דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

דרשות על ספר דברים

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

 פרשת שופטים

*

הכל קנאת איש מרעהו

[בראשית, ברכת מאיר מדן]

דברים פרק כ (ה) וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֘ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת־חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ: (ו) וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נָטַ֥ע כֶּ֙רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ: (ז) וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה: (ח) וְיָסְפ֣וּ הַשֹּׁטְרִים֘ לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָם֒ וְאָמְר֗וּ מִי־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ:

לכאורה יש כאן דבר תמוה – מדובר באדם שהולך למות במלחמה, ובכל זאת ממה מוטרדים אנו? מזה שאיש אחר יקח את אשתו…

התורה לא אומרת שיש כאן שברון לב לכלה הצעירה, או עגמת נפש לחתן הצעיר שכך קיפד חייו בתחילתם. אלא הבעיה שמישהו אחר יקח אותה… מה הביאור בזה?

נפתח במעשה [ללמדך שופטים עמ' 228]:

המעשה התרחש בקהילה היהודית בחלב שבסוריה. ביום מן הימים הופיעו בבית דינו של הגאון רבי מרדכי לבטון, ראש הדיינים והרב הראשי של ׳ארם צובא' איש ואשה. האיש סיפר, כי חלפו כבר עשר שנים מאז נישואיהם וטרם נפקדו בזרע של קיימא, וברצונו לגרש את אשתו. אולם הרב, שהכיר את הזוג היטב, ידע כי זו אינה הסיבה האמיתית… אמנם שורש הבעיה נעוץ בכך שהאשה טרם ילדה, אולם עובדה זו למעשה גרמה לבעל לזלזל בה, עד שכבר לא ראה את מעלותיה הגדולות…

לפיכך, ניסה רבי מרדכי לדבר על ליבו. הוא מנה בפני הבעל את מעלותיה של רעייתו, והפציר בו כי ישוב ממחשבתו וישיב את שלום הבית אל כנו… אולם הבעל אטם אזניו משמוע: הוא הבהיר נחרצות כי ברצונו לגרש את אשתו, ויהי מה!

משכך, הורה רבי מרדכי לבני הזוג לשוב אל ביתו למחרת בשעת צהריים לשם סידור הגט. בינתיים, קרא אליו את אחד מתלמידיו וביקש ממנו טובה: הוא ביקש כי למחרת היום, בשעה בה יופיעו בפניו בני הזוג, יכנס אותו תלמיד אל חדרו וילחש באזנו מספר מילים של מה בכך. הוא התנצל מראש ואמר כי תגובתו למילים שתיאמרנה תהיה חריפה במיוחד, מבלי כל קשר לתוכנן…

ואכן, למחרת היום, בשעה היעודה, הופיעו בני הזוג, ורבי מרדכי החל בסידור הגט. שעה קלה לאחר מכן הגיע התלמיד כפי שנתבקש, נכנם אל החדר ולחש מספר מילים חסרות משמעות באזניו של רבו. רבי מרדכי הגיב בחומרה ובחריפות יוצאת דופן, ולא נחה דעתו עד שסילק את התלמיד מלפניו בבושת פנים…

הבעל לא הצליח לכבוש את סקרנותו, ורגעים ספורים לאחר מכן, בעוד רבי מרדכי עוסק במתינות בכתיבת הגט, פנה אל רבי מרדכי ושאל: ״רבי… אמנם אין זה מענייני, אך אני לא מצליח להבין… מה היה הדבר החמור בדבריו של תלמיד זה שגרם לרבינו להגיב בחריפות כה רבה, אשר דוגמתה מעולם לא ראיתי?״

רבי מרדכי, שהמתין בדיוק לשאלה הזו – נענה ו׳סיפר׳: ״חוצפתו של תלמיד זה הרקיעה שחקים! עוד לא סיימנו לכתוב את הגט, וכבר הוא מגיע לברר אצלי האם האשה פנויה, שכן ברצונו לשאתה לאשה אחר ששמע על מעלותיה העצומות!״

נקל לשער את תחושתו של הבעל לשמע הדברים… כעת החל להרהר שנית בהחלטתו, וכלל לא היה משוכנע שהיא טובה בעבורו. עתה נתן דעתו למעלותיה של אשתו, ולאחר רגע או שנים גמלה בליבו ההחלטה והוא קרא: ״רבי! אין צורך לכתוב את הגט! אני לא רוצה לגרש את אשתי בשום אופן!״…

ואכן, בני הזוג שבו לחיות את חייהם בשלווה ובאושר, ושלום הבית נותר על כנו עד יומם האחרון…

הרי לנו, כי זה טבעו של אדם: גם אם הוא אינו רוצה דבר מה, לאחר שהוא מגלה שמישהו אחר מעוניין באותו דבר – גם הוא מגלה בו עניין ומעניק לו חשיבות…

על פי זה ייושב מה ששאלנו – וכי זה מה שמטריד אותנו – שאיש אחר יקחנה?

הביאור הוא שהחשש החמור פן ימות במלחמה בעודו מאורס לכלתו – אין בו די כדי לגרום לו, שלא להיות מרוכז כראוי במאמץ המלחמתי.

עיקר החשש של האדם הוא ׳ואיש אחר יקחנה׳ – האפשרות שארוסתו תינשא לאדם אחר, היא זו שעלולה להביאו שלא לבצע את תפקידו כיאות!

מידה זו – מששת ימי בראשית – קין הורג את הבל – קנאה

ד. [בראשית ד-ג] וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה': (ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: (ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו:

קין מביא קרבן. הבל גם רוצה להקריב. כאן אנו פוגשים לראשונה בקנאה חיובית, קנאת סופרים.

ה' שועה למנחת הבל היפה והמפוארת ולא למנחת קין. קין אינו יכול לקבל זאת ונופלים פניו. הוא כ"כ ממורמר עד שהוא הופך לרוצח הראשון בהסטוריה. הרוצח הגדול ביותר בהסטוריה [אחרי אדה"ר בחטאו]- רצח חצי עולם!

(ו) וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ: מה השאלה, וכי אין התשובה ברורה- חרה לי כי לא שעית למנחתי? האם אין זו סיבה מספקת לכעס?

במדרש מבואר שקין הרג את הבל מכיון שהבל וקין נחלקו בקניני העולם קין נטל את הקרקע והבל נטל את הצאן לאחר מכן דרש קין מהבל שלא ידרוך על הקרקע שלו. מה חסר היה לקין? כלום אין לו מספיק שטח להלך בכל כדור הארץ?

שאלה כעין זו נשאלת על דור המבול עליהם אומרים חז"ל שנחתם דינם על הגזל. מה חסר היה להם שנתאוו לגזול הלא היו הם מועטים והעולם גדול ומלא רכוש מדוע א"כ נתאוו לגזול?

הענין יתבאר על פי מעשה שהיה [ללמדך שופטים עמ' 228]:

אחד מאנשי בריסק תבע פעם אחת בדין תורה את טבח העיר בריסק, לשלם לו מאות רובלים. התביעה נערכה לפני בית דינו של רבי חיים מבריסק. בית הדין רצה לפסוק דינו על פי ׳פשרה׳, אך הטבח שהיה בטוח בצדקתו סירב לכל פשרה. אך לתמהונו, יצא הטבח חייב בדין, ובית הדין פסקו שעליו לשלם לתובע את מלוא הסכום. כאשר ראה הטבח שנפסק נגדו, החל לחרף ולגדף בחוצפה רבתית את רבי חיים בכל מיני זלזולים חריפים.

השיב לו רבי חיים בשלוה: ״וכי מה תביעה יש לך עלינו? הן לא הסכמת לקבל על עצמך ׳פשרו!׳, שהייתה עשויה לחלץ אותך חלקית מתשלום החוב הגדול. בחרת ללכת בדרך של ייקוב הדין את ההר׳, והתוצאות לפניך!״

רגשי עלבונו של הטבח מהפסדו העלו את חמתו, ובזעקות שלא מעלמא הדין, המשיך בפירוט נרחב של העוולות שנערכו בדינו. בראותו שאין איש שם על לב, הוסיף באיוולתו עוד כינויי גנאי ושלל גידופים כלפי חברי בית הדין. ברם, כאן כבר לא יכול רבי חיים להבליג על הפגיעה המתמשכת בדיינים, והחליט לעשות מעשה. הוא קם והודיע לו חד משמעית, בצורה נחרצת והחלטית: ״חצוף, צא מכאן!״.

רבי שמחה זעליג ריגר, הדיין המפורסם דבריסק, שישב בהרכב בית הדין, התעצב אל לבו ועיניו התמלאו דמעות, בשומעו את גידופיו של הטבח. פנה אליו רבי חיים בתמיהה: ״כלום חירופיו של זה גרמו לכבודו להתעצב?! והלא הכל לפי המבייש והמתבייש!״

השיב רבי שמחה זעליג: ״לא גידופיו כלפיי וכלפי חברי בית הדין, הם אלו שגרמו לי להתעצב. מה שנגע לליבי, היא העובדה שלפני כחודש בא אלינו אותו טבח עם ׳שאלה׳ בנוגע לכשרותו של שור ששחט, ועל אף שאנו משתדלים ככל האפשר לחוס על ממונם של ישראל, לא עלתה בידינו להכשירו ופסקנו שהשור טריפה. סבורים היינו, כי הלה, יקטר על פסק הדין ויפציר בנו למצוא עבורו היתר, אך להפתעתנו הרבה, הוא קיבל את פסק הדין באהבה וברצון, ולא השמיע שום התמרמרות, על אף שהדבר היווה עבורו הפסד כספי גדול ומשמעותי, שכן בבריסק אין נכרים שיקנו ממנו את השור הטרף. ואילו עתה, חודש לאחר מכן, אותו אדם מקונן על העוול שלדבריו נעשה לו בדינו, ואינו מוכן לקבל את פסק הדין. הכיצד ניתן להבין ׳ירידת הדורות שכזו, בתוך חודש אחד?״

נענה רבי חיים לדבריו ואמר: ״אינך רואה את הדברים נכוחה! צעקותיו של הטבח עד לב השמים, לא נבעו בגלל הקושי שלו להפסיד את ממונו, שהרי כפי שטענת, אך לפני חודש הוא היה מוכן לקבל פסק דין בו נאלץ להפסיד סכום כסף הרבה יותר גדול! כל זעקותיו לא באו אלא משום שחברו זכה בדין… זכיית התובע היא זו שהוציאה אותו מדעתו, משום שלא קל לאדם להתמודד עם הפסד ממוני, אבל הרבה יותר קשה לו לקבל את העובדה שחברו מרוויח כסף!״

הרי לנו, כי האדם מטבעו, אף על גב שבודאי יכאב לו אם ייאלץ להוציא מכיסו ממון, אבל שבעתיים יקשה עליו לדעת, שכסף זה שנאלץ לשלם – הגיע לידי חברו הקרוב…

כך הוא הטבע האנושי –

הנה כאשר אדם מקבל משכורת שמח עמה. קבל הוא העלאה במשכורת יותר שמח. אבל כשמגלה לפתע שחברו מקבל מספר פרוטות יותר ממנו בעד אותה עבודה זועק הוא חמס היכן הצדק!!! מה לך נזעק ממתי נהיית זועק על הצדק? כואב לך שהשני נשכר.

ניתן לראות זאת גם בחיי תלמידים.

תלמיד "שבור" בציון "9" כאשר חברו קבל ציון "10"

אולם שמח הוא בציון "6" כאשר חברו קבל ציון "5" …

ה"מסילת ישרים" בפרק י"א כותב "כללו של דבר הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם ולולי זה כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיאכל ללבוש מה שיכסה ערותו ולשכון בבית שיסתירהו מן הפגעים" עכ"ל

מכאן למד הגר"ח שמואלביץ ומובאים דבריו בספר מח ולב "על השולחן מונחת מנה אחד המסובים נוטל את המנה

האם הינו סתם בעל תאוה?"

ה"מסילת ישרים" ילמד פשט אחר. "אם אני לא אתכבד במנה היא עלולה לפול בחלקו של השני"…

אדם זורק מאוורר שהתקלקל. מחלון ביתו הוא רואה את השכן מעלה אותו לביתו, ולבסוף מצליח לתקנו. קשה לו עם זה. הוא היה מעדיף לראות את המאוורר נגרס ברכב הדחס המפנה את האשפה מאשר משמש את שכנו… מה תאמר, אולי כאבו הוא 'יכלתי אני לתקנו ולא הייתי מפסיד' ואינו כואב שזכה בו חבירו? הגע עצמך. לו היה נגרס המאורר במכונית האשפה, ויאמרו לו יום למחרת שהבעיה של המאוורר הייתה פשוטה וקלה לתיקון וחבל שנזרק. הוא היה אומר 'כפרת עוונות, כבר קניתי אחר', אך כשחבירו קבלו, קשה לו…

טבע רע שיש לאדם. קשה לו לראות בטובת הזולת. לשמוח בשמחתו.

 

במשפט שלמה פסק החכם מכל אדם את פסקו המפורסם "גזורו". זאת ידע שלמה המלך בחוכמתו שהאם האמיתית לא תתן לרצוח את בנה ניחא.

אולם מנין ידע שהאם הגנבת תתן יד לרצח, אולי שתיהן לא היו מסכימות לפסק הנורא של "גזורו"?

שלמה שאל את עצמו מדוע שאשה תגנוב ילד שאינו שלה? האם האנוכית מוכנה למסור נפש לעמול קשה בטיפול בילד שאינו שלה, להתמסר אליו, לקום אליו בלילה, לטפחו ולגדלו, ולבסוף אף להוריש לו את ממונה, מדוע?

בהכרח שיצרה הסיתה. לשנינו היה ילד, כעת לי אין ולחברתי יש. היא מוכנה לשאת בכל העמל הנ"ל ובלבד שלחברתה לא יהיה! אין לי ברירה ואני אגדלו, אך העיקר שלה לא יהיה.

מכאן שעיקר היצר הרע שלשני לא יהיה!

מזה הסיק שלמה שבודאי אם תעלה הצעה של 'גם לי גם לך לא יהיה' אמא כזו תסכים, גם לפסק של "גזורו". הלא בכך תרויח כפליים, לחברתה אין ילד והיא אינה צריכה לטפל בילד… ובלבד שחברתה תסבול שלה לא יהיה ילד…

אמר אחד החכמים אמרו לאחד תקבל כל מה שתבקש אבל שכנך יקבל פי שניים והשיב "אם כך הדבר אני מבקש שתעקרו לי עין"

כאלו הם הכוחות השפלים שיש בו באדם כוחות אדירים להרע.

גם קין ודור המבול מוותרים על הכל ובלבד שלשני לא יהיה. שהשני יסבול.

ואנו בהביטנו על עצמנו האם שונים אנו? "לולי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו"! [ע"כ ברכת מאיר עם תוספות]

לאור זאת תובן שאלת בורא עולם לקין 'למה חרה לך'- שאלו השי"ת מה באמת כאב לך, האם זאת שלא קיבלתי את מנחתך או העובדה שקיבלתי את מנחת אחיך!!!???

כך גם הטבע הנשי…

לאור זאת נבין דבר תמוה.

(שם ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: רש"י: ותרא האשה – ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו (ב"ר): כי טוב העץ – להיות כאלהים: וכי תאוה הוא לעינים – כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם: ונחמד העץ להשכיל – כמו שאמר לה יודעי טוב ורע: ותתן גם לאישה עמה– שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת:

התבוננתי והתפלאתי. לאחר כל המעלות של העץ, מדוע לא נאמר שהיא הביאה לו משום שרצתה שבאמת יזכה גם הוא למה שהיא זכתה??? מדוע לטפול עליה האשמה שעשתה כן רק כדי שלא יקח אחרת תחתיה?

חז"ל דרשו זאת מיתור המלה 'עמה'. היא אמרה אתן לו ונאכל יחד. מה שיקרה לי יקרה גם לו. לא אוכל לבד שמא אמות מיד, אלא אתו וכן מפורש בפרדר"א שאכלה היא מצד זה והוא מצד זה יחד. [כך באר ר' מנשה מאיליא עוד בהיותו בן חמש. תורת הפרשה זכאי. ובברית אברם שפירא באר שהדיוק מהמילה 'עמה' הוא שרצתה שישאר עמה ולא עם אחרת. ויש מי שכתב שרש"י לא ציטט בפירושו את המילה 'עמה', ויתכן שדיוקו של רש"י הוא מהמילה 'גם' לאשה. מה שיהיה לי שיהיה 'גם' לו]

נלע"ד שללמדנו באו חז"ל, שכח הקנאה באדם כ"כ רב, וצרות העין כל כך גדולה, שאם יש לנו ב' פרשנויות למעשה חוה בהכרח עלינו לנטות לצד האומר שעשתה כן מקנאה, יותר מאשר מתוך דאגה כנה לבעלה ולרווחתו…

[ר' חצקל לוינשטיין (א' מכתבים עמ' קעח) עומד מכאן על דברי חז"ל שאמרו עשר מיתות ולא קנאה אחת, שהרי על כף המאזניים כעת תלויים חייה, והיא כלל אינה מוטרדת מזה, ומה שמטריד אותה כעת זה 'אבל מה יקרה אם בעלי יחיה'…

ר' חיים זייטשיק (אור חדש ח"ב עמ' תתז) למד מכאן שקשה מאד לאדם להיות חוטא בין צדיקים. שמישהו יהיה מעלי? זאת גם הסיבה שמפריע לחילוני לראות דתי שומר מצוות. הוא נלחם כנגדו. מדוע? הוא חושב לעצמו מה, רק אני אהיה רשע? שאתה תרגיש שאתה מעלי?

בל נטעה לחשוב שזו מידה של קנאה שיש רק באשה. המובאה הבאה תוכיח לא כך.

הוא אשר מובא בפרשתינו:

(ה) וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: (ו) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: (ז) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה: ופרש"י דבר של עגמת נפש הוא זה.

ביאור הדברים לאור האמור, האדם הזה לא יהיה מסוגל להתרכז במלחמה. מעייניו יהיו נתונים לבית החדש, לכרם החדש, לאשה החדשה, ומה יהיו מחשבותיו הנוגות? שמא הוא ימות במלחמה? שמא לא ישוב לאשתו לביתו ולכרמו? מה יגרום לו 'עגמת נפש' שלא יוכל להלחם כראוי? ה'איש אחר יחנכנו/יחללנו/יקחנה'!!!

וכן מצאנו אצל ירבעם שלא היה מוכן לחזור בו רק משום החשש ש'בן ישי בראש'. לזאת אינני מוכן.

*

בלי חשבונות!

[בנועם שיח] [דברים טז יח] שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק:

דרשו חז״ל בגמרא (סנהדרין טז ע׳׳ב): ״תנו רבנן: מניין שמעמידין שופטים לישראל? תלמוד לומד שופטים תתן.

שוטרים לישראל מנין? תלמוד לומר שוטרים תתן״.

שואלים המפרשים: מה הוסיפו חכמינו ז״ל בדברי קודשם, על הנאמר בפסוק?

רבותינו הקדמונים לימדונו שהעובדה שהקב״ה בחר לתת לנו מצוות מסוימות דווקא בצורת ״חוקים״, תוך כדי העלמת טעמיהן, נועדה להעמידנו על הסיכון הכרוך בהזדקקות יתירה לטעמי המצוות.

העיסוק בטעמי המצוות עלול לגרום לאדם להורות לעצמו היתרים שלא כהלכה. אמנם כל גדולי קדמונינו הדגישו חזור והדגש, שלמרות שהם מבארים את טעמי המצוות, לא יעלה על הדעת לזלזל בקיומן המעשי. גם באופן ובמצב שבו הטעם לא מובן דיו, אין כל היתר להקל ראש בסעיף מן ההלכה. אף על פי כן, כך טבעו על עולם, שהלהוט ביותר אחר טעמי המצוות, עלול לסבור שבמקרים מסוימים לא אמרה התורה את דבריה.

שלמה וטעותו

בפרשתינו המלך מוזהר:

(דברים פרק יז טז) רַק֘ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא־יָשִׁ֤יב אֶת־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽה֙' אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד: (יז) וְלֹ֤א יַרְבֶּה־לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה־לּ֖וֹ מְאֹֽד:

מה לנו נכון יותר מטעם שנתפרש על ידי הקב״ה בעצמו בתורתו, אף על פי כן גם זה נתן מקום לטעות.

מאחר שביארה התורה שטעם האיסור להרבות נשים הוא פן יסור לבבו, וטעם האיסור להרבות סוסים הינו מחשש שמא ישיב את העם מצרימה, סבר שלמה המלך שעליו איסור זה אינו חל. שלמה ברוחב דעתו העריך שהוא לא ייכשל באחד מאלו הדברים. לפי סברתו, חששות כאלו שייכים אצל בני אדם רגילים מן השורה, אך לא אצל חכם כמותו היודע לראות את הנולד. לפיכך התיר לעצמו להקל באיסורים אלו.

באה המציאות והוכיחה שגם הגדול והחכם שבישראל יכול להגיע לידי טעות אם ילך אחר טעמי המצוות!

טעות לעולם חוזרת

שנו חז״ל במשנה במסכת שבת (יא ע״א): "…ולא יקרא לאור הנר". שאסור לקרוא בליל שבת לאור הנר.

ובגמרא (שם, יב ע״ב) מובאת בהקשר לכך ברייתא הגורסת:

"לא יקרא לאוד הנר, שמא יטה (להביא השמן לפי הפתילה שידלק יפה, ונמצא מבעיר בשבת. רש״י), אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא וביקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר. רבי נתן אומר: קרא והטה, וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה".

לפי פשטם של דברים, מתחילה חשב רבי ישמעאל על עצמו, שהוא, לפי עוצם יראתו, לא ייכשל באיסור תורה. רק אחר כך כשנוכח לדעת שאף הוא עלול לשגות מרוב עיונו בתלמודו, הבין ולימד שצדקו החכמים כשגזרו גזירה זו.

אם רבי ישמעאל כמעט נכשל בכך, (ולדעה אחרת, אכן נכשל), הרי זה מלמד כי חכמים הראשונים היטיבו לחזות את הנולד, וטוב עשו שגזרו על הקריאה לאור הנר.

ביאורו של הגר"א

בספר "קול אליהו" נמסר משמו של הגר״א מווילנא הסבר מקורי ומעמיק יותר בברייתא זו. בהסתמך על עובדת כישלונו של שלמה המלך מקדים הגאון, כי גם חכמים נקטו לעתים את דרכה של התורה וכתבו איסור שאסרו ללא הצעת הטעם, כדי שלא יהיה בהצעת הטעם משום פתח למכשול. כך גם לגבי איסור הקריאה לאור הנר.

במשנה (שבת יא) לא נאמר אלא: "לא יקרא אדם לאור הנר". הנימוק לאיסור זה לא נזכר במשנה.

רק בברייתא המצוטטת בגמרא (שבת יב ע״ב) מנומק האיסור: ״לא יקרא אדם לאור הנר שמא יטה".

נימוק זה הוא שהכשיל, או כמעט והכשיל, את רבי ישמעאל בן אלישע.

שכן, אילו לא היו לפניו אלא דברי המשנה, המשמיטה את טעמו של האיסור, לא היה עולה בדעתו לומר: "אני אקרא ולא אטה״, שכן אז לא היה יודע טעמו של איסור וממילא לא היה מבקש להתיר את האיסור לעצמו.

וזה שאמר רבי ישמעאל בן אלישע: "כמה גדולים דברי חכמים במשנה שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר״ ותו לא.

כלומר, חכמה גדולה הושקעה בסגנונה של המשנה אשר אסרה את שאסרה, ולא כתבה את נימוקו של האיסור בצדו, שכן בכן בקשה למנוע מכשול דוגמת זה שלו. [המהר״ץ חיות, המביא את פירושו זה של הגר״א בחידושיו למסכת שבת, ומציין בשולי הדברים כי ביאור זה כבר מופיע בספר "בחינת הדת״ לחוקר רבי אליהו דלמדיגו].

הדרך בה הוטעתה חווה

ועל זו הדרך ביאר המלבי״ם את דברי חוה אל הנחש "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון״ (בראשית ג). במשפט זה טמון היה לדעתו – חטאה של חוה, באשר ציווי הבורא היה שלא יאכלו "פן תמותון", והיא הוסיפה מדעתה טעם ״ולא תגעו בו״, בחשבה שיש להיזהר גם מלנגוע בעץ היות ויש בו כדי לגרום מוות, ומכאן בא הכשלון שהנחש מצא פתח לפתותה.

ומסיים שם המלבי״ם: ״ובזה למדנו דרך ההסתה ופיתויי הנחש אשר הוא נוהג עד היום, שאם יבוא אדם לחקור אחר טעמי המצוות כאשר יעשו המתפרצים בעם שדרשו עליהם מדוע אסר ה׳ [את ה]מינים הטמאים (באכילה) וידעו למצוא בהם הטעם שהם מזיקים לגוף האוכלם, וכשיתבאר להם אח״כ שאין בהם סכנה לגוף ישליכו המצוה אחרי גוום,

[או אם יתברר שדוקא אחד מהם – 'הוכח מחקרית שהוא בריא ומזין…'] שאם לא היתה האשה (חוה אמנו) דורשת הטעם ־ רק היה לה לומד שה׳ ציוה ומי ימרה את דברו, ואנחנו לא נדע טעם מצוותיו – לא היתה באה לידי כשלון״.

״מפני שהתורה אמרה״

פתחנו בשאלה – ״תנו רבנן: מניין שמעמידין שופטים לישראל? תלמוד לומד שופטים תתן. שוטרים לישראל מנין? תלמוד לומר שוטרים תתן״. מה הוסיפו חכמינו ז״ל בדברי קודשם, על הנאמר בפסוק?

מתרץ הגר״י ניימן זצ״ל בספרו ״דרכי מוסר, שיסוד גדול רצו חז״ל ללמדנו, שאפילו דברים המובנים על פי השכל הפשוט – כגון העמדת שופטים ושוטרים, שאין אומה יכולה לחיות בשלווה בלעדיהם ־ וכל האומות ממילא ממנים שופטים גם בלא ציווי התורה, בכל אופן אצלנו – עמ"י, הדבר נעשה לא מפני שכך צריך להיות על פי ההיגיון, אלא מכח צו תורתנו הקדושה!

מעתה דברי הגמרא מאירים: מנין שיש שופטים בישראל? משום שבתורה נאמר תתן. זאת לימדונו חז״ל בדבריהם הקדושים.

בדומה למה שאמרו חכמים: אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי ואפשי, אבל הקב״ה גזר שלא לאכול חזיר.

לא מדוע, אלא 'מה'!

הרב מפוניבז', הגרי״ש כהנמן זצ״ל, סיפר שפעם אמר הג״ר אלחנן וסרמן הי״ד חידושי תורה לפני הגר"ח סולוביצ׳יק זצ״ל. תוך כדי הרצאת הדברים העיר ר׳ אלחנן ושאל על פרט מסוים: ״מדוע אמרה התורה כך?״ הפסיקו ר׳ חיים ואמר לו: ״אין זה ה׳עסק׳ שלנו לברר מדוע אמרה התורה! עלינו רק להבין מה אומרת התורה״.

[ומה שמצינו ששאלו חז״ל בכמה מקומות ״מפני מה״, כי הגמ' היא ג״כ תורה, אך אנו אין לנו לשאול מפני מה.

וראיתי מרמזים לכן אומרים ״מה נשתנה״ ולא ״למה נשתנה״, ושאלת ״למה״ מצינו ״למה" יאמרו הגויים״ (אוצר הידיעות)] בהיותנו עבדי הקב״ה וחייליו, עלינו להיות מוכנים תמיד לעשות רצונו יתברך. אפילו דברים שהשכל מחייבם – יש לעשותם אך ורק מפני שהתורה אמרה לעשותם!

למה אין מערבין בקטורת דבש?

בקרב ציבור של בני עלייה, הביע הגאון רבי אליהו מישקובסקי רעיון למדני מפעים בהתרגשות רבה:

״אילו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה. ולמה אין מערבין בה דבש? מפני שהתורה אמדה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳״.

קושיה משונה. מאי משמע ״למה אין מערבין״? הרי שוברו בצדו: "מפני שהתורה אמרה!״. לא מצאנו בחז״ל שאלה בנוסח ״ולמה לא יחלל שבת? מפני שהתורה אמרה״.

חייך רבי אליהו, ואמר כך: ״כפרי עלוב, כבול כולו לטיפה המרה. ידו האחת לופתת בקבוק ברנדי 777 והיד השנייה מטפלת באהבה ובידידות בפקק״.

עוצרים בו בצדק, דורשי שלומו: ״אכזר אתה איבן! המעיים שלך אכולות מהמשקה… מצבך המשפחתי נהרס; מצבך הכלכלי, החברתי, אבוד… לא חבל?״

לוגם הכפרי בכוונה גדולה, ומניף את ידו בביטול גמור:

״777 טעמים יש לי לא לשתות את ה-777. והטעם היחיד של ה-777 מכריע את כולם!״ – – –

״אילו היו מערבין בה דבש, אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה!״ איזו ׳עבודה׳ עצומה…

והרי כל עיקרה של קטורת הוא ריח! איזה שפע כבוד שמים! אין אדם יכול לעמוד!

"ולמה לא?״. ״מפני שהתורה אמרה״.״

״אותו טעם משכר, אותו טעם אחד ויחיד של מתיקותה האינסופית של התורה…"

טעמי המצוות

על שלמה המלך וחכמתו מעיד המקרא: ״ויתן אלוקים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאוד… ויחכם מכל האדם״ (מלכים-א ה, ט-יא>. אולם למרות חכמתו, כשהגיע שלמה לפרשת פרה אדומה, הוא הודה: ״אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני״ (קהלת ז, כג).

העובדה שניתנו לעם ישראל גם מצוות שהן חוקים, מלמדת כי למרות שכלו של האדם והגיונו, תבונת אנוש מוגבלת מעצם טבעה, וקיים מעליה גורם אינסופי – זוהי התורה ומצוותיה.

המילה ״טעם״ מתפרשת בשתי משמעויות. אנו משתמשים במונח ״טעם״ כביטוי נרדף לסיבה ונימוק. כשאנו דנים בטעמו של דבר, אנו תרים אחר שורשיו וסיבותיו.

אולם תיבת ״טעם״ מצביעה גם אחד מחמשת החושים. כאשר אנו באים לדון בטעמי המצוות,

ניתן להשתמש בשני המושגים, לחקור אודות סיבות המצוות, וגם לטעום מצוף טעמה של המצווה, כדברי נעים זמירות ישראל: ״טעמו וראו כי טוב ה'״ (תהלים לד, ט).

ההבדל בין שתי גישות אלו הוא יסודי. הרבה מקדמונינו הביעו התנגדות לעיסוק בחקר טעמי המצוות מכמה סיבות: ראשית, מי אנו שנוכל להתיימר ולדעת מהו הנימוק שבגינו ניתנה מצוה זו או אחרת. בינת אנוש הינה אפסית מול תבונת הבורא האינסופית.

שנית, העיסוק בנימוקי המצוות עלול לגרום לזלזל בהן. שלמה המלך, למרות יראתו וחכמתו, נכשל כאשר הסתמך על טעמי המצוות. נאמר בתורה שהמלך ״לא ירבה לו נשים, ולא יסור לבבו״ (דברים יז, יז), ועל כך הגיב שלמה: ״אני ארבה ולא אסור״. בסופו של דבר, נשיו היטו את לבבו (מלכיס-א יא, ח.

קדמונינו לא התיימרו לרדת לסוף דעת ה׳ נותן התורה, אלא כטועמים ונהנים מעריבות התורה ומצוותיה.

זה היה סודם של בני ישראל שהכריזו ״נעשה ונשמע״.

לאחר ההכרזה: ״נעשה״, מתוך נכונות מוחלטת לקיים את כל צווי הבורא, ניתן להגיע גם ל״נשמע״.

[לכן מניחים תפילין של יד תחילה – עשיה, ואח"כ של ראש – מחשבה והעמקה והבנה].

הדברים רמוזים בעצם מעשיה של הפרה האדומה ובהלכות הנלוות אליה.

הפרה נועדה לטהר את האדם מטומאת מת. טומאה זו נוצרה עם חטאו של אדם הראשון.

המוות נגזר על אדם הראשון בעקבות אכילתו מעץ הדעת. הפתח לחטא עץ הדעת היה שהאדם הסתמך על שכלו,

במקום לציית באופן מוחלט לדבר ה׳. התוצאה היתה, שעונש המוות ירד לעולם.

במעמד הר סיני, עם ההכרזה ״נעשה ונשמע״, תוקן חטא זה. ה״נעשה" שקדם ל״נשמע״, מציין צייתנות בטרם הבנה. בהכרזתם זו הם הביעו נכונות להתבטל בפני דבר ה׳ ללא סייג. זה היה התיקון לחטא עץ הדעת.

לפיכך, הם נפטרו גם מעונשו של חטא עץ הדעת, ונעשו בני חורין ממלאך המוות. אלא שחירות זו לא נמשכה זמן רב. בעקבות חטא העגל חל שוב עונש המיתה. שורש חטא העגל היה בהבלטת דעתם העצמית במקום ההתבטלות לרצון ה', משה בושש לבוא, איני מבין מדוע, אך אני מקבל בתמימות את דבריו ואע"פ שיתמהמה עכ"ז אחכה לו…

כשהלכו אחר שכלם, שוב ניתנה רשות למשחית להשחית.

הפרה האדומה נועדה להוות טהרה לקלקול חטא העגל. הטהרה חלה אחרי שריפת הפרה ונתינת האפר על מים חיים, שלא נגע בהם אדם. ואותם יש-להזות בעזרת עץ הארז והאזוב, שגם הם מורים על ענוה והתבטלות.

מפני מה לא נתגלו כל טעמי התורה?

מפרשים אחרונים אמרו ששלמה המלך לא שגה בהערכתו. לפי גובה שיעור קומתו אכן היה איתן למדי, עד שלא נחשד שיסור לבבו או שישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס. אולם טעותו היתה בכך שלא העריך נכונה עד כמה הוא עלול לאבד את הסייעתא דשמיא במה שהתחכם על דברי התורה, ובהעדר סיוע זה הכל אפשרי.

כנגד כשלון זה דרשו רבותינו את מה שאמר שלמה על עצמו (קהלת ב, יב): וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י׀ מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־ כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ:

וזה לשון המדרש:

״אמר שלמה: מה שהייתי מחכים על דברי תורה והייתי מראה לעצמי שאני יודע דעת תורה ואותה החכמה ואותה הדעת – של הוללות וסכלות היו! למה? כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו. מי הוא שיהיה רשאי להרהר אחד מדותיו וגזרותיו של מלך מלכי המלכים הקב׳׳ה, דברים אשר הם חצובים מלפניו… שלפי שהרהרתי אחרי מעשיו נכשלתי" (שמרד ו, א).

ולכאורה צריך להבין: הרי דרש ר״י בן חלפתא (ילקוט משלי לא) עה"כ ״והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות… בהם דבק שלמה לאהבה" (מלכים א, יא)"לאהבה" – לאהבן, לגיירן ולקרבן תחת כנפי השכינה". הרי לנו, איפוא, שכל כוונת שלמה לא היתה אלא כדי לקדש שמו של הקב״ה בעולם, לגייר גרים ולקרבם תחת כנפי השכינה כמעשיו של אברהם אבינו. עליו נאמר ״ויחכם מכל האדם״ וה׳ הבטיח לו: "כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך״ (מלכיס-א ג). ועליו בישר נתן הנביא לדוד אביו (שמואל-ב ז) ״הוא יבנה בית לשמי וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם, אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן". ובודאי כל חייו היו מסורים למטרה קדושה זו להיות אהוב לשמים ולקדש שמו יתברך בעולם. ונתן לו ה׳ חכמה רבה ועושר גדול וכסא מלכות. ולא מלכות סתם, אלא שמלך על העליונים ועל התחתונים ככתוב (דבה׳׳י א, כט) ״וישב שלמה על כסא ה׳״ (ראה סנהדרין כ).

כמו כן בנושאו נשים רבות, בנות מלכים, היתה מטרתו להשפיע עליהן מרוחו, ושהן, כבנות מלכי המדינות, יעבירו מרוחן על בתי המלכות, ומהם תתפשט השפעה זו על כל האומות המשועבדות להם, ובדרך זו יצליח לקרב את כל בני דורו לאביהם שבשמים ולהכניסם תחת כנפי השכינה.

הנה מלכת שבא באה לפני שלמה רק לשעה, וכתוב בה (מ״א י)"ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה… ולא היה בה עוד רוח ותאמר אל המלך… יהי ה׳ אלקיך ברוך". ועליה קראו חז״ל את הפסוק "אליך יבואו גוים מאפסי ארץ" (שמות רבה כז>. ועל אחת כמה וכמה ששלמה חשב כי נשיו תעמודנה לפניו תמיד בבית מלכותו, ודאי שתושפענה על ידו מרוחו, ותהיה לו האפשרות לבצע את התפקיד הקדוש שנטל עליו, אשר יש בו ממעשי האבות להפיץ דעת אלקים בעולם, ושזו חובתו של כל אדם.

אם כך, נשאלת השאלה: במה טעה שלמה המלך, הלא כוונותיו היו טובות מתוך אהבה רצופה לשם יתברך, ומתוך מניעים טהורים וקדושים?

שאול, חומל על אגג – ומפסיד את מלכותו

על שאול המלך, כידוע הטיל הקב״ה את התפקיד הגדול להשמיד את עמלק. שמואל אמר לו: "לך והכיתה את עמלק, והחרמתם את כל אשד לו ולא תחמול עליו, והמתה מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משוד ועד שה מגמל ועד חמוד״ (שמואל א, טו ג).

תפקיד זה נועד, כנראה לשאול, כבר משעה שעם ישראל נלחם נגד עמלק ברפידים. שם מסופר, שה׳ אמר בתום המלחמה: ״כי יד על כס י-ה, מלחמה לה׳ בעמלק מדור ודור״ (שמות יז, טז). המלים ״על כס״ רומזות, כנראה, למלן ישראל, שעתיד לשבת ראשון על כסא המלוכה. הוא יהיה זה שיצא למלחמה ויכרית באופן סופי את עמלק (ראה ראב״ע).

אולם, שאול לא ביצע את המשימה שהוטלה עליו: ״ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר… ולא אבו החרימם״ (שמואל א יד, ט). שמואל רגז מאד, וכינה את מחדלו של שאול: ״…ולמה לא שמעת בקול ה' ותעט את השלל ותעש הרע בעיני ה׳״ (שם יט), ו״יען מאסת את דבר ה׳ – וימאסך ממלך״ (שם, כג), אף שאול עצמו הכיר בכישלונו וטען ״חטאתי״.

שואלים גדולי ישראל: מדוע הפסיד שאול את המלוכה, הלא טען, לכאורה, בצדק: ״ומה על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה? ואם אדם חטא בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו?!״ (יומא כב ע״ב). השאלה מקבלת משנה תוקף (כפי שיבואר בהמשך), שכתובים מפורשים מעידים שכל כוונתו של שאול היתה לשם שמים בלבד, לעשות נחת רוח לבורא. מדוע, איפוא, לא נמחל לו, מן שמיא, גם אחר שהתוודה ואמר ״חטאתי״?

הכישלון ותוצאותיו

צא ולמד מה נגרם כתוצאה מכישלונם של שלמה ושאול. הנה באותה שעה ששלמה עומד בחכמתו הגדולה ועוסק בתיקון העולם במלכות שד-י, אומרים חז״ל (ילקוט משלי לא): ״באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש נשא את בתיה בת פרעה, והיה שם צהלת שמחת בית המקדש וצהלת שמחת בת פרעה, ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש… ובאותה שעה עלתה במחשבה לפני הקב״ה להחריב את ירושלים…״!

נקודה נוספת חשובה. מלכת שבא, כידוע היתה אחת מאלף הנשים שנשא שלמה, למטרה שיכירו וידעו כל יושבי תבל כי ה׳ הוא האלקים. אולם לא זו בלבד שלא הוגשמה משאלתו וכוונתו, אלא יצא מכך ההיפך הגמור. בא לתקן ונמצא מקלקל. מלבד זאת שנשיו הטו את לבבו באחרית ימיו – כמובא ברש״י עה״כ (מלכיס-א י, יג) ״והמלך שלמה נתן למלכת שבא את כל חפצה…" ־ בא אליה ונולד ממנה נבוכדנצר, והחריב הבית שעמד ארבע מאות ועשר שנים בחלק של י״ב השבטים, (מהאר״י ז״ל) עכ״ל.

נמצא איפוא, כי שלמה גרם, כביכול, שבמו ידיו יחרב בית המקדש אותו בנה בשבע שנים של עמל ויגיעה. וזאת ע״י נבוכדנצר הרשע יוצא ירכו ממלכת שבא – אותה אשה שעליה, בין היתר, דיברה וציוותה התורה: ״ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו…״!

שאול ותוצאות כשלונו

תוצאה שלילית נגרמה גם מכישלונו של שאול. כך דרשה הגמרא (מגילה יב ע״ב): ״איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני״ ־ ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני. מה עשה לי יהודי דלא קטליה דוד לשמעי דאתיליד מיניה מרדכי דמיקני ביה המן, ומה שילם ימיני דלא קטליה שאול לאגג – דאיתיליד מיניה המן דמצער לישראל״! שכן באותו יום שנלקח אגג בשבי בא על שפחתו ומזרעה יצא המן וכל שושלת עמלק.

אילו שאול לא היה עושה ״טובות״ ומתחכם אחר ציווי הבורא והיה משמיד את אגג על נשיו וטפיו – לא היה נשאר לעמלק שריד ופליט. ממילא היתה נחסכת מאתנו השואה הנוראה בה נהרגו ששה מליון יהודים, זאת לפי קביעתו של הגאון מווילנא שאמר כי הנאצים ימש״ו היו מזרע עמלק, וכמו כן לא היינו צריכים להיות תחת איומו של ה״צורר מבגדד״ שכידוע שמו עולה כמניין"עמלק״, ועוד מלחמות רבות.

אמנם אגג לבסוף הושמד ושוסף בידי שמואל הנביא, ואז הוגשם הציווי ״לך והכיתה את עמלק… ולא תחמול עליו״, אך מאוחר מדי. יום אחד (!) אחרי שציוה ה'… ורק לאחר שנים רבות, אחרי מלחמות רבות עם יוצאי חלציו של אגג העמלקי, נוכחים אנו לדעת במה נכשל שאול, וכמה חשוב שלא לערב שכל אנושי כנגד ציווי הבורא, גם אם הכוונה לשם שמים.

מעשה בשגריר ׳׳לא גיבן׳׳

המקושש ו'חכמתו' והתוצאות

דוגמא נפלאה לכך ניתן ללמוד מפרשת המקושש. כידוע רק שבת אחת שמרו ישראל כהלכתה ובשבת השניה מצאו אדם מקושש עצים ביום השבת והביאו אותו אל מושה כדין מחלל שבת בפרהסיא.

חז"ל גילו לנו שמקושש לשם שמים נתכווין. הוא היה אדם גדול צדיק ויר"ש וכאשר שמע שנאמר מחלליה מות יומת״ (שמות לא, יד), רצה להראות לכל העם כיצד נהרג העבריין במיתה נוראה, למען יראו וייראו!

ומה ״הרוויח״ המקושש ממעשיו? הוא קיבל את עונשו, ונסקל. אבל בגמרא מצינו ״אילמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין״ (שבת קיח ע״ב).

כלומר, המקושש רצה אמנם לזכות את עם ישראל על ידי העבירה שלו, אבל למעשה מה גרם בפועל? אילו לא היה עובר את העבירה והשבת השנייה היתה נשמרת, עם ישראל היה נגאל! היינו חוסכים את החורבן הראשון והשני. את הגטאות והרדיפות, את האינקביזיציה והשואה – הכל!

אבל הוא רצה להתחכם, וחשב שהוא עושה דבר גדול ועצום, ומזכה את כלל ישראל, והמיט על עצמו מוות – ועל כל עם ישראל שואות וחורבנות.

מה אנו צריכים ללמוד מפרשה זו? שלא לעשות חשבונות! שלא לחשוב, שיהיה ״כדאי״ לעבור עבירה קטנה כדי להרוויח מצוות רבות!

חטא מי מריבה ־ ״לא עבר בשתיקה״. מדוע?

התורה מספרת כי חטא מי מריבה לא נמחל למשה רבינו על אף הפצרותיו, תחינותיו ותפילותיו כמניין ״ואתחנן״, ולעומת זאת חטא העגל החמור פי כמה נמחל לישראל בגלל תפילת משה רבינו. מה היה, איפוא במי מריבה שלא היה ניתן למחילה עד כדי כך שהענישם הבורא למשה ואהרן ״יען לא האמנתם בי להקדשני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם״ (במדבר כ, יב)?

מדברי הפסוק מוכח, אומר הסבא מנובהרדוק זצ״ל בספרו ״מדרגת האדם״, (חלק א מאמר ביתר המידות פרק ו) שהיה כאן פגם באמונה. ויש לעיין על מה ניתן להצביע כאן כפגם בשלימות האמונה? וביותר קשה מדוע דקדק ה׳ כל כך עם משה, הרי בתחילה דיבר אל הסלע ורק אחרי שלא נתן מימיו הכהו?

ויש לישב על פי דברי המדרש, שהקב״ה ייחד למשה סלע מסוים שאליו ידבר. עוד איתא במדרש שהתחילו ישראל לומר: ״יודע משה חוק הסלע. אם הוא מבקש (להוכיח שבא בשליחותו של מקום) ־ יוציא לנו מים מזה. (פירוש: מסלע אחר). נמצא משה עומד בספק: אם אשמע להם אני מבטל דברי המקום״ (במדבר רבה יט, ט).

דברי המדרש מלמדים אותנו כי משה היה נתון במבוכה גדולה: האם להתחשב בדברי העם, ולדבר אל סלע אחר כדרישתם, או לדבר אל הסלע שעליו ציווהו ה'.

צדדי הספק: האם למנוע מהם את ההזדמנות לטעון שרק מסלע מסוים יוכל להוציא מים ובכך למנוע חילול ה', ואדרבה, לקדש שמו יתברך על ידי שידבר אל סלע אחר. או שלא לשנות מדבר ה', אפילו אם על ידי כך יצא חילול השם. [אילו ידע שעל ידי קיום ציווי ה׳ יהא קידוש שמו ללא כל חשש לפגם, בודאי לא היה מתחשב בדעת הקהל כלל. ספקו נבע רק מן החשש שמא לא יהיה קידוש ה', ולא תצא כוונת הבורא לפועל].

נמצא איפוא, שמשה רבינו הסתפק באיזה אופן יגדל קידוש שמו יתברך, האם על ידי שינוי קל מדיבורו של מקום, לצורך שעה, או מקיום דברי הקב״ה בתמימות.

מהעיון בפסוקי התורה ובפירוש רש״י עולה, כי משה הכריע בסופו של דבר שקידוש השם יהיה דווקא אם יעשה כבקשת העם, ולפיכך דיבר אל סלע אחר. אך מכוון שלא על סלע זה נצטווה, לא יצאו ממנו מים! משראה זאת משה, הכה על הסלע פעמיים עד שיצאו מים. הכל היה מתוך חשבון טהור מנגיעה, כשכל מגמתו לברוח מחילול ה', ולהגדיל את קידוש ה'.

לפי זה יש להתבונן: מדוע נענש משה הרי כל חשבונו היה לשם שמים? ואמנם כבר אמרו ״ביטולה זהו קיומה״, שמשמעותו במקרה זה – אי-ציות לדבר ה׳, לצורך הגדלת קידוש שמו יתברך לדורות. מדוע, אם כן נענש משה?

עיון בדברי חז״ל מורה, שבכל זאת טעה משה בחשבונו. מובא ברש״י, שכל הצורים שבמדבר נבקעו יחד עם הסלע, ״ואפילו צרור קטן נתן מימיו״. לפי זה יוצא, שגם אם היה מקיים ציווי ה', היה חילול שמו נמנע. שהרי אחרי שנבקעו כל הסלעים לא היה שוב מקום לטענת העם: ״יודע משה חוק הסלע״. ואדרבא, על ידי חשבונו נגרע מקידוש השם בזה שהוצרך להכות פעמיים ואילו היה עושה כדבר ה׳ היו המים יוצאים על ידי דיבור גרידא!!!

ואף שיש עדיין מקום להתעקש ולשאול מאין היה לו למשה לצפות מראש שאין צורך להתחשב בחשדם של ישראל, והרי ״אין לדיין אלא מה שעיניו רואות״?

אך דא עקא! זו גופא התביעה ־ במקום שעין השכל מפסיקה לראות ולהבין, שם מתחיל מקום שיפוטה של האמונה. מכיוון שהיה לו ציווי מפורש מאת ה', היה עליו להאמין שבוודאי יצא מזה קידוש ה׳. וחובת לבבו – המשתוקק לקדש שם שמים – היתה באותה שעה, להרחיק ולבטל את ההרהור כאילו עלול לצמוח חילול ה׳ מקיום ציוויו יתברך.

השקפת התורה היא שכשם שלא יצא חושך מאור, כך לא יתכן שמציווי ה׳ יצא חילול שמו הגדול. לכן היה משה צריך להאמין באמונה שלימה שבוודאי יהיה קידוש השם, ומכיוון שלא עשה זאת ־ הוכיחו הקב״ה בלשון: ״יען לא האמנתם בי להקדישני״ – חסרה לכם האמונה ולכן התחשבתם בדעת העם!

בהדי כבשי דרחמנא למה לך?!

כך מספרים רבותינו בגמרא (ברכות י ע״א):

"בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיה בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה׳ צו לביתך מת אתה ולא תחיה, מאי כי מת אתה ולא תחיה? מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא. אמר ליה (חזקיה לישעיה): מאי כולי האי? אמר לו: משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר לו: משום דתזאי לי ברוח הקודש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו״ (ראה ברוח הקודש שיצא ממנו בן רשע ־ מנשה המלך, שחטא והחטיא את ישראל והעמיר צלם בהיכל.״).

"אמר ליה (ישעיה): בהדי כבשי דדחמנא למה לך (!) מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומאי דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד״ (בתוך נסתרות חשבונות שמים למה לך להתערב. מה שאתה מצווה ראוי לך לעשות. ומה שיחפוץ הבורא לעשות – יעשה).

עובדה זו מעוררת מספר תמיהות:

לכאורה צדק חזקיהו המלך בזה שלא רצה לקחת אשה ושיצא ממנו בנים מרעים, כי הלא תכלית מצות פריה ורביה כתב השו״ע (סימן רמ סעיף א): ״…לקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל…"? והרי מצינו מפורש במדרש (בראשית רבה מד, ח) שאברהם אבינו ודוד המלך גם טענו את טענת חזקיהו המלך: "שני בני אדם אמרו דבר אחד. אברהם ודוד. אברהם כתיב ביה ׳ה׳ אלקים מה תתן לי׳, אמר לפניו: דבונו של עולם! אם עתיד אני להעמיד בנים ולהכעיטך מוטב לי ואני הולך ערירי! (אומר ה״חידושי הרד״ל: אפשר צפה ברוח הקודש על ישמעאל שיוצא לתרבות דעה!). דוד אמר (תהלים קלט) ׳חקרני אל ודע לבבי׳ – דע הפורשים ממני וראה, אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם. אמר לפניו: רבש״ע! אם עתיד אני להעמיד בנים ולהעציבך – מוטב לי ונחני בדרך עולם״.

מה היה, איפוא, ההבדל בין מה שאמרו אברהם ודוד לקב׳׳ה למה שאמר חזקיה לישעיה? מדוע דוקא חזקיה הוא שנתחייב, כמעט, מיתה בעוה׳׳ז וכליון לעוה״ב?

היכן מצינו שיתחייב אדם מיתה בעולם הזה וכרת מחיי העולם הבא, עבור ביטול מצות עשה כפריה ורביהי והרי בן עזאי פטר עצמו מלישא אשה היות וחשקה נפשו בתורה (יבמות סג ע׳׳ב) ולא מצאנו שהיה עוון בידו או שחכמים דברו בגנותו!

עוד צריך להבין: הרי עיקר סירובו של חזקיהו המלך לשאת אשה נבע מתוך מסירות נפש ויראת ה׳ צרופה וטהורה ־ שלא יהיה כבוד ה׳ מחולל בראש חוצות, כך שלא יוולד מנשה שיעמיד צלם בהיכל ויעשה כל הנבלות המבוארים בכתובים (מלכיט-ב כא). אשר על כן היה מוכן להיות שרוי בלא שמחה ובלא טובה כל חייו ולהפטר ערירי מהעולם. היש לך כבישת היצר גדולה מזו?

הגאון הצדיק רבי חיים שמואלביץ זצ״ל מסביר בחן שיחו:

נראה, כך אמר, שאין העונש החמור הנזכר כאן בא על ביטול מצות עשה בלבד, אלא על הטעם שנתן חזקיהו המלך לדבריו: ״דחזי ברוח הקודש דנפקא מינאי בנין דלא מעלו". מאחר שמחמת טעמו ונימוקו פטר עצמו מקיום מצות השם, כאילו פרק עול עבדות המקום מעליו, שאין לו לעבד אלא מצות רבו ותו לא.

ואם אדם נוטל סמכות לעצמו להכריע אימתי יקיים המצוה ואימתי יבטלנה, הרי זה מכריז על עצמו שאינו עבד אלא בן חורין, ואפילו יהיו חשבונותיו לשם שמים, מכל-מקום כבר אינו משועבד לציווי רבו כמות שהוא.

משום כך, כמעט שנגזר על חזקיה העונש הנורא הזה (לולא שהיה מפציר בתפילה לבורא…) מהסיבה שאמר לו ישעיה ״בהדי כבשי דדחמנא למה לך, מאי דמיפקדית מיבעי לך למעבד״. ואפילו אם רצית והתכוונת לכבוד ה׳ יתברך ־ ״מאי דניחא קמי קודשא בדיך הוא ליעבד״ – הכל בידו יתברך, ואין לך לדאוג עבורו, כביכול, אם הוא כנגד ציווי הקב״ה.

עפ״י אלו הדברים מסביר בעל ״רשפי אש דת״ – מה היה ההבדל בין אברהם ודוד לחזקיה. שאברהם ודוד התפללו לה׳ שיזכה אותם בבנים טובים ויראי שמים ואם לאו חייהם אינם חיים, אבל לא פטרו עצמם מלקיים המצוה, ולא התערבו בנסתרות ״בכבשי דרחמנא״, אבל חזקיהו רצה לפטור עצמו מהמצוה מפני שלא ראה בה תועלת, ועל כך נתבע.

ברוח זו הסביר גם בעל ״השלמת המידות״ (פרק ד) את הההבדל בין חזקיהו לבן עזאי. אילו השיב חזקיה לישעיה כי הסיבה שאינו נושא אשה היא בהיותו טרוד בצרכי העם וחושש שמא ימעל בתפקידו כמלך, או שחשקה נפשו בתורה כפי שהשיב בן עזאי – לא היתה עליו תביעה כלל, כפי שלא היתה על בן עזאי. אבל כיון שהשיב "משום דחזי לי ברוח הקודש…" – שיצא ממנו בן שלא ילך בדרך ה' ־ החליט שלא לשאת אשה, אז נתבע נוראות מהנביא ישעיה. כי יוצא מכך, שע״י רוח הקודש רצה לבטל מצות עשה מהתורה, וזוהי חתירה תחת יסודי התורה!

– היום יאמר שע״י רוח הקודש אינו צריך לשאת אשה מהסיבה שיצא לו בן רשע שיחלל את כבוד ה', ולמחר יאמר שלא צריך להניח תפילין מסיבה שונה אחרת. והרי מיום שקיבלנו את תורתנו הקדושה אין רשות לשום אדם להוסיף על המצות או לגרוע מהן גם לא בטענה ״דחזי לי ברוח הקודש…״!

על כל פנים, רואים אנו מעובדה זו כי מה שחשב חזקיהו המלך למסירות נפש והקרבה וקידוש ה׳ שאין ערוך מהם, הוכיחו הנביא ישעיה את ההיפך, שמחשבה מסוג זה יכולה להביא את האדם לכליון חרוץ מהעולם הזה ומהעולם הבא.

ואם בארזים לפלה שלהבת בעשיית המצוה מה נענה אנו אזובי הקיר, שחובה עלינו לדקדק בעשיית כל מצוה ומצוה שתהיה עפ״י דיני התורה בכל הדקדוקים כפי שהורונו רבותינו הקדושים ז״ל.

כעת נוכל לעמוד בפשטות על כוונת התורה בפרשתנו כאשר ציוותה:

״ועשית על פי התורה אשר יורוך… על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל״ (דברים יז, י-יא). ודרשו חז״ל (סנהדרין צט ע׳׳ב): "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. וכל שכן כשאומר לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל״.

והדברים ברורים ומפורשים בדברי רבינו הרמב״ן בפרשתנו:

"ועניינו, אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך – תעשה כמצותם, ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר כך ציוה אותי האדון המצוה על המצות, שאעשה ככל מצותיו ככל אשר יורני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו… כי על דעתם הוא נותן להם התורה אפילו יהיו בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח ה׳ על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול". עכ״ל.

מדוע נסגרה ישיבת וולוז׳ין?

בחורף של שנת תרנ״ב גזרה רוסיה לקבוע בישיבת וולוז׳ין שעתיים לימודי חול בכל יום. לגזירה זו נתלווה איום שאם תסרב הנהלת הישיבה למלא פקודה זו – תיסגר הישיבה.

ראש הישיבה הגאון הנצי״ב זצ״ל, לא רצה לקבל על עצמו את האחריות להחלטה גורלית זו. כינס את גדולי הדור לאסיפה מיוחדת כדי לדון עמם בדבר. רוב המשתתפים צדדו לבחור את הרע במיעוטו ולהנהיג לימודי חול ובכך למנוע את סגירת הישיבה. אבל לא כן היתה דעת רבי יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ״ל. כשדמעות זולגות מעיניו קם והודיע ברבים את החלטתו עפ״י דעת תורה כי אמנם מחויבים אנו להחזיק במעוז התורה, להעמיד תלמידים ולמסור את התורה לדורות הבאים. אבל כ״ז אך ורק עפ״י הדרך שהתוו לנו אבותינו מאורי הדורות. עתה משנגזרו עלינו דרכים ואופנים חדשים, אין האחריות מוטלת עלינו. לפיכך יבוא נותן התורה ויעשה את שלו ואנו את נפשנו הצלנו. וכך החליט על סגירת הישיבה בשנת תרנ״ב.

כאשר ה״חפץ חיים״ היה מספר את סיפור המעשה הזה היה מוסיף לזה מוסר השכל שאפשר ללמוד ממה שאירע כתוצאה מסגירת הישיבה. וכך אמר:

״בא וראה עד היכן הגיעה דעת תורה של גאוני הדור שעבר. לו הסכימו אז להנהיג לימודי חול בישיבת וולואז׳ין, היתה ח״ו התורה משתכחת מדורנו. כ* הלא כך דרכו של יצה״ר, פותח בשתי שעות ביום בלימודי חול עד אשר משאיר לבסוף רק שתי שעות ביום ללימודי קודש… אבל מכיון שהחליטו לעמוד כעמוד ברזל ולא להתפשר כלל, אז מצאה לה התורה נתיבים ושבילים במקומות אחרים. נפתחו ישיבות בכמה מערי ליטא ופולין בלא לימודי חול, וישיבות אלו נעשו לבסוף מבצרי התורה בדורנו. כי כן דרך המעיין, אם אתה סותמו מכאן, פורץ לו דרך ממקום אחר ומפכה את מימיו דרך שם. ובכגון זה אמרו חז״ל (שבת ע׳־ט) ״אשר שברת" ־ יישר כוחך ששברת, וביטולה זהו קיומה״.

למי נשאר בסוף זכר?

משמו של הגר״י גלינסקי שליט׳׳א נמסרה הארה בנושא. לפי המסופר בתורה לאחר שהרג קין את הבל אחיו, נענש שלא יהיה לו המשך לאחר שבעה דורות. והנה עדה וצלה נשי למך היו דור שישי. לכן לא רצו להעמיד דורות, באומרם למה לנו להעמיד תולדות בחינם, אם נגזר עליהם כליון. כי מי שיוולד יהיה הוא דור שביעי!

״בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו. אמר להם (אדה"ר): וכי עליכם לדקדק בגזרתו של מקום ־ אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו. אמרו לו: קשוט עצמך תחילה. והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך״  (ראה רש״י בראשית ה, ד).

ועתה הבה ונתבונן מה היה לבסוף. עדה וצלה ילדו את: יבל, יובל, תובל קין ואת אחותו – נעמה. ודייק הרמב״ן, אמנם דור לא נשאר מקין, אבל זכר נשאר. נעמה, בתם של עדה וצלה היתה אשתו של נח, ונמצא אם כך שכל המשך קיומו של העולם יש בו ג״כ מקין!!!

והנה אם היו מקיימים עדה וצלה את רצונם, אזי לא היה נשאר מהם זכר. אבל כיון שלא עשו חשבונות – ועשו כמצוותם, אף הקב״ה סייע, ועשה את שלו! (אשרי מי שעמלו בתורה״ עמוד קלא).

על בסים זה אפשר לומר את הרעיון של הגד״ח שמואלביץ זצ״ל. כשקוראים את מגילת רות, נשאלת השאלה: מי היה חכם יותר בעיני התקשורת ובעיני העם, בועז או פלוני אלמוני, שאמר (רות ד, ו): ״לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי". בועז איש צדיק ומכובד, מת למחרת חתונתו עם רות, לאחר שנכנס לשאלה של ״מואבי או מואבית״.

מה דיברו אנשים בהלוויה שלו? הנה פלוני אלמוני, היה לו שכל. ״לא אשחית את נחלתי". מה לו להסתבך בשאלות הלכתיות. מסכן בועז, יהודי צדיק בן שמונים, מצא לו מצוה להנציח שמו של אלימלך.

ובאמת, מה קרה שנים רבות לאחר מכן מכן? בועז זכה להקים מלכות בית דוד, ממנו יצא משיח צדקנו ושמו ינון לעד, למלכות הנצח בזה ובבא. ואילו פלוני אלמוני, החכם, נשאר פלוני אלמוני, עלום שם!

הכוונות רצויות – המעשים לא

היסוד העולה מתוכחתו של ישעיהו הנביא לחזקיהו המלך ״בהדי כבשי דרחמנא למה לך…״ מסייע בידינו להבין הכיצד נכשלו בדבר זה רבים וטובים, גדולי עולם בצדקות ובחסידות – כשלמה ושאול המלכים.

הנה שאול המלך היה לפי עדות חז״ל (יומא כב) צדיק גדול – שהיה כבן שנה לחטא. ובכל זאת, כפי שהזכרנו לעיל, במלחמת עמלק נכשל בקיום המלא של הציווי: ״לך והכית את עמלק והחרמת את כל אשר לו, לא תחמול עליו וגו׳״ (שמואל-א טו).

וכפי שעולה מהכתובים היתה כוונתו טהורה ולשם שמים, מתוך מחשבה שאכן קיים את דבר ה'. זאת בנוסף לקל-וחומר, המוצדק, לכאורה, שעשה: ״ומה על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה… ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו?!

כך נאמר (שם): ״ויבא שמואל אל שמואל אל שאול, ויאמר לו שאול: ברוך אתה לה', הקימותי את דבר ה׳״. אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשד שלחני ה' ואביא את אגג מלך עמלק". וענין הצאן והבקר שלא החרים, גם כן היה לשם-שמים, כפי שמוכח מהמשך הפסוקים: ״ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם למען זבוח לה׳ אלקיך בגלגל״.

אך כל זה לא הועיל לו. תשובתו של שמואל היתה ברורה ותקיפה: "ולמה לא שמעת בקול ה׳ ותעט על השלל ותעש הרע בעיני ה'. החפץ ה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'. הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים… יען מאסת את דבר ה׳ – וימאסך ממלך״.

בשפת התורה קרא זאת שמואל ״לא שמעת״, ״מאסת את דבר ה׳״ ־ והדבר נורא!

הרי שאול עשה הכל לשם שמים. לפי הבנתו היה עדיף להקריב קרבנות במקום סתם להחרים. והבאת אגג חי, היתה לפי דעתו ביטוי נשגב לנצחון על עמלק. בכל זאת אין זה רצון ה׳ – כיון שלעולם אין להוסיף על דבר ה׳ סברות וחשבונות שונים – ״בהדאי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמיפקדית מיבעי לך למעבד״, זאת בבחינת ״אורח חיים פן תפלס, נעו מעגלותיה לא תדע״. ציווי ה׳ יש לקיים בדייקנות.

אותה בת קול גילתה כי ״הצדיק״ הוא עבד ה', ואילו ״צדיק הרבה״ הוא בבחינת פריקת עול מעבודת ה׳. ואכן לבסוף הבין שאול ששגה ואמר ״חטאתי״!

לאור היסוד העולה מהדברים, נתן דעתו ה״סבא״ מסלבודקה זצ״ל דאור הצפון״ חייב עמוד כ), ליישב את השאלות הנזכרות בפתח המאמר בענין שלמה המלך, עפ״י מה שאמרו חז״ל ״כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה״ (שבת נו ע״ב).

שלמה חשב שכל מה שהתורה אמרה ׳לא ירבה לו נשים׳ אינו אלא רק משום ׳לא יסור לבבו׳, אבל הוא בחכמתו ובכוונתו הגדולה לאלקים – ירבה ולא יסור, ככתוב (משלי ל): "נאם הגבר לאיתיאל״, וביארו חז״ל (שמות רבה ו) שאמר ״את א־ ל ואוכל"! הרי שדקדק הרבה, העמיק והכין לבו החכם והנבון שלא יסירו הנשים את לבבו, ובודאי לא היתה לו שום נגיעה וצד פניה בזה. ואעפ׳׳כ מכיון שהתורה אמרה ״ולא ירבה וגו׳ ולא יסור וגו״׳, היה לו לדקדק עוד יותר ולא להכניס עצמו בסכנה שמא יכשל.

ואדרבה, דווקא משום שכאן גילתה התורה הטעם, היה לו לחשוש יותר. שכן אמרו חז״ל (סנהדרין כא) "מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי ב׳ מקראות נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם״. הרי שכל מצוות התורה יש להן טעמים אלא שלא נתגלו. ואם במצוה שלא ירבה לו נשים נתגלה טעמה, הנה באה התורה להזהיר שיש כאן סכנה גדולה יותר, ועל האדם להתעמק עוד ולמצוא שאין להכניס עצמו בזה.

ואכן לאחר שראה שלמה שלעת זקנתו הטו נשיו את לבבו, והכיר בעצמו שהסיבה היא על שהחכים על דברי התורה והרהר אחר גזרתו של הקב״ה הודה ואמר שאותה הבינה ואותה הדעת של הוללות וסכלות היו.

העקידה – מסירות נפש רוחנית

נחתום בדבריו של הרב דסלר אודות גודל מעלת נסיון עקידת יצחק. לדעת הכל נסיון העקידה היה נסיונו הגדול והמכריע של אברהם אבינו, וזכות העקידה עומדת לו לעם ישראל בכל הדורות. את גודל הנסיון – אומר הגרא״א דסלר זצ״ל בספרו "מכתב מאליהו״ (ח"ב עמי 190) – אפשר להבין בכמה אופנים. ראשית, בפשטות, גודל מסירות הנפש וההתבטלות כלפי רצון השי״ת בהקרבת בנו יחידו היקר לו מאד, כמאמר הכתוב ״ולא חשכת את בנך את יחדך ממני״.

אולם יש בחינה עליונה מזו, והיא מסירות הנפש הרוחנית. כי הרי הכיר אברהם שבקיימו צווי זה יבטל ויסתור במו ידיו את כל מה שפעל בשטח הרוחני בחייו. הוא גייר גרים והראה להם לשמור דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט, לימד מדת החסד, ולחם נגד עבודת האלילים שדרשה הקרבת בני אדם, ועכשיו הוא בעצמו נצטווה כביכול במעשה מעין זה – הלא בזה הוא סותר את הבנין הנפלא אשר בנה במשך קל״ו שנות פעולתו! אך הוא בתמימותו הגדולה לא שם לבו לזאת, כי רק רצון אחד היה לו – לקיים רצון הבורא ית׳, וכיון שנתגלה לו בלי שום ספק שכך הוא רצונו ית׳ – לא התחשב כלל בדברים אחרים.

אך יש עוד עיקר גדול בנסיון זה. כי הרי לא רק כלפי חוץ היו ההסתר והחילול, אלא גם כלפי עצמו, כי בזה היו כל דרכי הנהגתו ית׳ נסתרים ונעלמים ממנו כחידה שאין לה פתרון. הרי כבר הובטח מאת השי״ת בעצמו שיהיה לגוי גדול וביצחק יקרא לו זרע, וצווי העקידה היה בסתירה גמורה לכל ההבטחות שנאמרו לו מקודם. ואם כן לכאורה היה צריך להתפלל אל השי״ת ולשאול ממנו את ישוב הסתירה. אך הוא לא עשה כן אלא ״וישכם אברהם בבוקר״, בלי מענה ובלי שאלה; והוא פלא גדול. אך לאחר גמר הנסיון כתוב ״ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ יראה", ואמרו רבותינו  (בראשית רבה פרשה נו):

״אמר לפניו: רבון כל העולמים, בשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך היה לי להשיב לך: אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, עכשיו אתה אמרת לי קח נא! ח״ו לא עשיתי כן, אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך, כן יהי רצון כו׳ תזכור להם אותה העקידה וכוי״.

אברהם אבינו הראה בזה התבטלות גמורה כלפי רצונו יתברך: הוא חשש שאם יבקש מהשי׳׳ת לברר לו את הענין, שמא יתערב בבקשתו שמץ דק של התנגדות לרצונו ית׳, בחינה דקה מאהבתו העמוקה ליצחק בנו יקירו, ועל כן לא העז לגשת אליו ית׳ בכל שאלה שהיא, אף לא במלה אחת, וקבל את הצווי על כל הקושיות והתמיהות שהיו כרוכות בו. ועל זה נאמר ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך וכו", פירוש: שלא שלטה בו בחינת ״חשכת את בנך״ ״אפילו בבחינה דקה מן הדקה, וזהו האות הברור ביותר על גדלותו הענקית בעבודת ה'.

פיתוי הנחש בעץ הדעת – "חשבונות רבים״

שאלו רבותינו במדרש תדשא (פרק ז – מדרש המיוחס לר^, פנחס בן יאיר):

׳׳למה ציוה הקב׳׳ה לאדם הראשון שיאכל מכל עץ הדעת, ומנע לו אחד מהן? כדי שיהיה רואה אותו תמיד וזוכר את בוראו, ומכיר שעול יוצרו עליו, ולא תהיה רוחו גסה עליו".

ביאור נפלא ומקיף לחטאו של אדם הראשון מלמדינו האדמו׳׳ר מאוז'רוב בספרו ׳׳באר משה" (פרשת בראשית) לאור המדרש הנזכר, כי האיסור היה מכוון להעלות את האדם לשיא השלימות שאליו יכול הוא להגיע: דביקות תמידית בה'. וכיון שזו קשורה קשר בל-ינתק בהכנעה אמיתית ־ ״ולא תהא רוחו גסה עליו״ – לפיכך מנע השי״ת עץ אחד, כדי שירגיש בכל עת שיש עליו אדון המצוה אותו, והוא חייב להיות עבד נאמן לו אע״פ שאינו מבין איסור זה מה טיבו, ולמה דוקא אותו עץ נאסר עליו.

נמצא, שהמבחן לאדם היה עד היכן מסוגל הוא להכניע את עצמו כלפי יוצר בראשית, כיון שזו היא תכלית בריאתו, כמאמר חז״ל (סנהדרין לה ע׳׳א) ״אדם נברא בערב שבת, ולמה נברא באחרונה ־ שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו יתוש קדמן במעשה בראשית״. הרי שאף שהוא בחיר היצורים, ובגללו נברא הכל, עם כל זאת, נברא באחרונה, כדי שידע מטרת בריאתו, שהיא הענוה, וכמו שכתב ה״קדושת לוי" (אמור): ״דעיקר בריאת האדם לבא למדריגת ענווה״.

לאור זה נבין כיצד הסיתו הנחש שהוא היצה״ר, והיכן ניכרת הערמומיות שבפיתויו? כך נאמר בתורה: ״ויאמר הנחש אל האשה, לא מות תמותון, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע״. והדבר תמוה: איך העיז הנחש לומר ״לא מות תמותון״, וכי חוה תסתכן לקבל דבריו בשעה שראתה וידעה מגדלות הבורא? והאם היה מקום לחשוב שלא יתקיימו דברי השי״ת בציוויו ״כי ביום אכלך ממנו מות תמות״, ומי פתי להחליף ולהמיר ציווי המקום בדברי הנחש?

אך לאמיתו של דבר, נזהר הנחש שלא תהיה כל סתירה לכאורה בין דבריו לדברי השי״ת, וטענתו היתה כי לדעתו הטעם לאיסור עץ הדעת, הוא, משום שבעץ זה נמצא ״טוב ורע״ היינו כח הטוב וכח הרע ביחד, וקיימת סכנה שאם יאכלו ממנו וישכילו ברע, הרי עלולים הם להרע. ועד עתה כמעט ולא ידעו רע מהו.

ומה שאמר השי״ת: ״כי ביום אכלך ממנו מות תמות״, הוא רק בגדר עצה טובה שלא יכניסו עצמם בסכנת החטא, כי מיתה משמעותה גם ירידה רוחנית (זוה״ק ח״ג – קלה, ב) אך הוסיף הנחש – בטוחני בגודל מעלתכם כי ״לא מות תמותון״, אף אם תאכלו מעץ הדעת, בכל זאת לא תכשלו בחטא.

ולא זו בלבד, אלא כיון שהבחירה ברע תהיה בידכם, הרי עוד תוסיפו להתעלות ביתר שאת, בשכר כיבוש היצר! ובזה היתה טמונה ערמומיותיו של הנחש, לפי שברצותו להכשילם בחטא, הסיתם באמתלא של התעלות, ואכן טענתו זו נתקבלה על לבם, ונכשלו על ידה.

וכך פירושו של הכתוב ״ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו׳״ כלומר, שקיבלה׳ דעתו של נחש, שאם יאכלו תפקחנה עיניהם להבחין שיש גם רע בעולם, ועם כל זאת יתגברו על יצרם.

כי בעוד שקודם החטא לא היה להם יצה״ר בגופם, אלא הרגישו בפיתוי כאדם! המפתה את חבירו, הרי לאחר החטא היצה״ר הוא בתוך הגוף ואין מכירים בו. וכיון שיתגברו עליו בודאי יתעלו לשיא השלימות.

ומאחר שכל שאיפתו של האדם היתה למעלות רוחניות, לכן אמר לה הנחש – היצה״ר "והייתם כאלהים", כלומר שתזכו להשגת אלקות, בשכר שתעמדו בנסיון!

וזה שמצינו בתרגום יונתן: ״כמלאכין רברבין״, היינו, לא רק כמלאכים, כי אדה״ר היה, נעלה אף מהמלאכים, שהרי אלו שימשו אותו והיו צולין לו בשר ומסננין לו יין,! (סנהדרין נט ע׳׳ב) – אלא ״כמלאכין רברבין״, כמלאכים העליונים ביותר.

נמצא שהסתת הנחש היתה בהערמה של ״צדקות״ וכאילו הוא דורש טובתם. אמנם האדם היה צריך לדחות את דבריו ולומד לו, שמאחר שהקב״ה צוה שלא יאכל' מעץ-הדעת, הרי שהוא יודע מה טוב לאדם. ואף שלכאורה יש מקום לומר שיתעלה באמצעות החטא, בכל אופן מחוייב הוא לקיים ציוויו כפשוטו, בלי כל התחכמות. וכשעבר על מצות ה', הוכיח בכך שאינו מוכן לבטל עצמו לפני קונו, וממילא נכשל¹ בלא יודעין בהתנשאות, ואע״פ שאינה חלילה הגאוה החמורה, אך על כל פנים נדבק' בו שמץ ממדה רעה זו, משום שלא הכניע עצמו כראוי לו.

בזוהר הקדוש (בראשית ח׳׳ג קז) מבואר שבגלל חטא דק כזה של ״חשבונות רבים״ לשם שמים – ירד אדם הראשון מגדולתו ונתמעטה חכמתו, והביא עליו ועל כלי הדורות קללות ומיתות. וכל הבריאה נתקללה בגללו, ונפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, מגן עדן – עידון נצחי, לעולם הזה – עולם מקולל, כי האדם הוא צורת הבריאה ואם נתמעטה הצורה נתמעט כל החומר ולקתה הבריאה כולה. וגם לא הועילו לו כל הסיגופים הנוראים שסיגף את עצמו, כפי ששנינו (עירובין יח): ״כיון שראה שנקנסה עליו מיתה ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה, והעלה זרזרי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה״.

הרי לנו המחשה נפלאה עד כמה חטא אחד של ״בהדי כבשי דרחמנא למה לך״ ־ בכוחו להחריב עולמות נפלאים מלאים בחכמה, לרבות חכמת האדם המרובה מכל חכמת מעשה בראשית.

לאן נעלם הסוס?

רעיון זה נשזר שוב בפרשתנו, בצו התורה ״תמים תהיה עם ה' אלוקיך״ (יח, יג). מה עניינה של מצוה זו? רש״י מפרש ״התהלך עמו בתמימות… ולא תחקור אחד העתידות… ואז תהיה עמו ולחלקו״.

המהד״ל בספרו ״נתיבות עולם״ (נתיב התמימות) כותב:

״והתמים הוא זה שהולך בדרך הישר מעצמו בלי שום התבוננות, רק הולך בדרכו בתמימות, ולא שמתבונן בשכלו לעשות הישר… שאין לתמים דק (אלא) מה שנתן השם יתברך אליו ואינו מתחכם מדעתו… אינו ברשות עצמו רק הוא על השם- יתברך".

לפנינו משל נוקב ומאלף, שהשמיע האדמו״ר בעל ״חידושי הדי״ם״ מגור, בשם רבו האדמו״ר רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ״ל, על אותם העסוקים כל ימיהם בחקירות וחשבונות:

מימיהם של מלכים ורוזנים, אצילים ושרים, השתוקקו הללו להגיע לשאיפת חייהם: לרכוש סוס יקר המציאות! את זו הציבו למטרה. על זה ציפו. נכספה וגם כלתה נפשם ל… סוס-מלכותי!

סיפורנו, סובב הולך אודות פריץ עתיר-נכסים, שזה מכבר קיננה בליבו הרגשה, שהסיבה למעמדו העגום בין אנשים ו״חברה״, היא: עקב מחסור של סוס אביר שבאבירים. מוכרחים לטפל בבעיה באופן נמרץ, ללא שהיות ועיכובים. ומה בדבר השקעת "הון תועפות״? מוכרים מחצית הרכוש, וקונים בכסף מלא, סוס מסוג אי- א׳!

אמר הפריץ ועשה.

רגשי שביעות-רצון ושמחה רבה, מילאו את חלל ליבו, שעה שחתם על "חוזה המכירה״. בו ביום ערך משתה ויום-טוב, לכל יודעיו ומכיריו, כמובן, ש״אורח-הכבוד״ של הערב – ״סוסנו״, גם הוא נמנה על המשתתפים, תוך שבעליו מושכים בחבל- הזהב שהוצמד לצווארו.

״מכאן ואילך, תאיר לי שמש ההצלחה. תמו ונשלמו ימי העצב והדכאון", הרהר הפריץ.

שעה רודפת שעה, האורחים מתפזרים לבתיהם, והפריץ, שריחף עד עכשיו ברקיע השביעי, חזר אט אם ל״עולם הזה״, עלי אדמות. מ״עולם הדמיון״ בו עשה את השעות שעברו, אל ״עולם המעשה״. ובאותו עולם, דאגות אופפות כל יצור, והפריץ בכללם.

״לאחר הפרסום והפומביות, תתעורר ללא ספק, אצל גנבים נאלחים, רצון עז, לנצל את חשכת הלילה ״לזכות״ באוצרי היקר". מחשבות כאלה נקרו במוחו, עד שנאלץ לנקוט צעדים. עוד באותו ערב הציע לאחר מפשוטי-עם, כפרי גם, את התפקיד החדש: ״שומר הסום״.

״אתה תהיה שומרו האישי של סוסי היקר. עליך לשמור עליו מכל משמר, ביום ובעיקר בלילה, לבל יאונה לו כל רע. ולא דמך בראשך״.

חביריו של הפריץ, נהגו לומר עליו, ש״יש להתפעל מפקחותו, כיצד הוא מסתדר עם כל כך מעט שכל…״

גם הפעם, לא התייאש, ולא הניח את דאגותיו שישתלטו עליו. ניגש הפריץ לשומר, ויעץ לו, שבמשך שעות השמירה, יעסיק את מחשבותיו בחקירות עמוקות, כך לא יירדם על משמרתו. הסכים הכפרי לדברי אדונו.

ויהי כחצות הלילה, מתעורר הפריץ מתוך חלום מפחיד: סוסו היקר נאכל בידי כלבי-פרא. הוא קפץ ממיטתו, התלבש, ובמעוף אחד עמדו רגליו בחצר. לאושרו לא היה קץ, בראותו את השומר יושב על משמרתו, מרוכז כולו בענין עמוק.

במה תהרהר כעת? הביע את סקרנותו.

״יש לי שאלה פילוסופית. כאשר לקחתי פטיש והכיתי את המסמר בתוך העץ, נוצר חור בתוך העץ. אבל להיכן נעלם העץ שהיה בתוך החור?״

״שאלה יפה!״ אמר הפריץ וטפח לשומר על שכמו, ״המשך נא לחשוב ידידי!״

שעות נוספות חלפו, ושוב הופיע הפריץ המודאג בפתח האורווה. גם הפעם, כבפעם הקודמת, השומר דרוך וערני באותו מקום בו עמד בתחילת הערב.

״מה עכשיו?״ שאל הפריץ.

״עלתה במוחי עוד שאלה״ אמר השומר. ״אכלתי כעך שבמרכזו היה חור גדול. את הכעך אכלתי עד תומו, בחור של הכעך לא נגעתי. להיכן הוא נעלם?״

"באמת שאלה מצוינת!" עודד הפריץ את הכפרי ה״חוקר׳/"המשך נא לחשוב ידידי!"

השחר האיר, ניצנים ראשונים של בוקר הופיעו, והפריץ תאב היה לשמוע עוד "מחכמתיו" של השומר. אך בטוח הוא שהפעם ימצא שומר מנומנם ועייף לאחר לילה כה ארוך.

אבל לא. השומר ערני ודרוך באותו מקום שבו עמד בליל אמש. "כל הכבוד לך!" אמר הפריץ. "על מה אתה חושב עכשיו?" "שאלה גדולה עלתה בראשי בדקות האחרונות, ואיני מוצא לה פתרון". ״מה השאלה?" התעניין הפריץ.

״תראה, אני עומד כאן כבר כמעט שתים עשרה שעות, מאז ליל אמש. עומד על משמרתי ערני, דרוך ומשגיח על הסוס. עומד ושומר, עומד ומשגיח. ולכן אני כל כך תמה, לאן נעלם הסוס?"

הפריץ נפל תחתיו מתעלף.

זהו סיפורו של ה״חידושי הרי׳׳ם", שהטמין בכל שיחה משיחותיו, מוסרי־ השכל ולקחים-מאלפים.

מי שכל מעמד-חייו תלוי בחקירות ודיונים, במחשבות והרהורים, בספיקות וקושיות, ידוע ידע כי ברבות הימים, "ייעלם הסוס מאורוותו". ה״שכל הישר" ייגנב יאבד, וחסל.

״תמים תהיה עם ה' אלוקיך״ – "אל תחקור אחר עתידות". קיים מצוות ללא חשבונות.

תהיה תמים – פשוטו כמשמעו. בלי לשאול שאלות פילוסופיות"קשות"…

״תמים תהיה" כך קורא הקב״ה לאדם. התהלך עמי בתמימות; קיים בשלימות

ובתמימות את אשר נצוית בלא לנסות להתחכם. רק כך תהיה ״עם ה' אלקיך״.

לדברי ה״שפת אמת״ (תרל׳׳ה, תרל״ב) לזה רומזת התורה בצוותה ״שופטים ושוטרים תתן לך״.

לדבריו, למרות שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, דברי התורה רומזים גם   לעומק נוסף. "שופטים ושוטרים תתן לך" – קוראת התורה. כל אדם מצווה להיות השופט של עצמו, אך גם להיות שוטר, המבצע ללא עוררין כלשונו:

״'שופטים' ־ הוא לשפוט כל המעשים לפי החכמה והדעת על פי התורה, ו׳שוטרים' – הוא אף שאין השכל מסכים. כי יש הרבה זמנים שאין זוכץ לבוא ליישוב הדעת כראוי, צדיכין לכוף עצמו כמו השוטר שכופה לבעל דין… 'שופטים׳ הוא לבטל החומד להשכל, וישוטרים׳ הוא לקיים גזירת המלך בלי טעם״.

וכבר נמסר משמו של הרבי רבי מנחם מנדל מקוצק שאמר: אמנם התורה מצווה ׳תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך', אבל לאיזו רמה שכלית גבוהה חייב אדם להגיע כדי שיבין שעליו להלך בתמימות…

*

אחריות המנהיג על הנתונים תחתיו

[הרב וולך עם תוספות]

״כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה וירשת וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותיי שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך״ וגו׳ – כל זה בתנאי אחד, ״רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה׳ אמר לכם לא תוסיפון לשוב

בדרך הזה עוד״. יש כאן איסור לחזור למצרים, ולכן כדי לשמור על האיסור הזה, נאסר על המלך להרבות סוסים, כי מצרים הייתה מקור הסוסים, ואם הוא ירבה לו סוסים, אז הוא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס.

מה הלקחים של המצווה הזאת לכל אחד ואחד מישראל, מה יש לנו ללמוד מן הציווי הזה לא להרבות סוס ולא

לחזור למצרים?

[במאמר המוסגר – יש כאן מבוכה גדולה שרבותינו הראשונים עמדו עליה, למעשה הייתה קהילה מאוד גדולה של יהודים במצרים עוד ממי רבותינו התנאים והאמוראים, עוד ממי בית שני הייתה את אלכסנדריה של מצרים שרבי יהושוע בן פרחיה ברח לשם, הרמב״ם היה במצרים, הרדב׳׳ז היה במצרים, ועוד גדולי עולם, ומה עם האיסור

שיש לשוב לשם?

יש כמה דעות בדבר, רבינו בחיי כותב ודבריו לא מוסכמים: שהוא מצווה לשעה, כלומר זה רק מצרים של אותו דור. מדוע? כי זו הייתה ארץ המושחתת ביותר שהייתה, "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו״ וכותב רש״י: מלמד שמצרים היא המושחתת מכל הארצות, ולכן התורה אסרה לחזור לשם. וכן, "כמעשה ארץ כנען אשר ישבתם בה לא תעשו", ושם מוזהרים שלא להחיות נשמה. אז זה מצווה לשעה, כל זמן שיש את ההשחתה הגדולה במצרים לא לחזור אליה, אבל לדורות האיסור לא חל.

ירידה למצרים היום – לפני שנות דור נשאל הרב עובדיה יוסף זצ״ל (שו״ת יחווה דעת ח״ג, סימן פא) כאשר היה משא ומתן לשלום בין סאדת נשיא מצרים לבין ישראל ״ועדת קהיר״, ושאלו עיתונאיים דתיים האם הם יכולים להתלוות למשלחת כדי לסקר את האירוע ולרדת למצרים?

והרב ענה להם לפי דברי הירושלמי בסנהדרין שמותר לרדת לפרקמטיא, כלומר מותר ללכת ולעשות משהו נקודתי ולחזור, אז אם מותר לרדת לפרקמטיא אז מותר גם לסקר את המשא ומתן לשלום, והתיר לעיתונאיים בלי שום

פקפוק.

מה הבעיה לשוב מצרימה למסחר – לקנות סוסים?

לאור זאת שואל הרמב"ן שאלה, אחר שמביא את דברי רבותינו ירושלמי (סנהדרין ס״פ חלק) שכל האיסור זה לשוב למצרים להתיישב בה, אבל מותר לחזור למצרים לעשות בה סחורה, ואם כך כשהמלך רוצה לקנות סוסים הוא שולח משלחת רכש לקנות סוסים אין כאן שום איסור, אז מדוע התורה אסרה עליו לקנות סוסים שמא ״ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס״, והלא מותר לו ללכת לצורך פרקמטיא?

ועונה הרמב״ן: שהחשש של התורה שזו תהיה משלחת רכש קבועה, כיוון שתמיד צריך סוסים ויש תחלופה גבוהה (טרייד אין), והמקור של הסוסים הוא במצרים, אז יש חשש שישלח מהעבדים שלו למצרים והם מקבלים הוראות כמה סוסים צריך והם ידאגו לשלוח אותם. אותם אנשים ידורו בקביעות במצרים – ואת זה התורה לא רצתה.

אחריות המלך על היחיד

והלקח לגבינו, האחד הוא: התורה אוסרת על המלך להרבות לעצמו אפילו סוס אחד. מותר לו סוסים שיהיו רתומים למכרבתו, אך לא סוס שירוץ לפניו כדרך המלכים, כמו בגמ' (כתובות סז:) שהלל שכר לעני בן טובים סוס לרכב לפניו ועבד לרוץ לפניו, וזה אסור למלך, כדי שלא ישלח עבדים להיות משלחת רכש למצרים, וכמו שאומר רבינו בחיי שזה עלול להחטיא אותם כי ארץ מצרים המושחתת ביותר בארצות.

ורואים מכאן, איזו אחריות יש למלך על יחידים. אוסרים על המלך להרבות סוסים כדי שלא יתקלקלו שלושה יהודים?

מי שממונה על אוכלוסייה זה יכול להיות מנהיג קהילה, וזה יכול להיות אב משפחה, הוא לא אחראי על הקבוצה בכללותה, אלא אחראי על כל יחיד ויחיד מהקבוצה, וצריך לראות שכל אחד מהם לא יתקלקל חלילה.

ההדגש של התורה, של אחריות המנהיג כלפי היחיד.

משה עוזב העדר ורודף אחר הצאן

הרבי מנחם דן מסטריקוב זצ״ל היה לפני השואה, והביא מדרש (אמרתי פעם את המדרש הזה לאחד מגדולי הראשי ישיבות בארץ והוא ממש נרעש) המדרש אומר כך (שמות רבה פרשה ב׳ אות ב׳) משה רבינו נבחן בצאן והיה למנהיג ישראל, כיצד נבחן?

״משה היה רועה את צאן יתרו״, ופתאום גדי אחד פרש מהצאן והתחיל לברוח, מה עושה רועה שרואה שגדי אחד בורח? זורק אחריו אבן או רץ אחריו ומחזיר אותו… ומשה לא רץ אחריו ולא זרק אבן אלא עקב אחריו לדעת למה עזב את הצאן ומה מציק לו, וראה שנכנס לחורשה ומשה אחריו ומגיע השה הקטן למעיין ומתחיל לשתות… ומשה הבין שצמא היה, כעת אתה ודאי עייף, לקח אותו על הכתפיים, והחזיר אותו לצאן…

אמר הקב״ה: אתה דואג לצאן, אתה תרעה את עמי.

שואל הרבי מסטריקוב שאלה: אם אני הייתי צריך לבחור רועה לעם ישראל, הייתי פוסל את משה רבינו בגלל המעשה הזה.

מה הוא עושה? עוזב עדר שלם כדי לעקוב אחרי שה אחד? איפה האחריות שלו?

ועונה: שהמבחן היה, האם הרועה יודע שהעדר מורכב מכבשים בודדים,

זו לא מהות אחת כוללת אחד יותר אחד פחות, ואפשר לוותר על האחדים, אלא הוא צריך לדעת שהוא אחראי על כל כבש וכבש בנפרד, ואז העדר בגדול יותר מוגן מאשר הכבש האחד שמשהו מציק לו.

ראש הישיבה נבחן כשהוא יודע שהישיבה היא לא גוף אחד גדול, אלא אוסף של יחידים, והוא אחראי על כל אחד ואחד בנפרד.

מחובר אבל בקושי

התורת חיים מקוסוב אחד מענקי שושלת ויז'ניץ, הוא סיים את קבלת הקהל שלו בשעה מאוחרת מאוד, והגבאי נמצא בחדר החיצון ורוצה ללכת הביתה ושומע שהרב'ה מסתובב בחדר כאריה בסוגר… הוא מרגיש אחריות לבריאות של הרב'ה, הוא דופק בדלת ושואל: אולי הרבה ילך כבר לישון?

אומר לו הרב'ה – אתה את תפקידך סיימת, אתה יכול ללכת לישון, אני לא.

מה מציק לרב'ה הוא שואל? אומר לו הרב'ה: מציקה לי שאלה, מה עושים עם חוט השערה?

אומר לו הגבאי: אם הרב'ה יסביר אולי אני אבין. אומר לו הרב'ה: אני אסביר לך, עם ישראל נמשל לגוף מושלם, אז יש את עיני העדה, יש את היהודים בבחינת ידיים, יש יהודים שהם בבחינת לב, יש יהודים שהם בבחינת מוח, כל יהודי ויהודי והמקום שלו בכללות קומת עם ישראל, יש את הרגליים תמכין דאורייתא, כל יהודי ומיקומו.

יש יהודים שהם בבחינת שערות

מה היא שערה? היא כלום! זה לא חלק מהגוף, ואם קוצצים אותה זה לא כואב לאף אחד, אבל כל זמן שזה מחובר זה מחובר. יש שיער שקרוי בחז״ל שיער מדולדל שבגללו אסור להסתרק בשבת, כי עדיין מחובר אבל רק תעביר מסרק הוא ייתלש, אז כל זמן שהוא מחובר אל תעביר מסרק אל תתלוש אותו בשבת.

היום היתה אצלי שערה כזאת, הגיע יהודי חילוני יש לו בן ומבקש ברכה, והתחלתי לדבר אתו, מאיפה אתה? ועונה: שהוא מכפר מרוחק. יש מניין שם? לא, הוא היהודי היחיד בכפר! אז איפה אתה מתפלל? הוא לא מתפלל! מקווה יש לכם? אין! שוחט יש? אין! יהודי מנותק! אז במה הוא יהודי? כשיש ילד חולה הוא בא לרב׳ה שיתפלל עליו.

אז למעשה היהודי הזה הפיל עלי את התיק שלו, הוא משדר בלי להגיד "אני שיער מדולדל, לא חסר הרבה שאני אנשור מהגוף הזה, ואז אף אחד לא ירגיש". מה עושים עם השערות אצל הספר?…

אם הוא נתן לי פתקה ומציב את עצמו לפני, אני צריך לבדוק איך מחברים אותו בחזרה, איך עושים את השיער המדובלל לקבוע יותר. הוא כנראה חשב איך לעשות זאת בעולמות העליונים…

אבל עצם ההכרה הזאת שיש לעיני העדה אחריות גם לשיער המדובלל שבעדה.

דאגה לכל אחד ואחד

אתמול יום שני ב׳ אלול היה יום הזיכרון של הדמשק אליעזר הדוד רבה של האדמו״ר שליט״א,

אבא שלי זצ״ל הריני כפרת משכבו (בתוך השנה לפטירתו) נמנה על החסידים שלו, והוא סיפר לי את הסיפור הבא: היה בחור שהסתובב בחצר, הוא ניצל מהלחמה ועלה ארצה, והוא הסתובב שם. היה מגיע לפעמים לתפילות, לפעמים לשולחנות, ויום אחד הוא נעלם לא רואים אותו יותר.

ואז הרב׳ה שואל: מישהו ראה את מוישה? נעלם! אם מישהו יראה אותו שיבוא להגיד לי.

יום אחד מספר לי אבא אני הולך ברחוב ליד התחנת רכבת הישנה של תל אביב, ואני רואה חפירת ביוב, ואני רואה את המוישה הזה בתוך החפירה עם מכנסיים קצרות ותו לא, לא מדבר על ציצית וכיפה… פלגים פלגים הזיעה ניגרת, חופר את תעלת הביוב. מצווה ועושה הרבי ביקש שיודיעו אם יראו אותו, מיד עליתי לרב׳ה דפקתי בדלת ושאלתי אם אפשר להיכנס? אמרו לי שאי אפשר, כיוון שכרגע הרבי בישיבה עם עסקניים בענייני חינוך בתל אביב, באותם ימים המצב של החינוך היה מאוד עדין. (מתי לא???) אמרתי שהרבי ביקש שאני יודיע לו הודעה מסוימת… טוב, אם כך לא מפריעים לך!

נכנס לרב'ה ואמר: רביה ראיתי את מוישה! איפה, שואל הרביה? ליד תחנת הרכבת בבור ביוב!

הרב'ה קם ממקומו, לבש את המעיל העליון ואמר לכל היושבים: רבותיי, עוד חצי שעה אני חוזר. הרב'ה – יהודי חולה סרטן ריאות, בכח לא לו הולכים ומגיעים לתחנת הרכבת, ואבא שלי אומר: פה בחפירה נמצא מוישה.

הרב'ה ניגש ומוישה מרים את העיניים ונהיה לו חושך בעיניים, הרב'ה עומד מעליו… לפנות ערב תכנס אלי אמר לו הרב'ה והסתובב וחזר, והמשיך את ישיבת העסקנים. ומוישי חזר לדרך…

השיער המדולדל הוא זה שזקוק לך!

ההרגשה שאם יש אחד שבא אלי, פירושו של דבר שהוא נתלה בי, אז אני מחויב אליו. אני לא מחפש דווקא את המצטיינים, אלא אני מחויב יותר לשערות המדולדלות יותר מאשר המחוברות. החלשים צריכים אותך!

מעשה שהיה: היה איזה מנהל סמינר שהגיע לרבי אהרון לייב שטיינמן זצ״ל הוא רוצה לזרוק בת מהסמינר, היא מקולקלת וזה דיני נפשות. שואל אותו רבי אהרון לייב: כמה בנות יש לך בסמינר? חמש מאות. כמה מהם חלשות? יש דרגות, יש מצטיינות ויש פחות, ויש חלשות, ויש את הבחורה הזאת. זו היחידה שיש אתה בעיות? לא, עונה המנהל, יש עוד אבל איתם אנחנו מתמודדים, אבל איתה אני לא מצליח להתמודד.

עונה לו רבי אהרון לייב: בשביל מה צריך אותך בסמינר? מה הפירוש? אני המנהל!

בשביל מה צריך אותך, הוא לא היה יכול להתנהל בלעדייך?

בוא אני אגיד לך, הסמינר לא צריך אותך, הבנות הטובות יהיו טובות בלעדייך, והבינוניות יהיו בינוניות בלעדיך, והחלשות יהיו חלשות בלעדיך, ויש את הבעייתיות שעם ארבע אפשר להתמודד גם בלעדיך, ועם אחת לא, ובשבילה אתה נשלחת לסמינר, בעיקר צריך אותך בשביל החלשים!

הכהן מכיר את הבעייתיים בשבטו

הגמ' במסכת (יומא יח) שבערב יום כיפור, כל השבעת הימים לפני יום כיפורים מלמדים את הכהן הגדול את ההלכות, ובערב יום כיפור עושים חזרה על הכל ומעבירים לפניו פרים אלים וכבשים כדי שיהיה מכיר ובקי בעבודה. הוא נזכר כמה פרים וכבשים ואלים יש ביום הכיפורים.

שואלת הגמרא: מדוע את הדבר העיקרי לא מעבירים לפניו, את השעירים שזה עיקר העבודה?

ועונה הגמרא: שזה סיכון, כיוון שאם היו מעבירים לפניו הוא היה נזכר שהוא צריך לכפר על כל עוונות עם ישראל, ״ונשא השעיר עליו את כל עוונותיהם אל ארץ גזירה״ הייתה נחלשת דעתו והוא היה מתפטר, זה פשוט גדול עליו, ולכן לא מעבירים לפניו את השעירים.

שואלת הגמרא: אם חוששים שתיחלש דעתו אז מדוע מעבירים לפניו פרים, הרי עליהם הוא מתוודה את כל עוונות הכהנים, יש מהם עשרות אלפים שמפוזרים בכל הארץ כולה, עשרים וארבע משמרות בעשרים וארבע נקודות בארץ, אז למה מעבירים לפניו פרים?

עונה הגמרא: "פר כיון דעליו ועל אחיו הכהנים הוא דאתי באחיו הכהנים אי איכא איניש דאית ביה מילתא מידע ידע ליה ומהדר ליה בתשובה בכולהו ישראל לא ידע. אמר רבינא היינו דאמרי אינשי אי בר אחתיך דיילא הוי חזי בשוקא קמיה לא תחליף": פרש"י: דיילא – שוטר המלך: בשוקא קמיה לא תחליף – מתוך שהיה מכירך מתחילה בקי הוא בעושרך ובמעשיך למצוא עלילה לגבות ממך ממון:

דהיינו מכיוון שהכהן הגדול הוא ראש שבט הכהנים אז להם הוא לא דואג, כי אם יש כהן אחד שחטא הוא כבר איתר אותו, ודיבר אתו, והחזיר אותו בתשובה…

זו האחריות שלך, וזה מה שאתה צריך לעשות, לאתר ולדבר, ולהחזיר בתשובה.

טעות לדורות

נזכיר תוספות (בבא בתרא כא) דוד המלך ראה שהגאולה הוחמצה, שלחו את שאול כדי להשמיד את עמלק ואם היה משמידם הדרך הייתה סלולה לגאולה, ושאול המלך עשה את זה חלקית… השאיר את אגג.

החליט דוד המלך לעשות את מה ששאול התחיל ולסיים, הוא שלח את יואב לאדום כדי להחרים את עמלק, ולאחר ששה חודשים חזר והרג כל זכר באדום.

שואל אותו דוד: מה עם הנקבות של עמלק, מדוע רק את הזכרים?

אמר לו יואב: מה הפירוש? הרי כתוב בתורה, ״תמחה את זכר עמלק״, אמר לו: ככה הרבי לימד אותי, והגאולה הוחמצה בפעם השנייה, בגלל 'מלמד' שלא לימד כראוי.

קורא דוד המלך לאותו מלמד ורוצה להרוג אותו, שנאמר "ארור עושה מלאכת ה׳ רמיה״, ונאמר "ארור מונע חרבו מדם״, והגמרא דנה אם הרגו או לא.

[המהרש"א במקום שואל: וכי לא ידע יואב כי שאול הודח ממלכותו מפני שלא הרג את הבהמות של עמלק, ומהו הלך המחשבה של יואב להרוג רק את הזכרים?

ומשיב כי יואב חשב שההוראה להשמיד את עמלק ולמחות את זרעו הנה צווי לשאול ולא צווי לדורות, לפיכך דוד חייב לקיים רק את צווי התורה ולא כתוב בתורה להשמיד כל זכר לעמלק אלא רק את הזכרים. כמובן טעה יואב בהבנתו].

מורה ישראל חייב להיות זהיר בלמוד תלמידיו

הטעות שטעה רבו של יואב, שלא דקדק לוודא אם תלמידו הבין את אשר למד, מלמדת אותנו עד כמה צריך המורה להיות זריז במלאכתו ולדייק בכל דבר שמקנה לתלמידו.

טעות קטנה או חוסר התייחסות לנושא הנלמד עלולים לגרום בכיה לדורות.

לוא השמיד יואב את כל עמלק כפי שהתורה צוותה היו נמנעים מיליוני הרוגים מעם ישראל במשך אלפי שנים מאז יואב ועד ימינו. כמו כן היו נמנעות מלחמות רבות ובלי ספק העולם היה מגיע לתיקונו.

טעותו של המורה גרמה בשגגה לנהרי נחלי דם של בני ברית ושאינם בני ברית.

המהר"ל – אחריות המורה לתלמיד

המהר"ל (גבורות ה' עמ' כז) כותב כי לא רק הרב צריך להיזהר בכל הקשור לתלמיד אלא כל אדם שיש לו חלק בחינוך הילד חייב להיזהר שלא תצא תקלה מתחת ידו.

בין היתר כותב המהר"ל: "חסרון השורש יתגלה… בענפים ביותר, כי ענין זה הענף שבו יתגלה כח השורש, לפיכך חטא השורש יתגלה בענפים ביותר ממה שנראה בשורש עצמו". אם כן טעות קטנה של מלמד ילדי ישראל, בכל תחום שהוא, עלולה לפגום בנפש הילד ולפעמים ללא אפשרות לתקן.]

מה המלמד לימד?

שואל תוספות: המלמד, מה הוא לימד זֵכר או זָכר? זָכר, כי הוא לא ידע, אז בגלל זה הוא חייב מיתה?

הוא צריך לדעת את כל התורה כולה? כנראה לימדו אותו בטעות, והוא העביר את הטעות הלאה… על מה המלמד חייב מיתה, הוא לא עשה את מלאכת ה׳ רמיה הוא לא ידע?

מה קורה אם מגיד שיעור בדף היומי טועה? (באוזניי שמעתי השבת מגיד שיעור שקורא בטעות, (כריתות ו.) מלח סדומית רובע. הקב מעלה עשן והסביר את זה יפה… לא התערבתי… זה עבר חלק ברוך ה׳…)

אומר התוספות: המלמד לימד טוב, וידע שקוראים זֵכר ולא זָכר, רק יואב באותה השעה כנראה חלם, וניסה להבין בעצמו וקרא בטעות, והמלמד לא העמיד אותו על טעותו, אז המלמד עושה מלאכת ה׳ רמיה, כי מלמד לא צריך רק ללמד תורה אלא לראות שלא יהיה אחד בכיתה שלא יטעה במה שלימד, ואם הוא לא עשה מבחן וראה שכולם יודעים ויודעים טוב, אז הוא עושה את מלאכת ה׳ רמיה.

כמה היו בכיתה? עשרים וחמישה ילדים. אז אחד לא יודע, מה קרה? ואם המלמד לא דואג לתלמיד האחרון שחלם (כ״כ מזכיר את רבי פרידא) אז המלמד הוא בגדר עושה מלאכת ה׳ רמיה.

רוצח בשוגג

אני זוכר בהלוויה של רבי מרדכי שולמן זצ״ל ראש ישיבת סלבודקא אחד המספידים סיפר סיפור:

הוא סיפר שהיה באמריקה ונסע ברכבת התחתית (יש רשת של רכבות תחתיות) ונכנס לקרון, וקיבל חושך בעיניים, קרון מלא שחורים אפרו-אמריקנים ונקודת אור אחת – בספסל יושב רבי מרדכי שולמן ראש ישיבת סלבדוקה,

יהודי בן שמונים עם כליה אחת, והתיק עם כל הכסף על הברכיים שלו, בתוך כל השחורים הללו…

אז הוא מיד הולך ומתיישב לידו, שיהיו שניים לפחות, שני לבנים בקרון.

הרכבת מתחילה לנסוע, אז הוא שואל את רבי מרדכי: רב'ה מה אתה עושה פה?

ראש ישיבה שאוסף בשביל ישיבה שלימה, לא יכול להרשות לעצמו לקחת מונית לאן שהוא צריך להגיע?

ענה לו רבי מרדכי: תשמע, אני ראש ישיבה שלושים שנה, עברו תחת ידי אלפי תלמידים וברוך ה' אני יכול לציין שזכינו לס"ד, יש מהתלמידים שהם ראשי ישיבה, יש מהם מגידי שיעור, ויש משגיחים ויש רבנים, ויש אברכי כולל, ויש שהם יראים ושלמים, ברוך ה' הצלחנו.

אבל אני לא יכול להגיד שאין אף תלמיד שאיבדנו, יתכן שמכל התלמידים אחד השתמט וגלש…

דבר אחד אני יכול להגיד, שאם איבדנו תלמיד זה לא במזיד, זה לא בגלל שלא השגחנו עליו, אלא יצא לנו, אבל גם אם זה בשוגג, רוצח בשוגג חייב גלות, וזו הגלות שלי…

יהודי שכמעט כל השנה היה בחוצה לארץ לקושש כספים, הוא לא ראה בזה החזקת תורה, אלא גלות שאולי איבד תלמידים כי נתנו לו פיקדונות והוא אחראי עליהם.

מה דורשים ממני

נזכיר בעניין הזה, רבי ישראל סלנטער היה עני מרוד, היה לו תלמיד עשיר מאוד רבי אליהו לוויטן שהיה לו בנק פרטי, ונתן לרבי ישראל פנקס צ'קים חתום וכמה שהרב רוצה שייקח, ורבי ישראל לא נגע בפנקס אלא בשביל שני דברים, לחם לאכול ושכר דירה.

הוא לא הרשה ולא פרגן לעצמו, לא החליף טלית מהחתונה ועד הפטירה הוא נקבר באותה טלית של החתונה שלו, היא הייתה קרועה ובלויה, תלמיד רצה לקנות לו טלית חדשה ולא הסכים.

אם יציעו לכם במכירה פומבית ספר עם חתימה שלו, תדעו שזה היה מזויף, לא היה לו ספר משל עצמו, אחד מענקי הדור ש״ס לא היה לו, הוא היה שואל ספרים כדי ללמוד בהם, כי אין לו כסף לקנות.

כנראה שלאשתו זה הפריע, היא חסכה פרוטה לפרוטה ולא יודע ממה, ויום אחד היא מודיעה לו: תשמע, קניתי כרטיס הגרלה, כעת התור שלך, אני עשיתי השתדלות שלי קניתי כרטיס בשלושה רובלים, אבל אם נזכה זה מאה אלף רובל אז כעת תורך תתפלל שהכרטיס יזכה. ובמה את רוצה שיזכה? בפרס הגדול!

שום בעיה, מה שהאישה רוצה צריך להשתדל ולעשות, אבל לפני זה הוא קורא לשלושה תלמידים שיהיו עדים, שאם הכרטיס של אשתי יזכה במאה אלף רובל אני מודר הנאה מהזכייה…

כלומר, אם היא תחליף רהיטים, תחליף כסאות אסור לי לשבת עליהם, תחליף מיטות בחדר שינה אסור לי לישן עליהם אני אישן בסלון… אם היא תקנה דירה אני לא נכנס אליה.

למה היא שואלת, מה נורא אם נזכה בכסף משלנו?

אומר לה: תשמעי היית אומרת לי שהפרס הגדול הוא עשרה רובלים יש לנו מה לעשות בהם, נשלם את החוב במכולת. היית אומרת שזה מאה רובלים, גם בזה יש מה לעשות נחליף ריהוט. אלף רובלים, נחתן ילדים.

מאה אלף רובלים, מה יהודי עושה בסכום כזה? ההגדרה של רבי ישראל סלאנטער, "בשמים לא נותנים מתנות, מהשמיים מחלקים משימות".

לי נתנו כישרון של אלף אברכים, אז דורשים ממני עבודה של אלף אברכים ואני נותן אותה, הוא יסד את תנועת המוסר דיבר וחיזק לא נח לא יום ולא לילה, ואם יתנו לי מאה אלף רובלים פירושו שעושים אותי גבאי צדקה של כל קובנא, אם יהיה ילד שזקוק למורה פרטי והוא לא השיג אותו יתנו לי מכות, אם יהיה חולה שלא דאגתי לו יתנו לי מכות, אם יהיה תלמיד חכם שגווע ברעב אני איענש על זה, אם את רוצה להיענש, תעשי את זה לבד, בלעדיי.

אם נתנו למישהו קהילה או משפחה, דורשים ממנו, לא היו נותנים לו אם לא היו לו כלים לכך.

ר' אריה לוין לא אוכל

פעם שאל רבי איסר זלמן את תלמידו רבי אריה היכן אכל כשלמד בסלוצק? [בזמנו לא היה אוכל מסודר בישיבה, הבחורים היו מתארחים 'ימים' אצל בעלי הבתים בעיירה].

"בשבתות אכלתי אצל פלוני!" – השיב רבי אריה. "והיכן אכלת בימות החול?" – הוסיף רבי איסר זלמן לברר. רבי אריה מנה כמה משמות בעלי הבתים שהיה נוהג לאכול אצלם בימות החול. אך תשובתו לא סיפקה את רבי איסר זלמן, כי לפי חשבונו עדיין היו ימים חסרים, עליהם לא פירט היכן אכל, ולכן הוסיף לברר אצל רבי אריה, היכן אכל בשאר הימים?

"בימים הללו" – ענה רבי אריה – "לא אכלתי…, אך דבר לא ארע, דווקא ימים אלו היו חביבים עלי…" כעבור כמה שעות, אחרי שכבר הספיק רבי אריה לעלות על יצועו, נשמעו לפתע נקישות בדלת. בפתח עמדה הרבנית בילא הינדה, רעייתו של רבי איסר זלמן, "אנא רחמו על בעלי" – התחננה הרבנית – "הוא אינו מוצא מנוח לנפשו".

לשמע קריאות הרבנית, יצא רבי אריה ממיטתו ופנה אל הדלת לברר מה ארע, "לאחר שהתברר לראש הישיבה כי כשלמדת בישיבתו, היו ימים בהם לא אכלת, אינו רגוע, אתה חייב לבוא אל הרב ולדבר עמו"

רבי אריה סר במהירות לבית הרב, ופגשה אותו כשהוא נסער, מסתובב אנה ואנה כארי בסוגר. כשראה אותו רבי איסר זלמן, פנה אליו בתחנונים: אנא סלח לי, שלוש שנים למדת בישיבתנו, ואני כלל לא ידעתי שיש ימים שלא אכלת! הרי אני הייתי אחראי עליך, הכיצד כשלתי ולא דאגתי לך?! סלח ומחל לי, תלמידי היקר!"

"רבה! – השיב רבי אריה – "הרי אני אשם בכך שלא יידעתי את הנהלת הישיבה!, הרב יסיר דאגה מליבו!"

רק לאחר שהתאמץ רבי אריה להבהיר לרבי איסר שלמן כי אין לו כל תרעומת עליו, נתיישבה דעתו של רבי איסר זלמן.

אחריות האב על בניו

נסכם את העניין ונגיע לעניין המרכזי – נאסר על המלך לשלוח קבוצה של עבדים למצרים, כי מצרים היא ארץ מושחתת. אבל עלולים חמישה להיות מושפעים ממצרים, אסור למלך לסכן אותם, המלך אחראי לחמישה שהוא שולח לדרך מסוכנת…

אז כמה אחראי כל אב ששולח את הילדים שלו למקומות לימוד שעלולים לסכן אותם, למקומות עבודה שעלולים לסכנם, למה זה אחרת מלשלוח למצרים? הוא אחראי על הקבוצה שתחתיו!

יחיד חשוב כעם – קלקול היחיד כקלקול כל העם

יש נקודה נוספת, כל מה שאמרנו עד עכשיו זה למעשה לא כתוב בתורה, כי בתורה כתוב ש״לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס״,

מי מדבר על העם, מדברים על קבוצה של חמישה אנשים? איך אפשר לקרוא לקבוצה של חמישה אנשים עם?

מי חושב להשיב את העם למצרים? אם ראש הממשלה שולח משלחת רכש לארה״ב, זה נקרא שהוא מחזיר את העם לארה״ב?

למה קוראים להם בשם עם, שיהיה כתוב ולא ישיב את אנשיו מצרימה, למה המינוח של התורה הוא שלא להשיב את העם?

יש לנו ידיעה נוספת שאם אחד מהעם התקלקל, זה קלקול בכל העם כולו.

אם יודעים שלמצרים לא חוזרים, אז אנחנו למעשה מובדלים ממצרים, ששם יש את התועבות שלהם ואנחנו בונים את חיינו, אבל אם אחד יפרוץ את הגדר, אם משלחת תרד לשם וזה יהיה לגיטימי, נמצא שבזה אנו פותחים את מצרים בפני העם.

כלומר, גם אם אחד פורץ גדר, זה נכון לגבי כל קהילה וקהילה, יכול אדם לבוא מאוחר לבית הכנסת, יש מניין שלם וכל המניין מתחיל בשמונה וחצי בשחרית בשבת, ואני בא ברבע לתשע…

האדם צריך להבין שאחד יכול לתת לגיטימציה לאחרים לבוא ברבע לתשע, ואז יהיה אחד ועוד אחד ומי יודע מה יהיה בסוף, וזה נקרא להשיב את העם למצרים.

לא תחיה כל נשמה – אפילו אחד – כח היחיד לקלקל!

יש רמב״ן מופלא שכותב על האיסור של ״לא תחיה כל נשמה״:

באים לארץ כנען והם עלולים להחטיא את ישראל, ויש ציווי לא להחיות כל נשמה.

נבוא לארץ ישראל, והכרתנו את כל הכנעניים, והשארנו אחד ובאים אליו ואומרים לו: או תתגייר, או שהורגים אותך. והוא אומר מה אכפת לכם? אני אחד, תשאירו אחד בחיים.

אומר הרמב״ן: שאם אחד יישאר, הוא יחטיא את כל עם ישראל, אין לנו מושג כמה אחד בודד יכול לקלקל קבוצה שלימה.

תפוח רקוב

רבי שלמה לורנץ זצ״ל סיפר מעשה שהוא היה נוכח בו:

היה בחור שהוא הכיר אותו בנסיבות מסוימות והוא גלש והתקלקל, ויום אחד כנראה לא היה לו לחם לאכול אז הוא הגיע לברנוביץ׳ שהיה לו שם את חברו שלמה לורנץ ואומר לו: אתה יודע, הייתי רוצה להתקבל לישיבה, יש בה לחם לאכול ומיטה לישון… שלמה לורנץ ידע שהבחור הוא מקולקל, הוא לא חזר בתשובה אלא מחפש מקום מקלט לעבור את התקופה הלא טובה שלו. איך אפשר לשכנע את הראש ישיבה לקבל אותו?

מצד אחד הוא לא רוצה להסתיר ממנו את המצב לא רוצה לעבוד עליו, ומהצד השני רוצה לדאוג לחבר.

הוא נפגש עם רבי אלחנן וסרמן, ושאל אותו שאלה: מה קורה אם יש בחור שגלש, הסתפח לחברה רעה ורוצה לחזור לישיבה, עקרונית איך צריכים להתייחס אליו, להרחיק אותו, או לקרב אותו, להציב לו תקופת מבחן, איך מתנהגים עם כזה אדם?

רבי אלחנן וסרמן נדלק, מה הפירוש? זו נשמה יהודית, אם יש אפשרות לחבק ולחזק צריכים לעשות הכל לחבק אותו ולאמץ ולדבר אתו, צריכים לחבק אותו! זו ההוראה, הוא שואל את הרב? כן זו ההוראה!

טוב, אם ככה יש את פלוני שהלך וגלש ורוצה לחזור, הרב מוכן לקבל אותו לישיבה?

בשום פנים ואופן, יארוז את החפצים ושימצא לעצמו מקום אחר, פה הוא לא יהיה!

הוא מסתכל על הרב, והרב אומר לו: אתה בטח מתפלא איך לפני רגע נתתי לך תשובה אחרת.

תדע, שמצד הבחור צריך לעשות כל מאמץ לחבק ולקרב אותו, אבל יש לי פה אחריות על שלוש מאות בחורים. ישאלו אותך,

יש בחור שחולה במחלה מדבקת והוא דופק בדלת ורוצה שתכניס אותו הביתה ותיתן לו לאכול ולהחיות אותו, מותר לך לדחוף אותו אל השלג ולנעול בפניו את הדלת? ודאי שלא! ״לא תעמוד על דם רעך״, תכניס אותו ותיתן לו לאכול ולשתות,

אבל הכל בתנאי, שהמשפחה שלך לא שם. אין לך רשות להמר על חיי המשפחה, כדי להציל אותו, תפוח אחד יכול לקלקל סל שלם של תפוחים.

שבט דן מסרבים למגדף

הסבא מקלם הסביר מאורע שכולנו יודעים עליו, ״ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי ויקוב את ה׳ ויקלל״. מהיכן יצא? אומר רש״י: מבית דינו של משה רבינו יצא. הייתה לו אימא יהודייה, וכנראה גם אחים, אמו הייתה משבט דן והיה רוצה להיות קרוב אליה, ושבט דן לא רצה לקבל אותו מפני שאתה לא בן של זכר למשפחת דן, תבע אותם לדין תורה אצל משה, ומשה הצדיק את שבט דן, ״למשפחותם לבית אבותם״, והאבא לא משבט דן והם לא מחוייבים לקבל אותך.

הוא כל כך נפגע, ויצא ואיבד את עולמו.

שואל הסבא מקלם: למה שבט דן לא הסכימו לקבלו? הוא אדם מסכן, מה הוא אשם שנולד לאיש מצרי? אמא שלו משבט דן, האחים שלו משבט דן, החמולה שלו בשבט דן, למה שלא יתנו לו מקום, הרי הם מנו כשישים אלף איש מה אכפת לכם שיהיה אחד שהוא לא בן לאחד משבט דן?

עונה הסבא מקלם: הם ידעו שאחד רקוב יכול לקלקל את כולם, והם לא הסכימו.

וסופו העיד על תחילתו, ברגע שדחו אותו הוא פתח את הפה וקילל, ה׳ ירחם.

קודם להרחיק את שאינו הגון

יש רעיון נפלא של רבי חיים קנייבסקי שליט״א (בביאור גמרא במסכת תענית ז) על הפסוק ״יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי״, אומרת הגמרא: דברי תורה נמשלו לטל ומטר, טל יורד בנחת, מטר יורד בזעף. אם תלמיד הגון הוא, אז תהיה לו כטל, תרעיף עליו חום ואהבה. אבל אם תלמיד שאינו הגון, עורפהו כמטר, חסל אותו אל תחזיק אותו. שואל רבי חיים קנייבסקי: מה צריך להיות הסדר בפסוק? אם התלמיד הוא הגון תקבל, אם לא הגון תרחיק אותו, ולמה הכתוב מתחיל בתלמיד שאינו הגון קודם, יערוף כמטר ואז יזל כטל?

והתשובה של רבי חיים: שאם יש תלמיד שאינו הגון אי אפשר ללמד תלמידים הגונים, קודם תרחיק את התלמיד שאינו הגון, אחר כך תוכל להתפנות לתלמיד ההגון, אין לנו מושג כמה אישיות שלילית יכולה להשפיע על הכלל כולו!

ר"י ששאל את הגר"ח האם להשאיר בחור בישיבה שנחשד בסאמטפון או לחכות עד שתהיה עדות נפשות ברורה. א"ל הגרח"ק אם תחכה עד שתהיה לך עדות ברורה – תגיע למצב שלא יהיו לך בישיבה שניים הכשרים לעדות…

לוותר על מלאך כשהוא עם עשיו

יש אמרה ידועה מאוד, ״ויתרוצצו הבנים בקרבה״, כשרבקה הייתה הולכת על פתח בתי מדרשות יעקב רצה לצאת, כשהייתה עוברת על פתח עבודה זרה עשיו רוצה לצאת, והיא לא יודעת מה קורה, והרגיעו אותה עזם ועבר ״שני גויים בבטנך״.

והשאלה מאוד ידועה: מילא אצל עשיו מה יש לו לעשות אצל רבקה, בתי עבודה זרה הם שמדברים אליו. אבל יעקב בשביל מה צריך לצאת? הרי הגמרא (נידה ל:) אומרת שיש מלאך שמלמדו תורה ונר דלוק על ראשו ורואה מסוף העולם ועד סופו, בשביל מה צריך לצאת? והתשובה היא: שמוטב לצאת, מאשר להיות יחד עם עשיו, ללמוד תורה מפי מלאך ולהיות עם עשיו, להיות עם עשיו זה לא הולך יחד עם ללמוד את כל התורה כולה, מוטב לצאת ולהתנתק מעשיו, ולהפסיד.

הכח לקלקל את הכלל

אנחנו רואים שעשרה מרגלים פעלו על כל עם ישראל, ״אחינו המסו את לבבנו״, אבל זה לא רק עשרה מרגלים על כל עם ישראל. לפני שיוצאים למלחמה אומרים: שמי שנטע כרם ולא חיללו, מי שבנה בית ולא חנכו, ומי שאירס אישה ולא לקחה, ובסוף כל הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, רואים שאם יש פחדן אחד בצבא הוא למעשה גורם לתבוסנות בכל הצבא כולו, הוא עלול להמיס את לבב אחיו כלבבו.

הרב כהנמן והאם הבוכיה

שביקשה שהרב ירחם וישאיר את בנה בישיבה, 'וכי אין לרב רחמים על אם? אין לרב לב כשהוא שומע דמעות של אמא? השיב לה הרב אני כנגדך שומע דמעות של חמש מאות אמהות שמתחננות שלא אשאיר את בנך בישיבה ואסכן את מחמדיהם!

אז יש לנו כאן למעשה הוראה כפולה, מצד אחד האחריות לכל אחד ואחד, ומצד שני אחריות לכלל, לדאוג לכל אחד ואחד.

כח המעיל של הח"ח

מסופר שהישיבה של רבי אלייה מישקובסקי עברה מזיכרון יעקב לכפר חסידים רכסים, הם קיבלו אותם שם על מגש של כסף, אע״פ שבזמנו המושבה לא הייתה חרדית, היו שם הרבה פורקי עול וראש המועצה היה אדם חילוני, הוא נתן להם מה שהם רצו וקידם אותם בכל מה שיכל לקדם, נתן להם קרקע ועזר בכל.

יום אחד שאל אותו רבי אלייה לופיאן: אתה לא אחד משלנו, אז מה האינטרס שלך לעזור לנו?

 אמר לו, תשמע את הסיפור שלי: הייתי בן למשפחה חרדית, אבל אני בעצמי גלשתי על ידי ההשכלה, אבל ההורים רצו מאוד שאני אתחנך במסגרת חרדית אז שלחו אותי לישיבת ראדין ללמוד אצל החפץ חיים.

אני מגיע עם המזוודה, ואומר לחפץ חיים שאני רוצה ללמוד בישיבה, לתדהמתי החפץ חיים אומר לי תפתח את המזוודה ופתחתי, והיה שם את התפילין שלי והבגדים וספרי השכלה, אמר לי החפץ חיים אתה עולה על הרכבת הראשונה והולך מכאן,

הוא מספר שהוא לקח את המזוודה ונסע לבאסטון שהייתה שלושה עשר קילומטר מראדין, ומסתבר שהרכבת כבר נסעה. אז חזרתי בחזרה אל החפץ חיים ואמרתי לו: איחרתי את הרכבת, אני יכול לישון כאן הלילה? איפה אתה רוצה לישון? שאל הח״ח. אמרתי לו: בפנימייה. אמר לי החפץ חיים: בשום פנים ואופן אתה לא דורך שם. איפה אז אני אישן? מה הפירוש? אתה אורח שלי, אני אציע לך מיטה ותישן אצלי. תקום בבוקר, אם אתה עדיין מתפלל תתפלל, תאכל ארוחת בוקר ותלך.

כך היה, הגעתי אליו הוא הציע לי מיטה ונשכבתי לישון, והוא ישב ללמוד. היה קר מאוד, עד שלא יכולתי להירדם, והחפץ חיים הוריד את מעיל הפרווה שלו וכיסה אותי, והמשיך ללמוד בחלוק דק. אדם כזה שלא קיבל אותי בישיבה, ושאני לא אדרוך בישיבה, אבל את מעיל הפרווה שלו הוא הוריד כדי לעטוף אותי בשינה, הפרווה שלו מחממת אותי עד היום, וכשבאים בני ישיבה אני שלהם…

על הרב להכיר כל תלמיד במה הוא מיוחד

הלקחים שלמדנו – כל אדם שיש לו השפעה על קבוצה צריך לדעת שזה לא באופן כללי, אלא צריך להיות אחראי על כל אחד ואחד,

ויש אמרה נפלאה של רבי יחזקאל אברמסקי ששייכת לענייננו, המשנה (אבות ב, ח) אומרת, שחמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ורצה לומר להם איזה דרך טובה שיבחר לו האדם ואיזה דרך רעה שימלט ממנה, והמשנה אומרת שרבי אלעזר בן ערך היה מעיין המתגבר, ורבי אליעזר בן הורקנוס בור סוד, וכו',

צריך להבין – מסכת אבות היא מסכת של הדרכות, ואיזה הדרכה יש לנו שלכל תלמיד יש לו מעלה משל עצמו, הוא היה מונה שבחן?

אז קודם כל דבר ראשון, שרב צריך למנות את שבחו של תלמידו, והורה את השבח של ילדיו, צריך לטפח, לומר שמעריכים את הייחודיות של השני.

אבל הגר"י אברמסקי אמר דבר אחר – שאם לרבן יוחנן היו חמישה תלמידים הוא לא הפך אותם לשטנץ שלו לרבן יוחנן בן זכאי קטנים, הוא לא הסתכל עליהם בכללות, אלא כל אחד מה מעלתו, אם אתה מעלתך זה זיכרון, ואתה כח החידוש מעיין המתגבר, והמעלה שלך יראת חטא חסידות, צריך לטפח כל אחד בייחודיות שלו, כל אחד הוא ייחודי, ולרב, למורה, לאב, למלך, יש לו אחריות על כל אחד מהיחידים.

דבר שני צריך לדעת שפרצה אחת הורסת את הכל,

וגם אם תהיה קבוצה שתהיה במצרים זה להשיב את העם מצרימה, כך שצריך להיזהר ולגדור פרצות.

יחזקאל פרק לד

(א) וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹֽר: (ב) בֶּן־אָדָם הִנָּבֵא עַל־רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּֽה־אָמַר׀ אֲדֹנָי ה' הוֹי רֹעֵֽי־ יִשְׂרָאֵל …. (ד) אֶֽת־הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת־הַחוֹלָה לֹֽא־רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת־הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת־הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָֽרֶךְ: (ה) וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל־חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶֽינָה: (ו) יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל־הֶהָרִים וְעַל כָּל־גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל־פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּֽשׁ:

(יא) כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי־אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת־צֹאנִי וּבִקַּרְתִּֽים… (כא) יַעַן בְּצַד וּבְכָתֵף תֶּהְדֹּפוּ וּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ כָּל־הַנַּחְלוֹת עַד אֲשֶׁר הֲפִיצוֹתֶם אוֹתָנָה אֶל־ הַחֽוּצָה: (כב) וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי וְלֹֽא־תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז וְשָׁפַטְתִּי בֵּין שֶׂה לָשֶֽׂה:

*

חומרת הרוצח בשגגה, וחיובינו לדאוג לרוחניותו

 [מקורות – הרב ברוורמן יתד תשע"ו, אוצרות התורה עה"פ, תומר דבורה ע"פ הקדמות ושערים ועוד]

פרשת מסעי עוסקת בסוגיית ערי מקלט. ערים המיועדות לרוצחים בשגגה. אין מדובר ברוצח מועד, אך גם לא באונס גמור, כי אם באדם שהתרשל, לא נזהר במידה הראויה, ותקלה חמורה של רצח בשגגה יצאה תחת ידו. כפי הנאמר בפסוק: ״ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי״ (דברים י״ט, ה׳). יער הוא רשות משותפת לרבים, בה כל אחד יכול ללכת ולהסתובב ולכרות שם עצים. בשל כך נדרש מחוטב העצים להישמר ולהיזהר בעת כריתת העצים, כדי שלא יפגע באחר. אך הוא הרשה לעצמו להניח שהכל בסדר והוא נהג בחוסר זהירות משווע אשר הוביל להרג אדם חף מפשע.

על איש כגון זה מצווה התורה: ״והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רצח מכה נפש בשגגה״ (במדבר ל״ה י״א). פרשתנו חותמת ומכתימה אותו בתוו של קלון בקטגוריית רציחה, למרות שהוא ״מכה נפש בפתע בלא איבה, והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו״. אך עדיין רוצח הוא!

ואף אחרי מות הכהן הגדול אשר בפטירתו משתחרר הגולה מערי מקלט, נאמר עליו בתורה: ״ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו״.

היחס החמור לרוצח זה

(משנה מסכת מכות פרק ב ז) וְאֵינוֹ יוֹצֵא לֹא לְעֵדוּת מִצְוָה וְלֹא לְעֵדוּת מָמוֹן וְלֹא לְעֵדוּת נְפָשׁוֹת. וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לוֹ, וַאֲפִלּוּ שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל כְּיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה) אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה, שָׁם תְּהֵא דִירָתוֹ, שָׁם תְּהֵא מִיתָתוֹ, שָׁם תְּהֵא קְבוּרָתוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהָעִיר קוֹלֶטֶת, כָּךְ תְּחוּמָהּ קוֹלֵט. רוֹצֵחַ שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם וּמְצָאוֹ גוֹאֵל הַדָּם, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, מִצְוָה בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם, וּרְשׁוּת בְּיַד כָּל אָדָם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, רְשׁוּת בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם, וְכָל אָדָם אֵין חַיָּבִין עָלָיו. [הרמב"ם פסק כר"ע].

(ח) (כַּיּוֹצֵא בוֹ), רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָטוֹ וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם רוֹצֵחַ אָנִי…

וְחוֹזֵר לִשְׂרָרָה שֶׁהָיָה בָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיָה חוֹזֵר לִשְׂרָרָה שֶׁהָיָה בָהּ:

הגמרא אומרת לדעת רבי יהודה: ״ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב – למשפחתו הוא שב, ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו״. מפרש שם רש״י: שאם היה נשיא או ראש בית אב אינו חוזר לגדולתו!

הכתם הוא לעולם

יחס חמור זה אל אותו מכה נפש בשגגה, הנושא שם קלון של רוצח וההגבלות המושתות עליו, אינם סרים ממנו עולמית! כפי שנפסק בהלכה: ״כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא יישא את כפיו, ואפילו עשה תשובה!״ (שו״ע או״ח ס׳ קכ״ח ל״ה). מקור הלכה זו נדרש מהכתוב: ״ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו (ישעיה א׳).

ממעטים בשיחה עם הרוצח בשגגה

הרב מפוניבז׳ איבד כמעט כל משפחתו בשואה, ואת תלמידיו כבניו. במכלול מקומות התורה שהקים בפוניבז׳, מתלמוד תורה וישיבה קטנה, ישיבה גדולה וכולל אברכים ומוסדות חנוך לבנות, למדו כאלפים חניכים! הכל הפך לעיי חרבות, עלה בעשן המשרפות, והרב מפוניבז׳ הבליג על יגונו תחלץ לקומם ההריסות. כבר לא צעיר היה, ולא בריא. אבל הקים ישיבה קטנה וישיבה גדולה וכולל אברכים ואת ״בתי אבות״ לילדי העולים, וכתת רגליו בגולה. ממש חזר על הפתחים, וזכה ליחס לועג ומשפיל. אלו נדו על חלומות ההבל ואחרים חששו שחלומותיו יתממשו… החסרים בטלנים הם. מקושש היה דולר ושנים, ולא רפתה רוחו. נקש על הדלתות ועל הלבבות, אם לא הלהיב אחרים הלהיב את עצמו.

מתי רפתה רוחו, מתי נשבר, כשחזר ממסע ואין חצי תאותו בידו, ובדרכו משדה התעופה לבני ברק עבר דרך אוניברסיטת ״בר אילן״ וראה שמקימים שם מבנה פאר נוסף, מנקר עינים. עשה דרכו לבית ה״חזון איש״ והתמרמר בתסכול, מדוע דרך רשעים צלחה. מדוע אין כסף נחשב שם, ידי הנדיבים פשוטות לרוחה, ״מנציחים״ שם את זכר הוריהם. וכי מה, ילמדו זואולוגיה לעלוי נשמתם, אם לא למודי, כפירה. ואצלנו מתקיים פתגם הרמב״ן (באגרתו מארץ ישראל) שכל המקודש מחברו חרב מחברו, ובקושי מקושש הוא ללחם לאכול עבור התלמידים!

ענהו ה״חזון איש״ בארך רוח: התורה מצוה בענין ערי מקלט: ״תכין לך הדרך״ (דברים יט, ג): ופרש רש״י: ״מקלט״, ״מקלט״, היה כתוב על פרשת דרכים. הציבו תמרורים. ובמדרש ומדרש תהלים, כה) אמרו, שעל כל מיל ומיל היה תמרור שהורה לכוון עיר המקלט. ויש להבין: מדוע לא היו תמרורים כאלו שהורו את הדרך לירושלים, לבית המקדש, עבור עולי העולים ומקריבי הקורבנות, ועבור כל העולים לא כל מעשרותיהם ולהתעלות, ללמד ליראה (יעוין בתוספות בבא בתרא כא ע׳׳א)?

יתר על כן, לא זו בלבד שהתורה לא מצוה על תמרורים בדרך לירושלים, אלא עוד מצוה שלא יהיו תמרורים וציוני דרך. שנאמר: ״אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה״ (דברים יב, ה). וכתב הרמב״ן: ״לשכנו תדרשו״, שתלכו אליו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם! מדוע?!

אלא שאם עלה אדם לירושלים ואבד דרכו במשעולי ההרים, אדרבה, שיפנה לעוברים ושבים או לכפר הקרוב, יספר שהוא בדרכו לירושלים וישאל על הדרך. יראו שרבים העולים לעיר הקודש והמקדש, ויושפעו גם הם לעלות ולהתעלות. אבל אם אדם רצח, ולו בשוגג, לא רצה הקדוש ברוך הוא שיפנה אל אדם ויספר שהרג, ושעליו לגלות, וישאל לאן. כי אז יסתגלו למציאות העבירה, לשכיחות הרציחה, ותשתרש תחושת זלות חיי אדם!

מבינים אתם, אמר לו ה״חזון איש״, דוקא משום שאין הבורא יתברך חפץ בחולין ובחכמות החיצוניות נתן להם תומכיהם בשפע, נדיב אחד תורם מבנה שלם ודיו. אבל בענין התורה, הכרת חשיבותה וערכה והזכות בתמיכתה, בקש הקדוש ברוך הוא לזכות כמה שיותר יהודים שהרב מפוניבז׳ יתדפק על דלתם וישוחח עמם וילהיבם. ויתנו אך מעט, כדי שימשיך ויתדפק על דלת היהודי הבא

וה״חפץ חיים״ זצ״ל הסמיך לכך פסוק. לעולם, אמר, תלמיד חכם גאון וצדיק, מה הנאתו בעולמו? פת במלח ועמל התורה, חדושיה ומערכותיה, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא. מה דוחף אותו להקים ישיבה ולהכנס לשאת בעולה, ולסגור את הגמרא, ולצאת ולחזר על פתחם של נדיבים? על כך נאמר (תהלים קיא, ה): ״טרף נתן ליראיו״. מלשון: ״מי ישלו ומי יטרף״ (פיוט ״ונתנה תוקף״), ויטלטל. וטרוף הדעת, שהרי שגעון הוא להטלטל כך. ומדוע דחפם הקדוש ברוך הוא לזה, משום: ״יזכור לעולם בריתו״. בקש שברית התורה (שקרויה ברית, נדרים לב ע״א) תודע בעולם כלו, גם ליהודים הרחוקים!

מסקנה – התורה מתייחסת בחומרה למעשה הרוצח, מכנה אותו בשם "רוצח" הגם שהיה שוגג,

מתירה את דמו, מכתימה אותו בכתם עולמי, ושוללת ממנו את חירותו לשנים ארוכות

מדוע החומרה? הוא רק שוגג?

יש להתבונן בזאת, ניחא רוצח בזדון כל חומר הדין שיושת עליו מקבל הוא זאת ביושר! אך כאן אמנם מעשה זה לא היה באונס גמור, אך סו״ס עסקינן בשגגה, מדוע נידון הוא להיקרא רוצח כל ימיו ועליו לשאת תו קלון זה, הלא שגגה יצאה תחת ידו?!

מבאר זאת בעל ״מנחם ציון״ זצ״ל שאיש זה משהו פגום התגלה בהנהגותיו, האיש היה אמור להעריך שהמכשיר שבידו, שייעודו עשוי להיות חיובי (כגון גרזן, סכין, הגה) עלול גם לגרום סכנה עד כדי אובדן חיים, אך הוא בחר לנהוג בשיטת ה״סמוך״ – יהיה בסדר. הוא הוכיח בהתנהגותו זילות לחיי אדם. אסון זה היה נמנע לו היה זהיר במעשיו. משמים גלגלו לפתחו אסון זה כתמרור, כי חייב הוא מפני חוסר זהירותו, כפי הנאמר במשלי: ״כי לא יאונה לצדיק כל און ורשעים מלאו רע״ (י״ב),

ומכאן לומדת הגמרא: ״מגלגלין חובה ע״י חייב" (שבת ל״ב), א״כ זה שהא־לוקים אנה לידו חובה כה חמורה, יש רגליים לדבר שהוא מגלם אדם חייב…

הגמרא מביאה את דברי רבי שמעון בן לקיש שאומר: ״ואשר לא צדה והא־לקים אנה לידו״ (שמות כ״א) – ״כאשר ייאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, וידי לא תהיה בך (שמואל א׳, כ״ג). במה הכתוב מדבר? וכו' ומבאר שם רש״י: ״משל הקדמוני – היא התורה! שהיא משל הקב״ה שהוא קדמונו של עולם, והיא אמרה: ׳מרשעים יצא רשע׳ והיכן אמרה? ׳והא־לקים אנה לידו׳ והאיך הקב״ה ממציא מכשול לאדם לחטוא? אלא על ידי שהיו שניהם רשעים – ההורג והנהרג, ההורג היה חייב גלות ואין עד בדבר והוא לא גלה, והנהרג היה חייב מיתה ואין עד בדבר ולא נהרג, לפיכך הקב״ה מזמינם לפונדק אחד״.

ומכוח זה פוסקת הגמרא: ״אדם מועד לעולם בין שוגג, ובין מזיד, בין ער, ובין ישן" (ב״ק כ״ו). וכל זאת מפני שהתורה דורשת מהאדם זהירות ורגישות למעשיו לבל יפגע ויזיק לסביבתו. וע״כ עליו להפנים היטב שאם חלילה יתרשל ויחטא בחטא הזלזול והזילות לחיי אדם, יחשב הוא כרוצח גם אם זה נעשה בשגגה.

ראיית התורה – ראייה כוללת

אך מנגד, מלמדתנו התורה, לאחר שהאס­ון התרחש, עלינו לנהוג בחמלה וברחמים כלפי האיש ומשפחתו.

אמר הסבא זצ״ל מקלם בספרו ״חכמה ומוסר״ (ח״א עמ' כ). רואים אנו שהתורה הזהירה להיטיב עם כל הבריות ואפילו עם הרוצחים. ואמרו בגמרא: דרש רב סימאי מאי דכתיב ״אוהב כסף לא ישבע כסף״ וגו', זה משה רבינו שהיה יודע שאין שלוש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלוש שבארץ כנען, ואמר: מצוה שבאה לידי אקיימנה (מכות י.). ואמרו שם ״מזרחה שמש – הזרח להם שמש לרוצחים״. הרי שגם ברוצחים ישנה מצוה גדולה ורבה להיטיב עמהם, וגם ברוצחים במזיד אמר הפסוק ״ושפטו העדה והצילו העדה״ לחפש להם זכות.

הרי שעלינו להאיר את החושך שבו שרוי הרוצח בשגגה לבל נאבד עוד נפש. שלא יאבד – לא רק בשל רצונו של גואל הדם לפגוע פיזית ברוצח אלא שהרוצח עצמו לא יתרסק נפשית.

מה נואלו בני אדם אשר בראותם מישהו עובר עבירה, מתגברים בשנאתם עד לירד לחייו, ושלא להחיותו. לא כן דרך התורה.

הגלות – תיקון

בגלותו לעיר זו, יותר מאשר משמש המקום כהגנה מפני גואל הדם, יש כאן בעיקר מימד של ״כפרה ותיקון״, כפי שמלמדנו רבינו מרן הגרי״ש אלישיב זי״ע, שאתמול מלאו ארבע שנים להסתלקותו לגנזי מרומים, בספרו ״דברי אגדה״:

עיר מקלט משפיעה חיובית וחינוכית לרוצח – כפי שהעיר ירושלים עיר הקודש השפיעה על הבאים בשעריה. וזאת מפני שערי מקלט היו במקום משכן הלווים, הלווים שהיו מובדלים מעולם החומר, וחיו את חייהם בעולם הרוח, הם שמשו דוגמא חיה לאותו איש לראות את החיים במבט של תורה. והתורה מחנכת לחיי זהירות ביתר משמר. וכשהוא חי בחיבור לחברה של אנשי תורה ויראה בלבד הוא מתחנך לראות את העולם בראייה אחרת לגמרי.

כפי שכותב ה״חינוך״ שערי הלוויים נבחרו לקלוט את הרוצח בשגגה – ״יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם. ועוד טעם אחר בדבר, כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלות המדות וחכמות נכבדות, ידוע לכל שלא ישטמו הרוצח שינצל אליהם ולא יגעו בו" (מצווה ת״ח).

בכך התורה רוצה להעביר מסר של רגישות וכבוד כלפי הרוצח בשגגה, הנה קרה אסון גדול – אובדן החיים של הנרצח, אך גם חייו של הרוצח בשגגה נהרסו לחלוטין. אמנם הוא נשאר חי פיזית, אך נפשית הוא כמעט מת.

הוא פעל אמנם בחוסר זהירות ותוצאותיו חמורות, אך זה נעשה בשגגה וכיום חייו אינם חיים. השאיפה היא לשקמו ולהחזירו לחיים נורמליים לאחר עבודה והפנמה ליתר זהירות לחיי אדם. התמיכה הרוחנית והחום האנושי שבאים מהלוויים, אנשי קודש ובעלי מידות, הדבקות וההתחב­רות עמם – כל אלה מאפשרים להניע תהליך של שיקום ערכי ורוחני.

ועל כן נפסק: ״תלמיד שגלה מגלים רבו עמו״, וזאת מפני שעולמו של אותו תלמיד חרב עליו, ומצבו הנפשי הקשה בעקבות מה שאירע עלול להביא אותו לאבדון רוחני, חיים ללא טעם. יש לעזור לו למצוא ערך ותכלית לחיים לאחר מה שעשה כדי שיתקן את אורחות חייו וייצא ממצבו השלילי וייבנה את עולמו הרוחני מחדש.

♦ ♦ ♦

להציל כל יהודי ויהודי

מסופו על צעיר אחד מעיר בריסק, שהיה פורק עול, וכופר בעיקר ממש, ומומר להכעיס, עד כדי כך שבכל שבת בבוקר בשעה שמרן הגר״ח זצ״ל היה יוצא מביתו ללכת לבית הכנסת, היה אותו הצעיר מתהלך במכוון ליד ביתו של ר׳ חיים ומעשן, כדי להראות להרב מבריסק שהוא אינו מאמין…

והנה הצעיר הנ״ל התגייס לצבא הרוסי, ושירת שם, וכשהיה בחבורה של חיילי רוסיה, ירה פעם בתמונתו של הצאר ניקולאי… החיילים שראו זאת, מסרו הדבר תיכף ומיד לראש העיר… המעשה אירע כמה ימים לפני ראש השנה של שנת תרס״ו. יומיים לאחר ראש השנה יצא דינו של הצעיר למות בירייה, בערב חג הסוכות…

אחד היהודים שהיה יוצא ונכנס בביתו של ראש העיר דבריסק, גילה למרן הגר״ח זצ״ל, שראש העיר דבריסק מוכן ומזומן לשחרר את העציר, ולצוות עליו שילך לעיר אחרת, בתנאי שראשי הקהילה יתנו לו חמשת אלפים רובל…

כשמוע מרן הגר״ח את דבריו, תיכף ומיד קרא לראשי הקהילה שיבואו לביתו לאסיפה דחופה… כשבאו לביתו אמר להם שהם מחוייבים ומוכרחים להוציא כל הממון שיש בקופה של הקהילה, ואפילו להשלים מכיסם, אם יהיה נחוץ… ההוראה גרמה למבוכה בין ראשי הקהילה דבריסק, גם החרדים וגם הציונים התנגדו להוראתו וציוויו, ואמרו פה אחד, שזו מצוה גדולה להניח את העציר הנ״ל למות על ידי ירייה, מחמת הפסוק ״ובערת הרע מקרבך״…

אולם מרן הגר״ח דחה דבריהם, ואמר המצוה של ״ובערת הרע מקרבך״, שייכת רק לאחר שנגמר דינו למות על ידי סנהדרין בזמן הבית, ואינו שייך לעבריין אחר… ברם, היה שם אחד שהיה ירא שמים באמת, ואמר שאין הוא מבין איך מורה להם להציל אותו הלא מפורסם הוא שהבחור ״מומר להכעיס״, ומעשן להכעיס בשבת בנוכחות הרב, והרמב״ם בהלכות עדות (פי״א ה׳יי) פסק שאסור להציל מומר להכעיס… גם אותו דחה ולא קיבל את דברי (הביא לו את השיטה מקובצת בסוף ב״ק בהלכה של ״מורידין ולא מעלין" ע״ש).

על אף דבריו, סירבו ראשי הקהל לשמוע להוראה, ולא רצו להביא את הכסף בכדי שיוכל לשחרר את העציר.

אולם מרן הגר״ח לא נח ולא שקט, ובערב יום הכיפורים, כשהקהל גמר להתפלל תפילה מנחה, עמד והכריז שראשי הקהל אינם רשאים ללכת לביתם לאכול סעודה המפסקת, אלא הם מוכרחים ללכת למשרדי הקהילה, ולקחת משם חמשת אלפים רובל, ואחר כך ללכת עמו לבית ראש העיר לשחרר את הבחור, הוסיף ואמר: שאם לא יעשו כן, לא יניח להם להתפלל תפילת ״כל נדרי״… ויהיה בית הכנסת סגור כל יום הכיפורים…

כשראו ראשי הקהל שאין להם שום ברירה, עשו כדבריו, הלכו איתו למשרדי ועד הקהילה ולקחו חמשת אלפים רובל, ותיכף ומיד הלכו לביתו של ראש העיר ונתנו לו את הכסף… ראש העיר תיכף כשקיבל את הכסף, שחרר את העציר היהודי.

באותה שנה לא הספיקו ראשי הקהל ומרן הגר״ח זצ״ל, לאכול סעודה מפסקת, מאחר שחזרו מבית ראש העיר, היה זה חצי שעה לפני השקיעה.

לא לדחות הרשעים מכל וכל

וכן הם דברי הזוהר [ח"א ק"ה] מצוה לאדם להתפלל על הרשעים כדי שיחזרו למוטב, ולא יכנסו לגיהנם ואמר רבי אסור לו לאדם שיתפלל על הרשעים שיסתלקו מן העולם.

וכתב האדמו״ר מקומרנא [היכל הברכה, ובביאורו על התומר דבורה] מידת ״מימי קדם״ רחמי דעתיקא קדישא
ימשיך על כל מי שבשם ישראל יכונה ולא החליף את שם ישראל ממנו ויהי מה, ירחם עליו במדה זו ואל ידחהו,

ואמר מרן ה"ריב״ש טוב" בעת שדחה הגאון ר׳ חיים זצ״ל את הכת הידועה (שבתאי צבי) שלא היו פוקרים כמותם מיום שניתנה תורה לישראל על כן דחה אותם שיצאו לגמרי מן הכלל ר״ל, ואמר מרן שראה שכינה מייללת ביללה גדולה על מה שדחה אותם כל כך, כי כל זמן שהאבר דבוק מעט מעט אולי יש תקוה, והוא הגאון כרת אותם מכל וכל. עכ"ל.

וידוע את שאמר הרב מבריסק [ויש מביאים החילוק עצמו בשם הגרי"ס] על ההבדל בינו לבין המשמש שלו, ששניהם נלחמים כנגד הפוקרים ופורקי העול, אך ההבדל ביניהם הוא כהבדל שבין בעלת הבית לבין החתול במאבקם נגד העכברים. שניהם נלחמים בהם, בעלת הבית מעוניינת שלא יהיו עכברים, אך החתול מעונין שיהיו כדי שיהיה לו במי להלחם… כך גם השמש שלי…

וביאר הגרי״ס שזוהי כוונת התומר דבורה שכתב בפרק ב׳ ״ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו אפילו הרשעים כאילו היו אחיו, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם אפילו הרשעים יאהב אותם בלבו ויאמר מי יתן ויהיו אלו צדיקים שבים בתשובה. ועל זה כתיב ״יתמו חטאים מן הארץ״, ולא יתמו חוטאים.

אך כל זאת אומר התומר דבורה – יהיה רק בליבו, וכלפי חוץ בהנהגת הציבור – צריך להתקוטט כנגדם ולגנות מעשיהם שלא ינהו אחר מעשיהם.

לאהוב הרשעים – או לשנאם?

ואם נשאל – הרי מצאנו שיש מצוה לשנוא הרשעים – "הרואה בחבירו דבר ערוה מצוה לשנאתו דכתיב 'יראת ה' שנאת רע' [פסחים קיג]?

אומר בעל התניא [פל"ב] "אם קיים מצוות תוכחה ולא שב מחטאו מצוה לשנוא אותם ומצוה לאהוב אותם, ושניהם אמת. שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד הטוב הגנוז בהם שהוא ניצוץ אלוקות שבתוכם המחיה נפשם האלוקית. וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי הוא בבחינת גלות בתוך הרע. והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה. ולא אמר דוד תכלית שנאה שנאתים אלא על המינים והאפקורסים. עכ"ל. הרי שכלפי הרשעים לתאבון שנשארה בהם נקודת הקדושה של אברהם יצחק ויעקב – אין להתאכזר כנגדם.

ואכן יש להבחין –

שמחד אין לנו שום "הכלה" ביחס למעשיו הרעים, וכפי שרבינו יונה כותב [שע"ת שע"ג אות ריח] אבל האיש אשר תדע ובחנת את דרכו כי אין פחד אלוקים לנגד עיניו ותמיד יתיצב על דרך לא טוב מצוה לספר בגנותו ולגלות על חטאתיו ולהבאיש בעלי עבירות בעיני אדם, ולמען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים". והחפץ חיים האריך בכלל ז' באופנים שמותר לדבר עליהם לשה"ר ולגנותם.

אך אין זה סותר שמצד עצמם – אין לשנאתם אלא לחוש חמלה על מצבם ולקרבם.

הגרי"ח זוננפלד והמשכיל

בספר ״האיש על החומה״ (ח״א עמ' 336) מסופר על אחד מראשי הסתדרות העובדים שהיה ידוע בשנאתו לדת שחלה במחלה אנושה. אחרי ששכב כמה שבועות בביה״ח של המסיון החמירה מחלתו עוד יותר ורופאי בית החולים אמרו נואש לחייו. קרובי משפחתו שניסו להצילו ממוות החליטו להעבירו לביה״ח ״שערי צדק״. כאשר הגיעו לבית החולים סיפרו למנהלו ד"ר וולך את פרטי המחלה והטיפול שקיבל החולה עד כה. כאשר שמע ד״ר וולך שהחולה שכב בבית החולים המסיונרי סירב לקבלו לביה״ח. קרובי המשפחה של החולה ידעו שבמצב כזה יוכל רק רבי חיים זוננפלד להושיע ולהשפיע על ד״ר וולך. על המשך התפתחות הענינים מספר קרובו של החולה:

מיהרתי לביתו של ר׳ חיים בבתי מחסה (בימים ההם לא היתה אפשרות אחרת של תקשורת מהירה). בדרך לעיר העתיקה התחיל לרדת גשם שוטף שהרטיב אותי עד העצמות. כשכולי רטוב ורועד נכנסתי לביתו של ר׳ חיים, שישב אותה שעה שקוע בגמרא גדולה. אע״פ שהיה לר׳ חיים לב כבד עלי על שסרתי מדרך אבותי והצטרפתי לציונים, בכל זאת קבלני במאור פנים וביקשני לשבת.

התנצלתי על ההפרעה החפוזה וספרתי לו על המקרה עם החולה. לא הסתרתי ממנו את זהותו של החולה שהוא מראשי ההסתדרות וגם גיליתי לו את עובדת שהותו של החולה בבית החולים המסיונרי. אך מכיון שמדובר בהצלת נפשות, העזתי לפנות אליו ולבקש ממנו מכתב דחוף לד״ר וולך שיסכים לקבל את החולה לבית החולים, כי זוהי התקוה היחידה שנשארה עוד להצלתו.

מששמע ר׳ חיים במה המדובר, סגר מיד את הגמרא וקם ממקומו. לבש את מעיל הפרוה שלו והתכונן ללכת. נעמדתי בחלל הדלת וניסיתי להניאו מללכת, בהסבירי לו כי באתי רק לשם קבלת המלצה, אבל בשום אופן איני מתכוון להטריחו ובפרט בגשם שוטף כזה. הזדקף הרב הישיש מלוא קומתו וענה לעומתי בהחלטיות: כשמדובר בהצלת נפש אחת מישראל אין די במכתב גרידא, עלי ללכת בעצמי ולקיים את המצוה. מכתב – ספק אם ישפיע, אבל אני בעצמי לא אזוז עד שיוכנס החולה לביה״ח.

תוך כדי דיבור עזב בזריזות את חדרו ועלה בצעדים מהירים את המדרגות המובילות מחצרו למעלה השכונה. למרות שהוא היה אז קרוב לגיל שבעים וחמש ואני צעיר לימים, בקושי יכלתי להשיג אותו. בדיוק כשעזבנו את בית הרב, התגבר הגשם, הצעתי לח חיים שנמתין תחת אחד הקימורים עד יעבור זעם, והוא במקום לענות לי זירז את צעדיו במלמלו: פיקוח נפש! כשהולכים להציל יהודי נבהלים מטיפות גשם?!

הרב הישיש רץ ואני ממהר אחריו, עד שהגענו לשער יפו, שם שכרתי כרכרה, עלינו עליה והאצתי בעגלון לזרז את סוסיו. מיד הוציא הרב מכיס מעילו ספר תהלים קטן והתחיל למלמל מזמורי תהלים. עיני לא סרו מפניו הלוהטות של הרב הישיש.

בשעה שהכרכרה דהרה והחליקה על הכביש הרטוב והמוצף של מעלה רחוב יפו נזכרתי בספורי האגדות על סוסים שעשו ״קפיצת הדרך׳ כשנסעו עם הרבנים החסדיים על פני ערבות רוסיה ופולין. אחרי כרבע שעה של דהרה בגשם השוטף שלא פסק אף לרגע הגענו לחצר ביה״ח. ר׳ חיים ירד מיד מהכרכרה בלי להמתין שאגמור עם העגלון על שכרו ואני מיהרתי לסלק לעגלון את המגיע לו, ורצתי אחרי ר׳ חיים שכבר היה בחדרו הפרטי של ד״ר וולך. הספקתי עוד לשמוע את דבריו התקיפים של ר׳ חיים שאמר לדייר וולך: מאימתי נעשה הד״ר פוסק בהלכות פקוח נפש? אני מבקש לקבל את החולה מיד לביה״ח, ואחר כך נתווכח! ותוך כדי כך פנה אלי ושאל איפה החולה? נא להביאו מיד כי כל רגע יקר.

והנה קרא מה שממש לא יאומן – אחרי שבועיים עזב החולה את ביה״ח כשהוא בריא לחלוטין, נמנעתי מלספר לאותו מנהיג שהבריא, את אשר עולל לו ר׳ חיים בידעי את היחסים המתוחים ששררו בין השניים.

כעבור שנה מאותו מקרה התקיים טכס הנחת אבן פינה לישוב חדש בגליל, ואותו מנהיג נשא בו את הנאום המרכזי. באותו טכס השתתפתי גם אני. כשעלה אותו מנהיג לנאום הרביץ מנה גדולה של ציונות. בשטף דבריו הכריז ואמר ־ אנחנו נבנה את הארץ בדרכנו ובכחנו אנו, אנחנו נבנה את ארצנו תוך מלחמת חרמה ב״יד השחורה״ של הרב זוננפלד ופמליתו!

ברגע זה קפץ דמי לראשי וצעקתי לעבר הנואם: שתוק! דרך ארץ בפני הגאון הישיש שאתה חייב לו את חייך! לשמע קריאת ביניים מוזרה זו מפי ידידו הקרוב, הוכה הנואם בתדהמה והפסיק את נאומו בהפנותו את מבטו התוהה כלפי כמבקש הסבר לקריאת הביניים המשונה. לא הססתי הרבה, עליתי על הבמה וספרתי למשתתפים איך ש״היד השחורה״ נחלצה להציל ממות את זה שהכריז מלחמת חרמה נגד היהדות החרדית של הרב זוננפלד.

חילוקו של ר' ברוך בער בשם הגר"ח

את היחס הנכון לרשעים ביאר בספר חידושי ושיעורי ר׳ ברוך בער על בבא מציעא בשם הגר״ח (חומת הדת ב׳). שגם למינים ואפיקורסים צריך שירגיש איזה הרגשה של קשר. ופירש עפ״י זה את הכתוב בתהילים קל״ט ״תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי״, שהשנאה הגדולה למינים מראה שיש כאן קשר ואהבה,

כמו שהשנאה ששונא האב לבנו שאינו הולך בדרך הישר גדולה יותר משנאה לאחר, מפני שהדבר נוגע ופוגע בפנימיות נפשו של האב. וזוהי פליאת דוד המלך דכיון שאני שונא אותם כל כך זה מראה על עוצם אהבתי אותם. וא״כ מדוע הם ״לאויבים היו לי״.

אמנם כתב שם בשם הגר״ח שמה שצריך להיטיב עמהם זהו דוקא במינים שאינם עושים רע לאחרים. אבל על המסיתים והמדיחים בעם ישראל ובמיוחד את הנערים מדרך התורה. על אלו כתב הרמב״ם (סנהדרין פרק יא׳ הלכה ה׳) ״שאין טוענים למסית כדי שלא ירחמו עליו, שהאכזריות על אלו שמתעים את העם אחרי ההבל, רחמים היא בעולם, שנאמר למען ישוב ה׳ מחרון אפו ונתן לך רחמים״. הטעם לפי שגדול המחטיאו יותר מן ההורגו ואיך אפשר שלא לשנוא את הרודף לעקור את בניו יתברך מן העולם. ויש להם לאו מפורש שלא לאוהבו מדין מסית ומדיח (ספר המצוות להרמבם לא תעשה יח'). וגם שלא לשתוק מללמד עליו חובה (ספר המצוות לא תעשה כא׳ וסמ״ג לא תעשה לא).

ולאור זאת יובן מה שמספרים על הח"ח שהגם שמעולם לא אמר על אדם מילה רעה, אולם על אדם אחד היה הח"ח אומר בכל עת שדיבר עליו: "ימח שמו ושם זכרו מלהזכירו שרצה לאבדנו משתי העולמות!". לאדם הזה קראו אדם הכהן. יש רחובות בישראל על שמו. מדוע שינה הח"ח ממנהגו? משום שהאדם הזה ניסה למשוך את הח"ח בצעירותו להסכלה. כשהיה יתום בן 10 יצא שמעו של העילוי מז'יטל, וניסה לקרוא לו שיבא רק לראות את הספריה שלו. ובזמנו ספריה של המסכילים הייתה ספריה תורנית ברובה, וכמעט שהלך, עד שברגע האחרון עצר עצמו וברח לוילנא ועם ישראל זכה לח"ח. ניתן לשער ולתאר את ההפסד של העם היהודי לדורותיו לו היה המושחת הזה מצליח במעשהו? [דרך שיחה עמ' תרא]

וכבר ידוע שבשבת אחת לא היו פני (הגרי״ס) [הסבא מקלם. כך מפורסם, ע' ס' התורה והמצוה שטרן עמ' רצז] מאירים כתמול שלשום ולשאלת תלמידיו אמר שבאותה שבת נפטר אחד מגדולי המשכילים שקלקל הרבה בכפירתו והפיץ עיתון מלא ארס נגד שומרי התורה והמצוות, והרגיש בלבו צער ורחמים עליו על גודל העונש שאותו רשע הולך לקבל, וההלם שהלה יקבל כשיראה שכל ימיו התאמץ עד אין קץ להפיץ שקר וכל ימיו עמל להוסיף עצים למדורתו שם לנצח, כמה יש לרחם על נשמה אומללה זו.

[מסופר על רבי שמחה זיסל מקלם, כשמת המשכיל המפורסם פרץ סמולנסקין מו"ל עיתון השחר ובעמח"ס "התועה בדרכי החיים" [שמתאר אותו באמת…] שהפיץ את תורת הלאומיות, וכתב נגדו רבות הגר"א וסרמן, והייתה לו שנאה עיוורת לבני תורה, ומת בשבת, כל אותה השבת נעלם מאור זיוו של רבי שמחה זיסל, ואמר מי יוכל להתבונן ולהכיל בצער נשמתו כשתבוא עכשיו לעולם העליון].

ומאידך –

הסופר פרץ סמולנסקין היה קרוב משפחה עם אשתו של הגאון בעל ״בית הלוי״ מבריסק זצ״ל, בהיותו כבר רבה של בריסק ביקר פעם בוורשה ונודע לו שפרץ סמולנסקין שהיה חולה שחפת נמצא גם כן בוורשה. ביקש מאחד ממקורביו שייוודע על מקום משכנו של פ.ס., שכן הוא רוצה לבקרו. רב טען ההוא ברוגזה, מה שייך לבקר את סמולנסקי שהוא חוטא ומחטיא את הרבים! אעפ״כ ברצוני לבקרו״ אומר ה״בית הלוי" בניחותא, שכן ש״ב של אשתי הוא.

אבל רבי ־ רוגז וטוען ההוא לעומתו, מה שייך ש״ב אבל אינו עושה מעשה-עמך ואסור להסתכל… בוא וראה מסביר לו ה״בית הלוי״ בסבלנות אבהית.
בדין השבת-אבידה נאמר בתורה (דברים כ״ב, א) "לא תדאה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך״. פשטות הדברים, שבשום אופן אסור להתעלם מאבידתו של הזולת אלא צריכים לטפל בה ולהשיבה לבעליה. ברם, באו חכמינו ז״ל והוציאו מקרא מידי פשוטו ודרשו (ברכות י״ט א) ״והתעלמת מהם – פעמים שאתה מתעלם״. אך לא כן בדברי הנביא (ישעיה נ״ח, ז) "ומבשרך לא תתעלם". במקרא זה לא מצאנו בשני התלמודים והמדרשים שחכמינו ז״ל יוציאוהו מידי פשוטו לדרוש ״לפעמים כן מותר להתעלם מבשרך". ומדלא קבעו חכמינו תחומים בדברי הנביא, הווי אומר: שהצו מבשרך לא תתעלם" הוא בכל המצבים וללא שום תנאים. [״הראשון לשושלת בריסק״ עמ' 22]

אין היום כופר אמיתי. אין לנו היום בעיה עם הכופרים, כפי המעשה עם הכופר שהלך לפגוש לפגוש כופר רציני שהיה בעיירה מסוימת וכשחיפשו בביתו אמרו לו שהוא בביהמ"ד. התפלא – כופר בביהמ"ד? הלך לשם וראה אותו לומד עם קסקט – גמרא. אתה יעקל'ה כויפר? כן. השיב הלה. אז מה אתה עושה כאן בביהמ"ד? ומי אתה? אני לייבלה כויפר, מעיר פלונית. שאל אותו יענקלה – למדת ש"ס? לא. שו"ע? לא. ספרי ספרא כו'? לא. אם כן הפטיר יענקלה – אינך "כויפר" אלא סתם עם הארץ…

אדם לא יכול "לכפור" בתורת הקוונטים, אם אינו יודע מה זה, כך אדם לא יכול לכפור בתורה אם אינו יודע מה זה.

אין לנו היום כופרים באמת, כולם עמי הארץ. אך יש לנו כן מסר חשוב בענין –

בדבר הזה יש מוסר לכולנו.

אנו נוטים להדביק תוויות, ו"לסמן" אנשים. פלוני – צדיק. פלוני טיפוס חיובי. פלוני בעל חסד. אלמוני – רשע, ההוא – 'שועל קטן מחבל כרמים' בכרם גדולי הדור האמיתיים, אלמוני – כופר שמצוה למגרו כו'.

לפעמים מדובר במורה חסר סבלנות לבחור / בחורה מרדנים, מנהל איתם מלחמות ובקלות מחליט שצריך "להעיף"… גם אם זה היה הבן שלך היית מתנהג כך?

לפעמים מדובר בהורים מתמודדים שחסרי סבלנות לכשלונות של הילדים שלהם, או אינם מוכנים להסכין שבניהם לא יצאו מה שאנו כהורים הועדנו להם.

על אברהם מובא שהיה לו אורח בן שמונים שכשאברהם אמר לו להודות לה' על האוכל, הוא סירב. ואברהם ביקשו שיצא מביתו. נגלה אליו הקב"ה וא"ל אני הייתי מסוגל לחכות לו שמונים שנה, ולך אין סבלנות כמה שעות?? מיד רץ אחריו אברהם והכניסו שוב לביתו ולבסוף השפיע עליו לקרבו תחת כנפי השכינה!

המעשה עם הרב צדקה שמגי"ש אמר באסיפת רמי"ם בישיבה שיש לסלק תלמיד פלוני, וניסיתי הכל איתו ואין מה לעשות. שאל אותו הרב צדקה – צמת בשבילו? רק אם תצום בשבילו תוכל לומר שעשית הכל!

המעשה עם האדם שחשבתי שקירבתי, ואח"כ פגשתי את אביו שאמר לי שהתענה בשביל בנו מ' יום כדי שיחזור לדרך הישר!

התורה רואה את הדברים בראייה כוללת, ואכן מאפיינת את האדם הזה בצורה שלילית, אך מאידך – דואגת לו ואינה מפקירה אותו. אינה מדביקה לו תוית שלילית שלא תצא ממנו, אלא דואגת לרומם את הרוחניות שלו ולבנות את אישיותו המרוסקת מחדש. ודואגת אף לרומם את פנימיותנו שלא נפתח בעצמנו מידות שליליות של רגשות שנאה ואיבה לניצוץ יהודי קדוש שיכול לבוא לידי תיקון!

*

בל תשחית בגשמיות

[מעין גנים ח"ג]

 א.כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנתח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. מפרש רש״י, כי האדם עץ השדה, הרי כי משמש בלשון דילמא, שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר, למה תשחיתנו עכ״ל. וכן תרגם אונקלום, הרי לא כאדם, אילן השדה, להכנס לפניך במצור.

ומסיימת התורה, רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה, עד רדתה. מפרש רש״י, עד רדתה, לשון רידוי שתהא כפופה לך עכ״ל.

הנה זמן של מלחמה הוא זמן של בלבול הדעת, ואדם נמצא בו בלחץ ומתח גדול, וכתוצאה מכך אדם נוטה להתיר לעצמו דברים שלעולם הוא לא היה מעלה על דעתו להתיר. וכמו שכתב הרמב״ן בפרשת כי תצא (כ״ג. י׳) על הפסוק כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע. וז׳׳ל, והנכון בענין המצוה הזאת, (כפי הנראה שהרמב׳׳ן בא ליישב מה שקשה כאן, אם מדובר מדבר רע, א״כ זה אסור תמיד, למה התורה מזהירה על זה דוקא כאשר יוצאים למלחמה). כי הכתוב יזהיר בעת ההיא, אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהג המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, ויגזלו ויחמסו, ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני האדם בטבעו, יתלבש אכזריות וחמה, בצאת מחנה על אויביו. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע עכ״ל.

ולמרות כל המצב הזה, מזהירה כאן התורה, שכאשר צרים על עיר, ואדם נמצא במתח נפשי, כי כל רגע יוכל להתפתח מלחמה. לא תשחית את עצה, והיינו עצי פרי, לנדוח עליו גרזן. ולמה, כי ממנו תאכל, לכן ואותו לא תכרות. ואע״פ שזה לא עצים שלך אלא של האויב, בכל זאת מוטל עליך לא להשחית עצי פרי. והתורה מוסיפה, וכי העץ הוא כמו האדם שבעיר שהוא האויב שלך, הרי העץ הוא לא אויב שלך, למה תשחיתנו.

ואם יש לן ספק אם הוא עץ פרי או לא, ג״כ אל תשחית. רק עץ אשר תדע בבירור כי לא עץ מאכל הוא, אותו תוכל להשחית ולכרות, וגם זה רק כדי לעשות מצור ולהועיל למלחמה. אבל להשחית סתם, גם עצי סרק אסור להשחית.

ומכאן למדו חז״ל את דיני בל תשחית. ולמדו מזה בסנהדרין ק׳ ב׳ שלא יפשוט אדם את עור הדג מאוזנו, משום שאתה מפסיד עי״ז את עורו. ואע״פ שאדם יכול לומר לא איכפת לי, בכל זאת האדם מצווה ע״פ התורה לא להשחית שום דבר שניתן להוציא ממנו תועלת.

והגמרא בשבת ק״מ ב׳ מביאה, אמר רב חסדא, מי שאפשר לו לאכול לחם של שעורים ואוכל לחם של חיטים, עובר משום בל תשחית. ואמר רב פפא, מי שיכול לשתות שכר ושותה יין, עובר משום בל תשחית. ומסקנת הגמרא, שלאו מילתא היא, כי בל תשחית דגופא עדיף. וכנראה כוונת הגמרא שאכילת לחם שעורים ושתית שכר, מזיק לגוף, או שלא מביא תועלת לגוף כמו פת חיטים ויין. לכן ההפסד של הגוף עולה על הפסד המאכלים. אבל עכ״פ יש ללמוד מזה, עד היכן מגיע איסור זה.

[אני נזכר שפ"א בשבת חתן היכן דהוא, בסעודה ג' הגישו דגים שהיה ברור שלאחמ"כ ייזרקו. א' מן המסובים אמר ליושבים בשולחן – אחר שכבר סיימו האכילה – רבותי, כל אחד יעשה עוד קצת מאמץ ויאכל עוד דג כדי שזה לא ייזרק…

ודאי שאין כך ההלכה. בל תשחית דגופא עדיף. וכמו אותה אשה שהייתה "אשה גדולה" ואמרה שכל מה שצברה זה רק מה"בל תשחית" שהילדים משאירים בצלחת… במצב כזה עדיף לזרוק מאשר להזיק לגוף!!]

עוד איתא בשבת ס״ז בי, אמר רב זוטרא, מי שמכסה נר של שמן, ומגלה נר של נפט, עובר משום בל תשחית. מפרש שם רש״י, שאם מכסה נר של שמן, ממהר להדלק. ואם מגלה נר של נפט, האור הולך ונמשך מאליו ומבעיר.

גם שנינו ביבמות מ״ד א׳, שאם נפלו לפני אדם שתי נשים מאחיו שמת בלא בנים, אחת כשירה לכהונה, ואחת פסולה לכהונה כגון שכבר היתה גרושה מאדם אחר. אם היה חולץ, חולץ לפסולה. ואם היה מיבם, יכול ליבם גם את הכשירה.

ואמר רב יוסף, כאן שנה רבי, במשנה הזו לימד אותנו רבי שסידר את המשניות. לא ישפוך אדם מי בורו, ואחרים צריכים להם. כך גם כאן לא יחלוץ לכשירה לכהונה, כי עי״ז פוסל אותה לכהן. ויתכן לומר שגם זה נובע מאיסור בל תשחית, שאסור להשחית בחינם דברים, שיוכלו להביא תועלת לאחרים.

והיום בדורינו דור של שפע גשמי, הלאו הזה נפרץ מאוד. שאנשים מתירים לעצמם לזרוק דברים טובים, אם זה ריהוט אם זה אוכל. וכשעושים שמחה, ומפנים את השולחנות, הרבה פעמים נשאר אוכל בצלחות המרכזיות, כמו צלוחיות של סלטים או צלחות מלאות אוכל ששום אדם לא נגע בהם. ולוקחים את הכל וזורקים.

צריך לדעת שזריקת דבר שיוכל להביא תועלת אפילו לאחר, הוא לאו דאורייתא של בל תשחית.

ראיתי פעם באיזה ספר שהמליץ שכאשר אדם זורק דבר מה – שיכתוב עליו את הבעיה שיש בו. לפעמים מישהו ירצה לקחת ולהשתמש ולתקן. ולפעמים זה לא משתלם, אולי ההוא צריך רק חלקים, לכן יכתוב על המקרר "הלך המדחס" ויניח בחוץ. – יש בזה גם טוב עין כלפי זולתו!

ב.

וכתב בספר החינוך מצוה תקכ״ט

וכמו כן נכנם תחת זה הלאו, שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה. ובכל ענינים אלו, ובכל כיוצא בהם, שיהיה בהם השחתה, יאמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא, והא קא עבר משום בל תשחית.

שורש מצוה זו ידוע, שהוא כדי ללמד נפשינו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו. ומתוך כך, תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה.

וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה, אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות, ומקרבים אותם לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם. ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל, יצילו כל דבר מהשחית, בכל כוחם.

ולא כן הרשעים, אחיהם של מזיקים, שמחים בהשחתת העולם, והמה משחיתים את עצמם. במדה שאדם מודד, בה מודדים לו. כלומר בה הוא נדבק לעולם. וכענין שכתוב (משלי י״ז. ה׳) שמח לאיד לא ינקה. והחפץ בטוב ושמח בו, נפשו בטוב תלין לעולם, זה ידוע ומפורסם. עכ״ל ספר החינוך.

גם הרמ״ק בספר תומר דבורה סוף פ״ג, מסביר את שורש הענין שלא לאבד שום דבר בחינם וז״ל:

עוד צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם. שהרי החכמה העליונה היא פרוסה על כל הנבראים, דומם צומח חי מדבר וכר.

ועל דרך זה לא יבזה שום נמצא מן הנמצאים, שכולם בחכמה. ולא יעקור הצומח אלא לצורך. ולא ימית הבעל חי אלא לצורך. ויברור להם מיתה יפה בסכין בדוק, לרחם בל מה שאפשר.

זה הכלל החמלה על כל הנמצאים שלא לחבלם, תלויה בחכמה. זולתי להעלותם ממעלה אל מעלה, מצומח לחי, מחי למדבר, שאז מותר לעקור הצומח ולהמית החי, לחוב על מנת לזכות. עכ״ל הרמ״ק.

ג.

ועפ״ז נבין את הגמרא בגיטין נ״ו ב', המדברת על תקופת חורבן הבית, כאשר רבי יוחנן בן זכאי נפגש עם אספסינוס שניהל את כל המצור עד ירושלים. והדיבורים הראשונים שאמר לו רבי יוחנן בן זכאי, שלום עליך המלך, שלום עליך המלך. אומר לו אספסינוס אתה חייב פעמים עונש מות, פעם אחת אתה חייב מיתה משום שאני לא מלך וקראת לי מלך. ופעם שניה אתה חייב מיתה, משום שלפי שיטתך שאני מלך, למה עד עכשיו לא הגעת אלי.

השיב לו רבי יוחנן בן זכאי, מה שאמרת שאינך מלך, האמת הוא שאתה כן מלך, כי יש לי פסוק שירושלים תמסר בידי מלך. ואם ירושלים נמסרה בידך, סימן שאתה מלך. ומה שאמרת אם אתה מלך, למה לא באתי להקביל את פניך עד עכשיו, הבריונים שיש בתוכנו, לא נתנו לי להגיע אליך.

אמר לו אספסינוס לרבי יוחנן בן זכאי, אילו יש לאדם חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, וכי אין שוברים את החבית כדי שילך הדרקון. מפרש רש״י, כך היה לכם להשחית חומת העיר, ולשורפה באש, בדי להשליך את הבריונים מתוכה. ורבי יוחנן בן זכאי שתק ולא השיב לאספסינוס על דבריו.

אומרת הגמרא, קרי עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא, משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. רבי יוחנן בן זכאי היה צריך לענות לאספסינוס, המשל לא נכון והנמשל לא נכון. במשל שיש לאדם חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, לא צריך לשבור את החבית כדי שילך הדרקון, אלא צריך לקחת צבת ולתפוס בו את הדרקון ולהרוג אותו, ולהשאיר את החבית. וכן במשל מסביר רש״י, שהיינו מצפים אולי נצליח להוציא את הבריונים מירושלים, מבלי להשחית את חומות העיר, ולהשלים עמך.

הרי לנו כאן את השקפת אומות העולם עד השקפת עם ישראל. אספסינוס מבין שאם יש חבית ועליה דרקון, עלי לשים לב רק לבעיה שיש לי ולא לשום דבר אחר. הבעיה המרכזית זה הדרקון שהוא כרוך ולהוט אחרי הדבש. לכן עלי לשבור את החבית של הדבש, והדבש ישפך ויפסד, ועי״ז הדרקון ילך. ואע״פ שבין כך ובין בך אני מפסיד את החבית של הדבש, לא איכפת לי מההפסדים, העיקר שאת המטרה השגתי.

ובך גם בנמשל, אם יש לנו בעיה עם הבריונים שלא נותנים לנו להשלים עם הרומאים, צריך להשחית את חומות ירושלים ולשורפם באש, כדי להוציא את הבריונים מירושלים. ואע״פ שהחומות נשרפו, זה לא חשבון, העיקר שהוצאנו את מי שמפריע לנו.

לעומת כן השקפת עם ישראל אינה כן. גם אם יש חבית עם דרקון, והדרקון מפריע לי. אני עדין צריך לשים לב לדיני בל תשחית. ולחשב היטב את מעשי, האם יש הכרח לאבד את החבית. אולי אין הכרח להשחית דברים בחינם. אולי ניתן להשיג את המטרה ולהוציא את הדררקון בלי להשחית את החבית.

וכן בנמשל. אולי שוה להמשיך עם המצור עוד שנה ועוד שנה, כדי שאולי נוכל להוציא את הבריונים, מבלי להשחית את החומות ולשורפם באש.

זהו השקפת הגויים כעד השקפת עם ישראל. ולא מדובר מאומות שכל מטרתם בחיים זה רק להשחית ולהרוס את העולם. אלא אפילו מלכות רומי, שמטרתם לבנות את העולם, וכמו שהגמרא מביאה עליהם בתחילת מסכת עבודה זרה, שהם עתידים לומר לפני הקב״ה, הרבה שווקים תיקננו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו. וגם בגמרא שבת ל״ג ב׳ אמר רבי יהודה, במה נאים מעשיהם של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. בכל זאת בזמן מלחמה מבין אספסינוס שניהל את כל המלחמה, שלא צריך לשים לב כלל על שום דבר, אפילו שבקלות ניתן להציל אותו, אלא להתרכז רק במטרה, שהוא מה שאני רוצה להשיג.

ותורתינו הקדושה מדריכה אותנו במפורש לא כך. גם בזמן מצור, גם בזמן שהדעת אינה מיושבת, אל תשחית שום דבר בחינם. ואם יש לך עצי פרי ועצי סרק, עליך להתאמץ ולקצוץ את עצי הסרק ולא את עצי הפרי. ואם גרמת השחתה בחינם, עברת על לאו דאורייתא, אפילו שזה זמן מצור.

צדיקים ממונים חביב עליהם מגופם – היתכן? הרי הצדיק לא מתעניין בממון, ומדוע כעת חביב עליו מגופו?

כל ענייני העוה"ז נסיונות הם לאדם. [מסילת ישרים]. כל מה שיש לאדם הוא "כלים" לעמוד בנסיונות הללו.

הכלים נמשלו לנשק אותו מקבל החייל בטרם צאתו לשדה הקרב. אם יבזבז או ישחית, אם יזלזל או יפקיר – הרי יסתכן בעת מלחמה, וגם עוד יענש על הפקרת נשקו…

כך האדם קיבל כלים – שכל בית אשה הורים ילדים וכו' להצליח בתפקידו. גם כסף זה חלק מזה. לכן יעקב חוזר על פכים קטנים.

כל השחתה – תבוא בחשבון בבי"ד של מעלה! הרי קיבלת כלי, מדוע לא ניצלת אותו להתקרבות לה'?

ד.

בל תשחית להידור וחסידות

ועתה נוסיף חידוש בענין בל תשחית. איתא בשבת קי״ט ב׳, שרבי אבהו היו עושים לו כל מוצאי שבת עגל משולש לסעודת מלוה מלכה, והיה דרכו לאכול ממנו רק כליה אחת. כשגדל אבימי בנו של רבי אבהו, אמר לאביו, למה לך להפסיד כל כך הרבה, לשחוט עגל שלם במוצאי שבת בשביל לאכול ממנו כליה, הרי ניתן להשאיר כליה מהעגל שאנו שוחטים בערב שבת לכבוד שבת, ולאכול את הכליה הזו במוצאי שבת. עשו כך, ולא שחטו עגל מיוחד למוצאי שבת, ובא אריה ואכל את אותו עגל שהיה ראוי לשוחטו במוצאי שבת. ובזה הראו מן השמים שלא טוב מה שעשו.

וצריך להבין, הרי כיון שרבי אבהו נהג כך לכבוד סעודת מוצאי שבת, למה טען אבימי להפסיק מנהג זה. ולמה רבי אבהו הסכים עמו באותה פעם, ולא השיב לו שזה הנהגה מיוחדת לכבוד סעודת מלוה מלכה?

וכפי הנראה, שכיון שלשחוט עגל מיוחד לסעודת מלוה מלכה, הוא מידת חסידות גדולה, ואין בזה שום חיוב. חשש אבימי משום לאו של בל תשחית, ולכן אמר לאביו למה לך להפסיד כל בך הרבה. ורבי אבהו הסכים עמו, משום שגם הוא נסתפק בדין זה, שאולי אין להפסיד כל כך הרבה משום מידת חסידות. אבל כשראו שהאריה אכל את העגל שהיה ראוי להשחט לסעודת מלוה מלכה, הבינו שאין בזה בל תשחית.

ולפ־׳ז יש ללמוד, שגם מה שאדם מוציא הוצאות משום מידת חסידות, אינו בכלל בל תשחית. אמנם הדבר פשוט, שזהו רק למי שהוא עשיר ויש לו כסף לעמוד בהוצאות אלו, כמו רבי אבהו שהיה עשיר גדול, ופרנס ומקורב למלכות, כמפורש בסנהדרין י״ד א׳. אבל מי שאין לו ממון, אסור לו לעשות הוצאות גדולות למידת חסידות. וזה פשוט.

יעזרינו השי״ת להנצל מדרך הרשעים שאוהבים ושמחים לאבד ממון אפילו שלהם, וכל שכן של אחרים. ונזכה להתעורר מחדש לתת אל לבינו ולהזהר מלהשחית כל חפץ או מאכל שיש בו עדין איזה תועלת, שזהו דרך התורה הקדושה, אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

גם מסמר עקום שווה ערך בספר ״טובך יביעו״ מופיע הספור על מרן הסטייפלער זצ״ל שפירק פעם את הסוכה והניח את המסמרים בצד, לקח בנו הגר״ח קנייבסקי שליט׳יא את המסמרים העקומים [הכפופים] ורצה להשליכם לתוך פח האשפה. כשראה זאת האבא, לקח ממנו את המסמרים ואמר לו: וכי א״א להשתמש בהם יותר? בוא ואראה לך כיצד מיישרים אותם. נטל פטיש בידו ויישר את המסמרים. אף כי אמנם הזמן שביזבז ליישור המסמרים יקר היה יותר משווי המסמרים. ויתכן שאין בזה משום ״בל תשחית״, אם היה משליך לפח את העקומים. מ״מ היה שווה למרן ללמד את בנו פרק בהלכות ״פכים קטנים״ שאין לזלזל בדבר פעוט ערך.

חשיבותה של הדוגמא האישית [והגדת – פ' שמות]

(ספר שמות פרק ד יט) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ: (כ) וַיִּקַּח משֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח משֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בידו:

דרשו חז״ל (פרקי דרבי אליעזר, ל) ״ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור״ (שמות ד. כ), בה״א הידיעה. הוא החמור שעליו רכב אברהם אבינו בדרכו לעקדה (בראשית כב, ג), הוא החמור בן האתון שנבראה בערב שבת בין השמשות, הוא החמור שעליו ירכב המלך המשיח בהתגלותו במהרה בימינו: ״הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורכב על חמור״ (זכריה ט, ט)

וכי מה רצו לומר, שחמור זה חי למעלה מאלפים שנה עד לימי אברהם אבינו, ועוד ארבע מאות שנה עד לימי משה רבינו, והמשיך

והאריך ימים עוד שלשת אלפים ושלש מאות שנה עד ימינו אנו, עד לגאולה הקרובה?

הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ״ל ספר לי, שפעם חזר מבקור בארץ ישראל, ובמושב שלידו ישב מזכיר הסתדרות העובדים, ירוחם משל. נכדו ישב מצדו השני, וכל הזמן התענין: ״נוח לסבא, להסיט את המושב אחורנית? הסבא רוצה לשתות, לכבות את הנורה?״

השתאה מזכיר ההסתדרות: ״גם אתי נוסע בני, אני לוקח אותו לטיול לחו״ל. ולא בא ולו פעם אחת להתעדן האם נוח לי, ןהאם אני מבקש דבר מה… אשריכם, הדתיים. איך הצלחתם לחנך כך את בניכם?!״ ״אמרתי לו״, סח רבי יעקב קמינצקי, ״ראה, אתם החדרתם למוח צאצאיכם שמוצא האדם מהקוף. ואז ירד מהעצים, ובמשך דורות בית את עצמו והתקדם ונהיה מתורבת יותר ויותר. אם כן, רואה הוא בסבו כעין חוליה מקשרת בינו לבין הקוף, ומדוע ירחוש לו כבוד. אדרבה הסב חייב בכבודו, כי הוא מתקדם יותר, יצור מפתח ממנו… אבל אנו יודעים שהקדוש ברוך הוא ברא את אדם הראשון, בחיר היצורים, ואברהם אבינו היה ׳האדם הגדול בענקים׳, ומשה רבינו אבי הנביאים, ודורו דור דעה.

והדורות הולכים ומתמעטים. לבם של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סדקית. ואם הראשונים כבני אדם, אנו כחמורים. וממילא רוחש הנכד כבוד עצום ורב לסבו, שהוא החוליה המקשרת בינו לבין הדורות הקודמים ומעמד הר סיני!״

נפלאים הדברים, ונכונים. אבל יש כאן ענין נוסף. שהרי ככלות הכל, גם הגויים כבדו הוריהם, ולפסגה הגיע נכרי אחד מאשקלון, דמא בן נתינה שמו (קדושין לא ע״א). ואלו בתקופת עקבתא דמשיחא הודיעונו מראש כי ״בן מנבל אב, בת קמה באמה״ (סוטה מט ע׳׳ב) לחרפה ולביישה (רש״י סנהדרין צז ע׳׳א). מדוע?!

תרבות ההשתמש וזרוק

כמדומה ששרש הרעה נעוץ בארח החיים הקל והקלוקל שהשתרש, בתרבות צריכה קלת דעת ופזרנית, שבה קונים משתמשים וזורקים, מחליפים חדשים לבקרים. מראש מבצרים כלים ומכשירים קצרי ימים, מתכלים ומתקלקלים. תרבות הכלים החד פעמיים. נוהים אחר החדש הנוצץ, מוציאים ישן מפני חדש. ואם זה המבט, ״לבש וזרוק״, מה הפלא שהסיסמה היא ״העולם שייך לצעירים״ ומזלזלים בזקנים?!

לא כך נהגו בדורנו, ובדורות הקודמים. כשקנו רהיט, החזיק מעמד דורות רבים. ומצינו (סנהדרין צב ע״ב) שרבי יהודה בן בתירא העיד בעצמו שהיא מבני בניהם של המתים שהחיה יחזקאל [כחמש מאות שנים קדם זמנו] והוא מניח את התפלין שירש מהם. איפה יש היום תפלין מלפני מאתים ושלש מאות שנה, ומי היה מוכן להניחן!

ה״חזון איש״ זצ״ל הלך כל ימיו בכובע שקנה לחתונתו. אבל על שמואל הנביא אמרו שהלך כל ימיו במעיל שאמו עשתה לו, ובו נקבר (תנחומא אמור ב)! הסטייפלר הלך כל ימיו בעניבה שקנה לו החזו"א לחתונתו! לא היתה להיטות להחליף ולשנות.

מספר שהט״ז זצ״ל, רבה של לבוב, התעטף כל ימיו בטלית שקבל לנשואיו. התישנה והתרפטה ונטלאה ונפרמה, אחד מבני הקהלה התחנן בפניו שירשהו לרכוש עבורו טלית חדשה. נענה ואמר: ״הניחו ואמשיך להתעטף בה עד סוף ימי, ויקברוני בה, ותעיד עלי בפני בורא עולם שמעולם לא היתה לי מחשבה זרה בתפלתי!״

והיתה זו נחלת הכלל, והשלכותיה הלכתיות: כלי חרס המוצע למכירה ונסדק כלשהו, נטהר מטמאתו, כי לא יקנוהו (רש״י ערובין ד ע״ב). אבל אם קנוהו וניקב, אין כונסים בו משקאות ומייחדים אותו לעציץ. ניקב עוד יותר, מניחים בו זיתים. הנקב גדול יותר, שומרים בו רמונים (שבת צה ע״ב)!

וזה כה מנגד לארחות חיינו ולהשקפתנו!

זו אחת הסיבות להשחתה המרובה שאנו עושים! נמאס – זורקים. לא חושבים טוב או לא טוב, כשיר או לא כשיר. "לפח"!

נחזור למה שפתחנו – מה כל כך חשוב לנו לדעת על איזה חמור רכב משה, ומאיזה תקופה הוא?

אכן רעיון עמק גלום כאן –

פעם רכבו על חמורים. החליפו לסוסים ולמרכבות. המירו למכוניות, והללו משנות דגמים בקצב מסחרר. ואנשים נפטרים מהדגם הישן במחצה שליש ורביע, רק כדי להחליפו בדגם נוצץ יותר, יקרתי יותר, מנקר עינים. ישן מפני חדש יוציאו.

ולא זו דרכנו, לא זו השקפתנו ואין אלו ארחות חיינו. אנו, איננו מחליפים ואיננו ממירים.

החמור שעליו רכב אברהם הוא החמור שעליו רכב משה רבינו והוא החמור שעליו ירכב מלך המשיח. כי איננו להוטי שנויים ורודפי אפנות!

וספרו בגמרא (מגלה ט ע״א), ששבעים הזקנים שתרגמו את התורה ליונית על פי צווי המלך תלמי שנו וכתבו שמשה רבינו הרכיב את אשתו ובניו על ׳נושא בני אדם׳, כי יזלזל בקראו שהרכיבם על חמור. יחשוב אפוא שהיה זה גמל. והקשה המהרש״א, למה לא יספרו לו שהיה זה החמור שהסיע את אברהם אבינו לעקדה. והשיב, שתלמי לא יקבל מדרש זה.

ולדברינו, למה שלא יסברו את אזנו למשמעות העמקה, שאיננו ׳מחליפים חמורים׳, טוב לנו במה שנהגו אבותינו מדורי דורות. איננו להוטים אחר אפנות מתחדשות, איננו משחיתים הישן כי "שואפים לחדש"?!

והתשובה, שאת זה ודאי לא יקבל תלמי, כה רחוק הדבר מהויות חייו ־ אנו, מה: משה רבינו – או תלמי?…

*

אל תאמין למשבחים אותך!

[והגדת]

(דברים פרק טז, כא) לֹֽא־תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל־עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה־לָּֽךְ:

מצינו במדרש (שמות רכה ח, ב), שארבעה מלכים עשו עצמם אלוהות, והרעו לנפשם.

חירם מלך צור, שנאמר: ״בן אדם, אמור לנגיד צר, כה אמר ה׳ אלקים. יען גבה לבך ותאמר אל אני, מושב אלקים ישבתי בלב ימים. ואתה אדם ולא אל… לכן הנני מביא עליך זרים עריצי גוים, לשחת יורדוך… האמור תאמר לפני הורגך אלוהים אני״? (יחזקאל כח, ב-ט).

נבוכדנצר, שנאמר (ישעיהו פרק יד, יג-יט): וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִֽלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶֽעֱלֶה מִמַּעַל לְכֽוֹכְבֵי־אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר־מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפֽוֹן: (יד) אֶעֱלֶה עַל־בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיֽוֹן: (טו) אַךְ אֶל־שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל־יַרְכְּתֵי־בֽוֹר: (טז) רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכֽוֹת: (יז) שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר וְעָרָיו הָרָס אֲסִירָיו לֹא־פָתַח בָּֽיְתָה: (יח) כָּל־מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד אִישׁ בְּבֵיתֽוֹ: (יט) וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִֽקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב לְבוּשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי חָרֶב יוֹרְדֵי אֶל־אַבְנֵי־בוֹר כְּפֶגֶר מוּבָֽס:

מה עשה לו הקדוש ברוך הוא, הגלהו למדבר עד שהוא במלכותו והאכילו עשב כבהמות (דניאל ח).

פרעה, שנאמר: ״הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני… לכן הנני מביא עליך חרב והכרתי ממך אדם ובהמה והיתה ארץ מצרים לשממה וחרבה, וידעו כי אני ה׳, יען אמר יאור לי ואני עשיתי״ (יחזקאל כט, ג-ט). ויואש המלך, כדלהלן.

אדם שעושה עצמו לאלוה, מופקע הוא. אינו שפוי. האינו סובל כאב שנים, עינים, אזנים, גרון?

האינו מבין שהוא עפר ואפר, בשר ודם, חלש ורפה כח?

מאכל אחד מקלקל, וה׳אלוה׳ חופז אל היאור להשתכשך שם עשרים וארבע שעות!

ובכל זאת, הלא נראה. עובדה היא. ולא אחד ולא שנים כשלו בה!

מה נאמר, מוזר. אולי מחלת מלכים היא. עובדה, מלכים בלבד לקו בה. אולי נוסיף משנה למלך, את המן (מדרש אבא גוריון, ג).

ובכן, בפרשתנו נצטוינו: ״לא תטע לך אשרה [כל עץ אצל מזבח ה׳ אלקיך אשר תעשה לך, ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלקיך״] (דברים טז, כא-כב).

וכתב ה״שפתי כהן״ זצ״ל, מגורי האר״י הקדוש זצ״ל: ״לא תטע לך אשרה״, שלא יעשה עצמו עבודה זרה כמו שעשה פרעה וחירם מלך צור!

הרי, שעל דרך הדרוש, אזהרה היא לכל יהודי – והשוה הכתוב אשה לאיש לכל האסורים שבתורה – שלא יעשה עצמו עבודה זרה!

שאני, אני אעשה עצמי עבודה זרה חלילה?! אני רחוק מזה כל כך, זה ממש מופקע!

ובכן: ״אל תאמין בעצמך״ (אבות פ״ב מ״ח. לא יוחנן כהן גדול האמין שעוד יעשה צדוק (ברכות כט ע״א),

ולא תלמיד רבי יהושע בן פרחיה האמין שיזקוף לבנה וישתחוה לה (סוטה מז ע״א)

ולא אלישע בן אבויה האמין שיפרוק על ויתנפץ (חגיגה טו ע״א) אף לא חוניו בן שמעון הצדיק (מנחות קט ע״ב).

יתר על כן: הם, כל אלו, היו צדיקים אלא שעברו משבר והתנפצו.

אבל כאן, זרעי הפרענות כבר נטועים –

ומי גרם לו שיעשה עצמו אלוה – המשיך וכתב ה״שפתי כהן״ – הגאוה.

וזהו שסמך: (דברים פרק טז, כב) וְלֹֽא־תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶֽיךָ:

 ״ולא תקים לך״, לא תקים עצמך ללכת בקומה זקופה, ומזה תבוא ללכת בגאוה כמו ״המצבה״.

וכבר הפליגו חז״ל בגנות הגאוה, עד שאמרו (סוטה ה ע״א) על הפסוק: ״גבה עינים ורחב לבב, אותו לא אוכל״ (תהלים קא, ה). אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולים לדור בעולם אחד. וזהו: ״אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶֽיךָ״.

והלא אמרו (סוטה ד ע״ב): כל אדם שיש בו גסות הרוח, גאוה, כאלו עובד עבודת כוכבים. כתיב הכא: ״תועבת ה׳ כל גבה לב״ (משלי טז, ה), וכתיב התם: ״ולא תביא תועבה אל ביתך״ (דברים ז, כ).

"כאילו עובד עבודת כוכבים" – את מי הוא עובד? את עצמו!

ואמרו (סוטה ה ע״א) כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה.

כתיב הכא: ״ורמי הקומה גדועים״ (ושע:ה י, לג), וכתיב התם: ״ואשירהם תגדעון (דברים ז, ה).

והיינו, שלעולם אין הקרקע הנעבדת נאסרת, ומפני מה אשרה אסורה? מפני שיש בה תפיסת יד אדם (שאדם נטעה. עבודה ורה מה ע״א). אם משים אדם עצמו כעפר שהכל דשים עליו, זוכה לתורה (ערובין נד ע״א). ואם מחשיב עצמו כאשרה שיש בה תפיסת יד אדם, שמיחס מעלותיו לעצמו ומתגאה, הרי הוא כאשרה!

ברם, דבר נוסף למדנו כאן –

״תפיסת יד אדם״ זו שבאשרה, אינה של האשרה עצמה. אחרים עשאוה לאשרה, ובכך גזרו דינה לגדיעה.

ואף ב״רמי הקומה גדועים״, פעמים רבות שאחרים מחדירים בהם גאוה.

וידוע מה שפרשו (״אור החיים״ קנז, ״אור המאיר״ חקת, ועוד) מאמרם ז״ל (מתניתא דרבי מאיר, הובא ב״ראשית חכמה״ שער היראה יב, לה) ״אוי למי שהעולם מטעין בו״, שמחדירים בו טעותם.

האברך שקמו לכבודו

[סיפר הרב וולך שבביהכ"נ שלו יש אברך ת"ח שכשנכנס קמתי לכבוד התורה. הוא פנה אלי אחרי התפילה והתחנן שאפסיק עם זה, כיון שהיום אני קם, מחר אחרים יקומו, ומחרתיים אסתכל לראות מי עדיין לא קם…]

אל תהי רשע בעיני עצמך – או היה בעיניך כרשע?

ולכן, אף על פי שהורונו ״אל תהי רשע בעיני עצמך״ (אבות פ״ב מי״ח), הרי ש״אם כל העולם אומרים עליך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע״ (נדה ל ע״ב).

מצד עצמו – אין לאדם להחשיב עצמו כרשע. אולם אם העולם אומרים לו שהוא צדיק – כאן הוא כבר בסכנה. ואז עליך לפעול פעולת נגד – והיה בעיניך כרשע!

[יש שרוצים לחלק – רשע ממש – אל תהי בעיני עצמך, אך "כרשע" – כן. כמי שלא השלים חובתו.

עוד הסבר – חובת הלבבות מדבר על מדרגת "ההשתוות", ששווה בעיניו בזיון מול כבוד. כאותו אדם ששכב בספינה ובא א' והטיל עליו מימיו, ושמח ביותר שלא חש כלל בבזיונו. וזה שאמר "אם העולם אומרים לו שהוא צדיק – יהא חשוב בעיניך "כרשע" – כאילו אמרו עליך שאתה רשע, ללא הפרש…].

הגרי"ס – מתפעל מדברי שבח

בואו ונלמד קטע בדברי הגאון רבי איצלה בלאזער זצ״ל (״נתיבות אור״, ״ ע״ב) אודות רבו, הגאון רבי ישראל סלאנטר זצ״ל: ״במדת הכבוד כמעט הגיע למדת ההשתוות שזכר החסיד בעל ״חובות הלבבות״ (שער יחוד המעשה פ׳׳ה) להיות השבח והגנות שוה בעיניו. והוא אמר על עצמו פעם אחת, כי במדה זו יש לו דרך פילוסופית להיות דרכי הכבוד ׳נבזה בעיניו נמאס׳ (על פי תהלים טו) –

ובכל זאת היה בורח מן הכבוד בכל היכולת, והיה לו למורת רוח אם קיבל מכתב בו הוכתר בתארים נעלים, והיה מסתיר אותם, ולא רצה להביט בהם״.

וכתב הסבא מקלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״ב מאמר שנא): ״הכבוד יעשה רושם על האדם היותר גדול… וכן ראיתי מאדמו״ר זצ״ל (רבנו ישראל מסלאנט) שהיה מקפיד על תארים. ומן הסתם פחד שמא יעשה רושם עליו, כי לולא זאת למה היה מקפיד?״ –

והדברים מפליאים: האדם הגדול בענקים, שהגיע למדת ההשתוות, והבין שהכבוד נבזה ונמאס, פחד שחנפת אחרים תעשה בו רשם!

הרב שטיינמן בכה כשחזר מחו"ל – על הכבוד שעשו לו, וכך גם עשרות שנים קודם – כשחזר מהחזו"א שכיבדו ביותר וקם לפניו וליווהו גם בצאתו – וקיבל ע"ע לא לכת אליו יותר…

ומצויה החנופה לעשירים – ומוזהרים שלא להאמין… –

כתב ר' יחזקאל לוינשטיין לעשיר אחד [אור יחזקאל מכתבים – רכ"ז]:

"מה רבה היא החנופה אשר שורר בארה״ב, בפרט לאלו אשר הם נדיבי לב, הזהר והזהר ידידי מדברים האלו, כי הם מזיקים רחמ״ל מאוד כי הם מרחקים את לב האדם מהאמת שיכיר את מצבו מהרגשים האמיתים לדעת כמה רחוקים אנחנו ממה שהשי״ת דורש מאתנו ואל מי אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי אמר ד'.

הלא ידוע דברי מסלת ישרים כי כל עניני העולם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד, והעושר מצד אחר כו' …מצאתי כל זאת לכתוב אליו שידע כמה עבודה קשה מונח במצבו. אך אם יהי׳ לבן חיל וינצח המלחמה אשר עליו – אשרי חלקו!"

וכן כתב בספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג קצב החלק השלישי

החנף המשבח את הרשע בפניו, אף [אם] חכמתו עמדה לו כי לא ישבחנו בפני בני אדם פן יהיה למוקש. גם זה החנף גדול עונו, כי החליק אליו בעיניו, ולא ישוב מדרכו הרעה ולא ידאג לעוניו, כי צדיק הוא בעיניו,

וכל אשר אינו מעדת הצדיקים אם ישבחוהו, יאמר בלבו: אמנם ידעתי כי כן! כענין שנאמר (משלי יא, ט): "בפה חנף ישחית רעהו ובדעת צדיקים יחָלֵצוּ", פירוש: החנף משחית רעהו בפיו כי ישבחנו, ויאמין לדברים, ויקשה את רוחו, ויראה את נפשו ביקר ולא יבין כי עפלה נפשו, והמכשלה הזאת תחת ידו, גם ירום לבבו ויפול במכמורת גאותו, והנה כי השחת השחיתוֹ בחלק שפתיו.

"ובדעת צדיקים יחלצו" – הצדיקים יחלצו בדעתם מנזקי החנף, כי אם ישבחנו לא ירום לבבו למען זאת, כמו שאמרו רבותינו (נדה ל, ב): אפילו כל העולם אומרים עליך "צדיק אתה" הוי בעיניך כרשע, ואמרו (אבות דרבי נתן פרק כט): אם יש עליך ריעים מקצתם משבחים מקצתם מוכיחים אהב את המוכיחים ושנא את המשבחים, כי אלה לחיי עולם יביאוך, ואלה ברעתך ישמחוך כי ישבחוך. עכ"ל.

וכתב הרמ"ד ואלי [משלי כז-יט] שלא יאמין לחנפים האומרים לו שהוא צדיק וכו' שהרי הוא כמו חולה שכולם אומרים לו שהוא בריא, וכי תנוח דעתו? הרי יודע הוא מחלתו וכאבו!

בענין החנופה לרשעים – הפלא יועץ בספרו לתורה [דן ידין פ׳ שלח] עה״פ ״אך בד׳ אל תמרודו ואתם אל תראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה׳ אתנו אל תיראום״ מביא תוכחת מוסר למחניפים לעשירים, ואלו דבריו:

כתיב ״לא תגורו מפני איש" אמנם בעוונותינו הרבים גברה מדת החנופה, והתלמידי חכמים מעלימים עין מפני העשירים מפני הנאת שעה. [הסיפור על הרב שך והרב בעדני שקנה את ספריו וחסרו שניים, וא"ל הרב שכשיהיה לו כסף ידפיס, ואינו לוקח תרומות להדפסת ספריו, שאם אח"כ יצטרך למחות בהם על דברי קלקול – לא יוכל!]

ועל זה צווח קרא ואמר אך, גונח מלבו (כמו שפירש רש׳׳י עה״פ (בראשית ז. כג) ״וישאר אך נח) בה' אל תמרודו, לעבור על מה שצוותה תורה לא תגורו מפני איש.

ואתם אל תראו את עם הארץ מלדבר אתם משפט, באמרכם כי לחמינו הם – שמהם אנחנו מתפרנסים, ואם לא נחניף להם חלילה סר צילם [של העשירים] מעליהם, ולא ישגיחו עלינו יותר [לפרנס אתכם].

על זה משיב הכתוב: וה' איתנו! הרבה פתחים למקום ולכן אל תיראום.

ומספרים שהבית הלוי לא היה מכבד עשירים. לכששאלוהו הרי בגמ׳ כתוב רבי מכבד עשירים. אמר בבדיחותא דהביאור בזה הוא, דהנה דרך העולם שעשירים חושבים שמותר להם לרדות בעניים, ואם עני ינסה לומר מילה לעשיר יחשב לחוצפן. נמצא שהם שחבלו באחרים פטורים, ואחרים שחבלו בהם חייבים. והנה כשסידר רבינו הקדוש את המשניות וכתב במסכת ב״ק (פז.) ״חרש שוטה וקטן החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים״ וא״כ היה לו להוסיף גם עשירים? אלא שמחמת כבודם נמנע מזה וזהו רבי מכבד עשירים…

הרב שטיינמן שורף הסכמות

"פעם ראתה הרבנית תמר ע"ה את מרן זצוק"ל שורף מסמכים. היא שאלה אותו לפשר המעשה והוא הסביר לה שאלה הם מכתבי המלצה שקיבל ממרן הרב מבריסק זצוק"ל ומכ"ק האדמו"ר מסאטמר זצוק"ל. הרבנית לא הבינה מדוע הוא עושה זאת. אלה הם מכתבים יקרים ונדירים, מדוע לשרוף אותם?

"הגראי"ל הסביר לה: הם הרי לא בחנו אותי. קיבלתי את המסמכים הללו לא בגלל שהיה מגיע לי, אלא מפני שהם ריחמו עלי ורצו לסייע לי להיקלט במקומות שאגיע אליהם. אני חושש שלאחר ה-120 שנה שלי 'יעשו עניין' מהמסמכים הללו, יבואו וינופפו בזה כאילו הכותבים באמת חשבו עלי כך, ולא יהיה מי שיכחיש זאת. לכן אני שורף אותם, כדי למנוע מכשלה".

אני לא מכיר מישהו שהיה שורף מכתב המלצה עליו, נכון או לא, של מרן הרב מבריסק זצוק"ל או של כ"ק האדמו"ר מסאטמר זצוק"ל. משום סיבה ובטח לא מהסיבות של מרן הגראי"ל זצוק"ל. אני מתפעל גם על המחשבה התמימה כאילו רשמו עליו כי ריחמו עליו. לא מאמין שקיים מישהו שקיבל ממרן הרב מבריסק מכתב המלצה שמקורו ברחמים, וגם אם תמצאו אחד כזה, לא תמצאו מישהו שיחביא את המכתבים הללו ובוודאי לא שישרוף אותם.

וזה כל כך מתכתב לי עם מה שכתב מרן בצוואתו "היות והרבה טועים בי, לכן מצידי אני מייעץ שלא לקבוע ילדים על שמי אבל איני אוסר את זה…"

[אגב, רואים מכאן שהוא לא חשש שהוא יאמין למה שכתוב, אלא "שאחרים יאמינו"!…] להבדיל –

מאותו רב בעל דעות רפורמיות ששלח מכתב לגר"מ פיינשטיין והרב החזיר לו תשובה אך כתב את המכתב באנגלית. וכשנשאל מדוע, השיב שהסתפק כיצד לכתוב. אם יכתוב "ראביי" – ביטוי השמור לרפורמים – הוא ייפגע, ואם ייכתוב "הרב" – הוא מחר יוציא את זה לראיה שאני קראתי לו "הרב", לכן כתבתי באנגלית, ובאנגלית מקובל לכתוב לרב "ראביי"…

המלך שאכן טעה אחרי החנופה

פתחנו בדברי המדרש, שארבעה מלכים עשו עצמם אלהות, והרעו לעצמם. פרעה חירם ונבוכדנצר.

מי היה הרביעי ־ יואש מלך יהודה.

יהורם, סבו, נשא את עתליה אחות אחאב, שהחטיאה אותו (מלכים ב ח, יח) ואת אחזיהו בנה (שם, כז).

כשהומת אחזיהו על ידי יהוא (שם ט, כז) [בגלל תועבותיו (רש״י)], הרגה עתליהו את כל זרע המלוכה – בניה

ונכדיה! – ומאת ה׳ היה זה, לאבד כל זרע אחאב מן העולם (שם יא, א וברלב״ג), והכתירה עצמה כמלכה.

בתה, יהושבעת, אשת יהוידע הכהן הגדול (דברי הימים ב כב- יא) הצילה את אחיינה הפעוט, יואש בן השנתים, בנו של אחזיהו, והחביאה אותו בעלית בית קודשי הקודשים (רש״י, שם) במשך שש שנים.

במלאות לו שמונה שנים הכתירוהו בכריתת ברית בין ה׳ ובין המלך והעם ובערו את העבודה הזרה (מ״ב יא, יז-יח. דה״ב כג, טז-יז), ״ויעש יואש הישר בעיני ה׳ כל ימיו, אשר הורהו יהוידע הכהן״ (מ״ב יב, ג. דה״ב כד, ב) ושיפץ את בית המקדש (שם).

״ויזקן יהוידע וישבע ימים וימות בן מאה ושלושים שנה במותו. ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך, אז שמע המלך אליהם״ (דברי הימים ב כד, טו-יז).

ואמרו במדרש (שמות רבה ח, ב): מהו ״וישתחוו למלך״, שעשאוהו אלוה.

אמרו לו: אלולא שאתה אלוה לא היית יוצא לאחר שבע שנים מבית קדשי הקודשים!!

אמר להם: כך הוא, וקיבל על עצמו לעשות אלוה. והשחית לנפשו. שנאמר: (דברי הימים ב פרק כד, כג-כה) וַיְהִי׀ לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה עָלָה עָלָיו חֵיל אֲרָם וַיָּבֹאוּ אֶל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת־כָּל־שָׂרֵי הָעָם מֵעָם וְכָל־שְׁלָלָם שִׁלְּחוּ לְמֶלֶךְ דַּרְמָֽשֶׂק: (כד) כִּי בְמִצְעַר אֲנָשִׁים בָּאוּ׀ חֵיל אֲרָם וַֽה' נָתַן בְּיָדָם חַיִל לָרֹב מְאֹד כִּי עָֽזְבוּ אֶת־ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וְאֶת־יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִֽים: (כה) וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ כִּֽי־עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלוּיִם רַבִּים הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּֽהַרְגֻהוּ עַל־מִטָּתוֹ וַיָּמֹת וַֽיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִֽים:

עשאוהו אשרה, ונגדע!

המשגיח והתלמיד שהאמין…

המשגיח, רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל, הסתובב בהיכל הישיבה. עבר ליד בחור, בחור טוב, שקוע בלמודו, טפח על שכמו בחביבות והפטיר בהערכה: ״אח, בחור חשוב, שיודע חצי ש״ס״

הבחור הזדקף כנשוך נחש, הביט במשגיח בבעתה: הוא, יודע חצי ש״ס?

אבל המשגיח כבר המשיך בדרכו, ומכל עבר הביטו בו בהערכה. שב ושקע בספרו. המשגיח השלים סבוב, ושב וטפח על כתפו בחבה: ״אח, בחור נעלה, שיודע חצי ש״ס!״ הפעם רק משך בכתפיו והרים גבותיו, והמשיך בלמודו. מה רוצה ממנו המשגיח. ושוב הגיע, ושוב טפח, והבחור כבר לא הגיב. שיהיה. בפעם הרביעית [בעקבות אי תגובתו – ] טפח המשגיח בחיבה, ואמר: ״ראו, הוא כבר סבור שאכן יודע הוא חצי ש״ס״…

*

המסלול הבטוח

[מזקנים אתבונן, הרעיון של שלח לך – מהרב דיסקין, עם תוספות]

(יד) כִּֽי־תָבֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִֽירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָֽי:

(טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹֽא־אָחִיךָ הֽוּא: (טז) רַק לֹא־יַרְבֶּה־לּוֹ סוּסִים וְלֹֽא־יָשִׁיב אֶת־הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַֽה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עֽוֹד: (יז) וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ מְאֹֽד: (יח) וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת־מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל־סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּֽם: (יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל־יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָֽם: (כ) לְבִלְתִּי רוּם־לְבָבוֹ מֵֽאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן־הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל־מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵֽל:

לכאורה יש כאן מצוה ככל המצוות, למנות מלך אחרי שיעברו שנות הכיבוש והחלוקה, אך יש כאן הוספה שאינה מובנת: ״ואמרת אשימה עלי מלך״.

כל המצוות שציוה ה׳ נצטוינו לקיים ברצוננו ושלא ברצוננו, וגזירת מלך הן. היכן מצינו מצוה התלויה ברצון העם, שרק אם יבקשו לקיים את המצוה יצטרכו לקיים אותה?

ידועים הם דברי רבנו הרמב׳׳ן (בחוקותי כו,יא) בענין מה שאמרו חז״ל ״ורפא ירפא ־ מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות״. אמנם ניתנה רשות לרופא לרפאות, אך אם ניתנה רשות לחולה לדרוש ברופאים, זה ענין אחר;

כאן יש ״לכתחילה״ ו״בדיעבד״. ״בהיות ישראל שלמים וכן רבים … לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך ה׳ לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא… וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו, לא ידרשו ברופאים רק בנביאים … אבל הדורש ה׳ בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה׳״.

האם זאת אומרת שכל מי שמבקר אצל הרופא עושה מעשה מפוקפק?

האם גדולי ישראל אינם הולכים לרופאים? רבותינו בדורות קודמים, קדושי עליון, דרשו ברופאים. כיצד זה מסתדר עם דברי הרמב"ן?

הסיבה שדור המדבר לא נכנסו לארץ

אבן עזרא על שמות פרק יד פסוק יג

(יג) התיצבו וראו את ישועת ה' – כי אתם לא תעשו מלחמה רק תראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם. ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם.

התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל.

והשם לבדו שהוא עושה גדולות. ולו נתכנו עלילות. סיבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות:

א. דברי הראב"ע מתמיהים, שהרי מפורש בפרשת שלח לך שהטעם שלא נכנסו אותו הדור לארץ היה משום שהוציאו דיבת הארץ רעה, כמ"ש [במדבר פרק יד] (כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: (כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ:

וא"כ איפוא מדוע נצרך הראב"ע לטעמים חדשים שלא כתובים במקרא?

ב. ועוד יש להקשות לשיטת הראב"ע – האם הם באמת היו מסוגלים לצאת ממצרים? להלחם בעמלק? לקרוע הים? אלא מאי, הקב"ה עשה להם ניסים, א"כ מדוע שלא יעשה להם ניסים גם בכניסתם לארץ?

חטא המרגלים

כדי להבין את הדברים, עלינו לחזור לאחור לפרשת שלח לך.

בנ"י מבקשים לשלוח מרגלים לתור את הארץ. הדבר לצנינים בעיני ה'. אני אמרתי להם שהיא טובה, סופם שעתידים לטעות בה.

מה רע לשלוח מרגלים? לנסות להבין כיצד להכנס ולכבוש?

המעשה בסבא מנובהרדוק

פעם בא אדם לסבא מנובהרדוק וא"ל רואים שהפרנסה מקור בהשתדלות. זו עובדה…

ענהו הרב מעשה באדם שהתווכח עם אשתו במה כדאי לסחור, הוא סבר להיות סנדלר, והיא הציעה שיהיה שען. הוא לבסוף בחר בסנדלרות. יום אחד לאחר שנים רבות של עבודה, הוא פונה לאשתו ואומר לה, תראי איזה מזל יש לנו שהקב"ה נתן אז בליבי להיות סנדלר ולא לשמוע בקולך להיות שען. ארבעים שנה אני בעסק, ומעולם לא קרה שבא אלי אדם לתקן שעון, כל הבאים מבקשים רק לתקן מנעלים…

אם הייתי שען הייתי גווע ברעב…

ענתה לו אשתו שוטה שבעולם, באים אליך כי יודעים שאתה סנדלר, אך אם היו יודעים שאתה שען, היו פונים אליך בהתאם.

כך אתה השיבו הסבא, מי שרוצה שהפרנסה שלו תבוא מהקב"ה היא תבוא מאתו ית', אולם מי שבוחר שתבוא מנעלים- היא תבוא מנעלים.

תבחר מסלול

נמצא שישנם שני מסלולים בהם ניתן לעבור את העולם הזה. המסלול המגושם והארצי, והמסלול הרוחני. האדם בוחר לו את המסלול, ושם מנהיגים אותו.

אדם שבחר בדרך חתחתים, מלאה מהמורות ובורות, שלא יתלונן שנפל ונחבל.

היית בוחר ב"מסלול הבטוח", הייתי מוגן ובידיים טובות!

ההנהגה של הקב"ה עם האדם במידת הבטחון שככל שהאדם מעמיד עצמו במצב של בטחון בקב"ה כך ה' מסייעו ומצילו, וככל שהאדם סומך על עצמו, ה' מניחו ביד עצמו ומסיר השגחתו מעליו.

ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו, אין כאן כפילות לשון, אם אתה תבטח בה', אזי ה' יהיה מבטחך ויסייע בידך. אולם אם לא תבטח בה', אזי לא יהיה ה' למבטח לך ולמנוס לך.

המסלול שבחרו המרגלים והעם

העם מבקשים לשלוח מרגלים.

מדוע? הרי אתם יצאתם ממצרים על כנפי נשרים, בניסים על טבעיים, מי שהוציאכם ממצרים יכניסכם לארץ! לא צריך לשאול הרבה שאלות!

אבל הם בחרו במסלול הטבעי. אנו נבדוק, את הארץ, אנו נראה את העם היושב בה, את הביצורים והצבא.

משה שלח אותם והוא מבקש מהם לתת את ליבם לששה עניינים:

(ספר במדבר פרק יג טז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח משֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ:

(יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר: (יח) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב:

(יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים:

(כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:.

כולם ענו על חמשת השאלות הטבעיות, החזק הרפה, הבמחנים אם במבצרים כו', רק יהושע וכלב ענו על השאלה הרוחנית, השישית – היש בו עץ – אדם היכול להגן כעץ. ותשובתם – סר צילם מעליהם– היה להם אדם כשר שהיה מגן על דורו כעץ.

הויכוח א"כ בין יהושע למרגלים כיצד להתבונן על הכניסה לארץ, בצורה צבאית בטחונית, או רוחנית אלקית.

כשמסתכלים במבט רוחני – לא מפסידים

סיפר הרב שלמה לוינשטיין שליט"א מעשה מדהים שאירע בארץ בשנת התשס"ה:

"ישנו יהודי חשוב שזכה לעשות חיל בעסקים. הוא ביצע עסקאות מוצלחות ושמו הלך וגדל בכל מקום בעולם. הוא פתח מפעלים וההצלחה האירה לו פנים. והנה, באחד הימים, רצה הוא לערוך עסקה חדשה ומפתה שעמדה על הפרק, אך לצורך כך הוא נזקק להלוואת ענק – 300,000 ₪ זה היה הסכום שנדרש לו לביצוע העסקה. הכספים הרבים שהשקיע וההלוואות הרבות שכבר לקח לעסקאות אחרות לא אפשרו לו להשיג סכום שכזה. הוא החליט להגיע לביתו של אחד הגבירים החרדים בארץ ולבקש את עזרתו. הוא קבע עמו פגישה והגיע לביתו. "שלום עליך", פנה העסקן החרדי אל הגביר. "זקוק אני בדחיפות לעזרתך. הנני עסקן חרדי גדול בעל חברת… וכעת ישנה עסקה גדולה שעומדת על הפרק ועל מנת שאוכל לבצעה, דרוש אני להלוואה של 300,000 ₪ מיידית. אנא, עזור לי וב"ה אשיב לך סכום זה בעוד מספר חודשים".

הגביר החרדי שהיה נדיב לב, שמע את דבריו והנהן בראשו כאות הסכמה. "אך מי הם הערבים שלך?", שאל הגביר את העסקן. "מי הם האנשים הערבים, שאם לא תחזיר לי את הכסף, אגבה מהם את הסכום המלא?". העסקן החרדי הביט בגביר בתמיהה ואמר: "אתה פוגע בי! אני נראה לך כאדם לא אמין שיגנוב לך את הכסף? הרי שמי מפורסם בכל הארץ!". "חלילה", אמר הגביר, "אינני חושד בך, אך 300,000 ₪ זה לא סכום קטן, ולשם כך אני צריך ערבים". "שמע, איני מסוגל לבייש את עצמי ולבקש מאנשים שיהיו ערבים שלי, אך אם אתה רוצה, אני מוכן שרק מישהו אחד יהיה הערב שלי, והוא – הקב"ה. אם לא אחזיר לך את הכסף – הוא יחזיר לך אותו", אמר העסקן בתדהמה לגביר. הגביר התאושש מדבריו ואמר: "בסדר גמור, תחתום לי על שטר ההלוואה ולמטה נכתוב כי הקב"ה הוא הערב שלך, במידה ולא אקבל את כספי". הגביר הוציא שטר ובו נחתמה פרטי ההלוואה וזמן הפירעון, כשבשולי השטר נכתב כי בורא עולם הוא הערב.

והנה, עברו להם הימים והחודשים וזמן הפירעון הגיע. הגביר הרים את השפורפרת והתקשר אל העסקן, אך מהצד השני של השפורפרת אין קול ואין עונה. הוא ניסה להשיג אותו בכל דרך אפשרית, דרך קרובי משפחה וחברים, אך מאמציו עלו בתוהו – העסקן לא עונה לטלפונים ואין מי שיודע היכן הוא נמצא. חששותיו של הגביר התאמתו, כנראה שהעסקן לקח את הכסף וברח עמו. מה עושים עכשיו? על פי העסקה שנחתמה, אם העסקן לא יחזיר את כספו, הערב, הלא הוא הקב"ה, מתחייב להשיב את הכסף.

הגביר הרים את עיניו לשמיים ופנה אל הקב"ה בשפה שלו: "ריבונו של עולם, הסכמתי לעזור לאותו עסקן שהיה זקוק לעזרתי והסכמתי להלוות לו, כי נתתי בך אמון שאתה הערב שלו, ובמידה והוא לא ישיב לי את הכסף – אתה הוא זה שתשיב לי את הכסף. אך לא את הכסף אני דורש ממך, בורא עולם, כסף ב"ה לא חסר לי. אך בקשה אחת יש לי ממך – יש לי בת בוגרת בבית, כבת 25 שלא מצאה את זיווגה מזה מספר שנים, אנא ה' שלח לה את החתן שלה, זוהי בקשתי ממך בהלוואה זו. בעבור האמונה שבטחתי בך והסכמתי להלוות לעסקן את הכסף – שמע את בקשתי ושלח לה את זיווגה", אמר והחזיר את שטר ההלוואה.

לא עברו שבועיים ימים… ובתו של הגביר התארסה בשעה טובה ומוצלחת. בבית הגביר נערכה מסיבת האירוסין כשהגביר מודה לה' על החזרת ההלוואה.

והנה, לאחר מספר שבועות דפיקות בביתו של הגביר. היה זה העסקן החרדי שנעלם בפתאומיות. "שלום עליכם", אמר העסקן והוסיף להתנצל: "אני ממש מבקש את סליחתך על איחור מועד תשלום ההלוואה, לא הייתי בארץ תקופה ארוכה, וכעת באתי להשיב לך את כל ההלוואה, הנה היא לפניך", אמר והוציא סכום של 300,000 ₪ ממזוודתו. "אין בכך צורך", חייך הגביר, "הערב כבר שילם על הכל". העסקן התבלבל לרגע ואמר: "אל תתלוצץ עליי, אמרתי לך שאני מתנצל על האיחור, קח בבקשה את כספך". אך הגביר השיב ואמר: "איני לוקח את הכסף הזה, הוא לא שייך לי, אני כבר קיבלתי את הלוואתי, אומנם לא בכסף, אך קיבלתי זאת בדבר השווה יותר מכך, ולכן הכסף שבידיך לא שייך לי". הגביר סיפר לעסקן את המאורעות, אך העסקן לא הסכים לקחת את הכסף אליו. "הכסף הזה שלך ואני אעמוד במילה שלי", הוא אמר.

לבסוף הם החליטו ללכת אל מרן הרב שטיינמן שליט"א שיפסוק להם בנידון. הרב שטיינמן שמע את דבריהם ואמר: "אם העשיר טוען כי הערב, הקב"ה, שילם לו את ההלוואה, הרי שאם כעת הלווה, הלא הוא העסקן, רוצה להחזיר את הכסף – עליו להשיב את הכסף אל הערב, שהרי הערב 'שילם על כך'". "כיצד אשלם את הכסף לקב"ה?", שאל העסקן את הרב שטיינמן שליט"א. הרב שטיינמן הביט בעסקן ואמר לו: "השנה היא שנת השמיטה, ואם אתה רוצה לשלם את הסכום לקב"ה – תן את הכסף ל 'וועד השמיטה' בארץ ישראל המאפשר לחקלאים לשמור על השמיטה", וכך עשה.

הביאור בראב"ע

וזה עומק דברי הראב"ע, בודאי שאם הם היו בוחרים לסמוך על הקב"ה היו נכנסים לא"י ללא מלחמה, ללא מאבק ארוך, כמו שנלחמו מלחמה קצרה כנגד סיחון, עוג, אבני אלגביש היורדים מן השמים, את הצרעה ישלח ה"א לפניך והמם מהומה גדולה וכו'.

אולם הבעיה הייתה שבמקום ללכת על בטחון הם התחילו לשאול את חוו"ד של המטכ"ל, והשב"כ, והמוסד, והם אכן תיארו להם כמה טילים יש, כמה צנטריפוגות כבר פועלות, כמה כורים כבר מוכנים, כמה מטוסים ופצצות יש לאויב, והם נתקפו בחרדה.

הם הסתכלו במשקפיים צבאיות בטחוניות אמר להם הקב"ה אם מסתכלים בכאלה משקפים אכן צריכים צבא, צריכים מלחמות, צריכים נשק, ולזה גם יש כללים, הכללים הם שדור שפל שיצא מעבדות לא יכול לעמוד בכזאת מלחמה, אבל אם היו בוחרים בדרך של יהושע וכלב עלה נעלה והולכים עם משקפיים של בטחון בה', אזי לא היה צריך מלחמות ולא היה בעיה עם כך שהם עבדים.

וא"כ הכל מתורץ, האבן עזרא אינו ממציא טעם חדש, הוא מבאר שמותם במדבר אינו עונש, אלא מסלול שהם בחרו שכיבוש הארץ יהיה בדרך טבעית צבאית, ואם זו הדרך, תיאלצו למות במדבר, כי באופן טבעי אכן אינכם יכולים להלחם.

והדברים מפורשים בספר שופטים:

שופטים פרק ג

(א) וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן: (ב) רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם: (ג) חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת: (ד) וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה:

רש"י

(ב) רק למען דעת – רק לדבר הזה לבדו הניחם למען דעת ולהתבונן דורות בני ישראל הבאים מה החטא גורם כי עתה הם זקוקים ללמדם מלחמה: רק אשר לפנים – שהיו עומדים לשרת את ה': לא ידעום – למלחמות הללו וטכסיסיהם ולא נצרכו להם: ע"כ.

בזמן יהושע לא היו צריכים ללמוד מלחמה, שהיו להם ניסים גלויים. ורק עתה שיצאו מכח האלוקי הוצרכו ללמוד מלחמה.

החזו"א ובן גוריון

ב"ג שר"י רצה לגייס בנות. החזו"א הודיע לאחותו שזה יהרג ואל יעבור, ואם יבואו לגייסם – שיהיו מוכנות למסור את הנפש, וכך גם פרסם לרבים.

כשאמרו לב"ג שלא יוכל להוציא זממו כל עוד החזו"א מתנגד, הוא שאל איזה משרה הוא נושא? דיין? רב ראשי? ראש ישיבה? אמרו לו לא, רב בבני ברק שכל העולם שומע בקולו.

[ב"ג הקים את הרבנות הראשית והיכל שלמה כדי שיוכל לשלוט ברבנים דרך המשכורת שהוא נותן להם. וכבר היה רב שתמורת הבטחה למינוי רב ראשי התיר ממזרים… הוא גם רצה להקים מחדש את מוסד הסנהדרין מאותה סיבה ופנה לרב הרצוג, והרב דחהו בטיעון שיש בעיה למצוא דיינים העומדים בקריטריונים… לדוגמא? "שונאי בצע" אנשים השונאים ממונם בדין" "מה הבעיה?" שאל ב"ג, הכל פונקציה של כסף, תוסיף עוד קצת כסף תמצא גם שונאי בצע… כך עובד הראש של מי של מעט זמן עמד על הראש…].

בכל אופן הוא החליט שעליו לפגוש את החזו"א כדי לשכנעו בנחיצות הענין.

מסופר על החזו"א שפ"א אמר לו ב"ג שר"י אם תפרוץ מלחמה, תקחו את הגמ' להלחם? אמר לו הרב משל על האדם שהלך בשלג וקפאו אוזניו ויעץ לו העגלון שישפשף בשלג ואכן הפשירו, וסיפר זאת לאשתו בשמחה, ואמרה לו מה הנס? והשיב לה תארי לך שהיה יום שטוף שמש, במה היייתי משפשף אזני?…

כך אתם לאחר שהחלטתם על גאולה טבעית "ניקח גורלנו בידינו", אתם חייבים צבא, אך אם לא הייתם מכניסים אותנו לבוץ הזהה, לא היינו צריכים צבא כלל!

בחרת במסלול הטבעי – וכעת אתה שואל אותי כיצד נלחם??

כדברי ספר חובות הלבבות – השער הרביעי – שער הבטחון – הקדמה:

ומי שבוטח בזולת ה' מסיר האלהים השגחתו מעליו ומניח אותו ביד מי שבטח עליו, ויהיה כמי שנאמר בו (ירמיה ב יג): כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים. ואמר (תהלים קו כ): וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ואמר הכתוב (ירמיה יז ז): ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, ואמר (תהלים מ ה): אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, ואמר (ירמיה יז ה) : ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. ואם יבטח על חכמתו ותחבולותיו וכח גופו והשתדלותו, [יעזבהו ה' לנפשו] וייגע לריק, ויחלש כחו, ותקצר תחבולתו מהשיג חפצו, כמו שאמר הכתוב (איוב ה יג): לוכד חכמים בערמם, ואמר (קהלת ט יא): שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם, ואמר (תהלים לד יא): כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב ואם יבטח ברוב עשרו, יוסר ממנו ויישאר לזולתו, כמו שאמר הכתוב (איוב כז יט): עשיר ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו, ואמר (משלי כג ד): אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, ואמר (משלי כג ה): התעיף עיניך בו ואיננו, ואמר (ירמיה יז יא): בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, או תימנע ממנו הנאתו בו, כאשר אמר החכם (קהלת ו ב): ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, ויהיה אצלו פקדון ששומר אותו מן הפגעים עד שישוב למי שהוא ראוי לו, כמו שאמר (קהלת ב כו): ולחוטא נתן ענין לאסף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים, ואמר (איוב כז יז): יכין וצדיק ילבש וכסף נקי יחלוק.

כך מצאנו אצל דוד שנלחם בגלית ללא חרב וחנית. הכיצד? אני בא אליך בשם ה' אלקי ישראל אשר חרפת.

וכך חזקיה הולך לישון וסומך על ה' שבא ומכה מאה ושמונים אלף ראשי גייסות.

אם סומכים על ה' אין שום חשש מגבורת האויבים ומכוחם, ואז גם עם של עבדים יכול לכובשם. אך אם באמת וסמכים על גבורתם- אזי אכן אתם צודקים, לא תוכלו לכובשה, ולא נותר לכם אלא למות במדבר.

לאור זאת נבין את אשר פתחנו בו

כיצד הרמב"ן שולל הדרישה ברופאים, הרי כך נהגו גם גדו"י?

ונקדים לכך את דברי המשנה:

משנה מסכת פסחים פרק ד משנה ט

"ששה דברים עשה חזקיה המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו …גנז ספר רפואות והודו לו":

ספר תשב"ץ קטן סימן תמה

הא דאמרינן חזקיהו גנז ספר רפואות והודו לו. וא"ת מאין בא לו ספר רפואות. וי"ל כשהיה נח בתיבה היו עמו שדין רוחין ולילין והיו מזיקין אותו עד שנעשו רובם חולים וגם מפני ריח רע. עד שבא מלאך אחד ולקח אחד מבני נח והביא אותו לגן עדן ולמד אותו כל רפואות שבעולם. ואותם רפואות כתבו בספר וזהו נקרא ספר רפואות:

ופרש"י ז"ל כדי שיבקשו רחמים לפי שלא היה לבם נכנע שמתרפאין מיד עכ"ל.

והרמב"ם בפיה"מ דוחה לחלוטין את דברי רש"י:

 [י] הלכה זו היא תוספתא, אבל ראיתי לפרשה ג"כ לפי שיש בה תועליות. ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמין בעלי "הטלסמאת" שאם עושין "טלסם" בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים… וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו גנזו.

ואפשר שהיה ספר שיש בו הרכבת סמים המזיקין כגון סם פלוני מרכיבין אותו כך, ומשקין אותו כך, וגורם למחלה זו וזו, ורפואתו בכך וכך, שכשיראה הרופא אותם המחלות ידע שסם פלוני השקוהו ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו, וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגין בו גנזו.

ולא הארכתי לדבר בענין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי ששלמה חיבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו.

ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה', והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו.

מה האמת? רש"י והרמב"ן – שיש ברפואה חוסר אמונה, או ברמב"ם שיש בזה ענין כמו אכילה?

מבאר הרב דסלר ששניהם אמת, רק מדובר בדרגות.

כשנתעמק בדבר נווכח ששיטות הרמב"ם והרמב"ן אינן חלוקות, אלא שכל אחד מדבר על מדרגה אחרת. המדרגה העליונה היא, שמבחין האדם בכל מקריו ובכל אשר סובב אותו את הנהגת השי"ת הישירה, שאינה תלויה בסבות, והוא יפנה בכל אשר הוא צריך רק אל השי"ת, כי הוא מקור לכל.

במדרגה זו, אם יחלה האדם ילך אל הנביא לדרוש לסבה הרוחנית של מחלתו, לידע מה השי"ת שואל מעמו, כדי לתקן את אשר עיוות, אם ילך אדם זה אל הרופא להתרפא ברפואה טבעית, בזה פונה לבו מהשי"ת, שכן מעשהו מורה כאילו אפשר חס ושלום לעקוף את רצון הבורא, ולהתרפא בלי לתקן את השורש הפנימי שגרם למחלה, את אשר חיסר ועיוות בעבודת ה'…

במדרגה התחתונה מבחין האדם בסבות טבעיות, לכן השי"ת מסתיר את הנהגתו ממנו, ומנהיגו באמצעות סבות טבעיות, כדברי הרמב"ן, "וה' הניחם למקרה הטבעים". אדם זה, אף שבודאי מוטל עליו להתפלל אל השי"ת לרפאותו, צריך להשתמש ברפואות טבעיות, ולהודות להשי"ת על שהמציא לו רפואה לחליו… אדם הנמצא במדרגה זו, ובכל זאת מונע את עצמו מרפואה, משום שחושש להשתמש באמצעים טבעיים, עליו כותב הרמב"ם שזו איוולת, ודעתו קלה ומשובשת, כי הכלל הוא שעבודת האדם צריכה להיות לפי מדרגתו… (חלק ג עמוד רעא)

ואם כן – הרמב"ן מדבר על אותה תקופה, שבה עמד עם ישראל בכל עניניו תחת השגחתו הישירה של הקב״ה ללא השפעה מצד מהלכי הטבע, בזמן שהקשר בין החטא למחלה היה ישיר ובלתי נמנע.

בתקופה זו, לא היה מקום לרופא לרפאות, כי ריפוי זה אינו מרפא את החטא שהוא שורש המחלה. כל עוד לא יתוקן החטא לא תעזור שום רפואה, וכשיבוא החטא על תיקונו ־ שוב אין צורך ברופאים! המחלה תיעלם מאליה.

מי שבכל זאת ילך לבקר אצל רופא, יעיד על עצמו שאינו חפץ להיות תחת השגחת הבורא עולם.

ואכן רפואתו אינה אלא על ידי הרופאים.

לא כן הם פני הדברים היום, דרכי ההשגחה הם בבחינת נסתר, השכינה בגלות, הטבע מכתיב את צעדינו, וההשגחה הפרטית מנווט אותו רק מאחורי הקלעים. במצב זה עלינו להכנע לתכתיבי הטבע, ולקיים את הציווי ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״ על ידי שמירה קפדנית של חוקי הרפואה. אמנם עלינו להצר על כך שבעוונינו הגענו למצב זה, אך את הנעשה אין להשיב, ועלינו להתנהג בהתאם למצב הנתון.

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מדותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויו״ט לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כ״כ לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שלחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דברתי עם אשתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שלחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אשתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שלחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באמרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו ־־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אשתי על שלחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

ר' לעיל בנוסף סיפור דומה שסיפר קובי לוי ואירע בתימן.

כעת נבין את פרשת המלך

שאלנו – איזו מן מצוה זו – שימת מלך שתלויה בבחירתנו?

האמת היא, שאין לנו צורך במינוי של מלך; כל עוד שאנו חיים בהרגשה שה׳ הוא מלכנו, השולט עלינו לחיים ולמוות, פשוטו כמשמעו, כל עוד שידיעה זאת היא המדריכה את כל חיינו, הרי אין לך מצב טוב מזה.

אך כשיאמרו ״אשימה עלי מלך״, אות היא לכך שהזמנים השתנו… הדבר מוכיח בעליל, שעם ישראל ירד מדרגתו, ששוב אין כאן הרגשה שלמה שחיים במצב של השגחה פרטית, והטבע כבר החל לתפוס מקום בחשיבה.

אות היא שבחרנו במסלול הגשמי.

במדה מסוימת, הגענו למצב שאנחנו ״ככל הגוים אשר סביבותי״… ואם אכן הגיעו למצב זה, אי אפשר להתעלם ממנו, אי אפשר להמשיך ללא הנהגה נראית ומוחשית, ללא מלך בשר ודם המטיל את אימתו על הבריות. שהרי אם אין יראת אלוקים במקום הזה – והרגוני!

אם הייתה יראת ה' – היה די שה' היה למלך עלינו, אך כשבוחרים במסלול הגשמי – ללא הקב"ה – ממילא אנו מדורדרים רוחנית, וזקוקים לגדרות וסייגים גשמיים שיטיל עלינו המלך!

ברגע זה אכן מצווה התורה: ״שום תשים עליך מלך!״ ־ חובה ולא רשות.

אם נעיין בספר שמואל (א,ח) נראה שהדברים מפורשים שם כדברינו. [וכך מפורשים במלבי"ם].

כאשר באו זקני ישראל אל שמואל בדרישה למנות להם מלך, נאמר: ״וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו״. מודגש כאן, שעצם האמירה היא שהיתה פסולה בעיני שמואל.

מה ענה לו הקב״ה? ״שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם״. הדברים מפליאים – בגלל שמאסו בה׳ חייבים לשמוע בקולם??

אלא מפורש כאן שעם כל השלילה שבה, מחייבת בקשה זו את מינויו של המלך.

כל עוד שאנו ״ככל הגוים אשר סביבותיי" אסור לנו להזניח את חובת ההשתדלות כפי שאנו מצווים לעשות;

אך בד בבד עם קיום חובה זו נזכור, שככל שנתקרב לה׳ ונוסיף להתחזק באמונה, אמצעים אלה ייהפכו למיותרים, ונזכה ליום שנוכל להכריז ״ה׳ הוא מלכנו״!

סיפור שסיפר קובי לוי:

את הסיפור הבא סיפרה לי סבתא הדסה מן המושב בשרון. היא לא יודעת לקרוא, גם לא לכתוב, אבל האמונה שלה בהשגחה האלוקית, ובעיקר בברכה של הצדיקים שהם לעיתים המחברים ביננו לבין השפע האלוקי, גדולה ונעלה לא פחות משל תלמידי חכמים מובהקים.

"תראה, אתה אדם צעיר, וספק אם נתקלת בחייך בניסים גלויים מעל לטבע. ספק רב. אבל אני יכולה לספר לך, שלפני כ- 70 שנה בעודי נערה צעירה בעיירה קטנה בתימן חוויתי סוג של נס, שכל בני משפחתי היו שותפים לו, והוא נשמר בין כותלי ביתנו הקטן במשך שנים לא מעטות.

"אבא שלי היה יהודי מלומד אך פשוט. הוא יצא מדי בוקר לאחר תפילת הנץ לעמל יומו בשדה, ולעת ערב עסק בחוכמת הקבלה בבית המדרש עד אחרי חצות לילה. אחרי תיקון חצות היה נרדם לשעות ספורות, קם לתפילה, לעמל וחוזר חלילה. לאבא ואמא נולדו בלי עין הרע 11 בנות. רק בנות. ביתנו הקטן היה סמוך ונראה לבית הכנסת הגדול בעיר. פתח מול פתח, כשהרווח המפריד בין הפתחים הוא לא יותר משלושה מטר. רב העיר שהיה ידידו האישי של אבא ביקש ממנו שיקפיד על בנותיו, שלא תצאנה החוצה – חלילה וחס – בזמן התפילות, וכמובן בתחילת סדרי הלימוד או בסופן, כדי שלא יהיה מפגש מיותר בין הלומדים והמתפללים לבין בנותיו.

"ואני זוכרת שזה היה אצלנו אורח-חיים. גדלנו על יסוד הצניעות כמו האוויר שנשמנו. בת גדולה חינכה את אחותה הקטנה להקפיד על לבוש צנוע, ולימדה אותה שאין יוצאים סתם כך לרחוב, ובוודאי לא בזמן התפילות והלימודים. "כל כבודה בת מלך פנימה" לא היתה סיסמא סתמית, זו היתה שיגרה שאין מפרים אותה, אלא שומרים עליה באדיקות.

"הרב אמר לאבא "תשמע יחיא, אתה יודע שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אז תדע לך, שאם תשמור את בנותיך סמויות מן העין, מעונך יחוש בחוש בברכת השם".

"ועכשיו אני אגלה לך מה היתה הברכה שזכינו לה. אבא היה משתכר פרוטות ספורות, ואותם היה מעביר לידי רב העיר לסייע למשפחות נזקקות. אנחנו, למרות שהיינו משפחה ברוכה, תמיד היינו שבעות ובריאות. מעולם!!!, תשמע טוב, מעולם! לא חסר לנו סוכר, או קמח, או אורז או פחמים. המוצרים הללו היו מוצנעים בתוך כדי חרס ענקיים ומשם מדי יום היינו מוציאות את מנת המזון היומית שלנו.

"מעולם לא נשלחנו לחנות שבעיר להביא סוכר, קמח, פחמים או אורז. במשך שנים רבות היינו דולים מן הכדים ומתפרנסים, כמו אותו נס כד השמן שמילא כלים על כלים עד כי תמו הכלים. אנחנו חיינו בתוך הנס הזה, וכמעט התרגלנו אליו. אבא היה אומר לנו מדי פעם "בנות, הכי טוב לשתוק, כמו שאתן יושבות בבית צנועות ושלוות, תשמרו גם את הפה צנוע ושקט. הצניעות והשתיקה זו הברכה".

"אינני זוכרת שחלינו אי פעם. היינו חסונות ובריאות, יעילות וחרוצות, מן הבית שלנו יצאו מאכלים ותבשילים לכל עניי העיר, ובשפע. וכשהיו שמחות אנחנו הבנות של יחיא, היינו הקייטרינג של אותה שמחה, חינם אין כסף. אבא היה קונה כבש על חשבונו, ושאר המאכלים נשלפו אחר כבוד מכדי החרס אל הסירים והתנור. וכל חיינו, עד נישואינו, עברו עלינו בתוך ארבע האמות הקדושות של הבית… עד שיום אחד… אבא נסע לדרך ארוכה, עם בית דינו של רב העיר לעשות איזו מצווה. לאחר מספר ימים שמענו נקישה על הדלת, בשעת בוקר. אחותינו הקטנה היתה בת תשע או עשר והיא פתחה בזהירות את הדלת. בפתח ניצב אחד מפרנסי העיר, הוא ביקש מאחותי להודיע שיש היום שמחה בעיר, וצריך להכין סעודה גדולה, ואבא הבטיח לו שנעזור. הוא הוציא מארנקו 10 מטבעות הניחם על השולחן ואמר: "הנה כאן 10 פרוטות, תקנו בהן את המצרכים שאתן זקוקות להן…

"אחותי הקטנה, בתמימותה אמרה "לא צריך כבודו, אנחנו אף פעם לא קונות מצרכים. כל הזמן אנחנו מוציאות קמח, אורז, סוכר מכדי החרס, ואף פעם זה לא נגמר…".

"וכאן זה נגמר" מתאנחת סבתא הדסה. "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין מן הרגע שהעין נכנסה לתוך הברכה, הסתיימה הברכה ונעלמה לה. אתה מבין, סוג כזה של ברכה כבר לא מכירים בדור הזה.

*

תמים תהיה

[מצורף מהרב פנקוס, הרב בידרמן, והספר אמונה שלמה]

(יג) תָּמִים תִּֽהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶֽיךָ: דברים פרק יח

פרש"י: התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו (רש״י) דבר נפלא לימד אותנו כאן רש״י, ועלינו לחזור ולשנן אותו לעצמנו:

אם תהיה בעל בטחון תזכה להיות עם הקב׳יה, תחת כנפי השכינה.

בעל הבטחון אינו מודאג מפני העתידות, הוא אינו דואג כיצד הוא יחתן את ילדיו.

ודע לך, שאם הגעת לדרגה זו – 'הנך עמו ולחלקו'!

בישיבות ליטא בתקופת ההשכלה היו בחורים שהיו מונחים בלימוד והיו בחורים שלמדו מקצוע, השכלה, ענייני העולם. המילה הגרועה ביותר שיכלו לומר על בחור היתה שהוא 'ועלטישער, [איש העולם]. היכן הוא? הוא חי בעולם הגדול! הוא לומד ומתפלל, מקיים את כל המצוות,

אבל היכן הוא נמצא? באיזה עולם הוא מונח? הוא ׳ועלטישער'!

 ההיפך מה׳ועלטישער' הוא ׳השם יתברךדיקר׳ – נמצא תחת כנפי השכינה.

כיצד נעשים 'ועלטישער׳? כשלא רוצים להיות מונחים תחת כנפי השכינה. ולמה? כי אין בטחון, וכשאין בטחון ־- אדם יוצא אל העולם הגדול.

ישנם כאלה שחייבים לשמוע חדשות. כשאין לו עיתון הוא מעיין בעיתון של השכן. ואם אין עיתון לשכן – הוא חש מפח נפש. תחושתו היא: כשיש לי עיתון – יש לי שליטה בנעשה בעולם;

אני יודע מה עושים, מה חושבים, מה אוכלים, איך עושים כסף.

אבל אם אכנס לבית מדרש, מי יעזור לי? בורא עולם?! השי״ת לבד יקיים אותי?!

להיות תחת כנפי השכינה פירושו להתיישב ליד הגמ' ולהישאר שם. לחוש כי חיבוקו של השי"ת מספיק לקיים אותי, להצמיח אותי, ואף לחתן אותי ואת ילדיי. יש לי רק את הרבש״ע. אני בידים טובות.

אין לי שום צורך לדעת מה נעשה בחוץ, אני ״עמו ולחלקו״!

״ריבונו של עולם אני מבקש ממך שאתה תבחר לי את ארבעת המינים" [אמונה שלימה, פ' שופטים]

כתיב (שם) תמים תהיה עם ה׳ אלקיך. וכתיב (משלי י-ט) הולך בתם ילך בטח. ובזה השתבח יעקב אבינו עליו השלום דכתיב (בראשית כה-כז) ויעקב איש תם, וכן באיוב (איוב א-א) איש תם ן;(ןזר. ענץ התמימות הוא, שלא ישתדל לידע עתידות על ידי גורלות וכשפים וכדומה, ולא יצטער צרת מחר, אלא ישליך על ה׳ יהבו. ולא ישתדל לידע מה שבלב חברו, ולא ילך בדרך חריצות ורמאות לנטות אחרי הבצע, אלא יהיה מתהלך בתומו צדיק, ולא יחשוב על עניני העולם הזה ועל עניני פרנסתו, רק בתורת ה׳ יהיה חפצו ובה יהגה יומם ולילה (תהלים א-ב). וה׳ לא ימנע טוב להלכים בתמים, ודרשי ה׳ לא !חסרו כל טוב (פלא יועץ ערך תמימות).

שמעתי מהגאון רבי חזקיה מישקובסקי שליט״א סיפור שהוא שמע מראש ישיבת כפר גנים הרב גריינמן שליט״א: ־ הרב גריינמן סיפר שכשהתקרב חג הסוכות הוא ישב וברר 4 מינים. כמובן שבוררים את המהודר שבמהודר והיה שם איזה שהוא מו״צ רב מירושלים שברר איתו יחד וסיפר לו את הסיפור הבא:

בבני ברק ארגנו 4 מינים בזול לבני תורה. הסחורה היתה לא הכי הכי יפה אך בהחלט מהודרת ונחמדה…

מורי הצדק שם החליטו שיענו רק על שאלות ספציפיות כדי לחסוך זמן, רק אם למישהו יש שאלה ספציפית יבוא ישאל ויענו לו. וכך יוכלו לתת מענה לכולם.

הגיע איזשהו יהודי שנראה פשוט. רוסי בעל מבטא רוסי, שאמר: ״כבוד הרב אני מבקש סליחה. הרבנים אמרו שיענו רק על דבר מסויים. אני רוסי, אתה בטח שומע לפי המבטא. כשאני הייתי ילד הרוסים לא אפשרו ליהודים לשמור תורה ומצוות, אני בכלל לא ידעתי שיש אלוקים… כולם פחדו ולא סיפרו לי כלום על היהדות, ידיעותי בנושא יהדות שאפו לאפם. אך נאמר לי שאני משתייך לעם היהודי, הגעתי לארץ, התחלתי לאט לאט להכיר את אלקים לאט לאט אני לומד אני עליתי לארץ לפני 3 שנים ולגבי ארבעה מינים אני לא יודע אפילו איזה שאלות לשאול…

אני בחרתי לי מספר סטים שנראו לי מבחוץ יפים, בבקשה תגיד לי אם מה שבחרתי טוב או לא טוב…

הרב הסכים לבדוק לו 3 סטים שלו ושל 2 בניו. מה אפשר לומר ליהודי רוסי שבאמת רואים את הרצון שלו לדעת וללמוד והכל בתמימות?

הרב לקח את האתרוג הראשון ולא האמין למראה עיניו. האתרוג היה מושלם! נקי, נקיי! בלי בליטות ובלי שקיעות! חשב הרב: ״נו, מילא, יכול לקרות״. הוא לקח את האתרוג השני ופליאתו היתה עצומה: האתרוג השני היה מהודר ברמה גבוהה מאוד, לא פחות מהאתרוג הראשון! הרב היה המום. הוא לקח את האתרוג השלישי. הוא היה מהודר להפליא, ממש כמו האתרוג הראשון והשני. הוא חשב שאולי הוא לא רואה טוב, ולכן הוא הלך להראות את הפלא הזה לשאר הרבנים שהיו שם. הם הסתכלו ונדהמו מהאתרוגים המהודרים, ואמרו: ״האתרוגים האלה זה פסגת ההידור הלוואי שנזכה השנה לקיים את המצוה עם כאלו אתרוגים מהודרים״. לאחר מכן המורה צדק בדק את הלולבים… הלולב הראשון היה מהודר להפליא, סגור לגמרי וירוק. הרב כמעט יצא מכליו. הלולב השני היה מהודר לא פחות מהראשון, והלולב השלישי היה מהודר לא פחות מהשני הרב פשוט היה המום. חשב לעצמו: ׳זה הרי לא יתכן, יש פה כנראה כישוף או משהו כזה… הרי היהודי הרוסי לא יודע לבחור… איך הוא זכה בכאלה סטים ארבעת המינים לו ולבניו?׳ היהודי הרוסי ראה שהרב היה ממש המום ממה שראה ושאל אותו לגבי סיבת פליאתו. ״אני חי עם האלקים, דיברתי אל האלוקים לפני שהגעתי לכאן, אמרתי: ׳אלוקים, אתה יודע שאני אוהב אותך, אתה יודע מה שאני עברתי ברוסיה – לא הרשו לי לדעת שאתה קיים, לא נתנו לי ללמוד אותך, אם היו מרשים לי אתה יודע שאני הייתי דבוק אליך, הגעתי לארץ ואני משתדל לאט לאט ללמוד ולדעת, אני לא יודע הלכות, אני לא יודע לבחור 4 מינים. אני מבקש ממך, ריבונו של עולם, שאתה תבחר לי את 4 המינים׳.״

אומר הרב מישקובסקי: ״אין לנו מושג כמה הקב״ה אוהב כל יהודי ויהודי! והכי חשוב: ״תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך״, אותו יהודי זכה לכך בזכות אמונתו התמימה בבורא עולם!

הבחורים שהתנסו במידת הבטחון [מן הזכרון]

המעשה בשלשה בחורים בנובהרדוק שהחליטו שהם הולכים ומשתלמים במידת הבטחון, ויושבים ביער ללמוד בהתמדה וסומכים בתמימות על ה' שיזמן להם צרכם.

למדו שעות ארוכות, והחלה הבטן לקרקר, אך הם המשיכו בקבלתם. לפנות ערב כבר לא יכלו להמשיך, והחליטו שנים מתוכם ללכת לחפש משהו לאכול… השלישי אמר אני ממשיך! הלכו הללו ואכלו, ואמרו מסכן ההוא שם ביער, ממשיך ללמוד כשאף אחד לא דואג לו… הלכו להביא לו גם, והוא אכל, והודה להם והמשיך ללמוד. גיחכו הללו עליו ואמרו אם לא אנחנו, היה ממשיך כאן בתמימותו ללמוד וגווע ברעב…

מה שהם לא הבינו שתמימותו סייעתו שה' שלח לו אוכל על ידם…

היהודי הפשוט שהאמין בברכתו של בבא מאיר [אמונה שלימה, דברים, עמ' שמז]

כשהחלה עליית יהודי מרוקו לישראל, היה זה בזרם קלוש, משפחות בודדות עזבו את מרוקו ועלו לחונן את עפרה של ארץ ישראל.

כל משפחה בארפוד שהיתה עוקרת לארץ ישראל, היתה מגיעה לביתו של רבנו הקדוש והטהור רבי מאיר אבוחצירא זי״ע ״בבא מאיר״ ונפרדת ממנו. שעות רבות של בכיה היו עושים העולים לארץ הקודש, בוכים הם על שקשה פרידתם מרבנו מורה דרכם וממשפחתו האהובה, ובוכים הם על הלא נודע, על הדרך רבת הסכנות הצפויה להם, הם היו נפרדים לבסוף מרבנו כשהוא מרעיף עליהם ברכות לרב והיו אלו להם כטל תחיה. רגליהם נושאות אותם לכוון ארץ הקדש, כשבלבם תקוה שברכת הדרך תלוה אותם.

באחד הימים הגיע אחד ממכרי רבנו לביתו, יהודי זה היה תמים מאד, אינו בקי בהוויות העולם, אינו יודע לקרוא וקל וחומר שאין יודע הוא לכתב, אך למרות שלא ניחן בשכל רב, יודע היה את חסרונו ולשם כך דבק בחכמים ושתה בצמא את דבריהם. אמונתו התמימה בה׳ ובשלוחיו הצדיקים היתה מוחלטת, לא היה עושה דבר וחצי דבר ללא ששאל את רבותיו.

 יהודי זה חשקה נפשו לעלות לארץ ישראל עם משפחתו, וכדרכם של כל בני העיר גם הוא הגיע לבית רבנו ובכה, אך רבנו שם לבו שיהודי זה בוכה יותר מהאחרים שקדמו לו. כששאלו רבנו לסיבת בכיו הרב, השיב הלה: ״רבנו! יודע אתה שאין אני יודע לקרוא ולכתוב, כאן הצלחתי להסתדר לפרנסתי, עסקתי במסחר עם הנוכרים שגם הם בורים כמוני והצלחתי להביא טרף לביתי. אבל בארץ ישראל, שם לבטח כולם מבני עמנו, כולם מלומדים, ממה אתפרנס, ומה אעשה כדי להביא לחם לילדי?!״ ככלותו לדבר שב האיש לבכיו.

הביט בו רבנו בעיניו הרחמניות שידעו רק טוהר וזוך, ואמר לו: ״אל דאגה יקירי, דוקא העובדה שאינך יודע קרוא וכתוב היא שתעזור לך להתפרנס כל ימי חייך!״

היהודי התם, בשמעו את רבנו מבטיחו כך, חדל מבכיו באחת. בטוח הוא כי דברי רבנו יתקימו במלאם, הוא נשק בלהט לידיו של רבנו ולשולי גלימתו ונפרד ממנו.

בכל זמן ההפלגה באניה היו האנשים דואגים וחרדים לעתידם, אבל היהודי דנן שמח ומאושר, חסר דאגות הוא: ״רבנו הבטיח לי שדוקא בגלל שחסר השכלה אנכי, אתפרנס בכבוד בארץ ישראל״ – אמר היהודי בשלוה. היהודי התם והישר התגורר ב״כפר אתא״ שבין עכו לחיפה. בנו התקבל לעבודה בתעשיית נשק וטילים והיה לעוזרו של אחד המנהלים.

באחד הימים, ספר המנהל לעוזרו כי המפעל עתיר הסודות והידע נקלע לבעיה: יש להם שרטוטים מאד סודיים שאין בהם צורך, ויש צורך לבערם מן העולם. אך דא עקא, אסור שעין אדם תראה את התכנית הסודית. הבן הציע להביא למפעל אדם שאינו יודע קרוא וכתוב. המנהל התפלא: ״כלום יש בארץ ישראל אדם כזה שאינו יודע קרוא וכתוב?!״

– ״כן מכיר אני אדם כזה״ – הציע הבן את אביו – ״מצד אחד אינו יודע קרוא וכתוב, אך מאידך גיסא הוא אדם ישר מאד ואין חשד שמא יוציא מהתכניות החוצה״.

לאחר ברורים יסודיים על האיש, התברר שאכן אינו יודע לקרא וישר ותם הוא. על כן נבחר אחר כבוד לתפקיד הרם של ביעור התוכנית הסודית של תעשיית הנשק המתוחכמת. כמובן ששכרו היה בהתאם לתפקידו הרם, כך התפרנס האיש שלשים שנה.

כשהגיע לגיל הגמלאות שילמו לו פנסיה נאה ושלחוהו לביתו. הוא נגש לאדמו״ר רבי דוד אביחצירא שליט״א בן רבנו ״בבא מאיר״ זי״ע ותנה בפניו שאביו הבטיחו שיעבוד כל ימי חייו, ועתה פטרו אותו. רבי דוד השיב לו שאל לו לדאוג ודבר שיצא מפי אביו זי״ע יתקיים במלואו. ואכן, לאחר זמן קצר השיבוהו למשרתו בטענה שלא מצאו מי שימלא את מקומו, ועד ימים אלו עודנו עובד בהשמדת מסמכים בתעשיית הנשק המתוחכמת… (עשה פלא)

סגולות נגד מזיקים [הרב פינקוס]

תמים תהיה עם ה׳ אלקיך

 בספה״ק הובאו הרבה סגולות נגד מזיקים באופנים שונים, והרבה תלמידי חכמים בראותם שלא נהגו רבותינו בדברים אלו, מחליטים שהם הבלים. אולם עומדת נגדם העובדה שהדברים מובאים בספרים קדמונים.

ורבים מאידך מתבלבלים בענין זה וחושבים שעל כרחך לא ידעו רבותינו ממעלות אלו.

מהי האמת?

ועיין בספר ׳חובות הלבבות, (שער יחוד המעשה פ״ה) שכתב בזה״ל:

״אל תחשוד אבותיך במה שמסרו לך מאופני טובותיך… כי אין עצה שתעלה בדעתך, שלא קדמוך לדעתה, ואפשר שקדם לדעתך אופן יושר המחשבה ההיא בתחלתה ונעלם ממך אופן ההפסד אשר יהיה ממנה באחריתה,

ואתה במעוט ישובך תראה ישרה ולא תראה טעותה ואופני הפסדה״.

גם כאן אין ספק שישנה סיבה עמוקה יותר לכך שלא התעסקו בסגולות,

והתעוררתי לכך כאשר ראיתי שמוכרים "אזוב״ בכמה פרוטות, ועמו רשימה של ספרים קדמונים על סגולתו נגד מזיקים שונים ומשונים. כמובן שהדחף הראשון לקנות. למה לא? אם לא יועיל לא יזיק…

אבל במחשבה שניה נראה שישנה סיבה טובה שמחמתה התרחקו רבותינו מכגון דא.

משל למה הדבר דומה? ידוע בחקלאות שהמציאו ריסוס המועיל מאוד נגד רחשים שלא יהיו בפירות וירקות. אמנם ידוע ג״כ שבמקום שרגילים לתת ריסוס, אם פעם ימעטו ולא יתנו – יבואו הרחשים בתגבורת עצומה ויאכלו ויקלקלו הכל. באופן זה פועלים גם כוחות המזיקים. ע״י הסגולות ניתן להרחיקם, אך אם פעם לא יהיה לאדם את הסגולה, אדרבה יתגבר כוחו עד מאוד.

כלומר באמת ישנם כוחות מזיקים בכל מסוים. אולם לא תמיד הם מזיקים בפועל והם כאילו ישנים, וע"י הסגולות מבריחים אותם, ומוכרחים לברוח, אבל בינתיים הם התעוררו, ומעתה אם לא נוכל להבריחם או שנשכח מהסגולה, הסכנה גדולה יותר.

ונראה שהדבר רמוז בדברי חז״ל (עירובין נד ע׳יא): ״בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם נותן סם לחבירו – לזה יפה ולזה קשה״. פירוש: כל דבר שמרפא ועוזר, מצד שני הוא גם מזיק.

״אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, נתן תורה לישראל – סם חיים לכל גופו, שנאמר (משלי ד, כב) ׳ולכל בשרו מרפא״.

אם יאמרו לך סגולה לומר פרקי תהלים לעולם לא יצא היזק מתורה, והתורה לא גרמה היזק אי פעם,

והחתן ביום חופתו, או הבעל הממתין ליד חדר לידה, אם ילמדו דף גמרא או יאמרו פרקי תהלים, יהיה זה רק לתועלת וברכה עד עולם.

[וכמו אותו תלמיד שרצה ללכת לפדיון הבן, ובא לבקש רשות מהרב שך, ואמר לרב שהוא מאד רוצה ללכת מפני שכתוב שזה שקול כ"פ"ד תעניות"! פד-יון פ"ד! אמר לו הרב שך עדיף שתשב ללמוד דף גמרא, גם ד"ף זה פ"ד!…]

13 ילדים ותפוח אחד [אמונה שלימה, פ' שופטים]

באחת משכונות העוני בדרום תל אביב התגוררה לה משפחת לוי. משפחה פשוטה שלא התמזל מזלה להמנות על המשפחות המיוחסות והעשירות שבישראל. המשפחה מנתה חמש עשרה נפשות והצטופפה לה בדירה שכורה בת 2 וחצי חדרים. הדחקות והעוני זעקו מכל עבר אך ההרמוניה שלטה שם בכל עוז.

בשעות הלילה היה הופך ״סלון״ הבית לחדר ילדים גדול. ארבעה מזרנים נפרשו, עליהם ישנו ילדים ששכחו זה מכבר מהמושג לישון ראש וזנב עם אחיהם. וכרית אחת שהיה עוברת במתכונת של רוטציה בן אחד לשני.

אב המשפחה עשה ככל אשר ביכולתו להביא טרף לביתו. הוא היה משכים בשעת בוקר מוקדמת על מנת להגיע בזמן למקום עבודתו הממוקם באזור מרוחק מביתו, אך לשוא, הוצאות הבית רבו למעלה מראש ואין הקומץ משביע את הארי. הוא לא טמן ידו בצלחת ושלח מכתבים לרשויות ולמוסדות שונים בכדי שיבואו לעזרתו לחלץ את משפחתו ממצבה העגום, אולם כל כסיוכותיו עלו בתוהו.

באחד הבקרים פנה אליו שכנו: ״בדעתי לנסוע הערב אל אחד הצדיקים בדרום הארץ, התואיל לבוא עימי להתברך בדבר ישועה ורחמים?״ ״אמלך ברעייתי״ – השיבו מיודענו – ״הלא עליה תוטל מלאכת ההשכבה וההשגחה על הילדים״. אמר ועשה, מיד בשובו לביתו פנה אל רעייתו לקול המולת הילדים: ״כלום תיאותי שאסע הערב עם שכנינו היקר אל אחד מצדיקי הדור כדי להתברך ממנו? אולי ישמע ה׳ לקול תפילתו וירחיב את גבולינו לא רק בילדים?!״ הביטה האשה בבניה השובבים המתרוצצים ומשתוללים במלוא כוחם. חיככה ראשה והפטירה: ״נו, סע לדרכך. אולי יתמזל מזלך״.

לאחר שעות נסיעה ממושכות באוטובוסים השיגו השניים אל יעדם. השעה היתה שעת לילה מאוחרת אך בית הצדיק היה מלא מפה לפה מאות אנשים המתינו בתור להתברך ולהוושע. התור השתרך לו אט אט השעות נקפו בזו אחר זו ורק בשעות הבוקר המוקדמות נכנסו השניים אל הקודש פנימה. מיודענו השיח את צערו בפני הצדיק באריכות, אולם הצדיק חייך אליו והעניק לו תפוח מידיו הקדושות תוך כדי שהפטיר: שיהיה לכם ישועה ורחמים. מיודענו יצא ברגשות מעורבים, מחד קיבל ברכה אך מאידך – מה יענה לאשתו המצפה לו בכליון עיניים, כלום תפוח יחפה על המתנה כה ממושכת?

מיד בהגיעו לביתו שח בפני אשתו את הקורות אותו, ועל אתר הבחין כי חששותיו היו לשוא, היא שמחה עד למאד והפטירה: טוב שהבאת תפוח, לפחות נחלק לילדים ברכה מהצדיק.

בשעות אחר הצהריים נקראו הילדים להסתופף סביב השולחן, האב חילק את התפוח לשלשה עשר חלקים, לקול המולת הילדים. אלא שאז נשמעו נקישות בדלת. הילדים קפצו כאחד לראות מיהו האורח החפץ לקבל אף הוא חלק מהתפוח, ולנגד עיניהם נצבו שני אנשים בלתי מוכרים. אבא בבית? – שאלו. כן – השיבה המקהלה. קם האב ממקומו אל הדלת ולשאלתו השיבו השניים: אנו פקידי משרד הרווחה ובאנו לעשות ביקור בביתך לאור פניותיך אל משרדינו. הכנסו נא – השיבם מיודענו. ״אבל קודם תחלק לנו את התפוח״ – קראו הילדים כאחת. חזר האב אל השלחן והעניק לכל ילד פרוטה מהתפוח. הביטו פקידי הרווחה זה בזה בהשתאות, מצב כזה עגום תפוח אחד לשלש עשרה נפשות אינו סובל דיחוי. [הערה: אני קראתי סיפור זה שהפקיד לא נכנס, אלא שמע את הדיון מאחרי הדלת] האב פנה אל אורחיו: מדוע אינכם נכנסים לבית? ״זה בסדר, סיימנו את הביקור״ – השיבוהו. כבר למחרת הושג למשפחה אישור סיוע מהמשרד ואכן זכתה המשפחה לרווחה אמיתית.

הבוטח בה׳ חסד יסובבנו – שכר האמונה ובטחון ברוח ובגשם בזה ובבא

כתב ׳רבינו בחיי׳ (ד"ה כי תועבת) בביאורו של פסוק ׳תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך׳, שבא לומר לאדם כשתהיה תמים, אזי תהיה עם ה׳ אלוקיך ־ כדוגמת הנאמר במשה רבינו ויהי שם עם ה׳ (שמות לד כח).

וכאשר יזכה להיות עם ה׳ אזי יאיר עליו אור העליון כמו שנאמר (דניאל ב כב) ׳ונהורא עימיה שרא׳. ולמדך הכתוב הזה על מעלת מידת התמימות ועל גודל שכרה, וכן אמר דוד המלך (תהלים מא יג) ואני בתומי – ע״י שאתהלך בתמימות, תמכת בי ותציבני לפניך לעולם ־ שעל ידי התמימות עומד האדם כביכול לפניו קוב״ה לעולם.

לא תמיד אנו מבינים את המציאות נכון

זוהי חובת האדם בעולמו להתחזק באמונה בעת הקושי וההסתרה, להאמין שהקב״ה הוא הטוב והמיטיב לכל, ומאתו לא תצאנה הרעות כי אם ׳הטוב׳, אלא פעמים שהטוב נסתר מנגד עינינו.

וכה אמר הרה״ק מקאברין זי״ע (הובא בספר 'יסוד העבודה׳ מכתבי קדש אות ע):

כללו של בטחון להאמין באמונה שלימה שכל דבר הנעשה מה' שהוא טוב לכל, והכל נעשה לטובת האדם, ומה שאינו בהבנת האדם (יאמין ש)הטובה הנעשה הוא בערך דבר הנסתר מהשגה ובוודאי היא יותר טובה, וד"ל. עכ״ל.

כלומר שאף הטובה הטמונה כאן כה גדולה היא עד שאין ביד האדם להשיגה…

וכאשר נעיין בקורות הדורות נמצא שאף מה שנראה לפעמים כהיפך הטובה, נתגלה לאחר זמן שהכל לתכלית הטוב, דהנה בפסוק נאמר (בראשית ה לט ׳ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת׳, לכאורה יפלא מדוע נגזר על אותו צדיק שנאמר בו (מ א) ׳כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה׳ להתהלך ערירי חמש מאות שנה דבר אשר נראה לכאורה כפורענות, אמנם, המעיין בדברי רש״י יראה שלא היה הדבר כלל עונש כי אם לטובתו גרידא, דרש״י הביא את דברי המדרש עיר בו ט, ואמר רבי יודן, מה טעם כל הדורות הולידו למאה שנה וזה לחמש מאות, אמר הקב׳׳ה אם רשעים הם יאבדו במים ורע לצדיק זה, ואם צדיקים הם אטריח עליו לעשות תיבות הרבה, כבש את מעיינו ולא הוליד עד חמש מאות שנה כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין לפני המבול׳, נמצא שאף שנראה היה לעיני בשר ודם שהקדוש ברוך הוא נוהג עמו במידת הדין על פי האמת לא היה זה כי אם הצלה לבניו שלא יספו במבול!

כן היו פני הדברים אצל יצחק אבינו ע״ה שלא הוליד עד כ׳ שנים מיום נישואיו, וגם שם נתגלה לבסוף שהכל היה לטובה, כי ׳ארבע מאות׳ השנים של גלות מצרים התחיל מלידת יצחק, ואילו השעבוד בפועל לא התחיל כי אם משמת האחרון בשבטים והוא לוי, ונמצא שאלו הכ' שנים שהמתין יצחק ללידת יעקב איחרו ממילא את לידת השבטים בני יעקב, וכך גם מיתתם התאחרה, ובכך נתמעטו שנות השעבוד של בני ישראל למצרים בכ' שנים [אין לנו השגה בשעבוד מצרים, אבל נחשוב שהשואה הייתה 5 שנים, וכאן זכו להציל אותם משעבוד של עוד 20 שנה!], וכך הוא בכל דרכי החיים שהקב״ה מסבב הכל בכדי שטובה חדשה מאיתו יצא.

שערה אחת פוסלת

הרה"ק בעל ה"חידושי הרי"ם" זי"ע היה אומר: שאמנם בפרה אדומה אנו יודעים, שהדין הוא, שאם ישנם שתי שערות שחורות בפרה, אז היא כבר פסולה. אבל ב"תמים תהיה עם ה' אלוקיך", אז אפילו שערה אחת כבר פוסלת!…

כלומר, אדם צריך להיות תמיד "תמים" עם ה' אלוקיך, לדעת לקבל ולחיות באמונה שהכל מאתו יתברך בשלימות ובתמימות "עד קצה השערות". שכולו יהיה תמים ולא תהיה אפילו כחוט השערה בו ללא תמימות.

הנער נתן לשד״ר את כל כספו [אמונה שלימה, פ' שופטים]

בעיר טריפולי שבלוב, התגורר איש יהודי, נגיד ועתיר נכסים, מקורב למלכות ואחד ממנהיגי קהילת היהודים בעיר. בעל מדות טובות היה, אוהב תורה ולומדיה ומכניס אורחים נפלא. כאשר היה מגיע שד״ר, שלוחא דרבנן, מארץ הקדש לערי הגולה כדי לאסוף ממון למען עניי הארץ, היה מכניסו בכבוד רב לביתו ומאכסנו בכבוד רב, כאשר כל הוצאותיו עליו. בנוסף, היה הנגיד תומך בשד״ר ביד רחבה ואף מכתת רגליו בץ עשירי העיר ולסיע ביד השליח לאסוף כפי המכסה הקבועה ואף יותר ממנה.

בביתו של הנגיד, התגורר נער צעיר ותמים ושמו יצחק גויטע. הלה שמש כמשרת בביתו של הנגיד וכל בני הבית אהבוהו מפני התמימות היתרה שבו. איש ישר היה יצחק, חף מכל ערמה ורחוק מכל תחבולה, ובכך רכש את אמונם של אדונו ובני ביתו. לעתים, כאשר היה לבו של הנגיד טוב עליו, היה משתעשע בדברים עם הנער התם ונהנה לשמע את דבריו התמימים והישרים. יום אחד, הגיע אל ביתו של הנגיד אחד מגדולי רבני ארץ ישראל, אשר נדד למרחקים כדי לתמוך ביהודי הארץ שנמקו ברעב ובמחסור, והנגיד ארחו ברב כבוד. בסיום בקורו, בקש האדון להנעים מעט את רוחו של האורח הדגול ולשמחו, והציג בפניו את יצחק, המשרת התמים. לאחר מכן, פנה האדון בחיוך אל המשרת ואמר: ״ראה, יצחק, השליח הנכבד מתכונן כבר לעזוב את עירנו לאחר שסיים לאסוף את נדבות תושבי העיר. כל אחד תרם כפי יכלתו, ואולי תרצה גם אתה להשתתף בתרומות למען יהודי ארץ ישראל?״ כששמע הנער את שאלת העשיר, קבל את הדברים בתמימות ואץ לחדרו, שם אגר את מעט המטבעות שנתנו לו מעת לעת כהוקרה על עבודתו המסורה, ולאחר שעה קלה חזר כשבידו קופסא קטנה גדושה במטבעות רבים. רוקן הנער את התיבה והחל לספר את המטבעות, עד שעלה בידו לאסוף זהוב אחד. שמח הנער ואמר: ״הנה כל אוצרי לפניך, קחהו והעלהו לארץ הקדש ואזכה אף אני להתברך מפי מעלתו״. הנוכחים מלאו פיהם שחוק אל מול תמימותו של הנער, שאוצרו הסתכם בזהוב אחד בלבד, אולם הנער הביט עליהם בעיניו הגדולות והתמימות והמתין לברכתו של הרב. בראות השד״ר את תמימותו של הנער ולבו הטהור, הניח את ידיו על ראשו וברכו בחם: ״יתן הי, ותזכה לעשר רב, עד שיהיה בכחך להעלות את מנחתך לתושבי ארץ הקודש, כגדל נדבת אדונך״.

ימים מעטים לאחר שהשד״ר הפליג לדרכו, הגיעו לטריפולי מספר אניות משא גדולות, ועליהן סחורות שונות ומגוונות. היו אלו שודדי ים, שהפילו את חתתם על יורדי הימים ונהגו לחמוס אניות שלוות ולהחרים את כל רכושם. את הסחורות שהחרימו, שבדרך כלל היו נתונות בתוך חביות אטומות ולא ניתן היה להבחין מה הן מכילות, היו מעמידים השודדים למכירה פומבית על החוף והן נמכרו לכל המרבה במחיר. באותם ימים נהוג היה, שכל אדם שבקש לרכש סחורה כלשהי, היה מניח את ידיו על החביות כשהוא נשען עליהן, וכל עוד היו ידיו שעונות על החביות, היה המכריז מעלה את המחיר למענו. כאשר בקש הקונה להפסיק את המכירה, מפני שהמחיר היה יקר מדי בעיניו, היה שומט את ידיו מהחביות ומסמן את יציאתו מהמכרז. באותו יום, יצא יצחק התמים לטייל מעט, והנה הוא שומע רעש והמולה בחוף הים.

עמד הנער והביט בעינים משתאות בתהליך המכרז על הסחורות הרבות שעמדו על החוף, ומבלי לשים לב, הניח את ידיו על מספר חביות שעמדו בסמוך לו ונשען עליהם זמן רב. הסוחרים הכירו אותו כמשרת אדונו הנגיד המפרסם, וכלם היו בטוחים כי הוא נשלח בידי אדונו כדי לרכוש את הסחורה בעבורו. הכרוז החל בהכרזתו, הסוחרים שמסביב העלו את המחיר מספר פעמים, אולם כשראו שהנער לא מרפה עדין מהחביות, הפסיקו להעלות את המחיר והמכירה נרשמה על שמו של הנגיד, אדונו של הנער יצחק. עד מהרה העמסו החביות על עגלות והן הובאו אחר כבוד אל ביתו של הנגיד, עם רשימה מדויקת על ההוצאות של רכישת החביות והובלתן. הנגיד הופתע עד מאד למראה החביות, אולם הפועלים טענו כי משרתו רכש את החביות בעבורו, בכך שהוא נשען עליהן בזמן המכירה, ואת הנעשה אין להשיב. התגבר הנגיד על מדותיו ולא יסר את משרתו כלל על מעשהו, אלא שילם את מלוא מחיר רכישת החביות, וציוה להכניסן אל מחסן ביתו.

לאחר שעות מספר, נמלך העשיר לבדוק מה מכילות החביות האטומות. ״אולי מכילות הן סחורה כלשהי, אותה אוכל למכור ולהציל לפחות חלק מהממון הרב ששלמתי בעבורן״. חשב, אך כשפתח את החביות הופתע לגלות בהן אוצר עצום של מטבעות כסף. כשיכור התהלך הנגיד, לאחר שאמד את הסכום הרב שנפל בחלקו, ולבסוף נזכר בברכתו של השד״ר מארץ ישראל שבירך את יצחק המשרת. "אין ספק כי ברכתו של הרב היא זו שעשתה פירות ומשמים סבבו שהמשרת התמים יהפוך לנגיד ובעל ממון רב״. מיהר האדון להזמין את הנער והראה לו את האוצר הגדול שהכילו החביות אותן רכש, ואמר: ״ודאי זוכר אתה את האורח הדגול מארץ ישראל שהתארח בביתנו, ראה כיצד התקיימה ברכתו עד מהרה, ועתה מעביר אני אליך את הרכוש כולו״. מיני אז, החל הנער להחכים ולהשכיל בעניני מסחר ואף בתורה ובמצוות, ובשנה לאחר מכן כאשר הגיע השד׳׳ר אל העיר, שילם הנער סכום זהה כפי התשלום של אדונו הנגיד. בכספו הרב, שכר הנער לעצמו מורים תלמידי חכמים שאלפוהו בינה ולמדוהו מקרא, משנה וגמרא, עד שהפך לתלמיד חכם גדול, הלוא הוא רבי יצחק גויטע, מחבר הספר ״שדה יצחק״ שנדפס עוד בחייו בליוורנו, וזכה לתורה וגדולה במקום אחד.

*

עבודת ה' בלא היסח הדעת

(דברים יז, יט) "והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו"

המלך מצווה לקרוא בתורה כל ימי חייו, ושיהיה ספר תורה קטן צמוד עליו על זרועו כל היום שלא יסיח דעת ממנו.

מדוע התורה הקפידה כל כך על המלך?

מבאר הגר"ח שמואלביץ שבאמת הציווי שלא להסיח דעת מהתורה הקדושה הוא ציווי לכל אדם. אלא שהתורה מצוה זאת במפורש למלך היות ואצלו הדבר מצוי שיש היסח הדעת משום שהוא טרוד מכל העם.

הציווי על היסח הדעת פירושו שלא יסיח האדם את דעתו מן התורה הקדושה ולא יעשה את עבודת השם שלו קרעים קרעים.

ונבאר על ידי מעשה.

מעלת הרציפות

מספרים על הגר"ח שמולביץ שהיה נוכח בעת שהרב טננבים הספיד אדם גדול, הלה פיאר את צידקותו ואת גדלותו בתורה ועוד. לאחר שסיים, קם הגר"ח ואמר חוששני שמא נהיה מאלה שנענשו על שהספידו אדם גדול שלא כהלכה. הם הספידו, אך לא כהלכה. יש הלכות להספד.

על אברהם נאמר שבא לספוד לשרה ולבכותה. במה הספידה? בצידקותה? בגדלותה בנבואה? בקידוש ה' שהייתה מגיירת הנשים? שהיה ענן קשור באהלה? שהיתה ברכה בעיסה, שהנר דלק מערב שבת לערב שבת? הרי כל מזמור אשת חייל נדרש עליה. במה הספידה?

ויהיו חיי שרה כו' שני חיי שרה, שכולם שוים לטובה. שנאמר יודע ה' ימי תמימים. אין לך שבח גדול מן ה'כולם שוים לטובה'. הרציפות היא המעלה הגדולה במעלות.

ולעומתו הגנאי הגדול ביותר שאומרים על האדם שהוא לא יציב, שהוא סובל ממצבי רוח משתנים, שהוא מתלהב ממשהו ולאחר מכן עוזבו. בכך, סיים הגר"ח, יש להספיד אדם גדול. שכל חייו היו מסכת אחת שלימה של עבודת ה'. רציפות ללא עליות ומורדות. ללא הפסקות ומנוחות.

דמותו של רבי עקיבא

רבי עקיבא הלך ללמוד תורה ולאחר שתים עשרה שנה שב לעירו. שמע קשיש אחד שהיה מצער את אישתו: עד מתי תהיי אלמנה חיה? והיא עונה לו: אם היה שומע לקולי היה ממשיך בלימודו עוד שתים עשרה שנה!

אמר רבי עקיבא, אם כן שניתנה לי רשות. שב על עקבותיו וחזר ללמוד שתים עשרה שנה נוספות.

וחזר לעירו לאחר שלמד בסך הכל עשרים וארבע שנים, בראשות עשרים וארבע אלף תלמידים.

שמעה אישתו ויצאה לקראתו. ביקשו התלמידים לדוחפה, אמר להם: 'הניחו לה! שלי ושלכם שלה היא!

שואל הגר"ח הרי רבי עקיבא כבר עזב את הישיבה כבר הגיע לבית מדוע לא נכנס לשמח את אישתו? לפחות יכנס לומר שלום?

התשובה היא מפני ששתים עשרה ועוד שתים עשרה רק במתמטיקה שוה 24, בתורה שתים עשרה ועוד שתים עשרה לעולם לא ישוו לעשרים וארבע רצופים.

משל למה הדבר דומה?

לאדם שהניח קומקום להרתיחו. אם להרתיחו לוקח ארבע דקות, ואנו נניחו שלוש דקות על האש ושוב לאחר שיצטנן מעט נשיבו לאש ונורידו וחוזר חלילה וכו' הוא לעולם לא ירתח. כך כשהאדם עולה ושוב יורד ושוב עולה ושם נופל לעולם לא יקנה לעצמו שום מעלה. תמיד ישוב לנקודת ההתחלה!

כל המעלות נרכשות בזכות הרציפות.

ואברהם זקן בא בימים כל ימיו עמו.

 אין מצב שיום אחד לא הגעתי לבית הכנסת כי לא הסתדר לי, ויום זה הייתי עייף, ויום ההוא היה לי עניין דחוף לסדר, וכן על זה הדרך. יתכן ויש לנו תירוצים למכביר. אולם מתירוצים לא צומחים בעבודת ה'. נשארים עם תירצים.

בן אדם שיכול לעשות לפרנסתו ואינו עושה מאומה, לא יעזרו כל תירוציו. כסף לא יהיה לו. כך גם ברוחניות.

מגיהנם אולי אפשר להינצל, אך לגן עדן אי אפשר לזכות עם תירוצים.

קביעות פירושה להגיע כל יום לשיעור. כמו שארוחת בוקר אינך מפסיד אף לא יום אחד וסועד בקביעות…

לכן נבין את הדיעה הסוברת שגם אם החסיר יום אחד מלהניח תפילין הרי הוא בכלל 'קרקפתא דלא מנח תפילי' שאמרו חז"ל שאינו קם בתחית המתים ונקרא מפושעי ישראל בגופן. מדוע? רק בשל יום אחד? כן! מפני שחסר כאן ברציפות.

הגר"א עסק בתורה עשרים שעות ביממה.

למען האמת כולנו מבינים שרציפות היא שלימות, וכולנו אכן שואפים לשלימות.

אם לאדם יש סריטה ברכב החדש, הוא מוטרד מזה עד שיתקנה. אם מרצפה שבורה בביתו הוא ידאג להחליפה, אם איזה פונקציה בפלאפון שלו לא תעבוד הוא לא ינוח עד שיתקנו או ישדרג… אבל אינך זקוק לה? כן, אבל אם אזדקק?… טבע האדם לשאוף לשלימות.

רק חבל שהוא מנתב זאת לעניינים גשמיים. בעניינים גשמים אנו דורשים רציפות, לא נסכים שיום אחד הפועל יגיע ויום לא, שיום אחד האישה תכין צהרים ויום לא, שיום אחד הכביסה לא תהיה נקיה או מגוהצת. בחיים אנו מבינים שצריך רציפות של תקינות. כך עלינו להבין ברוחניות.

הזמן והמסמרים

מספרים שלאבא אחד היה בן שהיה מבזבז ימיו ועיתותיו במשחקים והשתובבויות, בדברי בטלה והבל. כל מה שהיה האב נותן מוסר לבנו שינצל זמנו וילמד, היה נופל על אוזניים ערלות. מה שתשיג היום בני יהיה לך לעתיד, לאחר מכן מעוות לא יוכל לתקון. ימי הבחרות לא ישובו.

אך הדברים נכנסו מכאן ויצאו מכאן. ביקש האב מבנו שכל יום שהינו מובטל שיקח פטיש ומסמר ויתקע בלוח. לוח ענק עם 365 משבצות. וכך היה הבן עושה. לאחר תקופה ארוכה החליט הבן לשנות דרכיו, והנה כל הלוח מלא מסמרים.

החל הבן לומד, ובכל יום שלמד אמר לו אביו כעת תוציא מסמר מן הלוח. וכך למד בהתמדה ובתום השנה הגיע הבן לאביו והראה לו את הלוח בסיפוק, הנה אבא, כעת כל המסמרים הוצאו! אכן, השיב לו אביו, אך הלוח נותר עם חורים שלא תוקנו…

הגר"א אומר שעל האדם יהיה לתת דין וחשבון, מהי הכפילות?

דין על מה העבירה שעשה, וחשבון על המצוה שיכל לקיים באותו הזמן. גם אם מהדין נינצל על ידי טענות, וגם אם נעשה תשובה על העבירות שנעשו, אך חשבון בכל אופן נצטרך לתת על הזמן שיכלנו לנצלו ולא ניצלנוהו. החורים נשארו!

כך על האדם לדעת: גם אם זמנו בעתיד ינוצל, אולם את שהפסיד לא יוכל להשלים, ויום שעבר מת, החור נשאר לנצח. זהו ואברהם זקן בא בימים. כל ימיו איתו. זו מעלת שרה. יודע ה' ימי תמימים.

משל למה הדבר דומה? לילד המשחק במשחק אלקטרוני ממוחשב. כל עוד הוא במשחק הוא צובר נקודות. ברגע שיפסיק ויכבה את המכשיר ויעסוק בדבר אחר, הוא יצטרך להתחיל מחדש מנקודת האפס.

אצל אברהם כל ימיו היו מקשה אחת של עבודתו יתברך. כך גם אצל שרה. "שני חיי שרה" – שכולם שווים לטובה. כל רגע היה מוקדש לעבודתו יתברך בלא הפסק.

זו הדרך היחידה שהאדם יוכל להתרומם.

אדם שנזהר בשמירת העינים, אך מפסיק לתקופה, כשינסה לחזור לשמור יצטרך להתחיל מחדש ולהתאמץ כבפעם הראשונה. אולם אם היה ממשיך היה מגיע לדרגה גבוהה יותר.

הגרא"א דסלר ממשיל זאת לאומות הנלחמות בשדה הקרב, ואחת כובשת שטח. אם היא לא תמשיך הלאה, גם השטח הכבוש יכבש ממנה. וכשתרצה להמשיך בקרב תאלץ להתחיל הכל מהתחלה.

מספרים על בעל האור שמח [ויש מספרים על הרוגוצ'ובר] שפעם אחת נכנס אליו עני בעת לימודו וביקש מהרב ליתן לו צדקה, והניח אצבע על הגמרא עד סוף הענין, ושב ללימודו. שאלוהו וכי הרב חושש שלא ימצא היכן הפסיק…? אמר להם הרב והרי גמרא מפורשת היא זו, התעיף עיניך בו ואיננו… קל לאבדם ככלי זכוכית!

 על ערכו של רגע

נתאר לעצמנו שיש בנק המזכה אותנו בכל בוקר בסכום של 86,400 ש"ח ובסופו של היום כל שקל שלא נוצל במשך היום – נמחק. היתרה אינה עוברת מיום ליום. מה היינו עושים? מוציאים כל שקל כמובן!

לכל אחד מאיתנו יש בנק כזה שמו זמן. מדי בוקר אנו מזוכים ב 86,400 שניות. בכל לילה מה שלא נוצל לטובה הולך לאיבוד. היתרה אינה עוברת ליום שלמחרת. אין אוברדרפט.

בכל יום נפתח החשבון מחדש. בכל לילה מה שנותר – נמחק!

v על מנת להבין מהו ערכה של שנה אחת שאלו חקלאי בשנת בצורת…

v על מנת להבין מהו ערכו של חודש אחד שאלו את האם שילדה פג…

v על מנת להבין מהו ערכו של שבוע אחד שאלו אדם הצריך לפנות את דירתו ורק בעוד שבוע הוא יכול להיכנס לדירתו החדשה…

v על מנת להבין מהו ערכה של שעה אחת שאלו את ההורים שבנם עובר ניתוח במשך שעה…

v על מנת להבין מהו ערכה של דקה אחת שאלו את האדם שפיספס את הרכבת…

v על מנת להבין מהו ערכה של שניה אחת שאלו את האדם שניצל מתאונת דרכים…

v על מנת להבין מהו ערכה של אלפית שניה אחת שאלו את הספורטאי שזכה רק במדלית הכסף…

מובא בספר אור דניאל [בראשית עמוד רפה]:

על רבקה מובא שלקחה את בגדי החמודת של עשיו בנה הגדול, והלבישה ליעקב בנה הקטן. מה ההדגשה על גדול וקטן? וכבר רש"י תמה בזה.

הגמרא מספרת (ברכות נג, ע"א ), שבישיבתו של רבן גמליאל לא היו אומרים "מרפא", למי שהתעטש בבית המדרש מפני ביטול תורה. ביטול תורה של שניה אחת!

אם נרצה לקבל מושג מהו ניצול של זמן, כמה יש לחוש על כל רגע, נעיין בדברי התוספות (ברכות לז, ע"ב דיבור המתחיל 'אמר רבא'), שכתבו שאם שורים פירורי לחם במים עד שהמים נעשים לבנים עכורים מחמת הפירורים, מברכים על "פירורים" אלו ברכת ״בורא מיני מזונות״, משום שהם איבדו צורת לחם.

גדולי רבותינו ידעו והעריכו ערכו של כל רגע בלימוד תורה על כן כל פעולה שעשו בדקו אם אין בזה ביטול תורה.

וכך ממחיש זאת התוספות: "וכן היה רגיל רבנו דוד ממייץ, ללבן פירורין במים בלילה, כדי לאוכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון, כדי שלא לאחר, כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד את השיעור בהלכה".

ועל כן הסתפק במאכל שברכתו "מזונות" וברכה אחרונה מברך "על המחיה".

למעשה, הוא היה מוכן לוותר על האוכל כליל, אבל האוכל מחזק את האדם ומאפשר לו להתרכז בלימודו. לפיכך בחר ברע במיעוטו…

מה ההבדל בין ברכת המזון לבין ברכת "על המחיה"? שתיים שלוש דקות? אבל זהו בדיוק העניין. חבל על אותן שתיים שלוש דקות! ומשום כך, כדאי לאכול את הבלילה חסרת הטעם ובלבד שאפשר יהיה להרוויח – חיים!

וכדאי לשים לב לכך, שהתוספות הדגישו שהוא "הרוויח" לא רק את ברכת המזון, אלא גם את ברכת "המוציא". למה כוונתם, הלא במקומה היה עליו לברך "בורא מיני מזונות"?

אבל אם נספור את המילים נמצא שבברכת "המוציא" יש עשר מילים, ובברכת "בורא מיני מזונות" יש רק תשע!!!

בישיבת ראדין היה נהוג שהשמש היה דופק לפני התפילה להודיע לבחורים שכבר הגיע זמן התפילה. יום אחד טעה השמש והקדים לדפוק חמש דקות לפני זמן התפילה. ה״חפץ חיים״ נדהם מהעובדה שנגרם בטעות ביטול תורה לרבים, ולאחר כמה שנים שהשמש נפטר, נאנח החפץ חיים ואמר: ״מי יודע מה יעשה אותו שמש בבית דין של מעלה עם אותן החמש דקות, שנגרם בשוגג על ידו ביטול תורה…"

הגה״ק רבי אלחנן וסרמן זצ"ל קיבל מבנו מתנה זוג נעלים יקרות, לימים פגש רבי אלחנן את בנו, ואמר לו בזו הלשון: אין לך לשער איזה יסורים יש לי מהנעלים שנתת לי. שעד עכשיו הייתי רגיל בנעלים בלי רצועות, ובנעלים שקיבלתי ממך – יש בהם רצועות והם גוזלים לי עוד דקה בכל יום, והרי זה יסורים נוראים בשבילי…

סיפר הגרי"ש כהנמן שלמד עימו חברותא, וכשנולד בנו של הגר"א וסרמן עמד ובירך 'הטוב והמטיב' וחזר ללמוד כאילו כלום לא קרה. לאחר מכן שאל את רבו החפץ חיים האם ליסוע לברית שהייתה בעיר אחרת, שאלו החפץ חיים: אתה מוהל?

לא, השיב רבי אלחנן. אמר לו החפץ חיים אם כן למה ליסוע? לא חבל על הזמן?

אם זהו המבט על ניצול הזמן, על ניצול החיים – הייפלא שאדם שנולד רבע שעה קודם, קרוי "הגדול"? אנשים כאלו ניצלו את כל רגעיהם, כל ימי חייהם, ואנו עם מה אנו באים, מה יש בידינו להציג, כלום נוכל להראות לפחות שעה אחת המנוצלת במלואה? שיעור תורה אחד באיכות?

מהספר "בים דרך" לוגסי

א. מלחמה עם הזמן – יצר מיוחד ישנו ומצוי, הנקרא "לאחר" השולט כמעט בכולנו. פשוט נלחמים עם הדיוק בזמן.

מעטי מספר ישנם המדייקים לבוא לכולל בזמן המדוייק, עד שכמעט ואפשר לומר שקל לנו יותר לבוא לפני הזמן מאשר בדיוק בזמן. העיקר שלא לבוא בזמן!

ואפשר שהדבר נובע מהמידות שישנן בטבע האדם, ולכל הפחות מידה זו היא תוצאת העצלות.

כבני תורה מצפוננו צריך לנקוף בחוזקה ובעוצמה, הרי זו בושה וחרפה נוראה!

אחינו יגיעי הכפיים שלא זכו להיות שבתם בבית ה', בשביל לחמם מדייקים המה לעבודתם, מחתימים כרטיס, ועושים הכל בשביל להגיע בזמן. ויותר מכך, כשאותו יגיע כפיים איחר לעבודתו ומנהל עבודתו גוער בו ומאיים עליו ־ מקבל הוא זאת בסבירות ובצדק. סוף סוף הוא משלם לי, ועבודה זו עבודה! אין מזלזלים בעבודה, ובהחלט מגיע למזלזל בעבודתו לפטרו, כי כך אי אפשר להחזיק עסק! וכמה התנצלויות יתנצל אותו עובד כשהוא מאחר, ויעשה כל השתדלות שלא תארע לו אי נעימות שכזו.

ואילו אנו, בני תורה, התופסים את העסק החשוב ביותר בעולם הנקרא ״תורה", לא מסוגלים לבוא בזמן המדוייק. פשוט לא מסוגלים!

ולקבל בסבר פנים יפות גערה מראש הכולל או מהמשגיח ־ מאן דכר שמיה, הלא מיד הבעת פנינו תהא או חוצפנית, או ליותר עדינים ־ פגיעה. אבל לקבל זאת בסבירות, כמה מעטים מאיתנו יבינו זאת.

 מה רוצה המשגיח? שאני אבוא בדיוק ב- 9.00 בבוקר?! מה פתאום? עד חצי שעה אפשר לאחר! חייב ראש הכולל להבין זאת!…

[בבריסק כידוע מקפידים מאד על הזמן – ופעם אחת המשגיח העיר לאיזה בחור על איחורו בעשר דקות לסדר, הבחור התנצל ואמר "אני לא בריסקער ולא ייקה". דהיינו – מה לעשות? אין לי את הקפדנות להגיע בזמן. השיבו הרב: אתה לא מהמקפידים להגיע בדיוק על הדקה, אז יצא לך גם פעם להגיע עשר דקות לפני הזמן??…]

התוצאות: נכנעו לנו ראשי הכוללים והמשגיחים, ואכן אנחנו ניצחנו!

אולם את מי ניצחנו? ניצחנו את הקדושה, הצלחנו לתת עוז וניצחון לשטן, שהרי זו שאיפתו ־ לבטלנו מהתורה שאין סם כמוה להתישו ולבטלו. על המאחר לכולל להתבונן שהינו מבטל תורה דרבים, שהרי אם כולם היו באים בזמן, היתה בושה לבוא מאוחר, והאוירה היתה רצינית, ובכך שהוא פורץ גדרי הסדר והזמן, מצנן את רצינות האוירה אצל אחרים, והרי עוון הרבים למשך תקופות ארוכות ייחשב לחובתו, ורק להקב"ה היכולת לחשבן בפרטות את תוצאות הנזק והחורבן אשר גרם.

וכן הוא לגבי בעל בית הקובע עיתים לתורה. איחורו לשיעור או העדרו נותן אומץ לאחרים לבל יתביישו גם הם מלאחר או מלהעדר, וחטא הרבים תלוי בו.

נגע זה ״לאחר״ מצוי כמו כן בזמן התפילות. לא מסוגלים להתחיל תפילה מתחילה ועד סוף. נכנסים לשטיבלך. בחדר אחד נמצאים ב״קורבנות״ בורחים משם, זה מנין לצדיקים, זה לא בשבילי.

הולכים לחפש בחדר אחר – הו! מצוין!… פה הם ב״זמירות״, זה טוב בשבילי!… בשלוות נפש, ללא שום התלבטות, נכנסים קודם הנחת התפילין וקודם ברכות השחר לציבור שכבר אוחז ב״הודו״ או בזמירות, כך שלאחר הנחת תפילין וברכות השחר של המאחר, יימצא הציבור ב״יוצר״. ולמה? כולם כך! זו לא בושה! מה, אני יותר חרדי מההוא?! חרדי אחד נותן אומץ לחרדי השני, וכך הלאה….

כתב בספר "שומר אמונים": המאחר לתפילה, תיקונו מתאחר לעתיד. ודי בהערה זו!

ב. גזל ב״היתר״. איזו ״בעלת בית״ תתרצה בפועלת ניקיון שתפקידה לעבוד ארבע שעות ברצף, זמן אפשרי לגמור ניקיון בית, המפסיקה באמצע לשיחת טלפון או לפטפט ולהעביר את הזמן, ועוד לבוא לסוף ארבע השעות ולבקש שכר מלא אחר שחצי מהניקיון טרם הושלם מבזבוז הזמן?!

ואילו אצלנו, לא מורגש בכך שום עוול ואונאה, הן מצד התשלום שמקבלים עבור הלימוד בכולל, שאם 'יעז׳ ראש הכולל לבוא ולטעון: היום יורד לך חצי מהשכר על כך שפטפטת – דבריו יתקבלו בזעם ובקפידה רבה.

והן מצד חובתנו כלפי הבורא במצות תלמוד תורה המוטלת עלינו, האיך נעשה באופן מעוות ומכוער, להגיש תורה מעורבת בפטפוטי מילים, וזאת עוד באופן שאין בכלל הדברים לשון הרע ורכילות! איך הגענו לזה? מאותה סיבה – כולם עושים כך!!!

העצה הטובה והמועילה מאד למנוע עוון גדול וקשה, היא להתחיל בלימוד [עם תענית דיבור לפחות לחצי שעה הראשונה]. כאשר מתחיל החברותא או צוות השיעור מיד בדברי תורה, נכון שהדבר קשה קצת, אולם קושי זה הוא רק בהתחלה, ואחר כך כבר נכנסים לפלפולא דאורייתא ואין מרגישים בזמן. מה שאין כן כאשר ההתחלה היא בדברים בטלים, מאוד קשה לסובב את ההגה אחר כך לדברי תורה בחשק, אחר שבידים יצרנו מחסום לזרם הלימוד.

ובכן, עדיף להתאמץ בתחילה מעט ולהתגבר על יצר קטן זה ולהתחיל מיד בלימוד, מאשר שאחר כך יהא נצרך לך להתגבר על היצר. קשה יותר להתחיל ללמוד לאחר פטפוטי דברים בטלים, שאז הרי הסרת את חשק הלימוד ממך. [וזו גם עצה כאשר אין חשק ללמוד – יש לקבל להתחיל מיד כרבע שעה בהתלהבות גדולה, ומזה תבוא לתאבון הלימוד להמשיך עוד].

בספר ״ישמרו דעת״ להגר"ד פוברסקי מובא, שבקלם היו מתחילים שעה ראשונה של הסדר ללמוד לבד, ורק אחר שעה שלמד כל אחד לבד לומדים בחברותא, כדי להסיר היצר של הפטפוט בתחילת הסדר.

שמעתי בשם הגאון הרב שלמה ברעוודא שליט״א שסיפר:

פעם אחת למדו זוג חברותא (המוכרים להגר״ש ברעוודא), ולהפתעתם נכנס ה״חזון איש״ ותפסם בזמן שדיברו במקרה דברים שלא מענין הלימוד. אמר להם ה״חזון איש״:

"כדי לזכות ללמוד תורה בהתמדה צריכים להעריך את הלימוד ללא הפסקה".

מסופר על החזון איש, שאמר לחברותא שהפסיקו לדבר באמצע לימודם: "מתיקות התורה, כמה גדולה היא נעימות התורה, ואי אפשר להשיג את זה ולהגיע לזה רק אחר שקידה של שלוש וארבע שעות ברציפות בלא הפסק. בלי זה אי אפשר אפילו לצייר מהי רוחניות הזו. וקל וחומר אחר חמש שעות, כמה רוממות יש.

איך אפשר, למי שיש לו את האפשרות הזאת, להפסיק את הרציפות ולהפסיד בידיים נועם כזה… ואחר שש שעות של לימוד. שוכח האדם מכל העולם וענייניו, ומתדבק בדברים רוחניים. ואחרי שבע שעות האדם מרגיש קרוב להקדוש ברוך הוא, ואין לו מהנאות העולם כלום ומתמלא שמחה. ואחרי שמונה שעות, אפילו לא נופלת בליבו מחשבה של תאווה וחומריות, וכולו משתוקק לאלוקיו. ואחרי תשע שעות. כולו קדוש למעלה למעלה. ואחרי עשר שעות עין לא ראתה. אין לתאר ואין מילים לבטא את מצבו ורגשותיו" (מעשה איש חלק ד עמוד סט)

שמעתי מאחד מגדולי המשגיחים בדורנו, שאם מרגישים ש׳מוכרחים׳ לדבר, מוטב לעשות זאת בתחילת הסדר או בסופו, אבל לא באמצע הסדר, כדי שלא להפסיק את רצף הלימוד. [ובוודאי לכתחילה הדרך היא להתחיל הלימוד מייד ללא דיבורים, כפי שצייננו למעלה, אך כאן מדובר במצב שמוכרח לומר דבר מה, עדיף שיעשה זאת בסוף, ואם לא – אז בתחילה. מהספר 'גדלות']

והנה לך לשון החזון איש (קובץ אגרות חזון איש ח״א אגרת ג): ללמוד שעה אחת ולהפסיק שעה אחת הוא קיום התוהו, האפס וההעדר, הרי זה כזורע ושולח על הזרעים שזרע מים לסחפן, עיקר הלימוד הוא התמידי והבלתי נפסק, בלימוד התמידי הוא סוד הקדושה, וזה שעושה תורתו קרעים קרעים אסף רוח. מן הראוי לחבל תחבולות איך לקנות את התמדת הלימוד, ולהתפלל על זה תמיד.

ד. אוצר שמתבזבז. אוצר יקר יש, ושמו ״זמן״. אוצר יקר זה מתבזבז לנו והולך לטימיון, שעוד ננהם עליו באחריתנו, וכנאמר (משלי ה, יא): ״ונהמת באחריתך".

אברך, ואף אברך מצטיין, ששומר על שעות הכולל שאינם אלא כשמונה שעות ביממה, יתבונן כמה שעות מתבזבזות לו מהשעה 19.00 שמסיים הוא את לימודו בערב, ועד השעה 9.00 בבוקר ששב הוא ללימודו.

ארבע עשרה שעות הפסקה, כמה מהן מתבזבזות? ומי מדבר על ערבי שבתות, שבתות, שאז עוזב האברך את הכולל ביום חמישי בשעה 19:00 בערב חוזר ביום ראשון בשעה 9:00 בבוקר, פשוט ״בין הזמנים״ קצר, ומה נאמר על תקופות בין הזמנים, שתופסות בסך הכל כמחצית שנה, היאך בורחות לנו מהיד, והלא זה הפסד לנצח.

האם לחינם רואים אנו גזירות עול מלכות על ציבור שוחרי התורה לנגוש מהם בחורים לעבודת הצבא [נח״ל חרדי], או לגייס את כל בחורי הישיבה לאימון במשך שבועיים של בין הזמנים?!

מה פתאום נוחתות עלינו גזירות שכאלה?

התשובה היא, כיון שאנו מזלזלים בנכס היקר של הקב״ה שניתן לנו, ובכן איננו ראויים לו, וכשם שארץ ישראל מקיאה את יושביה כאשר עושים המה כמעשה הגויים, כן הישיבות מקיאות אותנו כאשר איננו מבצעים את תפקידנו באמונה, והרי עוון ביטול תורה כנגד כולם. אמרו בירושלמי (חגיגה פ״א ה״ז): ויתר הקב״ה על עוון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על עוון ביטול תורה.

המעלה – עבודה ללא היסח הדעות והפסקות

החפץ חיים שסיפר על דרשת המגיד רבי זאב, שתולים בבית השם, אך בחצרות אלוקינו יפריחו…

כך גם מבארים ביחס להנהגת יצחק עם עשיו. וכי לא הכיר את התכשיט שלו? וכי באמת חשב שהוא צדיק? התשובה – כשעמד לפני יצחק – היה צדיק באמת, וידע היכן היא האמת, והבעיה הייתה כשיצא לשדה, נהיה בטלן ומופקר. בחצרות אלוקינו יפריחו…

דורו של יאשיה מראים את עצמם צדיקים אך צרים צורות של עבודה זרה בדלתותיהם מבפנים, וכשבאו בודקי המלך – לא ראו מאומה, הדלת נפתחה לכיוון הקיר, והע"ז הוסתרה, וכשהלכו ונסגרו הדלתות – שבה הצורה וגם ניצבה. כך גם אנו אחר שהשיעור נגמר, הדרשה תמה, חוזרות דלתות ליבנו ונסגרות, ומפטירים כאשתקד!

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח וגבר עמלק. כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים כו'. מדהים. הוא רק מוריד – כבה המתג. נגמרה הדרשה – שבים כבתחילה, גבר עמלק…

כמונו בתפילת נעילה, שמע ישראל, וה' הוא האלוקים ולאחר חמש דקות – והוא רחום יכפר עוון…

כך האדם שלא משקיע בהתקדמות, כמוהו כעולה בהר ויורד, עולה ויורד ואף פעם לא מתקדם!

לעומתו על אברהם אבינו נאמר "בא בימים" – כל ימיו עמו, לא חסר יום אחד של עליה. חייו לא כמטוטלת ולא כנדנדה. יציב וברור בדרך עבודת השם. על שרה אמנו נאמר ימי צדיק תמימים – בת מאה כבת שבע ובת שבע כבת עשרים. וזה מה שמספיד אותה אברהם, שזה השבח הגדול ביותר שניתן לומר על אדם – יציבות בעבודת השם.

(תענית כ, ע"ב) שאלו תלמידיו (את רבי זירא ואמרי לה) לרב אדא בר אהבה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני ולא הרהרתי במבואות המטונפות ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא ישנתי בבית המדרש, לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא ששתי בתקלת חברי ולא קראתי לחבירי בהכינתו ואמרי לה בחניכתו.

(מגילה כז, ע"ב) שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע: במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת ולא פסעתי על ראשי עם קדוש ולא נשאתי כפי בלא ברכה.

(מגילה כח, ע"א) שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי ולא עלתה על מיטתי קללת חברי וותרן בממוני הייתי.

אמרים בעלי המוסר, רבים מן הדברים האמורים בדברי אותם הגדולים הם מצוות מפורשות, או דברים שרוב בני אדם עושים.

אלא, המעלה הגדולה של כל מה שכתוב בדבריהם היא ה"מימי". מעולם לא עשיתי כן!

את רוב הדברים רוב בני אדם שומרי מצוות ה' עושים רוב הזמן, אך מעלת אותם הצדיקים היא שמעולם לא סטו מהנהגתם! לא חוו עליות ומורדות והשפעות של מצבי רוח. זו המעלה הגדולה של הצדיקים ושל האבות הקדושים, לעומת עשיו, שאכן בעת שהיה אצל אביו היה בדרגה גבוהה שגם יצחק רואה בו צדיק, אך רגע אחרי – הכל פורח.

והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו! (דברים יז, יט) רק כך באמת מגיעים ליראה אמיתית!

*

ועשית ככל אשר יורוך

 (דברים יז, ח- יא): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.

וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.

עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל".

חז"ל דרשו: אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין. וצריך ביאור, הרי גלוי לכל שזהו שמאל וזהו ימין, וכיצד מבקשים ממני לעוות שכלי ולקבל דבר שאני רואה אותו הפוך??

לכל אומה יש את מאורי האומה, גדוליה, חשוביה, מצביאיה, אומניה, והם מחשיבים ומפארים את מעשיהם ויצירותיהם. גם לעם ישראל להבדיל אלף אלפי הבדלות יש את גדולי ישראל. אותם אנו מעריצים. האם אכן הערצתינו שווה?

הבה נבחן את מקור ההערצה של האומות ומקור ההערצה שלנו, והדבר יקל עלינו להבין את ההבדל התהומי.

מצינו במקומות רבים בחז"ל עד כמה יש לכבד את החכמים, לירא מהם ולהעריך אותם.

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. דרשו חז"ל אף אם יאמר לך על הימין שהוא שמאל או על השמאל שהוא ימין תשמע לו.

פרק ד מאבות: רבי [אלעזר] אומר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים. למדנו מכאן שהבדילם רבי אלעזר. של חברו קראו 'כבוד' ולרבו קראו 'מורא'.

משנה מסכת אבות פרק ב

וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ.

המעשה עם המהר"י בן לב

"אגרת החלום" המפורסמת

אמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה, שנאמר: 'שפתותיו שושנים נטפות מור עבר' (שיר השירים ה, יג), אל תקרי 'מור עבר', אלא, 'מר עבר'; אל תקרי 'שושנים', אלא ששונים.

אם הרב כמלאך ה' תורה יבקשו מפיהו, מלאכים הם בחינת עומדים, שאינם זזים ממקום למקום, הם עיקביים. כך אם הרב הוא עקבי, מקפיד לקיים את שאומר אזי תורה יבקשו מפיהו. לא ללמוד תורה מפי אנשים שיראת השמיים שלהם מוטלת בספק.

טור יורה דעה סימן רמב

וכל החולק על רבו כחולק על השכינה וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה וכל המתרעם עליו כאילו מתרעם על השכינה וכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה.

(סנהדרין קי, ע"א) אמר רבי אבהו כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה שנאמר וידבר העם באלוקים ובמשה.

מדוע כל כך הקפידו על כבודם של החכמים?

אולי אפילו יש שיאמרו בציניות החכמים דרשו את כבודם חס ושלום?

תורה אינה כשאר חוכמות. יש לה תנאים לקבלתה. תורה אינה עוד חוכמה. מי שלומד תורה כחוכמה נהפך לחמור נושא ספרים. דוקטור לתלמוד. לא תלמיד חכם ולא ירא שמים. הדרך לקניית התורה ולמסיכתה בעצמותינו היא על ידי התבטלות למלמד. אם אני לומד ממי שאיני מעריך אותו, לא אוכל לקבל ממנו.

אחת הטעויות של הורים שהם מבקרים את המורה של הילד.

כדי שאתה תתפתח נכון, תיישר את שכלך, תייסד את מידותיך, אתה נדרש להוקיר את המלמד אותך תורה.

כל עוד אתה לא מתכופף ומבטל דעתך, לעולם לא תוכל לעמוד על דעת התורה של רבך, שהרי אתה ממשיך לחשוב בהיגיון שלך. רק בהתבטלות ניתן להגיע לקבלה מוחלטת של דעת התורה של רבי.

יהושע זכה למה שזכה בזכות התבטלותו למשה.

'אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם, אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר'. ביאר הרב מבריסק, שאם אנו מתבוננים על הראשונים כמלאכים, ראוים אנו להקרא בני אדם, אולם אם הם בעינינו בסך הכל בני אדם, סימן שאיננו אלא חמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר שידע להבחין בין מעושר ללא מעושר…

כשיש לנו ספק אנו פונים לאדם גדול ומתייעצים

מדוע? במה הוא מבין יותר מאתנו? הוא לא שומע חדשות, לא מעורה בעניני העולם הזה, מדוע שלא אכריע לבד?

כדי להכריע בשאלות גורליות אנו שואלים את החכם. החכמים נקראים מאורי העדה. מדוע?

כדי לייעץ עצה לאדם יש צורך בחמש מעלות:

א. שיהיה בר דעת.

ב. שלא יהיו לו נגיעות ואינטרסים אישיים.

ג. שיהיה בעל שכל ישר, ולא בעל תאוות המעקמות את השכל.

ד. גם לשכל האדם יש גבול, ולכן צריך שתהיה לו דעת תורה שאינה מוגבלת.

ה. וכל זה אינו שווה מאומה אם אין לו סייעתא דשמיא.

ונבאר אחד לאחד:

א. שיהיה בר דעת. אם אינו בר דעת אינו מבין העניין היטב, ואינו יכול להחליט נכונה. לפעמים במושכל ראשון נדמה א', ובמושכל שני מתברר ב'.

המעשה עם הרב אלישר ורבי שמואל מסלנט רבני ירושלים.

המעשה ברבי שאול אלישר שקיבל בשנת תרס"ו מברק מנובומינסק שבוורשא מאת הרב רבינוביץ שמספר שבירושלים ישנם שני אנשים שהעידו בוורשא שחמישה גויים רצחו אחד מפקידי הממשלה, ונידונו החמישה להורג, וכעת אם ימומש פסק הדין יהיו פוגרומים כנגד היהודים, ולכן הוא מבקש שהרב יגבה מהם עדות מחדש ויחזרו בהם כי יש בזה סכנת נפשות, ואת העדות החדשה יחתמו בפני הקונסול הרוסי שבירושלים.

כונסה התייעצות של חשובי העדה שדנו בסכנה ומה כדאי לעשות, וזאת לנוכח העדים שהתייצבו אחר עדותם ועמדו על כך שהיא אמת לאמיתה. זה אומר בכה וזה בכה, והרב שותק. לאחר דיון ממושך ביקש הרב את רשות הדיבור ואמר: לעניות דעתי נראה שכל המברק מזויף, ונשלח על ידי משפחות הנאשמים כדי להצילם, ואדרבה, אם יחזרו בהם נשקפת סכנה ליהודים שם, שיאמרו הגויים שהתברר שהעלילו כזב.

ולכן או שלא נגיב למברק, או שנכתוב שכיון שאין אני תושב המדינה אני מנוע להתערב בנעשה שם. הדבר לא לגמרי שכנע, והרב הציע לשלוח שליח לרבי שמואל סלאנטר בן התשעים שיחווה דעתו. הרב שמע, וענה בדיוק כדברי הרב אלישר. וכך אכן עשו, ובדיעבד התברר שאכן עיניהם צפו למרחוק והמברק אכן זויף בידי משפחת הנידונים, ופקחותם של חכמי ירושלים הצילה את יהודי וורשא מפוגרום.

דוגמא להבנה מוטעית במושכל ראשון.

מעשה עם האבן עזרא

שנים הלכו בדרך לאחד היו שלוש חלות ולשני שתי חלות, בא לקראתם הלך שלא הייתה עמו כל צידה והזמינוהו לסעוד עימהם ולאכול מלחמם. כשעמד הלה להיפרד מעליהם לאחר שביחד אכלו את כל חמש החלות הושיט להם חמישה זהובים תמורת חלקו בסעודה.

התחילו השניים מריבים.

זה שהיו לו שלוש חלות טען שעל פי החשבון מגיע לו שלשה זהובים, שכן היו לו שלש חלות, ולחבירו שני זהובים שכן היו לו שתי חלות.

כנגד זה טען השני שיש לחלק את הכסף שווה בשווה שהרי הלה לא הקפיד בשעת האכילה ולא אכל מהחלות של זה יותר ומהחלות של זה פחות.

משלא הגיעו אל עמק השווה הלכו לדין תורה אצל ה"אבן עזרא" שמע ה"אבן עזרא" את טענותיהם ופסק שלבעל שלוש החלות מגיעים ארבעה זהובים ולבעל שתי החלות זהוב אחד בלבד.

עמדו השניים משתאים על פסק דין מוזר זה הפוסק לבעל דין אחד אף יותר ממה שעלה בדעתו לבקש.

 הסביר להם ה"אבן עזרא" ביחד היו לכם חמש חלות ושלושה שותפים הייתם באכילה.

 כלומר כל אחד מכם אכל שליש מהסך הכולל.

לפי זה התחלקה כל חלה לשלושה חלקים וחמש החלות לחמישה עשר חלקים, כלומר לחמישה עשר שלישי חלה, חמישה שלישים לאיש.

והרי לאחד היו שתי חלות שהם שישה שלישים ומהם אכל עצמו חמישה שלישים ורק שליש אחד – השליש השישי אכל ההלך ולפיכך אין מגיע לבעל שתי החלות אלא זהוב אחד.

ולשני היו שלוש חלות שהם תשעה שלישים ומהם הוא עצמו אכל חמישה שלישים וההלך אכל ארבעה שלישים ולפיכך מגיעים לו ארבעה זהובים.

המעשה עם הרב מבריסק והשופט הרוסי שטען שהתורה מעודדת שוחד, והרב הוכיח לו שאדרבה, החוק הרוסי מעודדו…

ב. שלא יהיו לו נגיעות. כשאנו באים להכריע בשאלה, אנו נוגעים בדבר, בעלי אינטרסים. אנו רוצים מאוד שיהיה דבר מסוים, ולכן אנו נוטים להכריע כצד זה. החכם אינו נוגע בדבר בעניין שאנו שואלים ולכן הכרעתו אמיתית.

המעשה עם הרב מבריסק והשוחט שרצו להעבירו ממשרתו. עצה ההוגנת לו.

ג. שכל ישר ולא תאוות. התאוות מעקמות את השכל. אדם בעל תאוה יצדיק תמיד את תאוותו באלף ואחד טעמי היתר. הדבר גורם לכך שהוא מתרגל לרמות את עצמו ולעוות את שכלו הישר.

לדוגמא אם יש לו ספק האם לאכול כאן, הוא יאכל היות ו"בא לי" לאכול, וכעת הוא ינפיק לך כמה וכמה טעמים מדוע אפשר לסמוך במקרה דנן על ההכשר המפוקפק…

החכם כל ימיו מתגבר על תאוותיו, ולכן שכלו ישר!

מעשה ברב שטיינמן שטס והציעו לו לראות את מפלי הניאגרה ולראות מה רבו מעשיך ה', הרב קם כדי לראות, ולאחר כמה פסיעות חזר ונתיישב. כשנשאל מדוע, השיב: שאלתי את עצמי, מדוע אתה קם, כדי לראות את גדולת מעשי ה', או מתוך סקרנות?

המעשה עם הרב קובלסקי והמרק.

איינשטיין מצולם עם הלשון בחוץ!

פוליטיקאי מקבל החלטות על פי הכדאיות. יתכן שיחליט שלא לצאת למלחמה כדי להציל את מניותיו… או שיחליט להתנתק כדי שלא יפתחו כנגדו תיק… לפתוח בעקירה מחשש לחקירה…

גדולי ישראל כולם נתפרסמו במידותיהם הטובות והמתוקנות. הם לא נבחרו בבחירות, אלא העם המליך אותם כשהכיר במעלותיהם.

ד. שתהיה לו דעת תורה, שאינה מוגבלת.

כדוגמת המעשה עם הגרי"ז מבריסק והמוצא להורג. רק צמידות לדעת תורה יכולה להביא לידי כך!

המעשה במומר שביקש מן הקהילה שיקברוהו קבורת חמור כדי לכפר לו על עוונותיו, והגר"מ פיינשטין התנגד שאסור לעשות כן על פי ההלכה שזה בזיון לנפטר, ולבסוף קברוהו כציווי הרב. למחרת באו הנ.ק.ו.ד מה זה כבוד הרב? האם זה כמו הק.ג.ב?) ודרשו לפתוח את קברו, הסתכלו והלכו. התברר שהכל היה פרי תכנונו הזדוני של המוסר שרצה שיאשימו את היהודים בכך שנקמו בו אחר מותו וקברוהו בביזיון.

ה. שתהיה לו סיעתא דשמיא. בלא עזר משמים אין סיכוי שיצליח, והיות ולחכם יש יראת שמים, לכן יסייעו בידו שלא יצא מכשול מתחת ידו. ובספרי משנת החלומות אני מביא סיפורים רבים כיצד אפילו בחלום הזהירו את החכם כדי שלא יכשל.

ולכן גם אם בית דין הוציאו מישהו להורג והתברר שטעו, אין הם נחשבים לטועים היות ואלוקים ניצב בעדת אל, וברי לנו שנגזר כך עליו משמים על עוון אחר.

לאור האמור, נקל עלינו להבין מדוע אנו ניטה אחר דעת החכם אף במקום שרבים אחרים אומרים הפוך, היות ולחכם ישנם כלים שאין לאף אחד אחר! מאה אנשים הזקוקים למשקפים מס' 6, לא יראו טוב יותר ולרחוק יותר ממי שאינו זקוק למשקפיים, אף שהם רבים!

מאה בסטאים לא יקבעו האם לערוך ניתוח לחולה, אף שהם הרוב, אם לעומתם יעמוד רופא פשוט ויאמר שאין לערוך את הניתוח!

השפעת החברה

אנו נמצאים בחברה שאין לה פרות קדושות, כולם מבוקרים, ראש הממשלה, הנשיא, השופטים כו' בקיצור אין פרות קדושות. וזה גורם לאנשים להבין שאין מי שחסין מביקורת, וכך באים גם לבקר תלמידי חכמים וגדולי תורה.

החפץ חיים כותב שאסור לצאת משיעור ולהתחיל לעורר ביקורת על המרצה או הרב. אם לא מצא חן בעיניך תלך לשיעור אחר, אך ביקורת כזו היא לשון הרע. מותר לבקר רק אם שמעת ממנו דברי אפיקורסות.

כוחה של אמונת חכמים תמימה [מעין השבוע ח"ד עמוד ר"י] לא נמסר:

כשהנאצים כבשו את פולין, נמלטו אלפים לגליציה המזרחית שהיתה בשליטת הרוסים. חסרי נתינות היו, עקורים ותלושים. הודיעו הרוסים, שהחפצים בכך יכולים להירשם ולקבל נתינות רוסית. באו רבים ושאלו את הרה"ק רבי איציקל מפשווארסק זצ״ל. אמר להם: ״טובתם של רשעים, רעה היא אצל צדיקים. הימנעו, ואל תתוודעו לרשות״. שמעו לקולו ולא נרשמו.

בליל שבת קודש כ״ג בסיון ת״ש, ערכו הרוסים מצוד אחר כל אלו שלא ביקשו את האזרחות הרוסית והגלו אותם לסיביר. הייתה זו גזירה איומה, והם פנו אל הצדיק בטרוניה. ענה ואמר להם: ״שלם אני עם העצה שנתתי, שלא להירשם. ובאשר לעונש ולהגלייה, מה אומר לכם, יום זה כ״ג בסיון הוא יום של אורה ושמחה וששון ויקר, ולא יתכן שתתרחש בו רעה!״

בשנת ב׳ אלפים ת״ו לבריאת העולם, נכתבו ״האיגרות השניות״ על ידי מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, להעביר את מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר חשב על היהודים לאבדם, ולתת להם רשות להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד את כל חיל עם ומדינה הצרים עליהם.

היה זה ״בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלושה ועשרים בו״ ״הרצים רוכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך והדת ניתנה בשושן הבירה, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״.

ומאז ועד היום זהו יום ישועה, אורה ושמחה וששון ויקר.

דבריו היו סתומים וחתומים, והמוני יהודים הועלו על רכבות והובלו לסיביר. שנה תמימה עברה וחורף סיבירי נורא ובסיון תש״א פלשו צבאות הנאצים למזרח גליציה ובעיקבותם פלוגות הקטל שהרגו ולא חמלו, טבחו רבבות, ה׳ ינקום דמם. היחידים שנותרו בחיים היו אלו ששמעו לדברי הצדיק שהורה לא להרשם למפקד הרוסי, וצייתו לדעת תורה!

כעת נבין את 'ועשית ככל אשר יורוך' – אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין – לחכמים יש סייעתא דשמיא לראות דברים בצורה ישרה, שהאדם הפשוט רואה הפוך. העובדות לכאורה הן לצידו של האדם הפשוט. ובכל זאת – ועשית ככל אשר יורוך, כי זאת האמת!

ובפרט למה שביארנו לעיל – נקודת המבט שלך מטעה אותך, ולכן אתה רואה מה שאתה רואה, אך אם תעמוד מול הרב פנים מול פנים – השמאל שלך כנגד הימין שלו, ופתאום התברר שנקודת מבטך היא המטעה אותך…

כל הנוטל עצה מן הזקנים

(בראשית מט, ה-ז) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.

בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

פרש רש"י :

בסודם אל תבא נפשי – "(ב"ר) זה מעשה זמרי כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה ואמרו לו: זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך? אל יזכר שמי בדבר שנאמר זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ולא כתב בן יעקב".

בקהלם – "כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרן".

 אל תחד כבודי – שם אל יתיחד עמהם שמי שנאמר בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ולא נאמר בן יעקב אבל בדברי הימים כשנתייחסו בני קרח על הדוכן נאמר (דברי הימים א' ו) בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל".

והדבר צריך ביאור, מה משנה ליעקב אם יוזכר שמו במחלוקת קרח או במעשה זמרי בן סלוא? ועוד, וכי כעת איננו יודעים שקרח הוא בן יצהר בן קהת בן לוי בן יעקב???

מבאר הגרי"פ גולדווסר שכאשר שמו מוזכר פירושו שהפגם מתחיל ממנו במשהו. כדוגמא לאותו אדם שנינו היה גנב, ואמרו שאביו היה מרמה במשקל, וסבו היה גונב חידושי תורה, ואבי סבו היה גונב דעת הבריות ביושבו מאחורי הבימה כשעשה עצמו ענוותן… נמצא שהגניבה החלה כבר ממנו, והלכה ו'השתכללה' עד לנין…

אמר יעקב בי אין את אותו הפגם של שמעון ולוי, ואין הוא מתחיל ממני, ולכן שלא יוזכר שמי עליהם.

 מהיכן אכן מתחיל אותו הפגם? הפגם מתחיל משמעון ולוי. ולכן במעשה קרח הוא מיוחס ללוי, וזמרי ל'שמעוני'. מהו הפגם? כאשר שמעון ולוי יצאו לעשות דין בשכם היה להם גדול הדור שיכלו ליטול ממנו דעת תורה ולשמוע האם המעשה שלהם הוא נצרך ורצוי או שמא נוגד את דעת התורה.

הם פעלו על דעת עצמם, והיתה כאן נטילת סמכויות שלא כדין וזלזול בדעת תורה. עוון זה הולך ומחלחל, ודורות מאוחר יותר הוא צץ כקרח ועדתו. קרח אינו מסתפק בזלזול בדעת תורה, ולא די שאינו נוטל עצה מן הזקנים אלא עוד קם וחולק עליהם ומקהיל עליהם את עדת ישראל.

זמרי בן סלוא אף הוא משכלל את השיטה וקם ומתריס בפני משה 'בת יתרו המדיינית מי התירה לך?' מהיכן העוז לחלוק על משה- שהוא דבר ה' צבקות? מהיכן נעוצים שורשי מעשה זה? בשמעון ולוי. ולכן בקהלם אל תחד כבודי.

*

״בל תשחית״ ברוחניות

[והגדת, צירוף ב' מאמרים]

יש איסור מדאוריתא, של ״בל תשחית״ (דברים כ, יט ). אסור לאבד ״אפלו גרגר של חרדל״, כלשון ספר ה״חנוך״ (מצוה תקכט). בעלי המוסר היו אומרים: מי שמבזבז גפרו ר, אינו שוה אותו…

ידוע, שמי שרוצה שהנר ידלוק זמן רב יותר, יניח אותו במקרר. מקור העצה בגמרא, שהמשתמש בשמן חם למאור עובר על ״בל תשחית״ (שבת סז, ע״ב). כיוצא בכך, רצו לומר שמי שיכול לאכול פת קיבר זולה ואוכל לחם סולת יקר, או יכול לשתות שכר זול ושותה יין יקר, עובר ב״בל תשחית״. והסיקו: "ולאו מלתא היא״, אין לחשש לזה. ומדוע? כי ״בל תשחית של גופו, עדיף״ (שבת קט, ע״א).

וכבר עורר ב״בינה לעתים״ (ח״א, דרוש ב׳ לשבת זכור) מה ה״בל תשחית״ לגוף אם יאכל פת קבר, או ישתה שכר? ומכל מקום, מה נאמר באדם המאבד עצמו לדעת בחייו, המשחית זמנו לריק, המבזבז ימיו ושנותיו, על איזה ״בל תשחית״ של גופו הוא עובר!

התנא באבות אומר:

שינה של שחרית ויין של צהרים, ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, מוציאים את האדם מן העולם״ (אבות פ״ג מ״י).

״הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר חדש״, שהלימוד בימי הילדות יתקיים, ולא יקל לשכחו. וזה מבואר, ונראה לעין (אבות פ״ד, מ״כ, ובפירוש המשניות להרמב״ם).

חז״ל שיבחו ל״גרסתא דינקותא״ (שבת כא, ע״ב), וכבר כתב הסבא מקלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״א מאמר קפט) שמוכח משם, שכל יום לגבי יום המחרת הוא בבחינה זו.

והאדם מבלה את ימי נעוריו בשנה, ״היושב בטל כישן דמי״ (מגן אברהם״ תקפג). ״שינה של שחרית״, תקופת השחרות של האדם, מוציאתו מן העולם.

השנים חולפות, והאמתחת ריקה, והאדם מבוזבז. קום, התעורר, קח עצמך בידים! אבוי, אילו היה מנצל כראוי את ימי הישיבה, הלא לא היו דאגות וטרדות, ״מאוכלי המן״ היה, למה בילה אותם בשינה? אבל כעת טרוד הוא על המחיה ועל הכלכלה, ״שיכור, ולא מיין״ (ישעיה נא, כא ), אין לו ראש ללמוד – ״יין של צהרים״, של תקופת הצהרים בחייו, מוציאו מן העולם. מאבד הוא בידים תקופת חיים נוספת.

ברוך השם מתבסס בעבודתו, מרויח טוב, מתפרנס בכבוד. כעת יכול הוא להקדיש כמה שעות ביום לתורה!

וידוע המעשה שסיפר ה״חפץ חיים״ זצ״ל (״שמירת הלשון״ ח״א) שער התורה פ״ח: שמעתי מעשה בגביר אחד בעל עסקים גדולים שפרש עצמו לגמרי מהבלי העולם לעסק בתורת ה' יומם ולילה. וחברו עליו אחיו ובית אביו ואנשי ביתו להחזירו לענינו הראשון ולא היטה להם אוזן.

ושאלוהו באיזה אופן פעל בעצמו שלא להטות אוזן לצעקת אנשי ביתו? ויען וייאמר להם: התבוננתי במה שאמרו חז״ל (שבת פג, ע״ב) שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו כאילו כבר מת. והיינו שיחשוב כאילו בא מלאך המות ולקחו, והביאוהו לדין לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על כל העניינים שכילה בהם את זמנו להבל ולריק. ויצא חייב בדין של מעלה, והוא צועק: ״אוי לי, וי לי על רוע מעשי ועל רוע עניני!״ ואילו בתוך כך הרשוהו שירד תיכף לעולם הזה ויעשה תשובה, בודאי לא היה מתעצל אפילו רגע אחד מזה, ולא היה מטה אזנו כלל לידע מעסקי ביתו.

ואם כן, יחשוב אדם בעצמו שלפי עוונותיו היה ראוי לו שימות מכבר. ואם אחרי המות היה הקדוש ברוך היא מתנהג עמו בחסד גדול והיה נותן לו רשות שיחזור בתשובה, בודאי לא היה מתרפה מזה אפילו רגע אחד.

אם כן מה היזק עושה לו הקדוש ברוך הוא שהוא מאריך את ימי חייו כדי שיעשה תשובה בחייו ממש, בודאי צריך לזרז את עצמו בכל כוחותיו לעשות תשובה על עונותיו וללמוד התורה תמיד.

ועל כל פנים להיות לו עת קבועה תמיד לתורה, ולא להטות אוזן כלל למי שרוצה להפריעו מזה! עד כאן לשון ה״חפץ חיים״.

מה עושה היצר הרע? משכנע את האדם שעליו לעבוד ולעמול יותר מכפי כוחותיו, עד שאין לו פנאי להקדיש עיתים לתורה. ומדוע? כי עליו לדאוג לילדיו, להשיאם ולדאוג לעתידם. הרי: ״שיחת הילדים״.

וכבר אמר הרבי מקוצק זצ״ל: כל חייו רדוף האדם לצבור עוד ועוד. מדוע, מתי תדאג לעצמך ולרוחניותך? התשובה מוכנה בפיו: עליו לדאוג לילדים, לחנכם לתורה ולמצוות. אם ירצה השם יגדלו לתפארת ויהיו בבחינת ״ברא מזכה אבא״ (סנהדרין קד, ע״א).

אך הבנים גדלים, וגם הם אצים רצים, טרודים ומהומים. ומדוע? כי דואגים הם לבניהם, שבבוא העת ידאגו לבניהם אחריהם בכל דור ודור.

ואמר: משתוקק אני להכיר את אותו בן מופלא, שכל הדורות הקודמים עמלו עבורו!…

וכך, עד שמגיע זמן: ״ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ״. מה זה?!

אספר, הלכתי בתל אביב, ברחוב העבודה, ליד מושב הזקנים. שני קשישים ישבו על ספסל ורבו בעקשנות: ״ארבעים ושלושה!״ ״לא, טעות בידך, ארבעים ושנים!״ ״לא ספרת טוב, ארבעים ושלושה!״

״ואני אומר לך ארבעים ושנים!״ ״נרדמת, נמנמת, לא ראית, ארבעים ושלושה!״ אוטובוס עבר והחריש את האוזנים, והלה צהל: ״כעת ארבעים ושלושה!״ ״לא״, ענהו חברו, ״כעת כבר ארבעים וארבעה!״

החלטתי לזכות במצוה שפרותיה בעולם הזה, ולהשכין ביניהם שלום: ״על מה אתם רבים, רבותי!״

השלימו ביניהם: ״זוז, אתה מסתיר"!

[ומספרים שהגיע שם אדם והשכין שלום ביניהם – "שניכם צודקים"! "כיצד יתכן"? תמהו הזקנים. "זה היה אוטובוס דו מפרקי, אתה ספרת אותו כשנים, ולכן אמרת 44, וחברך ספר אותו כאחד, ולכן אמר 43!…" ובא לציון גואל…]

הם סופרים כמה אוטובוסים עוברים, כדי לבלות את הזמן. אמת, גם זה משעמם, אבל אם מתגלעת ביניהם מחלוקת יש ענין בחייהם.

שתי נשמות יהודיות ירדו ממרום, מגן העדן העליון, כדי לספור אוטובוסים.

ואנו, מה עשינו אנו היום…

איי, ״בל תשחית״!

והלא דברים קל וחומר: ומה אם המדליק נר ומשתמש לאורו, לומד וקונה חיי עולם – מנצלו כדבעי. אבל השתמש בשמן חם, והנר לא דלק כשיעור המירבי, יכול היה לנצלו יותר ולא ניצל, עובר ב״בל תשחית״ (שבת סז, ע׳׳ב).

אם הדליקו סתם כך, ולא ניצלו ללמוד לאורו, על אחת כמה וכמה! ו״נר ה' נשמת אדם״ (משלי כ, כז) – מה גדולה התביעה על אי ניצול מירבי!

כרם נבות ולקחו

נעיין בפרשה בנביא (מלכים א' כא):

כרם היה לנבות היזרעאלי אצל היכל אחאב מלך שמרון. וידבר אחאב אל נבות לאמור: תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי, ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו. אם טוב בעיניך, אתנה לך כסף מחיר זה.

ויאמר נבות אל אחאב: חלילה לי מה׳ מתתי את נחלת אבותי לך.

ויבא אחאב אל ביתו סר וזעף. ותבוא אליו איזבל אשתו ותדבר אליו: מה זה רוחך סרה ואינך אוכל לחם, אמר לה אחאב דבריו של נבות.

ותאמר אליו: קום אכל לחם ויטב לבך, אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי.

ותשלח שנים אנשים בני בליעל לאמור ברך נבות אלקים ומלך, ויציאוהו מחוץ לעיר ויסקלוהו באבנים וימות.

ויהי כשמע אחאב כי מת נבות ויקם אחאב לרדת אל כרם נבות היזרעאלי לרשתו [מכיון שקילל את המלך, הרוגי מלכות נכסיהם למלך] וידבר אליו אליהו לאמור, הרצחת וגם ירשת.

בקשו ממרום להעניש את אחאב, שיצא למלחמה נגד ארם ברמות גלעד וימות בקרב. ברם, יהושפט מלך יהודה הצטרף עמו למלחמה. מלך כשר היה, וביקש לשמוע מנביאי ה׳ האם ינצחו במלחמה. וגילה הכתוב (מלכים א' כב, כ- כב): ״ויאמר ה׳, מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד? ויצא הרוח ויעמוד לפני ה׳ ויאמר: אני אפתנו. ויאמר ה׳ אליו: במה? ויאמר: אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו [להבטיחו על ההצלחה (רש״י)]. ויאמר: תפתה וגם תוכל, צא ועשה כן״.

ואמרו: (שבת קמט ע״ב, סנהדרין פט ע״א, קב ע״ב): מאי רוח? זו רוחו של נבות. ומאי ״צא״? צא ממחיצתי. שנאמר: ״דובר שקרים לא יכון לנגד עיני״ (תהילים קא, ז).

וכתב השל״ה הקדוש זצ״ל (ווי העמודים פרק כד): ומה זה, שהיה כדי לקיים גזרת הקדוש ברוך הוא, והוציאוהו ממחיצתו. כל שכן וקל וחומר שאר בני אדם שבלשונם יכזבו בחינם, שבודאי אל יכנסו למחיצת הקדוש ברוך הוא!

ונשגב מבינתי: הרוח מצויה במחיצת הקדוש ברוך הוא במרום, ״שזהו התענוג האמתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא, ומקום העידון הזה הוא באמת העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה״ (״מסילת ישרים״, פרק א)

אמת, הנפש אינה מוצאת מנוחה, אבל הלא הקדוש ברוך הוא פוקד עליו עתה את עוונו, ומבקש אמצעים להיפרע ממנו.

ואיך כדי לספק את תאות הנקמה ולהשקיט את הנפש ההומיה, מוכנה הרוח לבחינת כרת נצחית, להיות מגורשת מגן העדן?!

לא כלאתי את תמיהתי, והבעתיה בפני הגאון רבי חיים שמואלביץ׳ זצ״ל.

נתן בי עיניו והרעים בקולו, מי שזוכר איך השמיע נהמת ליבו! עד היום אני נרעד ממנה – וקרא: ״מה לכם משתאים?!

א בחור זיץ און לערנן, בחור יושב ולומד, הרי הוא בגן העדן – והפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים (חגיגה יב ע״ב, עבודה זרה ג ע״ב) וגחלי רתמים הינו גיהנם (ערכין טו ע״ב), הרי זה ממש ״צא ממחצתי״, מאגרא רמה לבירא עמיקתא זאת, מבינים אתם ?!…"

נורא! בל תשחית של הזמן, של העולם הבא, של גן עדן!

ובכלל, הסטייפלר זצ״ל אמר לי, שמימות עולם לא היתה כזו סיעתא דשמיא ללמוד התורה כבדורנו, האם אנו מנצלים אותה?!

והכוונה, לרוחניות ולגשמיות כאחד!

אני, עוד אכלתי ״ימים״ אצל בעלי בתים. איזו עניות היתה להם . לא היה מה לאכול, ולנו מכל שכן! לא בכל יום משובצים היינו לארוחת חסד. היו ימים שרעבנו מלכתחילה. שמראש ידענו שאין מה לאכול. והיו ימים, שרעבנו בדיעבד. חשבנו שיהיה, ולא היה…

בחור ישיבה התענין אצל חברו: ״מה נותנים לך שם לאכול?״ ענהו: ״אפילו לחם אין! נותנים דייסת גריסים, קשיא״, כך נקראה.

הפטיר השני: ״מצבך עוד טוב! לך נותנים ׳קשיא׳, ולי נותנים תירוצים: היום לא השיגו, בעל הבית חולה״… –

ולמדו! אוהו, איך למדו! כך בחורים, וכך אברכים!

המשגיח של ישיבת ברנוביץ׳, הגאון הצדיק רבי יעקב ישראל לובצ׳נסקי זצ״ל, הי״ד סיפר לי, שבשעתו התגורר באיישישוק, וה״חפץ חיים״ בימי אברכותו, לאחר שחיבר את ספרו, נסע עם בנו לכולל הפרושים באיישישוק, ללמד בפרישות. ומובן, שאכלו ״ימים״. אלו שהכירוהו, תמהו: וכי לפי כבודכם הוא, לאכול ״ימים״?

ענה: ״הן פסוק מפורש הוא: מי האיש החפץ חיים – אוהב ׳ימים׳ לראות טוב (תהלים לד, יג), אין ׳טוב׳ אלא תורה! (אבות פ״ו מ״ג)" ומבחינה רוחנית – (נראה לי שמילים אלו מחוברות לפיסקה למטה אבל אני מסופק לכן יתקן כבוד הרב בבקשה)

ל״שאגת אריה״ זצ״ל לא היה ש״ס! שואל היה מסכתות מבעלי הבתים!

לרבי ישראל סלנטר זצ״ל לא היה ש״ס! למד בספרים שאולים! בכל ישיבת סלבודקה היה רשב״א אחד, היתה ״שיטה מקובצת״ אחת! היה תור לעיון!

כמה התיגענו בש״סים משובשים, דפוס זיטומיר, עד שמצאנו שהגירסה בש״ס דפוס וילנה מתוקנת!

והיום, כזה שפע, ספרי ראשונים ואחרונים עד אין קץ, הישיבות היום הן גן עדן, רוחני וגשמי.

ובחורים, ואברכים, יוצאים ממחיצת הקדוש ברוך הוא בשביל כל סידור פעוט, כל דחף זעיר.

איך אפשר להבין, זה לא בל תשחית??

*

צרה בסביבתך – דורשת התעוררות

[השפעת המקום על סביבתו מעין גנים ח"ב מאמר ב']

א.

בסוף הפרשה, כותבת התורה על מצות עגלה ערופה. וכך כתוב בתורה: "כי ימצא חלל, באדמה אשר ה׳ אלוהיך נותן לך לרשתה, נופל בשדה, לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושופטיך, ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל. והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר, אשר לא עובד בה, אשר לא משכה בעול. והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, וערפו שם את העגלה בנחל.

ונגשו הכהנים בני לוי, כי בם בחר ה׳ אלוהיך לשרתו, ולברך בשם ה', ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו, ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונכפר להם הדם. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, כי תעשה הישר בעיני הי.

ויש לעמוד כאן על כמה שאלות.

א) התורה מדגישה שכל ענין עגלה ערופה, הוא רק בתנאי שנמצא חלל ולא נודע מי הכהו. משמע שאם נודע מי הכהו, לא מביאים עגלה ערופה. וצריך להבין, מה למעשה ההבדל בין אם נודע מי הכהו, לאם לא נודע מי הכהו? הרי גם אם לא יודעים מי הכהו, הרי ברור שאדם אחד הרג אותו. למה אם אנו יודעים מי הכהו לא מביאים עגלה ערופה, ואם לא יודעים מי הכהו, מביאים עגלה ערופה. מה הביאור בזה?

ב) התורה כותבת שדין עגלה ערופה מוטל על העיר הקרובה אל החלל, שזקני העיר צריכין להביא עגלה ערופה ולערוף אותה, ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. והתורה אומרת שהעיר הקרובה אל החלל לא מתבררת על פי אומד, אלא כתוב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל. ומפורש בגמרא (סוטה מה, ע"א), שלפי רבי אליעזר בן יעקב, כל סנהדרין גדולה של ע״א עוזבים את לשכת הגזית, ויוצאים למדוד. ומפורש עוד שם, שאפילו אם נמצא ההרוג קרוב לעיר, הם יוצאים למדוד, משום שיש מצוה במדידה.

וצריך להבין, האם יש איזו סברא או היגיון, שאם ההרוג נמצא קרוב לעיר אחת יותר מעיר שניה, שמוטל על העיר שההרוג נמצא קרוב אליה להביא עגלת בקר? הרי יתכן בהחלט שהרוצח הגיע מהעיר הרחוקה, והרג אותו בכוונה סמוך לעיר השניה, כדי להעלים את הרושם שזה הוא הרוצח, ולהטיל את החשד על העיר השניה. למה התורה מחייבת את העיר הקרובה אל החלל לעשות את כל הענין, למה שזה לא יתחלק בין כל הערים שמסביב?

ג) גם צריך להבין, למה צריך להטריח את הזקנים והשופטים למדוד, ובפרט אם ברור שהחלל קרוב לעיר זו יותר מהעיר השניה, למה יש מצוה במדידה דוקא?

ד) כתוב שאחרי שזקני העיר רוחצים את ידיהם על העגלה הערופה, וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. הם צריכים לנקות את עצמם מהרצח עצמו, ידינו לא שפכו את הדם הזה. והם צריכים לנקות את עצמם מאיזה שייכות לרצח באופן רחוק ביותר, ועינינו לא ראו.

ומביא רש״י, וכי עלתה על לב, שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא, לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. עד כאן לשונו.

לשון רש״י לא מובן לנו. מדברי רש״י משמע שהוא מסביר רק את מה שכתוב ועינינו לא ראו, שהכוונה שלא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. אבל עדין קשה מהו 'ידינו לא שפכו את הדם הזה', וכי עלתה על לב, שזקני בית דין שפכו את דמו? ועל זה לא תירצו כלום.

אמנם בסוטה (מו, ע"ב) הגירסא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו ופטרנוהו בלא לויה. וזה מסביר את שני הדברים, גם מה שכתוב: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה' – על ידי שלא בא לידינו ולא נתנו לו אוכל. וגם מה שכתוב: 'ועינינו לא ראו' – שלא ראינוהו כדי ללוות אותו. ולשון רש״י צריך ביאור.

מכל מקום, לא מובן, מה הקשר בין מזונות ולויה, לבין הרציחה, וכי אם היו נותנים לו מזונות ומלוים אותו, הוא לא היה נרצח?

ורש״י בסוטה (מה, ע"ב) במשנה כותב, שאם היו שולחים אותו בלא מזונות, יתכן שמחמת רעב, הוצרך ללסטם את הבריות ולכן נהרג. ואם היו רואים אותו ומלוים אותו, פירושו שהיו שולחים אותו עם חבורה ולא היה הולך יחידי.

וזה דחוק קצת, וכי כל הרצח הוא רק בגלל חוסר מזון? והרי בדרך כלל בני אדם מצטיידים במזון כשהם נמצאים בעיר, כדי שיהיה להם אוכל מחוץ לעיר. נדיר מאוד שאדם שאין לו אוכל יצא מחוץ לעיר בלי מזון. וגם מה שכתב רש״י שצריך לשולחו עם חבורת אנשים, לא מצאנו חיוב כזה, וכל החיוב הוא רק ללוותו, ואין חיוב גם לדאוג שילך עם חבורת אנשים. ואולי הכוונה היא שהיו צריכים לייעץ לו שלא ללכת יחידי ולהמתין לחבורה. אך גם זה דחוק קצת. וכל הענין צריך ביאור בס״ד.

ב.

ובביאור הענין יתכן לפרש בס״ד, על פי דברי האבן עזרא כאן בפסוק ז׳ שכתב וזו לשונו: ויתכן שהשם ציוה לעשות בן העיר הקרובה, כי לולי שעשו עבירה כדומה לה, לא נזדמן שיהרג אדם קרוב להם וכו'. עד כאן לשונו. האבן עזרא מסביר כאן יסוד גדול, אם העיר היתה נקיה לגמרי מכל שייכות של רציחה, לא היה הקב״ה מזמין הרוג על יד העיר שלהם. אם הקב״ה הזמין הרוג על יד העיר שלהם, זה סימן שגם אצלם בתוך העיר, יש איזו שייכות לרציחה. ולכן מוטל עליהם להביא עגלה ערופה.

נמצינו למדים מזה, שיש השפעה מהמקום אל סביבות המקום. מקום שנקי מעבירה מסויימת, גם בסביבתו לא ימצאו עבירה כזו. אם יש עבירה בסביבות המקום, זה מראה שגם המקום לא נקי לגמרי מאותה עבירה.

על פי זה מובן למה אומרת התורה שהעיר הקרובה אל החלל מביאה עגלה ערופה, לא בגלל סברא שהנרצח הגיע מהעיר הקרובה, אלא בגלל שצריך לעשות חיזוק בעיר הזו שלא לחטוא בענינים שיש להם שייכות לרציחה, כגון מלבין פני חברו ברבים שזה כאילו שהוא שופך דמים, וכדומה.

ולכן קובעת התורה, לפי רבי אליעזר בן יעקב, שכל הבית דין של שבעים ואחת שבלשכת הגזית, צריכים להגיע שם ולמדוד, ולמרות שברור שהוא קרוב לעיר הזו יותר מהעיר השניה, יש מצוה במדידה. לא עיקר המטרה כדי לברר אם ההרוג קרוב יותר לעיר זו מעיר זו, שהרי הדבר ידוע. אלא כדי שהצדיקים הגדולים ביותר שיושבים בלשכת הגזית ומהם יוצאת הוראות התורה לכל ישראל, יגיעו למקום, וימשיכו השפעות של קדושה למקום.

והם עוסקים במדידה, כדי לעשות פעולה שתראה לכל יושבי העיר שגם אצלם יש פגם דומה לרציחה, שלכן ההרוג נמצא בקירבת העיר שלהם, כדי שהמעשה של הצדיקים האלו יגרום התעוררות לכל יושבי העיר. ואולי הם גם ידברו דברי חיזוק והתעוררות ליושבי העיר, על הזהירות וההרחקה מכל דבר שיש לו איזה שייכות לרציחה.

ועל פי זה מובן למה כל ענין עגלה ערופה הוא רק אם לא נודע מי הכהו. כי למעשה אין מעצור לה׳ להודיע מי הוא הרוצח. וכשיודעים מי הוא הרוצח, קשה לבני אדם להתעורר ולחשוב שיש בהם איזו אשמה. לכן כאשר הקב״ה רוצה לעורר בני אדם לחשוב שגם בהם יש איזה פגם ברציחה, הוא מעלים מי הרוצח, כדי שלא יטילו את האשמה על אדם מסויים, ואז יוכלו יותר להתעורר שגם הם לא נקיים לגמרי מעוון זה.

והטילה התורה על זקני העיר שהם אחראים על העיר, לומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו'.

ופירשו חז״ל שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה. ואת זה הם אומרים בקול שכולם שומעים.

ומה שהם אומרים דוקא את שני הדברים האלו, 'לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזון ובלא לויה', אין כוונתם לומר, שבודאי בגלל חוסר מזון ולויה, מת ההרוג, אלא כדי ללמד, שלפעמים האדישות שיש לאדם כלפי השני יכול לגרום רציחה באופן רחוק. ויתכן שעל זה גופא רוצים לעורר מן השמים, שהסיבה שנמצא הרוג סמוך לעיר, זה כדי לעורר את יושבי העיר, שאדם צריך להיות איכפת לו מהשני, ואם הוא רואה אדם זר בעיר, ילך וישאל אותו אם יש לו אוכל. ואם רואה אדם זר בעיר שרוצה ללכת מחוץ לעיר, שילווה אותו מעט. כי לפעמים יוכל להזדמן באופן רחוק רציחה בהעדר האוכל והליווי.

ומזה ילמדו כל אנשי העיר להיות יותר נוחים אחד לשני, יותר וותרנים, יותר מעניקים אחד לשני משלהם, פחות לפגוע אחד בשני. ובזה יתקנו את החטאים הדקים שיש להם איזה שייכות לרציחה. וזוהי כל מטרת העגלה ערופה.

ואת זה התורה הראתה במה שלוקחים עגלה ועורפים אותה וממיתים אותה, כדי להראות לכולם: הנה בחינם הרגו כאן עגלה, תבינו שגם אותו חלל שמת, בחינם הוא מת על לא עוול בכפו. ומזה תתעוררו לא לגרום צער לשני בחינם, כי לפעמים צער זה הוא כמו רציחה.

נמצא לפי זה שכל מטרת ענין עגלה ערופה אינו בשביל ההרוג, אלא בשביל אנשי העיר הפגומים גם כן בעוון זה. ולכן אומרת התורה שאם עשו כן ונתעוררו כולם לשפר את מידותיהם, ונכפר להם הדם, דהיינו אותו עוון רציחה שהיה בהם.

ומסיימת התורה לכל יחיד, ואתה תבער דם הנקי מקרבך, כי תעשה הישר בעיני ה׳. היינו לבער את עוון הרציחה בדקות שנמצא בקרבך. ואיך תעשה כן? כשתעשה את הישר בעיני ה׳, להיות יותר רגיש כלפי השני. וכמו שפירש רש״י בפרשת ואתחנן (ו, יח) שהישר והטוב בעיני ה׳, זו פשרה לפנים משורת הדין.

הדברים הללו הם יסוד גדול לעורר כל אדם, שככל שיהיה יותר רוחני ויותר צדיק, כך כל סביבתו תושפע לטובה יותר. ומצד שני אם בסביבתו נעשתה עבירה, עליו לבדוק אם אין בו משהו מזה. ואשרי ההולך בדרכי התורה ומתבונן מדבריה האיך לשפר את עצמו, וקונה לעצמו חיים בעולם הזה ובעולם הבא.

הוספנו מעשה

״רבותיי״, היה זועק המשגיח רבי חיים שמואלביץ זצ״ל, ״אדם שפוגע בחברו, משחק באש ומסבך את חייו!״. הקב״ה לא ישקוט ולא ינוח עד אשר ישולם עונשו של הפוגע בחבירו. ״בין אדם לחבירו זה אש״, סיים הצדיק.

על מנת שיזכה האדם לרחמים ביום הדין זקוק הוא לרצות את אלו שפגע בהם, לפניכם מעשה מצמרר שאירע בימינו, המלמדנו את חומרת הדבר:

ישראל צין, המכונה ׳שרוליק' הינו פועל חרוץ בן 45 המתגורר בדרום ת״א. שרוליק עובד במפעל השימורים ״טרי מאוד בע״מ״ באזור התעשייה בלוד. כבר 23 שנה ששרוליק הוא האחראי על מיון הירקות הטריים המגיעים למפעל. הוא מוביל אותם לשטיפה ומעביר אותם לאתרי ההחמצה הגדולים. ׳מלך פס היצור׳ כך מכנים אותו במפעל וזאת מפני אחריותו העצומה שהכל יעשה במפעל על הצד הטוב ביותר, עם מקסימום היגיינה והקפדה על הכשרות של המשגיח הרב שרגא הוד ינאי. הוא עבד 10 שעות ביום והשתכר בקושי שכר מינימום, איתו גידל את ארבעת בניו וחי בפשטות בדירתו הקטנה בדרום ת״א. בכל יום, במשך 20 שנה, שרוליק מתפלל ב׳נץ׳, סועד פת שחרית ורץ לאוטובוס בתחנה המרכזית כדי להגיע לפני 8:00 בבוקר ליום עבודה מפרך.

והנה, באחד הימים, נפטר שמואל רבינוב, הבוס של מפעלי ״טרי מאוד בע״מ״, ובמקומו התמנה בנימין רבינוב, בנו הצעיר, לבוס החדש של המפעל.

בוקר אחד לאחר שהתפלל וסעד את ליבו, ניצב שרוליק בתחנת האוטובוס. התחנה, שלא כרגיל, עמוסה בנוסעים, אך שרוליק הוא מהראשונים, ומיד כשיגיע האוטובוס הוא הראשון שיעלה. בתחנה המתין גם עמנואל הרמוני, סוכן המכירות בן ה-35 אשר מכוניתו לא התניעה הבוקר ועליו להגיע בדחיפות לפגישה עסקית חשובה בלוד. האוטובוס עוצר, הנהג פותח הדלת ומודיע: ״רק שני נוסעים עולים, אני מצטער, האוטובוס מלא״. שרוליק מניח רגלו האחת על האוטובוס, אך הרמוני שהספיק לדחוף לצדדים את הנוסעים, שלח את ידו השמאלית ודחף את שרוליק החוצה. "אני נורא ממהר״, הפטיר הרמוני ונעלם פנימה. אחריו עלתה עוד אישה מבוגרת, ושרוליק המתין לאוטובוס הבא. שרוליק חיכה לאוטובוס הבא שהגיע רק אחרי 40 דקות, ולאחר עיכובים בדרך, הגיע לעבודה רק בשעה 9:10. מעל שעה איחור. בנימין רבינוב המנכ״ל הטרי רתח. ״מה זה האיחור הזה שרוליק? משלוח מלפפונים שלם תקוע בשמש. כולם מחכים לך, איזו חוצפה, יותר משעה איחור. ממש גרמת נזק למפעל!"

שרוליק השיב ברוגע: ״מה אעשה, דחפו אותי״. רבינוב רתח. ״מה פירוש דחפו אותך? מצידי תקום שעתיים לפני, ותגיע בזמן״. ״תירגע״, ענה שרוליק, ״אני עובד כאן 25 שנה, מאז שהיית תינוק ומעולם לא איחרתי!״ ״חצוף״, כעס המנכ״ל הצעיר, ״אני פה המנהל ומשטח שלם של ירקות מתקלקל ואתה מעיר לי הערות. בסוף היום תיכנס אליי למשרד״, אמר רבינוב בזעם.

שרוליק המסכן היה שבור. בשעה 17:00 כשסיים לעבוד, צעד למשרדו של המנכ״ל. רוחמה המזכירה מסרה לו מעטפה לבנה שהשאיר לו בנימין המנכ״ל. ״מר ישראל צין היקר״, נכתב במכתב, ״עם כל הכבוד ל-23 שנות עבודתך במפעלינו, כמנכ״ל, קיבלתי היום החלטה, לשנות דפוסי עבודה ולהתנהל רק עם פועלים ממושמעים. הינך מפוטר. הצלח בהמשך דרכך, ב.רבינוב״.

עולמו של שרוליק הפועל החרוץ חרב עליו. הוא חזר לביתו כשעיניו דומעות וחשב לעצמו: ״אני פועל זקן בן 45 וללא השכלה, מי יקבל אותי בכל עבודה אחרת?״ בביתו חיכתה לו אורנה אישתו שכעסה עליו והאשימה אותו: ״מדוע ענית לו? היית שותק!״ ״מפני שהסברתי לו שמעולם לא איחרתי. איש צעיר דחף אותי בכניסה לאוטובוס… מה אני אשם?…״

מאותו יום קרסו חייהם של משפחת צין. המצב הכלכלי היה קשה, שרוליק לא התקבל לעבודות רבות. הוא הפסיק לאכול והחל לישון שעות רבות. בניו שראו את הבית ריק החלו לגנוב מבתים. שלום הבית קרס. קצת לפני גיל 50 שבור ומדוכדך נפטר שרוליק לבית עולמו. שלוש שנים עברו מפטירתו.

לילה אחד חולמת אלמנתו, אורנה צין, חלום מוזר. בחלומה היא רואה תחנת אוטובוס עמוסה באנשים. לפתע היא מבחינה באדם גבה קומה שמביט לעברה ואומר בקול סדוק: ״שלום לך גברת צין, צר לי שאני מפריע את מנוחתך… אבל גם לי אין מנוחה, שמי עמנואל הרמוני, אני האיש שלפני כמה שנים דחף את בעלך מהאוטובוס כשהיה בדרכו למקום עבודתו, בלי לבקש סליחה. אני משלם על כך קשות. בעולם האמת לא מדברים איתי, לא מתייחסים אליי ועושים לי חשבון על הדחיפה הנוראה שדחפתי את בעלך, ועל כל אשר נגרם בעקבות כך: הפיטורין שלו בבושת פנים, הכעסים שלך עליו, העוני שלכם, מחלתו – הכל נזקף לחובתי בעולם האמת!. אני מתחנן ומבקש ממך שתעשי הכל כדי שאזכה למחילה… כדי לאמת את חלומך, תוכלי לפנות לאלמנתי רננה הרמוני מרחוב דקל יריחו 62 תל אביב, אנא, אני מתחנן עשי כל שביכולתך שהדין המתוח הזה של הדחיפה יחלוף ממני…״ אמר ונעלם.

לילה אחר לילה חזר החלום. שלוש פעמים. כשנפגשו רננה הרמוני ואורנה צין המעגל נסגר. רננה הרמוני: ״בעלי נהרג בשנה שעברה בתאונת דרכים קשה, ומדי פעם מתגלה אלי בחלום ואומר לי: ״קשה לי מאוד. דחפתי יהודי… אני מצטער…״. אין לי הבנה בחלומות, אך כעת שאני שומעת ממך את הדברים אני מצטמררת. אני מבקשת סליחה בשם בעלי המנוח״.

שתיהן פרצו בבכי קורע לב. בערב יום כיפור עלו עשרה תלמידי חכמים לציונו של ישראל צין עם ארבעת בניו וביקשו סליחה על מעשיהם וכן שיסלח לעמנואל הרמוני הדוחף. זהו סוף קשה לסיפור אמיתי וטרי המלמד את חומרת הדין של אדם המצער יהודי!.

גם אם ציערת יהודי בדבר קל, אינך יודע עד היכן מגיע צערו ועד כמה פגעת בחייו, והקב״ה לא מוחל על צערו של יהודי ומקפיד מאוד על כל צער שמצטער אותו יהודי ופורע לו את העונש בעודו בעולם הזה, כי ״עוונות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס את חבירו״. עכשיו בחודש הרחמים זה הזמן לבטל את כל הדינים הקשים!

*

תוכחה מיניה וביה | בלי תירוצים!

 [והגדת גלינסקי]

הפרשה שלנו עוסקת ביוצאים לקרב, כהן משוח מלחמה היה מכריז ואומר: "מי אשר בנה בית, ארש אישה, נטע כרם, ירא ורך הלבב ילכו וישובו לביתם"

נפתח במעשה שסיפר הגר"י גלינסקי. מעשה שפעם אחת הלך להתרים עשיר גדול שגר בטירה, "הזמנים קשים" הפטיר, אולי בפעם אחרת… שהעניים יחזיק בינתיים מעמד… נו, אם לא זכיתי לזכותך בצדקה, לפחות אזכך בדבר תורה… לזה הוא הסכים, זה לא עולה כסף…

הגמרא בברכות (ג, ע"ב) מספר שחכמי ישראל נכנסו אצל דוד ואמרו לו שעמך ישראל צריכים פרנסה. אמר להם: צאו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. צאו למלחמה.

הדבר מפליא.

א. הרי מראש אמרו לו שאין פרנסה, ואם כן, מה אומר להם צאו והתפנסו זה מזה? הרי אין פרנסה? וזה אכן מה שהם עונים לו שאין הקומץ כו'!

ב. איזה מן פיתרון הוא לצאת לקרב, והרי זו סכנת נפשות, כשלא בטוח שננצח, וכזאת וכזאת תאכל החרב כו' ומי מבטיח שיהיה מספיק שלל?

אמר לו הגר"י גלינסקי אומר לך מה השיב הרב מטשיבין זצ"ל: כשנכנסו חכמי ישראל ואמרו לו שעמך צריכים פרנסה, תמה, הרי אין ציבור עני, איש את רעהו יעזורו, ולכן אמר להם צאו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי, אנו פונים לעשירים והם נותנים קומץ שאינו משביע ואף מתאוננים שהזמנים קשים… ואולי יתנו בפעם אחרת…

אמר להם דוד בחכמתו אייעץ לכם עצה: לכו פשטו ידיכם בגדוד, תערכו גיוס כללי למלחמה, ואז יעמוד הכהן ויכריז מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו – ותראו כמה ינהרו לצאת, נטע כרם ולא חיללו – ותראו שוב כמה יפנו לשוב, אז מה אתם מדברים על דחקות בכסף, שבשלה אתם נמענים מלתת???

וכך סיים הגר"י גלינסקי: זיכיתי אותו גם בדברי תורה וגם במצות צדקה…

אנו נמצאים בחודש אלול, ופחות מחודש ליום הדין.

המדרש אומר:

(בראשית רבה (וילנא) צג, י) אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה … לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ, כא): "אוכיחך ואערכה לעיניך" על אחת כמה וכמה.

צריך ביאור, מהו כל אחד לפי מה שהוא?

נבאר על פי דוגמא: לפעמים האדם נדרש לתת כסף לצדקה, והוא אומר 'אין לי', כשבאמת הפרוטה אינה מצויה ביותר בכיסו, אך יתבעוהו- מדוע כסף למותרות היה לך די, ואילו לצדקה אין לך מספיק?

מדוע כשמעירים אדם לשחרית הוא אומר שאין לו כוח לקום כל כך מוקדם, ואילו כשיש איזה ריווח כספי בצידו הוא עף מהמיטה כמו מטוס?

מדוע כשאדם נדרש לבוא לשיעור הוא טוען שהוא לא כל כך מבין ולא בשבילו ללמוד, ואילו ל'קורס בחינם' הוא מוצא את הזמן ולמרבה הפלא אפילו מבין?…

למה אתה לא לומד? כי ממילא אני לא זוכר… ואז יראו לו בשמים כיצד למד בהתמדה להשתלמות במקום העבודה כדי להוסיף שתי נקודות במשכורת.

זהו לפי מה שהוא, ידונו האדם על סתירות מיניה וביה שיש בו. לפי מה שהוא.

כמובא באליהו זוטא (איש שלום) פרשה יד:

פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני אדם אחד והיה מלציץ ומלעיג דברים ובא כנגדי, ואמרתי לו, בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום המשפט?

אמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיב לאבי שבשמים ליום המשפט, אומר אני לו, בינה ודעה לא נתנו לי מן השמים.

אמרתי לו: בני, מה מלאכתך?

אמר לי: צייד אני.

אמרתי לו: בני, מי אמר לך שתביא פשתן ותאגידינו מצודות ותשליכנו לים ותעלה דגים מן הים?

אמר לי: רבי, בזה בינה ודעה נתנו בי מן השמים.

אמרתי לו: בני, ומה להשליך מצודות ולהעלות דגים מן הים ניתנו בך בינה ודעה, דברי תורה שכתוב בה, כי קרוב אליך הדבר מאוד (דברים ל, יד), לא ניתנו בך בינה ודיעה?

מיד היה מתאנח והיה מרים קולו והיה בוכה, ואמרתי לו: בני, אל ירע לך, אלא שאר בני אדם שהן משיבין באותו עניין, מעשה ידיהן מוכיחין עליהן, עליו ועל כיוצא בו ועל הדומין לו ועל העושין כמעשיו מהו אומר, "ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי" (ישעיה יט, ט).

וזו גם כן הייתה התוכחה שהוכיח ה' את האומות בנותנו להם את בלעם, אם כבר אתם מאמינים בכוחות רוחניים האמינו בנביא האמת!

ובאמת האדם נוטה להתחמק ממחויבות ולתרץ תירוצים. ואז בא מבחן ומעמיד את התירוצים באור מגוחך…

הצרה של האדם היא שהוא מתרץ לעצמו תירוצים, וסבור שהם יהיו קבילים גם בשמיים…

למה אתה גוזל את אגד? כי הנהג ממילא נוסע… ממש 'זה נהנה וזה לא חסר'…

למה אתה גוזל את הביטוח? כי הם עד היום גזלו אותי, ואני רק מחזיר…

לפי זה יובן מעשה בתנ"ך. דוד נכשל בבת שבע, ונתן הנביא נשלח להוכיחו. הוא מספר לו באריכות משל ארוך על העשיר וההלך שבא אליו וכבשת הרש שנשחטה לצורכו, ודוד מיד חורץ את דינו. ואומר לו נתן הנביא: אתה האיש.

אנו היינו נפגעים. מה אני ילד, שאתה מספר לי סיפורים? וכי אתה חושב שלא אבין אם תוכיחני בדרך הרגילה? אמור את ששלחך ה', בלי משלים וסיפורים!

אלא אם היה בא נתן הנביא בדרך ישירה ומוכיח את דוד היה דוד מוכיח לו שהוא טועה, ובת שבע ראויה הייתה לו מששת ימי בראשית, ושאוריה לא קרב אצלה כדברי הזוהר, וכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות נותן לאישתו כו' ועוד אין ספור הצטדקויות. נתן הנביא עוקף זאת. הוא מוכיח את דוד על ידי משל. כך אינו מתנגד. תחילה בכלל לא מדובר בו. קל לו לשפוט ללא נגיעות. ולכן מיד הודה חטאתי.

הנצי"ב מוולוז'ין שעשה סעודה בסיימו את ההעמק שאלה על השאילתות.

*

לך אל נמלה עצל

[אור דניאל]

"שפטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו'" (דברים טז, יח)

זה שאמר הפסוק "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה".

אדם הרוצה לקנות את התורה נתקל בקשיים מרובים. אומר הגדח"א קאהן זצ"ל בספרו "נחלת אליעזר": הקושי הוא בין בעצם קנייתה ובין בשמירתה עליה אחרי לימודה וקנייתה. על זה אמרו חז"ל "דברי תורה קשין לקנותן ככלי זהב ונוחין לאבדן ככלי זכוכית" (חגיגה טו ע"א)

המדרש מורה לנו כי ניתן להתגבר על קשיים אלו ואת הדרכים לכך נוכל ללמוד מן הנמלה. בדבריו במשלי מדגיש שלמה המלך את מעלת הזריזות שמוצאים אנו בה. כפי זריזותה לאגור לחמה כך אנו צריכים ללמוד זריזות זו ללימוד התורה.

מובא במדרש (דברים רבה ה, ב): זה שאמר הפסוק 'לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה". אמרו חכמים: מה ראה שלמה להצביע על הנמלה דווקא? משום שהנמלה בחריצותה בונה את קינה בשלושה מדורים ושלבים, כשזו למעלה מזו אינה כונסת בעליון מפני הדלף לא בתחתון מפני הטיט והטחב אלא באמצעי ואינה חיה אלא שישה חודשים בלבד שכן בעלי חיים ללא גידים ועצמות אינם חיים אלא שישה חודשים וכל מאכלה אינו אלא חיטה ומחצה, והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצאת חיטין ושעורין ועדשים.

אמר רבי תנחומא מאחר שכל חייה אינה אלא חיטה ומחצה והיא כונסת את אלו, ולמה היא עושה כן? משום שאמרה שמא יגזור עלי הקב"ה חיים ויהיה לי מוכן לאכול.

אמר רבי שמעון בר יוחאי מעשה היה ומצאו בבור שלוש מאות כור כ 74 טון! ממה שכנסה מן הקיץ לחורף, לפיכך אמר שלמה "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם" אף אתם התקינו לכם מן העולם הזה לעולם הבא.

נמלה זאת, הגם שיודעת שמשך חייה אינם עולים על שישה חודשים, במידת זריזותה פועלת ואוגרת מזון בתקווה ואמונה "שיגזור עליה הקב"ה חיים" ויהיה לה מוכן לאכול.

גם אם זה נוגד למציאות חייה, מכל מקום היא כה בטוחה בעצמה ונחושה עד שהיא פועלת במרץ וזריזות מפליאה תוך ביטחון שהיא אכן תהיה שונה מכל האחרות ולה זה לא יקרה!

ושלמה המלך אומר בחוכמתו שעלינו להשכיל וללמוד דווקא מנמלה "אשר אין לה קצין שוטר ומושל". הלימוד והשיעורים הניתנים על ידי הנמלה הם גדולים ועמוקים שכן כדי להתחנך לזריזות וחריצות נדרש האדם כתנאי מוקדם להיות עם כוח יכולת פיזית, וברור הדבר שאדם חולה וחלוש קשה לו להוציא מכוח אל הפועל את שאיפותיו – גם אם רצונותיו עזים. והנה דווקא הנמלה דלת הכוח וקטנת הממדים משמשת דוגמא מופתית לזריזות. גם בהיותה נטולת משאבים לאנרגיה להפקת חריצותה, בכל זאת היא קלת נוע וסוחבת חיטה ועוד חיטה ללא לאות !

לדעת מתי לאגור

ובנוסף לכל יש ללמוד ממנה כיצד ומתי יהיה החרוץ זריז ופעיל שכן אין זה מספיק להיות זריז בלבד ולבזבז אנרגיה על שווא. הנמלה עיניה בראשה, "ותכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה", מנצלת את ימי קציר החיטים עובדת ופועלת באשר היא יודעת שבימות החורף לא תמצא מאומה. כן על אדם לנצל את ימי בחרותו כשהוא בשיא כוחותיו לאגור תורה וחוכמה.

כאותם חסידים ואנשי מעשה שהיו מתפארים ואומרים "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו" ועל כן בחר שלמה להדגים את הנמלה ולהעלותה על נס כדי שממנה נלמד שיעור מאלף.

רבי לוי יצחק מברדיצוב מעורר היה עבריין אחד לתשובה והיה אומר לו: מקנא אני בך, שאם אתה שב זדונותיך נהפכים לזכויות

ותהיה צדיק גדול מאוד. והלה השתמט ואמר: עוד אשוב פעם.

פעם חלה אנושות והרב בא להזכירו שישוב, זמנו קצר.

ענה לו החולה: הפריץ שלי שואל תמיד מדוע אינני מתקין גגון לסוסים בביתו, ואני משיבו ובלי גגון אין הסוסים יכולים לעמוד? וכשיורד גשם הריהו מוכיח לי שכן צריכים, ואני שואל אותו כשיורד גשם כלום אפשר להתקין גגון נו..? וכשאני מוטל חולה כלום יש לי כוח לתשובה?

אין פלא שהשולחן ערוך פותח ופוסק (טור אורח חיים סימן א) "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו כדי שיהא הוא מעורר השחר".

בהשכמת הבוקר אנו מנהלים מאבק והתמודדות יומיומית והתגברות כארי כדי להילחם ביצר ולא ליפול ברשתו ולהיכשל ברשת העצלות, ובמיוחד כאשר מדובר בתחילת היום.

שלמה המלך אומר (משלי כד, ל -לא): "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה". שלמה המלך אומר שהעצל הוא חסר לב כיוון שהוא תמיד מוצא טעמים לסיבת עצלותו, רק לבסוף הוא מגלה שכל הסיבות נבעו משורש העצלות.

וכן כתב בעל ה"חובת הלבבות" בהקדמתו שהיו לו כמה טעמים לא לחבר חיבורו זה, אך חשד את עצמו שאולי חשבונות אלו נובעים ממידת העצלות. לאחר שבדק מצא שאכן כן זוהי הסיבה לניסיונו להימנע מכתיבת חיבורו, מיד ביטל את כל חשבונותיו התיישב והחל לכתוב את חיבורו הקדוש.

וסיפר פעם הצדיק מלובלין סיפור ומובא הוא בספר "אמרי פי": פעם אחת בלילה בעיצומו של חורף וצינה עזה, היה הקיסר נפוליאון לן במחנה הצבא באוהל בשדה והיה מכסה עצמו במספר שמיכות כדי להתחמם מן הקור העז.

באמצע הלילה התעורר לפתע כשחש צימאון גדול למים אבל התעצל להוציא גופו מתחת לכיסוייו, אמר בליבו: 'אם כן עצלן אתה בונפרטה עצלן ופחדן ומה איפוא בינך לבין שאר בני תמותה?!'

מיד הזדרז קם והתלבש והלך עד לקצה המחנה שם עמדה חבית המים. כיוון שהגיע לשם חזר והירהר שנית: 'בשביל מעט מים הטרחתי את עצמי כל הטירחה הזאת ולא יכולתי להתגבר על צמאוני? אם כן מה ביני לבין שאר בני תמותה?!' לא שתה מים ולא הרווה את צמאונו חזר ועלה על משכבו.

לרצון כזה, סיים הצדיק את סיפורו, אני קורא זריזות ושבירת התאווה [ב.ש. אמנם הוא התגבר על העצלות, אך נפל בגאווה…]

ההבדל ביננו לבין הסבא מקלם…

מסופר על הסבא מקלם זצ"ל שליבו נחלש מאוד אך תמיד חשש שסיבת חלישותו נובעת מעצלות. ביומו האחרון כששכב על משכבו מתוך חולשה רבה סבר כי זו סתם עצלות, ננער ממיטתו נעל נעלים והתחיל להתהלך בחדר עד שנוכח לדעת כי באמת אין זו סתם עצלות אלא חולשה אמיתית.

שב למיטתו ותוך כדי חליצת נעליו נפטר לבית עולמו. והיה אומר על כך ראש הישיבה הרב קושלבסקי שהסבא מקלם היה חולה אנוש והחזיק מעצמו עצלן ואילו אנחנו עצלנים אנושים ומחשיבים עצמנו כחולים אנושים…

ואולי גם דרך החריצות והעצלות נמדדות יתר מידותיו וזוך נשמתו של האדם.

וכפי שהסביר הגר"י צדקה זצ"ל את הפסוק שאומר דוד: "דרך מצוותיך ארוץ כי תרחיב ליבי" (תהילים קיט, לב). ולכאורה מדוע מוצא לנכון להזכיר דוד את זכותו באשר הינו רץ למצווה ולא מציין שום מעשה מצווה או תורה גופא שעשה? וכי יש לפקיד להתפאר שהגיע מידי יום בריצה למשרד?

אלא פשוט הריצה לדבר מצווה מהווה ומוכיחה סימן על רצון ומסירות לעבודה. ולדוגמא: חולה המתלונן על כאבים ומגיע לרופא, הרי אין הרופא טורח לשאול אם אכן החולה הינו אוכל. ברור שכן, כי אלמלא שהיה אוכל היה בוודאי מת, אלא הרופא מברר ושואל את החולה: "האם כשהינך אוכל אתה אוכל בתיאבון?" ולפי תשובתו קובע את האבחנה, שכן אם יש לו תיאבון מעודדו הרופא שהתיאבון מהווה סימן להחלמה ואין מקום לדאגה. ולכן דוד אינו מתפאר בכך ששומר שבת. איזו התפארות זו מאחר והמחלל שבת דינו כגוי ונחשב למת? אלא דוד מצביע על "התיאבון" על הריצה והזריזות למצוות המעידות על בריאות נפשית וטוהר הנשמה לכיסופין וכמיהה למצוות.

*

אם נפלת – תיזהר שלא תפול עוד | נשברת – לפחות לא לרסיסים!

[דרכי יצר הרע – העקרון מאוצה"ת עם תוספת מהחפץ חיים ופעלו לגר"מ ישר]

(דברים יז, טו- יח): שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא.

רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהֹוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד.

וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד.

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.

התורה מזהירה שלא ירבה לו נשים, סוסים, וכסף. מדוע דוקא שלשה אלה? אמרו חז"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מהעולם. ועל אחת כמה וכמה המלך שיש לו להיזהר בזה היות ויכול להוציא את כל מחשבות ליבו לפועל ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל, לכן מזהירה אותו התורה להיזהר מן הקנאה שטבע האדם לקנא בקנייני חבירו ובכספו, ומזהירה אותו התורה לא ירבה לו כסף וזהב, והתאוה– טבע האדם להתאוות לנשים ומזהירה התורה לא ירבה לו נשים, והכבוד– לא ירבה לו סוסים שטבע האדם להתגאות בסוסיו. למען יאריך ימים על ממלכתו, היות והקינאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם [מדרש אור חדש].

אך מה שיש להתבונן מדוע התורה מזהירה לא ירבה לו סוסים למען הרבות סוס, פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד?

"אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך" (קהלת ז, יז)

ידועה תמיהת חז"ל (שבת לא, ע"ב): "הרבה הוא דלא לירשע הא מעט לירשע?"

מסביר זאת החפץ חיים במשל: "משל לאדון שהיה לו כרם נחמד בנטיעות שונות מכל עץ מאכל ונחמד בעיני כל רואיו, ובתוכו בנה מגדל לתלפיות.

פעם אחת ראה האדון דרך חלון המגדל איך איש אחד התגנב בתוך הכרם והתחיל ללקט מעט מעט מפרי העץ ושם בכליו, ויתאפק האדון וידום. אחר כך שמע האדון איך שהגנב מדבר לנפשו מה לי להרבות עמל ללקוט פירי פירי אחתוך את הענפים עם פירותיהם!

כראות האדון רוע לבבו כי התחיל לקצץ את הענפים ולהשחית כרמו חרה לו עד מאוד כי חס על אובדן כרמו היקר, בכל זאת התאפק ועמד על מקומו לראות מה יעשה לו עוד. והאיש הגנב לא הסתפק בזה ובראותו כה וכה כי אין איש ויאמר לנפשו מה לי לבלות זמן ולעקור ענף ענף? טוב לי לעקור את כל האילן בבת אחת ואביא אותו לביתי ושם אעשה עם הפירות כטוב בעיני.

כשמוע בעל הכרם כי הכין את עצמו לעקור הכרם משורש, אמר לא עת לחשות ולהתאפק עוד כי עוד מעט וכרמי יהיה לשמה ולנטע שעשועי לא יהיה שריד, ויתן עליו בקול 'הו רשע איש משחית הרף ידיך! כאשר ראיתי כי חתרת את כרמי והחלות ללקוט ולקטוף מפרי הגן החשיתי ואמרתי יצרך תקפך למלא תאוות ליבך כי נחמד העץ למראה ופריו להשכיל. אך בראותי כי זדון ליבך השיאך לקצץ בנטיעות ולהשחית כרמי היפה, חרה אפי בך עד מאוד, ותקטן עוד זאת בעיניך ומלאת ליבך לחבל ולעקור את כל הכרם – את פריו ממעל ושורשיו מתחת, כעת לא אאריך אפי עוד וכגמול ידך וזדון ליבך אשיב לך!

כן הדבר הזה, הכרם היא תורתנו הקדושה אשר בה נטע ה' כל עץ נחמד למראה ופריה להשכיל ועצי כרמה חיים הם למחזיקים בה כדכתיב : 'כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם וגו'", ובעוונות הרבים נמצאים כהיום שועלים קטנים מחבלי כרם ה', בתחילה יסיתם ליבם הרע לפרוץ פרצות בגדר הכרם כמו לעבור על תקנות וסייגים אשר גדרו חכמינו הקדמונים בל יהי גוף הכרם למרמס לרגלי השור והחמור.אנשים הדומים לבהמה.

ואחר כך יסיתם יצר ליבם לקצץ בנטיעות הגפן עצמם דהיינו שימלא ליבו לעבור על גופי תורה עשין ולאוין, אך לא יאמרו בזה די ובהמשך הזמן יבקשו לעקור את הכל ובשאט בנפש ידושו בעקבם חמורות שבחמורות השקולות כנגד כל התורה כמו שבת ועריות וכדומה, ודברים שהם ביהרג ואל יעבור.

אך באמת בעל הכרם הוא האדון ה' אשר הוא שומר את הכרם ונוצר פריו לא יתן מוט לכרמו היא תורתנו הקדושה החביבה לו עד מאוד עד שקראה כלי חמדתו, ולא יאריך אפו עוד למשחיתים ההם, רק יעשן אף ה' וקנאתו באנשים ההם ורבצה בהם כל האלה הכתובה בספר התורה ובעודם באבם יקטפו בחצי ימיהם יעזבו כל תאוות לבם ואוצר כל כלי חמדתם וכדכתיב (תהלים לז, י) "ועוד מעט ואין רשע" ודברים אלה מרומזים בדברי קהלת "אל תרשע הרבה" כלומר יותר מדאי לעקור השורש עם הענף "פן תמות בלא עתך" כי לא יאריך אפו כולי האי ופתאום ואין רשע והתבוננות וגו'" ("נדחי ישראל")

לאור זאת מבאר החפץ חיים: דרך היצר הרע הידועה לנו היא שאי אפשר לבוא לאדם ולומר לו לחלל שבת, אלא תחילה מזלזל במוקצה ולאט לאט מתעהו עד שמביאו לחילול שבת גמור. ולכן אמרו חז"ל לפתח חטאת רובץ. הכל התחיל מן הפתח שפתחת לו. זאת כולנו יודעים.

אולם היצר הרע לאחר שכבש את האדם והוא הפך להיות קליינט קבוע שלו, הוא הופך אותו להיות עבד נרצע שלו ומכשילו גם בדברים שאינו מתאוה להם כל כך ויכול להתגבר על יצרו. הוא לדוגמא יעשן בשבת, וגם ישחק עם המצית. לזה הרי אין לך יצר הרע? כך היא דרכו שמטעהו עד שאינו מרגיש שעובר כבר בשאט נפש. היצר הרע מטעהו לומר 'הרי ממילא אתה בבוץ', 'וכי יעזור לך אם בדבר זה תשמור'? זהו, הותרה הרצועה.

וכן אם לדוגמא הוא יחלל שבת בגלל שהיה לו רווח גדול, סופו שיחלל שבת אף ללא רווח כלל.

עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.

וזה שנאמר כאן, מבאר החפץ חיים. לא ירבה לו סוסים. ואם תלך בתאות ליבך ותרבה לך סוסים אתה תהיה בסוף מסוגל להשיב את העם מצריימה למען הרבות "סוס"! אפילו בשביל סוס אחד! לעבור עבירה בשאט נפש ולקצץ הנטיעות אף אם אין לך רווח ממשי.

מוסיף החפץ חיים: וכעין זה מצאתי בדברי הרמב"ם בספרו "אגרת תימן" על האנוסים בידי עובדי כוכבים וזו לשונו:

"ישים בין עיניו לעשות ולקיים מן המצות מה שהוא יכול, ואם אירע לו שעבר הרבה או שחילל שבת לא יטלטל מה שאינו מותר לטלטלו ולא יאמר 'מה שעברתי עליו יותר גדול מזה שאני נזהר ממנו' אלא יזהר מכל מה שהוא יכול.

ותדע שצריך האדם לידע עיקר מעיקרי הדת והוא שירבעם בן נבט והדומין לו נפרעין ממנו על עשיית העגלים ועל ביטול עירובי תבשילין והדומה לו שלא יאמר אדם 'קים לי בדרבה מיניה' לא נאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה, אבל השם יתברך נפרע מן בני אדם על החמורות והקלות ונותן שכר על כל דבר שעושה, על כן צריך האדם שידע שכל עבירה שיעשה נפרעין ממנו עליה וכל מצוה שיעשה מקבל עליה שכר" עד כאן לשונו (נדחי ישראל א פרק א')

הסטייפלר היה מרבה להזהיר שלא יטעה בזה האדם לומר שאין טעם עוד למצוותיו היות והוא ממילא עובר על הא ועל דא, היות וכל דבר הוא חשבון בפני עצמו. על העבירה יענש ועל המצוה יקבל שכר. ומה שאמרו 'עבירה מכבה מצוה' הכונה היא שהעבירה מעמעמת את אור המצוה ומכהה את אורה, אך לא אמרו שמבטלת מצוה. ולאחר שהאדם ישוב בתשובה ישוב אור המצוה לזרוח כבתחילה.

[תוספת: כתב בשולחן ערוך הגר"ז (הלכות תלמוד תורה פ"ד ס"ג): אמרו חכמי הקבלה שכל התורה והמצות שאדם עושה בעודו רשע, אף שמוסיף כוח בקליפות לפי שעה, מכל מקום כשיחזור אחר כך בתשובה הן בגלגול זה או בגלגול אחר כמו שכתוב 'כי לא ידח ממנו נדח' מוציא מהקליפה כל התורה והמצות וחוזרים לקדושה בחזרתו, ולפיכך אין לו למנוע מלעסוק לעולם.]

המעשה שסיפר הגר"י זילברשטיין [עלינו לשבח כאן] על האדם שזכה בשלושה ארבעה מיליוני דולרים בירושה והחל להשקיעם בכל מיני אפיקים ולהתעניין בנדל"ן, ולאט הלך ושקע בעסקים והחל להסתבך עד שנפל והפסיד את כל כספו, ועוד שיעבד את דירתו ונותר ללא מאום.

והנה יום אחד בשברונו הגיע לאיזשהו בית כנסת וראה על השולחן עלון שדיבר על מעלת שמירת העיניים והקדושה שבזה נפתח לאדם מקור הפרנסה והשפע, ובלא זה חס ושלום נסתם, השם ישמור.

הוא החל לבכות בזכרו שאכן בשנים האחרונות אחר שהעשיר החל לזלזל בעניינים אלה ואף יותר מכך. הוא קיבל על עצמו להיזהר בכך ביותר ולהקפיד על הקדושה, ואכן סיפר הלה לרב שמאז החלו עסקיו לפרוח, והיום הוא הצליח להכפיל את רכושו המקורי!

מסקנה- דרך היצר הרע היא לדרדר את האדם לאט לאט מדחי אל דחי, תחילה זה רק סרטי טבע, אחר תוכניות דוקומנטריות, אחר כך רק חדשות, ואחר כך רק קצת לפני וקצת אחרי, עד שמביאו לידי כבלים הכובלים אותו ומכלים כל חלקה טובה ומובילים אותו לבאר שחת שאין ממנה תקומה, השם ישמור רחמנא ליצלן.

הרב שך והכרית

סיפור מפעים, סיפר אחד ממקורבי מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זיע"א שהיה עד למעשה, והוא עצמו שנודע בקירבתו לראש הישיבה, הביע התפעלות כיצד ראש הישיבה הסתיר עובדה זאת מכל סובביו במשך כל חייו.

היה זה באחד מלילות השבת, בשארית ימיו של ראש הישיבה. ראש הישיבה ביקש שיקחוהו למיטתו לנום קימעא, ואכן הוא עלה על יצועיו לנום מעט לשנת הלילה הקצרה.

כעבור זמן מה נכנס אותו מקורב לחדרו של ראש הישיבה, והוא הבחין כי שינתו אינה נוחה, שכן הכרית עליה הניח את ראשו היתה מונחת בתחתית הראש ובמעלה הגב, וכך היה ראשו שמוט מעט, וזה גרם לו להרים ולהוריד את ראשו וכך לא היתה שינתו עמוקה דיה, אותו מקורב חשב כי לטובת ראש הישיבה יסיט מעט את הכרית למעלה ראשו להיטיב שנתו, וכך עשה.

אלא שלהפתעתו, ראש הישיבה הבחין בכך ונתעורר מהענין, והשיב חזרה את הכרית לאותו מקום שהיתה קודם לכן, המקורב שחש שלא בנוח, אמר לראש הישיבה, כי חפץ הוא שיוכל הראש ישיבה לישון טוב יותר ולכך העלה במעט את הכרית, ראש הישיבה השיב לו:

"וכי חפץ אתה להכשיל אותי?"…

אותו מקורב לא הבין למה נתכוין ראש הישיבה, מדוע מכשיל אותו בכך שמעלה במעט את הכרית למראשותיו, הוא ביקש את סליחת ראש הישיבה, וקולו היה שבור.

משהבחין בכך ראש הישיבה, נטל את ידיו התיישב והחל לספר לאותו מקורב:

'דע לך, כי בהיותי עלם צעיר עוד בטרם הגעתי למצוות, הקפדתי הקפדה יתירה על זמן קריאת שמע, לבל אפסיד חס ושלום מצות קריאת שמע בזמנה, כדעת המגן אברהם.

באחד הלילות, שבתי עייף מאד לביתי, בחוץ היה קור רוסי טיפוסי המתאים לוובוילניק בעת החורף, ואימי הצדקת העירה אותי בבוקר מוקדם לבל אאחר זמן קריאת שמע, עייפותי היתה כה גדולה שלא הבחנתי והמשכתי לישון עוד מעט, ולאחר זמן מה כשקמתי נדהמתי לראות כי הפסדתי את זמן קריאת שמע של המגן אברהם…

מאותו לילה, קיבלתי על עצמי בקבלה גמורה, שלא אשן בצורה שהכרית תהיה למרגלות ראשי בצורה נוחה שבה אשן שינה חזקה ובכך אני עלול להפסיד בשנית זמן קריאת שמע זה, ולזאת קבלתי על עצמי, שהכרית תהיה בתחתית הראש, ובהיות וראשי יהיה שמוט מעט, לא אוכל כך לנום שינה עמוקה, וכך לא אוכל להפסיד לעולם זמן קריאת שמע.

ברוך השם עד עתה לא חרגתי מקבלה זו, וכי רוצה אתה להפסדיני שלא אעמוד בקיום קבלה זו כל חיי??'

אותו מקורב עמד נפעם למשמע אוזניו. מילותיו נעתקו. ראש הישיבה לא ייחס ענין בדבר, קם והחל בתלמודו כשיגרת יומו…

הנחש בין הגדרות

במדרש (במדבר רבה יט, ב) כתוב: אמר רבי שמואל בר נחמני אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות? אמר אני פרצתי גדרו של עולם. עיין שם.

הקשה הגר"א, מהי תשובתו של הנחש? לכאורה אדרבה היה צריך להיות באמצע הדרך למרמס לכל עובר ולא להסתופף בין הגדרות!

אלא מיישב דהנה ידוע כי הנחש הוא היצר הרע, שואלים אותו למה אתה מצוי בין הגדרות, כלומר למה אתה מפתה ומכשיל את האדם בסייגים וגדרים ואין אתה מפתה על העבירות עצמן?

השיב תשובה ניצחת וכה אמר: אני הוא שפרצתי גדרו של עולם.

רצונו לומר כשפתיתי את חוה לאכול מעץ הדעת לא עלה בידי עד שפתיתי אותה לעבור על הגדר, שהוא הנגיעה, שאדם וחוה עשו לעצמם גדר שלא לנגוע בעץ כמו שכתוב 'ולא תגעו בו' ואזי על ידי הגדר עלה בידי לפתות אותה לאכול מעץ הדעת. ומאותו פרק למדתי לעשות כן להיות מצוי רק בין הגדרות ובאופן זה אני מצליח להפיל את האדם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. [אוצה"ת בראשית]

*

הטעיית היצר ברושם החיצוני

[אוצרות התורה]

"כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלוהיך עמך" (דברים כ, א)

פירש רש"י: "סוס ורכב" בעיני חשובים כולם כסוס אחד וכן הוא אומר והכית את מדין כאיש אחד וכן הוא אומר כי בא סוס פרעה.

"עם רב ממך" בעיניך הוא רב אבל בעיני אינו רב.

בעל ה"עקידה" ועוד מפרשים פירשו את הפסוקים על מלחמת האדם עם יצרו, באה התורה להסיר מלב האדם את הפחד מיצרו הרע אף על פי שכח היצר גדול מאוד "כי ה' אלוהיך עמך" וכן הוא אומר: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו". ואמרו חז"ל שהכתוב מדבר על יצר הרע שמתגבר על האדם וה' עוזרו ומצילו מידו, עיין ב"אור החיים".

נראה לבאר לפי זה מה שכתב רש"י: "בעיני חשובים כולם כסוס אחד בעיניך הוא גדול ורב אבל בעיני אינו רב". דהנה כוחו הגדול של היצר הוא בדמיונות ומדמה לבני אדם שכוחו רב ואין באפשרותם להילחם נגדו ובזה מנצח, אולם האמת היא שאינו אלא סוס אחד ורכב אחד וכשאך יתבונן האדם בזה ינצח במערכה.

פעמים בא היצר לאדם בדמיונות שוא שאם לא יעשה פעולה פלונית האסורה על פי ההלכה יפסיד הון רב ולא יוכל מעתה להתפרנס ולכלכל את בני ביתו, ומהיכן יתן לחם לפי הטף ולא יוכל להמשיך בעבודת ה', ומה יגידו כולם כשישמעו מה שעשה וכו' וכו'. מפעיל אצלו חזק את כוח הדימיון שאוי ואבוי אם לא ישמע בקולו וזהו כל כוחו, יצר הרע מלך גדול בדמיונות.

אמר רבי שלום שבדרון זצ"ל היצר אינו כי אם אחיזת עיניים ודמיונות שוא. נתבונן בדברי הגמרא המוסבים על דברי שלמה המלך החכם מכל האדם ונבין היטב את סודו הגלוי של היצר הרע.

"עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" (קהלת ט, יד -טו).

ואמרו בגמרא: 'עיר קטנה' זה הגוף, 'ואנשים בה מעט' – אלו האברים, 'ובא אליה מלך גדול וסבב אותה' – זה יצר הרע, 'ובנה עליה מצודים וחרמים' – אלו העוונות, 'ומצא בה איש מסכן וחכם' – זה יצר הטוב, 'ומלט הוא את העיר בחכמתו' – זו תשובה ומעשים טובים, 'ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא' – דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר הטוב (נדרים לב, ע"ב).

ארבע תמיהות יש בגמרא זו

א 'עיר קטנה ואנשים בה מעט'. נשאלת השאלה לצורך מה בא אליה מלך גדול? והלא לעיירה קטנה די במלך קטן ודל.

וגם אותו המלך מה לו מצודים גדולים וחרמים כמה מטוסים טנקים וכו'? יביא פלוגה זעירה של חיילים והם לבדם יכבשוה ברגעים ספורים, ולמה צריך מלך גדול ומצודים גדולים וכו', מהו כל הרעש הלזה?

ב עוד יש לתמוה ולהתפלא פליאה על פליאה והיא שאחרי שכבר הגיע המלך הגדול הלזה עם כל חיילותיו הוא לא נכנס לעיר כלל וכלל אלא עומד מבחוץ וכאילו פוחד ממשהו רק סובב את העיר במצור ובונה עליה מצודים וחרמים במקום לפרוץ אל העיר ולהשמיד אנשים נשים וטף? ואם כן אנו עומדים בתמיהה ופליאה על החיזיון ה"מוזר" הלזה, שעל כפר נידח קטן באה אמריקה כולה ולבסוף אינה עושה יותר ממצור, הלא דבר הוא!

ג ועוד קשה שבעתיים שלבסוף היה בה איש מסכן וחכם ללא כל נשק ואפילו תרמיל עם אבן ומקל לא נטל בידו, והוא המסכן הלזה מילט את העיר וניצח את כל אנשי החיל הרבים. במה? בחוכמתו. ודאי נכפלת השאלה בכפלי כפליים מה יכולה חוכמה לפעול נגד מטר של פגזים?

ד אף על פי שעדיין אין אנו מבינים האיך ניצח, מכל מקום סוף סוף ניצח המסכן את המלך וחילותיו ומילט את העיר. אם כן האיך נבין את סוף הפסוק: "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא"? ופירשוהו חז"ל דבזמן היצר הרע לא זוכרים את יצר הטוב, וכלומר כשבא המלך הגדול שוב למלחמה נשכח זכר המסכן וכל עצתו ופוחדים בני העיר כבראשונה, ואנו תמהים הלא כבר ניצח את המלך והאיך בא שוב? וכי קם בתחיית המתים?

ועוד, אם אכן הגיע שוב, למה באמת שכחו אנשי העיר את חוכמתו?

ארבע תמיהות אך תירוץ אחד לכולם ונבארו בהקדם משל שאינו אלא מעשה:

סיפר רבי שלום בהיותי פעם באנגליה הלכתי בדרכי והראוני איזה מוזיאון שמראים שם דמויות מלכים רבים משעוה ועשו זאת כפי יד הדמיון כל מלך ומלך וכיסא מלכותו חרבו על ירכו וכתרו על ראשו ומראהו גיבור וחזק וכמה חיילים לצידו.

מאה וחמישים מלכים מפרעה הראשון עד גורג' החמישי וכולם נראים כאילו הם חיים עם לחיים אדומות עד שקשה להבחין כי אינו אלא ציור דמיוני אך כאמור הכל משעוה. כל זה סיפרו לי מלווי ואף הציעו לי לבקר שם.

נתיישבתי בדעתי שמכיון שצריך אני להגיד דרשות אלך ואראה אולי יזמן ה' דבר מה בפי. עשיתי איפוא כהצעתם והלכתי.

כשנכנסתי הבחנתי בדבר מענין, בכניסה לאולם עומדים שני שוטרים לשמור את הפתח ולהדריך את היוצאים והנכנסים, לבושים במדים אנגליים וכלי נשק בידם וגם מראיהם גבוה ומרתיע מעט. והבחנתי ממרחק שהנכנסים פונים אליהם ביראה ובכל הכבוד הראוי ושואלים "לאן הולכים"? אך ראה זה פלא כולם בזה אחר זה שואלים והם השוטרים אף מילה אינם עונים ולמה? מפני שגם הם אינם אלא משעוה. האדם הנכנס שואל ולא מקבל תשובה משתומם ומביט ואך מגלה את הסוד ומחייך העמידום שמה לשמח הנכנסים.

כשראיתי את כל זה עלה בדעתי תירוץ פשוט ונפלא לכל השאלות כאחד והוא שאותם מצודים וחרמים הטנקים והמטוסים וכו' שאמר הפסוק אינו מדובר בכלי נשק אמיתיים רק מצודים וחרמים שאינם אלא משעוה ואף המלך הגדול עצמו גם כן רק משעוה!

כיון שכך, זקוק הוא היצר הרע להיות מלך גדול כביכול ולהביא עימו אל המלחמה מצודים וחרמים איומים והפחדות משום שזה ורק זה כל כוחו להרבות ציורים שונים של דמיון בתענוגי העולם הזה ולגרור את האדם לחשוב "מי יודע" מה יש שם, להביא עליו מהומה גדולה לסבב אותו בפחדים עד שבטוח שאם יגבר על תאותו יחרב ויתהפך עליו כל עולמו.

וכל זה באמת רק פנטזיה מעתה פשוט שהחכם אינו זקוק לכלי נשק ואף לא נזקק להרים אבן או מקל דאין על מה ועל מי לזורקם, וסוד כוחו של החכם לגלות את התרמית למצוא את הזיוף ולדעת שהכל שקר.

משום כך דייק הפסוק לומר "ומלט את העיר" ולא אמר והרג את המלך כי אין צורך בזה כלל ודי לו לחכם לסובב בחוצות ולהכריז לפני כל מאן דבעי חיי: "לא להיבהל הכל דמיון!"

הלא תדעו הלא תראו כי עומד הוא בחוץ ואינו נכנס, אין זאת אלא שהבל הוא והבל חיילותיו ואנו אין לנו אלא לעמוד ולשמוע בציווי ה'.

מהו מקור חוכמתו של החכם

תעלומה אחת עדיין נותרה: מנין ידע החכם שהכל דמיון והאיך גילה את "מלך השעוה" שלפניו?

הרי ביארנו שלעין הרואה נראה הכל אמת, שמא תאמר כי החכם היה גם "בעל מופת" או שנביא היה? והלא "במסכן" דיבר הכתוב ומהו פשר הדבר?

הדברים שנבאר להלן פשוטים המה אלא שלרוב פשיטותם נעלמים הם מעינינו ונסתרים המה מבינתינו ובמעט שימת לב על הדבר נמצא וניקח מוסר. יש לדעת, המסכן הלזה לא נביא הוא ואף לא בן נביא, רק חכם הוא. חכם פירושו שאינו רץ במרוצת הרגלו כסוס שוטף במלחמה אלא נעצר "ומתבונן" ומתוך התבוננותו במלך שלפניו גילה הדבר. והיאך?

הנה שאלנו לעיל אם עיר קטנה למה מלך גדול? ואם בא עליה למלחמה למה רק צר את העיר ולא נכנס? מעתה נבוא ונאמר שהם הם ראיותיו של החכם שבחוכמתו ראה את כל הנעשה ונתפלא מאוד על הדבר ואמר בליבו: 'אין זאת אלא שדברים בגו, ואין המלך וחרמיו אלא כאומרים דרשני' ומתוך כך הסיק בדעתו כי הכל דימיון ותו לא שלפיכך צריך הוא לבוא על העיר ב"קול רעש גדול" שאילו אמת המלך ואמיתיים חילותיו – הלא די בהצנע לכת ובמעט חיילים.

אמר עולא היינו דאמרי אינשי איסתרא בלגינא קיש קיש קריא (בבא מציעא פה, ע"ב). פירש רש"י: סלע, מטבע אחד, בתוך כלי מתקשקש ומשמיע קול. ואם היה מלא סלעים לא היה משמיע קול.

זהו המטבע של מידת האמת שאינה באה עם תעמולה ושטיפת מוח. מפני שעל האמת אין תוספות, וכל תוספת מחוץ לאמת הרי זה כבר שקר, ולפיכך דבר בדוק הוא שדבר אמת נאמר בקצרה ובנחת ודי בכך, ואף אין צורך בריבוי דברים כי אם אמת הוא מה חסר עודו?

לא כן השקר שאם נתהה על קנקנו נמצאהו חלול וריק מכל תוכן, מוכרח הוא כדי לשקר, לגייס למערכתו את כל הרעש הלזה שבלעדיהם אינו אומר מאומה. לפיכך צריך שידע האדם לבחון את מעשיו ודרכיו שאם צפים ועולים בליבו בעת ניסיון, ריבוי של סברות וטענות בזה אחר זה ראיה ניצחת היא ומבחן גלוי הוא לשקר שעל פניו. וזהו אשר למדנו מן החכם המסכן והם הם הדברים שרמזו חז"ל בקצרה איסתרא בלגינא קיש קיש קריא.

דוגמאות:

מציעים לאדם עבודה. זו עבודה במקום לא כך כך כשר, הרבה פריצות וכו', יצר הרע מפחיד אותו: אם לא תיקח לא יהיה לך מה לאכול, המשכנתא תחזור, אתה תגיע לפת לחם, התשלומים על הרכב יחזרו, ינתקו לך את החשמל, את המים. בקיצור נורא נוראות! אתה חייב לקחת את העבודה הזו.

בדוגמא של עבירה. הוא מפתה את האדם להסתכל במקום שאין צריך להסתכל. מי יודע מה יש שם. הוא מפתח לו את הדימיון. מה כבר יש שם? הכל דימיון.

הוא נלחץ וחוסך כסף רב לרכב חדיש. הוא עובד שעות נוספות, מתאמץ, מוותר על שעות עם המשפחה והילדים, כדי להשיג את חלומו. וכשהוא מגיע לזה הוא רואה עוד חתיכת פח צבועה… הוא מתחיל לשאוף לרכב הבא… וכך זה בפלאפון ובדירה ובכל דבר.

יצר הרע בונה חרמות ומצודים שכולם דימיון. החכם מבין זאת.

אור דניאל פרשת קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר": איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול. קיבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה בידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה. בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי הקרקס הפלאי". הגיע לעיר נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל". דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל!

רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס, אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים: "רואה סוס זה? עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל היכון.."

הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות. שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו. בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו אך אט אט עזבוהו כוחותיו בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח.. בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש.

לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם, הפסיד הון כה רב!

והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה. "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד כל כך גדול" רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרבה כסאות הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו.

והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח, ממתין לרדוף אחרי הסוס.. זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי… אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אחרי ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו, עצור! בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב.

רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

*

על אמרך לא חטאתי

[יסוד התשובה – הכרת החטא. עיקרו מלק"ט]

 "כי ימצא חלל… לא נודע מי הכהו" (דברים כא, א)

מדוע התורה מצווה להביא עגלה דוקא כאשר לא נודע מי הכהו ואילו כשנודע אין מביאין? והרי היה צריך להביא בקל וחומר, אם כשלא נודע מביאים, כל שכן כשנודע מביאים!

אלא מה נאמר, שכאשר נודע מי הכהו, נעשה דין ברוצח, וזאת תהיה הכפרה, מה שאין כן כשלא נודע – אין זה נכון. היות ולרוב אין הרוצח מגיע לכדי מיתת בית דין מחוסר עדים והתראה וכדו', ואם כן מה תהיה הכפרה במצב כזה?

הדבר יובן על פי דברי הנביא ירמיה האומר הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. וצריך להבין, וכי עיקר המשפט על האמירה? ועוד, מה עם המשפט על החטא עצמו?

(יומא כב, ע"ב) אמר רב הונא: כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. שאול באחת ועלתה לו. דוד בשתים ולא עלתה לו. שאול באחת מאי היא? מעשה דאגג.

והא איכא מעשה דנוב עיר הכהנים? אמעשה דאגג כתיב: נחמתי כי המלכתי את שאול למלך.

דוד בשתים מאי נינהו? דאוריה ודהסתה. והא איכא נמי מעשה דבת שבע? התם אפרעו מיניה דכתיב: ואת הכבשה ישלם ארבעתים.

וצריך להבין וכי יש איפה ואיפה?

אלא כשבא שמואל להוכיח את דוד הוא מיד הודה ואמר 'חטאתי'. אולם כשבא להוכיח את שאול הוא ניסה להצטדק. וזה עלה לו במלוכה. כשדוד הודה מיד אמר לו הנביא וגם חטאתך תכופר.

ההבדל בין בני התורה בימים נוראים לבעלי בתים הוא שבני תורה מתפללים מתוך אימה, בשברון לב, לעומת בעלי בתים שחשים שראש השנה הוא עוד יום חג… מדוע? הכרת החטא.

בני התורה יודעים מהו חטא. יודעים מה רב עונשו. יודעים היכן חטאו. אולם בעלי בתים רבים אינם יודעים כלל מהו חטא ואינם יודעים שחטאו, ונראה להם שהם צדיקים ולכן קשה להם להודות ולחוש בחטאם. לרבים מהם ראש השנה אינו יום דין אלא עוד יום חג. תשאלם והם יאמרו לך שהם צדיקים וישרים והלואי שהיו כולם כמוהם…

ולכן מעיקרי התשובה הוא הוידוי. שיאמר חטאתי עויתי פשעתי. בכוונת הלב.

על זה אנו מתוודים 'על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה', על כך שרק אמרנו בפינו חטאנו אולם לא חשנו כך באמת. לא הודינו באמת בחטאינו. 'על אמרך לא חטאתי'. ומה גדולה הבושה שפעמים וגם את ה"על חטא" הזה אנו אומרים בלא כוונת הלב…

זוהי כוונת הפסוק 'הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי'. אם היית מודה בחטא הייתה כאן כפרה. כמו אצל דוד. לא היה צריך משפט על החטא עצמו. אולם כשאמרת 'לא חטאתי' ממילא לא שבת בתשובה, נמצא שהגורם הוא אי הכרת החטא, ולכן על זאת ה' נשפט את האדם.

ועל פי זה נבין את פרשתינו. כאשר נודע מי הכהו אנו מודעים לכך שיש שופכי דמים בישראל ומצטערים על כך ומנסים לתקן את הטעון תיקון. אולם כשלא נודע מי הכהו אזי אנו אומרים לעצמנו מי אמר שבכלל היה זה רצח, ואולי חטף שבץ, ואולי בכלל גוי הוא שהכהו?

נמצא שאיננו מכירים בחטא, וממילא רחוקים אנו מתיקון. לכן יש להביא עגלה ערופה כדי שבזאת נכיר שיש כאן עוון, ונבוא לתקן את אשר פגמנו ולהתעורר מכך שנשפך דם נקי ונתקן את החטא.

ועל זה אומרים 'כי זוכר כל הנשכחות אתה'.

כשאדם חטא ומיד שוכח ואינו חש בחטא ואינו מכיר בו, הקב"ה זוכר בשבילו את החטא ואינו שוכח. אולם כשהאדם מקיים בעצמו וחטאתי נגדי תמיד אזי הקב"ה שוכח את אשר עשינו כביכול.

ועל זה מספרים שהיה פעם אחד מגדולי ישראל שהקפיד כל ימיו שלא לאכול תפוזים. שאלוהו פעם וכי כל כך הוא שונא תפוזים? השיבם הרב: דוקא אני מאוד אוהב תפוזים, אולם פעם אחת בהיותי ילד נכנסתי לפרדס ונטלתי תפוז בלא רשות ולאחר מכן כל כך הצטערתי עד שהחלטתי שאני לא אוכל יותר תפוזים לעולם. זהו וחטאתי נגדי תמיד.

הרב שך והכרית

סיפור מפעים, סיפר אחד ממקורבי מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זיע"א שהיה עד למעשה, והוא עצמו שנודע בקירבתו לראש הישיבה, הביע התפעלות כיצד ראש הישיבה הסתיר עובדה זאת מכל סובביו במשך כל חייו.

היה זה באחד מלילות השבת, בשארית ימיו של ראש הישיבה, ראש הישיבה ביקש שיקחוהו למיטתו לנום קימעא, ואכן הוא עלה על יצועיו לנום מעט לשנת הלילה הקצרה.

כעבור זמן מה נכנס אותו מקורב לחדרו של ראש הישיבה, והוא הבחין כי שנתו אינה נוחה, שכן הכרית עליה הניח את ראשו היתה מונחת בתחתית הראש ובמעלה הגב, וכך היה ראשו שמוט מעט, וזה גרם לו להרים ולהוריד את ראשו וכך לא היתה שנתו עמוקה דיה.

אותו מקורב חשב כי לטובת ראש הישיבה יסיט מעט את הכרית למעלה ראשו להיטיב את שנתו, וכך עשה.

אלא שלהפתעתו, ראש הישיבה הבחין בכך ונתעורר מהענין, והשיב חזרה את הכרית לאותו מקום שהיה קודם לכן, המקורב שחש שלא בנוח, אמר לראש הישיבה, כי חפץ הוא שיוכל הראש ישיבה לישון טוב יותר ולכך העלה במעט את הכרית, ראש הישיבה השיב לו: "וכי חפץ אתה להכשיל אותי?"…

אותו מקורב לא הבין למה נתכוין ראש הישיבה, מדוע מכשיל אותו בכך שמעלה במעט את הכרית למראשותיו, הוא ביקש את סליחת ראש הישיבה, וקולו היה שבור.

משהבחין בכך ראש הישיבה, נטל את ידיו התיישב והחל לספר לאותו מקורב:

'דע לך, כי בהיותי עלם צעיר עוד בטרם הגעתי למצוות, הקפדתי הקפדה יתירה על זמן קריאת שמע, לבל אפסיד חס ושלום מצות קריאת שמע בזמנה, כדעת המגן אברהם.

באחד הלילות, שבתי עייף מאד לביתי, בחוץ היה קור רוסי טיפוסי המתאים לוובוילניק בעת החורף, ואימי הצדקת העירה אותי בבוקר מוקדם לבל אאחר זמן קריאת שמע.

עייפותי היתה כה גדולה, עד שלא הבחנתי והמשכתי לישון עוד מעט, ולאחר זמן מה כשקמתי נדהמתי לראות כי הפסדתי את זמן קריאת שמע של המגן אברהם…

מאותו לילה, קיבלתי על עצמי בקבלה גמורה, שלא אשן בצורה שהכרית תהיה למרגלות ראשי בצורה נוחה שבה אשן שינה חזקה ובכך אני עלול להפסיד בשנית זמן קריאת שמע, ולזאת קבלתי על עצמי שהכרית תהיה בתחתית הראש, ובהיות וראשי יהיה שמוט מעט לא אוכל כך לנום שינה עמוקה וכך לא אוכל להפסיד לעולם זמן קריאת שמע.

ברוך השם עד עתה לא חרגתי מקבלה זו, וכי רוצה אתה להפסידני שלא אעמוד בקיום קבלה זו כל חיי??'

אותו מקורב עמד נפעם למשמע אוזניו. מילותיו נעתקו. ראש הישיבה לא ייחס ענין בדבר, קם והחל לעסוק בתלמודו כשיגרת יומו…

*

תזהר שלא תרמה את עצמך!

הנגיעה וכוחו של משל

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקים" (דברים טז, יח)

לכאורה היה צריך לומר "ושפטו את העם משפט צדק, לא יקחו שוחד כו", שהרי מדבר על השופטים?

המעשה בדוד המלך ונתן הנביא ומשל כבשת הרש. מדוע פנה במשל ולא דיבר ישירות והוכיח אותו על מעשהו?

כוחו של משל. לאדם יש נגיעות. אין אדם רואה חסרונות עצמו. תמיד מרגיש שמעשיו נכונים. הבעל שם טוב הקדוש אומר שדנים אדם בשמים על פי מה שדן את זולתו כשרואהו עושה כמעשהו.

האם שאמרה: לו לבני היו חסרונות הייתי רואה אותם…

זה מה שנקרא 'נגיעות'. נגיעה פירושה שהאדם משוחד. ולכן אינו רואה חובה לעצמו. כשמשוחד אינו יכול לבדוק האמת, שתמיד הנגיעה תטה אותו אל המסקנה המתבקשת.

בפוליטיקה ניתן לראות זאת בצורה הכי ברורה. כשמפלגה בקואליציה, היא תצדיק את כל העוולות שיעשה ראש הממשלה, ותכשיר את השרץ בק"ן טעמים. כשהיא באופוזיציה היא תזעק חמס על מינהל שאינו תקין.

מסופר על הגרא"ז מלצר שכאשר היה צריך לכתוב הסכמה לאיזה אדם היה כותבה תחילה ואחר כך היה מחליט האם לשולחה. שהעצלות לא תהיה הגורם לאי כתיבתה.

וזה מה שנקרא שוחד. השוחד יעוור עיני חכמים. ולכן היו חכמים שהיו פוסלין עצמם לישב בדין משום שבעל דינם הפריח ציפור מעליהם או משום שסייעם בנתינת יד או שהקדים את נתינת הפירות.

כך היה גם כן אצל איוב, שנשאל מדוע לא זעק כאשר זרקו ילדים ליאור וטען שלא הייתה בכך תועלת. הביא הקב"ה עליו יסורים והחל זועק. שאלוהו מדוע הינך צועק? אמר מפני היסורים. שאלוהו האם זעקותיך יעזרו? והשיב כשכואב אז צועקים… אמרו לו מדוע אם כן לא זעקת אז כשהשליכו ילדים ליאור? סימן שלא כאב לך…

היהודי שביזה את חבירו שלא החזיר את כספו ונשבע בבית דין לשקר, ולאחר מכן התנצל מפני שהיה עד למקרה נוסף שאדם נשבע לשקר והדבר לא קומם אותו…

שופטים ושוטרים תתן לך כו' מבאר המהרח"ו שהאדם צריך לשים שופטים לשעריו, פירושו שהשכל ישפוט האם מעשה זה שאני עומד לפעול נכון הוא לפי ההלכה או לא. ואחר שהמשפט מראה שמעשה זה אסור, יש לשים שוטרים– אצבעות שיאטמו אוזניו משמוע, עיניו שיסגרו מראות.

נמצא שציווי התורה מדבר בכל אדם, וממילא יובן המשך הפסוק השני- לא תיקח שוחד. תיזהר שלא תהיה משוחד ממידותיך המקולקלות. כאשר הנך בא לשפוט האם לפגוע באדם מסוים או לא, תיזהר שמידותיך לא יפתוך ויאמרו לך 'מצווה לפגוע באדם זה…' שיחדת את השכל שלך וממילא הוא מכריע כפי רצונך ואינו שופט צדק!

האדם הופך את שכלו משופט לעורך דין… במקום לשפוט את מעשיו- הוא משתמש בשכלו כדי להצדיק את מעשיו הנלוזים. מותר לאכול כאן או אסור? ישראל כשרים, ועד אחד נאמן באיסורים ומן הסתם זה בסדר, ובפרט שאסור לפגוע בבעלי השמחה… שיחדת את הגוף במנת בשר, וממילא השכל מנפיק לך היתר. הוא לא שופט, הוא עורך דין.

וזה מתקשר למה שדברנו בשיחה אחרת לפרשתינו, האדם נתון לנגיעות, ולכן כשהוא בדילמה- ועשית ככל אשר יורוך. לחכם אין את הנגיעות שלך. הכרעתו נטולה שוחד.

האם לתרום או לא. האם לבטל שיעור או לא. האם לעזור לזולת או לא.

המעשה בגנב שביקש מהמלך לזרוע זרע שצומח באותו היום ובתנאי שהזורע נקי מגזל… [מתוק האור שופטים עמוד ריב]

[פנינים לג בעומר תשעד] אמר ליה רבי שמעון בר יוחאי לרבי אלעזר בנו די לעולם אני ואתה. בספר ״נפשות חסידיו״ מובא את פה שפירש הגה״צ רבי מרדכי אריה הלוי דורביץ רבה של באנילא זי״ע על פי מה שמובא בספרים הקדושים, שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים.

כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שב טוב הקדוש זי״ע לאחד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מידות. הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במידות מהבעל שב טוב ותלמידיו?

אבל לא הירהר אחר רבו, והלך לכפר ההוא. כאשר בא לשם, פנה לבית אותו אדם וביקש להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו. ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מידות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים. אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללמדו ממנו.

תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו. אבל לא העת לומר לו מאומה. כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל ליבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו. ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מחזיק אדם רשע בתוך ביתו.

ענהו בעל הבית, "לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי השני. האם כבר גמרת לבדוק את מעשיך…?"

הבין התלמיד שלכן שלחו הבעל שם טוב לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית, שהעיקר הוא שצריך לפקח על מעשיו שיהיו כולם טובים בלי נדנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם. וזה שאמר רבי שמעון לבנו: ״בני די לעולם" אל לך להתבונן במעשי העולם, ״אני ואתה" בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו…

*

מה רע לנסות לגלות מה צופן העתיד?

מעלת התמימות בעבודת ה'

(דברים יח, יג- כב)

(יג) תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ.

(יד) כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנֲנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

(טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן.

(טז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת.

(יז) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: (יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ.

(יט) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ.

(כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא.

(כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה': (כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.

התורה מצוה את האדם להיות תמים עם ה'. לא לחקור אחר העתידות. חקר העתידות נועד לסייע לנו להתכונן לעתיד, כדי למנוע נזקים וצרות. התורה אוסרת לחקור העתידות, מעלי באוב, דורש אל המתים, מעלים בגולגולת או המודרנים מביניהם קוראים בקפה, בקלפים או סתם 'באבות' המתיימרים לומר את אשר יארע בעתיד.

למה? והרי אם אדע על צרה אוכל למונעה?

מסופר על אחד ששלח את בנו ללמוד אסטרולוגיה. כששב לאחר שלוש שנים של לימוד אינטנסיבי שאלו אביו מה למדת? אמר לו אני אבנה לך מפה אסטרולוגית. לאחר שבדק וחקר גילה שפרתו של אביו עומדת למות. האב מיהר לקחתה לשוק ומכרה. לאחר מכן צפה שביתו ישרף, והוא מיהר לעבור דירה, והבית נשרף אצל הקונה.

לאחר מכן חזה שהאם תמות. מה יעשה האב כעת? כך טוב לו לאדם להתהלך בתמימות ולא לחקור אחר העתידות שהרי ידיעתם מצריכה נס גלוי כדי להינצל, ועוד שהעתיד הרע הוא טוב, שהרי הבין כעת האב שלו היה מניח לפרתו או לביתו להישרף לא היה צריך להגיע למיתת אישתו, שהקב"ה גובה חובה תחילה מן הממון ואחר כך בנפשות.

הגר"ח קנייבסקי שליט"א נשאל מדוע אין לעשות אולטרא סאונד לעובר, והרי יש בזה כדי להציל אם ידעו שיש בעיה ויתוכננו בחדר הלידה?

והשיב שאם יודעים שיש בעיה אזי קשה הרבה יותר לתקנה בתפילה, היות וצריך נס גלוי והקב"ה לא עושה ניסים גלויים, אולם אם הדבר אינו ידוע והאדם מתפלל בתמימות אזי ה' עושה נס נסתר. [עלינו לשבח שופטים]

ואם תאמר מהיכן אדע את העתידות, בדבר הנצרך כגון ביציאה למלחמה וכדומה?

נביא מקרבך כמוני כו'. התורה אומרת אין ישראל כאומות שדורשים אל המתים ועושים ענייני כישוף ועוננות, אלא לכם יש נבואה שהיא התגלות אלוקית שתמיד נכונה, נביא שפעם אחת טעה- הוא נביא שקר. אין תבן בנבואה. הכל בבחינת בר.

דוגמאות לנבואה- הארץ שממה, גלויות, הכותל המערבי ועוד.

אין אצל הגויים נבואה. 'נבואתו' של הבישוף שאמר שישראל נמאסו בעיני ה' ולכן לא ישובו לעולם אל ארצם. ובשנת ארבעים ושמונה החליטה האסיפה הנוצרית לשנות את הנבואה ולומר שלא ישובו לירושלים. ובשנת שישים ושבע שינו שוב ואמרו שזו לא הייתה נבואה אלא מעין משאלה…

לישראל יש גם את החושן.

הגויים מנחשים ומעוננים, אך לא נחש ביעקב. יש נחש על צד הטומאה, וזהו הניחוש, ויש על צד הקדושה שזה החושן.

כיום ישנם אנשים רבים שפונים לכל מיני חוזי עתידות למיניהם. רובם המכריע שרלטנים ומאחזי עיניים. המעט שאמיתיים הם פועלים בכוחות הטומאה, שכוחם רב להזיק.

היה מעשה בזמן הגר"א שהיה אדם שהיה יודע לקרוא מתוך ספר גם אם הוא סגור. שאלו את הגר"א והוא אמר להם תסגרו את הספר בתוך שק ותקשרו. עשו כן ולא ידע מאומה. אמר להם הלה פעל מכוח כשפים ושדים וחז"ל אומרים שאין כוח לשד לפעול על כל הקשור והחתום.

כך גם תעשיית הבאבות שפרחה לאחרונה. רובם רמאים וכל מאוויהם לצבור ממון מצרותיהם של הכלל. איך אדם שלא קרא ולא שנה פתאום הופך להיות "מקובל"? אחד היה בעל מונית, ובעקבות מיתון בענף החליט שמצא איזה ספר קבלה או גורלות ונהיה פותח בספרים…

החזון איש רצה ללמוד קבלה ואין לומדים קבלה אלא מרב, והלך למקובל מסויים על מנת ללמוד ממנו קבלה, אך קודם לכן שוחחו בדברי תורה, והחזון איש שאלו על תוספות מסויים והרב ענה לו. החזון איש הודה לו וסיים את הביקור כביקור נימוסין גרידא. לאחר מכן שנשאל על כך ענה שמי שאינו יודע ללמוד תוספות כמו שצריך, איך יבין את רשב"י? [מעיין השבוע כאן]

והיום הרבה שלא קרו ולא שנו נהיים מקובלים.

התורה מצווה בפרשתינו ועשית ככל אשר יורוך, אם הוא לא תלמיד חכם גדול וצדיק גדול, אין לו שום כוח פעולה. ואם הוא בכל זאת פועל ישועות, יש אנשים שיש להם כוחות גם בלא תורה. אין להביא מזה ראיה על צדקתו או קבלותו… תמים תהיה עם ה' אלוקיך.

יעקב אומר ליוסף: 'ידעתי בני ידעתי'. אומר הגאון רבי יעקב שפירא זצ"ל [שמעתי מהרב דסקין בדיסק] יש שהולכים לקבל ברכה מגדול בתורה, ואף יבקשו שיתפלל עליהם, אך בנוגע לדברי עצה הוא סבור שהוא מבין יותר טוב, הגדול הזה שייך לדור שעבר… יוסף עוזב את הארמון כדי לקבל ברכה מיעקב אבינו. כשיעקב משכל את ידיו יוסף מתקנו. אבא, זה הבכור. אינך יודע? עונה לו אביו ידעתי בני ידעתי. יודע אני את שאתה יודע, ויודע אני אף את שאינך יודע, אני גם יודע מי יצא ממנו ואיזה צרות הוא יעשה כו'. ודברי פי חכם חן.

אוצה"ת פרשת במדבר עמוד ח':

מספרים כי בזמן הצאר ניקולאי נגזרה גזרה שאסור ליהודי לקנות אחוזה ברוסיה. היה יהודי אחד שרצה לקנות אחוזה ולרשום אותה על שם גוי שהיה ידידו הטוב ונאמן עליו.

הלך לסבא מקלם זצ"ל לשאול בעצתו אם כדאי לסמוך על הגוי, אמר לו הסבא מקלם כי תשובה לשאלתו נמצאת בתורה כששלח אברהם אבינו את אליעזר להביא אישה ליצחק אף שאליעזר היה עבד נאמן אצל אברהם, שהרי כל הענינים היה עושה לו, וכשמצא את רבקה הודה לה' אף על פי שלא היתה הודאה זו בפני אברהם למצוא חן בעיניו ובכל זאת לא סמך עליו אברהם אבינו בהיותו עבד כנעני, והשביע אותו שבועה בנקיטת חפץ שיעשה את השליחות, ואומרים המפרשים שרצה אברהם ללכת בעצמו אלא שלא היה יכול ולכן שלח את אליעזר.

הוכיח הסבא מקלם זצ"ל לאותו יהודי, אם על אליעזר לא סמך אברהם קל וחומר שעל גוי אפילו שיהא נאמן אין לסמוך.

שמע אותו יהודי את דבריו ולא שמע לעצתו כי דעתו היתה שמידיד כזה טוב לא תצא תקלה ואין הדבר אמור עליו. קנה את האחוזה ורשם על שמו של הגוי.

לבסוף כפר הגוי ביהודי וכל רכושו הלך לטימיון. הרי שבכל ענין וענין ולכל אדם ואדם כתובה בתורה ההנהגה וצריך ללכת בדרך זו ואז לא יגיע לו כל מכשול וטעות.

כוחה של אמונת חכמים תמימה [מעין השבוע ח"ד עמוד ר"י]:

כשהנאצים כבשו את פולין, נמלטו אלפים לגליציה המזרחית שהיתה בשליטת הרוסים. חסרי נתינות היו, עקורים ותלושים. הודיעו הרוסים, שהחפצים בכך יכולים להירשם ולקבל נתינות רוסית. באו רבים ושאלו את הרה״ק רבי איציקל מפשווארסק זצ"ל. אמר להם: ״טובתם של רשעים, רעה היא אצל צדיקים. הימנעו, ואל תתוודעו לרשות״. שמעו לקולו ולא נרשמו.

בליל שבת קודש כ״ג בסיון ת״ש, ערכו הרוסים מצוד אחר כל אלו שלא ביקשו את האזרחות הרוסית והגלו אותם לסיביר. הייתה זו גזירה איומה, והם פנו אל הצדיק בטרוניה. ענה ואמר להם: ״שלם אני עם העצה שנתתי, שלא להירשם. ובאשר לעונש ולהגלייה, מה אומר לכם, יום זה כ״ג בסיון הוא יום של אורה ושמחה וששון ויקר, ולא יתכן שתתרחש בו רעה!״

בשנת ב׳ אלפים ת״ו לבריאת העולם, נכתבו ״האיגרות השניות״ על ידי מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, להעביר את מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר חשב על היהודים לאבדם, ולתת להם רשות להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד את כל חיל עם ומדינה הצרים עליהם.

היה זה ״בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלושה ועשרים בו״ ״הרצים רוכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך והדת ניתנה בשושן הבירה, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״.

ומאז ועד היום זהו יום ישועה, אורה ושמחה וששון ויקר.

דבריו היו סתומים וחתומים, והמוני יהודים הועלו על רכבות והובלו לסיביר. שנה תמימה עברה וחורף סיבירי נורא ובסיון תש״א פלשו צבאות הנאצים למזרח גליציה ובעיקבותם פלוגות הקטל שהרגו ולא חמלו, טבחו רבבות, ה׳ ינקום דמם. היחידים שנותרו בחיים היו אלו ששמעו לדברי הצדיק שהורה לא להרשם למפקד הרוסי, וצייתו לדעת תורה!

ראה לעיל פרשת וארא תשע"ב סיפורים על כוחה של אמונה תמימה

עיין תוספת לזה ברעיונות לראש השנה.

*

מחכים לך בסיבוב!

[התרגיל הכפול מעיין השבוע עמוד שלג בתוספת נופך]

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק.

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (דברים טז, יח -כ).

'צדק צדק תרדוף' צריך ביאור מדוע הכפילות? לא מספיק לרדוף את הצדק פעם אחת?

התורה מצווה בפרשת קדושים: 'לא תיקום ולא תיטור את בני עמך'

יש להבין, אם התורה אסרה נטירה, בודאי שהיא כוללת גם נקימה במכל שכן, ומדוע איפוא יש לכפול לא תיקום ולא תיטור, די היה לומר לא תיטור!

המעשה עם נפוליאון שהיה צמא ורצה לקום אך היה לו קר ונמלך והתגבר על הקור אך היה מאוכזב שאינו יכול להתגבר על מעט צמא, ולבסוף החליט לקום וללכת לבאר ולחזור מבלי לשתות…

האם הוא ניצח את הקרב הזה? לקרב היו שלוש מערכות. בשתיים מהן הוא יצא מנצח, אך הפסיד במערכה האחרונה – כשסיפר על גבורתו… נפל ברשת הגאוה.

סיפר הרבי מגוסטינין שלאחר פטירת השרף מקוצק שדרש אמת מוחלטת, היו תלמידיו מתאספים חבורות חבורות והיה אחד מתוכם אומר אמרות והדרכות ממה שזכר מהאדמו"ר.

בחבורתינו, היה אחד תלמיד חכם שהנהיג אותנו. והנה בשלב מסוים נחלשו כוחותיו, בתחילה חשב שזו עצלות, ונלחם בגופו, אך לבסוף הבין שתש כוחו והנה הגיע לערש דווי.

בשעותיו האחרונות הגיעו תלמידיו סביב מיטתו על מנת לקבל ממנו אורחות חיים והדרכה. הרב ננער ממיטתו כדי לשוח עמם, ולפתע שינה דעתו והיסב פניו אל הקיר. בלילה הובהל רופא שקבע שהלילה הוא הגורלי, ואם יעבור אותו- יחלים. תלמידיו בקעו רקיעים בתפילותיהם, ואכן לאחר מספר שעות הזיע הרב והחל מצבו משתפר.

לאחר ההחלמה השלמה, בסעודת המצוה שנעשתה להודאה על הנס, כטוב ליבם ביין העז אחד הבחורים ושאל את הרב מדוע סובבת לנו גבך כשבאנו לבקרך?

השיב הרב: באמת, הייתי סבור שאלה שעותי האחרונות. אני מכיר אתכם לפני ולפנים, ואף היה לי דבר מאוד חשוב לומר לכם שיכל לסייע לכם בעבודת ה' ולהעלותכם לגבהים. חששתי שמא תאחרו ולא אספיק לומר את דברי. דברים שהייתם זוכרים עד יום מותכם. אולם ברגע האחרון אמרתי לעצמי הרי כל ימיך השתדלת להשריש בעצמך את מידת האמת והענוה השלובות זו בזו, והנה היצר הרע ברגע האחרון יקח אותך מן העולם בתחושת גבהות- "אח, איזה אמירה אמרתי! לא ישכחוני לעולם!"

החלטתי לא! לא אתן ליצר הרע לתפוס אותי, וסיבבתי גבי. ואכן כשראה היצר הרע שאינו יכול לי כבר אינו זקוק למיתתי, ולכן החלמתי. כך ניצחתיו, הוא לא תפסני ברשתו!

נאנח הרבי מגוסטינין בספרו את הסיפור וסיים:

ואז חגג היצר הרע את ניצחונו, אז תפסו ברשתו- רשת הגאוה, כאשר סיפר את כל זאת…

על פי זה נבין את הפסוק. התורה מזהירה לא תיקום. לפעמים האדם עובר את המשוכה הזו בהצלחה. בסיבוב הראשון הוא ניצח, אולם אז מגיע הסיבוב השני, הרבה יותר קשה. הרצון העז לרמוז לו: 'אני לא כמוך. אני- – – נותן'!

באה התורה ואומרת דע לך שהיצר הרע מחכה לך בסיבוב השני, היה גיבור עד הסוף! לא תיטור אפילו ברמז! מחה ממחשבתך את הרעה שעשה עמך. לכן הכפילות, ללמדנו את דרכי היצר, שלפעמים מוכן להפסיד סיבוב אחד, כדי להרדים אותך ולהפיל אותך בסיבוב השני!!!

הדוגמא הזאת נוקבת, אך היא קשורה לכולנו בחיי היום יום.

האישה מלחה את המרק יותר מדי. אנו נתגבר ונאכל עד תום. ננצח את היצר. אך לבסוף כשהאישה תשאל 'איך המרק'? אנו נפליט מילה על כך שבפעם הבאה ראוי לשים יותר מרק במלח… היצר יכל לנו. הוא לקח אותנו בסיבוב השני…

הוא חגג ניצחון כפול, גם טיפחנו את גאותינו על עדינות מידותינו, וגם שלחנו חץ מושחז לאישה…

רבים עומדים בסיבוב הראשון אך כושלים בסיבוב השני.

אדם מגיע לבית הכנסת ומנצח בסיבוב הראשון, אך מדבר בבית הכנסת וכושל בסיבוב השני…

אדם קם להתפלל מוקדם, אפילו בנץ אך בשובו מבית הכנסת הוא מסתכל בגאוה על ההולכים להתפלל וחושב לעצמו "עכשיו הם הולכים"… כשל בסיבוב השני…

אדם נתן צדקה, אך לאחר מכן רץ לספר לחבר'ה… או דרש בדיעבד מן המקבל שיעשה בשבילו דבר מה…

מעשה ביהודי שאיתר מפגע רוחני ויצא למלחמה נגדו. בא לרבי ישראל מסלאנט ושח לו. אמר לו הגרי"ס: 'אם אתה צודק ראה שתישאר צודק…' משפט סתום.

כוונתו היא: פעמים רבות מתחילים לריב על עניין צודק, אך לבסוף הריב גולש. בסיבוב השני כבר האדם מחפש דברים אחרים, נכנס ענין האגו, מידות, שינאה אישית, נקימה וכו'. אמר לו ראה שתישאר צודק עד הסוף…

וזה שציותה תורה צדק צדק תרדוף. ראה לרדוף את הצדק- בצדק!

אור דניאל פרשת קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר": איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול. קיבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה בידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה. בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי הקרקס הפלאי". הגיע לעיר נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל". דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל!

רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס, אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים: "רואה סוס זה? עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל היכון.."

הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות. שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו. בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו אך אט אט עזבוהו כוחותיו בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח.. בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש.

לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם, הפסיד הון כה רב!

והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה. "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד כל כך גדול" רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרבה כסאות הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו.

והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח, ממתין לרדוף אחרי הסוס.. זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי… אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אחרי ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו, עצור! בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב.

רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

ספר חסידים – סימן קסא

ואם עמדת בניסיון גדול, אל תאמין בעצמך עד יום מותך, לומר 'הואיל ולא חטאתי בזה הגדול לא אחטא יותר', לפי שאין יצר הרע של היום שוה לשל אתמול, לפיכך אפילו באותו דבר [אם התנסה, אל יאמין בעצמו] שמא למחר לא תוכל לסבול.

שהרי דוד לא חטא באביגיל, וחטא בבת שבע. דוד לא חטא ברודפיו שרצו להרגו ולא שלח ידו במשיח ה', ולא נתן רשות לאבישי לשלוח יד בו, ולבסוף חטא באוריה, שהיה מבקש טובתו.

שאם תאמר אוכל להאמין בי הואיל ונצלתי מעבירה גדולה, הרי אתה תופס עצמך צדיק יותר מן העליונים,

ולא עוד אלא יותר ממי שברא אותך אתה מחזיק אותך וחכמתך, שנאמר הן בקדושיו לא יאמין (איוב טו, טו) ובמלאכיו ישים תהלה (שם ד יח), הקב"ה שהוא יודע מה עתיד להיות אינו מאמין במלאכיו ובקדושיו ואתה שמחשבותיך מתחלפים מטובה לרעה, כל שכן שלא תאמין,

וכך הכתוב אומר: (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד שלא יחטא. למד ליבך מלא דעת, לדעת יראת ה', וכתיב (תהלים קיט, סו) טוב טעם ודעת למדני וגו', למדני חקיך (שם שם סח).

*

אם שמעת התכוונו אליך!

[מעיין השבוע ח"ה עמוד שיט]

מעשה ברבי עקיבא שראה את האדם שנושא ערימת עצים וכו' ואמר לו שיש לו בן הנמצא בכפר פלוני כו' ורבי עקיבא הלך ולימדו תורה עד שלמד לקרוא בתורה ולומר מפטיר וברכו והתגלה אל רבי עקיבא ואמר לו: תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

דבר אחד למדנו- כמה שכר יש לאדם ששולח את בנו לתלמוד תורה. מצילו מן הגיהנום. אולם יש לתמוה – הרי רבי עקיבא החשיב כל רגע, והיה מתמיד עצום ואף עיכוב קטן של דקות ספורות לא התעכב עם אישתו וחזר ללמוד עשרים וארבע שנה בלא הפסק! והוא מוצא זמן לעסוק בלימודו של ילד כמלמד דרדקי?

עוד מעשה. אביי שמע שאדם מסויים נועד עם אישה ללכת יחדיו לעיר הסמוכה. חשש פן יגבר יצרם והחליט לעקוב אחריהם שאם יבואו לדבר עבירה יפרישם. כשהגיעו לפרשת דרכים נפרדו. נוכח אביי שחשד בכשרים. אביי החשיב כל רגע של לימוד, והנה רק משום חשש שמא יבואו לדבר עבירה הלך אביי וביזבז חצי יום! הרי כל רגע היה יקר לו מפז!

ועוד, האם לא יכלו רבי עקיבא ואביי למנות מישהו שידאג לפעול במקומם, הרי היו לרבי עקיבא עשרים וארבע אלף תלמידים.

הביאור נמצא בגמרא המספרת על אילפא ורבי יוחנן שהחליטו לצאת למסחר ונחו בצילו של כותל, ושמע רבי יוחנן מלאכים האומרים זה לזה: 'בוא ונפיל עליהם את הכותל, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה'. אמר לו אחד המלאכים: 'הנח להם, שיש בהם אחד שעתיד לעלות לגדולה ולהיות ראש ישיבה'. שאל את אילפא האם שמע דבר מה, והשיב בשלילה. אמר רבי יוחנן אם כן אליי דיברו. שב לתלמודו ונהיה גדול הדור.

למדנו מכאן יסוד גדול. אם שמעת- התכוונו אליך. לא תוכל להטיל את האחריות על אחרים.

זה ההסבר בפסוק שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, מי חייב למנותם? גדול העדה. ובסוף הפרשה אנו מוצאים שהעגלה הערופה מובאת כשנמצא חלל בשדה. היא מובאת על ידי זקני העיר וכהניה ש"על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" אם יש ריפיון, צרה, אסון, הם הנושאים באחריות.

רבי עקיבא בדורו, אביי בעירו.

וכמו שהגדולים מנהיגי הכלל, כך האדם הפשוט מנהיג ביתו. ברגע שיודע שיש בעיה, עליו לטפל בה. אם שמעת, כוונו הדברים אליך. לפעמים אדם שומע על צרה של אדם, על בעיה כלכלית, על עזרה שנזקק לה, עליו לדעת שאם משמים גילגלו שישמעו הדברים לאזניו, עליו לטפל בהם.

הגמרא מספרת מעשה:

(שבת דף נה, ע"א) רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה. אמר ליה: לא סבר ליה מר (משלי כא, יג) אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה?

אמר ליה: שיננא, רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי; הא יתיב מר עוקבא אב בית דין. דכתיב: (ירמיהו כא, יב) בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רע מעלליהם וגו'.

(בבא בתרא י, ע"ב) כי הא דיוסף בריה דרבי יהושע חלש, אינגיד. אמר ליה אבוה: מאי חזית? אמר ליה: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה.

אמר ליה: עולם ברור ראית!

וכתבו התוספות עליונים למטה ותחתונים למעלה – פירש ר"ח דאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב ד'עולם הפוך' היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה בשמואל בפרשת במה בהמה (שם דף נה.) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה. אמר ליה רב יהודה: לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו'.

מדוע שמואל נענש? מפני שאם הדבר הגיע אליך עליך לפעול! כל אדם הוא בעל אחריות בכל הנוגע לקורה סביבו.

לפעמים האדם מעדיף להתעלם. שאחרים יפעלו. אני לא קשור. אין לי כישורים. או כל טענה אחרת. אם שמעת עליך לפעול!

ואכן מאורי החסידות נוקטים שאין אדם רואה דבר מה אלא אם כן הדבר נועד אליו. אם אדם חזה בתאונה חס ושלום הדבר מהוה מסר עבורו. אם הוא ראה סוטה בקילקולה- זהו מסר, אם היה עד למעשה- עליו להסיק מה המסר ולפעול על פיו. אין אדם רואה דברים באופן מקרי!

תוספת מוהגדת במדבר עמוד 79

הסבא מקלם שרצה בהגיעו לזיקנה להוסיף ביצה במאכלו וחצי שעה שינה, בבוקר פתח ביצה ומצא בה דם, ובערב הפריע לו מאן דהוא בשאלות עד שחלפה החצי שעה, והסיק מסקנות ולא המשיך בשינויים.

החפץ חיים שבירר על הנשמע בסין בעקבות קריסת הסכר, כי אם דיברו, דיברו למי שמבין את השפה, ואלה ישראל, כדוגמת העומד לדבר בוורשא בודאי מדבר לרוב שהם גויים, אך אם הוא ידבר אידיש – בודאי ליהודים יידבר, שהם מבינים את השפה! הגוי מבין את השפה?? רק אנו מבינים, גלגלו אותו לכאן שיספר לחפץ חיים והחפץ חיים יסיק מסקנות ויתחזק.

*

תפקיד השוטרים

[מעין גנים אסולין]

א

כתיב בסוף הפרשה (דברים כ, א): כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם, כי ה׳ אלוהיך עמך המעלך מארץ מצרים.

ואחר כך התורה כותבת שצריך להודיע ולהכריז שלוש הכרזות, ומפורש ברש״י (פסוק ה) ומקורו ממסכת סוטה (מג, ע"א) ששלוש הכרזות אלו נחלקות כדלהלן. הכרזה ראשונה, כהן מדבר וכהן משמיע לעם. הכרזה שניה, כהן מדבר ושוטר משמיע. הכרזה שלישית, שוטר מדבר ושוטר משמיע. ואלו הן שלושת ההכרזות:

א) והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם. ואמר אליהם, שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו, ואל תחפזו, ואל תערצו מפניהם. כי ה׳ אלוהיכם ההולך עמכם, להילחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם. והכרזה זו, כהן מדבר, וכהן משמיע אחר כך לעם.

ב) ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו. ומי האיש אשר ארש אישה ולא לקחה ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה. והכרזה זו, כהן מדבר פעם ראשונה, ושוטר משמיע. ומה שכתוב בפסוק ודברו השוטרים, הכוונה להשמיע לעם.

ג) ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. והכרזה זו שוטר מדבר ושוטר משמיע. ולכן כתוב ויספו השוטרים, ללמד שמוסיפים שוטרים על הפעם הקודמת, כי בפעם הקודמת כהן מדבר ושוטר משמיע, וכאן מוסיפים עוד שוטרים, ושוטר מדבר ושוטר משמיע.

וצריך להבין מהו ענין חלוקה זו, מאי נפקא מינה מי מדבר ומי משמיע? הרי לכאורה העיקר הוא, שישמיעו את מה שהתורה רוצה, לפני שיוצאים למלחמה.

ב

כדי לפרש את הענין בס״ד, עלינו להקדים את הפסוק הראשון של הפרשה. שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה׳ אלוהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק.

כותב רש״י, שופטים, דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים, הרודין את העם אחר מצוותן וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט. עד כאן לשונו. וכן כתב רש״י בפרשת דברים (א, טו) ושוטרים וכו' אלו הכופתין והמכין ברצועה על פי הדיינין. עד כאן לשונו.

עוד כותב רש״י בכל שעריך, בכל עיר ועיר. לשבטיך, מוסב על תתן לך, שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר ה׳ אלהיך נותן לך. לשבטיך, מלמד שמושיבין דיינין לכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר. עד כאן לשונו.

מפורש מכל זה שצריך להעמיד שופטים ושוטרים לכל שבט ושבט, ובכל עיר ועיר שבכל שבט ושבט. נמצא לפי זה שיש לנו להעמיד אלפי דיינים ואלפי שוטרים לעם ישראל.

וצריך להבין, בשלמא שופטים מובן, משום שתמיד תוכל להתעורר איזה שאלה בהלכה שצריכה הכרעה, וכדי לפסוק את כל השאלות צריך דיינים, שהם השופטים.

אבל למה צריך שוטרים, וכי זהו דרגתם של ישראל שנצרך עבורם שוטרים לרדות אותם, ולכפות אותם ולהכותם במקל וברצועה, עד שיקבלו עליהם את דין השופט? וכי לא יתכן עיר שיהיה מספיק לה רק שופטים בלא שוטרים, וכשידעו מהי ההלכה, יקיימו את פסק ההלכה בלי שוטרים, לכאורה היינו אומרים שמספיק בשופטים, ואם חס ושלום יארע שלא ירצו לקיים, יחפשו אדם להיות שוטר. אבל לכתחילה למנות שוטרים עוד לפני שאירע דבר מה המצריך אותם, זוהי לכאורה השפלה גדולה לעם ישראל.

ומתוך מה שקבעה התורה שישראל צריכים בכל עיר גם שוטרים, משמע שהבינה התורה שלא יתכן עיר רק עם שופטים בלי שוטרים, וזוהי דרגתם של ישראל, שאם לא יהיה שוטרים, לא ישמעו אל השופטים.

וכן מפורש בספר דגל המוסר פרשה זו (מהרה״ג רבי גרשון ליבמן ז״ל מתלמידי ישיבת נובהרדוק) וז״ל:

יש להתבונן במצוה זו של מינוי שוטרים בישראל. בשלמא מלכותא דארעא, מובן מאוד שכל קיום המדינה תלוי בשופטים העושים משפט, ובשוטרים הרודים בעם כדי שיקבלו עליהם את דין השופט. אבל בעולמו של כלל ישראל, בעולמה של תורה המושתת על ציווי ובחרת בחיים, שהבחירה נתונה ביד האדם להגיע להמשיל את השכל בכל תאוות הנפש, עוד מובן שיתכן שיש צורך בשופט, כדי לברר את הדין, מאחר והאדם לוקה בחוסר ידיעה. אבל אחרי שכבר נפסק הדין, כל אחד יודע שחייבים לשמוע את דברי החכם, אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. ואם כן הענין הופך להיות נושא של בין אדם למקום, ובין אדם למקום זה ענין של בחירה שלא שייך בזה כפיה וכל שכן שוטרים. זה נוגד את כל כוונת התורה בקיום המצוות, ולשם מה הצורך במינוי שוטרים?

מכאן רואים כמה גדולה השליטה של הטבע על האדם. אפילו כשיש לו שופט המברר לו את האמת, מכל מקום שליטת הטבע היא כל כך חזקה עליו, עד שאינו יכול לפרוש ממה שטבעו מכתיב לו, אף אם מבררים לו את האמת. כי בעיניו, מה שהוא רוצה, זו היא האמת. וצריכים כפיה כדי להחזירו לדרך של האמת הצרופה. עד כאן דברי ספר דגל המוסר.

ונראה בביאור הדברים, דאין הכוונה שכל אדם צריך שוטר כדי לכופו לקיים את פסק דין הדיין, שהרי עינינו רואות שיש הרבה אנשים שמקיימים את פסק השופט בלא השוטרים. אלא הכוונה היא, שעצם מה שיש שוטרים, זהו גופא כוח ההרתעה לכל אחד מישראל, שיודע שאם לא ישמע לשופט, יכופו אותו על ידי השוטר, ולכן שומע לשופט גם בלי שהשוטר יפעל פעולה מעשית. אלא שיש אנשים שגם ידיעה זו שיש שוטר, לא משפיעה עליהם, ולכן עבורם צריך שהשוטרים יפעלו פעולות של כפיה. אבל מכל מקום ידעה התורה שכולם צריכים שוטרים.

ג.

ועל פי זה מתבאר הפסוק שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו'. שלכאורה לא מובן מהו תתן לך, מהו לך? פשיטא שהוא לך!

אלא שבאה התורה ואומרת לכל אחד מישראל, אל תחשוב שלך אין צורך בשוטרים, גם לך יש בהם צורך. ותדע בתוך ליבך, שאף על פי שאתה שומע מאליך לשופט, זהו בגלל שאתה יודע שיש שוטרים, כי לולי זה לא היית שומע לשופט.

ועל פי זה נראה לפרש את ענין שלושת ההכרזות.

שהכרזה ראשונה שמטרתה להשמיע לעם דברי חיזוק והתעוררות שלא לפחד במלחמה, זה נעשה על ידי הכהנים בלבד, שכהן מדבר וכהן משמיע. כי כך ראוי להיות, לשמוע דברי מוסר וחיזוק מגדולי התורה שהם הכהנים משבט לוי, המנותקים מעניני העולם הזה, ומשרתים בבית המקדש, שבודאי דבריהם משפיעים יותר על השומעים.

ובהכרזה שניה, שמצוים על בני אדם שהגיעו למלחמה, שיחזרו בחזרה, בגלל שבנו בית או נטעו כרם או אירסו אישה, שיש בזה איזה קושי לגרש אנשים ממקום זה, אך מצד שני הם אינם אשמים במצבם, וגם אם יהיו שם, הם לא יזיקו לשום אדם. לכן כהן מדבר, ושוטר משמיע כדי ליתן יותר תוקף לדברים.

אבל בהכרזה שלישית שמדברים אל האיש הירא ורן הלבב, שלפי רבי עקיבא הכוונה כפשוטו, שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה ולראות חרב שלופה. והתורה מפחדת שזה ישפיע על אחרים, כמו שכתוב ילך וישוב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. כאן צריך לתת לדברים יותר תוקף, כי נוכחותו משפיעה לרעה על אחרים. לכן שוטר מדבר ושוטר משמיע.

ובפרט לפי רבי יוסי הגלילי, שהירא ורך הלבב, היינו מי שירא מעבירות שבידו. וידוע שהתורה מקפידה מאוד במלחמה להישמר מכל חטא, כדי שיזכו לסיעתא דשמיא לנצח במלחמה, וכמו שכתוב בפרשת כי תצא (כג, י) כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע. ודרשו במסכת עבודה זרה (כ, ב ע"ב) ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה.

וכתיב (שם פסוק טו) כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויבך לפניך, והיה מחנך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. נמצא לפי זה שמי שירא מעבירות שבידו, יוכל להזיק לאחרים במלחמה, והוא אשם בזה. לכן כדי לתת תוקף לדברים שוטר מדבר ושוטר משמיע.

הרי נתבארו כאן שלושה יסודות.

א) שהתורה חייבה לכתחילה שוטרים, משום שידעה שלא שייך בלא זה.

ב) התורה כתבה תיתן לך, ללמד שהשוטרים נצרכים לכל אחד ואחד מישראל, והם משפיעים או בעצם מציאותם, או כאשר הם פועלים באופן מעשי.

ג) ככל שהענין יותר נצרך, כך צריך יותר שוטרים.

ד

והנה עתה כשאנו מתחילים את חודש אלול, יש לנו לעשות חשבון הנפש, כל אחד ואחד לפי ערכו, ולהתבונן על צעקת הנפש, למה אדם לא מתקדם ברוחניות, ולמה אינו עומד בקבלות שמקבל על עצמו? ולמה עוברת שנה אחר שנה, ואנו מוצאים את עצמינו באותו מקום, או אפילו חס ושלום אנו נסוגים אחור. היכן הטעות שלנו?

והתשובה היא, שופטים ושוטרים תתן לך. כשאדם רוצה להתחזק, ומתבונן בעצמו שהוא אינו נוהג כשורה, וחושב מה עליו לתקן, הוא נמצא בבחינת ״שופטים״. הוא דן את עצמו עד שמחליט לתקן משהו, ומקבל על עצמו איזה דבר? וברור שזהו דבר גדול מאוד.

אבל הטעות הגדולה של האדם היא שאינו מעמיד שוטרים ליד השופטים, ולכן אין הצלחה לשופטים לבד, ולכן כשנכשל נופל ומתיאש. ומהו השוטרים? הוא ההכרח והקבלות שיקבל על עצמו בתורת קנס, אם לא יעמוד במה שקיבל על עצמו. ולא שייך קבלה בלי להצמיד לו שוטר, דהיינו איזה הכרח אם לא יקיים את מה שקיבל על עצמו.

וככל שיעמיד שוטר יותר גדול, וככל שיוסיף שוטרים, כך החלטתו תקבל יותר תוקף. עד שאם יעמיד הרבה מאוד שוטרים, אז מובטח לו שלא יפול כלום מהחלטותיו. והכוונה להכרחים שיקבל על עצמו באם לא יעמוד בהחלטותיו.

וכדי לפרש את הענין ניתן דוגמא מעניני העולם. הנה ידוע הדבר שיש חוקים שנקבעו למי שנוהג ברכב, שיסע עד מהירות מסויימת, ושישים את רכבו רק במקום מסויים, ולא במקומות שיש עליהם סימן שלא לעצור שם. והמדינה קבעה גם קנסות למי שיעבור על חוקים אלו, לשלם כסף.

והנה אם היה נקבע שמי שעובר על חוקי התנועה צריך לשלם שקל אחד, בודאי היינו רואים אנשים רבים שעוברים על חוקי התנועה, כי היו חושבים לעצמם, שאף אם יעברו על חוקי התנועה, מכל מקום הנזק לא יהיה גדול.

וככל שמגדילים את סכום הקנס, כך אנשים יותר נזהרים, בגלל הפחד שמא יפסידו הרבה כסף. עד שאם היה חוק שמי שעובר על חוקי התנועה, היה צריך לשלם מאה אלף שקל, ובנוסף לזה מחרימים לו את הרכב, זה היה גורם שכל אחד היה בקי מאוד בכל חוקי התנועה, ולא היה עובר על שום חוק, ועוד היה מתרחק מכל חשש של עבירה על חוקי התנועה.

ואם נשאל, אם כן למה באמת לא נותנים קנס גדול מאוד על מי שעובר על חוקי התנועה, שעל ידי זה אף אחד לא היה עובר על שום עבירת תנועה? התשובה לזה, שבהנהלה הקובעת חוקים אלו אינם מעונינים בזה, משום שהם רוצים להרוויח כסף מעבירות אלו. ולכן לכתחילה הם קובעים קנס שאדם מסוגל לעמוד בו, ולהתפתות לעבור על חוקי התנועה, ועל ידי זה ירוויחו כסף מן הקנסות. אבל באמת אם היו רוצים שלא יעברו בשום אופן על חוקי התנועה, ודאי שאם היו קונסים קנס גדול מאוד, לא היה שום אדם שעובר על החוק.

וכמו כן ברוחניות, אם אדם יעשה לעצמו קנס קטן, כגון שאם עובר על מה שקיבל על עצמו יתן פרוטה לצדקה, בודאי יוכל להיות הרבה פעמים שיעבור על מה שקיבל על עצמו. וככל שהקנס יהיה יותר גדול, הוא יזהר יותר שלא לעבור על מה שקיבל על עצמו, עד שכאשר יהיה הקנס גדול מאוד, ודאי לא יעבור על מה שקיבל על עצמו. (ולא מדובר באדם שגם כשיקבל על עצמו קנס, יתכן שלא יקיים, כי אדם כזה קשה לו מאוד להתקדם ברוחניות, כי אין תוקף לשום קבלה שמקבל על עצמו).

ולכן הגם שכל אחד מפחד לקבל על עצמו קנס גדול, משום שהוא מעונין להשאיר לעצמו פתח להמשיך ולעבור על מה שקיבל על עצמו, אבל דבר אחד צריך להיות ברור, שכל קבלה שמקבל על עצמו, חייבת להיות צמודה לשוטר, דהיינו לקנס שיקנוס את עצמו אם לא יעמוד במה שקיבל על עצמו.

זה יכול להיות פרוטה לצדקה, זה יוכל להיות קנס בתוספת זמן ללמוד, או תוספת של לימוד מסויים כמו לימוד משנה אחת, או פרק תהעלים אחד, ואפילו דברים קטנים מאוד. אבל מכל מקום חייבים את השוטרים על יד השופטים.

ואם אדם יצמיד לקבלה שמקבל על עצמו, שוטר, דהיינו איזהו קנס קטן שמקבל על עצמו, למרות שזהו קנס קטן מאוד, שבקלות יכול לעמוד בו, מכל מקום בודאי שדבר זה ישפיע מאוד על האדם לטובה, כי קבלתו לא היתה רק קבלה בעלמא, אלא הצמיד לזה גם גורם המחייב לזה.

ובודאי שגם מה שמקבל על עצמו, מוכרח להיות דבר קטן שהוא בטוח שיוכל לעמוד בזה, בלי קושי מרובה. אך למרות זה, הוא מוכרח גם להצמיד לזה מחייב של קנס, כי כך גילתה כאן התורה שלעולם לא מספיק רק שופטים, ומוכרחים גם שוטרים. ונקוה להשם יתברך שעל ידי זה נזכה ונצליח להתקדם יותר ברוחניות, ועל ידי זה חודש אלול יהיה אצלינו יותר מרומם ונעלה.