פרשת שמיני

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר ויקרא

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת שמיני

*

חטא נדב ואביהוא – ערעור על הנהגת גדולי הדור

[״וסביביו נשערה מאד״ – אוצרותיהם]

(ויקרא פרק י א) וַיִּקְחוּ בְנֵֽי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָֽם: (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי הֽ':

(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶֽל־אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה'׀ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹֽן:

אומרים המפרשים ובעלי המוסר, כי אין כאן חטא במובן השכלי הפשוט, אלא היתה כאן תביעה קלה, דק שבדק עד אין נבדק, שאלמלא רום דרגתם הגבוהה לא היו נתפסים בה.

כך אמר במפורש המגיד למרן בעל ה׳בית יוסף׳, רבנו יוסף קארו זצ״ל. כידוע זכה ה׳בית יוסף׳ למגיד משמים שירד לגלות לו תעלומות חכמה, וחלק מן הדברים שגלה לו כתב ה׳בית יוסף׳ בחבורו ׳מגיד מישרים׳, סביב פרשיות התורה, ובפרשת שמיני בענין נדב ואביהוא אמר לו המגיד כך:

״ותדע דחובא דידהו קליש טובא, מדאפליגו כמה רבנן במאי חבו, ולא הוה כדאי למחשביה חובא, אלא משום ו׳סביביו נשערה מאד״׳.

 [תרגום: תדע, כי החטא שלהם קלוש מאד. הראיה, מכך שחלקו החכמים וטרחו להבין במה חטאו, ובאמת לא היה כדאי להחשיב זאת לחטא, אלא רק משום ׳סביביו נשערה מאד׳, פסוק שנדרש (בבא קמא נ, א) לכך שהשם יתברך מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה].

המגיד מדובנא, בספרו ׳אהל יעקב׳, המשיל זאת במשל נפלא:

היה פעם ילד שחזר מבית הספר בוכה ומדוכדך. שאלו האב מדוע נפשו עגומה עליו, והילד סיפר כי המלמד הכה אותו לחנם. ״מדוע?״ שאל האב בבהלה, והילד השיב: ״המלמד שאל שאלה בכיתה וביקש מכל התלמידים להשיב לו עליה תשובה, אך מחוסר ידיעה אף אחד לא השיב. חרה הדבר למלמד, ניגש אלי והכה אותי מכות הגונות. אולם רק אותי ולא שום ילד אחר…״

למשמע התשובה אורו פני האב, והבהלה שניכרה על פניו עד לפני רגעים אחדים ־ התחלפה בחיוך רחב: ״המכות הללו רק מרכיחות כמה חשוב אתה בעיני המלמד״, הטעים האב באזני בנו. ״הרי אם המלמד הבין כי צריך להכות דוקא אותך, בהכרח הוא סבור כי רמתך והשגותיך גבוהות משל אחרים, ולפי כשוריך היית אמור להשיב על השאלה, ומזה אני מסיק באיזה ילד חשוב ומיוחד זכיתי. לכן, המכות שקיבלת לא רק שאינן מעציבות אותי, אלא דוקא הן גורמות לי לשמחה ומרנינות את לבי״.

הנמשל, אומר המגיד מדובנא, הם נדב ואביהוא. החטא שנתפסו עליו לא רק שלא לימד על חובתם אלא דוקא על זכותם וצדקתם, כמה גדולים ורמים היו בעיני הקדוש ברוך הוא. דקות החטא שנתבעו עליה לא היתה עושה רושם אצל אנשים פשוטים מן השורה, ואף לא אצל אנשים גדולים ביותר, אולם דוקא אצל נדב ואביהוא שהיו ״מיודעיו של מקום״, ״גדולים ממשה ואהרן״, דיקדק עמם הקדוש ברוך הוא גם על תביעה קלה וקלושה כזאת.

זהו מה שנאמר ׳וידום אהרן׳, מטעים המגיד מדובנא. משום שמיתת בניו הבהירה לאהרן את גדל מעלת בניו, ולא זו בלבד שלא היה עצב על מיתתם בטרם עת, בצורה כה טראגית, אלא אף שמח בלבו על הזכיה הגדולה, אולם בעקבות שאלה זאת, טרחו המפרשים כל אחד לפי דרכו לגשש באפלה, ולמצא פגם כלשהו במעשיהם של נדב ואביהוא, שבעטיו נתבעו ומתו.

והנה למרות שכל המקרה הזה לוט בערפל, רשאים אנו ללכת בעקבות המפרשים, ולהביא את דבריהם כמות שהם, כי כאמור תורה היא וללמד אנו צריכים, אך מבלי להתימר לרדת לסוף דעתם, כי רחוקים אנו מלהשיג את פנימיות הדברים:

דברי חז"ל בענין חטאם:

במדרש נאמר (ויקרא רבה אחרי מות פרשה כ): "רבי מני דשאב ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אמר בשביל ארבעה דברים מתו שני בני אהרו; על ידי שהיו שתויי יין, ועל ידי שהיו מחסרי בגדים, ועל ידי שנכנסו בלא רחוצי ידים ורגלים, ועל ידי שלא היו להם בנים. אבא חנן אמר על ידי שלא היה להם נשים״.

החיד״א כתב בספר יפה עינים׳ (ערובין סג, כד) כי במלים ׳אש זרה׳ מרמזים כל השיטות בחז׳׳ל על מה נענשו נדב ואביהוא. אש: שהקטירו א'ש זרה, ש'תויי יין. זרה: ז'רע – שלא היה להם זרע. ר'חיצה – שלא רחצו ידיהם. ה'וראה ־ שהורו הלכה בפני רבם.

שינוי המנהג כסיבה למותם

לפני שנים רבות הראני הגאון רבי דוד כהן שליט״א, ראש ישיבת חברון, טעם פלאי על מיתת נדב ואביהוא, המובא בספר ׳עקרי דינים׳ (המובא בסוף שלחן ערוך יורה דעה, ח״ג סימן כו אות ז), בשם רבנו ישראל מאיר מזרחי, בעל ׳פרי הארץ׳. ספר שהתעטר בהסכמות המאורות הגדולים; רבותינו המהרי״ט, ה׳מחנה אפרים' ה׳משנה למלך׳ ועוד.

כי הנה ידוע שבדורות קודמים היה המנהג מקובל, כי כאשר נולד בן ראשון זכות קריאת השם לילד היתה נתונה לאבי הבן שיקרא על שם הצד שלו, ואלו אצל הילד השני, זכות קריאת השם היתה נתונה לאם לקרא על שם הצד שלה. לדבריו, זוהי אחת הסיבות שמתו נדב ואביהוא. כי אהרן קרא את שם הבן הראשון ׳נדב׳ על שם אבי אשתו שהיה שמו ׳עמינדב׳ (שמות ו, ״), ואלו רק את הבן השני קרא על שם אביו ׳אבי הוא׳ (כשהפונה ׳אבי הוא – אבי אהרן), וכיון ששינה המנהג נגזרה עליהם גזרה למיתה. מפליא להתבונן עד היכן דקדק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים הללו!

״מתי ימותו שני זקנים הללו״

הגמרא במסכת סנהדרין (נב, א) מביאה סיבה אחרת למיתת נדב ואביהוא: ״וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהו וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור. אמר להן הקדוש ברוך הוא: נראה מי קובר את מי״.

במבט שטחי ובהבנה קלושה נשמעים הדברים תמוהים ובלתי מובנים;

וכי יעלה על הדעת ששני קדושי עליון ימתינו חלילה להסתלקות מנהיגי הדור כדי לרשת את משרתם? וכי נתן חלילה לחשוד בהם שבקשו שררה לעצמם?

באורים נפלאים אמרו על כך חכמי ישראל להטעים את משמעות הדבר:

מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ״ל, הסביר זאת כך: הרי נדב ואביהוא מתו בגלל קרבתם להשם יתר על המדה, מרוב כיסופין ורגשות קודש שבערו בהם להדבק בשכינה, והוקשה לגמרא – כיצד יתבן שטפסו נדב ואביהוא ביום אחד למדרגה כה גבוהה של קרבת אלקים? הלא אדם אינו מסוגל להפך למקודש הגדול ביותר בבריאה בין רגע?

על זה משיבה הגמרא: ״וכבר היו נדב ואביהוא מהלכין אחריהן״.

כלומר, באמת זה לא נעשה ביום אחד, אלא כבר מזמן הם הלכו אחרי משה ואהרן, עקבו אחר תהלוכותיהם בקודש, התחקו אחר הנהגותיהם, והשתדלו בכל מאודם להשיג את דרגותיהם הגבוהות.

מדוע? משום שאמרו זה לזה – ״מתי ימותו שני הזקנים הללו״. כלומר, הרי תגיע שעה שימותו משה ואהרן, ואז יוטל עלינו להנהיג את הדור, ועלינו להתכונן להגיע למדרגתם, כדי שנוכל להנהיג את כלל ישראל בארתה מדרגה גבוהה שהם הנהיגו.

אולם אף על פי שהיתה כונתם לשם שמים, נתבעו מדוע דיברו באופן כזה הנשמע כגנאי כלפי אביהם ודודם, כאילו חלילה הם ממתינים לרשת משרתם.

אם חשקה נפשם בתורה – מדוע ביקשו שררה?

יש שהסבירו זאת בצורה אחרת; ונקדים מעשה: בעיר אחת חיפשו רב, והגיע א' רווק שהציע מועמדותו. בענין רווקותו אמר שכבן עזאי, חשקה נפשו בתורה, ולכן אין בכך חסרון. השיבוהו חכמי העיר על פי מה שמובא אצל נדב ואביהו שאף הם לא נשאו נשים – הרי אחד הטעמים למיתת נדב ואביהוא היה מחמת כך שלא נשאו נשים, כפי שהבאנו קודם, והנה האיש מתחיל להתחייב במצות פריה ורביה כאשר הוא נעשה בן שמונה עשרה, כפי שאמרו באבות (ה, כא): ״בן שמונה עשרה לחופה״.

אך פוסק הרמב״ם (אישות ט', ג): ״מי שחשקה נפשו בתורה תמיד, ושגה בה כבן עזאי, ונדבק בה כל ימיו, ולא נשא אשה, אין בידו עוון, והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו״.

לכן, כל העת שהיו נדב ואביהוא דבוקים במעלות עליונות, חושקים בתורה הקדושה לא היה עוון בידם, ולכן לא נשאו אותם קדושי עליון. אך כאן, כשלפתע נשמעו נדב ואביהוא משיחים זה עם זה: ״מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור״, התגלה כי כונתם היתה להתעסק במשך חייהם גם בצרכי צבור מלבד בעסק התורה, אז התעוררה עליהם תביעה מדוע לא נשאו נשים? כי הרי ההיתר הוא רק ל״מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ונדבק בה כל ימיו״, כלשון הרמב״ם, ולא למי שמתכון לעסק גם בצרכי צבור ולהנהיג את הדור.

כך גם אתה – אמרו לו פרנסי העיר – אם חשקה נפשך בתורה – מה לך נוטל שררה על כתפיך שללא ספק תבטלך מלימודך??

ערעור על הנהגת גדולי ישראל

דרכים נוספות כתבו בעלי המוסר, כי נדב ואביהוא ראו בהנהגת הזקנים הנהגה חלשה, כי בגלל זקנותם רפו ידיהם ואין בכחם עוד להנהיג את ישראל ביד רמה. הם ראו בצער את העבדה כי חדשים לבקרים מתקבצים חלקים נרחבים מהעם ומתלוננים ומתרעמים נגד משה ואהרן על דא ועל הא, וסברו כי לא תהיה שום תקנה לעם, עד שהצעירים יתפסו את רסן ההנהגה וישלטו על העם היטב, בחוזק וגבורה.

והגם שהיתה כונתם לשם שמים, להדריך את כלל ישראל בדרך איתנה וחזקה, והמניעים היו טהורים וקדושים,

אך טעות מושרשת היתה בידם, שכן אין תחליף להנהגת הזקנים. אין הנהגה טובה יותר מהנהגת הזקנים!

טעות זו גם עמדה בשרש החטא שהורו הוראה בפני משה רבם.

הצעירים טובים מהזקנים?

מוסיף מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל, ראש ישיבת מיר, בספרו ׳שיחות מוסר'. המסקנה הזאת שהסיקו כי הצעירים טובים ומועילים יותר מן הזקנים היא זו שגרמה להם להחפז ולהורות הוראה בפניו. הם לא ראו צרך ליטול עצה ממנו, ופעלו על דעת עצמם, והיה בזה גלוי מילתא שאינם כפופים לרבם, גם אם כבודו חשוב ונשגב בעיניהם.

ונקודה זו מצינו בחז״ל אודות נדב ואביהוא במקום נוסף: ״נדב ואביהוא. מה תלמוד לומר בני אהרן? ממשמע שנאמר נדב ואביהוא איני יודע שבניו היו? אלא שלא חלקו כבוד לאהרן. 'נדב ואביהוא׳ – לא נטלו עצה ממשה, ׳איש מחתתו׳ ־ איש מעצמו ולא נטלו עצה זה מזה״ (תורת כהנים א, לב).

נמצא, כי למרות שודאי התכונו לשם שמים, היתה כאן תביעה על שלא חלקו כבוד זה לזה ולא בטלו דעתם לרבותיהם, בכך שלא התחשבו לשאלם בדבר הלכה. כי זהו יסוד התורה ויסוד היהדות!

את זה מבין גם גוי:

סיפר הג' רבי יצחק יוסף שליט"א: לפני כמה זמן הזמינו אותי לביקור במוסקבה שברוסיה. היה שם כנס בהשתתפות כשלוש מאות רבנים. לקחו אותי לשם למסור בפניהם שיעור בהלכה. כשסיימתי, הפתיעו אותי ואמרו לי, עכשיו עם סיום השיעור, אנחנו נוסעים כמה רבנים, היה אתי הגאון רבי ישראל מאיר לאו, ועוד כמה רבנים, נוסעים עכשיו להיפגש עם ולדמיר פוטין נשיא רוסיה. בקשו ממני להצטרף עמהם. חשבתי שזו תהיה פגישה קצרה, נלחץ ידים למנהיגים, ונעשה כמה תמונות. אבל לא כך היה. פוטין ישב אתנו כשעה ורבע. רוב הזמן הוא דיבר. הוא אוהב לדבר. איני יודע מאיפה יש לו פנאי. הזהירו אותי קודם שהוא אוהב לדבר, ולא אוהב שאחרים מדברים, אז בעיקר להקשיב…

רבותי, אני לא אחזור ואגיד לכם את כל מה שהוא אמר, זה ארך שעה ורבע. אבל את היסוד אומר לכם.

אני לא יודע רוסית, וגם הוא בודאי לא יודע לשון הקודש. אבל שגריר ישראל היה שם, והוא תרגם לרבנים את דברי פוטין. ומה הוא אמר. תראה, היתה תרבות יון, והוא מתאר לי, איזו חכמה, איזה שכל. תראה מה היתה תרבות רומא, פילי מלחמה כמו טנקים. מתאר, הוא יודע לתאר טוב מאד, הוא דיבר טוב. מה זה תרבות מצרים, מספר, כישופים וקסמים. ואני מתפעל, איך הוא יודע את כל זה. נראה שהכינו אותו טוב… מה זה תרבות של העם היהודי, הוא מספר לי, ראש השנה, כיפור. כאילו שאני לא יודע, מספר לי על התרבות היהודית. ואני שומע אותו, לא הבנתי, מה זה, שיעור בהיסטוריה?

פתאום פונה אלי פוטין, בחדּות. כבוד הרב, כל התרבויות כולן נשכחו, מי מכיר היום את תרבות יון? מי מכיר היום את תרבות רומא? את תרבות מצרים? מי מכיר אותן? רק התרבות של העם היהודי נשארה.

אולי כבוד הרב יכול להסביר לי, למה אתם נשארתם והכל נמחק?

אני התכוננתי להסביר לו, כמו סמינר ערכים, להגיד לו מה קרה. אבל הוא אמר, כבוד הרב, אל תענה לי, אני אענה לך. הופתעתי.

אומר לי פוטין במלים האלה, רבותי. אתם נשארתם, העם היהודי, בזכות הרבנים שלכם והתורה שלכם. אני שמעתי את מה שהוא אמר, וביקשתי שהוא יחזור על הדברים. אמרתי לו מה, לא הבנתי, יחזור נא. הוא חזר פעם שניה, שנים מקרא ואחד תרגום. תראו רבותי, הוא נשיא גוי, לא יהודי. שום גיור הוא לא עבר, אפילו רבנים מצוהר לא גיירו אותו, הוא נשאר גוי. מברכים בכל בוקר שלא עשני גוי. אין הכוונה רק על גוי איכר וגוי פשוט, אלא שלא עשני גוי גם על הראשים שלהם, שלא עשני ברק אובמה וולדמיר פוטין וטראפ.

תראו, אפילו אחד כזה שהוא גוי, הוא יודע ומבין, מה שמר על עם ישראל משך כל הדורות. הדביקות ברבנים האמתיים. אלפי שנים, מאות מאות בשנים, יהודי תימן שמרו על צביונם, על מסורתם.

מה שמר עליהם, שהיו דבוקים למארי. היו דבוקים לרבנים, דבוקים לתורה. הרבנים והתורה, זה מה ששמר עליהם. סיפרתי את זה לראש הממשלה בנימין נתניהו, והוא אמר לי, אני נוסע בשבוע הבא לרוסיה, ואני מבטיח לך שאני אומר את הדברים הללו לפוטין, שכמה התפעלנו מהמסר שהוא אמר. לא משנה אם נתניהו אמר את הדברים לפוטין, או לא, לא משנה כלל, אבל הוא התפעל מאד מאד מהדבר הזה.

זה מוסר השכל בשבילנו, שמה ששמר עלינו זו התורה הקדושה. אנחנו רוצים להמשיך את המורשת הנפלאה של יהדות תימן. זה רק דרך חינוך הבנים. לשלוח את הבנים ואת הנכדים לישיבות קדושות, רק לישיבות על טהרת הקודש. לא למחצה, לשליש ולרביע לא שמענו. לא תיכון תורני ולא ישיבה תיכונית. שום דבר, לא להתפשר, דווקא ישיבה הכי טובה שיש. ע"כ.

זה מה שחז"ל אומרים במדרש:

כלל ישראל יונק את כחו והצלחתו אך ורק מזקני הדור וחכמי התורה. חז״ל אומרים במדרש (ויקרא יבא יא, ח): ״ולזקני ישראל – אמר רבי עקיבא נמשלו ישראל לעוף, מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים, כך ישראל אין יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם״.

לכן נענשו נדב ואביהוא בעינש חמור ביותר, ללמד את ישראל לקח לדורות, לא לנתק את עצמם מן הזקנים. רק הם יודעים לכון דעתה של תורה מהי! תורה בטהרתה מהי! רצון השם מהו! חלילה לנו לסטות מהם ימין ושמאל!

הקטנים עם הגדולים

בספר ׳אש תמיד׳, מביא הגאון רבי ישראל מאיר דרוק שליט״א, ראש ישיבות ׳תפארת ישראל׳, אימרה נפלאה בשם מרן שר התורה הגאון רבי חיים קניבסקי שליט״א, להסביר על דרך הדרוש את דברי הפסוק: "יברך יראי השם הקטנים עם הגדלים״ (תהלים קטו, יג). כך:

מתי הקדוש ברוך הוא יברך את יראי השם? כאשר הקטנים עם הגדולים, כאשר הקטנים עושים את כל מעשיהם על פי הגדולים. אם פועלים על פי דעת הזקנים שבדור וכפופים להם, רק אז זוכים לבחינה של ״יברך יראי השם הקטנים עם הגדולים״, מתברכים בשפע ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם!

סוד ההצלחה הוא נטילת עצה מן הזקנים, וכפיפות מוחלטת לדעתם.

מרן ראש הישיבה הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט״א, רגיל לומר כי עודנו זוכר משנות ילדותו ברוסיה, כי גם הנשים הפשוטות היתה להם הבנה כי החכמה מצויה דוקא אצל גדולי התורה, שהם בחינת ׳חכימי דיהודאי׳

הן במלי דעלמא והן במלי דשמיא, והם ברחב בינתם יכולים להכריע בכל דבר וענין. כאשר היו באות אל הרב לבקש את הכרעתו אמרו פתגם באידיש: ״וו ס׳איז די תורה דארטן איז דא די חכמה״. [״היכן שיש תורה יש חכמה״].

״ברוך שבחר בהם ובמשנתם״

בספר ׳משנת חכמים׳, לרבי משה חגיז, אחד מגדולי התורה המפלאים שזרח אורם לפני כשלש מאות שנה, אשר בעל ה׳נודע ביהודה׳ בהסכמת ספרו כתב עליו: ״רב תנא הוא כחד הראשונים!״, כותב כך: ״וזה כלל גדול אצל אמונתנו אמונת ישראל דבאמונת חכמים הכל תלוי בה״ (סימן תקיז). ובמקום אחר כתב: ״ואם תראה מי שמפקפק בדבריהם ואפלו בשיחה קלה יהיה בעיניך ככופר בכל התורה כולה״ (ראה שם סימן תקיב).

זוהי אחת האמונות הבסיסיות עליה משתתת הדת והאמונה היהודית! הרמב״ן כותב (דברים יז, יא): ״אפלו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם״.

זה נכלל בכלל הלאו הנזכר בתורה: ״על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל״.

אם אתה מבין הפוך – סימן שאתה עומד במקום ההפוך לעמדת הרב… ולכן השמאל נראה לך ימין.

סיפר הגאון רבי ישראל זיכרמן שליט״א, רבה של אחזת ברכפלד במודיעין עילית:

שמעתי מאחד הרופאים שטפלו בהגאון הצדיק רבי דוב יפה זצ״ל, משגיח ישיבת 'כפר חסידים' בערוב ימיו בבית החולים, כי כאשר עש יום אחד לתת לו תרופה מסוימת, הוא ברר אצלו קודם כנהוג אם יש לו רגישות לתרופות אחרות, ובאילו תרופות הוא מטפל כעת.

שאל המשגיח את הרופא בחיוך: ״למאי נפקא מינה? הרי אתה סבור שעלי ליטול תרופה זו ומה משנה איזו רגישות יש לי לתרופות אחרות, או מה אני לוקח מלבד תרופה זו?״

הסביר הרופא למשגיח בהרחבה: ״תראה, לפני שמעניקים לחולה תרופה מוכרחים לדעת את מכלול מצבו של החולה: לפעמים שילוב תרופה ממשפחת תרופות מסימת עלולה לבטל השפעת תרופה אחרת. לפעמים תרופה אחת מועילה ללב אך מזיקה במצבים מסימים לכליות, או לחלופין תרופה שמועילה לתפקוד הכבד מזיקה במצבים מסימים למעים. כך כל תרופה ותרופה ושקוליה ופרטיה, ולכן אסור בשום פנים לתת תרופה לחולה לפני שמוודאים את מצבו המדויק של החולה״.

כשיצא הרופא מחדרו, פנה המשגיח למקרבו ששהה סמוך למטתו, ואמר: ״שמעת איך נותנים תרופה? כשהולכים לתת תרופה לחולה מכרחים לדעת את כל המכלול שלו! נתן ללמוד מזה הרבה לעבודת השם!״

״לדוגמא״, אמר המשגיח, ״בעניו תוכחה. כשיש צרך על פי הלכה להוכיח מישהו. יש כאלה הנוהגים להוכיח בפראות, בהתפרצות, ללא מחשבה מדוקדקת על כל מכלול הבעיות שעלולה התוכחה לגרום לזה שהוכיחוהו, או מה מצבו הרוחני הכללי, ולא משקללים רווח מול הפסד״.

״מדברי הרופא למדנו היום״, אמר המשגיח, ״כי דבר ראשון לפני שמוכיחים מישהו יש לברר ולוודא היטב מהן רגישיותיו? מה מצבו הכללי?

בכלל לא בטוח שנתן להוכיח אותו, לפעמים לא רק שלא יועיל אלא אף עלול להזיק, ולזה צריך שקול דעת והבנה של מומחה״.

חשבתי להשתמש בדגמא זו גם בנוגע לענין אמונת חכמים:

אוי לו לחולה הפשוט, שאין לו הבנה בסיסית באופי המחלות השונות ורפואתן, אם יסתמך על 'הבנתו׳ ובנגוד לדעת הרופא ישלף מן הארון תרופה כלשהי שנראית לו כמתאימה וכמי שתביא לו מזור למחלתו. הרי הוא עלול להחמיר את חליו ולחרוץ את דינו למות חלילה.

כל בר דעת מבין, כי דוקא רופא שהתמחה שנים ארכות בתחום הרפואה, שלמד לעומק את מהות המחלות, טבען של התרופות והשלכותיהן, ובנוסף מכיר היטב את מכלול מצבו של החולה, יכול ומסגל להכריע איזו תרופה תועיל לכל מחלה ובאיזה מינון מדיק זקוק לה כל חולה וחולה.

כך גם צריכה לרזיות הגישה כלפי חכמי המורה וזקני הדור:

חז״ל ארמרים: ״אסתכל בה באוריתא וברא עלמא״ (זהר הקדוש, פרשת תרומה). כל הבריאה נבראה כמתכונת תואמת לתורה הקדושה וקיום מצוותיה, וכל ההתנהלות בה אמורה להגזר ממנה, והיא זו שמדריכה ומנווטת כיצד להסתכל על כל דבר בבריאה בצורה נכונה, תכליתית ואמתית.

לכן רק חכמי ישראל וגדולי התורה שהתמחו בתורה מסוגלים בעיניהם, עיני הבדולח, להכריע על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל. רק מי שאסתכל באורייתא – יכול להבין היטב את ה'עלמא'!

רק הם השואבים את כל השקפת עולמם מהתורה, מסוגלים להבחין בין קלא אילן לתכלת, בין מעשה אשר יעשה למעשה אשר לא יעשה. כי באמצעות חכמת התורה כל הבריאה בוהקת למול עיניהם בצורה מפוקחת ובהירה. התורה פתחה בפניהם צהר להבין הבנה חודרת ומעמיקה, נקיה וטהורה, על כל דבר שמביטים בה.

אדם שלא זכה להגיע לדרגתם של גדולי התורה וזקני הדור, ועומר ומערער על החלטה או הוראה שהורו, דומה לאותו חולה נבער מדעת, גס רוח, שמעולם לא רכש זיק הבנה ברפואה, ומתיימר לחריץ את גורלו בידו, לטול תרופה פלונית, או להמנע מלקיחת תרופה אלמונית…

מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל הגדיר זאת בשפתו (ספר אמונה ובטחון פרק ג): ״הנטיה להגן על כבוד עצמם, תאיץ אותם לחפש מומין בחכמי התורה, ולפי קוטן תבונתם נדמה להם כי אמנם החכמים הם במדרגה התחתונה, והם נמצאים ברום המעלה, כי טבע הגאוה לנוח בחיק כסילים, כי בחיק זה מנוחתם ערבה, ומה אפשר לתבוע מזה שלא טעם טעמה של חכמה״.

הם סבורים באויליותם, כי הם מציאותיים יותר, חכמים ומבינים יותר מגדולי ישראל, והם הם העומדים ברום המעלה. אך זהו פרי תוצרת של טפשות וגאוה – קובע ה׳חזון איש׳.

עלינו להפנים ולהחדיר להכרתנו ואמונתנו, כי חכמי ישראל רואים את המציאות כמות שהיא, התורה פתחה בהם רחב בינה ואפיקי השכל, ורק הם ירדעים להצביע על ימין שהוא עליו ועל שמאל שהוא שמאל, ואלו אנו קטני ההשגה ומעוטי השכל ראיתנו מצמצמת וצרה משלהם.

נוראים הדברים שכתב מרן ה׳סטייפלער׳ זצ״ל, בהקדמת ספרו ״חיי עולם" (חלק א): ״ופוק חזי מלפני כמאה וחמשים שנה, בכל מקום שפרקו ויצאו לתרבות רעה לחרפות ולדראון עולם, תחלת קלקולם היה לבזות תלמידי חכמים וגדולי ישראל, ואחר כך הלכו מדחי אל דחי באין מעצור, רחמנא לצלן״.

נקודה זו היא מהדברים הצריכים חיזוק תמיד, ובפרס בדורות האחרונים דור ׳עקבתא דמשיחא', לחלק כבוד לתלמידי חכמים, ולהתבטל ביטול מחלט כלפיהם וכלפי דעתם. זוהי אמונת חכמים!

כשה׳חזון איש׳ קבע שיהיו ילדים

בספר השיחות של הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ״ל, ראש ישיבת מיר, הוא מביא בשם ראש הישיבה מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל, שהיה רגיל לומר, כי הטעם שמוצאים אנו מנהיגי קהלות ואדמורי״ם חסידיים שיש בכוחם לחולל מופתים גלויים, הוא משום שאלו הסרים למרותם מאמינים בהם בלב שלם ומתבטלים כלפיהם ללא כל שמץ של פקפוק וערעור, והתבטלות זו מעניקה להם כח לחולל מופתים וישועות מעל דרך הטבע.

כעין זה התבטא פעם גם מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל באזני מקורביו, כששמע אותם מתלחשים בהתפעלות אודות ׳מופת׳ שנעשה לפלוני על ידו. הגיב ואמר להם ה׳חזון איש׳ אודותיו: "עהר פאלגט חכמים מוז עהר מצליח זין!״

 [״יהודי שמצית לחכמים מכרח הוא שיצליח״].

זהו כחה הגדול של התבטלות לחכמים! כשקיבלת התבטלות אמתית לגדולי תורה, מלבד הזכיה הגדולה כשלעצמה לזכות להיות מנהגים על ידם בחכמה ותבונה, הרי המאמין אף מעניק להם כח על טבעי.

שמעתי לאחרונה ספור מדהים ונורא, המלמד על כחם הגדול של גדולי התורה וזקני ישראל לשדד מערכות הטבע כפשוטו,

 כיצד מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל נצח בכיח תורתו את תחזיות אנשי הרפואה למעלה מכל סכוי טבעי.

הסיפור נכתב כאן ככתבו וכלשונו, כפי ששמעתי מפי הגאון רבי שמריהו אלפא שליט״א, מאנשי הצורה בעיר התורה בני ברק, בן משפחתו וקרובו של מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל, אותו הוא שמע בעצמו מבעל המעשה לפני עשרות שנים. כה ספר רבי שמריהו:

כמה שנים לאחר נשואי פגשתי בשכון סאטמאר בבני ברק יהודי חסידי מוכר, אוד מצל מאש התופת הנאצית, שניהל חנות קטנה של נעלים בעיר. הוא ידע כי זכיתי לקרבתו של ה׳חזון איש', לצאת ולבוא בביתו. הוא ניגש אלי בחול המועד סוכות ואמר לי כי יש לו עבורי סיפור שאתפעל ממנו, וכדאי לי להתפנות, לעלות לביתו ולשמע את פרטיו.

כמובן, מאד הסתקרנתי לשמע מה בפיו, ועליתי לביתו לאחר התפלה, והוא החל לספר את סיפורו במשך למעלה משלשת רבעי שעה. הוא גולל באזני בצורה מלאת רגש את כל הספור מתחלתו לפרטי פרטים.

הלה פתח את ספורו כך: במשך שנים ארכות לא זכינו אני וזוגתי להפקד בזרע של קיימא. כמובן שהרבינו בתפלות ושפכנו שיח לפני בורא עולם, אך טרם נענינו. גם את שלב ההשתדלות עשינו בצורה משלמת; טיפלנו טפולים שונים, בקרנו אצל טובי הרופאים, ומשלא זכינו שתענה בקשתנו, הצפיה הדרוכה נמהלה ביאוש ועצב. באחד הימים הגענו אני וזוגתי למסקנה, כי ראוי להפריד את החבילה ולהתגרש. סברנו כי כנראה אין לנו יחד מספיק זכיות כדי להפקד בזרע של קימא, ואולי אם כל אחד מאתנו ינשא לבן או בת זוג אחרת, יהיו לנו כל אחד לחוד די זכיות עם בן או בת הזוג החדש להפקד. לאחר מסקנה כואבת זאת יצאתי מהבית, מתוך כאב לב והססנות על הצעד שאנו נאלצים לבצע.

והנה, בלכתי ברחוב עצוב ומדוכדך, כמדמה אף דומע, פגשתי מכר ותיק, ושאלני: ״במה אוכל לעזר לך? מדוע אתה כה עצוב?". סיפרתי לו על החלטתנו להתגרש ואת הסבה שגרמה לכך. איש שיחי התפלא: ״מה? וכי על דבר כזה מתגרשים? הרי יש כאן את ה׳חזון איש', לכו אליו ויהיו לכם ילדים״.

שמע גדלותו וצדקותו של ׳החזון איש׳ עדין לא הגיעו לאזני, אולם המכר אמר את הדברים בכזו צורה משכנעת ונחרצת, שגרמה לי לסב על עקבותי ולשוב הביתה. הצעתי לאשתי להצטרף אלי אל בית ה׳חזון איש׳ כאן ועכשו, והיא כמובן הסכימה בחפץ לב, כמוצא אחרון לפני תחלת תהליך גרושין.

באנו לבית ה׳חזון איש׳ והצגנו בפניו את המקרה העצוב שלנו. הוא פנה אלי ראשון ושאל: ״היתה פעם קטטה ביניכם?״ והשבתי: ״לא! מעולם לא! תמיד שררה בינינו אהבה ואחוה שלום ורעות. יש בינינו כבוד הדדי להפליא״.

הוא פנה גם אל האשה ושאל: ״האם חייתם בשלום עד היום?״ וגם היא חזקה את דברי: ״כן, תמיד אהבנו וכבדנו זה את זה, וסיבת הרצון להתגרש הנה רק מפני שלא זכינו להפקד בזרע של קיימא״.

ה׳חזון איש׳ שתק שתיקה ממשכת, כשלאחר מכן שאל עוד כמה שאלות טכניות אישיות הנוגעות למצבנו, אשר לרוב עצם קדושתו של ה׳חזון איש׳ השתוממתי כיצד ירד עד הפרטים הקטנים. בסיום השיחה, כמדומה שאפילו הוא לא פטר אותנו בברכה, אלא רק הורה לא להתגרש ולהמשיך לחיות יחד.

כמובן נענינו להוראתו, וכעבור ימים ספורים בלבד אשתי נפקדה.

אך עדין.לא תם הספור. כעבור חודשיים ארע סיכון גדול לעבר .והרופאים טענו כי אין מנוס מלהפסיק מידית את הענין. ״בין כך אין מה להפסיד", אמרו הרופאים, "כל הסימנים מראים כי העובר אינו בין החיים". אך התנגדתי נחרצות לעשות כל פעולה לפני שאקבל את חות דעתו של ה׳חזון איש׳.

באתי במהירות לבית ה׳חזון איש', והצגתי בפניו את המצב לאשורו ואת דברי הרופאים. ה׳חזון איש׳ נרעש, ואמר לי בקול נחרץ: "קח מכאן מונית אל בית החולים, וקח את אשתך מיד הביתה, בלי לבצע שום דבר, בשום פנים ואפן". נטיתי לטען: "אבל הדוקטור אומר שזה לאחר מעשה, וכי כל הסימנים מראים כי העובר אינו בין החיים״. אך ה׳חזון איש׳ השיב לי בתוקף: ״אבל אני הוריתי לך לקחת אותה מבית החולים ולחזר הביתה!"

כך התנהל הדו שיח ביני לבין ה׳חזון איש׳ דקה ממשכת; אני נטיתי לומר לחזון איש׳ את דברי הרופא, ואלו ה׳חזון איש׳ לא היה מעונין בכלל לשמוע, הוא התעלם לחלוטין מדברי וחזר על הוראתו פעם אחר פעם בנחרצות רבה: ״אבל אני הוריתי לך לקחת אותה מבית החולים ולחזור הביתה!״

חזרתי לבית החולים ובקשתי לשחרר את אשתי, אולם הרופאים סרבו, הם טענו כי הדבר עלול לסכן אותה. אך חזקה עלי הוראתו של גדול הדור, חתמתי על לקיחת אחריות עליה, ושחררתי אותה הביתה. לתדהמתנו, אכן המשיך ההריון כתקנו עד החדש החמישי. אז שוב נוצרה סכנה דומה, והיה נראה כי אפסה תקוה. אך הפעם במקום לנסוע לבית

החולים נסעתי היישר לבית ה׳חזון איש׳, שהורה גם הפעם לא לעשות דבר ולהשאר בבית.

ולמרבה הפלא, נגד הטבע, נגד תחזיות הרופאים ונגד כל הסכויים הטבעיים, זכינו לחבק בת בשעה טובה ומוצלחת בריאה ושלמה בעתו ובזמנו.

סיס בעל המעשה את ספורו באזני רבי שמריהו: "מה אתה חושב, וכי לחנם לקחתי לבתי חתן תלמיד חכם מופלג, מבחירי אחת הישיבות החשובות בבני ברק? עשיתי זאת משום שאני סבור כי בתי היא בעצם בתו של ה׳חזון איש׳, היא נולדה אך ורק בזכותו! ואני חושב שמגיע ל'חזון איש׳ חתן תלמיד חכם לבתו!״

מדהים ומצמרר! זהו הכח העצום של גדולי התורה. אלו יכולותיהם של הזקנים. הם מסגלים להורות נגד המציאות, לעודד מערכות הטבע כפשוטו!

כאשר זוכה האדם להאמין בחכמים בצורה גמורה ומחלטת, לפעמים מזכהו הקדוש ברוך הוא לראות בחוש את כחם הגדול.

הרב מפונוביז' 'חייב' רגל!

זהו לא ספור יחידי, יוצא מן הכלל. ספר הגאון רבי יצחק ולך שליט׳׳א, תלמיד חכם חשוב בירושלים, כי בתחלת שנות הי׳ כאשר למד בישיבת פוניבז׳, שהה מרן הרב מפוניבז׳, הגאון רבי יוסף שלמה פהנמן זצ׳׳ל, במסע גיוס כספים בחוץ לארץ, ובעודו שם לפתע חלה בצורה קשה, והרופאים בקשו לקטע לו את רגלו, רחמנא לצלן.

מתוך צער ותוגה, שלח הרב מפוניבז׳ מברק שאלה למרן ה׳חזון איש׳ זצ׳׳ל, אם להענות לרךישת הרופאים. ה׳חזון איש׳ השיבו על אתר בהאי לישנא: "לא שיך שאיש חי ורב פעלים כמו הרב מפוניבז׳ יהיה בלי רגל".

הרב מפוניבז׳ הסיק מן התגובה לא להסכים לקטיעת הרגל, וכעבר ימים אחדים אכן השתפר מצבו, ובחסדי שמים נותר עם שתי רגליו עד יומו האחרון.

זהו כח התורה של ה׳חזון איש׳!

החזון איש – לא לנתח!

סיפר הרב אלימלך בידרמן על הרב נחמיה בקר מי-ם, נפטר בתמוז תשעה בגיל 91. סיפרו לו בניו: לפני 65 נולד לו בנו הראשון שבועיים לאחר מכן אשתו חשה ברע, פר' שקולניק היה המומחה מס' אחד בארץ, בדק אותה ומיד הורה לנתח. זה פיקו"נ. אך הודיע לו שאשתו לא תוכל ללדת יותר. שילם לפרופסור חמש לירה, שווה ערך לשלש משכורות אז.

ברגע האחרון, לפני שחתם, נמלך בדעתו לגשת לשאול את החזו"א שהיה גדול הדור ואף בעל ידיעות מפליגות ברפואה. הרופאים לא אהבו זאת, ובפרט שנסיעה כזו הייתה ארוכה מאד בזמנם. בכל אופן הוא הגיע לחזו"א ובדיוק הרב עמד להתפלל מנחה וכבר נטל ידיו. א"ל ר' נחמיה שפ' שקולניק הורה לנתח והודיע שאשתו לא תלד יותר. הרים החזו"א שתי ידיו כתמיה – אז מה בכלל השאלה? אח"כ שאל אותו התפללת מנחה? א"ל לא. א"ל א"כ תתפלל עמנו. לאחר מנחה א"ל החזו"א תחזור עוד פעם על השאלה. הוא חזר ושאל, והחזו"א הורה לו שלא לעשות את הניתוח. התפלא ר' נחמיה – הרי הרב קודם תמה על השאלה בכלל, וכעת הרב מורה שלא לערוך את הניתוח?

א"ל החזו"א מה אתה מתפלא, קודם זה היה לפני מנחה, וכעת אנחנו לאחר מנחה,

ור' בחיי כותב שבכח התפילה לשנות את הטבע! שאל ר' נחמיה ומה בנוגע לתשלום ששילמתי לו? לדרוש אותו בחזרה? א"ל החזו"א אל תדרוש, אך אם הוא ירצה מעצמו יחזיר לך. לבסוף הוא החזיר.

כשהוא חזר למחלקה ואמר את שאמר לו החזו"א. הוא תפס את היהודי הזה עם כל הצילומים ועבר אתו בכל המחלקות [הרב בידרמן לא רצה להזכיר מה אמר הפ' על החזו"א…] הם אחזו שהיהודי הזה מאבד אשתו לדעת. סוף הסיפור היה שלאחר יומיים התברר שלאשה היה זיהום, ואם היה מתבצע ניתוח היא הייתה שחל"ח מפאת הזיהום. האשה הזו חיה עד גיל 88, וילדו עוד 9 ילדים לעולם… [הם פגשו את הרב בידרמן לא פעם ואמרו לו "ר' לימלך, אתה רואה את התשעה דובים הללו? זה מהמנחה של החזו"א…].

קפידה של הרב ואזנר

בשנותיה• הראשוט־ת של שכונת יזכרוך מאיר׳ בבני-ברק, נהל המרא דאתרא רבנו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ״ל, בעל ׳שבט הלוי׳, מלחמת קדש על אפי וצביון השכונה. הוא דרש מכל התושבים להוציא מביתם את הטלויזיה הטמאה, נגע שפשע בזמנו גם אצל חלק מן החרדים המודרניים.

אך היו שתי משפחות שהתעקשו לא להוציא מביתם את הטלויזיה, למרות בקשותיו החוזרות ונשנות של הרב וואזנר. פעם אחת ירד הרב וואזנר בעצמו להוכיחם על חומרת הדבר ולהזהירם, אך הם אטמו אזנים ומאנו לשמע. מקרה מביש זה גרם לחלול השם ולבזוי כבוד התורה בריש גלי.

אולם כעבור תקופה קצרה, נגעה בם יד השם, ושני ראשי המשפחות נפטרו בסמיכות זה אחר זה בדרך משנה, ויהי לפלא!

סיפר הרב טורק:

ואכן, בכל עשרות השנים האחרונות, לא עבר על אבא חדש מבלי שעלה להסתופף בצלו של אחד מגדולי הדור. עד השנים האחררנות, בגילו המופלג לארך ימים טובים, למרות הקושי הגדול הכרוך אצלו בעלית מדרגות, היה סר מדי ראש חדש למעונו של מרן ראש הישיבה הגראי״ל שטינמן זצ״ל, התפלל מנחה בביתו, עבר לפניו והזכיר את שמו לברכה, ומדי פעם אף התיעץ עמו על עניניו האישיים. אבי שליט״א עוד זכה להסתופף בצילם של רבותינו ה׳חזון איש׳, הרב מבריסק, הרב דסלר, רבי אייזיק שר ועוד, והכיר גדולי תורה של הדורות שלפנינו, ותמיד ציין כי אצל הרב שטינמן הרגישו כמו במחצת ענקי הרוח שירי כנסת הגדולה בדורות עברו. כבר לפני ששים שנה ראו בו כי אינו איש מן השורה… ראו עליו רוממות מיוחדת במינה, דבקות בתורה, קדושה ופרישות עלאית, אמת מזוקקת, חכמה נדירה ויראת שמים צרופה. לכן יראת הכבוד שרחש כלפי הרב שטינמן, למרות היותו כמעט בן גילו, היתה בהתאם. הוא נכנס לפניו בכזו אימה ופחד, חור כסיד, ועמד לפניו כעבדא קמיה מריה.

גיסי הגאון רבי יצחק זאב זמורה שליט׳׳א, התלוה פעם אל אבי שליט״א לפני שנים אחדות בעת שבקר את בקורו החדשי בבית הרב שטינמן. הוא סיפר לי, כי כאשר עברו הצבור לאחר התפלה לפני הרב, פנה הרב אל אבי ושאלו: ״רבי משה, וואס זאגט איר? [מה אתם אומרים?] ברצוני לשמוע את דעתכם. לאחרונה יש לי יסורים גדולים, השאלה אם כדאי לי לבקש ברכות מאנשים שהקדוש ברוך הוא יסיר כלמני את היסורים הללו, כדי שלא יפריעו לי בעבודת השם, או שמא עדיף לסבול אותם כדי שכך אוכל להרויח יותר עולם הבא בגין היסורים?״

מנוסח השאלה היה נשמע כי גם הרב שטינמן סבור שראוי וצריך להתפלל על כך, אלא רק הסתפק אם ראוי אף לבקש ברכות מאנשים, אולי חשש שאין זה מחובת ההשתדלות שנדרש לעשות.

כמובן שאבי שתק ולא ענה מאומה. כאמור, יראת הכבוד שרוחש כלפי גדולי ישראל היא נוראה, הוא לא פוצה פה בפני גדול בתורה, וכיצד יורה לגדול הדור איך לנהג. אך הרב שטינמן לא ויתר, ודחק באבי שליט״א שוב ושוב להשיב על השאלה: "נו! רבי משה, וואם זאגט איר? וואס זאגט איר?"

אז השיב אבי שליט״א תשובה חכמה ושנונה: "הרי מה שראש הישיבה מורה זוהי ׳דעת תורה׳ מוחלטת שכך קובעים בשמים, ומה שיחליט כאן מקובל שם. אם כן, ממה נפשך, אם יחליט כי עדיפים הם היסורים כדי לקבל יותר עולם הבא כך יקבעו בשמים, ואם יחליט שעדיף רפואתו כדי שיוכל לעבוד טוב יותר את השם יתברך, הלא כך יקבעו בשמים. ממילא הדבר תלוי ברצונו ובדעתו״. הרב שטינמן חייך למשמע הדברים…

נסים בדברי המדרש (ילקוט שמעוני שיר השירים ינ): ״דרש רבא למה נמשלו דברי תורה לאגוז? האגוז כל זמן שעצו דבוק לפריו הוא משומר, פרש ממנו – משליכין אותו לאשפה. כך ישראל כל זמן שדבוקים לחכמים ושומעים דבריהם הם זוכים לקנות שני עולמים, פרשו מהם אבדו מן העולם״.

עלינו לדעת כי הערבה היחידה לזכות הן לחיי הערלם הזה בחיי אשר ושלוה ולקנין כתרה של תורה, והן לחיי העולם הבא – לזכות בשכר נצחי, אכי"ר.

*

השם אינו חפץ בקרבן אלא בהתקרבות!

[הנה שמוע מזבח טוב – דרש דוד, עם תוספות]

מתי עלולה הקרבת קרבן להחשב אכזריות והשחתה?

״אדם כי יקריב מכם קרבן לה״ (ויקרא א, א)

מדוע מוכיחים הנביאים את ישראל על הקרבת הקרבנות דוקא?

״למה לי רב זבחיכם״ וגו' (ישעיהו א, יא); ׳עולותיכם לא לרצון" (ירמיהו ר, כ)

 מעיון בתוכחותיהם של הנביאים, שהירבו להוכיח את ישראל על ענין הקרבנות, ואמרו להם שהקרבנות שהינם מקריבים בשעה שהם חוטאים אינם רצויים לפני ה׳ כלל.

כך מצינו בישעיה הנביא, שהוכיח את ישראל ואמר להם (ישעיהו א, יא): ״למה לי רב זבחיכם יאמר ה׳…״,

כך מצינו בירמיהו הנביא, שהתנבא ואמר (ירמיה ו, מ: ״עלותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי״, וכך נאמר במשלי (טו,ח): ״זבח רשעים תועבה".

גם בהפטרה – זכור – אנו קוראים – 'הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אלים'.

ויש להבין, מדוע לא הוכיחו הנביאים את ישראל כאשר סרו מדרך ה' שאין הקב״ה חפץ בשאר מצוותיהם, כגון בשמירת השבת ובהנחת התפילין? מהו המיוחד בקרבנות, שדוקא בהם הוכיחו הנביאים את ישראל על כך שאינם רצויים לפני ה'?

עוד יש להבין את נבואתו של ישעיהו הנביא (ישעיהו סו, ג): ״שוחט השור מכה איש זובח השה ערף כלב מעלה מנחה דם חזיר״,

מדוע דימה את המקריבים קרבנות בזמן חטאתם, לאנשים המקריבים בעלי חיים טמאים, ואף לאנשים החובלים בבני אדם ומכים בהם? ועוד, הרי החיסרון בקרבנו של הרשע הוא בכך שהמקריב הוא אדם חוטא, דהיינו חסרון ב׳גברא. ולפיכך אין קרבנו רצוי לפני ה׳, אולם החסרון של המקריב בעלי חיים טמאים הוא בכך שהקרבן הינו פסול להקרבה, דהיינו חסרון ב׳חפצא׳, ואם כן מהו הדמיון בין הדברים?

קרבן – התקרבות האדם אל ה׳

ונראה לבאר, שישנו הבדל מהותי בין הקרבת קרבנות לפני ה׳, ובין עשיית שאר המצוות, שהרי עיקר תכליתה של הקרבת הקרבנות היא התקרבות האדם אל בוראו, שבהקרבתו את הבהמה לפני ה', רומז הוא שכביכול צריך הוא להקריב את עצמו לפני הקב״ה על עוונותיו, ומשום כך זוכה הוא לכפרה על ידי קרבנו ווידויו.

[עיין מאמרינו לפרשה זו קרבן – קירבה ואחדות״ ובנדבה אזבחה לך״].

נמצא, שמעשה ההקרבה מצד עצמו אין בו מעלה ותיקון בלא מטרתו ותכליתוההתקרבות לה'. זאת, בשונה משאר המצוות, כגון שבת ותפילין, שמי שעושה אותן, אף אם לא כיון לתכליתן ולעיקר ענינן, מכל מקום בעצם קיום מעשה המצוה יש משום תיקון ומעלה. ולכן, מחשבת פיגול פוסלת את הקרבן ולא רק מונעת את התקיימות המצוה, כי כאמור המחשבה היא מגוף מעשה ההקרבה.

על פי הדברים הללו יש לומר, שכאשר אדם חוטא ועומד ברשעו, ובאותו זמן מקריב הוא קרבן לה׳, מהווים חטאיו ומעשיו הרעים סתירה לעצם מעשה הקרבת הקרבן, ולפיכן לא רק שהקרבת הקרבן באופן זה חסרה את יעודה ותכליתה, אלא אף נחשבת היא כמעשה תועבה ושקר.

לעומת זאת, בעשיית שאר מצוות, שמעלתן היא מחמת עצם עשייתן, והעושה אותן מקיים את רצון ה׳ יתברך, אף על פי שכאשר נעשות הן לשם שמים ובטהרת הלב על ידי אדם ירא ה׳ ההולך תמים בדרכיו, ודאי שמדריגתן גבוהה יותר, מכל מקום גם כשנעשות הן על ידי חוטא ורשע, נחשבות הן כמצוות אשר שכר רב מגיע על קיומן.

ונראה, שזה הטעם לכך שאין מונעים מן המומר לקיים מצוות, כגון שבת ותפילין, וכפי שמצינו ברמב"ם (פט״ו מהל' תפילה היה לענין כהן רשע, שאין מונעים ממנו לשאת את כפיו ״לפי שזו מצות עשה… ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות״, אף על פי שאין מקבלים קרבנות מן המומר לכל התורה (עיין חולק ה, א), שכן בשאר מצוות אין סתירה בין דרכיו הרעים של האדם ומעלליו לכך שמקיים הוא את מצוות ה', מה שאין בהקרבת הקרבנות, שכל ענינה הוא התקרבות לה'. וכפי שהתבאר.

וכן מצינו שאמרו במדרש (איכה רבה פתיחתא רחכימי אות ב): ״הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב״.

הרי שאין אומרים לאלו שאינם מקיימים מצוות, שכיון שהם רשעים, אין לימוד התורה שלהם רצוי ומקובל, אלא אדרבה, בזכות עיסוקם בתורה עתידים הם לחזור למוטב.

אמנם קשה על כך ממה שנאמר בתהלים (נ, טז): ־ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך״. משמע שרשע אינו ראוי לעסוק בתורה, ואין תורתו רצויה? (עיין שערי תשובה שער ג אות רט, ושל"ה מס׳ ר״ה דרך חיים תוכחת מוסר אות קכא). והאור החיים (ויקרא יח, ד) כתב, שאף שאר המצוות הנעשות על ידי רשע אינן רצויות לפני ה', והביא על כך את הכתוב הזה. וראה יערות דבש ח־ב דרוש א, שיישב תמיהה זו, ועיין דרך ה׳ ח״ד פ־ב אות ו. ועיין מצודות דוד ומלבי"ם תהלים שם, שכתוב זה נאמר לענין קרבנות הרשע.

מעתה מובן מדוע הוכיחו הנביאים את ישראל על הקרבת הקרבנות דווקא, ולא על קיום שאר מצוות התורה, שכן מצוה המתקיימת על ידי רשע אינה נחשבת כתועבה חלילה, אולם הקרבת קרבן על ידי רשע הינה ״זבח רשעים תועבה״(משלי כא, כז), כיון שמהווה היא סתירה לכל מהותה ועניינה של הקרבת הקרבן, ולפיכך נחשבת היא כעשיית שקר ותועבה.

דבר זה בא לידי ביטוי בהפטרה:

(שמואל א פרק טו כ) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־שְׁלָחַנִי ה' וָאָבִיא אֶת־אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת־עֲמָלֵק הֶחֱרַֽמְתִּי: (כא) וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַֽה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּֽל: (כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַֽה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִֽים: (כג) כִּי חַטַּאת־קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת־דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּֽלֶךְ: ס

מלבי"ם שמואל א פרק טו פסוק כב

(כב) ויאמר שמואל החפץ לה' וכו'. מבואר אצלי (בפירוש הספרא (ויקרא א, ג) בפסוק לרצונו לפני ה')

כי יש הבדל בין חפץ ובין רצון, שהחפץ היא תכונה נפשיית, שיתאוה אל דבר ויחשוק בו מצד תאות נפשו או חשקו אל הדבר,

והרצון הוא תכונה מחשביית, שהגם שאין נפשו חפצה בדבר ירצה בו מצד טוב הדבר ושלמותו מצד היושר והראוי.

והנה הבאת הזבחים אינם נרצים מצד עצמם, רק מצד שבם מקיים גזרת ה' ופקודתו, כמ"ש (ספרי פינחס, קמג) נחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני.

ולפ"ז לא נמצא בם חפץ, כי היה חפץ שלא יצטרך אל הקרבן, רק רצון, שכן רצה במחשבתו שיעשה רצונו.

אמנם הדבר שהוא תכלית הזבח – הוא השמיעה בקול ה', בו חפץ ה' ויחשוק בו מצד עצמו (ועמ"ש בפירוש תהלות בפסוק (תהלים נא, יח) כי לא תחפץ זבח ואתנה).

וז"ש החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה', ר"ל אחר שהשמיעה בקול ה' שהוא תכליתו של הזבח

בו יחפץ ה' מצד חשקו אליו והוא נחת רוח לפניו,

אולם הזבח הוא רק רצונו, שבו גלה רצונו וע"י יַראה האדם כי יעשה רצון בוראו,

וא"כ עיקר החפץ הוא השמיעה בקול ה' שהוא התכלית,

וממילא הנה מבואר כי שמע מזבח טוב, שהשמיעה שהוא תכלית הזבח וה' חפץ בו מצד עצמו,

טוב יותר מן הזבח שהוא רצון סתמי בלא חפץ,

ויותר מזה כי גם להקשיב (שההקשבה פחותה מן השמיעה) הוא טוב מחלב אילים שהוא המקטר מן הזבח,

וא"כ איך החלפתָ הדבר, שלא לשמוע בקול ה' ומצותיו שבו חפץ ה', כדי להקריב זבחים שתכליתם רק שישמע בקול ה', לא שבו ימרה פי ה' ובלתי שמוע בקולו.

ובזה הראה טעותו מ"ש שלקחו הצאן והבקר להקריב זבחים בגלגל:

קרבן – אכזריות או ריח ניחוח

מאחר שביארנו שעבודת הקרבנות אינה שייכת אלא באותם ההולכים בדרך ה׳, שכן זוהי מהות הקרבן וענינו – ההתקרבות לה׳ יתברך,

ניתן להבין מדוע דימה הנביא ישעיהו את קרבנות הרשעים להקרבת בעלי חיים טמאים,

שהרי אדם המקריב קרבן ומרגיש שהינו מביא את בחינת ה׳בהמה׳ שבו לפני ה', וכל כוונתו היא לזכות לקירבת ה׳, מקדש ומזכך את הגשמיות שבו, ואף הבהמה מגיעה בכך לתכלית בריאתה.

לעומת זאת, אדם המקריב קרבן ואין כוונתו להתקרב בכך לה׳, אלא ממשיך הוא בדרכו הרעה,

מרוקן את מעשה הקרבת הקרבן מכל משמעות ותוכן רוחניים,

ולפיכך נחשבת הקרבתו את הקרבן למעשה שכל כולו השחתה ואכזריות.

ועל זה אומר הנביא: ״שוחט השור מכה איש זובח השה ערף כלב מעלה מנחה דם חזיר״, שהרי רשע זה המקריב קרבן, דומה כאילו מקריב הוא בעלי חיים טמאים,

שאין בהקרבתם כל תועלת, ואינה אלא מעשה של השחתה ואכזריות.

עבודת הלב

יסוד גדול למדנו במהות הקרבת הקרבנות, שעיקרה הוא עבודת הלב – להקריב את עעמו לעבודתו יתברך. וכאשר המקריב את הקרבן חינו רשע או חוטא – חלילה – נחשב קרבנו ״זבח רשעים תועבה׳׳, ועל כגון זה אמר הנביא (ישעיה א, יא): ״למה לי ריב זבחיכם יאמר ה׳׳׳.

נספח מהספר 'משנת הגלגולים' – הקרבנות והקשר לתורת הגלגול

בענין הקרבנות וטעמם, נזכיר את שכתב האריז"ל בטעם הקרבנות [הובא בבית אשר י"ז ד']:

כאשר מזמנים בהמה לקרבן, מזדמן בה גלגול נשמה מאיש חוטא, שחטא ממש חֵטא כזה שהקרבן הזה בא עליו ולא עשה תשובה, [לדוגמא – בבהמת חטאת מגולגלת נשמת אדם שחילל שבת או כשל בנידה או באכילת חֶלב וכדו' ולא עשה תשובה] ומזמין השי"ת בהמה זו להקריבה קרבן על חטא זה ממש, ועל ידי שהאיש המביא את הקרבן חוזר בתשובה על חטאו מתתקנת גם נשמתו של החוטא ההוא שנתגלגל בבהמה זו והנשמה חוזרת נקיה אל מקומה בגן עדן.

וממילא מובן שאם המקריב את הקרבן אינו מביא את הבהמה לעזָרת המשכן או ביהמ"ק, ואינו עושה כמו שציוה השי"ת, אין תיקון לנשמה המגולגלת בבהמה זו, והוא ממש נחשב כהורג את הנשמה המגולגלת בבהמה זו.

לאור זאת יובנו הפסוקים הבאים [ויקרא פרק יז-ג]:

איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך, ונכרת האיש ההוא מקרב עמו':

פרש"י 'דם יחשב לאיש ההוא דם שפך- כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו'.

וצריך הדבר ביאור, מדוע כל כך חמוּר הוא המקריב קרבן חוץ למקדש, עד כדי כך ששוה לרוצח? והרי שפך בסה"כ דם בהמה! ולא זו בלבד אלא עוד מתחייב מיתה וכרת בשל כך!

ועוד צ"ב הכפילות בפסוק 'איש איש'.

אלא ביאור הענין 'איש איש' – יֵדע האיש השוחט את הבהמה כי איש הוא שוחט, דהיינו הנשמה המגולגלת בבהמה, 'ואל פתח אוהל מועד לא הביאוֹ' לאותו האיש המגולגל להקריבו לה' ולתקנו, ולכן נחשב ששחט את הבהמה- דהיינו האיש המגולגל בה- לחינם, ולכן מתחייב בשל כך כרת כפי שנכרתה הנשמה המגולגלת בלא תיקון.

בדרך זו כתב בספר מקור מים חייםתשיא שאמר בשם הבעש"ט זללה"ה;

'שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים' (אבות פרק ג') פירוש, כי המת מתגלגל במאכל האדם, כדי שיאמרו עליו דברי תורה, ועל ידי זה יחַיוּ אותו ויתקנוהו, אבל אם לא אמרו דברי תורה על השולחן, אזי הוא 'זובח' ושוחט את אותו המת המגולגל במאכל זה, ומשליך אותו לדומם. וז"ש 'מזבחי מתים' שזובחו ושוחטו כמת הדומם. [ברכות אבי פ' אחרי, וכ"כ בספר מצודת דוד לרדב"ז בביאור מצ' שחוטי חוץ].

על פי זה כתב בספר דברי יחזקאל לבאר את הפסוק האמור בקרבן הפסח [שמות יב-ד]:

 'במכסת נפשות תכוסו על השֶׂה' שלכאורה הלשון ״במכסת״ תמוה, ולמה לא כתוב כמו שעל פי רוב מצינו – לשון 'מנין' או 'פקידה' או 'נשיאת ראש'?

וביאר שבשחיטת פסח העיקר לכוין לשם אכילת מצוה ולא לשם אכילה גסה ורעבתנות, ועל ידי זה מעלה את הנשמה המגולגלת בקרבן.

והנה הנשמה המגולגלת נכסית מן העין הגשמית, לכן כתיב 'במכסת נפשות' היינו הנפשות המכוסות, כי תיבת 'נפש' חוזר על הנפש הרוחנית, ולכן צריך השוחט לכוין בכל שחיטה ואפילו של חולין לעשות טובה לנפש המגולגלת בתוך בעל חיים זה. ע"כ.

[א.ה. עולה כעת בדעתי שניתן לומר "במכסת" מלשון "תכוסו" – תשחטו, אתה כשוחט נפש!!

ובמגיד מישרים לבית יוסף (פ' ויקרא) אמר המלאך המגיד למהר"י קארו בטעם הקרבנות:

סוד הקרבנות הוא להביא הנפשות המגולגלות ולהקריבן לה', וככל שדרגתן גבוה יותר כך יזכו לעלות לקרבן מזוכך יותר כעולָה כו' ואם הן פחותות במעלתן – יתגלגלו בקרבן חטאת ויֵאכלו ע"י הכהנים, וזה סוד 'כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים' [יבמות צ.], שבאכילת הבשר ע"י הכהנים מתכפרים הבעלים – הם הנפשות המגולגלות בבהמות.

מדוע אין קרבנות מדגים?

הדג פסול למזבח היות וכל טעם ההקרבה היא כדי שישרף הקרבן באש המזבח, ובדגים מגולגלים נשמות הצדיקים [ראה לעיל עמ' 416 ובהערה תרפ"ו] והצדיק אינו זקוק לתיקון זה, ודי שיאכלנו אדם כשר [ילקוט יצחק מצוה קטז אות מ' בשם הנחלת בנימין].

ובהביאנו דברים אלה בביאור ענין הקרבן, לא אמנע טוב מבעליו ואביא את דברי האוה"ח הקדוש [ויקרא טז-ז] בהסבר ענין הקרבן ודרך כפרתו, ודבריו הן קילורין לעיניים וז"ל:

'ונראה לומר על פי הקדמות שהודיענו רז"ל וזה יצא ראשונה תנן במשנת חסידים (אבות פ"ד) העושה מצוה אחת קונה לו סניגור אחד והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד, ע"כ. ומפורשים הדברים באר היטב על פי דברי הזוהר הקדוש (ח"ב עו, ח"ג קכב והע"ז) ובהשכלה מושכל עליון על פי האריז"ל לבאי בהיכלי מלך, כי מהעבירה עצמה יוָלד דבר רע [-משחית], שהוא עצמו העון שעשה, ובידו נמסר עושהו, כאומרו 'תיסרך רעתך' (ירמי' ב) 'ותמוגנו ביד עונינו' (ישעי' סד).

ולזה כשמחל ה' לדוד הודיעו שאבד הכח הרע שנולד מהמעשה הבלתי הגון כאומרו (שמואל ב יב) 'גם ה' העביר חטאתך לא תמות', הכוונה בזה כיון שהחטא שעושה האדם, נברא ממנו [המשחית] הנפרע מעושהו, ממילא באבוד המשחית אין משחית [ר"ל אין השחתה], וזה שאמר לו ה' שאחר שהעביר חטאתו לא ימות כי אין ממית.

מעתה כיון שעל ידי המעשים נוצרים דברים הרעים [המשחיתים] המזיקים והמצערים את האדם, צוה ה' המעדיף טובו עלינו ואמר, כי כל שעושה דבר בלתי הגון בלא ידיעה מחטאות האדם [-ר"ל בשגגה] – יביא קרבן.

וצוה שיסמוך עליו בעל הקרבן, והטעם כי בזה יורקו החיצונים ההם שנתהוו ממעשיו הרעים על הקרבן ההוא. ופעולה זו הודיע ה' שתעשה בסגולת הבאת האדם קרבנו לבית אלהינו וסומך עליו שם יעשה הדבר בכח השלם של אלהי הרוחות לכל בשר, וזה הוא טעם שצוה ה' הסמיכה בחטאות.

והנה כל המעשה אשר יעשה בחטאת, זבח [-שחיטה] והקטרה [-שריפת הקרבן ע"ג המזבח] יפעיל בבחינה ההיא [ר"ל במשחית] הנמשכת מהאדם בקרבן ההוא על ידי סמיכתו כנזכר [-שבזה מריק החיצונים ממנו ונותנם על ראש הקרבן], ובזה היא נעקרת בחינת הרע.

וכבר ידעת כי אין חטאת באה אלא על החטאות, שהוא הדבר שעושה האדם בשוגג, משום דלא נפיש זוהמיה [-חלאתה של השגגה], מה שאין כן על עון שעושה האדם במזיד דנפיש זוהמיה אין מביאין קרבן, וזה אמר (משלי כא) 'זבח רשעים [-במזיד] תועבה' כי יתעבהו ה' ב"ה להקריב על מזבחו תיעוב כזה שאין לך מיאוס בעולם כמיאוס וזיהום העון רחמנא ליצלן: עכלה"ק. עש"ע שממשיך ומבאר עפ"ז ענין שילוח השעיר לעזאזל בטטו"ד.

*

מאכלות אסורות – טמטום הלב כשקץ

[אוצרותיהם עם תוספת מרובה]

התקנון של בית הקברות לאוכלי כשר

בשנת תש״ב השתתף העסקן רבי יעקב הלפרין זצ״ל, מאנשי אמונו של מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל, בהלוית אדם חרדי, שהתקימה בבית הקבררת ׳נחלת יצחק׳ בגבעונים. באותו הזמן התקימה במקום גם הלויתו של סוחר עשיר ידוע מתל-אביב שהיה מחלל שבת בפרהסיה, והודות לסכום נכבד ששלשלו בני משפחתו ל׳חברא קדישא׳ הטמינו את גופו בחלקה הסמוכה לנפטר שומר שבת, למרות שההלכה מורה בפרוש כי אין לקבר צדיק אצל רשע.

רבי יעקב נרעש מהמקרה, וחכך בדעתו ל?סד בית קברות עצמאי סמוך למושבה ׳זכרון מאיר׳, שייועד אך ורק לשומרי שבת בלבד. ה׳חזון איש׳ תמך ביוזמה בכל עז, והלהיב ודרבן אותו להוציאה אל הפועל. רבי יעקב רכש בפאתי ׳זכרון מאיר׳ חלקה של חמשה עשר דונם, ולאחר מאבקים משפטיים ממשכים הכשר השטח והקדש לבית הקברות.

על דעתו של ה׳חזון איש׳, פרסם אז בעתונות תקנון ברור מי יהיה זכאי להקבר בבית העלמין החדש. נוסח התקנון עבר תחת עינו הבוחנת והדקדקנית של ה׳חזון איש׳ ואשר על ידו.

זה היה לשונו: "היות וזה כמה שנים אשר חרדי תל-אביב והסביבה פנו אלינו בבקשה לסדר בית העלמין מיחד על טהרת הקדש שלא יהא בו מקום למחללי שבת, מינים וכרפרים בתורת משה, אוכלי בשר השפן והחזיר וכו'. כי לפי דת ישראל אסור להשכיב רשע אצל צדיק ושומרי תורה לידי מפירי תורה, ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא״.

הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט׳׳א, ראש ישיבת ׳רבנו חיים עוזרי, מספר כי שמע את אחד מבני הבית שואל את מרן הרב מבריסק הגרי״ז הלוי סולוביצ'יק זצ״ל, מדוע קבע ה׳חזון איש׳ שבתקנת יופיע ענין המאכלות האסורות כענין בפני עצמו, יותר משאר אסורי התורה החמורים?

בשלמא שמירת שבת מובן, שכן שקולה שבת כנגד כל המצוות, כמו כן כופר או מין שהוציא את עצמו מן הכלל והפקיע לגמרי את על התורה מעליו. אולם ענין כשרות המאכלות במה הוא שונה משאר הלאוין החמורים בתורה שהוזכר בפני עצמו?

השיב הרב מבריסק: ״לא לחינם הדגיש ה׳חזון איש׳ ענין זה, מפני שאכילת מאכלות כשרות זהו יסוד היסודות להשאר יהודי אמתי! מי שאינו אוכל כשר אמרו חז׳׳ל (יומא לט, א) ״ונטמאתם בם״ – ״אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם, עברה מטמטמת לבו של אדם״, ופרש רש״י: ״עברה מטמטמת לבו של אדם – מטמטמת אוטמת וסותמת מכל חכמה״. דעותיו נעשות כתבות ומטמטמות, ובהכרח שאינו נוהג כשורה גם בשאר חלקי התורה.

לכן אסור זה חמור יותר משאר לאוין אחרים״.

כאן בפרשה, הוא המקום הראשון בו הוזהרנו על ענין המאכלות אסורות, והתורה חוזרת כאן ומזרזת עליו שוב ושוב:

בתחלת הפרק נאמר: ״אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפרסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם״.

בהמשך נאמר: ״אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם", ובפסוק אחריו משלשת התורה באזהרתה: ״ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ״.

התורה מרבה באזהרות ולאוין, שנדע את חומרת הדבר. מפני שהענין בנפשם של כלל ישראל ואבן השתיה המהוה את קדשתם וטהרתם. יסוד היסודות להצלחתו הרוחנית של האדם בכל חלקי עבודת השם תלויה במאכלו הטהור.

בספר ׳מאור ושמש׳ כותב טעם מענין לעתוי קריאת פרשה זו מיד לאחר חג הפסח, כפי שחל במרבית השנים. זה לשונו:

״לכו אנו קוראים ברב השנים פרשת שמיני תכף אחר הפסח, שבפרשה זו טיהרו ישראל שירחיקו עצמן ממאכלות אסורות, ואי אפשר לבוא להשגות התורה עד שישמר את עצמו ממאכלות אסורות מכל וכל, ובפסח שישראל אכלו מצה נתקדש פיהם על ידי אכילת מצה, ותכף אחר פסח אנו קוראים פרשת שמיני, כדי שנשמר עצמנו ממאכלות אסורות ונזכה להשגות התורה״.

אחרי פסח כאשר הפה שלנו התקדש בקדשת המצוות, עלינו להזהר לא לחללו במאכלות אסורות.

והנה רש״י כאן כותב: ״ונטמתם בם – אם אתם מטמאין בהם בארץ אף אני מטמא אתכם בעולם הבא ובישיבת מעלה: כי אני ה׳ אלהיכם – כשם שאני קדוש שאני ה׳ אלהיכם, כך והתקדשתם, קדשו עצמכם למטה: והייתם קדשים ־ לפי שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא״.

למעשה, דברי רש״י מזכירים מעט את דברי הגמרא במסכת יומא (לח, ב), ומשמעותם לכאורה זהה. כך אומרת הגמרא:

״תנו רבנן: ׳והתקדשתם והייתם קדשים׳ – אדם מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה, מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה – מקדשין אותו לעולם הבא״.

הגאון רבי חיים קמיל זצ״ל, מאדירי התורה הממלאים בדורנו, בספרו ׳אמרי חיים׳, מתקשה בהבנת דברי חז״ל אלו:

כי הנה לכאורה חז״ל כופלים באן את דבריהם, שכן המשפט ״אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה״, הוא עצמו אותו התוכן של המשפט ״אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה״. כי כאשר חז״ל אומרים: "אדם מקדש את עצמר מעט מקדשין אותו הרבה״ – הכונה היא שמלמעלה מקדשין אותו יותר ממה שעשה בעצמו, כלומר אם נתקדש מעט בכוחות עצמו יסיעוהו מן השמים להתעלות הרבה בקדושה. אם כן מדוע ראו חז״ל לכפול את הדברים כשהמשמעות אחת היא?

מסביר רבי חיים, שאין זה כפל דברים אלא כל משפט מוסב על ענין אחר:

ישנן מעלות במדת הקדושה שאמנם מתקשה האדם להשיגן, אך למתת הקושי הוא מרגיש שיש ביכולתו לעמול בנפשו כדי להשיג קנין באותן מעלות, ועל זה אמרו חז״ל: ״אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה״, להורות לאדם שאין הוא מצוה אלא להתחיל בעבודת ה׳ כפי כחו וחלקו, ואפלו אם יש בידו להשיג רק מעט עליו להתחיל, כי כבר מן השמים יקדשוהו הרבה.

אך יש דרגות במעלות הקדשה, שנתפםות בעיני האדם כרחוקות ממנו, וגורמות לו לסבור כי אין ביכולתו להשיגן אפילו מקצתן, ובדרך הטבע הוא נרתע אף מלהתחיל לרכוש מעלות אלו.

על זה בא החלק השני של חז״ל: ״מלמטה מקדשין אותו מלמעלה״, להורות לאדם כי גם באופן כזה שאין נראה לו שיצליח להשיג את אותן מעלות, כי זה הרבה מעבר להשגותיו, בכל זאת עליו להשתוקק להשיגן, כי לבסוף יקדשו אותו מלמעלה, משמים יסיעו לו להגיע לאותה מעלה.

נמצא, כי תמיד צריך האדם לשאף לקדשה ולטהרה, למעלות עליונות נוספרת ולא להאחז במקום עמדו. בין למעלה הנראית לו כברת השגה ובין למעלה שאינה נראית לו כברת השגה, אלא כרחוקה ותלושה ממנו, כי סוף םוף תמיד נדרש האדם לעשות רק את ההשתדלות מצדו, ומכאן ואילך מסיעין לו מן השמים.

וכך כותב המסילת ישרים בפתיחה לביאור מידת הקדושה (פרק כו): 'ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה.

על פי זה, מטעים רבי חיים, יובן היסב המשך הפסוק: ״כי קדוש אני״. להורות לכלל ישראל כי אין להרתע מלשאוף ולהשתדל בקנין המעלות, כי הרי הקדוש ברוך הוא מסוגל להשפיע על האדם מעלות קדושות למעלה מהשגתו, מעלות עצומות שהוא עצמו לא מסגל להאמין שיכול להשיגן, ועליו רק לשאוף ולהשתדל כפי יכולתו, ולא מעבר לכך.

נדמה כי נקודה זו מרגישה התורה דוקא כאן בענין מאכלות אסורות, משום שהלמוד הראשון של השתדלות בעניני קדושה שנדרש לו האדם, הוא הזהירות והשמירה מכל דבר מאכל הנכנס לפה, שיהיה בתכלית ההדור והכשרות.

״ותורתך בתוך מעי״

חז״ל אומרים במדרש תנחומא (פרשה ח) על הפסוק: ״זאת החיה אשר תאכלו״ ־ "זהו שאמר הכתוב: ׳לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי׳…״, ורבים נלאו להבין מה הקשר והשיכות בין שני הפסוקים זה לזה?

אולם ההסבר הפשוט הוא, כי לא שייך שיגיע האדם למררגת ׳לעשות רצונך אלקי חפצתי׳ ולמדרגה של ׳תורתך בתוך מעי׳, רק אם גופו ספג ומעיו הכילו מאכלות קדושות וכשרות על פי דעת התורה הקדושה. אך אם חלילה מעיו נתגעלו ממאכלות אסורות אין לתורה קיום בתוכו, התורה לא מסוגלת להאחז בנפשו ונשמתו, ולמרות חפצו העז לא יהיה מסוגל לעשות רצונו של מקום בשלמות.

משה ואכילת האיסור

דברים נוראים המלמדים על גודל קדשת הפה הנצרכת למורה הקדושה, כתב רבי מרדכי הכהן זצ״ל מעיר הקדש צפת, מגורי האר״י הקדוש זיע״א, בספרו ׳שפתי כהן׳ על התורה:

הוא מעורר שאלה עצומה; לכאורה מדוע עשה הקדוש ברוך הוא שמשה רבנו אבי הנביאים יהיה כבד פה וכבד לשון? האם לא ראוי כי מוסר המורה מפי הגבורה יהיה פיו שלם ומתקן, חד לשון וחד דבור?

בראשית דבריו מקדים בעל ׳שפתי כהן׳ להביא את המספר במדרש (שמות רבה א, כו) מהי הסבה שגרמה בפעל למשה רבנו להיות כבד פה וכבד לשון?

״לפי שהיה [משה] יפה הכל מתאוים לראותו, והוה פרעה מנשקו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו. והיו שם יושבין חרטמי מצרים ואמרו: מתיראין אנו מזה שנוטל כתרך ומתנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד לטל מלכות ממך. היו מהם אומרים להרגו, היו מהם אומרים לשרפו. והיה יתרו יושב ביניהן ואומר

להם: הנער הזה אין בו דעת, אלא בחנו אותו ־ הביאו לפניו קערה זהב וגחלת, אם יושיט ידו לזהב יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת אין בו דעת ואין עליו משפט מות.

מיד הביאו הקערה לפני משה ושלח ידו לקח הזהב ובא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון".

אומר בעל ה׳שפתי כהן׳ דבר נורא; הרי כאשר לקחה בת פרעה את משה מן היאור כתוב בפרשת שמות שלא הסכים לינק מהמיניקות המצריות, עד שהציעה מרום לאתר עבורו אשה מינקת מן העבריות. אך הגם שהתנגד לינק מהמצריות הרי שמכל אחת מהן נפלה לפחות טיפה אחת לתוך פיו עד ששמט את הדד ודחה אותן, והיות ונגע חלב עכו״ם בפיו ובלשונו של משה לא היה ראוי שתמסר התורה על ידו, עד שפיו ולשונו יתלבנו ויצטרפו בגחלת בוערת. כפי הלשון שנאמר בחז״ל: ״אמר הקדוש ברוך הוא: פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא?״ ולכך גלגל הקדוש ברוך הוא שיכניס משה את הגחלת לתוך פיו ויכוה, לטהרו, לצרפו וללבנו.

נורא למתבונן עד היכן מגיעה קדשת התורה! משה הוצרך לטהר, ללבן ולצרף את פיו בגחלת בוערת בשביל שתוכל התורה להמסר על ידו!

הרמב״ן כותב (דברים יד, ג) לשון כזאת: ״כי המאכלים האסורים גסים יולידו עבי ואטימות בנפש״.

האדם האוכל טרף אמנם יוכל להמשיך ללמד ולקיים מצוות, אך כבר פגם בכשר נשמתו. אינו מסגל יותר להכיל דברים רוחנים עלאיים. נפשו נאטמה מלחוות את הרוממות והטהרה שמשפיעה התורה על לומדיה. דעותיו משתבשות ומכובות, ושאיפותיו הרוחניות הולכות ומתגמדות.

הרמב"ם ומכתבו

מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל, ספר שכאשר מרן הגאון רבי חיים מבריסק זצ״ל הזדמן לורשא, ראה לראשונה את הספר החסידי הנודע ׳דגל מחנה אפרים׳. שם בפרשת עקב מביא ששמע מסבו מיסד תנועת החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב זצ״ל, כי פעם שגרו אלפי אנשים בני מדינה אחת מכתב חתום אל הרמב״ם במצרים, בו שאלו שאלה בעקרי האמונה. בתחלה השתמט הרמב״ם מלהשיב על שאלתם, ורק הורה לבדק את כשרות השחיטה במדינתם, ולאחר בדיקה יסודית גלו כי השוחט האכילם נבלות וטרפות במשך שלש עשרה שנה!

כששאלו את הרמב׳׳ם מנין ידע על כך, השיב כי היות ומכיר את בני המדינה ההיא כאנשים ישרים וכשרים, לא הבין כיצד הם שואלים שאלות כאלה הגובלות בכפירה וכזוב, ושער כי טמטום לבם נובע מאכילת מאכלות אסורות, שנאמר בזה ״ונטמאתם בם״ ודרשו הז״ל: "אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם״. אולם גם זאת לא הבין כיצד יתכן שאנשים כשרים והגונים יאכלו מאכלות אסורות? ושער כי בהכרה השוחט הוא זה שמכשיל את כל בני המדינה, והם אינם יודעים על כך, ואכן כפי ששער כך היה.

בשביל שנשמתנו תשאר טהורה וזכה, המסגלת להכיל את קדשת התורה, עלינו להזהר ולהשמר לא להכשל בשום נדנוד והששות כשרות, קלה כבחמורה. אחרת יהיה הדבר חלילה בגדר ״מעות לא יוכל לתקן״.

״התעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפלו בהסח הדעת״

בכל ספרי הקדמונים, ראשונים ואחרונים, מוצאים אנו התיחסות חמורה ביותר לענין מאכלות אסורות, ותמצית דבריהם אחת היא ־ כי המאכלות המגיעלות החודרות לתוך גופו של האדם גורמות לו לקלקול רוחני בלתי הפיך; הן מעוותות את מדותיו, סותמות את צנורות השפע הרוחניים שלו, וגורמות לו לאבד את התשוקה ואש ההתלהבות בתורה ועבודת השם.

נוראים הם דברי ה'אור החיים׳ הקדוש: ״ואולי, שבא הכתוב להודיע כי האוכל מהשרצים תעשה נפשו עצמה שרץ, והוא אומרו ׳אל תשקצו את נפשתיכם', פרוש לא תעשו נפשותיכם שקץ, ובמה? בכל השרץ השרץ על הארץ כשתאכלו אותה… ואומרו ולא תטמאו בהם אולי שיכון לומר שצריכין ישראל להזהר לכל יכנסו לפיהם אפלו בהסח הדעת, כי ההפרש שבין השוגג למזיד במציאות זה כשוגג כמזיד, כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפילו בהיסח הדעת, אלא שישתנה הפגם ממעשה מזיד תיעשה נפשו שקץ ובשוגג תיטמא נפשו ותטמטם, והוא אומרו ולא תטמאו ונטמתם בם״.

ומסיים שם ה׳אור החיים׳ הקדוש: ״וצריך האדם לזהר בתוספת זהירות וזריזות בכל דבר אשר יכנס בגדר ספק שקוץ זה, ומה גם בזמנים אלו שנזהם האויר והארצות כלן יחד ואין לך גדולי קרקע שאין בהם מהשיקוץ שומר נפשו ישמר את הדבר״.

נורא ואים! בענין מאכלות אסורות אין חלוק בין שוגג למזיד, ״כי התעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפלו בהסח הדעת״.

'מה יקרה אם יאכלו כשר כמה ימים'?

בית מלון ׳העצמאות׳ בנתניה היה בבעלותו של הרב יעקב שכטר, וכמובן שהאוכל היה בכשרות המהודרת ביותר, ובמלון התארחו רק משפחות של בני תורה. פעם, באמצע השבוע, הגיעו למלון בני זוג שאינם שומרי תורה, וביקשו להתארח, ואף הודיעו שהם מעוניינים לשלם את הכסף בו-במקום, ומראש. כששאלם בעל המלון מדוע הם רוצים לשלם עכשיו, הרי המנהג הוא שמשלמים בעת שעוזבים, השיבו שהם מתכוננים לעזוב את המלון ב…עיצומה של שבת קודש, רח"ל, ובשעות הללו המשרד סגור, לכן הם רוצים לשלם עכשיו.

הרב שכטר הזדעזע בשומעו את הדברים, ואמר לבני הזוג שמלון זה אינו מתאים להם, 'ואולי כדאי שתחפשו לכם מלון אחר', אמר. בני הזוג יצאו, חיפשו, ולא מצאו… אם כך, אמר להם מנהל המלון, אני מוכרח לגשת לאדם גדול, השוהה עכשיו במלון, ושמו הרב אלישיב, ואשאל אותו האם מותר לי לקבל אתכם, כשהנכם מצהירים שתעזבו באמצע השבת. הרב שכטר דופק על דלת חדרו של מרן זצ"ל, שהיה כמובן עסוק בלימודו, כבעת שהותו בביתו במאה שערים. מנהל המלון מציג את הבעיה, והגרי"ש חושב דקה-שתיים, ומשיב להרב שכטר בהאי לישנא: ' מה אכפת לך שהם יאכלו כשר כמה ימים'? —

המנהל ירד לבני הזוג ואמר להם את תשובת מרן זצ"ל. בני הזוג התרגשו, ומחו דמעה מעיניהם. הם סיפרו שהשתייכו בעבר לעדת חסידי גור בפולין, ומאורעות השואה העבירום על דעתם ודעת קונם, עד שעזבו את דרך התורה. 'אנחנו מאוד שמחים שהרב השיב לך כפי שהשיב, ומה שאנחנו רוצים לומר לך עוד – שברגע זה החלטנו לא לעזוב את המלון בשבת, אלא להמתין עד למוצאי השבת'…

בסופו של דבר חזרו בני הזוג הללו בתשובה שלימה! ההסבר בתשובתו של מרן זצ"ל הוא, כפי הנראה, שבעליו של בית המלון אינו שותף בשום צד, ובשום שלב, בחילול השבת של בני הזוג. הוא בסך הכל מספק להם אש"ל, אכילה שתיה ולינה, ומה שהם תכננו לעזוב באמצע השבת, זה היה על דעתם, ולא היה לו שום חלק בכך. לכן אמר לו מו"ח 'מה אכפת לך שהם יאכלו כשר כמה ימים'.

נזכרתי במעשה זה, סיפר הרב, כאשר לפני חג הסוכות הגיע אליי מנהל מלון וסיפר סיפור דומה להפליא.

בני זוג הגיעו אליו, וביקשו להזמין כמה ימים, ו…לשלם מראש. הם הודיעו שהם רוצים להתארח בסוכת המלון, ולאכול שם במשך הימים שישהו במלון. כששאל אותם מדוע הם מבקשים להקדים את התשלום, השיבו שהם מתכננים לעזוב באמצע השבת, וכו'. גם כאן השבתי לו כדבריו של מרן הגרי"ש, שמותר לו לארח אותם, כי הוא אינו נעשה שותף בחילול השבת שלהם.

אנשים כשרצים

לפעמים אנו רואים אדם שאמנם רחוק משמירת תודה ומצוות אך על פניו נראה נורמטיבי, ננוח ומיושב. אך לפתע כשפוגעים בכבודו או במעמדו, או כאשר פורץ סכסוך או קטטה עם האחר הוא מאבד את עצמו לדעת ונוהג כחדל אישים ובחסר מצפון, מתאכזר ופוגע בשני ללא רחם, עד שרואה את לחלוחית חיותו האחרונה פורחת ממנו.

ואנו עומדים ותמהים: כיצד מסגל אדם נררמלי לאבד את רגשותיו ולנהוג כלפי האחר בכזו רשעות ואכזריות מחרידה?

במקרים רבים, נתן להצביע כמעט בודאות על דברי ׳אור החיים׳ הקדוש, כתשובה ברורה לפשר התופעה; מי שנפשו נטמאה במאכלות אסורות הוא נהפך מאדם לשרץ! הוא רק נותר בצורת אדם, אך למעשה הוא שרץ! וכמו ששרץ אטום ומאובן ואינו מפתח שום רגש חיובי כלפי האחר, כך גם נפשו של האוכל שרצים נעשית אטומה ומאובנת.

הזוהר – מסתלק צלם האדם

הדברים מפרשים בזהר הקדוש (פרשת משפטים) כי על ידי המאכלות אסורות מסתלק צלם אלקים מהאדם. לכן אין זה פלא שהוא נוהג כבהמה ובחסר אנושיות, כי סר צלם האלקים מעליו, וכבר אין מותר בינו לבין בהמה.

בספר ׳עקדת לצחק׳ לרבנו יצחק עראמה זצ׳׳ל, מגדולי הדור לפני כשש מאות שנים, כתב: ״כי הם מתעבים ומשקיצים ומזיקים אל הנפש המשכלת, ומולידים פה האטימות ורע המזג וקלקול התאוות אשר מהם תתהוה רוח

הטומאה המטמא הדעות והמעשים, ומגרש רוח הטהרה והקדושה ממנה".

כידוע מרן ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל, חבר חבור נשגב בשם ׳נדחי ישראל׳, שנועד עבור חיילים יהודים שאלצו להתגייס בעל כרחם לצבא, בו הוא מזרזם על שמירת התורה והמצוות גם במצבי אילוץ קשים אליהם נקלעו. שם (פרק כח) הוא מעורר על דבר מאכלות אסורות, וכותב כי גם אם לאותו אדם שאכל מאכלות אסורות יש זכויות אחרות מלמוד התורה ושאר מעשים טובים ־ ובגללם יהיה זכאי לקום לתחית המתים לעתיד לבוא, הרי יהיה מסכן ואמלל, ואין לשער ולתאר את גודל צרות הנפש שיהיו לו.

כי בעת תהית המתים, הקדוש ברוך הוא ימגר את הרע מן המתים, לכן גופו של אותו אדם לא יוכל להתקיים ולחיות עד שישאבו ממנו את כל חלקי הבשר והאיברים, הגידין והעור שנזונו מהמאכלות האסורות, ויאלץ להיות חתוך איברים, חלקים מכל איבר ואיבר היכן שנספגו אותן המאכלות, ולדבריו אי אפשר לתאר את גודל היסורים והצער שיהיה לו מכך.

מדוע סרב המשגיח לטעם מהחלב האמריקאי

מספר שנים לאחר המלחמה, התגורר הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטין זצ״ל בארצות הברית, שם שמש כמשגיח בישיבת מיר עד שעלה לארץ ישראל בשנת תש״ט. מורי ורבי, הגאון המפלא רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ״ל, ראש ישיבת ׳נצח ישראל׳ רמיילעס, זכה באותן שנים להסתרפף בצלו ולקבל ממנו רבות בתורה, בחכמה ומוסר.

פעם שמעתי מפיו ספור נפלא על זהירותו הגדולה של המשגיח בענין כשרות המאכלות בארצות הברית. כה הוא סיפר:

באחד הימים הייתי בבית המשגיח כשלפתע נכנם רופאו האישי, ופגש בי כשאני ממתין למשגיח בחדר החיצון. הוא פנה אלי ושאל: ״האתה תלמידו של הרב?!" וכשהשבתי בחיוב השיח את דאגתו באזני: ״אני מאד מודאג מסרובו של הרב לאכול בשר ולשתות חלב כאן באמריקה, חוששני כי הוא יחלש בעקבות זאת. גופו הדל והצנום מוכרח לאוכל בריא ומזין לצורך קיומו, וסרובו לאכול גובל בפיקוח נפש של ממש״.

פניתי למשגיח לנסות ולהבין את פשר סרובו: "ילמדנו רבנו", שאלתי ביראת הכבוד. "לאכול בשר עוד מובן מדוע המשגיח מסרב כאן באמריקה, כי אינו רוצה להסתמך על שחיטה בלתי מוכרת. אולם מדוע יסרב לשתות

חלב, הרי המחלבה המקומית מנוהלת על ידי אדם חרדי מוכר ביראת שמים שלו ומוחזק בכשרותו? וכי אילו בעיות הלכתיות עלולות להווצר בחלב?"

המשגיח השיב: ״האמת, כי היות ומנהל המחלבה מוחזק כאיש כשר הרי שמלכתחלה הייתי שותה מחלב הנוצר במחלבתו הפרטית. אולם נקודה אחת לא מוצאת חן בעיני, מדוע מערכת הכשרות של הרבי בעל ה׳דברי יואל׳

מסטמאר זצ״ל מעניקה למחלבה שלו הכשר? מה צורך יש בהכשר, הרי בין כך היא מנוהלת על ידי אדם חרדי כשר? אלא חוששני שהיות והתעוררו שם חששות ושאלות שונות בעבר, לכן ראה הרבי מסטמאר צורך להעמיד משגיחים מטעמו במחלבה, ובשל כך איני מענין לשתות מחלב שנוצר שם״.

יצאתי מבית המשגיח ופניתי מיד אל מעונו של הרבי מסטמאר לברר את פשר הענין. הרבי חייך והשיב לי בחדות לשון: "כמדומה שבעל המחלבה מוחזק כצדיק וכשר אף יותר ממשגיחי הכשרות הממונים להשגיח עליו מטעמנו".

״אם כן, מדוע המחלבה זקוקה להכשר?״ – הוספתי לשאל, והרבי השיב:

״פשוט מאד, משיקולי מסחר העדיף הבעלים לפנות אלינו ולבקש הכשר. הוא סבור שכאשר יהיה גוף כשרות המפקח על המחלבה ומעניק לה הכשר היא תצליח למכור ולשוק בכמויות גדולות פי כמה וכמה מאשר בלי הכשר. אך אין זה חלילה בגלל חששות כשרות, שבגללו ראינו צורך להעניק לה כשרות".

את הדברים כהוויתן כפי ששמעתי מפי הרבי מסטמאר, מסרתי למשגיח.

אך הוא נשאר עיקש בסרובו ולא קבל את הדברים. שאלתי אז את המשגיח: "הרי לדברי הרופא זה ענין של פיקוח נפש, ומדוע שהמשגיח לא ירד בעצמו אל המחלבה, להביט בנעשה שם ולהווכח בעיניו ברמת הכשרות ואופיה?״

המשגיח נזעק למשמע הדברים: ״וכי שוה בשביל מעט חלב להסתובב בחוצות אמריקה הטמאה? להכשל בראיות אסורות?! להתגשם מהאויר הטרף של אמריקה?!׳׳

הרב גוסטמאן ציין כי אצל היראים והחרדים באירופה היתה תמיד חרדה מטומאת אמריקה, בה נשבה רוח עזה של רדיפת ממון ומותרות, והיו מתבטאים בהלצה: "אפילו האבנים של אמריקה טרפות הן!״

המשגיח אף הוא היה חרד כל העת שמא חלילה יושפע מהאוירה המופקרת השוררת באמריקה ויתגשם ממנה, לפי מושגיו העלאיים.

אך בגלל נחיצות הדבר, ממשיך הרב גוסטמאן בספורו, לא הרפיתי. הצעתי לו ללכת בעינים עצומות עד למחלבה, כשאני אוביל אותו בידו, והמשגיח נענה להצעה בחיוב.

כשבאנו למחלבה, הביט המשגיח בכל פינה ופינה בריקנות; שוחח עם בעל המחלבה, עם הפועלים, עם משגיחי הכשרות, כשבסופו של דבר השתכנע כי אכן החלב נוצר ומעובד בתכלית הכשרות וללא חששות, ומאז היה מוכן

לשתות חלב מדי יום ביומו.

כעבור תקופה, ממשיך הרב גוסטמאן בספורו, שוב פגשתי את הרופא, והלה אמר לי בדרך הלצה: ״איני יודע אם אתה בן עולם הבא או לא, אולם בטוחני כי על דבר זה שהצלחת לשכנע את הרב לשתות חלב מגיע לך עולם הבא…".

אני עניתי לרופא באותה מטבע לשון, על משקל דבריו: "איני יודע אם אתה פוסק או לא, אבל פסק זה שפסקת שמגיע לי עולם הבא, על כך, אני מקבל אותך כפוסק…".

מהמשגיח נוכל ללמד עד היכן אמורים לדקדק בזהירות ושמירה מכל ספק כשרות, ובכל נדנוד חשש, לפני שמכניסים מאכל לפה.

דברי המסילת ישרים

הן ידועים דברי ה׳מסלת ישרים׳ (פרק יא): "מי שיש לו מח בקדקודו יחשוב אסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי.

כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכל ממנו אם ישאר לו בו איזה בית מחוש, ואפלו חששא קטנה? ודאי שלא יקל. ואם יקל, לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור. אף איסור המאכל כבר בארנו, שהוא ארס ממש ללב ולנפש. אם כן מי אפוא יהיה המקל במקום חששא של אסור אם בעל שכל הוא, ועל דבר זה נאמר (משלי ע): ושמת שכין בלעך אם בעל נפש אתה". עכ"ל.

המשגיח זצ״ל שחפש תמיד אך קרבת אלקים וטהרת הנפש כדי לעבד את בוראו בשלמות, היה חרד לשמר על אותה דעה אמתית ורוח השכל שהעניק לו בוראו, ולא ההין להכניס לפיו שום דבר מאכל או שחיה שיתכן ויהיו בו נרנורים קלים או חששות. הוא הבין כי הכנסת מאכל או משקה מפקפק לפיו הרי הוא כדבר ארסי, ואין להקל ראש בכך. לכן לא היה מוכן להתפשר לשתות מחלב ארץ העמים, עד שווידא בעצמו את כשרותו ותהליך יצירתו לפרטי פרטים, וגם זה בדוחק גדול מאילוצי בריאות.

מסופר על אבי תנועת המוסר, מרן רבי ישראל סלאנטר זצ״ל, שנקלע פעם לפונדק, ובקשו בעל הפנדק לשחוט את בהמתו הנוטה למות. הוא הסביר לרבי ישראל כי בעקרון תמיד הוא הולך אל השוחט בעיר הגדולה הסמוכה, אך היות וכעת הבהמה נוטה למות הוא חושש כי עוד קודם שיספיק להגיע לשוחט הבהמה תמות, לכן הוא רוצה לשוחטה כמה שיותר מהר. אך רבי ישראל השיבו כי הוא אינו יודע לשחט.

כעבור שעות אחדות בקש רבי ישראל מבעל הפונדק להלוות לו מספר רובלים, ובעל הפונדק השיב בפליאה: ״כיצד אלוה לך מעות? הרי איני מכירך, וכיצד אוכל לסמך עליך שתשיב לי את מעותי?״

השיבו רבי ישראל בנימת תוכחה: "הגע בעצמך! להלוות כמה פרוטות אינך יכול לסמך עלי מפני שאינך מכירני, ואלו על ענין השחיטה אתה כן יכול לסמך עלי?! בהכרח שהכשרות אצלך הוא ענין של מה בכך, וטפל בפני כמה רובלים״.

כשאדם מתעתד להכניס דבר מאכל כלשהו לפיו, עליו לחשוב עם עצמו אם אכן היה מסתמך על אותם מכשירים גם בעניניו האישיים? האם היה מפקיד אצלם את ממונו? האם היה מפקיד את חינוך ילדיו אצלם? או שמא רק לגבי אכילה הוא נוטה להקל בגלל תאוותיו האישיות.

כך יוכל האדם לבחון את עצמו עד כמה ענין הכשרות תופס אצלו חשיבות, או שמא חלילה הוא נוטה לזלזל בכך. והדברים נוקבים!

רגלי חסידו ישמור

הבאנו קודם את דברי הגמרא במסכת יומא (לט, א): ״תנו רבנן: ׳והתקדשתם והייתם קדושים׳ – אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא״.

מבואר, שכאשר האדם עושה השתדלות להתקדש ולהטהר בכל כוחו, להזהר ולהשמר ממאכלות אסורות, מן השמים מסיעים בידו שלא להכשל.

מדברי הגמרא במסכת גטין (ז,) מבאר, כי יש שמירה עליונה לצדיקים במיוחד על ענין זה שלא יכשלו במאכלות אסורות. הגמרא אומרת: ״השתא בהמתן של צדיקים, אין הקדוש ברוך הוא מביא תלולה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן?!״ מביאים שם התוספות בשם רבנו תם: ״דגנאי לצדיק שאוכל דבר אסור״, והינו, שלכן הקדוש ברוך הוא שומר על הצדיקים באופן מיוחד על ענין המאכלות יותר משאר איסורים, כדי שלא יהיה גנאי לצדיקים שבאה תקלה על ידם.

החזון יחזקאל והמרק

מעשה פלא כעין זה שמעתי לפני עשרות שנים מפי אחד מגדולי התורה הנודעים בירושלים, הגאון הצדיק רבי חיים ברים זצ״ל, שזכיתי להתחמם מעט לאורו בישיבה לצעירים ׳רוז׳ין׳ בבני ברק, כאשר שמש בה כמנהל רוחני.

כה היה המעשה:

כאשר שימש מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ״ל, בעל ה׳חזון יחזקאל' כראב׳׳ד בלונדון, התארח פעם עם רעיתו הרבנית ע״ה בבית אחד הנגידים המכובדים במדינה, אשר ביתו היה בית נקי וצח. לפי הגדרת הרבנית אברמסקי: ״היה ממש נתן ללקק את הרצפה ללא חשש מרוב נקיות וצחצוח, כך שהמקרה הבא שארע שם אינו טבעי או שגרתי כלל״.

הם נטלו ידים לסעודה בבית הנגיד, והוגשה בפני הרב צלחת מרק מהבילה. לפני שהספיק הרב לטעום משהו, הסבה הרבנית את תשומת לבו כי זבוב נמצא בצלחת שהוגשה לפניו. הרב הביט בצלחת שוב ושוב ופשוט לא ראה כלום, ובינתים החליט להמתין.

כעבור דקות אחדות הגשה צלחת גם בפני הרבנית, וכאן חזר המקרה על עצמר בצורה הפוכה. הרב אמר לה: ״ריזל! ישנו זבוב בצלחת שלך״.

היא הביטה בצלחת ולא ראתה כלום. הם חייכו זה לזה בהשתוממות: הייתכן שכל אחד רואה זבוב דוקא בצלחת

של השני?! והחליטו כי כל אחד מהם יוציא עם הכפית שלו את הזבוב של השני.

וכך, בעודם טורחים להוציא כל אחד את הזבוב מתוך הצלחת של השני, הגיח בעל הבית מהמטבח בריצה, מבוהל כהוגן, בקש להחזיר את המנות למטבח, והביע התנצלות בפני האורחים הכבודים, באמרו: ״העופות שהוגשו

בפניכם כעת נשחטו על ידי שוחט שאינו עומד בתקנות הרב״.

כונתו היתה לתקנה הידועה שתקן רבי יחזקאל בלונדון, כי כל החרדים לדבר השם לא יאכלו מעופות ובהמות שנשחטו על ידי שוחט שמלאו לו ששים שנה, מחשש לרעידות בידים. תופעה שגרמה בעבר לכמה וכמה

תקלות חמורות בשחיטה.

והנה רגע לפני שהחלו הרב אברמטקי ורעיתו לאכול מהמנה, גלגלו מן השמים כי כל אחד מהם יסביר שנפל זבוב במנתו של השני, ועד שטרחו להוציאו התברר לבעל הבית מהיכן הגיעו העופות הללו, ובא בבהלה להודיע על כך, ובזכות זה ניצלו מאכילה אסורה.

רבי חיים הוסיף וספר אז: ״כששמעתי את הספור הנפלא הזה, פניתי אל הרבנית אברמסקי ושאלתי בהשתוממות על נכונותו, והיא השיבה לי כי הפרטים מדויקים עד לאחת, ואכן כפי שסיפרת כך בדיוק היה״.

הסבא העיוור ניצל מהיין נסך

לפני שנים אחדות ספר לי אברך תלמיד חכם תושב עירנו מודיעין עילית, כי היה פעם באולם שמחות עם סבו, שהיה יהודי תלמיד חכם, ירא שמים ומדקדק בהלכה, אשר בסוף ימיו כהו עיניו והתעוור, לא עלינו.

לידו ישב אחיו של הסבא, שפרק על תורה ומצוות, ונהג כחלוני לכל דבר.

כאשר נטלו המסובים את ידיהם לסעודה, ראה הנכד את דודו החלוני מוזג יין עבור אחיו-הסבא, והסתפק אם להסב את תשומת לב הסבא לכך:

הן מצד אחד היין נעשה יין נסך כאשר נגע בו מחלל שבת בפרהסיה, ועלול סבא להכשל בשתית יין נסך. מאידך גיסא, אם יאמר זאת בפני הדוד, הוא יכלם ברבים. היה זה ענין של שניות עד שהסבא ישתה מהיין. לבסוף הוא החליט להמתין, וכשיראה כי סבו עומד לשתות מהיין יעיר לו על כך בעדינות, והוא יחליט כיצד לנהוג.

והנה למרבה הפלא, תוך כדי התחבטיות לפתע נפל זבוב לתוך כוסו של הסבא, ומיד אמר לו הנכד: "סבא! אל תשתה מן היין, נפל זבוב לתוכו",

וכך בדרך ניסית נצל מאיסור מאכלות אסורות.

זהו שאמרו חז״ל: "אדם מקדש מלמטה מקדשין אותו מלמעלה". כשאדם נזהר כל ימיו על קדשת המאכלים, מן השמים מסייעים אותו שלא יכשל.

התגברות על הנסיון שהביאה לעושר

אחד הנגידים המפורסמים בלוס אנג׳לס, היה הנגיד הרב החסיד רבי שלמיה ברוך קסט זצ״ל, שנודע בצדקת פזרונו לכלל ולפרט, אך מעט יודעים לספר מה הסבה בעטיה הוא זכה להתעשר. יהודי יקר שמע בעצמו מבעל המעשה את סיפור התעשרותו:

בחור צעיר הייתי, סיפר רבי שלמה ברוך, כאשר פרצה השואה האיומה, בה נהרגו הורי ובני משפחתי על קדוש השם. לאחר המלחמה הגעתי לארץ ישראל ועקב קשיי פרנסה הגרתי ללוס אנג׳לס, שם זכיתי בסיעתא דשמיא להקים משפחה ענפה, אך קשיי הפרנסה הגדולים נותרו בעינם.

הגעתי ללשכת התעסוקה המקומית לחפש הצעות עבודה שונות ולבקש בינתים דמי אבטלה. הגישו לי מסמכים רבים למלאות, אך כיון שבשנות הבחרות הייתי במלחמה, לא ידעתי כלל קרוא וכתיב באנגלית, ואפלו לחתום לא ידעתי. הפקיד שהבין עם מי יש לו עסק, פשוט גרש אותי ממשרדו והלכתי משם במפח נפש.

עד כדי כך היה מצבי קשה, עד שלא היה לי אפלו את הסכום הפעוט לשלם לאוטובוס שיסיע את ילדי לבית הספר, והצרכתי להסיעם מרחק רב על אופנים… הייתי הולך תמיד שבור ומדוכא, והצער והמרירות ניכרו על פני.

בוקר אחד ראה המרא דאתרא המקומי כי פני אינם עצבים כתמול שלשום, ושאל אותי ־ מה יום מיומים? מדוע צהובים פני היום? עניתי לו כי ברוך השם קבלתי היום הצעת עבודה מפתה, וככל הנראה אענה לה בחיוב.

איזו הצעה? התענין הרב, ואני השבתי כי מכיון ואבי ה׳ יקום דמו היה קצב בעיירה וילחוביץ, ובילדותי הייתי מסייע לו רבות בשעותי הפנויות, יש לי ותק וידע בתחום השחיטה, ושכני הגוי הציע לי לעבוד בקצביה הפרטית שלו הממוקמת לא רחוק מביתי, ומוכן אף להעניק לי תשלום סביר בעד עבודתי, וזו הסיבה שאני כה שמח ומאושר.

השתומם הרב: "איזו שמחה יש בעבודה שכזאת? הן החנות היא של בשר טריפה ופגולים, וכי כך נאה שיהודי יעמוד כל היום ויתבונן בבשר נבלה וטרפה, ינשום את אידם ויריח את ריחם? הלא זה מטמטם את הלב?״ הרכנתי את ראשי בצער ואמרתי לרב בכאב עמק: "אם כך הרב אומר, כנראה שאינו יורע את מצבי לאשורו". צטטתי בפני הרב את דברי הגמרא (מכות כח, א) שהשמיע באחד משעוריו, על רבן גמליאל שאמר לרבי יהושע: מכתלי ביתך ניכר שפחמי אתה, ענה לו רבי יהושע: אי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים.

הסברתי לרב באיזה שפל פרנסה אני מצוי, וכי באתי עד כדי פת לחם ממש. כיוון שבעבודה כזאת אין בה איסור אלא רק חומרא ואינה אמורה לדחות פקוח נפש. מדוע שלא אלך לעבודה זו? – תמהתי.

חשב הרב קמעה ואמר לי: ״מכיר אתה את מיסטר סיגעל?״, ״בודאי!״

השבתי. מר סיגעל היה עשיר מופלג וידוע, הבעלים של הבנק המרכזי ׳אוף קליפורניה׳. ״אתה עוד תהיה עשיר גדול יותר ממנו״, אמר הרב בצורה ברורה ונחרצת. ״אך בתנאי שתעמיד בנסיון ותוותר על העבודה אצל הקצב הגוי הזה״.

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אכן, התאפקתי מלצחוק משום כבודו של הרב. רק זאת פלטתי בבושה: ״כבוד הרב, אפילו קרוא וכתיב אינני יודע״.

"לא לחכמים לחם", השיב הרב. ״השם יתברך אינו צריך את הקריא וכתיב שלך כדי להעשיר אותך!"

דברי הרב שנאמרו בבטחון ובהחלטיות פעלו את פעולתם. עמדתי בנסיון, הודיתי לשכני הגוי על ההצעה אך דחיתי אותה בנימוס, וברבות הימים דברי הרב התקיימו במלואם.

סים הרב קסט את ספורו: ״ברוך השם, כיום אני בעל רכוש הרבה יותר ממה שהיה אז מר סיגעל, ומזל גדול שלא ידעתי אז קרוא וכתיב, כי אלולי כן הייתי ממלא את הניירת בלשכת התעסוקה ונשאר שם בעבודה זוטרית עד עצם היום הזה״.

כמה לקח טמון כאן; אדם שמותר על פרנסה בכדי לשמיר על תוספת טהרה, על תוספת קדושה, מסייעין לו מן השמים למעלה מדרך הטבע. ״חוט השערה מבדיל בין טומאה לטהרה״

הבה נראה את מילותיו הנוקבות של הרמח״ל בספרו ׳מסלת ישרים׳ (פרק יא):

״והמדרגה השלישית אחר הגזל והעריות לענין החמדה, הנה הוא איסור המאכלות, ביו בענין הטרפות עצמם, בין בענין תערובותיהן, בין בענין בשר בחלב או חלב ודם וענין בשולי גויים, וענין געולי גויים, יין נסכם וסתם

יינם. פל אלה הנקיות בהם צריך דקדוק גדול וצריך חיזוק, כי יש תאות הלב המתאווה במאכלים הטובים וחסרון הכיס באסורי התערובות וכיוצא בזה… והמיקל בהם במקום שאמרו להחמיר, אינו אלא משחית לנפשו…

והפה הוא נשאר בהמי וחומרי משקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתרות בזה על כל האסורין, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו.

״וכדי להודיענו שלא הבהמות הטמאות או השקצים בלבד הם הטמאים אלא גם הטרפות שבמין הכשר עצמו הם בכלל טמאה, אמר הכתוב:

׳להבדיל בין הטמא ובין הטהור״. להראות כמה נפלא כוח המצוה, שחוט השערה מבדיל בין טומאה לטהרה ממש״.

הרי שהמקל במאכלות אסורות משחית את נפשו, ונשאר בהמי וחומרי משקע בגסות העולם, לכן אין הגבלת גיל בזה, וקטנים וגדולים שוים בחומרתם. זהו מן הדברים שהנשמה תלויה בהם!

כבר מהרגע הראשון שנוצר העבר במעי אמו יש להזהר ולהשמר שלא יגעל פיו במאכלות אסורות, כי זוהי סכנה עצומה לכל עתידו של התינוק.

כן פסק הרמ״א (יורה דעה פא, ס״ז) לא ייניקו תינוק מן המצרית אם אפשר בישראלית, דחלב עכו״ם מטמטם הלב ומוליד בו טבע רע, וכן לא תאכל המינקת אפלו ישראלית דברים האסורים וכך התינוק עצמו.

לכן, חובה על ההורים להשגיח על ילדיהם שלא יאכלו מאכלים שכשרותם מפקפקת, כיון שהמאכלים הטמאים משפיעים לרעה על נפשם הטהורה, מונעים מהם קדושה, וסותמים את לבם להבין את התורה הקדושה.

עלול הדבר להביא ברבות הימים שחלילה יפרקו על מצוות וירדפו אחר עברות ותאוות רעות, כי מי שאינו נזון מרוחניות טהורה וגופו אינו סופג מקדשת התורה, הוא מדרדר במדרון חלקלק עד שאול תחתית.

הרמב"ן – אכילתך משפיעה על בניך!

הרמב״ן כתב שמלבד שהמאכלות האסורות משפיעות על האדם עצמו, הם גם משפיעות על הבנים של האדם וזו לשונו שם: דע כי היות הדבר כמו שאנו אומרים, שסמך ה׳ בתורתו הקדושה פרשת אשה כי תזריע למאכלות

אסורות ואמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל וסמוך לו אשה כי תזריע וסמך מצד אחר פרשת נגעים, ואלו הג' פרשיות לסודות נפלאים, ופרשת כי תזריע באמצע להודיע שאם יבדל אדם מן המאכלות הרעים יהיו לו בנים הגונים קדושים וטהורים, ואם לאו הרי נגעים מתחדשים עליהם מצד טיפת הזרע שהיתה מאותן מאכלות האסורות והמשוקצות ח״ו. (פתבג המלך)

החזו"א וכשרות המאכל

פעם התעוררה שאלה בבית מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל בדבר כשרות מאכל מסים, והיו מבני הבית שהשמיעו טעמים רבים להתר. הגיב ה׳חזון איש׳: ״אך לטעם של ׳לא לאכול׳ זה עדיין לא מגיע!…״ בהזדמנות אחרת אמר ה׳חזון איש׳: ״מ'לא לאכול׳ לא מתחרטים!״

כדי למנוע מכשולות, אמורים ההורים להשתית את החנוך בבית על הרגל איתן ומוצק שלא מקילים דעת במה שמכניסים לפה. אדרבה, תמיד עדיף לא לאכול מאשר לאכיל דבר מפוקפק. כלשון ה׳חזון איש׳: ״מילא לאכול׳ לא מתחרטים!״

אבי מורי שליט׳׳א מספר תמיד בהתרגשות על נם של ממש שארע לו בילדותו בהיותו עול לימים – כבן שבע בלבד!

בבית הוריו, ה׳ יקים דמם, בעיר פרשבורג בהונגריה, היתה להם עוזרת נכריה קבועה שטיעה לטפל בעניני הבית. באחד הימים בעת שלקחה את הילדים הקטנים לטיול בסביבה, לפתע הבחינה כי שכחה לקחת עמה ארוחת ערב עבורם. כנראה שהתעצלה לשוב הביתה, ופשוט נכנסה לאחת החניות הסמוכות, בה מוכרים נבלות וטרפות, וקנתה עבורם לחמניה עם נקניק טרף.

היא נגשה לאבא והפצירה בו בלשון מפתה: ״מוישל׳ה! הרי אתה כל כך רעב כעת, וגם אף אחד לא רואה אותך, הנה קניתי לך לחמניה עם נקניק, אתה יכול לאכול לשבע נפשך מבלי שאיש ידע על כך״. אך אבא השיב לה: ״אסור ליהודי לאכול טרפה, בין אם רואים אותו ובין אם לא רואים אותו, ואני לא אוכל אוכל זה בשום פנים ואופן״.

תמיד מציין אבא בספוק כי אין בפיו מלים להודות לקדוש ברוך הוא, על אשר העניק לו שכל וכוחות לעמוד בנסיון כה חמור בגיל כה צעיר, ולא נכשל חלילה בכלל ״מעוות לא יוכל לתקון״, שהרי בענין זה שוגג כמזיד, רחמנא לצלן.

״ושתהיו קדושים ונצחיים בהדמותכם אלי״

מאידך גיסא, יש לציין את גידל מעלת וחשיבות האדם הנזון אך ורק מאוכל כשר ומהדר; הוא מתדמה בכך להשם יתברך, וכדאי כל יציאת מצרים עבורו.

כך הם דבריו הנלהבים והנוקבים של ה׳ספורנו׳:

״ולא תטמאו בהם ונטמתם בם – אל תטמאו בהם באפן שתהיו טמאים ומטמטמים בם, וזה יקרה באכילתם. כי אמנם בהיותי אלהיכם חפצתי שתתקדשו ותכינו עצמכם אל הקדושה: והייתם קדושים כי קדוש אני. כדי שתהיו קדושים ונצחיים בהכירכם את בוראכם והלכתם בדרכיו, וזה חפצתי כדי שתתדמו אלי כי קדוש אני. וכל זה תשיגו כשתתקדשו ותשמרו מאסורי מאכלות…

וראוי לכם שתעשו זה ההשתדלות להתקדש ולהיות קדושים, כדי להפיק רצוני, כי אמנם כונתי כשהוצאתי אתכם מארץ מצרים היה כדי שתשיגו זה, שאהיה לכם לאלהים בלתי אמצעי, ושתהיו קדושים ונצחיים בהדמותכם אלי במדות ובמשקלות, כי קדוש אני״.

מבאר, כי אדם שלא אוכל מאכלות אסורות נהפך לאדם מרומם. הוא זוכה להכיר את בוראו, להכשיר את עצמו להשיג טהרה – להכין עצמו אל הקדשה ולהדמות אליו יתברך, ועל ידי הזהירות והשמירה הוא מפיק את הרצון העליון והכונה האמתית לזה שהוציאנו הקדוש ברוך הוא ממצרים!

וזהו מה שאמרו חז״ל כמסכת בבא מציעא (סא, ב):

״תנא רבי רבי ישמעאל: אמר הקדוש ברוך הוא: אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים – דיי.

שאל לו רב חנינא מסורא דפרת לרבינא: ומי נפיש אגרייהו טפי מרבית ומציצית וממשקלות?״ כלומר, וכי גדול שכרם של הנזהרים לאכול שרצים יותר מן הנזהרים מרבית ובציצית ובמשקלות ־ שלא נאמר בהם לשון ״המעלה״? ״אמר ליה רבינא לרב חנינא: אף על גב דלא נפיש אגרייהו טפי, מאיסי למכלינהו״.

כלומר, אף על פי שאין שכרם של שרצים גדול יותר, מאוסים הם לאכלם, וישראל הנמנעים מאכילתם נעשים בכך מעלים ונאים, שאינם נמאסים בשקצים הללו. לכן נאמר בהם לשון ״המעלה״.

הרי שהזהירות ממאכלות אסורות מרוממת, מקדשת ומטהרת אותנו!

התלמיד שנזהר ממאכלות אסורות

סיפר הרב טורק – היה לנו פעם תלמיד בישיבת קמניץ לצעירים, שלהנהלה היתה תרעומת על התנהגותו, והזמינו את אביו לשיחה. האב שהיה ידוע לי כירא שמים גדול ומדקדק בהלכה, פרץ במהלך השיחה בבכי נסער, ואמר לי כך: ״כבר מגיל קטן נזהרתי עד מאד שלא יכנס לפיו של בני שום דבר מפוקפק, שום אוכל שיש בו נדנוד או חשש, אלא רק מאכלים כשרים בתכלית הכשרות וההדור. מדוע אפוא אין לו טעם בלמוד? מדוע הוא אינו זוכה להארה בתורה?״

דברי האב נגעו ללבי, ועקבתי כל השנים לראות מה יצא מאותו בן, שהאב העיד בפני שכה התאמץ בכשרות מאכליו. ואכן ברבות הימים נוכחתי כי עלה והתעלה בתורה ביגיעה רבה וראה ברכה בעמלו, וכיום הוא תלמיד חכם מופלג, מרביץ תורה חשוב, ומחבר חבורים מחכמים בהלכה.

מלך האיברים – הלב נזון רק מהדם הנקי

נסיים בתרגום דברי הזהר הקדוש (פרשת ?ינחם רכא, א) המלהיבים: אמר רבי אבא לרבי יוסי נזכרתי דבר אחד ששמעתי מפי בוצינא קדישא, המאור הקדוש רבי שמעון בן יוחאי, ששמע משמו של רבי אליעזר הגדול: יום אחד בא לפני רבי אליעזר גוי חכם אחד, ואמר לו: "סבא! סבא! שלש שאלות אני רוצה לשאול ממך… והשאלה השלישית היא, הרי אתם אינכם אוכלים נבלות וטרפות כדי שתהיו בריאים בגופכם, ולמרות כן אתם חלושים וקיימים בכם חוליים רעים יותר משאר העמים, ואלו אנו שאוכלים כל מה שחפצים, חזקים אנו בכח ובבריאות, וכל האיברים שלנו קיימים

ושלמים, ובהכרח שהאלוקים שונא אתכם״.

אותו גוי סיים בהתרסה ואמר לרבי אליעזר: ״סבא! סבא! אל תענני שום תשובה על שאלותי, כי בין כך לא אשמע אותך ולא אקבל דברך״.

זקף רבי אלעזר עיניו והביט בגוי בכעס, ובין רגע נעשה גל של עצמות.

כשנח כעסו, החזיר רבי אליעזר את ראשו ובכה. אמר: ״השם אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ״, כמה אדיר כחו של השם הקדוש, האדיר בכל הארץ׳ וכמה חביבים ואהובים דברי תורתו, שאין לך דבר קטן הנעשה בעולם שלא נמצא שרשו בתורה, ואין לך דבר קטן שנמצא בתורה שלא יצא מפיו של הקדוש ברוך הוא, ואפלו אותן שאלות ששאל אותו גוי רשע, אני בעצמי שאלתי אותן ביום אחד לאליהו הנביא, והשיב לי כי בישיבה של מעלה כבר דברו בזה, ונסדרו הדברים לפני הקדוש ברוך הוא ויש תשובות בצדן…

התשובה אודות שאלתו השלישית של הגוי, כיצד יתכן שישראל אינם אוכלים נבלות וטרפות, ושאר דברים מטנפים כשקצים ורמשים כשאר העמים, ודוקא בהם מצוי חלשה וחלי, ענינה כך הוא:

הלב הוא רך וחלש, והוא המלך, המקיים והמחיה את כל האיברים, ולכן בורר מאכילת האדם לצרכו רק את המאכלים הברורים והצחים, ואילו את הפסולת והחלק הגם של המאכלים מניח לשאר האיברים, ולמרות כן הוא

רך וחלש מכלם, ושאר האיברים למרות שאינם משגיחים שמזונם יהיה נקי, הם בתוקף וחוזק כראוי להם. מפני זה לכל שאר האיברים נמצא לפעמים שיש להם אבעבועות, שאת, ספחת ונגע צרעת, ואלו הלב אין לו מכל המראות הללו כלום, הוא נקי ואין בו מום כלל.

כך הקדוש ברוך הוא בחר בישראל להיות לו לעם סגלה, לפי שהוא נקי וברור ואין בו כל מום. עליהם אמר הכתוב: ״כלך יפה רעיתי ומום אין בך״.

הרי הם כמו הלב של כל העולם, הבורר את מזונו הצח והנקי בקפידה.

כששמע רבי יוסי שמועה זו מפי רבי אבא בשם רבי שמעון בשם רבי אליעזר הגדול, תפס את ידו של רבי אבא ונשקה, ואמר בהתפעלות: "אלו לא הייתי בא לעולם אלא כדי לשמוע דבר זה כדאי הוא לי״.

עד כאן תרגום דברי הזהר הקדוש המלהיבים.

בדברים אלו אנו מקבלים הבנה זעירה בגדל הזכות שהעניק לנו הקדוש ברוך הוא בהציבו עבורנו סייגים ואזהרות; הם מעידים על האיכות שלנו ועל עדינות הנפש של ישראל. ערכנו וחשיבותנו ־ לב העולם, המקים ומחיה את כלם, והאכל הנכנס לפינו צריך להיות ברור, טהור וזך כפי מעלתנו: ״כולך יפה רעיתי ומום אין בך״.

״אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים… מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל״.

מסירות נפש שהצילה חיים

רבי בן ציון יוסלובסקי, שכונה "בן ציון פרטיזן״, מספר בספר "ובכל זאת שמך לא שכחנו״ את סיפורי הניסים שאירעו לו במהלך שנות מלחמת העולם השנייה.

בן ציון, במנוסתו מהנאצים, הצטרף לפרטיזנים הרוסיים-לאומניים שנאבקו בכיבוש הנאצי בגבול פולין-רוסיה.

בימים הראשונים ביער נאלץ לעמוד בניסיון קשה מאד. שני גויים החליטו להתעלל בו(מבין הפרטיזנים הגויים, היו מהם אנטישמים שלא היו גרועים מהנאצים), ולהעמידו בניסיון התגעלות בטרפות. האחד איש גברתן, אחז אותו בידיו, וכופף אותם בכח לאחור, והשני ניסה לדחוף לו חתיכת בשר ״דבר אחר״ לתוך הפה.

אבל הוא, עם כל חולשתו והעדר תזונה ראויה וללא שינה נורמאלית, גייס כוחות נפש וגוף עצומים, ונאבק בהם ללא לאות, תוך שהוא קופץ מצד לצד. הבריון מנסה בכל הכוח לדחוף לו את החזיר לפה, והוא סוגר את שיניו בחוזקה, רק שפתיו פסוקות מעט לשם כניסת אויר, ומסיט את ראשו ימינה ושמאלה. כך התעללו בו במשך דקות ארוכות, ואף הפילוהו ארצה, לגלגלו ולעגו לו כל העת, עד שהתייאשו ועזבוהו לנפשו.

את שכרו משמיים קיבל זמן קצר אחר כך, ובמדה כנגד מדה.

אחיו הצעיר אייזיק, אשר כל השנים ר׳ בן ציון מסר עצמו לשמרו ולהחיותו, חלה במחלה ונזקק לרופא. אחרי חקירות ובירורים, נודע לו על רופא המתגורר בכפר סמוך, אשר יוכל לטפל בו. אבל מה עושים עם תשלום, כאשר הפרוטה אינה מצויה בכיס.

הוא התלבט והתחבט, עד שבלית ברירה, ניגש לקבוצת גויים שהתגוררו אז ביער, ולקח להם בחשאי נתח בשר חזיר, על מנת לשלם עם זה לרופא.

וכך הוי, הוא בא עם אחיו אל הרופא, הציע לו את ״העסקה״, טיפול תמורת ליטרת בשר מכובדת, והרופא הסכים.

בשובו אל היער חש בהמולה רבה. מסתבר שהגויים גילו כי הבשר נתעלם מן העין, ויצאו לתור אחר הגנב. הם עברו לפני כל הפליטים דרי היער, ובמיוחד היהודים שבהם, וחקרום בחקירה צולבת ומאיימת, על מנת לגלות את הפושע. הם הביטו בעיניים חודרות בעיני כל אחד ואחד, תוך שהם שואלים שאלות ומבקשים הבהרות. ממש חקירה מקצועית.

ר׳ בן ציון ראה, ונהיה לו רע על הלב. הוא הכיר את עצמו כאיש אמת, המתקשה להוציא דבר שקר מפיו, וחשש מאד אם יוכל לעמוד בחקירה כזאת. ואם אכן יצליחו לגלות כי הוא גנב, הרי חייו בסכנת מוות חמורה (שהיו חייהם של הפליטים כקליפת השום באותה תקופה).

כך עמד, מביט בחקירת עמיתיו היהודים, ומחשבותיו טורדות ומדאיגות עד מאד. והנה בהגיעם אליו, הכריזו הגויים: אותו אין צורך לחקור! בו איננו חושדים כי חטף את החזיר. כבר ראינו איך נמנע מאכילת חזיר במסירות נפש. נעבור אל הבא בתור… [׳ובכל זאת שמך לא שכחנו׳, זיכרונות בני ישיבה, ח״א]

רבי חיים קנייבסקי רואה דמות עז על המצח

היה זה לפני זמן קצר. קבוצת בחורים מתחזקים הלומדת באחת המדרשיות בארץ, החליטה לערוך ביקור חגיגי ומיוחד בביתו של מרן שר התורה, הגאון ר׳ חיים קנייבסקי שליט״א. התלמידים נכנסו עם רב המדרשיה בהתרגשות עצומה אל חדרו של הרב, על מנת לראות את גדול הדור ולהתברך מפיו. הם ניגשו בזה אחר זה אל הרב, כשהם נרגשים ונסערים, והרב מרעיף עליהם אהבה רבה ומברך כל אחד בברכתו המסורתית ומלאת העוצמה: ״שתזכו לברכה והצלחה״.

אלא שלפתע ארע דבר מוזר – כאשר הגיע תורו של אחד מתלמידי המדרשיה, התעלם ממנו הרב לגמרי. הבחור הנבוך לא ידע מה לעשות – מדוע הרב לא בירך אותו? מאוכזב מאד רץ אל רבו ואמר לו כי גדול הדור לא בירך אותו. ״אל דאגה״, השיב רב המדרשיה לבחור, ״כנראה גדול הדור לא שם לב וחשב כי כבר התברכת, לכן, רוץ מהר אל סוף התור והמתן לקבל ברכה״. התלמיד עשה את דרכו שוב אל התור, ואז כשהגיע שוב תורו, שוב מרן הרב חיים קנייבסקי מתעלם ממנו וממאן לברכו. רב המדרשיה שהיה בסמוך למעמד, ראה כי הרב לא בירך את התלמיד, ובהכנעה פנה אל הרב ואמר: ״מורינו הרב אולי לא שם לב, אבל הבחור הזה לא קיבל עדיין ברכה מהרב״.

מרן רבי חיים קנייבסקי השפיל את מבטו ואמר: ״כיצד אוכל לברך יהודי שאינו מקפיד על אכילת בשר בחלב?!״. דממת מוות שררה בחדר באותה עת. התלמיד ההמום רץ מהר החוצה, כשהוא פורץ בבכי מרורים.

״מהיכן יודע זאת הרב?!״, שאל התלמיד בהלם רב, ״אמת, כי בתקופה האחרונה איני מקפיד כל כך להמתין שש שעות בין בשר וחלב כנדרש… אך אני מבוהל מהיכן ידע זאת הרב?! הרי אף אחד לא יודע זאת חוץ ממני!״.

התלמיד עמד בנוכחות חבריו והכריז כי מעתה ואילך הוא עושה תשובה שלימה, ומקבל על עצמו להקפיד להמתין שש שעות בין בשר וחלב, כנדרש. מיד תפס רב המדרשיה את ידו של הבחור ונכנס עמו שוב אל מרן רבי חיים קנייבסקי.

כעת, כשראה אותו הרב, בירכו בשמחה שיזכה לברכה גדולה והצלחה בחייו. מיד בסיום הברכה, פנה רב המדרשיה, אל מרן הרב חיים קנייבסקי ושאל אותו: ״ילמדני הרב, כיצד ידע הרב כי אותו בחור אינו מקפיד על בשר וחלב? האם הייתה זו רוח הקודש?!״.

״לא״ הניף מרן את ידו בביטול, ״אלא שראיתי על מצחו דמות של 'עז׳ שהייתה בולטת עד למאד, וכבר אמרו חז״ל כי אדם שאינו מקפיד על אכילת בשר וחלב, דמות של עז מופיעה במצחו, ולכם הבנתי כי כנראה אינו מקפיד על כך״.

אומר רבנו האר״י הקדוש כי כל מצווה או עבירה שעושה היהודי נחרטת על מצחו, וכי רק אנשים יחידי סגולה, הלא הם גדולי הדור האמתיים, יכולים לחזות במה שעשה אותו אדם ולומר לו מה לתקן ובמה להשתנות. הנשמה היא רוחנית וכל מצווה או עבירה נחקקת על מצחו של האדם, ואם קידש עצמו, זוכה לאור גדול ביותר!

[הרב אברהם אוחיון, ׳טוב לחסות בה', וירא תשע׳׳ח]

האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג – ׳׳ראיתי בחוש כי יש אלוקים בארץ״…

מעשה שסיפר הרבי מקלויזנבורג זצ״ל במהלך אחד משיעוריו בחומש עם רש״י שנתן בארץ ישראל:

״הייתי במחנות בשואה, אך טריפות סירבתי לאכול״, פתח את סיפורו, ״הגעתי לאושוויץ בערב שבת קודש, בשעה עשר בבוקר, מיד כשירדנו מהרכבת דחקו בנו בכח ובאכזריות להיכנס אל המחנה… אחרי זמן קצר החלו לחלק אוכל למי שנמצא כשיר לעבודה… היה זה מאכל בשרי, וכולם נדחקו כדי לקבל את המנה.. לא ניגשתי אל התור, וכשקראו לי האחרים לבוא, אמרתי: בשום אופן לא אוכל טריפות אצל רשע זה שלקח ממני את כל אשר לי… בשום אופן לא אוכל טריפות״.״

״צמתי כל אותו יום שישי צום מלא, פשוטו כמשמעו… בערב כבר הייתי רעב ותשוש מאוד… למחרת ביום שבת קודש שוב שומע אני צעקות והכרזות: לבוא לאכול… לא הלכתי, ישבתי מכונס בתוך עצמי… וכשהתרוקן הצריף ואף אחד לא נשאר בו, פרצתי לפתע בבכייה ונחלי דמעות נפתחו בי למרות שלא נהגתי לבכות, כי קיבלתי על עצמי לקבל באהבה את כל מה שקורה, כאשר ציוונו ה׳ – בכיתי ואמרתי: ״ריבונו של עולם, נשארתי לבדי חסר כל, את הכל לקחת ממני… נשארתי ערירי ויחף… ועוד אלך לאכול טריפות? אינני רוצה לאכול טריפה! אינני אוכל!״.

״בעוד אני יושב עם עצמי ומדבר, נכנם אל הצריף יהודי מבוהל וניגש אלי ישירות, כשהוא שואל: ׳האם הנכם הרב מקלויזנבורג׳? נבהלתי מעצם השאלה, כי את הרבנים ו״כלי הקודש״ נהגו הרוצחים ימח שמם להוביל ראשונים אל הכבשן… אבל בעודי מהסס בתשובתי, בא אלי יהודי נוסף וקורא לעברי: יחייב הנך לגשת מיד לשם, סמוך לדלת עומד מישהו וממתין לך…׳, בלית ברירה ניגשתי לדלת כולי חושש מפני מה שמצפה לי… ואז ראיתי לפני יהודי מבוגר״.

״כשהבחין בי שאלני: ׳האם הרבי מקשאנוב היה דודך?׳״

״עמדתי משתומם מן השאלה… התקשיתי להבין מנין ידע איש זה אודותיי, ומהיכן ידע שהרב הקדוש רבי דוד מקשאנוב זצ״ל היה דודי… אחר הנהנתי בראשי לחיוב: ׳אמת הדבר׳. לשמע תשובתי מיהר היהודי ותחב לידי כיכר לחם וצלוחית מלאה ריבה, הספקתי לשמוע אותו אומר: ׳הבאתי שיהיה לך מה לאכול, הבאתי שתשביע את נפשך…׳ בטרם הסתלק ונעלם… יותר לא ראיתיו לעולם!״.

״אז ראיתי בחוש כי יש אלוקים בארץ… והצדקת, את עצמי על שלא רציתי לאכול טריפות, גם בעיני האנשים מסביב שלחצו עלי לפני כן שלא אתנזר ממאכלי המטבח של הרשעים. בכוח אותו נס קיבלתי מחדש על עצמי, שיהיה מה שיהיה, בשום אופן לא אוכל טריפה… במיוחד כשהקב״ה מזמן לי מאכלים ודואג לי…״.

״שבתי למקומי הראשון, קידשתי על הפת ומצאתי מים לנטילת ידיים… וכך ישבתי ואכלתי את סעודת השבת״.

״במשך שנה ארוכה הייתי באושוויץ ומעולם לא אכלתי טריפות ולא חיללתי שבת… חשתי כי מן השמיים שומרים עלי; אף אחד מן הרשעים לא ידע את זהותי. לא פעם נקלעתי לסכנת חיים, ואף כפסע היה ביני ובין המוות. ראיתי בחוש שהקב״ה מגן ומציל את שומרי התורה ולומדיה, ואני, אף זכות אבות הגנה עלי…״.

ואכן, במהלך שהותו במחנות ההשמדה הקפיד הרבי מקלויזנבורג לא רק על טריפה ממש, אלא על כשרותם של כל המאכלים מכל סוג שהוא!

בנוגע לחלב עכו״ם חכך בדעתו, ולבסוף התיר לעצמו לשתות חלב נקי ללא שום תערובת (כפי שיש פוסקים המקילים בשעת הדחק), אולם ברבות הימים חזר בו אף מהיתר זה.

הדבר היה כאשר הבחין לפתע כי בטנו צבה, בתופעה האופיינית למזי רעב ונפוחי כפן, ושמע את הסובבים אותו מלחשים ביניהם, ואומרים כי ככל הנראה קיצו קרב, כששמע זאת הרבי אמר: ״אם בין כה וכה הולך אנכי למות, למה לי לשתות דווקא עכשיו חלב שלא חלב אותו ישראל כשר?!״ ומיד חדל מלשתות…

כעבור ימים אחדים הוא התאושש והבריא כליל, אולם מאז לא שתה יותר חלב עכו״ם… אם הקב״ה שומר עליו כך, מפני מה עליו לוותר על קוצו של יו״ד ועל הקפדה הלכתית כלשהי?! [׳לפיד אש', תולדות האדמו׳׳ר מצאנז-קלויזנבורג]

*

תרדמת ההרגל ונזקה

[והגדת, שני מאמרים]

"ויקרב אהרן את קרבן העם, ויקח את שעיר החטאת אשר אהרן הקריב חטאת לעם וישחטהו ויחטאהו [עשהו כמשפט חטאת] כראשון״ [כעגל שלו] (ייקרא ט, טו וברש״י). ויש להבין, מה ההדגשה: ״כראשון? ובכן, בראש ובראשונה, יש כאן התפעלות עצומה. החטאת שהקריב אהרן, היתה קרבנו הראשון (ויקרא ט, ח). אחריה הקריב את עולתו (שם, יב). קרבן אחר, והקרבתו אחרת. ומביאים שוב, חטאת נוספת –

אה, חטאת כבר הקריב לפני שעה קלה – אבל לא, אלא "וישחטהו ויחטאהו כראשון" באותה התלהבות כאלו היתה זו החטאת הראשונה!

והלא טבע הוא באדם, שמעשים חוזרים ונשנים נשחקת התפעלותם –

וכמו שאמרו (שבת קיח ע״ב) ש״הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף״. ומדוע, משום שבהגיע מועד התרוננות ונס, יכהו תחושותיו ולא יוכל להתעלות ולהתפעל כדבעי (מאירי, שם).

ב״בינה לעתים״ (ח׳׳א, לחוה״מ פסח) עמד על הנהגת משה רבינו, שכאשר קרן עור פניו ויראו מגשת אליו הסתיר פניו במסוה, וכשדבר ע?ולזם הסיר את המסוה (שמות לד, ל לה). והסברא נותנת לנהג להפך, קזבדברו עמם יסתיר פניו לבל יבהלו ויראו, ובפנותו מהם יגלה פניו, מאחר שאינם נגשים אליו.

והתשובה, שיראתם חיובית היתה, שיהא עליהם מורא רבם כמורא שמים (אבות פ״ד מי״ב), והוא מקניני התורה (אבות פ״ו מ״). אבל חשש שההרגל יעשה טבע ולא יתפעלו עוד, לכן כיסה פניו שלא בשעת הלמוד, כדי שיתפעלו בכל פעם מחדש.

וכתב, שזה באור המזמור (תהלים יט, ב-ג): ״השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע״, אבל הואיל ו״יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת״ והן תופעות שגורות ותמידיות, לכן ״אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם״, ואינן מעוררות ההפעלות.

ושנינו (סנהרדין נב ע״ב): למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ, בתחלה דומה לקיתון של זהב. שוחח עמו, דומה לקיתון של כסף. נהנה ממנו, דומה לקיתון של חרס. כיון שנשבר, אין לו תקנה. וזהו שאמרו (פסחים מט ע״א) שתלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום דבריו אינם נשמעים.

וב״כלי יקר״ (ויקרא ו, כא) דרש על כך את הפסוקים: ״תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות״, כשתלמיד החכמים מבלים עם עמי הארץ, אזי ״בני ציון היקרים המסלאים בפז״ ונמשלים לקיתון של זהב, ״איכה נחשבו לנבלי חרש״ (איכה).

וידוע מה שדרשו, שכאשר בושש מעזה לרדת מן ההר מהרו ועשו להם עגל זהב. והלא אהרן קדוש ה׳ היה עמם, והכירוהו כנביא עוד ממצרים (רש״י שמות ד, יג), ומשה רבינו עצמו הפנה אליו (שמות כד, יד). אלא שהעדיפו עגל זר על פני צדיק מוכר…

ההרגל מכהה את ההתפעלות עד אבדנה. הלא נראה, שבעשותם את העגל עדיין בער ההר באש! כתוב מפורש הוא:

(דברים פרק ט טו) וָאֵפֶן וָֽאֵרֵד מִן־הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָֽי: (טז) וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹֽהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־צִוָּה ה' אֶתְכֶֽם: (יז) וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָֽאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶֽם:

נורא: מיראת האש הגדולה חזרו בהם מה״נעשה ונשמע״ (תוספות שבת פח ע״א), ופחדו להמשיך ולשמוע הדברות מפי עליון וה' שבח יראתם זו (דברים ה) ועתה הרגו את חור ועשו את העגל והתהוללו בפריצות (שמות לב) לנוכח אותה אש גדולה!

כיוצא בכך, כשהמסו המרגלים את הלבבות, הזכירם משה רבינו ״אשר נשאך ה׳ אליקיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד ביאכם עד המקום הזה, ובדבר הזה אינכם מאמינים בה׳ אלקיכם ההלך לפניכם באש לילה ובענן יומם״ (דברים א, לא-לב).

ומוכח, כתב ב״נועם אלימלך״, שמסתגלים לנסים עד שאין מבחינים בהם!

וכתב רבנו יוסף יעבץ זצ״ל (אבות פ״א מ״ח). שלפיכך נצטוינו (ביחוקאל מו, ט) שהבא לבית המקדש דרך שער צפון יצא דרך שער דרום, והבא מדרום יצא מצפון, ולא ישוב דרך השער אשר בא בו, כי נכחו יצא״, ומדוע, ״הקפיד ה׳ יתברך שלא יראה השער פעמים, פן ישוה בעיניו לשער ביתו״! מרעיש!

שערי בית המקדש גבהם עשרים אמה, כגובה בנין בן ארבע קומות, ורחבם עשר, כפלים מרחב סלון ביתו. והיו של זהב (מדות פ״ב מ״ג), וכמה אפשר כבר להתפעל מפרטים וגלופים כשעוברים בהם בדרך למקדש, לראות ולהשתחוות להקריב ולהתפלל. וכשיחזור דרכם, כבר ״ישוה בעיניו לשער ביתו״!

ברם, ״בבוא הנשיא, דרך אולם השער יבוא ודרכו יצא״ (יחזקאל מו, ח), ופרש רבנו יוסף יעבץ, ״כי הנשיא להשכלתו שכלית לא יצטרך לזה [לחדש רגשותיו באמצעות שער חדש], אלא ככל שיוסיף להתמיד תגדל האהבה בלבו״!

וכך פרשו מה שנאמר בהדלקת המנורה: ״ויעש כן אהרן״ (במרבד ח, ג), להגיד שבחו של אהרן שלא שינה (רש׳׳י), הינו שההדלקה החוזרת ונשנית לא התישנה אצלו כדבר שגור, אלא עשאה תמיד בהתחדשות כאלו זו לו הפעם הראשונה. ולהאמור. זה כח האנשים הגדולים והדגולים, כנשיא שיכול להכנס ולצאת באותו שער ולהתפעל בכל פעם מחדש. וכמו שמצינו (רש״י דברי הימים א כט, יא) שכשסיים דוד המלך כל תשבחותיו בתהלים התחיל המזמור האחרון: ״שירו לה׳ שיר חדש״ (תהלים קמט, א) כאילו לא שבחו מעולם!

כמה יש אפוא לשבח את אהרן, בהקריבו את קורבן החטאת השני ״כראשון״!

אבל, יותר מזה, הרבה יותר –

משה רבינו אמר לאהרן: ״קח לך עגל בן בקר לחטאת״ (ויקרא ט) להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה (רש״י). והרמב״ן (ויקרא ט, ז) הביא דברי רבותינו (תורת כהנים, מלואים ח) שהוה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו. כי בהיותו קדוש ה׳ ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו עדיין ״וחטאתי נגדי תמיד״ (תהלים נא, ה). וכשאמר לו משה רבנו ״קרב אל המזבח ועשה את חטאתך״, כי בה יכפר על התביעה היחידה שהיתה עליו וטרדה דעתו –

באיזו התלהבות, אהבה ויראה, גילה ורעדה, עשה את חטאתו זו – ובאותו רגש, דחילו ורחימו, עשה את חטאת העם –

״וישחטהו ויחטאהו כראשון״! נשגב מהשגת אנוש!

הבשם שהיה לבורסקי

הבה נמשיך ונראה בהמשך הפרשה ביטוי נוסף להרס שב"תרדמת ההרגל"

לא תטמאו בהם, ונטמתם בם״ (ויקרא יא, מג), ותרגומו: ולא תסתאבו בהם, שמא תסתאבו בהם. מה נאמר כאן. ודאי שהמסתאב, מסתאב!

ל״חפץ חיים״ זצ״ל היה ספור, שהסביר הכל.

מעשה בבשם, בעל חנות בשמים, שחנותו היתה פתוחה לרחוב, וכל העובר על פניה שאף לקרבו מניחוחות ריחה ונמשך אליה לקנות בשמים יקרים ומשיבי נפש. יום אחד חשכו עיניו: ליד חנותו פתח בורסקי את מפעלו. היו הריחות הבוקעים משם מחליאים ומקבסים, והבשם עדין הנפש נאלץ להגיף את הדלתות ולהסתגר בחנותו. יושב היה בחנות הסגורה, ושופך את זעמו על הבורסקי לפני צנצנות הבשמים האילמות ובחלל החנות הריקה, כי התרוקנה החנות.

אנשים לא חלפו עוד על פניה בסלידתם מפני צחנת עבוד העורות הנוראה, וגם אם חשבו להכנס אליה ראו את הדלת המוגפת ועזבו על עקבותיהם.

הפרנסה שבתה והבית תבע את צרכיו, ויום אחד תלה הבשם על חנותו את השלט ״למכירה״.

ואז, סוף סוף, נפתחה דלת החנות. בפתח עמד השכן הבורסקי, עוטה סינר ואפוף סרחון. במבט אומד סקר את השטח. ״מקום נאה הוא״, קבע, ״יש לי הצעה עבורך. כסף אין לי כדי לרכוש את המקום, אבל נרחיב את המפעל ונעבוד יחדו. תהיה לשותפי, ונתחלק ברוחים״.

״אשקול את הדברים״, אמר הבשם בקרירות, כשהוא כולא את נשימתו.

הרעיון קומם אותו, לא עלה בדעתו להסכים להצעה. כל חפצו היה לברוח מכאן, למכור את החנות ולפתחה במקום שאוירו צח.

אבל יום רדף יום, וקונה לא בא. ההוצאות גדלו, החובות השתרגו, צפוי היה לחרפת רעב.

ההכרח לא יגונה. נשם עמקות מניחוחות חנותו, ופנה להדפק על דלתות שכנו. בקצרה הודיע על הסכמתו ומיהר לשוב לחנותו.

לא עברה שעה ארכה, והלמות פטישים נשמעו. הקיר המשתף נפרץ, וענן צחנה אפפו…

לא היתה עוד חזרה מהצעד שנעשה. למחרת התיצב וחגר סינר, חפת שרוולים וערבל את ברכת הסיד. נשם בכבדות דרך פיו, כדג ששלוהו מן המים. מפעם לפעם שגה ושאף אויר בנחיריו, והקבס החליאו. הבורסקי נד ברחמים לאיסטניס שהיה לשתפו.

ביום השני עומעם הסרחון מעט, ביום השלישי כבר היה כמעט נסבל. ביום הרביעי הטריד אך במעט, וביום החמישי נשם בטבעיות… אמנם אין אלו הבשמים להם הורגל, אבל בשום פנים ואופן אין זה נורא כל כך…!

עסק העורות הניב רווחים נאים, עלה בידו לחסוך סכום נכבד. הציעה לו רעייתו: ״אולי תפתח בכסף זה חנות בשמים בלב העיר?״

עווה פניו בסלידה, ואמר: ״איני סובל את האנשים הרכרוכיים שאינם מסוגלים לשאוף אויר פשוט, וזקוקים לניחוחם של בשמים״…

זו כוונת הכתוב המזהירנו: ״ולא תטמאו בהם – ונטמתם בם״ – (ויקרא יא, מג).

אל תנסו כלל להתקרב לצחנה, כי תדבק בכם, תתרגלו אליה וסופכם מתפלשים בה ומסתגלים אליה, ככתוב ״וילכו אחרי ההבל ־ ויהבלו״ (ירמיה ב, ה)…

וכך הסביר רבי אליה לופיאן זצ״ל את המשנה:

״ואי אתה בא לידי עברה״ (אבות פ״ב מ״א). ובגמרא: שתרגילני לידי מצוה ואל תרגילני לידי עברה, ואל תביאני לידי חטא ולא לידי עוון״ (ברכות ס ע״ב). שככל שהעברה נוראה, נוראה שבעתים ההסתגלות אליה, להסתופף ברשותה ובחסותה. [כי ״יד״ ענינה רשות, כמו: ״ויקח את כל ארצו מידו״ (במדבר כא, כ]

כלומר, שלא נתרגל אליה, בבחינת ״עבר ושנה נעשית לו כהיתר״ (יומא פו ע״ב), והרגל נעשה כטבע.

ובכך פרשתי ההוראה לברוח מן העברה (אבות פ׳׳ד מ״ב). לא רק שלא לעשותה. אלא גם אם עשאוה יש להמלט, שלא להסתגל!

ובעינינו ראינו, ובעצמנו חויבו. בישיבה, היינו בגן עדן. למדנו והתעלינו בתורה ובמוסר. כשנמלטנו מגרמניה הכבושה לליטא, לא גורשנו מגן העדן. נטלנוהו עמנו, עם ספרינו ברחנו. כשנערך אחרינו מצוד והוגלינו לסיביר, אחז כל אחד בתפלין ובגמרא. באנו למחנה הכפיה, ועקרו מידינו את התפלין ואת הספרים. מדורה הבעירו. באש העלום לעינינו, ולבנו מתפלץ. מוכי הלם התהלכנו, אבלים וחפויי ראש.

לכמה זמן? ליום, לשבוע?!…

בתענית צבור היו מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, ונותנים עליה אפר כפי שנותנים אפר על ראש כל אחד ואחד. לומר: ״עימו אנכי בצרה ״(תהלים צא, ט). אמר רבי זירא: בתחלה, כשראיתי שהחכמים נותנים אפר על גבי תבה, הזדעזע כל גופי (תענית טז ע״א). זה היה בתחלה.

ואחר כך? הסתגל…

נצטט סימן בטור אורח חיים (סימן תל): שבת שלפני הפסח קורין אותו ״שבת הגדול״. והטעם, לפי שנעשה בו נס גדול בפסח מצרים מקחו בעשור לחדש (שמות יב, ג), ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה׳ (סדר עולם), ונמצא שעשירי בחדש היה שבת. ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו. ושאלום המצרים למה זה לכם? והשיבו: לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו. והיו שיניהם קהות על ששוחטים את אלוהיהם ולא היו רשאים לומר להם דבר. ועל שם אותו הנס קורין אותו ״שבת הגדול״.

ידוע.

ואני שואל: מתי היה הנס גדול יותר, ביום לקיחת השה כדי לשחטו, או בארבעה עשר יום לחדש, בשעת שחיטתו?!

אם כן, מדוע קוראים לשבת ״שבת הגדול״, היו צריכים לקרא לערב פסח ״יום רביעי הגדול״!

והתשובה, אחת מן השתים: או שהמצרים הסתגלו לרעיון השחיטה, וכבר לא היו שניהם קהות, אף לא כששחטו לעיניהם.

או שאנו הסתגלנו לנס ההבלגה שלהם…

ועוד –

במתן תורה, הוצרכו לכפית הר כגיגית (שבת פח ע״א). והלא אמרו ״נעשה ונשמע״ (שמות כד) שמא יחזרו בהם מיראת האש הגדולה ותוספות, שם). עד כדי כך. ובאו ובקשו: ״ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת״ (דברים ה, כב), וענה הקדוש ברוך הוא: ״מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי כל הימים״ (שם, כו).

עברו ארבעים יום ועשו את העגל, וה׳ מבקש להשמידם, ״ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית על שתי ידי״ (דבוים ט, טו).

ההר בער באש, אותה אש שבגללה פרחה נשמתם ויראו כל כך, ועשו את העגל?

והתשובה. שהסתגלו!

כמה עלינו לחרוד מהסתגלות לחטא, ולא פחות מכך – מהסתכלות למצוות.

מצד אחד אמנם מבקשים ״שתרגילנו בתורתך״, ״ותרגילנו לדבר מצוה״. אבל שלא יאטם הלב ולא יכהה הרגש!

שהרי שיצה"ר עובד עלינו בב' מישורים. בענין הגשמיות הוא גורם לנו להתרגל במהרה למה שיש לנו ועי"ז אני חשים צורך מחודש להתרגש ברכב חדש, או בריהוט חדש וכדו'. לישן התרגלנו מהר.

ובעיניני רוחניות– הוא מכהה את הרגשות והחושים ונותן לנו לשקוע במלומדה.

כיצד אכן נתגבר על ההרגל הזה שלכאורה אינו מותיר לנו מקום לברוח מפניו?

העצה היא לעורר עצמו על ידי שיחות מוסר, דברי התעוררות, ספרי מוסר, התפעלות מחודשת מכל דבר ה'. החחזק במוסר אל תרף, ניצרה כי היא חייך!

ועוד, ע"י לימוד ההלכות הרלוואנטיות. כשאדם לומד הל' לשה"ר הוא מתעורר בענין. וכן בהל' שבת וכעזה"ד בכל ההלכות.

גם צדיקים מתקררים

הח"ח שראה מחלל שבת בפעם הראשונה בראדין והחל לבכות. בשבת השניה הוא בכה הרבה יותר ומיאן להרגע. כששאלוהו מה ראה על ככה, השיב, שחש שהשבת הוא כבר פחות מתרגש, וע"ז הרביתי לבכות, שכבוד השבת כבר התקרר בעיני…

מסכת שבת דף קמז ע"ב

אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא, וּמַיָּא דְיוֹמְסִית קִפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרַךְ אִיקְלַע לְהָתָם, אִימְשִׁיךְ בַּתְרַייהוּ, אִיעַקַר תַּלְמוּדֵיהּ. כִּי הָדַר, אָתָא, קָם לְמִיקְרֵי בְסִיפְרָא, בָּעָא לְמֵיקְרֵי, (שמות יב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". אָמַר, "הַחֶרֶשׁ הָיָה לִבָּם". בָּעוּ רַבָּנָן רַחְמֵי עַלֵיהּ וְהָדַר תַּלְמוּדיה.

לא בכדי יעץ הסבא מקלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״ב, מאמר ריט),

שמפעם לפעם יראה האדם עצמו כגר צדק שהיום התגייר, ובפעם הראשונה מברך ״המוציא״ וברכת המזון. ויגלה בה צפונות, מלים שלא ידענו על קיומן!

*

סימני הטהרה בבעלי החיים והלימודים מהם

[מתוק האור]

"דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" (ויקרא יא, ב).

בפרשה זו מלמדת אותנו התורה את סימני הטהרה של הבהמות, החיות, הדגים והעופות, אלו מהם מותר לנו לאכול ואלו אסור.

נשנן לעצמנו סימנים אלו בקצרה, וגם נלמד מהם כמה לימודים מאלפים הנוגעים לחיי היהודי:

"כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו".

סימני הטהרה הראשונים בבהמה הם: מפרסת פרסה ושוסעת שסע.

מפרסת פרסה הכונה שרגלה מחולקות לשניים "שסעת שסע" הכונה שההפרדה מוחלטת. עד כדי כך, שכשמביטים בבוץ שדרכה שם הבהמה רואים עקבות של שמונה רגלים, לא ארבע.

יש לעומת זאת בהמה, כדוגמת הסוס, שרגליה אמנם מחולקות, אך בסופן יש חיבור בין שני החלקים באמצעות העור. זוהי בהמה שרק מפריסה פרסה ואינה שוסעת שסע והיא טמאה.

סימן טהרה נוסף: מעלת גרה. ופירש רש"י: "מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק".

היא לועסת את האוכל, בולעת, ולאחר מכן מעלה אותו בחזרה אל הפה ולועסת אותו שוב, עד שנעשה דק ביותר. אלו סימני הטהרה בבהמות.

מיד אחרי כן כתובים סימני הטהרה של הדגים:

"את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת". פעמים רבות מגיעים יהודים למקומות נדחים ברחבי העולם, עוף ובשר כשרים לא ניתן להשיג שם בשום אופן. מה עושים? משתמשים בדגים. כאן ניתן בקלות לזהות את הסנפיר והקשקשת שעל הדג ולהחליט שהוא מזן טהור.

ומה הם סימני הטהרה בעופות?

כאן התורה כבר אינה כותבת בברור סימני טהרה. היא רק מפרטת את העופות הטמאים שנאסרו באכילה: "ואת אלה תשקצו מן העוף… את הנשר ואת הפרס ואת העזניה ואת הדאה ואת האיה למינה… ואת החסידה האנפה למינה ואת הדוכיפת ואת העטלף".

והנה על החסידה אמרו חז"ל (חולין סג, ע"א): "למה נקרא שמה חסידה – שעושה חסידות עם חברותיה", החסידה עושה חסד עם חברותיה במזון. כשהיא רואה אוכל היא קוראת לחברות שלה שתאכלנה גם הן.

וכבר הקשו, הרי בתוספות (בבא מציעא מ, ע"א דיבור המתחיל 'וכי מה אכפת') מובא בשם הירושלמי על אותם "עכברי רשיעי" – עכברים רשעים, שכשהם רואים כמות גדולה של תבואה קוראים הם גם לחבריהם שיאכלו עמהם. עכברים אלו לא נקראים בעלי חסד אלא "עכברים רשעים"… מה ההבדל בינם לבין החסידה? התשובה היא, אומרים המפרשים, שעשית חסד עם חברים דבר נפלא הוא, אך לא כאשר הוא נעשה על חשבון אחרים!

עכברים הללו נכנסים למחסן, מבחינים שמונחים שם הרבה שקי תבואה, ואז קוראים גם לחבריהם, שיאכלו על חשבון בעל הבית. הלזאת יקרא חסד?

עוף טמא נוסף הוא ה"ראה", (מופיע בפרשת ראה) ואמרו חז"ל (חולין סג, ע"ב) זו איה, ולמה נקרא שמה ראה – שרואה ביותר. תנא: עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל".

עוף זה – אומר רבי זלמן סורוצקין – שעומד בחוץ לארץ ורואה את הנבלות, חסרונות, שבארץ ישראל – הוא סימן טומאה גדול. וכי מדוע להביט על חסרונות ולא על מעלותיה של הארץ הקדושה?!

אמנם, הגם שבתורה לא מפורשים סימני הטהרה של העוף, בדברי חז"ל (ד"א זוטרתא ויקרא דף לא ע"א) הובאו ארבעה סימני טהרה בעוף, ואחד הוא שקורקבנו נקלף.

מה בא דבר זה לרמז לנו?

חיים אנו בעולם החומר ובאמת הקב"ה אינו רוצה שאדם יהיה נזיר מהנאות עולם הזה, שלא ישתה יין, לא יתחתן וכו'. לא ולא!

יש לחיות בתוך העולם הזה להנות ממנו, אבל לא להתאחד איתו.

להשתמש איתו, אך לא להיות חלק ממנו. נרמז בענין הקורקבן שהוא נקלף, הינו חי בעולם הזה אך לא דבוק בו. [א.ה. הקורקבן הוא קיבת העוף, הקיבה מסמלת את האכילה וההנאה מהעולם הזה, והיא נקלפת, פירושו יכול הוא להפריש עצמו ולקלף עצמו מכך]. המעשה בגנב שביקש מהמלך לזרוע זרע שצומח באותו היום ובתנאי שהזורע נקי מגזל… [מתוק האור שופטים עמ' ריב]

לאדם ישנם "סימני טהרה", כעין סימני הטהרה של הבהמה.

ראשון – אומרים בעלי הדרוש – עליו להיות "מעלה גרה ומפריס פרסה"…

שמעלה "גרה" [שם מטבע, כמי שנאמר "עשרים גרה השקל"] מן הכיס לעני, "ומפריס פרסה" פורס מלחמו לדל – סימן שהוא טהור.

מסופר על עני אחד שהגיע לעשיר בערב פסח לבקש עזרה לחג. דפק בדלת, הוא רואה את העשיר עסוק בבדיקת הכיסים. אמר העני: "זקוק אני לעזרה ברכישת צרכי החג". הצטדק העשיר: "אני כעת עוסק במצוה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה". "באיזו מצוה הנך עוסק?" שאל העני, והעשיר השיב: "וכי אינך רואה? הלא בודק אני את כיסי הבגדים מחמץ". – אמר לו העני: "הנך פטור ממצוה זו"… – פטור?! הלא מפורש בשולחן ערוך שחיבים לבדק בכיסים!"

"אדני העשיר! מפורש בגמרא, וכך נפסק להלכה, שאדם בודק עד היכן שידו מגעת. היד שלך, עשיר נכבד, אף פעם אינה מגיעה לכיס"…

זה "סימן הטהרה" הראשון – מעלה גרה ומפריס פרסה.

סימן הטהרה השני באדם הוא היותו "מעלה גרה". כאמור לעיל מעלה גרה פירושו שהבהמה הטהורה לועסת את האוכל פעמיים.

דבר זה, לחזור על אותה פעולה – אומר רבי חיים קניבסקי בספרו 'דרך שיחה' – סימן טהרה הוא, שכן העצלן לעולם לא יעשה פעולה פעמיים, וחוסר עצלות הוא סימן טהרה לאדם. לדוגמא להיות מסוגל לחזור שוב ושוב על אותה מסכת שלומדים, פעמים רבות עד אין ספור, וזה סימן טהרה לאדם.

ידוע שכאשר היה בא אדם אל הגאון מוילנא ומבקש להתקבל כתלמיד אצלו [לא היתה לו ישיבה אך היו יחידי סגולה שזכו להיות תלמידיו], היה הגאון עורך לו את הבחינה הבאה: היה מבקש ממנו ללמד דף גמרא מסוים. כשבא הנבחן והודיע כי סיים ללמוד, ביקש ממנו הגאון שילמד את אותו דף גמרא פעם נוספת.

כששב, שוב התבקש על ידי הגאון לחזור על הדף, וכך עשה פעם אחרי פעם. מי שנמאס לו אחרי מספר פעמים – היה זה סימן שאינו במדרגה הראויה להיות תלמיד הגר"א. רק זה שבכל פעם שחזר על הדף נכנס בו יותר חשק ללמוד ולשנן את הדברים שוב ושוב – הוא היה ראוי להתקבל כתלמיד של הגאון.

רבי חיים מוילוז'ין, כשהגיע אל הגאון בפעם הראשונה, שאל אותו: "סדר מועד כבר למדתי שבע עשרה פעמים, ועדין איני מרגיש שהוא שלי. מה הסיבה?"

אמר לו הגאון: "רק שבע עשרה פעמים חזרת על סדר זה, וכבר חושב אתה שדי בכך?…"

"כמה פעמים עלי לחזר?" שאל רבי חיים

והגאון השיבו: "אין לדבר שיעור, כל ימיו בעמד והחזר קאי!…"

סימני הטהרה בדגים, כאמור, הם הסנפיר והקשקשת. דבר נפלא בענין זה אמר רבי דוד טבלי. הוא חיבר ספר על התורה בשם "נפש דוד" ושם הוא מביא בשם ה"רעיא מהימנא" דבר נפלא בענין סימני הטהרה בדגים: עמי הארצות נמשלו לבהמות, ואילו תלמידי החכמים נמשלו לדגים, כי הדגים חיים במים, וכך גם התלמידי חכמים חיים עם המים, עם התורה. ואמרה תורה שלאותם דגים צריך שיהיו "סנפיר וקשקשת" סנפיר – שונא פאר, שונא כבוד. קשקשת – כס-כס, לכסות את מעשיו הטובים, כי הוא רוצה להיות בהסתר.

תורה לומדים רק בסתר, כמי שאמרו חז"ל (סוכה מט, ע"ב) על הפסוק "חמוקי ירכיך" – "למה נמשלו דברי תורה כירך – לומר לך: מה ירך בסתר – אף דברי תורה בסתר". הצניעות והבריחה מהכבוד – סימן טהרה הם אצל הצדיקים.

בגמרא (ברכות ה ,ע"ב) מסופר: "רבי אלעזר חלש [חלה], על לגביה רבי יוחנן [רבי יוחנן נכנס לבקרו].

חזא דהוה קא גני בבית אפל [ראה שהוא שוכב בבית חשוך], גליה לדרעיה ונפל נהורא [רבי יוחנן גלה את זרועי ונפל אור בבית]".

והקשה הרב שך זצ"ל: אם עורו של רבי יוחנן היה מאיר, לשם מה הוצרך לגלות את זרועו? ומה עם עור הפנים?

אלא, אמר הרב שך, מכאן למדנו כי מה שבגלוי אינו מאיר, ורק מה שבסתר – הוא זה שמאיר. מעשים טובים שנעשים בסתר – מעלה מיוחדת להם. עוד היה אומר הרב שך, שאדם המפרסם את מעשיו הטובים, כשיבוא לפני בית דין של מעלה אחר מאה ועשרים שנה, יאמרו לו: הכרטיסיה שלך מנוקבת, השתמשת בה כבר… הכבוד שקיבל על מעשיו הטובים – הוא היה שכרו! ה' ישמרנו!

אדם שחי חיי תורה שונא פאר, מתרחק מהפרסום והרעש, ואת כל מה מעשיו הטובים הוא מכסה. אלו בקצרה "סימני הטהרה" של היהודי, הנלמדים מסימני הטהרה שכתבה תורה בבהמות, בחיות, בעופות ובדגים.

[פנינים לג בעומר תשעד] אמר לו רבי שמעון בר יוחאי לרבי אלעזר בנו די לעולם אני ואתה.

בספר ״נפשות חסידיו״ מובא מה שפירש הגה״צ רבי מרדכי אריה הלוי דורביץ רבה של באנילא זי״ע על פי מה שמובא בספרים הקדושים שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים.

כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שב טוב הקדוש זי״ע לאחד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מדות. הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במידות מהבעל שב טוב ותלמידיו, אבל לא הירהר אחר רבו, והלך לכפר ההוא.

כאשר בא לשם, פנה לבית אותו אדם וביקש להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו. ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מידות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים.

אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללמוד ממנו. תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי – אדם לא הגון, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו. אבל לא העז לומר לו מאומה.

כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל ליבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו. ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מחזיק אדם רשע בתוך ביתו?

ענהו בעל הבית: ״לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי זולתך, האם כבר גמרת לפשפש במעשיך?…'

הבין התלמיד שלכן שלחו הבעל שב טוב לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית, שהעיקר צריך לפקח על מעשיו שיהיו כולם טובים בלי נדנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם.

וזה שאמר רבי שמעון לבנו: ״בני די לעולם" אל לך להתבונן במעשי העולם, ״אני ואתה" בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו…

*

חזיר גמל וטלה – מול נצרות איסלם ויהדות

[בעלי החיים כסמל לאומות – אוסף רעיונות]

התורה אוסרת לאכול את הגמל ואת החזיר. הגמל– מסמל את ישמעאל. ישמעאל מתרפקים על העבר גבורת סלח אדין ומלחמותיו, ואינם דוגלים בקידמה. ברבות ממדינות האיסלם החיים נחשלים מאד.

שמעתם פעם על "המדען הערבי הנודע"??… אם כבר יש להם איזה מהנדס, קוראים לו יחיא עייש… בונה פצצות…

הם כגמל המעלה גירה ואינו מפריס פרסה- המסמלת על פשיטת הטלפיים קדימה. משום כך הערבים רוחשים כבוד לזקניהם. ולכן הישמעאלים אוכלים גמלים.

הגמל נראה כמיוסר, אוכל קוצים, חי חיי סבל, וכהה עור.

החזיר מסמל על עמי אירפה – אדום. אינו מעלה גירה אולם מפריס פרסה. אינו זוכר את העבר, העולם שייך לצעירים הזקנים צריכים לפנות מקומם לצעירים. ורואים בקידמה את חזות הכל. אנשי הייטק וקידמה טכנולוגית וכביכול תרבותית.

החזיר גם פושט את טלפיו ואומר טהור אני. סמל הצביעות. אך בקירבו ישים אורבו. כך צביעותם בשואה, רוצחים כחיות שפלות, וכלפי חוץ חובבי מוזיקה ותיאטרון… עמי אירופה גם אוכלים את החזיר.

החזיר נראה מדושן עונג, סמוק פנים ולבן עור.

השה- הסמל לישראל. גם מעלה גירה וגם מפריסה פרסה. השילוב המוצלח ביותר. גם זוכרים את העבר, זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור. יצי"מ, חורבן הבית, עמלק, וכדו' אולם לא כהיסטוריה אלא כזרז לקראת העתיד. כמנוף לשינוי. כמחייב לעם שזכה לעמוד על הר סיני. בבחינת מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי כו' משלבים בין עבר לעתיד.

ונשים לב שדבר זה חוזר בכל המוטיבים של היהדות ולהבדיל הנצרות והאיסלם.

האיסלם- תקוע בעבר- שבתו היא יום ששי. הנצרות – עתיד יום ראשון. היהדות שילוב- באמצע. שבת.

כך גם בנוגע למנין ימות החמה והלבנה. הנצרות מונה לחמה. החמה מקדימה את הלבנה באחד עשר יום. האיסלם ללבנה המפגרת ב11 יום. היהדות מונה לשניהם.

האיסלם עובדים לאבן- דומם. תקועים בתקופת האבן… הכעבה במכה. הנצרות לעץ- צומח, ולמדבר- אותו האיש. ימש"ו. היהדות עובדת לקב"ה ממ"ה. שהיה בעבר, הוה, ויהיה.

כל א' מבעלי החיים שאותן אומות אוכלות משפיע על אותן האומות.

מה כל זה מלמדנו?

ישנם אנשים שחוו טראומה, או בילדותם, או בגיל מבוגר יותר, חוו כשלון צורב, או אפילו הכשלה מכוונת מהסובבים אותם, והם נושאים בליבם את הטראומה ההיא ותולים בה כל כשלונותיהם. יש להם את מי להאשים, ולשקוע ברחמים עצמיים. הם שקועים בעבר. מעלים גירה.

ה' כפה על עמ"י הר כגיגית וא"ל אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. מדוע לא כאן? מפני שרצה לרמוז להם אם תמיד תשקעו בעבר, תבוססו בו מבלי להביט קדימה – ה"שם" – יקבור אתכם! תפנו מבט קדימה ואל תבוססו בכשלונות העבר!

האומה הפלאסטינית היא דוגמא קלאסית. הם עדיין תקועים ב-48 או ב- 67… הם אף פעם לא יתקדמו לשום מקום, מפני שהם מעדיפים לשקוע בעבר ולקונן עליו ולעורר את רחמי העולם על המסכנות והאומללות שלהם, ומעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות… הרי הציעו להם חלוקה כאן בא"י ב-48, אך הם העדיפו לפתוח במלחמה, וכל השאר הסטוריה. הרי לך "ישמעאל". ראש של "גמל".

יש מאידך – כאלה שעברו בעיות רציניות – ושוכחים הכל וממשיכים הלאה, אך חוזרים לאותם בעיות שוב ושוב. מדוע? מפני שלא הפנימו את הגורם לאותן בעיות בעבר, ולא נזהרים ממנו בשנית. הם לא מביטים לאחור לראות האם יש לי בעיה בהתנהלות שלי? האם זה עומד לי לרועץ?

הם מפריסי פרסה פושטים טלפיהם קדימה, אך לא מעלים גירה. טמאים הם לכם גם שניהם.

מה הנכון? להביט לאחור, להבין מה הגורם לכשלון, אך להפנות המבט קדימה ולדהור. לא לשקוע בבוץ של רחמים עצמיים ולקרקע עצמנו ללא תזוזה. המבט לאחור הוא רק כדי להסיק מסקנות להבא!

תוספת:

בספר "ירושלים של מעלה" מסופר על נער כבן חמש עשרה שהיה תלמיד מצטיין בלימודי חול, אבל במקצועות הקודש לא קלט מאומה וכאילו היה מוחו אטום. והיה הדבר לפלא, כיצד יתכן שבשאר המקצועות הצטיין ולעומת זאת בלימוד גמרא, משנח מקרא והלכות היה תלמיד חלש ביותר.

הפליאה רבתה וגדלה, לאור העובדה ששאר אחיו הצטיינו בלימודיהם. ההורים המודאגים הסיחו את לבם בנושא זה, לפני גאון הדור הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל.

כאשר שמע את כל פרטי הענין, אמר שכפי הנראה אכל הנער בילדותו אוכל לא כשר, וזה טימטם את ליבו ומוחו עד שלא יכול לקלוט ולהביו דברי תורה. את דבריו ביסס הגרע"א על דברי הש"ך הנ"ל.

תחילה תמהו ההורים, וסברו שלא יתכן שהאכילו את ילדם במאכלי טריפה. אולם לאחר שנבדק הענין ביסודיות התברר, שבהיותו ילד קטן נקלע הנער למקום מסוים, שבו פיתו אותו לאכול מרק עוף שכשרותו היתה מפוקפקת.

משנתברר הענין, יעץ להם הגר"ע איגר שישלחו את הנער ללמוד בארץ ישראל, שהיתה שרויה בימים ההם בעוני ובמחסור. שם השקיע הנער עצמו בלימודים, ולאחר זמן מה ראה ברכה בעמלו והצליח.

לפני שנים אחדות נכנס זקן אחד כבן תשעים אל הגר"ח קניבסקי שליט"א, וסיפר לו את הדברים דלהלן: "מוצאי מכפר אחד בהונגריה, וכאשר מלאו לי שמונה שנים שלחני אבי ללמוד בישיבה.

כעבור חצי שנה בא אבי לישיבה כדי להתענין אודות הצלחתי בלימודים, ואמרו לו שאני בעל כשרון יוצא מן הכלל, ואם אמשיך ללמוד כפי שאני לומד אגדל לתלמיד חכם גדול."

"מועד ביקורו של אבי", המשיך האיש לספר, "היה סמוך לחג השבועות. אי לכך לקחני אבי עימו הביתה לכפר, ואחרי החג שבתי לישיבה.

כאן קרה דבר מוזר ביותר, לא יכולתי להבין מאומה. אפילו משניות וחומש,. במשך שנים אחדות 'גילגלו' עימי בישיבה כמה שיכלו, ואחר שנוכחו שאין אפשרות שאבין, שלחוני לביתי. כל סתימת מוחי היתה אך ורק לדברי תורה, אבל בשאר הענינים כגון חשבון ושאר לימודי החול המשכתי להבין כמקודם.

כאשר חזרתי לכפר שכר אבי מלמדים בתקוה שאצליח בדרך זו, אך גם זה ללא הועיל.

שלחני אבי לשמוע שיעורים בבית הכנסת אך לצערי לא הבנתי מאומה.

עתה נזדמן לי הסיפור הנ"ל אודות נער שקרה לו ענין דומה, והגאון רבי עקיבא איגר קבע שהעילה לכך היא אכילת דבר איסור הגורם לטמטום, ובדקו הדבר ומצאו שכך היה.

כשקראתי סיפור זה, נזכרתי שכאשר חזרתי מהישיבה לכפר לחג השבועות שמחו עימי בני הכפר הנוכרים.

מתוך שמחה כבדוני בנתח של בשר חזיר, ולא יכולתי לעמוד בפיתוי, כאשר כל זה נעשה מרוב שמחה לרגל.

נכשלתי ואכלתי מהבשר ואת הנשאר שמתי בכלי, כיון שהבשר היה טעים מאוד. כאשר אבי מצא את הבשר בכלי, הכני מכות נאמנות. ועתה אני מבין את סיבת טמטום מוחי במשך כל שנות חיי הארוכים, והנני בא בשאלה מה עלי לעשות כדי לכפר על אותו מעשה".

*

בישראל קלקול קטן פוגם

[קדושת התורה – לק"ט]

פרשתינו עוסקת בשלושה דברים עיקריים

א.מיתת שני בני אהרון בעקבות הקרבת אש זרה.

ב.כעסו של משה על שעיר החטאת שנשרף ולא נאכל.

ג.מאכלות אסורות.

מה החוט המקשר בין שלושת העניינים הללו?

"זאת החיה אשר תאכלו"(ויקרא יא ב)

פרש"י: "זאת החיה לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילן מן הטומאה וגזר עליהם מצות ולאומות לא אסר כלום משל לרופא שנכנס לבקר את החולה וכו'".

לאומות העולם אין שום דבר מזיק, קובע הגר"י ליבוביץ זצ"ל בספרו "דעת חכמה ומוסר" להם הכל מותר.

הסבא זצ"ל מקלם המשיל אותם לכלב שאינו משחית את קיבתו באכילת חמאה סרוחה, אכילת נבילות וטריפות אינה גורמת להם השחתה לנו כן.

אות ומופת הוא על קדושת ישראל וסמל למעלתם הקדושה שאינה סובלת שום הפרעה רוחנית, כל הפרעה כזו מזיקה.

ולא רק באכילת מאכלים טמאים מוצאים אנו תהום פעורה בין ישראל לעמים אלא גם בכל הנוגע לקדושה.

בהיותי בוילנא מספר ר' ירוחם זצ"ל נזדמן לי להתאכסן בבית סמוך לאוניברסיטה המקומית, שם מידי פעם נתקלו עיני במחזה שלמדתי ממנו הרבה. לפני כניסת הסטודנטים למקום לימודיהם היו מתקשטים ומסלסלים בשערם ומתערבים יחד נערים ונערות, אוירה של קלות ראש ופריצות שררה שם וכך זה נמשך מן הסתם גם בשעת הלימוד עצמו.

מסתבר מסיק ר' ירוחם שאין כל סתירה בין מצב זה של חוסר צניעות לבין השתלמותם בחוכמותיהם. והא ראיה שלבסוף מגיעים הם להישגים בלימודיהם ויתרה מזאת הפילוסוף הגדול ביותר שלהם שהעמיד תלמידים הרבה היה מקולקל בזנות.

בעם ישראל לעומת זאת רואים אנו את ההיפך הגמור, הוללות ופריצות זוהי הסתירה הגדולה ביותר לתורה. במצב של קלות ראש מנוע האדם מללמוד תורה.

הרהור קל ביותר הסתכלות שאינה הוגנת הם המפריעים הגדולים ביותר ללימוד התורה ואין לך מופת גדול מזה לקדושתה של התורה להוכחה שתורה היא מן השמים אשר מפאת ירושתה וטהרתה אינה סובלת שום דבר שהוא מנוגד לירושה.

הרחיק לכת בזה הרמב"ן שבאור זה פירש טעם הדין של כיסוי צואה אמנם אין הצואה כטומאה ובכל זאת בעת התפילה והלימוד אסור לראותה משום שראיית דבר מאוס מולידה גנאי בנפש ומשבשת כוונת הלב הטהור (דברים כג, י).

כה גדולה היא קדושת התורה, דקותה וזכותה בתכלית הדקות הן, עד שאין היא סובלת שום שיבוש.

יסוד הדברים הוא שהתורה היא מן השמים, מציאותה קודש קודשים ותכלית הזיכוך והטהרה. לכן החפץ לגשת אליה צריך להתאים עצמו לקדושתה אם הלומד זך ונקי בתכלית יוכל ללומדה ואם לאו היא פורחת ממנו ואיננה.

במסכת עירובין [דף סה] ישנה סוגיא שלימה המתארת כיצד שמרו עצמם חז"ל מטירדה קלה ביותר.

מסופר בה על אבוה דשמואל שבבואו מן הדרך לא היה מתפלל במשך שלושה ימים ר"ח ביום שכעס לא היה מתפלל וכן איתא שם שעל ידי טירדה קלה ביותר לא היו יכולים ללמוד.

עד כדי כך צריך האדם להזדכך ולהתכונן ללימוד התורה

[וכן מובא על החזון איש שלפעמים היה אוכל בלא ברכה משום שלא היה לו כוח לכוין. אלא מה תאמר שיברך בלא כוונה? בלא כוונה זה לא ברכה! כך מובא גם כן על חתן שלא קרא קריאת שמע שלא יכול לכוין. ואנחנו כן מכוונים? מדוע אנו כחתנים קורים? כי אצלהם לקרוא כפי שאנו קורים לא נקרא לקרוא…]

גם מידות רעות מהוות סתירה לתורה, די במעט גאווה או קפידא כדי להשכיח מן האדם את תורתו.

על המשנה "אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות ג, יז) כתב רבינו יונה: "רצונו לומר שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות ובזה תשכון התורה עליו שאינה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות".

כך היא מציאותה של תורה במדרש.

מסופר על לוי בר סיסי שנשלח על ידי רבי להיות דיין בעיר אחת כאשר בא לשם הושיבוהו בראש ושאלו אותו שלוש שאלות ולא ידע להשיב עד שברח מהם מרוב בושה.

חזר אל רבי וסיפר לו את כל המעשה. שאל אותו רבי את השאלות, והשיבו עליהן. שאל אותו רבי: מדוע אם כן לא ידעת להשיב להם?

והשיב: שכשבאתי להם עשו לי בימה גדולה וזחה דעתי עלי ושכחתי הכל (בראשית רבה פא ב) זוהי קדושת התורה. איום ונורא!

תורה נמשלה למים וכמוהם הולכת היא למקום נמוך בלבד (שיר השירים רבה א, יט).

כדי להכשיר את עצמו לקבלת התורה, על האדם להנמיך עצמו מאוד. טיפה של זחות הדעת מעט גאווה ומיד התורה מסתלקת ממנו. חכמי האומות לעומת זאת יכולים לעמוד על הבימות הגבוהות ביותר ולבם שוע במידות רעות ומגונות ואין זה מפריע להם במאומה.

משה בא לכלל כעס – בא לכלל טעות בתורה. דבר דק מן הדק גורם לשכחת התורה!!

המדרש מעמיד זה לעומת זה את טיטוס הרשע שנכנס לבית קודש הקודשים ועשה כל מיני מעשים מגונים נכנס בשלום ויצא בשלום, ואת בני אהרן שנכנסו להקריב ויצאו שרופים (מדרש רבה ויקרא כ ה) אף כאן מאחר שקדושת המשכן אינה סובלת חטא כל דהו, כיון שחטאו נשרפו מיד.

יסוד זה מבואר בדברי הגמרא (יומא עב, ע"ב) "זכה" אם הוא זך ונקי בתכלית בלי שום פגם "נעשה לו סם חיים" ואם לא זכה חס ושלום הדבר עצמו "נעשה לו סם המוות" ומיד הוא נשרף.

בני אהרון נכנסו לקודש ומיד נשרפו, טיטוס עושה כל העבירות ולא נשרף!

וזהו סוד "ולא תקיא הארץ אתכם" "משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס שאין עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה" (רש"י יח, כח).

הדברים כפשוטם הארץ מצד רוחניותה וקדושתה אינה סובלת בשום אופן שום חטא ועוון.

מדוע נחרבה סדום, הרי היו עוד ארצות נוספות שהיו מקולקלות? משיב על זה הרמב"ן: מפני שהיתה בארץ ישראל, וארץ ישראל אינה סובלת עבירות בשום אופן (בראשית יט, ה).

עלינו לדעת שארץ ישראל לא תוכל להיבנות על ידי עוברי עבירה אלא אך ורק בכל שלימות הקדושה ודיקדוקה.

נוסף: מעשה בבית הלוי והעוף שהיה באמתחתו וניצול ולא אכלו. [אוצה"ת]

בישיבות תיכוניות המקצוע השנוא ביותר- תושב"ע (תורה שבעל פה). ככה זה כשלומדים בלא קדושה. לאחר סרטים ושאר מרעין בישין דיוידי בכל אתר ואתר… איזה טעם עוד יש בלימוד?

החזון איש שבחן בישיבה מסוימת ולא ידעו היטב, ואמר לרב'ה ששם לב שהם נוגעים במקומות המכוסים ובמנעלים בעת הלימוד וכיצד יוכלו כך להשיג תורה?

*

הציות לגדולי ישראל

[ילקוט לק"ט עה"פ]

[הקדמתי רעיון שעלה לי בפרשתינו בענין וידום אהרון, מדוע לא נקט וישתוק אהרון? מהו ה'וידום'? ועוד התקשיתי, התרגום אונקלוס מתרגם 'ושבח אהרון', מה ראה התרגום להוציא את הפסוק מידי פשוטו?

ונלע"ד שה'וידום' קשור לפסוק אחר בו נאמר: 'ואחר הרעש קול דממה דקה'. בפסוק זה יש פארדוכס. מחד נאמר שהיה דממה, ומאידך נאמר 'קול'?

מכאן למדתי שגם לדממה יש קול. יש קול זועק, ויש קול דומם. גם דממה זוהי סוג של הבעה. כדברי הגמרא 'שתיק רב'. והראשונים דנים האם זו שתיקה של הודאה או שתיקה המבטאת 'דבריך אינם ראוים להתיחסות'.

ואם כן, אם התורה הייתה כותבת 'וישתוק אהרון' לא הייתי יודע איזו מין שתיקה זו, האם זו שתיקה של מי שאינו יודע מה להגיב, של מי שעדיין מתעטף באבלו והלום יגון, לכן כתבה התורה 'וידום אהרון', אהרון שתק שתיקה שיש בה דיבור, שיש בה ביטוי, שתיקה שהיא בעצם קול, קול דממה דקה.

ולפי זה מובן נפלא מדוע התרגום מתרגם 'ושבח אהרון', שהיה זה שבח ללא מילים, קול ללא הברות. שתיקה שכולה אומרת 'אני מצדיק דין שמים' ואין לי שום הרהור על מעשי השם יתברך, ודינו הצדק מקובל עלי. זהו השבח הגדול ביותר לבורא עולם.]

"ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה"' (ויקרא י, ב)

"לא מתו שני בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן"

"ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמר רבי אליעזר לאימא שלום אישתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו, ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני כל המורה הלכה בפני רב חייב מיתה" (עירובין סג, ע"א)

חומר העוון של מורה הלכה בפני רבו טעון הסבר, אמנם יש כאן פגיעה בכבוד הרב אך מדוע מגיע על זה עונש חמור כמיתה?

זאת ועוד, מהמעשה המובא בגמרא במסכת עירובין נראה שאין ראוי לרב למחול לתלמידיו על פגיעה זו שאם לא כן בודאי היה רבי אליעזר שידע שתלמידו הורה הלכה בפניו מוחל לו, והדברים טעונים ביאור שהרי אמרו מי שנענש חבירו על ידו אין מכניסין אותו במחיצה של הקדוש ברוך הוא (שבת קמט, ע"ב) מדוע אם כן לא מחל ר' אליעזר?

מבאר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל [שיחות מוסר תשל"ב מאמר לה] שמהגמרא (עירובין סג, ע"ב) נראה שחומרת העבירה של מורה הלכה בפני רבו איננה משום הפגיעה ברב שכן מצינו שם "כל דמותיב מלה קמיה רביה משים דבר מורה הלכה [רש"י] אזיל הולך לשאול בלא ולד שנאמר "ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדוני משה כלאם" [במדבר יא, כח]. וכתיב "נון בנו יהושע בנו" [ואחרי יהושע לא הוזכר בנו. רש"י]

דברי יהושע במקרה זה נאמרו מחמת קנאת כבוד רבו ובכל זאת נחשב לו הדבר כמורה הלכה בפני רבו ונענש על כך בעונש חמור. נמצא איפוא שעלינו לחפש טעם אחר לחומרת העוון הזה.

הגמרא אומרת "כי אתא רב דימי אמר י"ח קללות קילל ישעיהו את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד" [ישעיה ג, ה. חגיגה יד, ע"א] ופירש רש"י שם "י"ח קללות כלומר נתנבא עליהם י"ח פורעניות" ויעויין שם בגמרא שי"ח קללות אלה מתארות מצב בו לא ימצאו בישראל לא בעלי מקרא ולא בעלי משנה ולא בעלי תלמוד, ועוד ובכל אלה לא נתקררה דעתו, עדיין נשאר "משהו" בישראל אבל משאמר להם "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד" הגיעו למצב הירוד ביותר שאין למטה הימנו!

טעמם של דברים יובן אחרי עיון במדרש "אמר ר' עקיבא נמשלו ישראל לעוף מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים כך ישראל אינם יכולים לעשות דבר חוץ מזיקניהם" (ויקרא רבה יא, ח).

אף על פי שאומות העולם יכולות לעשות הכל גם בלא זקנים, ישראל אינם כך כי הזקנים לישראל הם ככנפיים. עוף שאיבד כנפיו נמצא במצב גרוע מזה של הבהמה שאין לה כנפים מלכתחילה.

כך יש גם להבחין בין ישראל לאומות חומר העונש של המורה הלכה בפני רבו נובע משום ביטול מעלת הזקנים האדירה. כל זמן שהנערים נשמעים לרבותיהם יש לכלל ישראל זקנים אבל כאשר כל אחד מורה הלכה לעצמו מאבדים ישראל את זקניהם ומגיעים לקללתו האחרונה של ישעיה הנביא. מובן אם כן גם, מדוע אין לרב למחול במקרה כזה על כבודו, אין כאן שאלה של כבוד גרידא אלא של קיום כלל ישראל ועל זה אין לו רשות למחול [ועיין שם שהאריך עוד בענין].

מעשה היה בגדולי ישראל שפעם אחת עברו והיו נערים פורקי עול יושבים על הספסל ואף על פי שראו שפה מדובר בגדולי ישראל המשיכו לשבת ולהתהולל. אמר אחד מגדולי ישראל [כמדומה שהיה זה עם הגרח"ע או החפץ חיים] שנתקיים בנו מאמר הנביא ירהבו נער בזקן, ודברי הגמרא שבעקבתא דמשיחא נערים לא יהדרו פני זקנים כו'.

הפסיקו גדול אחר ואמר זה עדיין לא עקבתא דמשיחא, בעקבתא דמשיחא אנו נשב על הספסל, והם יעברו, והם יאמרו לנו שאנו חצופים שאיננו קמים לכבודם…

ובאמת כשנתבונן נראה שזה מה שאפיין את ההתדרדרות של יהדות אירופה. זה התחיל מכך שזלזלו בגדולי ישראל ודיברו בגנותם וחברו עליהם ספרים והצגות כדרכם המסכילית, ועל ידי זה לבסוף פרקו מעליהם כל עול עד לשואה הנוראה והאיומה.

לעומת זאת בעדות המזרח אנו רואים שיש חזרה בתשובה ברוכה, אלפים חוזרים למקורות, ממה נובע השינוי? יהודי ספרדי יסע בשבת, אך כשיראה מרחוק את הרב הגדול, הוא יעצור רכבו בצד, ירוץ לרב יבקש ברכה וינשק את ידו.

לאחר מכן יחזור לאוטו ויסע למשחק… אמנם מחלל שבת רחמנא ליצלן, אך עדיין יש לו כבוד לגדולי ישראל, אדם כזה עוד יש לו תקוה והוא עוד ישוב!

ואם כן אנו לפי זה בודאי בעקבתא דמשיחא.

היום אנשי הערב רב, פוליטיקאים ואנשי תקשורת, ושאר מסאבין מצפים שגדולי ישראל יכבדו אותם, נשיא המדינה מצפה שגדול הדור יבוא אליו… המרוקנים ממצוות, ככלי חרס מטונף וריקן, מצפה שהגדול יתחשב בדעתו בגלל שהוא נושא תואר של 'נשיא המדינה' או שאר מרעין בישין… זה ודאי עקבתא דמשיחא.

*

להודות על האמת

"ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף" (ויקרא י, טז)

משה כועס על אהרן. אהרון מסביר לו, ומשה מקבל. הוא מעביר קול במחנה אני טעיתי ואהרון אחי צדק. אף על פי שהיו לו חשבנות רבים שלא להודות על האמת, שהרי כעת יאמרו שאולי כשם שטעה בזה טעה בעוד הלכות, ואם כן יש חשש שכל התורה אינה ממש מדויקת חס ושלום, מכל מקום האמת חביבה מן הכל.

וכן אנו מוצאים שהיום 'אדריכלי השלום' לא יודו שטעו והכניסו אותנו להרפתקה מרה ביותר וגרמו לאסון לעם ישראל משום שאם יודו שטעו הם בעצם אומרים: 'אנו בגלל הנאיביות שלנו והרצון העז להתפרסם הבאנו לכאן מרצחים ששולחים עלינו היום טילים, כפי שהזהירו מתנגדינו…

אנו במו ידינו גרמנו לרצח של למעלה מאלפיים איש בתמימותנו ובשאיפת הפרסום שלנו!'

הם יעזו להודות? לא, הם ממשיכים וטוענים אין ברירה חייבים לעשות שלום, וממשיכים לגרור אותנו ל'ויתורים כואבים' ול'שלום של אמיצים' ושאר קלישאות שחוקות עד דק, ובלבד שלא להודות בטעות.

הם אפילו מוכנים להאשים אותנו בכך שלא מילאנו חלקנו בהסכם, שהרי לא פירקנו התנחלויות, וכו'…

המעשה בגרי"ס שמסר שיעור ופרכו לו מתנגדיו ומיד ירד והודה שיסודו אינו נכון, אף על פי שאמר שהיו לו חמישה תירוצים במקום שהיו מניחים את דעת השואל.

מכל מקום אמרתי: 'ישראל, אתה הרי לומד מוסר, וזה הרי שקר! ולכן ירדתי על אף שידעתי שבזה הנני מזיק לתנועת המוסר שיאמרו שאין העומד בראשה תלמיד חכם'.

אצל פרעה הייתה תכונה של כפיות טובה. ויקום מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף.

אמרו חז"ל: ידעו, אך העדיף שלא להכיר בו… כפוי טובה.

אדם המכיר טובה לחבירו הוא אדם המודה לחבירו על טובה שעשה לו.

אדם ישר הוא אדם המודה על האמת. מה הקשר בין מודה זה למודה זה?

להודות על האמת צריך לשלם מחיר. זה לא נוח, זה מחייב, זה דורש הלקאה עצמית, זה דורש הקרבה, זה דורש לפעמים אפילו תשלום. כך גם במכיר טובה ומודה לחבירו. נוח יותר לכפור בטובה. אני לא חייב כלום.

להכיר טובה פירושו להתחייב בתשלום, בויתור, בהקרבה למען הזולת שעשה למעני. מי שלא מודה על האמת, גם לא מודה לחבירו שעשה לו טובה.

כנגד זאת אנו באים בליל הסדר ונוטלים כוס יין ואומרים אנו מודים ומהללים ומשבחים וכו' ומזכירים את גנותנו שעבדים היינו, ומתחילה עובדי עבודה זרה היינו, והקב"ה ברוב רחמיו הצילנו וגאלנו, ומרבים לספר ולשבח על כך שה' הצילנו ממצרים, ועשה בהם שפטים ונתן עשר מכות, ונתן לנו את ממונם, וקרע לנו את הים, וקרבנו לפני הר סיני והביאנו לארץ ישראל וכך מודים על כל פרט ופרט.

לומר- אנו לא כמו פרעה, אנו יודעים להכיר טובה, אנו יודעים להודות להשם יתברך על כל אשר גמלנו, אנו חשים חובה למיטיבנו. ומי שמכיר טובה להשם יתברך ה' משפיע עליו עוד ועוד, וזה רק מה שה' דורש מאתנו לומר תודה.

הסטייפלר מוסר נפשו על האמת

מסופר שבזמן שנאלץ ה"סטייפלער" לשרת בצבא רוסיה הוטל עליו לשמור באחת המשמרות על בית חולים מסוים.

ההוראה הייתה כי כאשר יראה איזו תנועה חשודה יירה ברובה והם יכניסו את כל בית החולים לכוננות.

ה"סטייפלער" שהיה עייף מעמל היום נרדם על משמרתו ונפלט כדור מרובהו, מיד הכניסו את כל בית החולים לכוננות והכול ציפו בחרדה לבאות.

כשלא אירע מאומה נרגעו, יצאו ושאלו את הסטייפלער מה ראה ומדוע ירה, באותו רגע חלף הירהור בליבו הן יכול הוא לשנות מהאמת ולתרץ עצמו שראה משהו חשוד ולכן ירה, אך תיכף נחרד ממחשבה כזו שיוציא חס ושלום דבר שקר מפיו והחליט בעזות הקדושה לומר להם את האמת הוא ענה ואמר בפשטות: "נרדמתי על משמרתי ונפלט לי כדור מהרובה".

תיכף ומיד תפסוהו ואסרו אותו במקום אשר הפושעים הגדולים אסורים שם וגזרו את דינו למוות בתליה.

לימים סיפר ה"סטייפלער" כי הוא לא פחד ולא חשש כלל, גדול היה ביטחונו בהשים יתברך כי יצילהו שהרי "שומר מצווה לא ידע דבר רע" והלא כל מעשיו לשם שמים ולכן אף שבדרך הטבע לא היה נראה איזשהו פתח להצלה, אך כלום היד ה' תקצר?

ואכן ישועת ה' כהרף עין לאחר שלושה ימים חל יום ההולדת של הקיסר ונתנו חנינה להרבה אסירים בטחוניים ובתוכם היה הסטייפלער והוא יצא לחופשי.

מבחנו של הגר"ח מבריסק

בישיבת וואלאז'ין טענו מערערים שהגר"ח סולובייצ'יק לא היה ראוי להגיד שיעור ומינוהו לר"מ בגלל שנשא לאישה את נכדתו של הנצי"ב שהיה ראש הישיבה. באו שלושה גדולי תורה לישיבה לשמוע היאך שהוא אומר את השיעור על כך אם באמת ראוי הוא הגר"ח לאותה איצטלא, וכמדומה לי רבינו שבין שלושת הגאונים של הבית דין היה אף הג"ר יצחק אלחנן, והלימוד היה אז בסוגיא דאילונית בפרק קמא דיבמות, והגר"ח הגיד שיעור נפלא בענין בביאור שיטת הרמב"ם, ופתאום באמצע הפסיק מלהמשיך כי נזכר אז בשעת מעשה מדברי הרמב"ם במקום אחד בפירוש המשניות שעמדו בסתירה לדברים שהיה בדעתו להגיד, ואף ששומעיו לא ידעו מדברי הפירוש משניות ההוא, מכל מקום ר' חיים מרוב אהבת האמת שבו לא רצה להמשיך בדבריו אף כי יפים ונחמדים היו מאחר שהיו נסתרים, וחזר בו ברבים מדברי חידושו וישב לו.

ושיעור זה היה צריך לשמש כהקובע לראות אם ראוי הוא להיות ר"מ בישיבה, והנה נכשל בפני הכל באמצע שיעורו והוכרח לחזור בו מכל דבר חידושו.

ופסקו הבית דין שאיש אמת שכזה שמוכן לסבול בושה ולחזור בו ברבים מחידושו מחמת פירוש המשניות ששומעיו לא הכירו, בודאי ראוי הוא להגיד שיעור בוואלאז'ין.

והרגשתי שסיפור זה השפיע רבות על רבינו שבמידה זו אחז אף הוא ז"ל הרבה הרבה פעמים וכנ"ל שהיה חוזר לישיבה בשבוע השני ואומר על דבריו שבשבוע שעבר דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי.

ומפעם לפעם היה רבינו מעיר על כך בלמדנו דף הגמרא שכך נזכרו סיפורים שכאלו על האמוראים על גודל מדת האמת שהיתה להם מעניגי המושכלות "אינטילעקטשואל אניסטי" בלע"ז. [אור המזרח חוברת מא. עמ' 199]

לעומת זאת המעשה בחיאל בית האלי.

(יהושע ו, כו) "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ".

מלכים א' טז, לד) "בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגיּב [וּבִשְׂגוּב] צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן".

וכי הוא שוטה? אלא על כל בן היה לו תירוץ, זה היה חולה, ההוא מתאונה, השלישי היה לו וירוס, הרביעי מחלה לא ידועה, כו' . אבל הוא רואה שהם ממשיכים למות!?

אלא, חיאל ידע שאם יודה הוא לוקח אחריות ואומר אני רצחתי את בניי. לזה הוא לא מוכן. ולכן הוא ממשיך וחוטף מכות.

כזה היה פרעה. לאחר שהתחיל בסרבנות, אין הוא מוכן להודות, שאם כן יוצא שהוא בסכלותו אחראי לסבל של מצרים על היום. זאת אין הוא מוכן לקבל.

*

אל תאשים אחרים בכשלונך

"ויבוא משה ואהרן אל אהל מועד" (ויקרא ט, כג)

כיון שראה אהרן שקרבו כל הקורבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל כו'.

טבע האדם לתלות סירחונו באחרים. הכישלון הוא יתום אך להצלחה אבות רבים. אהרון נוהג להיפך. הוא מאשים את עצמו, אני לא בסדר.

אהרן מלמדנו מוסר.

אם כל אחד יחפש את האשמה בעצמו כך ניתן יהיה לתקן את העולם, אולם אם כל אחד יכה על לב חבירו, לעולם לא ניתן יהיה לתקן.

פעמים רבות אדם שומע שיחת מוסר ובמקום להפיק לקחים ולהבין היכן אני כאן בסיפור, הוא מיד אומר כמה שהרב צודק, הגאוה זו מידה כל כך מגונה, חבל שהשכן שלי לא נמצא כאן כעת…

הוא לא הפנים את המוסר והמסר. האדם צריך לחפש היכן אני צריך לתקן.

כך גם כן כשקורה אסון. מיד האדם חושב בגלל אלה שלא שומרים שבת וטהרה וכו' אני ברוך השם בסדר… טעות.

הם הרי אינם יודעים בין ימינם לשמאלם, כבהמות נדמו, אולם אנו היודעים ולא תמיד מקיימים עלינו התביעה הרבה יותר קשה וגדולה!

כל אחד צריך לדאוג לעצמו, ועיל ידי זה הכלל ישתנה.

המעשה בבית הכנסת של החייטים שרצו אף הם לחגוג את שמחת תורה עם יין… ולבסוף קיבלו מים כי זה מה שכל אחד נתן…

*

אלה ש'רצים'

["לחיות עם אמונה בחי העולמים"! והגדת?]

פרשתינו עוסקת בין השאר בדיני טומאה וטהרה.

אחת מסוגי הטומאה שישנם, היא טומאת שרצים. אלה הלכות שאינן שייכות היום, אך היו נוהגין בהם בזמן חז"ל.

השרצים – חולד חומט עכבר לטאה, ואמר המגיד מקוז'ניץ זי"ע, יודעים אתם מה הטומאה שיש בהם? ש"רצים"! (מלשון רץ)

האדם רץ, מבולבל, מנסה להשיג פה ושם דברים, אינו מצליח, ונהיה מתוסכל, ומתוך כך נכנס ליאוש ולספיקות באמונה, ואינו שם על לב שיש מי שמנהל אותו מלמעלה…

זאת היתה גם הטומאה של המן שחפץ "להומם ולאבדם", להכניס את האדם בתוך מרוץ כזה, של השגת דברים, ולבלבל לו את הדעת על ידי "להומם" ואז יקל עליו לאבדם…

אבל יהודי שיודע שהכל מתנהל מלמעלה, חי רגוע! אינו מבולבל, אינו מתוסכל, הוא יודע שהכל מתנהל על ידי השגחה פרטית ומיקרוסקופית מלמעלה!

יצר הרע מריץ את האדם "כסוס שוטף במלחמה" – העיקר שלא יעצור לחשוב, שלא יתבונן על מטרתו בעולמו, תפקידו, האם הוא ממלא חובותיו, העיקר שירוץ קדימה מבלי מחשבה. שרצים. ש-רצים.

האלשיך הקדוש זי"ע היה מפרש את הפסוק (תהילים צט, ע"ב) "ה' בציון גדול ורם הוא על כל העמים", אצל עם ישראל יושבי ציון, ה' הוא נחשב "גדול", ואילו אצל כל העמים ה' נחשב ל"רם". ומה ההבדל בין "גדול" ל"רם"?

"גדול" הפירוש שהוא גדול – ענק מכאן עד למלעלה, כלומר, יהודי אומר: ה' בציון גדול – הוא נמצא כאן, היכן שאני נמצא, עד למעלה – עד כסא הכבוד. ה' שולט על כל העולם מהיכן שאני נמצא עד מקום כסאו.

אבל אומות העולם אומרים הקב"ה הוא רק "רם", כביכול הוא שולט רק למעלה, הוא אינו משגיח עלי "למטה" היכן שאני חי…

תפסיק לרוץ, תתבונן ותראה שהכל מתנהל מלמעלה!

האדם צריך להתחזק באמונה בחי העולמים ולדעת שכל מה שקורה עימו בכל רגע ובכל שניה זה הכל מאיתו יתברך, ואז הוא חי ברגיעות ובנעימות.

משל למה הדבר דומה: לאדם שדופק בדלת. בתחילה הוא מביט לעבר הקוקר (עינית), הוא רואה שהיא שקופה, אבל לפתע הוא רואה שהיא משחירה. מה קרה? כנראה בעל הבית מביט עכשיו בקוקר, ולפי זה הוא מחליט האם לפתוח לך.

לאדם שנמצא מבחוץ זה נראה שחור, כי מקודם העינית היתה שקופה, ולפתע היא השחירה, אבל האדם המשכיל יודע, שעכשיו בעל הבית מביט עליו, הוא בעצם מנסה לבחון האם לפתוח לך את הדלת…

וראוי להביא כאן את הלשון של אחד מן הראשונים כמלאכים רבינו יונה מגירונדי, על הפסוק שאמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ג, ו) "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". וזו לשונו הקדושה:

"בכל פועל אשר תבקש לעשות, זכור את השם יתברך וקוה אליו להצליחך בו ותלה בו בטחונך ותשב אליו לבך, כי אין הפועל בידך. והוסיף המקרא הזה על מה שאמר תחילה (משלי ג, ה) "בטח אל ה' בכל ליבך ואל בינתך אל תשען", כי יש מי שבוטח בהשם יתברך בכלל ומאמין כי הכל בידי שמים ובוטח בו ולא יבטח באדם ולא בכוחו ושכלו, ואך לא ישוב ענין הבטחת אל ליבו בפרטים, רצוני לומר, בכל מעשה אשר יעשה, על זה אמר בכל דרכיך דעהו, פירוש, בכל פרטיך ומעשיך, בכל דרך ופעולה זכרהו והשב אל ליבך כי אין לך כוח ויכולת בפועל ההוא ואיננו בידך, רק ביד השם. ותלה בו תקותך וצפייתו לחסד השם יתברך. וזה הענין נכבד מאוד! ועל ידי ההרגל הזה תקבל הנפש המתאוות אל הביטחון".

וממשיך רבינו יונה: "ודע כי יש אנשים שעיניהם אל השם במעשה גדול כמו אם יבקשו לפרוש בים לסחורה או לצאת בשיירה, אך במעשה קטן לא יזכרו את השם, מפני שהפועל קל בעיניהם וברור לדעתם כי יעלה בידם, או מפני שלא יגיעם הפסד מרובה אם יבטל המעשה ההוא ולא יעלה בידם.

על כן אמר שלמה המלך עליו השלום: "בכל דרכך דעהו", בדבר גדול או קטן, כי אחר שכל הפעולות תלויות ביד השם וכל ההצלחות בחסדו, חייב אדם לזכרו בכל מעשיו. "והוא יישר ארחותיך", זולתי שכר הבטחת אשר הוא גדול מעל השמים, תצליח במעשה ההוא אשר זכרת בו את השם וכי אין הפועל ברשותך"…

וזוהי הטהרה הראשונה של יהודי, לדעת ולחיות שהכל מלמעלה!

כתוב בפרשת השבוע כאשר נסתלקו שני בני אהרן אחרי שיצאה אש ושרפה את נשמותיהם, "וידום אהרן". אהרן שתק ולא התרעם על מידת הדין שפגעה בבניו.

איך הגיע אהרן לכזו גבורה? הסביר הגה"ק מאוסטרובצא זי"ע: אנו יודעים שבעולם יש "דומם", "צומח", "חי", "מדבר". מה קורה אם מישהו הולך וזורק איזה חפץ על בעל חי, או על אדם – מדבר? הם לא שוקטים, הם מחזירים בחזרה…

אך לא כן כשמישהו זורק חפץ על "דומם". כשמישהו זורק חפץ על אבן שהיא דומם, האבן אינה מחזירה, היא נשארת דוממת.

כך הסביר הגה"ק מאוסטרובצא זי"ע, כך הרגיש אהרן באותם רגעים, "וידום אהרן", שהוא כמו "דומם" כאילו לא קרה שום דבר…

ה' ישמור שלא נדע מצרות, אבל חז"ל אומרים שדבר שנצרך לדורות נכתב…

בכל מיני עוגמת נפש צריך האדם לזכור שזה בא מלמעלה!…

הרה"ק רבי דוד מסיקוורא זי"ע גם עבר פעם צרה גדולה בפטירת אחד מבניו רחמנא ליצלן, ואמר: הגמרא (פסחים קטו, ע"ב) אומרת בלע מרור לא יצא, אמנם אכלתי עכשיו כזית מרור, אבל צריכים לטחון את זה ולא סתם "לבלוע". לעכל ולדעת שהכל מאבא, ומאבא זה ברחמים…

צריכים לדעת להכניס לראש שאם נראה לך שחור, אז תדע שהקב"ה מסתכל עליך!

הגה"ק בעל ה"חתם סופר" זי"ע אמר: בתורה ישנן שתי פרשיות שכתובות בהם תוכחות וקללות: בפרשת בחוקתי ובפרשת כי תבוא.

בפרשת בחוקתי מסתיימת התוכחה בדברי נחמה: "וזכרתי את בריתי אברהם את בריתי יצחק וכו".

אך בפרשת כי תבוא אין שום סיום של דברי נחמה, ומדוע?

אלא הסביר ואמר: בפרשת בחוקתי כתוב "ונתתי בכם", "והכיתי", "והשלחתי", ללא הזכרת שם ה'. אך בפרשת כי תבוא כתוב "ישלח ה' בך את המארה" "ידבק ה' בך את הדבר" "יכך ה'". ואם מוזכר שם ה' זוהי כבר הנחמה! כי אדם שיודע שהכל מאת ה', אז גם המכה, גם הכזית מרור, הקללה, זה ממנו, וממילא הוא לא נבהל…

 אז עם ה' חזקו ונתחזקה, שנדע לחיות עם הקב"ה – "ה' בציון גדול"!…

סיפר הרב זילברשטיין בסיפור אישי לפני חקלאים שומרי שמיטה בשנת תשע"ה שקבלו לפניו על הקשיים בהם הם נתונים, ומצפים ליד ה' לטובה עליהם: [הופיע בגליון "שביעית של פסח" לתמיכה בשומרי שביעית תשע"ה]

לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, הייתה אווירה קשה בחו״ל, סבי רבי אברהם יעקב זצ״ל כיהן כמנהל בית היתומים בעיר בנדין שבפולין ולא היה חסר לו דבר בעולמו, תורה ואהבת חסד. אך משנשמעו הדי המלחמה האיומה באירופה, חפץ היה לברוח ממלחמת התופת הקרבה ובאה, ולעלות לארץ הקודש, בני משפחתו ניסו להפציר בו שישאר עמהם בפולין, אך נחישותו היתה חד משמעית, והוא עלה בגפו ארצה, ובשל העוני ששרר באותם שנים בארץ הקודש, הוא נאלץ לעסוק בקטיף תפוזים בפרדס, בכדי לכלכל את עצמו.

והנה, בעוד הוא עולה על הסולם ומתחיל לקטוף את התפוזים, עולה יהודי נוסף על סולם בצד שכנגד וקטף אף הוא תפוזים מהעבר האחר, אלא שמבלי משים אותו יהודי קטף עם המזמרה שבידיו תפוז סמוך אליו, וקטע לו שלוש מאצבעותיו… דם רב ניגר מידו, סבא ירד מן העץ והובהל בחופזה לבית החולים בניסיון אולי לאחות את האצבעות בחזרה…

לשמע הדברים שהגיעו עד לפולין הרחוקה, מיד קראו לו שוב כל בני המשפחה באומרם, כי הנה, צדקו בטענתם שלא מתאימה לו העלייה לארץ הקודש להתקיים בתנאי עניות שכזאת. הם עוד הוסיפו בשאלה – הזו תורה וזו שכרה?!

אך סבא התעקש ואמר להם: "גם אם הקב״ה מנסה אותי, יודע אני כי זו ברכה עבורי"! הוא המשיך בשמחה להישאר בארץ הקודש ועמל להעלות את בני משפחתו אליה. סבא הצדיק עליו את הדין ואמר ׳כל מאי דעביד קודשא בריך הוא לטב עביד'.

שלושה מנכדיו הצליח סבא להעלות לארץ הקודש וכולם זכו והקימו משפחות לתפארת, מהם רווה נחת יהודית עצומה בהיותם תלמידי חכמים גדולים ומרביצי תורה והוראה, בעוד שאר בני המשפחה נספו במעלות קדושים וטהורים בשואה האיומה.

לימים התבטא סבא בעינים דומעות ואמר: "דעו לכם, גם לי לא היה קל הניסיון, כאשר כבר בעלותי ארצה ואני נתקל בכאב של קטיעת שלושת אצבעותיי, אך ידעתי כי כל אצבע משולה היא למשפחה לתפארת שתקום בזכות אותו נכד שהעליתי ארצה, וכל אצבע כנגד נכד נוסף, וכך מכל משפחתי לא נותר איש והם עלו בתימרות הכבשן באירופה, ושלושת הנכדים הללו הם היחידים שניצלו והותירו לי נחת לדורות״!

*

כוחה של תפילה

[מתוק האור עם תוספות]

(ויקרא ט, כב) "וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת"

הגאון רבי שלמה הכהן מרדומסק מפרש בתפארת שלמה שבשעה שהיה אהרון מברך את ישראל לא היה זוכר את חטאיהם, וזה שאמר וירד מעשות החטאת, ירד מעשיית החטאים של ישראל ולא הביט אוון ביעקב.

טוב עין הוא יברך. כדי לברך צריך להסתכל בטוב לב. לכן ההורים מברכים את ילדיהם הגם שלפעמים השכן צדיק יותר…

אמת, אך אני אוהב יותר את ילדי, ומשכך – ברכתי משפעת יותר.

כיוצא בדבר מבאר שם את מאמר הגמרא 'אין מעבירין על המצות'. דרכו של יצר הרע לקרר את האדם ולומר לו שהוא מלא עבירות, ואיך יתפלל לפני ה'?

אך האמת שה' שומע תפילת כל פה. ולכן אומרת הגמרא אין מעבירין על המצוות, בשעה שאתה מקיים מצוות, תשכח מן העבירות, אין מעבירין-עבירות בעת שמקיימים מצוות.

זה שנאמר "סור מרע ועשה טוב" בשעה שאתה עושה טוב, הסר מליבך הרע והעבירות, ותתמקד בטוב.

תוספת: לאור זאת יבואר הפסוק בפרשתינו:

"ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עלתך וכפר בעדם וכו', ויקרב אהרן אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו" (ויקרא ט, ז- ח).

הרה"ק בעל ה"אבני נזר" זי"ע המליץ על פסוק זה את דברי הגמרא (סוטה ה, ע"א) "א"ר חייא בר אשי אמר רב ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית".

ובפשטות דברי הגמרא שם, הכוונה שלתלמיד חכם צריך שיהא שמינית שבשמינית בגאוה עיין שם.

אך ה"אבני נזר" פירש באופן נפלא שהכוונה לפסוק השמיני שבפרשת שמיני – "ויקרב אהרן אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו". ופירושו, שהרי אהרן היה בוש וליבו דואג ונשבר על העגל שעשה, ולכך אמר לו משה "קרב אל המזבח ו'עשה' את חטאתך" – כלומר, כמו שאמרו צדיקים: "עשה דוחה לא תעשה" – אם אדם חס ושלום עבר על 'לא תעשה', העצה לכך היא: תרבה ב'עשה' וכך תזכה לדחות מקרבך את ה'לא תעשה'. וכן "סור מרע ועשה טוב" – אם רצונך לסור מהרע, אל תתעסק בכך, כי אף פעם לא תגמור ורק תמשיך להסתבך, אלא "ועשה טוב" – תתחיל בעשיית מעשים טובים וממילא כל הרע יסור ממך.

וכן עשה אהרן כמו שכתוב בפסוק ח': "ויקרב אהרן אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו", וכך הצליח לצאת מן אותו רושם של החטא.

וכן כל תלמיד חכם צריך שתהא בו המידה הזאת של הפסוק השמיני שבפרשת שמיני, שגם אם חס ושלום הוא נכשל בחטא, הוא צריך להרבות ב'עשה טוב' ולהמשיך הלאה ובכך יזכה להיכנס חזרה אל הקדושה…

היצר הרע מטעה את האדם שלוש פעמים, ברציפות.

א. בהתחלה הוא מפתה אותו לדבר עבירה.

ב. אחר כך הוא מייאש אותו ושובר אותו ואומר לו אתה סמרטוט, אתה לא שווה כלום, התפילה שלך אינה שווה לפני הרבונו של עולם ועדיף לך במצב שלך לא להתפלל ולא לברך ולא ללמוד, הפה שלך טמא!

ג. אחר כך הוא מכניס לו תחושת גבהות שהוא אדם "מוסרי" ו"מצפוני" ואינו מקיים מצוות סתם כך, ואם הוא לא שלם איתם הוא לא עושה, כי הוא באמת מבין שלקיים מצוות בצורה הזאת הכל הולך לסטרא אחרא…

דוד המלך אומר "ואני תפילתי לך עת רצון" כשאני עומד להתפלל לפני ה' אני יודע שזוהי עת רצון ותפילתי תתקבל! איני מייאש עצמי לומר שתפילתי לא לרצון לפניו יתברך!

על כוחה של תפילה נעמוד במעשה הבא:

ר' נחמן הורדנקה עזב את אישתו, מפני שידע שהיא עתידה למות כשיוולד להם ילד.

פנתה לרבו הבעל שם טוב, שפנה אליו והוא הסביר לרבו את נימוקו, אמר לו הרב שצריך לקבל את הסכמתה. היא טענה שהיא מוכנה להביא לעולם ילד הגם שתמות.

טען הוא שאינו יכול לגדלו לבדו. אמר לו רבו אני אגדלנו.

והרתה וילדה וכשנולד התחננה שלפחות תישאר בחיים עד שיגדלו לו שיניים, ואכן בגיל שנתיים נפטרה. אמר ר' נחמן שחבל שלא ביקשה שבעים שנה, שהרי הייתה זו עת רצון! בכל אופן לילד קראו שמחה, ולימים השתדך עם נכדת הבעל שם טוב ונולד להם ילד שנקרא על שם הסבא "נחמן" הלא הוא רבי נחמן מברסלב!

הרב שטיינמן אומר: גם לאדם פשוט יש כוח להתפלל ולברך, שהרי חז"ל אומרים שאדם שנותנים לו כוס של ברכה ואינו מברך נענש ומתקצרים ימיו ושנותיו. מדוע? מפני שהוא מחסיר טובה מבעליה, שיכל לברכו! והרי מדובר כאן באדם פשוט ולא בגדולי הדור, ובכל זאת רואים שיש כוח כזה עצום לברכה!

 כך גם הגמרא אומרת בבא מציעא שכאשר בעל הבית הורה לפועליו לזרוע חטים וזרעו שעורים, יכול לתובעם, הגם שבסוף נשתדפו כל השדות, מפני שהוא טוען שתמיד התפלל לה' שהחיטים יצליחו ולכן השתדפו שדות השעורים, ואם היו אלה חטים, התפילה הייתה עוזרת!! והגם שמדובר פה בסך הכל באיכר פשוט!

מעין זה אנו מוצאים בדברי הגמרא שחזקיהו גנז את ספר הרפואות והודו לו חכמים.

פרש"י שהיה זה כדי שיבקשו רחמים מאת ה' ולא יסמכו על הרפואות הכתובות שם בלבד.

והנה נתאר לעצמנו ילד קטן מאושפז בשניידר וההורים פונים לחזקיהו ואומרים לו תבדוק מה הרפואה של הילד הנמצא בסכנת חיים, והוא משיב לך אני מצטער, גנזתי אותו. "אז תוציא מהגניזה"!! זה פיקוח נפש!!

גשו לביץ הכניסת קחו ספר תהלים ותתפללו לה'. משיב להם חזקיהו. וחכמים מודים לו שעשה נכונה. האין זה מזיק לכלל החולים שכעת יגיעו למצבי סכנה ללא אפשרות עזרה מספר הרפואות??

אלא התשובה הברורה היא שהתפילה אינה אפשרות הצלה המוטלת בספק. תפילה זה דבר שעובד באופן ודאי. אלמלי כן לא היה חזקיה גונז את ספר הרפואות!

ובאמת שתפילה פועלת בכוח הטבע.

בתפילה אין שינוי הטבע, שכן דרך וטבע התפלה שעל ידה משיג המתפלל רצון ה׳ שהופך את הבלתי־טבע לטבע, וזה מכאן ואילך נחשב לטבע.

כמו שמספרים חז"ל, כששמע אביי על בואו של ר׳ אחא בן יעקב לעיר, ביקש מאנשי עירו לא לתת לו מקום לינה, מתוך מגמה שר' אחא בן יעקב יאלץ בעל כורחו ללון באותו בית מדרש, במקום היה מצוי ״מזיק״ מתוך תקוה שמעוצם חסידותו יעשה לו נס וללא ספק זכותו תעמוד לו ויהרוג את המזיק, ואכן כאשר לן שם בא אליו אותו מזיק, והצטייר כנחש בעל שבעה ראשים. מזיק נורא!

אך ר' אחא בן יעקב לא איבד עשתונותיו, מיד עמד בתפילה והרבה בכריעות והשתחויות, ובכל כריעה שכרע בתפילתו הצליח בחסידותו ובקדושתו לכרות אחד מראשיו, למחרת בעת שהוא נפגש עם חכמי העיר, אמר, אילולי שהתרחש לי נס הייתם מסכנים אותי.

והקושיא היא כיצד הרהיב אביי עוז ושלח את ר׳ אחא בן יעקב למקום כה מסוכן, וסמך על ניסים שיתרחשו לו, ומי בטוח היה? וגם אם כן, הרי מנכין לאדם מזכויותיו?

ותירץ המהרש״א שם: אביי סמך על חסידותו שמתוך תפילתו ודאי לא יהיה ניזוק ואף יהרוג את המזיק, ואין זה כלל נס כי כך טבעה של תפילה, אלא ש ר׳ אחא בן יעקב מתוך ענותנותו לא תלה זאת בתפילתו, ואמר שהתרחש לי נס וגרמתם שינכו לי מזכויותי.

הפרופסור שעוסק במחלת הסרטן סיפר שכשמדובר באנשים דתיים הוא אינו מנסה לצפות את אורך החיים שיש לאדם החולה. בכל חולה אחר אנחנו יודעים לומר בפסקנות כמעט ודאית על פי הניסיון שלנו כמה זמן יש לו לחיות ואנחנו לרוב צודקים. אצל הדתיים אני תמיד מתבדה. הם מתפללים ועושים צחוק מהתחזיות שלנו. הפסקתי לחזות אורך ימים של שומרי מצוות…

הגאון רבי יעקב יוסף חי למעלה משנה כשהרופאים נתנו לו 3-4 חודשים! כלל ישראל התפללו בעבורו. וכך אנו מכירים סביבנו כאלה שצפו שזמן קצוב, האריכו ימים ושנים. כוחה של תפילה!

ובפרט שנעשו מחקרים על השפעת התפילה על חיי החולה הגם שהלה לא יודע כלל שהתפללו עליו!

*

קדושת האדם

[מאכלות אסורות וניזקן – לק"ט עמ' צד]

(ויקרא יא, מד) "והתקדשתם והייתם קדושים.. ולא תטמאו את נפשותיכם"

אומרת הגמרא:(יומא פב, ע"ב) "ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי אמר להו: זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא. לחושו לה ואילחישא. קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' נפק מינה רבי יוחנן.

ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי חנינא אמר להו: לחושו לה. ולא אילחישא. קרי עליה זרו רשעים מרחם נפק מינה שבתאי אצר פירי"

פרש"י:

ואלחישה – קיבלה את הלחישה שפסק העובר מתאותו.

זורו רשעים מרחם – נעשו זרים ונתנכרו לאביהם שבשמים.

אצר פירי – להפקיע שערים ותניא (בבא בתרא צ, ב) אין אוצרין פירות בארץ ישראל, וכל דבר שהוא חיי נפש, לפי שמפקיעין את השערים.

שואל הגר"י ניימן מדברי הגמרא משתמע שהעונש היה מידה כנגד מידה. וצריך ביאור, מילא לו היה נולד לה בן אוכל נבלות וטרפות ומחלל יום הכיפורים היינו רואים כיצד המידה כנגד מידה פועלת, אולם כאן הרי נולד לה בן הלקוי בבן אדם לחבירו, ומה ההתאמה לעבירה שהיא בן אדם למקום?

מכאן אנו למדים יסוד חשוב. לחוש בסבלם של אחרים ולהיזהר מהתעשרות על חשבון הזולת מסוגל רק מי שיש בו קדושה.

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, שסיפר הגר"י זילברשטיין, הובא בגליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה

 אומרים אנו בתפילת הימים הנוראים: ״כי זוכר כל הנשכחות אתה״ – הקב״ה, רואה וצופה על כל אדם וכל מעשה טוב שעושה האדם נרשם ונחרט בשמיים, ועתיד הוא יתברך לשלם שכר על כך. ״שלח לחמך על פני המים״, אומר שלמה המלך, ״כי ברוב הימים תמצאנו״. כל מה שאתה עושה – נכתב בשמיים ועתיד אתה לקבל עליו שכר. לפנינו מעשה מופלא שסיפר אחד מגדולי תלמידי החכמים שבדורנו (המעדיף להישאר בעילום שמו), אשר מרן הרב חיים קנייבסקי שליט״א התבטא עליו כי חובה לפרסם מעשה זה וכי יש בו קידוש ה׳ גדול לכל שומעיו: ״לפני זמן מה, ערכתי בדיקות ונודע לי כי אני חולה במחלה קשה במעי הגס. הרופאים הודיעו לי כי חיי נמצאים בסכנה וכי עליי לערוך ניתוח מסובך. ״אף אם הניתוח יצליח ונצליח לכרות את האיבר הנגוע, דע לך כי חייך ישתנו: לא תוכל כבר להתפנות כאחד האדם, אלא רק על ידי יציאה נפרדת, דבר הכרוך בסבל נורא״, הודיע הרופא.

הרגשתי כי כלתה אליי הרעה, שכן, במצב שכזה, לא עלינו, אפילו ללמוד תורה ולהתפלל לא אוכל, שהרי אסור לומר דברי קדושה במקום שיש צואה מגולה. ואם איני יכול ללמוד תורה ולהתפלל, מה נותר לי בחיי. אך היה זה או ניתוח או חיי. נשאתי עיניי ליושב במרומים והתחננתי על נפשי: ״אנא יוצרי ובוראי, תן לי להמשיך לחיות בבריאות ושלווה, ללא ייסורים וחיי אנחה, על מנת שאוכל לשבת ולעסוק בתורה הקדושה״.

הלילה שלפני הניתוח הגיע. הורדתי דמעות לבורא בפעם האחרונה שירחם עליי ונרדמתי על מיטת יצועי. והנה, אירע דבר מוזר, בעודי נם את שנתי, אני חולם חלום, בו אני רואה מולי דמות של אדם זקן שהכרתי והוא אומר לי במילים הללו: ״אתה הצלת את המעיים שלי, גם אני השתדלתי להציל את שלך״. אמר ונעלם כלא היה. התעוררתי מהחלום כשאני זוכר היטב את החלום ואת פניו של הזקן. ניסיתי לחשוב מיהו אותו זקן, עד שנזכרתי.

היה זה לפני למעלה מארבעים שנה כשהייתי אברך צעיר. באותה תקופה נהגתי לבקר מידי יום שישי בבית אבות את הישישים ולשאול בשלומם. והנה, באחד הימים, הבחנתי בזקן שנאנח ונאנק מייסורים, כולו סבל ומרירות. ניגשתי אליו ושאלתי בשלומו. הזקן השיב ואמר לי כי כבר במשך שבוע ימים הוא לא התפנה לשירותים וכי הוא סובל ייסורים נוראיים. הזדעזעתי ופניתי מיד ל׳אחות׳ של בית האבות וביקשתי שיתנו לאותו זקן טיפול מיוחד לפנות את הפסולת ממעיו.

״בבית האבות שלנו כבר אי אפשר לטפל בו ולעזור לו בבעיה הזו: עליו לעבור טיפול מיוחד בבית החולים, אך לנו אין את הכסף הזה ואף בני משפחתו לא עוזרים לו״ אמרה.

לא האמנתי למשמע אוזניי, אותו זקן כבר שבוע לא מפנה את הפסולת מגופו, מפני שאין מי שיממן לו זאת. מיד הזמנתי אמבולנס ועליתי איתו אל בית החולים. הרופאים ראו את מצבו הנורא וכי גופו מלא בפסולת ונתנו לו מיד טיפול מיוחד שעבר בהצלחה וניקה את גופו. הרופא הראשי ניגש אליי ונזף בי לעיני כל: ״כיצד הזנחת את אביך עד כה״, אמר לי בחושבו כי אני בנו של הזקן, ״דע לך, כי אם היית ממתין עוד יום אחד, הוא כבר היה מסיים את חייו בייסורים נוראים״, קבע הרופא.

כיוון שחששתי מחילול ה' הסברתי לו שהוא אינו אבי ובאתי לעזור לו בהתנדבות. הטיפול לא היה זול בכלל. הוא עלה 300 לירות, אותם שילמתי בעצמי מכספי ומממוני, כאשר המשכורת שלי בכולל היתה 500 לירות בלבד. הייתי שמח עד למאוד לראות את הזקן מרגיש כמו חדש כשגופו נקי ללא סבל וצער במעיו.

כשיצאנו מבית החולים, התקשרתי למשפחתו של הזקן והודעתי להם על הטיפול שעבר ועל הסכום ששילמתי עבורו. הייתי בטוח שאתקבל באהבה ובשמחה ואולי אף ישיבו לי את הכסף שהשקעתי באביהם, אך במקום זאת, הם החלו לצעוק עליי ולומר לי: מה לך ולאבינו שאתה מתעסק עימו?!

וברור כי לא חשבו לשלם לי משהו. חלפו מספר שבועות, הגעתי אל בית האבות ושוב אני רואה את אותו זקן מתפתל מסבל וייסורים במעיו. שוב בית האבות לא הסכים להוציא עליו כסף לטיפול, ואני לא חשבתי פעמיים והזמנתי אמבולנס למקום. הגענו לבית החולים ושוב התגלה כי הזקן כבר זמן רב לא מצליח לפנות את הפסולת ממעיו וכי הוא סובל סבל נורא. הוא קיבל טיפול דחוף שניקה אותו לחלוטין ועלה.. 300 לירות. שני שליש ממשכורתי. אך זה לא נגמר. הדבר חזר על עצמו כארבע פעמים, עד שהמשפחה התערבה בעניין והחלה לטפל באביה בעצמה. ומאז עברו 40 שנה. אותו זקן שטיפלתי בו – הוא אותו זקן שהתגלה אליי בחלום ואמר לי: ״נודעה לי הצרה שבה אתה מצוי. באתי לפני בית דין של מעלה וטענתי: כיצד יתכן שאדם שעשה עימי חסד של אמת, ינזק באותו איבר בדיוק?״. הזקן הודיע לי כי קיבלו את טענתו והוא בא לבשר לי כי הניתוח שעליי לעבור יצליח בלי לכרות לי חלק מהמעיים וחיי לא ישתנו כלל. שמחתי וקיוויתי לישועה.

למחרת, הרופאים ערכו לי צילום לפני הניתוח והיו המומים: ניתן לערוך ניתוח קל ללא הסרת אף איבר. הניתוח עבר ברוך השם בהצלחה, ועד היום מעיי שלימות ומתפקדות בבריאות ואני לומד וחי כרגיל.

כל הרופאים הודיעו כי היה פה נס, כיצד חולי כזה הוסר ללא נגיעה באף איבר. כשסיפרתי זאת למרן הרב קנייבסקי שליט״א הוא אמר לי בזה הלשון: ״חובה עליך לפרסם את המעשה, להראות את החסד שעושה הקב״ה עם בריותיו וכמה הוא נאמן לשלם שכר לכל אדם״.

כי כל מעשה טוב שאתה עושה נחרט ונזכר בשמיים, וברבות הימים יעמוד זאת לזכותך ויסייע לך במצוקתך.

״כי זוכר כל הנשכחות אתה״.

סיפור השגחה מדהים שאימת וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

לעי' טיב המועדים גמליאל חג השבועות עמ' קץ

הגמרא אומרת קדושים תהיו- פרושים תהיו, קדש עצמך במותר לך. כשהאדם מתקדש בפרישות הוא מתגבר על תאוותיו ויצריו, אדם כזה מסוגל גם להתחשב בסבלם של אחרים. ככל שיחסר באדם קדושה ופרישות יקשה עליו לוותר על תאותיו לטובת אחרים.

לכן אכילת האם ותאותה ביום הכיפורים היא היא המביאה לאותו בן שגם הוא כאימו אינו מסוגל להתגבר על תאותו.

[א.ה. ומרש"י הנ"ל רואים שבעצם מידה זו הייתה מוטבעת בבן עוד מרחם אמו שלא פסק העובר מתאוותו].

וזה נרמז בפסוק שבסוף פרשתינו: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל".

'חיה' היא יולדת בלשון הקודש, ומלמדת התורה שניתן להבדיל בין הטהור לטמא על ידי שנראה איזה חיה נאכלת ואינה נלחשת,

ואיזה שאינה נאכלת ונלחשת. מזה יצא טהור ומזה טמא.

על זה אומר ר' יונה לתאוה יבקש נפרד ובכל תושיה יתגלע

מבאר ר' יונה (שערי תשובה שער א', אות לא) פירוש: מי שמבקש ללכת אחר תאותו ורצונו, נפרד מכל חבר ועמית, כי ירחקו ממנו אוהב ורע, כי תאות בני אדם ומידותם חלוקות, אין רצונו של זה כרצונו של זה, אכן אם ילך בדרך השכל, אז יתחברו לו החברים, ויהיו אוהביו רבים. ואמרו במוסר: מי שהוא רוצה את מידותיו רבו הקופצים עליו".

לעומתו, מהעובר שאמו אלחישה ופסק העובר מתאוותו – יצא רבי יוחנן, הוא רבי יוחנן שהיה הולך על בתי טבילה ויושב שם כדי שיצא להם בן יפה כמותו. זהו רגש דק במידת החסד, שלא רק שלא הרע לזולתו אלא אף היה מבטל מזמנו ומוחל על כבודו כדי להיטיב עם הבריות שיהיו להם ילדים נאים.

[הרב זילברשטיין באחד משיעוריו אמר שלדעתו המקור ממנו אפשר ללמוד שרבי יוחנן יצא ההפך משבתאי אצר פירי, הוא מהתלמוד בבלי ( עבודה זרה דף כח, ע"א):

"רבי יוחנן חש בצפדינא, אזל לגבה דההיא מטרוניתא, עבדה חמשא ומעלי שבתא, אמר לה: למחר מאי?

אמרה ליה: לא צריכת.

אי צריכנא מאי?

אמרה: אשתבע לי דלא מגלית, אישתבע לה לאלהא ישראל לא מגלינא! גלייה ליה.

למחר נפק דרשה בפירקא. והא אישתבע לה! לאלהא דישראל לא מגלינא, אבל לעמיה ישראל מגלינא.

והאיכא חילול השם! דגלי לה מעיקרא, אלמא כמכה של חלל דמיא!

אמר רב נחמן בר יצחק: שאני צפדינא, הואיל ומתחיל בפה וגומר בבני מעיים. מאי סימניה? רמי מידי בי ככי ומייתי דמא מבי דרי. ממאי הוי? מקרירי קרירי דחיטי, ומחמימי חמימי דשערי, ומשיורי כסא דהרסנא. מאי עבדא ליה? אמר רבי אחא בריה דרבא: מי שאור ושמן זית ומלח".

יש דעה בירושלמי שאותה מטרוניתא התאבדה, ויש דעה שהתגיירה כשראתה את מסירותו. מכל מקום למדנו מכאן את המסירות נפש של רבי יוחנן לכלל ישראל, אף שידע שיש כאן לכאורה סכנה, אולם אם מאן דהוא סובל יש לעזור לו.

והגם שיכל להרויח מכאן שהרי הגמרא אומרת שרבי יוחנן היה רופא מומחה, ואם כן כל רופא רוצה להשאיר לעצמו את ידיעותיו, וכאן נהג עין יפה בישראל, ההפך משבתאי שנהג בהם צרות עין וייקר את מחיר הפירות].

כולם תמהים על מערכות החינוך החרדיות שבהן האלימות אינה פושה כספחת כפי שקורה בבתי הספר החילונים. כיצד זאת? אתה שומע על כל מיני סיפורים על ילדים נרדפים, מאוימים, נסחטים, מוכים, שהוריהם אובדי עצות.

עיתונאי אחד [רון מיברג] פעם כתב שכשהבן שלו לא הולך לבית הספר הוא הרבה יותר רגוע… מה ההסבר?

לפי האמור הדבר ברור.

קדושה אינה רק התעלות של בן אדם למקום, אלא גם רגישות בבן אדם לחבירו.

כשאתה מחנך בחינוך מעורב, אל תחשוב שרק רמת הלימודים תרד היות והבנים עסוקים בבנות ולהיפך, אלא דע שגם הבן אדם לחבירו ירד! ואינני מדבר על אנשים טובים מטבעם, אלא על כלל האוכלוסיה.

ולכן אתה יכול לראות אנשים מהרובד המסכיל של האוכלוסיה שנחשבים לאינטיליגנטים ויודעי ספר, אנשי קידמה ותרבות, ובכל זאת כשהם מגיעים לעיסוק בחרדים או בשומרי מצוות בכלל, או במתנחלים שנואי נפשם, אתה נחשף למידות מושחתות, שינאה שאינה יודעת גבולות, שמתאימה לברברים ולא ליצורי אנוש. כשאין קדושה, אין גם מידות, והא בהא תליא.

כך על האדם לדעת שאם הוא אוכל כשר בהשגחת הרבנות, שהוא מרמה את עצמו לחשוב שהוא אוכל כשר.

ומעשה היה באדם מבית הכנסת כאן שיש לו קיוסק בבני ברק, וחייבו אותו לעשות תעודת כשרות בהשגחת הרבנות ודרשו תשלום, וכששילם שאלוהו מה לכתוב בתעודה?

וכתבו כשר למהדרין מן המהדרין כשמעולם לא ביקרו אצלו בעסק, ואף לאחר מכן אף פעם לא היה אצלו משגיח מטעמם, רק תעודה…

והרואה אומר "נו, הרבנות בני ברק, זה בטח כשר"…

ולפי זה אמרתי לבאר מדוע מצאנו אצל רבי הקדוש שנתבע על שאמר לעגל: 'לך כי לכך נוצרת', והרי סוף בהמה לשחיטה, ואמר אמת סוף כל סוף?

אלא רבי היה "קדוש" וכפי שביארנו קדושה ופרישות מביאות לרגישות גם בבן אדם לחבירו וגורמות להכרה בצורכי הזולת וצערו, ולכן הוא נתבע על דבר דק מן הדק בתחום זה, שהוא פגם כלשהו בקדושה, כמו שנתבאר. ולכן על ידי מעשה הלכו, שריחם אפילו על העכברים שאין בהם צורך לעולם ורק מזיקים, ובזה הוכיח דרגה עצומה של קדושה.

מעשה ברב מנדל

״מספר ימים לאחר שנולד הצדיק רבי חיים משה מנדל זצ״ל, הפסיק לאכול. הרופא הגרמני פסק, כי אם לא יצליחו להאכיל את התינוק הוא ימות ברעב.

באותו זמן הגיע לעיר אחד מבני ׳הדברי חיים׳ מצאנז. "לתינוק שלך יש נשמה גבוהה, תלבישי לו כיפה והוא יתחיל לאכול״ אמר לה הרב׳ה. הרבנית מיהרה לביתה, נטלה לעולל ידים, חבשה לראשו כיפה והוא אכן החל לינוק. מאז, את התינוק הזה, האכילו רק עם כיפה״. [קול העיר חוקת תשעב]

מעשה באדמו"ר מגור

פעם סיפר מחנך לאדמו"ר פני מנחם מגור אודות ילד שחביריו מציקים לו ומכים אותו. אמר לו הרב צריך לומר למלמדים להחדיר בלב התלמידים שכמו שבצדקה נאמר "ונתנו" והמילה נקראת לשני הצדדים, שכפי שנותן אינו מפסיד ונותנים לו מן השמים, כך גם כן כאן צריך לדעת שהמכה והמציק יקבל כפי שעשה לחבירו, ונרמז בתורה בפסוק והכהו כדי רישעתו שהמילה והכהו נקראת לשני הצדדים! [עלון פנינים ברגר כי תצא תשע]

מאכלות אסורות

כדאי היה להעלותכם מארץ מצרים בשביל שתיזהרו במאכלות אסורות. מדוע? משום שהם מטמטמים הלב ומכבים כל רגש של קדושה. ונטמתם- ונטמטם.

ולכן טוב שבטבחים שותפו של עמלק שהרי גם הוא רצה לקרר רגשי הקדושה, אשר קרך…

טימטום הלב- גם רגש של אכזריות. נבוכדנצר אוכל ארנבת.

הרב שך ממליץ לזוג שרוצים להתקרב ומוכנים לקבל רק מצווה אחת- שיאכלו כשר. האכילה האסורה לא תיתן להם להתקרב!

הגברת בהרצאה בראש העין שדברי תורה אינם משפיעים עליה. התברר שאהבה שרימפסים…

החפץ חיים וחתנו שרצה לכהן ברבנות וסיפר לו הרב על ניסיונות שהיו ברבנות.

*

לא משתלם לכעוס

[מלוקט]

ויקצוף משה על אלעזר ואיתמר בני אהרון גו' מדוע לא אכלתם גו'.

אמרו חז"ל: כיון שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שבשלוש מקומות שמשה כעס טעה, וכאן תיקנו אהרון והודה משה בטעותו ואמר שמעתי ושכחתי ואהרן אחי לימד לי.

כל הכועס חוכמתו מסתלקת הימנו. גם אם הוא חכם כמשה רבינו עליו השלום.

האריז"ל הרבה להזהיר את ר"ח ויטאל מפני הכעס, ופעם אחת אמר לו שרואה במצחו שמץ של עבודה זרה ושאלו האם כעס, ואמר לו שכעס על בנו, והזהירו הרב הרבה על זאת.

וכאן האדם שואל- האם בכלל ניתן להתגבר על הכעס? והרי זה מתפרץ מתוכך!

המעשה בזבנית שרתחה וחייכה ללקוח אחד מגדולי ישראל סיפר מעשה שהיה עד לו במקרה בו נכנס לחנות ושמע את המוכרת בריתחה עצומה ובויכוח סוער עם אדם, ומיד שראתה שהגיע קליינט היא חייכה ברוגע ושאלה- כן- מה אני יכולה לעזור לך?…

מסקנה: אנו מסוגלים בקלות להתגבר על הכעס, אנו רק צריכים להשתכנע שזה כדאי לנו.

מעשה באדם שעבר ברחוב ופתאום חטף תפוח על הראש. הוא שמע סגירת תריס מלמעלה, ומיהר לעלות בחמת זעם לקומה הראשונה. הוא דפק בחוזקה ופתחה לו אישה, "את זרקת את התפוח?" שאל בזעם. לא, אמרה.

הוא עולה לקומה השניה, פותח לו זקן, אתה כו' לא.

עולה לקומה השלישית פותח לו בריון עם מוטת כנפיים של שתי מטר, הר אדם, הוא פונה אליו מגמגם: התפוח נפל מכאן?… כן! השיב הבריון, מה אני יכול לעזור לך? לא, פשוט רצית להחזיר לך אותו…

הכעס לא משתלם

נאמר באיוב קצר ימים ושבע רוגז. מי שהוא שבע רוגז הדבר מקצר את ימיו.

 ואכן היום הרופאים קובעים בודאות שהכעס הורג את האדם. אולקוס, בעיות לב, שבץ, סרטן, מתחים חרדות וכו'

למה אדם כועס? מאן דהוא אמר פעם שכעס הוא עונש שאדם מעניש את עצמו על מחדלים של אחרים…

אמנם ההוא טעה, אך האם זו סיבה להעניש את עצמנו?

אמר שלמה: כעס בחיק כסילים ינוח. מי שדוקר עצמו בשל טעויות של אחרים ללא ספק הוא כסיל

איך באמת אפשר לא להתרגז?

פעם ביון העתיקה היה אדם בא ומודיע על בשורה רעה- היו הורגים את המודיע כיום זו נראית לנו התנהגות פרימיטיבית, של אנשים רפי שכל. וכי משום שהלה הודיע לך על הדבר הוא צריך לשלם את המחיר?

מהמבט האמוני, עלינו לדעת ש"אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימה" זהו משפט אטומי, המשנה את כל התפיסה ביחס לנזקים צער והפסד מן הזולת.

פני הדור כפני הכלב. פירוש אחד- המנהיגים ככלב המונהג אך רץ לפני השיירה ועושה רושם של מנהיג.

ולענייננו- הכלב כשמכים אותו הוא נושך במקל המכהו ואינו נותן ליבו שיש מי שאוחז במקל…

כך אנו מקבלים מכות וחושבים שהטיפש ההוא גרם, ואיננו שמים לב שהטיפש כאן זה אנחנו, שמקבלים מכה מאת הבורא ומאשימים אחרים. אמנם הלה טיפש או רשע, שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, אך לא היה בידו להזיק לי לעולם אלא אם כן נגזר עלי משמים!

הדירה שרציתי לקנות והמוכר התחרט ברגע האחרון וכשרגזתי על זאת נזכרתי במאמר חז"ל

תלמוד בבלי

(סוטה ב, ע"א) "אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני"

ואם כן, חשבתי לעצמי מה לי כי אכעס אם בית זה לא נגזר עלי, אלא על האדם השני שקנהו?

וידום אהרון

 [כח השתיקה – לק"ט עמ' פא]

וידום אהרון.

נחשוב על המעמד. יום חנוכת המשכן. כולם שרויים בשמחה, הקורבנות קרבים, ואש אלוקית יורדת משמים ואוכלת את העולה. השכינה שורה במעשה ידיהם.

והנה נדב ואביהוא מביאים קטורת ועימה אש זרה להקריבה לפני ה'. האש יוצאת מאת ה' ואוכלת את נדב ואביהוא.

השמחה הגדולה הופכת לתוגה. הששון הופך לאבל. שני בנים ביום אחד.

שני בנים צדיקים שעליהם אומר משה: ידעתי שהמקום יתקדש בקרובי, אך לא ידעתי אם על ידי או על ידך, וכעת יודע אני שהם גדולים ממני וממך.

קשה לאדם לאבד את בנו אף אם הוא רשע ובעל מעללים, ואף אם הוא הביא זאת על עצמו, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בבן צדיק, שהתכוין לכאורה לטובה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בשני בנים צדיקים שכאלה.

מה התגובה?

היינו מצפים לקושי, לתמיה, לשאלה. גם איוב שהתייסר על לא עוול בכפו לפי תפיסתו, הקשה קושיות ותמה על דינו של הקב"ה עד שאמר שמא נתחלף לך בין איוב לאויב?

אך אהרן מפגין כאן גדלות נפש עצומה. שתי מילים הצופנות בחובן כה הרבה. "וידום אהרון". שתיקה. שתיקה המבטאת קבלת הדין. שתיקה המבטאת הצדקת דין שמים, גם כשעל פניו אין המציאות מובנת.

מישהו דורך לנו על יבלת, ואנו צועקים. לפעמים אף מבלי משים, זעקה הפורצת מאליה. וכאן שליטה עצמית כל כך מוחלטת. ואין מדובר כאן באדם אטום לרגשות חלילה, מדובר על אהרון הכהן, שחז"ל מעידים עליו אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. הוא אשר ישראל בוכין אחר פטירתו וממאנים להנחם. ובכל זאת שולט בעצמו ללא מצרים.

כיצד מגיעים לכך?

הרמב"ן אומר על הפסוק (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו וגו'": "ור"א אמר אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו, לא תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל מה שיעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כי עם קדוש אתה, ואינך כשאר כל הגוים, על כן לא תעשה כמעשיהם".

כשאבא נותן סטירה, הוא עושה זאת מאהבה. כשאבא מכניס לניתוח אפילו אם זו כריתת רגל, אתה יודע שזה לטובתך.

המאמין בה' יודע שהכל מאיתו לטובה, והגם שהתורה לא אוסרת את הבכי מוסיף שם הרמב"ן, שהבכי מתעורר בטבע, מכל מקום האבילות היתירה כמוה כהתרסה כלפי בורא עולם, ואי קבלת דינו הצדק!

אהרון נמצא בדרגה הגבוהה הזו, ולכן הוא מסוגל לידום. קבלת דין שמים באהבה. ללא פקפוקים. ללא ספקות או טענות.

סיפר הרב מיזליש בעל מחבר ספר שו"ת מקדשי ה' על שאלות שהתעוררו בשואה [הובא במתוק האור אסתר עמ' 297] ושם מובא המעשה הבא, מעשה מדהים על מסירות נפש עבור טלית והשגחה פרטית:

בספר "מקדשי השם" [שער מחמדים עמ' יז] להגה״צ רבי צבי הירש מייזליש רב דווייטצען ז"ל, מספר דברים מזעזעים שאירעו לו במחנה אושוויץ, ובין היתר מספר דבר נורא שהיה לו:

פעם הרגיש ראש השומרים פעליקס ימח שמו וזכרו, שהנני לובש טלית קטן מתחת לבגדי, וחמתו בערה בו שמעולם לא ראה בגד כזה, ושאלני מה זה, וכדי שלא יחשוב שגנבתי זאת עניתיו, עס איז א געטליכער קלייד (הוא מלבוש אלוקי), שהבאתי עמי מביתי, והנחית על ראשי וגופי מכות רצח בצעקות גדולות, וציוה עלי לבוא עמו לחדרו ושמה ילמדני אודות הרבונו של עולם, תסמרנה שערות ראשי, כי כמובן פקודה זו היתה דין מות בטוח תחת ידיו הגסות, אבל נאלצתי לבוא אחריו, ובחדרו התחיל להכות אותי בכעס ורציחה וצוח עלי אתה מדבר עוד מה״געטליכער קלייד״ (מלבוש אלוקי), בזמן שהנך רואה בעיניך שבכל יום משמידים לעיניך את בני עמך וממשפחתך בכל מיתות משונות ואכזריות?!

בתנאים שכאלה אתה עוד יכול להזכיר שם ה' ולהאמין בו ובהנהגתו את העולם, ואיך יעלה על שפתיך ושכלך שיש רבונו של עולם בעולם והוא מנהיג העולם, ומדוע אינו מונע מהנאצים מלהעבירכם מן העולם בעינויים ויסורים שדוגמתם עוד לא סבלו בני אדם עלי אדמות?!

אלא מן הסתם לית דין ולית דיין (חס ושלום)!!

כך חירף וגידף אותו רשע, ואני שכבתי על הארץ כמעט כאבן דומם מרוב יאוש ודיכאון רוח ומרוב יסורים והכאות עד שהיה הדם מבצבץ כמעט מכל חלקי גופי, עד שאמר לי לעמוד בעצמי ואומר לו הסבר מספיק ואם לאו לא אצא מחדרו בחיים, כמובן שמצבי בשעה כזו היה נורא, כי ידעתי בעצמי שעלול אכזר הלז להורגני נפש, אם לא אמצא תשובה מחכימה להסביר לו ולהשקיט הרציחה שבו.

ואמרתי לו, אמשול לך משל למה הדבר דומה, לפרופסור גדול עולמי, שהצליח לעשות ניתוחים על גופות חולים מסוכנים, והיה ראש בית חולים גדול והצטרך לנעליים, ושאל על סנדלר מומחה מקצועי, והראו לו, ונכנס אליו והשתוה במחיר והתנה עמו לגמרם עוד כשבוע ונתן לו כרטיסו האישי, להביאם אליו לבית החולים ואז יקבל התשלום במלואו.

אחרי שבוע לקח הסנדלר הנעליים היקרות והגיע לבית החולים, ובהצביעו על הכרטיס האישי שבידו מהפרופסור הוליכוהו עד לדלת החדר שבו ערך הפרופסור את הניתוחים, ויפתח הסנדלר את הדלת ויכנס לחדר הניתוחים, וירא כי עומד הפרופסור וסכין חדה בידו, ועל השולחן היה מונח שר גדול שנאלצו לעשות לו ניתוח קשה ומסובך.

וירא הסנדלר שהפרופסור חותך בתוך גופו של החולה חיתוכים שונים עמוקים (מה שמצא לנחוץ לנתח לרפואתו והצלתו).

הסנדלר שאינו מבין שום דבר בעניני מחלה ורפואה השתומם ויתרגז על האכזריות של הפרופסור שמענה את החולה האומלל הזה ללא תכלית וסיבה ולא די לו מחלתו וכאביו אלא שעוד מוסיף לו הפרופסור יסורים גדולים וחתיכות בגופו הנאה, וחותך באמצע הגוף חתיכות, הלא אם אני מתקן נעליים לא אחתוך בעור במקום הנאה והמשובח בשום אופן, אמר.

והאם הפרופסור לא יגמור מה שנחוץ לו לעשות בגלל אי הבנת הסנדלר הזה, שאינו משיג ומבין מה שהפרופסור עושה לטובת החולה?

כך הענין בהנהגת הבורא יתברך שמו, האמת הוא שאין אנחנו משיגים ואין אנו מבינים כלל הנהגתו יתברך שמו ולמה עושה חתיכות וניתוחים במקום היותר נאה בתוך כלל ישראל, עם כל זה עלינו לדעת שבזה שאנו בשר ודם קצרי דעת שאין אנו משיגים הנהגתו של הבורא יתברך שמו, על ידי זה איננו מתקטן גודלו אצלנו. והסברתי לו משל זה באריכות.

וסיימתי לו במליצה מה שכתב הגה״צ בעל ״בנין לדוד״ בפרשת חיי שרה שאמר על הקדוש הרבי רבי שמעון מירוסלב ז״ל שלכך היה זקן, מפני שלא היה לו קושיות על הנהגת השם יתברך וקיבל הכל באהבה, כי היה ירא שמא יאמר לו השם יתברך אם אינך מבין אז עלה השמימה ותראה שהכל על מכונו ולטובה, וכאשר לא רציתי לעלות השמימה ולקבל הסברים, לא רציתי להרהר אחר מדותיו של הקב״ה…

כמו כן עצתי – אמרתי לראש השומרים ימח שמו – שלא תרבה לשאול קושיות על השים יתברך שאולי על ידי זה יקראוך לעלות השמימה, והלא אתה עוד מקוה לצאת לחופשי מכאן ולהתחיל לחיות חיי שקט ונחת, על כן יותר טוב שלא להקשות יותר על השם יתברך.

ובריך רחמנא שדברי מצאו חן בעיני הקאפו הרשע הזה, ובבת צחוק קל על שפתיו אמר לי: הנך יהודי פיקח ותוכל ללכת מכאן לשלום ומהיום והלאה תוכל לבוא לבלוק שלי לקבל מאכלים טובים.

ובאופן זה ניצלתי בעזרת השם יתברך ממות בטוח ואכזרי והודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו (ועיין שם שמביא שהט״ק הזה עשה מהט״ג של כ״ק הגה״ק מסיגעט בעל ייטב לב זי״ע (לא ברור) והיה לו לשמירה ולסגולה להינצל בזכותו, ובמסירות נפש על המצוה).

במחנה שהייתי חונה היינו לערך חמשה עשר מאות יהודים, ואיזה שבועות לפני שנשתחררנו על ידי האמעריקאים, טלטלו אותנו ממקום למקום, ועיקר כוונתם היתה להרחיק אותנו ממקום שהאמעריקאים מתקרבים ובאים, כדי שלא ניפול ביד האמעריקאים ולהשתחרר, ובשבת קודש האחרון לפני השחרור כבר שמענו מרחוק קול חיצים וברקים קול יריות ותותחים של האמעריקאים, והיה ניכר שהמה כבר קרובים למחנה שלנו ונתמלאה שמחה לבבנו שקרוב יום הישועה.

פתאום באה פקודה להרחיק אותנו ממקומינו ולהעביר אותנו למקום חדש בלתי ידוע, והפחד שלנו היה שכוונתם כעת להוביל אותנו למקום שיש שם בית המוקד, כדי לקיים צוואת הרשע ימח שמו שלא להניח חי שום בר ישראל חס ושלום.

והנה דרכם של הקאפו״ס הרשעים השומרים שלנו, בעת טראנספארט כזה, לחפש אצלינו, אם יש עוד מה שהוא, בעל ערך, אצל מי שהוא, בכדי שיוכלו לגזול ממנו, ובאופן זה בזזו מאיתנו מנעלינו ומלבושינו הטובים האחרונים וכך התנהג הקאפו שתחת מרותו נמצאת הבלאק שלי המכונה בשם ווילי, ופישפש וחיפש אצלינו וכאשר ניגש אלי ומשמש ומצא אותי מלובש בטלית הקטן עם הציצית, מיד התקצף עלי, ואולי משום שלא מצא אצלי איזה מלבוש או חפץ מועיל עבורו, וקרע בשתי ידיו בחזקה את הטלית קטן וזרקו לתוך התנור עד שנשרף לנגד עיני.

אין כוח בעטי להעלות עלי גיליון את גודל הצער שהיה לי מאובדן הטלית קטן הנ״ל שהוא היה לי למגן ומחסה בעת צרה וצוקה, ולא יכולתי להשלים עם העובדא שהטלית קטן החשוב איננו עוד, והרגשתי את עצמי מחוסר שמירה והגנה הראויה לשמה, כפי שהיתה לי עד כה בהיות הטלית קטן על בשרי, ומעשה הרשע הלז הוציא ממני התפרצות היסטרית של בכי ויללות עד אין שיעור, ביודעי שאנחנו עומדים בימים האחרונים לפני הישועה וצריכים אנו רחמים גדולים ושמירה מעולה לצאת לחיים ולשלום.

ובני יקירי ר׳ זלמן ליב נ״י הנמצא על ידי ניסה לנחמני על אבידתי שהלא כל החמישה עשר מאות יהודים שאיתנו, אין להם טלית קטן מרגע הראשונה שבאו לאושוויץ, ומה לי לעגם נפשי כל כך, אין לנו אלא להסתכל כלפי מעלה כאשר היה בעזרתינו עד עתה, כן נזכה שיוציאנו בקרוב למרחב.

והנה, הובילו אותנו למרכבת משא על מסילות הברזל, ושמו אותנו בתוך קרונות־הבקר שבהם נדחקנו בצפיפות איומה אחד על גבו של השני, וישבנו איש על יד אחיו מחוסרי אונים, בתוך דוחק וחום מחניק מבלי מזון ומשקה כידוע צורת הטראנספארטים של הגרמנים עם קורבנותיהם היהודים, וחכינו רק על בואם של האמעריקאים, שישחררונו חיש מהר מידי המחבלים הזידונים הללו.

והנה באמצע הלילה כשניסינו להירדם קמעה, זאת היתה בעצם מן הדברים הקשים ביותר בתנאים בהם נמצאנו בתוככי המרכבת, כי צורת שנתנו היחידה והאפשרית היתה רק זאת, שאיש ישים את ראשו על כתף חבירו וינסה לישון מעט אם יעלה בידו לבצע דבר זה בהצלחה.

הקאפו ווילי ששמר על קרונינו היה משתרע על ספסל ארוך שאותו העמיד באמצע הקרון, ואנו הצטרכנו להצטמצם בשאר המקום הנשאר בהצטופפות איומה. ואני השענתי את ראשי על כתף בני היקר זלמן ליב נ׳׳י שישב על ידי.

אך אחרי שעלה בידי אחרי קושיים מרובים להירדם קצת, נתעוררתי על ידי בני שהתלונן שכתפו זה שראשי נשען עליו כואב לו עד למאוד, ואמר לי בזו הלשון טאטע עש טיט מיר אזוי־ וויי. איך קען עס לענגער נישט אויסהאלטען והוא מבקש אותי שאשים ראשי על כתף חבירי שיושב לידי מצד השני, כדי שלא יסבול יותר כאבים מהשענת ראשי על כתפו.

ובהשקפה ראשונה הייתי מרוגז על הפרעתו את שינתי באופן כזה, אך נעניתי כמובן לבקשתו ושמתי את ראשי על כתף רעי מצד שני, וכן בני נ״י הניח ראשו על כתף אחת מצד שלו, וכמעט באותו רגע נתעוררנו מקולות נפץ אדירים, שנגרמו מידי להקת מטוסים אמעריקאים שהשגיחו מלמעלה במרכבת הזאת, ובחשבם שנוסעים בו חיילים גרמנים הפציצו אותו כהוגן.

פצצות האויר התעופפו סביבינו ברעש מחריש אוזנים, ולפתע פתאום עבר בינינו, זאת אומרת בין ראשי וראש בני, במקום שאותם החזקנו לפני רגע, פצצת הרס קטנה, ופגע ישר בקאפו ווילי ששכב שרוע על הספסל וקטעה בבת אחת את שתי ידיו, מובן מאליו שהוא התפרץ בשאגות פראיות מרוב כאב ויסורים, והתחנן אלינו שנצילו ממות יסורים.

חבריו המריעים התלוצצו ממנו בהיותו במצב נורא כזה, בלגלגם עליו, נו דוילי קענסט דו נאד מיט דיינע הענד רייסי־ז אונד פארכרענען א טלית. [משהו כמו הלא אלו הידיים ששרפו את הטלית] והוא התחנן רק שיצילוהו, וממני ביקש סליחה על מעשהו, ושאתפלל עבורו שישאר בחיים.

אולם יש דרגה גבוהה מזו.

אצל דוד המלך נאמר: "למען יזמרך כבוד ולא ידום, ה' אלוקי לעולם אודך" דוד לא נדם, הוא עוד זימר!

כמאמר חז"ל: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ואמרו חז"ל: 'לקבולינהו בשמחה'.

דוד על כל הרדיפות שעבר, על כל הצרות, בנו שמרד כנגדו וביקש את נפשו, שאול שרצה להורגו, אחיו שחשדוהו בממזרות, בנו אבשלום שנהרג, בנו אמנון שנהרג, אישתו שניתנה לאחר, אחיתופל שביקש רעתו, ועוד ועוד, ודוד אינו נודם, הוא מזמר!

ועל פי זה מבארים את המעשה שהגמרא מביאה על נבוכדנצר

(סנהדרין צב, ע"ב) "תנו רבנן בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש אמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: לך והחייה מתים בבקעת דורא.

כיון שהחייה אותן באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו. אמר: מה טיבן של אלו? אמרו לו: חבריהן של אלו מחיה מתים בבקעת דורא.

פתח ואמר: אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם ושלטניה עם דר ודר וגו'.

אמר רבי יצחק יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע שאילמלא (לא) בא מלאך וסטרו על פיו ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים"

וצריך ביאור וכי אין בחירה חופשית? והרי הוא רוצה לקיים מצוה?

אלא דוד זימר להשם יתברך כשהיו לו את כל הצרות, עם כל הבעיות והרדיפות, בכל זאת 'יזמרך כבוד ולא ידום'.

אולם אתה נבוכדנצר שר כשטוב לך, ומזמר כשנעים לך, האם אתה מסוגל כך לשיר ולזמר גם כשלא טוב לך? גם כשקשה לך? גם כשאתה חוטף סטירות? מה עשה המלאך, נתן לו סטירה ואמר לו עכשיו נראה אותך שר…. ואז למרבה הפלא נבוכדנצר נדם!

הגרש"ז אוירבך מספר על האדר"ת שכאשר נפטרה בתו התמהמה בצאתו להלויה, שלא כדרכו שהיה דייקן. לאחר כעשרים דקות יצא מחדרו וניגש להלויה. לימים כששאלוהו על כך הסביר שחז"ל אמרו שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ובזמן הזה השתדלתי להביא את עצמי לתחושת השמחה שליוותה אותי בעת שבאה בתי לעולם, ולברך מתוך אותה תחושה את הברכה "ברוך דיין האמת".


תשיא פ' ויחי בשם ספר באר מים חיים (ביאור הגדה, בד"ה יקר בעיני כו').

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

2 תגובות על “פרשת שמיני”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    שלום לכבוד הרב!
    תודה רבה על השיעורים, אני ממש לומד בצורה ברורה.
    מבקש אישורך להעברת הרעיונות בשיחות שאני מוסר בבית כנסת.
    תודה

    • בועז שלום בועז שלום הגיב:

      לגדי שלום
      כל התכנים שבאתר 'טעמו וראו' מותרים בשימוש והורדה, וכל הדרישה היא רק לתת קרדיט למי שמצטט באתרים אחרים, ולתת קישור.
      שתזכה לזכות את הרבים!

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב