פרשת שמות

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר שמות

 

עלון לשבת בית אליהו

נושאי הדרשות שנמסרו [ייתכנו שינויים]

פרשת שמות

*

הכרת הטוב ומעלתה

[אוצרותיהם]

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם.

׳הכרת הטוב־ ־ מתכונותיו של משה רבנו

מספרים חז׳׳ל במדרש: ״בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה ׳ועתה לכה ואשלחך אל פרעה׳, אמר לו: רבון העולם! איני יכול, מפני שקיבלני יתרו ופתח לי ביתו, ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחבירו את נפשו חייב לו… אמר משה ׳איני הולך אלא ברשותו׳, לכך כתיב: וילך משה וישב אל יתר חותנו״ (מדרש רבה שמות ד, ב).

הפרט הנלמד מכל התורה הענפה של הזהירות בבין אדם לחברו, הוא עד היכן הוא חיובה של ׳הכרת הטוב׳! מדה זו אינה רק ׳מדה טובה׳ או ׳מעלה׳, אלא היא אחד מהיסודות של במין האדם.

במקום נוסף בפרשתנו אנו מוצאים את עניו הכרת הטוב של משה רבנו. כאשר נמלט משה ממצרים והגיע למדין, הוא סייע בידי בנות יתרו להנצל מידי הרועים שהיו נוהגים לגרשן, וכשבאו הבנות אל בית אביהן אמרו: ״איש מצרי הצילנו מיד הרעים״ (ב, יט).

חז״ל במדרש (שמות רבה א, לב) אומרים על הענין כך:

״וכי מצרי היה משה? אלא משל לאחד שנשכו הערוד, והיה רץ לתן רגלו במים. נתן רגלו בנהר, וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים, שלח ידו והצילו. ואמר לו התינוק: ׳אלולי אתה כבר הייתי מת״, אמר לו: ״לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי ממנו – הוא הצילך!

״כך אמרו בנות יתרו למשה: יישר כחך שהצלחנו מיד הרועים. אמר להן משה: אותו מצרי שהרגתי הציל אתכן, ולכך אמרו לאביהן ׳איש מצרי/ כלומר מי גרם לזה שבא אצלנו – איש מצרי שהרג׳׳.

רואים אנו עד היכן היתה זהירותו של משה רבנו מפלגת במרת הכרת טובה. אפילו בדבר עזרתו לבנות יתרו, הוא מצא לנכון להזכיר את אותו איש מצרי רשע ומשחת שהכה את הישראלי ועל פי דין הרגו משה, רק מחמת זאת שנתגלגלה על ידו הזכות שבא למדין וסייע בידי בנות יתרו!

בהמשך אנו רואים שגם יתרו הגוי הבין את חשיבותה של הכרת הטוב, כשנזף בבנותיו על שלא קראו למשה לבית לאכול לחם. כי מדת הכרת הטוב היא מידה המתישבת על הדעת, היא אנושית והכרחית, וגם גוי מצד מזגו הטוב מסוגל להבין כי עליו להכיר טובה למיטיבו.

כתב השל"ה:

רק אדמת הכהנים לא קנה, צריך אדם שלא להיות כפוי טובה, וישלם טובה תחת טובה אפילו לגוי. הכומרים של מצרים עשו טובה ליוסף כשהיה דינו בפניהם בענין אשת פוטיפר, כאשר הבחינו שהאמת אתו הצילו אותו ממות, על כן עתה גם כן היטיב עמהם. (תורה שבכתב ויגש)

ספוג ונוטף מים

אחת המידות החשובות ביותר הינה מידת הכרת הטוב. כאשר אדם מכיר בטובה שניתנה לו – הוא יכול להגיע לשלמות המעשים בין אדם למקום, בכך שמכיר בטובותיו הרבות של הקב״ה, וכן בבין אדם לחברו – בכך שגמלו לו טובה ועליו להשיב להם כגמולם הטוב.

את כוחו וגדולתו של המכיר טובה לשני, ניתן ללמוד מן הסיפור הבא.

מעשה שהיה בבחור צעיר כבן שלוש עשרה, שלמד בישיבה לבחורים מצוינים באירופה. בחור זה היה הצעיר שבחבורה. בני הישיבה למדו בבית כנסת ישן בעיר, ואכלו אצל בעלי בתים, אשר נהגו להזמינם לסעוד על שולחנם. מידי יום סעדו הבחורים במקום אחר. לעיתים, לא הוזמנו הבחורים לשום בית ונותרו רעבים. מקום הלינה היה בית הכנסת. הבחורים הוותיקים ״תפסו" להם מקום לינה על הספסלים, ואילו הנער הצעיר נאלץ לישון על הרצפה, מחוסר מקום.

בקיץ היה הדבר עוד נסבל, אולם בלילות החורף, כשהקור היה עז וסופות שלגים השתוללו בחוץ, המצב היה קשה מאוד, ממש בלתי נסבל. אף במשך היום סבל הבחור, היות שכמעט כל הלילה נדדה שנתו מעיניו, התקשה להישאר ערני במשך שעות לימודו ביום.

יום אחד, קיבל הנער מכתב מדודו, אחי אמו, שהיה נפח ומסגר. דודו ביקש להזמינו לבוא אליו וללמוד מקצוע. מאחר ולא היו לדוד ילדים, הבטיח לאחיינו כי אם ילמד את המקצוע ויכנס לעסקיו – כל רכושו יוענק לו לאחר מותו. מלחמה פנימית קשה התחוללה בנפש הנער, ולבסוף החליט לקבל את הצעת דודו ולעזוב את הישיבה, אך החליט כי יעשה זאת רק למחרת היום. ״זה יהיה הלילה האחרון בו אלון על הרצפה הקפואה״, חשב הבחור בליבו.

ויהי בחצות הלילה, הופיעה לפתע אשה בפתח בית הכנסת. הבחור היחיד שנותר ער באותו לילה, היה הנער הצעיר שכאמור התקשה להירדם. האישה ניגשה אל הבחור וסיפרה: ״זה עתה קמתי מהשבעה על בעלי, נותרתי לבדי גלמודה, בלי ילדים, בעלי היה בעל בית חרושת לשמיכות, והואיל ונשארו מספר שמיכות בביתנו, אני מעוניינת לתת אותן לבחור ישיבה…״

״מאז״, סיפר אותו בחור, ״השינה הפסיקה להיות סיבה להפרעה בלימודי״, הוא המשיך ללמוד ולהתעלות בישיבה בזכות אותה שמיכה…

לימים, הפך אותו בחור לגדול הדור, שרבים יונקים מתורתו, הלא הוא מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ״ל.

אותה גברת אלמונית חשבה כי אינה נותנת לבחור אלא שמיכה בלבד, אך האמת היא שאותה שמיכה שימשה כ״מעיל לספר תורה״!!!

הסיפור טרם הסתיים.

בשנת תשל״ו, ביום חורפי וגשום במיוחד, כשהקור היה גדול, פנה הרב שך זצ״ל לנכדו שיזמין ידיד עם רכב עבורו ללוויה ״בבית החיים״ הישן בחיפה. כל הניסיונות לשכנעו, שיום זה לא נוח ליציאה מבחינת מזג האוויר עלו בתוהו. נכדו של הרב ציפה, שאם כבוד הרב כה הטריח עצמו, ודאי מדובר בלוויה של אדם גדול ויהיה שם קהל רב. להפתעתו, הלוויה הייתה של אלמנה גלמודה ובודדה. את מיטתה ליוו בקושי מניין אנשים.

הרב שך עמד בגשם משך כל זמן הלוויה, ולאחר סתימת הגולל אמר ״קדיש״. בחזרתם לעבר המכונית, עצר הרב מלכת ונשאר על עומדו, בעוד הגשם יורד בשטף והרוח הקרה מנשבת בכל עוז. לא הועילו כל שכנועי הנכד להזיזו ממקומו. לאחר דקות ארוכות המשיך הרב לכיוון הרכב, ונכנס לרכב כשכולו ספוג ונוטף מים.

במשך כל הנסיעה חזרה לבני ברק, שמר הרב על שתיקה ולא ענה לשאלות הנכד. בהגיעם לבית הרב, ולאחר שהחליף את בגדיו הרטובים וחימם עצמו, נענה לבקשת ־נכד והסביר את מעשיו: ״הייתה זו האישה שהצילה את חיי, בזכותה נותרתי בישיבה… משך שנים עקבתי אחריה, וכשנודע לי על פטירתה הרגשתי חובה גדולה ללכת ללווייתה״.

לשאלת הנכד, מדוע לאחר הלוויה השתהה הרב בגשם השוטף דקות ארוכות, השיב ־הרב: ״רציתי להרגיש ולזכור את הקור והסבל הנורא, שהיו מנת חלקי באותם ימים קשים, כדי שאוכל להעריך את הכרת הטוב אשר חב אני לאשה זו!״ [׳בדידי הוי עובדא׳].

״והרי הוא נתן לי את כסותו להתחמם בו״

ספר לי הגאון.רבי יצחק זלזניק זצ״ל, אחד מחשובי מרביצי התורה בדורנו, כי לפני עשרות שנים ראה אחד התלמידים את מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל, כשהוא מתהלך רגלית מחוץ לבני ברק, והיה נכיר בו כי הוא ממהר להגיע למקום מסוים.

לשאלת התלמיד, ספר לו הרב שך כי הוא כעת בדרכו לגבעתים להלוית יהודי יקר, שהכירו עוד בהיותו בחור בישיבת סלבודקה; אולם היות ואין לו פרוטה בכיסו, מתוך שהיה שרוי באותם ימים בעניות ודחקות רבה ־ לא היתה לו בררה אלא לצעד רגלית… תמה התלמיד בפני הרב שך: ״מדוע תטרחו עד כדי כך ללכת להלויתו של אדם שהכרתם לפני שנים כה רבות, ועוד רגלית?״

השיב לו הרב שך תשובה מאלפת המגלה משגים במדת ׳הכרת הטוב׳: ״בבחרותי, בימים בהם למדתי בישיבת סלבודקה, הייתי הולך רגלית ללון בלילות בעיר קובנא הסמוכה. המנוח הזה, שהנני כעת בדרך להלויתו, היה נותן לי את מעילו כדי שאתכסה בו בדרכי לקובנא״.

״וכי קלה בעיניך מדת הכרת הטוב?!…״ – התפלא הרב שך.

שיעור כללי

זכורני כי לפני שנים, הגיע מרן הרב שך למסר שעור כללי בהיכל ישיבת ׳אהל שמעון׳ ערלוי בשכונת קטמון בירושלים. דבר בואו עורר בשעתו הדים רבים והתרגשות גדולה, שכן הרב שך כבר עבר אז את גיל הגבורות, ומיעט למסור שעורים בהיכלי התורה והישיבות.

שמעתי מבני משפחתו של גאב״ד ערלוי, הגאון הצדיק רבי יוחנן סופר זצ״ל, כי סבת טרחתו של הרב שך בגיל כה מופלג למסירת שעור בישיבת ערלוי – נעוצה בסבת הקפדתו המיוחדת על ענין ׳הכרת הטוב׳. ומעשה שהיה כך היה:

בשנת תשל״ג, התעוררה הפרשה הידועה של אותו ״רב״ שהתיר ממזרים לבוא בקהל.

מרן הרב שך יצא בראש גדולי ופוסקי הדור בחרב ובחנית כנגדו, ועמד בפרץ לעצר את המגמה הפסולה לטמא את כרם בית ישראל.

גאב״ד ערלוי זצ״ל, כחיל נאמן במערכות קדש, אף במלחמת מצוה זו חגר בעז מתניו, ונכנס ובא בבתי גדולי ישראל והאדמו״רים להביא את הנתונים בפניהם ולעוררם על חומרת הענין. בכך גרם לכמה רבנים ויושבי על מדין להצטרף למאבק חשוב זה על עתיד טהרת יחוסן של ישראל.

לכן, כאשר התבקש הרב שך על ידו למסור שעור כללי בישיבתו – נאות למרות חלשתו, כהכרת הטוב על סיועו להצלחת המערכה ההיא!

מי שאינו מכיר טובה ־ אין לו שיכות עם המין האנושי

פעם נכנסתי לביתו של האדמו׳׳ר בעל ה׳נתיבות שלום׳ מסלונים זצ״ל. באותם ימים, קודם עלותו לכהן כרבם ומנהיגם של עדת חסידי סלונים, שמש הרבי כראש הישיבה, והיה גר בשכנות עמנו בירושלים.

שיחתי עם הרבי נסבה אודות ענין הכרת הטוב. בתוך הדברים הזכיר הרבי כי הקפיד תמיד להשתתף בשיחות המוסר אותן היה משמיע רבו הגדול מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל, בעל ה׳אבן האזל׳.

כהקדמה לדברים, תאר הרבי בכשרון התאור המפלא שלו כיצד היו נראות שיחותיו של רבי איסר זלמן. צורת אמירת השיחה היתה מענינת ביותר: לרב ענותנותו, לא ראה רבי איסר זלמן את עצמו ראוי לומר שיחת מוסר לאחרים, ולכן היו עיניו משפלות לארץ, מטות לכוון זקנו, כביכול כל השיחה מיועדת ומכוונת רק לעצמו…

מכל מקום, סיפר הרבי, כי פעם אחת דבר רבי איסר זלמן דברים נוקבים על עניו הכרת הטוב. ״בסיום השיחה״, אמר הרבי, ״יצאנו בתחושה כי מי שאיו לו מדה של הכרת הטוב – אין לו שייכות עם המין האנושי!…״

הרבי, באצילותו ובעדינות לשונו ושפתו, לא רצה להוציא מפיו את המלה ׳בהמה' ובמקום כף דבר כדרכו בלשון נקיה – ״אין לו שיבות עם המין האנושי״.

ומצאתי בלשונו של רבנו ׳המאירי׳ (בבא קמא צב, ב) רבדים קשים וחמודים על מי שאינו מכיר בטובה.

כך הוא כותב: ״מכל מקום ראוי להזהר בזה תכלית האזהרה, במה שנתכבד בו ונשתמש בו שלא יהרהר לבזותו כלל, וכל העושה כן יורה על פחיתות מדה וסגנון טבע פחות ונמאס!…״

מי שאינו מרגיש חובה להכיר טובה למי שהיטיב עמו – אינו אדם!

הכרת הטוב היא לטובת תכונות המקבל

מפורסמים דברי חז״ל במדרש (שמות רבה י, ד-ז), לפיהם הסיבה לכך שאהרן הכה את היאור ולא משה, היא כיון שמשה היה חייב להכיר טובה ליאור שהגן עליו בקטנותו:

"ויאמר השם אל משה אמר אל אהרן, אמר רבי תנחום: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור, לא ילקו על ידך׳. וכן אמרו: ׳ויאמר ה׳ אל משה, אמור אל אהרן, נטה את מטך והך את עפר הארץ׳. אמר רבי תנחום: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, עפר שהגן עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקה על ידך״.

דברי חז״ל אלו טעונים הסבר. איזו פעולת הטבה עשו המים והעפר למשה? הן הדומם איננו פועל כלל, והאדם הוא המנצל את מעלותיו לשמושו. ועוד, הרי אין המים והעפר מרגישים בבזיונם. מהי אפוא משמעותה של הכרת טובה לדומם שאינו מרגיש ואינו נהנה מכך?

הגאון הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר זצ״ל, משגיח ישיבת פוניבז׳, בספרו ׳מכתב מאליהו ׳ (חלק ג עמוד 98 ואילך),

הכרת הטוב לדומם

התורה דורשת השקפה אחרת לגמרי בהכרת הטוב בכלל וכבוד אב ואם בפרט. בירא דשתית מיניה אל תשדי ביה קלא, (בור ששתית ממנו אל תזרוק לתוכו צרור, בבא קמא צ"ב). חוייבנו בהכרת הטוב אפילו לדומם שאינו טורח עבורנו, ובודאי לא תתכן בו כוונה להיטיב, חז"ל לימדונו בזה, שחיוב הכרת טובה אינו מותנה בכוונותיו של הנותן כלל, אלא היא חובת המקבל, משום שקיבל.

בעל מעלת החסד ירצה לגמול טובה תחת טובה וישתדל להחזיר גם יותר ממה שקיבל, ולפחות יביע תודתו בפה מלא. לבו יתמלא הכרת טובה מעצם העובדה שקיבל, ולא יחקור אם השני טרח עבורו, וגם אם לא התכוון אליו כלל, או כיצד ולשם מה עשה זאת…

כל הכופר בטובתו של חברו לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה. מי שחסר לו במדת הכרת הטוב כלפי חברו, חסרים לו הכלים להכיר בטובתו של הקב"ה, ובמדה שסיגל לעצמו מדת הכרת הטוב לגבי חברו, בה במדה מסוגל לראות ולהבין את גילויי חסדיו יתברך.

[על פרעה נאמר "מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף – ולבסוף "לא ידעת את ה' ואת ישראל לא אשלח"…]

ראינו שאדם חייב להכיר טובה אפילו לדומם שנהנה ממנו, וכן נפסק להלכה (אורח חיים סימן ק"פ ד'), אין מעבירין על האוכלין, ופירש רש"י, המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחן שם (עירובין ס"ד).

הרי הדומם אינו מרגיש בבזיונו, ומה בכלל משמעות הכרת הטובה לדומם? כל מדות הנפש מושפעות ונפעלות על ידי הרגש, ולא רק על ידי השכל. לכן אם אין אנו מכירים טובה לדומם שנהננו ממנו או שאנחנו מבזים אותו, נפגע הרגש, שאינו מגיב רק לפי חוקי ההגיון. הרגש של בעל מעלת החסד הרוצה אך לתת ולהנות אחרים, אסיר תודה לכל אשר הפיק ממנו הנאה, ואפילו לדומם. והכלל הוא, פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המדות, וממילא נפגמת מדת הכרת הטוב… (חלק ג עמוד צח)

הן הן הדברים שאמרנו: הכרת הטוב היא ענין של ׳אדם' ומי שאינו שיך למדה זו – אין לו שייכות עם המין האנושי!

הנהגת הרב דסלר בעצמו:

מה הביא את הרב דסלר לסינסינטי?

בתקופת ימי מלחמת העולם השנייה זכה בנו של הגרא״א דסלר זצ״ל, רבי נחום זאב זצ״ל, להינצל ברחמי שמיים מגיא צלמוות ולהגיע אחר תלאות וטלטולים לאמריקה. חלפו שנים אחדות, מלחמת העולם שככה, והרב דסלר הגיע לאמריקה להתראות עם בנו אהובו אחר שנים ארוכות שלא התראה עמו.

במהלך שיחתם גולל רבי נחום זאב בפני אביו את הקורות אותו בתקופת המלחמה תוך שהוא מציין בפניו את אותם גדולי תורה שעמדו לימינו במשך אותן שנים. ועל כולם הפליג רבי נחום זאב בשבחה של הכנסת האורחים הנפלאה לה זכה במעונו של הגאון רבי אליעזר סילבר רבה של סינסינטי.

מיד בשמוע הרב דסלר על פעלו של רבי אליעזר סילבר אמר שברצונו להודות לו. רבי נחום זאב הבין כי בדעתו של אביו להודות באמצעות שיחת טלפון, ומיד הוציא מכיסו את פנקס הכתובות כדי לאתר את מספר הטלפון שלו. אך הרב דסלר אמר כי אין די בהודיה טלפונית אלא ביקש מבנו להתלוות אליו לנסיעה ברכבת לסינסינטי, עירו של הרב סילבר.

רבי נחום חשש שמא הנסיעה הארוכה לסינסינטי אינה לפי כוחותיו של אביו, לכן הציע לו להודות לרב סילבר באמצעות מכתב או שיחת טלפון, אך הרב דסלר עמד על שלו.

לאחר נסיעה ארוכה בת תשע שעות הגיע הרב דסלר בליווי בנו לסינסינטי. הם החישו צעדיהם אל ביתו של הרב סילבר, משם יצאו שלושתם לבית הכנסת. בתום התפילה הזמין הרב סילבר את אורחיו החשובים לביתו לסעוד עמו ארוחת בוקר, כשתוך כדי כך התפתחה ביניהם שיחה של דברי תורה כדרכם של תלמידי חכמים.

במשך שעה ארוכה השתעשעו הרב סילבר ואורחיו בדברי תורה, עד אשר פנה הרב סילבר אל הרב דסלר בשאלה – ״ובכן, מה הביאכם לסינסינטי?״.

ברי היה לו לרב סילבר כי סיבת טרחתו של הרב דסלר עד לביתו לא הייתה בכדי. רגיל היה ברבים וטובים שהיו פוקדים את מעונו כשבפיהם בקשות שנות, ולפיכך סבר כי גם הרב דסלר בא לשם כך.

״באתי״, הפתיע הרב דסלר בתשובתו, ״להביע את הערכתי העמוקה על כל החסד אשר גמלת עם בני״. המענה לא סיפק את הרב סילבר. ענוותנותו לא הניחה לו לחשוב כי מעשיו זכאים למידה מופלגת כזו של הערכה, ומשחלפו להן דקות אחדות שב ושאל בשנית: ״נו, מה באמת מביאכם לסינסינטי?״. ושוב חזר הרב דסלר ואמר לגודל פליאתו של מארחו ־ ״אין סיבה אחרת לבואי לכאן. מטרת בואי אחת היא, להביע הכרת הטוב באופן אישי״.

רק כאשר חזר הרב דסלר בשלישית להבהיר כי לא בא לבקש מאומה אלא רק להביא את רגשי תודתו, נכנע הרב סילבר לדברים תוך שהוא מחייך ואומר ־ ״כעת מבין אני עד כמה חשובה היא הכרת הטוב״.[׳איש לרעהו׳, שמות תשע׳׳ו]

״הרי תעשה אותי בעל חוב…״

הגה״צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ״ל, היה מרבה להודות גם עבור החסד הפעוט ביותר שגמלו עמו, כאילו הצילו אותו ממוות לחיים. פעם אחת, כאשר מאן דהו קיבל ממנו שפע תודות, התבייש הלה וניסה להפסיקו מלהודות.

אמר לו הרב דסלר בתרעומת גלויה: ״וכי את המעט תודה שיכול אני להודות אתה מבקש למנוע ממני, הרי תעשה אותי בעל חוב ועתיד אני ליתן על כך את הדין״. [׳מתוק מדבש']

"לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו… דור שלישי יבא להם בקהל ה'" (דברים כ"ג ח').

דבר פלא גדול. להכיר טובתם של מצריים! על מה? על עבודת הפרך, שחיטת הבנים, שיקוע בנים בבנין, זריקתם למים, תבן לא ינתן לכם ותוכן לבנים תתנו. וכשבאו לשדות לקושש קש היו המצריים מכים אותם באכזריות (תנחומא וארא ו'). לאלו חייבים להכיר תודה?

ולמי? לכפויי טובה אלו, שהחיה אותם יוסף ברעב והעשירם למכביר, והתכבדו בביאת יעקב והשבטים… ונגד בני יעקב ויוסף התאכזרו כל כך? הרי אין לך כפויי טובה יותר מאלו!

אלא שהתורה ריחמה עליהם משום אותן השנים "שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק" (רש"י דברים שם), ומפשטות הכתוב משמע שמחוייבים אנו להכיר טובה למצריים על כל השנים שגרנו על אדמתם אף שחיי צער היו, כי סוף סוף "גר היית בארצו". (וכל האכזריות אינה מכבה טובה זו). למדנו עד היכן מגיעה חובת הכרת הטוב.

ה' מכיר טובה לעובדיו

והקב"ה "מכיר טובה" כביכול לאוהביו ולשומרי מצוותיו באופן נפלא מאד, כמאמר הכתוב (דברים ז') "שומר הברית והחסד לאהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור", אף שאין אנו מטיבים לו כלל במצוות שאנו עושים, כי "אם צדקת מה תתן לו" כידוע. וכן בנבואת ירמיהו (ב' א') "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". והלא ראו בחוש את כל הנסים הגלויים וידעו היטב שה' כל יכול, ואף על פי כן השי"ת מכיר טובה לאדם עבור בחירתו הטובה שבה האדם מטיב רק לעצמו – על שבחר בחיים ולא במות… (חלק ה עמוד עט)

כפוי הטובה – הכל ממילא מגיע לו…

אבל מי שמדתו נטילה הוא ממילא כפוי טובה, כי אינו מרגיש שום חיוב לתת כנגד מה שנטל, כי לדעתו הנבערת כל מה שהוא מקבל מגיע לו ממילא. הוא סובר "שלך שלי" ורואה את כל מי שהוא מיטיב עמו כאילו הוא עבדו. ועל כן לא יראה לו אות הכרה אלא רק כשיעבדנו מתוך קושי גדול ובביטול רצון עצמו. (כי אז מרגיש הצורך לתת לו משהו, כי בזה הוא רוצה להבטיח שהלה ימשיך לבטל את רצונו בעבורו גם בעתיד). (שם עמוד קכא)

הרי"ף והמרחץ

בספר ׳שיטה מקובצת׳ על דברי הגמרא שהבאנו, מביא בשם הר"י מיגאש ספור מפעים על רבנו הרי״ף.

כאשר חלה הרי״ף, היה אדם אחד שכבד אותו להשתמש בבית המרחץ הפרטי שלו לצורך בריאותו, והרי״ף נהנה ממנו הרבה. גם אחרי שהחל הרי״ף להחלים, עדין החזיק האדם ההוא את הרי״ף בביתו בכבוד גדול כראוי וכיאות, עד שהבריא ממחלתו לגמרי.

לימים ירד אותו אדם מנכסיו, לאחר שהיה חייב חובות עצומים והנושים הקיפוהו מכל עבר. הללו תבעו ממנו למכור את בית המרחץ שברשותו ולשלם באמצעותו את חובותיו. דין התורה התגלגל ובא לפני הרי״ף, כשרק שמע במה המדובר אמר מיד: ״לא אדון ולא אורה במרחץ הזה, לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתיחד בו, לפי שנהניתי ממנו!״.״

הר״י מיגאש התבטא על כך בהתפעלות: ״אם בדומם שאין לו הרגשה כן, כל שכן וקל וחומר בבני ארם המרגישים בהיזק ובתועלת, שיהיה זה שנאוי לעשות כן, והעושהו יוצא משורת המוסר דרך ארץ".

״אנוס׳׳ על פי הכרת הטוב

מסופר על הרה״צ רבי אריה לוין זצ״ל, כשהיה בחור בגיל שש עשרה נכנס לישיבת קלוצק, שבראשה עמד מרן בעל הברכת שמואל זיע״א. הבחור אריה לוין עלה והתעלה בלימודו, ואחר זמן כבר ידע את כל סדר נשים עם רש״י ותוס׳, כשעמד ראש הישיבה על שקידתו ועמלו של הבחור, ניגש אליו והודיעו כי ברצונו לקבוע איתו סדר לימוד בחברותא את כל מסכת עירובין, כמובן, התרגשותו של הבחור אריה לוין לא ידעה גבולות, לזכות ללמוד מסכת כה קשה בחברותא עם גאון הדור ר׳ ברוך בער?! ואכן מיד הם התחילו בלימוד החברותא, והיה הדבר לשיחה בפי כל.

אלא שאז קרה דבר מופלא!

אחרי זמן קצר ניגש הבחור אריה לרבו ראש הישיבה וביקש ממנו כתב המלצה לישיבת וולאז׳ין שברצונו לילך ללמוד שם. הדבר היה לפלא גדול, אחר שזכה לקרבה כה גדולה מרבו, ואף לקביעת חברותא קבועה דבר שזכו לו מועטים, מה גרם לבחור אריה לעשות צעד כזה?

לימים אמר הרה״צ ר׳ אריה זצ״ל לקרובים אליו שהדבר ברור לו שמה שסבל כמה וכמה מיני ייסורים במשך חייו, היה מחמת הפגיעה שפגע אז ברבו הגדול, ואז שאלוהו מדוע באמת עזב את הישיבה אחר שזכה ללמוד בצוותא עם ר׳ ברוך בער זצ״ל, וענה ר׳ אריה, שהיה בלתי אפשרי בשבילו להישאר בישיבה, משום שבעל הבית במקום ׳הסטאנציע׳ [מקום לינה שלו] היה מהמשכילים, והשתדל מאוד להרחיקו מבית המדרש, והפציר בו כל יום שילך לאחת האוניברסיטאות ושלא יישאר בישיבה, ואז הרגשתי שהנה מרוב שכנועים והפצרות, מי יודע אולי הוא עוד יצליח להשפיע עלי… ומיד החלטתי שאני עוזב את הישיבה!

שאלוהו מקורביו את ר׳ אריה, שמאחר שהייתה לך סיבה כה טובה וחמורה, מדוע לא אמרת לרבך את הסיבה לעזיבתך הרי בוודאי היה נותן לך רשות, וענה להם ר׳ אריה, גם זה היה בלתי אפשרי מבחינתי, כי ידעתי שאילו אומר לר׳ ברוך בער את הסיבה המאלצת אותי לעזוב את הישיבה, היה מקפיד על בעל ה׳סטאנציע׳ שלי, ודבר זה איני יכול שייגרם על ידי, מאחר שנתן לי מיטה לישון ולחם לאכול, ומפני חובת ׳הכרת הטוב׳ אסור לי להרע לו באיזה עניין ואופן, אף על פי שידעתי כבר אז שקפידת מורי ורבי תהיה עלי, אבל לא הייתה לי ברירה, הייתי אנוס על פי ׳הכרת הטוב׳!!! [יש להקשות על זה, שהרי ייתכן ואחרי שילך, הרב יישלח לשם בחור אחר ללון, ואז יש חשש שעליו כן ישפיעו דברי המסכיל הנ"ל, וכיצד לא חשש לזה ר' אריה לוין? וכנראה חסר כאן משהו בסיפור, שיישב זאת].

לא ארע אפילו פעם אחת שלא הודה…

הרה״ג ר׳ יצחק רוזנגרטן שליט״א אשר זכה לשמש את מרן הגראי״ל שטיינמן, כנהג המוליכו ומביאו לאן שיצטרך, מספר:

״אחד המניעים העיקריים לרכישתי את הרכב לפני כשלושים וחמש שנה, היה כאשר ראיתי לא אחת את רבינו עולה כאחרון העם אל התחבורה הציבורית, נדחף ונדחק כדי להגיע אל מקום חפצו, אם להשתתף בשמחות ואם לצרכים רפואיים. הדבר העיב עלי מאד והצטרף אל מכלול הסיבות בגינן רכשתי את רכבי הראשון. לאחר הרכישה פניתי אל רבינו ושחתי לו לפי תומי שרכשתי רכב, ושאלתי האם יסכים שמכאן ואילך אקחנו למחוז חפצו כשיצטרך לנסוע, וכך ייחסך ממנו ביטול תורה רב.

רבינו נענה בחיוב ואני הייתי המאושר באדם. מאותו רגע ואילך זכיתי ללוות את רבינו כמעט בכל נסיעותיו.

״דבר מופלא אני יכול לציין, שבמשך כל עשרות השנים בהן זכיתי להסיע את רבינו מאות ואולי אלפי פעמים, לא הייתה אפילו פעם אחת, שהוא לא בירך אותי בברכת ׳יישר כוח׳ בסיום הנסיעה. זכורה לי פעם אחת, שהוא ירד מהרכב בעודו מדבר בעניין נחוץ עם אחד שהתלווה אליו, אולם תוך כדי דיבור עם אותו אחד, חזר לאחור בכדי לברך אותי בברכת ה׳יישר כוח׳. כך בכל דבר ודבר שזכיתי לעשות עבורו, עד יומו האחרון ממש, כל פעם הודה לי ובירך אותי. כך גם בערב האחרון, עוד קודם הסתלקותו, עוד זכיתי לקבל את ברכתו כברכת תודה.

״אני מוכרח לציין – שמעולם, אבל מעולם, לא ביקש ממני רבינו שאסיע אותו למחוז חפצו. זאת בשל הקפדתו הבלתי מתפשרת שלא לבקש ׳טובה׳ מאף אחד, לעולם. הוא רק היה מספר לי שברצונו להגיע כעת למקום כזה או אחר… אבל כל נימה של בקשה לנסיעה לא נשזרה בין מילותיו…״

״ראש הישיבה היה כל כולו מופת! כל כולו קדושה עליונה וזהירות מופלגת ביותר! כל רגע ורגע ממיליוני הרגעים שהרכיבו את 104 שנות חייו היה כליל השלימות, כליל הזהירות… לא משנה כמה שהיתי במחיצת קודשו, עדיין כל אימת שהגעתי לביתו, התמלאתי באימה וביראה, ברתת ובזיע… ידעתי שכל הגה שאני מוציא מפי צריך להיות מזוקק בתכלית האמת, בתכלית הרצינות…

״אספר לכם מעשה פלא מקדושתו של רבינו, ומהרגשתו את העתיד להיות ואת המתרחש במרחקים:

״לפני שש שנים, במוצאי ל״ג בעמר, נכנסתי אל הקודש פנימה עם הגאון רבי משה לבל שליט״א, ראש ישיבת ׳תורת חיים׳ במוסקבה, שהייתה תחת נשיאותו של רבינו, כדי לקבל ברכת פרידה טרם אנו טסים לארה״ב, לגיוס כספים למען הישיבה ופעילות הקירוב, בחבל הארץ הסובייטית. באורח פלא לא הסתפק רבינו בברכת הדרך אלא התרומם ממקומו בשארית כוחותיו, וליווני עד גרם המדרגות המוליך לרחוב. פליאה עלתה בלבי, אולם המשכתי בדרכ י (מאוחר יותר שמעתי שהרב ישראל פרידמן, עורך ׳יתד נאמן׳ ששהה במקום, שאל את רבינו אמאי הוא מלווה אותנו כך, ורבנו השיבו: ׳ליווי זה שמירה!׳, סתם ולא פירש).

׳׳עלינו למטוס לאחר חצות הלילה והטיסה החלה, לא חולפות דקות ארוכות, ולפתע נשמע רעש נורא ואיום מכיוון המנועים. לב כולנו ׳נפל׳. זה היה איום ונורא! ראינו את המוות מול העיניים! מתברר שתקלה חמורה קרתה, והגלגלים נתקעו כשנשבר הכן בצורה שאינם יכולים להיפתח, כך שבגדר הטבע אין לנו דרך לחזור בריאים ושלמים אל היבשה… כמה אמריקאים ששהו במטוס הצליחו להתקשר לארה״ב ולמסור את דבר הסכנה, ועד מהרה פשטה השמועה בכל רחבי ארה״ב והמוני יהודים נעמדו לתפילה.

״ידיד אישי שלי המתגורר בלייקווד, שמע אף הוא את השמועה הנוראה ומיהר לצלצל לבני ולהעירו משנתו… בני מיהר להודיע לרבינו (דרך נכדו הרב גדליה הוניגסברג שליט״א ששהה אז, בשעה 4 לפנות בוקר, אצל רבינו בלימוד הקבוע), על הסכנה הנוראה החופפת על ראשי ועל ראשם של עוד מאות יהודים שהיו על הטיסה. רבינו פתח באמירת תהלים עד זמן תפילת שחרית כוותיקין… אדהכי והכי הספיק הקברניט לרוקן את מכל הדלק לתוך הים והתכונן לנחיתה המסוכנת… רבינו סיים את התפילה, ומיד אחר אמירת הקדיש, אותו היה אומר כל יום בסיום התפילה, הסתובב והפטיר: ׳לאיצ׳ה היה כעת נם גדול!׳… ואכן, רגעים קודם לכן נחת המטוס בצורה פלאית ושקטה עד שאיני זוכר נחיתה כה רגועה באף אחת מטיסות״ המרובות״… [׳רבא דעמיה׳, המבשר]

עכשיו לבנות ישיבה?

יום אחד כאשר חלפה ליד ישיבת פוניבז׳ הלווייתו של יהודי פלוני מתל אביב, איש לא ידוע ברבים, נכנס ראש הישיבה הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ״ל וביקש מהתלמידים לרדת ולחלוק כבוד אחרון לנפטר.

אף הוא עצמו הצטרף אל המלווים והלך אחרי מיטת האיש עד קרוב לבית העלמין. פה עשה אתנחתא וביקש להשמיע דברים אחדים. זה לא היה הספד במובן הרגיל. הוא רק רצה לסבר את אזנם של בני הישיבה מדוע ביקש מהם להשתתף בהלוויה.

בעצם ימי המלחמה וההשמדה – פתח הרב מפוניבז׳ וסיפר ־ כשהחלה הקמת הישיבה, נזקקתי באופן דחוף לשלוח מברק לידידים ביוהנסבורג ־ דרום אפריקה, שיטפלו במימוש הנכס שהיה לנו שם ולהעביר הכסף אלי לצורך הבניה. לשם כך נסעתי מבני ברק למברקה של הדואר בתל אביב, אך כשהגעתי לשם אחרי קרוב לשעה התברר לי שאין מספיק מעות ברשותי אפילו כדי מחיר משלוח מברק.

פניתי אפוא לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי להתפלל שם מנחה. תוך כדי הילוכי עצר אותי אדם זה, הנפטר דנן, ששאלני מדוע אני מדוכא כל כך. שחתי לו את צערי, דברים כהווייתם, והוא השתומם עלי – וכי שף דעתיה? [-יצאת מדעתך?] עכשיו לבנות ישיבה? הלא כולם אומרים שהאויב הנאצי עומד בקרוב לפלוש הנה… כל סוחר ואיש הון מחפש ומנסה כל דרך אפשרית כיצד להוציא מכאן את כספו, ומר חושב להביא הנה את כספו? ובשביל מה? כדי לרכוש גבעה של טרשים? בשביל חלום של ישיבה? אם לקולי ישמע, יקום וייסע לדרום אפריקה אם באמת יש לו שם כסף…

ואני – המשיך הרב וסיפר – נעניתי ואמרתי לו: אני מאמין באמונה שלמה כמו שאמר ה׳חפץ חיים׳ ש׳בהר ציון תהיה פליטה והיה קדש׳. אני מאמין באמונה שלימה שרגלי הצר לא תדרכנה בארצנו הקדושה, וכי חובתנו בשעה גורלית זו להקים את התורה. בנה אבנה ישיבה כאשר דיברתי…

והנה שינה האיש את טעמו ויאמר אלי – ניצחתני, רבי. שכנעת אותי באמונה המוצקה שלך, הצדק עמכם… דווקא עכשיו יש לבנות ישיבה… ועודנו מדבר, הוציא מארנקו והושיט לי את הסכום הדרוש לצורך משלוח הטלגרמה. כתוצאה ממשלוח זה התפתחה אחר כך כל השתלשלות הדברים… קמה ישיבת פוניבז׳ וגם ניצבה.

ובכן, סיים הרב מפוניבז׳, מתוך רגש של הכרת הטוב לאדם זה שהיה לו חלק ב׳בראשית ברא׳ של הישיבה, כש׳הארץ הייתה תוהו ובורו', ועכשיו הלך לבית עולמו, הרגשתי חובה שנחלוק לו כולנו כבוד ללוותו אל מקום מנוחתו.

׳הרב מפוניבז׳

להכיר טובה לשולחי ההזמנות

סיפור נפלא בעניין הזהירות המופלגת להכיר טובה, שמעתי על הגאון רבי ברציון פלמן זצ׳׳ל, רבה של קהילת ׳נחלת משה׳ ומגדולי מורי ההוראה בבני ברק.

הייתה לו לרבי בן-ציון הנהגה מעניינת, שאת חידושיו ותורתו היה כותב באופן קבוע על גבי דפי הזמנות שהוזמן באמצעותן לשמחות. במשך השנים התמלא ארון שלם באלפי הזמנות, שהיו מלאות בגבן מזן אל זן בחידושי תורה מאירים ומערכות הלכה מפיקות נגה. חלקם ראו אור עולם בסדרת הספרים הנודעים ׳שלמי תודה׳.

בימי השבעה לאחר הסתלקותו, שמעתי מבניו את פשר העניין המסקרן, כפי ששמעו מפיו בהזדמנות מסויימת: היה זה כאשר הציע לו אחד התלמידים, כי מוכן הוא לקנות בעבורו מחברות גדולות ומסודרות, בהן יוכל לכתוב את חידושי התורה שלו, באופן נאה ומרחיב את הדעת. רבי בן ציון דחה את ההצעה, והסברו לעניין היה אמירה מאלפת בעניינה של הכרת הטוב:

״וכי נדמה לך שחסרים לי דפים?״, שאל רבי בן ציון בנועם. ״במכוון אני כותב על דפים אלו. אנשים הרי טורחים ושולחים לי הזמנות, אך מה אעשה ואין עתותיי בידי להשתתף בשמחות של כולם. אני מוכרח ללמוד, ואין לי זמן פנוי להגיע לכל שמחה שהנני מוזמן אליה, ואף לא להשיב אגרות ׳מזל טוב׳ לכל שולח. לכל הפחות אני מקדיש את זכות למוד התורה והחידושים שאני כותב על גבי ההזמנה ששלחו, להצלחת בני הזוג ובעלי השמחה! בכך אני משיב מעט ׳הכרת הטוב׳ על ההתחשבות שלהם להזמין אותי לשמחה.״.

הכרת הטוב ל…דוור

רבינו שר התורה, מרן הגאון בעל ה׳דובב מישרים׳ מטשעבין זצ״ל הכיר טובה באופן מופלא, והיה ידוע אצל כל מי שהסתובב אצלו, שמי שהיטיב לו באיזה עניין, יכיר לו רבינו טובה באופן מיוחד. כך היה כלפי מי שהיטיב לו בגשמיות, וביותר כלפי מי שהיטיב לו ברוחניות, בענייני הישיבה ובענייני הדפסת כתבי תורתו וביותר מי שעזר לו בהוצאת כתבי אביו, כמה פעמים התבטא ׳אכיר לך טובה על כך׳, והמתברכים ראו הצלחה מיוחדת מאותה ברכה. פעם אמר על דברי חז"ל (שבת י.): ׳׳הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו״, כי אם לא יודיעו יחשוב שמה שקיבל, מגיע לו עפ״י דין ותחסר ממנו הכרת הטוב שנדרש לה.

פעם שהה בשמחה, ולפתע התקרב למקומו יהודי ישיש, מיד קם רבינו מלוא קומתו וכיבדו, ודיבר איתו בחביבות מיוחדת. היהודי היה נראה יהודי פשוט מאד, והסובבים לא הבינו מדוע חרד רבינו לכבודו, התברר שאותו יהודי קשיש התגורר בצעירותו בהרימלוב, והיה מבוגר מרבינו בכמה שנים. ומיד כשראה אותו רבינו, נזכר שבילדותו ביקש פעם אביו מאותו ישיש שילמד איתו כמה פרקי משניות, ולכן חלק לו כבוד מיוחד.

הכנת תה לרב גלינסקי

הג״ר יעקב גלינסקי נכנס פעם למעונו, כששמע רבינו במי מדובר, קידמו בחביבות גדולה ובמאור פנים והציע מיד שיכין עבורו כוס תה… תוך כדי דיבור קם ממקומו וניגש למטבח להכין בעצמו כוס תה לאורחו, ולא הועילו כל ניסיונותיו ותחינותיו של רבי יעקב, בניסיון להניאו מלטרוח לכבודו. רבינו הכין עבורו כוס תה ועמד על כך שישתה. וכל זאת משום שהיה לו חלק ביציאת רבינו מבוכרה לאירן.

וכן סיפרו עוד יהודים שעשו לרבינו טובה, שרבינו עמד על כך שהוא עצמו יכין להם כוס תה. לפעמים היו אלו דברים פעוטים, לדוגמא, בני תלמידים מלפני המלחמה שיזכרו אותו׳ ושימחו אותו בבואם אליו. וכך, כל מי שעשה לרבינו טובה, אפילו טובה קטנה ואפילו לאחר שחלפו שנים רבות, היה מכיר לו טובה באופן מיוחד.

עד היכן הגיעו הדברים. כמה פעמים אירע שנכנס לבית דוור להביא ׳מכתב רשום׳ או בעל מלאכה לתקן או להתקין משהו בבית, ורבינו למרות ששילם מחיר מלא, עמד על כך שישתה משהו. כמה פעמים כשנכנס הדוור להביא לו מכתבים מהדואר, היה מלווהו ביציאתו עד פתח הבית, ולפעמים היה גם נותן לו מטבע. וכל זה מתוך הכרת הטוב שטרחו למענו, למרות שזו עבודתם. ['שר התורה׳]

הרב יעקב אדלשטיין והכרת הטוב

מספר הרב יצחק זמל שהיה צמוד אל הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין זצ״ל בשנותיו האחרונות:

ישנם סיפורי מופתים רבים שלא ניתן לתארם, אולם המופת הגדול שזכיתי לראות עין בעין זה היחס האישי של הרב, באהבה אמיתית לכל אחד מכלל ישראל, ומתוך הקרבה והדאגה האמיתית לכל אחד. הרב התפלל, ייעץ והרעיף את ברכותיו מליבו הגדול – הלב של כלל ישראל, כשאנשים ביקשו ושאלו על דברים, פעמים רבות נהג הרב לומר לאנשים להתחזק בדבר מה, ואנשים היו משתוממים ונחרדים, שהרב אמר ונגע בדיוק בדברים שאכן היו טעונים חיזוק אצלם.

להשתתף בצער הזולת – סיפור מופלא שיעיד על גדלותו עד כמה חש את הזולת, בעת שרעייתו ע״ה בזיווג הראשון הייתה בבית החולים בחוליה האחרון, הוא נותר לבדו בביתו, וביקשו מבני המשפחה שישלחו מי מהנכדים שישן עמו בביתו, כדי שלא יהיה לבדו, ואם יצטרך דבר מה יוכל לסייעו, אך הוא התעקש שאינו מוכן, ולמרות כל ההפצרות הוא נותר בסירובו.

רק לאחר מכן נודע להם סוד הדברים, שבכל אותה תקופה שאשתו סבלה בבית החולים, ישן הגאון הגדול רבי יעקב זצ״ל בביתו על מזרן על הרצפה, ולא הסכים לישון על מיטתו כבימים ימימה, בכדי לחוש את צערה וכאבה, ולא רצה שיראו זאת בני המשפחה.

"הרי אשתך רוצה את השם הזה"

אספר מאורע שארע עמי, כשלפני כמה שנים נולד לי ב״ה בן, והתלבטנו בבית באיזה שם לקרוא לו. התלבטנו בין מספר שמות, ואשתי הייתה חפצה בשם מסוים, וביקשנו לשאול את הרב.

הצגתי לרב דף עם מספר שמות שיחליט ומיד הצביע על שם מסוים ואמר – ״הרי אשתך רוצה את השם הזה, אז תקראו לתינוק במה שאשתך חפצה״.

אני כמעט התעלפתי לשמע הדברים, מנין לו לרב כל זאת.

בעניינים רבים שהיו באים לשאול את הרב עצה וברכה ביקש לשאול מה דעת האישה ומה רצונה ופעמים רבות מאוד הורה לשואל: עשה כפי שאשתך רוצה וכך תצליח, וכפי שהראה לכולם הנהגתו, שכיבד בצורה מופלגת את הרבנית.

׳מוסף שבת קודש׳, יתד נאמן, פרשת תרומה

הרב שטיינמן והמסיע – מי יודע אם תהיה לי הזדמנות לגמול טובה?

מספר הגאון הצדיק רבי יהודה גוטרמן, משגיח ישיבת פוניבז׳ לצעירים, אודות מרן ראש הישיבה הגראי״ל שטיינמן זצ״ל, מעשה שלו היה עד לפני כיובל שנים:

באחד הימים נישא בירושלים יהודי גלמוד, אחד מפליטי חרב, שהייתה לו היכרות כלשהי עם הרב שטיינמן. הרב רצה מאד להשתתף בשמחתו של אותו יהודי כדי לשמח אותו, וניגש אל רבי יהודה גוטרמן – שגם לו הייתה הכרות עם בעל השמחה, וסיכמו לנסוע בצוותא לחתונה בירושלים.

באותן שנים, כדי לנסוע באוטובוס לירושלים, נדרש לנסוע לתחנה מרכזית בתל אביב, שם פעל האוטובוס היחיד מהמרכז לירושלים. כדי שלא להיכשל במראות אסורים ברחובה של עיר, העדיף הרב שטיינמן לנסוע במונית. הנסיעה במונית לא הייתה נוחה בהרבה מנסיעה באוטובוס, ואף יקרה הרבה יותר, אך כאמור הרב שטיינמן העדיף לא להיכנס לתל-אביב אם איכא דרכא אחרינא.

מספר רבי יהודה כך: ״עמדנו ברחוב ׳חזון איש׳ והמתנו למונית, זו בוששה להגיע. לפתע עבר יהודי אחד ממוקירי תורה במכוניתו, הוא קלט בעיניו את המתנתנו, עצר וביקש לדעת מדוע אנו ממתינים, כששמע את הסיבה מיהר להציע כי הוא יסיע אותנו לירושלים…

״הרב שטיינמן סירב בכל תוקף, לא הועילו כל הפצרותיו של אותו יהודי, כשהוא מבהיר שאין זו טרחה עבורו, והדבר אף יגרום לו עונג רב, אך הרב נשאר בסירובו. מאוחר יותר הוא נימק את סירובו בכך, כי ראשית אינו מעוניין להטריח מישהו בגינו, ושנית, היות ועבור טרחה כזאת הוא יידרש להכיר טובה גדולה מאד, ואינו יודע אם תהיה לו הזדמנות נכונה לעשות זאת, הוא פוחד להישאר חייב, ולכן אינו מסכים בשום פנים ואופן לקבל את טובתו״.

רבי יהודה גוטרמן הוסיף הסבר משלו למאורע, הסבר שמאד מתחבר עם הדברים שהזכרנו קודם. הכרת הטוב הנה מדה שנגזרת ממדות טובות ואנושיות של האדם, ככל שהאדם פחות 'מרגיש את עצמו׳ לא מחזיק טיבותא לנפשיה, כך תחושות ההכרת הטוב והמחויבות שהוא חש כלפי כל מי שמיטיב עמו גדולות בהרבה יותר!

הכרת הטוב לחתול

מספר הרב טורק:

ישנה תמונה מפורסמת בה נראה המשגיח, הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ׳׳ל, בעל הילב אליהו׳, מניח כוס חלב בפני חתול. כשאבי מורי שליט׳׳א נתקל בתמונה זו, טרח וברר אצל ותיקי תלמידיו של רבי אליהו, מה עומד מאחורי התמונה המפליאה הזו – וכי רבי אליהו ראה מחובתו להאכיל חתולים?

התשובה שקיבל מפעימה.

לפני שבנו את בניין הישיבה ואגפי הפנימיה בישיבת יכפר חסידים׳, היו הבחורים ישנים בצריפים. הם סבלו שם ממכה קשה של עכברים, שהגיעו לכל פינה, הזיקו והציקו רבות. מישהו חשב על פתרון והביא למקום חתול שישהה במתחם וירחיק את העכברים.

כאשר בנו את בניין הישיבה וכבר לא היה צורך בחתול – רצו האחראים לשלח אותו לנפשו.

הדבר חרה היטב לרבי אליהו: ׳׳היכן הכרת הטוב?׳׳, שאל בכאב, ומיד טרח ללכת ולהביא כוס חלב והניחה בפני החתול. דקות אחדות עמד שם המשגיח לדאוג שהוא שותה כראוי, מבלי שתתהפך הכוס בפניו…

תלמיד שעבר במקום רץ להביא מצלמה, כדי להנציח את ה׳מעמד׳ המיוחד, וכך השתמרה בידינו עדות עד היכן מגיעה חובת ׳הכרת הטוב׳!…

רבי אריה לוין והגפרורים

מי שנהג להקפיד על כך הלכה למעשה, היה הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ״ל. סיפורים מפעימים רבים סופרו על מזית הכרת הטוב המפלאה שלו, שנבעה מתוך גדלותו העצומה בבין אדם לחברו ובמדת החסד. נזכיר סיפור אחד שמובא בהקדמת הספר ׳אשא עיני׳, שנכתב על ידי בניו של הרב הגאון רבי שמעון אליעזר זוסמן-סופר זצ׳׳ל.

הבנים מספרים כי פעם כששהה אביהם מחוץ לביתו בעיר מרוחקת, הוא נכנס לחנות המכולת וקנה דבר שלא היה כל כך נחוץ לו באותה שעה. כששאלו אותו מדוע קנה את זה שם, אם אפשר לקנות זאת סמוך לבית, השיב להם כך:

״דבר זה למדתי מרבי אריה לוין. באחד מימי חל המועד פגשתי אותו בשכונת ׳ימין משה׳, כשבא לבקור חג בבית מחתנו – רב השכונה, הגאון הצדיק רבי שרגא פייבל פראנק זצ״ל. ראיתי אותו בדרכו ושוחחנו בדברי תורה. בדרך הלוכנו, נכנס רבי אריה לחנות מכולת סמוכה וקנה קפסת גפרורים.

״כשראה את תמיהתי, אמר לי רבי אריה: ׳באמת אין אני זקוק עכשו לקופסת גפרורים. אבל אדם צריך להנות את תושבי המקום בו הוא מתארח משום הכרת הטוב, ולכן קניתי את הגפרורים׳…״

*

שלא שינו שמם לשונם ולבושם

[הגדתי היום]

״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באר (שמות א: א) כשירדו אבותינו למצרים, הם הביאו אתם את הבית, את כתלי הבית ואת הגדרים של הבית. בשעה שנכנסו בשערי מצרים, הם הכניסו איתם את בית אבא לתוך מצרים. מנוי וגמור היה עמהם שלא ישנו ממנהג אבותיהם ולא יפגמו במסורה. הבית ממנו באו – בית יעקב.

כדי לשמור על זהותם ולשמר אותה מטמיעה בין העם המצרי, קבלו עליהם שלא ישנו את שמם, לא ישנו את מלבושם ולא את שפתם. שכן אם שלש אלה יעשה האדם והעם כולו ישמור אותם, זו הדרך שיוכלו להינצל מהסביבה שלא תבלע את יהדותם בקרבה.

מכח זה שרדו עם ישראל בתוך זוהמת מצרים. בשל כן לא הצליחה מלכות פרעה למגר את העם על ידי טמיעתו בין העם המצרי. הסוד הזה שמר עליהם, עד כי אמרו חז״ל כי בזכות גדרים אלו זכו להיגאל ממצרים.

וכבר דרשו דורשי רשומות: ״ויבא יעקב של״ם״ – ר״ת ש'מם ל'שונם מ'לבושם. בזה היתה שלמות ליעקב ולזרעו.

בצאת ישראל ממצרים

ואכן אלה הדברים שהגנו עליהם במצרים, ובזכות זה נגאלו לבסוף. כנאמר (תהלים קי״ד, א׳-ב׳): ״בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז. היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו"

דוד המלך הזכיר את זכויותיהם של ישראל ובזכות מה נגאלו ואמר:

שמם – ״בצאת ישראל ממצרים״ – כנגד ׳שלא שינו את שמם׳. כי גם בכניסתם וגם בצאתם ממצרים היה שמם ׳ישראל'. בדיוק כפי שהיה בעת אשר ירדו למצרים.

לשונם – ״בית יעקב מעם לועז״ – רמז כאן שלא שינו את לשונם ללעז.

קדושה – ״היתה יהודה לקדשו״ ־ כי נשארו בקדושתם ולא פרצו ח״ו בעריות ולא במלבושים פרוצים שהם התחלה להרחקה מגדרי הקדושה.

ועוד כתב: "ואלה שמות בני ישראל הבאים״. ר״ת שבי"ה, שאפילו כשהיו בשביה נותרו ב״שמות בני ישראל״, שלא שינו שמותם. וזהו שאמרו חז״ל שבשביל ג׳ דברים נגאלו ממצרים, בשביל שלא שינו שמותם וכו'.

במדרש רבה (שיר השירים – פרשה ד פסקה כה): ״לא שינו את שמם" – ״ראובן ושמעון״ באו למצרים וראובן ושמעון נותרו. ״ולא היו קורץ לראובן פפוס׳ ולשמעון לא היו קורץ ׳לוליני׳ וליוסף ׳לסטים׳ ולבנימין ׳אלכסנדרא׳״.

כשם שנכנס לברית

יש המסבירים את מה שאומרים אחר הברית: ״כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים״. (שבת דף קלז:) היינו באותו שם שנכנס לברית, בשם זה ימשיך להיקרות כל ימי חייו, ולא ישנה לשמות הגויים.

שלא למשה יקראו מואיז, וליצחק ז'ק, וליעקב ג'קי…

שינוי השם למילדות

״ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף", את הפסוק פירש רש״י: ״שהתחדשו גזירותיו". פרעה זמם לעקור את קדושת עם ישראל הנמצאת בשמם, לשונם ולבושם, כדי שישקעו בטומאת מצרים ולעולם לא יצאו משם, חלילה. וכך מצינו שכאשר פרעה פגש במיילדות העבריות יוכבד ומרים, דבר ראשון קרא למיילדות העבריות בשמות אחרים. הוא שינה את שם האחת לשפרה ואת שם השנית לפועה. זו היתה הגזירה הראשונה בה ביקש לאבד את העם היהודי.

את זה הוא התחיל עוד קודם לכן – שאת שמו של יוסף שינה ל'צפנת פענח'.

לא שינו את לשונם ־ לשון הקודש

כתב מרן בעל ה׳חפץ חיים׳ זצ׳׳ל: אם כי הרשות נתונה להתפלל בכל לשון ששומעים. עם כל זאת, מצוה מן המובחר להתפלל בלשון הקודש. בפרט יש איסור בדבר לקבוע את התפלה לתמיד בלשון אחרת ולנטוש על ידי כן את לשון הקודש.

ה׳חפץ חיים׳ כתב אודות הרפורמים שתרגמו את סדור התפלה לשפות אחרות ונגררו מעבירה אחת לעבירות רבות אחרות. הם דלגו על הברכה של ׳קבוץ גלויות׳ ושל ׳ולירושלים עירך׳. וכשם שהם מבקשים להשכיח את ירושלים כך מבקשים הם להשכיח את לשון הקודש מקרב עם ישראל, בחששם שמא בזכות שלא שינו את לשונם תבוא הגאולה.

ומציין שם כי לשון הקודש מצטיינת בסגולות רבות יתר על כל הלשונות האחרות.

זוהי שפת האבות, הנביאים והתנאים. לפי חז"ל בלשון זו נברא העולם.

אדם הראשון סיפר בלשון הקודש, כפי שכתוב (בראשית ב׳, כ־־ג): "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת״.

ואנשי כנסת הגדולה הם שתקנו את נוסח התפלה, והיו ביניהם כמה נביאים. אלו הסכימו כולם פה אחד על הרכבה של כל ברכה, התיבות האותיות והצירופים שמכילים סודות נעלמים ונשגבים. משום כך משמבטאים את המלים בלשונם של אנשי כנסת הגדולה, אם כי הכוונות בלתי ידועות לנו, תפילותינו מתקבלות ברצון, יען כי למלים כשהן לעצמן נודעת השפעה קדושה למעלה, שונה הוא הדבר מאשר מתפללים בלשונות אחרות. (ע״פ משנה ברורה וביאור הלכה סימן ק״א).

וראיתי טעם נוסף שנקראת שפתנו בשם ׳לשון הקודש', מכמה סיבות המציינות את הקדושה שבעם ישראל.

האחד כיוון שיש בה חילוק בין זכר לנקבה, לא כן בלשונות הגוים, שם אין חילוק בין זכר לנקבה. ומזה יבוא שגם בחיי היום יום תהיה ההפרשה הזו אשר כולה קדושה.

ועוד סיבה לעוצם קדושת השפה היא שלערווה אין שם מיוחד לעצמו בלה״ק רק מכנים אותו כלשון מצוות הברית, לא כן בלשון הגוים. וכמה קדושה מונחת באותיותיה, בצירופי השמות, בגימטריות ובשמות הקודש הגנוזים בה. ומי פתי יחליף שפה קדושה זו בשפת עמים זרים.

מדוע לא נזהרו בגתן ותרש ממרדכי

השתדלן השר משה מונטפיורי זצ״ל שאל פעם את האדמו״ר מגור בעל ה׳חידושי הרי״ם׳ זצ״ל. למה לא לומדים החסידים את שפת המדינה, הרי אנו רואים שבזכות שהבין מרדכי הצדיק את לשונם של בגתן ותרש, ידע את אשר זממו לפגוע במלך אחשוורוש והציל בכך את כלל ישראל מגזרת המן. האם אין בכך ראיה כי יש ללמוד את לשונם של העמים? ענה לו ה׳חידושי הרי״ם׳ ואמר: אדרבה, משם רואים שלא למדו שפות זרות ואין צריכין לדעת שפת המדינה. שהרי מדוע לא נזהרו בגתן ותרש לדבר בפני מרדכי בלשונם, כיון שידעו שיהודי אינו מבין את שפת הגויים… אלא מה – מה יקרה אם נזדקק להצלה, כמו אצל מרדכי? בזה די לנו באחד שיודע, וזה אתה…

שלא שינו את מלבושם

אחד המאפיינים ששמר על עם ישראל במצרים, היה השמירה על הצורה היהודית. בכל עת היהודים שמרו על מלבושם הייחודי ובזה נצלו מההתערבות שלהם בין האומה המצרית. כך היה במצרים וכך שמרו ישראל על יהדותם בכל הדורות. [הגם שענין מלבושם לא כתוב במפורש במדרש, אלא רק שמם ולשונם, אך בעל ההגדה למדנו "מלמד שהיו ישראל מצויינין שם" – לא שקיבלו מאה במבחן… אלא מצויינין בלבושם!]

ואומר הב״ח כי לא בכדי אנו מברכים בכל יום ״אוזר ישראל בגבורה״ ו״עוטר ישראל בתפארה״. ברכה זו באה כדי להודות להשם יתברך על אשר הבדלנו מן הגויים אשר סביבנו במלבושינו המיוחדים.

אדם לבוש קפוטה לא ייכנס לקולנוע. גם לא יסתובב בקניון. בודאי לא ילך לים מעורב. לבגדים יש כח שמירה.

אבל עם כיפות מסוימות – אין כל בעיה לעשות את כל זה מבלי להיראות חריג!

רציתי לראות יהודי ־ סיפור

מסופר שהקיסרית האם, אמו של ניקולאי השני, הצאר הרוסי, קראה בספר אודות היהודים ואורחותיהם. היהודים הפולניים תוארו שם, עם כובעי המצחייה וכיפות הקטיפה על ראשם, מעיל ארוך על גופם ואבנט רחב לופת את גופם. סקרנותה התעוררה. מימיה לא ראתה יהודי!

אמרה למשרתה: "חפצתי לראות פעם יהודי. אם תתקל באחד כזה בפטרבורג, הביאהו לפני ואעניק לו מאה רובלים" – הון רב.

ויהי היום והשלטונות התאנו למלמד עני. גבבו תואנות שונות והוא נאלץ להסדיר רישיונותיו בעיר הבירה. קבל אישור ממושל עיירתו ונסע לפטרבורג. בעוד הוא משוטט נבוך ברחובותיה, לא יודע להיכן לפנות, לפתע הרעים עליו לובש מדים בקולו: "היי! אתה עצור!"

התאבן האיש והמתין בלב הולם. "מה מעשיך פה?" תבע הלה לדעת. לא פשוט להיתקל באיש השלטונות הרוסי וביד רועדת ושפה רצוצה הסביר לשם מה הגיע לעיר.

״מחר באחת עשרה תעמוד ליד שער הארמון!״ פקד עליו הלה. ״המלכה האם, רוצה לראותך. היא תעניק לך מאה רובלים ותסדיר את עניינך!״

מצד אחד בשורה טובה שאין דוגמתה. גם יסדיר ענייניו בלא טורח, גם יתעשר עושר רב כדמי מלמדות ליובל שנים. אך מצד שני, איך יופיע כך לעיני המלכה? היא רגילה לראות אנשים מגולחים למשעי, לבושי קצרות. ודאי תתפלץ ממראהו החריג. מי יודע אולי תצווה לייסרו בשוטים? אולי תכלאהו בבית האסורים, ותהיה אשתו עגונה ובניו כיתומים?

באין ברירה, הלך למספרה, גזז את פאותיו הנאות וגילח זקנו העבות. עיניו חשכו כשהביט במראה. אך פיקוח נפש דוחה הכל. משם פנה לחנות בגדים. קנה חולצה בעלת כפתורים, מקטורן קצר ומכנסיים ארוכות. להשלמת המראה, רכש גם עניבה.

בעודו עושה דרכו ברחובות פטרבורג הרהר: איך יקבלוני בעיירה? הלא כל האבות יוציאו את בניהם מרשותי… דיה לצרה בשעתה…

למחרת בשעה היעודה המתין בשערי הארמון. בעל המדים לא הכירו. הוא הציג את עצמו והובא לפני המלכה.

רטנה בכעס ואמרה: ״החסרה אני מגולחים לבושי קצרות סביבי? יהודי רציתי לראות!״ וגרשה אותו מעל פניה…

כך לקה בכפלים.

האדמו"ר מסאטמר והתימני שלא שינה מלבושו

במשך דורות לא שינו יהודי תימן את שמם, לא את שפתם ולא את לבושם. מסופר על האדמו״ר מסאטמאר זצ״ל שכאשר ביקר בארץ ישראל ונסע ברכב, ביקש פתאום מהנהג לעצור. מה קרה? על המדרכה עבר יהודי תימני ישיש, זקן ארוך על פניו ו׳סימנים׳ – פאות הראש – משתלשלות מצדעיו. הורה האדמו״ר לנהג לעצור, ירד מהרכב ניגש לישיש וברכו ב׳שלום עליכם׳. אחר כך נשק לו, העניק לו מתנה נאה וחזר לרכבו. הנהג שראה זאת שאלו: ״הרב מכיר אותו?״ ״לא״, ענה האדמו״ר, ״אבל אני יודע שכך כדמות זו היה נראה גם אברהם אבינו״. ׳חכמת אדם תאיר פניו׳, נאמר על הזקנים שלנו.

בגדי יוסף

״ויעזב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה: ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף". (בראשית ל״ט, ר-ז׳)

וברש״י: ׳״ויהי יוסף יפה תואר – כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו (ב"ר) אמר הקב״ה: ׳אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך? אני מגרה בך את הדוב׳״.

בעל ה׳דברי יחזקאל׳, היה מדקדק ומוכיח נגד כל אלה שלובשים לפי האופנה החדשה של הגויים. ובפסוק הנ"ל הקשה: הייתכן שיוסף הצדיק שידע שאביו שרוי בצער ובאבל, ילך להתענג ולסלסל בשערו?

והשיב כי בכל מקום שבא הצדיק, הוא מתקן את המקום. וכשבא יוסף למצרים, בא לתקן את אנשי המקום.

אלא שראה שהם מתרחקים ממנו, והבין כי זה מחמת שהיה לבוש בלבוש יהודי. חשב יוסף כי אם יתלבש כמותם ויסלסל בשערו, יכנס לחברתם ויוכל להשפיע עליהם.

אך מיד – "ותשא אשת אדוניו את עיניה״. וכדברה אליו יום יום, כאשר התרבו ניסיונותיה להכשילו, ״ויבא הביתה לעשות מלאכתו״. ומתרגם אונקלוס: "ועל לביתא למיבדק בכתבי חשבנה״ כלומר, לבדוק את עוונותיו [כמו 'ראשון לחשבון עוונות'], לדעת מאיזה חטא נמשכו אליו נסיונות כאלו.

״ותתפשהו בבגדו" – ראה שהעוון הוא בזה ששינה את בגדיו,

מיד "ויעזוב בגדו בידה וינס״ עזב את בגדי העכו׳׳ם, וינס מן הסיטרא אחרא, וחזר ללבוש את לבושו היהודי. (דברי יחזקאל)

שלא שינו את לבושם

(במדבר פרק כא א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶֽלֶךְ־עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ׀ מִמֶּנּוּ שֶֽׁבִי: פרש"י: וישמע הכנעני – שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו', כדאיתא בר"ה (דף ג א). ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות:

יושב הנגב – זה עמלק, שנאמר (במדבר יג, כט) עמלק יושב בארץ הנגב. ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים,

ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי: עכ"ד.

וקשה למה לא שינו העמלקים גם את לבושם ללבושי כנענים? הרי כך תהיה התחפושת מושלמת? [אגב, י"א שבזה רמז לתחפושת של פורים – זמן מחיית עמלק…]

אלא שבמקרה כזה אומר הרה"ק מווארקי זי"עא – הם היו הופכים באמת לכנענים, וכשישראל היו מתפללים לתת את הכנענים בידם היו ניתנים בידם, על אף היותם עמלקים מלידה, שכן אם משנה האדם גם לשונו וגם לבושו הריהו הופך ממש להיות כך… וכן כאשר אדם מישראל משנה ח"ו את לשונו ואת לבושו לשל גויים…

משארותם צרורות בשמלותם

בפרשת בא נאמר (שמות י״ב, ל״ד): ״משארתם צררת בשמלתם על שכמם״.

ידוע מה שאומרים משמם של רבני הדורות ה קודמים, בפירוש פסוק זה. ״משארותם״ – מה שנשאר עוד שיריים מבני ישראל שחרדים לדבר ה׳ ותורתו, זהו משום ״צרורות בשמלותם". שעדיין הם עומדים בתקפם לעניין שינוי המלבושים ושמלותיהם, לבלתי עשות כמעשה הגויים, בזה יש עדיין תקוה.

ושמלות… מה עם לבושי הנכרים?

(שמות פרק ג כב) וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל־בְּנֵיכֶם וְעַל־ בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת־מִצְרָֽיִם:

כיצד יתכן ששאלו שמלות מן המצרים – כשעתה למדנו שהם נזהרו ונבדלו מלבושם??

א. "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם – לזה השתמשו בשמלות… [ועפ"ז מבארים הים ראה וינוס – ראה רכוש מצרים בידם – שר"ל שנס בשל הזכות שלבוש מצרים היה בידם ולא על גופם, ולא שינו לבושם!].

ב. י"א "ושמתם על בניכם ועל בנותיכם" שלא לבשום אלא הניחום עליהם לתכשיט, כמ"ש בתרגום "ותעטרון".

ג. הם שינו אותם למלבוש יהודי, ולכן היה ראוי רק לקטנים כדרך בגד שקורעים אותו ותופרים מחדש.

ד. הלבישו רק לקטנים היות והגויה הולכת בבגדים קצרים הראויים רק לילדות

ה. הס"ק מסלונים מבאר שרק הגברים הוצרכו להזהר בלבוש המצרי היות והם התערבו עם הגויים בשוק ועליהם היה להבדל בלבושם, אך הנשים צנועות היו בביתם ולכן לא הוזהרו בזה.

ו. חשבתי לומר בדומה לנ"ל – כעת שהם הולכים למדבר להיות לבדם – אין עליהם חובה להבדל מן המצרים בלבושם שעתה הם לעצמם ולא יתקרבו לגוי ע"י דמיון הלבוש. [ושו"ר שכוונתי בזה תל"ת למש"כ בספר בן אשר קליין – הגש"פ].

האם עם ישראל במצרים עגילים?!

הקביעה שבני ישראל במצרים "לא שינו לבושם" צריכה עיון, שכן במפורש מצאנו בחז"ל סתירה לכך.

הנה דבריו הנוראים של הפרקי דר"א (פרק מ"ה) בתיאור חטא העגל: "שמעו הנשים ולא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן, ואמרו להם: לעשות שיקוץ ותועבה – לא נשמע לכם. ראו האנשים שלא שמעו הנשים להם ליתן להם נזמיהן, מה עשו? עד אותה שעה היו הנזמים באזניהם כמעשה המצרים וכמעשה הערביים, פרקו את נזמיהם אשר באזניהם ונתנו לאהרן, שנאמר (שמות לב, ג) "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם" ־ אשר באזני נשיהם אין כתיב כאן, אלא אשר באזניהם".

מפורש שישראל כן שינו חלק מלבושיהם, והתנהגו כמנהג המצרים והערבים, וא"כ הכיצד אמרו עליהם שלא שינו את לבושם?

מבאר הגאון רבי יהונתן שרגא דומב שליט"א, משגיח ישיבת בית מאיר:

מכיון שאת שאר בגדיהם לא שינו עדין, "לא שינו את לבושם" מיקרי.

אך לא זו עיקר הנקודה, אלא הדבר הנפלא והנורא שניתן ללמוד מכאן:

הרי חז"ל מדגישים שהעגל יצא מהנזמים שהיו הגברים עונדים באזניהם. ועוד מדגישים חז"ל, שמנהג זה של ענידת עגילים למדו מן המצרים. שתי הדגשות אלו מורות להדיא שכל עיקרו של העגל יצא מפני ששינו ישראל ולמדו ממעשה מצרים לענוד עגילים לאוזניהם!

לאור האמור לעיל, ששינוי זה לא נקרא "שינו את לבושם" מפני שהוא שינוי קטן וחלקי, אם כן מזה גופא נלמד, שאע"פ שהינו שינוי כה קטן ושולי, עם כל זאת צא ולמד איזו רעה גדולה צמחה ממנו: עגל הזהב!…

כי כל שינוי שיהיה בלבוש – ולו הקטן ביותר ־ כבר מונח בו שורש הריקבון שיהא פושה והורס הכל!

בגד של פעם – סיפור – המעשה בגר"י גלינסקי והמפקד הכלוא במחנה העבודה והמצעד הדמיוני עליו פיקד

*

פרעה – האנטישמי הראשון ואב טיפוס לבאים

[גלות הגוף – וגלות הלב – שלושה מאמרים מזקנים אתבונן עם תוספות מרובות]

וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא (שמות א, ו) ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף (שם א, ח)

האם יש קשר ביו שני הדברים? האם מיתת הדור הישן היא שגרמה לעליית המלך ה״חדש״ ולשיעבוד הבא בעקבותיו? במדרש אכן נאמר: ״ללמדך, שכל זמן שהיה אחד מהם קיים, מאותן שירדו למצרים, לא שיעבדו המצרים בישראל״. ונראה, שלא רק הסתלקות הצדיקים שהגנו עליהם גרמה להם, אלא ישנה גם סיבה ישירה לכך שדוקא הדור החדש שנולד במצרים, הוא זה שנכנס לעול השעבוד.

כידוע, נגזר על זרעו של אברהם אבינו בברית בין הבתרים שיהיו ״בארץ לא להם״ במשך ארבע מאות שנה. וכידוע, לא ישבו בני ישראל במצרים ארבע מאות שנה, אלא בסך הכל מאתיים ועשר שנים. מה אירע כאן?

קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות – מדלג על ההרים בזכות אבות, מקפץ על הגבעות בזכות אמהות [ודילג את הקץ בשביל אבות ־ רש״י]. (ראש השנה כה.).

׳׳דילוג׳, – כך מכנים חז״ל את קירוב הקץ שנעשה במצרים. משמע, שהכונה מלכתחילה היתה לארבע מאות שנה במלואם, ללא חישובים, ובכל זאת נתחשבו בסופו של דבר השנים הללו מלידת יצחק. כיצד זה יתכן?

אם היתה אפשרות לדלג, לקצר את הגלות, איזה צורך היה לחשב את הגלות מלידת יצחק?

ואם לא, מה תועיל כאן זכות אבות, וכי חס ושלום יש חזרה כלפי שמיא?

אלא כך ביאור הדבר: המושג ״גלות״, אינו דבר הניתן להגדירו בהגדרה כוללת. הוא תלוי באותו אדם, שבו צריכה הגלות להתקיים. ישנו אדם, שגם בהיותו בנכר, בין הגויים, מרגיש את עצמו ״בבית״. וישנו אדם, שלמרות שהוא מסודר מכל הבחינות, ולא חסר לו דבר, מכל מקום בפנימיותו הוא מרגיש היטב שהוא בגלות. ״בארץ לא להם״ ־ אין זה מושג פוליטי או כלכלי. האבות הקדושים, למרות שהיו מבורכים בעושר וכבוד, וכוחם והשפעתם על הסביבה היו עצומים, מכל מקום בפנימיותם הרגישו עצמם כגולים.

הרב טולידנו שקנה דירה בארץ ישראל בשביל המצוה, אך ביכר להמשיך לגור בשכירות כדי "לחוש ארעיות" בעולם הזה.

״בזכות אבות״ ־ כלומר בזכות מעלתם והרגשתם של האבות, שהחשיבו את עצמם כגולים, ניתנה האפשרות ״לדלג״ ולקרב את הקץ, בכך שגם תקופתם של יצחק ויעקב בארץ כנען נחשבה כגלות.

גלות מצרים

וכך היה גם במצרים. דור היורדים למצרים, עדיין זכרו; עדיין היו קשורים מבחינה נפשית לארץ האבות. עבורם הספיק עצם היותם מוכרחים לשבת במצרים הטמאה, כדי להפוך את הישיבה הזאת לישיבה של גלות.

אבל משנסתלק אותו הדור, הלך אותו הקשר ונעלם. מעתה, התחילו להרגיש יותר ויותר כמצריים לכל דבר.

הם התחילו אף להתבולל, לבטל את הברית שנכרתה עם אברהם אבינו.

מעתה, לא היתה אפשרות אחרת: מבחינה רוחנית, לא היו יותר בבחינת ״גלות״. כדי לתת לישיבתם אופי של גלות אמיתית, היו מוכרחים להשתעבד למצרים שיעבוד הגוף.

ואכן כך היה: מיד קם המלך החדש, וחידש את גזירותיו. ״הבה נתחכמה לו…״ (על פי אמת ליעקב)

אדם יכול להיות בגלות בביתו, או לחשוב שהוא "עושה חיים" – והוא בעצם גולה!

וראה בזה דבריו הנפלאים של הרב "מכתב מאליהו" (חלק ד עמוד 171):
אך יש בענין נע ונד וגלות עוד דבר נוסף, והוא בחינת סוד. התוכן הפנימי של נע ונד החיצוני הוא בחינת בילבול הדעת, כי מי שחטא נגד חיי חברו, דעתו נעשה מטורפת וחייו אינם חיים, והתוצאה החיצונית מזה היא שאינו יכול למצוא מקום קבוע בעולם להתיישב בו.

וכתבו המקובלים שמי שנאלץ להיעקר ממקומו ולנסוע הרבה בעולם לצרך פרנסתו, ודאי שדבר זה בא לתקן חטא של רציחה, או בגילגול זה או בגילגול אחר, או שזה מחמת החטא הידוע שיש בו מעין רציחה כמו שאמרו חז"ל (נידה יג, ע"א).
והנה עֵדִים אנו בדורנו לתופעות איומות, שהרציחות מתרבות למעלה ראש, דם האדם נעשה הפקר ממש ואיש את רעהו חיים בלעו. ולדאבוננו הגדול גם מבפנים לחומת התורה לא נמלטנו מזה לגמרי, כי תחת מסווה של "מצוות" יורד אחד לחיי חברו, מביישים ברבים ומספרים לשון הרע, שכל אלו הם מאביזרייהו דרציחה כידוע.

וגם התוצאות הנוראות לא אחרו מלבוא; הן החיים מתמוטטים, והמנוחה ושלות החיים נסתלקו לגמרי.

ועוד, שמקצה תבל עד קצהו רצים וטסים המוני בני אדם במימדים ובמהירות שלא היו כמותן מעולמים.

הם חושבים בדעתם שעושים כל זאת לשם הנאה, או לשם מה שקוראים "בידור" שהוא באמת פיזור הנפש, דהיינו בילבול הדעת.

אנו צריכים לדעת, לפי עומק דעת תורתנו הקדושה וסודותיה, שמה שבני אדם בהמוניהם מיטלטלים ממקום למקום בלי הרף אינו אלא מקללת קין: "נע ונד תהיה בארץ".

כך הן תוצאות הציביליזציה המודרנית שהתייצבה על דרך הכחשת התורה: הבהילות גוברת, השחיתות והרציחות מתרבות, איש נשמר מאחיו ואין ביטחון, ומנוחת הנפש מסתלקת;

ומבחוץ סכנת מלחמות איומות שבכוחן להרוס ולהחריב את כל חיי העולם הזה חס ושלום, סכנות הממלאות את כל האויר, כל נשימה ונשימה ממש. [המשוגע מצפון קוריאה מכריז שיש לו כפתור עם טילים, והמצייץ מארה"ב עונה לו שהכפתור שלו גדול יותר…]
אם נסתכל בחיינו הגשמיים מצד המבט הפנימי נראה שהכל עייפים, עייפות של עצלות. הן עבודה רוחנית במרץ וברצון לא תעייף כלל, בבחינת "הנותן ליעף כח"; כי בדביקות של מעלה לא תיתכן עייפות. אך עייפות של עצלות היא בחינה של מיתה – מיתת הנפש, כמו שאמרו חז"ל:"הבטלה מביאה לידי שיעמום" (כתובות נט, ע"ב) ופירש רש"י ז"ל: "שיעמוםשיגעון".
המתמיד בלימוד התורה הקדושה מוצא את מקור חייו בתוך עצמו, ו"חדשות" מבחוץ אינן שייכות לו כלל ולא יעניינו אותו. הוא מרוכז בתוך עצמו ושום דבר מבחוץ לא יצליח לבלבל אותו.

מאידך גיסא, הבטלן – ישן, מת בתוכו; כל תנועה קלה מבחוץ תבלבלהו והוא מיד יתחיל לרדוף אחריו בדעתו. זו בחינת נע ונד הרוחני – קללת קין.
ומסכם הרב: למדנו: בטלן – בחינת מיתה; מתמיד – בחינת חיים.

הבה נראה מה גרמה "התחברותם" לגוי

הקשר שבין שוויון זכויות ואנטישמיות

וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל (שמות א, יב) ״קצו בחייהם" כן מגדיר רש"י את מצבם הנפשי של המצרים. כלומר, שנאה זו לא היתה סתם ״שנאת זרים" שהיא תופעה טבעית והגיונית, אלא משהו עמוק יותר, שנאה מעומק הנפש. לראשונה בתולדות עם ישראל התפתחה כאן התופעה של ״אנטישמיות״. ננסה לעמוד כאן על שורשיה של תופעה זו.

בתחילה נביא את דברי המדרש בפתיחת פרשה זו (הושע ה, ז): "בַּה' בָּגָדוּ כִּֽי־בָנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת־חֶלְקֵיהֶֽם" – כשמת יוסף הצדיק הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים, וכיון שעשו כך, הפך הקב״ה את האהבה שהיו המצרים אוהבים אותם לשנאה, שנאמר: הפך לבם לשנוא עמו להתנכל לעבדיו, לקיים מה שנאמר: ״עתה יאכל חדש את חלקיהם״ ־ מלך חדש שחידש עליהם גזירות.

מה היא כונת המדרש באמת: ״הפרו ברית מילה״? אם הכונה כפשוטו, שחדלו מלקיים את ברית המילה, ולא מלו יותר את בניהם, הדבר מתמיה ביותר. הרי אין המדובר כאן באיזה יחידים הפורצים גדר, אלא על הכלל כולו.

עדיין לא התחיל השיעבוד, לא היה קיים שום לחץ חיצוני שהיה מצדיק צעד כזה.

ומדובר בדור אחד בלבד אחרי הסתלקותם של השבטים הקדושים, בני יעקב, היתכן שבזמן קצר כל כך יתדרדרו עד כדי ביטול זהותם העצמית?!

בל נשכח, שהיתה זו המצוה היחידה שניתנה להם, ועם פריקת עולה של מצוה זו, נשארו ללא שום היכר המבדיל בינם לבין הגוים.

לכן נראה, שאין כונת המדרש לומר, שבאמת ביטלו את ברית המילה. יותר מזה, גם בזמן השעבוד מלו בני ישראל את בניהם כדת וכדין, כמו שמובא בילקוט (סוף פרשת בשלח): ״כשהיו מלים את בניהם אמרו להם המצרים, למה אתם מלים אותם? יהיו כבני מצרים, ויקל השיעבוד הקשה מעליכם! אמרו להם: כלום שכחו אבותינו את אביהם שבשמים, שישכחו בניהם אחריהם״.

יחד עם זאת, הגם שבאופן פורמלי קיימו את המצוה בכל דקדוקיה, הם הפרו את הברית.

מיד לאחר שקיימו את המצוה טישטשו את עקבותיה, דאגו לכך שלא ישאר ממנה כל זכר, שלא יהיה ניכר לאף אחד שהוסרה הערלה… ולכן קרא המדרש לזה ״הפרה״, ולא ״ביטול״.

״ביטול״ משמע עקירת מצוה משורשה, בעוד ש״הפרה״ פירושה קטיעת המשכיות המצוה כמו ב״הפרת הבעל״ את נדר אשתו, שאין הנדר נעקר, אלא מופר מכאן ולהבא.

לא עשו זאת מתוך שזילזלו במצוה, או מתוך שהתביישו בה. הם עשו זאת מתוך דאגה לעתידו של עם ישראל!…

וכך אמרו: כיון שיוסף הצדיק מת, הרי מסורת בידינו שבצורה זו או אחרת נשתעבד למצרים. הם הכירו את המצרים, ידעו למה הם מסוגלים, ועל כן חיפשו דרכים ועצות, כיצד להמתיק את הגזירה הממשמשת ובאה, כיצד לרכך את קושי השעבוד. וכאן באו בעלי ההיגיון המדיני ואמרו: אם נצטייר בעיניהם כ״נטע זר״, לא תהיה שום מניעה מצדם להוריד אותנו לדיוטא התחתונה, להתעלל בנו כאוות נפשם. הבה נדאג, שניראה בעיניהם כמצריים לכל דבר, נקבל שוויון זכויות, ואז לא תהיה להם ברירה, הם יהיו מוכרחים להכיר בנו כאזרחים, החוק יגן עלינו ולא נהיה הפקר בידם… נהיה איפוא יהודים בבתינו, ומצריים בצאתנו!״

האם עברו על איסור כלשהו? לא ולא. כל מה שעשו, היה ־ בזמנם ־ כדת וכדין. כיון שקיימו את המצוה, לא היו חייבים להשאיר ממנה היכר. ובכל זאת היה החשבון שעשו לעצמם מוטעה מיסודו. לא רק שהדבר לא עזר במאומה, אלא אדרבה ־ בכך הביאו על עצמם במו ידיהם את שינאת הגוים המצריים.

אם אומנם לא היתה כוונתם להתקרב אל המצרים אלא באופן חיצוני, לקבל ״שוויון זכויות״ ולהחשב כאזרחים לכל דבר, מכל מקום היה ברור, שבמשך הזמן יתחיל גם תהליך של התקרבות פנימית, וקירוב הלבבות יביא לידי התבוללות גמורה.

ברית המילה נועדה למנוע סכנה זו, היא באה ליצור מסך המבדיל בינינו לבין העמים, כדי למנוע את התבוללותנו באומות העולם. אם כי מבחינה חיצונית לא פגעו אנשי הדור ההוא במצוה, וקיימו אותה כדין, אבל למעשה ־ רוקנו אותה מתוכנה, וביטלו את השפעתה.

מנגנון השימור של עם ישראל

כאן התערבה ההשגחה העליונה, השומרת בכל עת על שלמותו של עם ישראל.

כיון שלא יתכן שעם ישראל יהיה מופקר חס ושלום לסכנת התבוללות, דאג הקב״ה לכך, שאת מקום השמירה הטבעית, שמהוה ברית המילה, תתפוס שמירה מסוג אחר.

אם אין כאן ״מקל נועם״, יבא במקומו ״מקל חובלים״: שנאת הגויים. היא זו שתדאג לכך, שהמרחק הקבוע שבין עם ישראל לגויים ישמר. על כל צעד שיעשו היהודים כדי להתקרב אליהם, תגבר שנאת הגויים אליהם, ותרחיק אותם מהם בצעד נוסף… והתוצאה: ״ויקוצו מפני בני ישראל״.

האנטישמיות – תוצר של קירבת הגוי

ואכן יש לציין, שגם בתקופתינו היינו עדים לתהליך זה. האנטישמיות מהסוג המוכר לנו, זו המשתמשת בכל אמצעי התעמולה כדי להבאיש את ריחנו בעיני העולם, זו המעוותת את דמותנו ומציירת אותנו בכל מקום כמפלצות, לא היתה מוכרת בעולם, כל זמן שהיה עם ישראל בכללותו עם השומר תורה ומצוות. היא נולדה לפני כמאה שנה, בעקבות תקופת ההשכלה וההתבוללות, והיא מהוה עדות חיה לדברינו אלה. (על פי בית הלוי)

 דברי המשך חכמה

אומר ה'משך חכמה' בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, מד):

"ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוקיהם'.

"וזה, כי כאשר גזרה החוכמה העליונה אשר ישראל יתנודדו בארצות, שנים רבות מאוד מאוד, עד זמן אשר חקקה המטרה האלוקית, אשר 'לבא לפומא לא גליא', חשבה אופנים ותחבולות אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים. והעירה על זה גדולי האומה לעשות בזה גדרים סייגים, אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים ולא תטבע במצולות הסער השוטף ברוח אמיץ וכביר.

והנה הראשון המורה דרך ומלמד ראשי האומה הוא אבינו הזקן יעקב, אשר ראה את אשר יקרה אותנו באחרית הימים, חשב אשר אם יהיה שבעים איש בגוי חזק ואמיץ כמצרים מלפנים, הלא יתבוללו ויתבטלו אחד ברבבות רבבה.

חשב תחבולה ועצה, אשר בניו יהיו מצויינים שם בבגדיהם ובשמותם. ולכן היו ישראל לגוי בפני עצמו. ואם היה יעקב, אבי כל שבטי ישראל, קבור שם, הלא היו מתייאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם, והיה בטל יעוד האלוקי עליהם'.

וממשיך ה'משך חכמה': 'כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים. לכן צוה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען (בראשית מז, כט – לא), וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען.

והנה מעת היות ישראל בגויים, ברבות השנים, אשר לא האמינו כל יושבי תבל כי יתקיימו באופן נפלא אשר לא ישער מחשבת אדם משכיל, היודע קורות הימים והמצולות אשר שטפו באלפי שנים על עם המעט והרפה כוח וחדל אונים [אשר זה לבד גם כן מופת נפלא וגדול על קיום האומה למטרה נשגבה אלוקית, אשר נתנבאו עליה הקדמונים]. הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתיים. ואחר זה יקום רוח סערה, ויפוץ המון גליו, וכלה יבלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בדודים, ירוצו יברחו למקום רחוק, ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד. שם יבוא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש – 'יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת'!

ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים. וזה לשתי סיבות:

לקיום הדת האמיתי וטהרתו, ולקיום האומה… לא כן בגולה, שנתמעט הקיבוץ והאסיפה בלימוד התורה, שמטעם זה אין רשות לשום בית דין לחדש דבר, כמו שכתב הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה, ואין שום חוזה ונביא, ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות והגירוש, ואחר כך יתעורר בהם רוח אלוקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו. הלא אין ביד הדור להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם!

מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש? יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה. עוד מעט ישוב לאמר 'שקר נחלו אבותינו', והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנא, יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם. ו"אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט, א).

אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה', אשר ניבאו על גזע ישי באחרית הימים. ובטילטולו ישכח תורתו, עומקה ופילפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קודש, ובניו יוסיפו אומץ, ובחוריו יעשו חיל בתורת ה', יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה, ובזה יתקיים ויחזק אומץ.

כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד – פוק חזי אמירות דברים בספר אור זרוע סוף הלכות תפילה בתשובה מר"א מביהם ז"ל מעמד האומה בארצות פר'א, יעויין שם!' וכו' וכו'.

וכמו שרגילים העולם לומר אם היהודי לא יעשה קידוש הגוי כבר יעשה בשבילו את ההבדלה… כאשר אין קידוש, כאשר מיטשטש האתה בחרתנו וקדשתנו מכל העמים ויש חשש שילמדו ממעשיהם דואג כביכול הקב"ה שתהיה שנאה שתביא להפרדה.

והביא שם הבית הלוי, אנו בגלות הארוך הזה במדינת הגר ומדינת ראמניע, אשר כל יום מתרבית השנאה ונתוספת יותר משלפניו, אשר לפי דרך השכל והטבע צריך להיות השנאה הולכת ומתמעטת תמיד כדרך כל דבר שבתחילה היא בתוקפה ואחר כך הולכת ודלה,

כן הגלות – בהתחלתו היה צריך להיות השנאה יותר גדולה מאחר כך. והסיבה האמיתית לזה הוא כמו שנתבאר, דכל מה שישראל ממעטים בהבדלה שנתנה להם התורה הקדושה על ידי קיום התורה והמצוה, הקב"ה מוסיף שנאה בליבם לפי ערך תכלית המבוקש כדי שישארו ישראל מובדלים.

עיין שם בדבריו הנפלאים שהביא על הפסוק ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי בדמייך חיי, שאפשר לפרש כפשוטו מתבוססת בייסורים ואפשר לפרש כמדרש על דם מילה ודם פסח. והדבר תלוי בידכם. יכולים אתם להתבוסס ביסוריך – דם ואש, כתוצאה מהשנאה ששונאים אתכם המצריים, ויכולים אתם לחסוך את השנאה על ידי שתקיימו דם מילה ודם פסח.

כי האנטישמיות החלה תמיד במקום בו ניסו יהודים להיכנס לתוך מערכותיהם של הגויים.

אם בדרכי איסור, כמו נושאי דגל ההשכלה באשכנז, המדינה אשר המיטה על העם היהודי את האסון הגדול מיום היותו לגוי,

ואם כמו רבי שלטון שבספרד, ממלכה אשר העלתה על מוקד האש הרבה מבניו ובנותיו של עם ישראל. כי במקום שבו היתה התקרבות, שם באו הגוים ויצרו את הריחוק.

וכבר מפורסם שהאברבנאל נקרא כן על שם היהלום שרכש לאישתו וכל רואהו היה קורא "בראבו – נלה" ברבו על היהלום…

כשישב היהודי בבית המדרש, ראה בו הגוי תמהוני ומוזר שאין לו כל עסק עימו. כשניסה, יעקב להיות שר או ציר בפרלמנט של עשיו, הוא נתקל מידית בשנאה ובבוז.

אילו היה 'יעקב' אבינו אומר לעשיו כי יש לו את האריה -ואת הנחש, את יהודה ודן, היו דברים אלה רק מגבירים שנאה ומעוררים איבה. יעקב אבינו מספר לעשיו כי- יש לו שור וחמור בנים היושבים והוגים בתורה ואינם מסתכלים חוץ לדלת אמותיהם ואם כוחו של יעקב בתורה ובקדושה עוזב אותו עשיו לנפשו ופונה לאחריו. אלה "מסכנים" ונמושות שלא כדאי לו, לעשיו, להתעסק עימם.

כל עוד יעקב היה קטן – לבן הסתדר איתו מצוין. הוא רק החל לעשות חיל – והנה פני לבן אינו עימו כתמול שלשום…

המסר שעל עשיו לקבל הוא, כי חוזקו וחוסנו של יעקב אינם באים לידי ביטוי בגבורה גופנית כוחנית, אלא בחוסן נפשי ובגבורה רוחנית. כי בניו של יעקב מבינים יפה פשט ברשב"א ולא נושאים עיניהם למשרת שר האוצר או למרצה במוסד אקדמי.

נמצאנו למדים כי בידינו הדבר. אנו יכולים להשפיע על מינון השנאה. ככל שנבדיל עצמנו מהעמים על ידי הגברת הקדושה, על ידי שמירת תורה ומצוות, לא ניזדקק לאמצעי הפרדה והבדלה נוספים. נעסוק בקידוש ולא ניזדקק להבדלה.

שמעתי מהרב פינקוס זצ"ל – גזירות הגזע של הגרמנים ימח שם וזכרם שגזרו בנירנברג, נשמעות כאלו הן יוצאות מפיהם של גדולי ישראל להבדיל:

"על היהודי להתבדל מן הגוי ולדור בגיטאות משלו בלבד. אין ליהודי ללמוד באוניברסטאות של גויים, אלא רק בבתי כנסיות שלהם את התורה שלהם. אין ליהודי להינשא לגויה, עליו להבדיל עצמו מן הגוי בלבושו- קרי טלאי צהוב. אסור ליהודי להיכנס לבתי תיאטראות של גויים, או להתערב בהם, כינוסים ניתן לעשות רק בבתי כנסת", ועוד ועוד.

כשהיהודי לא ידע להציב לעצמו גדרות אלו – עשה זאת הגוי!

הן עם לבדד ישכון, ובגוים לא יתחשב. אם נשכון לבדד, לא יתעסקו עמנו הגוים.

עד כאן הבנו מבחינה רוחנית מה גרם לגלות והייסורים בפועל – מצד בני ישראל.

כעת ננסה להבין מה עבר למצרים בראש

״פרזיטים עליך, מצרים!״

ויאמר מלך מצרים לעמו, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (שמות א, ט)

כשתכנן פרעה מלך מצרים את המהלכים, שנועדו להוביל את בני ישראל אל כבלי השיעבוד, עמדה בפניו בעיה לא קלה. הרי לא יתכן, ששנים ספורות לאחר פטירת יוסף, ילכו המצרים ויהפכו את נכדיו ובני משפחתו של מי שהציל את המדינה, לעבדים נרצעים.

אפשר לשער, שאם היה מציע צעד כזה לשרי המלוכה, היה נתקל בהתנגדות נמרצת.

לכן, הוא בחר להשתמש בתחבולה, שתוך זמן מועט הביאה את המהפך בדעת הקהל המצרית, ושמאז ועד ימינו אנו נמצאת בשימוש של כל שונאי ישראל. דוד המלך מתאר זאת כך (תהלים נה, א-ד): (א) לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מַשְׂכִּיל לְדָוִֽד

(ב) הַאֲזִינָה אֱלֹהִים תְּפִלָּתִי וְאַל־תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתִֽי

(ג) הַקְשִׁיבָה לִּי וַעֲנֵנִי אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאָהִֽימָה

ד) מִקּוֹל אוֹיֵב מִפְּנֵי עָקַת רָשָׁע כִּי־יָמִיטוּ עָלַי אָוֶן וּבְאַף יִשְׂטְמֽוּנִי". כשהרשע רוצה להכניס אותי בלחץ (עקה), באיזה דרך הוא בוחר? ״כי ימיטו עלי און" הם טופלים עלי אשמה של און, מפרסמים עלי שאני גנב, שמעלתי, שהפרתי אמונים.

״ובאף ישטמוני״ ־ זה נותן להם את הרקע, את ההצדקה להשניא אותי, לעשות בי ככל העולה על רוחם.

״לבי יחיל בקרבי, ואימות מות נפלו עלי״ ־ גנב מן השורה, אחרי שהוא נתפס בקלקלתו, מה יש לו לפחד? הוא יודע מה מצפה לו, איזה עונש הוא עלול לקבל, ועליו להשלים עם זה. איזה ״פחד מות״ נופל עליו? אבל אני, כשמעלילים עלי שונאי שאני ״גנב״, הרי ברור שהמטרה היא עצם ההשמצה, הם רוצים להפקיר את דמי, כדי להצדיק את מה שחושבים לעשות בי באמת, ומזה אכן יש מה לפחד…

התעמולה הנאצית

כך נהגו הנאצים. גבלס היה שר התעמולה הנאצי, שתחילה הציגו את היהודים כמוצצי לשד המדינה, כמזוהמים, כטפילים, ואחר כך- בטפילים הרי משתמשים K-300, ביהודי – בצקלון B!

בשיטה זו השתמש פרעה מלך מצרים.

 ״רב ועצום ממנו!״ במילים אלה הוא הפחיד את עמו. היהודי הוא עשיר, הוא שולט על החיים הכלכליים, הוא מושך בחוטים… ומהיכן הוא לקח את העשירות הזו? ״ממנו!״ היהודים ניצלו אותנו, את המצרים התמימים, הם מצצו את לשד דמנו, התעשרו על חשבוננו, הם פרזיטים!

נשמע לכם מוכר??…

יחד עם זה, השתמש בנימוק נוסף: ״ונוסף גם הוא על שונאינו״. הם שונאים את המדינה!! אם מצרי מן השורה, פטריוט הנאמן למלוכה, ״סוחב״ איזה פרוטות מן הצד, ניתן לעבור על זה בשתיקה. סוף סוף, איך יתקיימו במשכורת הדלה שלהם? אבל שיהודים, שונאי המדינה, הבדלנים הנצחיים, יעיזו להתעשר על חשבון המצרים, אין זו סתם גניבה. זה כבר גובל בבגידה… הרי בממון זה הם ישתמשו למטרותיהם ה״אפלות״. יש לעשות הכל, כדי לבלום אותם ־ כמובן, אך ורק ״בדרכים חוקיות״…

נשמע לכם מוכר??

יותר לא היה פרעה צריך לומר. את היתר, כבר עשו שרי המלוכה. כצעד המתבקש מאליו, הוחלט:

יש להטיל מיסים מיוחדים, שיבלמו את ההתדרדרות, שיעקרו את התופעה המסוכנת של התעשרות היהודים מן השורש. ״וישימו עליו״ ־ זו כבר לא מלאכתו של פרעה. הוא רק הכין את הרקע, הסית את דעת הקהל.

את החוקים חקקו המחוקקים. ולא רק כסף רצו להרויח, אלא יותר חשוב מזה ־ הוכח לעם המצרי שחור על גבי לבן, רשמית וחוקית, שהיהודים הם אזרחים ממדרגה שניה. מכאן לא היתה רחוקה הדרך לעבדות… (על פי אור החיים הקדוש ובית הלוי)

עורך דין שי ניצן [פרקליט המדינה מ-2013]:

קריאות "השמד כל חרד, דרוס כל דוס, צרור באדמור ומחסנית ברבנית" – אינן הסתה לאלימות או לגזענות

קריאות לרצח המוני של חרדים שפורסמו באתר האינטרנט של "התנועה לאיכות השלטון" אינן מהוות, לדעת ניצן, הסתה. "המטה למען ארץ ישראל" מבקש מהיועץ המשפטי לממשלה להדיחו על רקע זה.

הקטעים הבאים פורסמו באתר האינטרנט של "האגודה לאיכות השלטון" באוגוסט 2010, במאמר בכותרת "חרדה מחרדים" אותו כתבה אחת, אורית אגמי:

"אני זוכרת את הפנטזיות שהיו לילד אחד בכיתה שלי שנחשב אחד השובבים. היינו בני 13 בערך. הוא תיאר לנו בצבעים חיים סרט אקשן שבו הוא נכנס עם שריונית למאה שערים ומכריז ברמקול כל מיני דברים כמו השמד כל חרד, דרוס כל דוס, צרור באדמו"ר ומחסנית ברבנית. מצמרר נכון? לא המצאתי את זה ואני מתנצלת על הביטויים הללו שהקלדתי כאן. אני לא זו שפיתחה אותם והם לא מבית המדרש שלי שגורס: לפעול תמיד על פי חוק ואף פעם לא באלימות. אבל, אלה היו הדברים מפי הילדים הירושלמים של שנות השבעים והשמונים. ציטוט מדויק." [חשוב שהציטוט יהיה מדויק מפי הילד…]

בהמשך קוראת הכותבת ל"מלחמת גוג ומגוג" לגירוש החרדים מירושלים:

"על פי הסטטיסטיקה, הסיכוי לעוד ראשי ערים חילוניים בירושלים הולך ופוחת. העיר הזו נכבשה. בירת ישראל. הפכה לעיר של החרדים. מאחר שזו עיר בירה של מדינת ישראל זה עקום לגמרי. ירושלים היא הבירה כו-לם ועליה להיות עיר לכל הדתות ולא עיר חרדית. עיר פלורליסטית וצבעונית ולא עיר בשחור."

פרצה פה מלחמת גוג ומגוג בין הציבור החופשי לציבור שחלקו, אף אינו מכבד את מוסדות החוק של המדינה ואינו מכיר במדינה ובדגל (וגם שורף אותו ומזלזל ביום הזיכרון לחללי צה"ל מאחר שזה יום שאינו רלוונטי עבורו..(.

לסיכום

א. עם ישראל הפסיקו לחוש שמצרים היא גלות – ונאלצו לספוג את הגלות בפועל.

ב. בעקבות זה ביטלו את המילה – ההפרדה ביננו לגוי, והתחברו אליו.

ג. כשאנו לא שומרים על הפרדה מהגוי – הקב"ה דואג שהגוי יפריד אותנו ממנו! – אנטישמיות!

*

ירא השם – חסר סבלנות כלפי עוברי עבירה

[והגדת, עם תוספת מרובה]

"וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם״ (שמות א, יא).

למה לא נאמר בסבל? מהו בסבלותם??

שאלה זו שאל הגאון רבי חיים מבריסק זצ״ל בשם אביו, ה ״בית הלוי״ זצ״ל. שהרי הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב (רש״י בראשית לג, ד). והכתוב אומר: ״כמים הפנים לפנים״, כפי שהמים משקפים את בבואת הצופה בהם, ״כן לב האדם לאדם״ (משלי כז, יט). אם כן, ראוי היה שנשנא את הגויים באותו להט שהם שונאים אותנו, ומדוע הם שונאים אותנו בכל לבם, ואנו סובלניים כלפיהם?

התשובה, אמר, שבכל יהודי יש חלק של עשו, ובעשיו אין שום חלק של היהודי… לכן, שנאתו אותנו מושלמת, ושנאתנו אותו חלקית בלבד…

יש כאן יסוד

ככל שהיהודי יותר "יהודי", כך הוא פחות סבלן ל"גוי". ככל שהיהודי יותר סבלן לגוי, אות היא שהגוי אצלו בפנים גדול יותר…

מפורסמת השאלה – מדוע איננו מברכים כל בוקר "שעשני יהודי"??

התשובה היא ה' רק לא עשני גוי, לעשות אותי יהודי – זה תפקידי שלי! כל תיקון מידה, כל התקדשות כל לימוד תורה מגדיל יותר את היהודי שבי!

גדולה שנאה של עמי הארץ

הגמרא (פסחים מט, ע״ב) קובעת, שגדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את תלמידי החכמים יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל, הרי זו המציאות. ואת הרשעים אינם שונאים כלל ועיקר, כלפיהם הם סובלניים…

למה? כי הגוי בפנים אצלם הוא גדול!

פנחס הקנאי

פנחס לא היה סובלני כלפי עוברי עבירות, גם לא אליהו. וכששאלו בגמרא (ברכות כ, ע״א) מדוע התרחשו ניסים לראשונים, הסבירו זאת במעשהו של רב אדא בר אהבה, שראה אישה לבושה באדרת ארגמן, קם וקרעה.

היא היתה נוכרית, וחויב לשלם ארבע מאות זוז. כי קינאת ה׳ בערה בו, וכשבוער קמים ומוחים, תרתי משמע!

כל הבן הילוד – מדוע איוב התייסר?

מדוע איוב נענש ביסורים קשים, ומה יכל לעשות, הרי פרעה לא היה מקשיב לו, שהרי לכן יתרו ברח! אלא איוב נשאל מדוע לא זעק כאשר זרקו ילדים ליאור וטען שלא הייתה בכך תועלת. הביא הקב"ה עליו יסורים והחל זועק. שאלוהו מדוע הינך צועק? אמר מפני היסורים. שאלוהו האם זעקותיך יעזרו? והשיב כשכואב אז צועקים… אמרו לו מדוע אם כן לא זעקת אז כשהשליכו ילדים ליאור? סימן שלא כאב לך…

מזכיר את המעשה שהיה עם החפץ חיים

מסופר שפעם השתלטו המשכילים על עיירה הסמוכה לראדין, ושלחו היראים מברק למרן החפץ חיים זצוק"ל שהמשכילים פרצו בחומות השבת, והחפץ חיים לא ענה. לאחר תקופה הם שלחו מברק נוסף שהם כבר פרצו בענין חמץ הפסח, ושוב החפץ חיים לא ענה.

לאחר תקופה נוספת הגיע מברק שהם פרצו פירצה גם בחומות הכשרות, ושוב החפץ חיים לא הגיב. אבל כשלאחר תקופה הגיע מברק שהם פוגעים בתלמוד תורה – קם החפץ חיים ואמר שהוא נוסע לאותה עיירה, ושיפרסמו שהוא מגיע לדרוש בציבור.

החפץ חיים הגיע, וכך הוא אמר: "ישבתי פעם בחדר ולמדתי, ונכנס אב עם בנו שהיה מחוסר דעה. הוציא אותו הבן מסכת שבת מהארון והתחיל לקרוע אותה לחתיכות עם סכין, אבל לא אמרתי לו כלום כיוון שהוא היה מחוסר דיעה ומסוכן להתחיל אתו. אחר כך הוא הוציא מסכת פסחים וקרע גם אותה לחתיכות, ושוב לא אמרתי לו כלום. אחר כך הוא הוציא את מסכת חולין וגם אותה קרע, ולא אמרתי כלום. אבל אחר כך הוא ניגש לעריסה של התינוק… באותו רגע קמתי ממקומי, נתתי לו שתי סטירות והעפתי אותו מהבית!

"וכן כאן" – אמר החפץ חיים – "קיבלתי מברק על הפגיעה בשבת ולא עניתי, כי הבנתי שמצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אחר כך קיבלתי מברק על הפסח ושוב לא עניתי, וכן כשקיבלתי מברק על מסכת חולין שזה עניני כשרות לא הגבתי, אבל עכשיו שהגיע מברק שמתחילים לנגוע בעריסה של התינוק – קמתי ובאתי!

הרב והחסיד

הרב החסיד ויוצא גרמניה שהתארח אצלו וביקרו על כך שמתפלל בצעקות, מדוע הרב צועק? שאל. אפשר גם לדבר! … בערב שבת ביקש להפקיד אצל הרב את הארנק. לאחר השבת כשבא לבקשו אמר לו הרב על איזה ארנק אתה מדבר? החל הלה צועק. שאלו הרב בניחותא מדוע אתה צועק? אפשר גם לדבר…

מעשה היה עם הבריסקר'ב שראוהו כיצד הוא מדקדק במצוות ושואל שוב ומברר חזור וברר על מצוה שעשה האם אכן קיימה ככל מצוותיה והידוריה. שאל אותו יהודי מה כל ההידור והספיקות הרבים הללו, והרי כבודו יצא מן הסתם?

ענהו הרב אם מוסרים לאדם מיליון דולר, הוא יוצא מן הבית וממשמש בכיסו, במדרגות הוא שוב ממשמש, ברחוב הוא שוב בודק, והמחמיר מניח ידו בקביעות על כיסו להיות בטוח שאכן הכסף נשאר בלא בספיקות. מצוה לדידי,סיים הרב, שווה הרבה יותר ממיליון דולר!

לרוב אנו מקפידים על השלימות בעניינים הגשמיים, שהבית והרכב והלבוש וכו' יהיו מושלמים אך שוכחים מן העיקר. מן הרוחניות.

עצי גן עדן מחמירים גדולים

המדרש (בראשית רבה טו, ז) מספר, שבשעה שאכל אדם הראשון מעץ הדעת טרדו הקדוש ברוך הוא והוציאו חוץ לגן עדן, והיה מחזר על כל האילנות ולא היו מקבלים אותו. ומה היו אומרים לו: הרי גנב, שגנב דעת בוראו. זהו שנאמר (תהלים לו, יב): ״אל תבואני רגל גאוה״, שנתגאה על בוראו, ״ויד רשעים אל תנידני״, אל תקח ממני עלה!

מה קרה? הוא עבר עבירה! והעצים, הזדעזעו כל כך! לא רצו איתו קשר, שלא יגע בהם, שלא יטול מהם ולו עלה! ומי מאיתנו מזדעזע מעוברי עבירה?!

להסתכל בפני אדם רשע

מדינא דגמרא (מגילה כח, ע״א) אסור להסתכל בפני אדם רשע, ונלמד מהכתוב, שאלישע אמר ליהורם בן אחאב: ״חי ה׳ צבאות אשר עמדתי לפניו, אם אביט אליך ואם אראך׳ (מלכים ב' ג, יד) והמשיך ואמר: ״קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳״. וכתב ב״צרור המור״ (דברים ב, טז) שנסתלקה השכינה ממנו כשראה את המלך הרשע –

וידוע, שהשרף מבריסק, מהרי״ל דיסקין זצ״ל, נתפס למלכות בעלילת רשע, ועורך דין יהודי, חילוני, התנדב להגן עליו. נפגש עימו ושוחח עימו, שמע עדותו וגיבש את קו ההגנה, וכל אותה עת, ובמהלך המשפט, לא נשא אליו מהרי״ל דיסקין עיניו, כי אסור להסתכל בפני רשע!

ואנו, סובלניים…

מרדכי והסוס

הגאון הצדיק רבי מוטל סלונימר זצ״ל הביא את דברי הגמרא (מגילה טז, ע״א): כשבא המן להרכיב את מרדכי על הסוס, אמר לו: ״איני יכול עד שאתרחץ ואסתפר, שאינו דרך כבוד ללבוש כך בגדי המלך״. הורתה אסתר לסגור את כל המרחצאות והמספרות. הוכרח המן להיות בלן וספר, גנח ונאנח.

הלבישו בגדי מלכות ואמר לו: ״עלה על הסוס״. אמר לו: ״איני יכול, שתשש כוחי מימי התענית״. לא היתה להמן – המשנה למלך, שכולם כורעים ומשתחוים לו – לא היתה לו ברירה. השתופף וגחן, ומרדכי טיפס עליו כדי לעלות על הסוס. כשטיפס עליו, בעט בו.

התמרמר המן: ״האם לא כתוב בתורתכם (משלי כד, יז): בנפול אויבך אל תשמח?״

אמר לו: ״הכתוב מדבר בישראל. אבל עליכם ואמר (דברים לג, כט): ואתה על במותימו תדרוך!״

ואמר: ״אין לי ספק, שאם המן הצורר היה בא אלינו כשעולמו חרב עליו, ואנו משפילים אותו לשמש כבלן וכספר, ולהלבישנו בגדי מלכות, ועוד מכריחים אותו לכרוע ברך לפנינו, ועולים על גביו אל הסוס – היינו מרחמים עליו איפושהו, ולא היינו בועטים בו״…

מזכיר הדבר את המעשה של רבי יוסף דה לריינה

ומיד כאשר ראו כי כלתה עליהם הרעה נפשטו מצורת כלב ונתלבשו בצורתם כצורת אדם ולהם כנפים ומלא עינים כמו אש בוערה ויתחננו ויבקשו מרבי יוסי ליתן להם לחם ומים כדי להתקיים ולעמוד ויאמרו לו אדוני עתה הנה אנחנו עם כל מחנותינו כפופים ואסורים בידך ואין בנו כוח עוד ועשה בנו כטוב בעיניך רק תן לנו במה לחיות בו כי הושלכנו ממחיצתינו אשר היינו ניזונים מזיו השכינה מאחורי הפרגוד ועתה למה נמות תן לנו מזון לחיותינו עד בואנו אל שעיר.

וימאן רבי יוסי כאשר צווה ולא רצה לתת להם מאומה ויהי המה הולכים בדרך רבי יוסי עם תלמידיו שמחים וטובי לב ופניהם פני להבים וסמא"ל ולילית עם כל מחניהם הולכים ובוכים וישמח רבי יוסף והתחיל לזוח דעתו עליו ויאמר מי האמין לשמועתנו שהיו אומרים שלא יעלה בידינו והנה זה היום ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים, ה' מלך. אז ענה סמא"ל ויאמר ידעתי כי יכול תוכל ולא יבצר ממך מזימה ויבכה בכיה גדולה ויאמר אדוני מה תפחד ממני ומכל מחנותי אין לנו עוד שום כוח וחוזק והננו כולנו תחת ידך לעשות רצונך אלא יותן לנו דבר מה להחזיק רוחינו כי במה נעמוד ונתקיים עד בואנו שמה.

ויען רבי יוסף ויאמר לא אתן מאומה כאשר צווה ויהי בבואם קרוב להר שעיר לקח רבי יוסף קורט לבונה להריח בה, ויאמר סמא"ל ואם לא תיתן לי אכילה תן לי מעט מזה הלבונה אשר בידיך להריח בה ויושט רבי יוסי את ידו ויתן לו מעט מהלבונה אשר בידו ויוציא סמא"ל ניצוץ אש מפיו וישרוף את הלבונה ועודינה ביד רבי יוסי ויעל עשנה לאף סמא"ל וינתק את המוסרות והחבלים וישלך מעליו את טסי העופרת ויתנגד הוא עם חיילותיו ויפגעו בתלמידים וימותו מהם שנים מיד מקול התרועה אשר הריע סמא"ל וחיילותיו ושנים אחרים נפגעו ויצאו מדעתם ונשאר רבי יוסף לבדו הוא ותלמיד אחד והוא עייף ויגע ומשתומם ולא ידע כי בנפשו נתן לו הלבונה והקטיר לפניו באופן שעשה אותו עבודה זרה ונתבטלו כוחות הקדושה שבטסי העופרת על ידי הקטרת, ובעוונות לא שמר דברי המלאכים ובאותו רגע היה כל ההר עשן חושך ואפילה ובת קול יצאת ואמרה: אוי לך יוסף ואוי לנשמתך שלא שמרת אשר צויתה ועבדת עבודה זרה והקטרת קטורת לסמא"ל והנה הוא רודף אחריך לטורדך מן העולם הזה ועולם הבא, ותלמיד האחד נשאר עם רבי יוסי עייף ויגע וחלש והגיע עד שערי מות וישבו שם תחת אילן אחד כמו שתי שעות וינוחו ואחר כך קברו שני התלמידים והלך לו רבי יוסף עם תלמידו האחד לחזור לדרכם ונהפכו תואר פניהם חשוכים ירוקים וחלשים ביותר והשנים האחרים נכנס בהם שד וברחו והלכו להם אשר לא נודע באיזה מקום עד כי לבסוף באו לעיר צפת אחר חודש ימים ומתו בקרוב מחמת הצער שהיו מצערים אותם השדים.

אנחנו היינו מרחמים על המן.

תלמוד בבלי מסכת יומא דף כב עמוד ב

"וירב בנחל", אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול לך והכית את עמלק, אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא – בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו – קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה. ובשעה שאמר לו שאול לדואג סב אתה ופגע בכהנים, יצאה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה.

לא להתרגש מ"מידות טובות" כביכול…

מסופר שפעם באו אל הנצי"ב מואלוז'ין זצ"ל קבוצה מהמשכילים, ושיבחו לפניו את אחד מחבריהם שהוא אדם טוב ובעל מידות.

ענה להם הנצי"ב במעשה שהיה, שהיתה נערה חולה והרופאים אמרו שרפואתה היא לאכול בשר 'דבר אחר'. כמובן שבתחילה היא סירבה, אבל לאחר שהרב פסק לה שפיקוח נפש דוחה את הכל והיא חייבת לאכול – היא הסכימה אבל בתנאי שישחטו את ה'דבר אחר' בשחיטת חלק… מכיון שהיא התעקשה על כך, זה מה שעשו, ולאחר ששחטו התברר שישנה שאלה בריאות. הנערה התעקשה שישאלו את הרב, והוא לא רצה לענות, ולבסוף הוא אמר כך: "אם היו מביאים לי בהמה טהורה עם השאלה הזאת, הייתי יכול לומר עליה שזה 'גלאט כשר', אבל איך אני יכול לומר 'גלאט כשר' על 'דבר אחר'?…

נכון, אפשר לומר 'מוגן', 'מאושר', 'מבוקר' וכו', אבל כל כולו זה 'דבר אחר'!

המעשה באוצר המלך שנפרץ

מעשה באדם שאישתו הייתה צנועה ביותר בביתה – הרבה יותר ממה שצריך וסמך עליה. ופעם אחת הגיע בהפתעה וגילה אותה עם אדם אחר, רחמנא ליצלן. עזב את ביתו בכעס והלך לישון בגינת העיר. עברו שומרי המלך וחשדוהו שגנב את היהלום של המלך. יום אחד לקחוהו להוציאו להורג, ובדרך ראה את הכומר הבישוף הגדול של המלך הולך ואחר הולך לפניו ומטאטא את המדרכה. שאל אותם למה? ואמרו לו מפני שהוא לא רוצה לדרוך על הנמלים… הוא ביקש מיד תחזירו אותי למלך, אני יודע מי לקח את היהלום! כשהגיע למלך אמר שהוא בטוח שזה הכומר! הביאו אותו וחקרו אותו והודה. שאלוהו מהיכן ידעת? השיב להם הלה – כשראיתי איזה "צדיק" הכומר הזה, מייד הבנתי, הרי צדיקים מהסוג הזה אני מכיר, הייתה לי אחת בבית… מיד ידעתי שזה טומן בחובו הרבה רשע…

לרב אין חוש ריח

מקורבו מספר ששנים רבות הרב שטיינמן מבקש ממנו לבוא לביתו בהבדלה ולברך במקומו על הבשמים.
אותו מקורב חשב שחוש הריח של הרב נחלש בגלל זקנותו.
עד שגילה את הסיפור האמיתי…שסיפרה לו הרבנית.
מה שקרה זה שבאחד מביקוריו של הרב בשוויץ מולדתו-כשהיה בן 40. עבר באיזה רחוב שם והריח ריח של קטורת לעבודה זרה. והוא ממש חלה מרוב צער שנכשל בכזה דבר והשתמש בחוש רוחני להריח ריח עבירה כזו חמורה והיה בצער גדול.
הוא החליט להתפלל לקב"ה שיטול ממנו את חוש הריח כדי שלא ייכשל שוב בדברים כאלו. והתפלל על כך בדמעות יום וליל. באחד הימים הגיע מהתפילה כולו זורח ומאושר ואמר לרבנית" ברוך השם! משמים קיבלו את תפילתי! אינני מריח דבר!!
וכך מגיל 40 אין לו חוש ריח.

לפחות יכולת להתעלף!

רב אחד הגיע אל ה״חפץ חיים״ זצ״ל, הציג עצמו: רב הוא, בעירה פלונית.

התענין ה״חפץ חיים״: ״מה מצב היהדות שם?״

נאנח הרב: ״האידישקייט בשפל המדרגה. המסיתים מרימים ראש וסוחפים להתפקרות גורפת, ומה ביכולתי לעשות?״ שאל ה״חפץ חיים״: ״יש שיעורי תורה?״ ענה: ״אני אומר שיעור לקמץ ישישים. הנוער מדיר רגליו, ומה ביכולתי לעשות?״ המשיך ושאל: ״ומה בשטח הכשרות?״ נד הרב: ״הקצב פוסק בעצמו את השאלות. כמה שאני מזהיר ומתריע אין לי שומע. סומכים על הצהרתו, ומה ביכולתי לעשות?״ ״וטהרת המשפחה?״ ״המקוה סגור על מסגר. הקהילה אינה משלמת לבלן את שכרו, ומה ביכולתי לעשות?״

״והתלמוד תורה?״ ״התחסל מזמן. ההורים שולחים בניהם לבית הספר החילוני, ומה ביכולתי לעשות?״

פקעה סבלנותו של ה״חפץ חיים״, והקפיד: ״מה ביכולתכם לעשות?! להתעלף, הרי אתם יכולים!״

אבל, באמת, מה לנו לתבוע מעצמנו להתעלף מחטאיהם של אחרים – מחטאינו שלנו, אנו מתעלפים?!

מספר, שהגאון מוילנה זצ״ל למד בליל שבת קדש לאור הנר, ואישתו הרבנית ישבה לידו כ׳שומר׳, שלא יטה את הפתילה בהסח הדעת. בינתים אכלה מעט קטניות, ואת קליפתם הרכה הותירה על השולחן. הגאון הסיט ידו, ובלא כונה הזיז מעט את הקליפות ־ הסיט מוקצה בשוגג, כ׳מתעסק׳ – והתעלף!

הרבנית צרחה, התיזה עליו מים. פקח עיניו, התעורר, נזכר באשר נעשה ־ והתעלף בשנית!

שבה ועוררתו, ולפני שיתעלף בשלישית מיהרה ואכלה מאותן קליפות. ראה שהן מאכל אדם ואינן מוקצה, ונחה דעתו! ואנו ־ לא על מוקצה מדרבנן – ולא בשוגג וכ׳מתעסק׳ – על לשון הרע ורכילות מדאוריתא!

וכן ראינו אצל דוד המלך [שמואל א' כד, ובמדרש שם] במערה, שמן הדין היה מותר לדוד להרוג את שאול כדין רודף והראו לו אותות מן השמים שנותנים את שאול בידו, ואף על פי כן פחד והתפלל "קולי אל ה' אזעק", שלא יפול שאול בידי, וצדק דוד בפחדו כדסיימו חז"ל, וכל זה היה ניסיון ביד דוד, הוי אומר מכאן כמה רחוקים אנו מהבנה של "יראת חטא"!

הרב מבריסק התעלף

ומסופר, כי פעם אחת אמר האדמו"ר רבי אברהם מסלונים זצ"ל לגבאי שלו: חושבים היום שאין אצל הליטאים יראת שמים כפי אשר יש אצל החסידים, בוא ואראך אדם שהוא ירא שמים אמיתי, קם האדמו"ר והלך יחד עם הגבאי לביתו של הרב מבריסק, בני הבית אמרו להם שהרב הלך לבדוק כשרותה של מקוה שנבנתה זה עתה. האדמו"ר לא המתין, אלא הלך למקום המקוה לפגוש את הרב מבריסק כשבאו ראו איך שהרב עומד ונר בידו ובודק את כל הפינות ולבסוף מכריז כשר, כשר. הגבאי של האדמו"ר היה מומחה בעניני מקואות, ומרחוק הצליח להבחין שיש איזה סדק במקום מסוים, והפנה את תשומת ליבו של הרב מבריסק על הדבר, הרב הלך מיד ובדק את הענין ומשראה שצדק המעורר בדבריו, התחיל לרעוד כולו ידיו ורגליו דא לדא נקשן, עד שאמר האדמו"ר למלווהו בוא נלך, איני יכול לראות את המחזה הנורא. מעשה זה סיפר אותו גבאי בעצמו, שאכן נוכח לראות יראת שמים מהי שהרי אף אחד לא טבל במקוה ולא אירע שום מכשול [אנו היינו בודאי אומרים אילו אירע לנו כן, ברוך השם איזו השגחה… שבדיוק נזדמן אדם זה להצילנו ממכשול!] וגם עצם השאלה אינה מן החמורות, אלא עצם העובדה שהוציא מפיו את המילה "כשר" נחרד כל כך.

ומסיים המספר, שלאחר תקופה ארוכה נזדמן לביתו של הרב מבריסק, ומכיון שהרב לא זיהה אותו, אמר לו אני הוא שנוכחתי עם האדמו"ר מסלונים בעת שהרב הכשיר מקוה פלונית, ומשנזכר הרב החל שוב כל גופו לרעוד שנזכר שאמר כשר על דבר שהיה בו שאלה, הנה למדנו מהי יראת שמים ויראת חטא. [ומתוק האור]

 למה אבא מחמיר ואנחנו לא?

המעשה מסופר על הגאון רבי יהושע ליב דיסקין זצ״ל (המהרי״ל דיסקין) שמאז יהיותו ילד קטן, כבר נודע בחריפותו ובצדקותו, במבטו המעמיק היה מרבה להתבונן במעשי אביו וללמוד מהתנהגותו.

לא אחת שם לבו הילד יהושע ליב, כי בבית כשמתעוררת שאלה בענין כשרותו של מאכל כלשהו, אז היה האב מעיין בשאלה, ואפילו כשהגיע למסקנה כי המאכל כשר לחלוטין – היה מתירו לילדים בלבד. האב עצמו לא טעם ממאכל שנשאלה עליו שאלה, ואף אם היה המאכל כשר בתכלית הכשרות.

היה הדבר לפלא בעיני הילד: אם אבא אינו אוכל מן המאכל – שאל בתמיהה – מדוע הורה לאמא לתת לנו, הילדים? ואולם, את השאלה הזאת לא העז להציג באוזני אביו משום כבוד אביו.

יום אחד בא לביתם שליח מן הכפר השכן, ובידו צרור עטוף. מה רצונך? – שאל אותו הנער יהושע ליב.

והשליח סיפר: לפני ימים מעטים פרצה שריפה בכפרנו, וכילתה בתים רבים. להבות האש לא פסחו על בית הכנסת, ושם עלו באש ספרי קודש, ואפילו ספרי תורה נשרפו. הנה בצרורי יש גווילים שרופים!

והשליח הוציא מאמתחתו גוילים חרוכים והראה אותם ליהושע ליב הקטן, הילד הזדעזע, ידיו רטטו ופניו החווירו. הוא שמע את קולו

של השליח הממשיך לדבר: נשלחתי הנה על מנת לשאול את הרב, מה דינם של ספרי התורה שנשרפו.

איום ונורא – מילמל הנער המזועזע, הוא הביט בגווילים החרוכים ודמעות עלו בעיניו, לאחר מכן הואיל סוף סוף להכניס את השליח אל הבית, והוליכו אל חדרו של אביו רבי בנימין.

כדרכו, ישב רבי בנימיו בחדרו, וכל מעייניו בלימוד התורה. כששמע את הדלת נפתחת, נשא עיניו לראות מי בפתח. מבטו נתקל בגווילים השרופים שבידי השליח – והוא צנח ארצה מתעלף.

שעה ארוכה טרחו בני הבית להשיב את רוחו של אביהם. וכשהקיץ סוף סוף מעלפונו, מיד דובבו שפתיו: ספר תורה נשרף… אוי ואבוי! ספר תורה נשרף… קשה היה לו להתאושש מן הזעזוע, ובקושי רב הצליח להשיב על שאלתו של השליח.

את סיפור המעשה הזה, נהג רבי יהושע ליב דיסקין לספר כאשר היה רב וגדול בישראל. ובסיימו – הוסיף: מאז אותו מאורע, שוב לא שאלתי מדוע מחמיר אבא במאכליו, בעוד שלנו – הילדים – הוא מתיר מאכלים מסויימים. שכן, באותו היום נוכחתי בעליל מה גדול הוא ההבדל בין אבי הדגול לביני. הנה אני, בראותי את הגווילים השרופים – הזדעזעתי זעזוע עמוק, אך יכולתי לשאת את הצער. ואילו אבי – רק הבחינו עיניו בגווילים השרופים, גבר עליו הצער והוא התעלף, ואם זהו ההבדל בינינו – מה מקום יש לשאלותי על ההבדלים האחרים?

הרב גלינסקי סיפר את המעשה והקדים שהמהרי"ל היה מקדים ואומר שהוא חומץ בן יין, וסיפר שהוא היה מקבל את הקהל שפונה לאביו, והיה פוסק לעצמו את ההלכה, ואחר כך נכנס עם השואל לראות מה יפסוק אביו, ובדרך כלל היה מכוין לדעתו הרמה. ופעם אחת נכנסו עם גווילין כו".

הרב מעדיף לשלם

המעשה ברב שטיינמן שאבדה לו מעטפה שיועדה לנזקק והחליט לשלמה מכיסו מהלואה שלקח ואמר שהוא עומד להיות מוזמן לעולם הבא ושם ישאלו אותו הרבה שאלות קשות, והוא מוכן לשלם הרבה יותר מחמשת אלפים דולר כדי שתהיה שם שאלה אחת פחות…

מוטרד מהרגל הרביעית…

הרב שטיינמן והיהודי שרצה לשפץ ונכדתו אמרה לו שיחסר בעולם הבא, ובא לשאול את הרב על הרגל שתחסר בשולחנו, והרב אמר לו: אתה יושב עם יהודי למעלה מגיל 90 שמוטרד מהגיהנום שיקבל, ואתה מוטרד שבגן עדן שבטוח יהיה לך – תחסר לך רגל…

״בסבלותם״, מלשון: סובלנות. מילה חדשה, ומקוממת! מילה, שנושב ממנה כפור. שמשמעותה קרירות ואדישות, שויון נפש לכל עבירה ועיוות, השחתה ורשעות.

התורה אומרת לנו אתה יודע מדוע עינונו המצרים? כי נהיינו אדישים לרשע, להשחתת הגוי, לטומאה והזוהמה המצרית, היה לנו "סבלותם" סבלנות מרובה לכל הסחי והמאוס המצרי.

משמים הראו לנו – על ידי עינוי – מיהו המצרי באמת… העינוי – על הסבלנות והסבלותם שהיו לנו כלפיהם!!

החילונים אינם סובלניים כלפינו, אישתו מנקרת את עיניהם, חיינו מלאי התוכן מבליטים את ריקנותם ונביבותם. אנו מהוים עבורם תוכחה מתמדת, מחאה אילמת, והם מתפרצים במשטמה יוקדת, מסיתים ומתסיסים. למה אנו אדישים כל כך כלפיהם.

*

יציאת מצרים – אני בכבודי ללא שליחים ומלאכים

[מדוע העלימה התורה את הוריו של משה? הרב פינקוס עם הוספות רבות]

שמעתי הערה נפלאה בפרשת גאולת מצרים. כידוע, עמרם גדול הדור היה, יוכבד אישתו היתה הגדולה והזקנה של אותו דור, בת קכ״ג, בתו של לוי ונכדתו של יעקב אבינו, ומרים בתו היתה נביאה לה׳, ועליה ועל אימה העידה התורה שהיו יראות אלוקים [״ותיראן המילדות את האלוקים״ (שמות א, יז).

והנה למרבה הפלא, כשבאה התורה הקדושה לתאר את תהליך ביאתו לעולם של משה רבינו – גואלם של ישראל, לא כתוב ״וילך עמרם ויקח את יוכבד", אלא הכל מסופר בסתמיות, בלי להזכיר שמות כלל: "וילך איש" ־ כאילו היה זה אחד מתוך העם שאין חשיבות להזכיר את שמו, "ויקח את בת לוי" – שם אישתו גם הוא נותר עלום, וכן על אחותו נאמר: ״ותתצב אחותו מרחוק״, ולא ״ותתצב מרים מרחוק״.

גם אצל הילד עצמו לא הוזכרו כל שמותיו הנכבדים שמנו חז״ל (ויקרא רבה א, ג), כגון: טוביה, אביגדור, חבר או יקותיאל, אלא נקרא בתורה בשם שניתן לו על ידי בת פרעה [שגם שמה – בתיה – לא הוזכר בפסוק] – "משה״, על שם מה, שנמשה מן המים, כביכול נקרא "המשוי", ילד בלי שם.

והדבר אומר דרשני, מה ראתה התורה להסתיר את שמותיהם של כל אלו המעורבים בגאולת ישראל ממצרים?

מי נושא את ׳דגל המהפכה׳?

התשובה לכך היא שאדרבה, כיון שעוסקים כאן בסיפור הגאולה, והגאולה היתה על ידי הקב״ה בכבודו ובעצמו ־ לכן אין 'אחד העולה כאן בשם׳.

הדרך להפיכות מדיניות

הבה נתבונן כיצד ברוב המקרים נעשות מהפכות מדיניות. הנה בהיסטוריה של כל לאום, מסופר בדרך כלל, שבמרכז המהפכה עמד גיבור לאומי בעל שם, או כמה כאלה, ובחירוף נפש ובגבורה עמדו נגד מלכים ורודנים חזקים, עד שגאלו באופן דרמטי את האומה, ומאז הונצח זכרם לעולם כגואלי העם וגיבוריו.

דוגמא לכך רואים בהיסטוריה של אמריקה.

וושינגטון, שהיה אבי האומה, הרים דגל והכריז קבל עם ועדה: ״אנחנו נמרוד במלך אנגליה". הוא סחף אחריו את ההמון, שהכריזו – לא נשלם מיסים אם לא תינתן לנו נציגות. באמצע הלילה התחילו במרד, הטביעו אוניות, עד שלבסוף הצליחו לעשות מהפכה וייסדו את ארצות הברית. ועד היום נחשב וושינגטון ל״אבי האומה״.

כך, בדרך כלל, נעשות מהפכות בכל המדינות.

לעומת זאת התורה מספרת לנו איך נראתה ׳המהפכה הלאומית׳ של עמנו בהיותו במצרים: היה איש – בלי שם, לקח אישה ־ בלי שם, נולד ילד, והיתה לו אחות, וכשגדל – קיבל שליחות מהקב״ה ללכת אל פרעה.

הקב׳׳ה אמר לו (שמות ג, י): "וְעַתָּה לְכָה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ אֶל־פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת־עַמִּי בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָֽיִם", ומשה מסרב: ״מי אנוכי כי אלך אל פרעה"; ״לא איש דברים אנוכי.״ "כי כבד פה וכבד לשון אנוכי״. אומר לו הקב״ה ־ ״כי אהיה עמך״; ״לך, ואנוכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר״.

בסופו של דבר משה ואהרון לוקחים את כל זקני ישראל עמם אל פרעה שיוציא את העם, ובדרך לפרעה התחמקו הזקנים אחד אחד, עד שמשה ואהרון הגיעו לבדם אל המלך פרעה והציגו לו את הדרישה לשלח את העם.

ומה היתה תגובתו של פרעה?

״מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ה׳ וגם את ישראל לא אשלח״!

ולא זו בלבד, אלא שהוא מחליט להכביד את עולו על עם ישראל: ״ויצו פרעה ביום ההוא… לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשום, הם ילכו וקוששו להם תבן. ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם לא תגרעו ממנו, כי נרפים הם על כן הם צועקים לאמור נלכה נזבחה לאלוקינו. תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר״ (שמות ה ,ו־ט).

פרעה אמר: אתם פשוט עצלנים, ומהיום תעבדו כפלי כפליים כדי שלא יהיה לכם זמן לדברים בטלים אלו.

משה רבינו רואה את כל זאת, והוא פונה אל הקב״ה: ״למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך״.

עד כאן הסיפור ה׳דרמאטי׳ של ׳המהפכה הלאומית׳ שהתרחשה בעם ישראל.

והדברים מפליאים.

ה' יודע שפרעה רק יכביד את ליבו, אז לא היה עדיף וכדאי לוותר על כל הקטע הראשון, ולעבור מיד לשלב השני – המכות לפרעה? למה היה צריך לשלוח את משה ולעורר גזירה קשה, ורק אחר כך "עתה תראה"??

גם זה היה לאותה מטרה הנ"ל!!

כעת, כשכבר התברר מה כוחו של העם וחשוביהם במהפכה הזו, אמר הקב״ה למשה: ״עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו״.

[״עתה תראה״! מהוא "עתה"? למה דוקא עכשיו? לא יותר פשוט להקל עליהם מיד? למה צריך שיהיה יותר רע, ורק אחר כך ייטב??

כמו אבא שבא לפתוח בורג עקשן, והילד קופץ – אני יכול! נו, ישחקו נא הנערים לפנינו, קח. והילד, במקום לפתוח עוד הורס את הראש של הבורג… והאבא אומר "עתה תראה" נוטל את המברג ומפעיל כוח במקום הנצרך ופותח את הבורג. עתה ברור לילד – אני לא מסוגל. רק אבא].

״עתה תראה״! דוקא עכשיו, אחרי שראית שאינך יכול להועיל מאומה, וכל ההשתדלויות שעשית רק הרעו לעם הזה – עכשיו תראה בבירור ״אשר אעשה לפרעה״ – רק אני אעשה, אני ולא מלאך ולא השליח. גאולת ישראל תבוא רק על ידי הקב״ה בכבודו ובעצמו!

לכן, כשהתורה מספרת על גאולת מצרים – לגואל אין שם, וכך גם לאביו, לכן, כשהתורה מספרת על גאולת מצרים ־ לגואל אין שם, וכך גם לאביו, לאמו, לאחותו ולזו שמצילה אותו מהמים – לאף אחד מהם כביכול אין שם!

אם היה כתוב: ״וילך עמרם ויקח את יוכבד ותלד את יקותיאל״, או אביגדור – כל השמות המכובדים, וכן ״ותתצב מרים״, ״ותרד בתיה״, היינו עושים להם איזשהו זיכרון בתוך מהלך הגאולה.

אך התורה לא מזכירה אף אחד מהשמות הללו, כי כשבאים לעשות את מהפכת הגאולה של עם ישראל אין מקום לאף אחד. רק הוא יתברך שמו גאלנו בכבודו ובעצמו.

גם בהגש"פ וגם בתהלים לא מוזכר משה

ולכן גם בהגדה של פסח לא מוזכר שמו של משה – [אומנם אצלנו מוזכר מאמרו של רבי יוסי הגלילי "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" אך בהגדת הרמב"ם ורס"ג – אין למאמר הזה, וגם המזכירים – זה רק בדרך אגב וללא שבח כגואל ממצרים!]

ולכן בעל ההגדה אומר "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח" [יש אומרים: מ'לאך ש'רף ה'שליח – ראשי תיבות מש"ה (הגדה של פסח כוס אליהו) וכן משה הוא ס'פרא ד'מלכא ר'בא – ראשי תיבות סד"ר, הגם שאינו בהגדה של ליל ה"סדר"]

והסיבה – היות ויציאת מצרים מעמד כה מכונן בעם ישראל – מעמד זה מיוחס רק לקב"ה!

וזה שאמר "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – רק אנוכי לבדי!

וחטא העגל החל בכפירה "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים – לא ידענו מה היה לו"!

[וגם בתהלים לא מוזכר שמו של משה ביציאת מצרים:

(י) לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶֽכֶת (יא) וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָֽם (יב) נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה־צֹֽעַן (יג) בָּקַע יָם וַיַּֽעֲבִירֵם וַֽיַּצֶּב־מַיִם כְּמוֹ־נֵֽד (יד) וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכָל־הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵֽשׁ (טו) יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּֽה (טז) וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָֽיִם (יז) וַיּוֹסִיפוּ עוֹד לַחֲטֹא־לוֹ לַֽמְרוֹת עֶלְיוֹן בַּצִּיָּֽה (יח) וַיְנַסּוּ־אֵל בִּלְבָבָם לִֽשְׁאָל־אֹכֶל לְנַפְשָֽׁם (יט) וַֽיְדַבְּרוּ בֵּֽאלֹהִים אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּֽר (כ) הֵן הִכָּה־צוּר׀ וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ הֲגַם־לֶחֶם יוּכַל תּת אִם־יָכִין שְׁאֵר לְעַמּֽוֹ (כא) לָכֵן׀ שָׁמַע ה' וַֽיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם־אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵֽל (כב) כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּֽישׁוּעָתֽוֹ (כג) וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָֽח (כד) וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן־שָׁמַיִם נָתַן לָֽמוֹ (כה) לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹֽׂבַע (כו) יַסַּע קָדִים בַּשָּׁמָיִם וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ תֵימָֽן (כז) וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּֽכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָֽף

(כח) וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָֽיו (כט) וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַֽאֲוָתָם יָבִא לָהֶֽם (ל) לֹא־זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶֽם

(לא) וְאַף אֱלֹהִים׀ עָלָה בָהֶם וַֽיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִֽיעַ (לב) בְּכָל־זֹאת חָֽטְאוּ־עוֹד וְלֹֽא־הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָֽיו

(תהלים עח, י-לב).

ימי השובבי״ם ־ זמן מסוגל לתשובה

והנה ידוע בשם הקדמונים, שבימי השובבי״ם [שהם פרשיות שמות עד משפטים] ישנה סגולה מיוחדת לעשות תשובה על עבירות הפוגמות בקדושת ישראל.

כלומר, כשם שראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים הם ימים המיוחדים לתשובה ויש בהם סייעתא דשמיא לבאים לעשות תשובה, כך בימים שבהם קוראים בתורה על ענין יציאת מצרים, משמים מושפע עלינו שפע שלכל אדם תהיה את ה״יציאת מצרים״ הפרטית שלו.

כל אחד מאיתנו נמצא ב״מצרים״ האישית והמיוחדת לו – הבעיות שלו, הקטנות שלו, הצימצום שלו – "והתורה מלמדת שבימים אלו ניתן לצאת מהכל. הימים הם ימים של תשובה הם ימים של חשבון, של השתדלות.." וכו'.. אך ברור שיחד עם זאת ישנה גם סייעתא דשמיא גדולה.

דברי הרב שטיינמן על קטנות המוחין והצמצום של בני האדם – מחצית ומחצית

סח רבינו לנכדו אחר קבלת קהל, מחצית מהאנשים שבאו שברו את ליבי מגודל צרותיהם, ומחציתם השני דיכאו את רוחי מקטנות השטויות שמוחם עסוק בהם, צריך להפגיש את המחצית השניה עם המחצית הראשונה, כדי שיקבלו הסתכלות נכונה על החיים.) משוש דודים(

כשם שכאמור, היציאה ממצרים היתה ״לא על ידי שרף ולא על ידי מלאך, אלא הקב״ה בכבודו ובעצמו" – הקב״ה הוציא אותנו ממצרים בכבודו ובעצמו, כך גם כשמדברים על התעוררות של תשובה בימים אלו של יציאת מצרים, ישנה סגולה נפלאה של "בכבודו ובעצמו". בזמנים אלו ניתן להגיע להשגות שבזמנים אחרים איננו יכולים אפילו לחלום להגיע אליהם.

[הגם שכתוב בזוהר הקדוש שאין תיקון לחטא זה, אך בזמן שבו מתגלה הקב"ה בעצמו – הכל ברשותו, ובכוחו לגאול גם אם לפי הכללים זה בלתי אפשרי! מעין מה שאומר המשך חוכמה שבעת נעילה ה' יושב לבדו בדין ויכול לכפר גם על חילול השם!]

התנאים לזכות להנהגת "בכבודו ובעצמו"

אמנם, מצאנו שסוף כל סוף גם עם ישראל השתתפו בתהליך היציאה, בשני דברים:

הדבר הראשון ־ אמונה. משה רבינו טען שהדבר בלתי אפשרי: ״והן לא יאמינו בי״, אבל הקב״ה אמר: לא! כלל ישראל הם מאמינים בני מאמינים, ואכן התורה מעידה: ״ויאמן העם״.

והדבר השני – הרצון. נאמר: ״וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים״ (שמות יג, יח), וידועים דברי חז״ל (הובאו ברש״י על המקום): ׳״חמושים׳ ־ אחד מחמישה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלושת ימי אפילה״. היו רשעים שלא יצאו ממצרים, והם הומתו במכת חושך. מה היתה העבירה שלהם? שהם לא רצו לצאת ממצרים!

ישנם, אם כן, שני תנאים כדי שאדם יזכה להנהגת ״בכבודו ובעצמו״ שהיא המוציאה את האדם מ״מצרים״ ־ אמונה ורצון. הקב״ה יוציא אותך ממצרים אם רק תרצה ותאמין באפשרות שלך לצאת.

הבעיה הגדולה שלנו היא שאיננו רוצים וגם איננו מאמינים שהדבר יתכן במציאות.

מהי ״תשובה״? משל למה הדבר דומה? אדם נטל חומר גלם [זהב, כסף, ואפילו חרס], צר לו צורת כלי והכניסו לתוך התנור. לאחר שנסרט הכלי, לא ניתן אלא לשפשפו מעט, אך הכלי יישאר פגום. האופן היחידי לחדש את הכלי הוא להחזירו לתנור. משם הוא יצא כחדש. כך גם פועלת התשובה. ניתן כביכול ׳לשפשף את הכלי׳ ולתקנו ־ לנסות להתחזק בדברים שישנן חולשות בהם, כגון: אם לא מתפלל כמו שצריך – להתחיל להתפלל, אם מתבטלים מלימוד התורה ־ להפסיק להתבטל וכיוצא בזה.

אך כאשר ישנן עבירות של פגם בקדושת ישראל, הריהן כאילו החומר עצמו נפגם, ומה התקנה אז?

נשמת היהודי נחצבה מתחת כיסא הכבוד, וכאשר נשמה זו נפגמת יש להחזירה למקומה הראשון – כיסא הכבוד, וכך האדם זוכה להיוולד מחדש זך ונקי מחטאים. ולכן הימים שקוראים פרשיות אלו מסוגלים לתקן פגמים שחסרונם בעצם ה׳חומר׳ ומהותו של היהודי.

יציאת מצרים לא היתה ׳טלאי׳ לתיקון חיסרון. היא באה לעצב מחדש את עם ישראל. מצרים היתה כור הברזל, ולכן היציאה משם היתה על ידי הקב״ה ״בכבודו ובעצמו״. [ה'יוצר' של הכלי – מכניסו לכבשן ויוצרו מחדש!]

ביציאת מצרים היו שלא רצו לצאת, ומלבד זאת חלקם היו רשעים. ״רשעים״ פירושו שהם היו במצב שלא רצו לשנות אותו. היציאה ממצרים והיותם לעם ה׳ היתה בבחינת חתך בבשר חי, וזאת הם לא רצו.

הבעיה ב"יציאת מצרים" הפרטית שלנו

זו בעצם גם הבעיה שקיימת אצל כולנו ביציאת מצרים הפרטית שלנו. איננו רוצים לשנות את אישיותנו, להיות בן־תורה שונה, לשנות את כל המציאות שלנו, לחיות עם השם יתברך ועם התורה. אנחנו נצמדים לאישיות שלנו, ומנסים לעשות עליה כל מיני 'טלאים׳.

עוד בעיה היא שאיננו מאמינים שישנה אפשרות כזו להיהפך לעם ישראל.

ולדעתי אמונה זו ב״יציאת מצרים״ היא פרשיה בפני עצמה שאינה קשורה לעצם האמונה בהשם יתברך. אין לנו בעיה להאמין ב״בראשית ברא אלוקים״, או להאמין שמי שקרע את ים סוף וברא את כולנו – בכוחו גם להוציא אותנו מ״מצרים״.

הבעיה היתה להאמין ב״ואביא אתכם אלי״ ־ אל הקב״ה, לעשות אותנו עם ישראל.

זה אינו נס של דם, צפרדע, כינים. זהו נס של הפיכתנו ליהודי אמיתי, לתלמיד חכם, לבנין נפלא. שנוכל לחיות חיים נפלאים של קדושה, של התמדה, של תורה.

ליהנות מסברא, ליהנות מיידישקייט, להיות בן תורה אמיתי – בכל זה אנחנו פשוט לא מאמינים!

אלו, אם כן, שני המרכיבים של יציאת מצרים: לרצות בגאולה, ולהאמין שהיא בהישג ידינו ושייכת אלינו.

חז״ל מספרים לנו ששמונים אחוז מעם ישראל אמרו: ׳תעזוב אותנו׳! הם לא רצו להשתנות.

גם איננו רוצים וגם איננו מאמינים שניתן להשתנות! אדם מוכן ללמוד, אך ׳יציאת מצרים׳? – זה לא! ׳תעזוב אותי׳!

אחרי שאדם מוכן לעבור את השלב הזה ולהחליט שאכן התורה היא בשבילו, עבור האישיות שלו, בכוחו להיות ׳לכתחילה׳, אז מגיע השלב של ״בכבודו ובעצמו״ [הקב"ה נכנס לתמונה וגואל את האדם גאולה שלימה – קרבה אל נפשי גאלה!] – אדם יכול להגיע לדברים שלא תיאר לעצמו.

*

עבודת הנשים על האנשים, ופמיניזם

[והגדת]

הסבא מקלם זצ״ל אמר – כך שמעתי מרבי אליה לופיאן זצ״ל – שלפיכך נצטוינו לזכור את יציאת מצדים בוקר וערב כל ימי חיינו, כיון שאין יסוד בהשקפה היהודית שאינו כלול בלקחי יציאת מצרים. ואחד מהם, אחד היסודיים והחשובים עבורנו, ביחוד בתקופתנו רבת הבילבול והערפול הוא מה שנאמר (שמות א, יד): ״וימררו את חייהם בעבודה קשה״, ודרשוהו (סוטה יא, ע״ב) שהיו מחליפים מלאכת האנשים לנשים ומלאכת הנשים לאנשים. ופירש רש״י: וזו היא ״קשה״, שלא היו רגילים בכך.

ולא מובן. מה הרויחו המצרים בכך? הלא רק הפסידו – הרי האנשים מיומנים במלאכתם, והנשים מצטינות במלאכתן. והכתוב אומר: ״את הכל עשה יפה בעתו״ (קהלת ג, יא), מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקדוש ברוך הוא אמנותו בפניו (ברכות מג, ע״ב), ואפילו בורסי ומעבד עורות, שאמנותו מצחינה, ואוי לו מי שאמנותו בורסי (פסחים סה ע״א, קידושין פב ע"ב), ועשה הקדוש ברוך הוא כן כדי שלא יחסר העולם אומנות (רש״י).

ומכל שכן, שכלל האנשים מוצאים קורת רוח במלאכתם והנשים במלאכתן. ומשהחליפו ביניהם הרעו לעצמם לא פחות משהשביעונו מרורים. מדוע איפוא עשו זאת?

מדוע? מן השמים כיונום לכך, כדי לאלפנו בינה וללמדנו לקח. כדי שכאשר נתבונן בעידן שיעבוד מצרים וגאולתה לאור דברי הרמב״ם, שכתב באיגרתו לבנו: ״ויש לך בני לדעת, כי פרעה מלך מצרים הוא יצר הרע באמת״, והינו שיש ללמוד את כל פרשת גלות מצרים גם כמשל לשעבוד ליצר הרע, ויאורו עינינו להבין שאחת מתחבולות היצר הרע היא, לשכנע להחליף את התפקידים.

דינו של חייל עריק באמצע מלחמה

והמעשה הידוע – בבריסק נהוג היה, שהרב והדינים ותלמידי החכמים שוהים כל ליל יום הכיפורים בבית המדרש והוגים בעניני עבודת היום הקדוש כפי שנהגה בבית המקדש ונשארו ערים כל הלילה, כפי שהיה הכהן הגדול ער כל הלילה הגדול והקדוש הזה לקראת עבודת היום.

לאחר אמירת ״שיר ה״יחוד״ יצאו הכל, ותלמידי החכמים נשארו. נשא ה״בית הלוי״ עיניו, וראה שגביר אדיר בר אורין, שידו היתה קפוצה לצדקה ולכל דבר של מצוה, הטיל כסותו בין בעלי התריסין, ונשאר ללמוד במחיצתם. קם ה״בית הלוי״ מספרו, והתישב לידו. פתח בשיחת חולין, בליל יום הכפורים: ״הן איש העולם הגדול אתה, אמור נא לי, איך מורכב הצבא?״

שמח להחכים את רבו: ״הצבא מורכב מחילות חילות. חיל רגלים ופרשים, נוהגי הפרדות ואנשי הארטילריה. אנשי האפסנאות, והרצים אנשי הקשר. מדוע?!״

״מענין… ליבי דווי על היהודים המגויסים לצבא לעשרים וחמש שנה, ביניהם בעלי משפחות. תהיתי היכן הם משרתים. אמור לי, ואם יקוצו בשרותם ויערקו מהצבא? יחזרו לביתם ולמשפחתם?״

״לא הייתי מיעץ להם לעשות כך. יחפשו אחריהם ויעמידום למשפט. בעת שלום צפויים הם לעונש מאתים מלקות, וישלחו לארץ זרה ממנה לא יוכלו לערוק. בעת מלחמה עונשם קצוב, מות ביריה!״

ניסה ה״בית הלוי״: ״ואם לא יערקו כליל, אלא יבקשו להקל מעליהם תנאי שרותם. יערקו מגדוד לגדוד, מה אז?״

העשיר לא היה איש בשורה: ״הנעדר מגדוד נחשב לעריק! גם אם עבר לגדוד אחר, יוסגר ויענש. ובעת מלחמה, כאמור, ישפט למות!״

ה״בית הלוי״ לא נואש: ״ואם נניח, רוכב מימן הוא, ושיבצוהו בגדוד רגלים, ביזבוז משוע, ונפשו עורגת לרכב, להרגיש תחתיו את האוכף ולדהור כסופה. בנוסף, חיל הפרשים הוא רב תהילה, הפרש נחשב שבעתים מהטוראי הרגלי. ויחליט לערוק מגדודו לגדוד הפרשים, לשרת שם טוב יותר את מלכו. איך יקבלוהו?״

״לא יקבלוהו״, ענה העשיר נחרצות. ״יסגירוהו ויענש קשות! ירצה, יערער על החלטת ועדת השיבוץ. קלושים הסיכויים שיענה״.

״כך״… התהרהר ה״בית הלוי״, והישיר מבט אל העשיר: ״אם כך, מה מעשיך פה?!״

העשיר לא הבין, והרב הסביר: ״גם לקדוש ברוך הוא גדודים גדודים. כולנו חילים בצבאו, אבל כל אחד ותפקידו, יעודו. לחכם נתן בינה ודעת ללמוד תורה, ולעשיר נתן ממון רב להחזיקה ולתרום לצדקה.

ליששכר תפקידו, ולזבולון תפקידו. איש לא פטר את זבולון מללמוד תורה בכל שעה פנויה, אבל עיקר תפקידו לאפשר ליששכר ללמוד וליטול חלק בתורתו. אילו היית מחלק לצדקה ברוחב יד ומחזיק תורה באפשרותך, וחשקה נפשך גם ללמוד בלילה זה, אדרבה, גם ברוך תהיה. אבל אם אינך נותן לצדקה ובהחזקת תורה, וקבעת מושבך בין הלומדים, ערקת מגדודך – וזו עת מלחמה – ועונשך חרוץ!״

״לא!״ ענה העשיר, מבועת.

״אלא אם כן״, התהרהר שוב ה״בית הלוי״, וזיק של תקוה ניצנץ בעיני העשיר ־ ״אלא אם כן אגיש בשמך בקשה לעבר לגדודנו. שתאבד את עושרך" ־ והעשיר מיהר לקום, והסתלק בבהלה…

״שלושה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהנה וכתר מלכות״ (אבות פ״ד מ' יד). כתר כהונה, זכה אהרן ונטלו. כתר מלכות, זכה דוד ונטלו. וכתר תורה מונח, כל הרוצה יבוא ויטול (יומא עב, ע״ב).

וכבר היה מעשה. עוזיהו מלך צדיק היה, והחליט להקטיר קטורת לפני ה׳. אמר: נאה למלך לשרת למלך הכבוד (תנחומא נח, יג), ״ויבוא אל היכל ה׳ להקטיר על מזבח הקטורת. ויבוא אחריו עזריהו הכהן, ויאמר לו: לא לך עוזיהו להקטיר לה׳, כי לכהנים בני אהרון המקדשים להקטיר. ויזעף עוזיהו ובידו מקטרת להקטיר, ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו.

ויבהילוהו משם וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו ה׳, ויהי מצורע עד יום מותו״ (דברי הימים ב' כו, טז-כא).

ערק מגדוד לגדוד, ונענש בצרעת החשובה כמיתה (נדרים סד, ע״ב).

הקב"ה בוכה עליו

הגמרא (חגיגה ה, ע"ב) אומרת: 'שלושה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום, על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק'.

והקשה שם המהרש״א, מדוע בוכה הקב״ה על מי שאי אפשר לו לעסוק ועוסק, הלא אדרבה, יש לשמוח על זה!

בספר ״לב שלום״ פרשת ויגש (עמוד ת״י) הביא הגר״ש שבדרון זצ״ל מה שביאר בזה אביו רבי יצחק זצ״ל, שכל אדם צריך למצות את כוחותיו לפי התכונות שלו, יש מי שראשו ראוי לעסוק בעיון לחדש ולהעמיק, ובעצלותו אומר לנפשו: ״לי מתאים ללמוד בקיאות״, וכך מכלה לריק את שנותיו. ויש להיפך, שלפי כשרונותיו מתאים יותר להשיג את התורה דרך ידיעות רבות, ובסוף יוכל גם להתעמק, אולם רוצה בכל זאת להיות כמו חבריו שלומדים כבר בעיון גדול, ועל ידי זה אינו רואה ברכה בעמלו. וכן יש אשר נמשך אחר לימוד ההלכה, ולומד ב'כולל עיון' ויש להיפך, יש נמשך אחר אגדות חז"ל ומדרשים, ויש אחר תורת הסוד. ועל שניהם הקב״ה בוכה. גם על מי שאי אפשר לו ״לעסוק״ בתורה, היינו בעיון, ועוסק שלא כפי טבעו, כי אז אינו ממצה את כוחותיו ואין לו סיפוק בלימודו, וישאר לבסוף ריקן מתורה רחמנא ליצלן.

עונש הנוטל כתר שאינו שלו

ומאידך גיסא, נענשו כהנים שנטלו כתר מלכות – וכדברי הרמב״ן (בראשית מט, י): ״וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני. כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול. כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שכל מי שיאמר שבא מבית חשמונאי עבד הוא (בבא בתרא ג ע״ב), שנכרתו כולם בעוון הזה, בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד. והיה מידה כנגד מידה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם, והם המיתום – ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים, ונצטוו: ״תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח״ (במדבר יח, ז). ולא היה להם למלוך, רק לעבד את עבודת ה׳״.

הנה כי כן, תביעה כפולה: מדוע לא התמקדו ביעודם ומדוע חמדו יעוד זולתם, והעונש כה נחרץ!

ונזכיר – בשעתו, נמנו רבותינו להכתיר את רבי אלעזר בן עזריה כנשיא במקום רבן גמליאל. לימים החליטו להחזיר את המצב לקדמותו, באמרם:

עוטה הגלימה יעטה גלימתו, ומזה אפר הפרה ימשיך להזרתו (ברכות כח ע״א). ופירש מהרש״א שרבן גמליאל היה משבט יהודה ונצר לשושלת הנשיאים, ורבי אלעזר בן עזריה היה כהן ואין להחליף בין התפקידים: שבט יהודה עוטה גלימת הנשיאים, והכהנים ממונים על הטהרה. כל אחד ידבק ביעודו.

״מרגלא בפי רבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט? שנינו (מנחות פי״ג מי״א) אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד ש״כון לבו לשמים״ (ברכות יז, ע״א).

מעשה ברופא חרדי בגרמניה, ששמע על עולם התורה בליטא.

סקרנותו התעוררה, נטל חפשה ונסע למבצרי התורה בסלבודקה ובמיר, גרודנא וטלז, קמניץ וראדין, וחלשה דעתו. ראה אלפי בחורים ואברכים ממיתים עצמם באוהלה של תורה בריתחא דאוריתא, ואינו מבין כלל במה הם דנים. ראה את אוצרות הספרים על רבבות הכרכים, והם בפניו כספר החתום. שבור ורצוץ בא לפני הכהן הגדול, ה״חפץ חיים״ זצ״ל, וסח בשיברון לב: ״רבינו, רופא חרדי אני בגרמדה, משתדל לקדש שם שמים בהליכותי, שומר תורה ומצוות כידיעותי, ובטוח הייתי שבעלותי למרום יושיבוני ב׳מזרח׳ בגן העדן. והנה באתי לכאן, ונוכחתי כמה רחוק אני, מה מעטות ידיעותי, חלק ונחלה אין לי בתורה, וכל עולמי התנפץ. עתה יודע אני למי יהיה ׳מזרח׳ בגן העדן. אבל אני, אנה אני בא?!״

אמר לו ה״חפץ חיים״: ״כבר אמרו בגמרא שרב יוסף, בנו של רבי יהושע בן לוי, חלה ונשמתו עלתה כבר למרום, והבריא. שאלו אביו מה ראה, ואמר: עולם הפוך ראיתי, עליונים [אותם שהיו כאן חשובים (רש״י)] למטה, והתחתונים למעלה.

אמר לו: בני, עולם ברור ראית (פסחים נ, ע״א).

במרום, יתכן ואני ואתה נשב בשכנות״.

״כיצד?!״ תמה. הוא וה״חפץ חיים"?

הסביר לו: ״הכתוב אומר, בענין גן העדן: ׳ועץ החיים, בתוך הגן׳ (בראשית ב, ט). ותירגומו: באמצע הגן, בתוך.

לשם מה מציין הכתוב שהיה במרכז הגן? מה לי אם היה באמצע או בצד? אלא, אמר לך: הגדרת הנקודה האמצעית היא, שכל נקודה בהיקף העיגול קרובה אליה באותה מידה.

רבותינו אמרו (תענית לא, ע״א) שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא והוא כביכול במרכז, וכל אחד מראה באצבעו ואומר: ״הנה אלוקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה׳ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו״ (ישעיה כה, ט).

וביאורו, שלכל צדיק מקומו שלו במעגל, ואין אחד נוגע במוכן לחברו כמלא נימה. זה למד וזה לימד וזה החזיק תורה וזה גמל חסד. וכל אחד קרוב במידה שוה, כי כל אחד מילא את יעודו בשלמות!

מבין אתה, אותי שתלה ההשגחה העליונה בליטא ולמדתי בוילנה ולאיישישוק, והכרתי את רבי ישראל סלאנטער ויעץ לי לחבר את ה״חפץ חיים״, ואחריו חיברתי את ״שמירת הלשון״ ושאר הספרים, ויסדתי את הישיבה ואני פועל כמיטב יכולתי בכלים שנתנו לי ובהזדמנויות שנקרו לפני.

ואותך שתלה ההשגחה העליונה בגרמניה, וקיבלת את החינוך שקיבלת,ואתה פועל כמיטב יכולתך בכלים שנתנו לך ובהזדמנויות שנקרו לפניך –

ואם שנינו פועלים כמיטב יכולתנו, אזי רחוקים אנו בשוה, ומתקרבים בהתמדה אל המרכז!

וזה אחד הדברים החסרים בדורנו. חילחלה השקפת עולם נוכרית, מעוותת, שהכל שוים ואין הבדלים ופערים. שויון, הריסת מחיצות ורמיסת גדרים.

ולא מבינים, שכל אדם ויעודו, וכל מגזר וכליו וכישוריו ומשימתו.

הבעל ותפקידו ומחויבותו, והאישה ויעודה על פי אופיה וכישוריה. הרב ותפקידיו, והתלמיד ותפקידיו. המעביד ותפקידיו, והעובד

ותפקידיו. שלא יהיו ערבובי תחומים שיוצרים אנדרלמוסיה.

ואם ידע כל אחד את מקומו, תפקידו ויעודו וימלאם כיכולתו, יצאו הכול נשכרים!

שיברה של התפיסה הפמיניסטית

תוספת: התפיסה הפמיניסטית יצרה עוול גדול לנשים. הם הכניסו להן לראש שהן נחותות כל עוד שהן לא עושות את מה שהגברים עושים. ולכן דחפו אותן למלאכות האנשים, לצבא, לקריירה.

הדבר גרם להן נזק עצום, מפני שבשל כך הבעל לא פטר את אישתו מכביסה, הנקה, בישול, טיפול בילדים וניקוי הבית… כך שלמעשה כדי לתפקד עליה להיות "סופרוומן" שנושאת כמה כובעים בו זמנית ומצליחה לתפוס ראש בכל מטלותיה.

זאת מבלי לדבר על הניסיון הנואל להכניס חיילות בחילות הצבאיים הלוחמים, שמחקרים מוכיחים שנגרם להן נזק פיזי אדיר ובלתי הפיך! הכל בשם הפמיניזים והשוויון המזויף!

*

כי אתה שומע תפילה – בכל מצב

[ממעמקים קראתיך ה' – מתוק האור]

"ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה… ותעל שועתם אל האלוקים" (שמות ב, כג)

נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם (רש״י)

"שתי" דעות ישנן בחז״ל על פירוש המילים ״וימת מלך מצרים״: יש אומרים שהפך למצורע, ויש אומרים שמת ממש. ב״ספר הישר״ מופיע תיאור מפורט ומרתק אודות מה שהתרחש בימים הללו, אשר משלב את שתי הדעות שציינו. וכה מספר שם:

פרעה, מלך מצרים, הצטרע, וכדי להתרפאות מצרעתו רחץ בדם יהודים.

באחד הימים הגיעו לפניו שליחים מארץ גושן וסיפרו לו, שהיהודים מתרפים מעבודתם, מכיון שהם יודעים על מחלתו, וחשים ששעת גאולתם הולכת ומתקרבת.

ביקש פרעה שיעמיסו אותו על עגלה ויסיעו אותו לשם כדי שיראה זאת במו עיניו. משום השחין הנורא שהיה לו, הוא לא היה מסוגל לשבת. משום כך השכיבוהו על הסוס וקשרו אותו שלא יפול, ואחריו השתרכה תהלוכה שלמה לכיוון ארץ גושן.

תוך כדי הנסיעה הגיעו כולם למעבר צר על גבי הר גבוה, ובדיוק במקום הזה, מעד לפתע הסוס והתגלגל למטה ביחד עם פרעה, ומעליו נחתו עוד כמה מרכבות שהצטרפו למסע.

כשהוציאו אותו משם, הוא היה עדין חי – אולם מרוסק כולו. במצב כזה לא היה שייך גם לקשור אותו לסוס, לכן הרכיבו אותו עבדיו על כתפיהם, כשהם מתחלפים בתורנות בתפקיד הקשה, עד שלבסוף, בדרך לא דרך, הצליח פרעה להגיע הביתה.

קשה היה לשבת לצדו ולעמוד בסמוך אליו במצב כזה, הן משום השחין הנורא, והן משום גופו המרוטש – אולם מאחר שהכל הבינו כי בעוד זמן קצר הוא עתיד למות, מיהרו לקבל ממנו הוראות לגבי ההמשך ולנסות להבין מי ימלוך תחתיו.

אמר פרעה: ״שלשה בנים יש לי – הגדול קל דעת, הקטן צעיר מדי, מנו איפוא תחתי את הבן האמצעי, הטוב מכולם, אם כי חיסרון גדול יש לו, שהוא נמוך ביותר, ומרוב נמיכות קומתו, זקנו מגיע עד הריצפה״.

למרות מצבו הנורא, החזיק פרעה מעמד עוד שלוש שנים ־ עד שלבסוף פטר את העולם מנוכחותו, ומאחר שאיש לא העז להתעסק איתו, השליכו אותו עבדיו לבור וכיסו אותו מיד.

בשלב זה אומר הכתוב: ״ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה״ – עם ישראל קוראים אל ה׳ מרוב קשי השיעבוד הנורא, ועל אף שהם נמצאים בדיוטא נמוכה ביותר, הקב״ה שומע לקולם!

שנות השעבוד הארכות במצרים, שנמשכו למעלה ממאתים שנה, גרמו שלא נותר מן היהודים אדם שזכר את סבו כאדם חופשי, וכל ישראל היו, למעשה, נכדים לעבדים במשך דורי דורות!

ולא זו בלבד, אלא ששרויים היו בתוך מ״ט שערי טומאה, ועמדו על ספו של שער הני, שזו הטומאה הגדולה ביותר שקימת בעולם! כמה סיכויים היו, לכאורה, שבורא העולם ישמע את זעקתם?!

אולם: ״ויאנחו בני ישראל מן העבידה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלוקים מן העבידה״, גם מתוך המצב הנורא הזה, הם זכו שהקב״ה ישמע את קולם, ״כי ק-ל שומע תפילות ותחנונים אתה״.

זכינו להימנות על העם המופלא הזה, אשר יש לו פטרון מיוחד מן השמים, השומע אותו ועונה לו בעת צרה. כדי להבין עד כמה שפר גורלנו, יכולים אנו רק לדמות את הזכות הזאת למושג המוכר לנו מן העולם הזה – אדם שיש לו קשרים מיוחדים עם בעל יכולת, אשר מבטיח לו לבוא לעזרתו תמיד.

ברם, הבדלים משמעותיים קיימים בין פטרון בשר ודם, לבין מלך מלכי המלכים, עליהם עומדת הגמרא בירושלמי (ברכות ט ע״א):

רבי יודן אמר: בשר ודם יש לו פטרון״ – אדם בעל שררה המגן עליו ורוצה בטובתו ״אם באת לו צרה, אינו נכנס אצלו פתאום. אלא בא ועומד ליד פתחו של פטרונו, וקורא לעבדו או לבן ביתו, והוא אומר איש פלוני עומד על פתח חצירך שמא מכניסו ושמא מניחו״. איש אינו יכול לגשת אל פטרונו, בלא לתאם פגישה מראש או להמתין שהלה יתפנה אליו. שליט בשר ודם אינו פנוי בכל עת ובכל שעה כדי לטפל באופן אישי בצרתו של גייסותיו.

״אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן – אם באת לאדם צרה, לא יצוח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא לי יצוח ואני עונה לו מיד, הדא הוא דכתיב (יואל ג, ה): "..כל אשר יקרא בשם השם, ימלט״׳. אדם הנתון בצרה פונה לקדוש ברוך הוא באופן ישיר, מבלי להזדקק לשליחים או למתוכים, והקדוש ברוך הוא נענה לו באופן מידי.

נדמיין לעצמנו אדם המקורב ביותר לנשיא ארצות הברית ונתקל בבעיה קשה, וכי יכול הוא לגשת ישירות לבקש את עזרתו? ודאי שלא!

ראשית עליו לפנות אל צות המשרד, כדי לקבוע פגישה דחופה, לאחר מכן, עליו לעבור דרך סוללת שומרים, הבודקים אותו בשבע עינים ומודאים בדיוק את מטרתו.

אולם, כאשר נתקל האדם בבעיה, קורא לו הקב״ה לפנות אליו ישירות, לא לשליחים ולא לעוזרים, לא למיכאל, לא לגבריאל, לא לצדיקים שיעזרו, אלא לו בכבודו ובעצמו!

הירושלמי ממשיך ומפרט הבדלים נוספים:

״רכי פינחס אמר בה תרתי, חדא בשם רבי זעירא, וחדא בשם רבי תנחום בר חנילאי. רבי פינחס בשם רבי זעירא אמר: בשר ודם יש לו פטרון, אם הטריח עליו ביותר, הוא אומר אשכח פלן דקא מטרחא לי״.

אם בן החסות מתקשר אליי בבקשת עזרה פעם אחר פעם בסופו של דבר, ימאס הדבר על הפטרון והוא יראה בו מטרד. הוא "יסנן" אותו…

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא כל מה שאת מטריח עליו הוא מקבלך, הדא הוא דכתיב (תהלים נה, כג): ׳השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך׳״ ־ אתה יכול להשליך על הקדוש ברון הוא את משאך, את כל ה״פעקאלע״ שלך, והוא יקבל את טרחך ומשאך עד עולם – ״לא יתן לעולם מוט לצדיק״ (שם).

רבי שלום שבדרון היה מספר, שפעם הוא פגש יהודי חילוני שהחל לתנות בפניו את צרותיו. רבי שלום יעץ לו כי יתפלל לקדוש ברוך הוא שיצילנו מכל צרה וצוקה.

אמר לו אותו יהודי: ״אני לא יכול להתפלל״.

״מדוע?״

״בעבר הבטחתי לו, שלא אפנה אליו יותר״

״מה זאת אומרת הבטחת לו? האם הוא ביקש ממך שלא תפנה אליו יותר?״.

סיפר לו היהודי: ״כבוד הרב, גרתי באוסטרליה שנים רבות, והייתי רחוק מכל דבר שבקדושה. יום אחד חלתה בתי, לא עלינו, ומצבה החמיר עד כדי סכנת חיים.

הרגשתי שעשיתי הכל, וכבר אין לי למי לפנות. לפתע עלתה במחשבתי ההכרה, שיש עוד דבר אחד שנותר לי לעשות – ללכת לבית הכנסת ולהתפלל. הגעתי לבית הכנסת בשעת לילה מאוחרת והדלתות כבר היו נעולות. אך דבר לא עצר בעדי – קפצתי דרך החלון, נגשתי אל ארון הקודש ופתחתיו, ואמרתי: ׳ריבונו של עולם! יודע אני שזה לא הוגן. כל חיי אני מתעלם ממך, ורק כעת, כשאני נתון בצרה אני נזכר בך. בכל זאת, אני מבקש ממך שתענה לי אך בפעם הזו, ואני מבטיח לך ששוב לא אטריד אותך במאומה׳״.

סיים היהודי את סיפורו ואמר: ״הקדוש ברוך הוא אכן נענה לתפילתי ובתי נצלה בנס, ומאז אני מקפיד למלא את חלקי בעיסקה, ואינני מטריד את בורא העולם בשום בקשה נוספת״…

כמובן, רבי שלום הבהיר לו כי כלל אין מושג כזה ״להטריד״ את בורא העולם, וכי כל יהודי יכול, וחייב לפנות אליו בכל בקשה שהיא.

זהו שאומר הכתוב: ״השלך על ה׳ יהבך, והוא יכלכלך״ – ככל ש״נשליך״ יותר את דאגותינו על הקדוש ברוך הוא, כך הוא ישמע לנו וישא אותנו כאשר ישא האומן את היונק. זאת,

בשונה מבשר ודם, שככל שהבקשות נעשות תכופות יותר, כך פוחתת נכונותו לסייע.

ההבדל השלישי, לפי הירושלמי, עוסק במגבלותיו הטכניות של פטרון בשר ודם:

רבי פנחס בשם רבי תנחום בר חנילאי אמר: בשר ודם יש לו פטרון, ובאו ׳טמאים ובקשו אותו על פתח חצרו של פטרונו, עד דצוח ליה, עד דהוא נפק, עכרת חרבא על קדליה וקטלית יתיה״.

פטרון בשר ודם זקוק לזמן כדי להציל את בן חסותו, ואי אפשר לצפות לעזרתו בשעה שהחרב כבר מונחת על הצואר.

"אבל הקדוש ברוך הוא הציל את יהושפט מחרב ארם, דכתיב (דברי הימים ב' יח, לא): ׳ויזעק יהושפט, וה׳ עזרו ויסיתם אלוקים ממנו", מלמד שלא היה חסר אלא חיתוך הראש, ויסיתם אלוקים ממנו״.

היה זה בעת המלחמה שנלחמו ישראל כנגד ארם. אחאב מלך ישראל הגיע לבקר את יהושפט מלך יהודה ושאל אותו: ״מה דעתך לצאת למלחמה נגד ארם שכבשו מאיתנו את רמות גלעד?״

נענה יהושפט ואמר: ״כעמי כעמך, כסוסי כסוסיך – אלך איתך״.

״נצא מיד?״ – שאל אחאב.

״לא, לא״ – השיב יהושפט – ״אנחנו עם ישראל! לנו, ברוך ה', יש נביאים, ואנו יכולים לפנות אליהם ולשאול אותם מה עתיד לקרות לנו, האם נצליח או שחלילה, לא?״.

מיהר אחאב לקרא לכל נביאי השקר שהיו לו, וכל ארבע מאות הנביאים שהביא נתנבאו כאיש אחד: המלך עולה ומצליח.

אך יהושפט עדין לא היה רגוע.

״סלח לי״ – פנה אל אחאב – ״אך מקובלני שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, והנה כאן, ארבע מאות איש אומרים בדיוק את אותו הדבר… נראה לי שהם לא מדברים לעניין… אין לך אפילו נביא אחד אמיתי?״

״דוקא יש אחד״ – הגיב אחאב – ״שמו מיכיהו, אבל אינני סובל אותו, הוא תמיד מדבר נגדי״.

״קרא לו״ – בקש יהושפט.

עד מהרה הובא מיכיהו לפני המלך, והוא מתנבא קשות: ״ראיתי את כל ישראל נפוצים אל ההרים כצאן אשר אין להם רעה״ (מלכים א׳ כב, יז), כלומר: ישראל יותרו כצאן ללא רועה, המלך לבדו יהרג במלחמה, וכל השאר ינצלו.

רק שמע אחאב את הנבואה ומיד אמר ליהושפט: ״נו, אמרתי לך, ידעתי שהוא ידבר נגדי…״

ויהושפט החליט לקבל את דעתו ולצאת איתו למלחמה, כשבמקביל מושלך מיכיהו לכלא בפקודת המלך אחאב, עד לשובו מן המלחמה, כדי שאם אחאב בכל זאת יחזור מן המלחמה, הוא יזכה ל׳טיפול׳ על נבואות הזעם שלו.

מלבד זאת מקפיד אחאב להסתיר את עובדת היותו המלך ולובש בגדי חיל פשוט, ואלו יהושפט נותר בבגדי המלכות, משום שלא חשש לחייו.

מה שלא ידעו לא אחאב ולא יהושפט הוא, שבמקום שיחתם שתל מלך ארם מרגלים משלו, ששמעו את השיחה כולה, והעבירו את תוכנה למלך ארם.

מלך ארם, שהאמין בנבואתו של מיכיהו, הוציא בעקבותיה פקודה לכל הצבא: לירות אך ורק במלך!

״חבל על התחמושת״ – אמר לבני עמו – ״אם הנביא אמר שאיש לא ימות, אף אחד לא ימות״.

חדורי תאות מלחמה יצאו החיילים לשדה הקרב וחיפשו את המלך. לפתע הם הבחינו במלך יהושפט מולם ״ויהי כראות שרי הרכב את יהושפט, והמה אמרו מלך ישראל הוא ויסבו עליו להילחם״ – חילי ארם סברו כי אחאב עומד מולם, וכשכבר היה כפסע בינו לבין מכת החרב האחרונה – ״ויזעק יהושפט״, ומיד – ״ויסיתם ה'״ – הם נוכחו שאין זה אחאב מלך ישראל, ועזבו אותו.

הנה כי כן, כאשר אדם פונה לעזרת בשר ודם בבקשה דחופה, עם כל הרצון הטוב, אין הוא מסוגל להשיב לו מיד, אך אצל הקב״ה אין ״שיחה ממתינה״ או ״זמן תגובה״, אלא מיד הוא משיב.

ממשיכה הגמרא ומביאה הבדל נוסף:

״רבי זעירא בריה דרבי אבהו ורבי אבהו בשם רבי אלעזר: ׳אשרי שק־ל יעקב בעזרו וגו״ (תהלים קמו, ה), מה כתיב בתריה? – "עושה שמים וארץ וגו״ (שם ו). וכי מה עניין זה לזה?

אלא בשר ודם יש לו פטרון, שולט באיפרכיא אחד ואינו שולט באיפרכיה אחרת. אפילו תימא קוזמוקלוטור – שולט ביבשה, שמא שולט בים?

אבל הקדוש ברוך הוא, שולט בים ושולט ביבשה, ומציל בים מן המים, וביבשה מן האש, הוא שהציל את משה מחרב פרעה. הציל את יונה ממעי הדגה. חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש, ודניאל מגוב האריות״.

עליו אמר הכתוב: ״אשרי שק-ל יעקב בעזרו״, משום שהוא ״עושה שמים וארץ, את הים ואת כל אשר בם״, ובידו להציל את הנתונים בצרה בין בים ובין ביבשה, בכל מקום ובכלל מצב.

ההצלה מן הצונאמי

לאחר אסון ה״צונאמי״ הנורא שפקד את אזור דרום מזרח אסיה בשנת תשס״ה, התפרסם בתקשורת הכללית מעשה, הממחיש באופן מבהיל את דברי הירושלמי הלללו;

כאשר הגלים העצומים עלו ושטפו את כל הנקרה בדרכם, הם שטפו גם אשה מבוגרת כבת שבעים, וכך תיארה אותה אישה את אשר עבר עליה: ״נסחפתי בתוך הים יחד עם חתולים שיללו בהיסטריה, מערבולת בלעה אותי והציפה אותי חזרה, בלעתי מים ומי ביוב כי אני לא יודעת לשחות…״ –

לכאורה אין שום סיכוי לאישה מבוגרת שאינה יודעת לשחות, בליבו של שטף מים שגרף מאות אלפי אנשים.

האישה מספרת: ״צעקתי ׳שמע ישראל׳ בקולי קולות. ואז ישראלית אחרת ששמעה אותי מהמים וצעקה לי בחזרה שמע ישראל, פתאום הגיע קרש מהמערבולת למטה נכנס מתחתי ודחף אותי למעלה. אחזתי אותו בחזקה, נשכבתי עליו, עברו לידי רצועות של במבוק, חיבקתי אותם, עד שהגיעה ספינת חילוץ קטנה וחילצה אותי, כיסיתי את עצמי בסמרטוטים ואמרתי תודה לאלוקים״.

הנה כי כן, הקדוש ברוך הוא מציל אדם מרדת שחת אפילו ברגע האחרון ממש כשנראה שכבר אפסה כל תקוה. וכי היה איזה כוח בעולם שהיה יכול לעזר לה באותה שעה מלבדו יתברך? האם היה ביכולת בן אנוש לעזר לה באותה שעה כשמסביב טבעו במצולות ים מאות אלפי אנשים?!

זהו אותו האלוקים שענה במצרים לעם שהיה שרוי בתוך מ״ט שערי טומאה, לאחר שיעבוד בן מאתים ועשר שנים! ומסיימת הגמרא:

״רבי שמעון בן לקיש אומר: בשר ודם, יש לו קרוב, אם הוא עשיר הוא מודה בו. ואם הוא עני ־ כופר בו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא אפילו ישראל נתונים בירידיה התחתונה, הוא קורא אותן אחי ורעי, ומה טעם? ( דהינו: ומאיזה פסוק לומדים זאת?) – ׳למען אחי ורעי ׳ (תהלים קכב, ח)״.

"אשרי שק-ל יעקב בעזרו״, אשר עונה לכל אשר יקראוהו באמת, יהיה הקורא לעזרתו אשר יהיה.

מקובל, שכאשר יש לאי מי קרוב משפחה, שאינו נחשב כל כך ואינו מכובד כל כך, הוא מעדיף להתעלם ממנו ולהתנער מן הקשר ביניהם.

אך הקדוש ברוך הוא השולט בים וביבשה, נענה לקריאתו של כל אחד בכל מצב – לא רק לדניאל בגוב האריות או ליונה במעי הדגה – אלא גם למי שנמצא בתוך יון הטמאה בחופי מזרח אסיה, כדברי הירושלמי: ״אפילו ישראל נתונים בירידה התחתונה, הוא קורא אותן אחי ורעי, ומה טעם? ׳למען אחי ורעי׳״.

״אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה׳ אלוקיו׳׳!

*

חשיבותה של הדוגמא האישית

[והגדת]

"ויהי בדרך במלון, ויפגשהו ה׳, ויבקש המיתו״ למשה. לפי שלא מל את אליעזר בנו. ועל שנתרשל, נענש עונש מיתה (שמות ד, כד וברש"י).

מרעישים הדברים. משה רבינו נועד להיות גואלם של ישראל. עוד בטרם נולד חזו האצטגנינים שעתיד להיולד מושיען של ישראל (סוטה יב ע״ב), ומרים אחותו התנבאה: ״עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל״ (מגילה יד ע״א, סוטה יג ע״א).

מן השמים מנעוהו לינק מן המצריות, כי ״פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא?" (סוטה יב ע״ב), וסובבו שיגדל בבית פרעה כדי שילמד טכסיסי מלכות כראוי לגואלם של ישראל (ראב״ע שמות ב, ג). והיה נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשיגדל, והבינו שהוא אותו תינוק שחזו, ויעצו להרגו. והציע יתרו לבוחנו: לשים בקערה זהב וגחלת מאירה ולראות במה יבחר. שלח ידו לזהב, ובא גבריאל ודחה את ידו לגחלת, והכניסה לפיו לצננה ונכותה לשונו, ונעשה כבד פה וכבד לשון (שמות רבה א, כו). הרי שמעותד היה מראש מקדם לגאולה.

הלך משה אחר צאן יתרו במדבר, והסנה בער באש בהר האלוקים. התקרב, והוטלה עליו השליחות. הצטנע, וסירב, ונאמר לו: ״משה, אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם״ (שמות רבה ג, ג).

והזמן דוחק, כבר התדרדרו למ״ט שערי טומאה, ואם יכנסו חלילה לשער החמישים לא תהיה להם תקומה, יטמעו כליל. קיבל רשות לשוב למדין ולהשיג את רשות יתרו, כי נשבע לו שלא ישוב למצרים בלי רשותו, ומצא שאישתו ילדה בן למזל טוב. אמר: אמול ואצא לדרך, סכנה היא. נטלם עימו, ובדרך הגיעו למלון. ואז במקום למול מיד, התעסק במלון תחילה. לא היה מה״זריזין מקדימין למצוות״ (יומא כח ע״ב), ״ולא נתלה למשה הצדיק עליה מלוא שעה״ (נדרים לא ע״ב), וכבר: ״ויבקש המיתו״!

ואלמלא נזדרזה ציפורה, ולקחה צור וכרתה את ערלת בנה, היה משה רבינו משלם בחייו: ״ותאמר [על בנה (רש״י)] כי חתן דמים אתה לי״, אתה היית גורם להיות החתן שלי נרצח עליך. הורג אישי אתה לי (שמות ד, כה וברש״י)!

לא מובן – הן ״כל היום כשר למילה, אלא "זריזין מקדימין למצוות״ (יומא כח ע״ב). על מה חרון האף הגדול הזה? אין כאן ביטול מצות עשה. ואפילו כן, ״מי ענשיתו אעשה״ (מנחות מא, ע״א), ואין לך אדם מישראל שאינו מחויב עשה (זבחים ז, ע״א)!

הרי לנו גלוי ש ״וסביביו נשערה מאוד״ (תהלים נ, ג), שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (יבמות קכא ע״ב, בבא קמא נ ע׳׳א) אבל מה יהא על ישראל?!

הלא אם אין משה גואלם אין אחר גואלם, וישקעו בשער החמישים משערי הטומאה, ולא יוכלו עוד לצאת ממצרים, ולא יקבלו את התורה, והעולם יהפוך לתוהו ובוהו!

בגמרא (יומא פו ע״א) אמרו, שהעבירה הנוראה ביותר, אשר אף לאחר התשובה רק המות יכפר עליה, היא עוון חילול השם. ושאלו: היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אני, אם אקנה בשר מן הטבח ולא אתן הכסף מיד. וכתב רש״י: וכשאני מאחר לפרוע, הוא אומר שאני גזלן ולומד הימני להיות מזלזל בגזל. רבי יוחנן אמר, כגון אני, אם אלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. ופירש רש״י: ואין הכל יודעין שנחלשת, בגרסתי, ולמדין הימני להיבטל מתלמוד תורה.

וכתב הרמב״ם (הלכות יסודי התורה פ״ה הי״א): יש דברים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואף על פי שאינן עברות, הרי זה חילל את השם.

ומדברי רש״י מתבאר, שעיקר החומרה משום שלמדים ממעשיו, וכמו שכתב רש״י (שבת לג ע״א): ״חילול השם, אדם גדול שבני אדם למדים ממנו ואינו נזהר במעשיו, ונמצאו הקטנים מזלזלים בתורה על ידו ואומרים, זהו מבין שאין ממש בתורה ובמצוות. ונמצא השם מתחלל [דהינו] נעשה דבריו [של הקדוש ברוך הוא] חולין״.

וה״חפץ חיים״ זצ״ל היה בוכה בהגיעו לדברי ה״יראים״ (סימן שמ): ״את ה׳ אלוקיך תירא ותעבוד ותן כבוד לשמו ושמור מחללו, דכתיב: ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כב, לב). ומקרא זה נוקב ויורד עד תהום, ואפרוש לאו זה ידוו כל הדויים. כי חילול השם ישנו בכמה דרכים ואין להם שיעור. שכל המבזה אפילו מצוה אחת ומקל בכבוד שמים, נקרא מחלל השם״.

ואספר מה ששמעתי ממרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט״א: שנינו (מנחות סח ע״ב) שרבי טרפון תמה בטעם החילוק שבין שתי הלכות, וישב לפניו רבי יהודה בר נחמיה וחילק ביניהם בטוב טעם ודעת.

״שתק רבי טרפון [קיבל דבריו]. צהבו פניו של רבי יהודה בר נחמיה. אמר לו רבי עקיבא: יהודה יהודה, צהבו פניך שהשבת את הזקן? תמהני אם תאריך ימים! אמר רבי יהודה בר אלעאי: פרוס הפסח היה. כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו, יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו״.

ומלשון הגמרא משמע שרבי טרפון לא הקפיד עליו. אדרבה, ודאי שמח שפשט שאלתו. ומדוע נענש בכזו חומרה, ועם ישראל הפסיד כזה אדם גדול, שמתרץ קושיית רבו, ולבטח יהיה מגדולי ומנהיגי הדור!?

אלא שמרן ה״חזון איש״ זצ״ל כתב (״אמונה ובטחון״ ד, ט), ״בין המפסידים היותר עיקרים, היות המלמד לרבים בלתי שלם במידותיו… וכאשר יתמיד החניך לעמוד לפני מחנך בלתי שלם, יתמיד לנחול מידות הרעות מן המחנך׳.

ולכן, דוקא משום שגדול בתורה הוא ועתיד להיות מגדולי הדור, אם יש בו מידה פחותה של מתכבד בקלון רבו, יחנך בה את תלמידיו ונזקו גדול מתועלתו, ומוטב שלא יאריך ימים!

ולעניננו, אם משה רבינו מנחיל התורה, ויתרשל חלילה במצוות, מוטב שלא ינחיל!

מוטב כך, מאשר לגאול את ישראל על ידי מנהיג שמתרשל במצוה!

ומשה רבנו למד את הלקח, ואמרו (מכות י ע״א) שכאשר נאמר לו להקצות שש ערי מקלט ״היה יודע שאין שלוש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלוש בארץ כנען, ואמר: מצוה שבאה לידי אקימנה״!

והתורה, כידוע, מלשון הוראה (זוהר ח׳׳ג נג, ב) – הוראה כאן לכל אב משפחה. ונפתח בסיפור מעשה: ה״חזון איש״ זצ״ל היה מתפלל כידוע במנין שבביתו. זכות גדולה היתה לבני המנין, להתפלל במחיצת רבם של ישראל. יום אחד הביא אברך את בנו, להתפלל עם ה״חזון איש״. בחזרת התפילה הרעיש הילד, והאב הנבוך גער בו לשמור על קדושת המקום והתפילה. הילד הנזוף השתתק, וה״חזון איש״ ראה. לאחר התפילה קרא לאב ואמר לו מבלי שהילד ישמע, כמובן: ״היום למד ממך הילד שני דברים. למד שאסור להרעיש בתפלה, ולמד שמותר לכעוס מה משני אלו, לדעתך, יאמץ?!״…

תלמוד ערוך הוא (ירושלמי מועד קטן פ״ב ה״ב): ״ילפי מקלקלתא, ולא ילפי מתקנתא״. לומדים מהדברים הרעים, ולא מהטובים…

הטבח לא היה לומד מרב את עשרת מלי דחסידותא שלו (תשובות הגאונים שע"ת קעח), שלא הביט לצדדים ואף לא לפניו, ולא שח שיחה בטלה מימיו, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ותפילין ולא את כל הפעמים בהן קנה ושילם על אתר – אלא רק את הפעם האחת בה איחר את התשלום, וכבר דן את רבן של ישראל כגזלן, וכבר אימץ את היתר הגזילה. רבי יוחנן, שלמד ולמד ולמד עד כלות כחותיו, עד שבעל כורחו נפל עליו נמנום (שבת קמה ע״ב), ידע שלא ילמדו ממנו ללמוד בהתמדה עצומה. מה ילמדו? לנמנם בבית המדרש!

[תוספת: יש אצל בני תימן שנוהגים לאכול לפני התפילה בשבת, ואת המוסף עושים בלא חזרה. מהיכן זה התחיל? בתימן היו קמים בשעה שלוש לפנות בוקר ללמוד בבית הכנסת, והיו אוכלים קודם לכן, וכשהגיעו למוסף לאחר תפילה ארוכה וקריאת התורה ותרגום ארוכים, היו כבר רעבים מאד משעות רבות שהיו ערים, ודלגו על חזרת השליח ציבור.

אך היום אדם קם למנין של שמונה, ומה שנשאר לו מאבותיו זה העוגה לפני התפילה, וכשמגיעים למוסף לאחר דילוג התרגום הוא צועק לחזן "תפילה אחת"… זה מה שנשאר לו מסבא שלו… ילפי מקלקלתא…

פעם ראיתי אדם תימני יושב ב"דיואן" – בסלון על גבי המזרון העב עם נרגילה בידו האחת וגאת בלחיו ועיתון ידיעות בידו… גם סבא שלו היה יושב ממש באותה תנוחה עם כל ה"עזרים" הנ"ל מסביב, אך בידו אחז תאג' ולמד תורה… מסבא שלו נשאר לו הגאת והנרגילה…]

ושמעתי מהמשגיח, רבי יחזקאל לעוינשטיין זצ״ל: השל״ה הקדוש כתב, שערב שבת הוא זמן תשובה. ״מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת״ (עבודה זרה ג ע״א), מי שהתעלה בערב שבת יוכל לקלוט כראוי את קדושת יום השבת. והנה עינינו הרואות שזה היום החלש ביותר בישיבה. הן מבחינת ההשתתפות בתפילה והן מבחינת הלימוד.

ומדוע? כי היו מתמידים שערכו ״משמר״ בליל שישי, ולמדו בשקידה כל הלילה, והתפללו כותיקין ופרשו לשינה קצרה. ומה למדו מהם? לא את ה״משמר״, אלא את הריפיון בבוקר ערב שבת!

וזה מחייב כל כך הורים ומלמדים –

גם אם ינחילו תורה כמשה רבינו, אבל יפגינו חלילה ריפיון מה, ולא באי קיום מצוה חלילה, אלא התרשלות ב״זריזים מקדימים״, וכבר ילמדו מהם. שאפשר לדעת – ולהתרשל וכבר מוטב, חלילה וחס, ״ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, ה׳ ישמור!

לא! הבה נזכה לבחינת ״משה זכה״, והראה דוגמה אישית מושלמת, ועל ידי כך ״וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו״ (אבות פ״ה מי״ח)!

*

הרדיפה אחר המותרות

[והגדת]

ספר שמות (פרק ד יט) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ.

(כ) וַיִּקַּח משֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח משֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בידו.

דרשו חז״ל (פרקי דרבי אליעזר, ל): ״ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור״ (שמות ד, כ), בה״א הידיעה. הוא החמור שעליו רכב אברהם אבינו בדרכו לעקידה (בראשית כב, ג), הוא החמור בן האתון שנבראה בערב שבת בין השמשות, הוא החמור שעליו ירכב המלך המשיח בהתגלותו במהרה בימינו: ״הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורכב על חמור״ (זכריה ט, ט).

וכי מה רצו לומר, שחמור זה חי למעלה מאלפים שנה עד לימי אברהם אבינו, ועוד ארבע מאות שנה עד לימי משה רבינו, והמשיך והאריך ימים עוד שלושת אלפים ושלוש מאות שנה עד ימינו אנו, עד לגאולה הקרובה?

הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ״ל סיפר לי, שפעם חזר מביקור בארץ ישראל, ובמושב שלידו ישב מזכיר הסתדרות העובדים, ירוחם משל. נכדו ישב מצידו השני, וכל הזמן התענין: ״נוח לסבא, להסיט את המושב אחורנית? הסבא רוצה לשתות, לכבות את הנורה?״

השתאה מזכיר ההסתדרות: ״גם איתי נוסע נכד, אני לוקח אותו לטיול לחו״ל. ולא בא ולו פעם אחת להתענין האם נוח לי, והאם אני מבקש דבר מה… אשריכם, הדתיים. איך הצלחתם לחנך כך את בניכם?!״

״אמרתי לו״, סח רבי יעקב קמינצקי, ״ראה, אתם החדרתם למוח צאצאיכם שמוצא האדם מהקוף. ואז ירד מהעצים, ובמשך דורות ביית את עצמו והתקדם ונהיה מתורבת יותר ויותר. אם כן, רואה הוא בסבו כעין חוליה מקשרת בינו לבין הקוף, ומדוע ירחוש לו כבוד? אדרבה הסב חייב בכבודו, כי הוא מתקדם יותר, יצור מפותח ממנו… אבל אנו יודעים שהקדוש ברוך הוא ברא את אדם הראשון, בחיר היצורים, ואברהם אבינו היה ׳האדם הגדול בענקים׳, ומשה רבינו אבי הנביאים, ודורו דור דעה.

והדורות הולכים ומתמעטים. ליבם של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סדקית. ואם הראשונים כבני אדם, אנו כחמורים. וממילא רוחש הנכד כבוד עצום ורב לסבו, שהוא החוליה המקשרת בינו לבין הדורות הקודמים ומעמד הר סיני!״

נפלאים הדברים, ונכונים. אבל יש כאן ענין נוסף. שהרי ככלות הכל, גם הגויים כיבדו את הוריהם, ולפיסגה הגיע נוכרי אחד מאשקלון, דמא בן נתינה שמו (קידושין לא ע״א).

ואילו בתקופת עקבתא דמשיחא הודיעונו מראש כי ״בן מנבל אב, בת קמה באמה״ (סוטה מט ע׳׳ב) לחרפה ולביישה (רש״י סנהדרין צז ע׳׳א). מדוע?!

כמדומה ששורש הרעה נעוץ באורח החיים הקל והקלוקל שהשתרש, בתרבות צריכה קלת דעת ופזרנית, שבה קונים משתמשים וזורקים, מחליפים חדשים לבקרים. מראש מייצרים כלים ומכשירים קצרי ימים, מתכלים ומתקלקלים. תרבות הכלים החד פעמיים. נוהים אחר החדש הנוצץ, מוציאים ישן מפני חדש. ואם זה המבט, ״לבש וזרוק״, מה הפלא שהסיסמה היא ״העולם שייך לצעירים״ ומזלזלים בזקנים?!

לא כך נהגו בדורנו, ובדורות הקודמים. כשקנו רהיט, הוא החזיק מעמד דורות רבים. ומצינו (סנהדרין צב ע״ב) שרבי יהודה בן בתירא העיד בעצמו שהיא מבני בניהם של המתים שהחיה יחזקאל [כחמש מאות שנים קודם זמנו] והוא מניח את התפילין שירש מהם. איפה יש היום תפילין מלפני מאתים ושלש מאות שנה, ומי היה מוכן להניחן!

ה״חזון איש״ זצ״ל הלך כל ימיו בכובע שקנה לחתונתו. אבל על שמואל הנביא אמרו שהלך כל ימיו במעיל שאמו עשתה לו, ובו נקבר (תנחומא אמור ב)!

לא היתה להיטות להחליף ולשנות. מסופר שהט״ז זצ״ל, רבה של לבוב, התעטף כל ימיו בטלית שקבל לנישואיו. התישנה והתרפטה ונטלאה ונפרמה.. אחד מבני הקהילה התחנן בפניו שירשהו לרכוש עבורו טלית חדשה. נענה ואמר: ״הניחו ואמשיך להתעטף בה עד סוף ימי, ויקברוני בה, ותעיד עלי בפני בורא עולם שמעולם לא היתה לי מחשבה זרה בתפילתי!״

והיתה זו נחלת הכלל, והשלכותיה הלכתיות: כלי חרס המוצע למכירה ונסדק כלשהו, נטהר מטומאתו, כי לא יקנוהו (רש״י עירובין ד ע״ב). אבל אם קנוהו וניקב, אין כונסים בו משקאות והופכים אותו לעציץ. ניקב עוד יותר, מניחים בו זיתים. הנקב גדול יותר, שומרים בו רימונים (שבת צה, ע״ב)!

היו אלו מושגים אחרים, השקפה אחרת. מבט האומר, שמי שמסוגל לאכול לחם שעורים [מאכל בהמה (פסחים ג ע״ב,) המזיק לבריאות (ברכות לו ע״א, שבת קח ע״א) וקשה לגוף כחרבות (קידושין סב ע״א) ואוכל פת חיטים, או אם אפשר לו לשתות שכר זול ושותה יין יקר, עובר משום ״בל תשחית״ (דברים כ, יט).

אמת, הגמרא מסיקה שאין זה להלכה, כי שמירת הבריאות עדיפה [והשכר אף הוא מזיק לגוף (פסחים קיב ע"ב בתחילת הדף?) ואילו היין מבריא (בבא בתרא נח ע״ב)]. אבל העיקרון, קיים!

וזה כה מנגד לאורחות חיינו ולהשקפתנו!

נחזור למה שפתחנו – מה כל כך חשוב לנו לדעת על איזה חמור רכב משה, ומאיזה תקופה הוא?

אכן רעיון עמק גלום כאן – פעם רכבו על חמורים, החליפו לסוסים ולמרכבות, המירו למכוניות, והללו משנות דגמים בקצב מסחרר. ואנשים נפטרים מהדגם הישן במחצה שליש ורביע, רק כדי להחליפו בדגם נוצץ יותר, יוקרתי יותר, מנקר עינים. ישן מפני חדש יוציאו.

ולא זו דרכנו, לא זו השקפתנו ואין אלו אורחות חיינו. אנו, איננו מחליפים ואיננו ממירים.

החמור שעליו רכב אברהם הוא החמור שעליו רכב משה רבינו והוא החמור שעליו ירכב מלך המשיח. כי איננו להוטי שינויים ורודפי אופנות!

וסיפרו בגמרא (מגילה ט ע״א), ששבעים הזקנים שתירגמו את התורה ליונית על פי ציווי המלך תלמי, שינו וכתבו שמשה רבינו הרכיב את אישתו ובניו על ׳נושא בני אדם׳, כי יזלזל בקוראו שהרכיבם על חמור. יחשוב איפוא שהיה זה גמל. והקשה המהרש״א, למה לא יספרו לו שהיה זה החמור שהסיע את אברהם אבינו לעקדה. והשיב, שתלמי לא יקבל מדרש זה.

ולדברינו, למה שלא יסברו את אוזנו למשמעות העמוקה, שאיננו ׳מחליפים חמורים׳, טוב לנו במה שנהגו אבותינו מדורי דורות. איננו להוטים אחר אופנות מתחדשות?! והתשובה היא, שאת זה ודאי לא יקבל תלמי, כה רחוק הדבר מהויות חייו ־

אנו, מה: משה רבינו – או תלמי?…

*

המאזניים המעוותים

[והגדת, צירוף ב' מאמרים עם תוספת]

פרעה חושש מפני בני ישראל. שמא ואולי, ״והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו״ (שמות א, י). אז מה עושים? הופכים אותם לעם של עבדים, כל אחד נדרש לייצר ארבע מאות לבנים, ואם פיגר במכסה מכמכו את ילדו בחומה!

רגע אחד: על כף המאזנים האחת חשש רחוק. ועל כף המאזנים השניה לשעבד עם שלם על לא עול בכפו, למרר חייו בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה – ואין התלבטות. אם החשש הוא שלי ןוהשעבוד שלהם, הכף הריקה שלי תכריע!

והלאה: האצטגנינים מזהירים שעתיד להולד מושיעם של ישראל וילקה במים. כך? אז ״כל הבן הילוד היאורה תשליכהו״׳

ושוב: על כף המאזנים האחת אזהרת אצטגנינים שרואים ואינם יודעים מה רואים, ועל הכף השניה תינוקות אין ספור המושלכים ליאור. ואף על עמו גזר, בלי שום התלבטות. אולי בין הטבועים יהיה גם הוא…

הלאה: פרעה לוקה בצרעת, ורופאיו ממליצים על השתכשכות בדם תינוקות. מאה וחמשים נשחטים בבקר ומאה וחמשים בערב, מדי יום ביומו. על כף המאזנים האחת רפואת אליל, ועל הכף השרה תינוקות זכים, נשמות תמות. ואין ספק מה מכריע את הכף!

איזו השקפה אנכית!

ואספר ־

הגיע אלי בחור מזעזע. ספר שעלה השנה ללמד בישיבה, ולא היה מודע למעמדות שיש בה. ותיקים, ו׳עלטערעס׳, המבוגרים בעלי זכיות היתר. תמים היה, ובתמימותו נדחף לחבורת המבוגרים. איך הושם ללעג ולקלס, איך ננעצו בו פגיונות לעגם!

נפגע, ופנה להתלונן בפני המשגיח. ואני רוצה להבהיר: לא מדבר באחת הישיבות הנודעות, וגם לא במשגיח שהוא משכמו ומעלה. ובכל זאת –

המשגיח שאל: ראית פעם מכבש בפעלה? מה הוא עושה?!״ ענה: ״כן, כשמו כן הוא, כובש את הדרך בכובדו״. שאל המשגיח: ״ואם יש חתיכת לכלוך על האספלט, קליפת בננה?״ ״הוא מועך אותה״, השיב הבחור.

״אז שתדע״, אמר המשגיח. ״ה׳עלטערעס׳ הם מכבש, ואתה לכלוך״. במלים אחרות- עדינות יותר: אל תעמד בדרכם.

הזדעזעתי. בקשתי ממנו את מספר הטלפון של האברך הקרוי משגיח. התקשרתי. שאלתי: ״ראית פעם מכבש בפעלה?״

לא הבין, לא ידע מה אני רוצה.

שאלתי: ״אם מכבש נוסע על האספלט והוא רואה בן אדם שרוע על הכביש, מה הוא עושה?״ מועך?!

אדם הוא פסת לכלוך, קלפת בננה?! מצמרר! זו השקפה של פרעה! מוסכם. אנו מזדהים. כך?!

אז נלמד שורה בגמרא (נדרים מ ע״א): מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו. נכנס רבי עקיבא לבקרר [וכיון שראוהו, אמרו: חשוב הוא כל כך?! מיד] כבדו לפניו ורבצו לפניו, [וכשחזר ובא מצאו שנרפא] וחיה. יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאינו מבקר חולים כאלו שופך דמים, וכל מי שאינו מבקר את החולה כאלו נוטל נשמתו. [מאי טעמא, כי לכשיתרפא יבוש מפניו מדוע לא בקרו בחליו, ויתפלל עליו שימות! (גרסת השאלתות דרב אחאי, שאלתא צג)] –

מה מונח על כפות המאזנים?! אי נעימות שלי על הכף האחת, וחיי הזולת על הכף השניה. אז הלואי שימות, ובלבד שלא תגרם לי אי נעימות –

כי אם ״צער הכלימה מר ממות״ (שערי תשובה ג, קיא), ודאי שצער הכלימה שלי מר ממות של הזולת…

כמה מצמרר. שהשקפתו של פרעה עלולה לקנות שביתה בלבנו – אם לא נשכיל למגרה! אם לא נבין שהזולת אינו מטרד. אינו לכלוך, קלפת בננה.

תוספת: קרח קם לחלוק על משה. 250 ראשי סנהדרות שלוקחים קטורת. רק אחד ייבחר. השאר ימותו. קורח מודע לכך, ובטוח שהוא יינצל. יש לך את הקלף המנצח צמוד לחזה…הרי ממנו יוצאת שושלת של שמואל וכו' והוא מכון לרצוח 250 ראשי סנהדראות כדי שאני אולי אקבל איזשהו מינוי!! מה לעשות, כשחותכים עצים, נופלים שבבים… הם ה"דלק" של המהפכה… "קורבנות השלום"…

האם זה לא מה שקורה בסוריה? עד עתה מתו מאות אלפים, אסד טובח בבני עמו ללא רחם, ימותו מאות אלפים, יגלו מאות אלפים אחרים, כי על כף המאזניים – השררה שלי… אז כולם אינם אלא קליפת בננה בדרכו של המכבש…

העיתונאי ששרף בתי מלון באילת כדי לקבל סקופים… הנזק הוא אדיר ומתמשך, אך מיודענו הרי צריך סקופ!

גנב ברזל מסוגל לגנוב גדרות שלהקים אותן לקח חודשים, והערך של העבודה ומחיר הסחורה מגיע לכדי מאות אלפי שקלים, והוא יודע שהוא יקבל רק כמה מאות או אלפים בודדים, ולא אכפת לו להפסיד לך מאות אלפי שקלים, כדי שהוא יקבל כמה מאות!! לא אכפת לו לגנוב מזגן ששווה 10.000 ₪ הגם שהוא יקבל עליו שלש מאות ₪ – שוויו בנחושת…

האם אין אנו נוהגים כך פעמים רבות? לפעמים אדם עובר ליד חנות מסוימת שצריך לקנות שם משהו, אך אין לו כח/חשק/סבלנות כעת, אז הוא מגיע הבייתה, הגם שהוא יודע שכעת מישהו אחר ייאלץ לצאת מהבית במיוחד וייתקע חצי שעה בכבישים, וזה עדיף מכך שאני אקדיש חמש דקות! החמש דקות שעל כף המאזניים שלי, יקרות יותר משעות מרובות שלך…

״בבן אמך תתן דופי״

הבה נראה את האנטי תיזה לכל מה שדיברנו עד עתה:

לכתחלה, חשב הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ״ל להיות נחבא אל הכלים, צדיק נסתר. לשם כך השתלם במקצוע הנגרות. לחיות ״גדול, הנהנה מיגיע כפיו״. למד להתפלל במהירות עצומה עם כל הכתות ושינן את כל הש״ס בעל פה כדי שיוכל להגות בו תוך כדי עבודתו, לקים ״יגיע כפיף כי תאכל, אשריך וטוב לך״ (תהלים קנח, ב), יגיע כפים ולא יגיע מידו.

לבסוף החליט שלא לשם כך נתנו לו פיחות כבירים. מצא לנכון לזכות את הדור ואת הדורות הבאים בתנועת המוסר בחתירה לשלמות אישית כוללת, בין אדים למקום ובינו לחברו. כדי שיתקבלו דבריו, הסכים לגלות את גאונותו העצומה. הגיע לוילנה, מטרופולין של תורה, קבע למודו בבית הכנסת שבחצר זריצא והחל להשמיע את שעוריו המדהימים, שארכו שלוש וארבע שעות ובהם בלל חצי הש״ס בחריפות עצומה, כשהלומדים אינם מספיקים אלא לרשם מראי מקומות וראשי פרקים. לאחר מכן, העידו, נזקקו לשבועים ימים כדי לעמיד על מהלך שעור אחד. בהקדמת הספר ״עולת שמואל״ כותב המחבר: ״בשנת ת״ר דרך כוכב חדש בשמי התלמוד בוילנה בהופיע בה הגאון הגדול והנפלא מוהר״י סלנטר זצ״ל שהראה נפלאות בעצם חדות ופלפולו שהפליא לב השומעים ותהום כל העיר בבוא אליה רב גאה חריף כזה. הצעירים המצוינים בהלכה התקנאו בו, ויחתרו בכל עז לעשות כמתכנתו ולחבר פלפולים שנונים כמוהו״.

בוילנה נודעה לתהלה ישיבת רמיילס, בראשה עמדו הגאונים רבי מרדכי מלצר זצ״ל בעל ״תכלת מרדכי״, ורבי אליעזר טייץ תלמיד הגאון רבי עקיבא איגר זצ״ל. כשעזב רבי אליעזר טייץ את משרתו, הצעה לרבי ישראל מסלאנט. שמח להזדמנות להרחיב מעגל השפעתו, שהרי זו היתה כל מטרתו. החל להרצות שעוריו בישיבה, והם הפכו לאבן שואבת ללומדי העיר גאוני התורה. חש רבי ישראל שבעקיפין נפגע מכך מעמדו של רבי מרדכי מלצר, ראש הישיבה הותיק. לא הסס, והתפטר ממשרתו וויתר על המעמד וההשפעה והמשכורת, ושב ללמד בבית הכנסת שבחצר זריצא!

על כף המאזניים כל העתיד שלי, משכורת, תלמידים, הרבצת תורה, וזה מתגמד לעומת קצת פגיעה [בשוא"ת!] שתהיה בראש הישיבה המכהן!

ממי למד זאת? מהתורה, וממנחיל התורה. כידוע, עוד לפני לדתו נועד משה רבינו להיות מושיען של ישראל (סוטה יב ע״א), הנתונים בשעבוד קשה ומר הצטער בצער כל יחיד מהם כאלו היה זה צערו (שמות רבה א, מ) ואמר: ״מי יתן מותי תחתיך!״ נגלה אליו הקדוש ברוך הוא, וגלה לו שגם השכינה כביכול מצטערת בצערם של ישראל (מות חיה א, ה) ותגאל כביכול עם גאלתם (פרקי דרבי אליעזר לח). הוא שנבחר להיות הגואל, ״ואם אין אתה גואלם אין אחר גואלם״ (שמות רבה ג, ג)

ובמקום לשמח כל כך בגאלתם ולרוץ לגאלם, סרב שבעה ימים התעקש, עד שחרה בו אף ה׳!

ומדוע? כי אהרן התנבא במצרים (שמות רבה ג, טז משמואל א ב, כז). וכשמשה ובינו יבוא, יאפיל עליו ויעמידו בצל! חשש: ״עכשו אכנס בתחומו של אחי, ויהא מצר בשביל כך״. ולא הלך עד שהבטח: ״וראך, ושמח בלבו״׳ (שמות ד, יד)!

הפגיעה המועטת שבכף המאזניים שכנגד – מכרעת נגד הכף המלאה שלי ושל כלל ישראל!

ונספר ־

בבחרותו למד הגאון רבי עקיבא איגר זצ״ל בישיבת דודו הגאון ובי וואלף איגר זצ״ל בברסלאו. בהיותו בן שתים עשרה כבר כתב את חדושיו על מסכת חולין, ובהיותו בן חמש עשרה כבר השמיע שעוריו בישיבה. הגביר רבי איציק פרנס מליסא בקש לזכות בו עבור בתו, והגיע עם שני תלמידי חכמים מופלגים כדי לתהות על קנקנו. החלו לשוחח עמו בלמוד, ולא ענה להם. התאכזבו, ובקשו לשוב על עקבותיהם. השתאה דודו, ושאלו פשר הדבר.

ענהו: ״אלו הייתי עונה להם, חיב הייתי לומר לאחד שנעלמו ממנו דברי התוספות במקום פלוני ומהשני נשמטה גמרא מפרשת. אמרתי לנפשי: מוטב שיתבטל השדוך, ולא אלבין פניהם״…

התפעל מצדקותו של הבחור, ואמר לו: ״ניחא. אל תתפלפל אתם, אלא השמיעם מחדושיך״.

נעתר ובי עקיבא איגר, ושטח בפניהם אחת ממערכותיו הנודעות. התפעמו, והמליצו בכל פה על השדוך שקם ונהיה. שב החותן לעירו, וספר לכלם על האוצר בו זכה. הזמין את החתן לבקור, וכל לומדי העיר התכוננו להקיפו בחבילי שאלות ולשמע פלפוליו. הגיע, ושאלוהו, והוא כאלם לא יפתח פיו. השמיעו את חדושיהם, ואינו מגיב. כגדל הצפיות, גדל האכזבות.

הרינונים הגיעו לאזני החותן, שרמז לחתנו שישוב לישיבה הפרת התנאים תגיע אליו.

ענה שברצונו להשאר בליסא כל השבוע. תמה החותן, והבליג. לקראת סוף השבוע חזר החתן על כל לומדי העיר, הזכירם את קשיותיהם והפתיעם ברחב בקיאותו. מזה נשמט דיוק לשון הרמב״ם ומזה נתעלמה סוגיא ערוכה. המם בעמק עיונו, חילק בין הנושאים והכביר ראיות. הפריך פלפולי סרק והרחיב בחדושים נכונים. וכלם הודו והמליכו ואמרו: זכה רבי איציק פרנס ביהלום שבכתר!

התמרמר החותן: ״אם כך גדול חילך לאוריתא, למה גרמת לי עגמת נפש כה רבה! למה כבשת מעינך, גן נעול ומעין חתום!״

ענה, שכאשר הגיע לליסא מצא ששוהה כאן חתן נוסף וחותנו מתפאר בו. ובאמת כלי מפאר הוא, והכל מתפלפלים עמו ומתפעלים ממנו וחותנו רווה ממנו רוב נחת. ושיער, שאם יגלה כחו ועצם גאונותו יאפיל על אותו חתן – ובלם עצמו. הפיל עצמו לתוך כבשן האש של לגלוג ובטול, ולא פגע במעמדו של אותו חתן!

כך ספר הסבא מנובהרדוק זצ״ל (״מדרגת האדם״, מאמר חשבון צדק פ״ו), ונחנו מה!

תוספת: הרבי ר' העשל שביטל שידוך בגלל אכזריות הכלה שהטיחה תרנגולת לקיר, ומ"מ לא ביישה, אלא השים עצמו כגנב הנוטל מקופת הצדקה של ביהכ"נ עד שרדפו אחריו וספג בזיונות וגרם לכך שהגביר אבי הכלה החליט בעצמו לבטל את השידוך עם הבחור שנתגלה כגנב… על כף המאזניים בושתי ובזיוני ושם רע וכו' ועל כף המאזניים שכנגד – כבוד הכלה, ודאי שכבודה מכריע!

כמה מבליטים אנו מעמדנו תוך הדיפת הזולת לצד, אם לא לתהום! בחוג החברה, ובחוג המשפחה!

ודוד המלך אומר: ״תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דפי״ (תהלים נ כ), ופרש רש״י: דבר גנאי, לדחותו. לשון: ״יהדפנו״ (במדבר לה, כ). וזה פרט מיחד בוודוי: ״דברנו דפי״, דבורים שנועדו להדוף את הזולת ממעמדו בחברה או במשפחה.

משה רבינו מוכן היה לותר משום כך על הגאלה. ואנו נדרשים, בסך הכיל, לא לדחוף את עצמנו קדימה. לא להאפיל על הזולת!

*

תתחיל ותקבל סייעתא דשמיא!

[וברכתיך בכל אשר תעשה, והגדת עמוד 67]

״וברכתיך, בכל אשר תעשה״

2זמן הגזרה היו הנשים יוצאות במצרים ויולדות תחת התפוח [כדי שלא !כירו בהן המצרים גרש״י פסחים קטז ע״א)], ומלאכים נשלחו לילרן. וכיון שהכירו בהן המצרים באו להמם, ונעשה להם נס תבלעו בקורקע (סוטה יא ע״ב).

וכי לא היו נסים אלו יכולים להעשות להן בביתן? אלא שנדרשו לעשות מה שבידן, אחר כך תבוא עזרת שמים י אחר כך, יקרו הנסים י כי זו דרכו של הקדוש ברוך הוא. קידם כל תובע שהאדם יעשה כל מה שבכיחו, עד מסירות נפש, ואז יקדמוהו כל הנסים!

כך מציני בקריעת ים סוף, שבתחלה נכנסו למים והתקדמו עד שהגיעו לחטמם, ואמרו ״הושיעה אליקים כי באו מים עד נפש״ (תהלים סט, ב), ואז נבקע להם (שיר השירים זוטא ב, מדרש תהלים קיח, ואז נעשו מאתים וחמשים נסים על הים.

כך מצינו בחנניה מישאל ועזריה, שנדרשו למסר נפשם על קדשת השם מבלי שאבטחו להנצל (שיר השירים ך3ה ז. יח, ואז נעשו להם ששה נסים (כמבאר בסנהררין צב ע״ב).

כך דרש מרדכי מסירות נפש מאסתר, לבוא אל המלך אשר לא כדת,

וכשעשתה זאת ארעו לה שלושה נסים: הגבה צוארה שהמלך יראנה, חוט של ח?ד נמשך על פניה והשרביט הארך עד שהגיע אליה (מגלה טו ע ״ב).

כי זו הדרך, ואין בלתה. ככתוב: ״גול על ה׳ רךכך, ובטח עליו והוא !עשה ״(תהלים א, ה). ופרש החסיד ?עבץ זצ״ ל(אמת פ״ב מי״0: ״בטח עליו, והוא :עשה״, בתנאי אחד: שאתה תתחיל להניע את הגלגל! כך מצינו בבת פרעה, שראתה את משה בתבה, רחוק ממנה, ״ותשלח את אמתה ותקחה״ (שמות ב, ה), ששלחה את ידה ונתארכה עד שהגיעה לתבה (סוטה יב ע״ב). ואם ראתה שהיא רחוקה, מדוע שלחה ידה? כי על האדם לעשות את שא, ואז התרחש הנס.

והוסיפה הגמרא (שם) שכך ארע עם עוג מלך הבשן. והינו, שאמרו (ברכות נד ע״ב) שקומת משה רבינו עשר אמות, ונטל חנית בארך עשר אמות, וקפץ עשר אמות – מי מסגל לקפץ מלא גבהו?!- והכהו בקרסליו, ונפל לאחוריו, ומת –

ובכן, בארם רגיל הקורסל מצוי בגבה טפח מהקרקע, ועבי רגלו כטפח. אם אצל עוג היה הקורסיל בגבה שלושים אמות, כחמשה עשר מטרים ויותר, גיבה בנין בן חמש קומות, היה רחב רגלו כן. מה עושה לכזה נפיל דקירת רימח. כעקיצת יתוש. מזה נפל, ומת?

אה, ה׳ הכהו: ״למכה מלכים גדלים רהרג מלכים אדירים, לעוג מלך הבשן, כי לעולם חסדו!״ (תהלים קלו, יז-כ), אבל התנאי היה, שמשה רבינו ימצה כיחו. ברימח האריך ביותר ובקפיצה הגבוהה ביותר. ה׳, יעשה את השאר!

וכפי שמצינו שרבי חנינא בן דוסא סתת במרבר אבן עבור בית המקדש למרות שלא היה לו 55ף לשכיר פועלים להעלותה. ונורמנו לו מלאכים והעלוה. בתנאי שיתן ידו עמם (שיר השירים רבה א, ח [וגרסת לקוט שמעוני (מלכים א ו, משלי כב): ״ובלבד שתתן אצבעך עמנו״]. זה מה שנדרש מאתנו, לתת יד, ואפלו אצבע. ואז: ״אקרא לאל, גמר עלי ״(תהלים נז, ג). אנו מתחילים, ועושים מה שבכיחנו, והוא יסים ועמיר.

ואף זו ״נבואה שנצרכה לדורות״ (מגלה יד ע״א). עבור כל אדם, בכל דור –

ששנינו: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר (תהלים לז, לס: ״צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו״, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו, שנאמר: ״ה׳ לא !עזבנו בידו״. ובאר הגר״א (״קול א$הו״, סכה נב ע״ב) שאין עזר ה׳ מגיע עד שממצה יכלתו !־עושה כל אשר לאל ידו, ואז תבוא ישועת ה׳, וינצל!

ואספר ־

בעיר יאריטשוב היה משגע מדפלם. לא נשא אשה, ולא הקים משפחה. בלה ימיו בבית המדרש והיה לטירח על הבריות. פגש בו הגאון הצדיק רבי שלום, רבה עזל קאמינקא, ושאלו: ״יוסל, למה אינך מתבית, למה אינך מתחתן?״

טוב, משגע משגע, אבל לא עד כדי כך: ״למה להכנם בעל״, שאל המשגע, ״מה רע לי כך!״

מה שנכון. אבל הרב מקאמינקא אמר: ״וכי כלם משגעים, מלבדך?! מתחתנים, כדי להעמיד דור, להוליד צאצאים!״

צחק יוסל צחוק גדול, עליו אי אפשר לעבד! ״כדי שיהיו ילדים צריכים להתחתן?! אשר זליג התחתן, ולא היו לו ילדים. נסע אל הרבי מבעלז והתברך, ונולדו לו, בלי עין הרע. בעצמו ספר. אם כן, כשארצה ילדים, אסע לבעלז!״…

הגיון של משגע, והרב מקאמינקא נהנה כל כך מהתשובה! ומדוע? משום שברכת הרב עוזרת, אם עשית את שלך ונשאת אשה ־

וגם ברכת שמים מצפה למעשינו. וכמו שאמר ו(ספרי, ראה קנח): ״וברכך ה׳ אליקיך״, יכול אפלו יהא יושב ובטל? תלמוד לומר: ״בכל אשר תעשה״!

על ענין החיוב לעשות בפועל ואז זוכין לסיעתא דשמיא. הוספנו משה שהקים את המשכן וה' עשהו. המלך שהקים ארמון והבטיח פרס למי שיטפס עד קצהו ואחד טיפס עד קומה חמישים ולבסוף הגיעה מעלית ואספתו.

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ (שמות ב, ה).

(ילקוט שמעוני שמות, פרק ב, רמז קסו)

ותשלח את אמתה ותקחה רבי יהודה ורבי נחמיה. חד אמר ידה וחד אמר שפחתה. מאן דאמר ידה דכתיב "אמתה". ומאן דאמר שפחתה מדלא כתיב ידה. ולמאן דאמר שפחתה הא אמרת בא גבריאל וחבטן בקרקע. דשייר לה חדא דלאו אורח ארעא למיקם בת מלכא לחודא. ולמאן דאמר ידה ליכתוב ידה הא קא משמע לן דאישתרבב אישתרבובי כדאמר מר וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה וכן אתה מוצא בשיני רשעים שנאמר שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת.

ויש להבין, מה חשבה בת פרעה כאשר שלחה את ידה, והרי התיבה הייתה רחוקה?

הדבר יתבאר על פי הגמרא (סוכה דף נב, ע"א)

אמר רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין. צדיקין בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה!

1. וצריך ביאור, מהו באמת יצר הרע, חוט השערה או הר גבוה?

2. אנו היינו אומרים להיפך, לצדיקים היצר כחוט השערה, ולרשעים כהר גבוה?

דרכו של יצר הרע , כאשר אדם רוצה לקבל קבלה טובה, הוא מפחיד אותו מתוצאות קבלתו…

לדוגמא:

1 אדם רוצה להחמיר לא לטלטל בשבת. יצר הרע מיד שואלו- מה תעשה בחורף כשתהיה מצונן בלי טישיו? ומה תעשה בקיץ בלי מטפחת לזיעה? ומה תעשה כשיהיו לך ילדים ועגלה?

2 אדם רוצה להתחיל דף יומי. מה תעשה כשיגיעו ליבמות וזבחים וכדומה? וכאשר אתה בחופשה? ובבין הזמנים לפני פסח כשאין לך זמן לנשום?

3 אדם רוצה לקבל להניח תפילין, היצר טוען- ואם תתעורר מאוחר? ומה תעשה כשתהיה במילואים? ליד ה"חבר'ה"

4 אדם רוצה לקבל על עצמו ליזהר בהלכות לשון הרע , זה לא בשבילך! ומה תעשה כשתהיה אצל החברים שלך שהם פטפטנים גדולים? ומה תעשה בעבודה שלך, כשהבוס הרכלן שלך ידבר?

אדם רוצה לקבל על עצמו ליזהר בטבילה כל ערב שבת. זה לא בשבילך! מה תעשה בחורף כשקר, אתה עלול לצאת מהמקווה ולהצטנן! וכן מה יהיה כשיום ששי קצר?

5 מעונין לעבוד על ספר- מנין לך כסף להוצאות כל כך גדולות? כיצד תקיף את כל החומר? איך ישתלב בסדר היום שלך?

הרשע- נשבר , משתכנע , ונסוג.

הצדיק – אינו מתרגש, הוא אומר לעצמו- צעד אחד קדימה- אני יכול לעשות, ודיה לצרה בשעתה… ואח"כ עושה עוד צעד, ועוד צעד, עד שמוצא עצמו בפסגת האוורסט…

ולכן לצדיקים נדמה כהר גבוה, ומתפלאים כיצד יכולנו להר העצום הזה? כאדם המטפס על הר ועיניו קשורות, ואח"כ מגלים עיניו ומופתע למצוא עצמו למעלה!

 ולרשעים נדמה כחוט השערה, שכעת הם מבינים שהיה להם לעשות רק צעד אחד קדימה כצדיקים, ולהתקדם אט אט, ולא להסתכל לפיסגה- ולהתייאש…

ולכן אומרת התורה– לא נפלאת היא ממך… לא בשמים היא, אל תסתכל על מרומי האוורסט ותאמר- זה גדול עלי. אלא התחל בדברים הפשוטים והקלים – אלה שאפילו לא דורשים מאמץ- בפיך ובלבבך, ואז תופתע לגלות לאיזה פסגות תעפיל!

זהו ותשלח את אמתה. היא אמרה זה מה שאני יכולה לעשות, מהשמים יעשו כרצונם. כשאנו עושים ככל יכולתינו- מהשמים יסייעונו!

סיפר רבי דן סגל, שנסע פעם במונית, והנהג סיפר לו שפעם אחת הסיע את הסטייפלר, והרב שאל אותו על רוחניותו, והוא השיב בכאב שהוא כל היום עובד ובכל זאת בסוף היום הולך לשיעור תורה, אולם להוותו הוא כבר עייף ומותש ונרדם על הגמרא. אמר לו הרב דע לך שאע"פ שעתה נראה לך שאינך שווה מאומה, אולם בשמים הנך נחשב לגנרל גדול!

אנו מוצאים זאת שוב בפרשתינו. משה רואה את הסנה בוער באש ואינו אוכל. אומר המדרש תנחומא (שמות פרק טו)

ויאמר משה אסורה נא ואראה רבי יוחנן אמר: שלוש פסיעות פסע משה. רבי שמעון בן לקיש אמר: לא פסע, אלא צוארו עיקם.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: נצטערת לראות, חייך שאתה כדאי שאגלה עליך. מיד ויקרא אליו ה' מתוך הסנה אמר לו הקב"ה: אתה אמרת הנני, חייך שתבוא השעה ותתפלל על ישראל ומיד אני עונה אותך בלשון הזה, אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני (ישעיה נח).

משה רבינו עושה רק שלש פסיעות, או שרק מטה את ראשו, וזוכה להתגלות השכינה!

מהאדם נדרש לעשות רק את הצעד הראשון!

פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם!

צעד קטן בעולם הזה – צעד גדול לעולם הבא!

מעשה במשגיח כשרות שעבד בבית ההארחה של המושב שורש שבהרי ירושלים, ונהג לארגן מדי יום ביומו מניין לתפילת מנחה בבית המרגוע.

והנה יום אחד חסר להם ה'עשירי'. המשגיח יצא החוצה, ופגש חקלאי שהיה לבוש במכנסיים קצרות ומראהו כשל יהודי פשוט לכל דבר. כשהציע לו להצטרף למניין, לא ידע האיש מה הוא שח ואף המושג מניין היה זר לו. לאחר שהסביר לו את גודל חשיבות המצוה, ניאות להיכנס לבית הכנסת.

לפני שהקהל התחיל להתפלל, נכנס בחור דתי לבית הכנסת, והנה היו כבר עשרה מתפללים גם בלי החקלאי, שאכן יצא את בית הכנסת והלך לביתו.

חלפו כמעט עשר שנים מאז המקרה. המשגיח עזב מזמן את בית ההארחה ועבר לבני ברק. לילה אחד הוא רואה בחלומו את החקלאי שהסכים להצטרף למניין, ופניו קורנות. הלה סיפר לו שעזב את העולם לפני כחודש, "ואין לך מושג איזה שכר קיבלתי בשמים על שהסכמתי להשלים לכם את המניין".

הנפטר הוסיף ואמר שבזכות מצוה זו נתנו לו הזדמנות להתגלות אליו בחלום ולבקש ממנו שיילך אל בנו יחידו המתגורר בירושלים, חילוני גמור, וישכנעו לומר עליו קדיש.

הוא מסר את כתובתו המדוייקת של הבן, והמשגיח הנפעם אכן קיים את בקשתו והצליח לשכנע את הבן לומר קדיש על אביו.

שוו בנפשכם: מה עשה אותו חקלאי ממושב שורש? בסך הכל הביע נכונות להצטרף למניין. זה הכל. לא יותר מזה. ואיזה שכר קיבל על כך!

עד כדי כך שנתנו לו רשות להתגלות לאחר פטירתו!

מוסר השכל עצום אפשר ללמוד ממעשה זה, על ערכו של כל צעד קטן שאנו עושים בדרך אל הקדושה.

*

אל תהיה גיבור על חלשים

[הרב אסולין מעין גנים]

א. בפרשת השבוע מפורש שהקב״ה מתגלה למשה רבנו, ומצוה עליו להיות השליח שיגאל את עם ישראל, ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. ומפורש בפסוקים שמשה רבינו טוען כל מיני טענות שבגללם הוא לא יכול ללכת, והקב״ה משיב לו על כל טענה.

בסוף כתוב שמשה רבינו טוען, בי ה', בבקשה ה' לא איש דברים אנכי, גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנכי.

כותב רש״י, למדנו שכל שבעה ימים, היה הקב״ה מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו. מתמול שלשום מאז דברך, הרי שלשה. ושלושה גמין רבויין, הרי שישה. והוא היה עומד ביום השביעי כשאמר לו זאת עוד, שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו, וקבל עליו. עד כאן לשונו.

והקב״ה משיב לו גם על טענה זו של לא איש דברים אנכי, ואומר לו: מי שם פה לאדם, או מי ישום אילם או חירש או פקח או עיור, הלא אנכי ה׳.

והקב״ה מסיים את דבריו, ועתה לך. והוא מבטיח לו, ואנכי אהיה עם פיך, והורתיך אשר תדבר.

וכשמשה רבינו רואה שכבר אין לו מה לטעון, הוא אומר להקב״ה, בי ה', בבקשה ה' שלח נא ביד תשלח. תשלח את כל גאולת ישראל ביד מי שתשלח, אני לא רוצה להיות השליח. וכתוב ויחר אף ה׳ במשה, ובחרון אף זה, למעשה הקב״ה מכריח את משה ללכת להיות השליח שיוציא את ישראל ממצרים.

ומפורש במדרש (שמות רבה ג, ג) שהקב״ה אמר למשה רבינו, תדע לך שאם אתה לא תגאל אותם, אין אחר גואלם. כלומר, לפי תיקון העולם, תפקיד זה להיות גואלם של ישראל, הוא התפקיד שלך בלבד, ושום אדם לא יכול לעשות את זה. ואם אתה לא תעשה את זה, עם ישראל ישארו בגלות. לכן אין לך ברירה, רק ללכת בשליחותי ולגאול את ישראל.

ויש לשאול, אם הקב״ה יכל להכריח את משה רבינו ביום השביעי ללכת לגאול את ישראל, כמו שכתוב ויחר אף ה׳ במשה, והוא גם גילה לו שאם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם. למה הוא לא עשה את זה כבר ביום הראשון שהוא דיבר אתו. למה הוא מנהל אתו שיחה שבעה ימים ומשדל אותו, עד שלבסוף הוא מגלה לו שאין לו ברירה. למה הוא לא אומר לו את הכל ביום הראשון?

חז״ל במכילתא פרשת שמות, נזקקו לשאלה זו, ותירצו, וזו לשונם: שלא יהיו אומרים, מפני שהוא אלוה ובעל בעולמו, עשה דברים שלא כדין. לפיכן ביקש הקב״ה את משה ששת ימים עד כאן לשונם.

ביאור דברי חז״ל, שאם הקב״ה היה מכריח את משה רבינו כבר ביום הראשון ללכת בשליחותו, היו אנשים אומרים, בגלל שהקב״ה יותר חזק ממשה רבינו, לכן הוא השתמש בעובדה הזו, והוא הכריח את משה רבינו ללכת בשליחותו, למרות שמשה רבינו לא רצה. לכן גלגל הקב״ה עם משה רבינו ששה ימים לשמוע את כל הקשיים שלו, ולנסות להביא אותו למצב שהוא יסכים לקבל על עצמו את השליחות הזו מרצון. ורק כשטען משה רבנו שלח נא ביד תשלח, בבקשה תשלח ביד אדם אחר, אני לא רוצה. אז אמר לו הקב״ה אין לך ברירה, אם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם. והראה לו כעס, כדי שיהיה מוכרח ללכת.

למדנו מזה, שאין לאדם לנצל את העובדה שיש לו כוח או מעמד יותר מהשני ולהכריח את השני לעשות את רצונו. תמיד עדיף לדבר עם השני בדרכי נועם, ולנסות לגרום שהשני יעשה את רצונך מתוך רצון ולא מתוך כפיה, גם אם ביכולתך להכריח אותו, וגם אם אתה מבין שאין לשני ברירה. כך מפורש כאן בדברי חז״ל.

ב.

הדברים הללו הם יסוד גדול בכל הנהגת האדם עם השני, לא להיות גיבור על חלשים. מעשים שבכל יום, שאדם מנצל את כוחו כדי להכריח את מי שתחתיו. זה יכול להיות הורים לילדיהם, איש לאשתו ואישה לבעלה. מעביד לעובדים שתחתיו. ואדם חושב הנה הצלחתי להביא את השני למה שרציתי.

צריך לדעת שזה טעות. אולי הצלחת מצד החיצוני שהשני יעשה את מה שרצית, אבל למעשה הדבר הזה יצר התמרמרות אצל השני, משום שהוא לא עשה את זה מרצון. ובזה יצרת לו שנאה כלפיך, או כלפי אותה פעולה שהכרחת אותו לעשות. ביום מן הימים שהוא יוכל, הוא יפרוק את העול שלך מעליו וילך לעשות מה שהוא רוצה.

לעומת כן אם תשקיע זמן וסבלנות להביא את השני לעשות מרצון את מה שאתה דורש ממנו, ואחר כך תודה לו ותשבח אותו על פעולותיו, זה יגרום הערכה לפעולה שהוא עשה ולהערכה שלו אליך. ועל זה נאמר (קהלת יא, א) שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו.

אדם יודע להעריך, את מי שהיה יכול להכריח אותו לעשות דברים, והוא לא הכריח אותו, אלא להיפך, התנהג אתו בכבוד, והתיחס אליו ולקשיים שלו. יום יבא והוא יעריך אותו ויגמול לו חסד על זה.

מי שמכריח את ילדיו ברוחניות, כמו לברך בקול או להתפלל או לעשות חסד או לוותר, הוא איבד את ילדיו. הם אולי יעשו את הפעולות, אבל הם מלאים התמרמרות למה הכריחו אותם. כשהם יגדלו, הם ישנאו את אותה פעולה, ויעשו את ההיפך. עד שיש ילדים שהוריהם גרמו להם לשנוא את התורה, הם שונאים את התפילה את לימוד התורה את הויתור, ואת כל דבר שהכריחו אותם לעשות בעל כרחם.

מוכרחים הרבה סבלנות ופרסים ומחמאות, כדי לגרום לילדים שיעשו את הדברים שאנחנו רוצים שהם יעשו, מתוך רצון ולא מתוך הכרח. לא בגלל שהוא ילד קטן ואתה אדם גדול, יש לך זכות להכריח את ילדך למה שאתה רוצה. זה לא גדולה להשתמש בכוח שיש לך נגד החלש, וגם לא השגת הרבה, כי גרמת לילד שישנא את הדבר. בדרך כלל, אם לא הצלחת להביא את הילד שיעשה את הדברים הרוחניים מרצון, עליך לעזוב אותו, ולהמתין להזדמנות שהוא יגדל עוד קצת, כדי לנסות שוב. ובינתיים תוכל לספר לו סיפורים ממעלת הדבר, ולהראות לו דוגמא אישית, בזה שאתה בעצמך מתנהג כראוי, ולהתפלל עליו. השימוש בכוח ההכרח, לא בונה אלא הורס.

והדברים מפורשים בפירוש המשניות להרמב״ם במסכת סנהדרין, בהקדמה לפרק חלק וזו לשונו: שים בדעתך, כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה, וזהו הטוב הגדול לו לענין מה שישיג מן השלימות. אלא, שהוא, למיעוט שניו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולא מה שיגיעהו בשבילו מן השלימות.

ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו, ויאמר לו, קרא, ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש, ובזה הוא קורא ומשתדל, לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל.

ואכילת אותן המגדים אצלו, יקר בעיניו מן הקריאה, וטוב הרבה בלא ספק. ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה, והוא עמל בו, כדי שיגיע לו באותו עמל, התכלית האהוב אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכה דבש.

וכשיגדיל ויחזיק שכלו, ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאותו, באותו הדבר החמוד לו. ויאמר לו מלמדו, קרא, ואתן לך מנעלין יפים, או בגדים חמודים, ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד, אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו, מן התורה. והוא אצלו, תכלית קריאתו.

וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה. ואז יאמר לו רבו, למוד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או ב׳ דינרים. ובכך הוא קורא ומשתדל, ליקח אותו הממון. ואותו הממון נכבד אצלו מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו הוא, שיקח הזהב שהבטיחוהו בו.

וכשיהיה דעתו גדול, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נקל, יתאוה למה שהוא נכבד מזה.

ויאמר לו רבו, למוד, כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם, ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני, והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו ותהיה התכלית אצלו, הכבוד שיכבדו אותו בני אדם, וינשאו אותו וישבחו אותו. וכל זה מגונה עכ׳ל הרמב״ם.

ומסיים הרמב״ם שתכלית הלימוד צריך להיות לשמה, ולא להישאר במצב של לימוד תורה שלא לשמה.

הנה נתבאר מדברי הרמב״ם, את צורת החינוך, שהוא בדרכי נועם ולא בכח. ולמרות שבסופו של דבר, לפעמים אם הילד לא מוכן לשמוע, צריך להפעיל נגדו לחץ, וכמו שגם הקב״ה הכריח את משה ביום השביעי ללכת לגאול את ישראל. בכל זאת הדרך בהתחלה, תמיד לנסות בדרכי נועם, ואת דרך הלחץ ניתן לשמור לזמנים שאין ברירה אלא להשתמש בהם.

ג.

כמו כן אדם שזיכהו השם יתברך להיות מנהל מוסד או מפעל, והוא מנצל את מצוקת העובדים תחתיו, עד שנותן להם שכר הכי מועט שיכול, ומצד שני דורש מהם כמה שיותר, ומכביד עולו עליהם, ואינו מתחשב בהם, שגם הם בני אדם, ויכולים לפעמים לחסר מחמת אונם, או להיות עייפים או עצובים. מי שמכביד את עולו על העובדים שתחתיו, ואינו נוהג עמהם לפנים משורת הדין, גורם שהעובדים הללו שונאים אותו בתוך לבם, למה הוא לא מבין אותם ואינו נוהג עמהם לפנים משורת הדין.

אם יום אחד הם יצליחו לעבור למקום אחר, הם יעשו זאת בשמחה, וללא כל התחשבות בבעל הבית. ואת כל ניסיון העבודה שהם קנו במשך השנים, הם ישתמשו עם זה לאדם אחר, או לעצמם. והמנהל הבלתי מתחשב, תמיד ימצא את עצמו עם עובדים חדשים ובלתי מנוסים, שהוא צריך בכל פעם ללמד אותם מחדש את העבודה.

ואותו מנהל מסוגל גם לא להבין למה שונאים אותי, הרי נתתי להם משכורת כפי המגיע להם על פי החוק, ודרשתי מהם גם כן מה שמגיע לי על פי החוק, למה אנשים אלו כפויי טובה ורעים. והאמת היא שהוא המושחת והרע, כי אין לו יחס חיובי לעובדים תחתיו, הוא מתיחס אליהם כמו עבדים ולא כמו בני אדם רגילים. הוא חייב להבין שמשכורת זה לא הכל, וקיום החוק זה לא הכל, הוא צריך גם להיות אנושי ומתחשב.

אם הוא היה משבח אותם על עבודתם, מברך אותם, מבקש מהם בדרך של כבוד, אם לא קשה לך אולי תוכל לעשות כך וכך. אם הוא היה קשוב לצרכיהם האישיים, מעלים עין מהחסרונות הקטנים שלהם, ולא מעיר להם על כל איחור קטן ומוריד להם מהמשכורת הזעומה שלהם.

אם הוא היה מוסיף להם מידי פעם עוד כסף במשכורת מתוך דברי שבח על כל עמלם, וכותב להם על המעטפה מילים כמו, מצורף בזה תוספת מתוך הערכה עמוקה על כל מאמציך, הוא היה גורם שהם יאהבו אותו ויעריכו אותו, והם ירצו להישאר שם אפילו אם יהיה להם הזדמנות לעזוב. היחס ביניהם יהיה כמו של חברים, ולא כמו אדון ועבד.

לפעמים יש עובד, שעובד עם כל הכוח ומספיק הרבה יותר מאחרים, והוא מבקש בצדק תוספת כסף. מצוי מאוד שהמעביד הבלתי מתחשב מסרב להוסיף לו, מתוך נימוק שאצלינו משלמים כך וכך לשעה. מעביד כזה הורס את כל ההתלהבות של העובד, ומעודד אותו לא לעבוד בכל הכוח, אלא להתרשל במלאכתו.

ויתכן שיש בזה גם גזל מצד ההלכה, או מצד דיני שמים.

וכמו שידוע שהאר״י ז״ל אמר לרבי אברהם גלאנטי ז"ל שרואה על מצחו רושם של גזל, ונבהל רבי אברהם ז״ל ביודעו שהוא נזהר מאוד מגזל. והיות שהיה לו בית מלאכה לאריגה, הוא אסף את כל העובדים והניח על השולחן הרבה כסף ואמר, מי שחושב שמגיע לו כסף, שיקח. ואף אחד לא לקח, כי הוא שילם היטב לכל אחד. חוץ מאישה אחת שנגשה ולקחה עוד כסף מתוך טענה שהיא משקיעה יותר בעבודה, והיא עושה עבודה שמצריכה מומחיות רבה, ולכן מגיע לה עוד כסף. ולמחרת כשהגיע רבי אברהם לאר״י ז״ל, אמר לו האר״י ז״ל שנמחק ממצחו הרושם של הגזל.

מוכרחים לדעת שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, ולא יתכן להקשיח את הלב ולומר, אצלינו משלמים בך וכך, זה אכזריות. יש אנשים שעושים פי שלש מאחרים, ובצדק מגיע להם יותר. לא חייבים שכולם ידעו מתוספת השכר, כדי שלא יקנאו, אבל בהחלט צריך לדעת שאם אדם עובד בנאמנות ובחריצות ומבקש תוספת, צריך לשקול את דבריו בחיוב.

מי שיש לו רק דרישות מהעובדים תחתיו, ואינו מוסיף להם כסף או יחס אישי בגלל שהחוק לא מחייב, שידע שהוא גם יהיה שנאוי על העובדים, שהרי החוק לא מחייב לשנוא את המעביד. ויתכן שהוא גם מעורר קטרוג על עצמו בשמים, למה הוא מכביד את עולו על אנשים כמותו, רק בגלל שהקב״ה רומם אותו מעליהם. ויתכן שיחליטו בשמים לתת לו לטעום מה מרגיש אדם שעובד אצל אדם אחר. וכל ערום יעשה בדעת, ויתיעץ עם דעת תורה כדי שלא להכשל ח״ו בזה.

כך גם ביחסים שבין בעל לאישה ואישה לבעלה, אסור לדרוש מהשני בדרך כלל שום דבר. רק לבקש, ולמחול אם לא עשו את רצונו. האוירה בבית צריכה להיות ידידותית ולא אוירת מלחמה. וכך אומרים חז״ל בתנא דבי אליהו זוטא (ריש פרק ד) הוי עלוב ועניו לכל אדם ולאנשי ביתך יותר מכל אדם.

כמובן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, ולפעמים מוכרחים גם לדרוש בתוקף מהשני, כדי להעמידו על מקומו ותפקידו. אבל הקו הכללי חייב להיות ידידותי, עם יחס חם ואוהב. וגם אם מוכרחים להשתמש בכוח שיש לו, כדי לדרוש מהשני, כאשר השני מגזים בהנהגתו, בכל זאת בתחומים אחרים צריך להשתדל לשבח, כדי שהשני יבין שאינך שונא אותו. ולהראות שאיכפת לך ממצבו האישי.

ואת כל זה למדנו מהנהגת השם יתברך עם משה, שלמרות שהוא היה יכול לדרוש ממשה לקבל עליו את העול של הוצאת בני ישראל ממצרים, הוא לא עשה כך, וניהל איתו שיחות ארוכות במשך ששה ימים, והשיב לו על כל טענותיו שטען שאינו יכול לקבל את התפקיד. ורק ביום השביעי כשטען שאינו רוצה את התפקיד בכל אופן, השתמש הקב״ה בכוח שהיה לו, ואמר לו אתה מוכרח לקבל את התפקיד, אם לא תגאל את ישראל, הם ישארו במצרים.

ד.

הדברים האלו נמצאים גם בדברי חז״ל, שהדריכו אותנו בדבריהם להתנהג באופן הזה. וכך מספרים לנו חז"ל באבות דרבי נתן: מעשה בריבה אחת שנשבית היא ועשר שפחותיה, ונטלה כותי אחד, והיתה מתגדלת ובאה בתוך ביתו. יום אחד, נתן לה כדה ואמר לה צאי והביאי לי מים, עמדה אחת משפחותיה ונטלתו ממנה. אמר לה (הכותי לשפחה) מהו. אמרה לו (השפחה) חיי ראשך אדוני, אני הייתי מחמש מאות שפחות של אמה של ריבה זו. כיון ששמע את דבריה, שגרה בת חורין, היא ועשר שפחותיה. עכ״ל. (אבות דרבי נתן פרק י״ז, סימן ה).

מה גרם לאותו כותי להתפעל כל כך, עד מצב שהוא הרגיש צורך לשחרר את אותה ריבה ואת עשר שפחותיה. הוא התפעל מהיחס של הריבה לשפחותיה. הוא הבין במעשה של השפחה, איזה מידות נעלות יש לריבה. בדרך כלל כל אדון מרגיש שהוא יכול לנצל את מצוקת זה שתחתיו, ולדרוש ממנו בכוח כל דבר שעולה על רוחו בלי חשבון, כי מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. וכך גם היה אותו כותי נוהג במי שתחתיו.

אך אותו כותי הבין שהנערה הזו לא רק שלא הכבידה את עולה על שפחותיה, אלא נהגה עמהם בכבוד ובעדינות מתוך התחשבות לכל צרכיהם. אם אותה ריבה היתה מכבידה את עולה על שפחותיה, היה נוצר כעס ומרמור בלבות שפחותיה. וכאשר היה מזדמן לשפחות מעמד כזה, שהגברת עצמה מושפלת בעבודות בזויות, הם היו עומדות וצופות בה לאיד. 'עכשיו תרגישי מה שעשית לנו'.

המעשה הזה שהשפחה קפצה מעצמה ונטלה את הכד מן הנערה משום שלא היתה מסוגלת לראות בהשפלת גבירתה, מוכיחה עד כמה השפחות העריכו את אותה נערה. ומה גרם לאותה הערכה, היחס החם והאוהב והמכבד שהיתה לאותה נערה כלפי שפחותיה. ואת זה הכותי ראה, ומזה הוא התפעל עד כלות החושים, עד שעמד ושחרר את כולם. הוא הרגיש, שהוא לא מסוגל להחזיק בביתו לא רק את אותה נערה, אלא גם את שפחותיה.

דוגמא נוספת מצאנו במכילתא פרשת בא (סוף פרשה טו) מעשה בבלוריא [הגיורת] שטבלו מקצת שפחותיה לפניה, ומקצת לאחריה. ובא מעשה לפני חכמים ואמרו, את שטבלו לפניה בנות חורין, לאחריה משועבדות. (עד כאן כתוב גם ביבמות מו ע"א. אבל במכילתא מוסיף עוד) ואף על פי כן שמשוה (השפחות שטבלו לפניה והשתחררו) עד יום מותה. עד כאן לשון המכילתא.

למה השפחות המשוחררות המשיכו מעצמם להתנדב ולשרת אותה עד יום מותה. מי שמע ומי ראה כאלה. התשובה לזה, שזה ודאי, שאם יחסה של בלוריא הגיורת היה משפיל כלפי שפחותיה, באמת ברגע שהיה נודע להן שהן משוחררות, הן היו מסתלקות, והיא לא היתה רואה אותן לעולם.

העובדה הזו, שהן מעצמם באו בהתנדבות לשרת אותה, למרות שהיו לה עוד שפחות שלא נשתחררו, ולמרות שהן לא היו חייבות לשרת אותה, העובדה הזו מראה, עד כמה הן היו קשורות אליה נפשית. ולמה הן היו קשורות אליה, כי גם בעודן שפחות היא התיחסה אליהן בצורה חיובית, ונתנה להן יחם חם ואוהב, הן כל כך היו קשורים אליה, שגם כשהן השתחררו, הן לא היו מסוגלות להפרד ממנה, והמשיכו לשרת אותה מעצמן. זהו מה שחז"ל באו ללמד אותנו.

ה.

לעומת כן מצאנו מי שהכביד את עולו על עבדיו, וסוף דבר הנהגה זו היתה בעוכריו והביאה למותו. הגמרא בגיטין (נו, ע"א) מספרת, מרתא בת ביתוס היתה העשירה של ירושלים. ובזמן המצור, לאחר שהבריונים שרפו את כל אוצרות המזון, היא אמרה לשליח שלה, לך תביא לי סולת. עד שהלך, נמכר הסולת.

חזר השליח ואמר לה, סולת אין, לחם לבן יש, אמרה לו לך תביא לי. עד שהלך נמכר הלחם הלבן. חזר ואמר לה, לחם לבן אין, לחם שחור פת קיבר יש. אמרה לו לך תביא לי. עד שהלך נמכר הלחם השחור. חזר ואמר לה, לחם שחור אין, קמח של שעורים יש. אמרה לו לך תביא לי, עד שהלך נמכר גם זה.

אומרת הגמרא, שהיא שלפה את הנעלים שלה ואמרה, אצא ואראה אם אמצא משהו לאכול. כשיצאה החוצה, נכנס לה פרש של גללי בהמה ברגליה, ומתה מחמת האיסטניסיות שלה. ויש אומרים, שהיא מתה, משום שאכלה את הגרוגרות של רבי צדוק שמצץ את המיץ שלהם, ומן הריח שהיה בהם היא מתה בגלל הפינוק שלה.

ויש כאן לשאול ב׳ שאלות.

א) הגמרא מתארת כאן את השליח כאדם חסר דעה. הוא רואה שיש רעב, והמצב הוא מצב חירום שאין אוכל, וכולם בהולים לקנות אוכל, והוא לא תופס יוזמה מעצמו לקנות מה שיש, אלא חוזר בידים ריקות למרתא בת ביתוס, ושואל בכל פעם אם לקנות את מה שעדין יש.

למה הוא לא קונה מיד את מה שיש, ואם לא יהיה טוב, יוכל להחזיר, או שיפסידו את הכסף, שהרי מדובר כאן באישה העשירה ביותר בירושלים שלא חסר לה כסף. והרי סוף דבר שגבירתו מתה מחמת זה. האם הוא לא מבין את מה שכל אחד מבין, שבמצב חירום צריך להביא את מה שמוצאים?

ב) עוד קשה למה מרתא בת ביתוס לא אמרה בעצמה לשליח, תקנה מה שתמצא. והרי היא עצמה, כשהיא שמעה שהאוכל נגמר, היא יצאה בעצמה לחפש משהו לאכול, למה היא לא אמרה את זה לשליח, תקנה מה שאתה מוצא.

והרי בגלל שהיא יצאה בעצמה ולא שלחה את השליח שלה, היא מתה, כי נכנס לה פרש של גללי בהמה ברגליה. למה היא החליטה לצאת בעצמה, ולא שלחה את השליח לקנות מה שמוצא כדי לאכול?

יתכן לפרש, שמרתא בת בייתוס היתה מסוג האנשים שהם גיבורים על חלשים. במקום לתת לשליחים שלה אפשרות להחליט בעצמם על דברים, היא שללה מהם כל סוג החלטה, והרגילה אותם להתיעץ אתה על כל פרט קטן, כדי שהיא ורק היא תחליט בכל דבר, והשליח לא יעיז לעשות שום דבר הכי קטן בלי רשותה.

לכן השליח, הגם שראה שהאוכל הולך ונגמר, הוא פחד לתפוס יוזמה לקנות מעצמו איזה דבר, מתוך חשש שיפטרו אותו מתפקידו, ובפרט עתה שהוא מצב חירום, הוא ישאר בלי פרנסה ולא יהיה לו מה לאכול. לכן הוא המשיך להתנהג באותה צורה שהרגילו אותו, ולא העיז לקנות כלום בלי אישור מפורש מהגברת.

ועד כדי כך הגיעה הנהגתה של מרתא בת בייתוס לעיקרון שאין לשנות אותו. שגם כשראתה שאין לה אוכל, היא לא אמרה לשליח לך תקנה ותביא מה שאתה מוצא לאכול. כי אם היא היתה אומרת לשליח כך, היא היתה עוברת על העיקרון המקודש שלה, שלא לאפשר בשום אופן לשליח להחליט משהו מעצמו, לכן היא העדיפה לצאת בעצמה לחפש אוכל, כדי שהיא תחליט על הקניה. וסוף דבר, שזה עצמו היה בעוכריה, והיא מתה על ידי יציאה זו לרחוב, והיא עוד מתה באופן מבוזה ברחוב העיר.

שלמה המלך אומר בקהלת (יא, א) שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו. מי שמתיחס באופן מכובד ואוהב למי שתחתיו, סוף דבר הוא ימצא את זה במשך השנים. כמו אותה ריבה, שאע״פ שנלקחה בשבי עם שפחותיה, בכל זאת היחס החם שלה עם שפחותיה, הוציא אותה ואת שפחותיה מן השבי. וכמו בלוריא הגיורת, שחז"ל הנציחו את שמה, כאישה שהתיחסה באופן מכובד לשפחותיה, והם החזירו לה מסירות ואהבה עד סוף ימיה.

מי שמתיחס באופן משפיל למי שתחתיו, גם הוא יקצור את הפירות. כמו מרתא בת ביתוס, שאע׳׳פ שהשליח לא עשה לה שום רעה, אבל עצם ההנהגה שלה, גרמה לה למות בבזיון, והיא היתה האישה הראשונה שמתה בימי הרעב, והיא לא מתה בגלל הרעב, אלא בגלל ההנהגה שלה שלא לאפשר לשליח שלה להחליט לבד.

אשרי מי שמתייחס באופן מכובד למי שתחתיו, שבודאי יקצור את הפירות בהמשך הזמן. שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו.

ונסיים את הדברים, בדברי רבי חיים פלאג׳י זצוק״ל, בספרו תוכחת חיים פרשת וארא דף ע״א. וזה לשונו: מעשה נורא, מה שנתגלה לי בחזיון לילה. זה שנים שנפטר עשיר אחד מעשירי עירינו שהיה תם וישר, מסגני לויה, ובתוך חודש ימים לפטירתו ראיתי אותו בחלום, שהיה לבוש בגדים נאים, ושש ושמח.

ושאלתי אותו, על מה זכה לכל הכבוד הזה. ואמר לי, שזכה לחיי העולם הבא, על אשר לא נשתעבד במשרתיו באכזריות ובקושי, כי אם ברחמנות, שלא היה מכביד עולם. זה תורף דבריו.

ושוב חקרתי בדבר, וידעתי נאמנה, שכך היתה מידתו הטובה, שלא לצער למשרתים שלו בשום שירות כבד. ולרחם עליהם בכל מה דאפשר. אשריו ואשרי חלקו. עד כאן לשונו. יעזרינו השם יתברך לנהוג בדרכי התורה, ואז יהיה טוב לנו בזה ובבא.

*

אשרי הדור שהקטנים נשמעים לגדולים ולהיפך… | אמונת חכמים

[והגדת עמוד 60, ובהמשך בעמוד 51]

פרעה גזר להשליך התינוקות ליאור עמד עמרם גדול הדור ואמר: ״לשווא אנו עמלים״, עמד וגרש את אשתו. עמדו כולם וגרשו את נשותיהם. אמרה לו בתו: ״אבא, גזרתך קשה יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה גזרת לעולם הזה ולעולם הבא. פרעה הרשע ספק מתקימת גזרתו ספק אינה מתקימת, אתה צדיק ודאי שגזרתך מתקימת, שנאמר: ״ותגזר אמר ויקם לך״ (איוב כב, כח).

עמד והחזיר את אשתו. עמדו כלן והחזירו את נשותיהם (סוטה יב, ע׳׳א).

בת כמה היתה מרים, בת חמש (סדר עולם, פרק ג). ועמרם גדול הדור היה בן מאה וארבע עשרה (רשב״ם בבא בתרא קכא, ע״ב). ולבטח חשב על כל הצדדים, וכל ישראל עשו על פיו. וכשילדתו

בת החמש השמיעה דברי ביקורת חשב בשנית, והודה לדבריה: ״אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים״ (ראש השנה כה, ע״ב).

הלא נראה: ״אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלושים שנה, ופרש מן האישה מאה ושלושים שנה, והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלושים שנה״ (עירובין יח, ע״ב). מדוע פרק זמן זה? מה ארע כעבור מאה ושלושים שנה?

כעבור מאה ושלושים שנה חי הדור השישי של אדם הראשון ־ למך בן מתושאל בן מחויאל בן עירד בן חנוך בן קין בנו – ונשות למך מרדו בו. ידעו שנתלו לקין שבעה דורות וזרעו ישטף במבול, ואמרו: ״מה אנו פרות ורבות למארה״.

אמר להן: ״בואו תלך אצל אדם״.

באו ומצאוהו יושב בתענית. אמר להן: ״אתן עשו את שלכן, והקדוש ברוך הוא יעשה את שלו״.

אמרו לו: ״רופא, תרפא בתחילה את צליעתך! כלום פרשת מחוה מזה מאה ושלושים שנה אלא כדי שלא להעמיד ממנה בן!״

כיון ששמע כן, מיד (בראשית ה, ג): ״ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד את שת״ (בראשית רבה כג, ד).

והנה, בכך שצייתו להוראת אדם הראשון הצילו את זרע קין מן המבול. כי צילה אשת למך לדה את נעמה, שהיתה אשת נח (רש״י בראשית ד, כב) מצאצאי שת.

אבל נתבונן, איזו חוצפה! הן הלא היו דור ששי לאדם, נכדי נכדי נכדיו, והוא עסוק היה בתשובה על חטאו, שרוי בתעניתו מאה ושלושים שנה, והסתגף בזרי התאנים (״תורת חיים״), וגם פרישותו בתור עינוי היתה (יומא עד, ע״א).

והנה נינה של נינה מתערבת בסיגופיו, וגוזרת גזירה שוה בין סרבנותה לבין תשובתו וחסידותו!

ואדם הראשון לא נזף בה, ואף לא התעלם מתוכחתה, שלוותה בקנטרנות. אלא, קבל דבריה, וילד את שת, שנח היה מצאצאיו, והציל בכך את האנושות! – ״אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים״!

 ועוד: מרדכי מגדולי הדור היה (מגילה טז, ע״ב), ונביא (שם טו, ע״א), ואימץ את אסתר מלידתה (שם יג, ע״א) וגידלה, ״ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה אתו״ (אסתר ב, כ).

וכשנימקה סירובה לבוא אל המלך והציעה להמתין ענה לה בלשון כה נחרצת.

וכשביקשה לכנס את היהודים ולצום שלושה ימים, אינו מסכים להצעה, אלא מקבל אותה בציווי: ״ויעש ככל אשר ציותה עליו אסתר״! (אסתר ד, יז)

היא, בת חסותו תלמידתו, מצוה עליו?!

אכן כן, ״קבל האמת ממי שאמרו״, ״אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים!״ נפלא – אבל מה זה שיך אלינו?

אה, אלינו שייך ההמשך: ״קל וחומר, אשרי הדור שהקטנים נשמעים לגדולים!״

ועוד יותר, ההמשך של ההמשך: ״קל וחומר?! חיובא הוא״…

בואו נתבונן מה זה אומר לנו:

"תנא, עמרם גדול הדור היה. כיון שגזר פרעה הרשע ״כל הבן הילוד היאורה תשליכהו״ (שמות א, כב) אמר: לשוא אנו עמלים. עמד וגרש את אשתו. עמדו כולם וגרשו את נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא, גזרתך קשה משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות… עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם״ (סוטה יב, ע״א).

לא נתפס – עמרם אפילו לא הורה, לא ציוה. עיני כולם היו נשואות אליו: גירש – וגרשו כולם, כאיש אחד. החזיר ־ והחזירו כולם!

איזה ציות לגדול הדורי בלי שאלות ותמיהות!

כך צייתו לעמרם, וכך צייתו לבן עמרם:

יצאו סוף סוף ממצרים, נגאלו מעבדות לחרות, מאפלה לאור גדול, ולפתע מצטוים לחזור, לשוב על עקבותם. מה לחזור, לאן לחזור, מדוע לחזור. ואמרו: ״אין לנו אלא דברי בן עמרם ־

להגיד שבחם ששמעו לקול משה, ולא אמרו: איך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברוח!״ (רש״י, שמות יד, ח) חזרו ללוע הארי, כי משה רבינו אמר!

שאלו פעם את ה״חזון איש״ זצ״ל איך יובנו דברי הגמרא (פסחים מב, ע״א), שרב מתנה דרש בפפוניא שלא ילושו את המצות אלא בימים שלנו. והינו, מים שנשאבו אמש לפנות ערב ושהו בכדיהם כל הלילה כדי שיצטננו ולא יחמיצו את העיסה [שבלילה המעינות חמים (פסחים צד, ע״ב), ואם ישאבו מים חמימים בבוקר יחמיצו העיסה].

למחרת, נקשו על דלתו. פתח, והופתע: כל בני פפוניא עמדו בחוץ, איש כדו לידו. מה זה?

באו לקבל ממנו מים, לאפית מצות. ממנו? מה פתאום?!

לא הבינו: הלא הרב דרש אמש שאין לשים את המצות אלא במים שלו!

הוא אמר?!

ודאי, בפרוש הכריז: אין לשין את המצות אלא ב״מים שלנו״, מים שלו!

איזה עיוות, איזו טעות, איך שגו! הסביר: לא התכונתי למים שלי, וכי במה שונים המים שלי ממים שלכם? התכונתי למים שעבר עליהם הלילה לאחר שאיבתם! – איזו אכזבה! בטוחים היו שיקבלו ממנו מים ויגשו לאפייה, ועתה חייבים הם לשאבם לפני הלילה ולדחות את האפיה למחר!

מעשה שהיה הוא, אבל הגמרא אינה ספר מעשיות, אלא ספר דינים והוראות. ומדוע ספרה לנו על טעותם של בני פפוניא, והעמידתם באור מגוחך!

ענה ה״חזון איש״: להיפך: הגמרא העלתה אותם על נס, וצינתם לשבח!

נקלע לעירם רב, ועלה ודרש בהלכות החג, ולפתע השמיע הלכה מחודשת: אין לשים אלא במים שלו! כך הבינו, ולא התקוממו: מה פתאים, מהיכי תיתי, במה שונים מימיך ממימינו?!

כה עשינו עד כה, ומה עשו אבותינו ואבות אבותינו, מה בא לשנות עלינו סדרי עולם – ומה נעשה בשנה הבאה, כשלא יהיה כאן?

 לא שאלו מאומה, וצייתו באפן משלם, ובאו לקחת ממימיו – איזו אמונת חכמים טהורה!

כך שמעתי מפי ה״חזון איש״, ולימים מצאתי שכבר קדמו הגאון בעל ״חות דעת״ מליסא זצ״ל (הובאו דבריו בפתחא זוטא״ קונטרס ״דברי חפץ״, ע ע״ב).

ואספר בענין אמונת חכמים. היה זה בשנת תש״ט. עולים חדשים היינו, ועניים מרודים. לחם לשובע לא היה, ובנו של ידידי רבי בנימין גרודקה חלה בדיזנטריה, מחלת מעיים קשה, ואושפז בבית החולים אסותא. למרות הטיפול הלך מצבו והחמיר, והרופאים רמזו להתכונן לגרוע מכל.

אמרתי לו: ״תכנס ל״חזון איש״, שיברך ויתפלל!״ נכנס, וה״חזון איש״ אמר: ״לך לפרופסור וינברג מאסותא״. הזכיר: ״הילד שוהה באסותא״.

וה״חזון איש״ הבהיר: ״אכן, אבל תלך אליו באפן פרטי, למרפאתו שבתל אביב״.

לא באים לפרופסור בידים ריקות, לוה כסף ונסע לתל אביב. הגיע למרפאה, והיא מלאה באנשים הממתינים לתורם.

״כן?!״ התענינה המזכירה. ״באתי אל הפרופסור״, אמר. ענתה לו: ״אל הפרופסור לא באים סתם כך, יש לקבע תור. אתה רואה את כל האנשים האלו? תורם נקבע לפני כמה שבועות. אם אתה רוצה לקבע תור, הבה נראה״. התחילה לדפדף ביומן, שבוע אחר שבוע עמוס.

אמר: ״אל תתאמצי, חבל על הזמן. אני פה, ואני נכנס!״ נשמעו קולות התמרמרות, והמזכירה אמרה: ״אינך נכנס!״ והוא בשלו: ״אני נכנס!״ והיא: ״אדאג לכך שלא תכנס!״

הריב הקולני הזעיק את הפרופסור מחדרו: ״מה קורה כאן?״ ״הוא רוצה להיכנס בלי תור!״

״מה פרוש הדבר?״

״הילד שלי גוסס, זה פיקוח נפש, החזון איש אמר לי לבוא לכאן, איני זז מכאן עד שאכנס!״ ״איפה הילד?״

״הוא בבית החולים, באסותא״.

גיחוכים נשמעו. ״אז מה תועיל אם תיכנס, את הילד אני צריך לראות. שב, חכה כאן!״ תמה.

כעבור כמה דקות יצא הפרופסור מחדרו: ״אתה יכול לשוב לביתך, זה בסדר״.

מה בסדר, לא הבין.

קם, והלך לבית החולים. אשתו שהתה ליד מטת הבן, וספרה שהמצב הורע, כבר פרפר בין חיים למות. ולפתע החלה תכונה קדחתנית. רופאים נזעקו ובאו, אחיות עמדו הכן, כל הצות רחש סביב מיטתו. כונו את השעה, והבין שהפרופסור נכנס לחדרו וטלפן למחלקה, גער ודירבן והעמיד את כל הצות הרפואי על רגליו, ואכן איזנו את המצב ותוך זמן קצר הבריא.

כעבור שבועים, חלה אחד מילדי בדיזנטריה. ידעתי מה יש לעשות, להזעיק את פרופסור וינברג מאסותא. אבל לא סמכתי על ידיעתי, אלא נכנסתי אל ה״חזון איש״.

שמע, ואמר: ״לך אל פרופסור דויטש בגבעת רוקח״. לא הכרתיו, והערתי: ״לפני כמה זמן שלח הרב את בנימין גרודקא לפרופסור וינברג״.

ענה: ״בשבילו- וינברג, בשבילך- דויטש״. נו, יש בידי שם וכתובת. ביררתי, ואנשים גיחכו. המדובר ברופא קשיש שיצא לגמלאות, מתגורר בגפו בוילה מבודדת בגבעת רוקח ומטפח את גינתו וכלביו. אמרו לי: ״בעבר התגורר ה״חזון איש״ בגבעת רוקח. אולי מכיר הוא את הרופא מאז, בעודו פעיל. היום, יצא מהעניינים״. אבל ה״חזון איש״ שלח, ועליתי לגבעה. הכלבים קידמו פני בנביחות, והפרופסור הקשיש יצא להרגיעם. שאל מה הענין. עניתי שילדי נתקף בדיזנטריה חמורה, וה״חזון איש״ שלחני אליו. הזמנתיו לביקור בית. עני מרוד הייתי, אבל לויתי כסף עבור הביקור והתרופות.

אמר: ״אין צורך בביקור בית. המחלה ידועה והתרופות ידועות. יש לי אותן פה בבית. והואיל וה״חזון איש״ שלח אותך, אתן לך את התרופות בחינם״. אבן נגולה מעל לבי. מיהרתי לתת לילד את התרופות, ולהחזיר למלוים את כספם. וברוך השם, הילד הבריא.

מה הביאור בשני המעשים הללו? מדוע זה נשלח לכאן וזה נשלח לשם?

נבין זאת טוב יותר, על ידי מעשה שלישי:

סיפר בנו של הגר"ש שבדרון זצ"ל והובא בספר "קול חוצב" ב"אמונת חכמים" היה רבי שלום מגדולי הדור, והירבה לספר עובדות על גדולי ישראל שהיו למשנת חיים לאנשים רבים.

בנו שיבדל לחיים טובים וארוכים, מתאר את אותה נסיעה בסירה עם אביו על הירקון, הפלגה ארוכה של "אמונת חכמים".

בילדותי נתקפתי במחלת שעלת ממושכת, בימים ההם הייתה זו מחלה מסוכנת והרופאים לא הצליחו להתגבר עליה. אבי זצ"ל נסע ל"חזון איש" וביקש את עצתו וברכתו "סע לירקון ליד המים ועצי האקליפטוס האוויר הייחודי שבמקום יקל עליו" הציע החזון איש.

נסענו יחד אבי ואני, לא היינו "מומחים" בשיוט סירה אבא זצ"ל התאמץ וירד לעבר הסירה ובו זמנית לא הפסיק פיו מלמלמל: "לשמוע בקול דברי חכמים", נכנסנו לספינה ישבנו על מימי הירקון כמחצית השעה והקול הזך יצא מפי אבא עשרות פעמים כנעימה שובת לב: "לשמוע בקול דברי חכמים".

לאחר מחצית השעה ביקשנו מיהודי שנקלע לאיזור שיסייע לנו לטפס על צידי הנחל ולעלות בין קני הסוף הגדולים, יצאנו ועזבנו את המקום וראה זה פלא חלפה מחצית השעה והשיעולים פסקו כליל.

בתחילה עוד השמעתי שיעולים קצרים ולאחר כשעה ורפא לו "טאטע, אבא" אמרתי בהתרגשות של ילד בן ארבע שנים "אבא יש כבר תרופה לשעלת! כולם יבואו לכאן להתרפאות!", הביט עלי אבי בעיניו היוקדות "ילדי היקר לא, לא, לא הירקון מרפא אלא הקב"ה ששמע לתפילתו של ה'חזון איש' ", וקולו של אבא התפזר לרוח היום ב"אמונת חכמים".

האדם הגדול מכסה מעשיו על ידי מעשים גשמיים, אך באמת הוא המתפלל והוא המושיע! פעם הוא מכסה זאת בד"ר וינברג, ופעם בד"ר דויטש…

המעשה עם החזו"א שנאלץ לטייל חצי שעה בכל יום בפרדס ברמן, וראה אותו אדם שגר שם באזור והעיר לו שליהודי זקן חבל על הזמן לבטלו בטיולים, וכדאי שקצת יקרא תהלים… למחרת אמר לו שוב, והחזו"א הפסיק ללכת דרך שם.

לאחר זמן לא רב חלה ילדו ואמרו לו שיש רב גדול בבני ברק שיגש לקבל ברכה. הוא ניגש, ולתדהמתו ראה שהיה זה החזון איש. האדם שאותו עד עתה ביזה בדבריו… הוא התחנן וביקש מחילה – אמר לו הרב על מה? מאז שהערת לי התחלתי להקדיש מספר דקות לקריאת תהלים בכל יום…

למדנו – כשהזקנים נשמעים לקטנים – אזי הקטנים נשמעים לזקנים!

ולמדתי כלל באמונת חכמים: שלא לסמוך במאומה על שכלנו, לא לדמות ולא להקיש מענין לענין. לשאול על כל דבר, ולעשות כמצוה, ״שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל״ (שמות רבה ג, ח).

*

אדם שופט את חבירו במומו שלו

[מנהיג – מסירות בעד הכלל – מעין גנים ח"א]

א. ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם וגו'.

מפורש כאן שקם מלך חדש על מצרים, והתורה מדגישה אשר לא ידע את יוסף. והוא אומר לעמו, שהרי עם בני ישראל יותר הרבה מאיתנו, ויותר חזק מאיתנו. ולכן עלינו להתחכם לעם זה, כי אם יהיה מלחמה, הוא יוכל להתווסף על שונאינו ולהלחם בנו, ועלה מן הארץ.

ומפרש רש״י שני פירושים, או ש: ועלה מן הארץ פירושו שישראל יעלו מן הארץ הזו, ואז נאבד את כל השפע שיש במצרים, שזה בא לנו בגללם. או שהכוונה ועלינו מן הארץ, שהם יגרשו אותנו, והם יירשו את הארץ. ולכן וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם.

משמע מלשון הפסוק שרק בגלל שאותו מלך לא ידע את יוסף, לכן הוא אמר כך לעמו. אבל אם הוא היה יודע את יוסף, הוא לא היה אומר כך לעמו. והענין צריך ביאור, שהרי לפי דעתו, שיש סכנה שישראל יגרשו אותם אם יהיה מלחמה, אם כן חשש זה שייך גם אם הוא יודע ומכיר את יוסף. ואפילו אם יש לו הכרת הטוב ליוסף, אבל מכל מקום כנגד החשש שזרעו יגרש אותם מן הארץ, ודאי צריך לקדם את פני הרעה. ולמה התורה מדגישה שרק בגלל שהוא לא ידע את יוסף, לכן הוא אמר כך לעמו. משמע שאם הוא היה יודע את יוסף, הוא לא היה אומר לעמו כלום, ולא היה נמשך מזה גלות מצרים.

ויתכן שזה היה קשה לתרגום אונקלוס, ולכן תרגם אונקלוס על תיבות אשר לא ידע את יוסף, דלא מקיים גזירת יוסף. ונראה בביאור הדברים על פי מה שכתב רש״י בפרשת מקץ (בראשית מב, נה) שיוסף גזר על כל מצרים כשהתחיל הרעב, שהם חייבים למול, ואם לא ימולו, הם לא יוכלו לקנות אוכל. וכולם הוכרחו למול.

ונראה בביאור הענין, שיוסף ידע שכל כוחם של המצריים ויניקתם מן הטומאה הוא דרך הערלה, ולכן הבין שאם ימולו ולא יוכלו לקבל את כוחם מן הערלה, יותש כוחם. והוא רצה להכניע את המצריים, שלא יוכלו להשתעבד בבני ישראל, כאשר בני ישראל יגיעו למצרים.

וכן מצאנו בפרשת וישלח (בראשית לד, טו) במעשה דינה, שהשבטים אמרו לשכם וחמור שהם מוכנים לתת את דינה, רק בתנאי שהם ימולו. וע״י זה שהם מלו, הותש כוחם, ויכלו להרוג אותם. והטעם לזה, משום שכבר לא היה להם כוח לינוק מן הטומאה שהיא הערלה.

וכל זמן שהמצריים קיימו את גזירת יוסף, עדין לא יכלו לגזור כלום על ישראל. וסיפרה התורה שקם מלך חדש על המצרים אשר לא ידע את יוסף, ומפרש תרגום אונקלוס, שהוא לא קיים את גזירת יוסף, דהיינו את מה שציוה למצריים למול. ועל ידי זה נתחזק כוחם של מצרים על ישראל. [ועוד נגרם שישראל עצמם לא מלו את עצמם במצרים, עד שמלו קודם יציאתם ממצרים]. ולכן היה יכול לומר לעמו דברי גנאי על ישראל, ועל ידי זה התחיל שיעבוד מצרים.

אמנם זהו רק לפי תרגום אונקלוס, אבל פשטות לשון הפסוק לא מורה כך, כי כתוב אשר לא ידע את יוסף, משמע שהוא לא הכיר את יוסף. ולמה אם היה מכיר את יוסף, לא היה מתחיל גלות מצרים, הרי עדין יש חשש של פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו.

יוסף לא מחפש מלוכה

והענין יבואר על פי מה שאמרו חז׳׳ל בסוטה (לו, ע"ב) שבלילה שלפני יציאת יוסף מבית האסורים, בא גבריאל ולמדו את כל שבעים הלשונות. ולמחרת בכל שפה שדיבר פרעה עם יוסף הוא השיב לו. וכשהתחיל יוסף לדבר עם פרעה בלשון הקודש, לא ידע פרעה מה אומר יוסף. וביקש פרעה מיוסף שילמדו לשון הקודש, ויוסף ניסה ללמדו, אבל פרעה לא הצליח ללמוד שפה זו. ואז השביע אותו פרעה שלא יגלה לשום אדם שפרעה לא יודע לשון הקודש.

וכשביקש יוסף מפרעה לאחר פטירת יעקב שיוכל ללכת לארץ כנען לקבור את יעקב, ואמר לו אבי השביעני לאמר, מפורש בסוטה (לו, ע"ב) שאמר לו פרעה: לך והישאל על שבועתך. אמר לו יוסף אם כן אשאל גם על מה שנשבעתי לך. ואע״פ שלא היה נח לפרעה שיוסף עוזב אותו למשך תקופה, אמר לו עלה וקבור את אביך כאשר השביעך.

ולכאורה לא מובן, למה השביע פרעה את יוסף שלא יגלה שאינו יודע לשון הקודש, מה בכך אם יוסף יודע שפה שפרעה לא יודע. ולמה פרעה כל כך פחד ממה שאמר לו יוסף, שאם אתה רוצה שאשאל על שבועתי שאקבור את יעקב בארץ כנען, אם כן אשאל גם על מה שנשבעתי לך שלא אגלה שאני יודע שפת לשון הקודש שאין אתה יודע.

וגם לא מובן למה יוסף השתמש בהכרח זה נגד פרעה, וכי אם יגלה שהוא יודע את לשון הקודש יותר מפרעה, הוא כבר כן יוכל לקבור את יעקב, הרי עדין פרעה יכול להתנגד.

אך הענין מפורש על פי מה שאיתא בזוהר הקדוש (זוהר חדש שיר השירים דף ע״א, ע״ג) שבמצרים לא היו ממליכים מלך אלא רק מי שהיה יותר חכם מכולם, ואם מצאו אדם יותר חכם מהמלך, היה אותו אדם נהיה מלך.

ומובן לפי זה עד כמה היה פרעה חכם, שיוסף היה צריך את מלאך גבריאל שילמדו שבעים לשון. והגמרא אומרת במסכת סוטה שם, שיוסף לא הצליח ללמוד את השבעים לשון עד שהוסיפו לו אות בשמו, ועל זה כתוב בתהלים (פא, ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, ורק בגלל זה שפת לא ידעתי אשמע. ופרעה ידע את כל השבעים לשון בלי שום סיוע ממלאך או שינוי השם.

וכשראה פרעה שיוסף יודע את שפת לשון הקודש שהוא לא יודע, פחד שמא יורידו אותו ממלכותו. שהרי על ידי יתוודע שיוסף יותר חכם ממנו, וישימו את יוסף למלך. ולכן ביקש ממנו שישבע לו שלא יגלה דבר זה.

וכשביקש יוסף מפרעה שיתן לו רשות לקבור את יעקב משום שיעקב השביעו שיקברהו במצרים, אמר לו פרעה השאל על שבועתך. אמר לו יוסף, אם לא תרשה לי, אשאל גם על מה שנשבעתי לך שלא לגלות שאני יותר חכם ממך, ואז יתוודע שאני יותר חכם ממך, ויעשו אותי מלך, ובין כך בתור מלך אוכל ללכת לקבור את יעקב, ולא אצטרך לבקש רשות משום אדם, ולכן עדיף שתתן לי רשות לקבור את יעקב, ותישאר אתה מלך.

ופרעה הוכרח להיכנע.

ובאמת נשאלת השאלה, למה יוסף לא נשאל על שבועתו שנשבע לפרעה, ויהיה הוא מלך.

והתשובה לזה, שיוסף לא חיפש להיות מלך, יוסף היה אדם רוחני וצדיק.

אדם צדיק באמת, לא מחפש כבוד ושררה בעולם הזה החולף. הוא מבין שחבל לבזבז את העולם הזה על שטויות כמו כבוד ושררה, שמאבדים את זמנו של האדם בעולם.

הוא חיפש לעשות רצון ה', הוא חיפש להיטיב לבריות, ולהציל את העולם מרעב.

והרי גם בתור משנה למלך הוא היה יכול לפעול את כל מה שרצה, אם כן למה הוא צריך להיות מלך.

אדם רוחני לא מחפש למשול על אחרים

הענין הזה שאדם רוחני שמבין שתכליתו בעולם לעסוק בתורה ומצוות, אינו מחפש להיות מלך, כי אין לו זמן לזה, הוא יסוד אמיתי. וזה נלמד גם כן מן המשל שאמר יותם בן ירובעל בספר שופטים (ט, ח-טו) וכך כתוב שם: "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך, ויאמרו לזית מלכה עלינו. ויאמר להם הזית, החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלוהים ואנשים, והלכתי לנוע על העצים. ויאמרו העצים לתאנה לכי את מלכי עלינו. ותאמר להם התאנה, החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה, והלכתי לנוע על העצים. ויאמרו העצים לגפן לכי את מלכי עלינו. ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלוהים ואנשים, והלכתי לנוע על העצים. ויאמרו כל העצים אל האטד (מין קוץ) לך אתה מלך עלינו. ויאמר האטד אל העצים אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם בואו חסו בצילי" וגו'.

ומפורש מזה שכל העצים כיון שהם טרודים בעשיה למען אחרים, אין להם זמן להיות מלך, הקוצים שבין כך אינם עושים כלום הם רוצים להיות מלכים.

זהו יסוד אמיתי. כל זמן שאדם עסוק באמת בתורה ומצוות ומוצא את עולמו ברוחניות ובעבודת ה' אין לו זמן למלוך על אחרים. מי שמחפש כבוד ושררה, זה מגיע ממצב שיש לו זמן מיותר, כי אינו מוצא את עולמו בתורה, ומתחיל לחפש עסקים אחרים.

וזה לא קשור למלכות שיש לגדולי התורה, שזה מגיע להם מתוך עסק התורה, וכמו שכתוב בריש פרק ו' דמסכת אבות: "ונותנת לו מלכות וממשלה". אלא כאן מדובר על אדם, שבמקום ללמוד, מחפש כבוד ושררה, זה סימן שאדם זה לא מחובר כראוי לרוחניות.

ופרעה שהבין עד כמה יוסף הוא אדם רוחני שאינו חפץ בהבלי העולם הזה, לא פחד לבקש מיוסף שישבע לו שלא יגלה שהוא יותר חכם ממנו. ולמה הוא השביע אותו, כדי שלא יוודע בדרך מקרה פרט זה, ואז הוא עלול להפסיד את מלכותו. ויוסף נשבע לו בלי שום חשש, כי לא היה חפץ כלל להשתרר על אחרים, כדרך אנשי אמת שלא מחפשים כלל כבוד וגדולה, אלא רק לעסוק בעבודת ה׳.

ובאמת רואים שיוסף שמר על שבועה זו, ותמיד כשדיבר עם השבטים במצרים, דיבר עימהם בלשון מצרית, וכמו שכתוב בפרשת מקץ: "והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם" (בראשית מב, כג).

מפרש רש״י: כי כשהיו מדברים עמו, היה המליץ ביניהם היודע לשון עברי ולשון מצרי, והיה מליץ דבריהם ליוסף ודברי יוסף להם, לכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי עכ״ל.

כי כיון שהיה מדבר עימהם בפני אנשי מצרים, הקפיד תמיד לדבר מצרית, כי חשש שהמצריים יבינו באיזה אופן, שהוא יודע את שפת לשון הקודש, ונמצא שעבר באיזה צד, על שבועתו שלא יגלה שהוא יודע לשון הקודש. ועל ידי זה יורידו את פרעה ממלכותו בטענה שהוא אינו יודע את לשון הקודש.

ורק כאשר יוסף התגלה לשבטים, שכתוב בפרשת ויגש שאמר "הוציאו כל איש מעלי" (בראשית מה, א), ושום מצרי לא שמע כשמדבר עם אחיו, אז דיבר עימהם בלשון הקודש.

והוכיח להם שהוא יוסף, וכמו שכתוב שם: "והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם" (בראשית מה, יב).

ומפרש שם רש״י כי פי המדבר אליכם, בלשון הקודש. אבל בפני אנשי מצרים לא דיבר כלום בלשון הקודש, כדי שלא יפגע על ידי במה שנשבע לפרעה.

פרעה לא ידע מידתו של יוסף שבורח מהמלוכה

ועל פי זה מובן מה שכתוב כאן, ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. הוא לא הכיר את יוסף, ולא הבין שיוסף מעולם לא חיפש כבוד ושררה, למרות שהיה יכול בקלות להיות בעצמו מלך.

אם הוא היה מכיר את יוסף, והיה מכיר את השבטים, שגם הם יכלו בקלות להשתלט על כל מצרים בכוחם העצום שהיה בידם, אם הוא היה מכיר את כל ישראל זרע יוסף והשבטים, שאין להם שום רצון לשלוט על המצריים, וכל חפצם הוא רק לעסוק בתורה ולקיים מצוות, הוא לא היה גוזר עליהם גזירות בטענה של 'ונלחם בנו ועלה מן הארץ', כי הוא היה יודע שעם ישראל חיים במושגים אחרים לגמרי, יש להם הכרת הטוב למצריים שנתנו להם מקום בארצם, וכמו שציותה התורה בפרשת כי תצא "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג, ח).

ומפרש רש׳׳י שם, אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק. עד כאן לשונו.

אם פרעה היה יודע עד כמה מגיע הכרת הטוב של ישראל כלפי המצריים, הוא לא היה גוזר את כל גזירותיו, כי היה יודע שמדובר כאן באנשים רוחניים שלעולם לא יעשו למצריים רע.

אדם שופט חבירו לפי מידותיו הרעות

אומנם כיון שפרעה היה אדם גשמי עם מידות רעות, ואם הוא היה במצב של ישראל, הוא ודאי היה מתנהג ככה להיות במצב של 'והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ', לכן חשד שגם ישראל יכולים להתנהג כך. ולכן כתוב ויאמר אל עמו הבה נתחכמה לו, וזה התקבל גם על לב עמו. והכל משום שדנו ושפטו את ישראל על פי מידותיהם הרעות שהיו בהם בעצמם.

ויסוד זה שאדם שופט את כולם לפי מצבו והשקפתו, הוא יסוד ידוע, ונביא לזה דוגמא: כתוב בפרשת ויצא (בראשית כט, יג), שכאשר בא יעקב ללבן, ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו, ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו.

אומר רש״י, וירץ לקראתו, כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים. ויחבק, כשלא ראה עמו כלום, אמר שמא זהובים הביא והנם בחיקו. וינשק לו, אמר שמא מרגליות הביא והם בפיו. עד כאן לשונו.

וצריך להבין בשלמא מה שחשש שמא זהובים הביא והנם בחיקו עוד מובן, כי כן הדרך להניח זהובים בכיסו. אבל לשים מרגליות בפיו, למה שיעקב יעשה כך?

ובפרט שרש״י כותב בפרשת וישלח על הפסוק "ויקח בידו מנחה לעשיו אחיו" (בראשית לב, יד), אבנים טובות ומרגליות שאדם צר בצרור ונושאם בידו. עד כאן לשונו.

אם כן מפורש שאין דרך לשים מרגליות בפיו, למה חשש לבן לזה?

אלא משום שכיון שלבן היה רמאי גדול, ואם הוא היה במקום יעקב, היה מנסה לרמות באופן זה ולשים מרגליות בפיו, לכן חשש שמא גם יעקב מתנהג כך.

כי כל השקפת האדם על העולם, הוא לפי מצבו של האדם, ואם הוא אדם עם מידות רעות הוא מסתכל על כל העולם באופן זה. ואם הוא עם מידות טובות הוא גם כן דן אנשים לכף זכות. וכלל אמרו חז״ל בקידושין (ע, ע"ב) כל הפוסל במומו פוסל.

בעל מידות רעות חושב על אחרים כפי מידותיו.

כפי שביאר העץ יוסף [על סוטה כא] 'המכריע אחרים באורחותיו הרי הוא רשע ערום'– זה שחושב על אחרים רע כמו שרואה באורחותיו שלו, וחושב שגם לאחרים ישנם אותם מידות רעות כשלו.

מסכת סוטה (דף מז,ע"א)

"יהושע בן פרחיה מאי היא, כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן, שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה ר' יהושע בן פרחיה אזל ערק לאלכסנדריא של מצרים.

כי הוה שלמא שלח ליה שמעון בן שטח: 'מני ירושלים עיר הקודש לך אלכסנדריא של מצרים אחותי בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה!'

אמר: שמע מינה הוה ליה שלמא. כי אתא אקלע לההוא אושפיזא קם קמייהו ביקרא שפיר, עבדי ליה יקרא טובא.

יתיב וקא משתבח: 'כמה נאה אכסניא זו'.

אמר ליה אחד מתלמידיו: 'רבי עיניה טרוטות'.

אמר ליה: רשע! בכך אתה עוסק?

אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה. כל יומא אתא לקמיה ולא קבליה.

 יומא חד הוה קרי קרית שמע, אתא לקמיה, הוה בדעתיה לקבוליה אחוי ליה בידיה.

סבר מדחא דחי ליה אזל זקף לבינתא, פלחא.

אמר ליה: חזור בך! אמר ליה: כך מקובלני ממך, כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

דאמר מר: כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל".

וכי שמתיה רק בגלל שאמר 'רבי עיניה טרוטות'? אלא לא על שנתעסק בכך, אלא על שחשד את רבו בכך, שהכריעו באורחותיו, הראה בזה ששקוע בכזו דיוטא תחתונה שבטוח שגם הרב שלו שקוע עמו באותו הבוץ!

ה

כך גם כן היה מפורסם בעלון כלשהו שאלה ששאלו את "הרב" על "אהבה ממבט ראשון" האם זה כתוב בתורה??… יש לדון על עצם השאלה ומיקומה בעלון לשבת… אך הבה נראה מה השיב הרב המלומד – בודאי שיש לזה מקור בתורה, הנה יעקב כשמגיע לחרן הוא ישר רואה את רחל ומתאהב בה… עפרא לפומיה!

יעקב רגל שלישית במרכבה, קדוש עליון, ראובן ראשית אונו, לא ראה קרי מימיו עד גיל 84! והוא הסמל של הרב המלומד ל"אהבה ממבט ראשון". כך יכול לכתוב רק מי שאמון על ספרות רומנים, ולא על קדושי עליון המובאים בתורה. זהו רשע ערום המכריע אחרים באורחותיו! לפי עולם המושגים המעוות שלו!

וזה מה שרצתה התורה ללמדינו, שכל שיעבוד מצרים התחיל רק בגלל יסוד זה שפרעה לא ידע את יוסף, ולא הבין שיוסף היה יכול להיות מלך בפועל אם היה רוצה, ורק בגלל שהוא היה אדם רוחני, הוא לא עשה דברים אלו. וכן ישראל הלכו בדרך זו, ולעולם לא היו גומלים רע למצריים שנתנו להם אכסניא, ולעולם לא היו מגיעים למצב של ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו.

ורק בגלל שפרעה לא ידע את זה, או שעשה עצמו כאילו לא ידע, לכן התחיל כל שיעבוד מצרים. ואם היה מתבונן בחייו של יוסף, והיה מבין שיש אנשים יותר נעלים ורוחניים ממנו, לא היה גוזר שום גזירה, כי לא היה חושש כלל שישראל יעשו פעם איזה רע למצרים.

דברים אלו הם יסוד גדול שהתורה רוצה ללמדינו, כל מה שאתה מבין על בני אדם, זהו רק לפי בחינתך ודרגותיך. אבל עליך להבין שיתכן ובני אדם אלו שאתה דן אותם במחשבתך, הם הרבה יותר גדולים ורוחניים ממך. לכן לעולם אל תדון אחרים לכף חובה, כי אינך מבין בבני אדם. ותתבונן ותראה, כמה צער וסבל נגרם

לכל ישראל במצרים כתוצאה מחוסר הבנה זו, לכן שים אל ליבך, שלא לדון אחרים לכף חובה, ותמנע סבל וצער בעולם מעצמך ומאחרים.

וגם בזמנינו שאנו חיים בתוך מדינה של אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, ובכל יום חדשים לבקרים הם גוזרים עלינו גזירות חדשות, הכל הוא מחמת אשר לא ידע את יוסף, הם מפחדים שניקח להם את השילטון. אם הם היו יודעים שכל חפצינו הוא רק לעסוק בתורה ומצוות בשקט ושלוה, לא היו מפחדים מאתנו. אם היו יודעים שיהודי אמיתי מתרחק מכבוד ושלטון, לא היו גוזרים עלינו מה שגוזרים. רק כיון שהם במצבינו היו עושים כל מיני פעולות לקחת את השילטון, לכן הם חושדים בנו בדבר זה. וכל הפוסל במומו פוסל.

הגה״צ ר׳ גרשון ליבמן זצוק״ל ראש ישיבת אור יוסף נובהרדוק בצרפת, הקים עולה של תורה בכמה מקומות בצרפת. הוא הקים בארמונטייר שבצרפת קריה רחבת ידים, שבו גרו אברכים רבים בני תורה עם משפחותיהם, עם כל מוסדות הלימוד הנצרכים. והאברכים ובני משפחתם הגרים במקום היו הרוב, לעומת אנשי הכפר הגויים הדרים שם.

ובבחירות לראשות העיר, היתה קיימת האפשרות הפשוטה, שאחד מבני הקהילה היהודית יבחר לתפקיד ראשות העיר. אך ראש הישיבה זצ״ל היה דוחה תמיד בלגלוג הצעה זו, והורה תמיד שבני הקהילה יתנו את קולם למועמד הגוי, שהוא יהיה זה שמנהל את עניני העיר. זהו דוגמא למצב אמיתי ולאנשי אמת בעם ישראל, שאינם מחפשים כבוד ושררה, אלא רק לעסוק בעבודת ה׳.

על כל פנים לעצמינו יש מזה לימוד גדול להבין, שככל שהאדם יותר רוחני, כך הוא חי חיים אחרים לגמרי. ולכן עלינו לחשוד בעצמינו שמא גשמיותינו ומידותינו ־רעות. הן אלו שנותנות לנו השקפה מסויימת על העולם. (וראה עוד לקמן בפרשת האזינו, במאמר אדם רוחני כמציאות אחרת לגמרי. ותראה דוגמאות עד כמה אדם גשמי רחוק מלהבין אדם רוחני). ויהי רצון שנזכה לעליה רוחנית אמיתית כל ־מי חיינו.

שתי כפות המאזניים – והגדת גלינסקי עמ' 26

הוספנו – דוגמא מהעיתונאי ששרף בתי מלון בשביל סקופים… בשביל משכורת של עיתונאי, לא אכפת לו לגרום נזק של מאות אלפי שקלים לזולת! גנבי ברזל – מוכן לפרק מזגן שעלה לך 5000 ₪, כדי לקבל עליו 200 ₪…

האדם שדפק את הצד של האוטו כדי שיתקנו לו הביטוח את השריטה…

אסד שמוכן לטבוח מאות אלפים כדי שלא לאבד יוקרתו. האדם הוא אנוכי.

לעומת זאת – גדולי ישראל כל מגמתם לתת לזולת. החפץ חיים שאמר לתלמידו שנשלח על ידו להתפלל בימים נוראים בעיירה עם עוד תשעה בעלי בתים והתלמיד הצר על כך שאינו יכול להתפלל עם בני הישיבה, ואמר לו החפץ חיים שהאדם לא נברא לעצמו אלא להטיב לזולתו, כך שכדאי לך להפסיד הרבה כדי שהחבר יקבל מעט!

המעשה עם ר' ירוחם ממיר שעלה לרכבת ונפלה לו כפפה על הרציף והדלת נסגרה ובשניה אחת שלף את הכפפה השניה וזרק אותה לעבר הראשונה… גם אנו היינו מגיעים למסקנה הזאת מתישהו, אך מי שחי את ההטבה לזולת, זה מיידי אצלו!

האדם נברא להטיב לזולתו – תוספת והגדת יוה"כ – עמוד 197

*

לראות את החיובי שבזולת

[יחס חיובי לחוטא – אף במחשבה – מעין גנים אסולין ח"ב עמ' ט]

א. ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין, וינהג את הצאן אחר המדבר, ויבא אל הר האלוהים חורבה.

פסוק זה נכתב אחרי מה שכתוב קודם, שבני ישראל צעקו אל ה׳ מן העבודה. וכתוב וישמע אלוהים את נאקתם, ויזכור אלוהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, וירא אלוהים את בני ישראל וידע אלוהים.

ונשאלת השאלה, מדוע התורה צריכה לספר מיד אחר כך, שמשה היה רועה את צאן יתרו. האם זה רק ענין של סיפור דברים, או שיש קשר בין מה שהגיע זמן גאולת ישראל, לבין העובדה שמשה היה רועה צאן.

מפורסמים דברי המדרש (שמות רבה ב, ב) על הפסוקים בתהלים פרק י׳א, ה׳ בהיכל קדשו, ה׳ בשמים כסאו, עיניו יחזו, עפעפיו יבחנו בני אדם. ה׳ צדיק יבחן, ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו.

אומר המדרש, אף על פי שנראה שהקב״ה מסלק שכינתו מבית המקדש, בכל זאת עיניו יחזו ועפעפיו יבחנו בני אדם. ולמי הוא בוחן, לצדיק. ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן.

בדק לדוד בצאן, ומצאו רועה יפה. שנאמר "ויקחהו ממכלאות צאן" (תהלים עח, ע).

מהו ממכלאות צאן, כמו "ויכלא הגשם מן השמים" (בראשית ח, ב). היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקב״ה, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו, יבא וירעה בעמי.

הדא הוא דכתיב "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו" (תהילים עח, עא).

ואף משה לא בחנו הקב״ה אלא בצאן. אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו, עד שהגיע (הגדי) לחסית – (הערוך מפרש שהוא מין ירק). כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא. עייף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך.

אמר הקב״ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל. הוי ומשה היה רועה. עד כאן לשון המדרש.

ומפורש מן המדרש, שזוהי סמיכות הענין בין הצורך לגאול את ישראל, לבין מה שכתוב אחר כך ומשה היה רועה. שבגלל שמשה היה רועה את צאן יתרו, ונהג ברחמים עם הצאן, בגלל זה נבחר להיות רועה על עם ישראל. שאחרי שהקב״ה בחן את מעשיו עם הצאן וראה שנוהג עמהם ברחמים, בחר בו להיות רועה את עם ישראל.

ועתה יש לנו לעמוד על דברי המדרש המספר את סיפור הגדי שברח ממשה, בשלוש שאלות.

א) צריך להבין מה היה עיקר הנקודה בסיפור זה, שעל זה נשתבח משה, אם בגלל שהוא הרים את הגדי על כתפו, יתכן מאוד שיש עוד רועים שכאשר רואים גדי עייף הם מרימים אותו על הכתף, האם בגלל זה הם ראויים להיות מנהיגי ישראל?

ב)      גם צריך להבין, שמפשטות דברי המדרש משמע שהגדי ברח בגלל שהיה צמא. וזה לא מובן, וכי רק הגדי הזה היה צמא וכל הצאן לא היו צמאים. ואם כולם לא היו צמאים משום ששתו, למה הגדי הזה נשאר צמא. ועוד קשה, וכי משה רבינו נחשד שלא ליתן מים בשפע לצאן כדי שלא יהיו צמאים? ובודאי היה שם מים, אם כן למה ברח הגדי. ומלבד זה לא מובן, אם הגדי צמא, שירמוז למשה רבינו שרוצה לשתות, למה הוא בורח. וגם זה דבר נדיר שגדי יעזוב את כל הקבוצה שלו ויברח לבד.

ג)      עוד צריך להבין מה שכתוב במדרש, כיון שהגיע משה אצלו אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. למי משה אמר את הדברים הללו, האם לגדי, וכי הגדי מבין מה שמדברים אליו, אם כן למי משה אמר את זה.

ב.

ונראה לפרש בס"ד על פי מה שהזהירו אותנו חז"ל על כבוד הבריות, עד שאפילו אם אדם רואה בחבירו איזה דבר גנאי, עדיין מחויב לכבד את חבירו, ולדון אותו לכף זכות. והוא מחמת ב׳ צדדים, גם מצד הרואה, וגם מצד זה שעשה את הדבר השלילי.

מצד הרואה, שאם אדם רואה איזה דבר גנאי בשני, קשה לו אחר כן להתיחס אליו כאילו הוא אדם רגיל, כי אחרי שראה בו איזה דבר גנאי וערכו ירד בעיניו נוצר כמו מחיצה בינו לבין אותו אדם. ובפרט אם שמע על אותו אדם איזה דבר גנאי, או שהוא עצמו אמר על אותו אדם דבר שקשה לו אחר כך להתנהג עם אותו אדם, כאילו לא אירע כלום, ובעל כורחו הוא מתיחס אליו בקצת קרירות, ולכן מובן לנו עד כמה מוטל עלינו החיוב לדון כל אדם לכף זכות, כדי שלא לגרום מחיצה בינינו לבינו.

ומצד העושה. אם לא נמשיך לכבדו, זה עלול להשפיע גם עליו, שאם הוא יודע שערכו ירד בעינינו, הוא כבר לא יתאמץ לשמור על תדמית חיובית בעיני הבריות, כי הוא יגיד, בין כך כולם יודעים שאני אדם שלילי וגרוע, מה יש לי כבר להפסיד אם אוסיף לעשות דברים גרועים. לא כן, כשאדם לפחות חושב, שאנשים רואים אותו כאדם חיובי, הוא משתדל לשמור על מעמדו, ולא להיגרר למעשים שליליים, ובמשך הזמן יש גם תקוה שהוא יעזוב את דרכו הרעה לגמרי.

דברים אלו אמורים בכל אדם ולכל אדם, ובפרט אדם שמתעסק עם ציבור, ובפרט : עם תלמידים, חס ושלום לומר על אדם מסויים איזה קביעה של גנאי, כגון זה בטלן זה גנב וכדומה. הרי חשוב לכל אדם להראות אדם חיובי בעיני אותו איש ציבור ואם יוודע לו שאותו מחנך או איש ציבור לא מעריך אותו, הוא עלול להישבר לגמרי, ולחשוב אם זה המצב, כבר אין לי מה להפסיד, ולהמשיך להתנהג במעשים גרועים.

לכן מוטל על כל איש ציבור להיזהר אפילו לחשוב על אדם איזה דבר שלילי, כי הוא יוצר מחיצה בינו לבין אותו אדם, ובתור מחנך ואיש ציבור הוא לא יכול לדחות שום אדם, והאחריות על קידומו הרוחני מוטלת עליו. ולכן מוטל עליו יותר לדון אותו לכף זכות, ולחפש בו נקודות חיוביות, כדי שאופן ההתיחסות אליו תהיה, חיובית, ואז השני ירגיש שיש לו מה להפסיד, ושווה לו להתאמץ כדי לשמור על תדמית חיובית, והנביא יחזקאל (יחזקאל לד, ב) התנבא בשם ה׳ על כך, שרועי ישראל לא התיחסו לכלל עם ישראלי כראוי, וכך כתוב שם: כה אמר ה' אלוקים הוי רועי ישראל אשר היו רועים אותם, הלא הצאן ירעו הרועים גו' את הנַחְלות לא חזקתם [פירש רש"י את הכחושות מאין כח שצריכות חיזוק מתמיד] ואת החולה לא רפאתם, ולנשברת לא חבשתם, ואת הנדחת לא השבותם, ואת האובדת לא בקשתם, ובחזקה רציתם אותם, ובפרך.

מנהיג של ציבור אינו יכול להחליט לוותר על אדם מסויים. יש לו אחריות כלפי כל אדם שההשגחה העליונה קבעה שהוא יהיה אחראי עליו. ועליו לעשות כל מה שיכול כדי לקדם אותו ברוחניות, ושחס ושלום הוא לא יהיה נדחה. וצריך יישוב הדעת גדול בזה.

ואם הוא מבין שאינו יכול לקדם אותו, עליו להביא אותו לאנשים אחרים שיוכלו לקדם אותו, ולא להפקיר אותו לנפשו.

ג.

זה היה כוח ההנהגה של משה רבינו. ברור הדבר שמשה רבנו נתן לכל הצאן מספיק מים לשתות, ולכן גם אותו גדי לא היה צמא. למה הוא ברח? כי תמיד יוכל להיות בהמות שמתמרדות ומנסות לברוח מבעליהן. וכן שנינו בירושלמי (שבת פי״ד סוף ה״א) שור שמרד, הצדו בשבת חייב. ונפסק בשולחן ערוך (אורח חיים שטז, סעיף יב).

וכאשר הגדי ברח, הוא לא היה צמא. אך תוך כדי הבריחה והריצה, הוא נעשה רעב צמא, וכשראה חסית שהוא ירק, נעצר לאכול. וכשראה בריכת מים הוא עצר לשתות. כך גם מורה לשון המדרש נזדמנה לו בריכה של מים, נזדמנה משמע שהוא לא ידע מקודם שיהיה שם מים, רק במקרה נזדמן לו מים.

אדם רגיל שהיה רודף אחרי גדי מרדן זה ותופס אותו, יתכן שבדרך חזרה היה נותן לו מכות על מה שהטריח אותו לרוץ אחריו, ובודאי לא היה מרימו על כתיפו.

גם אם הוא לא היה מכה אותו, אבל דבר אחד ברור, ערכו היה יורד בעיניו, מכאן ואילך הוא היה מתיחס אליו באופן שונה מכולם, וחושב בלבו גדי זה מרדן. וזה היה יכול להתבטא, שהוא יתייחס אליו בצורה שונה מכולם.

משה רבנו ידע שהגדי הזה מרדן, והוא חשש מפני האפשרות שהוא יתייחס אליו לרעה יותר מכל שאר הצאן. לכן מיד כשהגיע אצלו, דיבר עם הגדי דיבורים, כדי שהדברים ישפיעו עליו. ומה הוא אמר לגדי, הוא לא אמר לו אתה מרדן. אלא הוא אמר לו דברים שבעצם לא היו נכונים לגמרי.

הוא אמר לו, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, אם כן אני אשם, ואתה לא אשם.

ומלבד זה, עכשיו בודאי עייף אתה, לכן אני אעשה פעולה להקל מעליך, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. את כל הפעולות האלו עשה משה, כדי שהוא ימשיך להסתכל על אותו גדי, כמו כל גדי אחר, ולא ירד ערכו בעיניו.

משה רבנו קיוה שהדיבורים והפעולות שהוא יעשה ישפיעו עליו להתיחס אליו כרגיל, ולא כגדי שברח בכוונה.

על זה אמר הקב״ה, יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה את צאני ישראל. זוהי שלימות של איש ציבור, שלא רק שלא שובר את השני, אלא עוד מחפה על חסרונותיו, ולא נותן לו להרגיש מושפל וגרוע, כדי שאותו אדם ישתדל לשמור על התדמית שהראו לו. זה ראוי להנהיג את עם ישראל.

ועל פי זה נראה לפרש את דברי חז"ל בירושלמי ברכות (פ״ב ה״א) אין דור שאין בו ליצנים.

מה היו פריצי הדור עושין, היו הולכין אצל חלונותיו של דוד ואומרים לו, דוד אימתי יבנה בית המקדש, אימתי בית ה׳ נלך. והוא אומר, אף על פי שמתכוונין להכעיסני (שהם יודעים שכל זמן שאני חי, לא יבנה בית המקדש) יבא עלי שאני שמח בלבי, שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך.

אדם רגיל שהיה שומע את זה, היה אולי מקלל אותם על חוצפתם הנוראה. דוד המלך ידע שהם רוצים לפגוע בו ולצער אותו, אבל בתור מלך היתה לו אחריות להתיחס לכל אדם בצורה חיובית, לכן הוא החליט להתיחס לאנשים אלו, כאילו שכואב להם באמת שאין בית המקדש ואי אפשר לקיים מצות עליה לרגל. ולכן הוא אמר שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך, אני שמח לשמוע שיש אנשים שבוערת בהם התשוקה לבנין בית המקדש.

וכל זה נכלל במה שכתב בספר תומר דבורה (פרק ראשון) במידה השמינית שהיא יכבוש עוונותינו, שיש חיוב על כל אדם לחפות על חסרונות חברו בכל יכולתו. שלא מדובר שעושה עצמו טיפש ולא מבין. הוא מבין שחברו התכוון לצער אותו, ובכל זאת הוא משתדל לומר לעצמו: 'הוא לא התכוון לזה', כדי שלא ירד ערכו בעיניו בשום אופן, ושההסתכלות שלו על חברו תהיה חיובית.

המעשה בגנב שביקש מהמלך לזרוע זרע שצומח באותו היום ובתנאי שהזורע נקי מגזל… [מתוק האור שופטים עמוד ריב]

[פנינים לג בעומר תשעד] אמר ליה רבי שמעון בר יוחאי לרבי אלעזר בנו: די לעולם אני ואתה –

בספר ״נפשות חסידיו״ פירש הגה״צ רבי מרדכי אריה הלוי דורביץ רבה של באנילא זי״ע על פי מה שמובא בספרים הקדושים שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים. כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שם טוב הקדוש זי״ע לאחד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מידות.

הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במידות מהבעל שם טוב ותלמידיו, אבל לא הרהר אחר רבו, והלך לכפר ההוא.

כאשר בא לשם, פנה לבית אותו אדם וביקש להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו.

ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מדות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים, אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללמוד ממנו.

תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו, אבל לא העז לומר לו מאומה.

כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל לבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו, ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מחזיק אדם רשע בתוך ביתו.

ענהו בעל הבית: ״לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי השני. האם כבר גמרת לבדוק את מעשיך…"

הבין התלמיד שלכן שלחו הבעל שם טוב לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית, שהעיקר צריך לפקח על מעשיו שיהיו כולם טובים בלי נדנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם.

וזה שאמר רבי שמעון לבנו: ״בני די לעולם" – אל לך להתבונן במעשי העולם, "אני ואתה" בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו…

ד.

מסופר על הגאון הקדוש רבי דוד מלעלוב זצוק״ל, שפעם רעשה עירו בגלל גנב יהודי שנתפס בשעת גניבה ממש, וכל יושבי העיר יצאו מביתם ורדפו אחריו בקולות רמים וגידופים והטחות זעם.

הצדיק יצא מחדרו וביקש ממשמשיו: הביאו אותו אלי. הובא הגנב הנרעד אל מעונו של הצדיק כשהוא ירא עוד יותר, מה יגיע אליו כאן. אולם הצדיק הושיבו אצל השולחן, כבדו במאכל ומשתה, ואחר כך הציע לו את מיטתו בכדי שיוכל לשכב ולנוח.

בינתיים דיבר על ליבו על כל מיני ענינים אחרים, ורק את מעשה הגניבה לא הזכיר אפילו ברמז.

לבסוף אחרי שעות ארוכות של שהיה אצל הצדיק, התפרץ האיש וצעק: רבי אני גנב! חס וחלילה, צעק הצדיק בקול חזק יותר. אינך גנב, חס וחלילה. הרי ודאי רעב היית, עד שכמעט לא נותרה בך רוח חיים ולכן רצית לקחת דבר מאכל להחיות את נפשך. בפעם הבאה אל תמתין עד שתהיה רעב כל כך, אם תהיה רעב תבקש אוכל ובודאי יתנו לך.

הצדיק רבי דוד מלעלוב שידר לו כבוד עצמי. הוא שידר לו שהוא בטוח שהוא רק רצה לקחת אוכל ולא יותר, וגם זה בגלל פיקוח נפש. ולכן הוא נותן לו עצה שיבקש אוכל ולא יתבייש. הוא הראה לו שהוא בעיניו עם תדמית חיובית, ועל ידי זה לא יתבייש ממנו. וגם על ידי זה, אותו גנב כבר לא יגנוב יותר, ביודעו שבעיני הצדיק הוא אינו גנב, רק אדם שהרעב הכריע אותו פעם אחת ולא יותר. כמה חכמת חיים יש כאן.

על הגאון הקדוש רבי אהרן מבלז זצוק״ל מסופר, שפעם בא בעל מלאכה לתקן דבר מה בביתו בתל אביב, וכשבא, נזכר אחד מבאי הבית שראה את הבעל מלאכה הזה כשהוא מעשן בשבת ברחובה של עיר. ומיד פנה לאדמו״ר וגילה לו שהבעל מלאכה הזה מחלל שבת בפרהסיא.

ענה האדמו״ר שזה לא יתכן, ובודאי זה היה ביום חול. המשיך האיש ואמר, שברור לו שזה היה בליל שבת. שאלו האדמו״ר מתי ראית אותו, והשיב שזה היה כשחזר מבית הכנסת בליל שבת. ענהו האדמו״ר שזה היה בודאי כשהלכת לבית הכנסת בערב שבת. אולם האיש טען בוודאות שזה היה בשבת.

ענה האדמו״ר, בא ונשאל את פיו בעצמו, מתי זה היה.

הרב קרא לבעל המלאכה ואמר לו, יש לי ויכוח עם יהודי זה. אני אומר שעישנת בערב שבת, והוא טוען שזה היה בשבת. מה דעתך. השיב בעל המלאכה, שזה היה בערב שבת ולא בשבת.

המשיך האדמו״ר ואמר, היות ואתה גרמת שיהודי יאמר עליך שעישנת בשבת, ופנה אל האיש ואמר לו, והיות ואתה אמרת על יהודי שעשן בשבת, לכן עליכם להביא כל אחד חפיסת נרות לבית המדרש.

וכן מאחר ואני שמעתי איך שיהודי אומר על השני שהוא חילל שבת, לכן גם עלי להביא חפיסת נרות לבית המדרש. ומיד פנה האדמו״ר למשמשו ואמר לו, לך עתה והביא על חשבוני שלושה חפיסות נרות לבית המדרש, עבורי ועבורם. (ספר בקדושתו של אהרן עמוד ר״כ).

הצדיק הקדוש הזה לא היה טיפש, הוא ידע שמי שמחלל שבת בפרהסיא, חשוד גם לשקר, ולומר שלא עישן בשבת.

בכל זאת הוא הבין שאם אותו אדם מכחיש שהוא עישן בשבת, סימן שעדיין חשובה לו תדמיתו החיובית בעיני האדמו"ר ולכן הוא עשה הכל כדי שאותו אדם יחשוב שהוא מאמין לו שלא עישן בשבת, כדי שמכאן ואילך הוא ישמור את עצמו לא לחלל שבת בפרהסיא, ולא להפסיד את תדמיתו החיובית אצל האדמו״ר.

מכל זה יש לנו ללמוד מהמעשה של משה רבינו עם הגדי, כי אף על פי שאצל הגדי לא היה שייך החלק הזה, שאם יראה שמתיחסים אליו חיובי הוא ישביח את מעשיו כי הוא יבין שיש לו מה להפסיד, אבל החלק של ההתיחסות מצד משה רבינו כן היה עדיין שייך, לא לגרום מחיצה בינו לבין משה רבינו, כדי שמשה רבינו ימשיך להתיחס אליו כמו כולם.

והחידוש הוא, שאפילו עם הגדי נהג משה רבינו כך, שלא לחשוב עליו דבר שלילי שיגרום לו להתיחס אליו באופן שונה מכולם. ולכן הוא נבחר להנהיג את ישראל. ואשרי הלומד את ההנהגה הראויה מן התורה הקדושה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

*

בשעבוד מצרים היו כמעולפים

[גלות הנפש – לב שלום]

"ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה" וכו' (שמות א, טי-י)

יש להתבונן, דהנה פרעה אמר: "הבה נתחכמה" – והיינו שהיתה כאן התחכמות מיוחדת, ומהי אותה התחכמות של פרעה ?

ונראה, דהנה כשנעיין בפסוקים ובמדרשים, נרגיש מבוכה רבה בהבנת צורת הגלות של בני ישראל במצרים.

מחד גיסא – נראים הדברים שהיתה במצרים גלות קשה וכואבת, עם עבודת פרך נוראה מאוד כמתואר בכל המדרשים, שנתנו עבודת אשה על איש ועבודת איש על אשה, גם בלילה לא הניחו להם לשכב בבתיהם -אלא בשדה, ואם לא גמרו תוכן עבודתם – הצליפו בהם מכות באכזריות, גם הטילו את בניהם ליאור ושקעו אותם בתוך הבנין, ואף שחט פרעה תינוקות כדי לרחוץ בדמם – למשמע אוזן סמרו שערות ראש.

הרי שהיה סבלם נורא וקשה מנשוא, וכמו שאמרו במדרש (שמות רבה ב, ה): "שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השעבודים שבעולם, שנאמר ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי".

אמנם מאידך גיסא אנו מוצאים שבני ישראל במדבר מתאווים תאוה, וכשאין בידם – מתחילים להתרעם, והאספסוף אשר בקרבו מתקבצים אגודות אגודות ומעלים זכרונות ממצרים, ובעוד לנו נראית גלות מצרים כשואה – מתארים הם את מצרים כבית הבראה… והם מתמלאים געגועים לאבטיחים ולקישואים… ורוצים לשוב מצרימה…

כך במן, כך במרה וכך בעצת מרגלים. בכל זמן שמשהו לא היה כשורה- אמרו בני ישראל: "נתנה ראש ונשובה מצרימה".

הרי לנו סתירה מופלאה, ואנו משתוממים ותוהים: איך נבין מצב כזה, להיכן נחשקו בני ישראל לשוב? למחנות הריכוז וההשמדה של פרעה ומצרים?! הלא פליאה היא!

שמא תאמר שכחה היא, שכבר שכחו את מרירות הגלות וטעמה חלף הלך לו, וממילא כיון שהוקשה להם קיום המצוות, היו בשולי העם כאלו שרצו לשוב מצרימה – עדיין קשה שהרי מצינו שאף בתוך הגלות בהיותם במצרים לא הרגישו את קושי השיעבוד.

שהרי הכתוב אומר: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם וכו"', הנה לנו שאז נאנחו, ועד אז? לא הוציאו קול שבר ואנחה על מצבם!

ואפילו כשכבר סוף סוף נאנחו – שואלים רבותינו במדרש: "למה נאנחו?", ומתרצים שעל גזירת שחיטת הילדים נאנחו. ויש לתמוה, איזו שאלה היא זאת "למה נאנחו"? למה נאנחו??? – בפירוש דיבר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"! ומהי איפוא שאלתם של חז"ל?

אלא שאם נאנחו ישראל "מן העבודה" כפשוטו – צריך להבין מדוע עד אז לא נאנחו… לכן פירשו חז"ל שעל גזירת שחיטת הילדים באה האנחה", והרי זו אנחה מחודשת שנתחדשה עתה.

על כל פנים מוכח להדיא שעצם עבודת הפרך לא גרמה לאנחה, ולא הביאה קול זעקה ותחינה.

ומעתה כשנקבוץ כל האמור בפסוקים ובמדרשים על גודל השיעבוד, ונצרף זאת יחד עם זה שלא נאנחו, ואח"כ עוד רצו לשוב מצרימה – יש לנו לשאול בקצרה: מה היה באמת במצרים, האם סבלו מאוד במצרים -או לא?

מרוב סבל הגיעו במצרים לכהות חושים

אכן התירוץ הוא נוקב עד מאוד. ישראל במצרים סבלו כל כך קשה – עד שלרוב הסבל הגדול הפסיקו להרגיש !

ונסביר זאת במשל. משל לאדם שנפל מראש הגג ונשתברו כל עצמותיו. זעקותיו מיסוריו הגיעו עד לשמים, עד שלפתע, אחר איזה רגעים, במקום הזעקה – באה שתיקה, ואפילו אנחה קלה אינו מוציא מפיו…

העומד למרחוק – יעלה בדעתו שמא נס אירע ונתרפא משבריו, אך המתקרב אל האיש – יראה כי אדרבה, כאביו גברו למעלה ראש עד שאיבד את הכרתו! לכן הוא שותק, ואולי גם חולם לו חלומות נעימים…! אמנם הוא איננו זועק – אך אם לא יחושו לעזרתו הוא מסוכן למות! זה היה אף מצבם הנורא של בני ישראל במצרים!! בעוד שעיקרן של כל הגלויות היה שיעבוד הגוף ויסורי גוף רבים: טבח, הרג וענויים – עיקרה של גלות מצרים היה שיעבוד הנפש!!

וזו היתה עצת פרעה הרשע והתחכמותו. שלא הסתפק פרעה בשיעבוד גופם של ישראל בלבד – כי אז היו מורדים ונלחמים בו, שהרי רבים היו ואף חזקים מהמצרים, אלא שיעבד אף את נפשם! הוא השפילם ודכאם עד שנהיו "עם עבדים" ולא התעוררו לזעוק על מצבם המר!! פרעה התעלל בגופם ולא חשך שבטו מהם, מי שלא גמר חוקו הוכה שוק על ירך – ואעפ"כ לא נאנחו בני ישראל על כך, כמו – להבדיל -החמור, שאינו מתאונן על הצלפת השוט שעל גבו, כי זהו טבעו.

ולצייר לעצמנו הדבר הרי זה ממש כאותם הכושים שהיו באמריקא לפני מאה שנה, אשר סברו כי עבודת פרך שעובדים היא מחוייבת המציאות!! והיינו שהיו במהותם: "עם עבדים"!!

קשיותה של גלות מצרים – שעבוד הנפש

ובזה מובן מאוד מדוע קשה היתה גלות מצרים לפני ה' יותר מכל הגלויות, כי אע"פ שבכל הגלויות היו הריגות וטביחות הרבה יותר ממצרים, אך עדיין בני ישראל היו בבחינת "חי"!! כי מי שזועק וכואב – אות היא שמרגיש הוא!, דוקא כשהחולה אינו זועק – צריך לבדוק את ליבו אם לא נדם חלילה וחדל מלפעום!!

וכך היו אף בני ישראל במצרים שקועים במ"ט שערי טומאה, הם נעשו כמצרים וביטלו המילה – עד שנהיו לעם שפל מאוד והיו קרובים למיתה רוחנית ! !

ואכן כן מדוייק מלשון המדרש שאמר: "שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השעבודים שבעולם" – לפני המקום דייקא! כי לבני ישראל לא היתה גלות מצרים קשה כשאר הגלויות, שכן הם היו כאותו חולה המתעלף מחמת יסוריו ומעתה אינו מרגיש בהם כלל!! ולפיכך אף היו מבני ישראל שכלל לא רצו לצאת ממצרים (ומתו בג' ימי אפילה), כי לא ידעו "חירות" מהי! ואף אחר שיצאו, היו מבני ישראל שכל כך חלתה נפשם במצרים – עד שקצת תאוה שחסרה להם במדבר יכלה להמאיס עליהם את כל חירות הגוף והנפש שע"י עול המצוות וקבלת התורה, עד שאמרו: זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חינם – חינם מהמצות!!

ויזעקו בני ישראל מן העבודה

אמנם עד הנה בארנו מדוע לא זעקו בני ישראל קודם "וימת מלך מצרים", אכן הכתוב מספר שמשמת פרעה – ופרשו חז"ל שנצטרע וצרוע נקרא מת, ושחט שלוש מאות ילדי ישראל בכל יום להתרפא מצרעתו -אז נאנחו בני ישראל על צרתם. וצריך להבין, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" – והיינו שאנחתם וזעקתם היתה על העבודה ולא על שחיטת ילדיהם לריפוי צרעתו של פרעה, ואיך יעלה בקנה אחד פירוש חז"ל עם פשט הפסוק ?

אכן הדבר יובן על פי מעשה שמסופר על עם הארץ אשר בא לפני אחד מגדולי האדמורי"ם, התחיל לקונן על מצבו הרוחני, ביקש תיקון על חטאים רבים, ואף ביקש ברכה על בתו שחלתה במחלה קשה זה עתה. מקורבי הרבי שראו מבעד לחלון את הנעשה, סבורים היו שבודאי ירצה הרבי לקרב את אותו עם הארץ, ישתתף ויאנח עמו בצרתו, יברכו,יעודדו ויתן לו תיקון תשובה. אך ראה זה פלא, ברגע שהתחיל אותו אדם לבכות – התחיל הרבי לשמוח… כל כמה שפני האיש קדרו על צרת בתו – פני הרבי נהרו ועיניו ברקו משמחה… ואכן, בעודם תמהים על הדבר – שמעו הם איך שהאיש שואל את האדמו"ר: "רבי, לשמחה מה זו עושה?" והרבי לעומתו עונה: "הדבר פשוט עד מאד… עד עתה סברתי שהינך בבחינת מת שאינו מרגיש כלום, וזוהי הסיבה שבגינה לא באים עליך יסורים – כי אין כבר את מי לעורר… אך עתה משרואה אני שבתך חלתה והדבר הביא אותך להתעורר על מצבך הרוחני הירוד – שמחתי על כך שמהשמים ראו שיש סיכוי להצילך ולעוררך, ולכן הביאו עליך יסורים ! !"

וכך הוא הדבר גם לגבי בני ישראל במצרים. דאיתא בחז"ל שמשהגיע הקץ ולא היה ביד בני ישראל זכות – רצה ה' יתברך שיבקשו ויתפללו לפניו, ולפיכך הביא עליהם יסורים כגזירת פרעה על שחיטת הילדים, על מנת לעוררם!! החמרת קושי שעבודם של בני ישראל במצרים היתה כמכת חשמל לאדם חולה, אשר מעירה את ליבו וגורמת לו לפעול. מכה זו, אותה הביא הקב"ה על בני ישראל – הביאה אותם להתחיל ולהרגיש עד היכן מתעלל בהם פרעה ועד כמה הם נמשלים בידו!!

או אז הבינו בני ישראל מה גרמה להם העבודה, ולפיכך – "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"!!

מסקנה: כשאדם לוקה מאת ה' סימן הוא שעדיין רוח באפו. הוא עדיין 'חי', וה' רואה צורך לעוררו. יש לו תקוה. ואם מסיק מסקנות נכונות הרי שאת נפשו הציל. אולם אם הוא ממשיך בתרדמתו הרי שאותן מכות היו לשוא, נמצא שלא השלים את יעודו, ולא עשה רצון קונו, הרי שהמכות היו ללא תועלת נמצא שיסבול ויחזור ויסבול. ואם לא יסבול כלל, יהיה יותר גרוע. כמעשה עם ר"ע ור"א שאמר ר"ע שכל עוד שראה שיינו אינו מחמיץ ודבשו אינו מדביש ופשתנו אינו לוקה חששתי שמא אינו לוקה בעולם הזה מפני שקיבל כל עולמו.

המעשה עם האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג

בשיחה קדושה שהשמיע האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זי״ע [מנתניה], בשנת תשמ״ג לתלמידות ״בית חנה״ בויליאמסבורג, עמד וסיפר בפרוטרוט לפניהן, על החויה הבאה שעברה עליו בימים הרעים ההם חויה עם הרבה מוסר־השכל. [האדמו"ר, כידוע, עבר ז' מדורי גיהנום בתופת הנאצית יש"ו, ושיכל את אשתו ואחד עשר ילדיו הי"ד]:

״שם במחנה״ התחיל את סיפורו ״היינו ישנים בלילות על הריצפה. הוכנסנו 42 איש לישון צפופים בחדר קטן אחד, ותוך שבועיים ימים לא נותר מאתנו חי רק אני ועוד מישהו… כל שאר ה־40 מתו מרעב מזוהמה וממגיפות.

שכבנו בלילות על האדמה, עטופי חשכה, כשמסביב רחשו רמשים ועכברים… ואני מנסה בכל יכולתי להחזיק מעמד… סמוך אלי שכב איש מבודאפעשט…״

״הנך יהודי?״ שאלתי אותו. והוא ענה: ״פשיטא! אחרת כיצד הגעתי לפה?״ חזרתי ושאלתי: ״מי ומה אתה?״ והשיב: ״אנכי נשיא הבנק הלאומי (״נאציונאל באנק״) של הונגריה״ (מדובר בבנק המרכזי של הממשלה ההונגרית, ומישרתו היא הדרגה הגבוהה ביותר בעולם הפיננסים, דמות דיוקנו היתה מצויירת על־גבי שטרות הכסף). אני שואל שוב: ״הנך יהודי?״ והלה משיב הפעם: ״לא!״ ״והרי אמרת מקודם שהנך יהודי?״ התפלאתי״. ״הזדרז האיש ופתר לי את החידה: ״התנצרתי!״ ביקש לעלות לגדולה ופנה עורף לאמונת אבותיו.

מכיון שיש לי פה עסק עם משומד, הרגשתי שיש לי מה לומר לו, והמשכתי בשיחה. שכבנו אחד ליד השני על האדמה, בין כה וכה לא הייתי מסוגל להירדם, מי יכול לעצום עין במצב כזה. האיש שלח מבטים לעברי ואני הסתכלתי בחמלה עליו. שאלתי אותו: ״אמור נא, מי היא אשתך?״

״אשתי נוצריה״ ענה.

״והיא לא הצטרפה אליך לבוא הנה?״ תמהתי. איש־שיחי התרגז והתרעם על עצם השאלה: ״איך יכולת להעלות על הדעת רעיון כזה, שהיא גם כן תבוא לפה, כדי לסבול צרות צרורות כמוני?!״

״העמדתי פני תם ואמרתי לו: ״לא מובן לי הדבר. ידעתי מאז כי אישה טובה ומסורה היא זו, ההולכת עם בעלה באשר ילך… אפילו לגיהנום היא תלך עמו… להשאיר את הבעל לבדו במצב כזה?״

ובנשימה אחת פניתי אליו דרך אגב בנימה של התענינות: ״אמור נא, האם חייתם בטוב?״ הוא: ״איזו שאלה?! מזה שלושים שנה אנו חיים ביחד, קניתי עבורה מכל הטוב והיפה, הענקתי לה כל טוב שבעולם!״

ואני: ״אם כך תמה תמה אקרא, היתכן, אתה התייחסת אליה כל כך טוב ויפה, והיא מוכנה לחלוק עמך רק את הטוב והאושר? וכשבאה צרה זו עליך השאירה אותך לבד?!״

״בנקודה זו נפסקה שיחתנו. בינתיים חלפו שעות הלילה. אתא בוקר. נשמעו צלצולי פעמונים. חייבים לקום ולצאת החוצה לעבודת הפרך. למחרת בערב נפגשנו שוב וחידשנו את השיחה בינינו. אני פותח ושואל: ״הגד נא, האם פעלת מה לטובת הממשלה ההונגרית?״

הוא: ״כאשר נתמניתי לנהל את ה״נאציונאל באנק״ היה מצבו בכל רע, ערך ה״פענגוי״ (=שם המטבע ההונגרית) ירד פלאים, תמורת 1,000 פענגוי היית מקבל כמעט כלום, ואני עשיתי ממנו כסף ממש, מטבע קשה… ההון הלאומי גאה, הונגריה התעשרה הודות לתושיה שלי והתחילה לנהל סחר עם כל העולם, הראיתי נפלאות בתחום העסקים… וכי לא שמעת מימיך אודותי?!״

״משכתי בכתפי כמתנצל: ״אינני מתמצא… אינני איש עסקים, ולא בנקאי…״

ואיש־שיחי מתפלא מאד: ״אינך יודע מי ומה אני? איפה תמצא גוי אחד בהונגריה שלא שמע עד היום את שמי?״

״המשכתי: ״אם כאלה פני הדברים, מדוע איפוא שלחו אותך הנה, וכל הגויים החרישו ושתקו, העם ההונגרי לא מחה… הלא כל כך הרבה פעלת למענם, העשרת את אוצר המלוכה, איך זה שאדם חשוב ורב־זכויות כמוך יגורש בלא שום סיבה מוצדקת למחנה ריכוז?״

״מדוע אתה מתגרה בי ומדבר אלי ככה?״ זעם האיש ״ושמא תאמר לי מדוע הנך עצור פה?!״

השבתי לו: ״אנכי רב עני ואביון, מעולם לא עשיתי שום טובה לאיש גוי, מימי לא נתתי לאחד מהם אף לא כוס מים… והם שונאים אותי… אולם אתה שכל־כך הרבה טובות גמלת להם, אותך ישנאו? הייתי מצפה שישאוך על כפיים, ולא שיגרשו למחנה ריכוז…״

״והוא: ״אכן, כפי שאתה רואה, לא נשאו אותי על כפיים…״

״אינני תופס בשכלי״ המשכתי ״הלא אתה השתמדת, קיבלת עליך את האמונה הקאטולית [אכן אנשי דקטלי נינהו…], הפכת לגוי גמור, הכל כדי להיות כמוהם ולמצוא חן בעיניהם והנה הם לא התחשבו כלל בכל זה?

"ומה עם ילדיך [-הגוים- מאשתו הנוצריה…]״ שאלתי שוב כבדרך־אגב ״מה מעשיהם?״

״ילדי? האחד רופא, השני פרקליט, והשלישי איש עסקים גדול, מיליונר ממש…״

הוספתי דרך שאלה: ״וגם להם נתת והענקת משלך?״

ויען: ״בודאי! דאגתי להשכלתם, שלחתי אותם למכללות שישתלמו ויהיו מלומדים…״ ״ומדוע״, לא הרפיתי, ״לא באו הילדים ללוות אותך? הלא אפילו כשאדם מת ועבר ובטל מן העולם, ילדיו מלווים אותו עד למקום מנוחתו בקבר, ואותך הניחו לגרש בחרפה סתם־כך… אפילו לא הלכו אחריך עד מחוץ לעיר… איש מהם לא בא לפחות לעמוד פה בחוץ, ולראות מרחוק היכן שרוי אבא ומה עובר עליו?!״

״נענה ואמר: ״הינך מציק לי מאוד בדבריך… אתה מבקש להציק לי…״

השבתי לו: ״אינני מטריד, חלילה, אני רק מבקש להבין את מר גורלך…״

וכה המשכנו עד שעה מאוחרת לשוחח ולעסוק בחילופי השקפות. בלילה השלישי (אין פה שום גוזמא) חזר האיש ובא אלי מעצמו:

״יודע אתה, רבי, הרהרתי בדבריך הרבה במשך היום… והגעתי למסקנה, ש…הנך צודק!״

בהמשך שיחתנו הביע את חרטתו הגמורה, חרטה על שהשתמד, חרטה על שהתחתן עם אשה נוצריה. הוא התחרט גם על כך שגידל ופינק כל כך את ילדיו. עכשיו הינו רואה בבירור, שאין לו מאומה מכל החיים העלובים האלה…״ ״טעות היתה בידי…״ ייבב האיש בקול חנוק ״תעיתי בדרך החיים…״

״בלילה הרביעי כבר לא היה אותו בנקאי בין החיים. הצטערתי על נשמה תועה זו, אך הייתי מרוצה מאוד מן הזכות שנתגלגלה לידי: היכן שהוא שרוי, באיזה מדור שלא יהיה, לפחות יום אחד לפני מותו הרהר בתשובה כלשהי, התחרט על מעשיו. אמנם התחרט ורצה לשנות את אורח חייו…״ ״אך דא עקא, שכבר היה מאוחר מדי…״. [לפיד האש ח"א עמ' קפה]

יהודי דומה כמרגלית, פעמים טינוף ובוץ רב מעמעם אורה, אך קרצוף ושפשוף מתמיד, יגלה זהרה!

פעמים אדם צריך מכות רבות עד שהוא מגיע למסקנה הנכונה.

*

תכנית פרעה בהחייאת הבנות

[עצת ה' היא תקום]

פרעה מתכנן להשמיד את עם ישראל. הוא רואה באיצטגנינות שהם יתרבו ועוד יצאו להילחם בכנען אחיו, והוא מחליט להשמידם.

הוא גוזר גזירה: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון. האם פרעה היה כה הומני שהוא דאג לחייהם של הבנות? הן די היה לו לומר שיהרגו הזכרים וממילא ישארו הנקיבות חיות?

ועוד מקשה- וראיתן על האבנים כו' אמרו חז"ל שיראו אם נולד עם פנים למטה- בן, פניו למעלה- בת, כדרך תשמישו. האם זה ההיכר היחיד בין בת לבן? הן לא תדענה לבד האם זהו בן או בת?

אלא מבאר האור החיים שפרעה חשש שאם יהרגו גם את הנקבות לא יבואו העבריות ללדת אצל המילדות הללו שרוצחות את הילדים, ולכן ציוה שאת הבנות יחיו, ואף את הבנים לא ימתינו עד שיצאו לאויר העולם אלא רק אם הוציא ראשו וראו שזה בן יהרגהו מיד ויעלימו מינו, וכן יחשבו הנשים שגם זכרים וגם נקיבות מתות, ולא יבואו לידי חשד.

אנו רואים מכאן שגזירתו של פרעה הייתה מדוקדקת לפרטי הפרטים. היה כאן מבצע מסודר לרצח עם.

ובואו נראה בסוף הפרשה מה הדבר גורם?

אם משה- יוכבד יולדת בהיחבא, ושולחת את הבת מרים על מנת שתחביא את הילד בתיבה ביאור. בת פרעה עוברת ורואה את הילד. היא מחליטה לאמץ אותו.

מרים מתגלה כעוברת שם באופן אקראי ומציעה מינקת, את אמו – יוכבד. ואכן היא הופכת למניקתו. פרעה מגדלו בביתו והוא גדל כנסיך בארמון המלוכה.

מציאות זו הועידה אותו לגדולה שאליה נועד.

הראב"ע מבאר מדוע דור המדבר מתו במדבר: משום שהיו דור של עבדים שאינו מסוגל לקום בפני אדוניו. כפי שראינו, כשנרדפו ע"י מצרים, נבהלו- הגם שהיו חמושים, ולא יצאו להלחם, שזה טבעו של עבד.

רק דור חופשי מעבדות שגדל במדבר יוכל להקים עם חדש בארץ ישראל, ללא מורא, להלחם מלחמות ה'.

כך גם למשה היה העוז לעמוד לפני פרעה ולנהל את העם מפני שלמד טכסיסי מלוכה בבית פרעה. מי הוא זה שסיפק שרות זה למושיען של ישראל? פרעה בעצמו.

כיצד? על ידי שגזר גזירה להרוג את מושיען, גרם לכך שהוא עוד יגדלו בביתו…

אומרים בשם רבי בונם מפשיסחא "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" רבים חושבים בטעות שהכונה שעל אף כל המחשבות לבסוף עצת ה' תקום, אולם אין זה הפשט, אלא רבות מחשבות בלב איש להפר עצת ה', אך אינו יודע שלבסוף כל תוכניותיו המתנגדות לרצון ה' רק יקדמו את עצת ה'…

(תוספת מר' טל חן: "רבות מחשבות בלב איש". רבות הכוונה מריבות זו עם זו (האות ב' רפה). המחשבות רבות בלב האיש האם להיות צדיק או לא, ואנו מבקשים מה': "ועצת ה' היא תקום" שנהיה צדיקים!)

אתה בהתנגדותך הפכת לגורם מסייע…

כך גם היה עם המן שרצה להרוג את ושתי על מנת להכניס את בתו, ולבסוף במעשה זה עצמו גרם לכך שאסתר לבסוף תתלה אותו והיא תמלוך…

אם כך הוא בענין הפרט, כל שכן בעניין הכלל.

מטרת הקב"ה ביצירת עולמו לקדש את שמו בעולם. האדם רוצה לעשות את שבדעתו ללא התחשבות במטרה שלשמה נברא העולם.

הוא רוצה להקים מדינה של ככל הגויים בית ישראל. המטרה של ה' לכאורה לא באה לידי קיום, הנה עם ישראל ברובו רחוק מן התוכנית המקורית שהועידה לו התורה.

אולם רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. עצת ה' היא שיתקדש שמו בעולם, הדבר אפשרי או על ידי שנעשה רצונו וכך כל הגויים ידעו שה' מולך על כל הארץ, או על ידי שאנו סוטים מדרך הישר וכל שאנו עושים מתפרק. כבר שישים שנה שהמנהיגים כאן מנסים להביא שלום וכל פעולה שלנו רק מסבכת את העסק.

רבות מחשבות בלב איש אולם ה' אומר לבסוף דוקא מעשיכם יביאו לכך שעצת ה' היא תקום.

הציבור רואה שהדרך הרחוקה מדרך ה' הביאה אותו אל עברי פי פחת, דרדרה את העם מבחינה מוסרית ורוחנית וביטחונית כאחת, ודוקא הדרך שלכם תגרום לכך שהעם יתפכח ויבין שהוליכו אותו שולל.

ובזה עצמו שישראל מקבלים מכות, ובכל העולם ישראל היא למשל ולשנינה, בזה כולם חשים: זהו עם שונה, על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? על עזבם את תורתי.

המדרש מספר מעשה על שלמה המלך ועבדיו אליחרף ואחיה שראה את השטן שהוא עצוב כו'

ניתן להוסיף המעשה בישיבת וולוזין שהגרי"ד סולובייציק פסק שלא ילמדו בה לימודי חול ולבסוף התרבו בעקבות סגירתה ישיבות רבות, העיר הח"ח.

ראה עוד תוספת מרובה וראיות רבות ב"והגדת" לגר"י גלינסקי עמוד 70.

*

עצת ה' היא תקום

[עם תוספות. לקח טוב מאמרים ב, א]

"שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שידע ויאמין שכל דברינו ומקרינו הם ניסים ואין בהם טבע ומנהגו של עולם" (רמב"ן סוף פרשת בא).

דבריו הנוקבים של הרמב"ן מביעים בצורה נחרצת את ההשקפה הטהורה על מאורעות החיים – אין טבע ואין מקרה, הכל בהשגחתו יתברך. על זה אנו אומרים "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים"

אמנם ראייה נכוחה זו אינה נרכשת בנקל

שכן כבר אמרו ראשונים ואחרונים שהקב"ה עירפל בכוונה תחילה את שדה הראייה. את כל ההנהגה הניסית כיסה הבורא במעטה של טבע ומנהגו של עולם, כדי להעמיד את הבריות בניסיון לראות אם ישכילו לחדור מבעד למעטה זה ולהכיר ב"ניסיך ונפלאותיך שבכל עת".

ההכרה באמת הגדולה הזו הינה מאושיות היסוד של השקפת התורה עד שכל מי שאינו מאמין "שכל דברינו ומקרינו ניסים ואין בהם טבע ומנהגו של עולם" אין לו חלק בתורת משה רבינו לפיכך אנו חייבים ללמוד ולשנן לעצמנו את החובה לראות את מאורעות החיים במבט האמת ולא להיכשל ברשת שנפרסה לפנינו.

אחת הדרכים למילוי חובה קדושה זו ולרכישת הראייה הנכונה היא התבוננות בקורות ימי עמנו על פי דברי התורה והנביאים ולאור מאמרי חז"ל.

פרשת שמות העוסקת בגלות מצרים ובראשית ניצני הגאולה ממנה, מספקת לנו כמה מקורות חשובים ללימוד המבט הנכון ולרכישתו, נלמד כיצד מגלים את יד ה' המוסתרת ואת עצתו אשר תקום ולעולם תעמוד ותפר "רבות מחשבות בלב איש". כמו כן ניווכח לדעת מה רב העידוד והחיזוק שביכולתנו לשאוב על ידי ההשקפה הנכונה הזו "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" .

"ויקם מלך חדש על מצרים ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו" בעקבות דברים אלה גזרו המצרים גזירותיהם על ישראל, השתעבדו בהם ועינו אותם בעינויים קשים.

על פי הראייה הפשוטה אשר אינה ניזונה ממבט האמונה הצרופה היתה כאן תופעה של התעללות ואכזריות מצד המצרים. עובדה זו לכשעצמה נכונה היא, אך ידוע ידענו שהמצרים שימשו כאן מטה זעם של הבורא שאמר לאברהם בברית בין הבתרים "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם" וגו'.

הגרי"צ סלנט זצ"ל מביא בספר "באר יוסף"

את דברי חז"ל על הפסוק "ידוע תדע" ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם" (בראשית רבה מד)

באמצעות דברי חז"ל אלה, מוליך אותנו ה"באר יוסף" לראייה עמוקה יותר, ומבאר שמעצם הגזירה ניתן ללמוד שמה' היה הדבר, וכן מהגאולה מוכח שהיא מאתו יתברך. כיצד?

חז"ל לימדונו אמר רבי סימאי: שלושה היו באותה עצה ד"נתחכמה לו" בלעם ואיוב ויתרו. (סוטה יא, ע"א) ומבואר שם שבלעם יעץ, איוב שתק, ויתרו ברח.

מעיר הגרי"צ סלנט שלאור הידיעות שיש לנו על אודות השלושה האלה היה צריך לצפות מכל אחד מהם התנהגות שונה לחלוטין ממה שהתנהג ואם כן הדרך שנקט כל אחד מהם מעוררת תמיהה רבה.

לבלעם שרוחו גבוהה, היה מתאים להוריד מיד מעל הפרק את הדיון על החשש "פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו" בגאוותו היה עליו להרגיע ולומר שכל זמן שהוא קיים אין לחשוש כלל מעם ישראל, שהרי בכוחו לקלל ולכלות מן העולם אומות גדולות, ולפיכך ישראל נתונים בידיו. מה גדול הוא איפוא הפלא שדוקא הוא יעץ לנקוט באמצעים כדי לקדם את הסכנה הנשקפת מבני ישראל!

גם שתיקת איוב צריכה עיון גדול הרי עליו אמרו: (בבא בתרא טו, ע"א) גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם כתיב: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (בראשית כב, יב) ובאיוב כתיב:"והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלוקים וסר מרע" (איוב א, א).

כיצד יתכן שמי שנודע כסמל החסד והנדיבות, טוב הלב והרחמנות ישמע את עצת בלעם הרשע וישתוק? איך יכלו אוזניו לשמוע את היועצים אומרים נתחכם למושיען של ישראל ובעקבות זה דנים על דרכים לדיכוי וסבל לבני ישראל כיצד יכול להבליג ולשתוק לנוכח האכזריות הנוראה שבהשלכת תינוקות ליאור?

פליאה נוספת לנו על יתרו הפילוסוף הגדול, סמל האמת והצדק.

בהיותו כהן מדין ישב בכבודו של עולמן, ואף על פי כן לאחר שבדק כל עבודה זרה שבעולם פירש מעבודה זרה אף על פי שהוחרם בגלל זה על ידי המדינים. כיצד יכול איפוא, כאיש הצדק והיושר לסבול את העוול המשווע שבעצת בלעם? אמנם חז"ל מציינים שהוא ברח אולם עיון במדרשים מורה שלא ברח מיד, במדרש רבה מובא שהוא אשר יעץ לבחון את משה אחרי שהסיר את הכתר מעל ראש פרעה על ידי זהב וגחלת. אם כן משמע שנשאר במצרים גם לאחר שנגזרו הגזירות

את שלוש התמיהות האלו מיישב ה"באר יוסף" על ידי הידיעה שכל זה בא ללמדנו שכאשר רצה הקב"ה לקיים את גזירת הגלות השיב חכמים אחוו ואת דעתם סיכל. שלושת היועצים פעלו בניגוד לטבעם משום שכך היתה הגזירה מאת ה' ואין חכמה ואין עצה נגד רצון ה'.

נמצא איפוא שמעצם השתלשלות והתרקמות הגלות אפשר לראות שהיא באה בהשגחה מאת ה' מן השמים, וזהו מה שאמרו חז"ל "ידוע שאני משעבדם" כשתחקור להתבונן בתחילת שיעבודם ותבחין שהוא נגד השכל וההגיון, תבין שאני ה' משעבדם או אז תגיע למסקנה של "תדע שאני גואלם"-יובהר לך שרק לה' הישועה. יוצא איפוא שהתבוננות מעמיקה בהתהוות הגזירות והצרות יכולה להיות פתח לתקוה ולנחמה.

כמו שאמרו על הפסוק "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" (תהלים כג, ד) השבט הוא מקל חובלים שבו מייסרים את האדם, והמשענת היא מקל המסייע לאדם.

לאור הנאמר כאן יוצא שבעצם השבט גלומה כבר גם המשענת ומתוך הצרה אפשר לשאוב תקוה ועידוד לגאולה.

ידוע שבתקופת השואה היו יהודים אשר אמונתם התחזקה דוקא בשעה שהיה אפשר לצפות חס ושלום להפך.

מסופר על יהודים שנתקבצו לתפילת "כל נדרי" במחנה השמדה כאשר הגיעו לברכת "שהחיינו", טענו כמה מהמתפללים שבנסיבות הנוראות שבהן הם נמצאים, אין מקום לברכה זו. קם אחד המתפללים שהיה ידוע ככופר, והכריז מורי ורבותי אני סבור שדוקא כאן הוא המקום המתאים ביותר לברכת "שהחיינו", למראה תמהונם של הסובבים אותו המשיך ואמר: אתם בודאי תמהים כיצד מתאימים הדברים לכופר כמוני, ובכן מעתה אינני כופר, הפכתי להיות מאמין גדול אחרי שראיתי במו עיני כיצד מתקיימות בנו הקללות שבתוכחה.

הגעתי להכרה שיש מנהיג לבירה יש דין ויש דיין ואותו עלינו לברך על כל שעה של חיים לכן נאמר יחד "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום מצות הביטחון הנגזרת מתוך מצות האמונה מחייבת את האדם לבטוח ולהאמין שכל מה שנעשה עמו הוא בוודאי לטובה.

יש מקרים שבהם צרה פוקדת את האדם אולם נראה בעליל שמצרה זו תצמח טובה. לעומת זאת רבים הם המקרים שבהם נדמה לכאורה ששום תועלת לא תצמח מהצרה, ואף על פי כן חובתנו להאמין שהדבר נעשה לטובת האדם או שהצרה עצמה באה לכפר או להוסיף זכויות לאדם או שזוהי צרה שממנה תצמח תועלת.

אף אם אין הדבר נראה יתכן שהתועלת תתגלה ברבות הזמן ויתכן שלעולם לא יוודע מה הועילה הצרה, בכל מקרה על האדם להאמין שכל דעביד רחמנא לטב עביד. בכל מקרה, על האדם לקוות לישועת ה' שתוציא אותו מהצרה גם כאשר נדמה שאין דרך להיחלץ ממנה.

את האפשרות שה' יחלץ מהצרה, גם כאשר נדמה שאין דרך לצאת ממנה, צריך גם עושה הצרה לקחת בחשבון. על כגון דא נאמר "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי יט, כא)

דבר זה אנו רואים בפרשת שמות בהתנהגות ה' עם פרעה ומצרים שאמרו "הבה נתחכמה לו פן ירבה" וגו', והקב"ה הכריז: כן ירבה, הם עינו את ישראל כדי להמעיטם, וה' בטובו עשה ש"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

וזו לשון המדרש: ארבע גזירות גזר פרעה עליהם, בתחילה גזר וציוה לנוגשים שיהיו דוחקין בהם כדי שיהיו עושין הסכום שלהן, ולא יהיו ישנין בבתיהם. והוא חשב למעטן מפריה ורביה אמר מתוך שאינן ישנין בבתיהן אינן מולידים וכו' והיו ישנים על הארץ, אמר להן האלוקים אני אמרתי לאברהם אביהם שאני מרבה בניו ככוכבים דכתיב:"כי ברך אברכך והרבה ארבה" וגו' (בראשית כב, יז) ואתם מתחכמים להן שלא ירבו? נראה איזה דבר עומד, שלי או שלכם. מיד "וכאשר יענו אותו כן ירבה" וגו'. (שמות רבה א, יב).

אכן נתרבו ישראל בצורה לא טבעית וילדו "ששה בכרס אחת", ותוך מאתיים ועשר שנים נתרבו משבעים נפש למיליונים רבים שהרי רק חמישית מהם יצאו ממצרים, והם היו ששים ריבוא גברים מגיל עשרים ועד ששים. כמו כן כשרצה פרעה להתחכם ולהרוג מושיען של ישראל וגזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" ראינו איך "עצת ה' היא תקום". פרעה שמע מאצטגניניו שמושיעם של ישראל עתיד ללקות במים ולכן גזר להשליך ליאור גם את ילדי המצרים, בכך "הבטיח" לעצמו את הצלחת המשימה למנוע את ישועת ישראל.

עיון בדברי חז"ל במדרש מלמד שמזימה מרושעת זו תוכננה היטב ובוצעה בדייקנות רבה, סופו של דבר היה שלא זו בלבד שמשה לא הושלך ליאור אלא הצלתו באה מבית המלך. בת פרעה היא שהצילתו מן היאור והוא בכבודו ובעצמו גידלו בתוך ביתו.

הנה כאן רואים אנו שלעולם אין להתייאש. נתאר לעצמנו את חרדת מרים אחות משה שניצבה מרחוק לדעה מה יעשה לו, כאשר ראתה שבת המלך יורדת ליאור ומגלה את התינוק בתיבה כל בר דעת היה אומר שהנה בא קיצו, אך לא כך חשב שוכן מרומים. בת המלך מצילתו ומביאה אותו אל בית המלך וקוראת את שמו על שם משייתו מן המים.

יש לשער שפרעה היה מרוצה מהמבצע להשמדת מושיעם של ישראל, ובה בשעה יושב בשמים שחק והביא את המושיע אל בית המלך. גידולו בבית המלך היה ברכה בפני עצמה כפי שאומר ראב"ע: "ומחשבות ה' עמקו ומי יוכל לעמוד בסופו? ולו לבד נתכנו עלילות, אולי סיבב ה' זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס" וכו', ועוד דבר אחר, אילו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם" (שמות ב, ג).

נמצא שלא זו בלבד שמשה לא הושלך ליאור, אלא הצלתו באה מכוח הגזירה של "היאורה תשליכוהו". אותו אמצעי שהיה אמור למנוע את חיי מושיעם של ישראל הביא לתוצאה ההפוכה, שכן בגלל הגזירה החביאה יוכבד את משה בתיבה ועל ידי זה מצאה אותו בת פרעה ולקחה אותו אל בית המלך להחיותו וללמדו גינוני מלכות.

מרן הגר"י קניבסקי זצ"ל אומר בספרו "ברכת פרץ" שמכאן אנו למדים שכל מעשה אנוש ותחבולותיו לא יועילו להטות אפילו זיז כלשהו ממה שנגזר בשמים.

רק תשובה תפילה וצדקה יכולים להעביר רוע גזירה ולא שום פעולה אחרת.

יתירה מזו, אותן פעולות שאדם עושה למען הגשמת רצונו ותכניותיו, יכולות להשתנות בגזירת הבורא ולהיות סיבה לתוצאה הפוכה לגמרי.

הקב"ה הוא סיבת הסיבות

האמונה שהכל נגזר על ידי הבורא נתקלת בקשיים במקרים רבים, שכן לפי ההשקפה הרווחת אצל רוב בני האדם המאורעות השונים נתלים בכל מיני סיבות הנראות לעין, כך היא דעת המון העם, זוהי דרכם של פרשני החדשות וזה נחשב לראייה מתורבתת ומשכילה. ידוע מה שאמרו בענין זה בביאור דברי חז"ל "פני הדור כפני הכלב" דרכו של הכלב היא שכאשר משליכים עליו אבן הוא רץ אחריה ונושך אותה עד שהיא מתמלאת דם הזב מפיו, בסכלותו הוא סבור שהאבן שפגעה בו היא אשמה במכה שספג לכן הוא מתנקם בה ושמח כאשר הוא רואה שהיא זבה דם.

הוא אינו משכיל להבין שמיידה האבן הוא העומד מאחורי פגיעתה ואילו היא אינה אלא מכשיר שלו. גם בני אדם הנוטרים איבה למי שפגע בהם או הזיק להם מתעלמים ממה שסיבת הסיבות הוא הבורא יתברך.

בענין זה אומר בעל "חובות הלבבות" שער הבטחון פרק ג: וההקדמה החמישית היא שיהיה ברור לו כי כל הדברים המתרחשים ומתחדשים בעולם הזה לאחר בריאת העולם יוצאים לפועל על ידי שני דברים:

א. על ידי שהבורא יתברך גזר ורצה שדברים אלה יתהוו ויהיו למציאות.

ב. על ידי גורמים ואמצעי, בחלקם קרובים ובחלקם רחוקים, בחלקם גלויים ובחלקם נסתרים, שכולם מוציאים לפועל בזריזות את מה שנגזר להתהוות ולהתגלות כשהאלוקים עוזר להם לעשות זאת ( על פי לב טוב).

בהמשך דבריו הוא מבאר מה הם "גורמים קרובים" על ידי משל לשואב מים בדלי מבור הדלי קשור בחבל, החבל מחובר לגלגל, הגלגל קשור בשרשרת לבהמה והיא מסובבת את הגלגל. יוצא שפעולת השאיבה יוצאת לפועל על ידי חמישה גורמים הדלי, החבל, הגלגל השרשרת, והבהמה.

הדלי הוא "הגורם הקרוב" מפני שהוא הקרוב ביותר למים והוא הגומר את פעולת השאיבה, יתר הגורמים נחשבים "גורמים רחוקים" מפני שאינם גומרים את הפעולה אלא מפעילים גורמים אחרים. כאשר אחד מגורמים אלה כגון החבל הגלגל השרשרת או הבהמה מתקלקלים, הם גורמים שפעולת השאיבה לא תצא אל הפועל.

מסיים בעל "חובות הלבבות" ואומר וכן הוא גם בנוגע לשאר הפעולות המתהוות בעולם אין הן יוצאת לפועל לא על ידי האדם או על ידי גורמים אחרים, אלא על ידי גזירת הבורא, ועל ידי הגורמים שהוא הכין שעל ידיהם הפעולות נגמרות כמו שנאמר: "ולו נתכנו עלילות" (שמואל א' ב, ג), ונאמר: "גדול העצה ורב העליליה":(ירמיה לב, יט), ונאמר: "כי היתה סיבה מעם ה'" (מלכים א' יב, טו) ואם הגורמים אינם קיימים כלל אז שום פעולה אינה יוצאת לפועל בדרך הטבע.

יוצא איפוא שלמעשה אין האדם יכול לפעול מאומה ללא גזירת עליון, אלא שגזירת הבורא מתקיימת על ידי סיבות, מכאן נובעת הטעות לראות רק את הסיבה האחרונה ולייחס לה את המעשה ולהתעלם מכל השתלשלות הסיבות המורות על קיום רצון ה'.

מי שזכה לאמונה אמיתית בלב וחי לפיה, רואה את רצון ה' המניע סיבות לסיבות עד היציאה לפועל, אדם כזה אמונתו טהורה והוא אינו מייחס את הפעולה לסיבה האחרונה בלבד.

גם לדברים חשובים אלה יש מקור בפרשת שמות, המדרש אומר שכאשר הודו בנות יתרו למשה על שהצילן מיד הרועים "אמר להן משה אותו מצרי שהרגתי הציל אתכן" אף על פי שכבר עבר זמן רב מאז שהרג משה את המצרי במצרים, עקב משה אחרי הסיבות ותלה את הצלתן בו, כי כיון שהוצרך לברוח ממצרים עקב הריגת המצרי, הגיע למדין ושם הזדמנה לו הצלתן.

משה ראה לפניו את כל הסיבות ולא רק את הסיבה האחרונה וכמו שממשיך המדרש וממשיל את הענין "לאחד שנשכו ערוד והיה רץ ליתן רגלו במים, נתנן בנהר וראה שם תינוק אחד שוקע במים ושלח ידו והצילו. אמר לו התינוק אילולי אתה הייתי כבר מת אמר לו לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך" [פרק זה נכתב על פי שיחה של הגר"י לוינשטיין זצ"ל המובאת בספר "מופת הדור" עמ' סט סוף דבר].

למדנו כאן פרק מאלף באמונה ראינו כיצד יש להתבונן על המאורעות הפוקדים את הכלל ואת הפרט. דוקא פרשת שמות העוסקת בפרק עגום וקשה בדברי ימי עמנו, מביאה עמה את בשורת האמונה בעזרתה זוכים אנו לראייה זכה וברורה ודבר זה מעניק לאדם חיזוק ועידוד ויכולת עמידה במצבים קשים.

יש לזכור תמיד שהכל מאתו יתברך גם אם הסיבות הקרובות אלינו מבלבלות אותנו-הקב"ה הוא אל מסתתר, וכדי להעמידנו בניסיון הוא מסתיר את פעולותיו. תפקידנו הוא להסיר את המסוה ולגלות על ידי התבוננות את יד ה' המנחה אותנו בכל עת.

מעשה שסיפר הרב שכטר אודות הוריו בשנות השלושים ברומניה:

אביו היה אדם עשיר עם נכסים רבים ועסק מצליח ובביתו היו משרתים רבים, ובכל שבת היו שלושים סועדים על שלחנו. הוא היה בעל חסד עם כל הפונים אליו.

והנה לאחר תקופה הלשינו עליהם שהם אינם תושבים של המקום, ושהם זייפו מסמכים שיאשרו שהם תושבים מקומיים. התנהל משפט ארוך במשך שש שנים. בשנים הללו כל שנה הולידה אמו ילד. הם היו אחד עשר ילדים. והנה בשלב מסוים אומר לו העו"ד שאם הוא יצליח במשפט אז הוא יקבל שמונה שנים בכלא…

אמר לו אבי: "אתה מפוטר ואני אייצג את עצמי. בשביל שמונה שנים בכלא אינני צריך עורך דין. אסתדר לבד". והיה מיצג את עצמו בבית המשפט.

הוא היה בעל לשון לימודים, ועשה רושם טוב על השופט שהחליט בסופו של דיון לתת לו אפשרות של חודש כדי להתארגן ולחסל את עסקיו ולעזוב את הארץ. האב אמר לשופט זאת אומרת שאתה גוזר עלי גזר דין מוות. מדוע? מפני שאין מדינה שמוכנה לקלוט אותי. לארץ ישראל לא נותנים לי ללכת, אמריקה או צרפת אינן מוכנות לקלוט אותי.

שמע זאת השופט והחליט לגזור על המדינה לדאוג לו לסרטיפיקטים כדי שיוכל ללכת מהארץ. הם דאגו לו לאישורים לעלות לארץ ישראל.

כל מי שראה זאת תמה. היתכן? משפחה כל כך טובה, כל כך מאמינה ובעלת חסד, מדוע ה' עושה להם כך? האם זה חסד וזה שכרו?

חלפו שנים. המשפחה השתקעה כאן בארץ ישראל. העושר לא כשהיה, החיים בארץ באותן השנים לא היו קלים. ביצות וקדחת ומלריות, אך הם גידלו כאן י"א ילדים. והנה פרצה מלחמת העולם השניה, ובעקבותיה השואה, וכל המשפחה והקרובים שנותרו שם ברומניה נספו שם בשואה, ורק משפחת שכטר בצו ממשלתי קבלה רשות שנים רבות קודם לעלות לארץ ישראל ולהציל שם את נפשם…

תוספת מאוצה"ת בראשית:

בתיבות הראשונות בתורה מוצאים אנו את חותמו של הקב"ה שהוא אמת וחותמו אמת, שכן סופי תיבות בראשית ברא אלוהים "אמת". יש להתבונן מדוע רמז הבורא את חותמו חותם אמת דוקא בסופי התיבות ולא בראשם.

ביאר בספר "אורחות חיים" -הגאון בעל "שבט מוסר" רמז נפלא ועצום רמז לנו בזה בורא העולם,והוא: מעשים רבים מתרחשים בעולם חלקם נראים טובים לאדם וחלקם רעים לאדם, את המעשים הטובים מקבל כל אחד בשמחה ומודה עליהם ואילו את הרעים מקבל בצער וביגון ומתרעם עליהם. מדוע? מפני שאין הוא יודע את סיבת התרחשותם של מעשים אלו, אמנם אם היה יודע שכל המעשים האלו הם אך ורק לטובתו ולתועלתו והכל מאת הבורא שנאמר בו "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" לא היה מתרעם כלל ועיקר אלא היה מודה ומשבח כפי שאמר דוד "אודך כי עניתני" גם על הענוי היה מודה לקב"ה.

וכפי שאמרו חז"ל (נדה לא, ע"א) על הפסוק "אודך ה' כי אנפת [כעסת] בי ישוב אפך ותנחמני" (ישעיה יב, א): "אמר רב יוסף במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שרצו לנסוע בספינה כדי לסחור,ובעת אשר רצו לעלות לספינה נכנס קוץ ברגלו של אחד מהם ולא יכל לעלות לספינה, התחיל מחרף ומגדף. לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח".

ולכן רמזה התורה את ה"אמת" בסופי התיבות ולא בראשי התיבות לומר לך שבתחילה אין ניכרת האמת אבל בסופו של דבר האמת תתגלה כפי שמצינו מעשיות רבות. [ואוסיף ואומר ולכן גם הסופי תיבות אינן ביושר, אלא ת-א-מ, לרמז על הקושי של האדם לראות את האמ"ת והיא מסתתרת, וכתובה ברמז בתיבות הצריכות פענוח…]

מעשה עם החפץ חיים שראה אדם שנטל הגג מראש האלמנה. המלשין שחתכו לשונו ותלוהו עיין שם.

תוספת מפנינים שמות תשעב:

 מסופר על הרה״ק בעל האוהב ישראל מאפטא זיי׳ע, שהבטיח שאחר פטירתו ירעיש עולמות למעלה להחיש גאולתם של ישראל. ואחר שנלב״ע הגיעה משלחת חסידים לבנו הרה״ק רבי יצחק מאיר מזינקוב זי״ע לשאול מה עם הבטחת אביו? נמנם רבי יצחק מאיר מעט, ואמר לחסידים, אבא בא אלי כעת, ואמר לי: כתוב בתהילים (מח, י) ״דימנו אלוקים חסדך בקרב היכלך", כשהיינו בעולם הזה דמינו – חשבנו, ׳אלוקים׳ שכל המאורעות העוברים על בני ישראל הם דינים ועונשים, (אלוקים – מדת הדין).

אולם, ״חסדך בקרב היכלך" כשעליתי למעלה להיכלך בשמים, ראיתי כי הכל חסדים, ואיך אבקש ח״ו לבטלם…

תוספת:

"עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא) מי הם אותו העם שיצרתי לי? אלה שאומרים גם זו לטובה. הם שתהילתי יספרו.

וזה שאמר הכתוב: 'נחית בחסדך עם זו גאלת' מבאר הבא"ח? שבזכות שנחום איש גמזו אמר גם זו לטובה הוא נגאל מהצרה, כך ה' מנחה בחסדו את העם שאומרים גם זו וגואל אותם מצרתם. ודברי פי חכם חן.

מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ ויתרבה…

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרב נתן נאטקין, הצדיק רבי ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מידותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויום טוב לא אכלתי את סעודתי יחד עם אישתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כל כך לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים ולועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שולחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דברתי עם אשתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שולחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אשתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שולחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי. המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באמרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו ־־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אשתי על שלחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

*

לדמותו של מנהיג

מה בין מנהיגי ישראל למנהיגי אומות העולם

וירא בסבלותם (שמות ב, יא) נתן ליבו להיות מיצר עליהם.

משה רואה איש מצרי מכה איש עברי והוא יוצא להגן עליו.

הוא הורג את המצרי ומסתכן, כפי שאח"כ רואים שפרעה חפץ להורגו.

משה הולך מאחד לשני ועוזר להם להרים המשא ואומר להם מי יתנני תחתיכם, והיה כך מסייע להם ומבקש מהנוגש שיכהו ולא אותם. זהו מנהיג ראוי.

לעומת מרי אנטואנט שאמרה במקום לחם שיאכלו עוגות…

משה נבחן למנהיגות בצאן. הגדי שרץ למעיין והשיבו משה על כתפיו.

כך גם דוד היה דואג לצאן והיה מרעה תחילה את הקטנים כו' כדי שכולם ישבעו.

משום כך נבחרו. מי שראוי לרעות הצאן ראוי לרעות צאני.

וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן. מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ (תהילים עח,ע-עא).

להבדיל ממלכי אומות העולם, כגון בוש שכעת בגל הצונאמי שיש למעלה ממאה ועשרים אלף הרוגים והוא עדיין ממשיך בשיגרת יומו בנופש ואינו חושב כלל להפסיקו… שוטר העולם רק במה שנוגע לנפט…

להבדיל מראש ממשלה שכפי הבדיחה הידועה לפני הבחירות הקירות צועקים אליך ולאחריהן אתה צועק לקירות….

מידתו של משה להיות נושא בעול עם חבירו היא בבחינת הדבקות במידותיו של הקב"ה שעליו נאמר:

"וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות פרק כד, י).

רש"י: כמעשה לבנת הספיר – (סוטה יז ע"א) היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים: וכעצם השמים לטהר – משנגאלו היה אור וחדוה לפניו.

המעשה באדמו"ר ה"צמח צדק" של חב"ד שלאחר יחידות עם חסידיו הוא פשט כותנתו שהיתה רטובה מזיעה. שאלוהו מדוע, והוא השיב שבקבלת הקהל עם החסידים הוא צריך להוריד את בגדיו וללבוש את בגדי השואל, וכך לכל אחד, לעשות זאת חמש עשרה פעמים בשעה זה לא קל…

משה הוא המנהיג הראוי שיודע למסור נפשו עליהם, שלא ככל המנהיגים הרואים בעם כלי להנהגתם, משה רואה בעצמו כמשרת העם וככלי שרת שלהם! ולכן אין פלא איפוא שכאשר הם מגיעים למצבים שבהם הקב"ה רוצה לכלותם משה עומד בפרץ ומבקש למות תחתיהם ואף מוכן להימחות מתורת ה' לנצח ובלבד שלא תיפול שערה משערותיהם!

מסופר על החפץ חיים שבמלחמת העולם הראשונה ראתה אותו אשתו שוכב על הספסל במסדרון ולא במיטתו. היא שאלה מאי האי, והוא השיב איך יערב לי לישון על מיטתי, בעת אשר אני יודע שעתה חיילים רבים חייהם תלויים להם מנגד והם בסכנת מוות בשדה הקרב???

בסוף הפרשה משה בא בתלונה לקב"ה מאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה כו' למה זה שלחתני.

משה סובל בעקבות ההתבטאות כאן, וה' אומר לו עתה תראה את אשר אעשה לפרעה כו' אמרו חז"ל: עתה תראה, ולא במלחמת ל"א מלכים.

ביאר רבי חנוך מאלכסנדר במשל לאישה שנשלחה על ידי בעלה לראות כיצד עושים סדר, אל השכן, וראתה שהוא מכה את אשתו ונבהלה וכששבה לביתה חששה לומר לבעלה כיצד לנהל הסדר…

בעלה שאל שוב ושוב וכשלא נענה החל להפליא מכותיו בה. אמרה לו הנה אני רואה שאתה יודע היטב כיצד עורכים סדר מדוע איפוא שלחתני…

כך טען משה לקב"ה. אם ידוע לך שהם יכבידו על בני ישראל, מדוע שלחתני. משה כואב את כאבם ואפילו שעל ידי זה הוא ניזוק קשות! זהו מנהיג אמיתי!

אנו חיים בדור שבו האדם כלל אינו מכיר את זולתו, אינו מתעניין בו, הוא יכול לגור עמו בבניין משותף אולם הוא אינו מכיר אותו כלל… סיפר לי חבר העובד בזק"א שלא פעם הם צריכים להוציא איזה זקן שנפטר בביתו ועברו כמה ימים ואף אחד לא שם לב שהוא אינו יוצא מביתו…

מהיכן ירש משה כוח עצום זה?

מאימו שהייתה בעלת חסד גדולה שמסרה נפשה על ישראל ולא הייתה מוכנה לשמוע לגזירת פרעה של כל הבן הילוד ואפילו במחיר סיכונה העצמי! ותיראנה המילדות את האלוקים ולא עשו כו'.

מדוע הכתוב מדגיש את יראת האלוקים שהייתה להם, והרי זה מתבקש גם מגוי שמבין שאין לרצוח?

אלא ללמדך שעשו זאת רק מתוך יראת שמים, שחסד שלא מתוך יראת שמים סופו שהופך להיות אינטרסנטי, שעוזר רק למי שמקורב אליו פוליטית או רעיונית, וזונח בשרירות לב כל מי שאינו מסמפט… צא ולמד מהשמאל ההומני בישראל… על ערבים הם מלאים חמלה, אולם על יהודים הם מלאים בקובלנות ובקיטרוגים…

אדם כזה עושה חסד רק משום שעוניו של הנזקק גורם לו ליסורי מצפון, או משום שלא נעים לו, או משום פרץ רגעי של חסד אולם החסד האמיתי הוא החסד שהקב"ה מצוה עליו שאותו אתה עושה לא משום שבא לך, אלא משום שה' ציוה להיות קשוב לצרות ומצוקות הזולת.

אז אין חשבונות ואין 'סגירת חשבונות'…

בבית כזה משה גדל, אין פלא איפוא שצמח כאן הענק באדם- מי שראוי לקבל תורה!

משה אמת – מנהיג רודף צדק! [מכאן מהספר לב שלום עמ' מח]

"וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה, ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר". (שמות ב, טו)

בין תחילת הפסוק המספר על בריחתו של משה, לבין סופו המספר על שיבתו על הבאר, עברו לדעת המרב"ט כשישים שנה. יש לתמוה מדוע איפוא התורה הקדושה קירבה אותם לפסוק אחד?

התורה היא תורת משה, ולכן היא מאריכה בהולדת משה דבר שלא מופיע על שום אדם אחר בתורה. ולכן גם התורה מספרת על התהוותו של משה וצאתו אל אחיו וסיועו להם בראותו את צרתם.

משה נאלץ לברוח למצרים. פרעה מבקש להורגו מפני שפעם אחת קינא את קינאת היהודי המוכה . כולם שתקו, אולם הוא מקנא קינאת האמת. למחרת כשהתערב שוב להציל הנרדף, הלשינו עליו, נתפס, נידון למוות וניצול בנס.

אנו בטח היינו מתחרטים. חבל שבכלל התערבנו.

ואם סיבלנו היה מתמשך לא רק שהיינו תוהים על הראשונות אלא עוד היינו מסיקים מסקנות שלהבא- לא נתחב אפינו בעניינים לא לנו, ואפילו אם מהצד השני יש אדם סובל.

כך הרי מקובל לומר לאדם שמתערב; מה אכפת לך, למה לך לתחוב את אפך, זה לא עניינך, אתה רק תסבול, וכדומה.

אולם כאן עומד משה במלא יופיו והדרו. משה סובל בגלל ההתערבות למען האמת והצדק למעלה משישים שנה! כמחצית חייו! ואף על פי כן הוא לא מתחרט על מעשיו גם לאחר שישים שנה!

הוא מגיע למדין ושם עודנו על הבאר הוא רואה עוול. הוא אינו מכיר אדם שם. וכן אינו יודע האם זה- מקום סכנה, אך דבר אחד הוא יודע, יש כאן חוסר צדק! הוא קם לתבוע עלבונן של בנות יתרו, הגם שכאן כבר- מדובר בויכוח בין גויים! כאן הוא היה צריך לומר לעצמו כבר למדתי לקח מההתערבות בעבר. שילמתי במספיק שנים בעבור כן. אולם לא איש כמשה יעשה כן. הוא זועק את זעקת האמת.

לכן התורה כורכת את כל שישים שנות הסבל יחד, כורכת אותם בפסוק אחד- כדי להכריז קבל עם ועולם זהו אותו משה, על אף הסבל שעבר על קינאת האמת. זה משה שאינו חת מכל משבר וסבל.

ואם אין אי אפשר להתקיים בעולם השקר -בשל רדיפת האמת- אזי נעלה לירח…. לכן משה עולה אל האלוקים ארבעים יום ולילה היות והוא איש האמת.

מנהיג זהו אדם שטובת הציבור לנגד עיניו וקודמת לטובתו האישית. משה נבחן בצאן. המעשה עם הגדי שברח. דוד המלך נבחן בצאן:

"וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן: מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ: וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם"

(תהילים פרק עח, ע-עב).

היה מוציא תחילה את הרכים, אח"כ את הבינוניים שיאכלו העשב העבה יותר, ולבסוף הגסים שיאכלו השורשים. אמר לו ה' אתה ראוי לרעות את עמי.

וכך משה גם מוסר נפש עבור עם ישראל, וכאשר רוצה ה' להשמידם אומר משה תמחה אותי מספרך אשר כתבת. הם קודמים לי.

פני הדור כפני הכלב. כלב רץ בראש השיירה ונראה מנהיג אך הוא באמת מונהג. זאת נוכחים לראות בצומת דרכים. הוא עומד וממתין לראות מה יעשה אדונו. פני הדור בעקבתא דמשיחא – הם מנהיגי הדור – יהיו כפני הכלב. לא יהיו מנהיגים אלא מונהגים. תמיד יבדקו מה בוער בתקשורת, מה העם אומר, מה הסקרים מגלים, ולפי זה פועלים.

מדד נוסף למנהיג אמת, הוא האם הלה רדף אחר השררה או ברח ממנה. הרודף אחר השררה מוכיח בזאת שרואה בה קרדום לחפור בה, ומצפה ממנה להטבות וג'ובים והכנסות ורכב שרד ושאר מנעמים. לכן הוא משווק עצמו בפריימריס וכו'.

אולם המנהיג האמתי מוסר נפשו בעד העם ומבין באמת שלא שררה אני נותן לכם אלא עבדות אני נותן לכם, ומדוע שיכניס עצמו לעבדות זו? ולכן הוא באמת בורח משררה זו. כך היה עם משה.

ה' מפציר בו שבעה ימים ומשה אומר כל אחד אחר ראוי ממני!

(תוספת מר' טל חן: ולכן כתוב: "שלח נא ביד תשלח" ס"ת אחד. ר"ל כולם מתאימים חוץ מאחד – אני..)

המעשה עם הרב מבריסק והשריפה בעיירה שכילתה בתים רבים, וכל אותו הזמן הרב לא הסכים לשוב לביתו אלא ישן בעזרת הנשים עד שאחרון תושבי בריסק יסתדר בביתו!

*

סוד גלות מצרים וחטא אדם הראשון

מאמר מתוך הספר "משנת הגלגולים"

לקריאת המאמר בשלימות – כאן

*

יראת המילדות ומעלת יראת שמים

[לב שלום עמוד לא, אין הקלטה]

"ויהי כי יראו המילדות את האלוקים ויעש להם בתים" (שמות א, כא).

פרשו חז"ל שהקב"ה עשה להם בתי כהונה, בתי לויה ובתי מלכות.

וצריך ביאור, מדוע הכתוב מעלה על נס את יראת המילדות את האלוקים כסיבה לעשיית הבתים ולא מבאר שהדבר נובע מכך שהצילו את הילדים?

נבאר את הדברים בעזרת פסוק שביאר החפץ חיים. "ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד והיו באוכלי שולחנך כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך". מהי הקירבה שקרבו אליו? שהביאו לו לחם ומים כשברח מפני אבשלום.

תמה החפץ חיים, וכי אם דוד היה מצוה לשלמה לתת לבני ברזלי מתנות מכובדות לא היה די? והרי הם העניקו לו ועליו להעניק להם, ומדוע עליו לקרב אותם עד כדי כך שיהיה מאוכלי שולחנו?

התשובה נמצאת בדיוק לשון הכתוב. בפסוק נאמר: כי קרבו אלי בברחי וגו', ולכאורה היה לו לומר כי קרבו אותי אליהם, שהרי הוא הנרדף והם המגינים?

אלא מבאר החפץ חיים, שלו אכן היו בני ברזלי חשים שהם מקרבים את המלך אלהים אכן היה מגיע להם מתנות ותו לא. אולם היות וחשו שהם המתקרבים למלך והם עבדיו, לכן מגיע להם שיהיו מאוכלי שולחנך! הם חשו שזכות היא להם לעזור למלך, ולא כנותני צדקה למסכן. על הכרה כה עמוקה בגדלות המלכות אין די במתנות, אלא שיהיו מאוכלי שולחן המלכות! כעת נבין את שכר המילדות.

על מעשה טוב של הצלת הילדים מגיע למילדות ללא כל ספק שכר. אולם זה בשכר ארצי כאן בעולם הזה, שכר זמני וחולף. אולם על יראת ה' שהייתה למילדות על יראת האלוקים שהייתה בהן- יותר ממלכות הארץ, על זה מגיע שכר של להיות סמוך על שולחן המלך, להיות מעובדי בית המקדש, כך הוא השכר של עבד הירא את האלוקים.

המסקנה הנלמדת מפרשיה זו הינה מרחיקת לכת.

שני בני אדם עושים חסד עם זולתם. אחד יקבל שכר- נצחי עצום, וחבירו שכר ארצי זמני וחולף. במה הדבר תלוי?

הראשון עשה זאת לשם שמים. חבירו עשה זאת מתוך שהוא אדם הומאני ואכפתי.

מדוע ההבדל כה עצום?

הביאור הוא שהכל הולך אחר המחשבה. אותו אדם שנתן צדקה לעני מתוך רחמנות עליו ומתוך שהוא אדם אכפתי, עשה זאת להנאתו. הוא סובל כשהוא רואה אדם אחר מתייסר, וכדי להשקיט את המצפון הוא נותן. מה לך איפוא כי תצפה לשכר גבוה ונצחי? לעומתו האדם השני נאבק בתוך תוכו, הוא לא מעונין לתת, הוא אוהב את כספו, אך ציוויו של הקב"ה חזק עליו, והוא מתגבר על יצרו ונותן. לכן מגיע להיות מאכלי שולחנו של המלך! הוא הקריב למען המלך. הוא הכיר והעריך את גדלות המלך!

מסופר על החפץ חיים שפעם אחת נסע עם חתנו בעגלה, ובסיום שילם החתן לעגלון. לאחר מכן שאל הרב את החתן:"איזה כונה כיוונת כששילמת?" השיבו החתן: "לפרוע את החוב". השיבו: "חבל! יכולת לזכות למצוה עצומה של ביומיו תתן שכרו, ושל פריעת בעל חוב מצוה, ושל לא תעשוק שכר שכיר, ושל חסד עם חברו!

מספר הר"ש שבדרון שפגשו אחד מגדולי ישראל לוקח את בנו לרופא ואמר לו: הבהמה הגדולה לוקחת את הבהמה הקטנה לרופא… יש לך לכוין על חסד ,ממילא הנך מקיים מצווה!

ההבדל בין הרבי שאוכל תפוח לחסיד שאוכל תפוח…

דוגמא לאדם העושה מעשה לעשות רושם ולא לשם ה' בהבאת הביכורים [מעיין השבוע ח"ה ע' תעח]

יהודי בא לפני הרבי מליסקא, בעל "אך פרי תבואה" זצ"ל, והביא תשורה: זוג פמוטי נחושת ממורקים עד ברק, שהתקבלו בתודה ובברכה לכבוד שבת המלכה. הציב הרבי את הפמוטים בבית המדרש הצמוד לביתו, והאירו באור יקרות. היה שם עשיר אחד, שראה ושם אל לבו. כעבור שבוע הופיע, ובידו צמד פמוטי זהב יקרים עד מאוד!

"פסוק הוא בהפטרת כי תבוא: תחת הנחושת אביא זהב!" צהלו פני העשיר.

אמר לו הרבי: "עד שאתה מצטט מן ההפטרה, בוא ונלמד פסוק מן הפרשה, בהבאת ביכורים נאמר: "ולקח הכהן הטנא מידך". ובמשנה שנינו כי העשירים היו מביאים ביכוריהם בטסים של כסף וזהב והכהנים החזירום להם, אך העניים הביאו בסלי נצרים והכהנים נטלו את הסלים עם הפירות. ובגמרא קראו על כך את הפתגם: "בתר עניא אזלא עניותא", לאמר: העניות כרוכה בעיקבותיו של העני.

מביא הוא ביכוריו בסל עלוב, וגם הסל נלקח ממנו… ויש להבין: מדוע, באמת, הרי סל הנצרים הקלוע חשוב לעני לא פחות משחשוב טס הכסף לעשיר, ומדוע לא יוחזר לו!"

מצחו של העשיר נחרש קמטים. אכן, שאלה קשה!

המשיך הרבי ואמר: הסכת ושמע. יושבת לה אישה עניה בביקתה הדלה, ולפתע נכנס בעלה בשמחה: "מזל טוב! שני עצי זית לנו, והנה הנצו ביכורים! הודו לה', גם זיתים למאכל יהיו, גם מעט שמן למאור ולסיכה, ולטבול בו את הפת. ישתבח הבורא, אשרינו שיכולים אנו להודות לו בהבאת ביכורים!" אבל מיד הופכת השמחה לתוגה: במה יביאו את הביכורים, ואין להם כלי שלם!

מיד אומרת האישה: "בעלי, אל תדאג! רד לנחל וקטוף שרביטי ערבה, ואני אקלע סל נצרים נאה!"

יושבת היא וקולעת את הסל ופיה מלא שיר ושבחה לבורא עולם. מניח בו הבעל את קומץ הזיתים ומעטר את הסל במעט פירות כאשר תמצא ידו, עולה ציון ברינה ובהתרגשות רבה מגיש את הסל למשרתי השם בבית מקדשו – כמה גדולה השמחה במרום, איזו עת חדווה ושעת רצון! והכל מתקבל במאור פנים, הביכורים והסל כאחד.

בהר מולו יושב עשיר באחוזתו רחבת הידיים, מעיין בתסבוכת חשבונות המשק. לפתע נכנס הסוכן: "העצים מלבלבים, הניבו ביכורים! יש להעלותם לירושלים!"

"שוב!" רוטן העשיר, "הרי רק עכשיו הבאתי מעשר ותרומה, מעשר שני ומעשר בהמה! אין לזה סוף… נו, מילא, אם מוכרחים אין מה לעשות. אבל, אתה יודע מה! בפעם הקודמת שהבאתי ביכורים ראיתי את עימנואל מתהדר בטס של כסף- האפס הזה, הכלום הזה, חושב שהוא משהו, רוצה לנקר עיניים! אני אעמיד אותו במקום, אראה לכולם מי הוא מי! תברר בחשאי מתי הוא מתכונן לעלות לירושלים, ותכין לי טס של זהב – עם כן גבוה! אם כבר, שיראו כולם!"…

וכך, יחדיו, באים להיכל השם, העני בקלת הנצרים והעשיר בטס הזהב הנוצץ.נוטל הכהן את הביכורים עם הסל, קודש להשם. נוטל גם את הביכורים של העשיר. מצוה היא, אין ברירה. אבל את הטס הוא מחזיר. מקומו לא יכירנו בבית המקדש, ואף לכהן אין חפץ בו"…

והרבי נטל את פמוטי הזהב, והניחם בחיקו של העשיר…

*

מעלת התמימות

[מעין גנים, אין הקלטה]

ענין משה ושאלתו למה הרעות, פגם בתמימות, כנגד חטא אדם הראשון וחוה שפגמו בתמימות, להבדיל מהאבות שהיו בתמימות הגם שראו אחרת ממה שהובטח להם. המעשה עם רבינו יצחק מפשווארסק שבעקבותיו הלכו לסיביר והתברר שהיה זה לטובתם שניצלו מהנאצים.

ראה לעיל פרשת וארא תשע"ב סיפורים על כחה של אמונה תמימה

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת שמות”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב