דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

דרשות על ספר ויקרא

חלק מהדרשות בפרשת מצורע מתאימות גם לפרשת תזריע, ולהיפך

.

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת תזריע

*

תתפלל על חבירך!

[הרב בידרמן עם תוספת מרובה]

בפרשתנו (תזריע יג מה), (מה) וְהַצָּר֜וּעַ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ הַנֶּ֗גַע בְּגָדָ֞יו יִהְי֤וּ פְרֻמִים֙ וְרֹאשׁוֹ֙ יִהְיֶ֣ה פָר֔וּעַ וְעַל־שָׂפָ֖ם יַעְטֶ֑ה וְטָמֵ֥א ׀ טָמֵ֖א יִקְרָֽא:

ובגמרא (שבת סז.) נתבאר שצריך להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים.

ולמדו מכאן שאילן המשיר פירותיו צובעו בסיקרא (צבע אדום) כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי (כדי שיראו אותו הולכי דרכים ויבקשו עליו רחמים).

מכאן למד הגאון רבי יחזקאל לעווינשטיין זצ"ל (ועוד בעלי מוסר) 'הלכות גדולות' ,

שהרי יש להקשות, וכי כוונת הגמרא שיכריזו הציבור על 'יום תפילה רבתי' לביטול הגזירה הקשה על שלימות העץ? פשיטא שלא, אלא הכוונה, שבראות הבריות את העץ שהוא אינו בבריאותו השלימה ופירותיו נושרים ואינם 'ברי קיימא', יפטירו 'תפילה קצרה' תוך כדי הילוכם, שיחדש הקב"ה ימי האילן כבראשונה, ותו לא.

נמצינו למדים שאף בקשה קטנה כזו לתפילה תחשב, ושלא יאמר אדם בכדי להתפלל, עלי להתפלל תפילה גדולה ומרובה, והרי לזה אין פנאי וסיפק בידי, א"כ לא אעשה מאומה, לא כן היא דרכה של תורה ותפילה,

אלא על האדם להחשיב כל תפילה קטנה, אף תפילה הנאמרת בסמוך לעץ ברחובה של עיר!

הבו"ה של הגרח"ק

את הסוד הזה לימד גם מרן שר התורה הגרח"ק, שהסתפק בברכת 'בו"ה', וכבר נאמרו פרשנויות על כך, אבל למד עכ"פ שהתוצאה אינה תלויה באריכות, וכל תפילה בעלת מעלה, גם 'אל נא רפא נא לה'!

הגרח"ק מורה – להתפלל!

ידוע, פעמים הרבה כששהזכירו לפני הגר"ח קנייבסקי זצ"ל צרות – של יחיד או רבים, על צרה או כשהתלוננו על 'רדיפות', איזה קבלה טובה לקבל, תמיד היה עונה 'להתפלל'. ומעידים בני ביתו, ששאלוהו, והרי מדובר מאנשים שמתפללים ג"פ ביום, מה מחדש להם הרב באומרו שעליהם 'להתפלל', אמר להם הגר"ח, אין כוונתי לזה, רק שיקחו תהילים ויוסיפו תפילות משלהם, ירבה להתפלל על כל צרותיו ושאר בעיותיו, ידבק בהקב"ה ויפרט שיחתו ובקשתו כבן המתחטא לפני אביו כי הרי זה מה שהקב"ה רוצה ממנו, וזה כוונתי כשאני אומר להם להתפלל (בדידי הוה עובדא עמוד קסו).

תפילת האינסטלטור

פעם היה אינסטלטור בבית הגר"ח, בגמר העבודה שילם לו הגר"ח 'ביומו תתן שכרו', אח"כ שאל אותו, איך אתה מתפלל בימים הנוראים על פרנסה, וכי אתה מבקש ומתפלל שיתפוצצו צינורות בבתי בני ישראל? הלה שתק, אז אמר לו הגר"ח, בא ואגלה לך, התפילה צריכה להיות שמי שנגזר עליו צער ויסורים לא יהיה בגוף או ברוחניות אלא ילך על פיצוץ בצינור, וכך הם ירוויחו ואתה תרוויח (מנחת תודה עמוד ש"פ).

הרב מפוניבז' ותפילת החברותא

ו. סיפר גאב"ד פוניבז' זצ"ל באחד השנים בדרשתו ב'ירחי כלה' בישיבתו הקדושה. בימי חורפו למד הפוניבז'ר ב'מיר' שבגולה, שם קבע באחד מהזמנים ללמוד חברותא משותפת עם בחור חשוב מאד – צעיר ממנו, אך מתמיד עצום העוסק בתורה מתוך חשקות עצומה עד מאד, אך לדאבון לב הכיר הפוניבז'ר כי 'מקח טעות' יש כאן, מאחר שהחברותא אכן היה מתמיד נפלא לשם ולתפארת, לאידך גיסא כשרונותיו לא היו נדמים כלל לראש עילוי כשל הפוניבז'ר, כשהפוניבז'ר כבר התעמק ב'ראשונים' וכו' היה החברותא עדיין עסוק עם הגמרא ופירש"י ותוס'.

הפוניבז'ר חשב רבות כדת מה לעשות – כי מצד אחד מדובר היה בבחור משכמו ולמעלה – מתמיד נפלא ובעל רצון וחשק עצום, לאידך גיסא היה נראה בעליל כי אין ה'זיווג' עולה יפה, בלית ברירה החליט הפוניבז'ר על התפרדות החבילה. ביום שישי הודיע הפוניבז'ר לחברותא כי הוא מאד מעריך ומחשיב אותו, אבל לתועלת שני הצדדים נראה שעדיף שמיום ראשון והלאה יפנה כל אחד מהם לדרכו והכל יבוא על מקומו בשלום. ומספר הפוניבז'ר, בליל שב"ק אחר סעודת 'חקל תפוחין קדישין' (כך נקראת סעודת ליל שבת בזוה"ק) פניתי לבית המדרש וישבתי עצמי ללמוד, משכבו ה 'פנסים' (האור והנרות) עליתי ל 'עזרת נשים' – שם עדיין רצדה האש במנורות, תוך כדי הלימוד הנני שומע קול בכי בוקע ועולה מבית המדרש, בכי קורע לב ומטלטל כל השומע אותו, מחלון עזר"נ הבחנתי ש'ארון הקודש' פתוח ולפנו עומד בחור הבוכה ומיילל על מצבו, ירדתי לביהמ"ד והתקרבתי לצד ארון הקודש כשהנני מהלך על קצות האצבעות, אז שמעתי ברור את 'תפילת הנער' הבוכה מעמקי לבבו ומבקש מהקב "ה בדמעות שליש, אנא ה' הושיעה נא, זכיתי בשעטומ"צ בחברותא טובה ומוצלחת, אלא שמחמת שינוי ה'כשרונות' קרי ביה חולשת כשרונותי הודיע שהוא עוזב אותי, מה יעלה בגורלי, רבוש"ע עשה עמדי חסד ותן בלבו להסכים לשוב ללמוד עמדי… עוד 'נסיון' אחד.

וכן הוה, כמובן שאחר שמיעת תפילות זכות ונקיות כגון דא, בכיות וזעקות היוצאים מן הלב, על כן מעצמו פנה אליו הפוניבז'ר ביום ראשון בשבת ואמר לו, התבוננתי במה שהיה עמנו, חשבתי דרכי והחלטתי לנסות לעוד' תקופה נוספת' (ולא סיפר לו שהוא היה 'שומע תפילה'), ומסיים הפוניבז'ר – תקופה זו נמשכה עפ"י שנים רבות.

וסיים הפוניבז'ר, לא אוכל להגיד ולספר מה שמו של אותו בחור, אבל זאת אגידה, כי הלה נעשה ל'גדול הדור' ממש, וגם אני בטרם אגש לתת שיעור לבני הישיבה לא אגש אם לא עיינתי בספרו שחיבר החברותא הנ"ל, מה יש לו לחדש על סוגייתנו.

באותו שיעור ישב מי שנעשה לימים ראש ישיבה מפורסם – מורה ודאין, ה"ה הרב שמחה קוק שליט"א, אשר החליט כי הוא חייב לדעת מיהו ה'חברותא', על כן ליוה את ראש הישיבה – הפוניבז'ר, עד פתח ביתו מבחוץ, ומשנפתחה הדלת העמיד רבי שמחה את רגלו בין משקוף לדלת, והודיע מפורשות, רה "י לא יכנס הנה בלתי אם גילה את אזניי מי הוא ואיזהו אותה חברותא טמירה ונעלמת, בלית ברירה גילה הפוניבז'ר את ה'סוד'.

הגאון רבי שמחה הנ"ל סיפר זאת באמצע שיעור, ובין משתתפי השיעור היה הגאון רבי יהודה שטיינהויז, שהחליט לעשות כמעשה רבו, ליוה את הרב שמחה עד פתח ביתו, שם הכניס רגלו בין משקוף לדלת, והודיעו 'כאשר עשה כן ייעשה לו' – יגלה לן מר מי היה אותה חברותא, ומשם יצא הסוד לכל באי עולם – ה"ה הגאון האדיר רבי אלחנן וואסערמאן זי"ע שהעניק חמה בקומתו…

ללמדך גודל כוחה של תפילה על רוחניות – כי אף במקום הגרוע ביותר, כה חלשים כשרונותיו עד שגם ה'חברותא' עזבו לאנחות, והוא אינו מתייאש אלא מרים קולו עד לשמים בתפילתו ונענה …

ובכל דבר ייאמר לן, אין ייאוש בעולם כלל, גם אם 'פסקו' לכם את הפסק המייאש אתכם עולמית, אל תתייאשו, שאו עיניכם למרום בתפילתה, ותענו מהשמים בכל הטוב.

ודע, כי אין תפילה החוזרת ריקם, ואף אם נראה לעת עתה שלא נענתה ח"ו, אל יפול בלבבו לומר שלא נשמע קולי במרומים, וכביכול ננעלה הדלת בפני, אלא ידע כי כל הגה וכל קול נשמע ומתקבל במרומים, אלא שפעמים שממלאים את הבקשה מיד ופעמים שרק לאחר זמן, אך חלילה לומר שהתפילה 'הלכה לאיבוד'…

וכמו שאמרו שהתפילה אינה כמו כרטיס שמכניסים אותו למכשיר ה'כספומט' (ATM (ומיד מושכים את השטרות… אלא היא נכנסת אל ה'כספת' שם נשמרת היא בשמירה מעולה…

לימוד נוסף – להתפלל על חבירו

עוד למדנו מכאן, עד כמה יש לאדם להתפלל על צרת חברו, שאם אמרו חז"ל הקדושים שמוטל על עוברי דרכים לבקש רחמים על 'אילן' שאין מצבו שפיר, על אחת כמה וכמה על צערו של אחד מישראל הזקוק לרחמים, שצריך לשאת תפילה לבורא לישועתו של אחיו מישראל, ובוודאי יפעל בתפילתו לקרב ישועתו.

הסטייפלר מתפלל על אברך כל הלילה

ואתפלל אל ה׳ (ט, כו) בספר ״ניצוצות״ מופיע סיפור נפלא:

מספרים על אברך לא צעיר שיום אחד ניצב בחדרו של ״הסטייפלר״, רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ״ל. ליבו של האברך דפק בחוזקה בעת שהניח את הפתק על השולחן, אך הסטייפלר היה שקוע בלימודו ולא הבחין באברך הניצב מולו.

לאחר זמן מה הרים הצדיק את עיניו מן הספר. הגיש לו האברך את הפתקה, והסטייפלר קרא את סיפורו העצוב של האיש, שלא זכה עד כה לילדים, הסטייפלר הביט על האברך ואמר: ״ה׳ יעזור לך, יהי רצון שתזכה לזרע של קימא, דור ישרים יברך…״

אולם האברך לא היה שבע רצון מהברכה, זה שנים אחדות שהוא מתדפק על דלתותיהם של גדולי ישראל וזוכה לברכותיהם, אך עדיין לא התקיימו הברכות. אך הפעם אין הוא מוכן להסתפק בברכה – הוא רוצה הבטחה! הן כבר זכה בעבר לברכותיו של הסטייפלר…

הפעם מבקש הוא הבטחה מפורשת שיזכה לילדים! לכן לאחר ששמע את ברכת הצדיק לא עזב איפוא את החדר. הוא נטל את עטו לידו, וברטט רשם על פתק את המילה ״הבטחה!״ כאומר – הוא לא יעזוב את המקום ללא הבטחה!

״וכי מי אני שאבטיח?״ התחלחל הצדיק בענותנותו כי רבה, ובמילים רבות החל להסביר לאיש כי אין טעם בהמתנתו במקום – הוא הסטייפלר לא יבטיח.

אך האברך, כשדמעות בעיניו ונפשו מרה לא עזב את המקום. הצדיק חזר שוב ושוב על דבריו. אך האיש במר נפשו עודנו עומד על מקומו, מסרב לעזוב את החדר ללא ההבטחה המיוחלת. כיון שכך, שב הצדיק אל תלמודו ושקע בלימוד… עבר זמן מה, הצדיק נשא עיניו מן הספר – והנה, האברך עודנו ניצב על מקומו.

מה רצונך? מדוע אינך עוזב את החדר? ביקש הצדיק לדעת.

״הבטחה״! חוזרת ונשנית – תחינתו של האברך.

״אין הבטחות!״ רוגז מתגנב לקולו של הצדיק, אינני יכול לתת הבטחות! אך האברך אינו מוותר. הוא נשאר בחדר ממתין – אולי בכל זאת יצליח לקבל הבטחה…

נוכח הצדיק כי האברך שלמולו אינו מוכן לוותר, ועל כן הסיט את כסאו ופנה להמשיך בתלמודו. האברך מר הנפש העז לפסוע בחדר ונעמד מול פניו של הצדיק. הסטייפלר הבין כי לא יוכל להמשיך ללמוד בשלוה בעוד האיש ניצב מולו, ועל כן הרים קולו בצעקה: ״צא מהר מביתי והנח לי ללמוד, וה׳ יעזור לך ובקרוב תיפקד בזרע של קיימא!״ הסטייפלר צעק כה חזק עד כי קולו נשמע אף מחוץ לכותלי החדר, אך צעקה זו ״הבריחה״ את האברך מן החדר – שהרי עתה היתה בידו הבטחה מפורשת כי יפקד בזרע של קיימא…

חלפה שנה ושוב הופיע אותו אברך בביתו של הצדיק. הפעם קרנו פניו מאושר עת הודיע לצדיק על ברית המילה שעורך לבנו בכורו, וביקש בכל לשון של בקשה לכבד את הצדיק בסנדקאות. בנגוד למנהגו באותו זמן – הסכים הסטייפלר להיות הסנדק בברית המילה.

הזמנת הסטייפלר להיות סנדק בברית עוררה את פליאתו של הסב המאושר, הלא הוא אבי האם. הלה, למדן גדול וחשוב, מבני ליטא, אשר לא היה רגיל לשמוע מופתים. ״מדוע מכבד אתה את מרן בסנדקאות ולא אותי, את הסב?״ שאל את חתנו.

״הן בזכות הבטחתו של הסטייפלר זכינו לבן״, השיב האב בשמץ של התנצלות.

חיוך של ביטול הסתמן על שפתיו של הסב. ״לא יתכן! אני עוד אברר את הסיפור לאמיתו!״ ואכן בזמן הברית, פנה הסב אל הצדיק ושאל: ״האם כבוד תורתו הבטיח לחתני כי יזכה לבן? האם כך היו דברים כהויתם?״

הצדיק חייך לסב וסיפר: ״באותו יום בו ניסה חתנך לבקש ממני הבטחה שיזכה להפקד בבנים – ברכתי אותו בברכת הדיוט, ופטרתיו לשלום. אך הוא סרב לעזוב את חדרי, ואף כשפניתי ללמוד – עמד והמתין, וכשראה כי איני נותן דעתי עליו – התיצב למולי. מראה האברך השבור והרצוץ, הפריעני מלימודי. אך, מי אני שאתן לו הבטחה? אולם, הוא הוסיף לעמוד על שלו, עד שנאלצתי להרים קולי ולגרשו מביתי. חשבתי לעצמי: כיצד אגרש אותו מבלי לשבור את רוחו כליל? על כן נאלצתי לגרש אותו בלשון הבטחה… וכשהוא הלך זכיתי ללמוד עד הערב. הגיע הלילה, ובטרם עליתי על יצועי, כשנזכרתי באשר אירע לי היום – נחרדתי: שמא חשב האברך כי הבטחתי לו והוא יסמוך על דברי ויצפה?? – דאגתי. והנה נכנס לחדר בני ר׳ חיים. שחתי באזניו את מועקת נפשי, ולבני היתה עיצה: ״יאמר נא אבא כמה פרקי תהלים, ישטח תפילתו לפני בורא העולם, שיפקוד את האברך בזרע של קיימא״.

״עצתו של בני נשאה חן בעיני. נטלתי איפוא ספר תהלים והחלותי קורא בו, ומכיון שאינני רגיל להרבות באמירת תהלים סיימתי את הספר רק עם אור הבוקר…

״אכן״, פנה הסטייפלר אל הסב, ״לא היה כאן כל מופת, חלילה… השערים נבקעו בזכות התפילה, אבל דע לך שגם אילו אתה היית עושה כן – היה הילד נולד…״

האזין הסב לסיפורו של הצדיק, ״כן, כן, אין כאן מופת… אילו אני הייתי עושה זאת – היה הילד נולד???…״

אך בעצם, אמר הסב, חוץ ממופת הישועה יש כאן מופת אחר מופת גדול ונורא: שיהודי יכול לשבת ולומר את כל ספר התהלים במשך כל הלילה עבור אדם זר, כלום אין זה מופת גדול? [אמונה שלימה פ' עקב]

להתפלל על הזולת! אם על אילן – כל שכן על אדם! שמעת ששכנך חולה? שקרובך בצרות? שלמכרך יש בן שירד מהדרך? שלמכרך יש בת מעוכבת? למה לא תזכיר אותו בשמונה עשרה? תקרא פרק תהילים?

 

קולך ערב – לשון ערבות!

וכך ביאר הרה"ק ה'תפארת שלמה' זי"ע (יתרו ד"ה ויאמר) בלשון הכתוב (שה"ש ב יד)  'יונתי בחגוי הסלע השמעיני את קולך כי קולך ערב', והנה, 'ערב' הוא מלשון 'ערבות',

והכוונה, שהקב"ה מבקש מכלל ישראל להשמיע קולם על צרות אחרים, כי כל ישראל ערבים זה לזה,

ומביא מה שאמר שמואל הנביא (שמואל א' יב כג) 'גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם',

והרי שמניעת התפילה על חברו נחשבת היא כחטא,

לעומת זאת 'עיקר התפילה הנשמעת למעלה יותר הוא כשמתפלל בעד חברו'.

מדוע אנו מתפללים ולא נענים?

בכנס בירושלים רבה של העיר רחובות, רבי שמחה הכהן קוק שליט״א, נשא דברים.

החולה שנידון בבי"ד של מעלה

בין הדברים הוא סיפר ספור ששמע מרופא באחד מבתי החולים בארץ, וזהו תכנו של הספור:

יום אחד הגיע לבית החולים אדם זקן עם דלקת ראות. היה לו חום גבוה, ונתנו לו אנטיביוטיקה. אט אט ירד החום, ובדיקות הדם החלו להראות ערכים סבירים. כמובן שהוחלט לשחררו מבית החולים, ואז שוב עלה החום. התהליך  חזר על עצמו – אנטיביוטיקה, בדיקות, מדדים סבירים, החלטת שחרור, ושוב עולה החים.

כך חזר הדבר על עצמו כמה וכמה פעמים, עד שהמערכות בגוף החלו לקרוס. מצבו החל להתדרדר, ונשקפה סכנה מוחשית לחייו.

בצר להם, הציעו הרופאים למשפחה תרופה שעדין לא הוכחה כודאית,

והתרו בהם כמה וכמה פעמים שקים סכון בנטילת התרופה, שכן אין לה יותר מחמשים אחוזים סיכויי הצלחה, ואם יהיה כשלון – אין לחולה שום סכוי לחיות.

אחרי התיעצות עם רבנים, החליטו בני המשפחה לתת את התרופה. למרבה הצער התרופה לא סיעה, ואף קרבה את המות. המצב הלך והחמיר, והחולה מת.

אמנם, לא היתה זו ממש מיתה, אלא מה שמכנה בעגה הרפואית – ״מות קליני״. המצב הזה נמשך כמה ימים, כשבני המשפחה ב׳עדוד׳ הצות הרפואי ממתינים ליציאת נשמה.

והנה, בהפתעה גמורה, פתאום פתח המת את העינים וחזר לחיים.

כלם, ובעקר הצות הרפואי, היו פשוט המומים. המת קם לתחי-ה. כעבור כמה שבועות שחרר הזקן מבית החולים.

לפני השחרור, נגש בנו של הזקן למנהל המחלקה, ובקש לשוחח עמו.

״במה אוכל לעזר לך?״ שאל הרופא הבכיר, והבן עמד מחיך ועליז, ואמר: ״רציתי רק להגיד לך תודה, הצלתם את אבא שלי"… הרופא לא הבין מה הוא רוצה ממנו ־ הלא היה כאן נס, הרופאים לא התגברו על המחלה.

הבן נכנס עם הרופא לשיחה, וספר לו ששמע מאביו ממש דקות אחדות לפני כן את הדברים הבאים:

״למעשה נפטרתי מהעולם הזה. הנשמה עזבה את הגוף ויצאה ממנו, ועלתה לבית דין של מעלה. כשהגעתי לשם בקשתי רחמים שיחזירו אותי לחיים. הבטחתי שם שאם אחזיר לעולם הזה, אתקן כמה דברים שעלי לתקן!

אבל אמרו לי בבית הדין שעכשו כבר אין מה לעשות. ׳אלו היית שם, יתכן שבקשתך היתה נשמעת, אבל אתה כבר פה, בעולם האמת, ולהחזיר אותך לשם, זה כבר ספור לא פשוט׳.

פתאום שמעתי שמישהו שעומד מאחורי אומר: ׳אני רוצה ללמד עליו זכות – האם בית הדין מסכים?׳, ובית הדין השיבו שמסכימים. והוא אמר: ׳אני התפללתי עם האיש הזה מדי יום בבית הכנסת במשך שלשים שנה, ומעולם לא ארע מקרה שהוא לא בא בזמן, תמיד הגיע לפני התפלה, עשה את ההכנות, והופעתו והתנהגותו שמשו כסמל וכדוגמא לאחרים׳.

שמעו זאת בית הדין ואמרו: ׳אכן, זהו מעשה טוב, אך להועיל לו היה יכול רק אם עוד היה שם, בעולם העשי-ה, אבל עכשו שהוא פה, בעולם האמת, כדי להחזיר אותו לשם אין די במעשה זה׳.

״ושוב שמע הזקן מישהו מדבר מאחוריו, שם בבית דין של מעלה.

הוא התבונן וראה את רב בית הכנסת שבו היה מתפלל. הרב נפטר כמה חדשים קידם לכן, ובא עכשו ללמד זכות על אחד ממתפלליו. הוא בקש .רשות מבית הדין לומר משהו, וקבל. פתח ואמר: ׳היהודי הזה הגיע בזמן לא רק לתפלות, אלא גם לשעורים. תמירים כסדרם הקפיד להשתתף בכל אחד משעורי התורה, ומעולם לא ארע שהחסיר או אחר׳. השיבו לו בית דין של מעלה: זו באמת המלצה טובה מאד, אבל בכוחה היה לסייע לו רק אלו הוא עוד היה שם, בעולם הגשמי, אבל עכשו שהוא כבר פה בעולם העליון, אין די בהמלצה זו׳.

״ואז אמר הרב: ׳אני מבקש רשות להגיד עוד משהו׳.

״הרשות נתנה לו, וכך אמר: ׳בבית הכנסת ישנם הרבה מתפללים. ומטבע הדברים, כשיש הרבה אנשים ישנן הרבה דעות, והדבר מביא גם לכלל כעס. ישנן מריבות, תככים, ואנשים גם מדברים לשון הרע, רכילות, מזלזלים ופוגעים זה בזה. והאיש הזה, שעומד עתה לדין בפניכם, מעולם לא דיבר.

הוא לא דבר בתפלה, ולא מחוצה לה, לא לשון הרע ולא רכילות, ומעולם לא דבר בגנותו של מישהו׳…

׳״אם כך׳, אמרו בבית דין של מעלה, מדובר במשהו אחר לגמרי. האיש הזה רשאי לחזור לעולם הגשמי. אם הוא לא דבר בתפלה, ולא דבר לשון הרע, הוא זכאי, נניח לו לשוב לשם׳״.

את כל הספור ספר הבן לרופא, והרופא – מנהל המחלקה, רצה לשמע את הספור בעצמו מהחולה, ואחר כך ספר אותו לרב קוק.

וכאן שאל הרב קוק בהרצאתו שאלה: ״קשה לי להבין, אומרים על אדם שהתפלל שלשים שנה בלי לאחר אפלו פעם אחת – וכי אין די בכך? ואם זכיות אלה לא עמדו לו, וכי אין די במה שלמד כל כך הרבה תורה, בקביעות ובעקביות? ומה כן הועיל – השתיקה שלו, שהוא לא דבר לשון הרע ורכילות במקום שאנשים כל כך נסחפים ורוצים לדבר.

למה הזכות הזאת הועילה יותר מהאחרות?

״אלא״, אמר הגר״ש קוק, ״פֶה שהתפלל שלשים שנה – שר ושבח את הקב״ה, הודה לו מקרב לבו, בקש בקשות, אבל באותו פה גם דבר לשון הרע׳ אין לו כל כך זכות. אפלו שלשים שנה של תפלה, לא מסגלות לשנות את גזר הדין. פה שלמד עשרות שנים תורה, ועשה נחת רוח להשי״ת, וקי-ם את העולם בהבל התורה שיצא מפיו, אבל אם דרכו יצאו גם מלים מגונות על חברים, אם ממנו הוטחו עלבונות, ונאמרו מלים של רכילות ולשון הרע – כל הזכיות לא תועלנה לו ביום הדין.

״רק אם הפה נקי, רק אם הכלי מצחצח ומבריק – התורה והתפלה שעברו בו מסוגלים לעמד לזכותו של האדם בפני הדין. רק מי שנשמר מלשון הרע, יש בידו את הכח להבקיע שערים נעולים״.

והרב סיים ואמר: ״איך יתכן שכל כך הרבה יהודים התפללו כל כך הרבה פעמים את התפלה: ׳ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ולמרות הכל המשיח עדין לא בא? איך יתכן הדבר?

אלא מפני שהפה שמתפלל את התפלות הללו לא נקי.

יש בו לשון הרע ורכילות, ולכן התפלות שלו לא כל כך חזקות כדי להביא על ידן את מלך המשיח שיגאלנו.

הוא אשר אמר מורנו ורבנו ה״חפץ חיים״: בגלל לשון הרע המשיח לא בא.

הבעיה היא שכולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים, כולם קדושים – וכולם פותחים את פיהם…

הגימטריה של המלים ״עבד עברי", אומר רבי נפתלי מרופשיץ זצ״ל, שוה לגימטריה של המלה ״משיח״.

יפה מאד, אבל מה בא הדבר ללמדנו?

כבר אמרנו לעיל, שהמשיח יבוא כאשר יפסיקו לדבר לשון הרע. והיכן נמצאת פרשת עבד עברי לראשונה בתורה? בתחלת פרשת משפטים. ואותיות המלה ׳המשפטים׳ הן אותיות של המלים ״שמט פיהם״. אומר רבי נפתלי: כאשר נקים ״ואלה המשפטים״, דהינו ״שמט פיהם״, אז יתקים בנו ״כי תקנה עבד עברי", שעל ידי שעצר את לשוננו יבוא משיח צדקנו ויגאלנו – את העבד העברי שיצא לחפשי חינם! (רבי שלמה לוונשטיין)

ומהסיפור הבא נלמד שגם תפילה רגילה – מאלה שאנו מתפללים שלש פעמים ביום – כוחה רב!

המנחה של החזו"א…

סיפר הרב אלימלך בידרמן על הרב נחמיה בקר מי-ם, נפטר בתמוז תשעה בגיל 91. סיפרו לו בניו: לפני 65 נולד לו בנו הראשון שבועיים לאחר מכן אשתו חשה ברע, פר' שקולניק היה המומחה מס' אחד בארץ, בדק אותה ומיד הורה לנתח. זה פיקו"נ. אך הודיע לו שאשתו לא תוכל ללדת יותר. שילם לפרופסור חמש לירה, שווה ערך לשלש משכורות אז.

ברגע האחרון, לפני שחתם, נמלך בדעתו לגשת לשאול את החזו"א שהיה גדול הדור ואף בעל ידיעות מפליגות ברפואה. הרופאים לא אהבו זאת, ובפרט שנסיעה כזו הייתה ארוכה מאד בזמנם. בכל אופן הוא הגיע לחזו"א ובדיוק הרב עמד להתפלל מנחה וכבר נטל ידיו. א"ל ר' נחמיה שפ' שקולניק הורה לנתח והודיע שאשתו לא תלד יותר. הרים החזו"א שתי ידיו כתמיה – אז מה בכלל השאלה? אח"כ שאל אותו התפללת מנחה? א"ל לא. א"ל א"כ תתפלל עמנו. לאחר מנחה א"ל החזו"א תחזור עוד פעם על השאלה. הוא חזר ושאל, והחזו"א הורה לו שלא לעשות את הניתוח. התפלא ר' נחמיה – הרי הרב קודם תמה על השאלה בכלל, וכעת הרב מורה שלא לערוך את הניתוח? א"ל החזו"א מה אתה מתפלא, קודם זה היה לפני מנחה, וכעת אנחנו לאחר מנחה, ור' בחיי כותב שבכח התפילה לשנות את הטבע! שאל ר' נחמיה ומה בנוגע לתשלום ששילמתי לו? לדרוש אותו בחזרה? א"ל החזו"א אל תדרוש, אך אם הוא ירצה מעצמו יחזיר לך. לבסוף הוא החזיר.

כשהוא חזר למחלקה ואמר את שאמר לו החזו"א הוא תפס את היהודי הזה עם כל הצילומים ועבר אתו בכל המחלקות [הרב בידרמן לא רצה להזכיר מה אמר הפ' על החזו"א..] הם אחזו שהיהודי הזה מאבד אשתו לדעת. סוף הסיפור היה שלאחר יומיים התברר שלאשה היה זיהום, ואם היה מתבצע ניתוח היא הייתה שחל"ח מפאת הזיהום. האשה הזו חיה עד גיל 88, וילדו עוד 9 ילדים לעולם… [הם פגשו את הרב בידרמן לא פעם ואמרו לו "ר' לימלך, אתה רואה את התשעה דובים הללו? זה מהמנחה של החזו"א…].

*

הפוסל במומו פוסל!

דרשה זו לא סוכמה בכתב. באפשרותך להיות שותף בזיכוי הרבים ולסכם את השיעור –

הן על ידי האזנה, הן על ידי סריקת OCR, והן על ידי טכנולוגיה ההופכת דיבור לכתב, ולסייע לכלל הגולשים באתר!

*

ברית המילה – חוזה עם הקב"ה

[יערב נא שיחי – פ' תזריע, תחילת המאמר מדרשה שנמסרה בפ' וירא]

ויקרא פרק יב (א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֹתָ֖הּ תִּטְמָֽא: (ג) וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ:

צריך ביאור – מדוע הסמיכה התורה את טהרת האשה מטומאתה לענין ברית המילה?

אמנם חז"ל ביארו טעם פשטי כדי שלא יהיו כל העולם שמחים בעת הברית ואביו ואמו עצבים, ולכן טיהרה התורה לאשה לאחר ז' ימים. אנו נרצה לראות טעם פנימי לדבר.

הברית שבין אברהם לה'

אנו מקיימים מצוה זו בעקבות הברית הקדומה שנכרתה בין אבינו אברהם לקב"ה.

בראשית פרק יז (ט) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם: (י) זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר: (יא) וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם: (יב) וּבֶן־שְׁמֹנַ֣ת יָמִ֗ים יִמּ֥וֹל לָכֶ֛ם כָּל־זָכָ֖ר לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֙סֶף֙ מִכֹּ֣ל בֶּן־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹ֥א מִֽזַּרְעֲךָ֖ הֽוּא: (יג) הִמּ֧וֹל׀ יִמּ֛וֹל יְלִ֥יד בֵּֽיתְךָ֖ וּמִקְנַ֣ת כַּסְפֶּ֑ךָ וְהָיְתָ֧ה בְרִיתִ֛י בִּבְשַׂרְכֶ֖ם לִבְרִ֥ית עוֹלָֽם: (יד) וְעָרֵ֣ל׀ זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִמּוֹל֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּ֑יהָ אֶת־בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר: ס

לפני שאברהם מל עצמו – הוא התייעץ עם רעיו:

בראשית פרק יח פסוק א וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ ה֔' בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם:

פרש"י: באלוני ממרא" – הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו (ב"ר)

מה יש לאברהם ליטול עצה על המילה?

י"א האם למול בפרהסיא, שמא לא יניחוהו למול, או שמא לא יתקבל הדבר טוב אצל השומעים ויחשבוהו לסכל וכך תיפגע השפעתו.

יש אומרים במדרש שמל את ענר ואשכול ומתו, והתייעץ עם ממרא ואמר לו שימול הוא תחילה ואח"כ את האחרים, כמ"ש המל ימול – זה שמל כבר ימול, וכך היה ומל את ממרא ונתקיים.

יש אומרים שהתייעץ לפני הציווי על ברית המילה – האם למול עצמו ללא ציווי, שהרי קיים אאע"ה את התורה כולה ללא ציווי. וא"ל ממרא שלא יעשה כן, [י"א מטעם שכל עוד אין ציווי – הרי אסור אתה לחבול בגופך], וי"א שאמר לו שניחא תפילין יכול להניח כעת, ואם יצווהו ה' – יניח כמצווה ועושה. אך מילה אם ימול כעת, לא יוכל שוב למול כמצווה ועושה.

נקדים עוד שאלה – החכמת אדם אומר שסעודת ברית מילה דוקא בפת. [ושהגר"א היה מקפיד על אלה שהיו עושין במיני מתיקה וקפה]. מדוע?

יש אומרים שאברהם הסתפק בשאלה ששאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא:

מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?
אמר לו (רבי עקיבא): של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?! אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם.
אמר לו (טורנוסרופוס): למה אתם מולין ? אמר לו (רבי עקיבא): אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות. אמר לו (רבי עקיבא): אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השיבולים? אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל, אלא לצרף אותם בהם. (תנחומא, תזריע, ה', ה')
אחד הפולמוסים המפורסמים ביותר במדרש הינו הפולמוס בין רבי עקיבא וטורנסרופוס הרשע המובא במדרש תנחומא (תזריע, ה', ה'), והדן בשאלה אלו מעשים נאים יותר – האם מעשי הקב"ה או שמא מעשי בשר ודם.
טורנוסרופוס מבקש לכפור בעיקרי הדת היהודית ובאמונה כי האלקים כל יכול. הנחתו היא, כי פועלו של האלקים חלקי, וכי הוא תלוי בבני אדם על מנת להשלימו. לראיה מביא טורנוסרופוס דוגמה מברית המילה. התינוק הזכר אינו נולד מהול, ולפיכך נדרשת מעורבות בני האדם להשלמת הבריאה בביצוע ברית המילה, ובמילותיו: "אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא (הקב"ה) חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו?".
בתגובה מסביר רבי עקיבא, כי העובדה שהקב"ה נותן לבני האדם להשלים את מעשה הבריאה נובעת מרצונו לזכות את בני האדם במצוות. הקב"ה מאציל מסמכויותיו לבניו, לא בשל תלותו בהשתדלותם, כי אם על מנת להעצימם, ובמילותיו: "ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם".
כתימוכין לטענתו, מראה רבי עקיבא לטורנוסרופוס, כי ההצטמצמות המכוונת של הקב"ה אינה ייחודית לברית המילה, ומשתקפת גם מן העובדה כי הקב"ה ברא את החיטה בעולמו כעשב אשר כמעט אינו ראוי למאכל. בני האדם נדרשים לעבד החיטה לשם הפקת לחם. לפיכך החיטה משמשת דוגמה נוספת להזדמנות מכוונת שמספק הקב"ה לבני האדם להשלים את מעשיו, כמובא במדרש: "הביא לו רבי עקיבא: שבלים וגלוסקאות. אמר לו: אלו מעשה הקב"ה, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?"
לפי רבי עקיבא, מאחר שהקב"ה מעוניין בייפוי כוחם של בני אנוש, ובעידוד מעורבותם האקטיבית ביצירה ובתיקון העולם, ממילא עשוי הקב"ה לצמצם במכוון את מעשיו, על מנת להותיר את השלמתם בידי בני אדם.

צבי ענבל באוטובוס

צבי ענבל ונהג האטובוס שנסע ובא ולסגור הדלתות וצבי הכניס רגלו לביניהם ושאלו מה ההבדל בינך לבין חתול? הנהג הסתקרן ופתח את הדלתות וצבי נכנס ואמר לו שחתול מוכרח להיות חתול אולם אתה יכול להיות גם בן אדם… מעולם לא שמענו שמישהו יאמר לחתול אתה לא חתול, אולם שמענו שיאמר לבן אדם 'אתה לא בן אדם'…

יש הבדל גדול בין האדם לבעה"ח. האדם הוא היצור היחיד שלו בחירה חופשית. הוא יכול להחליט האם לעשות כל דבר או לחדול. הבהמה לעומתו מתוכנתת. כשהיא רעבה היא אוכלת. מעולם לא ראינו אריה שיחליט שלא לטרוף כבשה וגוריה מתוך חמלה על האם הטריה… או פרה שהחליטה לעשות דיאטה, או סוס שהחליט לעשות שביתה בשל תנאי מחיה ירודים… או חיה שהחליטה למסור נפשה למען אידיאל נאצל…

האדם בבחירתו החופשית מרומם מעל כל בעלי החיים, ומרומם אף מן המלאכים. נאמ' בהם ושמתי לך מהלכים בין העומדים האלה. המלאכים נקראים עומדים, הם במצב סטאטי. ללא יכולת התעלות. האדם יכול להגיע גבוה מאוד. כמשה רבינו עליו השלום. הוא יכול לזכך את החומר עד כדי מצב של רוחניות גמורה כאליהו הנביא שעלה בסערה שמימה או כאותם צדיקים שנכנסו בחייהם לג"ע.

לכן ברית המילה דוקא בפת – לרמז לתשובה זו של ר"ע – שבשניהם אנו מוצאים ביטוי להשלמת האדם את הבריאה!

 

תמוה – למה אכן נבראנו חסרים?

מה שצריך להבין – מדוע אכן יצר ה' את העולם חסר, דבר שלכאורה מציב שאלה על שלימות מעשיו?

ובפרט – ש-אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ [קהלת ג-יא]? ועל הבריאה נאמר והנה טוב מאד? מדוע ה' יצר מציאות חסירה ונתן לנו לעבוד?
אומר הרב חרל"פ שמעיון מדוקדק בדוגמאות המובאות במדרש מוביל לחשיפתו של מסר עמוק המוטבע בין השורות.
מובא במדרש, כי במקור היתה החיטה אילן, וכי היא נהפכה לעשב כתולדה של חטא האדם הראשון, ובלשון המדרש: "ר' מאיר אומר: (עץ הדעת) חטים היו… ר' זעירא אמר לה: אפשר חטים היו? אמר לו: הן. אמר לה: והכתיב 'עץ'? אמר לה: מתמרות היו כארזי לבנון" (בראשית רבה (ט"ו, ז')). ברוח זו נטען, כי לעתיד לבוא עתידה החיטה לשחזר את מעמדה המקורי ולשוב להיות עץ: "אמרו: עתידה חיטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים" (כתובות קיא, ב).
לכתחילה, נבראה החיטה על ידי הקב"ה במתכונת מושלמת. חטא האדם הוא שהביא לצמצום החיטה ולהשפלתה ממדרגת האילן למדרגתו הנחותה של העשב.
בדומה, מובא במדרש, כי במקור נברא האדם מהול:

"רבי יצחק אמר משוך בערלתו היה כתיב הכא (הושע ז) והמה כאדם עברו ברית". חטא האדם הוא שהוביל לפגימה בגופו של האדם ובעטיו נוספה לאדם ערלה, ובלשון רבי צדוק מלובלין: "והיינו שע"י פגם הנחש נמשכה ערלתו ונעשה ערל וגרם הערלה לכל תולדותיו" (פרי צדיק, שבט)
נמצא, כי שתי הדוגמאות דלעיל מצביעות על כך שהקב"ה אכן ברא את העולם בשלמות. ברם חטאי האדם גרמו לקלקול העולם, לדרדור מעמד החיטה ומעמד גוף האדם ולפגימה במעשה ה'.
ברוח זו מסביר הרב חרל"פ: "שטבע הבריאה לפני החטא היה בצורה אחרת לגמרי ממה שהיא לאחרי החטא, ואם עכשיו יש צורך בעבודה ובמלאכה, כחרישה וזריעה וכיוצא באלה, אז לא היה צורך בזה כי כל זה היה נעשה על ידי קיום המצות עצמן, פקודין דעשה כדי לעבדה ופקודין דלא תעשה כדי לשמרה, ואמנם על ידי החטא נתקלקלה הבריאה ואבדה צורתה האמיתית" (מי מרום ה', בראשית).

חטאו של האדם הראשון הביא לשיבוש סדרי בראשית ולקלקולם.

האנושות יכולה, איפוא, לתלות בה בעצמה את האשם לכך שאנו חסרים…
חרף זאת, בידי האדם לתקן את ההשלכות השליליות של מעשיו. האדם יכול למול את בנו, ובדומה יכול הוא להפיק מהחיטה לחם.

בידי בני האדם הכוח להרוס ולאבד, וכן הכוח לבנות, להשתפר ולהשתכלל,

כמאמר שלמה המלך: "עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק" (קהלת ג', ג'-ד').

אמנם מדברי המדרש דלעיל אנו למדים, כי התקדמותה של האנושות אינה בבחינת תיקון מעשה ה', כי אם שיבה למציאות האוטופית שנוצרה על ידי ה' קודם לקלקולה בידי אדם. כפי שמסביר המדרש את פשר הפסוק החותם את מגילת איכה: "'חדש ימינו כקדם' – כאדם הראשון" (איכה רבה, ה'). אנו נתחדש ונתקדם – על ידי חזרה לקדמותינו, לימי האדם הראשון, למציאות המתוקנת שקדמה לחטא.

 

ביאור נוסף בענין השאלה – מדוע לא מל אברהם את עצמו בטרם ציווי ה'?  שמעתי מהרב רוטנברג ר"י בית מאיר בברית של נכד ר' יעקב עדני אד"ב תשעו

פ"א היה הגר"א מלצר בברית בביתו של הגרי"ז, ואמר כמ"פ "זו ברית"! "זו ברית!" בהתפעלות.

הגרי"ז מבריסק לא הסכים לביטוי הזה ואמר – זו ברית? וכי כל ברית של כל אחד מישראל – אינה אותה הברית? כל ברית בעולם היא ברית בינינו לבין הקב"ה, ואין הבדל בין ברית זו לברית אחרת.

מחלוקת בין חידושי הגרי"ז לאבן האזל… במאי קמפלגי?

אברהם לא מל את עצמו, הגם שקיים את כל המצוות. מדוע? רבו בזה הפירושים. אבל פירוש ידוע הוא מפני שכדי לכרות ברית צריכים להיות ב' צדדים – ואברהם לא יכול לכרות ברית באופן חד צדדי…

הספורנו מסביר את הביקור של קוב"ה אצל אברהם בצורה מקורית:

ספורנו עה"ת ספר בראשית פרק יח פסוק א

(א) וירא אליו ה' באלוני ממרא. כי שם נמול אברהם אז וכל ביתו נמולו אתו, שם הופיע האל יתברך שכינתו לעמו בברית כמשפט לכל כורתי ברית כענין אתם נצבים וכו' לעברך בברית וכענין ויכרות לפני ה' ויעמוד כל העם בברית. ונראה [הקב"ה] לאברהם שהיה מוכן מכולם לאותה המראה.

וכן ענין [ויהי בדרך במלון] ויפגשהו ה' [ויבקש המיתו] שלא נראה שם לדבר עם משה, אבל הופיע שכינתו לקבל ברית בנו, כאמרו ביני וביניכם לדורותיכם [ולא לאברהם בלבד, ולכן בא גם למשה וכן לכל הדורות] ואולי בשביל זה נהגו להכין כסא בעת המילה ובמקומה:

ואם כן ניתן לומר שהמחלוקת של הגרי"ז והאבן האזל היא האם מסתכלים על המצב דהשתא, או על הפוטנציאל.

הגרי"ז סובר שהיות ולכל אחד יש פוטנציאל להיות גדול הדור, הגם שהוא כעת במשפחה גרועה, הקב"ה כורת עמו ברית ונמצא בברית כמו אצל צדיק הדור. ולכן אין לומר "זו ברית!". אין ברית זו שונה מכל ברית שבה נוכח קוב"ה וכורת ברית עם הינוקא.

אך הגרא"ז סובר שהיות וכאן ללא ספק תורה מחזרת על אכסניה שלה, והרב – ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', נמצא שעל זו באמת ניתן לומר "זו ברית"! כאן היא אכן ברית אמיתית לנצח בינינו לבין הקב"ה!

אך אצל אחרים – נו, אצל רבים הייתה ברית בינם לבין ה' בינקותם, אך כשגדלו התברר שהיא לא ממש נשמרה מצידם, לא היה כאן ברית שהיא ממש חיבור בינם לקוב"ה.

המשך מספר יערב נא שיחי פ' תזריע עמ' רנ"ב

מעמד כריתת ברית

א. בפרשת השבוע אנו קוראים על מצות ברית מילה: ״וביום השמיני ימול בשר ערלתו״ (פי׳׳ב ־ ג׳) וגדולה מצוה זו שנכרתו עליה י״ג בריתות, ודוחה את השבת החמורה (נדרים לא ע״ב).

ויש להתבונן בתוכן הפנימי של ״ברית המילה״, דבהשקפה שיטחית נראה שהברית זה מעשה כריתת הערלה שהמוהל עושה, והקב״ה קורא לזה ברית וכמו שהמוהל אומר בקול: ברית קודש! אך באמת כשמתבוננים בזה יש כאן דבר מופלא דהרי בכל כריתת ברית עומדים שני אנשים וכורתים ברית ביניהם אבל אם יש רק צד אחד זה לא ברית.

ולפי״ז בברית מילה הנה צד אחד זה אבי הבן ובנו, ומי בצד השני? ה״ה הקב״ה בכבודו ובעצמו כמש״כ בפסוק: ״זאת בריתי ביני וביניכם״, ובלי שהקב״ה יבוא אין לזה קיום וזה לא בתת…

נמצא שברית מילה זה לא פעולה של הסרת הערלה בלבד אלא ״מעמד כריתת ברית״ שהצד אחד זה אבי הבן ובנו, וצד שני הוא הקב״ה בכבודו ובעצמו. (ולא לחינם אומר המוהל בקול גדול: בתת קודש! דאין זה סתם כריתת ברית אלא עם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו…)

הופיע שכינתו לקבל ברית בנו

ב. והראני אחי הג״ר אברהם שליט׳׳א שהדברים האלו מפורשים בספורנו בתחילת פר׳ וירא על הפסוק: ״וירא אליו ה׳ באלוני ממרא״ וז״ל: כי שם נמול אברהם אז, וכל ביתו נמולו אתו, שם הופיע האל יתברך שכינתו, לעמוד בברית כמשפט לכל כורתי ברית, כענין אתם נצבים וגו׳ לעברך בברית (דברים כט) וכענין ויעמוד כל העם בברית (מלכים ב׳ כג, ג׳) ונראה לאברהם שהיה מוכן מכולם לאותו מראה וכן ענין ויפגשהו ה׳ (שמות ד׳ – כד) שלא נראה שם לדבר עם משה, אבל הופיע שכינתו לקבל בחת בנו כאומרו ביני לביניכם וגו׳ לדורותיכם, ואולי בשביל זה נהגו להכין כסא בעת המילה ובמקומה״ (וכ״כ הספורנו בפר׳ שמות ד׳ – כד עיי״ש)

הרי שפירש הספורנו שהסיבה שוירא אליו ה׳ הוא כדי לעמוד בברית כמשפט כל כורתי ברית, והוא הטעם אצל משה רבינו שהיה במלון ויפגשהו ה׳ מאחר שהיה יום מילת בנו אשר בו תשרה שכינה לעמוד בברית בא הקב״ה וקבל ברית בנו, ומסיים הספורנו שאולי לכן נהגו להכין כסא בעת המילה (והוא הנקרא אצלנו כסא של אליהו הנביא) היינו שמכינים כסא לאליהו שהוא נקרא ״מלאך הברית״ והוא שלוחו של הקבי׳ה למעמד כריתת הברית.

כורתי בריתי עלי זבח

ג.                     ובזה ביאר מה שנהגו לעשות סעודה בברית (יו״ד רס״ה – י״ב) דבכל כריתת ברית מצאנו בתורה שהיה סעודה כמו באברהם ואבימלך שכרתו ברית "ויעש להם משתה״, וכן אצל יעקב ולבן כרתו ברית וכתיב: ויאכלו שם על הגל.

ואכן אחד המקורות שהביא הבית יוסף שם בשם אבודרהם לדין הסעודה בבמת, היא מהפסוק ״כורתי בריתי עלי זבח״ דכריתת ברית נעשית עלי זבח.

(ויש מקפידים משום פסוק זה שיהי׳ בסעודה בשר בהמה – דכתיב ״עלי זבח")

דכר הרב מפוניבז׳ בחומר ההשתתפות כסעודת ברית

ד.                    ולפי״ז ביאר הרב מפוניבז׳ זי״ע מה שמצאנו בברית שמי שמזמינים אותו להשתתף בסעודה ואינו בא הרי הוא מנודה לשמים (רמ״א יו״ד שם) ולא מצינו חומר זה בשאר סעודות מצוה, אלא שמאחר ומעמד הברית, הוא כריתת ברית עם הקב״ה ולחיזוק הברית עושים סעודה (כמו שנתבאר לעיל) נמצא דהמשתתף בסעודה הוא שותף לקיום הברית ואם אינו משתתף הוא חמור יותר, ולא דמי לשאר סעודות מצוה שאינו אלא סעודת הודאה על המצוה.

המאחר לברית והגיע לעת הסעודה

ה.                    והנה בנוהג שבעולם מי שהוזמן לברית ונתאחד ובא רק לסעודה הוא מצטער שהפסיד העיקר, אך לפי הנ״ל אדרבא העיקר הוא הסעודה כי אז הוא שותף בעצם כריתת הברית דכתיב כורתי בריתי עלי זבח, משא״ב בברית עצמה השותפים הם המוהל והסנדק ואבי הבן, וכל הענין להיות בברית הוא קיום דין ברוב עם הדרת מלך, אך אין זה שותפות בברית כמו כשמשתתף בסעודה. (מהרה״ג אליהו דיסקין שליט״א)

ויש לדחות – עפי״מ שכתב דמ״א רס״ה ״דיש אומרים דכל העם הנמצאים אצל הברית יעמדו שנאמר ויעמוד כל העם בברית״ (מלכים ב׳ – כג – ג׳) והנה בתרגום יונתן שם תירגם פסוק זה: ״וקבילו כל עמה עלייהו בקיימא״, וברד״ק שם: "עמדו והתחזקו בפיהם ובליבם בברית״ הרי שכל הנמצאים במעמד כריתת ברית הם שותפים לכריתת הברית, וכך הוא בברית מילה (לפי הרמ״א) כל הנמצאים בברית הם שותפים בכריתת הברית ע״י שמקבלים עליהם בריתו של אברהם אבינו עם הקב״ה, עד שנפסק להלכה שצריכים לעמוד בשעת הברית, וכמו כן נפסק בשו״ע שם דכל העומדים בברית צריכים לומר: כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמע״ט דאמירה זו מוכיחה על קבלת הברית, ולכן מיד אחר שהאב מברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו – הם עונין לו ומקבלים עליהם הברית (כלשון החינוך מצוה ב׳). נמצא דלהימצא במעמד ברית אין זה רק קיום דין ״ברוב עם״, אלא הוא שותפות בברית, ודלא כהנ״ל.

דברי מרן הגרי״ז זי״ע

ו.                     וביסוד זה ביאר מרן הגרי״ז סולבייצ׳יק זצ״ל (אוצרות התורה – ברית) ליישב קושית העולם (עי׳ רא״ם על התורה) דמאחר וקיים אברהם אבינו כל התורה למה לא מל עצמו לפני שציוהו ה׳, ואמר הגרי״ז דברית מילה שניא מכל המצוות דאינה מעשה מצוה שאדם עושה לבדו, אלא הוא ״כריתת ברית״ וזה לא שייך לקיים בלא שהקב״ה מצווה, דאז יש כאן צד שני שאפשר לכרות איתו ברית… [ואף שמצאנו עוד מצוות שנקראים ״ברית״ כמו שבת קודש ותלמוד תורה וקיים אברהם אבינו כל התורה קודם שנתנה, יש לומר דאיה״ג קודם מתן תורה היה גדר קיום השבת אצל אברהם אבינו לא בגדר ברית אלא בגדר עדות על מעשה בראשית, וכן לימוד התורה לא היה הלימוד בגדר של כריתת ברית.]

ברשות א־ל איום ונורא

ז.                     ובזה יתבאר כמין חומר הנוסח שנתקן לומר בברכת הזימון בברית מילה ״ברשות א־ל איום ונורא משגב לעתות בצרה״ ולא מצינו לשון זה לא בבהמ״ז של שבת ויו״ט או בשאר מאורעות שמחה, אך לפי הנ״ל אתי שפיר דרק בברית מילה דהיא כריתת ברית עם הקב״ה והוא בכבודו ובעצמו בא למעמד כריתת הברית כמש״כ הספורנו כמשפט עוברי ברית, ונתחדש כאן שהשראת השכינה המיוחדת לברית נשארת עמנו עד סיום הסעודה [דהא הסעודה היא גם חלק מכריתת הברית כנ״ל) ומעתה פשוט הנוסח של בקשת הרשות בשעת הזימון: ברשות א־ל איום ונורא… (מאחי הלל)

טעם למנהג שאבי הבן נעור כל הלילה

ח.                    ובזה יבואר מה שמצאנו מנהג שאבי הבן נעור כל הלילה (שלפני הברית) דמאחר והברית הוי קבלת פני שכינה הרי שיש דין יושב ומצפה… כמוש״כ הרמב״ם בהלכות שבת וכמו שמצינו מנהג ישראל להיות נעורים ״בליל שבועות״ דמאחר ומתן תורה הוא כקבלת שכינה, לכן יושבים ומצפים לקבל פני מלך. (חבצלת השרון ־ שבועות)

טעם מיוחד לדברי תורה הנאמרים בברית

ט.                    והנה מצינו בירושלמי חגיגה (הובא בתוס׳ חגיגה טו.) דבשעת הברית של אחר היו יושבים החכמים ועוסקים בתורה וחוחין מנביאים לכתובים וכוי וירדה אש מן השמים לפי שהיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני.

ויתכן דהטעם שזכו להארה כזו משמים שלימוד תורתם היה בבחינה של מעמד הר סיני עד שירדה אש והקיפה אותן, דמאחר ולפי הנתבאר מדברי ״הספורנו״ שבא הקב״ה במעמד הברית לעמוד בברית כמשפט לכל עוברי ברית, וכשהקב״ה נמצא הרי היא זמן של גילוי שכינה באופן הגדול ביותר, וזה הטעם שזכו הני רבנן לחדש חידו״ת שיהיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני וזכו לאש שירדה והקיפה אותם.

[וזה הטעם למנהג שהאב דורש בדברי תורה כי זהו זמן של גילוי שכינה שזוכים על ידה לגילויים בתורה הקדושה].

 

 

זהירותו של יהודי רחוק במצות המילה

כבכל שנה ושנה בחג הפסח, היה בעל הקורא הוותיק עולה על הבימה, פורס את מגילת הקלף המהודרת, ופותח בקולו הערב בקריאת שיר השירים. אנשים רבים שזו אינה השנה הראשונה לתפילתם בבית כנסת זה, כבר ציפו לבאות, והפנו את עיניהם אל כותל המזרח, שם ישב הגאון רבי חיים ברלין זצ"ל וכולו אומר התרגשות דקדושה. גביניו התקשתו בציפיה דרוכה, וכשבעל הקורא סלסל בקולו "אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי" דומה היה שנפשו כבר אינה עומדת בהמתנה, ואכן בפסוק הבא (א/טו) "הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים" חדל בעל הקריאה מקריאתו, והתייפחותו החרישית של רבי חיים ברלין נשמעה בכל פינות בית הכנסת. כתפיו הרכונות כלפי החומש רטטו, ומטפחתו הצחורה נספגה בדמעות שליש. לאחר זמן מה היה הרב אוזר את כוחותיו ומורה לבעל הקריאה להמשיך בקריאתו, כשאט אט חזרו פניו לצבען המקורי. גם כאשר בעל הקריאה היה שונה את הפסוק בפרק ד/א וקרא הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד היה הרב מוחה את דמעותיו. כך בכל שנה היה המחזה חוזר על עצמו, בכל פעם שהגאון היה שומע את הפסוק "הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים".

איש מהמתפללים לא הרהיב עוז בנפשו לשאול את הרב לפשר הדבר. היתה זו עת רצון, סיפר הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, כשניצלתי את שעת הכושר כדי לבקש מהרב ברלין לגלות לי מה טומנות בחובן אותן דמעות שליש.

מששמע הרב את השאלה, נקשרה דמעה קלה בזווית עינו, והוא החל לספר:

היה זה במוסקבה בעת ששימשתי בקודש בעיר זו. יהדות היתה בבחינת בל יראה ובל ימצא, ומלבד זקנים אחדים לא שמר איש תורה ומצוות בפרהסיה. יום אחד הוזמנתי להתייצב בפני פקיד רוסי בכיר, אשר חקר אותי חקירת שתי וערב על מעשי, מי הם האנשים שנימולו על ידי ולמי אני מגיש שירותי דת.

משראה שאיני פוצה פה ומסרב לספר לו דבר, קם, הילך סביב השולחן וניגש אלי. בטוח הייתי שהוא עומד להכותני או לחקרני בגסות, אך להפתעתי התקרב אלי החוקר ואמר לי בלחישה: "רואה אנוכי שהנך איש סוד. מחר בשעה 00:8 בבוקר בוא לביתי, שם יהיה בני התינוק. ודאי תדע מה לעשות עמו".

או אז מסר לי את כתובת ביתו, ובסבר פנים חמורות קרא לפקיד, והורה לו להנפיק עבורי הזמנה לחקירה נוספת בשבוע הבא. למחרת עם בוקר הגעתי לכתובת שניתנה לי, כשבאמתחתי חבויה סכין המילה. במקום המתינה בחרדה אם הקצין, סבתו של התינוק, יהודיה זקנה וצדקנית, ומסרה לי את הרך העולל בידיים רועדות.

לעיניה מלתי אותו בזריזות, ובצל הפחד ניקרה בליבי שאלה אחת: "מה ראה קצין כופר זה למול את בנו". שבוע לאחר מכן הופעתי לחקירתי השנייה.

הקצין ערך חקירה צולבת למראית עין, ותוך כדי הפגישה אמר: "תודה לך על שמלת את בני".

מששמעתי את דבריו הרהבתי עוז ושאלתי: "הרי התנהגותך סותרת את היהדות, הינך לוחם בכל דבר שבקדושה, ואת בנך אתה מל?"

הקצין השיבני קצרה: "בילדותי אבי היה לומד תורה בבית, כדי שאני, בנו, אראה אותו עוסק בתורה ואספוג את האווירה הקדושה של לימוד התורה. משנולד בני הרהרתי רבות אם למולו. אולם, משצָפה מולי דמות אבי העוסק בתורה, החלטתי כי לא אנעל את הדלת בפניו.

אמנם אחנכו כפי שיטתי, אך רוצה אני למולו, כדי שאם יחליט לחזור לדרך של סבו לא תהא דרכו חסומה בפניו, ואף שהדבר כרוך בסכנה, החלטתי להסתכן מעט כאבי המנוח".  חז"ל אומרים, הוסיף רבי חיים ברלין וסיפר לרבי אריה לוין הנרגש, כי היונה אינה מתרחקת מן הקן, אלא עד למקום שממנו תוכל לחזור אליו. בכל פעם ששומע אני את הפסוק "עיניך יונים" נזכר אני בכך שכנסת ישראל נמשלה ליונה. גם אותו קצין ק.ג.ב. יש בו משהו מעדינות ארחותיה של היונה ההומיה, ובנפשו פנימה כמה הוא אל אלוקיו, אף כי מעטה עב ומחוספס מכסה על רגשותיו ומאוייו הנסתרים.

זהו יחודנו כעם, זוהי גדולתנו. בנקודת אור פנימית וחבויה זו מסתתרת מהות הנפש היהודית, שבסופו של דבר תחזור לכור מחצבתה, גם לאחר דורות, ועל אף יסורים וגלגולים רבים.

זכה אותו סב זקן, והתורה שלמד ליד בנו הפעוט, שהפך לימים לקצין ק.ג.ב. קשוח ומנוכר, ריככה את לב האבן ששכן בקרבו, שלא ירחיק את נכדו מקרב עם ישראל.

יתן ה' ונזכה לעשות "מעשים טובים בעיניך" שישפיעו טוב בעדינו ובעד צאצאינו אחרינו.

מסקנה – גם יהודי רחוק – יש לו פוטנציאל של ברית הדוקה עם הרבש"ע!!

*

תתפלל על הזולת! [דרשה שונה מהקודמת]

[החיוב להתפלל על הזולת השרוי בצרה – הרב פינקוס עם תוספת מרובה]

תניא: "וטמא טמא יקרא" צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים (שבת סז ע״א)

מכאן עלינו ליתן לב לענין הנשגב והחיוב המוטל על כל אחד ואחד להתפלל על הזולת הנמצא בצרה.

הנה מהדברים שנמצאים בטבע אצל כל אדם הגון הוא, שכאשר רואה הוא את זולתו בצרה ובידו לעזור לו – יחוש לעזרתו במה שיוכל, ואין כמעט אדם בעולם שיראה את חבירו נופל ברחוב ושותת דם, שלא יחוש לחבוש את פצעיו ולקרוא לרופא שיעזרהו.

וכן כאשר רואה אדם שרוי במצוקת פרנסה, הרי ברור לכל אחד מאתנו שאם היה ברשותו די כסף לעוזרו ־ היה מעניק לו מתנה נדיבה לחלצו ממיצר.

או אם היה אחד מידידיו עשיר מופלג המחלק מתנות לכל נצרך ברוחב לב, ודאי שהיה מבקש עבור חבירו זה.

וכן אם רואה שחסר חכמה לסובבים אותו או יראת שמים, מי הוא זה שאם היה בידו לעזור לא היה עושה כן?

אכן יש לנו לכל אחד ואחד מאתנו אוהב וריע ידיד נפש, אב הרחמן, שהישועות כולן בידיו, ובידינו לקרוא אליו עבור חברנו שיעזרהו בכל מה שהוא צריך,

לא מבקש רחמים עבור חבירו

ומה נפלאים ופשוטים דברי חז״ל (ברכות יב ע׳׳ב): ״כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא, שנאמר ׳גם אנכי חלילה לי מחטא לה׳ מחדול להתפלל בעדכם״ שאם אינו עושה כן, הרי ממה נפשך:

או שיש כאן חסרון באמונה ביסודות ענין הקירבה לקב״ה ואפשרות התפילה ־ שהם יסודות גדולים בעיקרי התורה,

או שיש כאן אכזריות בכך שיודע שבידו לעזור – ומעלים עין ואינו עוזר, וממה נפשך חוטא יקרא.

המונע תפילה – חמסן!

שרה אמרה לאברהם חמסי עליך, והוא פלא, חמסן הוא הגוזל מחבירו דבר מה, מה גזל כאן אברהם משרה?

וראיתי בשם מרן הרב שך זיע"א שרואים מכאן שהיכול להתפלל על חבירו ואינו עושה כן בשם "חמסן" יכונה.

כי חומס ממנו הטובה מחבירו שהיה יכול להועיל לו בתפילתו!

נאום השפנים

אחד המנהיגים הדגולים שניוטו את כלל ישראל בדורות האחרונים, היה זה מורי ורבי מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל. איש על העדה אשר ליבו היה נתון לכל ישראל כפשוטו. היתה בו מידת אחריות מיוחדת במינה כלפי הכלל והפרט, הן בפן הרוחני והן בפן הגשמי. במישור הפנימי – של ציבור החרדים לדבר ה׳, ובמישור החיצוני – של החילוניים הרחוקים משמירת תורה ומצוות.

תמיד הרב שך היה רגיל לומר בכאב בלתי מוסתר, שגם הוא היה מאוד חפץ להצטנף בפינתו, לשבת על התורה ועל העבודה משוש חייו, ולא להתעסק בעניני הכלל: קירוב רחוקים, תנועות התשובה, העמדת הדת על תילה. אך למול עיניו עומדת דמותם של ארזי הלבנון מרן ה׳חפץ חיים׳, מרן רבי חיים עוזר גרודז׳ינסקי, מרן רבי יצחק אלחנן ספקטור ועוד רבים שבודאי היו חפצים בכך גם הם, אך הבינו שאסור לשבת בחיבוק ידים כשיש צורך לעמוד בפרץ ולגדור גדר, ולהגדיל תורה ולהאדירה. [גם הגרי"ס רצה להיות נסתר, ולבסוף וויתר על כך כפי שסיפרנו כמ"פ].

בזיכרונם של אלפים מישראל חרוטה היטב הדרשה הנודעת שהשמיע בעוז ותעצומות, בדם לב ובקול נשנק, בעודו במעלה גיל התשעים: "איך נוכל לראות כבלע את הקדש… תצאו לרחובות תראו שמיליוני יהודים אינם יודעים מה זה שבת!… מה זה שמע ישראל!…״ ועורר את הקהל על חובת האחריות הרובצת על כתפם לדאוג לכך שידעו שיש בורא עולם! להשפיע עליהם לשוב לכור מחצבתם!

הרב שך הוכיח אז ברבים את החילוניים על כך שהם אוחזים את המקל בשני צדיו. מצד אחד הם טוענים בעלות על ארץ הקדש מכוח תורתנו הקדושה, ומצד שני הם אינם שומרים את חוקי התורה והמצוות. ״במה אתם יהודים״? ״במה אתם יהודים״? הדהדה שוב ושוב שאלתו ברמה ביד אליהו. דבריו הנוקבים שנאמרו מתוך לב חם ואוהב, הצליחו בשעתו לעורר הדים רבים, ולחדור ללבות רחוקים ולעוררם לתשובה.

מכוח אותה מידת אחריות שהייתה בו גם במישור הפנימי, השקיע מרן הרב שך כוחות נפש וגוף עילאיים להעמדת צורת הישיבות כפי שקבל מרבותיו, לבצור את חומות עולם התורה, שיגשוג ופריחת עולם הישיבות, איחוד בני התורה תחת גדולי ישראל. תוך כדי כך שהוא נוטל על כתפיו את מלא כבד האחריות של צרכי הכלל והפרט. כאשר ראה בכך את חובתו האישית להשפיע ולתקן ככל האפשר.

כהן גדול לא התפלל על דורו

והנה גבי הורג נפש בשגגה כתיב: ״כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול״ (במדבר לה, כח), ואמרו חז״ל (מכות יא (רא), שאימותיהם של הכהנים הגדולים היו מספקות לגולי עיר המקלט מזון ובגדים, כדי שיתפללו על בניהם הכהנים שלא ימותו, משום שהיה להם לכהנים לבקש רחמים על דורם ולא בקשו.

וה׳לבוש׳ ב׳לבוש האורה׳ על הפסוק ״וישב בה עד מות הכהן הגדול״ (במדבר לה, כה) פירט עוד יותר, וז״ל:

״לפי שלא התפלל שלא יארע תקלה זאת בישראל בחייו, ולכן באה לזה תקלה זו, לכך חייבה אותו התורה לזה שישב בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול, ויצטער שלא יוכל לשוב לשבת לביתו כל זמן שכהן הגדול חי, ומתוך כך יתפלל הוא על מיתת כהן הגדול, ותתקבל תפילתו, ויקבל הכהן הגדול את עונשו מידה כנגד מידה, שמפני שלא התפלל הוא ימות שלא בזמנו ע״י תפלתו של זה, ויתמנה אחר תחתיו שיתפלל, ולא יהא תקלה בישראל״, עכ״ל.

משמע שמפרש, שלא רק שקיים חשש שהרוצח יתפלל על הכהן הגדול שימות, אלא אדרבה, רוצה בזה התורה ומסבבת שיקרה כן, כדי שיסתלק הכהן הגדול ויתמנה תחתיו אחר המרגיש בצער הדור ומתפלל בעבורם, ולא תהיינה שוב תקלות בישראל!

נורא הדבר. נוקב ויורד עד התהום!

על בני תורה להתפלל על דורם

וידועים דבריהם של בעלי העבודה על פי דברי הרמב׳׳ם סוף הל׳ שמיטה ויובל, שבני תורה הם גם כן כשבט הלוי והכהנים של כל הדורות. ועוד מפורש בחז״ל (ב״ב קטז (רא): ״דרש ר׳ פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר (משלי טז) ׳חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה'״.

הרי שדוקא על התלמיד חכם, שהוא כמו הכהן הגדול בזמנו, מוטל להתפלל על בני דורו!

ואם כן, כמו שזהו אחד התפקידים המוטלים על הכהנים – כן הוא במיוחד וביותר תפקיד המוטל על תופשי התורה, שבידיהם הופקד במיוחד הכח להתפלל על החולים ועל כל הנמצאים בצרה ובמצוקה, ואם חייו מועל בתפקידו מסבבת התורה שיתמנה אחר תחתיו, ה׳ ישמרנו.

וכאשר שומעים על חולה, פעמים מפתק בבית הכנסת, פעמים ממודעה בעיתון ״נא לבקש רחמים עלי".. ואין איש שם על לב, או כשיש תפילת רבים באמירת תהלים כמה דקות אחר התפילה, אין לנו פנאי וכל אחד בורח לדרכו – מי יודע כמה נפשות יתבעו מידינו!

וגם זה מהדברים שהוא ענין של הרגל, כאשר עובר ברחוב, ורואה יהודי היושב בכסא גלגלים, או מצב אחר של יהודי השרוי בצער, לשפוך מיד תפילה קצרה, ובחז״ל (שבת סז ע"א) משמע שדבר זה היה הרגל פשוט אצל היהודי של פעם, וזה לשונם:

"והתניא: אילן שמשיר פירותיו סוקרו [צובע אותו] בסיקרא וכו' אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קעביד? כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי" ולמדו זאת מכאן, מדין מצורע שצריך להודיע צערו לרבים כדי יבקשו עליו רחמים.

ואם על אילן היה מנהג פשוט אצל ישראל שהרואהו חולה לבקש רחמים, כ״ש כשרואה יהודי בצער.

או למשל כשעובר ברחוב ורואה יהודים צעירים יושבי קרנות, אוי, כמה שחולים הם!

כמה צער יש לאביהם ולאמם, כמה צער יש לבוראם, ולכן יתפלל עליהם תפילה קצרה שישובו ויתרפאו,

וצריך להתרגל בזה לקרוא תמיד אל ה׳ הקרוב לנו לשפוך שיח תפילה.

נח כאשם במבול

המבול נזקף לחובתו של נח, וקרוי: ״מי נח״ (ישעיה נד, ט) משום שלא התפלל על בני דורו (זהר ח״א סז, ב). ופרש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ״ל שזהו שאמרו (רש״י בראשית ז, ז) שנח מקטני אמונה היה.

שהיה קטן אמונה בעצמו ולא האמין שכוח תפלתו לעכב גזר הדין על כל דורו.

מה נצטדק ומה נאמר, שאין להשוות את תפלתנו לתפלת הכהן הגדול ורבי יהושע בן לוי, וכי אפשר להשוותה לתפלת נח הנביא, הצדיק התמים! אבל הרי בכל אדם, אמרו (ברכות יב ע״ב) שכל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא, ואמרו שמי שאינו מבקש רחמים על החולה גורם לו שימות, ה׳ ירחם!

הכלל, התחושה צריכה להיות כי ״בשלי הסער הגדול הזה״, וכל אחד צריך לחשוש שמא הזיק לאחרים בעברותיו,

אין ״צרכי-רבים״ יותר מלהוסיף בתורה ובמצוות, ו״עשה מצווה אחת אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות״!

הרב שך לא אוכל ארוחת בוקר

סיפר הגאון רבי מאיר הייזלר שליט״א, שכאשר התחקה פעם אחר סדר יומו של מרן הרב שך, הוא הבחין בהנהגה מדהימה שנהג בה רבו:

מדי יום כשהיה הרב שך שב מהתפילה, הקפיד למשך שעה ארכה שלא יכנס לפיו שום דבר מאכל או שתיה. גם אם ארוחת הבקר היתה מוצעת לפניו על שולחנו, לא היה נוטל את ידיו, עד לשעה מסוימת אותה הקציב לעצמו.

באחת הפעמים הרהיב עוז לשאל את הרב שך על פשר הדבר, והוא השיבו כך:

"הלא מיליוני יהודים חיים כאן בארץ הקדש ואינם יודעים מימינם לשמאלם לכל מה שקשור ל׳יידישקייט׳… הם אינם יודעים דבר׳ מהו חינוך של תורה! חינוך של אמונה! חינוך של שמירת השבת!…״

"לכן״, אמר הרב שך, ״קבעתי לעצמי זמן מסוים בו אני מצטער בצער השכינה ומתפלל למענם… בשעה זו אינני מסוגל לטעום דבר…״

בוא וראה מנהיג שחי בתחושה תמידית כי המצב הרוחני של כלל ישראל רובץ על אחריותו האישית!

הסיפור הזה לא נמסר:

אחריות שחש אדם גדול – לילות משומרים בטהרה

סיפור מפליא ביותר סיפר הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ״ל, ראש ישיבת חברון, שהיה לו עד ראיה בימי עלומיו. סיפור הממחיש לנו ברורות ׳מושגים׳ נפלאים עד כמה עצומה היא מידת האחריות שחשו גאוני וצדיקי ישראל כלפי בני דורם:

רבי שמחה זיסל התגורר בילדותו בשכונה הירושלמית המפרסמת ׳שטרויס חצר׳, אותה הקים בטוב ליבו ומהונו זקנינו הנגיד הצדיק רבי שמואל שטרויס זצ״ל. זאת לאחר שדבק בשיטתו המוסרית של ה׳סבא מקעלם׳ זצ׳׳ל, ונפשו נקשרה בנפשו, וכאשר גילו תלמידיו את רצונם לעלות ולהתגורר בארץ הקודש, הקים עבורם שכונה לשם ולתפארת, שאגדות רבות נכרכו סביב דמויות ההוד שהתהלכו בה.

בין גאוני עולם וקדושי עליון שהאצילו מקדושתם וצדקותם במשך השנים על החצר הנודעת בירושלים, בלטו דמויותיהם של הגאונים הצדיקים: רבי נפתלי אמסטרדם, רבי איצל׳ה בלאזר, רבי יוסף חיים זוננפלד, רבי שמואל הלל שינקר, רבי שמואל תפילינסקי, רבי ועוד רבים.

׳שטרויס חצר׳ נשארה כל הימים כמרכז המוסרי הגדול של ירושלים.

בחרדת קודש היו נכנסים זקנים וצעירים תלמידי חכמים ופשוטי עם, כדי להזין את העינים במראה גדולי התורה שהתגוררו בה, וכדי להתבשם מריח המוסר וההתעלות הרוחנית שהורגש בשטחה תדיר.

בחצר זו התגורר הגאון הצדיק רבי צבי הירש ויספיש זצ״ל דמות נשגבה, שהיוה מופת בכל הליכותיו, ולא היה לו בעולמו כי אם ד׳ אמות של תורה והלכה בלבד. כדרכם של גדולי ירושלים נהג אף הוא כל ימיו בפרישות יתרה וקדושה עצומה, סיפורי הוד נכרכו בירושלים סביב גדלותו בתורה צדקותו ויראתו הטהורה.

הוא נמנה על עשרת תלמידיו הראשונים של הגה״צ רבי צבי הירש מיכל שפירא זצ״ל, בעל 'ציץ הקדש', ממנו למד חי תורה. כמו כן נמנה על סגל ידידיו ורעיו של מרן הגאון רבי יוסף צבי דושינסקי זצ״ל, רבה של ירושלים, ואחינו של הגה״צ רבי דוד בהר״ן זצ״ל, מגדולי גאוני וצדיקי ירושלים.

ראש הישיבה רבי שמחה זיסל ברוידא התבטא לא אחת, שדמותו של רבי הירש וייספיש השפיעה עליו ביותר בעקבות מעשה שהיה:

היה זה בחצות לילה, רבי שמחה זיסל כתלמיד ישיבת חברון עשה את דרכו מהישיבה ששכנה בשכונת גאולה הסמוכה, לכיוון ביתו אשר ב׳שטרויס חצר׳.

בדרך הוא הבחין מרחוק בדמותו של רבי הירש וייספיש כשהוא עומד על יד לוח המודעות, ומתבונן במבט מיוחד על מודעה מסוימת. המבט המיוחד שלו במודעה ספציפית ומסוימת לא הלמה את אופיו, ועוררה תימהון.

משהתקרב אליו למקום עמדו שמע כיצד ממלמל לעצמו: ״אוי! איך האב פארפאסט!…״ [אוי! אני פספסתי…]. רבי שמחה זיסל הביט במודעה שצדה את עיניו של רבי הירש וגרמה לו להתבוננות ממושכת, ופליאתו גברה שבעתים.

היתה זו מודעה שסיפרה על מופע הוללות ופריצות, שיתקים למחרת על חוף ׳קליה׳ ים המלח. רבי שמחה זיסל קפא על עמדו כהלום רעם. היתכן שעיניו הקדושות של רבי הירש יגלו התענינות בטומאה שנודפת מידיעה מן הסוג הזה, ועוד להצטער על פיספוס מעמד מתעב שכזה…

הדבר לא נתן לו מנוח כל אותו הלילה, ושיתף בתחושותיו את אביו הגאון רבי חזקיהו אברהם ברוידא זצ״ל. בבוקר שלמחרת לאחר תפילת ותיקין, ניגש האב מתוך דרך ארץ וכבוד אל רבי הירש בהחלטה נחושה להתחקות מפיו את פיתרון הענין.

מיד כשהחל להרצות את דבריו, הפסיקו רבי הירש על אתר, בהבינו כלפי מה הדברים אמורים, ואמר שלמרות שעד כה הצליח להצניע את הדבר, נוכח כי כעת לא עלה בידו לשמור זאת בסוד, ולא נותרה בידו ברירה אלא לספר את פשר הדבר:

״קבלתי על עצמי יחד עם כמה מחברי״, אמר רבי הירש, שבכל פעם שיצר הרע וחילותיו מגבירים את כוח הטומאה בעולם, כנגדם באותה שעה נעסוק אנו בתורה הקדושה, כדי להגביר את כוח הקדושה על הטומאה. כדי שנעמוד בכך עשינו סדר מסוים שכל אחד מאיתנו יקח לעצמו לילה שבו נערך 'ערב זוהמה' ובאותן שעות לא יעסוק בשום עיסוק אחר מלבד עסק התורה הקדושה בלי הפסק של רגע. הרי לא יתכן שהסיטרא אחרא יפעל במלוא המרץ ואנו נלך אז לישון…

״והנה בדיוק אמש [שראו אותי עומד ליד לוח המודעות] הגיע תורי, והיה עלי לבדוק מהן שעות הפעילות שהשטן ירקוד בינינו. על כן הוצרכתי להתבונן במודעה הזו, ואכן ראיתי שהדבר אמור להיות הלילה, וכמעט איחרתי את המועד, לפי שמחובתי הוא ללמוד מתחילת המופע ועד סופו, שהחל בתחילת הלילה ונמשך עד אור הבקר…

״אמרתי לעצמי״, הוסיף רבי הירש, ״אם הם יכולים להתהולל כל הלילה, אז אני מסוגל ללמוד כל הלילה".

"איני יכול לתאר כמה רושם עשה עלי סיפור זה״ – הפטיר רבי שמחה זיסל.

נורא למתבונן! עד כמה חשו הצדיקים אחריות על תיקון העולם כחובתם האישית והפרטית, להשתדל להגביר בעולם את כוח הקדושה על הטומאה.

איך חי גוי

דוגמא לזה – הגוי השיכור שנפל לרכבת תחתית וכמעט נדרס.

[לעומת ר' ירוחם ממיר והכפפה]

מסירות אין סופית לזולת

בערב חג השבועות האחרון סיפר מגיד המישרים הנודע, הרה״ג ר׳ ברוך רוזנבלום, באחת מדרשותיו הרבות, על הגבורה היהודית העצומה המסתתרת בסיפור שאירע באותם רגעים גורליים המתוארים לעיל, במטרה להדגיש את החשיבות שבשמירה על הלשון. הסיפור הזה, שגיבורו הוא הר״ר אברהם שטיינר ז״ל, ניצול שואה מבני ברק שהלך לעולמו, הלך וצבר תאוצה.

הוא פשט בציבור כאש בשדה קוצים, מעורר התרגשות עצומה והתפעמות גדולה לנוכח הצדיקות ומסירות הנפש של גיבור הסיפור. בשל הפרסום לו זכה הסיפור, רווחה הדעה כי ר׳ אברהם שטיינר נסתלק בימים אלה לבית עולמו ובימי השבעה עליו סיפרו ילדיו לראשונה את הדברים.

׳יתד־השבוע׳ [ט"ו סיון תשע"ז] ביקש להתחקות אחר פרטיו המדויקים של המעשה ונסיבות התרחשותו ופרסומו. הבדיקה הובילה אותנו לבתו של האיש, הגב׳ שושנה שבקס מבני ברק, שהתרגשה מפנייתנו וסיפרה כי קיבלה תגובות רבות בעקבות הדרשה של הרב רוזנבלום. לדבריה, בניגוד למה שהובן בטעות, אביה נפטר כבר לפני תשע שנים, אבל הסיפור, הוסיפה, יש לו חיים משלו… ולא בכדי.

הגב׳ שבקס שבה לנסיבות האירוע הקשה במחנה ־ ההשמדה בפולין, שבמסגרתן היה מוכן אביה זצ״ל להקריב את חייו ובלבד שלא להסגיר יהודי אחר, ולרסיסים זוהרים ממסכת חייו המיוחדת של אביה: ״אבא שלי זצ״ל היה סמל ומופת לאדם שלא דיבר לשון הרע כל חייו. היו לו הרבה מאפיינים. הוא היה אדם מיוחד, שקט ועדין, אבל מעל לכל – נזהר מדיבור לשון הרע כפי שמתרחקים מאש״.

האב, הר״ר אברהם שטיינר זצ״ל, נולד בעיירה דוקלא שבפולין בשנת תרע״ב: ״לאחר השואה ואחרי שנישא בארץ לאמי ע״ה, סירב באופן עקבי לדבר על מה שעבר. רק בשנותיו האחרונות, כשהנכדים גדלו והפצירו בו, הוא קצת דיבר. הוא אמר מעט מאוד, אבל את הסיפור הזה, עם הקצין הנאצי שהקריא את שמות היהודים, דווקא בחר לספר – בשל מוסר ההשכל העצום הטמון בו״.

הגב׳ שבקס: ״ההורים של אבי, סבי וסבתי הי״ד, היו אנשים ישרים וצדיקים, שהתפרנסו ממסחר בעורות. הם היו עשירים, ולא האמינו שיקרה מה שקרה. יום אחד קראו להם להתפנות, ׳רק עד לצהריים׳. הם התאספו בכיכר העיר ובצהריים כבר לא נתנו להם לשוב. אבא שלי עוד ניסה לרוץ הביתה, אך גילה שהבית ריק. הוא שב לכיכר. או אז נלקח יחד עם כולם למחנה. זה היה ממש כמו הסיפורים הידועים, הקשישים הופנו לצד ימץ, הצעירים לצד השני״.

ר׳ אברהם נלקח למחנה ההשמדה והיה למעשה מהיהודים הראשונים שהובלו למחנות בתנאים לא אנושיים: ״בהיותו במחנה, בכל כמה ימים הגיע קצין אס.אס. והקריא שמות של 3-4 יהודים. ה׳תחביב׳ שלו היה לרצוח את אותם אלה שנקב בשמם. האסירים כבר ידעו כי מי שהקצין קרא בשמו, גורלו נחרץ. אותם אסירים הובלו לביתן קטן, משם בקעו מאוחר יותר צרחות וזעקות מרות וריח של שריפה. הם הומתו בעינויים קשים, בשיטות שונות ומשונות. האסירים שנותרו בחוץ התפללו שיישארו בחיים״.

אחת דתו להמית

באחד הימים, כדרכו, הגיע הקצין האכזר לשחר לטרף: ״הוא הקריא ארבעה שמות. האסיר הראשון, וגם השני והשלישי, קמו. הרביעי, רוזנברג (שם בדוי. ר.ק.) לא קם. הוא ישב ליד אבא שלי והיה משותק מפחד. הקצין התרגז מאוד. הוא חזר וצרח בזעם: ׳מי זה רוזנברג!! רוזנברג, קום!׳.

״ורוזנברג המבועת מאימה המשיך לשבת. בשלב זה הוא הצביע על אבא שלי ואמר לקצין בקול רועד: ׳זה רוזנברג׳. ואבא שלי קם… הוא יצא יחד עם שלושת האסירים הנוספים ונלקח מהמקום על ידי קצין ה־אס.אס. כל הארבעה ואבי בתוכם הובלו לביתן בו הומתו קודם לכן במשך כמה שבועות אסירים נבחרים ששמם הוכרז, בייסורי שאול נוראיים. אבא זצ״ל המתין שם יחד עם שלושת האסירים האחרים וחיכה למותו״.

השעות נקפו ואף אחד לא בא. הגב׳ שבקס: ״אבי וחבריו המתינו למותם בלבבות הולמים. כל רגע שחלף רק העצים את המתח. לפתע, אחרי כמה שעות שנדמו כמו נצח, הם שמעו צעקות נוראות מכיוון המקום בו היו קודם לכן. קולות של ירי הדהדו באוויר ולאחר מכן השתררה דממת מוות. התברר שבאותו יום החליט הצורר הנאצי לשנות ממנהגו. במקום לרצוח את מי שקרא בשמו, בחר להוציא להורג את כל הקבוצה הנותרת…״.

״כששותקים, לא מפסידים״

בתו של ר׳ אברהם, ששמעה את הסיפור ההרואי מפיו רק כמה שנים לפני הסתלקותו השמימה, מתרגשת גם היום כשהיא משחזרת את פרטי המעשה ששמעה מאביה ואת מוסר ההשכל שביקש ללמד את צאצאיו:

״הוא נהג לומר לנו: ׳כששותקים, לא מפסידים. כששותקים – מרוויחים. מי שלא אומר, הוא בעל הבית על המילה. ברגע שאומרים את המילה, היא בעלת הבית עליו…׳. אבא זצ״ל נפטר בגיל 96 ונהנה מבריאות איתנה עד לימיו האחרונים ממש. כמה שנים לפני שנפטר שבר רגל ויצא מזה. אחר כך נפל שוב, ושבועיים וחצי מאוחר יותר נסתלק לגנזי מרומים.

״הוא באמת לא דיבר לשון הרע אף פעם! רואים פה מה זה ׳שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו׳. תמיד היה בריא, ואף פעם לא הטיף לאחרים. אם הייתי שבה מהסמינר ומדברת, הוא רק היה שואל אותי מה יוצא לי מזה… או לחילופין כשהיו אנשים מדברים, היה קם ויוצא לחדר השני. בשקט, בלי רעש וצלצולים. תמיד נזהר מלדבר על אנשים וזה נכנס לדמנו. שוב ושוב הוא נהג לומר לנו: ׳מי האיש החפץ חיים…׳. הוא היה דוגמא ומופת לכולנו.

״יהודי גדול אמר לנו: ׳שומר פיו ולשונו׳, פיו בגימטריא זה 96. הוא זכה בס״ד לתשעים ושש שנות חיים ארוכות ובריאות.

כששאלנו אותו למה קם כשאותו איש אומלל הצביע לעברו ו׳הפיל׳ עליו את זהותו, הוא הסביר לנו שלא חשב הרבה. הוא חשש שאם לא יקום, יהרגו ממילא את שניהם. הסיפור המדהים הזה, שהיה למעשה דרך החיים של אבא זצ״ל, מרגש אותי בכל פעם מחדש. הוא היה איש מיוחד, של פעם. חי חיים של שקט, של אהבה, עדינות״.

הבת דומעת כשהיא נזכרת באביה ובמסכת חייו הנדירה: ״תמיד הקדים שלום לכולם. לילד, לשכן. לכל אדם באשר הוא. כשנפל ונלקח לבית החולים, ראה את פניי העצובות ואמר לי: ׳הכל באשרט'. [הכל מאת ד']. וזה נשאר אתי כל הזמן. הייתה לו ולאמי אמונה מדהימה. הוא נהג להקדים להגיע לבית הכנסת, בגשם וברוח, בקור ובחום, כדי להתארגן בנחת לתפילה לפני קונו. גם בזקנה מופלגת. ההתחשבות שלו בכל אדם הייתה לשם ולתהילה״.

החזו"א והסתרו בצעירותו, ומעשה חסדו

ככל שאדם גדול יותר ברוחניות, קרי, ב"אני ה'", כך ממילא גודל יותר בואהבת לרעך כמוך! וגם יסוד זה למדנו מן החזו"א, – לא מאימרותיו, אלא מפועליו – היינו מתוך מעשה נורא ששמענו על החזו"א.

את המעשה העמוק והנורא, שהוא בבחינת ספר חזו"א על סדר בנ"א לחברו, שמעתי מהגר"י קמינצקי זצ"ל, ששמע בעצמו את כל המעשה מפי בעל העובדא הגאון ר' משה זצ"ל בעל "נזר הקודש" על סדר קדשים. וכה סיפר ר' משה:

חסד נעוריך בהיותי רב ומרא דאתרא של העיר קיידאן, קבע החזו"א שם את מקום מגוריו, כאברך צעיר לאחר חתונתו בהיותו אוכל על שולחן חותנו, הוא עדיין לא התפרסם כבעל החזו"א, אבל אני הכרתי את גדולתו, הן בתורה והן במידות, וכל זה מהמעשה הבא:

ככלל, מקדים בעל נזר הקודש ומתאר, איך שהאברך הרב אברהם ישעיהו קרליץ, התנהג באותה תקופה כאיש שתקן מתבודד ואינו משוחח עם אנשים, עד ששיווה לעצמו תדמית של איש מוזר ומופנם, ובפרט אצל הבעלי בתים של האיזור שהיה נקרא איש משונה ממש. כך שמרחוק היה קשה לתהות על קנקנו, שכן התרחק מכל קשר או שיג ושיח עם הבריות.

אולם כבר בראשית התקופה, כאשר נכנס אלי הביתה, ורצה ליצור קשר עמי בלימוד כרב העיירה, נכנסנו לשיחה ארוכה בדברי תורה, וככל שהתארכה השיחה הבנתי עוד ועוד שמי שצריך לדבר עם רעהו בלימוד, זה אני איתו ולא הוא אתי.

והבנתי שלפני ניצב גדול וענק בתורה, ובתוך הדברים הצעתי לו את כתבי בלימוד, ולאחר דיון מעמיק על הדברים, הבנתי כי מוטב לגונזם… ועד מהרה כך עשיתי!

לא די בכל זה שהאיר את עיני בכמה וכמה סוגיות, עוד הציע לי בענוותנותו ללמוד בחברותא, אך בתנאי מפורש שלא אספר זאת לאיש.

נעצור רגע בסיפור, ונתבונן איך שיש לפנינו סיפור בתוך סיפור, כיצד היו נראים רבני הקהילות מפעם, שבמקום להיפגע, או לכה"פ להתווכח כרב העיירה על מעמדו ועל גודלו בלימוד, הנה לא לקח לו יותר מכמה שעות בשביל לכופף את כל נכבדותו, כרב הבא בימים, ולקפלם תחת אברך צעיר בשנות העשרים לחייו! והרי"ז עצמו מתוק ונפלא ממש!

נשוב ונמשיך בסיפורו של בעל נזר הקודש:

כאמור, הרב קרליץ הציע לי ללמוד בחברותא, ואני על אתר הסכמתי, ומאז אט אט הפכתי אני רב העיירה, לתלמידו של האברך אברהם ישעיהו קרליץ!! והנה כל העם ראו כן תמהו – ממשיך לגולל ר' משה את הסיפור – ולא הבינו מה לו לרב העיירה עם ההלוך ילך הלזה… כי ראו אותו נכנס ויוצא מביתי, אך על דבר הלימוד בינינו לא ידעו דבר כאשר התנה עמי מראש, כמדובר. והפך הדבר לפלא ולחידה, מה כבר יכול הרב לעשות עם האיש הזה? אולי יש להם עסקים משותפים, או שמא מקרב הרב ומטפל באיש הבודד הזה… המשפילי לראות והנה באחד הפעמים כאשר נכנס אלי ללמוד אמר לי כך: יענקל דער בלעכער [יענקל הפחח] חולה ואינו חש בטוב, ואני מבקש ללכת ביחד לביקור חולם אצלו בבית! לתדהמתי הרבה, מהיכן יודע השתקן הזה על שלומו של אדם נידח בעיירה, נוספה תדהמה בכפל כפליים, שכאשר ניסיתי להניא אותו, שאין זה מקובל מפני כבוד הרבנות ללכת לבתי האנשים רק לבית הכלה קודם החופה. ולעוד דבר אחד [הוא סיפר מה, רק המספר שסיפר לי שכח פרט זה] הפריך ודחה את דברי כאשר הצביע על נחיצות הביקור וגודל חשיבותו ואמר כך: – – ]נשמע היטב עמוק עמוק![

יראה כבוד הרב, אשתו של הבלעכער, אין לה דרך ארץ ממנו, שהרי בעלה אינו אלא הבלעכער של העיירה, בעל מלאכה פשוט מאוד, מתוך כך נוצר מצב שהשלום בית שם החל להיות רופף, וככל שהזמן חולף, שלום הבית רק הולך ומסתבך יותר ויותר. על כן, בהזדמנות זו כאשר נהיה חולה [ומי יודע אם אין זה בגין שברון לבו ג"כ] אם כעת נלך שנינו לבקרו, יהיה מזה כמובן רעש שהרב חרג ממנהג הרבנות ובא לבקרו – ויהיה לאשתו כבוד גדול שבא הרב לכבוד בעלה, ואו אז יהיה לה דרך ארץ ממנו וה"שלום בית" שם יושב על כנו!! ואני, סיים – בעל נזר הקודש את סיפורו, מול התדהמה על עמקותו באהבת הבריות וכי יכולתי לסרב? כשם שכופפתי קומתי לפניו בלימוד, כך כמובן מאיליו שנשברה קומתי ונמסה תחתיו בבנ"א לחברו – – והלכנו לבקר כדרישתו.

וכשם שראה נכוחה בכל סוגיא, כך גם כאן ראייתו הוכחה… למחרת הביקור, רעשה וגעשה כל העיר ויהיה הדבר לפלא, וכמובן שאשתו לא גמרה לשוחח ולפטפט על הביקור היוצא דופן. ומני אז השתנה שם כל ה"שלום בית" והיה ניתן להבחין איך שהשלום בית הושב על כנו!

סיים בעל נזר הקודש את סיפורו הנורא והנפלא. ואנחנו למדים מכך, ומתבוננים מכך, שכזו הבחנה והתעניינות בשלום הזולת אין ולא נמצא אצל אף אדם פשוט! ולמה? כי קודם כל צריך להיות חזו"א, בבבא קמא, וביבמות, ואח"כ ממילא ככל שאדם גדול בתורה כך גודל ממולו ונהיה – חזו"א – במידות! ה ורק אצל גדולי ישראל בתורה, יכולים לשמוע גדולה שכזו במידות ג"כ, וכל אלו שמדברים גבוהה גבוהה על אהבת הבריות ומטיפים מוסר לגדולי התורה, אינם אלא אוהבים את עצמם לאהוב את סביבתם. כמו שאמרו בעלי המוסר על האומרים 'אני אוהב דגים', שהיינו, אוהב את עצמי לאכול את הדגים… כך בלי תורה, לא משיג האדם ואפי' לא יודע מהו אהבת הבריות!

הוא אשר אמרנו שאת ה"ואהבת לרעך כמוך, לא קונים בשוק… מחיוכים ופרישות שלום לכל צד, לא נעשים יהודי טוב בשום דבר וגם לא באהבת הזולת, ורק דרך ה"אני ה'" עולים ל"ואהבת לרעך כמוך", ככל שגדלים בזה כך גדלים בזה. וככל שמתרחקים מ"אני ה'" כך ממילא מתרחקים מאהבת הבריות, ומתקרבים רק לאהבת עצמו ולשנאת הבריות…! [לב שלום]

לא נמסר:

הרב חיים קמיל מוסר את משכורתו

סיפור מדהים סיפר הרב סלומון, חתנו של הרה"ג ר' חיים קמיל זצוק"ל, המובא בספר 'רבותינו שבדרום':

פעם אחת מתקשר אלי יהודי, ואומר לי בטלפון שהוא נכה, ומבקש שארד אליו למטה לרחוב, כדי לתת לו נדבה.

ירדתי למטה ונתתי ליהודי 50 ₪, נתינה די מכובדת.

אומר לי היהודי בטרוניה של תמיהה: "זה הסכום שאתה נותן לי? תראה כמה ה'שווער' שלך נתן לי". תוך כדי דיבור שולף מכליו צ'ק, ואומר: "את הצ'ק הזה נתן לי רבי חיים קמיל". הסתכלתי על הצ'ק ולתמיהתי, ראיתי שהסכום הרשום עליו הוא 4000 ₪!!! שזה סכום עצום. אני מסתכל עוד על הצ'ק המפליא, ומזהה כי מדובר בצ'ק של ישיבת אופקים.

עלה לי חשד שזה היה בעצם צ'ק המשכורת החודשית שלו, שבלאו הכי היא נמוכה מאד, ומקור המחייה היחיד של המשפחה, ואותו נתן רבי חיים לאותו קבצן…

הסיפור לא נגמר בזה. הרב סלומון מספר, כי לאחר מכן ניגש לחותנו וסיפר על הנכה, שביקש ממנו מעט כסף, ושאל את רבי חיים כמה הוא נתן לו. השיב רבי חיים: "נתתי לו קצת". אומר לו הרב סלומון: "אבל אני ראיתי את הצ'ק, והיה רשום עליו סכום של 4000 ₪". אומר לו רבי חיים: "היהודי הגיע אלי וביקש כסף, ורק זה מה שהיה בכיס שלי באותו זמן, ואת זה נתתי לו. אבל", הוסיף רבי חיים, "שלא תספר לרבנית את הסיפור הזה, כדי שלא תצטער".

הלך החתן הרב סלומון לרב הורביץ, מנהל ישיבת אופקים, ושואל מה פשר הצ'ק שנתן היום לרבי חיים. ואז התקבל האישור שזה המשכורת החודשית שלו.

מספר הרב סלומון את כל השתלשלות העניינים. נאנח הרב הורביץ ואומר: "כל הפקידים בישיבה יודעים, שאין לתת את המשכורת לרבי חיים, אלא רק להביא את הצ'ק הביתה, לרבנית.

"היום נכנס פקיד חדש, ולא הספקנו לספר לו על המנהג. וכשראה שרשום על הצ'ק הרב קמיל, הביא את זה לרבי חיים, ולכן הכסף חולק, כי אצל רבי חיים הכסף לא היה כלום, רק תורה!".

*

לקדושה או לטומאה די בפתח קטן!

[אוצרות התורה]

״וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע כולו הפך לבן טהור הוא״ (יג׳ יג)

יש לתמוה כיון שצרעת סימן טומאה היא, מדוע כשכולו הפך לבן וכסתה הצרעת את כל בשרו טהור הוא,

אדרבה היה צריך להיות טמא בטומאה חמורה כיון שכל גופו מוכה בנגע?

[חז"ל אומרים אין שמחה כהתרת הספיקות. מדוע?

אומר הגר"א [ספר קול אליהו על בראשית פרק ד פסוק ה]:

בפסוק (בראשית ד. ה – נ) ויחר לקין מאוד ויפלו פניו ויאמר ה' אל בקין וגו' הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו.

יש לפרש כי הנה אין ליצר הרע שליטה על האדם להטותו מדרך הטוב כי אם במקום שיש פתח פתוח לפניו ופרצה עומד נגדו כמליצת חז"ל (סוכה כ"ו) פרצה קוראת לגנב.

רצונו שהדבר שעלה על רוחו לעשותו לה' עודנו היה בלבו על צד הספק אם לעשותו או לא ולבו לא נכון עמו, אז מקום להיצר לבא להשתרר עליו על ידי הפתח ההוא ועל נקלה יכריענו לרצונו הרע אם לא יכבשנו בחזקה.

לא כן אם האדם דעתו ורצונו שלם אתו ותמים עם ה' לעשות מה שצוה עליו ודאי כי אין מקום להיצר לבוא אצלו.

אשר על כן נשבעו דוד ובועז ליצרם כדרשת חז"ל (ויק"ר כא. יא, ר"ר ו. ד, ועי' סנהדרין כ' ע"א) אך למען החליט הדבר להסיר ספק מלבם, כי הספק הוא הפתח ומבוא ליצר הרע לבוא אצלו. וזהו לפתח חטאת רובץ:

וזהו מה שאמר יתברך לקין למה חרה לך וגו', כלומר (על דעתך) [אתה סבור] כי אין בידך עוד לבחור בטוב לפני אלקים,

דע לך כי לא כן הוא כי ככוחך אז כוחך עתה, רק כי מעתה מהצורך עליך לסגור הדלת בעד בואו לבל יעבור פתח ומפתן הבית, ואם לא תפתח לו פתח לא יתחיל לבוא אליך להלחם עמך, ר"ל שיהיה לבך שלם ותמים עם ה' לעשות רצונו.

כי כשתפתח לו פתח להיות כמסתפק ח"ו במצות השי"ת אם לעשות, אז אתה בעצמך תשליטהו עליך.

וזהו "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו" כלומר תשוקתו של היצר הרע אליך שתתחיל אתה לפתוח לו.

אבל בלעדי סבת פתיחתך יהיה נכון לבך בטוח כי לא יקרב באהלך ולא תגור ממנו, עוד זאת כי ואתה תמשל בו. (אוהל יעקב מדובנא):]

יצה"ר ליסטים בפרשת דרכים

המדרש ממשילו ללסטים היושב בפרשת דרכים ומלסטם את בריות, מפני שכדי שיוכל ללסטם את הבריות הוא חייב פרשת דרכים. שהאדם יהיה בספק.

החפץ חיים ויצה"ר

סיפר הגר"י גלינסקי: הרב מפוניבז׳ זצ״ל ספר לי, ששמע מה״חפץ חיים״: לאחר חתונתו שקד על תלמודו. אשתו היתה הולכת בצהרים למאפיה, ובעד כמה פרוטות קבלה רשות לגרוף את פרורי הלחם שנשרו על הקורות. היתה שורה אותם במים, ומלבבת לביבות. הבעיה היתה, שגם פרוטות אלו לא היו לה. לקחה בהקפה, ופרוטה לפרוטה הצטרפה לחשבון גדול. יום אחד חזר לביתו לשבור רעבונו והשלחן ריק, והרבנית עומדת ליד החלון ובוכה. נחרד: ״מה אירע״?

סיפרה, שהנחתום סירב להרשותה ליטול את הפרורים עד שתשלם את החוב.

מה עושים? יש ללכת אל האופה, ולבקש ארכה. אך לא! ה״חפץ חיים״ הכה בידו על השלחן וקרא: ״שטן שטן, לא יעלה בידך להפריעני מלמודי!״

במקום שאנו רואים מאפיה ופרורים ונחתום וסרוב, ראה ה״חפץ חיים״ את השטן המושך בחוטים!

ניחא, אבל מה הועיל במכה שהכה ובקריאה שקרא? אוהו, מה להועיל! הוא הצהיר והכריז שדרכו סלולה ונהירה, מתוית וקבועה וכדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו! ואיך הוליכו, בתופים ובמחולות! קיבלנו את ה״חפץ חיים״!

הנוכלים של וורשא

רבים הנסיונות, יש הכושלים בהם ויש האיתנים כצור חלמיש. במה תלוי הדבר? הסבא מנובהרדוק זצ"ל הדגים זאת בסיפור מעשה שהיה.

בעיר ורשה פעלה כנופיית נוכלים, שרוששה את קרבנותיה בדרך מתוחכמת. שלוחיה פנו לאדם והציעו לו הצעה שאין לסרב לה: ברשותם מכונת דפוס משוכללת, המייצרת שטרות מזוייפים. מוכנים הם למכור לו מאה אלף שטרות מזוייפים, תמורת שלושים אלף שטרות אמיתיים בלבד! מובן שהאיש חשש והיסס. אמרו לו: "הנה הכסף המזוייף. בחר לך שלושה שטרות, אלו שתרצה, וגש עימם לבנק, לפרטם לכסף קטן. אין לך מי שבקי בשטרות מזוייפים יותר מפקיד בנק, ותראה האם יבחין בזיוף!" האיש הסכים. הוציא שלושה שטרות באקראי, עלה לסניף הבנק והציגם בפני הפקיד. הכין לעצמו סיפור כיסוי: מישהו קנה ממנו חפץ ושילם לו בשטרות אלו, הוא לא ידע שהם מזוייפים…

הפקיד נטל את השטרות, עיין בהם היטב, והמירם בחפץ לב. ראה האיש, והסכים לעיסקה. הוציא את חסכונותיו מהבנק, אף לווה כספים, ונטל בידיו שישים אלף שטרות מקוריים להמירם במאתיים אלף שטרות מזוייפים! עיסקת חיים הנוכלים שמחו, והביאו איתם את הכסף בשתי מזוודות. אבל האיש לא נפל בפח: יתכן שבתחילה הציגו כפתיון שטרות אמיתיים, ועכשיו הביאו זיוף מאיכות ירודה. נטל שלושה שטרות מהמזוודות, ועלה עימם לבנק. הציגם לפני הפקיד, שבחנם בחינה מדוקדקת – והמירם בכסף קטן. עכשיו היה סמוך ובטוח שהזיוף אכן מוצלח. נתן להם את שישים האלף וישב לספור את האוצר שהביאו: מאתיים אלף שטרות חדשים ונאים. הוא עשה את עיסקת חייו. הרווית מאה וארבעים אלף בלא מאמץ, ברגע אחד!

נטל את שתי המזוודות, ופסע ברחוב שמח וטוב לב. לפתע עצרו שוטר: "היי, מה אתה נושא עימך?" "כסף", ענה. קולו רטט. כסף? פתח ואראהו" בפקודת השוטר הניח מזוודה אחת על רעותה, פתחה – והנה היא גדושה שטרות. גחן השוטר, התבונן בהם היטב וקולו רעם: "מה זאת?! אלו שטרות מזוייפים, אתה עצור! בוא עימי לתחנת המשטרה!"

נחרד האיש, והבין לאיזה פח נפל. בטרם יספיק השוטר הגחון להזדקף נשא רגליו וברח. עד שהשוטר נעל את המזוודה, לא היה לו זכר. והשוטר, עם שתי מזוודות כבדות בשתי ידיו, לא יכול היה לדלוק אחריו. ביכה האיש את כספו, אך ניחם עצמו שלא איבד את חירותו. ברגע אחד התעשר – ובמישנהו התרושש… והשוטר פנה ועשה דרכו לאכסניית הזייפנים, ושתי המזוודות בידיו – אף הוא נמנה על חברי הכנופיה, שהתעשרה בשישים אלף שטרות עוברים לסוחר… חילקו הגנבים ביניהם את שללם, ופנו ללכוד את הפתי הבא…

מה היה סוד התעלול? כיצד באמת לא עלו פקידי הבנק על הזיוף? פשוט מאד: מאתיים אלף השטרות לא היו מזוייפים! הם תיעתעו באנשים בשטרות כסף אמיתיים! לכן הסכים פקיד הבנק להמיר את השטרות, כי היו מקוריים וחוקיים! אם כן, נשאלת השאלה: מאחר והקרבן ראה שפקיד הבנק מאשר את השטרות,

 'שאנו יודעים שאמנם היו אמיתיים, מדוע ברח ונמלט והפקיר את רכושו, מדוע לא טען שהשטרות אמיתיים ומוכן הוא להוכיח זאת, כפי שאכן היה! והתשובה: משום שבעצמו לא היה בטוח. בעצמו פיקפק, לכן נמלט…

מה הסוד לעמידה בנסיונות??

זו התשובה בענייננו: מי שיודע שהאמת איתו, ובטוח שהאמת איתו, לא יתרשם מנסיון ולא יכשל בעת מבחן. איתן יעמוד, כצור חלמיש, ואמונתו תתחשל בכור הנסיונות. רק מי שאמונתו רופפת מלכתחילה, רק הוא ינוס בעת מבחן!

מי שיש לו איזשהו ספק- יברח.

הקושי של האדם לעמוד בנסיון משום שהוא לא החליט בצורה ודאית שאין עליה עוררין לעמוד בנסיון.

אם היה מוחלט אצלו שיעמוד- היה מצליח.

פעם היה אדם שעישן. הוא החליט להפסיק. שאלתי אותו אם הוא גמר עם הסגריות והוא אמר לי אני מקווה שכן, בעז"ה. אמרתי לעצמי אדם זה יחזור לעשן. ההחלטה שלו לא הייתה נשמעת מספיק נחרצת. וכך אכן היה.

כשהרב דסלר החליט להפסיק לעשן – הוא דפק על הבימה בפוניבז' והכריז על כך, כדי שלא יתעורר לו יצרו!

אם אדם אומר אי"ה אגיע מחר לשיעור, אם לא יהיו לי עיכובים, הוא מזמין עיכובים.

אם אדם אם ה' יתן לי כח אסיים את המסכת, את הש"ס, את השו"ע, רוב הסיכויים שגם לאמצע לא יגיע. פשוט לא יהיה לו כח.

רק בהחלטה גמורה ומושלמת יש סיכוי שהאדם יצליח.

ולכן יצה"ר מודע לכך ומונע מאתנו החלטה כזאת, הוא מבהיל אותנו שזה מחייב, שאסור אח"כ להפסיק, שזה כמו נדר, ועוד כל מיני דברים מסוג זה ע"מ לבעתנו ולהביאנו לסגת מהחלטתנו.

אלא שבאמת האדם בתוך תוכו רוצה להשאיר לו פתח לחרטה, לויתור על הקבלה שקיבל ע"ע, ולכן הוא מחליט בשפה רפה. כמו הבחור עם הכסף. הוא לא בטוח בעצמו, והוא בעצם בורח.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יט עמוד ב

כתיב פלטי וכתיב פלטיאל אמר רבי יוחנן: פלטי שמו, ולמה נקרא שמו פלטיאל – שפלטו אל מן העבירה, מה עשה? נעץ חרב בינו לבינה, אמר: כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה.

נשאלת השאלה, וכי מה תעזור החרב? וכי אינו יכול להסירה?

אלא נעיצת החרב היא כדי להחליט לעצמי אני לא אזוז מכך ויהי מה. החלטה החזקה וחדה כחרב. החלטה כזו אכן תוכל לעמוד שנים רבות.

אם הקבלה מותירה פתח לחרטה- אזי לפתח חטאת רובץ…

מה ההיפך ממידת פורענות – פתח קטן מביא ליצה"ר גדול?

מידה טובה – פתחו לי פתח קטן של חודו של מחט, ואפתח לכם פתח שקרוניות ועגלות נכנסות בו.

מדוע אמרו דוקא מחט? למה לא קיסם, קש, שערה?

כי רצו לומר פתח ואפילו קטן – די בו, אך שיהיה קשה כמחט!! לא שביר כקיסם ולא אלסטי כשערה!

כאותו אדם שהחליט להוציא את הטלויזיה מביתו, והניחה בבוידם. זו דוגמא לכך שאדם משאיר לו פתח לשוב לעבירה. יש לאדם לשרוף את הגשרים של העבירה שלפתח חטאת רובץ.

דבר זה נלמד מן התורה, ולא נחם א' דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר א' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. אם נלך במקום שקרוב לשוב מצרימה יש סיכוי שיתחרטו וישובו. עדיף להרחיק ממוקדי העבירה.

מי יתן טהור מטמא

(איוב פרק יד, ד) מִֽי־יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָֽד: מבארים בעלי החסידות – מי יתן טהור מטמא? מי יוכל להתגבר על הטומאה ולצאת טהור מן הנסיון? "לא" אחד! אם יאמר לא אחד ארוך ומתמשך – לא ייכשל! הבעיה של האדם שהוא "אין ולאו ורפיא בידיה"… כמו אצל יוסף "וימאן" עם שלשלת ארוכההההההה………….

הגר"א שם מוסיף:

"ועל דרך זה מצינו לרז"ל בסנהדרין (דף ק"ג) שדרשו אר"י מה דכתיב ונגע לא יקרב באהלך שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעה שתבוא מן הדרך. ופירש"י ז"ל כשימצא את אשתו ספק נדה יותר קשה עליו מנדה ודאית, שעל ספק הוא מיצר ויצרו תקפו ואומר טהורה היא ועל חנם אני מונע ע"ש".

אין שמחה כהתרת הספיקות

[תוספת: כשלאדם יש בדיקות ה"י, וחשד למחלה כו' הספק קשה לו יותר מאלו יאמרו לו בודאות שיש לו מחלה!

לא מזמן היה מעשה נורא שטבעו שלשה בחורים בכנרת, ולאחר כשבוע מורט עצבים נמצאו גופותיהם. משפחת קסלר שבנם טבע לפני כשלשים שנה בכנרת ועד היום לא נמצא ביטאו צערם על כך שאין להם אפילו קבר לפקוד. ולכאורה – מצבם טוב יותר, שהרי הללו בודאות מתו, בו בזמן שיתכן ויש סיכוי קלוש שבנם של מש' קסלר עדיין בחיים! אלא התשובה – הספק קשה יותר מוודאות מת!

עמלק גי' ספק. דרכו של היצה"ר לפתות במקום הספק. דוקא שם הוא חודר. אם היה האדם חזק כצור החלמיש – לא היו נפילות.

[כתב באוצר אפריים שטיין פ' קורח: עמל"ק – ר"ת ק'דש ע'צמך ב'מותר ל'ך. על זה 'לוחץ' היצר. הרי מותר לך, למה שלא תהנה? וכשלא ברור שמותר – עמל"ק גי' ספק ובכ"ז א"ל אולי מותר?

וזהו "ויזנב בך כל הנחשלים" הוא מכה לא בעצם הגוף, הוא יודע שלא נעבור גוף העבירה, אלא בזנב, הרי לא ברור שזה אסור? למה לא תיקח? דוקא בדברים שאתה 'נחשל' בהם. לא באלה שיש לך עצמה וברור לך שלא תכשל. דוקא בדברים ש'אתה עייף ויגע – ולא ירא אלוקים' – שאין לך בהם פחד גדול. דוקא בספיקות!]

כשאדם מסופק האם לאכול במקום מסוים כי הפלאפל נטחן ואין חשש תולעים, והסלט – ברבנות מעשרים, והטחינה – כמעט כולה עמילנים… אז באמת קשה לו להתגבר. אך אם היה זו חנות "טריפה" – לא היו ספיקות ומיד היה גובר על יצרו].

כסף כשר – גם אם נגנב – יחזור! מעשה ברב"צ פלמן

תמוז, תשנ״ב. גנבים פורצים באישון ליל אל ביתה של משפחת פלמן בבני-ברק. יום קודם לכן הונח בארנקה של האמא 3,000 ש"ח…

בבוקר מתעוררים בני הבית, מיד מבחינים ש׳מישהו היה פה׳. ממהרים לאמוד נזקים ומגלים שמלבד הארנק של האמא, יהשעון של הגאון דבי שלום בן ציון פלמן זצ״ל – בו ח־שב את דרכיו ורגעיו – לא נגנב מאומה. רבי בן ציון שומע על הגניבה, ונחרד מאוד. בימים הבאים הוא נסער ומוטרד, מזכיר את הגניבה שוב ושוב. והמה ראו כן תמהו: על מה החרדה הגדולה הזאת. 3,000 ש״ח אינו סכום של מה בכך – אבל עדיין אין זה מצדיק את הדאגה הגדולה הזאת.

אחיו, איש החסד הרב ישראל ז״ל, היה קשור אליו בלב ונפש. בכל בוקר בא לקחת אותו ברכבו לכולל. באותו בוקר שמע על הגניבה, אך לפליאתו שמע על כך גם בבקרים הבאים. הציע להשלים את החסר אך רבי בן ציון ביטל את דבריו בהינף יד, כאומר: לא זה העניין! אז מה כן העניין?!

מיום הגניבה, ובמשך הערבים הבאים, ישב רבי בן ציון על פנקסו, חישב, כתב ומחק, ושוב כתב ומחק. בכל ערב הפנקס פתוח והיד רושמת. חשבון הכספים מתחיל מימים עברו – מיום עמדו על דעתו – אולי נעשה איזה מעשה שלא ביושר, אבל לא חלפי שבועיים והוא נשאל: ״נו, האם עתה כבר ידוע למה נגנב הכסף? – ״לא, עדיין אינני יודע את הסיבה״ הוא משיב בצער.

כעבור חודשיים, שוב עלה נושא הגניבה ומישהו התבטא שהסיבה נעוצה בחוסר סורגים. ״לא זו הסיבה, הכסף נגנב מחמת סיבה אחרת״. מה הסיבה?! הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים. ״אני יודע את הסיבה״ סתם ולא פירש.

בסוף התגלה הסיפור כולו:

חודש לאחר הגניבה, תקפו הרהורי תשובה את הגנב ששלח להחזיר את כל הכסף בתוספת בקשת מחילה וחרטה גמורה, באותו יום נחה על פניו שמחה גדולה שהרי ׳אין שמחה כהתרת הספקות׳, והיה שרוי באושר עילאי. כאשר סיפר לאחיו אודות כך, הלה שמלכתחילה לא הבין על מה הצער הגדול, עתה לא הבין עוד יותר על מה השמחה הגדולה הזו.

פתח רבי בן ציון את סגור ליבו וסיפר:

״כשהכסף נגנב לא הצטערתי על הכסף, בוודאי כסף הוא לא סיבה להביא צער או אושר לאדם. אלא אמרתי, אם הקב״ה קרא לגנב שיגנוב, אות היא כי נהגתי שלא ביושר בכספי, ועל זה חרדתי חרדה גדולה, באיזה כסף נהגתי שלא ביושר? חישבתי את כל הכסף שבא לידי, ולא מצאתי. מעתה גדל צערי שאינני מצליח לגלות מתי נהגתי שלא ביושר״.

"אמנם מצאתי שבתקופה מסוימת שהמצב הכספי בבית היה דחוק מאוד, לא נתתי מיד את מעשר הכספים, אלא לקחתי אותם בהלוואה לעצמי, עד שבעזר ד׳ השיגה ידי ופרעתי את החוב של המעשרות. ובאמת, הסכום הזה היה בדיוק 3,000 אבל עדיין לא הבנתי: אם זהו הכסף שנהגתי בו שלא ביושר, זו לא סיבה שייגנב הכסף לצמיתות – שהרי בסוף פרעתי את החוב לעניים והפרשתי את מעשר הכספים? עתה לאחד שהכסף חזר הבנתי הכל! ואין שמחה כהתרת הספקות. (׳שלמים מציון׳)

סיבת הטהרה ב'כולו הפך לבן'

ביאר ה״חפץ חיים״, עונשו של המצורע – ״בדד ישב מחוץ למחנה״, וזה, על מנת שישוב בתשובה ולבבו יכנע ושב ורפא לו.

כל זה זקוק המצורע בעת שלא הפך כל בשרו לצרעת, ורק נראה הנגע זעיר שם זעיר שם, ואז יכול לחשוב המצורע אולי מקרה הוא בלתי טהור

[והוא מנסה לחפש כל מיני טעמים וסיבות. אני הרי סובל מאלרגיות. עכשיו עונת הפריחה… אז פרחו לי כמה נגעים בגוף… הוא מחפש כל סיבה שהיא לתלות בה נגעו ורק לא "עונש משמים"].

אבל כאשר כל גופו הפך לבן, כבר נשבר לבו בקרבו עד כדי כך שאינו זקוק לשילוח, וההכנעה כיפרה לו – ״טהור הוא״. [כאן כבר אין לו תירוצים. ברור זה נגע משמים] מעין זה ביאר ר' שלמה קלוגר זצ״ל בספרו ״אמרי שפר״.

הסבר נוסף כשאין למדין ממעשיו הרעים – אין טעם לרחקו:

אמנם מדברי הרמ״א (בספרו ״תורת העולה״ ג, סז) משמע דלא כדבריו, אלא כאשר כולו הפך לבן סימן שאדם זה טמא טומאה חמורה.

ומה שאמרה התורה – ״טהור הוא״ היינו דכיון שכל טעם הסגר המצורע הוא, מחשש שמא ילמדו בני אדם ממעשיו הרעים, זה שייך רק כשאין כל גופו מנוגע ויכול הוא להסתיר את מקום נגעו, ויחשבו שאדם כשר הוא ויחטיא אחרים.

אולם כאשר כל גופו מלא נגעים מפני מידותיו המושחתות, לא הוצרך הכהן להסגירו כיון שטומאתו ידועה לכולם וישמרו ממנו, ולא ילמדו ממידותיו הרעות, והיה כאחד משאר אפיקורסים שהם בעולם ואין למדים מהם.

ומה שאמר ״כולו הפך לבן טהור הוא״ – היינו הנגע טהור ואין צורך בהסגר כשאר מצורעים, אבל האדם עצמו טמא משוקץ ומתועב.

הסבר נוסף – באותו כיון – כשאין אפשרות תיקון – אין טעם להעניש

ונקדים שאלות – מצאנו שאדם שמקריב בנו למולך – חייב מיתה. ואם הקריב כל בניו – פטור. כיצד?

מצאנו שאם אדם חילל שבת בשוגג – חייב קרבן, ובמזיד ללא עדים והתראה – פטור מכלום. כיצד?

מצינו ש"ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו" – דוקא כאשר זמם ולא כאשר עשה. שאם כבר הוציאוהו להורג – אין הזוממים נהרגים. מדוע?

התשובה היא –

עונשי התורה אינם נקמה, אלא תיקון. כשאדם עושה רע התורה נותנת לו עונש ו"כיוון שלקה אחיך הוא", לאחר שנענש כבר הזדכך בזה מעבירתו.

לעומת זאת המקריב כל בניו למולך – אין די לו בעונש מיתה, זה לא יכפר עליו. אז מה הטעם להענישו בזה??

המחלל שבת במזיד – אין מועיל לו קרבן, והעדים הזוממים – אין די להם במיתה, אז למה להעניש אותם? לאחר מיתתם יקבלו את מלא ענשם על המעשים הרעים שעשו.

כך גם בענין המצורע –

כשאדם קיבל צרעת ולא התעורר, והיא פשתה בכל גופו – אות היא כי עוונתיו עלו עד למעלה ראש, ואין טעם להענישו ביציאה מחוץ למחנה והגדרתו כטמא. זה ממילא לא ישנה אותו. לכן מחזירים אותו פנימה ומסירים ממנו הטומאה.

מסקנה – לפעמים תלמיד סרח. הן בבית, הן במקום לימודו. יצא לתרבות רעה. פעמים וההורים או המורים ממשיכים לרדוף אותו על מעשיו. לפעמים אין טעם, הוא לא יחזור מחמת כן. זו רדיפה מטעמי אגו. אינך מקשיב לי, אני ארדוף אותך וכו'. הענשה הם כלים לתיקון. ברגע שזה מקלקל – אין טעם, וצריך להרפות. אז דוקא יש סיכוי לחזרה בתשובה של החניך!].

סיפר מקורבו של הצדיק רבי שלמה בלוך זצ״ל מתלמידי ה״חפץ חיים״:

כששוחחנו פעם אחת אודות תנועת ההשכלה, אמר ה״חפץ חיים״ גם המשומדים וגם המשכילים שניהם חולים במחלה גרועה ביותר. אמנם המשכילים חולים במחלה מדבקת והמשומדים במחלה שאינה מדבקת. שהכל יודעים להשמר מפני המשומדים והכופרים, ולא להגרר אחר השקפתם. אולם המשכילים מסוכנים הם עד מאד – מחלתם מדבקת. נמצא א״כ שהמשכילים גרועים הם יותר מן המשומדים.

הוסיף ואמר ר׳ שלמה זצ״ל, שכל בחור חדש שהגיע להתקבל בישיבת ראדין, ה״חפץ חיים״ בכבודו ובעצמו היה בודק את מזוודתו שהביא עמו, שמא מצויים בה מספריהם של המשכילים חלילה.

ארע פעם, שמצא אצל אחד הבחורים ספרים כאלו, וגרשו מפניו. אולם הבחור מיאן לעזוב את העיירה, ציוה ה״חפץ חיים״ לכל בני העיירה בראדין כי לא יאפשרו לו דריסת רגל בביתם. וכאשר פנה אותו בחור להתאכסן אצל גוי שהיה גר באותו מקום, ביקש ה״חפץ חיים״ מאותה משפחה שימנעו מלארח אותו בביתם, ואף הם שמעו לו ולא אכסנו אותו בביתם. עד שהוכרח לעזוב את העיירה בבושת פנים. עד כדי כך נוהג היה הח״ח ריחוק מפני המשכילים אפילו יותר מהגויים, כיון שמחלתם מדבקת ומסוכנת…

(״הצדיק ר׳ שלמה״ – ״מאיר עיני ישראל״)

*

תשבור את הקירות החוסמים ותפרוץ החוצה!

[להוציא לאור המטמוניות הגנוזות בנו – הרב ברוורמן יתד תשע"ח עם תוספות]

פרשת תזריע עוסקת בנגעי אדם, ואילו מצורע עוסקת בנגעי בתים.

התורה ׳תורת חיים׳ היא, וכל יהודי בכל זמן נדרש ללמוד ממנה ׳אורח חיים׳, ולכן למרות שכיום אין נוהגים דינים אלו, מכל מקום צריכים אנו ללמוד מהם אורחות חיים.

ובפרט פרשת ׳נגעי בתים׳ עליה נאמר בגמרא בסנהדרין (ע״א, א) ״בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות! ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר״. אם כן חובה עלינו לדרוש וללמוד מפרשה זו כדי שנזכה עבור דרישתה לשכר רוחני.

מטרת נגעי האדם

נפתח בפרשת נגעי אדם, על שום מה אדם נענש בנגע הצרעת? מבאר רש״י: ״לפי שהנגעים באים על עוון לשון הרע שהוא מעשה של פטפוטי דברים, לפיכך הוזקק להביא לטהרתו ציפורים שמפטפטות תמיד בצפצוף קול.

ובנוסף מביא הוא עץ ארז לפי שהנגעים באין על גסות הרוח, והארז מרמז על גאווה וגסות רוח.

ועוד מביא שני תולעת ואזוב לרמז על תקנתו שישפיל את עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב״.

נמצאנו למדים שנגעי הצרעת מגיעים לאדם כעונש על חטאי לשון הרע, גאווה וגסות הרוח.

מוסר ההשכל הנלמד הוא חד וחלק.

מטרת נגעי הבתים

אולם בנגעי הבתים מלמדים אותנו חז״ל שהם באים דווקא כ׳מתנה׳ לעם ישראל, שנאמר (שם י״ד, ל״ד) ״כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם״,

ואומרים על כך חז״ל במדרש (במד״ר יז, ו): ״רבי יהודה אומר בשורה היא להם שבאים עליהם נגעים״.

ומקשה רבי חייא ״וכי בשורה היא להם שנגעים באים עליהם?!״

מתרץ רבי שמעון בן יוחאי ״כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם, עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות.

אמר הקב״ה, אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב, שנאמר (דברים ו, י״א) ובתים מלאים כל טוב! –

מה הקב״ה עושה, מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומצא בו סימא. (מטמון – דבר שהוא סמוי מן העין)״.

על טעם זה יש להבין, אם חפץ הקב״ה לקיים את הבטחתו ולתת לבניו ארץ מלאה כל טוב יכול היה למצוא דרכים רבות ומגוונות למלא את ארץ ישראל באוצרות ובמטמוניות מבלי שיאלצו לשבור את ביתם,

ומדוע נתן להם הקב״ה את העושר הזה בצורה זו דווקא?!

מלבד זאת יש להתבונן במוסר ההשכל שיש בטעם זה לפי הדעה שהוא לא היה ולא עתיד להיות!?

ועוד קשה – שמצינו הסבר הפוך לנגעי הבתים –

הגמרא בערכין (ט״ז, א) אומרת כי נגעי הבתים הם עונש על עוון גזל וצרות עין. האם הם עונש או פרס?

ענוה פסולה בעידודו של היצר

מבאר בעל ה״שבילי פנחס״ על דרך הדרוש, (מעובד) שיש בכך הוראה ולימוד דרך ליהודים רבים הלוקים במידת ה׳ענווה הפסולה׳.

לא מעט יהודים טובים הברוכים בכישרונות רבים של השגות בתורה, או בקיום מצוותיה כמו בגמילות חסדים ובמעשים טובים, ביכולתם להאיר את שמי העולם במטמוניות אלו, אך הם פוטרים עצמם מחובה זו ע״י שימוש לא נכון במידת ה״ענווה״. כאדם האומר לעצמו: ״מי אתה, ומה אתה, שתלמד תורה לאחרים?! שתחדש בתורה?! או שתעסוק בגמילות חסדים? ! וכי אין די במה שיש?!״

מחשבות אלו מקטינות את האדם בעיני עצמו ומונעות ממנו את מימוש תפקידו בעולם. זהו הרמז בנגעים הבאים על הבית ולא על האדם, כדי ללמדו כי קירות הבית הסוגרים ומגינים עליו שלא יצא ללמד תורה לאחרים ולעסוק בגמילות חסדים, הם בבחינת ׳נגעים׳ העומדים בדרכו למלא את חובתו בעבודת השם, וצריך להרוס אותם כדי שלא יעמדו בדרכו. כנאמר ״ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר '…״, כלומר, כדי שיהיה מוכרח לצאת ולהשפיע תורה וגמילות חסדים לאחרים.

לכל אחד חלק משלו בתיקון

כדי להתגבר על מחשבת פיגול זו של ענווה פסולה, העצה היא לזכור תמיד את שאנו מבקשים בתפילת לחש בשבת: ״קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך״, כי לכל אחד יש את החלק המיוחד והשמור רק לו בתורה וביישומה.

בנתיצת בתי הכנענים שהטמינו את אוצרותיהם בקירות הבתים יש רמז ברור,

כי הכנענים מהווים שם כוללני לתפיסה הגויית המתעבת במהותה את הפצת אור התורה בעולם.

כוחות טומאה אלו מעוניינים להסתיר מעיני האדם את האוצרות והמטמוניות של השגות התורה ועבודת השם הטמונות בגנזי נשמתו,

וגורמים שהאדם יסגור את עצמו בתוך הבית ולא יצא ממנו ללמד תורה, או לעסוק בגמילות חסדים.

שוברים המחיצות הסוגרות – ומגלים אוצרות!

לכן מביא הקב״ה ברוב רחמיו וחסדיו נגעים על קירות הבית, מין זעזועים פנימיים, תזכורות חיוביות, שיגרמו ליהודי זה להשכיל להרוס את קירות הבית הסוגרים עליו, ולגלות את האוצרות והמטמוניות של השגות התורה ועבודת השם הגנוזים בפנימיות נשמתו, ועל ידי זה יוכל לחדש ולבנות את עצמו בחלוקת אוצרות אלו עם כלל ישראל.

מקום האוצר האבוד של ר' אייזיק יאקליש

יהודי ושמו אייזיק מהעיר קרקוב חולם כמה פעמים שאם ייסע לעיר הרחוקה פראג, ימצא שם אוצר מתחת לאחד הגשרים הראשיים. אייזיק זה מחליט על הנסיעה לפראג הרחוקה, אך בבואו אל פראג הוא נוחל אכזבה, שכן הוא מגלה כי השמירה המלכותית האדוקה על המקום לא מאפשרת כל תנאי חפירה מתחת לגשר. הוא מתהלך לצד הגשר אנה ואנה כשהוא מהורהר בעצב. אחד השומרים שם לב ליהודי המסתובב שוב ושוב סביבות הגשר, ושואל אותו לפשר מעשיו. אייזיק מספר לו על חלומו, וכתגובה השומר לועג לו, ואומר לו שגם הוא חלם חלום, שמתחת לתנור בביתו של יהודי ושמו אייזיק, בקרקוב, (הוא אייזיק מושא הסיפור) מסתתר אוצר! הוא מוסיף את דעתו והמלצתו כי אין להאמין ולהתייחס לחלומות, ושהיהודי עשה שטות בבואו עד לפראג רק מכוח חלום. אז הבין אייזיק שמטרת בואו לפראג הייתה רק כדי לשמוע זאת, שבעצם האוצר נמצא ממש מתחת לאפו. חזר לביתו, חפר מתחת לתנור, מצא את האוצר והתעשר, ובנה בחלק מסכום האוצר בית כנסת על שמו.

אגדה נוספת נקשרה אל הבית כנסת, לפיה עם סיום בניית הבית הכנסת בשנת 1644 (ה'ת"ד), תכננו גויים מתושבי המקום לערוך פוגרום ביהודי העיר ביום חגיגת חנוכת הבית. אייזיק קיבל דיווח על כך מנער גוי ששמע על כך, וזה הראשון מיהר להודיע על כך לרב יום-טוב ליפמן הלר, שהיה באותה עת אב בית דין של קרקוב. הרב הלר תכנן אמצעי הרתעה מבוים. בתחילת הלילה ננעלו שערי הרובע קז'ימייז', וקבוצת יהודים עמדה היכון על המשמר. לקראת חצות הלילה התקרבו הפורעים על שערי הרובע בניסיון לפרוץ אליו. בשלב זה הגיחו היהודים מתוך הרובע כשהם לבושים בתכריכים לבנים ובידיהם נרות דולקים. הדמויות היו נראות לפורעים כרוחות רפאים או כמתים שיצאו מקבריהם, והם החלו לנוס במהירות מהמקום. היהודים רדפו אחריהם עד לנהר הוויסלה, שם התפזרו הפורעים לכל עבר, וחלק מהם אף קפצו אל הנהר, כשכמה מתוכם טבעו אל מותם. המאורע הותיר את רשמו על גויי הסביבה לאורך זמן ממושך. [ויקיפדיה].

שתי ציפורים – למה?

לאור הדברים, ניתן ליישב את שאלת המפרשים מדוע צווה הקב״ה להביא ׳שתי ציפורים׳ לטהרת המצורע שפטפט ללא צורך, הלא די בציפור אחת?

כן יש להבין מדוע צווה הכתוב לשחוט ציפור אחת ולשלח לחופשי את חברתה אל מחוץ לעיר שתמשיך לפטפט… הרי אם הרמז הוא על תיקון הפטפוט מדוע לשלחה?!

מיישב זאת הרה״ק רבי יהושע מבעלזא זי״ע על פי המבואר בזוהר הקדוש (תזריע מו, א) שהחוטא בעוון לשון הרע עונשו כפול, כי מלבד העונש על הדיבורים האסורים שדיבר, יקבל גם עונש על דיבורי הקודש שהיה יכול לדבר באותו הזמן ולא דיבר.

[כפי מה שמבאר הגר"א את הכתוב שהאדם עתיד "ליתן דין וחשבון". מה הכפילות? אלא דין על העבירה שעשה, וחשבון שיעשו עמו על המצוה שיכל לקיים באותה העת ולא קיים!]

וזוהי הסיבה שמביא המצורע שתי ציפורים ביום טהרתו, כי הציפור השחוטה באה לכפר על הדיבורים האסורים, ואותה שוחטים להורות על מניעת הפטפוט בדברים אסורים.

אולם הציפור החיה באה לכפר על דברי התורה, התפילה ולימוד המוסר שיכול היה לדבר ולא דיבר, ולכן אותה משאירים בחיים, כי דיבורים אלו צריך המצורע לקחת לליבו מהיום והלאה ולקיימם ביתר שאת.

שילוח הציפור – יפוצו מעיינותיך חוצה!

והסיבה שמשלחים אותה על פני השדה, לרמז למה שאמרנו לעיל שיש בני אדם שכוחות טמונים בהם גם ללמד לאחרים דברי תורה, ועליהם לכתת רגליהם ממקום למקום ללמד את הבריות דרכי השם ותורתו.

מדוע גם אזוב וגם שני תולעת?

לאור הדברים ניתן ליישב שאלה נוספת ששואלים רבים ממפרשי התורה. מדוע צריך המצורע להביא גם אזוב ושני תולעת כדי להכניע את גאוותו, מאידך הוא מביא גם עץ ארז שרומז על גאוה, הרי היה לו להביא רק שני תולעת ואזוב המורים לחוטא שעליו לעבוד על מידת הענווה, ותו לא?

מיישב בעל החידושי הרי״ם זי״ע כי באה התורה ללמד מתי אסור להשתמש במידת הענווה, אלא אדרבה, צריך להתלבש במידת הגבורה והאומץ בבחינת ״ויגבה לבו בדרכי השם״ (דברי הימים ב׳ י״ז, ו),

כגון לדבר מצוה, או כשהמדובר בפגיעה בכבוד שמים, והוא שם עצמו ׳עניו׳ באותה שעה ואומר: מה אני ומה חיי, הלא שפל אני ואינני מסוגל לפעול ולעשות… ׳עניו׳ שכזה טעון כפרה!

אולם תקנתו היא הפוכה, אם הכניע את עצמו כאזוב – יגביה את עצמו כארז!

נגעי בתים – עונש או בשורה טובה?

מעתה תובן ההשוואה בין דברי רבי שמעון בר יוחאי שנגעי הבתים הם בשורה טובה, עם דברי הגמרא בערכין (ט״ז, א) האומרת כי נגעי הבתים הם עונש על עוון גזל וצרות עין. ולפי האמור הביאור הוא, כי מי שאינו עמל לגלות את השגות התורה ועבודת השם הגנוזות בו כדי ללמדם לאחרים הרי הוא בבחינת "גוזל את הרבים" כי אותן מתנות רחניות שקיבל משמים, ניתנו שילמדם לאחרים, כמו ששנינו בגמרא בסנהדרין (צ״א, ב): ״כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו״.

וזהו גם כן ביאור הנגעים הבאים על הבית מחמת צרות עין, כי עינו צרה בעצמו!! שלא לראות בעין טובה ובנפש חפצה את הכישרונות החבויים בתוכו לתתם לאחרים, וזה גורם לו שלא ללמד תורה ושלא לעסוק בגמילות חסדים.

זוהי כוונת חז״ל באומרם: ״בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב דרוש וקבל שכר״. כי בפועל כמעט אין במציאות שיבואו על הבית נגעים עם כל הפרטים לפי כל כללי דיני התורה, אך עם כל זאת כתב הקב״ה ענין זה בתורה שבכתב, כדי שנדרוש, להבין את הלקח הנשגב הטמון בעניין זה, שינצל ויממש כל יהודי את הכישרונות שברכו הקב"ה להטיב עם אחיו. יהי רצון שנזכה לממש את הפוטנציאל הטמון בנו.

*

הפטרת תזריע – בהמה לא מתפעלת

[ר' שלום שבדרון – חומש המגידים, עם תוספות ושינויים]

בהפטרה של השבוע, הרבי – רבי לייב חסמן זצ"ל שאל שאלה עצומה. ובעקבותיה השמיע באוזננו עוד שאלות.

שר צבא ארם – נעמן, היה מצורע. הוא הלן לרופאים וניסה כל מיני תרופות אן ללא הועיל. בביתו של נעמן התגוררה נערה אחת ממחנה ישראל, שנתפסה בשבי, והיא לחשה לאשת נעמן: כי כדאי לו לעלות לארץ ישראל, שם חי איש אלוקים ־ אלישע, ובכוחו לרפא אותו מצרעתו.

כיון שלא הייתה לו ברירה, כי מצורע חשוב כמת, ונוכח לדעת שלא מועילה לו שום תרופה, החליט לנסות את עצת השבויה.

מלך ארם שיגר מכתב למלך ישראל, כי שר צבאו עתיד לבוא אליו, ובקשתו שידאג לרפואתו בכל מחיר. המלך קרא את המכתב ־ וקרע את בגדיו: ״ויהי כקרא מלך ישראל את הספר ויקרע בגדיו ויאמר, האלוקים אני להמית ולהחיות כי זה שולח אלי לאסוף איש מצרעתו?!" (מי יודע מה אשלם ביוקר אם לא ארפאהו). אלישע הנביא שמע על הצער שפקד את המלך, שלח לאמור לו ־ אני ארפא אותו, שיבוא: ״יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל״.

סידרו לנעמן זמן קבלה. הוא הגיע במרכבה הדורה ברכב ופרשים – בטקס גדול בליווי מחנה צבא ופרשים. אלישע לא חרד לקראתו, לא קרא לו פנימה לביתו, ואפילו לא יצא לקראתו לחצר, רק שלח מאן דהוא לפתח הבית – שיאמר לשר צבא ארם ״הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן״ ותתרפא כליל.

אתם יודעים כי כל החיים שלהם עטופים בגאוה וכבוד ־ העיקר הכבוד, למי יהיה יותר. פלא פלאים. אומרים על מלך פלוני בהיסטוריה, שמלך על כל העולם, והוא, אמר כך: לכל אדם יש תאוה ושאיפה, אזי, אם הוא חייל פשוט, רצונו להיות קצין, ואם הוא קצין שאיפתו לזכות בתפקיד גנרל, ואם הוא כבר גנרל רצונו לשמש כסגן המלך, ואם הוא כבר מלך ־ התאוה שלו למלוך על עוד מדינה, אח"כ על עוד מדינה, עד שימלוך על כל העולם, ואם הוא מולך על כל העולם, מה עכשיו התאוה שלו? יש לו תאוה לגאוה… כתנב בתנ״ך שנעמן בעל הגאוה קצף: ״אני אמרתי אלי יצא יצוא יצא ועמד וקרא בשם ה׳ אלוקיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע" אלישע שולח לי שליחים לפתח הדלת, ומייעץ עצות ללכת לנהר הירדן וכי חסרים נהרות מרפא בארצי? וילך בחמה״ לא רצה לטבול. אנשיו, משרתיו, דיברו על ליבו, מה איכפת לן להאמין ולעשות כדבריו, וכי"דבר גדול הנביא דבר אליך?!״ בסך הכל היא אמר לך שתלך לירדן ־ ותרפא!

ועמן שמע לעצתם – טבל בירדן, ובשרו שב להיות כבשר נער קטן, נקי, נקי. באותו רגע, הזדעזעו נימי נפשו – כאשר נוכח בעליל בנס הנפלא הזה, וירום הודו – שר צבא ארם – שב אל ביתו של נביא ה׳ אלישע, וביקש להעניק לו מתנות. אלישע מיאן לקבל – שום דבר, כלום.

השתומם נעמן בכפליים וגמלה החלטה בליבו: – אני מתגייר… כיון שלא הייתה לו אפשרות להיות גר צדק, רק גר תושב – אכן נעשה לגר תושב.

שאלה ראשונה

שאל הרבי, ומה עם האנשים שהתלוו אליו, למה הם לא התגיירו, הרי הם האמינו יותר ממנו, ולהיכן נעלמו ולא התגיירו? שאלה.

[לכאורה הרציונליים בסיפור – היו עבדיו, הם חושבים בהגיון, והיכן אבד ההגיון שלהם כעת?]

הרבי שאל אז עוד שאלה.

שאלה שניה

פרשת קרח עוסקת במחלוקת גדולה ועצומה, ה׳ ישמרנו, קורח לא היה אדם פשוט. אוהו, אבל נתפס למחלוקת ונפל לבירא עמיקתא, ה׳ ישמרנו: ״כל החולק על רבו, כחולק על השכינה״. במחלוקת זו התרחשו אסונות ועונשים חמורים – בלועי דקורח, שרופי דקורח ומגיפה. והנה לאחר המגיפה נאמר ״וילונו כל עדת ישראל על משה ואהרון לאמור אתם המיתם את עם ה׳״ אמר הקב״ה, שיקחו שנים עשר מטות, ויניחום לפני ה' בקדש הקדשים ״והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח״ וכך תשקט המחלוקת. ״וינח משה את המטות לפני ה׳ באהל העדות, ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים, ויוצא משה את כל המטות מלפני ה׳ אל כל בני ישראל ויראו ויקחו איש מטהו״, המחלוקת שקטה לגמרי.

שאל הרבי, אם ע״י הפריחה של מטה אהרן יכולה המחלוקת להשתתק, הקב״ה יכול היה משה להרגיע את המחלוקת כבר בתחילתה, לקחת מטות, והמטה אשר יפרח בו בחרתי, ואש המחלוקת הייתה נכבית בעודה בראשיתה, לשם מה היה צורך בבלועים באדמה, שרופים ומגיפה, לשם מה כל זה?!

שאלה שלישית

בתנ״ך מפורש המעשה עם אליהו הנביא. שהתווכח, אתם יודעים עם מי? עם אחאב מלך ישואל. אי, אי איזה רשע מרושע! והוא היה נשוי לאשה מרשעת – הרבה יותר ממנו ״רק לא היה כאחאב אשר הסיתה איזבל אשתו״.

היה לו ידיד יהודי ששימש במשרת שר במדינה, ־ מדינה של גיהינום. שמו היה חיאל.

חיאל הלך להתנחל… איפה? ביריחו.

מה אתה הולך ליריחו, האם לא מצאת מקומות אחדים להתנחל? לא. דווקא ביריחו. כי יהושע קילל את מי שיבנה את יריחו – ״בבכורו יסדנה ובצעירו יציב דלתיה״ (יהושע פ״ו) והוא רצה דווקא לבנות את יריחו, בפרנציפ קוראים לזה…

היו לו שבעה בנים, ושיכל את כולם ר׳׳ל. כאשר הניח את יסודות הבית ביריחו מת הבכור. ישב שבעה ל׳׳ע. המשיך לבנות שורות אבנים, שתי שורות שלוש שורות, – מת הבן השני. התאמץ עם הפרינציפ – התאמץ ובנה – מת הבן השלישי. עד שבמעמד חנוכת הבית עם סיום הבניה והצבת הדלתות, מת הבן השביעי. הוא ישב שבעה. באו לנחם אותו.

כיון שהיה שר בממשלה, בא המלך בעצמו לניחום אבלים, ואליהו הנביא גם הגיע לנחם. הם נפגשו. שאל אחאב מלך ישראל את אליהו שאלה: ״קללת התלמיד נתקיימה״ יהושע התלמיד של משה רבנו קלל את מי שיבנה את יריחו, ואי אפשר להכחיש, שאכן כך קרה ״בבכורו יסדנה, ובצעירו יציב דלתיה״. אבל קללת הרב לא נתקיימה, נאמר בתורה ״וסרתם ועבדתם אלהים אחרים, וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים, ולא יהיה מטר״ אני אחאב, הולך לכנסיה שלי לעבודה זרה – ויש לי צורך במטריה, הנה, קללת הרב לא נתקיימה. ענה לו אליהו הנביא, אתה שואל שאלה כזו? – "חי ה' אם יהיה טל ומטר!״ אליהו בשבועתו זו, הרעיב את ישראל שלוש שנים!

שואלים העולם, מה הועיל לאליהו הנביא בשבועתו "חי ה' אם יהיה טל ומטר" הרי גם הוא תלמיד, וא"כ שוב ישאל אחאב את השאלה ״קללת התלמידים יהושע ואליהו נתקיימה, אבל קללת משה לא נתקיימה" יש על זה כמה תרוצים. [בתירוץ על השאלה המקורית תתורץ גם קושיה זו]. [התשובה הפשוטה – אחאב לא טען "משה לא שווה, רק יהושע", אלא רצה לומר כמו שקללת משה לא התקיימה כך גם קללת יהושע – וזו רק מקריות שמתו בניו של חיאל. אין השגחה כלל. אחאב כפר. וכעת בא אליהו והוכיח לו שכל זה בהשגחה ויד ה' פועלת בעולם. ממילא סרה גם הקושיה על משה – שוודאי שקללתו יכולה לבוא, רק שה' ריחם עליהם].

נעשה סימפוזיון

היה רעב בישראל שלוש שנים. לאחר שלוש שנים הוא התראה עם אחאב, מלך ישראל. אחאב קרא לעברו: "אתה עוכר ישראל" אמר לו אליהו: וכי"אני עוכר ישראל?! אתה עוכר ישראל" – עכרת את ישראל, במעשיך בפשעיך, שהכשלת את ישראל בעבודה זרה״.

אח"כ, אמר לו אליהו אתה יודע מה?, נעשה סימפוזיון. אתם יודעים מה זה סימפוזיון, – נעשה כנס. נאסוף את כל ישראל, אתם, תבנו מזבח לעבודה זרה שלכם, ואני אציב מזבח לה׳ אלוקים. ולמי שתרד אש מן השמים הרי שה׳ אלוקיו, ותווכחו לראות כי ה׳ הוא האלוקים.

אחאב הסכים. התאספו הי׳צדיקים" של אחאב נביאי השקר, ומנגד התאספו כל כלל ישראל בהר הכרמל, הביאו שני פרים, אני לא יכול להאריך, הייתי מדבר על כך שעה שלימה. אבל נעשה הכל בקיצור. רכשו שני פרים שווים בכל פרטיהם ותכונותיהם ואשר נולדו מאם אחת, כדי שלא יהי׳ פתחון פה לאמר שאליהו קנה פר מיוחד, שהיה לו איזה 'אלקטרוניקה'.

נביאי הבעל, ערכו נסיונות עד הצהרים, רקדו, צעקו, קרעו את גופם בחרבות, וללא הועיל.

כתוב בחז״ל, נורא ואיום, שהם בנו מזבח חלול, והכניסו שם את חיאל – את ה״כלומ׳ניק״ הזה שכבר מתו לו שבעה בנים, הכניסו אותו עם נפט וגפרורים, אינני יודע מאיזה בית חרושת היו הגפרורים, על כל פנים – שהוא ידליק את הנפט מתחת המזבח ותעלה השלהבת, תוכנית… מה עשה הקב״ה, בא נחש והכיש את חיאל, ודי…. הם לא ידעו את נפשם מצער: ״הבעל עננו״ זעקו עד הצהרים, אין קול ואין עונה.

(איך הגיע חיאל לכזו טפשות, מתו לו כל הילדים – ונשאר ברשעותו כל כך?! הרבי שלי אמר לי פעם, כי התאוה הגדולה ביותר מכל התאות, היא מי ש״יודע את ריבונו ומתכון למרוד בו״ אם נפל בתאוה זו רחמנות עליו).

אח״כ אליהו הנביא בנה מזבח, הוא צווה לשפוך מים רבים על המזבח. והתפלל ה׳ עננו, ירדה אש מן השמים, ולחכה את הפר, לחכה את כל המים, וצעקו כל העם: ה׳ הוא האלוקים, ה׳ הוא האלוקים! הרגו את כל נביאי עבודה הזרה, שמונה מאות וחמישים נביאי שקר.

אחאב התפעל מאותו מעמד, ונעשה בעל תשובה – כ״ב שנה. שתים ועשרים שנה עשה תשובה.

שאל הרבי, כאשר אחאב הקשה את ה״קושיה״ שלו "קללת תלמיד התקיימה וכו'", היה אליהו הנביא יכול לומר לו, בוא נעשה ״סימפוזיון״ נראה לכל העם את הפר ואת האש, ויהיו בעלי תשובה וגמרנו! למה הרעיב את ישראל שלוש שנים?

את שלושת הקושיות נתרץ כאחת. שלא תשכחו: שאלה אחת למה נעמן התגייר אך האנשים שבאו עמו נשארו גויים. שאלה שניה על משה רבנו, למה לא הכניס את המטות בתחילת המחלוקת. שאלה שלישית על אליהו הנביא, למה לא עשה את ה״סימפוזיןן" קודם.

לכל השאלות האלו ענה בתשובה יסודית מאד.

להראות לבהמה מופתים

כהקדמה. כתוב וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, והארכה כבר (לעיל בפרשת צו) כי על בריאה העולם נאמר ״מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך": הארץ מלאה בקניני שמים. ה' חיבר נשמה קדושה עליונה רוחנית – עם העפר מן האדמה. אין לך איבר וגיד, ושום חלק של בשר בגוף משיער ראשו ועד כף רגלו – שלא יהיה בו נשמה וגוף ביחד. נורא ונפלא! ומכח פלא זה יש לו ׳בחירה׳, הוא ייחודי בכך מתבל ומלואו, כי אין בריאה בשמים ובארץ שיש לה בחירה רק האדם! (יש האומרים כי למלאך יש בחירה אלא שמגודל השגתו אינו חוטא מיראת הרוממות).

וכאשר האדם בחר בטוב והשליט את הנשמה על החומר, נקרא צדיק. ואגב יש לציין, כי הצדיקים עמלים על כך רבות, כי להגיע עד כדי כך – שאדם יהיה למעלה מן הטבע זקוקים למאמץ, לא קונים את זה בחנות.

(ולכן כאשר באים לצדיק, מבקשים ממני שיתפלל, מתקיימים ברכותיו, וכידוע סיפורים נוראים, אוהו!, ואיך? מפני שהצדיק מתנהג בחייו למעלה מהטבע ־ אז הקב״ה מתנהג עמו גם למעלה מדרך הטבע, מידה כנגד מידה – וביכולתו לרפא מחלות שאין להם רפואה בדרך הטבע).

אבל מי שטובע בים התאוה, ("ים התאוה" – כך מכנה אותו רבינו יונה). לא משנה איך טובע, אפשר לטבוע מהר ואפשר לטבוע לאט לאט, ה׳ ירחם! – ממשיל את הגוף על הכח הרוחני. ואז ביכולתו להיות מזיק, איזה מזיק! איזה מושחת! יותר מכל הבהמות ועוד יותר מכל החיות, מכל הנחשים הארסיים. ואכן ראינו רשעים, היטלר, סטלין ועוד ימ״ש יותר מחיות ובהמות! מפני שהם המשילו את החומר על הנשמה שלהם! ו״כבהמות נדמו" (תהילים מ״ט).

עכשיו תחשבו. תקח בהמה, ותראה לה ניסים… האם יהיה בכך תועלת?!

[תוספת: סיפר ר' יעקב גלינסקי שהיו לו ויכוחים קשים עם השכן שלו שהיה עולה חדש מרוסיה וכופר, ושום שכנוע לא הועיל, עד שהחליט להתייאש ולעזוב אותו. יום אחד חזרתי מהתפילה וראיתי אותו בחלון ביתו עטור טלית ותפילין! הייתי המום. בהזדמנות הראשונה שאלתי אותו – הראיתי נכון?? והוא השיב בקול שקט, "כן, אל תשאל. היו לי כאבי בטן קשים, והלכתי לבדיקות וכנראה יש חשד לגידול כו'". ואז הבנתי. אני חשבתי שצריך טיעונין חזקים, סברות והגיון, כדי לשכנע. וכעת נוכחתי לראות שמה שהיה חסר זה פשוט "קצת כאב בטן"…]

והנה לכם התשובה על כל שלושת השאלות. אם מראים ניסים לאדם הטובע בים התאוה, דומה הוא נמו שמראים לבהמה, הוא פותח את העיניים, אה, מביט בהשתהות – ואחרי רגע שב לתאוותו, ללכלוכו ולכל העבירות שבעולם.

קורח הפקח הזה, טבע בים תאוה של מחלוקת, נהיה כבהמה. ולא הוא – אלא כל הקהל, ואז, אם הקב״ה היה אומר ״ויקחו איש מטהו" לא היה יוצא מזה כלום. היו קוראים בקול: ״אהה״ – מתפעלים מהמופת, וגמרנו! הולכים לבתיהם ולמחרת בבוקר המחלוקת היתה שבה על עצמה.

אבל רבותי, לאחר בלועי דקורח ושרופי דקורח ומגיפה – נשבר הגוף והחומר (מלשון חמור, כך כתוב בזהר הקדוש). היום כבר לא רואים ברחוב חמורים, אבל בילדותי ראיתי. חמור הוא העצל שבבהמות. וכאשר הוא ממאן ללכת מה עושים? הרוכב דוקר אותו והוא מתחיל לקפוץ ללכת. כך, רק כאשר שברו את הגוף – הגיעה השעה שאפשר להראות ניסים! רק אז הקב״ה ציווה שיביאו כל אחד מטה, והמטה אשר יפרח – בו בחרתי! ואז היה תועלת בדבר.

אחרי שהיה כאב בטן, אז השכל מתחיל לעבוד, והדברים הופכים להיות הגיוניים. הבהמה נרגעת ויורדת ארצה, הנשמה מגלה צפונותיה, והיא – כבר מבינה בניסים. היא מכירה את השפה…

אליהו ואחאב –

אם אליהו הנביא היה מגיב על קושית אחאב ואומר לו – נקח שני פרים וכו' וכו' הם היו רואים את הפלא בירידת האש, ומה אומרים?, אה… אליהו מכשף לא קטן…

שהרי על זה התפלל אליהו – ענני ה' ענני, ענני שתרד אש מן השמים, וזה עדיין החלק הקל, "ענני שלא יאמרו מעשים כשפים" – וזה יותר מסובך! שלא ינסו לתרץ תירוצים!

אספר לכם מה ששמעתי מפלוני שהיה קצין בצבא, וכשהביאו ממצרים אחרי שנים רבנת, את שני הבחורים שהלכו להתנקש בלורד מוין, (אליהו בית צורי ואליהו חכים – שהיה לבנוני) היה זה לפני שנים רבות, הם נשלחו על ידי שמיר כדי הרוג את הלורד (שהיה ממונה מטעם הנציב העליון במצרים) נתפסו ונידונו לתלייה. לאחר שנהרגו קברו אותם שם במצרים וכעבור שנים רבות אולי שלושים שנה, המצרים השיבו את גופם בארונות. והם היו שלמים לגמרי. אפילו את החבל על הצואר הכירו. עד כדי כך! (וכך כתוב בגמרא: הרוגי בית דין, הרוגי אומות העולם אין אדם יכול לעמוד במחיצתם!). השבוע היה אצלי אותו קצין שהשתתף בקבורתם, היו בביתי כמה אנשים ביקשתי מהם ״תשמעו את הספור מפי בעל העובדא". הוא סיפר להם את מה שהעידו המשתתפים וכי גם הוא היה עד – שגופותיהם היו שלמות. אך הוסיף וסיפר כי בין העומדים בפתיחת הארונות, היו כמה רופאים שפערו פיהם בתדהמה כאשר הוציאו אותם מן הארונות, וכאלו מתו אתמול, נורא ונפלא. לא נורא? אהה? מה הם הגיבו, הרופאים? ״במצרים האדמה שלהם יבשה"… שאלו אותם הנוכחים והרי גם בסוריה ישנה אדמה כזו, ולמה כאשר מביאים הרוג סתם מסוריה, לא מכירים אפילו עצם?! "טוב נכון, צודק" הפטירו. ומה היה אחרי"אתה צודק״? הלכו הביתה לאכול צהרים… נותרו בעינם. למה? כי לבהמה לא יכולים להראות נס.

רק כאשר אליהו הרעיב את ישראל שלוש שנים, והגוף של כלל ישראל נשבר וגם של אחאב, עד שאחאב שלח את עובדיה, למצוא כמה עשבים לחמשת הסוסים שעדיין לא מתו ברעב. רק אחרי הכאב בטן, אזי כבר יכול היה לשוב בתשובה.

בששת הימים. אמר בן גוריון: "ניסים ונפלאות, ניסים ונפלאות". ככה נאם ברדיו, זוכרים? מה היה למחרת? הכל השתנה: "אנחנו בכוחנו״… ומה היה אחרי אנחנו בכוחנו. טוב לא נאריך. ה׳ ירחם.

״האלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". אם רצון האדם ללכת ישר, – רצון נאמן, חזק, באמת וביושר – הקב׳׳ה עוזר לו, שיהיה ישר! ניתנת לו סיעתא דשמיא! אוהו! אוהו!. ו״הבא לטהר מסייעיים לו״.

[זה היה ההבדל בין נעמן לעבדיו. הם בתחילה ראו נכון – כי לו הייתה נגיעה. פגעו לו באגו. לא להם! ולכן הם חשבו בהגיון – "מה אכפת לך לנסות"? לעומת זאת בעת שלבסוף נעמן מתפעל, הם נותרו רגועים. מה קרה?? נעמן חטף כאב בטן… הם לא.]

*

בחינת דכורא ובחינת נוקבא

[בחינת מקבל ובחינת משפיע – מתוק האור עם תוספות]

שבת – זכר או נקיבה? שבת היא כו' ומאידך וכבדתו מעשות דרכיך כו'?

תשובה: גם מקבל ווגם משפיע. שהנה לא עובדים בשבת, טורחים לצרכה בער"ש, נדמה שהיא רק מקבלת, אולם ע"פ האמת היא משפיעה מטובה לכל השבוע שמתברך מכוחה!

המעשה ברב הומינר והתכשיטן שעבד בשבת וסגר חנותו ובאו למחרת וקנו ממנו כמו חודש שלם…

כך גם האברך והת"ח, לכאורה האברך נתמך ע,י האחרים, הוא בחינה של נוקבא, מקבל, אולם למעשה הוא מגונן על כל העולם בתורתו. הוא בחינת דכורא של משפיע. וכדברי הגמ' ביומא עא ע"א עה"פ [משלי ח] אליכם אישים אקרא, אמר רבי ברכיה: אלו תלמידי חכמים, שדומין לנשים ועושין גבורה כאנשים. וכביאורו של הבא"ח.

וכמעשה שהובא בשאל אביך ויגדך על אותו ת"ח שנסמך על שלחן חותנו וכשביקש לעוזבו באמרו עד מתי תחזיק אותנו, א"ל חותנו מי יודע מי מחזיק את מי… וזמן קצר לאחמ"כ אכן נפטר חותנו לב"ע.

והנה הקב"ה הוא ללא ספק בחינה של משפיע, ולכן הוא מוגדר בתואר דוכרא, ברוך אתה ה' ולא ברוכה את כו'.

אך האדם הוא בחינת נוקבא, שהוא מקבל מקוב"ה. אך בידו להפוך עצמו לדוכרא, בחינה של משפיע!

אשה כי תזריע – ישראל שהם בחינת נוקבא, כי תזריע – כאשר תתן צדקה שעליה נאמר זורע צדקות, זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, הרי שאז 'וילדה זכר' הוא הופך בזה להיות בחינת דוכרא שנותן ומשפיע!

ויש לנו בזה מוסר גדול. יש חושבים שהם יהיו ישר בבחינת משפיעים. יש לדעת שעל האדם קודם כל למלא מצבריו, ורק לאחמ"כ להפוך בחינת משפיע. הרב אורי זהר שקע בלימוד במשך שנים קודם שיצא לקרב אנשים. לא כבע"ת שזמן קצר אחר שחזרו בתשובה מיד הפכו להיות דרשנים…

ומובא בשם הגר"א שהדרך לקרב רחוקים היא כמו שממלאים כוס יין עד שהוא נשפך לצדדים, כך על האדם למלאות עצמו בתוכן על גדותיו עד שישפך לסובבים אותו.

פ"א בקשו מרב שידבר באירוע בו נכחו רבנים נוספים, והוא אמר שהוא מעדיף להקשיב מלדבר, שאם אדבר אחזור על דברים שממילא אני יודע, אך אם אקשיב יש סיכוי שאזכה לקנות דברים חדשים…

והוספתי ביאור שנתחדש לי השבת לענ"ד:

אשה כי תזריע – אשה מזרעת תתחילה – יולדת זכרים, איש מזריע תחילה יולדת נקבות. והנה אשה מרמז לכנס"י ואיש לקוב"ה. אשה – כנס"י – מזרעת תחילה – מתחלת את ההתקרבות לקב"ה ופותחת פתח כחודו של מחט – יולדת זכרים – זוכה להתקרבות חזקה ואמתית וקיימת כזכר.

אולם אם איש מזריע תחילה – אם הקב"ה הוא שעושה את הפתח תחילה ומערה עלינו רוח ממרום ולא ע"י אתערותא דלתתא – אזי יולדת נקיבות, התוצאה חלשה כנקיבה ולא ברת קיימא…

וצא ולמד מיציא"מ שבו הקב"ה 'פסח על הפתח' ולא המתין שאנו נפתח אלא פתח הוא הכל מאתו ית' ברוב חסדו עמנו שלא נטמע בגויים, והנה זמן קצר לאחמ"כ עשו ישראל את העגל…

*

אתה מובל או מוביל?

[מה אכפת לך מה יאמרו?? – והגדת גלינסקי]

"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרון הכהן" (ויקרא יג, ב)

ולהלן: ״נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן״ (ויקרא יג, ט).

ולהלן: ״זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן״ (ויקרא יד, ב).

וידועים דברי רבי ירוחם ממיר זצ״ל (״דעת תורה״, במדבר ו, יג) שזה החילוק בין המצורע לנזיר. שבנזיר נאמר ״יביא אותו״, ופרש רש״י: הוא מביא את עצמו. שהוא הבעלים על עצמו, ״הצדיקים ליבם ברשותם״ (בראשית רבה לד, י), ועל כן קדוש הוא, נזר אלוקיו על ראשו.

מה שאין כן המצורע, בין בטומאתו בין בטהרתו, נגרר הוא, ״והובא אל הכהן״, מושפע ומובל. אם על ידי החברה שסביבו, אם על ידי הרצונות והמאויים שבליבו!

בנובהרדוק חינכו אותנו לאמיצות, לקים כהלכה את הנאמר בסעיף הראשון בשלחן ערוך: ״ולא יבוש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה׳ יתברך״. והיה הסבא מנובהרדוק זצ״ל אומר: משולים אנו לתרנגולים הקשורים למוט הגדר בחבל ארוך, שמאפשר להם לשוטט בחצר ולנקר זרעונים כרצונם. מתפארים התרנגולים בנפשם: אשרינו, בני חורין אנו. אך ינסו לצאת מן החצר. ימתחו את החבל, ויבלמו! כך סבורים אנו, שנמנים אנו בכלל אלו שליבם ברשותם.

עובדה: קמנו כאריות לקרוא קריאת שמע (עי' רש״י במדבר כג, כד) אבל כשניסע ברכבת ויגיע זמן התפלה, הן נפזול ימינה ושמאלה, לראות איך יקבל הקהל את עמידתנו.

מי הם ומה הם? מה חשיבות לדעתם?

וכשנתפלל והמבקר יעבור לבקש כרטיסים, על פי החוק מותר לנו להתעלם ממנו, שישוב לאחר תפילתנו. אבל אנו נמהר לפשפש בכיסנו, ולהציג את הכרטיס. והתברר, שהחבל הקושר אותנו לחלישותינו די קצר…

ממה אנו פוחדים, שילעגו לנו, שיתמהו עלינו? הן משנה מפרשת היא (עדיות פ״ה מ״ו): ״מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי, ולא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום״!

נלמד שורה בגמרא, עם פירוש רש״י –

תנו רבנן, בכניסתו [לבית המדרש] מה הוא אומר? יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקי שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי (ברכות כח, ע״ב).

ופרש רש״י: ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו חברי על כשלוני. הרי רעות שתים שיבואו על ידי [אחד שנכשלתי והשני], שאגרום להם שיענשו.

מישהו מבין?!

מדוע פירש רש״י שלא ישמחו על כשלוני כדי שלא אגרום להם שיענשו. מדוע לא פרש כפשוטו, שלא ילעגו לי כדי שלא אעלב, כדי שאשמור על כבודי?!

בנובהרדוק, הבינו! להתפלל שלא ילעגו לי? מה איכפת לי אם לועגים או לא! עלי להתפלל שלא אכשל ושלא אכשיל. אבל להתפלל שלא ישמחו לאידי?!

והלא ביקש הרמב״ם באגרתו לרבי יוסף בן גאבד (מבגזיד) שלא ימחו במדברים נגדו ונגד חיבוריו ובמבקשים להתכבד בקלונו, ואדרבה: ״מי שיש לו בזה תועלת, ולא יזיק לנו אנחנו, וכופין על מדת סדום, זה נהנה וזה לא חסר״!

והחת״ם סופר זצ״ל כתב (בתשובותיו, אורח חיים סימן רח) שלכך סיפרו בגמרא (ביצה לח, ע״א), שכאשר עלה רבי אבא מבבל לארץ ישראל (וידוע ששיטת הלימוד היתה שם אחרת (בבא מציעא פה, ע״א)) אמר: ״יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל״, יהי רצון שאומר דבר שיתקבל.

כשהגיע מצא שרבותינו שבארץ ישראל, רבי יוחנן ורבי חנינא ורבי זירא, מתקשים בהלכה אחת. תרצה להם, וצחקו עליו. התמרמר: וכי עשקתיכם שאתם לועגים לי? המשיכו לצחוק. והגמרא דנה מדוע דחו תירוצו, והאם צדקו בדחיתם. הרי שדברים של טעם אמר, ויש דעה שאכן צדק.

ותמה החת״ם סופר, מדוע סיפרו לנו על ביזיונו של רבי אבא, והלא יכולים היו להשמיענו מחלוקתם בלי הסיפור על לעגם? אבל כונו להשמיע ביקורת על תפילתו, שיהי רצון שייאמר דבר שיתקבל, מה לך אם התקבל או לא?

אתה אמור דבריך כפי דעתך ולשם שמים, ואחת היא לך אם יודו לך אם לא. ומכיון שביקש שיעריכו דבריו, נכשל בכך שצחקו לו. להורותו, שביקש שלא כהוגן.

במלי דשמיא צו־יך אמיצות, שלא להתחשב במלעיגים, והוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים (אבות פ״ה, מכ״ב), וכמו שכתב ה״חתם סופר״ (דרשות, קפח א) שישראל עזין שבאמות (ביצה כה, ע״ב), ועז פנים לגיהנם (אבות, שם).

והציץ שהיה על מצח אהרן מכפר על עזות המצח (ערכין טז, ע״א) וכיצד? משום שהיה כתוב עליו ״קודש להשם״. כדי להורות, שלדברים שבקדושה חייבים לנהוג בעזות.

ובכלל, מה לנו להתחשב במה שאומרים.

ידוע הסיפור על אותו אדם שיצא לדרך רוכב על החמור, ובנו מלוהו. פגש בו אדם ואמר: ״אי לך, אכזר רע לב! אתה, במלא כוחך, רוכב על החמור, ובנך הרך מכתת רגליו?!״

צודק. ירד האב והרכיב את בנו על החמור. עבר אדם ואמר: ״זמנים חדשים הגיעו! הבן רוכב, והאב מלוהו?!״

צודק. עלה גם האב, ורכבו שניהם. עבר אדם וצקצק בלשונו: ״צער בעלי חיים! איך אינכם חסים על הבהמה המסכנה?״

צודק, ירדו שניהם. עברו אנשים ותמהו: ״עבור מה לקחתם עמכם חמור, אם אתם הולכים רגלי?!״

צודקים. נטלו את החמור, והרכיבוהו על כתפיהם… יתבונן כל אחד ויראה, כמה ׳חמורים׳ הוא מרכיב על כתפיו, בגלל חשש מפני ׳מה ייאמרו׳…״

אין להתרגש מכל מה שכותבים עלינו וגוזרים עלינו הממשלה הרעה הזאת, שסופה להיכחד, וכרגיל עמם ישראל חי ושורד וכל הקמים עליו יכלו.

היהודי גם כשהיה מושפל ע"י הגוי תמיד חש בעליונותו. גם לכבשנים הלכו בשירה "אשרינו מה טוב חלקנו". לכן הרב שטיינמן הקפיד שהעצרת בירושלים תסתיים בריקודים.

היהודי הולך שמח על אף הצרות והגלות, משל לאחד שסחר ביריד והגיע בסופו חברו וביקש למכור לו יהלום של 10 מיליון דולר במיליון דולר מכיון שהוא נאלץ לברוח וחייב מזומנים.

הלה אמר לו שאין לו כעת כסף. חבירו היה לחוץ ביותר ולחץ ולחץ עד שהלה הוציא כל כספו שהרוויח ביריד סך 100000 דולר ונתן לו, אך נותר ללא פרוטה לנסיעה לביתו.

הוא הלך רגלי לביתו, לן בבתי תמחוי, אכל עם עניים, קיבל בצקות ברגליו מרוב הליכה, נשחקו נעליו ובגדיו, האם הוא היה מדוכא ועצוב?…

תחשבו לבד… כשיש לך עשר מיליון דולר בכיס אתה חי אחרת… כך יהודי כשיש לו תורה ומצוות וה' גדול בשמיים – הוא חי אחרת, גם אם הוא סובל כאן – זה זמני!

הוספתי מעשה על הנהגת נובהרדוק בנוגע לרב אברהם יפהן שעבר את הגבול ואינו צריך תעודות כי יש לו ביטחון…

נמצא שנציגנו החרדים לא פועלים נכון כשהם מקימים קול זעקה על גזילת כבשת הרש וכו' והדרך הנכונה הייתה אם היו מפגינים ביטחון וזילזול ומבהירים שאנו חזקים מהם, ושאיננו מתרגשים מכל הגזירות שלהם, ושעברנו את פרעה ונעבור גם אותם…

הבחור בקורס טיס שרצה להניח תפילין אך חשש מחבירו לחדר, והשכים קום והניח עוד בטרם הוא קם, אך פעם אחת חבירו 'תפס אותו על חם' ונדהם לראותו מניח תפילין "אתה??" אמר בתדהמה.

אני רציתי תמיד להניח, אך חששתי תמיד מכך שאתה תעיר לי הערות ציניות, ולכן לא הנחתי עד עכשיו…

דור של אנוסים.

*

אל תתמקד בחסרונות הזולת

[מצורע – מוציא ומבודד הרע – ברוורמן – יתד]

פרשתנו, פרשת תזריע מצורע, עוסקת בנגעי אדם הבאים בעקבות חטאי הלשון – לשון הרע. כפי הנאמר במדרש על הפרשה: ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״.

בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו? עונה הגמרא : הוא הבדיל בין איש לאישתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: ״בדד ישב״. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: ״זאת תהיה תורת המצורע״ תורת – מוציא שם רע (מדרש רבה ויקרא טז, ב).

הבה נתבונן עד כמה חמורה טומאתו של המצורע. הנה, עם ישראל בתקופת היותו במדבר היה מורכב משלושה מחנות לפי דירוג הקדושה.

הגבוה ביותר מחנה שכינה, ולאחריו מחנה לויה, ולאחריו מחנה ישראל. ומנגד ישנם שלושה סוגי טומאה המצריכים הרחקה זמנית עד לטהרתם. הטומאה החמורה טומאת מת ולאחריה טומאת זב ולאחריה טומאת מצורע. אך הנה מתברר למרבה הפלא, למרות היות טומאת מת חמורה ביותר, האדם הטמא טומאת מת מורחק רק ממחנה שכינה!

ומאידך הטמא טומאת זב מורחק יותר, גם ממחנה לויה. אך המצורע לעומתם גרוע מכל. מורחק הוא משלושה מחנות! ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״. מה פשרם של דברים ?

מסביר בעל ״השפת אמת״ על המדרש הנ״ל בנוטריקון: מצורע – מוציא רע. עומק הענין הוא: ״אדם המספר לשון הרע מברר את הרע ממכלול הכוחות האנושיים״.

ננסה לבאר זאת: הנה, באדם ובמציאות נמצאים כוחות חיוביים ושלילים המשמשים בערבוביא.

הרע שבאדם הוא חלק ממכלול של כוחותיו וכאשר הוא מודע לכך ורצונו לשפר את מעשיו אזי הרע שבו משמש כגורם מאתגר, ומפרה את כוחותיו הטובים אשר יתנו מענה לרוע זה וינצחוהו.

אך אדם שטבועה בנפשו התכונה לספר לשון הרע כשהוא רואה איזה פגם באישיות חברו, עניינו להבליט את הרע ולהתמקד בו. כי זה מה שהוא קולט ממכלול הכוחות האנושיים שבאדם, ואותו הוא מבודד.

בהתבוננותו על זולתו הוא יראה רק את הפן השלילי באישיותו. כי הלא זה מה שהוא מחפש.

מבט שלילי זה על הזולת מבליט ומקבע את הרע בזולת, וביותר מכך מעיד על המספר עצמו בבחינת: ״כל הפוסל במומו פוסל״, עד כמה מעוותת ראייתו לא רק על הזולת, אלא גם על עצמו!

הנזק הסביבתי- חברתי הוא אדיר! מפני שהמספר לשון הרע, מעבר לסיפור הרכילותי עצמו ישנו מסר עקיף המושפע מרכילות זו לראות ולבודד את הרע מהמכלול, ובזה למדים לזהות את הזולת במגרעותיו כמאפיין אישיותי. כך נוצר הרס של החברה.

[תוספת: משום כך הוא גורם שהאחרים ייבדלו ממנו, שהרי בסטיגמה שהדביק לו הוא, כשהוא מגיע אומרים 'הנה הקמצן/השחצן/הכעסן/ הגיע… והם מסתכלים עליו דרך אותה זכוכית מגדלת שהוא הניח על מומו של חבירו ומאפיינים אותו בזה. לכן העונש שלו הוא בדידות שיחוה בעצמו. שהרי הוא בודד את חבירו, הוא יבודד.

המעשה בכיתה שלא התארסה והתברר ע"י גדולי ישראל שפגעו בבת מכיתתם, ואכן הם הודו שהייתה בת שמנה בכיתתם שעלבו בו תמידית ש'אף אחד לא יקח אותה'… מידה כנגד מידה הם נענשו שאף אחד לא יקח אותן… גדולי ישראל הורו להם לבקש מחילתה.

היא סירבה למחול, ואז הורו להם לשלם לה ככל אשר יושת על מנת להשיג מחילה, וכך אכן היה שאספו כל ההורים ונתנו לה כסף לנדוניה ומחלה להם והתארסו כולן]

תוספת שלי: לכן נבין מדוע המצורע כשיוצא מן המחנה "טמא טמא יקרא", קורא ומכריז בקול "התרחקו, אני טמא" – יש כאן מידה כנגד מידה, אתה מחקת את האישיות של זולתך ועשית חסרונו חזות הכל, הדבקת לו תווית מבלי להתייחס למכלול כוחות נפשו וטבעיו, ולכן אתה תכריז על עצמך: "מי אני? "טמא". זהו.

ללא התייחסות למכלול כוחות נפשך וטבעיך, לאישיותך ולתרומתך לחברה, לפעולותיך ומעמדך, "מי אני? טמא".

ותו לא. כפי שאתה עשית לחברך.

סיפור השגחה מדהים שאימת וסיפר חיים ולדר הובא במגזין הידברות [סיון תמוז תשע"ה] קרא כאן>>>

סיפור מדהים על מידה כנגד מידה, מהגר"י זילברשטיין [גליון טוב לחסות בה' נשא תשע"ה] קרא כאן >>>

לכן אדם כזה אין לו מקום בשלב זה בחברה האנושית עד שיתקן את דרכו. בדד ישב, ילמד את הרע שבבדידות. את הצימאון להיות חלק מהכלל ולא לבודד. רק כך יוכל לחזור לחברה ולתקן עוול זה.

המודעות בדורנו לאיסור הנורא של לשון הרע ורכילות ידועה לכל. ספריו של מרן בעל החפץ חיים זי״ע נמצאים בכל בית יהודי. ארגונים ומבצעים בנושא זה רבים מספור. אך לעיתים אלו שאיסור זה פרוץ לגמרי בהתנהגותם, עם לימודם בחומרת עוון זה מקבלים הם פיק ברכיים ואומרים לעצמם: ״אחרי כל כך הרבה חטאי הלשון שלנו אז אבדה תקוותנו. מה אם כן יועיל אם נפסיק לדבר או להאזין ?היש סיכוי להתנתק מהרגל נורא שכזה ??״

התשובה והתקווה נמצאת במעשה הידוע עם הרוכל ורבי ינאי:

מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר: ׳מאן בעי למזבן סם חיים׳. תרגום: מי רוצה לקנות סם מרפא לחיים? הביטו עליו, ונדחקו כל העם סביבו.

רבי ינאי היה יושב ועוסק בתורה בטרקלינו. שמע רבי ינאי את ההכרזה של הרוכל.

ביקש רבי ינאי: בוא עלה לכאן ומכור לי. ענה לו הרוכל: לא אתה צריך לסם זה ולא אנשים כמוך. הפציר בו רבי ינאי. עלה אליו הרוכל, הוציא לו ספר תהילים והראה לו הפסוק: ״מי האיש החפץ חיים״, ומה כתוב אחרי פסוק זה ? ״נצור לשונך מרע.. סור מרע ועשה טוב״ (תהילים לד, יג- טו). אמר רבי ינאי, אף שלמה מכריז ואומר: ״שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו״.

אמר רבי ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט (כלומר ששמירת הלשון היא סם החיים) עד שבא רוכל זה והודיעו, ״מי האיש החפץ חיים״.

השאלה שהכל שואלים היא, מה חידש הרוכל לרבי ינאי, הלא לא שינה ולא הוסיף מאומה. מה אם כן כל כך התפעל רבי ינאי? והעיקר, מה הקשר הרעיוני בין חיים לשמירת הלשון?

עונה על כך בחידוש נפלא ומתוק בעל ״הכלי יקר״: רבי ינאי למד מהדגשו של הרוכל על ״סם החיים״, שיש תיקון למי שחטא רבות בחטא נורא זה ולכן התפעל הוא בעיקר מהמספר, מהרוכל הלזה, וזה לשונו: ״אבל רוכל זה סבר שיש תקנה אפילו למי שכבר סיפר, וידע זה בניסיון בעצמו כי גם הוא היה רוכל הולך רכיל ורגיל על לשונו לשלח מדנים בין אחים, ואחר כך נתן אל ליבו לשוב בתשובה וביקש דרכי הרפואה שהזכירו חז״ל לתלמיד חכם בתלמוד תורה, ולעם הארץ על ידי שבר רוח, וראה כי התרופות הללו הועילו לו, על כן מילאו ליבו לזכות את הרבים ולהחזיר בתשובה כל אותן העיירות שידע בהם שיש שם בעלי הלשון, עד אשר לא יבואו עליהם ימי הרעה בצרעת ויצטרכו להדר אחר ציפורים עפות כטהרת המצורע העושים מעשה פטיט(כלומר פטפוט). וזה שאמר שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לציפורי, היה מחזיר בתשובה אותן העיירות הקרובות למעשה ציפור העושין מעשה פטיט… והיה מכריז: ׳מי רוצה לקנות סם החיים׳, כי היו כחולים הצריכים סמים לתרופה״. יש תקווה יש סם רפואה לחפצים בחיים.

המעשה במלך הנכה

ולסיום סיפור נפלא ומסר מיוחד לחפצים לא רק לנצור לשונם ואוזנם, אלא חפצים להגיע למצב גבוה מכך שכלל לא נראה פגמי זולתנו.

באחת מארצות העולם היה מלך אהוב על נתיניו. אך חיסרון מסוים היה בו. הוא היה בעל רגל אחת, ובנוסף סבל מגיבנת בגבו, וכדי להשלים את מראהו אחת מעיניו הייתה סגורה באופן תמידי… ויהי היום, המלך החליט לתלות על קיר טרקלינו את דיוקנו. קרא המלך לאחד הציירים הגדולים במדינה, וביקש ממנו לצייר את דיוקנו, ובתמורה יקבל שכר רב. הצייר קיבל את ההצעה בשמחה וניגש היישר לעבודה. לאחר מספר חודשי עבודה הגיע הצייר לארמון המלך ובידו יצירת האמנות, דיוקן מדויק של המלך. ראה המלך את הציור, ובמקום להתלהב מהדיוק הרב, הוא כעס, פניו האדימו והוא נזף בצייר: ״אתה לא מתבייש?, ככה אתה מבזה אותי? אתה מצייר אותי בעל מום ?… ״ הצייר נדהם: ״אדוני המלך, ביקשת דיוקן, זה מה שעשיתי… ״ המלך לא נרגע והורה להשליך את הצייר לכלא בעוון ביזוי כבוד המלך.

קרא המלך לצייר נוסף, והטיל עליו את מלאכת הציור. הלה למד מניסיון העבר, והיה ״חכם״ יותר. החליט ״לשפץ״ את מראה המלך. יישר את גבו, סידר את עיניו, וכמובן, הוסיף לו רגל. לאחר חודשי עבודה בא לארמון להראות למלך את יצירת המופת. והנה שוב, המלך כעס: ״מדוע אתה משנה את המראה שלי?״ נזף בו, ״האם אני לא מושלם במראה הנוכחי שלי?״ הוא הורה להשליכו לכלא, שישמש כחברה לצייר הראשון…

קרא המלך לצייר נוסף, שלישי. הצייר נכנס לדילמה. מה יעשה? כיצד יצייר את המלך? חשב וחשב, ולבסוף ״הבריק״ במוחו רעיון. הוא צייר את המלך מהצד כשהוא יורה בחץ וקשת, תוך כדי רכיבה על סוס. וכך, ראו בציור רק רגל אחת, כי השנייה מצידו השני של הסוס. הגב כפוף כמו כל אדם שיורה תוך כדי רכיבה. ועין אחת עצומה, כמנהג היורים, כדי למקד את הפגיעה…

מיותר לציין שהמלך נהנה מאוד ונתן לצייר את שכרו המושלם…

אתה מביט בחברך, מזהה בו חיסרון כלשהו אתה רואה אדם מתנהג בצורה שנראית לך לא ראויה.

דע לך, שהכול תלוי איך אתה מצייר את הדברים. בידך, או יותר נכון בדעתך, היכולת לצייר את המציאות, כך שתראה יפה יותר. חכמינו במשנה קוראים לתכונה זו: ״הוי דן את כל האדם לכף זכות״. זה לא מובן מאליו אך זה אפשרי בהחלט. ״אדרבא שנראה מעלת חברנו ולא חסרונו״ (נועם אלימלך).

*

כל אחד והציווי המיוחד לו

[מדרש אור חדש – עם תוספות]

 (ויקרא יג, ב) "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים"

אומר רש"י: גזירת הכתוב הוא, שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן, עד כאן.

ובתורת כהנים נאמר, שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן.

הא כיצד? חכם שבישראל רואה את הנגעים, ואומר לכהן – אף על פי שהוא שוטה – אמור: טמא, והוא אומר טמא. אמור: טהור, והוא אומר טהור, עד כאן.

מהאמור לעיל אנו רואים חובה לבוא אך ורק לכהן. ננסה להבין האם הגבלה זו לבוא רק לכהן היא עול וכעין עונש לכהן שצריך לראות נגעים, או שזה מהווה כבוד לכהן שהכל תלויים בו?

 מצד אחד רואים שזהו עול על הכהן, כפי שנאמר (ויקרא רבה טו, ח) "אמר רבי לוי בשם רבי חמא ברבי חנינא: צער גדול היה לו למשה בדבר הזה, כך הוא כבודו של אהרן אחי להיות רואה את הנגעים? אמר לו הקדוש ברוך הוא : ולא נהנה ממנו עשרים וארבע מתנות כהונה? במתלא אמרי: דאכיל בהדי קולא – לקי בהדי קילא", עד כאן.

[מפרש ה"מתנות כהונה" : מי שאוכל רך הדקל הנקרא 'קורא' (כך גירסתו במדרש), ילקה בעץ או צרור הנקרא קילא, עד כאן].

וכן כתוב במדרש תדשא לרבי פנחס בן יאיר (אות טז. נדפס באוצר המדרשים) למה לא ציוה הקדוש ברוך הוא להראות נגעים לאחד מישראל אלא לאהרן ולבניו בלבד? אלא כשם שנוטלין מתנותיהן ותרומותיהן וכל קורבנות של ישראל, כך יקבלו טרחותיהן, עד כאן .

מצד שני מצינו בחז"ל שהציווי להראות נגעים רק לכהן, הגבלה זו באה לכבד את הכהן ועל ידי כך לשמור את זכויותיו. כמו שנאמר בהמשך מדרש תדשא שהובא לעיל טעם נוסף מדוע רק כהן רואה נגעים, כדי שיצטרכו ישראל להם ויהיו נותנים להם מתנותיהם בעין יפה, עד כאן. וכן אמרו (ויקרא רבה טו, ו): "רבי אבין בשם רבי יוחנן אמר : כתיב אצל יולדת: "ואם לא תמצא ידה די שה" (ויקרא, יב, ח) ומה כתיב אחר כך? – "אדם כי יהיה בעור בשרו" (שם יג, ב), וכי מה ענין קורבן לידה לנגע צרעת? – אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי לך הבא קורבן לידה, ואתה לא עשית כן, חייך שאני מצריכך לבוא אצל הכהן", עד כאן.

רואים שמצד אחד זהו כביכול צער וביזיון שרק הוא צריך וחייב להתעסק בנגעים. ומצד שני ההגבלה שרק כהן יכול לראות נגעים, באה לכבודו, שהכל יהיו זקוקים לו. ננסה ליישב את שני הטעמים שלכאורה סותרים זה את זה.

סתירה דומה אנו מוצאים לגבי כבוד תלמיד חכם.

בכמה מקומות חז"ל דורשים שצריך לכבדם כמו שמכבדים מלך. כך אמרו בגמרא (יומא עב, ע"ב) על הכתוב: (משלי ח, טו) "בי מלכים ימלוכו", שהמלכים הם התלמידי חכמים שעוסקים בתורה. זאת אומרת, שתלמיד חכם צריך להיראות ולהתנהג כמלך, וכולם צריכים לדאוג לו שכך יהיה מצבו, שיחיה חיי רווחה ופאר כיאות למלך.

ומצד שני נאמר במסכת אבות (ו, ד): "כך היא דרכה של תורה : פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל", עד כאן. כיצד אפשר ליישב לכאורה את הסתירה הנ"ל?

אך מובא בשם גדולי המוסר (שמעתי זאת מרה"י זצ"ל) שכל אחד צריך לדעת את הפסוק שלו.

מה שנאמר שרבנן הם מלכים, זה אמור לאותם אנשים שצריכים לתמוך ולכבד תלמידי חכמים ולעזור לישיבות. וכי ראוי שייראו מזולזלים וירעבו לפת לחם? הרי צריך לדאוג שיחיו חיי מלכים.

ומה שנאמר: כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו', זה אמור לתלמיד החכם עצמו, אם ירצה לזכות לתורה, חייב הוא לנהוג בהסתפקות במועט ולא לשאוף לחיות כמלך, כפי שנאמר בהמשך (אבות ו, ד): "אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך עשה, ואל תתאווה לשולחנם של שרים ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך", ע"כ.

כלומר, הפסוק לכבד ולהחזיק תלמיד חכם כמלך הוא כלפי מי שדורשים ממנו שיתמוך בתלמיד חכם.

אבל לתלמיד חכם עצמו הפסוק הוא שיסתפק במועט. ואם כך יהיה, הכל על מקומו יבוא בשלום.

אבל מה קורה כשכל אחד לוקח את הפסוק של הצד השני, דהיינו, כשבאים לאדם ואומרים: תעזור ותתמוך בתלמיד חכם, הוא עונה: מה פתאום שהתלמיד חכם יהיה זקוק לעזרה? הרי נאמר כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'.

וכמו כן בצד השני, כשבאים לתלמיד חכם הוא מתלונן ורוטן: הרי צריכים לדאוג לי לחיות חיי מלך ולא עושים כך. אז המצב אינו טוב. לכן כל אחד צריך לדעת את הכתוב האמור כלפיו ולא להשתמש בכתוב האמור כלפי השני.

כמו כן נוכל לומר לגבי שני הטעמים שנאמרו למעלה לגבי ההגבלה שרק כהן בודק נגעים, ואינם סותרים אחד את השני, אלא כל טעם נאמר לצד שונה.

הטעם שזה עול וכביכול ביזיון שהכהן חייב לעשות כן, בגלל שמקבל מתנות, הוא טעם למשפחת הכהונה, שהם משועבדים בזה לעם ישראל, וכפי שענה הקדוש ברוך הוא למשה רבינו במדרש לעיל.

לעומת זאת, הטעם השני שהגבלת הראיה למשפחת הכהונה באה לכבד את הכהן, שיהיו זקוקים לו ועל ידי כך יתנו לו מתנות בעין יפה, זה נאמר כלפי עם ישראל, שידעו לכבד את הכהן ולתת לו את המגיע לו בעין יפה.

תוספת:

כך גם צריך לדעת בחלוקת התפקידים בין האיש לאישה. כאשר האדם מעיין בדברים שנאמרו בחז"ל לאישה על איזוהי אישה טובה העושה רצון בעלה, וכן מאמרים אחרים שבהם משתמע שהבעל הוא במרכז והאישה היא בבחינת עזר ועוד מאמרים מסוג זה, הוא בא בטרוניות לאישה שאינה עונה על הצפיות.

וכן האישה שרואה שהבעל אינו עונה על הציפיות ואינו מקיים את כל שכתוב על חובתו לכבד את אישתו יותר מגופו וכו', היא חשה מתוסכלת וממורמרת על שהיא נשואה לבעל שאינו עונה על הצפיות.

המסקנה המתבקשת היא שכל אחד יתמקד במה שהוא צריך לעשות ועל ידי זה הכל יבוא על מקומו בשלום.

כך גם בנוגע ללימוד כף זכות. האדם צריך ללמד כף זכות. אולם זה נועד לשמש אותנו כשאנו רואים את השני עושה מעשה שאינו ראוי, אך גם כאן פעמים והאדם מתעסק במה שאינו נוגע לו, ומלמד זכות על עצמו במקום לתבוע מעצמו התעלות וההתמודדות.

בשנת תר"ח פרצה מגיפת חולירע בוילנא וסביבותיה והבריות היו מפשפשים איש במעשיו, ואף במעשי הזולת על מנת לחשוף את הסיבה שבגינה הייתה הצרה.

אחד מאותם אנשים בא בביתו של רבי ישראל מסלאנט ולחש על אוזנו אודות מעשיו הגרועים של פלוני שבגינם פקדה אותנו המגיפה. אמר לו רי"ס: כידוע צותה התורה לשלוח את המצורע מחוץ לג' מחנות, מדוע? אלא אמרו חז"ל מרעת באה בעון לשון הרע והעוון הזה כולל חיפוש חטאים ופגמים אצל הזולת הגם שהם אמת, ולכן אומרים לו אם אתה חושב את עצמך למומחה במציאת עוונות וחטאים צא נא מחוץ למחנה בהתבודדות מוחלטת ותמצא את העוונות הפרטיים שלך… [טללי אורות. אוצרות התורה עמ' קנז]

תוספת:

הגרי"ס סלנט היה אומר שאדם דואג מאד לעולם הבא של זולתו ולעולם הזה שלו… הוא דואג לאכול היטב, להיות מסודר כלכלית, שהכל ידפוק כראוי, אך לחבירו הוא דואג שיתפלל כראוי, שלא יזלזל במצוות וכו'.

עלינו לדאוג לעולם הבא של עצמנו ולעולם הזה של חברנו, והעולם הזה של חברנו הוא העולם הבא שלנו! שיאכל טוב, שיתפרנס טוב, שיחיה טוב!

תוספת:

 (בראשית ד, ז) "הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ"

הרבי הקדוש והטהור רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל היה מלא אהבת ישראל ויחסו אל האדם מישראל היה לאהוב אותו כמו שהוא ולא לחפש חטאים על איש זולתו ולראות תמיד הטוב שבאדם.

הוא היה מפרש את הפסוק : "אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ", ככה: "אם תיטיב" מי שבעצמו טוב "שאת" יכול הוא לשאת ולסבול כל יהודי "ואם לא תיטיב" אבל אם אתה בעצמך אינך טוב "לפתח חטאת רובץ" תמצא חטאים אצל כל אחד [ויקהל משה גורדון עמ' כג]

*

על ההפטרה – מעשה גיחזי והטעם לחומרתו | כשפורטים דבר יקר לפרוטות

[העקרון מהרב דיסקין עם תוספות]

בהפטרה שלנו אנו קוראים על נעמן שהיה מצורע, והגיע לאלישע להירפא מצרעתו.

[ניתן להאזין להפטרה עם ביאור המלבי"ם כאן].

גיחזי נטרד מהעולם הבא. מדוע?

 (סנהדרין קז, ע"ב) "גחזי [אין לו חלק לעולם הבא] דכתיב: "וילך אלישע דמשק [ויבא אלישע]".

להיכא אזל? אמר רבי יוחנן: שהלך להחזיר גחזי בתשובה ולא חזר. אמר לו: חזור בך! אמר לו: כך מקובלני ממך החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

ממשיכה הגמרא ואומרת: תנו רבנן לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים.

מה היה הסיפור?

נעמן שר צבא מלך ארם היה מצורע.

אמרה לו הנערה השבויה מארץ ישראל המשרתת בביתו: אם תלך לאלישע הנביא ירפא לך מצרעתך!

כשהגיע נעמן לארץ ישראל אל הנביא, הוא לא יצא אליו אלא [ספר מלכים ב פרק ה] "וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר:

נעמן 'לא אהב' את התגובה המשפילה –

"וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע:

(יב) הֲלֹא טוֹב אֲבָנָה {אֲמָנָה} וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה":

טוב שהיה שם את ה'מבוגר האחראי' והם במקרה זה עבדיו, והם משכנעים אותו:

"וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי [גם לו] דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה, וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ [דבר כה פעוט-] רְחַץ וּטְהָר":

ההגיון גובר על הרגש –

וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר:

אחוז התפעלות נעמן חוזר לאלישע כדי לתת לו מתנות –

וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ:

אלישע מסרב –

 וַיֹּאמֶר חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן:

אך יש מי ש'המתנות' מדברות אליו, (הן הרי שוות קצת יותר מסיגרים ושמפניה וורודה…) –

וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֵת נַעֲמָן הָאֲרמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיא חַי ה' כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה:

לא חבל? הוא הרי כל כך רוצה לתת, אז למה לחסוך זאת ממנו…

וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם ?: – הכל בסדר?

וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם, אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים תְּנָה נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים:

ונעמן אינו חושד ונותן בשמחה:

וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם וַיִּפְרָץ בּוֹ וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים וַיִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו:

גיחזי דואג להטמין את ה'מתנות' – וַיָּבֹא אֶל הָעֹפֶל וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת וַיְשַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ:

והוא שב לעמוד לפני אלישע בפרצוף תם:

וְהוּא בָא וַיַּעֲמֹד אֶל אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע מֵאַיִן גֵּחֲזִי? וַיֹּאמֶר [גיחזי] לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה:

הוא כנראה שכח שאלישע הוא נביא…

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ? הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת?: וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג":

נחזור לדברי הגמרא:

כאשר הגיע גיחזי לפני אלישע בדיוק עסקו שם בסוגייה של 'שמונה שרצים' [שעורותיהם מטמאים כבשרם].

והנה רואה אלישע כי הצרעת פורחת מעל ראשו של גיחזי. אמר לו אלישע: רשע! הגיעה העת ליטול שכר שמונה שרצים [הגיעה העת שתקבל 'שכר' על לימוד תורתך שערכו כשמונה שרצים טמאים. בן יהוידע]. והוא מקלל אותו:

"וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג":

מדוע לא לקח אלישע מאומה מנעמן?

נעמן רצה לתת מתנות לאלישע, ואלישע לא רצה להנות ממעשה ניסים וקידוש ה', שזה נראה כאילו נהנה מהנס, וגם חילול ה' שיראה כאילו יש כאן 'ענין כספי'.

שואל הרב דיסקין – מה שעדיין לא ברור – מה כל כך חמור במעשה גיחזי? בסך הכל לקח כסף שלא היה צריך, על זה אין חלק לעולם הבא?

ועוד, מדוע לקה דוקא בצרעת, מה המידה כנגד מידה?

ב'רזומה' של גיחזי היו עוד עוונות.

הוא נשלח כדי להחיות את המת והוזהר שלא ישאל לאף אדם לשלום. כמובא ברש"י (מלכים ב' ד, כט):

לא תברכנו – "לא תשאל לשלום, וכל זה, שלא ירבה דברים וישאלהו להיכן אתה הולך, והוא אומר להחיות את המת, ואין זה כבוד הנס להתהלל בו מי שבא על ידו. והוא לא עשה כן, אלא לכל השואלו הוא אומר, רבי שלחני להחיות את המת" (תנחומא בשלח כו, ירושלמי סנהדרין י ב):

לעומתו – רבי טרפון – לא רצה להשתמש בכתר תורה כשרצו להשליכו לנהר. דאשתמש בתגא חלף!

מי שמשתמש בכתר התורה משחק עם העולם הבא שלו.

דוגמא נפלאה לכך –

אם ישאלונו – מה יותר חמור – ריבית או גזילה? ללא ספק ריבית, אין לו חלק לעולם הבא. ואין עפרו ננער לתחיית המתים.

מדוע? והרי גזלן עושה עבירה הרבה יותר חמורה?

מבאר הגר"ח שמולביץ שמלוה בריבית לוקח מצוה עצומה של חסד, ופורט אותה לפרוטות. לתת הלואה ליהודי זהו דבר עצום, והוא אומר לעצמו – אבל אפשר לעשות מזה כמה שקלים…

שכר תורה הוא עצום. אולם אם אתה מסוגל לקחת מעשה ניסים עצום ולפרטו לפרוטות, לקחת כסף מנעמן, להתהלל בהחייאת המת, מידה כנגד מידה יקחו את השכר העצום המגיע לך על לימוד התורה ויפרטו אותו לפרוטות ותקבלו בעולם הזה!

גיחזי ממשיך בהנהגתו גם אחר כך:

בנביא מסופר שבשומרון היה רעב נורא ואישה באה ליורם המלך לדין תורה על שאכלו היום היא ושכנתה את בנה, וכעת שכנתה מסרבת לתת את בנה על מנת שנאכלנו. צואת יונים הייתה נמכרת בסכום עצום, אולי ניתן להוציא מתוכה כמה גרגרים. רעב מחריד.

אלישע מבטיח שמחר יהיה סאה סולת בשקל. המצורעים רואים שמחנה ארם ריק, ושללם ומזונם הרב – נטוש. תחילה היה עליהם להודיע לכולם. אולם הם הולכים ומטמינים פעם ושניים, עד שלבסוף הם אומרים אנו לא נוהגים כראוי, שאם המלך יגלה זאת – יהרגנו!

נשים לב – לא המצפון ייסר אותם חלילה. המצפון שלהם נקי, היות ומעולם לא נעשה בו שימוש… עִניין אותם רק מה יקרה אם יתפסו אותנו. 'שכולם מצידנו שימותו'

מחריד. אותה מידה של רדיפת הממון, מביאה אותם לכזאת התדרדרות עד שמסוגלים לראות שיש אנשים שמתים בכל יום ובכל רגע, אך אותם מעניין 'כיצד אני עושה מזה כסף'.

הדבר מזכירני את אותו בחור שהציל רבים ממפגע סכינאי, כשהתגבר עליו וירה בו למוות, וכששאלוהו מה היה הדבר הראשון שעשה – הוא סיפר שהתקשר לתחנת רדיו שמבטיחה 50 ₪ על ידיעה חדשותית שתפורסם, כדי להיות הראשון שמודיע ולהרויח חמישים שקלים…

חוץ מזה הוא סיכם עם חנות פלאפל שהייתה באזור, שאת הראיונות המצולמים לכלי התקשורת הוא יעשה מול החנות שלו, כך שיקבל חשיפה ופירסום וגם זה תמורת כמה מאות שקלים… לא נח לרגע הבחור…

מדהים לראות אדם הזוכה למצוה כל כך עצומה, להציל נפש מישראל, ומה שמטריד אותו כעת זה 'איך אני יכול לעשות מזה כמה גרושים'…

מדהים כל כך, עלוב כל כך…

ולפי זה יש להוסיף, מדוע באמת לקה דוקא בצרעת? [מעבר לסיבה הפשוטה שזו מידה כנגד מידה שנטל צרעת נעמן, שנעמן קידש את ה', ואתה חיללת את ה']. הרי חז"ל אומרים:

"אמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן על שבעה דברים נגעים באים, על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין"(ילקוט שמעוני מלכים ב', רמז רל).

הנגע בא על הגזל וצרות העין, וגיחזי הלך וגזל ממון שאינו שלו והיה צר עין במה שמצא במחנה ארם מלתתו לאחרים, כך שהצרעת אכן הלמה את מידתו ומידת בניו!

יזכנו ה' שכל מעשינו יהיו לשם שמים, אכי"ר!

*

מכות הגויים ומטרתן

[מעין השבוע]

(ויקרא רבה (וילנא) טו, ד)

…משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטין של מלך כיון דחמית מגלביא תלן, דחלת. אמר לה המלך: אל תתיראי! אלו לעבדים ולשפחות אבל את לאכול ולשתות ולשמוח.

כך, כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו. אמר להם משה: אל תתייראו! אלו לאומות העולם, אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח שנאמר (תהלים לב, י): 'רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו'".

מדרש זה מפליא. והרי כל פרשת נגעים נאמרה רק לישראל, וחז"ל הורונו שהנוכרים אינם מטמאים בנגעים, וכיצד אם כן המדרש דורש את הנגעים על הנוכרים?

חז"ל הורונו שאין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה. ולכן באים נגעי בתים לפני נגעי הגוף. כך גם אין בעל הרחמים נוגע בישראל תחלה אלא מכה תחילה בעובדי כוכבים ומזלות, ואח"כ אם ישראל לא שבים בתשובה הוא מביא את המכה עליהם.

מטרת הנגעים היא לאותת לנו לשפר את דרכינו.

דוגמא טובה לכך היא תקופתנו. העולם גועש, איראן מכינה אטום, עיראק מתפוררת, סוריה מתלהמת, והכל בשביל ישראל.

גם מה שלא נראה קשור, גם הוא בשביל ישראל. גם אם קורה צונאמי באיזו פינה בעולם, רעידת אדמה קשה באיזה מקום בגלובוס- לבסוף הדבר אמור לעורר את ישראל. מדוע ה' מכה את הגויים כדי שאנו נלמד מוסר?

הטעם לכך הוא משום שהגויים אינם כאן בשביל עצמם אלא בשביל ישראל, ובישראל תלוי מעמד העולם, וקיום העולם. לכן יש טעם וצורך להשיב בתשובה את ישראל. בהם תלויה הגאולה.

ומסיבה זו אין טעם להכות בגויים, הם אינם מבינים מהי תשובה, ואינם מתקנים דרכיהם.

אולם ה' מכה בהם כי מגיע להם על מעשיהם הרעים, אולם אין בכך תועלת, ואם כן למה להכות? אלא התועלת היא על כל פנים לנו, שעל ידי זה אנו נלמד מוסר.

מעשה היה ביהודי תושב סין שהגיע לראדין לחפץ חיים להתברך מפיו. שאלו הרב מה נשמע בסין? סיפר היהודי שהיהודים מתי מעט, הקהילות קטנות ואין מדריך ורב ומורה הוראה. נאנח הצדיק ואמר לו צרת רבים היא בתקופתינו, כך שומע אני גם מאפריקה ומאוסטרליה ועוד מדינות.

זהו מצב קשה. בעבורכם חיברתי את 'נדחי ישראל'. קח לך אותו,תלמד ותלמד לאחרים.

מה עוד חדש בסין, התעניין החפץ חיים.

סיפר היהודי שסכר ענק נפרץ והציף שטח רחב ידים, הטביע כפרים רבים והשחית יבולם. אלפים טבעו, מאות אלפים איבדו ביתיהם. הזדעזע החפץ חיים ואמר: אוי, מידת הדיך מתוחה!

העיז הלה ושאל: רבינו, מה לנו ולהם? אמר לו החפץ חיים: אילו היה מישהו עולה על בימה בכיכר העיר בורשה בירת פולין והיה מתחיל לנאום באידיש, למי היו מכוונות מיליו? ליהודים בודאי, השיב היהודי.

תמה החפץ חיים: והרי כידוע הם מיעוט קטן בורשא? אכן, אישר האיש, אולם רק הם מבינים את השפה…

בדיוק כך! אמר החפץ חיים, אסונות הם איתות מן השמים, אולם למי הם באו לאותת? לסיני הנבע? לכושי חסר הדעה בניו אורלינס? האיתות הוא רק למי שמבין את השפה, הם מיועדים אלינו. אולם כיצד כלל נדע עליהם? מסבבים משמים שיהודי מסין יגיע לאירופה לראדין ויספר, כדי שנפיק את הלקח ונשוב מבעוד מועד.

על זה אמר הנביא (צפניה ג, ו-ז): "הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם מבלי עובר נצדו עריהם מבלי איש מאין יושב, אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר ולא, יכרת מעונה כל אשר פקדתי עליה אכן השכימו השחיתו כל עלילותם"

כעת נשוב למדרש. המדרש מלמדנו שהיסורים והנגעים נועדו לאומות. בתחילה ה' מכה את הגויים כדי שאנו נתעורר. רק אם לא נתעורר ממכות העובדי כוכבים ומזלות, יבואו חלילה הנגעים על ישראל.

וזה שמסיים המדרש 'רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובבנו'. לו היו נותנים לנו כמוסה שבבליעתה היינו מסירים מעלינו את כל המכאובים והסבל, שום כאב לא היה מזיז לנו. האם היינו נוטלים אותה? ללא ספק, הרוב המוחלט – למעט חולים סופניים כרוניים המתיסרים קשות- היה מסרב לקחתה. מדוע? הכאב הוא סימפטום. הוא מאפיין בפנינו את הבעיה.

כשאתה ניגש לרופא הוא מיד שואל היכן כואב לך. כך יבין היכן לטפל. הכאב הוא נורת האזהרה. אף אחד מאיתנו לא ינתק את הנורה האדומה באוטו המדווחת על התחממות המנוע. הגם שהיא מציקה ומצריכה עצירה מיידית. כך גם כן הבוטח בה'- על אף היסורים חסד יסובבנו. הוא מבין שהכל חסד, גם הכאב.

אך הרשע- אינו מבין את מטרת הכאב והכל קשה לו ובלתי נסבל. הצער בעולם נועד לעורר, אם נתעורר- לא נזדקק שהוא יגיע אלינו

אישית!

הירא מהי רגוע ושלו

בהקשר לכך אמר רבי שלום שבדרון זצ"ל רעיון נפלא:

מסופר בנביא כי יונה ברח תרשישה והטיל ה' רוח סערה בים והפילו המלחים גורלות ונפל הגורל על יונה "ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה". והנה כשנדייק בלשון הפסוק נמצא תיבות מיותרות, דכמו שהם שאלו 'מה מלאכתך ומאין תבוא' היה להם לסיים 'ומי עמך' בלשון שאלה, ואילו בפסוק הלשון "ואי מזה עם אתה" כלומר לא שאלוהו לאיזה עם הוא משתייך אלא תמהו על כלל העם שהוא משתייך אליו מהי תכונת העם הזה.

ולכאורה מה ראו בו שהביאם לתמוה על עמו? אלא, יונה הנביא היה נראה בעיניהם כחידה סתומה.

הנה מתחוללת רוח סערה גדולה בים, והאוניה עולה הרים ויורדת תהומות ועוד מעט קט והיא נשברת, ובמצב זה כל ציבור נוסעי האוניה נעמד על רגליו, רעש גדול ומהומה גדולה נעשית שם וכולם זועקים איש אל אלוהיו, מטילים לים את הכלים להקל מעליהם.

ואילו יונה: "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב" את יונה לא מדאיג שום דבר הוא יורד אל ירכתי הספינה ונשכב.

ולא רק זאת אלא ממשיך הפסוק לומר "וירדם"! כל כך רגוע היה עד שנרדם כאילו שוכב עתה בביתו.

כשמצאוהו לא יכלו להכיל רעיון זה, האיך מסוגל אדם להירדם במצב כזה?

ועל זה תמהו "ואי מזה עם עם אתה" כלומר איזה סוג בריה אתה? והשיב להם יונה: תמהים אתם האיך אני כה רגוע ושלו?

דעו לכם "את אלוקי השמים אני ירא אשר עשה את הים והיבשה" כלומר הירא מלפני ה' ומאמין בו, מרגיש עצמו בסערת ים כשוכב על ארץ מבטחים, שהרי הכל מעשי ה', וים כיבשה לפניו, ואין צורך לפחד מפני סערת ים כלל כי זוהי מדת היראה.

הירא מה' אינו מפחד משום דבר בעולם ביודעו כי אין עוד מלבדו [אוצה"ת עקב]

תוספת – פנינים פרשת ויחי תשע"ב:

"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים…" לפי פשוטו של מקרא שיעקב אסף את בניו ורצה לספר להם מה שיקרה באחרית הימים – בקץ הגלות, היה צריך לכתוב: האספו ואגידה לכם את אשר ״יקרה״ ב״הא״ ולא באל״ף?

בספר אהל שלמה תירץ על פי דברי הרה״ק בעל התפארת שלמה זי״ע על הפסוק (שיר השירים א, ד) ״משכני אחריך ונרוצה וכו׳״, דהנה ישנן שתי דרכים לקנות בעל חיים:

״קורא לה והיא באה״ (קידושין כב, ע"ב) – קריאה לבהמה והיא הולכת אחרי האדם.

״הכישה במקל ורצתה לפניו״ – הכאת הבהמה והיא ממהרת ורצה.

והחילוק בין שתי המשיכות האלה הוא: שבקורא לה והיא באה, אזי האדם הולך קודם הבהמה והבהמה אחריו, ובהכישה במקל הבהמה הולכת קודם והאדם אחריה, לזאת אנו מבקשים מהשם יתברך ״משכני״ – עשה משיכה כזאת אשר ״אחריך נרוצה״. שאתה תלך מקודם, ואנחנו אחריך, היינו ״קורא לה והיא באה״ שתשפיע לנו כל טוב ומתוך שמחה נעשה תשובה מאהבה, אבל לא חלילה משיכת הכישה במקל על ידי יסורים רחמנא ליצלן.

רק שנעשה תשובה מתוך נחת, וזה שאמר יעקב אבינו עליו השלום לבניו ״האספו״ באהבה ואחוה וריעות, ״ואגידה לכם״ – לשון המשכה (כמו נגיד ונפיק) אתפלל בעדכם שיהיה נמשך לכם מן השמים, ״אשר ׳יקרא׳ אתכם באחרית הימים״ – היינו משיכת ׳קורא׳ לה והיא באה…

*

הנגעים בישראל ולא בעכו"ם

מדוע צדיק ורע לו?

משל לשני אנשים שהגיעו למוסך, לשניהם מנועים מקרטעים. א' יצא בתיקון של 500 שח, וחבירו הוצרך לעשות אוברול כללי בסך 5000 שח. מדוע לי זה כ"כ יקר שאל. א"ל המוסכניק לחבירך יש רכב שנת 80' אין טעם להשקיע בו, עשיתי לו טיפול שיאריך את ימי הגוסס לעוד חצי שנה. לך יש רכב שנת 95' הוא עדיין טוב, יש טעם להשקיע בו.

וזה מה שמופיע ברמב"ן ובספורנו בפרשתינו:

כתב הרמב"ן על ויקרא פרק יג פסוק מז

(מז) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה:

 ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו והטעם, כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים, כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו ולא אצבע אלהים היא, ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי רבי שמעון (נגעים פי"א מ"ג):

 ועל דרך הפשט, מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק "הבגד או העור או השתי והערב", כי הדבר נס ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כהנים.

כתב ספורנו עה"ת ספר ויקרא פרק יג פסוק מז

(מז) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכונה או שלא בכונה וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע. וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל. אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן הבעלים על עבירות שבידם, כמו שספרו ז"ל שיקרה בענין השביעית כאמרם: (קידושין כ, א) בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית סוף מוכר את מטלטליו לא הרגיש סוף מוכר שדהו וכו'. וכל זה בחמלת ה' על עמו. וכן קבלו ז"ל שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים. וזה כי אמנם המין האנושי הוא התכלית המכוון במציאות בפרט במציאות הנפסדים, כי הוא לבדו מוכן מכולם להיות דומה לבורא במושכלות ובמעשיות, כאשר העיד הוא יתברך באמרו בצלמנו כדמותנו ויצדק זה בכל אחד מאישי האדם בשכלו האישיי הנקרא צלם אלהים ובכחו הבחיריי הנקרא דמות אלהים כי האדם לבדו בנבראים הוא בעל בחירה וכאשר יתעורר להתבונן מציאות בוראו וגדלו וטובו אשר בו הוא רב חסד ואמת ובהם עושה צדקה ומשפט, ואחר שהתבונן והכיר זה ילך בדרכיו לעשות רצונו כרצונו הנה זה בלי ספק דומה לבוראו יותר מכל שאר הנבראים והוא התכלית המכוון מאת הבורא הממציא כאמרו וצדיק יסוד עולם. וכאשר לב הותל הטה את האדם מזה בהיותו נשמע אל הכח המתאוה הגשמיי בכל פעולותיו או בקצתם להתרשל מרצון בוראו או להתקומם עליו יהיה העונש עליו נצחי או בלתי נצחי כפי המשפט האלהי כאמרו כי לא אצדיק רשע וכאשר יקרה זה לאדם בשגגה שיוצא מאתו הנה יתיסר בממונו או בגופו כפי החכמה האלהית להעיר אזנו כאמרו ויגל אזנם למוסר אמנם הנרדמים אשר לא ידעו כלל ולא התעוררו כלל לדעת דבר מזה והם כל בני הנכר ורוב האומה הישראלית זולתי יחידי סגולה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגרמים השמימיים הנכבדים מאותם בני אדם כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תפול השגחה אלהית באישיהם אבל במיניהם בלבד כי בהם תשלם כונת הממציא יתברך. וכאשר בחר באומה הישראלית כאמרו בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה וזה מפני שתקות המכוון מאתו יתברך היא יותר ראויה ומצויה באישי זאת האומה ממה שתהיה באישי זולתה, כי אמנם מציאות הבורא ואחדותו נודע בקצתה ומקובל בכולה מהאבות כאמרו נודע ביהודה אלהים וגו' כתב להורותם התורה והוא החלק העיוני והמצוה והוא החלק המעשי כאשר העיד באמרו והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם והזהיר שבנטותם מזה יעיר אזנם ביסורין כאמרו אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ובחמלתו עליהם כשיהיה הרוב מהם לרצון לפניו אמר לעורר היחידים מהם, ראשונה בנגעי בגדים אשר עליהם באה הקבלה שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים, וכשלא יספיק זה יעוררם בנגעי בתים אשר בהם גם כן לא יבא נגע צרעת בטבע כלל. ולזה ראוי שלא יהיו בגדי גוים מטמאים ולא בתיהם מטמאים בנגעים כלל כמו שקבלו הם ז"ל. וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה למעלה זו, אין זכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים עד שאמרו קצתם ז"ל שלא היו לעולם:

הנגע- הוא ברחמי ה' על האדם. מי שאין ממנו תקווה- אין לו נגעים. כמו חולה שהותר לו לאכול הכל. המחלה שלו עומדת לגמור אתו, אין טעם להגביל אותו.

כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה.

בזמנם היה האדם יכול לדעת ה' תשובתו נרצית ע"י שהיה הנגע סר ממנו.

רב הונא והיין שהחמיץ.

ר' אליהו לאפיאן נופל במדריגות.

כשלא מתעורר- מביא על עצמו יסורים קשים יותר. כאדם שמקבל התקף לב ויש צורך לעורר על ידי מכות חשמל.

לא נמסר: הבחור והתפילין ונדרו. איבדם בטיסה לניו יורק, קבל ע"ע להזהר שלא לדבר בתפילין. עוד באותו ערב התקשר אליו אדם שא"ל שגוי שהותיר אצלו את התפילין במונית מסר לו אותם כו' נמסר בפ' וישב.

תוספת, לא נמסר: ראה ספר אור דניאל תזריע עמ' ריב מעשה נורא באשה שלא התעוררה בעקבות יסורים.

*

לשון הרע ופגמה

העונש האיום של המצורע המורחק מן המחנה ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. ויכול כך להיות כמה שנים. ג

מדוע דוקא עונש זה?

דברי חובות הלבבות על החסיד שאמרו עליו לשון הרע ושלח סלסלה גדושה בפירות לאות תודה על זה ששלחת לי דורון מזכויותיך. וגם כאן – מדוע דוקא עונש זה?

הגמרא אומרת:

(ערכין טו, ע"ב) "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.

ואמר ריש לקיש מאי דכתיב: (קהלת י, יא) "אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון"? לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש, ואומרות: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אומר להם: וכי מה יתרון לבעל הלשון?

ואמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע – מגדיל עונות עד לשמים, שנאמר: (תהלים עג, ט) "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ".

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע. ראוי לסוקלו באבן, כתיב הכא: "אותו אצמית", וכתיב התם, "צמתו בבור חיי וידו אבן בי" (איכה ג, נג).

ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר:
(תהילים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תיקרי 'אותו לא אוכל' אלא 'איתו לא אוכל'. ואיכא דמתני לה על גסי הרוח.

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אומר הקב"ה [לשר של] גיהנם: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו, שנאמר (תהלים קכ, ד) "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים", אין חץ אלא לשון, שנאמר: (ירמיהו ט, ז) "חץ שחוט לשונם מרמה דבר", ואין גיבור אלא הקב"ה, שנאמר: "ה' כגבור יצא", גחלי רתמים היינו גיהנם (ישעיהו מב, יג )" .

שואל הרב דסלר: כיצד מדמים חז"ל את הלשון הרע לנשיכת הנחש שהיא 'בלא הנאה', והרי אנו רואים שבעל לשון הרע אכן נהנה בסיפור לשון הרע עסיסי וקשה לו להיגמל?

וצריך ביאור מדוע דוקא עונש זה?

ביאר הרב דסלר זצ"ל: הקב"ה נטע באדם טבע ורצון להתבלט. להוכיח את עצמו, לשאוף לגדולות. מידה זו ניטעה בו כדי שישאוף לגדולות וירצה להתעלות, לרכוש מעלה בתורה.

המשיכה לדבר לשון הרע נובעת ממדה רעה הקיימת באדם, הנטייה להימדד לא על פי הערך העצמי, האמיתי, אלא בהשוואה לזולת! אנשים מודדים את מעלותיהם ואת מגרעותיהם, לא בהתאם לגודלן הנכון אלא לפי מה שיראו לזולתם.

כשנמצאים בתוך חברה, נשקלים התנועות והדיבורים והלבוש כולם במואזנים הללו: איך יעריך אותי הזולת. איך אראה בעיניו, ומה לא ישא חן בעיניו. זוהי תחושה שמנווטת את תנועת האדם במודע ושלא במודע.

וכדברי המסילת ישרים הכותב שכל רדיפת טובות העולם תלויה בכך שלאחרים יש, או ברצון להיראות לאחרים. ואילו היה אדם מתגורר לבדו במדבר, היה מסתפק במינימום ההכרחי.

ההתיחסות הזאת נובעת מגישה מוטעית. מתוך שסבורים שמעלה נחשבת כמעלה רק כאשר האחר מכיר בה, ומי שמזלזלים בו נעשה מזולזל.

מתוך תחושה מוטעית זו עשוי אדם ליהנות משבחים המורעפים עליו, בעוד הוא יודע בנפשו שאין בו המעלות המדוברות.

אמת- המידה מוטעית! לא מודדים את המעלות ואת החסרונות כפי שהן באמת.

מתוך המידה הזו מתפתחת המשיכה לספר לשון הרע. כי בסיפור גנות הזולת מבליט המספר את עליונותו לעומת חברו, שהרי אדם לא מספר על אחר מום שקיים גם בו. ובסיפורו הרי הוא כאומר: הנה בפלוני דבק פגם, ואני נקי לעומתו.

המספר לשון הרע רוצה להתרומם, להתבלט, אך לא באמצעות מעלותיו, אלא באמצעות השפלת זולתו גם אם אין הכונה נאמרת במפורש, היא קימת במחשבה. מתכבד בקלון חבירו…

נוסף:

ראיתי בספר דרוש מהדרשנים הליטאים שאומר שאני עומד ממול חברי אז הימין שלי מול השמאל של חברי והשמאל שלי מול הימין של חברי, והרעיון שבדבר הוא שהטבע של האדם שהוא פועל בימין, פעולה הנעשית בכח – נעשית בימין. פעולה הנעשית בחולשה – נעשית בשמאל, יד כהה.

האדם מסתכל על חבירו בימין – בראיה חזקה ובכח – על השמאל של חבירו, על חולשתו וחסרונו.

והשמאל שלי נגד הימין שלו – על מעלות חברי – הימין שלו – אני מסתכל בעיני השמאלית – במבט חלש ולא מפרגן…

והתורה דורשת, אומר המגיד הזה, התורה אומרת כמים הפנים לפנים צריך להיות בדיוק כמו שאתה מסתכל בראי הימין שלך נגד הימין שלך והשמאל שלך נגד השמאל שלך זאת אומרת שהימין שלך בעוצמת העיון שלך וההבנה והערכה לראות ולהבליט את המעלות של השני, ואת החסרונות להוריד – להסתכל בעין השמאלית ב"שמאל" הזולת – בחסרונותיו. כמים הפנים לפנים הימין נגד הימין, כן לב האדם לאדם כך צריך להיות לב האדם. [אוהב ימים טשיגל עמ' ט]

משל למה הדבר דומה?

לאדם שרוצה להתנשא מעל לחבירו, בידו לעשות כן בשני אופנים. לעלות על השולחן ואז להיות מעל חבירו, או להישאר עומד על הקרקע כחבירו, אך להדוף את חבירו מטה ולהנמיכו, וממילא אני מעליו. מה ההבדל?

באופן הראשון אכן אני מעליו, קניתי מעלה. אולם באופן השני אני נותרתי כשהייתי, ורק חבירו הושפל. האם אכן קניתי יתרון עליו?

ההתכבדות הזו שיקרית משום שערך האדם נקבע לפי המעלות העילאיות, לפי הקנינים ההרוחנים האישיים לא במידה יחסית לזולתו. אלו אינן אלא אשליות.

דמיון בעלמא- הוא לטפח עדיפות ביחס לאחר.

מעשה ברב שטיינמן שבא אליו אחד ושאל שאישתו רוצה שיקנה רולס רויס, ואילו הוא חושש שיקנאו בו.

שאלו הרב האם סיימת את הש"ס? לא. האם אתה שולט במסכת על בוריה? לא. האם הנך יודע סימן בשולחן ערוך ישר והפוך? לא.

אם כן אמר לו הרב, למה אתה חושב שיש סיבה לקנאות בך?…

אם הפח שבו אתה מתנייע ממקום למקום מבריק יותר- במה יש לי להתקנאות? איזו מעלה קנית מעלי??? אם ארנקך תפוח יותר, שארנקי יקנא בארנקך…[בית הלוי]

מעלת האדם כפי המעלה הרוחנית האמיתית שהיא באמת הקנין האמיתי.

זהו הפירוש: "אין יתרון לבעל הלשון" – יש אמנם הנאה, אולם ההנאה הזו אינה ממשית, ללא תועלת. היא אינה אלא אשליה שבאמצעות השפלת הזולת תבלוט מעלת המספר.

מה יתרון לבעל הלשון, לא ההתנשאות לעומת הזולת היא העליונות.

מעלות שבעצם רק הן הנה נחשבות יתרון. ולכן אין יתרון בלשון הרע, רק נזק כנשיכת נחש. השפלת הזולת, ולא קניית מעלה עצמית. [א'ין י'תרון ל'בעל ה'לשון ר"ת איל"ה, שהלשון ממהרת ורצה לדבר ולכן נכשל בלשון, כחץ העף במהרה, ואילו היה שוקל מיליו לא היה נכשל. נלע"ד]

מכיון שמטרתו היתה להבנות על חורבן חברו, להתרומם מעל הריסותיו, הוא נענש במידה כנגד מידה: חבירו יבנה על הריסותיו! זכויותיו יעברו למי שעליו סיפר את הלשון הרע, וחובותיו של הלה יעברו אל המספר. בכך יזוכך המספר מחטאו על ידי שיענש במידה כנגד מידה. מה שרצה לעשות לזולתו יעשה לו.

[אתה דיברת לשון הרע משום שרצית להתבלט בחיצוניות – בדברים חיצוניים במקום בפנימיות – במעלות אמיתיות, לכן אתה תצא החוצה מחוץ למחנה – שאפת לחיצוניות גרידא, תהיה בחיצוניות ממש!

אתה דיברת לשון הרע כי רצית שאתה 'תהיה בפנים' והוא 'בחוץ', אתה 'אין' והוא 'אאוט', ועתה הוא יהיה בפנים ואתה בחוץ, מחוץ לג' מחנות! נלע"ד].

זאת ועוד, מכיון שהמדבר לשון הרע מנצל את הקשר שיש לו עם הציבור לרעה, יש להרחיק אותו מן החברה.

דינו כדין מזיק, שאוסרים אותו בבית הסוהר, גם אם העבירה שעבר איננה חמורה במידה שעונשה מאסר, משום שלא יתכן להשאירו בקרב הציבור. בדד ישב! הרחק ממשפחתו, מובדל מהציבור שהוא מזיק לו.

ו"טמא טמא יקרא" – זהו עונשו – תיקונו: הוא עצמו ישמור מכאן ואילך את הציבור, לבל יטמאו וינזקו ממנו! (על פי שיחת הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל שנאמרה כישיבת פוניבז'. בשנת תשמ"א)

ועוד אומר הרב דסלר: המתנשא התנשאות מדומה על ידי לשון הרע בוחר בשקר על פני האמת, וכשיגיע לעולם האמת ויראה לחובתו עבירות שלא עשה ישאל הרי זה שקר, לא עשיתי זאת! יאמרו לו אתה בחרת בשקר- הנה לך תוצאות השקר!

החפץ חיים והפונדקית והרב שאמר שחסר מלח.

אבל חטא הלשון נורא מאוד אמר הגרי"ב לגר"ח ברלין בחלום.

בשנת תר"ח פרצה מגיפת חולירע בוילנא וסביבותיה והבריות היו מפשפשים איש במעשיו, ואף במעשי הזולת על מנת לחשוף את הסיבה שבגינה הייתה הצרה.

אחד מאותם אנשים בא בביתו של ר' ישראל מסלאנט ולחש על אוזנו אודות מעשיו הגרועים של פלוני שבגינם פקדה אותנו המגיפה. אמר לו רי"ס: כידוע צותה התורה לשלוח את המצורע מחוץ לג' מחנות, מדוע? אלא אמרו חז"ל מרעת באה בעון לשון הרע, והעוון הזה כולל חיפוש חטאים ופגמים אצל הזולת הגם שהם אמת, ולכן אומרים לו אם אתה חושב את עצמך למומחה במציאת עוונות וחטאים צא נא מחוץ למחנה בהתבודדות מוחלטת ותמצא את העוונות הפרטיים שלך… [טללי אורות. אוצרות התורה עמ' קנז]

אמר לו רבי שמעון בר יוחאי לרבי אלעזר בנו: די לעולם אני ואתה –

בספר ״נפשות חסידיו״ מובא את פה שפירש הגה״צ רבי מרדכי אריה הלוי דורביץ רבה של באנילא זי״ע על פי מה שמובא בספרים הקדושים שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים.

כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שם טוב הקדוש זי״ע לאחד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מידות. הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במידות מהבעש״ט ותלמידיו.

אבל לא הירהר אחר רבו, והלך לכפר ההוא. כאשר בא לשם, פנה לבית אותו אדם וביקש להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו. ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מדות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים. אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללומדו ממנו.

תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו. אבל לא העז לומר לו מאומה. כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל ליבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו. ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מחזיק אדם רשע בתוך ביתו. ענהו בעל הבית, ״לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי השני. האם כבר גמרת לבדוק את מעשיך׳…

הבין התלמיד שלכן שלחו הבעל שם טוב לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית שהעיקר צריך לפקח על מעשיו שיהיו כולם טובים בלי נידנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם.

וזה שאמר רבי שמעון לבנו: ״בני די לעולם", אל לך להתבונן במעשי העולם, ״אני ואתה" בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו… [פנינים לג בעומר תשעד].

רעיון בעניין מעלת האדם, ודמות האדם השלם שחיות בורחות ממנו, סיפורים באוצה"ת תזריע

עיר פרא אדם יולד. על האדם להגביר מידת האדם שבו ואז יוכל להתגבר על כל בעל חיים.

כל אדם מורכב מבעלי חיים רבים. השאלה היא מה גובר על מה.

האריז"ל אמר שבדורו רבים החצופים ועזי הפנים, שרבים הם גילגולים של חיות מהגילגול הקודם, ולכן כעת הם מתנהגים כחיות בעזות.

*

מעלת כח הדיבור וחומר הפגם בו

[כמעט הכל מלק"ט, מצורף מג' מאמרים]

"אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'" (ויקרא יג, ב) כידוע באים הנגעים על חטאי הדיבור.

במדרש רבה מנויים כמה מהם: פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים, מספרי לשון הרע, חניפי תורה, נודרים ואינם מקיימים, דוברי שקרים, עדי שקר משלחי מדנים בין אחים, רכילות, ליצנים.

מדוע דוקא חטאי הדיבור ראויים לעונש של נגעים?

נשאל עוד שאלה.

יש לך אדם שחוטא בארץ ואינו חוטא בשמים, בשמים ואינו חוטא בארץ. אבל מי שאומר לשון הרע חוטא בשמים ובארץ שנאמר 'שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ' (תהלים עג, ט מדרש רבה קהלת ס' ב)

לאיסור לשון הרע שעונשו הוא נגע צרעת, יש לדברי המדרש עוצמה יוצאת דופן המתבטאת בכך שהעובר עליו חוטא בשמים ובארץ.

צריך להבין מה הפירוש "בשמים ובארץ"? והאם כל חטא אינו מותיר רישומו בשמים ובארץ?

כדי להבין את הדברים נקדים את דברי המדרש: "אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף הדא הוא דכתיב זאת תורת הבהמה ואחר כך אישה כי תזריע" [מדרש רבה והובא ברש"י]

מה חידש לנו ר' שמלאי בזה ומה בא ללמדנו בדבריו אלה?

הגרי"צ סלנט זצ"ל בספרו "באר יוסף" מתרץ שרב שמלאי בא לגלות לנו טעם בטומאת האדם וטהרתו.

לכאורה יש לתמוה מה נשתנה האדם מכל שאר הברואים, הבהמות, החיות העופות וכל מיני השרצים?

הרי לכולם חוק ומשפט קבוע. אם הוא טמא נשאר בטומאתו לעולם, ואם הוא טהור הרי הוא תמיד בטהרתו.

רק אצל האדם אנו מוצאים שינויים ממצב של טהרה למצב של טומאה.

יתירה מזו, טומאתו של האדם לכאורה חמורה יותר מכל טומאות שאר הבריות ואפילו מהשקצים והרמשים המאוסים ביותר, כל אלה מטמאים רק במותם, לא כן האדם שגם בחיים חיותו מטמא.

ולא עוד אלא שגם משכבו ומושבו מטמא לעיתים כמגעו, ואם הוא מצורע מטמא הוא גם באוהל. כל שכן כשהוא מת שאז כל אשר באוהלו נטמא שבעה ואינו יוצא מטומאה זו אלא על ידי הזאת מי חטאת.

בזוהר הקדוש נתבאר שהאדם נברא אחרון כדי לכלול בו את כל מעשה בראשית.

תכונות כל הברואים על כוחותיהם שהוטבעו בהם על ידי הקדוש ברוך הוא, שייחד לכל אחד כוח וסגולה פרטית.

מכל אחד בפני עצמו לקח הקדוש ברוך הוא את כוחו וסגולתו הפרטית וברא מהם את האדם שהוא יהיה המאסף והמאחד את כולם.

בספר "נפש החיים" (שער א, פרק ו) האריך בביאור ענין זה, ובהג"ה שם הוסיף שמקודם חטא אדם הראשון היו כלולים באדם רק כוחות הקדושה בלבד, ולאחר החטא נתערבו בו גם כוחות הטומאה והרע ומאז נגרמה ערבוביא גדולה במעשיו, שכל מעשי האדם משתנים מאז לעיתים קרובות מאוד ומתהפך תמיד מטוב לרע ומרע לטוב.

גם במעשה הטוב עצמו מעורבות לפעמים נטיה צדדית ולא יתכן שיהיה כולו בקדושה כמו כן במעשים הרעים מעורבות לפעמים מחשבות לטובה עיין שם שהאריך בענין. [בשל כך זה נקרא עץ הדעת טוב ורע, שדעת משמעותו חיבור, וידע אדם את חוה אשתו, ועץ הדעת יצר חיבור בין הטוב לרע, שנדבק באדם, מה שקודם לחטא היה נפרד ממנו וחיצוני לו – הוא הנחש].

וזה מה שאמרו חז"ל באבות דרבי נתן פרק לא "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולם ברא באדם" וכמו שאמרו הקדמונים שהאדם הוא עולם קטן.

 על פי דברים אלה יובן מדוע מצבי הטומאה והטהרה משתנים אצל האדם ואינם משתנים אצל בעלי החיים.

 כל שאר הברואים עומדים תמיד במצבם ובמהותם.

האדם ממוזג מכל הברואים ומכוחותיהם השונים הטובים והרעים הטהורים והטמאים, כן הוא גם כן משתנה לפי הזמן ולפי המעשה. באדם יש קצת נשר, וקצת ארי, קצת צבי וקצת נמר, קצת שור וקצת נחש, קצת טלה וקצת חזיר.

על האדם להגביר כוח הטהרה שבו, [ככוח הבעלי חיים הטהורים, הטלה, הגדי] ולא, כוח הטומאה שבו יתגבר. החזיר והנחש שבו יתגברו, וממילא יהיה בגדר טמא.

בזה יובן גם מדוע החמירה התורה בטומאת אדם יותר משאר טומאות כל בעלי החיים הטמאים.

 כל מין ומין מהנבראים יש בו רק כוח אחד וחלק אחד פרטי ביצירתו ולכן אם הוא טמא אין טומאתו חזקה וחמורה כל כך אלא לפי החלק שהוטבע בו בראשית יצירתו.

לעומת זאת האדם שנתקבצו ונתלכדו בו כוחות מכל נברא מהנבראים, על קדושתם, ועל עוצם טומאתם, מגיע על ידי נטיות מעשיו ומצבו לכל חומר הטומאה!

כמו כן בעניני הטהרה והקדושה יכול הוא להגיע למעלה עליונה ביותר ולהתקדש ולהיטהר כאחד ממלאכי המרום! וכל זה מפני שהוא כולל בתוכו מכל דיוקנאות הקדושה העליונים והתחתונים. אם זכה אומרים לו קדמת למלאכי השרת, ואם לא זכה אומרים לו זבוב קדמך יתוש קדמך כמו שכתוב במדרש כאן כי אז הוא גרוע מכולם.

וזהו שאמר ר' שמלאי "כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף" היינו מטעם האמור כדי שכל יצור מאלפי רבבות היצורים יתנו כל אחד מחלקו ומטבעו ומכוחו לשלימותו של האדם "כך תורתו מתפרשת [כך היא גירסת רש"י] אחר כל בהמה חיה ועוף"

גם כן מטעם זה בתחילה פירשה התורה את תורת כל היצורים כל אחד למינהו שכל אחד מהם, כל מין ומין הוא רק חלק ופרט מהבריאה ולפי חשיבותו כך תורתו.

אחר כך פירשה התורה את תורת האדם שהוא משוכלל מכולם, לפי גודלו וחשיבותו ותפקידו בעולם כך תורתו אם לטהרו או לטמאו.

לאחר שהבנו את מעלת האדם על פני הבהמה מצד היותו מורכב מכל הכוחות בבריאה, נראה כעת את מעלתו מצד היות 'צלם אלקים'.

ה'נפש החיים' מאריך לבאר שבאדם יש נפש רוח נשמה, והנפש אחראית על פעולות הגוף והמצוות המעשיות ולהיפך, הרוח על חלק הדיבור, רוח ממללא, והנשמה על חלק המוח- מחשבה.

מעשה האדם פחות לעומת דיבורו.

מדוע?

מבאר נפש החיים (שער א, פרק יג): "וכן בענין ההתעוררות שלמעלה על ידי בחינת הדיבור. אמר עמוס הנביא ע"ה (ד, יג): "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו".

כי אמרו בזוהר (לך לך פ"ו ב', ויחי רל"ד ב', ורמ"ט א', יתרו פ' ע"א, תזריע נ' ע"ב, שלח קס"א א', ובא"ז ריש דף רצ"ג, ובזוהר חדש שיר השירים נ"ה ע"ד) שלשון הגדה שייך על רזא דמלתא.

הזהיר כאן את האדם, מחמת היותו עתה בזה העולם השפל שאינו רואה ומשיג הבנין או ההריסה חס ושלום הנעשה למעלה בהעולמות מכל דיבור ודיבור שלו, ויכול להעלות על דעתו חס ושלום לומר במה נחשב דיבור ושיחה קלה שתפעול שום פעולה וענין בעולם.

אבל ידע נאמנה שכל דיבור ושיחה קלה שלו לכל אשר יבטא בשפתיו, לא אתאביד ואינו הולך לבטלה חס ושלום. וכמו שכתוב בסבא (ק' ע"ב) אפילו הבל דפומא אתר ודוכתא אית ליה וכו'…

וכן מבואר במקומות רבות בתיקונים שמכל דבור וקול והבל דאורייתא או דצלותא נבראים כמה מלאכים קדושים. ובהיפך בדבור אשר לא טוב חס ושלום.

הוא בונה רקיעים ועולמות של שוא לס"מ רחמנא ליצלן.

וגורם חס ושלום הריסת וחורבן העולמות סדרי המרכבה הקדושה הנוגעים לשורש הדבור כו'….

ואמרו (ערכין) גדול האומר בפיו מן העושה מעשה כו'. ואמרו ז"ל (סנהדרין צב, ע"א) כל המחליף בדבורו כאלו עובד עבודה זרה.

זהו שכתוב "ומגיד לאדם מה שחו".

רצה לומר שבעת עמוד האדם לתת דין וחשבון לפניו יתברך אז הוא יתברך מגיד לו הסוד, רזא דמלתא, מה שגרם שחו למעלה בעולמות העליונים. כמו שנתבאר לעיל שלשון הגדה פירושו רזא דמלתא"

הרי לנו שכוח הדיבור רם ונישא ממעשה עבירה שאדם עושה בגופו.

מדוע? משום שפעולתו מן הרוח, שדרגתה גבוהה, ולא מן הדם, הנפש, שמדרגתה נמוכה.

כוח הדיבור הוא החלק א-לוה ממעל שמבדיל אותנו משאר בעלי החיים. הוא חלק מעצמותו יתברך. וככל שחלק יותר גבוה באדם חוטא, כך פגמו מגיע למקום יותר גבוה בעולמות העליונים.

ומה נאים דברי הגאון ר"י הוטנר זצ"ל שכוח הדיבור נקרא "הפלאה" על כי הוא טומן בחובו את הפלא של חיבור גוף ונשמה. זה לשון הרמ"א: "ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי" (אורח חיים סימן ו).

על פי האמור הוסיף הגר"י הוטנר וביאר מדוע דוקא ב"דיבור" ניסיון הבחירה ואפשרות הזכיה וההפסד הם עצומים, "החיים והמוות ביד הלשון" ועל כן נקרא האדם "מדבר" כי זוהי מהותו – מורכב, בוחר. [ועיין עוד בזה ב"פחד יצחק" פסח מאמר טו בענין "הפלאה" הפלא ופלא]

לפי זה נוכל לפרש את דברי מדרש קהלת בפשטות "יש לך אדם שחוטא בארץ ואינו חוטא בשמים" היינו חטאים הנעשים מצד הגוף תאוות וכדומה שהם פוגמים ומחסירים בארץ בעולמות התחתונים. ["חטא" פירושו חסרון כידוע]

"בשמים ואינו חוטא בארץ" היינו חטאים שבמחשבה שיסודה בדעת שהיא מן העליונים שהם פוגמים ומחסירים בשמים בעולמות העליונים.

"אבל מי שאומר לשון הרע חוטא בשמים ובארץ" כיוון שבדיבור ששורשו מן העליונים והתחתונים גם יחד בא לידי ביטוי חיבור גוף ונפש יותר מאשר במעשים שעיקרם מן הגוף ובמחשבות שעיקרן מן הנפש.

הדיבור מקורו מה"צלם אלוקים" שבו, מהרוח ממללא שה' נטע בו, ולכן הפגם בה כל כך גבוה.

אומר הגרי"פ גולדווסר שליט"א בספרו "בארות יצחק" שיחודיותו של האדם כ"מדבר" היא כה משמעותית עד שבמסכת סנהדרין (דף צט, ע"ב) מעלה הגמרא אפשרות שכל בריאתו של המין האנושי לא היתה אלא לעמל שיחה.

כמו כן מוצאים אנו בספרים ש"מדבר" הינו שם נרדף לאדם ומכאן שהדיבור הוא מעצם מהותו של האדם.

העובדה שדוקא בדיבור בא לידי ביטוי מותר האדם מן הבהמה נובעת מכך שמוצא הדיבור הוא מנשמת החיים אשר נופחה באדם ולא בבעלי חיים.

את הפסוק "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" תירגם אונקלוס "ונפח באנפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא".

חטאי הלשון מורים על זילזול בתכונת הדיבור אשר ניתנה באופן מיוחד לאדם. משמעות הדבר היא שהאדם אינו מייחס מספיק חשיבות לחלק אלוק ממעל אשר בו ועל כן הוא מזלזל בביטויו. הוי אומר במקום לראות בנשמתו עיקר ובדיבורו ביטוי לעצמותו הוא רואה בגופו את עיקר מציאותו. הוא אומר מה כבר עשיתי? לא היכיתי אותו, לא גזלתי אותו, לא חבלתי בו, בסה"כ אמרתי עליו שהוא….

כעת נבין מדוע על חטאי הלשון האדם נענש דוקא בנגעים.

התיקון להתייחסותו המעוותת של אדם הרואה בגופו את עיקר מציאותו הוא להמאיס עליו את הגוף, זה עיקר תכליתם של השחין והצרעת.

המטרה אינה להכאיב לגוף אלא להשפיל ולהמאיס אותו.

"כגללו לנצח יאבד, מה גללים הללו מזוהמין אף הוא מזוהם וכו'. ריש לקיש כד הוי חמי חד מנהון במדינתא מגרש ליה באבניא אמר ליה: פוק לאתרך לא תזהם ברייתא" (מדרש רבה).

זיבת הפצעים, דם, הליכלוך הדבוק בהם, והזבובים השורצים עליהם ממאיסים את צורתו החיצונית של הצרוע בעיני הזולת וגם בעיני עצמו.

גם מראהו של המצורע "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה".

יש בו כדי להמאיס את הצרוע על אחרים ועל עצמו. בהיותו במצב כזה נאחז הצרוע בפנימיותו, הוא מנחם את עצמו במחשבה והרגשה כי הגוף המסואב אינו אלא לבוש, הבגדים והצורה החיצונית אינם אלא "תחפושת" זמנית בעולם הזה, ואילו העיקר היא הנשמה הטהורה אשר בה לא שולט הנגע. זוהי הרפואה לחטא הלשון.

כאשר יראה המצורע את עצמיותו ב"נשמתא דחיי" יקפיד גם על קדושת ה"רוח ממללא".

המעשה עם החפץ חיים ובעלת הפונדק שהשתדלה בעבורם, ולאחר מכן א"ל המלוה של החפץ חיים שהמרק מעט חסר מלח…

*

אדם לעומת בהמה – מי קדם?

אשה כי תזריע וילדה זכר.

אמרו חז"ל:

"אמר ר"ל "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך" אחור זה יום האחרון וקדם זה יום הראשון …אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך" (מדרש רבה ויקרא יד, א).

וצריך ביאור והרי אף אם זכה עדיין במציאות יתוש קדמו, וכיצד אומרים לו אתה קדמת למעשה בראשית?

ועוד צריך ביאור מהו 'זכה'?

רש"י: "אישה כי תזריע – אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף" (ויקרא יב, ב)

דברי ר' שמלאי עדיין טעונים ביאור, שהגם שהבנו שהסדר כאן אינו מוקשה היות והוא מבוסס על הסדר בבריאת העולם, מכל מקום חזרה השאלה – מדוע בבריאת העולם נבראו תחילה החיות שהן פחותות ולבסוף האדם שהוא בעל מעלה?

נבאר את הדבר על פי מעשה [הובא במעיין השבוע פ' תזריע עמ' רג] ברבי אברהם חכם רבה של כרמנשאה בפרס. בעירו היה רופא יהודי שהתאסלם. שאלו הרב מה ראית לבגוד באמונתך?

והלה השיב שפעם אחת שמע דרשה שכשיונה היה במעי הדג ביקש הלוייתן לבלוע את הדג ויונה, ואמר לו יונה ראה שאני מהול, וברח הלויתן מפניו וכך ניצלו שניהם.

וכי אפשר לשוחח עם דג? וכי לויתן נבהל מברית מילה?

ולכן הגם שאין באיסלם ממש, אך על כל פנים חיי כעת קלים יותר.

בגלל טיפשותך איבדת עצמך משני עולמות, אם לא הבנת דברי חכמינו היה עליך לשאול את החכמים. רז"ל דברו פעמים רבות במשלים, ואגלה לך הגם שאינך ראוי.

כל הבריאה נבראה בשישה ימים. וביום השביעי שבת. שבעת ימים מורים על טבע. כל דבר בטבע יש לו שישה צדדים והנקודה הפנימית היא השביעית.

גם החיה הגדולה ביותר, והיא הלויתן, נבראה בשישה ימים.

באופן טבעי הלוייתן אמור לבלוע את האדם, וכן כל חיות השדה, והן גם משובחות מן האדם, שקדמו לו, אולם האדם גובר עליהם, והם יראים מפניו, מדוע?

משום שהאדם הוא היצור היחיד שמסוגל לשלוט ביצרו ולפעול נגד יצרו.

ההוכחה לכך היא מצות מילה, חותם הברית שהאדם מטביע בעצמו נגד טבעו. [שהמילה נועדה לצנן את התאווה כנודע. בש]

ולכן מילה מצוותה ביום השמיני, מעל לטבע! וחכמינו הביעו זאת במליצה שהלויתן ברח כשראה את יונה מהול והביט בעליונותו עליו. ופני אותו מומר חפו.

מעלת האדם היא בכוח הבחירה שלו. האדם נברא מאוחר לכל החיות, מפני שבתוכו אצור כוחן של כל החיות.

הוא קצת אריה וקצת שפן, קצת נחש ולפעמים עקרב, מסורבל כדוב ופעמים זריז כאילה שלוחה.

חיה לעולם תשאר חיה. ואותה חיה. רק לאדם יש את הבחירה לברור לו מצבים.

האדם יכול להיות עז כנמר ורץ כצבי וגיבור כארי – לעשות רצון אביך שבשמים. או להיות 'עז פנים לגיהנום'.

החיה – מוכרחה להתנהג בדוגמות ההתנהגותיות שלה מבלי יכולת לבחור היכן להתנהג אחרת. האדם לעומתה יכול לבחור שכאשר הוא לומד תורה הוא מתעדן כתולעת, וכאשר הוא יוצא לקרב נגד שונאי ישראל הוא מתגבר כארי.

לפי זה נבין מדוע האדם נברא לבסוף. משום שאם אני אמור להרכיב צבע מגוון ויפה מארבעה צבעי יסוד, שומה עלי להכין את צבעי היסוד תחילה. כך האדם שהינו מורכב מכל אותן הכוחות צריך להבראות אחרי שנוצרו כל אותן הכוחות. [לענ"ד].

נמצא שאם זכה- הזדכך- אומרים לו אתה קדמת למעשי בראשית, שלצורכך נבראו כוחות הללו, שתתנהג בכולן כראוי.

אולם אם לא זיכך עצמו, הרי שהינו מתנהג כמו כל אותן חיות שנברא מכוחותיהם, כועס כארי וכבד כדוב ונוטר כנחש ועוקצני כעקרב, אם כן הינו עוד מין זאולוגי, במה איפוא יתרונו עליהם? הרי אפילו יתוש קדמך!

אם אתה חיה – חיות נוספות נבראו לפניך! אינך אלא ג'ונגל שלם מהלך על שתיים…

כשהאדם בוחר להתנהג כארי או כתולעת, סימן שהוא אדם. אולם אם הוא מתנהג כפי 'שבא לו', הרי הוא סתם עוד סוג של בעל חיים, שהרי גם הבעל חיים פועל על פי התניה ללא יכולת בחירה ותימרון.

לאור זאת נבין את דברי ר' שמלאי שתורת האדם נכתבה אחר כל בהמה חיה ועוף. ונקדים הקדמה.

נשים לב שהבהמות החיות והעופות הינם או טמאים או טהורים. לא נמצא חיה שפעמים טמאה ופעמים טהורה. כמו כן בחייהם הם לעולם לא מטמאים אלא רק במותם.

לעומת זאת החיה שנקראת אדם שונה בכך ש א. פעמים הוא טהור ופעמים טמא. ב. פעמים הוא טמא ומטמא אף בחייו. כדוגמת טומאת מצורע, נידה, זב, טמא מת, טבול יום וכדו'.

מדוע?

לאמור מובן נפלא. האדם הוא קצת מכל חיה, ולכן פעמים הוא חיה טמאה, ופעמים טהורה. פעם הוא טלה, ופעם הוא חזיר. הכל משתנה אצלו כל הזמן כל ימי חייו. הכל תלוי בבחירתו.

לאור זאת נבין את מאמר חז"ל (סנהדרין לח, ע"ב) 'אמר רמי בר חמא: אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, שנאמר (תהלים מט, יג) נמשל כבהמות נדמו'.

כשהאדם אינו מזדכך ומתקן מידותיו, החיה אינה רואה כאן אדם, אלא בהמה. לכך היא יכולה כנגדו.

לאדם נאמר 'ורדו בדגת הים ובעוף השמים וגו" רק אם הוא אדם. במדרגת אדם. אולם אם מתנהג כבהמה – אזי החיה מושלת בו.

הובאו מעשים על כך באוצה"ת בפרשתינו.

מסופר על בעל ה"פני יהושע" יום אחד כשהלך כדרכו בקודש לאחר עלות השחר מביתו אל בית המדרש כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין נוכח הוא לפליאתו הרבה שהיום שלא כבכל יום הרחובות ריקים מאדם. והנה שומע בעל ה"פני יהושע" שאריה פרץ את סורגי גן החיות בו הוא שהה והחל משוטט בחוצות קריה ומפיל בכך את חיתתו על כל דרי העיר שלא מהינים לצאת מבתיהם.

כשמעו את הדבר החל תר אחר מקום הימצאו של האריה, ובמוצאו הפשיל את טליתו מעל ראשו וגילה את תפיליו, האריה בראותו זאת החל נס מהמקום ובעל ה"פני יהושע" רדף אחריו וכך האריה בורח וה"פני יהושע" רודף מחזה שהפעים והרנין כאחד את בני העיר הנדהמים.

וסיבת הדבר שהאריה מלך החיות האדיר ברח מפני "האדם" בעל ה"פני יהושע" היא משום שבעצם הרי האדם הוא נזר הבריאה והמלך עליה, וכיון שכך פשוט הוא שגם סוג חיה כזאת שהיא מלך החיות מטבע הדברים צריכה להיכנע ולברוח מפני האדם המולך עליה.

אלא שכל זה אמור בתנאי שהאדם ישתחרר לגמרי מהבהמיות שבו עצמו שאז שייך ובצדק שהוא ישמש כמלך על הבהמות שהן תחתיו אמנם כל עוד שאף באדם עצמו יש חלק בהמיות כיצד ימשול על הבהמות? ולכן כשנפגש האריה עם הקדוש הנורא בעל ה"פני יהושע" טבעי שיברח וירעד מפניו.

מסופר על הקדוש ר' שלמה מזוויעל זצוק"ל שנסע פעם למירון דרך שכם והערבים ניסו לפגוע בנוסעי הרכב בו הוא נסע. אמר ר' שלמה למלוויו: אין מה לפחד הם לא יצליחו לפגוע בנו. וכך היה.

לאחר מכן ביאר ר' שלמה את סיבת ביטחונו באומרו הסיבה שגוי יכול לפגוע ולהרע ליהודי אין זה אלא משום שבכל יהודי יש קצת גוי היינו התאוות הפחותות וכל הדומה לזה. אבל העוקר מליבו כל נטיה וזיקה של תאווה כזאת הרי עקר מעצמו כל נטיה וזיקה של גויות וממילא לא יכולה לפגוע בו ולשלוט בו כל יד עוולה עד כאן דברי קודשו. "קדושת החיים".

וכך מסופר על הגאון רבי יהודה בן עטר מגדולי העיר פאס שבמרוקו חבירו של בעל ה"אור החיים", נפטר בשנת תצ"ג היה איש אלוקים קדוש חסידא ופרישא ענוותן ושפל ברך כפי שכתב עליו החיד"א זצ"ל ב"שם הגדולים" הרב ז"ל היה מלומד בניסים וכמה נפלאות אוזני תשמענה שאירעו לו הן בעודנו בחיים וגם לאחר פטירתו הן למתפלל על מצבתו הן לנשבע בשם הרב ז"ל.

ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב כי היה איש האלוקים קדוש והושלך לגוב אריות וניצול אחר שנשאר שם יום ולילה. עד כאן דבריו.

'להיות בן אדם' [שמעתי מהגר"ש לוינשטיין]:

מעשה באדם שטעה ביער, ופגש בקוף. אמר לו האדם אתה יודע שאנחנו אחים! כיצד? תמה הלה. על פי דרוין! נו, שיהיה, אמר הקוף. מה אני יכול לעזור לך? תעזור לי לצאת מהיער.

החל הקוף מוליך אותו והנה לפתע למולם אריה. מיד עזר הקוף לאדם וטיפסו על עץ. מקום שאליו האריה לא יכול להגיע.

עמד האריה למטה ואמר תשמעו חבר'ה בלי אחד מכם אינני זז מכאן. אין חשש, אמר הקוף לאדם, הוא יתייאש וילך. לאחר זמן החליטו שילכו לישון ואחד ישמור.

תישן ראשון אמר האדם לקוף ובעוד שעתיים אעיר אותך. הלך הקוף לישון, והאדם נותר לשמור. לאחר חצי שעה הוא חושב לעצמו, הרי האריה יסתפק באחד, והוא קוף ואני אדם, לאחר לבטים הוא נתן בעיטה רצינית לקוף לכיון מטה… הקוף עף בבהלה ולא הצליח להאחז בידיו, אך בזנבו אחז בענף וניצל. הוא חזר למעלה. איזה בושות! חשב האדם לעצמו.

הקוף עלה על ענף גבוה ודק יותר, מקום שלא יוכל להגיע אליו האדם, והלך לישון, וגם האדם הלך לישון. לאחר שעתיים מעיר הקוף את האדם ואומר לו בוא נלך האריה נרדם. הם הולכים בזריזות עד שהקוף מוציאו מן היער, ומראה לו אתה רואה שם – יש בתים וגרים בני אדם, משם תוכל למצוא את דרכך. הודה לו האדם ונפרד ממנו לשלום.

לאחר כמה צעדים הוא מרגיש טפיחה על השכם, הוא מסתובב והקוף אומר לו – 'אה, שכחתי לבקש ממך משהו, כשאתה מגיע לשם, אל תספר שאתה אחי'…

הקוף מתבייש להיות חיה כזו…

*

הקנאה התאוה והכבוד

[מבוסס על לק"ט עמ' קיז והלאה עם תוספות לענ"ד]

נגע צרעת כי יהיה באיש והובא אל הכהן.

חז"ל אומרים שהנגעים באים כדי לעורר את האדם לתקן ולשפר דרכיו. צריך להבין מדוע דוקא נגעים, האם לא ניתן לעורר את האדם בדרך פחות קשה? צרעת היא דבר נורא הממאיס את האדם ומרחק ממנו כל בן אנוש, האם לא ניתן לעוררו על ידי איזה התגלות אלוקית, או כל דבר אחר?

בהפטרת פרשתינו אנו מוצאים את נעמן וצרעתו.

נעמן נשלח על ידי מלך ארם להירפא מצרעתו. לצרעת אין תרופה. וכאן הנערה אומרת לאישתו שיש אפשרות להרפא על ידי הנביא. אדם רגיל יסע עד לקצה העולם להתרפא.

נעמן לוקח עמו כבודה והולך למלך ישראל. מלך ישראל נבהל ורואה בזה התגרות, שהרי אין אדם היכול לרפא מצורע, אך הנביא שולח אליו שיבוא וידע שיש נביא בישראל. נעמן מגיע אך הנביא כלל אינו יוצא אליו אלא שולח את נערו שיאמר לו שירחץ בירדן ויטהר.

מניין זאת לנביא?

ולית לך מלה בעולם דלא רמיזא באורייתא, וכמו שכתב בעל 'צרור המור' הטעם שראה אלישע שמו של נעמן מתחיל בנ' ומסיים בנ', ויש י"א פסוקים שמתחילים בנ' ומסיים בנו"ן, שגילו המלאכים למשה בספר שימוש תורה בפרשת מצורע, שהם טובים לבטל הכשפים בשעת הבדלה, אבל הם סדורים בעניין אחר לא כמו שהם סדורים בסידורים במעמדות. והנה יש בתורה ג' פסוקים מן אותן י"א פסוקים שמתחילים בנ' ומסיימים בנ', ובהם הסתכל אלישע כשראה שמו של נעמן שמתחיל בנ' ומסיים בנ', כשהיה מוכה בצרעת נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן (ויקרא יג, ט), והנה נעמן בא אל הנביא לרפאותו, ובזה נתקיים נביא מקרבך כמוני כו' אליו תשמעון (דברים יח, טו), שהוא גם כן מתחיל ומסיים בנ', אז צוה אלישע לרפואתו בפסוק השלישי המוזכר בתורה בפרשת מטות (במדבר לב, לב), נחנו נעבור חלוצים וגו' מעבר לירדן, ולכן צוה אותו לרחוץ בירדן ובזה יתרפא.

וכאן קורה דבר מדהים. נעמן כועס, חורה אפו על שלא כובד כיאות, והוא חושב לחזור לארצו! אנשיו מעמידים אותו על ההיגיון הפשוט האומר שאין מה להפסיד, ובחולי מעין זה כל תרופה תתקבל בברכה, ובפרט כשאינה קשה.

נעמן מתרצה ועושה כדבר הנביא ולבסוף אכן מתרפא מצרעתו.

וכאן יש לשאול:

א. מדוע באמת אלישע לא יוצא אליו, והרי יש לאדם לדרוש כבודה של מלכות?

ב. כיצד יתכן שעבדי נעמן שהיו פחותי שכל הבינו דבר שהוא לא הבין?

התשובה– הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. נדמה לנו שהכוונה לעולם הבא, אולם הפשט הוא אפילו מן העולם הזה. אדם שתאוות הכבוד בוערת בו אינו חושב בצורה רציונאלית אלא עושה שטויות.

ההבדל בין נעמן לעבדיו לא היה בתפיסה השכלית, אלא בעכבות הכבוד. להם לא הייתה בעיה של כבוד, ולכן הם הבינו את ההיגיון שבטבילה. אולם הוא סבל מבעיית הכבוד ולכן לא הצליח להבין דבר כל כך פשוט.

ולפי זה נבין מדוע שלחו אלישע אפילו בלא לראות פניו, היות ונעמן היה בעל גאוה, והנגעים באים על גבהות הלב וגסות הרוח, היה צריך אלישע לרפאות אותו מן המחלה, ולצורך זה היה צורך להשפילו תחילה ולהביאו לידי קבלת דברי הנביא על אף הפגיעה בכבודו, כשנעמן בלע את הצפרדע, ניתן היה לרפאותו.

לאחר המעשה, נעמן הופך להיות גר תושב ומאמין באלוקים, ואלו אנשיו נותרו עובדי עבודה זרה. מדוע?

וכי לא נחשפו כולם לנס העצום שהיה כאן? והרי הם ראו את הדברים תחילה טוב יותר ממנו, מה קרה כעת? מדוע הדברם פועלים עליו ולא עליהם?

מסופר על ערבי שמעבידו ביקש ממנו להעלות בלוקים לקומה השניה. הוא התמהמה. התבקש שוב, ועדיין התמהמה. ניגש אליו אחד ממנהלי העבודה ונתן לו שתי סטירות ואמר לו להעלות את הבלוקים לקומה השניה. הפעם הוא עשה את זה בריצה. שאל אותו הראשון- מדוע לא שמעת כשאמרתי לך קודם? ענה לו הערבי- אתה אמנם אמרת, אך הוא הסביר…

זו אומנם הלצה, אך אנו פועלים כך, כשמשמים "מסבירים" לנו, רק אז אנו קולטים.

ניתן לדבר עם האדם חזור ודבר, הדברים יהיו מקובלים עליו בשכלו, אולם בכל זאת הוא לא יפעל על פיהם. מתי הוא יפעל? כאשר ינגעו בגופו.

הגוף מהוה מסך בינינו לרוחניות. כל עוד הגוף שלם ,קשה לאדם להתחבר לרוחניות על אף שהדברים נתפסים בשכלו.

כשהגוף נשבר המסך נקרע ואז הדברים מחלחלים ופועלים.

אנשי נעמן לא חטפו סטירה וגופם לא נפגע, ולכן הם באו כצופים מן הצד, ההשפעה שלהם מן העניין הייתה שולית. אולם נעמן קיבל את המכה בגופו, ולכן לדברים הייתה השפעה הרבה יותר חזקה!

וזה מיישב את השאלה שפתחנו בה. הנגעים באים כיון שרק ע"י שבירת הגוף, המחיצה בינינו לבורא מתבטלת, ואז ניתן לעובדו באמת.

ר' אל'ה לאפיאן נופל במדרגות.

*

פרשת ההשגחה הפרטית

[מעיין השבוע תזריע]

פרשה זו, פרשת הנגעים, פרשת ההשגחה הפרטית היא. "על שבעה דברים הנגעים באים", והעונש מדוד כחוט השערה.

פשוטו כמשמעו: האם בהרת קדמה לשיער או להיפך, האם שערה אחת עלתה או שתיים, האם כגריס היא אם לאו, האם מארבע מראות היא, האם פשתה או עמדה במקומה. לא בכדי הביא המדרש בפרשתנו את המעשה באותו אדם שהיה יושב ודורש: "אין לך כל שערה ושערה שלא ברא לה הקדוש ברוך הוא גומה בפני עצמה, כדי שלא תהא אחת נהנית מחברתה".

לאחר זמן העני, והגיע לפת לחם. ביקש לנדוד לבקש פרנסתו. אמרה לו אשתו: "הלא אתה הוא שאמרת שהבורא דואג לכל שערה, ומעולם לא מצינו ששערה תצטרך לנדוד ולבקש פרנסתה! שב במקומך, ובוראך ידאג לך!" שמע לקולה, והבורא עזרה.

ונספר סיפור. מעשה שהיה, ואימתנו את פרטיו. אברך כולל התגורר בדירת חדר בבני ברק. נולד ילד, ועוד אחד. ועוד אחד ועוד אחד. קנו מיטות נשלפות, ומיטות קומותיים. שטחו מזרנים בינתיים. כשנולד הילד השמיני פסעו בלילה על מרבד של מזרנים. שלא לדבר על מקום להכנת שיעורים, ומי חשב על פינה פרטית או מגירה נפרדת בארון היחיד.

יש המעלים על נס את החלוצים שייבשו ביצות והתגוררו באוהלים. נעלה על נס את גבורת הממיתים עצמם באוהלה של תורה ובוחרים בחיי עולם על פני חיי שעה. בזכותם העולם קיים, בזכותם קיימים אנו כאן, ככתוב: "ונשאתי לכל המקום בעבורם". הילד התשיעי עמד להיוולד, והאם שאלה: "היכן נמקם את מיטתו? האם נתקע קרס בתקרה, ונשלשל ממנו עריסה תלויה?!"

צודקת, השאלה שאלה.

אמר לה: "אפנה לאבא, אולי יאות להחליף לנו דירה". צחקה: "אילו היה כסף לאביך, לא היינו מתגוררים כך עד עתה!" אבל הוא התכווין לאבא אחר.

נטל חופשת יום מן הכולל ונסע לירושלים. הלך לכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, ונטל ספר תהלים. החל לשפוך נפשו במזמורי הנצח, ומעיין הדמעות נפתח. הדוחק, הצפיפות, התנאים הכלתי נסבלים, הכל צף ועלה וגדש וגלש, בדמעות שליש. וכך, מזמור אחר מזמור, שעה אחר שעה.

לפתע הופרע. מישהו טפח על שכמו. אדם זר שאלו: "מה לך בוכה כל כך?" ענה: "מאומה, זה ביני לבין קוני". המשיך לומר תהלים בדמעות, והלה התערב בשנית: "אמור לי מה מציק לך! דאגה בלב איש, ישיחנה!" סח לו על מה בא. אמר לו האיש: "בוא איתי".

לקחו למכוניתו, נסע עימו למשרד תיווך ידוע, ושאל: "יש לכם דירה מוכנה בת חמישה חדרים?" נמצאה דירה מרווחת צמודת חצר.

כתב המחאה על סך מאתיים ושישים אלף דולרים, קיבל את המפתחות, והושיטן לאברך. אמר הלה: "תודה לך, אדוני. אבל איני מכירך, לא אליך פניתי ולא ממך ביקשתי!" ענהו: "אתה אל הבורא פנית. אבל הוא שעורר את ליבי, ואני חש שאני שלוחו לעזרך!"

האב החליף לו דירה.

שב האברך לבני ברק, סח לאשתו את הבשורה והביא לכולל מיני תרגימא, סעודת הודיה. שמעו האברכים, השתאו והתלהבו.

פנו לראש הכולל וביקשו חופשה קיבוצית ליום אחד, שכרו רכב ונסעו לכותל המערבי. התפרסו ונטלו ספרי תהלים, והתחילו לומר בהתלהבות ורגש.

ככלות הכל, לכולם בקשות: פרנסה ברווחה, החלפת דירה, בריאות, חינוך, מה לא. וכך, מזמור אחר מזמור, שעה אחר שעה. ולפתע הופרעו, כצפוי. מישהו טפח על שכמם. בתקוה סובבו ראשם, והתבקשו לתרום לצדקה…

באכזבה עשו את הדרך חזרה. התנחמו בעצם התפילה בשריד בית מקדשנו, בעצם אמירת עשרות מזמורי תהלים בכוונה וברגש. למחרת התייצבו ללימודים. סחו לראש הכולל על מפח הנפש. שאלו: מדוע חברם זכה? והם לאל צדקו, השאלה שאלה.

נענה ואמר: "התשובה פשוטה. הוא נסע לכותל המערבי כדי להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, להעתיר אליו ולבקש ממנו. שלח לו הבורא יתברך את היהודי העשיר להתעניין, והושיע על אתר. אבל אתם נסעתם כדי לפגוש באותו יהודי, ומדוע יעזרכם?!"…

*

כוח הדיבור

נגע צרעת כי יהיה באיש והובא אל הכהן. מדוע מביאים אדם זה אל הכהן? מדוע לא אל הרופא?

הרמב"ן והספורנו ועוד ראשונים כתבו שהנגעים הללו אינם בדרך הטבע, אלא אות וסימן מאת ה' על כי האדם פגם במעשיו ועליו לשוב בתשובה.

חז"ל אומרים שהנגעים באים משום איסור לשון הרע. מצורע- מוציא רע. ולכן עליו לבוא אל הכהן כדי שהכהן ילמד אותו דרך תשובה.

הוא חטא, והכהן הוא התלמיד חכם שיעמידו על חטאו ויתקנו.

לביאה לכהן מטרה נוספת. האדם חוטא בדיבורו משום שאינו מעריך את נפלאות כוח הדיבור. לדיבור עצמו יש כוח, כפי שמצינו שהשוחק את הסממנים אומר 'הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים'.

וכן אמרו חז"ל שהקול רע ליין. הרי שלקול יש כוח פעולה. וכן מצינו שהחולם חלום רע אומרים לו 'חלמא טבא חזית כו" וכי הוא באמת טוב? מדוע איפוא הוא נצרך להטבה? אלא מכאן אנו למדים את נפלאות כוח הדיבור.

האדם הוא חלק אלוק ממעל. הקב"ה ברא את העולם באמירה. הוא אמר ויהי. האדם נבדל מבעלי חיים בכוח הדיבור. כשפוגם בדיבור פוגם בחלק הגבוה שבו. ולכן החומרה כה רבה.

הוא נשלח אל הכהן כדי לעמוד על כוח הדיבור.

(ויקרא יד, לה) "וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת".

'כנגע' ולא 'נגע', משום שלא יפתח פיו לשטן ויאמר על עצמו דבר רע.

(ויקרא יד, לו) "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת".

הכהן מצוה תחילה לפנות את הבית, ורק אחר כך קובע – "טמא". מדוע? חסה התורה על ממון האדם ולא רצתה שכל אשר בבית יטמא. וצריך ביאור והרי הכל אכן היה בבית מעת שהיה הנגע בבית, מדוע אם כן אין הכל טמא? אלא למדונו חז"ל שהכל תלוי באמירה של הכהן. הוא יאמר "טמא"- יהיה טמא, כל עוד לא אמר- עדיין טהור! ראה עד כמה נפלא כוח הדיבור! לכן נשלח המצורע אל הכהן.

ועל זה הליצו את הפסוק (עמוס ד, יג) "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ"

הקב"ה יוצר הרים, ואף על פי כן באה הרוח ועוקרת הר. זה עצמו מגיד לאדם מה כוח של שיחו. אעף על פי שהאדם אומר 'רק דיברתי' בא וראה מה כוחו של דיבור ורוח היוצא מן הפה…

החפץ חיים שנתארח אצל אחד בסעודה שלישית וברח ויצא בהשקט מביתו כאשר שמע אותו מספר לשון הרע לאישתו…