פרשת קדושים

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר ויקרא

 

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת קדושים

*

ואהבת לרעך כמוך על ידי ש'קדושים תהיו'

[אוצרותיהם, חלק ראשון ממאמר ראשון וחלק מההמשך]

הפרשה פותחת בקדושים תהיו, וממשיכה ב'ואהבת לרעך כמוך'.

רבי עקיבא אומר שזה כלל גדול בתורה. הלל אומר 'מאי דסני עלך לחברך לא תעביד – זו כל התורה כולה, ואידך זיל פירוש – זיל גמור'.

צריך להבין א. האם יש קשר בין הקדושה ל'ואהבת לרעך כמוך'? נראה לכאורה שענין 'ואהבת כו' הוא ענין חברתי, ולא שייך כל כך לעניין ה'קדושים תהיו', האם יש קשר?

ב. כיצד 'ואהבת לרעך כמוך' – זו כל התורה?? לכאורה זה שייך רק למצוות של ב"א לחבירו ולא לרוב המצוות שהן בין אדם למקום!?

ג. חז"ל אומרים 'קדושים תהיו – יכול כמוני? תלמוד לומר 'כי קדוש אני ה' אלקיכם'. וכי עלה על הדעת שנהיה קדושים כהשי"ת?

קדושה התחברות לה'

מצינו ביטוי של קדושה במקום נוסף – קידושי אשה. הרי את מקודשת לי.

מרן הגאון רבי שמעון שקאפ זצ״ל, בהקדמת ספרו ׳שערי יושר' מבאר את הקשר בין הקדושה לקידושין;

כמו בענין קדושי אשה משמעות הקדושין שהאשה מתקדשת לבעלה, ונעשית מיוחדת ושייכת רק לו, כך גדר הקדשה שצותה התורה הוא לייחד את מציאות עצמו ואת מעשיו לזולתו.

לצאת מהמסגרת העצמית ולהתמקד אך ורק בטובת השני.

אם נתבונן, כותב רבי שמעון נבחין, כי כמעט אין פעולה שהאדם עושה ואין לו בה מחשבה על עצמו, וגם כשפועל פעולות טובות ועושה חסדים מתגנבת בלבו המחשבה כי יכובד על ידם או יקבל טובת הנאה כזו או אחרת.

לכן באה התורה במצות "קדושים תהיו" ודורשת מהאדם ־ ׳יכול כמוני׳, תלמד מדרכי השם יתברך, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".

הרי הקדוש ברוך הוא מחדש מעשה בראשית בכל יום, מבלי לקבל מאתנו הברואים אף מעט שבמעט ממה שאמור לקבל כנגד כל מה שעושה לנו, ואף על פי כן ממשיך להיטיב אתנו, וזאת משום שכל מעשיו הנם רק מתוך מחשבה להיטיב עם ברואיו. כך כביכול נדרש האדם להגיע למדרגה כזאת שיעשה פעולות שיהיו כולן אך ורק לטובת זולתו. להקדיש זמן וכוחות להיטיב עם הזולת מבלי להכניס את עצמו לתמונה. שרק טובת חברו תעמד למול עיניו. זוהי קדושה!

רבי שמעון שקאפ מדגיש כי חובה מטלת על האדם לבטל את עצמו, לשבר את מדותיו וטבעיו, ולהקדיש את כל ישותו להיטיב לזולתו.

בהמשך מרחיב רבי שמעון לבאר הדברים:

״הנה בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה ולמצא הסגולה המאחדת אותם, אחרי כי שניהם דורש השם מאתנו.

האיש הגס והשפל כל ה׳אני׳ שלו מצומצם רק בחמרו וגופו.

האיש שבדרגה למעלה ממנו – מרגיש שה׳אני׳ שלו מורכב מגוף ונפש.

האיש שבדרגה למעלה מזה מכניס לה׳אני׳ שלו את בני ביתו ומשפחתו.

האיש ההולך על פי דרכי התורה ה׳אני׳ שלו כולל את כל עם ישראל. כי באמת כל איש ישראל הוא רק "כאבר מגוף האומה הישראלית״.

נמצאנו למדים מדבריו, כי ככל שהאדם מרחיב יותר את רגשות האחריות שלו כלפי אחרים, גם אישיותו הולכת ומתרחבת. אדם שבלבו מונחת אהבה לאלפים ורבבות מישראל, גם אישיותו מתעצמת וגדלה לאין ערך, ונעשה ׳לב כל ישראל׳.

[אפשר לדמות זאת ולומר – אדם שהוא קטן בקדושתו – רואה רק את עצמו. הוא נמוך, ומנקודת מבטו אין מאומה חוץ מעצמו.

אדם שהתקדש  והתחבר לה' – התרומם והוא גבוה יותר – רואה גם את הסביבה הקרובה אליו, משפחתו וחבריו.

אדם שהתקדש יותר – שכל כולו מקודש לה' יתברך – תופס את עצמו רק כחלק ממכלול, הוא גבוה ומבטו מלמעלה, ורואה את כלל ישראל כחטיבה שלימה וכפי שיבאר בהמשך].

לאור זאת, מסביר רבי שמעון באפן נפלא את דברי חז״ל: ״יכול כמוני? תלמוד לומר: קדושתי למעלה מקדושתכם״. כי הנה למרות שהקדושה תלויה בלב, וככל שהאדם מתנתק מעצמיותו נעשה מקודש ומרומם יותר ולבו מתרחב לאין שעור. אך בכל זאת בתוך ה׳אני׳ של הקדוש ברוך הוא כלול כביכול כל הבריאה כולה, כל העולמות כולן, כי הכול נוצר על ידו ולכבודו. ממילא לא שייך כלל להדמות אליו, כי רוחב לבו הוא ללא גבול, וכביכול יש לו מקום לכל הבריאה כלה, ואין ביכלתו של בן אנוש להגיע לרמה כה גבוהה של רחבות.

הרב מפוניבז' לעומת הגלמוד הנשקל

לאחר השואה היו כמה וכמה יראים, צדיקים ובני עליה מופלגים שנצלו מהמלחמה ועלו לארץ בגפם ללא קרוב או גואל. מרן הרב מפוניבז׳, הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ״ל, ריחם עליהם והביאם לישיבה כדי שישמשו לבני הישיבה דמויות מופת לעליה רוחנית. חלקם אכן השפיעו מהודם והקרינו מאישיותם הנאצלת על בני הישיבה, וחלקם היו אנשים פשוטים, שרק בגלל היותם חסרי דיור ומשפחה, הרב סדר להם אש״ל מלא על חשבון הישיבה.

איני יכול לשכוח את אחד מהם, איש שבור ומדכא, שלא היה לו בעולמו – שום קרוב ומכר, והיתה לו הנהגה כפייתית ־ לרוץ לשקול את עצמו כל כמה שעות, ובעיקר לפני הארוחה ולאחריה, כדי לבדוק כמה עלה במשקל…

היה לי פעם הרגש, כי זוהי המחשה מדויקת לרעיון שהסביר רבי שמעון שקאפ; אדם המושפע בקרובים ומכרים, הם תופסים חלק נכר ממחשבותיו וטרדותיו, ובודאי מי שיש לו ילדים ובני משפחה דאגתו מתרחבת ומוטרדת גם בענינם. כך גם אדם שנושא משרה, ראש ישיבה, רב קהלה, מנהל מוסד, מחנך תלמידים, עסוקיו תופסים את מרב המחשבות במחר, וממילא אין לו פניות להתמקד בעצמו.

במלים אחרות: ה׳אני׳ שלו מתרחב לאפיקים נוספים.

אך אותו אדם אומלל שהמלחמה הותירה אותו בודד, המצוי עם עצמו בלבד עשרים וארבע שעות ביממה, ה׳אני׳ שלו מצטמצם אך ורק לעצמו, וכל מחשבותיו תפוסות בצרכי גופו בלבד, רחמנא לצלן.

[וזו לצערנו המציאות של הרחוקים בדורנו – מעיקרא אינם מעוניינים בהקמת משפחה, כי זה יגזול זמנם וכספם, וילדים זה שמחה רק בסרטים, וכל כולו שקוע 24 שעות בטיפוח העצמי והאני. הוא גם מטפח את גופו עד אין קץ, פדיקור ומניקור, ישור גבות ולייזר וכו' ובגדים ומותגים ובשמים וסבונים – ובקיצור תעשיה שלימה של טיפוח האני. הוא 'לא רואה אף אחד ממטר' כלשון העם… כל יומו סובב סביב עצמו.

אלה האנשים הרחוקים ביותר מן הקדושה! לא התרוממו טפח מעל הקרקע! לא רואים אף אחד רק עצמם!

ומאידך הרב מפוניבז'

בהספד שנשא מרן הגארן רבי שמואל רוזובסקי זצ״ל, ראש ישיבת פוניבז', על הרב מפוניבז׳ זצ״ל, הוא הביא את דברי רבי שמעון הללו, ואמר:

"אנו שזכינו לראות את הפונביז׳ער רב, ראינו לפנינו תמונה חיה ברורה ובהירה איך מגיע אדם לדרגה זו שה׳אני׳ שלו יהיה כלל ישראל. שה׳אני׳ שלו לא יהיה נחשב בעיניו לכלום, וכל מציאותו, תהיה אך ורק בנוגע ובקשר לכלל ישראל. מתוך שראה את ה׳אני׳ שלו רק מה שנוגע לכלל, לכן מסר לגמרי את ה׳אני׳ הפרטי והאישי שלו עבור הכלל, ומה שאינו נוגע לתורה ולכלל לא היה קיים כלל במציאותו, כי כך הרגיש וכך הכיר בה׳אני׳ שלו. מי שראה את הרב ראה בעליל כזו תמונה של אני, איך נראה כזה אני…

ודאי היה אצלו ׳אני׳ אבל רק עד כמה שנוגע לתורה, עד כמה שנוגע לכלל ישראל, זה היה ה׳אני׳ שלו״.

"הלא הרב מפוניבז׳ הקריב את כל אשר לו, את כל חייו, את כל המסגרת הטבעית בשביל התורה. הרי האדם בטבעו מבקש תמיד מנוחה, אבל הרב מעולם לא בקש וחפש עבורו מנוחה, הדבר לא עלה על דעתו כלל. הוא עמל בכל כחו, בלא הפסק, לא יעף ולא יגע, ללא לאות. גם בנסעו לפי הוראת הרופא לנפש, לא הפסיק עבודתו גם בזמן הקצר הזה, וכל עבודתו העצומה לא היתה מכונת אלא לטובת הרבים. לא עשה עבור עצמו כלום, רק עבור הכלל. רק להחזיר עטרת התורה לישנה ולבנות תורה בישראל.

זהו המובן הנעלה של מדרגת הקדשה".

נתן את גדול הדור

כשנשאל מה  הוא עצמו נתן לישיבה – אמר את גדול הדור הבא! את זה הקדיש בשביל הישיבה. שאלמלא עיסוקו האינטנסיבי בהקמתה וביסוסה הכלכלי – היה שקוע תורה לפי כשרונותיו והיה צומח לגדול הדור הבא!

התרמה לישיבה אחרת

התרים לישיבה אחרת כשראה מתרים בחו"ל, ואמר שההתרמה הצליחה יותר היות ולא התרים לעצמו, וא"כ להקב"ה יש ריווח גדול יותר!

כשה׳סטייפלער׳ נמצא באתר בניה והחזיק אבן כבדה

נתן ללמד מן הדברים הגדרה מדיקת מהי קדושה! קדשה פרושה להביט מחוץ למשבצת המקיפה את האדם הפרטי, ולהתמקד בצרכי זולתו כצרכיו האישיים. ככל שהאדם מתנשא ומתרומם יותר, פחות רדוף אחר  עניניו הגשמיים, כובש את מדותיו, זובח את רצונותיו, ממילא גם התחשבותו באחרים ובצרכם מתרחבת ונעשית מפלאה ומרגשת יותר, ורבו העבדות בזה.

מורי ורבי, מרן ראש הישיבה הגרי״ג אדלשטיין שליט״א, רגיל לספר, כי אינו יכול לשכוח את היום הראשון בו הגיע מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל לשמש כר״מ בישיבת פרניבז', בשלהי שנת תשי״ב. הרב שך נכנס לבית המדרש והסתובב בין הלרמדים לחפש מי מהם זקוק לעזרתו, למאור פניו, למלתו הטובה.

הוא נגש לרבי גרשון ושאלו: ״צו וועמען קען מען מאכן גוט׳ם היינט׳?״ [״עם מי נתן להיטיב היום?״]. עד שראה בחור שלא שרוי בשמחה, ומיד נכנס עמו לשיחה בלמוד במשך זמן מרובה על מנת לעודדו.

״נקודה זו אמור כל ראש ישיבה לדעת״, תמיד מוסיף רבי גרשון לומר, ״כי עקר תפקידו להיטיב עם התלמידים, לגדלם ולטפחם״.

הגרי"ש אלישיב עוזר לפסח

שמעתי מנכדו של דודי עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ״ל, כי פעם העיז ושאל את סבו, הרי אתם לומדים כל הזמן ללא הפוגה והרף, במה נוטלים אתם אפוא חלק בעזרה בבית לקראת חג הפסח הקרב ובא?

השיבו הרב אלישיב: ״כל השנה אני אמד עם נגון מסים, אולם בערב פסח אני לומד עם נגון אחר, נגון מיחד של ליל הסדר. על ידי זה אני מכניס את כל הבית והילדים לאוירה של פסח…״.

הרב אלישיב הוסיף ואמר: ״הרבנית אמרה לי לא אחת כי זה באמת מאד עוזר לה, היא מרגישה בזה שאני נושא עמה בעל…״

הרגישות הכה מפלאה הזאת, הנובעת מנימים דקים בנפש, שמורה לגדולי עולם, אלו שלבם התרחב עד קצה היכולת, שברו את מדותיהם ובטלו ישותם. רק הם מסגלים להבין רגש דק כזה לגרים על ידי הלמוד לאוירה נעימה יותר בערב פסח!

הרב הגאון רבי נתן שרון שליט״א, חתנו של הגאון הצדיק רבי דוב יפה זצ״ל, משגיח ישיבת 'כפר חסידים' מספר כי פעם הלך עם חותנו ברחוב הליכה די מהירה. לפתע האט המשגיח את צעדיו ובקש אף ממנו להאט, בהסבירו: ״סמוך אלינו חולף כעת אדם הסובל ברגליו, ואם נחלוף לידו במהירות ידגיש הדבר את מגבלותו, ובודאי לא יחוש בנוח מכך…״.

עבדות אלו ממחישות בפנינו, כי ככל שהאישיות באדם גדולה ומרוממת יותר, היא מתנתקת יותר ויותר מצרכיו האישיים, ורגישיותיו מפנות כלפי הזולת.

הסטייפלר אוחז באבן עד שיתייבש הטיט…

אסיים בספור מפלא, ממש בלתי יאמן, שספר הגאון הצדיק רבי משה אהרן שטרן זצ״ל, משגיח ישיבת קמניץ, בשם אחד מקרוביו שנכח בשעת מעשה. ספור שידגים לנו כיצד הקדישו גדדלי ישראל את כל ישותם למען הזולת:

היה זה בשמתיה הראשונות של ישיבת ׳בית מאיר׳ בבני-ברק, אחד התלמידים נזקק פעם לצאת מהישיבה בשעות הצהרים לסדר מספר סדורים בעיר. בדרכו עבר סמוך לאתר בניה, ולתדהמתר ראה שם את מרן ה׳סטייפלער׳ זצ״ל עומד סמוך לאחד הקירות, ומחזיק בשארית כיתותיו באבן הקבועה בקיר.

הוא נגש אל ה׳סטייפלער׳ ושאלו בחרדה: ״מה מעשיו של רבנו כאן? מדוע תעמדו כאן כחום היום כאחרון הפועלים?״

וה׳סטייפלער׳ השיבו בננוחות ובפשטות: ״עברתי כאן לפני דקות אחדות, ואחד הפועלים היהודים פנה אלי ואמר לי כי הוא מכרח לגשת לחנות הסמוכה לכמה רגעים, והיות שכעת הניח אבן גדולה על מלט רטוב, הוא חושש כי האבן תפול. הוא בקש אם אהיה מוכן לעמד כאן במקומו לשמור על האבן עד שישוב… פניתי כה וכה וראיתי כי אין איש, וחככתי בדעתי כי כיון שזוהי מצות חסד שאי אפשר לעשותה כעת על ידי אחרים הנני מחויב בה. נכנסתי אפוא לכאן לקיימה בהדור״.

הבחור שיער כי ודאי הפועל היהודי לא העלה בדעתו כי האיש ממנו בקש לשמור על האבן אינו אחר מאשר אחד מגדולי הדור, אשר רבים משחרים לפתחו. אולם עדיין היה נסער, כיצד מעז עובד בניה זוטר להטריח כך יהודי מבוגר לשמר על אבן באתר בניה, ועוד אבן כה גדולה וכבדה.

הוא נגש אל החנות הסמוכה, היכן שהצביע ה׳סטייפלער׳ כי לשם הוא נכנס, והוא אכן פגש בפועל הסועד את ארוחת הצהרים ברחבות ובסבלנות, כמי שסבור באויליותו – כי לא יקרה דבר אם הזקן ההוא יעמד בינתים וישמר…

הוא הרעים עליו בקולו: ״איזו עזות פנים וחצפה! האינך מתביש? אתה יודע את מי הטרחת שם לעמד במקומך? יהודי תלמיד חכם מפלג! וכי בשביל שהנך מענין לאכול תרשה לעצמך להטריח יהודי כה מבוגר? זהו דור עקבתא דמשיחא כפשוטו!״

מיד רץ הבחור חזרה אל אתר הבניה, ובקש מ׳הסטייפלער׳ לשוב למשמרתו. הן זקן הוא ואינו לפי כבודו, מה גם שכל רגע מעתותיו מנצלם עד תם לתורה ועבודת השם, ובקש לעמד במקומו לשמור על האבן הכבדה עד שובו של הפועל…

אלו מושגים של בטול העצמיות ברמה הגבוהה ביותר. של התרחבות ה׳אני׳ ללא גבול. ה׳סטייפלער׳ חשב לתומו: מה הבעיה? יהודי מבקש טובה?

והרי זה מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, ומבלי לחשב על כבודו, מעמדו וגילו, פשוט עלה והחזיק באבן. זה אמנם לא נתפס, אולם זה מעשה שהיה.

לפי מהלך הדברים של ה׳חזון איש׳ ורבי שמעון שקאפ׳ במדה זו רכש ה׳סטייפלער׳ את קדושתו הנשגבה. כשאדם מבטל את עצמו כליל למען זולתו, ומקדיש את כל כולו למען האחר, הוא רוכש קדושה.

נסיים בתפלה ובתקוה, שאכן נזכה לשני החלקים שהזכיר רבנו הרמח״ל בספרו ׳מסלת ישרים׳; הן ל״תחלתו השתדלות״, כלומר, שיהיה בנו שכל ובינה לעשות מצדנו את הצעד הראשוני בכל מישורי הקדשה, והן לחלק השני של ״סופו מתנה״. בפח מתת שמים נזכה לעלות ולהתרומם במדרגות הקדושה, להיות קרובים להשם יתברך ומחוברים אליו, ולקיים בשלמות ובהידור את הצווי האלוקי הנצחי: ״קדושים תהיו כי קדוש אני השם!״

מכאן המאמר השני

״לא תשנא את אחין; בלבבך; הוכח תוכיח את עבמתן ולא תשא עליו חטא: לא תקום ולא תנטר את בני עמך; ואהבת לרעך כמון: אני ה׳:              (יט, יז-יח).

״ולא יתן שעורין באהבה״

רבנו הרמח״ל זיע״א בספרו ׳מסילת ישרים׳ (פרק יא), מגדיר את מצות ׳ואהבת לרעך כמוך', כך: ״על כן באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו:

׳ואהבת לרעך כמוך׳. כמוך ־ בלי שום הפרש! כמוך – בלי חלוקים ובלי תחבולות ומזמות! כמוך – ממש!״

מצוה זו היא אחת המצוות המפלאות ביותר; אדם מצווה לאהב את זולתו כאת עצמו, כגופו ממש!

ואכן הרמב״ן בפרושו כבר עומד ותמה; כיצד יתכן מציאות כזאת – שיאהב האדם את חברו כגופו? וביותר כאשר ההלכה מורה יחייך קודמין לחיי חברך׳?

זה לשון הרמב״ן: ״וטעם ואהבת לרעך כמוך – הפלגה היא, כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו. ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולימד חייך קודמיו לחיי חברך

אלא, כותב הרמב״ן גדר מחדש במצות ׳ואהבת לרעך כמוך׳:

״אלא מצות התורה שיאהב חברו בכל עניו כאשר ייאהב את נפשו בכל הטוב. ויתכן בעבור שלא אמר ״ואהבת את רעך כמוך״, והשוה אותם במלת "לרעך"… שיהיה פרושו להשוות אהפת שניהם בדעתו, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להיטיב בעשר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל, יחפץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישוה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו. אבל יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו, ולא יתן שעורין באהבה״.

מבאר ברמב״ן, כי אכן אין התורה דורשת מהאדם לתת משל עצמו לחברו, שכן"חייך קודמין לחיי חברך״. בפרט ש״לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו" ־ כלשונו. אך כן נדרש האדם לרצות ולחפץ שחברו יקבל את חלקו משמים, בדיוק כפי שהיה בעצמו חפץ לקבל – ״להשוות אהבת שניהם ברעתו", ולא תהיה בו קנאה ורצון שיהיה לו יותר ממה שיש לחברו.

בסוף מסיים הרמב״ן במשפט תמציתי: "ולא יתן שעורין באהבה". כלומר, כמו שלגבי טובת עצמו אין האדם מציב גבולות, עד כאן ולא יותר, כך מצוה אותו התורה גם אצל חברו, לרצות בטובתו. ברוחניות ובגשמיות בלי שעור ובלי גבול.

אהבת רבי ברוך בר לישראל

מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ״ל, ראש ישיבת קמניץ ובעל ה׳ברכת שמואל׳, אמר פעם בטוי מפליא: "איני יודע עם אילו מצוות אזכה לבוא לשמים, אבל בטוחני שאבוא עם המצוה של ׳ואהבת לרעך כמוך׳.

כי יכולני להעיד בעצמי, שקיבלתיה בשלמות. אני פשוט אוהב באמת כל יהודי ויהודי.

יהודי זקן מהעירה בריסק ספר פעם לאחד ממרביצי התורה, כי בצעירותו זכה להיות נוכח במפגש עלאי שהתקים בין שני קדושי עליון; ה׳שרף מבריסק', מרן הגאון הקדוש רבי והושע ליב דיסקין זצ״ל, וביו ידידו ורעו הגדול, מרן הבית הלוי׳ מבריסק זצ״ל, והתרשם מהמפגש עד עמקי לבו. לדבריו, כי לא נתן לתאר במלים את גדל האהבה העצומה וההבה הגדולה שנהגו זה כלפי זה, דגמתה לא ראה מימיו…

״עד כדי כך״, הוסיף אותו זקן לומר, ״אני עצמי פגשתי את בני כעבור ארבעים שנה שלא ראיתיו, והמו בי רגשות אהבה וגעגועים עזים כלפיו, אך עדין חשתי כי איני מתקרב לאותה אהבה ששררה בין שני גדולי עולם אלו באותו המפגש״.

כי אהבת הצדיקים היא אהבה הבאה מכה מצות ׳ואהבת לרעך כמוך', בשלמות הגדולה ביותר. ״כמוך בלי שום הפרש! כמוך בלי חלוקים ובלי תחבולות ומזמות! כמוך ממש״! אותו זקן חש באויר את שלמות האהבה המפלגת הזאת, אהבה תמה, בלי גבולות ומחצות.

״כשתהיה שמח על שקונים בחנות המתחרה תצליח״

דברים נפלאים הובאו בספר ׳ידידות משהי, לקוס שיחות שנשא הגאון הצדיק רבי משה שמעון הכהן וינטרוב זצ״ל, משגיח ישיבת ׳היכל תורה׳: הגה הרמב״ן בפרושו כותב כי עשרת הדברות מרמזים וכלולים כולן במצוות הנזכרות בפרשה;

על מצות ׳קדשים תהיו׳ כותב הרמב״ן: ״הנה זה כעין הדבור הראשון בעשרת הדברות״. על מצות ׳איש אמו ואביו תיראו׳ כותב הרמב״ן: ״כי שם [בעשרת הדברות] צוה על הכבוד וכאן יצוה על המורא״. כך לפי סדר הדברות מפרש ומורה הרמב״ן באיזו מצוה היא נשנתה ונכתבה כאן בפרשה.

מסביר רבי משה שמעון, כי ודאי אין כונת התורה לחזר חזרה אקראית בעלמא על המצוות שנשנו כבר, אין זו דרכה של תורה לשנות את הדברים ללא הוספה או סבה, אלא כל דבור ודבור מעשרת הדברות נאמר כאן שוב באספקלריא אחרת, באספקקיא של קדשה. כלומר, עשרת הדברות מקבלים כאן בפרשה משמעות אחרת, מרוממת ונעלית יותר.

בכחו הגדול, הולך רבי משה שמעון ומבאר בצורה מאירת עינים, היכן טמונה כאן בפרשה המשמעות המרוממת יותר מבעשרת הדברות.

לדגמא, הלאו של ׳לא תחמד׳ כלול אצלנו במצות עשה של ׳ואהבת לרעך כמוך׳, ומסביר רבי משה שמעון את הענון היטב:

כי הנה הרבנו בחיי בספרו ׳חובת הלבבות׳ כותב, כי טבע האדם שלא עבד על מדותיו לקנא במה שיש לחברו, ולטעות ולחשב כאלו לקחו זאת מידו. הוא משכנע כי למעשה החפץ של חברו הוה אמור להיות אצלו, ורק התגלגל הדבר והגיע ליד חברו. על זה בא הלאו בעשרת הדברות בלאו של ׳לא תחמד׳, לצוותנו לעבד על מדת הקנאה, ולמגר מתוכנו את החמדה הקימת אצלנו במה שיש לזולתנו.

אך בפרשת קדושים, במצות עשה של ׳ואהבת לרעך כמוך׳, נוסף על כך שלב נוסף. לא רק שיתגבר האדם על טבעיו ולא יצטער על מה שהשיג חברו, אלא אף יהיה שמח ומאשר בכך, ויודה להשם יתברך שנתן לזולתו טובה שהוא עצמו גם היה חפץ בה. כיצד יגיע לזה? על ידי מצות ׳ואהבת לרעך כמוך׳. האהבה לזולתו תרחק את הקנאה וחיסר הרצון לפרגן לשני בשלמות, ויוכל לשמח בטרבתו ולהנות בהנאתו ושמחתו.

הדברים אמורים לא רק בהשגים גשמיים של חברו אלא גם בהשגיו הרוחניים. אמנם יש מקום לקנאת סופרים: ״מדוע פלוני סיים מסכת ואני לא?״; ״מדוע אלמוני זכה לשאיל שאלה טובה ואני לאי"; ״מדוע חברי מתפלל בכזו חיות ורבקות ושמח במצוות ה׳ !אני לא?״ אך קנאת סופרים זו לא אמורה לגדע משמחתו על כך שחברו כן זכה לכך, אלא רק להגביר בו שאיפה לרביק בעקבותיו, לחזקו ולאמצו.

החוזה מלובלין ובעל החנות

מסופר, כי פעם הגיע יהודי לתנות את כאבו ומר נפשו באזני ה׳חוזה מלובלין' הרב הקדוש רבי יעקב יצחק הורביץ זצ״ל, מדוע אינו רואה סימן ברכה במסחרו, חנותו, עומדת שוממה ברב שעות היום, ואיש אינו דורך בה.

בעוד בקרבת מקום יש לחברו חנות המוכרת את אותה הסחורה, והיא, משום מה, תמיד הומה בקונים. ״מדוע כלם מדירים את רגליהם דוקא מחנותי?״ – שאל בכאב.

השיבר ה׳חוזה׳: ״צר לי עליך, אולם כנראה ננעלו בפניך שערי פרנסה… אך תקנה אחת יש לי עבורך, מהיום והלאה, בכל פעם שתראה אדם נכנס לחנות השניה, תאמר בפיך: ׳רבונו של עולם! אני מודה לך שאתה נותן פרנסה לחבריי. בודאי, אמנם בתחלה יהיה לך קשה לומר זאת בלב שלם, ותרגיש כי דבריך הם מן השפה ולחוץ, אך ככל שינקפו הימים תרגיש לפתע שהתרגלת לכך, הדברים יוצאים מתוכך, ובאמת לא יקשה בעיניך לראות את חברך מצליח״.

ה׳חוזה׳ הוסיף ואמר: "אוכל לומר לך ברורות, כי ביום שתרגיש שמחה אמתית בלבך שנכנסים קונים לחנות השניה, יפתחו בפניך שערי פרנסה, ותתחיל להצליח בחנותך!״

מדוע רבי צבי קופשיץ התרונן משמחה? מלבד ה׳אהבה׳ כלפי הזולת, שאמורה לגרים לו לשמח בהשגיו, מכרח האדם שיהיה לו גם אמונה ובטחון עזים בהשגחת השם יתברך על כל צעד ושעל.

ואהבת לרעך – תלוי במידת בטחונך בה'!

ה׳אבן עזרא׳ שואל (בפרשת יתדו) כיצד שיך לקיים לאו זה של ׳לא תחמוד׳:

״איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו?״ משיב ה׳אבן עזרא׳: כי כמו שהכפרי אינו חומד להשתדך עם בת המלך, כי יודע בברור שאין לו שום סכויים להגשים חמדה זו. כך אם ידע האדם בברור כי כל מה שנקבע משמים שינתן לזולתו, לא יעזור לו דבר, ולא יוכל לטיל זאת ממנו בשום צורה; ככה, במחשבה וכתחבולה, אז תתבטל החמדה מלבו, כי ידמה בעיניו: ״כאחד המשוגעים שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים" – כלשון ה׳אבן עזרא׳.

לכאורה, אותה נקדה השיכת ב׳לא תחמוד׳ שייכת גם לגבי ׳ואהבת לרעך כמוך׳. ברוב פעמים חיסר פרגון ואהבה כלפי הזולת נגרמים כתוצאה מקנאה וחמדה על מה שהשיג חברו והוא לא. אך אם יודע ומאמין בידיעה ואמונה ברורה, כי ״אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו כמלא נימה״, וכל אחד ואחד חלקו מוכן ומזמן לו משמים, אין שום סבה שלא לפרגן לשני, או שימנע מלאהיב ולכבד אותו.

״אני לא הצטערתי כמו שהצטער המשגיח בצערי״

בערב פסח תשע״ח נסתלקה מהעיר בני-ברק אישיות חשובה, דמות למופת של תלמיד חכם, עובד השם, ירא שמים ובעל אמונת חכמים מפלגת, הרב הגאון רבי יוסף שמואל רוזנבלט זצ״ל. הוא היה במהותו ׳בן ישיבה׳ משנות שחרותו ועד אחרית ימיו. גם כשהגיע לגיל גבורות היה בא מדי יום ביומו לישיבת פוניבז׳ לתפלת שחרית, לסדר מוסר ולתפלת מעריב. כך גם עד יומו האחרון הגה בתורה בהתמדה ושקידה בכולל ׳ברסלב׳ בבני ברק, כמו בחור צעיר עול ימים.

בצעירותו זכה להסתופף בצל גדולי הדור: ה׳חזון איש׳, הרב מפוניבז', רבי יחזקאל לוינשטין, הרב שך ועוד, ולספג רשומי הוד מהם ומהליכות חייהם. פגשתי אותו פעם בשמחה משפחתית ובקשתי ממנו שישתף אותי במעט עבדות והנהגות שראה בהיכלם של אותם מצוקי ארץ.

הוא נענה בשמחה, פתח ואמר: ״אוכל לומר לך, כי המעלה המשתפת שראיתי בכל גדולי התורה שהכרתי, היתה היכלת שלהם להכנס לתוך מצבו של השני. לא רק לשמע, לא רק להשתתף, אלא להכנם לתוך מצבו כפשוטו. כשבאת להשיח איזו מצוקה או מועקה בפניהם ־ מיד הרגשת כי הם חשים בכאבך, הם מתיחסים אל הבעיה שלך כמו שהיתה זו בעיתם האישית״.

בקשתי לשמע דגמאות לכך, ומיד החלו לקלח מפיו של רבי יוסף שמואל עבדה אחר עבדה במתיקות מיחדת:

החזו"א עוזר לבחור צעיר

בבחרותי באתי פעם ל׳חזון איש׳ והתלוננתי בפניו כי עדין אינני יודע ללמד דף גמרא כהיגן, וגם כשאני לומד את הסגיא היטב איני מבין את הדברים לעמקם. ה׳חזון איש׳ חיך ואמר: "בשביל לדעת היטב דף גמרא צריך לדעת לכל הפחות שש מאות דפי גמרא…"

"מה גם עוד", הוםיף ה׳חזון איש׳: "עד שלא לומרים את הדף ארבע פעמים אין זה בגדר ׳לא מבין׳. כי מה שלא הבין בפעם הראשונה יבין בפעם השניה, ומה שלא הבין בפעם השניה יבין בפעם השלישית, ומה שלא הבין בפעם השלישית יבין בפעם הרביעית… כך היא דרכה של תורה!"

בתור עצה פרטית יעץ לי ה׳חזון איש׳: ״באפן כללי אל תלמד יותר מדי בעיון, אולם כשיש ענין של סברא תתעכב מעט יותר להבין את הסברא היטב״.

ה׳חזון איש׳ בקשני להביא את הגמרא בה אחזתי והחל לקרא את הסגיא בקול, ומיד שאל: "נו, מה קשה לך כאן?" כשהצגתי בפניו את השאלות שהתקשיתי, עורךני באמת: "אתה הרי שואל טוב", והחל להרצות בפני בבהירות ובסבלנות מיחדת את כל מוצאות הסגיא. חשתי אז תחושה נעימה של פנוק ואהבה, כאם המאכילה את בנה הקטן…

בםוף הלמוד אמר לי ה׳חזון איש׳: "תפנה לרבי מיכל יהודה ליפקוביץ, ותבקש ממנו ללמד אתך", ואני בקטנות מחשבתי השבתי ל׳חזון איש׳ בפליאה: ״רבי מיכל יהודה לא יסכים ללמד אתי, הרי הוא עסוק למעלה מראש בישיבה בה הוא מעמיד תלמידים, ומדוע שיהיה לו זמן מיתר להקדיש עבורי״?! אולם ה׳חזון איש׳ לא קבל את דברי ואמר לי: ״הוא ילמד אתך, הוא ילמד אתך״.

אך אני ברב סכלותי לא הקשבתי לו, ולמעשה עד היום אני מתחרט על כך, הרי רבי מיכל יהודה היה כל כלו נתינה לשני, ובודאי היה נעתר ללמד אתי, בפרט אם הייתי אומר, לו שה׳חזון איש׳ שלחני אליו…

ביציאתי מחדרו, אמר לי ה׳חזון אישי: ״תכנס לכאן עוד…״.

רבי יוסף שמואל מדגיש בפני את הנקדה עמה פתחנו את השיחה: ״איני מבין עד היום כיצד יצא ה׳חזון איש׳ לפנים ממחצתו, והיה כה סבלן ללמד עם נער צעיר כמוני סגיא שמן הסתם למד אותה מאות פעמים, בעוד לא היה לי עמו שום קשר אישי מיחד, אלא הסתובבתי אצלו כמו אצל עוד רבים אחרים. ובכל זאת עניו אותו באמת לדעת מה מפריע לי באפי הלמוד, ומה המניע הגורם לי לחוש קשי בהבנת הסגיות. כי זאת היתה מדתו המפלאה של ה׳חזון איש׳, ׳עשיר באהבת זולתו׳,

כפי שהעיד על עצמו באחת מאגרותיו. כל קלסתר צורתו היתה אהבה לזולת.

רבי יחזקאל לונשטיין ואנחתו

מעלה מפלאה זו – להכנס לתוך מצבו של השני, ולכאב את כאבו באפן אישי, ראה רבי יוסף שמואל גם אצל רבו המבהק, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטין זצ״ל, משגיח ישיבת פוניבז׳.

פעם נגש אליו רבי יוסף שמואל והשיח בפניו על איזה מקרה מצער שארע במשפחתו. למשמע הדברים נאנח המשגיח אנחה כבדה ומזעזעת, עד שהיה נדמה לרבי יוסף שמואל כי המשגיח מצטער אף יותר כזמנו – בעל הצער בעצמו.

"ליא ידעתי כי עלי להצטער כל כך על מה שארע לנו כמו שהצטער המשגיח בצערנו", התבטא רבי יוסף שמואל באירוניה.

הרב שך נוסע לת"א ולחיפה

כך גם אצל מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל, ראה בחוש מעלה זו במדה גדושה; הוא ספר לי כך:

פעם באתי לחרב שך, ואמרתי לו כי קלם חיסר הבנה ביני לבין אבי על ענין כלשהו, ובאתי לשאיל כדת מה לעשות. הרב שך נטה בדעתו כי אכן הצדק עמי, ומיד הציע לי: ״בוא תצטרף אלי לתל-אביב״. ״מדוע?״ – שאלתי, והרב שך השיב בפשטות: ״בשביל לשוחח עם אביך על העניו״.

עוד לפני שהספקתי להביע את התנגדותי המחלטת על כך שחלילה יטרח עבורי חלילה, הרב שך כבר החל לרדת את מדרגות הבית בדרכו• לתל-אביב…

הוא צעד אתי לתחנה, עלה אתי לאוטובוס, וכשבאנו סמוך לבית הורי הוא הורה לי להמתין בחוץ. לאחר דקות ארכות הוא יצא החוצה במרוצה והודיע לי בחגיגיות: ״הכיל בא על מקומו בשלום ברוך השם, על הצד היותר טוב״.

הייתי אחוז הלם והשתוממות, כיצד אדם גדול שאין לו בעולמו דבר מלבד תורה, מצא לנכון להקדיש עבורי זמן כיה לקר, כאלו הליתי תלמידו היחיד בעולם.

כשבקשתי פעם לשמיע את חות דעתו של הרב שך בענין שדוך שהצע לי מהעיר חיפה, והעליתי בפניו לבטים מסימים הצריכים ברור מעמיק יותר. מיד הציע לי הרב שך כי הוא בקשריו הענפים ישתדל לברר עבורי את הפרטים הנדרשים.

למחרת בבקר נגש אלי הרב שך לאחר תפלת שהרית, ואמר לי בעליזות מיחדת: ״יש לי תשובה עבורך! אתמול נסעתי לחיפה, ובררתי את כל הפרטים שנדרשת להם, ותשובתי כך וכך״. עמדתי נדהם, לא עלה בדעתי כי הרב שך יטריח את עצמו לחיפה.

בסך הכל באתי לשמע את חות דעתו, כפי שנהגתי לפני כל צעד גורלי שעשיתי בחיי. אך הרב שך בטוב לבו לא חסך כל טרחה ומאמץ ופשוט נסע נסיעה מטלטלת וארכה עד חיפה, כדי לברר פרטים לשדוך, עבור אחד מבין מאות מתלמידיו…

אלו הן דגמאדת מועטות כיצד נכנסים לתוך מצבו של השני בשלמות, ומקימים בהדור ובדקדוק את מצות ׳ואהבת לרעך כמוך׳: ״כמוך – בלי שום הפרש, כמוך ־ בלי חלוקים, בלי תחבולות ומזמות, כמוך – ממש״.

עד כאן נמסר.

רבי איסר זלמן מלצר

טהר המדות עול רבי איסר זלמן אחד מארזי הלבנרן, אשר לצד גדלו והקפו בכל קנה מדה בתורה וקניניה,

היה ממש חד בדרא בטהר וזכות מדותיו, היה זה מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל, ראש ישיבת ׳עץ חיים׳ ובעל ׳אבן האזל׳.

ספורי הוד שספרו אודותיו מציגים בפנינו קוים לאישיות נאצלת מיחדת במינה, ומעידים כאלף עדים על רגישותו המפלגת עד דק במצוקתו ושמחתו של הזולת כצערו ולהבדיל כשמחתו האישית, ובעקר על האכפתיות הנדירה ואהבתו הגדרלה לכל אחד ואחד מישראל.

בספר ׳בדרך עץ החיים׳ מובא בשם נכדו הגאון רבי מנחם בן מנחם שליט״א, מראשי ישיבת ׳תושיה׳ בתפרח, כי שמע מפי אחד מותיקי התלמידים, כי לפני שמסר רבי איסר זלמן את שעוריו בישיבת ׳עץ חיים׳, היה נוהג להכנם למשך דקות אחדות לאחד מחדרי הישיבה ולהגיף את הדלת אחריו.

אחד התלמידים חפץ לדעת מה עושה רבי איסר זלמן באותו דקות שלפני השעור, נגש אל החדר ופתח בזהירות רבה את הדלת, ומבעד לחרכים הציץ לתוך החדר. מה רבתה השתוממותו לראות את דבי איסר זלמן מסתובב בחדר אנה ואנה ופשוט משנן לעצמו את הפסוק ״ואהבת לרעך כמוך״.

הגאון הצדיק רבי שמואל הדמינר זצ״ל, מגדולי צדיקי ירושלים, ספר פעם למקרבו ותלמידו הגאון רבי דוד אברהמי זצ״ל, משגיח בישיבת ׳ירוחם׳ ומגדולי בעלי המוסר בדורנו, כי בשעה שחבר את םפרו ׳עבד המלך׳ עלה עם כתביו לביתו של רבי איסר זלמן להראות לו את הכתבים ולהועץ עמו על כמה ענינים שעדין לא היו אצלו מחורים דים.

באותה שעה היה רבי איסר זלמן טרוד מאד ובקש את סליחתו של רבי שמואל על כך שאינו יכול כעת להשתהות עמו, ויבוא נא בפעם אחרת.

רבי שמואל יצא מהבית והתחיל לרדת את גרם המדרגות, כשלפתע הוא שומע את רבי איסר זלמן קורא לו: ״רבי שמואל, רבי שמואל, תחזרו בבקשה״.

בחררת קדש התיצב רבי שמואל בפני רבו, שאמר לו כך: ״הרי גם אני מחבר ספרים, את ספרי ׳אבן האזל׳, ואני ידדע היטב מהי התחושה הזאת שאתה עומד באמצע עניו בספר, וחסר לך פרט קטן בהבנה ברמב״ם וכדומה, ואינך יכול להתקדם הלאה לעבר לעניו אחר. מכיר אני מקרוב כמה קשי כרוך בכך, לכן החלטתי בכל זאת להתפנות ולשמע מה יש בספףך שעדין לא ברור לך, ואולי נוכל לעזר בעזרת השם״.

שמעתי מאבי מורי שליט״א, כי בשנת תש״ב התקיימה בתל-אביב שמחת נשואיו של הגאון רבי יחיאל וילנסקי זצ״ל, מי ששמש לימים כאב בית הדין בתל-אביב, עם בתו של הגאון רבי אשר סנדומירסקי זצ״ל, מנהלה הרוחני של ישיבת סלוצק, רבי איסר זלמן שהיה ידיד ורע ותיק של המדזתן מישיבת סלוצק, הטריח את עצמו באירח נדיר עד תל-אביב כדי להשתתף בשמחה.

היה זה בתקופת ה׳עוצר׳ בירושלים, שהטל על ידי המנדט הבריטי. משעה שש בערב ועד השעה שש בבקר חל אטור מחלט לצאת ברחובות העיר, ואלו שלא התגוררו בעיר העדיפו לא להתקרב לאזור בשל ה׳עצר׳, שמא יגיע הערב ו׳יתקעו׳ מבלי מקום להתאכסן.

אבא שליט״א חפש נואשות מישהו שנוסע לירושלים, כדי להעביר עמו מכתב לגיסו הגאון רבי אליקים שלזינגר שליט׳׳א, לימים ראש ישיבת ׳הרמה׳ בלונדון. ידידו ורעו הטוב, להבדיל בין חיים לחיים, הרה׳׳ג רבי שלמה לורנץ זצ״ל הציע לו בספונטאניות: ״הנה רבי איסר זלמן מלצר נמצא עמנו פה בחתנה, ואם תרצה תוכל לשלח עמו את האגרת לירושלים״.

אבא נחרד מעצם הרעיון להטריח את גדול הדור בשליחיות למיניהן?! אך רבי שלמה חיך ואמר: ״מי שנמצא בירושלים יודע שזה כל כך מקבל להעביר שליחיות עם רבי איסר זלמן… טוב הלב והרצון שלו לסיע ולעזר לכל יהודי חוצה גבולות, והוא לא מרגיש בכך שום טרחה או פחיתות כבוד אם מבקשים למסר מכתב לפלוני. אדרבה, הוא שמח מאד שמזדמנות לו כאלו הזדמניות כמוצא שלל רב, הן מצות חסד והן מצות ׳ואהבת לרעך כמוך׳…׳׳.

כזה היה רבי איסר זלמן, כלו מדות! כלו הטבה! כלו אהבה לזולתו!

ספור נפלא ספר דודי הגאון רבי אליעזר קוגל שליט״א, ראש ישיבת ׳שבות עמי׳, אשר פעם אחת במהלך שהותו בבית רבו רבי איסר זלמן זכה להיות עד למקרה מפלא המלמד על יחסו החם והמלבב לכל איש ישראל בשויון נפש. כפי שמובא בספר הנפלא ׳דרך עץ החיים׳:

כה ספר רבי אליעזר:

פעם עליתי לביתו של רבי איסר זלמן, לשמע ממנו דברי הדרכה על דרכי הלמוד, ובעודנו מדברים לפתע נכנס לבית רוכל שמכר דברי סרקית, והציע בפני הרבנית הצדקנית מרת בילא הינדא ע׳׳ה את מרכלתו. אולם מכל מה שהציע למכירה לא מצאה הרבנית שום דבר שדרוש לה, ואמרה לרוכל כי אין לה מה לקנות ממנו.

למרות שרבי איסר זלמן היה עסוק עמי בשיחה, הוא הצליח לקלט בזוית העין את כל הדו שיח שהתנהל בפרוזדור בין הרבנית לרוכל, ומיד יצא מן החדר אל הפרחדור, פנה לרעיתו ואמר לה בלחש: ״את מכרחה לקנות משהו מן היהודי אשר טרח ועלה במדרגות עד לביתנו על מנת להציע את מרכלתו״.

״אולם אינני צריכה דבר מכל סחורתר, פשוט אין לי מה לקנות!" הצטדקה הרבנית, ורבי איסר זלמן השיב: "אף על פי כן, זה לא יתכן לתת לו ללכת מכאן ריקם, מכרחים לקנות ממנו משהו״.

רבי איסר זלמן נכנס חזרה לחדר, וספר לי כך:

"נסעתי פעם עם מרן ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל ברכבת בורשא, ובאחת התחנות אמרתי לו כי אני צריך לקנות פרט מסים. אמר לי ה׳חפץ חיים׳: "תמתין עד שנגיע לתחנה הבאה, ואת אשר הנך נצרך תוכל לקנות שם מיהודי. כאן המוכר הוא נכרי ומדוע תפרנסו?"

ה׳חפץ חיים׳ הטעים את דבריו: "תאר לך, שלוקחים אריג ממשי שראוי לתפר ממנו בגדי מלכות ותופרים ממנו שק, האם לא עוברים בכך על ׳בל תשחית׳?! הן יכולים לתפיר עם האריג בגד יקר ומשבח, העולה הון רב, ואלו שק נתן להשיג בכל מקום בפרוטות אחדות״.

״כך גם כאן״, אמר ה׳חפץ חיים׳ לרבי איסר זלמן, ״הלא יש בידך כסף, אשר נתן לקים בו את הדרגה הגבוהה ביותר של צרקה, מתוך שמונה המעלות הקימות במעשה הצדקה, והיא נתינת פרנסה ליהודי. הרי כאשר עושים עם היהודי עסק, או שנותנים לו לעשות מלאכה על מנת לסעדו ולתמכו, גורמים לו על ידי כך להתפרנס בכבוד, ומקימים באפן זה את הדין של ׳והחזקת בו… וחי אחיך עמך׳, שלא יפיל ויצטרך לבריות. אם תקנה כעת את הנצרך לך ממוכר זה שאינו יהודי, תאבד את כספך, שכן תפסיד על ידי זה את המצוה הגדולה של ׳והחזקת בוי אשר יכלת להרויח בקלות״.

הוסיף על כך רבי איסר זלמן ואמר לתלמידו רבי אליעזר קוגל:

״דברי ה׳חפץ חיים׳ הם נר לרגלי גם במקרה הזה: כאשר קונים מן הרוכל מעורךים אותו, נותנים לו פרנסה, ומקימים בכך ׳להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים׳. האין זה שוה לזכות במצוה זו בשביל פרוטה אחת, גם אם אין לנו צרך אמתי בחפצים שמוכר?!״

רבי איסר זלמן היה ממחה להכנס לתוך מצבו ורגשותיו של כל אדם, ובחן מיחד אהב וקרב את כלם.

ואם אנו חושבים: איך כל זה קשור אלינו? הרי רבי איסר זלמן נולד כך! המדות טובות הללו היו בטבעו! הרי טעות חמורה היא!

כבר קבל על כך ברבים בהתרגשות גדולה, מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ״ל, בעל ה׳חזון יחזקאל׳, כאשר הספיד את רבי איסר זלמן בהיכלה של ישיבת סלבודקה בבני ברק, ימים ספורים לאחר הסתלקותו.

הדברים השתמרו בצקלונו של הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ״ל, בעל משמר הלוי׳, ומובאים כאן כלשונם:

״רבי איסר זלמן! רבי איסר זלמן! אמנם תמיד הייתם טוענים כי לא מגיע לכם כלום עבור הענוה הנפלאה שלכם ושאר המדות הטובות שנהנתם בהן, כי כך נולדתם, ואין לשבה אדם אלא על מעלה ומדה שעמל לרכשה, ולא שזכה בה במתנת שמים. אך אני אומר לכם: יש הרבה אנשים בעולם שבטבעם נולדו ענוים, ולבסוף נפטרו בעלי גאוה מפלגים… ואלו אתם הייתם בשיא של הענוה כל ימי חייכם, הלא סימן הוא שהרבה התיגעתם על זה.

כי בלי יגיעה מאבדים את המדות הטובות שנולדים עמהן…״. עד כאן דבריו של מרן בעל ה׳חזון יחזקאל׳ זצ״ל.

הלואי ונשכיל לנצל את הכחות והיכולות המטבעים בנו, לתקן מדותינו ולהחדיר בנו את אהבת זולתנו, עד שנזכה לקים את מצות ׳ואהבת לרעך כמוך׳ בצורה המעלה ביותר: ״כמוך – פלי שום הפרש! כמוך – בלי חלוקים וכלי תחבולות ומזמות! כמוך – ממש!״

במשפחתנו מספרים, כי אחד הבנים של הסבא הגאון הצדיק רבי צבי הירש קופשיץ זצ״ל, היה לחסית מבגר והמתין לשדוכו. הצעות עלו וירדו והשדוך עדין לא נראה באיפק.

באחד הימים הגיע רבי צבי הביתה נרגש כלו, מוצף שמחה ואישר ״השמעתם?״, הכריז בבית בקול מתרונן: ״פלוני, בן למשפחת השכנים, מצא את זווגו בסיעתא דשמיא…״. כשהחתן המדבר היה חברו הטוב ובן גיא של בנו המתבגר של דבי צבי שבא זה מזמן לפרקו, וממתין בצפיה לזווגו.

הילדים תארו כי.רבי צבי הסתובב בבית כיה שמח ועליז, עד כי מי שלא שמע את הבשררה שבפיו היה יכול לטעות ולחשב ־ כאלו היתה זו שמחתו, האישית, ובנו הוא זה שהתארם בשעה טובה ומצלחת…

ראו בו ברבי צבי את התגלמות דברי הרמב״ן: ״אבל יאהב ברכות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שעורין באהבה״. על ידי חסו אמונתו ובטחונר באלקיו, וידיעתו והכרתו הברורה כי הכיל תלוי בידו יתברך,

ואין זולתו מי שמסגל לקחת ממנו את חלקו ומקומו, ולכן לא נמנע מלפרגן לשני בכל הלב ולשמח שמחה אמתית בשמחתו. כשאדם חי את חייו בהכרה כי ״אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו כמלא נימה״, אינו בא לידי כעס, רגז, קנאה או שנאה, אלא רק שמח שמחה אמתית וכנה בשמחתו של השני.

אצל רבי צבי היה זה פרי עבודה של עשרות שנים, כך העיד אחד מידידיו הטובים מבחרות, הרב הצדיק רבי מנחם מנדל שיינין זצ״ל: ״בשנת תרפ״ד כשגלינו קבוצת תלמידים מסלבודקה בליטא לארץ ישראל והתישבנו בעיר חברון, כשבראשנו ה׳סבא מסלבודקה', מרן הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ״ל, איני יכול לשכיח את ההתרגשות שהציפה את לבו של רבי צבי בלילה הראשון. הוא הסתובב בינינו ואמר בסערת .רגשות: ״מהיום נוםפה לנו מצוה יומית חשובה במיחד, מצות עשה של ׳ואהבת לרעך כמוך׳…״.

״מדוע תיאמר כך? וכי מצוה זו אינה נוהגת בחיץ לארץ? שם פטורים מלאהיב את זולתנו?״ – תמהנו לפשר כונתו.

אך _רבי צבי השיב בחיוך: ״לא! חלילה! פינתי היא אפוא, כי עד היום בחוץ לארץ לא נשאנו כפים לברכת כהנים כי אם בימים טובים, ואלו כאן בארץ ישראל נושאים הכיהנים כפים בכל יום. מצוה זו אמורה להעשות על ידינו באהבה. נו, אם כך זכינו במצוה חשובה מדי יום… להחדיר בנפשנו אהבה לכל אחד ואחד מישראל קדם שנקים המצוה״.

כזה היה רבי צבי, כבר מצעירותו לא נתן שעורים באהבה, כבר בהיותו נער עול ימים החדיר בלבו ונפשו את אהבת זולתו, וזו שהעסיקה והחיתה אותו בהגיעו להנה. אין זה פלא אפוא שכרמית הימים שמחת זולתו כיה שמחה את לבו.

הגאון הצדיק רבי ראובן הכסטר שליט״א, משגיח ישיבת מיר ברכפלד, אמר לי פעם בשם רבו הגאון הצדיק רבי נתן מאיר ויכטפויגל זצ״ל, משגיח ישיבת ליקווד, משפט נפלא: ״אדם שהוא רחוק מלמוד המוסר, עליו ללמד מוסר ולו רק בשביל מטרה אחת; לצאת מהמבט המצמצם העצמי ולחשב גם על השני…״

דברי חז״ל הבוערים כגחלים לוהטות ולשונם הנוקבת, נלחדירה לתרדעת האדם והכרתו – ״קיים עוד מישהו בעולם מלבדך״; אתה לא חי כאן לבד״; ״ישנן עוד דעות חוץ מדעתך״; ״יש עוד סוגי אנשים בעלי כונות ורצונות שונים״; עליך לאהב אותם, לקבלם ולכבדם כראוי. זוהי תכלית למוד המוסר!

אך יתכן להוסיף ברוח הדברים נקדה נוספת:

למוד המוסר מוסיף לאדם הכרה כי יש כאן מהלך מסים בבריאה, יש השגחה פרטית, יש דין ודין על כל מעשה ופעלה, הכל נקבע ונעשה משמים, על פי סדר ונהל שקובע הקדוש ברוך הוא. כשאדם מחדד זאת באמצעות דברי חז״ל, הוא מקבל צורה והסתכלות אחרת על כל מערכת החיים, וממילא בטלות ממנו כל הטענות והטענות על הזולת. הוא לא רואה בחבר כמי שאשם בכשלונותיו ובבעיותיה כי השם נתן והשם לקח, ומה מקום יש לקנא בהצלחת השני וטובתו?!

רק כך נתן להגיע לידי קיום מצות ׳ואהבת לרעך כמוך׳.

קומת האדם כלפי המקום תלויה בקומתו כלפי זולתו מורי ורבי, הגאון הצדיק רבי בן ציון במברגר זצ״ל, משגיח בישיבת פוניבז', הסביר פעם היטב בשיחתו בישיבה, כי מצות ׳ואהבת לרעך כמוך׳ אינה דין בבין אדם לחברו בלבד, אלא היא המשך ישיר של בין אדם למקום. אדם השלם בבין אדם לחברו בהכרח הוא שלם גם בבין אדם למקום, וכן להפך, אדם השלם בבין אדם למקום בהכרח הוא שלם גם בבין אדם לחברו, ואם אינו כן בהכרח חסר לו בשלמות.

רבי בן ציון הביא לכך ראיות מן המקורות:

חז״ל אומרים: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (ייישלמי נדרים ט, ג). לכאורה מדוע נאמר ׳זה כלל גדול בתורה׳ ולא נאמר ׳כלל גדול בעניני בין אדם לחברו׳? הרי לכאורה מצוה זו של ׳ואהבת לרעך כמוך׳ אין לה שום שיכות לענינים של בין אדם למקום, ומדוע היא נכללת ככלל גדול של כל התורה כלה?

כעין זה יש גם להקשות על דברי חז״ל במסכת שבת (לא, א): שם מספרת הגמרא, שכאשר בא גר לפני הלל הזקן ובקש ללמד ממנו את כל התורה כלה על רגל אחת, אמר לו הלל: "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד". לכאורה, מדוע יסוד זה נחשב כלמוד תמצית כל התורה כלה על רגל אחת, והרי כלל זה מבטא רק את החלק של עניני בין אדם לחברו שבתורה ולא את החלק של בין אדם למקום?

אך באמת אם נתבונן, מסביר רבי בן-ציון, נבחין כי מצות ׳ואהבת לרעך כמוך׳ הוא כלל גדול של כל מעלות הנפש כולן, וממילא הן שרשיות וחשובות ככלל כל התורה כלה, הן למצוות של בין אדם לחברו והן למצוות של בין אדם למקום. מדוע?

כי כאשר מבטל האדם את עצמו, ואינו מחשיב את עצמו למאומה, גם נשמתר שואפת להיטיב לאחרים, וכשמעלה זו טבועה וקבועה בנפשו, הרי הוא מרגיש גם את גדל הטובה שמקבל מידיו של השם יתברך, וממילא עבודתו הרוחנית כלפי המקוים משלמת יותר. כך טבע האדם, שככל שהוא מתנתק מעצמו, ואינו שואף להשיג טובת עצמו, הוא שואף יותר ויותר בטובתן של אחרים, ואז הוא מכשר ומסגל להרגיש ביתר שאת את טובות השם יתברך המשפעים עליו. הוא נעשה מחבר אליו, אוהב ומעריך אותו יותר, וממילא גם עובד אותו בלב שלם.

נמצא שבטול העצמיות ואהבת הזולת מהוים חלק בסיסי ובלתי נפרד מהעבורה כלפי המקום, ושני חלקי העבודה, הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו, שלובים וקשורים זה בזה.

נאים הדברים למי שאמרם; המשגיח הגאון הצדיק רבי פן-ציון במברגר זצ״ל, ראו עליו תמיד כי ככל שהיה דבוק ואחוז במדרגות גבוהות כלפי המקום, כך היה במהותו כלו הטבה כלפי הזולת. התמזגו באישיותו, שני חלקי העבודה בצורה משלמת.

בהספד שנשא מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל, לאחר הסתלקותו, הוא הגדיר את דמותו כך: "למרות שהיה רבי בן-ציון מלמד סבל ויסורין כל ימי חייו, וחליים רעים ונאמנים באו עליו, רעים בשליחותן ונאמנים בחזרתן. בכל זאת נשא בלבו את צערו וצהלתו בפניו. קבל כל אדם בסבר פנים יפות, והיה לעזר ולסעד לכל נצרך. פעמים רבות שלחתי אליו קשיי יום, זקוקי עזרה וחולים, והוא דאג להם פמסירות וטרח עמהם בנסיעות לרופאים והתענין בצורה מפלאה במצבם״.

הרב שך בטא במלים אלו, כי הנפטר היה חטיבה אחת של שלמות, הן בבין אדם לחברו והן בבין אדם למקום. לצד ההשפעה העצומה שלו על בני הישיבה בעבודת השם עשרות שנים, מקבל יסורים באהבה ובעל אמונה יוקדת, היה גם במהותו איש של עזרה וסעד.

נקדה זו ראינו גם אצל שאר גדולי ישראל, אשר כפי רום דרגתם בבין אדם למקום, כך הפליאו ברגישותם לזולת, באהבתם העצומה לכל אחד ואחד מישראל, בגופם ממש. הצטערו בצערם ושמחו בשמחתם באפן אישי ממש.

כי כאמור שני חלקי העבודה מחברים, משלבים ומשלימים זה את זה; כשאדם עובד את הקדוש ברוח־ הוא עבודה אמתית ומשיג השגות רמות, ויודע עד כמה הוא רחוק מן השלמות, ממילא הוא מבטל את עצמו ולא אוחז מעצמו. וכגלגל החוזר, הבטול העצמי גורם לו להרגיש בטובת השם אליו, שכל מה שיש לו זה חסד ורחמים, שלא כפי מעשיו וכפי מעלליו׳ וממילא הוא עובד אותו בשלמות רבה יותר, וחש רצון וצרך חזק יותר לעזר לאחרים, לחוש את השני, את רגשותיו וצרכיו.

*

לא תקום ולא תטור – מחכים לך בסיבוב

[מעיין השבוע פ' משפטים ופ' שופטים]

התורה מצווה בפרשתינו: לא תיקום ולא תיטור את בני עמך.

יש להבין, אם התורה אסרה נטירה, בודאי שהיא כוללת גם נקימה במכל שכן, ומדוע איפוא יש לכפול לא תיקום ולא תיטור, די היה לומר לא תיטור!

בפרשת שופטים נאמר:

(כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

'צדק צדק תרדוף' צ"ב מדוע הכפילות? לא מספיק לרדוף את הצדק פעם אחת?

נפוליאון בסיבוב השני

המעשה עם נפוליאון שהיה צמא ורצה לקום אך היה לו קר ונמלך והתגבר על הקור אך היה מאוכזב שאינו יכול להתגבר על מעט צמא, ולבסוף החליט לקום וללכת לבאר ולחזור מבלי לשתות…

האם הוא ניצח את הקרב הזה? לקרב היו שלש מערכות. בשתיים מהן הוא יצא מנצח, אך הפסיד במערכה האחרונה – כשסיפר על גבורתו… נפל ברשת הגאוה.

הרבי מגוסטינין והת"ח שכשל

סיפר הרבי מגוסטינין שלאחר פטירת השרף מקוצק שדרש אמת מוחלטת, היו תלמידיו מתאספים חבורות חבורות והיה אחד מתוכם אומר אמרות והדרכות ממה שזכר מהאדמו"ר.

בחבורתינו, היה אחד ת"ח שהנהיג אותנו. והנה בשלב מסוים נחלשו כוחותיו, בתחילה חשב שזו עצלות, ונלחם בגופו, אך לבסוף הבין שתש כוחו והנה הגיע לערש דווי.

בשעותיו האחרונות הגיעו תלמידיו סביב מיטתו על מנת לקבל ממנו ארחות חיים והדרכה. הרב ננער ממיטתו כדי לשוח עמם, ולפתע שינה דעתו והיסב פניו אל הקיר. בלילה הובהל רופא שקבע שהלילה הוא הגורלי, ואם יעבור אותו- יחלים. תלמידיו בקעו רקיעים בתפילותיהם, ואכן לאחר מספר שעות הזיע הרב והחל מצבו משתפר.

לאחר ההחלמה השלימה בסעודת המצוה שנעשתה להודאה על הנס, כטוב ליבם ביין העז אחד הבחורים ושאל את הרב מדוע סובבת לנו גבך כשבאנו לבקרך?

השיב הרב- באמת- הייתי סבור שאלה שעותי האחרונות. אני מכיר אתכם לפני ולפנים, ואף היה לי דבר מאד חשוב לומר לכם שיכל לסייע לכם בעבודת ה' ולהעלותכם לגבהים. חששתי שמא תאחרו ולא אספיק לומר את דברי. דברים שהייתם זוכרים עד יום מותכם. אולם ברגע האחרון אמרתי לעצמי הרי כל ימיך השתדלת להשריש בעצמך את מידת האמת והענוה השלובות זב"ז, והנה היצה"ר ברגע האחרון יקח אותך מן העולם בתחושת גבהות- "אח, איזה אמירה אמרתי! לא ישכחוני לעולם!"

החלטתי לא! לא אתן ליצה"ר לתפוס אותי, וסבבתי גבי. ואכן כשראה היצה"ר שאינו יכול לי כבר אינו זקוק למיתתי, ולכן החלמתי. כך ניצחתיו, הוא לא תפסני ברשתו!

נאנח הרבי מגוסטינין בספרו את הסיפור וסיים-

ואז חגג היצה"ר את נצחונו אז תפסו ברשתו, רשת הגאוה, כאשר סיפר את כל זאת…

על פי זה נבין את הפסוק. התורה מזהירה לא תיקום. לפעמים האדם עובר את המשׂוכה הזו בהצלחה. בסיבוב הראשון הוא ניצח, אולם אז מגיע הסיבוב השני, הרבה יותר קשה. הרצון העז לרמוז לו אני לא כמוך. אני- – – נותן!

באה התורה ואומרת דע לך שהיצה"ר מחכה לך בסיבוב השני, היה גבור עד הסוף! לא תיטור אפילו ברמז! מחה ממחשבתך את הרעה שעשה עמך.

לכן הכפילות, ללמדנו דרכי היצר, שלפעמים מוכן להפסיד סיבוב אחד, כדי להרדים אותך ולהפיל אותך בסיבוב השני!!!

הדוגמא הזאת נוקבת, אך היא קשורה לכולנו בחיי היום יום.

האשה מלחה את המרק יותר מדי. אנו נתגבר ונאכל עד תום. ננצח את היצר. אך לבסוף כשהאשה תשאל איך המרק- אנו נפליט מילה על כך שבפעם הבאה ראוי לשים יותר מרק במלח… היצר יכל לנו. הוא לקח אותנו בסיבוב השני…

הוא חגג נצחון כפול, גם טיפחנו את גאותינו על עדינות מידותינו, וגם שלחנו חץ מושחז לאשה…

רבים עומדים בסיבוב הראשון אך כושלים בסיבוב השני.

אדם מגיע לביהכ"נ ומנצח בסיבוב הראשון, אך מדבר בביהכ"נ וכושל בסיבוב השני…

אדם קם להתפלל מוקדם, אפילו בנץ אך בשובו מביהכ"נ הוא מסתכל בגאוה על ההולכים להתפלל וחושב לעצמו "עכשיו הם הולכים"… כשל בסיבוב השני…

אדם נתן צדקה, אך לאחמ"כ רץ לספר לחבר'ה… או דרש בדיעבד מן המקבל שיעשה בשבילו דבר מה…

צדק רודפים בצדק!

מעשה ביהודי שאיתר מפגע רוחני ויצא למלחמה נגדו. בא לר' ישראל מסלאנט ושח לו. אמר לו הגרי"ס אם אתה צודק ראה שתישאר צודק… משפט סתום.

כוונתו, פעמים רבות מתחילים לריב על עניין צודק, אך לבסוף הריב גולש. בסיבוב השני כבר האדם מחפש דברים אחרים, נכנס ענין האגו, מידות, שינאה אישית, נקימה וכו'. אמר לו ראה שתישאר צודק עד הסוף…

וזה שציותה תורה צדק צדק תרדוף. ראה לרדוף את הצדק- בצדק!

כתב בספר חסידים – סימן קסא

ואם עמדת בנסיון גדול, אל תאמין בעצמך עד יום מותך, לומר הואיל ולא חטאתי בזה הגדול לא אחטא יותר, לפי שאין יצה"ר של היום שוה לשל אתמול, לפיכך אפי' באותו דבר שמא למחר לא תוכל לסבול.

שהרי דוד לא חטא באביגיל, וחטא בבת שבע. דוד לא חטא ברודפיו שרצו להרגו ולא שלח ידו במשיח ה', ולא נתן רשות לאבישי לשלוח יד בו, ולבסוף חטא באוריה, שהיה מבקש טובתו.

שאם תאמר אוכל להאמין בי הואיל ונצלתי מעבירה גדולה, הרי אתה תופס עצמך צדיק יותר מן העליונים,

ולא עוד אלא יותר ממי שברא אותך אתה מחזיק אותך וחכמתך, שנאמר הן בקדושיו לא יאמין (איוב טו טו) ובמלאכיו ישים תהלה (שם ד יח), הקב"ה שהוא יודע מה עתיד להיות אינו מאמין במלאכיו ובקדושיו ואתה שמחשבותיך מתחלפים מטובה לרעה, כ"ש שלא תאמין,

וכה"א (משלי כח יד) אשרי אדם מפחד תמיד שלא יחטא. למד לבך מלא דעת, לדעת יראת ה', וכתיב (תהלים קיט סו) טוב טעם ודעת למדני וגו', למדני חקיך (שם שם סח):

צריך לזכור – תמיד יש סיבוב שני, ושם אינך מובטח במאומה!

והסר השטן

אנו אומרים בתפילה והסר השטן מלפנינו ומאחרינו – מה הענין של "לפנינו ואחרינו"?

המעשה בר' זוסיא תלמיד המגיד ממזריטש שקיבל 300 רו"כ מרבו להוצאת חתונת בניו ובדרכו מצא כלה יתומה מאב שהשבר בליל כלולתם באבוד מהם 300 רו"כ והצד השני אינו מוכו להכנס לחופה עד כו' וביקש סימנים ואמר שמצא הכסף והלך לאכסניה ופרטו ונתנו בעטיפה כדברי האם והשיב להם. הם הודו לו וברכוהו ונשיקוהו והעלוהו על נס. אך הוא דרש 25 רו"כ דמי טרחה. ניסו לשכנעו שירד מכך עד שלבסוף כינוהו סחטן וביזוהו ונטלוהו לרב שפסק שלא מגיע לו מאומה. כשפגש הרב לר' ממזריטש שאלו על התנהגות תלמידו. לכשנשאל ר' זוסיא הסביר לרבו שחש גאווה עצומה בעת שהביא הכסף על המצוה העצומה שזכה לקיים כו' וכך חיסל תחבולה להכניע יצרו ולתת לו בזיונות במקום כבוד…

ר' זושא מלמדנו כמה יש לחשוש מהשטן שמאחרינו!

וע"ז אומרים 'כי זוכר כל הנשכחות אתה' –

ספר התודעה – פרק שני:

'כי זוכר כל הנשכחות אתה' (מתוך ברכת הזכרונות): אומרים בשם צדיק אחד שפֵּרש מידה זו של הקדוש ברוך הוא 'זוכר נשכחות', כמין חומר, וכך פרש: מידתו של הקדוש ברוך הוא, שאת הנשכחות לאדם הוא זוכר, אבל הנזכרות לאדם אינו זוכר, כיצד?: הרי שעבר אדם עבֵרה ושוכחה ולא שב עליה בתשובה – הקב"ה זוכרה ומביא את האדם בדין עליה: עבר עבֵרה וזוכרה תמיד כמו שאמר דוד (תהלים נא): וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד – הקב"ה אינו זוכרה, שהרי אינה מן הנשכחות: הרי שעשה אדם מצוה וזוכרה תמיד ומתגאה בה – הקב"ה אינו זוכרה, שהרי שונא ה' כל גבה לב: עשה מצוה ושכחה והרי הוא בעיניו כאילו לא עשה כלום – הקב"ה זוכרה תמיד וטומנה אצלו ומשלם לעושֶׂהָ כגמולו הטוב:

וחטאתי – נגדי תמיד. דוד הושחרו שיניו על חטא בת שבע.

עשית מצוה – תשכח אותה – שלא תיפול בסיבוב השני בכך שתזכור אותה ותתגאה – ואיבדת שכרך!

נסיונו של אברהם במיתת שרה

והרי זה נסיון לאחר העקידה, האם הוא יותר גדול מהעקידה?? שהרי הנסיונות הולכים וגדלים!

אלא הנסיון הזה לא היה נסיון בפני עצמו, אלא היה זה השטן "מאחרינו". הוא ניסה להשיג חרטה של אברהם על כך שהלך לעקידה, שהנה כעת איבד את שרה! ולכן אברהם בכה מעט – ולבכותה – כ' זעירא. כדי שלא יחשבו השומעים שאברהם מרבה בבכי כיון שהוא מתחרט על מעשה העקידה!

גם לאחר הנצחון על השטן – יש סיבוב שני – של חרטה על המעשה, או של גאוה על המעשה.

סיפר לי יהודי שהיה בבהכ"נ וביקש ממנו מאן דהוא עזרה, וישב והקשיב לו מחצית השעה, וכשסיימו ויצאו ראה פקח רושם לו דו"ח. הוא לא שם לב שהזמן עובר וכעת מגיע הזמן שרושמים דוחו"ת. האדם שבשבילו הוא נשאר – הרגיש מאד לא נח. בגללי הוא קיבל דו"ח. מיד הלה הרגיע אותו – זה נסיון בשבילי האם אהיה תוהה על הראשונות או שאקבל זאת באהבה בלא חרטה על שנשארתי לסייע לך! מה שמגיע לי בכל מקרה אקבל, ואם זה לא מגיע לי – ה' ידאג שהכסף הזה יחזור אלי!

על פי זה נבין את הכפילות בפסוק "לא תקום ולא תטור" –

התורה מזהירה לא תיקום. לפעמים האדם עובר את המשוכה הזו בהצלחה. בסיבוב הראשון הוא ניצח, אולם אז מגיע הסיבוב השני, הרבה יותר קשה. הרצון העז לרמוז לו אני לא כמוך. אני- – – נותן!

באה התורה ואומרת דע לך שהיצה"ר מחכה לך בסיבוב השני, היה גיבור עד הסוף! לא תיטור אפילו ברמז! מחה ממחשבתך את הרעה שעשה עמך. לכן הכפילות, ללמדנו דרכי היצר, שלפעמים מוכן להפסיד סיבוב אחד, כדי להרדים אותך ולהפיל אותך בסיבוב השני!!!

*

עוון הכעס ורפואתו

[לא תקלל חרש – והגדת]

הרמב״ם (הלכות תשובה פ״ז ה״ג) מונה את הכעס ראשון בין המדות שיש לשוב עליהן בתשובה, ומכנה אותו בשם ״עוון״.

ויש להבין, אמנם ״הכעס מדה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא לכעס ואפלו על דבר שראוי לכעוס עליו״ (רמב״ם הלכות דעות ס״ב ה״ג), אבל היכן מצינו שהוא עוון, שהתורה אסרתו?

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שיז

והמצוה השי"ז היא שהזהירנו מקלל אי זה איש שיהיה מישראל והוא אמרו (קדושים יט יד) לא תקלל חרש. והבן ממני ענין אמרו חרש מה הוא.

וזה כי הנפש כשהתנועעה לנקום מן המזיק לפי צורת ההזק הקיימת בדמיון הנה לא תסור מתנועתה עד שתגמול למזיק לפי צורת ההזק הרשומה בדמיון, וכאשר שלמה לו גמול תנוח אותה התנועה ונעדרת אותה הצורה מן הדמיון. ופעמים תשלמהו גמול בקללה ובחרופין לבד ותנוח בדעתה בשיעור מה שהגיע למזיק מן ההזק באותם המאמרים והחרוף.

ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח התנועה ההיא עד שתאבידהו כל ממונו ואז תנוח בדעתה שיעור מה שהגיע לו מכאב לאבוד ממונו.

ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח עד שתנקם ממנו בגופו במיני ההכאות וחסרון האיברים. ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח התנועה ההיא עד שתקח נפש המזיק ותסלקו מן המציאות. וזה הוא התכלית [הקצה האחרון].

ופעמים תהיה תנועת הנפש קטנה לבקשת עונש המזיק, וזה לקטנות עונו, עד שתנוח התנועה ההיא בצעקות וגזמו עליו וקללו אותו ואף על פי שלא ישמע אותו ולא יהיה במעמד ההוא. וזה הוא מפורסם מפועל בעלי החמה והכעס שהם תנוח נפשם בזה השעור מהחטאים הקלים מאד ואף על פי שיהיה החוטא בלתי יודע בכעסם וגידופיהם בלתי שומע.

ואולי היה עולה במחשבתנו כי תכלית מה שנאסר לנו קללת איש מישראל כשיהיה שומע אותה, למה שישיגהו מן הצער והכאב, אבל קללת חרש אחר שלא ישמע ושלא יכאב בו שלא יהיה חוטא בזה, הנה הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו.

כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד אבל הקפידה בענין המקלל גם כן שהזהירה שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילה לכעוס. עכ"ל.

ובכן, לשיטת הרמב״ם (ספר המצוות, לא תעשה שיז), הוא ענין הלאו: ״לא תקלל חרש״ (ויקרא יט, יד). ומדוע אסרה התורה לקללו, הרי אינו שומע, לא יפגע ולא יקפיד? אבל היא גופא, מדוע יקללו? אלא לשכך זעמו וכעסו. ועל כך הקפידה תורה, שלא לתפעל רגשי כעס –

הרי לנו לאו מדאוריתא.

כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה

ואמרו (שבת קה ע״ב) שכל הכועס כאלו עובד עבודה זרה – ונאמר: מה עובד עבודה זרה במיתה, אף המתפעל כעס במיתה!

שמא תאמרו שהגדשנו את הסאה, לא ולא. דברים כפשוטם. מנא לן? פסוק מפורש הוא –

״וכי יכה איש את עבדו או את אמתו [הכנעניים] בשבט ומת תחת ידו, נקום ינקם [במיתת סיף (רש״י)]. אך אם יום או יומים יעמוד לא יוקם, כי כספו הוא״ (שמות כא, כ-כא).

נשאלת השאלה: הלא אם אחר הכהו, ומת כעבור כמה ימים כתוצאה מהמכות, חיב הלה מיד (רש״י, שם). ואלו האדון פטור, ״כי כספו הוא״. אם כן, יהיה פטור גם אם מת תחת ידו!

וכתב ה״חנוך״ (מצרה נ): ״משרשי מצוה זו, שרצה האל לעקר מתוך אומתו הקדושה רע הלב והאכזריות הגדולה. ועל כן צותה התורה שכל מי שיגבר עליו כעס גדול כל כך שהכה הכאת מות עבדו שהוא בביתו ואין לו מושיע, שיומת העושה זה. אף על פי שהעבד קנין כספו, ואבד את ממונו במותו, אף על פי כן יהרג, אחר שהגביר כעסו על נפשו כל כך. ודין כשר וראוי הוא, ומשפטי ה׳ אמת צדקו יחדו״.

הנה כי כן, מצינו עונש מות על תפעול כעס!

המידות – יסודות המשפיעות על כל צורת האדם

ועוד הקבלה בין הכעס לעבודה זרה, שבשניהם נחשב כעובר על כל התורה כולה. וכן כתב רבנו חיים ויטאל זצ״ל [״שערי קדשה״ ח״א שער ב) שהנפש השכלית פועלת באמצעות המידות, ובכוחן לדרבן אותה או למנוע בעדה מלקים המצוות. ״ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד. ובזה תבין ענין מה שאמרו רבותינו ז״ל (שבת קה ע״ב) כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה ממש, שהיא היותר שקולה ככל תרי״ג המצוות. והבן זה מאד, כי להיותם עקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי״ג המצוות!״

מהרח"ו הוזהר על ידי האריז"ל מאד מן הכעס!

ואמרו (נדרים כב ע״ב) שכל הכועס אפלו שכינה אינה חשובה כנגדו, ובידוע שעוונותיו רבים מזכיותיו. ואליהו הנביא אמר לרב יהודה: לא תכעס, ולא תחטא (ברכות כט ע׳׳ב), שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא (רש״י). שהכועס בשכרות, מסלק בלמים ואין בפניו מעצור.

ואמרו (נדרים כב ע״א): ״כל הכועס, כל מיני גיהנם שולטין בו״. ופרש המאירי: ״שהוא פתח ושורש לכל עברות שבעולם, ונמצא מוכן בסיבתו לכל מיני עונשים!״

מה פירוש? הוא מסוגל לעשות כל דבר ואפילו הנורא ביותר.

זכורני שפעם פורסם בעתונות על נער בן 12 ביפו שהתאבד. הוא רב עם אחיו,  ואמו צידדה באחיו, הוא כעס והחל לצרוח שאם הוא לא יקבל את מושא המריבה הוא יתאבד. האם לא לקחה ברצינות את דבריו, והוא הלך לחדרו וקפץ מן החלון אל מותו. שטות של רגע.

בפ"ת אדם דקר למוות נהג שצפר מתחת לבנין שלו והפריע את מנוחתו. דוגמאות כאלה יש למכביר. ברגע קטן אי שליטה בכעסים יכולה להרוס חיים שלמים. ברור שיש צורך לשלוט בכעס.

ויותר. רבותינו אמרו (פסחים סו ע״ב) שכל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו. שאלו חכם היה, למה יכעס?

הרי חכמינו העידו בנו (קדושין מא ע״א), שהרגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו. כלומר, שמעולם לא הרויח אדם מן הכעס, מלבד בעל לחץ דם נמוך… ואספר ־

שמעתי מראש הישיבה, רבי אברהם יפה׳ן, שחותנו של רבי חיים עוזר, רבי אליהו אליעזר גרודזינסקי, חתנו של רבי ישראל סלאנטער, שהיה דין בוילנה, ספר: כשעסקתי בהלכה, למדתי כלל: להיות מוחזק, זה דבר טוב. ברגע שאתה המוחזק, הרי חזקה שמה שתחת ידך שלך הוא, והבא להוציא ממך עליו הראיה.לימים התקרבתי למוסר, ושמעתי שהכעס היא מדה מגונה. ולא הבנתי: מי כועס?! הרי ממה נפשך: אם אתה המוחזק, אינך צריך לכעוס. ואם אינך המוחזק, מה יועיל לך הכעס…

אחת הצרות הגדולות ביותר במישור הבין אישי הוא הכעס. הכעס הורס משפחות, יחסים בין הורים לילדים, בין בעל לאשה, בין שכן לשכן, ובכלל הוא אחד הכלים ההרסניים ביותר, הגורמים לאדם לפעול שלא על פי פרמטרים הגיוניים, אלא מתוך אימפולס רגעי, שפעמים רבות מותיר אותנו עם טעויות קשות שאיננו יכולים לתקנם.

לפעמים מילה אחת שנאמרה בעידנא דריתחא יש לה השלכות קשות שלא ניתן לתקן אותם לעולם. חרטות וצער לא מועילות.

שייך בכלל לשלוט על כעס? זה הרי גואה מתוכך, ומתפרץ. כיצד ניתן כלל לווסתו?

יש לדעת שהכעס בד"כ נובע מפגיעה שנפגענו. מי שהוא לא עשה את שביקשנו, זלזל בנו, רימה אותנו, נהג בנו שלא כהוגן, ואז זה מתפרץ. נשים לב לדבר מענין.

שני בנ"א יאמרו לך את אותו דבר עוקצני, באותה נימה, באותה צורה. מאחד אנו נפגע עד עומקי נשמתנו, נכעס, נתעצבן, לא נדבר אתו, נתבע התנצלות, ונלך עם מרמור בלב- איך הוא העז לומר לי את זה.

השני כשאמר לנו את אותו הדבר– אנו אולי מעט נפגע, אך נצחק למשמע ההיתול העוקצני.

מה ההבדל?

נבאר במעשה: מעשה באדם שעבר ברחוב ופתאום חטף תפוח על הראש. הוא שמע סגירת תריס מלמעלה, ומיהר לעלות בחמת זעם לקומה הראשונה. הוא דפק בחוזקה ופתחה לו אשה, "את זרקת את התפוח?" שאל בזעם. לא, אמרה. הוא עולה לקומה השניה, פותח לו זקן, אתה כו' לא. עולה לקומה השלישית פותח לו בריון עם מוטת כנפיים של שתי מטר, הר אדם, הוא פונה אליו מגמגם- התפוח נפל מכאן?… כן! השיב הבריון, מה אני יכול לעזור לך? לא, פשוט רצית להחזיר לך אותו…

אדם נפגע כשזה משתלם לו

הראשון- היה סתם חבר, השני היה הבוס בעבודה. מהחבר אתה נפגע מאד. לפעמים אדם נהנה להפגע, זה נותן לו תחושה של מסכן, נרדף, וזה גם מצריך את השני כעת לפייס אותך, אתה הופך להיות חשוב ומבוקש…

אולם השני הוא הבוס. אני יודע שאני לא יכול לעשות הרבה משחקים. אם אני אראה לו פרצוף לימון, זה לא ישתלם לי, לא די שלא אזכה בהתנצלות, אלא הדבר עוד עלול לפגוע במעמדי בעבודה, ואולי אפי' להוביל לסכסוך וליחסים עכורים.

מסקנה: אנו מסוגלים בקלות להתגבר על הכעס, אנו רק צריכים להשתכנע שזה כדאי לנו.

המעשה בזבנית שרתחה וחייכה ללקוח מעשה בגרי"ס שסיפר מעשה שהיה עד לו במקרה בו נכנס לחנות ושמע את המוכרת ברתחה עצומה ובויכוח סוער עם א', ומיד שראתה שהגיע קליינט היא חייכה ברוגע ושאלה- כן- מה אני יכולה לעזור לך?…

כעת ננסה ללמוד עצות כדי להצליח להתגבר

הכעס לא משתלם.

אם נראה אדם שהרגיזו אותו והוא לוקח סכין ודוקר… את עצמו. מה נאמר עליו? שוטה, אדיוט, כסיל, סרוט, זקוק לאשפוז, התבלבל בבקר בכדורים… ועוד פניני לשון.

יש לדעת שבכעס אנו פועלים בהתאם.

הכעס הורג את האדם. אולקוס, בעיות לב, שבץ, סרטן, מתחים חרדות וכו'

כתוב באיוב: קצר ימים ושבע רוגז. הכעס מקצר חיי האדם. היום הדבר מוכח מדעית.

למה אדם כועס? מאן דהוא אמר פעם שכעס הוא עונש שאדם מעניש את עצמו על מחדלים של אחרים…

אמנם ההוא טעה, אך האם זו סיבה להעניש את עצמנו?

אמר שלמה: כעס בחיק כסילים ינוח. מי שדוקר עצמו בשל טעויות של אחרים ללא ספק הוא כסיל

שלש דרכים להתמודדות עם הכעס.

1. אמונה.

כעס הינו תמיד מצב בו אנו מתרגזים בגלל שמישהו עשה לנו דבר מה שלא ע"פ הציפיות.

ביקשת מהבעל שיקנה לך משהו דחוף לצורך הבישולים או העוגה לשבת, הוא חזר – ו"אופס – שכחתי"… עכשיו אני צריכה לצאת, או שהחנויות כבר סגורות, ולא אוכל לסיים את העוגה או האוכל וכו'

ביקשתי מהאשה שתסדר בדחיפות דבר מה בדואר, והיא בדיוק ראתה חצאית במבצע נכנסה למדוד ועד שסיימה הדואר נסגר. הפסדתי 1500 ₪. גבר מצוי כועס. אבל ביקשתי! זו השמלה הכי יקרה שקנית אי פעם… את חסרת אחריות! אי אפשר לסמוך עליך!

איך באמת אפשר לא להתרגז?

פעם ביון העתיקה היה אדם בא ומודיע על בשורה רעה- היו הורגים את המודיע כיום זו נראית לנו התנהגות פרימיטיבית, של אנשי רפי שכל. וכי משום שהלה הודיע לך על הדבר הוא צריך לשלם את המחיר?

מהמבט האמוני, עלינו לדעת ש"אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימה" זהו משפט אטומי, המשנה את כל התפיסה ביחס לנזקים צער והפסד מן הזולת.

מה זה אומר במישור המעשי?

קמת בבוקר יש לך בדיוק 17 דק' שיספיקו לך בדוחק להגיע לעבודה אם הדרך תהיה פנויה הבוס כבר איים עליך שעוד איחור אחד- אתה תוכל לאחר כאוות נפשך… , והנה שכן חסם לך את היציאה מן החניה. אתה צופר, כועס, יוצא וצועק לו מלמטה. ואולי גם מדביק לו כמה פניני לשון. אם הוא לא בא מיד אתה שוקל אולי לעשות לו נזק בלתי הפיך לטרנטה שלו כדי שיבין לפעם הבאה. כשהוא כבר מגיע ואומר לך בנון שלנטיות "כולה הלכתי לחמש דקות…" אתה ממש כבר תופח לעצמך על השכם שאינך מרביץ בו סנוקרת הגונה שתוציא אותו מהשלוה המרגיזה הזו.

נעצים את הסיפור. הגעת לעבודה- הבוס ממתין לך בפתח, אתה בא להתנצל, אולם הוא אפילו לא מעונין לשמוע. הוא מודיע לך שאתה יכול לחזור הביתה. אתה פגוע, 'אבל' אתה מנסה בכל זאת, והוא בשלו עם האצבע לעבר הפתח. אתה יוצא שפוף. מה תגיד בבית, איך תשלם משכנתא, גם כך אתה במינוס.

מה עובר לו בראש? אם אני אתפוס את השכן הזה אני אחנוק אותו. אני אראה לו. אני כבר אזיק לו מבלי שהוא ידע. וכו'

נחזור לחז"ל: "אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימה". עלי נגזר שאפסיד את העבודה. אם לא כן- לא יתכן שמישהו יזיק לי אם זה לא מגיע לי.

אז הוא היה בסדר? לא, בשום אופן לא, והוא עתיד ליתן את הדין, אולם לך הנזק היה אמור להיות בכל אופן.

פעם עמדתי לרכוש דירה. המתווך אמר לנו שהכל כבר מוכן, ונשאר רק לחתום זכרון דברים. כשבאנו לסיים, הוא אמר שהם כבר מכרו את הדירה. התברר לנו שהמתוך הרמאי סידר את הדירה לחבר שלו. בהתחלה מאד התקוממתי ואפי' כעסתי. גם אשתי הייתה מאד שבורה. כשאשה רואה דירה היא כבר בעיני רוחה מתכננת היכן היא תשים את העציץ, איך היא סוגרת את המרפסת, ואיזה וילון היא תשים בסלון… והנה כל התכניות הלכו. וזה אחרי חיפושים של שבועות ארוכים. אולם התעשתתי ואמרתי לעצמי הרי בשמים נגזר דירה פלונית לפלוני, ואם זה לא הסתדר- סימן שהדירה לא שלך. היא רשומה למעלה למישהו אחר. המתווך בודאי לא היה בסדר, אולם מי לי להלין עליו כשהדבר לא נגזר עלי? ואכן תוך תקופה קצרה הודתי לה' שלא קניתי את הדירה ההיא מפני שמצאתי דירה הרבה יותר טובה, במחיר יותר טוב, ובלא דמי תיווך…

בחז"ל נא' שבעקבתא דמשיחא יהיה פני הדור כפני הכלב. מה הפירוש? נא' כמה פירושים וכולם אקטואליים. הים לא קשה להבין זאת כשאתה שומע על תחרויות "הכלב הדומה ביותר לבעליו"…

א. המנהיגים שהם פני הדור יהיו ככלב ההולך לפני המחנה ובעצם מונהג ע"י אדונו.

ב. הכלב כשמכים אותו במקל דרכו לנשוך את המקל בחמת זעם. אם היה בעל דעה, היה נושך את היד האוחזת במקל…

אנו נוהגים כמוהו. נושכים את השכן, ולא תופסים שהוא רק השליח שבישר את הבשורה הרעה.

קשה לעכל וליישם זאת. מדוע?

קשה לנו לוותר לזולת, כי לאדם יש טבע לחפש אשמים. כך הוא יכול להדביק למישהו את המחדל, ואז הוא נרגע. ובפרט כאשר גם לו יש קצת אשמה, הוא מחפש את האשם הגדול. ואזי הוא יוצא נקי.

לדוגמא כאן, הרי אם היית יוצא במרווח זמן יותר ראוי היית מספיק להגיע גם לאחר העיכוב, ובפרט שאתה יודע שחרב הפיטורין מתנופפת מעל לראשך. כשמצאתי אשם אני פטור מלתת דין וחשבון.

אדם שנוסע בכביש ולפתע רכב לפניו בלם פתע ועי"ז הוא "נכנס בו" הרכב ניזוק, הפסד ימי עבודה, משפטים, ביטוח, הפסד כספי ועגמת נפש. הניזוק יוצא ומתחיל לצעוק ולכעוס אדיוט! מי נתן לך רשיון! ומתחיל להרעיף עליו שלל ברכות… הבה נחשוב.

האם כך גם היית מתנהג לו היית נתקע בעמוד? היית יוצא ומתחיל לצעוק עליו מדוע את עומד כאן! מי תקע אותך פה וכו'?

אלא הביאור הוא שהאדם מחפש את מי להאשים מפני שהוא חושב שבגינו כל הצרה הזו. לו הוא לא היה מתנהג כפי שהתנהג לא היתי סובל כעת. זו כפירה גמורה. שהרי אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימה! ולך היה מגיע נזק זה, ובכעסך הינך לבטא חוסר אמונה ותולה את צרתך בפלוני. הכועס הינו חסר אמונה שאינו מבין שכך נגזר עליו משמים ונושך את המקל במקום את המכה…

ועוד, אם אני מכניס את בורא העולם לחשבון אני מוגבל בהאשמת האחר. שהרי אף אחד אינו מאשים את בורא העולם, שהרי ברור לכל שהצור תמים פעלו, ואם הוא עשה לי זה מגיע לי, וא"כ שוב חזרתי שאני צריך להאשים את עצמי, דבר שאיננו אוהבים לעשות אף פעם…

הקב"ה לא נמצא אצלנו בתמונה!

[כפי שסיפר רבי אריה ליב הכהן, בנו של החפץ חיים זצ״ל, שבילדותו היה הדוחק בבית רב. האב הגדול הקדיש עצמו ללמוד התורה. האם הייתה מביאה לחם שבור ופירורים מהאופה, ופ"א הוא סירב לתת לה עוד בהקפה, ובכתה וסיפרה זאת לח"ח כששמע זאת קם ודפק על השולחן ואמר יגער ה' בך השטן, לא יעזור לך, אתה לא תוכל לנתק אותי מן התורה! ומאז המצב הלך והשתפר ב"ה]

סיפור הגר"י גלינסקי [פ' אחרי מות עמ' 237] על אותו העגלון שמת לו הסוס והוא נכנס לבית המדרש ופתח את ההיכל ואמר רבונו של עולם – למה הרגת לי את הסוס?? ממה אתפרנס? והיו כאלה שגיחכו, אך למעשה עגלון זה בעל מדרגה הוא, כיון שהבין שאם מת הסוס – אין לחפש את הסיבות במישור הוטרינרי, אלא במישור הרוחני, והוא ראה את הרבש"ע!

כשאיוב התייסר – הוא פנה בהאשמה לרבש"ע, ולא תלה יסוריו במזל או בכל סיבה טבעית אחרת, ולכן נקרא 'עבדי איוב, ירא אלקים וסר מרע'.

ודאי שמתם לב –  שאין אנו מרגישים בנסיון של ״מהרהר אחר מדותיו של הקב״ה״, וזה לא משום צדקותינו, זה בא לנו מתוך שאיננו מיחסים כל מאורע בחיינו להשי״ת. זה מצב רחוק נורא כזה שה״חזון איש״ באגרתו (ח״א אגרת כג) מגדירו על דורנו שבו ״בני אדם שקועים בבירא עמיקתא של כפירה ומינות״. כאשר רואים את הדברים כסיבות ומסובבים, חיים בעולם של מינות.

באה אלי פעם אשה ליעוץ. היא פרסה בפני את כל הבעיות שלה, היא גרושה כבר עשר שנים ולא מוצאת זיווג, הבת שלה כעת במצב משפחתי גרוע וסכסוך עם הבעל, הבן שלה כעת עם הפרעות קשב וריכוז ואף אלימות, היא לא ישנה בלילות, היא חיה על כדורים. היא אובדת עצות. אמרתי לה הבעיה שלך שאת נושאת את הכל על הכתפיים שלך. ובפרט לאשה שחיה לבד ואמורה להתמודד עם הכל בעצמה. את צריכה להכניס לך לראש שיש מי שמנהל את העולם. אנו עושים רק השתדלות. המלצתי לה לקרוא ספרים שעוסקים בבטחון בה'. זה יקל עליה להבין שאנו לא לבד במערכה.

ב"ב היא עיר שזכתה בתואר העיר עם תוחלת החיים הארוכה ביותר.

מדוע? אנשים רגועים יותר. מדוע? יש אמונה.

2. העצה השניה- בפרשתינו – הוי דן את כל האדם לכף זכות.

שמתם לב לדבר מענין- אנו כמעט ולא כועסים על עצמינו! מדוע?

כי אנו נוטים לדון את עצמנו תמיד לכף זכות. אנו אוהבים את עצמנו, וכידוע אנו נוטים לסנגר על מי שאנו אוהבים.

פ"א אמרו לאמא שלאם קשה לראות את חסרונות בנה. היא התקוממה, אני לא חושבת שזה נכון, אם לבן שלי היו חסרונות אני בטוחה שהייתי רואה אותם… אין הגמל רואה את הדבשת של עצמו…

לכן תמיד אנו מתרצים את עצמנו, מסבירים, מבארים, מנסים שאחרים יבינו את מניענו, שיבינו שבסטואציה שנוצרה לא הייתה לי ברירה, גם התוצאות של מעשינו היו הרסניות.

אמא אחת שוחחה עם חבירתה על ילדיה. יש לה בת ובן שניהם נשואים. איך הם חיים? שואלת השכנה הסקרנית. והאמא ממהרת לנדב אינפורמציה. תראי, הצלחתי חלקית. עם הבן נפלתי. אשתו פדלאה, לא עושה כלום בבית. הוא שוטף, הוא רוחץ את הילדים, הוא עושה כלים, כביסות, מחליף טיטולים, היא לא נוקפת אצבע העצלנית הזאת.  אולם ב"ה עם הבת שלי ממש הצלחתי. יש לה בעל מיוחד מאד, היא ממש כמו מלכה בבית. הוא שוטף, הוא מחליף טיטולים, עושה כלים, כביסות, הכל!!!….

אנו רואים רק את מעלותינו, ולא רואים את חסרוננו.

אצל הזולת- זה בד"כ הפוך. אנו נוטים לחפש חסרונות, ולפעמים אפילו מפרשים מעשים תמימים שלו כמעשים בעלי כוונות זדון.

הדבר בא לידי ביטוי בהלכה מעניינת. כשאדם נפטר ל"ע נהוג להספידו. ישנה אזהרה בהלכה שלא להספידו בהגזמה ולשבחו בדברים שלא היו בו. לא נאמר שהוא היה בעל חסד, אם הוא מעולם לא עזר לאיש. לא נשבחו שהיה נדיב כשידוע שהיה קמצן. הדבר יהווה כתב תביעה כנגדו בשמים. אולם מובא להלכה שניתן להוסיף קצת בשבחו. נשאלת השאלה- לשקר קצת מותר? אלא התשובה שכותבים המפרשים שהאדם תמיד תופס את זולתו פחות ממה שהוא באמת, ואם תוסיף קצת- תתאר אותו נכונה…

התורה מצווה את האדם בצדק תשפוט עמיתך. דון אותו לכף זכות. תאהב את רעך כמוך. על עצמך את מוצא לא רק כף זכות, אלא מצקת ואפילו סיר שלם של זכות. תחפש קצת גם אצל זולתך.

קבעת עם חבר בשעה מסוימת. הוא מאחר כבר בעשרים דקות. אתה מתחיל להתעצבן. לפחות היה אומר לי שהוא מאחר, הייתי מתעכב כמה דקות בבית ואוכל צהרים. הוא תמיד חסר אחריות כזה. זה נובע מכך שהוא מזלזל באחרים. מה הוא חושב שהזמן שלי הוא בחינם? ולאט לאט אנו כבר מתכננים מה אנו נאמר לו כשיגיע.

תנסה לדון אותו לכף זכות. אולי היה פקק בדרך? ומדוע הוא לא התקשר? מדוע הוא כעת לא עונה? אולי נגמרה לו הסוללה?

אדם שמתבונן על הזולת תמיד באור חיובי, יתעצבן פחות. והוא עצמו הופך להיות אדם חיובי יותר. מי שדן את כולם לכף חובה הוא חי בחברה רעה מאד. כולם שם רמאים, שקרנים, תחמנים, בעלי מידות רעות. חברה רעה משפיעה. אולם מי שדן לכף זכות משתדל תמיד לראות את החיובי שבכל אדם. הוא חי בחברה נפלאה.אחד האנשים המופלאים ביותר במידה זו היה ר' לוי יצחק מברדיטשב. הוא היה דן גם את הרשע הגדול לכף זכות.  העגלון שהיה מנקה את גלגלי העגלה תוך כדי תפילה. הרשע שאכל בט' באב.

פ"א אמרו לי תסלח לי

לדון את הרשע הזה לכף זכות? אני מכירה אותו לא מהיום… זה תמימות….

זה כמו אדם שירקו עליו והוא יגיד זה גשם…

התשובה: חז"ל אומרים אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. מדוע לא אמרו עד שתהיה במקומו– פי' עד שתעמוד באותה סיטואציה ותתגבר?

כיום כל פסיכולוג מתחיל יודע שאין לשפוט מעשה עכשוי של האדם על פי פרמטרים עכשויים. הפסיכולוג יבצע פסיכואנליזה וינסה לחפש בהיסטוריה שלך מה הם המניעים להתנהגותך העכשוית. כשאנו אומרים אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו פירושו אינך יודע מה עבר עליו בקטנותו. באיזה חברה הוא גדל, כיצד הוריו התנהגו כלפיו, מה המסלול אותו הוא עבר. יתכן מאד שאם היית עובר את אותו המסלול היית גם אתה מתנהג בהתאם.

עפ"ז לא ניתן לדון בדעתינו גם עברין. שהרי בחברה שהוא גדל, ובמה שעבר עליו, טבעי שיצא כזה, ואולי אפילו הוא יחסית בסדר לעומת נקודת ההתחלה השלילית בה הוא פתח.

וזהו "עד שתגיע למקומו". עד שתעבור את מסלול חייו ותגיע לסיטואציה בה לדעתך הוא כשל, ותעמוד בה. דבר זה לא יתכן לעולם. ולכן אל תדין את חבירך כל עיקר.

אנו נוטים לרחם על מסכנים. לא לכעוס עליהם. תחשוב על מצבו, ותזדהה איתו. אל תכעס עליו.

זה אומר שגם אם הוא איחר, וזה היה באשמתו, יתכן שהוא לא אשם, אולי בבית שהוא גדל היו חיים "מעל הזמן", וכך הוא חונך. לא הייתה לו כוונה רעה.

אדם שחי כך, רוב הכעסים בבית נעלמים. הוא מנסה לדון לכף זכות את אשתו על כל מחדל שבעבר היה מתפרץ וכועס.

אם אני אף פעם לא אכעס דברים לא יזוזו בבית, בעבודה, עם הילדים!

תשובה: כעס הפנים ולא כעס הלב.

3. עצה שלישית- פרופורציות נכונות.

האשה שקוננה על כיסוי זכוכית של מנורה אשה שבאה לבקש כיסוי זכוכית לנברשת שנשברה, וכשדווח לה שאין להשיג עוד, היא נלחצה, וקוננה מה תעשה כעת… א"ל המוכרת יש דברים יותר קשים בחיים… צריך קצת פרופורציות… זו בסה"כ מנורה של 100 ₪. הקונה מיד התעשתה ואמרה לה כמה את צודקת. לפני ארבעה חודשים שכלתי את בעלי. הוא חטף התקף לב על ההגה, ולמזלי הוא נסע במהירות נמוכה הרכב האיט לצד הדרך, ולמד"א נותר לקבוע את מותו. הוא היה בן 42 בלבד!

רוב המריבות שלנו בבית ובכלל נובעות מחוסר פרופורציות. אנו נוטים להעצים את הפגיעה בנו, ולהגדיל בכך את האשמה של זולתנו, כשלפעמים אנו מגזימים בפגיעה ואף בתגובה.

יש צרות יותר גדולות בחיים.

רוב המריבות והכעסים בבית נובעים מחוסר פרופוציות. על דבר קטנים.

החסיד והמכתב לרבו. חסיד א' כתב מכתב לרבו ובו פירט את צרותיו ומצוקתיו הכלכליות והדיוריות זה היה תוכן המענה:

"קראתי מכתבך, ולא הבנתי מלה וחצי מלה.מבין השורות הבנתי, כי יש לך אשה הידעת כי יש המוכנים לשלם כל אשר להם עבור מציאת בן זוג? והנה זיכה אותך הקב"ה בזיווג מן המיטב ואתה מתלונן?

שנית. המשכתי ונוכחתי לקרוא כי יש לך ילדים, ולא אחד ולא שניים אלא בית מבורך בבנים ובנות. שומו שמים. וכי אינך יודע שיש הבוקעים רקיעים עבור שיהיה להם ילד אחד, ואתה מתהלך לך בין ברכת ה' ורוטן?  אתמהה.

שלישית, ממשיך אתה לספר כי נתברכת בקורת גג. יש לך מחסה ממטר, ומסתור מן החמה, בה בשעה שאלפים אחרים נודדים ואין להם היכן להניח ראשם.

ובכן, יהודי יקר, הרי נתברכת בכל טוב ומיטב, מלא אתה וגדוש בברכת ה', איככה תשא ראש לבקש עוד? אלא מאי? דוחק הפרנסה? צפיפות הבית ב"ה?  הכר בחסדי הבורא שגמל עמך עד הנה, רק לאחר מכן קווה לחסדים נוספים.

סיבה נוספת לכעס- הגאוה. אדם כועס כשמשהו לא מסתדר כיצד שהוא רצה או חשב. הדבר מצוי עם אשתו בבית או עם הילדים. התרתחות כשאינם מצייתים לנו.

התדבק במידותיו. מה הוא ארך אפיים כו' ניסינו לחשוב פעם כמה הקב"ה מאריך אפו עמנו ואינו גובה מאתנו על שאנו ממרים את פיו, לו ה' היה מקפיד וכועס עלינו כמו שאנו כועסים על זולתינו כשהם ממרים את פינו ממזמן לא היה האדם חי… ״לא תקלל חרש״ [ב]

כשהגאון רבי ישראל מסלאנט זצ״ל ישב בברלין, דבק בו הגאון רבי נפתלי אקרמן זצ״ל, מתלמידי ה״ערוך לנר״ ולימים רבה של ליבק. פעם בקרו באכסניתו. ומצאו נרגש ונסער. שאלו מה ארע, וספר שזה עתה בקרוהו שני יהודים מקובנה שם יסד רבי ישראל את בית מדרשו שגדל את גדולי תנועת המוסר שהאירו לדורם ולדורות. רבי ישראל קבע את סדרי בית המדרש, ועתה ־ בהעדרו, ובלחץ מתנגדי התנועה – עומדים להכניס שנויים בסדרי המקום. שמע רבי נפתלי והתקומם: ״ובכן, מה אפשר לעשות?!״

״לכך איני דואג״, השיבו רבי ישראל, ״אשלח מברק לתלמידי, ואורה על מה יתעקשו ולמה יסכימו, והכל יבוא על מקומו בשלום!״

תמה רבי נפתלי: ״אם כך, על מה ההתרגשות?!״ ענה רבי ישראל: ״ההתרגשות, משום שבספרו זאת כעסתי! כזו צרות אופק וקטנות מוחין! האינם מבינים שתנועת המוסר, מלבד שהיא נחוצה כשלעצמה, היא צו השעה והצלת הדור?!״ חשכו עיני רבי נפתלי: ״ואמרתם זאת לאורחים?!״ עוד יפיצו מה אמר רבי ישראל בגנות מתנגדי התנועה, והתבערה תתעצם!

״חלילה!״ ענה רבי ישראל. ״הם לא הרגישו במאומה, להם לא אמרתי דבר!״ נרגע רבי נפתלי: ״אם כן, על מה ההתרגשות״, שאל. טוב עשו שספרו, והמברק יישלח, והכל יבוא על מקומו בשלום, כמובטח. אם כן, מדוע נסער כל כך?! ״האינך מבין״, תמה רבי ישראל, ״הלא חז״ל אמרו שכל הכועס כאלו עובד עבודה זרה – ואני כעסתי!״ אלו היה נכשל בשוגג בעבודה זרה, האם לא היה נחרד ונסער?! ובאמת, היה זה רגש שדוכא מיד, הבטחה של כעס בלי שום תוצאה שלילית. אבל גם קללת חרש היא כזו, ונאסרה בלאו מן התורה! ומדוע? משום שאם חדור האדם בהכרה מוחשית שהקדוש ברוך הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים, וכל העושה מצוה יצליחנו שכרו והעובר עברה יכריתנו ענשו, מה מקום .יש לכעס. לכן, כתב ה״תניא״ (״אגרת הקדש״, כה), כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה. שסבור שיש כח בעולם שמרע או מיטיב. מלבד הקדוש ברוך הוא. ונמצא, שהכעס חמור כשלעצמו, ולא רק משום תוצאותיו ההרסניות!

*

גזל מקטרג בראש!

 [ אוצרות התורה עמ' רכט]

״לא תגנבו״ (יט, יא)

הגאון ר׳ אברהם אדלר זצ״ל בספרו ״פרחי שושנה״ (עמוד פח) כותב שמעתי דברי התעוררות מפי כבוד מרן ה״חפץ חיים״ זצוק״ל, עד כמה החמירה תורה על שמירת ממונם של ישראל, ועד כמה אין המון העם מרגיש בדבר.

הנה, כאשר ימצא איש מבני ישראל נושא אשה נכרית, כל העם יתרחק ממנו ודומה בעיניהם כנכרי שהוא נבדל מכלל ישראל. ואילו מי שנוטל ממון מחברו ואינו משלם בזמן שיש לו, אדם כזה, לכל היותר ירננו אחריו במסתרים. אבל בגלוי, אם רק עשיר הוא ותקיף, יכבדוהו וירוממוהו וגם יעלוהו לתורה לעליות מכובדות.

ואילו תורתנו הקדושה מורה לנו, שהגונב ממון מחברו ואין לו לשלם, בית דין מוכרים אותו לעבד למשך שש שנים. במשך זמן עבודתו, רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה בנים עבדים כנענים, (ואם במוכר עצמו ישנה מחלוקת אם רבו מוסר לו שפחה כנענית, הרי במוכרוהו בי״ד לכל הדעות רבו מוסר לו שפחה כנענית, כמובן, בתנאי שיש לו אשה עבריה וילדים), וכל זה כדי לספק תשלום דמי הגניבה לנגנב.

הרי שלפי התורה, מוטב לו לאדם שיחיה עם שפחה כנענית במשך שש שנים רצופות ויוליד ממנה עבדים, ובלבד שלא ישאר בידו ממון חברו שלא כדין!

עוד אנו מוצאים אחר התבוננות, שהנושא שפחה כנענית עובר בלאו של ״לא תהיה קדשה בבנות ישראל״, ועל גניבה עובר ג״כ בלאו ד״לא תגנבו״, והתירה התורה לאו ד״לא תהיה קדשה״ רק כדי לתקן הלאו ד״לא תגנובו״, משום שהדבר נוגע לממון של אחרים. מכאן נלמד כמה יש לו לאדם להזהר בממון חברו ולדקדק בענין כחוט השערה.

גזל מקטרג בראש כולם

עוד כתב בספרו ביאור ששמע מפי ה״חפץ חיים״ זצ״ל: אמרו חז״ל לא נחתם גזר דינם [־של דור המבול] אלא על הגזל (מובא ברש״י פרשת נח, סנהדרין קה). לכאורה קשה הלא דור המבול עברו על עבירות חמורות, כעבודה זרה ועריות שהן חמורות יותר מגזל, ומפני מה נחתם גזר דינם דווקא על הגזל?

ותירץ על פי מאמרם ז״ל ״סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם – גזל״ וצריך טעם, מדוע דווקא גזל? אלא דאיתא במסכת אבות ״העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד והעושה עבירה אחת קונה לו קטגור אחד״. והמלאך שנברא מהמצוה או מהעבירה – נברא ג״כ באותו מצב ותכונה בו נעשתה הפעולה שממנה הוא נברא. כגון מצוה שנעשתה בזריזות נברא על ידה מלאך זריז, ומצוה שנעשתה בעצלתים נברא על ידה מלאך עצל, וכן בכל המצבים.

והנה פעולת הגזל בדרך כלל נעשית בחוצפה ובעזות לאור היום ללא חת ומורא, ע״כ הקטרוג הנברא מן הגזל אף הוא חצוף ועז פנים,*ואפשר א״כ שבסאה מלאה עוונות אף שיש בה קטרוגים מקטרוגים שונים, בכל זאת אין אחד מהם קופץ בראש כדי לקטרג מפני שלא נבראו במדת החוצפה, ורק המלאך החצוף שנברא מן הגזל הוא הקופץ בראש. וכן היה גם בדור המבול שהגזל קטרג בראש כולם ועליו נחתם גזר דינם.

שערי גן עדן נעולים בעוון שבע פרוטות…

סיפר הגה״צ ר׳ שלום שבדרון זצ״ל: בישיבתו של ר׳ חיים מואלוז׳ין היה בחור שנפטר בעודו בבחרותו, ובחור חשוב היה כפי שנראה מהמשך הסיפור המבהיל. והרי ידוע, כי בישיבת ואלוז׳ין היה נשמע קול התורה עשרים וארבע שעות ביממה. ר׳ חיים היה נוהג כמה פעמים בכל לילה להכנס לישיבה כדי לראות מה נשמע בתוכה, וכיצד הבחורים לומדים והנה באחד הלילות באמצע ה״שבעה״ לפטירתו של אותו בחור, לאחר חצות בא ר׳ חיים כמנהגו לישיבה, ובפרוזדור הישיבה הוא רואה לנגד עיניו את הבחור הנ״ל!

עצר ר׳ חיים לידו ושאלו: מה מעשיך פה? השיב לו הבחור ירדתי לכאן כדי לבקש מראש הישיבה דבר לטובתי, ומהו הדבר? שאלו ר׳ חיים, והבחור ענה, כי כאשר באתי לעולם העליון נפתחו לי כל השערים, מלאכים הלכו לקראתי והכריזו לפני ״בוא צדיק וינוח על משכבו״, בכל מקום קיבלו אותי יפה, אך כשהגעתי לשערי גן עדן עמד מלאך ולא נתן לי להכנס, מה מעכב? ״עוון גזילה בידך׳!…

איזה עוון גזילה? הנה כי כן, פעם אחת הייתי בדרכי לנסוע מהישיבה לביתי, ואחד מחברי ליווה אותי לתחנת הרכבת, כשהגענו לתחנה נזכרתי כי נשארתי חייב לבעלת האכסניה שלי סכום פעוט של שבעה גראשען, תחבתי ידי לכיסי והוצאתי סכום המטבעות ונתתי לחברי כדי שישיבם לבעלת האכנסיה, אך קרה, שחבירי הטוב שכח מהענין, כיון שהיה סכום פעוט נעלם ממנו הדבר. ומובן שנשארתי בעל חוב של הפרוטות הללו לבעלת האכסניה, ודין פרוטה כדין מאה׳

מבהיל, בעבור חוב של כמה פרוטות לא נתן המלאך לבחור להכנס לגן עדן, כי ״עוון גזילה בידו״, הוא נשאר חייב שבעה גראשען! ולא הועילה לו כל טענתו כי שלח את חבירו להשיבם ואיננו אשם. אמנם כיון שאין זה באשמתו, פסקו בפמליא של מעלה, שתנתן לו אפשרות לרדת לעולם התחתון ולתקן את הדבר, ואשר על כן הוא בא כעת ומבקש לעשות עבורו התיקון.

שאלו ר׳ חיים, מי היא האשה הזו, והיכן מקומה, והבטיח לו שיתקן ויסדר הענין, באמת לו לך בשלום ותנוח בשלום וכר ונעלם אותו בחור.

הרי, שבשביל חוב של שבעה גראשען שלא הוחזרו לבעליהם שלא באשמתו, על אף שהיה צדיק גמור, שנפתחו בפניו כל שערי גן עדן, וקיבלו אותו בקריאה של ״יבוא צדיק וינוח על משכבו״ בכל זאת חוב פעוט זה שנשאר חייב, לא איפשר לו להכנס לגן עדן עד שיתקן! וכל בעל נפש יזדעזע ויקח מוסר השכל ודעת!

(מעשה זה, אמר ר׳ שלום: שמעתי מר׳ אליהו לאפיאן ששמע זאת מר׳ הירש ור׳ הירש מרי שמחה זיסל ששמע מר׳ ישראל מסלנט ששמע מרבו ר׳ זונדל ור׳ זונדל שמע כן מפי ר׳ חיים מולוז׳ין זצ״ל איש מפי איש)

שידוך על פי חלום, גלגול, ותקון

בעיר הקודש צפת גר יהודי עשיר גדול, למדן וירא שמים, בעל צדקה וחסד, אשר ביתו פתוח לרווחה לכל עני וידו פשוטה לכל נצרך. בת יחידה מאין כמוה היתה לעשיר. "בכל" היה שמה, וכשמה כן היא, לא היתה מעלה טובה שלא נתברכה בה הנערה, שהיתה משוש הוריה וחביבת כל מכריה.

כשהגיעה עת דודים הציעו לה שידוכים רבים, כולם בני עשירים ונכבדים בחורים יפי תואר, למדנים ומשכילים, אך היא דחתה את כולם. בכל אחד מצאה פסול או פגם בלתי נראה. הוריה המודאגים דברו על ליבה, אולם היא לא השתכנעה ולא רצתה באף אחד מהם. בחורים כארזים יצאו מלפניה בבושת פנים, עד שלבסוף נפל פחדה על כל הצעירים והם התרחקו ממנה ולא רצו עוד לשמוע על הנערה המוזרה. הבת נשארה בבית אביה, והיא עדין בבדידותה. השנים חלפו ועיני האב רואות וכלות.

לילה אחד חלמה הנערה חלום מוזר. הסבא שלה ע"ה הופיע לנגדה ואמר לה: "דעי לך בתי, שכל השידוכים לא מצאו חן בעיניך, משום שאין הם מיועדים לך. בן זוגך האמיתי הוא הבחור העני, העובד באטליז שבעיר".

בבהלה התעוררה הנערה, ולא ידעה את נפשה מרוב פחד. שעה ארוכה עברה עד שנרגעה ונרדמה שוב. לפנות בוקר חלמה שוב את החלום המוזר, ומשהתעוררה זרחה כבר השמש. מחשבות מבולבלות התרוצצו במוחה. לאיש לא גלתה את החלום והתעודדה במחשבה, שחלומות שוא ידברון.

חלפו מספר שבועות, לילה אחד חזר החלום ונשנה. הפעם דבר אליה סבה ביתר תוקף ולפני שהסתלק אחז בידה בחזקה ואמר לה: "אם לא תעשי כדברי ולא תנשאי לאותו בחור, רע ומר יהיה סופך!" צעקת פחד פרצה מגרונה והיא התעוררה בבהלה. כשהסתכלה על ידה, ראתה את הסימן, שהותירה אחיזתו של סבה. אין זה חלום שוא, אות משמים הוא, חשבה והחליטה לעשות את רצון הסב.

עד לאותו יום אף לא ידעה כיצד נראה אותו בחור. לעיתים קרובות בא אל ביתם והביא להם בשר, אבל היא מעולם לא שמה לב אליו. מאותו יום החלה לעקוב אחריו בסקרנות, ומה מאוד הזדעזעה כשראתה שהוא נער עזוב ועלוב, פצעיו על ראשו ואבעבועות פורחות על פניו. נער בן בלי שם היה. יתום שהתגלגל בין בתי נדיבים כל ימיו. מאותו יום שלחה לו משחות לרפא את פצעיו, ובגדים נקיים מתאימים למידתו, והנער הפך בעיניה לבחור נאה ויאה.

הצעת השידוך קורמת עור וגידים

באחד הימים פנתה אל אביה ואמרה לו: "אבי יקירי רוצה אני להתארס לאיש".

"מי הוא המאושר?" שאל האב בשמחה.

"הנער המשרת באטליז", ענתה בענוה.

האב לא האמין למשמע אזניו. "האם את מהתלת בי, בתי יקירתי? האם בו בחרת מכל הבחורים העשירים והמיוחסים שהציעו לך?" האב לא ידע את נפשו מרוב צער.

"גזירה היא מן השמים ואין לשנותה", דברה בתוקף.

"לא! לא תעשי זאת לעולם!" עמד האב על דעתו. "בביתי תשארי, עד שילבינו שערותיך! רוח שטות נכנסה בך, ילדתי היקרה, חשבי היטב ותראי שאין זה שידוך המתקבל על הדעת!"

הבת לא ענתה והוסיפה לשבת בבית, כשהיא מסרבת לראות ולשמוע על בחורים אחרים.

מאותו יום בא אליה הסב בחלום בכל לילה והציק לה שתעשה את דבריו. חלפו הימים והנערה לא ידעה כיצד להחלץ מן המיצר, עד שגמרה אומר להתקדש לבחור בצינעה כשאיש לא יבחין בהם. בסתר נתוועדה עם הבחור והוא עשה כדבריה, וקידש אותה באין רואים. לאחר מכן נשאה את עיניה למרום ואמרה: "השמים מעל והארץ מתחת עדים, שעשיתי את שלי והקדוש ברוך הוא יעשה את שלו". היא ביקשה מן הבחור לשמור את הדבר בסוד, והוא נפרדו לדרכם.

עברו ימים, והנערה הלכה ושקעה בעצב גדול. מרה שחורה ירדה עליה והיא רזתה ונחלשה מיום ליום. כמעט ולא אכלה דבר, לא הקפידה על לבושה ועל מראיה, ימיה עברה עליה בשכיבה על מיטתה ובנעיצת עינים במקום בלתי נראה. הוריה ראו אותה הולכת ודועכת לעיניהם, ולא ידעו להשית עצות בנפשם.

כשגברה עליה מחלתה, אמרה האשה לבעלה: "עלינו להציל את בתנו היחידה. הנה לא מזמן הגיע לעירנו האר"י הקדוש, מפורסם הוא כמקובל ועושה נפלאות, הבה נלך אליו ונשאל לעצתו".

בתקוה לישועת השם הלך האיש לבית המדרש. משפתח את הדלת, פנה אליו האר"י הקדוש ושאל: "הרוצה אתה שבתך תחיה?"

"כן" – ענה האב בקול בוכים.

"אם כן עליך לכתוב מיד 'תנאים' עם מי שאומר לך".

"מי הבחור?" שאל האב בתקוה שזהו אחד מתלמידי האר"י.

"הנער העובד באטליז הבשר הוא חתנה המיועד של בתך", אמר הרב.

צמרמורת חלפה בגופו של האב, ולא יכול היה לפתוח את פיו. הוסיף האר"י ואמר: "גזירה היא מן השמים, חתנה של בתך הוא, ואם רצונך שתחיה עליך למהר ולהשיאה לבחור זה".

מקבל גזירת האריז"ל

בפיק ברכיים שב האיש לביתו וספר לאשתו את דברי הרב. אמרה האשה בעצב: "אם גזירה היא מן השמים אסור לנו לעכב, הבה נעשה זאת".

עוד באותו יום קרא העשיר לבחור, ובביתו של האר"י הקדוש נכתבו ה"תנאים" כדת וכדין. גם נדוניה גדולה, בסך עשרת אלפים דינרי זהב הבטיח האב לתת לחתן, סכום שהיה שמור עמו עבור חתנו של ביתו היחידה. לאחר ששתו לחיים וכל אחד חזר לביתו, הוטב מצבה של החולה עד מאוד. לא עבר זמן רב ולהפתעת כולם – הבריאה לגמרי.

ביום המיועד נערכה חתונת בת העשיר עם הבחור העני. האר"י הקדוש סידר את הקדושין והשתתף בשמחתם. בשנה השניה לנשואיהם הרתה האשה. כל ימי הריונה שרתה השמחה בביתם, גם ההורים הזקנים שמחו מאוד וקוו לראות סוף סוף נחת מנכדם העתיד להולד. אולם לא כן היה, וכשמלאו ימיה ללדת הפכה השמחה לאבל ויגון. חבלי הלידה קשים היו עד מנשוא. שלושה ימים התענתה האשה, ולבסוף נפטרה ביסורים קשים, כשהרופאים לא מצליחים להציל את פרי בטנה.

לא היה איש מאנשי צפת שלא בכה בלוויה. נכבדי העיר ספדו לה וקברו אותה בכבוד גדול. בלב נשבר ישבו ההורים והבעל "שבעה", הבעל אמר "קדיש" בבכי קורע לב, עתה הוא נותר יתום בפעם השניה. הוא הבין היטב, שהורי אשתו מביטים עליו בעין רעה, כאילו בשלו כל הרעה שבאה לבתם היחידה. אין ספק שהם רוצים להפטר ממנו במהירות ולא לראותו עוד לעולם.

אכן ליבו לא הטעהו, וכשעברו ימי "השבעה" הודיעו לו שעליו לעזוב את הבית. אפילו לתום השלושים לא חיכו.

בצר לו, נאלץ להזמין את חותנו לדין תורה אצל ה"בית יוסף". שמע הרב את טענותיהם ואמר: "על פי דין תורה יורש הבעל את אשתו, אבל מה אעשה בתקנת חכמים שאמרו: 'אין הבעל יורש את אשתו אלא אם כן ישב אתה לפחות שלש שנים'תשכ.

בלב נשבר יצא מבית דינו של ה"בית יוסף" והלך אל האר"י הקדוש. כשסיפר לו מה אמר רבי יוסף קארו, הרגיע אותו האר"י והבטיח לעשות למענו כל מה שביכולתו לעשות. משיצא האיש שלח לקרוא את חותנו של האיש. כשבא העשיר בראש מורכן ובלב דואב, בקש ממנו לשבת ולהקשיב לספור שיספר לו.

האריז"ל מבאר את המהלכים

מעשה בשני שותפים – פתח האר"י הקדוש וסיפר – שנשאו ונתנו באמונה שנים רבות. נאמנים היו איש לרעהו, האחד נסע ליריד אחד, והשני – ליריד אחר, שם קנו ומכרו, ואת כל הרווח חלקו ביניהם שוה בשוה.

לימים הרויח אחד מהם ממון רב, עשרת אלפים דינרי זהב. כשחזר לביתו, לא התגבר על יצרו והעלים משותפו את הכסף אשר זכה בו, ובקש ממנו להפסיק את השותפות.

מאותו יום התהפך מזלו של השותף המרומה, לא עבר זמן רב והוא הפסיד את כל רכושו ויצא נקי מנכסיו. לעומתו הלך הגוזל והתעשר מאוד. השותף השני הגיע עד פת לחם ונזקק לחסדם של הבריות.

פעם, היה זה בערב חג, בא אל שותפו לשעבר ובקש ממנו נדבה. העשיר, לא רק שסרב להושיט לו עזרה, כי אם גרש אותו בחרפה מעל פניו. בבושת פנים יצא העני מבית העשיר וליבו לא מלאו לשוב אל ביתו הדל בידיים ריקות. הלך המסכן לבית המדרש, פתח את ארון הקודש ועמד ובכה. דמעותיו זלגו כמים, ומרוב בכי וצער יצאה נשמתו.

מותו של האיש הרעיש את כל העולמות. לא די לגזלן, שמעל בחברו וגזלו, אלא שלא רחם עליו. בייש אותו וגרם למותו, רשע זה אינו מבני בניו של אברהם יצחק ויעקב, פסקו. מיד הוציאו עליו גזר דין מות. לא די בזאת, אלא שפסקו, שירד לגיהנום כדין פושעי ישראל. עוד באותו יום אחז השבץ את העשיר הגזלן, ושני השותפים לשעבר הובאו לקבר ישראל ביום אחד.

לקראת נשמתו של הגוזל יצאו אבותיו ואבות אבותיו, שהיו מגדולי עולם ובאו לקבל את פניה. כששמעו את פסק הדין הקשה שהוציאו על נשמת אחד מבני בניהם, הזדעזעו ושאלו: "מפני מה נגזר על נשמה זו עונש נורא כל כך?" סיפרו להם במרום מה עשה האיש, והם מהרו להשתטח לפני כסא הכבוד ולבקש עליו רחמים. נענו להם מלאכי הרחמים. יצאה בת קול והכריזה: "מכיון שהוציאו פסק דין על החוטא שלא בפניו ולא היתה באפשרותו ללמד זכות על עצמו, לפיכך צריכים לדון את דינו פעם נוספת ולשמוע גם את טענותיו של הנידון.

ישב בית דין שני ובדק את כל מעשי האיש מיום הוולדו ועד רגע פטירתו, ומצאו שכל ימיו היה איש כשר, נאמן לאלוקים ואדם ורק פעם אחת חטא, היה זה, כשהשטן הערים עליו והכשילו והביאו לגזול את ממון חברו. אחרי משא ומתן שינו את פסק הדין לטובתו ופסקו: "הגזלן חייב להחזיר את הגזלה לבעליה, על כן על שתי הנשמות להתגלגל שוב לעולם התחתון כדי לתקן את המעוות. הגוזל יוולד אצל גביר כבת יחידה כלילת מעלות, והנגזל ירד לעולם השקר כנער להורים עניים. נער בור ועם הארץ שיעבוד כל ימיו כמשרת. ביום אשר שני אלה יזדווגו תקבל נשמת הגוזל את תקונה".

אכן שני השותפים נולדו שוב בעיר אחת, ומכיון שמטבע הדברים אין בת גביר נאה נשאת לבחור עני וחסר כל, בא סבה של הנערה בחלום ודרש ממנה להנשא לאותו בחור עלוב.

הלכה הבת ונתקדשה לו כדת וכדין לעיני שמים וארץ ששמשו כעדים. ראו בשמים ועדיין לא אמרו די, שבזה עדיין לא הוחזרה הגזילה לבעליה.

באותו זמן בא אלי הזקן, סבה של הנערה, ספר לי את המעשה ובקשני שאתערב בדבר כדי שהשניים יתחתנו בגלוי. כשבאת אלי בקשתי ממך שתארס אותה עם הבחור העני. מכאן והלאה איני צריך לספר לך מה היה. יודע אתה הכל כמוני.

דע לך ר' יהודי, שהכל בידי שמים. ואותם עשרת אלפים דינרי זהב של הנדוניא הם אינם אלא אותה גזלה שהגזלן חייב להחזיר לנגזל, ואילו היית רואה את בתך איך היא יושבת למעלה בשמים ומחכה לאותה שעה שהוא יקבל את חלקו לא היית מעכב את הממון בידך אף רגע. רחם איפוא על בתך ותן לחתנך את כספו, שלו הוא, אז תבוא נשמת בתך, שהיא נשמת הגוזֵל – על תיקונה.

קיבל הגביר את דברי האר"י הקדוש, וכשחזר לביתו קרא לחתנו, נתן לו את הנדוניא שהבטיח לו, ובקשו להשאר בביתו. מאז התקרבו שניהם לאר"י הקדוש ולא עשו דבר בלעדיו.

לימים השיא הגביר את הבחור לנערה יתומה בת אחותו שאמה מתה עליה, אותה נערה גדלה בביתו והוא אמצה לו לבת. בעצת האר"י הקדוש עשה זאת למען הקים בנים על שם בתו הנפטרת ולא ימחה שמה מישראל. [משנת החלומות, משערי ירושלים]

מהו שם ״אבודרהם״

אחד מהראשונים זיע״א נקרא רבי דוד אבודרהם זצ״ל, למה נקרא שמו ׳אבודרהם׳?

מספרים כי רבי דוד היה מתפרנס מיגיע כפיו והיתה לו חנות רוכלים, וכל אדם שבא לקנות ממנו במידה קטנה היה מוסיף לו על המשקל, כדי שלא יונחו חלילה, ולא זו בלבד אלא גם אם קנו ממנו במידה גדולה, היה מודד במידה קטנה, דרהם אחר דרהם, ובכל דרהם (יחידת משקל) היה מוסיף מעט על המשקל׳

ולא זו בלבד אלא, פעם אחת בא אליו נכרי לקנות ממנו דבר מסוים במשקל גדול, מדד לו רבי דוד דרהם דרהם, ובכל דרהם הוסיף מעט, והלך הנכרי לדרכו רבי דוד הסתפק האם מנה את כל הדרהמים, או חיסר אחד מהם? ובאמת אף אם חסר, הרי התוספת שהוסיף על כל דרהם ודרהם עלה ליותר מדרהם. אך לא נחה דעתו. נטל בידו דרהם ועוד מעט, נטש את חנותו והחל רץ אחר הנכרי עד שהישיגו. שאלו הנכרי מה העניין כי דלקת אחרי?

חוששני שמא החסרתי דרהם אחד, והנני להשלימו, אמר רבי דוד. התפעל הנכרי ממעשיו, ואמר: ״ברוך האל אשר בחר בכם ונתן לכם תורת אמת והדרכות יושר!״ הלך ונתגייר.

וקראו את שמו של רבי דוד – לא על שם תורתו, שהיה אחד מגדולי רבותינו הראשונים, ולא על שם צדקתו וקדושתו, אלא ״אבו-דרהם״, על ישרותו המופלגת במשא ומתן ביושר ובנאמנות!…

גניבה – מעשה שטות

מרן הגר״ח מבריסק זצ״ל היה אומר שהגנבים מלבד מה שהם רשעים הם גם שוטים, שהרי מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, וא״כ אם נגזר עליהם שיהיה להם כך וכך כסף, הרי דיכול לבא אליהם זה גם בהיתר ולמה להם להסתכן ולהרויח את הכסף באיסור.

וביסוד זה ענה מרן הגרי״ז זצ״ל לאדם אחד ששאל על האימרה שאמרו חז״ל (מצה טו:) מזונותיו של אדם קצובים לו מר״ה ועד ר״ה חוץ מהוצאות שבת ויו״ט וכף, לכאורה הגנב יש לו יותר ממה שנגזר עליו בר״ה שהרי מרויח מעצמו מה שלא נגזר עליו, ומהו שאמרו שכל אדם מזונותיו קצובים ואינו יכול להוסיף ממה שנגזר עליו?

ענה לו מרן זצ״ל דאין הדבר כן, אלא הפירוש בדברי חז״ל הוא כך: על כל אדם נגזר להרויח סכום מסוים במשך השנה, אולם באיזה דרך הוא יקבל זה תלוי בו, אם האדם ינהג כשורה, הרי המזונות יגיעו אליו בדרכים טובות וכשרות, ואם לא ינהג כשורה מזונותיו יכולים להגיע גם בדרכים שאינן כשרות.

מעשה בזמן המלחמה בשנת תש״ח, מרן הגרי״ז זצ״ל היה יכול לקבל כסף מהשגרירות הפולנית אך סירב בכך, ופעם היה אצלו הגרא״י פינקל זצ״ל ומתח ביקורת עליו על שאינו מקבל הכסף וחי עם בניו בדוחק, קם מרן ממקומו ואמר: אני מאמין באמונה שלימה שיש לי כמה שנגזר עלי ולא חסר לי מזה גם פרוטה אחת, ואלא מה, שאקבל זה מהגוים, מדוע אעשה זאת בעת שאני יכול לקבל מהיהודים, והלא יותר ממה שנגזר וודאי לא אקבל.

בעלי המוסר בנוברהדוק היו מספרים על אותו כפרי אביון שהמתין בכליון עיניים בסמוך לחג פסח לדוור המחלק את דברי הדואר מתוך תקוה שמא נזכר בו ידיד או בן משפחה לשלוח עבורו קצת מעות להוצאות החג.

אחר מעקב וצפיה דרוכה וממושכת הבחין בדוור שהוא קרב ובא ושקו על שכמו, מרוב התרגשות יצא לקבל פניו, וכשהתקרב הבחין בידי הדוור במעטפה שעשתה רושם שכדאי להתברך בה, לא יכול היה הכפרי להתגבר על יצרו מתוך נסיון העוני, שלח ידו וגנב את המעטפה ונמלט מהמקום כל עוד רוחו בו.

כאשר התרחק מרחק בטוח, הוציא בחפזה את המעטפה לפותחה והנה רואה הוא לתדהמתו שהמעטפה מיועדת אליו, עודו משתאה ומשתומם, עצרו שוטר שהבחין בנעשה ולקחו למאסר, לא הועילו לו כל טענותיו ומענותיו כי בסך הכל גנב את המעטפה שהיתה מיועדת אליו.

מכאן הסיקו בעלי המוסר כי אפילו הגנב אינו יכול להרויח יותר ממה שנגזר עליו וההשתדלות אינה מעלה ואינה מורידה, כי מזונותיו קצובים לו מר״ה ועד ר״ה, ולכל היותר יכול האדם ״להרויח״ מהשתדלות לשבת שבוע בבית האסורים,

שהרי לו היה ממתין, ולא משתדל להשיג את הקצוב לו בכוחות עצמו, היה מקבל את הקצוב לו בדרך כבוד ובדרך היתר, אף מקצה העולם יתגלגל ויגיע לו את שנקצב לו, ואילו מה שלא נקצב אפילו יהיה תחת ידו יאבד ממנו.

לא נמסר:

נזכיר כמה מעשים על זהירות בעניין הגזל של גדול מגדו"י שיבארו לנו את גודל הזהירות הנדרשת בעניין:

הג"ר אליהו דושניצר זצ"ל משגיח דישיבת לומז'א נוהג היה זהירות יתירה בעניני ממונות שלא יכשל בפרוטה מטעם הישיבה סיפקו לו מאור חשמל לביתו הבית בצריף עלוב ודל רצפתו חול ריק מרהיטים וקימץ בשימוש בו עד קצה הגבול כשישב לסעוד ערבית נהג להדליק עששית נפט ולכבות החשמל באמרו "לאכול די בזה" בשנים האחרונות נהג ככה גם כשאיחר לישב רכון על הספרים באמרו "לעת זקנה צריכים לחשוש אולי אולי תחטפני שינה ליד הספר ונמצא החשמל דולק על חשבון הישיבה ללא צורך

כשנפטרה אשתו שעסקה במסחר עופות והיה חתול מצוי ברשותה חשש אולי מדין ירושה עבר החתול לבעלותו ויתחייב בכל היזק שיגרום לבריות מה עשה תפס את החתול בידיו ולאחר שקרא אליו שלשה מתלמידי הישיבה הפקיר אותו בנוכחותם ושילחו מהבית

פעם אחת נתן לחייט פלוני שיעשה תיקון כלשהו במעיל השבת שלו ביום שישי הלך ונטל ממנו את המעיל ושילם לחייט שכר פעולתו כשבא לביתו הבחין שהחיט תפר במעיל כפתור נוסף שלא דיבר אודותיו ומפני שטרם פרע לו את התשלום עבור תפירת הכפתור הנוסף חשש לגזל ולא השתמש במעיל באותה שבת

יום אחד בין מנחה למעריב נתן לחשמלאי מנורת לילה לתיקון קל האומן נהג להתפלל תפילותיו בישיבה וכשבא אותו יום לתפילת ערבית הביא עמו את המנורה כשהיא תקינה וגמר בלבו לא לקבל שום תשלום עבור תיקון פעוט כזה מכיון שרבי אליהו האריך בתפילתו לא המתין לו האיש אלא סר אל דירתו הסמוכה לישיבה והעמיד את המנורה ע"ג השולחן ויהי באשמורת השלישית של הלילה כשבא האומן אל הישיבה ללמוד את שיעוריו בהיותו ממשכימי קום לפני עלות השחר מצא להפתעתו את ר' אליהו עומד ומצפה לו עם הארנק ביד "מאי כולא האי " שאל בעינים תמהות ורבי אליהו משיבו בענוה "וכי זוטרתא היא ואיסור בל תלין להיכן פרח "

ומעשה באחד מתושבי פ"ת שמוצאו מלומז'א שבא ליטול ממנו ברכת פרידה לפני נסיעתו לביקור בארץ פולין שאל אותו ר' אליהו אם יעבור גם בעיר לומז'א כשהשיב בחיוב ביקש ממנו שיואיל בטובו לברר שמה ענין אחד אצל אשה פלונית שהיא אלמנה העובדת בחנות לממכר ספרים לפני שנים מרובות רכש ממנה ספר מסוים והספק מנקר בלבו אולי שילם לה פחות מדי כי הספר נראה בעיניו יקר ערך ולא יתכן שמחירו זול כפי ששילם אם באמת טעה אנא יואיל בטובו לבקש מחילתה בשמו ויפרע לה את הסכום הדרוש וכשיחזור הנה ישיב לו הבטיחו האיש וכן עשה בבואו ללומז'א הלך אצל האשה מוכרת הספרים ושאל בענין הספר נענתה ואמרה "מה רוצה רבי אליהו ממנו כבר שלח אלי אנשים אחדים בנדון זה הגידו לצדיק ששילם לי עבור הספר מחיר טוב והגון ואינו חייב לי אף פרוטה"

ומעשה שהלך בשבת להשתתף בקידושא רבה שערך יהודי פלוני בביתו עם הרבה קרואים כשעמד לילך משם ביקש לקרוא אליו את עקרת הבית והאציל מברכותיו על ראשה ואגב כך פייסה בדברים לאמור "אולי כשקדשתי על הכוס נשפך מעט יין על המפה אנא לסלוח לי ואולי גם אחרים נכשלו בזה הואילי נא למחול ולסלוח לכולם" ובאמור האשה "מחול לכם מחול לכם" נצצו עיניו מרוב שמחה וגיל [ע"פ מרביצי תורה ומוסר ח"ב עמוד רמ"ג].

*

גזילת העני אצל כל אחד מאתנו

[והגדת]

לא תעשוק את רעך ולא תגזול [ויקרא יט-יג]

לכאורה, יכולים אנו להיות רגועים. לא שאנו ׳טלית שכלה תכלת׳, רחוק מכך. ומכל עברה, נברא מקטרג (אבות פ״ד מי״א) ועומד לפני הקדוש ברוך הוא, המבקש מאתנו: ״הסירו רע מעלליכם מנגד עיני״ (ישעיה א, טז), הינו את המקטרגים המיצגים את רע מעללינו (מהר״ם שיף, סוף חולין). אבל, כבר אמר ה״חפץ חיים״ זצ״ל, שעד שאינם פותחים פיהם לקטרג, אין הקדוש ברוך הוא מונע הטבתו מאתנו. והם, שותקים. עד שהמחבל הנברא מעברת המל פותח בקטרוג, וכלם פוצחים בקטרוגם אחריו. וכמאמרם: ״סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כלם? זה הגזל. שנאמר (עמוס ט, א): ובצעם, בראש כלם״ (קהלת רבה א, לב), וכבר נתבארו הדברים (בפרשת נח, מאמר: אספת הנושים). ואם כך, רגועים אנו. מה לנו ולגזל.

ובדיוק על כך וכיוצא בזה נאמר, שאין בור ירא חטא (אבות פ״ב מ״ה). הבור, שאנן. אינו יודע שעבר עברה, ואינו חושש לתוצאותיה. וכי עלינו אין תביעות גזל?! והכונה, למאמר הגמרא (ברכות ו ע״ב) שמי שנתן לו חברו שלום ולא החזיר לו, נקרא גזלן. שנאמר (ישע:ה ג, יח): ״גזלת העני, בבתיכם״. ופרש רש״י שהכתוב מוקשה, שהעני אין לו דבר שאפשר לגזל ממנו. ועל כרחך, זו ההתעלמות מאמירת השלום שלו. [או שדרשו ״העני״, מלשון עניה (שטה מקבצת, שם), או שאפשר לומר שבד"כ לעני ולמסכן לא עונים שלום, כי לעשיר או נכבד אומרים שלום מכובד מאד…].

עבר אדם ואמר לך שלום, ולא השגחת בו, התעלמת ממנו, וכבר גזל בידך. נברא מחבל שיעורר את כל שאר המקטרגים לתבוע דין, חלילה!

במצות הרופאים, הוצרך ה״חזון איש״ זצ״ל לטיול מעט בכל יום. פעם סבל מכאב עינים והסיר את משקפיו. כשיצא לטיל שב והרכיבן. תמהתי על כך: בספר עין בלי המשקפים, ולטיול הוא מרכיבן?

הסביר: ״אולי מישהו יאמר לי שלום ובקוצר ראייתי לא אבחין בו, ונמצאתי גוזלו!״

ופעם הלך ברחוב רש״י, וילדה קטנה שיחקה בדלי בחול. כשראתה אותו צעקה: ״שלום!״

עצר והשיב לה בנעם: ״שלום!״ המשיך ללכת, וצעקה אחריו: ״שלום!״

עצר, והסתובב לעברה, וענה: ״שלום!״ המשיך ללכת, וראתה בזה שעשוע. צעקה שוב: ״שלום!״ ועצר, והסתובב, ואמר: ״שלום!״

וכך, פעם אחר פעם, עד שלא שמע עור את צעקתה! אבל, יותר מזה –

המדרש (בראשית ובה לח, ג) אומר, שאם קדמך חברך בעדשים, קדמנו בבשר. למה, לפי שהוא גמל עליך תחלה. ואם לא יחזיר לו אלא עדשים, עליו הכתוב אומר: ״משיב רעה תחת טובה, לא תמוש רעה מביתו״(משלי יז, יג) !

עד כדי כך! ונסביר ־

״אם קדמך חברך בעדשים״, הרי אלו עדשים שיש בהם גם התענינות בך, רגש כבוד ואהדה אליך, כי הוא פנה אליך מיזמתו. עדשים אלו שוים זהב! אם תחזיר לו עדשים, אלו כבר לא עדשים מיזמתך והתענינותך, אלא רק כתשלום וכתגובה. עדשים אלו, שוים כסף בלבד. ומי שקבל דינר זהב והשיב דינר כסף, עדין הוא בגדר בעל חוב! והוא בגדר ״משיב רעה תחת טובה״! וכבר, חלילה: ״לא תמוש רעה מביתו״!

אז יתכן, ש״שלום״ של ה״חזון איש״ תמורת ״שלום״ של ילדה, ואף של כל אדם, הוא זהב מול זהב, ואף יהלום מול זהב. אבל חברך אם קדמך בעדשים, עליך להשיב לו בבשר!

לפיכך, כתב ב״ ספר חסידים״ (סימן יח): שאילת שלום של חכמים, השואל אומר: צפרא דמרי טב [בקר טוב לאדוני], והמשיב אומר: צפרא דמרי טב ואריך לעולם [בקרו של אדוני טוב ומשפר לעולמים], המשיב כופל השלום״.

ומקור הדברים בגמרא (ברכות ג ע׳׳א): תדא, אמר רבי יוסי, פעם הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחרבה אחת מחרבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסימתי תפלתי ואמר לי: ״שלום עליך רבי״, ואמרתי לו: ״שלום עליך רבי ומורי״. וכן פסק הרמב״ם (הלכות הלמוד מורה פ״ה ה״ה) שהנותן שלום לרבו אומר: ״שלום עליך רבי״, והמשיב לו שלום אומר: ״שלום עליך רבי ומורי״ (וכן פסקו טור רמ״א וט״ז, יורה דעה רמב). הרי שיש להשיב יותר ממה שקבלו!

והאלשיך הקדוש זצ״ל כתב בבאור: ״והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה׳ עמכם, ויאמרו לו יברכך ה׳״ (רות ב, ד), שהוא ברך רק בכך שה׳ עמהם, והוצרכו להוסיף ולומר שה׳ לא זו בלבד שיהיה עמו אלא עוד יברכו.

ואמרו (ברכות יז ע״א) על רבן יוחנן שמעולם לא קדמו אדם לשלום, אפלו נכרי בשוק. וכתב מהרש״א (ברכות ו ע״ב) ששמע הטעם, כדי שלא יצטרך לכפל לו שלום.

ונפסק בשלחן ערוך (יורה דעה קמח, י): ״אסור לכפל שלום לעובדי כוכבים לעולם. לפיכך טוב להקדים לו שלום, כדי שלא יתחיל העובד כוכבים ויצטרך לכפל לו שלום״. יצטרך!

וברש״ש (מועד קטן כא ע״ב) כתב, שהאבל משיב שלום ואין שואל בשלום, ואחר כך שואל ומשיב כדרכו. וקשה, שהיה צריך לומר שמכאן ואילך גם שואל, כי להשיב השיב גם קודם. אלא שההדגשה היא ״כדרכו״, הינו גם לכפל כהרגלו.

ובתשובת מהר״י ברונא (סימן קיג) אמר, שדרך העולם כשאומרים בקר טוב לאדוני, משיבים: תזכה לשנה טובה. ובענין זה, ידוע הספור –

במוצאי שבת סליחות, בשבוע שחל בו ייאש השנה, פגש אחד בגאון רבי יוסף חיים זונבפלד זצ״ל וברכו בברכת ״שבוע טוב״. ענה לו כנהוג: ״שנה טובה״, שהרי צריך להוסיף על מה שקבל. לפתע ננער והוסיף: ״שנים טובות וארוכות ומאשרות עליכם״

לי מכר, שהלה ברכו ב״שבוע טוב״ שלם, והוא ענהו ב״שנה טובה״, והשנה מסתיימת באמצע השבוע, נמצא שלא החזיר לו אפלו מה שקבל ממנו!

ויצוין, שאם אין משיבים שלום, ויותר ממה שהתברכו, הרי זה גזל ממש. עד כדי כך, שאמרו בתוספות (בבא קמא עג) בשם רבנו תם, שלפיכך תקנו חכמים שיוכל לחזור בו מעדותו, או ממקחו בתוך כדי דבור, כדי שאם בסיום העדות או המקח יאמר לו חברו שלום יוכל לענות לו בלי להפסיד המקח או אפשרות חזרת העדות, כדי שלא יחשב גזלן.

ואמרו (ברכות ו ע״ב) שהיודע בחברו שרגיל לתת לו שלום, יקדים לו שלום [ויזכה לברכה כפולה, כאמור], ובאר המהרש״א, שאם חושש שלא ישיבנו, לא יקדים לו שלום. שנמצא מכשילו בעוון גזל!

ואנו רגועים, כאלו אזהרת ״לא תעשק את רעך ולא תגזול״ (ייקרא יט, יג) אינה מכונת אלינו. כאלו מימינו לא התעלמנו, לא בבית ולא בחוץ!

גזלן בפראק

בודוי יש בעליל התודיות שאינן נוגעות לנו. ״אשמנו, בגדנו״, מילא. אבל ״גזלנו״? אנחנו?! ועוד כופלים: ״חמסנו״?! מתי, את מי? י

והרי זה מזכיר את הספור הידוע. בעת ההקפות בשמחת תורה הגיר זעליג הרצען כמה כוסות יי״ש, ואיך קפץ ודלג ושמח ועלז, שר ופזם ורקע ומחא כף –

נגש אליו הדין, בקש למתן ולהתריע. אמר: ״שמחת תורה היא שמחתם של הלומדים והוגי התורה. מה לך ולשמחתה?!״

אח, היי״ש שחרר את חרצבות לשונו של זעליג: ״רבי״, קרא בקול, ״זה עתה עבר עלינו יום הכפורים והתודינו את הודוי הארך. ואני, לא דין ןל'א בן דין, מה לי להתודות על חטא שחטאנו לפניך בלקיחת שחד, הלא זה ודויים של הדינים! אלא מה, כל ישראל ערבים זה בזה. ואם כבודו לוקח שחד ואני מתודה, כבודו לומד תורה ואני שמח בשמחתה!״

איי, כעת צריך הוא למהר להתוודות על חטא שחטא בזלזול מורי הוראה! אבל, אין ספק, כך חשים אנו בודוי זה של גזלנו וחמסנו –

וטעות בידינו.

לא בכלי התמקדו בתפלת נעילה ביום הכפורים באמירת ״למען נחדל מעושק ידינו״, וב״מפטיר יונה״: ״וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם״ (יונה ג, ח)! ובכל זאת, איך יובן.

נפתח בשתי דרשות מקבילות (בתמורה טז ע״א) על הכתוב (משלי כט, יג): ״רש ואיש תככים נפגשו, מאיר עיני שניהם ה׳״. בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו: למדני תורה, אם מלמדו, ״מאיר עיני שניהם ה׳״. ואם לאו [ואמרו במדרש (ויקרא רבה לה ח, שמבקש שילמדו פרק אחד, ואומר לו: מה לי לשבת ללמדך ־, אני עוסק בסוגיות חמורות שבש״ס, לך ותלמד עם שכמותך], אזי (משלי כב, ב): ״עשיר ורש נפגשו, עשה כלם ה׳״, מי שעשאו חכם לזה עושה אותו טפש, ומי שעשאו טפש לזה עושה אותו חכם.

זו הדרשה האחת. נתבונן: אין המדובר בבן ישיבה שמבקש מהרב שילמדו, גם לא בבעל בית יודע ספר שמבקש זאת מאביך שקדן. המדבר בטפש שהולך אצל חכם, פשוטו כמשמעו. והחכם חס על טרחתו וזמנו, ואומר לו: ״כלך אצל שכמותך״, מצא לך חברותא מתאימה. ומי שעשאו לזה טפש יעשהו חכם, יפתח עיניו בתורתו, ומי שעשאו לזה חכם יעשהו טפש!

והדרשה השניה: ״רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה״.

בשעה שהעני הולך אצל בעל הבית ואומר לו פרנסני, אם מפרנסו מוטב, ואם לאו: ״עשיר ורש נפגשו עשה כלם ה׳״. מי שעשאו עשיר לזה עושה אותו עני, עני לזה עושה אותו עשיר.

והשמיעונו, שתביעת הטפש מהחכם שילמדו, מקבילה לתביעת העני מהעשיר שיפרנסו. שכתב ה״אור החיים״ הקדוש זצ״ל בבאור הכתוב: ״אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך׳ (שמות כב, כד), דע שכסף העני מפקד בידך ואת שלו אתה נותן לו. וכשנתבונן נמצא שזהו שענה רבי עקיבא קיטוךנרסרופדם הרשע ששאלו: ״אם אליקיכם אוהב עניים, מפני מה אינו מפרנסם״, וענהו: ״כדי שננצל בהם אנו מדינה של גיהנם״ (בבא בתרא ח ע״א). והינו שאכן הוא מפרנסם, אבל דרכנו. ואם אין העשיר מבין שממונו של העני מופקד בידו, והפך הקדוש ברוך הוא את התפקידים. ולהפקיד את כספו של העשיר אצל העני.

וצריך להבין, שבאותה מדה מפקיד הקדוש ברוך הוא תורה אצל החכם, כדי שימסרנה לטפש!

וזו גמרא מפרשת (סנהדרין צא): כל המונע הלכה מפי תלמיד, כאלו גוזלו מנחלת אבותיו. שנאמר: ״תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב״ (דברים לג, ח, מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית) ופרש מהרש״א: רצה לומר, שאינו לומד עם התלמיד כרבי פרידא שהיה לומד עם תלמידו ארבע מאות פעמים עד שהיתה שגורה לו בפיו (ערובין נד ע״ב)!

ובמדרש (ויקרא רבה ט, ג) ספרו, שעם הארץ בא לפני רבי ינאי ותבע: ״הב את ירושתי שמופקדת אצלך!״

רבי ינאי לא הבין מה רצונו ממנו. מימיו לא ראהו, ולא קבל ירשה עבורו. על מה הוא מדבר?!

והלה התקומם: ״אמרו לי שקבלת את ירושתי כפקדון!״

אמרו? מי אמר?!

סיפר: ״עובר הייתי לפני בית הכנסת ושמעתי את הילדים קוראים: תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב. לא אמרו שהתורה ירושת ינאי, אלא ירושה לכל ישראל. ומפני מה זכית לדעתה יותר ממני? כי שומר אתה אצלך גם את חלקי, ללמדני. הב לי אפוא את ירושתי!״…

ועכשו, היש לנו עוד תמיהה על הודוי של ״גזלנו״ ו״חמסנו״? והלא בודוי זה אנו כ״טובל, ושרץ בידו״, כי לא שבנו עדין מן החמס אשר בכפנו!

שכף אמר הנביא בשם ה׳: ״כוהניה, חמסו תורתי״ (יחזקאל כב, כ). פרש רש״י: ״היה עליהם להוכיח ולהורות ולהודיע חוק ומשפט ולא עשו. והרי זה חמס, שחמסוה מן הצריכים ללמד!״

והצווי ״לא תעשוק את רעך ולא תגזול״ (ויקרא יט, יג) מקבל משמעות כה מעשית לגבנו!

יש משג ידוע, ״א צדיק אין א פלץ״, צדיק באדרת פרוה. ובאורו, שיש שני אמצעים להתחמם בצינת החרף. להסיק את התנור או להתעטף בפרוה. מה ביניהם? שהמסיק את התנור חם לו וחם לכל בני הבית, והמתעטף בפתה דואג לעצמו בלבד.

וכשם שיש צדיק בפרוה כך יש גזלן בפראק, שדואג להתעלותו ושומר ידיעותיו לעצמו. יזהר וישמר מהתגובה במרום, מי שעשאו לזה חכם ועשהו טפש. וטיפש בפראק, חוכא ואטלולא!

*

פטירת תלמידי רבי עקיבא – ה' מדקדק עם הצדיקים

[והגדת]

נלמד קטע גמרא, שכל ילד יודעו (יבמות סב, ע"ב) : "אמרו, שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטרס וכלן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת, וכולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אסכרה". ידוע, ונתבונן.

המדובר, בתלמידי רבי עקיבא – כדי להבין מי היו תלמידי רבי עקיבא, נעמד תחלה על דמותו של התנא האלוקי רבי מאיר בעל הנס שאמרו עליו (עירובין יג, ע״ב): גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? מפני שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו. ונקרא שמו מאיר, משום שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה.

רבנו הקדוש יחס כל חריפותו לכך שראה את רבי מאיר מאחוריו, ואלו היה יושב לפניו היה חריף עוד יותר. ואמרו (מגילה יח, ע״ב) שכל התורה עמדה לנגד עיניו באותיותיה. ואמרו שהרואה את רבי מאיר בבית המדרש, כאלו עוקר הרי הרים וטוחנם זה בזה בפלפולו (סנהדרין כד, ע״א).

ועם כל זאת, עם חריפותו ובקיאותו והיותו סיני ועוקר הרים, בא ללמוד לפני רבי עקיבא ולא הבין דבריו לעומקם, ועבר ללמוד מפי רבי ישמעאל, ואחר כף חזר ללמוד מרבי עקיבא (עירובין יג ע״א), עד שנתעלה והושיבו בראש תלמידיו (ירושלמי סנהדרין פ״א ה״ב).

וכאן, עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא! ועל מה מתו? על מה עלה בהם חרון אף ה׳, לאבד כל כך הרבה תורה מישראל עד שהיה העולם שמם (יבמות, שם)? לא על עברה שעברו, חלילה, אלא על שלא נהגו כבוד זה בזה.

אי קיום מצות עשה של ״והדרת פני זקן״ (ויקרא יט, לב) שקנה חכמה (קדושין לב, ע״ב).

והלא נפסק להלכה (שולחן ערוך יורה דעה רמד, ח) ששני תלמידי חכמים אינם צריכים לקום זה מפני זה, ודי אם יעשו קצת הידור. ומדברי רש״י (קידושין לב, ע״א) משמע שאין ההידור חיוב (ויעוין בחידושי מרן הגרי״ז זצ״ל, הלכות תלמוד תורה פ״ה הי״א). ועל מה חורי האף הגדול הזה.

הלאה. וכולם מתו מיתה רעה, ומה היא? אסכרה. נורא!

תנא, תשעה מאות ושלושה מיני מיתה נבראו בעולם, שנאמר: ״למות תוצאות״ (תהלים סח, כא), ״תוצאות״ בגימטריא כך הוא. קשה שבכולן אסכרה, קלה שבכלן נשיקה. אסכרה דומה לקוצים המסתבכים בפקעת צמר, שקשה לנתקה.

על מה הגיעה להם כזו מיתה נוראה?!

ויותר – במשנה (סנהדרין מו, ע״א) אמרו, ששני בתי קברות היו מתקנים לבית הדין. האחד לנהרגים ולנחנקים, והשני לנסקלים ולנשרפים, שהן המיתות החמורות. ובארו בגמרא (שם מז ע״א) לפי שאין קוברים רשע חמור ןשנתחיב סקילה או שרפה] אצל רשע קל ןשנתחיב הרג או חנק. כלומר, שהמיתה היותר חמורה, קשה מורה על עוצמת רשעותו. ופחד לומר, פחד לחשוב, על מה מורה מיתת עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא בחמורה שבמיתות!

אמנם המהרש״א (יבמות סב, ע׳׳ב) וה״פרי חדש״ (אורח חיים תצג, א) כתבו בדרך האפשר שכל אחד דבר לשון הרע וסיפר בגנות חברו, ואמרו (שבת לג, ע״א): סימן ללשון הרע, אסכרה.

ולכאורה דבריהם תמוהים, שהלא אמרו (סנהדרין קו, ע״ב) שאפילו בפושעי ישראל לא ידרשו עליהם עוונות שאינם כתובים בפירוש, ועוון לשון הרע לא כתוב עליהם. ואילו היה בהם חטא זה השקול כנגד עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים והקדוש ברוך הוא אומר לשר של גיהנום: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו (ערכין טו, ע״ב), מדוע לא נקטו אלא שלא נהגו כבוד זה בזה.

אין ספק שדברי המהרש״א וה״פרי חדש״ קודש קודשים, אלא שתורה היא וללמדה אנו צריכים.

ופתרון הדבר, בתורתו של הגאון הצדיק רבי ירוחם ממיר זצ״ל (״דעת תורה״, בראשית לב, ח)

כשעלה יעקב אבינו לחרן קיבל הבטחת שמירה, וכשיצא מחו"ל לשוב לארץ ישראל שב וקבל הבטחת שמירה, וכששמע שעשיו בא לקראתו נתירא ״שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרם לי להימסר ביד עשו״ (רש״י בראשית לב, יא).

והרמב״ן מתקשה למצוא במה יכול היה לחטוא אחרי ההבטחה, עד שכתב (בראשית לב ,יג): ״כי דרך הצדיקים לירא תמיד, והיה מתירא אולי אפילו משיצא משם חטא בבואו בברית עם לבן עובד כוכבים, או בדבר אחר. ושגיאות מי יבין״ (תהילים יט, יג). לא מובן.

נניח שליעקב אבינו היה חטא דק מן הדק, חטא של ״שגיאות מי יבין״. ומולו עשיו, עם ה״חמש עברות עבר בו ביום״ (בבא בתרא טז, ע״ב), וצד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן, ומה עוד עבר באותן עשרים שנה. ויעקב אבינו פוחד שחטאו הקל יגרום למוסרו ביד אותו ״ישראל מומר״?! (קידושין יח, ע״א)

ועוד: ״ויירא יעקב מאוד״, אמר: כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל ומכבד את הוריו, תאמר שהוא בא עלי מכוח ישיבת ארץ ישראל וכבוד אב אם (בראשית רבה עו, ב). איך יובן?!

יעקב אבינו מעיד בעצמו: ״עם לבן גרתי״ ותרי״ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים (בראשית לב, ה וברש״י), ועשיו בשתי מצוותיו יגבר על כל התרי״ג?!

והתשובה שאכן כן, והיא הנותנת. דוקא משום שהוא יעקב אבינו בחיר האבות (בראשית רבה עו, א) שצורתו חקוקה בכיסא הכבוד (בראשית רבה סח, יב) ותרי״ג מצוות שמר, יש קטרוג רב כל כך על כל שמץ חוסר שלמות. ודוקא משום שעשו פורק עול ופוקר, יש כזו חשיבות לשתי מצוות שלו!

ואמר רבי ירוחם: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, אלא כבוד אימו תבע והוציא מיטת אביו מאוהל בלהה (שבת נה, ע״ב). ועם כל זה, הלא בתורה נאמר בפירוש: ״וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו״ (בראשית לה, כב).

הרי שחטא כזה דק נחשב לו לרום מעלתו חמור שבחמורות, ואיבד בגינו בכורה כהונה ומלכות לדורות עולם! (בראשית מט, ח)

וכן: כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, אלא מה אני מקיים: (מלכים א' יא, ד) ״ויהי לעת זקנת שלמה נשיו היטו את לבבו אחרי אלוהים אחרים״?

שהיה לו למחות בנשיו ולא מחה ומעלה עליו הכתוב כאלו חטא.

הוא שלמה שנקרא ידידיה והשם אוהבו. ובגמרא מסופר שחכמי ישראל ביקשו לקבוע שאין לו חלק לעולם הבא, ומשמים לא הניחום:

(סנהדרין קד, ע"ב) "אמר רב יהודה אמר רב ביקשו עוד למנות אחד, באה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם ולא השגיחו עליה, באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם ולא השגיחו עליה, יצאה בת קול ואמרה להם: "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב [בל יתיצב] לפני חשוכים" מי שהקדים ביתי לביתו, ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלוש עשרה שנה לפני מלכים יתיצב [בל יתיצב] לפני חשוכים ולא השגיח עליה יצאה בת קול ואמרה: "המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני" וגו'.

הבא"ח מסביר שהם רצו לקבוע כן כדי להסיר לזות שפתיים, שמנשה ירבעם ואחאב אין להם חלק לעולם הבא, ולשלמה יש? הרי נשיו היטו את לבבו! ויאמרו שכנראה זה מפני שהחכמים נטו להתייחס בסלחנות לחטאיו, כי "היה משלהם"…

חיבר קהלת משלי ושיר השירים, אביו – דוד, וכו'. לכן התאספו כדי לקבוע שאין לו חלק לעולם הבא כדי שהבת קול תקבע שהם טועים.

ובאמת לרום מעלתו נורא הדבר כאילו אכן נטה לבבו אחרי אלוהים אחרים!

וידוע (שבת נד, ע״ב) שלדעת רבי אלעזר בן עזריה מותר לפרה לצאת בשבת ברצועה שבין קרניה, ואינה נחשבת כמשאוי לעבור על מצות שביתת בהמתו, וחכמים אוסרים. ופרתו היתה יוצאת בשבת ברצועתה. ובגמרא אמרו שהיתה זו פרת שכנתו, ומתוך שלא מחה בה נקראה על שמו.

ובתלמוד הירושלמי (שבת פ״ה, ה״ד) אמרו שהושחרו שיניו מפני תעניותיו על כך. שלרוב דרגתו נחשב כאילו פרתו היא. ואכן כך גדולה התביעה, שהצריכה צומות רבים כל כך!

וזה הפשט בתלמידי רבי עקיבא. דוקא לרום דרגתם, ודוקא משום היותם תלמידי הרב הדומה למלאך, שדרש ש״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא יט, יח) זה כלל גדול בתורה (רש״י, מספרא קדושים ד, בראשית רבה כד, ז), הרי ש״לא נהגו כבוד זה בזה״ חמור לדידם כסיפור לשון הרע וגנות הזולת באדם אחר, שמיתתו באסכרה!

ואספר: הגאון רבי ליב חריף מוילקומיר זצ״ל מגאוני דורו היה, ידיו רב לו בהלכה ובאגדה, בפילפול ובדרוש. כיון שהגיע לשיבה החליט להתפטר מרבנותו ולשקוד על התורה באין מפריע.

שמעו זאת בוילנה, והזמינוהו להיות המגיד מישרים דמתא, למלא מקום המגיד רבי זאב וואלף זצ״ל, שגם הוא היה בתחילה רב בעיר דריטשין ולעת זקנותו התמנה כמגיד מישרים, וה״חפץ חיים״ זצ״ל היה מספר בערגה על הדרשות הנפלאות ששמע מפיו, ועודדו שומעיהן לתשובה.

ברם, וילנה רבתי שזכתה בשעתו במגיד רבי זאב וואלף, לא היתה עוד אותה וילנה שבקשה מרבי לייב ליטול כתר המגידות. העיר עברה תהפוכות, ולמרות שעדיין היתה מטרופולין של תורה בראשות רבם של כל בני הגולה הגאון רבי חיים עוזר זצ״ל, השתלטו הפשרנים על הנהלת הקהילה ואף ניסו להדיח את רבי חיים עוזר זצ״ל ולהביא במקומו רב לטעמם, והדברים ידועים.

הגר"ח עוזר שהיה גאון גדול, ושעליו העיד הגר"מ ליפקוביץ שפעם נכנס אצלו וראה אותו מכתיב לכמה אנשים בו זמנית, וגם עונה לשאלה שנשאל בעל פה. שאלו את הרב ליפקוביץ מספרים שהרב היה כותב בשתי ידיו בו זמנית? אכן, זה שמעתי, אך סיפרתי מה שראיתי.

והרב התנגד מאד למחדשים למיניהם, וזה עורר עליו את חמת המסכילים. פעם אמרו לו שפלוני אינו סתם "הרב" אלא "הרב הדוקטור"… אמר להם הרב אני יודע, שכשהדוקטור עומד ליד הרב, אות היא שהרב חולה…

מעין זה היה עם הרב כהנמן שסיפרו לו על מאן דהוא שהוא דוקטור לתלמוד… השיבם הרב התלמוד לא חולה, הוא לא זקוק לדוקטור…

נוח היה להם להביא מגיד מישרים ״זקן מלא רחמים״, הידוע כמתמיד עצום ומחדש חידושים כמעין המתגבר, שכל חפצו לשקד על התורה באין מפריע. מפעם לפעם יפריעו לו כשיקראוהו להספיד נפטר או לדרשת שבת הגדול ושבת תשובה, וישוב לתלמודו. לכן לא בחרו בדין ומוכיח ויודע ועד, אלא ברב גדול בתורה מקהילה רחוקה. שמבוקשו לישב בשלוה.

קיבל רבי ליב את ההצעה והגיע לוילנה, ומן השמים אנו לידו דרשה.

ביום הגיעו, ניסקה נפטר, וכבוד גדול עשו לו במותו. ניסקה היה כינויו של ניסן הפרנס, מראשי הקהילה. מאותם האומרים שאין עולם אלא אחד ויש לנצלו כראוי. זלל וסבא, חכלילי עינים מיין ופימה עלי כסל, מיצה את תענוגות העולם הזה והמשיך בדרכו לעולם הבא. כל יהודי וילנה נקראו לחלוק למנוח את הכבוד האחרון בהחלט, הציבו את גופתו עטוית הטלית החדשה בבית הכנסת הגדול, והזמינו את המגיד החדש לשאת דברי הספד.

״הנפטר דנן, קורבן צבור הוא״, פתח רבי ליב בקול נהי. ראשים נזקפו, אוזנים נכרו, גבות התרוממו. המבטים נעו בין הגופה, הר אדם, לדמותו הצנומה של המגיד המקונן שהמשיך בדבריו –

״מורי ורבותי! אדם מישראל שחוטא חטא נורא, מביא קורבן חטאת. מה הוא מביא? ״שעירת עזים תמימה על חטאתו אשר חטא״ (ויקרא ד, כח).

אבל אם ״נעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה ואשמו, ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת״ (ויקרא ד, יג-יד).

לא די להם בשעירה קטנה, צמוקה, נמוכה. ״קהל״ הם, ועליהם להקריב פר גדול, ענק – איי, רבותי, לפי הגודל של הפר שלפנינו, אין לנו אלא לשער כמה גדולים חטאי ראשי הקהל כאן״.

מאליו יובן שהיתה זו גם דרשתו האחרונה בעיר, והוא השתקע בקובנה והתעלה בתורה עד יומו האחרון…

מעשה שהיה הוא, וכשהייתי בוילנה בתחילת המלחמה עוד שמעתי את המושג ״יין כניסקה״, ואת הסיפור הנלוה אליו.

אבל הרעיון, אמת: מדוע על אותו חטא עצמו מביא הכהן הגדול פר, והסנהדרין מביאה פר, והנשיא מביא קורבן שמן וגדול (״בעל הטורים״ ויקרא ד, כג), ואילו פשוטי העם מביאים שעירה או כבשה בת שנתה?

משום שאין להשוות את התביעה מהכהן הגדול הסנהדרין והנשיא לתביעה מהמון העם. וכמו שאמרו (בבא מציעא לג, ע״ב): ״הגד לעמי פשעם״ (ישעיה נח, א) אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות, ״ולבית יעקב חטאתם״ (שם) אלו עמי הארץ, שזדונות נעשות להם כשגגות.

ואלו דברי רש״י בביאור הכתוב ״וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך״ (ויקרא כה, מז). המעין יראה שהמלים ״עמך״ ו״עמו״, כמיותרות. וכתב רש״י: מי גרם לו שיעשיר? דבוקו עמך. ומי גרם לו שימוך? דבוקו עמו. על ידי שלמד ממעשיו.

בהמשך, מזהיר הכתוב שהיהודי שנמכר לגוי לא ילמד מאדוניו לגלות עריות לעבוד עבודה זרה ולחלל שבת.

ואם כן, הרי דברי רש״י תמוהים לכאורה: היהודי שאינו עובד עבודה זרה, שומר שבת ואינו פרוץ בעריות, העני.

והגוי הפרוץ והחוטא [והוא גר תושב, שקבל על עצמו שבע מצוות בני נח ועובר עליהן!] היה לעשיר?״ אתמהה!

אך הוא אשר אמרנו. היהודי נענש אף על הידרדרות קלה עקב דיבוקו לגוי, והגר מקבל שכר אף על התעלות מועטת עקב התקרבו אל היהודי. הלא נראה שמשה רבנו, עם כל זכיותיו העצומות וכל זכיות דור דעה, פחד מעוג מלך הבשן פן תעמוד לו זכות מצוה אחת ויחידה (רש״י במדבר כא, לד) שקים שלא לשמה (רש״י בראשית יד, יג)!

והרוחנו להבין ציווי חז״ל (קידושין מ, ע״ב) שנפסק להלכה (רמב״ם הלכות תשובה פ״ג ה״ד) תנו רבנן, לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חיב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות.

עבר עברה אחת אוי לו, שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר: ״וחוטא אחד יאבד טובה הרבה״ (קהלת ט, יח) בשביל חטא יחידי שחטא אובדות ממנו טובות הרבה.

רבי אליעזר ברבי יעקב אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עברה אחת אוי לו, שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף חובה.

ורבים שאלו – אין מי שאינו שואל – איך יתכן ״לעולם״? הינו כל אדם, ובכל עת, לעולם!

״לעולם יראה אדם עצמו״, גם משה רבינו גם ירבעם בן נבט, אלישע עם גיחזי, רבי יוחנן ושבתאי אצר פירי, ״חציו זכאי וחציו חיב״?!

ואכן כן. כי לשלמותו של משה רבינו היתה כזו תביעה על ענין מי מריבה, שהמגיד אמר ל״בית יוסף״ זצ״ל שהדעות הרבות אודותיו ממחישות עד כמה היה דק חטאו. ומאידך גיסא כמה שמחים במרום בכל תזוזה חיובית של רשע. וכבר אמרנו שלפיכך בהיות עם ישראל שקוע במצרים במ״ט שערי טמאה, די היה בשתי מצוות כדי להנחילו ישועה.

ובמבט זה, יראה את כל העולם כלו חציו זכאי וחציו חיב.

והלא אף שבע מצוותיהם אינם מקימים (בבא קמא לח, ע״א, עבודה זרה ב, ע״ב), ומבוססים בתהום השפלות. אבל דוקא משום כך חשובים במרום רסיסי מצוותיהם, כגון שאינם שוקלים בשר המת במקולין (חולין צב, ע״ב), כלומר שאינו מופיע בתפריט המסעדות, יש להזמין מעדן זה בלחישה.

ובמרום מתפעלים מזה כל כך, עד שמוכנים לראות את העולם כמחצה על מחצה. ולמה מחכים, למצוה האחת שלי. שתכריעני, ואת כל העולם, לכף זכות!

*

הוכח תוכיח – רשמים מצטברים

[והגדת]

מה נשמע, התענין הגאון רבי דוד פובאסקי זצ״ל, ראש ישיבת פוניבז'. עניתי: ״עובדים על נהרות האפרסמון״.

בירר: ״וואס הייסט״, למה הכונה.

עניתי: ״המדרש (בראשית רבה סב, ב) מספר, שלפני פטירתו הראו לרבי אבהו שלושה עשר נהרות אפרסמון [השמן הערב והמבושם ביותר (ברכות מג, ע״א, יומא לט, ע״א, סנהדרין קט, ע״א)]. שאל: למי אלו? אמרו לו: שלך.

תמה: אלו של אבהו?! ״ואני אמרתי לריק יגעתי, לתוהו והבל כוחי כילתי. אכן משפטי את ה׳ [ופעלתי את אלוקי״] (ישעיה מט, ד).

ואינו מובן, רבי אבהו היה מלא וגדוש במצוות, והעיד בעצמו שיגע בהן וכילה כוחו. והלא ״לפום צערא אגרא״ (אבות פ״ה, מכ׳׳ג), ואחד משלושה עשר עיקרי האמונה הוא להאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו, גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו, ואיך חשש שייגע לריק וכילה כוחו לתהו והבל חלילה ?

עיינתי בנביא, וראיתי שרש״י פירש: ״ואני אמרתי לריק יגעתי״, כשראיתי שאני מוכיחם ואינם שומעים, ״אכן משפטי את ה׳״, בכל זאת מקבלים נהרות אפרסמון.

אז אני עובד על נהרות האפרסמון. כי הדרשות, איני רואה שהן פועלות…

רבי דוד היה תלמיד של רבי ירוחם ממיר זצ״ל, חניך קעלם בכל מהותו. לא נבהל להשיב. חשב, ואמר בכובד ראש: ״אזכיר לכם גמרא (עירובין נד, ע״ב) לרבי פרידא היה תלמיד, שהיה מלמדו רבו כל דבר ארבע מאות פעמים, ורק אז ידע פירקו. יום אחד התבקש הרב לענין מצוה, לימדו ולא ידע. שאלו רבו מדוע, וענה שחשש שילך באמצע, והוסחה דעתו. אמר לו רבו: הכן דעתך ואלמדך. לימדו ארבע מאות פעמים נוספות. יצאה בת קול ואמרה: רצונך שיתוספו לך ארבע מאות שנות חיים, או שתזכו אתה ודורך לעולם הבא? אמר: שנזכה אני ודורי לעולם הבא. אמר להם הקדוש ברוך הוא: תנו לו זה וזה. ידוע.

[ובדרך הלצה – שואלים מדוע הבת קול לא באה לתלמיד, שהיה בעל התמדה עצום? מפני שהיא לא רצתה לחזור על זה 400 פעמים…]

ונשאל: אותו תלמיד, הרי לימדו אותו פעם אחת, ולא ידע. פעמיים, ולא ידע. עשר ולא ידע, עשרים ולא ידע. מאה פעמים ולא ידע. שלוש מאות, שלוש מאות וחמישים, שלוש מאות ותשעים, וכלום. שלוש מאות תשעים ותשע, ואינו יודע. ארבע מאות, ולפתע ידע!

בעל כורחנו, ואין הסבר אחר, שהפעם הראשונה פעלה משהו. חלש, קלוש, בלתי מורגש. אבל השנייה העמיקה במשהו, והשלישית עוד יותר, עד שבפעם הארבע מאות התקבצו כל הרשמים יחדו ופעלו פעלתם!

ואם כך, גם הדרשה הראשונה, שנראה שלא פעלה, אין ספק שפעלה משהו, כלשהו, ואין זו חלילה יגיעה לריק!״

נעניתי ואמרתי: ״כשתמצי לומר, זה הפשט בצווי: ״הוכח תוכיח את עמיתך״ (ויקרא יט, יז), ודרשו בו: אפילו מאה פעמים (בבא מציעא לא, ע״א). ואם פעם ופעמים, עשרים ושלושים, שמונים ותשעים לא הועילו, איך תועיל הפעם המאה? על כורחנו, שגם הפעם הראשונה פעלה במעט״.

והוספתי ואמרתי: ״יתכן, שזו גם כונת הכתוב: ״קרא בגרון אל תחשך, כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם, ולבית יעקב חטאתם״ (ישעיה נח, א). מה הדימוי של התוכחה לתקיעת שופר?

אלא שמצינו (ראש השנה טז, ע״ב), שתוקעים לפני תפלת מוסף ויוצאים בכך ידי חובת מצות התקיעה מדאוריתא וחוזרים ותוקעים בתפילה, כדי לערבב את השטן. ובתוספות הביאו דברי ה״ערוך״ בשם התלמוד הירושלמי, שכאשר השטן שומע קול השופר, נבהל מעט. ובשומעו שוב נבהל לחלוטין ומתבלעות טענותיו.

וראה שהרמב״ם כתב (הלכות תשובה) ״אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה״.

הרי שהשופר הוא דרישת התעוררות, ובפעם הראשונה פועל התעוררות קלושה, והשטן אינו מתפעל ממנה כל כך. אבל הרשמים מצטרפים, ובפעם השנייה מעמיק הרושם ומתגברת ההתעוררות עד שמתבלעות טענות השטן מחמתה!״

ובענין זה – מעשה באברך שיצא מביתו ותלמודו בידו, ספר לעיין בו בדרך. עלה לאוטובוס ושקע בספרו. התישב לידו בחור.

זע לפנות לו מקום. פנה הלה ושאל: ״מהו ספר זה?״

נשא עיניו: בחור חילוני, קוצותיו תלתלים, ענוד עגילים ונזמים. הסביר שזה ״שולחן ערוך״, ספר ההלכה היהודי, ועליו פירושו של ה״חפץ חיים״, ״משנה ברורה״, וסיפר מעט על דיקדוק ההלכה של ה״חפץ חיים״, זהירותו המופלגת בכבוד הבריות וחרדתו מאבק גזל, הלנת שכר ועושק. הלה שמע בעניין, וקטע את רצף דיבורו: ״כאן אני יורד, היה מאד מעניין. צ׳או״.

תמה מה זה צ׳או. לא ידע שזה משהו כמו ביי. אבל לא הקדיש לכך מחשבה. ליבו דוה על ביטול הזמן. אילו היה לשיחה זו המשך, ניחא. אילו היה הבחור מוסיף לשמוע, להתעדן, להכיר, מה טוב. אבל שיחה אחת, בודדת, קטועה, שאין לה המשך, לבחור לא הועילה, וממנו גזלה עשרים דקות של לימוד.

עלה אל הסטייפלר זצ״ל, להסיח צערו. והסטייפלר, כל כלו תורה. נענה ואמר: ״זה דומה, לכאורה, לדברי המדרש (אבות דרבי נתן): מה היתה תחילתו של רבי עקיבא? אמרו: ארבעים שנה היה עם הארץ ולא הצליח ללמוד. פעם אחת היה עומד על פי הבאר וראה אבן, אמר: ״מי חקק אבן זו?״ אמרו לו: ״המים, שתדיר נופלים עליה בכל יום״, ותמהו עליו: ״עקיבא, אי אתה קורא (איוב יד, יט): "אבנים, שחקו מים?!״

מיד דן קל וחומר בעצמו: אם המים חקקו את האבן, אינו דין שדברי תורה יחקקו את ליבי??

מיד חזר ללמוד תורה. וכל זה, אם נופלת טיפה אחר טיפה, זמן מומשך – אבל טיפה אחת, ודאי לא תפעל מאומה!

כך גם שיחה אחת, אקראית, מה כוחה? אבל, מצד שני, אם הטיפה הראשונה אינה פועלת מאומה, נמצא שהטיפה השניה היא הראשונה. ואם כן, גם היא אינה פועלת מאומה, וכך עד לאחרונה. ואם סך כל הטיפות חקקו את האבן, הרי שהראשונה פעלה כבר דבר מה, ואין אתה רשאי להימנע ממנה!״…

[כך גם כל בעל תשובה שיאמר לך שפלוני החזירני בתשובה, אין זה מדויק, שהרי תשובתו היא בעקבות הצטרפות של ריבוי רשמים וענייני אמונה וסיעתא דשמיא שחוה, ושיחות ודברי חיזוק ששמע פה ושם, כך שהרשמים מצטרפים עד שלבסוף בא הרב ההוא והיה המכה בפטיש שהחזירו בתשובה]

וסיפר לי הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ״ל שהיה ממקורבי הסטייפלר זצ״ל: סיפרו לו על בחור ששהה בישיבה והידרדר מבחינה רוחנית. התקרר לכל דבר שבקדושה והסתנור מכל דבר שבטומאה. סוף דבר, החליט לעזוב את הישיבה. ביקשו מהרב שישוחח עימו ויחזירו לדרך הישר. הרב ניפגש עימו, וראה שאיחר את המועד, והחליט שאם יש איזה סיכוי, רק הסטייפלר יוכל לפעול. גמרא מפרשת היא (ברכות ו ע״ב): כל אדם שיש בו יראת שמים- דבריו נשמעים.

הביאוהו אל הסטייפלר, וכתבו לו במה דברים אמורים.

האיר אליו הסטייפלר פניו, הושיבו לצידו ובאר לו במתק שפתיו שתאוות העולם הבל הבלים. דומים הם לשותה מים מלוחים, נדמה לו שמרוה צמאתו ומבעירו ביתר שאת. ״ואני קרבת אלוקים לי טוב״ (תהלים עג, כח), כי זה הוא הטוב באמת (ראב״ע).

״כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני אדם לטוב אינו אלא הבל ושוא נתעה״ (״מסילת ישרים״, פרק א)

אח, דברים היוצאים מן הלב וממיסים כל לב.

אבל לא את ליבו של הבחור דנן.. שמע, קם, ויצא.

כשנכנס רבי משה מרדכי, אמר לו הסטייפלר: ״הבחור שהבאת, מיד כשנכנס ראיתי שאין עם מי לדבר. הוא שבוי בתאוות העולם הזה, ליבו אינו ברשותו. לא היה סיכוי לשנות החלטתו!״

תמה רבי משה מרדכי: ״אם כן, מדוע הקדשתם לו שעה כה ארוכה??

אמר לו: ״ידועה אימרתו של רבי ישראל סלאנטער זצ״ל, שכאשר הסוסים דוהרים במורד ההר אין סיכוי לבולמם. עגלון מנוסה קופץ מן העגלה והולך אחריה לאיטו. אם הסוסים לא שברו רגליהם בדהרתם ולא ניפצו את העגלה, ימתינו לו בבקעה למרגלות ההר מיוזעים ומיוגעים, ויוכל להדריכם.

הבחור שועט כעת במורד. שוחחתי אתו, וידעתי בו שלא ישמע. אבל הדברים נחרטו בו.

וכשיגיע לתהום, מיוגע ומיוזע ומי יודע כמה ישבור וכמה ישבר בדהרתו, אבל אז אולי ישובו הדברים ויזכרו, וימצא את הדרך הנכונה!״

זהו שאמרו(סוכה מב, ע״א) שכשהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה, והינו: ״תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב״(דברים לג, ד).

ואני שואל: באיזה גיל מתחיל הילד לדבר? שנה וחצי, שנתים ־ ומה מלמדים אותו. מה הוא מבין ב״תורה״, ומה זה ״ציוה״, ומי הוא ״משה״, מה זו ״מורשה״ ומי היא ״קהילת יעקב״? ולמדנו, שיש לשתול בו פסוק זה, ועוד יצוץ וינבט.

ומצאתי ב״ספר המשלים״ למקובל רבי יוסף גיקטיליא זצ״ל בעל ״שערי אורה״ (משל קכז): ״למה המוסר דומה בלב הנער? לזמן החורף אצל הצמחים״.

וביאורו, שהשלג מכסה בחורף את פני האדמה, והעצים נתונים בשלכת, הקר עז והאדמה שומנית. מגיע האביב והדשאים צומחים, הפרחים פורחים והתבואה בקמותיה, והעצים מלבלבים ונותנים פירחם. והבור למפרע שבמשך החורף אצרו הצמחים כוח וינקו לשד והעמיקו שורשים.

[והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. למה לא בתוך לבבך?

אלא פעמים והלב אטום, שים את הדברים על הלב ובבא העת כשהלב יפתח – אזי יכנסו הדברים לליבו!]

נלמד קטע גמרא (ברכות י ע״א, לגירסת ״עין יעקב״): כשחלה חזקיהו המלך [שהיה ראוי להיות המלך המשיח (סנהדרין צד, ע״א)] בא ישעיהו הנביא ואמר לו: ״צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה״ (מלכים ב' כ, א וישעיה לח, א), מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא.

שאל: ״מאי כלי האי?״, על מה חרון האף הגדול הזה. אמר לו: ״שלא נשאת אשה״. התנצל שלא במרד עשה זאת, אלא משום שראה ברוח קודשו שיצאו ממנו בנים שאינם הגונים. אמר לו: ״מה לך בסתריו של הקדוש ברוך הוא? עליך לעשות מה שנצטוית, ומה שנח לפני ה׳ יעשה״. אמר לו: ״עתה, תן לי בתך לאשה. אולי יגרמו זכותי וזכותך ויולדו לי בנים הגונים״.

אמר לו: ״כבר נגזרה עליך גזרה״.

אמר חזקיהו: ״בן אמוץ! כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא, שאפילו חרב חדה מנחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר (איוב יג, טו): הן יקטלני לו איחל״.

לבסוף נתן לו ישעיהו את בתו, ונולדו לו מנשה ורבשקה. יום אחד הרכיבם על כתפיו להביאם לבית המדרש. אמר האחד מהם: ראוי ראשו של אבא לצלות עליו דגים. אמר השני: ראוי הוא להקריב עליו קורבן לעבודת כוכבים. השליכם מעל כתפיו. רבשקה מת ומנשה חי.

הוא מנשה שהכניס צלם להיכל (מלכים ב' כא, ז) ובנה בבית המקדש מזבחות לכל העבודות הזרות (שם, ה).

הוא מנשה שכיבה את האש שירדה מן השמים על מזבח ה׳ בימי שלמה (זבחים סא, ע״ב).

הוא מנשה שבגינו נגזר החורבן עלה צבא אשור על ירושלים, ״וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרהו בנחשתים ויוליכהו בבלה. וכהצר לו חילה את פני ה׳ אלוקיו ויכנע מאוד מלפני ה׳ אלוקי אבותיו. ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלים למלכותו, וידע מנשה כי ה׳ הוא האלוקים״ (דברי הימים ב' לג, יא-יג).

ואמרו בירושלמי (סנהדרין פ״י, ה׳׳ב), דוד של נחושת עשו לו ונתנו אותו בתוכו והיו מסיקים תחתיו. כיון שראה שצרתו צרה, לא הניח עבודה זרה בעולם שלא הזכירה. כיון שלא הועיל לו כלום, אמר: ״זכור אני שהיה אבי מקריא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת: ״בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה׳ אלוקיך ושמעת בקולו, כי אל רחום ה׳ אלוקיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם״ (דברים ד, ל- לא)

ומלאכי השרת סתמו חלונות הרקיע שלא תעלה תפילתו, והקדוש ברוך הוא חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד וקיבלו.

ואני שואל: חזקיהו המלך ראה ברוח קודשו שיוולדו לו בנים רשעים, ונוכח בכך כשניסה ללמדם.

אם כן ימשוך ידו מחינוכו של מנשה! אך לא. חזקיהו המלך לימדו, ולא הועיל, ״הסוס דהר במורד״, שעט הרס ניתץ וניפץ.

ולבסוף, בדוד הנחושת הלוהט, נזכר באותו פסוק. ושווע, ונענה, וניצל!

*

בכוח הקדושה ניתן להשפיע על אחרים! | קדושה יהודית

[מתוק האור]

קדושים תהיו כי קדוש כו' מהי משמעות אותה הקדושה?

הגמרא (עבודה זרה יא, ע"א) מספרת על אונקלוס הגר שהתגייר, ודודו הקיסר הרומאי שלח אחריו אנשים להחזירו ו"משכינהו בקראי ואיגיור".

כיצד מושכים אנשים עם פסוקים והם מתגיירים?

תשובה אחת – אמר רב הונא כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין.

עם פסוקים בלבד באופן טבעי גוי לא מתגייר, אך תלוי מי קורא…

מסופר על הג"ר רפאל ברוך טולדנו: בשנות החמישים כשגר במקנס, בתי ספר של כי"ח הכניסו קילקול בתורה ויראת שמים, והוא החליט להקים תלמוד תורה חדש, דבר שעלה הון רב. נקבעה אסיפה בקזבלנקה עם עשירי המקום לצורך התרמה. הרב נסע הגם שהיה חולה ומצונן.

לאחר שסיים דבריו אמרו לו הגבירים: הרי אנו ממילא לפני העליה לארץ, ומה הטעם להשקיע כעת? הרב החל בוכה. נבוכו העשירים, ואמר להם הרב שלא עליהם הוא בוכה אלא על עצמו, שאם היה בו יותר יראת שמים דבריו היו נשמעין.

היה בחור בראדין שחילל שבת בישיבה. החפץ חיים קרא לו ונסגר עמו בחדר למספר דקות, והבחור יצא לאחר מכן ודמעות בעיניו, ושב בתשובה שלימה. לימים סיפר מה היה הענין:

החפץ חיים לקח את ידי בידו והחל אומר בוכה בקול חנוק: "שאבס, שאבס", ודמעותיו הרותחות נופלות על כף ידי. מאז מעולם לא העזתי לחלל שבת.

מה אמר להם אונקלוס הגר ששכנעם?

אומר הרב וולבה ייתכן ואונקלוס הגר הסביר להם את ההבדל בין ישראל לאומות.

עם ישראל מצווים קדושים תהיו. האם אצל הגויים יש קדושים? בוודאי, יטענו הם. יש שמתנזרים וגרים באיזה הר גבוה מנותקים מענייני העולם לא מתחתנים ולא מולידים ילדים וחייהם מוקדשים לרוחניות.

והשאר? מתבהמים בכל תאווה ובכל עניין גשמי וחומרי. להם מותר הכל.

אצלנו הציווי הוא לכל ישראל קדושים תהיו. איש אמו ואביו תראו, את שבתותי תשמורו, לא לאכול מאכלות אסורות, הכל מוליך את האדם להתקדשות בענייני החומר. לא לבטל את החומר, לקדש אותו!

אצל האומות הרוצה להתקרב לאלוהיו צריך להקריב איזשהו קורבן בזמן המתאים, וזהו. קל למצוא חן בעיני האליל… אך בעיני אלוקי אמת – קשה יותר, צריך עבודה מתמדת לכל אדם.

זו גם הסיבה שאצל באבות יש תור גדול יותר מאשר אצל תלמידי חכמים אמיתיים, מפני שאצל הבאבא די להניח מאה דולר והכל יסודר. תמרח את השמן שהביא ואת היין תשתה, והכל יסתדר. אך אצל התלמיד חכם תתבקש לעשות שינוי במעשיך!

וקדושה פירושו פרישות. והציווי על היהודי להקפיד בכל מעשה חולין להמשיכו לקדושה. על ידי השבת משכתי את ששת ימי העבודה לקדושה.

על ידי הגבלות בטהרת המשפחה נמשך כל ענין הזיווג לקדושה. על ידי הגבלות במסחר – שקר רמאות אונאה ריבית וכד' נמשך כל ענין המסחר לקדושה.

אל תקח מן העולם את ההנאות במיצוי עד תום.

קבוצה שניה

לאחר מכן הקיסר הרומאי שולח קבוצה שניה. הוא מזהיר אותם לא לדבר עימו בענייני דת. שאל אותם אונקלוס בענייני דעלמא – כשחייל ומפקדו הולכים יחד מי נושא הפנס? כו', אצלנו הקב"ה "הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה". שמעו והתגיירו.

מה כאן כל כך שיכנע אותם?

מבאר הרב וולבה: כאן טמון הבדל נוסף בין אמונת ההבל של הגויים לבין אמונת ישראל.

כשהגוי עובד את אלוהיו הוא מבין שהאלוה רוצה ממנו דבר מה לכבודו. ולא תעבוד אלוה אחר, כדי שלא יהיה לו קונקורנטים…

אולם ביהדות אנו מבינים שהקב"ה לא מקבל מהאדם מאומה, ואינו צריך כלל לעבודתו, שאם היה צריך הרי שהוא חסר, ולא שייך לומר דבר זה על הקב"ה.

התורה מצווה את האדם ציווים לטוב לו. להאיר לו הדרך.

כבד את אביך ואת אמך פותחת פרשתינו. למי זה? בשבילך. למען יאריכון ימיך, כדי שחייך יהיו טובים יותר, שהצעירים נשמעים למבוגרים. מה לה' יש מזה?

השבת – על מנת שתתענג ותנוח מעמל יומך ותתעסק יותר ברוחניות . בשבילך!

כל המצוות שבן אדם לחבירו – לקט שכחה פאה איסור ריבית כו' הרי לנו נועדו, שנהיה קשובים לצרות הזולת, ושנדאג לאחינו. אצל הגוי – תעזור לשני – הוא זקוק לזה! אצל היהודי – תעזור לשני – אתה זקוק לזה!

ה' מאיר לנו בתורתו ובמצוותיו! שמעו זאת ונתגיירו.

קבוצה שלישית

שלח הקיסר קבוצה שלישית והזהיר אותם שלא ידברו אתו מטוב עד רע גם לא במילי דעלמא.

כשיצאו ראו אותו מניח יד על המזוזה, הוא שאל אותם אתם יודעים מה זה? כשהשיבו בשלילה אמר להם מנהג העולם שהמלך יושב בפנים ועבדיו שומרים עליו מבחוץ, אולם אצלנו הקב"ה שומר מבחוץ בשם שד-י ואנו יושבים מבפנים… ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

מה טמון בדברים אלה?

אונלקוס שואל אותם אצלכם מי מכתיב את סדר היום? המלך או אתם? ודאי המלך, ובמצב רוחו תלוי הכל… אולם בעם ישראל אנו שקובעים את סדר היום. בשני מובנים.

כל ענייני הגשמיות והשפע בעולם – תלוי בנו. אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם. יפתה לבבכם – ועצר את השמים. ה' צילך על יד ימינך.

ולא עוד, אלא כל התורה נמסרה להכרעת בית הדין כאן בארץ, וכשפמליא של מעלה שואלים את קודשא בריך הוא: מתי יחול פסח? הוא אומר להם: המתינו ונראה מה יקבעו כאן בארץ. וכנשנפסקה כאן הלכה זה מחייב גם במרום, וכשרצו החכמים לקבוע שלשלמה אין חלק לעולם הבא, החלו לנוע אמות הסיפים ונתפזרה אסיפתם. כי מה שאנו קובעים פה ייקבע גם למעלה!

ובכך מסבירים את שאמרנו בהגדה של פסח: אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו. מה יתן לנו קריבה להר סיני ללא תורה? האם די היה לנו בטיול למרגלות הר סיני?… אלא, אילו קרבנו לפני הר סיני והוריד תורה כספר הוראות, אך לא נתן לנו פירושו שהתורה תהיה נקבעת על ידינו – דיינו, על אחת כמה וכמה כשזכינו שהמפתחות נמסרו בידינו!

לכם יש כזו מעלה? הגוי משפיע משהו בעולמות עליונים? מאומה. שמעו והתגירו.

לסיכום: לימד אותם אונקלוס שלש השקפות חדשות בעבורם שגרמו להם לעזוב דתם ולהתגייר,

א. בישראל קדושה אינה פרישה מן העולם, אלא להציב גבולות לכל הנאה ותאוה. לחיות חיים מוסריים שבהם לא הכל אוכלים, ולא הכל רואים, ולא הכל שומעים, ולא הכל מדברים. הגבלה וסייג של קדושה.

ב. המצוות נועדו בעבורנו ולא על מנת להלל את שם האלוה.

ג.כל הקורה בעולם קורה בעבורנו ולמעננו, ומכוחנו.

ואם כל התובנות הללו גרמו לגויים להתגייר, בוודאי שדי בהתבוננות בהם לגרום ליהודי להיות יהודי טוב יותר!

*

קדש עצמך במותר לך

קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם. אמרו חז"ל: קדש עצמך במותר לך. מבאר הרמב"ן שעל האדם לקדש עצמו במותר לו וזו לשונו:

"ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים.

 והענין, כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באישתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אישתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.

 לפיכך בא הכתוב, אחרי שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב, ע"א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו, ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אעף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח, ע"ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו, ח) בשמרו מטומאת המת גם כן וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט, טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו.

 באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג, ע"ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב כי אף על פי שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים.

וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלוהיכם – לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים והנה זה כענין הדובור הראשון בעשרת הדברות (שמות כ, ב)"

וצריך ביאור, מדוע על האדם להתקדש ולאסור על עצמו דברים שהתורה עצמה לא מצאה מקום לאוסרם עליו?

מדרש השופך אור: וכי איכפת לו לקב"ה בין שוחט מן העורף לשוחט מן הצואר? אלא לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות.

מטרת המצוות היא לצרף את הבריות. להפוך את האדם למקודש ומופרש מן הסיגים והפסולת של התאוות. אדם שהורגל ללכת אחר תאוות ליבו וממלאן בהיתר- לא יוכל לעמוד בפיתוי וימלאן גם באיסור.

אדם שזולל בשר ומתאווה אליו ואוכלו רק בהשגחת הבד"ץ והגיע למרכול והוא מוכן כבר עם המנגל והגחלים והנה הוא רואה שלא נשאר אלא בשר שאינו חלק, יקנה בלית ברירה בשר שאינו חלק אף על פי שיודע שלספרדים הוא בחזקת טרף!

מדוע? הוא התרגל למלאות את תאוותיו, וכשאינו מוצא בהיתר יקח באיסור!

המצוות באו לצרף את הבריות. לקדש אותם . לחזק אצל האדם את הבלמים ולהרגיל את עצמו לדעת לומר די, עד כאן. גם במה שמותר. בזה הוא מקדש עצמו ומבדיל עצמו מן התאוות.

לאחד כזה כלל לא תהיה דילמה בסופר עם הבשר…

הרב קובלסקי והמרק.

הרב קובלסקי אכל מעט מאוד. מעולם לא פינק את גופו. אף פעם לא התייחס לאוכל, מעודו לא נראה להוט אחר מאכל מסויים, ולא שיבח מעדן. רק מאכל אחד יצא מן הכלל, עקב מעשה שהיה.

פעם, בהיותו תלמיד ישיבה, בא הביתה לביקור ביום שישי. אימו הגישה לו מרק ירקות סמיך. משהחל לאכול, שאלה לטיב המרק. הוא יצא מגדרו כדי לשבחו. נהרו פניה של האם , הנה, סוף סוף מאכל שהוא אוהב. מאז, בכל פעם שציפו בבית לבואו, המתין לו המרק שאהב. מסירותה של אם…

לפני שנישא, קיימה אימו שיחה עם כלתה לעתיד. שאלה הכלה אילו מאכלים הוא אוהב. אומר לך את האמת, אמרה האם, מעולם לא הביע דעה על מאכל, מעולם לא היה להוט אחר האוכל. פעם אחת ויחידה שיבח באוזני את המרק, ומאז אני מכינה אותו למענו, הוא אוכל אותו עד תומו, ואני מגישה לו עוד כתוספת.

היא לימדה את כלתה את אופן הכנת המרק, ומני אז, ועד יומו האחרון, לא ידעה הרבנית אילו מאכלים חביבים עליו ואילו דחויים בעיניו. טעמו באוכל היה כחידה עלומה. רק ידעה שמאכל אחד אוהב הוא, והכינה את המרק לפי המתכון שקיבלה, והוא אכן אכלו עד תומו, נכון היה אפילו לקבל תוספת. לטעמה, היה טעמו של המרק נורא, אבל על טעם וריח אין להתווכח…

לאחר פטירתו לחיי עולם, הגיע מכתב תנחומין מחבר ותיק משנים עברו, חבר שעקר לארץ אחרת, שם הגיעתו הבשורה המרה, והוא מיהר לשגר את תנחומיו בכתב.

הוא הציל את חיי הנישואין שלי, כתב אותו חבר בוידוי אישי. בינו לבין רעייתו התגלעו חילוקי דעות, ניגודי טעמים היא בישלה כך הוא רצה אחרת, היא הכינה מטעמים והוא סלד מהם.

ואז אמר לו הרב קובלסקי : בוא ואספר לך מעשה שהיה. לפני שנים הגעתי הביתה מן הישיבה, אמי הגישה לי מרק ירקות. נטלתי מלוא הכף, ועיני חשכו. המרק נתקע בגרוני, ביקשתי להקיא, טעמו היה נורא, ואז שאלה אותי אמא איך המרק?

נו, מה אומר? האם אגיד לה שאיני אוהב אותו, האם אומר לה שטרחה לחינם? חלילה לי מלצער אותה.

שיבחתי והיללתי אותו בכל פה, והצער שהיה לי באכילתו פג למראה פניה הקורנות.

היה כדאי לאכול את כל המרק, עד תומו, אפילו את התוספת שנתנה. ומאז, אבוי, בכל פעם שבאתי הביתה, חיכה לי המרק, ולא היתה ברירה. אמא טרחה והכינה, איך אפשר לאכזבה?!

תקוה אחת היתה לי, קרן אור בחשכה. ברצות ה', אתחתן, ואפטר מעונשו של המרק. אבל הנה התארסתי, ואימי המסורה גילתה את אוזן כלתי, שאף שאינה יודעת את טעמי, הנה דבר אחד אוהב אני מאוד, את המרק הנורא…

אישתי התפלאה לטעמי, אבל כאישה מסורה ביקשה להשביע את רצוני. ואני, כשם שלא רציתי לצער את אמא, כך לא יכולתי לאכזב אותה. הלוא כוונתה אך לטובה. וכך, עומד אני לשוב הביתה, ומחכה לי פינכת מרק, ואני חושב להשתנק חלילה מכל כף – ואוכל את המרק עד תומו, ואף מבקש תוספת – כדי לשמחה…

כך סיפר וסיים , ואתה מספר לי על מריבות בביתך בגלל הבדלי טעמים ?

מיני אז, לא שמעה ממני אישתי מילת ביקורת. שיבחתי והיללתי בכל פה, והשלום והשלוה שוררים במעוננו…

הרבנית קראה את המכתב, ולא ידעה את נפשה מרוב צער . מדוע, מדוע לא אמר מאומה ! ואני כל כך לא אהבתי את המרק הזה, והילדים דחוהו, ולא בישלתי אותו אלא למענו! מדוע שתק, מדוע לא אמר מלה?

אבל היתה זו שאלה, שידעה את תשובתה… (אנא עבדא)

*

לא נהגו כבוד ורעך כמוך

[ברכת מרדכי עם תוספת]

״אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת ועד אנטיפוס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה״ (יבמות סב, ע"ב)

מבהיל הרעיון. גם אם נצליח לשכנע את עצמנו, להאמין כי הדברים הם כפשוטם, שאמנם לא נהגו כבוד זה לזה… עדיין נעמוד נדהמים ומשתאים, מול מה שנראה כהעדר פרופורציה. היתכן? עשרים וארבעה אלף תלמידים נענשים במיתות משונות, וכל זה, משום שלא נהגו כבוד זה לזה?…

והיה העולם שמם, אף זה מבהיל. שכן נראה, שכל זה, מכלל העונש הוא, שיהא העולם שמם, שתשתכח תורה מישראל מכאן, שיעודם של שנים עשר אלף הזוגים, היה, להיות חוליה בשרשרת הקבלה בישראל, ממעתיקי השמועה דרכם.

היתה צריכה התורה להיות מועברת לדורות הבאים. משנותקה השלשלת, נותק הפתיל, נשאר העולם שמם. נשתכחה תורה מישראל.

תר וחיפש רבי עקיבא, אחר ממלאי מקום למעתיקי השמועה, ומצא את רבותינו שבדרום. אלו חזרו והלחימו את השרשרת שנותקה. אבל אילו חס ושלום לא היה רבי עקיבא מוצאם… היה העולם שמם…מכאן, שה״לא נהגו כבוד זה לזה״, היה זה שהמס את השרשרת.

לא יתכן שיהיו מעתיקי שמועה ולא נהגו כבוד זה לזה. ״ואהבת לרעך כמוך״, הוא תנאי ב״קניני תורה״.

בין מ״ח הדברים שהתורה נקנית בהם, נמנים גם ״דיבוק חברים״ ו״פילפול תלמידים״ (אבות ו, ה). שני אלו, לא זו בלבד שהם מכשירי עזר רבי מנוף, לרכישת תורה וידיעתה, אלא שהם קניני תורה מצד ה״ואהבת לרעך כמוך״. ללא כלל גדול זה, של אהבת רעים, אין לא דיבוק חברים ולא פילפול תלמידים.

תורה אין ״מעבירים״ דרך שמועה בעלמא, מפה לאוזן. תורה מעבירים דרך קנין והקנאה. ללא "קנינים" של תורה אין מסורת וקבלה אין מעתיקי שמועה כל קצר באהבת רעים מפסיק את הזרם ומתנתקת השרשרת.

נקודה נוספת: למה בא המספר ב"זוגים" דווקא? "שנים עשר אלף זוגים תלמידים" הלא אמירת עשרים וארבעה אלף תלמידים קצרה יותר מאמירת "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו" וכו' לשם מה "זוגים" דווקא?

ללמדך כי זו היתה עצם מהותם שהם "זוגים" ה"מספר" שלהם נקבע כזוגות ולא כיחידים משום שלא תיתכן יחידות בתלמידים!

חייבת להיות מושרשת בכל תלמיד ההכרה כי כל עצמיותו אינה אלא "מחצית של זוג", אחרת אין ללמוד תורה. חייבת ההכרה להכות שורשים בתודעה כי כל אחד תלוי בחברו דווקא, ואינו מושלם אלא על ידי בן זוג.

זה שמם וזה זכרם "זוגות" התלמידים לעולם יבואו בזוגות וכשהם באים במספר נספרים ה"זוגות" אף על פי כן "לא נהגו כבוד זה לזה".

לאחר כל התחושה הזאת על אף ההרגשה כי כל אחד תלוי הוא בזולתו ואין לימוד ללא "זוגות" על אף כל זאת לא נהגו כבוד צא ולמד מה כבוד נדרש מהאחד לזולתו!

אדרבא, דווקא משום הדרגא הזאת דווקא משום שכבר הגיעו לתחושה של "זוגות" דווקא משום כך היה עליהם להרגיש יותר ויותר כבוד התורה.

מהו שלא נהגו כבוד זה בזה?

 הרמב"ן על אתר (ויקרא יט, יז) בהסבירו את נפלאות כוחות הנפש:

יש שהאדם מסכים ומעוניין להנחיל לזולתו את כל הטוב היפה והמהנה אף מוכן להקריב למען זולתו משל עצמו, אך על דבר אחד לא יסכים לוותר והוא

"ולא שישוה אליו אבל יהיה חפץ בליבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה"!

נפלא ומבהיל! הכל יעשה למען רעהו: עושר, חכמה, טובה, אבל לא "שישוה אליו"!

על זה הזהירה תורה "כמוך" גם רצונך זה, שיהיה משהו לך שאין לזולתך, גם רצון זה עליך לרצות עבור רעך!

הבה נתרגם את הדברים כשהם נוגעים ל"פילפול חברים" או ל"דיבוק חברים" שניים עומדים ומתווכחים. זה דעתו בכה וזה בכה, כל אחד חותר לאמת לאמיתה. כל אחד אוהב את חברו כנפשו ומסכים ואף מעוניין כי אמת זאת תהיה נחלתו של חברו כשם שהוא מעוניין שתהיה האמת נחלתו שלו.

האם יצוייר ישומו של מקרא זה גם בלי ה"כמוך" של הרמב"ן כלומר גם כשמשאלת ה"לא ישווה לי" תהיה קיימת?

הלא כל בר דעת יכיר אל נכון כי שוברו של השטר בצידו כי סתירה מוחלטת היא לשאיפת האמת וכי באופן זה לא תצא האמת לאור!

מהו בעצם "לא נהגו כבוד זה לזה"? האם אין זה לפחות ביטוי להסתייגותו של המקנא לזה שאמנם מקיים את "ואהבת לרעך" אך לא "כמוך"!

וכלום יצוייר שגם בלי ה"כמוך" כפירושו של הרמב"ן תצא האמת לאור ללא נגיעה מעוקמת או מכסה ומעלימה את האמת המבוקשת? כלום קשה כל כך להבין כי אלו שהוטלה על שכמם אדרת המסורה ומעתיקי השמועה לא ייתכן כי יעמדו במשימתם אם לא יתיישם ה"כמוך" ממש.

אדם מוכן לפרגן לחבירו משכורת מכובדת. אך לא יותר משלי…

אדם מוכן לפרגן לחבירו רכב מפואר, אך לא יותר משלי…

אפילו שיאמר סברא בלימוד, אך לא יכון לאמת יותר ממני…

אדם מוכן לדאוג לחבירו שיתקבל לעבודה. אך לא בדרגה שלי…

המשנה מלמדת אותנו כ"אחרים" (אבות ה, יג) והמפרשים מפרשים (עיין רש"י ורע"ב שם) כי אין עינו צרה בקבלתם של מקבלי צדקה מידי נותנים אחרים, אלא ש"עינו רעה בשכרם של נותנים אחרים". הנה לנו ציור מוחשי של אחד אשר יעשה הכל לזולתו אך לא ייתכן שלא ישאיר משהו לעצמו.

אחרים מפרשים (עיין תוספות יו"ט) בעמקות נוספת כי אין עינו של זה צרה אף בשכרו של זה הנותן, אבל קשה לו לעכל כי יש עוד "נותן" מלבדו!

הנה עוד ציור נפלא מדמות מצויה המשאירה לעצמה את ה"לא ישווה לו". כל אלו נמצאים מוקפים במחיצה של ברזלים בלתי עבירה, חוצצת וחוסמת את האמת, רקע לתרבות זיוף ונגיעה. האם בנסיבות אלו תשמר טהרת התורה ומסורתה בישראל, כך תימסר השמועה?

המסקנא המתבקשת היא כי יש לטפח לא רק את ה"ואהבת" אלא אף את ה"כמוך".

וכל זאת לא רק למען הערך הנפלא הזה כשלעצמו, אלא כדי לטפח את אשיות אישיותנו, כדי להתרחק מן הזיוף ולהתקרב אל האמת, כדי שכל ערך מערכינו, מצוה ממצוותינו וכל קנין התורה שלנו יהיה אמיתי כן וטהור. זהו כלל גדול בתורה.

לא נמסר עדיין כלל:

"איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה׳ לעולה" (ויקרא כב, יח)

דרשו חז״ל (מנחות עג, ע"ב): ״איש איש״, לרבות את הנוכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, ״אשר יקריבו לה׳ לעולה״ – אין לי אלא עולה בלבד שכל קורבנות שמקריבים העובדי כוכבים קרבים עולות בלבד.

מסופר, כי רבי חיים מואלוזיין זי״ע היה נוהג לשלוח משולח לאסוף כסף עבור ישיבתו המפורסמת.

קרה פעם שאחד התורמים נמנע מלמסור תרומתו למשולח, בטענו כי רוצה לשלוח ישירות עבור רבי חיים. במכתב תרומתו כתב, כי רצונו שכל כספו יגיע למטרה – לטובת הישיבה, ואינו מעונין שחלק מכספו ילך עבור המשולח…

שלח לו רבי חיים את כספו בחזרה, וכתב לו כי זה מנהג גויים! כי כאשר הם נותנים ממון – לבית יראתם נותנים, ולא על ידי אמצעי. אולם מנהג ישראל הוא, שגם יהודי יהנה מזה…

והביא ראיה מהגמרא הנזכרת, כי קורבנות הגויים הינם עולות בלבד. אבל שלמים אינם מקריבים. ולמה? אלא ההסבר הוא: לפי כשהגוי נותן, כונתו שהקורבן יהיה כולו לה׳, כמו עולה שכולה כליל.

אבל שלמים גם הבעלים והכהנים אוכלים, וראש של גוי אינו מבין זאת, שהוא יקדיש קורבן לה׳ ואחרים יהנו ממנו…

מה נפלאו דברי הרמב"ן (במדבר ז, ב) שהסביר את החזרה של קורבנות הנשיאים מידי יום ביומו. כך כתב הרמב"ן וזו היא תמצית דבריו: ידוע יודעים הכל כי מידי יום יקריב רק נשיא אחד, ואם כן הרי מוכרח הדבר שיהיה ראשון ושני ושלישי, לעולם יהיו מוקדמים ומאוחרים. אף על פי כן ירדה תורה לתהום רגישויותיו של אדם לאמור: גם אם הכל גלוי וידוע אף על פי כן אין למנוע רעד כל שהוא במיתרי רגישותו המתוחים של אדם.

לא נמצאה איפוא שום עצה אלא לחזור מידי יום ביומו על האירוע כולו כאילו היה יחיד!

המעשה עם הרב יהונתן אייבשיץ שחבירו ניתץ את הצלב של הכנסיה, נתפס, ונגזר דינו למיתה.

שומר אמר שיוכל להבריחו מהכלא שבכנסיה תמורת שלושת אלפים רובל. הרב התנדב לתת את נדונייתו שהיה זה סכום עתק בימים ההם ובנתיים גבאי הצדקה החלו באיסוף הכספים.

כשבאו לתת לרב את הכספים שאספו אמר להם שהוא כבר נתן את הכסף. הם ביקשו להשתתף והרב אמר שכבר זכה במצוה.

הרב שחשש מה תאמר אישתו, החליט לברוח לכמה ימים מהבית וביקש את רשות אישתו והלך לעיר הסמוכה כדי שבינתיים כשתגלה הרבנית את הדבר תספיק להירגע…

השומר, שהרגיש שהקרקע בוערת תחת רגליו לאחר שגילו שהוא זה שהבריח את האסיר, החליט לבוא לבית הרב עם הכסף שקיבל ועם שק מלא כסף וזהב שהספיק לגנוב במשך השנים ואמר לרבנית שהוא סומך על הרב, וסיפר לה את כל הסיפור, וביקש שאם ישוב בחיים שישיב לו הרב את השק, ועל הכסף הוא מוחל.

הרבנית המתינה לבוא הרב וכשהגיע סיפרה לו שהיא יודעת הכל, וה' השיב להם כגמולם.

הרב לא היה שותף לשמחתה, והחל לבכות בכי תמרורים, אם השיבו לי את הכסף בעולם הזה סימן שאין המצווה מקובלת בשמים! הוא צם שלושה ימים ושאל שאלת חלום. השיבוהו בחלום רצית לזכות במצוה לבדך לעצמך ולא לשתף אחרים- תקבל את השכר בעצמך… [שאל אביך ח"א]

*

מצות תוכחה כיצד?

[העיקר מלק"ט פ' קדושים, ומעשה הבא"ח מאוצה"ת כאן]

"הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז)

 "ובאמת מצוות תוכחה קשה היא מאוד לקיימה כתיקונה יותר מכל המצוות כי צריך לשקול במאזני שכלו אם יוכיח או יפה השתיקה שהרי מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים" [שו"ת "כתב סופר סי' נז]

תוספת: הוכח תוכיח את עמיתך, מדוע הכפילות? ואם כפל, מדוע לא אמר הוכח הוכח, או תוכיח תוכיח?

כדי להבין זאת עלינו להבין תחילה מהו ההבדל בין לשון הוכחה ללשון תוכחה. נשאל רבינו יצחק בר ששת הריב"ש והשיב (שו"ת הריב"ש סימן תלא):

"הוכחה כאשר יש מחלוקת בדיעות בין שנים ובא שלישי והכריע ביניהם". כלומר, כאשר ישנו ספק מהי הדרך הנכונה או מהו הדין וההלכה, אזי חייב החפץ להצדיק את דרכו להוכיח את אמיתות דבריו. ראיה לדבר מדברי יעקב אבינו עליו השלום שאמר ללבן: "ויוכיחו בין שנינו". לבן טען שהצדק איתו, ויעקב אבינו דחה את דבריו וביקש להוכיח צדקת מעשיו לכן אמר ללבן הבה ניגש יחד לאדם שלישי שיוכיח ויכריע מי משנינו הוא הצודק.

לעומת זאת "תוכחה" היא כינוי לדברים הנאמרים כדי להוכיח אדם על מעשיו שאינם כשורה, כמו שנאמר "הוכח תוכיח" או "מוכיח לרשע מומו" דהיינו במקרה שאין שום מקום להסתפק בזה שהאיש תועה בדרכו ומעשיו הם בודאי אינם ישרים והגונים ובא מישהו לישר את דרכו ולהראות לו טעותו, לזה ייקרא "תוכחה".

כללו של דבר: "הוכחה" באה במצב של ספיקות וחוסר בהירות. לעומת זאת "תוכחה" פירושה חשיפת חטאי האדם באופן ברור ונחרץ ודרישה לתיקון המעשים.

מדברים אלה של הריב"ש למד החיד"א כלל גדול בהלכות תוכחה "דברים אחדים" להחיד"א (דרוש יב). שלמה המלך עליו השלום אמר (משלי ט, ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך".

ביאורם של דברים: "אל תוכח לץ", אל תבוא אליו בדברים שהם על דרך התוכחה לומר לו בפה מלא שמעשיו רעים. שאם אתה אומר לו כן, בודאי תגרום שישנא אותך.

פנה לדרך ההוכחה, אמור לו: מעשה זה שהינך עושה אינו איסור מוחלט אבל מקום יש בו להסתפק שמא אסור הוא. ותוסיף ותאמר לו שאמנם יש מקום לדונו לכף זכות ולהניח שהמעשה שעושה מעשה כשר הוא, אך מכל מקום כדאי לו לחדול ממנו לפי שאין הכל יודעים לדון לכף זכות.

זוהי הדרך שבה ילך האדם אם רצונו שיהיו דבריו נשמעים גם באוזני ה"לצים". ואם כך אתה עושה לא ישנאך. אמנם, גם אהבה לא תזכה לקבל ממנו.

שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בחכם הנכשל בעבירה. על כגון דא נאמר "הוכח לחכם ויאהבך". אם לחכם תאמר בדרך "הוכחה" ולא בדרך "תוכחה" אזי יאהב אותך, שכן מתוך זה שהערת לו בדרך "הוכחה" – לשון שהיא רק מעוררת ספיקות ולא נקטת בתוכחה – לשון המורה על חטא ודאי שעלולה לפגוע בו, הוא ירגיש ביחסך אליו יחס של כבוד כי כך דרכו של עולם, בני אדם אינם חפצים לשמוע את קלונם. על כן ציוונו הקדוש ברוך הוא לבל נפגע בכבוד הבריות גם בשעת קיום מצוות התוכחה.

מסיים החיד"א ואומר שבדברי הכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך" ישנו רמז נפלא המלמדנו כי במצוות התוכחה קיימים שני אופנים: א. "הוכח" לאדם שאינו חכם אמיתי האוהב לשמוע תוכחות. אצל איש כזה הדרך היחידה היא "הוכח" רק לעורר ספיקות על טוהר מעשיו כדי שלא לפגוע בכבודו.

ב. "תוכיח" לחכם האוהב את התוכחות והיינו חכם אמיתי אשר אליו אפשר לדבר בלשון "תוכחה", גלה לו את האמת ללא כחל וללא שרק שהרי מאנשי החוכמה והמוסר הוא, החפצים ליישר דרכם ובודאי יקבל את חיצי הביקורת בשמחה אף שנאמרים לו ללא גינוני כבוד.

לפיכך מסיים הפסוק "תוכיח את עמיתך" לעמיתך על פי דרשת חז"ל "עם שאיתך בתורה" אותו "תוכיח" אבל אדם אחר רק "הוכח" [על פי ספר "אלופינו מסובלים"].

ועוד מבארים אל תוכח לץ, אל תאמר לאדם: 'הנך לץ', פן ישנאך, אלא הוכיחו ואמור לו: 'הנך אדם חכם, לאדם חכם כמוך אין זה יאה…'

כשאדם מוכיח את חבירו, חברו אומר לו: 'עד שאתה אומר לי טול קיסם מבין שיניך, טול אתה קורה מבין עיניך!' מהי איפוא הדרך להוכיח והשומע יקבל?

יש להוכיח בצורה כזו שהשומע ישוכנע שאני רוצה בטובתו. זה ניתן להיעשות רק אם באמת אני משתדל מאוד במה שאני מבקש ממנו. אם אני מזלזל ולא עושה מאמץ ורק דורש מאחרים, ללא ספק הוא יחוש שאני מחפש להיבנות על הריסותיו ולהוכיח צדקתי בפניו. ולכן על האדם להוכיח את עצמו תחילה, ורק לאחר מכן את חבירו. וזה שאמר הכתוב: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' ".

אם אנו נחפשה את דרכנו תחילה, אזי: ונח – קורה. תנוח טענת ה'טול קורה'…

הקשה ר' ישראל מסלנט זצ"ל על הפסוק 'הוכח תוכיח את עמיתך' הרי כל אתין וגמין שבתורה באים לרבות מה אם כן בא לרבות "את" עמיתך?

ותירץ הוכח תוכיח "את" עמיתך בא לרבות את עצמך. קשוט את עצמך ואחר כך קשוט את אחרים (סנהדרין יט, ע"א).

גדולי ישראל היו מבקשים שיוכיחו אותם, לדוגמא הגר"א שהיה מביא את המגיד מדובנא שיוכיחו, ואמר לו שאין זה קונץ להסתגר ולהיות צדיק כו', וענה לו הגר"א שקודשא בריך הוא לא מחפש קונצים, הוא רוצה שתהיה צדיק…

וכן הבעל התניא שאמר לו אותו המגיד שהוזמן שהמרחק בין מה שאני יודע למה שכבודו יודע רב ועצום, אך עצום ממנו לאין שיעור המרחק בין מה שכבודו יודע למה שכבודו עדיין אינו יודע… וגעה הרב בבכיה.

וכן מספרים על הסאטמרוב שפעם אחת ביקש ממנו הבדחן בפורים רשות לחקותו והרב הסכים. ולאחר מספר דקות החל הרב לבכות. שאלו הבדחן: 'אבל הרב הסכים?' השיבו הרב איני בוכה על החיקוי, אלא שראיתי אותך מחקה אותי והתחלתי לחשוב אולי גם מה שאני בעצם עושה זה סתם משחק וחיקוי? ועל זה בכיתי.

גדולי ישראל ידעו שהשאיפה היא להגיע לשלימות ולכן אהבו את התוכחות.

יש בנותן טעם להביא את משלו של ה"בן איש חי": משל למה הדבר דומה? גנב מפורסם גזר עליו המלך עונש מות בתליה על העץ.

אמר הגנב: 'הריני מקבל על עצמי את פסק דינו של המלך, אך יודע אני חכמה אחת נפלאה שאיש זולתי אינו יודע. ואם אמות תמות עמי חוכמתי על כן מבקש אני ללמדה למלך כדי שתישאר החוכמה בעולם ולא תאבד. לשאלת המלך מהי אותה חוכמה השיב הגנב: יודע אני כיצד לשתול גרעין בקרקע, לאחר הכנה מסוימת, וכעבור חצי שעה יגדל ממנו אילן לתפארת שישא פירות למכביר.

התפלאו המלך ושריו ויצאו עם הגנב אל הגן, הביאו לו תפוח, לקחו והוציא את חרצניו והורה להביא לפניו כלי מלא מים וסממנים שנקב בשמם. כשהובאו המים עירב בהם את הסממנים והניח בתוכם את הגרעינים, כעבור חצי שעה אמר: כעת הגרעינים מוכנים לזריעה, ויש לשימם בקרקע ובתוך חצי שעה יצמח כאן עץ עבות, אך תנאי אחד צריך: שהאדם אשר יתחב את הגרעין בקרקע יהיו ידיו נקיות מכל גניבה וגזל. אני איני יכול לשותלו כי הרי גנבתי בחיי.

פנה הגנב אל המשנה למלך ואמר לו: מכובד אתה לתחוב את הגרעין בקרקע. אמר המשנה למלך: לא אסתיר מכם כי בהיותי נער הייתי הולך בשליחות אבי לקניות והייתי אומר לו שהדברים עלו יותר מכפי שעלו באמת, והעודף לקחתי לעצמי אמנם צעיר הייתי לימים אך חוששני שהסגולה לא תפעל שהרי ידי אינן נקיות לגמרי.

פנה הגנב לשר האוצר: בבקשה הנך מכובד לתחוב את הגרעין בקרקע. ענה השר ואמר: אני ממונה על האוצרות וכל חשבונות הממלכה בידי ושגיאות מי יבין יתכן וטעיתי בחשבון וחייבתי את אוצר המלך אשר לא כדת.

פנה הגנב למלך ואמר: כבוד המלך, בכבוד, הואל נא אתה לתחוב את הגרעין לקרקע. השיב המלך: עתה נזכרתי שבהיותי ילד קטן ראיתי אצל אבי המלך מחרוזת מרגליות יקרה, חמדתי אותה ונטליה. לכן גם ידי אינן נקיות, יביאו אדם אחר.

אז טפח הגנב על ראשו נפל לרגלי המלך ואמר: אדוני המלך! שר האוצר שלך הודה כי ידיו אינן נקיות, והמשנה למלך אמר שגנב מאביו, ואף אתה אדוני המלך אמרת שגנבת מאביך, אם כן למה זה תחרוץ את משפטי למיתה על אשר גנבתי מפאת העניות שלחצה אותי ושלחתי את ידי למלא את נפשי הרעבה?

ויבוש המלך ויבל כי עשה הגנב כל זאת בחכמה ויחון אותו וישלחהו לחופשי "הוכח תוכיח את עמיתך" לרבות את עצמך…

בדרך זו נהג גם ה"חפץ חיים" זצ"ל במעשה המובא בספר "החפץ חיים חייו ופעלו" (ח"א עמ' קעד) וזו לשונו: בתקופה שהחפץ חיים היה נודד למכור את ספריו, ראה פעם באכסניא שבוילנא יהודי חסון ומגושם, עושה רושם של סבל, הנכנס ומתישב ליד השולחן ופוקד על המשרתת שתגיש לו נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף.

בלי ברכה חוטף הוא בתאוותנות את נתח האווז מקנח במשקה ומתיחס אל המשרתת בצורה בלתי הוגנת.

החפץ חיים עומד בפינה אחרת של הבית כשהוא נדהם ממש מהמחזה ועומד לעשות ניסיון לגשת אל הזולל כדי להעיר לו על קלות דעתו. ברם בעל האכסניה מקדים את עצמו ומתקרב חרש אל אורחו החשוב החפץ חיים כדי למונעו מצעד זה. פשוט חושש הוא מפני שערוריה. המדובר בחייל ניקולאיני לשעבר, הדיוט, הוא יחרפהו ועלול אף להרים ידו על הצדיק.

"אנא רבי הנח לו, אין אל מי לדבר הריהו מגושם מדי, בור ממש, לא למד אחרת. משהיה בן שבע שנים נחטף יחד עם ילדים אחרים קנטוניסטים ונסחב לסיביר. עד גיל שמונה עשרה גדל בין איכרי המקום ואחר כך עבד את ניקולאי עשרים וחמש שנה.

ב"חדרים" כאלה היכול היה ללמוד משהו יותר טוב? היש פלא שגדל כה מגושם, פרא והדיוט לאחר שקרוב לארבעים שנה לא היה מצוי בסביבה יהודית, לא למד אות אחת מן התורה, יהדות היתה זרה לו, לא ראה פרצוף יהודי?

מוטב רבי שלא תתחיל עימו, כבודך יקר מדי בעיני. "חיוך שליו מסביר וחביב נגלה על פניו המאירים של החפץ חיים ואז אמר כך: "יהודי שכזה, אל תחשוב, כבר אדע היאך לשוחח עמו ומקוויני שתצמח מכך טובה".

החפץ חיים ניגש אליו, הושיט לו "שלום עליכם", ובנעימה לבבית וידידותית פתח: "האמת, הדבר ששמעתי עליך שבתור ילד קטן נחטפת, ויחד עם ילדים אחרים נסחבת לסיביר הרחוקה, גדלת בין גויים, לא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה, עברת את הגהינום בעולם הזה, סיוט, צרות, רדיפות איומות, עינויים נוראים, הרשעים אמרו לא פעם להעבירך על דתך, אילצוך לאכול חזיר נבילות וטריפות, ואף על פי כן נשארת יהודי! לא השתמדת! מאושר הייתי לו היו לי זכויות כשלך והייתי בן עולם הבא כמותך, מקומך בעולם האמת הרי יהיה בין הצדיקים וגאוני עולם!

אטו מילתא זוטרתא היא מסירות נפש שכזו לסבול יסורים שכאלה למען היהדות, למען כבוד שמים?

שלושים וכמה שנים רצופות הרי זה ניסיון גדול יותר משל חנניה מישאל ועזריה!

"דמעות נתקשרו בעיניו האפורות של החייל הניקולאיני לשעבר, הוא נזדעזע מהמלים הרציניות הלביביות והחמות שזרמו ממעין טהור חי שליטפו והחיו את נשמתו המיוגעת.

משנודע לו מיהו העומד בפניו פרץ בבכי עז והחל לנשק את החפץ חיים, והחפץ חיים מוסיף לדבר אליו: "אדם שכמותך שזכה להיחשב בין הקדושים שמוסרים את נפשם על קדושת השם, לו קבלת על עצמך לחיות מעתה את שארית ימיך כיהודי כשר לא היה מאושר כמוך בארץ".

היהודי שוב לא עזב את החפץ חיים עד שהפך בעל תשובה אמיתי וצדיק גמור.

כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע:

אור דניאל שמות עמ' תע"ג:

כשנתבונן באורחות חייו של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל, נלמד כיצד לקרב רחוקים.

פעם כשגמר תפילתו בערב שבת לאחר שיצא מבית הכנסת לביתו ופניו כמלאך ה' צבאות, ניגש אליו בדרך איש שאינו שומר תורה ומצוות ובידו סיגריה דלוקה, ושאל את הרב איפה מלון "המלך דוד" בירושלים.

למרות שאותו איש התנהג בחוצפה שביקש טובה מהרב בעוד שבידו סיגריה דלוקה, בכל זאת נענה הרב בסבר פנים יפות ואמר: "לא אוכל להסביר לך מהמקום הזה היכן המלון לכן אני בעצמי אבוא עימך".

כשהלכו בדרך אותו האיש החצוף המשיך לעשן כרגיל והרב כדרכו בקודש התנהג עם היהודי בארך אפיים. לאחר כרבע שעה כשניתן היה לראות את המקום אמר לו הרב: "זהו המלון שביקשת".

כשראה אותו אדם את התנהגותו של הרב עימו אמר לו: "דע לך שיש לי לב קשה מאוד, אף אחד לא שבר לי את הלב. היחידי זה אתה, כי למרות שהנהגתי לא הייתה רצויה, מכל מקום לא כעסת עלי ועל כן אני מבטיח לך: אם יש אנשים כמוך בעולם אני לא מעשן יותר בשבת!

*

בצדק תשפוט עמיתך | לדון לכף זכות

בצדק תשפוט עמיתך. הוי דן את כל האדם לכף זכות.

הוקשה לי: מהו את כל האדם? והרי חז"ל הורונו שהמצוה היא דוקא באדם בינוני ומעשה בינוני.

ואם כן אין כל בני האדם בכלל המצוה הזאת?

שני ביאורים:

א. אין לדון לפני שנכיר את כל האדם, מה עבר עליו בילדותו, באיזה שכונה גדל, מי היו הוריו, כיצד התנהגו עימו וכו', שכל אלה לבסוף קובעים את התנהגותו העכשוית, לכן לא ניתן לדונו לכף חובה. וחז"ל רמזו זאת באומרם "אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו". לא עד שתהיה במקומו, עד שתגיע. שתעבור את כל מסלול חייו עם כל מה שעבר עליו וכל החינוך שקיבל כו' .

ב. פעמים אנו דנים אדם על סמך ראייתו בסטואציה מסוימת וכבר אנו חורצים עליו דעה.

אומרים לנו 'הוה דן את כל האדם'. לכל אחד מאיתנו מעלות וחסרונות, אף אחד לא רוצה שישפטהו על סמך החסרונות בלבד, לכן עליך להכיר את כל מעשיו ורק אז תוכל לקבוע עמדה ביחס אליו.

מדוע איננו דנים לכף זכות? אז בודאי שאנו דנים לכף זכות, את מי? את ילדינו, הורינו, אהובינו… אם כן מי שאינך דנו לכף זכות הדבר נובע מחסרון של ואהבת לרעך כמוך.

אדם נוטה תמיד לראות את חבירו פחות ממה שהוא באמת. ההלכה בדיני הספד היא, שאין לבדות שקרים על המנוח, אך להוסיף קצת מותר. וכי לשקר קצת מותר?…

אלא תמיד אדם רואה את חבירו פחות ממה שהוא באמת, תוסיף קצת ותגיע אל דמותו האמיתית…

המעשה בחסידות סדיגורא שנשלחו חסידי הרבי משינאווי לבודקם. [מעיין השבוע בפרשתינו].

המעשה בגנב שביקש מהמלך לזרוע זרע שצומח באותו היום ובתנאי שהזורע נקי מגזל… [מתוק האור שופטים עמ' ריב]

[פנינים לג בעומר תשעד] אמר לו רבי שמעון בר יוחאי לרבי אלעזר בנו: די לעולם אני ואתה.

בספר ״נפשות חסידיו״ מובא מה שפירש הגה״צ רבי מרדכי אריה הלוי דורביץ רבה של באנילא זי״ע על פי מה שמובא בספרים הקדושים, שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים.

כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שב טוב הקדוש זי״ע לאחד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מידות. הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במידות מהבעל שב טוב ותלמידיו.

אבל הוא לא הירהר אחר רבו, והלך לכפר ההוא. כאשר בא לשם, פנה לבית אותו אדם וביקש להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו. ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מידות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים, אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללומדו ממנו.

תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו. אבל לא העז לומר לו מאומה. כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל ליבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו. ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מחזיק אדם רשע בתוך ביתו. ענהו בעל הבית, ״לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי השני. האם כבר גמרת לבדוק את מעשיך?…

הבין התלמיד שלכן שלחו הבעל שב טוב לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית, שהעיקר הוא שצריך לפקח על מעשיו, שיהיו כולם טובים בלי נדנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם.

וזה שאמר רבי שמעון לבנו: ״בני די לעולם" אל לך להתבונן במעשי העולם, ״אני ואתה" בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו…

לדון לכף זכות – גירסה נוספת

(ויקרא פרק יט, טו) "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ"

המעשה ברבי עקיבא שנשכר אצל רבי אליעזר בן הורקנוס (שבת קכז, ע"ב)

כיצד ניתן לומר שהדן את חבירו לכף זכות משמים ידונוהו לכף זכות? והרי אם היה יודע בבירור שלא הקדיש נכסיו לשמים ודאי שלא יכל לדונו לכף זכות, ואם כן גם לא שייך לדוננו לכף זכות בשמים שהרי יודעים בבירור את כוונותינו?

  1. המע"ל אומר שמעשה האדם כאן בעולם הזה מעורר את העליונים. וכשאדם דן את חבירו לכף חובה הוא מעורר עליו קיטרוג בשמים, ואז הוא מעורר את מידת הדין בשמים גם כנגדו. ומידה כנגד מידה, כשדן לכף זכות מעורר על עצמו זכות בשמים ולא נותן למידת הדין לקטרג עליו.

סיפר מדהים על מידה כנגד מידה, שסיפר הגר"י זילברשטיין, הובא בגליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה – הובא לעיל.

סיפור השגחה מדהים שאימת וסיפר חיים ולדר הובא בהידברות [סיון תמוז תשע"ה]

2. הגרי"פ גולדווסר מבאר על פי הגמרא (ברכות דף נח, ע"א):

"הוא היה אומר: אורח טוב מהו אומר? 'כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי!' אבל אורח רע מהו אומר? 'מה טורח טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה לא טרח אלא בשביל אישתו ובניו!"

מהי האמת?

האמת היא ששניהם צודקים. בעל הבית טרח לאישתו ובניו, וגם לאורח.

אלא שהאורח הטוב מסתכל על החלק המחייב אותו להכירו טובה, לעומת האורח הרע שמתבונן רק על החלק שפוטרו מכך.

כך במעשה רוב בני האדם. הם אינם חד משמעיים. ניתן לראות בהם טוב, וניתן להיפך.

אדם הנותן צדקה, אפשר לומר שנתן כי ריחם על העני, כי לא היה לו נעים, כי כולם נתנו… כי המצפון שלו הציק לו שראה שהעני כך סובל והוא טוב לו, כי רצה שבזכות הצדקה ינחל הצלחה בעסקיו וכדומה.

מה הנכון? פעמים והכל נכון

האדם צריך למקד את ראייתו בחלק הטוב של המעשה ולא להתבונן בחלק הרע שבו. מי שיתרגל כן, לאט לאט יראה במעשי חבירו רק את הטוב ולא ימקד כלל מבטו בשלילי, ותמיד יחפש נקודות זכות אצל כל אדם.

המעשה באדם שהפסיק להתפלל בעקבות שראה אדם משכיר סידור תמורת לחם בשואה.

כך משמים ידונוהו לכף זכות- פירושו שמשמים לא יביטו על החלק הרע שבמעשיו, בבחינת לא הביט אוון ביעקב כו'.

מובא בספר חובת הלבבות (שער ששי שער הכניעה – פרק ו)

ונאמר על אחד מן החסידים שעבר על נבלת כלב מסרחת מאוד ואמרו לו תלמידיו: כמה מסרחת נבלה זאת!

אמר להם: כמה לבנים שיניה! ונתחרטו על מה שספרו בגנותה. וכיון שהוא גנאי לספר בגנות כלב מת כל שכן באדם חי. וכיון שהוא טוב לשבח נבלת כלב בלובן שיניה, כל שכן שהוא חובה לפי זה לשבח אדם משכיל ומבין.

והיתה כוונתו להוכיחם שלא ילמדו לשונם לדבר רע וישוב להם טבע, וכן כשילמדו לשונם לדבר טוב ישוב להם טבע קבוע, כמו שכתוב (תהלים טו, ג) "לא רגל על לשונו".

ואם בהיפך זה (שם נב, ד,ו) "הוות תחשוב לשונך" וגו' "אהבת כל דברי בלע", ואומר (שם קכ, ג) "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה".

וכי אם שיניה לבנות היא כבר אינה מסרחת? אלא תתמקד בשיניה הלבנות, וכך פחות תחוש בריחה הרע.

מעשה ברב והעציץ, ששאלו רבי אריה לוין למעשיו, ובית החולים לחולי שחפת.

וכמו שמסופר על רבי אריה זצ"ל שאמר שלמד לקח כיצד לדון את האדם לכף זכות בכל מקרה, מידיד נעוריו רבי שמואל קוק זצ"ל: פעם השתתפו בלויה קשה מאוד של רבי אלעזר ריבלין זצ"ל, בשעת ההלויה היו עיני כולם ספוגות דמעות.

אור דניאל פ' שמות

בספר "שבעים פנים לתורה" מספר רבי שמחה רז נ"י על אחד התלמידים בת"ת "עץ חיים" שראוהו מפזר כסף רב מנהל הת"ת הרב ניסן אהרון טיקוצ'ינסקי מספר ניגשתי ושאלתי אותו "כספים אלה שבידך מניין הם לד " והוא משיב לי בתירוצים הרגילים "חסכתי מצאתי" וכיו"ב החלטתי להיוועץ ב"משגיח הרוחני" של הת"ת בר' אריה לוין קרא ר' אריה לנער וביקשו שיכנס לחדרו משנכנס הילד קיבלו ר' אריה באהבה וכחיוך נטל את כף ידו של הילד ותוך כדי ליטופה אמר לו "אני מכירך לא מהיום יודע אני בך שאינך מסוגל להוציא דבר שקר מפיך ואם כן גלה לי את האמת מניין לך הכספים הרבים יודע אתה מארה מצויה בממון הכל חומדים אותו אף אני חומד ממון ולכולנו ישנה 'חולשה' לכסף וכולנו מורים היתר לעצמנו להשיגו ולו באיסור אם תגלה לי האמת מניין לך הכספים יסולח לך שהרי 'מודה ועוזב ירוחם' " הדברים הללו שנאמרו לנער בניחותא ובקול שליו ורוגע חדרו עמוק לליבו של הילד והוא גילה כי מדי פעם הוא שולח ידו בארנק אביו נוטל משם כספים וביקשתי מר' אריה שיאמר לאב את שגילה לו הכן משסיפר ר' אריה את הדברים לאשורם השתטח האב על הרצפה והחל לצרוח "אוי לי הרגתי את חותנתי " נדהמנו ניסינו להרגיע את האב אולם הוא ממשיך לבכות וליילל "אויה לי מה עשיתי רוצח אני " לא הבנו על מה הוא שח ועל מה הוא בוכה מרות הושיט לו ר' אריה כוס של מים וניסה בפעם נוספת להרגיעו אז גילה האב "מביתנו נעלמו כספים מדי פעם בפעם חשדי נפל על החותנת שהתגוררה עמנו כי ידה בדבר והטחתי בה דברים קשים נעלבה החותנת ואמרה כי חושד אני בכשרים אולם כשהכספים נעלמו חדשים לבקרים אמרתי לאשתי 'עלינו לעשות סוף לעניין כספים ממשיכים להיעלם כיצד בננו הקטן הן צדיק וישר הוא בך איני חושד הרי יודע ומכיר אותך זה שנים רבות ביושרך ובאמונתך אין זאת אלא שידה של אמך במעל ועתה עלייך להחליט היא או אני אם היא לא תעזוב את ביתנו מיד אזי אני עוזב את הבית ' נוצרה מתיחות רבה בבית ובלית ברירה נאלצה אשתי להכניס את אמה למושב זקנים למחרת היום נפטרה חותנתי אללי לי מה עשיתי מה גרמתי כיצד אוכל עתה להסתכל בפני אשתי " בעמל רב עלה בידי ר' אריה להרגיע את האב הוא ייעצו שיעלה לקברה של החותנת ויבקש סליחתה ומחילתה על שחשד בה לשווא אף הבטיחו שיקח דברים עם אשתו להפיס דעתה לבל תיטור לו איבה בגין מה שאירע עם אמה ואכן ר' אריה שוחח עם בני הזוג ועשה מאמצים רבים להפגת המתח שנוצר ביניהם וליישר את ההדורים עד שהתפייסו.

*

כבוד הורים מול כבוד השם

כבוד ה' קודם לכבוד הורים [לבוש יוסף עה"ת] פרשת קדושים

 (ויקרא יט, ד) "אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם"

בדרך כלל כשמבקשים להזהיר מתחילים מהקל אל הכבד כדי שיתרגל המוזהר לעשות את הציווי כהלכתו, וכשנתבונן בסדר הפסוקים נראה שהתורה התחילה מהכבד אל הקל.

ראשית: "קדושים תהיו" שהיא למעלה מכולם. ואחר כך ציותה התורה על הקל יותר "איש אימו ואביו תיראו" ואחר כך הזהירה התורה "אל תפנו אל האלילים" מה טעמו של דבר?

ועוד קשה כי בפסוק: "ואת שבתותי תשמורו אני ה" פירש רש"י שהוסמכה שבת לכבוד אב שאם יאמר לך אביך לחלל שבת לא תשמע לו שאתה והוא חייבים בכבודי.

וצריך להבין, מנין לומר כן? אולי התורה התכוונה להיפך, שדוקא בדבר שלא נוגע לכיבוד אב ואם אז "אני ה" שתשמע בקולי ולא במקום כיבוד אב ואם?

כדי ליישב את שני השאלות הללו יש להקדים משל לשלושה חברים שהחליטו שלושתם לנסוע כל אחד למדינה שונה כדי ללמוד חוכמה ותבונה ולאחר שנה חזרו שלושתם לביתם.

האחד סיפר שלמד לעשות מראה שיוכלו לראות על ידה עד למרחקים עצומים כעין טלויזיה.

השני סיפר שלמד לעשות עגלה ומרכבה מיוחדת שיוכלו לנסוע עליה מרחקים עצומים בדקות אחדות כעין מטוס.

השלישי סיפר שלמד רפואה יקרה לעשות מרקחת מתפוח להריח בו והוא מסוגל לרפאות כל מיני מחלות.

והנה ביום מן הימים בעל המראה צופה ומביט במראה ורואה הוא כי בעיר המלוכה קיימת צווחה גדולה בחוצות וכולם מבוהלים על בת המלך שחלתה במחלה אנושה והרופאים נלאו למצוא לה תרופה. ניגש מיד לאחיו, בעל העגלה ובעל התפוח כדי לנסוע לעיר המלוכה בעגלה ולרפאות את בת המלך על ידי התפוח.

 כאשר הגיעו לעיר המלוכה ניגש בעל התפוח אל המלך בבגדי רופא ואמר למלך שבידו לרפאות את בתו ונתן לה מן התפוח והבת שבה לאיתנה ורבתה השמחה.

אמר להם המלך: הוסכם בדעתי להשיא אותה לאחד מכם כיון שעל ידכם באה ישועתי.

כששמעו זאת האחים החלו להתווכח ביניהם: בעל המראה טען לולא המראה לא היה נודע דבר מחלת בת המלך, בעל העגלה טען לולא העגלה לא הגענו לכאן, ובעל התפוח טען לולא התפוח לא היתה מתרפאת בת המלך.

כששמע המלך את דבריהם אמר ההחלטה תהיה ביד בתי. פתחה הבת פיה בחוכמה ואמרה: אמנם ביחס למה שעבר כולכם צודקים שעל ידי כולכם נתרפאתי, אבל באשר לעתיד אם חלילה אחלה שוב רק התפוח יוכל לעזור לי ועל כך בוחרת אני בבעל התפוח.

הנמשל, רבותינו אומרים: שלושה שותפים באדם הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו ואמנם לולא אחד מהשותפים לא באנו לעולם, אולם כל זה לגבי העבר אבל לגבי העתיד אין לאדם עוד צורך כל כך באב ואם כי החי נושא את עצמו.

אמנם לשותף השלישי שהוא הקדוש ברוך הוא אליו זקוק האדם בכל רגע ורגע וכמו שאמרו רבותינו על כל נשימה ונשימה צריך להודות לה', ולכן אם אומרים לו הוריו לעבור על ציווי ה' כגון לחלל שבת או שאר עבירות אינו רשאי לשמוע להם אלא עליו לשמוע לשותף השלישי שאליו זקוק האדם בכל עת.

לפי זה יובן סדר הפסוקים שבתחילה כתוב "קדושים תהיו" כי הקשר עם בורא עולם הוא חיוני ביותר ובלעדיו אי אפשר לחיות חיי רוחניות שהם החיים האמתיים.

ולאחר מכן אמר "איש אמו ואביו תיראו" משום שסוף סוף הם נתנו את העצמות והגידים לכן צריך לירא מהם [אך כל זאת בתנאי שלא יעשו נגד ציווי ה' יתברך שהרי גם הם חייבים בכבוד ה' ולכן הוסמך לו ציווי שמירת שבת].

ולאחר מכן כתוב "אל תפנו אל האלילים" אזהרה הזו נאמרה למי שיצרו גבר עליו ונתפתה אחרי הבלי עולם הזה, עליו להישמר שחלילה לא יתנתק מבורא עולם שהוא יחיד מלך מלכי המלכים על כל העולם.

לפי האמור מתורצת השאלה השניה בדברי רש"י ז"ל במה שפירש "אני ה' אלוהיכם" שאתה ואביך חייבים בכבודי, שמכיון שבתחילה כתוב "אני ה' אלוהיכם" ולאחר מכן "איש אמו ואביו תיראו" מבואר שכבוד ה' יתברך עולה על כולם ואף אב ואם כולם זקוקים אליו יתברך בכל עת [על פי אוהל יעקב]

זו הייתה מעלת שבט לוי,

(שמות לב, כו- כט) "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיקֹוָק אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי, וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ, וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיקֹוָק כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה"

ובזכות זה זוכה הוא לברכה:

(דברים לג, ח- יא) "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה, הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ, יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ, בָּרֵךְ יְקֹוָק חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן"

פעמים רבות אדם לא מגיע לשיעור, או מפסיד מצוה וכדומה משום אהבת בני ביתו ומשפחתו. 'הם לחצו שנלך ל…' אישתי בקשה ש.. וכו'. ודאי שצריך האדם להקדיש לביתו, אך עליו לדעת שאסור שזה יבוא על חשבון השיעור או התפילה או המצוה. ה' הוא הקודם בפסוק. הוא הקודם למצות.

החפץ חיים שאל את הרב שוואב: כשיבוא משיח אני אכנס לבית המקדש ואתה לא תוכל להיכנס אלא עד עזרת ישראל- מדוע? משום שאני ישראל וכת"ר כהן, ענה הרב שוואב.

מדוע? שאל החפץ חיים.

משום שכך ה' רצה, השיב הרב שוואב.

ענהו החפץ חיים כשמשה אמר מי לה' אלי אזי השבט שלי קפץ ראשון, ולכן הוא זכה לנצח. תזכור בפעם הבאה שישאלו מי לה' תקפוץ ראשון!!!

מאידך ודאי שצריך האדם גם לדאוג לבני ביתו, כמעשה עם הגרא"ם שך שלמד עם האברך ושלחו בשעה שבע משום שצריך לעזור לאישה מטופלת בילדים. אמר לו האברך אלך אני! אמר לו הרב אם אתה כל כך רוצה לעזור לה תלך הביתה…

וכן הסטייפלר שהורה דרך בלימוד לאברך שבא אליו לסייע בבית לאישה.

ומאידך מעשים רבים בש"ס שהחכמים עזבו ביתם לשלוש שנים ויותר ושיקעו עצמם בתורה [מס' כתובות].

*

כבוד אב ואם – השכר והעונש

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם, איש אביו ואמו תראו ואת שבתותי תשמורו, אני ה' אלוקיכם.

נשאלת השאלה מדוע הסמיך עניין הקדושה לענין כבוד אב ואם?

ועוד, מהו הענין של איש אמו ואביו תראו ל'אני ה' אלוקיכם'? ובפרט שכבר כתב לעיל 'אני ה' אלוקיכם'?

קושי נוסף – בעשרת הדיברות מצאנו את ענין כבוד אב ואם בלוח הראשון, העוסק במצוות שבין אדם למקום. מדוע מצווה של בן אדם לחבירו מופיעה בחלק של בן אדם למקום?

הגמרא אומרת שכבוד אב ואם היא אחת המצוות הקשות ביותר, עד שאביי אמר אשריי שיתום אני ולא אתבע על כבוד אב ואם.

להלן סיפור נפלא אחד מיני אלף כיצד היתה מצות כבוד אב ואם אצל גדולי ישראל: באחד מלילות החורף הקשים לאחר שירד גשם סוער, חזרו כמה יהודים מבית המדרש של העיר סלנט לבתיהם.

לפתע ראו דמות של יהודי שחופר ועודר את האדמה. התקרבו האנשים למקום בכדי להסתכל מי זה האיש ומה מעשיו בשעה כזו מאוחרת, והנה הבחינו האנשים שהיה זה 'רבי זונדל מסלנט' עטוף במעיל חורפי, מעדר בידו, זיעה יורדת על פניו והוא עייף מן המאמץ הקשה.

מה פשר מעשיו של רבינו? תמהו אחד אל השני. ראה רבי זונדל הצדיק את תמיהתם וסיפר להם: בדרך זו עוברת אימי כאשר היא הולכת לבית הכנסת. הגשמים והשלגים שירדו בימים האחרונים שיבשו את הדרך והיא מלווה עתה בבוץ ולכלוך, לכן חופר אני במקום לנקות ולפנות לאמי דרך נוחה ונעימה מן הבית לבית הכנסת כדי למנוע ממנה טירחה ואי נעימות בדרכה מחר בבוקר לתפילה.

זו היתה דמותם של הגדולים במצות כיבוד אב ואם.

במדרגתו של מקיים מצות כיבוד אב ואם בגן עדן [סדר הדורותי ח"ג ובספר 'ימעיל צדקה" תמ יא]

מסופר על רבי יהושע בן אלם, שהגידו לו בחלום: 'שמח בליבך שאתה וננס הקצב, מושבו ומושבך בגן עדן וחלקו וחלקך שוים כאחד.'

 כשניעור רבי יהושע חשב בליבו 'אוי לי שמיום עומדי הייתי תמיד ביראת קוני ולא עמלתי אלא בתורה לא הלכתי ד' אמות בלא ציצית ותפילין, היו לי תלמידים ועכשיו שקולים מעשי ותורתי עם הקצב?'

שלח לתלמידיו תדעו, שלא אכנס לבית המדרש עד שאראה מי הוא זה האיש ומה מעשיו. מיד הלך עם תלמידיו מעיר לעיר ושאל בשם האיש ובשם אביו, עד שהגיע לעירו.

כשנכנס לעיר שאל את אנשי המקום היכן ננס הקצב, אמרו לו: למה אתה מבקש אותו, מה לחסיד וצדיק כמוך לשאול על איש כמותו? אמר להם: מה מעשיו?

אמרו לו: אדוננו לא תשאל ממנו כלום עד שתראה אותו. מיד שלחו אליו ואמרו לו: רבי יהושע בן אלם מחפש אותך.

אמר להם: מי אנוכי ומי אבותי שרבי יהושע שואל עלי.

אמרו לו: עמוד! ולך עמנו. חשב אותו האיש ששקר הם דוברים ולא היה רוצה להלוך עימהם.

חזרו לרבי יהושע ואמרו לו שאינו רוצה לילך עימנו, אמר להם: דעו שלא אשב עד שאראה אותו. הלך רבי יהושע בעצמו אצל ננס הקצב.

בראות ננס את רבי יהושע בא אליו, נפל על פניו אמר לו: מה יום מיומיים שעטרת ישראל בא לפני עבדו? אמר לו: דבר יש לי לדבר עמך. אמר לו: דבר. אמר לו: מה מעשיך ומה מלאכתך?

אמר לו: קצב אני ויש לי אב ואם זקנים ואינם יכולים לעמוד על רגליהם ובכל יום ויום אני מלבישם ומאכילם ומרחיצם בידי.

מיד עמד רבי יהושע ונישקו על ראשו. אמר לו: בני, אשריך ואשרי גורלך, מה טוב ומה נעים. אשרי חלקי שזכיתי להיות חברך בגן עדן. עד כאן.

מספר אור דניאל פרשת תולדות-

"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" (שמות כ, יב).

אף כי ידוע שמצוות כיבוד הורים גורמת לאריכות ימים, עשיו לא התייחס לכך ודיבר אל אביו בלשון זלזול וקינטור כדברי התנחומא.

עשיו ידע לכבד את אביו במלבושים נאים אך הייתה חסרה לו השלמות, לשונו היתה כ"חץ שחוט". לא השכיל עשיו להשלים את כיבוד אביו.

לעומתו, ידע יעקב לדבר בלשון תחנונים "הקול קול יעקב" (בראשית כז, כב) מדבר בלשון תחנונים (רש"י) וכך הבחין יצחק ביניהם. על מצוות כיבוד הורים שהיא מדאורייתא הבטיחה לנו התורה אריכות ימים חבל לא לנצל מתנה יקרה זו!

מה הטעם שנקבע ששכר כיבוד ההורים הוא דווקא אריכות ימים?

הביא רבנו בחיי בשם רבנו סעדיה גאון: משום שלפעמים חיי ההורים קשורים למעלה יחד עם חיי הבנים. אם יחיו ההורים יש זכות קיום לבנים ואם לאו ההיפך חלילה.

מעתה כיוון שייתכן שיהיו ההורים זקנים וסבים ויחשוב הבן שהם טורח גדול עבורו, זה כבר שנים רבות, על זה הזהירה התורה כבד אותם למען יאריכון ימיך, "כי אם אולי תצטער על חייהם אך דע לך שעל חייך אתה מצטער".

ובשם רבי יוסף חיים זוננפלד מפרשים דלפעמים צריך להקדיש לצורך כיבוד ההורים חלק נכבד מזמנו ופעמים שמתרעמים הבנים בגלל זה שלא נשאר להם זמן בשביל עצמם על זה בא הכתוב להבטיח "למען יאריכון ימיך" כנגד הזמן שהפסדת בחיים עבור כיבוד האב אני אאריך את ימיך באותו שיעור.

לצערנו לעיתים אנו רואים את התייחסות הבנים כלפי הוריהם כ"הרגשת מעמסה" ולא רק זאת אלא אף מחפשים דרכים "להיפטר מההורים". לכן התייחסה התורה שמדובר כאן לא רק בחיי הוריך אלא בחייך, בחיים שלך! בוא דאג לעצמך, כפי שתכבד את הוריך כך תקבל חיים. והדברים מבהילים.

דברות אליהו פנחסי, ח"ב פרשת יתרו: והרי ידוע הדבר ומפורסם לכל, שמצות כיבוד אב ואם היא מידה כנגד מידה, שכל המכבד אביו ואמו יכבדוהו בניו ולהיפך יהיה להיפך. וכך כותב האור החיים הקדוש וכך כותב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בנפש חיים מערכת כ' אות יד וזו לשונו: "וענין זה הוא בדוק ומנוסה וגלוי לכל העמים, דכמו שנהג האדם עם אביו ובכל פינה שהוא פונה כך יתנהגו בניו להרע או להיטיב אין מחסור לכל דבר".

ובספר תוכחת חיים פרשת תולדות "ומזקנים אתבונן ואבותינו סיפרו לנו וגם ראינו בעינינו הרבה בני אדם שמכבדים להוריהם כראוי וזכו לכבוד גדול ועושר ובנים ואריכות ימים ושנים וכל מי שלא נהג כשורה לכבד הוריו כראוי הפך עליו בהלות וצרות רבות סבבוהו ולא יצא מהעולם עד שירדו מנכסיהם והיו בעניות גדולה, עיין שם באריכות גדולה ונפלאה. למדים אנו עד כמה מידת טובו של הקב"ה היא נזקפת לטובת האדם המכבד את הוריו ומקיים את רצונם, ולא חס ושלום מידת רוגזו של הקב"ה על אותו אדם.

מעשה באדם שאביו הזקן התלונן שקר לו ושהוא צריך מעיל. סיפר זאת הנכד לאבא, שסבא אמר שקר לו והוא צריך מעיל. אמר לו האב: עלה לעליה יש שם שק עם בגדים ישנים, תיקח לך משם איזה מעיל ותביא לזקן.

עלה הבן לעליה וחיטט ומצא שם מעיל ישן ומרופט, ועוד מעיל זהה, והורידם. שאלו אביו למה הבאת שניים?

אחד בשבילך אבא, השיב הבן, לכשתזקין ויהיה לך קר…

[ואם אין מעלה באביו? מו"ר הרב עזרא ניסן היה אומר: תחפש איזושהי מעלה בו וממנה תכבדו. יש אדם שאינו מרכל. יש שנזהר שלא לאכול בחוץ, יש עוזר לאחרים ובעל חסד, יש שמכבד לאישתו ובניו, יש שתורם לצדקה. תחפש משהו ותמצא ומזה תתחיל לכבדו.

מובא בספר 'מאירת עינים' שכתב בשם האר"י ז"ל שמאוד מאוד יש להיזהר בכיבוד אב ואם כי כל תרי"ג מצוות חייב אדם לקיים ולתקן כולם וזאת ניתן לעשות על ידי כמה גילגולים. מה שאין כן מצות כיבוד אב ואם, שצריך לקיים מיד ובכל יכולתו, דזה אי אפשר לקיים על ידי גילגול דשמא אביו ואימו צדיקים ולא יבואו בגלגול עיין שם]

מובא בזוהר הקדוש (כי תצא, דף רפא) שצריך לאהוב אביו ואימו יותר מגופו ונפשו רוחו ונשמתו, וכל מה שיש לו נחשב לאין כדי לעשות בו כל רצון אביו ואימו ובעיקר העיקרים שצריך לכבדם בדיבור לדבר איתם כמו שאדם מדבר עם מלך ויותר בנחת ובלשון רכה ובכבוד כדאיתא בגמרא (קידושין דף לא, עא) "יש מאכיל אביו פסיוני וטורדו מן העולם ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי עולם הבא" עיין תוספות שם.

וכן אנו מוצאים שאצל גדעון נאמר: "ויבא מלאך ה' וישב תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש אבי העזרי וגדעון בנו חבט חיטים בגת להניס מפני מדין" (שופטים ו, יא).

וכי מלאך יושב? והרי מלאך אינו אלא עומד! אלא רצונו לומר שנתעכב והמתין עד שמצא זכות לגדעון ואז נראה אליו. ומה הזכות שמצא המלאך אצל גדעון?

מפרש"י: "גדעון חבט חיטים בגת- אביו היה חובטן וגדעון היה כוברן בכברה אמר לו: אבא, זקן אתה ואם יבואו העובדי גילולים לא תוכל לנוס. לך אתה, ואני אחבוט".

מיד וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו ה' עימך גבור החייל.

למדים אנו מפה שגדעון זכה למלכות ולהשראת השכינה עליו בזכות שמסר עצמו להגן בעד אביו מיד הגויים.

בספר "ארחות יושר" הביא בשם החזון איש מעשה באדם שהתנהג בצורה לא יפה עם אביו וכאשר נפטר אביו אחר כמה שבועות מת באופן פתאומי גם הבן והוא היה צעיר ובריא ואמרו שתבעו אביו לדין.

בספר האיר המזרח מסופר על הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל שהיה זהיר מאוד בכבוד אביו ואימו. הוא שירת אותם באהבה ובשמחה והיה משתדל בכל כוחו לעשות רצונם ולחלוק להם כבוד רב.

בהיותו בבית הכנסת, על אף שהיה שקוע ומרוכז בתפילה, בכל פעם שאביו עבר מיד היה קם רבי בן ציון מלא קומתו ועומד מלא עיניו, וכך חזר הדבר על עצמו פעמים רבות באותה תפילה, חרד ונזהר היה לכבדו בכל דיקדוקי ההלכה.

 אף בכבוד אימו נזהר מאוד והעיד על עצמו שלא הזדמן שאימו ביקשה ממנו שיעשה דבר ולא היה עושה מיד, כי הבין שיש לעשות בשבילה מצוה יקרה זו שהיא חמורה שבחמורות כלשון הירושלמי (פאה פ"א, ה"א).

התבטא פעם כי אם אביו או אימו היו אומרים לו לעמוד לידם כל הלילה וזה יגרום להם שמחה היה עושה זאת בשמחה רבה.

בתקופת מלחמת תש"ח התגורר בשכונת קטמון ונזהר כל ערב שבת להגיע עד רחוב שמואל הנביא מקום מגורי הוריו כדי לנשק ידי אביו ואימו, זאת חרף הסכנה, שהרי ביתם שכן סמוך לגבול הירדני. באותם ימים עשה זאת כדי לקיים דברי האר"י ז"ל (שער הכוונות דף עא) לנשק ידי אימו בלילי שבת, לאחר מכן חזר שוב ברגל עד לשכונת קטמון המרוחקת על אף האפילה ששררה אז ברחוב.

המציאות היא איפוא, שכדי לכבד את הוריו צריך יראת שמים, ובלא יראת שמים אין אדם מסוגל ויכול לעמוד בקושי של כבוד אב ואם.

ובעיקר צריך הכרת הטוב, שבלא הכרת הטוב יכפור בטובת הוריו ויאמר: וכי מה כבר עשו בשבילי? ואומר הקב"ה אני רוצה לדור ליד אלה שמכבדים הוריהם, שאני דר ביניהם ויכבדוני. [איני זוכר המקור].

הרי שמי שמכבד את הוריו יכבד גם לה', שהרי הוא זה שיש לנו הכרת הטוב הכי גדולה לגביו, ולכן התורה כללה את כבוד אב ואם בעשרת הדברות בחלק של כבוד ה', שמי שמכבד הוריו יכבד לה', ולכן אמר קדושים תהיו כו', שמי שקדוש ומופרש לה' יכבד גם הוריו, ולכן אמר גם אני ה' אלוקיכם, שכמו שלכבוד ה' יש להגיע להכרת הטוב, כך גם לכיבוד אב ואם. [השאלה והתשובה הם מהנלע"ד.]

לסיום, מעשה ברבי סלמאן מוצפי- כתב רש"י אם תכבד יאריכון ימיך ואם לאו יקצרון מעשה באדם שהסתכסך עם הוריו בגלל מריבה משפחתית וחדל לדבר עימהם. הגיעו הדברים לידי כך שכאשר היה עובר לפני ביתם לא סר לבקרם וגם כשנפגש עימהם בשבת התעלם מהם ולא ברכם לשלום.

נודע הדבר לצדיק רבי סלמאן מוצפי זצ"ל ובא אליו להוכיחו על כך והלה התעלם מתוכחתו והמשיך להקשות את ליבו. כאשר החמיר המצב הלך שוב הצדיק והכין דפים ובהם קטעי מוסר מהספרים "ראשית חכמה" ו"שבט מוסר" העוסקים ברוממות וחשיבות מצות כיבוד אב ואם, ואמר לו: "אם אינך שומע לי שמע נא לדברי גדולי ישראל. התבונן וראה כי כיבוד אב ואם הוא דיבור מעשרת הדיברות הקודם אף לזכור את יום השבת לקדשו וכו' ועוד כהנה דברי כיבושין והלה נשאר בקשיות עורפו הוסיף ואמר לו, הבורא כתב: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" מכלל הן אתה שומע לאו כשלא מכבדים מתקצרים הימים, ראה מה עונשו של העובר על מצוה זו! דע לך, שאין עונשין אלא אם כן מזהירים, הנה הוזהרת ראה לתקן דרכיך תוך ג' ימים.

לאחר שלושה ימים בא אליו שוב הצדיק והלה היה מוכר בחנותו וכיון שהיו שם הרבה קונים לא רצה להוכיחו ברבים אמר אלך ואחזור בעוד זמן קט לאחר רבע שעה חזר והנה ראה דבר מוזר, אמבולנס עוזב את המקום בצפירה בהולה כשנושא בתוכו את אותו האיש ללא רוח חיים. תמו ימי השבעה ואחד ממקרובי הנפטר ראהו בחלום עומד עירום בלא לבוש ועשרת הדיברות בידיו והוא משליכם לארץ ורומסם, התעורר בבהלה ובא לפני הצדיק לספר את אשר ראה.

הזמין הרב את חבירו הצדיק רבי ניסים זצ"ל וסח לו את כל המעשה.

בשמוע זאת הזדעזע ושאלו: מנין היה לך העוז לומר כך? השיבו ואמר: חשתי כאילו הדברים הושמו בפי. חשתי שקיצו קרב בגין מעשהו וביקשתי להצילו, התחננתי לפניו שיחוס על נפשו ויצילה מרדת שחת. עתה תמה אני על שלא היתה מיתתו כפרתו ומבקש הוא תיקון לנפשו. ישבו שני הצדיקים ועימהם עוד שמונה איש ועשו לו תיקון לנשמתו.

לאחר פטירתו של רבי סלמאן פירסם הצדיק הגאון רבי נסים זצ"ל את המעשה ואמר שמצוה לפרסמו ברבים "עולמו של צדיק".

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה]  קרא כאן >>>

סיפור השגחה מדהים שאימת  וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

*

המדד המטעה

מה נדרש מהאדם?

"קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם".

מחלוקת רש"י והרמב"ן מהי מהות הקדושה עליה מדובר כאן. האם פרישה מעריות או קדש עצמך במותר לך [רמב"ן].

אומר המדרש היו קדושים כשם שאני קדוש.

צריך ביאור, א- מה הוסיף המדרש על פשט הפסוק היו קדושים "כי קדוש אני ה' אלוקיכם"?

ב- האם שייך באמת להיות קדושים כמו הקב"ה שאין לו דמות הגוף?

משל לאדם עשיר שחיפש כלה לבתו, את המתמיד והלמדן של הישיבה, ולבסוף התרשל הלה בלימודו בעיירה לשם הובא על ידי חמיו, וחמיו העיר לו, ואמר לו האברך שעדיין הוא הלמדן הגדול ביותר בעיירה, ענה לו העשיר אמנם כן, אך אני אקחך לישיבתך ושם אבחנך ליד המתמידים והלמדנים של הישיבה ושם נראה כיצד התדרדרת…

אנו אוהבים למדוד עצמנו ביחס לזולת. ליד האחרים אנו צדיקים, נדיבים, ישרים, הגונים, מדקדקים וכו'.

באה התורה ואומרת קדושים תהיו כי קדוש אני, כשם שאני קדוש. המדד הוא הדרישה של בורא עולם. לא הסביבה.

כל אדם ימדד לבסוף לפי הכלים שהוא קיבל, ולא לפי האחרים.

הוא משה ואהרון, הוא אהרון ומשה, מלמד ששניהם שקולים. היתכן? אהרון היה בדרגת נבואת משה? עניו כמשה? ועוד ועוד…

אלא, שניהם ניצלו את כוחותיהם וכליהם עד תום. ממילא הם שוים. זה שמשה קיבל כלים גדולים יותר אינו מגדילו על אהרון.

האדם צריך למדוד עצמו בעניני גשמיות מול אלה שתחתיו, ובעניני רוחניות מול אלה שמעליו ולראות כמה הוא רחוק מהם.

וזה שרמז 'בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד' בשמים ימדוד אדם עצמו לעומת אלה ש'ממעל', ובענייני ארציות ימדוד עצמו מול אלה ש'מתחת'… [בא"ח]

המעשה שהביאו לפני הסטייפלר: בחור שלא ראה ברכה בלימודו חמש שנים' ואמרו לו שאין טעם שימשיך בלימודיו. קרא לו הרב ושאל אותו האם כשנכנסת לישיבה ידעת לקרוא משנה? אמר לו לא. וכעת? כן. ידעת לקרוא משנה ברורה? אמר לו לא. ועתה? כן. אמר הרב למלמד – מה הינך אומר שאינו רואה ברכה? הנה אתה רואה שהוא התקדם!

הצרה היא שאנו מודדים לעומת האחרים – אזי אכן הוא מפגר…

הדוגמא לתחרות בין אופנוע לקורקינט ששניהם השיגו עשרים ק"מ, הרי הקורקינט ניצח. כך גם כן לא נכון למדוד שניים שונים ולבקש מהם הישגים זהים.

הורים לפעמים הורסים ילדיהם כשדורשים מהם להיות כמו אחיו, ולהביא מבחנים עם ציונים כמו אחיו וכדומה. וכך הילד גדל בצל אחיו המוכשר, והוא מתייאש באמרו 'הרי אין אני מוכשר כמוהו, המצב אבוד לי', לעולם לא יחשבוני למשהו כי הרי אינני בדרגת אחי.' וכך הורסים את הילד. עלינו לומר לו: 'אתה הצלחת במבחן שהיה לפני חדשיים, הנה אתה מסוגל! '

ניתן לו דוגמא ממנו עצמו ובזה נוכיח לו שהוא בעל יכולת ונדרוש ממנו בהתאם, ובכך אף נשבחו על הצלחתו אז.

המעשה בנצי"ב מוולוז'ין והסיום שעשה על השאילתות.

באמצע מסע ההלויה רואה רבי אריה את חבירו רבי שמואל קוק נכנס לחנות עציצים וקונה עציץ יפה. כשראה זאת רבי אריה אמר בליבו אני חייב להוכיח את רבי שמואל על כך.

כשיצא מהחנות שאלו כיצד אתה מסוגל באמצע לויה לקנות עציץ וכי זה הזמן לכך? ענה לו רבי שמואל אומר לך את האמת, הייתי מטפל בחולה מצורע המאושפז בבית חולים מיוחד למצורעים ואתמול הוא נפטר. הרופאים קבעו שצריך לשרוף את כל מה שבא איתו במגע כולל התפילין. לאחר שהשתדלתי נמרצות אצל הרופאים הסכימו שאת התפילין נקבור באדמה בתוך עציץ חרס בתנאי שאביא עציץ עד שעה שתים עשרה כעת שעה אחת עשרה, בבקשה מכבודו שלא יעכבני.

אוי לי שרצחתי את חמותי! [אור דניאל פרשת שמות]

בספר "שבעים פנים לתורה" מספר רבי שמחה רז נ"י על אחד התלמידים בתלמוד תורה "עץ חיים" שראוהו מפזר כסף רב. מנהל התלמוד תורה הרב ניסן אהרון טיקוצ'ינסקי מספר: ניגשתי ושאלתי אותו: "כספים אלה שבידך מניין הם לך?" והוא משיב לי בתירוצים הרגילים "חסכתי, מצאתי" וכיוצא בזה. החלטתי להיוועץ ב"משגיח הרוחני" של התלמוד תורה, רבי אריה לוין.

קרא רבי אריה לנער וביקשו שיכנס לחדרו. משנכנס הילד קיבלו רבי אריה באהבה ובחיוך, נטל את כף ידו של הילד ותוך כדי ליטופה אמר לו: "אני מכירך לא מהיום, יודע אני בך שאינך מסוגל להוציא דבר שקר מפיך. ואם כן גלה לי את האמת, מניין לך הכספים הרבים?

יודע אתה, מארה מצויה בממון. הכל חומדים אותו, אף אני חומד ממון ולכולנו ישנה 'חולשה' לכסף וכולנו מורים היתר לעצמנו להשיגו ולו באיסור. אם תגלה לי את האמת מניין לך הכספים יסולח לך, שהרי 'מודה ועוזב ירוחם' ".

הדברים הללו שנאמרו לנער בניחותא ובקול שליו ורוגע, חדרו עמוק לליבו של הילד והוא גילה כי מדי פעם הוא שולח ידו בארנק אביו ונוטל משם כספים. ביקשתי מרבי אריה שיאמר לאב את שגילה לו. משסיפר רבי אריה את הדברים לאשורם השתטח האב על הרצפה והחל לצרוח: "אוי לי הרגתי את חותנתי!"

נדהמנו. ניסינו להרגיע את האב אולם הוא ממשיך לבכות וליילל "אויה לי מה עשיתי רוצח אני!"

לא הבנו על מה הוא שח ועל מה הוא בוכה מרות. הושיט לו רבי אריה כוס של מים וניסה בפעם נוספת להרגיעו אז גילה האב "מביתנו נעלמו כספים מדי פעם בפעם. חשדי נפל על החותנת שהתגוררה עימנו כי ידה בדבר והטחתי בה דברים קשים. נעלבה החותנת ואמרה כי חושד אני בכשרים אולם כשהכספים נעלמו חדשים לבקרים אמרתי לאישתי: 'עלינו לעשות סוף לעניין. כספים ממשיכים להיעלם. כיצד?? בננו הקטן הן צדיק וישר הוא, ובך איני חושד הרי יודע ומכיר אותך זה שנים רבות ביושרך ובאמונתך. אין זאת אלא שידה של אמך במעל. ועתה עלייך להחליט: או היא, או אני, אם היא לא תעזוב את ביתנו מיד אזי אני עוזב את הבית'.

נוצרה מתיחות רבה בבית ובלית ברירה נאלצה אישתי להכניס את אמה למושב זקנים. למחרת היום נפטרה חותנתי.

אללי לי! מה עשיתי מה גרמתי כיצד אוכל עתה להסתכל בפני אשתי?" בעמל רב עלה בידי רבי אריה להרגיע את האב הוא ייעצו שיעלה לקברה של החותנת ויבקש סליחתה ומחילתה על שחשד בה לשווא. אף הבטיחו שיקח דברים עם אישתו להפיס דעתה לבל תיטור לו איבה בגין מה שאירע עם אמה.

ואכן רבי אריה שוחח עם בני הזוג ועשה מאמצים רבים להפגת המתח שנוצר ביניהם וליישר את ההדורים עד שהתפייסו.

*

לא תונו את עצמכם!

[מרבי יעקב גלינסקי]

מורי ורבותי הירושלמי בגיטין בסוף פרק האומר, מביא את דברי רבי ישמעאל ב׳׳ר יוסי שמתאונן על המרחק בין הדורות. בין הדור בו היה אביו חי לדור שלו, ואמר כי ההבדל הוא כה גדול, כהבדל בין קודשי קודשים לחולי חולין. מה ההסבר בכאבו של רבי ישמעאל ב״ר יוסי?

ישנה ירידת הדורות, כידוע. חשיבותם של אנשי העולם פוחתת והולכת, בכל מאה שנה למשל, הדור פוחת והולך, כך טבע העולם מאז ומתמיד, הרחוקים מבריאת העולם וממתן תורה הם פחות מופלגים בחכמה ויראה.

אבל ישנו מצב לא טבעי – בו הירידה מהירה וכואבת, וכמו היום, בשלושים שנה שחלפו, התרחשה ירידה של כמה דורות… על כך התאונן רבי ישמעאל ב״ר יוסי ואמר, שמדורו של אבא התרחשה ירידה חדה כל כך מהר שההבדל בן הדורות הוא כמו בן קדשי קדשים לחולי חולין.

אם נדבר כיום על ישיבת נובהרדוק שלפני השואה, שאני וחברי עוד היינו שם – דור אחד בסך הכל, אין לתאר את הירידה.

מה היה החידר של נובהרדוק?

ענין אחד עיקרי ומרכזי היה בו – שהאדם לא ירמה את עצמו. החפץ חיים שאל פעם: כתיב ״לא תונו איש את עמיתו״. מילת ״את" באה לרבות משהו, כידוע למי שלומד גמרא, אם כן, מה הריבוי במקרא זה?

הוא שאל והוא השיב: לא תונו איש את עמיתו – לרבות את עצמו… הפלא ופלא.

כן רבותי. כאן, באנו לבקר בעולם השקר אבל כאשר באים לשם, כל דבר נבדק אם הוא אמיתי. אפילו שמואל הנביא איש האלוקים אמר שכאשר היה בעולם איתנו, הוא הרגיש שהוא בעולם שקר.

כאשר שאול היה בצרה גדולה, וביקש מהאישה שתעלה את שמואל הנביא באוב (מסכת חגיגה דף ד', מובא בארוכה מדרש תנחומא פרשת אמור)

אמר לו שמואל הנביא: ״כד הוינא גבך, הוינא בעולם דשקר והוית שמיע מיני מילין שקרין דהוינא דחיל מינך דלא תקטילונני וכדון דאנא בעולם דקושטא לית את שמיע מיני אלא מילין דקשוט״.

מה שמואל לימד אותנו?

מה עוד למדו בנובהרדוק?

אדם הוא ״כל כך קטן וכל כך גדול״ אמרו הגדולים. ועליו לדעת את שני הצדדים: את הגדול שבו, ואת הקטן שבו.

בנובהרדוק לימדו אותנו את הפלוגתא המובאת בגמרא (יומא פז, ע"ב) לגבי תפילת נעילה, רב אומר שתפילת נעילה הינה תפילה חדשה, ושמואל חולק עליו ואומר שאין בכוחנו ליצור תפילות חדשות, אנו רק יכולים להגיד בשעת נעילה דבר אחד ״מה אנו מה חיינו״, כך אמר שמואל.

מי היה שמואל, כולם יודעים, שמואל עצמו גילה (ברכות דף נח, ע"ב) כי "נהירין לי שבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא״ היינו, שהיו נהירים לו השבילים בשמי שמים כמו שבילי נהרדעא שבבבל. גאון וקדוש אמורא אלוקי, מי יכול לתאר!

ועתה נשאל שאלה (בדרך אגב) בשלמא "שבילי דרקיעא״ אני מבין איך הוא ידע, כי למד אותם על ידי התורה, מה לא יודעים מהתורה? אבל שבילי דנהרדעא מנא ליה?…

אני יעקב גלינסקי מתגורר בבני ברק כחמישים שנה וכמעט איני מכיר את שבילי בני ברק, ידוע לי על רחוב רשב״ם, שם נמצא בית הכנסת לדרמן גם רחוב דבורה נביאה אני מכיר ועוד, אם כן מה לו לשמואל הקדוש לדעת שבילים בנהרדעא, רחובות בנהרדעא, מה לו ולהם?!

הייתי במקסיקו לאסוף כספי צדקה כשליח המוסדות שלי. וכאשר נעמדתי לשאת דרשה שאלתי את השאלה, ואמרתי להם תשובה כזו: ״כיון ששמואל היה ראש ישיבה, נאלץ לדעת את רחובות העיר והכתובות, לצורך גיוס כספים להחזקת הישיבה…״ כמובן, שאמרתי זאת כיון שגם אני התארחתי שם למטרת גיוס תרומות לישיבה שלי.

ישב שם בדרשה ד״ר הרב משה רוטשילד המפורסם מבני ברק, גם הוא כנראה בא לאסוף כספים לשם הקמת בית החולים בבני ברק, וכאשר שמע את השאלה, דפק על השולחן ואמר: ר׳ יענק׳ב, שמואל הרי היה רופא כמו שכתוב בגמרא, אם כן היה מוטל עליו להיות בקי בכל רחובות העיר, לצורך פיקוח נפש…

על כל פנים, אדם שהיה אסטרונום אלוקי, ראש ישיבה ורופא, בסוף אותם ארבעים ימי הרחמים והסליחות, הימים המרוממים מכל ימות השנה להיכן הוא הגיע? לומר: ״מה אני ומה חיי״, אני כלום, הנני אפס. נורא ונפלא.

שמואל לימד אותנו, כי בסוף ארבעים יום בשעה הגדולה ביותר בשעת נעילה להגיד ״מה אני ומה חיי״, אני אפס…

ואז נהיים גדולים.

למדנו עוד בנובהרדוק, לא לתרץ תירוצים

אם תשאלו את פלוני, לדוגמא, מדוע אינך מדקדק בהלכה, מדוע אינך משפר את מעשיך עם בני הבית? יהיה לו מיד תירוץ, כי כל אחד משתדל לתרץ את עצמו, ולרמות את עצמו שהוא בסדר גמור…

אם שואלים את פלוני ״האם אתה לומד די הצורך, מתפלל די הצורך?״ הוא משיב ״ברוך ה׳ יש גרועים ממני…״ או בנוסח אחר: ״מה רוצים ממני וכי אני גרוע כל כך, הרי יש אנשים, ה׳ ירחם, שעוברים עבירות, ולעומתם אני צדיק״… חיים של תירוצים.

נראה יחד רבותי מה יוצא מתירוצים.

הקב״ה, כביכול, לקח את אדם לחברותא: ״ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה״ – ״לעובדה זו תלמוד, ולשומרה אלו מצוות״, שילמד תורה עם הקב״ה בגן עדן. ה' אמר לו: ״מכל עץ הגן תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל״. הוא כן אכל.

הקב״ה נכנס עימו בדברים ושאל: ״המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת?״

לא נאריך בכל הענין, בקיצור, האדם השיב ״האישה אשר נתת עימדי היא נתנה לי ואוכל״.

אחר כך האישה נשאלה: ״ויאמר ה׳ אלוקים לאישה מה זאת עשית״ היא השיבה ״הנחש השיאני ואוכל״ (היו להם תירוצים). אדם, לפי דרגתו הגבוהה, נענש וגם נשלח מגן עדן: ״וישלחהו ה׳ אלוקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם ויגרש את האדם״.

חז׳׳ל אומרים, רבותי תשמעו, אילו אדם הראשון במקום להגיד תירוצים, היה קם, מודה ואומר: חטאתי עויתי פשעתי, הוא היה נשאר בגן עדן!

והראיה, כי לאחר שגירשו אותו מגן עדן וקין הרג את הבל שאל אותו אדם ״מה נעשה בדינך?״ אמר לו ״עשיתי תשובה ונתפשרתי״, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו: ״אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה׳״ להודות מלשון ״מודה ועוזב״. טוב להודות לה׳!.

מכאן למדנו ־ שמתירוצים אין גן עדן…

שלמה המלך אומר ״אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה״ בכסף אין תירוצים. יכנס אדם לחנות מכולת יארוז דברים בסל וכאשר המוכר ישאל ״היכן הכסף״? הוא יגיד לו, ״תאמין לי חיפשתי עבודה כל היום ולא עלה בידי״… מה ישיב לו בעל המכולת? ״אל תאמר לי תירוצים, לא השגתי עבודה, תצום עוד יום, לא איכפת לי. כאן משלמים כסף, לא תירוצים״… הרי לכם עוד פשט ב״אם תבקשנה ככסף״ אם רצונך בגן עדן אל תחפש תירוצים, תחפש לקיים!, כי מתירוצים אין גן עדן.

שיחת מוסר מנשיא פולין

תשמעו דבר נוסף יפה שלמדתי בישיבת נובהרדוק בביאליסטוק. כשלמדתי בישיבת נובהרדוק בביאליסטוק, הגיעו הימים של ערב מלחמת העולם. המחסור במזון הלך והחמיר, עד שלא היה לחם. בלי לחם אי אפשר ללמוד. ראש הישיבה ניגש אלי באומרו, כי ״הבטיחו לו לחם לתלמידים מהמאפיות של היהודים, אלא שאנו בשעת סכנה, הכריזו על שעת חירום ואם יראו בחור ישיבה הולך לכיוון המאפיה הוא יכול להסתכן. לכן, חשבתי שיענ׳קב גלינסקי מסוגל להתחמק מעיני הצבא בשלום, להתגנב ולהביא לחם, כי אתה נמוך קומה וגם דל בשר. אם תלבש מכנסיים לא ארוכות וכובע טמבל תראה כילד צעיר, כך תפסע בצידי הדרך הראשית ליד כיכר העיר, תלך שמאלה וימינה לכיוון המאפיה, תתחנן אליהם כי ימלאו את הבטחתם. תיקח בידך שק, כמה שתצליח להכניס וליטול, תביא״.

טוב, יצאתי לדרך. לא אאריך בפרטי האירועים של אותם ימים ואותו יום גורלי בפרט. כאשר הלכתי עם עיניים למטה הייתה לי תחושה כי משהו מתרחש ליד הכיכר, השתרר שקט ברחוב. שאלתי גוי שפסע לצידי, האם מתקיים כאן אירוע מסוים וכדומה. הוא השיב לי ״תמתין ותשמע בעוד חמישה רגעים את הפרזידנט. כמדומה שהיה זה נשיא פולין בעצמו שנשא נאום לאומה בכיכר. המתנתי. היה מסוכן להמשיך ללכת, קשה לי עכשיו להאריך בפניכם בפרטים, על כל פנים הנשיא החל את דברו, תוכן הדברים היה, אודות הויכוח החריף שהתנהל באותם ימים בפרלמנט הפולני האם להיכנע לתביעותיו של היטלר, ולתת לגרמניה את עיירת הנמל דאנציג, או להיכנס עימו למלחמה.

"אזרחים יקרים, ידוע לכל כי מתנהל ויכוח חריף בפרלמנט. דאנציג מוקפת באדמות גרמניה, דאנציג מכל שלושת צדדיה מוקפת בתחום גרמניה, הרוצה לעבור לצידה השני של גרמניה (דרך פולין) נזקק לויזה, או לחילופין לעקוף בדרך ארוכה. היטלר ימך שמו מבקש שיתנו לו רק את דאנציג ובכך הוא ימנע ממלחמה". בפרלמנט סוערות הרוחות לכאן ולכאן, האם לתת לו או לא.

אמר הנשיא: "אם הייתי בטוח שמספיק לו דאנציג הייתי נותן לו, יש לנו כתחליף עיר נמל אחרת. אבל, אבל! היטלר לא רוצה את דאנציג, הוא מעונין בוורשה, רק שרוצה בדאנציג כתחילת דרך קלה ללא מאמץ. אם כן, בסופו של דבר הרי נילחם על וורשה, אז כדאי להתחיל כבר עכשיו, לשם מה נעניק לו את דאנציג בחינם? נילחם על דאנציג וכך לפחות יהיה קל בהמשך הדרך. אני מודיע בזאת על סירוב מוחלט להצעת גרמניה – ופתיחת חזית". בהכרזה זו החלה המלחמה. בעלי המאפיה שהיו בנאום לא שבו לעבודה, הפאניקה החלה והכל החלו לחשוב על חייהם. לא היתה מאפייה יהודית פתוחה… שבתי לישיבה בחוסר כל.

כאשר עמדתי בפתח הישיבה, שאלו אותי: "איפה הלחם שציפינו לו?״ אמרתי להם אין לחם כי היתה שיחה מוסרית מהפרזידנט של פולין.

הגיבו הבחורים: "אוי.. עוד פעם יענקלה והבדיחות שלו"… סיפרתי להם את השתלשלות הדברים, וביארתי את כוונתי ב"שיחת מוסר". הנשיא הרי אמר דברים עמוקים לעניננו במלחמת היצר:

יצר הרע בא לבחור ואומר לו "בסדר ג', בחצי שעה אחרונה, אל תלמד. אין לי צורך ביותר, רק חצי שעה זו"… מי שחכם מבין שהיצר לא רוצה רק סדר שלישי, הוא מעונין שאתה לא תלמד כלל. וזה מה שאמר נשיא פולין, לכל אחד יש קו אדום אותו לא יעבור, ואם כן, הרי על סדר א׳ וודאי תאבק בכל הכוח,

לכן, למה לך להתחיל את המלחמה באיחור, לאחר שיצר הרע יהיה הר גבוה? תתחיל את המלחמה כבר על חצי שעה בסדר ג'. יש יהודי שהקו האדום שלו זה שמירת שבת, היצר הרע בא אליו עם בקשה לזלזול במצוות קלות לכאורה. אומר לו נשיא פולין, כביכול, אם תזניח עתה מצוות קלות, בסוף תגיע למאבק על שמירת שבת, למה להמתין, תאבק עכשיו על עבירות קטנות, כדי לנצח במלחמה, לפני שהוא יגבר עליך.

בסיומה של דרשה הוסיף הרב גלינסקי:

אבי למד בישיבת ראדין וסיפר לי כי מידי פתיחת חודש אלול החפץ חיים היה אומר שיחה, ומידי שנה בשנה היה חוזר על אותה שיחה ממש. מה הוא אמר? תשמעו.

כולם יודעים שבפולניה לא גדלו אתרוגים, הביאו אותם מאיטליה ועוד, לכן מחיר מינימום של אתרוג היה חמש מאות דולר. (אני התגוררתי בעיר של הרב מישקובסקי, אבא של ראש ישיבת כפר חסידים, וכפי שזכרוני, רק לרב היה אתרוג מכל בית הכנסת).

שאל החפץ חיים את הבחורים, כמה מצוות מקיימים באתרוג? מצות עשה אחת "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר״. ובלימוד תורה כל מילה ומילה היא מצות עשה, ואני ניסיתי, הוסיף החפץ חיים, שברגע אחד (דקה אחת) אפשר ללמוד מאתיים מילים, מאתיים אתרוגים. מאתיים כפול חמש מאות דולר… ובחמישה רגעים, מאתיים כפול חמש, אלף מצוות עשה, וכך עוד ועוד.

אם כן איך אפשר לאדם שיש לו חמש דקות פנויות לא ללמוד בהם, או שבאמצע הלימוד הוא מבטל חמישה רגעים?!

איך אפשר?!

*

לא תקום ולא תטור

[ע"פ לק"ט]

לא תקום – לא נתת לי לא אתן לך. לא תטור– אף שלא נתת לי אתן לך, איני כמוך.

תחושת הנקמה מתוקה מדבש. יש לנו הרבה תירוצים לנקמה: כדי ללמדו לקח, כדי שלא יפיל אחרים, כדי לחנך אותו ועוד, אולם על פי התורה עדיין זה בגדר נקמה.

וצריך ביאור, כיצד ניתן לצוות על האדם ציווי כל כך קשה שלא לנקום וכל שכן שלא לטור?

התשובה נמצאת בשני מישורים:

א. הירושלמי מדמה את הנוקם לאדם שהולך בדרך וניגפת רגלו הימנית בשמאלית והוא עוצר ובועט ברגלו השמאלית על שנגפה את הימנית…

או לאדם שנחתך בסכין וכעת חותך את ידו השניה שעל ידה נחתך… לנו זה נראה אבסורדי, אולם זוהי בדיוק הנקמה, שהרי כולנו בגדר גוף אחד ואם אדם נוקם בחבירו הריהו בעצם נוקם בבשר מבשרו!

אולם עדיין אין זה מכבה את יצר הנקמה, שהרי האדם אינו רואה את חבירו כחלק ממנו עצמו, וכיצד אם כן נימנע מנקימה?

המידה שתסייע לנו בכך היא מידת הביטחון. אם לאדם היו אמונה וביטחון שכל מה שקורה עמו הוא מאתו יתברך ואין אדם מסוגל לנקוף אצבע כנגדו, אלולי הדבר נגזר עליו מלמעלה, הוא לא היה מתרגז על עושה הרעה.

שהרי הדבר דומה למחלק הדואר שהגיע לביתך ומבקש שתחתום לו על מכתב רשום המכיל דו"ח תנועה נגדך. האם זה הגיוני שתתחיל להתנפל על הדוור בצעקות 'אתם גנבים, זה שקר, אני לא חייב'! ואף תתחיל להכותו? סכל הוא העושה כן למסכן שאינו אלא שליח בלבד!

כך גם צריך האדם לראות את המזיק לו כשליח של ההשגחה העליונה להזיקו. ומה לו כי ילין על חבירו אם זה בעצם מגיע לו מלמעלה?

המעשה עם הגר"א ווסרמן שהלך להתרים בבית הכנסת בחו"ל וה"רב" צינן את ההתלהבות מדבריו ותרמו במידה זעומה, ואחר כך בא להתנצל ואמר לו לו הגר"א שאין לו שום קפידא עליו שכן אין להם את הזכות להיות התורמים לישיבה ולהחזקת תורה, וכי משום זה אלין עליך? [שם].

אור דניאל פרשת בהר

הרב מפונוביז' בעת שהותו בחו"ל למטרת גיוס כספים עבור ישיבת פונוביז' נקלע לפרנקפורט והתארח בביתו של רבי יעקב רוזנהיים זצ"ל.

המארח שחס על כבודו של הרב מפונוביז' רצה לחסוך ממנו ביזיונות ופנה אליו ואמר לו: "רבי, מהו הסכום שחשב רבנו להתרים בעירנו פרנקפורט?" הרב כהנמן חשב רגע ונקב בסכום.

שמע זאת רבי יעקב רוזנהיים ואמר: "יואיל כבוד הרב לשבת בבית ולא יטריח את עצמו ואני אדאג להפגישו עם גביר פלוני או אלמוני ובעזרת ה' נגייס את התרומות בלי שראש הישיבה יתבזה. שמח הרב מפונוביז' על הרעיון והסכים לו, ואכן מידי פעם היה המארח רבי יעקב מדבר עם תורם זה או אחר ולאחר מכן היה לוקח את הרב מפונוביז' לאותו גביר אשר הרים תרומה נכבדה כראוי לכבודו של ראש הישיבה.

אחד הגבירים של העיר עמד לנסוע לתקופה קצרה אל מחוץ לעיר, הדבר נודע לרבי יעקב ערב הנסיעה והוא מיהר לפנות אליו. הנדיב אשר הסכים בשמחה להיפגש עם הרב כהנמן בא במיצר מאחר ולא מצא זמן פנוי על מנת לקבלו. לאחר מחשבה קלה אמר לרבי יעקב: "בעזרת ה' מחר בבוקר אני יוצא לתחנת הרכבת, וכשהרכבת היוצאת בשעה שמונה תתכונן לנסיעה אשוחח עם הרב בניחותא אם הוא יאות לבוא ולשוחח עמי".

בשבע בבוקר הרב מפונוביז' פותח את אשמורות עיניו והנה הוא מגלה שקם מאוחר מהמתוכנן, מעולם לא קרה לו דבר כזה! כשנזכר בפגישה המתוכננת נפל ליבו בקרבו. הירהור עלה בקירבו: "מה אעשה? האם אלך להתפלל בציבור ועל ידי כך לא אפגוש את אותו אדם ואפסיד את תרומתו, או שמא עדיף עניין זה של תלמוד תורה דרבים מתפילה בציבור? "

לא עברו רגעים מעטים והרב מפונוביז' גמר בליבו: "הנני הולך להתפלל שחרית בציבור.

במיוחד שהרי איני מטריח את אותו אדם לשווא שהלא הוא עצמו אמר שאם אבוא ישוחח עימי ואינו ממתין לי במיוחד".

פנה הרב לבית הכנסת, התפלל בניחותא ולאחר התפילה הזדרז ומיהר לתחנת הרכבת כשהוא מקווה שאולי למרות הכל יצליח לפוגשו.

כשהגיע לתחנה גילה שהרכבת יצאה מזה זמן ורק מעט אנשים שהמתינו לרכבת הבאה שהו בתחנה. ישב רבי יוסף כהנמן על ספסל כדי לפוש קמעא מהדרך המהירה שעשה, והנה לא עוברת שעה קלה ואותו גביר מגיע בריצה, וכשכולו מתנשף ניגש הוא אל הרב לחץ את ידו ופתח בסדרת התנצלויות: ימחול לי רבינו היה לי עיכוב בלתי צפוי, אוי ואבוי לי שראש הישיבה המתין לי זמן כה רב!"

וכך הכביר במילים והתנצלויות. מיהר רבי יוסף כהנמן להרגיעו ואמר: "בסיעתא דשמיא גם אני התעכבתי באורח בלתי צפוי".

אך הגביר בשלו: "מילא גם אם כבוד הרב לא היה מגיע, הרי לא היה הדבר מעכבני שהרי הרב לא אמר שיבוא, ואילו אני קבעתי עם כבודו שאפגשנו בשעה פלונית" עוד הוסיף ואמר: "הרי יש כאן עניין של כבוד התורה שהתבזה!"

הוציא סכום נכבד ביותר ממקטורנו ומסרו לרב כתרומה להחזקת הישיבה. הרב מפונוביז' הוסיף ואמר על סיפור זה, הלא אם הייתי רץ בבוקר בלי להתפלל וממתין לנדיב הרי לאחר שהייתי ממתין עד בוש הייתי מתייאש והולך בחזרה לביתי ומפסיד את התרומה ואילו עתה, אדרבה! בזכות שהתעכבתי לצורך מצווה השגתי תרומה נכבדה לישיבת פונוביז'.

השלך על ה' יהבך [אוצה"ת בהר]

אמר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל: סיפר לי איש נאמן על סבו שהיה רב בליטא: בשנת תרצ"ה אמרו לו שעליו להתייצב לצבא. עשה הוא את כל המאמצים כדי להשיג שחרור אך ללא הועיל, לא הצליח להשיג שחרור.

הואיל וכך החליט לברוח לארץ ישראל, אלא שהכסף שהיה ברשותו הספיק כדי להגיע עד מצרים. לא ידע איפה ומה לעשות, אבל גמר אומר בלבבו: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" והחליט לצאת לדרך. תחנתו הראשונה היתה באחת מערי גרמניה ומשם התכונן להמשיך ברכבת ליעדו הבא, אל אחד הנמלים, כדי לעלות שם על אוניה.

הוא ניגש לקנות כרטיס נסיעה ברכבת, נתן לקופאי שטר של עשר מארק אך הקופאי נתן בידו עודף בחושבו כי נתן מאה מארק. כשראה מה קרה והרי זה חשש גזל עכו"ם חזר לקופאי להשיב את הכסף, אך הקופאי גער בו ואמר לו לעזוב את המקום.

חשב איפוא, שהקופאי לא הבינו ולכן שב והסביר שנתן שטר של עשר מארק וקיבל עודף כאילו היה זה מאה מארק. אולם הקופאי סרב לשמוע אותו וצעק כי יחדול להטרידו, ועוד ליווה אותו במטר של גידופים וקללות.

סבי, מספר נכדו, לא יכל להבין למה הוא מסרב בכל התוקף לקבל כסף בחזרה, עד שמישהו במקום הסביר לו כי בגרמניה אם מישהו עושה טעות כזו מפטרים אותו מן העבודה, ואזי כדאי לאותו קופאי שיוציא כסף מכיסו ובלבד שלא להודות בטעות שעשה.

עכשיו כבר היה לו מספיק כסף להגיע לארץ ישראל "[שאל אביך ויגדך]"

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאוד לספר בשבחיו, בעוד שלא עשה כן עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

"אמנם", ענהו הרב נטע נטקין, "הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מידותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה "מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…

כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שולחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות וימים טובים לא אכלתי את סעודתי יחד עם אישתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנוכי, מודה אני, לא שמתי כל כך ליבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: 'ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שולחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו'.

אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שולחן חותני. דיברתי עם אישתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שולחן אביה, והזן והמפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אישתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

סיפרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שולחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

"לא", עניתי, "המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באומרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אישתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את רבי זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שולחנך במשך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

ויענני: והלא התניתי עימו שישב וילמד, והנה יש לנו כד חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה! יום יום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

"ובכן", פנה הצריז״ס לחתנו, "לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעוזבך אותנו ישארו המים – מים״.

"אבל", שאלתי את חותני, "אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אישתי על שולחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?"

״אכן", ענה הצריז״ס, "יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת קדושים”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב