דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

דרשות על ספר במדבר

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת קרח

*

שורש טוב מוציא פירות טובים [מסר קצר]

['ללמדך' עם תוספות]

דרשה זו לא סוכמה בכתב. באפשרותך להיות שותף בזיכוי הרבים ולסכם את השיעור –

הן על ידי האזנה, הן על ידי סריקת OCR, והן על ידי טכנולוגיה ההופכת דיבור לכתב, ולסייע לכלל הגולשים באתר!

*

הפסיכולוגיה של קורח ועדתו

[בנועם שיח עם תוספת מרובה, מסוכם כאן באופן חלקי]

מה ההגיון במהלכיו של קורח? מה ההגיון במהלכי 250 ראשי סנהדראות, כשלכל אחד מהם יש סיכוי של 1/250 לשרוד?

המעשה בחיאל בית האלי.

יהושע פרק ו (כו) וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ:

מלכים א פרק טז

(לד) בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגיּב \{וּבִשְׂגוּב\} צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן:

וכי הוא שוטה?

כמה פעמים בחיים זה קורה לנו. אתה קולט שטעית, אלא שאין לך שום אומץ לקום ולהודות. לעצור את הטעות.

במדעי כלכלה התנהגותית קוראים לזה ׳עלות שקועה׳ – [סאנק קוסט], כמעט כל אחד מאיתנו סובל מזה.

תנסו בבקשה להיזכר, כמה פעמים בחיים המשכתם לקרוא ספר שהיה ממש גרוע בעיניכם עד הסוף, רק כי כבר שילמתם עליו?

או האם יצא לכם פעם להשאיר בגד בארון, למרות שהוא לא יתאים־לכם־,- – רק כי הוא היה יקר?

או המשכתם לאכול מנה לא טעימה במסעדה, רק כי כבר שילמתם עליה?

כל המצבים הללו מתארים ׳עלות שקועה׳. מתברר שלנו, בני האדם, יש קושי גדול מאוד להתמודד עם הפסדים ואובדן.

[בן אדם קונה כרטיס להופעה או להצגה. מגיע ומהר קולט שזה הולך להיות משעמם, והוא אמור לשרוף כאן שלש שעות… את העלות הוא כבר הפסיד מבלי אפשרות לקבל החזר, אבל מכאן ואילך הוא יסבול ויקוה שאולי בהמשך זה יהיה יותר טוב, כדי להצדיק את המחיר ששילם בתחילה…].

חוקרים בכל העולם בדקו והוכיחו – בשלל ניסויים שלא כאן מקומם – שהרבה יותר כואב לנו להפסיד כסף, מששמח לנו כשאנחנו מרוויחים.

כשאנחנו יושבים מול סטייק שעלה לנו מאה דולר והוא לא מספיק עשוי, יש לנו שתי ברירות: או להודות שהפסדנו את הכסף ולחוש כאב, או להתעקש במשך חצי שעה ללעוס אותו ללא הפסקה, רק כדי להקל על עצמנו את תחושת הסבל, ומתוך תחושה שלפחות עשינו כושר לשרירי הלסת…

נכון, אין לזה שום היגיון רציונלי כי את הכסף כבר הפסדנו, אז למה שעכשיו גם נציק למערכת העיכול?

אבל למנגנון הרגשי שלנו יש חשבונות אחרים.

כך זה בעסקים

וזאת לא רק טעות של אנשים פרטיים. התופעה של עלות שקועה, מוכרת היטב בעולם הכלכלי – ובכלל בכל שדה התנהגות.

[נמצא כי מנהלים נטו להמשיך בפרויקטים כושלים, על אף שלא הייתה לכך הצדקה. אפקט זה נקרא גם "אפקט הקונקורד", על שם מטוס הקונקורד. בפרויקט זה הושקעו סכומי עתק גם לאחר שהיה ברור שהפרויקט ייכשל, והפעלת המטוס לא תהיה כלכלית, עד שלבסוף המטוס קורקע.]

חברות עשויות להפסיד מיליוני שקלים ולא להודות בטעות שגורמת לכך.

אנשים מסוגלים להתגורר במקומות שהם ממש לא אוהבים, רק משום שהם כבר שילמו עליהם.

ומה שהכי אכזרי בסיפור הזה, שמדובר במעגל מרושע: ככל שאתה מפסיד יותר, כך קשה לך יותר לעצור.

אדם שהשקיע כמה אלפי שקלים בפרויקט כושל, יוכל להשתחרר ממנו הרבה יותר מהר מאדם שהשקיע את כל חייו בעסק גרוע. אצל האחרון, תחושת הכישלון תהיה כל כך חריפה, שהרגש שלו יעדיף להשתמש במערך שלם של הדחקות והגנות, רק כדי שלא להודות לעצמו בטעות החריפה.

כך בפוליטיקה ובמדיניות

ומהדיאגנוזה המעייפת אל מפלגת ׳ימינה׳ של ימינו. ככל שאני מתבונן בסיפור, אני רואה ביתר בהירות את העלות השקועה בפעולה.

קבוצה קטנה של עסקנים טובים יצאו לדרך. לפתע נקרתה לפניהם הזדמנות היסטורית להגשים חלום גאולי של דורות ולהביא את בשורת 'בני עקיבא׳ עד לשלטון. בזמן שאנחנו היינו שקועים במריצה של ליברמן, הם הביאו לראשונה יהודי שומר שבת לתפקיד ראש הממשלה. ההשקעה הייתה נראית חלומית.

ואחרי החלום הגדול, הגיעו השברים הקטנים. פתאום התברר שכדי להלביש כיפה לממשלה, יש צורך להוסיף כמה כאפיות בצד השני. בדרך להפיכת המדינה ליותר דתית, יש צורך לחבור לגורמים הכי רדיקליים בשמאל. ומכאן והלאה, החל המנגנון לפעול. ככל שההשקעה גדלה, כך האפשרות לסגת ממנה מתרחקת.

אתה שומע את בנט וכהנא ואפילו שקד מדברים, ואתה מרגיש כמו בשולחן של מהמרים כפייתיים בקזינו.

הם כבר איבדו את הכל, את הנכסים האישיים, את העתיד הפוליטי, את הידידים והמשפחה – אבל • אין להם שום תחנת יציאה. להפך, ככל שמנסור עבאס גונב מהם יותר, כך הסיכוי לעצור אותו הולך ופוחת. [גרובייס, י"ז סיון תשפ"ב].

זה מה שהאכיל אותנו מרורות בהסכמי אוסלו

היה צריך לעצור ולומר – אויבינו מדברים ברורות שהכל זה 'הסכמי קורייש' – הסכם נכלולי שנועד רק להפיל את הצד השני בפח, אבל קברניטי המדינה העדיפו לטמון את ראשם בחול, שאם לא – אז אני אודה שטעיתי ו'הימין ההזוי' כמו תמיד צדק? אז כמהמר כפייתי – שכנעו את עצמם שצריך כנראה לתת יותר, כדי להרגיע את הצד השני, ולא עשינו מספיק מחוות, ולא מספיק ריצינו אותם, וכך כל טרור גרר ויתורים נוספים, כדי להצדיק את ה'עלות השקועה'…

וזה מאכיל כעת את רוסיה באוקריאנה…

כך גם כן אצל חיאל בית האלי –

אלא על כל בן היה לו תירוץ, זה היה חולה, ההוא מתאונה, השלשי היה לו וירוס, הרביעי מחלה לא ידועה, כו' . אבל הוא רואה שהם ממשיכים למות!?

אלא חיאל ידע שאם יודה הוא לוקח אחריות ואומר אני רצחתי את בניי. לזה הוא לא מוכן. ולכן הוא ממשיך וחוטף מכות. עלות שקועה…

וזה מה שהביא את קורח ועדתו לשטות שלהם. אחרי שקורח סחב אחריו את כולם – קשה היה לו לפרוש, והוא ממשיך עד הסוף המר…

*

זוך נפשו של משה מול דתן ואבירם

[מעיין גנים לרב אסולין]

וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב, ויאמרו לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר. הם טענו לא מספיק שמנעת ממנו לעלות אל ארץ ישראל שהיא ארץ זבת חלב ודבש, אלא שאתה גם משתרר עלינו כאן במדבר, שלקחת לעצמן תפקיד של מלכות.

גם השתרר, שאתה קורא לנו לבא אליך ואינך בא אלינו. אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו, ותתן לנו נחלת שדה כרם, לא נתת לנו שום נחלת שדה וכרם. העיני האנשים ההם תנקר, לא נעלה.

ויחר למשה מאוד, ויאמר אל ה׳, אל תפן אל מנחתם, לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הרעותי את אחד מהם. מפרש רש״י, ויחר למשה מאוד, נצטער עד למאוד. ויאמר אל ה׳ אל תפן אל מנחתם.

מפרש רש׳׳י, לפי פשוטו, הקטורת שהם מקריבין לפניך מחר, אל תפן אליה. והמדרש אומר, יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו עכ״ל.

ויש לשאול כאן כמה שאלות.

א) רש״י מסביר לפי פשוטו, אל תפן אל מנחתם, הקטורת שהם מקריבין לפניך מחר, אל תפן אליה עכ׳׳ל.

ולא מובן התפילה הזו, וכי סלקא דעתך שהקב׳׳ה יפנה לקטורת שלהם ויציל אותם. הרי משה רבינו אמר, והיה אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש. ופירש שם רש״י, וכי אין אנו יודעים שמי שיבחר הוא הקדוש, אלא אמר להם משה, הריני אומר לכם, שלא תתחייבו, מי שיבחר בו הוא הקדוש, וכולכם אובדים עכ״ל. א״כ פשוט שהקב״ה יפנה רק לאהרן, ולא לקרח ועדתו, ולא לדתן ולאבירם. ומה הוצרך משה להתפלל על זה.

ב) עוד קשה מה שפירש רש״י לפי מדרשו, יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו עכ־ל. ולא מובן בשביל מה משה רבינו דוקא כאן מתפלל שאת החלק שלהם בקרבן התמיד לא יאכל האש. ומה יצא למשה רבינו אם האש כן תאכל את חלקם בקרבנות הציבור.

והרי בודאי ידע משה שגם אם האש תאכל את חלק התמיד שלהם, זה לא יציל אותם מלמות. כמו שזה לא הציל את המאתים וחמשים איש, שהאש אכלה את חלקם, ובכל זאת מתו. א״ב מה הרויח משה שהאש לא תאכל את חלקם.

ג)     עוד צ׳׳ע להבין מה התפלל משה על דתן ואבירם, שמכאן נראה לכאורה שהוא רוצה שהם ימותו. והרי בפסוקים אחר כך כתוב, וידבר ה׳ אל משה לאמר. דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם. ומיד כששומע משה רבינו שהגזירה כוללת גם את דתן ואבירם, כתוב ויקם משה וילך אל דתן ואבירם. ומפרש רש״י כסבור שישאו לו פנים ולא עשו.

ונשאלת השאלה, האם משה רבינו צריך את הנשיאות פנים שלהם רגע לפני שהם מתים?

אלא התשובה, שהוא רצה להציל אותם מן הגזירה, וכש״כ הרשב״ם על פסוק זה, שהלך להשיבם בתשובה. וקיוה שאם הם יראו שהוא בא אליהם, והוא לא משתרר עליהם לקרוא להם אליו, אולי הם יכנעו, ועי״ז יוכל להציל אותם, כי הוא יגלה להם שהקב״ה גזר עליהם למות, ושיעשו תשובה. אבל בסופו של דבר הם לא נשאו לו פנים, והוא לא הצליח להתרות בם, ולא הצליח להציל אותם.

לפי זה לא מובן. בהתחלה הוא בעצמו מתפלל אל תפן אל מנחתם, ומפרש רש״י שהוא מבקש שלא יפנו לקטורת שהם מקטירים מחר, א״כ פירוש הדבר שהם ימותו. וכששומע שימותו, פתאום הולך להציל אותם??

איך ניתן להבין את המהפך הזה?

ואם הוא רוצה להציל אותם – מדוע שלא ירצה להציל את ה-250 ראשי סנהדראות ויפנה גם אליהם?

ד)         עוד צריך להבין מה הקשר בין מה שאמר משה רבנו אל תפן אל מנחתם, לבין מה שממשיך אח״כ לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם.

ה)      עוד צריך להבין למה משה מדבר אל קרח, ומדבר אל דתן ואבירם, ועם המאתים וחמשים איש הוא לא מדבר כלום. הרי הוא עצמו אמר להם, שאחד ניצל וכולם אובדים. וכי אין ראוי לדבר עמהם ולהציל אותם?

ו)     עוד יש לעמוד על מה שכתוב, ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה׳, אתה והם ואהרן מחר. וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטורת, והקרבתם לפני ה׳ איש מחתתו, חמשים ומאתים מחתות, ואתה ואהרן איש מחתתו. משה רבנו מדבר על המאתים וחמשים איש ועל קרח ועל אהרן, שכל אחד יקח מחתה עם קטורת. וצריך להבין, הרי גם דתן ואבירם הביאו מחתות, למה משה רבינו לא מזכיר גם אותם. מן הפסוק נראה, שהוא מתעלם בדוקא מהם, כי הוא מדגיש מאתים וחמשים מחתות וקרח ואהרן. מהו הטעם.

נגיעות להטות דין אויבי לרעה

הנה ידוע מדברי חז"ל, עד כמה חששו מפני נגיעות אישיות שיכולים להשפיע על שיקול דעתם, והגמרא בכתובות ק״ה ב׳ מביאה כמה דוגמאות מאמוראים שפסלו את עצמם מן הדין, בגלל טובת הנאה קטנה שקיבלו מאדם, שחששו שזה עלול להטות את דעתם להצדיק אותו בדין.

וכשם ששייך נגיעות להצדיק אדם בדין, מפני שהוא קרובי או מיטיבי, כך שייך נגיעות להיפך.

אם אדם נפגע מחברו, יש לחשוש שמא הוא יטה את דינו לרעה משום זה. כי נטיות הלב יכולים לנטות לאיזה צד, והאדם עצמו אפילו לא מרגיש.

והנביא ירמיה אמר (י״ז. ט׳) עקוב הלב מכל ואנוש הוא, מי ידענו. אני ה׳ חוקר לב בוחן כליות וגו'. רק הקב״ה יכול לחקור את לבו של אדם באמת. גם האדם עצמו לא יכול לעמוד כראוי על נטיות לבו.

הסבא מקלם והגר"מ חדש מזככין מידותיהם

יש להביא כאן, ב׳ סיפורים על אנשי מוסר שעבדו כל ימיהם על זיכוך חמדות, עד כמה חשדו בעצמם מפני השפעת הנגיעות העלולים להטות את הלב. (שני הסיפורים בספר על המשגיח ר׳ מאיר חדש ז״ל, עמוד 306).

סיפור ראשון. פעם קרא אליו הסבא מסלבודקה את אחד הבחורים בישיבה, והודיע לו שעליו לעזוב את הישיבה. והוא הסביר לו שהוא שמע שדיבר על ה׳ ועל משיחו. (דבר על הישיבה, ועל המשגיח).

ענה התלמיד. אמנם דיברתי כך. אבל יאמר לי הרב בכינות, מה הכעיס אותו יותר, זה שדיברתי על ה׳, או זה שדיברתי על משיחו. (על הסבא). הסבא מסלבודקה שתק והרהר. ואח״כ הודיע. אתה יכול להשאר בישיבה.

הבחור ידע עד כמה המשגיח הסבא מסלבודקה חושש מפני כל נגיעה אישית בבואו להחליט החלטות. והוא אמנם התחצף, אבל גרם לסבא לחשוב שמא יש נגיעות אישיות בהחלטות שלו. והוא ידע שכיון שהוא יראה לסבא שהוא חושד אותו בנגיעה אישית, יפרוש הסבא ויחזור בו מהחלטתו, וכפי שאכן היה.

סיפור שני דומה, אירע לתלמידו של הסבא, המשגיח רבי מאיר חדש. בהנהלת ישיבת חברון החליטו, שצריך לשלוח את אחד מן הבחורים מן הישיבה. הדבר נודע לחבריו של הבחור, והם לחצו עליו שינסה לעשות משהו בנידון, להביע חרטה בפני ההנהלה וכדומה. אך הבחור לא התרגש כלל. הוא השיב להם בביטחון, אני מבטיח לכם שלא יגרשו אותי. הבחורים טענו שכבר הוחלט על כך. אבל הבחור טען בביטחון שהוא ישאר בישיבה.

הוא ירד אל המשגיח ר׳ מאיר חדש, ולאחר שעה קלה הוא חזר. כאשר הוא מודיע. כמו שאמרתי אני נשאר כאן. התפלאו החברים, איך הצלחת לשכנע את המשגיח. פשוט מאוד, הוא ענה. דיברתי אליו בחוצפה. ידעתי שברגע שהוא ישמע שאני אומר דברים פוגעים ומעליבים, הוא יחשוש מפני נגיעה אישית שיש לו להוציא אותי מן הישיבה, ואז הוא ישאיר אותי, וכפי שכך היה.

ג.

קטנים אנו מלדבר על משה רבינו. אבל כמדומה שבתורת אפשרות יתכן לנו לפרש את מה שנפרש.

משה רבינו טבל מדתן ואבירם באופן אישי עוד בהיותו במצרים, שהלשינו עליו לפני פרעה שרצה להורגו, ובנס הוא ניצל. הם חרפו אותו כשהוא יצא מפרעה, בסוף פרשת שמות, ואמרו לו ירא ה׳ עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו.

מלבד זה הם גם גרמו נזק לעם ישראל וקיררו אותם ברוחניות.

ביציאת מצרים, כשפרעה רדף אחרי עם ישראל, כתוב ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים וגר. חז׳׳ל אומרים (בשמו״ר פרשה א׳ סימן כ׳׳ט) שזה היה דתן ואבירם.

הם גם השאירו מן המן, והם יצאו בשבת ללקוט. והקב״ה בא בטענות על כל ישראל עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי.

גם במעשה המרגלים שכתוב ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה, אומרים חז׳׳ל במדרש שם, שזה היה דתן ואבירם.

עכשיו כשמשה מכריז בדבר ה׳, והיה האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש, ופירושו שאחד ניצל וכולם נאבדים. משה רבינו מרגיש שהוא אומר את זה בלי שום נגיעות, רק מתוך רצון להציל אותם מן המחלוקת. ולכן הוא גם מוסיף דברי מוסר לקרח בתור מנהיג המחלוקת, ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי. כי משה רבינו מרגיש שאין לו שום נגיעות לא כלפי קרח ולא כלפי מאתים וחמישים איש. כל דבריו הם באמת רק להציל אותם.

אמנם כלפי דתן ואבירם עדין חושש משה רבינו בעצמו. אולי בתוך הלב מתערב איזה נגיעה לדתן ואבירם, שאני באמת מעונין שהם ימותו, סוף סוף הם גרמו הרבה ירידה רוחנית לעם ישראל. וגם אני עצמי סבלתי מהם. והרי לא שייך אצלם המוסר שאמרתי לקרח, המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל כי הם לא מבני לוי. אולי יש לי נגיעה שיש לי רצון שהם באמת ימותו.

לכן כדי לעקור את הנגיעה הזו, מחליט משה רבינו לקרוא באופן אישי לדתן ואבירם. לדבר עמהם ולהסביר להם שהם נמצאים בסכנה, ולדבר עמהם דברי מוסר, אולי ישובו.

ודתן ואבירם במקום לכבד את משה רבינו, הם משיבים לו בצורה של פגיעה. לא נעלה. והם מאשימים אותו במה שעם ישראל נתחייבו למות במדבר בגלל חטא המרגלים. והרי ידוע כמה השתדל משה להעביר את הגזירה הזו. בכל זאת הם מטיחים בו, העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר. וכשמשה רבינו שומע את דבריהם, כתוב ויחר למשה מאוד.

ועכשיו משה רבינו מרגיש עוד יותר קושי. אולי בגלל שנפגעתי מדבריהם אני אהיה שמח שהם ימותו, וא״כ כלפיהם חסר לי בלשם שמים. ולכן הוא מחליט להציל את דתן ואבירם מן המיתה.

הצלה מתוך אי התייחסות

איך שייך להציל את דתן ואבירם מן המיתה?

משה רבינו פונה להקב״ה בבקשה כזו. הנה כשיש השגחת ה׳ על האדם, משגיחים עליו גם על הדברים הטובים שהוא עושה וגם על הדברים הרעים שהוא עושה. אבל אולי יש אפשרות להתעלם מהאדם ולא להשגיח עליו לא על הדברים הטובים ולא על הדברים הרעים, וכאילו אינו קיים. ואז מידת הדין לא תוכל לפגוע בו.

לכן פונה משה רבינו להקב״ה, בגלל שהוא חושש שמא יש לו נגיעה אישית כלפי דתן ואבירם, והוא אומר להקב״ה, אל תפן אל מנחתם. מפרש רש״י לפי פשוטו, הקטורת שהם מקטירים לפניך מחר, אל תפן אליה. מה הכוונה אל תפן אליה. אין הכוונה שחשש שהקב״ה יקבל את הקטורת ויציל את דתן ואבירם. זה לא שייך כמו ששאלנו.

אלא ביקש משה רבינו, אל תפנה לזה בכלל, ותתיחס אליהם כאילו שהם לא קיימים בכלל, וכאילו הם לא הביאו קטורת כלל. ועי״ז הם לא ימותו.

ושמא תאמר, אם הם לא קיימים, איך אסתכל על מעשיהם הטובים שיש להם חלק בקרבנות הציבור. לכן מביא רש״י את המדרש, שבתיבות אל תפן אל מנחתם, כלול עוד דבר, שאל תפנה אפילו לדבריהם הטובים, וגם את חלקם בקרבנות הציבור לא תקבל. באופן שלא תסתכל עליהם כלל לא לטובה ולא לרעה, ועי״ז הם ינצלו.

כך גם אני תמיד התייחסתי אליהם

ומשה רבינו מוסיף להקב"ה, רבונו של עולם, גם אני תמיד התיחסתי אליהם כך כאילו אינם קיימים. לא חמור אחד מהם נשאתי. מעולם לא השאלתי מהם איזה חמור, כי בעיני כאילו אינם. לכן לא ביקשתי מהם טובות. וגם לא הרעותי את אחד מהם. גם לא עשיתי עמהם שום רע. בעיני כאילו אינם קיימים לא בטובות ולא ברעות.

כך אתה רבונו של עולם, אל תתיחס כלל אליהם כאילו אינם קיימים.

כך ביקש משה רבנו, כדי להציל את דתן ואבירם, משום שחשש שמא יש לו נגיעה אישית שהם ימותו, ולכן הוא פעל הפוך, ועשה הכל שהם לא ימותו.

ולכן מיד אח״כ הוא מדבר אל קרח ואומר לו אתה וכל עדתך היו לפני ה׳ אתה והם ואהרן מחר. וקחו איש מחתתו ונתתם אליהם קטורת והקרבתם לפני ה׳ איש מחתתו חמשים ומאתים מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו. למה הוא אומר חמשים ומאתים מחתות, כדי להדגיש שדתן ואבירם אינם בעסק הזה. וכל המחתות שלהם כאילו אינם. ואין מחתותיהם לא מעלים ולא מורידים.

וכששומע משה מפי הקב״ה דבר אל העדה העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם, הוא שוב חושד את עצמו, אולי יש לי איזה נגיעה אישית שאני שמח במיתתם. לכן הוא פועל להיפך. ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, הוא מנסה ברגעים האחרונים להציל אותם יותר מכולם, כדי לעקור מלבו איזה חשד שמא יש לו נגיעה אישית נגדם.

ולכן מובן שלכולם נתן משה רבינו מוסר שאחד ניצל וכולם נאבדים. והוא הבין שזה מספיק כדי לפרוש מן המחלוקת. ולקרח הוא מוסיף בתורת מנהיג עוד דברי מוסר המעט מכם וגר. ולדתן ואבירם הוא מוסיף ופונה באופן אישי, משום חשש נגיעות. וגם כשכואב לו מאוד, הוא פונה אל ה׳ להציל אותם. וגם כששומע מפי ה׳ שנגזרה עליהם גזירה, עדין משתדל ברגע האחרון להציל אותם. מה שהוא לא עושה לקרח ולמאתים וחמישים איש, הכל כי הוא חושש מנגיעה אישית, ולכן הוא פועל בדיוק הפוך. והדברים נפלאים מאוד בס׳׳ד.

תוספת:

״ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם״ (בראשית ט, כ). ״ויחל״, עשה עצמו חולין נדש״י).

נורא נוראות. נח. שהתורה הקדושה העידה בו: ״נח איש צדיק תמים היה בדורותיו״ (בראשית ו, ט), צדיק במעשיו, תמים בדרכיו (עמדה זרה ו ע״א), ענו ושפל רוח (רש״י), שהן פסגת המעלות (עבודה זרה כ ע׳׳ב, תוספות יבמות קג ע״ב).

נח, שדרשו בו: נח לשמים ונח לבריות, נח לעליונים ולתחתונים, נח בעולם הזה ולעולם הבא (בראשית רבה ל, ה).

נח, שהבורא יתברך אמר מקצת שבחו בפניו: ״כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה״ (בראשית ז, א) –

ואבד כל מעלתו, כל קדשתו, ״עשה עצמו חולין״!

״איש האדמה״: בתחלה ״איש צדיק תמים״, ועכשיו ״איש האדמה״.

אכר פשוט, א פויער (תנחומא נח יג).

על מה ולמה, כיצד אבד הכיל, התרוקן כליל. האם עבר עברה חלילה, עשה דבר אסור? לא ולא. אז מה? ״ויטע כרם״, שהיה לו לעסק תחילה בנטיעה אחרת (רש״י).

וזה הכל? הרי המדבר בעולם מופלא: ״ביום שנטע בו ביום הנץ והבשילו ענביו וסחטם והיו ליין״ תרגום יונתן, בראשית רבה לו, ח. מחר יטע תאנים ותמרים – אבל למה כרם תחלה!

מה פרוש, כי משמח הוא אליקים ואנשים (שופטים ט, יג), ואין אומרים שירה אלא על היין (ברכות לה ע״א). והתורה נמשלה ליין (ישעיה נה, א. תענית ז ע״א), ושכרם של צדיקים נמשל ליין (ברכות לד ע״ב). והוא בראש כל התרופות (בבא בתרא נח ע״א), ודעת זקנים נוחה הימנו (מגלה טז ע״ב), ומרחיב הדעת לתורה (יומא עו ע״ב) –

ואם זה מה שאנו משיגים בעניין היין, מה השיג נח [שהרי נביא היה, ולמד תורה (רש״י בראשית ז, ב)] אז על מה ההקפדה, עד לשלילת כל מעלותיו?״

שאלו את הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ״ל, מיסד תנועת המוסר:

תנועת המוסר שמה את הדגש על הרגש, ללמד מוסר ״בשפתים דולקות ובעינים דומעות״, ולהקפיד ביתר הקפדה בענינים שבין האדם לחברו. ותנועת החסידות גם היא שמה דגש על הרגש והלב, על השמחה בעבודת הבורא ועל אהבת ישראל ושבת אחים גם יחד. מה בין תנועת המוסר לתנועת החסידות?

ובמלים אחרות רצו לומר, שכשם שהתנגדו בשעתו לזו, כך יש להתנגד לרעותה…

רבי ישראל בעצמו, נפגש בשעתו לא אחת עם ה״צמח צדק״ מלובאוויטש זצ״ל ועם ה״חדושי הרי״ם״ מגור זצ״ל, והוקירם. אבל הגדיר את ההבדל בשיטותיהם: ״הם, מכשירים גם שמחה ורקודים. והמוסר, פוסל גם דמעות!״ (יע!ן ב״ד־עת חכמה ומוסר״ ח״ב עמוד עח). ואספר ־

שמחת תורה בסלבודקה

– אח, היש לנו משג בשמחת התורה של עמלי התורה. בהם האריות שבחבוךה, גדולי הדור וענקי התוךה לעתיד, הגאונים רבי אהרן קוטלר

ורבי יעקב קמינצקי, רבי יחזקאל 0ךנא ורבי אברהם אליהו קפלן, רבי יחיאל יעקב וינבךג ורבי יעקב יצחק רודרמן ועוד ועוד, וענקי תנועת המוסר כגאונים הצדיקים רבי אברהם גרידזינסקי ורבי יצחק אייזיק שר, רבי זלמן רדונסקי ורבי שמואל פונךילר ועוד ועוד, היש לנו משג איך שמחו בתורה משוש חייהם, באלו תעצומות ובאיזה רגש י

נגש ראש הישיבה, הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל אל הסבא מסלבודקה זצ״ל ואמר בקורת רוח: ״מה אומר מר על בני התורה הע1מחים בשמחתה ראו גדולים שגדלתם״ –

הגיב הסבא בספקנות: ״מי יודע האין כל השמחה והריקודים, כך להגיע לכלות הכחות, ואז אפשר יהיה לפרש ממעגלי הרוקדים ולהשיב את הנפש בספל קפה חם ועוגה טעימה״…

הזדעזע ראש הישיבה: ״רבי״, אמר בדרך כבוד, ״גם למוסר יש גבול… למה לחשד בכשרים, ולהטיל מום בקדשים״…

לא ענהו הסבא דבר. פנה לארון הספרים והוציא כרך גמרא. הניחו על הסטנדר ופתח מסכת מועד קטן בדף כ עמוד ב• הצביע על שורה בגמרא: ״צודניתא בעית למיכל״.

רכן ראש הישיבה, העיף מבט, והחויר. מדוע?

מספר שם שגיסו של רב עוקבא, אחי אשתו, נפטר. ישבה אשתו ׳שבעה׳, ישבו חמיו וחמותו וגיסיו. חשב מר עוקבא לשבת שבעה יחד עמם, לכבוד ׳אשתו כגופו׳. להביע הןךהות עם אבלה. כמה נפלא. עלה רב הונא לבקרו, ומצאו יושב שבעה. אמר לו: ״צותיתא בעית למיכל״. בסעודת ההבראה מגישים כעכים מיוחדים, כאלו עגולים עם שמשום, יש להם טעם מיחד. וכשהיית אבל, בקזעתו, הגישו מהם ונהנית. וכעת יגישום לאבלים, ןל'א נעים להושיט יד ןלקחת. אבל אם אתה יושב אתם, תוכל לטעם מהם – הרי לפי ההלכה פטור אתה מאבלות, שלא אמרו לבעל לנהג אבלות עם אשתו אלא על הוריה וגם זאת, רק בפניהן. מה החלטת להצטרף אליה באבלה על אחיה, אולי בגלל הבייגלה…

מזעזע –

מר עוקבא היה נשיא (מועד קטן טז ע״ב) ואב בית דין (שבת קח ע״ב, קדושין מד ע״ב). ולחשוד בו שבשביל כעך מוכן הוא לשבת שבעה ימים, ןיותר: לא ללמד שבעה ימים?!

אבל זאת רצו לומר –

שהאדם עצמו אינו מודע לעמק נגיעותיו, למה שעומד בבסיס החלטותיו –

ואם אפשר היה לחשד בכך את מר עוקבא ראש הגולה (מוספות סנהדרין לא ע״ב), מותר לחשד בכך את בני הישיבה…

וכלפי מה הדברים אמורים? לענין פרשתנו.

שאלנו – על מה ההקפדה, עד לשלילת כל מעלותיו? הרי חייב היה להתחיל במשהו?

על שלא חשד עצמו בנגיעה! ברצון להתמכר לשתיה, להיות חולין, ארצי, בהתנתקות מרוחניות.

ואין אנו מביעים בקורת על נח, מה לנו ולתביעות דקות מצדיקים תמימים –

לא נכתבו הדברים אלא כדי לחיבנו לעמד על המשמר – להעביר בקרת על מניעינו הנסתרים, לחשד עצמנו בנגיעות! ואספר ־

הגאון רבי אליעזר גוךדון זצ״ל, ריאש ישיבת טלז, היה אוהב תורה מאין כמותו. לא רק גאון אדיר, מענקי דורו, אלא קים בעצמו את הכתוב: ״באהבתה תשגה תמיד״ (משלי ה, יט). כשהיה משוחח עם אדם, יהיה מי שיהיה, ואזנו קלטה קשיא, מיד הסתער וענה, סתר ובנה, הפריך וישב. פעם עבר ליד בית המדרש ושמע שני לומדים מתנצחים בהלכה, ורץ. לא פנה לחפש את הפתח, בעד החלון דלג להודיעם שטעות בידם, והפשט אחר הוא.

התורה נמשלה ליין (תענית ז ע״א), והוא לאדם המכור ליין, שהיין כל עולמו, ואינו יכול להשאר שוה נפש לידו!

בדמותו וכצלמו עצב את ישיבתו, ברתחא דאוריתא וסערת למוד.

דאג לרוחניותה אך גם לקיומה הגשמי. לקמח, ולא רק לתורה. ושכנע את הגביר האדיר הברון דוד גינצבורג לבקר בישיבה, להתרשם ולהרים תרומה. כדי להחשיב וליקר את הבקור ולתרים להצלחתו, בקש מרבו הגאון רבי ישראל סלאנטר זצ״ל להצטרף לבקור.

עלו השלושה לישיבה, האזנים צללו מקול התורה, מאות בחורים המתנצחים ומתפלפלים בחם ובלהט, בהתמדה ןהתלהבות, ברתחא דאוריתא. שמחה רבה כל פך אפפה את ראש הישיבה, עד שפצח ברקוד.

הסתכל בו הברון גינצבורג בתמרון.

הסביר ראש הישיבה: ״איך אפשר שלא לרקוד, כשרואים מאות בחורים השוקדים על תלמודם! כמה שמחה יש מכך לבורא עולם, נותן התורה! איך אפשר שלא להצטרף לשמחתו?!״

שמע רבי ישראל סלאנטר והפטיר: ״אלו היה מר רוקד כך בפתח ישיבת סלבודקה או על מפתנה של ישיבת מיר, היתה זו שמחה על כבוד התורה. עכשו, כשהוא רוקד על מפתן ישיבתו שלו, מי יודע האין זר רקוד על שמפעל חייו מצליח ומשגשג, ותו לא!״

לא! איך אפשר לחשוד?! ומדוע לחשד?! והלא מצור לדון לכף זכות! אמת ־

אבל צריך, ומחבבים, לחנך את האדם לחשד בעצמו ובמניעיו! [עוד בענין זה, להלן בפרשת ויקהל]

לאדם נגיעות רבות, הצדיק חש בהן, וחושד עצמו תמיד, ואלו הרשע בטוח שהוא חף מנגיעות, ואינו חושד בעצמו כלל!

המעשה בחזו"א שסיפרו לו שיש ת"ח גדול אך יש לו בעיה קטנה של נגיעות. אמר החזו"א שנגיעות מעיב על כל הת"ח שבו… יתכן ת"ח גדול עם חסרון קטן באיזה מידה. אולם עם נגיעות – פירושו שכל השכל שלו עקום, אזי כל מה שהשכל הזה מייצר עקום…

משלה"ד? לרכב שהכל בו תקין במאה אחוזים, רק ההגה פועל באופן עצמאי… מי השוטה שיעלה עליו?

דומה הדבר לאותה בחורה שהוצעה בשידוכים לנכה העיירה, ושיבחה השדכן מאד, וכשתמה הלה מדוע מציעים לו כזאת מיוחדת? אמר לו השדכן שבאמת אין בה שום חסרון חוץ מזה שהיא 'אביסלה' מעוברת… 'מעט' מעוברת…

מעשה ברב שטיינמן שבאחת הטיסות שלו לחו"ל עברו מעל מפלי הניאגרה ובאו ואמרו לו שיש כאן אחד מפלאי תבל, האם ירצה לקום לקדמת המטוס שיוכל משם לראות ולהודות ולשבח להשי"ת. הרב קם ולאחר מספר צעדים חזר למקומו. שאלוהו מדוע? והוא השיב שלאחר מספר צעדים חשבתי לעצמי, מדוע אתה קם, כדי להודות להשי"ת או משום סקרנות גרידא?

זהו אדם גדול!

הסבא מקלם שמע שיש משלי שועלים בתשובות בגאונים וישנו בספריה בפטרבורג. הוא ביקש מתלמידו רבי אהרון בקשט שכשיזדמן לשם יעתיק לו את המשלים. הוא העתיק ושלח. הסבא שלח לו בתודה פירוש לאחד מן המשלים.

מעשה בשועל שרצה אריה לטורפו. אמר לו לא תשבע ממנו, אראה לך אדם גדול שתשבע ממנו. הראהו אדם. אדם זה מתפלל כעת השיב האריה, אני מפחד מן ה'. אין לך מה לדאוג, השיב השועל, הנכד שלך יסבול בשביל כך. קפץ עליו האריה ונפל לבור שהיה מלכודת שם. החל זועק האריה לשועל והרי הבטחת שרק נכדי יענש! אכן, השיב השועל, אך אתה כעת נענש על שסבא שלך טרף יהודי שהתפלל… מדוע שאסבול על מה שסבא שלי עשה? לא יומתו אבות על בנים! אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה? א"ל השועל וכיצד לפני לא חשבת על כך שבניך יענשו בגינך?

מה המסר בסיפור? איך חשב האריה שאכן הוא יטרוף אדם שמתפלל וה' לא יענישנו? שבני יסבלו את עוונתיו?

אלא האריה קודם היה רעב. ואריה רעב לא חושב. הוא התמקד ברעב ובדברי השועל והתעלם מן העובדות.

מה העצה להתחמק מנגיעות?

להתייעץ עם זולתו. אם אפשר עם רבו. כך לא יבוא לידי ספיקות. כך לא הנגיעה שלו מטה את דעתו, אלא רבו יפסוק לו, או לפחות אדם אחר שאינו נגוע בעניינים.

הרבי לא מסכים…

אבל, נוסיף ונאמר. שגם כשנתלים בהוראת הזולת, ואפלו הוא רב הדומה למלאך, לא נמלטים כליל מנגיעות.

ואספר – כשנסעתי לארצות הברית בפעם הראשונה לבסוס מוסדות התורה, בקשתי להתברך מפי הרבי מסטמר זצ״ל.

שאל: ״מי אתם?״ אמרתי: ״הייתי בן ישיבה עצור בסיביר״. ״מה שמך?״ ״יעקב״. ׳ושם משפחתך,׳ ״גלינסקי״.

״שמעתי עליכם, מה מבקשכם?״

אמרתי: ״לקבל ברכה להחזקת מוסדות התורה״.

פנה אל הגבאי: ״תן לו ברכה מרבה, אלפים דולר״.

אמךתי: ״באתי לבקש מהרבי ברכה, ולא כסף״. ענה: ״אין הברכה שורה על כלי ריק״… כעביר זמן נכנסתי לאחד מעשירי סטמר בבורו פאךק. התענין: ״המוסדות נתמכים על ידי המדינה?״ אמרתי: ״תמיכה בסיסית, שאינה מגיעה לרבע התקציב״. אמר: ״כחסיד סטמר אני מנוע מלתן למוסדות המקבלים כסף מהמרינה״.

אמרתי: ״כחסיד סטמר, ודאי תשמח לשמע שהרבי נתן לי אלפים דולר. קיים אפוא מצות עשה של הליכה בדרכי החכמים. ובמיחד, חסיד בעקבות רבו!״

טען: ״לרבי מתר לחריג מהוראתו, ואני חייב לצית לה״

אמת. אמרתי: ״אני האחרון שאסית אותך שלא לנהג כצווי רבך.

אבל תנהג עמי בכנות: אם אתה מצית לו באפן מלא בכל העניינים, איני מבקש מאומה. אבל אם יש עדנים בהם אינך מצית לו, אין זו אלא התחמקות!״

מיד העניק תרומה בסף חמש מאות דולרים!…

 

*

החטא הגדול ביותר – אמרך לא חטאתי

[בנועם שיח]

״ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם״ (נח, לא).

"אמר רבה בר בר חנה: פעם אחת הלכתי ונלווה אלי סוחר ישמעאלי. אמר לי [הסוחר]: בא ואראה לך את בלועי קרח. ראיתי שני בקעים בארץ והיה העשן מתמר ועולה מהן. לקח הסוחר גזי צמר ושראם במים ונעצם בראש הרומח והכניסם לתוך הבקעים. כשיצאו גזי הצמר, היו חרוכים ושרופים.

"אמר לי הסוחר: הסכת ושמע! מה אתה שומע? שמעתי שהיו אומרים: משה אמת ותורתו אמת [שהרי ירדו חיים שאולה], אמר לי הסוחר: כל שלשים יום (ראש חודש) מהפן אותם כאן הגיהנום כאן כבשר בקלחת, והם אומרים כך: משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים [שקרנים]״ (תרגום, בבא בתרא עג ע״ב).

דברי רבותינו תמוהים לכאורה וצריכים ביאור: הרי מימות משה רבינו ועד לתקופת רבה בר בר חנה חלפו אלפי שנים ומכל מקום עדיין לא תוקן החטא! למרות הגיהינום והיסורין עדיין החטא במקומו עומד, וממשיכים בלועי קרח לצעוק ״משה ותורתו אמת"! וצריך להבין, אם כך, מדוע?

חטא העגל והמרגלים

הארה מעניינת מצינו במשנתו של הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ״ל, כי כגודל הכרת החטא ומעשה התשובה, כך תוצאתם של דברים במהלכה של ההיסטוריה היהודית.

שואל רבי שמחה בונים מפשיסחא: ״מפני מה מעשה העגל נמחל להם, ולא מצינו שעשו תשובה על זה. ועל חטא המרגלים כתיב (במדבר יד, לס): ״ויתאבלו העם מאוד״, לאמר, שעשו תשובה, ואעפ״כ לא נמחל להם. הלא אין דבר שעומד בפני התשובה?

במסכת גיטין (נח ע׳׳א) מספרים חכמינו זכרונם לברכה:

״מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: ימי נתן למשיסה יעקב וישראל לגוזזים' (ישעיה מב)? ענה אותו תינוק ואמר: ׳הלא ה׳ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו׳ (שם). אמר: מובטחני בו שמורה הודאה בישראל; העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו, לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל, ומנו? ר׳ ישמעאל בן אלישע״.

מדוע התפעל רבי יהושע בן חנניה כל כך מדברי התינוק, עד שאמר בבטחה כי יורה הוראה בישראל? וכי משום שידע התינוק להמשיך את הפסוק בו פתח ר׳ יהושע, דתן להסיק שהוא מוכשר עד כדי להיות מורה הוראה גדול!

לשם הבנת הדברים, נקדים תחילה:

מכסה פשעיו לא יצליח

הוביא ירמיהו פונה אל החברה החוטאת שביהודה בדברים הבאים:

"גם בכנפיך נמצאו דם אביונים נקיים, לא במחתרת מצאתים, כי על כל אלה. ותאמרי כי נקיתי, אך שב אפו ממני. הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי״ (ב לד-לה).

לאמר, הרחיצה בנקיון כפיים ואי ההודאה בחטא, חמורה יותר מהרצח של נפשות אביונים נקיים!

ורש״י מוסיף שם מילה אחת: "ותאמרי" – בליבך.

והדבר מבהיל, שהרוצח אמנם משוכנע בליבו בחפותו!

באמת, כיצד קורה שאומר החוטא – ״לא חטאתי"? כלום כופר הוא בעצם העובדות?

החברה שעליה מדבר הנביא עסקה ברצח אביונים נקיים מכל פשע. היא עשתה יאת בריש גלי וללא מורא, ובכל זאת היא טענה שמעשיה נקיים, והאמינה, כי חרון אף ה׳ סר ממנה. היתה זו עזות מצח להציג מעשים שפלים אלה, כאילו היו מעשים חיוביים, שטוהר כפיים בצידם. עיוות מסוג זה הנשמע מוזר, אינו מוזר כלל וכלל, אם ניתן את הדעת אל הנסיבות: יצרי האדם, נטיותיו האפלות ותאוותיו המתפרצות, מסוגלים לכפות על השכל כל אורח מחשבה. שיצדיק את המעשים השפלים ביותר. החוטא הולך ודבק במחשבה זו שהוא יצר, מאמין בה ומוצא בה סעד ונוחם למצפונו.

וכך תיאר את התופעה רבנו יונה מגירונדי בספרו"שערי תשובה" (שער שני, אות ח):

*׳ויש אנשים רבים ימנע מהם אור התשובה, כי הם זכאים וטהורים בעיניהם. ולא יתעשתו על תיקון מעשיהם, כי ידמו בנפשם שהם מתוקנים והם חטאים לה' מאד…

והאנשים ההם מאשר הם בזים לדבר עוונות, לא ירגישו ולא יבינו למי, או הודע אליהם חטאתם ונשכח מלבם אחרי כן…״

עתה, אפשר שנבין אל נכון את הפתגם הכתוב בספר משלי (כח, יב): "מכסה פשעיו לא יצליח, ומודה ועוזב ירוחם״. הרחמים הננקטים כלפי זה שמודה על חטאיו ונוטש אותם – אינם ביטוי למחווה ולוויתור. ההודאה, כידוע, היא ביטוי להכרה בחטא, ובאין התכחשות והתעלמות – חייבת להיות מצוקה נפשית. אם נוסף לכך קיימת גם עזיבת החטא, הרי הוכחה גלויה היא, שהיסורים ונקיפות המצפון הביאו את החוטא לשינוי, הן במחשבתו והן בהתנהגותו. כלום אין כאן תחליף חיובי לעונש? הרחמים במקרה זה אינם אלא תגובה טבעית כלפי זה שהתייסר וניקה את עצמו מן החטא. לעומת זאת, מי שמכסה פשעיו וטוען ״לא חטאתי״ – לא זו בלבד שאינו ראוי לרחמים, נהפוך הוא: הוא זקוק לשבט חובלים ולתוכחה כה גדולה, עד שיכיר כמה שליליים הם מעשיו.

אדה"ר והתנצלותו

לאחר שחטא אדם הראשון בעץ הדעת, פנה אליו הקב״ה: ״כי שמעת בקול אשתך ותאכל מן העץ… ארורה האדמה בעבורך…" (בראשית ג, יז).

הקשה הגאון בעל ״מנחה בלולה״: מכיון שחטאו של אדה״ר היה עצם אכילתו מעץ הדעת, מדוע, איפוא, לא פנה אליו הקב״ה ואמר לו מיד (בערך כן): ״כי אכלת מן העץ…״?

ללמדנו, כי עיקר החטא של החוטא הוא – לא רק עצם החטא (כי יתכן ש״השאור שבעיסה״ מעכב) – אלא שהוא מנסה להצדיק עצמו, ולתלות חטאו באמתלות והתנצלויות שונות…

כך אדם הראשון לא התבטא סתם ואמר חטאתי, אלא ״האשה… היא נתנה לי מן העץ ואוכל״. ההתנצלות הזאת – ״אינני אשם! זו האשה.״״ – היא החטא החמוד ביותר!

מי אחראי למותו של הבל?

לכשנעמיק ניווכח כי לקיחת אחריות יש בה תריס נאמן בפני עצם החטא, והתנערות ממנה היא אם כל חטאת והישנותה.

צא ולמד מה ששנו חז״ל במדרש בהקשר להריגתו של הבל על ידי קין:

"כיון שאמר לו הקב״ה: ׳אי הבל אחיך׳ (בראשית ד) אמר לו: ׳לא ידעתי, השומר אחי אנכי' יש□), אתה שומר כל הבריות, ואתה מבקשו מידי? משל למה הדבר דומה, לגנב שגוב כלים בלילה ולא נתפש. לבוקר תפשו השוער (השומר). א״ל: למה גנבת את וזכלים? א״ל: אני גנב ולא הנחתי אומנותי, אבל אתה אומנותך בשער לשמור, למה הנחת אומנותך, ועכשיו אתה אומר לי כך? ואף קין אמר: אני הרגתי אותו? בראת הרי יצה״ר! אתה שומר את הכל ולי הנחת אותו להרוג, אתה הוא שהרגתו, שנקראת אנוכי, שאילו קיבלת קרבני כמותו, לא הייתי מתקנא בו…״ (תנחומא בראשית, ט).

שואל הגרב״מ אזרחי שליט״א: מה בעצם עשה הגנב? מה היתה טענתו ומה היתה הצטדקותו?

והוא מסביר: הגנב התנער מהאחריות למעשהו. ולא זו בלבד, אלא שהטילה על אחרים. כמה עקומה טענתו, כמה מזויפת. אלא שזהו טבעו של אדם, מסיר ומתנער מאחריותו שלו, ומטילה על אחרים. ולצורך זיוף זה, הלא הוא מזעיק לעזרה את כל חכישרון העקמומי שבעולם, ובלבד שהאחר הוא האחראי ולא הוא. יודע הוא, אל נכון, כי האחראי יתן את הדין. יודע הוא, כמו כן, כי לכל מעשה חייב להיות אחראי. מנסה הוא, אפוא, למצוא את האחראי בדמותו של האחר.

ומה עשה קין, מה היתה טענתו ומה היתה הצטדקותו?

מנסה היה קין להתנער מאחריותו שלו. מבהיל הרעיון. כי הזיוף הגיע עד כדי כך, להטיל את האחריות על הקב״ה בכבודו ובעצמו!

עד כדי כך!

לפני החטא ואחרי החטא

כך שנו רבותינו (פסיקתא ררב כהנא – פיסקה ה):

״תני ר׳ ישמעאל: עד שלא חטא אדם הראשון, היה שומע את הקול ועומד לו על רגליו. שנאמר: ׳וישמע את קול אלוקים מתהלך בגן׳. וכיון שחטא היה שומע את הקול ומתחבא, שנאמר: ׳ויתחבא האדם ואשתו׳״.

עד שלא חטאו ישראל מה כתיב: ״ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל״ (שמות כד, יז). א״ר אבא בר כהנא: שבע מחיצות של אש היו כוססות זו בזו, והיו ישראל דואין ולא מתיראין ולא מתפחדין, וכיון חטאו אפילו פני הסרסור לא היו יכולץ להסתכל, רכתיב (שמות לד) ״וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו״ ע״כ.

אדם הראשון אחר חטאו רץ בפחד לכסות את מבושיו-בושתו. רעד אחז בחלציו. כי שמע את קול ה׳ מתהלך בגן. במקום להתייצב מול פניו החוטאות, להביט בעצמו לעומק ולהודות בחטאו, כפר בטובתו של מקום, כשהוא מטיל את חטאו על צלעו. מרתית ורועד עמד, מנסה לכסות את בושת פניו בעלי תאנה. כששמע את קול ה', שמע את קול חטאו מתוך הגן. במקום לענות ״הנני״ לשאלה ״איכה״, שאלה החודרת לתוכו, חותכת ומדסקת את כל אישיותו לדסיסיה, ברח להתחבא מפני ה׳, מתנכר לעצמו ומכסה פרצופו בעלים מתאנת הגן. כיסה את חטאתו בתואנות ומענות שונות המכחישים את חטאו, הוסיף ניכור על נכדותו.

בני ישראל אחר שחטאו וחוללו לעגל, במקום לעמוד מול חטאם פנים מול פנים, מיד כשראו את עור פניו של משה קורן, נזכרו וראו את התדרדרותם, את ריחוקם מאור פני המלך, כי לא יכלו להישיר מבט לראות את אור-עור פניו, ביקשו ממשה שישים מסווה ומסכה עליו, שיסתיר את אוד פניו, שיסתיר את מעודד זיכרון חטאם. כאב לבם מעוצם ירידתם ניקר עיניהם: הזכיר להם את עצמם מלפני החטא, וביקשו לברוח מלראות מול רוחם את חטאם. המסוה היה כיסוי מלראות את זעקת לבם…

בין דוד לשאול

האמת היא שזו היא בעצם מציאותו של האדם, שהינו אחראי, ועל כן הינו מועד לעולם (ב״ק מ ע״א) בין ער בין ישן בין שוגג, ואפילו בסוגים מסוימים של אונם. שכן אדם משולל כוח אחריות, אינו נורמאלי, אינו ״אדם״.

דווקא משום כך, בא הניסיון הנואש והמזויף, להטיל ״אחריות״ על אחרים, שכן פנימיותו מכתיבה לו את עובדת האמת, כי אין מעשה אדם ללא אחריות, וכי אחריותו למעשיו, היא היא הגורמת גם אשמה וגם זכות.

לאור דברינו מתפרשים יפה דברי רבותינו (יומא כב ע״ב): ״אמר רב הונא… שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתים ולא עלתה לו״. מהו העוון שעלה (שגרם) לשאול להפסיד את המלוכה? – שלא הרג את אגג העמלקי.

ומהם שני חטאי דוד שלא הפסיד בגללם את המלוכה? חטא בת שבע שגרם למותו של אוריה, ומניית ישראל שעי״ז באה עליהם מגפת הדבר.

ולכאורה מתעוררת תמיהה גדולה: מדוע הפסיד שאול המלך את מלכותו, הלא חטא בחטא קל, בשב ואל תעשה – שלא גמר את מצות מחיית עמלק, וגם זה נבע מרוב רחמנות, ומקל וחומר צודק, לכאורה: ״ומה על נפש אחת מישראל אמרה תורה חבא עגלה ערופה בנחל, כל הנפשות האלו על אחת כמה וכמה. ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? אם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו?

לעומתו דוד המלך שחטא – בקום ועשה ובשני חטאים, שלכאורה נראים באמת חמורים יותר, לא הפסיד את מלכותו!

מתרצים חכמי המוסר, בהקדים דברי המדרש שוחר טוב על הכתוב (תהלים ק): "מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם״,

וז״ל: ״מכסה פשעיו לא יצליח – זה שאול, ומודה ועוזב ירוחם – זה דוד״.

נכון ששאול המלך חטא בחטא קל, אך כשבא שמואל להוכיחו יוצא שאול לקראתו ומבשר לו חגיגית (שמואל א, טו יג) ׳׳ברוך אתה לה׳ הקימותי את דבר ה׳׳׳! אמר לו שמואל ׳ומה קול הצאן אשר באוזני״? שאול הבין את הרמז ותירץ את עצמו "אשר חמל העם…״ לומר, לי אישית אין אחריות בעניין! כאן התחמק שאול מלהאשים את עצמו ולא תלה את ה״קולר בצווארו״. ולא רק זאת אלא הוסיף עוד ואמר: ׳׳למען זבח לה׳ אלקיך׳׳ – כלומר: גם מצוה (!) עשינו כאן… מיד הפסיקו שמואל: ״הרף! ואגידה לך את אשר דבר הי… ולמה לא שמעת בקול ה׳, ותעט אל השלל, ותעש הרע בעיני ה׳״?

עד כאן היה לשאול עוד שהות ופנאי להודות על חטאו, ולהציל עצמו ומלכותו, אך הוא המשיך להתעקש: ׳׳אשר שמעתי בקול ה׳ ואלך בדרך אשד שלחני ה׳׳׳…

כאן כבר לא נשארה ברירה שמואל, וחרץ משפטו בפסק מר וקצר: ״יען מאסת את דבר ה׳ וימאסך ממלך׳׳!

או אז נחפז שאול להודות: ״חטאתי! כי עברתי את פי ה׳ ואת דבריך׳׳…, אבל היה זה כבר מאוחר מדי… זהו שאמר המדרש"מכסה פשעיו לא יצליח" – זה שאול.

כנגדו, דוד המלך, אחרי שנתן הנביא "הלביש" את פרשת בת שבע במעשה כבשת הרש, וחרץ דוד את משפטו, בלא יודעין: "כי בן מות האיש העושה זאת, ואת הכבשה ישלם ארבעתיים" (שמואל ב, יב ה) אמר לו הנביא "אתה האיש״! דוד, לא התכווח, ותיכף הרכין ראשו והודה ״חטאתי לה׳״! בעקבות הודאה זו זכה להתבשר מפי הנביא "גם ה' העביר חטאתך לא תמות" וז"ש המדרש מודה ועוזב ירוחם – זה דוד.

וכלל גדול לימדנו ה״חוזה מלובלין״: ״ידיעת החטא היא התשובה הגדולה ביותר״!

בין חטא העגל לחטא המרגלים

לאור זאת נבין את ההבדל בין חטא העגל למרגלים – בהסברו הנפלא של ר' בונם מפשיסחא (הובא בספר "קול מבשר״, ח״א פרשת כי תשא):

״כי עיקר התשובה הוא, אם יודע שאין לו שום תקווה. והוא ככלי חרס הנשבר שאין לו שוב תקנה, ועם כל זאת רוצה לעבוד את ה׳ מכאן ולהבא. ועושה כאשר צוה ה', אף שיודע שאין לו שום תקווה מחמת גודל חטאיו שחטא – זוהי תשובה אמיתית ושלימה.

״וזה הסוג היה בחטא העגל, כי היה החטא הראשון ולא ידעו כלל שתשובה מועילה. והיה להם צעד גדול ומדידות הלב בשלמות, ולכן היתה התשובה בשלמות.

״אבל בחטא המרגלים, כבד היו יודעים שתועיל תשובה. והיו סוברים שעשו תשובה ויחזרו כבראשונה, ולא היה להם מדידות הלב. ע״כ לא הועילה להם התשובה, מחמת שלא עשו בלב שלם. עכ״ל…״

תפילת עכן – ״על כן נקוה לך"

כידוע, לעת חורבן הבית נכנס גם לסידור התפילות שבכל יום, קטע התפילה ״עלינו לשבח״ החותם את ג׳ התפילות, שאת חלקו השני פותחים המילים: ״על כן נקוה…״.

בספר ״סדר היום״ שחיברו רבי משה בן מכיר, מובא שתפילת ״על כן נקוה״ נתחברה על ידי עכן, בזמן שהתוודה על חטאו והצדיק עליו דין שמים. כידוע, עכן מעל בחרם שהוטל על יריחו על ידי יהושע בן נון, ובשל מעלו בחרם העם נכשל

במלחמה בעי, וכמעט שלא היתה לו תקומה, אם לא שמיהרו לבער מקרבם את החוטא. בשל העובדה שכל העם סבל בגללו, כונה אז עכן בתואר הנורא ״עוכר ישראל״, הוצא לסקילה וממונו הוחרם.

והנה דווקא הוא, שכמעט הביא את כלל ישראל עד עברי פי פחת, זכה לחבר את פסוקי התפילה הללו, שנתקדשו בקדושת עולמים בתפילותנו. רמז לכך נמצא במלים הראשונות הפותחות: על כן נקוה, שראשי תיבותיהם הם ״עכן״ הרקע לכך היה, כדברי בעל ״סדר היום״:

״כשהצדיק עליו את הדין וידע שחטא… והענין הוא שיסיר לב האבן מבשרנו אשד הוא מטענו ומכשילנו מעבודת הא-ל יתברך ויתעלה, ויבוא זמן שכולם יכירו וידעו את ה/ ומלאה ארץ דעה את ה', ויתן בנו לב בשד שלא נשוב עוד לכסלה ולמכשול עוון, וקיבל עליו עול מלכות שמים קודם מיתתו, ולכן אמר לו יהושע שבאותה שעה נתכפרו על עוונותיו…״

בין ראשונים לאחרונים

כך שנו רבותינו במסכת יומא (ט ע״ב):

״מקדש הראשון מפני מה חרב? מפני ג׳ דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפכיות דמים… אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם״.

ולהלן אמרו שם ר׳ יוחנן ור׳ אליעזר: ״ראשונים, שנתגלה עוונם, נתגלה קיצם. אחרונים, שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה קיצם״.

מקדש ראשון, שנחרב בגלל העבירות הכי חמורות שבתורה שנאמר בהן ״יהרג ואל יעבור״, כיון שגלו – ידעו במה חטאו, ועל מה צריכים הם לחזור בתשובה, וחזרו בתשובה; על כן נתגלה קיצם ונגאלו כעבור שבעים שנה.

לא כן האחרונים: הם שמרו את התורה כולה ונתחייבו גלות בעוון שנאת חנם. עבירה זו הריהי מן העוונות שאין אדם מרגיש בהן כלל, ״לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם" (רמב׳׳ם הלכות תשובה פ״ד ה״ד), ״ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא״. זהו מה שאמרו ״אחרונים לא נתגלה עוונם״. לפיכך אין פלא, "שלא נתגלה קיצם״, וכבר קרוב לאלפיים שנה אנחנו בגלות בעוונותינו הרבים.

העונש ־ אמצעי להכרת החטא

כעת נבין היטב את התירוץ לשאלה בה פתחנו את המאמר, הכיצד עדיין לא תוקן חטאם של קרח ועדתו, באמרם כבר אלפי שנים ״משה אמת ותורתו אמת״?

מסביר הגר״י לוינשטיין זצ״ל (בספרו ״אור יחזקאל – אמונה״ עמי פ) כי מבלועי קרח אנו למדים שאין החטא נתקן אלא בהכרה בעשיית החטא. ומכיון שחטא בלועי קרח היה בכפירה במשה רבינו ע״ה, לכן תיקון חטאם הוא בצעקה ״משה ותודתו אמת״! ובאמת זהו יסוד התשובה שע״י ששב בתשובה, מתוודה ומתחרט, מכיר בחטאו ומקבל עליו שלא יחטא – מכיר את האמת ומתכפר לו.

אילו היו בלועי קרח מגיעים להכרה זו בעודם בחיים, והיו שבים בתשובה – היו חוסכים מעצמם את כל עונשי הגיהינום. כך עשו באמת, בני קרח שהשכילו ברגע האחרון, להכיר בחטאם – לא מתו. אך השאר שלא עשו תשובה – הוצרכו להיות נדונים בגיהינום כדי שעל-ידי עונש הגיהינום ומירוק הייסורים יגיעו להכרה אמיתית שמשה אמת ותורתו אמת.

והדברים נוראים! אין הגיהנום עונש גרידא כדי למרק את החטא – אלא אמצעי להגיע להכרת החטא. רק בדרך זו נתקן החטא.

הסבר נוסף על 'ואנחנו בדאין'

חוץ מהטעם שקורח לא שב בתשובה בזמן, אפשר לומר גם כן שתשובתו אינה אמיתית. רשעים אפילו על פתח גיהנם אינם שבים.

אמרו חז"ל שרבה בר בר חנה הלך במדבר ופגש רועה ערבי [וי"א שהיה זה אליהו הנביא] שאמר לו בא ואראך את בלועי קרח. הראהו הרועה סדק באדמה שממנו שומעים את קרח ועדתו אומרים "משה אמת ותורתו אמת ואנו בדאים" [-שקרנים].

שואל המגיד מדובנא והרי אמרו חז"ל שרשעים אפי' על פתח גיהנם אינם שבים, וכיצד כאן שבים עדת קרח בתשובה ומודים שמשה אמת ואנו השקרנים?

ומשיב כדרכו במשל. מעשה ב'מוסר' שהטיל אימתו על בני העיירה. אמר הרב המתינו שבנותיו יגיעו לפירקן, ואז ישאלוני אנשים שאינם מכירים אותו כיצד משפחתו ומה טיב מעשיהם, ואז כבר אומר להם את כל האמת. כששמע זאת המוסר נבהל, ואיים על בני העיירה שאם הרב מתכוין לממש את איומו הוא ימסור כעת את בני העיירה וממונם ליד השלטונות ויזיק להם פי כמה. בלית ברירה נאלץ הרב לבוא לביהכ"נ ולהשבע קבל עם ועדה שלא יאמר שום דבר רע על המוסר ויאמר רק דברים טובים.

כשהגיעו בנותיו של המוסר לפרקן אכן באו מן העיירות הסמוכות שדכנים לברר על טיבן, והרב הפליג בשבחן ובשבח אביהן על מידותיו התרומיות ושהינו איש חסד וכו'. שמחו הללו על הדברים וניגשו לדלת כדי להאיץ את השידוך, אולם הרב עצר אותם ואמר- שכחתי להוסיף פרט אחד קטן, והוא, שאני עצמי שקרן גדול! השדכן הבין את המסר, שבעצם כל השבח היה שקר, ושב כלעומת שבא.

הנמשל– עדת קרח הרשעים אינם שבים בתשובה אף לא בגיהנם, אלא שהם אומרים משה אמת ותורתו אמת, אולם הם מוסיפים באותה נשימה- אל תתייחסו אל דברינו זה, היות ואנו בעצמינו שקרנים גדולים…

רבי ויסוריו

זו גם הסיבה שרבינו הקדוש, הוא רבי יהודה הנשיא סבל יסורים קשים שלש עשרה שנה (שש שנים סבל מאבנים בכליות ושבע שנים ממחלת הצפדינה – מחלה הנובעת מחוסר ויטמין"€", הגורמת לתשישות כללית, ובין השאר לנשירת שיניים מן הפה). וע״י מעשה באו וע״י מעשה הלכו. כך מסופר בגמרא (בבא מציעא פה ע״א):

היה עגל שהיה צריך ללכת לשחיטה. בא העגל אל רבי יהודה הנשיא, והכנים את ראשו תחת כנפי בגדיו ובכה.

אמר לו רבי יהודה: ״לך להישחט, כי לשם כך נוצרת! זאת התכלית שלך״!

אמרו בשמיים: ״ הואיל ולא קא מרחם, ליתו עליה יסורין…״ ־ הואיל ולא ריחם עליו – יבואו על רבי יהודה הנשיא ייסורים.

וממשיכה הגמרא: ״ועל ידי מעשה הלכו, יומא חד הוו קא כנשא אמתיה דרבי ביתא הוא שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו (יום אחד היתה שפחתו של רבי מכבדת הבית, והיו מוטלים שם בני חולדה, והיתה מכבדת אותם), אמר לה: כתיב ׳ורחמיו על כל מעשיו' (תהלים סמה. ט). אמרי (בשמים): הואיל ומרחם. נרחם עליה״.

הרי לנו כי התיקון הגמור לחטא הוא בהכרת החטא, אף שבודאי עשה ובינו הקדוש תשובה מידי יום ביומו, אפילו הכי לא הרפו ממנו הכאבים במשך שלוש עשרה שנה, כאבים שגרמו לכך שצעקותיו היו פולחות את האוויר, והיו בוקעות ומגיעות עד למרחקים, והיו נשמעות מעבר לשאון צהלת הסוסים (כמסופר שם בגמרא), רק עד שבאותה מידה שחטא – שלא ריחם על העגל, באותה מידה תיקן את עונשו, שעשה מעשה בפועל והיטיב לרחם על הבריות.

הפני יהושע והמפולת

בעל ה״פני יהושע״ כותב בהקדמה לספרו, על העילה שהביאה אותו לחיבור הספר. היה זה בשל מפולת שפרצה בעיר מגוריו, וקירות החדר שבו ישן נפלו עליו, ורך היה במשך זמן ממושך בסכנת חיים, ובהיותו בתוך ההריסות גמר בליבו שאם חקבי׳ה יוציאנו בשלום, יחבר ספר.

את פשר העניין הסביר הגר״י קלמנוביץ כך: ה״פני יהושע״, בראותו שכתלי ביתו נפלו עליו, נזכר מיד בדברי חז״ל שאמרו שקורות ביתו של אדם מעידין עליו, ואם כך הרי מה שקרה עתה הוא שהקירות מעידין עליו שלפי דרגתו היה באפשרותו ללמוד יותר זמן, ולכן גמר אומר בליבו ללמוד עוד ועוד שעות ביום, כדי שיעלה בידו לחבר את הספר… ("עלינו לשבח״ חייג).

איך צריך לקרוא פסוק בחומש

הצדיק רבי אברהם מגור נסע פעם לעיר קלץ (בררום מרכז פולין) בשבוע שקראו בו פרשת ״שלח". כדרכו בקודש, ערך ביקור נימוסין אצל רב המקום, דבי דוד גולדמן, שהיה מזקני הרבנים בפולין אחרי מלחמת העולם הראשונה.

תוך כדי שיחה שאל האדמו״ר מגור את מארחו: ״חכמינו ז״ל אמרו ״שערי תשובה לעולם פתוחין״ (איכה רבה ג לה), מדוע, איפוא, לא נתקבלה תשובת יוצאי מצרים, שהתחרטו על שנהו אחרי המרגלים, וקראו ״הננו ועלינו אל המקום אשד אמר ה׳, כי חטאנו״ (במדבר יד, מ)?

השיב ר׳ דוד לאורחו: תשובה אמיתית אינה חוזרת ריקם, כי שערי תשובוד־לא ננעלו לפני כל מי שנכשל בחטא. אך התנאי היחיד הוא, שהחוטא מכיר בחטאו ומתחרט עליו בלב שלם. אולם יוצאי מצרים, שנגזר עליהם למות במדבר ולא להיכנס לארץ ישראל, לא הגיעו אותה שעה לתשובה אמיתית. שכן לא אמרו: "הננו ועלינו אל המקום, כי חטאנו לה׳״, אלא אמרו ״הננו ועלינו אל המקום אשר אמד ה' כי חטאנו״.

יוצאי מצדים אינם מכידים, איפוא, בחטאם הכבד, וציינו שה׳ אמר אליהם שנכשלו בחטא! משום כך אין כאן תשובה אמיתית, המתקבלת בשמים בכל עת, ולכן קורא אליהם משה בשם הי: ״אל תעלו כי אין ה׳ בקרבכם״ (שם, יד מב).

האדמו״ר מגור התפעל מאד מתשובת הרב, ונפרד ממנו בלבביות. בעמדו בפתח הבית העיר לחבורת החסידים ששהו עימו: זה עתה למדנו מפי גדול בישראל איך צריכים לקרוא פסוק בחומש…

ר' אליהו לאפיאן נופל במדרגות ומתיישב, וכשרוצים לעזור לו – אומר כלום לא קרה. אז מדוע הרב לא קם? "אני מנסה לחשוב מדוע גלגלו אותי מן המדרגות"!

אבותינו חטאו ־ ואנחנו עוונותיהם סבלנו

ודרשו חז״ל (ספרי, וזאת הברכה) עה״פ: ״ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו הפיע מהר פארן…" – כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות. בתחילה הלך אצל בני עשו, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תרצח! אמרו לפניו: רבש״ע! כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא, שנאמר ״והידים ידי עשו׳׳, ועל כך הבטיחו אביו, שנאמר ״ועל חרבך תחיה״.

״הלך לו אצל בני עמון ומואב. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תנאף! אמרו לפניו: רבש״ע! כל עצמה של ערוה שלהם היא, שנאמר ״ותהרין שתי בנות לוט מאביהן״.

״הלך ומצא את בני ישמעאל. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תגנוב! אמרו לפניו: רבש״ע! כל עצמו של אביהם ליסטים היה, שנאמר ״והוא יהיה פרא אדם…״

הנה כי כן, רואים אנו כי עוד לפני כשלשת אלפים ושלש מאות שנים, כשבא הקב״ה והציע את התורה לאומות העולם – כולם סירבו, מסיבות שונות אשר להם מכנה משותף אחד, והוא: שהסירו מעליהם כל אחריות למעשיהם ותלו את הקולר לתאוותם הבלתי מוסדית – באבי אביהם, אשר הוא זה שקלקל את מהותו וטבעיו, וגרם להוריש תכונות אופי מושחתות לבניו ולבני בניהם. לדעתם, היתה זו סיבה מוצדקת ורציונאלית לדחות את התורה כלאחר יד, ולנהוג בשרירות לבם ורצונם, בלי להתחייב ולהשתעבד לתורה ולמצותיה.

אלישע בן אבויה – תולה אשמתו באביו בעת שערך בריתו, ובאמו שהריחה בעיבורו ריח ע"ז.

בפרשת התוכחה נאמר (ויקרא מ, מ־מא): ״והתוודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי. אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם״.

ולכאורה הרי אין דרכו וחפצו של הבורא להעניש את האדם לאחר עשותו תשובה, וכדברי הנביא יחזקאל (יח, לב): ״כי לא אחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה״. וכן משה רבינו הבטיחנו (דברים ד, לא) ״בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה׳ אלקיך… כי אל רחום… לא ירפך ולא ישחיתך״. מדוע, איפוא, ישראל, אחרי שעשו תשובה והתוודו את עוונם, ילך עוד הקב״ה עמם בקרי?

מסביר הגר״י אליהו בוצ׳קו זצ״ל (בספח ״אור היהדות״): בני ישראל עשו כמעשה שאול, ותחת להתוודות בוידוי גמור ולהכיר בחטא, באו בהתנצלות ובתירוצים – למה ואיך חטאו, עד שאחר הצטדקותם היו כצדיקים בעיניהם וכמעט שלא חטאו כלל. ואת זאת מדגיש הפסוק ״והתוודו את עוונם״. אך ביחד עם עוונם הם מתוודים גם על "עוון אמתם״, ובזאת איבדו את כל מעמדם. כי אם הם חטאו מה להם לערב בדבר גם את אבותיהם? אלא כוונתם היתה ללמד סנגוריה על עצמם איך ובמה באו לידי חטאים קשים כאלה: הם בקשו לתלות את עצמם באשלי רברבי – אבותינו אשמים בלל אלה, כי אם הם לא היו מתחילים לקלקל את מעשיהם, לא היינו לומדים להרע מעשינו… ושוגגים או אנוסים הננו.

והקב״ה בוחן כליות ולב, הבין את מזימתם, שאפילו בשעה שהם ניגשים לעשות חשיבה ממדרגה שניה ״בצר לך״ – בגלל הצרות שבאו עליהם, גם אז אין מחשבתם 0וזורה, והם משתדלים להטיל את אשמתם על אחרים: ׳הם גרמו לנו כל זאתי… משום כך לא קיבל הבורא את תשובתם, ואמר שיוסיף ללכת עמם בקרי עד שייכנעו לנזניו ויכירו בחטאיהם בכל לבם בלי שום התנצלות ואמתלות.

חכמה גדולה של ילד ״קטן'׳

זוהי השאלה ששאל רבי יהושע בן חנניה את התינוק: ״מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים״?

איך באה פתאום מהפכה כזו בישראל עד אשר ״טבעו בארץ שעריה, איבד ושיבר בריחיה, מלכה ושריה בגויים״; מה חטאו ומה פשעו? ואם חטאו ופשעו מדוע לא מצאו דרכי תשובה; מדוע לא שבו אל ה׳ לפחות תחת לחץ הצרות והרעות? ואף כי אין זו תשובה שלימה, מכל מקום הרי גם תשובה מיראה מתקבלת ברצון, כמאמר הנביא (ישעיה נז, יג) "בזעקך יצלוך קיבוציך", ופירשו הז״ל (בבא בתרא צא ע׳׳ב) שאלימלך נענש לא מפני שיצא מארץ ישראל "שאפילו מצאו סובין לא יצאו ואלא מפני מה נענשו? שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא ביקשו" – הם לא עוררו את ישראל לתשובה בעת צרה, ולא כינסום יחד לצעוק אל ה׳ להסיר מהם את הרעה.

על זה השיבו התינוק, את המשך הפסוק: ״הלא ה׳ זו חטאנו לו״ – הרבה חטאנו, ועוד יותר ממה שחטאנו בחטא עצמו, עוד הרבינו לפשוע על שאמרנו שלא אנו אשמים בחטאינו, ואין אנו אחראים כלל, כה חינכו אותנו אבותינו. ״ולא אבו בדרכיו הלוך״. כאן נאמר בלשון נסתר "ולא אבו" והכוונה היא על האבות. הם עשו את הפרצה והלכו מדחי אל דחי. כך נאמר גם במגילת איכה ״אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו״ (ה ו). אנחנו לא חטאנו ולא פשענו, ואם חטאנו הרי שהאחריות מוטלת על אבותינו והקולר תלוי בצווארם.

כיון ששמע ר׳ יהושע בן חנניה דברים גדולים בוטים כמדקרות חרב, בעלי חזון והשקפה ישרה מפי יניק וחכים זה, לא יכל להתאפק ואמר: "מובטחני שיהיה מורה הוראה בישראל".

תינוק זה ראה באספקלריה מאירה את סיבת החורבן, כי הם במרים עומדים ואין הם מראים שום נטייה ומאמץ להתחרט ולשוב. וכל זאת מדוע? ממשיך התינוק את המשך הפסוק ״ולא שמעו בתורתו״ – הם פשוט לא שמעו לכל ציווי ה׳ וזנחו את התורה. עובדה זו קבע גם ירמיהו הנביא (ט יא-יב): ״על מה אבדה הארץ… על עזבם את תודתי״ ודרשו חז״ל (בבא מציעא פה ע״ב)"שלא ברכו בתורה תחילה". כלומר אפילו מי שלמד תורה לא עשה אותה עיקר אלא טפל.

על כך נהג המגיד דבי בער ממזריטש לומר: יש הבדל בין רשע היודע שהוא רשע, לבן רשע החושב שהוא צדיק. לראשון יש תקווה, כי בבוא היום יחזור בתשובה. אך מה תקוותו של השני? ומי יפקח את עיניו לדעת, כי מוטעים מעשיו? והרי כל מעשה רע שעושה – הוא מטביע את חותם המצוה, ומאמין כי לצדקה תחשב לו: כלום אפשר יהיה אי פעם לערער את עולמו המעוות שבו הוא חי?

מוסר השכל זה אודות החיוב בהכרה בחטא לימדנו התינוק לדורות בצטטו את דברי הנביא "הלא ה׳ זו חטאנו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו", שאל לנו לתלות את כישלוננו בגורם זה או אחר. עלינו תמיד לפשפש במעשינו ולהיטיב את דרכינו, כי זהו התיקון האמיתי לחטא.

מתינוק זה יצא ר׳ ישמעאל בן אלישע והוא לא רק נאה דרש אלא גם נאה קיים. כשראה בעצמו דבר שאינו לרוח התורה וחכמיה, מיד ידע להכות על חטא ולומר חטאתי. כך מובא בגמרא (שבת יב ע׳׳ב): ״לא יקרא אדם לאור הנר שמא יטה. אמר ר׳ ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא וביקש להטות, אמר כמח גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר. ר׳ נתן אומר קרא והטה וכתב על נינקסו: אני ישמעאל בן אלישע קדיתי והטיתי נד בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה״!

כשלונות האדם ־ שלו עצמו

רבותינו מספרים בגמרא (עבודה זרה יז ע״א) על אלעזר בן דורדיא שנדרדר בחטא עד למאוד. הוא היה שקוע בתאוות עד ששבר את כל המעצורים הקיימים בדרכו של האדם. את לשון הגמרא: ״עבר עליה שבעה נהרות״ – מבאר המהר״ל מפראג שפרץ הוא את כל המחסומים הטבועים בנפש האדם: ״נהר״ מסמל מחסום, ״ושבעה״ הוא מספר המסמל את הטבע.

ממשיכה הגמרא לספר שנתעורר אלעזר בן דורדיא לתשובה כאשר הכיר את הירידה העצומה שנתדרדר אליה, בשעה שאשה שפלה אמרה לו בשעת העבירה: ״כשם שהרוח הזו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה״. למשמע קביעה זו נזדעזע, כי הבין את עומק נפילתו, ואז החל לחפש דרך לתשובה.

״הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמד: הרים וגבעות! בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו… אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים… חמה ולבנה בקשו עלי רחמים… אמר: אין הדבר תלוי אלא בי! – הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר׳ אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא״.

♦

מבארים בעלי המוסר, כי אלעזר בן דורדיא ביקש להטיל את האחריות למעשיו על כוחות טבע הגדולים באומרו לפניהם ״בקשו עלי רחמים״, שכן אני גרגיר קטן הנשחק בהנהגת אותם כוחות אדירים שבטבע. דהיינו: מעשי מושפעים מאותם כוחות. ברם, חיש מהרה התאכזב על שאינם יכולים לעזור לו וכי אינם באים לקראתו.

אז תפס ר׳ אליעזר מה שהרבה מהמון החוטאים והרשעים אינם יודעים, שאשמתו של החוטא הינה אך כתוצאה ממעשיו שלו בלבד!

ולאור הרעיון האמור, מבאר נפלא הגד״י שוורץ שליט״א, את כוונת ר׳ אלעזר בן דורדיא, באומרו: ״הרים וגבעות בקשו עלי רחמים״.״ שרצה לרמוז שכישלונו נבע בסיבת אחדים. תחילה בהרים וגבעות שהם סמל להורים: הדים ־ אבות. גבעות – אמהות. וכן ״שמים וארץ בקשו עלי רחמים״! שמים ־ גדולי ישראל שחשב כי אולי לא פעלו בכח השפעתם די הצורך. ארץ – אלו אנשי השוליים, שתלה כישלונו בהשפעתם הרעה עליו.

״חמה ולבנה… כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים״ – שתלה בתכונת המזל את כשלונותיו.

כל זמן שתלה זאת באחרים, ולא הכיר והודה בחטאו, לא היה יכול לשוב בתשובה. אך משהגיע למסקנה: אין הדבר תלוי אלא בי״ או אז זכה לתשובה שלמה אמיתית, עליה העידו משמים: ״רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".

זו הסיבה שנהגו בכל תפוצות ישראל להכות על החזה בזמן אמירת הוידוי. בספר המנהגים מבואר שמנהג זה מסמל שהאדם מכיר באשמתו ומצביע על ליבו שהוא זה שהניאו לחטוא. חסל סדר הטלת האשמה בגורמים שמחוצה לו, האדם עצמו הוא שגרם לו לכל זאת. הכרה זו היא הפתח לכל תהליך התשובה, ועליה יש לשים את עיקר הדגש.

משעה שמכיר האדם שהחיסרון נעוץ בו, יש לו סיכוי לעלות על דרך המלך של התשובה, וכאמור, הכרה זו תלויה אך ורק בו בעצמו. עליו מוטל לעשות את הצעד הראשון והבא ליטהר מסייעין בידו.

*

המיית רגשי הלב – בכפוף לדקדוק הדין וההלכה!

[הרב וולך, נערך משיעור ע"י המשתדל ר' עמוס בן נון]

ידוע, שהחוזה הקדוש מלובלין, כשהיה מדבר על קורח היה אומר: ער הייליגער זיידע קרח (הסבא הקדוש קורח). הוא היה לוי מצאצאי קורח, מאותם בני קורח שלא מתו, הסבא הקדוש קורח.

בכתבי האר"י כתוב, שלעתיד לבוא, קורח יעלה למדרגה עליונה, "צדיק כתמר יפרח" סופי תיבות קר"ח. לא רק שהוא יסיים את עונשו, עוד יהיה בשמים עם הצדיקים הגדולים.

קרח – יסוד – כולל את הנצח וההוד

בספר פרי צדיק (רבי צדוק הכהן מלובלין) פרשת קרח הוא כותב את המילים הבאות: קרח, היה צדיק ומרכבה למידת צדיק, הוא היה מרכבה לקדושתו של יוסף. צדיק יסוד עולם, שמשפיע לכנסת ישראל, ומשום כך עלה בדעתו לזכות לכתר כהונה של אהרון, ולכתר מלכות של משה גם יחד.

כידוע, אהרון שייך לצד החסד – מימין, משה רבינו שייך יותר לצד הגבורה והדין – משמאל, 'יסוד' שייך לעמוד האמצעי, הוא חשב שאם הוא שייך למידת יסוד, הוא יוכל לשאת את שתי הכהונות גם יחד, להיות במקום משה ואהרון. מה שאנחנו מבינים, זה שאנחנו לא מבינים.  אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו,

על קרח נכתבו מילים מאוד קשות. [הרב מבריסק לא היה מוכן לשמוע שום לימוד זכות על קורח, ואמר קורח הוא כופר!!]

קרח שאף לרוחניות וקרבת אלקים

אבל, ב'שם משמואל' בפרשת קרח הוא כותב כך: קרח לא רצה בגשמיות ובכבוד המדומה. כולנו מבינים, נתקנא ורצה כבוד, אבל לא כך הוא, אלא שהיה אדם גדול וקדוש, ובעל רוח הקודש, אלא היה רוצה באמת בכל נפשו ובכל מאודו, לשרת לפני קל עליון, כעין המים התחתונים שבוכים ואומרים אנן בעי למהוי קמי מלכא (אנחנו רוצים להיות לפני המלך).

בזוהר הקדוש כתוב שכשהקב"ה חילק בין המים העליונים לתחתונים, יש בחינה של מים של חסד, שנמצאים למעלה במרום, ויש את המים התחתונים. והם שאלו, למה נגזר דינם שלא להיות בקרבת הקב"ה? הזוהר אומר, שהם בוכים על כך. וקרח פשוט לא היה יכול לסבול את זה שיש יותר קרובים ממנו לקב"ה, ולמה הוא לא ביחד איתם!

הישמח משה זוכר גלגוליו

ה'ישמח משה' מאויהל זצ"ל אמר, (כידוע זה מובא בכמה מקומות) שהוא זוכר את עצמו שהוא גלגול של אחד מראשי דור המדבר, הוא זוכר את שיעבוד מצרים, הוא זוכר את המצרי שנגש בו, אם הוא היה רואה אותו בין אלפי גויים, הוא היה מזהה אותו… הוא זוכר איפה שהיה גר במצרים, את יציאת מצרים, את מתן תורה, הוא זוכר הכֹל. למרות שבישמח משה בפרשת נח כתוב, שמי שמתגלגל, לא זוכר את הגלגול הקודם, ואנו ראייה לכך. מבחינה זאת, הוא היה יוצא דופן…

פעם הנכד שלו הייטב לב מסיגעט שאל אותו: איזה צד הוא תפס במחלוקת קרח? והוא ענה לו שהוא היה ניטרלי, לא תפס צד. הוא שאל אותו: מה הפירוש לא לתפוס צד, לא היית עם משה רבינו?? לא, הוא השיב, הכרתי את קרח, היה צריך מאמץ עליון להישאר ניטרלי. וזה פסוק מפורש, "ויקהל עליהם את כל העדה" קורח סחף דור דעה…

איך הצליח קורח לסחוף?

והשאלה היא – איך הוא סוחף אחריו מאתיים חמישים ראשי סנהדראות? איך הוא סוחף את כל העם?

[א.ה. ועוד קשה – ידוע הסיפור שסיפר קרח על האלמנה – מה יש בו יותר מליצנות זולה? כיצד דברים אלה שכנעו דור דעה? וכי השומעים סברו שעל משה ואהרון לא לקיים מצוות התורה שציותה לקחת גם מאלמנה זו תרו"מ זרוע לחיים קיבה ראשית הגז וכו'??]

נקדים ונאמר, אין לנו מושג בדור דעה, ואין לנו מושג בגדולי דורי דעה, ובוודאי שאין לנו מושג בקרח עצמו. אבל הואיל והפרשה כתובה, והיא כתובה כדי להפיק ממנה לקחים, אז היא כתובה גם עבורנו, אז מה אנחנו יכולים להבין במחלוקת קרח, ומה אנחנו יכולים לקחת מהציווי של "ולא יהיה כקרח וכעדתו"?

מדרש תמוה

 מצאתי מציאה ב'שם משמואל' (בפרשת תרומה תרעב) הוא מביא מדרש ומתבונן בו: המדרש אומר (משלי כב, א) "נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב, מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב" – יש אדם, יש לו שֵׁם, יש לו חן טוב,

זה נבחר יותר מעושר רב מכסף וזהב.

מפרש המדרש (שמות רבה פרשה לג אות פ) "נבחר שֵׁם" – זה שמו של משה. למה משה קרוי בשם 'נבחר'? כיון שכתוב בפסוק "לולא משה בחירו עמד בפרץ" רואים שמשה הוא נבחר.

וה- שֵׁם זה, "ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני", שנאמר על משה, שידע את שמו של הקב"ה. זה יותר טוב מעושר רב, מכסף ומזהב. חן טוב – גם זה משה רבינו "כי מצאת חן בעניי ואדעך בשם".

נבחר משה רבינו [שם, חן] מעושרו של קרח, שנאמר "חמישים ומאתיים מחתות". ע"כ.

אני חושב שמעטים המדרשים התמוהים יותר…

קודם כל, מה הקשר ומה היחס בכלל שמשה רבינו חשוב יותר מעושר וזהב?

משה עם ה"ידעתיך בשם", עולה על עושרו של קרח?

ואם רוצים לדבר על עושרו של קרח, אז מאתיים וחמישים מחתות נחושת – זה ביטוי לעושרו??

אם רוצים לדבר על עושרו של קרח, הגמרא (פסחים קיט) אומרת, ששלוש מאות פרדות לבנות, נשאו את המפתחות של התיבות של האוצרות של קרח. לחדר כספות, כמה מפתחות יש? שלוש מאות פרדות נשאו תיבות מלאות מפתחות, והגמרא מדגישה, המפתחות לא היו ממתכת. אם היו ממתכת, הם היו כבדות, אז אני מבין שצריך הרבה פרידות, אבל הם היו מפתחות מעור קשיח שהם כמעט ולא שוקלות, וכמה מהם אפשר לשים על פרדה אחת, ושלוש מאות פרדות, נשאו את המפתחות של האוצרות של קרח. אז מה היה האוצר עצמו?

ומה מביאים ראיה ממחתות שהיו עשויות מנחושת, לעושרו של קרח? לא מובן!

השם משמואל זורק אלומת אור להבין את המדרש ואומר כך:

משה רבינו נבחר על ידי הקב"ה, "לולא משה בחירו עמד בפרץ" בגלל ש"ידעתיך בשם". מה הם שמותיו של הקב"ה? הגמרא אומרת (ברכות כא) מניין לברכת התורה, איזה מקור יש לברכת התורה בתורה? ומשיבה: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו". משה רבינו אומר, כשאני אקרא בשם ה' אתם תגידו ברכת התורה, "הבו גודל לאלוקינו". כותב רש"י "כי שם ה' אקרא" זה לימוד התורה. מבאר זאת מהרש"א כי כל התורה שמותיו של הקב"ה. וכך גם אומר הרמב"ן בהקדמה לפירושו על התורה.

פירושו של דבר, השם מבטא מהות, הוא האִפיון של הדבר, ואנחנו מכירים את הקב"ה דרך התורה והמצוות, והרצונות של איך הוא רוצה אותנו שמובאים בתורה.

אז משה רבינו מנחיל התורה, "ונבחר שם מעושר רב" יותר מכספו וזהבו של קרח. מה זה כסף וזהב?

בספרים הקדושים כתוב, כמעט בכל דבר בעולם יש משמעות סמלית,

הצבע הלבן רומז למידת החסד, הצבע האדום רומז למידת הדין.

כיוצא בכך הכסף שהוא מתכת לבנה רומזת למידת החסד, "נכספה וגם כלתה נפשי", מידת אהבה והחסד.

והזהב שצבעו אדום, רומז למידת הגבורה.

לכן הכהן הגדול ביום הכיפורים, לא היה נכנס בבגדי זהב, כי זה רומז למידת הגבורה, אלא היה נכנס בבגדי לבן, משום שהוא צריך לעורר את מידת הרחמים והחסד ואהבה, ולא את מידת הגבורה.

אם כן, 'כספו וזהבו' של קרח, אינו רק כסף וזהב כפשוטו, אלא אלו מידות האהבה והגבורה של קרח.

[א.ה. כסף מרמז לכיסופין, וזהב – זה הב, וניתן לפרשם גם ברוחניות].

ביאורם של דברים – כותב השם משמואל כך: משה רבינו, היה מרכבה למידת הדעת. ידוע שמשה מידתו דעת, ולכן כל דורו דור 'דעה', הוא השפיע על כל דורו את הדעת. משה רבינו מנחיל התורה.

הלויים שילוב של דין ורחמים

קרח, הוא היה לוי, וללויים יש תפקיד כפול, התפקיד האחד שלהם מסמל את מידת הדין, ודבר שני ללויים היה את השירה בבית המקדש, והשירה מבטאת רגשות של אהבה [=רחמים. התרגום של אהבה – רחימו].

כך שהלויים העיסוק שלהם היה בהתעוררות המידות, מידת הדין מצד אחד, ומאידך מידת אהבה משירתם. הגאון מוילנא כותב, שכל סודות הקבלה נמצאים בשירת הלויים, אין לנו מושג בזה.

משה – דעת וגדרים, אהרון – רגש וכיסופין

מה רצה קרח? הוא אמר כך: כעת, ההנהגה היא הנהגה משותפת למשה ואהרון, משה רבינו הוא מנחיל התורה, קובע את הגדרים, מה צריך לעשות, מה חייבים לעשות.

ואהרון הוא עמוד העבודה, הוא עמוד הרגש, זה שמכפר על בני ישראל, שמקטיר את הקטורת, (קטורת – בארמית 'קיטרא' – לשון קשר והתחברות) מקריב את הקורבנות. [ורגש בתפילה – כנגד קרבנות].

מה שלא מצא חן בעיני קרח, שאהרון כפוף למשה.

פירושו של דבר, אהרון לא יכול להביא את מידת העבודה שלו עד תומה, כיון שמשה קובע את הכללים והסייגים.

"ויעש כן אהרון" אומרים חז"ל, מלמד שלא שינה. מה שמשה אמר לו, לזה הוא כפוף, גם אם היה רוצה לעשות יותר, או אחרת.

משה מבקר את מה שהם עושים, "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש כאשר ציוותי"?

מה שאני מצווה, אתם צריכים לעשות, ואהרון כופף את עצמו תחת שלטון משה רבינו, וככה מאגדים את התורה והעבודה.

קרח רצה שרגש האהבה והיראה, לא יהיו מוגבלים לתורה, מה שהקב"ה רוצה זה הרי את הרגש של האדם, אז למה שיגבילו את הרגשות על פי ציווי תורה?

דוגמאות לרגש הכפוף לשכל

הקב"ה אומר שצריך חוט אחד של תכלת, מי אמר? למה לא לעשות את כל הטלית תכלת?

הקב"ה אומר שצריך לשים מזוזה, למה לא למלאות את הבית בספרים? לא חייבים, אבל אם רוצים, למה שהספרים לא ימלאו את המקום של המזוזה? למה שהאדם לא יוכל לתת דרור לרגשותיו בעבודת ה'?

[א.ה. בזה יובן ג"כ הסיפור עם האלמנה המסכנה – קרח טען – אמנם התורה אמרה לתת לכהן מעשר, וראשית הגז, וזרוע ולחיים וקיבה וכו' – אבל למה להתעלם מהרגש בעבודת ה' ולמה לא לרחם על האלמנה המסכנה שאין באפשרותה לעמוד בהוצאות אלה?? למה הדקדוק ההלכתי הקיצוני – במקום חמלה על אלמנה מסכנה? היכן הרגש?

אגב, בני קורח לא מתו.

בסוף שנות ה-60 תקף יל"ג שר"י – סופר ההסכלה יהודה לב גורדון בחריפות במאמרים, בשירים ובסיפורים את מה שלטענתו היה פגום אצל הממסד הרבני והתנגדותו להשכלה, ונעשה לדוברה של ההשכלה. הוא ומשה לייב ליליינבלום קראו לתיקונים בדת והעמדתם על דברים שבעיקר, תוך ביטול הלכות שלטענתו מיותרות.

הוא חיבר שיר "קוצו של יו"ד" ובו הציג את הרבנים כאכזריים על אשה עגונה שנותרה לסבול בגלל שהגט שלה נפסל בשל דקדוק שולי על קוצו של יו"ד…

בשיר בשם "ברבורים אבוסים" שפרסם גורדון בכתב העת "המליץ", טוען הוא כי הרבנים גורמים לאוכלוסייה היהודית עוני חסר רחמים בחומרותיהם. עפ"ל.

השיר גרר בעקבותיו תגובה רבנית חריפה; בעמוד השער של הביטאון "כבוד הלבנון" פורסם השיר "משכיל לענות לבני קורח מזמור שיר", המזכיר את דברי המדרש המייחס לקורח טענות דומות לאלו של יל"ג, ומסיים בקריאה: "קֹרַח אַבִיהֶם דִבֵּר מִכְּבָשִׂים, וּבְנוֹ בְּכוֹרוֹ מִבַּרְבּוּרִים אֲבוּסִים; אֶרֶץ, אֶרֶץ, רְאִי זֶה לְפָנַיִךְ. פִּתְחִי פִּיךְ וְיָבוֹא גַם הוּא בְּמֵעַיִךְ". לא ידוע מיהו כותב השיר. [המכלול].

קרח חלק על התורה?

בזה נקבל תשובה לשאלה שהשם משמואל שואל ומאוד מתבקשת:

הגמרא אומרת שלקרח אין חלק לעולם הבא, שנאמר "ויאבדו מתוך הקהל" לכל ישראל יש חלק לעולם הבא, להם לא. דורשי רשומות אומרים שיש, ואנחנו מפרגנים להם…

לענייננו, למה צריך להביא לזה פסוק, אם אנחנו אומרים שהוא חָלַק על התורה, הרי אפיקורס אין לו חלק לעולם הבא, אם הוא חולק אפילו על מצווה אחת! אם בפשוטם של דברים קרח חלק על מצוות ציצית ומזוזה, צריך פסוק ללמדנו שאין לו חלק לעולם הבא?

אז חייבים לומר שהוא לא חלק על משה, אלא רק רצה לתת דרור לרגשות הקודש בעבודתו ית'.

איך תתקיים ההבטחה 'וגם בך יאמינו לעולם'?

לרב שלזינגר הייתה שאלה, ושלח אותה לגדולי הדור. (הרב שך, הסטייפלער, והרבי מטשיבין) וכולם ענו לו את אותה התשובה. השאלה הייתה: איך יתכן שקרח חלק על משה רבינו, הרי משה קיבל נבואה משמים "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" הוא קיבל הבטחה, שעם ישראל יאמין בו, ואיך הצליח קרח למשוך אחריו את ישראל ולערער את האמונה במשה?

לאור דברי השם משמואל, קרח לא חלק על משה רבינו, אלא משה אמת ותורתו אמת והכל נכון, אבל כשיש לאדם רגש קודש – הוא גובר על הכל. זה לא שאין מצוות ציצית, אלא כשאדם מתרגש מאוד שיעשה את כל הציצית תכלת, הוא לא מוגבל רק למצוות ציצית, הרגשות עדיפות ממצוות…

קו מעניין, והוא נתמך במדרש הנפלא בפרשת תרומה שהבאנו לעיל.

עושרו של קרח – אהבה ויראה עיקר

וזה מסביר לנו גם, למה העושר של קרח הוא המאתיים חמישים מחתות, קודם כל העניין של הקטורת הוא עניין של דבקות, (קטורת, כאמור, זה קשר בארמית) להתקשר לקב"ה,

זה מה שקרח טען, אנחנו לא צריכים את הגדרים של התורה, אנחנו צריכים להתקשר לקב"ה.

בין אם זה יהיה בגדרים של התורה, ובין אם לא, העיקר זה להתחבר לקב"ה.

ו'עושרו של קרח', זה אהבה והיראה, וכמו שאמרנו, הכסף רומז לאהבה, והזהב ליראה, והנחושת לעמוד האמצעי,

כסף זה אברהם אוהבי, יצחק זהב – יראה – 'פחד יצחק',

ויעקב בבחינת נחושת, עמוד אמצעי, לזה מרמזות מחתות הנחושת, עם העושר הרב של קרח – הכסף והזהב.

והקב"ה רוצה במשה יותר מקרח, אל תטפס גבוה, מה שאני רוצה זה שמירת גדרי התורה.

עד כאן דברי  קודשו של השם משמואל בפרשת תרומה.

אין ספק – יש לשים דגש על הרגש – דואג ואחיתופל

הייתי רוצה להרחיב בדבר כיוון שהדברים חשובים מאוד.

בראש ובראשונה קרח צדק בכך ששם דגש על הרגש!

הגמרא בסנהדרין (קו:) מדברת על גדולי הדור הגאונים הגדולים דואג ואחיתופל, שהיו שואלים ארבע מאות קושיות במגדל הפורח באוויר, ויש שתי דעות ברש"י, האם זה סוגיה בהלכות טומאה וטהרה, או בענייני קבלה. ואף אחד מאנשי דורם לא יישב להם את הקושיות העצומות שלהם.

בהמשך הגמרא, אמר רבא: רבותא למבעי בעיי? האם זו גדלות לשאול שאלות, להקשות קושיות? רחמנא ליבא בעי, הקב"ה לא צריך את התורה שלך, הוא לא צריך את הקושיות שלך, הוא צריך את הלב שלך! ואותו הם לא נתנו.

הגמרא בחגיגה (טו:) מבארת – מה הפיל את דואג ואחיתופל? טינא הייתה בליבם, בלב שלהם היה רפש [טינא – טיט] את הלב לא נתנו, וברגע שלא נותנים את הלב, האדם אבוד, עם כל התורה שהייתה להם…

רבי משה טיקוצ'נסקי אומר על הגמרא בסנהדרין (קו) אמר לו הקב"ה לדואג: הלא גיבור בתורה אתה, והיה אומר ר' משה על זה, שהוא קיבל סמיכה מהקב"ה… ועם כל זאת, הוא איבד את עצמו בגלל שאת הלב הוא לא נתן, ורחמנא ליבא בעי.

השכר לפי מעלת נתינת הלב

הכתוב אומר "תנה בני לבך לי", "מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים" "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך", ואם האדם יידע כל מה שיידע, אבל את הלב הוא שומר לעצמו, לא זה מה שהקב"ה רוצה. הקב"ה באמת רוצה את הלב של האדם יותר מהכל!

כשאדם מקיים מצווה, כשאדם עושה מעשה, ברור שהוא מקבל שכר. לפי מה? כמה לב יש בה!

הגמרא אומרת (סוכה מט:) אין צדקה משתלמת, אלא לפי חסד שבה, שנאמר "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד". מסביר המהר"ל מפראג, מה זה הצדקה, ומה זה החסד? הצדקה, זה המעשה. החסד, הוא הלב. כשאדם עושה מעשה, הוא לפי כמה לב שיש בו, אם השקעת יותר לב, יותר שכר. בשמים לא נותנים שכר לחינם, אלא נותנים עד כמה שהדבר חשוב, עד כמה שפעל.

הבעש"ט וכוונות התקיעה הנשכחות

יש סיפור ידוע, אנחנו לא מבססים יסודות על סיפורים, אבל אנחנו מביאים אותם לסיוע. הבעל שם טוב הקדוש לימד את רבי וולף קיציס, (אחד מגדולי תלמידיו) את הכוונות של התקיעה בראש השנה. ישב אתו, ולימד אותו מה צריך לכווין, בתקיעה, שברים, ותרועה, סודות עליונים. מכיוון שהכוונות היו מאוד סבוכות, הוא לקח דף נייר וכתב לעצמו את התקציר של הכוונות. מגיעה תקיעת שופר, הוא עומד לברך, מחפש את הנייר ואיננו. אני לא יודע אם הבעש"ט לקח לו את הנייר, או שעשה שלא יהיה, למעשה אין נייר… שבור ורצוץ היה רבי וולף, ולא הייתה ברירה, ותקע כך. אמר לו הבעש"ט: זה מה שרציתי, הקב"ה לא צריך את הכוונות שלך, הוא צריך את שיברון הלב שלך, ואתה היית שבור מזה שנעלמו לך הכוונות, וזה מה שאנחנו צריכים, את הרחמנא ליבא בעי, לא את הכוונות שבראש.

ה'סדר' החפוז ושבור הלב

רבי שמואל ממאקרוב, אחד התלמידים של החוזה מלובלין, היה עני מרוד, והוא החליט שהוא לא מבקש שום דבר מאף אחד, מה שהקב"ה ייתן לו, זה מה שיהיה. הגיע פסח והבית ריק, וידע מכך החוזה, ושלח עשיר שייתן לו מכל טוב. נכנס הבית בליל הסדר, והבית זורח, לא חסר כלום. היה לו פרץ של שמחה, הוא עשה את ליל הסדר בגובהי מרומים. הוא היה מותש מכל העבודה הזאת ויום החג עצמו, והלך לנוח מעט לפנות ערב, להחליף כח לקראת הליל הסדר השני. (חוץ לארץ) הוא היה כנראה מאוד מותש, והתעורר באחת עשרה בלילה… הוא לא התפלל ערבית, ויש ליל הסדר לפניו. מה עושים? התפלל מהר ערבית, וישב מיד לליל הסדר, וצריכים לומר את ההגדה במהירות הבזק, להגיע לאפיקומן לפני חצות. כמה דקות, והוא אחרי ליל הסדר… הוא נשבר לרסיסים.

אחרי הפסח הגיע לחוזה מלובלין, וניגש אליו, ואומר לו החוזה, בֹא נראה את ליל הסדר שעברת:

הסדר הראשון, נחמד. הסדר השני, בקע רקיעים…

אדם שבור ורצוץ וממהר כדי להספיק לסיים אפיקומן קודם חצות, אבל עם "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה"!

ר' מרדכי מלכוביץ' – הימים הירודים מאירים!

יש אמרה נפלאה שאמר בסוף ימיו רבי מרדכי מלכוביץ'. הוא היה חולה וערך חשבון נפש התכונן לעבור מעולם לעולם, איני יודע אם הבריא מחוליו או לא, אבל הוא סיפר שהוא ערך חשבון נפש על כל ימיו, וראה שהיו לו ימים גבוהים יותר, וימים פחות. כל אדם חווה עליות ונסיגות. הימים הטובים הם נחמדים, אבל הימים הירודים, הם אלו שהאירו! אם אין לך השגות ואתה מתאמץ להיות 'על הגלגל' ולהמשיך. אין לנו מושג כמה זה חשוב לקב"ה, הרי הוא לא צריך את המעשים שלנו, כמו שהוא רוצה ומייחל ללב שלנו!

כך התפילה מלב – היא המתקבלת – תפילת הגר

ודאי שהדברים נכונים לגבי תפילה, כי תפילה היא עיקר העבודה שבלב, וככל שהתפילה ברגש יותר, בשברון לב, התפילה מקובלת יותר, גם אם היא תפילה של האדם הפשוט שבפשוטים.

אני מבקש להזכיר רש"י בפשוטם של דברים (אל תשאלו מהרמב"ם במורה נבוכים שהנביא אין יצרו מתגבר עליו לעולם כו') הגר אשת אברהם הייתה נביאה, נגלו אליה מלאכים שלוש וארבע פעמים, עד שרבי שמעון בר יוחאי בכה שלו נגלה שד, ולה נגלו מלאכים. היא הייתה אישה גדולה, נבחרה להיות אשתו של אברהם אבינו ונאים מעשיה כקטורת… ויש לה בן, שהוא נעבך מגורש מבית אברהם אבינו, ביחד עם אמו. "מצחק" אומר רש"י יש ללשון הזה עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. הילד חולה, והיא משליכה אותו תחת אחד השיחים, והיא בוכה. מה יש לנו כאן? נביאה בבכי, "ותשא את קולה ותבךּ", שערי דמעות לא ננעלו, אמא שהיא גם נביאה שבוכה על הבן שלה. המלאך מתגלה אליה ומבשר לה, "כי שמע אלוקים אל קול הנער", אומר רש"י: מכאן, שיפה תפילת החולה על עצמו, יותר מתפילת אחרים עליו.

בואו נחשוב, מיהו החולה? ולעומת זאת מי הם 'אחרים'? החולה הוא בנדיט! ישמעאל… עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. כשיש חלילה צרה רצים לגדול הדור הגם שאינו נביא, רק שיתפלל עלינו. למה תפילת החולה הרשע טובה יותר מתפילת אמו הנביאה? בגלל שהוא מרגיש את מצוקתו, הוא מתפלל יותר מעומק הלב, ולכן זה נשמע!

תפילת הגבאי בס"ת

היה דבר שלא רציתי לשמוע, אבל האוזניים שלנו לא בידינו… בקריאת התורה, הגבאי עשה מי שברך לחולים, וישב לידי מישהו ואמר: תגיד, זה יעזור? יש סיכוי שהחולים יבריאו, אחרי המי שברך שהגבאי עשה להם? אמרתי לו: מה שאני יודע זה גמרא, (ראש השנה יח.) בוא נלמד יחד, שנים שעלו למיטה, וחוליים שווה – שני חולים, בדיוק באותו המצב, זה ירד וזה לא ירד – האחד נתרפא והשני עם אלונקה לבית הקברות. מפני מה זה ירד וזה לא ירד? כי זה התפלל ונענה, וזה התפלל וזה לא נענה. לא כתוב שאחד לא התפלל, אלא שאחד נענה, והשני לא. ומפני מה זה התפלל ונענה, וזה התפלל ולא נענה? זה התפלל תפילה שלימה, ונענה. וזה לא התפלל תפילה שלימה, ולא נענה. וכותב רש"י: תפילה שלימה, בכוונה. רואים, שהגמרא שמה את כל ההבדל ביניהם, אם התפילה הייתה בכוונה או לא. והגמרא לא אומרת, שלזה היו יותר זכויות, ולא אומרת שזה היה רשע וזה היה צדיק, זו לא הנקודה כאן. תהיה רשע, תהיה צדיק, תהיה בעל זכויות או לא, כל השאלה היא, איך התפללת! מה שאתה יכול להגיד, מי אמר שהגבאי אומר את המי שברך בכוונה? בזה, אין לי מושג. אבל אם התפילה היא בכוונה, ודאי שנענית!

תפילה על החולה – כשרואה אותו

הגמרא (נדרים מא.) אומרת: מי שמבקר את החולה, גורם לו שיחיה. וכותב רש"י: שכשהוא מבקר את החולה, אז הוא מתפלל עליו, ובזה הוא גורם לו שיחיה. לא מובן, בשביל להתפלל עליו, הוא צריך לבקר אותו? שישב בבית, ויתפלל עליו!

התשובה היא: כשהוא מבקר אותו הוא מתפלל אחרת, הוא חווה את הייסורים שלו, את הצער של החולה, נכמרים רחמיו והוא מתפלל אחרת, וזה מה שיגרום לו שיחיה. ואותה תפילה בשעה שאינו מבקר אותו, עלולה שלא לגרום לו שיחיה.

תפילה שהתקבלה יותר משל האריז"ל

מסופר שאחרי הימים הנוראים לאר"י הקדוש הייתה עליית נשמה, ושאל בשמים איך התפילות שלו התקבלו? אין לנו מושג באר"י הקדוש, ולא בתפילות שלו. כל שאני יכול לספר, שהצמח צדיק מויז'ניץ היה אחד מענקי החסידות, והיה מתפלל בימים הנוראים במחזור, אבל לפניו היה סידור האר"י עם כל הכוונות פתוח ב"שיר המעלות ממעקים קראתיך ה'" שאומרים בין ישתבח ליוצר, ויש על זה כוונות. וכל שנה, כל התפילות שלו היו סביב הכוונות של המזמור הזה בסידור האר"י. והארי הקדוש, היו לו כוונות לא רק על המזמור הזה, אלא על כל התפילה.

סיפרתי פעם: הייתי אצל הרבי מוז'ניץ הקודם, ובחדר ההמתנה ראיתי בארון הספרים הגדת המקובלים שלושה כרכים, מי שייתנסה, מובטח לו שלאפיקומן הוא לא יגיע לפני חצות… לקחתי כרך אחד ודפדפתי בו, על ברכת המוציא של ליל הסדר יש עשרה עמודים של כוונות, עוד לפני על אכילת מצה, אחרי הכוונות של נטילת ידיים כמובן… שאלתי את הגבאי רבי ישראל זילברשלץ: תגיד הרב'ה לומד את זה? איפה, הוא אומר, אפשר ללמוד את זה? זה לא בשבילנו! מספרים שהמקובלים מתחילים בט"ו בשבט להתכונן לפסח… אז בשביל מה זה נמצא פה? לדעת שיש מושגים. אתה חושב שהתפללת טוב, בא תראה איך מתפללים.

מקובל בידינו שכל סידור האר"י הקדוש, זה כוונות של תפילה אחת שהתפלל האריז"ל, כי למחרת הוא כבר התפלל אחרת. כל יום והכוונות שלו. האר"י הקדוש כתב והנפש החיים מביא את זה, שמיום שנברא העולם, אין תפילה שדומה לחברתה, כל תפילה מתקנת דברים אחרים, וצריך לזה כוונות אחרות.

נחזור לשאלת האר"י בשמים – אחרי ראש השנה והימים הנוראים – יש מי שהתפלל כמוני?

וענו לו: כן, יש מישהו שהתפלל יותר טוב ממך. מי? אמרו לו: פלוני, מכפר מסוים. נסע לשם רבינו האר"י, ומצא את הפלוני הזה, יהודי שכלום אין בו, לא משנה, לא גמרא, כלום! שואל אותו: תגיד לי, מה אתה עשית בימים הנוראים? מה, הרב בא להזכיר לי??? לא, עונה האר"י אני שואל ברצינות. והוא מספר: שהוא הלך לבית הכנסת, ולא הבין כלום, כי הוא לא יודע לקרוא, אבל את האל"ף בי"ת הוא יודע. ואמר: רבונו של עולם, אני אקרא את האל"ף בי"ת כל היום, ואתה תעשה מזה תפילות, וזה מה שעשה כל היום. והקב"ה עשה מזה תפילות, שהם למעלה מתפילת האר"י!

מה שאנחנו רואים בבירור, שתפילה היא עבודה שבלב (גמרא בתחילת תענית), אז ודאי שצריך בה לב.

הלב נדרש גם בתורה

אבל גם בעניין התורה, צריך לב, "והיו הדברים וגו' על לבבך" דברי התורה צריכים להיות בלב.

רבי אלי' לופיאן הראה לגמרא (סנהדרין סח) כשרבי אליעזר הגדול חלה, היה זה לאחר תקופה ארוכה שחכמים פרשו ממנו וברכוהו, בשל תנורו של עכנאי, הוא ישב בלוד וחכמים ניתקו מגע. כשנודע לחכמים שרבי אליעזר הגדול עומד להיפטר מן העולם, והם החליטו ליישר את ההדורים, ועלו לבקרו. אמר להם: מפני מה באתם? מה הם יאמרו לו, בגלל שאתה עומד למות? אמרו לו: ללמוד תורה באנו! זה כבר לא בסדר, אם אתם יכולים לבוא וללמוד תורה, למה לא באתם אתמול? אלא שאתם חושבים שאסור לכם, אבל באתם כעת, זאת אומרת שמצאתם היתר, אז למה לא באתם אתמול? אמר להם תמהני אם ימותו מיתת עצמם. (מסופקני אם תמותו מוות טבעי).

הוא לא קילל חלילה, אלא משפטי ה' הם מידה כנגד מידה, אם הייתם באים לפה, הייתם מתעלים יותר בתורה, ומוסיפים חיים, כי מרבה תורה מרבה חיים, ואם לא באתם ויכלתם לבוא, אז וויתרתם על מימד של חיים, אז גם משמים עלולים לוותר אצלכם על מימד של חיים…

שאל אותו רבי עקיבא: רבי, שלי מה הוא? אולי הם, אם היו באים, היו מתעלים, אבל הרי אני התעליתי גם בלעדיך, נהייתי לרבי עקיבא, אז גם לי מצפה כזה סוף? אמר לו רבי אליעזר: שלך קשה משלהם.

ואנחנו יודעים שסופו היה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל. מדוע? מפני שלבך פתוח כאולם. כותב רש"י: ואם היית בא ללמוד, היית לומד יותר מהם!

אמר רבי אלי' לופיאן אם אני הייתי צריך לנסח את הדברים, מה הייתי אומר?

שההקפדה הגדולה בגלל הכישרונות שלך, לא בגלל הלב שלך, שגדול כאולם.

ולא זה מה שאמר רבי אליעזר, אלא לבך פתוח כאולם, העיקר הלב גם בלימוד התורה.

כל מה שעשה את רבי עקיבא ל'רבי עקיבא', היה לבו שפתוח כאולם. וכל מה שעשה את דואג ואחיתופל, זה בגלל שלבם היה אטום. טינה הייתה בליבם.

הרמח"ל ויונתן בן עוזיאל

אדוננו הרמח"ל כותב (דעת תבונות אות קכו) יתכן ויימצאו שני אנשים, על שולחן אחד יאכלו, שנים שעושים אותם מעשים, והמעשים של האחד יעלו לגובהי מרומים, ושל השני לא התקרבו אליהם בכלל, הגם שאלו אותם מעשים ממש.

הוא מביא ראיה – יונתן בן עוזיאל (סוכה כח) עוסק בתורה, וכל עוף הפורח מעליו נשרף, ואלפים ורבבות עוסקים בתורה, ואין עופות הפורחים מעליהם נשרפים!

תמיד הבנו, שהוא עסק בסתרי תורה, וזה לא מה שכתוב, הוא עסק אחרת! אותו אדם שיעשה אותו מעשה עצמו, אם יעשה אותו אחרת, אבל יש הבדל בניהם, כי יש חיסרון בלב.

ההבדל בינינו לאברהם בנתינת פרוסה לעני

נזכרתי באימרה של רבי חיים שמואלביץ: הגמרא אומרת שאברהם אבינו נתן לאורחים פרוסת לחם, ובגלל זה, עם ישראל קיבל מן ארבעים שנה במדבר. במדרש כתוב, מן במדבר, וארץ חיטה ושעורה בארץ ישראל, "ויהי פיסת בר בארץ" לעתיד לבוא, הכל בשביל פרוסת לחם.

שואל רבי חיים: גם אני נתתי פרוסת לחם לעני, אז גם הילדים שלי יזכו לארבעים שנה מן במדבר, ולעולם הזה, ולעולם הבא?

רואים מכאן, עונה רבי חיים שמואלביץ, שלא כל כך משנה מה נעשָה, אלא השאלה היא, מי עשה!

רב יהודה מוריד נעל ומוריד גשם

קרח צדק בעניין הזה שצריכים לשים דגש על הרגשות, הקב"ה שם דגש על הרגשות, כל שיראתו קודמת לחוכמתו אז חוכמתו מתקיימת, ואם אין יראתו קודמת היא לא מתקיימת. אותה חוכמה יכולה להיות לרועץ, ברגע שלא מתלווה אליה יראה כמו שצריך.

הגמרא מספרת (ברכות כ) שבשנים של רב יהודה, כל מה שלמדו היה סדר נזיקין. וכשלא ירדו גשמים, היו צריכים להגיע לקב"ה, כי הרי מפתחות של גשם אצלו, ורב יהודה רק היה מתכונן לתענית בכך שחלץ את המנעלים, ומיד היו יורדים גשמים. צער קטן של רב יהודה. ואני, אומר רב פפא, לומד סדר טהרות בשלושה עשר ישיבות, ומתפלל כל היום, ולא יורדים גשמים.

מה כתוב כאן למעשה? שבשמיים לא שופטים את האדם לפי הידיעות שלו, ולפי הגאונות שלו, וגם לו לפי הרבצת התורה שלו, אלא כמה פנימיות יש בזה. ובזה רב יהודה היה אחרת, ראשונים מסרו נפשם על קדושת ה', היה להם יותר פנימיות.

ר' בנימין הצדיק – יין ישן

אם אנחנו מבקשים דוגמא למושלמות, זה מהרי"ל דיסקין השרף מבריסק, עמוד היראה והגאונות. במקום שבו מסתיימות ההשגות שלנו – מתחיל מהרי"ל דיסקין, איפה שאנחנו לא מבינים, שם הוא מתחיל.

היה לו אבא גדול – רבי בנימין מוולקוביסק, והעיד מהרי"ל על עצמו, אני כלפי אבא, חומץ בן יין. במה אביו היה טוב ממנו, שאלו אותו תלמידיו? והוא ענה להם: כשהייתי בחור צעיר, אבא היה הרב של העיר וולקוביסק, ראש הישיבה. והוא היה יושב בחדר הפנימי ולומד, ומי שהיתה לו שאלה בהלכה לרבי בנימין, היה בא, ובחדר החיצון הוא היה מוצא את בנו – המהרי"ל דיסקין יושב ולומד, והיה מגיש לו את השאלה, והמהרי"ל דיסקין בבקיאותו מיד תופס את השור בקרניו, מגבש תשובה, ואז נכנס יחד אתו אל אביו אל החדר הפנימי, האבא היה שומע את השאלה ועונה תשובה, ומהרי"ל דיסקין היה שם לב האם הוא באמת כיון לאמת או לא. ואם לא, היה דן עם אביו מדוע הוא פסק כך, והיה אביו מבאר לו. הרי הוא היה מבוגר ממנו בדור.

יום אחד הוא מספר, עיירה ליד וולקוביסק עלתה באש, הבתים היו מעץ, והגגות היו מקש, והיו מתלקחות שריפות, וגם בית הכנסת נשרף, על ספרי הקודש שבו, וספרי התורה, ה' ירחם. כיבו את האש, והתחילו לראות מה שרד ומה לא, ומצאו יריעות חרוכות של ספרי תורה, עם שמות קודש וחלקי פסוקים. לקחו את היריעות הללו והלכו לשאול את הרב של וולקוביסק מה עושים איתם? יש שולחן ערוך בדבר ספר תורה שבלה, שמים אותו בכלי חרס, וקוברים אותו בבית הקברות.

הם נכנסים, ומהרי"ל דיסקין עוצר אותם, מה שאלתכם? הם מראים לו את היריעות, ושאלו: מה עושים איתם? ומיד הוא חישב בדעתו, את כל הסימנים בשולחן ערוך יורה דעה מה צריך לעשות, ואז נכנס איתם לשמוע מה יאמר אביו. הוא לא אמר כלום, אביו רבי בנימין ראה את היריעות, והתעלף!

בזה אני חומץ לגבי יין, הפטיר המהרי"ל דיסקין, למה אני לא התעלפתי? למה התחלתי לחשוב מה ההלכה, יריעות של ספר תורה שנשרף כו' איך אפשר לא להתעלף? ההבדל ביני לבין אבי, זה הלב. אני לא יודע אם בידיעות הוא היה פחות מאביו, אבל כשהוא ראה את ה'לב' של אביו, הוא הבין שכלפי אביו הוא חומץ בן יין.

התהלים של בנו של המאור ושמש

היה יהודי חשוב – הבן של המאור ושמש מקראקא, היהודי הטוב מניישטאט, שהתמקד באמירת תהילים, הוא כאילו לא יודע ללמוד, והוא אמר תהילים כל היום. ויום אחד הוא נסע לרבי חיים מצאנז שהיה בן דורו, אמר לו רבי חיים: טוב שהגעת, יש כעת סעודה של סיום מסכת. רבי חיים סיים, ועושה סעודה. היהודי הטוב שאל – מה אתה מסיים? מסיים מסכת! כמה דפים יש שם? הוא עונה לו 49 דפים. ושואל אותו: איך אדם יכול ללמוד כל כך הרבה? איזה ראש יש לך? אני בסה"כ אומר תהילים, זה מה שאני יודע…

רבי חיים הבין במה מדובר פה, ואמר: הרב של ניישטאט, בוא נעשה עסק, אני מוכן למכור לך את הזכויות של כל לימוד התורה שלי, ותמכור לי אתה את זכויות אמירת התהילים שלך.

ענה לו: תשאיר את זה כמו שזה! הוא לא היה מוכן להחליף את התהילים שלו בגאונות של רבי חיים מצאנז, הוא התמקד בלב…

דוד מתעורר בשירה יותר מבלימוד

מישהו הביא ראיה נפלאה לכל מה שאמרנו כאן, ואני חושב שזו ראיה שאין עליה תשובה:

הגמרא (ברכות ג:) אומרת שמצאנו שני פסוקים הסותרים לכאורה, פסוק אחד דוד אומר על עצמו "קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה" אני ער לפנות ערב, ומתחיל כבר את עבודת ה' שלי. ופסוק שני אומר "קדמו עיניי אשמורות", אני קם בחצי הלילה, "חצות לילה אקום להודות". אז מתי היה קם, בחצות, או קידמתי בנשף?

משיבה הגמרא: דוד השתדל ללמוד כל הלילה. מתחילת הלילה עד אמצע הלילה, הוא היה מתנמנם ועוסק בתורה, אבל בחצות לילה היה מתגבר כארי, לומר שירות ותשבחות. אמר אותו יהודי, למה אצלנו זה הפוך? אנחנו ערים בלימוד, ומתנמנמים בשירות ותשבחות? אנחנו רואים שדוד אמר, בלימוד אפשר להתנמנם, אבל בשירות ותשבחות תהיה ער, כי רחמנא ליבא בעי!

זה מה שקרח רצה

וזה מה שקרח ניסה להנהיג. הוא רצה שהדגש יהיה על עבודת ה', עבודת הלווים, השירה שלהם, היראה שלהם, זה כספו וזהבו של קרח, מידת אהבה והיראה של קרח.

הוא רצה שזה ייקח את המקום של משה ואהרון גם יחד, כי משה זה הגבלות התורה, ואהרון מכופף את עצמו למידת משה, ואני רוצה שיהיה לב בלי הגבלה, לא כמו אהרון הכהן ששבחו 'שלא שינה'.

טעות קרח – הלב חשוב – בכפוף לגדרי ההלכה!

הטעות של קרח הייתה, שעד כמה שהקב"ה רוצה את השירות והתשבחות, ועד כמה שהוא רוצה את הלב והרגש, הוא רוצה יותר שהכל יהיה כפוף לגדרי התורה.

המצות של האדמו"ר

הרב'ה מקלויזנבורג סיפר, שהסבא שלו – רבי חיים מצאנז, היה אופה מצות בערב פסח אחרי חצות, והיו כולם מתאספים ושרים את ההלל, והרב'ה היה לש את הבצק לצורך מצות המצווה, עם כל הכוונות הגדולות, אין לי מושג מה הוא כיוון… הוא היה לש, ופתאום היה שוקע במחשבות, ומטפס בעולמות העליונים.

באותו זמן, כל החסידים הוציאו שעונים מהכיסים, והתחילו לבדוק כמה זמן עובר, וברגע שראו שעובר יותר מדי זמן, היו מוציאים את הבצק מתחת ידיו, והיו שורפים אותו. ואמר הרב'ה מקלויזנבורג, לא מסתבר שאם היו מחכים עוד דקה זה היה מחמיץ, והרי אין לנו מושג בכוונות שהוא השקיע בזה, אבל החסידים צדקו. אנחנו לא מחפשים כוונות, אנחנו מחפשים בראש ובראשונה לצאת ידי חובת המצווה. מי מדבר על כך, שזה לא יהיה חמץ.

הרב'ה המהדר בכוונות מצה שמחמיצה…

סיפר לי תלמיד של רבי יושע בער: (הבן של הרב מבריסק) והוא שמע ממנו סיפור שהיה שם, שדוד שלו רבי משה סלובייצ'יק אמר לו יום אחד, הגיע רב'ה לבריסק, והרב'ה אופה מצות מצווה בערב פסח אחרי חצות, בא נלך לראות. רבי משה סלובייצ'יק לקח את האחיין שלו רבי יושע בער למרתף שאופה שם מצות, ומצאו את הרב'ה לבוש בקיטל וכולם שרים את ההלל, סיימו מזמור אחד, והרב'ה נותן קנייטש בבצק. סיימו עוד מזמור, והרב'ה נותן עוד קנייטש. ורבי משה עומד ורועד, זה כבר למעלה מרבע שעה והבצק לא מתחיל אפילו, ואז הוא רץ אל הרב'ה ואמר: עס געץ חמץ? (הרי זה נהיה חמץ) וענה לו הרבה: מיר טאָן וואָס מיר קענען, וויטעאר ה' העלפן. (אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים, הלאה שה' יעזור…) איזה דיבורים אלו???

תגיד את ההלל כמה שאתה רוצה, מה שאתה צריך זה להשגיח שהעיסה לא תהיה חמץ. הקב"ה רוצה את כל הכוונות שבאמת הם צמודות להלכה.

 הרב מבריסק אופה מצות

[א.ה. ידוע היה הגאון ר' יצחק זאב הלוי סולוביצ'יק בחומרות הרבות ובהידורי ההלכה הרבים והנפלאים שנהג באפיית המצות ובשמירתן.

שנה אחת עמד חסיד אחד בעת שהרב מבריסק אפה את מצוותיו, והתבונן ברב ובבני משפחתו העוסקים במלאכה בכל נפשם ומאודם. הדבר קצת הפריע לו, שהרב כ"כ מדקדק עד שכמעט שורף את המצות, בו בזמן שהוא אחז כרב'ה שלו שהעיקר הכוונה…

לאחר שסיימו את אפיית המצות ניגש אותו חסיד אל הרב וביקש לשוחח איתו. נענה הרב ברצון.

אמר החסיד, הרב'ה שלי דרך אחרת לו באפיית המצות. הוא הלך לאפות מצות במיטב ההידורים. ובאותה מאפיה ובאותו זמן שאפה את מצותיו, אפה גם יהודי פשוט את מצותיו הוא.

הביט היהודי הפשוט באדמו"ר, ראה את ההידורים המחמירים, ובהיותו איש פשוט נשא את עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם, אין בכוחי להדר כל כך באפיית המצות, כיון שאינני יודע את ההלכות על בוריין, כי איש פשוט אני, אולם בקשה אחת אבקש, שאזכה שיהיו לי מצות מהודרות כמו המצות של הרבי!"…

שמע הרבי את הדברים היוצאים מעומק הלב, ניגש אל אותו יהודי פשוט וביקש ממנו אם יסכים להחליף עמו במצות. מצות כאלה, אמר הרבי, שמעורבת בהן תפילה מעומק ליבו של יהודי, הן המהודרות ביותר. [ובקיצור רמז החסיד לגרי"ז – למה הרב כ"כ מעמיק בדקדוקי הלכה, הרי העיקר זה הלב, ובזה ראה הרב'ה שלי את התכלית!] נו, מה הרב אומר על הסיפור הזה?

השיבו הרב מבריסק – אני אומר שנמצא שתפילתו של אותו יהודי אכן נענתה מיד!…]

להעצים את הרגש על פני ההלכה

השם משמואל אומר: מה שקרח רצה, זה להעצים את הרגש על פני ההלכה, שברגע שהרגש מושלם, אז הקב"ה יקבל את זה גם אם זה לא לפי ההלכה, אז אם אני מביא טלית תכלת בשביל מה אני צריך ציציות? זה לא שהוא טען שהקב"ה לא אמר, אחרת הוא היה כופר בתורה, אבל אם תביא לקב"ה טלית שכולה תכלת, הוא יקבל את זה, כי יש כאן יותר רגש.

והקב"ה אומר: זה לא מה שאני רוצה, אלא את הכפיפות להלכה. (מי שרוצה יעיין באור החיים הקדוש פרשת בחוקתי שיש כאלו שעברו על איסורי תורה בגלל שרצו להדר).

יעקב מוותר על גילוייו

יעקב אבינו היה בהר המוריה, שקעה עליו חמה שלא בעונתה, והוא זכה למחזה הסולם, השמים נפתחו ואיזה הבטחות הוא קיבל, "הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך כי לא אעזבך עד אשר עם עשיתי את אשר דיברתי לך" "ויקץ יעקב משנתו וירא ויאמר אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים". ולכאורה מה הוא מבוהל, הוא צריך לשמוח? אלא אומר רש"י: שאילו ידעתי, לא הייתי ישן. שואל הבית הלוי, הרי אם לא היית ישן, לא היית זוכה לכל ההבטחות שקיבלת? ומשיב: ראשית כל היא ההלכה, ואם אסור לישון כאן, אז גם אני אפסיד את הנבואה, אפסיד, ולא ניתן בשביל נבואה לעבור על איסור, אפילו מדרבנן.

טעות נדב ואביהוא

רבי צדוק הכהן מלובלין אומר, שזה היה למעשה החטא של נדב ואביהו. מדוע? כי עשו את המשכן ועובדים את עבודת ה', והם רצו לעשות זאת בלי שאלות בהלכה, "אש זרה אשר לא ציווה", לא מתו נדב ואביהו אלא על שהורו הלכה בפני רבם. והם נענשו באש שירדה מהשמים, כי התבערה שלהם הייתה של אש, ואש זה דבר נפלא אם יש לה גדרים וגבולות, אבל אם אין גדרים היא שורפת, היא לא חיונית. וגם המאתיים חמישים מקריבי הקטורת נשרפו באש, שנדע, שהאש של העבודה, צריכה את ההגבלה של ההלכה.

השטרות שיצאו מהמחזור

התפילה היא עבודה שבלב, ויש משל של החפץ חיים בעניין:

מעשה ביהודי שנולד לו בן, והוא החליט שהוא מתחיל לדאוג לבן שלו כבר מגיל קטן ל'סידור מלא'… כל עסק שהוא עושה בחיים, הוא מפריש עשירית לחתונת בנו. יש לו קופסה של פח והוא שם בה שטרות, והוא דאג שהשטרות יהיו מגוהצים, איך שהם יוצאים מהבנק, ישר לקופסה. זה הלך ותפח ותפח, שנה אחרי שנה, וברוך ה' יש לו כבר שתי קופסאות גדושות ומלאות בשטרות. הוא אירס את בנו בשעה טובה, וספר את השטרות ורואה שיש לו כסף בשביל לקנות שתי דירות, אחד למגורים, ואחת למשכורת מהשכירות שיקבל… כעת, מה שצריך לעשות, זה להמיר את זה בצ'ק בנקאי. לוקח את הקופסאות לבנק, ולידו בתור רואה איזה קבצן שמגיע עם שק, ומוציא ממנו שטרות דהויים ומלוכלכים… חשב לעצמו – אשריי שאני לא כמוהו, אצלי הכל מגוהץ ונראה טוב, והנה הוא רואה, שהבנקאי מחליף לו את הכל בלא שום בעיות.

הוא פותח את הקופסאות שלו, ומתחיל לתת לבנקאי. אומר לו הבנקאי: מצטער, לא מחליפים את זה. למה? מה אתה לא יודע? לפני חצי שנה, המלכות החליפה את השטרות, השטר של המאתיים הוא כבר לא אדום… ברגע שהחליפו את השטרות, נתנו שלושה חודשים להחליפם, ולאחר מכן הם יצאו מהמחזור.

תגיד, אתה נורמלי? תראה איך הם מגוהצים ויפים, לקבצן החליפו למרות שהשטרות שלו דהויים…!

אין מה לעשות, עונה לו הבנקאי, שלו דהויים אבל עוברים לסוחר, שלך לא.

אומר החפץ חיים: יש כאלו שמביאים תפילה דהויה, ויש כאלו שרוצים להביא תפילה מגוהצת, והם מכינים את עצמם שעה אחרי שעה, ובסוף הם מביאים תפילה – ממש יהלומים, ובאים לשמים והשערים סגורים, כי עבר זמן תפילה… אבל אני מביא תפילה יפה כל כך?

אבל זה לא לפי ההלכה! ברגע שעבר זמן תפילה, השמים נעולים.

המפגש המאוחר עם המלך

[א.ה. כמו"כ מביאים משל נוסף מהח"ח למלך שקבע לנתיניו זמן שיבוא לעיר ורוצה לפגשם, בשעה 9 בבוקר. היו שרצו כל עוד רוחם בם, והגיעו מרושלים, בגדיהם מלוכלכים, ואף גופם אינו נקי. המלך קיבלם בשמחה, הגם שאינה מושלמת. והיו כאלה שאמרו לא כך מקבילים פני המלך! הם הלכו למרחץ, כבסו וגהצו בגדיהם, הסתפרו למשעי, והגיעו בשעה 12 כדי לחזות במנקים מפנים את האשפה מהמתחם… כך נראה אדם שעושה הכנות רבות לתפילה – תפילה ומקוה והתקדשות ושיעור תורה או חסידות – אך מתחיל את התפילה בשעה עשר בבוקר…]

בספר נתיב מצוותיך (של הרב'ה הראשון מקומרנא שביל ג) הוא מדבר על ההקפדה בהלכה, ולכאורה הוא מדבר על מעשים שהיו בזמנו, שהיו יהודים שתוקעים בשופר בלילה, ואוכלים מצה ביום… ולמה? כי יש מלכויות זכרונות ושופרות, ולקרוא את הזוהר הקדוש, ותיקונים, וכל ההכנות, אבל ברגע שיש שלושה כוכבים, השערים ננעלים… אתה יכול להכין את עצמך לאכילת מצה, אבל ברגע שהשחר עלה, זה כבר לא מתקבל.

*

חכמות נשים – לדבר בשפה של היצר הרע

[הרב נבנצל עם תוספות]

"חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו"

חכמתה של אשה ״ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן״ (במד׳ טז, א).

את דתן ואבירם, ניניו של ראובן, כולנו מכירים היטב,- שניהם, כקרח, נוטלים חלק גם בהמשך הפרשה.

אך און בן פלת, המוזכר כאן בין ראשי עדת קרח – נעלם מכאן ואילך, כאילו בלעה אותו האדמה. ומכיוון שבשלב זה עדיין לא נבלע איש באדמה (…), לכן חיפשו חז״ל: לאן נעלם און? – והשיבו, שאשתו של און, מנעה אותו בחכמתה מהמשך ההשתתפות במחלוקת: ״חכמות נשים בנתה ביתה״ – זו אשתו של און בן פלת, ״ואולת בידה תהרסנו״ – זו אשתו של קרח (משלי יד, א; סנה׳ קט־קי). באיוולת שבה, הציתה אשת קרח את אש המחלוקת, כשלעגה לבעלה על שקיים את ציווי משה, וגזז את כל שערו בעת מינוי הלויים (במד׳ ח, ז. וזו סיבה נוטפת לשמו ־ קרח על-שם הקרחת שרטנה עליה) ־ בכך, נתפתה קרח למרוד במשה.

ואילו אשת און אמרה לו: מה לך ולצרה זו? אם משה יצדק – תהיה תלמידו, ואם קרח יצדק ־ גם תהיה תלמידו; בכל מקרה לא תהיה לראש, אז מה לך להתערב?

און ראה שדבריה הגיוניים, ורק שאל: אבל הבטחתי לקרח את תמיכתי, ויבואו לקרוא לי?

־ שלחה אותו האשה החכמה לישון, ישבה בפתח הבית, וסירקה את שער ראשה. כשבאו לקרוא לאון ל׳כינוס הפעילים' ראו את אשתו כך – ומיד שבו לאחוריהם. לראות שער אשה נשואה?! גם לעדת קרח, היה זה דבר שלא יעלה על הדעת.

ועד שהתעורר און ־ נבלעו כולם באדמה, וכך ניצל בעצת אשתו. (וראה [במדהי־ג יטז, לב] שבראותה שבעלה מתבייש לבקש מחילה ממשה, דאגה אף לכך שמשה ימחל לו).

אכן, מוסר גדול לימדה אשת און: כשיש מחלוקת בין רבנים, או, להבדיל, בין מפלגות – לא כדאי להתערב; אתה, בכל מקרה, לא תרוויח מאומה.

הגר"ח שמואלביץ – מי האשה החכמה באמת

מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, נשא פעם דברים בשמחת שבע ברכות שחלה בשבוע של פרשת קרח. לרבי חיים היתה הכרת הטוב לבעלי השמחה, ולכן בקש מכמה בחורים מהישיבה שיתלוו אליו למקום כדי להרבות את השמחה.

אחד התלמידים הללו מסר לי את הלקח הנפלא שלמד רבי חיים שם בשמחה לאור הפרשה:

מורי ורבותי, פתח רבי חיים את דבריו, בפרשת קרח אנו פוגשים שתי נשים שהיה להן תפקיד חשוב בארועים. האשה האחת לא יודעת להתפלפל ולהתוכח. היא אפילו נהגה בחסר צניעות. בהגיון פשוט היינו חושבים כי היא אינה חכמה כל כך – ועליה נאמר: "חכמות נשים בנתה ביתה". האשה השניה לעמתה, משכילה, יודעת ספר ונחשבת לאשת חבר, אשר ידעה את כל דיני מתנות כהנה בעל פה – ועליה נאמר "ואולת בידיה תהרסנו".

חז"ל מביאים במסכת סנהדרין [קט, ב], כי אשתו של קרח היתה זו שהסיתה אותו לטען את כל דבריו על תורתו של משה רבנו.

אשת קרח – היא ידעה מספיק הלכות כדי לומר לו מה להגיד וכיצד לצחק ולגחך על מתנות הכהנה. דוקא אשתו של קרח, החכמה והמשכילה, לא זו בלבד שלא הצילה את בעלה מלהבלע באדמה, אלא אף דחפה אותו לשם לדראון עולם.

המשיך רבי חיים ואמר: "הטענה הפשוטה שלאשת און בן פלת צריכה לשמש עבורנו כתמרור אזהרה תמידי.

יש איזשהו יצר לכל אדם להתערב או לכל הפחות להביע דעה בכל מריבה שהוא שומע עליה. היצר מביא אותך לעשות את זה? זה לא נוגע אליך, ואתה לא תרויח שום דבר – ואולי תפסיד. אמנם אכן, בשעה שהרוחות סוערות והמחלקת מתלהטת, זו 'חכמה גדולה' לומר לאדם "אל תתערב". כל אחד בטוח שהוא זה שיכריע את הכף, שהכל תלוי ועומד עליו… אבל האמת היא, כמובן, שהקטנים המתערבים במחלוקות של אנשים גדולים זה הכי גרוע. צריך לדעת ולזכר את זה: מעולם לא צמחה תועלת למישהו מהתערבות במחלקת.

קושיה על אשת און

אלא שמחשבה זו, היפה לכל מחלוקת בחיינו, אינה נראית מתאימה במקרה זה. כי במחלוקת זו שבין אדון הנביאים לקרח ־ חובה לתמוך במשה! לא מדובר בויכוח על מועמד זה או אחר לאיזו משרה ציבורית, אלא באמונה באחד מי״ג עיקרי היהדות, שנבואת משה היא אמת.

אשת און היתה איפוא צריכה לומר לבעלה, שחובתו לתמוך במשה.

ויותר משתמוה עליה קשה מדוע שיבחוה חז״ל, על דאגתה הפרטית לחיי בעלה, תוך התחמקות מחובה כללית ויסודית של כל יהודי?

[יש רק מקרה אחד, בו אסור שהשכל יקבע לבדו, וצריך לתת ל'רצון' ול'לב' את הבכורה, והוא כאשר מציעים לאדם שידוך: גם אם הנערה היא ממשפחה מיוחסת, עדינת־נפש, יראת-שמים, בעלת חסד ומידות טובות למכביר – אם המראה החיצוני שלה גורם לו דחיה, אל ישאנה. הרי מטעם זה אסרו לקדש אשה, עד שיראנה (קיד׳ מא.). כאן, אסור שהשכל יעדיף את מידותיה הטובות ויזלזל בצד החיצוני (״שקר החן והבל היופי״). כי אם יתחתן מתוך מחשבה שהדבר ״יסתדר עם הזמן״ – יחסר לו ב״ואהבת לרעך כמוך׳ עם אשתו. אבל כל עוד המראה החיצוני אינו דוחה_; אם רק ׳אין משיכה׳ מיוחדת ־ אין מניעה לנישואין. המשיכה תבוא בס״ד לאחר הנישואין (אשה אינה בהמה, חלילה, הנקנית במשיכה…). וכך גם, אם קיימת תחושה דומה אצל הבחורה. מספרים על אחד ה״גדולים״ שבנותיו לא היו נאות, והבחורים לא קפצו לשאתן. תמה אותו גדול־תורה: וכי אשה היא אתרוג, שצריך בו דין של ״הדר״ (שיהיה מהודר)?…

אמנם לענ״ד יש לסנגר על הבחורים ולומר, שבכוונתם לקיים את הדין הקיים בכל מצווה: ״זה א-לי ואנווהו״ – התצאה לפניו במצוות_; ע^ה לפניו סוכה נאה… ספר-תורה נאה״ (שבת קלג:). וכידוע, גם קידושי־אשה הם מצווה… אבל בשאר נושאים – צריך שהשכל יקבע, ולא הרצון]

שיחת אבות ואמהות צריכה תלמוד

כדי לבאר את הענין, נקדים ענין תמוה נוסף המופיע בפרשת ויצא.

הקדוש-ברוך-הוא בכבודו, מתגלה ליעקב אבינו בהיותו בבית לבן, ״ויאמר ה׳ אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך, ואהיה עמך״ (ברא׳ לא, ג).

מכמה וכמה טעמים, חייב היה יעקב לחזור ארצה: ראשית, חובה לגור בארץ: ״לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי־כוכבים, ולא ידור בחוץ־לארץ, אפילו בעיר שרובה ישראל״ (כתר קי:).

מה עוד שכעת, הוא גר בחוץ לארץ עם לבן עובד-התרפים, ובארץ יגור עם יצחק, עובד ה׳, שהוא גם רבו.

שנית, יקיים ״הרחק משכן רע״ כלבן, וידבק בשכנים טובים כיצחק אבינו ורבקה אמנו (אבות א, ז).

שלישית: מצוות כיבוד הורים, יוכל יעקב לקיים רק בארץ.

ועתה, מלבד כל אלה, ניתן לו ציווי מיוחד לעלות לארץ ישראל, בו נכללת גם הבטחה: ״ואהיה עמך״ – אל לך לחשוש מעשיו.

במלים אחרות: החובה ההלכתית וההיגיון כאחד, קוראים ליעקב לחזור ארצה.

אך הנה מכנס יעקב את נשותיו, ובמקום כל מה שמנינו לעיל, אומר דברים שונים לגמרי:

״ראה אנכי את פני אביכן, כי איננו אלי כתמול שלשום…״ – לבן לא מתייחס אלי כל־כך יפה; הוא מחמיץ־פנים כאילו התעשרתי משלו, בעוד ש״…ואלקי אבי היה עמדי״ ־ ברכתי באה מאת ה׳ (ברא׳ לא, ה).

 זה מה שיש לך לומר?! מדוע אינך מגלה שה׳ בכבודו אמר לך לחזור ארצה?

ואם לבן היה מחייך ומשתחווה לרגליך בכל בוקר – לא היית חוזר?!

והוא ממשיך: ״ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן. ואביכן התל בי והחלף את משכרתי עשרת מונים, ולא נתנו אלקים להרע עמדי״.

רק לבסוף הוא מגלה, שמלאך אלקים אמר לו ״קום צא מן הארץ הזאת, ושוב אל ארץ מולדתך״ (שם, ו־ז, יג). לשם מה ההקדמות הללו? די היה לומר את דברי המלאך, ורחל ולאה היו ודאי עונות: כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע!

סוף- סוף, נוכל להגשים את שאיפתנו לעלות לארץ הקודש!

ואולם למרבה ההפתעה, מצטרפות גם רחל ולאה לסגנון דברי יעקב: ״ותאמרנה לו, העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו״?, וכי אם נישאר בבית אבינו, נירש נחלה או סכום כסף רציני? (שם, יד, ורש״י). וכיוון שלא נירש, אז באמת כדאי לעלות ארצה.

ושוב לא מובן: וכי אם היה לבן מבטיח להן כסף – היו נשארות?! אפילו בלעם הרשע אומר, ״אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ה׳״ (במד׳ כב, יח) – והאמהות הקדושות, ודאי שלא ימרו את פי ה׳ בעבור כסף. והן מוסיפות ומסבירות, מדוע כדאי לעלות ארצה: ״הלוא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו, ויאכל גם אכול את כספנו״. –

ואם היה לבן אב למופת, וגם צדיק יסוד עולם? הרי שמעו מיעקב שה׳ ציוה לעלות לארץ ישראל!

ועוד: ״כי כל העשר אשר הציל אלקים מאבינו לנו הוא ולבנינו, ועתה…״ המסקנה מכל ה״לימוד״ הזה: ״…כל אשר אמר אלקים אליך עשה״ (ברא׳ שם, טו־טז).

קשה לדבר כך על האבות והאמהות, וודאי טמונים סודות אלקיים בכל מלה ומלה, אולם לפחות לרמתנו, בא דו־שיח תמוה זה ללמד את הרעיון שלפעמים, כדי לציית לדבר־ה׳, צריך אדם לשכנע עצמו שגם ׳לשיטת׳ היצר־הרע כדאי הדבר. לא אפסיד הון־תועפות כשאעזוב את ארם ־ אומר יעקב; בסך הכל ״אפסיד״ את סבר-הפנים הרעות של לבן, את הניצול המחפיר שלו, את הפרות הסכמי-העבודה שלו – באמת שאין לי מה להפסיד אם אעשה את דבר־ה׳.

ובדרך זו עונות האמהות: גם אנו לא נפסיד מכך כסף וזהב, וכדאי לשמוע בקול ה׳,־ לא רק מפני שהשכל מחייב, ולא רק מפני שהתורה מחייבת, אלא מפני שגם היצר־הרע יסכים, שכדאי לשמוע בקול ה׳…

אמנם, לא תמיד אדם רואה כך את פני הדברים. לעתים נדמה, שמבחינת העולם־הזה כדאי לעבור על דבר־ה׳, ואז באמת קשה יותר להתגבר על היצר־הרע. אבל עד כמה שניתן צריך להסביר לעצמו, שגם מצד שיקולי

עולם־הזה, לא משתלם לעבור על דבר-ה׳. כך למדונו, האבות והאמהות.

בכבישי-החיים היה חכם

– והתשובה הזאת היא גם לענין אשת און בן פלת:

אכן אין ספק, שעל־פי התורה חייבים לתמוך במשה, רבם של ישראל וראש לנביאים, וגם השכל מחייב לתמוך בו, לאחר המופתים הגדולים שעשה לישראל. אלא שהבעיה היא שעדת קרח, לא פעלה מתוך מה שמוכיח השכל, אלא ממניעים של יצר־הרע.

וכמו שקורה לנו פעמים רבות: במקום שהשכל, הכרת החובה, תגבר על המשיכה הרצונית – הנה 'מה שאני רוצה לעשות׳, מכתיב לי את 'מה שאני צריך לעשות׳; כי אני אוהב לשכנע את עצמי, שרצוני הוא גם רצון שמים.

וזהו: ״חכמות נשים בנתה ביתה״ – שכיוון שידעה אותה אשה, שעדת קרח פועלת מכוח יצר־הרע ולא מכוח השכל, לא נסתה להוכיח לבעלה שמשה צודק ־ כי גם הוא יודע בשכל, שמשה צודק.

חז״ל שיבחוה, על שידעה בחכמתה לומר את המועיל ביותר באותה שעה; את הטענה היחידה, שיכולה היתה להניב פירות, במצב הנתון של בעלה: אתה רוצה משרה? רוצה כבוד? – דע לך, שגם את אלה לא תשיג. אם קרח יהיה ראש ־ אתה תישאר אפס, ואם משה יהיה ראש – גם כן תישאר אפס.

אף לשיטתך, לרצונך שאינו מוכן כעת לשמוע מה שהשכל אומר –

דע לך, שבמקום ל׳צחצח את הנעליים׳ של משה, ׳תצחצח׳ לכל היותר את ׳נעליו׳ של קרח.

זו היתה חכמתה. לענות ליצר ב׳שפה׳ שלו: גם לפי מאוויי היצר־הרע ־ לא תרוויח מאומה. כי לומר שאסור להתקומם נגד משה, זו אמת לאמיתה – אך אין בזה תשובה למי שיצרו בוער בו.

לאדם כזה צריך לומר: אתה רוצה תאוות העולם־הזה? – בסדר; אבל לא זוהי הדרך.

זו חכמה, שאדם צריך לדעת להשתמש בה: לשכנע עצמו, שגם ״לשיטת היצר-הרע״ – כדאי לנהוג בדרך התורה.

דרך השכנוע לילדינו

[כך עלינו לדעת שדרך השכנוע שלנו את ילדינו היא – זה טוב לך! לא ככאלה שמכריחים בחובה גמורה ואונסים לקיים מצוות 'כי כך חייבים'.

כדוגמת האב שראה עם בנו אדם הנכנס לרכב בשבת לסוע לים, והבן שאל לאן הם נוסעים? והשיבו האב לים. מדוע איננו נוסעים ג"כ שאל הבן? 'אסור לנו, אנחנו דתיים'! כמה קלקול גלום בתשובה מעין זו. הילד קלט שבעולם ישנם שני סוגי בנ"א, יש שנהנים ויש שסובלים. אנחנו בצד הסובל. כשיגדל, יעדיף לעבור לצד שאינו סובל…

הדרך הנכונה במקרים כגון אלה הוא לומר לילד חמודי, האנשים האלה מסכנים, אף אחד לא לימד אותם מה זה שבת, כמה קדושה יש בה, מהו עונג שבת כמו שיש לנו, שירי שבת, סעודות שבת כו', מה יש לו במקום זאת? ים… גם לנו יש ים, ביום ששי, ובכלל כל השבוע, לשרוף על זה שבת??? אבל את השבת שאנו חווים – הוא לעולם לא יחווה!!! כך שבאמת מה שיש לנו אין לו ומה שיש לו – יש גם לנו…]

האשליה

בנושא זה מהלכת טעות נפוצה, כאילו היצר־הרע רוצה לתת לנו הנאות עולם־הזה, כדי שנפסיד את העולם-הבא.

חציו השני של המשפט – שהוא רוצה שנפסיד עולם־הבא – נכון בהחלט. אבל שהוא רוצה לתת למישהו הנאות עולם־הזה – זהו שקר מוחלט. אין כל רווח מהיצר.

אמנם, אם אינו מצליח להפסיד לאדם את העולם־הבא – הוא מוכן ״להקריב״ ולפתות את האדם בפירור עולם־הזה, כדי לאבדו מעולם האמת.

אבל מלכתחילה ־ היצר־הרע כשמו כן הוא: רע! עד שאמרו: ״קשה יצר־הרע, שאפילו יוצרו קראו ׳רע׳, שנאמר: כי יצר לב האדם רע״ (ברא׳ ח, כא; קיד׳ ל:).

אלא שהיצר מפתה לחשוב, שימי יודע׳ איזו הנאה תהיה לאדם! וכיוון ששיטתו היא תרמית ואחיזת־עיניים, רומזת התורה שלא תפסיד שום תבלין, שום טעם מיוחד מהעולם־הזה, אם תציית לה.

הלא זה בדיוק, היה אופי המאבק הראשון בעולם עם היצר:

הפתוי מעץ הדעת

כתוב בספה"ק שהחטא הראשון בהסטוריה, הוא אב טיפוס להבנת דרכי היצה"ר והחטאתו את האדם.

הנחש אמר לחוה שכדאי לאכול מעץ הדעת, [בראשית פרק ג ו] וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל.

היא האמינה ואכלה – והתוצאה ידועה: לא רק שלא נהיינו כאלקים, אלא שגם את גן עדן שהיה בידינו הפסדנו!

לולא פיתוי הנחש, היינו יושבים בגן־עדן ונהנים מזיו השכינה, ללא ״בזעת אפיך תאכל לחם״ (ברא׳ ג, יט), ללא מחלות, ללא מוות, וללא אינתיפאדה… (המרד הערבי של שנות התש״מ) – שם, בגן-עדן, היה לנו עולם־הזה ב״שפע״, מלא־־חופניים.

האם לפחות היצר קיים את הבטחתו?

וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל: (ז) וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת:

לא מיניה ולא מקצתיה. לא מוזכר שהיה הפרי נחמד וטעים ומיוחד וכו'. הבטחות סרק. מה שנשאר רק כאב בטן וגירוש מגן עדן.

אלא שזוהי שאיפתו של היצר, מאז ומעולם: הוא רוצה שלא יהיה לנו מאומה! גם לא עולם-הזה. הגדרתו היא: ״צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו״ – אמרו חז״ל, שה״רשע״ כאן הוא יצר-הרע. אלא שלשמחתנו: ״אלקים לא יעזבנו בידו״, והוא שומר עלינו מפניו (תהל׳ א, לב-ג; קיד׳ ל:). אבל דע לך שמשוש־חייו האמיתי של היצר – הוא להמית אותנו, פשוטו כמשמעו; לקחת מאתנו גם את העולם־הזה.

מדוע רוצה יצר״ הרע להמיתנו

וחשבתי בטעם הדבר: מדוע באמת רוצה היצר להמית את האדם? – כי הוא רע!!

נתבונן בחוץ ונראה את הגיהנם

חשוב מאוד להכיר בכך. לדעת שזהו דמיון בלבד, שאם נעשה כדברי היצר נשיג עולם־הזה׳, זוהי פשוט טעות נוראה. ואת זאת, הצליחה אשתו של און בן פלת להבהיר לו בחכמה. לצערנו, כל מי שמביט נכוחה במציאות, נדהם לגלות כמה עולם-הזה, כפשוטו, גוזל היצר מבני־האדם.

תאונות דרכים

כמה עולם־הבא הוא גוזל מאתנו ־ זאת נראה רק אחרי מאה ועשרים; אבל כמה עולם-הזה הוא גוזל מן האנושות – אפשר לראות כבר היום, על כל צעד ושעל: תאונות הדרכים: חלקן אולי בלתי נמנעות, אבל חלקן היה נמנע במעט זהירות ותשומת־לב. ה״תוספות״ אומרים, שאדם צריך להיזהר שלא יזיק לאחרים, יותר משלא יוזק (ב״ק כז: תוד״ה: אמאי) – אבל גם מי שלא למד את ה״תוספות״, שלפחות יזהר שהוא לא יוזק!

אנשים פשוט מאבדים עצמם לדעת, ובמקרים רבים גם את בני משפחתם, ל״ע.

כשאדם נוהג בפזיזות, יש לו דין ״רודף״, דין מאבד עצמו לדעת ־ מדובר בעברות החמורות ביותר! – אבל היצר משכנע אותו, שהוא חייג לעבור את הצומת לפני כולם. מה יש מעבר לצומת? אוצרות המלך שלמה?

ממש מחריד שאנשים מבוגרים, ואפילו בני־תורה, מתפתים לשטות זו של נסיעה מהירה.

הלא איננו מדברים בסיפור מאגדות חז״ל, שמישהו מת פעם מיצר־הרע של נהיגה פזיזה? שומעים ורואים זאת ממש בכל יום! כותרות העיתונים זועקות: כך וכך נספו, ל״ע – ורק מעטים לוקחים את הדברים ללב. מדוע? – אין הסבר אחר מלבד: היצר־הרע.

הסמים:

ברוך ה׳, בזה הציבור שלנו אינו לוקה. אבל ידוע שפושעי ישראל ״מלאים מצוות כרימון״, ולכן התאוו גם למצוה זו של ״קח לך סמים״… כל אחד יודע שהדבר מזיק, ובכל זאת מתחילים מנסים, מסתבכים, והאדם אינו חש שהיצר מדרדר אותו באיטיות: הוא נסחף, מועד, כל גופו רועד – ובשלב מסויים כבר אין לו שליטה. פעם היה צריך להאמין, שכל המתפתה אחר יצרו נופל לגיהנום (עירי יט.) – היום רואים זאת בעין גשמית.

אי הרצון להתחתן ולהביא ילדים

נושא הילודה: היצר גורם, בעיקר במשפחות חילוניות, להולדת ילדים מעטים.

מהוולדות שלא באו לעולם – שלל בכך את כל העולם-הזה!

וממי שהיו אמורים להיות הוריהם, שלל הרבה נחת בעולם־הזה.

כל בר־דעת יודע, איזה עונג יש מילדים ומנכדים. במקום עצת־ה׳ הטובה: ״פרו ורבו ומלאו את הארץ״ (ברא׳ א, כח), במקום: ״הנה נחלת ה׳ בנים, שכר פרי הבטן״ (תהל׳ קכז, ג) ־ לידת ילדים אינה רק מצוות־עשה, אלא שכר להורים! – במקום כל זאת, היצר מצליח לגזול מהם שכר גדול זה שבעולמנו.

ומה שקורה לעינינו היום (בשנת תשמ׳׳ט): היצר דוחק בחלק מעם ישראל, למסור לערבים חלקים מארץ ישראל. איני מדבר בסגולתה של הארץ, באיסור ״לא תחנם״ (דבר׳ ז, ב) וכדומה ־ נניח, שהם אינם מבעים בערכה הרוחני הנשגב של ארצנו ־ אבל מהצד הגשמי של הארץ; לשיטת אלה -הטוענים תמיד, שהחיים הם הערך העליון ביותר ־ זוהי הרי שטות נוראה! מי שמע שעם שרודפים להשמידו, יקום ויתן לאויביו חלקים ממולדתו, בסיסים, עמדות וכוח? יש בעולם סכסוכים רבים על חבלי-ארץ, ^ו5א שמענו מעולם שצד אחד יודה לפתע שיריבו צודק? רק אצלנו ״גילו״ פתאום שהצדק עם האוייב… זהו שיגעון שאין כדוגמתו בשום עם ולשון! בעת מלחמה לתת מתנות לאוייבי י רואים בבירור, כיצד יצר-הרע דוחף כל העת לאבד את האדם, וראשית כל מן העולם־הזה.

תאוות העישון:

אדם משלם כסף, כדי להזיק לבריאותו… אם היו משלמים לו כסף, כדי שיזיק לבריאותו ־ אפשר היה לדון אם הכסף עדיף או הבריאות! אבל כאן להפך! הוא משלם כדי להזיק לעצמו,

ואחר־כך סובל ומשלם במיטב כספו לרופא, כדי שאולי יציל משהו מבריאותו. לצערנו, גם יהודים דתיים – שחלילה, לא יחממו בשבת מרק בצורה אסורה, ויקפידו תמיד על ״מהדרין״ – לוקים בשיגעון זה (גם הנגע הקודם מצוי אצל מעט מן הדתיים; אבל במכת העישון לוקים דתיים רבים).

אפילו רופאים, שיודעים להרצות על הנזקים הנוראים שבעישון ־ גם הם מתפתים לזה. האם היצר נותן למעשן עולם־הזה! הוא גוזל ממנו עולם־הזה!

מי שלא נפל במלכודת העישון, לא מסוגל אפילו ׳לעמוד במחיצתו׳ של המעשן… מה תבלין יש בה?! תמהים חז״ל.

היו שטענו שמותר לעשן, כי ״שומר פתאים ה׳״ (תהל׳ קטז, 0 – אבל הרי עדים אנו, שה׳ אינו רוצה לשמור פתאים אלו! בתי החולים ובתי הקברות, מלאים פתאים כאלה שה׳ לא שמר עליהם (עפ״י נתוני משרד הבריאות בתשנ״ט, 1

מתים בישראל בכל יממה 24 ״קורבנות עישון״! לרוב, לאחר סבל ומוגבלות שארכו שנים ־ העורך).

זה כוחו של יצר־הרע: לשכנע אדם להאמין בשקר מוחלט.

לכן נשתבחה אשתו של און בן פלת. היא השכילה להבהיר לבעלה, שהיצר לא יתן לו דבר בעולם־הזה, מלבד מה שיאבד אותו מן העולם-הבא.

האושר הנפשי שבשמירת השבת

התורה מעידה: ״ויצוונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה.,. לטוב לנו כל הימים, לחייתנו כהיום הזה״ (דבר׳ ו, כד). המצוות נתנו לתועלת העולם-הזה! כך במצוות שבין אדם למקום: השבת – כמה טובה היא לנפש. לא די שהגוף נח יום בשבוע, אלא שיש לאדם מנוחת הנפש; יום לפריקת הדאגה החומרית. הגוף מענג את השבת בשינה ובאכילה, והנפש טובלת יום שלם בתורה, בתפילה ובעבודת ה'.

הלא אחת ה׳מחלות׳ של דורנו, היא המתח הבלתי פוסק: בערב תאמר מי יתן עיתון-בוקר, ובבוקר תאמר מי יתן עיתון־ערב – חלילה, לא להפסיד מהדורת ׳חדשות׳!

אבל בשבת, אין ׳חדש׳ תחת השמש – והאדם רגוע. כל רופא מתחיל בתורת־הנפש, היה ממליץ על יום פורקן שבועי מן המתח הרב.

וזו ודאי תביעה עלינו: מדוע איננו מסבירים לציבור החילוני, את המתנה הטובה, הגשמית, שבשבת כהלכתה? לא את הסגולה הרוחנית של השבת, אלא את טעמי השבת הנראים לעין, שגם חילוני יודה בחשיבותם.

וכן נושא טהרת המשפחה:

חיי משפחה טהורים, הם אמצעי להשגת שלום- בית ן לשמירת הקשר בין איש לאשתו, לפתרון בעיות קשות שהעולם כולו נבוך בהן – וציבור חילוני גדול חי עמנו, ואינו יודע על כך דבר!

שמירת הלשון – חברה שנעים לחיות בה

ועל אחת כמה וכמה, שהמצוות שבין אדם לחברו הן לתועלת העולם־־הזה: רק פותחים עיתון – והעיניים חושכות למראה הלשון־הרע, הלבנת־הפנים, אונאת־הדברים ועוד, שהפכו לבושתנו חלק מתקן החיים.

אנשים מתפרנסים מלשון־הרע; עיתונאי שלא יביא כתבה ״שמנה״ – יפטרו אותו.

כמה צער ויגון אנו חוסכים מעצמנו בנושאים אלה, שהם ממש הפקר ברחוב. נכון שחז״ל אמרו, שאדם נכשל בכל יום באבק לשון-הרע (אך לא בלשה״ר עצמו ־ ב״ב קסד:) –

אבל ברוך ה׳, אנו לפחות משתדלים שלא להלבין פני חבר, לא לדבר לשון-הרע; אם פגענו במישהו ־ משתדלים לבקש סליחה. מגיע חודש אלול, רוח טובה של פיוס נשאת באוויר: אנשים מתפייסים, יריבים מחייכים זה-לזה; מי שמתבייש, מהסס – מגיע בערב יום־כיפור; היום ודאי יסלחו לו, יבינו אותו.

אחרי הכל, גם מי שפגעו בו מבקש היום מחילה. – מי לא יירא ממלך אדיר ונורא!

אבל מה קורה בעולם ההפקר שמחוץ לתורה, זה החוסה בצל ״חוק לשון- הרע״? ־ כדי שיתנצלו על שהכפישו את שמך והרסו את מעמדך, עליך לשכור עורכי-דין במיטב כספך, להקדיש חלק ממהלך חייך, ואם התמזל מזלך, והשופט היה אדם המאמין שבחיינו יש ערכים נוספים, מחוץ לערך הנורא של חופש העיתונות ־ הרי שלאחר שנים של התרוצצות בבתי־משפט, תופיע התנצלות קצרה ויבשה בעמוד כלשהו בעיתון.

איזה רווח עצום יש לכל אדם דתי! ממש: ״לטוב לנו כל הימים, לחייתנו – כהיום הזה״׳ כמה מטענים רגשיים שליליים מונעת מאתנו התורה בעולם- הזה, מלבד חלקנו הצפון לעולם הנצח.

כמובן, שאסור לחשוב רק על הטובה בעולם-הזה. כי לאחר ״לח ייתנו כהיום הזה״, נאמר: ״וצדקה תהיה לנו, כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת״ (דבר׳ ו, כה); ודאי ש״תהיה לנו״ בעתיד, קבלת שכר על כל המצוות. אלא שבשכר העולם־הבא צריך להאמין, בעוד שאנו מדברים, על השכר שניתן כבר היום לראות במו־עינינו, בעולם־הזה.

שיש עוה"ב אני מאמין

חסיד אחד אמר: שיש עולם־הבא – הוא מאמין! כך אמרו חז״ל; שיש גיהנום – הוא רואה יום-יום… ; וקשה לו: היכן העולם־הזה?…

מלבד מה שתיארנו לעיל על החיים ללא תורה, יש צדק מסויים בדבריו מבחינה נוספת: כשיוצאים היום (בקייץ) לרחוב ורואים את לבושן של הבריות – באמת רואים את הגיהנום. אשרינו שאנו נמצאים בישיבה, בה אפשר לראות את העולס-הזה בטהרתו.

זוהי עבודתו של היהודי: ראשית, להאמין בעולם-הבא. במציאות, שרק בה ניתן להשיג טעמן האמיתי של מצוות. גם רס״ג והרמבי׳ם שבארו טעמים למצוות, לא התכוונו לומר שירדו לתכלית סיבת המצווה; כי בשר־ודם – לא ישיג לעולם את מחשבת ה׳.

ועם האמונה בעולם־הבא, יש לטעום את ״טעם״ המצוות כבר בעולם־הזה. ״טעמו וראו כי טוב ה׳!״ אומר דוד המלך (תהל׳ לד, ט). וכי מתי נטעם? רק בעולם־הבא? – ודאי שהתכוון לעולם־הזה.

יש לחזק את התחושה, שהמצוות הן ״לטוב לנו כל הימים״, לטובה גשמית, ועם זאת – לחיות באמונה שלמה של ״וצדקה תהיה לנו״, לעתיד לבוא.

*

כשהגדולים נחלקים – אל תתערב!

[מאוצרותיהם, לא מוגה]

מחלקת קרח ועדתו״

״פרשה זו יפה נדרשת״

פרשת קרח היא אחת הפרשות המפורסמות בתורה. רבו הפתשים והדרושים על כל 'פסוק וענין בפרשה הזאת. אין כמי שלא שמע' כמה וכמה שיחות ודרשות על מחלקת קרח ועדתו ואכן, לקחים רבים יכולים אנו 'ללמד 'מהפסוקים

רבנו הנצי״ב מוואלוזיץ זצ״ל בספרו ׳העמק דבר׳ כותב, כי בכל מחלקת שבעולם מצויות ^ה בשרשה הטעיות שהיו' במחלקת קרח ועדתו. 'לכן נעככיק בפרשה הזאת ככז^י'לדעת' לפון את ררכמו, להזהר ממכשולות וטעיות עך עולם.

רשיע הקדוש כבר כתב: ״פרשה זו יפה נדרשת״. בעל ה׳פרי מגדים׳, בספרו ׳תבת גמא׳ על התורה, כותבי יעל דבדי' רש״י בדרך צחות, כי כל ההלכות שבתורה יפה כחן רק בעתו – הלכות חג בחג, הלכות שבת בשבת וכן הלאה. אי אפשר לדבר בחדש שבט יעל הרלקת .רות סככה,' ולא בחיש ניסן על בנית סכה וקנית אתרוג. אד פרשה זו של' קרח, יפה ' לדרש' בה תמיד. תמיד קימים "?נ^נני מחלקתי בעולם שעלולים לפסי, ואין לך שעה ובמקום שנקיים ממחלקת'..

אמרה זו המליץ גם מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלוולץ זצ״ל, אשר נ-הוג להסתובב על פתחי נדיבים בעולם כדי לאסף כסף לתמיכה במוסדות התורה שהקים. בבואו לקהלות בחוץלארץ, נשא מדברותיו פעמים רבות במרכזי היהדות המקומיים, ולא נמנע מלהויכיחם על 'נושא המחלקת שהיה נפוץ 'אז עקב 'חסר הסכמה רב בבין פמסי הלהלה לצבור.

גם בספר ׳חוט המשלש׳ על מסכת אבות, שחבת כמה מחכמי הדורות הקודמים,' מופיעה מליצה כעין זו: הרי כל אחד שפויתח במחלקת וטוענים בפניו כי  ם(רוקיקותו ההיא  של קרח, שאינה' לשם שמים וסופה להבטל, משיב

ואומר כי מחלקתו ' כזיא' כן לשם שמים – ופמיד יפתח הדרש פלפולי נאה כדי ^כוצנזייק את ממעשיו. ףעל כן ״פרשה זו יפה נדרשת״״.

אין זו סתם אמרה מחדדת "ל !.רד המליצה. קרח נחשב לדמות שמיצגת מחלקת, וקלקול זה נפוץ' לדאבוננו גם 'היום.'

ב^ר האחרון זכינו לאורו של ((רן ראש הישיבה הגראי״ל ^^ייגננמן זצ״ל, אשר סלידתו מכל דברי שיש בו ריח ' של' (חלקת היתה' ?מן המפרסמו'ת. כל ימיו כוכ!יף את דגלהשלום, ותמיד ברח מפלוגיים ומחלוקות' נקדה זו בלטה מאד בהליכותיו, גם קדם שנעשה רב רבנן וזרחה שמשו בכל העולם. במקום בוי היתה מחלקת – הוא פשוט לא היה.

זכותי, כי לפני לקרוב לעשרים ששנה, הגיע הרב שטינמן למסע חזוק והתעוררות באחת השכונות המתחדשות בארץ'. בסיום הבקור המ^מם, פניתי אליו בשליחות ((י מרבני המקום ובקשתי את עצתו: ״ישנם עדין עשרה ילדים בשכונה'שאינם מסדרים עם ׳חיידח לשנה הקרובה״.

שמע הרב שטינמן, ושאל: ״כפפה תלמודי תורה קימים בשכונה?״

״קימים כאן כבר שני תלמודי תורה״, השבתי, והרב שטיינמן לא הבין: ״נו, אז מה הבעיה, כל תלמוד תורה יקח חמשה מהם״.'

״ראש הישיבה, זאת בדיוק הבעיה״, גמגמתי באי נוחות. ״כל תלמוד תורה עומד בעקשנותו לא לקבל בשום אופן״'"

פניו של הרב שטיינמן הרצינו באחת, והוא אמר לי בכאב: ״כזו שכונה קטנה, שבקשי מיסדה; יש בה בסה"כ שני תלמודי תורה – וככבבר יש בה מחלקת! זהו כחו של היצר הרע! הוא דואג שבכל פינה תהיה מחלקת!."

מראהו ה׳^ס^ער של גדול הדור .נחרט בזכרוני לעד. הכאב שלו היה מוחשי □נפנש, והרגשתי את הזעקה שלו בוערת בעצמותיו.

כעבור תקופה מאותו מעשה, אנה השם לידי פנינה נפלאה, הסבר מאיר עינים לכד שהתופעה הזו כה מצויה בזמנינו. אחד מיבני היכלא קדישא של מרן רבי רחיים מוואלוזין זצ״ל – היה הגאון רבי ששמואל מדאלינוב זצ״ל,' שכהן כאב״ד העיר ובסוף ימיו עלה לארץ ישראל בספחי ׳מנחת שמואל׳, הוא כתב את הדברים הנוקבים הבאים: "י

״ורע אחי יקירי, כי עקר עמל האדם בעולם הזה הוא על דברים שבע אדם לחברו, שזה דבר שהיצר מיוצא מקיום, כיי חיותו תלוי בזה. ומחמת זה מראה׳ לו טעמים וראיותישאף על פי זיין תורה הדין עמו, ומביא לידי מחלקת וקנאה ושנאה ולשון הרע וגאה וכבוד ודברי ששקדים…

״ובפרט !בצוק העת בדורות הללו שחייו תלויים מנגד, מה שלא היה בדורות הראשונים.' לכד לא היה זה לעקר אצלם, רק לשארי עברות, כידוע' ומזמן בית שני שנתמעטה השפע, התחילה שנאת חנם להתנוצץ, ובעבור זה נחרב הבית בעוונותינו ורבים כידוע, ומכל שכן בזמן הזה. 'והגם שגם על זה יש ללמד זכות, כפי שידעתי וראיתי יתכן לבבם, וחלילה לדבר על עם השם, אמנם אתה תתרחק מכל כיוצא בזה, שלא תהי יגיעתך לריק חס ושלום, כי הם מהדברים שאינם מתכפרים ביום הכפורים ולאי תשובה כידוע״.

היצר הרע מנצל את הגלות הנוראה כדי לסכסד ולהפריד בבין ב.ני ישראל הקדושים והטהורים. הקשי והסתר הפנים גורמים לכד ששנאת החנם תתרבה ומחלוקות ופלוגים יצוצו בכל פנה.

המצב של בבין אדם לחברו, אומר רבי שמואל, הוא לחם חקו של היצר, בזה תלויה חיותו, ועלינו להתחזק ולהתגבר, לא לתת לו סיוע בשום אפן.

תורתנו הקדושה תורת חיים היא, וכל האמור בה הרי הן הוראות עבורנו, כיצד עלינולחיות ומהיעלינו לעשות כדי להשמר מכל המכשולים הנערמים בדרכי חיינו.

בכלל זאת, מצויה גם פרשתו שיל קרח. חובה אפוא עלינו לעשות אזנניו כאפרכסת על ממנת לשמע וללמד את האמור בדברי הראשונים והאחרונים בענין המחלקת בכלל, ובענין מחלקתו של קרח בפרט; מפיהם ומפי כתבם נלמד עד כמה חמור ענין המחלקת, וכיצד עלינו לישר דרכינו ולעשות כל מאמץ ככדי לא להכשל חלילה בנושא נורא זה.

הכרה שיצא ווילנא שהמשיח הגיע

כשמתבוננים בספור מחלקתו של קרח, עולה תמיהה עצומה. האנשים האלו ראו את' כל 'הנסים והנפלאות שהיו במצרים. ^ם ראו ״ם כל כלל ישראל, א2ת ממה 7שלא'ראה יחזקאל 'בן בוזי. ״אתם ראיתם כי ((ן השמים זיבבררני עמכם״. בפרשת ואתחנן כותו'ה מאריכה ״ל גלוי השכינה הנורא שריה במ״מד הר סיני '־'״רק וכ'ש'מך לך פן רנששכיח את הדבר-ים אשר'ראו עעיך…' יום אשר עמדת לפני השם אליקיך בחרב״. ראו רהכל, ראו ככבוד 'שמים באפן הכי גלוי שיכול להיות. איך אפשר קיכו^ין את הכפירה הנוראה שקרח ועדתי" נפלו אליה??

הפרשיה צריכה חדוד נוסף. כו^און הצדיק רבי מששה שמעון והכוהן ויינטרוי!

זצ״ל, ' משגיח ישיבת ׳כוי^ל התורה׳, אנ ם(ך פעם רה^ה !פלאה :' קרח, (ריס חז״ל, היה מטועני הארון. חלק משה רבנו את (שא הלויים, בני (ררי כזעשננ פ(שו בארבע עגלות,'בני גרשון בשתי עגלות, ובני קהת ־ עליהם נמנה קרח – לא קבלו עגלות. ״כי עבדת הקדש עליהם,' בכתף ישאו״ (במדבר ז,  ט(.' מהי עבודת הקדש? או פ(ר "'״י ־ ״((שיא דבר קדיה, הארוז ומשלחן״.

קרח היה מנרשאי הדבר הגבוה ביויתר שהיה ^ככ^ל ישראל במדבר – הארון. וידועים דברי כוג כ(^א (^טה לה,  א( ^כ)^רון היה ״נושא לאת נושאיו״. כל לאחד ואחד מנושאי הארון ראה והרגיש בחוש את הנס הגדול.

המשמעות של הארון נושא את נושאיו כלנה עצומה. בכדי להמחיש אותה, ספר המשגיח רבי משה ' שמעון דינטרויב ((עששה שריה ״ם רבנו' איר העולם, והגאון מוילנא זצ״ל:

ביום בהיר בעיר וילנא, יצא לפתע הקול בשוקים וברחובות: ״יהודים! המשיח הגיע! בבן דויד בא לעיר!״, 'וסכל'אצו רצו בבהילות לחזות במלך המשיח. הגיעו כו^מוג!ים ה:שוק, ואכן – לא רהיה שום הסבר למחזה'שראו, לבד מכך שהמשיח הגיע.

שני סוסים רתומים לעגלה פלסו את ז^רכם בינות לדוכנים ולאנשים, ועל ((קום מושבו של העגלון נצפה לא אחר גגדיל ככדור רהנ^ץ,' מוילנא! אם כה^און בכבודו ובעצמ'ו'מוביל את העגלה, הרהת כלם, מיהו רהנו^״ שיושב'בפנים? ודאי זהו המלך המשיח —

הקריאות התגברו עוד ועוד, והגאון, שהיה כדרכו שקוע בתורתו גם תוך כדי מלאכת הנהגת הסוסים, התנער' ^א2רות מהריהוך'יו.' כששמע את הצעקות, לא הבין ״ל ממה המהומה.

ממה התב״? העגלון, איש בור ופשוט, לא ידע מיהו הנוסע שהוא זוכה לקחת בעגלתו. הוא היה "ל:אארוך שעות רבות של נסיעה, וחש עיפות; פנה 'הוא אפויא לנוסעו ויבקש ממנו להתחלף לזמן קצר, כדי ן=וא יוכל לחטף תנו ?(ה על ספסל הנוסע. הגאון לא ראה שום סבה שלא לעשות מסד עם יהודי, ונענה ^יוב.

כמובן, ^כ^^ר התעורר העגלון משנתו סוף סוף וקלט את המבוכה הרבה במה שעשה,'פרץ בבכי לפני הגאון ובקש שימחל לו. הגאיין מחל לו בלב שלם, באומרו: ״^הת י(::^ר מזדמן ללי 'לקיים ((צנ^ת ^כגילות חסדים?? ^^כותת^ קימתי!״

עד כאן הספור, היה מטעים רבי משה ע\^מעון בקולו. אבל אתם חושבים שבני העיר ?טעו? הם צדקו,! החשבון שלהם היה נכון במאת האחוזים' – אם הגאון הוא המוביל, ודאי שמאחור יושב המשיח.״ רק במקרה התברר שזה היה העגלון, אבל בעקרון, החשבון צודק.

נתבונן אפוא: אם הארון, כלי הקדש שבתוכו״ מנחים לוחות הברית, היה נושא את נושאיו – תארו לכםימי הם נושאיו! אלו היו אנשים קדושים שהכינו את עצמם בכל ההכנות' האפשריות. ההתעלות עליה' עבדו ועמלו נושאי הארון', הכפלה ושלשה על ידי מלאכת הקדש עצמה.

מכל זה רק נבין באיזו דרגה עצומה היה קרח, ונשוב ונשאל ביתר שאת: מה קרה כאן?

הראשונים ששואלים את השאלה הזו, כמובן הם חז״ל הקדושים. ״קרח שפקח היה, מה ראה לשטות זו״. והתשובה שלהם מרעישה יעוד יותיר: ״נתקנא בנשיאותו של אליצפוי בבן עז-יאל״.

אין ללמד את הדברים כפשוטם. נקח את דברי חז״ל אלו, ונעמיק בהם כדרד שאנו מעמיקים בכל סגיא עמומיה.

ראשית, ״קרח שפקח היה״. מה ענין פקחות לכאן?

דרך אגב, שמעתי פעם מעשה נחמד על דרד ההלצה: מספרים שיהודי אחד, יזכם בעיני עצמו, לבד פעם ספר ישלם בכדי לישב אתי דעתו של קרח. הרי בבל זאת, טען, קרח היה אדם גדול, וצריד להבין'את הדעהי שלו."

סים אותו יהודי את מלאכת הכתיבה, ובא לבקש הסכמה מהרבי הגאון הקדוש בעל הידברי חיים׳ מצאנז זצ״ל. ראה הרבי את הספרי, ולא נתן לו הסכמה;' אבל כשאותו 'יהודי יצא מלפניו באכזבה אמר הרבי: ״ברוך השם' עכשו איני מבין את הענין״.

הסתקרנו בני הבית, עברו על הספר גם הם, והוא כמובן היה מלא בהבלים מכריכה לכריכה. נגש אחד אל הרבי' ושאל אותו: ״למה הרבי הת'כון? הרי אין בספר הזה ממש?״. השיב סרבי בחיוך: ״'אף פעם לא הבנתי מדוע חז״ל משתמשים בנוגע לקרח בלשון זו ׳מה ראה לשטות זו׳. הרי הוא רצה כבוד, וכבוד זה לא שטות. ירק עכשו, אחרי ההסיביר שבספר, אני מבין למה ז:ו היתה שטות…״

בענין זה, צריד לדעת מה שהגאון רבי חיים קמיל זצ״ל מביא בספחי ׳אמרי חיים׳׳ כי מרן הגרי״ז מבריסק זצ״ל לא הסכים לשמע שום צד זכות על קרח, ואמר בנחרצות כשדברו בענין זהי: ״קרח איז גיווען א כופר בתורת מששה״.

״חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח״

לענינינו, הפסוק במשלי (יד, ט ז( אומר כד: ״חכם ירא וסר מרע, וכסיל מתעבר ובוטח'״. כתוב כאן ישהחכם לא סומד עלי עצמו' בענין שלי׳סור מרע׳׳. הוא פוחד להכנס ללוע הארי. הוא 'פוחד מטיול ברחוב שיש בו פריצות. הוא חושש.

הכסיל, לעמתו, אומר: ״יהיה בסדר, אל תדאג״. נתן לשמע ((נמנו משפט מוזר כמו:' ״אני יכול ללכת ברחוב "פרוץ בלי להסתכל לשום'כוון, יהיה בסדר״.'

השאננות ככזו, מלמד אותנו ששלמה המלך, היא שאננות של כסילים. החכם יודע שאין בטוח לאף אחד. גדולי עולם רעדו ממש מאפשתת של חטא, ״ל אף'הדרגה הגבוהה ש־להם.

הנושא ככזה שהזכמו, של שמירת העינים, רזיה פחד ואימה של ממש, אצל הגאון הצדיק רבי יחזלאל לוינשטיין זצ״ל,' משגיח ישיבת פוניבז׳. הוא חשש וחרד לצאת מהבית. בתקופה הקצרה' בבה הוא שהה באמריקה, לאחר השואה! הוא בכלל'חשש לראות משהו ((ן כו^גיץ החמרית שבחוץ, כי עצם אוירת העולם הזה עלולה להשפיע. אבל אנחנו?' אנחנו רגועים. ״כסיל מתעבר ובוטח״.

מורי ורבי, ((רן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ״ל, ראש ישיבת פוניבז׳, ספר פעם כי 'סבא שלו הגיע פעם ^^זרניי:ץ ״ם 'אבי תנועת המושר, מרן רבי ישראל סלנטר זצ״ל אודות רבנות מסימת שהציעו לו.

במהלך השיחה, הזבב^ין הא^ח לפתע כי רבי ישראל מבהל ומפחד ((אד, אינו !ראה ' (רכז כלל, תראה ממיצוי ממשי "ל סף לאחר דקה קיצרה הוא רוגביו שמשהו 'יקשה' טורד את מנוחתו ששל רבי ישראל, והחליט לחזר למחרת. בעוזבו, קרא לבני בביתו של רבי ישראל כדי שיראו האם אביהם לא חש בטוב חלילה, או (7שהו מעין זה.

למחרת, חזר הסבא !ראה כי הכל בסדר. לשאלתו, השיב רבי ישראל בחרדה:

״אתה שואל ממה קרה? לא שמת לב שאנחנו כמעט נכשלנו בלשון הרע? כמעט הת״לפתי כשהבנתי'זאת!״… י'    י

יותר מכך. נמ^^רים שרבי ישראל היה פעם אצל גביר גדול לאיזו מטרה קדושה. במהלך הבקור בחדרו הפרטי של הגביר, נקרא הגביר החוצה ^^גע. כשחזך ' הגביר, "ם לגלות אאת רבי יישש^אאל עוימד מחוץ לחרך וממתין לו. ״מדוע הרב ייצא?״ 'שאל העשיר בתמיהה, ונענה: ״הששארתם את'הכספת פתוחה״, אא^ר רבי ישראל, ״ו'בשבילי,' להיות עם' כסף לבד' זו 'ב״יה של ׳ייחוד׳. אני לאי רוצה 'להעמיד את' ״צמי בנסיון!״

מבהיל הרעיוו. זוהי ־דיגננמא של ״חכם ירא וסר מרע״. אינו סומך ובטוח בעצמו כמו הכסיל. כאשך הוא רואה נסיון' מול העינים – הוא נעשה רתך וןרו^־ד. הוא פשוט רעל שמא יכשל.

כל זה היא הקדמה נצרכת כשבאים לדבר ״ל זהירות בחטא ובפרט  פ(^רני:רבות במחלקת. כלם יודעים כמה זה נורא, כלם יודעים שזה חרבן: של כל דבר טוב, אבל מתעברים 'ובוטחים! ״אני אתערב במחלקת ' זו וזו, אני אביע זעה,'ולא יקרה לי כלום'״. אין דבר כזה! זה נסיון 'גדול' שרבים וגם'טובים נכשלו בו!

וזאת בדיוק שאלתם של חז״ל אודות קרח: ״קרח שפקח חיה, ממה ראה לשטות זו״. הוא יחיה צדיק'תביא, נכון, אבל זה עדין לא נמקס^יק כדי שלא יתע.רב'במחלקת. אבל השאלה היתה ' למעלה מכך, הרי הוא היה אדם חכם, פקח. הוא היה ״חכם שמתעבר ובוטח״. אם כן ממה ראה לשטות זו? מדוע החליט להכנס לנושא כל כד מסכן?

ואין אנחנו סתם מתעמקים בהבנת מניעיו של קרח. כד למד אותנו המשגיח ממיר, מרן הגאון הצדיק 'רבי ירודים ליוואויץ זצ״ל: בכל יסגיה ופרשת, יש ללמד את עמק העניה שטחיות ההיא אחד האויבים הגדולים שיכולים להיות למי שרוצה לדלות את פניני האור שבתורה הקדושה, ובכלל זאתי למוד שטחי ששל הפרשה שלנו.

צאו וראו, כותב רבי ירוחם בספרו, ממה רב המרחק בלמוד הפרשה ככזו בבין ממה שהעולם מרגלים ללמד, לבין איד שבאמת צריד ללמד. אנשים שטחיים יכולים להביט על קרח כעל אדם 'שפשוט יצא מדעתו, נפלו 'עליו רוח שטות וגסות ופחות או יותר זהו. זו הסתכלות שמחטיאה את הנקזה! אד אתמול עמד קרח על כהר סיני, ״פנים בפנים דבבר השם עמכם״, אתמולי הוא היה נביא ושמש כנושא ארון הברית ופתאום נהפד לגס רוח, רודף אחר כבי״ד, נשיאות וגדלה?

כטעות גמורה לחשב כן, אומר רבי ירוחם. אלא ממה כן?

כאן המקום לתשובתם של חז״ל – ״נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עזיאל״. מסביר רבי ירוחם !בר נפלא : עצם הבקשה של קרח וסיעתו ורצונם יבכהנה, התחילה ממקום לקדוש וטהור, ואם אאכן הכונה היתה נשארת לשם שמים, התה מחלקתם אהובה ונכונה לפני המקום, ממש כמו המחלקת של בבית שמאי ובית הלל. י

אפלו את עצם הבטוי ״נתקנא בנשיאותו של אליצפן בבן עזיאל״, צריך להבין כבי אי יאפשר לתרגם כפשוטו להבנה שלנו. להבדיל, ראינו אצל אהרן הכהן שהוא ראה את הנשיאים שהקריבו קרבנות, וחשק גם הוא להתקרב לקדוש ברוד הוא. כד, בראות קרח את אהרן, בקיש גם הוא כהנה כדי להיות !קרוב 'לשכינה. זה בבסיסו, עמן טוב של קנאת סופרים.

אז ממה השתבש פתאום? סוד הענין הוא, אומר רבי ירוחם, אמרתם הנוקבת של חז״ל: ״אין 'ביו גיהנם לגו עדו אלא' כחוט השערה״ (ילקוט שמעוני תתקע״ו). גם לשאיפה הכי קדושה צריד נקיות, ולקרח היה כאן פגם של ׳לא לשמה׳, שהוריד אותו לשאול תחתית. נגיעה קטנה' שבקטנה של ח:שבון על נשיאות – ואפילו שהחשבון הגדול היה להתקרב לבורא 'העולם ולעשות לו נסת רוח, הכל הרס.

״אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר״. ראו מה קרה לקרח מנגיעה קטנה של כבודי כל ה׳לשם שמים׳ שבעולם לא עזר לו. כשנכנסים לנושא של מחלקתי, שהוא כליכך עדין ודק, הרי צריכים זהירות כפולה ומכפילת. גם אם צריד לערד מחלקת, נזקקים לנקיות מפלגת.

נסים נקרה ז^ ויאמרה מחדדת על מאמר חז״ל ״קרח שפקח היה״, ששמעתי מידיד נעורי, הגאון רבי אליהו דיסקיו שליט״א, ראש ישיבת ׳אמרי משה'׳:'

המלה ׳פקח׳ מתפרשת בשני מובנים; יש פקח שהוא חכם, מלשון שעיניו פקוחות והוא צו^ה ףכמררבון, יויש פקח שפרושו אדם שרואה, בנגוד לעור רחמנא לצלן, כמו שאנו מברכים בכל בקר: ׳פוקח עורים׳.'      ״

בתרגום יונתן (טז, ט( נראה, וכד מבארים את דבריו כמה ממפרשי המקרא, שקרח השתמש בעשרו הגדול כדי ליצור 'את השפעתו על ההולכים אחריו, ובמלים פשוטות – הוא שחד אותם.

אמר רבי אליהו כד: כשאדם מקבל שחד, הרי הוא נעשה עור, כדברי הפסוק המפרשים – ״כי השחד יעור פקחים״. אם כד, אין תמיהה על כל מחנהו של 'קרח מדוע הם הלכו אתו, כי השחד עור את עיניהם. רק על קרח עצמו, שחלק א2ת הכסף, ולא היה בעיצמו משחד נתן לשאל ״קרח שיפקח היה – מה ראה לשטות זיו״… י

מדוע בקש היאמרי אמתי ללמד את גבנו ׳ארחות צדיקים׳ו

נעמיק לרבד נוסף שנתן ללמד מפרשת מחלקתו של קרח.

אחד הדברים שצריך ביותר להזהר מהם בהקשר של מחלקת, הוא הזהירות בכבודם של גדולי ככז^בבר אף נכנס תחת ההגדרה של אארז'ד מיסודות יעמנו – ״אמונת חכמים״.

בואו נתבונן. חשב על ששת ימי בראשית: כל העולם עומד לפני ההשלמה של הבריאה.מליוני 'צמחים, הרים וגבעות, חיות ובהמות ומגוון יצורים, כשבראש נצבת הבריאה החשובה ביותר – האדם. הקדוש ברוך הוא מסים לברא את עולמו המפלא, וכל הבריאה ככזו עוממות לפני הפרסום העצום של 'בכבוד שמים המטל על

האדם.

אבל לא, לא הכל מוכן. אני זוכר כיצד אבי מיורי שליט״א היה מתאר לנו זאת, כיצד כל הבריאה .נעצרת. הוא המתיק בלשונו לתאר בציוריות כיצד' ו^ה פכבבר רוצה להדליק .נרות שבת, אבל אדם הראשון אומר' ילה: ״רגע, יש עוד דברים נצרכים שעוד לא נבראו, הבריאה עוד לא השלמה״.

ממה עוד צריך להברא? המשנה במסכת אבות (ה,  ו( מביאה רשימה של עשרה דברים שנבראו בערב שבת בבין השמשות, והראשון מביניהם הוא ׳פי הארץ׳. הבריאה המיחדת שנועדה לבלע אתי קרח ועדתו, אלפי שנים מאחר יותר.

ההבנה בכך היא, כי אחד מיסודות האמונה של כלל ישראל היה תלוי כאן על הכף, והיה צריד לקבע בצורה חרה וברורה את גנותו של קרח לעד, ולעמתה את מעלתם של גדולי ישראל ומנהיגי העם לדורי דורות. האמונה בתורה, ואפילו כל התכלית של הבריאה – תלויים באמונת חכמים! מבהיל הרעיון.

בואו ונראה עד היכן מגיעה חשיבותה של אמונת חכמים. יעשנו מעשה שמובא בקדמונים (יעין שמות רבה ינא, ובשנוי כמה פרטים – כפי שמובא כאן – במדרש עתיק על י״ח ברכות שנתגלה לאחרונה), אודות גמר מלאכת המשכן וחשבון המלאכה.

סתורה הרי מפרטת באריכות את כל הממון שנוזרם למלאכת המשכן ולאן כוק:^ה כל פרוטהלפרוטה. משה רבנו 'לא רצה לתת שום פתח 'למלעיזים. אבל כשגמך 'משה רבנו את החשבון, ראה שחיסר בחשבון אלף שבע מאות שביעים וחמשה שקלים.

התחילו מיד המרננים ללחש ולומר ״אהה, הנה תפסנו אותו שהוא לקח לעצמו מנדבת המשכן״..: התחילו ווי המשכן לצ״ק מאליהם: ״ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים 'לעמודים״ (ששמות לח, כח). הווים יהיו מסיתרים בתוך עמודי המשכן עצמם ולא ראו אותם, ולכן הם נשמטו מהחשבון,'ובדרך נס הם מנעו את כטענות המלעיזים:

״ד כאן דברי הקדמונים. ממה שנוגע אלינו הוא, ׳האליהו רבה׳ (ארח חיים סא, ה) שמביא בשם ספר ׳המנהיג׳, חכם מתקופת בעלי התוספות, כי הספור הזה הוא הסבה לכד' שתקנו להגיד כל יום אחר קריאת ' שמע  א(ת ויציב, שיש בו' חמשה י:עשר מי״ן, זכר לאותו חשד' שהמרד.

לאחר האמונה בבורא יתברך וקבלת על מלכות שמים, תקנו לנו חכמינו גם לזכר כל יום את האמונה במשה רבנו, ולשנן את הידיעה ^ההכרה המחלטת בחשיבותה של 'אמונת חכמים!

חשיבותם של הזי^רים בדורנו השפל היא לאין ערד. דברנו ״ל נוראות ענין המחלקת עצמה, אבל בתוך זה צריכה ק:ב:^ך כלהט החרב ה פ(רנה^^תx הזהיחת מפגיעה בכבודם של גדולי התו^ה!

ראיתי מאמר נוקב של אחד מגדולי ישראל, בו הוא כותב כי אין זו חכמה שאדם ילמד זכות ״ל רבו, וכל ממה שרבו יעשה יהיה קדש קדשים. החכמה היא לנהג כן כלפי רב שאתה לא אוחז משיטתו, והוא מתנגד לשיטה שלך – ובכל אפן אתה יוד״

שהוא גדול ה^ר, ומהר בכבודו.

רבי יהונתן איבשיץ, בספרו ׳יערות דבש׳ (חלק ב, דרוש ח), מביא הבחנה חריפה כיצד יכול האדם לדעת האם המחלקת שלוי היא ' לשם שמים: אם ' ^^ם כי הידידות שלו 'עם נשוא המחלקת !שארה אותו דבר, רק קים ופיכח בנושא מסים, זוהי מחלקת לשם שמים, וזו מעלה ^^יפמננינף במחלקתם של' בבית שמאי ובבית רז^ל. הגמרא ' (יבמות יג, ב) מספרת, כיי 7שני 'הבתים השתדכו אלו באלו, והיו אוהבים זה אה. הכל היה בסדר, רק יש ביניהם מחלוקות בתורה, יש וכוח על ההלכה הזו וההלכה ההיא, אבל אין זה סותר את ידידות הנפש הקימת ביניהם.

קשה לאנשים קטנים כמונו להבין זאת. הרי אצלנו כל כד קשה ^ה^ריד את האדם מדעותיו. אבל גדולי ישראל, שבאמת היה אכפת להם אך ורק מכבוד שמים, היו מעל לטבע ולרגשות אנושיים פשוטים.

אמרה נאה שמעתי בענין זה, מפי ידידי הגאון רבי יעקב רוזנטל שליט״א:

סבו הגאון הצדיק רבי שרגא פייביל פראנק זצ״ל היה לומד עם הרבי הגאון הקדוש בעל היפני מנחם׳' ננגור זצ״ל בילדותו. אאבביו 'הרבי הגאון הקדוש בעל היאמרי אמתי מגור זצ״ל, שכר אותו על ממנת שילמד עם בנו למודים נוספים מלבד ממה ששלומך ב׳חידר׳, וצוה עליו ללמדו גם ספרי מוסר.

לאחר כמה ימים, ב.רר ה׳אמרי אמת׳ אצל רבי שרגא פייביל האם מקים את צוויו ולומד עם בנו גם מוסר, והשיב בחיוב: ״כן, למ'דנו יכחד מסלת ישרים״. אמר לו ה׳אמרי אמת׳: ״אני חושב כי לילדים יותר טוב ללמד ארחות צדיקים״.

״כדברי הרבי אעשה״, אמר רבי שרגא פייביל, ״אבל אם ירשה ללי לשאל: מדוע ׳ארחות צדיקים׳׳ עע^יף על פ.ני ׳מסלת ישרים׳? אם מפני ״שהוא ספר קל יותר לקריאה והבנה?״ ״לא״, השיב ה׳אמרי אמת׳. ״הסבה ההיא אחרת. מסלת ישרים היא מסלה אחת, ואני רוצה שהילד שלי ידעי כבר מגיל צעיר שיש יארחיות צדיקים – שיש כמה דרכים ־לעבד את הבורא, ולא צריכים לזלזל האחד בשני״…

הנסיעה ששל ששני גדולי הדור על מטוס אחד למטרה הפוכה

ידוע כיצד מרן ראש הישיבה הגרא״מ שד זצ״ל והרבי הגאון הקדוש בעל הידברי יואל׳ מסאטמר זצ״ל, העריכו זה את זה. הרי השקפותיהם בענין אפי ההתיחסות למדינה ישראל ההיו שונות קיכזלף\\ין, אבל כל זה לא סתר את ההערכה ההדדית כוגגדו^ה ביניהם.

אני עצמי השתתפתי בהספד שהספיד הרב שך את הרבי מסאטמר. היה זה  כ(כוזה שלא ישכח מיזכרוני, 'ואף בקרב חסידי סאטממר זכה אותו הספד לפרסום עצום: י

״הננו מספידים גברא רבא שקשה לתארו, אדם גדול בענקים זקן ושבע ימים, שבע ימים בתורה, ששבבע ימים ב י(את שמימ, שבע ימים במעשים ובפעלות. זה נדיר מאד שיתאחדו אצל אדם אחד ממעלות כה רבות״.

בהמשך אמר הרב שד: ״אא^יל גברא דמסתפינא מיניה. הוא היה היחיד שכלם פחדו מ נמנוי."אמנם לא צעדנו כמותו' בדרכו, יש לנו את הגדולים שלנו והדרך שלנו, אולם הוא לפי דרכו עצר את ההדרדרות והשפיע רבות גם עלינו״.

בדיוק כפי שנהג הרבי מסאטמר זצ״ל עצמו, בעת הסתלקותו של מרן הגאון רבי אהייץ קיוטלר זצ״ל, כשהמליץ אודותיו את דברי חז״ל: ״ויעש כן אהה – להגיד שבחו של אהרון שלא ישנה״. למרות הדעות החלוקות ביניהם.

כד נראית נקיות! תמיד ההיו בעם ישראל כמה שיטות, אבל גדולי ישראל נזהרו זה בכבודו של זה.

בזמנו התרחש מארע שהרעיש את העולם. כשהייתי ילד, התפרסמה העברה ששני גדולי ככדור מארצות הברית עומדיםי^כזגגיע: לארץ ^'עשראאל: הרבי מסאטמר ומרן כה^און רבי אהמ 'קייטלר זצ״ל. כל הארץ' רעשה לכבודם. כלם רצו לחזות בזיו פניהם של מאורי ככדור.

שניהם הגיעו לארץ באותו מטוס, ומחמת אותה סבה: הבחירות שעמדו להתקים בארץ הקדש. רבי אהרן הגיע כדי לשמע את ' כל בני סתורה ' ללכת לבחירות ולעשות קדוש השם, וכרבי הגיע 'בשביל המטרה ההפוכה בדיוק, למנע מבני סתורה להצביע כדי שלא יהיה חלול השם.

לכאורה אין מחלקת חריפה מזו – רבי אהה טען שזו מצוה של ממש, וכרבי זעק שיש בזה חשש אביזריהו של העברות החמורות. אבל זה 'לא הפריע'לשני ענקי הרוח הללו לנסע בא^ה טיסה,' לשבת בנסיעה זה לצד זה ולשוחח בידידות ואהבה, ה״רכה והוקרה.

הזכרנו את הקפדו של הרב שד "ל הרבי. מפרסם לא פחות הוא כוקז^דו של הרבי, שש ״שרה ששנה לפני מ, "ל רבי אהרן, בו הוא' שבח ופאר ד^וןקוא את עמידתו של רבי אהרן יעל עניני השקפה. זוכזי נקיות אמתית. כל אחד מציג את דרכו ו^ששנתו בעז, מבלי כוק:יק:ה ק:ששנ^! קיז^זל או אפלו להמעיט ולו במשהו מכבודו של האחר.

אספר לכם מעשה ש׳בדידי הוה עבדא׳. לא ״ל ידי סופר ולא "ל ידי שליח, אלא בעיני ^אאירךי: י ־' ־ י

מרן הרב שד הרי לחם מלחמות השם בגבורה, ויצא בלא חת כנגד אנשים שהוא ראה סכנה בדעותיהם. בקרתי אצלו בחדש ניסן תשמ״ג, בתקופה בה הוא יצא נגד רב פלוני שהביע השקפות שחרב שד התנגד'להן בתקף. הייתי אצלו בבית, וראיתי כיצד הוא יושב בבכוזיר האמצ״י, ואחד המקרבים,' יהודי נכבד, נגש אגלליו ובידו עתון.

״שראש הישיבה יראה״, אמר הלה לרב ששד בהתרגשות, ״חרב הזה שנלחמים נגדו כתב מאמר!בעוד נושא, וגם שם רואים כיצד ההשקפות ששל" מקלקלות״.

אתם יודעים ממה חרב שד הגיב? הוא פשוט לא הגיב. לא נע ולא זז מתנוחתו

הקודמת, כאלו לא ראה ולא שמע. שהביעה בצורה בולטת ' יותר מכל:' זה ' לא הנושא שלי! מדוע אני 'צריד לראות את זה?!

ההוא נסה שוב ושוב, אבל הרב שך פשוט התעלם בתקף וסרב להביט. ראיתי בעיני כיצד הוא לא מעניין לשמע שום מלה. נגד מי? נגד 'אדים שלדעתו היה בעל השקפה קלקלת וראה'צוד לצאת נגדו בחרב וחמת.

כשחרב שד ראה אותי ממתין מחוץ לחדר, הוא קפץ על המציאה כמוצא שלל רב'ואמר לאותו יאחד: ״סליחה, מישהו ממתין לי״, וכד נגמר הספור.

בלתי !תפס. מי מאתנו לא אוהב לשמע עוד קצת מלח ופלפל על ההוא שאנחנו מתקוטטים אתו? אבל אצל הרב שד המאבק חייה מנתק לגמרי מהרגשות.' לצאת ולז״ק צריד, אבל (ה שאינו שיד לנושא זה כבר נכלל בשאלה'חמורה ששל לשון הרע ורכילות.

בכלל, הרב שד היה דגמה ומופת לנקיות מחלטת גם כשצריד לחלק על מישהו. הנקיות הזו היתה 'ההוכחה לישרות ואמתות מאבקיו ומפעליו. הוא לא חת (פגי כל בראותו דביר שלפי רוחו הקדושה חיתה בו פגיעה בשמירת המסרת, בבין בעניני ד.רד הלמוד, בין בעניני הנהגת ' היחידים,ובין בעניני הנהגת הדור. הוא קים בנפשו את הפסוק (ישעיה נ,  ו(: ״את גוי נתתי למכים את לחיי למרטים פני לא הסתרתי מכלמות ורק…״, והדברים יידועעים וכמ פ(ר^כמים. י

למרות כל זאת, ראינו בעינינו כיצד נמנע, ככל שיכל, מלעשות דבר באפן שיפגע באחרים. ״עז והדרי לבושה״: מצד אחד ״עז״, 'גבורה וחזק, ומצד שני ״הדר״ נקיות וזהירות מפלגות.

נביא לכך כמה דוגמאות קצרות:

זכורני כאשר לחם הרב שד יחד עם מרן היסטייפלערי זצ״ל שלא ילכו יחד עם מפלגה חרדית מסימת, כיון שכמה פעמים הבאישה את מעשיה בהשקפה ובציות לגידולי התורה. הדברים עשוי רשם צבירי גדול ואותה מפלגה ירדה 'לגמרי מכל מעמדה. בישיבה הרגשה'אז תחושה של שביעות רצון ונחת רוחי מכד שנתקיים (-צוינו של ראשיהישיבה, הרב שך.

כששמע הרב שך על כך, בשיחה המוסרית הקרובה שמסר בישיבה, דבר דברים חוצבי "להבות אש על חמר תזאאסור של ״ישמחה לאיד״.

״הרי הפסוק אומר״, זעק ראש הישיבה, ״בנפל אויבך אל תשמח״. אם באויב כד, יממה יאמר על אוהב?! על אחים אהובים, שמדקדקים בשמירת שבת, שמטה, שולחים את ילדיהם ללמד תורה… היה ראוי 'לנשק יכל אחדי מהם! אד ממה ינעשה, שיש להם עוד אמונות ועניני השקפה שמחמתן אין לנו אפשרות ללכת עמם. אבל לשמח במפלתם? הס מלהזכיר! האם כד דרכם של בני ת ו(רה?״

ראו עליו כי הוא זועק מעמק הלב, וכי הענין מכאיב לו עמקות.

כעין זה שמעתי מהגאון רבי בנימיו רימר שליט״א, ראש ישיבת ׳קרית מלך, כי שמע מגיסוי הגאון רבי ייוסף ישראלזוו זצ״ל, 'שכאשר חלה מנהיג מסים אשר הרב שד לחם בכל יעז נגד דרכו ושיטתו, שאל רבי יוסף את הרב שד כיצד בני הישיבה אמורים להתיחס לכד – האס קיכזרר^קיל לבריאותו, אוי להמנע. השיבו הרב שך:

״הלוא כביר דוד המלך הכריע בשאלה זו – ״ואני בחלותם ילב'ושי שק״ (תהלים "לה, ג)…״

הנה לא מזמן ראיתי ממה שכתב .נכדו ששל הרב שך, הרה״ג רבי איסר זיליממו ברגמו שליט״א, כי 'בתקופה בה ישן 'אצל סבו הגדול ראש הישיבה, יום אחד בקשי ממנו סבויאת שם אמו'של אדם מסים אשרי לחם בו בכל עז נגד שישתו הקלקלת. לפליאת הנכד, השיב ^!וב שד '^בסכז^ק\יות: '״יתמו חטאים ולא חוטאים!״ י

כמה רחוקים אנו מהנקיות של גדולי עולם, ולכן עלינו לברח ממחלקת כמו שבורחים מפני כזא2ש!

במה שבח רב של אנטורפן את רבי נתן געשטטנער

עוד נקרה צריכים לדעת, ככי אין חדש תחת השמש. אותן מחלוקות שאנחנו רואים היום ברחוב, הבר היו כמותן לעולמים. תמיד היו חלוקי דעות בבין מנהיגי ככדור, אבל לקטנים יאסור להתערב!' א^ר לנו 'להכניס את ראשינו בבין הרים גבוהים.

מה אתם חושבים, שהמחלוקות התחילו סיום? אני יכול ק:כוב:יא לכם את העתונים'מאותה תקופה, ותראו ממה :בר אז יקכלי לכתב בעתון…'אני זויכי היטב כיצד בכל דיון'שחיה בין גדולי סתורה, כבר' לפני ״ששרות שנים, אג^י" מורי שליט״א הזהירנו בתקף חזור והזהר : ״לא להתערב! לא להביע דעה!״

אגב, אבא היה קונה לפעמים עתונים, כשדעת גדולי סתורה היתה שצריד לחזק את הבטאיונים שמבייעים את!ו״ת סתורה. אבל מעולם הואילה לקרא אותם! היעתון היה מגיע הביתה, ומשלד 'אחר כבוד הישר '"לבוידעמ…

לא מזמן מצאתי שם ערמה של עתונים ישנים. יש שם את העתון מיום פטירתו של מרנן הרב 'נמ^ריקסק, 'ס׳^זון 'איש׳, רבי אהרן קונטאר ו״וד – והעתונים סגורים בסכות' מהדק… 'מעולם ל־א' פתחו אותם.

בזמנו שאלתי אותו: ״אבא, למה אתה קונה עתון?״ והוא השיב ק:י : ״צויד לחזק את היהדות ' החרדית״. -'״אז למה 'אתה ' לא קורא?״ שאלתי, והבעת תמיהה עצומה עלתה על פניו: ״לקרא? גם זה? לקרא את העתונים? זה כבר לא!…״

זה היה הקו הישיר אצל אבא תמיד: אצלנו בבית לא מדברים נגד אף אחד! הרב ההוא דרש ברבים כך, והגדול ההוא כתב מכתב. הם יודעים נמה שהם ״וששים, אבל אנחנו? שותקים! לא מתעסקים ״ם גדולי תורה!

ההשקפה אאננלי היתה ברורה מאד, וידע היטב ממה לרחק וממה לקרב. אולם מכאן ועד לדבר'דברים ששנשמעים כלפי האחרים – היה הס  כ(ל.

פחדו של אבא ממחלקת היה מוחשי ומרתיע ממש. אני זוכר כיצד ^רזיוהxנף ילדים, עברנו אחרי תפלת שחרית בשבת ״ל יד בבית כנסת מסים בבני ברק והיה ששם רעשש גדול, צעקות וקולות ריב. חיינו ילדים קטנים, ואבא 'תפס אותי' ואת' אחי והחל פשוט לרוץ מהאזור. ״זה מטמא! (חלקת מטמאת'והורסת! אסור להיות במקום כזה!״

ישנו מכתב לא ידו״ של הגאון הצדיק רבי אריה לדן זצ״ל, בו הוא מספר מדוע היה ' בישיבת ראדין רק כמה 'חדששים:

״…בראדין הייתי איזה זמן קצר מאד, כי אז היה הסכסוך בנוגע להגאון רבי ירוחם' (= כונתו לתסיסה שחיתה בישיבה קסבביב כהנתו ששל המשגיח רבי ירוחם ליוואויץ, ש^ב לבסוף את הישיבה והתמנה למשגיח במיר). ואד לא היה לי 'מקום להשאר בישיבה 'מחמת ' המחלקת… ואד לא הבטתי "ל שום !ובבר, רק ללכת אפרי הצדיק יסוד עולם רבן של ישראל זצ״ל, ה׳חפץ חיים׳, ממש לא זזתי " כ(פמנף ולא הרגשתי' אז כי חסר לי איזה דבר, ובכל זאת 'עזבתי את ראדין…״

רבי אריה כזרך״^^ג למאד על הקרבה שזכה לה במחצת ה׳חפץ חיים׳, ומי שיודע ״ד כמה התענג רבי אריה במחצת ' גדולי התורה מבין את גדל הענין ש\כויה לו בכך. אד מהמת שפשתה רוח המחלקת בבין בחורי הישיבה – ((יד ברחי משם 'למיקום אחר!

ראיתי מובא בספר זכרומת מהגאון רבי רחיים קרייזוירט זצ״ל, רבה של אנטורפן, כי :אשיר הגיע פ״ם לבקור 'בעירו סגאון רבי 'נתן געשטטנער זצ״ל, ב״ל ה׳להורות נתן׳ ורב קרית ׳אגדת י־עש^אאל׳ בבני-ברק. רבי חיים קבל את פניו בכבוד רב, ובדרשה שנשא לכבודו' א2כמר את הדברים הבאים:

הגמרא במסכת ברכות (לח,  א( מספרת, כי תלמידיו של רב זירא שבחו בפניו את האמוריא ׳בר רב זביד׳ שהוא אדם גדול ובקי בהלכות ברכות. א2 כ(ך להם רב זירא:"״ק ב(י\יבוא לידכם, הביאוהו ^ייזיי״, אני רוצה להפגש אתו. ואכן, לא ה( זי כ(ן נפגשו שי האמוראים, והגמרא שם מספרת כי בר רב זביד במהלך הסערה נהג מנהג מסים כדי ׳ואפוקזי נפשית מפלגתא׳,' למרות שלא פסק כך כהלכה ברורה.

״למדים מכאן״, אמר רבי חיים בדרך צחות, ״כי ׳לאפוקי נפשית מפלגתא׳ – להשתדל שלא ^כהככניס ראשו במחללזת, גם זו היא הלכה פסוקה, ובגינה ראוי האדם לתאר אדם גדול״…

״גם האורח הרם שבא לעירנו״, המשיך רבי חיים, ״גר בעיר גדולה כמו בני ברק, עיר מלאה חכמייים וסופרים. מטבע הדברים לא ימלט שנקלעים פה ושים למערבלת של דעות מנגידות ומגונות, ובטוחים אנו שלא פעם הזדקקו גם אליוישניי הצדדים המתוכחים ובקשו' לשמע ממה בפיו.' אם' הוא הצליח יעד היום ילאפוקי נפשית מפלגתא, אין לד סימן מבהק מזה רגברא רבא הוא!״

״אני״, הפטיר רבי חיים בענותנותו, ״לא הייתי עומד בלחץ, ודאי הייתי אחר המחלוקות…״

״שש הדקות הראשונות יהיו לשם שמים; השביעית ספק״

אחת המחלוקות הנודעות שהתרחשו בעולם הישיבות היתה המחלקת סביב נושא המוסר. זו דגמה למחלקת שהרבנים שהיו מערבים בה עשו ממה שעשו אך ורק לשם שמים, אך"לענשם של הקטנים שהתערבו' – אין קצבה.

מרן ראש הישיבה הגרא״מ שד זצ״ל נהג לספר אודות המאבקים שנהלו גורמים שוניים .נגד אבי תנועת המוסר ומחוללת, ממ^רן רבי ישראל סלנטר זצ״ל, כאשר התחיל להכניס לישיבות אתי למוד המוסר. ׳ספורים .רביים, ואף מבהילים בחלקם, התרחשו באותה תקופה. אבל הספור המרעיש ביותר הוא תספור הבא, ששמעתי מידידי הגיאון רבי יצחק לוקסנבורג שליט״א, רב שכונת ׳נאות שמחיה׳ במודיעין- עלית, ששמע מהרב שיך בעצמו.

אחד מתלמידיו של רבבי ישראל, שאל בכאב את .רבו הגדול מדוע אינו משיב תשובות הוגנות לחולקים עליו", ומקפיד שלא קירזיייב למחרפיו דבר על התנגדותם העקשת לשייטת המוסר? י

השיב רבי ישראל במלותיו המדודות, מלים הטעונות למוד ומוסר השכל גדול: ״אני חושש על ה׳לשם שמים׳!״ י

התלמיד לא ותר – ״וכי ישנו צד כי הרבי מתכון שלא לשם שמים?״ ורבי ישראל השיבו : ״עשיתי חשבון כי ברקה הראשונה השניה והשלישית שאדבר ודאי תהיה כתתי לשים שמים. בדקה הרביעית החמישית והששית אני מספק. על הדקה השביעית אניי חושש כבר די ברצינות שלא תהיה כתתי לשם שמיים.'..״

תגרה ומחלקת, אומרת הגמרא בסנהדרין (ז, א), היא כמו נביעת מים שפורצת לה דרך. אם ' לא יסתמו ' אותהכשהיא קטנה, כבר לא יוכלו להשתלט עליה. צריך להזהר שלא לתת שום דריסת רגל לדבר הזה.'

יש היום אנשים שאם יגידו להם ״לא לדבר״, יכעסו ויאמרו ״אל תגיד לי דעות״… כאלו' לברח ממחלקת זו'׳רעה׳. זו לא זעה, זו שמירת הנפש כפשוטו!

שמעתי מהגאון רבי אברהם יצרחק טיוקר זצ״ל, בעל ה׳בכורי ארץ׳ על הש״ס, כי פ״ם בקש כג פ(נו מרן הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ״ל, ראש 'ישיבת נמיר, שיסע

לישיבה פלונית שנתגלעה בבה (חלקת, וישיב שם את השלום על כנו.

נדהם רבי אברהם מעצם הבקשה ושאל את רבי אליעזר יהודה: ״כיצד אכניס ראשי בבין הרים גבוהים? ובכלל, איזו השפעה יש לי שם בכלל?״. אמר לו' רבי אליעזר יהודה: ״לך ותאמר ' להם בשמי'ריק דבר אחד – כיאני מעיד נאמנה,

שכאשר היתה מחלקת בישיבת סלבידקה, סופם של כל בעלי המחלקת היה נורא ואים ' והם מתו במיתות משנות, רחמנא לצלן. לכן כדאי להם להזהר ולהשתמר מאש המחלקת!״ נורא נוראות!

אני רוצה להוסיף עוד מעשה נורא ששמעתי בענין זה:

כידוע, הגאון הקדוש רבי נתן אדלר זצ״ל, רבו המבהק של מרן הירחתם סופרי זצ״ל, היה רגיל לנהג בגנוני ?!?:שחי ופרישות מפלגים. 'היו מגדולי הדור שלא ראו זאת בעין י^ה וכושששו ((ן הענין, (חמת הכתות המשיחיות שיצמחו בזמנם כודיששים לבקרים, וחרדו 'שמא זוהי תד^עעה ' חדשה ששל משיחיות. אך כמובן היו אינשי דלא מ״לי שעל זעת ע צ(ם לקחו זאת צעד' אחד קדימה, ורדפוהו והשפילוהו יעל סמך השערה זו.

(ספר, ::י לעת זקנותו של ה׳חתם סופר׳, נכנס לחדרו אדם אחד, וה׳חתם סופר׳ כחיה ^גש מבואו'ויצא (גדרו לכבדו. כששאלוהו תלמידיו'לפשר'התרגשותו הגדולה, השיב ה׳חתם סופר׳ תשובה מבהילה:'

״לפני שנים רבות, כשהייתי עדין בבחור צעיר לימים, כאשר פגעו ורדפו את מורי ורבי זצ״ל, קנאתי פעם לכבוד רבי, ובעידנא דריתחא שאלתי אותו – כיצד יתכן שאי{ מדת הדין פוגעת ברשעים כו^^לו?' כוש\יב לי מוירי ורבי: הסר דאגה וצער מלבך, הקדוש ברוך-הוא מאריך אף, יש לו זמן לפרע!…״

״כיום״, אאבמר ה׳חתם סופר׳, ״זכיתי לראות בעיני כיצד כל אלו שפגעו בכבודו של רבי נתן פגעה בהם מדת הדין, עד האחרון שבהם. עד היום הייתי סכור כי' מדת דין פגעה בכלם ' מלבד באותו אדם ' שזה עתה נכנס לחדרי, הוא היחיד שנותר במעמדו כבתחלה באשר ועשר. הרהרתי לעצמי בלבי – מדוע הוא לא קבל את ענשו ״ל הפגיעה בכבודו של מורי' ורבי הקדוש ?! ״אולם כעת כשנכנס אצלי ספר ליי כי ירד מכל נכסיו, והנו כיום עני במרוד, שנוסע למרחקים לקבץ נדבות. שמחתי לימאות כי יש זיין ויש דין, והקדוש בברוך- הוא תובעיאת עלבונם של צדיקים כאן בעולם זרזה, במי שפוגע !בודמ לא ינקה״.

ענשו ששל זה שנסה לעורר את אש המוחלקת שוב

אני מכרח לספר ספור נורא ואים, ששמעתי מפי במקור ראשון ונאמן, הרב יונה עמנואל זצ״ל, שהיה יהודי נכבד וידא 'שמים וקובע עתים לתורה י:

כאשר גרתי ברחוב צפניה בירושלים, בשכנות אתנו היה גר יהודי יקר, איש רחב אפקים שהיה הסטוריון גדול. לאחר כבמה מחקרים הסטוריים שבצע, החליט להוציא לאור ספר שירכז את כל פרטיה של פרשת המחלקת בבין ענקי הרוח מצוקי ארץ, רב^ יעקב ענמידץ ורבנו יהיונתו' איבישיץ, זכר צדיקים לברכה.

המחלקת ההיא, כידוע:, היתה מלחמת עולם ממש, וכל קטני ההדור שהתערבו אאז במחלקת הזאת יצנ״אף בשן ויעין. רק רבי יעקב ורבי יהונתן 'עצמם שהתכונו לשם שמים לא נפגעו ממנה.

נצין בדרך אגב, כי יש ספור מדהים מאחורי ממקום קבורתם של שני גדולי עולם אליו. בבית הקברות היהודי של אלטונה' נמצאים קבריהם בסמיכות ממש, האחד ליד השני.

רבי יהונתן איבשיץ נפטר הראשון, ונקבר ליד אשתו. שתים עשרה שנה אחר כך, נפטר רבי יעקב עמדין, וצוה בצואתו, שלא יקברו איותו ליד רבי' יהונתן, אותו חשד כיי שיד ללכת השבתאים יכידוע, אלא בצד השני של בבית הקברות.

ביום פטירתו של רבי יעקב היה ממזג אויר סוער במיחד, גשם זלעפות נתך, ושבר הענן ערפל את בית הקברות כלו. לא נתן היה לראות כמעט כ:לום. אנשי החברא קדישא קברו אותו במקום אשר לפי חשבונם היה בקצה השני של בית העלמין, והלכו לביתם.

לאחר כבמה ימים, כשהתפזרו העננים ומזג האויר התבהר, התברר כבי אנשי החברא קדישא המנסים קטעו, וקברו של רביייעקב עמדיו נכרה בדיוקיסמוך לקברו של רבי יהונתן איבשיץ!

דודי הרב הצדיק רבי שמואל פישהיוף זצ״ל, כשחזר פעם מבקור בקברי אבות, הראני תמונה מבית הקברות היהודי באלטונה, כיצד הם קבורים זה סמוך לזה ממש, בהפסקת נשותיהם הצדקניות ע״ה.

הגאון רבי ייוסף למבדמו שליט״א, בעל ה׳משנת יוסף׳, מוסר בשמו של מרן הגאון רבי ייוסף צבי דושינסקי זצ״ל, גאב״ד ה׳עדה החרדית׳, שאמר, כי זהו סימן משמים ששני הגדולים הללו השלימו זה עם זה בישיבה של ממעלה.

כעת נחזר לספור שהיה אצלנו בשכונה:

אותו הסטוריון החליט לפרסם את ספרו, עם מסמכים רבים חדשים וממצאים שלא יזיעו עליהם. לכאורה היה נתן לחשב על הספר: ״נו, ממה יכייל להיות, ממה הבעיה? אסור קצת ללמד הסטוריה?״. אבל אנחנו יודעים כי מדבר כאן בשני ממלאכי מלקקים. לא כדאי להתעסק עם זה. לא שייך לדרך על גחלים לוחשות ולא להכוות"

אמנם טענותיו של רבי יעקב עמדין נבעו מלב טהור וכואב, אבל אאין ספק בגדלתו וק^ש^ של רי יהונתן איבשיץ. י

חותני זקני, הגאון הצדיק רבי צבי קופשיץ זצ״ל, היה אומר כי קבלה בידו מגדולי ירושלים,' איש כפכפי איש, כי כאשר' הביאו לפני רבנו והגאון מוילנא זצ״ל, את ספריו ישל רבי יהונתן איבשיץ, ספרי ״אורים ותומים״ ו״יערות דבש״, התבטא: ״נתן גם להפך את ששמות הספרים; לפלפולים נתן ?קרא ״יערות רבש״, כיון שהדברים שם מתוקים מרבש ונפת צופים, ולררושים נתן ק'קורא גם ״אורים ותומים״,כי נ^ ?מז^בב^יו ב׳יעריות רבש׳ שנכתבו ברוח הקדש!״

מבהיל הרעיון. היש לנו משג בקדושי עליון? אבל למרות שהכל יודעים כי מדבר בגאונים וקדושים, הוא החליט להוציא על זה ספר.

באותה תקופה, מדע על כך לאיש שיחי – רבי יונה עמנואל, שנגש לאותו יהודי ושאלו'בעדינות: ״מדוע צריך עכשו לעורר מחלוקות? הרי גמרנו עם זה, הנושא עבר במן העולם. למה לעורר אותו מחדש?״

אותו הסטריון התעקש וטעו כי העולם צריך לדעת את ההסטוריה, וכי בהחלט רשאי הוא להתפרנס מפרסום כל הפרטים שאסף בעמל ויזע במשך שנים. אמר לו רבי יונה כמעט בתחנונים: ״תהיה יחכם, תדע לך כי אתה משחק יבאש. בזוי תלמידי חכמים הוא דבר מסכן. המחלקת  שככה, והיום כלם לומדים גם את חדושי היעב״ץ של רב^ יעקב עמד? וגם את היכרתי ופלתי׳ של רבי יהונתן איבשיץ. למה לך לרזקכה:יס לאנשים לראש – כי היתה שם כטעות ^מגי מהצדדים? או להעלותי את מלחמת העולם הזו עוד פעם?״.

אבל אותו אחד לא התרגש, ונשאר עקש בדעתו להוציא את הספר.

הסוף של הספור הזה מזעזע. המחבר השקיע המון חסכונות והלואות שנטל בסכומים אדירים כדי להוציא את הספר לאור, ולאחר תקופה הגיעו יכל הספרים אליו הביתה. לפי החשבון שהוא עשה,' הוא היה אמור ילכסות את כל ההשקעה ואפילו לצאת עעם רוחים גדולים.

באותו בקר, המשיך רבי יונה לספר לי, לא הייתי בשכונה, וכשחזרתי, ראיתי כבר מרחוק את ענני העשן. באפוי לא מסבר, התחולל בביתו של אותו הסטוריון איזה קצר חשמלי, וכל סדירה שלו עלתה באש – שכלתה את אלפי הספרים שהמתינו שם להפצה.

היהודי הזה ירד מנכסיו בבת אחת, נאלץ לברח לחוץ לארץ מאימת הנושים, ועד היום לא חזר אתה זלזול בחכמי ישראל – נורא ואים!

נספר עוד כמה מעשים על החמרה הרבה של זלזול בכבוד גדולי רזתו^ה וצדיקים, כיצד הקדויש ברוך הוא תובע את עלבונם לאלתר.

ספור נורא התרחש עם הגאון רבי צבי הירש אשכנזי זצ״ל, בבעעל היחכם צביי, בעת שכהן כאב״ד העיר אמיסטררם. מנהגו היה לקבל שבת ברקוד ובשמחה של מצוה כד.רד הצדיקים. אולם יהיה שם פרנס ימבי המקוים שלא מצא הדבר חן בעיניו, והוא העז פניו כנגד הרב וזלזל ^ממ^^ג זה.

פעם אחת הגדיש את הסאה, והחל ללעג לרב, לרקד למולו ולנענע את גופו בתנועות מבזות.

כאשר הסתימה קבלת שבת, המשיך אותו פרנס לרקד ולהתנועע, לקפץ ברגליו ולספק בידיו שוב ושוב בלא יכלת להפסיק. עד שהבינו הכל כי דעתו' השתבשה עליו.

הפרנס עז הפנים נשאר בשגעונו עוד ימים רבים, עד שלאחר תקופה נפל מהעגלה שבה נ^ע ונשברה מפרקתו, השם יצילנו!…

כעין זה מספר מעשה מרעיש על מרן הגאון הקדוש רבי אלחנו וסרמו זצ״ל הי״ד. כי פעם 'נכנסו'להיכל הישיבה'בברנוביץ קבוצת פורעי'על, ורצו לחולל מהומה עקב כד שאחד מבני הישיבה ׳החציף אליהם פנים׳, לטענתם הבזויה.

תלמידי הישיבה עדיני הנפש חששו לעשות דבר, אד רבי אלחנן נגש אליהם בתקיפות והורהלהם את הדרך החוצה. ״הי״, העז פניו אחד המתפרעים בחצפה נוראה, ״חיונא, או הענט – בלי יידים!״.' הביט בו רבי אלחנן בקר רוח,יואמר לו: '״דו אן הכע^ט – אתה' בלי ידים״.

בני החבורה נסגו ממ^^^י תקיפותו של רבי אלחנן, אך לא היה זה סוף הספור :

מהר מאד פשטה בעיר השמועה כי אותו פראי שהחציף פנים כלפי ראש הישיבה לקה בשיתוק ידיים. מני אז שהוציא רבי אלחנן מפיו' את המלים ״בלי ידים״ לא היה החצוף מסגל עוד להזיז אותן!

מעשה נוסף שמעתי מאבי מיורי שליט״א, כי שמע מזקן אחד מהעירה חוסט, שכאשר שמש מרן 'הגאון' רבי יוסף יצבי' דושינסקי זצ״ל – ליימים גאב״ד ׳העדה החרדית׳ בירושלים – כראש ישיבה בחוסט, היה ברנש אחד 'שלא מצא חן בעיניו שמתאספים תלמידים ב׳עירה שלו׳, כלשונו, והיה מציק 'לישיבה רבות.

אותו ברנש היה בא מדי יום בשעת השעור לפתח הישיבה מלוה בכלב גדול, והכלב היה נובחישוב ושוב בקול צורם, והפריע .רבות למהלכו התקין שלי השע ו(. רבי ייוסף צבי הזהירויאחת'ושתים שילד למקומו, אדי הלה קלל ורטן ללא הרף, והצהיר: ״איני מתכון לעזב את המקום עד שתלמידי הישיבה ילכו"מכאן״.

כשהמשיד הפוחז בקלקולו ורבה סאת הסבל, אמר רבי יוסף צבי לתלמידיו

בכאב: ״חבל שאדם מקלקל לעצמו; הוא עוד עלול 'להיות כמו הכלב שלו״.

כעבור ימים אחדים, ירד חלה מדעתו, והחל להשמיע קולות משנים וממש לנבח כמו ' כלב. הכל ראו בכך 'את יד השם, על אשר ההין פניו מול הדרת ^אונו של ראש הישיבה.

מאידד גיסא, גם שמענו ״ד כמה נזהרו גדולי התורה בכבודם של האחרים:

שמעתי מיהודי יקר ששמע מרבו הגאון הצדיק רבי נטע פריינד זצ״ל, כי קבל ((.רבותיו כי למרותי והגאון הקדוש' רבי העשיל בגקקוראדקא זצ״ל, בעל ׳חנכת התורה׳, נחשב בדורו כאחד מגדולי התורה המפרסמים'ואף עמד לראשות ישיבה גדולה וחשובה, לא זכה ' שנדפסו חדושיו וכתביו בעולם התורה, וגם'החבור הנשגב ׳חנכת התורה׳ אין זה כתביו אלא נמעט מכתבי תלמידיו.

הסבה לכך, משום שהתבטא פעם בעידנא דריתחא משפט מסים לא מכבד אודות חבורו של .רבנו המהרש״א זצ״ל ^פ^יו, וחמהרש״א 'הקפיד יעל כך. בסוף ימיו התבטא רבי העשיל, כי' לא אאקזננ?יי:א ' (לתא משמים שחדושיו וכתביו יבואו לבית הדפוס ויאירו תבל ומלואו בגלל קפידת חמהרש״א, והצטער על ' כך כליימיו.

נצין, כ:י בקנטרס הנדפס בסוף ספר ׳חנכת התורה׳ מובא, כי ההיו לו לרבי העשיל לבורים גדולים של חדושי חלמת, חדושי אגדות, ^דושי' פוסקים וששאאלות ותשובות. אולם נשארו בכתובים, ובמשך הזמן אבדו כמעט כלם. גם המעט שנשאר בידי הגביר ' רבי שלמה מהורדנא, אשר הבטיח להוציאם לאורה, לא נתקימה מחשבתו, ובביום מן הימים נסע רבי יוקל הורביץ בספינה עם הכתבים, וטב״ה הספינה בבים ״ם כל תכליתה, ורק נפשו הייתה לו לשלל. '

הגאון רבי רחיים קרייזוירט זצ״ל, רבה של אנטורפן, ספר כי בימי חרפו של מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ״ל, תוך :די סערת ' למודו דבר בלשון שאינה ראויה, אודות מרן סופרי זצ״ל, ובאותו יום עצמו נגרמה לו עגמת נפש עצומה,

מדבר בלתי צפוי, שלא כד.וד הטבע' ממש.

מיד אמר: ״מן השמים תובעים אותי על כבודו של ה׳חתם סופר׳״, וכל ימיו תנה רבי אהרן את צ״רו וחרטתו על אותה פליטת פה שיצאה מפיו בלי מחשבה.

״אם בארזים נפלה שלהבת – ממה יעשו אזובי קיר״. אם גדולי עולם אשר מתנם עבה ודעתם רחבה כה חרדו מכבודם של גדולי התורה האחרים, מה אמר אנו – אזובי הקיר. כבמה עלינו'להזהר בכל מדיה ששל זהירות'על כבוד גדולי וחכמי התורה, ולברח מכל דבר ומכל דבור שעלול להפחית מכבודם.

פקחותו ששל קרר שעמדה לו לרועץ

הבה תלמד עוד כמה לקחים נפלאים מפרשיתו ששל קרח:

רשש״י מביא את אחת מתשובות חז״ל לשאלה ״ממה ראה לשטות זו״, וכך כתוב במדרש: ״עינו' הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה נמ^נו, ששמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר בשבילו אני נמלט… אשר יבחר השם הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו. ולא ראה יפה, לפי שבניו 'עשו תשובה, ומשה היה רואה".

עינו של קרח הטעתו. הוא טעה בחשבון וטעה במבט. רק משה רבנו ראה את האמת.

יש ווארט ידוע: מהרבי החריף, רהגאון הקדוש רבי מנח ם מנדל מקוצק זצ״ל, על אמרת חז״ל זו: ״קרח שפקח היה, ימה ראה לשטות זיו״.

השטות, אמר הרבי מקוצק, היא עצם זה שהיה פקח. מה ראה לשטות זו – להיות פקח?' לפעמים החכמה ההיא לאי להיות פקס, אלא לעמד נמו הצד 'בתמימות ולקבל מה שמורים לך. כימו כן, אם מישהו אומר' לך ימשהו, תשתק, תקבל בתמימות אתדבריו. אתה אף פעם לא תתחרט.

אבל קרח, פתאום פה היה פקח… ופקחותו ההיא זו שעמדה לו לרועץ. הוא החשיב את עצמו, ולא היה נאה לו להתיעץ עם אף אחד מחמת גאותו. כך טעה, כפר בתורת משה, הרד שאולה.

מה היתה טעותו של קרח? שהוא סמך על עצמו! היה עליו לדעת כי רק למנהיגי ההדור ישי יכלת להחליט על פי ראית העתיד, וכל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל.

זוהי ידיעה חשובה לאין שעור. לכל אדם יש תפקיד, אבל צריך לדעת שצריך לעשות את התפקיד בצורה נכונה, ובשביל זה צריך רב ומורה דרך, וכשהרב מורה מישהו – ייש לקבל הוראתו בתמימות ובאמונה. הצדיקים רואים למרחוק, ועלינו לקבל את דבריהם ללא הרהור וערעור.'"

ספור נפלא שהתרחש עם הרבי הגאון הקדוש בעל ה״אמרי אמת״ מגור זצ״ל, שמעתי מפי אחד מנקיי הדעת בירושלים, הגאון רבי יהורה רבינוביץ זצ״ל, בעל ה׳כרם חמד׳'. כי כאשר עלה הרבי ה׳אמרי' אמת׳ בהיותו צעיר לימים על כס האדמו״רות, נכנס' אליו' באותה תקופה אחד החסידים,' סוחרי עצים טרי, להתיעצות: ״מציעים לי לקנות יער פלוני כדי לסחר בעציו, ויש צדדים לכאן ולכאן. מה הרבי אומר?״. הרבי יעץ לו לקנות, וכך' עשה' החסיד, כשהוא משקיע בעסקה את כל רכושו.

והנה, מהר מאד התברר שאותו יער לא היה שוה פרוטה, כי השתכנו שם חרקים ושאר מזיקים שהתליעו עץ יאח.רי עץ ולא היה להם יעוד שום עשמיוש.

הסוחר יצא נקי מנכסיו, ונשאר בלי פרוטה. נושיו החלו לרדף אותו, והוא נאלץ לעזב את פולין. הוא הרחיק עם משפחתו עד אמריקה, ולא היה לו עוד שום קשר עם .רביו – הרבי מגור, והנאמנות שלו ברבי הלכה והתרופפה. י

ספור זה ספר לרבי יהודה רבעוביץ בנו ששל ה׳אמרי אמת׳, הרבי הגאון הקדוש בעל היבית ישראלי מגור זצ״ל, וסים: ״אתם יודעים כיצד הסתים הימעשה הזה? אומר לכם: כעבור עשרים שנה מאז שפשט' אותו סוחר את הרגל וברח לאמריקה, הוא היה מכריז בקול ואומר – הרבי מגור הציל אותי ואת כל משפחתי! העצה שלו אשר לכאורה גרמה לי רע וסבל, התבררה כמי שהצילה אותי מאימי השואה

הנראה. כל סוחרי ורשא שהצליחו ושגשגו במסחרם, התקשו לעזב את מעמדם ועסקיהםלמרות החשש הגדול מהצורר הנאצי ימח ע\מו, ונשארו 'בפולין עד שכבר היה מאחר מדי. כלם ננקספו בשואה. המשפחה היחידה מכל הסוחרים שנשארה שילמהיהיא המשפחה שלי שברחה מבעוד מועד!״…

הפטיר ה׳בית ישראל׳ ואמר: ״הוא היה זקוק לאמונת חכמים איתנה במשך למעלה מעשרים שנה, לא להרהר אחר עצת רבו, כדי ילהוכח שהעצה שיעץ לו הרבי היתה העצה הטוב! ביותר עבורו. זו שלמעשה חרצה את גורלו לחיים׳׳.

גם בדורנו אנו יש צדיקים שרואים דברים מעל לראיה אנושית. שמעתי מיהודי שהיה נוכח בישעוריו של מרן הגאון רבי מיכל יהורה ליפקוביץ זצ״ל, בישיבת פוניבז׳ לצעירים בה שמש בראש 'ישיבה. פעם באמצע השעור נתנן רבי מיכל יהודה את עיניו בבחור מסים ושאלו בליי הכנות: ׳׳אמר לי, האם התפללת הבקר במנין'?״

הבחור החויר בבת אחת, ולא הבע מנין זאת לראש הישיבה. "לא שראיתי היכן התפללת״,' אמר רבי מיכל יהודה, ״אבל על הפנים שלד 'אניירואה שחסר לך היום יראת שמים. אז אמר ללי – התפללתיבצבור?״ הבחור הודה בבושה כי אאכן התפלל ביחידות. ״התעוררתי מאחר והתפללתי בסדר…'״ – אמר בקול נכלם. י

בישיבת פוניבז׳ ספרו, כי המשגיח הגאון הצדיק ללבבי יחזקאל לוינשטייו זצ״ל נגש פעם לבחור שהתישב ללמד בתחילת סדר א׳, ושאלו האם כבר הניח תפלין היום. הבחור הסס, והמשגיח אמר לו: ״תאמר ללי את האמת, כי אם לא, אגיד עוד דברים שלא עשית היום…״

הבחור הודה כי הוא קם מאחר, וכיון שהתביש לאחר לסדר, חשב שקודם כל הוא ישב ללמד ורק אחריכך יניח תפלין. איד המשגיח ידע? אנחנו לא יודעים, אבל אנחנו כן יודעים שלצדיקים יש כח לראות בצורה פלאית.

שמעתי מהגאון רבי שריאל רוזנברג שליט״א, רב ששכונת ׳רמת ז^וד׳ בבני-ברק, כי כאשר הגיע מרן ר)און רבי שמואל !הלי^י וואזנר זצ״ל לחנכת בנין בבית הדין של חו^ו, מרן הגאב״ד י׳גאון רבי נסים קלליץ שליט״א, כבדוהו לקבע ממזוזה אחת.

הוא לקח את המזוזה בידו, כשהפרשה כבר היתה מכנסת בתוך הנרתיק, בכדי להדביק על המשקוף. אולם לפתע שאל את הנוכחים בפליאה: ״ממי רזכ:ג:יס את המ'זוזה הזאת לתוך הנרתיק?״, כשהצביעו לו על פלוני, שאל: ״אתם בטוחים כי הנחתים את הקלף בצורה ישרה ולא הפוכה?״

כשתמהו מדוע הוא מעלה על דעתו אפשרות כזו, השיב בפשטות: ״כשלקחתי את המזוזה בידי, הרגשתי יכי היא הפוכה״…

פתחו את המזוזה, ולתדהמת כלם אכן הפרשה היתה מנחת הפוך.

זו אפוא היתה טעותו של קרח, במקום להאמין בכח ראית הצדיקים, לסמך על הוראותיהם ודבריהם, הוא התחכם. סמך על עצמו, פקחותו וחכמתו, וכך נפל לתהומות'.

הכח ההפכי של מחלקת – לטוב ולמוטב

כל מה שדברנו עד עתה, הם דברים פשוטים אד חשובים לאין ערך. אבל כשמדברים לבני תורה, מטל עלינו להעמיק עוד ועוד במוערי התורה. ברצוני לומר דברים עמודים עלי םנעעשיו של קרח, הדורשים התבוננות והעמיקה, אד צופנים בחבם לקח מאיר עינים'

דבמו קדם על כד שקרח לא היה אדם קטן, אלא נביא וצדיק, כמנוששאאי הארון. יש לדעת שאפילו ב^שא זה עצמו, של'מחלקתו עם משה .רבנו, היה לקרח תפקיד שאם היה 'מבצע איותו כראוי, הוא היה נכנס לעד להיכל הנצח שלל כלל ^ע \(ראל.

אחת השאלות הראשיות בפרשה שלנו היא על המלים הראשונות – ״ויקח קרח״. ממה לקח קרח? זה לא כתוב. חזי״ל אומרים כל מיני באורים לשאלה זו, ואחד מהם הוא ״לקח מקח רע לעצמו״.

.בבעעל ה׳הפלאה׳, הגאון הקדוש רבי פינחס הרביץ זצ״ל, בספחי ׳פנים יפות׳ על התורה, כו^ב על כד ידבר נורא, בדרך .רמז:

משה רבני הרי אמר לבני ישראל כי יסוד עבודתם בעולם הוא – ״הנה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, את המות ואת הרע״. אם קרח היה בוחר ב׳טוב׳, 'הרי שקרח (בכתיב חס ר( יחד עם המלה ׳׳חיים׳, בגימטריא ״שלום״. אבל הוא בחר ב׳מות׳ – והמילה קרח (בכתיב מל א( עם המלה '׳רע׳,, בגימטריא ״מחלקת״. זוהי כתתי חז״ל ״לקת מקח רע לעצמו״, בכד שבחר במחלקת.

אין זה רק רמז יפה. אלא כתוב כאן דבר נורא:

הרי עד היום, כפי שהזכרנו בתחלת הדברים, קרח חשב לדמות שמיצגת את המשג של מחלקתי. פה רואים שאמנם כן, התפקיד שלו משימים היה להראות לכלל ישראל את רעת המחלקת ומעלת השלום – אבל היתה ילו אפשרות לבחר כיצד לעשות זאת! הוא היה יכל לבחר בחיים, ולהיות לנצח נצחים המיצג של מעלת השלום והותור. אבל הוא לקח מקח רע, והנצח 'לדראון עולם כאבי כל בעלי המחלוקות בהסטוריה היהודית.

הזהר הקדוש בפרשת תזריע, מפרט דברים נוראים על קרח. הפסוק שם אומר ״ואיש כי ימרט ראשו, קרח הוא, טהר הוא״ (ויקרא יג,  מ(. אומר הזוהר כי הפסוק ככזה עוסק בקרח בן יצהר. כך הם דבריו (בתרגום ללשון הקד ש(:

״אמר רבי יצחק, גדול היה קרח מכל הלויים, שעשה אותו הקדוש ברוך הוא למטה כמו שלמעלה, יוקרא לו קרח״. הרי אהרן הכהן גילח את כל הלויים, והקדוש ברוד הוא העיד שקרח היה לאחר התגלחת הלוי הכי טהור. אנו לא מביניםיבזה, אבל על ידי תגלחת הראש'הסתלקה רוח הטמאה, וקרח הגיע לדרגה נשיגבה שהתורה 'העידה עליו ״טהור הוא״.

ומה קרה אחר כך? ״וכשראה קרח את ראשו בלי שער, וראה את אהה מתקשט בקשוטי' מלכים, הזדלזל בעיניו וקנא לאהרן.' אמר ילו ׳הקדוש ברוך הוא: אני עשיתי אותך כמו' שלמעלה,' לא רצית לעלות לעליונים? רד' למטה ותהיה בתחתונים, שכתוב ׳וירדו חיים שאלה׳״

כשקרח היה בדרגה כל כך גבוהה, דוקא אז בבא השטן ונסח להפיל אותו. נסה, והצליח. ״תראה״, לחש לו בבאזן, ״כיצד אהה הכהן לוקח את כל הכבוד ולאא2 משאיר לך כלום!״. אז הגיעה גם אשתו של קרח, והוסיפה נפט למדורה. ״נ נ(יא2ה איך אתה נראה, בלי' שער ובלי כלום, ול״מתד אהרן לובש את ' בגדי המלכות, ״ם זקן שיורד על פי מדותיו'״. :בר שכח קרח' את דרגתו הגבוהה, וירד לשאול תחתית. אמר ' לו הקדוש ברוך הוא: ״כל ימה שעשיתי לד היה כדי שתוכל לעלות לדרגה הכי גבוהה שיש, אבל כיון שלא רצית זאת, עכשו'תרד הכי למטה ששיך״.

כפי שהקדמנו, אין ללמד את הדברים כפשוטם. זה לא שקרח רצה זקן ולכן כוק:ק על' (שח רבנו… אבל דבר" אחד ' כן נתן ללמד מדברי הזהר הקדויש' באיזו דרגה גבוהה היה קרח, והדברים מתבארים על פי ההסבר של ה׳פנים יפות׳, ״ל התפקיד הגדול שיכול היה ' להיות מיעד לקרח לדורי דורות.

ולמרות שעדין הדברים למעלה מהבנתינו, נקח את ממה שאנחנו כן יכולים להבין. כפי שאמרנו, 'קרח משמש לדורות כדמות של מחלקת, אבל הוא יכל להפך את זה לטובי ויליצג את מעלת השלום. לדורות הזיו'מחנכים ואומרים: ״דאו ולימדו כיצד ״וששים שלום מקרח הצדיק״.

צריך לדעת שכד גם כל אחד ואחד: יש לנו תפקיד לתקן בבריאה, משהו להועיל לכבוד שמים. ובסוף, נרצה 'או ' לא נרצה, יכל איחד יביא תועלת; רק שפלוני יביא בצורה החיובית, ״תראו' כיצד הוא ילמד תורהוהתעלה״, וחברו יהיה 'רק דגמה

שלילית למישהו שאומרים עליו: ״אל תהיו כמו 'אותו רשע״.

תגובתו של רבי אליהו לאפיאן לתעמולה הנאצית הארורה אפלו ביחס לכח המחלקת עצמה, מצאנו שיש מקום שהוא מביא תועלת.

הגאון הצדיק רבי הערש מיכל שפירא זצ״ל, מדמויות המופת בירושלים של מעלה ומתלמידיו של מרן הגאון הקדוש מהרי״ל דיסקין זצ״ל, חבר ח^ר שלם בשם ׳אמרות'טהורות׳, ובו הביא דברי מוסר ומחשבה מעוררים בענין'עוון המחלקתי.

בראשית הספר כותב רבי הערש מיכל כד: ״לכאורה יפלא בעיני אדם מאד, על מהי שרואים כל'העולם שהוא מלא במחלקת, ומנהו המבקש בייצירת 'ענין זה, אשר פחיתותו מבאר בדברי רז״ל והמסובב (ה אים ונורא?" י

״אבל השרש לזה הוא, ממה שאמרו במסכת ברכות (ה, א): ׳אמר רבי לוי בר  ח(א אמר רבי שמעון בן לקיש, לעולם ירגיז אדם יצר טוב "ל יצר הרע, שנאמר ׳'רגזו ואל תחטאו, אם נצחו מוטב ואם לאו י״סק בתורה, שנאמר ׳על משכבכם׳. אם נצחו מיולטב ואם לאו יזכר לו יום המיתה, שנאמר ׳׳ודמו סלה׳׳, ורש״י שם מפרש: ״ירגיז יצר טוב – 'שיעשה מלחמה ״ם ייצר הרע.

״נמצאנו למדין, כי מכרח להזיות באדם כח גדול של מחלקת לעמת התגברות היצר כהרע, ושררוש להגדיל א2ת המחלקת בינו לבין עצמו תמידי 'בכל רגע ובכל תנועה, ובכל דבור ומחשבה, 'ואם הוציאו חס ושלום לגמרי שלא לרצון הבורא יתברך ששמו, או ״על כל פניים חסר ממה שיש כח ביד אדם להשיג ולעשות אחר העמל והט.רח,'ועל ״מן זה !ברא ענין המחלקת.

״על כן בזה הרגע ששוכח ממחלקת עם ענצנמו, מוציא כח זה לצד הרע .רחמנא לצלן, לעשיות מחלקת עם אחרים, ולזה צריך התחזקות מרבה מאד ימאד,' שלא להתעלם גם רגעי מחובתנו המטלת עלינו בעולם הזה״.

עלינו להפיק לקח מהדבר הנורא הזה. ברצוננו לקדש שם שמים, ולא חלילה להפך. לסנדע כי בידינו לקבע האם נמלא את תפקידנו כהלכה,' או שחלילה נבחר בהפך מן הטוב, ^םוםוא לצלן.

מרן רז^און רבי דב לנדו שליט״א, ראש ישיבת סלבידקה, הסביר ברוח דברים אלו,' את'אמרת חז״ל שאנו' מזכירים מדי יום ביומו בסוף תפלת שחרית: '״א2פנר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם״. מאמר זה, אמר רבי דב, נתן לפרש גם על נפי המכר לנו מטבעי בני אדם. כי הנה יש בכל אדם, במדה משתנה מאחד לשני, טבע ויצר של מלחמה, התנצחות ומחלקת. כח טבעי זה הוא האח-ראי פעמים .רבות למריבות וקטטות שיוצאות מכלל ישליטה.

על כן, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, כי הם מוציאים את הכח הטבעי הזה על התנצחות ופלפול ווכוח בדברי תורה ובמלחמתה של תורה. על ידי יזה מתמעטת המחלקת בדברים אחרים, כי יצר המחלקתי שבהם כבר בא על ספוקו במחלקת חיוביתי זו…'

יש מקור מאד מענין ליסוד הנפלא הזה, מקור שזכינו לו בשנות הזעם של מלחמת העולם השניה.

כשמנסים היום להבין כיצד איש אחד גרם להכחדתם של ששה מליון יהודים ועוד מליוני גויים בשואה הנוראה, קשה לקלט איך' זה התרחש. היו חכמים שקלטו את הרמזים המקדימים,ונמלטו.

לדגמא, אצין את סבי רבי דוד שלזינגר זצ״ל, עם זאת שהיה צדיק וירא שמים ^^,/ודע בקרב אנשי המסחר כסוחר ממלח ופקח עצום. 'כאשר שמע 'לראשונה כי היטלר ימח ששמו עלה לשלטון, הוא קלט והבין כי אותו שטן' יבצע את מה שהוא מדבר. אף אהד לאז האמין, אבל .רביידוד לא בזבז שום רגע.' הוא לקח את כל משפחתו, השאיר את כל המטלטלים בבית ועזב את המפעלי הענק שלו בלי התראה ובלי הוראות ופשוט ברח.

כשהם הגיעו לגבול בלי שום חבילות ומטלטלים, האמינו להם שומרי הגבולות כי הם יוצאים רק לטיל והניחו להם לעבר. כך נצלה משפחתו של רבי דוד.

אז אכן הסבא זהה את הסימנים המקדימים. אבל מה בעצם היו הסימנים הללו? איך רשע אחד הצליח לשכנע עם שלם לרצח עם אחר? י

התשובה היא, הוא ידע את כחה של התעמולה, ופרסם בתקשרת בלי סוף מאמרי שנאה ושטנה נגד היהודים. תוך כמה שניים ידע יכל אכר בורי בגרמניה כי התר דמם של היהודים, וצריך לרדף אותםיעד חרמה.

בעקבות מאמרים אאלף שזכו לתפוצה נרחבת באירופה, קם הגאון הצדיק רבי אליה לאפיא' 'זצ״ל, בעל ה׳לב אליהו׳, ופרסם מאמר בחוברת תורנית ^יצנאאה באנגליה באותה תקופה, ובו הגיב 'לכמה מהמאמרים האנטישמייים הללו. אני ראיתייא2ת המאמר המקורי בבית סבי זצ״ל, ואם איני טועה המאמר הדפס אגירחר כך גם באחד מכרכי הספר ׳לב אליהו׳. בנסבוית מצערות אלו, זכינו למאמר גדוש ש^לל יסודות רוחניים נפלאים לעבודת השם.

בעתונות האנטישמית פרסם שהיהודים ׳לקויים׳ כביכול בשלושה דברים: הם שונאים את האחרים שנאת מ!ת – שום אמה לאי'שונאת אמה אחרת כפפי שהיהודים שונאים את אמות העולם; היהודיים מאד אוהבים כסף, ורודפים איחר הממון בצורה ימגזמת; ובנוסף,' ה יהודים הם חצופים מאין כמותם. י

בא רבי אליהו במאמר שלו, ולא הכחיש כלום. הכל נכון, הוא כתב, והוא הסביר: אמת לאמתה היא שהיהודים שונאים את אמות העולם יותר מכלם. אבל יש לזה סבה – הק^ש ברוד הוא הכניסי ביהודים שנאה לרע שבבריאה. יהודי, מעצם בריתו, שונא כל דבר רע. ושנאה ז^ צריכה להיות מופנית כלפיי התכן, לא כלפי האדים עצמו. אבל אם לא מתעלים את ה^נאה הזו בצורה נכונה, שונאים את ממי שלא צריך לשנאי לא צריך לשנא את כל הגויים, הבהיר רבי אליהו. לא כתוב את יזה בשום ממקום, וגם ילא צריך לאהל הבעיה היא שכשלא שונאים את ממה שצריך לשנא, אז שונאים דבריים אחרים.

אותו הדבר לגבי הטענה השניה. אאכן, ״אהב כסף לא ישבע כסף״, וחז״ל כבר קבעו כי פסוק זה ממדבר על אהבת התורה והמצוות. גם זו 'תכונה שטבועה ביהודים, וגם כאן – אם לא משתמשים בתכונה הזו נכון, אז עוברים לאהבי את ממה שיחשוב בעולםיהזה, במקום לאהב את ממה שחשוב בעולם הבא.

ואותו הדבר לגבי הטענה השלישית, שהיהודים חצופים – ודאי, אמר רבי אליהו. הגמ/ריא בביצה (כיה, ב) קובעת מפרשות: ״ישראל עזים שבאמוית״. אבל מהי עזות? יעזות' היא לא דוקא חצפה, והיא לא בהכרח דבר מגנה.' עזות פרושו שהאדם מחשיב את עצמו י^ר ממה שהוא, ולפעמים זוהי' תכונה מצינת.

הנה לדגמא, הביטו על ישיבת פוניבז׳ ומפעליה הכבירים. ברור כי לולא עזותו של מרן הרב מפוניבז׳, הגאון רבי ייוסף שלמיה' כהנמו זצ״ל, דבר לא היה קם ומתחולל זוהי עזות' של יהודי! הוא יכול לקחת על עצמו יותר ממה שהוא מסגל – ולהצליח. רק ממה, שגם כאן, לא משתמשים בתכונה הזו בצורה נכונה.

כך גם קרח. היה לו כיח אדיר להחדיר שלום בעם ישראל. אם רק היה בוחר בחיים, היה מגיע לדרגות גבוהות' ונשגבות, אבל הוא נצל בצורה לא נכונה את הכחות שלו, ונפל בחלשות הללו.

בפני כל יהודי ויהודי נצבת החלטה אם להצטרף לרע או לטוב, אם להשתמש בכחות ובתכונות שנתנו לו, יכדי להתקרב לבורא, או חלילה להפך.

נסים ענין זה באמרה נוראה ששמעתי ממרן המשגיח מפוניבז׳, הגאון הצדיק -רבי יחזקאל לוינישטייו זצ״ל. היתה זו שיחה שהוא מסר בשבת ראש חדש, וכך היו דבריו: קרא'נו' היום בהפטרת' ׳השמים' כסאי׳ את הפסוקים הללו – ״שוחט השור מכה איש, זובח השה ערף כלב, מעלה מנחה דם חזיר, מזכיר לבנה מברך און״.

הדברים תמוהים, אמר המשגיח. כיצד יתכן שאדם שוחט שור וזובח שה לקרבן לבורא העולם, ולא זו בלבד שאיני" .נחשב ליי לקרבן – אלא הנביא מכנהו ״מכה איש וערף כלב״? איך נבין שהמנחה שהקריב .נחשבת לדם חזיר, והלבונה שהקטיר כברכת אוון?

התשובה, אמר המשגיח בקולו החוצב, מופיעה בסוף ההפטרה: ״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו, ויקשב השם וישמע״. אם נדברו' יראי השם איש אל רעיהו בכדי לעשות ^צון השם, "לשמר תורתו ולקים את חקיו ומצוותיו באהבת'רעים ובדבוק חברים – או אז נרצים מעשיהם, ומקבלים הם בעתי אלקים ואדם. במצב כזה, הם אאכן יחשבו לקרבן (שבח ומעלה, לרצון על מזבח השם.

אבל בזמן שאל ״נדברו איש אל רעהו״, אז גם כל מיני מעשים שיכולים להיות כהקרבת קרבן ראוי על גבי המזבח – גם הם אינם מועילים' מאומה, השם ישמר. הם ינחשבים למכה איש, ולמעלה דם חזיר על גבי המזבח!

((או מהי מעלת האחדות והחבור האמתי בבין עובדי ויראי השם. עלעו לראות שעסק תורתנו הקדושה לא יהיה כל אחד לעצמו ולהצלחתו האישית, אלא איש את רעהו' יעזרו י- שיהיה לנוי אכפת י(הצלחת השני' כמו הצלחתנו שלנו, בבין ברוחניות ובין בגשמיות. כד נזכה לעשות ורצון השם יתברך באפן הראוי, כדי שיעלה לנו לרצון לפני השם.

״חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו״

הארכנו .רבות בענין המחלקת. נסים עם עוד שני ענינים נשגבים שנלמדים מפרשתינו, שגם הם 'מתקשרים לנושא המחלקת.

((רן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל, ראש ישיבת מיר, נשא פעם דברים בשמחת שבע ברכות שחלה בשבוע של פרשת קרח. לרבי חיים היתה הכרתי הטוב לבעלי השמחה, ולכן בקש 'מכמה בחורים מהישיבה ^?יררק'רר "אאקייו למקום כדי להרבות את השמחה. אחד התלמידים הללו מסיר לי את הלקח הנפלא שלמד רבי חיים שם בשמחה לאור הפרשה:

מורי ורבותי, פתח רבי חיים את דבריו, בפרשת קרח אנו פוגשים שתי נשים שהיה להן תפקיד חשוב בארועים. האשה האחת לא יודעת להתפלפל ולהתוכח. היא אפלו נהגה בחסר צניעות. בהגיון פשוט היינו חושבים כי היא אינה חכמה כל כך – ועליה נאמר: ״חכמות נשים בנתה ביתה״. האשה השניה לעמתה, משכילה, יודעת ספר ונחשבת לאשת חבר, אשר ידעה את כל דיני מתנות כהנה בעל פה – ועליה .נאמר ״ואולת בידיה תהרסנו״.

חז״ל מביאים במסכת סנהדרין (קט,  ב(, כי אשתו של קרח היתה זו שהסיתה אותו לטען את כל דבריו על תורתו של משה רבנו. היא ידעה מספיק הלכות כדי לומר לוי ממה'להגיד וכיצד לצחק ולגחך על מתנות הכהנה

״מישהו כאן מהנוכחים יודע לחזר בעל פה על כל דיני מתנות כהנה?״ – שאל רבי חיים את הנוכחים. ״אשתו של קרח ידעה. הייא היתה למדנית "וחכמה, אבל חז״ל קראו לה ׳אולת׳! ״אולת בידיה תהרסנו״. היה לה כבר בית חשוב ומשפחה מפארת, והיא בידיים הרסה כהכל״.

הבה ונחשב, רזכגש\יך רבי חיים. על מי קוראים םוז״ל את הפסוק ״חכמות נשים ב^ה ביתה״ ? על אאע\תו של און בבן פלת. מה היא כבר אמרה לבעלה? נטענה פשוטה: ״בסופו שלדבר, מה אתה מתע.רב? אתה בבין כך לא תרויח״.

״אבל רז^כבכ\^רני להיות בצד של קרח״, הצטדק און בן פלת, ורזיא לא התוכחה אתו. היא נתנה לו יין, הוא נרדם, וכשבאו חבר של קרח לקרא ליי, הלכה וישבה בפתח הזארזל בראש מגילה.

אנחנו ודאי היינו מזדעזעים וצועקים שזו חסר צניעות, אבל היא ידעה מה דרוש ממנה כרגע. תיארו לעצמכם: אשתו של אחדימגדולי ישראל מהשורה הראשונה מתנהגת בצורה כזו. ככה התמונה היתה נראית בדיוק – לא בערך ולא כאלו. אולם לא רק היא: חז״ל מביאים במדרש, יכי היא הושיבה את הבת שלה יחד אתה, וגם היא הורידה את כסוי הראש. שתיהן רזיו צדקניות, ורזב:ינו מה נדרש  מ(רזן" לעשות ועשו.

אז חשבו עליהן ואולי אף אמרו להן: ״אתן לא נורמליות!״ והן שתקו. הזן ספגו אולי קצת ביזיונות, אבל זכו 'לדוריידורות. אמנם אסור לנהג בחסר צניעות, אבל החכמה שלה היתה דויקא לנהיג בתמימות: עם 'משה רבנו לא מתחילים!

דוקא אשתו של קרח, החכמה והמשכילה, לא זו בלבד שלא הצילה את בעלה מלהבלע באדמה, אלא אף דחפה אותו 'לשם לדראון עולם.

המשיך רבי חיים ואמר: ״הטענה הפשוטה של אשת און בן פלת צריכה לשמש עבותו כתמרור אזהרה תמידי. יש איזשהוייצר לכל אדם להתערב או לכל הפחות להביע דעה בכל מריבה שהוא שומע עליה. היצרימביא אותך לעשות את זה? זה לא נוגע; אליך,י ואתה לא תמיח שום דבר – ואולי תפסיד.

אמנם אכן, בשעה שהרוחות סוערות והמחלקת מתלהטת, זו ׳חכמה גדולה׳ לומר' לאדם ״אל'תתערב״. כל אחדי בטוח שהוא זה שיכריעאת הכף, ישהכל תלוי ועומד יעליו… אבל האמת היא,' כמובן, שהקטנים המתערבים במחלוקות של אנשים'גדולים יזה הכי יגרוע. צריך לדעת ולזכר את זה: מעולם לא צמחה תועלת למישהו מהתערבות במחלקת.

בשבח בעלי השמחה, אמר רבי חיים: ״כאן אנו משתתפים בשמחה של משפחות נכבדות, אשר אמותיהן – הזן מסוג הנשים של און בן פלת. יודעות כמותה 'לנוט את החכמה בזמן הנכון ובאפן הנכון…״רבי חיים הוסיף וספר, כי הוא זוכר כיצד בעירת הלדתו – סטוצ׳ין, היה יום ראשון, יום המנוחה של הנוצרים, היום הכי ׳שמח׳ ועליז בשוקי העירה. כל הגויים המגשמים יצאו לעשתות ולהשתכר ואוירה של הוללות שלטה ברחובות. י

כמובן שמהר מאד התחילו קטטות שכורים בכל פנה. ״בבקרו של יום שני״, תאר רבי חיים במליצה, '״נתן היה למצא ידים ורגלים מפזרות בכל קרן רחוב…״

״ואתם יודעים ממה?״ שאל רבי חיים את הנוכחים. ״התברר כי אותם ה׳ידים׳ וה׳רגלים׳ לא היו'של אלו שהתחילו לריב, אלא של אאלף ^^רזxxי:דבר" אחר כך… השכורים יודעים לריב ולהתקוטט. כל יום 'ראשון הם שותים ' לשכרה, רבים ושוכחים הכל למחרת בבקר.' רק החכמים שהתערבו יצאו נזוקים״. י'

להבדיל אלף אלפי הבדלות, כד היה בכל הדורות. הגדולים שהיו נקיים ומחלקתם חיתה לא לשם המריבה אלא לשם שמים, הם בסוף הסתדרו ביניהם. הבעייח התחילה כשההדיוטות התערבו – אותם שועלים קטנים שבאו לחבל בכרמים. בהם תלויה כל האשמה."'

מה הגיב המשגיח רבי אבא כששמע שאשתו נספתה בשואה!

וכאן נבאר את הנקרה החשובה שנתן ללמד (ספורה של אשת און בן פלת, שיש בה' גם עצה נ!^ק:אאה לכל פ״ם ומק.רה ששמתעורר בתוכנו היצר להתערב 'במחלקת.

ממה הקו שהוביל את אשת און בן פלת לעשות את ממה שעשתה? מהי החכמה אותה כה שבחו חז״ל באמרם עליה ״חכמות נשים בנתה ביתה'״'?

התשובה היא: מנוחת הנפש! שלוןת הנפש! לא לאבד עשתונות, לא להתלהם, להתלהב'ולפעל בלי לחשב, אלא לשקל כל דבר בפלס, במאזני השכל.

אשתו של און בן פלת חיתה אשה כשרה שעושה רצון בעלה. בעלה החליט בתקף כי הוא הולד לכוון ' מסיים ;ו היא ' חיתה' עלולה 'להבהל, ־להתחבא' בפותה להרפות ידיה ולחשב כי אין '(ה לעשות.'אבל היא' שקלה וחשבה במתינותוברגע, וכד הצילה את (שפחתה לדורות.

מעלתה של מנוחת הנפש היא עצומה. אם יהודי נמצא חלילה במצב של ירידה, והוא נכשל בחטאים שובושוב: פה קצת לשון הרע, כאן הוא אומר (לה לא טובה. לעתים, 'היצר'מנפח את כל הכשלונות הללו :די לגרם לאדם בהלה ואבוד עשתונות. התפקיד שלנו הוא לעמד' מול היצר בחזקה, ל״צר ולחשב מנה כרגע רצון הקדוש ברוך'הוא שאעשה :״ת. לחשב איד' נתן להחזיק'מ״מד גם במצבי של נסייונות, ולשמר על מנוחת הנפש.

שמעתי כמה פעמים מדודי הגאון רבי אריה פינקל זצ״ל, ראש ישיבת נמיר ברכפלד, ::י :ל עבודת השם של האדם מתחילה רק 'לאחר שיש לו מנוחת הנפש. ״מנוחת הנפש״,' שנן רבי אריה, ״כזיא היסוד הראשון במעלה. לפני שיש אותה אין התחלה לכלום״.

בספר ׳ישמרו דעת׳, רשימות משיחותיו של מורי גרבי מרן הגאון רבי דוד פיוברסקי זצ״ל, ראש ישיבת פוניבז׳, מובבא אודות מורו ורבו מרן הגאון הצדיק רבי ימ-הם הלוי ליוואויץ זצ״ל, משגיח ישיבת נמיר, כך: ״מורי ו.ר^י המשגיח דמיר זצ״ל הייה מאד מחשיב את מי שרגוע, זה היה אצלו ידבר חשוב מאד, כי' זה מראה שהיצר אינו מטרידו… וזכורני כי היה אחד שהמשגיח החשיב אותו וידעו כי זה משום שהיה מאד רגוע…'״

ומוסיף רבי דוד ואומר: ״אמנם נכון הוא שצריך מנוחה, אבל הרי צריך לדעת איד משיגים את רזפמנורזה. אלא העניין הוא דאדרבה – יכל ימה ששוברים' את היצר, מזה מקבלים מנורחה.' ועל ?!ן הלרייששכר ״ויט' שכמו לסבל״, ויפרש רש״י ״על תורה״, ככי רק על ידי זה משיגים מנוחה..'.״

אבי מיורי שליט״א ספר ללי ספור מרעיש ומזעזע אודות הגאון הצדיק רבי אבא גרוסברד זצ״ל, משגיח ישיבות לוממז׳ה ופוניבז׳':

לרבנית של רבי אבא ו^^בבגנית כהנמן, אשת גנעו^יו של מרן הרב מפוניבז׳, הגאון רבי יוסף שלמה זצ״ל, היתה אפשרות לנסע ברכבת האחרונה שהספיקה ־להחלץ מאימת המלחמה ולברח מאירופה. אולם' באמצע הדרך לרכבת הן שמו 'ללב כי כרטיסי הנסיעה נשכחו בבית. עד שהן רצוי להביא את הכרטיסים, כבר נסעה הרכבת לדרכה. לא הייתה עוד דרך החוצה,'ושתי הרבניות ובני משפחותיהן ניעקדו על קדושי השים בשואה הנוראה, גרבי אבא נותתר גלמוד ובולד.

כשהספור נודע לרבי אבא – שכבר שהה אז בארץ ישראל ושמש כמשגיח בלומז׳ה – הוא .נעמד ואמר שיחתי מו^ר שלימה לעלוי נשמת יהרבנית. בתוך הדברים אמר לא מתוך ^כ\רה לבקר אלא כמתוך רצון להפיק לקח לחייויהרוחניים: ״עם כל השבר הנורא, עלינו ללמד את ערכה' של מנוחת הנפש. הרבנית עליה השלום היתה צדקת ויראת שמים, אבל אם רק היתה לה מספיק מנוחת הנפש, אז לא היו שוכחים את הכרטיסים בבית!״

ויש לדעת כי רבי אבא לא היה סתם ׳מנתק׳ ולא מרגיש. אבדן משפחתו פגע מאד בנפשו העדינה, עד ששנתיים לאחר מכן נפל למשכב מממנו לא קם.' אנך גם בשעותיו הקשיות ביותר חזרי ואמר : ״עברו עלי שנים סוערות מאד, אך הקדוש ברוך הוא ברכני בממנוחת הנפש!״…

עד לפני כחמש עשרה שנה, עוד התהלכה בינינו דמות הוד קדומים, הגאון הצדיק רבי מרדכי צוקרמו זצ״ל, מתלמידי מרן הירחפץ רחיים׳ זצ״ל, שהיה עובד השם אמתי. השלוה והרגע שלו בכל מצב היו לשם דבר.

מספר עליו, כי פעם היה בדרכו לתחנת האוטובוס ככדי לנסע לאיזשהו ממקום, וכשראה את האוטובוס ימרחוק מהר את 'צעדיו ככדי להספיק לעלות עליו. .נהג האוטובוס ראה אותו, אך כפי שנהוג במחוזותינו התעלם ממנו, סיגר אתי הדלתות והמשיך לנסע.

בלי בדל של כעס על הפנים התישב רבי מרדכי בתחנה והמתין לאוטובוס הבא. אברך שראה את המחזה, נגש אל רבי מרדכי והביע' תרעמת על .נהג האוטובוס:

״חצפה,'זה ממש עול! הנהג רואה אדם ימבגר מאיץ צעדיו לאוטובוס 'ולא מחכה לו?!״

״העול הוא שלי, לא שלו״, תקן אותו רבי מרדכי במתינות. ״למה אני רץ אח.רי האוטובוס? איפה מנוחת הנפש שלי? ממה קקרה, ממה הבהלה הזו? 'הסברא הרי אומרת שלא תתפס יאת האוטובוס, אז מדועי למהר?… ״ ״

רבי מרדכי היה גם רגיל לומר את ההבחנה הבאה: ״זריז אינו זה שרץ לרכבת ומספיק לעלות בה בתע האחרון, אלא זה שיוצאבזמן הולד בחת, ומגיע זימן ממה ^^ני יציאת הרכבת״.״

גדולי וצדיקי ההדורות בלטו תמיד בתכונות אלו; מנוחת הנפש, שלוה, רגע וישוב הדעת. אלו המעלות שהביאו אותם למעלותיהם ודרגותיהם הגבוהות.

את מורי ורבי ((רן ראש הישיבה הגרי״ג אדלשטייו שליט״א זכיתי להכיר כבר לפני קרוב קיכיכמ׳ייים שנה. יכוילני 'להעיד, כי כבר אז, ראוי עליו את עמדתו העקבית שמשקיע במנוחת הנפש, ברגע ובשלוה העילאית שלו. 'פסיעותיו האטיות והמדודות, ישוב הדעת בכל ממלה לפני שיוצאת (הפה, מהוים מופת ודגמא לבני דורנו – דור שהבהלה והפזיזותאוחזת בו – מהי מנוחת הנפש.

מספרים כי מרן ראש הישיבה הגרא״מ ששד זצ״ל התבטא פעם אודותיו: ״רק מלראות את הפסיעות של רבי גרשון נתן לקבל יראת שימים!״.

ספור מפעים מספר על ימי צעירותו של רבי גרשון, כי כאשר הלך פעם עם אחיו הגאון רבי יעקב'זצ״ל, לימים רבה של רמת־השרון, לתחנת 'האוטובוס בעיר, בדרכם לבנייברק. בעודם רחוקים מעט,' ראו כי האוטובוס כבר הגיע לתחנה. באינסטינקט טבעי החל רבי יעקב לרוץ לכוון האוטובוס ולהשיגו, בכדי שלא יצטרכו להמתין שעה נוספת עד האוטובוס הבא.'אך רבי גרשון המשיך בהליכתו הרגועה והשלווה,'כאלו לא ארע דבר. ״עדיף להמתין שעה לאוטובוס, מלהפסיד דקה 'אחת שלימנוחת הנפש!״ אמר"בהחלטיות.

מנוחת הנפש של רבי גדליה אייזמן

רגיל היה הגאון הצדיק רבי דליה אייזמו זצ״ל, משגיח ישיבת ׳קול תורה׳, לספר כיי בקלם ההיו אומרים שנתן 'לעבר את כל החיים' עם שני סוסים – זריזות ומנוחת הנפש! אנשים נוקטים לחשב כי אלו יתי תכונות סותרות זו לזו, כי הזריז לכאורה בהול; אך לא. אין כאן סתירה.

בספר ׳פרי גדולים׳ מובא כי רבי גדליה הדריך את תלמידיו כך: ״אדם היודע לשמר על סדרים קבועים בתורה ובתפלה, הוא רוכש לעצמו ישוב הדעת ומנוחת הנפש, ובזה' הוא מגלם לעצמו את מעלת צלם אלקים… ועל ידי זה יש לוי יותר קייענננא זיייממיא להתגבר על 'היצר הרע״.

המשג הזה של הבהילות והחפזון הוא פעמים רבות דבר שצריך תקון גדול. אנחנו יכולים למצא 'את ע צ(נו מאבדים עשתונות "לאו !ווקיא במצבים מבלבלים. כל יאחד מכיר את זה: מגיעים לחתנה או שמחה, יש מלצר שמסתובב אוי ׳בר׳ עם אכל חם. כלם רצים ומתרוצציםי ולחוצים. ((ה יש? ימה קרה? לא יגמר. יש לך אפשרות לגשת לקחת במנוחה, בלי להדחף. למה להסתער כאלו לא אכלת שבוע?

פגשתי פעם את בנו שיל רבי גדליה, הרב הגאון רבי ייוסף אייזמו שליט״א. הוא ספר לי אגב ארחא 'כי פעם ח ז( אביו לאחר חצות הליל (שמחת נשואין של נכד, ובדרך שאל את כלתו – בב^ה התגורר בחמש עשרה שנותיו' האחרונות -י אם 'יש אולי ארוחת ערב (וכפה בבית.

הבן ששמע את השאלה לא הבין: ״מה, אבא לא אכל בחתנה?״, ״לא, כלום?״ – השיב רבי !דליה, ״חתנה של נכד ולאיאוכלים?״ – תמה הבן.

״הייתי אוכל״, השיב רבי )דליה כמתנצל, ״אבל בא המלצר ושואל: מה רוצה, בו^קקס או בלינצ׳ס? אמרתי לו ככי איני ירוצה כלום. אני לא רוצה לאכל. אני אוכל כי צריך, אבל יאני לא יכול להגיד שאני רוצה… הלך המלצר ולא הניחי לי כלום בצלחת. אינני הרי לא א^ף אחריו.

״אחר כך שוב הוא בבא אלי: ׳מה רוצה, עוף או שניצל?׳ למה אתה שואל אותי מה אני רוצה? תשאל מה לשים בצלחת, אני אגיד לך…״

-רבי גדליה בטהר נפשו לא אכל כי הוא לא היה מסגל לומר על אכל שהוא ׳רוצה׳ אותו, ואנחנו 'שועטים אל כליקדרת חמין שמוציאים ממטבח האולם.

השלוה והשליטה העצמית הזיו לרבי דליה דרך חיים!

ברוח הדברים ספר הגאון רבי ישראל גנס שליט״א, רב בשכונת מטרסדורף בירושלים,' כי כאשר נפטרה אשתויישל .רבי גדליה באפן פתאומי, הואי נשבר לרסיסים. היגון היה עמק ונוקב ככאב טבעי על אבדן אשת נעורים. אך לפתע התעשת ואמר לעצמו: ״הרי כל חיי אני עובד על ישוב הדעת', לא לאבד את מנוחת הנפש, כעת אני אפל בזה? הרי בדיוק בשביל הרגעים הקשים הללו אני עובד כל חיי!…״

להשאר בישוב הדעת; זה אחד הלמודים בפרשה שלנו. לבד מהתועלת העצומה שבעצם ענין המנוחה, הרי כפי שראינו, יכול הדבר להציל מרדת שחת, ולשמר יעל טהרת נפשו ונקיות מדיותיו ישל האדם. כך מוכיח ספורה של אשת און בן פלת. עם מעט מחשבה והתבוננות בידינו למגיע לכך.

נסים פרשה זו העוסקת בענין מחלקת, עם פנינה נאה שכתב בעל ׳מחצית השקלי )ארח חיים סימן מו):

הנה המגן אברה ם(שם) מביא בשם האריז״ל, כי קדם התפלה צריך כל אדם לקבל על עצמו מצות עששה של ׳ואהבת לחגך כמוך׳. הסבר לדבר כתב בעל ׳מחצית

השקל׳ כך:                   י

״כי אם יש חס ושלום פרוד לבבות, הרי זה גורם שחס ושלום אין התאחדות נפשותיהן של ישראל למעלה. אך כשכל אחד מאישי' ישראל מקבל עליו לקים מצות עשה של ץאהבת׳, על ידי אובתו זה 'לזה יתאחדו גופותיהו למטה, וגיורם התאחדות ודבקות נפשותיהן למעלה, ועל ידי זה גם תפלותיהו מתאחדות. ואז היות תפלתו של כל ישראל בלו-לת יחד אז' היא רצויה' לפניו יתברך״.'

לכל מעשה שאנו עושים כאן בעולם הזזה יש לו שרש ורשם למעלה. כאשר יש אהבה בבין אדם לחברו, הרי יש אחוד ודבקות נפשות למעלה, וזוכים אנו'לרצוי לפניו יתברך,' והוא מקבל תפלתנו ברחמים ורצו0

נשים הדברים על לבנו, ולואי ונזכה.

*

אין להחזיק במחלוקת – יש לוותר!

[החלק הראשון מהרב פינקוס]

ולא יהיה כקרח וכעדתו (יז, ה)

אמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: ׳ולא יהיה כקרח וכעדתו׳ (סנהדרין קי ע״א)

ביסוד איסור המחלוקת צריך ביאור טובא, שהרי לכאורה נראה שמי שצודק במחלוקת אינו עובר על הלאו,

וכמו במחלוקת של קרח, משה רבינו הרי גם הוא חלק על קרח,

ובהכרח שהצד הצודק אינו עובר על האיסור. רק הצד שאינו צודק במחלוקת.

אלא שאם כך יש לתמוה,

א. למה אמר כל "המחזיק" במחלוקת, היה לו לומר כל הפותח במחלוקת??

ב. וכי זו בלבד הטענה על זה שאינו צודק במחלוקת, הרי הוא בא לקחת מה שלא מגיע לו כלל, וודאי שגם עובר על איסורים נוספים.

ג. במשנה באבות (פ״ה מי׳׳ז) שנינו, שמחלוקת לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי, ומשמע דשֵם 'מחלוקת' מיהא הוה עלה, אלא שהיא לשם שמים, ושם לא היה צד שאחד מהם אינו צודק, ואעפ״כ נקראת מחלוקת.

ד. והנה במדרש איתא: ״אמר משה לקב״ה: אם מתים אלו על מטותם כדרך שבני אדם מתים וכו' אף אני כופר ואומר: לא ה׳ שלחני אלא מלבי אמרתי״, עיי״ש באריכות, והוא מדרש פליאה לכאורה.

חידוש בגדר 'מחזיק במחלוקת'

ונראה לחדש, שיסוד איסור מחלוקת נאמר גם לצד הצודק בויכוח, שאע״פ שהוא צודק ישנו איסור מיוחד להחזיק במחלוקת, והיינו שאם יכול לנצח את היריב ולבטלו לגמרי – שפיר דמי, אבל להחזיק ולהמשיך במחלוקת – זה אסור, והוא מחוייב לוותר, ואף שהצדק עמו, כי זהו האיסור של מחלוקת.

ולכן אמרו כל "המחזיק" במחלוקת, שהגם שלא פתח בה, והוא בצד המותקף, עכ"פ אסור לו "להחזיק" בה!

וזה מה שאמר משה לקב״ה: אם קרח יבלע באדמה ונמצא שהצד השני מתבטל לגמרי ־ שפיר, אבל אם לא – הרי אצטרך להמשיך ולהחזיק במחלוקת אתו, וזה אסור, וכדי להמנע מהאיסור אצטרך לוותר ולהודות לו ח״ו, הרי בזה אני כופר ואומר לא ה' שלחני אלא מליבי בדיתי ח"ו.

לפי זה, באמת גם מחלוקת שמאי והלל היא מחלוקת, וההיתר שם הוא משום שהיא לשם שמים.

והביאור בזה הוא, שבמחלוקת זו כל אחד רצה שהשני יחלוק עליו, כי עי״ז יתברר ויתלבן הענין, ובזה לא שייך הלאו של מחלוקת.

הדברים הם חידוש – אני לא פתחתי במחלוקת – ואני צריך לוותר? היום ייקראו לזה "פראייר"…

הגמ' מסכת ראש השנה דף יז עמוד א

אמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נשא עון ועבר על פשע, למי נושא עון – למי שעובר על פשע.

רב הונא בריה דרב יהושע חלש, על רב פפא לשיולי ביה. חזייה דחליש ליה עלמא, אמר להו: צביתו ליה זוודתא [תכריכין]. לסוף איתפח, הוה מיכסיף רב פפא למיחזייה. אמרו ליה: מאי חזית? אמר להו: אין, הכי הוה. ואמר להו הקדוש ברוך הוא: הואיל ולא מוקים במיליה – לא תקומו בהדיה [אל תדקדקו אחריו], שנאמר נשא עון ועבר על פשע, למי נושא עון – לעובר פשע.

ומפורש בחז"ל – שבכח זה מאריכים לו ימיו ושנותיו ומוסיפים לו חיים:

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ד עמוד ב

כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות. אמר ליה לשלוחיה: זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא. אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי. אמר ליה: אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך! – אמר ליה: אי הכי אהדרה! – אמר ליה: הואיל ואייתיתה – ליהוי למניינא. אלא היכי יכלת לה? הות נקיטא מתארא בידה, והות קא שגרא ומחריא תנורא. שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה, קדחא ואיתרע מזלה, ואייתיתה. אמר ליה רב ביבי בר אביי: אית לכו רשותא למיעבד הכי? – אמר ליה: ולא כתיב ויש נספה בלא משפט? – אמר ליה: והכתיב דור הלך ודור בא! – אמר: דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא, והדר משלימנא ליה לדומה. – אמר ליה: סוף סוף, שניה מאי עבדת? – אמר: אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא להו ליה, והויא חלופיה.

גדלותו של רבי אבהו

הגמרא (סוטה מ ע״א): נהוג היה שהרב אומר את שעורו קטעים קטעים, וה׳אמורא׳ היה חוזר על כל קטע בקול רם שיגיע לאזני העם. אשת רבי אבהו מהשוק כשהיא נסערת: ״עליך לפטר את האמורא״ החוזר על השעור בפני התלמידים. ״מדוע, עושה הוא מלאכתו נאמנה!״

״כי פגשתי באשתו, ואמרה לי: האמת, שבעלי לא אומר כלל מה שבעלך אומר באזניו, מה שהוא משמיע הם חדושיו שלו!

אמרתי לה: מה את מדברת?! הלא הכל יודעים שחוזר הוא על דברי בעלי! הכל רואים שמתכופף הוא ושומע קטע, מזדקף וחוזר עליו!

והיודע אתה מה ענתה, החצופה? אמרה שזה רק מוכיח שבעלה אינו גאון אדיר בלבד אלא גם צדיק וענו. הוא מתכופף וכאלו מאזין רק כדי לחלק לך כבוד לעיני כלם״…

הרגיעה רבי אבהו: ״ומה אכפת לך? הדברים נכונים, והתורה נלמדת, מה זה משנה מפי מי – ממני וממנו יתקלס עלאה ישתבח שמו!״

כמה ענוה נצרכת, כמה הדחקת האנוכיות והעמדת כבוד שמים בראש!

ולא מפסידים מאומה – נער הייתי גם זקנתי

מרן הגראי״ל אמר לא פעם 'נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי מוותר מפסיד'.

ואמר עוד כי הרגיל לוותר חוסך מעצמו שנאה ומחלוקת, ומונע צרות אישיות במשפחתו וסביבתו הפרטית. והאמת, כי בדרך הכלל, רוב הצרות, אדם עושה לעצמו. והדוגמא לכך היא בעת קפידה ומחלוקת, שבמעט שתיקה או ויתור, היה חוסך הרבה צרות אלא שהוא ממשיך במעשי ניצוח ונקמה, ומזיק בעיקר לעצמו ללא שיעור, הרבה יותר מהרווח.

השידוך של הח"ח

סיפר עוד מרן הגראי״ל כי השידוך הראשון של מרן החפץ חיים זצוק״ל נוצר עם טהרה של ויתור וגדלות בבין אדם לחברו, כי כידוע החפץ חיים התייתם מאביו עוד בהיותו נער בן שתים עשרה. בהיותו בן שש עשרה אמו נשאה בזיווג שני. לבעל אמו מהזיווג החדש, הייתה בת מבוגרת מהחפץ חיים בעשר שנים.

פעם אחת כאשר הח״ח הגיע הביתה לבקר את אמו ראה כי היא עצובה מאד, ואף בכתה. היא סיפרה לו כי בעלה אמר לה כי אם לא תצוה את בנה לשאת את בתו הוא יגרשנה. הח"ח השיב לעומתה, כי הוא מוותר ומסכים להנשא לבת ישראל זו [ועשה כן גם מחמת מצוות כבוד אם] ואכן נשא אותה לאשה בזיווגו הראשון, ורוב הילדים שלו ממנה. [ואמר שאלמלי אשה זו לא היה זוכה לעסוק בתורה כראוי, מפני שבפשטותה היתה מסוגלת לחיות בדלות נוראה על מנת להקדיש את חייה ללימוד התורה של בעלה].

זיווגו השני של הח"ח

מרן המשיך מעניין לעניין באותו עניין, אודות זווג השני של החפץ חיים. כי אפשר לראות את דרכי שמים וחסדי ה׳, כי לימים כאשר החפץ חיים התאלמן הוא לא רצה לישא אשה שניה, ולכן שיגר מכתב לבנו שהתגורר בוורשא, ובקש ממנו אולי יבוא לדור לצידו בראדין. ואכן הם באו לראדין אך כעבור תקופה קצרה ראה בנו כי קשה מאד לאשתו שהתרגלה לחיי העיר הגדולה וורשא, שהייתה עיר מסודרת, ואילו ראדין הייתה עיירה קטנה עם בוץ, ללא תשתית של מים וחשמל וכיו״ב. כיון שכך, נאלץ החפץ חיים לשאת אישה בזיווג שני. [מן הסתם יכל להתעקש עם בנו שישאר, ואני מכיר הרבה הורים בגיל הזה שהיו אומרים לבן – מה כך אתה זורק את אבא שלך? ומכ"ש שמדובר בגדול הדור! אך הוא ויתר].

הוא היה אז בשנת ס"ח לחייו אך אמר שאם כבר לישא אישה בזיווג שני רצונו דוקא בבת בנים. ואכן התקיים בו ממש מה שאמרו חז״ל ביבמות דף ס״ב ״נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה״.

בסופו של דבר בצוק העיתים בעקבות המהפכות ברוסיה, גזירות הדת ומלחמות העולם, דווקא ממה שנאלץ לשאת אישה זו בזקנותו, זכה לזרע ברך ה׳ מבתו ע״ה פייגא חיה שנשאה להרב זקס זצ״ל.

האבא והאמא שזכו

רגיל היה מרן הגראי״ל לספר על אישה אחת בוואלזין כבת 30 שלא נישאה והציעו לה אלמן בן 60 שכבר השיא את כל יוצאי חלציו מזיווג ראשון, ולא חסה על כבודה ונישאה לו וזכתה לבן ובת. הבן תלמיד חכם גדול והבת גם זכתה להינשא ליהודי תלמיד חכם.

לאחר הסתלקות של מרן רה״י הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ״ל, פורסמה העובדה אודותיו, ונודע כי הכוונה לאמו…

המצוה, ושכרה [המעשה בבנש"ק וכזית המצה בגטו ובואו בחלום לבקש את שכר המצוה. נמסר לעיל]

הרב שטיינמן והיהודי שאביו בא אליו בחלום

לבקש שילמד בעבור נשמתו, ונאנח הרב ואמר למשמשו, אתה שומע, צריך לנצל את הזמן בעוה"ז, שלא נבוא לאחר המאה ועשרים לילדים שלנו כדל שואל על פתח ונבקש שילמדו משהו בעבורנו…

עד כדי כך לוותר?!

כאשר דיברו אודות וויתור, ת״ח שאל פעם את מרן הגראי״ל: נתאר שיש לי ישיבה, ומגיד שיעור מהרמי״ם השתלב יפה והוא מוכיח את עצמו כמוצלח ממני וברבות הימים השתלט על הישיבה. האם גם אז יש לי לשתוק. הוא השיב: כן. וסיפר: מרן הגאון הסבא מסלבודקא הזמין את מרן הגאון רבי איסר זלמן שיהא ראש ישיבה, אבל רבי איסר זלמן חשש שחמותו תצטער שלגיסו מרן הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין אין משרה, ולו הצעיר כבר יש משרה, אז הציע שגם הוא יבוא עמו, ושניהם הגיעו, אבל אח״כ ראה שזה שיטות לימוד שונות וממילא שניהם אינם יכולים לתפקד יחד, ועזב הוא והלך לסלוצק. ובסופו של דבר הרוויח כי ה״אבן האזל״ הוא ספר יסוד של עולם התורה וכן זכה לחתנו מרן הגאון רבי אהרון קוטלר – כל ליקווד.

העצה לזכות ביום הדין – מעביר על מידותיו

הגמ' מספרת (תענית כה:): ״מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר כ״ד ברכות ולא נענה, ירד רבי עקיבא ואמר אבינו מלכנו… וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן [-ריננו אחריו רבנן]. יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו,,.

והדברים תמוהים: אם אכן רבי עקיבא המו בעל מידות טובות ומעביר על מידותיו, הרי בזה גופא גדול הוא מרבי אליעזר, ומדוע, איפוא, הכריזה הבת קול שאינו גדול ממנו?

אלא יתכן, מסביר רבי ישראל מסלנט, לא היה ביניהם שום הבדל במדרגת מידותיהם. אלא שרבי אליעזר, מתלמידי בית שמאי היה, והם נקטו שדרך התורה היא להתנהג בקפדנות. לא כן רבי עקיבא, שנמנה על תלמידי בית הלל, שסברו שדרך התורה היא להתנהג בוותרנות.

נמצא שבעצם שניהם הלכו בדרך ישרה, דרך התורה, ולא היה זה גדול מזה. אף על פי כן נענה רבי עקיבא דוקא – לפי שהקדוש ברוך הוא מתנהג במידה כנגד מידה, ומכיון שהוא העביר על מידותיו, נענה ה׳ לתפילתו וירדו גשמים — לא כן רבי אליעזר, על אף שהנהגתו מבוססת בדרכי התורה, בכל זאת לא ענוהו מן השמים, לפי שלא היה מעביר על מידותיו.

זוהי סגולה נפלאה לזכות ביום הדין – הבה נהיה רחמנים, ואז נזכה שיתנהגו אתנו באותה מדח של רחמנות.״!

(שיחות מוסר, תשל״ב, עמוד סמ׳׳א)

הצלם והכסף

סיפר הרב זילברשטיין שליט"א:

"לפניכם מעשה מדהים ומרגש שאירע לאחרונה בבית הדין בעיר חולון. אל בית הדין הגיעו ל'דין תורה' חתן טרי, כשלצידו, הצלם שצילם את חתונתו. מה קרה? הצלם הגיע לתבוע את החתן, מפני שלאחר שצילם והסריט את החתונה, אין החתן מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע מראש.

החתן, מצד שני טוען, כי אין הוא מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע עם הצלם, מפני שהצלם לא עשה את עבודתו כראוי, ומדוע? רבנים חשובים רבים שהגיעו לחתונה לא צולמו, ובכך אין לחתן מזכרת מנוכחותם בחתונה, והדבר מצער אותו עד למאד ואינו מוכן לשלם לו את כל הסכום.

הצלם, טען מנגד, כי השתדל לעשות את מלאכתו נאמנה, אך הסיבה שלא הספיק לצלם את כל הרבנים החשובים שהגיעו לחתונה, הוא מפני שהרבנים הגיעו לדקות ספורות והתערבבו בקהל הרב שנכח בחתונה, על כן, לא הספיק הוא להגיע לכולם ולצלמם.

בית הדין שמע את הטענות והחל לדון ולחקור בצדדי הדין על פי כללי התורה. לאחר שבדקו את כל הצדדים, נשאר בית הדין בספק: מצד אחד החתן לא קיבל את העבודה כפי שדרש וציפה, מצד שני הצלם עשה כל אשר ביכולתו, על כן, מחוסר ראיות נשאר בית הדין בספק.

מכיון שכך, פנה אב בית הדין אל החתן ואמר לו: "ראה חתן יקר, הרי החתונה כבר היתה, וכעת אתה יוצא לחיים חדשים עם כלתך, הצעתי היא לך שתוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום על עבודתו, וכך בוודאי תזכה לחיים טובים עם רעייתך. אם תשאיר את הצלם עם צער וקפידא, הדבר לא יוסיף לכם".

אב בית הדין לא הסתפק בכך ואמר לו: "אם תוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום, אני אברך אותך בנוכחות הדיינים שתזכה השנה עם כלתך לפרי בטן". שקט השתרר בבית הדין והכל חיכו למשמע תגובתו של החתן. אך לתדהמתם הרבה,

החתן נעמד לעיני כולם ואמר: "איני מוכן לוותר לו, לא אשלם לו שקל נוסף על העוול שנוצר לי".

כל הנוכחים בבית הדין היו המומים – לא בכל יום נשמעת פניה נרגשת מאב בית הדין החשוב אל אחד הצדדים בברכה כי אם יוותר ולא יעמוד על דעתו, יזכה הוא בפרי בטן, ואם זה לא מספיק, הוא מסרב לקבל את הברכה.

אך הנה לפתע, באותו רגע, נכח באולם בית הדין אברך שהגיע על מנת להתלמד כיצד נעשה דין תורה, ומיד כששמע את פנייתו של אב בית הדין לחתן, היה הוא נרגש עד למאד ואמר: "כבוד אב בית הדין, אני מוכן לשלם לצלם את כל תוספת התשלום שמגיעה לו מהחתן, ובתמורה לכך, אני מבקש שהברכה של הרב לפרי בטן תחול על אחותי הנשואה כבר מזה עשר שנים ולא זכתה לילדים". תדהמה הוכתה בבית הדין. לא בכל יום מתרחשים מקרים נדירים שכאלה. החתן, ששמע באותו רגע את בקשתו של אותו אברך מתלמד, הבין כי ברכתו של אב בית הדין אינה ברכה פשוטה, אלא שווה היא הרבה, ומיד חזר בו והכריז: "אני חוזר בי!. אני מוכן לשלם לצלם את כל המגיע לו, ובלבד שאב בית הדין יברך אותי ואת כלתי בפרי בטן". איזה אקשן!. "זה כבר מאוחר מידי", השיב אב בית הדין לחתן, "לאחר שלא הסכמת להצעה, גילית שאינך באמת מעוניין בכך, ולכן איני מוכן לעשות איתך עסקה זו". החתן לא וויתר והחל להתחנן על נפשו: "לא, אני באמת מוותר לו", אמר והוציא מיד מכיסו צ'ק בכדי לשלם לצלם, "ובלבד שיתן לי הרב את ברכתו היקרה". אב בית הדין שתק לכמה רגעים והרהר מעט.

"אתה, החתן תשלם לו את הסכום, ואני אברך אותך שתזכה לפרי בטן.

אך גם את האברך המתלמד שמסר נפשו והיה מוכן לשלם לצלם את הכסף ובלבד שיזכה בפרי בטן, אני אברך שתזכה אחותו עוד השנה לפרי בטן, בריא ושלם".

הכל היו מרוצים מהפשרה, החתן כתב מיד צ'ק לצלם ונפרד ממנו בידידות, ואב בית הדין עמד בנוכחות הדיינים ובירך את החתן ואת אחותו של האברך שיזכו עוד השנה להתבשר בבשורות טובות.

רבותיי היקרים, שמעו ותחי נפשכם מה אירע בסופו של יום. באותה שנה, נפקדה הכלה, אשת החתן בבת, וכמוה, נפקדה אחותו של האברך, אף היא באותה שנה, בבת בריאה ושלימה, אחר עשר שנים של ציפייה ארוכה וקשה. )בטאון 'קול ברמה', רמת אלחנן( היה זה מעשה אדיר של קידוש שם שמיים בגודלו ומעלתו של המוותר לרעהו ואינו מעמיד דבריו על פי הדין. הגאון הגדול ר' יצחק זילברשטיין שליט"א שהיה עד לכל הפרשה חיזק את כוחו של הויתור של האברך המתלמד, שלמרות שבסופו של דבר לא היה צריך לשלם לצלם את הכסף, אך כיוון שהיה רק מוכן לשלם בשביל השלום, והאמין בברכת הרב, זכה לראות במו עיניו את הנס – בת ראשונה לאחותו לאחר עשר שנים!. תוותרו אחד לשני! – לא מפסידים מכך! הקב"ה המנהל את העולם לא שוכח את מי שוויתר ועשה רבות למען השלום, והוא משיב לו כפליים בישועות גדולות. כך זכה גם אליעזר להיכנס חי לגן עדן!.

ויתורה של רחל – וריווחה

מדרש רבה איכה הקדמה פסקה כד

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה (שוכב) עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו וכתיב (שם) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' וכתיב (שם) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם:

המדרש שם מבאר שאברהם ומשה ביקשו רחמים מאת ה' ולא נענו. מה המיוחד במעשה של רחל?

צריכים לדעת שרחל לא העלתה על הדעת שיעקב ישא ב' נשים, ובפרט אחיות שע"פ התורה הדבר אסור.

במעשה שלה היא בעצם ויתרה על הזכות העצומה להיות אם עם ישראל. והכל כדאי כדי שלא לבייש אדם!

חז"ל אומרים שהקרבתה של רחל לא הייתה עד פעמית. כל ימיה הקריבה בשביל אחותה.

כאשר ראובן מביא את הדודאים אומרת לאה לרחל המעט קחתך את אישי ולקחת את דודאי בני. והדבר מתמיה. אישי??? וכי שכחת שרחל ויתרה בשבילך? והרי היא הייתה אמורה להיות עקרת הבית! אלא מכאן אנו למדים שרחל נתנה ללאה כל ימיה את ההרגשה שלאה היא העיקר ואני רק טפילה לך.

עדיין צ"ב וכי לאה אינה זוכרת את עניין הסימנים? אלא מבאר הגר"ש שבדרון שנשים לב לדבר מענין, חז"ל תמיד נוקטים בלשונם "מסירה" ביחס לסימנים. מדוע לא אמרו 'גילתה'?

אלא אומר הגר"ש שבאמת רחל התעלתה במעשה החסד שלה עד שעשתה זאת בצורה כזאת שלא היה הדבר ניכר כלל לעיני אחותה שהיא עושה חסד עמה. הסימנים ע"פ חז"ל היו ההלכות של חנ"ה. חלה נדה הדלקת הנר. אמר לה יעקב כשאשאך אבחנך על ההלכות ואז אדע שאת רחל. הלכה רחל ולימדה את לאה את ההלכות כמשיחה לפי תומה. לאה כלל לא הבינה שבזה היא מוסרת לה את המפתח לנישואיה עם יעקב. ולכן כלל לא ידעה כל ימיה מחסדה של רחל!!!

והאם היא הפסידה מזה?

א- ראינו שבזכותה עם ישראל שבים לגבולם.

 אולם גם בחייה לא הפסידה, ויזכור א' את רחל ויפתח את רחמה. אחז"ל זכר לה שמסרה הסימנים לאחותה. הרי שלולי כן כלל לא הייתה נפקדת, הרי שמויתור אף פעם לא מפסידים!

לעומת זאת, לבן, שיא השקר והרמאות. עושה עושר ולא במשפט, החליף את משכורתו מאה פעמים, אולם אין הדבר עוזר לו כלל. אם עקודים יהיה שכרך- וילדו כל הצאן עקודים כו' ולא זאת בלבד,

 אלא מלאך ה' היה מעביר את הצאן שגנב מיעקב ומשיבם לו. מחסד- רק מרויחים. מרשעות- רק מפסידים.

מעשה בבנין שבנו ארבעה שכנים על הגג, וכשהגיש הקבלן את החשבון התברר שלא שולם עדיין על קיר אחד, שכל שכן טען שהוא לא הזמין את הקיר הזה והחלו ויכוחים, עד שקם אחד השכנים ואמר נאבד שכנות טובה בשביל הקיר הזה? אני צריך לשלם לקבלן 15 אלף ₪, אוסיף לו עוד חמשת אלפים ₪. הוא חשב שלאחמ"כ יבואו וישתתפו עמו, אך אף אחד לא התנדב… לאחר חדש וחדשיים ושלשה שהשיק לא נפדה, הוא פנה לקבלן וביקש שיפדה את השיק שלא יוכל להשאיר תמיד כסף בחשבון. א"ל הקבלן שהעביר את השיק למנהל העבודה הערבי. לאחר עוד זמן הוא פנה לבנק לבטל את השיק, בהנחה שכשירצו לגבות אותו יפנו אליו. כשהגיע לבנק הפקידה ביקשה שיגש למנהל, הוא רוצה לפגוש אותו. המנהל הגיש לו מעטפה ובה השיק קרוע, וסיפר לו שהגיע ערבי על מנת לפדות את השיק, והיה כתוב עליו מאתיים אלף ₪! רק שהיה זה זיוף בולט, והפקידה זיהתה זאת מיד, ואמרה לו שהיא צריכה אישור מנהל על החתימה שהוא הוסיף ליד האפס… הוא נבהל ולקח מיד את השיק וקרע אותו מיהר לצאת… הנה השיק… ואז הוא קולט שמוויתור על חמשת אלפים ₪, הקב"ה זימן לך ויתור על החוב שלך ע"ס 15 אלף ₪!!

לפעמים אנו לא מוותרים – מסיבות אידאולוגיות

א. כי צריך לחנך אותו. אסור לוותר לו!

האדם שלא ויתר וחסם אותי – ועשה תאונה עם רכב שלפניו…

הנהג שהרג 25 תיירים רוסיים בדרכו לאילת, [דצמבר 2008, כסליו תשסט] היה זה בעקבות שאוטובוס אחר עקף אותו במחסום והוא כל הדרך ניסה להשיג אותו ובסיבוב  מסוכן יצא לעקיפה והתדרדר לתהום והרג 25 בנ"א. לא מוכן לוותר! זה עתה הסתיים משפטו והוא נידון לשמונה שנות מאסר!

ב. לא בגללי, פשוט כבוד התורה!

המעשה עם הרב שטיינמן:

האברך וכבוד התורה

את העובדה הטרייה שמענו מפי הרב בנימין כהן שליט״א יושב ראש קרן השביעית. אברך חשוב תושב מרכז הארץ, מוסר שיעורים קבועים מדי יום ביומו באחד מיישובי השרון. השיעור נמסר בין מנחה למעריב ומשתתפים בו מתפללי המושב הדתיים הבאים לבית הכנסת. באותו מושב מעורב, מתגורר יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שאביו נפטר לפני כחצי שנה. האב, יהודי דתי הותיר אחריו בן ובת שאינם שומרים תו״מ, ו-12 מיליון שקלים כירושה, וגם צוואה חתומה בידי עורך דין: הבן יקבל 10 מיליון שקלים והבת 2 מיליון, אך בתנאי מראש שהבן יאמר אחריו קדיש כל יום בשלושת התפילות בכל ימות השנה. אם לא יקיים את התנאי, תתחלק הירושה – חצי חצי הוא שש והבת שש. צוואה כתובה וחתומה. הבת פתחה את הצוואה ועיניה חשכו, אבל התפכחה במהירות, כי אמרה לעצמה: אין מה לחשוש, כי אין סיכוי שאחי יאמר קדיש כל השנה באופן מוחלט 3 תפילות.

מה עשתה? החליטה ושכרה חברת חקירות שתעקוב אחריו בתבונה ובסודיות ותתפוס את הפעם האחת שהוא מפספס את הקדיש ואז מיד יש לה ביד 4 מיליון שקלים נוספים. כמובן שהיא התייעצה קודם לכן עם ׳עורך דין׳ להיות בטוחה כי בנוסח הצוואה משתמע באופן מוחלט שאם יחסיר ׳קדיש׳ אחד היא תוכל לעכב לו את הכסף. ׳חברת חקירות׳ ככל שתסחט כספים, לא יחסר הרבה מתוך ה-4 מיליון. אך התוכנית שלה לא הייתה קלה. כאן אנו שבים לאברך היקר הנ״ל. הוא מוסר את השיעור היומי באותו יישוב, בין מנחה למעריב, הבן מגיע ערב ערב לתפילת מנחה, ממתין אחריה לערבית ואומר קדיש.

הבעיה היתה שהבן לא נכנס לשיעור בין מנחה למעריב הוא יוצא בקביעות מיד אחרי מנחה ולא ממתין אפילו רגע להקשיב את השיעור, מפטפט בחוץ ומשתעמם ובשום אופן לא שומע מילה אחת. כיוון שהוא סיפר לאברך מוסר השיעור כי הוא בא במיוחד כדי לומר קדיש על אביו, לכן האברך היטיב עמו ובקביעות בסיום השיעור, האברך יוצא החוצה מסמן לו בידו כי מתחילים ערבית כדי שלא ישכח את המעריב מחמת עסקיו בחוץ. לומר את האמת, האברך, הרגיש מבוזה במידת מה, שצעיר שאינו שומר תורה מזלזל בו ולא מוכן לשמוע אפילו מילה אחת דברי תורה והוא טורח לצאת החוצה לקרוא לו לומר קדיש, אבל, האברך היודע את ערכו של ה׳קדיש׳ כמבואר בחז״ל, עשה זאת למענו – ולמען אביו שוכן עפר. הבלשים של ׳חברת החקירות׳ מיקדו את מאמציהם בשעות הללו של מנחה ומעריב, המתינו בסבלנות לערב אחד שהבחורצ׳יק יסתכל באיפון שלו וכדומה, ימשיך בעסקיו וישכח מעריב אחד, אבל הם לא השיגו את מבוקשם כי האברך היה יוצא וקורא לו פנימה.

האחות, הבינה כי היא משקיעה כסף לפח, החליטה ועשתה מעשה, ביררה את כתובתו של האברך והרימה אליו טלפון. סיפרה לו דוגרי את כל הטמון מאחורי הקדיש של אחיה, וכי היא מפסידה מכך ארבע מיליון שקלים. ׳אני בטוחה כי לולי שהיית קורא לאחי פנימה, יבוא ערב אחד שהוא ישכח ואני ארוויח את הכסף, ולכן, אני מבקשת ואומרת: ידוע לי כי יש בקהילתכם אנשים הזקוקים לעזרה כספית, אני מוכנה לתת לנזקקים חרדים ארבע מאות אלף שקל דרכך, אם בסך הכל קדיש אחד לא תקרא לו פנימה. לא בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה…׳ האברך נסע לב״ב, למעונו של מרן ראש הישיבה שליט״א, הציג לפניו את הסיפור ושאל לעצתו.

מרן אמר לו כי עליו לדאוג לקדיש שלו באופן שלם ולא לעשות שום שיקולים (כל קדיש של כל יהודי חשוב עד מאד). ואז העלה האברך שיקול נוסף: הרי יש כאן ביזוי התורה כי הוא יוצא מהשיעור בקביעות מזלזלת ואני עצמי יוצא לקרוא לו אח״כ לקדיש, ואם כן חשבתי לעצמי שמותר לי להימנע מלקרוא לו. הביט עליו מרן ושאל בתמיהה (של חכמה): וכי קוראים לך 'תורה'?!…

האברך קיבל את ברכת מרן להצלחה. שב לביתו השיב טלפון לאחות, כי אין על מה לדבר והוא ימשיך בשלו לקרוא לו לקדיש. האחות הרימה ידיים מהדרך הזו. הבן המשיך בקדיש שבוע ועוד שבוע. ערב אחד, לפתע, אחרי ערבית, שאל הבן את האברך: ׳תאמר לי לא פוגע בך שאני ככה בחוץ ולא תורם רגע אחד כדי להקשיב לך?…׳ ׳אני מחלק לשומעים יהלומים, ההפסד כולו שלך׳ הגיב האברך. ׳יהלומים?!׳ תמה הבן. ׳כן יותר מיהלומים. תנסה להקשיב פעם אחת ותיווכח׳ – ׳טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף׳ עם כל המשתמע מכך.

הבן אזר אומץ עצמי והתאמץ, נכנס לשמוע שיעור, ועוד שיעור. ו…כיום הוא התחיל לשמור שבת, ויש לאביו בשמים נחת כפול לא רק מהקדיש, אלא גם שהארבע מיליון עוברים לידיים טובות, תודות לאברך שלא איבד לו גם לא קדיש אחד [מוסש"ק יתד וישלח תשע"ו].

אהרון וויתורו

כשנגלה הקדוש ברוך הוא למשה בסנה ושלחו לגאול את ישראל, ביקש: ״בי, ה׳, שלח נא ביד תשלח״ (שמות ה יג). פרש רש״י: ביד מי שאתה רגיל לשלח, והוא אהרן. וכמו שאמר אלקנה הנביא לעלי הכהן הגדול: ״הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים בבית פרעה, ובחר אתו מכל שבטי ישראל לי לכהן לעלות על מזבחי להקטיר קטרת לשאת אפוד לפני״ (שמואל א ב, כז-כח), מכאן שנתנבא אהרן במצרים [ונבואתו אליהם הוזכרה בספר יחזקאל (כ, ז)]. וסרב משה רבינו להשלח בדבר ה׳ פן יאפיל על אהרן ויפגע מכך, עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא: ״הלא אהרן אחיך, הנה הוא יצא לקראתך, וראך ושמח בלבו״ (שמות ד, יח),

פרש רש״י: לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב.

ומקורו בגמרא (שבת קלט ע״א): בשכר ״וראך ושמח בלבו, זכה לחושן המשפט על לבו. וכמו שאמרו במדרש (שמות אבה ג. יז):

הלב ששמח בגדולת אחיו, ילבש אורים ותומים. שנאמר: ״והיו על לב אהרן תמיד״ (שמות כח, ל).

תמה הסבא מקלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״ב מאמר רלח) שעל פי השכל, לא מובנת ההתפעלות מויתורו של אהרן ומשמחתו בגדולת משה: עם ישראל נאנק בעבדות קשה ומרה ומבוסס במ״ט שערי טמאה, וה׳ שולח גואל כדי לחלצו ולהעלותו לרום הפסגה ולהנחילם תורה, והוא ייחשב חשובים אנכיים וצרים ויקפיד על מעמדו? נשמע מופקע! כל מה שהסברנו – נכון ברציונאל, אבל לא ברגש!! מה נעשה, ואדם קרוב אצל עצמו. חביבה לאדם רגלו שלו מראשו של חברו, ומטבע זעירה הקרובה לעין מסתירה את אור השמש בצהרים!

במרום אין מעניקים מתנות חנם, אלא לפום צערא אגרא (אבות פ״ב מכ״ג). ומגדל ה׳אגרא׳, רואים כמה רב היה ה׳צערא׳!

וכשלא מוותרים – זה יכול להיות מסוכן ונורא!

קדוש וטהור היה הגאון הגדול ר׳ זאב מילצקי זצ״ל. כל חייו הזהיר: ״דעו לכם בניי, כי כל המתערב במחלוקת – לא ינקה מעונש, ואפילו אם הינו הצודק, כי המחלוקת מכלה את כל משתתפיה, רשעים וצדיקים יחדיו, על כן ברחו ממנה״. מסופר כי יום אחד, ישב ר׳ זאב בביתו והגה בתורה הקדושה. לפתע, שמע מבעד לחלון, שתי נשים המתנצחות ורבות ביניהן. השתיים התווכחו וצעקו זו על זו בקולי קולות, תוך כדי שהן פוגעות אחת בשניה בהתבטאויות קשות וניראות. ״תדעי לך שאת חוצפנית, לי זכות הקדימה בקניית הדירה״, צעקה הצעירה מביניהם על המבוגרת, ״אני זו שהגעתי ראשונה והדירה מגיעה לי. את גם ככה זקנה מסכנה, ומה לך לגור בדירה גדולה שכזו, הרי גם ככה אין לך הרבה זמן לחיות ובקרוב תמותי״. המבוגרת נדהמה מההשפלה לעיני הרבים, אך היא לא נשארה חייבת והחזירה לה בחריפות: ״את יודעת מה?! נחכה ונראה את מי ה׳ יקח ראשונה – אותי או אותך?!

ר׳ זאב שישב בחדרו הזדעזע מהדברים – כיצד יש שנאה שכזו בין שני בנות ישראל, בנותיו של אלוקים, המנסות לפגוע אחת בשניה. הוא ניגש לחלון וסגר אותו מתוך צער גדול ועמוק.

לא עברו כמה שניות, ובעודן רבות ומתווכחות, נשמע פיצוץ עז. כל השכונה רעדה. היה זה פגז שנורה מצבא האויב לעבר שכונת היהודים ונחת בין הבתים. כולם נכנסו ללחץ ובהלה, ותוך זמן קצר התגלו הקורבנות והנספים מהאירוע. שני הרוגים היו באותו אירוע קשה. הרוגה אחת היתה… אותה אשה צעירה שהקניטה את חברתה, בעוד שהשניה, המבוגרת נשארה בחיים ולא ניזוקה. אלא שמשמיים לא שכחו להעניש גם אותה, מפני שנטלה חלק במריבה – ואף היא נענשה, ובאותה שעה תפסה את נכדה הקטן בידה, וכאשר נפל הפגז לידה, נשמט נכדה הקטן מידה ארצה ומת מעוצמת המכה.

׳היה זה עונש ישיר מהשמיים לשתיהן׳, קבע ר׳ זאב, ׳לפי שבמקום שיש מחלוקת מעניש ה׳ את שני הצדדים׳. בסוף ימיו כתב הוא בצוואתו: ״בניי, התרחקו מן המחלוקת בתכלית הריחוק, ואל תהיו במקום שפורצת מריבה. ואפילו אם יקדה ח״ו מחלוקת ומריבה בבית הכנסת – עזבו את המקום מיד אף אם תהיו באמצע קריאת שמע״.

המעשה עם הדירה והדייר שלא רצה ששכנו יתקרב אליו ולבסוף זה שבא לקנות את הדירה – התאים לו הענין כי רצה לסגור את המרפסת…

שכני שרצה לבנות

המעשה בשכני שרצה לבנות למטה, ושכן אחד שאל לרב שטיינמן, שחושש שבעתיד זה יכול לגרום למריבה, אמר לו הרב יוצרים מריבה היום מחשש שמא יצטרכו לריב מחר…

ראש הישיבה שבנו מעליו והחשיכו ביתו וכשנשאל מדוע הסכים? השיב – לא שאלו… ומדוע אינך מוחה? השיב הרב הנושא הזה כבר נשחק ודובר בלי סוף בביתנו, ואת המרפסת הזאת אני לוקח אתי יחד לעוה"ב… בלי ספק שהיא תכריע את הכף בבי"ד של מעלה…

התנגד לסורגים שהצילו את חיי בנו

המעשה עם השכן מלמעלה שהתנגד נחרצות לסורגים בבית השכן מלמטה, היות וזה יקל על הגנבים לעלות ולפרוץ לדירתו, ולבסוף פרצה דליקה בביתו והנס היה שניתן היה לטפס דרך הסורגים של השכן כדי להציל את משפחתו!

*

הזהר שלא תכווה בגחלתן!

[מתוק האור, עם תוספות]

זכרון לבני ישראל… ולא יהיה כקרח וכעדתו (יז, ה)

בגמרא (בבא בתרא עד ע״א) מספר על רבה בר בר חנה שהלך פעם במדבר יחד עם ״ההוא טיעא״ – סוחר ישמעאלי אחד. אמר לו אותו ישמעאלי: ״תא אחוי לך בלועי דקרח״ ־ בוא ואראה לך; את המקום בו נבלעו קרח ועדתו באדמה.

״חזאי תרי ביצעי והוו קא מפקי קיטרא" ־ ראיתי שני בקיעים באדמה, והיו הבקעים מוציאים עשן.

״שקל גבבא דעמרא״ – נטל הישמעאלי גזת צמר ״ואמשינה במיא" – שרה אותה במים, ״ודעציתה בראשה דרמחא״ – ונעץ אותה בראש הרמח שלו, ״ועיליה התם״ – והכניס אותו לתוך אחד הבקעים. ״וכי אפיק הוה איחרך איחרוכי" – וכאשר הוציאו, היתה גזת הצמר חרוכה.

ועוד אמר לו אותו ״טיעא״: ״אצית, מאי שמעת?״ – תקשיב היטב, מה אתה שומע?

״ושמעית דהוו אמרין״ – ושמעתי שהיי אומרים: ״משה ותורתו אמת והן בדאין שמעתי שהם צועקים משה ותורתו אמת והן בדאין.

והנה בפשטות, כשאמרו ״והן בדאין כונתם היתה לעצמם. אולם רבי ברוך שמעון שניאורסון זצ׳׳ל, חתנו של הרב מטשעבין זצ״ל, היה אומר בשם המהר״ם שפירא מלובלין, כי נתן לטעון משמעית נוספת בדברי חז״ל בדרך צחות, ולומר:

כידוע, כאשר מתבשל דבר אסור בכלי – הכלי נאסר לשמוש גם לאחר שדבר האסור הושלך ממנו. וזאת מדוע? מאחר שהכלי בולע איסור בדפנותיו.

ובכן, הוא הדבר באשר לרשעים… גם לאחר שהרשעים יוצאים מן העולם ־ עדין מותירים הם חותם כלשהו, קלקול מסוים, אשר הוא בבחינת אותה ׳בליעה׳ שמותיר דבר אסור בכלי בו התבשל…

את אותה ׳בליעה׳, את אותו רשם שהותירו קרח ועדתו בעולם, בקש אפוא הטיעא להראות לרבה בר בר חנא, ואמנם שמע רבה בר בר חנא אותם שאומרים ׳משה אמת ותורתו אמת והן בדאין׳, באשר משמעות הדברים היא כזו:

קרח עצמו, היה חצוף מאד. הוא היה מסוגל לעמד מול משה רבנו ולומר לו ׳למה תשתרר׳. הוא היה מסגל להתייצב מול משה רבנו ולומר לו: ׳אתה שקרן!׳.

אבל בדורנו, כבר אין חצופים שכאלו… בדורנו, היהודי המצוי אינו חצוף עד כדי שיוכל להתייצב מול גדול הדור ולהאשים אותו בשקר… אלא מה? בדורנו נותרה רק ה׳בליעה׳ של קרח, רק הרשם שנותר ממעשיו, ולכן בדורנו רק אומרים ׳משה אמת ותורתו אמת והן בדאין׳…

היהודי המצוי אינו מאשים את גדול הדור בשקר ובנגיעות, אלא את ה׳הם׳… את הגבאים, את המשמשים בקדש, את העסקנים, את כל העולם… כאשר דבריו של הרב אינם מוצאים חן בעיניו, הוא לעולם לא ייאמר: ׳גדול פלוני טועה׳…

חלילה! הוא רק יטען כי העובדות לא הצגו בפניו לאשורן, הוא רק יטען שהעסקנים סילפו את דבריו, וכן הלאה וכן הלאה, משה אמת ותורתו אמת – והם בדאים…

לפנינו שני מעשים, שגם מהם נלמד כי אין ממש בטענותיהם של הטוענים כנגד הרבנים, במסוה של טענות כנגד העסקנים…

הרב שטיינמן שאמר לנכד של א' מגדולי הדור שבא לבקרו בחברת נכדו, האם גם עליך אומרים שאתה מסובב את סבא שלך והוא עושה את מה שאתה אומר??…

החפץ חיים ורבנות וילנא

המעשה הראשון ארע עם ה״חפץ חיים״, אשר ביום מן־ הימים כתב מכתב שכלו רצוף דברי לשון הרע ומחלקת כנגד כמה יהודים בני העיר וילנא.

היתכן?? הכיצד?? ה״חפץ חיים״ כותב מכתב של לשון הרע? ובכן, גופו של ענין כך היה:

בוילנא, בתקופתו של ה״חפץ חיים״, מקובל היה שלא למנות רב. לאחר שישבו על כס הרבנות בוילנא ־ ירושלים דליטא – גדולי עולם, הוחלט בשלב מסוים כי אין מקום עוד למנות רב ךשמי, ויש להסתפק בכך שתלמידי החכמים שבעיר ינהיגו את כל עניני הקהל, מעין רבנים בלתי מוכתרים.

בכל אופן, בתקופתו של ה״חפץ חיים״, היה רבי חיים עוזר גרודזנסקי זצ״ל רבה הבלתי רשמי של וילנא. דא עקא, שבאחד הימים קמו כמה מהיהודים ה׳מתקדמים׳, ה׳פשרנים׳, אשר אנו קוראים להם ׳עוקרי התורה" ובקשו לעקיף את סמכותו של הגרח״ע…

מה עשו אפוא? נמנו וגמרו למנות רב לוילנא!

וממחשבה למעשה… הללו הביאו לוילנא רב אשר דעותיו עלו בקנה אחד עם השקפותיהם המעותות, ומכאן ואילך החלו מנהלים תעמולה לבחירתו כרב-העיר הרשמי… אין צרך לספר כי בעקבות המעשה התעוררה מחלקת איומה ונוראה בוילנא בין התומכים ברב החדש לבין המתנגדים לו מתוך הבנה בדבר כונותיו האמתיות…

בעקבות אלו החליט החפץ חיים כי לא נתן להחשות.

הוא קם וכתב את המכתב האמור, מכתב אשר כל כלו דברי לשון הרע ומחלקת כנגד אותו רב והעומדים מאחוריו, ותהי העיר וילנא כמרקחה… הלא ה״חפץ חיים״ היה נערץ על כל העולם היהודי בכל מקומות מושבותיו, ועתה, התערבותו החד-משמעית לטובתו של רבי חיים עוזר – בוודאי היה בה משום מכה נצחת למתנגדיו!

אולם אל דאגה… מתנגדי הרב מצאו להם פתרון… הם פרסמו בעתון ׳מומנט׳, עתון שיצא על ידי חוגי הפשרנים, כי המכתב האמור בודאי לא יצא מתחת ידיו של ה״חפץ חיים״, שהרי ידועה הקפדתו העצומה של גדול הדור בכל ענין שיש בו שמץ שמצו של לשון הרע… ״בודאי אחד מבני ביתו של ה״חפץ חיים״ הוא שכתב את המכתב, והחתים עליו את גדול הדור בערמה!״, טענו הללו…

כאשר נודע הדבר ל״חפץ חיים״, הוא מהר לכתב מכתב נוסף, ובו התיחס לטענות שהעלו וכתב באפן חד משמעי כך:

״שמעתי כי בעתון ״מומנט״ נדפס מאמר מכותב אחד, שמתפלא עלי איך לא נזהרתי במכתב מחאתי בדבר הרבנות בוילנא באסור לשון הרע, מחלקת והלבנת פנים, אשר הנני עוסק בזה כל ימי חיי, ואשר גם עתה בודאי נזהרתי בזה.

״על כן הנני מודיע בשער בת רבים, שבמקום הריסת וחורבן הדת – נעשה כל זה כהלכה, כאשר בארתי במחאתי. מצוה רבה וחובה גדולה לעשות כל מה שביכולת לתקן הדבר, לגדר גדר ולעמוד בפרץ, ואין בזה שום חשש אסור, ופליאה לי על כל גדולי ישראל המחשים בזה ואינם יוצאים במחאה גלויה״.

מוסיף ה״חפץ חיים״: ״ואודיע, כי כל הענינים היוצאים מתחת ידי בחתימתי נעשים תמיד על ידי עצמי, מדבר גדול עד דבר קטן, ויש לסמוך עליהם בעז״ה. ומאד מאד מתרעם אנכי על אשר בודים ומחפים עלי דברים אשר בשקר יסודם כדי לבלבל דעת השומעים לדברי!״

מכתב בדומה לזה כתב רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ״ל (הובא בספר ״תולדות יצחק״ המגולל את תולדות חייו) וזה לשונו:

״תודה לא-ל, זה לי כמה עשיריות שנים שזכיתי לשמש ברבנות, תשובות לאלפים בשאלות בכל מקצועות שבהוראה מכל ארצות פזורנו השיביתי להלכה ולמעשה בעזרת ה׳, ובכמה ענינים נכבדים בצרכי הצבור היותר גדולים באומתנו פונים אלי מכל פנות עמנו הקרובים והרחוקים וכו'. ועד כמה חוצפא יסגא שהחציפו להגיד לי בפני וברבים שהנני בלי דעה, ואנשים רעים שבביתי משתמשים בי לאות נפשם וכו'. איה הבושה ואיה רגש הכבוד והישר שהם מתפארים בהם? אוי לי שעלתה לי בימי זקנה אלה להתאונן בדברי דוד המלך ע״ה ׳אני שלום וכי אדבר המה למלחמה״׳.

הרי לנו, כי כל טענה מעין זו, כביכול גדולי התורה ׳אינם מודעים׳ למעשים הנעשים סביבם, ואינם משמשים אלא כחותמת גומי המשרתת את האינטרסים של בני ביתם, הרי היא בגדר בזיון כבוד התורה, הרס לגדרי חומת היהדות, ויש למחות כנגדה בכל תקף!

עלינו לזכור, שיש כאן נפקא מינה גדולה מאד לילדים שלנו!

אם הם יראו שגדולי התורה נוחלים כבוד ויקר, אף הם ישאפו דחפצו להיות כמותם, שהרי מי אינו רוצה כבודי ולעמת זאת, אם יראו שתלמידי חכמים אינם מכבדים, ברור כי לא יעשו כל מאמץ להעפיל למדרגתם, ובלי מאמץ – הרי לא נתן להשיג כלום!

והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה

לאחרונה ארעו בבני ברק כמה וכמה מקרים מחרידים של שרפת ספרי תורה. השורף התגלה כאדם שאינו שפוי בדעתו, אולם אלו הן רק הנסיבות. הסבה האמתית טמונה עמק אצלנו…

תלמידי חכמים שישבו על המדוכה ודנו מה צריך הצבור לתקן, פרסמו בעיר בני ברק את אגרת החלום ששלח רבי מרדכי אושמינער זצ״ל מגדולי וקדושי ליטא לרבי פינחס מיכאל מאנטיפאלא, ובה ספר לו שמהר״י בן לב, שנפטר מאות שנים קדם, בא אליו לאחרונה חמש פעמים בחלום וספר לו, כי אחד מאבות אבותיו שהיה חי בזמנו של מהרי׳י בן לב בעיר סלוניקי, והיה אדם אלים, הכהו על לחיו לפני כל אנשי השוק, אחרי שפסק את דינו לרעתו. ומכיון שהיה איש עשיר ותקיף, ולא מחו בו אנשי העיר, נגזרה עליהם הגזרה, ובאותו לילה פרצה שרפה נוראה בעיר, ועלו באש כחמשת אלפים בתי יהודים, וכמה בתי כנסיות ובתי מדרשות, ומתו מאות יהודים.

כיון שכך, כבר מאות שנים אין לאדם זה תקומה, ולכן, מוטל על רבי מרדכי שהוא מיוצאי חלציו, לתקן את עוונו על ידי שיקנה את הספר ״שו"ת מהר״י בן לב״ ויהגה בו במשך ארבע שנים, עד שיהיה שגור על לשונו. לשאלת רבי מרדכי מהיכן ישיג את הספר, ענה לו המהר"י בן לב כי יבקשנו מהרב הקדוש רבי פינחס מיכאל מאנטיפאלא ולא יהסס לשלם לו על כך ככל אשר ישית עליו.

לפי זה מחובתנו לתקן כעת את עוון כבוד החכמים, הבזוי אצלנו. אותו אדם שסחר בפרות שביעית ודאי נסה להקל בחמרת ענשו, וסבר כי חטאו הוא ״רק״ מדרבנן. אך הוא לא ידע ש'דרבנן׳ זה מחזיק את כל התורה כולה, כבוד החכמים וגזרותיהם – ועל ידי כך מחזק את כל הדור.

ג) מעשה שהיה אצל הגאון רבי בנימין דיסקין ז"ל (אביו של הגאון מהרי״ל דיסקין ז"ל). ראה לעיל

רבי עקיבא איגר והקפדתו

מעשה נורא על בעלי דפוס סאלויטא והגרעק"א [קונטרס הזהרו בגחלתן עמ' נט] ראה לעיל

ככל אשר יורוך – בלי חשבונות

אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (טז, יד) בין טענות קרח ועדתו עולה גם הטענה בדבר הארץ שלא זכו להגיע אליה. ויש להבין מהי הזיקה והשייכות בין התלונות הללו לבין טענותיהם של קרח ועדתו על הכהונה, ומפני מה צרפו טענה זו גם לכאן?

התשובה לכך תתבאר על פי מעשה שסיפר הרה"ק בעל ה"בית ישראל" מגור זי"ע כפי שמובא בספר "כרם חמד": אדם שהיה תלמיד חכם וגם גביר גדול נהג לבוא תמיד אל רבו, הרה"ק בעל ה"שפת אמת" זי"ע.

לימים משנפטר ה"שפת אמת", והתמנה תחתיו בנו הרה"ק בעל ה"אמרי אמת" זי"ע לממשיך דרכו, המשיך אותו האיש לבוא משום שהיה קרוב משפחה שלו, וכן משום שהיה בנו של הרבי הקודם.

ויהי היום והנה נזדמנה לפניו הצעה לרכישת יער. כחסיד נאמן בא לשאול בעצת רבו, ומשיעץ לו לבצע את הרכישה, קנה את היער. עד מהרה התבררה העסקה כבלתי מוצלחת בעליל, ואותו אדם הפסיד את רכושו עד שהגיע לפשיטת רגל ממש… מאותו יום הדיר את רגליו מבית ה"אמרי אמת", ואמר בלבו: אצל הרבי הקודם מעולם לא הפסדתי מכך ששאלתי בעצתו, ואילו הרבי הזה – רק שאלתי וכבר הפסדתי הכל… אם כן, אין זה רבי!…

כעבור זמן מה שהה הרבי בעיירת המרפא מירנבאד, והחסידים הגיעו אליו לשם. קרבת המקום גרמה לאיש להרהר שנית בהחלטה שלא להגיע אליו יותר. אמנם רבי הוא לא – הרהר – אך מכל מקום הוא בן של רבי, הלא כן?! וממחשבה למעשה, קם ונסע אל הרבי. כשהגיע הסב אליו ה"אמרי אמת" את פניו ואמר לו: המדרש אומר (במדבר רבה יח, ח) "קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו? אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, ששמואל שקול כמשה ואהרן". ולכאורה קשה, וכי משום כך כבר התיר לעצמו קרח לחלוק על משה רבנו עליו השלום?

אלא, שמאחר שראה קרח שהעצה שנתן משה לשלוח מרגלים לראות את הארץ לא הצליחה, עלה בלבו שניתן לחלוק עליו, שהרי רבי שנותן עצה שאינה עוזרת אינו רבי…

נמצא כי הטענה של "אף לא ארץ זבת חלב הביאתנו", היוותה חיזוק לקרח לחלוק על משה רבנו, ומשום כך היא מוזכרת כאן… כשסיים ה"בית ישראל" [בנו של האמרי אמת] את הסיפור על אביו הוסיף ואמר: "ובאמת, חלילה לנו לחשוב שאותה עצה שנתן ה"אמרי אמת" לא היה הוגנת, משום שעל ידי אותה עצה ניצל אותו אדם וכל משפחתו, משום שעקב החובות העצומים שנכנס אליהם בעקבות השטח שקנה, נאלץ לברוח עם כל משפחתו ולעלות לארץ ישראל, וכך ניצל מן התופת שפקדה את ארופה"…  [פנינים תשעג]

*

הנסיון שלאחר החטא – ההודאה בטעות

[מעין גנים הרב אסולין]

וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב, ויאמרו לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר. אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם, העיני האנשים ההם תנקר, לא נעלה. אומר רש״י אפילו אתה שולח לנקר את עינינו אם לא נעלה אליך, לא נעלה.

דברים אלו שאמרו דתן ואבירם צריכים ביאור. מהו שאמרו העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה, למה שמשה רבינו ינקר להם את העינים אם הם לא יבואו אליו, שהוצרכו לומר דבר זה שאפילו אם תשלח לנקר את עינינו אם לא נעלה אליך, בכל זאת לא נעלה. אם הם אומרים דבר כזה, משמע שהיה שייך כזה דבר. וזה לא מובן, למה שמשה רבינו יעשה להם כך.

ובפרט שאם משה רבינו היה מעניש אותם, זה היה ע״פ עונשי בית דין, ולא מצאנו עונש ב״ד שמנקרים לאדם את העינים.

ובאמת מצאנו בגמרא סנהדרין מ״ו א; תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר, שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים (שהוא רק איסור דרבנן, כמפורש בביצה ל״ו ב׳ שגזרו משום שבות שאין רוכבין על גבי בהמה) והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך (ע״פ דין תורה) אלא שהשעה צריכה לכך. פירש״י מפני שהיו פרוצים בעבירות, שהיו רואים לוחצן של ישראל, שהיוונים הם גוזרים עליהם גזירות, והיו מצוות בזויות בעיניהם עכ״ל. א"כ מפורש שלפעמים מחמת צורך השעה, ניתן רשות לבית דין להעניש אע״פ שלא מגיע עונש זה ע״פ דין תורה, כדי לגדור את פרצת הדור.

ועפ״ז מתבאר מה שמצאנו בסנהדרין כ״ז א׳ שאדם בשם בר חמא הרג אדם בזמן הגמרא שכבר לא דנו דיני נפשות. אמר לו ריש גלותא לרב אבא בר יעקב צא ועיין בזה, ואם יתברר שבודאי הוא הרג, לכהיוהו לעיניה. ורש״י הביא ג׳ פירושים מה הכוונה לכהיוהו לעיניה. ובפירוש ראשון כתב וז"ל, ינקרו את עיניו, דבטלו מיתות בית דין, והאי קנסא עבדינן ביה, דבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה עכ״ל. א"כ רואים שמצד מה שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה אלא כדי לגדור פירצה, שייך באמת ניקור עינים.

אך הדבר פשוט, שגם כאשר בית דין נותנים עונש כזה, זה צריך להיות עונש שבאמת יביא תועלת שחטא זה לא יארע שוב, וח״ו לומר שבית דין נותנים עונש בלי שום חשבון. ולכן בגמרא בסנהדרין שאדם רצח, פשוט שכאשר ינקרו את עיניו, הוא כבר לא יוכל לרצוח שוב, כי אינו רואה איך לרצוח.

ולפ׳יז כאן אצל דתן ואבירם שמשה קרא להם והם לא רצו לבא, גם אם נאמר שהיה שייך לתת להם עונש שלא ע״פ עונשי התורה אלא לגדור את הדבר, וכי אם ינקרו את עיניהם, הם כבר לא יוכלו להתנגד ויוכרחו להגיע למשה רבינו אם הוא יקרא להם שוב. הרי פשוט הוא, שהם יוכלו להמשיך הלאה להתנגד, וא״כ למה דתן ואבירם חשבו שמשה רבינו יתן להם עונש זה של ניקור עינים, עד ששלחו לומר לו שאפילו אם הוא ינקר את עיניהם הם לא יגיעו אליו, על סמך מה הם חשבו שיגיע להם עונש כזה.

הקושי להודות אחר הטעות

ולפרש הענין יש להקדים הקדמה. צריך לדעת שכאשר יש לאדם נסיון והוא אינו עומד בו וחוטא רח״ל, הנה כאשר מסיים לחטוא, תמיד יש לו מיד עוד נסיון. והנסיון הוא, האם הוא יודה שהוא חטא, ויאמר חטאתי ויעשה תשובה, או שימשיך עדין להחזיק במעשהו הראשון, ולהצדיק את מעשיו.

אדם הראשון

יסוד זה כבר הושרש בחטא הראשון שהיה בעולם, אצל אדם הראשון. שלאחר שכבר נכשל ואכל מעץ הדעת, נוצר לו עוד נסיון, שבא אליו הקב״ה ושאל אותו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת. ואם היה מודה ואומר, כן אכלתי ונכשלתי, היה באפשרותו לתקן את החטא. אבל אדם הראשון לא עמד בנסיון הנוסף והשיב שהוא התנהג כראוי, רק האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל.

כאשר הקב״ה שואל את האשה מה זאת עשית, אם היא היתה מודה ואומרת חטאתי, היה באפשרותה לתקן את חטאה, אך היא השיבה שהיא אינה אשמה, הנחש השיאני ואוכל. ונמצא שגם אדם וגם חוה לא עמדו בנסיון הנוסף שהגיע להם לאחר החטא, להודות שהם אינם צודקים, ולא תיקנו את חטאם, ונענשו.

וכן מפורש בספורנו שם, שכאשר הקב״ה שאל את אדם הראשון המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת, ייחס את האשמה על הקב״ה שנתן לו את האשה, במקום לעשות תשובה כמו שעשה דוד באומרו אל נתן הנביא חטאתי.

קין

וכך אירע גם לקין, שלאחר שכבר הרג את הבל, הגיע אליו הקב״ה לעוררו על התשובה. והוא מה שכתוב בפרשת בראשית (ד. ט׳) ויאמר ה׳ אל קין, אי הבל אחיך. ופירש רש״י, להכנס עמו בדברי נחת, אולי ישיב ויאמר אני הרגתיו וחטאתי לך עכ״ל.

ומה השיב קין, הוא התכחש לכל מעשיו, כאילו שלא עשה כלום, ויאמר לא ידעתי, השומר אחי אנכי. יש לו עוד טענות על הקב״ה, מה אתה שואל אותי היכן הבל, וכי אני שומר שלו. נמצא שגם קין לא עמד בנסיון הנוסף שלאחר החטא, והוא לשוב בתשובה ולומר לפני ה׳ חטאתי. (ואע״פ שאח״כ חזר מעט בתשובה, ואמר גדול עווני מנשוא וגו' זה לא היה תשובה שלימה, שהרי יצא כגונב דעת העליונה, וגם שב מיראת הענוש שהוטל עליו, ולא מחמת שנתחרט על מעשיו). [כמשפט שגור בפי העולם – "מעט מדי, ומאוחר מדי"…].

ומאז חטא אדם הראשון וחטא קין ועד היום נוהג כך. שבכל חטא שאדם נכשל, תמיד לאחר שגמר לחטוא, יש לו נסיון נוסף האם להאשים את עצמו מיד ולומר חטאתי, או לשתוק ולהמשיך הלאה כאילו שהוא מתנהג כראוי.

כך גם מוצאים בסוף פרשת בהעלותך בחטא מרים, שלאחר שמרים סיפרה לשון הרע, הוכיח הקב״ה את מרים ואהרן על טעותם, ולבסוף כתוב ויחר אף ה׳ בם וילך. מפרש שם הספורנו שהטעם שחרה אף ה׳ בהם, משום שלא נכנעו תיכף לומר חטאנו, כמו שעשה דוד המלך באומרו אל נתן הנביא חטאתי.

קושי ההודאה על טעות בפרהסיא

והנה כשאדם חוטא בינו לבין קונו, אז יש לו נסיון להודות בחטאו ג״כ בינו לבין קונו. אבל כשאדם חוטא בפרהסיא וכולם יודעים, הנה הנסיון שלו לאחר החטא הוא ג״כ באותו אופן, האם יודה בטעותו בפרהסיא או שימשיך להשאר בדעתו הקודמת.

וזה נסיון יותר גדול, כי הוא סבור בדעתו, שאם יודה בטעותו, הוא יהיה לבזיון בעיני אחרים, ויאמרו עליו שאינו יציב בדעותיו, ולכן מסוגל להתעקש ולהחזיק בטעותו, רק כדי שלא יהיה לבזיון בעיני הבריות.

המעשה עם הרש"ש והחשד על ההלואה שלא הוחזרה

ובאמת זה טעות, שאם יודה בטעותו, הרי הבריות יודעים כמה קשה להודות בטעות, ולכן ודאי יעריכוהו יותר שהודה בטעותו ופרש מן החטא. אבל מחמת הנסיון שיש לאחר כל חטא, נדמה לו שאם יודה בטעותו, יהיה לבזיון בעיני הבריות, ולכן יש לו תמיד נסיון גדול האם להודות בטעות ולפרוש מן החטא, או להחזיק בו כדי להראות שהוא עדין מחזיק בדעתו, ויש לו שיטה משלו.

וענין כזה היה במחלוקת קרח, שגם קרח וגם דתן ואבירם וגם המאתים וחמשים איש הבינו שהאמת לא אתם, והמשיכו להחזיק במחלוקת אך ורק משום שהיה קשה להם להודות בטעותם. ולא עמדו בנסיון הנוסף שיש לאחר כל חטא, והוא להתעורר בעצמו האם להודות בחטאו וטעותו או להמשיך להחזיק בדעתו הקודמת למרות הכל.

וכך איתא במדרש (במדב״ר פרשה י״ח סימן ט׳) על הפסוק ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי. המדרש מפרש שמשה רבינו השתדל לפייס את קרח, שכל המינוי של אהרן הוא ע״פ ה', ולכן אם הוא חולק על מינויו של אהרן הוא חולק על הקב״ה בעצמו. והמדרש מסיים שם בזה הלשון:

 כל הדברים האלה פייס משה לקרח, ואין את מוצא שהשיבו דבר, לפי שהיה פקח ברשעו. אמר, אם אני משיבו, יודע אני בו שהוא חכם גדול, ועכשיו יקפחני בדבריו ואני מתרצה לו בעל ברחי. מוטב שלא אזקק לו. כשראה משה שאין בו תועלת פירש ממנו.

עוד איתא במדרש שם (סימן י׳) וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם [וכתוב ויאמרו לא נעלה]

אף הם עמדו ברשען ולא נזקקו להשיבו עכ״ל.

מפורש מדברי המדרש שגם קרח וגם דתן ואבירם לא חיפשו את האמת, כי לאחר שכבר חטאו, היה להם אפשרות ללכת למשה רבנו לברר מי צודק. ולמה הם לא הלכו למשה רבנו, כי הם פחדו להודות שהם טועים. הם ידעו שמשה רבנו יברר להם את טעותם והם יוכרחו להודות, ולכן הם העדיפו לא להגיע כלל אליו.

ומה היה עם המאתים וחמשים איש, גם כך. רש״י מביא בסוף פסוק ו׳ מה הפירוש והיה האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש, וכי אין אנו יודעים שמי שיבחר הוא הקדוש, אלא אמר להם משה הריני אומר לכם שלא תתחייבו, מי שיבחר יצא חי וכולכם אובדים. אומר רש״י ולא טפשים היו, שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב. אלא הם חטאו על נפשותם, שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם עכ׳׳ל.

התורה כותבת עליהם שהם עשו מעשה התאבדות, הם ידעו שהם הולכים למות, ובכל זאת הם לא פרשו. למה הם לא פרשו, הם לא יכלו לעמוד בנסיון הנוסף להודות בטעותם ולפרוש, כי מה יגידו עליהם, בתחילה הם מתחילים מחלוקת ופתאום מפסיקים. לכן הם המשיכו בזה עד שמתו.

נסיונו של און בן פלת

וגם און בן פלת התקשה לעמוד בנסיון זה, וכמו שמפורש בסנהדרין ק״ט ב׳ שכאשר אשתו אמרה לו מה נפקא מינה לן במחלוקת זו, הרי אם משה הרב אתה התלמיד, ואם קרח הרב אתה התלמיד. וביאורו, שכיון שאחד ניצל וכולם מתים, הרי אתה ודאי תמות. ומשיב לה און בן פלת, מה אעשה כבר הייתי בעצה עמהם ונשבעתי להם שאם יקראוני אלך עמהם.

וזה לא מובן, מוכיחים לאדם שהוא הולך למות, והוא משיב כבר הייתי בעצה עמהם ונשבעתי להם.

זה כמו שאדם הולך ומניח ראשו על הגליוטינה לערפו, שואלים אותו – הכל בסדר אתך?? והוא משיב – אני כבר נשבעתי שאעשה את זה… שבועה אי אפשר להתיר? והאם על שבועה נאמר יהרג ואל יעבור עליה??

אלא שזהו הקושי בנסיון הנוסף, נכון שטעיתי, אבל קשה לי להודות בטעותי, ולכן אני מוכרח ללכת למרות שאני יודע שסופי למות. עד כדי כך קשה להודות בטעות. ובכל זאת התורה לא מתפעלת מזה ואומרת החטאים האלה בנפשותם, הם עשו מעשה התאבדות, הם היו צריכים לפרוש מן המחלוקת, למרות אי הנעימות שיש בזה.

קלקולם של דתן ואבירם

ועפ״ז יש לפרש מה שכתוב אצל דתן ואבירם, שאחרי ששלח משה לקרוא להם אמרו לא נעלה. ומפורש במדרש שלא רצו שמשה ינצח אותם ויוכרחו לפרוש מן המחלוקת. ואח״כ סיימו העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה. שכוונתם היתה, שכל פעולה שאדם עושה הוא משום שכך נראה בעיניו שהוא צריך לעשות, כי כל אחד הולך אחר מה שנראה לו. והם שלחו לומר לו אפילו אם תשלח לנקר את עינינו, כלומר אפילו אם תשלח לעקור לנו את כל מה שהיה נראה לנו, ותוכיח לנו שטעינו, לא נעלה אליך, ולא נודה בטעותינו ולא נפרוש ממה שהחלטנו.

ולכן מיד אח״כ כתוב ויחר למשה מאוד, ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם. ומפרש רש״י לפי פשוטו הקטורת שהם מקריבין לפניך מחר, אל תפן אליה עכ״ל. וא"כ הם ודאי ימותו. כי כל זמן שמשה רבינו דן אותם לכף זכות שהם באמת חושבים שהם צודקים, לא כעס עליהם. אבל כששמע מהם שהם לא מתכוונים לחזור בהם גם אם יוכיחו להם שהם לא צודקים, אז נצטער משה רבינו.

והוסיף משה רבינו, שגם על תגובה זו עוד היה ניתן לדון אותם לכף זכות, אם היה לי פעם איזה עסק עמהם והם כועסים עלי. אבל כיון שמעולם לא נתעסקתי אתם, ולא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם, א״כ זהו סימן שהם מחפשים את השקר בלבד. לבן אני מבקש אל תפן אל מנחתם.

וזה היסוד הגדול שלמדנו כאן, שמלבד כל עצם מחלוקת קרח וכל עדתו, נתן הקב״ה הזדמנות לכל החולקים להבין שהם טועים, ונתן להם אפשרות לפרוש מן המחלוקת, אך כל אחד מאנשי המחלוקת לא היה מסוגל לעמוד גם בנסיון הנוסף ולפרוש, למרות שכבר ידע שהאמת אינה אתו. ולכן נאבדו.

מהי מחלקת לשם שמים?

וזהו הכוונה במשנה במסכת אבות פ״ה משנה י״ז, כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו.

הסימן של לשם שמים, שאם אדם רואה שיש לו טעות הוא מודה בטעותו ופורש. אם עדין יש מחלוקת, זה סימן שסובר שכך הוא האמת. לכן סופה להתקיים, משום ששניהם בטוחים שכך האמת, כי לולי זה היו חוזרים בהם. נמצא שהאמת מקיימת את המחלוקת, וקושטא קאי. מהו שלא לשם שמים, שגם לאחר שנוכח שאין הצדק עמו, עדין ממשיך להחזיק במחלוקת, ולכן אין סופה להתקיים, משום שאין כאן אמת שתחזיק את המחלוקת, ושקרא לא קאי.

וזה הלימוד הגדול שיש לנו מכאן, שגם אם אדם נכשל ח״ו בעבירה ולא עמד בנסיון אחד, לכל הפחות שיעמוד בנסיון השני. ומהו הנסיון השני, תשובה. לומר טעיתי ואני מתחרט, ולכל הפחות מעכשיו לא אמשיך במעשי הקודמים.

לפעמים מעוררים את האדם מן השמים לתשובה מיד אחרי החטא, כמו אצל אדם הראשון ואצל מעשה מרים כש״כ הספורנו. וכן במחלוקת קרח, כמו שביארנו. ולפעמים זה רק התעוררות מועטת בתוך לבו. אבל תמיד אפשרות זו קיימת, לשוב בתשובה ולהודות בטעות, מיד לאחר החטא. יעזרינו השיי׳ת לשוב בתשובה שלימה.

פרעה חוטף מכות קשות ואינו נשבר. כיצד? ובפרט קודם שהכביד ה' את ליבו. הטרם ידע כי אבדה מצרים? וכי אינו רואה שהוא גורם נזק לעמו?

המעשה בחיאל בית האלי.

יהושע פרק ו (כו) וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ:

מלכים א פרק טז

(לד) בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגיּב \{וּבִשְׂגוּב\} צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן:

וכי הוא שוטה? אלא על כל בן היה לו תירוץ, זה היה חולה, ההוא מתאונה, השלשי היה לו וירוס, הרביעי מחלה לא ידועה, כו' . אבל הוא רואה שהם ממשיכים למות!?

אלא חיאל ידע שאם יודה הוא לוקח אחריות ואומר אני רצחתי את בניי. לזה הוא לא מוכן. ולכן הוא ממשיך וחוטף מכות.

כזה היה פרעה. לאחר שהתחיל בסרבנות, אין הוא מוכן להודות שא"כ יוצא שהוא בסכלותו אחראי לסבל של מצרים על היום. זאת אין הוא מוכן לקבל.

ספר משלי פרק יב

(טו) דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכם:

האויל אינו מוכן לקבל עצות. אינו מוכן לקבל תוכחות. הוא מבין לבד… הוא אינו מוכן להודות שטעה.

ילקוט שמעוני תהילים רמז תשנח

תהלים (פרק מט יד) זֶ֣ה דַ֭רְכָּם כֵּ֣סֶל לָ֑מוֹ וְאַחֲרֵיהֶ֓ם׀ בְּפִיהֶ֖ם יִרְצ֣וּ סֶֽלָה: (טו) כַּצֹּ֤אן׀ לִֽשְׁא֣וֹל שַׁתּוּ֘ מָ֤וֶת יִ֫רְעֵ֥ם וגו'

אמר רבא אמר הקב"ה, יודעים רשעים שאחריתם למיתה, ויש להם חלב על כסלם, שמא תאמר שכוחה מהם, תלמוד לומר ואחריהם בפיהם ירצו סלה. כצאן לשאול שתו (ברמז תכ"ח):

[חשבתי לומר בדרך רמז – הרי מי שלא הודה בטעותו בצורה הבוטה ביותר – היה שאול המלך. הוא לא הוציא מפיו את המלים "חטאתי", כדוד, שנאמר לו "וגם חטאתך תכופר". כשלקח מצאן עמלק אמר שזה לזבוח לה' אלהיך, והצדיק מעשיו. אומר דוד יש שאינם מודים בטעותם כמו הצאן ששימש כתירוץ לשאול המלך…

הסבא מקלם: אדם מוכן עוד איכשהו לומר לחבירו אתה צודק, אולם קשה לו להוציא מהפה אני טעיתי…

חנניה בן עזור

ספר ירמיה פרק כח-א) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּשָּׁנָת \{בַּשָּׁנָה\} הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: (ב) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל: (ג) בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל: (ד) וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל: (ה) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית ה': (ו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה' וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: (ז) אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם: (ח) הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר: (ט) הַנָּבִיא אֲשֶׁראַפְּךָ תִּקָּחֵנוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת: (י) וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ: (יא) וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ: (יב) וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר: (יג) הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל: (יד) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ: (טו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה לֹא שְׁלָחֲךָ ה' וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר: (טז) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל ה': (יז) וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:

ומבואר בירושלמי מסכת סנהדרין דף נו/ב [וכ"ה ברש"י שם] הרי אני נותן אות ומופת באותו האיש השנה ההיא הוא מת כי סרה דבר על ה' והות ליה כן וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי. שנת אחרת היתה ותמר הכין? אלא מלמד שמת בערב ר"ה וצוה את בניו ואת בני ביתו להסתיר את הדבר שיוציאוהו אחר ראש השנה בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר:

חילונים ממשיכים לחיות בטעות אע"פ שהם יודעים שהם טועים, הם איבדו ילד א' בחינוך הקלוקל והם ממשיכים גם בשאר. מעולם לא הבנתי מדוע. זוהי תסמונת חיאל בית האלי. מפסיד את הכל, בשביל לא לחזור בו ולהודות טעיתי.

אנו מתפלאים עליהם. אולם האם אנו איננו מתנהג כך?

אנו מקבלים איתותים, אולם אנו מקשים את ליבו. אדם יודע שהוא צועד לאבדון. אולם הוא לא מוכן להודות שטועה. הוא ממשיך בטעותו ומתייחס לכך כאל לכתחילה.

קשה עורף. אינו מוכן לשנות את עצמו. זה אני וזהו. הוא יודע שהוא לפני התנגשות ועומד רק להפסיד מזה, ומ"מ אינו חוזר בו. קשיות עורף. גאוה. אני אודה שטעיתי? אני? אני אשתנה?

אור המזרח חוברת מא. עמ' 199 לא נמסר, קווים לדמותו של הגרי"ד סולוביצ'יק:

בישיבת וואלאז'ין קמו מערערים וטענו שהגר"ח לא הי' ראוי להגיד שיעור ומינוהו לר"מ בגלל שנשא לאשה את נכדתו של הנצי"ב שהיה ראש הישיבה. באו ג' גדולי תורה לישיבה לשמוע היאך שהוא אומר את השיעור על כך אם באמת ראוי הוא הגר"ח לאותה איצטלא וכמדומה לי רבינו שבין ג' הגאונים שעל הב"ד הי' אף הג"ר יצחק אלחנן והלימוד הי' אז בסוגיא דאילונית בפ"ק דיבמות והגר"ח הגיד שיעור נפלא בענין בביאור שיטת הרמב"ם ופתאום באמצע הפסיק מלהמשיך כי נזכר אז בשעת מעשה מדברי הרמב"ם במקום אחד בפיהמ"ש שעמדו בסתירה לדברים שהי' בדעתו להגיד ואף ששומעיו לא ידעו מדברי הפיהמ"ש ההוא מכ"מ ר' חיים מרוב אהבת האמת שבו לא רצה להמשיך בדבריו אף כי יפים ונחמדים היו מאחר שהי' נסתרים וחזר בו ברבים מדברי חידושו וישב לו. שעור זה הי' צריך לשמש כהקובע לראות אם ראוי הוא להיות ר"מ כישיבה והנה נכשל בפני הכל באמצע שיעורו והוכרח לחזור בו מכל דבר חידושו ופסקו הב"ד שאיש אמת שכזה שמוכן לסבול בושה ולחזור בו ברבים מחידושו מחמת פיהמ"ש ששומעיו לא הכירו בודאי ראוי הוא להגיד שיעור בוואלאז'ין. והרגשתי שסיפור זה השפיע רבות על רבינו שבמדה זו אחז אף הוא ז"ל הרבה הרבה פעמים וכנ"ל שהיה חוזר לישיבה בשבוע השני ואומר על דבריו שבשבוע שעבר דברים שאמרתי כפניכם טעות הם בידי. ומפעם לפעם הי' רבנו מעיר על כך בלמדנו דף הגמ' שכו נזכרו סיפורים שכאלו על האמוראים על גודל מדת האמת שהי' להם מעניני המושכלות "אינטילעקטשואל אניסטי" כלע"ז.

*

לשתף אחרים בזכויותיך – גם זו מעלה

[מזקנים אתבונן עם תוספת מרובה]

לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה׳, ואהרון מה הוא כי תלינו עליו: (טז,יא)

קרח התקיף גם את משה רבינו, באמרו: ״מדוע תתנשאו על קהל הי״; אולם משה רבנו גילה כאן את האמת: כוונתו של קרח היתה לערער על כהונתו של אהרן, מדוע בחר קרח להתמקד במינויו של אהרן, מדוע לא ערער על שליחותו של משה בכלל?

קושי נוסף – כשמשה מנסה להתמודד עם טענות קורח – הוא אומר "לא חמור אחד מהם נשאלתי ולא הרעותי את אחד מהם" פרש"י: לא חמור אחד מהם נשאתי – לא חמורו של אחד מהם נטלתי. אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והיה לי ליטול אותו החמורט משלהם, לא נטלתי אלא משלי:

נשאלת השאלה במה בזה הוכיח משה את שליחותו מאת ה'??

חז"ל אומרים [הובא ברש"י במדבר פרק טז]

וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זאת עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר בשבילו אני נמלט, וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש, שנאמר (ד"ה א' כה, ה) כל אלה בנים להימן, אמר אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום, לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה. תנחומא:

צריך ביאור – כיצד חשב קרח "בשבילו אני נמלט"? מה יש בשמואל שמבטיח המלטות לקרח? הרי יתכן שבניך יחזרו בתשובה??

מבאר הבאר משה הגמ' במסכת ברכות (י:) אמרו:

״הרוצה להנות יהנה כאלישע [שנהנה מן השונמית], ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל הרמתי, שנאמר: ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, ואמר רבי יוחנן שכל מקום שהלן שם ביתו עמו״.

חז״ל ביקשו ללמדנו שיש שתי דרכים בהנהגתו של תלמיד חכם, ושניהם לשם שמים.

יש דרך נוספת, והיא דרכו של שמואל הנביא. הוא הקפיד לא ליהנות מאיש, למרות שהיה כולו מסור לכלל ישראל. כדי שלא יצטרך להכביד על איש, לקח עמו את כלי ביתו לכל מקום שהלך, בכל עת היה עצמאי ולא נזקק לאיש בשביל צרכיו הפרטיים.

הנהגה זו איפשרה לשמואל למלאות את תפקידו בשלמות. [ובל נשכח ששמואל היה דיין ושופט את ישראל, וממנו הדבר נדרש שבעתיים!]

המעשה עם הרב שך והרב בעדני שביקש לרכוש את ספריו, ושניים טרם הודפסו בשנית, מפאת חוסר ממון, והציע לו הרב בעדני שישיג לו תורמים, וא"ל הרב שך שמדפיס ספריו מכספו הפרטי, ואינו מעונין בתורמים, שאם מישהו יתרום לי מחר לא אוכל למחות כנגדו אם יעשה דבר מה שיחרוג מדרך התורה!!

חז״ל אמרו (סנהדרין נב) ״אמר ר׳ אלעזר, למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ, בתחלה דומה לקיתון של זהב; סיפר הימנו דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לקיתון של חרס, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה״. המגע הקרוב עם תלמיד חכם עלול להמעיט את ערכו בעיני הבריות.

שמואל הנביא ביקש לשמור על מרחק, כדי שהשפעתו לא תתמעט. הנהגתו מובנת. שלא להפיל עצמו על הבריות, שלא להמאיס עצמו.

רק שהנהגת אלישע אינה מובנת. מדוע שיהנה מן הציבור, ואיזה מן "דרך" היא זו?

יש ש״רוצה ליהנות' כדי שאלה שמהנים אותו יטלו חלק בתורתו ובעבודתו, ויקיימו מצות החזקת התורה. ״יהנה כאלישע״, כלומר באותו אופן שאלישע נהנה; כל כוונתו היתה לזכות את האשה השונמית בזכות החזקתו.

כעין זה מבואר בספר החרדים, שבמצוה שיש לכהנים לברך את ישראל בכל יום, נכלל גם הציבור המתברך מפי הכהנים: ״ישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה, ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה׳, הם נמי בכלל המצוה״. הנותן והמקבל שוים הם בקיום מצוה זו, משום שהמקבל ממציא עצמו ומכין את עצמו לקבלת השפע, ובכך מאפשר לנותן למלאות את תפקידו.

כתב בכתר ראש (להגר״ח מואלוז׳ין זצ״ל) סימן  ס״ד, שאלו לרבינו על ע״ד קבלת פרס מלימודו לחלק כיששכר וזבולון שנראה בהשקפה ראשונה שלימודו רק בשכר, ואמר מותר, ואדרבה ״אם עינו צר ליתן חלק מלימודו לאחר נראה מזה שרצונו לקבל שכר לעצמו, ולמעט רצון בוראו מפני רצונו" עכ״ל, וכן כתב החזון איש באגרת.

המעשה עם הרב יהונתן אייבשיץ שחבירו ניתץ את הצלב של הכנסיה, נתפס, וניגזר דינו למיתה, שומר אמר שיוכל להבריחו מהכלא שבכנסיה תמורת שלשת אלפים רובל. הרב התנדב לתת את נדונייתו שהיה זה סכום עתק בימים ההם, בנתיים גבאי הצדקה החלו באיסוף הכספים. כשבאו לתת לרב את שאספו א"ל שהוא כבר נתן את הכסף. הם בקשו להשתתף והרב אמר שכבר זכה במצוה. הרב שחשש מה תאמר אשתו החליט לברוח לכמה ימים מהבית וביקש רשות אשתו והלך לעיר הסמוכה, שבנתיים כשתגלה הרבנית את הדבר תספיק להרגע… השומר שהרגיש שהקרקע בוערת תחת רגליו החליט לבוא לבית הרב עם הכסף שקיבל ועם שק מלא כסף וזהב שהספיק לגנוב במשך השנים ואמר לרבנית שהוא סומך על הרב וסיפר לה את כל הסיפור, וביקש שאם ישוב בחיים שישיב לו הרב את השק, ועל הכסף הוא מוחל. הרבנית המתינה לבוא הרב וכשהגיע סיפרה לו שהיא יודעת הכל, וה' השיב להם כגמולם. הרב לא היה שותף לשמחתה, והחל לבכות בכי תמרורים, אם השיבו לי את הכסף בעוה"ז סימן שאין המצווה מקובלת בשמים! הוא צם ג' ימים ושאל שאלת חלום. השיבוהו בחלום רצית לזכות במצוה לבדך לעצמך ולא לשתף אחרים- תקבל את השכר בעצמך… [שאל אביך ח"א]

קרח, סבו של שמואל הרמתי, הלך בדרך הזו, וביתר שאת.

רש״י מדגיש שקרח היה מטועני הארון, ובמדרש נאמר: ״חכם גדול היה קרח, ומטועני הארון היה״. קרח למד את דרכו ממה שראה בארון. הארון נושא את נושאיו,- אין הוא זקוק למישהו שיחזיק אותו. כאשר ניסה עוזה לתומכו – הוא פגעה בו יד ה'. גם התלמיד חכם אין ראוי לו שיהיה תלוי בהחזקתם של אחרים; אדרבה, הוא זה שמחזיק אותם.

בעייתו של קרח

אך קרח לא הסתפק בכך שיישם את דרכו לעצמו; הוא דרש שגם אחרים יעשו כמוהו, הוא שלל מכל וכל את הדרך הראשונה, דרכו של אלישע.

במשך כל הלילה עסק קרח בתעמולה וליצנות נגד מתנות הכהונה, כמו שאמרו במדרש, בהציגו תמונה מעוותת של אלמנה מסכנה שכל רכושה המועט נלקח על ידי שבט הכהנים.

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור א

ובמושב לצים לא ישב. זה קרח, שהיה מתלוצץ על משה ואהרן, מה עשה, כינס עליהם כל הקהל, שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה (שם /במדבר/ טז יט), התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות, ואמר אלמנה אחת יש בשכונתי, ועמה שני נערות יתומות, והיה לה שדה אחת, באתה לחרוש, אמר לה משה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (דברים כב י), [באת לזרוע, אמר לה שדך לא תזרע כלאים (ויקרא יט יט)], באתה לקצור ולעשות ערימה, אמר לה לקט שכחה ופיאה, באתה לעשות גורן אמר לה תני לי תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשתה עניה, מכרה את השדה, וקנתה שתי כבשות, כדי ללבוש מגזותיהן, וליהנות מפירותיהן כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות, שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא, כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך וגו' (דברים טו יט), הצדיקה עליה את הדין, ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, בא אהרן ואמר לה תני לי ראשית הגז, אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטתן, בא אהרן ואמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקבה, אמרה אחר ששחטתי אותן לא נוצלתי מידך, הרי הם חרם עלי, אמר לה אם חרם הן כולן שלי, דכתיב כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר יח יד), ונטלן והלך לו, והניחה בוכה עם שתי בנותיה, אריך כדין הא בזתה עלובתא, כלהן עושין ותולין בהקב"ה.

קרח לא הבין, כיצד אפשר להפקיד בידי שבט הכהנים את ההנהגה הרוחנית של העם, בזמן שהם מקבלים כ״ד מתנות כהונה. לפי הבנתו, אין לך סתירה גדולה מזו. קרח היה בטוח שמתנות הכהונה ימיטו אסון על עם ישראל, הכהנים יהיו בפי העם ללעג ולקלס, ויציגו אותם כסחטנים הדורשים את טובת עצמם.

"הם רק מבקשים תקציבים וכספים יחודיים"… הכהנים ילכו לגרנות על מנות לקושש תרומות ומתנות כהונה. אין לך בזיון גדול מזה!

לא זו בלבד שנאחז בטענה זו כדי לסלק את אהרן מכהונתו.

בשל התנגדותו למתנות הכהונה, ראה קרח את עצמו כמועמד המתאים ביותר לכהונה הגדולה: מי עצמאי יותר ממנו, שעשירותו המופלגת היא מן המפורסמות!

ראייתו של קרח – משמואל הרמתי.

ותשובתו הרמתה כי שם ביתו – שמואל לא נהנה מאף אחד במאומה!

ובהפטרה אנו מוצאים:

שמואל א פרק יב (א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר־אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ:

(ב) וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד־הַיּוֹם הַזֶּה:

(ג) הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת־שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת־מִי עָשַׁקְתִּי אֶת־מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד־מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם: (ד) וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא־לָקַחְתָּ מִיַּד־אִישׁ מְאוּמָה: (ה) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד: פ

רק מי שלא לוקח מהציבור מאומה – יכול להוכיחם! כך נהג סבי, וזו הדרך הנכונה!

מובא על בני עלי

שמואל א פרק ב (יב) וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת־ה': (יג) וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת־הָעָם כָּל־אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ־ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ: (יד) וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל־יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה:  (טו) גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת־הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא־ יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם־חָי: (טז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח־לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לו לֹא כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם־לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה: (יז) וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת־פְּנֵי ה' כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה': (יח) וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת־פְּנֵי ה' נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד:

(לה) וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי־ מְשִׁיחִי כָּל־הַיָּמִים: (לו) וְהָיָה כָּל־הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר־לָחֶם וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל־ אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת־לָחֶם:

והנה נבואתו הראשונה של שמואל הייתה:

שמואל א פרק ג

(ז) וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת־ה' וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר־ה': (ח) וַיֹּסֶף ה' קְרֹא־שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִשִׁית וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיָּבֶן עֵלִי כִּי ה' קֹרֵא לַנָּעַר: (ט) וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל לֵךְ שְׁכָב וְהָיָה אִם־יִקְרָא אֵלֶיךָ וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר ה' כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ: (י) וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם־בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ: פ (יא) וַיֹּאמֶר ה' אֶל־שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל־שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו: (יב) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל־עֵלִי אֵת כָּל־אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל־בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה: (יג) וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי־שֹׁפֵט אֲנִי אֶת־בֵּיתוֹ עַד־עוֹלָם בַּעֲוֹן אֲשֶׁר־יָדַע כִּי־מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם: (יד) וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם־יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית־עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד־עוֹלָם: (טו) וַיִּשְׁכַּב שְׁמוּאֵל עַד־הַבֹּקֶר וַיִּפְתַּח אֶת־דַּלְתוֹת בֵּית־ה' וּשְׁמוּאֵל יָרֵא מֵהַגִּיד אֶת־הַמַּרְאָה אֶל־ עֵלִי: (טז) וַיִּקְרָא עֵלִי אֶת־שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל בְּנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (יז) וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל־נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי כֹּה יַעֲשֶׂה־לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם־ תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל־הַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלֶיךָ: (יח) וַיַּגֶּד־לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת־כָּל־הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ וַיֹּאמַר ה' הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה: פ

שאלנו מה זה "בשבילו אני נמלט"?

אומר קרח ניני שמואל הרי יוכיח על ענין זה את עלי, וזו נבואתו הראשונה – הבט לאיזו הסתאבות יכול הכהן להגיע, עד כמה פגום הענין שהאנשים מביאים לכהנים את הקרבנות שמהם הם נוטלים חלק. בשביל ה"יסוד" שהיה בנבואת שמואל ניני אני נמלט! אות היא שהעקרון שעליו אני נלחם – נכון!! [נלע"ד].

יתכן שיש הצדקה לדרך זו, אך אין היא נחלת הכלל. מאז ומתמיד ניתנה לנדיבי עם אפשרות לזכות בחלק בתורה על ידי החזקת ת״ח;

הרי שאנכיות היא לרצות השכר רק לעצמו, ויש לו לקבל תמיכה מאחר ולשתפו בשכרו!

אלה שאינם ראויים לכך, ונגררים בשל כך ליחס של זלזול, עליהם נאמר: ״ישרים דרכי ה׳, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם״.

בצדק התייחס משה רבנו רק לטענה שטענו על אהרן; "ואהרן מה הוא כי תלינו עליו"

גם אם העמיד קרח פנים כאילו מתנגד לכל התנשאות״, הרי כהונתו של אהרן היתה היעד האמיתי. ואליה מתייחס משה בתשובתו.

לפי זה מאד מתאים מה שאמר משה "לא חמור אחד מהם נשאתי וכו" דבר שאינו ברור הקשרו.

משה אומר גם לשיטתך קורח שהנאה מן הזולת הינה שלילית, הרי אם הייתי אני מבקש כל זאת – ניחא, אך אני לכשעצמי מעולם לא נטלתי מאומה, אף מה שמגיע לי, כל שכן מה שלא מגיע לי, אז מה טענתך כלפי? הרי ה' הוא שציווה לתת את המתנות לכהנים!

ולכן משה עונה באותו מטבע לשון של שמואל הרמתי שאמר אֶת־שׁוֹר֩׀ מִ֨י לָקַ֜חְתִּי וַחֲמ֧וֹר מִ֣י לָקַ֗חְתִּי – גם אני לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם!!

וכן כתב הרשב"ם במדבר פרק טז

(טו) לא חמור אחד מהם נשאתי – אפילו חמור אחד לא נשאתי מהם כשאר משתררים על העם, ואם כן למה מפשיעים אותי בשררה:

ולכן מיד לאחר פרשיית קורח מופיעה פרשיית מתנות הכהונה, לציין שהכל הוא ציווי מאת השם, ולא מליבם בדו זאת משה ואהרון.

הרב שך שלא הסכים לקבל מאה אחוזי תקצוב מאת הממשלה. א. ממשלה קמה וממשלה נופלת, ומחר יבטלו זאת, ומהיכן תשיג תרומות, הרי לא שמרת על קשר איתם? ב. – הנוגע לעניינו – הרי זכות החזקת התורה היא זכות של כלל ישראל, ולמה לקחת ליהודי הפשוט את הזכות הזאת??

הקונה עליות ולא נותן לזולתו לזכות.

זכות החזקת תורה

ב. כל המחזיק תלמידי חכמים בממונו, הרי זה כאילו למד תורה בעצמו, וזכות החזקת התורה מצילה אותו מיצר הרע [2] ועתידים ללמדו תורה בגן עדן, ויזכה להבין את כל מה שלומדים שם [3]והרי הוא כמקריב ביכורים בבית המקדש [4] 

2. כתב רבינו החיד"א בספר מדבר קדמות (מערכת מ אות לו) בשם ספר עץ החיים, שהמחזיק ביד תלמידי חכמים, יש לו מעלה כמי שלומד ממש, שמהני ליה לימוד התורה של אותו תלמיד חכם להצילו מהיצר הרע. יעו"ש. ועל כן, צריך שיהיה לכל אחד חלק בלימוד התורה או בהחזקתה, שבלעדי זה, אין לו הגנה מן החטא, ואין לו כלים לנצח את המנוול הגדול. 

3. בספר ראש דוד (דף סב) כתב, שחכמינו ז"ל אמרו שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה בגן עדן. ודִקדק שם, מה טיבה של חופת בעלי מצוות שלא ראו אור תורה, אצל בעלי תורה, והרי לא ידעו ולא יבינו מאומה מדברי התורה שישמעו שם, ואישתקיל מילוליהו, ויהיה להם בושה שאינם מבינים כלום. ותירץ שם, שהמחזיק תלמיד חכם, כיון שהוא היה הסיבה שהתלמיד חכם למד תורה, כשבא לעולם העליון, זוכה שמלמדים לו כל התורה. ע"כ. ומי ישמע דברים אלו ולא ירוץ להחזיק ברבנן ובתלמידיהון. 

ממעטים בשיחה עם הרוצח בשגגה

הרב מפוניבז׳ איבד כמעט כל משפחתו בשואה, ואת תלמידיו כבניו. במכלול מקומות התורה שהקים בפוניבז׳, מתלמוד תורה וישיבה קטנה, ישיבה גדולה וכולל אברכים ומוסדות חנוך לבנות, למדו כאלפים חניכים! הכל הפך לעיי חרבות, עלה בעשן המשרפות, והרב מפוניבז׳ הבליג על יגונו תחלץ לקומם ההריסות. כבר לא צעיר היה, ולא בריא. אבל הקים ישיבה קטנה וישיבה גדולה וכולל אברכים ואת ״בתי אבות״ לילדי העולים, וכתת רגליו בגולה. ממש חזר על הפתחים, וזכה ליחס לועג ומשפיל. אלו נדו על חלומות ההבל ואחרים חששו שחלומותיו יתממשו… החסרים בטלנים הם. מקושש היה דולר ושנים, ולא רפתה רוחו. נקש על הדלתות ועל הלבבות, אם לא הלהיב אחרים הלהיב את עצמו.

מתי רפתה רוחו, מתי נשבר, כשחזר ממסע ואין חצי תאותו בידו, ובדרכו משדה התעופה לבני ברק עבר דרך אוניברסיטת ״בר אילן״ וראה שמקימים שם מבנה פאר נוסף, מנקר עינים. עשה דרכו לבית ה״חזון איש״ והתמרמר בתסכול, מדוע דרך רשעים צלחה. מדוע אין כסף נחשב שם, ידי הנדיבים פשוטות לרוחה, ״מנציחים״ שם את זכר הוריהם. וכי מה, ילמדו זואולוגיה לעלוי נשמתם, אם לא למודי, כפירה. ואצלנו מתקיים פתגם הרמב״ן (באגרתו מארץ ישראל) שכל המקודש מחברו חרב מחברו, ובקושי מקושש הוא ללחם לאכול עבור התלמידים!

ענהו ה״חזון איש״ בארך רוח: התורה מצוה בענין ערי מקלט: ״תכין לך הדרך״ (דברים יט, ג): ופרש רש״י: ״מקלט״, ״מקלט״, היה כתוב על פרשת דרכים. הציבו תמרורים. ובמדרש ומדרש תהלים, כה) אמרו, שעל כל מיל ומיל היה תמרור שהורה לכוון עיר המקלט. ויש להבין: מדוע לא היו תמרורים כאלו שהורו את הדרך לירושלים, לבית המקדש, עבור עולי העולים ומקריבי הקורבנות, ועבור כל העולים לא כל מעשרותיהם ולהתעלות, ללמד ליראה (יעוין בתוספות בבא בתרא כא ע׳׳א)?

יתר על כן, לא זו בלבד שהתורה לא מצוה על תמרורים בדרך לירושלים, אלא עוד מצוה שלא יהיו תמרורים וציוני דרך. שנאמר: ״אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה״ (דברים יב, ה). וכתב הרמב״ן: ״לשכנו תדרשו״, שתלכו אליו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם! מדוע?!

אלא שאם עלה אדם לירושלים ואבד דרכו במשעולי ההרים, אדרבה, שיפנה לעוברים ושבים או לכפר הקרוב, יספר שהוא בדרכו לירושלים וישאל על הדרך. יראו שרבים העולים לעיר הקודש והמקדש, ויושפעו גם הם לעלות ולהתעלות. אבל אם אדם רצח, ולו בשוגג, לא רצה הקדוש ברוך הוא שיפנה אל אדם ויספר שהרג, ושעליו לגלות, וישאל לאן. כי אז יסתגלו למציאות העבירה, לשכיחות הרציחה, ותשתרש תחושת זלות חיי אדם!

מבינים אתם, אמר לו ה״חזון איש״, דוקא משום שאין הבורא יתברך חפץ בחולין ובחכמות החיצוניות נתן להם תומכיהם בשפע, נדיב אחד תורם מבנה שלם ודיו. אבל בענין התורה, הכרת חשיבותה וערכה והזכות בתמיכתה, בקש הקדוש ברוך הוא לזכיית כמה שיותר יהודים שהרב מפוניבז׳ יתדפק על דלתם וישוחח עמם וילהיבם. ויתנו אך מעט, כדי שימשיך ויתדפק על דלת היהודי הבא

וה״חפץ חיים״ זצ״ל הסמיך לכך פסוק. לעולם, אמר, תלמיד חכם גאון וצדיק, מה הנאתו בעולמו? פת במלח ועמל התורה, חדושיה ומערכותיה, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא. מה דוחף אותו להקים ישיבה ולהכנס לשאת בעולה, ולסגור את הגמרא, ולצאת ולחזר על פתחם של נדיבים? על כך נאמר (תהלים קיא, ה): ״טרף נתן ליראיו״. מלשון: ״מי ישלו ומי יטרף״ (פיוט ״ונתנה תוקף״), ויטלטל. וטרוף הדעת, שהרי שגעון הוא להטלטל כך. ומדוע דחפם הקדוש ברוך הוא לזה, משום: ״יזכור לעולם בריתו״. בקש שברית התורה (שקרויה ברית, נדרים לב ע״א) תודע בעולם כלו, גם ליהודים הרחוקים!

מעלת החזקת התורה [מאמר נוסף בלקח טוב עמ' קצא]

״בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו…,׳ (כה, ט) בספר ״הח"ח — חייו ופעלו״ (עמי תייק) מסופר על אסיפת היסוד של י׳ ועד הישיבות״ שהיתה בוילנא בשנת תרפ״ד. ה״חפץ חיים״ שהיה היוזם להקמת ועד הישיבות נתבקש לשאת את נאום הפתיחה, ואלו היו דבריו:

״חז״ל אומרים מוטב תופר תורה ואל תשתכח תורה מישראל״ הרעיון שבדבר כך הוא: מי שעובר חס ושלום על התורה בנקודה מסוימת, אף על פי שיהיה עליו לתת על זה דין וחשבון לעתיד לבוא, בעולם הבא, בכל זאת עודנו נשאר בכלל יהודי. ברם, משהתורה תשתכח חייו — אין לשער את התוצאות האיומות שעלולות להגרם מכך לכלל ישראל. הקב״ה הבטיח למחזיק בתורה שכר חלק כחלק עם לומד התורה. ברם לא יכול היה לדרוש שהתומך בתורה יעמוד גם על אותה רמה רוחנית ומוסרית של מי שלומד בתורה.

זאת ניתן להבין מן המקרא שכתוב בו שארון ברית ה׳ שהכיל בתוכו את הלוחות צריך היה להיות מצופה זהב טהור. לעומת זאת, בדי הארון צריכים היו להיות מצופים ״זהב״ בלבד ולא ״זהב טהור״.

כידוע, מרמז הארון על לומדי התורה, והבדים — על מחזיקי התורה. ההבדל בין איכות הזהב שציפה את הארון לבין איכות הזהב של הבדים ללמדנו בא שאין התורה יכולה לדרוש ממחזיקי התורה דרגה רוחנית כמו שנדרש מלומדיה.

כמו כן אומרת התורה: ״בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו״. אפילו כשעמד הארון בבית קדשי הקדשים, צריכים היו הבדים להיות עמו.

רמז יש בכך, שמחזיק התורה אסור לו לעולם לחדול מלתמוך בתלמיד החכם ובזכות החזקת לומד התורה בעולם הזה יהיה בעולם הבא המחזיק שרוי במחיצתו של הלומד, ככתוב בתורה: ״שמח זבולון בצאתך וישכר באהלך״, שפירושו לפי חז״ל: שמח זבולון בצאתך מן העולם, שכן בעולם הבא יהיה יששכר עמך באהלך.

עוד אומרים חז״ל: ״כל המטיל מלאי לכיס שלתלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף״ (פסחים נג). מכאן שבעולם העליון ישיג מחזיק התורה גם ידיעות של תורה, שאלמלא כן, מה זכות היא לו לשבת יחד עם לומד התורה שישיבה של מעלה כשהוא נשאר חסר דעת, הרי אין בכך כל שכר בשבילו, אלא עינוי או שמא עונש? כשיושב אדם רגיל בצידם של למדנים גדולים שעה שהם מתפלפלים בתורה ונבצר ממנו להשתתף בויכוח, וכמוהו כאלם לא יפתח פיו, הרי אין לך צער ובזיון גדולים מאלה, אף שאינו יושב כך אלא שעה קלה בלבד. ק״ו בעולם הנצחי, לשבת לצידם של ת״ח בלי להבין דבר — הרי זה גורם סבל בל יתואר. ברור איפוא שמחזיקי התורה זוכים בעולם העליון להבין את התורה ממש כאילו למדוה.

ואכן מובא, שמשהתעוררה פלוגתא בין גדולי הדור בעניו של שעטנז. נתגלה לגאון ר׳ חיים מוולוזיין זצ״ל בחלום אדם אחד, שהכירו בחיים בתור יהודי פשוט. מששאלו כיצד נפסקה הלכה בישיבה של מעלה, הרצה כפניו המת את ההלכה על כל מקורותיה. שמו של מחזיק התורה, מתאחד עם שמו של לומד התורה, כפי שבתלמוד נזכר בקביעות שמעון בתור ״אחי עזריה״, משום שעזריה איפשר בתמיכתו לשמעון שילמד תורה.

הגר"י אברמסקי זצ"ל סיפר מעשה באדם שהחמיץ הזדמנות להטיב עם עני וכה היו דבריו בבחרותו היה הג"ר יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל שרוי בעניות גדולה הגיעו הדברים לידי כך שבתקופה מסוימת לא היה לו כסף אפילו לקנות נעליים לרגליו ולכן לא יכול ללכת ללמוד בבית המדרש ונאלץ להשאר בבית במצוקתו פנה יום אחד לבחור בן גילו שהיה בן עשירים ועמד להנשא וביקש ממנו "ראה נא את מצבי הכספי הירוד עד שאין ביכולתי לרכוש לעצמי זוג נעליים חדשות הואיל ואתה עומד להתחתן בימים הקרובים מרשה אני לעצמי להניח כי קנית לך בגדים חדשים ליום שמחת לבך אנא בטובך הואל נא לתת לי את הנעליים הישנות שלך אשר בוודאי כבר לא תזדקק להן אחרי נישואיך ואז אוכל שוב ללכת ללמוד בבית המדרש" החתן העשיר הביט אליו בבוז ואמר "אם תלך לעבוד ותרויח כסף לא תזדקק למתנת בשר ודם ותוכל לקנות נעליים בכספך " חלפו שנים והג"ר יצחק אלחנן נתפרסם בכל אתר ואתר כתלמיד חכם מופלג וכפוסק הדור יום אחד הגיע הגרי"א לווילנא כאשר באמתחתו כתב יד של אחד מספריו המפורסמים רוב עם יצא לקראתו וקבלו בכבוד מלכים מספרים כי הקהל הרב שיצא לקראתו מנה כעשרים אלף איש והדבר השאיר רושם כה גדול עד שמושל מחוז ווילנא אסר עליו לשוב ולבוא לשם מאחר שהכבוד שניתן לו היה גדול מן הכבוד שניתן לצאר בבואו לווילנא והיתה זו משום פגיעה בכבוד הצאר בין הבאים לחלות את פני הגאון היה גם אותו בן עשירים הלה ידע כי הגרי"א עומד להדפיס את ספרו ולכבוד היתה נחשבת הזכות לממן את הוצאת הספר לאור ולכן אמר האיש לאורח הנכבד "הנני מוכן לקבל על עצמי את כל הוצאות הדפסת הספר והכריכה ואף את הפצתו" נעץ הגרי"א את עיניו באיש וזיהה אותו כאותו בן עשירים אשר בזמנו סירב להעניק לו זוג נעליים משומשות ואמר לו "איר האט פארשפעטיגט מיט צוואנציג יאהרן צוריק האט איר געקענט מאכען דאס מיט א פאהר שיך" "אחרת את המועד לפני עשרים שנה יכולת לעשות זאת בזוג נעלים".

*

כשהלב לוקח אותך

[והגדת]

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן, ויקומו לפני משה״ (במדבר טז, א- ב). לקח – מה?! לא נאמר!

ואמרו במדרש (במדבר רבה יח, טז): ויחלק קרח, וידבר קרח, ויצו קרח. לא נאמר. אלא: ״ויקח קרח״. מה לקח, לא לקח כלום. אלא ליבו נטלו. אמר הכתוב (איוב טו, יב): ״מה יקחך ליבך׳.

מה נאמר כאן?

אסביר במשל ממשליו הנוקבים של הסבא מנובהרדוק זצ״ל, ואסיים בסיפור משלי.

מעשה בגנב שהחליט לשדוד בנק.

איך אפשר? והלא בפתח עומד מאבטח ואינו מרשה להיכנס עם כלי נשק. עורך בדיקה קפדנית. מצא עצה. התחפש לשוטר.

המאבטחים הרוסיים מטבעם אוחזת אותם חרדה מצמיתה בפני כל לובש מדים. אך ראהו המאבטח, והניחו לעבור.

פסע מעדנות, עקף את התור ושלף את האקדח: ״זה שוד, את כל הכסף שבקופה!״

הפקידה קבלה הנחיה, אין לסכן את החיים. ערמה לפניו את כל השטרות שבמגירתה, ופנתה לפתוח את הכספת. לפתע ננעץ קנה אקדח בצלעותיו, וקול סינן: ״שמט את האקדח, וידים למעלה!״

מאיפה הוא צץ?!

שמט את האקדח והרים את ידיו, ולכסן מבט. הלה, אזרח רגיל, החליק את האקדח לכיסו והוציא זוג אזיקים. אזק אחד נסגר בנקישה על ידו של השודד והשני לידו של הלוכד. ״בוא איתי״, צוה. ״לאן?״

״לתחנת המשטרה, כמובן״. ״מ… מי אתה?!״

״אה, בלש בלבוש אזרחי״, הפטיר. במקרה נקלע בשעת השד, וסכלו. השלים השודד עם המצב. סיכון מקצועי. אין זו הפעם הראשונה. הנוכחים פינו להם דרך, יצאו מהבנק ופסעו ברחוב העיר. אנשים הביטו בהם בסקרנות אדישה. לא בכל יום רואים אזרח אזוק לשוטר.

לפתע בא לקראתם אדם, נעצר מולם. לטש עינים ופער פה בתדהמה:

״אתה?!״

היה זה שכנו של הבלש מהקומה העליונה. ומה רואה הוא? כל השכונה תסער! מר כהן, מהקומה תחתיו, מובל אזוק בידי שוטר ברחוב העיר, כאחרון הפושעים! דוקא נראה אדם הגון, משפחה שקטה, בעל למופת ואב מסור. לך תדע, מי היה מאמין!

עיני הבלש חשכו. הוא מכיר את השכן, פטפטן בלתי נלאה, תחנת ממסר. חייבים לכבות את האש באיבה, לפני שאי אפשר יהיה להשתלט על הלהבות. עצר ואמר: ״אתה אל תראה אותי ככה. האמת, זה היה שוד, אני בלש בלבוש אזרחי, ועצרתי שודד שהתחזה לשוטר, בעיצומו של שוד. אני מוביל אותו כעת לתחנת המשטרה!״

״אה״, אורו עיניו של השכן מהקומה העליונה. יהיה מה לספר בשכונה. מה כהן, זה שנראה אפור כל כך, הוא למעשה בלש מהולל! תפס שודד בשעת מעשה, גיבור ישראל, מי היה מאמין!

השודד קלט מיד את המצב. נתפס, מה לעשות, אבל לפחות יוכל לנקם בבלש שתפסו. אח, נקמה כה מתוקה. מיד התערב ואמר: ״אתה בטח מאמין לו?…"

השכן המבולבל העביר מבטו מהאחד לשני. אין להכחיש את מראה העינים, שוטר מוביל אזרח אזוק, הכל מבינים מי הפושע ומי איש החוק. חבל, יש לו ילדים כה חמודים!

הבלש הבין להיכן הרוח נושבת, ומהר להתערב בטרם תלבה את האש: ״ראה״ אמר בבהילות, ״אני טוען שאני בלש לבוש אזרחי והוא שוטר מתחזה, ואני אזקתי אותו.

הוא טוען שהוא שוטר ואני גנב, והוא אזק אותי – תבקש ממנו להראות לך את המפתח לאזיקים..

המפתח בידי!״ – הוציאו מכיסו ונפנף בו – ״ומי שהמפתח בידו הוא האוזק, והשני אסירו!״ כה הגיוני, ברור כשמש!

וכלפי מה הדברים אמורים?

אנו והיצר הרע, אזוקים משכבר הימים: ״יצר לב האדם רע מנעריו״ (בראשית ח, כא), משננער לצאת ממעי אמו (רש״י).

אנו קשורים למידותינו ומאויינו, חמדותינו ותשוקותינו.

השאלה היא, אצל מי המפתחות? מי שולט על מי, והמבחן: האם מסוגלים אנו להשתחר ולהינתק. מובילים, או מובלים.

אמר פעם אדם המכור לעישון – מה הבעיה להפסיק לעשן? אתה יודע כמה פעמים הפסקתי?

ואלו דברי המדרש (בראשית רבה לד, י) בדיוק לשון הכתובים. והסבא מקלם וצ״ל כתב (״חכמה ומוסר״ חלק א מאמר קעט) שדקדוק לשון עמוק זה מוכיח שהתורה מן השמים, וכדי לעמוד עליו זקוקים לרוח הקודש!

הרשעים, הם ברשות לבם: ״אמר נבל בלבו״ [מתוך מאסר לבו] (תהלים יד, א), ״ויאמר עשו בלבו״ (בראשית כז, מא), ״ויאמר ירבעם בלבו״ (מלכים א יב, כו), ״וייאמר המן בלבו״ (אסתר ו, ו) –

אבל הצדיקים, לבם ברשותם: ״וחנה היא מדברת על לבה״ (שמואל א' א, יג), ״ויאמר דוד אל לבו״ (בשמואל א' כז, א), ״וישם דניאל על לבו״ (דניאל א, ח)!

נצטט דברי המדרש (קהלת רבה א, ג) על הפסוק: ״הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל״ (קהלת א, ב). שבעה הבלים שאמר קהלת [״הבל״, אחד. ״הבלים״, מעוט רבים שנים. ושוב ״הבל הבלים״, הרי שישה, ״הכל הבל״, שבעה] כנגד שבעה עולמות שאדם רואה. בן שנה דומה למלך, נתון בעריסה והכל מחבקים ומנשקים אותו. בן שתים ושלוש דומה לחזיר, שפושט ידיו בביבין. בן עשר קופץ כגדי, בן עשרים כסוס, צונף ומתיפה.

נשא אישה הרי הוא כחמור למשא, הוליד בנים מעז פניו ככלב להביא מזונותיהם. הזקין, הרי הוא כקוף.

כל זאת, בעמי הארץ. אבל בבני תורה כתיב: ״והמלך דוד זקן״ (מלכים א' א, א), אף על פי שהוא זקן – מלך!

ודאי, משנה היא (סוף קנים): זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מטרפת עליהם, שנאמר (איוב יב, כ): ״מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח״. אבל זקני תורה אינם כן, אלא כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם. שנאמר: ״בישישים חכמה, וארך ימים תבונה״ (איוב יב, יב).

משתמע מכאן שרק "כל זמן שמזקינין" – וכי בני תורה בצעירותם הם כסוס חמור וכלב?! ודאי שלא!

אלא מאי? כל מה שעמי הארץ כגדיים וסוסים, חמורים וכלבים, משום שהם ביד יצרם וברשות ליבם. אומר להם לקפץ כגדי, קופצים!

לדהור כסוס, דוהרים. אבל בני תורה מלכים הם, ״מאן מלכי רבנן״ (גיטין סב ע״א), ״ונותנת לו מלכות וממשלה״ (אבות פ״ו מ״א) על עצמו, על יצריו ולבו!

״ויקח קרח״, ליבו לקחו – ומה חשב, שיגבר על משה רבינו ועל הבורא יתברך, שולחו?! אבל אזוק היה, נתקנא בנשיאותו של אליצפן וקנאתו הוציאתו מן העולם. כלום ברירה היתה לו? ליבו לקחו, ונגרר אחריו…

ואספר –

כתתי רגלי לאיסט סייד, להתרים גביר נודע להחזקת תורה, והודיעו לי: ״בעל הבית איננו״. מתי יהיה? בעוד כמה שעות.

טוב, היו בידי עוד כמה כתובות, וכעבר כמה שעות שבתי לביתו. ״בעל הבית התאחר, לא נמצא״. מתי יהיה? משכו בכתפיהם, לא יודעים.

טוב, מצאתי טלפון סמוך וטלפנתי לביתו, אמרתי: ״יש לי הודעה קצרה עבורו״. והפלא ופלא, מיד נשמע קול: ״הלו?!״

אמרתי: ״על פי דין, חייב אני לבקש מכם מחילה. אנא, סלחו לי״. תמה: ״מחילה? על מה עלי למחול?״

הסברתי: ״כשהבנתי שאמרתם לבני הבית להודיע שאינכם בבית, חשדתיכם בדבר שקר. עכשיו הבנתי, שחשדתי בכשרים. כי בעל הבית באמת אינו בבית.

[נקדים מעשה – מעשה היה שאדם אחד שהכירו האדמו"ר שקל דעת היה וראהו ביום הכיפורים מכה בחוזקה על ליבו בוידוי, אמר לו האדמו"ר אל תשקיע מאמץ לדפוק, בעל הבית איננו…]

כך גם בענייננו אמר לו הרב גלינסקי: לא אתם בעלי הבית, לא אתם הקובעים והמחליטים. לדאבון הלב, אתם מאלו שהם ברשות ליבם (בראשית רבה לד, י), והיצר הרע הוא הבעלים האמתיים. אכן, "בעל הבית לא בבית" והריני מבקש מחילה, שחשדתיכם בשקר״…

לאור זאת תתיישב לנו שאלה:

מעודי לא הבנתי מדוע כת ליצים אינה מקבלת פני שכינה? (סוטה מב ע״א, סנהדרין קג ע״א).

הקבלת פני שכינה היא גן העדן [יד רמה״ סנהדרין קב ע״א, על פי ברכות יז ע״א). הרי זה נורא: עבר האדם את כל יסורי העולם, עולה למרום עם שק המצוות, והשערים נעולים. מדוע, כי נמנה על כת הלצנים.

והוא תמוה: איזה איסור עבר, איזו עברה זו?

עד אותו היום בו שהיתי בבית מרן ה״חזון איש״ זצ״ל. היה זה בעת סערת גזרת גיוס הבנות, שה״חזון איש״ פסק שהוא ב״יהרג ואל יעבר״, והורה לאחותו, אשת הסטייפלר זצ״ל, שאם יבואו לגייס בנותיה תורה להן למסור נפשן!

נכנס יהודי נכבד, איני רוצה לנקב בשמו, כבר אינו חי, ואמר: ״ילמדנו רבנו, על מה הרעש?! פריצות, מראות אסורים? וברחוב, מותר ללכת?!״ [ובמקום אחר מובא עוד ששאל: וכי אישה שעובדת במקום עבודה – אינה מקבלת הוראות מאחרים האחראים עליה?]

ברב חולשתו שכב ה״חזון איש״ במיטתו ולמד. כשמעו, התיישב במיטה ואמר בהתרגשות: ״אכן, הצדק אתכם!״

הלה נדהם.

וה״חזון איש״ הסביר: גמרא מפרשת היא (ב"ק כט ע"א) שאם האדם עובר בדרך שיש בה מראות שאינם צנועים ויש לו דרך אחרת ללכת בה, אפלו עוצם עיניו, רשע הוא!

רשע, אבל יש לו תקנה: יסתובב, ויחזור – [אישה במקום עבודה שמוטרדת – יכולה לעזוב מיידית וללכת הבייתה].

אבל למסור בת למסגרת שאינה יכולה לפרוש ממנה, שאינה יכולה לקום ולעזוב, במצב כזה דינה כשבויה לכל דיניה!״

תהא אסורה לכהן! דינה ב׳יהרג ואל יעבור׳!

ואז הבנתי!

כי ה״מסילת ישרים״ (פרק ה) כותב: ״כמו המגן המשוח בשמן אשר משמיט ומפיל מעליו החצים ולא יניחם שיגיעו לגוף האדם, כן חוסם הלצון מפני התוכחה והתשובה. כי בליצנות אחת ובשחוק קטן מפיל מעליו ריבוי גדול מההתעוררות וההתפעלות לחשבון הנפש, ובכוח הליצנות יפיל הכול לארץ ולא יעשו בו רושם כלל. שכוח הלצון הורס כל עניני המוסר והיראה!״

והבנתי: הלץ, שבוי הוא! "חסום" מפני תוכחה! המפתחות לא אצלו! הוא אסיר!

שבוי בקלות דעתו. כמכונית המחליקה על כתם שמן, בלי מעצור!

מי שידע סוד זה, והשתמש בו לרע, היה קרח! איזו עזות נדרשת כדי לחלוק על השם ועל משיחו, ״אשר הצו [את ישראל] על משה ועל אהרן בעדת קרח, בהצותם על השם״ (במדבר כו,ט).

ותמוה הדבר – מילא קרח, ליבו נטלו. אין ליבו ברשותו. נתקנא בנשיאותו של אליצפן, והקנאה מוציאה את האדם מן העולם –

אבל איך הצליח לגרור עימו, לסחוף עימו את כולם, עד שהקדוש ברוך הוא מורה למשה ולאהרן: ״הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אתם כרגע״ (במדבר טז, כא)?! מה האינטרס שלהם?

התשובה נתנה במדרש (מדרש תהלים א): ״ובמושב לצים לא ישב״ זה קרח, שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרן! בכח הליצנות.

ואז, מי שישב במושב הלצים, גם אם לא השתתף בפועל, לא דיבר ולא צחק, וכבר נגרר, כבר נסחף והחליק, באין מעצור!

סיפרתי, לאחר המלחמה היינו במחנה פליטים בגרמניה, ואיתנו הרבי מקלויזנבורג זצ״ל, שאיבד את כל משפחתו, אישתו הרבנית ואחד עשר ילדיו, ועודד וחיזק את כולם. ושמעתי ממנו, שחותנו ה״ישמח משה״ זצ״ל אמר, שהוא זוכר את עצמו בגילגול קודם, בשיעבוד מצרים. זוכר את העבודה הקשה בחומר ובלבנים ואף את הנוגש שעינה אותו. ואם היה רואהו היום בין אלף גויים היה מכירו. וזוכר את מכות מצרים, ויציאת מצרים, וקריעת ים סוף ומתן תורה. וזוכר מי ומי היו שכניו, שעמדו לצדו במעמד הגדול – ושאל אותו נכדו, ה״ייטב לב״ זצ״ל, האם זוכר את מחלוקתו של קרח.

והשיב: ״ודאי זוכר אני!״ ושאלו: ״לצד מי נטית?״

וענה: ״התאזרתי בכל הכוח, ולא הצטרפתי לעדת קרח״ – כי אין לנו מושג מה עז וסוחף כוח הליצנות!

*

המוטה יפרש את העובדות לשיטתו

[והגדת עם הרבה תוספות]

"ויקח קרח״ (במדבר טז, א), פרשה זו יפה נדרשת (רש״י). מי לא יודע מה שמספרים על אותו דרשן נודד, שלא שינן אלא דרשה אחת, על פרשת קרח. לכאורה, אין כוחה יפה אלא לשבוע אחד בשנה, ומה בשאר הימים? עולה היה לבימה, שולף את המטפחת לקנח מצחו, והמטפחת נופלת מידו ארצה. היה מתקצף ורוטן ומתכופף לחפשה: ״לאן היא נעלמה? בלעה אותה האדמה, ממש כמו קורח ועדתו״. גוחן ומרים, מקנח מצחו ואומר: ״נו, רבותי, מכיון שהזכרנו את קרח ועדתו, נאמר משהו בענין, והדרשה קולחת למישרין…

אבל מדוע זקוקים למטפחת ולרטינה, הן ״בני קרח לא מתו״ (במדבר כו, יא), ופרש ב״אגרא דבלה״ (פרשת פנחס) בשם רבו הצדיק רבי מנחם מנדל מרימנוב זצ״ל ש״תלמידים הרי הם כבנים״ (סנהדרין יט, ע״ב), ("כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו") ובכל מקום ובכל זמן קמים ״בני קרח״ וגורמים לכך ש״פרשה זו יפה נדרשת״ בכל עידן ועידן.

קרח חלק על משה רבינו ועל אהרן קדוש ה׳, ותמיד נמצאים כאילו החולקים על עמודי התורה והעבודה שבדור, בבחינת ״התפשטות משה בכל דור ודור ובכל צדיק וצדיק״ (תיקוני הזוהר קיד, א) ומשתמשים בנשק הליצנות, כקרח.

ורבים וטובים נופלים ברשתם כדרך שנתפסו ברשתו של קרח, ואין לנו להתפעל מהם ומהמונם.

מכל מקום, קרח סחף מאתים וחמשים ראשי סנהדראות, ״ויקהל עליהם קרח את כל העדה״ (במדבר טז, יט), עד שהקדוש ברוך הוא אמר למשה ולאהרן: ״הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אתם כרגע״ (במדבר טז, כא).

ויש לי שאלה – הרי מרד קרח פרץ בין הערביים (רש״י במדבר טז, ה), ומשה רבינו דחה אותם לבוקר, שמא יתעשתו בלילה (״אור החיים״, שם). קמו למחרת, ומאתים וחמשים ראשי הסנהדראות הגיעו לפתח אהל מועד עם מחתות הקטורת, וסביבם כל העדה שנתפתו בליצנות קרח כל אותו הלילה (רש״י שם יט) וסברו שהצדק עם קרח, כנגד משה ואהרן.

ושאלתי. שאמרו בגמרא (יומא עה ע״א) בבאור הכתוב: והמן כזרע גד״ (שמות טז, לא), שהמן שירד ממרום היה מגיד ומגלה עם מי הצדק. והוכיחו מהכתובים שהצדיקים יורד להם מן בפתח ביתם, לבינונים יורד בפתח המחנה, והרשעים שטו [-שוטטו] ולקטו.

ומי היו הרשעים בדור המדבר, דור דעה? על עדת קרח נאמר בפרוש: ״סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה״ (במדבר טז, כו)!

אם כן, מה מקום היה לבני ישראל להסתפק ולהתלבט האם הצדק עם קרח או עם משה ואהרן, הלא עין בעין ראו שהמן ירד על פתחי אוהלי משה ואהרן, וקרח נאלץ להרחיק נדוד כדי לחפשו!

השאלה הטרידה אותי. שאלתי אדם גדול, ולא הבין: מאימתי פוסקים אנו על סמך מופתים?!

אח, כמה צדק!

אליעזר עבד אברהם נשלח לקחת אישה ליצחק. עמד ליד הבאר, וראה שרבקה מגיעה והמים עולים לקראתה, שלא להטריחה (רש״י בראשית כד, יז), עדות ממרום לצדקותה. רץ לקראתה, וערך את מבחן החסד. ומדוע? כי אין לפסוק על סמך מופת!

הגמרא מספרת (שבת קח ע״א) ששמואל ישב עם קרנא תלמידו על שפת נהר המלך. ראו ספינה מתקרבת, ובלא שתהא רוח סערה נערמו המים ונצברו כמו חומה לפני הספינה. אמר שמואל לתלמידו: אדם גדול מגיע בספינה זו, וחלה במחלת ים, עלה לספון להקיא, וממרום חסו על כבודו שלא יראוהו מהרציף, והסתירוהו. לך ותהה על קנקנו. כשעגנה הספינה הלך קרנא ומצא את רב, ושאלו שאלות בהלכה. הודיע לשמואל שתלמיד חכם הוא, הזמינו לביתו ורפאו. הרי לנו לימוד, שאין להתפעל ממופת גרידא, ויש לראות האם תלמיד חכם הוא!

ולא רק כאשר נביא שקר מעמיד חמה ברקיע כדי לשכנע בשקריו אין להתפעל (ספרי דברים יג, ג), אלא גם כשרבי אליעזר הגדול הסיג את המים לאחוריהם והעתיק החרוב ממקומו, ואף כשיצאה בת קול וצידדה בדעתו, לא התפעל רבי יהושע, קם על רגליו ואמר: תורה לא בשמים היא (בבא מציעא נט ע״ב)!

ואם הצליח קרח לשכנע בטעוניו ובליצנותו, לא ישכנע מופת להיפך ממנו! כמה שזה נכון!

אמרתי זאת בשיחה במונסי בפני קהל חסידים, שמכאן ראיה שאין להתפעל ממופתים. איזו סערה קמה! וכי מה הראיה, טענו. הרי גם קרח היה רבי!

אז מה. לא הבנתי.

אז הגבאים שלו השכימו בבוקר, ורצו, והביאו לו את מנת המן שלו לפתח ביתו!…

צודקים, איך לא חשבתי על זה!…

אבל האמת, שקושיא מעיקרה ליתא.

שאלנו, איך נפתו רבים אחר קרח, הלא ראו שהמן ירד בבוקר על פתחי משה ואהרן, וקרח נדד למרחקים אחר מנתו.

ומציאה מצאתי. בספר ״שבט מוסר״ (פרק לז) האריך ברעת המחלוקת, וכתב: ״ותדע כמה קשה המחלוקת לפני הקדוש ברוך הוא, שבמעשה העגל שהיו בשלום לא נפסק המן, עד שהקריבו ממנו לפני העגל (תנחומא תשא יד, רש"י ביחזקאל טז, יט. נחמיה ט, כ). ובמחלקתו של קרח לא ירד באותו יום!״

ומדוע באמת לא ירד המן? שהרי המן ירד בזכות מישה רבינו (תענית ט ע״א). ונקרא שמו ״ירד״, שירד להם לישראל מן בימיו (מגילה יג ע״א). ומשחלקו על משה, נמנע המן מלרדת.

והלא חייהם היו תלויים בו, ופחדו מהפסקתו (יומא עה ע״ב). ואותתו להם מן השמים שאם ילכו אחר קרח צפויים הם למות מרעב, ואיך הימרו על חייהם והלכו אחר קרח?

ואין זו שאלה. אדרבה, קרח הסיתם בענין זה עצמו: ראו איך מקפידים ממרום על משה, שהוא בעל מחלוקת…

נשמע מפקע?! הבה נזכר –

אחאב העביד את ישראל עבודה זרה ולעג לאזהרת משה רבינו שהמטר יכלא בעטיה (דברים יא, יז). קצף אליהו הנביא והחיל את העונש הקצוב (סנהדרין קיג ע״א).

בשנה השלישית לבצורת בא אליהו לתת מטר בדבר ה׳. ומה, האם מצא את אחאב מכה על חטא, שבגינו התייסר עם שלם שלוש שנים?! לא ולא –

״ויהי כראות אחאב את אליהו ויאמר אליו: האתה זה עוכר ישראל?״

ואם אחאב מאשים את אליהו הנביא בבצורת, אזי קרח מאשים את משה רבינו בכך שהמן לא ירד…

המעשה בשניים שהתווכחו ביניהם על בעל חיים שהיה על עץ האם זה כלב או עורב, לקח אחד אבן וזרק לעברו, והוא פרח… הסתכל הזורק לעבר חבירו כדי לראות תגובתו והלה השיב בתדהמה – "אני לא מאמין, פעם ראשונה בחיים שאני רואה כלב עף"…

וזה מזכיר לי ספור.

בימי אברכותו, היה הסבא קדישא מראדושיץ זצ״ל עני מרוד. עשה דרכו רגלי, להקביל פני רבו החוזה מלובלין זצ״ל. עברה על פניו עגלה, ובה חולה מסכן שמחלתו הלכה וכבדה, והרוקח המקומי נואש מרפואתו והורה לקחתו אל העיר הגדולה ולפנות שם אל הפרופסור, שיעסוק ברפואתו.

העלוהו לעגלה, ושני בניו הסיעוהו ללובלין. ראו אברך משרך דרכו, והציעו לקחתו. אסיר תודה, עלה לעגלה והצטנף למרגלות החולה המתיסר. צערו נגע לליבו, והשתפך באמירת תהלים נרגשת. והנה, מרגע לרגע הוטב לחולה. פקח עיניו ותמה: היכן הוא? לאן לוקחים אותו, ומדוע? אינו חולה, שיחזירוהו לביתו!

ראו הבנים, והתפעלו. אמרו זה לזה: כמה נכון הפתגם שאומר, שלרופא קטן מתלוה מלאך קטן, ולרופא הגדול מתלוה המלאך רפאל בעצמו, ראו כמה גדול כוחו של הפרופסור, שכאשר רק נוסעים אליו, כבר מבריאים!

ופנו אל הנוסע: זייטס מוחל, רב איד, רד מהעגלה, כי אנו חוזרים לעירנו!

כשהיה הרבי מראדושיץ מספר זאת, היה מושך בכתפיו ומפטיר: איני יודע האם אמירת התהלים פעלה. אבל מדוע לא תלו זאת במצות החסד, שהעלו עובר אורח לעגלה. ואז, ודאי לא היו משליכים אותו כשהמצוה תגמלה –

אבל לא זו היתה נקודת המבט שלהם, וכל אדם מתרגם את המאורעות לאור נקודת מבטו…

שנינו (יומא נד ע״ב) שבשעה שנכנסו שונאים להיכל ראו את הכרובים בקודש הקודשים חבוקים. הוציאום לשוק, ואמרו: ישראל הללו, שברכתם ברכה וקללתם קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום. נעשו ישראל מזולזלים בעיניהם. איזו טיפשות, איזו אטימות!

הלא בעצמכם אמרתם, הלא מודים אתם, שישראל ברכתם ברכה וקללתם קללה, שהם אומה רוחנית. אם כן, תבינו שהכרובים מהוים משל ליחס בין ישראל לאביהם שבשמים. והכרובים הועמדו כשפניהם לבית (דברי הימים ב' ג, יג), ובמעשה ניסים נחבקו (בבא בתרא צט ע״א), להראות לעמים חיבת ישראל לפני המקום, גם בעת החורבן (ר״י מיגאש, שם)! כך הבנו אנחנו. והם, הבינו במבטם!

ואמר: "אי אלהימו, צור חסיו בו״ (דברים לב, לז), זה טיטוס הרשע, שחרף וגדף כלפי מעלה. נטל סיף וגדר את הפרוכת. ונעשה נס, והיה דם מבצבץ ויוצא. וכסבור הרג את עצמו [כנוי כלפי מעלה (רש״י)]. שנאמר (תהלים עד, ד) ״שאגו צורריך בקרב מועדיך [בבית שאתה מתוועד בו (רש׳׳י)], שמו אותותם אותות״ (גטין נו ע׳׳ב).

שוטה שבעולם, הן לא נס כאן, אלא הפסקת נס!

שכתב השל״ה הקדוש (ובאמת כיון לדברי המדרש, ויקרא רבה כב, קהלת רבה ה), שהכהן הגדול היה מזה ביום הכפורים כמה וכמה הזאות כנגד הפרוכת, ובמשך השנים נספגו בה כמה מהדמים, מעשה נס, ונבלעו [ככמה דברים במקדש שנבלעו במקומם: שברי כלי החרס שבישלו בהם בשר קודשי קודשים ונעשה נותר, ומראה ונוצה של עולת העוף, ודישון המנורה והמזבח הפנימי (יומא כא ע״א)]. ועתה ״באו בה פריצים וחללוה״ (יחזקאל ז, כב), ופסק הנס, ובצבצו הדמים (של׳׳ה מסכת תענית, תורה אור נד. וכן במהר״ם שיף גיטין שם).

אבל זאת יודעים אנו, במבטנו. וטיטוס, שבוי היה במבטו!

העגלון שחשד ברבי כחבר לגונבי סוסים…

מספרים על הרב מברדיצ'ב שרצה להתחקות אחר אורחות חייו של אחד האדמו"רים שחי שנים רבות לפניו – הרב אלימלך מלז'ינסק. לשם כך הוא חיפש אדם שהכיר את הרב אלימלך, בכדי שיספר לו עליו סיפורים שהיה עד להם בעצמו. אך קשה היה למצוא אדם כזה, כיוון שרוב אנשי הדור ההוא כבר הלכו לבית עולמם.

לבסוף נמצא אדם זקן מאוד, עגלון שהיה מסיע את החסידים בחגים אל הרב אלימלך וחזרה. החליט הרב מברדיצ'ב לנסוע אליו ולנסות לדלות ממנו לפחות סיפור אחד.

כאשר התקיימה הפגישה, ניסה הרב לדובב את העגלון, שינסה להיזכר האם נכנס אי פעם לראות את הרב אלימלך מלז'ינסק.

השעות חלפו והעגלון לא נזכר בכלום. בדיוק כאשר כבר עמד הרבי מברדיצ'ב להתיאש ולעזוב, נזכר העגלון שפעם גנבו לו את הסוס והעגלה, והחסידים שכנעו אותו שיכנס וידבר עם הרב מלז'ינסק.

כאשר נכנס אל הרב היה זה בשעה שהרב התוועד עם חסידיו לפני השולחן, וכולם שתו לחיים. ניגש העגלון אל הרב ושאל אותו "היכן הסוס והעגלה שלי?" הרב התרכז למספר דקות, ולבסוף אמר לו: ביער, במקום פלוני, תמצא את הסוס והעגלה שלך, וכך אמנם היה.

הבחין העגלון שהרב מברדיצ'ב מתפעל מן הסיפור, ואמר לו: "אתה בטח מתפעל ומתפלא כיצד ידעתי לחשוד בו שהוא שהוא יודע?

ובכן, כשנכנסתי לחדר ראיתי לפני חבורה של שיכורים, מיד חשדתי שאחד מהם גנב את הסוס, לפיכך פניתי בכעס אל ראש החבורה […], ואמרתי לו שיגלה לי מיד היכן החביאו את הסוס והעגלה שלי. למזלי הוא כנראה נבהל מפני והחליט לגלות לי היכן הן הוחבאו…" [אני לא אומר שהוא בעצמו גנב, אבל בודאי אחד מחבורתו…]

הכלל, -שהאדם שופט הכל לפי הכרתו, והנביא מקונן על ״האמרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר״ (ישעיה ה, כ)

המעשה באלי ויזל שהתבקש באיזה כנס להשלים מנין, וטען שהפסיק להתפלל בעקבות מעשה שהיה בשואה, שראה אדם שמשכיר את הסידור שלו תמורת פרוסת לחם, וחרה לו שעושה מסחר ברגשותיהם ונוטל מהם את הפיסת החיים שלהם.

אמר לו הרב שם, ובאמת אתה רוצה לומר לי שהיו כאלה ששילמו לו? בטח! השיב הלה.

אמר לו הרב אם כן, אין לך מושג כמה חיזקת אותי כעת בענין התפילה! הרב התחזק? אני נחלשתי…

אמר לו הרב אכן. אם אנשים היו מוכנים לתת את פיסת החיים שלהם שם במחנה בשביל לשפוך שיח לפני בורא עולם, כמה עלינו להתחזק בתפילתנו שיש לנו סידורים לרוב, ואף אחד לא תובע מאיתנו כלום, רק תתפלל! מספרים שאלי ויזל התפלל לראשונה מאז השואה, אז באותו מעמד!

שניים רואים את אותו הדבר, אחד מתחזק ואחד נחלש!

שאלו פעם את החזון איש כיצד יתכן שהיו אנשים חשובים בשואה שחלקם התחזקו באמונה וחלקם פרקו עול, ומאידך היו גם אנשים פשוטים שגם הם חלקם התחזקו וחלקם נפלו?

השיבם החזוו איש במשל לשתי חביות מים צלולים, שבאחת בתחתית יש סוכר, ולאחת בתחתית יש רפש ובוץ. כלפי חוץ מימיהן זכים ונקים, אולם אם יטלטלום ויערבום נגלה שבאחת יש מי בוץ ובשניה מים מתוקים… כך שמה שהיה בשואה היה טלטול עז שגילה מה יש במעמקי לבבו של האדם.

השואה היא עובדה – מסקנה תלויה בעיני המתבונן ובמה שירצה לראות!

במכות דם וצפרדע, ראה פרעה כישוף גרידא. למרות שאילו עיין, היה רואה שאין בכוח כישוף לחולל זאת (כדברי הספורנו שמות ז, יב. ח, ג) אבל במכת כינים נואשו החרטומים והודו ש״אצבע אלוקים הוא״ (שמות ח, טו). ומה אמר פרעה? שזו מכת טבע (ראב״ע, שם)!

אין עליו,(מה פירוש ביטוי זה?) אם את מאתים וחמישים הניסים על הים, ונקיבת י״ב מנהרות בלב ים, תלה ברוח הקדים (רמב״ן שמות יד, כא)!

אם נביאי האמת והצדק הזהירו השכם והערב מפני החורבן ולא שעו לאזהרותיהם ולא חדלו לעבוד עבודה זרה, והחורבן הגיע על כל מוראותיו, ובאו אל ירמיהו הנביא בתלונה: ״ומן אז חדלנו לקטר למלאכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל, ובחרב וברעב תמנו״ (ירמיה מד, יח).

שהצרות הגיעו מאז שחזרנו בתשובה…

ויש בזה משהו, תלוי איך מסתכלים על כך. שאלו דברי הסמ״ג (מצות עשה יז): מצות עשה לצדק הדין על כל מאורע, שנאמר (דברים ח, ה): ״וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלוקיך מיסרך״.

דרשתי העשה הזה לרבים: אם אחד שעשה תשובה לא יבוא ענינו בטוב כאשר בתחילה, מצות עשה לחשוב בליבו כי לטובתו נשתנו עניניו. כי קודם שעשה תשובה היה הקדוש ברוך הוא משלם לו שכר מצוה שעשה בעולם הזה כדי לטרדו מן העולם הבא, שנאמר (דברים ז, י) : ״ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשנאו, אל פניו ישלם לו״, ועכשיו משלם לו עונש העברות שעשה כדי שיהיה זכאי וקיים לחיי העולם הבא.

מכיוון שיש עברות שאין מתכפר עליהם כליל בתשובה בלבד, בלא יסורים (יומא פו ע״א).

וכל אדם, צדיק או בעל תשובה, שמהרהר על המאורעות שאינם לטובתו, עליו הכתוב אומר (הושע ז, טו): ״ וַאֲנִי יִסַּרְתִּי חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ רָע״. אמר הקדוש ברוך הוא: אני שלחתי להם יסורים בעולם הזה כדי לחזק זרועותם לעולם הבא. ״ואלי יחשבו רע״. היה להם לחשב, כי (משלי ג, יב): ״את אשר יאהב ה׳ יוכיח״!

כאותו מעשה באותה אישה שהייתה נשואה לכהן ונפרדו דרכיהם בגט, ונשאו כל אחד לבן זוג אחר, ולאחר שנים נתגרשו ושבו זה לזו. כהן וגרושה, אדם שהתגרש ונושא אישתו לאחר שהוטמאה. באו לבקש מר' אלי דרעי שישאל את הרב עובדיה יוסף האם ישנה איזושהי אפשרות להתיר. ובפרט שהאישה הרה ובחודש השישי! אמר להם הרב אסור! היא גרושה! היא התחתנה עם אחר! אמרו לו הרב אבל היא בהריון ממנו! אמר להם הרב זה לא יחזיק! זה יפול! ופשוט ציוה להוציאם מיד החוצה מחדרו. נסענו חזרה לגוש דן, באמצע הדרך האישה אומרת שהיא מרגישה כאבים חזקים בבטנה, פנינו מיד לתל השומר, ושם התבצעה הפלה ונולד וולד מת. עד כאן המעשה.

סיפרתי למישהי, והיא אמרה לי: 'אולי היא הפילה כי היא שמעה שהרב אמר שהיא תפיל וזה השפיע עליה פסיכולוגית'… אמרתי לה אני לא אמרתי מה לחשוב, אני ספרתי סיפור, כל אחד יחשוב מה שהוא רוצה. את תחשבי פסיכולוגית, אני אחשוב צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

ראתה שפחה ונותרה שפחה. [ר'אתה ש'פחה ע'ל ה'ים ר"ת רשע"ה. ניתן לראות אלוקות אולם להישאר רשע"ה. נלע"ד].

כיצד פרעה רואה את כל אשר ה' עושה ועדיין נשאר בכפירתו? כיצד הוא מבין שאצבע אלוקים היא ובכל זאת ממשיך בשלו? כיצד הוא רואה שהמכות תלויות במשה ובכל זאת נותר בכפירתו?

לאדם יש מנגנון פנימי של התנתקות. הוא שבוי בקונספציה. יש לו תאוריה ואל תבלבלו אותו עם עובדות… וכך יכולים אנו להוכיח לו כל הוכחות שבעולם למציאות הבורא אך אין זה נוגע אליו… הוא בשלו…

מעשה היה ברב של עיירה מסוימת בחו"ל שפנה אליו יהודי אחד ואמר לו ששבת הבאה ישבות בעיר הגדולה. הרב שידע ששם לא כולם יראים ושלמים הזהירו שלא יאכל אצל כל אחד, ויזהר מכיון שהרבה שם אינם זהירים בכשרות כו'.

לאחר השבת בא הלה לרב ואמר לו שברוך השם ה' זימן אותו למקום מעולה למשפחה של מהדרין מן המהדרין. אמנם הם חילונים, וכאן הרב נדרך, אולם הלה מיהר להרגיעו: אני ראיתי שם כאלה חומרות שלא היה ספק שכאן אנשים המדקדקים ביותר במצוות! מה ראית? תהה הרב.

היה שם סכין וכף, ועוד כלי מיוחד לכך שכאשר מגרד למאן דהוא הגב או הראש אין הוא צריך לטמא ידו באמצע הסעודה בנגיעה במקומות המטונפים, ומשתמש באותו הכלי בן ארבע שיניים המיוחד למטרה זו… הרב הבין שהלה, שהיה בור ועם הארץ, ראה לראשונה מזלג ופירש לעצמו כך את מטרתו… כשאדם שבוי בקונספציה לא ניתן לשכנעו.

יש טילים בליסטיים שלאחר שיצאו מחוץ לאוטמוספירה המנוע שלהם מתנתק והם עפים מעצמם, כך יש באדם מנגנון התנתקות.

חוקר שואה בשם פרופסור יהודה באואר קרא פעם בבטאון חרדי סיפור מפי בעל המעשה על הדלקת נרות חנוכה במחנה השמדה בברגן בלזן. כחנוכיה שימש קרש שהיה זרוק במחנה וחקקו בו שמונה בקעים.

כשמן השתמשו במעט המרגרינה שניתנה להם למרוח על הפרוסה היבשה שהוגשה להם, וכפתילים השתמשו בחוטים שהיו תפורים בהם כפתוריהם לכותנתם והלכו בקור המקפיא עם כותנת ללא כפתורים.

נרות החנוכה האירו במחנה על אף הסכנה הגדולה שאם הגרמנים יחושו בזה הם יבינו שיש כאן איתות לאויב ויכולים להיות נידונים בגזר דין מות. הפרופסור הנ"ל החליט לבדוק את המעשה ולאמתו, ואכן הגיע אל הנפשות הפועלות, והנה יצא ופירסם בתחושת ניצחון שהחרדים ניכסו לעצמם מעשה לא להם, שהנה הנפשות הפועלות היו יהודים חילוניים יוצאי הונגריה, ולא חרדים כפי שהשתמע מן הבטאון…

סכל הוא אותו פרופסור, שהרי אין זה אלא גול עצמי… שאם אנו טענו שחרדים שמרו בחירוף נפש על דתם אף במחנות ההשמדה, בא הפרופסור המלומד וגילה שאף חילונים שמרו באדיקות במחנות המוות על מצוות אלוקינו… אף בהם התעורר הזיק היהודי במקום הארור ההוא.

כשאדם רוצה לא לראות הוא לא רואה. העיקר שלא חרדים הם גיבורי המעשה…

המרגלים ראו בכל מקום לוויות – מסקנה? ארץ אוכלת יושביה… אולי זה מפני שה' דאג שהם יתעסקו בדברים אחרים ויניחו לכם?

המרגלים ראו פירות ענקיים – אולי זה מסמל את עוצמת הארץ ופוריותה? לא, יש לה "פירות משונים" וכך גם עמה משונה…

*

בתשובה – חשוב המומנטום!

 [צירפתי כמה רעיונות]

בפרשתינו אנו מוצאים שלוש דמויות מרכזיות, שנרצה לעמוד על ההבדל ביניהם, והלקח הנלמד.

(במדבר טז, א- ג) "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן

וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם

וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם  ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל  ה'"

ואון בן פלת- אישתו הצילתו.

 קרח- אשתו הפילתו. לקח מקח רע לעצמו- מלשון עצם מעצמי שפירושו העצם גרמה לו… און ניצל.

(סנהדרין דף קט, ע"ב) אמר רב: און בן פלת אישתו הצילתו. אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה? אי מר רבה, אנת תלמידא. ואי מר רבה, אנת תלמידא.

אמר לה: מאי אעביד? הואי בעצה ואשתבעי לי בהדייהו.

אמרה ליה: ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו, דכתיב: "כי כל העדה כולם קדושים" אמרה ליה, תוב, דאנא מצילנא לך. אשקיתיה חמרא וארויתיה וגניתיה גואי. אותבה על בבא, וסתרתה למזיה. כל דאתא, חזיה – הדר. אדהכי והכי אבלעו להו.

איתתיה דקרח אמרה ליה חזי מאי קעביד משה, איהו הוה מלכא, לאחוה שוויה כהנא רבא, לבני אחוהי שוינהו סגני דכהנא, אי אתיא תרומה אמר תיהוי לכהן, אי אתו מעשר דשקילתו אתון אמר הבו חד מעשרה לכהן, ועוד דגייז ליה למזייכו ומיטלל לכו כי כופתא, עינא יהב במזייכו.

 אמר לה: הא איהו נמי קא עביד. אמרה ליה: כיון דכולהו רבותא דידיה, אמר איהו נמי תמות נפשי עם פלשתים.

ועוד דקאמר לכו: עבדיתו תכלתא, אי סלקא דעתך תכלתא חשיבא [מצוה] אפיק גלימי דתכלתא וכסינהו לכולהו מתיבתך!

היינו דכתיב: "חכמות נשים בנתה ביתה" זו אישתו של און בן פלת, "ואולת בידה תהרסנה" זו אישתו של קרח.

חכמות נשים בנתה ביתה – זו אישתו של און בן פלת. מה החכמה הגדולה כאן? אפשר לומר התחבולה שעשתה, אבל אומרים בעלי המוסר שבעת מחלוקת לדעת לצאת בעת התבערה הגדולה – זו חכמה גדולה!!

נעבור לדמות השניה:

בני קרח לא מתו אומר המדרש הובא ברש"י פרשת פינחס (במדבר כו, יא):

ובני קרח לא מתו – הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם.

רש"י (תהילים מב)

(א) שיר מזמור לבני קרח – אסיר ואלקנה ואביאסף הם היו תחלה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו. וכשנבלעו כל סביבותיה' ופתחה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ, כענין שנאמר ובני קרח לא מתו, ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורים הללו, ועלו משם ושרתה עליהם רוח הקודש, ונתנבאו על הגלויות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד.

מדרש תהלים (בובר) מזמור מו

אמרו בני קרח אל הצדיקים אל תיראו אנו ראינו כל הניסים שעשה עימנו, שנאמר ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם (במדבר טז, לב), והיכן היינו באותה שעה באויר העולם? כדכתיב ובני קרח לא מתו (במדבר כו, יא).(נ"ל שהמסומן מיותר)

אמר רבי נחמיא בשעה שנפתחה הארץ ונבלעו, העמיד להן הקב"ה כתורן וכנס, שנאמר באכול האש את חמשים ומאתים איש ויהיו לנס (במדבר כו, י).

וכן אמרו בני קרח אל תיראו צדיקים מאימת יום הדין, שאין אתם נתפסין עם הרשעים, כשם שלא נתפסנו אנחנו, שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ, וכתיב "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט" (ישעיה נד י).

מדרש אגדה (בובר) במדבר פרק כו

יא] ובני קרח לא מתו. לכך נאמר פרשה זו, להודיע כח התשובה שבני קרח בתחילה היו עם אביהם, ולבסוף הירהרו כולם לעשות תשובה, והצילם הקב"ה, ונתבצר להם מקום בגיהנום על שלושה עמודים שלא יגיעו להם חום האש, והתחילו לומר שירה, ועליהם מפורש בספר תהלים "למנצח על שושנים לבני קורח" (מזמור) (תהלים מה, א), שעשו ליבם רך כשושנים. ומה היו אומרים? "רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך" (שם שם ב), ומי היו אסיר ואלקנה ואביאסף.

ילקוט שמעוני תורה רמז תשעג

ובני קרח לא מתו לא חיין ולא נידונין, תנא מקום נתבצר להן בגיהנום ועמדו על רגליהן ואמרו שירה, ויהיו לנס כיון שנבלעו קרח ועדתו נמצאו בניו עומדין כתורן של ספינה, דבר אחר נקרע כל מקום סביבותם ואותו מקום שהוא תחתיהם לא נקרע.

רבי שמואל בר נחמן אמר לא היו שלושתן עומדין במקום אחד, אלא כל אחד ואחד היה בפני עצמו עומד והיו דומין כשלושה עמודין והיינו דאמרי ברייתא על מאן קאים עלמא על תלתא עמודיא, אית דאמרין תלתא בני קרח וכו'…

תורת חיים מסכת עירובין (יט, ע"א)

עמק שמעמיקין להם גיהנום. משמע שלמעלה אין הגיהנם רותח כל כך כמו שהוא למטה בעומק וכן משמע במדרש רבה ישובו רשעים לשאולה לדיוטא תחתונה שבגיהנם לכך כתיב למ"ד בתחילת התיבה וה"א בסופה.

ונראה דהיינו הא דאיתא במדרש רבה פרשת פנחס ובני קרח לא מתו מקום גבוה נתבצר להם בגיהנם וישבו שם, דכיון דלמעלה אין הגיהנם רותח כל כך כל כמה דמידלייא מתקרר והולך וכיון דנתבצר להם מקום גבוה שם לכך היו יכולין לישב שם ולא מתו ויש עוד פירושים אחרים. עד כאן.

מצד אחד אנו רואים שהם לא נענשו עם משפחתם, ומצד שני – מקום גבוה בגיהנם. מדוע?

הם הרהרו בתשובה ברגע האחרון כשהאדמה פתחה את פיה.

נעבור לדמות השלישית

 (בבא בתרא עד, ע"א) רבה בר חנה פגש ההוא טייעא – רועה ערבי במדבר. אמר ליה: תא אחוי לך בלועי דקרח. חזאי תרי ביזעי והוו קא מפקי קוטרא. שקל גבבא דעמרא ואמשינה במיא ודעציתה בראשה דרומחא ועייליה התם, וכי אפיק הוה איחרך איחרוכי!

אמר לי: אצית. מאי שמעת? ושמעית דהוו אמרין: "משה ותורתו אמת והן בדאין".

אמר לי: כל תלתין יומי מהדר להו גיהנם להכא כבשר בקלחת ואמרי הכי "משה ותורתו אמת והן בדאין".

מדוע לא נתבצר לו מקום בגיהנם, והרי גם הוא שב בתשובה ואומר משה אמת ותורתו אמת? הם מודים כעת שהם הרמאים?

אלא הפרשה הזו מלמדתנו עד כמה חשוב לא רק סוג התשובה, אלא בעיקר זמנה.

און בן פלת שב מראש. יצא נקי לחלוטין. לא מצינו שום תביעה עליו. תשובה שלימה.

בני קרח שבו מאוחר, רגע לפני הסוף. תשובה גריעתא, בהירהור בלבד. נתבצר להם מקום בגיהנם במקום פחות חם.

לעומת זאת קרח שב רגע אחד מאוחר מדי… הפרש של שניה אחת…

ההבדל בין השב מחיים לשב לאחר מיתה. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה לאחר מותו- בוז יבוזו לו…

המעשה עם הרב מנעשכיז שסיפר על האוהב ישראל מאפטא על אותו מומר שהרב גירשו עם מקלו ואמר לו כשיצמחו על המקל הזה עלים תוכל לשוב… וכשסיים דברו החלו עולים עלים ושקדים על המטה! מיד קרא לו הרב והחזירו אליו ולימדו דרך תשובה. למדנו שאין להתייאש משום מצב. בכל אופן יכול האדם לשוב והדלת של קודשא בריך הוא פתוחה לפניו. [המעשה המלא במעיין השבוע עה"פ]

כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ו ה"ג)

ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה. הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיהו "השמן לב העם הזה וגו'", וכן הוא אומר: "ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא. כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא.

 לפיכך כתוב בתורה "ואני אחזק את לב פרעה", לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר "הבה נתחכמה לו" נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חיזק הקב"ה את ליבו.

ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח שנאמר ואתה ועבדיך ידעתי וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו וכו' אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה.

תשובה היא פריווילגיה. פרעה הרבה להכעיס. היא נשללת ממנו. כעת אתה תשלם את מלוא המחיר.

אדם פעמים רבות חושב יש עוד זמן. אולם לא בטוח שכאשר האדם יתעורר הקב"ה עדיין ימתין לו.

עין יעקב על מסכת ברכות (ז ע"א, אות לא)

(לא) שם "וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי" (שמות לג). תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, [כָּךְ] אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, כְּשֶׁרָצִיתִי, לֹא רָצִיתָ, עַכְשָׁיו שֶׁאַתָּה רוֹצֶה – אֵינִי רוֹצֶה.

עד כאן בגמרא. באלה שמות רבה פרשה ג' כתוב מאמר זה יותר באורך וזה לשונו, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא, אֶחָד מֵהֶם אוֹמֵר, לֹא יָפֶה עָשָׂה מֹשֶׁה כְּשֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו, שֶׁאִלוּלֵי לֹא הִסְתִּיר פָּנָיו, גִּלָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה מַה לְּמַעְלָה מַה לְּמַטָּה וּמַה שֶּׁהָיָה וּמַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת. וּבַסּוֹף בִּקֵּשׁ לִרְאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם לג) "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֲנִי בָּאתִי לְהַרְאוֹת לְךָ פָּנִים וְהִסְתַּרְתָּ פָּנֶיךָ, עַכְשָׁיו אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי – לֹא בִּקַּשְׁתָּ.

דוגמאות נוספות:

אנו רואים זאת באנשים רבים החושבים לתכנן את המשפחה. הוא חושב שכעת 'לא מתאים לו ילדים' בעוד חמש שש שנים כשנתבסס… אולם זו שטות גמורה. מי מבטיח לך שכשתרצה הקב"ה ירצה? כשרציתי לא רצית כו'!

יש החושבים שכעת לא מתאים לו להתחתן. בעתיד, לאחר שיהנה קצת, יכבול עצמו במערכת נישואין. בינתיים הוא צעיר וצריך לנצל את החיים… ואחר כך הוא נותר רווק זקן.

יש נשים שעוברות הפלה מפני שהוולד לא מתוכנן. והמציאות מוכיחה שקשה להן אחר כך להרות. הקב"ה אינו חבר שלך הממתין לך למתי ש"יתאים" לך!

וזה שאמר בשיר השירים (ה, ב- ז)

(ב) "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה: (ג) פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם: (ד) דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו: (ה) קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל: (ו) פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי: (ז) מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת".

הקב"ה דופק וממתין. לא לנצח. יש שלב שהוא קם והולך. ואז קשה מאוד לעשות תשובה. אין הקב"ה עוזרו. זה היה מצבו של פרעה.

פעמים רבות פתח שנפתח – לא יפתח שוב, ואם לא מנצלים, אז לאחר מכן קשה מאוד לחזור!!

זכור את אשר עשה לך עמלק… אשר קרך בדרך… חז"ל אומרים קרך – קיררך. במה דרך היצר הרע ,הוא עמלק, לקרר את האדם?

מצאנו ביטוי מענין הקשור לעמלק. 'מחר'.

'ויאמר משה אל יהושע צא הלחם בעמלק מחר'. 'ויכם דוד [-את העמלקי] מהנשף ועד הערב למחרתם'. חז"ל אומרים למודים הם העמלקים ללקות ביום מחר' [רש"י שמואל א' ל, יז].

גם אסתר מזמינה את המלך והמן 'אל המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך'. ולבסוף היא מבקשת להשלים את המכה לעמלק 'אם על המלך טוב ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום ואת עשרת בני המן יתלו על העץ'.

מה הרעיון המונח בקשר בין עמלק ל'מחר'?

אדם רוצה לקבל על עצמו קבלה טובה. דרך היצר הרע שלא 'לתקוף חזיתית'. הוא מאגף. 'אכן, קבלה טובה היא', יאמר לך. 'אבל ממחר בעזרת השם'… אתה רוצה להתחיל להצטרף לדף היומי. בודאי! מהמחזור הבא… תתחיל כבר מהתחלה, ממסכת ברכות… אתה רוצה להתחיל להקפיד על 'מעשר כספים' – מהמשכורת הבאה… גם הדיאטה – מיד אחרי החגים הבאים עלינו לטובה…

אשר קרך. קררך. ההתלהבות מתפוגגת, הרגש קהה, ואנו בכלל שוכחים שרצינו לקבל איזושהי קבלה טובה….

זו שיטתו של עמלק. 'מחר'. יש אנשים שלעולם לא ידחו דבר למחר כל עוד באפשרותם לדחותו למחרתיים…

אומרת לנו התורה 'צא הלחם בעמלק מחר'. תלחם בעמלק הזה, ביצר הרע הזה, הקרוי 'מחר'. אל תאבה לו!

מעין זאת מבארים את מאמר חז"ל שכאשר קיבלו ישראל את התורה כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית. אמר להם אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם! 'שם'? הרי נכון יותר היה לומר 'כאן' תהא קבורתכם?

אלא מרמזים לנו חז"ל אתה יודע מה 'קובר' את הבנאדם? ה-'שם'… כשאגיע לשם – אסדר את זה, כשאסיים את התלמוד תורה, בישיבה קטנה – שם אשתנה… כשרק אעלה לישיבה גדולה – זהו, התחלה חדשה, שם אהיה אדם אחר, כשרק אתחתן בעזרת השם שם אני מתחיל דף חדש… 'כשאסיים את לימודי האגרונומיה'… 'שם'… – תהא קבורתכם!

אז מה כן? 'היום אם בקולו תשמעו'! 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם' – רצונכם להידבק בה' אלוקיכם?- 'חיים כולכם – היום'! לא דוחים למחר, לא 'שם', אלא כאן ועכשיו.

ונסיים בברכת יעקב לבניו – "ויברכם ביום ההוא לאמר" ביאר הרה״ק רבי אשר מקרלין זי״ע: ברכם יעקב שלא ידחו דברים למחר, כי אם יפעלו ויעשו 'ביום ההוא' דווקא… וזו הברכה הגדולה ביותר!

מעשה אותו סיפר הגרש"ז אוירבך זצ"ל.

בצעירותו, גרו הוריו בשכונת 'נחלת צדוק' שבירושלים. באותה דירה דרו בצוק העיתים גם 'חלוץ' ורעייתו, שלא בדיוק היו 'שומרי מצוות'… הרבנית אוירבך דיברה על ליבם שישתדלו להתחשב ברגשותיהם ולא לחלל שבת. הם הסכימו, אולם כבר בשבת הראשונה הפרו את הבטחתם. הרבנית שלחה את בנה – רבי שלמה זלמן שיפעל כחכמתו לסדר את הענין… בבירור קצר התברר שהללו כלל לא ידעו מה נקרא 'לחלל שבת', ולתומם חשבו שמותר לכתוב בשבת.

תוך כדי הדברים נתגלגלה השיחה בין בעל הבית לבין הבחור שלמה זלמן, והחלוץ החל לספר על עצמו. 'אל תסתכל עלי ככה, אני יהודי מאמין'! פתח את דבריו. גדלתי בבית של רפורמים ולא ידעתי מאומה על יהדות. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייסתי לצבא. תוך זמן קצר מצאתי עצמי שוכב בתוך שוחה, ויורה ללא הפוגה לעבר קוי האויב.

היו לידי יהודים שומרי מצוות, ושמתי לב לדבר מענין. הם מדי פעם היו מוציאים ספר קטן ממלמלים בהתלהבות, ולאחר מכן נראים הרבה יותר רגועים…

שאלתי יום אחד את אחד מחברי – מה זה הספר הזה שאתם ממלמלים מתוכו? והלה פתח בהרצאה שלימה על יהדות. הוא דיבר על הקב"ה ועל השגחה פרטית, ועל כך שאיננו כאן במקרה, ושהוא מדבר עם אבא שבשמיים ומוצא בכך נוחם.

שעות רבות הרהרתי בדברים, עד שהתחלתי לבכות – מדוע אבי לא למדני כל זאת? וכך תוך כדי שאני יורה לעבר קוי האויב אני פונה לריבונו של עולם ואומר: ריבונו של עולם, אם אתה אכן קיים, אני מתחנן אליך, אנא תן לי סימן לכך! ואז חשבתי לעצמי איזה דבר יכול להוות סימן? ואמרתי – אם אתה קיים, אנא תדאג שאצא מהמלחמה חסרת הפשר הזאת, שיפגע בי כדור בדיוק באצבע כך שלא אוכל לירות יותר, וישחררו אותי מהתופת הזאת!

איך שסיימתי את דברי, הלא יאמן קרה! פגע בי רסיס בדיוק באצבע, ומיד פינו אותי משם ולא חזרתי יותר לקרב. החלוץ הציג את אצבעו עליה נכרו סימני החבלה כאומר 'אצבע אלוקים היא'!

באותו רגע גמלה החלטה בלבי, מיד בסיום המלחמה אני הולך ללמוד יהדות ולהכיר את בורא העולם! כשנסתיימה המלחמה נותרו לי עוד שלושה חודשים כדי להשלים את התואר שלי באגרונומיה, אמרתי לעצמי רק אסיים את התואר – ומיד לישיבה! ואכן סיימתי את לימודי, אך מה אומר – אותם רגשות קודש שאפפוני אז, אותה התלהבות רוחנית – הצטננה, ושוב כבר לא בער לי ללכת ללמוד יהדות, והנה אתה רואה אותי היום – לא מבין אפילו מה זה 'חילול שבת'…

*

בוקר – הזדמנות להתחדשות בעבודת השם

[הרב רפאל ברלזון – מוסף יתד תשעג]

עם ישראל כולו נרעש ונרגש ממחלוקת קורח ועדתו. ואילו משה רבנו, במקום לחתור להכרעה מיידית, מעדיף לדחות את ההתמודדות עד הבוקר: ״בקר וידע השם את אשר לו״ (במדבר טז, ה) מדוע?!

בתפילת מוסף של שבת זו – בה חל ר״ח תמוז – נאמר ״ותתן לנו ד׳ אלוקינו באהבה שבתות למנוחה וראשי חדשים לכפרה״. ויש להבין – שואל הר״ר דוד הופשטטר שליט״א בספרו ׳דרש דוד׳ (על המועדים) – מדוע נבחר ראש חודש כ״יום כפרה״?

בשבת הקודמת, פרשת שלח, הכרזנו שראש חודש תמוז יחול ב״שבת קודש ולמחרתו ביום הראשון״ – ויש להטעים את מהותה של הכרזה זו! הנה, לאחר שמתו נדב ואביהוא ביקש משה ממישאל ואלצפן להוציא אותם החוצה, ומקשים מדוע לא ביקש זאת מאלעזר ואיתמר שהיו כהני הדיוט ומותרים להיטמא לאחיהם?

חידוש נפלא מובא בדעת זקנים לבעלי התוספות (ויקרא י, ד), לפיו ביום שמצטרף כהן לעבודת המקדש הוא נחשב ככהן גדול – ולפיכך היה אסור להם להיטמא אפילו לאחיהם – שכן אז נתקדשו הם לכהונה! ויש להעמיק מה מונח בטעם חידוש דין זה?!

אמנם, כאשר נתבונן בדיני התורה נגלה שכל ראשית התקדשה. יסוד זה מקבל ביטוי בכל התחומים: המקום (־״עולם״) הראשון התקדש ל׳בית המקדש׳(אבן שתיה שממנה הושתת העולם) הזמן (־״שנה״) הראשון התקדש ל׳ראש השנה׳. והאדם (־״נפש״ ) הראשון שנולד להוריו התקדש בקדושת ׳בכור׳.

וזהו בעצם כל היסוד של קדושת ׳ראש חודש׳!

אך לקדושת היום ישנה גם משמעות מעשית: בראש חודש לא רק הזמן מתחדש אלא גם האדם מתחדש! וכדי שהאדם יתחדש חייבים לקבוע את ראש חודש כ״יום כפרה״ בו יתנקה האדם מעוונותיו ויחדש את עצמו, זהו גם הטעם שמכריזים מראש מתי יחול ראש חודש, כי האדם זקוק לתזכורת להכין את עצמו להתחדשות הנפלאה של ראש חודש (כשם שלפני ההתחדשות השנתית של ראש השנה, ניתנת לו תזכורת יומית בדמות תקיעת שופר).

מכח היסוד הנ״ל נמצא גם תשובה לשאלות נוספות שמעורר ה"דרש דוד" (במאמרי ראש חודש): מדוע קדמה מצוות קידוש החודש לכל המצוות שבתורה?! מדוע נצטוו ישראל לקדש את החודש בכל חודש וחודש, ולא די שיסמכו על החשבון שהיה בידיהם?! ומדוע נתקנה ברכה מיוחדת על חידוש הלבנה?!

מצוות קידוש" החודש קדמה לכל מצוות התורה, משום שהיא מהווה מצוות קידוש ״הקדמה״ לכל התורה ועבודת האדם, לפיה תמיד ישנו רגע של התחדשות אותו ניתן לנצל ו״להתחיל מחדש״.

לפיכך גם נצטוו ישראל לקדש את החודש בכל חודש וחודש, משום שאם רק תסתמך על דפי ׳לוח השנה׳ תאבד את טעם ההתחדשות. אך לא כן כאשר בכל חודש וחודש מתקיים מעמד מיוחד, ומשא ומתן שלם בקשר אליו, כך שההתחדשות לובשת צורה, ולכן גם מברכים ברכה מיוחדת על חידוש הלבנה!

מעתה יש בידינו ביאור מחודש להכרזת משה ״בקר וידע השם את אשר לו״. לכל יום ויום ישנו רגע של התחדשות. הרגע הזה הוא בבוקר, בראשיתו של היום החדש. ומצאנו שמהפסוק ״חדשים לבקרים״ (איכה ג, כג) מוכיחים חז״ל (ילק״ש תהלים רמז תשב) שבכל בוקר נעשה האדם ״בריה חדשה״!

וזה מה שאומר משה רבינו לעדת קורח: הן אמת שהיום הינכם בעלי מחלוקת אך מחר בבוקר ייעשה כל אחד מכם ״בריה חדשה״ שבכוחה לשנות לחלוטין את דרכה מכוח ההתחדשות!

רעיון נחמד מפנינים תשעג:

"אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו" (במדבר טז, יד).

בין טענות קרח ועדתו עולה גם הטענה בדבר הארץ שלא זכו להגיע אליה. ויש להבין מהי הזיקה והשייכות בין התלונות הללו לבין טענותיהם של קרח ועדתו על הכהונה, ומפני מה צירפו טענה זו גם לכאן?

התשובה לכך תתבאר על פי מעשה שסיפר הרה"ק בעל ה"בית ישראל" מגור זי"ע כפי שמובא בספר "כרם חמד": אדם שהיה תלמיד חכם וגם גביר גדול נהג לבוא תמיד אל רבו, הרה"ק בעל ה"שפת אמת" זי"ע. לימים משנפטר ה"שפת אמת", והתמנה תחתיו בנו הרה"ק בעל ה"אמרי אמת" זי"ע לממשיך דרכו, המשיך אותו האיש לבוא משום שהיה קרוב משפחה שלו, וכן משום שהיה בנו של הרבי הקודם.

ויהי היום והנה נזדמנה לפניו הצעה לרכישת יער. כחסיד נאמן בא לשאול בעצת רבו, ומשיעץ לו לבצע את הרכישה, קנה את היער. עד מהרה התבררה העיסקה כבלתי מוצלחת בעליל, ואותו אדם הפסיד את רכושו עד שהגיע לפשיטת רגל ממש… מאותו יום הדיר את רגליו מבית ה"אמרי אמת", ואמר בליבו: אצל הרבי הקודם מעולם לא הפסדתי מכך ששאלתי בעצתו, ואילו הרבי הזה – רק שאלתי וכבר הפסדתי הכל… אם כן, אין זה רבי!…

כעבור זמן מה שהה הרבי בעיירת המרפא מירנבאד, והחסידים הגיעו אליו לשם. קרבת המקום גרמה לאיש להרהר שנית בהחלטה שלא להגיע אליו יותר. אמנם רבי הוא לא, הרהר, אך מכל מקום הוא בן של רבי, הלא כן?!

וממחשבה למעשה, קם ונסע אל הרבי.

כשהגיע הסב אליו ה"אמרי אמת" את פניו ואמר לו: המדרש אומר (במדבר רבה יח, ח) "קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו? אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, ששמואל שקול כמשה ואהרן". ולכאורה קשה, וכי משום כך כבר התיר לעצמו קרח לחלוק על משה רבנו עליו השלום?

אלא, שמאחר שראה קרח שהעצה שנתן משה לשלוח מרגלים לראות את הארץ לא הצליחה, עלה בליבו שניתן לחלוק עליו, שהרי רבי שנותן עצה שאינה עוזרת אינו רבי… נמצא כי הטענה של "אף לא ארץ זבת חלב הביאתנו", היוותה חיזוק לקרח לחלוק על משה רבנו, ומשום כך היא מוזכרת כאן…

כשסיים ה"בית ישראל" את דבריו הוסיף ואמר: "ובאמת, חלילה לנו לחשוב שאותה עצה שנתן ה"אמרי אמת" לא היה הוגנת, משום שעל ידי אותה עצה ניצל אותו אדם וכל משפחתו, משום שעקב החובות העצומים שנכנס אליהם בעקבות השטח שקנה, נאלץ לברוח עם כל משפחתו ולעלות לארץ ישראל, וכך ניצל מן התופת שפקדה את אירופה"…

*

קר"ח – ק'נאה ר'עה ח'ולה

 [ברכת מאיר מדן]

ויקח קרח בן יצהר וגו' קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו? להיכנס למלחמה עם משה רבינו שעלה לשמים והוריד תורה? שקרע את הים והוציא את ישראל ממצרים?

ושנדע שהדבר לא היה לגמרי פשוט.

סח בעל 'ישמח משה' זי״ע, שהוא זוכר את שהותו בארץ מצרים מהגלגול הקודם, ועדיין זכור לו צורת דירתו שם, סדר הכלים במטבח וצורת התנור בבית המבשלות.

הוא הוסיף שזוכר גם את הנוגשׂ שעינה אותו. ואם יראה אותו היום בין אלפי גויים, יכיר אותו.

שאל אותו בעל ה'ייטב לב' אם זוכר גם את יציאת מצרים?

והשיבו שבוודאי זוכר, שאספו את החפצים ויצאו בחיפזון, וכן זוכר את מעמד מתן תורה, ומחלוקת קרח ועדתו, וסיפר שגדלות קרח הייתה כה רבה עד שבעם כירסם הספק שמא הצדק עימו. כשנשאל להיכן הוא צידד? והשיב שהוא לא השתייך לשום פלג.

 ['שפע חיים' הלברשטאם דרשות על חומש עמוד קפח]

[אם כבר הזכרנו – הרב ישמח משה העיד שזוכר עוד כמה דברים מגלגוליו הקודמים, הבאתי בספרי 'משנת הגלגולים' בהערה:

כתב בספר ״ישמח משה״ [טייטלבוים מאוהעל] על התנ״ך [הובאו דבריו בספר 'שכר ועונש' במדבר עמוד שלד], שהישמח משה אמר על עצמו שבא כמה פעמים בגלגול וזוכר גלגוליו.

פעם א' היה מגולגל בצאן יעקב אבינו ע״ה, וזוכר הניגונים שיעקב שר אז. (וכמבואר בירושלמי 'לא ברא הקדוש ברוך הוא עולמו אלא בשביל שירה וזמרה').

פעם ב׳ היה במחלוקתו של קרח על משה רבנו, ולא התערב בשום צד.

פעם ג׳ היה ירמיהו הנביא, ולכן למד הרב כל ימיו ספר ירמיה, והיה בוכה הרבה על חורבן בית המקדש. ואפשר להוסיף על זה, כי ירמיה הנביא היה נשמת שלמה המלך עליו השלום כמבואר בספר הגלגולים, ולכן בכה כל כך על חורבן בית המקדש שבנה אותו בעצמו, ודו״ק. עד כאן.

ומובא בספר שמועות טובות [גליק פרשת וישלח] שהוסיף הישמח משה וסיפר שפעם יצא מהעדר וקיבל מכה מיעקב אבינו ויש לו עדיין סימן מזה. וכן ידוע שהאוהב ישראל מאפטא זי"ע אמר גם כן שהיה מהצאן של יעקב אבינו ע"ה. עד כאן

ובספר 'שפע חיים' [הלברשטאם דרשות על חומש רש"י עמוד קפח] כתב: כך שמעתי מכ״ק אאמו״ר זי״ע, ששמע מזקה״ק בעל ייטב לב זי״ע, שפעם סח לו זקה״ק בעל ישמח משה זי״ע, שהוא זוכר את שהותו בארץ מצרים, ועדיין זכור לו צורת דירתו שם, סדר הכלים במטבח וצורת התנור בבית המבשלות. הוא הוסיף שזוכר גם את הנוגשׂ שעינה אותו. ואם יראה אותו היום הזה בין אלפי גויים, יכיר אותו. שאל אותו הייטב לב אם זוכר גם את יציאת מצרים? והשיבו שבוודאי זוכר, שאספו את החפצים ויצאו בחפזון, וכן זוכר את מעמד מתן תורה ומחלוקת קרח ועדתו, וסיפר לו עוד דברים שזכר מאותה תקופה.

זאת אומרת שהדבר לא היה לגמרי פשוט, ואנשים רבים ראו בקרח את האדם המתאים להנהיג לא פחות ואולי אף יותר – ממשה רבינו!

צדיק' כתמר' יפרח' סופי תיבות קרח, שעתיד לחזור, כפי שביאר האר"י הקדוש!

מה אם כן הביא את קרח לחלוק על משה?

קנאה פשוטה! נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל!

בהיסטוריה היה לנו מאורע דומה, שאחד היה גאון קראו לו רב ענן והיה ראוי להתמנות לגאון וראש ישיבה, אולם היה לו פגם משפחה, ולא נמסר מהו, וכשלא נבחר קם וכפר בתורה שבעל פה הוא ובנו ענן.

הם סחפו אחריהם קהל, ויצרו בעיה רצינית היות וקידושיהם היו כדין, אך גירושיהם לא, ובזה הרבו פסולי חיתון וממזרים ויצרו בעיה לדורות. וקבע הרמב"ם שהקראים אינם מתאחים.

כל זה קרה משום קנאה. חשב שהוא הראוי להתמנות. אם היו ממנים אותו, היה הכל בסדר. התורה שבעל פה הייתה בסדר, ההלכה המסורה הייתה נכונה…

"ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית ד, ח)

(בראשית ד, ג- ה) "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה' (ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ (ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו"

קין מביא קורבן. הבל גם רוצה להקריב. כאן אנו פוגשים לראשונה בקנאה חיובית, קינאת סופרים. ה' שועה למנחת הבל היפה והמפוארת ולא למנחת קין. קין אינו יכול לקבל זאת ונופלים פניו. הוא כל כך ממורמר עד שהוא הופך לרוצח הראשון בהיסטוריה. הרוצח הגדול ביותר בהיסטוריה- רצח חצי עולם!

(בראשית ד, ו) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ"

מה השאלה, וכי אין התשובה ברורה? חרה לי כי לא שעית למנחתי, האם אין זו סיבה מספקת לכעוס?

ב

תיקון רוח קין – קרח

אם עקבנו עד עתה אחר מהלך האירועים, שמנו לב שנפשו של קין תוקנה בהריגת המצרי, נשמתו– ביתרו, ועדיין חסר לנו תיקון רוחו.

רוחו של קין ניתנה בקרח^קצה [קרח– נוטריקון קין רוח, (ועוד קי"ן ראשי תיבות נ'תגלגל ק'רח י'תרו, ועוד י'היה נ'יצוץ ק'רח. מספר ישמח אב)].

הרוח הייתה מעורבת מטוב ורע, והחלק הרע שברוח – הוא שניתן לקרח בסוד העיבור [קר"ח גימטריא 'צ"ד^קצו רו"ח' שקיבל רק הצד הרע שברוח קין (אדרת אליהו על פרשת קרח). [על החלק הטוב נלמד בהמשך].

וזה שכתוב 'ויקח^קצז קרח' וביארו חז"ל (סנהדרין קט, ע"ב) 'שלקח^קצח מקח רע לעצמו'- הוא החלק הרע שברוחו של קין. [והרמז^קצט– 'מקח רע' עם המלים, בגימטריה 'רוחו מקין' (420)].

ועוד נרמז במלים: 'ויקח קרח בן יצהר' ר"ת וס"ת ור"ת- קי"ן. ובהמשך נרמז שוב בר"ת וס"ת 'בן קהת בן לוי' –קי"ן^ר. [ועוד נרמז בדלוגי אותיות (5) – ויקח קרח בן-יצהר בן קהת', וכן בפסוק (שמות ו, כ-כא) 'ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה, ובני יצהר קרח ונפג וזכרי'. ועוד נרמז בפסוק (שם כד) 'ובני קרח וגו" אותיות קין למפרע, וכן 'ובני קרח' הן אותיות 'בְרוּח- קין'].

ועוד, משה גילגול הבל כמבואר לעיל, ואם נפחית ממש"ה [345] את הב"ל [37] נקבל את קר"ח [308] (שעה"פ וליקו"ת קרח). ועי' בהערה^רא.

פגמי קרח – כקין

ואכן קרח פוגם באותם מישורים שפגם בהם קין בגלגול הקודם.

כפי שקין קינא בתאומה היתירה שהייתה להבל, ובשל כך נכנס לריב עם הבל, אף קרח קינא בנשיאותו של אליצפן ובשל כך נכנס לריב עם משה.

קרח נתקנא בכהונה המגיעה לבכור, כיון שהוא משורש קין שהיה הבכור. (ובהבל לעומת זאת- לא הייתה מידת הקנאה, וכן משה^רב היה חף ממידה מגונה זו, וכפי שאמר ליהושע (במדבר יא, כט) 'המקנא אתה לי?').

וכמו שקין כפר בהשם יתברך ואמר 'לית דין ולית דיין' כך קרח כפר בתורה מן השמים, ובדיינותו ונבואתו של משה.

תיקון קרח

ואף עתה משה מתקנו כמו שתיקן את המצרי, והאדמה בולעת את קרח כפי שדרש משה. וכמו שקין טמן את הבל באדמה שפצתה פיה לבלוע דמו, כך טומן משה את המצרי בחול [כמבואר לעיל], וטומן אף את קרח בעמקי האדמה הפוצה פיה לקבלו.

[וכפי שלקין נאמר 'קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה' יורד עתה קרח – קין אל מעמקי ארץ וצועקים מן האדמה 'משה אמת ותורתו אמת'. באתי לארמוני פרשת קרח].

תיקון האדמה

אף האדמה נִתַקְנָה כאן, שבמעשה קין נאמר בה (בראשית ד, יא) 'ועתה ארור אתה (-יותר. עיין רש"י ורא"ם) מן האדמה אשר פצתה את פיה לָקַחַת את דמי אחיך מידך'. ועתה תיקנה זאת כשפצתה שוב פיה ליקח את דמי קרח הוא קין ככתוב (במדבר טז, ל) 'ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם וגו'.

לקין נאמר ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה וגו', ומילים אלה לכאורה חסרות פשר, ביאורם הוא אתה עתיד להיות מקולל ולהענש 'מן [-על ידי] האדמה אשר פצתה את פיה' ותבלע אותך בגלגול הבא כמו שנאמר 'ופצתה האדמה את פיה ובלעה גו' [פיסקה זו מהרקאנטי פרשת קרח].

[וכמו שקין ברציחתו את הבל רצח גם את דם זרעיותיו (עיין בראשית רבה כב, ט), כך עתה בבליעתו של קרח נבלעו עמהם נשיהם וטפם.

והיות שאז נטל קין את ממונו של הבל, לכך עתה כל ממונו של קרח-קין נבלע באדמה. וכמו שקין יצא לריב על אישה, כך קרח יצא לריב בשל אישה, שאישתו היא שהסיתה אותו כנגד משה כמובא במדרשים.

לקין נאמר לאחר שלא התקבל קרבנו 'למה חרה לך ולמה נפלו פניך', וכנגד זה נאמר במשה במחלקת קרח-קין 'ויחר למשה מאוד', וכן 'ויפלו על פניהם'].

רמזים לגלגול קרח מקין

ה' אומר לקין 'למה חרה לך ולמה נפלו פניך, הלא אם תטיב שאת, ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ', אומר לו ה' לקין: הלא אם תטיב שאת, אם תטיב את דרכיך תזכה להתגלגל [-בקרח] ולתקן את אשר קלקלת, ותזכה ל'שאת' – תהיה מנושאי הארון^רג, ואם לא תטיב אז באותו גילגול, אזי סופך יהיה 'לפתח חטאת רובץ' – תפתח האדמה את פיה ותבלע אותך [החיד"א בנחל קדומים בשם הש"ך].

וזה שרמז לו משה לקרח 'המעט מכם כי הבדיל אלוקי ישראל אתכם מעדת ישראל וגו' האם לא די לך קרח, אשר קרה לך בגילגולך הראשון, שהבדיל ה' אותך מעדת ישראל וגזר עליך 'נע ונד תהיה בארץ' ואתה לא מסתפק בזה, אלא מעורר על עצמך לקיים בך את הקללה שקוללת ולהשלימה שתפצה האדמה את פיה כו'? [שפתי כהן פרשת קרח].

 קי"ן – קו"ף יו"ד נו"ן, בגימטריא קר"ח עם הכולל של האותיות והמילה [שם].

במדרש מבואר שקין הרג את הבל מכיון שהבל וקין נחלקו בקניני העולם קין נטל את הקרקע והבל נטל את הצאן. לאחר מכן דרש קין מהבל שלא ידרוך על הקרקע שלו. מה חסר היה לקין? כלום אין לו מספיק שטח להלך בכל כדור הארץ?

שאלה כעין זו נשאלת על דור המבול עליהם אומרים חז"ל שנחתם דינם על הגזל. מה חסר היה להם שנתאוו לגזול הלא היו הם מועטים והעולם גדול ומלא רכוש מדוע אם כן נתאוו לגזול?

מעשה היה ברב שבא לפניו אדם לשאול שאלה בנוגע לטרפיות, והרב הטריף את הבהמה. למחרת בא אותו האדם לדין תורה עם חבירו על מאתיים ₪. הרב פסק לרעתו. קשה היה לו לקבל זאת. הוא התווכח, שאל, הקשה, ביקש מקורות. אמר לו הרב – איני מבין, אתמול היית כאן והטרפתי לך בהמה בשווי של אלפיים ₪ ושתקת וקיבלת את הדין באהבה. היום מדובר על הפסד של מאתיים ₪ והנך מתעמת?

אשיב לך מה ההבדל, המשיך הרב, אתמול אמנם הפסדת כסף, אך היום השכן שלך מקבל אותו… את זה – אינך מסוגל לשאת…

הנה כאשר אדם מקבל משכורת שמח עמה.ואם קיבל העלאה במשכורת אז הוא יותר שמח. אבל כשמגלה לפתע שחברו מקבל מספר פרוטות יותר ממנו בעד אותה עבודה, זועק הוא חמס היכן הצדק!!! מה לך נזעק ממתי נהיית זועק על הצדק? כואב לך שהשני נשכר.

ניתן לראות זאת גם בחיי תלמידים.

תלמיד "שבור" בציון "9" כאשר חברו קבל ציון "10"

אולם שמח הוא בציון "6" כאשר חברו קבל ציון "5" …

ה"מסילת ישרים" בפרק י"א כותב "כללו של דבר הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם ולולי זה כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיאכל ללבוש מה שיכסה ערותו ולשכון בבית שיסתירהו מן הפגעים" עד כאן לשונו.

מכאן למד הגר"ח שמואלביץ ומובאים דבריו בספר מח ולב:

"על השולחן מונחת מנה. אחד המסובים נוטל את המנה האם הינו סתם בעל תאוה?"

ה"מסילת ישרים" ילמד פשט אחר. "אם אני לא אתכבד במנה, היא עלולה לפול בחלקו של השני"…

אדם זורק מאוורר שהתקלקל. מחלון ביתו הוא רואה את השכן מעלה אותו לביתו, ולבסוף מצליח לתקנו. קשה לו עם זה. הוא היה מעדיף לראות את המאוורר נגרס ברכב הדחס המפנה את האשפה מאשר משמש את שכנו…

מה תאמר, אולי כאבו הוא 'יכולתי אני לתקנו ולא הייתי מפסיד' ואינו כואב שזכה בו חבירו? הגע עצמך. לו היה נגרס המאורר במכונית האשפה, ויאמרו לו יום למחרת שהבעיה של המאוורר הייתה פשוטה וקלה לתיקון וחבל שנזרק. הוא היה אומר 'כפרת עוונות, כבר קניתי אחר', אך כשחבירו קבלו, קשה לו…

טבע רע שיש לאדם. קשה לו לראות בטובת הזולת. לשמוח בשמחתו.

במשפט שלמה פסק החכם מכל אדם את פסקו המפורסם "גזורו". זאת ידע שלמה המלך בחוכמתו שהאם האמיתית לא תיתן לרצוח את בנה ניחא.

אולם מנין ידע שהאם הגנבת תיתן יד לרצח, אולי שתיהן לא היו מסכימות לפסק הנורא של "גזורו"?

שלמה שאל את עצמו מדוע שאישה תגנוב ילד שאינו שלה? האם האנוכית מוכנה למסור נפש לעמול קשה בטיפול בילד שאינו שלה, להתמסר אליו, לקום אליו בלילה, לטפחו ולגדלו, ולבסוף אף להוריש לו את ממונה, מדוע?

בהכרח שיצרה הסיתה. לשנינו היה ילד, כעת לי אין ולחברתי יש. היא מוכנה לשאת בכל העמל הנ"ל ובלבד שלחברתה לא יהיה! אין לי ברירה ואני אגדלו, אך העיקר שלה לא יהיה.

מכאן שעיקר היצר הרע שלשני לא יהיה!

מזה הסיק שלמה שבודאי אם תעלה הצעה של 'גם לי גם לך לא יהיה' אמא כזו תסכים, גם לפסק של "גזורו". הלא בכך תרויח כפליים, לחברתה אין ילד והיא אינה צריכה לטפל בילד… ובלבד שחברתה תסבול שלה לא יהיה ילד…

אמר אחד החכמים אמרו לאחד תקבל כל מה שתבקש אבל שכנך יקבל פי שניים והשיב "אם כך הדבר אני מבקש שתעקרו לי עין"

כאלו הם הכוחות השפלים שיש בו באדם כוחות אדירים להרע.

גם קין ודור המבול מוותרים על הכל ובלבד שלשני לא יהיה. שהשני יסבול.

ואנו בהביטנו על עצמנו האם שונים אנו? "לולי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו"! [עד כאן ברכת מאיר עם תוספות]

לאור זאת תובן שאלת בורא עולם לקין 'למה חרה לך'- שאלו השם יתברך מה באמת כאב לך, האם זאת שלא קיבלתי את מנחתך או העובדה שקיבלתי את מנחת אחיך!!!???

לאור זאת נבין דבר תמוה.

 (בראשית ג, ו) "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל".

רש"י: ותרא האשה – ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו (ב"ר).

כי טוב העץ – להיות כאלהים.

וכי תאוה הוא לעינים – כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם.

ונחמד העץ להשכיל – כמו שאמר לה יודעי טוב ורע.

ותתן גם לאישה עמה– שלא תמות היא, ויחיה הוא, וישא אחרת.

התבוננתי והתפלאתי. לאחר כל המעלות של העץ, מדוע לא נאמר שהיא הביאה לו משום שרצתה שבאמת יזכה גם הוא למה שהיא זכתה??? מדוע לטפול עליה האשמה שעשתה כן רק כדי שלא יקח אחרת תחתיה?

חז"ל דרשו זאת מיתור המלה 'עמה'. היא אמרה אתן לו ונאכל יחד. מה שיקרה לי יקרה גם לו. לא אוכל לבד שמא אמות מיד, אלא איתו וכן מפורש בפרקי דרבי אליעזר שאכלה היא מצד זה והוא מצד זה יחד. [כך באר רבי מנשה מאיליא עוד בהיותו בן חמש. תורת הפרשה זכאי. ובברית אברם שפירא באר שהדיוק מהמילה 'עמה' הוא שרצתה שישאר עמה ולא עם אחרת. ויש מי שכתב שרש"י לא ציטט בפירושו את המילה 'עמה', ויתכן שדיוקו של רש"י הוא מהמילה 'גם' לאשה. מה שיהיה לי שיהיה 'גם' לו]

נלע"ד שללמדנו באו חז"ל, שכח הקנאה באדם הוא כל כך רב, וצרות העין היא כל כך גדולה, שאם יש לנו שתי פרשנויות למעשה חוה, בהכרח עלינו לנטות לצד האומר שעשתה כן מקנאה, יותר מאשר מתוך דאגה כנה לבעלה ולרווחתו…

רבי חצקל לוינשטיין (א' מכתבים עמ' קעח) עומד מכאן על דברי חז"ל שאמרו עשר מיתות ולא קנאה אחת, שהרי על כף המאזניים כעת תלויים חייה, והיא כלל אינה מוטרדת מזה, ומה שמטריד אותה כעת זה 'אבל מה יקרה אם בעלי יחיה'…

רבי חיים זייטשיק (אור חדש ח"ב עמ' תתז) למד מכאן שקשה מאוד לאדם להיות חוטא בין צדיקים. שמישהו יהיה מעלי? זאת גם הסיבה שמפריע לחילוני לראות דתי שומר מצוות. הוא נלחם כנגדו. מדוע? הוא חושב לעצמו מה, רק אני אהיה רשע? שאתה תרגיש שאתה מעלי?

בל נטעה לחשוב שזו מידה של קנאה שיש רק באישה. המובאה הבאה תוכיח לא כך.

מובא בספר דברים (פרק כ, ה -ז)

(ה) "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: (ו) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: (ז) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה"

ופרש רש"י: דבר של עוגמת נפש הוא זה.

ביאור הדברים לאור האמור, האדם הזה לא יהיה מסוגל להתרכז במלחמה. מעייניו יהיו נתונים לבית החדש, לכרם החדש, לאישה החדשה, ומה יהיו מחשבותיו הנוגות? שמא הוא ימות במלחמה? שמא לא ישוב לאישתו לביתו ולכרמו? מה יגרום לו 'עוגמת נפש' שלא יוכל להילחם כראוי? ה"איש אחר יחנכנו/יחללנו/יקחנה"!!!

וכן מצאנו אצל ירבעם שלא היה מוכן לחזור בו רק משום החשש ש'בן ישי בראש'. לזאת אינני מוכן.

מעשה נפלא שסיפר הרב ישראל לוגאסי שליט"א ממנו נלמד כיצד ילוד אישה יכול להעפיל לפסגות שדורש טובת חבירו על חשבונו! [אור דניאל במדבר עמ' עט].

לא בכל יום מזדמן לאדם למצוא עבודה המתאימה לכישרונותיו ודרישותיו. מעשה בשתי ידידות בלב ונפש שרה ורבקה שחיפשו עבודה משרדית. הצעת עבודה שפירסם מפעל מסוים קסמה להן מאוד וכל אחת, בלי ידיעת חברתה, הגישה מועמדות לעבודה במפעל.

שרה, אישה נשואה ואם לילדים, ציפתה בקוצר רוח לרגע שבו תיגש לראיון ואולי סוף סוף תזכה לקבל עבודה, ובכך בעלה האברך יוכל להמשיך בלימוד תורה בכולל.

חברתה רבקה, חשבה אף היא להתקבל לעבודה ובכך לאגור סכום כסף עד אשר תמצא את בן זוגה.

באחד הימים נפגשו שתי הידידות ותוך כדי שיחה על הא ועל דא התברר להן שהיום שתיהן הולכות לראיון באותו המפעל בשעות שונות. רבקה הוזמנה לשעה עשר בבוקר, וחברתה שרה הוזמנה לשעה אחת בצהריים.

בעל המפעל ואישתו ראיינו את המועמדים. הראיון עם רבקה היה תכליתי וקצר, מנהלי המפעל התרשמו מאוד מכישרונותיה, ממקצועיותה, ואף מהליכותיה הנעימות, ובו במקום החליטו לתת לה תשובה חיובית, ואף הודיעו לה שהיא יכולה להתחיל בעבודה באופן מיידי.

"כיוון שהוזמנו בחורות נוספות לראיון מן הנימוס שאנו אכן נקיים את הראיון עימן אך אנו החלטיים לקבלך לעבודה ואנו בטוחים שלא תימצא בחורה ראויה כמוך", אמר בעל המפעל לרבקה.

השכר והתנאים שהוצעו לרבקה קסמו לה מאוד ועבודה מסוג זה לא מוצאים כל יום.

לקראת תום הראיון שאלו המראיינים אם יש לה בקשות מיוחדות או שיש לה שאלות כלשהן בנוגע לעבודתה.

"כן יש לי בקשה אחת" אמרה רבקה "בבקשה אני מוכן להאזין", הפטיר בעל המפעל.

"אנא היעתר לבקשתי, בעוד כשלוש שעות חברתי הטובה, שמה שרה היא נשואה ואם לילדים, גם היא הוזמנה אליכם לראיון, בעלה אברך ומשכורתו הדלה מהכולל אינה יכולה להספיק להם, אני עדיין רווקה וחיה עם הוריי אין לי דאגות פרנסה על כן אבקש מאוד: קבלו אותה לעבודה במקומי והקב"ה יעזור וידאג גם לי למקום עבודה".

הלם אחז בבעל המפעל ואישתו. מעולם לא שמעו על בקשה מוזרה שכזאת שאדם יבקש עבודה עבור חברו ויוותר על מקומו ומשכורתו? בבקשה מעין זו לא נתקלו בכל שנות ניהולם את המפעל!

ברם התמימות והאמת שבבקשה לא הותירו מקום לספק, רבקה מבקשת ששרה תתקבל לעבודה.

ואכן לאחר זמן מה, הגיעה שרה לראיון. גם היא עשתה רושם מצויין אך עדיין מרחק רב היה בינה לבין רבקה, אולם בעל המפעל אכן נעתר לבקשתה של רבקה וקיבל את חברתה שרה כמזכירה במפעל. שרה נכנסה לעבודה במרץ והוכיחה כי העיסקה עימה הייתה כדאית.

אך כל העת אשת בעל המפעל לא יכלה להירגע מכך שבחורה צעירה כרבקה עשתה מעשה כה גדול שהיא אינה זוכרת כדוגמתו. בליבה גמלה ההחלטה הברורה שאין כלה יותר מושלמת וראויה ממנה עבור בנה. ללא היסוסים הרימה אשת המנהל את שפופרת הטלפון וחייגה לרבקה.

"שלום לך, מדברת בעלת המפעל שבו רואיינת לפני זמן קצר".

"שלום וברכה", הגיבה רבקה בהתפעלות "מה שלומכם?"

"ברוך השם טוב מאוד, רבקה אנא ממך אודה לך אם תיכנסי היום או מחר למפעל אני רוצה לשוחח איתך"

"בבקשה אשמח מאוד להגיע, ובעזרת השם אגיע מחר אחר הצהריים, אך אולי תוכלי לספר לי במה העניין", התעניינה רבקה, ובליבה התגנב חשש שמא חברתה הטובה שרה "מאכזבת" בעבודתה.

"לא כדאי לשוחח על כך בטלפון, בואי לכאן נשמח לראותך שוב במפעלנו", ענתה בחביבות בעלת המפעל.

"אני מקווה שלא פיטרתם את שרה ואת רוצה ש.." כמעט ועלו דמעות בעיניה של רבקה "לא אל דאגה, ודאי שלא, שרה היא מעולה ברוך השם העניין הוא אישי יותר אנא ממך בואי".

למחרת כמתוכנן הגיעה רבקה חייכנית, מרוגשת וסקרנית מאוד לדעת על מה מבקשת לדבר איתה בעלת המפעל.

רבקה ובעלת המפעל התרגשו מאוד בפגישה המחודשת ביניהן וללא שהיות מיותרות הציעה לרבקה את בנה כחתן עבורה "דעי לך בני תואם הוא את מידותייך בעדינותו ביראת השמים שבו וכמובן במידותיו הנעלות ואני מבקשת להציע אותו לחתן עבורך" אמרה לה.

הלם אחז ברבקה היא לא ציפתה להפתעה כזו וללא היסוס השיבה "אשמח להיפגש עמו" ענתה רבקה מופתעת.

ואכן תוך זמן קצר ידעה רבקה שהזיווג משמים "אל הנער הזה התפללתי" אמרה לאימו המרוגשת, "הקב"ה זיכה אותי בבנך היקר שכל בת ישראל הייתה מייחלת להשתדך עמו".

"אני כה שמחה שהזיווג עלה יפה" הפטירה מנהלת המפעל. "דעי לך המעשה שעשית בו ויתרת על מקום עבודה עם שכר גבוה במיוחד שבה את ליבי, מאותו יום בו נפגשנו ראיתי אותך בדמיוני משתדכת עם בני. ואולי עתה אני אפתיע אותך בדבר נוסף: דעי לך רבקה, את למען חברתך ויתרת על משכורת חודשית בסך כמה אלפי שקלים, אני רוצה לבשר לך שמיד לאחר נישואיכם את ובעלך תהיו שותפים במפעל, בעלך לא יצטרך לעבוד!

חשקה נפשו ללמוד תורה ובזכות השותפות לא יהיו לך דאגות פרנסה, הסכום שהותרנו בידו הוא גדול ביותר".

זו כוחה של הנתינה. נתינה בלב שלם גוררת אחריה שכר גדול תרתי משמע.

הצרה בקנאה, שאדם מתבונן על שחסר לו, ולא מביט על הטוב שהקב"ה משפיע עליו!

מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג, לט)

פירש רש"י (בקידושין פ, ע"ב) 'למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו, אחר כל החסד שאני עושה עימו, נתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה. וכי גבר הוא על חטאיו? וכי לא חטא לי? וכי בצדקתו הוא חי? '

החסיד שכתב מכתב לרבו, ובו התאונן על דירתו הקטנה ובני משפחתו המרובים, זה היה תוכן המענה:

"קראתי מכתבך, ולא הבנתי מילה וחצי מילה.

מבין השורות הבנתי, כי יש לך אישה. הידעת כי יש המוכנים לשלם כל אשר להם עבור מציאת בן זוג? והנה זיכה אותך הקב"ה בזיווג מן המיטב ואתה מתלונן?

שנית. המשכתי ונוכחתי לקרוא כי יש לך ילדים, ולא אחד ולא שניים אלא בית מבורך בבנים ובנות. שומו שמים. וכי אינך יודע שיש הבוקעים רקיעים עבור שיהיה להם ילד אחד, ואתה מתהלך לך בין ברכת ה' ורוטן? אתמהה.

שלישית, ממשיך אתה לספר כי נתברכת בקורת גג. יש לך מחסה ממטר, ומסתור מן החמה, בה בשעה שאלפים אחרים נודדים ואין להם היכן להניח ראשם.

ובכן, יהודי יקר, הרי נתברכת בכל טוב ומיטב! מלא אתה וגדוש בברכת ה', איככה תישא ראש לבקש עוד? אלא מאי? דוחק הפרנסה? צפיפות הבית ברוך השם? הכר בחסדי הבורא שגמל עימך עד הנה. רק לאחר מכן קווה לחסדים נוספים.

זהו ותרגנו באוהליכם. נרגנים. כנגד אלה אין מה לעשות. רק להשאירם כאן. גם אם תנסה לשכנעם שהכל טוב הם ימצאו על מה להתלונן. סופם הוא מיתה במדבר. אין סיכוי לשכנע קוטר. כל שתתן לו לא ישביע אותו, וגם אם לבסוף יתרצה הוא ימצא משהו חדש להתלונן עליו…

כמה צריך להודות!

היהודי שהגיע לרב שטיינמן ואמר לו שאישתו רוצה שיחליף את הרכב למודל חדיש ויוקרתי, ואני יש לי כסף, רק אני חושש מקנאה של אנשים.

שאלו הרב שטיינמן: האם אתה שולט במסכת אחת על בוריה? אמר לו: לא.

האם אתה יודע סימן בשולחן ערוך עם הנושאי כלים? אמר לו: לא…

ואולי אתה שולט בדף גמרא אחד מרישא עד גמירא? גם זה, להוותו, לא…

השיב לו הרב בפליאה: אם כן מאיזו סיבה אתה חושש שיקנאו בך?? רק בגלל שהפח שלך ממורט ומבריק יותר? זו סיבה לקנאה?

*

גבולות חלק ה' בעולמו

[גם מאלה הדברים]

קורח חולק על משה. ומבקש לערער את מנהיגותו. הוא טוען שכל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. הוא מקהיל עליהם את כל העדה ופותח בצרור קושיות.

טלית שכולה תכלת האם חייבת בציצית? בית מלא ספרים האם חייב במזוזה?

מהי טענתו של קרח? כנגד מה הוא מתלונן? קרח בא לערער על המנהיגות. עם שכולו קדוש לא צריך מנהיג.

ועוד רמזו, שהציצית באה להזכיר את מציאותו של הבורי"ת וכמו"כ המזוזה שיזכור הבורא בבואו וצאתו, והיות וכולם קדושים אין הם צריכים למזכירים, שממילא זוכרים את הבורא בכל מעשיהם.

וכיון שא"צ מנהיג- ומדוע תתנשאו על קהל ה'?

כמו"כ טענו שאין צורך בא"י ואמרו: (יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: (יד) אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה:

כוונתם לומר הכל שווה. אין מעלה לא' על חבירו. ולארץ על רעותה. וא"כ מדוע הוצאתנו מארץ מצרים שהייתה זבת חלב ודבש וראויה מצד עצמה, לארץ שאין לה שום מעלה?

טען להם משה בוקר ויודע ה' את אשר לו. אחז"ל

מדרש תנחומא קרח פרק ה

דבר אחר בקר אמר להם משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולין אתם לערב יום בלילה זהו שאמר הכתוב בתחלה ויהי ערב ויהי בקר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך (בראשית א) בשביל תשמישו של עולם וכשם שהבדיל בין האור ובין החשך כך הבדיל את ישראל מן העכו"ם שנאמר (ויקרא כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וכך הבדיל אהרן שנאמר (ד"ה א כג) ויבדל אהרן להקדישו בקדש הקדשים אם יכולים אתם לעכב אותה הבדלה שהבדיל הקב"ה בין היום ובין הלילה כך תוכלו לבטל את זו לכך אמר להם בקר ויודע ה' וגו' כבר הוא מתוקן את אשר יבחר בו יקריב אליו.

משה טען מששת ימי בראשית הוצבו גבולות בעולם. אין כאן התנשאות. הקב"ה קירב אליו כפי רצונו. וכפי שיש עם נבחר, כך יש כהנים לוים וישראלים. המעט כי הבדיל ה' כו' והרי אתם סותרים את עצמכם מיניה וביה, שאם אתם טוענים שכולם קדושים ושאין שם מעלה א' על חבירו א"כ מדוע אתם מבקשים גם כהונה? והרי זו עצמה התנשאות על קהל ה'?

א"כ צריך להבין מה באמת הטעם למחלוקת קרח וכל עדתו?

אלא קורח נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. הוא רצה תפקיד. אלא שהוא לקח את עצמו בטרם זמנו. הוא לא המתין שיקחוהו, ומשום כך אף האדמה שלוקחת כל א' בסוף, לקחתו בטרם זמנו.

ובשל תאוות הכבוד הוא חולק על משה ומאבד את עולמו. הוא סוחב עמו את בני ראובן משום שגם הם חשו נפגעים מכך שלקחו מהם את הבכורה ונתנוה לכהנים. [כלי יקר]

אשתו של און בן פלת הצילתו. כיצד? בטענה של הגיון. אם קרח מנהיג- אתה שני, ואם משה מנהיג- אתה שני, ומה לך כי תחלוק על משה?

חז"ל אומרים חכמת נשים בנתה ביתה זו אשתו של און בן פלת. מדוע ראו כאן חז"ל חכמה? אלא היא הבינה שאין כאן תנועה לשויון זכויות. אין כאן דרישה לאי התנשאות כלפי משה, אלא בסה"כ קורח רוצה תפקיד… ואחר שהדבר הזה מתברר- ממילא ההגיון הפשוט הוא שכדאי לך לברוח מהויכוח…

עפ"ז נבין מדוע מקרח יצא אסף שהיה מן הלויים המשוררים והרבה לשיר ולשבח על ישראל וירושלים. הם באו לתקן את אשר עוות סבם- קרח, והרבה לשבח את מעלת ירושלם

ספר תהילים פרק עט

(א) מִזְמוֹר לְאָסָף אֶלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים

ספר תהילים פרק עד

(א) מַשְׂכִּיל לְאָסָף לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ: (ב) זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ:

ספר תהילים פרק עו

(א) לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר: (ב) נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ: (ג) וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן:

תוספות מסכת קידושין דף לא עמוד ב

אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו כך בני קרח שהיו בלועים כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח.

מסקנה: הכבוד מוציא את האדם מן העולם עד שמסוגל לטעון טענות והיפוכן. ואם יבדוק היטב בעצמו יווכח לראות האם טענותיו נובעות אכן ממקום קדוש, או שמא מתוך מידותיו הרעות וטבעיו המקולקלים. האלקים עשה את האדם ישר.

*

קרח דחק את השעה

[העיקרון מעלינו לשבח, עם הרבה נופך]

ויקח קרח. שואלים כל המפרשים: מה לקח קרח, והרי אין מובא כלל בכתובים דבר מה שלקח?

מפרש רש"י: שקרח לקח את עצמו מתוך העדה לצד אחד להיות נחלק על משה.

וצריך ביאור, מהו לקח את עצמו?

תלמוד בבלי (ברכות דף סד, ע"א)

"אמר רבי אבין הלוי: כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחת מפניו. מדרבה ורב יוסף, דרב יוסף סיני, ורבה עוקר הרים.

אצטריכא להו שעתא, שלחו להתם: סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם? שלחו להו: סיני קודם, שהכל צריכין למרי חטיא.

אף על פי כן לא קיבל עליו רב יוסף, דאמרי ליה כלדאי: מלכת תרתין שנין.

מלך רבה עשרין ותרתין שנין מלך רב יוסף תרתין שנין ופלגא. כל הנך שני דמלך רבה אפילו אומנא לביתיה לא קרא!

רש"י (ברכות דף סד, ע"א)

הדוחק את השעה – כגון אבשלום שביקש למלוך בחזקה.

אצטריכא להו שעתא – להיות אחד מהם ראש ישיבה, אצטריכא להו גרסינן, הוצרכו להם חכמים.

סיני – היו קורין לרב יוסף, שהיה בקי בברייתות הרבה.

עוקר הרים – לרבה בר נחמני, שהיה מחודד יותר בפלפול.

למרי חטיא – למי שקבץ תבואה למכור, כלומר למי שקבץ שמועות.

דאמרי ליה כלדאי – [אסטרולוגים] לרב יוסף.

מלכת תרתין שנין – אמר, אם אמלוך תחילה אמות לסוף שנתיים ונדחה מפני השעה ולא אבה למלוך, והשעה עמדה לו שלא הפסיד שנותיו בכך.

אומנא לביתיה לא קרא – לא נהג כל אותן השנים שום צד שררה, וכשהיה צריך להקיז דם היה הולך לבית הרופא ולא היה שולח לבוא אליו.

הבה נתבונן. אם רב יוסף לא היה מודע לדברי הכלדאים והיה מזרז עצמו לקבל את המינוי, או אפילו נאבק עליו, הרי היה מביא מיתתו בידים!

הגמרא אומרת שאפילו ריש גרגותא מן שמיא קא ממנו ליה, כלומר כל מינוי הוא מאיתו יתברך, ואפילו לדבר שולי וזניח.

לא רק המינוי הוא ממנו יתברך, אלא גם העיתוי. אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימא.

אדם צריך שיהיה לו אורך רוח. אל תדחק את השעה. מה שמגיע לך ממילא תקבל.

שמעתי על אדם שהיה מעליו מנהל עבודה שהתנכל לו, ובסופו של דבר החליט לפטרו.

נותרתי בלא עבודה, אמר. בלית ברירה החלטתי להשתלם במחשבים, ולאחר תקופה מצאתי במדור דרושים: "דרוש מנהל עבודה".

התקשרתי, והתברר שהמיקום הוא מקום העבודה הקודם שלי. הוזמנתי ולאחר ראיון קצר ובדיקת הכישורים החדשים שלי, הוחלט למנותי למנהל עבודה. היה זה במקום המנהל שפיטר אותי, שכעת פוטר על ידי הממונים מעליו.

אם הייתי נשאר במקום העבודה, לא היה כל סיכוי שאקבל את העבודה, היות והייתי חסר הכישורים הנדרשים, שאותם רכשתי בעת שהייתי מובטל.

מסקנה: אל תדחק את השעה. כל דעביד רחמנא לטב עביד. אבשלום דחק את השעה, ורצה למלוך, ונהרג. אדוניהו דחק את השעה ורצה למלוך ונהרג. יש לאדם לתת לדברים לקרות על פי הקצב שבורא העולם מכתיב. שלא תדחקנו השעה!

וזהו הפשט במה שכתוב שקרח לקח את עצמו. קרח הבין שהוא ראוי למינוי חשוב. יתכן ולבסוף היה מקבל מינוי מכובד. אולם לקרח אצה הדרך. הוא אינו יכול להמתין הוא קם וחולק על משה.

לפי זה נבין מדוע קרח מת דוקא בבליעה באדמה. כל אדם בסופו של דבר יבלע באדמה, בעיתו ובזמנו. אולם קרח דחק את השעה ופתח פיו לחלוק על משה טרם זמנו, גם האדמה פתחה את פיה טרם זמנה…

המעשה בחפץ חיים והמשגיח שביקשו למנות בישיבה, והרב המליץ עליו כאדם ירא שמים, שיוסיף יראת שמים בבחורים. למחרת פנה החפץ חיים למנהל הישיבה ואמר לו שהוא חוזר בו. הלה בא לפניו לקבול על מצבו הכלכלי הקשה, והרב ראה שהוא לוקה בחוסר בטחון בה'.

אמר לו הרב: מי שחסר ביטחון אינו ראוי לשמש משגיח בישיבה. הנה, המתנה של יום אחד הייתה פותרת את הבעיות הכלכליות שלו. אולם הוא דחק את השעה, והשעה דחקה אותו.

אור דניאל פרשת בהר

הרב מפונוביז' בעת שהותו בחו"ל למטרת גיוס כספים עבור ישיבת פונוביז' נקלע לפרנקפורט והתארח בביתו של רבי יעקב רוזנהיים זצ"ל.

המארח שחס על כבודו של הרב מפונוביז' רצה לחסוך ממנו ביזיונות ופנה אליו ואמר לו: "רבי, מהו הסכום שחשב רבנו להתרים בעירנו פרנקפורט?"

הרב כהנמן חשב רגע ונקב בסכום. שמע זאת רבי יעקב רוזנהיים ואמר: "יואיל כבוד הרב לשבת בבית ולא יטריח את עצמו, ואני אדאג להפגישו עם גביר פלוני או אלמוני ובעזרת ה' נגייס את התרומות בלי שראש הישיבה יתבזה".

שמח הרב מפונוביז' על הרעיון והסכים לו. ואכן מידי פעם היה המארח רבי יעקב מדבר עם תורם זה או אחר ולאחר מכן היה לוקח את הרב מפונוביז' לאותו גביר אשר הרים תרומה נכבדה כראוי לכבודו של ראש הישיבה.

אחד הגבירים של העיר עמד לנסוע לתקופה קצרה אל מחוץ לעיר. הדבר נודע לרבי יעקב ערב הנסיעה והוא מיהר לפנות אליו. הנדיב אשר הסכים בשמחה להיפגש עם הרב כהנמן בא במיצר מאחר ולא מצא זמן פנוי על מנת לקבלו. לאחר מחשבה קלה אמר לרבי יעקב: "בעזרת השם מחר בבוקר אני יוצא לתחנת הרכבת וכשהרכבת היוצאת בשעה שמונה תתכונן לנסיעה אשוחח עם הרב בניחותא אם הוא יאות לבוא ולשוחח עמי".

בשבע בבוקר הרב מפונוביז' פותח את אשמורות עיניו והנה הוא מגלה שקם מאוחר מהמתוכנן. מעולם לא קרה לו דבר כזה. כשנזכר בפגישה המתוכננת נפל ליבו בקירבו. הירהור עלה בקרבו: "מה אעשה? האם אלך להתפלל בציבור ועל ידי כך לא אפגוש את אותו אדם ואפסיד את תרומתו, או שמא עדיף עניין זה של תלמוד תורה דרבים מתפילה בציבור?"

לא עברו רגעים מעטים והרב מפונוביז' גמר בליבו: "הנני הולך להתפלל שחרית בציבור! במיוחד שהרי איני מטריח את אותו אדם לשווא שהלא הוא עצמו אמר שאם אבוא ישוחח עימי ואינו ממתין לי במיוחד".

פנה הרב לבית הכנסת, התפלל בניחותא ולאחר התפילה הזדרז ומיהר לתחנת הרכבת כשהוא מקווה שאולי למרות הכל יצליח לפוגשו.

כשהגיע לתחנה גילה שהרכבת יצאה מזה זמן, ורק מעט אנשים שהמתינו לרכבת הבאה שהו בתחנה. ישב רבי יוסף כהנמן על ספסל כדי לפוש קמעא מהדרך המהירה שעשה, והנה לא עוברת שעה קלה ואותו גביר מגיע בריצה וכשכולו מתנשף ניגש הוא אל הרב לחץ את ידו ופתח בסדרת התנצלויות: "ימחול לי רבנו היה לי עיכוב בלתי צפוי, אוי ואבוי לי שראש הישיבה המתין לי זמן כה רב!" וכך הכביר במילים והתנצלויות.

מיהר רבי יוסף כהנמן להרגיעו ואמר "בסיעתא דשמיא גם אני התעכבתי באורח בלתי צפוי".

אך הגביר בשלו: "מילא כבוד הרב גם אם לא היה מגיע הרי לא היה הדבר מעכבני שהרי הרב לא אמר שיבוא ואילו אני קבעתי עם כבודו שאפגשנו בשעה פלונית", עוד הוסיף ואמר: "הרי יש כאן עניין של כבוד התורה שהתבזה", הוציא סכום נכבד ביותר ממקטורנו ומסרו לרב כתרומה להחזקת הישיבה.

הרב מפונוביז' הוסיף ואמר על סיפור זה: הלא אם הייתי רץ בבוקר בלי להתפלל וממתין לנדיב הרי לאחר שהייתי ממתין עד בוש הייתי מתייאש והולך בחזרה לביתי ומפסיד את התרומה, ואילו עתה אדרבה בזכות שהתעכבתי לצורך מצווה השגתי תרומה נכבדה לישיבת פונוביז'.

תוספת:

מאוצה"ת בראשית. בתיבות הראשונות בתורה מוצאים אנו את חותמו של הקב"ה שהוא אמת וחותמו אמת, שכן סופי תיבות בראשית ברא אלוהים "אמת". יש להתבונן מדוע רמו הבורא את חותמו חותם אמת דוקא בסופי התיבות ולא בראשם.

ביאר בספר "אורחות חיים" הגאון בעל 'שבט מוסר': רמז נפלא ועצום רמז לנו בזה בורא העולם והוא, מעשים רבים מתרחשים בעולם חלקם נראים טובים לאדם וחלקם רעים לאדם את המעשים הטובים מקבל כל אחד בשמחה ומודה עליהם, ואילו את הרעים מקבל בצער וביגון ומתרעם עליהם.

מדוע? מפני שאין הוא יודע את סיבת התרחשותם של מעשים אלו. אמנם אם היה יודע שכל המעשים האלו הם אך ורק לטובתו ולתועלתו והכל מאת הבורא שנאמר בו "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" לא היה מתרעם כלל ועיקר, אלא היה מודה ומשבח, כפי שאמר דוד "אודך כי עניתני" גם על העינוי היה מודה לקב"ה.

וכפי שאמרו חז"ל (נידה לא, ע"א) על הפסוק "אודך כי אנפת בי" – כעסת בי – "ישוב אפך ותנחמני" (ישעיה יב, א) אמר רב יוסף: במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שרצו לנסוע בספינה כדי לסחור, ובעת אשר רצו לעלות לספינה נכנס קוץ ברגלו של אחד מהם ולא יכל לעלות לספינה, התחיל מחרף ומגדף.

לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח.

ולכן רמזה התורה את ה"אמת" בסופי התיבות ולא בראשי התיבות לומר לך שבתחילה אין ניכרת האמת אבל בסופו של דבר האמת תתגלה כפי שמצינו מעשיות רבות.

מעשה עם החפץ חיים שראה אדם שנטל הגג מראש האלמנה. המלשין שחתכו לשונו ותלוהו ע"ש.

תוספת מפנינים שמות תשעב:

 מסופר על הרה״ק בעל האוהב ישראל מאפטא זיי׳ע, שהבטיח שאחר פטירתו ירעיש עולמות למעלה להחיש גאולתם של ישראל. ואחר שנלב״ע הגיעה משלחת חסידים לבנו הרה״ק רבי יצחק מאיר מזינקוב זי״ע לשאול מה עם הבטחת אביו? נמנם רבי יצחק מאיר מעט, ואמר לחסידים, אבא בא אלי כעת, ואמר לי: כתוב בתהילים (מח, י) ״דימנו אלוקים חסדך בקרב היכלך׳, כשהיינו בעולם הזה דמינו – חשבנו, ׳אלוקים׳ שכל המאורעות העוברים על בני ישראל הם דינים ועונשים, (אלוקים – מדת הדין).

אולם, ״חסדך בקרב היכלך" כשעליתי למעלה להיכלך בשמים, ראיתי כי הכל חסדים, ואיך אבקש חס ושלום לבטלם…

תוספת:

 (ישעיהו מג, כא) "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ"

מי הם אותו העם שיצרתי לי? אלה שאומרים גם זו לטובה. הם שתהילתי יספרו.

וזה שאמר הכתוב: "נחית בחסדך עם זו גאלת" מבאר הבא"ח שבזכות שנחום איש גמזו אמר גם זו לטובה הוא נגאל מהצרה, כך ה' מנחה בחסדו את העם שאומרים גם זו וגואל אותם מצרתם. ודברי פי חכם חן.

אורחות רבינו ח"ה עמ' פ"ג:

אמר לי מו״ר (שליט״א) זצוק״ל: המבקש ברכה מצדיק על ילדים ועדיין לא נענה או שהצדיק מתחמק מלברכו, לא יפציר בכוח בצדיק שיברכו ויבטיח לו זרע של קיימא, כי טוב לא יצא מהבטחה, וכן כל בקשה שמבקשים מצדיק אין לעמוד עליו בכוח שיבטיח כך וכך, כי לא יצא מהבטחה טוב, רק צריכים לבקש מצדיק והוא יברך ויבקש מהקב״ה.

וסיפר לי (שליט״א) זצוק״ל סיפור דלהלן מה שיצא מברכה בכוח.

מפורסם היה בדורות שלפנינו ש"ס סלויט״א. בעליו היו נכדי אדמורי"ם שפירא ואפשר גם אדמורי׳׳ם, חסידים למדו בש״ס הזה. זקני הגאון זצ׳׳ל בביתו הי׳ ש״ס כזה. (א״ה, מפורסמת המחלוקת דפוס וילנא עם ש"ס זה, ורשכבה׳׳ג רבינו עקיבא איגר זצ״ל התערב ופסק לטובת וילנא. ובמחלוקת זו, שכתבו כתב פלסתר על גאון הדור הזה, יוצא גאון הדור במכתב המפורסם הידוע שרואים את גדלותו של הגאון, במקום ענותנותו שם גדלותו הנוראה. ואין כאן המקום לכל הדברים האלה שהבאתים דרך אגב).

ספר לי מו״ר בעלי דפוס סלויטא, האדמורי״ם בני אדמורי״ם שפירא, נאסרו על ידי משטרת רוסיה אז משל הצאר המלך (אין לזה קשר למחלוקת עם דפוס וילנא).

הלשין עליהם משומד יהודי מוסר, שעבד אצלם בדפוס והיו נתונים במעצר כבד עם עינויים הרבה שנים וכשיצאו היו תשושים ומעונים.

ואמר לי מו"ר, שהמשומד שהלשין עליהם היה נכד מאחד שלא היו לו ילדים או בנים, ועמד על סבם של האחים שפירא שהיה, אדמו״ר מפורסם שיברכו בילד, והכריח את הרבי שיבטיחו, והרבי לא יכל לעמוד כנגד לחציו ופעל לו ילד, ומהילד הזה יצא המוסר שמסר את נכדיו של האדמו״ר, שהביא את סבו של המשומד והמלשין לעולם, ומנכדו סבלו נכדיו, זה ספר לי מו"ר.

ספר לי הגרח״ק שליט״א אביו מו״ר (שליט״א) זצוק״ל ספר לו. אחד לחץ על החפץ חיים זצ׳׳ל שיבטיחו בן, והבטיחו. כשגדל הבן התחרט האב על בקשתו ולחצו, ואמר הלואי שלא היה לו את הבן.

הכרנו אחד מגדולי ירושלים שבנו, לא עלינו, היה מתגולל באשפתות, לא שפוי בדעתו. וכך הוה עובדא איתו: בירושלים היה מקובל אחד, תלמידו של ה׳׳לשם״, קראו לו מהרי"ל.

הוא היה גר בבתי נייטין, הוא נסתלק לעולמו בגיל מופלג מאוד והיה בעל מופת.

הגדול הזה לא היה לו בן זכר רק בנות, בא למהרי"ל ולחץ עליו שיבטיחו בן זכר, אמר לו המהרי׳׳ל: דע לך, טוב לא יצא מזה אני אתפלל שיהיה לך בן זכר אבל טוב לא יצא מזה.

והסוף היה שנולד לו בן זכר ובגיל 13, לא עליו, ירד מדעתו והיה מתגולל על האשפתות ומסתובב ברחובות כל השנים כמטורף, כך היה סופו של אדם שבכוח מורידין אותו מלמעלה. אין בכוח! צריך לבקש ברחמים ובתחנונים אם הקב״ה נותן מקבלים באהבה ואם לא גם כן צריכים לקבל באהבה אבל לא בכוח.

*

החפץ בדבר מה – נאחז אף בטיעון קלוש!

[מהרב וולך שם]

מסר נוסף – הרוצה לטעות די לו בבדל טיעון קלוש להישען עליו כנגד טיעוני נגד כבדי משקל!

אולם קרח היה לו על מי לסמוך. הוא ראה שלשלת של גדולים שיוצאת ממנו, שמואל הרמתי – משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו.

אומר הסבא מקלם מצאנו שהמן רצה להשמיד את ישראל, ואמר לו אחשורוש שחושש מאלוהיהם של ישראל שהטביע את המצרים כו'.

אמר לו המן שאלוקיהם זקן כבר ואין לו כוח…

שואל הסבא מקלם ממתי ה' התחיל להזדקן?…

משיב הסבא מקלם: זו לא שאלה, כשאדם רוצה מאוד משהו, הוא מחפש כל טיעון להאחז בו ובלבד שיוכל למלא רצונו. ואפילו אם הטיעון חסר כל הגיון.

אומר הגרי"ס יש לאדם שתי מערכות שיקולים. שכלית ורגשית. לפעמים אדם מחליט באופן שכלי ופעמים באופן רגשי. מה ההבדל ביניהם? השכלי הוא שיקול קר.

הרגשי יכול להתמקד בנקודה מסוימת ולתת לה את כל המשקל ולהתעלם משאר השיקולים הנוספים.

קרח שם את כל הדגש על מה שראה ברוח קודשו, והתעלם מכל השיקולים האחרים.

ולכן הוא מתעלם שמאידך גיסא משה בכל ביתי נאמן הוא, הוא הוריד תורה, קרע את הים, בלעדיו עם ישראל עושים עגל, ואיתו הם מוכנים לכתות אותו, מרים נענשת על ביקורת קטנה עליו, את כל זה הוא שוכח כעת. מדוע? כי בא לו.

כי חינם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף. כיצד הציפורים נתפסות, האם אינן יודעות שיש כאן רשת? אלא הן רעבות. אז הן נותנות את כל הדגש על הגרגירים והרעב, ומתעלמות מן הרשת.

ה' אומר למשה בחצות הלילה תהיה מכת בכורות. משה אומר כחצות. שמא שעונו של פרעה לא יהיה מכוון ויאמר 'משה בדאי'. כל המכות הגיעו בדיוק, וזו לא הגיעה בזמן ומשום כן הוא בדאי? תתלה ששעונך לא מדויק. אלא הם רוצים שלא להאמין, אז אפילו אי דיוק בשעון די בו לומר זה לא ממשה…

במעמד הר סיני שור לא געה, ציפור לא צפצף כו' ואל תתמה, שכך גם במעשה אליהו בהר הכרמל. ומדוע? שלא יאמרו שהבעל עננו.

הם רוצים להוריד אש משמים ולא הצליחו. אליהו הצליח. אבל הם יאמרו אכן, אבל שמעת ציפור מצייצת? זה היה הבעל, הוא שיהק… אבל הרי לכם לא ירדה אש? מי שרוצה להתלות בבעל די לו בצפצוף ציפור…

כך גם האדם שנתלה בסיכוי האפסי לזכיה בפיס, ושוכח מכל המאוכזבים…

כתב רבי עובדיה מברטנורא בספר "עמר נקא" כתב רש"י על מחתות כלים שחותים בהם ו'יש בהם בית יד'. ידית. גם גבי כלי המנורה מפרש רש"י 'מחתות בית קבול לגחלים' מבלי לפרש שיש להם ידיות. מדוע אצלנו הוא מדגיש את הידיות?

אלא יש כאן מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות כיצד הם הולכים להקטיר קטורת כשנדב ואביהוא מתו בקטורת? על מה סמכו? אלא הם סמכו שיש למחתות ידיות… האש לא תגיע אלינו… נדב ואביהוא הקטירו במחתות בלי ידיות…

הסבא מקלם שמע שיש משלי שועלים בתשובות בגאונים וישנו בספריה בפטרבורג. הוא ביקש מתלמידו רבי אהרון בקשט שכשיזדמן לשם יעתיק לו את המשלים. הוא העתיק ושלח. הסבא שלח לו בתודה פירוש לאחד מן המשלים.

מעשה בשועל שרצה אריה לטורפו. אמר לו: לא תשבע ממני, אראה לך אדם גדול שתשבע ממנו. הראהו אדם.

אדם זה מתפלל כעת השיב האריה, אני מפחד מן ה'.

אין לך מה לדאוג, השיב השועל, רק הנכד שלך יסבול בשביל כך.

קפץ האריה על האדם ונפל לבור שהיה מלכודת שם. החל זועק האריה לשועל: והרי הבטחת שרק נכדי יענש!

אכן, השיב השועל, אך אתה כעת נענש על שסבא שלך טרף יהודי שהתפלל…

מדוע שאסבול על מה שסבא שלי עשה? לא יומתו אבות על בנים! אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?

אמר לו השועל וכיצד לפני כן לא חשבת על כך שבניך יענשו בגינך?

מה המסר בסיפור? איך חשב האריה שאכן הוא יטרוף אדם שמתפלל וה' לא יענישנו? שבניו יסבלו את עוונתיו?

אלא האריה קודם היה רעב. ואריה רעב לא חושב. הוא התמקד ברעב ובדברי השועל והתעלם מן העובדות.

כל מי שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות. מדוע? מבאר השאילתות שכאשר החולה יבריא ויבוא לבית הכנסת, יראהו ולא יוכל לשאת פני אליו על כך שלא ביקרו בחוליו… ולכן הוא מתפלל בתוך תוכו: ריבונו של עולם עשה שהוא ימות רחמנא ליצלן…

פלא פלאים, בגלל שלך לא נעים לראותו, ה' צריך להורגו? זו לא שאלה.

אם בגלל שמישהו רצה להימלט מחקירות היה מוכן להפקיר חבל ארץ שלם, מאלה שהוא אהב וחיזק, וכעת למצוא חן בעיני התקשורת היה מוכן לצערם ולהרוס בתיהם ולאמלל אותם ולפגוע בפרנסתם ובחלק בנפשם, כדי להציל את הזנב שלו, ולא אכפת לו מאף אחד אחר.

כך גם ירבעם בן נבט, מוכן להסתכן ולסכן את כל עם ישראל איתו כדי שלא יאבד את מלכותו.

והרי אתה מאבד את כולם מהעולם הזה והעולם הבא? שכולם ימותו. העיקר שאשרוד.

עוד אחד הלקחים מקורח ועדתו.

*

סכנת הנפילה לנופל למשבר | קרח – אדמה חרוכה

 [מהרב שלום מאיר וולך]

קרח נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. היה ניתן לפתור זאת אם היה קרח נבחר. לא הייתה בעיה. משה היה בסדר. עושה דבר ה'…

לא היו עליו טענות, ואדרבה, קרח היה יוצא להגן עליו מכל מעורר ריב ומחלוקת…

בהיסטוריה היה לנו מאורע כזה שאחד שהיה גאון וקראו לו רב ענן והיה ראוי להתמנות לגאון וראש ישיבה, אולם היה לו פגם משפחה, ולא נמסר מהו, וכשלא נבחר קם וכפר בתורה שבעל פה הוא ובנו ענן. הם סחפו אחריהם קהל, ויצרו בעיה רצינית היות וקידושיהם היו כדין, אך גירושיהם לא, ובזה הרבו פסולי חיתון וממזרים ויצרו בעיה לדורות. וקבע הרמב"ם שהקראים אינם מתאחים.

כל זה קרה משום קינאה. חשב שהוא הראוי להתמנות. אם היו ממנים אותו, היה הכל בסדר. התורה שבעל פה הייתה בסדר, ההלכה המסורה הייתה נכונה…

הגמרא מספרת על רבי יהושוע בן פרחיה ותלמידו "אותו האיש" שהתארחו באכסניה ושרתו אותם בכבוד, ואמר הרב: כמה נאה אכסניה זו. אמר לו: רבי עיניה תרוטות… כו'

שב התלמיד ונדחה שוב ושוב, עד שהחליט שהיום יבקש בפעם האחרונה, ואז רבי יהושוע בן פרחיה היה באמצע קריאת שמע וסימן לו ביד להמתין והוא הבין שאמר לו שילך. יצא, זקף לבנה והשתחווה לה.

והרי קודם לכן התחנן לשוב ללמוד תורה, ואם לא מחזירים אותו לישיבה הולכים לעבוד עבודה זרה? תפתח ישיבה לעצמך, תלמד לבד, מכאן ועד לעבוד עבודה זרה?

כך גם נשאל על חוניו שהלך לבנות בית עבודה זרה במצרים היות ונדחה מכהונה גדולה, הגם שמעיד עליו שמעון כהן גדול שראוי להיות כהן גדול. בשביל שלא נתמנה – הוא מוכן לעבוד עבודה זרה? עד כדי כך?

כך נשאל גם על גיחזי שהתדרדר עד כדי כך שהיה מוכן לעשות שם להכניס בפי עגלי ירבעם שיאמרו "אנכי ה' אלוקיכם וכו'" ויש אומרים אבן שואבת תלה לה. עד כדי כך? הרי הוא ראה שאליהו הוריד אש משמים, [תוספת: הוא מספר לפני יורם בן אחאב את ניסי אלישע!

(מלכים ב' ח, ד- ה) "וְהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר אֶל גֵחֲזִי נַעַר אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר סַפְּרָה נָּא לִי אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע. וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת הַמֵּת וְהִנֵּה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ צֹעֶקֶת אֶל הַמֶּלֶךְ עַל בֵּיתָהּ וְעַל שָׂדָהּ וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע"

מספר ניסיו, ועובד עבודה זרה?]

כך נשאל גם על קין והבל שהבל הביא קורבן, והיה הראשון שהביא קורבן, והיה אדם גדול ובכל זאת כשנדחה קורבנו, קם והרג להבל ואמר: אין דין ואין דיין ואין עולם אחרן. עדי כדי כך?

[תוספת: שאול חשש מזה ולכן ביקש משמואל שיבוא איתו להתפלל לה' כדי שלא יפול ממדרגתו ואינו יודע להיכן יכול להתדרדר רחמנא ליצלן. הגר"ח שמולביץ].

הלקח הראשון שיש לנו כאן הוא, שהאדם אינו יודע להיכן יכול להתדרדר. הוא אינו מכיר את עצמו.

הרב דושינסקי אמר אלה שמתו בשואה הם קדושים. אלה ששרדו ונשארו באמונתם – הם קודשי קדשים! לא התרעמו על הקב"ה.

כך אפשר להבין את הגמרא (גיטין דף נח, ע"א)

"תנו רבנן, מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר: "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים" ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו".

אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע".

מה מצא בו רבי יהושוע בן חנניה? וכי רק משום שידע להשלים פסוק? והרי אנו הינו משלימים את הפסוק הזה, וכי משום כך אנו מורי הוראות? האם זהו חידון תנ"ך?

התשובה היא שלנו קל להשלים את הפסוק היות ואנו חיים כשהכל טוב. רבי ישמעאל בן אלישע היה בכלא, הוריו אחיו ואחיותיו מן הסתם כבר מתו ברעב בחורבן, והמצב היה בכי רע. שואל רבי יהושע בן חנניה: מי נתן למשיסה יעקב? והילד עונה: זו ה' חטאנו לו. הוא במצב שאם היה בו אדם אחר, הוא היה רוצה לפרוק הכל. אולם הוא מצדיק דין שמים. זהו קודש קדשים. זה יהיה מורה הוראות בישראל.

"אוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו" אמר רבי יוחנן: היכן זה רמוז בתורה? אמר הילד מצינו זאת בתורה. "ויחרדו ויתמהו מה זאת עשה ה' לנו". הם בעצמם חטאו, והם שואלים מה ה' עשה לנו..

טבע באדם הוא שהוא יכול לדעת את האמת, ואף על פי כן כשהוא בכעס או חורה אפו שהפסיד משהו, הוא מסוגל לטרוק את הדלת, ולכפור בכל מה שהוא מאמין בו.

יש סיפור על הפסוק על מי בטחת כי מרדת.

מעשה באחד קמצן שהתחתן. אישתו הגיעה הביתה ורואה בית ריק. אפילו כלי סעודה אין. כלים עולים כסף… והנה הוריה היו צריכים לבוא לביקור. היא כבר התרגלה שאין כלים, אך הוריה מה יאמרו? אמרה לבעלה. אמר לה אין בעיה.

ניגש לגמ"ח וביקש סט כלים. מכל הסוגים. שיהיה רושם. בעל הגמ"ח החתים אותו על טופס שאם נשבר הוא נותן חדשים. בא להרים את הארגז והוא כבד מאד. איך אני לוקח זאת? שאל. מה אין לך רכב? לא. רכב הרי עולה כסף… אז תפנה לרחמים בשוק, הוא יקח לך זאת תמורת שלושים ₪.

פני הקמצן חפו. זאת לא תכנן. הוא ניגש לרחמים, ביקש שיבוא לסבל את כליו. אולם אין לי כסף לשלם לך, אך אתן לך שלוש עצות שילוו אותך כל החיים! עצות ששוות הרבה יותר מכסף!

נו שיהיה. אולי הוא צודק. החל הלה לסחוב את הכלים. לאחר שליש הדרך עצר. נו? מה נו? תמשיך! את העצה הראשונה! אה, כן, סבתי אמרה לי פעם, שלעולם, לעולם, לעולם אל תאמין שאדם שבע מרגיש כמו אדם רעב. אדם שבע הוא שבע ורעב הוא רעב! זהו? כן. תחשוב על זה.

הוא חושב וחושב ולא מוצא בזה מאומה. טוב, אולי יש בזה משהו ואיני מבין ומעמיק די. לאחר שליש נוסף, הוא מבקש עצה שניה. ובכן, סבתי אמרה לי לעולם, אבל לעולם אל תאמין למי שיאמר לך שנסיעה במרכבה דומה להליכה רגלית. הליכה רגלית היא רגלית, ונסיעה במרכבה זו נסיעה במרכבה. זהו? כן. תחשוב על זה. הוא חושב וממשיך ללכת.

הגיעו לכתובת. 'את העצה השלישית'. הלה מראה לו באצבעו כלפי מעלה – זה צריך להגיע לקומה הרביעית! הלה בלית ברירה נוטף זיעה ומתנשף מעלה את הכלים לקומה הרביעית ומניח אותם על המעקה. וכאן הוא פונה למיודענו הקמצן, אתה חייב לי עוד עצה, אך אני מוותר עליה ואתן לך במקום זאת עצה ממני, לא מסבתי… לעולם, אבל לעולם אל תאמין אם יאמרו לך שכלים שלמים שווים לכלים שבורים, וטראח— דחף את הארגז מהמעקה של הקומה הרביעית היישר את רצפת קומת המרתף…

מה חשב אותו קמצן, שיוכל להתעלל במה שהכלים שלו בידו? שיתעלל באדם שטרח והזיע והתאמץ וימכור לו עצות בגרוש? ושלא ישלם את מלא המחיר עם ריבית?

זהו על מי בטחת כי מרדת. על מי בטחת האדם כי מרדת בה'. האם אינך מבין שהינך מורד במי שחייך בידו, פרנסתך, בריאותך, חיי משפחתך, הכל! אז על מי בטחת?

זו לא שאלה, זה טבע האדם. למרוד גם נגד כל הסיכויים. הגם שיודע שטועה. הגם שיודע שיפסיד.

כך גם נשאל על עצמנו. על מי אנו בוטחים להמרות פי ה'? על מה אנו סומכים? טבע האדם לפעול ללא מחשבה כשבא לו דבר מה.

אז הוא אוכל כשהוא יודע שעוד מעט הוא יסבול מכך, והוא מעשן כשהוא יודע שעוד מעט הוא ישלם מחיר, והוא עובר עבירות כשיודע שעל הכל יביאך האלוקים במשפט…

*

עשירות השמח בחלקו

[מעיין השבוע עמ' רפה]

קרח חולק על משה על עניין הכהונה הגדולה. הוא ביקש לקבל תפקיד לעבודת ה' ולא זכה.

משה רבינו אומר לו המעט מכם כי הבדיל אלוקי ישראל אתכם להקריב אתכם אליו וביקשתם גם כהונה?

קרח היה מטועני הארון. משה טוען כלפיו הרי יש לכם מעלה גדולה מצד עצמכם ומדוע תבקשו גם כהונה?

משה שטוען זאת זכה בעצמו למלכות, ועלה לשמיים והוריד תורה, בנה את המשכן ושימש ככהן גדול במשך ימי המילואים. לכאורה טענתו של משה תמוהה, נתאר לעצמנו אדם שיבקש לזכות בפיס, והעשיר ינחמו והרי יש לך יתרת זכות בחשבון של אלפיים ₪, מספיק לך… משה שזכה לכל טוב יכול לנחם את קרח די לך במה שיש לך?

התשובה לכך אומר השפת אמת נמצאת בדברי התנא האומר במסכת אבות (ד, ב)

"בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה (כְּבַחֲמוּרָה), וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה".

שלמה אומר "עיני הכסיל בקצה ארץ" (משלי יז, כד) הכסיל מחפש מצוות 'חשובות' ונדירות הנמצאות בקצה הארץ…

משה רבינו לא ויתר אף לא על מצוה אחת קלה, ולא זילזל בשום מצוה!

צעד קטן בעולם הזה – צעד גדול לעולם הבא!

מעשה במשגיח כשרות שעבד בבית ההארחה של המושב ג שבהרי ירושלים, ונהג לארגן מדי יום ביומו מניין לתפילת מנחה בבית המרגוע.

והנה יום אחד חסר להם ה'עשירי'. המשגיח יצא החוצה, ופגש חקלאי שהיה לבוש במכנסיים קצרות ומראהו כשל יהודי פשוט לכל דבר. כשהציע לו להצטרף למניין, לא ידע האיש מה הוא שח ואף המושג מניין היה זר לו. לאחר שהסביר לו את גודל חשיבות המצוה, ניאות להיכנס לבית הכנסת. לפני שהקהל התחיל להתפלל, נכנס בחור דתי לבית הכנסת, והנה היו כבר עשרה מתפללים גם בלי החקלאי, שאכן יצא את בית הכנסת והלך לביתו.

חלפו כמעט עשר שנים מאז המקרה. המשגיח עזב מזמן את בית ההארחה ועבר לבני ברק. לילה אחד הוא רואה בחלומו את החקלאי שהסכים להצטרף למניין, ופניו קורנות. הלה סיפר לו שעזב את העולם לפני כחודש, "ואין לך מושג איזה שכר קיבלתי בשמים על שהסכמתי להשלים לכם את המניין".

הנפטר הוסיף ואמר שבזכות מצוה זו נתנו לו הזדמנות להתגלות אליו בחלום ולבקש ממנו שיילך אל בנו יחידו המתגורר בירושלים, חילוני גמור, וישכנעו לומר עליו קדיש. הוא מסר את כתובתו המדוייקת של הבן, והמשגיח הנפעם אכן קיים את בקשתו והצליח לשכנע את הבן לומר קדיש על אביו.

שוו בנפשכם: מה עשה אותו חקלאי ממושב שורש? בסך הכל הביע נכונות להצטרף למניין. זה הכל. לא יותר מזה. ואיזה שכר קיבל על כך! עד כדי כך שנתנו לו רשות להתגלות לאחר פטירתו! מוסר השכל עצום אפשר ללמוד ממעשה זה, על ערכו של כל צעד קטן שאנו עושים בדרך אל הקדושה.

 [שם עמ' ר"מ] משנת החלומות עמ' 427

הגה"צ בעל מאור ושמש היה מתלמידי בעל הנועם אלימלך. כדי שלא יופרע בתפילתו היה מתפלל בחדר סמוך לבית הכנסת. יום אחד באה אליו נשמה לבקש תיקון. לא הורגל בזאת, ואמר לה שאינו יודע לתקן נשמות, שתלך לגדולים ממנו.

אמרה לו נשלחתי לכאן, לאברך היושב בחדר הסמוך לבית הכנסת בקראקא. אמר לה אלמד יח פרקי משניות לתיקון נשמתך. אמרה הנשמה אם לא יספיק, אשוב.

לאחר מכן סיפר זאת לרבו וחביריו. שאלוהו: היכן מצאת זמן ללמוד חי פרקים והרי כל זמנך מוקדש לתורה?

השיבם: נשמה מבקשת תיקון לא אסייע לה? אכן כן, השיבוהו, אך הרי די במשנה אחת לתקן נשמה!

אם משנה אחת מתקנת את הזולת, כמה היא מטהרת אותי בעצמי! מי איפוא לא יקבע עתים לתורה?

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ר' בספר אור דניאל פרשת עקב עמוד קנג מעשה על הרב פינקוס

ובדיקת החמץ.

משה אמת ותורתו אמת

אמרו חז"ל שרבה בר בר חנה הלך במדבר ופגש רועה ערבי [ויש אומרים שהיה זה אליהו הנביא] שאמר לו: בא ואראך את בלועי קרח.

הראהו הרועה סדק באדמה שממנו שומעים את קרח ועדתו אומרים "משה אמת ותורתו אמת ואנו בדאים" [שקרנים].

שואל המגיד מדובנא והרי אמרו חז"ל שרשעים אפילו על פתח גיהנום אינם שבים, וכיצד כאן שבים עדת קרח בתשובה ומודים שמשה אמת ואנו השקרנים?

ומשיב כדרכו במשל. מעשה ב'מוסר' שהטיל אימתו על בני העיירה. אמר הרב המתינו שבנותיו יגיעו לפירקן, ואז ישאלוני אנשים שאינם מכירים אותו כיצד משפחתו ומה טיב מעשיהם, ואז כבר אומר להם את כל האמת. כששמע זאת המוסר נבהל, ואיים על בני העיירה שאם הרב מתכוין לממש את איומו הוא ימסור כעת את בני העיירה וממונם ליד השלטונות ויזיק להם פי כמה. בלית ברירה נאלץ הרב לבוא לבית הכנסת ולהישבע קבל עם ועדה שלא יאמר שום דבר רע על המוסר ויאמר רק דברים טובים.

כשהגיעו בנותיו של המוסר לפרקן אכן באו מן העיירות הסמוכות שדכנים לברר על טיבן, והרב הפליג בשבחן ובשבח אביהן על מידותיו התרומיות ושהינו איש חסד וכו'. שמחו הללו על הדברים וניגשו לדלת כדי להאיץ את השידוך, אולם הרב עצר אותם ואמר: שכחתי להוסיף פרט אחד קטן, והוא, שאני עצמי שקרן גדול! השדכן הבין את המסר, שבעצם כל השבח היה שקר, ושב כלעומת שבא.

הנמשל– עדת קרח הרשעים אינם שבים בתשובה אף לא בגיהנום, אלא שהם אומרים משה אמת ותורתו אמת, אולם הם מוסיפים באותה נשימה: אל תתייחסו אל דברינו זה, היות ואנו בעצמינו שקרנים גדולים…

*

שלוש עצות להתמודדות עם קנאה

[מעין גנים אסולין ח"ב]

התורה מספרת שמה דיבר עם קרח ועדתו שלוש פעמים, הדיבור הראשון:

 (ה) "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו"

(ו) "זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ"

(ז) "וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי"

הדיבור השני:

(ח) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי"

(ט) "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם"

(י) "וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה"

(יא) "לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה' וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תלונו תַלִּינוּ עָלָיו"

ואחר כך התורה מספרת שמשה שולח לקרוא לדתן ואבירם:

(יב) "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה"

(יג) "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר"

(יד) "אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה"

(טו) "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם"

הדיבור השלישי:

(טז) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר"

(יז) "וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ"

(יח) "וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן"

(יט) "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעֵדָה" (במדבר טז, ה- יט).

וצריך להבין מה באו שלושת האמירות לבטא? ובפרט שנראה שהאמירה השלשית חוזרת על האמירה הראשונה – קחו לכם מחתות. ועוד קשה: מדוע בראשונה אמר לשים על המחתות אש, ובאחרונה אמר רק לקחת מחתות ולא ציוה לשים עליהן אש?

ועוד צריך ביאור, שבראשונה כתוב: וידבר אל קרח ואל כל עדתו כו' ובשתי האמירות האחרונות כתוב לשון אמירה?

כשנתבונן בסיבות שהביאו את קורח לחלוק על משה נעמוד על כך שעיקר עניינו של קרח היה הקנאה.

קרח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?

נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שאמר אחי אבא ארבעה, עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל, ומשה בחר את אליצפן בן עוזיאל הבן של האחרון ולא אותי הבן של השני – יצהר! הריני מבטל דבריו. הרי לנו שאם לא התיה לו בעיה זו – לא היה יוצא לחלוק כלל!

משה רבינו נותן לקרח ועדתו שלוש עצות כיצד ניצלים מן הקנאה:

א. לדעת בידיעה גמורה שמי שרוצה שיהיה לו כמו לשני, הוא לא יקבל. ומי שירצה ליקח את של חבירו – עוד את שלו יטלו ממנו.

הגמל הלך לבקש לו קרניים, וגם את האוזניים חתכו לו….

וכן אמרו חז"ל סוטה נתנה עיניה במי שאינו שלה, ומה שביקשה לא ניתן לה, ומה שבידה נטלו ממנה.

כן מצינו בנחש שנתן עיניו בחוה וקומתו הזקופה ניטלה ממנו.

קין נתן עיניו בתאומה יתירה, ובמנחת הבל שנתקבלה, ולבסוף לא זכה בתאומות ולא נתקבלה מנחתו.

בלעם נתן עיניו בממון בלק והלך לקלל את ישראל, לבסוף לא זכה בממון בלק, וישראל לא נתקללו, והוא עוד איבד מעלתו וחייו נחתכו.

דואג קינא בדוד ומעלותיו, וסיפרן לשאול כדי להקניאו 'יודע נגן, גיבור חיל, איש מלחמה, נבון דבר, איש תואר, וה' עמו'.

ולבסוף אף את חייו נטלו ממנו, שמת בקיצור ימיו בגיל ל"ד. וגם את תורתו שכח.

אחיתופל נתן עיניו במלכות בית דוד והטעה את אבשלום שיבוא על פלגשי אביו, וכל זאת על מנת שאחר כך ידונוהו, והוא – אחיתופל יקבל את המלוכה. ולבסוף את המלוכה לא קיבל, ומת בקיצור ימיו על ידי שחנק עצמו והתאבד.

גחזי חמד ממון שאינו שלו – של נעמן, ולבסוף אף מה שהיה בידו נטלו ממנו – שהנה איבד בריאותו ונצטרע וחי מחוץ לעיר.

אבשלום נתן עיניו במלכות אביו ולא קיבלה ועוד קיצר ימיו ונהרג על ידי יואב.

עוזיהו נתן עיניו בכהונה ורצה להקטיר קטורת ולבסוף אף את המלכות נטלו ממנו והצרעת זרחה במצחו והיה מצורע עד יום מותו וחי ליד בית הקברות.

המן נתן עיניו במרדכי וחפץ להשמיד את ישראל ולבסוף אף את גדולתו וביתו ומשפחתו וחייו נטלו ממנו.

על זה אומר משה:

בוקר ויודע ה' את אשר לו. גבולות עשה ה' בעולמו. אם תוכל להפוך בוקר לערב וערב לבוקר, תוכל לקחת מאהרון את שלו.

כשם שה' קבע זמנים ליום וללילה, כך לא ניתן לשנות הכהונה מאהרון.

לא רק שלא תצליח, אלא גם את שלך יקחו ממך.

'והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, רב לכם בני לוי' פרש רש"י מי שייבחר יצא חי והשאר אובדים.

ולכן כאן כתוב לשון וידבר, שהוא לשון קשה.

כמה זמן לקח לקורח להפסיד הכל? לא יאומן! יום אחד בלבד! לפני כן היה חשוב, היה מטועני הארון, צדיק, עשיר אדיר, ותוךכע כ"ד שעות הפך להיות לסמל למחלוקת, טמון באדמה וצועק 'משה אמת ותורתו אמת'.

ב. עצה שניה להתבונן מה יש לו ואין לאחרים.

היצר הרע משכנע את האדם שמה שיש לו לא שווה, ומה שיש לחבירו שווה הרבה יותר…

כדוגמת רבי עקיבא שנשלח אליו אליהו ללמדו דבר זה כשביקש ממנו קש.

זאת הייתה טעותו של קרח. שראה רק מה חסר לו. ונרמז במה שכתוב ואתפליג קרח – שיש לו רק חצי. ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו, ויש לו מנה רוצה מאתיים. הוא לא למד להעריך את שה' נתן לו.

זבולון התרעם על חלקו שלא קיבל שדות וכרמים, ואילו לי ימים ונהרות, שלא ניתנים לזריעה. אמר לו הקב"ה: לך יש חילזון שממנו מפיקים את התכלת. הבט במה שיש לך ואל תתלונן!

כך הפיס ה' את דעתה של הלבנה שהוקטנה – הרי לך יש כעת כוכבים סביבך!

גם ברוחניות – יש ואין האדם מסוגל להגיע ליותר ממדרגה מסוימת, ועליו לדעת שיש לו לשמוח במה שזכה,

אהרון לא זכה להקריב והפיס ה' דעתו בזה שיש לו את הדלקת המנורה.

אביי קיבל פריסת שלום משמיא כל ערב שבת, ורבא כל ערב יום הכיפורים, חלשה דעתו של רבא, ואמרו לו משמים דייך מה שאתה מגין על הכרך בו אתה דר.

הרשע – לא מתפייס בזה, 'וכל זה איננו שווה לי' אומר המן, הכל לא שווה כלום אם אין לי 'את זה'!

אך הצדיק מכיר בטובת ה' עליו במה שכן העניק לו ולא מתקנא בזולתו.

קרח היה מנושאי הארון, משבט לוי שזכו לקרבת ה', ועל זה טוען להם משה את הטענה השניה:

(ח) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: (ט) הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: (י) וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה"

לכן כאן כתוב 'ויאמר'. אמירה היא לשון רכה. הבט בכמה טוב לך, זכית ללויה, זכית גם לעשירות, אז על מה תתלונן???

ג. הטענה השלישית.

חשבון הנפש. לבדוק היטב בעצמו מהיכן נובעת הקנאה, האם מקורה באמת בשאיפה רוחנית לעוד השגה בקרבת ה', או שמא מחמת פגיעה אישית על חוסר קידום.

דברים אלה רק האדם בעמדו לפני יודע תעלומות יוכל לדעתם. לעשות חשבון הנפש.

וזו העצה השלישית שאומר משה לקרח:

(טז) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר:

(יז) וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ:

(יח) וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן"

אתה וכל עדתך היו לפני ה'. תעשה חשבון נפש ותעמיד עצמך לא בפני, אל תספר לי כוונתיך, אלא 'לפני ה'. לפניו אי אפשר לשקר. ושאל עצמך האם כוונתיך אכן לשם שמים? ותעשה זאת מוקדם, כי מחר יערך הבירור, וכדאי שתגיע למסקנה הנכונה לפני הבירור הנורא.

לכן נשים לב שמשה לא אומר כאן לשים על המחתות את האש. הוא מבקש מהם שלא להסיח דעת מן החשבון נפש, שאם ישימו אש כבר יהיה מאוחר.

ולכן כתוב כאן 'ויאמר', כי זו אמירה רכה. לטובתכם, חשבו על הדברים!

אולם הם לא נהגו כך:

(יח) "וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן"

וקרח באותו הלילה במקום לערוך חשבון נפש, ערך דברים אחרים:

(יט) "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעֵדָה"

פרש רש"י שהקהיל עליהם כל אותו הלילה את העדה בדברי ליצנות.

האם הועילו העצות? בסופו של דבר לא, כדברי הרא"ש באורח חיים להרא"ש אות קי"ג: אל תתן בליבך קנאה, שזו היא רעה חולה שאין לה רפואה'.

הראש מדבר במי שרוצה לקנאת ומכניס קינאה בליבו. על אדם כזה לא מדובר. כך היה גם אצל קרח. הכניס קנאה בליבו, ולכן לא היה מעונין לקבל שום עצה להתגבר על הקנאה.

קר"ח – ראשי תיבות: ק'נאה ר'עה ח'ולה. מי שמקנא, הרי זו רעה חולה שיקשה לו להשתחרר ממנה.

ייסייענו ה' לתקן דרכינו ולהינצל מן הקנאה. אמן כן יהי רצון.

*

תפסיק להתלוצץ!

קורח חולק על משה. כל העדה קדושים ומדוע תתנשאו כו'. תמיד בעלי המחלוקת יטפלו את הטענות הכי פחות הגיוניות והכל יתקבל. משה- העניו שעל פני האדמה- מדוע תתנשאו. משה- הפרוש שבאותו הדור- כל אחד קינא לו מאישתו.

ויקנאו למשה במחנה על אהרון קדוש ה': היתה להם טענה על משה– מדוע אינו במחנה מתערה בעם אלא מתבדל?

על אהרון= מדוע הוא יותר מדי מעורה עם העם, מדוע אינו מקודש ומתבדל?

וצריך ביאור, איך כל הדברים הללו התקבלו על לב העם, וכי הם שוטים? וכי אינם מכירים את המציאות?

קורח התלוצץ על משה וסיפר על מסכנותה של אותה אלמנה:

(מדרש תהילים מזמור א) ובמושב לצים, זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרן. מה עשה? כינס כל הקהל, שנאמר (במדבר טז, יט) "ויקהל עליהם קרח את כל העדה". התחיל לומר ליצנות, ואומר להן, אלמנה אחת היתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות והיתה לה שדה אחת. באתה לחרוש אמר לה משה, (דברים כב, י) לא תחרוש בשור וחמור יחדו. באתה לזרוע אמר לה משה, (ויקרא יט, יט) שדך לא תזרע כלאים. באתה לקצור ולעשות ערימה, אמר לה, הניחי לקט שכחה ופאה. באתה לעשות גורן, אמר לה, תני תרומה ותרומת מעשר ומעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה, מכרה את השדה ולקחה שתי כבשות ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן.

כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה, תני לי את הבכורות שכך אמר לי הקב"ה, (דברים טו, יט) כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. הגיע זמן גיזה וגזזה אותן, אמר לה, תני לי ראשית הגז שכן אמר לי הקב"ה, (דברים יח, ד) וראשית גז צאנך תתן לו. אמרה, אין לי כוח לעמוד באיש הזה הרי אני שוחטת אותן ואוכלתן. כיון ששחטן, אמר לה, תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה לו, אפילו ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו. הן עלי חרם. אמר לה, תנה לי שכך אמר הכתוב, (במדבר יח, יד) כל חרם בישראל לך יהיה. נטלה והלך לו. הניחה בוכה היא ושתי בנותיה. אריך כדין הא ביזתא עלובתא. כל כך הם עושים ותולין בהקב"ה.

מעשה זה מופרך מעיקרו, שהרי אין שדה במדבר, ואם כן הכל עורבא פרח, ואיך אם כן האמינו לו?

וחוץ מזאת הרי המתנות הניתנות לכהן הינן מועטות ביותר, ראשית הגז- כמאתיים גרם, תרומה גדולה- חיטה אחת פוטרת הכרי, וכיצד איפוא העם שהיה אינטיליגנט יכל לקבל סילופים כאלה?

אלא זוהי כוחה של ליצנות. ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות. מדוע? כי היא עוקפת את כלי הדעת, אינך צריך להתמודד עם עובדות, תעשה מזה בדיחה וממילא ביטלת את הדברים. מכאן ואילך הם יקבלו כל אשר תאמר. הליצנות כמגן המשוח בשמן. הכל מחליק. שום דבר אינו חודר. שום מוסר אינו מתקבל.

ועל פי זה תיושב לנו תמיהה נוספת בפרשה:

קח מאתם מטה והשיכותי מעלי את תלונות בני ישראל. צריך ביאור, אם כל כך פשוט לבטל המחלקת על ידי הוכחת המטות מדוע לא עשו זאת קודם? למה היה צריך להקריב 250 איש ראשי סנהדראות וקרח ועדתו נבלעו באדמה, ומתו במגפה ארבע עשר אלף ושבע מאות איש?

ועוד, האם הוכחת המטות יותר חזקה מבליעת האדמה או מהמחתות?

אלא אומר שלמה 'נכונים ללצים שפטים' עם הלץ אי אפשר לדבר דרך ההיגיון, מהכל הוא יתלוצץ, לכן אין ברירה אלא להכותו. לאחר שהחיוך נמחק לו מן הפנים, יכולה גם הוכחה פעוטה כמטות להוות הוכחה.

המעשה באדמו"ר מאוז'רוב בעל האש דת שפעם אחת נכנס אליו יהודי שהיה מנהל קהילה ובית כנסת עם רב גדול והכל התנהל למישרים, עד שלאחרונה נכנסו מתפללים חדשים שהחלו לערער על אמינותו, יושרו, מסירותו ועוד.

שאלו הרבי- "מה אני עושה באמריקה"?

הלה לא הבין. הסביר הרבי הרי כשבאתי לכאן לא היה כאן כלום. שממה רוחנית, אז מדוע הגעתי?

והרב ענה לשאלת עצמו: סבי היה השלישי לשושלת אוז'רוב. אבי היה רב העיירה. סבי נפטר. אבי התמנה לאדמו"ר, ואותי מינו לרב. פתחתי ישיבה וארגנתי שיעורי תורה. הוצעו לי רבניות בערים גדולות אך סירבתי. פרצה מלחמת העולם הראשונה, הרוסים נכנסו ושללו ובזזו והרסו ושרפו הכל.

חזרנו לעיירה והאצתי בתושבים להחל מחדש. במגפת דבר שפרצה איבדתי את אישתי ושלושת ילדי.

באותה שנה נפטר גם אבי. ירשתי את האדמו"רות. הוקם בית מדרש וישיבה, ובניתי את ביתי מחדש.

באוז'רוב התגורר דוד קשיש קרוב משפחה והתקבצו סביבו כמה נרגנים שטענו שהרבנות ראויה לו ואף האדמורו"ת…הם היו מיעוט מבוטל. אולם רק הרחתי ריח של מחלוקת וברחתי כל עוד רוחי בי. עד לאמריקה. שלא יפתוני לחזור.

והיום אוז'רוב שוב חרבה. הנאצים פלשו לעיירה, העמידו את היהודים כצופים משני צידי הכביש והוציאו את הרב הקשיש מביתו עקרו את הארון קודש ובו ספר התורה והעמיסוהו על גבו והריצוהו בלעג ובשחוק עד שכרע כשל ונפל ונקבר תחת ארון הקודש.

ה' יקום דמו.

שמע לקולי שוב לביתך חשוב על הסיפור. מחר נדון בו שוב.. למחרת הגיש הלה את התפטרותו.

קונטרס הזהרו בגחלתן עמוד סב

ג) מעשה שהיה אצל הגאון רבי בנימין דיסקין ז"ל (אביו של הגאון מהרי״ל דיסקין ז"ל) שבאה אליו אישה מכובדת ומתוך הכנעה ובעינים זולגות דמעות, ביקשה ממנו לשפוך לפניו שיחה ומר נפשה. היא ספרה כי היא באה מרוסיה, אשר שם חייתה עם משפחתה, חיים יהודיים כשרים כדת משה וישראל, אבל צר לה להגיד כי אביה היה המומר (בעל נתיבות עולם), שהיה כעש וכרקב לבית ישראל, אביה זה עזב אותה לאנחות כשהיתה עדיין פעוטה, בידי אם עניה, והוא הרחיק נדוד למדינת אנגליה, ושם כרת ברית עם השטן, ותרגם ספר פלסתר נגד הדת לעברית.

תודות לחינוך המסורתי שקיבלה מאת אמה, נשארה היא נאמנה לדת ישראל ולמסורת, וכשהגיעה לפרקה באה בברית הנישואין עם אחד משומרי התורה והמצוות, וברוך השם גם ילדיהם מחונכים על ברכי התורה והמצוות. שנים רבות עברו, והיא השתדלה לשכוח את זכר אביה, אשר השחיר את פניהם.

והנה פתאום לאחר זמן רב קבלה מאת אביה מכתב, מלא נהי תמרורים, כולו מלא חרטה והרהורי תשובה, ומבקש רחמים מבתו, שתחוס על אביה, ותרשה לו לבוא לביתה ולהיות סמוך לשולחנה לעת זקנה. היא התלבטה רבות בענין זה, וכמעט החליטה שלא לענות לו, אבל אחרי התיעצות עם בעלה שהוא איש טוב ומטיב, ניצחה מידת הרחמים והסכימו להביא את האב האומלל אל ביתם.

הוא שב אל עמו ואל אלוהיו באמת ובלב תמים, ורגשי החרטה על מעשיו הרעים לא נתנו לו מנוחה, מצב רוחו השפיע על מצב בריאותו, והוא נפל למשכב, ומן המיטה שעלה עליה שוב לא ירד.

אבל לפני מותו קרא אליו את בתו ואת חתנו וסיפר לפניהם את הדברים האלה:

אני יליד אלטונה, ואבי היה אחד מאותם מחרחרי הריב, שעמדו לימין הרב יעב״ץ במלחמתו הקשה נגד רבי יהונתן אייבשיץ, רבה של אלטונה.

רבים ממכתבי הפלסתר כלפי גאון ישראל זה, נתחברו על ידי אבי, שהיה מחונן בכשרון ספרותי מיוחד. גם ספר ״עקיצת עקרב״ (אלטונא תקי״ג), שהוא מלא חירופים וגידופים כלפי רבי יהונתן ושמייחסים אותו להרב יעב״ץ, נתחבר על ידי אבי.

את הספר הזה גמר אבי בו ביום שהכניסני לבריתו של אברהם אבינו. כל אלה שהשתתפו בשמחה של ברית המילה ראו בזה אות לטובה וניבאו לי עתידות.

זאת הברכה אשר ברך הרב יעב״ץ את אבי ואותי (כפי שמסר לי אבי בעצמו):

״יהי רצון שבנך זה הרך הנימול יזכה ויתחנך ברוחו של ספרך, שסיימת עכשיו ושכמוך גם הוא יתנגד לדעותיו והשקפותיו ותורותיו של אותו האיש (רבי יהונתן), הקורא את עצמו רבה של אלטונה״.

אבי ענה אמן בכל כוחו.

כשסיפרו אחרי כן את דברי הברכה לרבי יהונתן ענה ואמר, גם אני עונה אמן אחרי ברכה זו, ומקוה ומאמין שכן יהיה עתידו של ילד זה.

ועתה רואים כי ברכותיהם של הרב יעב״ץ ורבי יהונתן התקיימו בי, ובהתנגדותי לרוחו ותורתו של הרב מאלטונה הרחקתי לכת, אשמתי, בגדתי, זייפתי, הייתי למסית ומדיח, ונתתי פיתחון פה לשונאי ישראל.

בחטאו של אבא שהכניס את ראשו בין גדולי ישראל, יצאתי אני לתרבות רעה, כירבעם בן נבט. אוי לי מיום הדין אוי לי מיום התוכחה.

אחרי כן התחיל לבכות בכיה חרישית ופנה אל בתו, בבקשה ממך, עשי נא איתי חסד אחרון, לאחר מותי הואילי נא לחפש אחד מגדולי ישראל, צדיק ותמים במעשיו, ספרי לו כל מה שסיפרתי וגיליתי לך, ותבקשי מאתו כי יהיה מליץ יושר בעד נפשי החוטאת.

אלו הדברים אשר סיפרה האישה לרבי בנימין דיסקין רבה של הורודנא.

סיפור זה מלמדנו לקח גדול עד כמה עלינו להיזהר בכבודם של גדולי וחכמי ישראל, אשר כל הנוגע ופוגע בהם לא ינקה.

ודרך אגב, עיין בספר ״ודברת בם״ שהביא שם, שאחר פטירתם של שגי הגאונים הנ"ל, עשו חכמי הדור שאלת חלום לדעת מה עלה בגורלם של החכמים, והשיבו להם, ששניהם מנוחתם בגן עדן, במקום הראוי להם, אך החסידים של שני הצדדים שהתערבו במחלוקת נמצאים בגהינם. עיין שם.

*

הכל אינטרסים…

[מעיין השבוע עמוד ערה]

קורח חולק על משה ומקהיל את העדה. טעות לחשוב שקורח היה אדם קטן. קרח היה מנושאי הארון. טעות כלשהי והוא מת במקום. לכן שבט לוי היו מועטים, שהיה הארון מכלה בהם.

קרח ועדתו סירבו לקחת את און בן פלת היות ובאישתו היה חוסר צניעות שפרעה שערות ראשה. קרח ראה ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנו שמואל, בעל רוח הקודש היה!

"צדיק כתמר יפרח" סופי תיבות קרח. לרמז שקרח עתיד לפרוח ולבוא לידי תיקון. וכל מאבקו של קרח היה על קבלת תפקיד בעבודת ה'.

רש"י שואל: קרח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו? ראה שושלת של נביאים שיוצאת ממנו, ובראשם שמואל. אמר: בזכותו אני ניצל.

ועדיין נשאלת השאלה– כיצד על סמך דבר זה? יצא קרח להילחם במשה רבינו, מי שהוריד תורה ונתן עשר מכות וגאל את ישראל ממצרים וכו' וכי חשב לנצח את משה שה' אוהבו? וכי חשב שמשה עושה דבר מעצמו? וכי אם כן היה – הקב"ה שותק לו?

ועוד יש להבין, מה עניינם של דתן ואבירם ואון בן פלת בסיפור, מה הם מחפשים? והרי הם בכלל באו משבט ראובן ואין להם תביעה כשל קרח?

ומה רוצים המאתיים חמישים איש שכלל אינם שייכים לענין?

נבאר על ידי מעשה: מעשה שהיה בעיר ליוורנו שבאיטליה. היו שבעה פרנסים שניהלו את חיי הקהילה. יום אחד העלה אחד הפרנסים הצעה לבניית מקוה חדש ומשוכלל. הסכימו הפרנסים, והחלו לדון היכן למקמו. כבר חשבתי על כך, השיב, מצאתי מגרש שומם במרכז העיר, וכבר דיברתי עם בעליו וכך וכך מחירו.

מיד הצטרפו שנים מהפרנסים להצעה לרכוש את המגרש לבניית המקוה.

קם נשיא הועד כולו נרגש, המחיר מופקע, וממון הקהילה אינו הפקר! מקוה יש לבנות בפרוורי העיר ולא במרכזה. אין זה צנוע. ומחיר המגרש אף יעלה לנו בהרבה פחות. הנה עלה על דעתי מקום שיתאים לכך ואני אדבר עם בעליו. נזעק הראשון ואמר כיצד יתכן לגרור את הנשים לקצה העיר באישון לילה, דבר מסוכן ולא רצוי. עמדו למנין והצעת השני זכתה לשלוש אצבעות והראשון לארבע.

החלו כל צד לעשות לו מפלגה ותומכים ונוצר פילוג אלה מצדדים כאן ואלה כאן והכרעה אין.

הרב של המקום הכיר את שני האנשים שקשים הם, והחליט שלא להתערב. אולם המושל המקומי כפה עליו להשכין שלום במחנהו.

נאנח הרב, ופנה לבעל המגרש שבמרכז העיר ושאלו האם חפץ למוכרו ובכמה. השיב הלה כמסיח לפי תומו למען האמת המגרש משועבד לחוב שאני חייב. אולם כעת ישנם שני פרנסים שהבטיחו לי למכור בעבורי את המגרש בסכום גבוה לקהילה ועלי יהיה לתת להם דמי תיווך. אכן נודע הדבר…

הלך הרב וחקר מיהו בעל הקרקע שבקצה העיר והתברר שבעליה הם יהודים שהגרו לצרפת. שלח אליו הרב מכתב ושאלו האם מגרשו עומד למכירה. השיבו במכתב חוזר שאין הוא יכול למוכרו היות והוא ממושכן לנשיא הקהילה… זה שדוגל בבנית מקוה על מגרש זה…

עלה הרב עם הממצאים אל המושל והלה הדיח את כל הפרנסים והעמיד אחרים תחתיהם.

נעבור לנמשל.

המשל הוא מראה למחלוקת קרח ועדתו. קרח בסך הכל ביקש להיות כהן גדול. דתן ואבירם ואון בן פלת היו משבט ראובן והם תבעו את העבודה שהייתה שייכת לבכורים וניטלה מהם. ואילו המאתיים וחמישים ראשי סנהדראות היו בכורים בעצמם וביקשו להשיב להם את בכורתם שניטלה מהם בחטא העגל, כדברי האברבנאל.

נמצא איפוא שלו אכן היה המרד מצליח, הייתה פורצת עתה מחלוקת חדשה בתוך עדת קרח, מי יהיה הכהן, קרח, דתן או אבירם או און או המאתיים וחמישים אנשים…

לכן אמרו חז"ל מחלוקת שאינה ראויה להתקיים זו מחלוקת קרח ועדתו. לא קרח ומשה. משה לא היה צד בעניין, אלא עדת קרח עצמה הייתה מפולגת…

ובזה נבין מה ראה קרח לשטות זו.

לקרח הייתה נגיעה. הוא לא חש בה. הוא האמין שאכן כל כוונתו לשם שמים. אולם מאחורי כל הכוונות הטהורות הסתתרה לה נגיעה אישית, הפגיעה מהמינוי של אליצפן…

וכשיש נגיעה אדם בטוח שהוא עובד לשם שמים, ולכן היה נדמה לו שהוא נוצח, שהרי ממנו יצא שמואל הנביא, הנגיעה מסמאת עינו ואינה נותנת לו לראות נכוחה.

לפי זה נבין מדוע רש"י אומר שעינו הטעתו, ולא עיניו הטעוהו. לאדם יש שתי עיניים. כידוע שבעין אחת אין אדם רואה את מימד העומק. אם יקרב אצבעותיו זו לזו ויעצום עין אחת, יחוש שכביכול הן עומדות לנגוע אחת בשנייה, אולם באמת אחת מאצבעותיו קרובה לגופו ואחת רחוקה. רק שתי העיניים הן שיכולות לראות במימד העומק.

קרח ראה רק בעין אחת. הוא התבונן בשטחיות וראה רק מה שרצה לראות, הוא לא ראה את התמונה הכוללת. הנגיעה מסמאת את עינו של אדם.

המסקנה לדידנו: פעמים אדם עושה דברים ונדמה לו שהם לשם שמים, או שכוונתו טהורה, יבדוק עצמו ויחקור בעמקי לבבו כמה באמת לשם שמים, וכמה מתוך נגיעות, מידות רעות ושאר כוונות לא טהורות המעורבות בשיקולי האדם. פעמים מריבה בביתו- לשם שמים, ומריבה במקום עבודתו או עם בני משפחתו לשם שמים וכן על זה הדרך. מזהירה התורה ולא יהיה כקרח ועדתו!

המעשה באדמו"ר מאוז'רוב בעל האש דת שפעם אחת נכנס אליו יהודי שהיה מנהל קהילה ובית כנסת עם רב גדול והכל התנהל למישרים, עד שלאחרונה נכנסו מתפללים חדשים שהחלו לערער על אמינותו, יושרו, מסירותו ועוד.

שאלו הרבי- "מה אני עושה באמריקה"?

הלה לא הבין. הסביר הרבי הרי כשבאתי לכאן לא היה כאן כלום. שממה רוחנית, אז מדוע הגעתי?

והרב ענה לשאלת עצמו: סבי היה השלישי לשושלת אוז'רוב. אבי היה רב העיירה. סבי נפטר. אבי התמנה לאדמו"ר, ואותי מינו לרב. פתחתי ישיבה וארגנתי שיעורי תורה. הוצעו לי רבניות בערים גדולות אך סירבתי. פרצה מלחמת העולם הראשונה, הרוסים נכנסו ושללו ובזזו והרסו ושרפו הכל.

חזרנו לעיירה והאצתי בתושבים להחל מחדש. במגפת דבר שפרצה איבדתי את אישתי ושלושת ילדי.

באותה שנה נפטר גם אבי. ירשתי את האדמו"רות. הוקם בית מדרש וישיבה, ובניתי את ביתי מחדש.

באוז'רוב התגורר דוד קשיש קרוב משפחה והתקבצו סביבו כמה נרגנים שטענו שהרבנות ראויה לו ואף האדמורו"ת…הם היו מיעוט מבוטל. אולם רק הרחתי ריח של מחלוקת וברחתי כל עוד רוחי בי. עד לאמריקה. שלא יפתוני לחזור.

והיום אוז'רוב שוב חרבה. הנאצים פלשו לעיירה, העמידו את היהודים כצופים משני צידי הכביש והוציאו את הרב הקשיש מביתו עקרו את הארון קודש ובו ספר התורה והעמיסוהו על גבו והריצוהו בלעג ובשחוק עד שכרע כשל ונפל ונקבר תחת ארון הקודש.

ה' יקום דמו.

שמע לקולי שוב לביתך חשוב על הסיפור. מחר נדון בו שוב.. למחרת הגיש הלה את התפטרותו.

הסבא מקלם שמע שיש משלי שועלים בתשובות בגאונים וישנו בספריה בפטרבורג. הוא ביקש מתלמידו רבי אהרון בקשט שכשיזדמן לשם יעתיק לו את המשלים. הוא העתיק ושלח. הסבא שלח לו בתודה פירוש לאחד מן המשלים.

מעשה בשועל שרצה אריה לטורפו. אמר לו לא תשבע ממנו, אראה לך אדם גדול שתשבע ממנו. הראהו אדם. אדם זה מתפלל כעת השיב האריה, אני מפחד מן ה'. אין לך מה לדאוג, השיב השועל, הנכד שלך יסבול בשביל כך. קפץ עליו האריה ונפל לבור שהיה מלכודת שם. החל זועק האריה לשועל והרי הבטחת שרק נכדי יענש! אכן, השיב השועל, אך אתה כעת נענש על שסבא שלך טרף יהודי שהתפלל… מדוע שאסבול על מה שסבא שלי עשה? לא יומתו אבות על בנים! אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה? אמר לו השועל וכיצד לפני לא חשבת על כך שבניך יענשו בגינך?

מה המסר בסיפור? איך חשב האריה שאכן הוא יטרוף אדם שמתפלל וה' לא יענישנו? שבניו יסבלו את עוונתיו?

אלא האריה קודם היה רעב. ואריה רעב לא חושב. הוא התמקד ברעב ובדברי השועל והתעלם מן העובדות.

*

תאוות הממון

[הרוב מאמרי שפר ח"א]

יש עושר שמור לאדם לרעתו

כל המפרשים שואלים: קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו?

התשובה במדרש:

מדרש רבה קהלת פרשה ה

(א) יב "עושר שמור לבעליו לרעתו" אמר רבי יהושע: זה קרח, ורבי שמואל אמר: זה נבות היזרעאלי, רבי יהודה אמר: זה המן, רבי יצחק אמר: אלו בני ראובן ובני גד, ורבנן אמרי: זה איוב דהוה עתיר ומתמסכן וחזר למה דהוה.

רבי גמליאל ברבי חנינא בעא קומי רבי מונא אמר ליה: מהו דין דכתיב עושר שמור לבעליו לרעתו? אמר לו: כל סמא דמילתא הוא קטאדיקי דידיה כשבא עליו קטאדיקי דמלכות יתן לה מה דיתן.

מדרש תנחומא משפטים פרק ח

ועשיר שעינו רעה אבד הוא וממונו מן העולם, שנאמר (קהלת ה): ואבד העושר ההוא בענין רע. לא כל מי שהוא עשיר היום עשיר למחר ולא כל מי שהוא עני היום עני למחר שנאמר (תהלים עה): כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים.

יש עושר שמור לבעליו לטובתו ויש עושר שמור לבעליו לרעתו שמור לבעליו לרעתו זה עושרו של קרח שנאמר (במדבר טז) וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה.

ילקוט שמעוני קהלת – פרק ה – רמז תתקעב

עושר שמור לבעליו לרעתו, אמר ריש לקיש: זה עשרו של קרח, אמר רבי לוי: משאוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קרח, וכלהו אקלידי וקולפי דגילדא, ואמר רבי חמא בר חנינא: שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים. אחת נתגלתה לקרח ואחת נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא.עד כאן.

קרח היה עשיר גדול. לעשיר יש תאוות נוספות על התאוות של העני. העני מתאווה לממון, ולא לכבוד. אין סיבה שיכבדוהו, והוא אינו רודף אחר הכבוד.

העשיר לעומתו רודף אחר הכבוד היות והוא בטוח שכיון שהוא עשיר כולם צריכים לכבדו… כך היה עם קרח. ממונו הוא שהטריף דעתו. העושר האגדי הביא לחשוב שהוא הראוי למלוכה וכהונה.

העושר אמור לכאורה להביא לאדם חיים טובים. המציאות טופחת על פנינו. דוקא האנשים העשירים והמפורסמים אינם המאושרים עלי אדמות.

רבים מהם גרושים כמה פעמים, הם בלחץ בלתי פוסק, מירוץ ומרדף אחר הממון. אין להם רגע פנאי לעצמם. ישנם עשירים שאינם יוצאים לחופשה היות ואין להם זמן… הם במירוץ לצבור ממון…

תלמוד בבלי מסכת תמיד

(תמיד לב, ע"א) עבד הכי ואזל מטא לההוא מחוזא דכוליה נשי בעי למיעבד קרבא בהדייהו. אמרו ליה: אי קטלת לן יאמרו נשי קטל, אי קטילנא לך יאמרו מלכא דקטלוהו נשי.

אמר להן: אייתו לי נהמא! אייתו ליה נהמא דדהבא אפתורא דדהבא. אמר להו: מי אכלי אינשי נהמא דדהבא?

אמרו ליה: אלא אי נהמא בעית, לא הוה לך באתרך נהמא למיכל דשקלית ואתית להכא?

כי נפיק ואתי כתב אבבא דמחוזא: 'אנא אלכסנדרוס מוקדון הויתי שטייא עד דאתיתי למדינת אפריקי דנשיא ויליפת עצה מן נשיא'.

כי שקיל ואתי יתיב אההוא מעיינא, קא אכיל נהמא. הוו בידיה גולדני דמלחא. בהדי דמחוורי להו, נפל בהו ריחא.

אמר: שמע מינה האי עינא מגן עדן אתי! איכא דאמרי שקל מהנהו מיא טרא באפיה. איכא דאמרי אידלי כוליה עד דמטא לפתחא דגן עדן. רמא קלא: 'פתחו לי בבא!'

אמרו ליה: זה השער לה' וגו'.

אמר להון: אנא נמי מלכא, אנא מיחשב חשיבנא. הבו לי מידי! יהבו ליה גולגלתא חדא. אתייה תקליה לכוליה דהבא וכספא דידיה בהדיה, לא הוה מתקליה.

אמר להון לרבנן: מאי האי?

אמרי: גולגלתא דעינא דבישרא ודמא דלא קא שבע.

אמר להו: ממאי דהכי הוא?

שקלי קלילי עפרא וכסייה, לאלתר תקלא. דכתיב שאול ואבדון לא תשבענה וגו'.

רש"י (תמיד לב, ע"א)

עבד הכי כי מטא לההוא מחוזא דכולה נשי – לא היה באותו הכרך כי אם נשים.

בעא למעבד קרבא – רצה לעשות עמהן מלחמה.

אמרו לו – הנשים אי קטלת לן יאמרו נשי קטיל כלומר זו אינה גבורה אם תלחם עמנו שהרי אם תהרוג אותנו יאמרו העולם שישמעו בדבר נשים הרג וזו אינה גבורה, ואם אנו נהרוג אותך יאמרו השומעים כמה גרוע מלך זה שנשים נתחברו עליו והרגוהו מוטב שתמנע את עצמך ואל תלחם עמנו פן תהיה לבוז.

אמר להן – הריני שומע לעצתכם ולא אזיק לכם והביאו לי לחם לאכול.

אייתו ליה נהמא דדהבא אפתורא דדהבא – הביאו לו לחם של זהב מונח על שולחן של זהב.

אמר להו מי אכלי אינשי נהמא דדהבא – כלומר וכי מנהג בכאן לאכול לחם של זהב.

אמרו ליה – אין מנהג בכאן לאכול לחם של זהב אבל בשביל כך שמנו זהב לפניך לאכול שהרי זה פלא לנו שבאת לכאן בשביל אכילתך וכי לא היה לך לחם לאכול במקומך שנתרחקת ממלכותך ובאת עד כאן ושאלת לחם לאכול? לכך נתננו לך זהב וכסף שסבורים היינו שבאת בגלל זהב וכסף לכאן.

כדנפיק ואתי – כשהיה יוצא מן העיר.

כתב אבבא דמחוזא – כתב על שער העיר.

אנא אלכסנדרוס הויתי שטיא – הייתי שוטה מבלי לב להבין.

עד דאתיתי – לכרך נשיא ולמדוני חכמה.

יתיב אההוא מעיינא קאכיל נהמא – כדרך בני אדם שיושבים על המעיין ואוכלין שם לחם וכשרוצים לשתות שותים.

הוו בהדיה גילדני – היה עמו דגים מלוחים.

בהדי דמחוורי נפל בהו ריחא – בעוד שהיו רוחצים במים כדי להסיר מליחתם נפל בדגים ריח טוב ומעיין מגן עדן היה.

איכא דאמרי שקל מהנהו מיא טרא באפיה – רחץ פניו ולא עשה יותר.

איכא דאמרי – הלך במעיין עד דמטא לגן עדן שמשם היה נובע.

רמא קלא – ואמר פתחו [לי] בבא. אמרו ליה [זה] השער לה' – צדיקים יבאו בו. אמר להו אנא מלכא אנא – וחשוב אנא תנו לי דבר אחד מגן עדן הואיל ואינכם רוצים לפתוח לי שער.

יהבו ליה גולגלתא – נתנו לו ראש גולגולת.

אתייה תקליה לכולהו כספא ודהבא דיליה לא הוה תקילי – היה נותן כל כסף וזהב שלו במאזנים מצד זה והגולגולת מצד זה ואף על פי כן היה מכביד יותר הגולגולת דלא היה מוצא דבר ששוקל כנגדה.

אמר להם אלכסנדר מוקדון לרבנן מאי האי – שאיני יכול למצוא משקלו.

אמרו לו – גולגלתא של אנוש בשר ודם שלא ישבע לעולם לפיכך משקלה כל כך שכל כסף וזהב היא מושכת אליה.

אמר להם ממאי דהכי הוא – במאי אבחין אם אמת אתם מדברים.

שקלי עפרא – [קח] מעט עפר וכסיה שלא תוכל הגולגולת לראות ואז תשבע ולא יכלה שום דבר לימשך אליה וימצאו משקלה.

[לאלתר] תקל – כלומר כאותו דבר ששקל כנגדה.

היינו דכתיב שאול ואבדון – נגדו ועיני אדם לא תשבענה.

המעשה בשני אחים שאחד היה עוסק בתורה ואחיו העשיר והיה סובב בעולם, ופעם אחת בא לבקרו וראה את דלותו ואמר לו: מדוע הינך כל כך סובל ואינך אץ להעשיר?

והשיבו אחיו: היכן עושרך?

אמר לו: בביתי.

אמר לו: והיכן אתה?

אמר לו: מסובב בעולם להשיג הממון.

אמר לו האברך: אני מעדיף להיות בביתי והעושר יסתובב בעולם, מאשר שהעושר יהיה בביתי ואני אסתובב בעולם…

בספר "והיא תתהלל" מובא סיפור נפלא על חינוך הבנים. הישיבה בברנוביץ עמדה בפני משבר. החליט ראש הישיבה הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל להתדפק על דלתי נדיבים לשתפם במצוות החזקת התורה ולהציל את הישיבה מהתמוטטות הוא בחר לצאת אל תומך הישיבות הנודע דיוויס אשר רבים פקדו את ביתו וקיבלם בסבר פנים יפות. דירתו מפוארת היתה, רחבת ידים ועוררה השתאות בקרב כל רואיה.

מדרגות שיש הובילו אל השער הראשי, על פנים הבית ידעו לספר רק האורחים שפקדוהו. סיפרו על שטיחים מעוטרים המצפים את ריצפת הבית מקיר אחד למשנהו, על נברשות יקרות על ספות וריהוט יוקרתי המהווה עדות על הממון הרב של בעל הדירה.

בית זה המה משך כל שעות היום, סוחרים ואנשי עסקים שבאו לעסקותיהם ואחרים שבאו לבקש תמיכה ועזרה.

יום סגריר קר ומושלג היה אותו יום, הדרכים היו קשות ואפשרויות הגישה הרגילות נחסמו. רבי אלחנן לא שת ליבו אל קושי הדרך והלך כשהוא מתבוסס בשלג.

לרגע עצר והביט בעצמו וראה את הבוץ והשלג שטינפו את מעילו ומגפיו וחשב כיצד יוכל להיכנס לבית הגביר במצב כזה הרי ודאי ילכלך את השטיחים היקרים!

בעודו מהרהר נזכר כי ישנה כניסה צדדית דרך המטבח באותה עת ישבו שתי בנותיו של דיוויס במטבח, והנה באופן לא צפוי נשמעו דפיקות בדלת המטבח החיצונית. הבנות הביטו בנכנס שמא מוכר הביצים או מחלק הגבינה והנה לפניהם ניצבה דמותו של הגאון רבי אלחנן.

הן סיפרו לאביהן בהתרגשות שרבי אלחנן במטבח. הגיע מיד דיוויס וראה את רבי אלחנן עומד בפתח, תוך התנצלות על הלכלוך.

דיוויס פרץ בבכי מר ואמר? מה עשית לי רבינו מה חטאתי? הרב קילקל לי את חינוך הבנות!

בנותי רואות בבית כל היום כסף וזהב, סוחרים קונים ומוכרים משך כל היום, ואני חרד מדוע שתרצנה להינשא לבני תורה? הרי רק כסף תרצינה! אך זאת נחמתי כי יודעות הן דבר אחד שתורה שוה בעיני יותר מן הכסף. כשמגיע זמן השיעור עוזב אני הכל והולך ללמוד, גם אם יהיה הבית מלא סוחרים הלימוד אצלי קודש. ועכשיו כשהרב קרא לי למטבח ולא נכנס לסלון בכך ראו בנותי שהשטיחים שווים יותר מהתורה ושוב פרץ בבכי.

שאלו רבי אלחנן מה רצונך כעת? ברצוני כי הרב יבוא מהדלת הראשית ידרוך על השטיחים וישב על הספות שיתלכלכו ותראינה הבנות ויכנס בליבן שהתורה וראש הישיבה חשובים יותר מהכל.

וכך עשיתי, סיים רבי אלחנן. בזכות זה זכה לשני יהלומים שני תלמידי חכמים גדולים: רבי אברהם יצחק בלוך ואחיו, שניהם מרביצי תורה.

האחד ראש ישיבת טלר והשני ר"מ בישיבה זו.

כשפרצה המהפכה הקומוניסטית נטלו מדיוויס את כל רכושו עד שהפך לעני מרוד אך בזאת מצא נוחם לנפשו באומרו מכל העושר שלי לא נשאר דבר רק שני יהלומים אלו שני חתני. [אוצה"ת כי תבוא]

*

כוחה של קנאה

[ע"ע לק"ט חיים ש"ת ח"ג]

קרח חולק על משה ואהרון. רוצה את הכהונה הגדולה. לא מדובר באדם קטן. 'חבר מרכז'… היה גדול, שהרי לא רצו ליקח און בן פלת שאשתו פרועת ראש. צדיק כתמר יפרח- סופי תיבות קר"ח, לומר לך שיש לו חלק לעולם הבא. מה אם כן מפריע לו?

מבאר רש"י (במדבר טז, א)

אמר קרח אחי אבא ארבעה היו שנאמר (שמות ו) ובני קהת וגו' עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול.

מי ראוי ליטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם? הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה עמד וכינס מאתיים וחמשים ראשי סנהדראות. רובן משבט ראובן שכיניו.

אבל הרי הקב"ה מדבר עם משה פנים אל פנים, היתכן שמשה יעשה דבר נגד רצון ה'?

ועוד- קרח דורש את הכהונה הגדולה, והרי גם לדעתך עמרם קודם לאביך, ואם כן אהרון קודם לך, ומה לך ולכהונה?

התשובה היא- הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. פירוש הדבר שאדם הלוקה בהן אינו פועל כמנהגו של עולם, אלא עושה שטויות שמזיקות לו ולא אכפת לו.

החומד והקנאי שהלכו בדרך והציע המלך לכל אחד כפלים ממה שיבקש חבירו. החומד לא רצה לבקש שלא יקבל חבירו כפליים אולם הקנאי ביקש שיוציאו לו עין אחת… [ראשית חכמה]

הקנאי אינו מאמין בה', ולכן חושב שמה שיש לחבירו בעצם מגיע לו. אינו יודע שאפילו 'ריש גרגותא מן שמיא ממנו ליה'. ולכן לא אכפת לו מכלום העיקר שגם לך לא יהיה. ולכן עושה גם שטויות.

המעשה בשדה חמד [לעיל פרשת ויקרא]

קרח הולך לקראת מותו בצורה ברורה. איך מהמר על כל הקופה ואינו חושש לנפשו? הרי זו התאבדות!

רש"י (במדבר טז, ז)

קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה? עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו.

שמואל ששקול כנגד משה ואהרן אמר: בשבילו אני נמלט.

ועשרים וארבע משמרות עומדות לבני בניו, כולם מתנבאים ברוח הקודש שנאמר (ד"ה כח) כל אלה בנים להימן.

אמר: אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום? לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה' הוא הקדוש טעה ותלה בעצמו ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה (תנחומא).

קהלת (ה, א) "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן"

פירש רבי אברהם בן הגר"א: מתוקה שנת העובד היות והוא עייף מעבודתו, אלא שמקנאתו של העובד לעשיר שהוא שבע, אין זה מניח לו לישון… [מגילת רות עם פירוש הגר"א לקט אמרים עמוד ח']