אבאר לך על ידי משל לאחד שחלם שכל מי שיאכל מהתבואה של השנה הבאה ישתגע. ובא למוכתר הכפר ושאלו אם אוכל- אשתגע, אם לא אוכל- ארעב? אמר לו החכם גם אני חלמתי כמוך, ולכן תאכל מהתבואה אך תיקח אזור עור על מתניך. ומה הדבר יעזור תמה הלה? לפחות אתה תהיה משוגע אך תדע שאתה משוגע…

*

השגגות כמדד ליראת שמים

[ניתן להאזין לשיעור בפרשת ויקרא>>]

צו את אהרון- מדוע נסמכו המילים הללו לסיום הפרשה הקודמת- לאשמה בה?

שאין 'צו' אלא לשון זירוז מיד ולדורות, לומר לישראל שיהיו זהירים בתורה ומצוות ששגגת תלמוד עולה זדון.

ואם לא יזדרזו- אזי- לאשמה בה- האשם יוטל עליו. שהרי החטאת באה על השוגג ומכל מקום התחייב קורבן.

והדבר טעון ביאור– מדוע אדם שחטא בשוגג- קם באמצע הלילה כדי להתפנות, ומבלי משים, אחוז בשרעפי השינה- הדליק את האור, הרי לא עשה זאת במזיד, ובודאי אם היה שם לב היה נרתע, ומדוע צריך איפוא להשקיע כל כך הרבה בקורבן ועליה לירושלים ובושות מהכהן כו'?

הרמב"ן בשער הגמול מבאר שהשגגות הן תוצאה של אדם שאינו ירא וחרד לעבודתו יתברך.

ראיה לזה: חשמלאי אינו מתחשמל בדרך כלל.

אדם נע רבות במיטתו כל הלילה, ועם כל זאת מעניין שאף פעם לא מוצא האדם את עצמו בבוקר על הרצפה?

מדוע פעמים רבות אנו חותכים בסכין, ורק לעיתים נדירות נחתכים מבלי משים?

במה שחשוב לנו תת המודע מזהירנו ואנו לא נכשלים.

חטא בדבר מסוים מורה על חולשה באותו עניין! ולכן ההקפדה הגדולה על החוטא והצרכתו בקורבן. אם תשעה לנורית האזהרה לא תגיע לחטא במזיד!

הרב מבריסק והמקווה, כל אימת שהיה הרב נזכר היה רועד בכל גופו!

החפץ חיים חטף חולשה במקווה כששמע מאן דהוא אומר: 'המים כאן רותחים כמו בגיהנם', כשרצו לעוזרו אמר שנזכר בגיהנם נתקף בחולשה!

הסבר נוסף הקשור גם כן להסבר הקודם, ובואר על פי מעשה שהיה: מעשה בשני אנשים שעלו על ספינה שנטרפה בים והם הגיעו לחוף כל אחד בנפרד, ואחד זכה להנצל על ידי יהודי שדאג לכל מחסורו והאכילו כשר למהדרין, ואלו חבירו ניצל על ידי גוי ומפיקוח נפש נאלץ לאכול נבילות וטריפות.

כששבו לעירם אחר התלאות וסיפרו אחד לשני את המוצאות אותם נעצב האחד אל ליבו- הרי שנינו בני אותה דרגא ומדוע אני נכשלתי וחברי ניצל? הם ניגשו לרב ושאלוהו, והרב החל לברר, והתגלה שבצעירותו של אותו אחד שנאלץ לאכול טרפות, ראה את הבן של השכן הגוי אוכל סנדויץ עם נקניק חזיר "ואני נתאויתי מאד ולקחתי 'ביס'".

אמר הרב: כאן טמון ההבדל.

חטא בשגגה נובע מכך שפעם עבר האדם עבירה כזו או מעין זו במזיד. (בן יהוידע עבודה זרה נה, ע"א)

וזה שכתוב: שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך.

מדוע כשלת- בשוגג? משום שבעבר עברת במזיד- בעוונך!

וזה שכתוב: "הוי גוי חוטא כבד עוון", מדוע רבו חטאתיך בשוגג? משום שאתה כבד עוון במזיד! וזה שאנו מתוודים ביום הכיפורים על חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים- הרי היה צריך להזכיר תחילה הקל בלא יודעים? אלא מדוע כשלנו בלא יודעים- משום שלפני כן הזדנו ביודעים! [תוה"פ הפטריות שובה]

ולכן צדיקים שכל כך נמנעים מאכילת מאכלות אסורות, משמים מצילים אותם מהכשל, ודוגמאות לכך רבו מספור.

על פי זה מבאר האלשיך את הפסוק (ויקרא ד, כז) "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם".

אם נפש תחטא בשגגה- להוציא מלב הטועים שעשו מעשיהם בלא לב ונפש אלא בשגגה, אומרת התורה החטא מיוחס אל הנפש!

ואם תרצה לדעת מדוע נפל החטא לידך- בַּעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם. מפני שפעם אחת נכשלת בזאת במזיד! [ר' עוד בענין באוצרות התורה במדבר עמ' מח, ובויקרא עמ' לה]

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת צו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב