דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

דרשות על ספר במדבר

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת שלח לך

*

הישועה מגיעה כשהבטחון מוחלט!

[באר הפרשה – הרב בידרמן]

דרשה זו לא סוכמה בכתב. באפשרותך להיות שותף בזיכוי הרבים ולסכם את השיעור –

הן על ידי האזנה, הן על ידי סריקת OCR, והן על ידי טכנולוגיה ההופכת דיבור לכתב, ולסייע לכלל הגולשים באתר!

*

תתמודד בעולם המעשה!

[ללמדך – עם תוספת מרובה]

מה הגיון בשליחת המרגלים – הרי כל מקום הוא טוב יותר מאשר להשאר 'תקועים' במדבר?

ואם נאמר – המדבר בודאי טוב יותר בשל המעלות הרוחניות – מן באר ענני כבוד משה בראשנו כו' – אם כן מה התביעה על המרגלים, בצדק הם שאפו לרוחניות שיש רק במדבר כמוה?

מעשה בחסיד של ר' אלימלך מליז'נסק ששמע מרבו על מעלת האמת ומי שיזהר מדבר שקר יום אחד בחייו – מובטח לו שהוא בן העוה"ב. הלה הסתגר בחדרו ולמד כל היום ובאמצע היום דפק הגוי וביקש גרזן ואמר לו שאין לו כאן, ובערב כששמח שהצליח – גילה שהיה לו גרזן מתחת למיטה… בא בוכה לר' אלימלך – אמר הרב'ה – גם אם היית מצליח – לא עליך דובר… מדובר על אדם החי 'בין אנשים' – ובכל זאת נשמר מכל דבר שקר… [באותה מידה יכל גם ללכת לישון ולא לשקר כלל…].

המרגלים חיפשו 'חיים קלים'. ללא התמודדות. זה לא המטרה של בריאת האדם בעולם. האדם נברא בעולם המעשה כדי לבחון אותו במעשים – תוך כדי התמודדות נגד נסיונות, ולא שיחיה במדבר עם השפעות רוחניות גבוהות שאינן תלויות בו ולא עמל עליהם!

מטרת האדם בעולמו

פרשת העקידה – הבה נתבונן בה.

אברהם אבינו בשעה שנצטוה לעקוד את בנו יחידו שעתיד להקים ולהמשיך את יסוד קיום עם ישראל הבן שציפה וייחל אליו כל ימיו נצטוה מפי הקב"ה בלשון "קח נא" ואמרו חז"ל סנהדרין פט ע"ב "אין נא אלא לשון בקשה אמר לו הקב"ה בבקשה ממך עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים".

נשאלת השאלה מדוע הוצרך הקב"ה להביא את אברהם לנסיון "והאלוהים נסה את אברהם" בראשית כב א' הלא יודע הקב"ה שאברהם יהיה מוכן להקריב ולמסור את נפשו ואת נפש בנו כפי שאכן הוכיח אברהם את עצמו בתשעה נסיונות קודם לכן?

ועוד מהו שאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" שם פסוק יב וכי לא נתאמת ונתפרסם אברהם כאוהב ה' ומאמין בה' בכל לבו עד שהיה צריך לעקוד את יצחק בנו כדי לקבל את התואר של "ירא אלהים"?

בכדי להבין מה היה באמת הנסיון שהתנסה אברהם צריך להבין כי העיקר בעבודת ה' הוא לא הידיעה והרצון לקיים את המצות אלא ההוצאה לפועל איך שהאדם עובד את ה' בשעה שמוציא את כל הכוחות שבתוכו באופן מעשי בהתאם לכך מקבל הוא את הציון ראוי לשבח.

וכדברי הרמב"ן עה"פ "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" מתחילה היה יודע הקב"ה את יראת אברהם בכח אך לא בפועל בעולם המעשה" כלומר אמנם ידע הקב"ה שאברהם יהיה מוכן למסור נפשו ואת נפש בנו לקיים את אשר נצטוה אך מכיון שידיעות שאיפות ורצונות בלבד לקיים את רצון ה' אינם התכלית, ובזאת האדם לא יוצא ידי חובתו לכן רק "עתה" בשעת המעשה כשהעלה כבר אברהם את בנו יחידו לעקידה קיבל את התואר של "ירא אלהים" לאחר שהגשים את רצונו ושאיפתו בפועל!

משל למהד"ד?

לאצן בעל שם עולמי, שלאור נסיון העבר ידוע שאין מי שישווה לו ואפי' מי שיתקרב אליו, היעלה על הדעת שבאולימפיאדה מיד יעלהו על המדרגות ויעניקו לו מדליה שהרי אין טעם לתחרות וממילא ברור שהוא המנצח? אנו מבינים שבלי לעמוד באתגר אי אפשר לתת מדליה, כך גם בענייני שכר קיום המצוות. חייב לקיים בפועל על מנת להחשב צדיק.

נסיון שייך גם באדם גדול כאברהם שכן רואים אנו בני אדם גדולים שיודעים מה צריך לעשות וכיצד לעשות אך אם הם מקיימים זה מהם והלאה ורבים הם הדוגמאות במקראות ואכמ"ל.

התשובה הרצויה לפני הקב"ה היא לא במילים ובדברים, לא באלה נהפך האדם לבעל תשובה עד שעבירותיו נהפכות לו לזכויותיו כי אם בשעה שמשנה את מעשיו לטובה עיקר התשובה איפא "שינוי המעשה"

מטרת האדם בעולמו היא שיגשים את ידיעותיו ושאיפותיו מן הכח אל הפועל בעולם המעשה !

 

טעם הדבר הוא כי אין לאדם שום קשר בין "ידיעותיו" מה שצריך ומחוייב לקיים לבין "השגותיו" בפועל זו הסיבה שאין למלאכים מתן שכר בעבור פעולתם כי אצלם הידיעה היא המחייבת ידיעה זו מתבצעת באופן מידי בעולם המעשה מכיון שכוחות הנפש שהוטבעו בהם נוטים לעשות את הטוב בלבד.

לעומת זאת האדם טבועים בו אף כוחות נפש הנוטים לעשות רע אותם הוא מפעיל ברצונו בכח בחירתו משום כך מטרת האדם בעולם הזה היא שיימצא את כוחותיו הרוחניים החקוקים בנפשו ולהציאם מן הכח אל הפועל בשעת קיום המצות על הצד הטוב ביותר.

 עולמנו נקרא עולם העשיה "אשר ברא אלקים לעשות" בריאת העולם היא בשביל לעשות בפועל את המעשים הטובים.

פשר הדו שיח בין ר' חנינא בן תרדיון לר' יוסי בן קסמא

ייחודה של היהדות מתבטא בעצם בזיקה ההדדית בין העיון והמעשה קיים בה שילוב של רוח ודרך חיים. האידאות המהלכות ביהדות אינן מרחפות ערטילאות הן מעוגנות בציוויים המכוונים את האדם בכל עת ובכל שעה למען ילך בדרך טובים במסילה העולה בית אל.

ומספרים רבותינו במסכת עבודה זרה יח ע"א "תנו רבנן כשחלה ר' יוסי בן קסמא הלך ר' חנינא בן תרדיון לבקרו אמר לו רבי מה אני לחיי העולם הבא אמר לו כלום מעשה בא לידך אמר לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחילקתים לעניים אמר לו מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהיה גורלי" ושואלים גדולי ישראל מדוע השיב ר' חנינא בן תרדיון לר' יוסי בן קסמא על שאלתו "כלום מעשה בא לידך" תשובה שלכאורה לא אפיינה ומיצתה את כל אישיותו ומעלתו הנה קודם לכן בגמרא שם מסופר שר' חנינא בן תרדיון היה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בתוך חיקו למרות שגזרו הרומאים שכל מי שיעסוק בתורה דינו במיתה מדוע אם כך לא השיב לר' יוסי כי עוסק הוא בתורה ברבים במסירות נפש במקום העובדה שהציג בפניו "מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה" נוסף לכך צריך להבין מדוע לא ראה רחב"ת מקום וצורך שזכות מסירות נפשו למען לימוד התורה תגן בעדו לעוה"ב עד כדי כך שהיה צריך לשאול "מה אני לחיי העולם הבא"

מתרץ נפלא הגר"י משה לוין בספרו "אגרת הידיעה" כי רחב"ת תפס שר' יוסי בן קסמא התכוין בשאלתו לא כהבנתנו הפשוטה כי אם לכך אף אם אמנם עוסק אתה בתורה במסירות נפש השאלה היא האם הינך מקיים בפועל את הידיעות שבהכרתך האם הלימוד מחייב אותך והינך מקיים באופן מעשי את הנלמד?

לכך שאלו "כלום מעשה בא לידך" והשיבו רחב"ת "מעות של פורים נתחלפו לי " תשובה ממין הטענה וכששמע ר' יוסי שאכן מקיים רחב"ת את ידיעותיו מן הכח אל הפועל מיד אמר "מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי" לאור עובדה זו מגלה לנו רחב"ת סוד גדול מיהו אדם גדול באמת זה לא אדם שבאופן תאורטי יודע מה לעשות וכיצד לעשות כי אם אדם שעומד איתן בנסיונות החיים המגשים את ידיעותיו בפועל ומקיים את דברי רבותינו במסכת קידושין מ ע"ב "גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה"

אמר פעם אדם גדול על א' שאמרו לו שהוא למדן. הוא מתמיד? – שאל. לא. הוא ממעט ללמוד. א"כ אינו למדן, השיבם.

כמו שלא נגיד על אדם שהוא 'גנב' רק משום שיודע לגנוב, צריך שיגנוב בפועל כדי שנכתירו בתואר גנב, כך גם להבדיל בתואר 'למדן'.

גדול כח המעשה

מצינו בדברי חז"ל עד כמה גדול ערך המעשה "הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו שנאמר וכו"' אבות ג יז וכתב החסיד היעבץ בפירושו "הלומד ע"מ להזהר ולעשות הוא הנקרא מעשיו מרובים מחכמתו כי כיון שתכלית למודו בעבור המעשה הוא העיקר ואשר לא שת לבו אל המעשה זולתי אל הידיעה לבד חכמתו מרובה ממעשיו ואע"פ שעושה כל מה שיודע כי הכל אחר הכוונה ולז"א כי הרוח רוח המינות באה ועוקרתו והפכתו על פניו כי הניחוהו ביד מחשבותיו ולא סייעוהו מן השמים לצאת מתוך ההפכה וזה לאות מופלג על המעשה שהוא העיקר שכלינו קצר מאוד מהבין הדברים על בוריים אס לא ע"י מציאות חן בוראינו יתברך ונמנע שימצא מבלי המעשה הראוי אצלו ית' ולזה מי שכיוון אל המעשה כדי לעשות רצון בוראו לבד ינחנו האל בצדקתו"

שנו רבותינו במסכת ברכות יז ע"א "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים" בפשטות מבארים מאמר זה אומר בעל "קובץ שיחות" שהחכמה תכליתה להביא את האדם לידי תשובה ומעשים טובים אולם במבט יותר מעמיק נמצא שהמאמר מגלה לנו מהות החכמה מהי לא תתכן חכמה בלי תשובה ומעשים טובים כי אין זו חכמת התורה כלל מהות החכמה היא הידיעה והמעשה יחד ידיעה בלי מעשה בפועל אינה חכמה כלל וכדי להגיע למעלת החכמה צריך לעשות תשובה ומעשים טובים.

ההבדל המרכזי בין אדם למלאך

ואמרו רבותינו במסכת שכת פח ע"א "אמר ר' אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו " ושאלו גדולי ישראל מהי ההתרגשות המרובה וההשתאות על הדבר שהיתה בעת שהקדימו בני ישראל נעשה לנשמע עד כדי כך שמילים אלו היוו בבחינת "רז" סוד כמוס שאין האדם יכול לעמוד לכאורה על טיבו?

מתרץ הגר"י פרץ שליט"א תירוץ נפלא בנקודה זו של הקדמת הנעשה לנשמע טמון ההבדל המרכזי שבין אדם למלאך מלאך הוא יצירה שכולה רוחניות בעל הכרה שכלית ומתוך כך הכרתו חופפת את מעשיו "רצוא ושוב כמראה הבזק" יחזקאל א יד למלאך אין תאות ונטיות שליליות שימנעו בעדו מלהוציא את השגותיו אל הפועל לא קיימת אצלו הפרדה בין הידיעה לבין המעשה ברם האדם מורכב מחומר ומרוח ויכול להמצא אדם בעל הכרה עצומה והשגות מרוממות אך מעשהו דל.

הקב"ה אינו צריך מלאכים. יש לו הרבה. הוא רוצה אדם שישבור מידותיו. שיתגבר על עצמו. שיעשה מעשה.

הגאון ר' ישראל מסלנט המחיש את הדברים באימרה נפלאה "כשם ששני בני אדם נבדלים זה מזה בטיב השגותיהם והכרתם כך האדם עצמו נבדל מעצמו על ידי המרחק הקיים בו עצמו בין ידיעותיו למעשיו"

ועוד הוסיף ואמר "הלואי והגדול היה מקיים מה שהקטן יודע"

במעמד הר סיני הכריז עם ישראל כי נכון הוא לקבל תורה לא מתוך השגה והכרה שכלית בלבד אלא באיחוד המוח והלב עם ישראל קיבל על עצמו לשלב את ההכרה והמעשה בלי שום מחיצה עד שה"מעשה" יוכל להקדים את ה"נשמע"

זהו בעצם ה"רז" שכל מציאות האדם מתנגדת לו סוד האפשרות שאף האדם יוציא מן הכח אל הפועל את כל מה שטמון במאגר הרוחני שלו בלי שהחומר ישתרך בעצלתיים מאחור ועל זה נאמר תהלים קג כ "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" מצב של התגברות הרוח על כבידות המעשה במגמה להוציא לפועל את רצון ה'.

וזה שאומר שלמה בקהלת פרק יב

(יג) סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: (יד) כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רע:

לסיכום- זה מה שבודקים אצלנו. כמה מעשים יש לנו. תכלס כמה קיימנו. זה עומד על כף המאזניים. ורק זה יכול להכריע.

ונסיים ברעיון נפלא שאמר הג"ר ירוחם הלוי זצ"ל בספרו "דעת חכמה ומוסר" על דברי רבותינו במסכת קידושין לא ע"ב "איש אמו ואביו תיראו" ויקוא יט ג "תנו רבנן איזהו מורא ואיזהו כיבוד" מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא"

ותמה ר' ירוחם מדוע הוציאו חז"ל את המקרא מידי פשוטו ולא ביארו מורא כפשוטו לירא מפניהם יראת הרוממות או משום שהוקש כבודם לכבוד המקום שהיא עיקר המצוה

ברם כלל גדול למדים אנו מכאן מצוה איננה מושג מופשט מנותק ממעשה בכל מצוה ומצוה יש לשלב עשיה בפועל גם מצות שמעצם מהותן הן קשורות ללב כגון אמונה בה' אהבתו ויראתו מצווים אנו לקשור אותן לעשייה על כך נקראו המצות "מצות עשה" ו"מצות לא תעשה" כולן בתחום המעשה

לאור זה נבין את שאלת הגמרא "איזהו מורא ואיזהו כיבוד" כוונת הגמרא לשאול מהו המעשה של מצות אלו באיזה מעשה תתגשם מצות המורא והכיבוד?

על כך באה התשובה "לא עומד במקומו ולא יושב במקומו" אמנם המעשה מצד עצמו הוא לכאורה דבר פעוט אך דוקא בו תתקיים המצוה הגדולה של כיבוד אב ואם ומוראם

בזה יבואר מה שהשיב הלל לנכרי אשר בא לפניו בבקשה שילמדנו כל התורה כולה על רגל אחת ואמר לו "דעלך סני לחברך לא תעביד מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך זוהי כל התורה כולה ואידך פירוש הוא זיל גמור" עיין שבת לא ע"א

והקשו כבר המפרשים מדוע לא נקט הלל את לשון הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" המבטא לכאורה את אותו הרעיון?

אלא בא הלל ללמדינו כי גם מצוה השייכת ללב חייבת היא להיות כרוכה בעשייה או אם היא מצות לא תעשה בהמנעות מעשיה אילו היה הלל אומר לו "ואהבת לרעך כמוך" משמעות הדברים היתה אהבה בלי כל ביטוי מעשי לעומת זאת ב"דעלך סני לחברך לא תעביד" ישנה התגלמות של האהבה המופשטת מצד עצמה במעשים ["לא תעביד"!]

גם יסוד זה שלמדנו כאן הוא בכלל עיקר התורה על רגל אחת ונקוט כלל זה בידך!

יסוריו של רבי

ומספרים רבותינו במסכת בבא מציעא פה ע"א אודות רי יהודה הנשיא המכונה רבינו הקדוש שעל ידי מעשה באו עליו יסוריך נוראים שלש עשרה שנה ועל ידי מעשה הלכו "דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי אמר ליה זיל לכך נוצרת אמרי בשמים הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין"

וממשיכה הגמרה ואומרת "ועל ידי מעשה הלכו יומא חד הוו קא כנשא אמתיה דרבי ביתא הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו יום אחד היתה מכבדת שפחתו של רבי את הבית והיו מוטלים שם בני חולדה והיתה מכבדת אותם אמר לה שבקינהו עזבי אותם כתיב תהלים קמה ט' "ורחמיו על כל מעשיו" אמרי בשמים הואיל ומרחם נרחם עליה" ע"כ

אף שבודאי עשה רבי תשובה מידי יום ביומו ואמר סליחות ובקשות שישלח לו הקב"ה רפואה שלימה אפילו הכי לא הרפו ממנו הכאבים החזקים במשך שלש עשרה שנה עד כדי כך שצעקותיו היו פולחות באויר בוקעות ומגיעות עד למרחקים והיו נשמעות מעבר לשאון צהלת הסוסים כפי שמספרים חז"ל שם רק עד שהוכיח בפועל כי נהפך הוא לאיש אחר ושינה את מעשיו ומדותיו לטובה בעת שריחם על החולדות שהיו מוטלות בביתו וז"ש "ועל ידי מעשה הלכו"

ממעשה זה למדים אנו כי מהות התשובה אינם הוידוי והסליחות שאנו אומרים בימים הנוראים כי אם תיקון המידות הרעות וההשתדלות לעשות מעשים טובים הופכיים ממעשינו הרעים אשר יעידו כי אכן מתחרטים אנו על העבר וגומרים אנו בדעתינו שלא נשוב עוד לכיסלה

וזוהי בעצם "תשובת המשקל" אותה זכר הרמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"א "אי זו היא תשובה גמורה זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ולא עשה מפני התשובה לא מיראה ולא מכשלון כח" והם הדברים שהתכוונו רבותינו בעובדה שהזכרנו על ר' יהודה הנשיא שיסוריו "על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו"!

*

מה אכפת לך מה חושבים עליך?

[בנועם שיח]

מה רוצים מהמרגלים – הרי הם אמרו אמת בכל דבריהם? את אשר ראוי עיניהם דיווחו!

מספרים על אדם שעבד במפעל, לא מבריק גדול, אך גם נטול כישרונות לא היה. עם זאת טרחו כל הזמן חבריו להוכיח לו את עליונותם, ובקיאותם לעומת נחיתותו. הוא היה מחוץ למעגל החברתי שלהם, אך קיבל זאת בהכנעה. ואז, יום אחד, ארע המקרה ששינה את חייו.

בהפסקת הצהרים יצא למסעדה הסמוכה לקנות לעצמו כריך. בדרך חלף על פני חנות לממכר כובעים. הוא נעמד ליד חלון הראווה והסתכל. כובע אחת משך את תשומת לבו. היתה זו כובע שחור מבד לבד משובח. הוא לא היה גבוהה מידי ולא שטוח מידי, אך היה בו איזה הדר שקט ואצילי שממנו לא יכול היה לגרוע את עיניו.

הוא לא היה בזבזן ולא נהג לערוך קניות מבלי להתייעץ עם נוות ביתו, אך הפעם חש שהוא חייב לרכוש את המגבעת, למרות מחירה הגבוה. כדי לאזן את ההוצאה החליט לוותר על הכריך. הוא נכנס לחנות ומדד את הכובע שתאם בדיוק את מידותיו. בעל החנות לא היה צריך לשכנעו. הוא היה משוכנע שהכובע נועד לו. הוא שילם ויצא מן החנות מרוצה מהרכישה החדשה שתשדרג את מראהו ללא ספק…

הוא הופתע מתגובת העולם למראה החדש שהכובע שיווה לו. נהג מונית עצר לידו ושאל אם הוא זקוק למונית, מכונית אחרת עצרה ואפשרה לו לחצות את הכביש, כששב לעבודה שאלוהו חבריו לאן נעלם לזמן ממושך, כאילו הבחינו בו לראשונה. הם גם שיתפו אותו בספיקותם בנוגע לעבודה, ושאלו להשגותיו. הוא חש בעליל בשינוי שהכובע חולל בחייו.

בערב, כשחזר לביתו ואחרי שברך את אשתו, ניגש למראה כדי ליהנות מן הכובע החדש שלו. אך כאן ציפתה לו אכזבה מרה:

הכובע כלל לא היה על ראשו!

מופתע והמום הוא ניסה לשחזר היכן יכול היה לאבד את המגבעת? אחרי ששחזר את כל תנועותיו באותו היום הגיע למסקנה כי הסיר את המגבעת רק בקופה, כאשר שילם עבורה, ומן הסתם לא החזירה אל ראשו. בציפייה דרוכה חיכה ליום המחרת.

למחרת חזר בלב הולם אל החנות, ואכן, המגבעת ציפתה לו אצל מנהל החנות. הוא הציג את הקבלה על התשלום וקיבל בחזרה את המגבעת. הפעם הוא מיהר לחובשה.

מוסר ההשכל טמון ברגשות שאנו מקרינים אל העולם הסובב אותנו ובכך שהעולם מסכים אתנו.

כאשר אנו מקרינים לעולם רוח שפופה ונכאה, תחושת נחיתות וחוסר ביטחון – גם העולם קולט אותנו כך. ביטחוננו איננו מורכב רק ממראנו,

אלא כאשר אנו בטוחים בקב׳׳ה ובעצמנו, מוקרן הביטחון סביבנו, ובכל אשר נלך העולם יקבל אותנו וברכת השם תלווה אותנו.

יסוד חשוב בהכרת נפש האדם, לימדנו הגאון רבי יצחק הוטנר זצ״ל, האומר:

״דמיון האדם מזייף ומעמיד את הסכמת הבריות במקום עצם הרגשת החשיבות.

והזיוף הזה מוצלח עד כדי כך – שאי אפשר לו לאדם לקיים בעצמו את תחושת החשיבות –

אם לא תמצא ידו להוכיח זאת בהסכמתם של אחרים…״ רפחד יצחק״).

על חגבים ונמלים

עניין זה מודגש באר היטב בפרשתנו. סיכום הטיעונים שבפי המרגלים בשובם משליחותם היה כמבואר בפרשה (יג, לג): ״ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם״. היתה זו שפלות רוח שלא במקומה, והיא שגרמה להם להוציא דיבה רעה על הארץ ולהיכשל בשליחותם.

מאלפים בנידון זה הדברים שכתב ה״שפת אמת״ (תו״מ) כי שני חלקי הפסוק מתקשרים היטב ביניהם, באשר קיימים קשרי גומלין בין מה שהיו נראים כחגבים בעיני עצמם לבין מה שנראו כך בעיני הענקים. כך היא המידה הנוהגת בעניינים אלו.

הם לא היו יכולים להראות קטנים בעיני אחרים, אלמלא שקודם לכן איבדו בעצמם את תחושת החשיבות הבריאה, שהיתה אמורה להיות להם.

העיון בדברי רש״י יעמיק עוד יותר לקח זה. רש״י מבאר (על פי הגמרא סוטה לה ע״א) את טענת המרגלים: "שמענום אומרים נמלים יש בכרם, כאנשים".

תמה על כך רבי עובדיה מברטנורא, הרי הם אמרו חגבים ומדוע כתב רש״י נמלים?

אלא, שאם אדם רואה את עצמו קטן כמו חגב, אחרים יראו אותו קטן עוד יותר, כמו נמלה קטנטונת!״.

וכן היינו בעיניהם

אחת מהברקותיו המופלאות של הצדיק רבי מנחם מנדל מורגנשטרן, הוא האדמו״ר החסידי המפורסם בשם ״הרבי מקוצק", נאמרה בפרשתנו.

יש לציין כי ר׳ מנחם מנדל הצטיין בכישרון חשיבה מעמיק ומבריק. כך היה גם סגנון דבורו: קצר ושנון. סוגיות שלמות מקיפות ועמוקות במחשבת היהדות, מוצו על ידו בשתים שלוש מלים. היה זה משפט קצר, חד כתער, שפרנס לבבות באוצרות המחשבה שהכיל, לשנים ארוכות ואף לדורות.

ר׳ מנחם הקדים בדור את ההגות המודרנית בגילוי אפיקים חדשים לחיפוש האדם אחר האמת, ואחר משמעות האדם והעולם. במיוחד הצטיין בחשיפת נקודות התורפה בלבו של האדם, הלב המשועבד כליל לנטיות ואינטרסים, לצביעות, לשקר ולהונאה עצמית.

את כובד משקלו הטיל על חובת העבודה האישית והשיפור העצמי. לא לשוטט בשמי המחשבות הנשגבות, לא לרחף בעולמות הרוח העליונים, כי אם לצלול אל נבכי הנפש, ואל תהומות הלב ולהעלות אותם אל השמים הגבוהים.

קודש הקדשים בהיכל קוצק היה העיקרון לא לרמות את עצמך בשום מקרה ואופן!

עליך, בן אדם, לחיות את חייך שלך ־ של עצמך, להיזון ממצברי האמת שלך, מבלי להיות טפיל רוחני. לעמול, להזיע, להיכשל, לנסות שוב ושוב מבלי להרכין ראש בייאוש, מבלי לתת את הדעת ״מה יאמר פלוני אז אלמוני״.

כך כותב הרב שמואל חסידה שליט״א (במאמרו ״והאדם לא יזוז ממקומי):

״וכן היינו בעיניהם" – קורא רבי מנחם מנדל ומניח את אצבעו על שלש מלים אלו בפרשתנו, כמי שגילה יבשת אבודה. המרגלים ששלח משה לתור את הארץ, שבו בתום ארבעים יום, ודומה שמילאו שליחותם באמונה. הם סיפרו לעם הממתין את כל שראו בארץ המסתורית והלא נודעת, ודבריהם היו דברי אמת. מדוע הם נענשים? שואלים מפרשי התורה המתלבטים בגילוי החטא. אחרים תוהים ומשתוממים הכיצד כשלו המרגלים בחירי האומה בחטא הכבד של הוצאת דיבה על הארץ המובטחת.

רבי מנחם מנדל מאזין לסיפור המרגלים, מקשיב למלים המדודות היוצאות מפיהם, בוחן כל מילה בסרגל מיקרו מילימטרי ומאשר את הדברים אחד לאחד: "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה (אמת!); אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם (אמת); עמלק יושב בארץ הנגב… ארץ אוכלת יושביה וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות (אמת!); ושם ראינו את הנפילים בני ענק הנפילים ונהי בעינינו כחגבים (אמת!); וכן היינו בעיניהם…״ (פרק יג).

כאן נעצר רבי מנדל ופולט קריאה: אוי! הברה אחת המכילה התמרמרות, והסבר מקיף לחטא המרגלים כולו, ולרקע הנפשי של ההתדרדרות הרוחנית. "אוי" אחד, במקום הנכון. ״אוי״ אחד המכיל את הכל: זהו, זה השקר, הנה האסון. מה אכפת לך! מנין אתה יודע מה אתה בעיניהם?

איזה מקום תופס בעולמך מה שאתה היית בעיניו? מי שאל אותך, ומדוע זה מעסיק אותך?…

דברים מופלאים בעניין זה נאמרו במפורש במדרש תנחומא (ורשא, שלח סימן ז):

"אמרו: ״ונהי בעינינו כחגבים״, אמר הקב״ה ויתרתי עליה, אלא: "וכן היינו בעיניהם" מקפיד אני. וכי יודעים אתם מה עשיתי אתכם בעיניהם? מי אמר לכם שלא הייתם בעיניהם כמלאכים?!״

נמצאו למדים, שאילו היו המרגלים רואים עצמם כמלאכים, אכן הם היו יכולים להיות כאלו. ואין לתמוה איך יכלו להחשיב עצמם כמלאכים, הרי הם במו אזניהם שמעו את הענקים מתלחשים ביניהם, שכדמויות נמלים מתרוצצות בכרמים. אמנם כן. כאשר הם החשיבו עצמם כחגבים, הם נענו בכמין הד לדבריהם, גם מפי הענקים. אך אילו העריכו עצמם כמלאכים, לא היו שומעים גם מפי הענקים דברי השפלה. אדרבה, אפשר שהיו נוכחים לדעת שגם בעיני הענקים, הם נחשבים בחזקים עוד יותר, עד שנדמו כמלאכים.

האמת הפנימית של עם ואדם, אסור לה להתמודד עם שאלה זו. עיני הזולת, הם המוקש שבו כשלו בחירי ישראל ־ המרגלים. מוקש זה, הוא פתח השאול אליו יורדת האנושות. כל חייו צריך האדם לשאול עצמו ללא הרף: "איך אני בעיני עצמי ולא בעיני זולתי״.

תחושת שפלות הרוח שלא היתה במקומה, היא שגרמה להם להיראות כפעוטים בעיני אחרים.

מאידך גיסא, אילו היו המרגלים חדורים בהכרת ערך עצמם כדבעי, גם ענקי ארץ היו מתייחסים אליהם בכבוד ובהערכה מופלגים.

מנהיג בלי ׳חוט שדרה׳

לאור אלה הדברים יש בידנו להבין מה היה חטאו של שאול המלך, בעת ששלחו שמואל הנביא בדבר ה׳ להשמיד את כל זרע עמלק… ואילו הוא חמל על אגג מלך עמלק ״ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב (עיין שמואל | טו).

גדולי ישראל עומדים על השאלה, מדוע הפסיד שאול את המלוכה, עד כדי כך שאמר לו שמואל: "יען מאסת את דבר ה׳ וימאםך ממלך״, הלא טען לכאורה בצדק ״ומה על נפש אחת מישראל אמרה תורה הבא עגלה ערופה בנחל, כל הנפשות האלו על אחת כמה וכמה? ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? אם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו?"…

הבה נראה כיצד מצטדק שאול באזני שמואל: ״ויאמר שאול אל שמואל, חטאתי כי עברתי את פי ה׳ ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם".

במשפט קצר זה חבויה, בלי משים, הסיבה מדוע לא קיים שאול את דבר ה׳. היות והוא כמלך ישראל אחראי לקיים מצות ה׳ להכרית את עמלק לחלוטין – היה עליו להישמע לאמת שבתוכו, ולא להשפיל עצמו ולוותר מתוך יראה ופחד לרצון העם, כמו שאמר לו שמואל (שם, יז): ״הלא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה".

ידיעת ה׳ מותנית בידיעת העצמיות

על השער של המשכן שבדלפי שבאתונה העתיקה היו חרותות המילים ״דע את עצמך"!

הכוונה לא היתה כפשוטה ידיעת האיברים החיצוניים או החושים הפנימיים, אלא את עצמו ממש; את מהותו הטמונה בתוך מעמקי מעמקיו של האדם. מאז, היתה הקריאה הזו מתנוססת על השערים של כל היכלי המחשבה והמדע.

כל האסכולות הפילוסופיות לימדונו, כי אושרו של האדם תלוי במידה שהוא יודע, מכיר ומבין את עצמו.

מידיעת העצמיות מגיע האדם לידי ידיעת הבורא, בחינת "מבשרי אחזה אלוה״.

ואילו שכחה עצמית מצמיחה שכחת האלקים בשכחה עצמית זו טמון השורש של משבר האמונה בדור הזה.

תלמיד בא לפשיסחא לבית מדרשו של הצדיק רבי שמחה בונים. שאלו הרבי: "לשם מה באת, מה אתה מחפש כאן"?

"את השם יתברך" – השיב התלמיד.

אמר לו רבי שמחה בונים בלשון רכה:

״את השם יתברך יכול אדם למצוא בכל מקום – מלא כל הארץ כבודו. כאן בא האדם כדי לחפש את עצמו!״.

חיי האדם תלויים בידיעתו את ה', וכל ידיעותיו יש להם קיום בעת שחי עמם לפי החלטות עצמו.

זהו הכלל שצריך ללוות את האדם בכל רגע בחייו – שיחיה עם עצמו, ושלא יכיר כלל בהשפעות הסביבה ודעת הקהל, אלא ינהג תמיד עפ״י האמת הפנימית שמכתיבה לו דעתו, כי שלימות האדם מותנית בהכרת עצמו.

וכך היה מבאר הסבא מקלם את המשנה (אבות א, יד): "אם אין אני לי מי לי״ – ״העיקר שיהיה האני שלי, כי זוהי תכלית ההצלחה״.

על תופעה שכזו התבטא אחד מגדולי ישראל: "האדם אינו מצטער מדוע הוא חסר בינה, אלא על זה שאומרים עליו שהוא חסר בינה!"…

החטא הראשון של האנושות

כבר בחטא הראשון של האנושות, אנו פוגשים בתביעה שיש על האדם שלא יהא ניסת ונגרר. שואל הגאון רבי אהרן בקשט זצ״ל (בספרו ״לב אהרף עמוד סח): מדוע לא הועילה תשובתו של אדם הראשון?

הלא התענה ק״ל שנים, ובוודאי אף התוודה והתחרט על מעשיו וקיבל להבא על עצמו שלא לשוב על מעשהו ־ שהרי אילו הועילה תשובתו, לא היו העונשים נשארים בתוקפם ולא היתה נקנסת עליו מיתה?

ההסבר הוא, שאדם הראשון לא נתבע על עצם החטא 1 על אכילתו מעץ הדעת, אלא על ה״כי שמעת בקול אשתך…״ (בראשית ג, יז). הפסוק אינו מדגיש כאן את עצם החטא, אלא את העובדה ששמע בקול אשתו, נגד אזהרת הי, ובכך הוכיח שאין לו דעה עצמית, אין לו ׳חוט שדרה', ואת הכח להתנגד לאלה המחווים את דעתם במגמה להשפיע עליו.

חטא מסוג זה לא מועילה בו תשובה. לפי שההיגררות אחרי אחרים גרועה מן החטא עצמו! זה מוכיח על העדר עצמאות, ושאין כביכול עם מי לדבר.

כך מסבירים גם את הכתוב ״וילך מנוח אחרי אשתו״ (שופטים יג, יא), ולמדו חז״ל מכאן שמנוח היה עם הארץ (ברכות 0א ע״א). כי זה מהותו של עם הארץ, שאין לו אישיות עצמית, אלא נגרר הוא אחרי אחרים…

הנר שדולק מעל ראשו של העובר

על מצבו של העובר ברחם אמו, מספרת הגמרא (נדה ל ע״ב):

״דרש רב שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שתי צדעיו. שתי אציליו על ב׳ ארכובותיו, וב׳ עקביו על ב׳ עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח… ונר דולק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. ומלמדים אותו את כל התורה כולה…״

וצריך להבין: למה ראתה הגמרא צורך לפרט לנו באיזה מצב בדיוק נמצא העובר ברחם אמו, ובפרט יש לתמוה על לשון הגמרא, דרש רב שמלאי. הגמרא קוראת לזה דרשה. גם זה לכאורה לא כל כך מובן, כי לכאורה זו אינה דרשה או דבר תורה, אלא זה תיאור מציאות גרידא, ולמה נאמר על זה ״דרש רב שמלאי״?

ביאור נפלא לדברים מביא הדה״ג ד' יחיאל מאיר צוקר שליט״א (בספרו ״להאיר״ עמי פי משמו של הגה״צ רבי משה שפירא שליט״א, אשר דבריו מיוסדים ובנויים על פי דברי המהר״ל (בדרשה לשבת תשובה).

לדעת המהר״ל, רב שמלאי בא להורות כאן לימוד חשוב ביותר. על האדם להתבונן ולראות איך העובר נראה במעי אמו ולאמץ זאת כאורח חיים.

מה המיוחד בעובר שעלינו ללמוד ממנו?

אם נעקוב אחרי דרכו של ״מלך זקן וכסיל״ הוא היצר הרע, נראה את שיטת פעולתו.

וכך אמרו חכמינו (סוכה נב ע״א): ״בתחילה קראו (ליצר הרע) הלך, ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש״. יודע היצר הרע שאי אפשר להחטיא את האדם בבת אחת, כי היראה שחינכו אותו בילדותו מונעת אותו מלעבור על צווי הבורא. לכן מתחכם ובא תחילה כהלך. הוא מתנהג כהלך לא מעז להטריד את הסביבה, שהרי זר הוא. אם ידבר, ידבר בנחת ובנימוס. נראה הוא טהור וחף ממניעים, עד שהאדם מתפתה ומכניסו אליו כאורח. אורח אמנם עדיין מנומס הוא, אבל כבר עם רגל אחת בתוך הבית, ובאטיות זוחלת הוא נעשה ממש כאחד מבני הבית. הוא אוזר אומץ ונעשה עז פנים יותר. וככל שהמארח לא מתעשת בזמן לתפסו ולסלקו מביתו, הוא נכנס ושולט בבית יותר ויותר. עד שלפתע מגלים אותו כ״בעל הבית״ מושלם. מעתה הוא זה שאומר מה לעשות, ולאדם לא נותר רק לציית לו.

טבעו של אדם כשמביע רצונותיו לומר ״אני צריך לזה, אני רוצה את זה״.

נדמה לו שזה מה שאכן רוצה. ולכן מדבר בלשון ״עצמו״. אבל בדיקה מעמיקה מוצאת שהרצונות הללו אינם חלק מטבעו. פעמים רבות רצונות אלו באים מבחוץ מהרגלים סביבתיים. זה לא ה״אני״ העצמי האמיתי שלו.

ה״אני״ של האדם הוא החלק הטבעי כפי שנוצר.

אלישע בן אבויה שהיה בצעירותו ״תנא״ שהגיע לדרגות גבוהות, אלא שהתפקר רחמנא ליצלן, ויצא לתרבות רעה. שמו הומר לשם ״אחר״. לא קראו לו ״חוטא״, ״רשע״, ״אפיקורס״, רק ״אחר״. מפני מה?

אומרים המפרשים, שזה בא לומר שאדם כזה אינו ״הוא בעצמו״ אלישע בן אבדה לאחר שסר מהדרך, אינו שייך עוד לאלישע האמתי, דמותו הראשונה היתה דגם מייצג ואמתי. בעקבות השפעות ״ספרים חיצוניים שנשרו מחיקו״ (חגיגה טו ע״ב) התחלפה זהותו.

דמות שונה לחלוטין הגיעה מעתה לאוויר העולם דמות ״אחר״[ת]. דמות שנשאבה אליו מכח השפעות זרות שהשתלטו עליו והסתירו את מהותו ומציאותו.

הגאון רבי ירוחם ממיר זצ״ל הסמיך את העניין לתוכחת יעקב אבינו את שמעון ולוי בניו באומרו ״כלי חמם מכרותיהם". ורש״י מבאר: ״כלי חמס ־ אומנות זו של רציחה חמס היא בידכם, מברכת עשו היא, אומנות שלו היא. ואתם חמסתם אותה הימנו". מה היתה כאן תוכחתו של יעקב?

טענת יעקב היתה, אינכם מקוריים! אומנות זו שייכת כולה לעשו, ואתם לקחתם זאת ממנו.

כל אדם יכול לזהות אם יתבונן היטב, שחלק נכבד מטבעו אינו מקורי, אלא הוא שאוב ממקורות זרים. פעמים אפילו המידות הנעלות ביותר שנמצאות בו אינן שלו.

ן■

כשאדם נמצא במצב ״עובר״ הוא כולו עצמי. עדיין לא שאב מבחוץ דבר. כל כולו אומר ״עצמיות״.

באותו זמן הוא מחובר לתורה באופן מוחלט, שרש נשמתו שם. אם הוא משכיל לקחת זאת כל חייו, יוכל ללמוד תורה מ״עצמו״.

הדוגמא הבולטת לכך, היא אברהם אבינו, שעליו מעיד המדרש שלמד תורה מעצמו. "מעצמו למד תורה״ (בראשית רבה, ויגש פרשה צג, ה). אבל כל זה מתקיים רק באדם שלא קולט השפעות מבחוץ כאברהם אבינו.

רב שמלאי בא ללמדנו, איך נראה העובר במעי אמו, כדי שנלמד מכך איך להתנהג באופן הנ״ל בעולם הזה:

״נר דולק על ראשו וצופה בו מסוף העולם ועד סופו״. כידוע, כדי להאיר על דבר צריכים להאיר מולו כדי שיוכלו לראות. אם רוצים לראות משהו מבחוץ צריכים להאיר את החוץ. אם הנר נמצא מעל הראש, הוא לא יכול להאיר דבר, רק את עצמו. הסוד הזה שעובר יכול לראות מסוף העולם ועד סופו.

כי הנר נמצא על מראשותיו והוא מאיר את עצמו, וה״עצמו" של היהודי שהוא רואה מסוף העולם ועד סופו.

והדברים מאירים. [אפשר להוסיף, שהוא מקופל כפנקס, גם זה מראה על 'התכנסות'. ללא קליטת מושגים וחיקויים מן החוץ. אלא מקופל ומכונס בתוך עצמו. מתבונן פנימה].

סוד נרות השבת

ויש לרעיון נפלא זה השלמה מאירת עיניים.

את הפזמון"אזמר בשבחץ, למעיל גו פתחין, רבחקל תפוחין, ראינון קרישיף נוהגים לזמר בכל בית ישראל מדי ערב שבת, ויסודו בהררי קודש. חיברו האר״י הקדוש. התרגום הנפוץ של הזמר הוא: נזמר בשבחי הבורא, כדי להיכנס בתוך פתח ״חקל תפוחין״ שדה התפוחים, שמכוון על הגן עדן.

אולם הגאון דבי יעקב עמדין (היעב״ץ) זצ״ל, בסידורו מפרש את הזמר בדרך שונה ומעניינת. "אזמר״ מלשון אכרית, בשבחים אלו שמזמרים לה', מכריתים את המקטרגים המעכבים את הברכות, מלהכניסם בשערי השכינה הקדושים. ואיך נעשה זאתי ״נזמין לה השתא בפתורתא חדתא, ובמנרתא טבתא דנוזרא על רישץ״. כלומר, נזמין את השכינה אצלנו בהכנסת השבת על שולחן שערוך בלחם משנה שלא כבימי החול, ובנרות שדולקים יפה שיאירו על ראש כל אחד.

מהו הקשר בין הדברים? איך מכריחים את המקטרגים על ידי שולחן שערוך עם לחם משנה ומואר בנרות שבת? ומהי התוספת הזאת שהנרות מאירים מעל ראשנו?

לאור הדברים האמורים, מדגיש הרה״ג יחיאל מאיר צוקר שליט״א, מובנים דברי היעב״ץ להפליא: טבע האדם להמשך אחרי סביבתו, בכל ששת ימי המעשה הוא מתעסק בדברי חולין. זה משפיע עליו מאד, ובכך הוא מאבד חלק חשוב מעצמותו. באופן שכזה קשה לו לקבל את ההשפעות הגדולות של הקדוש ברוך הוא.

אבל כשמגיעה שבת המלכה הוא מפנה את עצמו מכל הדאגות הטורדות, הוא שוכח מכל הריצות אחרי הבלי העולם. עתה יושב הוא כולו בצל הקדוש ברוך הוא וסועד על שולחנו, כשהוא מחדיר לקרבו מלא חופניים אמונה שהכל מאתו יתברך, ואין לו מעצמו כלום.

סעודתו אינה כסעודת חול. היא ערוכה עם לחם משנה שמזכיר את ה״מן״, הלחם השמימי עליו ניזונו בני ישראל במדבר ארבעים שנה. ועליו נאמר ״למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם״ (דברים 1 ג).

נר השבת אינו מאיר לחוץ, כי אנו מתנתקים מכל החיצוניות החולית. זו היא אם כן ״מנרתא טבתא דנהרא על רישיף־ האוד הטוב שמאיר על ראשנו. כדוגמת האור שמאיר מעל גבי ראש העובר. אוד שכזה מאיד את האדם עצמו, את האמת שבו.

כשיש לנו את התזכורות הללו, לחם משנה ונר שמאיר אותנו עצמנו, יכולים אנו להבין את הסוד של השבת. ובכך אנו מסלקים את ההשפעות הרעות של היצר הרע, ובזה אנו מכריתים את כח ההשפעות הרעות שמפריעות לנו להתחבר אל מקור הברכה.

המרכז המטאורולוגי וה׳חזאי׳ הבדואי

כמעט כל הדברים שאנו עושים בחיים, מושפעים מהסביבה החברתית. אנחנו רואים מה כולם אוהבים – וגם אנו אוהבים את זה. אנחנו רואים מה כולם לובשים – וגם אנו לובשים את זה.

׳אם כולם עושים כך, כנראה שזה מה שצריך לעשות', אנו אומרים – ואיננו מודעים לכך שמאחורי ה׳שיגעונות׳ החדשים עומדים כמה אנשים בודדים שמסובבים את כל העולם על האצבע הקטנה שלהם. הם לא מפסיקים להמציא המצאות שמבזבזות את רגעי החיים היקרים על שטויות חולפות.

אם נזכור שהדבר היחיד שיכול להעניק סיפוק והנאה הם ערכים אמיתיים וחיים של אמונה, נחליט על דרכנו ועל מעשינו מתוך שיקול דעת וכובד ראש, ולא נלך שולל אחרי כל רוח מצויה.

בעניין זה מצינו מעשה נפלא אולי משל היה, מפרי עטו של הרב דוד קליינר שליט״א:

הקיץ הסתיים, ולאוהלו של אבו-תחדוח, ראש שבט הג׳בליה הבדואי, החלו להגיע ראשי השבטים מכל האזור. שבט הג׳בליה התגורר במאהל גדול בלב המדבר, במקום שבו מזג האוויר קיצוני והפכפך. בקיץ שרר חום נוראי, אך בחורף, עם בוא הגשמים, היה הקור במדבר מקפיא עצמות.

אבו-רוחרוח היה יותר מסתם עוד מנהיג שבט. חכמתו הרבה נודעה בכל רחבי המדבר, וראשי שבטים רבים היו מתייעצים איתו בכל עניין: החל מקביעת מועד גז הכבשים ועד טיב עודות הגמלים לבניית האוהלים. גם בוויכוחים בין רועים על שטחי מרעה היה אבו-רוחרוח מפשר ומתווך, אבל המומחיות שלו בה׳ הידיעה הייתה מזג האוויר. עם תום הקיץ היו מגיעים אליו ראשי השבטים מכל הסביבה, ומבקשים לדעת האם החורף יהיה קר וגשום. הבדואים מתגוררים באוהלים פרוצים לרוח, ורצוי מאוד לדעת מראש את מזג האוויר. ככל שהחורף צפוי להיות קר וגשום יותר, כך יש להיערך בהתאם ולאסוף יותר עצים לצרכי הסקה.

גם הפעם הגיעו לאוהלו של אבו-רוחרוח משלחות מכל שבטי הסביבה ושאלו מה יהיה מצב הגשמים בחורף. אבו-רוחרוח יצא לרחרח את האוויר ואחר כך נטל בידו מעט חול וסינן אותו מבין אצבעותיו. לסיום הוא הביט לעבר העננים ובדק את מהירות הרוח ואת כיוון נשיבתה.

השנה יהיה קר וגשום', הודיע לבסוף.

הבדואים נערכו מיד בהתאם. הם החלו לאסוף עצים ולאחסן אותם במערות ובמקומות המסתור, כדי לקדם את פני הקרה.

חודש עבר, אך שום ענן לא נראה באופק. השמיים היו תכולים מתמיד, ושמש סתווית חיממה את המדבר.

שוב הגיעו משלחות מכל שבטי הסביבה, ושאלו את אבו-רוחרוח האם החורף יהיה קר וגשום.

אבו־רוחרוח היה מעט נבוך, אך לא הראה זאת כלפי חוץ. הוא יצא בשנית למרחבי המדבר, ערך סיבוב בין ההרים והגאיות וחזר כשבפיו תשובה: ׳קר וגשום יהיה השנה, והמשקעים יהיו רבים מאוד.

מנהיגי השבטים חזרו איש איש לאוהלו, וזירזו את אנשי השבט להמשיך וללקט עצים רבים להסקה מפני גל הקור הקרב.

חודש נוסף חלף, ומזג האוויר החורפי לא הגיע. שוב הגיעו משלחות מכל הסביבה הקרובה והרחוקה אל פתח אוהלו של ראש השבט המהולל, ושאלו אותו האם עדיין הוא סבור שהחורף יהיה קר וגשום.

אני חייב לצאת אל המרחבים על מנת לבדוק את הנושא היטב׳, אמר אבו-רוחרוח, עלה על הגמל ויצא ברכיבה מהמאהל.

במשך חצי שעה רכב אבו-רוחרוח עד שהגיע ליישוב עירוני קטן ששכן בגבול המדבר. הוא ניגש לטלפון ציבורי, הביט ימינה ושמאלה לראות שאיש לא מבחין בו, וחייג מספר מסוים.

שלום, כאן המרכז המטאורולוגי, במה ניתן לעזור?׳ נשמע הקול מעבר לשפופרת.

לפני חודש דיברתי אתכם', אמר אבו-רוחרוח, ׳ואמרתם שירדו הרבה גשמים במדבר, אבל בינתיים אין שום טיפה.

אדוני, אל דאגה', אמרה החזאית, יעל סמך נתונים עדכניים המצויים בידינו, עומדים לרדת גשמי זלעפות.

תודה רבה', אמר אבו-רוחרוח והחזיר את השפופרת. הוא עלה על הגמל ורכב במהירות לעבר המאהל. ׳אל דאגה', אמר לאנשים שחיכו לו, ׳החורף הזה ירדו גשמי זלעפות. קצת סבלנות, והגשם יגיע.

הבדואים המשיכו לאסוף עצים, אבל חודש נוסף עבר ושום ענן לא נראה בשמים.

שוב צבאו על פתח אוהלו של אבו־רוחרוח בדואים מכל הסביבה ודרשו לדעת: ׳מה עם הגשמים? מדוע אין גשם׳?

אבו-רוחרוח עלה על הגמל ודהר לכיוון הטלפון הציבורי.

שלום, כאן המרכז המטאורולוגי, במה ניתן לעזור?׳ שאלה החזאית.

גברתי הנכבדה', הרים אבו-רוחרוח את קולו, ׳אמרתם שירד גשם, אבל המדבר יבש וצחיח. על סמך מה אתם קובעים את התחזית שלכם׳?

מכיוון שאתה מתקשר קבועי, אמרה החזאית, ׳אני אומר לך. האמת שהמפות הסינופטיות שלנו לא מראות על גשם, אבל בכל זאת אנחנו יודעים שעומד לרדת גשם.

איך אתם יודעים?׳ שאל אבו־רוחרוח.

פשוט מאוד, כי נודע לנו שהבדואים במדבר אוספים עצים מתחילת החורף כמו מטורפים, והבדואים יודעים מה הם עושים…

אין משקים שתי סוטות ביחד

זהו הטעם שבמעמד השקאת הסוטה את המים המאררים, אמרו חז״ל (סוטה ז ע״ב): "וכל הרוצה לראות בא לראות חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גס בהן״. ופירש״י: "שלבה גס בהן ־ כשאדם רואה בני ביתו דעתו מתגברת עליו, ולא תירא ולא תודה, ואנו מבקשים שתודה ולא ימחה שם הקודש על המים".

אדם צריך להיות שלם עם הכרתו, ולא להתחשב כלל בידיעותיהם של הבריות. כמה חמור הדבר כשמתנהג הוא עפ״י השפעתם של גורמים זרים מחמת בושה ״מה יאמרו עליו האנשים"…

כי יכול הוא להביא על עצמו שואה איומה – לאבד את כושר שיפוטו העצמי וחשיבותו העצמית.

לא לחינם רבותינו – אשר ירדו וצללו תהומות לתוך נבכי נפשו של אדם וראו עד כמה מסוגל הוא להיות קשה עורף ולא להיכנע לאמת שבדעתו למרות כל הסכנות והאסונות העומדים בפניו ־ פסקו (סוטה ח ע״ב): ״אין משקין שתי סוטות כאחת, כדי שלא יהיה לבה גם בחברתה״. ופירש רש׳׳י: "שמא אחת עומדת על בוריה ואינה מודה לומר טמאה אני, וחברתה שהיא טמאה רואה את זו שאינה מודה וסובלת את בושתה, ולבה מתגבר עליה כמו זו ואינה מודה״.

השפעה דעת קהל ־ כפייה סמויה

בדורנו הוסטה הדעת לגבהים ולמרחקים, אך עם התרחבות היקף עולמו החיצוני של האדם מצטמק והולך עולמו הפנימי, ועם התגברות הרעש של טרטור הגלגלים משתתקת והולכת המשמעת הפנימית שלו.

בעולם שהעיקר בו הוא המצוי הקיומי, אבד לו לאדם כשרון ההיפעמות לקלוט חוויות, ולקה בו כוח ההגות בעניינים שבמופשט ־ כל אותם הסממנים המאפיינים את הידיעה העצמית של האדם וצרים את צורתו הפנימית.

המכונה ־ סמל הדור – הפחיתה לא רק את ערך השרירים של האדם, היא החלישה גם את ערך המחשבתי שבו. בתהליך האוטומציה נתונה המחשבה, אצל האדם מן השורה, במצב של פסיביות. בחברה המודרנית, חופשי האדם לבטא את מחשבותיו, אך אין זו הוכחה כלל כי המחשבות אותן הוא מבטא הן אמנם מחשבותיו. האדם הוגה את עצמו בחשבו, כי הכרעתו בעניין זה או בעניין אחר היא הכרעתו העצמית רצונית. כשיעמיק יווכח, כי הבחירה שהוא בוחר איננה אלא בחירה של כפייה סמויה.

צוות מוחות הוגים עבורו ואחרים מכריעים במקומו. עיתוני הערב המוניים, המשוכללים בכלי תקשורות מודרניים הם הקובעים עבורו, לא רק איזו סיגריה עליו לעשן, לא רק איזו חולצה עליו ללבוש, לא רק איזה יין עליו לשתות – קבוצות מומחים של אותם העיתונים הן אשר קובעות עבורו איזה ספר עליו לקרוא, איזה מחזה עליו לראות, לאיזו תכניות רדיו עליו להאזין ־ והן אשר פוסקות במקומו טיבם של טוב ורע ושל אמת ושקר.

ניסוי פסיכולוגי המוכיח עד כמה אנו 'עצמאים' במחשבתינו…

וכך נוהג היה לומר הגאון ר' ישראל מסלנט זצ״ל:

״האדם גר עם עצמו במשך שבעים שנה ואיננו מכיר את עצמו״!

כאשר נקרא אדם להעיד בבית משפט והשופט שואל אותו האם הוא בטוח בדברי העדות שלו, עשוי העד לומר "בודאי: ״בעיני ראיתי זאת, ובאוזני שמעתי זאת״ משמע שאנו סומכים על עדות חושינו יותר מאשר על סתם שמועה.

והנה בא ניסוי פסיכולוגי מקורי והוכיח דבר מופלא, שלא תמיד מותר לנו לסמוך על עדות חושינו, בעיקר כשאנו נתונים להשפעת דעת קהל מוצקה ואחידה.

והרי פרטי הניסוי:

פרופסור לפסיכולוגיה ואחדים מתלמידיו, ״קשרו קשר״ של כזב נגד אחד הסטודנטים. האנשים הצעירים ישבו מסביב לשולחן במעבדה, והסטודנט המסכן, שהוקרב קורבן למדע, ישב ביניהם. הפרופסור עמד לפניהם והראה להם בסדר מסוים לוחות ובהם צורות שונות, קווים וסימנים. ואחרי כל הצגה היה שואל שאלות. כגון: כמה צורות יש? האם הקו הארוך יותר הוא למעלה או למטה? וכדו׳. האמתלה היתה, שהוא בוחן כיצד מצליחים הסטודנטים להבחין בצורות שונות במרחק מסוים.

עם ההצגות הראשונות היו ״קושרי הקשר״ אומרים את האמת, מה שראו עיניהם ממש. אבל לאחר מכן החלו לכזב, במתכוון; כך אמרו על קו ארוך יותר, שהוא קצר

יותר על קו עליון שהוא תחתון, וכדו׳. הם הביעו את דעתם בשלוות נפש, מתוך עמדה שגרתית, והסוו היטב את כזבנותם לשם המדע.

מר היה גורלו של חברם שנבחר להיות הקורבן. ראה את הצורות, שמע את עדות חבריו, נוכח שיש סתירה בין מראה עיניו ועדותם, המתין לדברי כל האחרים וראה שהכל תמימי דעים, כביכול, ורק הוא תופס אחרת וחרדה נפלה עליו. מצמץ בעיניו, העווה את פניו, כיווץ את גבותיו והמראה לא נשתנה. ״מה קרה ישאל את עצמו, "מה קרה לי, הוכיתי בסנוורים, נתרופף בורג במוחי, האם חוש ראייתי תקין? האם רוחי תקינה?…״

וכשהגיע תורו להעיד, לא סיפר מה שעיניו ראו, אלא מה ששמע מפי רעיו!…

בדיעבד, כאשר שאלו את הבחורים ששימשו ״שפני ניסוי" (כי ערכו ניסוי זה לא באדם אחד בלבד), לאחר שגילו את האמת המרה ש״סידרו אותם״, מדוע אמרו מה שאמרו – הודו אחדים, כי חששו לומד את האמת, שמא יהיו ללעג או שיחשב! לבלתי תקינים. ואחדים אמרו בפירוש שראו מה שראו אחרים! במילים אחרות תפיסתם הסתלפה בהשפעת דעת הקהל.

גם בדיינים שייכת הטיה

מי שסבור שהנחקר היה חלוש דעת במיוחד וחסד אופי, וכי לאדם רציני ומיושב לא יכול לקרות כלל דבר כזה, מוזמן לעיין במשנה (סנהדרין לב ע״א1 הקובעת: "דמי נפשזוז מתחילץ מן הצד". כאשד שואלים את הדיינים אחד לאחד אם הנאשם זכאי או חייב יש להתחיל מן הקטן שבדיינים, ואילו הגדול שבדיינים יביע אחרון את דעתו על אף שאין זה מכבודו. [״שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו משום "לא תענה על ריב" (שמית כג) על דבריו של גדול, רב כתיב בלא יז״ד" רש"י|. נאמר: חששו חכבדס שאם הסדר יהיה הפוך, עלול דיין לשנות את דעתו כאשר ייווכח שדעתו שונה וחריגה ממה שפוסקים הדיינים האחדים.

ודברים מופלאים כותב בעל ספר החינוך (מצוה עז>: •שלא לן אחי סן ח דיינים אחי דעת דיין אחד גדול, או אפילו אחי דעת חרוב מבלי שיהיזז הימי מזק בשגלז".

ובשרשי המצוה כתב: "הטעם שאפשר מתוך כן יבא הדין כולו לפעמים על דעת אחד מהם וידוע הדבר כ* ק הוא". כלומר, כשהדיין אומר את דעתו הרי ידיעותיו וכוחותיו מתרכזים כפי האמת שבלבו. ואילו אס סמך על השד. היי את עצמו הוציא מן הכלל, כי לא פסק את הדין על פי הכרתו העצמית. ע־פ ממות מדמית שמורה לו דעתו, אלא לפי מה שפסקו אחרים ־ ודבריו אם כך אינם אמת.

הנה כי כן ידעו כבר חכמינו את כוח המחץ של דעת הזולת, שנים רבות לפני שהחלו לטפל בכך פסיכולוגים בני זמננו. זאת הם למדו מדיוק בלשון הכתוב. דיין בעל סמיכה הדן דיני נפשות, אשר היה ער כל הלילה, והפך שוב ושוב במסכת העדויות עד שגיבש את דעתו לזכותו או לחובתו של הנאשם, עלול כך – חוששת המשנה – לזנוח את דעתו הבטוחה והודאית ולשמוע את דעתם השונה של האחרים!

האם עכשיו אנו עדיין כל כך בטוחים, כי אותנו לא יוכלו ״לסדר״ כמו את הנחקר הנ״ל? וכי אנו היינו עומדים עד הסוף על דעתנו הברורה?…

לשחות נגד הזרם

תורת היהדות גורסת, כי כשם שאדם מסוגל להיות ״בעל בית״ על עצמו ולהגיד "לא" ליצריו ולדחפיו, באותה מידה הוא מסוגל להתייצב בעוז מול נחשולים של עדריות אנושיות. גם אם רבים מתנגדים לאמת הפנימית שלו, הוא יכול להתעלות מעל"כולם״ לנהוג לפי צו מצפונו.

בנידון זה למדים בעלי המוסר לקח מהלכה אחת שנאמרה אפילו אודות בעלי חיים, וממנה ניתן להקיש בקל וחומר ביחס לאדם.

בהלכות טריפות נפסק להלכה שאם עוף או בהמה הושלכו מגובה, הרי הם בחשש טריפות משום ״נפולה״. ההלכה חוששת שמא הפלתם מהגובה גרמה לפגימה באיבריהם הפנימיים ועל ידי זה הבהמה או העוף נטרפו. אולם ההלכה קובעת שישנן צורות בדיקה מסוימות שעל ידן ניתן לוודא שבעל החיים לא נטרף.

אחת מן הבדיקות הללו היא (כמבואר במסכת חולין נא ע״ב ונפסק כן להלכה בשולחן ערוך"יורה דעה• סימן נח, סעיף ז) אם עוף נפל מגובה, והנה למרות זאת הוא מצליח לשחות במים, השחייה בנהר מצביעה על כך שהעוף, האווז או הברווז, לא נפגע במאומה ואין בו חשש טריפות. אולם ההלכה מסייגת את דבריה בקובעה שבמה דברים אמורים? אם העוף שוחה נגד הזרם, אולם אם הוא שט עם הזרם אין בכך שום ראיה לבריאותו. גם עוף פגוע וטרף, ואפילו בול עץ, עשוי לנוע עם הזרם, ואין בכך הוכחה שיש בו שמץ חיות.

ומכאן ניתן ללמוד קל וחומר לאדם שחיותו נבחנת ביכולתו לשחות נגד הזרם, בעוד שזרימה עם העדר אין בה כדי ללמד על כושרו ובשירותו של האדם, שמלכתחילה נוצר להיות עצמאי ובלתי תלוי.

משורש העובדה שאדם הראשון נברא יחידי, נובעת תכונת היותו ייחודי ומכאן השאיפה הטמונה עמוק במעמקי הנפש להיות מקורי, עצמאי.

אשר על כן דעת תורה גורסת שהאדם נדרש להיות עצמאי, לבל יירתע מפני"מה יאמרו הבריות״. אם הוא סבור, למשל, שדיעה מסוימת היא שגויה, או שנוהל מסוים הינו פסול, הוא צריך להישאר איתן בדעתו, למרות שסביבתו אינה גורסת כן. כאמור, זו היתה, אפוא, זכותם הגדולה של יהושע וכלב, שלמרות שעשרת המרגלים שהלכו עימם הוציאו דיבה על ארץ ישראל, הם עמדו בתוקף על דעתם, ולא שיתפו עימם פעולה.

דוגמת מופת בתחום זה הראה לנו אברהם אבינו ע״ה. הוא היה סמל ומופת להתנהגות אצילית שבין אדם לחבירו, אולם כל זה לא סתר את השקפתו ואמונתו שעליה מוכן היה למסור את נפשו. אברהם אבינו מסר נפשו בשביל להכניס אורחים, ואפילו כדי להתפלל על סדום, אולם בעוז רוח הוא בעט בכל המוסכמות של החברה האלילית שסביבו כדי לדבוק באמונת האמת. לא בכדי אמרו חז״ל ששמו נקרא ״אברהם העברי", על שם שכל העולם כולו עמד מעבר אחד, והוא לבדו, יחיד ובודד, עמד מהעבר שמנגד. אכן זוהי עצמאות השקפתית הראויה לשמה.

הרב עם הצלחות בארמון באקינגהם

יום אחד קיבל רבה הראשי של בריטניה, הלורד עמנואל יעקבוביץ זצ״ל, הזמנה להשתתף בנשף חגיגי שיתקיים בארמון באקינגהם, מעונה הרשמי של אליזבת השניה מלכת אנגליה. הרב יעקבוביץ, שהיה מקורב לחוגי השלטון באנגליה ובפרט לראש הממשלה דאז, מרגרט טאצ׳ר, השיב להזמנה במכתב אדיב בו הסביר כי הוא מעריך את ההזמנה אך לא יוכל להיענות לה מטעמי כשרות.

לא חלפו ימים רבים ולמרבה הפתעתו קיבל הרב יעקבוביץ מכתב תגובה בו נכתב כי נוכחותו רצויה מאוד ועל כן יעשה הארמון מאמץ מיוחד כדי להשביע את רצונו ולספק לו את כל צרכי הכשרות הנחוצים לו. ואכן, כאשר הגיעו הרב והרבנית לארמון, פגש אותם אחד המלצרים שהציג בפניהם את כל סידורי הכשרות, ואף הראה להם את מערכת הכלים המיוחדת שהארמון רכש לפי דרישתם. הסט היה זהה בחזותו לכלים שהונחו בפני כל יתר הסועדים, אך מדבקה קטנה שהוצמדה לכל כלי ציינה את העובדה שאלו הם כלים כשרים.

עד מהרה התמלא אולם הנשפים בכל ה״מי ומי״ של חוגי האצולה הבריטים, כולל מספר בלתי מבוטל של ידוענים ואישים מוכרים בתחומים רבים ומגוונים. הרב יעקבוביץ תפס את מקומו לצד הרבנית ונהנה ממנת המזון הכשרה שניתנה לו כאשר לפתע אירע דבר מוזר: בסיום המנה הראשונה נעמדו כל הנוכחים והחליפו את מקומותיהם…

למראה פניו התמהות של הרב הסביר לו שכנו לסעודה שכך מקובל בנשפים מסוג זה ־ בסיום כל מנה מחליפים הסועדים את מקומותיהם כדי שלכולם תהיה הזדמנות לפגוש את כולם. מנהג זה העמיד את הרב יעקבוביץ בפני בעיה קשה: הן סט הכלים בו הוא השתמש היה היחיד באולם שהיה כשר, כיצד יתיישב במקום אחר?

וכך מצא עצמו הרב יעקבוביץ בסיומה של כל מנה כשהוא מתרוצץ ממקום למקום כשידיו עמוסות סכינים, מזלגות קערות וצלחות, וכל זאת למרבה תימהונם של יתר הנוכחים שלא הבינו כמובן את פשר התנהגותו המוזרה…

התנהגות זו לא מצאה חן בעיני יהודי מתבולל שנכח במקום. הלה אף העיר לרב בקול רם על כך שהוא מתבלט יתר על המידה וגורם בושות ליהודים, אך הרב יעקבוביץ המשיך בשלו. כשרות היא כשרות ויש להקפיד עליה בכל מקום 1 גם בתוככי ארמון באקינגהם.

והנה, בסיום האירוע כאשר המשתתפים פנו לעזוב את האולם, ניגש הנסיך צ׳רלם לרב יעקבוביץ, לחץ את ידו בחמימות והכריז בעליצות: ״אה, הנה היהודי עם הצלחות…!״

הרב יעקבוביץ הסביר לנסיך את הסיבה שגרמה להתנהגותו ועד מהרה גלשה השיחה לדיון מעמיק בהלכות כשרות כאשר יורש העצר האנגלי מפגין התעניינות מרובה בנושא ואף מצרף לשיחה את אימו המלכה.

הקרבה המופגנת בין הרב האורתודוקסי לבין בני משפחת המלוכה האנגלית עוררה את קנאתו של היהודי המתבולל. הלה נדחק אל תוך הקבוצה מתוך כוונה להראות שקיימים יהודים מסוג אחר, "נאורים" ו״מתורבתים״ יותר. "גם אני יהודי״, הסביר לנאספים.

נעץ בו הנסיך מבט שכולו תימהון ושאל: ״אתה גם אתה יהודי? אם כן היכן היו הצלחות שלך״.?״

פעמים רבות אנחנו נקלעים למצבים שבהם אנחנו מתביישים ביהדותנו, או לפחות מנסים להצניע אותה ככל האפשר. צריך עמוד שדרה חזק כדי שלא להתקפל, לא להיכנע ללחץ החברתי והסביבתי (שהוא על פי רוב מדומה), לעמוד על העקרונות שלנו ולעשות את מה שצריך לעשות.

השגיאה הגדולה

כשנשאל פול בוינטון, מי שהיה מנהל כח אדם של חברת נפט גדולה בארה״ב, מהי השגיאה הגדולה ביותר שעושים בני אדם הפונים בבקשה לתעסוקה? כאדם המתמחה בעניין זה, שראיין עד לאותה העת למעלה משישים אלף מבקשי עבודה ואף כתב ספר בשם"שש דרכים להשגת עבודה״, השיב על השאלה ואמר:

״השגיאה הגדולה ביותר שעושים אותם בני אדם הפונים בבקשת עבודה היא – שאין הם עצמם. במקום להיות גלויי לב, הם מנסים לעיתים תכופות להשיב למראיין את התשובות שהם סבורים כי הוא רוצה לשמוע. הצרה שאין זה פועל, כיון ששום אדם איננו מעוניין במעמידי פנים! איש אינו מעוניין במטבע שזויף״.

האברך שלמד מפאת אימת ה׳חתול׳-.

מפי ספרים וסופרים למדנו, כי אחד הכוחות החזקים הפועלים על האדם ומשפיעים על התנהגותו הוא דעת הקהל. קהל זה הינו השכן ממול, הדודה, האנשים המהלכים ברחוב וכן כלל יושבי תבל, שדעת הקהל שלהם משפיעה מבלי להפעיל כוח ממשי כלשהו.

די בכך שאדם יראה את העיניים הננעצות בו מבלי לומר מלה, או שידע שאנשים ידברו עליו מאחורי גבו, וכבר הוא משנה בשל זה את התנהגותו ומתאים את עצמו אל הכלל. מן הסתם יש מן החיוב בכך, שאדם רגיש ומושפע מדעת סביבתו! זה יוצר את ההתאמה בין הפרט לכלל, ובונה את האחידות של הציבור.

אולם, יש בזה אף מן השלילה, כאשר דעת הקהל עומדת בניגוד למה שמצפונך חש כחובתך וכאמת שלך. יהיה זה דע, במקרה זה, אם תרשה לדעת הקהל להשפיע עליך. כאשר נקלעים למצב קשה זה, לא פשוט לאזור עוז ולעמוד נגד דעת הסביבה. האדם נרתע מפני מבט עיניים בלבד, אפילו של אדם שאינו מכירו!

שקר מהו? ־"מאימת החתול" – מפטירים חסידי הרבי מקוצק בביטול, ודי לחכימא ברמיזא. אם אתה חדש כאן, יספרו לך על אותו אברך שהיה סמוך על שולחן, ולמד תורה בחדר משלו. כל אימת שהיה שומע נקישות בחדר הסמוך, היה מגביר קולו. סבור היה, שאלו צעדי חותנו או חותנתו. הנקישות שנמשכו חודשים רבים היו…

דילוגיו של החתול, שהשתכן על עליית הגג. אברך הלומד תורה בשקידה ן"כמצות אנשים מלומדה" – מאימת החתול, או אולי, מאימת החותנת.

והאמת מה תהא עליה? אם האברך בן תורה עלול ללמוד "מאימת החתול", למה עלולים כבר כל היתר?

כמה ״שקרים" הולכים ונטווים מאימת החתול הפרטי של כל אדם? האין לכל שקר את החתול שלו, את החותנת שלו?!

אמת ללא פשרות

מסופר על מלך אחד, שרצה לבחון ולנסות את אחד מנאמני ביתו כדי למנותו לשר הביטחון בצבאו. לבירור נאמנותו ומידת האמת שלו, שאל אותו המלך לגילו. עמד האיש במבוכה והרהר לעצמו, איזו תשובה תמצא חן יותר בעיני המלך. לא ידע אם מעוניין המלך באדם צעיר לימים, בעל מרץ וכוחות נעורים, אלו הם ודאי תכונות טובות, שהרי מועילות הן בשעת מלחמה להילחם טוב יותר ולהביא את הניצחון. מאידך חשב לעצמו, אולי מעדיף המלך מבוגר בשנים המנוסה בתכסיסי מלחמה, המיומן יותר. כך עמד וחכך בדעתו, לבסוף הגיע למסקנה לומר את שנותיו המדויקות. כי ממה נפשך, אם יפסיד את המשרה ירוויח את האמת, ואולי עוד ירוויח את שניהם.

כאשר שמע המלך את תשובתו, הושיט לו את ידו לברכו ב״מזל טוב", על זכייתו בכתב המשרה החשובה הזו להיות שר הביטחון בצבא המלך. לאחר מק הוסיף המלך, שבאמת ידע את גילו אך רק רצה לבחנו במידת האמת, שכן מידה זו נחוצה והכרחית למי שהוא אחראי לחיי המדינה. הודות לאמת, סיים המלך, זכית בכתר הגדול שעיני הכל נשואות אליו.

האנשים האמיתיים בסיביר – הוערכו!

"ואני הגבר" – מוסיף הגר״ח א. זייצ׳יק זצ״ל – בעל הרעיון, הייתי עד בעצמי למבחן דומה.

כאשר שהיתי בגולת סיביר המרה, מעורב בין בני אומות ומדינות שונות. הרשעים ריכזו שם את כולם ושיעבדו אותם בעבודת פרך ועינויים. גם ראיתי כיצד ידעו הרשעים להבחין בין היהודים הקלים בדעתם ומוותרים על המצוות, לבין אלו שנשארו נאמנים לדתם ולאביהם שבשמים, ללא ויתורים ופשרות, לפי יכולתם, כמובן, באותם התנאים.

אלה הובדלו לשבח, בעוד שקלי הדעת והחנפים, גונו והוקעו אל עמוד הקלון. אפילו הרשעים ידעו להצביע על ההבדל שבין אלו לאלו. באותם יהודים נאמנים ובני תורה נתקיימו בחוש דברי הכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח,י).

לא אכל טרף וניצל

ראיה נוספת לכך, שרק במידת האמת מרוויחים, אנו מוצאים בירושלמי (שביעית פ״ד היה) שם מסופר על רבי אבא בר זמינא, שתפר בגדים אצל עכו״ם אחד ברומי. הביא לו הגר בשר נבילה לאכול. ר׳ אבא סירב, כמובן, לאכלו.

״אם לא תאכל אהרוג אותך״ איים הגוי.

ד׳ אבא נשאר בשלו: ״אם רצונך הרגני אך אני לא אוכל בשר נבילה״.

הפטיר הגוי ואמר לר׳ אבא: בעצם לא היה כל ממש באיומי, רציתי רק לנסותך. ולהיפך, אם היית אוכל הייתי הורגך!.״

אמר על כך ר׳ מנא: אילו שמע ר׳ אבא את דברי רבנן שאמרו, שבשאר עבירות אם הוא בצנעא יעבור ואל יהרג – היה אוכל והיה נהרג, ולטובתו היה שלא שמע זאת.

מכאן מבורר לנו, שבעמידה חזקה ורצינית כנה ואמיתית, כשלא נכנעים ולא מתפשרים על מצוות התודה ־ נושאים חן אפילו בעיני המתנגדים והשונאים הגדולים ביותר. גם הם בזים למתרפסים, לאלה שנוטשים אמונתם ולכל הפוסחים על שני הסעיפים.

סוד הקסם ־ להיות מקורי

משל המובא בספרים מספר על מלך במדינה רחוקה, ששמע מחכמיו ויועציו, על קיומו של עם יהודי שונה ומיוחד מכל העמים במראהו, באורחות חייו ובאמונתו. מלכותו של אותו שליט, מצויה היתה בקצווי ים, מקום שאינו מעבר לעוברי אורח ממדינות אחרות, ומעולם לא הזדמן לו למלך לראות מראה יהודי. אך סקרנותו למשמע סיפורי חכמיו פיעמה בקרבו, והוא הורה למשרתיו שלא לחסוך מאמץ ולהביא בפניו יהודי.

לכל קצות המדינה שוגרו שליחי המלך ולאחר מאמצים מרובים, גילו בכפר קטן ונידח, יהודי מקורי, עטור זקן ופאות, לבוש כמסורת אבותיו, שהתגלגל לשם בדרך לא דדך. עבדי המלך המאושרים על התגלית, מיהרו לבשר לאותו יהודי, כי המלך הגדול, שליט הממלכה, מבקש לראותו. התרגשות רבה אחזה ביהודי למשמע הבשורה. הוא היהודי הקטן, מהכפר הנידח, שמעולם לא זכה להיפגש אפילו עם שר זוטר, יזכה לכבוד בו לא זכו רוב תושבי הממלכה, ויפגוש פנים בפנים את המלך ירום הודו.

מיהר היהודי אל הספר המקומי וביקש שיכין אותו לקראת הפגישה המיוחלת, והספר אכן עשה את עבודתו נאמנה, גילח את זקנו ופאותיו של היהודי, סידר את מחלפות ראשו, כך שיהיה ראוי לפגישה המלכותית. מכאן מיהר היהודי אל החייט המקומי, וביקש שיתפור לו בגד חדיש ומהודר לפי מידותיו, ממיטב חידושי האופנה, כך שניתן יהיה להתייצב עמו לפני המלך.

ביום המיועד הגיע מיודעינו היהודי, אל הפגישה המיוחלת, כולו אפוף התרגשות. בכירי שרי המדינה ליוו אותו לארמון המפואר, אל החדר המלכותי, והמלך ישב על כיסאו המוזהב והמתין בקוצר רוח למפגש. משנכנסו השרים ועמם אדם בלתי מוכר, שאל אותם המלך: מיהו האדם הזה שעמכם? השיבוהו השרים: הוא הוא היהודי המבוקש, שלמענו שיגרנו שליחים לכל קצווי הממלכה, ויגענו לילות כימים, כדי להשלים את מבוקשו של מלכנו הנערץ. זעם המלך וקרא: וכי לשם כך טרחתם את כל הטרחה? וכי ביקשתי מכם להביא בפני אדם שנראה כמותכם וכמוני? אני רציתי לראות יהודי מקורי ומיוחד, שונה מכל העמים במראה ובלבוש, ומה תועלת יש לי כאשר הבאתם בפני אדם זה שמראהו ולבושו כמו אחד העם? וכי מה בינו לבינינו?״

דור הדמוקרטיה – חופש מחשבה – האמנם?

דומה שעדיין לא היתה תקופה בדברי ימי אנוש בתקופתנו, שבה המגמה הפסיכולוגית היא, שאדם צריך ליישם את ה״אני״ שבו ־ לפעול ולחשוב כפי שרצונו העצמי מורה לו. קיומם של ממשלים דמוקרטיים ברוב ארצות העולם הנאור, האפשרויות הרבות והמגוונות לעבודה, ללבוש ולמגורים כמעט בכל מקום בעולם, דומה שמסייעים לאדם להחליט בעצמו על פעולותיו. לא עוד כבילות לרודן, לא עוד כריעה תחת נטל העוני והסבל. העיתונות וכלי התקשורת השונים, מאפשרים א לבחון מקרוב מגמות והליכי מחשבה נוספים ממה שהוריו ומחנכיו הקנו לו.

האומנם מחליט האדם את החלטותיו מתוך רצון אישי?, האומנם חי האדם בן תקופתנו את ה״אני״ שלו?

אריך פרום בספרו ״מנוס מחופש" מפריך את האשליה הזו וכך הוא כותב:

"בניגוד לעבד, החברה כיום אינה כופה על האדם מה לעשות או מה לחשוב. היא כופה עליו מה לרצות".

לחברה יש השפעה על האדם, בין על פעולותיו השוליות ובין על אלה המרכזיות. היא מחליטה עבורו מה לאכול ומה ללבוש. החברה מחליטה עבור האדם מהם הקריטריונים של נער או נערה שעימהם כדאי להינשא, ויש לה השפעה אף על גודלה של המשפחה. ואולי ניתן לומר כי זו הטרגדיה של אדם בן תקופתנו, שהחברה היא מכתיבה לו את הליכי חייו ואת מגמות מחשבתה

פעם הביאו לפני הג׳׳ר שמעון שקאפ זצ״ל גלוית דואר עם שורות. התרעם ואמר:

״מה? גם איך לכתוב רוצים להכתיב לנו?!״…

תוספת: סיפר הגר"י גלינסקי – הריני מעיד – אוהב אני לשמח יהודים, ולההביל עניני העולם בלצנותא דעבודה זרה, כפי שלמדנו בנובהרדוק. והעליתי בת שחוק על שפתי גדולי גדולים – מלבד אחד: המשגיח, רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל. שומע היה דברי בכובד ריאש, מעין בהם, מעיר עליהם, ולעולם לא חייך!

כסבור הייתי, שזה מחמת כבד הראש שהיה שרוי בו תדיר, היראה שהיתה חופפת עליו. ראו בו במוחש את ה״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״,

ואת תוצאת הפחד והיראה הכתובים ברמ״א, בתחלת השלחן ערוך – אבל הן ראיתיו מחייך: כששמח חתן, כשעודד אנשים מדכאים! וחשבתי: למה דוקא להלצותי אינו מגיב?

והבנתי: חניך קלם הוא, ובקלם חנכו לחיות בני חורין! מאי משמע, שמישהו משמיע הלצה וגורם לכלם לחייך?

וכי הוא אדון לי, הוא יקבע את תגובתי? הוא שליט על מצב רוחי, ברצותו אחייך וברצותו ארצין?

לא ולא, אני הוא שאחליט אימתי אחיך! ־ זה בן חורין! זו החרות האמתית!

תקשיב לעצמך

נחתום את הדברים במשל מרענן מעולם החי, העולה ממנו מוסר השכל להפליא.

׳קוזאק, קוואק', קולות הצפרדעים התמזגו בקול המפל שזרם לתוך הנחל הסמוך לביצה. זה שבוע ימים שלא הצליחו הצפרדעים למצוא אפילו חרק אחד לאכילה ובטנם קרקרה והפעם גם מרעב. הצפרדעים הבוגרים הבינו שהסוף קרוב. אם לא ימצאו ביצה חדשה עם מזון בשפע לא יחזיקו מעמד עוד זמן רב. לפתע השתרר שקט, צפרדאף חזר מחיפושיו. צפרדאף, טיפוס שרגיל לדחוף את אפו לכל מקום אפשרי, חזר הפעם ובפיו דברים מעודדים.

׳קיפצתי עד שעברתי את הביצה שלנו, המשכתי לקפץ גם בתוך היער, לאחר כמה שניות ראיתי מקום חדש, שנראה כאילו אני הראשון שהגעתי אליו, המקום הזה ממש גן עדן, מלא עד אין סוף בחרקים׳, סיים בחיוך רחב.

׳אז למה לא הבאת קצת, שנאכל?׳ שאלו הצפרדעים בכעס.

׳אה…׳ גמגם צפרדאף, ׳יש רק בעיה אחת, במקום ההוא יש אמנם אלפי חרקים, אבל הם נמצאים על צמרת עץ גבוה שאני עצמי לא הצלחתי לטפס עליו׳.

׳קח אותנו לשם׳ צעקו כולם בחוסר סבלנות. צפרדאף מיהר לקפץ אל מחוץ לביצה וראש השבט הורה לכולם לקפץ אחריו, הם קפצו בזוגות, עוקבים אחרי צפרדאף שהוביל אותם עמוק אל מעבה היער, עקף כמה עצים וכעבור שעה קלה העמיד אותם במקום מדהים ביופיו.

׳על העץ הזה יש מלא חרקים׳ הצביע צפרדאף. כל הראשים פנו לעבר העץ, וחיוך של שמחה התפשט על פני כולם, על הענפים היו סדורים בשורות אלפי חרקים.

׳קדימה׳ זעקו הצפרדעים, וחיש קל זינקו הבוגרים והחלו לטפס, בעוד הילדים ממתינים למטה בציפייה. אלא שגזע העץ היה חלקלק וקשה במיוחד לטיפוס. לא עברו מספר שניות ועשרות צפרדעים החלו לנשור מן העץ בזו אחר זו, נחבטות בראשן בקרקע.

׳לא ניתן לטפס על העץ, זה פשוט בלתי אפשרי׳, הצטדקו הצפרדעים שנפלו בפני אלו שהמתינו למטה. כולם הביטו אל עבר העץ: על הגזע נותרו עדיין עשר צפרדעים שנאחזו בציפורניהן במאמץ שלא ליפול.

׳תרד!׳ צעקה צפרדע אחת לבעלה, ׳אין סיכוי להגיע לצמרת, חבל שתיפול מגובה רבי. ניכר היה שהצפרדע מתאמץ עוד קצת, אך כעבור דקה התייאש וקפץ למטה.

על העץ נותרו כעת תשע צפרדעים.

׳תרדו! תרדו!׳ החלו הצפרדעונים הקטנים לצעוק, ׳גם ככה לא אכלנו הרבה זמן, כשתרדו למטה תהיו רעבים עוד יותר, מהמאמץ, ובסוף יהיו לנו אבות מותשים׳. שתי צפרדעים נוספות שמעו זאת וקפצו מהעץ. הצפרדעים שקיבלו את פניהן למטה הוסיפו ללבות את אווירת הפסימיות: ׳עדיין לא עברתם שליש מהעץ, והשליש שעברתם הוא החלק הקל!׳.

שבע צפרדעים נשארו עדיין על העץ.

כעבור רגע, נעצרו שתים נוספות, היססו מספר שניות ואז קפצו אף הן למטה.

החמש שנשארו המשיכו בכל זאת, ניכר היה שהדבר כרוך במאמץ רב. הצפרדעים שעל הקרקע לא הפסיקו ללעוג להן, וכמה מהן החלו להציג כיצד יפלו הצפרדעים העקשניות עם בטן נפוחה ממאמץ.

אט אט נשרו כל הצפרדעים, האחת אחרי השניה. כולן, מלבד אחת.

צפרדע אחת המשיכה בכל זאת. נראה היה שכל קריאות הבוז, הלעג והצעקות לא עושים עליה רושם, והיא המשיכה לטפס במאמץ עילאי.

הצפרדעים שלמרגלות העץ רק הגבירו את צעקותיהן:

׳רחפנית! אסטרונאוטית! הנפילה מגבוה כואבת מאד!׳, אך הצפרדע שעל העץ התעלמה מהצעקות והתמידה בטיפוס. מטר אחד לפני הצמרת, איבד ראש השבט את העשתונות והחל לצרוח:

׳תרדי כבר! בשביל מה את משאירה אותנו במתח? בסוף הרי ממילא תיפלי׳. לרגע היה נדמה כי היא עוצרת, אבל אז חזרה שוב לטפס. המקהלה התעוררה מחדש והחלה לקרוא שוב: ׳אין לך סיכוי, תקפצי למטה!׳. אלא שבאותו רגע בדיוק, קפצה הצפרדע

קפיצה אחרונה והגיעה לצמרת. אחרי שמילאה את פיה בחרקים, החליטה לדאוג גם לחבריה למטה, והחלה לזרוק אליהם חרקים מלא חופניים.

כמה דקות לאחר מכן, לאחר שכל השבט אכל ושבע, ניגש ראש השבט אל הצפרדע האמיצה.

'מאיזו משפחה את?׳ הוא שאל בנימוס, אך לא זכה לקבל כל מענה.

הוא ניסה לשאול שוב, מגביר מעט את קולו, אבל גם הפעם המשיכה הצפרדע לשתוק. כעסו החל להתעורר והוא פנה אל הצפרדע בזעם: 'בפעם אחרונה אני שואל אותך, מאיזו משפחה את?' הרעים בקולו, ׳אם לא תעני, רעה ומרה תהיה אחריתן. הצפרדע המשיכה בשתיקתה.

ואז ניגש אחד הצפרדעים אל ראש השבט.

'היא לא יכול לשמוע אותך', הוא אמר בשקט, 'היא פשוט חירשת!'…

לפעמים בשביל להגיע למעלה, למקומות טובים ונכונים יותר – צריך להיות חדש!

בחיי האדם ־ היה אומר הרב אבי בן אבנר שליט׳׳א ־ יש זמנים שבהם הוא רוצה להתקדם, לטפס למעלה ולהגיע לגבהים חדשים, בלבו יש שאיפות לשפר את עצמו, לתקן את מידותיו וכדומה, אלא שפעמים רבות מטה הוא אוזן לקולות הסובבים אותו, שומע את דעות האחרים המנבאים לו כישלון או מרפים את ידו לדבוק במטרה, ודבר זה גורם לו שיתייאש עוד לפני שהתחיל.

באדם טמונים כוחות עצומים, וביכולתו להגיע להישגים גבוהים ולהצליח לעשות דברים שהסובבים אותו, ופעמים רבות אף הוא עצמו, אינם מאמינים שהוא מסוגל לבצע.

לכן נזכור שכאשר מנסים לייאש אותנו מלטפם לעבר המקומות שאליהם אנו שואפים, זה הזמן לסגור את האזניים! כעת הזמן לא להקשיב, רק להתקדם קיימה ולטפס אל המטרה.

זרע האמת

מסופר על אחד המלכים שהיה חכם וטוב לב, וכיון שהיה חשוך בנים, חיפש יורש עצר למלכותו האדירה מקרב בני עמו. את המבחן לקבלת התואר הנכסף ערך המלך ע״י חלוקת זרעים לכל הילדים ברחבי הממלכה. כל ילד נצטווה לשתול את הזרע ולגדלו, והמלך יבחר את הילד בעל הפרח היפה ביותר, הפרח המלכותי שיוכיח על הנסיך הנבחר. כל הילדים לקחו את הזרעים, שתלו, השקו, טיפחו את הפרחים, ורק לילד אחד לא צמח שום פרח מהזרע שקיבל. כמה שטרח וטיפל בו, מאמציו לא נשאו פרי, והעציץ שלו נשאר מיותם ללא פרח.

ביום המיוחל ניצבו כל הילדים לבושים בבגדי חג ונרגשים עד מאד, אוחזים בידיהם עציצים עם פרחים יפיפיים, כדי שהמלך ישא את עיניו ויבחר ביניהם את המועמד הנבחר. השקיף המלך ממקום מושבו כל על העציצים הפורחים לתפארה, אך לא מצא את מבוקשו. עשרות ומאות ילדים ניצבו בסך ואף אחד לא נקרא אל המלך. עד שראה המלך ילד אחד קטן ובידו עציץ ריק.

קרא אליו המלך ואמר: ״גש אלי, בניי מדוע לא הפרחת את הזרע שנתתי לך״?

ענה הילד בקול בוכים: ״אדוני המלך! איני יודע מה קרה, עמלתי קשות על פריחתו, אך שום דבר לא צמח! בכיתי התחננתי לפני יושב מרום, אך לא נעניתי, שום דבר לא צמח!״…

אמר לו המלך: ״אתה תהיה בני, יורש מלכותי!.^

כולם התפלאו מדוע דווקא זכה הוא, ושאלו את המלך על כך.

נענה המלך ואמר: ״כל הזרעים שחולקו היו זרעים מבושלים, וכידוע, מזרע מבושל לא צומח שום דבר. כל הילדים החליפו את הזרעים שקיבלו בזרעים אחדים כדי למצוא חן בעיניי, מהפחד ״מה יגיד המלך״ – ולכן צמחו להם פרחים, ורק הילד הזה לא החליף את הזרע, כיון שניחן הוא במידת האמת, והמשיך לקוות, להאמין, להתפלל שיפרח. זה היה זרע האמת, שעל ידו ביקשתי לבחון את יורשי לעתיד. מי שהאמת היא נר לרגליו, ועל פיה יונחו כל מהלכי חייו ראוי הוא למלכות, נאה לו למלוך!

*

החש שלימות – מוכן לנפילה!

[בנועם שיח]

המשימה צלחה ־ בזכות 'רוח אחרת׳

העיון בפרשתינו מעלה תמיהה קשה. בהקשר למרגלים שנשלחו לתור את הארץ, אנו מוצאים כי שניים מבין השלוחים נזקקו לתפילה מיוחדת לבל ייכשלו!

משה רבינו התפלל על יהושע: ״י-ה יושיעך מעצת מרגלים״ (רש׳׳י, במדבר יג) וגם כלב התפלל לסיוע משמים כאשר הגיע לחברון: ״ויעלו בנגב ויבא עד חברון״ (שם, פסוק כב). פירש״י: ״כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם״.

מדוע נזקקו דווקא יהושע וכלב לתפילות מיוחדות להצלחתם במשימה?

התעברות ראשי השבטים במרגלים

רבינו האר״י הקדוש זצ״ל מעיר נקודה מעניינת. בתחילת הפרשה נאמר: ״שלח לך אנשים… איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם… כולם אנשים ראשי 'בני' ישראל המה״ (שם, פסוקים ב-ג).

אולם קודם לכן בפרשת בהעלותך מכונים הנשיאים בכינוי שונה (במדבר י, ד): ״ונועדו אליך הנשיאים ראשי 'אלפי' ישראל״.

האר״י הקדוש מסביר את הסיבה לשינוי. המרגלים נשלחו למשימה מסוכנת ביותר מבחינה רוחנית, וכדי לעמוד בנסיון היה עליהם לשאוב כוח מאבותיהם – בני יעקב בעצמם.

ה׳ שלח את נשמות שבטי י-ה עצמם אל נציגי שבטיהם וכל אחד ואחד סייע לשליח יוצא חלציו.

״ראשי בני ישראל המה״, הם יצאו כשלוחי בני ישראל אביהם שהשתתפו בפועל בשליחות.

סיוע בני ישראל שבטי י-ה לצאצאיהם לא מנע את כישלונם, ורק שני שלוחים הצליחו לעמוד בנסיון הקשה – יהושע מזרעו של יוסף וכלב מזרע יהודה.

ביאור האלשיך – נסיון יהושע וכלב קשה מהשאר!

האלשיך הקדוש מציין שדווקא הם היו בסכנת כשלון גדולה יותר משאר המרגלים מהשבטים האחרים.

על הפסוק: ״ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי…״ (שם, יד, כד) הוא כותב פירוש מקורי ומאלף:

"אל ישוער עניין כלב לבלתי עושה עבירה בלבד, כי אם לעומד בנסיון שהוא יותר מעושה מצוה.

כי הנה היה כוח מחטיאו עמו, וכבש אותו… כוח עוון מה שאמר יהודה ראש שבטו לאביו: ״הכר נא הכתנת בנך היא?״ אותו משחית ורוח רעה שנברא בעוון ההוא היה מוכן לקרב חטא כיוצא בו לזרע יהודה, כי עבירה גוררת עבירה.

על מנת להכניע הכח ההוא הוצרך להשתטח על קברי האבות.

ובזה יאמר: תדע מה שאני מחזיק טובה לכלב הוא ״עקב היתה רוח אחרת עמו״ להחטיאו, ועם כל זה כבש אותו ״וימלא אחרי״ ולא אחרי הרוח ההוא!

״יהושע גם הוא היתה רוח אחרת עמו, מאשר הביא יוסף את דיבתם רעה!״ (עכ״ל).

כלומר, מבין כל השליחים, ליהושע ולכלב היתה נטייה להיכשל בדיבור מפני שאבותיהם – יהודה ויוסף – חטאו בלשונם.

איך יתכן שדוקא המועדים ליפול – החזיקו מעמד?

אם כך תמוה ביותר: כיצד אפשר להבין את העובדה שדווקא יהושע וכלב שהיו עומדים לפני נסיון קשה יותר – עמדו בו בהצלחה, ואילו שאר המרגלים שלא היה להם שום קושי לעמוד בנסיון – דווקא הם כשלו, חטאו והחטיאו, על אף היותם ראשי אלפי בני ישראל קדושים וטהורים!?

נקדים קושיה ממעשה על רב טבות

את המעשה המאלף הבא מספרים חז״ל (סנהדרין צז ע״א) משמו של רבא, שכן סיפר:

״אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה, ואמרי לה רב טביומי שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה״ – המעשה אירע לחכם ושמו רב טבות (או טביומי), אשר היה זהיר בדיבורו מאוד, ולא היה משקר בעד שום הון שבעולם, והוא סיפר לרבא (בתרגום):

יפעם אחת נקלעתי למקום ששמו ״קושטא״ (בארמית – אמת). אנשי המקום דברו אך ורק אמת, ומשום כך לא היה אדם מת באותו מקום טרם זמנו׳.

רב טבות חש, כי הוא מתאים לבני המקום, נשא אשה מבנות המקום, ונולדו לו שני בנים.

יום אחד ישבה אשתו וחפפה ראשה. באותה עת באה שכנתה, נקשה בדלת ובקשה לדבר עמה. סבר רב טבות, כי אין זה מדרכי הצניעות שתיכנס השכנה באותו רגע, ואף אין זו דרך ארץ לומר במה היא עוסקת, על כן אמר לה: ״אשתי לא נמצאת עתה בבית".

לא חלף זמן רב, ומתו שני בניו. באו אליו אנשי המקום, ותמהו לפשר האסון החריג במקומם. סיפר להם רב סבות את חילופי הדברים שהיו לו עם אותה שכנה. אמרו לו: ׳בבקשה ממך, צא ממקומנו. אל תגרה בנו את המוות!׳

לכאורה קשה לתפוס כיצד שיקר רב טבות? הלא כל ימיו נזהר שלא להוציא מפיו דור שקר (גם בתמורה לכל ממון שבעולם) אחרת לא היה עובר את ׳וועדת הקבלה׳ בעיר קושטא, טרם בואו לקבוע שם משכנו. ודאי עבר סדרת בדיקות וחקירות אודות עברו, האם שינה אי פעם מדיבורו – מהחשש לשלומם: הם ידעו שחייהם בסכנה אם יכניסו אדם שלא יוכל לעמוד בתנאי זה.

אם כך, איך זה שדווקא בעיר קושטא שכל תושביה הקפידו לדבר אך ורק אמת, דווקא שם גבר עליו יצרו, ושיקר? ובל נשכח שמדובר כאן באדם גדול ונכבד, שרבא בעצמו מכנה אותו בתואר רב!?

ר"מ מפרמישלן והלימוד מהעגלה והסוסים

כדי לבאר את הדברים, נקדים מעשה שהיה עם ר' מאיר מפרמישלן.

מעשה שאירע להרה״ק רבי מאיר מפרמישלן זצ״ל, דרכו ניתן ללמוד את הלקח מדברינו.

פעם נסע עם חתנו, רבי מרדכי מקרמניץ זצ״ל, בעגלת חורף, והגיעו למורד תלול.

לפתע סטו הסוסים מהדרך הסלולה, והחלו דוהרים ללא שום ריסון כשבצידי הדרך ולפניהם תהום.

ראה החתן את הסכנה הנוראה וגודל האסון הנשקף להם, פנה לאדמו״ר בהתרגשות וביקשו שיקפוץ עמו מן העגלה וגם אם יהיו חלילה חבולים, יש להעדיף זאת כדי להיחלץ מסכנת המוות המרחפת עליהם.

הרגיעו האדמו״ר ואחז בידו בחמימות ובשלוה ואמר לו: ״חלילה! חלילה! אל לנו לחבול בעצמנו, עליך להתחזק ולאחוז את הרסן בכל כוחך, ותשתדל בכל עוז ותעצומות לפקוח עין ולהוביל את הסוסים בדרך הישרה״.

ואכן ציית חתנו ותוך כדי ריכוז ומשנה זהירות, הצליח סוף סוף להיחלץ מגיא התופת שנקלעו אליו, והגיעו למקום מישור.

והנה, אך הניח את רסן הסוסים על דוכן העגלון לפוש קמעא מהמתח הנורא ומפחד האימים שאפף אותו באותה שעה, ואף להודות לאדמו״ר על עצתו וברכתו – עלתה העגלה על סרטון והתהפכה על פניה,

כשהאדמו״ר וחתנו נזרקו אל מתחת לעגלה חבולים ופצועים.

משהתאושש האדמו״ר פנה הוא לחתנו בשארית כוחותיו ואמר לו: דע לך, שכך הם פני הדברים במלחמת האדם ויצריו. גם אם היצה״ר הוא תקיף ונורא ומסוכן יוכל לו היהודי אם יעמוד נגדו בעקשנות ובהתמודדות בבטחון שהקב״ה יעזור לו. אך כאשר חושב האדם שכבר הגיע הוא לשיא השלמות, חש בטחון עצמי ואינו ירא יותר מטכסיסי היצר ־ דווקא אז המצב יכול להיות מסוכן ביותר!

על זה אמר שלמה בחכמתו (תהלים כח, יד): ״אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה".

חוניו גדלותו ונפילתו

מעשה מדהים אירע ליהודי צדיק, גדול שבגדולים, שאישיותו הקרינה שלימות של מידות, ובעיקר ויתור וענוה יוצאים מגדר הרגיל, אולם כעבור זמן-קצר כשל ונפל, ואותם מידות נעלות נהפכו למושחתות ואכזריות.

כך מספרת הגמרא (מנחות קט ע׳׳ב): שמעון הצדיק כהן גדול היה, וכל ארבעים שנה ששימש בכהונה גדולה לא ארע פסול בעבודת המקדש: נר המנורה לא כבה, ובכל יום הכיפורים היו מתבשרים מן השמים שנמחלו עוונותיהם.

ביום הכיפורים האחרון לימי חייו, כשנכנס לבית קדשי הקדשים להקטיר את הקטרת, נרמז שזו שנתו האחרונה. לפני פטירתו הורה, שחוניו – בנו הצעיר – ימלא את מקומו. כלום יש הסמכה גדולה מזו, עדות למדרגתו הנשאה של חוניו?!

ואכן, מיד הוכיח שראוי הוא לאצטלה זו – שכן ויתר עליה!

שמעי, גדול היה ממנו בשנתיים ומחצה, וחוניו ויתר בעבורו על המשרה הרמה, שהבטיחה תוספת מעלות רוחניות לאין שיעור, מלבד זוטות של עושר וכבוד, מעמד ונשיאות.

קיבל עליו שמעי, וביום בו אמור היה להתחיל בעבודת הקודש התלווה אליו חוניו אחיו, שהיה מלומד יותר וראוי יותר, והדריכו: ״בוא״ אמר לו, "יש בגדים מיוחדים ליום העבודה הראשון״. ובמקום להלבישו את בגדי הפאר של הכהן הגדול, חושן ומעיל ואפוד וציץ נזר הקודש, הלבישו חלוק של נשים וחגר לו בחגורת נשים, העמידו לפני המזבח, פנה אל הכהנים המשתאים ולחש להם: ״ראו מה נדר זה לאהובתו, שביום שיתמנה לכהן גדול ילבש את שמלתה ויחגור בחגורתה!״

הזדעזעו וביקשו לעשות בשמעי שפטים. התגונן ואמר: ״אחי הלבישני באלו". ביקשו לנקום בחוניו על בזוי עבודת הקודש, וברח מפניהם עד לאלכסנדריה של מצרים, ובנה שם את מקדש חוניו, מעין העתק של בית המקדש, ועל כל קרבן שהעלו שם עברו באיסור חמור של כריתות – הקרבת קרבנות מחוץ לבית המקדש!

הבה נתבונן בדברים: מה אירע כאן? כיצד הפך האח המוותר והאוהב, המקריב הכל למען אחיו הגדול – לאח המבזה את הבכור ברבים, מעמידו באור כה מגוחך ובסכנת מוות!

כיצד הפכו מידות עדינות ואצילות למידות מושחתות ואכזריות?

ובכלל, אם התקנא בכהונתו של אחיו – מי מנעה ממנו? הלא על מגש של כסף הוצעה לו, והוא שנבחר ויתר. מה קרה כאן?

אין להרפות רגע!

חכמי תודת הנפש אילפונו יסוד גדול ונכבד: לעולם זקוק אדם לשמירה איתנה מנפתולי תחבולות היצר הרע. רגע קל בו אדם מתנמנם על משמרתו, שעה קלה שהרשה לעצמו לפוש, והניח לשאננות להשתלט עליו – רגע אחד כזה בלבד, מספיק ליצר כדי להוביל את האדם עד לחטאים החמורים ביותר,

וכמאמר רבינו בחיי בספרו ״חובות הלבבות״ (שער יחוד המעשה פרק ה): ״אתה ישן – והוא עד לך״!

אדם בר דעת, גם בשעות של רפיון והתרפות, מציב לעצמו קווים אדומים מודגשים. שבהיותו מודע לשיגיונות פיתויי היצר ותחבולותיו, הוא יודע בבירור, שעליו לשמור תמיד על ערנות מינימלית סבירה, לבל ייתפס ברשתו.

אימתי עלול אדם להירדם על משמרתו לגמרי?

דווקא אחר שגבר ועשה מעשה נפרז בגדלותו. בשעה שניתר כמה דרגות בבת אחת, והשיג רמות מוסריות-רוחניות שלא שיער תחילה. כאשר הוא מתפעל מגדלות הנפש שלו – הוא עשוי לחוש מחוסן.

עתה הוא משוכנע לחלוטין שלעולם לא ייכשל עוד בזוטות. הן בעל מדרגה הוא! דומה לו מעתה, שכבר השיג את דרגת דוד המלך: ״לבי חלל בקרבי״ – מהיצר הרע״.

או אז מגיעה שעתו הגדולה של היצר הרע. אז הוא מתפרץ כגעש לבה ומכריעו בצורה כה מוחצת וגורפת.

השאננות ־ סכנה!

כך היה גם עם חוניו. מסביר הגאון רבי ירוחם ליבוביץ ממיר (בספרו ״דעת תורה״ ח״א עמוד קח): חוניו היה יהודי גדול. עובדה שאביו, שמעון הצדיק, המליץ עליו לכהונה גדולה. והוא כה רצה להיות הכהן הגדול! הן זו הפסגה הרוחנית אליה יכול הכהן להגיע! אבל בהתפרצות של רגש טהור וזך, ויתר לאחיו הבכור. גדלות נפש ממש.

אולם, חוניו התעלם מנקודה אחת. מגורם אחד: מהיצר הרע החבוי באדם. שאם דחקו אותו – הריהו כקפיץ דרוך, המצפה להזדמנות להתפרץ. הסיח דעת מהמידות הרעות הטמונות בחובו, שגם אם דיכאן – עודן קיימות ואורכות:

הוא רצה להיות כהן גדול, ודחק את רצונו – והרצון הזה התפרץ בצורה המכוערת ביותר!

אילו היה חוניו מודע לכך, ועומד על המשמר – ייתכן והכל היה נראה אחרת! ואם בארזים עלולה ליפול שלהבת, על אחת כמה וכמה שאנו חייבים להיות מודעים לכך, ולא להיות שאננים.

השאננות מסיחה את דעתו של האדם מן הסכנות האורבות לו.

כאשר האדם אינו חושש שיכשל בחטא מסוים הוא אינו עומד על המשמר, וכך הופך להיות מטרה נוחה לפיתויי היצר הרע.

כך הרדימה אסתר את המן

נמצא דוגמא לכך במאבק שניהלה אסתר המלכה כנגד המן חרשע. על החלטתה להזמין אותו למשתה אומרים חז״ל: ׳פחים טמנה לו'. המהר״ל מסביר את כוונתה בפירושו ״אור חדש״ למגילת אסתר:

׳׳כאשר האדם הוא בטוב ובשמחה ובדעתו שהוא שלם ואין לו חסרון – אז הוא מוכן לחסרון, להיות לו נפילה… אבל אם אין לו השלמה מוכן הוא שישלם (לשון שלימות)״.

שמחתו של המן על הכבוד שנפל בחלקו גרמה לו שלווה ושאננות, וממילא הסיח דעתו ממצב המלחמה שהיה נתון בו נגד מרדכי. כאשר גילתה אסתר את כוונתו חרעה למלך נגרמה לו הפתעה גמורה, והוא איבד לגמרי את עשתונותיו.

השקר הראשון בעיר ה׳אמת׳

מעתה יובן לנו המעשה ברב טבות שבעיר קושטא. שאלנו, אדם גדול שכזה, שנזהר כל ימיו לא להוציא דבר שקר מפיו, איך זה שדווקא כשעבר לגור בעיר קושטא, עיר שכל תושביה הקפידו לדבר אך ורק אמת, דווקא שם גבר עליו יצרו, נכשל ושיקר?

התשובה פשוטה ונוקבת כל כך מסביר הג״ר משה אהרן שטרן זצ״ל:

רב טבות אכן נזהר כל ימיו שלא להוציא מפיו שקר. הוא נלחם על כך בכל דרך אפשרית, בכל עת ובכל מצב, עד שקנה בנפשו את מידת האמת בקניין גמור ומוחלט.

אולם בהגיעו לגור בעיר קושטא, בעיר שהטביעה את חותמה וצביונה גם בשמה, לא ראה כבר צורך להלחם. בטוח היה בעצמו, שהנה הגיע הוא אל המנוחה, אל המקום הבטוח ביותר עלי-אדמות בו דוברים רק אמת.

הוא היה שאנן! סבור היה שזהו סוף פסוק…

אך הוא לא הכיר די-הצורך את עצמו, לא הכיר את יצרו!

כי גם אם רכש אדם בהצלחה מעלה רוחנית, או שקנה בקניין אמיץ מידה טובה מסוימת אין הוא רשאי להסיח ממנה דעתו בהנחה שהיא כמונחת בכיסו.

בכך נכשל רב טבות. יצרו ארב לו, התפרץ מקרבו בהפתעה והכריעו בצורה כה מוחצת, עד שנאלץ לשקר!

כישלון הבכורות לאורך כל ההסטוריה

מופלא הדבר, עד כמה עיקרון אחד – כמו כישלון הבכורה, עובר כחוט השני ובעקביות לאורך כל תולדות הדורות שבתורה [א.ה. המקור לכך בכלי יקר עה"ת]:

הדברים באים לידי ביטוי החל מספר בראשית עד לספר דברים, והלאה אל ספרי הנביאים והכתובים.

בראשית המאבק בין קין הבכור להבל אחיו. הבל הוא זה שקרבנו נבחר ולא קרבנו של קין. לקין חרה הדבר מאוד, וקם על אחיו והרגו, וזרם הדורות ממשיך לנהור כאחרון הבנים שת.

עשרה דורות אחר כך, שוב מתפצלת השושלת אצל בניו של נח: יפת, שם וחם. ימח הוא אח הגדול, אבל לא בו ממשיכה השושלת אלא בבן השני, שֵם.

עשרה דורות אחר כך, שוב חלה התפצלות. שוב נבחר הבן השני, יצחק. ישמעאל, נכיר אברהם, נותר מאחור.

א;יל בני יצחק, יעקב ועשו מתנהל מאבק מפורש ומפורט על הבכורה. יעקב שנולד שני, מנצח. הוא מקבל את הבכורה, מקבל את הברכות ונבחר לאבי האומה.

אצל יעקב עצמו קונים הבנים, יהודה ויוסף, את מעמדם כמנהיגי השבטים. הבן הומר ראובן נדחק לשולי ההנהגה. על ערש דווי מבכה יעקב את בכורתו האבודה של ראובן: ׳ראובן בכורי אתה, כחי וראשית אוני, יתר שאת, ויתר עז" (בראשית מט, ג).

וזה ממשיך אצל יוסף: האח הקטון, אפרים, יגדל מאחיו וזרעו הוא שיהיה מלוא הגויים.

אצל יהודה, בנו בכורו מת כי רע היה בעיני הי. ומבנו הקטן ממשיכה השושלת עד דוד בן ישי, נעים זמירות ישראל. הקטן שבבנים היה למלך משוח ה׳. ״כי האדם יראה לעיניים, וה׳ יראה ללבב״.

הבכור־ ראשית הבנים, זה שראוי לקבל פי שניים מאחיו – כמעט תמיד מועד לכישלון.

ללמדנו – אומר הרב יצחק הורוויץ שליט״א – כי אכן הבכורה מעניקה יתרון מולד ונקודת זינוק עדיפה, אך דווקא בשל כך, דווקא משום שהוא יתרון אותו קונה האדם בחוסר מאמץ, היא עשויה לסכן את הבכור שיסבור שאין צורך ביגיעה ואין צורך להתאמץ כדי להגיע להישגים.

כמו במי שנולד לאב ולמשפחה מיוחסת, כך גם כאן, עלול הבכור להתבצר ביתרונו חטבעי אותו קנה ביום לידתו ולעולם לא לצאת מתוך עריסתו המוזהבת.

בעוד שזה שנולד אחריו, חסר יתרון טבעי, הוא שבכוח מאמציו יכבוש את הבכורה.

ציווי פשוט לרמי-דרג

לקח מאלף זה נלמד גם בעת שניתנה התורה לישראל בסיני.

עדיין לא נתפוגג לו עשן הקדושה: עדיין נמצאים במדרגתם הגבוהה. שני כתרים קשרו לראשם על שאמרו ׳נעשה ונשמע׳. ראו את הקולות ואת הלפידים. שמעו את ציווי ה׳ ״אנכי… ולא יהיה לך…״: ראו עולמות עליונים ועולמות תחתונים הנקרעים לפניהם, ונוכחו כי אין עוד שום דבר בעולם – מלבדו.

איך ממשיכים מכאן? מהי המדרגה הגבוהה יותר? לאיזו פסגה יעפילו?

אכן, עם ישראל ממתין להמשכו של התהליך השמימי. עכשיו כשפסקה זוהמתן, הם מצפים לשלבים הבאים, אשר מלאכי רום לא ישורו. מי יודע מה ישמעו? איזה מצוות ידרשו מהם? כולם באו ללמוד את הפרטים של התורה שזה עתה הכריזו עליה ׳נעשה ונשמע׳…

והנה מגיע משה רבינו ומשמיע להם בין היתר: ״לא תרצח!״: ״לא תגנוב!" "לא תנאף!״ כבד את הוריך וכו'

האומנם אחרי כל ההתרגשות והצפייה למעמד הנשגב והמרומם, ואחרי כל ההתעלות הרוחנית – האומנם באו עם ישראל לשמוע ציווים פשוטים שמחייבים כל בר דעת ושכל? [ובפרט שבאלה צוו עוד כבני נח!]

האם לאנשים שטיפסו והגיעו עד להתגלותו של קול ה׳ על ההר, יש צורך להתריע על כאלה מצוות?

והתשובה היא: כן!

נמצאים אנו בעולם מלא גלים. מרובה נסיונות, וצריך להשיט את הרוח האלקית שבנו. זהו כל תפקידנו בעולם הזה.

והנסיון הוא קשה, קשה עד מאד, עד כי פעמים רבות מאוכזבים אנו אפילו מעצמנו. איננו מבינים ולא ציפינו לכך.

חשבנו שאחרי ראש השנה… ואחרי הנס שקרה… ואחרי השיעור מוסר ששמענו…

כבר בוודאי לא נרגיש נסיונות בעולם המעשה, ונתעלה מעליהם.

גם מחנכים דגולים יודעים לצטט אכזבות גדולות, אחרי שלימדו דברים שהם חוצבי להבות,

לפתע נדרשו לחנך את הילדים על מעשה קונדס חסרי 'רמה׳…

את זאת רצה בורא עולם ללמדנו: גם אחרי כל ההכנות והכיסופין לקבלת התורה, עד כדי התעלות והתרוממות לדרגת מלאכי רום מעלה – עדיין יש מקום ויותר נכון לומר דווקא אז יש צורך לצוות ציווים שכליים יסודיים ביותר, כי המציאות מראה שדוב המעידות הם בדרך כלל אחדי רגעים של התעלות והתרוממות. בהם מרגיש האדם טוב ובטוח בעצמו, ואינו רואה כל צורך להתרחק מהחטא.

דווקא אז – באה המפלה: ״אתה ישן – והוא ער לך"!

טקס סיום צנחנים – הבן שלנו צונח הכי מהר!

מספרים על טקס סיום של יחידת צנחנים, שצנחו באזור מסוים, והוריהם צפו בהם מלמטה. אחד מהצנחנים, עקב תקלה, לא נפתח לו המצנח. אמו מביטה עליו מלמטה ואומרת לבעלה: ״תראה את הבן המוצלח שלנו, הוא צונח הכי מהר, הוא ישיג את כולם…״

ככל שהאדם קרוב יותר לפסגה רוחנית, עובדה זו מהווה עבורו נקודת נפילה גבוהה יותר אל מעמקי התהום!

ולא שמת חלקי מיושבי קרנות

כה שנו חז״ל במשנה (ברכות כח ע״ב):

״רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה. אמרו לו: מה מקום לתפלה זו? אמר להם: בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי״.

ובגמרא שם מובא: ״תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה׳ אלקי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם. ביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך ה׳ אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים – אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים – אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, אני רץ והם רצים – אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת״.

את המילים ״ולא שמת חלקי מיושבי קרנות״ מבאר רש״י: ״חנוונים או עמי הארץ שעוסקים בדברי שיחה״.

שואל הגרי״ל חסמן זצ״ל ראוי יהל״ חייב עמי קיד): הרי זה פלא! מדוע כפל ר׳ נחוניא בן הקנה את הודאתו – שלאחר שאמר ״ששמת חלקי מיושבי בית המדרש״ – הוסיף ואמר מיד ״ולא שמת חלקי מיושבי קרנות״. לכאורה, מה שייכות יש לו לתנא אלקי, קדוש וטהור, עם יושבי קרנות, עד שראה צורך לשלב בהודאתו שלא שם הקב״ה חלקו עימהם – עם אותם עמי הארצות שיושבים ועוסקים בדברי שיחה, שטות וחבל?

והוא מתרץ נפלא: חכמי התורה ידעו הסוד מהו חומר עפר גוף האדם!… הם הבינו את עוצם סכנתו, ועד כמה יש להישמר ממנו, למרות היותם חכמים קדושים וטהורים כמלאכי השרת – בלי ספק!

זכור – הנך ילוד אשה!

בכל זאת השכילו לדעת כי הגוף ילוד אשה הוא! וכמאמר הכתוב (איוב יד, א): ״אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז״. ומה חידוש משמיענו הכתוב בזה? וכי מי לא יודע כי אדם ילוד אשה הוא?

אלא מכאן, אדרבה, כי החכמים המתחכמים בשכל ובינה ועפים בתבונתם למעלה ראש,

יכולים לשכוח לפי שעה כי ילודי אשה הם, ויחשיבו עצמם למלאכים באמת, ואז הרי הם בסכנה עצומה, ליפול מן השמים עד לבור תחתיות!… כבלעם בשעתו, וכדואג ואיחתופל ויוצא בהם,

לכן צווח הכתוב, אליך – אף בעמדך איתן ברקיע השמים – עמוד! זכור ואל תשכח! כי אתה: ״אדם ילוד אשה״!… וזהו שחזר ושינן ר׳ נחוניא בן הקנה לעצמו, ״ששמת חלקי מיושבי ביהמ״ד – ולא שמת חלקי מיושבי קרנות!״ וחזר על זאת לא פעם אחת בימי חייו, ולא יום ולא יומיים, כי אם בכל יום ויום ביציאתו מביהמ״ד הרגיש להודות ולהלל לה׳ יתברך: ״ולא שמת חלקי מיושבי קרנות״, להודות: כי אין להאמין לגוף עד זיבולא בתרייתא!

במה נעלה בעל תשובה מצדיק גמור?

נחזור לפרשת המרגלים. הגאון רבי ירוחם ליבוביץ זצ״ל מציין את התדרדרותם של המרגלים דווקא בשל העובדה שהיו ״כולם אנשים״ – לשון חשיבות (רש״י) בגלל חוסר זהירות ממכשול, לעומת התעלותה הרוחנית הגדולה של רחב משפל המדרגה, עד שזכתה להינשא ליהושע ולהיות אם לנביאים הקדושים. רחב היתה בבחינת בעלת תשובה ושקדה על ההתרחקות מהחטא, והתמידה להתגבר על יצרה עד שהתנתקה מדרך הרע ניתוק מושלם.

והדברים מבוארים היטב במשנתו של המהר״ל רנתיבות עולם״ תשובה ד), שם עומד הוא על דברי רבותינו (ברכות לד ע״ב) שקבעו: ״מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים״.

הוא מקשה: ״ויש לתמוה, שיהיה בעל התשובה מדרגתו גדולה ממי שלא חטא״?

ותשובתו היא, שהכוונה היא לאנשים במדרגה רוחנית שווה – הצדיק שלא חטא ובעל התשובה שחטא וחזר בתשובה על חטאו. אדם שחטא וחזר בתשובה עשה זאת מכח התעלות רוחנית שהרחיקה אותו מהחטא, ועתה הוא מנותק יותר מהחטא מאשר אדם שהיה ונשאר צדיק.

מי שלא חטא אינו מרגיש צורך להתרחק מהחטא כי יצרו אינו תוקפו ואינו מכיר את מציאות הכישלון. אך מי שחטא חייב להתגבר על יצרו המושך אותו לחטא, ולכן הוא מתאמץ להתרחק ככל שיוכל מהאפשרות להיכשל. עזיבת החטא והחרטה עליו מושכות אותו מן החטא והלאה. אם כן, בעל התשובה נמצא במקום מדוחק ובטוח יותר מהתקפת היצד מאשר הצדיק הגמור. משום כך התבטאו חז״ל ואמרו: ״מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדים״.

כיצד דוקא יהושע וכלב הצליחו במשימה?

לאור האמור יש בידנו לתרץ את השאלה ששאלנו: איך זה שדווקא יהושע וכלב הצליחו לעמוד במשימה ולא נכשלו בלשונם כמו יתר עשרת המרגלים, חבריהם למשלחת?

מסביר נפלא בעל ״עולת שבת בשבתו״: יהושע וכלב היו כבעלי תשובה. כדברי האלשיך – היתה עמם ״רוח אחרת״: היתה בתוכם נטייה לחטא כתוצאה מכח מעשי אבותיהם יהודה ויוסף, לכן הם התאמצו יותר להתרחק מחטאי הלשון. מי שמכיר את טעם הכישלון נאבק ביצר העלול להתגבר עליו ונמלט ממנו בכל כחו.

לעומתם היו שאר המרגלים בבחינת צדיק גמור שלא חטא ולא נכשל בדיבורים אסורים. הם הרגישו שאננים וסמכו על צדקת אבותיהם שתעמוד להם.

וכיון שלא חששו מכישלון, לא טרחו לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים, ולא השתדלו להתרחק מהאפשרות לחטוא.

יהושע וכלב ידעו שהם זקוקים לסיוע מיוחד כדי להתגבר על חסרון שטבוע בהב וביקשו לקבלו, לכן דווקא הם הצליחו להתגבר על היצר ולעמוד בנסיון.

לסיום – מעשה באדם שהגיע לפסגה – והחל לבכות. וכשהתדרדר והגיע לפת לחם ויום א' רחץ בנהר ונטלו בגדיו ונותר ערום – החל לרקוד – ותוך תקופה קצרה חזר לעשירות גדולה.

וכששאלו מכרו לימים – מאי שנא? השיב – כשהודיעו לי על העסקה הגדולה שסגרתי – בכיתי, מפני שזו הפסגה של ההצלחה, מכאן יש רק נפילה… וכך הווה. לעומת זאת כשראיתי שנותרתי בלא בגדים – רקדתי, היות ונמוך מזה אי אפשר, מכאן הגלגל רק יתהפך לטובה, וכך הווה!

הרואה סוטה ב׳קלקולה׳…

יסוד זה מסייע בידנו להבין פרשיה תמוהה נוספת בתורה: ״רבי אומר, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומד לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן חיין" (סוטה ב ע״א). שריבוי היין מביא לידי קלות ראש וקלות ראש מביאה לידי עבירה. וכן אומרים לה לסוטה: ״בתי! הרבה יין עושה״ (משנה שם ז ע׳יא).

וכאשר נוכח אדם ורואה עד כמה יש בכחו של יין לדרדר, ועד להיכן – יש לו לנדור ולהזיר – להפריש עצמו ממנו.

אך העלם דבר חפון בדקדוק לשון חכמים כאן, שדיברו במי ש״רואה סוטה בקלקולה״. ופירש רש״י: ״בניוולה ובבושתה״.

והדברים תמוהים: מילא, מי שנכח בחטא והשקיף בעבירה בשעתה, אפשר שארסו של היצר טפטף לנחיריו ויגרר גם הוא לעבירה. אולם זה שלא ראה גופו של חטא ורק נכח בעונשה של הסוטה וחזה בניוולה ובבושתה ״בתת ה׳ את ירכך נופלת ואת בטנך צבה״ (במדבר ה כא) – בנוסף לעומק חרפת הבושה של גילוי מעשיה הנפשעים קבל עם, כלום זהו מעמד של פיתוי העשוי לנתבו לחטוא? אדרבה!

לפי מה שהתבאר עד כה יובנו הדברים היטב: ״הרואה סוטה בקלקולה״ – בשיא בזיון כלימת נוולות בושתה, בהגלות מעשיה המכוערים קבל עם ועדה, ובעונשה האיום והנורא – בודאי נפשו מפתחת סלידה ותיעוב מן המראה הנורא, וממילא גם מן החטא עצמו. והתפעמות רגשות עמוקה זו עלולה לשכנעו, שהוא שנכח, ראה וצפה – שוב אי אפשר לו שיתפתה אחר סחי העבירה. לעולם לא יהיה שייך שהוא יבוא ויעשה מעשים שפלים שכאלה.

וחבטחון הפנימי העמוק הזה בטהדתו ובחפותו, דווקא הוא עלול חלילה לפתוח ולבו צוהר אל העבירה: "אתה ישן – והוא ער לך״!

גם בשעה מבהילה זו, ודווקא בה, מתרה התורה בהחלטיות: ״הרואה סוטה נקלקולה ־ יזיד עצמו מן היין״!

לשמור על קנייני הרוח ־ גם בימות משיח

אנו מוצאים קושי דומה בפרשת ערי מקלט. התורה מחייבת להבדיל ערי מקלט שאליהן ינוס הרוצח בשוגג כדי להימלט מזעמו של גואל הדם. למעשה כל ערי הלווים, ארבעים ושמונה במספר, שימשו כערי מקלט. אולם התורה צוותה לייחד שש מתוכן כערי מקלט מוגדרות. משה רבנו כבר הבדיל שלוש ערים בעבר הירדן המזרחי (דברים ז מא־מג), ולאחר מכן מצוה משה להבדיל שלוש ערים נוספות אחרי כיבוש ארץ ישראל ממערב לירדן (שם, יט ב-ג).

והנה מציינת התורה (שם, בפסוק ח): ״ואם ירחיב ה׳ אלקיך את גבלך כאשר נשבע לאבתיך, ונתן לך את כל הארץ… כי תשמור את כל המצוה הזאת לעשותה אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה׳ אלקיך וללכת בדרכיו כל הימים – ויספת לך עוד שלוש עדים על השלוש האלה״.

מפרשי המקרא למדים מפסוקים אלה שלעתיד לבוא יובדלו עוד שלוש ערי מקלט בשטחה של ארץ ישראל. העתיד שעליו התורה רומזת כאן הוא תקופת המשיח. גבול ארץ ישראל יתפשט עד לגבולות ההבטחה לאברהם ואז תמלא ״הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ (ישעיה יא, ט). בשל שטחה הגדול של הארץ יהיה צורך בשלוש ערי מקלט נוספות, כדי שלא ישיג גואל הדם את הרוצח ׳כי ירבה הדרך׳. שכל אזור בארץ יהיה במרחק סביר מאחת מערי המקלט.

ולכאורה צריך להבין: אם מדובר כאן כאשר ״ירחיב ה׳ את גבלך״, על זמן שכל ישראל ישמרו את כל התורה (אבן עזרא) ומאהבת ה׳ ולא מיראתו (רמב״ן), הרי שהציווי להוסיף אז שלוש ערי מקלט נוספות – תמוה ביותר. כי ערי מקלט יועדו לשעה שעם ישראל לא ילך בדרך ה׳ ובשל כך פורצת אנרכיה ומתרבים הרוצחים. אבל לעתיד לבוא כשכל ישראל ילכו בדרך ה׳ וישמרו את התורה כולה – למה יש צורך בשלוש ערי מקלט נוספות? ובכלל, האם אמנם יהיו מקרי רצח בימות המשיחי – לכאורה סותרים דברי חז״ל אלה את הנבואות הרבות המתארות את הימים הללו כתקופה בה ישררו השלום והשלוה ״וגר זאב עם כבש״?…

עפ״י יסוד הדברים ניתן לחרוז גם כאן פנינה נוספת למחרוזת שנחתה עד כה. אכן דווקא לעתיד לבוא בזמן שעם ישראל ילכו בדרך הי, וישמרו ויקיימו את המצוות כולם, קלות וחמורות ומתוך אהבת הבורא – דווקא אז קיים סיכוי סביר שאותה תקופה נעלה של ימות המשיח תגרום לאדם להירדם על משמרתו, ומתוך שאננות יתרה יסיח דעתו ויאבד את קנייני הרוח אותם רכש בעמל ויגיעה.

אכן גם בימות המשיח, אומר הגר׳׳מ מילד זצ״ל (בספת ״שיעור ליום השבת״, שופטים) לא תהיה לישראל תאוות רצח או דחף להרע. אולם, דווקא מפני המדרגה הקדושה הזאת קז^וה עלינו התורה להקדיש ערי מקלט נוספות. בכל אזור של הארץ המורחבת, חייבת להיות עיר מקלט שתזכיר לאדם את גודל חיובו לעמול בתורה כדי לא לאבד את קדושתו!

מצוה זו היא האמצעי שנוקט הקב״ה כדי לסייע בידנו ללכת בדרכיו לעולמים. הבדלת ערי המקלט תהווה גורם מסייע להשגת תכלית זו, שלא תתאפשר נפילה מן המדרגה.

 

*

מעלת הזכות של הישיבה בארץ, וזהירות בהוצאת דיבתה רעה

 [מלוקט – אוצרותיהם, הרב פינקוס, הרב דסלר ועוד]

המרגלים הוציאו דבת הארץ רעה. העונש שלהם נורא. לשונם משתרבבת, הם חטאו בלשון ונשתרבב לשונם עד טבורם, ותולעים יוצאין מלשונם ובאין לתוך טבורם.

צריך להבין מה היה עיקר חטאם? מדוע העונש כל כך נורא? וכלל ישראל ארבעים שנה במדבר מתים ולא נכנסים לארץ?

איך מין האנושי יעיז פניו כל כך…

וה'אור החיים׳ הקדוש בפרשה (יד, לו) מעורר נקודה מענינת, השופכת אור על חטא המרגלים:

לאחר שכבר נכתב בפרשה ענשם של בני ישראל שימותו במדבר לא יכנסו לארץ, מוסיפה התורה לכתוב פסוקים נוספים: ״והאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ וישבו וילינו עליו את כל העדה להוציא דיבה על הארץ, וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני השם״.

שואל ה׳אור החיים' כבר יודעים אנו בדיוק במה היה חטא המרגלים, כל הפסוקים הקודמים מתחלית הפרשה מפרטים מה ארע אתים, ומדוע צריכה התורה לכתוב שוב: ״והאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ וישבו וילינו עליו את כל העדה להוציא דיבה על הארץ״. לכאורה אין בפסוק זה שום חדוש מיוחד שלא ידענו?

כותב ה׳אור החיים׳ הקדוש לישב, כי התורה רצתה להסמיך את דבר חטאם למיתתם, ולכן כתבה שוב במה חטאו סמוך לענש שנענשו. כדי ללמדנו, שבגלל חומרת עוונם הם נענשו מיד, והשם לא האריך להם אפו לראות אם ישובו בתשובה.

זו לשונו של ה׳אור החיים׳ הקדוש בתשובתו:

״מי זה אמר ותהי שיאמר על הארץ כלילת יופי, כי רעה היא, אין לך רשע רחוק מעשות כזה. כי איך מין האנושי יעיז פניו כל כך לדבר דברים הפכיים בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על השלימות הטוב, אשר על כן חרה אף ה' והרגם מיד, ולא האריך אפו להם״…

מבואר, כי הוצאת דיבה על ארץ ישראל היא עוון כה חמור, משום שהוא הפוך בתכלית, ודבור רע על שלמות הטוב. לכן חרון אף ה׳ הוא כה עצום עד שלא היה שייך להמתין להם שישובו בתשובה, ומתו מיד במיתה משנה ונוראה.

עד כדי כך חמור בעיני השם יתברך דבור סרה על ארץ ישראל!

מדוע?

האדמו"ר מבלז ותפוחי א"י

האדמו”ר רבי אהרון מבעלז זי"ע, שזכה להימלט בשנות השואה האיומה לארצנו הקדושה, היה משתדל לאכול דווקא מפירות הארץ. אותם שנים היו שנות ה’צנע’, שבראשית שנותיה של המדינה. והנה, באחד ה’טישים’ חילק ר’ אהרון כ’שיריים’ תפוחים מהארץ. בהתאם לאילוצי הימים ההם, לא היו התפוחים מובחרים.

במרחק גדול מהרבי עמדו כמה חסידים עשירים מחוץ לארץ והתלחשו ביניהם. הרבי 'קלט' את ההתלחשות וציווה עליהם לספר לו על מה התלחשו. החסידים התביישו בדבריהם, אך חזקה עליהם מצוותו של הרבי, והם התוודו – "אמרנו, שבפעם הבאה שנבוא אל הרבי, נביא לו מחו"ל תפוחים יפים". אמר להם הרבי – לכו לשטוף את פיכם במים ואחר תשובו אלי. כששבו החסידים, ביקש מהם הרבי, אמרו אחרי – והורה להם לחזור על משפט זה שלש פעמים – "תפוחים של ארץ ישראל טובים, יפים וטעימים".

ארץ ישראל 'הגדרת האידישקייט׳

נתחיל מההתחלה. בחומש ״בראשית״ כשהקב״ה מדבר עם האבות הקדושים ־ אברהם, יצחק ויעקב, לא מוזכר שהוא הבטיח להם שיעניק לזרעם את התורה והמצוות. ההבטחה היחידה היא על ארץ ישראל!

לאברהם הבטיח הקב״ה: ״כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם״ (יג, טו), וכן לאחר מכן בברית בין הבתרים נאמר: ״ביום ההוא כרת ה, את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו״ (טו, יח). ליצחק הבטיח הקב״ה: ״כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל״ (כו, ג), וכן ליעקב נאמר: ״הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך׳ (כח, יג). גם כאשר מדבר הקב״ה עם משה רבינו בענין הוצאת בני ישראל ממצרים מוזכרת ההבטחה ״וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש״ (שמות ג, ח). [ולראיה – וזה לך האות – בעת יציאתכם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" – כביכול מת"ת הוא רק סימן ואות לקנין ארץ ישראל!?]

והדבר צריך ביאור. הן ידוע לכולנו שכבר אלפיים שנה הננו בגלות מחוץ לארץ ישראל, ואעפי״כ חיי הכלל־ישראל נמשכים, ואילו ללא תורה לא ניתן לחיות אפילו רגע אחד. התורה היא הקשר היחיד שלנו עם הרבש״ע.

ולא עוד, אלא שלארץ ישראל אין כל ערך בשעה שמצוות התורה אינן נשמרות בה כראוי [חילולי שבת, פריצות וכיוצ״ב] ־ ״ארץ ישראל בלי תורה כגוף בלי נשמה״. מדוע, אפוא, הבטיח הקב״ה לאבות הקדושים את ארץ ישראל ולא את התורה והמצוות.

הארץ – בית נאמן

עומק הענין יתבאר עפ״י משל. כידוע הברכה המיוחדת לחתן וכלה היא ״שיזכו לבנות בית נאמן בישראל״. ויש להבין: וכי הדבר החשוב ביותר לחתן והכלה הוא הבית? הן גם לאחר הנישואין בעצם ישנה אפשרות לחיות כל חייהם בבית מלון, ולגדל שם בנים ואפילו נכדים. נמצא, אפוא, שהמהות והתוכן של חיי הנישואין אינם דווקא ה׳בית׳. ישנם דברים חשובים יותר, ומה פשר ברכה זו?

אלא, שהאף אמנם שהנישואין הנם דבר עמוק ונשגב עד מאוד, וא״ב ודאי שלא ה׳בית׳ מהווה את תוכנם ומהותם, אעפי״כ ׳בית׳ הוא המגדיר את ענין הנישואין! הדבר החשוב ביותר בחיי הנישואין הוא הפרטיות,

'הבית׳ מבטא פרטיות זו, בהיותו מקום סגור ־ ארבע קירות וגג. לכן כשרוצים להיכנס לבית של הזולת, אף אם הדלת אינה נעולה, לא נהוג להיכנס בלי לדפוק בדלת קודם.

בית הוא רשות היחיד, ולכן דווקא בו באה לידי ביטוי האוירה המיוחדת של הנישואין.

 

הדבר שבעצם מגדיר את כל ה׳אידישקייט׳ – את הקשר בינינו לבין הרבש״ע היא ארץ ישראל!

ודאי שהמהות והתוכן של ה׳אידישקייט׳ הן התורה והמצוות [כי בלעדיהם דומה הדבר לחתן וכלה שנכנסו לבית אחד: הוא פנה לצד אחד והיא לצד השני, וכך הם חיים ׳ביחד׳ חמשים שנה… זוהי דוגמא לזוג שבנו ׳בית׳, אבל לא ׳בית נאמן׳…], אבל האוירה, הסביבה שמגדירה את אותו קשר מופלא טמונה אך ורק בארץ ישראל בכלל, וביהמ״ק בפרט!

זו היתה הבטחתו של הקב״ה לאבות הקדושים ־ בניהם ייכנסו לארץ ישראל ויחיו יחד עם הרבש״ע בפרטיות, ללא שכל גורם זר יתערב ביניהם. זוהי צורתה האמיתית של היהדות.

גם ביהכ"נ הוא בית בינינו לקב"ה

והנה חז״ל מכנים את בתי הכנסת שלנו בשם ״מקדש מעט״. ופירושו של דבר שאותו רעיון שהיה בביהמ״ק, טמון בשלימותו בתוכנו של כל בית כנסת. לכן אפילו כיום לא ניתן למצוא אנשים שח״ו יקראו עיתון או ישמעו רדיו בתוך ביהכ״נ, מאחר ואף שביהמ״ק עצמו נחרב, אבל בחכמתו המופלאה של הרבש״ע הוא דאג להותיר לנו את בתי הכנסת שהנם כבהמ״ק – מקום של יחוד עמו יתברך.

לא יתכן, אפוא לעסוק בקריאת עיתון וכיוצ״ב במקום בו מתייחדים עם השכינה הקדושה!

[וכשם שלא יעלה על הדעת שבעת היות החתן והכלה בחדר יחוד, יוציא החתן עיתון ויתחיל לקרוא בו…].

ההגדרה המדוייקת למצבם של הכלל-ישראל בזמן שביהמ״ק היה קיים, היא שבמשך כארבע מאות שנה הם חיו כביכול בתוך בית כנסת, בתוך בית מדרש. מאות שנים של יחוד עם השי״ת.

איננו יכולים לתפוס את עוצם נוראות הענין, אולם יודעים אנו בבירור שהיו אלו השנים הטובות ביותר של הכלל-ישראל אי פעם.

א"י חדר יחוד – אין מעבר!

בארץ ישראל צריכים להזהר בזה בכפליים. הרמב״ם (הל׳ עבודת כוכבים פ״י ה״ו) מביא את הלאו שאסור לתת לגוי לשבת בארץ ישראל. ומוסיף הרמב״ם שבזמן שיד ישראל תקיפה אסור לתת לגוי לעבור בארץ ישראל אפילו בשביל לעשות עסק. ארץ ישראל זה כמו חדר יחוד, עם ישראל מתייחד עם בורא עולם, לא יתכן להכניס גוי לחדר יחוד ולא יתכן לסטות בחדר יחוד – ארץ ישראל – מהחיים המשותפים עם בורא עולם.

״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם׳׳

פרסום מבטא את הלך הרוח בחברה. תוכן הפרסומים כיום הוא:

״אני אוהב את המכונית שלי׳' או ״אני אוהב את ניו־יורק״, וזו, לדאבוננו, האמת לאמיתה!

חיים אנו בדור שבו כולנו דבקים באהבת הנאות העולם הזה. הנכסים חומריים שלנו [המקררים, המכונות כביסה וכר] כל כך נאהבים עלינו, עד שישנם כאלו המוסרים עבורם נפש… דואגים כל הזמן ׳להיראות יפה׳ ע״י לבישת בגדים מפוארים וכיוצ״ב.

מאחר וכה אוהבים אנו אהבת נפש את ענייני העולם הזה ולבנו מלא בטעמים רבים ומגוונים, איננו יכולים, אפוא, לאהוב את השי״ת.

אצל יהודי מדורות קודמים הדבר היחידי שנתן לו סיפוק בחיים היה ה׳אידישקייט׳ שלו ־ מצבו הרוחני, אלא שהיתה לו בעיה שבכל אופן הוצרך גם לאכול ולשתות… כאשר בנו של הח״ח נפטר, נעמד הח״ח אחר הקבורה וסיפר כך: בתקופת האינקוויזציה הספרדית היתה אשה אלמנה שלקחו ממנה את בנה היחיד והרגו אותו, ואז היא אמרה: ״אני מודה ומתוודה שכל עוד שבני היה חי היה מקום בלב שלי גם לבן. אבל כעת שהוא מת כל הלב שלי מלא באהבה לקב״ה״. וכך ־ אמר הח״ח – כשבני היה חי היה לי מקום בתוך הלב לילד הזה [הוא היה כבר בן עשרים, וגם עזר לו בכתיבת המשנ״ב], כעת שהוא איננו. מקדיש אני את אותה אהבה שהיתה בלבי לילד זה לקב״ה״. אפילו הח״ח לא התבטא כמו אותה צדקת שהיתה חמש מאות שנה לפניו שהלב שלו פנוי לגמרי לאהבת השי״ת.

כיום החיים שלנו בנויים על הרצון להיות מאושרים, להתענג ושלא לסבול ח״ו צער ומכאוב, אלא שאחד מהמרכיבים החשובים של החיים הוא קיום התורה והמצוות. ידידים יקרים, זוהי אינה ׳אידישקייט׳ י. אנחנו מחטיאים לגמרי את המטרה!

כדאי שנזכר במובן האמיתי של ה׳אידישקייט׳ – בית המקדש, ארץ ישראל. לחיות את חיינו עם הרבש״ע, בפרטיות גמורה, ביחוד גמור. ע״י שאיפה לבית המקדש באמת, ע״י געגועים לשכינה הקדושה מתוך הערכה עמוקה למעלת הימצאותנו בחברתו של השי״ת כיחוד החתן עם הכלה, בכוחנו לבנות את ביהמ״ק!

 

לכן הגר"א ותלמידיו משתוקקים לעלות לא"י

לפני למעלה ממאתים שנה, החל משנת תקס״ח ואילך, החל לרקם עור וגידים חזונו הגדול של רבנו הגאון מוילנא זצ״ל, כי גדולי תלמידיו יעלו לארץ הקדש ויחננו את עפרה.

כידוע, בתחלה חשק הגאון עצמו לעלות לארץ הקדש, ואף החל לשים לדרך פעמיו.

כפי שמציין באגרתו הידועה שכתב לאמו ולאשתו:

"באתי לבקש מאתכם שלא תצטערו כלל וכלל, כמה שהבטיחו לי אמתית, וגם לא תדאגו (נ"א: שהבטיחה לי אמי תחיה, וגם מה תדאגו?), הנה אנשים נוסעים על כמה שנים בשביל ממון, מניחים נשותיהן וגם הם נע ונד בחוסר כל. ואני תודה לאל, נוסע לארץ הקדושה שהכל מצפים לראותה, חמדת כל ישראל (נ"א: וחמדת השם-יתברך, כל העליונים והתחתונים תשוקתם אליה), ואני נוסע בשלום ברוך ה'. וגם את יודעת שהנחתי ילדי שלבי הומה עליהם וכל ספרי היקרים, והייתי כגר בארץ אחרת והנחתי הכל כו'..

אולם לבסוף חזר לוילנא מבלי לממש את חשקו הנכסף.

 

מדוע לא עלה הגר"א לבסוף?

בהקדמת בניו לבאור הגר״א על שלחן ערוך הם כותבים, כי פעם הפצירו בו לגלות להם מדוע הוא אינו נוסע לארץ ישראל, למרות אהבתו העזה אליה? השיב להם הגאון בקצרה: ׳׳אין לי רשות מן השמים״, אך לא פרט מעבר לזה.

לאחר פטירתו של הגאון, החל תלמידו הגדול מרן רבי חיים מוואלוזין זצ״ל, לעודד ולזרז את חכמי וילנא ואת בחירי תלמידיו של הגאון לעלות לארץ הקדש, להתישב בה ולהקימה מהריסותיה. אך רק לאחר כמה שנים של מאמצים גדולים קיבלו את האישורים הנדרשים וסדור שאר העניינים, החלה העלייה להתבצע בפעל.

עליית תלמידי הגאון מוילנא לארץ ישראל התבצעה בשלוש פעימות שונות:

הקבוצה הראשונה בראשות הגאון רבי מנחם מנדל משקלוב זצ״ל. הקבוצה השניה הייתה בראשות הגאון רבי סעדיה ממאהילב זצ״ל. הקבוצה השלישית היתה בראשות הגאון רבי ישראל משקלוב זצ״ל. כך החלה להתפתח כאן בארץ הקדש קהילת הפרושים של תלמידי הגאון וממשיכי דרכו.

טלטולי דרך קשים וארוכים היו מנת חלקם של העולים מוילנא לארץ הקדש. סערות ים, סכנת אויבים ולסטים הכניסו את הנוסעים לא אחת לסכנה ממשית. אך למרות זאת לא נשברה רוחם, והם המשיכו בדרכם כשרוח של מסירות נפש והתעוררות גדולה אופפת אותם. הם היו דרוכים לישם את מטרתם חרף הקשיים הרבים, ואכן לאחר אין סוף הרפתקאות הם זכו שכף רגלם תדרוך על אדמת ארץ הקדש.

אך גם כאשר באו הנה לא רווו נחת, ויהיו רחוקים מלבוא אל המנוחה והנחלה.

היוקר האמיר בצורה נוראה, והם חיו בלי מזון ומחיה, מתוך דחק גדול. חלקם מתו ברעב, ממגפות וחלאים קשים.

אך לפי מעלתם הגדולה, גם אז ברכו על הרעה בשמחה כשם שברכו על הטובה.

הם ידעו כי ארץ ישראל היא אחד הדברים הנקנים ביסורים (כפי שאומרים חז״ל ברכות ה, א), על כל גל וגל שעבר עליהם נענעו לו בראשם.

קשיי הקליטה

רבי ישראל משקלוב בהקדמתו לספרו ׳פאת השלחן׳, מתאר מעט מן הקשיים שחוו: ׳׳ארץ ישראל, חביבא לי טובא, כי ביסורים רבים עמדה לי, אשר זכיתי להסתפח בנחלת השם ולהתגנדר בעפרה זה שבעה ועשרים שנה, והרבה התיסרתי, והרבה יגיעות על תקוני ישיבתה יגיעתי, וכמה הרפתקאות עדו עלי מיום שבתי, פחד דבר ורעב טעמתי, ובשבי הקשה בסוגר ישבתי, סבוני גם סבבוני אויבי בנפש יקיפו עלי׳.

היסורים הללו, לא רק שלא הביאו בלבם חרטה על הצעד שנקטו, אלא אדרבה, ארץ ישראל התחבבה עליהם על ידי כך ביותר!

תיאור הגר"י חשין

אחד מגדולי ירושלים, הגאון הצדיק רבי ישעיהו חשין זצ"ל, נמנה על צאצאי תלמידי הגאון שעלו לארץ הקדש, ובספרו ׳דברי ישעיהו׳ הוא מיחד דברים אודות אותה מסירות נפש שהיו צריכים אבותיו דורות הראשונים כדי להתישב בארץ ישראל, דבר שבעינינו נראה כה פשוט וקל.

זו לשונו בהקדמת הרב הגאון ר' ישעיהו חשין לספר "דברי ישעיהו":

בכדי לדעת ולהבין לרוחם התלהבותם ומסירת נפשם של תלמידי הגר"א והסתכנותם בנסיעה לאר"י משך שנה בסירות קטנות על מים רבים אדירים ומבלותם בהתישבות הראשונה בזמן של מחלות ומגפות ר"ל ופרעות ר"ל ולהבין לעקשנותם הגדולה בעבודה זו צריכים קודם ללמוד הרבה את היסוד הרוחני שלהם את "סערת אליהו" רבם הגר"א לקיבוץ גליות וישוב ארה"ק שזה היה יסוד היסודות שתלמידיו מסרו את נפשם ובאו באש ובמים בכדי לקרב את הגאולה במצות רבם. ענין האתחלתא שרבנו הגר"א מדבר הרבה ע"ז בחבוריו הקדושים [על] הקבלה ו[ה]תורה, רבה היא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים.

ידוע רמזי הגר"א על הפסוק ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון.

וכן דברי הגר"א שכל קבוץ גליות תלוי במצוות התלויות בארץ (בספרו יהל אור פרשת משפטים דף ב"ו ובספר תולדות יצחק על ביאור הגר"א לספר יצירה חלק ב' בהקדמה)

ובאמונת תלמידיו שהגר"א היה נהורא דמשיח בן יוסף והגר"א עצמו אומר בהרבה מקומות שקיבוץ גליות מתחיל ע"י משיח הראשון מבית יוסף ומכאן למדו תלמידיו את כל דרכי האתחלתא דגאולה.

התלאות והקושי

……ובראש עבודת ההתישבות בירושלם הי' ר' הלל ור' מנדיל ור' סעדיה. מי יכול לספרה את פרשת התלאות שסבלו המתיישבים הראשונים מגיפות ופרעות חסרת מים ועוני ומחלות שונות ומי יכול לספר את גבורת רוחם ועקשנותם להחזיק את הישוב שעמד בכל יום להתמוטט ולהתבטל ח"ו לרגלי הצרות והתלאות ר"ל ורק הכח החזק והאדיר של אמונתם העמוקה במצוות רבם הגר"א וברכותיו החזיקו מעמד בעקשנות שאין בכל איש לתאר ולספר.

ובימים הקדומים בירושלם כשהגיע עת צרה ר"ל היו נוהגים להתפלל בזכות תלמידי רבנו הגר"א ובתפילה מיוחדת היו אומרים ובטובך הגדול ישוב חרון אפך מעמך מעירך ומנחלתך בזכות תלמוד תורה ובזכות מעשה חסד ובזכות תלמידי רבנו הגר"א. מיסדי ישוב הקודש גם היו הולכים על קבריהם של תלמידי הגר"א ר' הלל משקלוב ר' מנדיל ור' סעדיה ומתפללים להצלה וישועה. ומצוה עלינו לספר לדור אחרון לפחות מעט כמה שאפשר…

שיירת העולים הראשונה של תלמידי הגר"א, שיירת "שבעים נפש", שעשתה נסיעה ארוכה ומסוכנת בים וביבשה במשך עשרה חדשים. ימים שלש מאות ונחשול תלאות, ותקעה לה יתד עם בואה בעיר הקדש צפת, בשנת תקס"ט.

הרב חשין ומספר: הרב הגאון ר' יצחק צבי ריבלין ז"ל שהיה רב בזכרון משה היה תמיד דורש בהתלהבות מרובה על משנת ישוב ארץ ישראל וקירוב הגאולה והיה מכונה בשם "דרשן הגאולה".

ר' יצחק צבי הנ"ל היה כידוע בקי בשני התלמודים ובמדרשים ובחבורי רבנו הגר"א ורעיונותיו על קיבוץ גלויות וישוב אה"ק. מתוך בקיאותו הרבה הזאת ידע ר' יצחק צבי לסתור ולשים לאל את כל דבריהם של כל אלה שהתנגדו לישוב ארץ ישראל ובמלים חריפות היה אומר שכל המתנגד לישוב אר"י נחשב לחוטא בחטא המרגלים!

זהירות מדיבת הארץ רעה

כעת נבין מדוע יש להזהר כל כך מלהוציא דיבת הארץ רעה, כפי שמובא על תלמידי הגר"א:

למרות הקשיים הרבים שחוו תלמידי הגאון, נזהרו עד מאד שלא לדוח על כך למכיריהם וקרוביהם תושבי' חוץ לארץ. הן ככדי שלא ירך לבבם מלעלות לארץ הקדש, אולם בעקר כדי לא להוציא את דיבת הארץ רעה.

הגאון רבי נתן רוטמן שליט״א מספר, כי שמע מהגאון רבי יצחק ששלמה זילברמן זצ״ל, ראש ישיבת ׳אדרת אליהו׳, כאשר נודע לאחד מחכמי וילנא בחוץ לארץ על קרוביו שבתו כאן בארץ הקדש בחרת רעב, ולא ספרו לו בחייים על מצבם הקשה, פלטי פיו את הפסוק: ״כי טובה הארץ מאד מאד״, בהטעימו, כי הקדוש ברוך הוא נסה את אותם העולים בנסיון המרגלים, ובגבורת נפש הצליחו לגבור על נסיון זה. בכד שלמרות ייסורי ארץ ישראל שעברו עליהם בקשי נורא לא סיפרו מאומה, כדי שלא להיכשל בחטא המרגלים בהוצאת דבת הארץ רעה.

בספרים שונים המספרים את קורות תלמידי הגאון מוילנא העולים ארצה, מסופר עוד, כי כמה מהעולים זכו לגלוי נדיר של הגאון מוילנא בחזיון לילה, בו הבהיר להם כיצד לתקן את חטא המרגלים של ״וימאסו ארץ חמדה״, ולמדם כיצד להידבק מבחינה רוחנית בארץ ודבש.

 

רבי אליהו לאפיאן נזהר מלירק על אדמת א"י

מה שסיפר רבי אליהו לופיאן זצ״ל על עצמו וכמו״ב סיפר רבי אליהו לופיאן זצ״ל על עצמו שכאשר עלה לאה״ק מרוב חיבתו לארץ ישראל לא היה מסוגל לירוק על אדמת הקודש, ובאשר היה עולה לו רוק בתוך פיו היה יורק לתוך מספחת, אן ברבות הימים שנצטננו רגשות הקודש הללו התחיל לירוק על הארץ. [ארחות מוסר גולד מא' לג].

״בטח התכונת כי בארץ ישראל נתן להיות יהודי חם?״

ואכן במשך הדורות שמענו על גדולי ישראל שהקפידו על כך מאד. מספר על הרבי הגאון הקדוש בעל ה'אמרי אמת' מגור זצ״ל, כי באחד מבקוריו הראשונים בארץ ישראל, הוא בא ביום חם ושרבי, לוהט במיוחד, ואחד המלוים של הרבי שלא היה רגיל בפולין לעומס חם כזה, רטן ואמר: ״בארץ ישראל חם…״.

שמע האדמו״ר את דבדו ונרעש עמקות, שמא נכשל הלה בעוון חמור של הוצאת דבת הארץ רעה, ומידי תקנו בלשונו: ״הא?'! בטח התכונת לומר כי בארץ ישראל ניתן להיות יהודי חם… עם זה אני בהחלט מסכים…״.

אסור לומר שבארץ ישראל חם

כעין זה מספר בספר ׳האבא מסלבודקה׳, אודות הגאון הצדיק רבי חיים זאב פינקל זצ״ל, כנכדו של הסבא מסלבודקה זצ״ל. כי בשנים בהם שימש כמנהלה הרוחני של הישיבה אותה יסד וחולל, ישיבת ׳היכל התלמוד׳ בתל-אביב, היו לפעמים ימים חמים מאד, בעיקר בסופי הקיץ, שהתלמידים התקשו לתפקד בהם כראוי.

רבי חיים זאב הזהיר ואמר: ׳׳אסור לומר כי בארץ ישראל חם! אסור להוציא דיבה על הארץ! מי שחם לו שילך בצל… אבל על ארץ ישראל אסור לומר דברים קשים".

רבי חיים זאב הקפיד על כבודה של ארץ ישראל לא רק בדבור אלא גם במעשה. כבר בתקופת בחרותו, כאשר אנשים הלכו ברחובות אוחזים את חליפתם מקופלת על זרוע היד בשל החם הכבד, היה רבי חיים זאב מקפיד ללבשה כרגיל. הן מגנתי המלכות הסלבודקאית, והן ככזיי לא להוציא דבת הארץ רעעה. כך ספרו צאצאיו ובני בביתו.

מכתב הרב פינקוס לבחור שנסע ללמוד באמריקה [תפארת שמשון פ' עקב]

ליקירי… שלום וברכה!

כמה פעמים שהיה במחשבתי לכתוב לך מילים ספורות, וכידוע לשון תוכחה מלשון להוכיח ולברר ענין מה, ולאו דווקא מלשון תוכחות קשות.

רצוני לומר לפניך את כל לבי, שדואג אני מאוד עליך, ומסופק אם טוב עשית שנסעת לארץ טמאה. סוף סוף ארץ הקודש – קודש היא, וכלשון הגר״א באגרת: ״חמדת הקב״ה, חמדת כל ישראל, שכל עליונים ותחתונים תשוקתם אליה׳,, והסייעתא דשמיא היא כפל כפליים לעומד לפני המלך בביתו וחצרו.

ועל זה אני בא לבקשך מעומק לבי: אנא, אל תצא מלפני ה; וכמו שאמרו חז״ל (כתובות קי ע״ב>: ״כל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה". רק אהלי תורה כתב הגר״א שבית מדרש בחו״ל יש לו קדושת ארץ ישראל, אבל לצאת מאהלי תורה, אפילו יציאה קלה, הרי זו יציאה לארץ העמים שנדבק הטומאה ח״ו.

וכך כותב הרמב״ם בהלכה אחרונה בהלכות תשובה: ״דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב״ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה,/ הרי שההלכה של אהבת ה, אינה רק להתדבק במה שמתקרב ומתדבק להקב״ה, אלא שעוזב כל דבר שהוא חוץ ממנה.

וסיפר לי אבי מורי שליט״א [זצ״ל], על רבינו הג"ר ברוך בער זיע״א בעל הברכת שמואל, שבא לאמריקה לאסוף כסף עבור ישיבת קמניץ, וכשנסע במכונית במנהטן הצביעו לו על הבניינים הגבוהים ולא רצה אף להביט דרך החלון, ואמר: ״לא באתי לראות את אמריקה, רק בעבור הישיבה".

ואין זו מדרגה ופרישות גדולה, אלא פשוט הוא, שלכל מדינה יש את המיוחדות שבה, וזה מושך מאוד כמו האשה הזרה (משלי פרק ה), שכל המסתכל בה נדבק בה וסופו למות מיתת נבל, כן הנמשך אחר יופיה של מדינה. וידוע שבלשון הקודש, הארץ וכן מדינה, תמיד היא לשון נקבה, וכן היא מושכת ממש כמו הזרה, ומזיקה כמוה.

לכן ר' ברוך בער לא רצה להסתכל על יופיה של מדינה זרה כמו אשה זרה, ורק על ארץ הקודש היו צדיקים משביעים את עיניהם, כמו דכתיב: ״ארץ אשר עיני ה׳ אלקיך בה_מראשית השנה עד אחרית השנה״.

וכך כותב הדמב׳ים בהלכות מזוזה (הל׳ סת״ם פ״ו הי״ג): "וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם״. ומה מאוד צריכין להשתדל בזה, לא להימשך אחרי תאוות העולם, ולא רק התאוות הנאסרות בתורה בפירוש, אלא התאוות הנראות שאין בהם כל חסרון, ולהיות דבוק לתורה ולנצחיות.

וגם אתה, הרי הגעת לגיל שכבר ראית מכל מה שעבר עליך בכל שני חייך, ואתה יודע כבר מנסיון מה נשאר לנו מכל אשר רדפנו וחשבנו בשעת מעשה לדברים חשובים, הרי סוף דבר לא נשאר רק הכמה דפי גמרא שלמדנו, וזה הרכוש ששווה באמת, וזולת זה לא נשאר כלום.

הנה באת למדינה זרה, מהו הרכוש שהיה בידיך? רק את מה שלמדת ורכשת ידיעות בתורה, וישרות שכל בלימוד, ובזה כיבדו אותך, ובזה יכולת להרים ראש, וכל הדברים שבזבזנו עליהם כל כך הרבה שעות – כאילו לא היו כלל.

וכן כאשר תחזור לארץ הקודש, אחרי רבע שעה האדם גומר לספר על כל נפלאות אמריקה, אבל השעות של ההתמדה, דפי הגמרא והתפילות בכוונה – הם הסחורה אשר מביאים הביתה גם בעולם הזה, וכ״ש במסע הגדול, שהאדם לוקח אתו רק את הסחורה האמיתית ליהנות ממנה לכל יום ויום שנה אחרי שנה בלי הפסק עד עולם.

ואתה יקירי, אנא שפוך קצת דיו, ותודיע לי מה קורה אתך באמת, האם אתה שקוע בלימוד, וכל מילה תהיה לי למשיב נפש, ולך למצוה יחשב. שמשון דוד פינקוס

ימח שמך הרצל…

זה לעומת זה ולצערינו גם כיום, לא רבים האנשים המכירים בערכה של ארצינו הקדושה. וסיפר הרב דוד שאול גרינפלד שליט"א בספרו נאות דשא (פרשת בראשית),

'בהיותי בנופש באחד מימי הקיץ הלוהטים בעיר 'בארי לוצ'ה' דרומית לארגנטינה ליד האנטרטיקה, מול הרי הקרח העצומים פינת חמד נפלאה לאין ערוך. "אין צייר כאלוקינו"!, נכנסתי ללובי של בית המלון הממוקם שם, הצצתי בספר ענק, שהוא ספר הזיכרונות לכל מבקר, שם מטביע כל אחד את רישומו ממקום נפלא זה. לפתע ראיתי באחד הדפים באותיות ענק בשפה העברית את כתב ידו של מטייל ישראלי שכתב – "ימח שמך הרצל! מדוע לא הבאת אותנו לכאן?!…"

ומנגד, את הערכה של גדולי ישראל שהכירו במעלת ארץ ישראל אנו מוצאים בביטוי שהיה רגיל לומר רבי מאיר שפירא מלובלין: "יש לי כח לנסוע לארץ ישראל, אבל מהיכן נוטלים את הכח לצאת?…"

הרצל וביקורו בא"י – תלונות אין סוף על החום הזוועתי, לכלוך והזנחה, בקיצור – מרגל מודרני.

הוא כתב ביומנו:

"היינו ליד הכותל המערבי. אינני מסוגל להתרגש התרגשות עמוקה, שהרי במקום הזה רווחת פשיטת יד מכוערת וספסרית. כך לפחות היה אמש כשהיינו שם."

"היום היינו בבית חולים יהודי (משגב לדך?). הזנחה וליכלוך. בספר האורחים לא היתה לי ברירה אלא להעיד, כדי לא להלבין את פניהם, על ניקיון המקום. כך נוצרים השקרים".

מעלת הלימוד בארץ ישראל ומצוותיה

מיחדת היא ארץ ישראל; בתורתה – ׳אין תורה כתורת ארץ ישראל׳ (מדרש ויקר״ר יג, ה). בקדשתה – ״ארץ ה׳ אליקיך דרש אתה תמיד, עיני ה׳ אל־קיך בה מראשית השנהועד אחרית שנה״ (דברים יא, יב),

וביסודיות מצוותיה – במצוות התלויות בארץ נתן לקיימן רק בה.

אין תורה כתורת א"י – כל הישיבות והכוללים בחו"ל אינם מגיעים לדרגת הישיבות והכוללים בארץ, וגדולי א"י הם תמיד מגדולי הפוסקים והענקים – מבלי לגמד חלילה את הגדולים שבחו"ל.

אין שלוה כארץ ישראל

זכינו רובנו להולד בארץ ישראל ולגור בה מיום הוולדנו, ובשל כך איננו מיחסים לה חשיבות ראויה. איננו חשים באמת בזכות העצומה שנפלה בחלקנו לחיות בארץ הקודש, אשר עיני כל ישראל בכל הדורות היו נשואות אליה.

כותב הרב דסלר במכתב מאליהו:

ובגויים ההם לא תרגיע… ונתן לך ה' שם לב רגז…

ובאמת גם בדורנו אנו מוצאים בחינת מנוחה וביטחה נפשית בארץ ישראל יותר מבכל הארצות.

בעינינו ראינו, שבשעה שבכל הארצות חרדו בשנים האחרונות מפחד מלחמת עולם חדשה, חס ושלום, ורבתה המנוסה ממדינה למדינה, למקום שנראה בטוח יותר, לא יצאו מארץ ישראל אלא אוהבי תענוגות עולם הזה שחפשום במקומות אחרים, אבל מפחד מלחמה לא ברח איש, כי הפחד לא שלט בארץ ישראל. ותהי לפלא, שהרי לכאורה יש לחשוש הרבה יותר בארץ ישראל מבמקומות אחרים.

והננו רואים עוד דבר פלא: בארץ ישראל בוטחים בנסים, שנוכל לעמוד אפילו נגד ריבוי שונאינו, ואפילו כאלה שלא זכו לאור האמונה, והמה תועים בדעות, אם כן בטחון זה מנין? אלא זו היא מברכות הארץ אשר ברכה ה'.

אמרו רז"ל "אין תורה כתורת ארץ ישראל" (ספרי ר"פ עקב), "אוירא דארץ ישראל מחכים" (ב"ב קנ"ה), דבר זה גם כן הוא מהבחינה הנ"ל, שהעוסק בתורה בארץ ישראל זוכה לסייעתא דשמיא מרובה והשפעה מיוחדת, וגם אוירת הביטחה בכל המצבים היא המסייעת, בדורנו אנו רואים בחוש כיצד צעירים העוסקים בתורה מתפתחים בארץ ישראל, הם עולים בלמוד, מצליחים לרכוש ידיעה בש"ס כולו, ומשיגים הרבה יותר מאשר משיגים בחינוך התורני בשאר הארצות… (שם עמוד קצה)

…והנה גם את עם ישראל הקיאה הארץ, ומכל מקום רואים אנו כי עתה השיב ה' בני ישראל רבים לארץ הקדושה ומתישבים בה. איך נבין את זאת? כיון שלעולם לא שייך "נתמלאה הסאה" בישראל, כי הובטח להם שלא תבטל מהם לגמרי תורה ועבודת ה' חס ושלום, וגם כשגלו אינה הקאה, ואפילו הרבה חס ושלום טועים מדרך האמת, מכל מקום הם קיימים אפילו בארץ הקדושה בתורת כלים של בני התורה עובדי ה', שלא יסופו ממנה לעולמים, (כלים בשני אופנים, או כמסייעים או כיוצרי הנסיונות, וד"ל). (שם עמוד רא)

ארץ ישראל – בלא תורה?

…הננו רואים שיהודים רבים מתכנסים בארץ ישראל, בטל כאן שעבוד העמים, והארץ נותנת את פירותיה. אך מאידך גיסא אנו רואים שמתקיים "חוצפא יסגא" וכו', פורקי עול מלכות שמים מושלים בכיפה, ומתגאים על כבוש ארץ ישראל וישובה ב"כחי ועוצם ידי". איך יש להבין כל זה – ישוב ארץ ישראל, ושלטון יהודי בה בלי שלטון התורה? ומהו ענין "חוצפא יסגא" בסוף הגלות?…

זהו עיקר הגלות – גלות הקדושה הנדחקת ומושפלת על ידי הטומאה, ובזה הוא הנסיון הגדול – אם נתחזק באמונה ובעבודה הרוחנית, ולא נתפעל מכל הסובב אותנו ולא נגרר אחריהם כלל…

מאז חורבן הבית, גדל והולך כח הגאוה של המלכות הרביעית. בגלות זו ההסתר והחושך, שבאו בעטיו של חטא אדם הראשון, הולכים וגדלים, ההשקפות החומרניות מתגברות ומאפילות על הרוחניות. מדי דור בדור מתפתח המדע, מתרבות האפשרויות לניצול עולם הזה לתועלת האדם, וכתוצאה מכך מתרבה גאות האדם, כאילו הכל בידו ניתן. השקפות אפיקרסיות על עליונות כח האדם הולכות ומציפות את כל העולם כולו, עד כדי יציאה בריש גלי במלחמה כנגד האמונה והמאמינים בה' ובתורתו. זהו עיקר תוכן הגלות של המלכות הרביעית, ולכן עלינו לדעת שזהו הנסיון שבו צריכים ישראל לעמוד בגלות זו.

סוף גלות זו היא התקופה הקרויה בפי חז"ל "עקבות דמשיחא", שבה "חוצפה יסגא" (סוטה מ"ט). אז גלות השכינה היא תחת יד חצופי ישראל, הן נשמות "ערב רב" המעורבות בישראל, אשר שורש טומאתם העיקרי הוא החוצפה כלפי שמיא – מדת עמלק. 

ערב רב רישא דעמא בגלות בתראה

זה לשון הגר"א (בביאורו לתיקוני זוהר חדש דף ע"ז ע"ב): "ערב רב שבישראל הן עמלקים, כמו שכתב בזוהר". ומובא בזוהר, שב"ערב רב" ישנם כחות של חמש אומות, ראשי תיבות ער"ב ר"ב, והעיקר שבהם הוא עמלק ע האות הראשונה. השלטון על העם הקדוש נמסר בידי ערב רב, כמובא בהגר"א (שם), "הערב רב שהן רישא דעמא קדישא בגלותא בתראה, שנאמר – היו צריה לראש, וכמו שכתב ברעיא מהימנא". בכח גאותם ושלטונם מנסים הם להשפיע בהשקפות טמאות אפיקורסיות של "כחי ועוצם ידי", ועומדים בחציפות ובעזות כנגד האמונה, התורה ועבודת ה'.

זהו הנסיון שלתוכו הוטל עם ישראל ב"עקבות דמשיחא".

ה' יתברך משיב יהודים רבים לארץ ישראל ושולטים בה, ופורקי עול התורה מתגאים כאילו הם עשו ופעלו זאת בגבורתם, וככל שתגדל גאותם תגדל חוצפתם, ויגבר רצונם להשליט את האפיקורסות חס ושלום.

זהו נסיון האחרון של גלות השכינה, הנסיון הקשה ביותר. אם נכיר את הנסיון הזה בכל הקפו, נדע את התפקיד שהטילו משמים על תקופתנו – להתחזק נגד הדעות החומריות הכוזבות, ולהכיר כי טעות גמורה היא בידי אלה הטוענים כאילו שאנו עשינו את שלנו, באנו לארץ ישראל, נלחמנו עליה, והננו שולטים בה – וה' יתברך כבר יעשה את שלו ובמשך הזמן ירבו אמונה ויראת שמים.

אולם עלינו להכיר כי הם מחליפים את מה שבידי ה', ואינו בתחום בחירתנו כי הרי "ה' איש מלחמה", וידיו פעלו כל זאת, במה שמוטל עלינו לעשות, ואינו בידי שמים, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"… (שם עמוד רז וריז)

חכמת ילדי ירושלים

הגאון הצדיק רבי משה אהרן שטרן זצ״ל, משגיח ישיבת קמניץ, באחת משיחותיו בישיבה סיפר, כי כאשר עלה לארץ ישראל בשנת תש״ו, הוא צפה לראות את חכמת ילדי ירושלים, כי תמיד לקרא אודות פקחותם יוצאת דופן. בשבת הראשונה הוא התארח בבית סבו הצדיק רבי יעקב יוסף הרמן זצ״ל, התפלל ותיקין, אכל סעודת שבת, ומיד אחר כך ירד לסמטאות ׳מאה שערים׳ למצא אותם.

הוא צעד עד לשכונת ׳בתי נייטין׳, השכונה הירושלמית התיקה, והיה בטוח בעצמו:״אם אני מחפש לראות את מעלת ירושלים וחכמיה, הקדוש ברוך הוא יסיע רלי למצא את שאני מחפש…״

פתאום הוא שומע דו שיח של שני ילדים קטנים, האחד נראה בערך בגיל שש והשני בערך בגיל חמש, הוא לא ידע אם הם היו אחים או חברים. הילד הקטן שואל את הגדול: ״כיצד צומחת עגבנ-יה?״, והילד הגדול משיב לו: ״צריכים לרכך את האדמה, לחרוש, להחדיר את הזרעים בעמק בפנים, לכסותם באדמה, להשקותם׳׳, וסיים במשפט נפלא: אחרי כל הפעולות הללו צריך לקוות להשם יתברך שיצמיח את העגבניה, כי רק אם הוא ירצה היא תצמח״.

רבי משה אהרן תאר: הזה כל כך תפס אותי, זאטוט קטן שהתחנך בירושלים, שחי באוירה שיל ירושלים, ידע ככי נכון שצריכים לעשות השתדלות, את כל הפעלות הטבעיות, אולם בסופו של דבר צריך רחמי שמים. מכרחים שהקדוש ברוך הוא ירצה, בלי זה לא יהיה כלום״.

״כעבור שנה״, אמר רבי משה אהרן, ראיתי כי הילד כיוון לדברי ירושלמי מפרשים. הגמרא במסכת שבת (לא, א) אומרת: אמר ריש לקיש: מאי דכתיב ׳והיה אמונת עתיך חסן ישועת חכמת ודעת יראת השם היא אוצרו׳ (ישעיהו לג, ו) – ׳אמונת – זה סדר זרעים׳. מקשים בעלי התוספות – מה השיכות בין אמונה לזרעים? מביאים תוספות בשם הירושלמי לישב: ׳׳מפרש בירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע״.

סיים רבי משה אהרן ואמר: אם עד אז חשבתי כי אותו ילד ירושלמי דבר דברי אמונה וטעם, אז הבינותי למפרע כיי דבר דברי חכמה ודברי חז"ל" חכמת ילדי ירושלים׳׳.

הלואי ונזכה גם אנו ללחוש מעט מנעם זעה ומעלותיה הסגליות של ארץ ישראל, להדבק ולהתקדש בקדשתה העליונה, ולראות בקרוב בתקונה ובנינה, בשובי השם שיבת ציון במהרה בימינו.

העונש והנורא שנענש תושב העירה מיר

נסיים בסיפור מבהיל שספר הגאון הצדיק רבי דב סוקולבסקי זצ׳׳ל, ראש ישיבת ׳תורה ויראה׳ בירושלים. אותו שמענו מפי הרב הגאון רבי צבי אריה טיקוצ'ינסקי שליט"א, ראש מוסדות ׳עץ חיים׳, ששמע זאת מרבי דב.

נקדים ונאמר, כי רבי דב היה תלמיד חכם מופלג ואיש של צורה. עוד בהיותו בחור צעיר לימים נודע בישיבות ליטא בשם: ״העלוי בערל ספעטקינער״, על שם עירת מוצאו ׳ספטקין'. גם בלומדו בישיבת מיר נמנה בין האריות שבחבורה, בלט בשקדנותו וכשרונותיו, כלמדן ועמקן, ובביום ממן הימים הגאון הקדוש רבי אברהם צבי קמאי זצ׳׳ל, אב״ד העירה מיר שם עיניו עליו, ולקחו כחתן לבתו.

בשנת תרצ״ו עלה רבי דב לירושלים, ורזי בעניות ודלות משנעת, בדירה קטנטנה של שני חדרים בלבד. ששמו הלך לפניו כאחד מיחידי הסגלה בעיר ורבים הדפקו על דלתותיו לבקש ברכות ועצות. מרן היסטייפלער׳ זצ״ל, שהכירו מימי צעירותו בנובהרדוק, המליץ לאנשים לפנות אליו, באומרו לא אחת: ׳׳לברכותיו של רבי דב יש כח׳׳. הוא הסתלק בגיל מבוגר, בהיותו למעלה מתשעים שנה, מבלי להותיר אחריו זרע של קימא.

רבי דב ספר ספור נורא, שהוא אישית היה עד לו בשעתו:

בעירה ממיר התגורר יהודי עשיר, בעל בעמיו, שעסק לפרנסתו במכירת צאן. הוא היה מוכר בעירה כאדם נשוא יפנים ונכבד, ובכל דבר שבקדשה שהתעורר בעיר היה הוא הרוח החיה ועמוד התוך. בשל כך נשא ששמו בהערכה בבין תושביה החרדים לדבר השם בעירה נמיר.

באותם ימים היתה התעוררות וכמיהה גדולה לעלות לארץ ישראל. משאת נפשו וכמיהתו של כל יהודי היו לזכות לעלות לארץ ולהשתקע בה. אולם לצאת למסע כזה היה קשה עד מאד, וכמעט בלתי אפשרי. מטוסים לא היו והאניות הין רעועות ביותר. גם הנסיעה היתה ארכה, רצופת סכנות ויקרה מאד, כך שאצל רובם נשאר הדבר בגדר כחלום בלבד.

אך התעוררות זו השפיעה על אותו יהודי, ויום אחד בהיר נפוצה השמועה בעירה, כי הלה מכר את כל רכושו, ובכונתו להגשים בקרוב את כסופיו ושאיפותיו, לעקר ממקום מגוריו ולעלות לחון את עפר ארץ הקדש.

וממחשבה למעשה, כעבור ימים אחדים ארז אותו יהודי את מטלטליו על גבי עגלות שיובילו אותו עד לספון האניה. שכניו, מכיריו וידידיו עמדו סביבו וסביב בני בביתו ונפרדו מהם לחיים ולשלום באחולים לבביים שאכן יצליחו להתאקלם כראוי ולהסתגל לחיי הקדשה שם בארץ הקדושה.

כעבור כמה חדשים, מה רבה היתה ההפתעה בעירה לראות פתאום את הלה ברחובה של מיר. כל תושביה היהודים של מיר שפשפו עינים בתמהון, ושאלו זה את זה כמשתוממים : ״מדוע ר' פלוני לעזב את ארץ ישראל ולשוב למיר?? הת כל השנים כה אותה נפשו לעלות אליה? כיצד נתן לעזב ארץ שעיני כל ישראל נשואות אליה ולשוב לגולה?

דבר בואו עורר הדים רבים בעירה, ובכל מקום ומקום שהלך התאספו המונים סביבו ובקשו לשמע את כל הקורות עמו מיום שעזב אותם ועד חזרתו הנה? התענינו וחקרו – כיצד הם קשיי העליה והקליטה? מה קורה שם מבחינה רוחנית וגשמית?" ובעיקר את שאלת השאלות – מדוע החליט לסב על עקבותיו?

אך במקום שיעמד ויגולל בפני כל אחד ואחד את ספורו מתחלה, הודיע כי הערב בבין מנחה לערבית הוא יגיע לבית הכנסת המרכזי, שם יספר בפני הצבור הרחב את ספות בפרוטרוט, את כל מה שיבקשו לשמוע.

כשהגיע הזמן המיעד המתין לו צבור גדול מאד. אף אחד לא ההין לותר על הזדמנות כה נדירה לשמע את המתרחש בארץ ישראל ראשון, מאדם שזכה שידרכו כפות רגליו בה. לא מפי השמועה ולא מפי הכתב.

הס הושלך בצבור והלה החל לתאר בשפה מלטשת, רווית מליצות ותאותם אותנטים, כיצד הספיק בתקופה כה קצרה להתבשם מאוירת המחכים של ארץ ישראל, להתחכך עם תושבי ירושלים עיר הקדש. לבקר בשריד בית מקדשנו מקום ממנו לא זזה שכינה מעולם. לראות בעיניו את מערת המכפלה, ולשפך שיח בשאר מקומות הקדושים, בהם צעדו קדושי עליון: תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים בכל הדורות.

הציבור ישב מרותק, וגמע בשקיקה כל מלה, כל ונאור, כל בדל מידע.

אז החל לגולל באזניהם את הקושי הנורא שחוה באפן אישי בעליתו! הדרך עצמה רצופה תלאות וסכנות, וגם כשסוף סוף הגיע לארץ נוכח עד כמה קשה מנשא להשתקע בה. הוא תאר את הדוחק בו חיים אנשי הישוב. ישיבה בארץ כרוכה בעני, רעב ודלות משוועת. תושביה נתונים לשרירות לבם של מושלים קשים ואכזתם, המכבידים את עולם על היהודים בהטלת מסים כבדים, השכנים הערבים מציקים ומתעללים ביהודים חדשים לבקרים והופכים את חייהם לבלתי נסבלים. גם תחלואי ילדים, מחלות ומגפות הן חזון נפרץ בארץ, המפילות חללים רבים.

ביד אמן הוסיף לתאר תאורים צבעוניים על דלותם המדוללה של תושבי הארץ היהודים׳: אנשי ארץ ישראל רגילים לישון על הרצפה, על גבי מעט קש ותבן כמו בהמות… לאכול אכל פשוט ודל, זרעים וגדולים שיכולים להדמות יותר כמאכל בהמיות מאשר מאכל אדם….

את הדרשה הוא סיים במשפט מזעזע, אשר התברר למפרע כמשפט שחרץ את גורלו רח"ל: רבותי! האמינו לי, מוטב להיות כבשה במיר מאשר להיות אדם בארץ ישראל!

והנה, אך יצא משפט נוראי זה מפיו, לקול צחוקם המתגלגל של הבאים התחוללה לפתע זועה לעיניי כל הקהל הקדוש, וכאן מגיע רבי דב לשיאו הדרמטי של הסיפור:

הדברים יצאו מפיו, ולנוכח עיני הקהל המזועזע התחוללה זוועה: האיש חטף כנראה בו ברגע שבץ מוחי, פניו נפלו, כל גופו נשמט והוא החל צונח אט אט ארצה. הוא לא נפל, גם לא התעלף ולא איבד הכרתו, שריריו התנוונו וקומתו הזקופה הושפלה. תוך רגעים ספורים נותר האיש שרוע על ידיו ועל ברכיו הולך על ארבע, משהו שהזכיר מאד את הילוכה של ה…. כבשה… גם דיבורו ניטל מפיו, והוא לא היה מסוגל יותר לדבר. רק הברות שונות יצאו מפיו, הברות שדמו אף הן להיגוי הקבוע של הכבשים מֶהה מֶהה מֶהה …

ברגע הראשון חשבו כי זהו חלק בלתי נפרד מתאוריו והמחשותיו החיים, אך עד מהרה התבררה גודל הטרגדיה; הוא היה נראה כמי שיצא משפיות דעתו. רבי דב זצ"ל, שחשש ששומעיו יתייחסו לסיפור בספקנות, טרח להדגיש כי עודנו זוכר כי בעודו ילד, בעת שהיה הולך עם הילדים בני גילו אל החיידר, היו הם עוברים מול בית האיש ההוא, שם במרפסת היה מוטל גחון על ברכיו וידיו ופולט הברות משונות והילדים – כמו ילדים – היו מניפים לעברו אצבע מאשימה ומתריסים כנגדו: "נו, אתה עוד תעיז לדבר לשון הרע על ארץ ישראל…"??? טובי הרופאים שהזעקו למטתו, עמדו חסרי אונים, ולא ידעו להסביר את פשר התופעה. הם מעולם לא נתקלו במין מחלה משונה כזאת. כלם הודו כי אין זו מחלה טבעית אלא יד השם נגעה בו על שדבר סרה בארץ ישראל.

מכאן נלמד, עד כמה יש להזהר מלהוציא דיבה רעה חס ושלום על ארץ ישראל, ״כי טובה הארץ מאד מאד״!

 

*

המקושש – הפועל לשם שמים לבסוף לא יפסיד!

במדבר פרק טו (לב) וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת: (לג) וַיַּקְרִ֣יבוּ אֹת֔וֹ הַמֹּצְאִ֥ים אֹת֖וֹ מְקֹשֵׁ֣שׁ עֵצִ֑ים אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאֶ֖ל כָּל־הָעֵדָֽה: (לד) וַיַּנִּ֥יחוּ אֹת֖וֹ בַּמִּשְׁמָ֑ר כִּ֚י לֹ֣א פֹרַ֔שׁ מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ: (לה) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָאִ֑ישׁ רָג֨וֹם אֹת֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה: (לו) וַיֹּצִ֨יאוּ אֹת֜וֹ כָּל־הָעֵדָ֗ה אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֛וֹ בָּאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹ֑ת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶֽׁה: פ

מובא במדרש [שהביאו התוס׳ בב״ב קי״ט ב] מקושש לשם שמים נתכוון, שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא להכנס לארץ ממעשה המרגלים ואילך, שוב אין הם מחוייבין במצוות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים עכ׳׳ל.

ממדרש זה משמע שהיה המקושש אחר מעשה המרגלים.

אבל בתרגום יונתן בן עוזיאל פרשת שלח (ט״ו, ל״ב) איתא בסתם, שאע״פ שידעו ישראל את איסור השבת, אבל את עונש השבת לא ידעו. ובא וחילל שבת כדי שיהרג, ועי״ז יתחזקו ישראל יותר בשמירת שבת.

איננו מבינים מהו חילול שבת – ניתן רק דוגמא לעבירה הרבה יותר קלה –

״אוי, הפסדת מנחה?!״ [הגרב"מ אזרחי בראיון חג מוסף חוה"מ סוכות יתד תשעח]

״את הסיפור הבא סיפר לי הגאון הגדול רבי יצחק קוליץ זצוק״ל, רבה של ירושלים. מי שסיפר את זה לרבי יצחק, היה הגאון הגדול רבי יחיאל יעקב וינברג זצוק״ל, שהגר״י קוליץ היה אצלו ר״מ במונטריי. שאלתי את רבי יצחק אם מותר להזכיר את השמות. הוא אמר ששאל את זה את הרב וינברג, שהשיב לו: ׳זאת מצווה!׳ ״וכך מספר רבי יחיאל: ׳הייתי בחור צעיר ומוכשר בסלבודקא. ב״ה הייתי מתמיד גדול. פעם אחת קרה, לא היה לי שעון ולא ראיתי מתי מתחלף היום ללילה. הרמתי את ראשי, רציתי להתפלל מנחה ונוכחתי לדעת לחרדתי שהלילה כבר ירד… מה עושים ? לא התפללתי מנחה! הולכים לאלטער׳.

״הוא הלך לאלטער וסיפר לו את אשר קרהו. ׳חשבתי שייתן לי איזה עצה או תיקון׳, אמר [א.ה. הוא לא הלך לשאול אותו בדיני "תשלומין"…]. אבל האלטער רק ענה לו: ׳לך ללמוד׳. רבי יחיאל יעקב התפלא מאוד, אבל אם כך אמר האלטער, הוא שב והשקיע עצמו בלימוד, תוך השתדלות לעשות כל מיני סימנים שזה לא יקרה שוב.

כעבור שבועיים, האלטער עומד מהצד ומסמן לרבי יחיאל באצבעו, זאת אומרת שהוא קורא לו לגשת אליו.

׳״אתה זוכר שסיפרת לי שהייתה לך בעיה?׳ שאל אותו. ׳חשבתי שהנה הוא מציע לי פתרון׳, סיפר רבי יחיאל.

ואז אמר האלטער: ׳אנחנו יודעים שרבי נפתלי אמסטרדם בא מפעם לפעם לשהות כמה שבועות במחיצתנו. אנחנו גם יודעים שכשהוא בא, הוא בוחר בכם לחברותא ואתם הולכים ללמוד בבית הכנסת מעבר לנהר, בקובנא, ויש לשער שכך יהיה גם הפעם. אם אכן כך יהיה, בדרך תספר לרבי נפתלי את הבעיה שהייתה לך.

״סיפר רבי יחיאל: ׳עדיין לא ידעתי בדיוק מה רוצה האלטער, אבל קודם כל נוכחתי שזה נכון מה שהרגשתי, שהוא באמת חושב עליי…׳.

כעבור זמן הגיע רבי נפתלי לישיבה ורבי יחיאל יעקב נטל את הגמרא והלך יחד עמו ללמוד. ׳הלכנו עד לנהר ואני סיפרתי לו שהאלטער הורה לי לשתף אותו בבעיה שהייתה לי. רבי נפתלי השתומם, אך שאל במה דברים אמורים. סיפרתי לו על הפסד תפילת המנחה, תוך כדי היותי שקוע בלימוד. ורבי נפתלי אמר: ׳אוי! הפסדת מנחה?!׳ ונפל מתעלף…

״ואמר הגרי״י וינברג זצוק״ל: ׳עברתי את כל המחנות, את זוועות הנאצים בשואה. הרבה דברים לא יכולתי לקיים, אבל תפילת מנחה מעולם החסרתי!…״

מסיים הגרב"מ אזרחי: ״תראו מה היה מונח אצל האלטער. הוא לא העיר לרבי נפתלי. הוא חיפש משהו שיזעזע אותו. הוא ידע שרבי נפתלי יגיב בחריגה עצומה כשישמע שהחמיץ מנחה. וכך היה. זה חינוך של האלטער!״

אז המקושש רצה לזעזע את העם בענין שמירת השבת והמצוות.

ובאמת מעיקר הדין לא היה היתר לחלל שבת כדי לחזק את ישראל בשמירת שבת, ולכן רואים שנהרג. [ודיברנו בעבר על הטעות החמורה שלו, שבגינו לא שמרו בנ"י ב' שבתות ולא נגאלו].

אך צריך לדעת שמכל מקום מסירות נפשו לא הלכה לאיבוד,

וכיון שמעשהו היה מורכב מטוב ורע, הנה על הרע קיבל את עונשו ונהרג, אבל על החלק הטוב קיבל שכרו.

ושכרו היה ששילם לו השי״ת בבנותיו אחריו. כי אע״פ שלא היה לו בנים, מ״מ כיון שהיה לו בנות,

זכו בנותיו לדרגות עצומות ונוראות בעבור מסירות נפשו, ובעבור החיזוק הרוחני שזכו ישראל על ידו.

שעליהן נאמר בבמסכת ב״ב קי״ט ב׳ תנא בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן.  עוד מצינו בשבח מעלתם, במה שכתב רש״י בפסוק ה׳, ומקורו מב״ב קי״ט א׳, ראויה היתה פרשה זו להכתב ע״י משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידם. עוד כתיב בפסוק ז׳ כן בנות צלפחד דוברות, ופירש״י יפה תבעו, אשרי אדם שהקב״ה מודה לדבריו. עוד כתב רש״י שם, מגיד שראתה עינם מה שלא ראתה עינו של משה. הם תבעו וטענו שמגיע להם, ומשה רבינו לא ידע, כי כתוב ויקרב משה את משפטן לפני ה׳.

אנו רוצים לראות הכל כאן ועכשיו ומהר! – מהרה של הקב"ה – 850 שנה… אך שום מסי"נ לא הולכת לאיבוד!

אביו של רש"י מוסר נפש – וזוכה לרש"י!

על פי האגדה, היו הוריו של רש"י חשוכי פרי בטן שנים רבות.

אביו של רש"י רבי יצחק ירחי, היה סוחר באבנים טובות, וברשותו הייתה אבן טובה אשר הייתה חסרה למלך עבור העבודה הזרה שלו. אביו של רש"י הסתכן במוות והשליך את האבן הטובה – בה היה גלום כל רכושו, כמו גם הבטחה לעושר רב – מעבר לסיפון האניה, והראה עצמו בוכה על אובדנה. המלך פטר אותו, ועל המעשה הזה, על פי האגדה, נגלה לו אליהו הנביא והבטיח לו פרי בטן "שיאיר את עיניהם של ישראל". ואכן רש"י נולד לעת זקנותם של הוריו.

אמו של הרב וואזנר

מסופר על אמו של הרב וואזנר שבצעירותה הייתה מאד מוכשרת וצפו לה גדולות ונצורות בבימות הגדולות באירופה. היה לה קול מיוחד ביותר, אחד בדור.

מרן הגר"ש ואזנר סיפר כי אמו היה לה קול מאוד יפה ורצו שתשיר במקהלה הכי נחשבת בעולם בימים ההם, הנסיון היה מאוד גדול, ואז הלך אביה אל האדמו"ר ר' יצחק מאיר מקאפיטשניץ, שאמר לנערה שאם אם תוותר ותתגבר על הנסיון יהיה לה בן שיאיר את עיני העולם בתורתו, ויהיה מורה הוראה של כל העולם.

מרן הרב וואזנר זצ"ל סיפר "נולדתי בזכות שהיא לא הלכה ללמוד [פיתוח קול], למרות שהיא היתה כזאת 'יחיד' בכל המדינה, אפילו אצל הגויים והקול והנעימות שלה, עד כדי כך שהפרופסורים הגויים הגיעו ושאלו למה אינה רוצה ללמוד ולקבל כבוד והוקרה, היא סיפרה שהיתה עוד נערה והיה לה ספיקות לגבי כך, סבי ר' בן ציון היה יהודי ירא שמיים, עד לאחרונה ידעתי זאת מאימי ועכשיו כל העולם מדבר על כך, הוא הלך לאדמו"ר הזקן מקאפטשיניץ זיע"א ר' איטצ'ה מאיר הוא היה נכדו של הריזינע'ר, אני הכרתיו הוא היה יהודי קדוש, אז הוא אמר "שלא תלך", וברך שיהיה לה בן שיהיה מורה הוראה של כל העולם".

הבל ומנחתו

ה' שעה לקרבן הבל, והרי לא יצא לו מזה כלום, שהרי לא נותר ממנו מאומה, ולעומת זאת קין שה' לא שעה למנחתו ראה שבע דורות עד דור המבול, ונהנה מן העולם? היכן הצדק?

וכדאי להעתיק בזה דברי החת״ס ז"ל [פ' בראשית] וזלה״ק, וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו וגו'. בתחלת תורתינו הקדושה נתן לנו מקום להורות דרכיו יתברך שמו, כי הנה שעה אל קרבנו של הבל, ונראה ונתבונן מה היה לו תכלית מזה, לימים אחדים נהרג, וזה אשר לא שעה ה׳ אל מנחתו הרגו ונמלט עד ז׳ דורות וראה בני בני בניו לאלפים ורבבות בוני עיירות ומדינות (עי׳ ש׳׳ר פל״א י״ח), והצדיק הזה הבל אשר שעה ה׳ אל מנחתו לא נשאר לו שם ושארית בעולם הזה, וא״כ מה היה לו מצדקתו וממנחתו?

וזה מורה לנו כי אין תכלית האדם חיי העולם הזה והבליו, ודרך רשעים אשר צלחה אין ראיה כי חפץ ה׳ בם ובמעשיהם, אלא טובתם להאבידם עדי עד, וכל בני קין אחר אלף ות״ר שנה נאבדו במבול ולא נשאר להם שם ושארית, והבל אחר ק״ל שנה נתגלגל בשת שממנו הושתת העולם, ואח״כ בנח בונה עולם השני אחר המבול, ואח״כ במשה רבינו ע״ה שבשבילו נברא כל העולם כולו, נשמ״ה ר״ת נ׳ח ש'ת מ׳שה ה׳בל, עכדה״ק.

רשעים – כמו עשב, צדיק – כתמר יפרח – לוקח זמן – אך כשכבר גדל – נותן פירות למשך עשרות בשנים!

מעז יצא מתוק [ספר אמונה שלמה ח"ה]

לפני מספר שנים ישב יהודי שומר תורה ומצוות בטיסה מלונדון לת״א, ובסמוך לו ישב אדם גלוי ראש. בין השניים התפתחה שיחה, ובמהלכה התברר לנוסע שומר המצוות, כי היושב לצידו הוא יהודי בדיוק כמוהו. בהמשך התברר, שבנו של האיש גלוי הראש הוא אברך כולל ובעל משפחה חרדית לכל דבר.

לתמיהתו הגלויה של הנוסע החרדי, סיפר שכנו לספסל על הדרך שבה הגיע בנו ליהדות ולשמירת תורה ומצוות:

״בני היה סטודנט מצטיין למשפטים, באחת מהאוניברסיטאות הטובות באנגליה. עם תום לימודיו ובתחילת שנת ההתמחות שלו, הוא קיבל הצעה מאחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים במדינה, לעבוד אצלם. אנשי המשרד דאגו ׳לדוג׳ את הסטודנטים המצטיינים ולצרפם לחברה היוקרתית.

״משפחתנו לא שמרה מצוות״, סיפר האב. ״שום קשר לא היה לנו ליהדות, אבל על דבר אחד בלבד הקפדנו – לאכול יחד בליל ראש השנה היהודי. משום כך, כשהתקרב ליל ראש השנה, ביקש הסטודנט, שעבד כמתמחה במשרד, יום חופש, לרגל ראש השנה הקרב.

״ראש השנה??״ תהה המעסיק, ״זה בעוד כשלושה חודשים״ (ראש השנה הנוצרי חל אז).

״ראש השנה היהודי״, השיב הסטודנט בפשטות, כשהוא אינו מודע להלם העובר על המנהל. לימים התברר לו, שבמשרד היוקרתי מעולם לא עבד יהודי. ״בבקשה״, ענה לו המנהל בחיוך מעושה, ״קח חופשה״.

כשחזר, גילה לתדהמתו שהחדר, שבו עבד, נתפס על ידי מתמחה אחר, לו עצמו הוקצה חדרון אפל בקצה המשרד. במקום לטפל בתיקים משפטיים רציניים וסבוכים, כפי שעשה קודם לכן, היה עליו לעסוק בצילום מסמכים ובהדבקת בולים. הבחור הפיקח ידע, שהם עושים זאת במתכוון, בשל היותו יהודי, אך הוא גם ידע שהנהלת המשרד לא תעז לפטר אותו. אם יפטרו אותו, הוא יוכל לתבוע אותם על פיטורים ממניעים גזעניים. המסר בכל מקרה, היה ברור לחלוטין. הוא ידע, שמיד בתום החוזה לא יהיה לו עוד מה לעשות במקום.

״בני כעס מאד״, המשיך האב וסיפר. ״וגם היה פגוע מאד״. ״אם הם כאלה אנטישמיים, אדאג ללמד אותם לקחי, הוא החליט, ׳והעובדה שאין להם אפשרות לפטר אותי, בהחלט תעזור כאן. הבחור הגיע לחנות לתשמישי קדושה בלונדון, וביקש את הבגדים ״הכי פרובוקטיביים״ שיש להם. הוא רכש חאלאט חסידי וגרטל עבה, ציצית ענקית וכיפה בולטת. עם כל הלבוש הזה הוא הגיע למשרד בכל יום, והסתובב בו הלוך ושוב לעיני הלקוחות המשתאים. הוא רווה נחת בראותו את הבוסים שפגעו בו, יוצאים מדעתם.

בשלב מסוים החליט הבחור לנסות להבין, מה משמעותם של הבגדים האלו – מהי ציצית, למה שמים על הראש כיפה, ובכלל – מה זה יהודי?

ההתעניינות שלו התעוררה גם בשל החשיפה לבגדים ה׳מוזרים׳ ויוצאי הדופן שגילה, וגם בגלל השאלות, שהופנו אליו ע״י העובדים במשרד.

כדי לספק את סקרנותו, נכנם הבחור לאחד מבתי הכנסת, והתחיל לשאול את הרב המקומי על פרטי המצוות והמסורת. הוא העמיק בדברים יותר ויותר, ולאחר זמן לא רב קבע לעצמו שיעורי תורה קבועים, עד שהפך לאדם שומר תורה ומצוות.

מי היה מאמין, שבעקבות האנטישמיות של עמיתיו האנגלים, הוא ישוב לכור מחצבתו?!״ סיים האב את סיפורו. (מהרב יצחק פנגר שליט״א)

וכן רואים אצל הרן אחיו של אברהם, כשכאשר יצא אברהם מכבשן האש, וחשש נמרוד שיאבד את כל שילטון הכפירה שלו, הכריז שמי שמאמין באלהי אברהם יזרק גם הוא לכבשן האש, והרן אמר אני מאמין באלהי אברהם, ונזרק לכבשן האש ונשרף, כמפורש ברש״י סו״פ נח. ובזה לא נתבטל הבחירה בעולם, בראותם שגם מי שהאמין נשרף. ועל ידי זה היה שייך שנמרוד ימשיך את שילטון הכפירה שלו.

והנה באופן שיטחי הנראה לעינים, נראה שהרן מסר נפשו למען השי״ת ולא יצא לו כלום מזה, שהרי נשרף ומת, אבל אם מתבוננים רואים שכל עם ישראל יצא ממנו!

כי כל האמהות הקדושות. שרה רבקה רחל ולאה בלהה וזילפה יצאו ממנו ממש, וכל שולשלת מלכות בית דוד עד משיח צדקינו יצא ממנו ממש.

שהרי הרן השאיר אחריו ג׳ ילדים, לוט, ושרה ומלכה, כמפורש בסוף פרשת נח. ושרה נישאה לאברהם ומלכה נישאה לנחור, [ששניהם- אברם ונחור היו אחי הרן]. והנה שרה אמנו היא בתו של הרן. והרי לנו ששרה יצאה ממנו ממש. וממילכה ונחור נולד בתואל ובתואל הוליד את רבקה, כמפורש בסוף פרשת וירא. הרי לנו את רבקה שהיתה מזרע הרן. ואח של רבקה לבן הוליד את רחל ולאה בלהה וזילפה, וכש״כ רש״י בסו״פ ויצא(ל״א. נ׳) שגם בלהה וזילפה היו בנות לבן. הרי לנו שכל האמהות הקדושות יצאו מהרן עצמו, ומשם נמשכו כל ישראל. ולוט הרי יצא ממנו מואב שממנו יצאה רות המואביה אם מלכות בית דוד, עד משיח צדקינו. הרי שהשי״ת שילם להרן על מסירות נפשו באופן נפלא ביותר.

אמנם למראית העין לא היה נראה כן, כי השי״ת לא שילם מיד. אלא שהשי״ת הוא ארך אפים ויש לו סבלנות לשלם גם לדורות שאח״כ. וזה יסוד גדול להאמין ולדעת ששום מעשה אינו נאבד.

החתונה שהחזירה בתשובה

לכל יהודי ויהודי יש את האפשרות לדבוק בקב״ה ולקיים ללא פשרות את מצוות ה׳ ובכך להוכיח את אהבתו להשם יתברך, ולא יפסיד מכך!

לפנינו סיפור מרגש הכתוב בספר הנפלא ״ניצוצות״.

ישנו זמר חסידי בעל קול נפלא יום אחד הוא מקבל טלפון וביקשו ממנו לבוא ולשיר בחתונה. הוא רשם את התאריך ואת הכתובת שבו נמצא האולם והתייצב בליל החתונה באולם. הוא מקים את ציוד ההגברה אך לפתע חשכו עיניו, הוא מבחין שבאולם אין מחיצה בין הגברים לנשים. כמובן שמיד הוא שאל מדוע אין באולם מחיצה. אמרו לו: ״אין בעיה, אנו יושבים משפחות משפחות, אבל רוקדים בנפרד״, אמר להם הזמר בנחרצות: ״רבותי אני לא שר במקום מעורב! אני לא שר בלי מחיצה!"

הציבור הגיב בכעס ואמרו לו: ״אז למה לא אמרת לנו מהתחלה שאתה לא מסכים לשיר במקום מעורב??״

ענה להם הזמר – ״מי מזמין זמר חסידי לחתונה מעורבת? אני שר שירים חסידיים שכולם הודיה להשם. איך בכלל עלה בדעתכם להזמין אותי לכזאת חתונה? אני בשום אופן לא מוכן לשיר כאן!״

הציבור כעס, הגיעה הכלה ואמרה לו: ״אני מאוד אוהבת שירים חסידיים אני הזמנתי אותך והסכמתי לשלם לך את הסכום שדרשת. עכשיו אתה חייב לשיר…!" אמר לה הזמר: ״אל תשלמי לי כלום אני הולך הביתה ולא רוצה את כספכם״. אמרה לו הכלה בבכי: ״אבל אתה הורס לי את החתונה, אנו נשאר בחתונה בלי תזמורת…!״

אמר לה הזמר: ״הכל טוב ויפה אבל אני לא שר בחתונה מעורבת!״

הכלה התחננה וכל הציבור החל לצעוק על הזמר ולגדף אותו.

אמר לה הזמר: ״אני מצטער! אני מוכן לרקוד ולשיר ולעשות כל מה שידרש, רק אני מבקש מכם לשים מחיצה, שהחתונה תהיה בהפרדה מלאה. יותר מזה, אני מוכן לשיר לכם ואל תשלמי לי בכלל עבור זה, אבל בלי מחיצה אני לא מוכן לשיר בשום פנים ואופן…!

אם אתם רוצים שאני אשמח אתכם אני יכול לשמח אך כשהשטן נמצא פה אני לא יכול לשמח״. הם שמעו את הדברים. לכלה היה דוד שהיה עורך דין במקצועו. הוא פנה לזמר ואמר לו בנחרצות: ״אנו נתבע ממך פיצויים על זה שהרסת לנו את כל החתונה״. אמר לו הזמר: "אין בעיה תתבע אותי״. אמר לו העו״ד: ״זה יעלה לך עשרת אלפים דולר!״ אמר לו הזמר: ״אני אשלם עשרת אלפים דולר, העיקר לא לשיר בחתונה מעורבת.״

הזמר קם והלך, ואכן התביעה לא בוששה לבוא. הוא שילם להם עשרת אלפים דולר פיצויים. למרות ששילם פיצויים הוא הרגיש מאוד רע עם העובדה שהוא הרס את השמחה של החתן והכלה…

עברה תקופה של שנה וחצי. יום אחד הוא מקבל טלפון. ביקשו ממנו להגיע לשמחת פדיון הבן. כמובן שמיד הוא שאל אם האירוע בהפרדה מלאה, השיבו לו בחיוב.

הוא הגיע לאולם ולהפתעתו גילה שמי שהזמינה אותו לשיר בפדיון הבן לא פחות ולא יותר זו אותה האשה שהיתה הכלה בחתונה שבקשה שהוא ישיר במעורב!

הוא מאוד התפלא ושאל אותה מה קורה? אמרה לו האשה דע לך שבחתונה שהיינו אף אחד לא דיבר על החתן והכלה, כולם דיברו עליך ואתה היית שיחת היום. התפלאנו לראות אדם שמוכן להפסיד הרבה כסף, להפסיד את הפרנסה שלו $10.000 וכולם ביזו אותו והוא לא היה מוכן לזוז מעקרונותיו כהוא זה.

וישבו שם אנשים ואני ישבתי עם בעלי החתן ואמרתי האם יש לנו איזשהו עקרון שאנו מוכנים בעבורו להפסיד משהו, שמתי לב שאנחנו ״מעגלים הרבה פינות״ בחיים ואין לנו איזשהו עקרון שאותו אנו מקיימים…

והשבנו לעצמנו כל הכבוד לאותו זמר שמוכן להפסיד הרבה בשביל העקרונות שלו.

והתוצאה: באותו רגע גם אני וגם בעלי הגענו למסקנה שאם יש כאלה יהודים כמוך שאוהבים את הבורא יתברך מכל הלב ועושים את ציווי של בורא כל העולמות ללא פשרות, אנו חוזרים בתשובה שלמה. חזרנו בתשובה שלמה, אנו רוצים להחזיר לך את העשרת אלפים דולר שנאלצת לשלם לנו כפיצויים. אנו קיבלנו ממך מתנה מאוד גדולה, אתה החזרת אותנו בתשובה.

ואני מבקשת ממך שתשיר לנו כאן בפדיון הבן את השירים שהיית צריך לשיר בחתונה, כמובן בהפרדה מלאה וברצוננו לשלם לך על כך את אותו הסכום שהיית צריך לקבל מאתנו בחתונה״.

המסקנה המתבקשת: אם אדם עושה מצוה לשם שמיים ומוכן להלחם על המצוה הזאת ולהשקיע בכל הכח, הקב״ה גורם שבני הזוג יחזרו בתשובה ולא רק שלא יהיה כאן חילול השם אלא מכל הסיפור הזה יצא קידוש השם גדול!

כך גם ביציאת מצרים

ובפרשת בא כתב עוד וז״ל, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי, פירש"י ורמב״ן שחקתי לשחוק והיתול, והנה המכות היו חלאים רעים ונאמנים ולא שחוק והיתול.

אבל הוא ענין נפלא למתבונן, כי זה כמו שתי מאות ועשרים שנה כל רואיהם יכירו כח שר של מצרים ומזלם הגדול, שהרי מיום חלום פרעה ופתרון יוסף, נראה בעליל כי מגבהי מרומים הגביה את פרעה וממלכתו על גפי מרומי קרת, בכל הארצות היה רעב ולמצרים שובע בשבע שנים כדי שיוכלו לכלכל כל הארצות ולצבור ממונם וכל אשר להם ולשעבדם תחתיו, איש א׳ גדול ומופלא היה בעולם נאמן לנביא אלקים יעקב אבינו שמו, וביתו וכל זרעו נתגלגלו למצרים עם כל עשרם ורכושם, עד שברכו הנביא ועלה נילוס לרגליו, ולבסוף נעשו בניו לו רומסי חומר וטיט ומי יאמר לו מה יעשה, הלוא כל רואה כה הצלחת מזלו ושפע שר שלו משך ר״י שנים, ומי הוא אשר לא יפתה לבבו להאמין בע״ז של מצרים,

אך בבוא יומו האחרון עת לצאת בני ישראל ממצרים, והמצריים הוכו בכל מכה במצרים ובים, ונשארו מלכות שפלה, כי רוב מקניהם מתו בדבר, וגבוריהם סוס ורכב נטבעו בים, והארבה והברד לא השאיר מהי׳ בכל המדינה, וכל ממונם ועשרם נטלו ישראל וינצלו את מצרים, וכל אוצרות שהכניסו בימי רעב הטביע בים ונטלו ישראל בבזות הים, הבוחן את זה יבין לאשורו למפרע כי נם עושר שמור לבעליו לרעתם, ולא זכו לכל הטוב אלא כדי שיבואו ישראל ויטלו העושר ההוא והם יאבדו,

ע״ד שאמרו חכמינו ז״ל (שבת ל׳ ע״ב) טוב כעס משחוק, טוב כעס שכועס הקב״ה על הצדיקים, משחוק שמשחק עם הרשעים בעולם הזה.

והיינו אשר התעללתי ושחקתי במצרים בימי טובותם, ואת אותותי אשר שמתי בם בימי פורענותם, וידעתם כי אני ה', ואל יטעה איש ולא יתפתה ברשע וטוב לו וצדיק ורע לו, כי אחרית רשעים נכרתה ואחרית לאיש שלום, עכ״ד הנפלאים.

ספרה הגב' בתיה ברג, שזכתה לעלות מרוסיה לארץ ישראל:

ברוסיה של אז, כשהקומוניסטים הרימו ראש, ורוח ההשכלה השתוללה ברחובות, כל הנוער נגרר אחריה, ורק הזקנים נותרו נאמנים לה' ולתורתו, מכיון שלמרבה הצער, הם היו גם עניים…

כשהגעתי לגיל בת מצוה, אמי עשתה קוגל גדול לשבת, והזמינה את כל הזקנים לקידוש לכבוד בת המצוה.

בשעת הקידוש, ביקש אבי מהזקנים, שיתנו לי מתנה לכבוד בת המצוה…

הסתכלו הם עליו, כאומרים: אין לנו מה לאכול, ואתה עוד מבקש מתנות?!

אמר להם, איני מבקש כסף, ואיני מבקש ספרים. המתנה שאני מבקש מכם, שכל אחד יספר ל"בת המצוה" מניסיון החיים שלו – סיפור ולקח לחיים.

כל אחד מהזקנים סיפר סיפור מנסיונו, הזקן האחרון, היה ה"עילוי של העיירה", שהיה גם קטוע רגל, וכך הוא סיפר:

כשהייתי צעיר, למדתי בישיבה, הייתי מוצלח מאוד, ואף חברי קראו לי "עילוי". ההשכלה השתוללה ברחוב, והתחלתי לפזול לכיוון ההשכלה ולקרוא עיתונים.

בהמשך, הלכתי לספריות, ובלעתי ספרים חיצוניים עד שהחלטתי להיות סופר ומשורר לאומי. חשבתי שיהיה לי מזה כבוד גדול, כולם יבואו להרצאות שלי וידברו עלי, עד שבסופו של דבר, עזבתי את הישיבה לחלוטין.

יום אחד, בעת שהלכתי ברחוב, הגיח רכב במהירות רבה ודרס אותי. הפגיעה היתה כה קשה, עד שנאלצו לכרות לי את הרגל, ועשו לי רגל תותבת מעץ. מתאונה זו יצאתי שבור בנפשי ורצוץ בגופי. יום אחד יצאתי לרחוב, זמן מה לאחר התאונה ופגשתי במשגיח של הישיבה בה למדתי. התחלתי לשוחח איתו, והוא הבחין שאני שבור ורצוץ.

אמר לי המשגיח: אמנם הכל נהרס לך, אבל למה אתה לא מנצל את מה שנשאר לך?

מה כבר נשאר לי?! שאלתי אותו.

– נשאר לך הראש והשכל, הרי אתה "עילוי", תחזור לישיבה תשב ותלמד! אחרי חודש – חודשיים, כבר תחדש חידושים, ותאמר לכולם חבורות ודברי תורה נפלאים. יהיה לך מזה כבוד גדול. חשבתי הרבה, והחלטתי לחזור לישיבה.

ישבתי ולמדתי בהתמדה, והתחלתי לומר חבורות. המצב שלי השתפר ונהיה טוב מאוד.

לאחר שנתיים, התארסתי עם בחורה, שהסכימה להתחתן איתי בגלל המעלות שלי, למרות שהיתה לי רגל מעץ. וב"ה מאז, אני יושב בבית המדרש ולומד, ואני מאושר עלי אדמות.

וכאן מסיים הזקן את סיפורו ואומר לי: "את יודעת מה המתנה הכי טובה שקבלתי במשך החיים שלי?"

"חד משמעית זו התאונה שקטעה לי את הרגל. בגלל התאונה הזו אני עד היום יושב בבית המדרש. ולולי זאת, כנראה הייתי מוטל כמו שיכור באיזו מסבאה…"

קחי מסר זה לחיים שלך, ודעי שכל התאונות, הקשיים והניסיונות שמתרחשים בחיים, הם מנוף אשר יכול להרים את האדם גבוה, ולהגיע לתכלית הרצויה לפני ה', וכך תהיי מאושרת כל ימי חייך. [מפי הרב חנניה צ'ולק]

פעמים רבות בחור נאבק בשביל להשאר בישיבה. זה לא קל לו, הפיתויים בחוץ גדולים. את התוצאות רואים פעמים רבות בדור הבא. זה ש'כשל' ועזב, פעמים רבות חוזר לבסוף, אבל מאידך אח"ז רואים התמודדות עם הילדים שחוזרים על המהלך… זה שהתגבר ונשאר – ילדיו מצליחים להתמודד עם הקשיים, מכח העצמה שהאבא נטע בהם בהתגברותו על קשייו שלו!

זו המסקנה מפרשת המקושש – עשית מסירות נפש – ה' לא שוכח לך, וסוף הכבוד לבוא!

 

*

לדעת איך להוכיח

[ברוורמן יתד תשעח עם הרבה תוספות]

פרשת שלח מביאה אותנו אל אחד הצמתים המכריעים ביותר בהיסטוריה של עמנו: חטא המרגלים, חטא, שתוצאותיו היו הרות אסון. הרמב״ן (במדבר יג, יב) מעלה שאלה עצומה. שאי אפשר לפתוח את פרשת השבוע בלי להתייחס לשאלה בסיסית זו, וז״ל:

״מה עשו המרגלים? כי משה אמר להם ׳וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה׳… והיו צריכים להשיבו על מה שצווה אותם?… וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?!.

והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכוח הענקים יותר מאד ממה שאמרו המרגלים לאבותיהם!! כדכתיב:  (דברים ט) ׳שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים, עם גדול ורם, בני ענקים אשר אתה ידעת, ואתה שמעת, מי יתייצב לפני בני ענק׳״?

כלומר, מה רוצים מהמרגלים? הרי הם צדקו! הם ביצעו במדויק את המנדט שקיבלו ממשה והמסקנה אליה הגיעו הייתה נכונה: בדרך הטבע אין את היכולת לחדור ארצה. מה הטענה כלפיהם? איפה הם טעו? הרי שלחו אותם להביא מודיעין והם הביאו!

בעל העקידה מביא תשובה נפלאה ומוסר השכל בצדה,  (מעובד, בתוספת דברי הכותב).

סוד הדברים נעוץ בדברי רש״י שבתחילת פרשתנו: ״למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר״.

ההקשר שבין שני המעשים תמוה מאד: לשם מה רש׳׳י מערב את מרים הנביאה בתוך העסק השפל של המרגלים? כיצד אפשר להשוות בין אשה צדקת, שבסך הכל דאגה לשלמות ביתו של אחיה הצעיר לבין החטא החמור של אלו שמאסו בארץ חמדה?

התשובה היא שהחטא של מרים לא התבטא בעצם הדיבה הרעה אלא ב״עסקי דיבה״, בכך שעסקה ודיברה באריכות אודות משה. היה עליה לגשת אליו לבדו בחשאי ולשאול אותו בתורת שאלה.

ועל בסיס רעיון זה הייתה התביעה על המרגלים: למרות שלא אמרו שקרים על ארץ ישראל, אך הדיבור היה בצורת ״עסקי דיבה״, הם הרחיבו והעצימו את חוזק יושבי הארץ ובכך גרמו לבהלה מיותרת לעם. כלומר, רש״י פותח בפנינו את הפרשה עם ביאור כללי אודות הסיפור.

דע לך שחטא המרגלים לא היה בעצם דבריהם, אלא בדרך הגרועה בה העבירו את המסר.

וזה בדיוק מה שקרה אצל מרים. עצם דבריה היו נכונים ונאמרו בכוונה טובה, אך היא בדרגתה בחרה בדרך לא ראויה: ״שלקתה על עסקי דיבה״! אם יש טענות על הנהגת אחיה משה, עליה היה להיכנס לביתו ולשוחח עמו. אך לשם מה הזמינה גם את אהרן? ומדוע הוסיפה: ״הרק במשה דבר השם, הלוא גם בנו דיבר״.

כך ההקפדה על המרגלים לא הייתה על עצם דבריהם, אלא על הדרך בה העבירו את הביקורת.

כאשר נחשפים לכישלון של חבר אהוב, לא יוצרים כותרות. מגלים זאת בלחש רק למי שחייב לשמוע. הנה כאן, המרגלים נשלחו בפועל ע״י משה רבינו מנהיגם של ישראל. כאשר הם חוזרים אחרי ארבעים יום, עליהם להגיע קודם לביתו של המשלח – משה רבינו ולתת את המידע שבידם. אך הם ברוב חוצפתם מוסרים זאת בנוכחות העם כפי הנאמר: ״מלכו ויביאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל… וישיבו אותם דבר ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ״ (שם יג, בו).

אומר ע״כ בעל ה״עקידת יצחק״ שהם בכוונה תחילה לא באו מראש אל משה רבינו, כי הם ידעו שהוא ואהרון בשיחתם עמם ימנעו מהם להוציא את דיבת הארץ.

אולם הם בחרו לסחור בגנותה של הארץ. הם כינסו ״מסיבות עיתונאים״ והלכו משבט לשבט והסיתו כנגד העלייה ארצה. בכך הוכיחו כי לא החשש מדבר מגרונם, אלא אינטרסים שונים מובילים אותם לחוסר האהבה וההערכה לנחלת אבות.

כיצד מבקרים

מסופר על רב גדול בארה״ב שהגיע לביקור אצל רופאו, במהלך הביקור נאלץ הרופא להזריק לו זריקה מורכבת. הוא עקב בדריכות על שלבי ההכנות ושם לב לכמה פרטים:

א. הרופא הכין אותו נפשית לכאב הדקירה. ב. הרופא עצמו חיטא את ידיו בחומר מיוחד.

ג. לקח את המחט מאריזה סטרילית. ד. ניקה את המקום באלכוהול.

ה. בגמר הטיפול חבש את הדקירה בצמר גפן רך ומלטף… וביקשו שינוח להתאוששות.

תלמידו ששהה לצדו, תמה, מדוע רבו כה עוקב בדריכות על ביצוע הפעולה, בתגובה ענה הרב לשמשו שניתן ללמוד מפעולה זו מוסר השכל חשוב מאוד לחיים:

כשעומדים ״לדקור״ את זולתנו כלומר, כשבאים להעביר ביקורת על הזולת, צריך:

א. שהתוכחה תהיה סטרילית וללא נגיעות אישיות, שאם לא כן עלולים דברי התוכחה להזיק יותר מאשר להועיל!

ב. צריך לבדוק שמעביר הביקורת יהיה נקי ומתוקן לפחות בנושא זה.

ג. לבדוק שמקבל הביקורת יהיה במצב רגשי קשוב, ולא, הוא עלול לקבל זאת בצורה שלילית שרק תחמיר את המצב. [אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, כ"ש שאין מוכיחין…]

ד. להכין אותו מראש, שיהיה במצב של ״כוננות ספיגה״… לא להנחית עליו ביקורת בהפתעה.

ה. עם סיום הדברים יש לתת למבוקר תחושה נעימה ע״י מחמאה וכדומה שיחוש מוערך ולא מושפל.

 

תוכחה מוסתרת על קימה לתפילה

סיפר הרב יגן – בישיבה שלי היה אברך חשוב מאוד, למדן גדול. היה לו חסרון אחד – הוא אהב מאוד לישון, ותמיד היה מגיע לסוף התפילה. התפילה היתה נמשכת משבע עד שמונה, והוא היה מגיע ברבע לשמונה ומתפלל בפינה מאחורי קיר, וכך היה מקלקל הרבה הבחורים.

חשבתי כיצד להעיר לו על כך. אם סתם אומר לו: ״אתה לא מתפלל׳ ־ הוא יענה לי: ״מה פתאום, אני כן מתפללי, תתפתח מריבה, ובסופו של דבר איאלץ לזרוק אותו מהישיבה, וזו אינה דרך. חולה לא זורקים מבית חולים, בחולה מנסים לטפל.

במשך שבועיים ימים חשבתי איך להעיר לאברך הזה להתפלל כראוי בלי לפגוע בו. בסוף מצאתי'פטנט׳. הרי כל אדם אוהב כבוד. הכבוד כל כך זול לזה הנותנו, וכל כך יקר לזה המקבלו, ואנחנו בעולם משונה: כולם משוגעים, לא אוהבים לתת כבוד, רוצים רק לקבל כבוד…

ובכן, תפסתי את אותו אברך ולפני הכל השפעתי עליו שפע של כבוד. אמרתי לו: "יש לי הרבה תלמידים בעלי תשובה מתחילים ואין לי זמן לטפל בהם, אתה צריך לעזור לי".

״במה אני יכול לעזור לך״? שאל. אמרתי לו: ״יש כמה תלמידים שאינם יודעים להתפלל [לא אמרתי לו זאת על עצפג^, וברצוני שתלמד אותם כל יום במשך שעה איך להתפלל׳.

אמר לי: ״אני לא יודע ללמד״.

"יהיה בסדר״, הרגעתי אותו, ״אני אלמד אותך. נקנה לך ספרים, ואתה תמסור להם שיעורים בענין מעלות התפילה וכו'. כך כל יום במשך שעה תלמד אותם, ואשלם לך על כך״.

אמר האברך: "טוב, באיזה שעה אלמד אותם״?

אמרתי לו: ״כל יום משש עד שבע בבוקר, כדי שיהיו מוכנים לתפילה, שיתפללו מיד אחרי השיעור שלך״״. והלב שלי היה נתון רק לו, שהוא יגיע לתפילה״ בזמן, מיד בתום שיעורו…

אחרי שקיבלתי את הסכמתו, הלכתי וחיפשתי מחוץ לעיר תלמידים שאינם יודעים להתפלל, עשיתי ייבוא של שני תלמידים…

והוא, בחמש וחצי בבוקר קם, הגיע לבית המדרש כשבאמתחתו חמישה ספרים, והתחיל דורש לפניהם: ״תשמעו, צריך לקום מוקדם לתפילה, לכוון בתפילה״ וכוי. כך במשך שנה שלימה היה מלמד אותם איך להתפלל. עד היום, במשך שתים-עשרה שנה, הוא אף פעם לא החסיר תפילה בישיבה! ואין לו מושג עד היום שאת כל זה עשיתי כדי שהוא יתפלל…

 

בדרך זו נהג גם ה"חפץ חיים" זצ"ל במעשה המובא בספר "החפץ חיים חייו ופעלו" ח"א עמ' קעד וז"ל בתקופה שהח"ח היה נודד למכור את ספריו ראה פעם באכסניא שבוילנא יהודי חסון ומגושם עושה רושם של סבל הנכנס מתישב ליד השולחן ופוקד על המשרתת שתגיש לו נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף בלי ברכה חוטף הוא בתאוותנות את נתח האווז מקנח במשקה ומתיחס אל המשרתת בצורה בלתי הוגנת הח"ח עומד בפינה אחרת של הבית כשהוא נדהם ממש מהמחזה ועומד לעשות נסיון לגשת אל הזולל כדי להעיר לו על קלות דעתו ברם בעל האכסניה מקדים את עצמו מתקרב חרש אל אורחו החשוב החפץ חיים כדי למונעו מצעד זה פשוט חושש הוא מפני שערוריה המדובר בחייל ניקולאיני לשעבר הדיוט הוא יחרפהו ועלול אף להרים ידו על הצדיק "אנא רבי הנח לו אין אל מי לדבר הריהו מגושם מדי בור ממש לא למד אחרת משהיה בן שבע שנים נחטף יחד עם ילדים אחרים קנטוניסטים ונסחב לסיביר עד גיל שמונה עשרה גדל בין איכרי המקום ואחר עבד את ניקולאי עשרים וחמש שנה ב"חדרים" כאלה היכול היה ללמוד משהו יותר טוב היש פלא שגדל כה מגושם פרא והדיוט לאחר שקרוב לארבעים שנה לא היה מצוי בסביבה יהודית לא למד אות אחת מן התורה יהדות היתה זרה לו לא ראה פרצוף יהודי מוטב רבי שלא תתחיל עמו כבודך יקר מדי בעיני "חיוך שליו מסביר וחביב נגלה על פניו המאירים של החפץ חיים ואז אמר "כך יהודי שכזה אל תחשוב כבר אדע היאך לשוחח עמו ומקוויני שתצמח מכך טובה " החפץ חיים ניגש אליו הושיט לו "שלום עליכם" ובנעימה לבבית וידידותית פתח "האמת הדבר ששמעתי עליך שבתור ילד קטן נחטפת ויחד עם ילדים אחרים נסחבת לסיביר הרחוקה גדלת בין גויים לא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה עברת את הגהינום בעולם הזה סיוט צרות רדיפות איומות עינויים נוראים הרשעים אמרו לא פעם להעבירך על דתך אלצוך לאכול חזיר בילות וטריפות ואף על פי כן נשארת יהודי לא השתמדת מאושר הייתי לו היו לי זכויות כשלך והייתי בן עולם הבא כמותך מקומך בעולם האמת הרי יהיה בין הצדיקים וגאוני עולם אטו מילתא זוטרתא היא מסירות נפש שכוו לסבול יסורים שכאלה למען היהדות למען כבוד שמים שלשים וכמה שנים רצופות הרי זה נסיון גדול יותר משל חנניה מישאל ועזריה " דמעות נתקשרו בעיניו האפורות של החייל הניקולאיני לשעבר הוא נזדעזע מהמלים הרציניות הלבביות והחמות שזרמו ממעין טהור חי שליטפו והחיו את נשמתו המייגעת משנודע לו מיהו העומד בפניו פרץ בבכי עז והחל לנשק את החפץ חיים והחפץ חיים מוסיף לדבר אליו "אדם שכמותך שזכה להחשב בין הקדושים שמוסרים את נפשם על קדושת השם לו קבלת על עצמך לחיות מעתה את שארית ימיך כיהודי כשר לא היה מאושר כמוך בארץ" היהודי שוב לא עזב את החפץ חיים עד שהפך בעל תשובה אמיתי וצדיק גמור.

כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע:

אור דניאל שמות תע"ג: וכשנתבונן באורחות חייו של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל נלמד כיצד לקרב רחוקים פעם כשגמר תפילתו בערב שכת לאחר שיצא מבית הכנסת לביתו ופניו כמלאך ה' צבאות בדרך ניגש אליו איש שאינו שומר תורה ומצוות ובידו סיגריה דלוקה ושאל את הרב איפה מלון "המלך דוד" בירושלים למרות שאותו איש התנהג בחוצפה שביקש טובה מהרב בעוד שבידו סיגריה דלוקה בכל זאת נענה הרב בסבר פנים יפות ואמר "לא אוכל להסביר לך מהמקום הזה היכן המלון לכן אני בעצמי אבוא עימך " כשהלכו בדרך אותו האיש החצוף המשיך לעשן כרגיל והרב כדרכו בקודש התנהג עם היהודי בארך אפיים לאחר כרבע שעה כשניתן היה לראות את המקום אמר לו הרב "זהו המלון שביקשת " כשראה אותו אדם את התנהגותו של הרב עמו אמר לו "דע לך שיש לי לב קשה מאוד אף אחד לא שבר לי את הלב היחידי זה אתה כי למרות שהנהגתי לא הייתה רצויה מכל מקום לא כעסת עלי ועל כן אני מבטיח לך אם יש אנשים כמוך בעולם אני לא מעשן יותר בשבת!

ומה רע בביקורת ישירה?

היא מעוררת את האדם לסתור את דברי המבקר, כי האדם רואה את עצמו בד״כ כאדם מושלם לפחות כלפי הזולת… וכאשר מוטחת בו ביקורת, הוא יעשה כל שביכולתו להגן על עצמו ולתרץ את מעשיו בק״ן טעמים כדי לצאת נקי. אך ביקורת עקיפה בכוחה לעקוף את מנגנוני ההגנה הטבעיים של האדם ולהגיע ישר ללבו.

משה רבינו בתוכחתו העדינה והפנימית מלמדנו שמלבד ה״מה״ – המסר עצמו החשוב, חשוב לא פחות ה״איך״, כיצד לכבד את המבוקר. כי כאשר האדם חש מכובד כלפי המבקר, הוא מבין שהוא רוצה רק בטובתו. אזי. יש בכוחו להרהר לגופם של דברים ולתקן את: מעשיו.

רבי אריה לוין מביא אדם לבית הכנסת

וגם בספר ״איש צדיק היה״ מסופר על ר׳ אריה לוין זצ״ל איך השפיע על אדם רחוק מיהדות בלי להוכיחו. ר׳ אריה לוין בא להתפלל בבית הסוהר כתמיד, ואמרו לו שיש אסיר אחד קומוניסטי שאומר שאינו מאמין, לכן לא בא לביהכ״נ, ביקש מהמפקד ׳שיובילו אל תאו של האסיר, ניגש אליו הרב בחביבות לחץ את ידו ושאל לשלומו, ושאל לשמו ענה האסיר ששמו ״ליפקיך אמר לו הרב אולי אתה צאצא לר, ישראל סלנטר ליפקין זצ״ל שהיה גדול בעלי המוסר והמידות, ענה לו האסיר, כן הוא היה אבי סבי, אמר לו הרב זו זכות גדולה מאוד, האם אוכל לעזור לך במשהו, ענה לו האסיר מוכרח אני להודות שכבר עזרת לי ע״י ביקורך ודבריך אלו הטיבו לי, מאז אותו אסיר התייצב בביהכי׳נ תמיד. [אימרי דניאל חומש דברים עמ' רנה]

צריך גם לדעת אין להוכיח!

בשום אופן לא להשתמש באמצעות של קינטור או תקיפות, או דיבורים של השמצות והשפלות, וכדומה. צריך לזכור שדורינו זה הוא דור שהתרגל לחיות על ״כפפות משי״! דור ׳צעיר׳ שחייבים ללכת איתו ״בין הטיפות״! בנועם, בסבלנות, בהרבה חום והרבה אהבה! ואפילו משה רבינו שהיכה על הסלע ־ נענש על כך! ולמה? בגלל שהקב״ה רצה ללמד אותו, שיש להשתמש בשפת ה״דיבורים״ ־ יותר מאשר בשפת ה״מקל״! לקרב את היהודים ע״י נועם הדיבור ולא ע״י שבט המקל!

[וכבר אמרו – כדור לאחר שמנפחים אותו היטב – אפשר לבעוט בו כמו שצריך! כך יש לנפח את האגו של השומע, ואז לומר בעדינות את דברי התוכחה…]

תוספת: הוכח תוכיח את עמיתך, מדוע הכפילות? ואם כפל, מדוע לא אמר הוכח הוכח, או תוכיח תוכיח?

כדי להבין זאת עלינו להבין תחילה מהו ההבדל בין לשון הוכחה ללשון תוכחה נשאל רבינו יצחק בר ששת הריב"ש והשיב שו"ת הריב"ש סי' תלא "הוכחה כאשר יש מחלוקת בדיעות בין שנים ובא שלישי והכריע ביניהם" כלומר כאשר ישנו ספק מהי הדרך הנכונה או מהם הדין וההלכה אזי חייב החפץ להצדיק את דרכו להוכיח את אמיתות דבריו ראיה לדבר מדברי יעקב אבינו ע"ה שאמר ללבן "ויוכיחו בין שנינו" לבן טען שהצדק אתו ויעקב אבינו דחה את דבריו וביקש להוכיח צדקת מעשיו לכן אמר ללבן הבה ניגש יחד לאדם שלישי שיוכיח ויכריע מי משנינו הוא הצודק לעומת זאת "תוכחה" היא כינוי לדברים הנאמרים כדי להוכיח אדם על מעשיו שאינם כשורה כמו שנאמר "הוכח תוכיח" או "מוכיח לרשע מומו" דהיינו במקרה שאין שום מקום להסתפק בזה שהאיש תועה בדרכו ומעשיו הם בודאי אינם ישרים והגונים ובא מישהו לישר את דרכו ולהראות לו טעותו לזה ייקרא "תוכחה"

כללו של דבר "הוכחה" באה במצב של ספיקות וחוסר בהירות לעומת זאת "תוכחה" פירושה חשיפת חטאי האדם באופן ברור ונחרץ ודרישה לתיקון המעשים

מדברים אלה של הריב"ש למד החיד"א כלל גדול בהלכות תוכחה "דברים אחדים" להחיד"א דרוש יב שלמה המלך ע"ה אמר "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" משלי ט ח ביאורם של דברים "אל תוכח לץ" אל תבוא אליו בדברים שהם על דרך התוכחה לומר לו בפה מלא שמעשיו רעים שאם אתה אומר לו כן בודאי תגרום שישנא אותך פנה לדרך ההוכחה אמור לו מעשה זה שהנך עושה אינו איסור מוחלט אבל מקום יש בו להסתפק שמא אסור הוא ותוסיף ותאמר לו שאמנם יש מקום לדונו לכף זכות ולהניח שהמעשה שעושה מעשה כשר הוא אך מכל מקום כדאי לו לחדול ממנו לפי שאין הכל יודעים לדון לכף זכות זוהי הדרך שבה ילך האדם אם רצונו שיהיו דבריו נשמעים גם באזני ה"לצים" ואם כך אתה עושה לא ישנאך אמנם גם אהבה לא תזכה לקבל ממנו.

שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בחכם הנכשל בעבירה על כגון דא נאמר "הוכח לחכם ויאהבך" אם לחכם תאמר בדרך "הוכחה" ולא בדרך "תוכחה" אזי יאהב אותך שכן מתוך זה שהערת לו בדרך "הוכחה" לשון שהיא רק מעוררת ספיקות ולא נקטת בתוכחה לשון המורה על חטא ודאי שעלולה לפגוע בו הוא ירגיש ביחסך אליו יחס של כבוד כי כך דרכו של עולם בני אדם אינם חפצים לשמוע את קלונם על כן ציוונו הקדוש ברוך הוא לבל נפגע בכבוד הבריות גם בשעת קיום מצוות התוכחה

מסיים החיד"א ואומר שבדברי הכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך" ישנו רמז נפלא המלמדנו כי במצוות התוכחה קיימים שני אופנים א "הוכח" לאדם שאינו חכם אמיתי האוהב לשמוע תוכחות אצל איש כזה הדרך היחידה היא "הוכח" רק לעורר ספיקות על טוהר מעשיו כדי שלא לפגוע בכבודו ב"תוכיח" לחכם האוהב את התוכחות והיינו חכם אמיתי אשר אליו אפשר לדבר בלשון "תוכחה" גלה לו את האמת ללא כחל וללא שרק שהרי מאנשי החכמה והמוסר הוא, החפצים לישר דרכם ובודאי יקבל את חיצי הביקורת בשמחה אף שנאמרים לו ללא גינוני כבוד. לפיכך מסיים הפסוק "תוכיח את עמיתך" לעמיתך על פי דרשת חז"ל "עם שאתך בתורה" אותו "תוכיח" אבל אדם אחר רק "הוכח" [על פי ספר "אלופינו מסובלים"]:

 

*

לשון הרע – להיכן ממוקד המבט

 [הרב פינקוס]

הארץ אשר עברנו לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא.

׳אוכלת יושביה׳ – בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים, והקב׳׳ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו  (רש׳׳י)

במדבר פרק יג, כה-לג  (כה) וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם: (כו) וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ: (כז) וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ: (כח) אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: (כט) עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן:

עד כאן הם מדברים דברי אמת, מה רוצים מהם? אפילו כלב אינו מכחיש דבריהם:

(ל) וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ:

(לא) וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ: (לב) וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת: (לג) וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם:

רק בחלק האחרון יש ביטוי לכך שהם דיברו לשון הרע. "ויוציאו דיבת הארץ רעה".

ולכאורה – גם כאן הם נצמדו לעובדות – העם אנשי מידות, הנפילים בני ענק בארץ, ונהי בעינינו כחגבים – אמרו באמת את תחושתם, אז מה בעצם רוצים מהם?

למה נסמכה פרשת מרגלים

חז"ל אומרים למה נסמכה פרשת מרים לפרשת המרגלים – כדי לומר לך שהללו ראו בעונשה של מרים שדיברה לשון הרע על משה – ולא לקחו מוסר.

לכאורה מה הקשר בין לשון הרע על משה רבינו, ללשון הרע על עפר דומם? הארץ נפגעת?

ליכא דידע לישנא בישא כהמן

אמרו חז״ל (מגילה יג ע"ב): "ליכא דידע לישנא בישא כהמן – אין בעולם עוד מישהו שידע לדבר לשון הרע כמו המן.

וחז"ל מרחיבים ומתארים את טענות המן על הכלל־ישראל: "…מפוזרין הם בין העמים, שמא תאמר אית הנאה מינייהו ־ ׳מפורד' כפרידה זו שאינה עושה פירות. ׳ודתיהם שנות מכל עם, – דלא אכלי מינן, ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן. ׳ואת דתי המלך אינם עושים׳ ־ דמפקי לכולא שתא בשה״י פה״י [שבת היום, פסח היום]. ׳ולמלך אין שווה להניחם׳ – דאכלו ושתו ומבזו ליה למלכות. ואפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהן ־ זורקו ושותהו.

ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן ־ חובטו בקרקע ואינו שותהו״.

המן דיבר על המצוות שכלל ישראל מקיימים, וחז"ל הגדירו את דבריו כלשון הרע.

בעצם, כל מה שאמר המן היה אמת, וזה ברור, כי לשון הרע תמיד הוא רק דברי אמת – שקר נקרא מוציא שם רע.

: "ישנו עם אחד" – אמת.

״מפוזר ומפורד בין העמים" ־ אמת.

"דתיהם שונות מכל עם" ־ גם זו אמת.

"ואת דתי המלך אינם עושים" ־ אמת לאמיתה.

״ולמלך אין שווה להניחם״,־ כאן כבר לא מדובר בסיפור בעלמא, זו כבר תוצאה, ׳הלכה למעשה׳ שפסק המן כפועל יוצא מדבריו הקודמים.

מה שלכאורה אינו מובן הוא, מדוע הדברים הללו מוגדרים כ״לשון הרע״, כלומר שדיבר בגנותם,

הן לכאורה כל הדברים הללו שדיבר המן היו דברים טובים על היהודים?

איננו מתביישים בכך שאנחנו עם אחד, "גוי אחד בארץ".

כולנו גם מכירים בהיותנו שונים מכל עם. אדרבה, תמיד שומעים אנו מרבותינו שיהודי צריך להיות אחרת, שונה מהגויים. "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

היכן מונח, אפוא, ה״לשון הרע" בדברי המן, עד כדי כך שחז״ל העידו שעוד לא היה אדם בעולם שידע לדבר כל כך טוב לשון הרע?

מה נאמר, שהמן הוסיף ותיאר שיהודים תמיד כשמבקשים מהם לעשות משהו יש להם תירוץ: שבת היום, פסח היום וכו'? ־ הרי כל זה אמת, ואדרבה, אנו מתגאים בהיותנו עם שיש לו חגים נפלאים, שאנו מרגישים בני חורין.

היכן כאן הלשון הרע?

נקדים מעשה

אספר לכם מעשה מופלא ששמעתי מרבי אליעזר סילבר זצ״ל, שהשתתף ב׳ועד ההצלה" במלחמת העולם השניה.

הוא סיפר שבסיום המלחמה כשהאמריקאים נכנסו למחנות ההצלה ונתנו אוכל ליהודים שהיו שם. הוא היה שם מטעם הממשלה האמריקאית, כיהן כרב צבאי, ומיד בבואו התחיל להחיות גם את האידישקייט, בקרב הניצולים: לארגן מניינים וכו'

באחד המחנות היה יהודי אחד [שמעתי שהיה זה אלי ויזל] שבשום אופן לא הסכים להשתתף במנין. הוא אמר: שוב אינני רוצה לדעת מאומה מיהדות.

שאל אותו הרב מדוע, והוא סיפר שהיה במחנה יהודי אחד שהגניב לתוך המחנה סידור, וכל יהודי שביקש להתפלל מתוכו, הוצרך לתת לו חצי ממנת הלחם הזעומה שקיבל תמורת עשר דקות שימוש בסידור. בעל הסידור קיבל כל כך הרבה לחם, ומרוב שאכל הרבה מת.

ואמר אותו יהודי מסכן: אם יהודי מסוגל להיות כל כך אכזר, לקחת חצי מנת לחם תמורת סידור לעשר דקות, אינני רוצה שום שייכות לא עם סידור, לא עם תפילה ולא עם יהדות בכלל.

הרב האמריקאי הביט בו בחמלה וענה לו תשובה נפלאה – דע לך שחיזקת אותי מאד! אני מעכשיו אתפלל אחרת!

הכיצד? תלה הלה עיניים תמהות. השיב לו הרב – מדוע הנך מסתכל דוקא על אותו יהודי אחד שהתאכזר לתת את הסידור עבור חצי מנת לחם, ולא על כל אותם יהודים קדושים שנתנו חצי מנת לחם עבור עשר דקות של השתמשות בסידור?! אני התפעלתי מכך כל כך – יהודים סחופים ודוויים, מעונים ובסכנת מוות, יתכן וזו להם הפרוסה האחרונה, והם חוצים אותה בשביל הזכות להתפלל לה', ואני יש לי סידורים לרוב – רק תתפלל!

הבה נתבונן: אחד יספר לנו סיפור שבמחנות עשרות יהודים נתנו חצי מנת לחם עבור עשר דקות של סידור, וחבירו יספר שבמחנות היה יהודי רשע מרושע שעבור עשר דקות סידור לקח חצי מנת לחם מיהודי! מי מביניהם צודק? שניהם סיפרו את אותו סיפור, האחד דיבר לשון הרע והשני הפוך: הראה את היופי של העם היהודי, גם בשעתו הקשה.

שאלו פעם את החזו"א כיצד יתכן שהיו אנשים חשובים בשואה שחלקם התחזקו באמונה וחלקם פרקו עול, ומאידך היו גם אנשים פשוטים שגם הם חלקם התחזקו וחלקם נפלו? השיבם החזו"א במשל לב' חביות מים צלולים, שבא' בתחתית יש סוכר, ולאחת בתחתית יש רפש ובוץ. כלפי חוץ מימיהן זכים ונקים, אולם אם יטלטלום ויערבום נגלה שבא' יש מי בוץ ובשניה מים מתוקים… כך שמה שהיה בשואה היה טלטול עז שגילה מה יש במעמקי לבבו של האדם. "טינא הייתה בליבם"!! טיט בתחתית!

השואה היא עובדה – המסקנה תלויה בעיני המתבונן ובמה שירצה לראות!

חז"ל אומרים שכח ההסתכלות בעינים קשור ללב, "שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו״ (ע״ז כח).

איך סוף כל סוף מסתכלים? תלוי מה שקורה בלב. כאשר בלב יש רע, העינים רואות את הנקודות הרעות.

 

לאור זאת נבין את ענין דיבת הארץ ע"י המרגלים

בפרשת הוצאת דיבת הארץ רעה ע״י המרגלים, מונח יסוד גדול בענין איסור לשון הרע.

כל מה שראו המרגלים בארץ ישראל, הכל נעשה ע׳׳י הקב״ה למענם ולטובתם.

הקב״ה עשה שיהיו יושבי הארץ עסוקים בקבורת מתיהם ולא ישימו לב למרגלים שבקרבם, ואיך הם פירשו זאת? לרעה ־ ״ארץ אוכלת יושביה היא", זו ארץ רעה שרבים מתים בה…

כמו כן את שבח יופיים של פירות ארץ ישראל פירשו לרעה – ״פירותיה משונים".

זהו כח הלשון הרע, להתמקד בחלק הרע ולהתעלם מהחלק הטוב שבדבר. יסוד זה מצאנו במקומות נוספים בתורה הק' ובמאמרי חז"ל.

התמקדות בחלק הרע

לכל אדם בעולם ישנן מעלות וחסרונות, השאלה היא רק על מה ממקדים את המבט.

ה'חובות הלבבות', (שער ששי פרק י) כתב לבאר מהי מידת ההכנעה, מידת הענוה, שעניינה להכיר שכל יהודי אחר טוב יותר ממני, וז״ל:

"…אם היה יותר חכם ממני, הייתי אומר: הוא ירא אלקים יותר ממני ליתרון חכמתו על חכמתי. ואם קטן ממני בחכמה, אומר, כי חשבונו יהיה קל מחשבוני ביום הדין, מפני שאני עובר במזיד והוא עובר בשוגג. ואם יהיה גדול ממני בימים, אומר, כי זכויותיו רבות מזכויותיי, מפני שקדמני לעולם. ואם יהיה קטן ממני, אומר, כי עוונותיו מעטים מעוונותיי. ואם יהיה כמוני בימים ובחכמה, אומר: אולי לבו לאלקים טוב מלבי, לפי שאני יודע במה שקדם לי מן העוונות ואינני יודע מה שהיה ממנו, ולא זזתי לכבדם כולם ולהיכנע להם"

שואל מרן הגאון ר' ישראל סלנטר זצ״ל, איך אפשר לחיות כך במחשבות מסוג כזה,

האם דורשים מהאדם שבאמת יחשוב כך, שכל אחד יותר טוב ממנו?

נבאר על די משל:

שני אנשים יושבים בשוק ומשוחחים. מתקרב אליהם אדם, אחד מביט כלפי מעלה, והאחר – כלפי מטה, מה ההבדל? הראשון ספר והשני סנדלר…

אשה הרה הולכת ברחוב, ובטוחה שלאחרונה הרבה נשים בהריון…

וביאר הגר"יס, שכל אדם מתפעל מאיזה דבר, מנקודה כלשהי שהוא רואה בזולת, וטבע האדם שהנקודה שממנה הוא מתפעל ־ שם העין שלו מביטה.

נקודת המבט של האדם על העובדות – נובעת מנקודת ההשקפה ו'מהיכן שהוא מונח'.

אדם מתמקד במה שנוח לו

אדם רואה את חבירו כשהוא עושה מעשה לא טוב. במקרה השני יודע ללמוד יותר טוב ממנו. הוא חי עם העובדה שהשני מזיד והוא שוגג, ומדוע? כי הוא כזה תלמיד חכם גדול, לא מתאים לו להתנהג כך.

אני לעומת זאת, עם הארץ, והתנהגות כזו פחות חמורה אצלי. אם כך, מדוע כשהוא חכם יותר מחבירו, הוא חי את עובדת היותו ת״ח? למה כאן המבט הפוך? מדוע כעת אינו זוכר ששגגותי הם זדונות?

התירוץ הוא, כי כאשר אני יותר תלמיד חכם ממנו, ההתפעלות שלי מרוכזת בחכמתי. ומה שהוא שוגג ואני מזיד ־ עובדה זו אני שם בצד.

זה פיל?

ישנו משל נפלא הממחיש את הרעיון: עשרה אנשים עוורים אחזו בפיל, וכל אחד אמר עליו משהו אחר. אחד תפס את רגליו ואמר: זה בול עץ. השני תפס את השן שלו ואמר: זו חרב  השלישי את החדק – אמר זה צינור וכו'. מי צודק? כולם צודקים. השאלה היא היכן אתה מסתכל.

זו המהות של לשון הרע: לכל אחד יש מעלות וחסרונות. השאלה היא במה מתרכזים, להיכן מטילים את כובד המשקל.

איפה הראש מונח

מעשה ושאל אדם את הרב מבריסק חז"ל אומרים שתכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד וכך נזכר ברבש"ע.

אצלי אין הדבר מזכיר כלל את כסא הכבוד, איך חז"ל דורשים דבר כה משונה??? אולי הזכרון שלי לקוי אם אינני נזכר בכסא הכבוד…??? אולי יש לי בעיה בראש?…

השיב לו הרב חז"ל אומרים שאסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה שלא יבוא לידי הרהור עבירה, האם אתה מבין את זה? זה מובן בהחלט, השיב האיש הוא רואה את הבגדים ונזכר באשה.

ובכן השיב הרב – זכרונך אינו לקוי, הוא מתפקד היטב, אין לך בעיה בראש, אלא 'במקום שבו מונח הראש'… אם הייתי שקוע ביראת שמים היית נזכר בכסא הכבוד, אך הנך שקוע בדברים אחרים ובהם אתה נזכר כשאתה רואה בגדי צבעונין…

"את הפסחים ואת העיוורים שנואי נפש דוד"

יש לכך דוגמא נפלאה בנביא.

נאמר בפסוק (שמואל ב ה, ז): ״וַיִּלְכֹּ֣ד דָּוִ֔ד אֵ֖ת מְצֻדַ֣ת צִיּ֑וֹן הִ֖יא עִ֥יר דָּוִֽד: (ח) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּל־מַכֵּ֤ה יְבֻסִי֙ וְיִגַּ֣ע בַּצִּנּ֔וֹר וְאֶת־הַפִּסְחִים֙ וְאֶת־הַ֣עִוְרִ֔ים שְׂנֻאֵ֖י נֶ֣פֶשׁ דָּוִ֑ד עַל־כֵּן֙ יֹֽאמְר֔וּ עִוֵּ֣ר וּפִסֵּ֔חַ לֹ֥א יָב֖וֹא אֶל־הַבָּֽיִת:׳'

ומבואר שם ברש״י וברלב״ג, שבאותה תקופה הפלשתים לא פחדו מעם ישראל, כי אברהם אבינו נשבע לאבימלך: ״אם תשקור לי ולניני ולנכדי" (בראשית כא, כג), כלומר שלא יגע לרעה בבניו ארבעה דורות, והיה שם זקן אחד שעדיין נכלל בתוך אותם ארבעה דורות, וכל עוד שזקן זה היה חי, ידעו הפלשתים שעם ישראל לא יוכל להזיק להם, ממילא הרשו לעצמם לצחוק מהם ומאבותיהם הקדושים.

ולכך עשו שני צלמים, אחד בדמות פיסח והוא משל על יעקב אבינו, עליו נאמר: ״והוא צולע על ירכו" (בראשית לב, לב), וצלם השני עשו בדמות עיוור, והוא משל על יצחק אבינו, שעליו נאמר: ״ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות".

אינני יודע מדוע דוד היה שונא אותם, אומר לכם מדוע אני שונא אותם!…

אני גם כן למדתי חומש, ואעפ"כ, עד שנתקלתי בפסוק זה מספר שמואל, מעולם לא ידעתי שיעקב אבינו היה צולע ושיצחק אבינו היה עיוור. ראיתי הרבה עיוורים בחיי,

וגם ידעתי את דברי חז"ל שסיפר לנו המלמד בחיידר, שבשעת העקידה המלאכים בכו ונכנסו דמעותיהם לעיניו של יצחק וכתוצאה מכך נעשה עיוור בזקנותו.

את הכל ידעתי, אבל מעולם לא תפסתי שיצחק אבינו היה במהותו ׳איש עיוור' הוא לא הצטייר בעיני ככזה.

כמו כן ידעתי שכאשר יעקב אבינו רב עם המלאך הוא יצא משם צולע על ירכו, אבל כשראיתי פיסח ברחוב, מעולם לא ייחסתי זאת גם ליעקב אבינו.

״רק כשראיתי פסוק זה שהפלשתים צחקו על יצחק ויעקב, יצחק על היותו עיוור ויעקב על היותו פיסח ־ רק אז תפסתי שאכן זו היתה מציאותם ממבטם של הפלשתים.

ניתן להביט על החבר, על ראש הישיבה ואפילו על גדול הדור, ולתפוס את הנקודה שבה הוא טעה. אצל הפלשתים היה כל כך הרבה רע בלבם, שהם הסתכלו בחומש וראו את יעקב בתור אדם צולע ואת יצחק בתור אדם עיוור. הכל תלוי בלב, לא בעינים. מי שיש לו לב טוב, עיניו רואות רק טוב.

עתה נתבונן: וכי הפלשתים אינם צודקים? הרי ודאי שיצחק היה עיוור ויעקב היה צולע, ואעפ"כ רק ״שנואי נפש דוד" יכלו לעשות זאת,

כי תלוי היכן מסתכלים: ניתן להסתכל על יצחק אבינו או על יעקב אבינו ולומר: ״הנה, הוא אחד מארבעת רגלי מרכבה"!

ובאותה מידה ניתן להסתכל על יעקב אבינו ולומר: "אה, הצולע ההוא"…

ועל יצחק: "אה, העיוור ההוא"… ואף אחד לא יכול להכחיש זאת.

זהו לשון הרע!

האם הבת והכלה

אמא אחת שוחחה עם חבירתה על ילדיה. יש לה בת ובן שניהם נשואים.

איך הם חיים? שואלת השכנה הסקרנית. והאמא ממהרת לנדב אינפורמציה. תראי, הצלחתי חלקית.

עם הבן נפלתי. אשתו פדלאה, לא עושה כלום בבית. הוא שוטף, הוא רוחץ את הילדים, הוא עושה כלים, כביסות, מחליף טיטולים, היא לא נוקפת אצבע העצלנית הזאת.

אולם ב"ה עם הבת שלי ממש הצלחתי. יש לה בעל מיוחד מאד, היא ממש כמו מלכה בבית. הוא שוטף, הוא מחליף טיטולים, עושה כלים, כביסות, הכל!!!….

״כמה לבנות שיניה"!

ידועים דברי ה׳חובות הלבבות׳ (שער ששי פרק 0: ״ונאמר על אחד מן החסידים, שעבר על נבלת כלב מסרחת מאד, ואמרו לו תלמידיו: כמה מסרחת נבלה זאת! אמר להם: כמה לבנות שיניה! ונתחרטו על מה שסיפרו בגנותה״.

והנה בפשטות מבינים שאותו רב רק רצה ללמד את התלמידים מוסר, איך עליהם להתנהג, אבל באמת גם הוא הרגיש את הסרחון. מי שאומר כך ־ לא ירד לעומק דברי החובות הלבבות.

החכם הלך ברחוב וראה לפניו נבלה עם שינים לבנות. זה מה שהוא ראה!!

ואם אינכם מאמינים שיתכן כדבר הזה, לכו והביטו בכל אמא המחתלת את תינוקה, ותראו עד כמה הדברים אמת. אני מעולם לא שמעתי על אמא המחתלת את תינוקה ביד אחת, וביד השניה סותמת את אפה מחמת הריח. היא לא מרגישה כלל בריח. ולא משום שהיא חסרת דעת. המציאות ידועה לה, אך היא אינה שמה לב אליה כלל. מדוע? כי זה הילד המתוק שלה!

זהו "כמה לבנות שיניה". אותו חכם הלך ברחוב וראה לפניו נבלה עם שינים לבנות. היא אמנם גם מסריחה, אבל אם מביטים על השינים כמה לבנות ויפות הן, לא נותנים את הדעת לסרחון הנודף ממנה.

החתן וצורת האכילה

אספר לכם מעשה שהיה.

הכרתי פעם חתן וכלה. החתן היה מהאנשים הנקיים והמסודרים ביותר שהכרתי. מעולם לא ראיתי רבב על בגדו. כמו כן היה עדין נפש בצורה מופלאה. היה משהו מיוחד בעדינות שלו.

יום לפני החתונה הגיעה אלי הכלה ממררת בבכי. היא לא יודעת מה לעשות, התברר לה שהחתן אינו בדיוק מה שחשבה… מה קרה?

התברר שאח הכלה, שהיה רחוק מעולמה של תורה, לא רצה שאחותו תינשא לבן תורה. מה עשה? בא לאחותו ואמר לה: את רוצה להכיר את חתנך? בואי ואראה לך כיצד הוא אוכל… אתם מבינים את הסיפור? הרי כל בן אדם, אם יתפסוהו באמצע פעולה גשמית, באופן טבעי הוא יעורר אצל המביטים בו תחושות גועל. כל אדם בעולם, מי שלא יהיה, אם יעמדו ליד חלון המטבח שלו ויביטו בו איך הוא אוכל ־ התנהגותו תעורר תחושת גועל.

האח הזה לא שיקר, הוא פשוט הצביע על נקודת החולשה של האדם והדגיש אותה, נקודה שבעצם קיימת אצל רוב בני האדם אם לא כולם. זה פירוש לשה״ר.

זו הכוונה "ליכא דידע לישנא בישא כהמן – אין בעולם עוד מישהו שיכול לדבר לשון הרע כמו המן, כלומר, אין מי שיכול לקחת את הדבר הכי יפה בעולם ולהראות את נקודת הגנות שבו ־ כמו המן.

לשון טוב הוא, לראות את הצד הטוב, השני חכם ממני, או: בא תראה כמה שהוא עדין נפש.

לשון הרע פירושו – לתפוס נקודת חולשה, ולומר בא ותראה כמה הוא מגעיל, דוחה.

 

האמת – מנקודת מבט המתבונן

כך הוא בכל דבר ודבר. מי שרוצה לדבר לשון הרע פשוט מספר שהשני עשה כך וכך, ובאמת אי אפשר להכחיש אותו, כי תמיד הרושם תלוי בצורת המבט, איך מביטים על האדם. לדוגמא, רואים לפעמים יהודי בעל חזות רצינית.

האחד יאמר עליו: ׳איזה קשיחות, תראה איך שהוא איש קשה…

והשני יאמר: 'הוא ודאי משגיח רציני בישיבה, אדם חזק, מוצלח לתפקידו,. תלוי איך מסתכלים.

רואים איש שמח – אחד יאמר – קל דעת, והשני יגיד אדם מלא שמחת חיים ואנרגיות חיוביות!

רבו בבית המרחץ

ובכן, זו אכן הלכה בשולחן ערוך. בהלכות כבוד רבו ותלמיד חכם (ירד סי׳ רמב סט׳׳ז) נפסק, שאסור לתלמיד להיכנס עם רבו לבית המרחץ. מה פשר איסור זה?

על משה רבינו כתוב: ״ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים לד), וטעם הדבר כי לא יתכן ללכת לקברו של משה רבינו. אם אדם בא לשם וחושב לעצמו: הנה כאן משה רבינו שוכב מת – כבר קלקל לעצמו בזה את מבטו על משה רבינו ולא יוכל ללמוד תורה כראוי.

[זו הסיבה שהיהדות החרדית מתנגדת לציור והסרטה של סיפורי תנ"ך וכד'].

ודאי שמשה רבינו מת, מפורש כך בפסוק: ״וימת שם משה", אבל הקב"ה אומר: ״ולא ידע איש את קבורתו", לא יתכן שתוכל ללכת לקברו של משה רבינו, כי אם תעשה זאת ־ לעולם לא תוכל ללמוד את התורה שקבלת על ידו.

תלמיד לא יכול להיכנס עם רבו לבית המרחץ, כי באותו רגע יתפוס שבעצם גם רבו הוא בן אדם… זה דבר נכון, אך הוא מעולם לא חשב על כך, ועצם הדבר שיראהו שם יגרום לירידת ערכו בעיניו.

זה הפשט הפשוט של סיפור לשון הרע ־ לספר גנות חבירו!

מבט העין תלוי בלב

מספרים שאחד שאל את החפץ חיים זצ"ל האם מותר לחשוב לשון הרע.

ענה הח״ח: ומה יעשה האדם, יהיה טיפש?!

היו לי שתי קושיות על סיפור זה. ראשית, שלכאורה יש פסוק מפורש בענין. כתוב: ״ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" (זכריה ח, יז), הרי מפורש בפסוק שאסור לחשוב רעה על הזולת.

ושנית, אם מותר לחשוב לשה״ר, למה לא לדבר לשה״ר?

ביאור הדברים הוא כך: שאלו את הח"ח האם את אותו אופן שאסור לספר מותר לחשוב.

לדוגמא: אדם ראה שראובן שבר משהו. אם היה שומע דבר זה מאחר אסור לי להאמין, אך כעת כשראה זאת בעצמו, וכי יאמר לעצמו שראובן לא שבר? לא יתכן איסור כזה. על זה דיבר החפץ חיים.

אבל התורה אומרת: נכון שהוא שבר, אבל ״איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם", אל תגדיר את ההגדרות שלך.

אל תגדיר את כל מהותו על פי מה שראית. התבונן במכלול. ראה אותו עם מעלותיו ויתרונותיו!

 

הקב״ה ־ "טהור עינים מראות רע"

על הקב"ה נאמר: ״טהור עינים מראות רע״ (חבקוק א״ יג), כביכול עיניו לא רואות רע, הוא רואה את כולנו כצדיקים. החפץ חיים כותב, שאלמלא לשה״ר, לעולם לא היה הקב׳׳ה רואה רע על שום יהודי!

כל העונשים שישנם בעולם, תאונות, מחלות, עניות – הכל בא רק משום שישנם יהודים המדברים לשון הרע.

מה הכוונה? יהודי מחלל שבת, וכי הקב׳׳ה לא רואה זאת?!

כן, הוא רואה, אבל ״כמה לבנות שיניה״! בא תראה, פעם אחת לפני שנה הוא התפלל כל כך בכוונה!

אמנם, על אף שהקב״ה מצדו כביכול רואה רק טוב, אך הוא ית׳ טבע בעולמו שכאשר מדברים דברים רעים – שומעים אותם עד למעלה. הקב״ה מנהיג את עולמו כמו מלך בשר ודם.

המלך יושב על כס המשפט ורוצה מאוד למחול, לסלוח, אבל יש מקטרגים, ואז הוא כביכול מחוייב לעשות דין. כשאנשים מדברים לשה"ר, הקב״ה כביכול אומר: אין לי ברירה, אבל כך אנשים אמרו, ועלי להיפרע מהאדם.

כמה עלינו להיזהר בעוון זה של לשון הרע, ובזכות שמירת הלשון נזכה שהשי״ת ייטיב לנו ולכל ישראל.

עונשו של בעל לשון הרע

מסביר בעל ״השפת אמת״ על המדרש הנ״ל בנוטריקון: מצורע – מוציא רע. עומק הענין הוא: ״אדם המספר לשון הרע מברר את הרע ממכלול הכוחות האנושיים״.

הוא מצביע על נקודת הרע ומבודד אותה – זהו כל האדם. ללא התבוננות במכלול, במצבו, במעלותיו!

בעל לשון הרע מזיק למדובר, משום כך הוא גורם שהאחרים ייבדלו ממנו, שהרי בסטיגמא שהדביק לו הוא כשהוא מגיע אומרים 'הנה הקמצן' השחצן' הכעסן' הגיע… והם מסתכלים עליו דרך אותה זכוכית מגדלת שהוא הניח על מומו של חבירו ומאפיינים אותו בזה. לכן העונש שלו הוא בדידות שיחוה בעצמו. שהרי הוא בודד את חבירו, הוא יבודד.

המעשה בכיתה שלא התארסה והתברר ע"י גדו"י שפגעו בבת מכיתתם, ואכן הם הודו שהייתה בת שמנה בכיתתם שעלבו בו תמידית ש'אף אחד לא יקח אותה'… מכ"מ הם נענשו שאף אחד לא יקח אותן… גדו"י הורו להם לבקש מחילתה. היא סירבה למחול, ואז הורו להם לשלם לה ככל אשר יושת ע"מ להשיג מחילה, וכך אכן היה שאספו כל ההורים ונתנו לה כסף לנדוניה ומחלה להם והתארסו כולן]

תוספת שלי: לכן נבין מדוע המצורע כשיוצא מן המחנה, "טמא טמא יקרא" – קורא ומכריז בקול "התרחקו, אני טמא" – יש כאן מידה כנגד מידה, אתה מחקת את האישיות של זולתך ועשית חסרונו חזות הכל, הדבקת לו תווית מבלי להתייחס למכלול כוחות נפשו וטבעיו, ולכן אתה תכריז על עצמך מי אני? "טמא". זהו. ללא התייחסות למכלול כוחות נפשך וטבעיך, לאישיותך ולתרומתך לחברה, לפעולותיך ומעמדך, מי אני? "טמא". ותו לא. כפי שאתה עשית לחברך.

איך לצייר את המלך?

באחת מארצות העולם היה מלך אהוב על נתיניו. אך חיסרון מסוים היה בו. הוא היה בעל רגל אחת, ובנוסף סבל מגיבנת בגבו, וכדי להשלים את מראהו אחת מעיניו הייתה סגורה באופן תמידי… ויהי היום, המלך החליט לתלות על קיר טרקלינו את דיוקנו. קרא המלך לאחד הציירים הגדולים במדינה, וביקש ממנו לצייר את דיוקנו, ובתמורה יקבל שכר רב. הצייר קיבל את ההצעה בשמחה וניגש היישר לעבודה. לאחר מספר חודשי עבודה הגיע הצייר לארמון המלך ובידו יצירת האמנות, דיוקן מדויק של המלך. ראה המלך את הציור, ובמקום להתלהב מהדיוק הרב, הוא כעס, פניו האדימו והוא נזף בצייר: ״אתה לא מתבייש?, ככה אתה מבזה אותי?, אתה מצייר אותי בעל מום ?… ״ הצייר נדהם: ״אדוני המלך, ביקשת דיוקן, זה מה שעשיתי… ״ המלך לא נרגע והורה להשליך את הצייר לכלא בעוון ביזוי כבוד המלך. קרא המלך לצייר נוסף, והטיל עליו את מלאכת הציור. הלה למד מניסיון העבר, והיה ״חכם״ יותר. החליט ״לשפץ״ את מראה המלך. יישר את גבו, סידר את עיניו, וכמובן, הוסיף לו רגל. לאחר חודשי עבודה בא לארמון להראות למלך את יצירת המופת. והנה שוב, המלך כעס: ״מדוע אתה משנה את המראה שלי?״ נזף בו, ״האם אני לא מושלם במראה הנוכחי שלי?״ הוא הורה להשליכו לכלא, שישמש כחברה לצייר הראשון… קרא המלך לצייר נוסף, שלישי. הצייר נכנס לדילמה. מה יעשה? כיצד יצייר את המלך? חשב וחשב, ולבסוף ״הבריק״ במוחו רעיון. הוא צייר את המלך מהצד כשהוא יורה בחץ וקשת, תוך כדי רכיבה על סוס. וכך, ראו בציור רק רגל אחת, כי השנייה מצידו השני של הסוס. הגב כפוף כמו כל אדם שיורה תוך כדי רכיבה. ועין אחת עצומה, כמנהג היורים, כדי למקד את הפגיעה… מיותר לציין שהמלך נהנה מאד ונתן לצייר את שכרו המושלם…

אתה מביט בחברך, מזהה בו חסרון כלשהו אתה רואה אדם מתנהג בצורה שנראית לך לא ראויה. דע לך, שהכול תלוי איך אתה מצייר את הדברים. בידך, או יותר נכון בדעתך, היכולת לצייר את המציאות, כך שתראה יפה יותר. חכמינו במשנה קוראים לתכונה זו: ״הוי דן את כל האדם לכף זכות״. זה לא מובן מאליו אך זה אפשרי בהחלט. ״אדרבא שנראה מעלת חברנו ולא חסרונו״ (נועם אלימלך).

לסיכום – לא היה בעל לשוה"ר כהמן – שידע לבודד את הרע ולתת עליו את נקודת הדגש.

מרים לא אמרה דבר כל כך נורא על משה – אבל היא נקטה מבט של ביקורת – משה צדיק גדול ועצום – אבל החמיר היכן שלא צריך. פרש מן האשה. היא סברה בטעות שמדרגתו כמדרגתה ומדרגת אהרון.

המרגלים – עשו את אותו הדבר בדיוק – הם בודדו את הרע – סיפרו אמת – אבל נקודת מבט גרועה ופרשנות שלילית למיתת אנשי הארץ – אוכלת יושביה. פריה משונה – עמה משונים. וזה גופא לשון הרע!!

בימי אברכותו, היה הסבא קדישא מראדושיץ זצ״ל עני מרוד. עשה דרכו רגלי, להקביל פני רבו החוזה מלובלין זצ״ל. עברה על פניו עגלה, ובה חולה מסכן שמחלתו הלכה וכבדה, והרוקח המקומי, נואש מרפואתו. הורה לקחתו אל העיר הגדולה ולפנות שם אל הפרופסור, שיעסיק ברפואתו. העלוהו לעגלה, ושני בניו הסיעוהו ללובלין. ראו אברך משרך דרכו, והציעו לקחתו. אסיר תודה, עלה לעגלה והצטנף למרגלות החולה המתיסר. צערו נגע ללבו, והשתפך באמירת תהלים נרגשת. והנה, מרגע לרגע הוטב לחולה. פקח עיניו ותמה: היכן הוא? לאן לוקחים אותו, ומדוע? אינו חולה, שיחזירוהו לביתו!

ראו הבנים, והתפעלו. אמרו זה לזה: כמה נכון הפתגם שאומר, שלרופא קטן מתלוה מלאך קטן, ולרופא הגדול מתלוה המלאך רפאל בעצמו – ראו כמה גדול כוחו, שכאשר רק נוסעים אליו, כבר מבריאים!

ופנו אל הנוסע: זייטס מוחל, רב איד, רד מהעגלה, כי אנו חוזרים לעירנו!

כשהיה הרבי מראדושיץ מספר זאת, היה מושך בכתפיו ומפטיר: איני יודע האם אמירת התהלים פעלה. אבל מדוע לא תלו זאת במצות החסד, שהעלו עובר אורח לעגלה. ואז, ודאי לא היו משליכים אותו כשהמצוה תגמלה –

אבל לא זו היתה נקודת המבט שלהם, וכל אדם מתרגם את המאורעות לאור נקודת מבטו…

[כפי שביאר העץ יוסף [על סוטה כא] 'המכריע אחרים באורחותיו הרי הוא רשע ערום'- זה שחושב על אחרים רע כמו שרואה באורחותיו שלו, וחושב שגם לאחרים ישנם אותם מידות רעות כשלו].

 

*

 

כפיה מעוררת התנגדות

 [אוסף מקורות]

כיצד המרגלים שהיו צדיקים פתאום אומרים דיברי דיבה על הארץ נגד דבר ה' ומשה?

מה הפריע להם בארץ הקדושה? מדוע באמת חשבו שאין קיום בארץ? הרי גם במדבר אין אפשרות קיום ואלמלא רצון ה' וניסיו – לא התקיימתם, ואם כן ברצונו תתקיימו גם בארץ ישראל? כמו שאין אפשרות טבעית שתצאו ממצרים – וברצונו יצאתם, כך גם בענין הארץ הקדושה?

ועוד צ״ע, דמדברי יהושע וכלב גם כן משתמעת איזו שהיא נימה של ספק וחסרון אמונה בנתינת ארץ ישראל לבני ישראל, כמבואר בקרא: ״ויהושע בן נון וכלב בן יפנה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם, ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה טובה הארץ מאד מאד ׳אם^' חפץ בנו ה^' והביא אתנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשד הוא זבת חלב ודבש'.

וראה זה פלא, במקום להתכחש לבכיית החינם של הסנהדרין, לכאורה הם עוד מוסיפים שמן למדורה, ומטילים דופי וספק בדבר, ותולים את ירושת הארץ ב'אם חפץ ה' להביאנו. והרי היא הארץ המובטחת להם מאבותיהם, והיא הארץ אשר נשבע להם הקב״ה בשמו הגדול. והרי אין כאן ספק כלל כי נצח ישראל לא ישקר, וחפץ בנו ה^' ויביאנו אל הארץ. ולא רק לאבותיהם בלבד הבטיח הקב״ה, אלא גם להם עצמם, כמ׳׳ש (שמוח ג, כה): "לד ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה^' אלוקי אבותיכם נראה אלי אלוקי אברהם יצחק ויעקב לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים, ואמר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחד והיבוסי אל ארץ זבת הלב ודבש ושמעו לקולך^' [זכרון משה לייזר]

אשת יפת תואר

לא דיברה אלא כנגד יצה"ר. כנגד? בעד! יצה"ר רוצה שישאנה, והוא נושאה!

נקדים מעשה מוכר בשלמה ושמעי בן גרא

דוד מצוה את שלמה [מל"א ב-ז, ח-ט]וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַה' לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב: וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל:

מלכים א פרק ב

(לו) וַיִּשְׁלַ֤ח הַמֶּ֙לֶךְ֙ וַיִּקְרָ֣א לְשִׁמְעִ֔י וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ בְּֽנֵה־לְךָ֥ בַ֙יִת֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם וְיָשַׁבְתָּ֖ שָׁ֑ם וְלֹֽא־תֵצֵ֥א מִשָּׁ֖ם אָ֥נֶה וָאָֽנָה: (לז) וְהָיָ֣ה׀ בְּי֣וֹם צֵאתְךָ֗ וְעָֽבַרְתָּ֙ אֶת־נַ֣חַל קִדְר֔וֹן יָדֹ֥עַ תֵּדַ֖ע כִּ֣י מ֣וֹת תָּמ֑וּת דָּמְךָ֖ יִהְיֶ֥ה בְרֹאשֶֽׁךָ: (לח) וַיֹּ֨אמֶר שִׁמְעִ֤י לַמֶּ֙לֶךְ֙ ט֣וֹב הַדָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כֵּ֖ן יַעֲשֶׂ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ וַיֵּ֧שֶׁב שִׁמְעִ֛י בִּירוּשָׁלִַ֖ם יָמִ֥ים רַבִּֽים: ס (לט) וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים וַיִּבְרְח֤וּ שְׁנֵֽי־עֲבָדִים֙ לְשִׁמְעִ֔י אֶל־אָכִ֥ישׁ בֶּֽן־מַעֲכָ֖ה מֶ֣לֶךְ גַּ֑ת וַיַּגִּ֤ידוּ לְשִׁמְעִי֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֥ה עֲבָדֶ֖יךָ בְּגַֽת: (מ) וַיָּ֣קָם שִׁמְעִ֗י וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיֵּ֤לֶךְ גַּ֙תָה֙ אֶל־אָכִ֔ישׁ לְבַקֵּ֖שׁ אֶת־עֲבָדָ֑יו וַיֵּ֣לֶךְ שִׁמְעִ֔י וַיָּבֵ֥א אֶת־ עֲבָדָ֖יו מִגַּֽת: (מא) וַיֻּגַּ֖ד לִשְׁלֹמֹ֑ה כִּי־הָלַ֨ךְ שִׁמְעִ֧י מִירוּשָׁלִַ֛ם גַּ֖ת וַיָּשֹֽׁב: (מב) וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ וַיִּקְרָ֣א לְשִׁמְעִ֗י וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הֲל֧וֹא הִשְׁבַּעְתִּ֣יךָ בַֽה֗' וָאָעִ֤ד בְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר בְּי֣וֹם צֵאתְךָ֗ וְהָֽלַכְתָּ֙ אָ֣נֶה וָאָ֔נָה יָדֹ֥עַ תֵּדַ֖ע כִּ֣י מ֣וֹת תָּמ֑וּת וַתֹּ֧אמֶר אֵלַ֛י ט֥וֹב הַדָּבָ֖ר שָׁמָֽעְתִּי: (מג) וּמַדּ֕וּעַ לֹ֣א שָׁמַ֔רְתָּ אֵ֖ת שְׁבֻעַ֣ת ה֑' וְאֶת־הַמִּצְוָ֖ה אֲשֶׁר־צִוִּ֥יתִי עָלֶֽיךָ: (מד) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־שִׁמְעִ֗י אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ אֵ֣ת כָּל־הָרָעָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יָדַע֙ לְבָ֣בְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ לְדָוִ֣ד אָבִ֑י וְהֵשִׁ֧יב ה֛' אֶת־רָעָתְךָ֖ בְּרֹאשֶֽׁךָ: (מה) וְהַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה בָּר֑וּךְ וְכִסֵּ֣א דָוִ֗ד יִהְיֶ֥ה נָכ֛וֹן לִפְנֵ֥י ה֖' עַד־עוֹלָֽם: (מו) וַיְצַ֣ו הַמֶּ֗לֶךְ אֶת־בְּנָיָ֙הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע וַיֵּצֵ֕א וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיָּמֹ֑ת וְהַמַּמְלָכָ֥ה נָכ֖וֹנָה בְּיַד־שְׁלֹמֹֽה:

מה צריך כל כך חכמה להוריד שיבתו בדם שאול?

התשובה נמצאת בפעולה שנקט שלמה. הוא קורא לשמעי ואוסר עליו לצאת מירושלים. אם יצא יתחייב בנפשו.

כיצד בכך מקיים צווי אביו? והרי יתכן שלא יצא מירושלים כל ימי חייו?

לאחר ג' שנים לשמעי בורחים שני עבדים לאכיש מלך גת, והוא יוצא אחריהם מי-ם להשיבם. שלמה קורא לו ומחייבו בשל כך בנפשו והורגו. כיצד עשה לשטות זו, ויצא כשידע שחייו תלויים לו מנגד?

ידע שלמה שברגע שיאמר לשמעי אסור לך לצאת, הוא ירגיש את כל ירושלים ככלא אחד גדול, ויחוש מחנק, ויצא. וכך באמת היה. כשאוסרים על אדם משהו- הוא חש צורך עז לפרוק.

זהו גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. כי יותר קשה לו.

לכן קשים גרים לישראל כספחת. כי הם חשים שבאו 'בהתנדבות' ולכן יותר קל להם, בדעתם הוא ש'מתי שארצה אשוב לעמי', וממילא הנסיון שלהם יותר קל. מאשר ישראל שמצווה כעבד וממילא יש לו נסיון לפרוק עול.

כי טבע האדם שכאשר כופים אותו הוא מתנגד. האדם יצור חופשי מטבעו, ואינו אוהב שילחצו עליו בניגוד לרצונו. אפי' בעד רצונו האדם אינו מעוניין שהדבר יבוא בכפיה.

ראוי שנדרוש סגירת רחובות בשבת מטעמי נוחות ובטיחות ואיכות חיים בשבת ולא מטעמי דת. מטעמי דת נראה לחלוני המצוי שהדבר נכפה עליו.

המן ותלונות בני ישראל

במדבר פרק יא (ד) וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: (ה) זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־ הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים: (ו) וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ:

(ז) וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח: (ח) שָׁטוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲ֣נוּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן: (ט) וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו: (י) וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף ה֙' מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע:

מה הפריע להם כל כך במן בפרשה הקודמת? חז"ל אומרים אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'. וזה תמוה, הרי המן היה פת בסלו, שמובטח בכל יום מאת ה', וכי ביום מן הימים פסק??

ועוד איך נכנס כאן בוכה למשפחותיו שלכאורה לא קשור לענין, שהרי בכו על שנאסרו בקרובותיהם??

ותמוה – שהרי עם מי שמכירים ממילא לא מתחתנים, כמו עם שכניו וכד', כל שכן עם קרוביו, ומדוע כאן זה כל כך מושך אותם??

כזרע גד – שמגיד עוונותיהם של ישראל. מה שאכלנו במצרים – היה חינם. מן המצוות. לא דרש ממני דרגה ביראת שמים.

הפריע להם ההשגחה הצמודה. צריך כל הזמן לבדוק עצמי האם אני ראוי. ויענך וירעיבך ויאכילך את המן כו' שאם הוא לא ראוי היה אותו יום בתענית… ההשגחה הצמודה – הטילה עליהם לחץ שביקשו לפרוק.

ולכן היה העם בוכה למשפחותיו – שנאסרו בקרובותיהם – בגלל שזה אסור – חפצו בכך כל כך, וזה הקשר לחטא המן!

שעיר המשתלח

ועיין בדרשות הר"ן (דרוש חמישי) דוגמא יפה מהמשלח את השעיר לעזאזל, דאיתא (יומא סו ע״כ): "עשר סוכות מירושלים ועד צוק תשעים ריס שבעה ומחצה לכל מיל, על כל סוכה וסוכה אומרין לו הרי מזון והרי מים, תנא, מעולם לא הוצרך אדם לכך,

אם כך נשאל – אז מדוע לא הפסיקו עם הנוהג הזה?? על זה מיישבת הגמרא:

אלא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו^. ומפרש הר"ן הטעם, כי בהזדמן לו יטלנו אם יחפוץ, לכן אין לו קושי לעמוד בזה.

בהנהגת חיי היומיום

ב' דרכים לבקש מהאשה. א' ע"י ציווי וא' ע"י לשון מתחננת ומבקשת. הדרך הראשונה יתכן ותעבוד, אולם תגרום לתחושת מרירות וכפיה מצדה. הדרך השניה תניב תוצאות טובות יותר, ותגרום לעשיה בשמחה. האדם מוכן לעשות ולפעות כאשר המבקש מתרפס בפניו ונותן לו תחושה אני תלוי בך. ההיפך מכפיה.

הדבר בא לידי ביטוי כשאדם רוצה להשתלב בתנועה, אם נכנס בכח- יתנגדו לכך הנהגים, ולא יוותרו לו. אולם אם יעשה פרצוף של מסכן ויסמן לנהג שרוצה להשתלב- לרוב הוא יסכים.

אדם צמא בבוקרו של צום אע"פ שבשעה כזו הוא מעולם לא שותה. למה? משום שאסור לו לשתות. זה מיד גורם רצון אמיתי לשתות.

גדול המצווה ועושה

הגמ' בקידושין [דף לא.] אומרת: אמר רב יוסף מריש ה"א מאן דהוה אמר לי הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דהא לא מיפקידנא והא עבידנא השתא דשמעיתא להא דא"ר חנינא גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה אדרבה מאן דאמר לי דאין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן.

המצווה ועושה גדול יותר משום שיש לו יצה"ר לפרוק היות וכפו עליו. זה שאינו מצווה ועושה יכול לפרוק מעליו לכשירצה ויש לו פת בסלו. [תוס' שם]

אם אתה רוצה שהבן או הבת שלך יקראו משהו, תשים על זה מדבקה. הם בודאי יחפשו לראות מה הסתירו מהם…

יש מין אזשהו יצר ליגוע במשהו שכתוב עליו "צבע טרי – אין לגעת"…

ההסבר בחטא עץ הדעת

כך גם אדה"ר אכל מעה"ד, אע"פ שהיה לו את כל עצי הגן לאכילה. מדוע? מפני שנאסר עליו.

אשת יפת תואר

לכן ידעה תורה שאם תאסור על האדם את האשה הדבר יעורר התנגדות ולאדם תהיה שאיפה ויצה"ר גדול לישאנה. דיברה תורה כנגד יצה"ר והתירה אותה לאדם. כעת האדם מתבונן ואומר לעצמו מה לי ולגויה זו? האין בבנות ישראל הכשרות והטהורות אשה שצריך אתה ליקח מבנות הערלים?

וזהו שבתחילה אמר 'וחשקת בה ולקחת לך לאשה', ואח"כ אמר 'והיה אם לא חפצת בה' ממה נובע השינוי? ועוד מדוע אינו נוקט לשון עתיד- אם לא תחפוץ? אלא בתחילה אתה רק חשקת בה– לא רצון אמיתי הנובע מפנימיותך, אולם כעת אחר שהיצה"ר אינו בוער בך, אתה חושב באופן ראציונאלי ומבין שבאמת אינך חפץ בה…

לכן ישנו חיוב היום יומי של קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות.

מה זה "עול מלכות שמים"?

הג"ר יצחק בלאזר זצ"ל לדברי הגמרא במסכת בבא קמא דף לח "ראה הקב"ה שבע מצוות שקבלו עליהם בני נח ולא קיימון עמד והתירן וכו' לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה" והדבר תמוה ביותר דלענין עונש ייענשו כמצווים ולענין שכר יהיו נידונים כאינם מצווים

ופירש ר' איצ'ל בלאזר זצ"ל על פי דברי התוספות במסכת קדושין דף ל"א ד"ה גרו" שהמצווה ועושה גדול ממי שאינו מצווה ועושה לפי שהמצווה דואג ומצטער שלא יבטל את המצוה יותר ממי שאינו מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יכול להניח ולא לקיים.

פירוש לדבריהם דמי שיש לו פת בסלו שלא לקיים, אינו "רעב" לקיים את המצוה ולפיכך קל לו לקיים, אבל מי שאין לו "פת בסלו" שלא לקיים את המצוה, אי הקיום אצלו הוא בבחינת "מים גנובים ימתקו", וקשה לו לקיים ולפום צערא אגרא.

ומכיוון שפרקו בני נח את עול המצוות מעליהם וגם כאשר קיימום קיימו אותם בלא עול ומחויבות, הרי באמת אין מגיע להם שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה! עד כאן דבריו.

לאור דברים אלה נראה לומר שהחיוב לקבל עלינו יום יום עול מלכות שמים ועול מצוות בא כדי לחדש בנו את ההרגשה שאנו עבדים מצווים

במקום אחר מבאר הגאון רבי איצלה בלזר זצ"ל על פי דבריו דלעיל את "על חטא שחטאנו לפניך בפריקת עול"

והרי זה ממש כדברנו כאן שכן תכלית ה"עול" היא להכריח את הבהמה ללכת כפי רצון אדונה בהמה ממושמעת ההולכת בתלם אינה זקוקה לעול

וכבר אמר רבינו יונה ז"ל "כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע וכו' גם אם הוא מהעוונות הקלים אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה קראוהו חכמי ישראל מומר לדבר אחד ואת פושעים נמנה וגדול עוונו מנשוא כי אם אמר יאמר העבד לרבו כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד כבר שבר עול אדוניו מעליו והישר בעיניו יעשה" [שערי תשובה א ו].

הרי שכעבד צריך להזהר אף במצוות הקלות ביותר, שאם מיפר אפי' צווי אחד – פרק עול אדונו!

זה ענין הכפה עליהם הר כגיגית.

שלכאורה הרי אמרו נעשה ונשמע, ומה צורך בכפיה?

אלא נעשה ונשמע זה קל, זה ברצונך, כשאני כופה אותך – זה מעורר אנטיגוניזם, וכאן זה באמת קשה ודורש מאמץ!

מה שמגדיר הרב דסלר כ"אפקט הקפיץ"!

ההבדל בין עובד אלקים לאשר לא עבדו

ועל פי זה יובן לנו הפסוק במלאכי ג-, יח-כ 'וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ: ס כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק':

ותמוה – וכי צריך לראות בביאת המשיח בין עובד אלקים לאשר לא עבדו? האין הדבר ניכר כבר היום מי פוקד את ביהכ"נ, מגיע לשיעורי תורה, מתחזק בעבודת ה', ומי פורק עול? רק אז נשוב ונראה?

אלא עובד ה' אמיתי כמו שביארנו הוא בגדר 'עבד'. יש הרבה שומרי מצוות, אולם הוא חש שהוא עושה זאת בהתנדבות. עושה טובה. ולכן גם כל כך קל לו לוותר על אי אלו מצוות… עבד יודע – כל מצוה שהחסרת – כפורק עול אדונו מעליו! זה ניתן יהיה לדעת רק לעתיד לבא. כששמש ה' תזרח על עובדי ה' ותאיר את כל הפינות האפלות שבאדם. אז יהיה ניכר הדבר!

פרשיית מינוי המלך

שמואל א פרק ח (ד) וַיִּֽתְקַבְּצ֔וּ כֹּ֖ל זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל הָרָמָֽתָה: (ה) וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו הִנֵּה֙ אַתָּ֣ה זָקַ֔נְתָּ וּבָנֶ֕יךָ לֹ֥א הָלְכ֖וּ בִּדְרָכֶ֑יךָ עַתָּ֗ה שִֽׂימָה־לָּ֥נוּ מֶ֛לֶךְ לְשָׁפְטֵ֖נוּ כְּכָל־ הַגּוֹיִֽם: (ו) וַיֵּ֤רַע הַדָּבָר֙ בְּעֵינֵ֣י שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֣ר אָמְר֔וּ תְּנָה־לָּ֥נוּ מֶ֖לֶךְ לְשָׁפְטֵ֑נוּ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־הֽ': (ז) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל שְׁמַע֙ בְּק֣וֹל הָעָ֔ם לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֹאמְר֖וּ אֵלֶ֑יךָ כִּ֣י לֹ֤א אֹֽתְךָ֙ מָאָ֔סוּ כִּֽי־אֹתִ֥י מָאֲס֖וּ מִמְּלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶֽם: (ח) כְּכָֽל־הַמַּעֲשִׂ֣ים אֲשֶׁר־עָשׂ֗וּ מִיּוֹם֩ הַעֲלֹתִ֨י אֹתָ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ וְעַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיַּ֣עַזְבֻ֔נִי וַיַּעַבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים כֵּ֛ן הֵ֥מַּה עֹשִׂ֖ים גַּם־לָֽךְ: (ט) וְעַתָּ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקוֹלָ֑ם אַ֗ךְ כִּֽי־הָעֵ֤ד תָּעִיד֙ בָּהֶ֔ם וְהִגַּדְתָּ֣ לָהֶ֔ם מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיהֶֽם:

מלבי"ם השאלות:

א. מה היה הקצף על שאלת המלך והיא אחת ממצות התורה, שום תשים עליך מלך?

ב. ועוד א"כ למה מלא שאלתם? והנה לקמן בפרק י"ב הרבה להוכיחם על שאלת המלך ולמה צוהו ה' למלאות רצונם,

ג. ולמה צותה התורה להקים להם מלך, שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו, אחר שיהיה זה חטא ועון,

ולמה הוסיף למשוח את דוד אח"כ, ולבנות לו בית מלכות לדור דורים.

ד. וכ"ש שיפלא מ"ש חז"ל שבקשו לעבוד ע"ז למה ימשיל זה לענין ע"ז? ומ"ש לשפטנו ככל הגוים דומה למ"ש ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים,

הביאור:

וחז"ל אמרו מפני ששאלוהו בתרעומת, וששאלוהו שלא בעונתו, ואמרו זקנים כהוגן שאלו ועמי הארץ קלקלו, ואמרו שהיה שאלתם לעבוד לע"ז.

וכפי המבואר אצלי היה חטאתם משלשה פנים,

א) שהגם שהתורה צותה או התירה להקים להם מלך (כי פליגי בזה ר"י ור"נ (סנהדרין דף כ"א) אם הקמת מלך רשות או חובה)

הכתוב התנה בזה ואמר כי תבא אל הארץ וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך, ר"ל כי הקמת המלך הכרחי אל הקיבוץ, ונצרך מאד, וכמ"ש החוקרים שיחוס המלך בקיבוץ המדיני כיחוס הלב בגוף הבע"ח אשר לו לב וכיחוס המציאות אל הסבה הראשונה יתעלה,

ויאמרו שהמלכות יקיים ג' דברים,

א) האחדות והעדר השתוף, ב) ההתמדה והעדר החילוף, ג) היכולת המוחלט,

אמנם כל זה לעמים אשר על פני האדמה המתנהגים כפי תהלוכות הטבע,

וכן לישראל בעת סר צלם והיתה הנהגתם תחת מסבות המקרה והטבע אז מן ההכרח שיקימו עליהם מלך ללחום מלחמותם ולהשיב מלחמה שערה,

לא כן בעת הפלה ה' אותם מכל העמים וינהגם תחת שבט השגחתו הפרטיית וילך מלכם לפניהם וה' בראשם, לא היה להם צורך למלך,

וכמ"ש ותאמרו כי מֶלֶך ימלוך עלינו וה' אלקיכם מלככם,

ולכן אמר כי בעוד שתירש ותשב את הארץ שבעת ההיא עבר ה' לפניהם בקדש ועשה בקרבם נפלאות והיה כל ענינם בדרך הנס והפלא –

לא היה להם רשות להקים להם מלך אחר, ולמעול במלכות שמים,

רק אחר ירושה וישיבה שאז היו עתים שעזבם המלך ה' צבאות, והיו ככל העמים תחת הנהגת הטבע אז רשות או מצוה בידם להקים להם מלך ככל העמים אשר סביבותיהם,

אחר שהיו כמוהם תחת יד הטבע, צריכים הם למנהיג יועיל להם כפי ההנהגה המדינית,

ולפ"ז הנה בעוד שמואל חי, אשר דבקה בו ההשגחה האלקית ועליו בשמים הרעים ה' בקול גדול על פלשתים, וכמו שאמר הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר,

לא היה להם לעזוב הנהגה זו ההשגחיית ולהסתופף בצל בשר.

וזה מסכים עם דברי חז"ל ששאלוהו שלא בעונתו, כי בחיי שמואל לא היה להם לשאול כזאת.

ובזה מבואר היכן מצאו כאן חז"ל עבודה זרה. רצון לפרוק עול מלכות שמים והשגחתו הצמודה.

 

רבן גמליאל ותלמיד שאין תוכו כברו

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד א

תנא; אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו – לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. אמר רבי יוחנן: פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן, חד אמר: אתוספו ארבע מאה ספסלי; וחד אמר: שבע מאה ספסלי. הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל, אמר: דלמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל. אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא. ולא היא, ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה.

תנא: עדיות בו ביום נשנית, וכל היכא דאמרינן בו ביום – ההוא יומא הוה. ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה.

רבן גמליאל העמיד בפתח שומר, שמנע כניסה. רק נבחרים הרשו להכנס. רק מי שתוכו כברו.

שיש להבין, איך אפשר להעמיד שומר בפתח, שימנע כניסת מי שאין תוכו כברו. הכי יודע מחשבות הוא, והלא ה׳ לבדו יראה ללבב. וכבר אמרו (פסחים ני ע״ב) ששבעה דברים מכסים מבני אדם, ואחד מהם, שאין אדם יודע מה בלב חברו!

[ובפרט – אם היה זה אדם עם כאלה יכולות – מה הוא הלך להיות שומר ביהמ"ד? יכל להיות בבא ולעשות מליונים…] [שמעתי ביאור – שהשומר מנע מכולם להכנס. מי נכנס? רק מי שעשה כל טצדקי והוכיח את שאיפתו. יש שמיד חזרו הביתה "אמרו שאי אפשר להכנס"… שמח להתפטר… אך יש שעלו על גג ביהמ"ד כדי לא להפסיד שיעור… זו הייתה הדרך להוכיח מי רציני ותוכו כברו ומי רק בחיצוניותו "מבקש תורה" אך בפנימיותו מבקש לברוח…]

ועוד צריך ביאור – הכיצד רבתה התורה כל כך ניאותו היום. וכל מסכת עדיות נשנתה בו, וכל היכן שנזכר ״בו ביום״, אותו היום היה, ולא היתה הלכה תלויה בבית המדרש שלא פרשוה. יפה. ומה היה למחרת, ובימים שלאחר מכן?״

מצד אחד, מנעו מרבים את הכניסה. מצד שני, נוצרה כזו כמיהה, נוצר כזה להט. רצון, והשתוקקות. כדים מלאי אש ולהבה! יוקדים בתבערה!

בא רבי אלעזר בן עזריה וסלק את שומר הפתח, וכלם נהרו ובאו, סוף סוף ישביעו כמיהתם, ירוו צמאונם. איזה להט היה באותו יום, כל מסכת עדיות נשנתה, כל ספק נפשט, חלשה דעתו של רבן גמליאל.

והראו לו, שזהו ־ מהיום, תדעך האש, ולא ישאר אלא האפר – כי מותר לכולם להכנס…

יש לשמר ההתלהבות

תוספת: מה כל זה מלמד אותנו?

פעמים רבות מתחילים שיעור חדש – נוהרים רבים, אך כמה באמת מתמידים גם לאחר ההתלהבות הראשונית?

אתה מתחיל את הדף היומי – כמה זוכים לסיים את המסכת הראשונה? את הסדר הראשון? את הש"ס?

אתה מקבל על עצמך להתחיל ללמוד משנה ברורה מהתחלה – ומבין מדוע תמיד כל הספרים שחוקים בדפיהם הראשונים, אך האחרונים – חדשים לחלוטין… כי תמיד אני מתלהבים – אך לא מתמידים. אש ההופכת לאפר.

לאור כל זאת נבואה להבין במשהו את חטא המרגלים

מעלתה הגבוה של א"י- ארץ אשר עיני ה' מראשית השנה כו' למטר השמיים תשתה מים ומושגחים באופן תמידי ע"י הבורא ית'. לא ע"י מלאך או שליח. תפילותינו עוברות ישירות לבורא עולם. לא דרך שרים.

ומפאת גודל מעלתה ארץ ישראל ארץ חמדה שמקיאה את יושביה כשלא הולכים בדרך ה'.

א"י יש לה קיבה רגישה. אם האוכל לא מספיק נקי- היא מקיאה. הוא יכול לקרות לעצמו יורד, אולם התורה מגדירה אותו כמי שהארץ הקיאה אותו.

ולכן מבאר הרמב"ן-אנשי סדום נענשו בצורה כ"כ חמורה משום שעשו זאת בפלטין של מלך.

א"י היא מציאות חיה וקיימת. ולכן אף שהיא קאה את העם שאינו הולך בדרך ה', היא עדיין שומרת לו אמונים. ושממו עליה אויביכם היושבים בה. אף אומה לא הצליחה ליישב את הארץ כל התקופה שעמ"י גלה ממנה. הארץ מענישה, אך גם ממתינה ואינה מפקירה עצמה עד שהעם שלו הובטחה ישוב בתשובה.

ע"פ זה נלע"ד לבאר את חשש המרגלים, שפחדו מן ההשגחה התמידית של הקב"ה בארצו שלא יוכלו לעמוד בה. כמו דבר אתה עמנו ונשמעה ולא ידבר ה' עמנו פן נמות. כמו שביקשו מלך ואמר ה' לשמואל אותי מאסו. חששו מן ההשגחה הצמודה של הבורא. זה מחייב.

וטענותיהם אלה רמוזות במקרא:

במדבר פרק יג (לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא.

הארץ אוכלת יושביה ומקיאה אותם. איננו מספיק ראויים לחיות במקום כ"כ קדוש.

 וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת:

כדי לחיות בה צריך להיות בעל מידות טובות. יר"ש גדול. אלולי כן הארץ תייסרנו ותגלנו ברעב ובמצוק.

(לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים.

כדי לחיות בה צריך להיות מהנפילים והענקים בתורה ובמצוות. איננו כאלה.

וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:

הסתכלנו על עצמנו וראינו שאכן איננו ראויים כלל ואנו בבחינת חגבים למיעוט זכויותינו, ואיננו ראויים לה.

ולכן נשים לב שגם יהושע וכלב לא סתרו דבריהם, אלא אמרו "אם חפץ בנו ה'" שאכן כדי לזכות – צריכים חפץ ה' בנו! צריך להתאמץ, אך צריך לזכור שזה בידינו!

*

האדם זועק על מה שחשוב לו

[מעיין השבוע פ' דברים]

דברים פרק א (כ) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד־הַ֣ר הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: (כא) רְ֠אֵה נָתַ֨ן ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת־הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר ה֜' אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָֽת: (כב) וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֘ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן: (כג) וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט: (כד) וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ: (כה) וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: (כו) וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י ה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: (כז) וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת ה֙' אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ: (כח) אָנָ֣ה׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: (כט) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: (ל) ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם: (לא) וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: (לב) וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: (לג) הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם: (לד) וַיִּשְׁמַ֥ע ה֖' אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר: (לה) אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם: (לו) זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י הֽ': (לז) גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף ה֔' בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם: (לח) יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ הָעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי־ה֖וּא יַנְחִלֶ֖נָּה אֶת־יִשְׂרָאֵֽל: (לט) וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא־יָדְע֤וּ הַיּוֹם֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִירָשֽׁוּהָ: (מ) וְאַתֶּ֖ם פְּנ֣וּ לָכֶ֑ם וּסְע֥וּ הַמִּדְבָּ֖רָה דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף:

רש"י על דברים פרק א פסוק כב

ותקרבון אלי כלכם – בערבוביא. ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו' אותה קריבה היתה הוגנת ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם אבל כאן ותקרבון אלי כולכם בערבוביא ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים:

כלי יקר על דברים פרק א פסוק יח

[כב] ותקרבון אלי כולכם. פירש רש"י בערבוביא כו' קריבה של מתן תורה כהוגן היתה כו'.

למה לו להזכיר עכשיו קריבה של מתן תורה?

אלא לפי שכל זה מענין התוכחה לומר כי עתה אני מאשים אתכם על הקריבה של מ"ת, וכך אמר להם במתן תורה דנתי אתכם לכף זכות כשראיתי ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם אמרתי מי יתן והיה זה לבבכם כל הימים. האמנם כשבאתם לשלוח המרגלים באתם בערבוביא ילדים דוחפים את הזקנים אגלאי מילתא למפרע שגם קריבה של מ"ת לא היתה כהוגן לשם שמים, ואדרבה היא ראיה שכל חפציכם קניני הגוף אבל קנין התורה רחוק מכליותיכם, וע"כ שלחו הילדים את הזקנים לפניהם לומר אתם קודמים לקבל התורה כי בישישים חכמה, ואנחנו אחרונים כי אין התורה נאותה לנו כי אמרתם אחר שכל זקן כבר כבה חום הטבעי שלו ואינו הומה אחר חמדות העולם הזה כל כך כמו שנאמר (שמואל ב' יט לו) אם יטעם עבדך את אשר אכל על כן להם יאות להתעסק בחכמות ואנחנו נתעלסה באהבים הן עוד היום גדול, ורב מהיות קולות ה' באהלינו לעת זקנה ככלות כחנו וזה היה טעם לכיבודם שכבדו את הזקנים:

והמופת על זה כי סופו מוכיח על תחילתו, שהרי כשבאתם לשלוח מרגלים כדי לנחול את הארץ אשר לא יחסר כל טוב בה דחיתם הזקנים בשתי ידים לומר אנחנו קודמים להשתמש בחמדות העולם הזה אשר מן הארץ מוצאם.

ועוד היום כך המדה בישראל שדווקא בעסק התורה מכבדים זה את זה, ולפעמים הכיבוד להקל מעליו וליתן עול התורה על זולתו. ועכ"פ כשבאים לעסק ממון גלה כבוד מישראל כי לעולם לא יכבדו הילדים את הזקנים לומר זקן זה ואינו לפי כבודו לעשות בכסף ובזהב וראוי להקדימו באיזו הנאה אלא כל דאלים גבר ואין חכמה ואין תבונה לנגדם שוה לכלום, ונראה שרש"י דייק כל זה מדאמרו ויחפרו לנו את הארץ. לנו מיותר אלא כך פירושו כשראה משה קריבה זו שהילדים קדמו לזקנים שאלם למה זה והשיבו לו כדי שיחפרו לנו הארץ לנו ולא להם כי כל חמדות הארץ אינן שוין כי אם לנו, ומדוייק מזה שדווקא הארץ לנו אבל קנין התורה להם מכאן הבנתי מדבריהם שגם קריבה של מ"ת שלא כהוגן היתה. ומה שנאמר וייטב בעיני הדבר. אמר, הן לו יהי כדבריכם שלכם יהיה הארץ ולי ולכל בני גילי הזקנים תהיה התורה לנו לנחלה כי חלוקה זו ודאי ישרה בעיני ומוכן אני לקבלה, אבל מ"מ אשמים אתם הן על פירוק עול תורה מעליכם, הן היותכם להוטין כל כך אחר קנין הממון: עכ"ל.

בדבר מצווה – מכבדין זה את זה… הבנים שהתווכחו מי יכין כוס תה לאבא, ומכרו, והזוכה "כיבד את אבא"….

כשאדם נאבק על דבר מסוים, הדבר מוכיח שהדבר בנפשו.

הרב והחסיד

הרב החסיד ויוצא גרמניה שהתארח אצלו וביקרו על כך שמתפלל בצעקות, מדוע הרב צועק? שאל. אפשר גם לדבר! … בע"ש ביקש להפקיד אצל הרב את הארנק. לאחר השבת כשבא לבקשו אמר לו הרב על איזה ארנק אתה מדבר? החל הלה צועק. שאלו הרב בניחותא מדוע אתה צועק? אפשר גם לדבר…

הרב מבריסק מבאר שכך היה ג"כ אצל איוב,

שנשאל מדוע לא זעק כאשר זרקו ילדים ליאור וטען שלא הייתה בכך תועלת. הביא הקב"ה עליו יסורים והחל זועק. שאלוהו מדוע הינך צועק? אמר מפני היסורים. שאלוהו האם זעקותיך יעזרו? והשיב כשכואב אז צועקים… אמרו לו מדוע א"כ לא זעקת אז כשהשליכו ילדים ליאור? סימן שלא כאב לך…

מעשה היה עם הבריסקר'ב שראוהו כיצד הוא מדקדק במצוות ושואל שוב ומברר חזור וברר על מצוה שעשה האם אכן קיימה ככל מצוותיה והידוריה. שאל אותו יהודי מה כל ההידור והספיקות הרבים הללו, והרי כבודו יצא מן הסתם?

ענהו הרב אם מוסרים לאדם מליון דולר, הוא יוצא מן הבית ומשמש בכיסו, במדרגות הוא שוב ממשמש, ברחוב הוא שוב בודק, והמחמיר מניח ידו בקביעות על כיסו להיות בטוח שאכן הכסף נשאר בלא בספיקות. מצוה לדידי- סיים הרב שווה הרבה יותר ממליון דולר!

לרוב אנו מקפידים על השלימות בעניינים הגשמיים, שהבית והרכב והלבוש וכו' יהיו מושלמים אך שוכחים מן העיקר. מן הרוחניות.

אברהם משביע את אליעזר עבדו

אברהם הפקיד את כל ממנו ביד אליעזר. עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו. כל מפתחות הכספות בידו. ללא ספק אדם נאמן. והנה כשרצה אשה לבנו ליצחק הזהירו והשביעו. מדוע? וכי אינו סומך עליו?

הדבר יתבאר ע"פ מעשה שהיה עם הגרי"ס נתבקש לשחוט ע"י בעל הפונדק שלא הכירו, וכשביקש ממנו הגרי"ס הלוואה טען הלה הרי איני מכיר אותך!… אמר לו הגרי"ס לשחוט לך – אני נאמן, ואילו להלוות לי כסף כבר אינך מכיר אותי?…

אברהם נוהג להיפך. הוא אינו סומך על אליעזר בעניינים רוחניים. בעניינים גשמיים- זה לא קריטי, אפשר לסמוך, בעניינים רוחניים- זה כל האדם! כך צריך ערבויות. שבועה!

כתוב על הצדיקים ש'ממונם חביב עליהם כגופם' – וצ"ב והרי ההיפך לכאורה הוא הנכון, שהצדיק אינו מקושר לממונו?

אלא הביאור הוא שהצדיק יודע שהממון הוא כלים לעבודת ה' ולכן כל שקל יקר בעיניו. אפשר לרכוש בו נצח! הוא הפך את החומר לרוח! לכן גם יעקב שב על פכים קטנים. מכל מקום זה עדיין שולי וזניח לעומת העניינים הרוחניים נטו!

המעשה ביהודי שעסק במסחר

כל ראשו ורובו בלהט וקרא לו הרב ונתן לו מוסר. הוציא הלה את ממונו זרקו על הרצפה והחל לדרוך עליו ולרומסו. צעק עליו הרב מה אתה עושה, הרי זה כסף! התבלבל הלה לחלוטין.

אמר לו הרב אבאר לך ע"י משל לא' שחלם שכל מי שיאכל מהתבואה של השנה הבאה ישתגע. ובא למוכתר הכפר ושאלו אם אוכל- אשתגע, אם לא אוכל- ארעב? אמר לו החכם גם אני חלמתי כמוך, ולכן תאכל מהתבואה אך תיקח אזור עור על מתניך. ומה הדבר יעזור תמה הלה? לפחות אתה תהיה משוגע אך תדע שאתה משוגע…

על מה אנו משקיעים?

יש שמקמצים במצוות אך מוציאים הון רב על עניינים אחרים.

אנשים קונים נברשות וספות וקרמיקה יוקרתית אולם כשהם מגיעים למזוזות הם נתקעים בלי כסף…

האריז"ל – חיצונים נדבקים במצווה שבחינם. היה נותן כל כיסו לקניית אתרוג.

ובפרט בזמננו שמצות מהודרות – עולות יקר, בשר למהדרין- עולה יקר, וכן ירק נקי, וכן תפילין וכן מזוזות וכן כל מצווה מהודרות. לכן אחז"ל חכם לב יקח מצוות. צריך הרבה חכמה לדעת לעשות עסקים נכונים.

כך גם ברוחניות. אם זה חשוב וכואב לך סימן שזה שייך לך. אם לא- אזי מוכיח הדבר שאין לך שייכות לזה.

גם הילדים רואים מה באמת חשוב לנו!

הילד שאמר שהדבר החשוב בעולם הוא צ'ולנט…

האבא שהלך לשיעור הגם שנרדם, כדי שהילדים ידעו שאבא הולך לשיעור!

פעם סיפר הגר"ש שבדרון מסרתי דרשה בביה"כ על עניין המדינה

שמאפשרת חילולי שבת בפרהסיא ואכילת ד"א ומביאה גויים לכרם בית ישראל וכו' היו שם שני אנשים שאמרו לי ר' שלום לא צריך כ"כ להתרגז, הם עוד יחזרו בתשובה, יהיה בסדר…

חלפו מספר שבועות והמדינה החלה להשית מיסים ממיסים שונים, ושוב יצא לי לפגשם כשהפעם הם מקללים את המדינה… אמרתי להם לא נורא, הם עוד ישובו בתשובה… לא נורא…

אם אתה מוטרד ממיסים יותר ממה שאתה מוטרד מרוחניות המדינה, אין זאת אלא שכספך קרוב ללבך יותר משמירת השבת וההליכה בדרכי ה'!]

לסיום מעשה – מי בעה"ב האמיתי? [עלון טוב לחסות פ' בא תשעז]

בכל שנה אנו לומדים מחדש את פרשיות מכות מצרים והיציאה משם, לצורך מטרה אחת: הקב"ה, בורא העולם, שולט בכל ומנהל את הכל ברצונו בלבד!. הוא בעל הבית היחיד לעולם היום בדיוק כמו אז, הכל בידיו ובשליטתו הבלעדית. סיפר הגה"צ ר' אלימלך בידרמן שליט"א:

"היה זה לפני מספר שנים. אל אחד מאנשי העסקים המצליחים והעשירים בארה"ב, הגיעו יהודים רבים מהארץ ומהעולם על מנת לבקש עזרה ותמיכה כספית. איש העסקים אשר הינו יהודי ירא ה', פתח את דלתות ביתו לכל דורש, ולא השיב ריקם אף אדם, אלא עזר הוא לכל אחד לפי הצורך והיכולת. בפתח ביתו נעמדו שומרים ואנשי צוות רבים שניהלו את הבית ואת העסקים, והם היו מורים לכל אורח שבא לבקש תרומה כיצד להגיע לחדרו של הגביר. הגביר היה ממוקם בקומה השניה, והיה מקבל קהל בשעה מסוימת ביום.

יום אחד, החליטו האחראים על הבית לתלות שלטים ברחבי הבית, אשר יראו לכל אחד שבא לפגוש את איש העסקים כיצד להגיע למשרדו, ובכך לחסוך הסברים ושאלות רבות על צורת ההגעה לחדרו. על כל שלט נכתב: "בעל הבית" עם חץ המורה את כיוון משרדו. כך היה צועד כל אדם ע"פ השלטים עד שהגיע ישירות למשרדו בקומה השניה.

והנה, יום אחד, הגיע איש עני וקשה יום מארץ ישראל, שעשה את דרכו עד ארה"ב בשביל לקבל עזרה כספית למצבו הקשה. שומרי הבית קיבלו את פניו והורו לו ללכת בכיוון השלטים. הוא נכנס למסדרון המפואר והגדול ורואה שלט: "בעל הבית – שמאלה", הוא ממשיך שמאלה ומגיע לסלון מפואר ויוקרתי, שם הוא רואה שלט נוסף: "לבעל הבית – עלה למעלה". הוא עולה על השטיח האדום הפרוס על המדרגות ורואה שלט נוסף: "לבעל הבית המשך ישר". הוא ממשיך ישר עד שמגיע לכניסה מפוארת של חדר גדול, המעוטר בנברשות זהב ובתכשיטי כסף, עליה כתוב: 'בעל הבית'.

הוא פותח את הדלת, כשאיש העסקים מקבל את פניו בשמחה ומורה לו לשבת. "סלח לי אדוני", הוא פונה אל איש העסקים בתקיפות, "אתה לא חושב שזו חוצפה איך שאתה מתנהג?!". איש העסקים נבהל לרגע, מעולם הוא לא קיבל תוכחות והערות מאנשים שבאו לבקש את עזרתו. "מה פשר כל השלטים בביתך: "לבעל הבית – שמאלה. לבעל הבית – ימינה". וכי אתה הוא זה המתיימר לקרוא לעצמך בעל הבית?! בעל הבית יש רק אחד והוא בורא עולם לבדו, אשר הוא ממית ומחייה, מוריש ומעשיר, רופא חולים ומתיר אסורים. אתה בסך הכל הבובה שלו, אשר הפקיד הוא בידך ממון, אך ברגע אחד יכול הוא לקחת ממך הכל. ומניין העזות לקרוא לעצמך בשם בעל הבית?".

איש העסקים היה המום. הוא רצה לזרוק את החוצפן הזה לכל הרוחות, אך מיד עצר הוא לרגע וחשב: 'הרי מעולם לא אירע לי מקרה יוצא דופן שכזה בו הוכיח אותי קשות אדם שבא לבקש ממני עזרה, הרי זה נגד הטבע, כנראה שאין זה אלא רמז משמיים שעליי לתקן את מעשיי'. הוא הודה לו על הערתו והבטיח לשנות את הדבר.

לסיום ביקש העני עזרה כספית, אך העשיר לא הביא לו את הסכום שרצה, אלא כתב לו צ'ק שמן פי 10 ממה שדרש, כשהוא אומר לו: "זה מגיע לך על התוכחה שהוכחת אותי. תודה ויום טוב".

ואכן, כבר באותו יום החליפו את הכיתוב על השלטים, ובמקום: "בעל הבית", נכתב: "המנהל", בידיעה שה' הוא בעל הבית, והוא רק המנהל הקטן הנמצא תחת חסותו.

והנה, לאחר מספר ימים, בעת אשר ישב איש העסקים בחדרו, הוא רואה במסך הגדול שלפניו אשר מראה את המתרחש בכל חדר, כי באחד החדרים בקומה התחתונה שבביתו התפוצץ צינור מים המאיים לשטוף את המכונות והרהיטים יקרי הערך הנמצאים שם. מיד קרא הוא בקשר אל העוזרת הגויה שהיתה בחדר הסמוך וביקש ממנה לסגור את צינור המים בדחיפות. העוזרת, משום מה, עשתה את עצמה כלא שומעת, כשבינתיים הרהיטים היקרים נרטבים ונהרסים. הוא זעק לה שוב ושוב, אך היא לא ענתה. מיד קרא הוא לשאר העובדים שרצו מהר למקום וסגרו את צינור המים ברגע האחרון. איש העסקים ביקש לקרוא לעוזרת, ונזף בה קשות על התעלמותה מקריאתו, כשלסיום מסר הוא לה מכתב פיטורין ופיטר אותה לאלתר.

המטפלת הגיעה לביתה בצער וסיפרה לבעלה: "בעל הבית פיטר אותי". בעלה הגוי, זעם מאד על הבשורה והחליט לעשות את הנורא מכל. הוא לקח כלי נשק, הטמינו בבגדו ורץ לכיוון ביתו של העשיר היהודי בכדי לסגור עמו חשבון. הוא נכנס בפתח הבית וחיפש את בעל הבית, אך אל מול עיניו הוא רואה שלטים: "המנהל – ימינה. המנהל – שמאלה". הוא רץ אחר השלטים, עד שהגיע לחדרו של המנהל ושאל בזעם: "אתה המנהל!?", "ככה אומרים", השיב איש העסקים בחיוך. "תגיד לי, איפה נמצא פה בעל הבית?". איש העסקים חייך והצביע לשמיים, כאומר שה' הוא בעל הבית. הגוי שמע זאת והבין לתומו, כי בעל הבית נמצא בקומה העליונה. הוא יצא מחדרו בריצה וטיפס במדרגות בחופזה. מיד כשראה זאת איש העסקים הבין הוא כי משהו חריג ומוזר מתרחש. הוא נעל את דלת חדרו והזמין מיד את המשטרה. המשטרה וצוות הבית עצרו את הגוי, ואכן גילו כי זמם להרוג את בעל הבית מפני שפיטר את אשתו.

איש העסקים הביט לשמיים ואמר: "ה', רק אתה בעל הבית!, ואילו הייתי כועס על אותו יהודי שהוכיח אותי, וממשיך לקרוא לעצמי: "בעל הבית", היום לא הייתי בין החיים. בעל הבית האמיתי הציל אותי!".

על כל אדם בעל משרה או תפקיד הנושא שליטה על אנשים תחתיו, מוטל הניסיון התמידי להרגיש ולדעת כי הוא אינו הבוס ולא בעל הבית, בעל הבית היחיד הוא הבורא יתברך המנהל את הכל לבדו, ואני פועל תחתיו!

דוגמא לאדם העושה מעשה לעשות רושם ולא לשם ה' בהבאת הביכורים [מעיין השבוע ח"ה ע' תעח]

יהודי בא לפני הרבי מליסקא, בעל "אך פרי תבואה" זצ"ל, והביא תשורה: זוג פמוטי נחושת ממורקים עד ברק, שהתקבלו בתודה ובברכה לכבוד שבת המלכה. הציב הרבי את הפמוטים בבית המדרש הצמוד לביתו, והאירו באור יקרות. היה שם עשיר אחד, שראה ושם אל לבו. כעבור שבוע הופיע, ובידו צמד פמוטי זהב יקרים עד מאוד!

"פסוק הוא בהפטרת כי תבוא: תחת הנחושת אביא זהב! " צהלו פני העשיר.

אמר לו הרבי: "עד שאתה מצטט מן ההפטרה, בוא ונלמד פסוק מן הפרשה, בהבאת ביכורים נאמר: "ולקח הכהן הטנא מידך". ובמשנה שנינו כי העשירים היו מביאים ביכוריהם בטסים של כסף וזהב והכהנים החזירום להם, אך העניים הביאו בסלי נצרים והכהנים נטלו את הסלים עם הפירות. ובגמרא קראו על כך את הפיתגם: "בתר עניא אזלא עניותא", לאמר: העניות כרוכה בעיקבותיו שלהעני. מביא הוא ביכוריו בסל עלוב — וגם הסל נלקח ממנו… ויש להבין: מדוע, באמת, הרי סל הנצרים הקלוע חשוב לעני לא פחות משחשוב טס הכסף לעשיר, ומדוע לא יוחזר לו?!"

מצחו של העשיר נחרש קמטים. אכן, שאלה קשה!

המשיך הרבי ואמר: הסכת ושמע. יושבת לה אישה עניה בביקתה דלה, ולפתע נכנס בעלה בשמחה: "מזל טוב! שני עצי זית לנו, והנה הנצו ביכורים! הודו לה', גם זיתים למאכל יהיו, גם מעט שמן למאור ולסיכה, ולטבול בו את הפת. ישתבח הבורא, אשרינו שיכולים אנו להודות לו בהבאת ביכורים!" אבל מיד הופכת השימחה לתוגה: במה יביאו את הביכורים, ואין להם כלי שלם!

מיד אומרת האישה: "בעלי, אל תדאג! רד לנחל וקטוף שרביטי ערבה, ואני אקלע סל נצרים נאה!"

יושבת היא וקולעת את הסל ופיה מלא שיר ושבחה לבורא עולם. מניח בו הבעל את קומץ הזיתים ומעטר את הסל במעט פירות כאשר תמצא ידו, עולה ציון ברינה ובהתרגשות רבה מגיש את הסל למשרתי השם בבית מקדשו – כמה גדולה השימחה במרום, איזו עת חדווה ושעת רצון! והכל מתקבל במאור פנים, הביכורים והסל כאחד.

בהר מולו יושב עשיר באחוזתו רחבת הידיים, מעיין בתסבוכת חשבונות המשק. לפתע נכנס הסוכן: "העצים מלבלבים, הניבו ביכורים! יש להעלותם לירושלים!"

"שוב!" רוטן העשיר, "הרי רק עכשיו הבאתי מעשר ותרומה, מעשר שני ומעשר בהמה! אין לזה סוף… נו, מילא, אם מוכרחים אין מה לעשות. אבל, אתה יודע מה! בפעם הקודמת שהבאתי ביכורים ראיתי את עימנואל מתהדר בטס של כסף- האפס הזה, הכלום הזה, חושב שהוא משהו, רוצה לנקר עיניים! אני אעמיד אותו במקום, אראה לכולם מי הוא מי! תברר בחשאי מתי הוא מתכונן לעלות לירושלים, ותכין לי טס של זהב – עם כן גבוה! אם כבר, שיראו כולם!"…

וכך, יחדיו, באים להיכל השם העני בקלת הנצרים והעשיר בטס הזהב הנוצץ. נוטל הכהן את הביכורים עם הסל, קודש להשם. נוטל גם את הביכורים של העשיר. מצוה היא, אין ברירה. אבל את הטס הוא מחזיר. מקומו לא יכירנו בבית המקדש, ואף לכהן אין חפץ בו"…

והרבי נטל את פמוטי הזהב, והניחם בחיקו של העשיר…

כך ג"כ בעניין חרבן ביהמ"ק. כפי שהאדם מקונן ומצטער על חורבן ביהמ"ק הוא מוכיח עד כמה הוא מקושר לביהמ"ק. וככל שהאדם מצטער יותר על חורבן ביהמ"ק כך יזכה לזכות לראות בנחמתה אכי"ר.

כך גם ברוחניות. אם זה חשוב וכואב לך סימן שזה שייך לך. אם לא- אזי מוכיח הדבר שאין לך שייכות לזה.

*

נגיעות של פרומקייט – צדקנות – הגרוע מכל!

 [והגדת עם תוספות]

המרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה למרות שראו שהיא ארץ חמדה טובה ורחבה. ומדוע? כתב ב״מסלת ישרים״ (פרק יא) שפחדו פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים ויעמדו אחרים במקומם. אך אם כן מדוע הוצרך משה רבינו לבקש על יהושע שינצל מעצתם (רש״י במדבר יג, טז), והלא אלדד ומידד התנבאו לאמר שמשה מת ויהושע מכניס (שם יא, כח), וירבה כבודו!

פעם קבל הגאון רבי ברוך בער זצ״ל תרומה לישיבת קמניץ מיהודי שאינו שומר שבת. בקושי היה בישיבה לחם לאכול, וחובותיה השתרגו למעלה ראש. ועם כל זאת…

התלבט, ונסע לרבו, הגאון רבי חיים מבריסק זצ״ל.

שמע רבי חיים, הניף בהן ידו לימין, ואמר: ״אל תצדק הרבה״. הטה לשמאל, ואמר: ״אל תרשע הרבה״. והורהו לקבל את התרומה…

ליל יום הכפורים הגיע, הכיל לבושי לבנים ועטויי טליתות, חלים ורועדים מאימת הדין, ממתינים לבואו של הגאון רבי ישראל סלאנטר זצ״ל, להתחיל ב״כל נדרי״ – והגאון איננו.

השמש עמדה לשקוע, ולא היתה ברירה. אמרו ״כל נדרי״ בלעדיו.

השמש שקעה, והתפללו ערבית, אף אמרו ״שיר היחוד״, והרב הדומה למלאך איננו. חרדה התגנבה ללבבות: היכן הוא, מה אירע.

אחת המתפללות לא המתינה לאמירת ״שיר היחוד״. היא השאירה בבית תינוק. אולי התעורר, אולי הוא רעב. מהרה לראות – ומצאה את רבי ישראל ליד עריסתו, מנענעה חרש… התברר שעלה לבית הכנסת, ושמע קול בכי בוקע מאחד הבתים.

הבין שהאב והאם הלכו לבית הכנסת לשמוע אל הרינה ואל התפילה, וזנחו את התינוק –

זו קרויה ״פרומע נגיעה״!

ורבי ישראל נכנס להרגיע את התינוק וליישנו, ואמר ״כל נדרי״ ליד עריסתו…

שוב היה מעשה ברבי ישראל מסלאנט זצ״ל, שעלה לבית הכנסת ל״כל נדרי״ והנה אברך לקראתו לבוש לבנים ועטוי טלית כמלאך ה׳ צבקות, פניו חוורות ועיניו קמות ושיניו נוקשות מחרדת הדין הממשמש ובא, מאימת המשפט. וכי קלה היא בעיניך: כל חודש אלול הכין עצמו, וימי הסליחות, וראש השנה ומלכיות זכרונות ושופרות, ועשרת ימי תשובה וערב היום הקדוש, והנה הגיעה השעה: ״ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה ייאחזון, ויאמרו הנה יום הדין!״

פנה אליו ושאלו: ״אמור נא, מה שלום פלוני?״ שכן, השוכב על ערש דוי.

אם שמע, התעלם מהשאלה. מה לו פלוני, מה זה עסקו. כעת מזמן הוא למשפט, חייו מונחים על כף המאזנים!

אמר לו רבי ישראל את המשפט הבורע, שהפך לנכס בתנועת המוסר: ״אמור נא לי, מה אני אשם שאתה ירא שמים״״.

שאלתי שאלה, עליך לענות!

הגיע רבי ישראל לבית הכנסת שהיה מלא מפה לפה, הכל שופכים דמעות כמים באמירת ״תפלה וכה״, וממתינים בלב הולם ל״כל נדרי״, והנה מגיע אחד לבוש לבנים ועטוי טלית, מבקיע לו דרך בין המתפללים. הודף במרפקו ודורך על רגלים יחפות, מפלס דרך לעצמו.

עקב אחריו רבי ישראל במבטו ופסק פסוקו: ״לבוש לבנים כמלאך אין ספק, מלאך הוא – אבל מלאך חבלה״…

להבדיל – הנוצרים הצדיקו את המעשים הנוראים שלהם כלפי היהודים בכך שה' העניש אותנו בשל עזבנו את תורתו, והם רק מוציאים לפועל את הרצון האלקי…

כעת נשיב על מה ששאלנו –

שאלנו מדוע הוצרך משה רבינו לבקש על יהושע שינצל מעצתם והלא אלדד ומידד התנבאו לאמר שמשה מת ויהושע מכניס (שם יא, כח), ואין חשש שיוציא דיבת הארץ רעה?

אבל היא הנותנת. שהרי תלמיד נאמן היה, ולא מש מאהל משה, ועלולה היתה להיות לו נגיעה של צדקות שלא להכנס לארץ כדי לעכב מיתתו של משה, שיזכו ללמוד תורה מפיו עוד ארבעים שנה! ויש להתפלל עליו שלא יתעוור על ידי נגיעה של צדקות! ואספר.

יש עתון, בטאונם של בני התורה. על פניו, זה ״תרתי דסתרי״: בשעתו נפטר מרביץ תורה ששקידתו היתה שם דבר, ממש ״לא מש מתוך האהל״, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומה שאלו את הסטייפלר זצ״ל האם אפשר לכתוב על המצבה שלא פסק פיו מגרסה. והלא נפסק בשלחן ערוך (יורה דעה שדמ, א) שמותר אף להוסיף קצת על שבחיו של הנפטר.

והסטייפלר חקר: הוא קרא את העתון היומי? ענו: עבר על הכותרות. ופסק: אם כן, אי אפשר לכתוב שלא פסק פיו מגרסה! על כל פנים, העתון לא מופיע בחולו של מועד, וזה מובן. גם לא בערב יום הכפורים. מה זה, א פרישע יום טוב! אה, אחי מחברי ההנהלה בשעתו היה פרומער, והחליט שערב יום הכפורים אינו מועד לקרא עתון. זה יום של כפרות וכופר נפש לב לאחים וכל האוכל בתשיעי וטבילת מצוה וודוי שמא יחנק. באמת, אדם שאו טו טו יחנק, קורא עתון?!

ספרו לי, כדי שאדע להעריך. ותמהתי: מי שמנוי על העתון חותם על חוזה הדדי: אני משלם, ואתם מספקים את הסחורה. אבל שאתם תחליטו מתי אני איני צריך לקרוא?״

ומצד שני, הרעיון רעיון. אולי כדאי שהעתון לא יצא לאור שכל ״העשירי קודש״. כל יום עשירי יהיה מוקדש לחשבון נפש ותשובה, להתעלות ולהתמדה, אם כבר בטאונם של בני התורה!

ומובן, שזו היתה רק דוגמה. כמה נחרצים אנו בדעתנו, איך אחרים צריכים להראות ולנהג!

רבי ירוחם ממיר זצ״ל הביא (״דעת חכמה ומוסר״ ח״א מאמר קיז) שבצווי הקמת המשכן הוצרך הקדוש ברוך הוא להזהיר: ״אך את שבתותי תשמורו״ (שמות לא, יג). פרש רש״י: אף על פי שתהיו רדופים וזריזים בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה בפניה. נורא הדבר: יתכן שיעסיק אדם במצוה גדולה כמו בנין בית המקדש, ויצטרכו להזהירו שלא יחלל שבת! ״באורח זו אהלך״ לקיים מצוה, ושם ״טמנו פח לי״!

״יתכן שיהיה הארם עוסק בחנוך הטהור, ודש בעקביו אונאת דברים והלבנת פנים ולשון הרע ורכילות, ואדם פשוט והמוני הריהו קדוש, קדוש בתכלית הקדשה, לעומתו״, כלשון רבי ירוחם. הוא נותן פורקן למדות רעות ומושחתות במסווה ״נגיעה של צדקות״: ״שמתוך הוראת היתר של חסידות יוכל לירד לחייו של אדם, לחוס על גופו ונפשו בפסיעות גסות מבלי שירגיש בזה כלל, כי הלא עושה הוא הכל לשם שמים!״ מזעזעים הדברים!

סיפר לי אדם על שכן שהיה לו עטור פראק כפול-כפתורים והחליט בערב פסח לעשות מדורה לא קטנה בחצר על מנת לשרוף חמץ, וכשהוסבר לו שיש אנשים שזה מפריע להם, יש כביסה על החבלים, התריסים כבר נקיים כו' והרי יש 'צפרדע' בחוץ שמיועדת לשריפת חמץ, הוא התייחס בגסות ובחוצפה לעמי הארץ הללו שלא יודעים את החומרא של הבריסקרב שיש לשרוף החמץ דוקא בחצרו… וכבר שלשים שנה אני נוהג בחומרה זו, וכעת ה"קליפות" הללו מנסים להניאו לקיים את דבר ה'…

והליץ על כך רבי ישראל מסלאנט זצ״ל דברי המשנה, שכל מחלקת שהיא לשם שמים סופה להתקים (אבות פ״ה מי״ז). שכאשר אנשי השוק רבים, יתפשרו בנקל, והכל יבוא על מקומו בשלום. אבל כשהמחלקת היא לשם שמים, במסוה נגיעה של צדקות, הכל שרוי לו והכל מתר לו, המטרה מכשירה את האמצעים בק״נ טעמים, והכל הופך לעברה לשמה, הריני מוכן ומזמן לקים מצות ״עת לעשות לה׳ הפרו תורתך״ (תהלים קיט, קנו) ״עד רדתה״ (רברים כ, כ), ״ויהי נעם״ וגו׳.

זהו שאמרו (חלין צא ע׳׳א) ששרו של עשו נגלה ליעקב אבינו כתלמיד חכם, דהינו שביקש להחטיאו בנגיעה של צדקות. ואז, עלולות כל העבירות להיראות כמצוות. כמו ששנינו (ברכות כג ע׳׳א): אל תהי בכסילים שמביאים קרבן ואינם יודעים אם על טובה הם מביאים או על רעה הם מביאים. אמר הקדוש ברוך הוא: בין טוב לרע אינם מבחינים, קרבן מביאים לפני?!

אינו מובן: הלא מדובר באדם שחילל שבת בשוגג, והורוהו לשוב בתשובה, שאם לא כן ״זבח רשעים תועבה״ [משלי כא, כז], ומביא קרבן וסומך עליו ידיו ומתוודה. ואיך יתכן שסבור שעל הטובה הוא מביא?

אכן, אבל אם ״נגיעה של צדקות כאן״, אין כל שאלה!

תאמרו, שבסופו של דבר יתפכח, יבין שדרכו מובילה לאבדון. ואם לא הבין זאת כאן, יבין זאת שם. אין סכוי שעל כך נאמר (ערובין יט ע״א) שרשעים, אפילו על פתחה של גיהנם אינם חוזרים בתשובה.

איך יתכן?

אבל ידוע מה שאמרו (של׳׳ה, מסכת תענית, דרוש למיתת הצדיקים) שיש צדיקים שעולים לגן העלן דרך הגיהנים, כדי שמכיחם ינצלו רשעים רבים שיאחזו בהם ויפטרו מהגיהנם. ולכן בכה רבן יוחנן בן זכאי (ברכות כח ע״ב) ששתי דרכים לפניו ואינו יודע באיזו דרך מוליכין אותו, הינו האם יעבידוהו דרך הגיהנם כדי להעלות נשמות נדחות.

וכשיש מי שדורך ורומס בנגיעה של צדקות ונידון לגיהנם, יגיע לשם נינוח וזחוח. בטוח שהגיע כצדיק גמור, כדי להעלות עמו נשמות תועות!…

מעשה באדם ששרף חנות תועבה בי-ם, אמר הרב מבריסק – אם עשה זאת לשם שמים – אני מקנא בגן עדן שלו, ואם עשה זאת מתוך פרץ של מידות רעות של השחתה – איני מקנא בגיהנם שלו…

תוספת:

צריך להבין – איך חטאו אדם וחוה בעץ הדעת, הלא לפני החטא לא היה בהם יצר הרע?

ב' מיני יצה"ר. א' כגוי נדמה לו, וא' כת"ח נדמה לו.

מה שאמרו חז״ל שלפני החטא של אכילת עץ הדעת לא היה בהם יצר הרע, הכוונה על אותו ״יצר רע׳ שנדמה כגוי ומפתה את האדם לרע ממש, כי לפני אכילת עץ הדעת עדיין היו מזוככים ולא נתאוו לשום לדבר רע.

ולפי״ז מדוייק היטב לשון רש״י ז״ל (בראשית ב,כה): ״לא ניתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע״, כלומר אותו יצר הרע המפתה בגלוי לרע לא נכנס בו עד שאכל מעץ הדעת.

אולם גם לפני החטא היה להם אותו יצר רע שנדמה כתלמיד חכם הרוצה לסייע לאדם בעבודת ה' כי אף שלא נתאוו לרע אבל הרי יצר רע הופך את העבירה למצוה, ואכן כך הפיל הנחש את אדם וחוה ברשתו, ע״י שפיתה אותם שאדרבה מצוה גדולה הם עושים במה שהם אוכלים מעץ הדעת בבחינת: ״גדולה עבירה לשמה״׳, וכמו שמבואר בספרים הקדושים שפיתה אותם שראוי להם למסור נפשם באכילת עץ הדעת, כי על ידי זה יזכו להשגות גדולות בידיעת הטוב והרע אשר מטעם זה הוא נקרא בשמו: ״עץ הדעת טוב ורע״.

ומה נפלא להבין לפי האמור הפסוק הראשון בפרשת אכילת עץ הדעת (בראשית ג, א): ״״והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה׳ אלהים״ ומפרש התרגום אונקלוס: ״וחויא הוה 'חכים' מכל חות ברא״. והענין הוא שהתורה הקדושה רוצה לפרש לנו, איך יתכן שהנחש הפיל את אדם וחוה ברשתו, הלא לפני חטא אכילת עץ הדעת לא היה בהם יצר הרע?

לכן בא הכתוב לתרץ קושיא זו: ״והנחש היה ערום מכל חית השדה״, הוא היה יותר ערמומי מכל חית השדה, ולכן היה יכול להתלבש באיצטלא של תלמיד חכם ולפתות את אדם וחוה בפלפולים שונים, שאדרבה מצוה גדולה היא לאכול מעץ הדעת.

ויש להוסיף על זה רמז נאה, שמטעם זה נקרא אותו יצר הרע הצובע את העבירה למצוה בתואר נחש, ע״פ מה שמבואר במדרש (ב״ר יז,ה): ״נובלות חכמה של מעלה תורה״. וכן נח״ש ראשי תיבות: נ'ובלות ח׳כמה ש'למעלה, לרמז שדרכו של יצר רע זה להשתמש עם נובלות חכמה שלמעלה תורה להפוך את העבירה לשמה.

ולפי״ז יתבאר ג״כ עומק ענין קציצת רגלי הנחש אחרי חטא עץ הדעת, שמכיון שראה הקב״ה שהנחש בגד בתפקידו והוא משתמש בערמה להפוך את העבירה למצוה, לכן קצץ הקב״ה את רגליו להחליש ולהמעיט את כוחו שלא יוכל כל כך לפתות את האדם, בי אם ישאר במלוא כוחו ועוד ישתמש בדרך רמיה להפוך את העבירה למצוה, כי אז כמעט שלא תהיה שום מציאות לעמוד כנגדו.

ומה נחמד לפרש עפ״ז מאמר הקב״ה ״ויאמר ה׳ אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה״, דהנה מבואר בגמרא (ע״ז ב,ב): ״ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה״.

וזהו שאמר הקב״ה אל הנחש: ״כי עשית זאת״, כלומר הן אמת שהיה לך רשות לפתותם לדבר עבירה, אבל: ׳כי עשית זאת׳ מחמת שהפכת את העבירה למצוה ועשית מהעבירה ׳זאת, כאילו תורה היא, לכן: ״ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך״.

*

הדרך לעורר מוטיבציה

 [והגדת]

הוספנו ענין יעקב ונשיו ששכנעם שכדאי להם לעזוב בית אביהם.

התורה מתחילה מ״בראשית״, משום ״כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים״ (תהלים קיא, ו) לומר שהעולם כולו של הבורא יתברך, ובחר בארץ ישראל ליתנה לעמו. כי ארץ הקודש היא, ועיקר פעולת המצוות על האדם ובכל העולמות, במצוות המקוימות בה. ולכן קיימוה האבות הקדושים בארץ הקודש בלבד (רמב״ן בראשית כו, ה. ויקרא יח. כה. דברים יא, יח).

אין לנו מושג בקדושתה ומעלתה, ובסגולת יבולה (עין בב״ח אורח חיים רח), עד שאמרו (כתובות קי, ע״ב) שלעולם ידור בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ולמרות השפעת החברה הוודאית (רמב"ם הלכות דעות פ״ו, ה״א) ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, שנאמר: ״לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים״ (ויקרא כה, לח).

ועוד, הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ״ל, הי״ד, חישב ומצא שכמעט שני שלישים מהחומש וכן מהש״ס תלויים בארץ ישראל. ורבי ירוחם ממיר זצ״ל אמר בשם רבו, הסבא מקלם זצ״ל, שאם רצונך לעמוד על הנושא העיקרי בספר, אם תראה שמדבר בנושא מסוים בדף הראשון ועל אותו נושא בדף האחרון, יש להניח שהוא הבריח התיכון והנושא המרכזי העובר בכולו כחוט השני.

ואם התורה מתחילה ב״בראשית״ משום זכותנו על ארץ ישראל, ומסיימת בכניסה לארץ, הרי לנו מרכזיותה של ארץ הקדש בעולמו של היהודי.

וזהו שאמרו (סוטה יד, ע״א), מפני מה נתאוה משה רבינו להיכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימות אלא בארץ ישראל, אכנס לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. היינו, לרוחניותה ולמצוותיה שאף.

ולפיכך יפלא מה שאמר למרגלים: ״וראיתם את הארץ מה היא, השמנה היא אם רזה״ (במדבר יג, יח – כ), מה זה משנה?

״והתחזקתם, ולקחתם מפרי הארץ״ וכתב הרמב״ן: וטעם ״והתחזקתם ולקחתם״, שלא יפחדו בלוקחם מפרי הארץ פן יכירו בהם שהם מרגלים. כלומר, היה כאן סיכון, סכנת נפשות ממש, ודחק בהם להיכנס בה ובלבד שיביאו מפרי הארץ ויראו טיב פרותיה, אשכול משא שמונה אנשים, תשעה מאות וששים סאה (סוטה לד, ע״א) [ולדברי תוספות שם, היה המשקל כפול]. הריב״ש כתב (בתשובה רצה) שמשקל אדם מלא, כעשרים סאה. ואדם רזה, עשרה. נמצא שהסאה כחמישה קילוגרמים,

והאשכול שקל כחמישה טונות!

אבל לשם כך להסתכן?! וכי לאכול מפריה הם צריכים, או לשבוע מטובה הם צריכים?! אם מבקשים לרשום את העילוי של הישיבה הקטנה, המבריק והשקדן והמתמיד, לאחת מישיבות פוניבז׳, האם יתעניינו באוכל?! וכאן בדור דעה, שהקטנה שבנשותיהם גדולה מיחזקאל בנבואתו, נדרשו לראות האם הארץ שמנה או רזה, ולהביא מפרותיה?!

וכתב הרמב״ן: ״ויתכן, כי משה, בעבור שידע כי היא שמנה וטובה, כמו שנאמר לו [״וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל] ארץ טובה ורחבה [אל ארץ זבת חלב ודבש״] (שמות ג, ח), בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כוח לעלות שם בשמחה. ולכך אמר להם ״והתחזקותם ולקחתם מפרי הארץ״, כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ״.

מה כתוב כאן? שגם אם מדברים אל בני דור דעה, ואודות ארץ הקדש ומצוותיה, יש להראותם טיב פרותיה, וכדאי להסתכן עבור זה. ומדוע? כדי ש״ישמחו ויחליפו כוח לעלות שם בשמחה״. ליצור, כפי שמכנים זאת כיום, מוטיבציה, רצון ותשוקה. ולא לסמוך על שאיפות רוחניות והשגות מרוממות, אלא להראות תגמול גשמי ומוחשי!

בכל חג, שיטת רבי אליעזר שאפשר להקדיש כולו לה׳, לתפילה וללמוד תורה, מלבד חג אחד: ״הכול מודים, דבעצרת, בחג השבועות בעינן נמי ״לכם״, מאי טעמא? יום שניתנה תורה הוא״ (פסחים סח, ע״ב). וכתב רש״י: שישמח בו במאכל ובמשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל, שנתנה תורה בו. עד כאן לשונו.

ולכאורה, אם יקדיש את היום כולו לתורה, הן יוכיח יותר שנוח ומקובל יום זה!

אבל האדם הוא אדם, ושמחתו מובעת במאכל ובמשתה!

והרווחנו לישב קושית הראשונים:

מאחר ו״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא״ (קדושין לט, ע׳׳ב), משום שבכל העולם ומלואו אין די לשלם ולו שכר מצוה אחת. שהרי בשכר מצוה מגיע ולו משהו בעולם הבא, ויפה לו שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה (אבות פ״ד מי״ז). אם כן, איך יובנו כל הברכות המובטחות בתורה למקיימי המצוות? התשובות רבות.

ולעניננו, אין זה אלא ״האשכול״. לא זה השכר, אבל זה התמריץ!

וכלפי מה הדברים אמורים? כלפינו אנו.

רבים כל כך יודעים שצריך לקיים המצוות וללמוד את התורה כי זו האות, ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה, ומצוות לאו ליהנות ניתנו, אלא לעול על צוואריהם ניתנו (ראש השנה כח, ע״א וברש״י), כעבודת עבד לרבו (רש"י סוכה לא, ע״ב) וככל שזה נכון, אבל האדם הוא אדם, וחייב לראות גם את ״האשכול״ כדי לתת לעצמו תמריץ. הן לא גדול הוא מבני דור דעה, וגם הם נזקקו לכך!

ואם הדברים אמורים באדם עצמו, על אחת כמה וכמה אמורים הם לעניין חינוך בניו!

ספר לי הגאון רבי משה פיינשטין זצ״ל, שבהגיעו לשכונת איסט סייד מצא בה משרידי הדור הישן של המהגרים, וסיפרו לו באילו קשיים שמרו שבת בבואם, לא היה כמעט מקום עבודה שומר שבת. ובאלו קשיים שמרו כשרות, ממש ״גבורי כוח עושי דברו״ (תהלים קג, כ).

התפעל ממסירותם ונחישותם, מהקרבתם העצומה, והתענין לדור ההמשך, והתברר שרובם ככולם אינם שומרי תורה ומצוות. מדוע? כי התאוננו על הקשיים במקום לשים הדגש על האושר והזכות והשכר המעותד.

ולעניננו, לא השכילו להראות את ה״אשכול״! לא ליוו את החינוך בתמריץ, ולא השכילו את לקח הפרשה!

*

רק אל תמרוד בהשם

 [מתוק האור]

אך בה׳ אל תמרדו (יד, ט)

לימוד יסודי טמון במלים אלו, והוא יובן על פי משלו של המשגיח דישיבת ״חברון״, רבי לייב חסמן זצ״ל, כפי שהובא על ידי ה״חפץ חיים״ זצ״ל:

מלך רוסיה יצא לסיור בארצו הגדולה. כמובן שבכל מקום כבדוהו בכבוד גדול, כיאה למלכים גדולים וחשובים כמותו. כאשר יצא הצאר מפטרבורג, עיר הבירה שלו, ערכו לפניו מסדר כבוד מהדר של חילי משמר המלכות. הכל לבשו מדים מגוהצים לכבוד הארוע, ועמדו דום כשחרבותיהם המצוחצחות שלופות בידיהם.

ההמנון הושר בלווי תזמורת של עשרות נגני הארמון, והתאום בין הזמרים לנגנים יצר הרמוניה מוסיקלית מופלאה. הצאר קד קידה, הודה למפקד הטקס ולחיליו ויצא לדרכו. השירה המלכותית עשתה את דרכה מעיר לעיר ומכפר לכפר, ובכל המקומות נערכה לפמלית הצאר קבלת פנים מלכותית מרהיבה.

המראה המיוחד הזה חזר על עצמו בכל ישוב ובכל עיר, אלא שבמקום אחד התעוררה בעיה. היה זה כפר מרוחק מאד בקצה הנידח של רוסיה, ותושביו לא היו רגילים לראות את אנשי השלטון, ובודאי שלא את שריו המרוממים. התנהגותם היתה, אפוא, נטולת נמוסים ודרך ארץ כלפי המלכות. רק איש אחד מטעם הממשלה התגורר בכפר ההוא, תפקידו היה שוטר, וכאשר התקרב הצאר לכפר ההוא, נשלח אליו מברק שיארגן את כפרו לכבוד הצאר הגדול.

השוטר הבין שעליו לכבד את הצאר ואת שריו, אך הוא גם הכיר את אנשי כפרו, וידע שעם בורים ועמי ארצות כמותם לא יוכל לערוך קבלת פנים מרשימה,

כנהוג במקומות מתורבתים. מה הוא כבר מסגל לדרוש מאנשים שאינם מסגלים לרסן את עצמם, ולדוגמא, כאשר עוברת, פעם ביובל, איזו כרכרה של אחד האצילים ברחוב הראשי של הכפר, ואופני העגלה יוצרים ענן של אבק – הם משליכים לעברה תפוחי אדמה ואבנים… מה יעשה עתה? הצאר יבוא עם ארבעים כרכרות, והאבק שיעלו יכעיס אותם כהגן. מי יודע כמה בזיונות יהיו לו. הרי שקים שלמים של תפוחי אדמה יתעופפו באויר, ואולי גם כמה אבנים יפגעו בכרכרתו של הצאר או של אחד מגדולי עבדיו… ומי יכול לשער את התוצאות ההרסניות העלולות לצאת מארוע כל כך מביך?…

ישב השוטר וחשב לעצמו כיצד למנוע את הסכנה. הוא אסף את כל אנשי הכפר והודיע להם הודעה חגיגית כי הצאר עומד לעבור בכפר. ״יודעים אתם מי הוא הצאר שלנו?" קרא השוטר בהתלהבות, ״הוא הרי הדואג לנו למים בשנות בצרת, הוא שולח את הצבא למלחמות נגד אויבינו, וכך חי-ים אנו בשלוה…״

כמובן שהכפריים שאינם רגילים בדבורים כה נמלצים, החלו להתלהב, וכלם קראו בהתלהבות כפרית: ״הצאר ירום הודו, הצאר ירום הודו״.

השוטר היה מרצה מאיד מהתוצאות, והחליט לנצל את המצב שנוצר, וכך קרא להם: בעוד כשבועים, כאשר יעבור הצאר בכפרנו, והמרכבות והכרכרות ההדורות שלו יעלו ענן גדול של אבק – אתם תעשו לו כבוד גדול, אני מבקש מכם שאף אחד לא ישליך לעברו לא אבנים ולא תפוחי אדמה, זה יהיה כבוד גדול מאד עבורו…

זה כל מה שיכול השוטר לצפות ולבקש מבני כפרו. מעבר לכך, אין הם מסוגלים לעשות.

הדור שלנו, אמר ה״חפץ חיים״, הוא כמו אותו הכפר. אי אפשר לדרוש מאנשים קטנים כמונו יותר מאשר לשתק לכבודו של הקדוש ברוך הוא, וזהו הכבוד הגדול ביותר שאנו מסוגלים לכבדו.

כי הנה, בשמים ישנם מלאכים, שרפי מעלה, אופנים וחיות הקדש ומשרתי עליון, והם עורכים לכבודו של הקדוש ברוך הוא מסדר של פאר וכבוד, צהלה ורנה לזכר מלכותו, מידי יום ביומו. הזמירות, השירות והתשבחות שנותן צבא מרום לכבודו של הקדוש ברוך הוא – הם קסומים ונפלאים כל כך, עד שמי שאזניו קולטות את הזמירות הללו, נשמתו פורחת ממנו מרב התענוג הרוחני. וכך מובא בגמרא (סנהדרין צה ע״ב), שחילו העצום של סנחריב מלך אשור, אשר צר על ירושלים, הומת, כידוע בלילה אחד, ואיך מתו כל אותם מאה שמונים וחמשה אלף איש? מספרת הגמרא שאזנם נפתחה לשמע את המלאכים, ומרב תענוג פרחה נשמתם.

אמנם כן, כך היא שירת המלאכים, וגם אבותינו – אברהם יצחק ויעקב׳ הנביאים, התנאים, האמוראים, הראשונים ועוד גדולים שבגדולים מהאחרונים שבעם ישראל ־ עורכים לכבודו של הקדוש ברוך הוא קבלת פנים באפן שיש בה נחת רוח לפניו יתברך כמו השירה של המלאכים.

אבל בימינו, בדור שלנו, אומר ה״חפץ חיים״, הרבה כבר לא דורשים מאתנו.

בכפר שלנו, במצב הרוחני הקשה בו אנו שרויים, מבקשים מאתנו, לפחות אל תזרקו אבנים, ״אך בה׳ אל תמרודו״, לפחות אל תעברו עבירות. גם זה דבר גדול!

תוספת:

כתוב בהלכות ק"ש – "יקרא ק"ש באימה ביראה ברתת ובזיע" – זה בעולם המושגים שלנו? לרעוד מפחד בעת ק"ש? לנו אומרים לפחות אל תדבר או תרמוז או תסיח דעת… זה בשבילנו הרבה…

עלינו לדעת שאנו חיים בתקופה שנקראת ״דור שהשתיקה יפה לו". אחרי השואה, היו אנשים שחשבו שצריך לתקן יום צום ותחנה. הם פנו ל״חזון איש״ זצ״ל, והוא אמר להם: ״וכי אנחנו מסוגלים לתקן תקנות?! וכי אנו מסגלים לתקן צומות?! אנחנו דור שהשתיקה יפה לו״.

לכן ״בושנו מכל דור״, אם אנו בדור כזה, שכבר לא מצפים ממנו לדבר, מלבד שישתק, שלא יזרק אבנים, אכן בשנו, והשם יתברך יערה עלינו רוח ממרום, ואולי על ידי איתערותא דלעילא נתעלה ונחזור בתשובה עד שנוכל גם אנו לערך קבלת פנים ראויה למלך מלכי המלכים.

תוספת:

על רב נפתלי מרופשיץ מספרים שאמרו שהראהו הקב"ה לאדה"ר דור ודורשיו וחכמיו וכו' וצ"ב – למה היה צריך להראות לו את הדור? אלא שאם יראו לו אותי, יתהה אדה"ר הגם נפתלי בחכמים? לכן הראו לו את הדור, ויאמר כעת, נו נו, בכזה דור גם ר' נפתלי ראוי להקרא חכם…

מעשה בתלמיד שהגיע לראדין ונבחן אצל הרב לוינסון והתקבל, אך נאמר לו לבא בעוד חצי שנה, מפני שכל המקומות תפוסים. הוא התעקש ואמר שישן בביהמ"ד, אך הרב לא הסכים. אמר שישן על הרצפה, אך הרב לא איפשר, אך ראה את עקשנותו והסכים. הח"ח התאלמן ודר בגפו ותוכל לישון בביתו. הח"ח שמח על הכנסת האורחים. בלכתו לישון שאל הרב האם רגיל לקרוא לפני השינה? והשיב שכן, והרב נתן לו ספר רזיאל המלאך… ספר המתאר גדודי מעלה ומשמרות המלאכים והגדודים בעולמות העליונים כו'… בבוקר אמר לרב שהרב הביא לו ספר קבלי, שאינו מבין בו במאום, א"ל הח"ח על כל יהודי לדעת כמה הקב"ה גדול!

■ ■ ■

מאידך גיסא, דוקא בדור עני כדורנו, ניתנת בידנו ההזדמנות להרויח תחית עצומים, וכמשלו האחר של ה״חפץ חיים״:

פעם אחת הגיע אליו יהודי ובקש: ״רבי, ברך אותי בפרנסה טובה״. התפלא ה״חפץ חיים״ על בקשתו ושאל: ״הלא הנך סוחר תבואה ידוע המצליח למכר קרונות שלמים, וכי אתה זקוק לברכה זו?״, אולם היהודי בשלו: אכן כן, זקוק הוא עד מאד לברכה על פרנסה ברוח.

כעבור זמן קצר כבשו הקומוניסטים את רוסיה, .והשליטו את הקומוניזם בכל כפר ועיר. תוך זמן קצר הפכו התושבים לרעבים ללחם, כפי שמספרת ההלצה הידועה: כאשר אומרים ״כל – נדרי״ לא רואים לחם במשך יום שלם, כשאומרים ״כל – חמירא״ לא רואים לחם במשך שבוע שלם, וכשאומרים ״קול – חוז״ (קיבוץ ברוסית) נעלם הלחם למשך שנה תמימה…

והנה, יום אחד, בשעה שעבר ה״חפץ חיים״ בשוק השחור, הבחין באותו יהודי שמסתובב לו כשסל על גבו ומוכר את מרכלתו.

נגש אליו ה״חפץ חיים״ ואמר: ״רבי יהודי, מה שלומה של פרנסתך?,.

הניף היחידי את ידו לשמים וקרא: ״ברוך ה׳! ברכת הרב התקיימה במלאה! לא חסר לי דבר!״.

״כיצד יתכן הדבר?", הקשה ה״חפץ סיים״, ״בעבר מכרת טונות של חיטה והתלוננת על קשיים, ואלו כעת, הנך מוכר סל אחד, ומתפרנס בשפע?״.

השיב היהודי: ״רבי, כשהיה שפע בעולם ומכרתי קרונות שלמים של תבואה, הייתי מצוי בתחרות קשה עם רבים נוספים שהתעסקו במכירה זו. לפיכך היה עלי לשכנע את הסוחרים לבוא ולקנות אצלי. הם, כמובן, באו ובחנו את טיב הסחורה, וכשגלו תבואה מתולעת, התמקחו על המחיר וסרבו לשלם את המחיר שבקשתי. וכך יצא שאת הסחורה שאותה קניתי בשש מאות וחמשים רובלים, הצלחתי למכר רק בשבע מאות, וגם זאת בתשלומים רבים, באפן שלא הותיר בידי כמעט רוחים״.

״אולם כעת, כאשר, ברוך ה׳, יש רעב בעולם, אני אורז שקית תבואה קטנה בידי. כמאתים גרם מתוך הכמות היא סחורה מתלעת, וזאת מלבד האבנים שאני מוסיף כדי להגדיל את משקלה. אני צועד בשוק השחור כשהשק בידי, והנה נקרה לפני קונה שמתענין בסחורה שברשותי ומבקש לראותה ולבחין את טיבה. !אני אומר: ׳הנך מבקש לראות את הסחורה?! עז פנים שכמותך! לך לעולם לא אמכר!״׳.

״הלקוח משפיל את אפו ומתענין במחיר הסחורה שלי, ואני גובה עליה מחיר מפלפל, פי עשרה ויותר ממה ששלמתי עליה אנכי, כי כשיש רעב, איש אינו בודק את הסחורה״.

למשמע הדברים נענה הי׳חפץ חיים״ ואמר: ״כאשר היו נביאים בעם ישראל, ואף בתקופות התנאים והאמוראים, היתה בשוק סחורה טובה בשפע רב. או אז היתה נבדקת כל תפלה בשבע עינים, וכאשר לא עמדה במבחן, לא התקבלה״.

״אך בימינו שורר רעב, ולכן מקבלים כל תפלה וכל למוד תורה שהוא בזרועות פתוחות, ולא בודקים האם המצוה נעשתה לשמה או לא לשמה… זה הזמן לעסקים הטובים ביותר! זה הזמן להתעשר!״

תוספת:

 

הרב בארץ ומצודתו פרושה בב"ד של מעלה

המהרש"ם חלה בטיפוס ר"ל, ובימי חוליו חלם שעומד הוא לדין בבי"ד של מעלה, ובדינו מיימינים ומשמאילים, ויצא חייב, ונידון למיתה.

מסרו אותו לשליח ויעף עמו באויר ובתוך כך בא שליח שני וצעק שיחזירו אותו לבית המשפט. החזירו השליח ועמדו בבית הדין.

שם בבית הדין עמד הרב הצדיק ר' יצחק אייזיק מזדיטשוב, שהמהרש"ם לא הכירו כלל.

שאל ר' יצחק איזיק מדוע חייבו אברך זה בדין? הלא הוא מתמיד גדול בתורה, יום ולילה לא ישבות.

השיב לו אחד מהמשמאילים: אפח פעם אחת ברוח פי ואאפח את כל התורה שלמד.

ענהו הרב בכעס- האם גם בזמננו זה תביטו על מי שיושב ולומד היאך הוא לומד? ברצונכם שילמדו גם בזמן הזה באורך הגלות בכל הכוונות לשמה? חזרו בית הדין ודנוהו לחיים. שאל המהרש"ם מי הוא זה שלימד זכות עלי? והשיבוהו זהו הצדיק ר' יצחק אייזיק.

המהרש"ם הקיץ מחלומו ותפעם רוחו, אך לא סיפר את דבר החלום לאדם. חוליו הלך וגבר מיום ליום. כשמוע אחי המהרש"ם- הרב ר' יעקב ז"ל- שאחיו חולה מסוכן, נכנס לר' יצחק אייזיק שהוא היה מחסידיו, ונתן עבורו פדיון נפש.

השיב לו הצדיק: תסע מיד בחזרה ותאמר לו שלא יפחד כלל וכלל, בקרוב הוא יתרפא בגוף ובנפש, שמו שלום ויהיה שלום בגופו, שלום בממונו, שלום בתורתו!

וכך אכן היה. החולי הלך והתמעט, וכעבור מספר ימים נרפא המהרש"ם כליל. כששב לאיתנו אמר בלבו לסוע לזידיטשוב, וכן עשה. כשהגיע לפתח ביתו של הרה"צ ר' יצחק אייזיק, מיד זיהה המהרש"ם שהוא הוא זה שעמד אז לפני הב"ד של מעלה והליץ טוב בעדו! הוא נבהל עד מאוד, ונשאר כך עומד בפתח מבלי יכולת להוציא הגה מפיו.

כששבה רוחו אליו קידמו הרב בשלום, ושאל אותו: האם אתה יושב ולומד בהתמדה?…

מסיים בנו של המהרש"ם: ומאז נסע אבי לזידטשוב עד שנסתלק ר' יצחק אייזיק זצ"ל, וגם אותי לקח עמו פעם אחת לחג השבועות כשהייתי בן י"ג שנים, וחלום זה כבר נתפרסם במדינת גאליציא לכמה וכמה אנשים אשר שמעו מפיו הקדוש, וחברא חברא אית ליה. [שאל אביך ויגדך ח"ג עמ' רצ"ז]

המעשה בח"ח והתלמיד שלא התפלל ערבית ואמר לו הרב שבעת מלחמה דנים על כל דבר קטן, כך כעת עת מלחמה ודנים על כל דבר קטן שכל דבר קטן בדורנו בכוחו לשנות עולמות!

וכך אמר המלאך לרב קטינא [מנחות מא] שבעדנא דרתחא ענשינן אעשה של ביטול ציצית, הגם שאין האדם חייב לקנות לו בגד ולהטיל בו ד' כנפות!

דברי האריז"ל למהרח"ו שיש אפשרות בדור הזה לתקן מה שלא תיקנו במשך דורות, דוקא משום שהקליפות התגברו מאד בדורות האחרונים!

דור חבלי משיח – כמו לטפס על קיר חלק, חבלי משיח – ה' אוחז חבל ומנענעו, ורק מי שישאר תפוס חזק – נפשו תהא לו לשלל. הנסיונות יהיו קשים! ועוד כתוב שבדור עקבתא דמשיחא ה' יעשה נסיון כמו שהיה לאליהו בהר הכרמל, אך האש תרד לנביאי הבעל!

נבואות על עקבתא דמשיחא:

בְּסֵפֶר "כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל" כָּתַב בְּשֵׁם הָרַבִּי הַקָּדוֹשׁ מהר"י מֵרוּזִ'ין זצל"ה, אֲשֶׁר ג' שָׁעוֹת אַחֲרוֹנוֹת קֹדֶם זְמַן הַגְּאֻלָּה יִהְיֶה קָשֶׁה מְאֹד לְהַחְזִיק עַצְמוֹ בְּיוּדִישְׁקַיְט [בְּיַהֲדוּת פְּשׁוּטָה וּתְמִימָה] כְּמוֹ שֶׁעוֹמֵד קִיר בַּרְזֶל חָלָק וּצְרִיכִין לְטַפֵּס וְלַעֲלוֹת בְּלִי צִפָּרְנַיִם, וְזֶהוּ מַה שֶּׁאָמַר בְּהוֹשַׁעְנוֹת, "הוֹשַׁעְנָא" שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת (לְפִי חֶשְׁבּוֹן יוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא).

ח. עוד נבואה נוראה מהרבי הקדוש מרוז'ין זי"ע
צִיּוּר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן: לֹא תִּהְיֶה בּוּשָׁה כְּלָל לַעֲשׂוֹת עֲבֵרוֹת – אֲבָל לוֹמַר דִּבּוּר אֲמִתִּי, יִהְיֶה צָרִיךְ לְהַבִּיט סְבִיבוֹתָיו אִם אֵין מִתְלוֹצְצִים מִמֶּנּוּ – מִי שֶׁיְּחַזֵּק עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה יִהְיֶה חָשׁוּב וּמְקֻבָּל אַף שֶׁבִּשְׁאָר דְּבָרִים יִהְיֶה בְּקַטְנוּת מְאֹד – הַבֵּרוּר הָאֲמִתִּי יִהְיֶה בְּעִנְיַן הָאֱמוּנָה.
וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר "נֵר יִשְׂרָאֵל" מִדִּבְרֵי הָרַב מֵרוּזִ'ין זיע"א: מַאֲמָר נוֹרָא וְאָיֹם נִשְׁמַע פַּעַם מִפִּי קָדְשׁוֹ שֶׁל מָרָן מֵרוּזִ'ין זי"ע מִמַּצַּב אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעִנְיְנֵי רוּחָנִיּוּת בְּדוֹרוֹ שֶׁלִּפְנֵי בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְכֹה סִפֵּר הֶחָסִיד הַמְפֻרְסָם רַבִּי בְּצַלְאֵל מֹשֶׁה מִפְּרוּבִיטְשׁ, שֶׁבִּהְיוֹת מָרָן זי"ע גָּר כְּבָר בְּסַאדִיגוּרָא בִּשְׁנַת תּר"ב נָסַע פַּעַם לְטַיֵּל לְתוֹךְ הַיַּעַר לִשְׁאֹף אֲוִיר צַח בְּלִוּוּי שֶׁל כַּמָּה מְקֹרָבִים כְּרַבִּי לֵיְבּ הִירְשְׁלֶ'ס, רַבִּי אִיצִיק אַבָּא מִבַּארְשִׁיוְוקָא וְרַבִּי הֶירְשְׁל זִ'ינְקָאוֶויר ע"ה, וְלָקְחוּ אִתָּם עֲבוּר מָרָן כִּסֵּא וְשֻׁלְחָן קָטָן עָגֹל, וְהִנֵּה בְּתוֹךְ הַיַּעַר כְּשֶׁבֶת רַבֵּנוּ עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ, פָּנָה אֶל הֶחָסִיד רַבִּי לֵיְבּ הִירְשְׁלֶ'ס וְאָמַר לוֹ: "בְּוַדַּאי זוֹכֵר אַתָּה אֶת הַגְּמָרָא (בסוף מכות כד.) דָּרִישׁ רַבִּי שִׂמְלַאי, שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת נֶאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, רמ"ח מִצְווֹת עֲשֵׂה ושס"ה מִצְווֹת לֹא תַּעֲשֶׂה וְכוּ', בָּא דָּוִד וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת עֶשְׂרֵה וְכוּ', בָּא יְשַׁעְיָהוּ וְהֶעֱמִידָן עַל שֵׁשׁ וְכוּ', בָּא מִיכָה וְהֶעֱמִידָן עַל שָׁלֹשׁ וְכוּ', בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק ב', ד') "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". ורש"י ז"ל מְפָרֵשׁ מַהִי הַכַּוָּנָה וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת עֶשְׂרֵה אוֹ עַל שֵׁשׁ וְכוּ', דְּרוֹצֶה לוֹמַר שֶׁבִּתְחִלָּה הָיוּ צַדִּיקִים וְהָיוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל עֹל מִצְווֹת הַרְבֵּה, אֲבָל דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁלֹּא הָיוּ צַדִּיקִים כָּל כָּךְ, וְאִם בָּאוּ לִשְׁמֹר כֻּלָּן אֵין לְךָ אָדָם שֶׁזּוֹכֶה, וּבָא דָּוִד וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת עֶשְׂרֵה – שֶׁמָּנָה בְּסִפְרוֹ תְּהִלִּים פֶּרֶק ט"ו, "ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ וְגוֹ' הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְגוֹ'" – כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ אִם יְקַיְּמוּ אַחַת עֶשְׂרֵה מִצְווֹת הַלָּלוּ, וְכֵן כָּל שָׁעָה, דּוֹרוֹת שֶׁל מַטָּה, הוֹלְכִין וּמְמַעֲטִין אוֹתוֹ.

הָבָה וְנִתְבּוֹנֵן עַל אֵיזֶה דּוֹר כִּוֵּן הַנָּבִיא חֲבַקּוּק לוֹמַר עָלָיו, שֶׁהַלְּוַאי יִזְכּוּ אָז לְהֵאָחֵז בְּמִצְוַת הָאֱמוּנָה בַּה', וּמִי שֶׁיִּזְכֶּה לָזֶה יִקָּרֵא בְּשֵׁם צַדִּיק? וְהִמְשִׁיךְ מָרָן, אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהוּא נִתְכַּוֵּן לְהַדּוֹר שֶׁלִּפְנֵי בִּיאַת מָשִׁיחַ, שֶׁלְּנִסָּיוֹן עָצוּם יֵחָשֵׁב לְהִשָּׁאֵר יְהוּדִי נֶאֱמָן, וְלָכֵן הֶעֱמִיד אֶת הַדּוֹר הַהוּא עַל נְקֻדַּת הָאֱמוּנָה, וְאֵלּוּ שֶׁיֹּאחֲזוּ בָּהּ יִקָּרְאוּ בְּשֵׁם צַדִּיק, וּמְעַנְיֵן מְאֹד לָדַעַת מַה תִּהְיֶה מַדְרֵגָתוֹ וּמִדָּתוֹ, וְאֵלּוּ פָּנִים יִהְיוּ לְהַצַּדִּיק הַלָּזֶה בְּתָאֲרוֹ וּבְמַעֲשֵׂהוּ? אֶלָּא הָאֱמֶת אַגִּיד לָכֶם, אַל תִּתְפַּלְּאוּ לִשְׁמֹעַ שֶׁעוֹד יִהְיֶה דּוֹר לִפְנֵי בִּיאַת מָשִׁיחַ שֶׁאִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה. אֲבָל תָּבִינוּ טוֹב כַּוָּנַת הַמַּאֲמָר, דְּהַיְנוּ לֹא רַק זֶה שֶׁהַבַּעַל עֲבֵרָה לֹא יִתְבַּיֵּשׁ וְלֹא יִמְנַע אֶת עַצְמוֹ מִלַּעֲשׂוֹת עֲבֵרוֹת, וַאֲפִלּוּ חֲמוּרוֹת, לִפְנֵי אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים, אֶלָּא הַקֹּשִׁי שֶׁבְּהַמַּצָּב יִהְיֶה בָּזֶה, דִּכְשֶׁיְּהוּדִי יִרְצֶה לַעֲבֹד אֶת ה' וְלוּ רַק אֲפִלּוּ לְהִתְכּוֹפֵף לִפְנֵי בּוֹרֵא הָעוֹלָם, לֹא מִבַּעֲיָא לְהוֹצִיא אֲנָחָה עֲמֻקָּה מִקֶּרֶב לֵב לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ אוֹ לוֹמַר אֵיזֶה מַאֲמָר לְפָנָיו, יִהְיֶה מֻכְרָח לְהִסְתַּכֵּל סְבִיבוֹ אִם לֹא עוֹשִׂים מִמֶּנּוּ חוּכָא וּטְלוּלָא, וְלָכֵן אָז נִמְנָה עִם הַכַּת שֶׁל "מִי לַה' אֵלָי". בַּזְּמַן הַהוּא, כְּשֶׁיְּהוּדִי יָקוּם בַּבֹּקֶר וְיֹאמַר "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ" [כָּאן הִנִּיחַ מָרָן יָדוֹ הַקְּדוֹשָׁה עַל לִבּוֹ הַטָּהוֹר, וְאָמַר], וּלְפִי גֹּדֶל מִעוּט הַשָּׂגָתוֹ לֹא יָבִין הַהֶבְדֵּל וְהַהֶפְרֵשׁ בֵּין הָ"אֲנִי לְפָנֶיךָ", וְאַחַר כָּךְ יִתְעַטֵּף בְּטַלִּית וְיִמְדֹּד עָלָיו הַתְּפִלִּין, כִּי זֹאת יוֹדֵעַ שֶׁקַּרְקַפְתָּא דְּלָא מָנַח תְּפִלִּין כְּבָר לֹא טוֹב, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, לֹא מְשַׁנֶּה אֵלּוּ פָּנִים יִהְיוּ כְּבָר לַתְּפִלָּה שֶׁלּוֹ, יִהְיֶה הַיְּהוּדִי הַזֶּה חָשׁוּב וּמְקֻבָּל לִפְנֵי הַבּוֹרֵא עוֹלָם.. [כָּאן הִפְסִיק מָרָן בְּאֶמְצַע הַשִּׂיחָה וְהִטָּה רֹאשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ לַאֲחוֹרָיו לְכַמָּה רְגָעִים, כְּאָדָם הַמִּתְבּוֹנֵן אֵי שָׁם כְּדֵי לְבָרֵר אֵיזֶה דָּבָר, וְחָזַר לִדְבָרָיו אַחַר שֶׁתָּפַס בִּשְׁתֵּי יָדָיו אֶת קְצוֹת מַלְבּוּשׁוֹ הָעֶלְיוֹן שֶׁכְּנֶגֶד לִבּוֹ] יִהְיֶה הַיְּהוּדִי הַזֶּה חָשׁוּב וּמְקֻבָּל לִפְנֵי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ כְּדֻגְמַת "אֲנִי" כְּלַפֵּי הָעוֹלָם, וְכָל זֶה לָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁאָז תִּהְיֶה הַבְּחִירָה וְהַבֵּרוּר הָאֲמִתִּי, וְזֶה יִהְיֶה הַסּוּג שֶׁל הַצַּדִּיקִים שֶׁעֲלֵיהֶם אוֹמֵר חֲבַקּוּק 'וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה'".

נְבוּאַת הָרַב הַקָּדוֹשׁ מֵרוּזִ'ין זיע"א: וּכְבָר הִזְהִירוּ עַל זֶה רַבּוֹתֵינוּ הַצַּדִּיקִים וְהַקְּדוֹשִׁים מִדּוֹרוֹת שֶׁלְּפָנֵינוּ, שֶׁרָאוּ בְּרוּחַ קָדְשָׁם מַה שֶּׁיֶּאֱרַע לָנוּ מֵהַנִּסְיוֹנוֹת בְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא. וְשָׁמַעְתִּי מִפִּי תַּלְמִיד חָכָם מְפֻרְסָם וְאִישׁ מְהֵימָן, שֶׁשָּׁמַע כַּמָּה פְּעָמִים מֵאָבִיו, שֶׁשָּׁמַע מֵחוֹתְנוֹ אֲשֶׁר רָגִיל הָיָה אֵצֶל הָרַב הַקָּדוֹשׁ מֵרוּזִ'ין זי"ע יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְשָׁמַע מִפֶּה קָדְשׁוֹ דִּבּוּרִים אֵלּוּ: תֵּדְעוּ דִּכְמוֹ שֶׁיָּרַד הָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם לְאֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל וְלֹא יָרְדָה לִנְבִיאֵי הַבַּעַל, בְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא יִהְיֶה הַהֶפֶךְ – שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם כִּבְיָכוֹל לִכְבוֹדָם שֶׁל נְבִיאֵי הַבַּעַל וְיִהְיוּ הַנִּסְיוֹנוֹת גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים, קָשִׁים וּמָרִים, וַאֲנִי עוֹמֵד וּמַזְהִיר לָכֶם עַל זֶה לְמַעַן תֵּדְעוּ לִהְיוֹת זְהִירִים בַּדָּבָר. וְכָל עִנְיָן זֶה מְקֻבָּל מֵהָרַבִּי הַקָּדוֹשׁ מֵרָאפְּשִׁיץ זי"ע וְעוֹד צַדִּיקִים וּקְדוֹשִׁים, שֶׁהִגִּידוּ מֵרֹאשׁ גֹּדֶל הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁיַּעַמְדוּ לְנֶגֶדֵנוּ וְהִזְהִירוּ עַל זֶה. (עה"ג עמ' קַל"ו)

פרק א – שלשה זכרונות מחבלי משיח!! – (ספור שהתפרסם ב"שערי מוסר")
סִפֵּר הַגָּאוֹן ר' רְפָאֵל דָּוִד אוֹיֶערְבָּאךְ זצ"ל, אָחִיו שֶׁל הַגָּאוֹן ר' שְׁלֹמֹה זַלְמָן אוֹיֶערְבָּאךְ זצ"ל, שֶׁלִּפְנֵי לְמַעְלָה מִשְּׁמוֹנִים שָׁנָה כַּאֲשֶׁר אָבִיו הַגָּאוֹן ר' חַיִּים לֵיְבּ זצ"ל הָיָה צָעִיר לְיָמִים, הִתְקָרֵב אֶל מַסִּיק הַתַּנּוּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת חב"ד בָּעִיר הָעַתִּיקָה שֶׁהָיָה כְּבָר זָקֵן, בֶּן לְמַעְלָה מִתִּשְׁעִים שָׁנָה, וְהָיָה עֲדַיִן מַסִּיק אֶת הַתַּנּוּר כָּל בֹּקֶר בְּהַשְׁכָּמָה. מִתּוֹךְ שִׂיחָה עִמּוֹ נוֹדַע, שֶׁאָבִיו שֶׁל זָקֵן זֶה הָיָה נוֹסֵעַ לְהָרַבִּי ר' אֱלִימֶלֶךְ מִלִּיזֶ'ענְסְק זי"ע וְשָׁמַע מִמֶּנּוּ רַבִּי חַיִּים לֵיְבּ זצ"ל שְׁנֵים עָשָׂר סִפּוּרִים עַל הַ"נֹעַם אֱלִימֶלֶךְ". וְאָמַר רַבִּי רְפָאֵל דָּוִד זצ"ל, שֶׁזּוֹכֵר הוּא מִתּוֹכָם שְׁלֹשָׁה סִפּוּרִים.
הַדָּבָר הָאֶחָד: שֶׁאָמַר הָרַבִּי רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ זי"ע, שֶׁבַּדּוֹר לִפְנֵי הַגְּאוּלָה יִרְמְסוּ אֶת הַחֲרֵדִים לִדְבַר ה' בְּצוּרָה כָּזוֹ, שֶׁאִלּוּ הָיוּ עוֹשִׂים כֵּן בְּדוֹר הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זי"ע, לֹא הָיוּ בְּנֵי אוֹתוֹ הַדּוֹר מְסֻגָּלִים לָשֵׂאת זֹאת מֵחֲמַת עֲדִינוּת הָרֶגֶשׁ שֶׁהָיְתָה לָהֶם, אַךְ בַּדּוֹר שֶׁלִּפְנֵי הַגְּאֻלָּה יֵרְדוּ לָעוֹלָם נְשָׁמוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם טִמְטוּם הַמֹּחַ וְהַלֵּב וְחַסְרֵי הָרֶגֶשׁ שֶׁלֹּא יִהְיֶה אִכְפַּת לָהֶם כָּל כָּךְ, וְיוּכְלוּ לָשֵׂאת מַצָּב כָּזֶה שֶׁל הַשְׁפָּלָה וּרְמִיסָה.
הַדָּבָר הַשֵּׁנִי: הִמְשִׁיל מָשָׁל, שֶׁבְּדוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ יִמְתַּח הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא כִּבְיָכוֹל חֶבֶל אָרֹךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּבְיָכוֹל יֹאחֲזוּ בְּחֶבֶל זֶה, וְאָז יֹאחַז כִּבְיָכוֹל בְּקָצֵהוּ, וִינַעֵר וִיטַלְטֵל אֶת הַחֶבֶל עַד שֶׁיְּטֻלְטְלוּ כֻּלָּם בָּאֲוִיר, וְלֹא כֻּלָּם יוּכְלוּ לְהַחְזִיק מַעֲמָד בְּטִלְטוּל כָּזֶה, וְרַבִּים יִפְּלוּ אַרְצָה. וְהַשּׁוֹטִים יֹאמְרוּ, אִם הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מְנַעֵר אוֹתָנוּ, בְּוַדַּאי רְצוֹנוֹ שֶׁנַּרְפֶּה מִן הַחֶבֶל, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעַל כֵּן יַרְפּוּ מִן הַחֶבֶל וְיִפְּלוּ גַּם הֵם אַרְצָה, וְהַחֲכָמִים הַמְּעַטִּים יַחְזִיקוּ בְּחֶבֶל נַחֲלָתוֹ בְּכָל כֹּחָם וּמְאֹדָם וְלֹא יַרְפּוּ מִמֶּנּוּ, וְזֶהוּ "חֶבְלוֹ" שֶׁל מָשִׁיחַ.
הַדָּבָר הַשְּׁלִישִׁי: שֶׁבְּדוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ יִהְיֶה בּוּרוּת נוֹרָאָה וּבִלְבּוּל בֵּין טוֹב לְרַע, וְהַבֵּרוּר יִהְיֶה בְּאֹפֶן הַדּוֹמֶה לְנִפּוּי הַקֶּמַח בְּנָפָה וּכְבָרָה, כִּי כַּאֲשֶׁר שָׂמִים אֶת הַקֶּמַח בַּנָּפָה – מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ הֵנָּה וָהֵנָּה, וְכָל חֶלְקֵי הַקֶּמַח, הֵן הַנָּקִי וְהֵן הַפְּסֹלֶת, כֻּלָּם נֶחְבָּטִים בְּדָפְנוֹת הַנָּפָה, וְאַחַר כָּךְ כָּל הַקֶּמַח הַנָּקִי הָעוֹבֵר בְּנִקְבֵי הַנָּפָה, נוֹפֵל לַכְּלִי שֶׁתַּחְתֶּיהָ וְנֶחְבָּט שׁוּב בִּנְפִילָתוֹ, וְאִלּוּ לְמַעְלָה נִשְׁאֶרֶת כָּל הַפְּסֹלֶת. וְהַפְּסֹלֶת, כְּשֶׁרוֹאָה שֶׁהַקֶּמַח הַנָּקִי – הוּא הַסֹּלֶת – נָפַל לְמַטָּה וְנֶחְבַּט פַּעַם נוֹסֶפֶת, הִיא מִתְגָּאָה עָלָיו לֵאמֹר: רְאֵה גֹּדֶל שִׁפְלוּתְךָ שֶׁאַתָּה נָפַלְתָּ לְמַטָּה וְנוֹסְפָה לְךָ עַל יְדֵי זֶה עוֹד חֲבָטָה, וְאִלּוּ אֲנִי – הַפְּסֹלֶת – גַּם נִשְׁאַרְתִּי לְמַעְלָה וְגַם לֹא קִבַּלְתִּי עוֹד חֲבָטָה. אַךְ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֵין הַפְּסֹלֶת יוֹדַעַת שֶׁנִּשְׁאֲרָה הִיא לְמַעְלָה רַק לְרֶגַע קָטָן, כִּי בַּעֲבוֹר רֶגַע יַהַפְכוּ אֶת הַנָּפָה וְיַשְׁלִיכוּ אֶת כָּל הַפְּסֹלֶת לָאַשְׁפָּה. כֵּן בָּאֹפֶן הַזֶּה יִהְיֶה הַבֵּרוּר בֵּין טוּב לְרַע בְּדוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. שֶׁבַּתְּחִלָּה יִטַּלְטְלוּ וְיֵחָבְטוּ כֻּלָּם, טוֹבִים וְרָעִים כְּאֶחָד כְּדֶרֶךְ הַנִּפּוּי, וְאָז יִפְּלוּ יִרְאֵי ה', וְיֹאמְרוּ לָהֶם: רְאוּ שֶׁנְּפַלְתֶּם כָּל כָּךְ לְמַטָּה וְנֶחְבַּטְתֶּם, וְאִלּוּ אָנוּ עוֹמְדִים מֵעֲלֵיכֶם וְרוֹמְסִים וְדוֹרְסִים עֲלֵיכֶם, וְזֶה סִימָן שֶׁאֲנַחְנוּ טוֹבִים מִכֶּם. אַךְ אוֹי וַאֲבוֹי לְאוֹתָם רְשָׁעִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים שֶׁכָּל הֱיוֹתָם לְמַעְלָה הוּא כְּדֶרֶךְ הַפְּסֹלֶת הַנִּשְׁאֶרֶת בַּנָּפָה, שֶׁהוּא בְּיַד הַמְנַפֶּה, וּכְשֵׁם שֶׁהַמְנַפֶּה בְּגָמְרוֹ לְנַפּוֹת, מַשְׁלִיךְ אֶת כָּל הַפְּסֹלֶת כִּי אֵין לוֹ חֵפֶץ בָּהּ, כָּךְ לְאַחַר הַבֵּרוּר שֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ יִטֹּל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת כָּל הָרְשָׁעִים שֶׁעָלוּ לְמַעְלָה וְרָמְסוּ אֶת הַחֲרֵדִים עַל דְּבָרוֹ וְיַשְׁלִיכֵם מֵעַל פָּנָיו כְּהַשְׁלִיךְ אֶת הַפְּסֹלֶת שֶׁבַּנָּפָה. אוֹ-אָז יִתְבָּרֵר לָהֶם, שֶׁהֱיוֹתָם שׁוֹלְטִים עַל הַחֲרֵדִים לִדְבַר ה' לֹא הָיָה לְטוֹבָתָם וּלְמַעֲלָתָם, אֶלָּא אַדְּרַבָּא -נֶהֱפַךְ לָהֶם לְרֹעַ. עַד כָּאן דְּבָרָיו.
הֶעָרוֹת הַכּוֹתֵב: עַיֵּן בַּפָּסוּק בְּעָמוֹס (ט, ט) "הִנֵּה עֵינֵי ה' אֱלֹקִים בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמִיד אַשְׁמִיד אֶת בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם ה' כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל הַגּוֹיִם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא יִפֹּל צְרוֹר אָרֶץ". וּבִמְצוּדוֹת דָּוִד (שם) "אָנִיעַ בַּגּוֹלָה אֶת יִשְׂרָאֵל בֵּין הַבַּבְלִיִּים כְּמוֹ שֶׁמְּנַעְנְעִין תְּבוּאָה בִּכְבָרָה לְהַפִּיל הֶעָפָר דֶּרֶךְ נְקָבֶיהָ, אֲשֶׁר עִם כָּל זֶה הַצְּרוֹרוֹת הַגַּסּוֹת לֹא יִפְּלוּ לָאָרֶץ דֶּרֶךְ נִקְבֵי הַכְּבָרָה, כִּי צַר לָהֶם נִקְבֵי הַכְּבָרָה, כֵּן יִשְׂרָאֵל אִם כִּי יִהְיוּ נָעִים וְנָדִים בַּגּוֹלָה, לֹא יִתַּמּוּ שָׁם הַצַּדִּיקִים כִּי אִם הַפּוֹשְׁעִים וְהַמּוֹרְדִים". עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ, וְהוּא פֶּלֶא.

*

קשה עונשו של לבן מתכלת

[והגדת]

"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' לעשותם"

״תניא, היה רבי מאיר אומר, גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת״

דרכו של ה״חזון איש״ זצ״ל, שהיה מצין קטע גמרא לפני תלמידיו ושואל: כמה דינים מוצאים אתם בקטע זה? וכל המרבה להפיק לקחים ולהוציא דינים העולים, הרי זה משובח. ואף אנו נשאל: חשבו ומצאו, כמה לקחים מופקים מהברייתא הזו?

אדם לבש בגד של ארבע כנפות ולא הטיל בו ציצית, לא חוטי לבן ולא חוט תכלת, על איזה מהם יענש יותר?

על שלא הטיל את חוטי הלבן. ומדוע?

״משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו שרצונו שיביאו לו תגים. לאחד אמר עשה לי תג עבדות של טיט, ולשני אמר הבא לי תג עבדות של זהב. ופשעו שניהם, ולא הביאו. איזה מהם עונשו מרובה? הוה אומר: של זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא״. שמצוי הוא, ולא הביא. לפיכך עונשו מרבה (מנחות מג ע״ב, וברש״י).

נעמיק ונעץ: מה השמיענו כאן רבי מאיר, ״שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה״ (ערובין יג, ע״ב).

ובכן, בראש ובראשונה, למדו מכאן בתוספות מהות מצות ציצית. וזו לשונם: ״מה שמדמה חותם של טיט לציצית, שכן עושים לעבדים. והציצית מעידה על ישראל שהם עבדי הקדוש ברוך הוא, כמו שמצינו (שבת נח) שהעבדים היו מטילים חותם בכסותם״.

וב״אור החיים״ (במדבר טו, לט) פרש בכך הכתוב: ״ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם… והיה לכם לציצת״. ומה הוסיף באמרו: ״והיה לכם לציצת״, שנתיחס לכך כאל חותם עבדות. ולפיכך: ״וראיתם אתו״ ותבינו שאתם עבדים, וממילא ״וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אתם״, כעבד שאימת רבו עליו ומקיים את כל הוראותיו.

ואילו לא בא המאמר אלא לזה, דיינו. אבל רבנו ישראל מסלאנט זצ״ל למד מברייתא זו לקח נוסף. שעיקר ההקפדה במרום, על המצוות הקלות והאסורים שבקלות היה אפשר להימנע מהם, שהם בגדר ״לבן״ לגבי ״תכלת״, תוכיח כמה חשיבות מיחסים במרום להקפדה – ולו חלקית וחיצונית במזעור עברה.

שאמרו (חולין צב, ע"א – ע״ב), שלושים מצוות קבלו עליהם בני נח, ואין מקיימים אלא שליש. הוי אומר, אינם מקיימים תשעים אחוזים! ולא מתוך תרי״ג, אלא מתוך שלושים! ומה הן השלוש, הנה אחת מהן, לדוגמה: שאין שוקלין בשר המת במקולין, באטליז. זוועה: אוכלים הם בשר אדם, אבל מוכרים אותו מתחת הדלפק, לפחות לא בפרהסיא. והימנעות זו במידת מה מעבירה, כבר קרויה בשם מצוה!

דוגמה נוספת. בישראל, ולא באומות העולם.

כידוע, הפרידו בימי קדם בין הקידושין לנישואין. כיום מאחדים אותם, ועורכים חופה וקידושין בבת אחת. בימיהם היה הבעל מקדש את האישה וכבר דינה כאשת איש גמורה, ואם זינתה חיבת מיתה, ועדין שהתה בבית אביה להכין צרכי נדוניתה.

הבעל הכין בינתים את הדירה, ואז היה כונסה לביתו, ואז דינה כנשואה. ויש חילוקי דינים בין מקודשת לנשואה, שהבעל יורש ומיטמא [אם הוא כהן] לנשואה בלבד. ודין נוסף: ארוסה שזינתה, דינה בסקילה החמורה, ונשואה שסרחה דינה בחנק הקל. ושנינו (סנהדרין מז, ע״א) שכשם שאין קוברים רשע אצל צדיק, כך אין קוברים רשע חמור אצל רשע קל.

לפיכך התקינו בית קברות אחד לנסקלים ולנשרפים, רשעים חמורים, ובית קברות שני לנהרגים בסיף ולנחנקים, שהם רשעים קלים.

תמצא, שהנשואה שזינתה נחשבת ל״צדקת״ לעומת המקודשת, שנקברת עם הרשעים הגמורים! ומדוע? אמר רבי אליה לופיאן זצ״ל ב"לב אליהו״ בשם רבי איצלה בלאזר זצ״ל: משום שהמקודשת שוהה בבית אביה וחשה עצמה משוחררת, ומתמכרת לעבירתה.

ואילו הנשואה נמצאת ברשות בעלה, וכשעוברת את העבירה פוחדת פן תתגלה ותיתפס בכף, וזו כבר דרגה פחותה של עבירה, וכבר עונשה בחנק ולא בסקילה!

כך שוקלים בשמים כל דרגה בעברה, וכנגדה כל דרגה במצוה!

הייתי באנטוורפן, ורבי חיים קרייזוירט זצ״ל אמר לי: ״בואו תשמעו איזה דין תורה היה אצלי, ותקבלו מושג על עשירי אנטוורפן: מתווך תיווך עסקה, ותבע מהסוחר – שמעו טוב: אפס נקודה אפס אפס שמונה אחוזים, והסוחר הסכים לתת רק – אתם שומעים – אפס נקודה אפס אפס שישה אחוזים. מה דעתכם עליהם?״

חשבתי לעצמי, כמה קטנוניים האנשים: על זה לריב, על אפס נקודה אפס אפס שני אחוזים?!

אמר לי: ״אבל אם אומר לכם שהדין תורה היה על כמה מיליוני דולרים, תסתכלו על זה אחרת״. ודאי.

ואם איננו יודעים מה היא עבירה. איזו השחתה, איזו פצצת אטום. איזה כוח הרס וקרינה מזיקה. אילו היינו יודעים, היינו מבינים איזה הבדל יש בכל שינוי בעוצמה!

ואם כך, אם יאמר האדם לעצמו: הלואי ויכול הייתי להיות מושלם, אבל אין בכוחי. ״איזהו גיבור הכובש את יצרו״, וחלש אני, אין בכוחי להתחיב לכוון מעתה ואילך בכל מילה בתפילה, לכן לפחות אקבל לכוון בחתימת כל ברכה. אשוב בתשובה שלמה על מה שלא כיונתי עד עתה, ואקבל זאת בקבלה שלמה.

כי רבי איצלה בלאזר זצ״ל אמר (״כוכבי אור״, סימן פב). שרבי ישראל מסלאנט זצ״ל חידש, שאפשר לקים מצות תשובה גם על מצוה אחת, ואפילו על אחד מחלקיה, ובלבד שלא יהיה בגדר ״פורק על״ בחלקים האחרים. שהפורק עול הרי הוא בבחינת ״מומר לדבר אחד״ (חולין ד, ע״ב).

״כי אם אמור יאמר העבד לרבו: כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד, כבר שבר עול אדוניו מעליו״ (״שערי תשובה״ א). אבל אם אינו מורד בקונו, אלא שקשה לפניו לשוב בקבלה מושלמת לעתיד על הכל, וקיבל על עצמו חלק, ולו הקל ביותר, קיים לגביו מצות תשובה.

ואם כן, הרי הטור (אורח חיים קא) כתב שיש לכון בכל מלות התפלה, אבל ״כתב הרב רבי אליעזר שירגיל אדם עצמו שיכון לפחות בחתימה של כל ברכה, שיש בהן מאה ושלוש עשרה תיבות כמו שיש בתפילת חנה, ומאה ושלוש עשרה פעמים ״לב״ בחומש, לומר שצריך בהן כונת הלב״.

ואם אין בכוחי לקבל על עצמי שמירת דיבור מוחלטת בעת הלימוד, אבל לפחות שלא להתלוצץ ־ אין לנו מושג כמה יקל בכך הדין מעליו: ״אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד וקרוב וידיד״ (רמב״ם הלכות תשובה פ״ז ה״ו)!

ומסופר, ששאלו את רבי ישראל סלאנטר זצ״ל אלו קבלות לקבל לקראת הימים הנוראים, ואמר שהואיל ו״קשה עונשו של לבן מעונשו של תכלת״, עיקר העונשים אפוא על העברות הקלות, וממילא עליהן בעיקר יש לשוב.

ולדוגמה הביא שתים מהעבירות שקל ביותר להימנע מהן: להיזהר בכבוד בית הכנסת, ולשמור על הדיבור.

כבוד בית הכנסת, אכן דבר קל הוא ועונשו איום ונורא. אבל שמירת הלשון, האם קלה היא?! וענה: אכן כן – שהרי הגמרא (ערכין טו, ע״ב) מעידה, שאין כל הנאה בחטאי הלשון!

*

ואני בחסדך בטחתי – גם אם איני מושלם | חסד ללא גבולות

[מעין גנים אסולין ח"א מאמר ב']

א. הנה פרשת שלח עוסקת במעשה המרגלים ששלחו ישראל לארץ ישראל. וכך כתוב בפרשת דברים: (דברים א, כב) "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר, את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן".

מפורש כאן שבני ישראל יזמו את ענין המרגלים, והמטרה כדי להודיעם את הדרך שיעלו בה (ופירש רש״י אין דרך שאין בה עקמימיות) ואת הערים אשר נבא אליהן (תחילה לכבוש. רש״י).

ועל זה כתוב כאן בפרשה, וידבר ה׳ אל משה לאמר שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וגו'. דהיינו שהשם יתברך הסכים לבקשת בני ישראל. וכתב רש״י כאן שהיה בזה פגם אצל ישראל באמונה, אמר הקב״ה: אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר אעלה אתכם מעני מצרים [וגו׳ אל ארץ זבת חלב ודבש] ולמה הם רוצים לשלוח מרגלים לראות את הארץ? חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים (פירוש להוריד את השמירה הרוחנית שהיה להם במעט, כדי שיהיה להם ניסיון בדברי המרגלים) למען לא ירשוה. עד כאן לשונו..

וסוף דבר היה, שהמרגלים סיפרו חלק מן הדברים אמת, שהארץ זבת חלב ודבש וזה פריה, אפס כי עז העם היושב בארץ וגו׳. ועוד הוסיפו (במדבר יג, לא) לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. ופירש״י כביכול כלפי מעלה אמרו.

ואחר כך כתוב ויוציאו דיבת הארץ וגו' ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות. ושם ראינו את הנפילים וגו׳.

והתוצאה, ותשא כל העדה (פירש״י סנהדראות) ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, וילונו על משה וגו' לו מתנו בארץ מצרים וגו' ולמה ה׳ מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב וגו׳. עד שנגזרה עליהם שבאמת לא יכנסו לארץ.

והנה כל מי שקורא פרשה זו יתפלא מאוד, מה קורה כאן? אומה שלמה וראשי סנהדראות כולם בוכים וטוענים שהקב״ה רוצה להמיתם, בעוד שכל הזמן רק ראו חסד ה׳ וניסים עצומים נגד כל הטבע. אנחנו לא היינו חושדים את עצמינו שנהיה מסוגלים לחטוא חטא כזה, איך יתכן שדור דעה יחטאו כך?

ובפרט שהחטא התחיל מגדולי הדור – ראשי סנהדראות. ובאמת משה רבינו הוכיחם על זה כמפורש באורך בפרשת דברים פרק א, פסוק כט – לג עיין שם. ואיך באמת לא האמינו?

גם לא מובן איך התחיל הענין שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, למה בכלל ביקשו דבר כזה?

וידוע שהתורה כותבת דברים שיש בהם לקח לדורות. ואם יספרו לילד קטן שמישהו אומר שה׳ לא יכול לעשות משהו, הוא יצחק, כל אחד יודע שהשם יתברך יכול לעשות הכל. וכאן באים המרגלים ואומרים: לא נוכל לעלות את העם כי חזק הוא ממנו, יותר מהקב״ה, וכולם מאמינים ובוכים כי בטוחים שהשם יתברך רוצה להמיתם. וכי בשופטני עסקינן. לא רק שאנחנו לא חושדים עצמינו בחטא כזה, אנחנו אפילו לא מבינים מה קרה שם ואיך קרה דבר כזה.

עוד יש להבין מה שכתוב ושם ראינו את הנפילים וגו׳ ונהי בעינינו כחגבים, משמע שרצו לומר שראו את עצמם קטנים. וצריך ביאור למה נקטו חגבים, וכי חגבים הוא כינוי לקטנים, והיה להם לומר כיתושים או כנמלים שזה עוד יותר קטן.

ב. ונקדים לבאר בזה בס״ד פסוק בפרשת בחוקותי. הנה בתחילת פרשת בחוקותי כותבת התורה: "אם בחוקותי תלכו וגו׳ ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳ ". והתורה מאריכה הרבה בגודל הברכות והטובות שהבטיח השם יתברך לתת לישראל.

ובסוף הברכות כתוב: "אני ה׳ אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות". ולפי פשוטו לא מובן מה נכנס כאן ענין יציאת מצרים, ולמה מספרת התורה ואשבור מוטות עולכם. ופירש רש״י שזה נאמר כדי שישראל יאמינו שהשם יתברך יכול לעשות את כל הטובות שהבטיח לישראל.

וזו לשון רש״י: "אני ה׳ אלוהיכם, כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם ניסים גדולים" עד כאן לשונו.

ולפי פשוטו הענין לא מובן כלל, כי בדרך כלל התורה מזכירה יציאת מצרים כדי לחזק את קיום המצוות משום שנעשנו עבדים להשם יתברך, אבל לחזק את האמונה בברכות והבטחות טובות, למה שאדם לא יאמין?

ורש״י כותב: "כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה", כאילו שיש חשש שלא נאמין.

אך באמת צריך לדעת שנפתולי היצר הרע הם עמוקים ורבים מאוד, ואחד מדרכי היצר הוא לעשות את החשבונות של הקב״ה במקום לעשות חשבון שלו.

כשאדם נמצא באיזה צרה והוא זקוק לחסד ה' הוא מיד עושה חשבון הרי אני חוטא ובודאי איני ראוי לחסד ה' ואם כן בודאי ה׳ לא יעזור לי, ואז הוא מתיאש.

והאמת היא שאחד מיסודות האמונה והביטחון בהשם יתברך, הוא לבטוח בחסד ה'.

דהיינו שאף על פי שאדם לא ראוי, צריך הוא לדעת שאחת ממידותיו של הקב״ה היא "רב חסד", ויש לאדם לקוות שהשם יתברך יעשה עימו חסד אף על פי שאינו ראוי.

וכך מפרש הגר״א את אחת הנוסחאות שיש בתפילת "נשמת כל חי", עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ואל תטשנו ה׳ אלהינו לנצח. שפירוש "ואל תטשנו" אינו תפילה אלא ביטחון, כי זה שעד עכשיו עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך, למרות שלא היה מגיע לנו, זה גופא נותן לנו תקוה שהשם לא יטוש אותנו לנצח. לא כן אם היינו בוטחים במעשינו, יתכן שאם נרד מבחינה רוחנית, לא נקבל מהשם יתברך את רחמיו.

ועל פי זה שמענו מהגר״ש ברעוודה זצ"ל, לפרש את הפסוק באיכה (ג, כ- כא) "זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל, חסדי ה׳ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו". שאחרי שמביא בפסוקים הקודמים כל כך הרבה צרות עד כדי יאוש, ואומר: "אבד נצחי ותוחלתי מה׳", אומר: "זאת אשיב אל ליבי ועל כן אוחיל" לישועת ה'. ומה אשיב אל ליבי? את העובדה שחסדי ה׳ היו עלינו עד עתה כי לא תמנו, ולמה לא תמנו וזכינו לחסדי ה׳?

כי לא כלו רחמיו, ורחמיו לא נגמרים לעולם. וזה גופא נותן לנו תקוה לבטוח בה׳, שגם כשלא מגיע לנו, השם יתברך יעזרינו בחסדיו.

ולכן אחרי כל הברכות העצומות שהבטיח השם יתברך בריש פרשת בחוקותי עד שמגיעים לוהתהלכתי בתוככם וגו׳. כותבת התורה שמא יאמר אדם איך יתכן כך? הרי לא מגיע לנו כזה חסד ה', ואם כן זה ודאי לא יתקיים רק אם נהיה במצב רוחני גבוה מאוד, שאנו לא חושבים שאנו יכולים להגיע לזה. ואיך התורה אומרת אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ובגלל זה לבד תקבלו כאלו דברים נשגבים.

על זה מסיימת התורה, אני ה׳ אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, וכי אז הייתם ראויים לכל הניסים והחסדים? הרי הייתם שקועים במ׳׳ט שערי טומאה, ואף על פי כן ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות! אם כן תאמינו בי גם עתה שאעשה עימכם הבטחות אלו למרות שלא מגיע לכם.

ג. ויתכן לפרש על פי זה את כל ענין המרגלים. שעיקר חטאם היה שלא בטחו בחסד ה' אלא עשו חשבון שלא מגיע לנו, ולכן נפלו כל כך.

והביאור נראה בס״ד, דהנה מפורש בפרשת בהעלותך שכאשר נסעו מהר סיני להיכנס לארץ, כתוב ויהי העם כמתאוננים וגו׳, ואחר כך היה ענין של קברות התאוה שכתוב שם ואף ה׳ חרה בעם ויך ה׳ בעם מכה רבה מאוד. ואחר כך היה הענין של מרים.

והתחילו ישראל לעשות חשבון, הרי במשך שנה ורבע שהיינו במדבר חטאנו כל כך הרבה, כמו שכתוב: וינסו אותי זה עשר פעמים, והאחרון הגדיל שחטאנו בתאוות ונתעכבנו כאן חודש ימים וקיבלנו פורענות כזו. אם כן בודאי חסד ה׳ עזב אותנו, ואנחנו לא ראויים יותר לחסד ה׳. ולכן מה שהשם יתברך נתן לנו עד כאן, מן ובאר וענני כבוד, זה יוכל להמשיך בנתיים, אבל ברור ופשוט ובטוח, שכאשר ניכנס לארץ ישראל, לא יוסיף השם יתברך לעשות עימנו עוד חסדים, שהרי אנחנו חוטאים ולא מגיע לנו כזה חסד ה׳.

ולכן כתוב ותקרבון אלי כולכם ותאמרו אלי נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהם, כי בודאי השם יתברך כבר לא יעזור לנו, ונצטרך להיות תחת הטבע, ולכן עלינו לכבוש את הארץ בצורה טבעית ולשלוח מרגלים.

ורצו לשלוח מרגלים כדי לברר האם הארץ באמת טובה או רעה, כי אם הארץ טובה, אם כן זה חסד ה׳ גדול מדאי שניכנס שמה, וצריך יותר כוח להילחם. ואם האנשים שמה הם חלשים, אז יותר קל להילחם. ואולי גם יתן לנו ה׳ להיכנס שמה כי זה לא חסד גדול. אבל אם הם גיבורים אז ודאי אין אנו ראויים לחסד ה׳ כזה גדול ונצטרך להילחם.

ולא שנסתפקו אם ה׳ יביאם אל הארץ, כי זה היה ברור להם, רק שסברו שאם יש גיבורים, אז חסד כזה מה׳ אינם ראויים, ויצטרכו לנהל את המלחמה לבד.

ואם היא ארץ זבת חלב ודבש, אז זה חסד ה׳ כזה גדול שהם לא ראויים לזה, ובודאי לא ילך בקלות להכנס לשם.

ועל זה השיב השם יתברך לא די שאינכם בוטחים בי, אלא אתם עוד הולכים לשלוח מרגלים לבדוק אם הארץ טובה, הרי אמרתי לכם שהיא ארץ זבת חלב ודבש, ומה יש להסתפק, וגם הבטחתי לכם אעלה אתכם מעני מצרים אל הארץ, ועני מצרים פירושו המצב הרוחני הירוד של מצרים אל הארץ, למרות שלא הייתם ראויים אז, ולמה אינכם מאמינים בי גם עתה לבטוח ברחמי וחסדי? חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה.

ולכן כשבאו המרגלים ואמרו דברי אמת, ארץ זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס כי עז העם וגו'. אם כן הבינו כולם שלא יזכו לחסדי ה׳ גדולים ויוצרכו לנהל בעצמם את המלחמה. והיות שהמרגלים אומרים שלא שייך במצבינו הרוחני הזה להצליח, והקב׳׳ה בכל אופן רוצה שניכנס לארץ, אם כן ודאי רוצה שנענש על עוונותינו ונמות.

ולכן בכו ולמה ה׳ מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, הלא טוב לנו שוב מצרימה, ששם אין כך כך גיבורים ואינו כל כך ארץ זבת חלב ודבש, שאף לפי מעשינו הגרועים נוכל להתקיים שמה.

וכלב טען (יג, ל) עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. וטען: אנחנו לא כל כך גרועים כמו שאתם חושבים, ומצד זכויותינו נוכל להיכנס ולהצליח.

ואז טענו המרגלים: לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, כי מצד הנהגת השם יתברך, הנה כיון שאנחנו במצב רוחני גרוע, אם כן לפי מידה כנגד מידה, גם השם יתברך לא יכול לעזור לנו ולהוציא אותם משם.

וכדי לחזק דבריהם כתוב (יג, לב) ויוציאו דיבת הארץ וגו' שמידת הדין שולטת שם והיא ארץ אוכלת יושביה. וגם אם תיכנסו שמה תמותו. וגם יש שם אנשי מידות שלא שייך לכובשם רק בניסים גדולים שאין לנו זכויות כאלו.

ולכן בכו כולם. והתחיל הענין על ידי ראשי סנהדראות, שהם האנשים הרוחניים שידעו שמצב העם גרוע מצד הרוחניות, והבינו שאם השם יתברך יכניס אותם לארץ ישראל, בודאי יענשו שם על עוונותיהם וימותו, ומזה נגרם שכולם בכו.

ועל זה אמרו להם כלב ויהושע, אם חפץ בנו ה׳ והביא אותנו אל הארץ הזאת, כי אם נבטח בחסד ה' אז השם יתברך כן יביא אותנו למרות שלא מגיע לנו.

ועל זה טען הקב״ה עד אנה ינאצוני העם הזה לומר שאני רע כל כך שאני רוצה להכניסם לארץ כדי להרוג אותם. ועוד טענה, ועד אנה לא יאמינו בי בשביל כל האותות אשר עשיתי בקרבו.

ולכן כתוב בסוף שהשם יתברך אמר שהם לא יכנסו לארץ. וכששמעו שהשם יתברך מקפיד עליהם כל כך ובאמת רצונו להכניסם למרות שאינם ראויים, רצו להעפיל אל ראש ההר כי חטאנו, זה שגגה שחשבנו כך על השם יתברך. ולא הועיל להם.

ובאמת כן מפורש כיסוד זה עוד בפרשת דברים (דברים א, כט ־ לג) שמשה רבינו הוכיחם לבטוח בחסד ה׳ כמו שראו עוד חסדים תמיד, וכל כך היה חמור הדבר עד שבאמת לא זכו להיכנס לארץ.

וכל זה לימוד גדול שבאיזה מצב שאדם יהיה, יש לו לבטוח בחסד ה׳, ולא לעשות לעולם חשבון על מעשיו אם הוא ראוי, כי אם יעשה חשבון כזה, בסוף יתיאש, ועוד יעליל על הקב״ה שרוצה את רעתו, כמו שאירע לדור המדבר.

ובזה מפורש הפסוק ואני בחסדך בטחתי, לא במעשי, כי אם בחסד ה׳, יגל לבי בישועתך כי יודע אני שאיני ראוי והכל חסד. אשירה לה׳ כי גמל (חסד) עלי. וזה יסוד גדול.

ועל פי זה יתפרש הפסוק, ושם ראינו את הנפילים וגו׳ ונהי בעינינו כחגבים וגו׳. כי החגב אוכל את כל מה שיש, גם את העלים של העץ, כמו שכתוב בפרשת בא ולא נותר כל ירק בעץ. וכשראינו את הנפילים והבנו שנצטרך כאן חסד ה׳ מיוחד, אז נעשינו בעיני עצמינו כמו חגבים, כאילו אכלנו את כל הזכויות שיש לנו עד שלא נשאר לנו כלום. וכן היינו בעיניהם, שגם הם חשבו עלינו כך שאין לנו שום זכויות ולא פחדו כלל מאתנו.

ומצאנו בעזרת השם יתברך שגם מרן החפץ חיים בספר שמירת הלשון חלק ב׳ בביאורים לפרשיות השבוע בענינים הנוגעים ללשון הרע, ביאר בפרשה זו את מהלך הענין על דרך שביארנו. אלא שדברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, והוא ביאר שם לפי דרכו. עיין שם.

וזה הכוונה במה שאמרו חז״ל: אמר הקב״ה, אתם בכיתם בכיה של חינם. כי מצב כזה שאדם עושה חשבון שאין לו זכויות להיוושע, ואינו בוטח בה' אלא מעריך שוודאי לא יוושע ומתחיל לבכות למה ה׳ יעשה לו רעה, זה בכיה של חינם, כי בודאי השם יתברך עושה חסד גם עם מי שאינו ראוי, ואדם מחוייב לבטוח על השם יתברך על רוב חסדו, ושהנהגתו לעשות חסד, היא גם עם רשעים. ואפילו רשע הבוטח בה׳ חסד יסובבנו.

[ועוד אפשר לומר בכיה של חינם – שבכיתם בטענה מדוע יעשה ה' לנו נס ב"חינם"?].

 

דבר זה רמוז גם בפסוק בפרשת ראה:

"אחרי ה׳ אלוקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבדון ובו תדבקון" (דברים יג, ה)

מסופר, כי בכנסיה הגדולה הראשונה נפגשו הרה״ק בעל החפץ חיים זי״ע והרה״ק בעל האמרי אמת מגור זי״ע.

בשיחה ביניהם הזכיר החפץ חיים את הפסוק שלפנינו והעיר עליו הערה נוקבת:

בחוקי הלשון המילה ״אחר״ מתייחסת לדבר הסמוך לדבר שלפניו. לעומת זאת המילה ״אחרי״, מתייחסת לדבר שאינו סמוך ממש, אלא מעט מופלג מן הדבר שלפניו. לאור זאת, יש לתמוה: הלא על האדם להתקרב אל הקב״ה ולא להתרחק, ואם כן היה מן הראוי לכתוב ״אחר ה׳ אלוקיכם תלכו״, שמשמעותו התקרבות וסמיכות להקב״ה, ולא ״אחרי״?

אלא ביאר החפץ חיים: לעיתים תוקפות את האדם מחשבות של דיכאון וייאוש. נדמה לו שהוא עומד על סף תהום, רחוק ומרוחק מאביו שבשמיים, עד שהוא משוכנע כי הקב״ה לא יעזרהו בשעת מצוקתו הגדולה. אך גם זה הוא מתכסיסי היצר, המבקש להמיתו, ואין שמץ של אמת ברעיון פסול זה, שכן עד דכדוכה של נפש מקבל הקב״ה, האב הרחמן, את בניו ומושיעם בעת צרה, בכל עת ובכל מצב!

וזו כוונת הפסוק: גם כאשר נדמה לאדם שהוא במצב של ״אחרי״ ה׳ אלוקיכם רחוק ומופלג ממנו, מכל מקום אל יתייאש, אלא יתאמץ גם אז ללכת ולהידבק בשכינה, אף בכוחותיו האחרונים, ואז תבוא לו ישועת ה׳ כהרף עין.

נענה לו האמרי אמת והוסיף: ואני אתרץ לכם תירוץ חסידי!

״אחרי ה׳ אלוקיכם״ – במידה שחושבים שעדיין רחוקים מה' ״ובו תדבקון" – דווקא אז אנו זוכים להיות קרובים לו, כי ״קרוב ה׳ לנשברי לב״ – למי שלבו נכנע ושבור…

אך לא נתבלבל בין לב שבור ללב מדוכא, שהמדוכא חסום מלפעול, והשבור עדיין חדור מוטיבציה לעשות ולהתקדם!

תמימותו של יהודי פשוט [שאל אביך ח"א עמוד ריט]

עורך הדין היהודי מאנגליה שנושע בזכות תפילתו והבטיח שלא יבקש עוד פעם… את הסיפור שלפנינו סיפר לי קרובי, תלמיד חכם מופלג בלונדון, ששמע זאת מאביו, והוא פלאי עד מאוד.

לאביו של הרב המספר יש ידיד עורך־דין, יהודי שיודע מעט מאוד על יהדות. והנה בשיחה אחת עימו, התלונן העו״ד בפניו, כי הוא נמצא בצרה גדולה. בעבודתו קיבל עליו להיות פרקליט של נוכרי אחד שהסתבך בענין פלילי, ובמהלך המשפט התגלה כי הלקוח הזה הוא רמאי גדול, עד שהשופט לא חסך שבט ביקורתו גם מהעורך־דין שלו, אותו האשים כי היה מודע לרמאות לקוחו, ועל כן החליט להעמיד למשפט גם את עורך־הדין.

באנגליה מתנהל כל הענין המשפטי בדרך קפדנית ביותר, השופטים מדקדקים לא רק עם הנאשמים העומדים למשפט, אלא גם עם עורכי־הדין, שלא יהיה עליהם שום רבב, ולכן נשקפה לעו׳׳ד שלפנינו סכנה גדולה, שלא רק שיפסלו אותו מכאן ולהבא מלעסוק במקצועו, אלא עלולים עוד להטיל עליו עונש כבד עם קנס. כשסיפר זאת לאביו של קרובי הנ״ל היה במבוכה גדולה ולא ידע לשית עצה בנפשו.

אמר לו איש שיחו: שמעני ידידי, העצה הטובה ביותר היא, שתעשה ככל אחינו בני ישראל, היינו להתפלל פשוט לריבונו של עולם והוא יוציא אותך מן הצרה!…

משיב לו העו״ד: מה, לבקש מהשם? – זה אינני יכול! וכל כך למה? אנמק לך טעמי: פעם כבר ביקשתי ממנו ישועה והבטחתי לו שיותר לא אבקש שום דבר!… ומה היה הדבר שביקש ונתן את הבטחתו שיותר לא יבקש?

הנה כי כן, זהו עיקרו וליבו של הסיפור שלפנינו:

מספר שנים קודם לכן הוא הוזמן לאוסטרליה לצרכי עבודתו, ויצא לשם לשהות של 6 חדשים. הוא לקח עמו בנסיעתו את בתו היחידה והאהובה, שהיתה אז בת שבע שנים. והנה, בהיותם שם באוסטרליה, חלתה לפתע הילדה בצורה קשה, והרופא הזעיק אותה מיד לבית־החולים, שם ערכו לה סידרה של צילומים, והדבר הנורא ביותר נתגלה בצילומים אלה: המחלה הנוראה רחמנא ליצלן, גידול סרטני! מיד פתחו בסידרה של טיפולים, אבל עברו כמה שבועות ומצבה הלך ונעשה גרוע יותר ויותר, עד שיום אחד, זה היה בשבת, אמר הרופא לאביה העו״ד, כי מצבה קריטי, ולא נותרו לה אלא שעתיים שלוש בלבד לחיות!…

האבא היה מזועזע ונחרד לשמע הבשורה הנוראה, אך משהתאושש קמעא, נפלה החלטה בלבו ללכת מיד לבית־כנסת. אמנם הרבה לא ידע, לא זכר שום דבר של יהדות, זולת זאת זכר, שביום שהיה בר מצוה לקחו אביו לבית־כנסת והניח תפילין.

הוא לא השתהה, יצא והחל לחפש בית־כנסת. זה היה כבר בשעות הצהרים, חיפש וחיפש עד שמצא בית־כנסת.

בית הכנסת היה אז ריק מאנשים, אולם למזלו, היה פתוח. הוא נכנס פנימה ובהיות ליבו מר עליו פרץ בבכי עז שנמשך שעתיים ללא הפוגה, ובתוך בכיו עמד ודיבר: רבונו של עולם, אני מוכרח לבקש ממך דבר ואני מבטיח לך שיותר לא אבקש עוד משהו!… אני מבקש ממך שבתי האהובה תישאר בחיים!… כך עוד נשאר זמן מסויים בבכיו, עד שלפתע חש באיזו הקלה על ליבו. באותו רגע גמר אומר שמהראוי לחזור לבית החולים ולראות מה המצב.

והנה בשובו לבית־החולים ליד מיטת בתו, מקדם הרופא את פניו ואומר לו: דבר פלא ומאוד מוזר: היא פקחה את עיניה! הרופא לא היסס ומיד ערך לה בדיקה ובסיומה אמר לאב: תראה, יש תקוה! למחרת בבוקר, כשחזר שוב האב לבית־החולים, היא כבר ביקשה מעט מים.

כך החל תהליך מופלא של שיקום הילדה, עד שכעבור שבועיים היא כבר ירדה מן המיטה. משהגיעה למצב זה, החליטו מיד לעשות לה בדיקות יסודיות: האם יש לה או אין לה סרטן? והנה, נעשו הצילומים וכולם מתפעלים שם: נס ופלא! אין שום דבר! הרופאים כולם השתוממו ממש ויצאו מן הכלים, עד שהלכו ואספו את כל רופאי העיר, כשהם מציגים בפניהם את הצילומים הראשונים שהראו בבירור את הגידול ואת הצילומים החדשים שבהם לא נמצא שום דבר, וכולם הפטירו ואמרו: אין זה אלא נס משמים!…

סיים עורך־הדין את סיפורו ואמר לידידו: עתה הלא שמעת הלא הבטחתי לה׳ שלא אבקש יותר, ואיך אוכל להפר הבטחתי?…

אמר לו ידידו הנ״ל: אין בכך כלום! הרבונו של עולם איננו אדם. אתה אמנם הבטחת, אבל אתה יכול ללכת ולבקש עוד פעם, הוא רחום וחנון וייעתר לך. מששמע כך, הלך והתפלל שוב, ואמנם תפילתו הועילה לו, הוא ניצל מן המשפט ויצא זכאי!…

הנה לפנינו כל הסיפור הנפלא ששמעתי מפי קרובי הרב, וממנו עלינו ללמוד ולהבין, עד כמה ה׳ מסבב כל הסיבות מרבה מופתיו באדם המאמין בו בתמימות ומרחם עליו לקרבו אליו ולתומכו, קל־וחומר לאדם המכיר את בוראו ומקיים מצוותיו, שאם הוא נמצא בדוחק או בצרה כלשהי, לבל יפול ביאוש חלילה, רק יתחזק באמונה ובטחון בהשם יתברך, והבוטח בה׳ חסד יסובבנו. אמן סלה.

 

*

טיב פירות הארץ כטיב יושביה

 [מתוק האור]

שואל הגר"ח זוננפלד הרי כולם אנשים ראשי בני ישראל, כיצד הוציאו דיבת הארץ רעה?

הם שבים ואומרים: באנו אל הארץ וזה פריה, היש שבח כפירות מפוארים כאלה? הרי האם באו לומר גנות, היו צריכים להבליע את ענין הפירות לבסוף, שהרי ודאי שצריכים היו לומר איזשהו דבר אמת, אך למה להדגישו בתחילה?

ובפרט שדבר שאומרים בתחילה מתקבל יותר, כמו שלמדונו חז"ל שהמטעים דבריו לדיין מקודם שיבוא חבירו עובר באיסור!

כשמשה מצוה שיראו את הארץ מה היא, הוא אומר להם שיראו "השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין, והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ". ופרש"י היש בה עץ אם אין, אם יש בהם אדם כשר שיגן עלים בזכותו כעץ. נשאלת השאלה כיצד אנשים שלא מכירים את הארץ וישוביה יכולים לדעת האם יש בה אדם צדיק?

נקדים את דברי הגמרא (כתובות קיב, ע"א)

רבי יהושע בן לוי איקלע לגבלא, חזנהו להנהו קטופי [אשכולות ענבים] דהוו קיימי כי עיגלי, אמר: עגלים בין הגפנים? אמרו ליה: קטופי נינהו, אמר: ארץ, ארץ, הכניסי פירותייך, למי את מוציאה פירותייך, לערביים הללו שעמדו עלינו בחטאתינו? לשנה איקלע רבי חייא להתם, חזנהו דהוו קיימי כעיזי, אמר: עזים בין הגפנים? אמרו ליה: זיל, לא תעביד לן כי חברך.

נשאלת השאלה מה רוצה רבי יהושע בן לוי מן הארץ, הרי זה טבעה להוציא פירות משובחים?

אלא אנו למדים שפירות הארץ הקדושה תלויים בזכויות יושביה. אם בחוקותי תלכו ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. אם בחוקותי תמאסו וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ.

פעם הפירות היו הרבה יותר משובחים. היום טעם פלסטיק. מהונדסים. הטעם אובד, הפירות מתמעטים, 'ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה'.

לכן תמה רבי יהושע בן לוי על הארץ – האם ערביים אלה ראויים לפירות כאלה???

בברית בין הבתרים אמר הקב"ה לאברהם "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה". כלומר כל עוד לא נשלם עון האמורי, אין בני ישראל יכולים לכבוש את ארצם.

לאור זאת יש לפרש שמשה שלח את המרגלים לבדוק האם נשארו עדיין אנשים כשרים שיכולים להגן עליה כעץ, האם נתמלאה סאתם וראויים הם לנישול מן הארץ?

וזה שאמר וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה, ובעיקר האם 'יש בה עץ אם אין'. יש צדיק שיגונן עליהם?

ולכן אומר להם משה והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, ובזה נדע האם יש בה אדם כשר המגן עליה כעץ.

ובזה יובן מדוע הם באים וישר בתחילה הם אומרים למשה: באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. עדיין היא זבת חלב ודבש ופרותיה כל כך משובחים, הרי זו ראיה ברורה שעדיין לא שלם עוון האמורי ויש בה אנשים כשרים, ולכן לא נוכל לה!

 

לאור זאת נבין את חילופי הדברים שבין כלב ויהושע למרגלים, שעל טענתם הנ"ל עונים להם יהושע וכלב: "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאוד מאוד. אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש".

בזכותינו היא זבת חלב ודבש! ולכן "ואתם אל תיראו את עמם הארץ" ואל תביאו ראיה מן הפירות, היות "ולחמנו הם" הפירות הללו נועדו להיות כלחם לנו, ולא להם! "סר צילם מעליהם" אין להם צדיקים הראוים לגונן עליהם כצל.

הפרנסה והשפע והפירות הטובים – בזכות קיום המצוות של עם ישראל.

פעם בא יהודי לבקש ברכה לפרנסה מהחפץ חיים והרב שאל אותו האם מחנך בניו לתורה? והוא השיב שבנו לומד בגימנסיא… השיבו החפץ חיים: כשהייתי קטן ביום שהייתי הולך לתלמוד תורה אמא היתה נותנת לי פרוסה, וביום שלא – לא. תשלח את הבן לתלמוד תורה והקב"ה ישלח לך פרוסה!

מעשה מספר אור דניאל אחרי מות עמ' רנד:

מעשה נפלא על כך סיפר הרב שבדרון זצ"ל ושהובא ב"מאורות הדף היומי": מעשה בגביר עשיר שהיה חרד לדבר ה' וירא שמים, אך לצערו בנו לא הלך בדרכו ופנה לרעות בשדות זרים, התעניין ב"השכלה" שפשתה בזמנם, ואף היה היקל במצוות בסתר.

בנו של הגביר שידע שהדבר למורת רוחו של אביו חשש לריב עימו מאחר והלה פירנס אותו ביד רחבה ולכן העמיד פני צדיק כששהה בחברת אביו, אך מאחורי גבו התנהג ככל העולה על רוחו. אולם האב, שפיקח היה, ידע את גודל צביעות בנו אך לא יכל לשנות זאת או לדבר עם בנו מטוב עד רע מאחר שבכל הזדמנות שניסה לשכנעו לחזור בו ממעשיו הרעים העמיד הבן פני נעלב ואמר: "איני יודע על מה אבא מדבר, והרי אני מדקדק בקלה כבחמורה".

המתין האב להזדמנות שבה יוכל להעמיד את בנו במקום ואכן הזדמנות זו לא איחרה לבוא. ביום בהיר הופיע ה"בן יקיר" לפני אביו ובפיו משאלה: רוצה הוא ללכת להשתלם במדעים ובחכמות בברלין. האב בתחילה ניסה לסרב, אך כאשר ראה האב שבנו נחוש להשתלם במדעים נעתר לבקשתו, אך בפיו הייתה משאלה: "אני מוכן, אך בקשה לי אליך: מדי בוקר תקפיד על הנחת תפילין שלא יעבור עליך שום יום ללא מצוות תפילין".

"מבטיח", אמר הבן "הסר דאגה מליבך. הנני מבטיחך שמדי יום לפני צאתי ללימודים אקפיד על מצווה זו!" וטס לברלין.

לאחר זמן, שלח הבן מברק לאביו: "לאבא היקר מה שלומך?" וכו' וכו' והוסיף הערה חשובה בסוף המברק "לא נותר לי כסף, אבקש שתשלח לי מעט דמי כיס".

קיבל האב את המברק קראו ושלח מיד לבנו מברק תשובה "תתפלל אל ה' והוא יתן לך כסף". הבן שקיבל את המברק נתמלא חרון, אך לא היה באפשרותו לעשות מאומה, ועל כן המתין מספר ימים וחזר ושלח מברק לאביו וכך כתב: "התפללתי ולא נושעתי, אנא מהר ושלח לי כסף".

והאב בשלו, שולח מברק "תתחזק בתפילה וה' יושיעך".

חיכה הבן עוד מספר ימים, מישכן ולווה, אך כאשר הגיע למצב שלא הייתה לו אפשרות לממן את לימודיו קם וחזר לביתו. מיד כשפגש את אביו שאלו: "אבא וכי לא אכפת לך ממני?"

ענה לו "יקירי, האם שמעת לעצתי והתפללת?" והבן עונה "כן, התפללתי והתפללתי ושום דבר לא עזר!"

חזר האב ושאל: "האם הוספת תפילות ותחנונים חוץ מהתפילות הקבועות?" והבן עונה: "כן, התפללתי שחרית מנחה וערבית אמרתי תהילים אך הכל לשווא".

לקח האב את נרתיק התפילין של בנו, פתח אותו לנגד עיניו, והנה לתדהמת הבן, רואה הוא אל מול עיניו מונח בשלווה צרור מזומנים אשר יכול היה להספיק לכל צרכיו בשפע!

פנה האב לבנו ואמר: "אי אי אי 'תכשיט תכשיט' אילו היית מתפלל כיאות לא היה חסר לך כלום, אלא ששטרות כסף אלו מעידים עליך ומוכיחים שלא התפללת! כעת אינך יכול לומר 'התפללתי' או כל תירוץ אחר, שהלא צרור זה מעיד על מעשיך כאלף עדים".

הבן, שליבו נשבר בקרבו לנוכח טיפשותו הרבה התעורר והבין שאכן לא נהג בחוכמה כשניסה לרמות את עצמו ואת אביו שהוא "שה תמים", ואחר שנפתח לבו לשמוע דברי מוסר חזר לדרך הישר לשמחת לבם של אביו ואמו.

*

האשם עצמך ולא את אחרים!

 [אוצה"ת]

"שלח לך אנשים" (במדבר יג, ב)

פירש רש"י: למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.

וכן אמרו חז"ל בילקוט שמעוני: מה ראה לומר מעשה מרגלים אחר מעשה מרים? אלא שהיה צפוי לפני הקב"ה שעתידים המרגלים לומר לשון הרע על הארץ, אמר הקב"ה: שמא יאמרו לא היינו יודעים עונשו של לשון הרע מהו, לפיכך סמך הקב"ה הענין זה לזה וכו' והם היו מסתכלים במעשה מרים ואף על פי כן לא רצו ללמוד.

הקשה בספר "קומץ המנחה" קושיא עצומה: מה כוונת חז"ל בשאלתם "מה ראה לומר מעשה מרגלים אחר מעשה מרים" אם מעשה המרגלים היה לאחר מעשה מרים אין מקום לשאלה הזאת כלל שהרי נכתב כפי סדר הזמנים!

ואם נאמר שמעשה המרגלים היה לפני מעשה של מרים ולכן שואל מדוע הקדים את מעשה מרים, אז אם כן, לא מובנת התשובה "שיראו ויקחו מוסר", איך יכולים לקחת מוסר ממעשה שעדיין לא היה ולא נברא?

והדברים יבוארו בהקדמת דברי הר"ש מאוסטרופלי בפרשתינו בביאור מדרש פליאה.

מובא במדרש פליאה: מפני מה לא הצליחו מרגלים? מפני שהימים ימי ביכורי ענבם. ולכן כתוב ותצפנהו שלשה ירחים. ולכן כתיב ענב"ם חסר. עד כאן.

מבאר המהר"ש מאוסטרופולי לס"מ יש שליטה בשלושה חודשים, טבת, תמוז, אב.

חז"ל אמרו ששילוח המרגלים היה בכ"ט בסיון, ובערב תשעה באב חזרו לאחר ארבעים יום. ואז הוקבע לבכיה לדורות. נמצא שכל זמן הליכתם היה מתמוז עד תשעה באב שאז עיקר שליטת הס"מ. ולכן רש"י כתב כולם אנשים שאותה שעה כשרים היו, שדוקא באותה שעה דהיינו בכ"ט סיון שעדיין לא היה שליטה לס"מ, ומאז שלט בהם.

והנה האותיות שקודם האותיות – ענב"ם הם אותיות סמא"ל. רוצה לומר שס"מ שולט בהם. וזה שאמר הפסוק והימים ימי "ביכורי" ענב"ם, רוצה לומר האותיות הבכורות והמוקדמות לאותיות ענב"ם. וזה שמדגיש המדרש שלכן כתוב ענב" ם חסר יו"ד.

וזה שנרמז גם כן בפסוק ותצפנהו שלושה ירחים, כי בשלושה ירחים הללו יש להצפין שאז יש שליטה לס"מ ודו"ק. [עיין דבש לפי מערכת ב' אות כ"א שתמה שאצלנו בכתוב מופיע ענבם מלא י, ועיין עוד חומת אנך ופני דוד. ובאוצה"ת כתב שהיו"ד לא נחשבת מפני שאינה אלא נקודה בעלמא]

ולכן שלטה עליהם הסטרא אחרא והרשיעו, וכלב חשש לזה ולכן מיד שהגיעו לחברון השתטח על קברי האבות וניצל מהסטרא אחרא ולא הרשיע כמותם.

והנה ידוע כי הליכתם של המרגלים היתה בכ"ט סיון והטעם שלא הקדימו לצאת קודם לכן כיוון שכל ישראל חיכו שבעה ימים למרים הנביאה שתתרפא מצרעתה, ונמצא שלולי מעשה מרים, הליכתם לארץ ישראל היתה בחודש סיון אשר אין בו שליטה להסטרא אחרא ולא היה נגרם נזק בשליחותם.

אם כן מן הראוי היה שלא להסמיך מעשה מרים הצדקת לשלוח המרגלים כיוון שיש בזה זלזול בכבודה כמו שמצינו בפרשת בהעלותך שנתאחרה פרשת פסח בשביל גנותם של ישראל כל שכן בשביל כבודם!

וזו כוונת שאלת המדרש "למה סמך מעשה מרים למעשה המרגלים", דבאמת מעשה מרים היה קודם אבל למה כתבה זאת התורה ולא חששה בסמיכות בזילזול הצדקת?

על זה מיישב "ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". הסיבה שהקב"ה הקדים מעשה מרים קודם למעשה המרגלים היא כדי שילמדו ויקחו מוסר ואם היו לומדים את הלקח לא היתה עליהם שליטת הסטרא אחרא הגם שהלכו בימי שליטתה.

והאשמה לרשעותם היא רק מחמת עצמם אם כן אין סיבה כלל לאחֵר פרשת מעשה מרים.

מוסר השכל שלמדים אנו מכאן הוא שפעמים האדם מתרץ את עצמו על מעשיו הלא טובים ועל ימיו שהולכים לא כרצון התורה כי אדם פלוני אשם בזה או המצב בו נמצא הביא אותו לכך וכדומה, ואין הוא אשם בכל [ואפשר שבאמת זה כך] וחושב שתירוץ זה יאמר גם בעולם האמת לפני בית דין של מעלה. אוי לו ואוי לנפשו! אם היה לומד ולוקח מוסר לא היה משפיע עליו מאומה והאשם לרשעותו רק הוא עצמו.

מצוי מאוד הדבר בכאלה שעוזבים את הישיבה, או הדת ומאשימים אחרים, כאן היה ראש הישיבה אשם, כאן היה המשגיח אמר לי כך וכך ונפגעתי ועזבתי, וכאן ראיתי כיצד יהודי דתי עושה כך וכך וכו' הכל תירוצים. אם היית רוצה היית מתגבר. רק שרצית לפרוק עול, ולכן חיפשת תירוץ.

מצוי גם שאדם לא מגיע לבית הכנסת משום "שמדברים שם"… לכן הוא כלל לא מתפלל… לשיעור הוא לא מגיע כי "מפריעים להקשיב" ובנתיים הוא כלל לא לומד… וכן על זה הדרך.

מאישתו הוא התגרש כי האחיות של אישתו סיכסכו, את העבודה הוא עזב מפני שהתנכלו לו, וקינאו בו כי הוא הצליח מעל ומעבר […]

על האדם לקחת אחריות ולדעת שאם אין אני לי מי לי. יגיע יום ושם למעלה יבדקו האם כל הטענות הללו היו אמיתיות או תירוצים בלבד. כל החיים תהיה כשלון ותאשים את אחרים?

הצרה של האדם הזה היא, שהוא לעולם לא יתקן את עצמו, שהרי תמיד ישנם אשמים… והוא – ודאי לא ביניהם… עליך לדעת – תלמד מטעויות, תסיק מסקנות ותשפר דרכך, ואל תחפש תמיד להאשים אחרים.

מעשה ביהודי בשואה שפרק עול, והסביר לאחר מכן שפרק עול מפני שהיה יהודי שומר מצוות אצלהם במחנה שהיה משכיר את סידורו תמורת פרוסת לחם שהיה זה נחשב להון- כדי שיהודים אחרים יתפללו.

מה הוא עושה מסחר בתפילה? הזדעזעתי מכך והחלטתי שאני לא מאמין יותר… אמר לו הרב: תאמר לי ואנשים שכרו ממנו את הסידור? אכן השיב היהודי. שמע זאת הרב ואמר לו: אינך יודע כמה חיזקת אותי בעבודת ה'! שהרי יהודי בשואה שכל מה שיש לו זו פרוסת לחמו האחרונה, מוכן להעניקה לאחר תמורת נתח של רוחניות ותפילה לבורא עולם, אשריכם ישראל!

הנה, אני התחזקתי מהסיפור שלך, ואתה נחלשת, כנראה הדבר תלוי האם אתה מעונין להתחזק או להחלש, בזה תהיה תלויה המסקנה…

 

*

חטא המרגלים – גאוה

[אלה הדברים, עלון פנינים, תוספות]

שתי שליחויות של ריגול היו בהיסטוריה הקדומה של העם היהודי. השליחות הראשונה בפרשת השבוע ״שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען״. השליחות השניה ששולח יהושע (תחילת ספר יהושע פרק ב) שני אנשים לשליחות של ריגול בארץ ישראל, ארבעים שנה אחרי השליחות הראשונה.

למרבה הפלא השליחות הראשונה נכשלת לגמרי, עד שבני ישראל בוכים וכמו שאמרו חז״ל שבכייה זו הפכה אחר כך לבכייה של דורות על ידי חורבן בית המקדש.

ואילו השליחות השניה ששולח אותם יהושע, הנה היא מצליחה מאוד ומחזקת את המורל בעם וכולם נשארים שמחים וטובי לב לקראת כיבושה של ארץ ישראל, וכפי שנאמר שם ״כי נתן ה׳ בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו״ (יהושע ב, כד) הלא דבר הוא!!

כתבו על כך המפרשים: בשליחות הראשונה נאמר בתורה הקדושה ״כולם אנשים ראשי בני ישראל המה״ והתורה מונה בשמם את שמות האנשים החשובים.

בשליחות השניה לא נאמר בכלל מי הם השליחים, נאמר כך: ״וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו וגו׳" (יהושע ב, א) לא כתוב מי הם האנשים.

אולם בחז״ל מבואר שהאנשים הללו היו האחד ״כלב בן יפונה״ מי שהיה בין המרגלים הראשונים שלא התפתה לדבר סרה בארץ ישראל. והשני היה נכד לאותו דור והוא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.

עוד מבארים חז״ל ושואלים למה נאמר ״חרש לאמור״? הרי כל מרגלים הם תמיד ״חרש״, ואם הם לא הולכים ״חרש״ הם אינם יכולים להיות מרגלים. וגם מהו ״לאמור״? היה צריך לומר ״וישלח יהושע בן נון מן השיטים שנים אנשים מרגלים לכו וראו את
הארץ וגו׳.

אומרים על כך חז״ל במדרש רבה ״אל תקרי חרש אלא חרס״ כלומר עשו עצמכם כחרס כקדרים מוכרי כלי חרס, היינו עשו עצמכם כאחד העם, אנשים פשוטים בלתי חשובים שאפילו בעיני עצמם אינם נחשבים.

חידושי הרי״ם מבאר למה דוקא כחרס, משום שבכל הכלים, כלי מתכת או כלי עץ אם נגע בהם שרץ מיטמאים בין מתוכם בין מן החוץ, לא משנה מהיכן נגע השרץ בכלי.

לעומת זה כלי חרס אינו מיטמא אלא בנגיעה בתוכו של הכלי, אבל אם נגעו בו מן החוץ אינו מיטמא. הטעם לכך הוא משום שכל כלי יש לו חשיבות משל עצמו ולא רק משום שיש לו בית קיבול, אלא שכלי של מתכת או של עץ יש לו ערך ושווי לעצמו גם אם לא נשתמש בו ככלי. אבל כלי חרס אין לו שום ערך עצמי שהרי כולו עשוי מאדמה ועפר ואין לו שום חשיבות עצמית, אך כל חשיבותו וערכו הוא רק משום שאפשר להכניס בו דברים, שיש לו בית קיבול, ולכן מיטמא רק בנגיעה בפנים.

כאשר משה רבינו שלח מרגלים נאמר עליהם ״כולם אנשים ראשי בני ישראל המה״. ופרש״י: ״חשובים היו באותה שעה״. כלומר, שליחים אלה היו חשובים מצד עצמם, ולא הלכו לשליחותם מתוך כניעה לשולחם ולמנהיגם, אלא רק את כבודם העצמי ביקשו, וכפי שמובא בזוהר הקדוש כי נשיאים וראשים לבני ישראל הם היו רק במדבר, אבל בארץ ישראל בודאי כבר היו מפוטרים מתפקידם כראשי בני ישראל, שהרי בארץ ישראל כבר אפשר למנות ״מלך״ וזו אחת משלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל.

ואם כן כל כבודם ושררתם עומדים על כרעי התרנגולת ומוטב להישאר בגלות ולהישאר שם עם הכבוד מאשר להיכנס לארץ ישראל ולאבד את הכבוד ואת השררה. וזו היתה הבעיה העיקרית בשליחות הראשונה, שליחות של אנשים שמחזיקים את עצמם כחשובים וראשים לעצמם עם כל החישובים האישיים האנוכיים שלהם, ולכן השליחות לא הצליחה.

מאידך, השליחות השניה היתה כולה שליחות של קודש, אפילו שמם של הנשלחים אינו נזכר, כי אינם חשובים לעצמם כלל ועיקר, וכל חשיבותם היא מכוח משלחם יהושע בן נון.

הם עשו את עצמם ככלי חרס שאין לו כל חשיבות – רק ככלי קיבול, והם היו כלי הקיבול לשליחות הקודש בלבד ורק בזה היתה להם חשיבות, בכניעה המוחלטת שלהם למשלחם, ועל כן שליחות זו עלתה בהצלחה.

[עוד הסבר לחטאם, משום שהם נקטו עמדה ופרשנות, ואמרו שאיננו יכולים להם. אם נשים לב, גם טעם זה מתאים לקו הכללי – הם היו אנשים מכובדים וגדולים, ולכן לא חשבו לשבת מן הצד ולתת תיאור עובדתי בלבד. הם הרי מבינים. הם מגלים דעתם שמקלקלת את הכל. לעומתם אצל פנחס וכלב נהגו ככלי חרס כאמור מבלי להתבטא בנושא בו לא התבקשו!]

לאור זאת כמה נפלאים דברי הרבי מרופשיץ, שלאור האמור, חש בכך משה והוא רואה להזהירם ממה שיכול להיות להם לפוקה ולמכשול.

[מכאן מעלון פנינים תשעא]

הרה״ק רבי נפתלי מרופשיץ זי״ע בספרו ״זרע קודש״ פירש כאן את הפסוקים הבאים על פי ׳מהלך׳ מיוחד ונפלא! ראשית, הוא שואל: שלכאורה, תיבת ״כנען״ מיותרת, כיון שאמר הקב״ה ״אשר אני נותן לבני ישראל״, אז ידוע לכל, שהכוונה לארץ כנען, כי הרי הקב״ה כבר הבטיח להם את זה מכבר, ויכול היה אם כן להיכתב: ״שלח לך אנשים ויתורו את הארץ אשר אני נותן לבני ישראל״?

אלא הנראה לומר, דהנה מצינו שמעלת מידת ״ההכנעה והענווה״ היא העולה במעלה על כל המעלות והמידות!

והראיה, שמשה רבינו ע״ה שהיה מבחר מין האנושי, נשתבח במידת הענוה.

וזוהי גם מעלת ארץ ישראל הנבחרת לנו, שמטבע הארץ ההוא לגרום להיושבים בה הכנעה וענווה, ולכן אף שהיה שם ערים גדולות ובצורות בשמים הרים ובקעות, עם כל זה נקרא ״כנען״, מלשון הכנעה, שטבע הארץ ההוא בהכנעה, וכן גורמת טבע זו להיושבים בה. וזהו שאמר משה רבינו למרגלים שיתנו לבם לזה, להבין מעלה הנפלאה שגורם טבע הארץ הזאת. וזהו שאמר להם ופירש להם ענין זה בשעת השליחות: ״וראיתם את הארץ ׳מה היא״ – איך שגורמת הארץ הכנעה וענווה הנקראת ׳מה׳, כמו שאמר משה רבינו העניו מכל האדם ״ונחנו מה״ (שמות טז, ז) [יותר מתאים מה שאמר על אהרון 'ואהרון מה הוא'.

״ואת העם היושב בה החזק הוא הרפה״ – שהחזק הוא מחזיק את עצמו לרפה, ואין מתהלל הגיבור בגבורתו, וזה רק מחמת טבע הארץ שגורמת הכנעה, ולכן מחזיק את עצמו כחלש ורפה. ״המעט הוא אם רב״ – שאף כשהוא רב, מחזיק עצמו הרב למעט, וזהו בעצמו גורם לו שהוא רב, (על דרך הזוהר הקדוש ״מאן דאיהו רב איהו זעיר, ומאן דאיהו זעיר איהו רב). וזהו גם מה שאמר: ״היש בה עץ אם אין״ ופירש רש״י האם יש אדם כשר, והכוונה, שתראו ותבינו האם האדם הכשר הזה מחזיק את עצמו כאין…

נמצא שזה היה עיקר השליחות, לתור ולראות טוב טבע הארץ ההוא, שגורמת טיבעה למעלה נפלאה, ״הכנעה וענוה״, וזהו שאמר ״שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען״ – שהוא מלשון הכנעה, שיבינו מעלת הכנעה שהמקום גורם…

[לאור האמור לעיל, נבאר שמשה לכל אורך השליחות מרמז להם להתנהג בענוה, דבר שיכול למנוע את הקלקול שנבע מחשיבותם!]

חידוש משמים בחלום [מאד הוי שפל רוח]

על ידידיו הקרובים של הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, ראש ישיבת חכמי לובלין ומחולל הדף היומי, נמנה הגאון רבי אריה צבי פרומר זצ״ל הי״ד שנודע בכינויו הגאון מקוז'יגלוב, בעל ה'ארץ צבי'.

כשנפטר, היה הגאון מקוז׳יגלוב שבור לאנחות, ממאן להינחם על הסתלקות רבי מאיר מהעולם… שבועות וחודשים חלפו עליו בצער רב, ובאבל שאין לו סוף. הידיעה כי הסתלק מהעולם ולא ישוב עוד, היתה כה קשה בעבורו עד שלא הצליח להתאושש ממנה גם בחלוף תקופה ארוכה… והנה, כך הוא מגלה בספרו, לילה אחד נגלה אליו הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, בחלום הלילה.

לא פחות ולא יותר: הגאון נח על יצועו, שרוי בשינה עמוקה, ולנגד עיניו, כמלאך זוהר ממעל, ניצב מעדנות דמות חייו הנערצת, רבי מאיר שפירא זצ״ל…

כל תיאור לא יצליח, כל דיבור לא יבטא.. לפתע פתאום, באמצע הלילה, דמות שעברה לא מכבר לעולם שכולו טוב, נגלית לנגד עיניו. מה יש לבקש יותר מזה?

הגאון מקוז'יגלוב נרתע תחילה מהמחזה המבעית, אך נרגע לנוכח חיוכו של רבי מאיר, שהיה רחב ומאיר עוד יותר מבחיים חיותו. 'בוודאי התקבל הרבי בכבוד מלכים בבית דין של מעלה' לחש הגאון מקוזייגלוב בחלום, הרי רוכב ערבות שש ושמח בבוא נפש נקי וצדיק…

הגאון מקוז'יגלוב הוסיף להתבונן במראה פניו, ודמותו היתה עבורו למשיבת נפש. רבי מאיר עודדו להינחם על האבל הכבד, ולהמשיך בעשיה תורנית עניפה. אלא שהגאון מקוז'יגלוב רצה לשמוע גילוי מעולם האמת, ושאל כיצד התקבל בשמי מעל…

השיב רבי מאיר, וגילויו מדהים ומעורר, מסר מהעולם העליון, מין נבואה נפלאה ויוצאת דופן: 'חז״ל אומרים בפרקי אבות, 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'. דע לך, כי בעולם העליון גם אדם גדול, וגם דברים גדולים שעשה נבדקים במדד 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'. שם למעלה, נבדק האדם ונמדדים מעשיו, במדד ׳שפלות הרוח' שנלוותה אליהם…׳

כי אם האדם מגיע להישגים, מגיע לדרגות, מצליח להתקדם – אך רוחו לפתע גבוהה, הוא כבר אינו מתייחס לכל אדם, כבר צריך 'פרוטקציה׳ לדבר אתו – הרי כל מה שעשה והשיג מצטמק ערכו, קטן שכרו… אך אם אדם למרות הישגיו ועם הצלחותיו ועל אף דרגותיו, מצליח להיות 'מאוד מאוד הוי שפל רוח' – ערך מעשיו והצלחותיו והישגיו גבוהים שבעתיים!

כך סיפר רבי מאיר בחלום, ולא יסף.

הישגיו של רבי מאיר שפירא ידועים: הקמת ישיבת חכמי לובלין שהיתה אם הישיבות בפולין, ייזום והפעלת רעיון הדף היומי ־ הפועל עד היום בהצלחה כבירה שאין שניה לה. ואת כל ההישגים האלה, כך גילה בעצמו, לא מודדים בשעות הלימוד בישיבה, בכמות שיעורי הדף היומי, או בדפי הגמרא לרבבות שנלמדו, את כל ההישגים האלה מודדים במדד שפלות הרוח, במדד הענווה!

גדול הדור במגרש המשחקים…

גדול הדור בתקופת תקומת יהדות ארצות הברית, היה הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זצ״ל. ענק רוח, שגאונותו בתורה היתה ביטוי להתמדתו המופלאה במשך עשרות שנים, והכרעותיו ההלכתיות משמשות עד היום אבן דרך מרכזית בפסיקת ההלכה.

ישיבת 'תפארת ירושלים' שעמד בראשה, היתה אבן שואבת לצורבים צעירים, תלמידי חכמים צעירים בתחילת דרכם הרוחנית. יחד עם נשיאתו בעול הנהגת הדור כולו, היה רבי משה ראש הישיבה, בה הרביץ תורתו ובין כתליה שהה ברוב שעות היום.

היה זה ביום רגיל ושגרתי. רבי משה מגיע כדרכו לישיבה בשעת צהריים מוקדמת, ומיד במסדרון הכניסה שם לב לילד קטן כבן שמונה, עומד נבוך ומבולבל על יד הטלפון הציבורי. רבי משה עצר את צעדיו, ועצר על יד הילד. הניח יד רכה על כתפו ושאל בנועם: 'ילד, מה שמך?'

'פיליפ'. ענה הילד קצרות.

'האם הינך זקוק לעזרה? האם חסר לך משהו? מדוע אתה עומד כאן נבוך ותוהה?' הוסיף רבי משה לשאול.

הילד גימגם קלות והשיב: 'אני… הייתי זקוק לאסימון… כלומר, הייתי צריך להתקשר להוריי, והיה לי אסימון לטלפון הציבורי. אך עד שהגעתי לטלפון, אני מפשפש בכיסים ואינני מוצא את האסימון…'

ענה הילד במבוכת מה. 'חכה רגע,' אומר רבי משה, 'אני כבר מביא לך אסימון. חכה לי כאן כמה דקות, טוב?' אומר רבי משה. וכהרף עין, נראה גדול הדור, מנהיג יהדות ארצות הברית, מי שיבול מבורך של כמה וכמה כרכי 'אגרות משה' כבר נכתבו בקולמוסו, ראש ישיבה נערץ וגדול תורה מופלג, רץ במעלה המדרגות אך לא ממהר לפנות למקומו במזרח היכל בית המדרש, אלא מתחיל להתרוצץ, מחפש לקנות אסימון… לא בקלות מצא רבי משה אסימון.

למרות רצונם הכנה לסייע, רוב תלמידי הישיבה לא החזיקו כזה בכיסם באותם ימים. אם היה מישהו זקוק לאסימון, היה הולך ורוכש אסימון, מדבר בטלפון וזהו. בתום מאמץ לא קל ומרדף לא קצר מצא רבי משה אסימון, ושם פעמיו בחזרה אל פיליפ, הממתין על יד הטלפון הציבורי…

אך כשהגיע לפיליפ, נשבר ליבו בקירבו. הילד עמד ובכה בכי תמרורים! 'מה קרה פיליפ? חשבת ששכחתי ממך? הנה, מצאתי לך אסימון', מחייך רבי משה, ומוציא את האסימון מכיסו…

'לא: העווה הילד את פניו, 'אינני זקוק לאסימון כבר. הוא הגיע מאוחר מדי…' קונן בדמעות…

׳מדוע?' שואל רבי משה, ומתכופף לגובהו של פיליפ בן השמונה. 'הנה, קח את האסימון ותוכל להתקשר להוריך…' כמעט ׳מתחנן׳ רבי משה… ׳אין לי מה להתקשר אליהם יותר' רוקע הילד ברגליו, 'מאוחר מדי!

רציתי להתקשר להוריי, לספר להם שמצאתי כאן חבר, את דיויד, ואני רוצה להישאר לשחק איתו ואז אאחר הביתה. עד שהגיע האסימון כבר מצא דיויד חברים אחרים לשחק איתם, ואני כבר יכול לחזור הביתה' התייפח בבכי…

'לא נורא, צדיק, אל תבכה', אומר רבי משה ברכות. 'הנה, קח את האסימון, התקשר הביתה והודיע להוריך שאתה מאחר. אחר כך נלך ביחד לחפש את דיויד, ובוודאי הוא ישמח לשוב ולשחק איתך', מציע רבי משה.

לשמחתו לא היתה גבול, כשהבחין שפיליפ מתרצה…

רבי משה תוחב את האסימון בטלפון, והילד מחייג את המספר. מודיע להוריו על האיחור, ואמו מסיימת את השיחה עם בנה פיליפ', שעה שאין לה שמץ של מושג מי נתן לבנה את האסימון, וכי גדול הדור עומד על ידו באותה עת, ממתין לסיומה של השיחה…

'עכשיו,' אומר רבי משה בחיוך מאושר, 'הבה נלך לחפש את דיויד.' בפשטות שאין מילים לתארה הוא נוטל את ידו של פיליפ, ויחדיו הם יוצאים מבנין הישיבה, ענק הרוח וילד בן שמונה, צועדים יד ביד…

רבי משה מבחין בחבורה של ילדים משחקים, ושואל את פיליפ: ׳אתה רואה כאן את דיויד?'

הילד סוקר את ילדי החבורה, ומניע ראשו אנה ואנה לשלילה. 'לא, דיויד לא פה', הוא אומר מאוכזב.

'לא נורא,' אומר רבי משה, 'נמשיך לחפש. בעזרת השם עוד נמצא אותו'…

וגאון הגאונים מוותר על עיון בסוגיא חמורה, מתפשר על הקפדתו בשמירת זמני הסדרים, זונח את סדר יומו העמוס לעייפה, ו…ממשיך לשוטט ברחובות מנהטן, יד ביד עם פיליפ הקטן…

הילד סוקר עוד חבורות משחקים, ומרבה להתאכזב. דיויד לא נמצא בהן. רבי משה לא זונח אותו לאורך כל החיפושים, ותר יחד עמו אחרי קבוצות ילדים נוספות… לפתע אורו עיניו של פיליפ. 'הנה, הנה דיויד!' קרא בשמחה, אך מיד השתנה טון דיבורו לעצוב וכאוב – 'אבל הוא כבר מצא לעצמו חבר אחר לשחק איתו', שב הילד לקונן…

רבי משה לא נרתע, וניגש לדיויד ולחברו. שני הילדים נבהלו קמעא כשראו את גדול הדור קרב לעברם, ועוד קורא לאחד מהם בשמו: 'אמרו נא, מי משניכם הוא דיויד?' 'אני' השיב אחד מהם, מסמיק עד תנוכי אוזניו… ומה שמו של חברך?' הוסיף רבי משה ושאל. 'מוריץ' השיב דיויד במבוכה.

יפה מאוד, אומר רבי משה, ומחייך חיוך רחב. כעת, יורד גדול הדור מארבע אמות של הלכה, היישר לחדר הדיונים באולם המשחקים.. ׳אמור נא מוריץ, האם תסכים לשחק בשלישיה, אתה דיויד ופיליפ?'

'כן', הנהן מוריץ בראשו. עתה ממהר רבי משה 'לתפור' את קצוות העסקה. 'דיויד יקירי', אומר רבי משה במתיקות, 'אני יודע שחיכית לפיליפ הרבה זמן, המתנת לו בסבלנות ראויה לשבח. אבל האמת, הוא לא היה אשם בכלל שהתעכב מלבוא לשחק אתך…

הרי בוודאי תסכים כי היה עליו להודיע להוריו על האיחור, ולשם כך הוא היה זקוק לאסימון. הוא לא אשם שאני קצת מבוגר, ולקח לי הרבה זמן להשיג אסימון… אני אשם בכך, דיויד. אל תכעס על פיליפ, הוא היה בסדר, אני לא הייתי בסדר… אתה מסכים לצרף גם אותו למשחק ותשחקו שלושתכם ביחד?'

קיבל דיויד את 'התנצלותו' של רבי משה, וסלח לפיליפ על האיחור. ולא עלה רבי משה חזרה להיכל הישיבה, עד שבדק שוב ושוב כי המשחק מתנהל כהלכה, להנאתם של שלושת הילדים…

אם היה רבי משה דמות מופת בתורה, על אחת כמה וכמה שהוא דמות מופת בענווה – כי אם גדול הדור מסוגל לנהוג בכזו פשטות, להיות כה שפל רוח בעיני עצמו, לנהוג בכזו סבלנות נדירה מול ילד רך – הוי עבורנו הדברים קל וחומר…

פעמים מטריחים אותנו בדברים שלא היינו עושים אף לעצמנו…

פעמים מבקשים טובה, שאולי אינה מתאימה לערכינו…

ואפילו פוגעים בכבודנו במידה רבה כזו שאנו חושבים שחובתנו להשיב מנה אחת אפיים, אולי רק כדי לשמור על הכבוד, הערך המשפחתי, הזהות הייחודית…

הבה ניזכר, נתרגש מהמראה המדהים הזה. איך גאון הדור, ענק הרוח, מחפש ומתרוצץ, משוטט וטורח, בשביל אסימון לפיליפ. האם היה זה לפי כבודו ומעמדו? האם כך נאה ויאה?

ואחר כך איך הוא מחפש את דיויד, מתנצל כאילו עשה עוול, מסדיר את היחסים בין פיליפ לדיויד ומוריץ – האם זה לפי מעמדו, שמירת הזמנים שלו, וגדלותו האינסופית?

כנראה שכן! כי ככל שאדם גדול יותר – הוא עניו יותר. הוא יודע את דרגתו, מכיר בערכו, אך נכון לסייע לכל אדם, הוא לא רואה פחיתות כבוד בכך, וגדלותו – בענוותנותו!

קוד סודי שכזה?

אלפי יהודים פקדו את חדרו של מורי ורבי כ״ק מרן האדמו״ר מנדבורנה זי״ע. לכולם הרבי הקשיב בחום ובאכפתיות, בירך מקירות ליבו הבוער באהבת ישראל, ונתן עצות טובות ומועילות לנושאים שעלו על שולחנו.

יחיד ומיוחד מבין הפוקדים את בית הרבי, היה יהודי בשם 'הרב הורוויץ', איש מהמסתופפים בצל הרבי לא ידע את שמו הפרטי, ואף הגבאים לא ידעו את זהותו. גם מראה פניו היה בגדר סוד, ועם זאת, זכה 'הרב הורוויץ׳ לכבוד מלכים…

'הרב הורוויץ' היה האדם היחיד בתבל, שהרבי טיפל אישית בקבלתו. הרבי הזהיר את הגבאים חזור והזהר, כי אם יתקשר 'הרב הורוויץ', יעבירו אליו את השיחה על אתר, כי הוא בעצמו רוצה לשוחח איתו. כן הורה הרבי, כי הוא בעצמו יסכם עם 'הרב הורוויץ' מתי יעלה לשוחח עמו בביתו, מחוץ לשעות קבלת הקהל הרגילות בחדר הרבי…

בתחילה היה הדבר לפלא, אך עם הזמן התרגלו הגבאים לענין, וסברו כי כנראה 'הרב הורוויץ' זה הינו צדיק נסתר רם מעלה, שאינו חפץ להיחשף בפני הציבור, אך עסקים שמימיים לו עם הרבי…

כך נמשך הדבר תקופה ממושכת. פעם בכמה ימים היה מתקשר 'הרב הורוויץ' ומועבר ישירות לרבי. הרבי היה מתאם איתו את שעת הביקור בביתו, ואיש לא ידע ולא ראה, לא שמע ולא הכיר…

היתה זו שעת ערב מוקדמת, ושוב צלצל הטלפון של הגבאי. על הקו היה 'הרב הורוויץ' בכבודו ובעצמו. 'בבקשה, בבקשה', אומר הגבאי ביראת כבוד, ומעביר את הטלפון אל הרבי. הרבי סיכם עם 'הרב הורוויץ' את שעת ביקורו, והמשיך בסדר יומו, כרגיל…

אלא שאותו ערב, היה עומס עצום בקבלת הקהל. רבים רבים שיחרו לפתח בית הרבי, והרבי הקשיב לכל אחד בסבלנות נדירה. רק אחרי אחרון פוקדי בית הרבי, בשעת ליל מאוחרת מאוד, סיים הגבאי את עבודתו, ועדיין – עייפותו עשתה את שלה, והוא התמהמה קמעא עד שיצא מבית הרבי…

אך יוצא הגבאי, ועיניו נקרעות בתדהמה. לנגד עיניו הוא רואה את לא אחר מאשר 'זעליג' (שם בדוי) מעבר לכביש, בדרכו לבית הרבי…

מבטו ההמום לא נרגע, אולי אף החמיר, כשעקב בעיניו וראה כי אכן כן, ׳זעליג' מועיד את פעמיו לבית הרבי… כאן הוסרה המסכה, ובנקודה זו נודע הדבר:

היה זה לפני כמה שנים. יהודי אומלל ושבור לב בשם 'זעליג' היה מגיע אל הרבי בקבלת הקהל, מבקש להיכנס לשוחח. רגע אחרי שנכנס, היה נשמע טון דיבורו הגס למרחקים, כאשר הוא מכלה את זמנו של הרבי לריק בדיבורי שטות והבל שאינם תואמים למעמדו…

'זעליג' לא היה אשם. תלאות החיים הפכוהו לכזה.

לאדם שבריאותו הנפשית לקויה במידה חמורה לא עלינו, אי אפשר לבוא בטענות כאשר דווקא צעקות ודיבורי הבל בחדרו של אדם גדול והדור בישראל מרגיעים את נפשו הסוערת…

כך מצא ׳זעליג' לעצמו מקום להשתחרר, הגיע לבית הרבי בקבלת קהל, נכנס פנימה כאחד האדם, ובתוככי החדר היה מבצע את זממו ־ צועק ומפטפט, פעמים מבייש ומנדנד, וכך בא על סיפוקו…

כשהדבר נשנה כמה וכמה פעמים, הבינו הגבאים 'עם מי יש להם עסק'.

בפעם הבאה שדמותו של 'זעליג' נראתה, ניגשו אליו ודחו אותו בטון מכובד אך אינו משתמע לשתי פנים. תחילה ניסו לדחותו בנעימות, וכשהדבר לא עלה בידם נאלצו לפעול בתקיפות. הן לא יעלה על הדעת שאדם יטריד בחינם את הרבי ואין פוצה פה?! אלא שזעליג, זה, מצא לעצמו דרך לא דרך, הצליח להגיע אל הרבי, ואף התאונן על הגבאים שמקשים עליו להגיע אל הרבי…

או אז, סיכם הרבי עמו את סוד חייו: מעתה לא יקרא שמו עוד 'זעליג', כי אם 'הרב הורוויץ', ומעתה, יוכל להתקשר לגבאים ככל שירצה, יזדהה בשמו החדש שהפך לקוד האישי הסודי שלו, והרבי יורה לו מתי לבוא…

תקופה ארוכה, כאמור, נמשך ההסדר המדובר. 'זעליג' עבר שינוי השם ל'הרב הורוויץ', והרבי המשיך להזמינו אליו לשיחות אישיות בתנאי אח״מים, כדי לשמוע את תלונותיו, להקשיב לצעקותיו, להאזין להבליו… הכל!

כדי שהרב הורוויץ יוכל להמשיך במלאכתו להטריד את הרבי, וכדי שהגבאים לא ימנעו בעדו, הוא מקבל 'שינוי השם' לקוד סודי אישי.

סבלנות. איזו מידה נפלאה, יקרה ונדירה. משה רבנו, גדול המנהיגים הדגולים, הצטיין בהיותו עניו מאוד – שפל וסבלן. זו תכונה אמיתית הנדרשת למנהיג, וככל שהוא גדול יותר היא נדרשת במידה רבה יותר – פשוט להיות סבלן! כולנו מנהיגים. ראשי משפחות, מובילים בחברה, אומרי שיעורים.

מנהיג אמיתי, ואדרבה, ככל שהוא גדול יותר, מוכן לסבול הטרדות, נדנודים, בושות, בזבוז זמן והתעסקות עם אנשים שאינם לפי כבודו. המעמד אינו משחק תפקיד, גם לא הדרגה הרוחנית. ההיפך, ככל שאלה גדולים וגבוהים יותר, כך מתרבה הסבלנות וגדלה הענווה, היכולת לסבול כל יהודי באשר הוא!

*

חטא המרגלים – מאיסה בהשגחת השם

המרגלים היו כולם אנשים ראשי בני ישראל וכיצד התדרדרו לדבר סרה בארץ, ולמרוד בה'?

ועוד, כיצד אמרו המרגלים כי חזק הוא ממנו, וכי לא ידעו שהם מלווים בהשגחת הבורא? וכי פרעה לא היה חזק מאיתנו, ובכל זאת יכלנו לו? כך גם נוכל לכל העמים שבארץ ישראל!

והרי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט, ומי שנתן עשר מכות וקרע את הים, ודאי יכול למגר את הכנעני?

חשש המרגלים היה שתוך זמן לא רב ניגלה, נענש, ניתן את הדין, הארץ תיתן פריה רק בכפוף למעשינו, הארץ תעניש אותנו אם לא נשמור שמיטה, ולא תיתן גשמים כאשר נסטה מדבר ה'. זהו עם שעשה את העגל, שמרד בה' כל הדרך במדבר בטענות ומענות, שם בארץ ישובינו מסוכן.

וטענותיהם אלה רמוזות במקרא:

 (במדבר יג, לב) "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא"

הארץ אוכלת יושביה ומקיאה אותם. איננו מספיק ראויים לחיות במקום כל כך קדוש. כמו שהתורה עצמה הזהירה: ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם.

 "וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת":

כדי לחיות בה צריך להיות בעל מידות טובות. ירא שמים גדול. אילולי כן הארץ תייסרנו ותגלנו ברעב ובמצוק.

(במדבר יג, לג) "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים"

כדי לחיות בה צריך להיות מהנפילים והענקים בתורה ובמצוות. איננו כאלה.

"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"

הסתכלנו על עצמנו וראינו שאכן איננו ראויים כלל ואנו בבחינת חגבים למיעוט זכויותינו, ואיננו ראויים לה.

איננו ראויים לנצח עם רב וענק כזה, אין לנו די זכויות, חזק הוא ממנו, איננו ראויים לנס.

מדוע איפוא נענשו? והרי הייתה בהם ענווה? כוונה להציל את כלל ישראל מן הנזק הצפוי להם?

התשובה נמצאת בהמשך הפרשה. [מכאן מאוצרות התורה עמוד קמז]

"וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת" אמרו חז"ל שהתכוין לשם שמים שמא יטעו ויאמרו שהשבת נוהגת רק בכניסתם לארץ ישראל לכך ביקש להורות לכלל שאף במדבר הם מצווים על שמירת השבת, וחילל את השבת כדי שיהרג ויראו האחרים ויראו.

מה היינו אומרים על אדם כזה? מסר נפשו בעד הכלל. בעד קדושת השבת, מסר אף את שמו וכבודו שיזכר לדראון כרשע שקושש ביום השבת.

הבה נראה את ההשלכה של מעשהו. אמרו חז"ל שאלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים. השבת השנייה חוללה על ידי המקושש.

כעת הכל נראה אחרת, מצדיק בעל מסירות נפש, הוא הפך למזיק גדול שבגללו לא נגאלו ישראל!

ללמדנו בא הדבר שאין לעשות חשבונות נגד רצון הבורא. אף לא לשם שמים.

זו הייתה הטעות של המרגלים. הם חשבו שהם עושים מעשה של ענווה וצדקות בכך שהם אומרים על עצמם שאינם ראויים, חשבו שמגינים על כלל ישראל שלא יבואו לכאן ויפלו בחרב או יגלו מחמת עוונותיהם, אולם באמת גרמו לכך שישראל מתו במדבר בעטיים.

ובאמת, בעומק הדבר, דבריהם לא נבעו מעודף יראת שמים וחשש על כלל ישראל, אלא הם פחדו מן ההשגחה התמידית של הקב"ה בארצו הדורשת דרגה גבוהה של נקיות מחטא. כמו: דבר אתה עמנו ונשמעה ולא ידבר ה' עמנו פן נמות. כמו שביקשו מלך ואמר ה' לשמואל אותי מאסו. חששו מן ההשגחה הצמודה של הבורא. זה מחייב. איננו מעוניינים להיות כל הזמן תחת זכוכית מגדלת.

אין לעשות חשבונות כנגד רצון הבורא, אלא לקיים מצותיו ככתבן, זהו קיום רצונו האמיתי.

המעשה בר"מ פיינשטיין זצ"ל והיהודי שרצה להיקבר קבורת חמור.

*

פרשת ציצית – שמירת העיניים

ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם הלב והעינים שני סרסורי העבירה. העינים רואות והלב חומד.

וקשה אם כן מדוע לא נאמר ולא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם?

בן איש חי ש"ר פרשת ואתחנן

ולכן צריך האדם להיזהר בעולם הזה בפגם המגיע לעיניו יותר מכל האיברים יען כי כל אבר שחוטא הגוף בו הנה הוא פוגם כנגדו באבר של נשמתו ומאחר שתכלית המעלה של הנאת נשמת האדם הוא בעינים לכך צריך לקדש ולטהר העינים שלו בהיותו בעולם הזה יותר מכל איברים שלו…

אך כפי האמור מובן שפיר, מפני שתכלית הנאת הצדיקים והזנתם הוא בעינים שלהם בגן עדן העליון לכך צריך לדקדק בדבר הנוגע לעינים אפילו בעבור דבר קל כחוט השערה לסבול עליו צער קשה ומר מאוד כדי לנקותם ולזככם היטב היטב לגמרי.

נמצא שההסתכלות תלויה באדם עצמו, ובכוחו לבלום ולעצום עינו מראות ברע, ולכן התורה פותחת בלא תתורו אחרי לבבכם- שהלב החומד את הראיה הוא המתחיל בעבירה.

ומובא בספרים שראיה ראשונה אינה בכוח האדם עצמו שכבר נכשל, ונתבע רק על שממשיך להתבונן, וזה נובע כבר מרצון ליבו, ולכן נאמר ולא תתורו אחרי לבבכם וממילא אחרי עיניכם.

חומרת העוון:

הגמרא אומרת (בבא בתרא דף נז, ע"ב):

"ועוצם עיניו מראות ברע, אמר רבי חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה.

היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא רשע הוא? אי דליכא דרכא אחריתא אנוס הוא! לעולם דליכא דרכא אחריתא ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה".

ופירש הרשב"ם:

רשע הוא – ואף על פי שעוצם עיניו שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה דקיימא לן חולין (דף מד, ע"ב) הרחק מן הכיעור.

אנו היינו קוראים לאחד כזה צדיק…

הרמב"ם מונה את המסתכל בעריות כאחד מן הדברים המעכבים את התשובה, מפני שחושב לעצמו מה עשיתי? ולא שב.

רבינו יונה מגירונדי מחשיב זאת למומר לדבר אחד.

שערי תשובה – שער ראשון אות ו

ועתה בינה שמעה זאת, כי הוא עיקר גדול. אמת כי יש מן הצדיקים שנכשלים בחטא לפעמים, כענין שנאמר (קהלת ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אכן כובשים את יצרם מאת פניהם, ואם יפלו בחטא פעם אחת לא ישנו לו, ונקוטו בפניהם, וחוזרים בתשובה.

אך כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע ואינו מקבל על נפשו להישמר ממנו, גם אם הוא מהעונות הקלים, אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה, קראוהו חכמי ישראל (חולין ד, ע"ב) "מומר לדבר אחד", ואת פושעים נמנה, וגדול עונו מנשוא.

כי אם אמור יאמר העבד לרבו: כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד – כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה, ועל הענין הזה נאמר (דברים כז, כו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" – ביאורו, אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף, ויורה על זה "אשר לא יקים לעשות", ולא אמר "אשר לא יעשה אותם":

גמרא (נדרים דף כ, ע"א):

"רבי אחא ברבי יאשיה אומר כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה וכל המסתכל בעקבה של אשה הויין לו בנים שאינן מהוגנים".

ומאידך גודל השכר:

אומר ה"שומר אמונים" עצימת העינים עת רצון ויכול לבקש מאת ה' את אשר יעלה על ליבו.

מדוע?

מובא במדרש (מדרש רבה ויקרא כג, יג):

רבי מנשיה בר בריה דרבי יהושע בן לוי אמר: מצינו שכל מי שרואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנה זוכה להקביל פני השכינה. מאי טעמא? (ישעיה לג) "ועוצם עיניו מראות ברע" מה כתיב בתריה? (שם) "מלך ביופיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים".

הרי שכאן נאמר שזוכה להקביל פני שכינה- עתה אף שלא חש בכך, חוץ ממה שיזכה לכך בעולם הבא, ולכן זה הזמן לבקש את כל אשר יחפוץ.

ה"שומר אמונים" שאכל ימים אצל בעל הבית שהיה עם הארץ, והושיבו מול בנותיו הבוגרות, והעיד הרב על עצמו שבמשך שנתיים אכל בביתו ומעולם לא ראה אותן!

עוד בענין שמירת העיניים

ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם הלב והעינים שני סרסורי העבירה. העינים רואות והלב חומד. וקשה אם כן מדוע לא נאמר ולא תתרו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם?

 

בן איש חי ש"ר פרשת ואתחנן

ולכן צריך האדם להיזהר בעולם הזה בפגם המגיע לעיניו יותר מכל האיברים יען כי כל אבר שחוטא הגוף בו הנה הוא פוגם כנגדו באיבר של נשמתו, ומאחר שתכלית המעלה של הנאת נשמת האדם היא בעינים לכך צריך לקדש ולטהר את העינים שלו בהיותו בעולם הזה יותר מכל איברים שלו.

ובזה מובן ענין המעשה דרבי מתיא בן חרש שהביא בעל סדר הדורות בשם מדרש אבכיר וזו לשונו: רבי מתיא בן חרש היה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה וזיו פניו דומות לחמה וקלסתר פניו למלאכי השרת מפני שמימיו לא נשא עיניו באשה.

פעם אחת עבר שטן, ונתקנא בו אמר: אפשר אדם כזה לא חטא?? אמר לפני הקב"ה ריבונו של עולם רבי מתיא בן חרש מה הוא לפניך? אמר לו: צדיק גמור הוא. אמר לו: תן לי רשות ואסיתנו אמר לו: אין אתה יכול לו, ואף על פי כן לך.

הלך ונדמה לו כאישה יפה שלא היה כדמותה לעולם מימות נעמה אחות תובל קין שטעו בה המלאכים הנפילים, ועמד לפניו. כיון שראהו הפך פניו לאחוריו ועמד לצד שמאל והפך פניו לימין והיה מתהפך לכל צד.

אמר רבי מתיא מתיירא אני שמא יתגבר עלי יצרי ויחטיאני. קרא לתלמיד שהיה משרת לפניו ואמר לו: לך והביא לי אש ומסמר! והביא לו, וביער המסמר באש ונתנו בעיניו ונסתמא. וכשראה השטן כך נזדעזע ונפל לאחוריו.

באותה שעה קרא הקב"ה למלאך רפאל ואמר לו: לך ורפא את מתיא בן חרש. בא ועמד לפניו אמר לו: מי אתה? אמר לו: רפאל, ששלחני הקב"ה לרפאות עיניך. אמר לו: הניחני, מה שהיה היה. חזר לפני הקב"ה אמר לו: כך וכך אמר לי. אמר לו הקב"ה: לך ואמור לו אני ערב שלא ישלוט בו יצר הרע, ומיד ריפא אותו. עד כאן.

וכתב הרב ז"ל שם מדברי המקובלים ז"ל וזו לשונם:

רבי מתיא בן חרש היה פלטי בן ליש שלקח את מיכל בת שאול ונעץ חרב בינו לבינה, ועם כל זאת לא היה לו לעכבה דהוה ליה לומר לשאול המלך עליו השלום: אין אני רוצה ליקח אותה, ובמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.

ועל זה נאמר נשי עמי תגרשו מבית תענוגיה. ואף על פי שלא נגע בה, מכל מקום בעל כרחו נהנה ממראית עין, שזנו עיניו במה שאינו שלו, כי אצלו היתה יושבת ושוכבת ולכן רצה עתה לתקן דבר זה ונתגלגל ענין זה לידו כדי שיצער עצמו ויעוור עיניו, ובעבור זה נמסר בתחילה ביד השטן להסיתו והוא נתאזר נגד יצרו ולא רצה להביט בפניה ושניהם פלטי ומתיא היו ניצוץ יוסף הצדיק עליו השלום. עד כאן לשונו, יעוין שם.

…נמצא לפי האמור דפלטי הוצרך להתגלגל ולסבול צער הגדול הזה של עיוורון עינים שעיוור אותם בידים בגחלת של ברזל שהוא צער דאי אפשר לאדם לסבלו, וכל זה בעבור הזנת עינים שלו שזנו מן ראיית אישה שאינה שלו בעל כרחו ושלא ברצונו!

והדבר מפליא – על מה היתה כל החרדה הזאת שהוצרך להתגלגל כדי לסבול צער הגדול הזה? אך כפי האמור מובן שפיר, מפני שתכלית הנאת הצדיקים והזנתם הוא בעינים שלהם בגן עדן העליון, לכך צריך לדקדק בדבר הנוגע לעינים, אפילו בעבור דבר קל כחוט השערה לסבול עליו צער קשה ומר מאוד כדי לנקותם ולזככם היטב היטב לגמרי.

נמצא שההסתכלות תלויה באדם עצמו, ובכוחו לבלום ולעצום עינו מראות ברע, ולכן התורה פותחת בלא תתורו אחרי לבבכם- שהלב החומד את הראיה הוא המתחיל בעבירה.

מסופר על ר"מ אבוחצירא שפעם אחת היה בשדה תעופה להקביל את אביו והיה שם אחד שפגש אותו שם, ואחרי זה שוב פגשו בביתו והזכירו שפגשו בשדה התעופה, רבי מאיר נאנח בצער ואמר: 3 שנים לקח לי לתקן את הראיה האסורה שהייתה שם!

ולכן זכה להיות רואה מסוף העולם ועד סופו כמו המעשה בקצין מצה"ל שבנו נחטף באנגליה והרב צייר לו בדיוק היכן הוא מוחזק ואמר לו שישחררוהו בקרוב בלא נזק, והרב מעולם לא היה באנגליה!

כתב המהר"ל שההסתכלות היא חיבור למה שאדם רואה, ולכן אסור להסתכל בפני אדם רשע, הוא בבחינת מת והעדר, וגם עיניו הופכות למציאות של העדר ונחלשות.

ולכן לוט צווה שלא להסתכל שלא יחובר אליהם ואז יספה עימהם.

ולכן משה זוכה לראות הארץ, ומה יתן לו? והרי אינו מתחייב במצוותיה כרצונו? אלא התחבר אליה בעיניו.

ולכן ביעקב נאמר ועיני ישראל כבדו מזוקן… ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם. מהו קישור הפסוק לתחילתו? אלא אם היה רואה היה מתחבר אליהם, וכשאינו רואה נאלץ להסתפק בחיבוק ונישוק. משמע שההסתכלות מעלתה גדולה יותר!

ועל פי זה נבין מדוע עיקר מלחמתו של היצר הרע בהסתכלות בעריות, שריש לקיש אמר טוב מראה עינים מהלך נפש [יומא עד:]- טוב מראה עינים באישה מגופו של עבירה.

מדוע? כיוון שהעובר עבירה מתחרט, ואלו המסתכל אומר לעצמו מה עשיתי והרי לא קרבתי אצלה!

ולכן אמר ריש לקיש [ויקר"ר כג] נואף בעיניו נקרא נואף, שהוא ממש חיבור לדבר העבירה!

וסיבת הדבר היא משום שהעינים הם המקור הכי רוחני שבחושי האדם, והם מעל הפה והאף והאזניים, שכל אלה צריכים ממשות הדבר כדי להכירו, ואילו העינים רוחניות הם, ולכן ההנאה בעולם האמת היא בראיה- זה ה' קיוינו לו, ונהנים מזיו השכינה.

ולכן יד ליד לא ינקה מעונש גיהנום– זה המרצה מעות מידו לידה, כיוון שהנאתו רוחנית- נענש בעולם הרוחני.

עצימת העינים היא עת רצון, ויכול לבקש מאת ה' את אשר יעלה על ליבו.

ואין מי שלא מושפע, כמעשה שהיה עם רבי אליהו לאפיאן ותלמידו שהיה צריך לצאת לחתונה.

עיין עוד מעשה בספר הגיון לבי גולד עמ' שנד

 

*

חטא המרגלים – קושי הנגיעות

לכאורה כולם אנשים, כיצד אם כן התדרדרו לשפל המדרגה?

[ועוד, הרי הזוהר אומר שהם כיוונו לשם שמים על מנת שיוכלו ללמוד עם משה עוד ארבעים שנה, וכיצד מאידך אנו רואים בחז"ל ובמדרשים שכוונתם הייתה רעה?]

מדוע רק יהושע זוכה לברכה מאת משה ושאר האנשים לא?

המעשה בדוד המלך ונתן הנביא ומשל כבשת הרש. מדוע פנה במשל ולא דיבר ישירות והוכיח אותו על מעשהו?

כוחו של משל. לאדם יש נגיעות. אין אדם רואה חסרונות עצמו. תמיד מרגיש שמעשיו נכונים.

הבעל שם טוב אומר שדנים אדם בשמים על פי מה שדן את זולתו כשרואהו עושה כמעשהו.

האם שאמרה: לו לבני היו חסרונות הייתי רואה אותם…

זה מה שנקרא 'נגיעות'. נגיעה פירושה שהאדם משוחד. ולכן אינו רואה חובה לעצמו. כשמשוחד אינו יכול לבדוק האמת, שתמיד הנגיעה תטה אותו אל המסקנה המתבקשת.

בפוליטיקה ניתן לראות זאת בצורה הכי ברורה. כשמפלגה בקואליציה, היא תצדיק את כל העוולות שיעשה ראש הממשלה, ותכשיר את השרץ בק"ן טעמים. כשהיא באופוזיציה היא תזעק חמס על מנהל שאינו תקין.

מסופר על הגרא"ז מלצר שכאשר היה צריך לכתוב הסכמה לאיזה אדם היה כותבה תחילה, ואחר כך היה מחליט האם לשולחה. שהעצלות לא תהיה הגורם לאי כתיבתה.

וזה מה שנקרא שוחד. השוחד יעוור עיני חכמים. ולכן היו חכמים שהיו פוסלין עצמם לישב בדין משום שבעל דינם הפריח ציפור מעליהם או משום שסייעם בנתינת יד או שהקדים את נתינת הפירות.

כך היה גם כן אצל איוב, שנשאל מדוע לא זעק כאשר זרקו ילדים ליאור וטען שלא הייתה בכך תועלת, הביא הקב"ה עליו יסורים והחל זועק. שאלוהו מדוע הינך צועק? אמר מפני היסורים.

שאלוהו האם זעקותיך יעזרו? והשיב: כשכואב אז צועקים…

אמרו לו מדוע אם כן לא זעקת אז כשהשליכו ילדים ליאור? סימן שלא כאב לך…

היהודי שביזה את חבירו שלא החזיר את כספו ונשבע בבית דין לשקר, ולאחר מכן התנצל מפני שהיה עד למקרה נוסף שאדם נשבע לשקר והדבר לא קומם אותו…

וזה גם כן היה חטא המרגלים, שמעשיהם נבעו מתוך נגיעה- אינטרס, שלא רצו לאבד מלכותם. והנגיעה סימאה את עיניהם ולכן ראו את שראו באמת- כך האמינו בתמים, אולם היה להם לבדוק בעצמם האם זו האמת הצרופה או שמא הדבר נובע מרצונם להמשיך לשלוט!

[נמצא איפוא שאכן כוונתם החיצונה הייתה לטובה, שילמדו תורה מפי משה, אך מתחת לסף ההכרה קיננה התחושה – לא כדאי להיכנס לארץ אנו נאבד את השררה! ולא חשו בנגיעה זו]

ולעומתם, יהושע התגבר על הנגיעה שלו- שהרי אם יכנסו לארץ יאבד את הרב'ה הגדול שלו ויפסיד תורה רבה ממנו, מכל מקום לא חישבן לאינטרס האישי ועשה רצון ה' במלואו!

ולכן משה מברך את יהושוע, מכיון שחשש שהנגיעה שלו תטהו להוציא דיבת הארץ רעה!

[נוסף – ראיתי בספר דרוש מהדרשנים הליטאים שאומר שאדם עומד ממול חברו אז הימין שלי מול השמאל של חברי והשמאל שלי מול הימין של חברי.

והתוכן של זה הוא שהטבע של הבן אדם שהוא מדגיש בימין. ימין זה לשון חוזק, הימין מדגיש את השמאל של השני. אני רואה :

ראיתי בספר דרוש מהדרשנים הליטאים שאומר שאני עומד ממול חברי אז הימין שלי מול השמאל של חברי והשמאל שלי מול הימין של חברי, והרעיון שבדבר הוא שהטבע של האדם שהוא פועל בימין, פעולה הנעשית בכח – נעשית בימין. פעולה הנעשית בחולשה – נעשית בשמאל, יד כהה.

האדם מסתכל על חבירו בימין – בראיה חזקה ובכח – על השמאל של חבירו, על חולשתו וחסרונו.

והשמאל שלי נגד הימין שלו – על מעלות חברי – הימין שלו – אני מסתכל בעיני השמאלית – במבט חלש ולא מפרגן…

והתורה דורשת, אומר המגיד הזה, התורה אומרת כמים הפנים לפנים צריך להיות בדיוק כמו שאתה מסתכל בראי הימין שלך נגד הימין שלך והשמאל שלך נגד השמאל שלך זאת אומרת שהימין שלך בעוצמת העיון שלך וההבנה והערכה לראות ולהבליט את המעלות של השני, ואת החסרונות להוריד – להסתכל בעין השמאלית ב"שמאל" הזולת – בחסרונותיו. כמים הפנים לפנים הימין נגד הימין, כן לב האדם לאדם כך צריך להיות לב האדם. [מעובד ע"פ אוהב ימים טשיגל עמ' ט]

יש בנותן טעם להביא את משלו של ה"בן איש חי" משל למה הדבר דומה גנב מפורסם גזר עליו המלך עונש מות בתליה על העץ אמר הגנב הריני מקבל על עצמי את פסק דינו של המלך אך יודע אני חכמה אחת נפלאה שאיש זולתי אינו יודע ואם אמות תמות עמי חכמתי על כן מבקש אני ללמדה למלך כדי שתשאר החכמה בעולם ולא תאבד לשאלת המלך מהי אותה חכמה השיב הגנב יודע אני כיצד לשתול גרעין בקרקע לאחר הכנה מסוימת וכעבור חצי שעה יגדל ממנו אילן לתפארת שישא פירות למכבירהתפלאו המלך ושריו ויצאו עם הגנב אל הגן הביאו לו תפוח לקחו והוציא את חרצניו והורה להביא לפניו כלי מלא מים וסממנים שנקב בשמם כשהובאו המים עירב בהם את הסממנים והניח בתוכם את הגרעינים כעבור חצי שעה אמר כעת הגרעינים מוכנים לזריעה ויש לשימם בקרקע ובתוך חצי שעה יצמח כאן עץ עבות אך תנאי אחד צריך שהאדם אשר יתחב את הגרעין בקרקע יהיו ידיו נקיות מכל גניבה וגזל אני איני יכול לשותלו כי הרי גנבתי בחיי פנה הגנב אל המשנה למלך ואמר לו מכובד אתה לתחוב את הגרעין בקרקע אמר המשנה למלך לא אסתיר מכם כי בהיותי נער הייתי הולך בשליחות אבי לקניות והייתי אומר לו שהדברים עלו יותר מכפי שעלו באמת והעודף לקחתי לעצמי אמנם צעיר הייתי לימים אך חוששני שהסגולה לא תפעל שהרי ידי אינן נקיות לגמרי פנה הגנב לשר האוצר בבקשה הנך מכובד לתחוב את הגרעין בקרקע ענה השר ואמר אני ממונה על האוצרות וכל חשבונות הממלכה בידי ושגיאות מייביןו יתכן וטעיתי בחשבון וחייבתי את אוצר המלך אשר לא כדת פנה הגנב למלך ואמר כבוד המלך בכבוד הואל נא אתה לתחוב את הגרעין לקרקע השיב המלך עתה נזכרתי שבהיותי ילד קטן ראיתי אצל אבי המלך מחרוזת מרגליות יקרה חמדתי אותה ונטליה לכן גם ידי אינן נקיות יביאו אדם אחר אז טפח הגנב על ראשו נפל לרגלי המלך ואמר אדוני המלך שר האוצר שלך הודה כי ידיו אינן נקיות והמשנה למלך אמר שגנב מאביו ואף אתה אדוני המלך אמרת שגנבת מאביך אם כן למה זה תחרוץ את משפטי למיתה על אשר גנבתי מפאת העניות שלחצה אותי ושלחתי את ידי למלא את נפשי הרעבה ויבוש המלך ויבל כי עשה הגנב כל זאת בחכמה ויחון אותו וישלחהו לחפשי "הוכח תוכיח את עמיתך" לרבות את עצמך… [הובא במתוק האור שופטים עמ' ריב] [פנינים לג בעומר תשעד] אמר לו רבי שמעון בר יוחאי לבנו רבי אלעזר: בני די לעולם אני ואתה –

בספר ״נפשות חסידיו״ מובא את פה שפירש הגה״צ רבי מרדכי אריה הלוי דורביץ ראב"ד של באנילא זי״ע על פי מה שמובא בספרים הקדושים שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים.

כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שב טוב הקדוש זי״ע לאחד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מידות. הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במידות מהבעל שב טוב ותלמידיו?

אבל לא הירהר אחר רבו, והלך לכפר ההוא. כאשר בא לשם, פנה לבית אותו אדם וביקש להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו.

ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מידות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים. אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללמדו ממנו.

תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו. אבל זו לא העת לומר לו מאומה.

כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל ליבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו. ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מחזיק אדם רשע בתוך ביתו.

ענהו בעל הבית: ״לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי השני. האם כבר גמרת לבדוק את מעשיך?׳…

הבין התלמיד שלכן שלחו הבעל שב טוב לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית שהעיקר הוא שצריך לפקח על מעשיו שיהיו כולם טובים בלי נדנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם.

וזה שאמר רבי שמעון לבנו:

"בני די לעולם" – אל לך להתבונן במעשי העולם, "אני ואתה" – בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו…

*

הטיפוס הנרגן

 [חלק ממעיין השבוע ח"ד קכב, חלק מחיים של תורה ח"א]

עם ישראל שולחים מרגלים ווהארץ הכל כך טובה הופכת להיות לרעה ונוראית בדבריהם. העובדות היו מצוינות, הפירות גדולים, הארץ מגדלת אנשי מידות, הכל נפלא, ובכל זאת מצאו על מה להלין, והחלו לבכות. מדוע? מה הביאם לכך?

התשובה נמצאת בספר דברים

(דברים א, כז) "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְדֹוָד אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ"

מה הפירוש ותרגנו? את התשובה לזאת ניתן לקבל בפרשה הקודמת:

"ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה', ויחר אפו ותבער בם אש ה'…" (במדבר יא, א)

לו היה לנו מקצת מחיי דור המדבר, מוקפים ענני כבוד, ענן לפניהם מיישר לפניהם הדרך, בכל יום ארוחת מן בשלל טעמים, בנוסף השליו, עדרי צאן ובקר, "לא חסרת דבר" אמרו חז"ל שכל דבר שהיו חפצים היה נברא לפניהם.

משה רבינו עליו השלום בראשנו, אהרון במשכן. מגיד שיעור פרטי, לא חסר מאומה. ללא כל ספק היינו מאושרים.

ולעומת זאת אנו מוצאים ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה', אמרו: למה הצטערנו בדרך הזו, שלושה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך.

עינוי? והרי היו נישאים על גבי ענני כבוד! כעונש בערה בם אש ה'. משה התפלל ושקעה האש.

לא למדו לקח ורצו בשר. והרי עלה איתם מקנה רב? אלא רצו בשר עוף…

מתלוננים על המן, שהוא לחם אבירים, שמא יתקלקל בתוך מעינו… מה הם רוצים?

פתרון התעלומה נמצא בהמשך הפרשה

(במדבר יא, כא – כג) וַיֹּאמֶר משֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים, הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם. וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה הֲיַד יְדֹוָד תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא"

תמיהת משה פלאית. וכי משה מסופק ביכולת השם יתברך? והרי אין ספק שהקב"ה מסוגל להכל, וכיצד משה תמיה האם די במה שיביא ה'? ועוד, הרי היה להם צאן ובקר, ואם כן ללא ספק מצא להם, אף במה שיש להם עתה, שהרי הגיעו לארץ עם בני גד עם צאן רב, ואם כן אף במה שיש להם ודאי מצא להם!

מישב האור החיים הקדוש, שמשה טען לקב"ה אם תרצה לספק אותם לעולם לא יתכן הדבר, שהרי משה מבין שהקב"ה מעונין לתת להם בשר מסוג אחד, ועל כן טען העם הזה נרגן, ומה שלא תיתן להם לא יספיק להם, ואם כן אין כלל טעם לנסות לספק אותם, "ואתה אמרת בשר אתן להם, משמע מין בשר אחד, מה הוא הבשר שתתן?

הצאן ובקר וגו' ומצא להם, פירוש מבוקשם, אם את כל דגי, פירוש כל מיני דגים וגו' ומצא להם, פירוש מבוקשם, הלא כשתיתן להם בשר צאן ובקר, יאמרו חפצים באיל וצבי, וכשתיתן להם איל וצבי יאמרו חפצים בבשר עופות, וכשתיתן להם עופות יאמרו דגים" (אור החיים במדבר יא, כא).

מסקנה– אדם נרגן אף פעם לא טוב לו. תמיד ימצא על מה להתלונן. תמיד ימצא שהוא מסכן. שקילקלו לו, שהרסו לו. שרע לו. שהכל נגדו… אף פעם לא מרוצה.

כאותו נוסע באוטובוס שעלה והחל לבכות. שאלו הנהג מדוע הוא בוכה? והשיבו שאין לו כסף לנסיעה. נתן לו הנהג כרטיס בחינם. והנה לאחר מספר דקות רואה ששוב בוכה. שאלו מדוע? והשיב משום שכולם קיבלו עודף ואני לא…

אם היו מספרים לסבינו מלפני שלושה ארבעה דורות שיש אנשים שאינם צריכים לשאוב מים מבאר, היה מתפעל. מים יוצאים מן הקיר קרים או חמים לפי בחירה, היה חושב שזה דמיונות…

שלא צריך לחטוב עצים אלא בלחיצת כפתור ניתן לבשל, ותנור חשמלי ומיקרוגל ומצנם וצ'יפסר ואופה לחם ומנגל ומכונת כביסה ומדיח כלים ומזגן וכו', היה אומר נו, אתה בטח מדבר על ימות המשיח.

ומנורות חשמל ושעוני יד ומחשב ומדפסת וספרים ללא קץ וכו', הרי היה משתומם מהתפעלות והיה אומר: אלה אנשים המאושרים עלי אדמות, ממש גן עדן.

ורכב ופלאפון ופאקס ומטוס וחללית ומעדנים ארוזים מכל הסוגים….

והנה אנו שואלים, האם אנו מאושרים מסבינו? ניתן לומר בודאות שלא. מדוע? והרי יש לנו כל זאת?

המעשה ביולדת שהתייסרה שעות ארוכות בלידה, ובחוץ בעלה כוסס שיניו בלחץ איום. ולאחר שלבסוף הולד יצא, בישרו לבעלה ואמרו לו שנולדה לו בת. בת? הוא אמר, ברוך השם, לפחות כשתגדל היא לא תסבול כמוני…

מסקנה- להיות מאושר תלוי באדם עצמו ולא בהתקדמותו החומרית. זה לא עושה את העולם למאושר יותר, אלא לניזקק יותר לפסיכולוגים.

כשאדם נרגן, תמיד לא טוב לו, הוא יוכל להיות במדבר עם כל טוב, וימצא סיבה להתלונן. לחיות בדורנו וימצא על מה לקטר. אדם צריך לראות את כל הטוב שיש לו ולהודות לבורא. להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהבין: אשרי וטוב לי!

לדעת להכיר כמה טוב לנו – מכתב מחיה מברלין 1940 לאיתי מישראל 2015

קראתי שגננת אחת שלחה היום ילדים הביתה עם טלאי צהוב כ"פעילות חינוכית". אז לפני שמתנפלים על כלל עובדי מערכת החינוך, הנה, לאיזון, משהו שכתב היום מורה אחר. שמו אסף אולשיצקי, והוא מחנך בכיתה ח' בחטיבת הביניים "קלמן" ברמת השרון. מוזמנים להפיץ.

מפגש דמיוני בין חיה ארליך, מברלין של הרייך, לאיתי נאור, מתל אביב בישראל

חיה: היי, אתה נראה מאוד מדוכדך.

איתי: אכן, ימים קשים עוברים עליי.

חיה: אולי אוכל לעזור?

איתי: איך? יש לך קשרים במשרדי אל-על?

חיה: מה זה אל-על?

איתי: זו חברת תעופה ישראלית גדולה.

חיה: יש חברת תעופה ישראלית?

איתי: בוודאי, לכל מדינה יש חברת תעופה, לפחות אחת, אז גם למדינת ישראל יש חברת תעופה.

חיה: מדינת ישראל? יש מדינה לעם היהודי? איפה היא?

איתי: בין מצרים לסוריה, בין ירדן לים התיכון.

חיה: זו לא ארץ התנ"ך במקרה? ארץ החלומות?

איתי: חלומות?! חלומות באספמיה. הכל שם מתנהל על הפנים.

חיה: מה למשל?

איתי: מה לא?! במשטרה יש מלא פרשיות…

חיה: רגע, משטרה? מי השוטרים? יהודים שוטרים?

איתי: בטח, אלא מי?

חיה: הנאצים! או הפולנים, ההונגרים, הרומנים, כל השאר, אתה יודע.

איתי: מה פתאום, זו הארץ שלנו! בקיצור, מערכת המיסים מעצבנת, הביטוח הלאומי לא מקשיב לך…

חיה: מה בונים עם המיסים שלכם? מחנות עבודה?

איתי: מה? בונים ערים חדשות, כבישים, תאורה, פארקים, את יודעת… כמו שאומרים: "מיישבים את הארץ".

חיה: אז מה רע בזה?

איתי: שזה מאוד יקר לחיות פה. הכול בישראל יקר. הדירות, הרכבים, הקניות, אפילו להחנות בעיר את הרכב עולה כסף.

חיה: יש לך רכב אישי?

איתי: ברור! שני רכבים. אחד לאישה. שנוכל גם לקחת את הילדים לחוגים, להצגות…

חיה: נשמע גן עדן. אני הכי אוהבת הצגות ביידיש.

איתי: יידיש? זה פאסה ממזמן. רק עברית!

חיה: מדברים אצלכם בשפה שלנו? עברית? יש לי צמרמורת…

איתי: צמרמורת, תראי איזה צמרמורת תרגישי כשיקראו לך למילואים בדיוק בחודשי העומס בעבודה, כשהבוס שלך לחוץ טילים. זה סיוט!

חיה: מילואים? תסביר.

איתי: נו, גיוס לכמה שבועות לצבא.

חיה: יש לכם צבא? מה, מרשים לכם להילחם?

איתי: את צוחקת? מי צריך להרשות לנו?

חיה: אז זה בטח צבא עם אלות, כמו המשטרה היהודית פה.

איתי: אלות? איפה את חיה? יש טנקים, מטוסים, ספינות, מלא חיילים.. הכול יש לנו… אבל לא קל פה… בסוף הממשלה עושה מה שהיא רוצה.

חיה: יש לכם פרלמנט משלכם?

איתי: פרלמנט.. חחח… את יודעת, אנשים שיושבים ומחממים את הכיסאות ארבע שנים, במקרה הטוב, עד שבוחרים בהם שוב.

חיה: בוחרים בהם? אפשר לבחור הנהגה אצלכם? זו לא דיקטטורה?

איתי: דמוקרטיה גבירתי, דמוקרטיה. וזו בדיוק הבעיה! שהרוב כופה את דעתו על המיעוט הצודק.

חיה: אז יש לכם ארץ תנכ"ית, מדינה, שוטרים, צבא, פרלמנט, דמוקרטיה, כלכלה… אם היה לי דבר אחד מכל זה הייתי מודה לאלוקים כל יום.

איתי: עזבי, את לא מבינה כלום. בקיצור, אני רוצה לעזוב, לרדת מהארץ, לשנות אווירה, ללכת למקום אחר, פתוח, מכיל, בלי הרבה עומס, משהו סטרילי כזה, בלי אויבים בכל פינה.

חיה: לאן תלך?

איתי: חשבתי על ברלין, בגרמניה.

מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג, לט)

פירש רש"י (בקידושין פ:) 'למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו, אחר כל החסד שאני עושה עימו, שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה. וכי גבר הוא על חטאיו? וכי לא חטא לי? וכי בצדקתו הוא חי? '.

החסיד שכתב מכתב לרבו, ובו התאונן על דירתו הקטנה ובני משפחתו המרובים, זה היה תוכן המענה:

"קראתי מכתבך, ולא הבנתי מילה וחצי מילה.

מבן השורות הבנתי, כי יש לך אישה. הידעת כי יש המוכנים לשלם כל אשר להם עבור מציאת בן זוג? והנה זיכה אותך הקב"ה בזיווג מן המיטב ואתה מתלונן?

 

שנית. המשכתי ונוכחתי לקרוא כי יש לך ילדים, ולא אחד ולא שניים אלא בית מבורך בבנים ובנות. שומו שמים. וכי אינך יודע שיש הבוקעים רקיעים עבור שיהיה להם ילד אחד, ואתה מתהלך לך בין ברכת ה' ורוטן? אתמהה.

שלישית, ממשיך אתה לספר כי נתברכת בקורת גג. יש לך מחסה ממטר, ומסתור מן החמה, בה בשעה שאלפים אחרים נודדים ואין להם היכן להניח ראשם.

ובכן, יהודי יקר, הרי נתברכת בכל טוב ומיטב, מלא אתה וגדוש בברכת ה', איככה תישא ראש לבקש עוד? אלא מאי? דוחק הפרנסה? צפיפות הבית ברוך השם? הכר בחסדי הבורא שגמל עימך עד הנה, רק לאחר מכן קווה לחסדים נוספים.

זהו ותרגנו באהליכם. נרגנים. כנגד אלה אין מה לעשות. רק להשאירם כאן. גם אם תנסה לשכנעם שהכל טוב הם ימצאו על מה להתלונן. סופם הוא מיתה במדבר. אין סיכוי לשכנע קוטר. כל שתתן לו לא ישביע אותו, וגם אם לבסוף יתרצה הוא ימצא משהו חדש להתלונן עליו…

כמה צריך להודות!

כאשר נתבונן ב"חצי הכוס המלאה^" נשכיל לראות כי מצבנו בעצם הוא טוב ומעולה ויש לנו במה להתברך, להתעודד ולעודד אחרים. ״האם יש לך מזון במקרר? בגד לגופך? גג על ראשך? מקום לישון בו? אתה עשיר יותר מ- 75% מהאנשים בעולם!

האם יש לך כסף בבנק? אם יש לך כסף בארנק? האם יש לך כסף קטן בקערה? אתה נמנה בין 8% העשירים בעולם!

האם התעוררת הבוקר יותר בריא מחולה? אתה מבורך יותר מ-1,000,000 אנשים שלא ישרדו עד סוף השבוע!

אם לא חווית אף פעם את סכנות המלחמה… את בדידות הכלא… את זוועת העינוי או את ייסורי הרעב, אתה יותר טוב מ500,000,000 אנשים בעולם!
האם אתה יכול ללכת לבית הכנסת, מבלי לפחד מהטרדה, מעצר, עינוי או מוות? אתה במצב יותר טוב מ 3,000,000,000 אנשים בעולם! האם אתה יכול להרים ראש ולחייך? אתה מבורך כי מתוך האנשים שיכולים, רובם לא עושים זאת!

אם הוריך עדיין בחיים ועדיין נשואים, אתה מזן מאד נדיר.

אם אתה יכול לקרוא את המסר הזה, אתה מבורך פעמיים, פעם אחת כי מישהו חשב עליך, ופעם אחת כי יותר משני מיליארד אנשים לא יודעים קרוא וכתוב!"

לסיכום: ״אושר אמיתי לא ניתן להשיג, כי הוא בעצם כבר קיים… עלינו רק לפקוח את העיניים ולהבחין בו״…

מעשה הממחיש שהאושר הוא אצלך בבית

היה היה ילד קטן שגר בחווה מרוחקת. בכל בוקר היה מתעורר מוקדם, אפילו לפני זריחת השמש, כדי לעבוד בשדה. כשהיה מזהה שהשמש מתחילה לטפס בשמיים, הוא היה עוצר ממלאכתו, מטפס על הגדר ובמשך דקות ארוכות יושב וצופה אל האופק. שם, רחוק-רחוק היה בית עם חלונות מזהב.

הילד הפליג בדמיונות כמה נפלא לגור שם בבית עם החלונות מזהב. 'אם הם יכולים להרשות לעצמם חלונות מזהב' חשב לעצמו, 'אז בוודאי שיש להם דברים נפלאים בבית, רהיטים וחפצים מדהימים ביופיים!' הוא הבטיח לעצמו כי יום אחד הוא ילך עד לשם ויראה את המקום הנפלא.

יום אחד אביו ביקש ממנו ללכת העירה והילד ידע כי זו ההזדמנות שלו לצאת למסע. הוא ארז כריך ויצא לדרך.

חצה את שדה החיטה, חלף על פני אורוות הסוסים וטיפס בנחישות על הגבעות שהפרידו בינו לבין הבית עם החלונות מזהב.

הדרך הייתה ארוכה והשעות שבילה בשוק לא הותירו לו די זמן ללכת אל הבית המוזהב, אך הילד היה נחוש ונתן לליבו לכוון אותו אל היעד. כשהגיע, הבין שכנראה העריך לא נכון את המרחק והלך לאיבוד בדרך, כיוון שמה שחשב שהוא הבית עם חלונות הזהב, לא היה נוצץ ומפואר אלא בית רעוע עם גדר שבורה וקירות מקולפים.

השמש החלה לשקוע והילד לא ידע מה לעשות. הוא ניגש אל דלת הבית ודפק. ילדה קטנה שנראתה בת גילו, פתחה את הדלת בהיסוס. הוא שאל אם היא יודעת אולי היכן נמצא הבית עם החלונות מזהב. "כמובן!" ענתה הילדה והזמינה אותו אל המרפסת.

בעודו עומד שם, הביט הילד אל המקום ממנו בא. שם, הרחק באופק הוא זיהה את החווה, וקרני השמש השוקעת צבעו את חלונות ביתו בזהב.

יש פעמים בהן דברים רחוקים ומסתוריים קוסמים לנו מאוד ואנו שוגים בחלומות על מציאות טובה ויפה יותר, הרחק מהחיים שסביבנו.

פתגם ישן אומר "לא כל הנוצץ זהב", כלומר, לא כל מה שנראה יקר, מבריק ונפלא, הוא אכן כזה. אך היופי של הסיפור הוא לא רק בהבנה שיש דברים שנראים נוצצים רק למרחוק, אלא שכלל לא צריך להסתכל רחוק!

לכל אחד מאיתנו יש בית עם חלונות זהב, כל אחד מאיתנו הוא בית עם חלונות זהב! הכל תלוי בנקודת המבט.

 

*

המסלול הבטוח…

[מהרב דיסקין]

המרגלים מוציאים דיבת הארץ רעה, ונגזר עליהם שימותו במדבר. כל אותו הדור מת עימהם.

כתב האבן עזרא על שמות פרק יד פסוק יג

(יג) התיצבו וראו את ישועת ה' – כי אתם לא תעשו מלחמה רק תראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם?

ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?

התשובה היא, כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להילחם נגד אדוניו? והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפילת משה היה חולש את ישראל.

והשם לבדו שהוא עושה גדולות. ולו נתכנו עלילות. סיבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כוח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר, דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות:

א. דברי הראב"ע מתמיהים, שהרי מפורש בפרשתינו שהטעם שלא נכנסו אותו הדור לארץ היה משום שהוציאו דיבת הארץ רעה, כמו שכתוב: (במדבר פרק יד, כב- כג) "כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי, אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ".

ואם כן איפוא, מדוע נצרך הראב"ע לטעמים חדשים שלא כתובים במקרא?

ב. ועוד, האם הם באמת היו מסוגלים לצאת ממצרים? להילחם בעמלק? לקרוע את הים? אלא מאי, הקב"ה עשה להם ניסים, אם כן מדוע שלא יעשה להם ניסים גם בכניסתם לארץ?

ההנהגה של הקב"ה עם האדם במידת הביטחון היא שככל שהאדם מעמיד עצמו במצב של ביטחון בקב"ה – כך ה' מסייעו ומצילו, וככל שהאדם סומך על עצמו, ה' מניחו ביד עצמו ומסיר השגחתו מעליו.

ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו, אין כאן כפילות לשון, אם אתה תבטח בה', אזי ה' יהיה מבטחך ויסייע בידך. אולם אם לא תבטח בה', אזי לא יהיה ה' למבטח לך ולמנוס לך.

פעם בא אדם לסבא מנובהרדוק ואמר לו שרואים שהפרנסה מקור בהשתדלות. זו עובדה…

ענהו הרב מעשה באדם שהתווכח עם אישתו במה כדאי לסחור, הוא סבר להיות סנדלר, והיא הציעה שיהיה שען. הוא לבסוף בחר בסנדלרות. יום אחד לאחר שנים רבות של עבודה, הוא פונה לאישתו ואומר לה, תראי איזה מזל יש לנו שהקב"ה נתן אז בליבי להיות סנדלר ולא לשמוע בקולך להיות שען. ארבעים שנה אני בעסק, ומעולם לא קרה שבא אלי אדם לתקן שעון, כל הבאים מבקשים רק לתקן מנעלים…

אם הייתי שען הייתי גווע ברעב…

ענתה לו אישתו שוטה שבעולם, באים אליך כי יודעים שאתה סנדלר, אך אם היו יודעים שאתה שען, היו פונים אליך בהתאם.

כך אתה השיבו הסבא, מי שרוצה שהפרנסה שלו תבוא מהקב"ה היא תבוא מאתו יתברך, אולם מי שבוחר שתבוא מנעלים- היא תבוא מנעלים.

וזה עומק דברי הראב"ע, בודאי שאם הם היו בוחרים לסמוך על הקב"ה היו נכנסים לארץ ישראל ללא מלחמה, ללא מאבק ארוך, כמו שנלחמו מלחמה קצרה כנגד סיחון, עוג, כו', אולם הבעיה הייתה שבמקום ללכת על ביטחון הם התחילו לשאול את חוות דעתם של המטכ"ל, והשב"כ, והמוסד, והם אכן תיארו להם כמה טילים יש, כמה צנטריפוגות כבר פועלות, כמה כורים כבר מוכנים, כמה מטוסים ופצצות יש לאויב, והם נתקפו בחרדה.

הם הסתכלו במשקפיים צבאיות ביטחוניות אמר להם הקב"ה אם מסתכלים בכאלה משקפים אכן צריכים צבא, צריכים מלחמות, צריכים נשק, ולזה גם יש כללים, הכללים הם שדור שפל שיצא מעבדות לא יכול לעמוד בכזאת מלחמה, אבל אם היו בוחרים בדרך של יהושע וכלב עלה נעלה והולכים עם משקפיים של ביטחון בה', אזי לא היה צריך מלחמות ולא היה בעיה עם כך שהם עבדים.

ואם כן הכל מתורץ, האבן עזרא אינו ממציא טעם חדש, הוא מבאר שחטא המרגלים אינו עונש, אלא מסלול שהם בחרו שכיבוש הארץ יהיה בדרך טבעית צבאית, ואם זו הדרך, תיאלצו למות במדבר, כי באופן טבעי אכן אינכם יכולים להלחם.

שופטים (פרק ג, א-ד (א) "וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ יְקֹוָק לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן: (ב) רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם: (ג) חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת: (ד) וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה"

רש"י (ב) רק למען דעת – רק לדבר הזה לבדו הניחם למען דעת ולהתבונן דורות בני ישראל הבאים מה החטא גורם כי עתה הם זקוקים ללמדם מלחמה.

רק אשר לפנים – שהיו עומדים לשרת את ה'.

לא ידעום – למלחמות הללו וטכסיסיהם ולא נצרכו להם. עד כאן.

בזמן יהושע לא היו צריכים ללמוד מלחמה, שהיו להם ניסים גלויים. ורק עתה שיצאו מכוח האלוקי הוצרכו ללמוד מלחמה.

לפי זה נשים לב לדבר מעניין.

משה שלח אותם והוא מבקש מהם לתת את ליבם לשישה עניינים:

(במדבר פרק יג, טז -כ) (טז) "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח משֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ: (יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר: (יח) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב"

(יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים:

(כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים"

כולם ענו על ששת השאלות הטבעיות, החזק הרפה, הבמחנים אם במבצרים כו', רק יהושע וכלב ענו על השאלה הרוחנית, השישית, סר צילם מעליהם- היה להם אדם כשר שהיה מגן על דורו כעץ, על השאלה של היש בו עץ – אדם היכול להגן כעץ.

הויכוח אם כן בין יהושע למרגלים כיצד להתבונן על הכניסה לארץ, בצורה צבאית ביטחונית, או רוחנית אלוקית.

כדברי ספר חובות הלבבות – השער הרביעי – שער הבטחון – הקדמה:

ומי שבוטח בזולת ה' מסיר האלוהים השגחתו מעליו ומניח אותו ביד מי שבטח עליו, ויהיה כמי שנאמר בו (ירמיה ב, יג): "כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים".

ואמר (תהלים קו, כ): "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב", ואמר הכתוב (ירמיה יז, ז): "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", ואמר (תהלים מ, ה): "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב", ואמר (ירמיה יז, ה) : "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו".

ואם יבטח על חוכמתו ותחבולותיו וכוח גופו והשתדלותו, [יעזבהו ה' לנפשו] וייגע לריק, ויחלש כוחו, ותקצר תחבולתו מהשיג חפצו, כמו שאמר הכתוב (איוב ה,יג): "לוכד חכמים בערמם", ואמר (קהלת ט, יא): "שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגיבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם", ואמר (תהלים לד, יא): "כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב".

ואם יבטח ברוב עשרו, יוסר ממנו ויישאר לזולתו, כמו שאמר הכתוב (איוב כז, יט): "עשיר ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו", ואמר (משלי כג, ד): "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל", ואמר (משלי כג ה): "התעיף עיניך בו ואיננו", ואמר (ירמיה יז, יא): "בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל", או תימנע ממנו הנאתו בו, כאשר אמר החכם (קהלת ו, ב): "ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו", ויהיה אצלו פיקדון ששומר אותו מן הפגעים עד שישוב למי שהוא ראוי לו, כמו שאמר (קהלת ב, כו): "ולחוטא נתן ענין לאסף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים", ואמר (איוב כז, יז): "יכין וצדיק ילבש וכסף נקי יחלוק". עד כאן.

כך מצאנו אצל דוד שנלחם בגולית ללא חרב וחנית. הכיצד? אני בא אליך בשם ה' אלוקי ישראל אשר חרפת.

וכך חזקיה הולך לישון וסומך על ה' שבא ומכה מאה ושמונים אלף ראשי גייסות.

אם סומכים על ה' אין שום חשש מגבורת האויבים ומכוחם, ואז גם עם של עבדים יכול לכובשם. אך אם באמת וסומכים על גבורתם, אזי אכן אתם צודקים, לא תוכלו לכובשה, ולא נותר לכם אלא למות במדבר.

מסופר על החזו"א שפעם אחת אמר לו ב"ג שם רשעים ירקב: "אם תפרוץ מלחמה, תקחו את הגמרא להילחם? אמר לו הרב משל על האדם שהלך בשלג וקפאו אוזניו ויעץ לו העגלון שישפשף בשלג ואכן הפשירו, וסיפר זאת לאישתו בשמחה, ואמרה לו מה הנס? והשיב לה תארי לך שהיה יום שטוף שמש, במה היייתי משפשף אזני?…

כך אתם לאחר שהחלטתם על גאולה טבעית "ניקח גורלנו בידינו", אתם חייבים צבא, אך אם לא הייתם מכניסים אותנו לבוץ הזה, לא היינו צריכים צבא כלל!

הירא מה' רגוע ושלו

בהקשר לכך אמר רבי שלום שבדרון זצ"ל רעיון נפלא: מסופר בנביא כי יונה ברח תרשישה והטיל ה' רוח סערה בים והפילו המלחים גורלות ונפל הגורל על יונה. "ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו, מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה?", והנה כשנדייק בלשון הפסוק, נמצא תיבות מיותרות דכמו שהם שאלו "מה מלאכתך ומאין תבוא" היה להם לסיים "ומי עמך" בלשון שאלה.

ואילו בפסוק הלשון היא: "ואי מזה עם אתה" כלומר לא שאלוהו לאיזה עם הוא משתייך, אלא תמהו על כלל העם שהוא משתייך אליו מהי תכונת העם הזה.

ולכאורה מה ראו בו שהביאם לתמוה על עמו? אלא יונה הנביא היה נראה בעיניהם כחידה סתומה. הנה מתחוללת רוח סערה גדולה בים והאוניה עולה הרים ויורדת תהומות ועוד מעט קט והיא נשברת, ובמצב זה כל ציבור נוסעי האוניה נעמד על רגליו, רעש גדול ומהומה גדולה נעשית שם וכולם זועקים איש אל אלוהיו, מטילים לים את הכלים להקל מעליהם, ואילו יונה "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב" את יונה לא מדאיג שום דבר הוא יורד אל ירכתי הספינה ונשכב ולא רק זאת אלא ממשיך הפסוק לומר "וירדם"!

כל כך רגוע היה עד שנרדם, כאילו שוכב עתה בביתו. כשמצאוהו לא יכלו להכיל רעיון זה האיך מסוגל אדם להירדם במצב כזה. ועל זה תמהו "ואי מזה עם עתה"? כלומר איזה סוג בריה אתה? והשיב להם יונה: תמהים אתם האיך אני כה רגוע ושלו? דעו לכם "את אלוקי השמים אני ירא אשר עשה את הים והיבשה".

כלומר הירא מלפני ה' ומאמין בו, מרגיש עצמו בסערת ים כשוכב על ארץ מבטחים, שהרי הכל מעשי ה' וים כיבשה לפניו, ואין צורך לפחד מפני סערת ים כלל, כי זוהי מדת היראה – הירא מה' אינו מפחד משום דבר בעולם ביודעו כי אין עוד מלבדו [אוצה"ת עקב]

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור המדהים הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאוד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מידותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שולחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות וימים טובים לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כל כך לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: "ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שולחנו בעוד שהוא עני וחי בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

אחרי ה"שמועה" הזאת החלטתי לעזוב את שולחן חותני.

דברתי עם אישתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שולחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אישתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

סיפרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שולחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באומרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אישתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את רבי זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שולחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עימו שישב וילמד, והנה יש לנו כד חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן, פנה הצריז״ס לחתנו: לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעוזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל, שאלתי את חותני, אם כן הדבר, למה זה לא זכיתי לאכול יחד עם אישתי על שולחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

סיפור דומה שסיפר קובי לוי ואירע בתימן.

את הסיפור הבא סיפרה לי סבתא הדסה מן המושב בשרון. היא לא יודעת לקרוא, גם לא לכתוב, אבל האמונה שלה בהשגחה האלוקית, ובעיקר בברכה של הצדיקים שהם לעיתים המחברים ביננו לבין השפע האלוקי, גדולה ונעלה לא פחות משל תלמידי חכמים מובהקים.

"תראה, אתה אדם צעיר, וספק אם נתקלת בחייך בניסים גלויים מעל לטבע. ספק רב. אבל אני יכולה לספר לך, שלפני כ- 70 שנה בעודי נערה צעירה בעיירה קטנה בתימן חוויתי סוג של נס, שכל בני משפחתי היו שותפים לו, והוא נשמר בין כותלי ביתנו הקטן במשך שנים לא מעטות.

"אבא שלי היה יהודי מלומד אך פשוט. הוא יצא מדי בוקר לאחר תפילת הנץ לעמל יומו בשדה, ולעת ערב עסק בחוכמת הקבלה בבית המדרש עד אחרי חצות לילה. אחרי תיקון חצות היה נרדם לשעות ספורות, קם לתפילה, לעמל וחוזר חלילה. לאבא ואמא נולדו בלי עין הרע 11 בנות. רק בנות. ביתנו הקטן היה סמוך ונראה לבית הכנסת הגדול בעיר. פתח מול פתח, כשהרווח המפריד בין הפתחים הוא לא יותר משלושה מטר. רב העיר שהיה ידידו האישי של אבא ביקש ממנו שיקפיד על בנותיו, שלא תצאנה החוצה – חלילה וחס – בזמן התפילות, וכמובן בתחילת סדרי הלימוד או בסופן, כדי שלא יהיה מפגש מיותר בין הלומדים והמתפללים לבין בנותיו.

"ואני זוכרת שזה היה אצלנו אורח-חיים. גדלנו על יסוד הצניעות כמו האוויר שנשמנו. בת גדולה חינכה את אחותה הקטנה להקפיד על לבוש צנוע, ולימדה אותה שאין יוצאים סתם כך לרחוב, ובוודאי לא בזמן התפילות והלימודים. "כל כבודה בת מלך פנימה" לא היתה סיסמא סתמית, זו היתה שיגרה שאין מפרים אותה, אלא שומרים עליה באדיקות.

"הרב אמר לאבא "תשמע יחיא, אתה יודע שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אז תדע לך, שאם תשמור את בנותיך סמויות מן העין, מעונך יחוש בחוש בברכת השם".

"ועכשיו אני אגלה לך מה היתה הברכה שזכינו לה. אבא היה משתכר פרוטות ספורות, ואותם היה מעביר לידי רב העיר לסייע למשפחות נזקקות. אנחנו, למרות שהיינו משפחה ברוכה, תמיד היינו שבעות ובריאות. מעולם!!!, תשמע טוב, מעולם! לא חסר לנו סוכר, או קמח, או אורז או פחמים. המוצרים הללו היו מוצנעים בתוך כדי חרס ענקיים ומשם מדי יום היינו מוציאות את מנת המזון היומית שלנו.

"מעולם לא נשלחנו לחנות שבעיר להביא סוכר, קמח, פחמים או אורז. במשך שנים רבות היינו דולים מן הכדים ומתפרנסים, כמו אותו נס כד השמן שמילא כלים על כלים עד כי תמו הכלים. אנחנו חיינו בתוך הנס הזה, וכמעט התרגלנו אליו. אבא היה אומר לנו מדי פעם "בנות, הכי טוב לשתוק, כמו שאתן יושבות בבית צנועות ושלוות, תשמרו גם את הפה צנוע ושקט. הצניעות והשתיקה זו הברכה".

"אינני זוכרת שחלינו אי פעם. היינו חסונות ובריאות, יעילות וחרוצות, מן הבית שלנו יצאו מאכלים ותבשילים לכל עניי העיר, ובשפע. וכשהיו שמחות אנחנו הבנות של יחיא, היינו הקייטרינג של אותה שמחה, חינם אין כסף. אבא היה קונה כבש על חשבונו, ושאר המאכלים נשלפו אחר כבוד מכדי החרס אל הסירים והתנור. וכל חיינו, עד נישואינו, עברו עלינו בתוך ארבע האמות הקדושות של הבית… עד שיום אחד… אבא נסע לדרך ארוכה, עם בית דינו של רב העיר לעשות איזו מצווה. לאחר מספר ימים שמענו נקישה על הדלת, בשעת בוקר. אחותינו הקטנה היתה בת תשע או עשר והיא פתחה בזהירות את הדלת. בפתח ניצב אחד מפרנסי העיר, הוא ביקש מאחותי להודיע שיש היום שמחה בעיר, וצריך להכין סעודה גדולה, ואבא הבטיח לו שנעזור. הוא הוציא מארנקו 10 מטבעות הניחם על השולחן ואמר: "הנה כאן 10 פרוטות, תקנו בהן את המצרכים שאתן זקוקות להן…

"אחותי הקטנה, בתמימותה אמרה "לא צריך כבודו, אנחנו אף פעם לא קונות מצרכים. כל הזמן אנחנו מוציאות קמח, אורז, סוכר מכדי החרס, ואף פעם זה לא נגמר…".

"וכאן זה נגמר" מתאנחת סבתא הדסה. "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין מן הרגע שהעין נכנסה לתוך הברכה, הסתיימה הברכה ונעלמה לה. אתה מבין, סוג כזה של ברכה כבר לא מכירים בדור הזה.

*

ארץ חמדת אבות

 [מהנלע"ד]

המרגלים מוציאים את דיבת הארץ רעה. ארץ אוכלת יושביה. יושבים ובוכים. הקב"ה גוזר עליהם שלא להיכנס לארץ ישראל, משה מתנפל לפני ה', וה' אומר לו סלחתי כדבריך.

שואל המגיד מדובנא אם ה' סלח מדוע איפוא גזר שלא יראו את הארץ כל אותו הדור?

משל לעשיר שהוצעו לבתו שתי הצעות שידוך: עשיר בן הבליעל, ורב תלמיד חכם אך עני מרוד, שעליו יהיה לשאת בכל הוצאות החתונה. הוא בחר ברב, אך דרש במפגיע שהרב העני יתן את לבוש החתן. הרב התנגד מפאת מצבו הדל, ולכן העשיר העדיף לגשת להצעה השניה.

בא השדכן ושכנעו ששטות הוא עושה, ונתרצה. אולם כאן הרב כבר התנגד. בשביל כמה מאות שקלים היית מוכן למסור את בתך לבן בליעל? איני רוצה להשתדך עמך כלל. אינך יודע להעריך תורה מהי.

כך עם ישראל כשהוכיחו שאינם מעריכים את ארץ ישראל, ממילא אין הם ראויים לה.

משה רבינו עליו השלום טוען: מדוע אינו נכנס לארץ, ואילו עצמות יוסף נכנסות? אמר לו הקב"ה יוסף הודה בארצו, שאמר גנוב גונבתי מארץ העברים, ואילו אתה אמרו לך בנות יתרו איש מצרי ולא כפרת ואמרת אני איש עברי.

שאל הגר"י בלאזר:

הגמרא בסוטה מלמדת שהתורה מגינה מיסורים ומצילה מיצר הרע. ואם כן כיצד בכלל הגיעו אנשי בית שני לכל השלוש עבירות החמורות ומדוע לא הצילה אותם התורה?

הגמרא מספרת על דוד שהבגדים לא חממוהו. הטעם לכך משום שכרת כנף מעיל שאול. ואף על פי שהיה זה לאות לו שיכל להורגו ולא שלח ידו במשיח ה', מכל מקום היה כאן ביזיון של הבגדים, וכלל בידנו שכל המבזה דבר אינו נהנה ממנו, ודוד שביזה הבגדים לכן לא חממוהו. ה' נוטל טבע הבגד ואינו מחמם.

(שמואל א' ג, יד) "וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם"

תלמוד בבלי: אמר רבא: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה. אביי אמר: בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים (ראש השנה יח, ע"א).

על פי זה מבאר הגר"י בלאזר את שאלת הגמרא על מה אבדה הארץ? והרי התורה הייתה צריכה להצילם מיצר הרע? על כן משיבה הגמרא על עזבם את תורתי שלא הייתה התורה חשובה בעיניהם, ולכן אין בכוח תורה כזאת להגן ולהציל.

 

מעלתה הגבוהה של ארץ ישראל- ארץ אשר עיני ה' מראשית השנה כו' למטר השמיים תשתה מים ומושגחים באופן תמידי על ידי הבורא יתברך. לא על ידי מלאך או שליח. תפילותינו עוברות ישירות לבורא עולם. לא דרך שרים.

ומפאת גודל מעלתה, ארץ ישראל היא ארץ חמדה שמקיאה את יושביה כשלא הולכים בדרך ה'.

ארץ ישראל יש לה קיבה רגישה. אם האוכל לא מספיק נקי, היא מקיאה. הוא יכול לקרות לעצמו "יורד", אולם התורה מגדירה אותו כמי שהארץ הקיאה אותו.

ולכן מבאר הרמב"ן-אנשי סדום נענשו בצורה כל כך חמורה משום שעשו זאת בפלטין של מלך.

ארץ ישראל היא מציאות חיה וקיימת. ולכן אף שהיא קאה את העם שאינו הולך בדרך ה', היא עדיין שומרת לו אמונים. ושממו עליה אויביכם היושבים בה. אף אומה לא הצליחה ליישב את הארץ כל התקופה שעם ישראל גלה ממנה. הארץ מענישה, אך גם ממתינה ואינה מפקירה עצמה עד שהעם שלו הובטחה, ישוב בתשובה.

על פי זה נלע"ד לבאר את חשש המרגלים, שפחדו מן ההשגחה התמידית של הקב"ה בארצו שלא יוכלו לעמוד בה. כמו דבר אתה עמנו ונשמעה ולא ידבר ה' עמנו פן נמות. כמו שביקשו מלך ואמר ה' לשמואל: "אותי מאסו". חששו מן ההשגחה הצמודה של הבורא. זה מחייב.

וטענותיהם אלה רמוזות במקרא:

(במדבר יג, לב) "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא..".

הארץ אוכלת יושביה ומקיאה אותם. איננו מספיק ראויים לחיות במקום כל כך קדוש.

 "וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת"

כדי לחיות בה צריך להיות בעל מידות טובות. ירא שמים גדול. אילולי כן הארץ תייסרנו ותגלנו ברעב ובמצוק.

(במדבר יג, לג) "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים"

כדי לחיות בה צריך להיות מהנפילים והענקים בתורה ובמצוות. איננו כאלה.

"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"

הסתכלנו על עצמנו וראינו שאכן איננו ראויים כלל ואנו בבחינת חגבים למיעוט זכויותינו, ואיננו ראויים לה.

האנטישמיות גואה בעולם . ובסופו של דבר הכל יעלו לארץ ישראל. אך טוב מוקדם מאשר מאוחר ומחמת אילוץ.

המשל על היהודי שחגג את חג "זמן פליטתנו".

הדרך להתנתק מן ההתנתקות היא על ידי חיזוק בתורה ובמצוות ולא על ידי חלוקת סרטים כתומים.

*

וורט מתוק – ארץ ישראל – רק היא זבת חלב ודבש!

[מעלון 'פנינים' על פרשת קורח תשעד]

"וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במדבר טז, יב- יג)

מסופר, כי הגאון רבי משה לייב שחור זי"ע ביקר פעם את הגאון מטשעבין זי"ע בשבוע של פרשת קורח. ביקש הרב מטשעבין את הגרמ״ל שיאמר משהו מהברקותיו על הפרשה. נענה הגרמ״ל ואמר: הנה בפרשתנו קוראים דתן ואבירם לארץ מצרים: ארץ זבת חלב ודבש כשם שהתורה מעידה על ארץ ישראל. באומרם: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר".

ובזה יובן מאוד פסוק מפרשת המרגלים בפרשת שלח. דהנה, המרגלים כאשר חזרו אמרו: "וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה".

וכבר התחבטו המפרשים היכן היה כאן בדיוק הוצאת הדיבה? שהרי דווקא אמרו שבחים וקראו לארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש!

ופירשו בדרכים שונות (כמו דברי רש"י הידועים: ש"כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו"). אך יש עוד דקדוק בתיבת "וגם״ זבת חלב ודבש. שתיבה זו לא הוצרכה לכאן. אך מכיוון שדתן ואבירם קוראים למצרים ארץ זבת חלב ודבש, מובן מה שאמרו המרגלים: "גם" ארץ ישראל בנוסף למצרים הינה זבת חלב ודבש, אך אין בה כל עדיפות מעל למצרים, וזו היתה הדיבה שלהם…

נהנה הרב מטשעבין מההברקה ואמר: יישר כח! ולפי זה ניתן לבאר עוד בפרשת שלח, כאשר כלב היסה את המרגלים נאמר: ״אם חפץ בנו ה׳ והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר "היא" זבת חלב ודבש״ שאת זאת הדגיש כלב: ארץ אשר ״היא״ זבת חלב, דהיינו רק היא ולא ארץ מצרים…