דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

דרשות על הפרשיות של ספר שמות

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת תרומה

*

מקום לקדושה בונים בכסף כשר!

['ללמדך' עם תוספת מרובה]

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (כ׳׳ה, כ')

לכאורה עלינו להבין, מדוע קדמה פרשת משפטים לפרשת תרומה? כלום לא היה מתאים יותר לתאר את השתלשלות המאורעות שאירעה בעקבות מעמד הר סיני, לספר על חטא העגל, על הלוחות השניות, על מלאכת המשכן, ולאחר מכן לחזור ולפרט את ההלכות שנאמרו בהר סיני, ובכללן המשפטים שבין אדם לחבירו?

ואם בכל זאת הקדימה התורה את פירוט המצוות שנאסרו בסיני לתיאור מלאכת המשכן, מדוע לא הקדימה את כל המצוות כולן?

את התשובה נבין על פי המעשה הבא:

מעשה ביהודי באמריקה, שנכנס באחד מימי שישי בצהריים למגרש לממכר מכוניות, ורכש מכונית מפוארת, תוך שהוא משלם את סחירה במזומן – חמישים אלף דולרים. מהחנות יצא אותו יהודי בנסיעה עם הרכב החדש שקנה, אולם שעה קלה לאחר מכן חזר וביקש למכור את הרכב בחזרה, וזאת אפילו בסכום נמוך של עשרת אלפים דולרים בלבד…

מיותר לציין, כי הסיפור נראה לעיני הסוכר חשוד מאד, בפרט נוכח העובדה שהאיש לא ניאות לספק כל הסבר. הסוכר חשש אפוא כי מדובר ב׳תרגיל כלשהו, אשר נועד להסוות ביצועו של פשע, ולפיכך ביקש מהקונה להמתין מספר רגעים, אותם ניצל בכדי להזעיק את המשטרה, שאכן מיהרה להגיע ועצרה את הקונה למשך ארבעה ימים בחשד למרמה. כמהלך אותם ימים נערכו חקירות ודרישות רבות, אולם הן העלו חרם. לא נמצא כל פסול בהתנהלותו של האיש, או במקור כספו. משכך, לא נותרה ברירה כי אם לשחרר את האיש ממעצר תוך התנצלות.

דא עקא, שאותו יהודי לא הסתפק בהתנצלות. הוא תבע את הרשויות על מעצר שוא שכרוך היה בפגיעה בכבודו ובעגמת נפש מרובה, ואף זכה בפיצוי בסך של שלשה מליוני דולרים. לאחר שהתפרסם הסיפור, הודיע האיש כי בכוונתו לתרום עשירית מהסכום לישיבות, כאשר חשבון פשוט מוכיח כי מדובר היה בסכום עתק של כשלש מאות אלף דולרים.

אלא שבדיעבד התברר, כי התהליך כולו היה מתוכנן מראש… הלה שיער שאם יחזיר את הרכב ויבקש למכרו במחיר מגוחך הוא ייחשד ויעצר, הוא ידע כי לא ימצא כל מניע בלתי כשר למעשיו, הוא גם תכנן מלכתחילה לתבוע את הרשויות לפצותו בגין עגמת הנפש, ואכן, התכנית הצליחה מעל ומעבר למשוער…

מעתה, נשאלה שאלה על ידי אותן ישיבות להן ייעד האיש את כספו, והיא הופנתה אל מרן הנרי״ש אלישיב זצ״ל: ״האם מותר לקבל את כספי התרומה מידו של אדם זה, אשר נהג שלא כשורה והרוויח את הכסף שלא ביושר?״.

תשובתו של הגרי״ש אלישיב היתה חד משמעית: ״כספם של אנשים שחיללו שם שמים, אינו יכול לשמש ישיבות ולומדי תורה! זה פשוט לא יתכן!״…

ואנו על פי דרכנו למדנו, כי כשמבקשים להרים תרומה למטרות שבקדושה, על הכסף להיות קדוש וטהור בתכלית, בלי נדנוד של חטא!

ומכאן, תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של הבית הלוי שהיה אומר כך:

פרשת משפטים הוקדמה לפרשת תרומה, משום שבטרם הרימו ישראל את תרומתם למלאכת המשכן – היה עליהם לוודא כי כספם הינו כסף טהור, שאין בו חשש של גזל או כל חטא אחר…

רק לאחר שלמדו את הלכות המשא והמתן שבין איש לרעהו, באופן מקיף ויסודי, כמפורט בפרשת משפטים – הם יכולים היו להרים תרומה למלאכת המשכן!

הצעקות של העשיר

תלמיד חכם שהיה נוסע לחו״ל להתדפק על פתחי נדיבים לטובת ישיבת סלבודקא סיפר לי מעשה מופלא, וכה סיפר:

בחו״ל התגורר-עשיר, מנהל של מושב זקנים גדול מאד, והוא היה מתומכי הישיבה הקבועים בסכומים נכבדים. רק מה? הוא היה יהודי עצבני. כל היום רק צועק. הוא עבר את מלחמת העולם השניה רח״ל. היו לו טענות על כל העולם. קבלת הפנים במשרדו היתה תמיד בצעקות. נו, מה איכפת לי שצועק הרי בסוף כותב צ׳ק, בסך הכל הוא מסכן, שעבר שואה ונפגע בעצבים, וכסף יש לו בשפע, שיצעק.

ויהי היום, מיד כשנכנסתי אליו הוא התחיל לצעוק, אבל הפעם משהו שלא כדרך הרגילות, כי כל פעם הייתי מבין מה הוא צועק, הפעם רתח וזעם עד כדי שלא הצלחתי להבין מילה צעקות איומות, עד שקלטתי: ״סלבודקא ראש ישיבה, חושב שהוא יכניס אותי בבית הסוהר, אני לא אתן את זה!״ וכך שוב ״הוא לא יושיב אותי בבית סוהר!״ מילים מוזרות.

ניסיתי להרגיעו: ״חס ושלום, הוא לא מכניס אף אחד לבית סוהר, ובוודאי לא אותך שהנך מהתורמים הגדולים של הישיבה וידיד ותיק״. עד שנרגע וביקש:״תשב״ ואז החל להסביר בנחת יחסית.

״לי יש מושג זקנים גדול, אתה יודע. אני לוקח מכל תושב במוסד כסף, מראש לשנה, (חלק יהודים, מלק גויים), אני חייב לעשות כן, כי אם לפתע הזקן ימות ילך לעולמו, מי ישלם הרי היורשים בורחים. ועתה, מה קורה כאשר נטלתי כסף מראש והוא נפטר בתחילת השנה ונשאר כסף, אם היורשים בשטח, אני מחזיר להם, ואם אין עם מי לדבר, והנפטר יהודי, אני לוקח צ׳יק על כל הסכום שנשאר ושולח לישיבה שיהיה לזכות אותו אדם והם מבטיחים לי ללמוד משניות, כלומר, הכסף של הזקן – בשביל הזקן – לומדים לעילוי נשמתו. אינני לוקח לעצמי פרוטה. כן אני עושה עם הרבה ישיבות״.

״חשבתי למה לא אעשה כך עם סלבודקא, הרי אני ידיד וותיק"."נפטר זקן אחד ונשאר חמשת אלפי דולרים, כך עשיתי, שלחתי לסלבודקא צ׳ק עם שם הנפטר שילמדו משניות (והוספתי במכתב, כי אני נותן זאת על דעתו של ראש הישיבה, שיחליט האם ומה לעשות עם הכסף).

והנה אני מקבל טלפון, מי על הקו? ר׳ מרדכי שולמן, הוא רוצה את השם של היורשים… שמעת מה קורה? אתה לא מבין? הוא יתקשר אליהם ויספר, כי חייבים להם חמש אלף דולר, והם יחשבו מיד, כי אם אני גיליתי על חמש, זאת אומרת שאני חייב עשר…

היורשים יביאו רואה חשבון ועורך דין, ויתחילו לעיין בפנקסים [נכון, שבמקרה הבודד של אותו נפטר אני לא מפחד מעורך הדין, אבל כאשר כבר מתחילים לעיין בפנקסים, תמיד מוצאים כל מיני פרטים אחרים של עניני מס הכנסה וכו'] ובסוף עוד יושיבו אותי בכלא על משהו קטן, זה מה שהוא רוצה לעשות ממני", ואז החל לרתוח שוב, בצעקות נוראות כבתחילה.

הבטחתי לו "תהיה רגוע, לכל היותר הוא יחזיר את הצ'ק הוא לא יעשה שום דבר ללא רשותך".

כאשר שבתי לארץ ישראל, סיפרתי לראש הישיבה זצ״ל את כל המעשה, והוא אישר: "אמת, נכון" אמר ראש הישיבה, "אבל הוא רותח עלינו" סיפרתי.

"הוא יכול לצעוק עד מחר, אני לא אקח את הכסף, כי לפי הפרטים הידועים לי בניהול עסקיו, הכסף שייך ליורשים, ואין למנהל זכות לתת לאחרים (אע"פ שהיורשים שילמו לו שנה מראש). לא אקח. ואם בכל זאת קשה לו להעביר להם את הכסף, אני, לא אקח".

ראש הישיבה, הרהר כמה דקות כדי לא להפסיד כספי צדקה, והציע כך. "אצלצל אליו ואומר לו כי מצאתי פיתרון. קודם כל, רצוני לברר מי היורש האמיתי על פי דין, ואני אספר ליורש בטלפון כי משום מה, בתנאים מסוימים סלבודקא בארץ ישראל חייבת לאבא שלו כסף, ואשאל, האם מסכים שהסכום יישאר אצלנו וילמדו משניות?"

אכן כך, עשה ראש הישיבה, בירר ונמצא יורש אחד, בן יחיד, השאר בנות. פנו אליו במכתב והוא השיב, כי לא ידע שלאביו יש כסף בישיבת סלבודקא, ולשאלתכם, האם להשאיר את הכסף בישיבה וילמדו למענו, או להחזיר לי, אינני אדם עשיר, לכן ארבע אלף אני אקח בשבילי, ואלף אחד תיקחו לישיבה״. כך עשו. מעשה שהיה.

לישיבה – רק כסף כשר!

רבי יוחנן וכיסו שנגנב

בירושלמי מובא מעשה בר' יוחנן שנגנב לו כיסו [ארנקו] וכששאלו אותו בעניני תורה לא ידע להשיב להם מחמת הצער שנגרם לו שאלו ריש לקיש וכי מפני שאבדה כיסך אבדה דעתך? אמר לו דעתא בליבא תליא וליבא בכיסא תליא… הדעת תלויה בלב והלב תלוי בכיס.

הלך ריש לקיש ורדף אחרי הליסטים והשיב לר' יוחנן את כל הכסף וחזר ר' יוחנן לקדמותו [תרומות פ"ח הלי ד'] מכאן שחסרון כיס יהולל חכם ויאבד לב מתנה אשר נתן לו אלוקים לחשוב בחרושת עץ חיים והשיאו לבו לחשוב ולהרהר בעבירה. עכ"ל.

אמנם צריך להבין את המעשה הנ"ל שלכאורה הוא פלא ההיתכן שרבי יוחנן האמורא הגדול שידע להחיות מתים בגלל בצע כסף יטרד כל כך עד שאינו יכול ללמוד תורה אתמהא?

וביותר – שהרי מסופר על אחד ממשפחתו של הגר"א זצ"ל שנגנב לו כל כספו סכומי עתק והלך ממקום למקום כדי לחפש אחר הגניבה בדרכו הגיע לעיר וילנא עיירתו של הגר"א כשנכנס אליו שאלו הגר"א לשם מה בא לעיר וילנא אמר לו שנגנב לו סכום גדול של כסף ובא לחפש אותו אמר לו הגר"א לא העליתי על דעתי שיתכן שבמשפחתנו יהיה מישהו שילך לחפש אחר כסף…

וא"כ ק"ו ובן בנו של ק"ו שרבי יוחנן לא יטרדו אותו בצע כסף.

אלא מסופר על הגר"ח מואלז'ין זצ"ל באו פעם עסקנים לביתו להתיעץ עמו על כמה ענינים שעמדו על הפרק על השולחן היו מונחים כלי זכוכית וכלים מכלים שונים באמצע שיחתם בלא יודעים משך אחד מן העסקנים את מפת השולחן וכל הכלים נפלו לארץ בקול רעש גדול כל העסקנים ישבו שם המומים ומלאי בושה וכלימה על ההיזק שניגרם מחמתם ניחם אותם רבי חיים ואמר אל דאגה שום כלי לא נשבר תמהו כולם למשמע דבריו וכשהרימו את הדברים נוכחו כי באמת כך הוה לא נשבר אפילו כלי קטן שאלוהו וכי נביא אתה? ענה להם לא נביא ולא בן נביא אנכי אלא כיון שכספי כשר הוא בכסף כשר אין הפסדים.

וכן מסופר גם על הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל פעם נשפך החלב בביתו ועשה שבע חקירות ודרישות לדעת מה זה ועל מה זה כי בכסף כשר אין הפסדים ואיך זה שנגרם לנו נזק. וגילה שלא שילמו לחלבן באותו היום!

וכן יש לבאר צערו של ר' יוחנן כאשר ראה שגנבו ממנו את ממונו ונגרם לו הפסד חשש שמא ח"ו ממונו אינו כשר ורק לאחר שהשיב לו ריש לקיש את כל כספו נחה דעתו עליו ["דרשת וחקרת"]

כסף כשר – גם אם נגנב – יחזור! מעשה ברב"צ פלמן

תמוז, תשנ״ב. גנבים פורצים באישון ליל אל ביתה של משפחת פלמן בבני-ברק. יום קודם לכן הונח בארנקה של האמא 3,000 ש"ח…

בבוקר מתעוררים בני הבית, מיד מבחינים ש׳מישהו היה פה׳. ממהרים לאמוד נזקים ומגלים שמלבד הארנק של האמא, יהשעון של הגאון דבי שלום בן ציון פלמן זצ״ל – בו ח־שב את דרכיו ורגעיו – לא נגנב מאומה. רבי בן ציון שומע על הגניבה, ונחרד מאוד. בימים הבאים הוא נסער ומוטרד, מזכיר את הגניבה שוב ושוב. והמה ראו כן תמהו: על מה החרדה הגדולה הזאת. 3,000 ש״ח אינו סכום של מה בכך – אבל עדי־ן אין זה מצדיק את הדאגה הגדולה הזאת.

אחיו, איש החסד הרב ישראל ז״ל, היה קשור אליו בלב ונפש. בכל בוקר בא לקחת אותו ברכבו לכולל. באותו בוקר שמע על הגניבה, אך לפליאתו שמע על כך גם בבקרים הבאים. הצ־ע להשלים את החסר אך רבי בן ציון ביטל את דבריו בהינף יד, כאומר: לא זה העניין! אז מה כן העניין?!

מיום הגניבה, ובמשך הערבים הבאים, ישב רבי בן ציון על פנקסו, חישב, כתב ומחק, ושוב כתב ומחק. בכל ערב הפנקס פתוח והיד רושמת. חשבון הכספים מתחיל מימים עברו – מיום עמדו על דעתו – אולי נעשה איזה מעשה שלא ביושר, אבל לא חלפי שבועיים והוא נשאל: ״נו, האם עתה כבר ידוע למה נגנב הכסף? – ״לא, עדיין אינני יודע את הסיבה״ הוא משיב בצער.

כעבור חודשיים, שוב עלה נושא הגניבה ומישהו התבטא שהסיבה נעוצה בחוסר סורגים. ״לא זו הסיבה, הכסף נגנב מחמת סיבה אחרת״. מה הסיבה?! הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים. ״אני יודע את הסיבה״ סתם ולא פירש.

בסוף התגלה הסיפור כולו:

חודש לאחר הגניבה, תקפו הרהורי תשובה את הגנב ששלח להחזיר את כל הכסף בתוספת בקשת מחילה וחרטה גמורה, באותו יום נחה על פניו שמחה גדולה שהרי ׳אין שמחה כהתרת הספקות׳, והיה שרוי באושר עילאי. כאשר סיפר לאחיו אודות כך, הלה שמלכתחילה לא הבין על מה הצער הגדול, עתה לא הבין עוד יותר על מה השמחה הגדולה הזו.

פתח רבי בן ציון את סגור ליבו וסיפר:

״כשהכסף נגנב לא הצטערתי על הכסף, בוודאי כסף הוא לא סיבה להביא צער או אושר לאדם. אלא אמרתי, אם הקב״ה קרא לגנב שיגנוב, אות היא כי נהגתי שלא ביושר בכספי, ועל זה חרדתי חרדה גדולה, באיזה כסף נהגתי שלא ביושר? חישבתי את כל הכסף שבא לידי, ולא מצאתי. מעתה גדל צערי שאינני מצליח לגלות מתי נהגתי שלא ביושר״.

"אמנם מצאתי שבתקופה מסוימת שהמצב הכספי בבית היה דחוק מאוד, לא נתתי מיד את מעשר הכספים, אלא לקחתי אותם בהלוואה לעצמי, עד שבעזר ד׳ השיגה ידי ופרעתי את החוב של המעשרות. ובאמת, הסכום הזה היה בדיוק 3,000 אבל עדיין לא הבנתי: אם זהו הכסף שנהגתי בו שלא ביושר, זו לא סיבה שייגנב הכסף לצמיתות – שהרי בסוף פרעתי את החוב לעניים והפרשתי את מעשר הכספים? עתה לאחד שהכסף חזר הבנתי הכל! ואין שמחה כהתרת הספקות. (׳שלמים מציון׳)

ומעשה היה עם הגרא"ז מלצר שהיה צריך לרפואתו חלב עיזים, ופ"א הביאו לו חלב עיזים והיה זה בזמן המלחמה והיה החלב גלוי והרבנית הקילה להכין לרב מזה משום בריאותו, והחלב גלש ונשפך, והרבנית לא שמה לב והבית התמלא עשן, צעק הרב שהיה חולה ריאות והעשן הזיק לו לרבנית והיא נתנה ליבה והתנצלה שהלכה לתת צדקה לעני בפתח והתמהמה כי לא היה לו כסף קטן וכך נשפך החלב, אמר לה הרב: בילא הינדא, חלב גולש מעבירות, לא ממצוות… משמים הצילו את הרב משתיית משקה גלוי…

 

*

התורה נושאת את נושאיה

[דורש טוב – רבי אליהו דיסקין שליט׳׳א]

בטבעות הארך יהיו הבדים לא יסרו ממנו (כה, טו)

בארבעה כלים מכלי המשכן היו בדים: ארון, שלחן מזבח הזהב ומזבח הנחושת.

ומכולם, רק בארון יש דין ש״לא יסורו ממנו״. מדוע?

מבאר ה״משך חכמה״, שזאת כדי ללמד, שבכל הכלים תפקיד הבדים היה כדי לשאת את הכלי,

אבל בארון – הבדים הם חלק מהכלי. שהרי, בעצם לא היו צריכים לשאת את הארון, כי הארון היה נושא את נושאיו. כשעברו את הירדן, כשכפות רגלי הכוהנים – נושאי ארון הברית – הגיעו לירדן, הירדן נעצר ונסוג לאחור.

לאחר שכל ישראל עברו את הירדן, והירדן חזר לאחוריו, הכוהנים תפסו בארון, והארון נשא אותם באויר מעל הירדן. זה בא ללמד, שנדמה לנו שאנחנו נושאים את הארון על ידי הבדים, אבל באמת הארון נושא את נושאיו.

מי הדבר בא לרמז לנו?

איכה רבה (וילנא) פרשה ב -ד

שלש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו ובכל יום ויום מתפלל ואומר רבש"ע אל תשב בדין היום ולבסוף נתן דעתו לחזור, אתא חד כותאי ומצאו ואמר לו אדוני כל יומין דהדא תרנגולתא מתגעגע בקיטמא לית את כביש לה אלא המתן לי דאנא עביד לך דתכבישנה יומא דין, מיד עליל ביה בבוביה דמדינתא ואשכחיה לר"א דהוה קאים ומצלי, עבד גרמיה לחיש באודניה דר' אלעזר המודעי אזלון ואמרון לבר כוזיבא חביבך ר' אלעזר בעי לאשלמא מדינתא עם אדריאנוס, שלח ואתייה לההוא כותאי א"ל מאי אמרת ליה א"ל אין אנא אמר לך מלכא קטיל ליה לההוא גברא ואין לית אנא אמר לך את קטיל ליה לההוא גברא אבל מוטב ליקטליה ההוא גברא לגרמיה ולא תתפרסין מיסטירין דמלכותא, בן כוזיבא סבר בדעתיה דבעי לאשלמא מדינתא כיון דחסל ר' אלעזר צלותיה שלח ואייתיה א"ל מה אמר לך הדין כותאי, א"ל לית אנא ידע מה לחיש לי באודנאי ולא שמעת ליה כלום דאנא בצלותי קאימנא ולית אנא ידע מה הוה אמר, נתמלא רוגזיה לבן כוזיבא יהב ליה חד בעיטא ברגליה וקטליה יצאתה בת קול ואמרה (זכריה י"א) הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו, אמרה לו אתה סימית זרוען של ישראל וסימית עין ימינן, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה, מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא:

לא אתה מחזיק את התורה, התורה מחזיקה אותך!

מי מחזיק את מי

בארצות הברית ישנן הרבה משפחות שההורים רוצים 'תכל׳ס׳ לילד שלהם; שיהיה עורך דין או פרופסור. שם הכל זה כסף.

היה סטודנט בארצות הברית שאביו – שהיה אמנם דתי, אבל לא היו לו מושגים של תורה ־ החליט לשלח אותו ללמד מקצוע באוניברסיטה. והבן, שחשקה נפשו בתורה, בקש מאביו ללמד שנה בישיבה בארץ ישראל, ובסיומה ילך ללמודים באוניברסיטה. אביו הסכים.

הוא הלול לכפר חסידים, זו היתה השנה האחרונה של המשגיח רבי אליהו לופיאן זצ״ל. אחרי שנמצאים שנה אצל רבי אלי׳ה, ולומדים תורה של ארץ ישראל, זה מוריד את החשק לחזיר לאוניברסיטה. הוא חזר לארצות הברית ואמר לאביו: ״אני כל כך אוהב ללמד, חשקה נפשי בתורה. אני אשאר ליד הבית ואלמד בלייקווד לפחות עד החתנה״.

אמר לו אביו: ״אם זה מה שאתה רוצה, אני אתן לך, אבל אני מבקש ממך שתתחיב לי שאחרי החתנה תלך ללמוז־י פרנסה, וגם תתחיב לי שלא תבקש להמשיך אחרי החתנה בכולל״.

הבן התחיב, למד בליקווד ועשה שטייגען. לא עברו ימים רבים והוא התארס ועמד להתחתן. ככל שהתקרב יום החתנה הבחור התחיל לאבד תאבון ולרדת במשקל. כל מצב הרוח שלו ירד פלאים. הוא הולך לשאת בת ישראל ולתת גט לגמרא… היה לו קשה מאיד עם זה, אבל הוא היה ילד טוב, בן מסור, והוא התחיב לאביו שיותר הוא לא יבקש.

?כל שהתקךבה החתנה רואים שמצבו מתדרדר, והאבא והאמא אובדי עצות. הגיע יום החפה, וההורים רואים שהילד שלהם הולך להכנס לחפה, ונראה כמו בתשעה באב, צל של עצמו. הם לא יכלו לשאת את זה, קראו לו לר1ךר ואמרו לו: ״אנחנו מתהפכים על משכבנו בלילות. סך הכיל אנחנו רוצים שיהיה לך טוב, ותהיה מסדר בפרנסה. בחלומות השחורים ביותר שלנו לא חלמנו שנוביל ילד שלנו לחפה בכזה מצב רוח שחור וקודר. דברנו בינינו, ואנחנו מוכנים שתמשיך ללמד בלייקווד חמש שנים אחרי החתנה, ואתה אוכל קסט על חשבוננו. אנחנו מפרנסים אותך״.

הצבע לפנים חזר לו מיד, והוא נכנס לחפה בששון ושמחה.

שבועים אחרי החתנה קבל האבא דום לב, והיה במצב של מות קליני. זה מצב שנמצאים יותר בשמים מאשר באו־ץ. אמרו הרבה תהלים, קרעו את השמים בתפלות, קרה נס רפואי והאבא חזר לתפקוד מלא. ביום שנגמרו חמש השנים של הקסט קבל האבא עוד פעם דום לב, והלך לעולמו!

את הספור הזה שמעתי מאחד שהיה בנחום אבלים שם, ואמרו שם שני דברים: דבר ראשון – אם היה האבא יודע שחייו תלויים בדבר, הוא לא היה מתחיב קסט לחמש שנים אלא לחמשים שנה. ודבר שני – כל חמש השנים חשבו שהאבא מחזיק את הבן, ופתאים התגלתה האמת לאמתה, שהבן הוא זה שמחזיק את אביו.

מחזיק בה לעומת מחזיק אותה

ברוח הסיפור נבין את דברי החפץ חיים עה"פ (משלי ג ח) 'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר', לכאורה, נכון יותר היה לכתוב 'עץ חיים היא למחזיקים אותה', כי הרי שלמה המלך אומר שהתורה היא עץ חיים למי שמחזיק את התורה, ולא למי שמחזיק בתורה?

מבאר החפץ חיים ע"פ משל, לאדם שרחץ בנהר והחל לטבוע. על שפת הנהר עבר אדם שראה בצרתו והושיט לו מקל ארוך כדי שיתפוס בו בחזקה, וכך הוא ימשה אותו מן המים.

האדם הטובע – אומר החפץ חיים –מחזיק בעץ כדי להציל את עצמו ולא מחזיק את העץ, כך מחזיקי התורה, אינם מחזיקים את התורה, כביכול, כדי להציל אותה, אלא הם מחזיקים בתורה, כדי שהיא תציל אותם מהמכשולים הסובבים בחוצות ומאיימים לכלותם רוחנית וגשמית.

הזבולון ששרד כל זמן תרומתו

פעם סיפרתי את הספור הזה בישיבה לבעלי תשובה. נגש אלי אחד הרבנים ואמר לי: יש לי בדיוק את אותו הספור, אני חייב לספר לך הוא נתן לי את הפרטים והתקשרתי ובררתי את כל הפרטים.

היה אברך בבני ברק, שהיה עמל בתורה. הוא התגורר בדירה שכורה, ובקשי היה לו ממה להתפרנס. המלגה מהכולל הספיקה בצמצום רב ביותר. בעל הדירה היה גר באמריקה, ויום אחד החליט שהוא רוצה למכור אותה. האברך רצה לקנות את הדירה אבל המחיר שהלה דרש לעמת המחיר שהאברך היה יכול להתחיב, היה בפער של כמה עשרות אלפי דולרים.

בסוף הציע מישהו רעיון שהם יעשו ביניהם הסכם יששכר וזבולון: בעל הדירה יוריד מהמחיר של הדירה סכום מסים, נדמה לי חמשים אלף דולר, ותמורת זה חמש שנים תהיה לו שתפות בתורה. נדמה לי שעשו את ההסכם בבית של הרב שך. וכן היה, האברך קנה את הדירה והמשיך לגור בה.

בדירה הזאת ה^ה ארון ענתיקה כבד. בעל הבית שאל אותו: ״אני נמצא באמריקה, בינתים אין לי היכן להניח את הארון. האם אתה מוכן שזה ישאר ואתה תשתמש בו?״ והאברך הסכים.

באותו שבוע שהסתימו חמש שנות ההסכם, קבל האברך טלפון מאשתו של בעל הדירה: ״צריך לטפל בארון דחוף״! הוא היה בטוח שמדובר על הארון הענתיקה, והשיב: ״אין כל בעיה. הארון שלכם. קחו אותו מתי שתחפצו״.

והיא אומרת: ״לא הבנת אותי. אני מדברת על הארון של בעלי! הוא נפטר וצריך להביא אותו לארץ ישראל. היינו רוצים מאד שתעזר לנו בכל עניני הקבורה בארץ ישראל". עץ חיים היא למחזיקים בה.

הרב שך זצ״ל, גם כשהלה בגיל מבוגר מאד, המשיך לומר את השעורים במסירות נפש עד שלא היה לו כוח. הוא המשיך לבוא לישיבה, בסדרים ובתפלות, באפיסת כוחות. שאלו אותו: ״עד כדי כך?״

והוא השיב ואמר: ״אני כל הזמן רועד ומפחד מהיום בו אפסיק לבוא לישיבה, כי אני לא יודע מי מחזיק את מי. כלם חושבים שאני מחזיק את הישיבה, אבל מי יודע אם לא הישיבה היא שמחזיקה אותי״.

אברהם מחזיק את סדום

אברהם אבינו מתפלל לפני ה' אולי יש חמשים צדיקים וגו' עד שמגיע לעשרה ופורש. דברנו על גדולת נפשו של אברהם בבקשו על נפש רשעי סדום. לו היו אומרים לנו שה' רוצה להשחית את מעוזי הרפורמים וקבוצי השומר הצעיר העושים כל מעשיהם להכעיס את בוראם, היינו לכאורה שמחים, שהרי סוף סוף תתגלה מלכותו בעולם, שהרי בכך כולם יכירו שלהיות רשע לא משתלם, ויש דין ויש דיין, ובכך יתקדש שם שמים.

לאברהם היו מתנגדים בצורת אנשי סדום. הם הפיצו את האנטיתזה לכל שאברהם יצג. אברהם מפיץ חסד, הם מפיצים קפיצת יד לכל עני ואביון. הוא מסייע לכל נזקק, והם מתעללים בכל מבקר בארצם. הוא שופט אמת וצדק, והם מעוותים דין והופכים את השקר לאמת מכח החוק.

סוף סוף ה' חפץ להשמידם. היה צריך אברהם לקפוץ על המציאה ואולי אף לשאול רבש"ע מדוע לא עשית זאת קודם?

אלא שאברהם הוא עמוד החסד. חסד אמיתי הוא אף עם מי שאינו מכיר בדעותיך. אף עם מי שמתנגד לך. ורחמיו על כל מעשיו כתיב.

נתקדם. נתאר לעצמנו שתפילתו של אברהם הייתה מתקבלת. אנשי סדום היו נצלים ממוות. בעינתוניהם לא היה הדבר כלל בא לידי ביטוי, ואולי גיאולוגים היו אומרים שהייתה רעידת אדמה קלה היות ואנו יושבים על השבר הסורי אפריקני, ומדעננו עוקבים מקרוב אחר הארועים. אין נפגעים. לאחר מכן המהדורה הכלכלית הייתה עוברת לעסוק באברהם הפרזיט המגדל פרזיטים באהלו ומאכילם חינם, ומרגילם שלא לעבוד…. היו מדברים על אמונותיו התפלות של אברהם כאילו שהכל מוכתב משמים, והיו מפארים את היצירתיות של אנשי סדום, את כח העבודה שלהם, את עשרם והצלחתם הכלכלית כמודל לחיקוי. אם אינך פרודוקטיבי- אינך זכאי לחיים, ודאי לא במחוזותינו…

מי היה מעלה על הדעת שבזכות אברהם ניצלה העיר? שאתם הפרזיטים האמתיים, שזנחתם את חובתכם בעולמכם ונתתם לאחרים לעבוד בשבילכם ולהצילכם?

בגמרא (סוטה לה.) מבואר שהיה הארון נושא את נושאיו, וכתב ע"כ הכלי יקר (שמות כה, לב) וז"ל: 'והוא כדמות רמז למחזיקים בידי לומדי התורה, נראים נושאות, והם נשואות מן לומדי התורה'.

סיפר הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל על חותנו – הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל, שלאחר חתונתם היו הוא ורעייתו סמוכים על שולחן חותנו, הגאון רבי אברהם יצחק נבייזר זצ"ל.

השנים חלפו ונולדו להם בנים ובנות, ועול פרנסתם שגדל אף הוא לפי קצב גדילת המשפחה, החל להעיק מעט על רבי אברהם יצחק. אך הוא לא התלונן והמשיך לספק את צרכיהם בשמחה.

והנה יום אחד הציעו לרבי אליעזר גורדון לכהן כרבה של 'מאלעקסאט'. אשת רבי אברהם יצחק שחוותה על בשרה את קשיי פרנסתם, האיצה בבעלה שישכנע את חתנם לקבל על עצמו את עול הרבנות. אך רבי אברהם יצחק סירב בטענה שמי יודע מי מחזיק את מי? אנחנו אותו בכספנו, או הוא אותנו בלימודו?!

כעבור תקופת מה, הציעו לו שוב משרה רבנית, והפעם מ'איישישוק'. שוב ניסתה הרבנית לומר לבעלה: 'עד מתי נחזיק אותם בביתנו? הלא קשים מזונותינו כקריעת ים סוף!', אך רבי יצחק חזר על דבריו, ואמר לה שוב: 'מי יודע מי מחזיק את מי…!'

כאשר התפנתה המשרה הרמה בעיר 'סלבודקא', ונכבדיה נתנו עיניהם ברבי אליעזר גורדון להושיבו על כסא הרבנות, נכנע הרב לבקשת הרבנית, ושלחוהו בכבוד גדול לכהן במשרה המכובדת.

אך אז רעשה וגעשה הארץ, כי ביום המיועד ליציאתו לסלבודקא, כאשר הגיע רבי אברהם יצחק מבית הכנסת כשהטלית והתפילין תחת זרועו, עת דרכו רגליו על מפתן הבית, נפל והחזיר את נשמתו לבוראה…

או אז הבינה הרבנית את אשר ארע, וקוננה על בעלה בבכי גדול: "אוי… אוי… אני הרגתיך… הלא אמרת לי, 'מי יודע מי מחזיק את מי?!' ועתה רואה אני כי הוא החזיק אותנו… כל עוד זכינו להחזיק אותו ואת תורתו בין קורות ביתנו – ניצלנו…"

***

יש בנותן טעם לספר סיפור נוסף על הראיה הנכונה במעשי הצדקה, בהיותה גם מחזיקה את הנותן ולא רק מקיימת את המקבל.

גבאי צדקה עבור עניים לומדי תורה, באו אל הגה"צ רבי מנדלי מרימנוב זצ"ל והרצו לפניו את צערם ודלותם של לומדי תורה הלומדים תורה מתוך הדחק, ורבי מנדלי נתן להם מתנה הגונה.

לאחר שנפרדו ויצאו מחדרו, קרא להם שוב רבי מנדלי ונתן בידם סכום נוסף, הגון אף הוא, בעבור לומדי התורה.

בני ביתו שנכחו באתה עת בחדרו, שאלו אותו לפשר הנתינה המכובדת כל כך בשתי פעמים, 'וכי לא יכול היה הרב לתת להם את מלוא הסכום בפעם הראשונה?' – תמהו.

'הסכיתו!' – השיב להם רבי מנדלי – 'כשבאו אלי אותם עסקנים ותיארו בפניי את מצבם הדחוק של לומדי התורה, נכנסו דבריהם אל ליבי, ונצטערתי צער רב בגלל צערם וצרתם של לומדי התורה. הנתינה הראשונה היתה, אם כן, נתינה לשמי, כדי להרגיע מעט את צערי, לפיכך חזרתי ונתתי עוד מתנה, שתהיה מתנה זכה וטהורה לשמה, כדי להחזיק את לומדי התורה, ולהשתתף במצוות 'והחזקת בו'.

*

הכרובים – כסמל להתקדמות ללא לאות

[בנועם שיח]

הכרובים בדמות פרצוף תינוק

״ועשית שנים כרבים זהב מקשה תעשה אתם משני קצות הכפדת״ (שמות כה, יח).

שניים היו הכרובים שהתנשאו מעל הכפורת אשר על ארון העדות, שם היו מונחים לוחות הברית. שניים היו ופני תינוק להם, כמאמר הגמרא (סוכה ה ע׳׳ב) השואלת: ״מאי ׳כרוב׳? א״ר אבהו: כרביא, שכן בבבל קורץ לינוקא דביא״. ופירש״י: ״כרובים – דמות פרצוף תינוק״.

ואם כי רבים ועמוקים הם הסודות הגלומים במהות כרובי קודש אלו, הרי אנו לומדים מן הפן הגלוי לנגד עינינו, אורחות חיים חשובים.

הקשו בעלי המוסר: מדוע העדיף הקב״ה דמות תינוק שתעמוד בין כרובי המשכן, מקום מקודש ממנו דיבר אל עמו ישראל, על פני אלפי אלפים ריבוא רבבות יצורים ובדואים שרפים ואופנים וחיות הקודש שנמנים על צבאו הגדול?

עוד קושי –

"והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת". פרש"י "שלא תעשה כנפיהם שוכבים, אלא פרושים וגבוהים למעלה אצל ראשיהם שיהא עשרה טפחים בחלל שבין הכנפים לכפורת" עכ"ל.

וצ"ב – מה הענין שיהיו כנפיהם "פרושות"? מה רע בשוכבות?

דרך הגר"א בלימודו

חבורה מצומצמת ומובחרת התכנסה ללמוד תורה מפי הרב הדומה למלאך, הגאון מוילנא זצ״ל. ביניהם: הגאון רבי חיים מוולוז׳ין ואחיו הגאון רבי זלמלה מוילנא, הגאון רבי מנחם מנדל משקלוב והגאון רבי הלל מאמציסלאב, ועוד. גאונים וקדושים, שכל התורה אצורה במוחם ומבינים לאשורן רמיזות רבם, שבהגיעו לגיל ארבעים פסק מלכתוב חידושיו אף ברמזים קצרים, כי שיפעת הגיגיו נבעה כאשד!

כשהיה תלמיד חכם מבקש להימנות על סגל החבורה, היה הגאון עורך לו מבחן. הורהו ללמוד סוגיא עד שיידעה לאשורה, ואז יבוא ויפלפל אודותיה.

בית המדרש היה צמוד לחדר לימודו של הגאון. קיבל הלה את הסוגיא שנועדה עבורו, פנה לבית המדרש ושקד עליה. שעה שעתיים, שלוש. כשסיים, הגיע להבחן – ונדחה. בלא ששמע מה בפיו.

רק משום שסיים!

בכך הוכיח, שאינו ראוי להימנות על תלמידי הגאון!

כי הלומד כראוי, התלהבותו גוברת מחזרה לחזרה, מתיקות התורה גוברת, ההבנה מעמיקה, האור מתרבה, ואי אפשר להסתפק ולהתנתק –

"שאינו דומה שונה פירקו מאה פעמים, לשונה פירקו מאה פעמים ואחד״! (חגיגה ט ע״ב).

ר' משה חיים לוצאטו זצ״ל בספרו ״דעת תבונות״ כתב: "עיקר השפלות והפחיתות למי שהיה יכול להיות עליון יותר, ולא היה"!

ועוד כתב בספרו ״מסילת ישרים״ (פרק ד): ״.״ושאין רע גדול מחסרון השלימות…״.

ואמרו חז״ל (נדה ל ע״ב): ״ומה היא השבועה שמשביעין אותו (את התינוק היוצא לאוויר העולם)? תהי צדיק ואל תהי רשע. ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע…^,׳.

מבאר המהר״ץ חיות: "…יהיה בעיניו תדיר כאיש אשר אשר לא יצא ידי חובתו עדיין, ועוד חסד לו שלימות רבות!״

לך אל נמלה עצל

בספרו ״משלי״ יעץ החכם מכל אדם בחכמתו: ״לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, אשד אין לה קצין שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה, אגדה בקציר מאכלה״

(משלי ז).

איזה לקח התכוון שלמה המלך ללמד את העצל מטבע הנמלה? מגלים חז״ל במדרש (דברים רבה ה, ב):

״הנמלה הזו שלשה בתים יש לה, ואינה כונסת בעליון מפני הדלף, ולא בתחתון מפני הטינה, אלא באמצעי. ואינה חיה אלא ששה חדשים וכוי, וכל מאכלה אינו אלא חיטה ומחצה, והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצאת – חטין ושעורים ועדשים וכוי. ולמה היא עושה כן? שאמרה : שמא יגזור עלי הקב״ה חיים ויהיה לי מוכן לאכול. אמר רשב״י: מעשה היה ומצאו בבור שלה שלוש מאות כור מה שמכנסת מן הקיץ לחורף, לפיכך אמר שלמה: לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם ־ אף אתם התקינו לכם מצוות מן העוה״ז לעוה״ב״.

הבה נתבונן מעט באורח חייה של הנמלה כפי שמתארים אותו חז״ל. כוחותיה של הנמלה – פעוטים הם דלים, ולכאורה היה לה בהחלט מקום לחשוב: ״מה אני כבר יכולה לעשות?״. גם הסיבה בשלה היא כה מתאמצת וטורחת – ״שמא יגזור עלי הקב״ה חיים״ ־ היא סיבה בלתי מציאותית לחלוטין, ולצורך התממשותה נצרך שינוי הטבע ממש. והנה זה פלא: למרות הכל, יוזמתה של הנמלה גדולה עד מאד. היא מבצעת פעולות הנראות מעבר לכוחותיה, וגם מצליחה במידת רבה מאד!

מכאן יש לנו ללמוד ק״ו בן בנו של ק״ו: ומה אם ביצור הזעיר הזה, בנמלה, כך – אנו, עם כוחותינו הכבירים, כל שכן שעלינו לעשות כל מאמץ, אף במקום בו המשימה נראית מעבר לכוחותינו – ואז אכן נצליח!

שלא כנמלה – אשר מאמציה הכבירים לאגור כמויות אדירות של תבואה הינם חסרי מטרה ותכלית ־ אצלנו מדובר בעבודת חיים מוכרחת! מתוקף תפקידנו אנו מחויבים לאזור חיל, ולהחדיר בעצמנו את חובתנו להעפלה בלא קץ והגבלה! ומהי תקוות אנוש אם יוזמתו דלה עד מאד, ומגיעה רק עד כדי ״חיטה ומחצה״…

התשובה – כרובים – בהליך של גדילה!

שאלנו למה דוקא כרובים? אין שרפים ואופנים וחיות הקדש שיהוו גורם יצוגי יותר מעל ארון העדות?

גאון המוסר ר׳ שמחה זיסל מקלם זצ״ל, ראה בפני התינוק של הכרובים לקח מוסרי חשוב ביותר.

הכרובים, כאמור, היו קבועים על הארון אשר שימש משכן לתורת ה'. ופני התינוק באים להזכיר לבן ישראל שכלפי התורה הוא תמיד בבחינת נער מתלמד שלא שימש כל צרכו.

משום כך גם הגאון הגדול ההוגה בתורה תמיד, אינו נקרא בתואר הכבוד ״חכם״ בלבד, כי אם בתואר המכובד ממנו: ״תלמיד חכם״. זו סגולתו של החכם האמיתי,

שככל שהוא מתעמק יותר ויותר בתורת ה׳ – יודע הוא ומכיר בעובדה שלעולם יישאר תלמיד…

סגולת התלמיד, הינה קודם כל סגולת הצמיחה הרוחנית האישית. לעולם אין הוא שוקט על שמריו. תמיד שואף לעוד.

כפי שהסביר רבי ישראל מסלנט את הפסוק "כי נער ישראל ואוהבהו״ (הושע יא) – אני אוהב את עם ישראל, אמר הקב״ה, משום שהוא תמיד נשאר בגדר ״נער״, הצומח ומתפתח ללא הרף…

על הסבא מקלם מסופר, שהורה לזרוע ליד בית ה״תלמוד תורה״ המפורסם שלו שדה חיטה. נימוקו היה עמו. הצמיחה שמסביב תעניק לתלמידים את החשק לצמוח גם הם. החיים באווירה של שדה ההופך גרעין קטן לחיטה הגובהת והולכת, תחדיר בלב בני הישיבה את התחושה שגם עליהם לצמוח, לפרוח ולהגביה קומה בדרכי ה'! (ראה "אבני שלמה" מהג״ר שלמה וולבה זצ״ל, עמוד קה).

הרעב הצפוי לעתיד לבוא

זוהי בעצם הבעיה המרכזית של דורנו, דור אחרית הימים, שמאבדים את השאיפות הנעלות שהיו בעבר להתקדם ולעלות במעלות התורה. לעתים די לו לאדם בהלכה יומית או בשיעור שבועי בודד כדי לרצות ולהשקיט את מצפונו, ובכך לצאת ידי חובת "קביעת עתים לתורה".

על תופעה זו האיר – עינינו הגרי״ש כהנמן זצ״ל (הרב מפוניבז׳) מדברי רבותינו במדרש (בראשית רבה כה, ג):

״עשרה שני רעבון באו לעולם. אחד בימי אדם הראשון… ואחד בימי למך… ואחד בימי אברהם, ואחד [יהיה] לעתיד לבוא שנאמר (עמוס ה): 'לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה"׳.

וב״פרקי דרבי אליעזר" מובא שהרעב האחרון יהיה קשה יותר מכולם.

תמה הרב מפוניבז' זצ״ל: לכאורה הרעב לעתיד לבוא הוא ברכה ולא קללה. מה רע בכך אם אנשים רעבים ומבקשים את דבר ה', הלא לכך מייחל כל יהודי בתפילתו: ״פתח לבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי״?

והוא מתרץ נפלא: רעב וצמא אמיתיים ניכרים לא רק בלחם החסר במדפי המכולת ובמים החסרים בברזי הבתים. הם ניכרים בעיקר בכל מהות האנשים, בדרך אכילתם ושתייתם.

באותה עת מסתפקים הם במועט, וגם פירורי לחם אחדים ומספר טיפות מים – חשובים הם ומוערכים. (הרב סיפר כי הוא עצמו ראה בימי רעבון, אחד שהגביה קליפת תפוח אדמה, ושמח בה כמוצא שלל רב).

זהו גם הקושי שיהיה לעתיד לבוא ברעבון לדבר ה'. מכיוון שהוא שעת רעבון מסתפקים ההמון בלימוד מועט, וכל הספק קטן לדבר גדול יחשב. ואף מסתפקים ב׳פירורים׳ אחדים ושמחים בהם. וכן מחמת הצימאון לדבר ה', די להם בכמה ׳טיפות של מים', אפילו אינם נקיים די הצורך.

מפטיר הרב מפוניבז^,: בעוונותינו הרבים רואים אנו תוצאות זה הרעב. כי נתדלדלו ההשגות של לומדי התורה ומסתפקים בדבר מועט, בלימוד דפים אחדים בגמרא, ומי ידבר מלימוד שולחן ערוך ופוסקים.

ואפילו אלה שכבר מוצאים את הזמן ללמוד וכבר ׳אוכלים ושותים׳ בשקיקה את דבר ה׳ – מסתפקים הם במועט ושמחים בחלקם הדל! (מעובד עפ״י קונטרס "שתרגילנו בתורתך").

 

דריכה במקום ־ פירושה ירידה

על חובת ההתקדמות המתמדת בעבודת ה', מזהיר שלמה המלך ע״ה בספר "משלי״ באומרו (טו, כד): ״אורח חיים למעלה למשכיל״, ושלמה מוסיף ומבהיר גם את הניגוד לכך: ״למען סור משאול מטה״.

פסוק זה שבספר החכמה מתפרש בביאורו של רבינו הגר״א:

״האדם נקרא ״הולך״, שצריך לילך תמיד מדרגה לדרגה, ואם לא יעלה למעלה, ירד מטה מטה, ח״ו, כי בלתי אפשרי שיעמוד בדרגא חדא. וזהו ״אורח חיים למעלה״… למען… כדי שלא יטה לרדת למטה שאולה…״

הגר״א קוטלר זצ״ל היה מבאר פסוק זה במובן שעל האדם לשאוף להתעלות, ואז גם אם לא יצליח משום מה להגיע לכך, לפחות לא יסור משאול מטה.

כמין אסמכתא לדבריו היה מביא מהאמור בהלכה, כל זמן שעוסקים בעיסה וטופחים בה אינה מגיעה לכלל חימוץ (שם, עמוד קעג), והרי זה רמז לאדם שכל עוד יעסוק בהתקדמות הוא מקבל חסינות מסוימת מפני חימוץ ונסיגה (׳משנת ר׳ אהרן׳ חלק א, עמוד סא).

כנפי הכרובים – פרושות

לאור זאת נבין מדוע היו צריכות להיות הכנפים של הכרובים פרושות.

מסביר הגר״מ רובמן זצ״ל, שיש כאן רמז לעלייתו של האדם הנקרא "הולך" ככתוב (זכריה ג, ז): "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" והתקדמותו לקראת השלימות.

עלייתו של האדם אינה סתם מעלה כי אם חובה: ואם אינו עולה הוא יורד!

האדם צריך לעשות לו "כנפי רוח" ולדאות למעלה באופן תמידי! אף לא רגע שהכנפים שמוטות!

בכל תחום בעולם קיימת שאיפה מתמדת להתקדמות, לשכלול ולתוספת הישג בכמות ובאיכות. שאיפה בלתי פוסקת זו טבעית היא לאדם, כי האדם כעץ השדה הולך וגדל, הולך ומוסיף מדי יום בכל תחום שהוא מייחס לו חשיבות. דריכה במקום בכל שטח שהוא היא תעודת עניות ואות לנחשלות לאחראים לכך. עצם המושג "חיים" משמעו גדילה. מי שאינו גדל הרי הוא ישן, וישן חשוב כמת.

אדם ששואל את עצמו בסופו של יום: במה גדלתי היום לעומת אתמול? ואין לו תשובה על כך, הוי אומר שדרך במקום. הוא לא התקדם, הוא לא התעלה, הוא פשוט נרדם. היום עבר עליו בשינה. ואם המדובר היה ביום אחד… אבל מה עושים כאשר גם בסוף שנה אין תשובה לשאלה: במה גדלתי השנה לעומת השנה שעברה?

ומה נורא גורלו של מי שבסוף חייו אין לו תשובה לשאלה: במה בעצם גדלתי מאז הבר מצוה שלי?… מתחושת השיתוק הנוראה שצריכה לאחוז בו הוא לא יתעורר על ידי כמה טפיחות בכתף, וגם שום רב חובל לא ינער אותו בקריאה: מה לך נרדם? קום!

מוסר השכל מציפור ולוליין…

הגאון ר' ישראל מסלנט נוהג היה לומר: ״אדם דומה לציפור. בכוחה של ציפור לדאות למעלה למעלה, בתנאי שתניע את כנפיה ללא הרף. אך אם תפסיק מעופה לרגע אחד – הרי היא צונחת ונופלת״…!

וכפי שאומר משל קדמוני, כשאדם פוסע [או מדווש באופניו] במעלה ההר –

״אם לא תצעד צעד אחד קדימה, תשוב לאחור צעדיים״!…

אחד מגדולי המוסד שחי ופעל במאה הקודמת, המשיל תופעה זו לסיפורו של הלוליין –

הלוליין, אמר אותו איש מוסר גדול, מהלך בבטחה על החבל המתוח בקרקס או בין שני הרים כשתחום פעורה תחתיו. כל המתבונן ישים לב, שהלוליין הזה, כדי לא ליפול, כדי לשמור על שיווי משקל – פורש את ידיו לצדדים ומתנודד ימינה ושמאלה.

הוא כל הזמן בתנועה. לו היה עוצר לרגע, לו היה עומד יציב ולא זז לפסק זמן ־ מיד היה נופל!

זאת ועוד, הוא כל הזמן בתנועה קדימה. הוא מתקדם צעד אחר צעד כדי להגיע לבסוף למטרתו.

כך אנו, לולייני החיים, חייבים, גם במשך השנה ובמשך כל שנות חיינו, לנוע ככל יכולתנו קדימה. אנו חייבים לנוע כדי לשמור על יציבותנו הרוחנית כיהודים.

גם במשך חיי המעשה בימות השנה – עלינו להיזהר מקיפאון מוחלט. התנועה הנפשית המתמדת שלנו, הנסיון הבלתי פוסק להיות טובים יותר – חשובים לנו גם אם אנו לא מצליחים ולא רואים תוצאות מבורכות. זה חשוב.

חיי המעשה מסביבנו זורמים ללא הרף בניגוד להווייתנו הפנימית, וכמו החותר בנהר נגד הזרם (אם נעזוב לרגע את משל הלוליין) שחייב לחתור כל העת גם כדי להישאר באותו מקום, אחרת הוא ייסחף בזרם השוצף והבלתי פוסק. זה המינימום הנדרש מאתנו כדי להתקדם במסילה העולה בית ה׳ ולא ולהיעצר או חלילה להידרדר.

לאור יסוד זה ביאר בעל ה״כתב סופר״, את הפסוק ״את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם״ (ויקרא יח, ד) – שהציווי הוא ״ללכת בהם״, דהיינו: להיות הולך ועולה ־ ממדרגה למדרגה… כי לגבי התורה העמידה במקום – הריהי ירידה…!

וביאר ה״חפץ חיים״ בחן שיחו את דבר התנא (אבות פ־׳ג מ׳׳א): ״הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה… ולאן אתה הולך״ – פשיטא שאתה הולך, אדם חי אינו עומד תקוע במקום אחד. אך מה שמדאיג זו השאלה ״לאן אתה הולך״ – האם הנך פוסע קדימה או נסוג אחורה, האם הנך עולה או יורד?…

בספרו ״דעת חכמה ומוסר״ (ח״א עמוד רטז) כותב רבי ירוחם ממיר זצ״ל את הדברים החשובים הבאים:

"בעולם הטבעי ישנו כוח הצומח ונח הנובל כשנעמיד זה לעומת זה, אילן מפותח המתחיל לנבול לעומת גרעין שנזרע והתחיל זה עתה להכות שורשיו – ודאי שערך הגרעין המתחיל, יותר גדול וחשוב מערך האילן השלם… שזה הולך ועולה, וזה הולך ויורד.

"דרך העולם הוא תמיד לשים לב ל'גדולים׳, ל׳אילנות׳. דרכינו היא תמיד להעריך יותר את ה׳צומחים׳ המתחילים זה עתה".

כח הצמיחה

האדם משול לעץ השדה – שהמאפיין העיקרי שלו והסממן המבדיל בינו לבין הדוממים – הוא כח הצמיחה שבו. עץ שאינו גדל, משמע שתהליך הקמילה כבר החל נו, וכיון שאין בו חיות, נבילתו המוחלטת היא רק שאלה של זמן. באותה מידה על כל אדם, בכל גיל, לשמור על כח הגידול והצמיחה, ולהשתדל להתרומם תמיד אל-על.

חז״ל במדרש (בר״ר יז, ד) הפליגו בגדלות מעלתו של אדם הראשון, שהתבטאה בקריאת השמות לכל בעלי החיים על ידו, עד שכביכול אפילו הקב״ה התפעל מעניין זה. במדרשם הם אמרו, שהאדם אמר שלו נאה להיקרא בשם"אדם", משום שנברא מן האדמה.

הוי אומר שהשם ״אדם״ מצביע על המקור שממנו עוצב גוף האדם.

תמה על כך המהר״ל מפראג (בספרו ״תפארת ישראל״ פרק ג): הלא גם שאר בעלי החיים נוצרו מהאדמה, ואם כן, אין בכך שום ייחודיות למין האנושי?

ותשובתו, שבאדם אכן ישנה סגוליות מיוחדת שאין בבעלי החיים למיניהם, ועל שם כך הוא מיוחס לאדמה יותר מכל היצורים. לאדמה ישנה סגולה שהיא מצמיחה, ובכך היא מוציאה מן הכח אל הפועל כוחות גנוזים. בנקודה זו האדם משתווה לאדמה, משום שגם בו טבועה תכונת הצמיחה להוציא לפועל את המעלות החבויות!

לא בכדי קרויים המעשים הטובים של האדם בכינוי: "פרי", כמאמר הכתוב (ישעיה ג, י): "אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו״. משום שאכן המעשים הטובים של האדם, הם תולדת פיתוח גרעין הטוב החבוי בתוכו.

על רקע זה מסביר המהר״ל, שאף על פי שיש באדם נשמה קדושה שיש לה סגולות אלוקיות, מכל מקום אסור לאדם להשלות עצמו, שבשל כך הוא כבד מושלם, משום שאם הוא לא יעמול להוציא לפועל את שלימותו, הוא יישאר בלתי מושלם. בנקודה זו שונה האדם מכל יתר הברואים העליונים והתחתונים. המלאכים העליונים, הם מושלמים מתחילתם, ואינם צריכים לעמול על שלימותם. לעומתם הברואים שבעולם התחתון, פרט לאדם, אין להם מה להוציא לפועל, ולא יועילו בזה שום עמל או יגיעה. לא בכדי הבהמה קרויה בשם"בהמה״, משום שבשם זה מקופלת מהותה: ״בה־מה״, לאמור שכל השלימות שעשויה להימצא בה, מצויה בה כבר משעותיה הראשונות.

 

להפנות את המבט למעלה

ראוי לציין – מעיר הג״ר משה צבי רייס שליט״א באחת משיחותיו – שהתכונה לא לדרוך במקום אחד, אלא לשאוף להתקדמות, ביסודה הינה נחלת כל בני המין האנושי, ואינה מתרכזת בבני אברהם, יצחק ויעקב בלבד.

יש מי שטען שזה פשר התופעה המעניינת שניתן להבחין בה בעולמם של תינוקות. בגיל מסוים התינוקות זוחלים על הארץ על ארבע, אולם עובדה היא שהם אינם מסתפקים במצב זה ומנסים כל העת לקום ולהתרומם. הקב״ה שתל בהם חוש בלתי מודע להשתדל להתרומם ולהוציא לפועל את תכונתו הייחודית של המין האנושי להלך על שתים ולא לזחול על הארץ.

תכונת האדם להיות זקוף ולהלך על שתיים אינה עניין של מה בכך, ולדברי המהר״ל מפראג רומזת לסגולה רוחנית של בני המין האנושי. בספרו ״דרך חיים׳׳ (ל״אבות״ פרק ג, משנה יד) מסביר המהר״ל כי בעלי החיים המהלכים שחוחים על ארבע, בעל כרחם מבטם מופנה כל העת רק כלפי מטה, אל הקרקע. לעומתם האדם ניחן בסגולות ההילוך על שתיים, המאפשרת לו להפנות את מבטו גם כלפי מעלה.

העין הפונה כלפי מעלה מסמלת כמובן את הסגולה הפנימית של האדם להפנות מבטו כלפי הבורא ולהתפלל, אולם תכונה חיצונית זו מכילה גם את המשמעות הסמלית של התכונה הטבועה באדם להתעלות כלפי מעלה ולהתקדם.

השאלה היא רק כיצד מוציאים לפועל את שאיפת הקידום הטבועה באדם. לא מעטים האנשים המנצלים את תכונתם לקידום בתחום החומרי; לצבירת ממון ונכסים, לשיפור תנאי חיים, להשגת מעמד נכבד וכיוצא בכך. אולם מה חבל על מי שבמקום לצמוח ולהתעלות מבחינה רוחנית, מבזבז את סגולת הגדילה והצמיחה שבו לעניינים זוטרים של מה בכך!

השאיפה למעלה

המפרשים מבארים רעיון זה עפ״י הכתוב: ״אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה״ – כדי לזכות ל״ארחות חיים״ יש להסתכל ״למעלה״, כדי להשכיל יותר. ״למען סוד משאול״ – כדי להימנע מן התאוות המביאות לשאול, ״מטה״ – יש להסתכל כלפי מטה!…

במקום שאין אנשים ־ השתדל להיות איש

מדברים חשובים אלו השכלנו להבין, כי תורת המוסר יוצרת ומפתחת באדם תסיסה ותשוקה להתרוממות ועליה רוחנית אין סופית. ברם, אלו הם סימני חיים באדם – השאיפה לגדלות מביאה לידי עליה, והעליה הזו מביאה להתקדמות נוספת, לדרגה עליונה יותר, בבחינת ׳וגם הנפש לא תמלא׳ (קהלת ו).

ההסתפקות בדרגה הרוחנית הקיימת בנפשו, מגלה עניות השכל, צמצום המחשבה וגמדותה של הנפש. איך יכול בן אדם, צלם אלוקים תפארת הבריאה, להסכים להתרצות להסתפק ולהשלים עם התגמדותו הרוחנית?…

זאת היא התביעה הגדולה ביותר מהאדם, יציר כפיו של הקב״ה!

רבינו יונה ב״אבות״ (פ״ב מ״ה) על דברי המשנה ״ובמקום שאין איש השתדל להיות איש״, כתב את הדברים החשובים הבאים:

״ועוד נוכל לפרש במקום שאין אנשים גדולים ממך בחכמה, השתדל להיות איש, ואל תמנע מלהחכים. אף על פי שלא תמצא חכם בעירך גדול ממך, אף אם אין בדור ההוא כמותך – תראה עצמך כאילו בדור חכמי התלמוד ואתה עימהם במקום אחד.

גם תשיג למעלתם, תחשוב כאילו אתה עומד עם הנביאים עד משה רבינו ע״ה, ומתי תשיג למעלתם וחכמתם. ובזה לא יתרשל לעולם מללמוד, ובכל יום ויום התקן במידותיך, כי תוסיף על חכמתך ותהיה כמעיין הנובע״ עכ״ל.

הם הדברים אשר שנו וציוו לנו רבותינו בתנא דבי אליהו רבה (פרק כה):

״…כל אחד ואחד מישראל חייב לומד מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב״

 

הרא״ש כותב ב׳אורחות חיים׳ (פיסקה פא): ״אל תביט למי שהוא קטן ממך בעבודה וביראה כי אם לגדול ממך״.

הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ״ל שאל פעם שאלה מעניינת: מדוע אנו רואים שילד קטן מתקדם מאוד בחינוכו ובמעלתו, עולה ומשתפר מזמן לזמן ומתקופה לתקופה, ואילו למבוגר, עלייתו נעצרה, וכמעט לא ניכר בו שינוי והתחלפות?

־ והסביר, שהקטן נמצא כל הזמן בין גדולים, והסתכלותו עליהם מדרבנת אותו לשאוף ךותר ויותר, להגיע אליהם. אבל כשגדל והיה לאיש – הוא כבר מרגיש את עצמו "שלם״, שוב אינו רואה את ההבדל בינו לאחרים, ואז עלייתו נעצרת…

הצל המתארך, והנעלם

בשעתו, מספר הגר״י גלינסקי שליט״א, הייתה העיר בני ברק ישוב קטן, ומרן ה״חזון איש״ רצה להרחיב גבולות הקדושה. הוא עבר להתגורר ברחוב עזרא – היום קוראים לו וחוב חזון איש, ואת רחוב עזרא העבירו מזרחה. אבל אז היה ביתו מחוץ לעיר, בין חורשות עצי אקליפטוס, ובלילות נשמעו שם יללות תנים וצבועים. פחד היה לעבור שם בחשכה. ראש העיר, ר׳ יצחק גרשטנקורן, הציב עמוד תאורה, פנס רחוב, ליד ביתו.

יום אחד באתי, וה״חזון איש״ שאל: ״נו, ר׳ יעקב, מה תאמר על עמוד החשמל שהציבו כאן?״

הבנתי שהוא רוצה לומר דבר מה, וצדקתי.

אמר: ״ראה, אני יוצא מהבית, ורואה שיש לי צל ענק, מתמשך והולך למרחקים. ככל שאני מתקרב לעמוד החשמל, כך הולך הצל ומתקטן. כשאני אליו, עובר תחתיו, הצל נעלם. אני ממשיך והולך, והצל שב ונמתח לפני. ככל שאני מתרחק, הולך הצל ומתארך״ –

ולמדתי, שככל שאנו מתרחקים מהאור, אנו מרגישים וחשים יותר ויותר "יש״, וככל שאנו מתקרבים אל האור, אל חכמת התורה וחכמי התורה בדורות הראשונים, אנו נוכחים יותר ויותר בקטנותנו ובאפסותנו!"

זהו שאמרו (קדושין מס ע״ב): סימן לגסות הרוח, עניות של תורה. והינו, שמשווה עצמו לפחותים ממנו ומתגאה עליהם, וממילא אינו משווה עצמו לגבוהים ממנו ואינו משתדל להעפיל אליהם!

לאור זאת מתחדדת יותר הזהרתו של הרא״ש שלא להביט לקטנים מאתנו בעבודת ה', כי אם לגדולים וצדיקים!

 

הבחור ושאלתו המהדהדת – האם אני עושה מספיק?

בכינוס לב לאחים שהתקיים בניסן תשס״ו נעמד הדה״ג ר' חזקיהו מישקובסקי שליס׳׳א וסיפר מעשה נורא:

באחת הישיבות בארץ ישראל ישנו בחור בן עליה מתמיד עצום לא פסיק פומיה מגירסא, ישן עם הגמ׳_׳ אוכל עם הגמ', הולך עם הגמ', וכל דקה פנויה הוא חי ונושם את התורה הקדושה, ועל אחת כמה וכמה בשעת הסדרים שהבחור לומד בהתמדה עצומה ובהתלהבות נשגבה, בצורה מפליאה ומעוררת השתאות.

בנוסף לזאת הבחור הזה הוא עובד ה׳ באמת ובתמים, ורבותיו מנבאים לו עתיד מזהיר בעולם התורה והיראה, ומצפים שאם ימשיך כך, עדיו להיות אחד מגדולי הדור ממש.

הנהגתו של אותו בחור הפליאה את צוות הישיבה; הייתכן בחור בגיל צעיר יחסית לומד ועובד את הקב״ה בדבקות כה עצומה? מה הסוד הטמון באותו בחור?״. ויום אחד הסוד התגלה, והסוד הזה באמת בכוחו להביא כל אחד אל הפסגות הגבוהות ביותר בתורה ויראת שמים.

היה זה כאשר ביום מן הימים הגיע הבחור לראש הישיבה בה הוא לומד, ואמר לו שברצונו לשאול שאלה שמטרידה אותו כבר כמה ימים, ואינו מוצא לה פתרון.

ראש הישיבה, הכניסו לחדרו המיוחד, הושיבו על כסא וביקש מאחד הבחורים שיגיש לפניהם כוס תה.

׳בטרם אשאל שאלתי׳ – אמר הבחור – ׳ברצוני לגולל את קורות חיי בפני ראש הישיבה. נולדתי בארצות הברית להורים שלא שמרו תורה ומצוות. יום אחד אמי שמעה הרצאה מרתקת מאחד מגדולי הרבנים העוסק בקירוב רחוקים, והחלה להתקרב ליהדות, ומיום ליום התקרבה והתחזקה יותר ויותר.

אבי לא ראה בעין יפה את התקרבותה ליהדות, אך כל זמן שזה לא השפיע באופן המעשי על חיי הבית, לא ראה צורך להתערב, והשלים עם העובדה בשתיקה.

עד שהגיע אותו יום שישי, שאמי הביאה עמה שני פמוטים, ואמרה לאבי שברצונה לקבל על עצמה עול מלכות שמים, והיא מתכוונת להדליק נרות שבת קודש. כאן אבי לא יכל להתאפק. הוא ראה להיכן כל זה מוביל… והוא קבע נחרצות שהוא לא מוכן בשום אופן לכך: או הוא או היהדות! אם ברצונך להתחיל לקיים מצוות – אפרד ממך לעולמים…

אמי התחילה לבכות. היא לא רצתה להיפרד וניסתה להשפיע על אבי, ולתאר לו כמה אושר ושלווה יש ביהדות וכמה מתוקים הם מצוות התורה הקדושה, אולם אבי לא סירב לשמוע על כך.

לאחר מאבק איתנים אמי הכריזה במסירות נפש שהיא לא יכולה לוותר על היהדות בשום אופן… ואבא עזב, נשארנו אני ואמי בודדים בעולם. למדתי באותה תקופה ב״פאבליק סקול״ ־ בית ספר של גויים. יום אחד אמי שמעה הרצאה מאחד הרבנים על גודל חשיבותו של לימוד התורה והחליטה לשלוח אותי ללמוד בתלמוד תורה.

כשהגעתי לקראת סוף כתה חי, אמי קיבלה טלפון מהמנהל הרוחני של התלמוד תורה שבו למדתי, הוא שיבח אותי בפניה, ואמר לה, היות והוא צופה לי עתיד מזהיר בעולם התורה, כדאי שאסע ללמוד בארץ ישראל. כפי שאני מכיר את אופיו, הוסיף ואמר, כאן הוא לא יוכל למצות את כשרונותיו ויכולותיו כמו בארץ הקודש. רק שם הוא יזכה להגשים את שאיפותיו הרוחניות הכבירות, ויוכל לממש את הפוטנציאל העצום הטמון בו…

ימים ולילות של מאבקי נפש עברו על אמי באותה תקופה. היצר טוב לחש לה: העיקר בעולם הזה הוא לימוד התורה הקדושה. הנה זכית לבן שראוי להאיר את שמי היהדות, הוא יזכה לעלות ולהתעלות במעלות התורה והיראה, וחבל לא לתת לו את הכלים והאפשרויות להגשים את משאלות לבו הטהור.

ולעומת זאת הגיע היצר הרע ואמר: איך את יכולה להשאיר את עצמך בודדה בעולם. לא רק שאבדת את בעלך, כעת אם תשלחי אותו ללמוד בארץ ישראל את עומדת לאבד את הנפש האחרונה הקרובה לך ביותר בעולם, בנך היקר. איך תסתדרי בלעדיו? איזה טעם יהיה לחיים שלך כשאת בודדה בעולם? ואם את חוששת לגדלותו הרוחנית של בנך, הוא ברצונו הכביר יצליח גם באמריקה להתעלות ולהיות ממאורי הדור…

המלחמה ניטשה במלא עוזה, דמעות רבות שפכה אמי בתפילותיה שיעזור לה הקב״ה להגיע להחלטה הנכונה. יום אחד כשהיתה מבולבלת ונסערת מרוב ספיקות והתלבטויות, התפללה להקב״ה מלב שבור ובקשה מאיתו יתברך שיאיר את עיניה ויסייע בידה להחליט.

בתום תפילתה הגיעה אמי להחלטה אמיצה לשלוח אותי לארץ ישראל, באומרה לעצמה: רק כך אני יודעת שעשיתי את המקסימום כדי שבני יצמח לאדם גדול בישראל, כי אם לא אשלח אותו ולא יתעלה כראוי לא אוכל לסלוח לעצמי לנצח על שקיפדתי במו ידי את האדם הגדול בענקים הראוי לצאת מבני היקר.

באותו ערב כשחזרתי הביתה מהתלמוד תורה, קיבלה אמי את פניי במאור פנים ושמחה, ואמרה לי: יענקל׳ה! החלטתי לשלוח אותך ללמוד בארץ ישראל. אמנם זה קרבן עצום בשבילי להיפרד ממך, אבל כל קרבן שבעולם כדאי בשביל התורה!

ואכן בתחילת הזמן הבא נסעתי בלוויית אמי לנמל התעופה. הפרידה הייתה קשה. נפרדנו בדמעות ובבכיות, ובקשה אחת הייתה בפיה: בני היקר, אמרה לי בקול מחנק, קרבן גדול אני מקריבה כשאני שולחת אותך ללמוד בארץ ישראל. אני נשארת לבד בודדה בעולם, והכל רק כדי שתזכה להתעלות במעלות התורה והיראה. אנא בני היקר תשקיע את כל כולך רק בלימוד התורה וקיום המצוות, כדי שהקרבן שלי לא יהיה לשווא ח״ו!

הגעתי לארץ ישראל – מוסיף הבחור לספר – וזכיתי להתקבל לישיבה קדושה זו בראשותו של כבוד הרב. התמסרתי ללמוד התורה בכל ליבי ונפשי. הקרבן הגדול של אמי, דרבן אותי להתעלות. הדמעות ששפכה עלי צרבו את לבי, והפכו להיות הדלק של העליה הרוחנית שלי. לא יכולתי לנוח לרגע. ידעתי שכל רגע כאן בארץ ישראל זה רגע של קרבן, יש מישהו שמקריב את דמו ונפשו בשביל כך, ואיך יכול אני לבטל את הזמן בשטויות?!

לפני כשנה, המשיך הבחור וסיפר, אני מקבל טלפון מאמי, בו היא מספרת לי כשהבכי חונק את גרונה, של״ע גילו אצלה את המחלה הנוראה, והחלה לבכות מדורות בטלפון שהיא בודדה בעולם ואין לה אפילו כתף לבכות עליה. שאלתי את אמי: אולי אחזור לאמריקה לסעוד אותך בעת חולייך?

והיא ענתה בתקיפות: לא, בני תיקר, כל קרבן כדאי בשביל התודה! תשאר בארץ ישראל ותמשיך לעשות חיל בלימודך, אולי בזכות זה ירחמו עלי מהשמים ואתרפא.

מאז, ממשיך הבחור ומספר, מידי יום שישי הייתה אמי מתקשרת ומבכה את יסוריה הנוראים, ובכל טלפון הייתי שואל מבקש ומתחנן בפניה אולי בכל זאת אסע לאמריקה כדי להיות עמה – והיא בגבורת נפש כבירה ונשגבה הייתה אומרת לי: יענק׳לה! התודה מעל הכל, כל קרבן שבעולם כדאי בשביל תודה! בשביל תודה אני מוכנה לסבול הכל, העיקר שתתעלה…

אמנם לא חייתי עם אמי בגוף, אבל ברוחי ונפשי חייתי עמה יום יום שעה שעה. את צקון לבי שפכתי בתפילה לפני בורא עולם שירפא אותה, והשקעתי את כל רמ״ח איברי ושס״ה גידי בתורה הקדושה ובעבודת השי״ת.

אבל לצערי תפילותיי לא נענו. לפני כחודש התקשרה אמי ואמרה שהרופאים לא נותנים לה עוד הרבה זמן… פרצתי בבכי סוער ואמרתי לה: אולי כעת ברגעים האחרונים שלך עלי אדמות אבוא להיות אתך ולסעוד אותך בתולייך?…

אבל אמי כדרכה סירבה בתקיפות. בני היקר! הכל כדאי להקריב בשביל תורה – גם את הרגעים הקשים והמרים האחרונים הללו…

ואז המשיכה ואמרה מתוך בכי מרטיט: בני היקר, הקרבתי רבות למענך, את כל חיי הקרבתי בשביל התורה שלך! אנא, הבטח לי שתהגה בתורה יומם ולילה, ואז אלך רגועה לעולם שכולו טוב, ביודעי שהשארתי כאן נר תורה בהיכל ה׳; השארתי נר נצחי שיאיר את שמי היהדות בעתיד, כך אוכל ללכת רגועה ושלווה לעולמי ביודעי שהקרבן שהקרבתי בתמצית דם ליבי ונשמתי לא היה לשווא!…

ביום שישי – שבוע לאחר מכן – הטלפון לא צלצל, הקו נדם עם נרמת לבה של אמא. מאז אני מנסה ומשתדל להתמסר כל כולי ברמ״ח איברי ושס׳׳ה גידי לתורה ויראת שמים.

לאור כל זאת – מפטיר הבחור ופונה בדמעות לראש הישיבה – נפשי בשאלתי:

״האם נראה לראש הישיבה, שאני עושה מספיק למען קיום צוואתה של אמי?…״ —

שאלה נוקבת ויורדת עד תהום: ״האם אני עושה מספיק?״…

שאלה זו שהביאה את אותו בחור לפסגות… יכולה להביא גם כל מי ששואל אותה ברצינות – למעלות נשגבות ביותר.

הדרישה הזו מהדהדת בנבכי לבו של כל יהודי, שילך כל הזמן מחיל אל חיל. לא לעמוד ולא להשתהות, אלא לעלות ולהתעלות כל הזמן… (מעובד מתוך ״ניצוצות״ בראשית).

משל נפלא – על כך שצריך האדם להיות חדור בשאיפה לגדלות ולא מסתפק במועט – מביא ה׳חתם סופר׳ בדרשותיו, וזה תוכנו:

המשל מספר על בית הארחה, מלון דרכים, מקום מוזנח ועלוב, שקירותיו העלו עובש והאוכל בו מהסוג הגרוע ביותר. הצחנה בסביבת המלון הייתה קשה והאוויר אותו נאלצו האורחים לנשום מזוהם ומעופש. אין ספק שהשהות באותו ״מלון״ גורמת למחלות קשות ומזיקות.

באחד הימים הבחינו אורחי המלון, כי ממולם על הר גבוה שוכנת עיירת נופש, עם אויר הרים צלול. עצי פרי נכרו למרחוק, כשעל ענפיהם פרות יפים ועסיסיים. מעיינות זכים פיכו בין מורדות ההר, אשר סיפקו לאורחים שלמעלה מים צלולים ובריאים. אורחי המלון שלמטה, ראו את ההבדלים והחליטו כי הם עוזבים מייד את המלון המעופש.

״למה לכם לעזוב״ אמר בעל בית המלון שלמטה, שפחד על פרנסתו, ״למה לרוץ עד למעלה, חכו כאן, ואני אביא לכם פירות, מאכלים טובים, מים צלולים וכל דבר טוב שתחפצו.

עלה בעל המלון, והביא מטוב ההר ההוא, מאכלים ערבים ובריאים. כאשר הוכנסו המאכלים הללו אל תוך מטבחו המוסרח, כאשר עורבבו המאכלים ההם במאכלים המעופשים שבבית מלונו, התקלקלו אף הם שבעתיים, חלו כל האורחים וקלקלו את קיבתם ובריאותם.

יצר הרע – המשיך ה׳התם סופר׳ – הוא בעל בית המלון שלמטה, והאנשים החוטאים שאוכלים ב״מלונו" מצחנתו וממאכליו המקולקלים, מבחינים לפתע כי ישנם אנשים הגרים גבוה ״בהר ה׳ ״, במקום שכולו מדיף ריחות טובים ונעימים, מאכלים ערבים – ופתאום אוותה נפשם לעזוב את בית מלונם הרקוב ולעבור למקום מים החיים.

וכאן יצר הרע פוחד על פרנסתו, הוא מציע בעצמו ללכת ולהביא ״דברים טובים״ – מצוות ומעשים טובים, כל מיני כאלה דברים חד פעמיים, העיקר שלא יעזבו את ״מלונו״.

כיוצא בזה, אנו מוצאים אנשים ששומרים על מסורות שונות שקבלו אבותיהם, ומשקיעים את כל הכוח בדברים קטנים, במנהגים ובחלקי מצוות שהם ״מתחברים״ אליהם, תוך הזנחה ואי הקפדה על מכלול תרי״ג המצוות… (כי יהדות לא מתחילה ונגמרת – בסופגניות בחנוכה, באוזני המן בפורים ובקריאת ההגדה בפסח…).

נכון, הרי שכל מעשה הוא חשוב, ובודאי אין בידי בשר ודם כלים למדוד את גדולת המעשים, אולם במעשים ובמנהגים בודדים יש סכנה של ריחוק מהמטרה האמיתית ־ להגיע למציאות רוחנית אחרת נעלה יותר, גבוהה יותר, להתקרב לבורא עולם, וצריך איפוא לשנות את הדרך – לעבור ל״מלון״ אחר לחלוטין ולא להסתפק רק במועט…

*

תומכי התורה עם לומדיה לעולם הבא

[יערב נא שיחי]

בטבעות הארון יהיו הבדים

התורה מצווה על עשיית הארון ובדיו ואומרת: ״בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו״. [פכ״ה – ט״ו]

ועמד האלשי״ך הק׳ על הלשון לא יסורו ״ממנו" דהוה לו לומר לא יסורו ״מהן״ היינו שהבדים לא יסורו מהטבעות.

וכתב וז״ל: כי הבדים גם משל למחזיקי התורה ואמר הכתוב כי בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו ־ כי תמיד יהיו המחזיקים ביד הת״ח סמוכים לארון. כי בצל החכמה בצל הכסף לא יסורו לעולם מהיותם דבוקים בארון התורה הוא הת״ח ועל כן לא אמר לא יסורו מהן ־ (מהטבעות) כי אם ממנו שהוא מהארון הוא התלמיד חכם, עכ״ל.

עוד רמזו בזה: לא יסורו ממנו ־ שתומכי התורה לא יסורו מלומדיה לנצח ויזכו להסתופף במחיצתם גם לעתיד לבוא בעולם הבא וכמו שנאמר: בצל החכמה בצל הכסף,

שהתומך בלומדי התורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה כמו שאמרו בגמרא הקדושה. (רבינו יוסף נחמיאש זצ״ל)

הזבולון זוכה לדעת בעולם האמת את כל התורה

ב. אלא שיש להקשות – ידוע מה שאומרים שאם ישימו את מי שלא למד תורה בגן עדן – בשבילו זה יהיה גיהנום… הוא לא יבין מה שאומרים ויראה את כולם מאושרים והוא סובל, וכבר גיהנם עדיף לו…

ואם כן ייקשה – מה טובה היא זו למחזיקי התורה להיות בג"ע – וכי מה יעשו בישיבה של מעלה, הן לא יבינו מאי קאמרי רבנן ויבושו בבורותם?

תשובה על כך מביא בספר ״ותלמודו בידו״ בשם מרן החיד״א זצ״ל בספר דרשותיו שעל התורה, ״ראש דוד״,

וכך כותב את אשר שמע מפי אביו:

רב הונא ורבי ירמיה אמרו בשם רבי חייא בר אבא: עתיד הקב״ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה בגן עדן. ואית לן תלתא קריין [-פסוקים]. חדא, ״כי בצל החכמה בצל הכסף!״, שני "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה״. והדין, ״עץ חיים היא למחזיקים בה״.

לאחר ציטוט דברי המדרש הנ״ל מזכיר החיד״א את ששאל אביו:

איזו טובה היא לבעלי המצוות אם ישבו ליד הלמדנים? כלומר, מה תועלת לזה שתמך בגר״א או ברבי עקיבא איגר אם יקשיב לשיעורו?…

החיד״א מאריך בהצעת שאלתו של אביו, עד שהוא מביא את תשובתו:

וכתב משם רבותינו ז״ל, דמחזיק תלמידי חכמים כיון שהוא היה הסיבה שהתלמיד חכם למד תורה בשבילם, זוכה שמלמדים לו כל התורה שלמד התלמיד חכם, והן הן גופי תורה ומשתמען מיליה כצורבא מרבנן, הלוך ודבר בדברי תורה. וזוהי הטיבותא, שעושים להם חופה אצל בעלי תורה, שגם הם מבינים ויודעי תורה. (ועי׳ ילקוט ראובני פרשת ראה)

עוז לעמו – לע"ה

ובזה פירש עטרת ראשי, אבא מארי זלה״ה, מה שאמר הכתוב: ״ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום" (תהלים כ״ט, י״א).

דכינוי ״עם״ הוא קצת גרוע, אך משתעי קרא בבעלי מצוות המחזיקים לתלמידי חכמים, דאף שבעולם הזה לא למדו, לעתיד לבוא, בעולם הבא, מלמדים אותם. וזהו שאמר: ה' עוז – התורה, לעמו – לאותם שיצאו בגרעון מן העולם הזה, שלא למדו, יתן לעתיד בעולם הבא, לפי שזכו להחזיק לתלמידי חכמים.

ובזה ״ה׳ יברך את עמו בשלום״, שיהיה שלום מנוחתם אצל בני תורה ויהיה להם שלום ולא יבושו.

זה תורף דברי עטרת ראשי, אבא מארי זלה״ה, בנימוקיו. (״ראש דוד״ פרשת קדושים).

[א.ה. ונלע"ד לפרש עוד ש'ה' יברך את עמו בשלום' הוא הבטחה שעי"ז יהיה שלום בין הת"ח לע"ה שחשים חסרים לעומת הת"ח רק בגלל שלא זכו לעסוק בתורה מקטנותם, או שה' לא חנן אותם בדעה, וכך עי"ז ייעשה ביניהם שלום].

יהודי פשוט שהגיע להסביר להגר״ח מולאזין משנה שנתקשה בה!

ד. סיפר מרן הגאון רבי מיכל פיינשטין זצ״ל את אשר שמע, לפי הנראה, מפי חותנו מרן הרב מבריסק זצ״ל:

כשהוקמה ישיבת וולאז׳ין פעל רבי חיים מוולאז׳ין כי נדיבי עם יתרמו להחזקת הישיבה. לאחד מהתורמים, יהודי שהקדיש חלק גדול מהונו עבור הישיבה, הבטיח רבי חיים כי בתמורה לסיוע שהגיש לישיבה, ילמד הוא משניות לאחר הסתלקותו ולעילוי נשמתו.

רבי חיים מוולאז׳ין עמד, במובן, בדיבורו. לאחר הסתלקותו של היהודי החל ללמוד משניות לעילוי נשמתו. יום אחד הגיע למשנה קשה. רבות התיגע לרדת לשרשם של דברים, אך פשט ברור לא עלה בידו. מתוך יגיעתו נפלה עליו תרדמה. בחלומו עלה אליו אותו יהודי. האיש הסביר לרבי חיים את פשטה של המשנה והסתלק…

כשהתעורר רבי חיים משנתו הגיב בהשתוממות: ״לא ידעתי ששם זה הולך כל כך מהר״.

כמי שרוצה לומר: עצם היותו של יהודי פשוט שבעלמא הדין לתלמיד חכם בעלמא דאתי אינה הפתעה. כך שכרו של זבולון התומך ביששכר. ההפתעה היתה לדידו בזמן הקצר שחצץ בין תקופת היותו של האיש בור ועם הארץ ובין התקופה שבה כוחו היה עמו להיות רב ומורה לפאר יהדות ליטא… (״אבי הישיבות״).

בהזדמנות אחרת סיפר מדן בעל ״חפץ חיים״, במהלך דרשה שנשא בוילנא, על פגישה אחרת שחווה הגר״ח מוולאז׳ין באחד מחלומותיו. היה זה, סיפר, עת נפלה מחלוקת בטוגית שעטנז, ויכוח שבו נטלו חלק כמה מגדולי הדור. את שסוברים בישיבה של מעלה נודע לרבי חיים מפיו של יהודי פשוט, אחד מרבים שתמכו בישיבה. ״מה סוברים במתיבתא דרקיעאל״, שאל רבי חיים את האיש בחלומו. האיש, שבחייו לא ידע ספר פתח את פיו והרצה בבהירות את הענין, תוך שהוא מזכיר את כל המקורות והראיות הנדרשות לברור הענין…

דברי הח"ח הזבולון ישיג שם ידיעת התורה הרבה מתורת יששכר!

וכך כותב בעל ה״חפץ חיים״ זצ״ל:

״כאשר ידעתי כי יש הרבה אנשים שכבר נשקעו בעסקים מרובים, וקשה להם למעט בעסקיהם, מצאנו להם תקנה מן התורה. והוא, כי ידוע שבט זבולון היו כולם בני פרקמטיא, וכדכתיב ״זבולון לחוף ימים ישכון״,

ובודאי נגרע אצלם על ידי זה לימוד התורה, ואעפ״כ אין הכתוב מגנם עבור זה.

ואדרבה, מברך אותם, כדכתיב: ״שמח זבולון בצאתך״.

״והוא שהתנו עם שבט יששכר, שהוא יפרוש עצמו מעניני העולם ויקדיש ימיו רק לשבת באהלי תורה, וזבולון אחיו יחזיק אותו בכל דרכיו. ונתקיים התורה בשניהם… והסכים להם על זה הכתוב, כמו שנאמר: ״שמח זבולון בצאתך״, רצה לומר: שאין לך לדאוג בצאתך לפרקמטיא על אבדן חלקך בתורה, כי ״יששכר באהליך״.

מסיק הח"ח מסקנה לזמננו –

״וכן גם עתה, האיש אשר הוא בעל עסקים ולא יוכל לקחת חלקו בתורה, עליו להתאמץ בכל עוז, על כל פנים, לקחת לו שותף ״יששכר״ לקנות חלקו בתורה על ידו… לקנות לו ממש איש מופלג בתורה ולתת לו כל צרכי חיותו בשלמות, למען יהיה לבו פנוי רק לעסוק בתורה ועבודת השם יתברך. ואז בודאי יקנה לנפשו חלק בתורתו, וכענין יששכר וזבולון. אבל כל זה אם אמנם מחזיק אותו בכל צרכיו, דאז נעשה עמדו כמו שותף ממש ויהיה לו חלק בתורתו כמותו״.

״ואם עושה כן, אשרי חלקו ובודאי לא יחסר לו חלק בתורתו, וכמו דכתיב: ״שמח זבולון בצאתך״, ופירשתי דהיינו בצאתו מן העולם אין לו לדאוג כלל ויוכל לשמוח, כי בודאי חלקו שמור שם וישיג שם ידיעת התורה הרבה מתורת יששכר שהיה יושב באהליו, והיינו שעל ידו ישב באהלי תורה״.

איך זוכה הזבולון להכין את התורה ללא עמל?

ו. אך כיצד זה נקנית התורה ללא עמל? והלא יששכר עצמו נדרש לחזור על תלמודו מאה ואחד פעמים עד שעלה בידו הפשט הנבון והברור?

כלומר, גם אם נאמר כי כשזבולון עולה למתיבתא דרקיעא מלמדים אותו את כל התורה, כיצד זה יזכה לדעת את תלמודו ע״י לימוד שבפעם אחת?

פרשה זו נדרשה יפה ע״י הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ״ל:

כאשר התינוק במעי אמו מלמדים אותו את כל התורה. משיוצא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו וכך הוא שוכח את התורה שלמד (נדה ל׳:). שכן, אי אפשר לו לאדם שילמד את התורה ללא עמל ויגיעה. כי אדם לעמל יולד, לעמלה של תורה. לכן, מתבקש כי ישכח את תלמודו שלמד ללא כל יגיעה. מעתה הוא מתחיל בעבודת חייו הנדרשת ממנו, בקניתה של תורה מתוך עמל ויגיעה.

עמל זה הוא עמלה של תורה. אלא ששתיים דרכיו. יכול עמל זה להיות עמל של יגיעת הלימוד, יגיעת התורה כפשוטה. ויכול עמל זה להיות עמלו של זבולון, המתיגע כל ימיו כדי לפרנס את יששכר היושב והוגה בתורה.

כי זה עמלה של תורה וזה עמלה של תורה. זה בלימודו וזה בכספו. ועל זה כמו על זה הובטח לנו: ״ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך״. [ותלמודו בידו]

ועשו ארון עצי שיטים

ז. והנה הציווי שנאמר בכל כלי המשכן מופיע בלשון יחיד ״ועשית״: ״ועשית שולחן עצי שטים״ (כה, כג) או ״ועשית מנורת זהב טהור״ (כה, לא), אולם בציווי על עשיית הארון אנו מוצאים לשון רבים ״ועשו ארון״, מהו, איפוא, טעמו של החילוק שביניהם?

וביאר ״הפרדס יוסף״: כל אחד מכלי המשכן יש בו רמז לענין כלשהו, והארון, אשר בו נתונים הלוחות, בא לרמוז על לומדי התורה והתומכים בה. ומאחר שלומדי תורה זקוקים לתמיכה כלכלית שתאפשר להם להתקיים,

ומנגד ־ העשירים אינם פנויים כל כך לעסוק בעצמם בתורה, קיימת אפשרות לשיתוף פעולה ביניהם, כדוגמתו של ההסכם העתיק בין יששכר לזבולון, ועי״כ זוכים בני התורה להתקיים בכבוד והמון העם, שאינם מסוגלים לשבת וללמוד, נוטלים אף הם חלק בתורה הקדושה.

לפיכך בא הכתוב ומצוה דוקא בעשיית הארון בלשון רבים של ״ועשו״, לרמוז על כך שבענין התורה ניתן ביחד להגיע להישגים הטובים ביותר.

ה״פרדס יוסף״ מפרש על כך בדרך דרוש את הברכה ״בורא נפשות רבות וחסרונן״, לכל אדם ואדם חסרון משלו ־ יש שחסרה לו תורה ויש שחסר  לו כסף, ומפני מה נתן הקב״ה לכל אחד חסרון?

כדי ״להחיות בהם נפש כל חי״, על מנת שכל אחד יזכה להחיות את נפשו בצורה המושלמת ביותר, ויעשו עסקים טובים בין הלומד ובין העשיר. [שם]

הרב שך מסרב לקבל תקצוב מלא לישיבות ממנחם בגין כדי לא לגרוע מחלקם של התמכין!

שתפות יששכר וזבולון [ב]

שמעתי, שאדם בא לפני הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן שליט״א, בקש להתברך בעשירות, והבטיח לתמיך ביד רחבה ביד לומדי התורה, כשתפות יששכר וזבולון.

״אתה חושב אותי לכזה טפש?״ חייך רבי אהרן לייב נפגע: ״מדוע הרב אומר כן? אני מתחייב לתמוך, בהתחיבות גמורה!״ ״ודאי, לא חשדתי בך חלילה״, ענהו. ״אבל אם אכן יש כח בברכתי,

למה אברך אותך בעשירות כך שתתן ללומדי התורה די ספוקם, אוכל לברך אותם ישירות״…

נעתקו המלים מפיו. על זה לא חשב.

המליץ בעדו אחד המקורבים: ״הוא רוצה שזה יעבור דרכו, כדי לזכות במצות החזקת התורה״. אכן, רעיון.

״ואני דוקא מבין, שהוא רוצה את העודף״, הפטיר רבי אהרן לייב"….

ומעשה באדם שהתחנן והצהיר: ״רבונו של עולם, קניתי כרטיס פיס. עשה נא שאזכה בפרס הגדול, בסך עשרים מיליון שקלים. אני מבטיח שאתן עשרה מיליון לצדקה ולהחזקת תורה! –

אלא מאי, אולי אינך מאמין לי, חושש אתה שלא אעמוד בנסיון ואקח את כל הכסף לעצמי?! –

ניחא, תן לי רק את עשרה המיליון שלי!״…

לא זו הכונה בשתפות יששכר וזבולון!

בחינת שתפות יששכר וזבולון, שזבולון הופך עצמו לכלי עבור לומד התורה!

"שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" לג יח

מדוע זבולון שמח דוקא בצאתו ואילו יששכר באהלו? מבארים, שזבולון בעוה"ז בצער שנותן חלק מממונו ליששכר, ואילו בעוה"ב הוא ישמח, אולם יששכר כאן שמח, שמקבל מזונו מזבולון, אולם בעוה"ב הוא יתעצב שחלק מתורתו ניתן לזבולון, וגם אם מקבל שכרו מושלם מ"מ חסר בלימוד תורה בצער. נמצא שזבולון שמח בצאתו מן העולם בלבד, ולא כאן, ויששכר שמח באהלו כאן, ולא בצאתו מן העולם… [שמעתי]

הקושי של התמכין דאורייתא שנפלו וניזוקו בקרב של יעקב עם המלאך.

נפילתם בבורסה ובמפולת של הנדל"ן הגם שהיו תורמים- שאלו זאת את הגראי"ל שטיינמן והוא השיב תראו לי את העשיר שהיה נותן מעשר…

אברך שמרויח אלפיים ₪ נותן מעשר מכספו ללא ערעור, אך האם העשיר שהרויח מאתיים מליון נתן עשרים מליון לצדקה!? אם נתן שני מליון כבר הוא מרגיש כנדבן גדול וכותבים עליו רודף צדקה וחסד ושאר תוארים וכו' הגם שהאברך הפשוט נתן יחסית הרבה יותר ממנו! אלא שהנסיון שלו אמנם קשה יותר.

״כאילו למד כעצמו״

מעשה מופלא סיפר בשעתו משגיח ישיבת פוניבז׳, הגאון הצדיק רבי בן ציון במברגר זצ״ל. ומעשה שהיה כך היה:

שנים לא מעטות היה המשגיח רבי בן ציון, מטפל ביהודי זקן וגלמוד, בד בבד עם עבודתו הרוחנית בישיבה. היה דואג לכל צרכיו ומסיע לו לחיות את שארית שנות שיבתו בטוב ובנעימים. כאשר הרגיש אותו זקן גלמוד כי קיצו קרב, מסר לרבי בן ציון הוראות מפורטות מה יעשה עם רכושו הדל וירושתו הצנועה.

בתוך הדברים ביקש הזקן מרבי בן ציון שאת מעט ספרי הקודש שיש ברשותו, שכלל בעיקר ספרי יסוד כמו תנ״ך, ש׳׳ס בבלי וירושלמי, מדרשים וספרי הראשונים, יעביר לאוצר הספרים של ישיבת פוניבז/ כי ברצונו לזכות את הרבים באותם ספרים שילמדו בהם ויהיה זה לזכותו ולעילוי נשמתו. רבי בן ציון כמובן הבטיח לזקן שימלא את צואתו והלה נסתלק לבית עולמו.

והנה בדיוק בתקופה זו היה רבי בן ציון טרוד מאוד בענינים שהזמן גרמן, וכך אירע שעברו כמה שבועות מיום פטירתו של הזקן ועדיין לא היה סיפק בידו של רבי בן ציון להעביר את הספרים להיכל הישיבה.

באחד הלילות, הופיע הזקן בחלומו של רבי בן ציון בפנים זועמות כשהוא שואל אותו בקול מזעזע מדוע לא קים את בקשתו האחרונה ולא העביר את הספרים לישיבה. רבי בן ציון התעורר בבהלה, ועוד באותו יום הכניס את כל הספרים לארונות שבהיכל ישיבת פוניבז׳.

רק ימים ספורים עברו מאז, והנה הזקן הופיע שוב בחלומו של רבי בן ציון, אך הפעם פניו מאירות וזורחות באור יקרות וכשחיוך רחב על שפתיו אמר: ״תנוח דעתך שהנחת את דעתי״. רבי בן ציון רצה לשאול דבר-מה, אך לפתע החל הזקן להסביר לו בטוב טעם קטע מחידושי הרשב״א בגיטין דף ל״ד. מרוב פליאה ותדהמה התעורר רבי בן ציון. שכן הזקן היה יהודי פשוט שלמד באופן שטחי משניות וגמרא, ואיך יודע להסביר קטע עמוק בחידושי הרשב״א?

רבי בן ציון שהיה נרעש ונבוך מהחלום, נזכר לפתע בספרי הראשונים שהקדיש הזקן לישיבה ועלה רעיון בליבו. הוא עלה חיש מהר להיכל הישיבה ואכן נודע הדבר: בדיוק באותו שבוע אחזו התלמידים בלימודם העיוני בגמרא גיטין דף ל״ד. ובקיאותו של הזקן בדברי הרשב״א בדף זה, היתה כנראה מזכות עיונם בספר הרשב״א שתרם לישיבה… (הובא בהקדמה לחדושי הרמב״ן הוצאת מערבא)

אילו זכינו היה זבולון נותן לתוך פיו של יששכר!

ח. ובפ' וזאת הברכה מברך משה רבינו את שבט זבולון: ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (לג, יח)

ומפרש רש״י זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולון ליששכר שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה, שמח זבולון בצאתך הצלח בצאתך לסחורה, ויששכר הצלח בישיבת אהליך לתורה.

ויש לדקדק דברכת משה רבינו היא, שיששכר ישב באהלה של תורה וזבולון יבוא לאהלו של יששכר ויתן מאכלו לתוך פיו, ואילו ביעקב אבינו מצינו שאמר (פ׳ ויחי מט, יג) ״זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים״, ופירש״י רובץ בין המשפתים כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רוצה לנוח הוא רובץ בין התחומין בתחומי העיירות שהוליך שם פרקמטיא, עכ״ד. ומשמע שזבולון שוכן בביתו לחוף ימים ויששכר הולך בין תחומי העיירות לבקש פתו מידיו של זבולון.

וזה לכאורה סתירה לברכתו של משה רבינו שאמר שיששכר שוכן בביתו באהלה של תורה וזבולון בא ונותן פת לפיו של יששכר?!

וביאר הגאון דבי נתן גשטטנר זצ״ל בספת ״להורות נתן״: ונראה לומר, שנרמז בזה מה שאנו רואים כעת בדורנו דור של עקבתא דמשיחא, אשר מרביצי תורה נעים ונדים בעולם ודופקים על פתחי נדיבים כדי שיוכלו ליתן טרף ללומדי תורה.מעתה הכל ברור! משה רבינו בירך את ישראל על כן אמר ״שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך״, שהברכה היא שיששכר שלומד תורה יוכל לשבת באהלו השקט ושאנן ולעסוק בתורה, ולא יצטרך לנדוד על פתחו של זבולון לקבל פרנסתו, אלא זבולון בעצמו יצא מביתו ויבוא לאהלו של יששכר ולהאכילו. וכך היה הרצוי כפי שבירך משה את ישראל.

אבל יעקב אבינו אמר ״האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים״, שניבא מה שיהיה באחרית הימים בעקבתא דמשיחא, אשד לא זכינו שת״ח יתפרנסו בביתם ע״י זבולון שיבוא אליהם כפי ברכתו של משה, אלא שיהא להיפוך אשר זבולון לחוף ימים ישכון בביתו, ויששכר הלומד תורה הוא יצטרך להיות רובץ בין המשפתים ולנוד בין תחומי העיירות לקבל החזקת זבולון ללומדי תורה, ואילו זכינו היו לומדי תורה מתפרנסים כפי ברכתו של משה רבינו.

*

עבד ה' – המתבטל לרצון הבורא

['בנועם שיח' עם תוספות]

״ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת. ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה.״״ (שמות כה, יח-יט).

הארון בנוי עצי שיטים ובדים אשר לא יסורו ממנו – מדוע?

הכרובים, שפניהם כפני תינוקות, הוצבו מעל הכפורת שכיסתה את ארון העדות. הוא הארון בו היו מונחים לוחות הברית, ואשר הוסתר מאחורי הפרוכת בקודש הקדשים שבמשכן.

רבינו דון יצחק אבדבנאל כשדן בפרשת הכרובים, שאל בתמיהה: כלום לא היו הכרובים עצמם דמויות אותם אסרה התורה? מדוע לא חל עליהם הצו של: ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת״ (שמות כ, ד>?

כיצד ניתן לעכל ניגוד תהומי שכזה? הלא אחת האזהרות ששמע עם ישראל למרגלות הר סיני, היתה האזהרה מפני הגשמת האלוקים: אין לשוות לו דמות, אין להעניק לו צורה מוחשית. על העם נאסר ליצור פסל או תמונה שתמחיש את האלוקות כמנהג העמים, עובדי אלילים. אזהרה זו חוזרת על עצמה פעמים רבות בתורה, כדוגמת הפסוק האופייני הבא: ״לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם״(שם כ, כ).

העם ידע, איפוא, שכל התייחסות לאלקים חייבת להיות התייחסות רוחנית טהורה, ואין מקום לסמלים ויזואליים מייצגי דמות כלשהי.

והנה לפתע, צו שכזה. במוקד הקדושה, על ארון העדות נושא לוחות הברית – דמות פסל ותמונה. דמות כרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ״ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרבים" (שם, כה, כ).

אין, איפוא, מסוגל האדם להכיל בדעתו סתירה כה בולטת בין שני צווי הבורא, ולהסכים לזה?

מצווה בביהמ"ק ועבירה בחוץ

שאלה זו מביאה אותנו לשאול שאלה נוספת, מופלאה לא פחות.

כידוע, אחת המצוות שטעמה נסתר ־ עד שחז״ל הביאוה כדוגמא לדברים שהשטן ואומות העולם לועגים להם לישראל (רש״י במדבר יט, ב עפ״י התנחומא) – היא מצוות שעטנז. ישנו מאמר נפלא בחז״ל, שגם עינינו הפשוטות יכולות להתפעל ממנו, ובו מובא טעם לאיסור הסתום של לבישת הכלאיים, וכן לדין תמוה במצוות השעטנז, המצריך ביאור:

ידועה חומרתו של איסור לבישת השעטנז, עד שכתוב, שתפילתו של אדם הלובש שעטנז, נדחית על ידי הקדוש ברוך הוא למשך ארבעים יום(!) (דרוש הצל״ח ח, אות ו). והנה מוצאים אנו בדיני עבודת המקדש, שבבגדי הכהונה חייבים ללבוש שעטנז (!) לכל הדעות, חייב הכהן הגדול – ולהלכה גם הכהן ההדיוט – ללבוש כלאיים בעת העבודה במקדש: אצל ההדיוט, הכלאיים הם באבנט, ואצל הכהן הגדול, בחושן, באפוד ובאבנט (רמב״ם הל׳ כלי המקדש ח, יא; ט,ה-ו).

אם השעטנז מאום כל כך בעיני ה׳, כיצד זה חייבה התורה את אנשי הקודש ללובשו בעת עבודת הקודש ובמקום המקודש ביותר? – הלא דבר הוא.

מה מסמלים הכרובים במקדש?

ונקדים להשיב, כדרכו של חכם, על ראשון ראשון, בעניין הכרובים. האברבנאל התייחס לסוגיה זו, ובתירוצו מתלבט להגיד כי הגזירה היתה רק שלא יבואו לעובדם, כמו שנאמר לאחר מכן ׳לא תשתחוה להם ולא תעבדם', אולם מלאכת המשכן וכליו היתה לשם שמים. הכרובים לא נעשו לשמש אמצעיים בינם לבין האלוקים, אלא זכר למעשיו הנוראים.

כי תכליתם לסמל את הקשר הנצחי, בין המשפיע והמושפע, בין ישראל לאביהם שבשמים.

ותמצית תירוצו הוא – מסביר נפלא בעל "פרשה ולקחה" – שבמעשה הכרובים היה כאן צו אלקי להזכיר את השפע האלקי, לכן לא חל עליו באיסור של ׳לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה׳. והכרובים בעצמם משרתים בעומקם את רעיון המלחמה באלילות.

כי האלילות אינה רק יצירת פסלי זהב, נחושת ועץ והסגידה להם. גם לא ההשתחוויה לצבא השמים, להר נישא, או לעץ כלשהו. אלא אלילות פירושה: כל רעיון המשעבד את רוחו של האדם ומנתק את הרעיון מן המוסר האלקי, מאמת המידה העליונה המתגלה בדבר ה׳ ־ בתורה.

וזאת לימדונו הכרובים בצורה נחרצת:

אפילו איסור עשיית פסל וכל תמונה, אינו צו העומד בפני עצמו. ואם אינו קשור בטבורו אל המצווה האחד, העליון, המוסרי, עלול גם הוא – במצב מסוים – להפך לאליל. אל מול פני הכרובים שהוצבו בקודש הקדשים הבין היהודי, כי במציאות חיינו קיים רק דבר הי, הציווי המוסרי הטהור, שכל רעיון וערך כפופים לו וממנו יונקים את השראתם. ברצונו אוסר הוא פסל ותמונה וברצונו מתיר הוא עשיית כרובי קודש מוחשיים. ומהם ילמד האדם על מקומם הנכון בסולם חייו של שאר הערכים המקובלים עליו.

ואין סכנה שמראה עיניו של היהודי יטעהו להעלות בדעתו שהכרובים הם, חלילה, תחליף לאלוקות או המחשתה. כי קודם כל הוא מבחין, ששניים הם ולא אחד. כלומר, יחסיים הם ולא מוחלטים, בעוד אלוקי ישראל אחד הוא, ואין עוד מלבדו.

זאת ועוד: הכרובים היו ״פרשי כנפים למעלה״(שם). בכך הביעו את אי עצמאותם, את שאיפתם לזכות להשראה מלמעלה, לשפע רוחני ממרום. משום כך, לא היתה נוצרת, חלילה מן ההתבוננות במהותם שום אלילות.

הארון ולקחיו

בדי הארון היו צמודים לארון. לא יסורו ממנו. משמע שלא רק בהליכה – לכך נצרכו – הם היו עליו, אלא גם במנוחה. מדוע?

ובפרט שהארון הרי נושא את נושאיו! אז למה נצרכו הבדים?

אלא הביאור הוא שכל הכלים נועדו להיות סטאטיים. סיימו מסעם – הם נחים. לעומת זאת אומר הרשרה"ר הארון נועד להיות דינאמי ונוסע תמיד, והוא מראה הדרך ומוביל את העם אחריו. בדרך על טבעית.

הרי זה אותו היסוד – הארון והתורה הם נותני הטון בחיי העם. לא העם ולא בחירות, לא מלך ולא נביא. התורה הקדושה!

הדבר מחנך את האדם להיות בבחינת עבד השם. רצון ה' הוא הקובע.

ולכן בנסוע הארון – העם נוסעים. בחנותו חונים. הארון הוא הקובע את תהלוכות חיי העם!

המעשה באביו של החזון איש והאכילה במוצאי יוה"כ

הקשר בין עגל הזהב לכרובי הזהב

גם רבינו יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון) הלך בדרכו של האברבנאל שבעניין הכרובים היה צו עליון מפי בורא עולם. שם הרחיב להסביר כי חטא העגל לא היה עבודה זרה במובן המקובל של המושג, והקטין את חטאו של דור המדבר במעשה העגל, באומרו, כי הם לא עשו מעשה כפירה באלקים, אלא רצו רק להגשים ולהמחיש עבודתם בדבר הנראה בעינם.

לדעתו, תפקיד העגל היה מקביל לתפקיד שהכרובים עתידים היו למלא. הדברים יובנו על פי דברי הרמב"ן.

הרי במעמד הר סיני עמדו כל עם ישראל נוכח פני ה׳ וראו את שכינת האלוקים בחזיון נבואי ברמה גבוהה ביותר. מה רואים בחזיון נבואי? יחזקאל מתאר את המראה שהוא ראה בספרו בפרק א׳, הפרק המכונה ״מעשה מרכבה״. חז״ל אומרים כי יחזקאל היה אחד הנביאים האחרונים, ודומה הוא לבן כפר שרואה את המלך ומפרט כל מה שראה בהתלהבות ובפרטי פרטים, להבדיל מישעיהו הדומה לבן עיר הרואה את המלך, ומכיון שרגיל הוא במראות אלה אינו מרבה לפרט. בתיאורו מתאר יחזקאל את מרכבת השכינה לפרטיה.

עם ישראל במעמד הר סיני ראה ללא ספק את אותו מראה מרכבה. כולם ראו, אפוא, את מרכבת השכינה לפחות בדרגה בה ראה אותה יחזקאל [ויש להניח כי ראו הרבה יותר , שכן דרגתם באותה שעה היתה גבוהה מאד]. במרכבה נראו דמויות ארבע פנים. ידעו בני ישראל כי עתיד משה לצוותם לעשות את אחת הדמויות שמן המרכבה, בזהב. וכה מעמיקה היתה ידיעתם, שידעו כי אותה דמות שראו למעלה בגדלות, יצוו לעשותה למטה בקטנות.

ואכן כך היה, כלעומת פני אדם שבמרכבה, צוו לעשות כרובים העשויים פני תינוק ותינוקת מזהב!

אלא שכיון שבושש משה לרדת מן ההר, וחששו שמא לא יבוא כלל, החליטו לנסות ולחשוב בעצמם איזו דמות מדמויות המרכבה יצוו לעשות בזהב, וחשבו: כיון שהם נמצאים במדבר, שם שולטת מידת הדין [זאת מלבד שאולי חשו כי נמצאים הם ברמת שלמות שכזו שראויים הם להיות נידונים במידת הדין כמו בני האדם השלמים לעתיד-לבוא],

ומצד שמאל שם מרומזת מידת הדין ראו פני שור, לפיכך עשו עגל מזהב!

אם כך, מדוע נחשב היה להם לחטא, הרי כשלעצמו אין בציור העגל משום חטא גדול, שהרי אנו רואים כי הותרו הכרובים?

אלא – מסביר ה׳חבר׳ בספרו הכוזרי ־ סיבת הדבר היא, כי האיסור בציור הוא מה שהתורה אוסרתו. אבל הם המחישו בדבר שאסור להמחיש בו, עליו לא נצטוו, לכן נענשו.

״מפני שהתורה אמרה״

ב׳קוצק׳ היה נהוג להתפלל תפלת שחרית לאחר הכנה מרבה של כמה שעות בלמוד התורה, בשל כך היו מאחרים את זמן התפלה. כשעלה על כס ההנהגה האדמו״ר הגאון הקדוש בעל ה׳אמרי אמת׳ מגור זצ״ל הורה לבטל הנהגה זו. במקום זאת הנהיג להתפלל תפלת שחרית מקדם, וסדר הלמוד שהתקיים עד עתה קודם התפלה, יתקיים קודם קריאת התורה.

אחד מזקני החסידים עלה למעונו של הרבי לשטח בפניו את מצוקתו: ״מאז שנוי המנהג אברתי את טעם התפלה״, התאונן החסיד, ״פעם הייתי מטהר עצמי במקוה, אחר כך לומד את ה׳רף היומי׳, קורא פרקי תהלים, לאחר כזאת הכנה נאותה, כל התפלה היתה מרוממת יותר. אך כעת שמתפללים מקדם אבדתי את ההכנה הזאת ותפלתי איננה כבעבר״.

הרבי פתח בפניו את דברי חז״ל בבריתא של פטום הקטרת: ״ועוד תני בר קפרא אלו היה נותן בה קרטוב של דבש אין אדם יכול לעמד מפני ריחה, ולמה אין מערביו בה רבש? מפני שהתורה אמרה כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳״.

נשאלת השאלה, אמר הרבי בשם זקנו הרבי בעל ה׳חדושי הרי״ם׳ מגור זצ״ל, כיון שכבר הקדים ואמר שאם נתן בה קרטוב של דבש ״אין אדם יכול לעמד מפני ריחה״, הלא זוהי כבר סבה מספקת שלא לתן דבש בקטרת? ומדוע הוסיף הטעם ״מפני שהתורה אמרה״?

אלא, הסביר ה׳חדושי הרי׳׳ם׳, מה שאין נותנין בקטרת רבש הוא רק מפני שהתורה אמרה כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳. גם אם סבורים אנו שיכול היה להוצר קדוש ה׳ נורא מריח הבשמים, שהיה מתפשט בעצמה רבה, עדין אין אנו רשאים לעשות זיבר מחמת ההגיון ומחמת הנימוסים, כל ההנהגה שלנו נגזרת אך ח־ק מפני צווי התורה!

״גם לעניננו״, השיב הרבי ה׳אמרי אמת׳ לחסיד, ״גם אם יצאו כמה וכמה מכשולות מהקדמת זמן התפלה, הרי שלא נתן לעבר על מה שאמרה תורה לקרא קריאת שמע ולהתפלל תפלה בזמנה. למרות שנדמה לנו שאפשר לפעל גדולות ונצורות באיכות התפלה, גם אז אין אנו רשאים לנהג אלא על פי מה שהתורה עצמה אמרה. מלבד זאת אין לנו לעשות דבר!״

דבר והיפוכו

רעיון זה נלמד גם מדבריו של החזקוני בפרשתנו, שהתייחס לנושא הכרובים, ולדעתו היה כאן דבר והיפוכו בהקשר לאיסור ׳לא תעשה לך פסל וכל תמונה' – בבחינת כל מה שאסרה לך תורה – התירה לך כמותו. וזה לשונו:

״ואף על פי שאמר ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״ ־ כאן התיר צורת הכרובים,

שהרי לא נעשו להשתחוות אלא לישיבתו, דוגמת הכרובים של כסא הכבוד (ישעיה ו). ודברים הרבה כאלו מצינו בתורה,

כמו שכתוב להלן ״כל העושה בה (בשבת) מלאכה יומת״ (שמות לה, ב) – והתיר לעשות בה תמיד (להקריב שני כבשים בבוקר ובבין הערביים) מוסף ומילתן עדות אשת אח (ויקרא יח> – ויבום;

״לא תלבש שעטנז״ (דברים כב) – ״גדילים תעשה לך״ (שם פסוק יב)״ עכ״ל.

חכמי המדרש אומרים על שלמה המלך, החכם מכל אדם, כי על כל טעמי התורה עמד והבינם, רק ענין פרה אדומה לא השיג בשכלו. ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״.

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי מסביר את קושי ההבנה שבפרה, ומביא עוד כמה דברים שהיצר הרע מקשה עליהם, וכתוב בהם חוקה: א) אשת אח. ב) כלאיים. ג) שעיר המשתלח. ד) פרה אדומה.

ארבעה דברים הללו הם לכאורה סתירה במהות: א) אשת אח אסורה, ואילו ביבמה היא נהפכת למצוה. ב) כלאיים הוא איסור תורה, ואילו סדין בציצית מותר. ג) הנוגע בשעיר המשתלח טמא וצריך לכבס את בגדיו, ואילו במעשהו הוא מכפר על האחרים. ד)            פרה אדומה – העוסקים בה טמאים, ואילו היא מטהרת טמאים (במד״ר יט, ה).

המכנה המשותף במצוות פרדוקסאליות אלו שהם בבחינת חוקים וגזירות ללא טעם, ואין להשיב עליהם.

כך רצה בורא עולם. הוא ברצונו אוסר וברצונו מתיר, ברצונו מטהר וברצונו מטמא. בבחינת ה'פה שאסר הוא הפה שהתיר'.

המעשה בגרי"ס והאשה על הגשר

נסיון העקידה ־ עקידת המוסר האנושי

אחד הנסיונות הקשים ביותר שהועמד בו אברהם אבינו היה כידוע נסיון העקידה: הצו האלקי לעקוד את בנו יחידו יצחק.לעת זקנותו, לאחר שהטיף יותר ממאה שנים באוזני באי עולם, על האמונה באלקי הרחמים והחנינה, נתבע אברהם איש החסד, ע״י בורא עולם, להעתיק עצמו מאותה מידה שנהג והנהיג בה, ולאזור עצמו בעוז מידת הגבורה – להקריב את בנו יחידו, קרבן כליל.

לגביו, הנסיון הזה עלול להיות שבירת כל ההישגים הרוחניים שלו, סתירה לכל שיטת חייו. הלא אברהם אבינו פרסם את שם ה׳ בעולם, וכל ימיו נלחם בעבודת האלילים. הוא גם הכניס רבים תחת כנפי השכינה. כמו שנאמר (בראשית יב, ה): ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ – אומרים חז״ל(בראשית רבה לט, יד): ״אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים״, ואומר על כך הרמב״ם (הלכות עבודת כוכבים פרק א הלכה ג), שמספר המתגיירים נמדד באלפים וברבבות.

אחת העבודות הזרות הגרועות ביותר שהיתה באותם ימים, הינה העבודה למולך. היינו, שהאב מעביר את בנו באש, ומעלהו כקרבן לפני האליל הנקרא ״מולך״.

כעת, לאחר שאברהם אבינו יעלה את בנו לעולה לה', מה יענה לכל תלמידיו הרבים?! הם יאמרו לו: ׳אתה מדבר על חסד – ואתה רצחת את בנך! אתה מטיף נגד עבודה זדה, ובעצמך זבחת את בנך׳!…

כל תורתו של אברהם אבינו היתה בסכנת מפולת. כל השקעתו עלולה לרדת לטמיון. מעשה העקידה עומד, לכאורה, בסתירה לכל שיטתו.

העקידה במובן הזה היא עקידת כל המוסד האנושי והצבת הצו האלוקי במקומו.

אברהם צריך לוותר על כל המורגש והמובן לו כאדם. ואפילו כאדם עילאי. למחוק את כל ידיעותיו והשגותיו, את כל הרגשת הצדק והטוב שבו, כדי למלא אך את צו הי, בצורה הדרסטית ביותר.

אברהם אבינו, מבואר בחסידות, שחט את מידת החסד שבו. אותה הקריב ואותה עקד, כדי לקיים מצוות בוראו שכך היא מידת הדין והאמת.

את מצוות ה׳ לא מקיימים משום שטוב לנו. או מפני שמתמלאים נועם בקיומה. אלא מפני שהיא מצוות ה'.

אין לנו נפקא מינא בין מצות צדקה ההומנית למצות שחיטה.

[שמואל שחט את אגג והאכיל בשרו לנעמיות, ואליהו שחט 400 נביאי הבעל!!]

ודאי שהאדם נקרא להתרומם עד כדי הרגשת נועם בקיום המצוות. ועד כדי סלידה נפשית מן הרע ומן האסור. יפה ונפלא שהאדם מתרומם עד שהוא מרגיש בחזקה את השפעתם הברוכה של הציוויים. אבל חשוב לדעת שתוקף המוסר לא מתחיל ממה שאדם מרגיש. המוסר האמיתי לא בא מן האדם. הוא בא רק מאת ה'. באה העקידה ומעלה על המוקד את כל העולם המוסרי של האדם. למען סיבה אחת: כדי שיבנה המוסר על בסיס האיתן של מקורו האלקי.

יצחק אבינו לא נשחט. בורא עולם אוסר אפילו לחרות בו סימן. כי אין שפיכות דמים לפניו יתברך. אבל מעתה התעלה העולם היהודי למצב חדש.

הצו של לא תרצח כהודאה מוסרית אנושית – מת והוא קם לתחיה מעתה ולנצח מהארת הצו האלקי.

האלקיות שמעל האדם היא המצווה. האמת המוחלטת והנצחית.

למי דרוש המשכן, ולמה?

פרשתנו מוקדשת כולה ל״מעשה המשכן״. תוכניות העבודה המדוקדקות של אותו אהל-עץ, בו אמור היה האלוקים להיוועד עם עמו. ובעצם ארבע פרשיות מקדישה התורה לסיפור הבניה הגדול של המשכן(למעלה מארבע מאות פסוקים!); איך ציוה ה׳ להקים את המשכן על כל פרטיו, איך חזר משה על כל התכנית בפרוטרוט, ואיך נתבצעה המלאכה לכל פרטיה.

וכאן עומד הבן ושואל: כל זאת למה? היכן הפרופורציה?

זאת ועוד, שואל בעל ״עקידת יצחק", משך החיים הצפוי לאותו משכן היה קצר ביותר.

אילו לא חטאו ישראל ב״חטא המרגלים״, בהבאשת ריחה של ארץ ישראל, היו נכנסים מיד לארץ (ולא בתום ארבעים שנה), ושם היה המשכן מפנה את מקומו, לבית המקדש, שכל (או רוב) תכניות ההקמה והמפרטים שלו, שונים לחלוטין. האם היה זה נכון, להקדיש תשומת לב כה רבה ולהכביר במילים, למשהו זמני כמו המשכן, בעוד, כל התכניות להקמת בית המקדש הקבוע, מופיעות בתנ״ך בקיצור כה נמרץ או ברמזים?

על כרחנו, נמצאנו למדים שיש משהו נצחי באותה עשיה. שיש בה סמליות. שיש בה כדי ללמד. שיש בה תוכן מעל לעשר האמות של גובה הקרשים, ומעבר לשלש מאות אמות השטח.

מה היא אותה סמליות? ומהם הלקחים?  

המשכן – העיקר כרצון האלקים!!

שנו חכמינו במדרש אגדה (בובר, שמות פרק בז ר״ה ועשית את): "אמרו ישראל לפני הקב״ה: ריבונו של עולם, מלכי גויים יש להם אוהל ושולחן ומנורה ומקטר קטורת, וכן הוא תכסיסי מלוכה… ואתה הוא מלכנו… לא יהיו לפניך תכסיסי מלוכה?… אמר להם: בני, אותם בשר ודם, צריכים לכל זה, אבל אני איני צריך, כי אין לפני לא אכילה ולא שתייה ואיני צריך מאור… אם כן, עשו מה שאתם חפצים, אלא עשו אותם כאשר אני מצווה אתכם…".

הווה אומר, שהיצירה הגדולה ביותר של היהדות, באה לענות על צרכי היסוד בנפשו של כל אדם. על דחפים אנושיים ולא על צרכי אלוקים. אותם דחפים עמוקים, להתמסר לאידיאל מוחשי ובלתי מופשט, ולמענו, לעשות הכל, מוכרחים לחפש להם מוצא. והמוצא הוא דו צדדי, או ״עגל הזהב״ או ״משכן אלוקים״.

שני צידי המוצא, מקיפים את כל תחומי העשייה האנושית. יכולה האנושות, לכבול את גאון האדם וכל אוצר היצירה שבידיו לשרותו של ״עגל הזהב״. אך, היא מצווה, לשעבד את כל עשייתה למסגרות הקונסטרוקטיביות של רצון האלוקים. כי בתוך מסגרות אלה מתגלה האלוקים אל לב האדם. ויצירת האדם מקבילה בתוכנה ליצירת האלוקים. כך נבנה בית מקדש ה׳.

מלאכת העשייה היא זהה בשני המקרים: אותם קרשים, אותו שולחן, אותה מנורה, אך ההבדל הקטן במניעי העשייה ובצורתה. "עשו מה שאתם חפצים, אלא, עשו אותם כאשר אני מצווה אתכם״.

ומעתה כל התכניות והפרטים המדוקדקים שמציינת התורה באריכות, אינם רק תכנית הנדסית לאותו צריף ארעי, שליווה את ישראל במדבר ובראשית דרכם בארץ ישראל. מפות אלה מכילות תכנית חיים ערוכה לאדם היהודי. כיצד לבנות עולם. כיצד תימשך בתנופה מלאכת היצירה האנושית, ואלו הן מסגרותיה. כיצד תתאפשר כל"עשייה", בתוך החוקים של"כאשר אני מצווה אתכם״.

בסוד איסור השעטנז ־ ואופן תיקונו

רבותינו חקרו, דרשו ומצאו כי גם לאיסור מצות השעטנז יש הסבר רציונאלי. הרי שאלנו בפתיחת דברינו: אם השעטנז מאוס כל כך בעיני ה׳, כיצד זה חייבה התורה את אנשי הקודש, הכהנים בבית המקדש, ללובשו בעת עבודת הקודש, ובמקום המקודש ביותר?

התשובה לכל זאת מצויה בדברי ״הזוהר הקדוש״ (בראשית ג פו־פז). ״הזוהר״ מגלה שהתורה אוסרת ללבוש תערובת של צמר ופשתים, משום שקין הקריב לה׳ פשתן, והבל, הקריב את הצמר של בכורות צאנו.

שורשו הרוחני של קין, היה שלילי, ויסודו של הבל – חיובי. ערבוב שני הכוחות הללו, שבא לידי ביטוי בהקרבה המשותפת של שניהם, גרם ליצירת כוח רוחני שלילי, וכוח זה – מסביר ה״זוהר״ – שורה על כל מי שמעלה על גופו בגד שעטנז: כלומר, את קורבנות שני האחים. התיקון לאותו קורבן בלתי מוצלח, מצוי איפוא בעבודת הקורבנות שבמקדש, ולכן חייב הכהן לשאת כלאיים בבגדיו, כדי לתקן אותו כוח שלילי שנוצר מקורבנות קין והבל!

מי יתן טהור מטמא – לא אחד?!

כשמתבוננים אנו היטב בהסתכלות מעמיקה, במהלך סדר העניינים בעולם, עולה קו עקרוני אחד המתמיד לאורך כל הדרך, בהנהגת ה׳ את עולמו: ככל שהענין גדול יותר, עקרוני וחשוב, כולל ומקיף, קדוש וטהור, נשגב ועליון יותר – כך מקורו טמא, נחות ושפל יותר.

כך דרשו רבותינו במדרש (במד״ר יט א): ״זה שאמר הכתוב (איוב יד): ימי יתן טהור מטמא – לא אחד? ני – כגון: אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מעובדי כוכבים, העולם הבא מהעולם הזה. מי עשה כך? מי צווה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם}?^,׳

בטוב טעם ודעת הסביר את הדברים הגרא״א דסלר זצ״ל:

״פירוש: שממידת האחדות היא לאחד את ההפכים לשם תכלית אחת. והיכולת לעשות זאת מודה על אחדותו המוחלטת של השי״ת, שברא עולם כזה שאפילו הפכים גמורים כגון: אוד וחושך, טוב ודע, צדיק ורשע, רוחניות וגשמיות – מאוחדים בו לשרת את התכלית האחת שהיא גלוי כבודו יתברך לטובת נבראיו!

 *

כיצד בלבבי משכן אבנה

[אוצרותיהם עם תוספת מרובה]

ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו: (שם, ח-ט)

בלבבי משכן אבנה להדר כבודו

בעוונותינו הרבים עומדים אנו כיום כעבור כאלפים שנה מחרבן בית מקדשנו. שומה עלינו להתבונן כיצד כל הענין הזה שייך אלינו באופן מעשי.

כיצד נוכל לקים את ה׳ועשו לי מקדש' והיאך נזכה שיקים בנו ה׳ושכנתי בתוכם׳.

כפי המבואר בחז׳׳ל במקומות שונים ישנן כמה דרכים לכך:

ראשית נקדים את דבריו הידועים של האלשי״ך הקדוש שהקשה על לשון הפסוק ׳ושכנתי בתוכם׳. מדוע לא נאמר ׳בתוכו' הרי לפי כללי הדקדוק היה מתאים יותר לכתב ׳בתוכו' לשון יחיד ולא ׳בתוכם׳ לשון רבים?

מבאר האלשי״ך כי הכונה היא שיעשו בני ישראל כל אחד ואחד מקום קדוש בלבו ששם תוכל לשרות השכינה, וזהו ׳ושכנתי בתוכם' בתוך לבו של כל אחד ואחד!

כך גם מתפייט המשורר הקדמוני, רבי יהודה הלוי, בשירו הנודע והנשגב המובא בספר ׳חרדים׳: ״בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו. ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה״.

כיצד אכן מצליחים בפועל להפך את הלב למשכן השכינה?

הנצי״ב מואלז׳ין בפרוש ׳העמק דבר׳ (שמות כז, כ) כתב שבנית המשכן באה אחרי קבלת התורה, משום שתכלית המשכן וכליו היא להשפיע את אור התורה והשכינה על ישראל. זה לשונו:

״אור התורה הוא תכלית המשכן והמשרה שכינה בישראל, ובא באמצעות הארון והמנורה, הארון בא ליעוד דברות שבכתב וצווי בקבלה בעל פה. ואין בזה עדין כח פלפול וחדוש,

שאדם רשאי לחדש מעצמו הלכה, וכח זה מהמנורה שנכללו בה ז׳ חכמות והכחות לפלפולה של תורה״.

השראת השכינה על ידי לימוד התורה

החלק הזה של השראת השכינה על ידי למוד התורה, שייך גם בזמננו, גם לאחר חרבן הבית; כפי שמקונן הפיטן בסליחות: "העיר הקדש והמחוזות היו לחרפה ולבזות וכל מחמדיה טבועות וגנוזות, ואין שיור רק התורה הזאת״, הרי שהעצה הטובה ביותר לבנות משכן בלב להשראת השכינה, היא באמצעות התורה.

למרות שבית המקדש איננו קים בעוונותינו הרבים, אולם התורה מביאה את אותה תועלת שהביא בית המקדש בזמנו כשעמד על תלו.

ק"ו מעצים שהלומד מתקדש

הדבר פשוט מקל וחמר. מה עצים ואבנים שהם חמריים וגשמיים, מתקדשים ומקבלים את תקונם על ידי שבונים בהם בתי כנסיות ומקדשות, וחלים עליהם כמה דיני קדושה. בודאי ובודאי גוף האדם המורכב הן מחומר גשמי והן מכח רוחני, שהרוח הממלל בו בכל עת מילי תורה וקדושה, משפיע אף על החלק הגשמי של האדם להתקדש ולהטהר.

חז״ל אומרים (קדושין ל, ב): ״כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, אם אינם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו״.

התורה והיצר הרע אינם יכולים לדור בכפיפה אחת! כדי להסיר את היצר הרע מפתחי הלב, על האדם להיות טרוד בדברי תורה.

כך התבטאו חז״ל (פתיחתא איכה רבתי): ״ולואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבתורה מחזירן למוטב״. התורה הופכת את לב האדם, עוקרת ממנו את קמשוניו, תאוותיו הרעות ומדותיו האנוכיות, ומפרישה אותו מהדרכים העקלקלות שדורך בהן.

המקל של אלישע – מחיה מתים .

האדרת של אליהו מושכת את אלישע אליו.

חמורו של רפב"י אינו אוכל שאינו מעושר.

ומתחילה נקדים כמה ידיעות החשובות לדעתן.

אומר המסילת ישרים בפ"א:

"ואם תעמיק עוד בענין כי העולם נברא לשמוש האדם, האמנם הנה עומד העולם בשקול גדול, [כלומר העולם תלוי ועומד] כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו, ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבוד בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו, כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך".

ומוסיף שם, שההשפעה של הצדיק להעלות אף את הדומם כענין אבני המקום שלקח יעקב אבינו ושם מראשותיו, ואמרו (בחולין צא ע"ב): אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו.

קורות ביתו של הגרמי"ל

הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ׳׳ל, רבה של רמת־השרון, בהספדו על מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ׳׳ל, אמר:

׳׳בבית הזה [של רבי מיכל יהודה] גדלנו אני ואחי, ראש הישיבה מרן הגאון רבי גרשון שליט׳׳א, בשנים הראשונות שנפתחה ישיבת פוניבז׳. כאשר מרן הרב מפוניבז׳, הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ׳׳ל, שכר ממנו מקום להכניס שתי מטות עבורנו. ראינו בעינינו את קורות ביתו הקדושות. אז היו הצריפים בנויים מקרשי עץ, וכשהצריכו להרחיב את הבית ולשנות אותו לבית רגיל, התקשה רבי מיכל יהודה להסכים לפרק את צריפי העצים הללו, וזאת משום התורה, התפלה והקדושה שספגו אותן קורות״.

״השכינה שרויה בבית הזה, לא בנקל נתן לפרקו!״ – הסביר רבי מיכל יהודה.

החפץ חיים והשלחן

פ"א הגיע הח"ח לביתו וראה את שכנו הגוי יוצא עם פלטת השולחן שהייתה בחצר. מיד פנה לאשתו ואמר לה מה הוא לקח? והיא השיבה שהשולחן התפרק וממילא שכב בחוץ, והוא ביקש להשתמש בעצים להסקה. אוי, כאב הח"ח, כל כך הרבה תורה ספוגה בשולחן הזה ואת נתת אותו לגוי?

הצעיף של ר' שמעון סופר בן החת"ס

פ"א פנה אליו אדם בהסטריה שבנו חולה אנוש ויש לו שעות בודדות לחיות, מצאו אצלו זיהום מוגלתי בגרונו.

מיד השיל הרב את הצעיף שהיה סביב גרונו ומסרו לאב והורה לו תשים זאת על גרונו, ואיחל לו רפו"ש, וביקש שיחזירו לו למחרת בבוקר, ושלא יספר לאיש.

דקות לאחר שהונח הצעיף על גרונו – החל הילד להשתעל בצורה עזה, ונראה כמעט כנחנק למוות, ופתאום הוציא את כל המוגלה מגרונו, וניצלו חייו. למחרת כשהשיב האב את הצעיף לרב שאלו מה סודו של הצעיף? השיבו הרב מיד שבאת לכאן ראיתי שאכן מצבו אנוש ואין בכוחי להושיעו, אבל חשבתי שאולי בזכות התרוה שלמדתי ניתן להצילו, והצעיף ספוג בזיעה שהזעתי בעמל התורה, שמא בזכות זה תהיה לו ישועה.  ומדוע ביקשתי שתחזירו בבוקר? כי אין לי צעיף אחר… ומדוע שלא תספר? כדי שלא ידעו שבלילה אני ער, ויטרידוני גם בלילה…

כך גם עצי המשכן התקדשו. הכסף והזהב התקדש. אפילו דבר דומם מקבל קדושה!

מסקנה – הדומם מתקדש, האדם – חלק אלוה ממעל – לא כל שכן?

אך כדי להתקדש – לא די בלימוד תורה, אלא צריך את התנאים המתאימים לכך.

הפרופסור "שר התורה"??

התורה אינה חכמה גרידא ככל החכמות. רק בלמוד התורה מצאנו שהלומד תורה נקרא ׳בן תורה׳. לדוגמה, מי שלומד רפואה איני נקרא 'בן רפואה׳ וכן בשאר המקצועות אין המקצוען מכנה ׳בן׳ לאותה חכמה שהשכיל ועסק בה.

סיבת ההבדל היא משום שבכל החכמות הלומד אותן לומד את חכמת הדבר, מבלי שישנה משהו במהותו. מה שאין כן בחכמת התורה שהיא מזככת ומטהרת את החומר שבאדם, ומשנה את הנהגתו עד שנעשה צורה קדושה, וראוי הוא להקרא ׳בן תורה׳!

הגאון הצדיק רבי מיכאל דוב ויסמנדל זצ״ל, הידוע במעלותיו הרבות להצלת אחיו המעונים בימי השואה הנוראה, היה גם בקי גדול ומומחה בזיהוי ופענוח כתבי הקדמונים. במסגרת עסוקו זה הזדמן פעם לאוניברסיטה באוקספורד, שם מצא פרופסור גוי זקן שהיה בקי מפלא בש״ס בבלי וירושלמי, בספרי רמב״ם ובעוד מספרי הראשונים בבקיאות מרהימה, לא רק את לשונם הידוע ידע אלא גם את חלופי הגרסאות הקיימים בהם.

הרב ויסמנדל היה רגיל לומר: ״וכי בדעתכם שלאדם כזה נתן לקרא שר התורה? בודאי שלא! כי הכנוי שר התורה נתון למי שיש לו שייכות עם חכמת התורה, כלומר, מי שהתורה מדריכה את כל הליכותיו, וכל ארחותיו מונהגים רק על פיה. אותו גוי זקן למד וידע רק מחמת זאת שהתענג על חכמת התורה, מבלי שהיא תחייב אותו משהו, ומבלי לקבל כל השפעה ממנה״.

הנכדה של החפץ חיים

מעשה נפלא ספר הגאון רבי הלל זקס זצ״ל, ראש ישיבת ׳כנסת הגדולה׳, נכדו של מרן ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל, כפי ששמע מפי בעלת המעשה:

אחת מקרובות משפחתו של ה׳חפץ חיים׳, הלכה למורת רוחו ללמד ב׳אוניברסיטה׳. כעבור שנים ספורות חזרה לראדין ואמרה ל׳חפץ חיים׳ בקול לעגני ומזלזל:

״מדוע אצלנו בחכמה המדעית מתחדשים ללא הרף, מקבלים כווני מחשבה חדשים, לומדים ומחכימים כל העת, ואלו אתם נשארים באותה צורה חשוכה, עם אותה גמרא ישנה, אותה מסורת, שום חדושים, שום שנויים?…״

בקור רוח ובנחרצות השיב לה ה׳חפץ חיים׳ תשובה מפעימה, שהיה בה גם גלוי רוח הקדש בחוש שהופיע בבית מדרשו, שנים רבות עוד קדם שחשבו על יכולת כזאת: ״נכון שהנכם מתחדשים כל הזמן, ועוד יבוא יום שעוד תשכילו אפלו לדעת כיצד עולים לירח!״

אולם לא תהיה אפלו תזוזה קטנה ביותר באישיות שלכם, לא בשפור המדות ולא בשום ענין אחר!…״

רבי הלל ספר אז, כי לפני שנים אחדות הגיעה לארץ הקדש אותה קרובה שהשמיעה כדברים האלה באזני ה׳חפץ חיים׳, והוא יחד עם הגאון הצדיק רבי שמשון דוד פינקוס זצ״ל נסעו במיחד לביתה, לנסות להשפיע עליה לחזור לכור מחצבתה ולשמר תורה ומצוות, וממנה הם שמעו את פרטי הדברים שהשמיע לה ה׳חפץ חיים׳.

עומק דבריו הם כפי שאמרנו, שהתורה משנה את מהותו של האדם, כובשת את כל כלו, מלבד מה שהיא מחכימה אותו, היא הופכת את נפשו לנפש גבוהה יותר, היא מעלה אותו לדרגות מרוממות, ומשפיעה עליו אצילות ונעם המדות.

שר התורה באמת –

קדושת הגר"ח – תקרא לו אנטיוכוס

סיפור נוסף מספר הרב יוספי: יהודי הגיע לרב קנייבסקי וסיפר לו על אביו שחולה מאוד, ושאל אותו האם להוסיף לו שם כסגולה לרפואה שלמה. תשובתו של הרב קנייבסקי היתה: "קרא לו 'אנטיוכוס'". כאשר השואל הביע את פליאתו, השיב הרב: "אז 'אחשוורוש'". השואל חזר אל אביו בשברון לב, וסיפר לו את תשובתו המפליאה של מרן. בתגובה, פרץ האב החולה בבכי, והודה שהוא התגייר בלי לעבור ברית מילה. גיור כזה לא תקף, ועל כן, למעשה הוא גוי גמור…

קוראים לו שאלתיאל

בשם הרב יהודה יוספי, מובא כי לאחרונה ניגש אל הרב חיים קנייבסקי בחור מתחזק, שביקש ברכה. שאל הרב את הבחור לשמו, והבחור השיב: "נמרוד". בתגובה, אמר לו הרב: "נמרוד? מה פתאום! שאלתיאל…!". השומעים שהכירו את רגישותו של הרב קנייבסקי לשם "נמרוד", זקפו גבה: מדוע בחר הרב לקרוא לבחור דווקא בשם תנ"כי כה נדיר?

הבחור שב הביתה והודיע להוריו כי מהיום שמו יהיה שאלתיאל. אמרה לו אמו: "ממש לא מהיום… כבר בברית ככה קראנו לך, אלא שאחר כך חשבנו שזה שם מדי מיושן והחלפנו לך לנמרוד"…

מאין הכח? מהקדושה!

סיפור נוסף מספר הרב ראובן רייך, חתנו של ראש ישיבת לייקווד. לדבריו, לפני עשרות שנים הגיע אל ביתו של הרב קנייבסקי נער צעיר שאהב לצלם את גדולי הדור. פעם אחת נכנס לביתו של הרב וצילם אותו בקטע נדיר, כאשר הרב מאכיל חתול שכנראה סבר שמזונותיו עליו. לאחר שצילם הבחור את התמונה, ביקש ממנו הרב קנייבסקי שיפסיק לצלם, אך הבחור המשיך לצלם עוד ועוד תמונות. בתגובה, כעס הרב קנייבסקי ואמר: "חצוף! אמרתי לך להפסיק לצלם!" בשלב זה הבחור נבהל, פתח את ה'פילם' של התמונות (מי שזוכר מה שזה…) ושרף את כל התמונות.

25 שנה חלפו מאז, הבחור כבר הקים משפחה והתברך בבנים, ולפני בר המצווה של אחד מילדיו הגיע אל בית הרב קנייבסקי, כאשר נכנס אל חדרו של הרב, הביט בו הרב ומיד אמר לו: "אני מחפש אותך 25 שנה. אתה הוא הבחור שצילם אותי בשעתו, רציתי לבקש סליחה שכעסתי עליך"…

כמה מיוחדת היא יראת החטא וכוח התפיסה המבהיל של גדול הדור, השקוע ברובה המוחלט של היממה בלימוד התורה ללא הפסקה.

הבע"ת שהיה צריך למות לפני שנים!

ספר המשגיח רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א:

היה זה לפני כעשרים שנה. מתקשר אלי הרב ברוק שליט"א, ראש הישיבה הנודעת לבעלי תשובה- "נתיבות עולם" בבני ברק, ומבקש ממני להגיע להספיד במקומו בחור מהישיבה שנפטר, היות והוא צרוד ואינו יכול לדבר. וכך הוא מספר לי:

היה לנו בחור בישיבה בן למשפחה חילונית מגדרה. בחור זה היה בחור מוכשר, יפה ומלא חן, בעל מרץ ובעל קסם אישי. "ואם זה לא מספיק", הוסיף לי הרב ברוק- "בחור כזה קשה למצוא". הבחור הנ"ל היה בישיבה קצת יותר משנה והתעלה במעלות התורה, כשאז קיבל את המחלה הממארת וכעבור קצת יותר משנה מאז שחלה הוא נפטר.

ידעתי שגם ההורים שאינם שומרים תומ"צ ישתתפו בהספד. לא ידעתי מה לומר להם, כיצד אני יכול להסביר להם. בוודאי הם חושבים: היה לנו  ילד נפלא שעם הכישורים הנדירים שלו יכול היה להצליח בכל מקום, והנה זמן קצר לאחר שבחר ללמוד בישיבה נגד דעת משפחתו הוא קיבל את המחלה ומת. לך תסביר דבר זה לאנשים שאינם שומרים תורה ומצוות.

החלטתי שהפעם קודם ההספד אלך לביתו של שר התורה מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, ואתייעץ עמו. ואכן הגעתי אליו וסיפרתי לו על הטרגדיה.

מה אומר לכם, רבי חיים מביט בי ואומר: "אנשים רואים דברים הפוכים! הבחור הזה- נגזר עליו שימות מזמן, אך הקב"ה ידע שאם ימשיך לחיות הוא יחזור בתשובה, ולכן הוסיף לו עוד שנים. הבחור באמת חזר בתשובה, ואז הקב"ה זיכה אותו שיהיו לו ייסורים בשביל שיוכל לבוא נקי לעולם הבא, ורק אז הוא לקח אותו… אם כן כמובן שהבחור רק הרוויח- שהרי בלי זה היה מת מזמן וללא תשובה !" סיים רבי חיים קנייבסקי: "את זה תגיד להורים !"

כשיצאתי מביתו של הגר"ח חשבתי לעצמי: מילא אני מאמין במרן הגר"ח, ואני יודע שכל דבריו אמת לאמיתה. אבל אב חילוני- מה פתאום שיאמין במרן הגר"ח? לכן החלטתי כהקדמה לדברים להסביר בדרשתי מי זה רבי חיים קנייבסקי, ורק לאחר מכן אוכל להעביר את דבריו. וכך עשיתי.

כשסיימתי את דבריי עדיין היה נדמה לי שהדרשה לא היתה מוצלחת מבחינת ההורים, והדברים לא התקבלו על ליבם. והנה מיד ניגש אליי אחד מציבור המשתתפים- הרב נח הרץ שיחי' – ואומר לי: "בוא ניגש לאביו של הנפטר". על אף שאני מכירו כאדם עדין, כאן תפס את ידי בחזקה מרוב התרגשות והוליכני אחריו. נעמדנו ליד אביו של הבחור ואז ר' נח ביקש ממנו שיספר לי.

מה התברר? זמן קצר לפני ההספד סיפר האב לר' נח הרץ שבנו חזר בתשובה שרת בצבא, ובאחד הימים הם חדרו לסוריה בג'יפים. בנו התיישב בג'יפ הראשון, והנה פתאום לפני שהם יוצאים לכיוון סוריה בא המפקד וללא שום סיבה גוער בו: "מי אמר לך לעלות לפה? רד מיד והכנס לג'יפ השני!" לחייל אחר מהג'יפ השני הורה להיכנס לג'יפ הראשון במקומו. והנה, הם רק נכנסו לשטח הסורי, הג'יפ הראשון קיבל פגז וכל יושביו נשרפו. ואילו בנו נשאר בחיים…

"נו", מכריז ר' נח הרץ בהתרגשות: "רבי חיים יודע מה שהוא מדבר!!!"

למדתי מכך שאנשים מסתכלים על מאורעות החיים 'היפכא מסתברא' – זאת אומרת מפרשים את מאורעות החיים לפי קוצר ראות עיניהם, כשזה פעמים רבות ההיפך ממה שעושה הקב"ה ברחמיו!!!

רק תורה בטהרתה משנה את האדם!!

חוסר בקדושה – פוגם בתורה!

סיפר ר' ירוחם ממיר בהיותי בוילנא מספר ר' ירוחם זצ"ל נזדמן לי להתאכסן בבית סמוך לאוניברסיטה המקומית שם מידי פעם נתקלו עיני במחזה שלמדתי ממנו הרבה לפני כניסת הסטודנטים למקום לימודיהם היו מתקשטים ומסלסלים בשערם ומתערבים יחד נערים ונערות ן אוירה של קלות ראש ופריצות שררה שם וכך זה נמשך מן הסתם גם בשעת הלימוד עצמו

מסתבר מסיק ר' ירוחם שאין כל סתירה בין מצב זה של חוסר צניעות לבין השתלמותם בחכמותיהם והא ראיה שלבסוף מגיעים הם להישגים בלימודיהם ויתרה מזאת הפילוסוף הגדול ביותר שלהם שהעמיד תלמידים הרבה היה מקולקל בזנות

בעם ישראל לעומת זאת רואים אנו את ההיפך הגמור הוללות ופריצות זוהי הסתירה הגדולה ביותר לתורה במצב של קלות ראש מנוע האדם מללמוד תורה.

הרהור קל ביותר הסתכלות שאינה הוגנת הם המפריעים הגדולים ביותר ללימוד התורה ואין לך מופת גדול מזה לקדושתה של התורה להוכחה שתורה היא מן השמים אשר מפאת ירושתה וטהרתה אינה סובלת שום דבר שהוא מנוגד לירושה

הרחיק לכת בזה הרמב"ן שבאור זה פירש טעם הדין של כיסוי צואה אמנם אין הצואה כטומאה ובכל זאת בעת התפילה והלימוד אסור לראותה משום שראיית דבר מאוס מולידה גנאי בנפש ומשבשת כוונת הלב הטהור דברים כג י

כה גדולה היא קדושת התורה דקותה וזכיתה בתכלית הדקות הן עד שאין היא סובלת שום שיבוש.

יסוד הדברים הוא שהתורה היא מן השמים מציאותה קודש קדשים ותכלית הזיכוך והטהרה לכן החפץ לגשת אליה צריך להתאים עצמו לקדושתה אם הלומד זך ונקי בתכלית יוכל ללומדה ואם לאו היא פורחת ממנו ואיננה

במסכת עירובין דף מה ישנה סוגיא שלימה המתארת כיצד שמרו עצמם חז"ל מטירדה קלה ביותר

מסופר בה על אבוה דשמואל שבבואו מן הדרך לא היה מתפלל במשך שלושה ימים, ר"ח ביום שכעס לא היה מתפלל, וכן איתא שם שעל ידי טירדה קלה ביותר לא היו יכולים ללמוד עד כדי כך צריך האדם להזדכך ולהתכונן ללימוד התורה

[וכן מובא על החזו"א שלפעמים היה אוכל בלא ברכה משום שלא היה לו כח לכוין. אלא מה תאמר שיברך בלא כוונה? בלא כוונה זה לא ברכה! כך מובא ג"כ על חתן שלא קרא ק"ש שלא יכול לכוין. ואנחנו כן מכוונים? מדוע אנו כחתנים קורים? כי אצלהם לקרוא כפי שאנו קורים לא נקרא לקרוא…]

גם מידות רעות מהוות סתירה לתורה די במעט גאווה או קפידא כדי להשכיח מן האדם את תורתו על המשנה "אם אין דרך ארץ אין תורה" אבות ג כתב רבינו יונה "רצונו לומר שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות ובזה תשכון התורה עליו שאינה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות" כך היא מציאותה של תורה במדרש.

מסופר על לוי בר סיסי שנשלח על ידי רבי להיות דיין בעיר אחת כאשר בא לשם הושיבוהו בראש ושאלו אותו שלש שאלות ולא ידע להשיב עד שברח מהם מרוב בושה חזר אל רבי וסיפר לו את כל המעשה שאל אותו רבי את השאלות והשיבו עליהן שאל אותו רבי מדוע אם כן לא ידעת להשיב להם והשיב שכשבאתי להם עשו לי בימה גדולה וזחה דעתי עלי ושכחתי הכל בראשית רבה פא ב זוהי קדושת התורה איום ונורא

תורה נמשלה למים וכמוהם הולכת היא למקום נמוך בלבד שיר השירים רבה א יט כדי להכשיר את עצמו לקבלת התורה על האדם להנמיך עצמו מאד טיפה של זחות הדעת מעט גאווה ומיד התורה מסתלקת ממנו חכמי האומות לעומת זאת יכולים לעמוד על הבימות הגבוהות ביותר ולבם שוע במידות רעות ומגונות ואין זה מפריע להם במאומה.

משה בא לכלל כעס – בא לכלל טעות בתורה. דבר דק מן הדק גורם לשכחת התורה!!

בן תורה שורק

רגיל היה הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ״ל לומר בשם מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל, כי פעם התבטא על הנהגתו של בחור ששרק בפיו: ׳׳זוהי מדה מגנה הנוגדת את כל הדמות של הבן תורה!״

רבי שלום הטעים את כונת ה׳חזון איש׳ כך:

״תאמרו לי׳׳, שאל רבי שלום את שומעי לקחו, ׳׳היכן מוזכר בכל התורה כלה האסור לשרוק? היכן מוזכר רמז לאסור זה? הרי אין מקור! אם כן מהיכן הניח ה׳חזון איש׳ קביעה כזאת?"

״אומר לכם״, אמר רבי שלום במתיקות, ״אמנם נכון שאין מקור לאסור זה, אך הנהגה זולה זו אין לה מקום באורחותיו של בן תורה. היא אינה תואמת את מעמדו, זוהי הנהגה זולה שמקורה מהרחוב, הנהגתם של הריקים והפוחזים. בן תורה האמון ליצג בהנהגתו את לומדי התורה, חייב לנהוג במכובדות, לא לאמץ לעצמו הנהגות זולות. אחרת דמותו נוגדת את ה'דמות׳ האפינית של בן תורה.

״זו היתה כונת ה׳חזון איש׳!״, סיים רבי שלום את דבריו הנוקבים.

הרבה הנהגות לצערנו הובאו מבע"ת, ולדוגמא מזמננו:

רואים אדם מגיע לחבירו ומתחיל לעשות לו 'מסאג"… זו לא הנהגה של בן תורה. היית עושה זאת לח"כ או לשר? ולא שיש לנו הערכה כלשהי כלפיהם, אבל כולנו מבינים זה לא כל כך מכובד… כך צריך להבין שאין זו הנהגה מכובדת! זה אסור?? לא. אבל לא מכובד!

עד כאן נמסר.

ידיים בכיסים

הלכתי פעם ברחוב פינס בירושלים, יחד עם הגאון הצדיק רבי משה ריבלין זצ׳׳ל, דמות מוסרית חשובה, ששימש כמנהל רוחני בישיבות ׳תפארת ירושלים׳ ו'תורה ודעת׳ באמריקה. לצד ראשי הישיבה הגדולים, מרנן הגאונים: רבי משה פיינשטיין זצ׳׳ל ורבי יעקב קמינצקי זצ׳׳ל.

בסמוך אלינו עברו קבוצת אברכים שהלכו עם ידים תחובות בכיסיהם. הרב ריבלין עצר אותם ואמר להם בחביבות, בלשון הזה: ׳׳אני הייתי משגיח בישיבתו של רבי משה פיינשטיין, והוא כשראה בני תורה הולכים עם ידים בכיסים, העיר ואמר להם – ׳בני תורה לא הולכים עם ידים בכיסים׳.

כך אמר הרב ריבלין לאותם אברכים והמשיך בדרכו.

החכמתי מהמקוריות שלו, כיצד הוריד את הדברים בפניהם בצורה נוקבת וברורה. הוא לא חיפש הסברים ונימוקים ארוכים איך ומה, אלא פשוט אמר בצורה חלקה וברורה, כך היא לא צורת הליכתו של בן תורה!

התורה מזככת את האדם, מעדנת את הנהגותיו, מקדשת ומרוממת אותו, תדמיתו אמורה להיות שונה משל הולכי דרכים, הוא מהוה משכן לשכינה!

פלאי פלאים!

כח התורה להשפיע למרחוק

לפעמים ספון לו בן תורה בפנתו בבית מדרש נידח בסוף העולם ושוקד על תלמודו בהתמדה ובחשק, והשטן מעלה במוחו הרהורים שונים: ״וכי מה אני שוה כבר?״ ״איני מועיל דבר לסביבותי?״ ״מי יודע ממני בכלל?״

אולם למעשה זהו טשטוש האמת, כי במעשיו הוא נוטל חלק הכי בכיר ביעוד הבריאה, הכי חיוני בקיום העולם, הוא מקים את ארבע האמות של הלכה!

וכבר ידועים דברי הרמב״ם (הלכות שמטה ויובל יג, יג): ״ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמד לפני ה׳ לשרתו, ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו על החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה׳ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים".

מפליא הדבר למתבונן להווכח מה כוחו של הלומד תורה ביחס לבריאה, הוא מתקדש ׳קדש קדשים' ונעשה חלקו ונחלתו של הקדוש ברוך הוא!

פעולה קטנה – השלכה רבה

דבר נפלא ראיתי בספר ׳הכל לאדון הכל' שחברה המחנכת רוחמה שיין ע״ה, על תולדות חייו של אביה, הרב הצדיק רבי יעקב יוסף הרמן זצ׳׳ל, ממקימי עולה של תורה באמריקה, וחותנו של אחד מגדולי ומאורי הדור, הגאון רבי חיים פינחס שיינברג זצ״ל, ראש ישיבת ׳תורה אור'

בין שטי הספר היא צטטה מכתבים ששגרה להוריה לאמריקה בזמן שהיא ובעלה, רבי משה שיין זצ״ל, התגוררו בעירת מיר. במכתביה היא מתארת להורים את ההוי המקומי בעירה קדושה זו, ומצינת אנקדוטות נפלאות שצדו את עיניה.

באחד המכתבים היא כותבת בין היתר פרט שולי, אך לדעתי מוסר ההשכל שאפשר להפיק ממנו הוא עמוק ונוקב.

היא כותבת כי התאורה הדלה, שהיתה מהדברים הבודדים שהיו מחברים לחשמל בימים ההם, היתה פוסקת מפעולתה מדי ערב לשניות אחדות, ומיד לאחר מכן שבה לפעל כסדרה. כך נמשך הדבר למשך תקופה ארכה, מבלי שידעו מה הסבה הגורמת לכך, ויהי הדבר לפלא מהיכן נובעת תקלה זו.

כעבור זמן נודע הדבר, כי מי שהיה האחראי להפעיל את מערכת החשמל לפני השקיעה ולכבותה בחצות, היה נוהג להוריד את הכפתור הראשי מדי ערב לשניות אחדות, וזאת כדי לאותת לאשתו שהוא בדרך הביתה, ועליה להכין את ארוחת הערב… לא פחות!

כשראיתי את מכתבה התעוררתי לחשב, הרי אותו חשמלאי עשה את הפעלה הזאת מתוך מחשבה אנוכית מצמצמת, מבלי להתחשב כלל בתושבים הזקוקים לתאורה. בראש שלו היה מנח אך ורק רצון אחד, מטרה אחת קטנונית – להודיע לאשתו שהנה עוד מעט הוא בא הביתה.

למעשה הוא לא עשה אלא פעולה קטנה אחת, אבל השלכת הרחב שלה השפיעה על כל העירה כולה. בלחיצת כפתור אחת הוא החשיך את כל העירה!״

מוסר ההשכל שלנו מכך הוא, שפעמים האדם עושה פעלה בצנעה, לומד בשקט בפנתו או מקים מצוה בסתר באין רואים, וסבור ובטוח שהשפעתו מזערית וקטנה, ומשליכה רק על עצמו אם בכלל, אך למעשה השלכת הפעלה שלו היא על כל הבריאה כולה.

אותו תלמיד חכם המצטנף בפנתו והוגה בתורה בהתמדה, עובד את הקדוש ברוך הוא בצניעות ובפשטות ומקים את רצונו יתברך, הרי עליו נאמר שכל העולם כלו כדאי הוא לו! אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד! הוא הוא בחיר המין האנושי! המקים, המחיה והמשפיע השפעות טובות על כל הבריאה כלה.

עוד שעה של לימוד תורה – זה יום טוב!

הגאון רבי ישראל זיכרמן שליט׳׳א, רבה של אחזת ברכפלד, שמע פעם מגיס חמי, מרן הגאב׳׳ד הגאון רבי נסים קרליץ שליט״א, הארה נפלאה בעניו זה:

חז׳׳ל אומרים (תענית לא, א) מדוע יום ט״ו באב נקבע כיום טוב שלא היו ימים טובים לישראל כמותו, משום שבו ביום פסקו מלכרות עצים למזבח, ולכן כנו יום זה בכנוי ׳יום שבירת הגרזן׳. מאותו יום ואילך, כותב רש״י, ״הוסיפו לילות על הימים לעסק בתורה׳׳.

רבי נסים האיר הארה נפלאה. שוו בעצמכם, הרי לכאורה מי היו אלו שכרתו את העצים למערכה? הלא היו הם קבוצות יחידים ומעטים בלבד ממשפחות הכהנה, שכרתו עצים למערכה לפי תורנות מסוימת. למרות כן, כאשר אותם יחידים הפסיקו לחטוב עצים, שאף היא מצוה חשובה לאין ערוך, ושבו לספסל הלימודים, נקבע יום זה בכלל ישראל כיום טוב, שלא היו ימים טובים כמותו!

צא ולמד, מה ערכו ושויו של למוד התורה של כל יחיד ויחיד!

כח היחיד – להיות דוגמא לאחרים

אבי מורי שליט״א סיפר, שכאשר פגש פעם הגאון הצדיק רבי חיים עזרא ברזל זצ׳׳ל, את הגאון הצדיק רבי טוביה ליסיצין זצ׳׳ל, ראש ומיסד ישיבת ׳היכל התלמוד׳ בתל-אביב, התבטא בפניו: ׳׳מגיע לכם ישר כח, משום שאתם עשיתם אותי לשקדן!׳׳ השתומם רבי טוביה על הדברים, ואמר כמתפלא: ״הרי מעולם לא היה לי עמכם קשר קרוב וכיצד יכלתי להפך אתכם לשקדן?״

הסביר רבי חיים עזרא: ׳׳לפני שנים רבות, בתקופה ההיא שרר כאן בארץ הקודש דחק ועניות רבה, ולא היה לי במה להשקיט את רעבוני. בחולשתי הרבה החלטתי שאכנס להרגע מעט בבית המדרש פלוני. שם ראיתי אתכם שוקדים על תלמודכם עם החברותא שלכם רבי אהרן בריסקער [הוא הגאון רבי אהרן בילסטוצקי זצ׳׳ל], בשקידה עצומה, משך שש שעות רצופות בלא הפסקה! המחזה הזה עמד שנים רבות למול עיני ועורר אותי לשקידה. עד שאת השקידה שלי אני תולה בזכותכם…׳׳

מכאן נלמד מהי האחריות המוטלת על כל יחיד ויחיד בפעלותיו ובמעשיו. כמה השפעתו של האדם רבה היא ונכרת בבריאה, הן באפן הסגולי והן בפועל, ולעולם אין יכולת לאדם לדעת מי מתחקה אחר התנהגותו לטוב ולמוטב.

[הרב אלישיב היה תולה בסוכה תמונה של האוסטרובצר. כששאלוהו האם היה תלמיד שלו? השיב לא, אך הייתי בתור ילד בלוויה שלו, ומה שדיברו שם עורר אותי ללימוד תורה, ולכן אני מכיר לו טובה!]

אין ספק שאדם שהעביר את ימיו לבטלה או לא התנהג כראוי, יתבע לעתיד לבוא לא רק על כך שבזבז את ימיו והפסיד לעצמו, אלא גם על כל ההשפעה הטובה שהיה יכול לקבל.

וכן תעשו לדורות ־ משכנו של אדם מעון לשכינה

ישנו אופן מעשי נוסף, כיצד נתן להשרות את השכינה בעם ישראל גם כיום, לאחר שהסתלקה השכינה בחתנו בית המקדש.

הנה כשבני זוג בונים את ביתם, עליהם לדעת שזהו הרחבת גבולות הקדשה של כלל ישראל בבריאה, ומשמש לאותה מטרה שפעל בית המקדש כשעמד על מכונו. לחבר בין שמים וארץ, ולהשכין את שכינתו יתברך בתחתונים. לכן דמו חז׳׳ל בכמה מקומות את ביתו של האדם לבית המקדש.

כאשר מנהיגים בבית את מדות החסד, עין טובה, וקדושה, ואין שולטת שם מדת הכעס, הקדוש ברוך הוא משכין את שכינתו בבית. כמו שאמרו חז״ל: ״זכו שכינה שורה ביניהם״ (סוטה יז, א). בכך נתן לקיים בנקל אף היום, בביתו של כל אחד ואחד מאתנו, את הצווי של ׳ועשו לי מקדש׳, ולזכות אל התכלית של ׳ושכנתי בתוכם׳.

הגאון רבי נתן געשטטנר זצ״ל, גאב״ד ׳אגדת ישראל׳ בבני־ברק, בספרו ׳להורות נתן׳, הסמיך לכך את דברי הכתוב: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו״ (כה, ח-ט). פרש רש״י: ״וכן תעשו – לדורות״.

רש״י לרמז שלשם הקמת דור ישרים מברך, צריך האדם לעשות את משכנו הפרטי כתבנית המשכן וכליו. בצרוף השלחן הרומז לגשמיות, יהיו כנגדו הארון והמנורה הרומזים על תורה וחכמה יחדו תואמים, ועל ידי זה יהיה משכן השם ראוי להשרות שכינתו שם. זוהי הכונה ׳תעשו לדורות׳.

״אלא ד־ אמות של הלכה בלבד״

הגמרא בברכות (דף ח, ב) אומרת: ״מיום שחרב בית המקדש איו לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד!״

פשטות הלשון מ׳יום שחרב׳ מורה על לשון חרבן. אולם ישנם מפרשים הכותבים שמלת 'חרב׳ היא מלשון ׳חרבה׳ – התיבשות. היות ובזמן שבית המקדש היה קיים, כל צנורות הסיעתא דשמיא ושאר ההשפעות הטובות הרוחניות והגשמיות עברו דרך בית המקדש ומשם השפעו על כל העולם. אך עם חרבן הבית התיבשה תכולת הצנורות, והשפע שהשפע דרכם חדל מלזרם.

הנה על עצם דברי הגמרא האומרת: ׳׳אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד״, יש להבין מה כונת חז׳׳ל ״אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד״. וכי חלילה נתן לומר כי הקדוש ברוך הוא מעלים את עיניו מכל הבריאה שברא?

הרי הוא צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ואין מקום בבריאה הפנוי ממציאותו?

אלא ההסבר הוא, שמעתי מהגאון רבי אביעזר פילץ שליט״א, ראש ישיבת ׳תושיה׳ בתפרח, שהסביר כך: כל הבריאה כולה מהוה עטיפה מסביב לבית המדרש. כל העולם כלו מתקיים ונועד לתכלית זו שיתקימו בו ד׳ האמות של הלכה, שבתי המדרשות יעמדו על תלם.

אמנם אין לנו תמיד את האפשרות והיכולת להבחין ולראות זאת במציאות, כיצד כל הבריאה אכן מיועדת למטרה אחת. אדרבה כשמסתכלים בעיני בשר על מכלול הבריאה, רואים עולם מלא תנועה ומרץ, ססגוני ופעיל, כשכל יצור, כל עם וכל צבור פועל למטרותיו השונות. אך נאמנים עלינו דברי חז״ל, שכך הם פני הדברים, ובאמת כל העולם כלו הנו רק עטיפה ליעוד האמתי שלו.

כשחז״ל אומרים (אבות ו, ו): ״רבי אליעזר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו״, הרי שכך הם פני הדברים במציאות.

כל מטרת הבריאה אינה אלא כדי שיתקימו בה ארבע אמות של הלכה, ושילמדו תורה לשמה, בהצנע לכת.

*

כתר תורה מונח – המשקיע ישיג!

[אוצרותיהם עם תוספות]

״וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ ועשית עליו זר זהב סביב״  (כה, יא)

אמר רבי יוחנן שלשה זירים הן, של מזבח ושל ארון ושל שולחן, של מזבח זכה אהרון ונטלו, של שולחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא ועומד לכל ישראל, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, שמא תאמר כתר תורה פחות הוא משניהם, תלמוד לומר (משלי ח) ״בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו״ (יומא עב). וכן מבואר ברמב״ם  (הל׳ ת״ת פ״ג ה״א).

לכאורה יש להתבונן, וכי כתרה של תורה דבר של מה בכך ובקלות אפשר להשיגה, מהו שאמרה הגמרא – ״כל הרוצה ליטול יבוא ויטול״ הלא רבים רוצים להשיגה ואינם משיגים?

אלא ביאור הדברים הוא, הגמרא (כתובות סג) מספרת על רבי עקיבא שהיה רועה של כלבא שבוע  (אחד מעשירי ירושלים שכל הנמס לביתו רעב ככלב היה יוצא שבע) בתו ראתה את ר״ע שהיה צנוע ומעלי, אמרה לו אם אני נשאת לך אתה הולך ללמוד בבית מדרש, אמר לה כן נתקדשו בצינעה ושלחה אותו, שמע אביה הוציאה מביתו והדיר אותה הנאה מנכסיו. הלך ר״ע ולמד שתים עשרי שנה רצוף בבית המדרש, כשחזר הביא עמו שתים עשרה אלף תלמידים, שמע שזקן אחד אומר לה עד מתי את מתנהגת כאלמנה חייה, אמרה לו אם היה שומע אותי הייתי אומרת לו שילמד עוד שתים עשרי שנה אחרות, אמר ר״ע ברשות אני עושה, הלך עוד שתים עשרי שנה ללמוד בבית המדרש, כשחזר יתלווה עם עשרים וארבע אלף תלמידים, כששמע כלבא שבוע לאיזה השגות הגיע חתנו אמר אלך אולי יתירו לי חכמים את הנדר, הלך, אמרו לו חכמים על דעת כן נדרת, אמר להם לא, והתירו לו את הנדר.

שואל התוספות איך התירו לו את הנדר, הלא אסור להתיר את הנדר בנולד [היינו בדבר שאינו עתיד להיות בעולם והוא דבר מחודש], ואיך התיר לו את הנדר באופן זה?

מתרץ התוספות וזו לשונם: ״דהכא לא חשיב נולד כיון שהלך לבי רב  (לישיבה) דדוך הוא גהולך ללמוד שנעשה אדם גדול״.

והדברים טעונים ביאור, הלא רבים וטובים הולכים לישיבה ואינם נעשים לאנשים גדולים ואיך אמרו התוספות שכן הוא הדרך ואין זה חשוב נולד?!

אמנם, כבר שאל ר׳ חיים שמולאביץ זצ׳׳ל מדוע ר״ע שעמד מאחורי הדלת ושמע את אשתו מדברת לא נכנס לביתה לדבר עמה כמה מילים אלא הלך מיד, אלא כאן למדנו את סוד ההצלחה – רצף כאשר למד רי׳ע ברציפות עשרים וארבע שנים זכה לצמוח לאדם גדול, שתים עשרה שנות לימוד, הפסקה, ועוד שתים עשרה שנות לימוד, אינם עשרים וארבע שנים ברציפות! והביא על זה משל למה הדבר דומה, כאשר רוצים להרתיח קומקום מים משך רתיחתו הוא חמש עשרה דקות, אם ירתיחו את הקומקום מאה פעמים אבל רק ארבע עשרה דקות, המים ישארו בלתי רתוחים, אע״פ שעמדו על האש הרבה יותר זמן, אמנם אם ישאירו את המים חמש עשרה דקות ללא הפסקה, יהיו המים מציאות חדשה – רתוחים. כן הוא גם ברוחניות כח הרציפות בכוחה לשנות את האדם למציאות אחרת  (מח ולב עמי מז). ) ועל אופן זה אמרו ״כל הרוצה יבוא ויטול״.

מבואר, כי אין שום הגבלה לאף אחד מלזכות בכתר תורה, אלא תלוי ברצונו של האדם, ״וכל הרוצה יבוא ויטול״. וכפי שמצינו אצל ר״ע שבגיל 40 התחיל ללמוד תורה, ורבי אליעזר בן הורקנוס בגיל 28 התחיל ללמוד תורה, ועד אז היו עמי ארצות, עד כדי כך שר״ע אמר אם יביאו לו ת״ח ינשמו כחמור, ולאחר שהלכו ללמוד תורה יגיעו להשגות גדולות מאוד.

  מרן הסטייפלר זצ״ל היה אומר על מאמר חז״ל ׳׳אם תעזביני יום יומיים אעזבך״ דאין מאמר זה נסוב רק על ימים, אלא אפילו על אותו יום עצמו, כגון אם לומד ביום 8 שעות ו4- שעות מתבטל, הרי יוצא שמתרחק מן התורה 4 שעות, והרי ״יומיים אעזבך" א״ב התורה מתרחקת ממנו 8 שעות. יוצא שע״י לימודו במשך 8 שעות מתקרב אל התורה, אבל באותה מידה התורה מתרחקת ממנו 8 שעות, ובמצא שאין הוא מתקרב לתורה בלל.

וידועים הם דברי ה״חזון איש״ באגרותיו, ללמוד שעה ולהפסיק שעה אחת, הוא קיום התוהו, האפס, וההעדר! הרי זה זורע ושולח עליהם מים לסחפן, עיקר הלימוד הוא התמידי והבלתי נפסק, בלימוד התמידי הוא ״סוד הקדושה״ וזה שעושה תורתו קרעים קרעים אוסף רוח! מן הראוי לחבל תחבולות איך לקנות את התמדת הלימוד ולהתפלל על זה תמיד. עוד מובא בשמו בספר פאר הדור, פעם אמר לצעיר: אם לומדים ברציפות שעה אחר שעה, יש בכל שעה נוספת כח כפול ומכופל, אין זה עוד שעה כמו השעה הקודמת, אלא שעה המכילה כח של כמה שעות לימוד שקדמו לה יחד.

מסירות נפש של דורות הקדמונים לתורה

במאמר ביתד נאמן, מצוטטים דבריו של הרב נתן מליקובסקי, סבו של ראש הממשלה נתניהו. הרב מליקבסקי נהג להעלות בכתב את זכרונותיו מישיבת וולוז'ין:

"לנצח לא אשכח את הקלימוביצ'י [מהעיר קלימוביץ']. זמן רב היה נוהג לקום בבוקר בבוקר, והיה מוציא מתוך ארגזו מכתב קטן שקיבל מאביו בתור תשובה על מכתבו הראשון, שבו הלין כנראה על התנאים בישיבה. האב החרד בכל נשמתו השיב לו מכתב, והבן היה קורא בו בכל פעם מתוך בכי והתרגשות, במכתב היה כתוב לאמר:

"בני, אל תעזוב את וולוז'ין … כותלי הישיבה הקדושה, השולחנות והעמודים מאז הם ספוגים בהיגיון בריא, במחשבה עמוקה, ברעיונות נאצלים, דיים בשביל כל אחד המסתופף בצילם, להיעשות לגדול וחכם".

וכאן ממשיך האב וכותב מילים מרטיטות, המלמדות כיצד פיעמה אהבת התורהבו וברעייתו:

"כסף אשלח לך, בני מחמדי! נמכור את הפרה ונשלח לך תיכף שמונה רובל. בעוד שבוע החלטתי ללכת לחפור גם אני את התעלה אצל הפריץ. זו היא תעלה ארוכה שתספק עבודה לזמן רב".

"כל הגוים שבסביבה אמנם עובדים שמה, ולא כל כך קל יהיה לי, יהודי מבית המדרש והחנות, לעבוד עמהם.. אולם, בשבילך בני היושב בוולוז'ין, אעשה הכל, ולא קשה יהיה לי. גם אימא מחפשת קונה לתכשיטיה, נמכור אם ירצה השם את התכשיטים, ונשלח לך את הכסף, רק למד בני, למד!"

[האב שהלך לבדוק כמה ישיבות לצורך בנו, ובחר בוולוז'ין מפני שהספסלים שם רחבים יותר, ואם יתעייף בלילה יוכל לישון על הספספל ולא יצטרך לילך לאכסניה לישון!].

ר' פסח פרוסקין [מח"ס 'חי' ר' פסח מקוברין' רבו של ר' משה פיינשטיין] כתב הר וולבה ב'עלי שור ח"ב עמ' קכז. ' בצעירותו לא היה מן המבריקים ופ"א אמר הערה לימודית בויכוח בין הלמדנים ודבריו הוכיחו עד כמה אינו בעניינים הם גיחכו באי נוחות והוא נפגע עד עמקי נשמתו והניח ראשו על הסטנדר ונרדם. ואמרו בחלום שיתחיל עכשיו להשקיע מרצו בלימוד מסכת ב"ק ויתנו לו ס"ד להצליח, וכך הוה והחל מבריק בסברותיו

המעשה באילפא ור"י שחזר ר"י ללמוד תורה, ואילפא המשיך לעסקו.

תענית כא ע"א אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין [דברים ט"ו] אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? – אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע. שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי [דברים ט"ו] כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא – מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא. אתא ההוא סבא, תנא ליה כו'…:

[בעבר הארכנו בסיפור זה להוכיח שאם שמעת – אזי דיברו אליך! אך היום ננסה להבין דבר אחר -]

מדוע זכה ר' יוחנן לכך? מדוע רק הוא שמע את דברי המלאכים?

מבאר הגראי"ל שטיינמן [ימלא פי תהלתך עמ' נד ח"ב] ע"פ המובא בויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור פרשה ל:

ר' יוחנן הוה מטייל סלק מטבריא לצפורין והוה ר' חייא בר אבא מסמך ליה מטון חד בית חקל אמר הדין בית חקלא הוה דידי וזבינית יתיה בגלל למזכי באורייתא, מטון חד דבית כרמא אמר הדין בית כרמא דידי הוית וזבינת יתיה בגלל למזכי באורייתא, מטון חד דבית זיתא אמר הדין בית זיתא דידי הוה וזבינית יתיה בגלל למזכי באורייתא שרי ר' חייא בכי א"ר יוחנן מה את בכי א"ל אל דלא שבקת לסיבותך כלום א"ל קלה היא בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שנברא לששה ימים וקניתי דבר שניתן לארבעים יום שנאמר (שמות לד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה וכתיב (דברים ט) ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה כד דמך ר' יוחנן הוה דורו קורא עליו (שיר השירים ח) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה בוז יבוזו לו:

הרי שר' יוחנן מסר את נפשו לת"ת, לכן זכה הוא לשמוע את דברי המלאכים ולשוב ולהיות ראש ישיבה, ושיהיו שמועותיו מפוזרות בכל הש"ס, לעומת אילפא שממנו יש אמרות בודדות בש"ס שאף הן ספק אם זהו אותו אילפא הגם שהיה ת"ח עצום כמוכח מכך שתלי נפשיה באיסקרא וגם בודאי לא הלך לשנים ארוכות למסחר, ובכ"ז הפסיד לדורות!

ללמדנו עד כמה חשובה המסירות, הרבה יותר מן הכשרון!

החזו"א והרעיון להקים ישיבה לעילויים, והסיפור על ה'סתום' שלא הבין מש"כ מצרימה כל מילה שצריכה ל' בתחילתה הטיל לה ה' בסופה, היכן הל' במילה מצרימה?… וכיום הוא מגדולי הדור ממש!!

מעשה שסיפר הח"ח:

בעיירה סמוכה לוילנא אשר בארץ פולין ושמה ליפנישוק, ישבה קבוצת יהודים בבית המדרש ולמדו את שיעורם הקבוע במשניות, הפרק היה ביבמות, וברור שמגיד השעור וכן משתתפי השעור חזרו תכופות על המילה ״יבם״. והנה, לא רחוק ממקום מושבם ישב יהודי קנטוניסטי (היינו: אחד שנלקח בילדותו מזרועות הבית בפקודתו הנוראה של הצאר הרוסי ימ״ש, ונשלח למרחקים אצל הגויים במטרה לגדלו עד היותו כגוי לכל דבר, כדי להשכיח ממנו את מוצאו היהודי), שבימים ההם היו קוראים לאיש כזה ׳יון' ואך טבעי הדבר שליהודי זה, שקולות לומדי משניות יבמות הגיעו לאזניו, נתחלף לו בין מילת יבם ליון, וכמובן שהוא ראה בזה שהם מעונינים להתל בו ולצערו בחזרם שוב ושוב על שם מרגיז ומקניט זה. ואכן נתמלא כעס ורוגז, ופנה בהתרסה לעבר חברי השעור – חרפה ובושה להוועד בבית המדרש ולשבת שעה ארוכה להתל בי להכעיסני ולצערני, בהפליטכם תכופות ״יון״ ״יון" וכי מה אני אשם בכך שגזלוני ולקחוני מבית אבי אצל הגויים, לרוב שנותיז!

לא עזרו ולא הועילו כל השכנועים של צבור הלומדים כי לא אליו כוונו במלת ״יבם״, וזה לא קשור כלל במלת הגנאי ׳יוף. אך הוא בשלו, שאין זה הוגן לפגוע בכבודו חינם!! לבסוף ניתן היה לפייסו ולהראות לו מפורש, כי אכן כתוב במשניות, ומקור הענין בתורה, ״יבם״ ולא ׳יון׳.

אולם דא עקא שטענה חדשה בפיו, שהוא לא יודע צורת אות, ואינו סומך על אלו האומרים כי כתוב בתורה, ״יבם״ באות מ״ם ולא נו״ן. רצונו הוא, כי ילמדוהו אלף בית, ורק בזאת יווכח כי אמת בפיהם! בו במקום נמצאו מתנדבים שניאותו לבקשתו, והחלו ללמדו צורת אותיות לשון הקודש.

בהרגשת נועם ושמחה סיים החפץ חיים זצוק״ל את ספורו ואמר בזה הלשון: אני הכרתי את האיש בהיותו מעוטר כבו בתואר הגאון מליפנישוק!!!

 (״מאיר עיני ישראל״)

*

שמים, מקדש, אדם – הדרך להשריית השכינה באדם

[הרב פינקוס, אוצרותיהם, ותוספת מרובה]

הקב"ה משרה שכינתו בתחתונים. בעולם הזה.

מקובל לחשוב שהקב"ה נמצא בעולם. בבימה"ק, בקה"ק. במשכן. בין הכרובים וכדו'. זו תפיסה מוטעית. התפיסה הזו אומרת שיש עולם ויש הקב"ה, והקב"ה נמצא בעולם. מי שחושב כן סבור שח"ו 'יש אתר פנוי מיניה'.

התפיסה האמיתית היא שהקב"ה נקרא מקום, והוא מקומו של עולם! כשלחן שהוא מקומו של הכוס, ולא הכוס מקומו של השלחן.

אך בשונה מזה – אומר הנפה"ח – הכוס תמשיך להתקיים גם ללא השלחן, אך העולם לא ימשיך להתקיים ללא הקב"ה.

הקב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. מה ההבדל?

מבאר הנפה"ח שהקב"ה ממלא כל עלמין פירושו שאין אתר פנוי מיניה, כי הוא ממלא את כל העולם כולו.

וסובב כל עלמין – שזה אומר שיש כביכול קב"ה ויש לעומת זה עולם – זה מבחינתנו, ממבטנו.

המקדש והאדם ־ בתבנית העולמות העליונים

כתב ה׳נפש החיים׳ (שעראפ״ח: ״כי המשכן והמקדש היו כוללים כל הכוחות והעולמות וכל הסדרי קדושות כולם, כל בתיו וגנזכיו עליותיו וחדריו וכל כלי הקדש, כולם היו בדוגמא עליונה, צלם דמות תבנית העולמות הקדושים וסדרי פרקי המרכבה. המה יסדו דוד ושמואל הרואה, הכל מיד ה', עליהם השכיל כל מלאכות התבנית.

ואמרו ז״ל בפרק איזהו מקומן (נד ע״ב): מאי דכתיב: ׳וילך הוא ושמואל וישבו בנויות ברמה׳, וכי מה ענין נויות אצל רמה [אלו שני מקומות נפרדים]? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם״. ורש״י שם פירש: ״למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה״, הם היו מתעסקים למצוא מקור בתורה לבנין בית המקדש, שהוא ״נויו של עולם״. ממשיך הנפה״ח: ״זה שאמרו בתנחומא ריש פרשת פקודי שהוא שקול נגד בריאת העולם. ומונה שם כסדרן כלל העניינים שהיו בבריאה שהמה היו ג״כ במשכן.

ולכן אמר הכתוב בבצלאל: ׳ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת׳, כי באלו ג׳ דברים נבראו העולמות, כמו שנאמר (משלי ג, יט): ׳ה׳ בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה׳. ולכן אמרו ז״ל (ברכות נה): ׳יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ׳. ולכן האדם מעם הקודש, שכולל גם כן כל סדרי בראשית וסדרי המרכבה כלל הבריאה כולה, הוא גם כן דוגמת ותבנית המשכן והמקדש וכל כליו, מכוון בסדר התקשרות פרקי אבריו וגידיו וכל כוחותיו, וכן מחלק בזוהר כלל תבנית המשכן וכליו, שהמה רמוזים כולם באדם, אחד באחד יגשו כסדר״.

עד כאן דבריו, ונתבונן מה טמון בהם. 

המקומות הראויים להשראת השכינה

הקב"ה ברא עולם. שמים וארץ, עצים ואבנים, ועוד מיליארדי פרטים. לבריאה כולה ישנה צורה ותכנית מסויימת, שתוכננה בהתאם למטרה שלשמה נבראה.

מהי מטרת הבריאה?

תזי׳ל גילו לנו: ׳בשעה שברא הקב״ה העולם, התאוה שיהא לו דירה בתחתונים, כשם שיש לו בעליונים״ (תנחומא נשא סי׳ כד). הקב״ה התאווה לעשות לו בית, מקום להשראת השכינה, ולשם כך בנה לעצמו כביכול שתי דירות: דירה אחת בשמים ושמי השמים, וזהו המקום השני בחשיבותו, כביכול בדיעבד,

והמקום בו חפץ הקב״ה לכתחילה להשרות בו שכינתו, הוא בתחתונים דווקא, בעולמנו השפל. זו היתה עיקר מטרת הקב״ה בבריאת העולם.

בהמשך נבאר מדוע התאווה הקב״ה לדירה דוקא בתחתונים, אבל כיון שכך הוא רצונו ית׳, ממילא כפי המטרה זו ־ כך הוא ברא את העולם. העולם כולו, על כל תכונותיו ופרטיו, מתוכנן באופן שיהא מקום ראוי להשראת השכינה.

גם העולם העליון, אע״פ שהוא בדיעבד, אך דירה בדיעבד גם היא דירה, ממילא מוכרח להיות שהדירה שבעולמות העליונים בנויה באותה מתכונת בדיוק כמו העולם השפל. בעיני הבשר שלנו איננו רואים את הדמיון הקיים בין שני העולמות – העליון והשפל, אבל חז״ל גילו לנו כמה וכמה נקודות דמיון ביניהם.

משל למה הדבר דומה? אם נשאל: טרקטור ומכונית, האם זו אותה מכונה?

ובכן, מי שמביט בשטחיות על טרקטור ומכונית רואה לפניו שתי צורות שונות אחת מהשניה. אך האמת היא שבעיקרם הם ממש אותו דבר, כל הפרטים העיקריים שוים בשניהם. לשניהם יש גלגלים, לשניהם יש מנוע, לשניהם יש פדל גז ו׳ברקס', ובשניהם מושבים לנוסעים. אלא שישנם כמה שינויים נקודתיים, כל אחד לפי עניינו: למכונית גלגלים קטנים כי היא נוסעת רק על הכביש ולטרקטור גלגלים גדולים ורחבים כי לפעמים משתמשים בו לנסיעה גם בדרכי עפר ובוץ, אבל התכנית של שני סוגי הרכבים שווה כי המטרה אחת: להניע. לנסוע וכו'.

והנמשל: אמנם רואים אנו שבין העולמות העליונים והתחתונים קיים מרחק עצום, ״כי גבהו שמים מארץ״ (ישעיה נה, ס). אמת ויציב. אבל בעצם לשניהם אותה מטרה ממש: שתוכל השכינה לשרות שם. ממילא באופן יסודי, לשתי העולמות יש את אותה תכונה.

הוא הדין המשכן, יש לו אותה מטרה בדיוק, שתוכל לשרות שם השכינה, כמו שכתוב: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״, ממילא מוכרח שאותה תכנית שישנה בעולמות העליונים קיימת גם במשכן.

באותה מדה זו כך גם צורת האדם היהודי. בעצם, לשם מה ברא הקב״ה אדם? כדי שיוכל להשרות שכינתו בתוכו, כמו שנאמר: ״היכל ה׳ היכל ה׳ המה״  (ירמיה ז, ז/ וכן – ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״. ממילא, מוכרח להיות שכל אלו – האדם, המשכן, ביהמ״ק, העולמות העליונים והתחתונים, וכן התורה הק, [שהאריך הנפה״ח בעניינה במקו״א],

אלו שש מערכות שהן היינו הך. לכולם יש את אותה תכונה ממש. אנחנו רואים אותם בצורה אחרת, אך זו צורה מקרית שאינה קובעת מאומה. הצורה האמיתית היא תכונתם היסודית, שכאמור היא שווה בכולם.

מקבילות בהתנהגות הנדרשת מהאדם כדי להיות ראוי להשראת השכינה

איך משרים את השכינה בתוכנו?

המעשה ביהודי מאמריקה שביקש לעלות לא"י וביקש ממתווך לחפש לו דירה שיוכל להעלות ולהשתקע. הוא מסר לו בדיוק איזה דירה הוא מחפש, כיווני אויר, חניה, שכנים וכו' לאחר מסע מפרך הודיע לו המתווך שהוא מצא לו דירה וסגרו על חוזה. כשהגיע הלה עם המזוודות ונסע ישירות מהטרמינל לדירה אותה קנה הוא מנסה לפתוח את הדלת ומגלה שבבית גרים אנשים… מה את עושה כאן? הוא שאל. והגברת הסבירה – אני שוכרת את הבית! הקונה מיהר להתקשר למתווך שמיד אמר – נו איך הדירה? בדיקו מה שרצית, 5 חדרים, 4 כיווני אויר, שכנים מצויינים וכו' רגע, הפסיק אותו הרוכש – אבל גרים בה!!?? השיבו המתווך – את הפרט הזה לא אמרת לי!…

מגוחך, נכון? הרי אם אני רוצה לקנות דירה ולגור בה, אני חייב אותה ריקה! כך יש לדעת – ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – קודם כל שהבית יהיה ריק, ואז אשכון בתוכם.

אבל כשהאדם מלא ב"אני" וגאוה, איך תשכון השכינה בתוכו??

היכן הקב"ה נמצא?

אלו את רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעודו בן חמש שנים – ׳לוי יצחק, אתן לך רובל אחד אם תאמר לי היכן הקב"ה נמצא!? השיב הילד: ׳ואני אתן לך שני רובלים, אם תאמר לי היכן הקב׳׳ה לא נמצא׳.

הרבי מקוצק נשאל אף הוא בצעירותו שאלה זו: ׳היכן נמצא הקב״הי׳ השיב: ׳בכל מקום בו פותחים לו את הדלת׳.

בכל מקום בו מפנים לו מקום!!

אולם כשאדם מלא בתאוות ויצרים, גאווה וכבוד – כיצד תשרה השכינה??

המעשה עם הרב שטיינמן והאברך שבא לשאול היות והוא בעל תפילה בימים נוראים, האם להעדיף הצעה להיות ש"ץ בר"ג ושם משלמים לו 10.000 ₪, או במנין אברכים הקבוע שלו ושם זה בהתנדבות? השיבו הרב בבדיחות – אז אתה שואל אותי האם להעדיף את תאוות הממון או תאוות הכבוד?…

שמחתי באומרים לי בית ה' נלך

לביהמ"ק היו הולכין בשמחה. ברקודים ובשיר ובשמחה, כפי שמצינו כשהעלו את הביכורים היו מרקדים בלכתם לביהמ"ק.

חיוך לפני הכניסה לבית

הגאון רבי ישראל גנס שליט״א, רבה של קרית מטרסדורף בירושלים, ספר ספור מפלא:

פעם הזדמן לו לשוחח עם מךן עמוד ההוראה, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ״ל, קודם שנכנס אל ביתו, ובמהלך השיחה שם לב כי רבי שלמה זלמן ניער את חליפתו והסיר את האבק ממנה מספר פעמים במשך השיחה.

הרב גנס היה בטוח שרבי שלמה זלמן ממהר לביתו, ובכך הוא מאותת לו ברמז קל שעליו לסיים את השיחה. אך כשבקש לסים סימן לו רבי שלמה זלמן כי אינו ממהר ויכול להמשיך בדבריו הלאה. כך חזר רבי שלמה זלמן לעשות תנועה זו כמה וכמה פעמים במשך השיחה.

רבי שלמה זלמן שהרגיש בפליאתו של הרב גנס, לפשרן של התנועות הללו החוזרות ונשנות, הסביר: ״הרי יש לי כעת פגישה עם השכינה!״ – ונמק את דבריו: ״הן חז״ל אומרים ׳איש ואשה זכו שכינה ביניהם׳, אין ראוי לקבל את פני השכינה עם חליפה מאבקת!…״ פלאי פלאים!

עצת הרב שך

בכדי לזכות להשראת השכינה בבית, יש לדאיג שהבית יתנהל וישתמר בתכלית הקדשה והטהרה, בשמירת ההלכה וההנהגה; בדבור, במעשה, בנעם הליכות ובמדות טובות, וכך יזכו להתגשמות השאיפה ׳זכו שכינה ביניהם׳.

שמעתי שנגש פעם בחור יתום אל מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל, ובקש ממנו עצה וברכה לרגל הקמת ביתו. השיב לו הרב שך בחביבות: ״זאת איעצך בני, תצא ותבוא כל הימים לביתך בשמחה, זהו יסוד שהכל תלוי בו…״

ובסגנון דומה השיב האדמו״ר בעל ה׳ישועות משה׳ מויז׳ניץ זצ״ל: ״תהא כל ימיך בשמחה ותדאג שגם בני הבית יהיו בשמחה וכך תצליח…״

זכותי כמה וכמה פעמים שזכיתי להתלוות אל מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל, בדרכו מהישיבה אל ביתו, ונוכחתי לראות את השמחה ששרתה על פניו בבואו הביתה.

מיד כשנכנס לבית הכריז בקול: ״א׳ גוט מארג׳ן״ בלבביות ובחמימות רבה.

היה זה גם כאשר חזר לבית ריק, לאחר שרעיתו הרבנית הצדקנית ע״ה נפטרה לבית עולמה, ולא היה איש בבית מלבדו. אולם צורת הכניסה לבית מעולם לא השתנתה. דרך ארץ קדמה לתודה, כך צריך האדם להכנס לבית, בחיוך! ברחב לב!

זוהי נקדה אחת מני אלף, ללמדנו כיצד להחדיר בבית אוירה של רוממות, שמחה, נחת ושלוה.

״אמרה זו צריכה להשתמר לדורות״ – אמר מהר״ם שפירא

חז׳׳ל אומרים (שבת ל, ב) אין השכינה שורה על הארם מתוך עצבות. כשיש שמחה בבית יש שכינה, וכשיש שכינה יש ברכה בבית, זהו מתכון ברור ובטוח להצליח בהקמת בית בישראל, ולהצלחת הארם בכל אשר יפנה.

אספר ספור נורא ששמעתי מהגאון רבי ישראל זיכרמן שליט״א, רבה של אחזת ברכפלד, כאשר הקפיד את רבנו, מךו הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ״ל, בעל ׳שבט הלוי׳:

היה זה כאשר שמש הרב זיכרמו כחבר ועדת הרבנים של בית החולים ׳מעיני הישועה׳ בבני-ברק, באחד הימים הוא נקרא למטתו של חולה במצב קשה שלא עלינו היה משתק ברב חלקי גופו, בקשי רב יכול היה להניע את גופו או להזיז אבר מאבריו. הוא שאל את הרב זיכרמן בתם לב האם עדין יכול הוא לברך בברכות השחר את ברכת ׳שעשה לי כל צרכי׳, הרי כעת אין לו יותר שום תפקיד בעולם?

השיבו הרב זיכרמן כי הנה המרא דאתרא, מוץ בעל ׳שבט הלוי׳, אמור לבקר כאן היום בבית החולים ונציג לפניו את השאלה. ואכן מאחר יותר כשהגיע הרב וואזנר לבית החולים והציעו בפניו את השאלה, התרגש עד מאד ובקש להפגש עם החולה, לשוחח עמו פנים אל פנים.

כשנכנס לחדר, לטף הרב וואזנר את ידי החולה באהבה ריזימאית ובקש את רשותו לספר לו את הספור המדהים הבא:

״בבחרותי זכיתי להתלוות למורי ורבי, מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ׳׳ל, בעת שהלך לבקר את אחד מטובי בני הישיבה שחלה במחלה חשוכת מרפא. הבחור שכב אמנם חסר אונים, מיסר וכאוב בגופו, אולם מרומם בנפשו, שרוי בשמחה ובמצב רוח טוב.

רבי מאיר שהתפעל מאד מכחות הנפש הכבירים של תלמידו החולה שאלו: ״שמחה זו ־ מהי עושה?"

השיב הבחור תשובה מפעימה:

״הנה בנוגע למצבי הקשה שאני שרוי בו כעת, שכמעט ואינני מסגל לעשות דבר, התבוננתי רבות מה התפקיד שלי כאן בעולם? בשביל איזו מטרה השאיר אותי הקדוש ברוך הוא כאן לחיות? עלו בדעתי דברי חז״ל (שבת יב, ב) האומרים: ׳שכינה מראשותיו של חולה׳. נמצא אם כן שהתפקיד של החולה הוא להוריד את השכינה לעולם, שעל ידי חליו ה׳ יתברך משרה את שכינתו עליו, וזהו תפקיד נעלה וחשוב מאד.

״אולם במקום אחר אומרים חז״ל (ישם, ל, ב) שאין השכינה שורה מתוך עצבות, לכן אני משתדל ככל יכלתי וכחותי לא להיות עצב, כי על ידי העצבות מסתלקת השכינה, ואני מועל בתפקידי לגרם שתשרה עלי השכינה. לכן אתם רואים על פני שמחה גדולה כל כך. אני שואב עדוד רב בכך שאני גורם להשראת השכינה בעולם״.

רבי מאיר הביע קורת רוח והנאה מרבה מהאמרה הטהורה והמחכמת שנשמעה מבחור מיוסר כמותו, והתבטא בהתפעלות: ״אמרה כזאת צריכה להשתמר לדורות!״

בשלב זה אמר הרב וואזנר לחולה בנימה אישית: "כיצד יכול אתה לומר שאין לך תפקיד בעולם, הלא על כתפיך מוטל אחד התפקידים הכי נעלים ומרוממים בבריאה, להשרות בה את השכינה!״

והוסיף הרב זיכרמן לספר כי לאחר הדברים הנפלאים הללו ששמע החולה מפי הרב וואזנר, השתנה כל מצב רוחו לטובה, והרופאים העידו כי לאחר תקופה גם מצבו הבריאותי השתפר פלאים מעל דרך הטבע.

המקום לכתחילה של השראת השכינה – עולמנו

העולה מן הדברים, כי מלבד האדם יש לקב״ה שלושה בתי מקדש, שלושה מקומות להשראת שכינתו ית׳: העולמות העליונים, העולמות התחתונים וביהמ״ק. ננסה לדרג אותם, איזה מהם הוא המקום לכתחילה, איזה מהם בדיעבד א' ואיזה בדיעבד ב׳. לכתחילה, לפני החטא, הקב״ה ברא את העולם באופן שכולו היה בבחינת בית המקדש, מקום להשראת השכינה, כמו שכתוב: ״וישמעו את קול ה׳ אלקים מתהלך בגן לרוח היום״ (בראשית ג, ח), השכינה שרתה בכל העולם כולו. לאחר חטא אדה״ר, במקום שהקב״ה ישרה את שכינתו בכל העולם, שזה המצב לכתחילה, השרה הקב״ה את שכינתו במשכן ובביהמ״ק.

כאשר הגיע זמן שבו שוב לא היה יכול הקב״ה להשרות את שכינתו במקדש עקב העבירות של עם ישראל אשר גרמו לחורבן – ״ותבואו ותטמאו את ביתי״, מעתה הוצרך הקב״ה להשרות את שכינתו אך ורק בעולמות העליונים. נמצא אפוא, כי לכתחילה הקבי׳ה חפץ להשרות את השכינה בתוך העולם, כמו שהיה לפני החטא, ועל זה כתוב שהתאווה הקב״ה לעשות לו דירה בתחתונים.

הביהמ״ק הוא בדיעבד,

והיותר דיעבד הוא כשהקב״ה צריך לסלק את שכינתו מכאן ולהשרות את שכינתו בגבהי מרומים.

זה מה שנקרא ׳חורבן׳, ועליו אנו בוכים.

ועלינו להתבונן, מדוע באמת התאווה הקב״ה לעשות לו דירה בתחתונים דווקא,

במה טוב יותר לקב״ה העולם התחתון יותר מהעולם העליון?

גדלות מתבטאת בחסד

ביאור הענין נראה כך. מטרת כל הבריאה היא להיטיב, כמו שאומר הרמח״ל פעמים אינספור, ועד כמה שהקב״ה משרה שכינתו במקום יותר תחתון, יותר קרוב לאדם ישנה בזה יותר הטבה.

כשהקב״ה משרה את שכינתו בין המלאכים, אין בזה ביטוי של ה״להטיב״, אבל כשהקב״ה עושה לו דירה בתחתונים ־ כאן בא לידי ביטוי כח ההטבה שלו ית׳.

בפסוק בדברי הימים (א כט, יא) נמנו שבחיו של הקב״ה: ״לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, כי כל בשמים ובארץ [יסוד]״, ומבואר בראשונים, ש״גדולה״ זו חסד.

מדוע ״גדולה״ מתבטאת דוקא במדת החסד?

גדלות של אדם מתבטאת אך ורק בעשיית מעשה שהוא היפך תכונתו. כשעוג מלך הבשן עוקר הר איך בכך גדלות, כי בעצם זו אותה פעולה כמו הנמלה שנושאת על גבה גרעין חיטה. אין שום הבדל ביניהם, הפעולה מצד עצמה איננה פעולה גדולה יותר. כשעוג מלך הבשן נכנס לחור של נמלה – זוהי פעולה גדולה, כי היא היפך תכונתו, היפך מציאותו.

כל מציאות היא לעצמה. השולחן – עבור השולחן, אני – למען עצמי, ואתה – עבור עצמך.

אם אני נותן לך משלי ־ זהו היפך המציאות שלי, זוהי ״גדולה״.

אם אני אוכל – זו אינה גמלה. אם אני נותן לחברי לאכול – זוהי גדולה.

לכן אין שום דבר אחר שנקרא ״גדולה״ חוץ מחסד, כי רק עשיית מעשה שהוא היפך תכונת העושה נקרא מעשה גדול, ואין לך מעשה הנוגד יותר את עצמיות האדם ואת כל מציאותו, מנתינה לרעהו. כך הוא גם אצל הקב״ה.

ככל שהוא ית׳ יותר נותן ־ הוא נקרא יותר גדול. על הקב״ה נאמר: ״ולגדולתו אין חקר׳ (תהלים קמה,ג). מדוע? בגלל ש״כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד״. הקב״ה לא עושה שום דבר לעצמו, הכל הוא עושה מעצמו אלינו. לכן אין חקר לגדולתו. כמה ׳גדולה׳ מונחת בארוחת הבוקר שאכלנו היום. לתנאים הקדושים, זו פחות גדולה לתת ארוחת בוקר. לאמוראים ־ יותר גדולה. לראשונים ־ עוד יותר גדולה, ולאחרונים ־ עוד יותר גדולה. עוד לא היה דור שפל כדורנו. שהקב״ה נותן ארוחת בוקר לאנשים כמונו ־ זוהי גדולה מופלאה עד מאוד.

לכן הבוקר, כשהחזן אמר ״לעילא מן כל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא״, כלומר שכיום ישנו יותר קידוש ה׳ מאי פעם – עניתי בכוונה ״אמן״, כי באמת זה כך.

אף פעם לא היו יהודים בכזה שפל המדרגה, ואעפ״כ, גם בשפל המדרגה, הקב״ה נותן לנו אוכל, ולא רק אוכל, אלא גם תורה ומצוות. עוד לא היתה גדלות כזו! כל כמה שהקב״ה משרה את שכינתו יותר רחוק, יותר בתחתונים, יותר בין אנשים פשוטים – מתגלים יותר גמלה, יותר חסד ויותר קידוש ה'. זהו עומק דברי הנפה״ח.

המקדש לכתחילה ־ האדם עצמו

ממשיך הנפה״ח: ״לזאת הרי כי ודאי עיקר ענין הקדש והמקדש ושריית שכינתו יתברך, הוא האדם״.

כאמור, ישנם שלושה בתי מקדש: העולמות העליונים, העולמות התחתונים וביהמ״ק, והנה מצאנו בית מקדש נוסף: האדם.

״שאם יתקדש עצמו כראוי בקיום המצוות כולן שהם תלויין גם כן בשורשן העליון בפרקי אברי השיעור קומה כביכול של כלל כל העולמות כולם, אז הוא עצמו המקדש ממש ובתוכו ה׳ יתברך שמו, כמ״ש (ירמיה ז, ד) ׳היכל ה׳ המה׳, וכמאמר הידוע: ׳ושכנתי בתוכם׳ – בתוכו לא נאמר אלא בתוכם״.

כשדירגנו לעיל את מקומות השראת השכינה, אמרנו שהלכתחילה הוא עולמנו, הדיעבד הראשון הוא ביהמ״ק והדיעבד השני הם העולמות העליונים, שזהו מצב של חורבן. כאן מלמדנו הנפה״ח שישנו דבר שהוא לכתחילה שבלכתחילה, עוד יותר טוב מהלכתחילה הראשון. מיהו? האדם עצמו!

טמונה בדברים נקודה עמוקה עד מאוד. כאשר מתעסקים עם דיעבד, ניתן להגיע גם לדרגה שניה ושלישית של דיעבד. אבל כשמדובר על הלכתחילה ממש, על תחילת הרצון האלוקי ־ כאן לא יתכן שינוי לעולם! על זה נאמר: ״כי אני ה׳ לא שניתי״ (מלאכי ג).

את הלכתחילה לא מאבדים

יסוד זה רואים גם באדם עצמו. אדם יכול לאבד ממון שהרוויח או להבדיל את הש״ס שלמד, כי אלו באו לו בתור תוספת. אבל התכונה המקורית שלו, שנולד עם רמ״ח איברים ושס״ה גידים ־ זה נשאר לעולם [אם לא שימות או ייפצע]. המעשה בראשית לא משתנה, רק התוספת יכולה להסתלק.

הבית המקדש המקורי שהקב״ה ברא, היה: ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״  (בראשית א, כ), וזה לעולם לא ישתנה. שום חורבן לא יוכל להחריב בית מקדש זה. ביהמ״ק של העולם השפל כולו, שלא הוא עיקר המטרה, אפשר שייחרב ויישאר רק בית המקדש בירושלים. בית המקדש שבירושלים גם הוא יכול להיחרב ואז יישארו רק העולמות העליונים מקום להשראת השכינה. אבל המצב המקורי, שאדם המדבק את מחשבתו לקב״ה השכינה אתו, יישאר קיים לעולם.

יהודים שהם בבחינת ביהמ׳׳ק ובאמת ראינו במהלך הדורות יהודים שהיו מקום להשראת השכינה, בחינת בית המקדש.

ר' ברוך בר

זכורני בהיותי ילד, אבי היה מדבר כל הזמן היה על מרן הגאון ר׳ ברוך בער זצ״ל, שהשכינה היתה שורה עליו, פניו היו מאירות באור מיוחד, ואפילו גוים הכירו בכך.

שאל ר' אלחנן וסרמן זצ״ל הי״ד, כידוע היטלר ימ״ש עלה לשלטון כמה שנים עוד לפני שעשה את השואה הנוראה, מפני מה לא התחיל מיד עם עליתו לשלטון לבצע את זממו? אלא אמר מפני שר׳ ברוך בער ור׳ שמעון שקופ חיו אז, ולא היה בכוחו להשתלט על עם ישראל מפני תורתם.״ [וכך מביאים ג"כ בשם החזו"א].

כאשר ר' ברוך בער זצ״ל הגיע לעיר ניו־יורק, נערך לכבודו טקס קבלת פנים באולם הגדול והמכובד ביותר, במעמד ראש העיר. במהלך הטקס מסר ראש העיר לר׳ ברוך בער את ׳מפתח העיר׳, ואמר כי ״האיש הזה מפריך את התיאוריה של דרוין״, מי שרואה את האיש הזה יודע שאדם לא בא מקוף. ר׳ ברוך בער שלא הבין אנגלית, פנה לעומד לידו ושאל: ״וואס רעד דער ערל״ [מה הערל הזה מדבר?]…

מקבילות נוספות בהתנהגות הנדרשת מהאדם כדי להיות ראוי להשראת השכינה

מורא מקדש

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ו עמוד ב

"ואי זו היא מורא מקדש? לא יכנס אדם בהר הבית במקלו, במנעלו, בפונדתו, ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מק"ו; ואין לי אלא בזמן שבהמ"ק קיים, בזמן שאין בהמ"ק קיים מנין? ת"ל: את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירה האמורה בשבת לעולם, אף מורא האמורה במקדש לעולם.

מה שמירה האמורה בשבת לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש".

יוסף משיתא

וירח את ריח בגדיו ויברכהו כגון יוסף משיתא, בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה אמרין ליה עול ומה דאת מפיק דידך נכנס והוציא מנורה של זהב אמרו לו אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך ולא קיבל עליו א"ר פנחס נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו אמר לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה מה עשו לו נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו היה מצווח ואומר ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי!

שואל הגר"ח שמולביץ וכי מה נשתנה אצל בוגד נאלח זה מתחילה?

אלא הוא היה לרגע בבית המקדש. די היה בזה להחיל עליו הרהורי תשובה וקדושה ולהמנע ממעשהו.

מורא אצל המקדש מעט – האדם

כשאדם עומד לפני מלך אינו עושה שום תנועה שאינה נצרכת.

חותם זבוב

ספר סדר הדורות – חלק ימות עולם – האלף החמישי – ד' אלפים ת"ל:

ויגדל בוסתנאי [נצר שושלת בית דוד] ויגדל וילמוד תורה ומשנה תלמוד הלכה וחכמה ותבונה, ויוגד למלך ויתאו לראותו ויצו להביאו אליו וימשך לו אלהים חסדו מהוד החסד אשר לדוד ויעמוד לפניו, ויתמה המלך וכל חכמיו על הנער הלז, ויעמוד לפני המלך מאז עד עת ערב ולא נענע ראשו ולא הסיע רגלו ותבא זבוב ותעמוד על רקתו והיא כפלח הרמון ותך אותו ותנשכהו, ולא הבריחו ויטף דמו לפני המלך, ויאמר מה זה היה לך, ויאמר אשר תראה אדוני המלך, וירא והנה הזבוב אוכל ברקתו, ויאמר לו המלך למה לא הברחתו מעל פניך, וישיבהו מוסר זה ירשנו מאבותינו כי מעת הורדנו מכתר מלכותנו וחויבנו לעמוד בהיכל מלך לא לדבר ולא לצחוק ולא להרים יד בפניהם, וייטב הדבר בעיני המלך וידע כי איש שכל הוא, ויצו המלך להרכיבו במרכבת המשנה ולתת לו מתנות כיד המלך ויקראו לפניו ככה יעשה לאיש ראש גליות ישראל כי ידע המלך את שכלו וחכמתו, לכן יש בכל חותם של ראשי גליות זבוב חתום בחותמיהם על שם מעשה שהיה להנשיא בוסתנאי לפני המלך שהיה הזבוב על רקתו ולא הרים ידו:

שליט על תנועותיו – כל פעולה במחשבה תחלה

אצל גדולי ישראל, האנשים המורמים מעם משכמם ומעלה, רואים בחוש את המשג של ׳זיכוך החומר׳, את הקדושה השורה עליהם והשורה בסביבתם. לה הם זכו באמצעות למוד התורה הקדושה, ובאמצעות הדבקות בהשם יתברך.

קדושה זו מתבטאת בעקר בזהירותם הרבה במעשה, בדבור ובמחשבה. רואים אצלם את שלמות העבודה, כיצד כל ניע, כל זיז וכל הסתכלות נעשית במחשבה מראש האם אכן זהו רצון השם.

בהזדמנות מסוימת שח הגאון הצדיק רבי יוסף ליס זצ״ל, דמות הוד של תלמיד-חכם מבהק וצדיק נשגב שפאר באישיותו את עיר התורה בני-ברק:

כשהגעתי כבחור צעיר ממדינת פולין ללמד בהיכלה של ישיבת מיר, היתה קשה לי ההסתגלות לסדרי הישיבה הארוכים, בפרט לסדר הלמוד של יום השבת שהחל עם גמר הסעודה מיד לאחר תפלת שחרית, ונמשך ברציפות עד שקיעת החמה, דבר שלא הרגלתי אליו עד עתה. בשבת הראשונה לבואי, החלטתי לאחר כמה שעות של למוד ללכת לנוח מעט, לאגור כיח ולשוב חזרה לבית המדרש.

והנה, אך יצאתי מהיכל בית המדרש, והתחלתי ללכת בשביל הצר המוביל אל חדרי השנה, רואה אני למולי את המשגיח, מרן הגאון הצדיק רבי ירוחם ליוואויץ זצ״ל צועד לאטו לכוון בית המדרש. נתמלאתי בחרדה ופחד. הן גם כך חשנו כלפיו יראת הכבוד לאין שעור, ובפרט עתה חששתי כי יבחין שאינני מקיים את סדרי הישיבה כתקונם, ובודאי יעיר לי על כך…

אחד הבחורים המבוגרים בישיבה שהלך סמוך אלי והרגיש בהרהורי, הפיג ממני את החששות ואמר לי: "אל תעשה כלום, תצמיד את עצמך לצד הקיר ותעמוד מבלי לזוז כמו בול עץ, ותראה שהוא כלל לא ישים לב שאתה עומד כאן״. ״המשגיח אינו מסתכל היכן שלא צריך״… – הטעים הבחור.

וכפי שאמר כך היה. עיניו של רבי ירוחם הביטו נכוחה, מבלי להביט כלל לצדדים…

״ככלל״, אמר רבי יוסף ליס: ״אצל רבי ירוחם ראינו מהי רמות של שלמות, דמות של קדשה. לא מדברים מה שרוצים, לא מביטים היכן שרוצים, כל פעלה, כל זיז, כל תנועה מחושבים היטב מראש אם הם תואמים לרצון הקדוש ברוך הוא ולרצון התורה״. כך מגדיר הרמב״ן בפרושו על התורה (דברים יא, כב) את המשג של ׳לדבקה בו׳:

״ויתכן שתכלל הדביקה לומר שתהיה זוכר את השם יתברך ואהבתו תמיד, לא תפרד מחשבתו ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני השם. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה״.

מבואר ברמב״ן, שאלו שזוכים שכל רצונותיהם, תנועותיהם ומחשבותיהם משעבדים אך ורק לרצונו של הקדוש ברוך הוא, הרי שכבר בחייהם חשובים הם כ׳מעון לשכינה׳!

מעין זה – אצל הרב יודלביץ' ושמירת עיניו

אחד המעולים שבגדולי התורה וצדיקי ירושלים, היה הגאון הצדיק רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ״ל, בעל ה׳מעיל שמואל׳. הוא נודע לאות ולמופת בשמירת עיניו וקדשתו המופלגת. תמיד בהליכתו ברחוב היו עיניו שמוטות לארץ בשכלו אחוז בשרעפים, מבלי להבחין בנעשה סביבו ימין ושמאל.

דבר מענין שח אחד מבניו של רבי שמואל אהרן:

בבחרותי יצאתי פעם באחד הימים בשעת ה׳סדר׳ מהישיבה עם חברי, לקנות דבר מה בחנות הסמוכה. לפתע הבחין החבר באבי מורי זצ״ל הצועד לקראתנו ואמר לי: ״בוא נתרחק מכאן. אביך הולך כנגדנו ומתקרב לכווננו, הוא בודאי לא ישמח לראותוך מחוץ לישיבה באמצע ה׳סדר׳…״

אני, שהכרתי היטב את תכונותיו הקדושות של אבי ואת זהירותו המפלגת בשמירת העינים, הרגעתי אותו: ״הבה ואראה לך כיצד אני עובר צמוד אליו, והוא אינו מבחין בי כלל…״

ואכן כך היה. עברנו סמוך אליו במרחק נגיעה, והוא לא השגיח בי כלל.

קדושת הפה וזהירות התנועות של רבי ירוחם

ואספר עוד מעשה מפלא על שליטת הדבור של רבי ירוחם:

היתה משפחה חשובה באזור המרכז, שכאשר עלה אבי המשפחה לארץ ישראל לאחר השואה, שנה מעט את צביונו והתקרר בחרדיותו ובאמונתו. הרוח הציונית העזה שנשבה כאן בימי קום המדינה היתה אז במלא תקפה ועצמתה ורבים חללים הפילה, וגרמה גם לו להסחף אחר דעותיהם והשקפת עולמם.

כאשר נצרך לשלח את בנותיו למקום למודים התלבט קשות, היו לו שקולים שונים לאיזו מסגרת לשלח אותן, אך לבסוף התרצה לשלח אותן למסגרת ׳בית ?עקב׳ החרדית, וזכה שכל בנותיו נשאו לבני תורה חשובים, ומצאצאיו יצאו נכדים מינים רבים תלמידי חכמים מובהקים.

לאחר פטירתו שח לי נכדו שההחלטה של הסבא לשלח את בנותיו למסגרת ׳בית יעקב׳, היתה בעקבות מעשה נפלא שארע עמו בצעירותו. כפי שספר לו הסבא:

בצעירותי למדתי תקופה מסימת בישיבת מיר, בעת ששמש בה רבי ירוחם כמשגיח.

שמתי לב אז שהמשגיח לא מעיר לי על שום דבר שעשיתי או נהגתי שלא כהגן. גם במקרה מסים שעשיתי והיה מתבקש מאליו שהמשגיח יעיר לי על כך, הוא התעלם ממני לחלוטין. ההתעלמות הזאת של המשגיח היתה נראית לי כמכונת והכאיבה לי מאד.

בהזדמנות מסימת, לאחר שכבר עזבתי את הישיבה, הגעתי לבקר בה. נגשתי אל המשגיח ואמרתי לו ביראת כבוד: "זוכרני מהתקופה שלמדתי בישיבה שהמשגיח ידע על הנהגה מסימת שעשיתי, ובדרך כלל כשאחרים עשו זאת המשגיח היה מעיר להם, ואלו ממני העדיף המשגיח להתעלם? יורשה לי לשאל מה היתה הסבה?״

כשמע רבי ירוחם את דברי, החל מונה בפני על רגל אחת, את כל ההערות שנמנע לומר לי עד עתה, ואף הוסיף משפט שהפעים את רוחי: ״מעולם לא הוצאתי הערה מפי עד שהייתי בטוח במאת האחוזים שההערה מגיעה לתלמיד!״ וכעת הבה ואמר לו על כל המקרים שמניתי מדוע לא הערתי לך הערות על כך בעתו ובזמנו. הערה פלונית נמנעתי מלומר לך משום שידעתי שאתה ממוצא מסים ואינך מסגל להתנהג אחרת.

הערה פלונית נמנעתי מלומר לך מסבה זו וזו… וכך לכל ההנהגות שראיתי אצלך למדתי עליך זכות מדוע נהגת כן…״

כך, במשך דקות ארכות פרט רבי ירוחם בפני את סבת המנעותו מלהשמיע לי כל הערה והערה עם נמוקה וטעמה, ומדוע לא השמיע לי זאת בשכנתו ובמקומו.

ושח לי נכדו, שההנהגה הזאת של רבי ירוחם כנראה היא זו שהביאה את הסבא להחלטה לשלוח את בנותיו למסגרת ׳בית יעקב', מה שגרם להן בסופו של דבר להנשא לבני תורה. הסבא היה אומר שכזו צורת חיים מחשבת ומדקדקת של כל מלה ומלה וכל תנועה ומחשבה, יכולה להיות רק אצל בני ישיבות ולומדי התורה. ונקדה זו, כפי הנראה, עמדה אצלו כבסים ההכרעה באיזה צביון לבסס את ביתו.

כמה נפלא להתבונן במדותיהם המפלאות של גדולי עולם!

ר' ירוחם מתאר את קלם

בספרו ׳דעת תורה ׳ (כרך ד, פרשת במדבר עמוד טז) מגדיר המשגיח רבי ירוחם ליוואויץ הנהגה זו שהנחיל ה׳סבא מקלם׳ לתלמידיו. זה לשונו:

״הסבא זצ״ל לא הטה לעולם עיניו להביט אל הצדדין, ואם היו רואים ב׳קלם׳ אדם המביט לצדדיו שלא לצורך גדול, היתה זאת לחרפה גדולה. ואני בבואי ל׳קלם׳ בפעם הראשונה נכנסתי בשעת תפלת מעריב. ב׳קלם׳ ארכה תפלת מעריב כשעה שלמה, ובית ׳התלמוד תורה׳ לא היה גדול יותר מהחדר זה שאנו נמצאים עכשו, ואף שחשקי לראות את הסבא גדול מאד׳ לא ראיתיו עד אז, אף על פי כן לא הרמתי את עיני להסתכל בו ולא ראיתיו עד למחרת. פחד כזה היה שורר שם בענין הרמת עין! ואם לפעמים ארע שהסבא זצ״ל נטה את ראשו, היתה אז באמת סבה גדולה על זה אשר היה נחיצות לראות. וגם אז היה מטה כל גופו להסתכלות אבל לא צדד לעולם עיניו לבדנה׳׳.

מבהיל הרעיון!

הוא מוסיף ואומר אדם שם כובע על ראשו, פעמים הוא לימין ופעמים לשמאל, פעמים למעלה ופעמים למטה, אצל הסבא מקלם הכובע הונח על מקומו בבוקר, ומאז ועד שהורד מראשו בסוף היום לא זע מילימטר!

אמנם לא הגענו עדיו לדרגות כה רמות, ואיננו מתאימים לדרישות כה גדולות, אולם העבודה המוטלת עלינו, להתגבר על הנסיונות גם בדברים קטנים המסורים לכל אדם לפי מעלתו, ובכך להתקדש ולהזדכך.

החדרת ההכרה שהגוף על מכלול איבריו וחושיו נתנו לאדם רק כדי לעבד את בוראו, לעשות לו באמצעותו נחת רוח, וכל פעלה הנוגרת איו רצונו יתברך ורצון התורה מרחיקה את השכינה מעליו – נוסכת באדם עז וכח לשלט על תנועות גופו ומחשבותיו, ובכך זוכה שהשכינה תשרה בתוכו.

דמותו של רבי ירוחם הנה הדוגמא החיה והמוחשית למשג של ׳ועשו לי מקדש׳. כל חייו היו מקשה אחת של יריעה והכרה ברורה זאת, שהגוף הנו קדש קדשים שמטרתו להיות משכן לשכינה, ובהתאם לכך הוא נהג במשנה זהירות בכל תנועה ופעלה שעשה.

״כח וגבורה נתן ־בהם־ ־ להיות מושלים״

את ה׳בבואה׳ של הצורה הקדושה של רבי ירוחם, זכינו לראות בצלו של אחד מבחירי תלמידיו, הלא הוא מורי ורבי, מרן הגאון רבי דוד פוברסקי זצ׳׳ל, ראש ישיבת פוניבז׳. את שרש נבטי החנוך של שליטה עצמית מבהקת, של גבורה איתנה על מערכות הגוף והמחשבה, קבל רבי דוד מרבי ירוחם כשעוד שמש כמשגיח ב׳תלמוד תורה׳ של קלם, ודבק בו, במשנתו ובדרכו בצורה מפליאה, ונצרה היטב כל ימי חייו.

זכותי כשלמדתי בישיבה, זכינו לראות את רבי דוד מדי יום ויום מנהל את סדר יומו בקפדנות. באותה שעה קבועה ובאותו מסלול הליכה עקבי צעד.רגלית לישיבה מדי בקר ובקר בעקביות מיחדת.

בקר אחד היה גשום במיחד, עד שלא היה שיך כלל לצאת מהישיבה רגלית ללא רכב. נסיתי להשיג הסעה עבורו אך לא הצלחתי, וכך המתין רבי דוד במשרד הישיבה עד שנרגע מעט שטף הגשמים. תור כדי המתנה הוא אמר לי משפט שמאד הפעים וצמרר אותי: ״במיר זה לא היה קורה!…״

שאלתי לכונתו: ״וכי במיר לא היו גשמים״? ורבי דוד השיבני: ״היו! אלא שבמיר כשהיו צריכים ללכת היו הולכים גם אם ירדו גשמים חזקים ביותר, וכשלא היו צריכים ללכת לא היו הולכים אפלו ביום הכי יפה!…״

שומר על עיניו

תכונה מפלאה זו נכרה במיחד בהליכותיו בשמירתו המעלה על אישוני עיניו – ׳עיניו לנכח יביטו׳. לפי עדות מכיריו ובני משפחתו מעולם לא הביט לשום מקום שלא לצרך, וכשכן נצרך להביט – אימץ את הנהגת ה׳סבא מקלם׳ – להטות את כל גופו לצד שצריך להביט בו.

אחד הספורים המפליאים שספרו אודותיו בישיבה היה, כי באחד הימים כאשר צעד לכוון הישיבה׳ לא הבחין בו המנקה שעמד במרפסת באותה שעה ושפך על ראשו את דלי המים המלוכלכים על כל תכולתו…

אך למרבה הפלא, רבי דוד לא הגביה את עיניו כלל להסתכל מיהו זה ששפך עליו את המים ומה היתה מטרתו. בפשטות אפינית ובענוה בלתי נתפסת סב על עקבותיו, שב לביתו והחליף את בגדיו, כשזמן קצר אחר כך חזר שוב לישיבה להמשך סדר יומו הקפדני.

אלולי המנקה עצמו שהיה עד למקרה המצער וספר זאת בהתפעלות לתלמידים, לא היינו יודעים על כך עד עצם היום הזה!

ההנהגה הזאת מלמדת אותנו, שאמנם נתן לאדם כח בחירה אך עדין איננו ברשות עצמו, העינים אינן הפקר. הרשות להביט ולהסתכל היא רק היכן שזקוקים לכך במאת האחוזים, אחרת הדבר נובע מסקרנות פסולה הפוגמת בשליטה המחלטת של האדם על מערכות גופו.

ר' אליהו לאפיאן ממתין לאוטובוס

לא לנו לפי מדרגותינו לתבוע דרגות גבוהות אלו, אך טוב לנו לשמוע השגות בזהירות, וכך הם חינכו בקעלם את חניכהם, כידוע המעשה עם הגר״א לאפיאן זע״ל, שהמתין פעם בתחנת האוטובוס זמן רב שיבא האטובוס, ושאר האנשים שהמתינו בתחנה פקעה סבלנותם והביטו אנה ואנה בקוצר רוח אולי כבר יבא האוטובוס, ורק ר׳ אליהו זצ״ל לא הניד את ראשו, וכי ע״י תנועת הראש ימהר את ביאת האוטובוס, וכך כל העת היה ראשו פונה רק נכחו, וכאשר חלף זמן מוגזם והאוטובוס עדיין בושש לבא הזיז ראשו מעט לצד לראות מאי האי, אך תיכף השיב ראשו כבראשית והתחיל להתמרמר על עצמו בקול רם, אם הייתי כעת בקעלם הייתי וודאי לוקה על ידיהם ברותחין מה זאת לעשות תנועה שאין בה תועלת וללא הסכמת השכל. אם ראשונים כבני אדם, אנו.״

האצילים בקלם

ועיי' בס׳ בנין עולם (פ״ב) שכתב שהיה מעשה שקבוצת אצילים באה לביקור בקלם, והגיעו לפתח הישיבה ברוב המולה ורעש גדול של שקשוק המרכבות ונחירת הסוסים ואף אחד מהתלמידים לא הסב את ראשו להסתכל לסיבת הרעש ולא הפנה את מבטו לצד האורחים.

הרב שטיינמן ומפלי הניאגרה

שח הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט״א, רבה של 'רמת אלחנן׳ בבני-ברק, את ששמע מאחד המקרבים שזכר להצטרף לפני כעשור למסעותיו של מרן ראש הישיבה, הגראי״ל שטעמן זצ׳׳ל, לארצות הגולה. אותם מסעות חובקי עולם הזכורים לטובה בהשפעתם הרבה, פרי רוחו ומסירות נפשו העצומה של ראש הישיבה. בכח על אנושי ובגיל כה מבגר טרח להפליג למתזקים לחזוקה של תח־ה ולהעמדת הדת על תלה, וכאמור תוצאותיהם הברוכות של המסעות נכרות עד עצם היום הזה.

אותו מקרב ספר כי כאשר חלף המטוס מעל מפלי הניאגרה הממקמים בין ארצות הברית לקנדה, הסבו המלוים את תשומת לבו של ראש הישיבה, כי הנה כעת הם עוברים מעל מפלי הניאגרה, ומראיהם המרהיב ביפיו ממחיש את נפלאות הבריאה.

ברגע הראשון התרומם ראש הישיבה מכסאו על מנת להביט בחלון, אולם כעבור רגע קט, עוד קדם שהספיק להביט בו, התישב חזרה במקום, כשהוא מטעים את פשר הנהגתו כך: ׳׳אמנם פלאי השם יתברך הם׳ ויש להתפעל מהם, אך חוששני שמא מעורב כאן איזשהו בדל של סקרנות! ואם נכון החשש הרי שאין זה שוה כלום!… וכי אטרח לקום כדי לספק את יצר הסקרנות?! לא ולא! הרי בנפלאות הבריאה יכול אני להתבונן בין שטי התורה הקדושה!…״.

פעולות במשכן ובאדם עצמו

הרמת הדשן בביהמ"ק

מוריד אשפה

סיפר הרב טורק, נוכחתי פעם במעשה שהרשים אותי עמקות, מהנשיאה בעל של גדולי ישראל בביתם בתחושה פשטנית ואפינית, ומההסתכלות המפעימה שלהם על צורת הבית האישי שלהם מעון לשכינה:

במוצאי שבת אחת, ראיתי את אחד מגדולי התלמידי חכמים בדורנו, שזכה בעבר לשמש ברבנות בחוץ לארץ, כשהוא נושא את שקית האשפה למיכל. נגשתי אליו ואמרתי לו בהדרת כבוד: ״שלום עליך, רבי״…

״ממתי הנך תלמידי״? ־ שאל אותי התלמיד חכם בפליאה.

״מעכשו״! ־ השבתי בחיוך.

כשאני מטעים: ׳׳מלראות כיצד הנכם מתנהגים כעת, הפכתי להיות ל׳תלמיד׳ שלכם!

למדתי מכם שאין מקום להתחשב בגדלות בתורה ולא בזקנה, אלא כשצריך – מורידים את האשפה׳…״

התפלא אותו תלמיד חכם ואמר: ״מדוע הנך חושב שיש במעשה כזח פחיתות כבוד. אדרבה, הרי בכל בוקר בבית המקדש, הפיס הראשון שנערך היה על זכיה זו, מי יזכה לתרום את הדשן. וכי מה היתה המלאכה שם, אם לא לרוקן את ערמת האפר שהצטברה על גבי המזבח מיום האתמול?!״

שאלתי בהשתוממות: ״במחילה מכבוד תורתכם, אינני מבין מה הדמיון בין פח הזבל לתרומת הדשן להבדיל, בין בית יהודי טהור אמנם, אך פשוט ורגיל, לבית המקדש מעון השכינה, אשר משם שואבים הכל רוח הקדש?!״

השיב התלמיד חכם: ״אין הכי נמי, זוהי באמת עבודתנו כל הימים, שהבית שלנו יהיה בבחינת בית המקדש!

כך למד אותנו והשריש בנו מורי ורבי הגאון הצדיק רבי משה שניידר זצ״ל. וכשזוכים שהשכינה שורה בבית, והבית הופך לכעין בית המקדש גם הוצאת הפסולת עבודת השם היא!״.״

התרשמתי אז עמקות מדיבוריו הנפלאים. מהגישה העקרונית הנובעת ממדות תרומיות של אותו תלמיד חכם, שלא ראה שום מעלה או 'דבר מיוחד׳ בכך שהוא נושא בעל הבית. הדבר היה פשוט בעיניו כי עליו מוטל העל להוריד את שקית האשפה למיכל, ללא כל חשבונות של בטול תורה, ושל ׳זקן ואינה לפי כבודו׳.

אך יותר מהכל נפעמתי מתחושתו החיובית והסתכלותו המעמיקה אודות מהות הבית. כאשר הוא נגש לסיע בבית, הוא חש בעבודתו ככהן העושה את עבודתו לפני ולפנים, הרי הבית מהוה מעון לשכינה.

לטאטא ולשטוף – מהמלאכות שבקדושה

אלה שזכו להכיר מקרוב את סדרי הבית בקעלם, יש להם ציור חי מ״משורר ששיער במיתה״ – דברי המשגיח דמיר ר׳ ירוחם הלוי. בקלם היה נהוג למכור בחג הסוכות את כל מיני הגבאות והשמשות של כל השנה, שהתחלקה לכמה ענפים: שמש תפילות, שמש נקיון הבית, שמש הסקת התנורים והוצאת העביט, וכל אחד ואחד שזכה לאחד המינויים הללו, היה מאושר! אין לשער את גודל החשיבות והערצה שרחשו כל בני הישיבה לשמש התפילות. וכן כל אחד עבודתו היתה חביבה בעיניו כל כך, עד שלא עלה על דעת איש לעשות את עבודת חברו.
ומי שחי בסביבה כזאת וראה איך שגאוני ארץ מנקים את הרצפה, הוא יוכל לקבל מושג מהי ״הגפת דלתות״ בבית המקדש, ומהו ״משורר ששיער במיתה״… (דעת חו״מ א׳ קפ״ג).

הסבא ז״ל בעצמו היה עוסק לעיתים בשמשות זו, וכך מספר המשגיח ר׳ ירוחם הלוי: ״זכורני פעם אחת בקלם, אחרי שנטלו הכהנים את ידיהם לדוכן, לקח הסבא זצ״ל את קערת המים להוציאה החוצה, ואני בעמדי שם ניסיתי לקחת אותה ממנו, והביט עלי במבט קשה לאמר: חדש אתה! אינך יודע כלום מכל אשר סביבותיך?!״ (דע״ת בראשית ע׳).

ספרו מעשה שהיה בזמן הסבא, שהגיעה אמו של אחד הבחורים העשירים מהעיר קניגסברג שבגרמניה – לבקר את בנה, ומצאה אותו עומד ומנקה… היה זה בחור שהצטיין בלימודיו, ומשום כך, נפלה בחלקו הזכות להיות שמש הבית לזמן מסוים. אך אימו שראתה זאת, נדהמה, ספקה את כפיה ובאה להתלונן אצל הסבא: ״האם לכך שלחתי את בני, שיגדל להיות מנקה?!״ השיב לה הסבא בניחותא: ״אז איינער קערט דא, קערט די וועלט״ ־ אחד שמטאטא כאן, מטאטא ומהפך כל העולם כולו… (״קערף׳ ביידיש, הוא שם נרדף לטאטוא ולהפיכה).

כך גם אשה צריכה להרגיש ביחס לעבודות הבית!

פעמים אשה מרגישה לאות בעבודות הבית, בהכנת האוכל באופן אין סופי, בכביסות שלא נגמרות, בניקיון שלא מסתיים.

אם נחשוב בכיוון הזה – החיים שלנו יישתנו!

הרי גם בבהמ"ק היו דברים קבועים – כמו הרמת הדשן – כנגד הנקיון והכביסות, ותמיד של שחר ושל בין הערביים – כנגד הכנת המאכל, וכן הלאה עזה"ד!

כשמתייחסים לכל זה כאל עבודת השם – אזי זוכים להיות מרכבה לשכינה, והבית הופך להיות בית מקדש מעט!

האם והילדים

אומר הרב פינקוס – הראו לי פעם מאמר בעיתון, שבו כתבה אשה על כך שאמהות משאירות את ילדיהן עם בייביסיטר, והילדים רצים החוצה אחרי האמא ובוכים לאמם שלא תעזוב אותם. וכתבה אותה אשה, "שהילדים צריכים להבין שאמהות לא נוצרו כדי לשבת אתם כל הזמן".

"זה שקר!! תפקיד האמהות הוא אמנם להיות עם ילדיהן!

אמר הרב קסלר בהספדו על הרבנית קנייבסקי:

 חז"ל פוטרים את הנשים מתפילה, וצריך להבין וכי האשה אינה צריכה להתקרב להקב"ה, כיצד הנשים משלימות את החלק הזה של תפילה? והראוני גלויה מהג"ר לייב לאפיאן שהביא בשם אביו הגה"צ רבי אלי' לאפיאן זצ"ל שאמר, כי קבלה בידו שנשים שנמצאות בבית בימים נוראים ומטפלות בילדים הם ואינן זקוקות לכל התפילות ולכל האווירה שיש בבית הכנסת בשביל שהתפילות יעלו למעלה , להן יש צינור ישיר עד למעלה עד לכסא הכבוד, ובכמ המילים יש באפשרותן לומר ולהתפלל הן מתקרבות לכסא הכבוד עם כל הציבור שעומד שעות ארוכות ומעתיר ומתחנן ומבקש מאת המלך היושב על כסא רם ונשא"

מעשה נורא ונשגב שמעתי מידידי הגאון רבי זנדל שטרן שליט״א, ר״מ בישיבת קמניץ, אודות אחד המאורות הגדולים שהבהיק זהרם בירושלים, הגאון הצדיק רבי דוד בהר״ן זצ׳׳ל:

רבי דוד היה כידוע מדקדק עצום במצוות על כל קוצו של יו״ד, ובין שלל ארחותיו הקדושים ידועה היתה הקפדתו לשהות במאפיה בשעת אפית המצות. הוא רצה להשגיח מקרוב על סדר האפיה מראשיתה ועד סופה, שתהיה לפי כל החומרות, ההדורים והשיטות. זאת כשעדיין לא היה הדבר מקובל על כלל הצבור לאפות את המצות ב׳חבורה', כי עם המדקדקים בלבד.

המאפיה היתה ממוקמת אז בשכונת ׳גבעת שאול׳ הרחוקה, ואוטובוס מקומי הוביל את הנוסעים משאר שכונות העיר לשכונה זו פעם בשעה. כדי לא לאחר את זמן הגעת האוטובוס, הקדים רבי דוד לבוא כמחצית השעה קדם לכן.

אך משהגיע האוטובוס, ראה דרך השמשה הקדמית כי אשה יושבת בספסל הראשון, ומשום כך התישב שוב בתחנה להמתין שעה נוספת עד לאוטובוס הבא, ובעקבות כך אחר את זמן האפיה.

כשהשתוממו מלויו על מעשיו אמר: ״המצות יאפו ממה נפשך בכשרות, בין אם אהיה שם ובין אם לא, אך אם לא אשמר את עצמי מראיה אסורה, אין מי שישמור עלי". מפליא!

זוהי סוגיא חשובה ונפלאה עד מאוד. העולם שלנו הוא עגול. מה ההבדל בין עיגול לקו? עיגול מתעגל ומתעגל ולא מגיע לשום מקום. הקו מתקדם קדימה. מי שחי את העולם הזה, הוא מתעגל, מתעגל, אוכל ושותה, בונה בניינים, קונה לעצמו עוד רכוש גשמי, עד שלבסוף נקבר בתוך העיגול הזה, לעולם הוא לא יצא ממנו. מה שאין כן העולם העליון, הוא נקרא ״שיעור קומה״, צורת אדם. שם נשמת האדם מטפסת כביכול מהרגליים אל הלב, מהלב אל הראש, וכן הלאה והלאה. טמון כאן סוד גדול. כשאומרים ״צדיק וישר הוא״, כולם מבינים ש״ישר״ בא לאפוקי עקום. זה לא נכון! כוונת הכתוב: ישר ולא עגול. זה מה שנקרא ״שיעור קומה״. ואמנם לעולם הזה אין שיעור קומה, אך לתורה הקדושה יש שיעור קומה, וכן לאדם עצמו יש שיעור קומה. אדם יכול לגדול, לעלות ולעלות, בלי גבול ומדה. מאידך, ההבדל קיים גם לצד ההפוך: מי שחי בתוך עיגוליות – גם אינו יכול לרדת. אבל מי שיש לו שיעור קומה, יכול לעלות עד השמים, ויכול לרדת עד התהום, להתדרדר עד הגהינם. זה מה שאמרו להמן זרש אשתו וכל חכמיו: ״אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין – יורדין עד עפר, וכשהן עולין – עולין עד לכוכבים״ (מגילה טז <רא). אנחנו עולים ויורדים, לא מתעגלים. לעתיד לבוא נזכה למעלת העיגול והיושר יחדיו בענין זה שמעתי רעיון נפלא מהגאון ר׳ אביגדור מילר שליטא [זצ״ל], שלעתיד לבוא תהיה המעלה של העיגול יחד עם המעלה של היושר. אמרו חז״ל: ״עתיד הקדוש בתך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן״ (ימנית לא ע״א4 ההבדל בין מחול שרוקדים בעיגול לבין ריקוד בקו ישר הוא, שבעיגול רוקדים ורוקדים לעד, לעולמי עולמים, אף פעם לא מפסיקים. משא״כ כשרוקדים ישר, רוקדים ורוקדים עד שמגיעים לים ואז מפסיקים. זו מעלתו המיוחדת של העיגול, שמתעגלים לעד ולנצח נצחים. אך בריקוד בעיגול ישנו גם חסרון. אמנם הריקוד הוא לעולם, אבל סוף כל סוף תאים כל הזמן את אותו דבר, לא מגיע להישגים חדשים. משא״כ כשרוקדים בקו ישר, מתקדמים הלאה ומגיעים להישגים חדשים. נמצא, שעיגול יש לו מעלה, אך גם חסרון. לפן אמרו חזי׳ל, ״וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר (ישעיה כי, ט) ׳ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה׳ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו״, וכשנדקדק בלשון הפסוק נראה שבפעם ראשונה כתוב ״הנה אלוקינו זה״, שם אלקים, ופעם שניה כתוב ״זה ה׳״, שם המפורש. כלומר, מצד אחד תהיה המעלה של העיגול, שהמחול יימשך לעולם, עד אין סוף, אבל החסרון של העיגול, שהדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב ־ לא יהיה שם, אלא כל פעם יתגלה רובד נוסף גילוי שלו יתברך, יותר עמוק ויותר עמוק, עד לעולם ולעולמי עולמים.

 [מאוצרותיהם, יש שם עוד המשך שלא הוקלד. חלק מזה נמסר לעיל ועשו לי מקדש, והשאר כאן]:

׳ושכנתי בתוכם׳ – בתוכו לא נאמד אלא ׳בתוכם״ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו: (שם, ח-ט)

בלבבי משכן אבנה להדר כבודו

בעוונותינו הרבים עומדים אנו כיום כעבור כאלפים שנה מחרבן בית מקדשנו. שומה עלינו להתבונן כיצד כל הענין הזה שייך אלינו באופן מעשי. כיצד נוכל לקים את ה׳ועשו לי מקדש' והיאך נזכה שיקים בנו ה׳ושכנתי בתוכם׳.

כפי המבואר בחז׳׳ל במקומות שונים ישנן כמה דרכים לכך:

ראשית נקדים את דבריו הידועים של האלשי״ך הקדוש שהקשה על לשון הפסוק ׳ושכנתי בתוכם׳. מדוע לא נאמר ׳בתוכו' הרי לפי כללי הדקדוק היה מתאים יותר לכתב ׳בתוכו' לשון יחיד ולא ׳בתוכם׳ לשון רבים?

מבאר האלשי״ך כי הכונה היא ש?עשו בני ישראל כל אחד ואחד מקום קדוש בלבו ששם תוכל לשרות השכינה, וזהו ׳ושכנתי בתוכם' בתוך לבו של כל אחד ואחד!

כך גם מתפייט המשורר הקדמוני, רבי יהודה הלוי, בשירו הנודע והנשגב המובא בספר ׳חרדים׳: ״בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו. ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה״.

כיצד אכן מצליחים בפעל להפך את הלב למשכן השכינה?

הנצי״ב מואלז׳ין בפרוש ׳העמק דבר׳ (שמות כז, כ) כתב שבנית המשכן באה אחרי קבלת התורה, משום שתכלית המשכן וכליו היא להשפיע את אור התורה והשכינה על ישראל. זה לשונו:

״אור התורה הוא תכלית המשכן והמשרה שכינה בישראל, ובא באמצעות הארון והמנורה, הארון בא ליעוד דברות שבכתב וצווי בקבלה בעל פה. ואין בזה עדין כח פלפול וחדוש, שאדם רשאי לחדש מעצמו הלכה, וכה זה מהמנורה שנכללו בה ז׳ חכמות והכחות לפלפולה של תורה״.

השראת השכינה על ידי לימוד התורה

החלק הזה של השראת השכינה על ידי למוד התורה, שייך גם בזמננו, גם לאחר חרבן הבית; כפי שמקונן הפיטן בסליחות: "העיר הקדש והמחוזות היו לחרפה ולבזות וכל מחמדיה טבועות וגנוזות, ואיו שיור רק התורה הזאת״, הרי שהעצה הטובה ביותר לבנות משכן בלב להשראת השכינה, היא באמצעות התורה. למרות שבית המקדש איננו קים בעוונותינו הרבים, אולם התורה מביאה את אותה תועלת שהביא בית המקדש בזמנו כשעמד על תלו.

ק"ו מעצים שהלומד מתקדש

הדבר פשוט מקל וחמר. מה עצים ואבנים שהם חמריים וגשמיים, מתקדשים ומקבלים את תקונם על ידי שבונים בהם בתי כנסיות ומקדשות, וחלים עליהם כמה דיני קדושה. בודאי ובודאי גוף האדם המורכב הן מחומר גשמי והן מכח רוחני, שהרוח הממלל בו בכל עת מילי תורה וקדושה, משפיע אף על החלק הגשמי של האדם להתקדש ולהטהר.

חז״ל אומרים (קדושין ל, ב): ״כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, אם אינם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו״.

התורה והיצר הרע אינם יכולים לדור בכפיפה אחת! כדי להסיר את היצר הרע מפתחי הלב, על האדם להיות טרוד בדברי תורה.

כך התבטאו חז״ל (פתיחתא איכה רבתי): ״ולואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבתורה מחזירן למוטב״. התורה הופכת את לב האדם, עוקרת ממנו את קמשוניו, תאוותיו הרעות ומדותיו האנוכיות, ומפרישה אותו מהדרכים העקלקלות שדורך בהן.

הפרופסור "שר התורה"??

התורה אינה חכמה גרידא ככל החכמות. רק בלמוד התורה מצאנו שהלומד תורה נקרא ׳בן תורה׳. לדוגמה, מי שלומד רפואה איני נקרא 'בן רפואה׳ וכן בשאר המקצועות אין המקצוען מכנה ׳בן׳ לאותה חכמה שהשכיל ועסק בה.

סיבת ההבדל היא משום שבכל החכמות הלומד אותן לומד את חכמת הדבר, מבלי שישנה משהו במהותו. מה שאין כן בחכמת התורה שהיא מזככת ומטהרת את החומר שבאדם, ומשנה את הנהגתו עד שנעשה צורה קדושה, וראוי הוא להקרא ׳בן תורה׳!

הגאון הצדיק רבי מיכאל דוב ויסמנדל זצ״ל, הידוע במעלותיו הרבות להצלת אחיו המעונים בימי השואה הנוראה, היה גם בקי גדול ומומחה בזיהוי ופענוח כתבי הקדמונים. במסגרת עסוקו זה הזדמן פעם לאוניברסיטה באוקספורד, שם מצא פרופסור גוי זקן שהיה בקי מפלא בש״ס בבלי וירושלמי, בספרי רמב״ם ובעוד מספרי הראשונים בבקיאות מרהימה, לא רק את לשונם הידוע ידע אלא גם את חלופי הגרסאות הקיימים בהם.

הרב ויסמנדל היה רגיל לומר: ״וכי בדעתכם שלאדם כזה נתן לקרא שר התורה? בודאי שלא! כי הכנוי שר התורה נתון למי שיש לו שיבות עם חכמת התורה, כלומר, מי שהתורה מדריכה את כל הליכותיו, וכל ארחותיו מנהגים רק על פיה. אותו גוי זקן למד וידע רק מחמת זאת שהתענג על חכמת התורה, מבלי שהיא תחיב אותו משהו, ומבלי לקבל כל השפעה ממנה״.

הנכדה של החפץ חיים

מעשה נפלא ספר הגאון רבי הלל זקס זצ״ל, ראש ישיבת ׳כנסת הגדולה׳, נכדו של מרן ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל, כפי ששמע מפי בעלת המעשה:

אחת מקרובות משפחתו של ה׳חפץ חיים׳, הלכה למורת רוחו ללמד בבית ספר ׳אוניברסיטה׳. כעבור שנים ספורות חזרה לראדין ואמרה ל׳חפץ חיים׳ בקול לעגני ומזלזל:

״מדוע אצלנו בחכמה המדעית מתחדשים ללא הרף, מקבלים כווני מחשבה חדשים, לומדים ומחכימים כל העת, ואלו אתם נשארים באותה צורה חשוכה, עם אותה גמרא ישנה, אותה מסורת, שום חדושים, שום שנויים?…״

בקור רוח ובנחרצות השיב לה ה׳חפץ חיים׳ תשובה מפעימה, שהיה בה גם גלוי רוח הקדש בחוש שהופיע בבית מדרשו, שנים רבות עוד קדם שחשבו על יכולת כזאת: ״נכון שהנכם מתחדשים כל הזמן, ועוד יבוא יום שעוד תשכילו אפלו לדעת כיצד עולים לירח!.״

אולם לא תהיה אפלו תזוזה קטנה ביותר באישיות שלכם, לא בשפור המדות ולא בשום ענין אחר!…״

רבי הלל ספר אז, כי לפני שנים אחדות הגיעה לארץ הקדש אותה קרובה שהשמיעה כדברים האלה באזני ה׳חפץ חיים׳, והוא יחד עם הגאון הצדיק רבי שמשון דוד פינקוס זצ״ל נסעו במיחד לביתה, לנסות להשפיע עליה לחזור לכור מחצבתה ולשמר תורה ומצוות, וממנה הם שמעו את פרטי הדברים שהשמיע לה ה׳חפץ חיים׳.

עומק דבריו הם כפי שאמרנו, שהתורה משנה את מהותו של האדם, כובשת את כל כלו, מלבד מה שהיא מחכימה אותו, היא הופכת את נפשו לנפש גבוהה יותר, היא מעלה אותו לדרגות מרוממות, ומשפיעה עליו אצילות ונעם המדות.

בן תורה שורק

רגיל היה הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ״ל לומר בשם מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל, כי פעם התבטא על הנהגתו של בחור ששרק בפיו: ׳׳זוהי מדה מגנה הנוגדת את כל הדמות של הבן תורה!״

רבי שלום הטעים את כונת ה׳חזון איש׳ כך:

״תאמרו לי׳׳, שאל רבי שלום את שומעי לקחו, ׳׳היכן מזכר בכל התורה כלה האסור לשרוק? היכן מזכר רמז לאסור זה? הרי אין מקור! אם כן מהיכן הניח ה׳חזון איש׳ קביעה כזאת?"

״אמר לכם״, אמר רבי שלום במתיקות, ״אמנם נכון שאין מקור לאסור זה, אך הנהגה זולה זו אין לה מקום בארחותיו של בן תורה. היא אינה תואמת את מעמדו, זוהי הנהגה זולה שמקורה מהרחוב, הנהגתם של הריקים והפוחזים. בן תורה האמון ליצג בהנהגתו את לומדי התורה, חייב לנהג במכובדות, לא לאמץ לעצמו הנהגות זולות. אחרת דמותו נוגדת את ה'דמות׳ האפינית של בן תורה.

״זו היתה כונת ה׳חזון איש׳!״, סיים רבי שלום את דבריו הנוקבים.

ידיים בכיסים

הלכתי פעם ברחוב פינס בירושלים, יחד עם הגאון הצדיק רבי משה ריבלין זצ׳׳ל, רמות מוסרית חשובה, ששמש כמנהל רוחני בישיבות ׳תפארת ירושלים׳ ו'תורה ודעת׳ באמריקה. לצד ראשי הישיבה הגדולים, מרנן הגאונים: רבי משה פיינשטיין זצ׳׳ל ורבי יעקב קמינצקי זצ׳׳ל.

בסמוך אלינו עברו קבוצת אברכים שהלכו עם ידים תחובות בכיסיהם. הרב ריבלין עצר אותם ואמר להם בחביבות, בלשון הזה: ׳׳אני הייתי משגיח בישיבתו של רבי משה פיינשטיין, והוא כשראה בני תורה הולכים עם ידים בכיסים, העיר ואמר להם – ׳בני תורה לא הולכים עם ידים בכיסים׳.

כך אמר הרב ריבלין לאותם אברכים והמשיך בדרכו.

החכמתי מהמקוריות שלו, כיצד הוריד את הדברים בפניהם בצורה נוקבת וברורה. הוא לא חיפש הסברים ונימוקים ארוכים איך ומה, אלא פשוט אמר בצורה חלקה וברורה, כך היא לא צורת הליכתו של בן תורה!

התורה מזככת את האדם, מעדנת את הנהגותיו, מקדשת ומרוממת אותו, תדמיתו אמורה להיות שונה משל הולכי דרכים, הוא מהוה משכן לשכינה!

פלאי פלאים!

וכן תעשו לדורות ־ משכנו של אדם מעון לשכינה

ישנו אפן מעשי נוסף, כיצד נתן להשרות את השכינה בעם ישראל גם כיום, לאחר שהסתלקה השכינה בחתנו בית המקדש.

הנה כשבני זוג בונים את ביתם, עליהם לדעת שזהו הרחבת גבולות הקדשה של כלל ישראל בבריאה, ומשמש לאותה מטרה שפעל בית המקדש כשעמד על מכונו. לחבר בין שמים וארץ, ולהשכין את שכינתו יתברך בתחתונים. לכו דמו חז׳׳ל בכמה מקומות את ביתו של האז־ם לבית המקדש.

כאשר מנהיגים בבית את מדות החסד, עין טובה וקדשה, ואין שולטת שם מדת הכעס, הקדוש ברוך הוא משכין את שכינתו בבית. כמו שאמרו חז״ל: ״זכו שכינה שורה ביניהם״ (סוטה יז, א). בכך נתן לקיים בנקל אף היום, בביתו של כל אחד ואחד מאתנו, את הצווי של ׳ועשו לי מקדש׳, ולזכות אל התכלית של ׳ושכנתי בתוכם׳.

הגאון רבי נתן געשטטנר זצ״ל, גאב״ד ׳אגדת ישראל׳ בבני־ברק, בספרו ׳להורות נתן׳, הסמיך לכך את דברי הכתוב: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו״ (כה, ח-ט). פרש רש״י: ״וכן תעשו – לדורות״.

רש״י לרמז שלשם הקמת דור ישרים מברך, צריך האדם לעשות את משכנו הפרטי כתבנית המשכן וכליו. בצרוף השלחן הרומז לגשמיות, יהיו כנגדו הארון והמערה הרומזים על תורה וחכמה יחדו תואמים, ועל ידי זה יהיה משכן השם ראוי להשרות שכינתו שם.

זוהי הכונה ׳תעשו לדורות׳.

הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ׳׳ל, רבה של רמת־השרון, בהספדו על מרן הגאון רכי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ׳׳ל, אמר:

׳׳בבית הזה [של רבי מיכל יהודה] גדלנו אני ואחי, ראש הישיבה מרן הגאון רבי גרשון שליט׳׳א, בשנים הראשונות שנפתחה ישיבת פוניבז׳. כאשר מרן הרב מפוניבז׳, הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ׳׳ל, שכר ממנו מקום להכניס שתי מטות עבורנו. ראינו בעינינו את קורות ביתו הקדושות. אז היו הצריפים בנויים מקרשי עץ, וכשהצריכו להרחיב את הבית ולשנות אותו לבית רגיל, התקשה רבי מיכל יהודה להסכים לפרק את צריפי העצים הללו, וזאת משום התורה, התפלה והקדושה שספגו אותן קורות״.

״השכינה שרויה בבית הזה, לא בנקל נתן לפרקו!״ – הסביר רבי מיכל יהודה.

״אלא ד־ אמות של הלכה בלבד״

הגמרא בברכות (דף ח, ב) אומרת: ״מיום שחרב בית המקדש איו לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד!״

לפעמים ספון לו בן תורה בפנתו בבית מדרש נדה בסוף העולם ושוקד על תלמודו בהתמדה ובחשק, והשטן מעלה במוחו הרהורים שונים: ״וכי מה אני שוה בבר?״ ״איני מועיל דבר לסביבותי?״ ״מי יודע ממני בכלל?״

אולם למעשה זהו טשטוש האמת, כי במעשיו הוא נוטל חלק הכי בכיר ביעוד הבריאה, הכי חיוני בקיום העולם, הוא מקים את ארבע האמות של הלכה!

וכבר ידועים דברי הרמב״ם (הלכות שמטה ויובל יג, יג): ״ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמד לפני ה׳ לשרתו, ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו על החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה׳ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים".

מפליא הדבר למתבונן להווכח מה כוחו של הלומד תורה ביחס לבריאה, הוא מתקדש ׳קדש קדשים' ונעשה חלקו ונחלתו של הקדוש ברוך הוא!

פעולה קטנה – השלכה רבה

דבר נפלא ראיתי בספר ׳הכל לאדון הכל' שחברה המחנכת רוחמה שיין ע״ה, על תולדות חייו של אביה, הרב הצדיק רבי יעקב יוסף הרמן זצ׳׳ל, ממקימי עלה של תורה באמריקה, וחותנו של אחד מגדולי ומאורי הדור, הגאון רבי חיים פינחס שיינברג זצ״ל, ראש ישיבת ׳תורה אור'

בין שטי הספר היא צטטה מכתבים ששגרה להוריה לאמריקה בזמן שהיא ובעלה, רבי משה שיין זצ״ל, התגוררו בעירת מיר. במכתביה היא מתארת להורים את ההוי המקומי בעירה קדושה זו, ומצינת אנקדוטות נפלאות שצדו את עיניה.

באחד המכתבים היא כותבת בין היתר פרט שולי, אך לדעתי מוסר ההשכל שאפשר להפיק ממנו הוא עמוק ונוקב.

היא כותבת כי התאורה הדלה, שהיתה מהדברים הבודדים שהיו מחברים לחשמל בימים ההם, היתה פוסקת מפעלתה מדי ערב לשניות אחדות, ומיד לאחר מכן שבה לפעל כסדרה. כך נמשך הדבר למשך תקופה ארכה, מבלי שידעו מה הסבה הגורמת לכך, ויהי הדבר לפלא מהיכן נובעת תקלה זו.

כעבור זמן נודע הרבר, כי מי שהיה האחראי להפעיל את מערכת החשמל לפני השקיעה ולכבותה בחצות, היה נוהג להוריד את הכפתור הראשי מדי ערב לשניות אחדות, וזאת כדי לאותת לאשתו שהוא בדרך הביתה, ועליה להכין את ארוחת הערב… לא פחות! כשראיתי את מכתבה התעוררתי לחשב, הרי אותו חשמלאי עשה את הפעלה הזאת מתוך מחשבה אנוכית מצמצמת, מבלי להתחשב כלל בתושבים הזקוקים לתאורה. בראש שלו היה מנח אך ורק רצון אחד, מטרה אחת קטנונית – להודיע לאשתו שהנה עוד מעט הוא בא הביתה. למעשה הוא לא עשה אלא פעלה קטנה אחת, אבל השלכת הרחב שלה השפיעה על כל העירה כלה. בלחיצת כפתור אחת הוא החשיך את כל העירה!.״

מוסר ההשכל שלנו מכך הוא, שפעמים הארם עושה פעלה בצנעה, לומד בשקט בפנתו או מקים מצוה בסתר באין רואים, וסבור ובטוח שהשפעתו מזערית וקטנה, ומשליכה רק על עצמו אם בכלל, אך למעשה השלכת הפעלה שלו היא על כל הבריאה כלה.

אותו תלמיד חכם המצטנף בפנתו והוגה בתורה בהתמדה, עובד את הקדוש ברוך הוא בצניעות ובפשטות ומקים את רצונו יתברך, הרי עליו נאמר שכל העולם כלו כדאי הוא לו! אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד! הוא הוא בחיר המין האנושי! המקים, המחיה והמשפיע השפעות טובות על כל הבריאה כלה.

הגאון רבי ישראל זיכרמן שליט׳׳א, רבה של אחזת ברכפלד, שמע פעם מדודי, מרן הגאב׳׳ד הגאון רבי נסים קרליץ שליט״א, הארה נפלאה בעניו זה:

חז׳׳ל אומרים (תענית לא, א) מדוע יום ט״ו באב נקבע כיום טוב שלא היו ימים טובים לישראל כמותו, משום שבו ביום פסקו מלכרות עצים למזבח, ולכן כנו יום זה בכנוי ׳יום שבירת הגרזן׳. מאותו יום ואילך, כותב רש״י, ״הוסיפו לילות על הימים לעסק בתורה׳׳.

רבי נסים האיר הארה נפלאה. שוו בעצמכם, הרי לכאורה מי היו אלו שכרתו את העצים למערכה? הלא היו הם קבוצות יחידים ומעטים בלבד ממשפחות הכהנה, שכרתו עצים למערכה לפי תורנות מסוימת. למרות כן, כאשר אותם יחידים הפסיקו לחטוב עצים, שאף היא מצוה חשובה לאין ערוך, ושבו לספסל הלימודים, נקבע יום זה בכלל ישראל כיום טוב, שלא היו ימים טובים כמותו!

צא ולמד, מה ערכו ושויו של למוד התורה של כל יחיד ויחיד!

אבי מורי שליט״א ספר, שכאשר פגש פעם הגאון הצדיק רבי חיים עזרא ברזל זצ׳׳ל, את הגאון הצדיק רבי טוביה ליסיצין זצ׳׳ל, ראש ומיסד ישיבת ׳היכל התלמוד׳ בתל-אביב, התבטא בפניו: ׳׳מגיע לכם ישר כח, משום שאתם עשיתם אותי לשקדן!׳׳ השתומם רבי טוביה על הדברים, ואמר כמתפלא: ״הרי מעולם לא היה לי עמכם קשר קרוב וכיצד יכלתי להפך אתכם לשקדן?״

הסביר רבי חיים עזרא: ׳׳לפני שנים רבות, בתקופה ההיא שרר כאן בארץ הקודש דחק ועניות רבה, ולא היה לי במה להשקיט את רעבוני. בחולשתי הרבה החלטתי שאכנס להרגע מעט בבית המדרש פלוני. שם ראיתי אתכם שוקדים על תלמודכם עם החברותא שלכם רבי אהרן בריסקער [הוא הגאון רבי אהרן בילסטוצקי זצ׳׳ל], בשקידה עצומה, משך שש שעות רצופות בלא הפסקה! המחזה הזה עמד שנים רבות למול עיני ועורר אותי לשקידה. עד שאת השקידה שלי אני תולה בזכותכם…׳׳

מכאן נלמד מהי האחריות המטלת על כל יחיד ויחיד בפעלותיו ובמעשיו. כמה השפעתו של האדם רבה היא ונכרת בבריאה, הן באפן הסגלי והן בפעל, ולעולם אין יכלת לאדם לדעת מי מתחקה אחר התנהגותו לטוב ולמוטב.

[הרב אלישיב היה תולה בסוכה תמונה של האוסטרובצר. כששאלוהו האם היה תלמיד שלו? השיב לא, אך הייתי בתור ילד בלוויה שלו, ומה שדיברו שם עורר אותי ללימוד תורה, ולכן אני מכיר לו טובה!]

אין ספק שאדם שהעביר את ימיו לבטלה או לא התנהג כראוי, יתבע לעתיד לבוא לא רק על כך שבזבז את ימיו והפסיד לעצמו, אלא גם על כל ההשפעה הטובה שהיה יכול לקבל.

פשטות הלשון מ׳יום שחרב׳ מורה על לשון חרבן. אולם ישנם מפרשים הכותבים שמלת 'חרב׳ היא מלשון ׳חרבה׳ – התיבשות. היות ובזמן שבית המקדש היה קיים, כל צנורות הסיעתא דשמיא ושאר ההשפעות הטובות הרוחניות והגשמיות עברו דרך בית המקדש ומשם השפעו על כל העולם. אך עם חרבן הבית התיבשה תכולת הצנורות, והשפע שהשפע דרכם חדל מלזרם. הנה על עצם דברי הגמרא האומרת: ׳׳אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד״, יש להבין מה כונת חז׳׳ל ״אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד״. וכי חלילה נתן לומר כי הקדוש ברוך הוא מעלים את עיניו מכל הבריאה שברא? הרי הוא צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ואין מקום בבריאה הפנוי ממציאותו?

אלא ההסבר הוא, שמעתי מהגאון רבי אביעזר פילץ שליט״א, ראש ישיבת ׳תושיה׳ בתפרח, שהסביר כך: כל הבריאה כולה מהוה עטיפה מסביב לבית המדרש. כל העולם כלו מתקיים ונועד לתכלית זו שיתקימו בו ד׳ האמות של הלכה, שבתי המדרשות יעמדו על תלם.

אמנם אין לנו תמיד את האפשרות והיבלת להבחין ולראות זאת במציאות, כיצד כל הבריאה אכן מיועדת למטרה אחת. אדרבה כשמסתכלים בעיני בשר על מכלול הבריאה, רואים עולם מלא תנועה ומרץ, ססגוני ופעיל, כשכל יצור, כל עם וכל צבור פועל למטרותיו השונות. אך נאמנים עלינו דברי חז״ל, שכך הם פני הדברים, ובאמת כל העולם כלו הנו רק עטיפה ליעוד האמתי שלו.

כשחז״ל אומרים (אבות ו, ו): ״רבי אליעזר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו״, הרי שכך הם פני הדברים במציאות.

כל מטרת הבריאה אינה אלא כדי שיתקימו בה ארבע אמות של הלכה, ושילמדו תורה לשמה, בהצנע לכת.

*

זכות אבות – זכות או חובה? | שרשי הקרשים נטועים באבות הקדושים

[ארשת שפתינו פרשת ויגש בסופה]

בפרשת ויגש מסופר איך שיעקב אבינו נתבשר בבשורה הנפלאה שיוסף בנו הבן זקונים חי במצרים בריא ושלם בגשמיות וברוחניות

"ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע" (בראשית, מה כח-א).

מתפלאים חכמינו ז"ל מכיון שיעקב רצה לרדת למצרים, מדוע הלך לבאר שבע? וכך הם אומרים במדרש: "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע להיכן הלך אמר רב נחמן שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע היך מה דאת אמר (בראשית כא, לג) 'ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם' 'והבריח התיכון בתוך הקרשים' אמר ר' לוי והבריח התיכון שנים ושלושים אמה היו בו, מהיכן מצאו אותו לשעה אלא מלמד שהיו מוצנעין עימהם מימות יעקב אבינו" (בראשית רבה צד, ד).

נמצינו למדים מכאן חידוש גדול בענין מה שכתוב בפרשת תרומה: "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" (שמות כו, טו).

ופירש רש"י ז"ל: "ועשית את הקרשים הוה ליה למימר ועשית קרשים במה שנאמר בכל דבר ודבר, מהו הקרשים?

מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותן לעשות משכן במדבר מעצי שטים ראו שיהיו מזומנים בידכם"

והנה רש"י אינו מפרש שם מהיכן לקח יעקב את הארזים, אולם מדברי חכמינו ז"ל כאן מבואר כי הקרשים שבמשכן שורשם מאברהם אבינו שהוא כבר נטע את הארזים שמהם נעשה המשכן כדי להשרות השכינה בתחתונים, אשר על זה כתוב "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם".

ולכן לפני שירד יעקב אבינו למצרים טרח לנסוע לבאר שבע לקוץ את הארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע בדי לעשות הכנה ליציאת מצרים שאז יצטוו על עשיית המשכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" .

מדוע עשו את הארזים ממה שנטע אברהם, וכי לא ניתן היה להשיג ארזים במצרים לפני צאתם? והרי גם שאר דברים לא היו להם כמו שמן וסממנים וכדומה שאותם לקחו עמם ממצרים או קנו בדרך מן האומות שלידם, מדוע איפוא היה צורך להביא את הארזים של אברהם?

האדם מטבע ברייתו נוטה תמיד לייחס הצלחה שלו לכוחותיו שלו לכשרונותיו שלו.

למרות שהוא יודע בבירור ובוודאות שהרבה שותפים להצלחותיו עם זאת נוח לו לזקוף את זה על חשבון חוכמתו ובינתו ולהגיד "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" אף שבכך הוא מתכחש לאמת ומתכחש לכל אלה שהיו שותפים להצלחותיו, אבל כך נוח לו ואדם עושה מה שטוב לו ונוח לו.

כך זה לא רק אצל האדם הפרטי אלא היו גם דורות שכך חשבו וכך ייחסו הצלחות כאלה ואחרות לעצמם לשכלם ולכשרונותיהם.

דורינו דור צעירי הצאן שנלחמו את מלחמות ישראל מאז קום המדינה "הצטיין" בראיה כזו.

את הצלחותיו הכריז מעל כל בימה, כי כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה והדברים ידועים למרות שכל בר בי רב יודע שלולא עזרת ה' בגיבורים אי אפשר היה להצליח בשום פנים ואופן, וכפי שגם הדברים הללו גלויים וידועים אפילו אצל הגויים אך מעולם לא הזכירו על שפתם "שם שמים" ולא הכירו את עזרת הבורא יתברך שמו.

תמיד היו שגורים בפיהם אותן אמרות שחוקות "כוחנו במותננו" להאמין רק בכוחנו, רק צה"ל יכול, תנו לצה"ל לנצח, ידו הארוכה של צה"ל תסיג את המפגעים ותבוא עמהם חשבון, ועוד ועוד.

הגמרא במסכת תענית (כג, ע"א) מספרת על חוני המעגל ששואל את אותו זקן שנטע חרוב שמניב פירות רק אחר שבעים שנה: "כלום בטוח אתה שעוד תחיה שבעים שנה?" ועל זה עונה הזקן: כשם שנטעו אבותי לי חרובים, כך אני נוטע לבני. כך ידעו כל הדורות כי דור לדור יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, ואנשים השקיעו לא לעצמם בלבד אלא גם לדורות הבאים אנשים בכל הדורות עשו מעשים שתהיה להם השלכה לדורות הבאים, הם שתלו וזרעו את השורשים כדי שהבנים והנכדים יאכלו את פירותיהם כך היה כך הווה וכך יהיה בקרב שומרי אמונים.

יעקב אבינו ידע שאחרי דורות של שעבוד מצרים תבוא הגאולה, עם ישראל יצא ממצרים ביד רמה, יזכה לקבל תורה והקב"ה יכבוש לפניו את ארץ האבות ויקום שם דור חדש אשר לא ידע את יוסף, ואז יזקפו את כל הצלחותיהם לעצמם לכוחם ולכשרונותיהם, הכל אנחנו ואנחנו ואנחנו!

גישה כזו מנתקת את שרשרת הדורות, מנתקת את הקשר בין דור האבות לדור הבנים, וכאילו לא את פירות נטיעותיהם ועמלם הרב של אבותינו הקדושים אנחנו אוכלים כאן.

לכן צווה יעקב אבינו לקחת את עצי השטים שהם מהאשל שנטע אברהם בזמנו וזה יהיה לימוד מוחשי אמיתי לבני הדור החדש כי כל כוחם הוא מכוח הסבא אברהם, מהשורש.

ההיסטוריה לא מתחילה היום, היא רק המשך לדורות קודמים.

מאברהם אבינו המשך ביצחק וביעקב ממנו קמו שבטי י'ה ועם ישראל כולו.

אותם עצי שטים יעמדו כל הזמן לנגד עיניהם ואז ידעו גם יבינו מה הם השורשים שלהם.

יעקב אומר ליוסף שני בניך הנולדים לך לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.

נשאלת השאלה על סמך מה אומר כן יעקב?

ומוסיף עוד יעקב, אלה שיולדו לאחמ"כ יהיו של יוסף. ולכאורה איפכא מסתברא, שאלה שנולדו אח"כ היו עם יעקב הם השייכים ליעקב, ואלה שנולדו לפני שבא יעקב שייכים ליוסף!?

ומדוע דוקא בני יוסף שייכים ליעקב, ולא בני שאר השבטים?

יעקב מקדים את אפריים לפני מנשה, היאך לא חשש למחלוקת, למריבה?

יעקב בברכתו ליוסף אומר 'ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב' ופרש"י על כבישת יצרו באשת אדוניו. מידי אביר יעקב שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו. וצ"ב היאך נראתה לו? כיצד סייע לו יעקב?

כדי להבין את הדברים, הנה מצאנו שיעקב בכה והתאבל על יוסף כ"ב שנה, ולכאורה היה זה לחינם, שהרי לבסוף התברר שיוסף חי.

אך באמת לא כן הדברים, אלא בכיותיו וצערו של יעקב היה רק על חייו הרוחניים של יוסף. מסתבר שיעקב הרגיש שיוסף עדיין חי. הן מזה שלא ראה את גופתו אלא רק כותנת מוכתמת בדם, והן מכך שהמשיך להתאבל כ"ב שנה ולא כמת המשתכח מן הלב לאחר י"ב חדש, והן מזה שאמר 'יוסף איננו ושמעון איננו וגו' הרי שלא אמר יוסף 'מת' אלא הקישו לשמעון שהוא 'איננו'.

וא"כ אפשר לומר שכל בכיתו של יעקב הייתה שיוסף יישאר בצדקו, כפי שלאחמ"כ ראינו 'ויפג לבו כי לא האמין להם' וביאורו שלא האמין שיוסף הוא בבחינת 'חי', ורק כשראה העגלות ועסקו בתורה ידע שהוא בבחינת 'חי' ברוחניות.

ומזה אכן הצליח יוסף מעל ומעבר לאופן הטבעי, 'ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח' 'וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו' רק מכח תפילות אבא יעקב.

מכח זה גם עומד יוסף בנסיון הקשה של אשת פוטיפר. וזו דמותו של אביו הנגלית אליו בחלון. הבכיות של אבא ותפילותיו. 'תשב באיתן קשתו – כיצד? 'מידי אביר יעקב' מתפילותיו ודמעותיו.

וזה שאמר לו יעקב שני בניך הנולדים לך לי הם. מה שהצלחת לגדל שני בנים כאלה מיוחדים בארץ מצרים הטמאה – ערוות הארץ, זה מכח תפילותי ובכיותי, ולכן לי הם. שאר הנולדים מכאן ואילך שלך ומכוחך. שכבר איני בוכה עליך כמאז ולא אוכל להשקיע כפי שהשקעתי אז.

הורים צדיקים זה מחייב! -הזכרת האבות מעוררת הקפדה [והגדת]

השל״ה הקדוש זצ״ל שאל שאלה. בסיומה של התוכחה הנוראה נאמר: ״וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור״ (ויקרא כו, מב). אם כך, אמורה לבוא הישועה. אך לא, אלא: ״והארץ תעזב מהם… והם ירצו את עונם״ (שם, מג).

התוכחה ממשיכה. מדוע? מסתבר, שבמקום לעורר רחמים והצלה, עוררה זכירת האבות כעס והקפדה. איך יובן הדבר?

הוא יובן כאשר נעיין בגמרא:

(חולין קה, ע״א) אמר מר עוקבא, אני לעניין זה בבחינת חומץ בן יין לעומת אבי.

שאילו אבי, כשאכל בשר עתה, לא היה אוכל גבינה עד למחר באותה שעה. ואילו אני, ממתין רק לסעודה הבאה.

וזה המקור להמתנת שש שעות בין בשר וחלב (באור הגר״א יורה דעה פט, ב בשם הרי"ף).

ואינו מובן. וכי להוט היה כל כך אחר גבינה, שלא יכול היה להמתין יממה? ואם לא המתין, והרי אין זה חיוב, ואף אין לכך טעם [להמתנת שש שעות שני טעמים, יעין בטור שם בנפקא מנה ביניהם] מדוע ראה עצמו כחומץ, יין מקולקל, מקהה שנים, שאיבד שויו?

המגיד מדובנה זצ״ל ענה על כך במשל.

מעשה בעני מרוד, רעב ולבוש בלואים, שהיה מקושש כל היום פרוטות בפיתחי בתים, שבקושי הספיקו ללחם לאכול.

פגש ברעהו, מקבץ נדבות כמותו, שהיה שבע ומדושן ועטוי מחלצות. תמה: ״הן כמוני כמוך, מה סוד הצלחתך?״

והלה גלה סודו: ״אתה עובר מדלת לדלת, משתהה כמה דקות על מפתן כל בית, ורובם עניים, מעניקים כמה פרוטות. ובינתים עובר היום, ואין הקומץ משביע. אני, איני נוקש אלא על דלתות העשירים. שם, מעניקים דינרים״!

תמה האביון: ״וכיצד יודע אתה היכן מתגורר עשיר?״ ענהו: ״לפי נרתיק המזוזה. לעניים נרתיק מעץ ומפח. לאמידים מנחושת, ולעשירים מכסף טהור!״ כמה נפלא. הודה האביון על העצה, ומיהר לישמה. לוה כספים מכל מכריו והלך אל הצורף. רכש בכסף רב נרתיק מזוזה מרהיב מכסף טהור והראהו בגאוה לחברו.

הלה לא הבין: ״מה זה?״ שאל. ״נרתיק למזוזה״, השיב בגאוה. ״זאת רואה אני״, אמר הלה, ״אבל מה תעשה בו?״

לא הבין את השאלה: ״אקבעהו במזוזת ביתי וחסל סדר עניות, לא אאלץ עוד לחזר על הפתחים! הלא בעצמך אמרת, שזו מזוזתם של העשירים!״ נד לו חברו: ״שוטה שבעולם! אין המזוזה סיבת העשירות, אינה אלא סמל המעמד.

ואם לחם לאכול אין בביתך, תהיה מזוזת כסף זו, כמו זהב באפו של אתה יודע מי״.

כיוצא בכך, בעניננו. הלא מצד הדין אין צורך בהמתנת יממה. מדוע עשה כן אבי מר עוקבא? מיראת חטאו הנוראה. אבל זה היה רק ״נרתיק המזוזה״! כי כך פחד מכל שמץ של חטא ועוון, ״כמו שנאמר על קצת החסידים שהיו פורשים משבעים שערים משערי המותר מיראתם שער אחד משערי האסור (חובות הלבבות שער ז, פרק ה).

מר עוקבא ראה עצמו רחוק מיראת חטא מופלגת זו, ולפיכך קורא לעצמו חומץ בן יין ביחס לאביו.

אמת, ועדין לא מובן:

הרי מר עוקבא לא עבר חלילה על שום איסור בשום דבר.

לא היתה מצוה שלא קיים בשלמות, ולא היתה עברה שחטא בה חלילה. הואיל וכך, מדוע ראה עצמו כחומץ?! היה לו לומר: אני לגבי אבא, יין לעומת קונדיטון (יין מבושם. יעץ מסכת סופרים טו, ז) יין המלכים לעומת קברנה סובניון… מיץ ענבים ליד שמפניה יוקרתית.

אבל חומץ?! יין מקולקל שאבד טעמו ושוויו?!

ויש כאן יסוד, והוא מחייב כל כך!

שאמרו (שבת נו, ע״א): כל האומר שבני שמואל חטאו, אינו אלא טועה. שנאמר: ״ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל ולא הלכו בניו בדרכיו״ (שמואל א' ח, א, ג). בדרכיו לא הלכו, וגם לחטוא לא חטאו. אלא לא עשו כמעשה אביהם. שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר: (שמואל א' ז, טז) ״והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה״. והם לא עשו כן, אלא ישבו בעריהם.

ותמה המאירי (שם), הלא כל השופטים והנביאים שפטו במקומם, ושמואל נהג במידת חסידות יתרה, ומה הטענה על בניו שלא הלכו בדרכיו?

והסיק מכאן, שאם האב נהג במידת חסידות יתרה, היא מחייבת את הבן לאחוז בה כמידת הדין, עד שאם יניחנה ראוי לו להענש עליה!

ואם, מסבותיו, לא נהג מר עוקבא בחומרה יתרה של אביו, ראה עצמו כחומץ בן יין!

[ולכן בת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת, באש תישרף ולא בחנק ככל בת ישראל, שהרי אביה חסיד גדול, וכיצד התדרדרה להיכן שהגיעה?

כאן יש גם מוסר בנוגע אלינו, שאנו מודדים עצמנו ביחס לזולתנו, וזו מדידה שיקרית, אלא על האדם למדוד עצמו למול הדרישות הנדרשות ממנו, שאם חבירו נולד ברמה נמוכה ועלה קצת, הגם שהוא כיום יותר מחבירו, אך הוא עצמו ירד, חבירו טוב הימנו!]

מעתה, כשתזכור לפני הקדוש ברוך הוא זכות האבות, הן ישפטונו באספקלרית שלמותם: הגומלים אנו חסד כאברהם אבינו? נחונים ביראה כיצחק? תמימים ויושבי אוהל כיעקב? ואם לא, אזי ״הארץ תעזב מהם, והם ירצו את עונם״, ה׳ ירחם!

רשבי יוצא מהמערה

מובא על רשב"י שלאחר שישב במערה יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר, הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה (שבת לג, ע"ב).

הגמרא מספרת בפשטות, כי לאחר שיצאו רשב"י ובנו מן המערה, ראה רבי אלעזר כי האנשים עוסקים בהבלי העולם הזה ואינם עוסקים בתורה. היה רבי אלעזר מעניש אותם ורבי שמעון מרפא אותם. אמר לו רבי שמעון לבנו: בני, די לעולם אני ואתה, כלומר, די לעולם שאנו עוסקים בתורה.

אך בספר "נפשות חסידיו" מובא את מה שפירש הגה"צ רבי מרדכי אריה הלוי הורביץ רבה של באנילא זי"ע על פי מה שמובא בספרים הקדושים, שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים.

כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שם טוב הקדוש זי"ע לאחד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מידות.

הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במידות מהבעל שם טוב ותלמידיו? אבל התלמיד לא הירהר אחר רבו והלך לכפר ההוא.

כאשר בא לשם, פנה לביתו של אותו אדם וביקש להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו.

ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מידות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים. אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללמדו ממנו. תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו. אבל לא העיז לומר לו מאומה.

כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל ליבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו. ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מחזיק אדם רשע בתוך ביתו. ענהו בעל הבית: "לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי השני. האם כבר גמרת לבדוק את מעשיך"…

הבין התלמיד שלכן שלחו הבעל שם טוב לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית, שהעיקר צריך לפקח על מעשיו שיהיו כולם טובים בלי נידנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם.

וזה שאמר רבי שמעון לבנו: "בני די לעולם", אל לך להתבונן במעשי העולם, "אני ואתה" בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו… [עלון פנינים לל"ג בעומר תשעד]

וצריך ביאור, לפי זה למה לא אמר די לעולם – אתה! תתבונן בעצמך? למה הכניס "אני"?

ואמרתי לבאר על מה שביארנו עכשיו, שרשב"י אמר לו: לא ראוי לאדם למדוד עצמו ביחס לאחרים, אלא ביחס לחובתו בעולמו, אך מה כן אדם חייב? לראות האם הגיעו מעשיו למעשי אבותיו, שלא יהיה חלא בר חמרא, ולכן אמר לו די לעולם אני ואתה. שגם אתה תהיה ביחס ל"אני", היות ואני אביך, וזה מחייב אותך ותובע ממך!

העיקר להנצל מכחי ועוצם ידי

הילקוט שמעוני (שמואל ב, פרק כב, רמז קסג) אומר דבר פלא:

"ארבעה מלכים מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הם, דוד, ואסא, יהושפט, וחזקיהו. דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן, שנאמר ויכם דוד מהנשף ועד הערב.

עמד אסא ואמר אין בי כוח להרוג אלא אני רודף ואתה עושה. אמר הקב"ה אני עושה כן שנאמר וירדפם אסא והעם אשר עמו וגו', כי נשברו לפני אסא אין כתיב כאן אלא כי נשברו לפני ה'.

עמד יהושפט ואמר אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף אלא הריני אומר שירה ואתה עושה, אמר ליה הקב"ה אני עושה כן שנאמר ובעת החלו ברינה נתן ה' מארבים.

עמד חזקיה ואמר אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה. אמר לו הקב"ה אני עושה כן שנאמר ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור".

מיהו בעל בטחון גדול יותר? לכאורה חזקיה, והרי אנו יודעים שדוד היה גדול מכולם?

[ועוד מה כל כך קשה בלרדוף או לומר שירה?] מבאר הגר"ח שמולביץ שדוד יכל לרדוף ולהכות ולא לחשוש שתתגנב לליבו מחשבת כוחי ועוצם ידי. אסא כבר חשש אם אכם אנו נחשוב שאנו עשינו משהו, ולכן ה' אתה תכם. וכן על זה הדרך.

משום כך גם נבנה המשכן מעצים אלו כי רק בזכות המשכן ה' השכין שכינתו למטה, ובזכות השכנת השכינה למטה גם היתה הצלחה לכל מעשיהם של ישראל לאמור הצלחת ישראל היא מאת ה' היתה זאת וזה יקרה רק אם נדע שכל מה שיש לנו הוא מכוח אבותינו הקדושים.

הבוטח בהשתדלות מפסיד

השתדלות האדם אינה מועילה ואדרבה אם בוטח בה מפסיד כמאמר הכתוב "כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב" (תהלים לד, יא).

דהנה אם היו שואלים אותנו מדוע בעלי חיים החלשים מוצאים את מזונם בלי טרחה מרובה כמו הנמלה ושאר רמשים, בניגוד לבעלי חיים החזקים שצריכים לשחר לטרף? היינו משיבים כי אלו החלשים אינם יכולים להסתדר בכוחות עצמם, מה שאין כן בעלי חיים החזקים.

אולם אין זו התשובה הנכונה אלא כתב רבי אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק לעובדי ה"' (שער הביטחון) בעלי חיים החזקים בוטחים בכוחות עצמם וזו הסיבה שצריכים להתייגע לפרנסתם וז"ל: מי שאינו בוטח בה' יתעלה הרי הוא מן המורדים והסוררים ולכן יענישו ה' בהכרחת פרנסתו וכמו שאמר דוד בניגוד לדורשי ה' "כפירים רשו ורעבו" עכ"ל.

סיפר ה"חובת הלבבות" (שער הביטחון פרק ז) אחד מן החסידים היה לו שכן סופר מהיר והיה מתפרנס משכר ספרותו. אמר לו יום אחד היאך עניניך? אמר לו: בטוב בעוד ידי שלימה. ולערב היום נגדעה ידו ולא כתב בה שאר ימיו והיה זה עונשו מהאל יתברך על אשר בטח על ידו.

סיפר הגאון רבי חיים חייקין זצ"ל: הגאון ר' אליהו לידר זצ"ל הגיע פעם לעיר אחת והתארח אצל גביר פלוני שהיה עשיר מופלג.

בעת שהותו בבית שמע האורח את בעל הבית מתבטא ביהירות שכיוון שהוא שולט על נכסי צאן ברזל רבים אין לו ממה לפחד, שהרי אף אם חלק מהם יאבדו או יוחרמו על ידי הממשלה יהיו לו תמיד תחליפים וממון רב.

הגאון האורח נחרד מעצם הדיבורים וביקש ממארחו לחדול מכך אך הגביר המשיך להתרברב בממונו. שנים מספר לאחר מכן עבר הצאר ניקולאי בעיר מגוריו של הגביר ובדרכו חצה את גשרי המקום שניבנו על ידי הגביר היהודי שזכה בזמנו במכרז של הממשלה וקיבל את הזכות הבלעדית לפרויקט.

הגשרים הללו נועדו למשאות קלים ולא לגדודי פרשיו של הצאר שהגיעו כמובן בכרכרות גדולות שהיו עמוסות בציוד רב, והנה לאחר שכמה חיילים חצו את הגשרים קרסו אלה תחתיהם ועשרות לוחמים מטובי מפקדיו של צבא הצאר נהרגו.

בימים ההם היה נחשב דבר זה כבגידה בצאר עצמו במיוחד כשהאחראי לפרויקט זה הינו יהודי.

ברור היה שאחת דינו למות. כל עוד רוחו בו רץ העשיר לביתו, שלף מהארון מלוא חופניו שטרות כסף ונמלט מן העיר תוך שהוא שם את ביטחונו על הכסף.

בטוח היה שכאשר יראו האנשים את הכסף הרב שבאמתחתו יקבלוהו בכבוד גדול בכל מקום אליו יגיע. בהיותו בדרך מישמש כל העת בכיסו כדי לוודא שהשטרות לא נפלו לו, אלא שלתדהמתו לא היתה גבול, כאשר באחת התחנות הוא מגלה שמרוב המהירות והבהילות טעה טעות חמורה ובמקום לקחת את שטרי הכסף נטל עמו שטרות אחרים לגמרי שאין לו בהם כל תועלת ואינם שווים מאומה.

נוכח "הגביר" שהוא עני ואביון, בלית ברירה החל לחזר אחר הפתחים וביקש מיהודים רחמנים שיתנו לו נדבות, וכיתת רגליו ביערות וסבל יסורים רבים.

בשבת אחת התארח באכסניה המיוחדת לעניים ובאותו בית שהה גם הגאון ר' אליהו לידר. כשנפגשו השניים פרץ הגביר לשעבר בבכי מר ואמר: "עוד נשמעות באוזני מילותיך שאמרת לי שלא אתרברב יותר מדי שגלגל חוזר בעולם"…

החפץ חיים היה נוהג לחזור על מעשה זה פעמים רבות להוכיח שאין האדם עושה מאומה והכל נתון בידי הקב"ה המשגיח על כל אחד ואחד [אוצה"ת עקב]

הירא מהי רגוע ושלו

בהקשר לכך אמר רבי שלום שבדרון זצ"ל רעיון נפלא: מסופר בנביא כי יונה ברח תרשישה והטיל ה' רוח סערה בים והפילו המלחים גורלות ונפל הגורל על יונה "ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה" והנה כשנדייק בלשון הפסוק נמצא תיבות מיותרות דכמו שהם שאלו: "מה מלאכתך ומאין תבוא", היה להם לסיים 'ומי עמך' בלשון שאלה, ואילו בפסוק הלשון "ואי מזה עם אתה",כלומר לא שאלוהו לאיזה עם הוא משתייך אלא תמהו על כלל העם שהוא משתייך אליו מהי תכונת העם הזה.

ולכאורה מה ראו בו שהביאם לתמוה על עמו? אלא יונה הנביא היה נראה בעיניהם כחידה סתומה. הנה מתחוללת רוח סערה גדולה בים והאוניה עולה הרים ויורדת תהומות ועוד מעט קט והיא נשברת ובמצב זה כל ציבור נוסעי האוניה נעמד על רגליו, רעש גדול ומהומה גדולה נעשית שם וכולם זועקים איש אל אלוהיו, מטילים לים את הכלים להקל מעליהם ואילו יונה "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב" את יונה לא מדאיג שום דבר הוא יורד אל ירכתי הספינה ונשכב ולא רק זאת אלא ממשיך הפסוק לומר "וירדם"!

כל כך רגוע היה עד שנרדם כאילו שוכב עתה בביתו.

משמצאוהו לא יכלו להכיל רעיון זה, האיך מסוגל אדם להירדם במצב כזה? ועל זה תמהו "ואי מזה עם עם אתה" כלומר איזה סוג בריה אתה? והשיב להם יונה: תמהים אתם האיך אני כה רגוע ושלו? דעו לכם: "את אלוקי השמים אני ירא אשר עשה את הים והיבשה".

כלומר הירא מלפני ה' ומאמין בו, מרגיש עצמו בסערת ים כשוכב על ארץ מבטחים, שהרי הכל מעשי ה'.

וים כיבשה לפניו. ואין צורך לפחד מפני סערת ים כלל, כי זוהי מידת היראה. הירא מה' אינו מפחד משום דבר בעולם ביודעו כי אין עוד מלבדו [אוצה"ת עקב]

*

בנין המקדש ובנין הרוחניות – רק לשם שמים

[הרב נבנצל עם תוספות]

הפסוק הפותח את ציווי בניית המשכן וכליו מדגיש: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) מסביר רש"י  "ועשו לשמי בית קדושה" דהיינו: לצורך הקמת המקדש נדרשת עשייה לשמה, ואם בנו בית למטרה אחרת לא ניתן להקדישו למקדש. יתירה מזו: חציבת האבנים גם היא חייבת להיות לשם המקדש, ואף אם חצב אותן לצורך בית כנסת – פסולות, וכך פסק הרמב"ם: "אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית" (הלכ' בית הבחירה פ"א ה"כ) כללו של דבר, כוונה 'לשמה' בבניית המקדש מעכבת.

דוד המלך רצה לבנות את בית המקדש אך הקב"ה מנע זאת ממנו ואמר לו: "דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דבה"א כב, ח) שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מה הסיבה שהמלחמות שנלחם דוד המלך פסלו אותו מבניית המקדש?

אומר הרב: שפיכות דמים, גם אם מוצדקת ובאה כתוצאה ממלחמת מצווה, אינה הולמת את קדושת בית המקדש, שכן התורה מצווה: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית (לשון גזיזה שפוסלן ומסתתן בברזל" – רש"י) כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" (שמות כ, כב) וכל כך למה? "שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך" (רש"י שם)

והנה למרות שהפטיש והאזמל שבהם חצבו את האבן מעולם לא שימשו לשפיכות דמים, ורוב הסיכויים שלא ישמשו לעולם למטרה זו, אע"פ כן היות והברזל מיועד גם כן לשפיכות דמים הריהו פסול לבניית המזבח.

יתירה מזו: אף אם נגע הברזל באבן הרי שפוסלה בכך כפי שפסק הרמב"ם: "כל אבן שנגע בה הברזל אע"פ שלא נפגמה פסולה לבניין המזבח ובניין הכבש שנאמר: כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (הלכ' בית הבחירה פ"א ה"טו)

על פי זה אפשר להבין מדוע דוד המלך איננו ראוי לבנות את בית המקדש, כיון שההתעסקות בשפיכות דמים היא הפוסלת למרות שנגרמה ממלחמות מצווה.

והנה גם בעבודת הקורבנות ראוי לכוהנים להימנע משפיכות דמים. המשנה אומרת: "כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים" (זבחים לא:)

את ההלכה הזו לימד שמואל

ילקוט שמעוני שמואל א רמז פ

אל הנער הזה התפללתי, א"ר אלעזר, מכאן ששמואל היה מורה הלכה בפני רבו שנאמר וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, משום דוישחטו את הפר הביאו את הנער אל עלי? אלא אייתו תורא לקורבנא, א"ל עלי קרו כהן דליתי ולשחוט, חזינהו שמואל דהווה מהדרי בתר כהנא למשחט, א"ל מה לכו למהדר בתר כהנא שחיטה כשרה בזר, אתיוה לקמיה דעלי א"ל מנא לך הא, א"ל מי כתיב ושחט הכהן, ושחט את בן הבקר כתיב, והדר והקריבו בני אהרן הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה, מכאן על השחיטה שכשרה בזר. אמר ליה מימר שפיר קאמרת, אלא מי שהוא מורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, אתיא חנה וקא צווחת קמיה אני האשה הנצבת עמכה בזה, אמר לה שבוק לי דאענישיה ובעינא רחמי ויהבי לך ברא טבא מניה. א"ל אל הנער הזה התפללתי. וגם אנכי השאלתיו לה', באותה שעה נצנצה בה רוח הקדש, כל הימים ששמואל קיים – שאול קיים רבי שמואל בר רבי יצחק אמר בת ק"ל שנים היתה, ונפקדה כשם שנפקדה יוכבד:

אולם מובא בזוהר הקדוש (ח"ג קכד, א) שמצווה לכתחילה שזר ישחט ולא הכהן, "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר" (ויקרא א, ה)  "ושחט אחרא ולאו כהנא, דכהנא אסיר ליה בדינא בגין דלא יפגום ההוא אתרא דאחיד ביה" (שם) הכהן הינו מ'סטרא דחסד' (שם מח, ב)  ממילא אין ראוי לו להתעסק בנטילת נפש ולו של בעלי חיים. אומנם ביוה"כ הכהן הגדול מוכרח לעשות את העבודה כולל השחיטה, אך בדרך כלל עדיף שזר ישחט ולא כהן.

בענין ביהמ"ק היה נצרך לשמה גמור

מלכים א פרק ה, טז-יט

(טז) וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל־חִירָם לֵאמֹֽר: (יז) אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת־ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רגלו רַגְלָֽי: (יח) וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָֽע: (יט) וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי כַּאֲשֶׁר׀ דִּבֶּר ה' אֶל־דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל־כִּסְאֶךָ הֽוּא־יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִֽי:

מלבי"ם מלכים א פרק ה

(יז) אתה ידעת. הקדים התנצלות על דוד אביו שלא התעסק בדבר הגדול הזה, כי לא היה זה מרפיון ידים, רק שהיה טרוד תמיד במלחמותיו. ויש בזה ג' כונות, אם כפשוטו שלבנות בנין גדול כזה צריך עת שלוה ושקט, ואם מפני שכן גם מצות התורה שלא יבנו בית הנבחר עד יניח ה' להם מכל אויביהם,

כמ"ש חז"ל (סנהדרין כ ב) ג' מצות נצטוו ישראל למנות מלך ולהכרית זרע עמלק ולבנות בית הבחירה, והוכיחו שם שבנין הבחירה יהיה בסוף כמ"ש (דברים יב, י – יא) והניח ה' וכו' והיה המקום אשר יבחר,

ועוד ענין שלישי בארתי בדרושי ארצות השלום (דרוש ב), כי באשר עקר המצוה הזאת אינה הבנין עצמו רק אם יבנו הבית יהיה לשם ה' בלבד מבלי שום פניה חיצונית שיכוונו להשיג על ידו איזה כבוד או תועלת לעצמם,

וכמו שדייק פה במ"ש ג' פעמים לשם ה' אלהיו, לשם ה' אלהי, לשמי, וידוע שקשה מאד על טבע האדם לעשות דבר שמצפה ממנו ריוח גדול ותועלת, ולא יפנה כלל להנאת עצמו רק יעשהו לשם ה', כמ"ש שם באורך,

וכבר הובטח דוד ע"י נתן שע"י בנין הבית ימצאו מנוחה מן האויבים, כמ"ש בברכות (ז ב) כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו שנא' (ש"ב ז, י) ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו, שהבטיח לו שאחרי יבנה הבית ימצאו מנוחה מאויביהם,

וא"כ היה נמנע שיבנה דוד הבית בכוונה נקיה לשם ה' בלבד, באשר היה מצפה ג"כ התועלת שימצא ממנו לנוח מאויביו סביב שתו עליו כל היום, רק שלמה שבל"ז היה שלום בימיו, והובטח ע"י נתן שיהיה איש מנוחה, היה נקל לו לבנות הבית בכוונה שלמה מיוחדת לשם ה' מבלי שום פניה חיצונית. וז"ש אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלהיו, ר"ל שלא היה יכול לבנותו בכוונה לשם ה' בלבד מבלי פניה חיצונית, מפני המלחמות אשר סבבוהו, והיה עולה בלבו בהכרח ג"כ תועלת עצמו שבונה הבית מפני המלחמה למצוא מנוחה מאויביו:

(יח) ועתה. שכבר הניח ה' אלהי לי מסביב, וגם בלא המקדש אין לי מלחמה עם האויבים: כי אין שטן. מן האומות הקרובים: ואין פגע רע. שיפגעני אויב מרחוק בדרך מקרה:

(יט) והנני אומר. ר"ל אני הוא שיכול לאמר לבנות בית לשם ה' אלהי, היינו בכוונה מיוחדת לשם ה' בלא שום פניה חיצונית, אחר שאין לי לקוות למצוא על ידי הבית מנוחה ממלחמות: כאשר דבר ה' אל דוד אבי שבנך אשר אתן תחתיך על כסאך. והוא כבר ימצא ממלכה נכונה בשלות השקט: הוא יבנה הבית לשמי. דייקא, לשם ה' ביחוד, שזה העיקר הנרצה בבנין הקדוש הזה:

מצוות צריכות כוונה

ישנה מחלוקת בתלמוד האם מצוות צריכות כוונה או אינן צריכות כוונה. אומנם השו"ע פסק שאכן מצוות צריכות כוונה (או"ח סי' ס' ס"ד), אבל חשוב להדגיש שמחלוקת זו אינה אלא בדיעבד בלבד, דהיינו אדם שקיים מצווה ללא כוונה האם יצא ידי חובה או לאו, אולם לכתחילה ודאי שצריכים לקיים את כל התורה בכוונה לקיים את הציווי "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" (דברים יא, יג) הרי שהתורה מדגישה שצריכים להשקיע את כל הלב בעבודת ה', ומשמע מפסוק זה שאסור שתהיה כוונה נוספת בקיום המצווה מלבד קיום רצון ה'.

והנה הגמרא אומרת: "ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך" (פסחים צט:) ומסביר רש"י: "כדי שיאכל מצה של מצווה לתיאבון משום הידור מצווה" אומר הרב, הדעת נותנת שהיה צריך להיות בדיוק ההפך: היינו צריכים לאכול הרבה בערב פסח כדי שנגיע בליל הסדר למצב שכמעט שבעים ואז לאכול את המצה לשם שמים. מדוע אם כן חז"ל חייבו אותנו לאכול את המצה לתאבון? לכאורה יש חסרון של 'בכל לבבכם'! אלא מוכרחים לומר שאכילת מצה בתאבון היא גופא הכוונה הנדרשת לאכילת מצה, כשם שלצורך קיום מצוות עונג שבת לא נדרש מהאדם לאכול מטעמים שאינו אוהב כדי לקיים מצווה זו לשמה, אלא צריך לאכול את הדברים שהכי אוהב שכן היא גוף המצווה – שיתענג בשבת. הוא הדין בנידון דידן, אחרי שחז"ל חייבו אותנו לאכול את המצה בתאבון הרי שפרט זה נעשה גוף המצווה ושוב אין בו חסרון של 'לשמה'.

הגמרא במסכת עבודה זרה מספרת על רבי חנינא בן תרדיון שהיה מקהיל קהילות ברבים ומלמד תורה גם בשעת גזירות הרומאים פעם אחת חלה רבי יוסי בן קסמא ונכנס רבי חנינא לבקרו אמר רבי יוסי לרבי חנינא מדוע אתה מקהיל קהילות ברבים בשעה שהרומאים אוסרים הרי זו סכנת נפשות ענה לו רבי חנינא "מן השמים ירחמו" שאלו רבי יוסי כיצד אתה סומך על הנס ואומר מן השמים ירחמו הרי למדנו שאין לסמוך על הנסו והוסיף ואמר "תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה באש"

במקום לענות שאל רבי חנינא את רבי יוסי "מה אני לחיי עולם הבא" כלומר האם יש סיכוי שאזכה לחיי עולם הבא ענה לו רבי יוסי "כלום מעשה בא לידך " כלומר האם הזדמן לך לעשות מעשה של מסירות נפש עמידה בנסיון ענה רבי חנינא כן פעם אחת הכנתי סכום כסף לסעודת פורים וסכום נוסף למתנות לאביונים קרתה טעות וסכומי הכסף התערבבו ולא ידעתי מה שייך לעניים ומה מיועד לסעודת פורים ומספק נתתי הכל לעניים אמר לו רבי יוסי ברבי חנינא כיון שעשית מעשה זה מזומן אתה לחיי עולם הבא

שתי נקודות צריכות ביאור הראשונה כאשר רבי יוסי מחפש מעשה טוב שעשה רבי חנינא כדי לראות אם הוא ראוי לחיי העולם הבא הוא אינו מתיחס כלל למה שמסר נפשו על הרבצת תורה ברבים ולכאורה זה תמוה הרי זו מסירות נפש מופלאה של רבי חנינא לימד תורה וסיכן את עצמו בעונש מות והשניה ישנה התיחסות מיוחדת במינה למעשה פעוט של תרומת כסף לעניים וכי בגלל מעשה כה פעוט זכה רבי יוסי לחיי עוה"ב

לשתי שאלות אלה יש תשובה אחת המשנה במסכת מכות אומרת "רבי חנינא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להנ תורה ומצוות"

ולכאורה קשה מדוע צריך להרבות בתורה ומצוות כדי שיזכו לחיי עוה"ב הרי גם בקצת מצוות יכול הקב"ה להנחיל את חיי העוה"ב לעם ישראל

מבאר הרמב"ם בפירוש המשניות וזה לשונו "מעיקרי האמונה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה הנה זכה בה לחיי עוה"ב ועל זה אמר רבי חנינא כי המצוות בהיותן הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלימותה ובעשותו אותה המצוה תחיה את נפשו באותו מעשה" הדברים ברורים ומאירים הרמב"ם אומר שעל ידי קיום מצוה אחת בשלמות ללא כל כוונות אישיות כבוד כסף וכד' אלא לשם שמים בלבד יזכה לחיי עולם הבא ולכן נתן הקב"ה מצוות רבות אפשרויות רבות להגיע לחיי עולם הבא כדי שנצליח לבצע בשלמות לפחות אחת מתוכן

הרמב"ם ממשיך ומביא ראיה לדבריו "וממה שיורה על העיקר הזה מה ששאל רבי חנינא בן תרדיון 'מה אני לחיי עולם הבא' והשיבו המשיב 'כלום בא מעשה לידך' כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן השיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלימות ככל מה שאפשר וזכה לחיי העולם הבא" הרמב"ם מוכיח את דבריו מאותו מעשה שדברנו עליו וזה פירושו רבי יוסי שאל את רבי חנינא האם עשה מצוה בשלימות ללא כל כוונות כבוד בלא לחשוב על עצמו שהוא צדיק התשובה היתה חיובית קיימתי מצות צדקה בהידור ללא כל צופים שיכבדו אותי בעקבות מעשי

ומעתה מתורצות כאחת שתי הקושיות ששאלנו חז"ל לא ייחסו חשיבות מיוחדת למעשיו של רבי חנינא שהקהיל קהילות ללימוד תורה משום שעקב פרסום המעשה יתכן שמתגנב ללב שמץ של מחשבת שלא לשמה אך מאידך גיסא המעשה הפעוט של נתינת הצדקה לעניים נתינה שקטה ופשוטה ללא כל כבוד ופרסום זהו מעשה קטן אך מושלם לשם שמים ממש לכן זכה רבי חנינא בגללו לחיי עולם הבא.

[תוספת נפלאה בספר יסוד העבודה לר' אברהם ווינברג מסלונים:

ועד"ז שאל רחב"ת מה אני לחיי עוה"ב. כי אינני יודע פן המס"נ שלי לכבודי אני עושה של הפרסום והכבוד ולא לש"ש. והשיבו כלום מעשה בא לידך. ר"ל שדרך מצוה גוררת מצוה, ואם הוזמן לך אחר התנהגותך בלומדך ברבים איזה מצוה הגונה הר"ז סימן שכונתך רצויה בזה. והשיבו מעות של פורים נתחלף לי וכו', והר"ז מצוה שהזמין לו השי"ת מענינו הנ"ל. והגם שהמעות היה שייך גם להנאת עוה"ז ואני עשיתי מצוה עי"ז בלא שום הנאה. א"ל א"כ מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי. ובזה מתורץ מה דאיתא שם בחזירתם מלויית פטירת ריב"ק מצאו לרחב"ת שהיה מרביץ תורה ברבים. ואיך עבר על דברי רבו אלא כדפרישית שאח"כ מה שסיפר לו ממעות פורים הרשה לו ר"י ב"ק]:

ישיבת חכמי לובלין שייסד רבי מאיר שפירא מלובלין היתה הישיבה הראשונה ששכנה בבנין מפואר במעמד החגיגי של חנוכת הבית השתתפו רבנים מכל אירופה הרבי מטשורטקוב נתכבד לומר דברי ברכה ובתוך דבריו אמר אני מקנא מאוד באדם שתרם את המגרש כדי שיבנו עליו את הישיבה איני מקנא בזכות שנפלה בחלקו שנבנתה ישיבה במגרשו אלא אני מקנא באותה מצוה שעשאה בסתר שבזכותה זכה שיהיה לו מגרש לתרום לבנין הישיבה למצוה כה נפלאה ודאי זכה בגלל שעשה מצוה כלשהי בסתר ללא פרסום.

התורה מצווה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" (דברים ו, ה) בעל ספר החינוך אומר (מצווה תיח) "ישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת ה', ויעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל כאין וכאפס ותוהו כנגד אהבתו ית'" ובהמשך מוסיף ה'חינוך' שהקובע מחשבותיו בהבלי העולם הרי שביטל מצוות עשה של אהבת ה'.

גם אהבת ישראל צריכה להיות לשם שמים כיון שה' ציווה, וכן אהבת התורה, וכן הלאה.

אלא שלמרות דברי ה'חינוך' ולמרות שמצוות צריכות כוונה, לימדונו חז"ל: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (סוטה מז.)

אומנם ישנם מצוות יוצאות מן הכלל כגון מצוות יבום או בניין בית המקדש כפי שראינו, אולם רוב המצוות עדיף לעסוק בהן אפילו שלא לשמן. יתרה מזו, עדיף ללמוד תורה 'שלא לשמה' מאשר לא ללמוד 'לשמה', דהיינו אם יאמר אדם אינני לומד כיון שיש בי חסרון של 'לשמה', מחשבה זו בטעות יסודה ועדיף לו ללמוד ועם הזמן יצליח להגיע לדרגות גבוהות יותר ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

*

המדד היחסי

[והגדת]

ספר שמות פרק כה (יח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:

(יט) וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו:

(כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הכרובים:

בגמרא (בבא בתרא צט ע״א) הקשו: כתוב אחד אומר שהכרובים שעל ארון הברית היו ״פניהם איש אל אחיו״ (שמות כה, כ), וכתוב אחד אומר שהיו ״ופניהם לבית״ (דברי הימים ב ג, יג). ותרצו, לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום. והקשה הריטב״א (יומא נד ע״ב) בשם הר״י מיגאש, מדברי הגמרא שכאשר נכנסו שונאים להיכל ראו כרובים המעורים זה בזה, להראות רוב חבת הקרוש ברוך הוא לישראל. והלא בחורבן לא עשו רצונו של מקום, ואיך מצאום כך!

נבאר בהקדמת תפילת הכהן הגדול:

ביום הכפורים, כשיצא הכהן הגדול מהקטרת הקטרת לפני ולפנים בקודש הקודשים, היה מתפלל תפלה קצרה לפני הכפורת. וכך היתה תפלתו: ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה – גשומה, ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לענין הגשם בשעה שהעולם צריך לו, ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה ושיתנו עצי השדה את תנובתם, ולא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה״ ושלא יסור עושה ממשלה מגזע יהודה (רש״י, יומא מ ע״ב)].

התפלה אינה מובנת. מהו: ״שלא יצטרכו עמך זה לזה״, וכי יתכן שלא יצטרך האדם לא לאופה ולא לטווה לא לחיט ולא לנגר? הלא כל המסחר מתנהל כך שהכל צריכים זה לזה! ולומדי תורה ביחוד, כמו שאמרו שכל העולם נברא לצוות לזה (ברכות ו ע״ב), וברוך שברא כל אלו לשמשני (ברכות נח ע״א). ובפרוש יעץ דוד המלך: ״לכו והתפרנסו זה מזה״ (ברכות ג ע״ב)!

ומפליאה יותר הבקשה: ״ולא לעם אחר״. הלא בזמן שישראל עושים רצמו של מקום מתקיים בהם (ישעיה סא, ה): ״ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם״ (ברכות לה ע״ב), וכברכת יצחק אמנו ליעקב: ״יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים״ (בראשית כז, כח). ולעתיד לבוא ״והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך״ (ישעיה מט, כג), ״כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך ייאבדו״ (ישעיה ס, יב). ואיך מבקש הכהן הגדול שלא נצטרך לעם אחר?

אבל הפירוש, ידוע.

כל באי עולם עוברים לפניו יתברך כבני מרון, ומגיע תורי. אשרי, ששבתי בתשובה על מה שלא טוב, ויש ברוך השם מצוות לרוב, ואבינו אב הרחמן שואל: ובכן, מה תרצה?

מה אני רוצה? שנה טובה, וכי מה.

ויברר: למה אתה מתכון באמרך שנה טובה? ואבהיר: פשוטה כמשמעה, שנה מושלמת, תפוח בדבש. יתמה: ואתה, מושלם?!

אה, לשאלה הזאת לא צפיתי. אמת, אין עבירות ויש מצוות, אבל לומר שהן מושלמות? שהתפילה בתכלית הכונה, שהלמוד בעמק העיון, בניצול הזמן במלאו, בכמות ובאיכות. תשובה אחת לי: אמת, שכשלעצמי זה לא מי יודע מה, אבל יש גרועים ממני…

ואבינו אב הרחמן מקבל את התשובה, ומעניק שנה טובה, מושלמת, תפוח בדבש.

מגיע תורו של היהודי שמתחתי, והוא נשאל: ומה אתה מבקש? שנה טובה, כמובן. משלמת. ואתה, משלם? לא, אבל יש גרועים ממני.

אמת, ומתמקדים אותם. גם הם רוצים שנה משלמת, כי יש גרועים מהם. והם צודקים. וכך בזה אחר זה, עד שמגיעים ליהודי האחרון. הגרוע שבעם ישראל.

ומה אתה רוצה? שנה משלמת, אלא מה. ואתה, משלם?

זאת אינו יכול לומר. אבל… אבל מה, אין יהודי גרוע ממך! נכון, אבל טוב אני מן הגוי הטוב ביותר. וזה נכון…

אבל הכהן הגדול מבקש: רבונו של עולם, שנזכה לקבל שנה משלמת מפני שאכן נהיה מושלמים!

״שלא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה״, להתנצל שלעמת הזולת אני די בסדר, ״ולא לעם אחר״, ושלעומת הגויים אנו נפלאים… אמת ויציב. אבל העקרון, שריר וקים –

זו התשובה לענין הכרובים החבוקים – ״כשנכנסו נכרים להיכל״?! לעומת הנכרים, אנו תמיד טובים!

הרב שך ולא עשני גוי

נכנסתי פעם אל הרב שך זצ״ל. שאלני: ״רבי יעקב, ברכת הבקר ברכות השחר?״ איזו שאלה.

״על מי חשבת כשברכת ״שלא עשני גוי״?״

ולא חיכה לתשובה. אמר: ״אני כתתי על קארטר״, נשיא ארצות הברית, שבקר בארץ באותם הימים וכל הארץ חודה לכבודו. ואנו, אשרינו שאיננו כמותג שיהודים אנו, בנים לבוראנו.

אבל גם הרשע שבישראל, העברין הגדול ביותר, אם יברך ״שלא עשני גוי״ לא יצטרך למהר [לומר: ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ כדין המברך ברכה לבטלה. כי יהיה מי שיהיה, נעלה היא מהגוי הנעלה ביותר!

הושע – החליפם באומה אחרת

תהו ששנינו (פסחים פז ע״א), אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: ״בניך חטאו״, ויהיה לו לומר: ״בניך הם, חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהם״. לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: ״רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת״. וכתב ב״נועם אלימלך״ (לקוטי שושנה, בשם קדמונים): ״וחס ושלום לאותו צדיק שיקטרג על ישראל. ופירשו שכך היתה כונת הושע: החליפם באומה אחרת, ותיראה בכל האמות אם יש כיוצא בהם, והשפל והגרוע בישראל הוא יותר טוב מהטובים שבאמות״.

אין רואין את הנגעים ביום המעונן – מבארים בדרך חסידות – אין להביט בנגעיהם של ישראל ביום ענן וסגריר, בהיותם בגלות נרדפים על ידי אויביהם!

וידועים דברי הירושלמי (ברכות פ״ה ה״ס שתקנו הבדלה [״אתה חונתנו״] ב״חונן הדעת״, כי אם אין דעת הבדלה מנין.

ותמה רבי אברהם גרוז'ינסקי זצ״ל, הי״ד (״תורת אברהם״ קע, ב): בשלמא ״המבדיל בין קודש לחול״, הבדלה זו מצריכה דעת. אבל ״בין אור לחשך״, כל חרק מבחין!

ותרץ, שאין צרך בדעת, כדי להבחין בין אור השמש בצהרים לאפלת חצות הלילה. אבל דעת מיחדת נצרכת, להבדיל בין הרגע האחרון ביום, לרגע הראשון בלילה! שברגע זה עדין אור, והעושה בו מלאכה בשבת יומת. וכעבר רגע, לכאורה אותה אפלולית, וכבר מוצאי שבת!

כיוצא בכך, אמר, ״בין ישראל לעמים״: אין צרך בדעת מיוחדת להבדיל בין משה רבינו לפרעה, ובין מרדכי להמן. אבל כמה דעת נצרכת כדי להבדיל בין הירוד שביהודים לטוב שבנכרים!

וכשנכנסו שונאים להיכל, גם אם היינו במצב של הסתר פנים, ו״אינם עושים רצונו של מקום״, לגבם ולעמתם ״בין כך ובין כך קרויים בנים״ (קדושין לו ע״א), גם בשעת החרבן (בבא בתרא י ע״א) – חבוקה ודבוקה בך!

הסכנה שבמבט זה מאידך גיסא: [לקט לענ"ד]

הלבנה והכוכבים

וכבר אמרנו בשם ה״החדושי הוי״ם״ מגור זצ״ל: בתחלה נבראה הלבנה כחמה, שנאמר: ״ויעש אלקים את שני המארת הגדולים״ (בראשית א. טז). קטרגה הלבנה ואמרה: אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד.

אמר לה הקדוש ברוך הוא: ׳לכי ומעטי עצמך. וכדי להפיס דעתה הרבה צבאיה בכוכבים (רש״י, שם). ותמוה: הן היתה גדולה כחמה, ושאפה להיות אף גדולה ממנה והמעיטה הבורא. איזו נחמה יש לה בכוכבים – וכי שולטת היא עליהם, וכי שלה הם?

אלא שתראה שיש קטנים ממנה, וזה מרגיע…

ואם ברגשות עסקינן, יש לדעת שפועמים ופועלים הם בכל בני האדם. ואדרבה, בגדולים פועל הרגש יותר, בבחינת: ״הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו״ (סכה נב ע״א), וכמו שאמרו (תענית ד ע״א) שחכם הכועס, התורה מרתיחתו. פרש רש״י: שיש לו רוחב לב מתוך תורתו ומשים ללבו יותר משאר בני האדם. והסבא מקלם זצ״ל כתב בשם הרמח״ל זצ״ל ״כי חומר האדם בתקפו אף באדם היותר גדול… ולו לא היתה  [אלא] רק ידיעה זו לבעלי המוסר, היה די להם״ (״חכמה ומוסר״ ח״ב, מאמר שנא).

זהירות בקרוב רחוקים

אומר הרב דסלר שאדם יכול לעסוק בכך רק ברצוא ושוב, שישוב לעירו וילך אצלם רק ללמדם זמן קצר, וילמד הרבה מוסר, ויהיה לו רב וחבר שיתקנו אותו אם יראו שהוא סוטה מן הדרך.

שפעמים האדם יורד לאנשים כאלה, ומרגיש עצמו כגדול לידם ונהיה לרבם, בזמן שהוא מודד עצמו לידם אכן הוא גדול, וזה מקטין אותו היות וצריך למדוד עצמו ליד עובדי ה' ואנשים למדנים ובני תורה באמת!

החתן מולוזין שהיה מתמיד והחל מתבטל, וכששאלו הגביר – חמיו על כך, אמר לו תעמיד אותי למבחן מול כל אנשי העיירה כאן ואני אוכל לכולם! אמר לו חמיו – כאן זה לא חכמה, מול מוטל שואב המים? יענקל הסנדלר? אני אחזיר אותך לאריות שבוולזין ושם תראה כמה נפלת…

כך היה מעשה באותו אדם שהיה בקי בלוח העברי ותמיד ידע איזה הפטרה אומרים בכל שבת וכו' ונהיה לרבם והחלו שואלים אותו שאלות בהלכה, ולבש פרק והמבורג… ופ"א נקלע לוילנה ונכנס לביהמ"ד וראה שהם דנים בויכוח רועש, וניגש ושאל במה מדובר – אולי "הרב" יוכל לפשוט ספיקם. השיבו לו שעוסקים בסוגיא ד"צרת הבת" – גירד הלה בפדחתו ואמר על הבת שמעתי, הצרה פה לא ברורה לי…

המלאכים במת"ת

המלאכים אומרים במת"ת תנה הודך על השמים, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? מבאר הרב דסלר שהביקורת שלהם גדולה מאד מפני שהם אינם בעלי בחירה, ובדרגתם כל הו"א לחטא הגם שהאדם התגבר, היא חטא! שהרי מי יעלה על הדעת בכלל להמרות פי עליון??

ולאו דוקא מלאכים, מבאר הרב דסלר שלכל אדם יש נקודת בחירה. התחום בו הוא מתמודד. מעל זה – מה שאינו מקיים, מתחת לנקודת הבחירה – מה שבודאות מקיים ואין לו התמודדות. נשים לב, שגם אצל האדם ישנה ביקורת כלפי אנשים שהתמודדו והתגברו על נסיונות שהם למטה מנקודת הבחירה, שהרי איך יתכן בכלל שיהיה לך כזה נסיון?? אנו נסתכל בזלזול כלפי אדם שיאמר לנו שהיה לו התמודדות כשראה כסף של מישהו – האם לגנוב אותו והוא התגבר… או שהוא התמודד האם לעשן בשבת, והוא התגבר…

אנו מודדים עצמנו ביחס לזולת, ומתוך זה מבקרים אותו, ומרגישים טוב עם עצמנו.

משה משכנע את אהרון

משה משכנע את אהרון ולא מסתפק בכך שאתה זוכה, אלא מוסיף – זה משהו שאני לא זכיתי!!

ורואים שאף זה בכלל הנחמה. שאתה זוכה, והוא לא…

אבל, געוואלד! הרי מדבר באהרן, טוב העין, האוהב את הבריות (אבות פ״ד מי״ב) –

והוא ומשה, כנשמה אחת בשני גופים: ״זה שמח בגדלתו של זה, וזה שמח בגדלתו של זה. אהרן שמח בגדלתו של משה: ״וראך, ושמח בלבו״ (שמות ד, יח), ומשה שמח בגדילתו של אהרן, שנאמר: ״כשמן הטוב [שמן המשחה] ירד על הזקן זקן אהרן (תהלים קלג, ב), וכי שני זקנים היו לאהרן, אלא כיון שראה משה שמן המשחה יורד על זקן אהרן היה דומה לו כאלו יורד על זקנו שלו והיה שמח״ (שיר השירים רבה א, נב) – ו״כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם״ (משלי כז, יט) – ועם כל זה!

כי כח הוא מכוחות הנפש, רגש מטבע בכל אדם! רגש, שאין לו שום הסבר, ושאין בו שום הגיון – אז מדוע הטבע בנו?!

וכבר השריש המשגיח דלומז׳א, הגה״צ רבי משה רוזנשטיין זצ״ל (״יסודי הדעת״ ח״ב, פרק כח) בשם רבו הסבא מקלם זצ״ל, שכשם שאין באדם כח גשמי שאינו לתועלת, אלא יש לדעת כיצד לנצלו לטובה, כך אין כח מכחות הנפש שאינו לתועלת, אלא שיש לדעת כיצד ולצרך מה להשתמש בו. ואף כח זה בכלל.

ר"ע והמתבן

ואץ ספק, שכיח זה נטע באדם, כדי להנחילו מדת ההסתפקות והשמחה בחלקו, כשיראה שיש כאלו שגודלם לא שפר כגורלו. זהו ששנינו (נדרים נ ע״א), שכאשר הדיר כליבא שבוע, מגדולי עשירי ירושלים, את בתו רחל מנכסיו עקב נשואיה לרבי עקיבא, שהיה רועה צאן עם הארץ בן ארבעים, פנו להתגורר במתבן. התבן שמש להם כמצע וכשמיכה, ובבקר היו פולים את אניצי התבן משערותיהם. בא אליהו הנביא לנחמם. התחזה כעני, ובקש מעט תבן, כי אשתו ילז־ה, ואין לו דבר להציע על הארץ עבורה ועבור התינוק. אמר רבי עקיבא לאשתו: ״ראי, יש כאלו שמצבם גרוע ממצבנו. אפלו תבן אין להם!״ ורואים, שזה מנחם!

בגשמיות, להתנחם בכך שיש כאלו שיש להם פחות. וברוחניות, לשאוף שיהיה לנו יותר ויותר. וכמו שמצינו (תענית כה ע״א) שרבי חנינא בן דוסא היה עני מרוד ובקשה אשתו שיתפלל להושע. נתנו להם מוט זהב, כרגל שלחן. ראתה בחלומה שכל הצדיקים אוכלים משלחן בעל שלש רגלים, והיא בשלחן בעל שתי רגלים. אמר לה: רצונך שיאכלו כלם בשלחן מושלם ואנו בשלחן חסר? הסכימה שיבקש רחמים ויטלוהו. לא מובן –

והרי שלחן בן שתי רגלים אינו יכול לעמד, על אחת כמה וכמה אם נושא הוא על גביו כל עמס שכר העולם הבא של רבי חנינא בן דוסא ולמרדר מתוך הדחק! יש לשבת לצדו ולתמך בו לנצח נצחים. היא ובעלה, כל אחד בתורו – ודאי תבקש להחזיר את הרגל השלישית, שתיצב את השלחן! ומשמע, שאם היתה רואה שכל הצדיקים יושבים ותומכים שלחנם, היתה מסכימה לשבת לנצח ולהחזיק בשלחן לבל ימוט!

מה שהפריע היה, שכל הצדיקים אוכלים בשלחן יציב, רק הם שאוכלים על שלחן חסר…

הן זו הבחינה ש״כל אחד ואחד נכוה [בגן העדן] מחופתו של חברו, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה״ (בתרא עה ע״א)!

הפר מתקנא בפר חברו

נזכיר מדרש ידוע (במדבר ובה כג, ט) – ״מלפנו מבהמות ארץ״ (איוב לה, יא). אמר להם הקדוש ברוך הוא: למדו מפרו של אליהו – שבשעה שאמר אליהו הנביא לעובדי הבעל: ״בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשנה כי אתם הרבים״ (מלכים א יח, כה), נתקבצו ארבע מאות וחמשים נביאי הבעל וארבע מאות וחמישים נביאי האשרה ולא יכלו להזיז את רגליו מן הארץ [וכבר הוכחנו מכאן (בפרשת נשא, מאמר: כח הרצון) כחו של רצון נחוש!], עד שפתח אליהו ואמר לו: לך עמהם השיב הפר ואמר לו לעיני כל העם: אני וחברי יצאנו מבטן אחת, וגדלנו במחנה אחד, והוא עלה בחלקו של מקום ושמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש עליו, ואני עליתי בחלק הבעל להכעיס את בודאי?! אמר לו אליהו: פר פר, אל תירא, לך עמהם ואל ימצאו עלילה.

שכשם ששמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש על אותו שעמי ובכך שתרד עליו אש מן השמים], כך מתקדש עליך [בכך שלא תרד עליה אש ממרום].

אמר לו: וכך אתה מיעצני? שבועה, איני זז מכאן עד שתמסרני בידם! שנאמר: ״וייקחו את הפר אשר נתן להם״ אליהו.

כמה מרגש הוכרח, אלו דברים היוצאים מן הלב! הלא השריש ה״מסלת ישרים״ (פרק א) שהתעלות היא עבור הברואים לשמש את הצדיק, כאבנים שבקשו: ״עלי יניח צדיק ראשו״ (חולין צט ע״ב), על אחת כמה וכמה (שם, פרק כו) ״שיהיה נחשב לעלוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח, כיון שהיו בקרבים לפני השכינה״. וכלל ידוע, ש״ידיעת ההפכים, אחת״ (״עקדת יצחק״ שער יגן. כשם שזו התעלות להיות מקרב לגבוה, כך חסרון נורא הוא להיות מקרב לעבודה הזדה

אבל, אם כך, איך מוצאים כהני הבעלים והעשתרות פרים לזבחיהם?

הלא ינעצו טלפיהם בקרקע, ותשע מאות איש לא התיקום ממקומם, ואין מי שימסרם!

!רואים שלא כל כך אכפת לו להמסר לבעל. מה שבאמת אכפת לו הוא מדוע ״ההוא עלה לחלקו של מקום״, נכוה מחפתו של חברו (בבא בתרא עה ע׳׳א)…

ברם, לפחות כך: ״למדו מפרו של אליהו״… אוי לנו, שאנו מהפכים היוצרות – ברוחניות, מתנחמים אנו בכך שיש גרועים ונחותים מאתנו. ובגשמיות, נכדם אנו מהשגיהם של חברינו…

הרב והדיבוק

בס?רו ״מנחת אליהו״ (פרק ה) מספר בעל ה״שבט מוסר״ זצ״ל שבחדש אב שנת תמב עסק בהוצאת ׳דבוק׳ שנכנס בנער אחד. היה זה מוכר עופות, ״והייתי מכיר את האיש ואת שיחו, שהוה איש כעסן ומעשיו מכערים. שאלתי אותו מה טבעך, אמר: היו לי חובות ולא יכולתי לסבל, ויראתי שמא אצטרך לבריות ובחרתי מות מחיים ובלעתי רעל׳׳ והמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, ונשמתו נטרדת בלי מנוחה. שאלו שאלות שונות, וענה עליהן כידיעתו והשגתו –

״שאלתי לו כמות שעור הרוח כמה הוא״, מה גדל הנשמה. ״והשיב: הכל כפי רוחניותו, ורוחו היותה כשעור אגוז קטן, ויש רוחות קטנים ממנו״ ־

הנה לנו מבט חדש, משג חדש בתיאור ״האדם הגדול בענקים״ (יהושע יד, טו) שנאמר על אברהם אבינו, ״ושם [בשובם] אשה גדולה״, יראת חטא (מלכים ב ד, ח ובתרגום). דברים כפשוטם, נשמתם גדולה. והחטא מקטינה כאגוז וכביצה!

מתהלך אדם בעולמו של הקדוש ברוך הוא, יהיר וגאה בגבה קומתו. אח, את גבהו ישאיר בבור קברו. ומה יעלה למרום גרגר שמשום? פתית אבק?!.״

אבל הנחמה, רבונו של עולם, הנחמה ״ויש רוחות קטנים ממנו״, אז לא נורא.

*

המשכן בטהרת הלב

[הרב נבנצל]

פרשתנו פותחת בציווי מיוחד לעם ישראל בהקמת "המשכּן":  "דַבֵּר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו  את תרומתי" (שמות כ"ה ב') מפרש בעל הטורים: "פתח  דַבֵּר – " אל בני ישראל בלשון פיוס כמו: "דַבּרו על לב ירושלים" .(ישעיה מ' ב')

שואל מרן הגר"ז סורוצקין זצוק"ל מה פשרו של הציווי בכך שתרומת המשכן תגיע רק מאלה התורמים מרצונם ומנדיבות לבּם, הלא נפסק ברמב"ם בהלכות תפילה (פי"א ה"א) שכל מקום שדרים בו עשרה יהודים כופים זה את זה לבנות להם מקום תפילה! ובית כנסת הוא בבחינת: "בית מקדש מעט" ק"ו בן בנו של ק"ו כשעסקנן בבניין המשכן!

כלומר, עומק התמיהה היא:  בניית המשכן הינה מצווה מדאורייתא!, וכידוע, ניתן היה לכפות על קיום המצוות בימי משה רבנו בכל זאת מדגישה – התורה שלבניית המשכן יקחו רק "מאשר ידבנו לבו", ולא ישתמשו לכפיה. ואף שבכל המצוות הדגש הוא בעיקר על העשייה, כאן, התנאי הראשון והמרכזי הוא 'הרצון' שהתורם ירצה לתת. עד שאפשר לומר שאם חלילה לא היה איש  מוכן להרים תרומתו  לא היה מקדש בישראל! התניה יוצאת דופן זו של התורה, בה היא מציבה את איכות הרגשת לבו של עושה המצווה כתנאי – המעכב את העשייה אומרת דרשני…

כן יש להתבונן בדברי בעל הטורים הנ"ל שהיה צורך לדבר אל לבּם של ישראל ולפייסם כדי שיתרמו מכספם, הלא מהיכן היה ממון לעם ישראל, הרי  זה לא מכבר יצאו הם מ"בית עבדים" אל המדבר הצחיח!? התשובה היא שכול זה הגיע מציווי הקב"ה למשה רבינו: "דַבֶּר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו… כלי כסף וכלי זהב" (שם י' ב') כפי הנאמר בגמרא: " שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים!!" (בכורות, ה:).  ונוסף לזה רכוש אדיר שזכו ישראל מ"ביזת הים". כך שכסף  שלא עמלו בו כלל היה להם בשפע רב, והנה מבקש הקב"ה לבנות לו משכן בתוככי עמו, וכי לשם כך יש צורך לפייסם?!

נראה שכדי ליישב זאת עלינו להתבונן בחידה ושמה: "לב",  ברור לכול שהכוונה ללב הרעיוני של האדם. מה מייצג הלב? מול מי הוא מתמודד?הרמח"ל בפרק ט"ו ב"מסילת ישרים" מגדירו כך: "  והנה הלב הוא 'המלך' לכל חלקי הגוף, ונוהג (מנהיג) בם, ואם הוא אינו מביא עצמו  (לבו) אל עבודתו יתברך – אין עבודת שאר האיברים כלום!" יש להתבונן מפני מה זכה הלב לתואר "מלך"?

מבאר זאת מרן הגר"א דסלר זצוק"ל: " הכרת הלב הלא כבדה היא ביותר. יודע אני בעצמי וברור הוא בשכלי, למשל, שעישון הסיגריות קשה הוא לבריאותי, יודע אני זאת ממעשי יום ויום. ואף על פי כן, אני הולך ומעשן, ולמה הוא זה?! יען שלבבי דבוק בהרגל העישון, וכל אשר יטה הלב אליו, לא יתאמת אצלו ההיפך. אף אם ברור הוא לשכל בתכלית הבירור!!. ומעשי האדם אך ורק באשר יתאמת ללב הם תלויים, ולא יתנהגו על פי בירור השכל כלל". (מכתב מאליהו ח"א עמוד 79).

כלומר, כוחו של הלב הוא כה גדול בהשפעתו על האדם עד כדי התעלמות מוחלטת מהשכל וההיגיון הנדרשים מהאדם החפץ לכאורה לחיות! האדם ההולך אחר שרירות לבו מסוגל לקצר את חייו "במודע" רק מפני שהלב מסרב להשתנות!!

מה פשר הדבר? יסוד הדברים נעוץ בדברי הנביא ירמיהו בפסוק: "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ." (י"ז ט')  מבאר ה"מצודת דוד": "עקוב הלב" – עם כי לב האדם הוא מעוקם ומעוות יותר מכל איבריו ויש לו מכאוב חזק רוצה לומר- דעה נפסדת לחשוב מי הוא היודע תעלומות לבי אם הוא בוטח באמת או לא". ומוסיף לבאר זאת המלבי"ם : " "הלב עקב מכל", כל הציורים הרעים והמידות הרעות אורבים על הלב שהוא כח הממשלה אשר בנפש ומעלים אליו ציורים רעים לכל עוון ולכל חטאת."

א"כ לכאורה אבדה תקוותו של האדם כאשר לבו לב רע הוא?! ע"כ ממשיך המלבי"ם לבאר את המשך הפסוק ולתת תקווה לאדם:  "ואנוש הוא"-  והלב עצמו לב אנושי המוכן להתהפך בכל רגע ורגע לפי הציורים שימשלו אז בנפש".

כלומר, הלב הוא כוח אנרגטי החזק ביותר בנפש האדם, הוא נמשל כדלק המפעיל את המכונה המשוכללת שבעולם.  בכוחו  של אותו לב ליצור לאדם תשוקות ורצונות לדברים הטובים ביותר ובכך לרוממו ולהעלותו ,ובכוחו לנתב את אותם תשוקות ורצונות אל המקומות השפלים ביותר! ועי"כ   להשפילו עד עפר.

הנה אחת התשוקות החזקות ביותר במין האנושי היא התשוקה לכסף!… כפי הנאמר בקהלת: " אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (ה' ט')  "כסף" מלשון- כיסופין! האדם נכסף ומשתוקק לו.  כלל לא משנה כמה כסף יש לו לאדם ולמה הוא זקוק, הוא תמיד ירצה עוד ועוד. תופעת מופלאה חסרת הגיון ופשר- רדיפה בלתי פוסקת אחר צבירת הממון הקיימת בעולם כולו. דומה שה -'דלק', המניע את גלגלי העולם כולו, בנוי על הרצון לצבור רכוש. רעבון בלתי פוסק קיים בתחום זה, והאדם אינו שבע לעולם.

הנה כאן בבניית המשכן מבקש הקב"ה מעם ישראל לתת לא את כספם וזהבם גרידא, כי אם את ה"לב" המשתוקק לצבור הון!  לתת תרומה ממונית למשכן ה' מזהב והכסף של האדם מתוך "רצון" למרות ההשתוקקות הטבעית של לב האדם לכסף זה אינו דבר של מה בכך!.    כפי שהיטיב לבאר בעל ה"משנה שכיר" זצוק"ל ששמע מידידו הגאון רבי שלום וידר זצוק"ל על דברי הפיוט הנאמר בשבת בשיר הייחוד: "ואני בעודי אהללה בוראי"- היינו במידה שיש באדם  שאינו יכול להשׂביע את עצמו, כנאמר בחז"ל: "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים" וכך הלאה, אך אני לוקח מידה זו להלל בו את בוראי, שתמיד איני מסתפק בעבדות ד' ורק אני משתוקק לעבוד אותו יותר ויותר, וזהו "בעודי" מלשון עוד ועוד! שיש בי אהללה בו בוראי". נראה שרעיון זה נמצא בביאור של רש"י על פסוק זה: "אוהב כסף לא ישבע כסף" – אוהב מצות לא ישבע מהם".

ברוח דברים אלו מבאר הרש"ר הירש זצוק"ל את המושג: "נדבת לבו": " …משמעות "נדב" היא נביעה ממקור פנימי… נדיב הוא אדם חופשי ובלתי תלוי, שמעשיו באים רק מכוח ציווי פנימיותו… בא הכתוב ומטעים את תכונת ההתנדבות על ידי צירוף המילה "לב": נדיב לב. ובהבלטה יתירה: "נדיב לבו", לבו שלו. בכך מרחיק הכתוב כל דרך של כפייה ואף כל השפעה חיצונית העשויה לכוון את מעשה המתנדב…

על המשכן נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ידועים דברי האלשיך הק' על השאלה מדוע  לא נאמר בתוכו אלא ב"תוכם"? התשובה  – בתוכו של כל אחד ואחד . בבחינת: "בלבבי משכּן אבנה להַדַר כבודו". לתת ולהקדיש את הלב להיות משכנו של מקום, בזה הוא בונה את המקדש!. מדוע ציווי זה נאמר דווקא בבניית המשכן?

מבאר זאת הגר"א נבנצאל שליט"א כי עיקר תכלית המשכן היא יצירת הקרבה בין היהודי  לבוראו ע"י הקרבת הקורבנות. וכאשר האדם מקריב כלאחר יד כשאין התעוררות בלבו פנימה אין כל משמעות לקורבן הנשחט! בעבודת הקורבנות הלב – אינו עניין צדדי; כוונת הלב אינה תוספת לעבודה, אלא היא היא העבודה, שכן הבורא אינו צריך בהמות אלא את תיקונם של בני האדם: " רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין ק"ו)  וכשאין לב … אין להקרבת הקורבן כל ערך הסבר זה כוחו יפה לא רק לעניין הקורבנות בלבד אלא לכלל הציווי על עשיית המשכן … וכי זקוק ה' חלילה, לאוהל יריעות עיזים, או אפילו לבית אבן מהודר? … הקב"ה אינו צריך מקדש האדם צריך מקדש! כל תכליתו של המקדש על העבודה – והניסים שבו, היא לעורר את לב האדם לדביקות בבורא … נמצא שבלי שיתוף הלב אין כל טעם לבניין המקדש ולעבודת הקורבנות.

מקור לדבריו נמצא בדברי החינוך: " בספר החינוך: "בנין בית לשם – יתברך… אינו אלא הכל להכין את הלבבות לעבודתו יתעלה".

נאמר בפסוק: " "ויעש בצלאל את הארון", מבאר רש"י: "שאע"פ שגם שאר "חכמי הלב" עשו עמו במלאכת הארון, בכל זאת נקראת המלאכה על שמו של בצלאל: "לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר  משאר החכמים". ארון ברית ד' איננו חלילה עבודת נגרות יפה ומושלמת ככל שתהיה… ארון הזהב – המכסה את העץ איננו חלילה  רק עבודת צורפות מדויקת להפליא… מה שמציין רש"י זה את הלב! את מסירות הנפש, את הכוונה האמיתית – זה הגורם הבלעדי להשראת שכינה.  

נסיים בדברי רבינו בחיי על הפסוק במשל(כ"ו): " תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי" – יזהיר בכתוב זה שימסור ליבו לעבודת השם יתעלה וכו', ודבר ידוע שכל האברים בגוף הם נמשכים אחר הלב והעיניים, והלב עיקר הכל, כי אם הלב שלם עם ה' יתברך – הכל שלם, ואם חסר עמו – הכל חסר. יהי רצון שנזכה "לעבדו בכל ללבכם".

הגאון האדיר רבי אברהם גנחובסקי זצוק"ל  הגיע למחלקה פסיכיאטרית בבית חולים כדי לעקוב אחר טיפול רפואי הניתן לאחד ממקורביו, והנה פגש שם את ידידו, יהודי תלמיד חכם מוכר, שהמתין בעצמו לטיפול. אותו יהודי התבייש מאוד, אך בטרם הספיק לעשות דבר, ניגש אליו רבי אברהם , הנמיך עצמו ולחש לאזנו: "נו.. מה לעשות… לעיתים גם אני צריך להיות כאן… עשה לי בבקשה טובה גדולה , אל תספר לאיש כי פגשת אותי פה"… אמר על כך אחד מגדולי הדור שליט"א ידענו גם ידענו על רגישותו של הגאון רבי אברהם זצ"ל ל"כבוד האדם".  אך להגיע לדרגה כזו של הרגשת לב, לחוש את כאבו של יהודי סובל,  ולהצילו בחכמתו מבושה, בתמורה להורדה מכבוד עצמו, זהו סוג של נתינה שעדיין לא שמענו.

*

התחלת – תסיים! | הבדים תומכי התורה לא יסורו ממנו לנצח

[על התלמיד חכם להיות תוכו כברו – לקח טוב עמ' קפט]

״מבית ומחוץ תצפנו״ (שמות כה, יא) — אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. אביי ואיתימא רבה בר עולא אמר: נקרא נתעב שנאמר: ״אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה״ (איוב טו, טז). אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב: ״למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין?״ (משלי יז,טז) אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים.

מכריז ר׳ ינאי: חבל על דלית ליה דרתא (חצר) ותרעא (שער) לדרתא עביד״ (פרש״י: שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים, לכך צריך שתקדים לו יראת שמים)

(יומא עב, ע"ב).

בברכות (כח, ע"א) מסופר שכשהיה רבן גמליאל נשיא, הכריז ואמר: כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. רק כאשר עברה הנשיאות לידי רבי אלעזר בן עזריה, סולק ״שומר הפתח״ מפתח בית המדרש וניתנה רשות לכל מי שרצה בכך להיכנס וללמוד תורה. והגמרא מציינת שם שבאותו יום נתווספו ספסלים רבים לבית המדרש. יש אומרים ארבע מאות ספסלים ויש אומרים שבע מאות.

וקשה להבין מי היה זה אותו שומר הפתח שהיה מסוגל להבחין בכל תלמיד אם תוכו כברו או לא? הרי לשם כך עליו להיות יודע מחשבות?

 בספר ״מעינה של תורה" מובא בשם הרבי הזקן מסדיגורה זצ״ל שביאר שדלתות בית המדרש נסגרו על מנעול ובריח, אולם התלמיד שרצה במלוא הרצינות והשאיפה הפנימית להיכנס וללמוד תורה, היה נוקט כל האמצעים והפעולות. הוא היה פורץ גדרות וחותר חתירות כדי להגיע אל הקודש פנימה, כדוגמת הלל שעלה על גג בית המדרש ושמע דברי תורה דרך הארובה.

בשם הג״ר גדליה אייזמן שליט"א שמעתי שדייק בדברי הגמרא, שנקטה דבאותו יום נתווספו ספסלים בבית המדרש. לכאורה היה ראוי יותר לנקוט במספר התלמידים שנתווספו בעת שרבי אלעזר בן עזריה נתמנה לנשיא. מדוע איפוא הדגישו חז״ל את ענין הוספת הספסלים?

והשיב שאפשר שבאו ללמדנו בזה דהצורך בהוספת ספסלים נתעורר לאו דוקא בגין ריבוי התלמידים, אלא בגלל השינוי שחל בסוג התלמידים.

כל זמן שעל חובשי בית המדרש נימנו רק אלה שתוכם כברם, לא היה שם מי שיתלונן על התנאים החומריים שהיו שם. רצונם הטהור ללמוד תורה נתן להם את הכוח ללמוד בכל מצב גם בהעדר ספסלים וכדומה. אולם משבאו לשם גם אלה שאין תוכם כברם — אשר אמנם בעצם בואם לבית המדרש הביעו רצון ללמוד, אך כנראה לא בכל מחיר… מכך נולד הצורך למלא את בית המדרש בספסלים כדי שיווצרו התנאים המתאימים גם לאלה.

מעלת החזקת התורה [מאמר נוסף בלקח טוב עמ' קצא]

״בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו…,׳ (כה, טו) בספר ״החפץ חיים — חייו ופעלו״ מסופר על אסיפת היסוד של "ועד הישיבות״ שהיתה בוילנא בשנת תרפ״ד.

ה״חפץ חיים״ שהיה היוזם להקמת ועד הישיבות נתבקש לשאת את נאום הפתיחה, ואלו היו דבריו:

״חז״ל אומרים מוטב תופר תורה ואל תשתכח תורה מישראל״ הרעיון שבדבר כך הוא: מי שעובר חס ושלום על התורה בנקודה מסוימת, אף על פי שיהיה עליו לתת על זה דין וחשבון לעתיד לבוא, בעולם הבא, בכל זאת עודנו נשאר בכלל יהודי. ברם, משהתורה תשתכח מחייו — אין לשער את התוצאות האיומות שעלולות להיגרם מכך לכלל ישראל.

הקב״ה הבטיח למחזיק בתורה שכר חלק כחלק עם לומד התורה. ברם, לא יכול היה לדרוש שהתומך בתורה יעמוד גם על אותה רמה רוחנית ומוסרית של מי שלומד בתורה.

זאת ניתן להבין מן המקרא שכתוב בו שארון ברית ה׳ שהכיל בתוכו את הלוחות צריך היה להיות מצופה זהב טהור. לעומת זאת, בדי הארון צריכים היו להיות מצופים ״זהב״ בלבד ולא ״זהב טהור״.

כידוע, מרמז הארון על לומדי התורה, והבדים — על מחזיקי התורה.

ההבדל בין איכות הזהב שציפה את הארון לבין איכות הזהב של הבדים ללמדנו בא, שאין התורה יכולה לדרוש ממחזיקי התורה דרגה רוחנית כמו שנדרש מלומדיה.

כמו כן אומרת התורה: ״בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו״. אפילו כשעמד הארון בבית קודשי הקודשים, צריכים היו הבדים להיות עמו.

רמז יש בכך, שמחזיק התורה אסור לו לעולם לחדול מלתמוך בתלמיד החכם, ובזכות החזקת לומד התורה בעולם הזה יהיה בעולם הבא המחזיק שרוי במחיצתו של הלומד, ככתוב בתורה: ״שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך״, שפירושו לפי חז״ל: שמח זבולון בצאתך מן העולם, שכן בעולם הבא יהיה יששכר עמך באהלך.

עוד אומרים חז״ל: ״כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף״ (פסחים נג, ע"ב). מכאן שבעולם העליון ישיג מחזיק התורה גם ידיעות של תורה, שאלמלא כן, מה זכות היא לו לשבת יחד עם לומד התורה בישיבה של מעלה כשהוא נשאר חסר דעת, הרי אין בכך כל שכר בשבילו, אלא עינוי או שמא עונש?

כשיושב אדם רגיל בצידם של למדנים גדולים שעה שהם מתפלפלים בתורה ונבצר ממנו להשתתף בויכוח, וכמוהו כאילם לא יפתח פיו, הרי אין לך צער וביזיון גדולים מאלה, אף שאינו יושב כך אלא שעה קלה בלבד. קל וחומר בעולם הנצחי, לשבת לצידם של תלמידי חכמים בלי להבין דבר — הרי זה גורם סבל בל יתואר. ברור איפוא שמחזיקי התורה זוכים בעולם העליון להבין את התורה ממש כאילו למדוה.

ואכן מובא, שמשהתעוררה פלוגתא בין גדולי הדור בענין של שעטנז, נתגלה לגאון ר׳ חיים מוולוזיין זצ״ל בחלום אדם אחד, שהכירו בחיים בתור יהודי פשוט שהיה מחזיק תורה מממונו.

מששאלו כיצד נפסקה הלכה בישיבה של מעלה, הרצה בפניו המת את ההלכה על כל מקורותיה.

שמו של מחזיק התורה, מתאחד עם שמו של לומד התורה, כפי שבתלמוד נזכר בקביעות שמעון בתור ״אחי עזריה״, משום שעזריה איפשר בתמיכתו לשמעון שילמד תורה.

*

המנורה רמזיה וסודותיה

[דמיון האדם למנורה – מבוסס על האלשיך ממעין השבוע, עם תוספת רבה]

"וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (שמות כה, לא).

התורה מצוה לעשות מנורה מקשה זהב. מבאר האלשיך הקדוש המנורה מרמזת לאדם. הקנים היוצאים דומים לאדם הפורס ידים. האדם גובהו ח"י אמה כגובה המנורה. המנורה מקשה זהב, לרמז שעל האדם להיות יחידה אחת של עבודת ה', ללא חלקים וללא פירודים. זהב טהור. ללא סיגים, לא פחות.

כפתוריה ופרחיה צריכים להיות חלק ממנה, לאמור, שכל אבריה הם חלק בלתי נפרד מן המנורה, כך על האדם לדאוג שכל אבריו יהיו חלק מעבודת ה' שלו, ולא להזניח שום אבר, לעתיד לבוא אבר שלא עשה בו האדם מצות יהיו פגום חס ושלום.

דרך עשיית המנורה היה ע"י הכאה בכשיל ופיסול בגוש זהב. ללמדנו שעל האדם לפסל את מידותיו, וכמו שאין גוש הזהב הופך בין רגע לצורת מנורה, כך על האדם לדעת שאין מתקנים מידות ביום אחד. זו עבודה של שנים. עבודה איטית ומדויקת כפיסול.

(לב) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי:

(לג) שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה: (לד) וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ: (לה) וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה:

(לו) כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר:

על הכפתורים והפרחים להיות חלק ממעשה המנורה. הכפתורים הם רמז להידורי המצוות שהאדם עושה, מלמדים אותנו שעל האדם להקפיד שההידורים והחסידות שעושה יהיו חלק ממנו, ולא כחיקוי שראה אחרים שעושים. הרבה עשו כרשב"י ולכן לא עלתה בידם. זה לא היה אלא חיקוי.

תוספת מספר אור דניאל אחרי מות עמ' רמג:

מסופר שהאדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל נשאל פעם על ידי בדחן בחתונה אם יורשה לו לחקות אותו בפני הציבור כדי לשמח חתן וכלה, האדמו"ר השיב בחיוב והאיש עלה על הבמה והחל לחקות את תפילותיו ואת דרשותיו וכו'.

לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר יושב ובוכה, מיד ירד מהבמה וחש לעבר האדמו"ר ושאלו "הלא קיבלתי רשות", "חלילה", השיב הרבי "אל לך לחשוש פן פגעת בי לא זו סיבת בכייתי".

מאוחר יותר התברר שכאשר ראה הרבי כיצד הלה מחקה את תנועותיו בעת התפילה ועבודת ה', שאל את עצמו: "אולי גם אני מחקה את עצמי ואיני עובד את ה' באמת מתוך תחושת התחדשות פנימית" על זה בכה הרבי!

(לז) וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ:

הנרות מאירים לעבר פניה, פניה הוא הנר האמצעי לא נאמר לעבר ליבה, אלא פניה, ללמד שכל האברים צריכים להיות משועבדים למוח, ולא ללב. הלב פועל על פי רגש ואילו השכל הינו המדריך האמיתי שעליו צריך האדם להסתמך.

(לח) וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר: (לט) כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:

המלקחים והמחתות מרמזים לחפצי המצוות, תפילין, מזוזה, לולב, סוכה, מצה וכדו'. הם כמכשירי המצוה. על האדם לדאוג שלא המצוה תהיה בחינת זהב טהור, אלא גם מכשירי המצוה יהיו זהב. שהתפילין והמזוזות יהיו מהודרות, ולא יסתפק בכסף ונחושת.

(מ) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר:

אזהרה שעל האדם לא לשנות מן המסור לנו מסיני. לא לפעול לפי הנראה לי, אלא לפי מה שנראה לתורה הקדושה.

אך יש לעמוד על עוד נקודה-

מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה- כתוב תיעשה [עי' ראב"ע] ללמדנו שאחר שהאדם פיסל ועיצב את מידותיו, אך עדיין מרגיש שהוא רחוק מלהגיע לשלימות, הוא עשה הרבה, אך מרגיש שהרבה עוד לפניו ומעל לכוחותיו, מלמדת התורה שנדע שמשלב זה ואילך יזכה האדם לסייעתא דשמיא, ובתנאי שעשה כל שביכולתו.

המשל למגדל שבנה המלך והבטיח פרס גדול למי שיגיע לקצהו. ולא הצליחו עבדיו לעלות עליו עד שהגיע אחד וטיפס עד לקומה החמישים ומשם ואילך לקחתו מעלית… מהיכן שאינך יכול, יעזרוך משמים!

סיפר הבא"ח על אדם שלא היה ירא שמים אך שלח בנו להתחנך בתלמוד תורה ויום אחד ראה שאינו נוטל ידיו לסעודה ולקח סרגל על מנת להכות את יד בנו שהייתה מונחת על ידו, ובנו שמט ידו והכה האב את ידו שלו… אמר הבן שהיה גם חוצפן: כנראה שהוכתה היד הנכונה שגם האב לא היה נוטל ידיו…

על האב להיות דוגמא אישית ואז הבנים ילכו בדרכיו.

האב ששאל את הגר"חק האם להעיר לבן בתפילה או להתרכז בתפילה, והשיבו להתרכז שחייך קודמין, ועוד שאם יראה אותך כל הזמן מתרכז יחקה אותך, ואם כל התפילה תעיר יראה כיצד נראית תפילתך…

המעשה בחסיד שאמר לרבו שיברך את בנו בן השנתיים שהבן הזה נשמה גדולה שלוקח מגבת ומתעטף ולוקח לגו ועושה כמו תפילין… אמר לו הרב תעזוב שטויות תפסיק להתפלל בבית ותתחיל ללכת לבית הכנסת…

וזהו שרמז הכתוב וחשב אפודתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה, אפודתו הם בגדיו, כמעשהו – כפי מעשה האדם כן ממנו יהיה בנו.

[אור דניאל וארא] .

ה"כתב סופר" פרשת עקב דקדק בלשון הכתוב "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך" פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד [אולי קאי אלשה"כ ושננתם לבניך ודברת בם ולא ודיברו בם] לומר לך אם האב רוצה לקיים את ה"ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" שישמש דוגמא אישית קודם כל בקיימו "בשבתך בביתך" שיקדים ללמוד ויהיה דמות חינוכית לבניו!

*

לשאוף למעלה! | טפח מעל הקרקע

[הרב דוד ברוורמן יתד נאמן תשע"ה]

נאמר בפרשת תרומה: ״ועשית את הקרשים עצי שטים עומדים״ (שמות כו, טו).

מסיקה הגמרא הלכה למעשה: ״אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי: כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר: ׳עצי שטים עומדים׳״ (סוכה מה, ע"ב). מפרש רש״י ״כל המצוות – כגון קרשי המשכן ועמודים, ולולב והדס וערבה״ (כלומר, כאשר מקימים את המשכן וכן במצוות ״ארבעת המינים״ צריך שיהיו העצים מכוונים כלפי מעלה כפי דרך גדילתן בעץ).

יש להתבונן בנוסח הדברים: ״כל המצוות״, משמעותן כל תרי״ג מצוות, בעוד שלפי פירוש רש״י עסקינן במספר מצוות בודדות ? ! ב.״כל המצות כולן״ מדוע כפל הלשון הזה?

מוצאי שבת חזון תשע׳׳ג. הסמינר של ״ערכים״ מסתיים זה עתה, אחרוני המשתתפים נפרדים מהצוות ונוסעים לדרכם. בירכתי הלובי יושב לו בודד ומהורהר א. סטודנט לגנאלוגיה הנראה כמסרב לעזוב.

ניגשתי אליו והתעניינתי בשלומו, א. פתח את סיפור חייו, מתברר שבחור מוכשר זה משמש שנים רבות כמיסיונר מרכזי באחת הכתות הנוצריות הגדולות בעולם, תפקידו למשוך צעירים יהודים דרך אירועי תרבות מוסווים. לדאבונו הוא נחל הצלחה גדולה במעשיו… מאות רבות של צעירים מחוברים ׳בזכותו׳ לאותה כת. בדרך ניסית הוא התגלגל לסמינר הזה, וכאן התגלתה לו האמת האחת והיחידה.

כעת הוא יושב עצוב ואובד עצות, מה עליו לעשות? הוא מעוניין לשוב בתשובה שלמה, אך מה עם כל הנשמות היהודיות השבויות בגללו בשבי כוחות הטומאה?!

כאבתי עמו את המצב הנורא והחלטנו להיוועץ עם רב גדול לקבל עצה ותושייה. למחרת הוא התייצב בבית הרב שהאזין לסיפורו הכאוב. ״ראה״, אמר הרב, ״ידועה אמרתו של רבי נחמן מברסלב, ׳אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן׳.

עליך לעשות ככל שביכולתך לתקן את שגרמת! נסה לפנות בכל דרך אל אותם צעירים ולחשוף בפניהם את האמת! זה לא יהיה קל! אך מובטח לנו מחז״ל: ׳הבא להיטהר מסייעין בידו׳״.

נפגשנו שוב שנה לאחר מכן בסמינר בוגרים, כיפה גדולה מעטרת את ראשו, ציציותיו מתבדרות מבעד לשיפולי חולצתו, וחיוך גדול על פניו.

א. סיפר על הקושי הגדול שחווה, בהשתדלותו להגיע אל כל הצעירים שהיו עמו בקשר, ולכוונם לדרך האמת: ״אכן זו הייתה המשימה הקשה בחיי, היו זמנים שחשבתי להישבר, פעמים רבות שפכתי את לבי אצל הרב, הרב פתח בפני את ספר התהילים בפרק קכ״ד: ״נפשנו כציפור נמלטה, מפח יוקשים״, מפרש המלבי״ם: ״שרצו לצוד נפשנו לכפירת הדת, נדמינו כציפור שפורשים לפניו כל מיני מאכל וכו', ונפשנו נמלטה ולא נכנסה אל הפח ועמדנו בניסיון״.

הרב הקשה בפני: מדוע דוד המלך בחר בדוגמה של ציפור הבורחת ממלכודת ולא דוגמה של דג הבורח ממצודה? עונים בעלי החסידות, זאת מפני שדג בורח כלפי מטה לקרקעית הים, ואילו ציפור כשבורחת היא מתרוממת כלפי מעלה! דוד המלך מלמדנו שכאשר יהודי בורח מהחטא, הוא לא רק ניצול מהחטא בבחינת: ״סור מרע״, אלא הוא מתרומם למעלה וכעת הוא ברמה גבוהה יותר משהיה לפני הניסיון. הרב עודדני: כל יהודי שאתה מצליח להציל אתה והוא מתרוממים כלפי מעלה!!״ הדברים המעוררים החיו את נפשי, מסיים א. באושר, זכיתי ב״ה להגיע אל כל אותם טועים. כיום א. עומד בחזית הלוחמים בטמיעה ובמיסיון.

לאור זאת נבוא ליישב את השאלה שבה פתחנו.

מיישב זאת הגאון רבי שאול אלתר שליט״א, שיש כאן רעיון עמוק: כשמשווים את הצומח לדומם, מגלים הבדל מהותי: הדומם נשאר על מעמדו, קשור ומחובר לארציות האדמה, הצומח, לעומתו, עולה ומטפס כלפי מעלה, ובכך מרחיק עצמו מהארציות והגשמיות, וזה עיקר מעלת הצומח בכך שמתרומם כלפי השמים.

רעיון זה נאמר במדרש רבה בבראשית על היום השני בבריאה שבו הבדיל ד׳ בין המים העליונים לתחתונים: ״מים התחתונים נקראו מים בוכים, ולמה נקראו מים בוכים?

 כי בשעה שחילק הקב״ה את המים, נתן אלו למעלה ואלו למטה, התחילו מים התחתונים בוכים, וזהו שכתוב: "מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אור"(איוב כח, יא).

אמר רבי אבא: בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו״ (ב"ר ה,ד)

זהו עומק הביאור: ״דרך גדילתן״, כי עיקר המכוון הוא שיש לקחתו לכיוון ההפוך מהארציות והגשמיות ולהתקרב לשמים.

ולפי ביאור זה מיושבת השאלה בפשר הניסוח: ״כל המצוות כולן״. אמנם הלכה למעשה של ״דרך גדילתן״ היא במשכן ובארבעת המינים בלבד, אך מהמבט של פנימיות המצוות, רעיון זה שייך לכל המצוות, והוא, שאין לעשות את המצוות כמצוות אנשים מלומדה, אלא עשה דברים לשם פועלם, לשם היושב במרום יתברך שציווה לעשותם, בלי פניות ומחשבות זרות, עם כוונה להתנתק מהארציות והגשמיות ולהתקרב להשם יתברך.

דבר זה שייך לכל התרי״ג מצוות, בלי יוצא מהכלל – ״יש לעשותן כדרך גדילתן״.

וזאת על האדם לדעת, המטרה בעשיית המצוות צריכה להיות שהן תגדלנה ותרוממנה את האדם ותנתקנה אותו מחומריותו. וכשמקיימים את המצוות בכוונה זו, גם הן עולות למעלה ״דרך גדילתן״, כי ע״י זיכוך החומר בעשיית המצוות הם פרחי לעילא.

לאור הדברים ניתן להבין את הנאמר בגמרא במסכת שבת: ״לעולם ימכור אדם קורות ביתו, ויקנה מנעלים לרגליו״ (קכט, ע"א), ומדוע כה חמור הדבר שלא לילך יחף? [הקדמנו שקורות הבית מסמלים את הארציות והגשמיות, רבי רפאל טולידנו סירב להיכנס לדירה אותה רכש מפני שזה יותר מדי קביעות כאן בעולם הזה, וכל ימיו שכר והשכיר…]

התשובה היא מפני שהאדם זקוק לפרסה, שתפריד בינו לבין הקרקע, תפקידה של הנעל היא לרומם את האדם מהקרקע, להפריד בינו לבין הארציות. [ולכן אמרו תמכור את הגשמיות המחברת אותך לקרקע ולגשמיות – קורות ביתך – ותקנה דבר שיגביהך במשהו מהקרקע!].

ומדוע אם כן בסנה צֻווה משה רבנו: ״של נעליך מעל רגליך״?!

וכן בבית המקדש העבודה צריכה להיעשות על ידי הכהנים כשהם עומדים יחפים, ונפסק בהלכה שכהן שעבד עבודה כאשר ישנה חציצה בין רגלו לבין הקרקע – עבודתו פסולה!

התשובה היא שבשני המקומות הללו עסקינן ״באדמת קודש״, שם האדמה היא היא הקדושה, שם השמים והארץ חברו יחדיו, על כן במקום כזה צריך להסיר את המנעלים ולעמוד יחף. אך בשאר המקומות – על היהודי להתרומם טפחיים מעל הקרקע.

הבעל שם טוב הקדוש מבאר את הפסוק במגילת אסתר: ״איש יהודי״, מהו הביטוי ״איש יהודי״? העניין נעוץ בסוד האותיות ״איש״. האות א׳ במילה איש מסמלת – אדמה, האות ש׳ מסמלת ־ שמים, ואילו האות י׳ מסמלת את היהודי, תפקיד היהודי לחבר שמים וארץ – לא להישאר בארציות אלא לעלות את האדמה שבו לשמים.

״משנכנס אדר מרבים בשמחה״, אחד מאופני ביטויי השמחה הוא הריקוד, מה מיוחד בריקוד שמבטא שמחה?

עונה על כך רבי אהרן מקרלין זי״ע: ״גדול כוחו של הריקוד, שהוא מרומם את האדם טפח מעל הקרקע״.

רגל אחת הלא חייבת להיות באוויר… על האדם להתרומם מעל הארציות החומרית ולשאוף כלפי מעלה, ריקוד יהודי מסמל את הרצון להתקרב אל ד׳. חודש טוב ושמח.

*

את שבכחך עשה! | המנורה = התורה – צריכה יגיעה

"ועשית מנרת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו" (שמות כה, לא).

משה נתקשה במנורה, וה' הראהו מנורה של אש, ואעף על פי כן נתקשה בה והשליך הזהב לכור ויצאה מנורה שלימה.

לאיזה צורך אם כן הראהו ה' מנורה של אש אם ממילא היא נעשתה מעצמה?

המעשה בגוי שלמד שמונה שפות ורצה ללמוד ארמית. שלחוהו או לכורדים או ליהודים שלומדים תלמוד. הוא הגיע לשיעור בדף היומי והתחפש ליהודי, המגיד שיעור לימד באידיש, וגם בעברית, הלה היה אצלו מספר חודשים ולמד אידיש, למד גם עברית, אולם את הארמית הוא לא תפס, על אף שהיה מהיר תפישה וזיכרון.

הוא החליט לעלות לארץ ישראל [כנראה כאן הוא יצליח יותר, וכאן,התקרב ליהדות ובסופו של דבר התגייר. הוא נפגש עם הרב סופר מישיבת כה"ח ושאל אותו יאמר לי הרב, מדוע לאחר שהתגיירתי תפשתי גמרא, ולפני כן לא? הרי זה דבר שמלמדים אפילו לילדים, השיב לו הרב – מדוע את התינוק מלמדים תורה לפני לידתו, ואחר כך משכחים אותה ממנו? אם ללמדו- אז שיזכור, ואם רוצים שלא ידע- אז שלא ילמדוהו מלכתחילה!?

אלא הילד מקבל זאת ממעי אמו, לאחר מכן שיכחוהו כדי שיתייגע, אולם הדבר קל לו היות וכבר למד זאת. אתה לא עברת את המסלול הזה, ולכן לך הדבר היה קשה, [עד שהתגיירת וקיבלת נשמה של ישראל, וכעת אף לך יש את המעלה הזו שגר שהתגייר כתינוק שנולד, נלע"ד]

לפי זה נבין מדוע היה צריך ה' להראותו מנורה של אש וכו' ולא הראה מתחילה, מפני שאדם צריך לעשות כמוטל עליו,

אלא משה יגע, וכשיגעים ולבסוף לא מצליחים- אז מוצאים, וה' מזמן לך.

כך גם הילד, המטרה שיתייגע, אולם לבסוף שידע שזו מציאה, היות וכבר למד זאת בבטן אמו. [כבמשל מעלית שבמגדל של המלך למי שיטפס לראשו]

מסופר על מרן הבית יוסף שפעם אחת התקשה בקושיה מסוימת ימים רבים ולא מצא פיתרון, עד שלאחר מספר שבועות הגיע לחקר האמת ומצא ישוב נכון לקושיתו. והנה פעם אחת נזדמן לבית המדרש ושמע שניים שלומדים ואחד מקשה את הקושיה וחבירו 'שולף' לו את התירוץ ומיישב במחי יד… אותו תירוץ שהתייגע עליו כל כך!

חלשה דעתו. נגלה אליו המגיד בלילה ואמר לו אל תצטער, דע לך שאתה הורדת את התירוץ לעולם ביגיעתך בתורה, והם, אחר שהתירוץ כבר לארעא נחית, יכולים מיד לגשת אליו ולמוצאו!

ולכן הראו זאת למשה דוקא במנורה, היות והמנורה מרמזת לחוכמה, לומר לך חייבים להתייגע, ורק כשלא משיגים אזי משמים מסייעים!

היום דור של אינסטנט. אנשים רוצים להשיג הכל מהר. גם באוניברסיטה. במקום לעשות עבודות קונים אותן בכסף. בכל מקום מחפשים קיצורי דרך. אך בתורה אין הדבר כן. עולם הבא נקנה בעמל וביגיעה. לא ניתן לקנות דבר יקר בחינם. אבנים יש בחינם. אבנים יקרות עולות יקר. אנשים רוצים אבנים יקרות במחיר של חול… התורה רוצה שתתיגע! שתתאמץ בשביל העולם הבא, שיגיע לך בדין!

ועל פי זה יבואר ענין נוסף בפרשתינו [על פי הגר"ש שבדרון ח"ב עמ' רפד]

מובא בגמרא (יומא עב, ע"א)

"דבר אחר: עומדים, שמא תאמר אבד סברן ובטל סכויין – תלמוד לומר עמדים – שעומדין לעולם ולעולמים".

פרש"י: שמא תאמר – משנגנזו אבד סיברן שלא ישובו עוד. ובטל סכויין – מה שאנו סוכין ומצפין להן.

וכן מובא בתנא דבי אליהו רבה פרשה כג ד"ה למדנו מאבותינו הראשונים מפני מה משכן קיים היום, מפני שעשאוהו כשירין בנדיב לב, וקשין לפניו של אבינו שבשמיים להפסיק כל שנעשו [על ידי] כשירין בנדיב לב, ושכרן שעשאוהו בנדיב לב- שעתיד הקב"ה שיבוא וישרה בתוכו כמידה ראשונה, שנאמר עורי צפון ובואי תימן וגו':

וצריך ביאור מדוע גדלה כל כך מעלת הקרשים שיהיו קיימין לעולם, מה שלא זכה בית המקדש?

מובא בבראשית רבה (צד, ד) על הפסוק ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע: "להיכן הלך? אמר רב נחמן שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע".

יעקב לאחר שלא ראה שנים רבות את בנו מחמדו, ויורד מהרה למצרים לראותו, יש לו כעת את הזמן ללכת לקוץ ארזים לצורך בנין המשכן?

וכן בני ישראל שיוצאים ממצרים לחירות עולם. אף על פי כן יש להם כעת את הזמן לסחוב עמם את הקרשים למשכן?

הוא אשר אמרנו, דבר שנבנה במסירות נפש קיים לעולם! מה שנקנה ביגיעה לא במהרה מתבטל!

*

הכיור, המים, ורמזיהם

 [הרב אסולין במעיין גנים על פ' תרומה בענין ד' יסודות שבמשכן]

כתיב בפרשת כי תשא: "וידבר ה׳ אל משה לאמר. ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה, ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח, ונתת שמה מים. ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם"(שמות ל, יז-כא).

ויש לדקדק על לשון הכתוב ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת ״שמה״ מים, שלכאורה לפי דקדוק הלשון היה צריך לומר ונתת ״בו״ מים, דהיינו בכיור. כי שמה משמע שהכוונה על המקום שבין אהל מועד ובין המזבח, שבמקום זה תשים מים, רק שהכיור הוא אפשרות שיהיה במקום זה מים. והרי לפי פשוטו אינו כן, אלא שהמים צריכים להיות בכיור, כדי שיוכלו ליקח משם מים.

ולשון זה כפלתו התורה עוד בפרשת פקודי: "ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח ונתת ״שם״ מים" (שמות מ, ז).

ושלשתו התורה עוד, בפרשת פקודי: "וישם את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח ויתן ״שמה״ מים לרחצה" (שמות מ, ל)

ולמה לא כתוב ״בו״.

עוד יש לדקדק על מה שכתוב בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. ויותר היה לו לומר ירחצו ״במים״, דירחצו מים, משמע שירחצו את המים, והרי לא שייך לרחוץ מים. וגם אונקלוס תרגם יקדשון מיא, ולא תרגם במיא. משמע שיקדשו את המים. והרי כוונת הפסוק שירחצו את ידיהם ורגליהם במים, ויקדשו את ידיהם ורגליהם, ולא שיקדשו וירחצו את המים עצמם.

ונראה לפרש את הענין על דרך רמז, על פי מה שכתבנו לעיל שד׳ יסודות הבריאה שהיו במשכן, רומזים לדרך התיקון של המידות הרעות, הנמשכים מד׳ יסודות הבריאה. וכמו שכתב מהרח״ו בספר שערי קדושה. ועל יסוד המים כתב מהרח״ו וזו לשונו: יסוד המים, ממנו תאוות התענוגים, כי כן המים מצמיחים כל מיני תענוג עכ״ל.

וכיון שיסוד המים במשכן היה נמצא רק בכיור, לכן עלינו להתבונן בפרשת הכיור מהי הדרך להישמר מתאוות התענוגים.

[המים מרמזים לתענוגים. תמיד כשרוצים למכור הנאות – חופשה וכדומה יש תמונה עם חוף ים, בריכה וכדומה. וכיתוב גדול על "ספא"… ר' אלעזר בן ערך נמשך אחרי "מים היפים" ושכח תורתו.

דור המבול קילקלו במים ולקו במים. קילקלו בתאוות הנמשלים למים, ולקו במי המבול.

גם התורה הקדושה נמשלה למים על צד הקדושה. מים שבכוחם לבטל את המים של הטומאה. זה לעומת זה.

כשביטלו יצר הרע דעריות בוטל גם "חדוותא דשמעתתא". כתב הרמב"ם שאין מחשבת עריות נמצאת אלא בלב הפנוי מן החכמה של התורה.

דור המבול קילקלו במים ואלמלא כן, היו זוכים לקבל תורה. נטע קודשא בריך הוא למשה בדור המבול ולא אצלח. לא היו ראוייים לקבל את מי התורה לארבעים יום, וקיבלו את מי המבול לארבעים יום. זה לעומת זה עשה אלוקים.]

ונראה לפרש בס״ד, שהדרך כיצד להשתמש בתענוגי העולם הזה על ידי התורה, נחלק לב׳ אופנים.

א) מה שמוכרח לאדם לצורך קיומו בעולם הזה כגון אכילה ושתיה, אסור לו לבטל לגמרי את אותו תענוג, אלא רק לנקות את עצמו מהתאוה של אותו דבר. דהיינו שכאשר אוכל ושותה, יעשה כן להברות גופו לעבודת השם יתברך, ולא לאכול ולשתות רק לשם תענוג.

ואז כשאוכל ושותה, אף שמרגיש הנאה, אבל מכל מקום כוונתו לשם שמים, מקיים בזה מצוה. ובכלל זה כאשר מכבד שבת ויום טוב באכילה ושתיה, שהכל הוא מצוה. נמצא שמכניס את אותה תאוה אל הקדושה.

ב) יש תאוה שאינה נצרכת כלל לאדם לצורך בריאות גופו או לשם מצוה, וכל מהותה הוא רק תאוה בלבד, כגון שהוא שבע, ואוכל אכילה גסה לשם תענוג. או שאוכל מאכלים טעימים שאינם בריאים כדי להנות מן הטעם. ולזה אין שום תיקון, אלא רק לבטל את התאוה לגמרי.

ואל זה רומז הכיור שהיה שם מים. כי מים רומזים לתאוות כמו שכתב מהרח״ו. וציותה התורה להעמיד את הכיור בין אוהל מועד ובין המזבח, לרמז על יסוד זה, שהמים שהם התאוות יש להם ב׳ אופנים כיצד להשתמש בהם. או להפנותם לצד אהל מועד, דהיינו להכניסם אל הקדושה, ולעבוד בהם בעצמם את השם יתברך, או להפנותם אל המזבח, ולכלותם ולשורפם ולזבוח את יצרו הרע לגמרי.

ואל זה רומז אוהל מועד והמזבח. כי כל התאוות נמצאים בחושי האדם. וחושי האדם הם כוחות הראיה והשמיעה והריח והדיבור והאכילה וחוש המישוש, ועל כולם כוח המחשבה שנתן השם יתברך לאדם. ובתוך אוהל מועד היו כלים הרומזים על האפשרות להכניס את כל החושים האלו לצד הקדושה.

כי באהל מועד היו ג׳ כלים, מנורה שולחן ומזבח הקטורת. מנורה כנגד כוח הראיה.

שולחן ובו לחם הפנים, כנגד כח האכילה, והטורח בעשית הלחם בידים, כנגד חוש המישוש.

מזבח הקטורת כנגד הריח. ונכלל בו גם כח הדיבור והשמיעה, וכמו שאמרו בכריתות (ו, ע"ב) כשהוא שוחק אומר, הדק היטב, היטב הדק, מפני שהקול והדיבור יפה לבשמים. [וכן ידוע שכוח השמיעה והחוטם והדיבור, הוא מערכה אחת], נמצא שכל חושי האדם, היה להם שורש בתוך אוהל מועד. ובפנים היה קודש הקודשים שבו היה נמצא הארון, ובו היתה התורה. והוא רמז לכוח המחשבה, שהוא ענין נעלם, והוא בחינת קודש הקודשים.

ואל זה רמז כאן שהמים היו בין אוהל מועד ובין המזבח.

רמז שצריך להפנות את חושי האדם שבהם תלויות התאוות, אל אוהל מועד, ולהכניס אל הקדושה את כל חושי האדם. ומצד שני היה את המזבח, לרמוז שבאופן שאין לאדם שום צורך בתאוות, עליו להפנות את המים שהם התאוות לצד המזבח, ולזבוח את יצרו ולבטלו.

ועל פי זה מדויק מה שכתבה התורה ונתת ״שמה״ מים. כי מצד הלימוד שהיה בענין זה, הכיור היה רק כלי שיהיו בו המים. כי עיקר מטרת התורה היתה, שהמים יהיו במקום הזה שבין אוהל מועד ובין המזבח, כדי שכל מים שהם תאוות, יוכלו להיבדק מה ענינם ולהפנותם אל הצד הראוי.

ולפי זה מובן שכדי להיכנס לאוהל מועד ששם הוא מקום הנהגת האדם בכל חושיו בקדושה, צריך האדם קודם לרחוץ את עצמו מן התאוות, ולהשתמש רק בקדושה באותם דברים.

וזהו שכתוב בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים, כאשר הם רוצים להכניס ענינים גשמיים לתוך אוהל מועד ולהשתמש בהם בקדושה, עליהם לעשות מקודם פעולה של ירחצו מים, דהיינו לרחוץ את המים הרומזים לתאוות, ולנקותם מכל עניני גשמיות וטומאה, ואז יוכלו להיכנס לאוהל מועד. או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' שאז צריך לבטל את התאוה לגמרי.

ג

ובזה מתבאר מה שנעשה הכיור דוקא ממראות הצובאות, כמפורש בסוף פרשת ויקהל (לח, ח). ורש״י שם הביא, שבנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עיכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע. ואמר לו הקב״ה לקבלם, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהן יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות את בעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם שנאמר תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות עכ״ל.

כי משה רבינו הבין שהמראות נועדו לעניני תאוות שצריך לבטלם לגמרי, ולכן היה מואס בהם. ואמר לו הקב״ה שמראות אלו למרות שענינם לתאוה, מכל מקום הנשים הטו תאוות אלו לצד הקדושה, ועבדו בהם את השם יתברך לשם שמים. ולכן דוקא מהן נעשה הכיור, כי מטרת הכיור היתה כדי שיוכלו להטות את התאוות לצד הקדושה, וכמו שנתבאר.

ולכן היו נוטלים מים מן הכיור להשקות את הסוטה, כמפורש בפרשת נשא (ה, יז) שכתוב ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס. ופירש״י מים קדושים, שקדשו בכיור, לפי שנעשה הכיור מנחושת מראות הצובאות, וזו פירשה מדרכיהן שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קלקלה לאחר, תיבדק בו עכ״ל.

כי הסוטה חשודה שהיטתה את התאוה ממקומה, לצד שאינו ראוי. כי לקחה את התאוה האסורה והשתמשה בה, במקום להטותה לצד המזבח ולבטלה. ולכן משקים אותה מים מן הכיור, ללמדה דעת, שאת כוח התאוה שבה, היא צריכה להטות לצד הקדושה לבד, כי לצד השני יש לבטלה ולעוקרה לגמרי.

ולכן תראה דבר פלא, שכל הכלים שהיו במשכן היו להם טבעות ובדים לשאת אותם בהם בשעת המסעות, חוץ מן הכיור שהתורה לא כתבה לעשות בו טבעות ובדים לשאת אותו, וגם בסוף פרשת במדבר לא כתוב איך נשאוהו.

ומצד רמז הדברים רמזה התורה, שאין להזיז את הכיור אף בשעת המסעות, כאילו תאמר שהכיור צריך להיות תמיד במקומו אף בשעת המסעות, כדי ללמד שגם אז אין להסיח דעת מן התאוות, ולהטות כל תאוה, או לצד במזבח לשורפו, או לצד אוהל מועד לקדשו.

ותראה שעשה השם יתברך שבכוח המים יש עוצמה להחליש את כוח התאוה, גם לפני כל ענין של הנאה, וגם לאחר הענין. ולכן יש לנו דין של נטילת ידים לסעודה, קודם הסעודה, וגם לאחר הסעודה במים אחרונים. להתקדש מקודם, ולהיטהר אחר כך.

וכן יש את ענין תקנת עזרא, שהטבילה מלבד מה שמטהרת את האדם, יש לה גם כוח להוסיף קדושה לעתיד, שלא יהיו מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים כמפורש בברכות (כב,ע"א). וגם כשאדם ישן ויש בזה תאוה להתענג בתוספת שינה, יש דין של נטילת ידים כאשר קם משינתו הן בלילה והן ביום, כמפורש בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ד׳).

והכהנים שבאים לעשות את שליחות ישראל בבית המקדש, בין כשבאים אל אוהל מועד, להמשיך קדושה על כל החושים של ישראל שיהיו לגמרי בקדושה, ובין כשבאים לעבוד במזבח, לתת כוח לישראל לזבוח את תאוותיהם. הם צריכים מקודם לטהר את עצמם במים, להוריד מקודם מעל עצמם כל צד תאוה מהם. והוא מה שכתוב בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה׳. נמצא שהכיור מטרתו לטהר את ישראל מתאוותיהם, וגם ללמדם דעת איך לעבוד את השם יתברך בכל עניני התאוה. יזכינו השם יתברך לעובדו בטהרה ובקדושה.

גדולי ישראל ואכילתם כדוגמת החזון איש ועדותו על הש"ך שלא טעם טעם בקוגל, הבבא סאלי מפסיק באמצע אכילתו, החזון איש יודע אם אכל רק אם הצלחת ריקה [הוספנו סיפור על הבבא סאלי שסיפר לי האבא של ר' אליהו מלכא והבקבוק – שאביו של הרב מלכא סיפר לו שבצעירותו היה אצל הבבא סאלי במרוקו והתארחו רבים בבית הרב, והיה חסר ערק, והרב עשה את המופת הידוע עם המגבת שעטף את הבקבוק ומזג ללא הפסקה… כשהתארח אביו של הרב מלכא שוב אצל הבבא סאלי כשהגיע כבר לארץ, הגיע עם בנו [אח של הרב אליהו מלכא], והבן הקטן בתמימותו ביקש שהרב "יראה לנו איך הרב עשה את הקסם עם הבקבוק"… כל אדם היה נפגע מהעזות, האם אני קוסם? סתם עושה לכל מי שיבקש? האבא מיד היסה את הילד – איך אתה מבקש כזה דבר?? אך הבבא סאלי ברוב צניעותו אמר לילד תביא בקבוק ואראה לך… והראה לילד כיצד ניתן למזוג ללא הגבלה מבקבוק מכוסה במגבת…]

*

צדקה ומעשר – ובחנוני!

[נתינה שהיא לקיחה לק"ט]

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו'" (שמות כה, ב)

כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה "ויקחו לי תרומה" (תנא דבי אליהו)

את קושיתו המפורסמת של האלשיך מדוע נאמר "ויקחו לי תרומה" ולא "ויתנו לי תרומה"?

מתרץ הג"ר שלמה גאנצפריד זצ"ל בספרו "אפריון" במשל לשני בני אדם השותים כמות גדולה של יין. האחד שותה לשם הנאה מעצם השתיה, על כן יקראוהו בני אדם שיכור.

השני שותה על מנת להפיג פחד או עצבות כמו שכתוב: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", כיון שישנה סיבה צדדית לשתיתו אינו נקרא שיכור.

מכאן אומר "האפריון" שבכל מעשה יש להבחין אם מטרתו לעצם הפעולה ואז ינתן לפעולתו שמה המקורי, לבין אם נעשה המעשה לתועלת צדדית ואז שם הפעולה משתנה.

[דוגמא לכך: אדם שגונב מאדם אחר במטרה להשיב לו כפליים [הגם שזה אסור] איננו מגדירים אותו גנב, אלא בעל חסד, על שם התכלית.

להבדיל מאדם שנותן מתנה קטנה כפתיון על מנת לגזול כסף רב איננו מגדירים כבעל חסד אלא כגנב על שם מטרתו והתכלית שלשמה נתן].

על פי החילוק הזה מתבארים היטב דברי חנה לעלי לאחר שחשבה לשיכורה "ותאמר לא אדוני אישה קשת רוח אנוכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי וכו"' [דברי הגר"א שכרה כשרה]

לכאורה היה עליה להכחיש תחילה את דברי עלי ולומר שלא שתתה כלל ורק אחר כך לומר שאשה קשת רוח היא?

אך לפי האמור יתבאר שכבר מתחילת דבריה היא אומרת לעלי שהוא טועה בה מן הקצה אל הקצה.

ולכן היא מקדימה ואומרת: אפילו הייתי שותה לא הייתי נחשבת לשיכורה כי "אישה קשת רוח אנוכי", ולכן אילו הייתי שותה היה זה אך ורק כדי להפיג את מרירותי ועל זה הוסיפה ואמרה: "ויין ושכר לא שתיתי", למרות היותי מרת נפש בכל זאת לא שתיתי כלל. ואם כן משתי סיבות אל לך לחשדני כי שיכורה אנוכי.

מהמשכן וכליו באה כידוע השפעה רבה על ישראל וכמו שאמרו רז"ל "אמר הקב"ה הקריבו לפני עומר בפסח כדי שאברך לכם תבואה שבשדות" וכו', משום כך הפכה נתינתם של בני ישראל כאשר תרמו למשכן וכליו לקבלה!

מובן אם כן ש"ויקחו לי תרומה" אמר על שם התכלית שהיתה קיחה ולא נתינה!

הדברים עדיין צריכים ביאור שכן אמנם אחר שהועמד המשכן וכל כליו וראו כי כל ההשפעה באה משם הבינו כי הנדבה אשר נתנו ראויה לתואר בשם "קיחה", אבל בשעת הציווי עדיין לא ראו זאת, כיצד אם כן יכלו להבין את הפניה אליהם במילים "ויקחו לי תרומה"? על שאלה זו בא "התנא דבי אליהו" שצוטט בראש המאמר להשיב.

דבריו יובנו על פי הגמרא במסכת שבת "ההוא צדוקי דחזיה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעיה וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא".

הצדוקי ראה את רבא מעיין בסוגיא ואצבעותיו היו מתחת רגליו ונטף מהן דם "אמר ליה: עמא פזיזא דקדימתו פומייכי לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתי ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבילתו ואי לא קבילתו!" עם פזיז שהקדמתם פיכם לאוזניכם כשאמרתם נעשה ונשמע.

תחילה היה עליכם לשמוע האם בכוחכם לקבל על עצמכם, ואם לאו לא הייתם מקבלים.

"אמר ליה: אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישָדֵם"

פרש"י דסגינן בשלימותא: "התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו" (שבת פח, ע"א) נמצא אם כן שבהקדימם נעשה לנשמע הוכיחו בני ישראל כי מבינים הם שכל אשר יצווה אותם ה' יצווה לטובתם הם, לפיכך "מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה" אלה המקדימים נעשה לנשמע גם יאמינו שכל נדבותיהם למשכן וכליו ראויים להיקרא "קיחה" על שם התכלית עכ"ד.

"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" ממצוה זו של נדבת המשכן וכליו נוכל להקיש לכל המצוות.

קיום כל מצווה מתרי"ג מצוות אינה בגדר של נתינה לה' אלא בגדר של לקיחה.

הגר"א זצ"ל מוילנא מפרש שהפסוק "כי לקח טוב נתתי לכם וגו"' מדבר על כלל המצוות.

על פי זה אפשר להוסיף ולומר "לקח" מלשון לקיחה ובכל זאת "נתתי לכם", לומר לך שהקב"ה ברוב טובו וחסדו נתן לנו תורה ומצוות כדי שיהיה לנו מה לקחת ממנו על ידי קיומם.

תוספת:

השפע העצום שהיה יורד לבני ישראל ולעולם כולו מבית המקדש. הנתינה של הקורבן היא בעצם לקיחה.

דוד המלך אינו בונה את בית המקדש מפני שדמים רבים שפך. ההסבר על פי המלבי"ם שאינו יכול לבנות בית נטו לשם שמים כיון שעל ידי בית המקדש ניצולין מן האויבים והמלחמות וזוכים לשפע כלכלי.

תוספת: לאדם נדמה שהוא 'מעניק לבורא עולם', עליו לדעת שבכל 'נתינה' הוא בעצם 'נוטל'!

*

הכלים ומידותיהם והלקח הנלמד | המשכן סוד עליון

[מראש צורים לר"מ רייס, עם תוספות רבות!]

סודו ויסודו של המשכן נעוצים בגובה שהוא הרבה למעלה מתחום הבנתנו.

הרי אלמלא מקרא כתוב לא היינו מאמינים שייתכן כדבר הזה, שבשר ודם יוכל לבנות מעון ומשכן לשכינת עוזו יתברך.

לא רק עבורנו מהווה מציאות זו חידה כמוסה, גם החכם מכל אדם שזכה להשלים את מלאכת הקודש בבנין המקדש עמד כמשתומם מול תעלומה זו. בתמצית ובשגב מילותיו הוא אומר:

"כי האמנם ישב אלוקים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א' ח, כז).

אף משה איש האלוקים התקשה בדבר זה וכדברי חז"ל: "בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן, התחיל מתמיה ואומר כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן?

אמר הקב"ה לא כשם שאתה סבור כך אני סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב, ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה" (שמות רבה לד, א).

גם במקרה זה כמו במאורעות רבים אחרים המציאות גוברת על כל היגיון. יקשה הדבר ככל שיקשה, אכן כך היה הדבר, כיון שעשו ישראל את המשכן נתקיימה הבטחתו של הקב"ה שהבטיח "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ובאה השכינה לשרות בישראל. ועיין בדברי הכוזרי [מאמר ג כג] אכן מאחר שהמדובר בבית למשכן השכינה, ברור שלשם הקמתו היו זקוקים לא רק לזהב לכסף ולנחושת, לא פחות מכך נזקקו ישראל לאנשים המלאים חוכמת אלוקים ורוח הקדש כדי שאכן יהיה הבית לקדוש משכני עליון.

אוהל העדות חייב היה להיות מורכב לא רק ממלאכת כפים אלא גם מכוונות וצירופי מחשבות עילאיות שהיוו חלק בלתי נפרד ממלאכת המשכן.

אמנם כך כתב הרמב"ן על הכתוב:"ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה, י) ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון ושיזכו כולן לתורה. והעסק שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון או יעזור לבצלאל עזר מעט או שיכוונו לדבר עכ"ל.

הרי שהכוונה היתה חלק חיוני בהקמת המשכן ובעשיית כליו. לא רק המשכן בכללותו, אלא גם כל פרט ממנו עשוי היה לא רק לכבוד אלא גם מכוון בדיוק נמרץ לסודות ורזים עילאיים נשגבים, ובנין חייב התייחסות לאותן כוונות שבלעדיהן אפשר שניתן היה לבנות נאה, אך אז לא היה זה המשכן.

צא ולמד את שאמרו חז"ל: "אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, כתיב הכא [נאמר כאן] "וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת" וכתיב התם [ונאמר שם] "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" וכתיב "בדעתו תהומות נבקעו" (ברכות נה, ע"א).

במאמר זה חז"ל ביקשו לא רק להצביע על רמת ידיעותיו וחוכמתו של בצלאל, קלה היא בעיני חז"ל להלל את החכם בחכמתו. הם הורונו במאמרם כי מלאכת המשכן היתה מלאכה שהקבילה לא פחות מאשר למלאכת בריאת שמים וארץ.

הקב"ה יצר את עולמו בששת ימי בראשית בחכמה בתבונה ובדעת. אף בצלאל בנה את המשכן בכוח תכונות אלו.

מלאכת בנין המשכן יצירה של עולמות היתה, ורק בצלאל שידע מלאכת הרכבת שמים וארץ מסוגל היה ליקרב למלאכה קדושה זו.

אנחנו לא זכינו לבוא בסוד ה' ולדעת אף לא מעט מאותם רזים טמירים ברומו של עולם, וכבר הוזהרנו שלא לחקור במופלא מאיתנו ושלא במכוסה ממנו, אולם במה שהורשינו רשאים וחייבים אנו להתבונן.

בפרשה זו של המשכן וכליו נאמרו לדעת קדמונינו רמזים אחדים גם אלינו, ושיש בהם לאלפנו בינה את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה.

שלושה כתרים שבמשכן

מכל הכלים שהיו במשכן רק שלושה נתייחדו בזר הזהב שניתן עליהם. הארון השולחן והמזבח.

ואמנם אמרו חז"ל כי שלושת הזרים הללו מרמזים לשלושה כתרים שניתנו לעם ישראל.

הארון והזר שעליו רומזים לכתר תורה

השולחן וזרו רומזים לכתר מלכות

ואילו זר המזבח רומז לכתר כהונה.

המעניין שבדבר כי בצד זר הזהב המהווה מכנה משותף לכלי קודש אלו, מוצאים אנו שינויים בולטים במידותיהם של הכלים הללו

מידות ארון הקודש היו כולן חצויות "אמתים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו".

לעומת זאת היו מידותיו של המזבח כולן שלמות. "אמה אורכו ואמה רוחבו ואמתיים קומתו" אגב גם מידותיו של מזבח הנחושת היו שלמות "חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב ושלש אמות קומתו"

השלישי מבין הכלים שנתעטר בזר זהב הוא השולחן שהיה שונה מכולם. מקצת מידותיו היו שלמות ומקצתן שבורות "אמתיים אורכו ואמה רוחבו ואמה וחצי קומתו" הלא דבר הוא!

בעל "כלי יקר" הסב את תשומת לבנו לשינויים אלו והוא אף נותן להם רמזים בדרך הפשט כדאיים דבריו שנעסוק בהם ונרחיב ונעמיק ברוח דבריו היקרים

הארון ובקשת השלימות

השינויים שבמידות הכלים רומזים לצורות שונות של התנהגות הנדרשת מן האדם.

הכל בהתאם לאופי הכלים ולרמזים השונים המשתמעים מהם .

[שמעתי מהרב אסולין, הארון כולל מידות שלימות ושבורות יחד, אמתיים, וחצי. אמה, וחצי. בא הדבר לרמז לב' דברים, א', לעולם כל אשר תחל- תסיים, התחלת מסכת, סיימנה, התחלת ספר הלכה, סיימהו וכן על זה הדרך. אולם פעמים האדם מסיים וחש רוויה, ואינו ממהר להתחיל דבר חדש, (הוספתי כאותו רב שפגש רב בקריית אתא ושאלו היכן הוא לומד, והוא השיב שהוא לא לומד, הוא כבר רב!… סיים את הפקולטה וקבל תואר…)

ולכן מדגישים בפנינו: אמנם המידות השלימות מלמדות על כך שיש לסיים בשלימות, אך החצי מסמל שלעולם תמצא עצמך באמצע משהו. אל תשאיר חלל ריק. סיימת- התחל מיד לימוד חדש. ודברי פי חכם חן].

ארון הקודש רומז כאמור לתורה, והזר שעליו הינו סמל לכתר תורה. הרמז שבכך הינו ברור, כאשר המדובר בידיעת התורה ראוי שבהקשר זה כל המידות תהיינה חצויות ושבורות.

החפץ לזכות בכתרה של תורה חייב לשום אל לבו כי השלימות ממנו והלאה ועליו לעמול ולהתייגע בשביל למלא חסרונו.

"החכמה מאין תימצא" היינו ממי שחושב את עצמו לאין ולחסר. בעוד שהסבור שכבר הגיע לתכלית השלימות וחכם הוא בעיניו "תקוה לכסיל ממנו".

תחושת החוסר שצריכה ללוות את כל הלומד תורה כפולה היא –

הן מצד התורה הנלמדת שהרי באמת ככל שידע וילמד האדם הרי זה כאין וכאפס ממש לעומת המצוי באוצרות התורה. וכפי שהרבי מקאצק היה מפרש את הפסוק "תורת ה' תמימה" דהיינו שככל שיעסקו בה הבריות וככל שילמדוה עדיין תמימה ושלימה היא כאילו לא נגעה בה יד אדם.

ותחושת חוסר זו הכרחית היא אף מצד הלומד, שהרי בלעדי הצימאון לדעת, אמנם יסתפק הלומד במעט אשר בידו ולא יבקש להוסיף חכמה ודעת.

נמצא שביחס לחוכמה, תחושת הרוויה הינה פגומה ומזיקה זהו הרמז שנרמז במידות החצויות שבארון להדגיש ללומד כי החצי השני עדיין ממנו והלאה ועליו לעמול ולהתייגע בשביל להשלים את החסר.

המעשה בבעל התניא וההבדל בין מה שהרב יודע למה שהרב עדיין אינו יודע…

זאת ועוד, סגולה הכרחית לקנין התורה היא מידת הענווה וההתרחקות מכל שמץ של התנשאות.

דברי תורה נמשלו למים העוזבים מקום גבוה והזורמים למקום נמוך.

אף תכונה זו נרמזה בחצאי האמות שנאמרו בארון, ללמד שכל אדם ואף הגדול ביותר אל לו לראות עצמו כשלם אלא כחסר, ועל כן חלילה לו להתייהר ולהתגאות.

כך כתב ה"בית ישראל" תש"ט בקוצר לשונו אצל ארון גם חצי אמות יש רמז על שפלות וגם שלא נשלם תורת ה' תמימה

במקום אחר תשי"ט הוא מוסיף שזהו גם הרמז בכרובים שהיו על ארון הקודש שלפי דעת חז"ל דמות פרצוף תינוק היתה להם.

מסביר ה"בית ישראל" שהרי זה מרמז בתינוק שאינו יודע את העיקר ללומדי תורה שידע שעוד אינו יודע ובזה יכול להגיע להבין קצת בתורה וכן אמר דוד המלך עליו השלום "ה' לא גבה לבי ולא הלכתי בגדולות נפשי כגמול עלי אמו".

בהקשר לכך ראויים לציון דברי ה"שפת אמת" המוסבים על דברי המדרש בפרשתנו המדברים בשבח התורה.

כה נאמר בדברי חז"ל: "יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינם יודעים מהו, אבל משכר הסרסור נתוודע מה לקח.

כך התורה אין אדם יודע מה היא, אלא משכר שלקח משה שנאמר "ומשה לא ידע כי קרן אור פניו בדברו אתו" (שמות רבה לג, א).

מקובל לבאר את דברי המדרש שממה שראינו כי קרן אור פני משה שהיה הסרסור במתן תורה ניתן ללמוד מה רבה מעלת התורה.

אבל ה"שפת אמת" ביאר כי שכרו של הסרסור היה במה שמשה לא ידע כי קרן אור פניו. היגיעה האמיתית בתורה מזכה את הלומד להגיע לתכלית אור פניו.

היגיעה האמיתית בתורה מזכה את הלומד הידיעה שהיא הידיעה שהוא אינו יודע.

ככל שזוכה האדם להעמיק בתורה מגלה הוא שאינו יודע בה כמעט כלום שהרי 'ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים' היא, ומה אפסית השגתו בה. כל הדברים הללו נרמזו במידות החצויות שנאמרו בארון.

שלימות מידות המזבח

שונים מן הארון ומן השולחן הם המזבחות, מזבח הזהב ומזבח הנחושת.

כל מידותיהם של המזבחות טבועות בחותם השלימות.

הן תפקיד המזבחות היה לכפר על היחיד ועל הציבור ומשמעות הכפרה היינו השלמה.

החטא כשמו כן הוא- חסרון והחטאת המטרה והיעוד של האדם בעולמו, ותפקיד המזבחות להשלים חסר זה.

אף קורבנות הנדבה תפקידם להוסיף שלימות לאדם ולקדמו בסולם ההשתלמות, לפיכך כל מעשה המזבחות היה חייב להיעשות בשלימות. אודות הכהנים מקריבי הקרבנות נאמר: "איש אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו"(ויקרא כא, יז).

הקרבנות הקרבים למזבח חייבים גם הם להיות תמימים ללא מום, ואף המזבח עצמו שנפגם כחגירת הצפורן, נפסל מלהקריב עליו עד שיתוקן חסרונו.

זאת ועוד כל כפרת המזבחות נעשית בידי הכהנים שהם שלוחי דרחמנא ושלוחי העם.

הקב"ה נתפס בתודעתנו כשיא השלמות, ומידת התמימות והשלימות צמודה גם לעם קרובו. אפשר שביחיד מסויים מצוי חסרון זה או אחר, ולב יודע מרת נפשו אולם על כלל ישראל נאמר ב"שיר השירים" (ד, ז): "כולך יפה רעיתי ומום אין בך".

אמור מעתה יאה לו למזבח שיהיו כל מידותיו שלימות, באשר תפקידו ומהותו השלמה מעשיו נעשים בתמימות ובשלימות, וכל כוח כפרתו נובע משלימות עילאית שאין למעלה הימנה.

מידות השולחן ומשמעותן

לעומת הארון שכאמור כל מידותיו חתומות בחותם ה"חצי" בשולחן אשר לפני ה' מצינו שמידותיו היו מקצתן שלימות ובחלקן שבורות.

הדברים מתבארים כמין חומר, אם אמרנו שמידת ה"חצי" באה להורות על תחושת החוסר והצימאון, בשולחן הרומז לכתר מלכות ולהשגת קניני חומר מתבקש ההיפך המוחלט.

לא בכדי מופיעות בשולחן מידות שלמות, ללמדנו שבתחום זה יש לאדם לסגל לעצמו את תחושת השובע וההסתפקות באשר בידו.

זוהי התכונה שבה ציין יעקב אבינו את עצמו באומרו "כי חנני אלוקים וכי יש לי כל" (בראשית לג, יא), כשם שלקנין החוכמה יפה תכונת הצימאון, כך לקנייני חמודות תבל יש להתייחס מתוך רגש של רוויה ולא להתאוות לשולחנם של אחרים.

אכן מידה אחת ממידות השולחן באה חצויה ואף בזו רמז יש בה ה"כלי יקר" מסביר שמידה שבורה זו באה להורות על הדרישה מהאדם לשבור את תאוותיו בתחום החומר.

לא רק מידת ההסתפקות מתבקשת מן האדם אלא גם שיתעלה מעל חמדותיו וישבור את תאוותיו הקטנות, לפיכך אומר ה"כלי יקר" המזון מכונה במקרא בשם "שבר" וקנית מזון מצויינת בפועל "לשבור" כפי שנאמר "שובו שברו לנו מעט אוכל" (שם מג, ב) באשר קנייני העולם צריכים להיות מלווים בשבירת התאוות רק כך ניתן להשתמש בהם כדבעי.

זאת ועוד המידה הבלתי שלימה האמורה בשולחן רומזת שגם כאשר המדובר בתחום החומר במימד אחד שבו יש מקום לחוסר שביעות רצון ובקשת הישגים נוספים וזאת כאשר מדובר ביחס לזולת.

המידה החצויה רומזת לכך שאל לו לאדם להסתגר בתוך עצמו וחייב הוא לצאת מגידרו ולרדוף חסד, אם ביחס לעצמו חייב אדם להסתפק במועט אסור שכך יהיה ביחס לזולת, על האדם כשהוא לעצמו לנהוג כהוראת חז"ל "כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה" (אבות פרק ו, ד) – זה בנוגע אליך!

אולם כאשר המדובר בהכנסת אורחים אברהם נותן לא פחות משלוש לשונות בחרדל… כאשר לא מתאפשרת לאברהם אבינו עשיית חסד הוא חש בחוסר נוחות בולטת ואינו שבע רצון.

יכול אדם לחיות את חייו בצניעות מופלגת אולם ההלכה קובעת שכאשר המדובר במתן צדקה. אין מקום לצדקה לצניעות זו.

מעשה היה בעשיר שבא לאדמו"ר והחל מספר לו עד כמה הוא מסתגף ואוכל כל השבוע רק פת חריבה במלח… גער בו הרב ואמר לו שהוא חייב לאכול ברבורים אבוסים ובשר שמן… שמע העשיר וקיבל.

לכשיצא, שאל השמש את האדמו"ר ממתי הרב דוגל בפזרנות וברדיפה אחר תאות האכילה???

השיבו הרב ואמר: ראה, עשיר זה אם יאכל בשר שמן, הוא יסבור שלעני לפחות מגיע לחם יבש. אולם הוא יאכל לחם יבש, הוא יסבור שהעני די לו בקרשים וחצץ למאכלו…

חובה למלא את מחסורו של הנזקק כאמור "די מחסורו אשר יחסר לו ואפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" (כתובות סז, ע"ב).

והגר"י סלנטר זצ"ל היה אומר כי "העולם הזה של הזולת, הוא העולם הבא שלך".

האדם מטבעו דואג לעולם הזה שלו, ולעולם הבא של חבירו… תמיד יעיר לו על ענייני יראת שמים ולא יבדוק מה חסר לו בגשמיות…

המעשה באדמו"ר האמרי אמת שפעם אחת בא אליו חסיד אחד שאיבד את תפיליו, ואמר לו הרב שיש לו תפילין שאינו מניח והביא לו אותן. למחרת כשפתח החסיד את התפילין נדהם לראות שאלה היו התפילין של האדמו"ר בעל השפת אמת אביו של האמרי אמת, אותן תפילין שהאמרי אמת היה מוכן לוותר על כל הירושה בעבורן!

הראה החסיד את התפילין לאח של האדמו"ר והלה הלך לשאול את האדמו"ר לפשר הענין. השיבו האדמו"ר תראה, אני את התפלין הללו לא מניח, ויש לי איפוא ב' זוגות כשאחד מעולה ומשובח, והשני פשוטות, וזו הלכה מפורשת ברמב"ם שאת המשובח יש לתת לנצרך! [דרשה מהרב שלום מאיר וולך פרשת תרומה]

תוספת: בענייני הגשמיות שלנו, נבטח בה' שיסייענו. אולם בענייני החומר של זולתנו לא נסמוך על הביטחון בה', אלא נעשה מאמץ לסייעו, לא נאמר תבטח בה' ויהיה בסדר… וזה שאמר אשר משכיל אל דל, אשרי שאל דל מתנהג בביטחון של 'משכיל'… ועוד שמעתי ששואלים כל מידה יש בה צד לטוב וצד לרע, היכן הוא הצד הטוב של הכפירה רחמנא ליצלן?

אלא כשאתה עוסק בעניינו של עני היה 'כופר'… כאן אל תהיה בעל ביטחון מופלג…

תוספת מס' אור דניאל בפרשתינו:

מעשה נפלא על כך מופיע בספר "מחשבת התורה" מסופר על רבי אברהם אבן עזרא מפרש התורה הנודע שהיה כל חייו עני מרוד ונדד ממקום למקום.

באחת מתקופות נדודיו הגיע לפני שבת לעיר אחת. באותו מקום היה נהוג שבעלי הבתים של העיר מקבלים אורחים לפי סדר מסוים קבוע שאין לשנותו בשבת מארחים את האורחים הבאים אחריהם בתור.

איתרע מזלו של האבן עזרא שהיה צריך להתארח אצל אדם שהיה מפורסם בקמצנותו הגדולה. אותו אדם, במטרה לחסוך מהוצאות השבת, היה נוהג לרוץ לשוק מאוחר מאוד סמוך לשבת ולקנות את שיירי המאכלים שנותרו ביד המוכרים. שיריים אלו נמכרו באותה שעה בזול.

לאחר מכן הוא מיהר לביתו וביקש מאישתו שתכין אותם מהר כדי שתספיק לבשלם לפני שבת.

באותו יום שישי שבו הגיע האבן עזרא לעיר, עבר בעל הבית בשוק בשעה מוקדמת שלא כדרכו וראה שם דג יפה וטוב וחמד אותו בליבו.הוא התמקח שעה ארוכה עם המוכר עד שהצליח להוריד את מחירו ולקנותו.

והנה לפני כניסת השבת נודע לו מהממונה על האורחים שהגיע תורו לקבל אורח לאותה השבת. פניו של אותו אדם חפו, צר היה לו מאוד לתת לאורח מנה יפה מאותו דג, קמצנותו היתה כה גדולה עד שליבו לא איפשר לו לתת משלו לזולתו.

בלית ברירה הוא רץ שוב לשוק וקנה שלושה דגים קטנים ישנים ומעופשים עבור האורח. בבואו הביתה הוא ביקש מאשתו שבליל שבת תגיש לאורח את הדגים הזולים והישנים והוא עצמו ימצא כבר דרך שלא לאכול אותם בתואנה כל שהיא, לאחר מכן כאשר האורח יהיה שבע מהמאכל הרע יאכל הוא את הדג היפה.

בליל שבת כאשר התקרבו בעל הבית ואורחו האבן עזרא לבית, הריח האבן עזרא את ריח הדגים המעופשים והבין מיד מיהו מארחו ומהי מגמתו, אך לא אמר מאומה.

והנה, לאחר הקידוש ונטילת ידיים כאשר הגישה בעלת הבית את הדגים המעופשים לאורח, גחן האבן עזרא אל אחד הדגים והחל ללחוש לו מילים שונות, לאחר מכן הוא עזבו ופנה לדג השני וכן לשלישי. בעל הבית תמה מאוד על מעשיו של אורחו ושאל אותו לפשר מעשהו והאם ח"ו אין הוא עושה כישוף בלחשיו עם הדגים, ענה לו האבן עזרא שהוא כותב פירושים על התורה ותמיד הוא רצה לברר כיצד התרחשה קריעת ים סוף, וכעת שראה דגים ישנים מאוד הוא סבר שהם מאותה תקופה ויהיה באפשרותם לספר לו על קריעת ים סוף, אולם הדג הראשון לא זכר וכן השני, הדג השלישי אמר שיתכן שאחיו הגדול הנמצא במטבח זוכר..

בעל הבית הבין את הרמז והתבייש על כך שהוא נהג במידה כל כך לא הגונה כלפי אורחו, הדברים חדרו ללבו והוא החל מהרהר על קמצנותו והנזק שהיא גורמת לו ולמשפחתו.

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאוד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מידותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שולחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות וימים טובים לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כל כך לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: "ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שולחנו בעוד שהוא עני וחי בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

אחרי ה"שמועה" הזאת החלטתי לעזוב את שולחן חותני.

דברתי עם אישתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שולחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אישתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

סיפרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שולחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באומרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אישתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שולחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו: לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד עם אישתי על שולחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

סיכום ראשי פרקים:

שלושה כתרים שבמשכן

שלושה כלים היו עם זר הזהב שניתן עליהם הארון השולחן והמזבח ואמנם אמרו חז"ל כי שלושת הזרים הללו מרמזים לשלושה כתרים שניתנו לעם ישראל

הארון והזר שעליו רומזים לכתר תורה. ואילו זר המזבח רומז לכתר כהונה. השולחן וזרו רומזים לכתר מלכות.

מידות ארון הקודש היו כולן חצויות "אמתים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו".

מידותיו של המזבח כולן שלמות "אמה אורכו ואמה רוחבו ואמתיים קומתו".

אגב, גם מידותיו של מזבח הנחושת היו שלמות "חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב ושלוש אמות קומתו".

השולחן מקצת מידותיו היו שלמות ומקצתן שבורות "אמתיים אורכו ואמה רוחבו ואמה וחצי קומתו" הלא דבר הוא!

בעל "כלי יקר" מבאר:

הארון ובקשת השלימות

כאשר המדובר בידיעת התורה ראוי שבהקשר זה כל המידות תהיינה חצויות ושבורות – כי השלימות ממנו והלאה ועליו לעמול ולהתייגע בשביל למלא חסרונו "החכמה מאין תימצא".

"רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּו" (משלי פרק כו, יב)

מצד התורה הנלמדת

שהרי באמת ככל שידע וילמד האדם הרי זה כאין וכאפס ממש לעומת המצוי באוצרות התורה

הרבי מקאצק היה מפרש את הפסוק "תורת ה' תמימה" דהיינו שככל שיעסקו בה הבריות וככל שילמדוה עדיין תמימה ושלימה היא כאילו לא נגעה בה יד אדם.

תחושת חוסר זו הכרחית היא גם מצד הלומד

שיהיה לו צימאון לידע עוד ועוד.

נמצא שביחס לחוכמה תחושת הרוויה הינה פגומה ומזיקה. זהו הרמז שנרמז במידות החצויות שבארון להדגיש ללומד כי החצי השני עדיין ממנו והלאה ועליו לעמול ולהתייגע בשביל להשלים את החסר

המעשה בבעל התניא וההבדל בין מה שהרב יודע למה שהרב עדיין אינו יודע…

ענווה

סגולה הכרחית לקנין התורה היא מידת הענווה

דברי תורה נמשלו למים העוזבים מקום גבוה והזורמים למקום נמוך אף תכונה זו נרמזה בחצאי האמות.

הרמז בכרובים

שהיו על ארון הקודש שלפי דעת חז"ל דמות פרצוף תינוק היתה להם מסביר ה"בית ישראל" שהרי זה מרמז בתינוק שאינו יודע . שידע שעוד אינו יודע. אמר דוד המלך עליו השלום: "ה' לא גבה לבי ולא הלכתי בגדולות נפשי כגמול עלי אמו"

שלימות מידות המזבח

כל מידותיהם של המזבחות שלמות. תפקיד המזבחות היה לכפר . ומשמעות הכפרה היינו השלמה. לנקות ולהשלים הפגם והחסר.

החטא כשמו כן הוא חסרון . אני ובני שלמה חטאים – חסרים. להחטיא המטרה – להחסיר.

כל מעשה המזבחות היה חייב להיעשות בשלימות "איש אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו".

הקורבנות הקרבים למזבח חייבים גם הם להיות תמימים ללא מום.

ואף המזבח עצמו שנפגם, נפסל מלהקריב עליו עד שיתוקן חסרונו.

מידות השולחן ומשמעותן

בשולחן מצינו שמידותיו היו מקצתן שלימות ובחלקן שבורות.

השולחן הרומז לכתר מלכות ולהשגת קניני חומר מתבקש לסגל לעצמו את תחושת השובע וההסתפקות באשר "כי חנני אלוקים וכי יש לי כל". רגש של רוויה ולא להתאוות לשולחנם של אחרים.

מידה אחת ממידות השולחן באה חצויה

לשבור את תאוותיו בתחום החומר

המזון מכונה במקרא בשם "שבר" וקנית מזון מצויינת בפועל "לשבור" כפי שנאמר: "שובו שברו לנו מעט אוכל" (בראשית מג, ב) .

ביחס לעצמו חייב אדם להסתפק במועט "כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה" – זה בנוגע אליך!

אולם כאשר המדובר בהכנסת אורחים – לשונות בחרדל.

"די מחסורו אשר יחסר לו ואפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו".

הגר"י סלנטר זצ"ל היה אומר כי "העולם הזה של הזולת הוא העולם הבא של האדם".

תוספת: בענייני הגשמיות שלנו, נבטח בה' שיסייענו. אולם בענייני החומר של זולתנו לא נסמוך על הביטחון בה', אלא נעשה מאמץ לסייעו.

לא נאמר תבטח בה' ויהיה בסדר…

וזה שאמר אשרי שאל דל מתנהג בביטחון של 'משכיל'…

תוספת מס' אור דניאל בפרשתינו:

מעשה ברבי אברהם אבן עזרא והדגים הסרוחים…

*

העשיר כשומר לכספי העני | פקדון לטווח קצר

[הרב דוד ברוורמן יתד נאמן יום ה' ד׳ באדר תשע״ג]

בפרשתנו מצוות הבאת התרומה היא רק מיהודי העונה לקריטריון: ״אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי״, כלומר תרומת המשכן היא מצווה שכל כולה התנדבות ברצון הלב ללא כל כפיה, בשונה ממצוות: ״מחצית השקל״ ששם לא נאמר צווי זה.

צריך ברור הרעיון בשוני זה.

צריך ביאור גם הנוסח במצווה זו: ״תקחו את תרומתי״, היה מן הראוי לכתוב תקחו את תרומתו?

וכמובן השאלה הכל כך ידועה והיא, הלשון: ״ויקחו לי״ במקום ״ויתנו לי״.

המדרש רבה על הפסוק: ״ויקחו לי תרומה״ מקשר בין כספו של המן הרשע למצווה זו של ״ויקחו לי תרומה״ ואומר: ״נבחר שמו של מרדכי מעושרו של המן, מה עשה אותו רשע? הוציא כל כסף וזהב שהיה לו ונתן לאחשורוש, אמר לו הקב״ה: חייך – ׳נבחר שם מעושר רב, מכסף ומזהב חן טוב׳ נבחר חינה של אסתר, שנאמר: ׳ותהי אסתר נושאת חן׳, כיון שבא הרשע עם הממון אמר לו המלך: ׳הכסף נתון לך, אמר הקב״ה: כך אתם מוכרים את שלי? שנאמר: ׳כי לי בני ישראל עבדים׳ וכתיב: ׳לי הכסף ולי הזהב׳, חייך, מה שאמרת: ׳הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך׳ – ׳ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן [עיין שמות רבה לג, ה].

גם כאן צריך ביאור הקשר של המדרש לבין הפסוק: ״ויקחו לי תרומה״?

ה״חתם סופר״ מבאר: נאמר בגמרא במסכת ברכות, על הפסוק: ״לד׳ הארץ ומלואה״: ״אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: ״לד׳ הארץ ומלואה״. רב לוי מקשה: כתיב: ״לד׳ הארץ ומלואה״, וכתיב: ״השמים שמים לד׳ והארץ נתן לבני אדם?״ עונה רב לוי: ״לא קשיא כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה״ (ברכות לה, ע"א).

מבאר החתם סופר: הממון נקרא על שמו של האדם רק כאשר ישתמש האדם בממון לעבודת ד׳ שלתכלית זו ניתן לאדם הממון, אך אם הוא מנתב ממונו לאפיקים שהם ההפך רצון ד׳, הממון לא נקרא על שמו של האדם! כלומר הוא משתמש בממון לא לו!

 ועל כן נאמר בצדק על ממונו של המן: ״אתה קונה שלי – בשלי״.

זה הביאור של הפסוק:״ ויקחו לי תרומה״, שעל ידי מעשה הטוב של נתינת התרומה יקחו לעצמם דבר המיועד לי, כמו שאמרו באבות: ״תן לו משלו, שאתה ושלך – שלו״, וכן בדוד המלך: ״כי ממך הכל ומידך נָתַנו לך״.

לפי זה ניתן להבין מדוע התנאי האולטימטיבי להבאת התרומה היא ״נדבת הלב״ בשונה משאר המצוות, מפני שהמבט האמיתי בנוגע לחלקו האמיתי של האדם בתרומה מהמבט הממוני גרידא, הוא שהכסף הזהב והנחושת שהוא נותן הם בעצם לא שלו אלא של הקב״ה!

הוא רק ״גבאי צדקה״, שקיבל מאת הקב״ה והחזיר בחזרה!

אדם החי חיים חומריים ללא המבט הרוחני, קשה לו להפנים מסר זה. מתי נדע שהוא הפנים את המסר? בצורה שבה הוא נותן את תרומתו.

וממשיך לבאר החתם סופר: ״ואין לו לאדם חלק בנתינת התרומה אלא ׳השמחה ורצון טוב׳ והיינו: ׳מאת כל איש אשר ידבנו לבו׳ היינו ידבנו הטובה״. לפי זה ניתן גם להסביר מדוע נאמר בתורה: ״תקחו את תרומתי״ ולא ״תרומתו״ כי בעצם התרומה ממילא שייכת לד'.

להמשיל זאת, אמרתי דוגמא לאישה שחזרה מן השוק עם סלים כבדים, ילדה הקט בן השלוש מבקש לסייע לה ומרים יחד עמה… יתכן והוא אפילו הכביד… אך כשאמא מגיעה הביתה היא פותחת את הארון ונותנת לו סוכריה… מדוע? על הרצון הטוב! כך הקב"ה נותן שכר על הרצון הטוב ונדבת הלב של הנותן.

בדרך זו מבאר ה״אור החיים״ את הפסוק: ״אם כסף תלוה את עמי״ (שמות כב, כד) וז״ל:

״שאל השואל בראותו כי ירבה כבוד אדם בזהב לרוב ואוצרותיו מלאים הון עתק ללא צורך בו… ויאמר אדם מה הנה אוצרות זהב לאדם ללא דבר, למה לא הספיק ד׳ לתת לו מזונותיו הצריכין, ולא יהיה זה גדול מיעקב אבינו אשר שאל: ׳לחם לאכל ובגד ללבוש׳?!

הן אמת כי מה שיחסר לאדם מכדי צורכו יש טעם בדבר ליסרו על עוונו אך מה שאין כן אוצרות הון למה לאיש…? אין לו צורך בהם״?

עונה האור החיים: ״לזה הודיע הכתוב כי הסובב דבר הוא אותם שאינם ראויים לקבל חוקם לצד מעשיהם כי ד׳ בחסדו נותן שפע הצריך ברווח לכל איש ואיש די מחסורו, והיה כי יחטא אדם ואינו ראוי לקבל פרנסתו בכבוד מק־ל הכבוד, החלק המגיעו לא יטלנו עליון, אלא הוא מתקבץ אל מקום אחר, ותהיה פרנסת הלז עם אדם אחר הבא לו דרך שם פרנסתו, ויתפרנס בפחיתות ובביזוי כאשר גזר הגוזר בצדק,

ויעשה ד׳ בדרך זה לשתי מידות טובות:

א. להשתלם אדם בעולם הזה פועלו הרע.

ב. כדי שיזכה הנותן באמצעות נתינת צדקה וחסד לרעהו. וזה הוא אומרו: ׳אם כסף תלוה את עמי׳.

פירוש: אם ראית שיהיה לך כסף יותר על מה שאתה צריך לעצמך, שאתה מלוה לעמי, תדע לך – שאין זה חלק המגיעך! אלא חלק אחרים שהוא – העני עמך!

ובזה רמז כי צריך לפתוח לו משלו. ואולי כי רמז לו גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו והוא אומרו: ׳לא תהיה לו כנושה׳ – לשון נשיאות ומעלה. כי משלו הוא נותן לו״.

[לאור זאת הסברתי שיובן נפלא טעם איסור ריבית, שמדוע יהא אסור על האדם להשכיר כספו כפי שמשכיר בהמתו וקנייניו? אלא בהמתו שלו היא ואילו כספו הוא באמת של העני עמך, אז אתה עושה עליו רווחים?]

המעשה בגאון רבי ישראל מסלאנט שאישתו מלאה כרטיס הגרלה והדיר עצמו מנכסיה שלא יזכה ויתחייב לפרנס העניים ויתבע על כך.

בזמירות של ליל שבת אנו שרים: ״משוך חסדיך ליודעך ק־ל קנא ונוקם״ שואל החתם סופר מה פשר הנוסח: ״ק־ל קנא ונוקם״ היה מן

הראוי לומר: ״ק־ל רחום וחנון״?

מיישב החתם סופר ישוב נפלא מהסיפור של אשת עובדיה אשר נתאלמנה וזעקה אל אלישע הנביא: ״עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ד', והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים״. שאל הנביא: מה נשאר לך בבית? ענתה לו: ״אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן״. ההמשך ידוע, הנביא צווה עליה לשאול מהשכנים כלים וליצוק עליהם שמן. הכלים התמלאו ״ויהי כמלאת הכלים ותאמר אל בנה הגישה אלי עוד כלי, ויאמר אליה אין עוד כלי -ויעמוד השמן״ מפרש רש״י: ״ויעמוד השמן־ התייקר השמן״.

ומבואר במפרשים שאזל השמן מהעיר וכולם באו לקנות אצלה שמן.

שואל החתם סופר מדוע בני העיר נענשו והשמן התייקר ואזל להם בכדי לפרנס את האלמנה ?

התשובה היא, שאם אישה אלמנה עם יתומים אשת הנביא עובדיה הגיעה לרעב נורא עד שלא נשאר לה כי אם ״אסוך שמן״, יש כאן ״אצבע מאשימה״ כלפי כל תושבי העיר. איך הגיעה אלמנה אומללה זו למצב נורא זה?

לכן נענשו שאזל השמן להם ונאלצו לפרנס בכפייה את האלמנה.

לפי זה מובן ביאור הנוסח ״משוך חסדיך ליודעך – ק־ל קנא ונוקם״, הקב״ה מוריד שפע כלכלי גדול לעולם.

מטבע הדברים, הראשונים שהיו אמורים לקבל זאת הם בני התורה, תלמידי החכמים ומשפחותיהם. אך אנו רואים לצערנו שזה לא בדיוק כך…,לכן אנו מבקשים: ״משוך חסדיך – ליודעך״ שהשפע ירד ״ליודעך״ אלו שיודעים אותך.

״ק־ל קנא ונוקם״, אם אלה שקבלו עד כה את השפע לא מנתבים זאת לאנשים שבאמת מגיע להם, אזי זה יילקח מהם עבור ״יודעך״.

…הוא חזר לביתו ממסע מתמשך בהרי האלפים והנה בפתח ביתו ממתין לו הרבי מקומרנא זצוק״ל בעל ״היכל הברכה״ ומבקש להתרימו לצדקה עבור עניי העיר. אך הוא ידו קפוצה וסגורה, מפטיר ביובש לרבי: ״לא כעת -יש לי מחסור במזומנים…״

הביט הרבי על ״הכבודה״ הארוכה השבה לארמון ביתו מהמסע, ופנה אל העשיר בשאלה מוזרה: האם ידוע לך הטעם שהתורה צוותה על ״שני השעירים של יום הכיפורים״ האחד לד׳ והשני לעזאזל, שניהם צריכים להיות זהים לחלוטין -שווים במראה ובקומה?

הגביר שתק, אך הרבי ענה: הקב״ה מבקש מאדם המתקשה נפשית לתרום לצדקה, שלפחות את אותו הסכום שהוא זורק לעזאזל שייתן כנגדו גם לד׳….

*

את שפל רוח אשכון

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. אומר המדרש:

(תנא דבי אליהו רבה פרק יז

"בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כד, ז), מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב)"

וצריך ביאור מהו הקשר בין אמירת נעשה ונשמע לציווי לקחת תרומה לה'?

שאלו את רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעודו בן חמש שנים:

יהודי פנה אליו ובחן אותו 'לוי יצחק אתן לך רובל אחד אם תאמר לי היכן הקב"ה נמצא' השיב הילד: 'ואני אתן לך שני רובלים אם תאמר לי היכן הקב"ה לא נמצא'

הרבי מקוצק כאשר נשאל בצעירותו שאלה זו 'היכן נמצא הקב"ה השיב: 'בכל מקום בו פותחים לו את הדלת'.

נאמר בחז"ל גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל. אין הקב"ה יכול לשרות עם הגאוותן באותו דירה.

כשאמרו עם ישראל נעשה ונשמע הם בעצם ביטאו בזה ביטול לדעתם העצמית וקבלת עול מלכותו בצורה מוחלטת. הגאותן תמיד אומר 'תביא נבדוק', נראה אם זה 'מתאים לי', אולם הענוותן סומך על קודשא בריך הוא בצורה עיוורת ומבטל אישיותו בפניו יתברך.

לפי זה יובן המדרש. לאחר שעם ישראל נהגו בענווה מכאן ואילך היו ראויים שתשרה עליהם שכינה. הם פינו מקום לקודשא בריך הוא.

ולכן מיד ציוה הקב"ה לעשות לו משכן כדי להיות ביניהם.

רק בזכות הענווה זוכה האדם לקרבת האלוקים.

המעשה בר' זוסיא תלמיד המגיד ממזריטש שקיבל 300 רובל-כסף מרבו להוצאת חתונת בניו ובדרכו מצא כלה יתומה מאב שהשבר בליל כלולתם באבוד מהם 300 רובל-כסף והצד השני אינו מוכן להיכנס לחופה עד כו', וביקש סימנים ואמר שמצא הכסף, והלך לאכסניה ופרטו ונתנו בעטיפה כדברי האם והשיב להם.

הם הודו לו וברכוהו ונשיקוהו והעלוהו על נס. אך הוא דרש 25 רובל-כסף דמי טירחה. ניסו לשכנעו שירד מכך עד שלבסוף כינוהו סחטן וביזוהו ונטלוהו לרב שפסק שלא מגיע לו מאומה.

כשפגש הרב לר' ממזריטש שאלו על התנהגות תלמידו. לכשנשאל ר' זוסיא הסביר לרבו שחש גאווה עצומה בעת שהביא הכסף על המצוה העצומה שזכה לקיים כו' וכך עשה תחבולה להכניע יצרו ולתת לו ביזינות במקום כבוד…

סיפר הרבי מגוסטינין שלאחר פטירת השרף מקוצק שדרש אמת מוחלטת, היו תלמידיו מתאספים חבורות חבורות והיה אחד מתוכם אומר אמרות והדרכות ממה שזכר מהאדמו"ר.

בחבורתינו, היה אחד תלמיד חכם שהנהיג אותנו. והנה בשלב מסוים נחלשו כוחותיו, בתחילה חשב שזו עצלות, ונלחם בגופו, אך לבסוף הבין שתש כוחו והנה הגיע לערש דווי.

בשעותיו האחרונות הגיעו תלמידיו סביב מיטתו על מנת לקבל ממנו ארחות חיים והדרכה. הרב ננער ממיטתו כדי לשוח עמם, ולפתע שינה דעתו והיסב פניו אל הקיר. בלילה הובהל רופא שקבע שהלילה הוא הגורלי, ואם יעבור אותו- יחלים. תלמידיו בקעו רקיעים בתפילותיהם, ואכן לאחר מספר שעות הזיע הרב והחל מצבו משתפר.

לאחר ההחלמה השלימה בסעודת המצוה שנעשתה להודאה על הנס, כטוב ליבם ביין העז אחד הבחורים ושאל את הרב מדוע סובבת לנו גבך כשבאנו לבקרך?

השיב הרב- באמת- הייתי סבור שאלה שעותי האחרונות. אני מכיר אתכם לפני ולפנים, ואף היה לי דבר מאוד חשוב לומר לכם שיכל לסייע לכם בעבודת ה' ולהעלותכם לגבהים. חששתי שמא תאחרו ולא אספיק לומר את דברי. דברים שהייתם זוכרים עד יום מותכם. אולם ברגע האחרון אמרתי לעצמי הרי כל ימיך השתדלת להשריש בעצמך את מידת האמת והענוה השלובות זו בזו, והנה היצר הרע ברגע האחרון יקח אותך מן העולם בתחושת גבהות- "אח, איזה אמירה אמרתי! לא ישכחוני לעולם!"

החלטתי לא! לא אתן ליצר הרע לתפוס אותי, וסובבתי גבי. ואכן כשראה היצר הרע שאינו יכול לי כבר אינו זקוק למיתתי, ולכן החלמתי. כך ניצחתיו, הוא לא תפסני ברשתו!

נאנח הרבי מגוסטינין בספרו את הסיפור וסיים-

ואז חגג היצר הרע את נצחונו, אז תפסו ברשתו, רשת הגאוה, כאשר סיפר את כל זאת…

אור דניאל במדבר:

בספר "ברכת מרדכי" מובא מעשה נפלא שהיה ברבינו אליהו לאפיאן זצ"ל אשר בלילות שבת היה מיסב לסעודה על שולחנה של הרבנית תחי' בכפר חסידים, והנה באחד מלילות שבת תוך כדי אומרו וזימרו את ה"אשת חיל מי ימצא" בהגיעו אל הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" ראוהו נעצר, מהרהר כאילו נעצב ובעיניו מנצנצת דמעה, הכל הבחינו בכך אך לא ידעו פשרם של דברים, מי יעיז וישאלנו את הצדיק הזה?

המשיך הצדיק בזמירתו התחיל וסיים את סעודתו אז חברו שאר המסובים והפצירו ברבנית תחי' כי תמצא פשר דבר.

רבינו אליהו זצ"ל ברוב הכרת טובתו לרבנית לא היה כמעט מחזיר פניה ריקם אף בדברים שהשתיקה יפה להם. לשיטתו, משביקשה והפצירה לרוב שמעה מפיו מענה.

אף הפעם פנתה אל הצדיק בנוכחות שאר המסובים ובפיה בקשה "ילמדנו רבינו, מה קרה לפני הקידוש"?

"למה כוונת הרבנית"?

"מה קרה שראינוהו מתעצב כאילו ועיניו מעלות לחלוח דמעה"? משהפצירה, התחיל רבנו אליהו מדבר ומסביר: "אסביר לכם פשר הדבר, הנה אנוכי אליהו לאפיאן נכנס לישיבה הכל קמים לקראתי.

מדוע קמים? מי אתה אליהו לאפיאן, מה אתה?

וכל זאת ממשיך להתקדם אל מקומי, מישהו מהבחורים מקדים ומעמיד סטנדר כשעליו גמרא או סידור לפי הצורך.

מדוע כיבדוני, מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה?

מתחילים להתפלל מגיעים לקריאת שמע הכל מסיימים והחזן ממתין לי עד שאף אני אגמור.

מדוע ממתינים לי, מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה?

לאט לאט גוברת הסכנה שמא בכל זאת תתגנב אל תוכי איזו התלבשות כאיצטלא שאינה הולמת אותי, הסכנה היא עצומה. מהר מאוד ובקלות חס ושלום מתרגלים לחשוב שמא כך ראוי כך נאה כך יאה והרי אנוכי יודע, אליהו לאפיאן, שאינני ראוי לכך אין האיצטלא הזאת הולמתני.

פעמים שהנני מתמלא פחד מפני סדק כל שהוא דרכו תחלחל בי הערכה מופרזת, מי יודע?

והנה הערב לפני האוכל בהגיעני אל הפסוק 'נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ' התחלתי לחשוב על הפשט של אותו פסוק.

הלא הכוונה הפשוטה היא כי כאן בעולם הזה שאינו עולם של אמת הכל אינו אמת, אף ההערכות דימיוניות ואולי מזויפות, כאן בעלמא דשיקרא יתכן גם להעריך את מי שאינו ראוי לכך.

אבל שם בעלמא דקשוט שם יראו כיצד נראה האיש בשבתו עם 'זקני ארץ' האם אותם מצוקי ארץ היסתכלו עליו? הידברו עמו? הירצו לארח אותו להם לחברה? המסוגל יהיה להסב עימם אל שולחן אחד?

שם תיקבע ההערכה האמיתית שם יוודע אם יש כיסוי ל'נודע בשערים בעלה' וכשנזכרתי בכך ויישמתי את הדברים ביחס אלי מה מאוד נעצבתי כי מי כמוני יודע שאולי שם יתגלה הכל יתברר, כי האדרת תפורה ומחוייטת הרבה למעלה ממידותי ואז נעצבתי מאוד, קשה היה לי להתגבר ודמעה אמנם לחלחה את עיני".

כך דיבר הצדיק לנו. ברור כי כשבא צדיק נשגב זה קיבלוהו זקני ארץ במאור פנים בשמחה הזמינוהו לכבדם בנוכחותו אז אמנם נודע כי ההערכה לא הדביקה את האמת של עלמא דקשוט. אבל הצדיק חשב כך, חשש כך, וכך חי וחינך.

אור דניאל במדבר:

דוגמא נפלאה לחיים על פי דרכה של תורה נלמד מהמעשה הבא:

הרב דוד הלוי זיע"א בעל "טורי זהב" על השולחן ערוך בלט מקטנותו בכישרונותיו, בגיל שבע היו שגורות על פיו שלוש מסכתות בעל פה.

בבחרותו חיבר חיבור גדול ומקיף על השולחן ערוך בשם "טורי זהב" והפך להיות פוסק ידוע.

נפשו חשקה לעסוק אך ורק בתורה ולא לזכות בתואר הרבנות. כאשר נתפרסמה מודעה שמחפשים שמש לבית הכנסת שמח להציע עצמו לתפקיד כיוון שבית הכנסת היה קטן וכך יוכל להתפרנס מעבודה זו שלא תגזול ממנו זמן רב, ומעתה יוכל להקדיש את רוב זמנו ללימוד תורה.

לאחר זמן קצר כבר שוחח עם הגבאי ולשמחתו הרבה קיבלו הלה למשרת שמש כבית הכנסת.

שב רבי דוד לביתו ובישר לאשתו "ברוך ה' קיבלתי משרה מכובדת בעיירה פוטילציה כבר מחר נוכל לעבור לגור שם".

הרבנית הצדקת מרת רבקה בתו של הגאון רבי יואל סירקיש בעל ה"בית חדש" הב"ח, שמחה מאוד לשמע הבשורה שכן כבר זמן רב סבלו הם מעוני וממחסור, לא היה כל ספק בלבה שבעלה תלמידו הגדול של אביה העילוי האדיר נתמנה כרב העיר, חיש מהר ארזו את חפציהם והגיעו לעיר פוטילציה.

רבי דוד הוביל את משפחתו לקיטון צר ואפל סמוך לבית הכנסת "הכיצד"? השתוממה הרבנית בינה לבין עצמה, "האם זהו הבית שהכינו בני העיירה לרבם"? אך כיוון שלא רצתה לגרום צער לבעלה לא אמרה דבר והחלה לסדר את חפציהם ולהתכונן לכבוד שבת קודש.

שבת המלכה הגיעה. לבושה בגדי שבת הגיעה אשת הט"ז לעזרת הנשים לפני תפילת שחרית כמה נשים נענעו לה בראשיהן. "מדוע אין הן קמות לכבודי כמקובל ובאות לברך אותי"? הירהרה בתמהון, "וכי אינן יודעות כי אני היא אשת הרב?"

אך ברוב עדינותה לא אמרה כלום כמובן. תפילת שחרית הסתיימה וקריאת התורה החלה. היא הטתה את אוזנה מצפה שבעלה יכובד ב"שלישי" כנהוג בכל קהילות ישראל, ולפתע מה שומעות אוזניה? קולו של בעלה הרב נשמע ברור וצלול: "יעמוד הכהן"..

עתה קלטה את אשר התרחש, בעלה הגאון והקדוש הפך להיות שמש בית הכנסת והיא בתו של הב"ח שמשית!

עיניה חשכו והיא נפלה מתעלפת על הריצפה, מהומה התחוללה בבית הכנסת, הנשים ניסו לעורר את המתעלפת והשיבוה אל ביתה.

עד מהרה שמעו מפיה את הסיבה לעלפונה, והט"ז הוא עמד על מקומו ושתק כה רצה במשרה הזאת, הן יכול היה ללמוד תורה בלי הפרעות אך עתה שוב לא יוכל למלא את חפצו כיוון שאשתו אשר רצה למנוע ממנה עוגמת נפש גילתה מהי המשרה המכובדת שקיבל.

קמו המתפללים ממקומם וקראו לפניו "אנא יסלח לנו הרב הרי לא ידענו את זהותו אילו ידענו שגאון אדיר בינינו" אז ניגש רב העיירה והכריז לפני כל הקהל "הריני מפנה את מקומי לרבי דוד מעתה יירש הוא את מקומי" כל מחאותיו של הט"ז לא עזרו ולמרות התנגדותו העזה נתמנה לרבה של פוטילציה כך היא דרכה של תורה.

ענין נוסף – נתינה מעוררת אהבה

ויקחו לי תרומה. מדוע לא ויתנו?

טעות נפוצה- אהבה מעוררת נתינה. נותנים למי שאוהבים. אומר הרב דסלר: הדבר הפוך. אוהבים למי שנותנים. ראיות לכך:

אדם שנטע אילן רוצה בקב שלו מי' קבים של חבירו.

מפני שטרח ויגע בהם, הוא נקשר אליו, יש בו חלק מאישיותו.

אישה שממתינה להולדת בנה, כשמקבלתו לידיה אינה חשה ברגש אימהי חזק. אחר מספר ימים או שבועות הקשר הוא חזק ביותר. מדוע? עתה השקיעה בו והוא חלק ממנה- היא נקשרה אליו.

האב נקשר מאוחר יותר, הוא עדיין אינו מניק אותו או מחליף לו טיטול…

הורים ביולוגיים אינם קשורים לילדם שנשלח לאימוץ כהורים המאמצים.

הצייר מתקשה מאוד להיפרד מיצירת האמנות עליה השקיע חודשים ארוכים אף כשמציעים לו סכום כסף נכבד. חלק מישותו נמצא כאן בציור הזה.

וזה שאמרו חז"ל שהרוצה להידבק באהבת חבירו ישא ויתן בטובתו.

כגרי"ס מסלאנט שהשקיע בשוחט הסורר שהציק לו ברכבת על מנת להיות בטוח שהוא אכן מוחל לו בלב שלם.

כך ויקחו לי תרומה. הנתינה לה' היא בעצם לקיחה. הנתינה שלך מעוררת התקרבות בינך לקודשא בריך הוא.

מעשה ברב שבנו פקר ויצא לתרבות רעה ולאחר מספר שנים נפגשו ואמר לאביו שיש לעשות רפורמות במצות ולהקל לפי מצב הדור, ואז רבים יותר ישמרו את התורה.

שאלו אביו מה אתה מקיים? ואמר לו: כלום.

מעניין, אמר האב, אני מקיים הכל ואין המצוות כבדות לי, ואתה לא עושה מאומה וכבד לך? אלא אומר לך מה אתה רוצה, אתה מעוניין שנקל בתורה לא בכדי שתוכל גם אתה לקיים, אלא משום שמפריע לך מדוע שומרי המצוות מקיימים…

שאם באמת אתה מעוניין שיהיה יותר קל כדי שגם אתה תוכל לקיים, אם כן היה לך לקיים היום לפחות את הקלות? אלא אינך רוצה כלל לקיים מאומה, ורק שאנו לא נקיים כדי שיהיה לך פחות יסורי מצפון…

כאותו אדם שהתמקח עם המוכר על מקרר והורידו לאחר משא ומתן ממושך מחמשת אלפים ₪ לארבעת אלפים. נתן שיק והלך. לבסוף השיק חזר, והתברר שהלה מראש לא התכוין לשלם… שאלו המוכר במרמור אם מראש לא התכוונת לשלם, מדוע בלבלת לי את המוח והתמקחת? אמר לו הקונה הרמאי- חסתי עליך, לא רציתי שתפסיד כל כך הרבה…

מסקנה- מי שאוהב את התורה ואת השם יתברך מוכן להשקיע, אולם מי שאינו אוהב את השם יתברך אף מעט מן המצוות ואף הקלות שבהן- עליו לטורח.

דבר נוסף- אתה לוקח לעצמך את הקרן הקיימת לך להעוה"ב ואף שקשה לך להוציא מכיסך ממון, מכל מקום הבן שהינך משקיע לעצמך.

המלך שחשד בשר האוצר שלו ושאל את שר האוצר כמה כסף יש לו, ונקב השר בסכום הנמוך הרבה מן האמת וציוה המלך לשלחו לכלא ולהחרים את כל רכושו, ואח"כ שאלו מדוע עשית כן? והשיב שהסכום שנקב הוא הסכום שבאמת יש לו, והוא הסכום שנתן עד היום לצדקה, שהנה עתה נוכח שוב לדעת שהכסף שלו באמת אינו שלו שהרי המלך החרימו, אולם את אשר נתן לצדקה- ישאר לו לעולמים.

וזה שכתוב אם כסף תלווה את עמי את העני עמך. וצריך ביאור מהו את העני עמך? אלא מה שהלוות לעני הוא שבאמת נשאר עמך. כל השאר לא ילך עמך לשום מקום… והלך לפניך- צדקך.

אוצה"ת בהר.

מעשה ביהודי איש עסקים שקיבל מכתב ממס הכנסה ובו נאמר שרוצים להעמידו למשפט בתביעה של מאה אלף דולר על מיסי עסקים שלא שילם.

אותו יהודי אכן לא שילם, את כל עסקיו עשה בצורה לא חוקית ולכן בקבלו מכתב זה אחזו פחד ואימה ולא מצא תושיה כיצד להחלץ ממצב זה בפרט שידע שעם מס הכנסה מסוכן להתעסק כי ביכולתם לעשות ככל העולה על רוחם.

הלך היהודי להגר"ח קנייבסקי שליט"א לבקש ממנו עצה וברכה שאלו ר' חיים: האם כבודו נותן מעשר כספים בשלימות? ענה היהודי: כן. אמר לו רבי חיים: אם כן אין לך מה לחשוש ולפחד מהם עוד, הוסיף ואמר עצתי לך לשלוח אדם אחר במקומך למשפט.

היהודי הלך לדרכו כשכולו תמה ומהורהר, לשלוח אדם אחר שלא ידע כלל מה לטעון וכדומה? הרי בזה לכאורה אני מסכן את המשפט!

תוך כדי הרהוריו פגש אחד מחבריו ששאלו לפשר מצבו, סיפר לו היהודי שיש לו משפט עם מס הכנסה והוא בפחד. ענה לו חברו אלך אני במקומך, איני מפחד לטעון שהרי איני חייב להם פרוטה.

כשמוע היהודי כך ראה כיצד עצתו של רבי חיים מתקיימת ללא כל השתדלות מצידו ומיד הסכים לרעיון זה.

הגיע עת המשפט וחברו הלך לבית המשפט, טען מה שטען ובחסדי ה' אכן זכה במשפט, אך קנסו אותו לשלם אלף דולר. בשמוע היהודי את הבשורה על הנס וההצלחה קם ונסע לר' חיים וסיפר לו על הזכיה במשפט ועל הקנס. טען ר' חיים ואלף דולר זה לא כסף? מדוע עליך לשלם סכום זה? לך תברר שוב היטב אם אכן שילמת מעשר כספים על כל עסקאותיך.

היהודי הלך לביתו ובדק את כל ספרי חשבונותיו עד שהתגלה לפניו עיסקה שהרויח בה עשרת אלפים דולר ועדיין לא שילם את המעשר.

על אף השעה המאוחרת הלך מיד לאחד מראשי הישיבות ומסר לו אלף דולר לצדקה שאלו ראש הישיבה: מה הביאך לבוא בשעה כל כך מאוחרת? הרי יכולת להביא זאת מחר.

עמד היהודי וסיפר לראש הישיבה את כל הסיפור בסיימו כעת לאחר ששילמתי את האלף דולר הללו יכול אני ללכת לישון רגוע ביודעי שלא אצטרך לשלם פרוטה למס הכנסה וכך הווה ["נחלת צבי"]

*

כוחנו באחדותינו | מעלתינו באחדותנו

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. פרש"י שלוש תרומות מוזכרות כאן בכתוב. אתת מהן – מחצית השקל.

מחצית השקל נועדה לקורבנות הציבור. ע"י מחצית השקל גם פקדו את עם ישראל. בלא זה מזהירה התורה שחס ושלום יהיה בהם נגף בפקוד אותם.

מדוע אסור לפקוד את עם ישראל?

המדרש אומר שמחצית השקל בא לכפר על חטא מכירת יוסף. וצריך ביאור מה הקשר בין מחצית השקל למכירת יוסף?

פעם הלכתי לקנות תותים. המוכר היה בעל תלת אופן שמעליו ארגז רחב והיה ממלא בקופסא ע"י כף גדולה. ביקשתי ממנו שאני אבחר את אשר נראה לי ואמלא לבדי… הוא התנגד.

מדוע? והרי הם בכללותם נראו טובים? אלא, אם תיקח כל אחד ותבדוק כמו שבודקים אתרוג, תמצא מעטים שיהיו ממש טובים, אולם כשהם בערימה ואתה בוחן אותם בכללותם- הם בסדר.

אם הקב"ה היה בוחן כל אחד מאתנו בזכוכית מגדלת- אוי לנו ולנפשנו. כמה לשון הרע, כמה ביטול תורה, כמה קינאה, שינאה, זילזול במצוות ועוד. הקב"ה מסתכל עלינו כאגודה אחת, וככלל- אנו עדיין בסדר.

צבו"ר ראשי תיבות צדיקים בינונים ורשעים.

לכן התורה אומרת אל תמנה את ישראל ואל תוציאם מן הכלל, אלא התייחס אליהם כאל חטיבה אחת.

ולכן נבין מדוע אנו מביאים מחצית השקל, ולא שקל שלם, כדי שלעולם נזכור שאנו רק חצי הזקוקים להשלמה, ואין היחיד מושלם ללא הצטרף לזולתו.

מחצית השקל מרמז לאחדות, שרק בכוחה יש לישראל את העוז לשרוד, כמשל של חז"ל לקנה שבכוח מועט ניתן לשוברו, אולם אם מאגדים אגודה של קנים לא ניתן לשוברם.

אומרים המקובלים שלא ניתן לתקן את כל בחינות נפשו אלא אם כן מקיים את כל התרי"ג מצוות.

וצריך ביאור והרי אין באפשרותינו לקיים מצוות רבות, חלקם לכהנים, לויים, עבדים, גרים, נשים, מלך, ועוד?

אלא כאשר עם ישראל מתאחדים אזי החיבור הכללי של ישראל גורם לכך שבסה"כ כלל המצוות קוימו על ידינו, ובתנאי שאנו קיימנו את כל אשר יכולנו לעשות בעצמינו.

ישנה אפשרות נוספת: ע"י שעוסקים בתורה ובלימוד הלכותיה כאילו מקיים את אותן המצוות. כמו שאמרו חז"ל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת כו'.

ולפי זה ביאר בספר בית שמואל [אחרון] את המעשה של הנוכרי שבא אצל הלל וביקשו שיגיירהו כשהוא עומד על רגל אחת, ואמר לו ואהבת כו' ואידך פירושא זיל גמור.

ואינו מובן, וכי ואהבת לרעך כמוך זה כל התורה? ועוד כיצד יתכן ואידך פירושא זיל גמור, כביכול כל שאר התורה היא רק פירוש לואהבת לרעך כמוך אתמהה!

והביאור הוא שהנוכרי שאל כיצד יוכל לתקן כל בחינות נפשו כשעודו כאן בגלגול הזה, על רגל אחת, והשיבו הלל: בשני אופנים, או ואהבת לרעך כמוך ובהצטרף אל הכלל תושלם גם נפשך.

או "ואידך [-האפשרות הנוספת-] פירושא זיל גמור" לך תלמד את מצוות התורה שלא ניתן ליישמן ועל ידי זה תושלם נפשך כאילו קיימתם.

לאחר שהבנו שמחצית השקל באה לבטא אחדות נבין כיצד נעשית הכפרה בזה על חטא מכירת יוסף, שהרי במכירת יוסף חטאו בפירוד, כפי שאמר המלאך ליוסף "נסעו מזה" הסיעו עצמן מן האחוה, ולכן הכפרה חייבת להיות במישור האחדות וזה יעשה רק כשיתנו מחצית השקל ובכך יתאחדו כלל ישראל ובכך תהיה כפרה.

המסקנה היא שיש לאדם להכליל עצמו בכלל ישראל ולא יפריש עצמו מהם וחז"ל החמירו מאוד במוציא עצמו מן הכלל, ולכן גם נאמר שאם יש אדם שיש בית הכנסת בעירו והוא מתפלל יחידי מעיינים בשמים בפנקסו, מה ראה להוציא עצמו מן הכלל? האם הוא סבור שזכויותיו מספיקות שאינו זקוק להם?

ומי הוא זה שיעיינו בפנקסו ויצא זכאי? השם יצילנו.

לפי זה נבין מדוע בפרשת יתרו מובא: ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה! (שמות יט, ח).

ואילו בפרשת משפטים נאמר: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה!" (שמות כד, ג).

וכן בהמשך הפרק ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (כד, ז).

ממה נובע השינוי, פעם נעשה ופעם נעשה ונשמע?

אלא האפשרות הראשונה לקיים את "כל אשר דיבר ה"' היא ע"י שנהיה באחדות, וכך נוכל לעשות, ולכן ויענו כל העם "יחדיו", וכן "ויען כל העם קול אחד".

אולם אם אין העם באחדות, עליהם גם ללמוד תורה כדי שיחשבו כמקיימים את כל התורה, ולכן בפסוק ז' לא מוזכר כל העם, ולעומת זאת הוסיפו העם נעשה ונשמע, ללמדנו שעלינו לשמוע וללמוד את התורה הקדושה כדי שעל ידי זה ניחשב כמקיימים את כל התורה. [אש דת לוינשטיין תשס"א]

שלמה המלך והאחים הסיאמיים שהוכרע שהם גוף אחד.

תוספת: פנינים שבועות תשע"ב.

ואין יותר מתאים מכאן בכדי להביא את הסברו הנפלא של הגה״ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי״ע, על מאמר חז״ל: ״כשניתנה תורה לישראל נתקבצו אומות העולם אצל בלעם הרשע ושאלו אותו שמא מבול בא לעולם? אמר להם: ״ה׳ עוז לעמו יתן. פתחו כולם ואמרו: ה׳ יברך את עמו בשלום״ (זבחים קטז, ע"א).

ויש להבין, למה דימו אומות העולם כשניתנה התורה שהיה הקב״ה מביא מבול על העולם? ומה היתה תשובתו של בלעם אליהם? אלא ענה והסביר: שאחדות בין הבריות נובעת לפעמים בגלל סכנה משותפת, כי בעת צרה מתקבצים הרבה כיתות נפרדות ועושות שלום ביניהן כדי שינצלו מהצרה. אמנם, אין זו אחדות אמיתית. ועד שעת מתן תורה לא היה זמן שהיו כל הברואים יחד בשלום, רק בשעת סכנת המבול נתקיים ״וגר זאב עם כבש״ כששהו ביחד בתיבת נח. אבל אין אנו מצפים לשלום כזה, אלא לשלום אמיתי שישלוט גם בשעת רגיעה ושלוה.

ולכן כשקיבלו ישראל את התורה באחדות שלימה כאיש אחד בלב אחד – ראו זאת האומות וחשבו אולי חשש סכנה גורם את האחדות – ״שמא מבול בא לעולם״, השיב להם בלעם: ״ה׳ עוז לעמו יתן – אחדות זו היא אחדות אמיתית, היא אחדות מפני שה׳ נתן את עוזו – את התורה לעם ישראל, והיא זו שמאחדת אותם במטרה המשותפת לקבל את התורה שניתנת לקיום אך ורק באחדות כלל ישראל, כששמעו זאת אומות עולם, מיד פתחו ואמרו: ״ה׳ יברך את עמו בשלום״ – כי השלום הזה אין הוא תוצאה של קללה, אלא, ברכה יש בו…

*

הנותן לוקח לעצמו | בין לקיחה לנתינה

 [ע"פ לקח טוב חיים של תורה ח"א]

מדוע ויקחו לי תרומה ולא ויתנו?

משל לאיש שהציל את המלך ולא רצה לעבוד באיסוף אוצרות…

כיצד חש הנותן מתנה לעני? חז"ל הורנו שיותר משעושה בעל הבית עם העני, עושה העני עם בעל הבית.

כמו ילד שרואה אביו מכניס כסף לתוכנית חיסכון ובקוצר דעתו הוא שואל לאביו מדוע אתה נותן לפקיד הבנק כסף?…

המאמין יודע שהנתינה היא בעצם לקיחה שהאדם נוטל לעצמו! אינך נותן לקב"ה מאומה ואינו עושה לו טובה כמו שכתוב: "אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ: אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח"(איוב פרק לה, ו-ז).

כשבחור קם בזמן לתפילה הוא מרגיש שהוא מקריב לרבונו של עולם. כשבחור למד חצי שעה בסדר הוא חש שהקב"ה חייב לו תודה… כשבחור סיים תפילה הוא חש שהוא כבר מילא חובתו ושילם את המס היומי. לכל אורך התפילה הוא משתדל להריץ את החזן כדי שכבר יסיים את הסיוט הזה…

הוא עושה טובה לרבונו של עולם…

צריך למשוך אותו ללימוד ולסדר ותפילה ולשיעור, כאילו לא הוא המרויח הגדול מכך. הוא שוכח שהוא עובד לעצמו, שהוא אוגר לעצמו.

המשל על שתי דרכים אחת ראשיתה קוצים וסופה מישור, ואחת להיפך. והאדם בוחר בשניה, ומתעלם מכך שכולה בהמשכה קוצים. אמנם הדרך הזו דורשת מהאדם תחילה התגברויות, אך בסופה הוא האושר הגדול כאן בעולם הזה.

מדרש רבה רות פרשה ה פסקה ו

אמר רבי יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם [בויק"ר לד, ח: 'בלב שמח'].

שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם' (בראשית לז, כא), בכתפו היה מוליכו אצל אביו.

ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו: 'הנה הוא יוצא לקראתך [וראך ושמח בליבו]' (שמות ד, יד) בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו.

ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו 'ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר' עגלות מפוטמות היה מאכילה.

ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו כותבה, ומלך המשיח והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם. הדא הוא דכתיב: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע, וַיִּכָּתֵב ספר זכרון לפניו, ליראי ה' ולחשבי שמו"(מלאכי ג, טז).

שכר מצוה בהאי עלמא- ליכא, שאין לנו כלים לקבלו. ומאידך- משלם לרשע בעולם הזה? על פי הערכתינו.

הגר"א והעגלון שהשקיע בעולם הזה.

ויקחו לי תרומה – בנתינה האדם לוקח לעצמו תרומה- התרוממות רוחנית!

כיצד יבחן האדם עצמו האם באמת אינו חי בתחושה שלילית זו?

יבדוק האדם אם רודף הוא אחר המצוות, סימן שהוא מאמין שהוא משקיע לעצמו.

ואם בורח הוא מן המצוות אות היא שהוא חי בתחושה שהוא עושה טובה לרבונו של עולם…

'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה' והרי החילוני מסתכל על הדתי כעבד המשועבד לתורה ואינו חופשי לעשות כאוות נפשו?

משל העני שהעשיר ויום שמחתו [אוצר המשלים, מקורו בחפץ חיים]: עני מרוד אחד, לבוש בלואים שהציל בן המלך מטביעה, וקיבל רשות להיכנס ליום לאוצרות המלך, ולקחת כל אשר תאוה נפשו. וזה היה היום המאושר בחייו אע"פ שכל אותו היום טרח והזיע ולא אכל ולא שתה.

מבאר הגרי"ש אלישיב [מוסף יתד שבועות ס"ד] ההגדרה של עבד היא אדם שכל עבודתו היא לאדונו. בן חורין אינו מי שנח כל היום, אלא מי שכל שעובד מכניס לעצמו.

המעשה בחלבן שהביא כמויות של חלב שהסריח מאפריקה…

ויקחו לי תרומה – בנתינה האדם לוקח לעצמו תרומה- התרוממות רוחנית!

אוצה"ת בהר

מעשה ביהודי איש עסקים שקיבל מכתב ממס הכנסה ובו נאמר שרוצים להעמידו למשפט בתביעה של מאה אלף דולר על מיסי עסקים שלא שילם.

אותו יהודי אכן לא שילם. את כל עסקיו עשה בצורה לא חוקית, ולכן בקבלו מכתב זה אחזו פחד ואימה ולא מצא תושיה כיצד להיחלץ ממצב זה בפרט שידע שעם מס הכנסה מסוכן להתעסק כי ביכולתם לעשות ככל העולה על רוחם.

הלך היהודי להגר"ח קנייבסקי שליט"א לבקש ממנו עצה וברכה. שאלו רבי חיים: האם כבודו נותן מעשר כספים בשלימות? ענה היהודי: כן. אמר לו רבי חיים: אם כן אין לך מה לחשוש ולפחד מהם!

עוד הוסיף ואמר: עצתי לך לשלוח אדם אחר במקומך למשפט. היהודי הלך לדרכו כשכולו תמה ומהורהר, לשלוח אדם אחר שלא ידע כלל מה לטעון וכדומה, הרי בזה לכאורה אני מסכן את המשפט. תוך כדי הרהוריו פגש אחד מחבריו ששאלו לפשר מצבו, סיפר לו היהודי שיש לו משפט עם מס הכנסה והוא בפחד. ענה לו חברו: אלך אני במקומך איני מפחד לטעון שהרי איני חייב להם פרוטה.

כשמוע היהודי כך ראה כיצד עצתו של רבי חיים מתקיימת ללא כל השתדלות מצידו, ומיד הסכים לרעיון זה.

הגיע עת המשפט וחברו הלך לבית המשפט טען מה שטען ובחסדי ה' אכן זכה במשפט, אך קנסו אותו לשלם אלף דולר. בשמוע היהודי את הבשורה על הנס וההצלחה קם ונסע לר' חיים, סיפר לו על הזכיה במשפט ועל הקנס.

טען ר' חיים ואלף דולר זה לא כסף? מדוע עליך לשלם סכום זה לך תברר שוב היטב אם אכן שילמת מעשר כספים על כל עסקאותיך.

היהודי הלך לביתו ובדק את כל ספרי חשבונותיו עד שהתגלה לפניו עיסקה שהרויח בה עשר אלף דולר ועדיין לא שילם את המעשר, על אף השעה המאוחרת הלך מיד לאחד מראשי הישיבות ומסר לו אלף דולר לצדקה. שאלו ראש הישיבה מה הביאך לבוא בשעה כל כך מאוחרת, הרי יכולת להביא זאת מחר?

עמד היהודי וסיפר לראש הישיבה את כל הסיפור ובסיימו אמר: כעת לאחר ששילמתי את האלף דולר הללו יכול אני ללכת לישון רגוע ביודעי שלא אצטרך לשלם פרוטה למס הכנסה וכך הווה ["נחלת צבי"]

*

אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו

[לק"ט עמ' קפד]

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:(ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת:(ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:(ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:(ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:(ז) אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחשֶׁן:(ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בתוכם. (שמות פרק כה)

במדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא סימן י

רבי יהודה בר סימון אמר: שלושה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו, בשעה שאמר לו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אמר: רבונו של עולם הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך.

אמר לו: משה, לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ושמונה במזרח ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם, וכתיב ונועדתי לך שם ודברתי.

וכשאמר לו צו את בני ישראל את קרבני לחמי אמר משה: רבונו של עולם אם מכניס אני כל החיות שבעולם וכל הבהמות אין בהם העלאה אחת, ובכל העצים שבעולם אין בהם הבערה אחת שנאמר: "ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה" (ישעיה מ).

אמר לו: משה לא כמו שאת סבור, אלא את הכבש אחד תעשה בבקר ולא שנים בבת אחת לפי שאין לפני אכילה ושתיה. למה, אלמלי היה לפני אכילה ושתיה כשהיית אצלי ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלת ואם היה לפני אֳכילה היית אוכל, אלא ריח ניחוחי הריח תשמרו להקריב, וכשאמר ונתנו איש כופר נפשו, תמה ואמר: מי יוכל לתת פדיון נפשו שנאמר (תהלים מט) "ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו".

אמר לו: לא כמו שאת סבור, אלא זה יתנו כזה יתנו.

רב הונא בשם רב אמר: "שדי לא מצאנוהו שגיא כח" (איוב לז) אין הקב"ה בא בטרחות עם ישראל כששמע משה כך אמר: "אשרי העם שככה לו" (תהלים קמד), "אשרי שאל יעקב בעזרו" ( תהלים קמו).

אומר החפץ חיים אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וכל אחד חייב לעשות רק מה שיש בכוחו.

וכן אמר שלמה "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה".לפי כוחך.

פתחו לי פתח כחודו של מחט. כל אחד צריך לעשות את הצעד הראשון. להתאמץ כפי יכולתו.

היצר הרע מפתה את האדם: "אם אין אינך יכול לעשות כמו שצריך, עדיף שלא תעשה בכלל".

הכרתי אדם שהיה פעם בחור ישיבה ופירש. בשלב מסוים הוא חזר חלקית, אך לא היה מתפלל ומניח תפילין בבוקר. שאלתיו מדוע, לכל הפחות תניח חמש דקות תפילין, והוא השיב לי אני יודע מה זה תפילה, אם זה לא תפילה כמו שצריך עם קריאת שמע ושמונה עשרה כו' זה לא שווה כלום… היצר עבד עליו…

לא עליך המלאכה לגמור, אך אל תשכח, גם ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה!

אור דניאל פ' קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר" איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול. קיבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה בידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה, העיר הגדולה.

בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי" הקרקס הפלאי הגיע לעיר!

נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו: "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל". דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל!

רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים. סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס, אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים: "רואה סוס זה עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל היכון.."

הפשיל הכפרי את שרווליו, קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות.

שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו, בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו, אך אט אט עזבוהו כוחותיו. בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח.

בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש. לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם הפסיד הון כה רב והנה מודעה אחרת: "ביתן הצחוק, שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה".

"רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד כל כך גדול", רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרבה כסאות, הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו.

והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח לרדוף אחרי הסוס, זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי…

אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אח ה"אלוה", ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו, עצור.

בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב.

 רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם. יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

רות רבה (לרנר) פרשה ה

אמר רבי יצחק בר מריון, בא הכתוב ללמדך שאם יהא אדם עושה מצוה יהא עושה בלב שלם. שאלו היה ראובן יודע שהקדוש ברוך הוא מכתיב לו 'וישמע ראובן ויצילהו מידם' (בראשית לז, כא), [בכתפו] היה מוליכו לאביו. ואילו היה אהרון יודע שהקדוש ברוך הוא מכתיב לו: 'וגם הנה הוא יוצא לקראתך' (שמות ד, יד), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו.

ואילו היה בועז יודע שהקדוש ברוך הוא מכתיב לו: 'ויצבט לה קלי', עגלים פטומין היה מאכילה.

רבי כהן ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה. ועכשיו עושה, מי כותבה? אליהו ומלך המשיח, והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם, הדא הוא דכתיב אז נדברו [יראי ה'] איש אל רעהו [ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו] (מלאכי ג, טז).

החפץ חיים והמקוה בלידא וחתנו ר' צבי.לק"ט ו' צ'

במעשי למלך מוסיף שהחפץ חיים עצמו היה נוסע אפילו לעת זקנתו לאסיפות רבנים וראשי ישיבות כדי לחזק את מוסדות התורה, את שמירת השבת ואת טהרת בנות ישראל.

רגיל היה לומר שחובה על כל אחד ואחד ללמד ולהסביר לאחרים כמו שאמר הכתוב 'ולהורות נתן בלבו' (שמות לה, לד) כלומר להורות לאחרים.

על כן מי שבידו להורות לאחרים וללמדם מחוייב לעשות זאת, ומי שבעצמו אינו יכול ללמד אך נתברך בעושר, מצוה עליו לשכור מלמדים ללמד אחרים.

וכך כותב בענין זה תלמיד החפץ חיים הרב משה מאיר ישר זצ"ל בספרו 'החפץ חיים חייו ופעלו' (חלק א עמ' שנט): כידוע מוכן היה החפץ חיים בכל עת לפעול במסירות נפש לחיזוקו של כל אחד מעיקרי היהדות ובפרט כשהיה נוגע למסורת יסודית וקדושה כטהרת המשפחה שהיא יסוד עיקרי לצניעות יהודית ולכשרותה של המשפחה.

רבות כתב ודיבר, וללא לאות עבד למען קיומה של מצוה זו. היה דורש מכל קהילה בישראל לבנות מקוואות סניטריים, תמיד היה מזהיר כי הזנחה או אדישות בשטח זה מטילה לפי דין ישראל על המשפחה כתם ששום תשובה אין בכוחה לכבסו.

לא פעם עלה בגורלו של החפץ חיים לערוך נסיעות קרובות ורחוקות למטרה זו, ביחוד משנודע לו שבסביבתו מוזנח יסוד זה לא נח ולא שקט עד שהיה מצליח לתקן את התקלה.

מתאר היה לעצמו כי אם יחריש ייתבע על כך בעולם האמת וכי ההשגחה העליונה העניקה לו במיוחד שנים נוספות כדי שיעמוד בפרץ.

משנתבקש בשלהי קיץ תרע"ב על ידי רבה של לידא שישפיע על אנשי עירו שימציאו את האמצעים הדרושים כדי לבנות מחדש את המקוה שבמקום, פנה החפץ חיים אל ר' צבי אתנו ובקשו שיילווה אליו, בהיותו טרוד בעניני הישיבה לא השיב לו ר' צבי מיד תשובה ברורה.

משנכנס אלול פנה החפץ חיים אל חתנו והתחנן לפניו: ר' צבי קרבו הימים הנוראים ואין במה לבוא ליום הדין הבה ניסע לפחות עתה ללידא לפעול משהו למען טהרת המשפחה ויימצא בידינו לפחות דבר מה במה לבוא לפני ריבון העולמים בימים הקדושים והנוראים.

ברם בנסיעה אחת טרם השיג החפץ חיים את מטרתו בשלימותה, באופן בלתי צפוי למשפחתו ומקורביו החליט החפץ חיים בבוקר של ערב שבת אחד בחורף של שנת תרע"ג, למרות הכפור העז, לנסוע לשבות בלידא כדי לסיים את המפעל שהחל בו.

מענינת העובדה שאם גמר פעם בנפשו לעשות מצוה כלשהי לא היה מסכים בשום אופן לדחותה עד לאחר זמן אלא עומד היה על דעתו בעקשנות לבצעה במהירות האפשרית. שום קשיים לא הרתיעוהו דבר לא עצר בעדו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, אל לו לאדם להאמין לעצמו כל זמן שקיימת היכולת יש לעשות, היה אומר.

לפיכך משביקשוהו אז בני ביתו שלרגל חולשתו ידחה את נסיעתו ללידא לעונה שבה מזג האויר יהיה חם יותר, לא אבה כלל לשמוע על כך באומרו הלא ישאלוני בעולם האמת מדוע לא נסעת ומה אענה, קר היה לי? היתקבל תירוץ זה? לא, נסוע אסע!

כשהתכונן החפץ חיים לנסוע לארץ ישראל נסע להיפרד מיהודי העיירות השכנות, ערב שבת אחד בא ללידא ושלח להזמין את ראשי הקהל ביניהם ר' נחמיה לוינסון לאכסנייתו.

משהתכנסו התחנן החפץ חיים בפניהם: הלא ידעתם כמה כוחות השקעתי כדי שהמקוה בלידא יחודש אך ללא תוצאות.

אין לי חלילה שום טענה כנגדכם, אפשר שגם אתם אינכם אשמים בכך אך היות ואדם זקן אני ובקרוב כבר אהיה בעולם האמת יתבעו ממני, ישראל מאיר הן שכן קרוב היית ללידא מדוע החרשת בשעה שידעת שבלידא אין מקוה מתאים?

לפיכך מבקשכם אני עשו עמדי טובה זו, אשרו לי בכתב שאינני אשם בדבר, אני עוררתי תבעתי ביקשתי ודרשתי, עשיתי כל מה שהייתי יכול אלא שלא צייתו לי. גמלו נא עמדי חסד זה ואשרו לי את הדבר בכתב בחתימותיכם.

הקהל נבהלו והשתוממו ונזדעזעו עמוקות לשמע בקשה שכזו. ראשון התאושש ר' נחמיה לוינסון והוא אמר מה זאת אומרת רבי אין אנו מצייתים? חלילה לנו מלהתייאש הריני מנדב ראשון חמש מאות דולר למטרה זו.

בעקבותיו התנדבו האחרים ומיד גוייס סכום ניכר והמקוה חודש.

*

מקדש של מעלה ומקדש של מטה

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) ופירש"י: "ועשו לשמי בית קדושה".

ודקדק האלשיך הקדוש דלכאורה היה צריך לומר "ושכנתי בתוכו" לשון יחיד שהרי הכוונה על "מקדש" שהוא לשון יחיד?

כדי ליישב קושיא זו נעמוד על עוד פסוק בפרשתינו "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים"(שמות כו, טו). ופרש"י: "ועשית את הקרשים הוה ליה למימר ועשית קרשים כמה שנאמר בבל דבר ודבר מהו הקרשים מאותן העומדין ומיוחדים לכך. יעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת צוה לבניו להעלותם עימהם כשיצאו ממצרים ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותן לעשות משכן במדבר מעצי שטים ראו שיהיו מזומנים בידכם".

ומבואר מזה שיעקב הביא את הארזים מארץ ישראל למצרים ויש להבין ענין זה שסיבב הקב"ה שהמשכן יבנה דוקא מאותם הקרשים שהביא יעקב מארץ ישראל ונטעם במצרים.

בענין זה של קדושת המשכן ראיתי להגר"פ פרידמן שליט"א שהביא

מאמר הזוהר הקדוש בפרשתינו (דף קעה, ע"ב) "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה דא הוא יעקב קדיש שלימא במה דאוקימנא דכתיב 'ויעקב איש תם יושב אהלים' 'יושב אוהל' לא כתיב אלא 'יושב אהלים' תרי דאחיד לנואי ואחיד להאי אוף הכא כתיב 'והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה' דאחיד להאי ואחיד להאי"

וכוונת הזוהר הקדוש דהנה ידוע שמידתו של אברהם אבינו היתה מידת החסד מצד אחד, ולעומת זה מידתו של יצחק אבינו היתה מידת הגבורה מן הצד השני, אבל מידתו של יעקב אבינו היתה מידת תפארת שהיא מיזוג של שתי המידות הראשונות מידת החסד ומידת הגבורה.

ולפי זה מפרש הזוהר הקדוש את הפסוק "ויעקב איש תם יושב אהלים" שהיה יושב בין שני אוהלים, הלא הם אוהלו של אברהם ואוהלו של יצחק ולכן נקרא יעקב אבינו בתואר "הבריח התיכון" כי מידתו מידת תפארת שהיא מידה תיכונית הכוללת בתוכה חסד וגבורה, ומצד זה הוא "מבריח מן הקצה אל הקצה" כלומר שהוא מבריח ונאחז מן הקצה האחד "מידת החסד" עד הקצה השני "מידת הגבורה".

אלא שיש להבין מה ענין יעקב אבינו לקדושת המשכן שעליו נאמר "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה דא הוא יעקב קדישא שלימא" כלשון הזוהר הקדוש

והביא שם יסוד גדול מבית מדרשם של גדולי וצדיקי חסידות בעלזא רבי אהרון זי"ע שאמר בשם אביו רבי יששכר דב זי"ע כי האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב זכו כל אחד ואחד לקדושת בית המקדש,

אך בעוד שאברהם אבינו זכה לקדושת בית המקדש במקומה על הר המוריה בשעת העקידה והתפלל שם כמו שכתוב: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית כב, יד).

וכן יצחק אבינו זכה לקדושת בית המקדש במקומה וכמו שכתוב שם "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד, סג), ומבואר בגמרא

(פסחים פח, ע"א) שזה היה במקום בית המקדש שיצחק קראו שדה.

אבל יעקב אבינו זכה לקדושת בית המקדש שלא במקומה וכמבואר בגמרא חולין (צא, ע"ב) "בי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על משום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי כד יהיב דעתיה למיהדר קפצא ליה ארעא מיד ויפגע במקום" ומבואר מזה שקפצה לו קדושת בית המקדש לחרן שהוא חוץ לארץ.

והענין בזה הוא משום שיעקב אבינו עשה הכנה לכל הגלויות שיוכלו ישראל להמשיך קדושת בית המקדש גם בחוץ לארץ שלא במקומה, והתכלית בזה שכל מקום שיתקינו ישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות תימשך עליהם קדושת בית המקדש.

וזהו שמבואר בגמרא מגילה: "ואהי להם למקדש מעט אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל" (כט, ע"א), וזה נעשה ע"י יעקב אבינו שהמשיך קדושת בית המקדש לחוץ לארץ. עד כאן דבריהם הקדושים.

 הנה בפרשת ויצא כשיעקב אבינו התעורר מחלומו נאמר: "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" (בראשית כח, יז). ופירש"י: "ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה".

נדקדק היטב בלשון רש"י שכתב שבית המקדש של מעלה מכוון בנגד בית המקדש של מטה, ולא להיפך כפי שהיה נראה לומר שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה?

וכן בפרשת משפטים נאמר: "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי"(שמות כג, כ). ופרש"י: "ומדרשו אל המקום אשר הכינותי כבר מקומו ניכר וזה אחד מן המקראות שאומרים שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה" שוב נדקדק בלשון רש"י במה שכתב שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה.

ולעומת זה בפרשת בשלח בשירת הים נאמר על הפסוק: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות טו, יז). ופרש"י: "מכון לשבתך מקדש שלמטה מכוון כנגד כסא של מעלה אשר פעלת". כאן שינה רש"י מדרכו וכאן פירש שמקדש של מטה מכוון כנגד כסא של מעלה שהוא בית המקדש של מעלה.

ויש להבין למה כאן שינה רש"י מפירושיו האחרים?

והביא שם בשם הגה"צ רבי יהושע מבעלזא זי"ע שאמר על כך ביאור נפלא כי יש הבדל גדול בין כשזוכים ישראל לקדושת בית המקדש במקומו בהר המוריה אשר אז ברור כי "בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה" שהרי בית המקדש של מעלה נבנה למעלה בשמים במקומו הקבוע לפני שנבנה בית המקדש של מטה.

נמצא כאשר בנו ישראל את בית המקדש למטה עשאוהו כשהוא מכוון ממש כנגד בית המקדש של מעלה,

אולם כאשר ישראל נמצאים בגלות והם גולים ממקום למקום וממדינה למדינה אין להם את קדושת בית המקדש במקומה בהר המוריה, אלא שבכל זאת יש להם בתי כנסיות ובתי מדרשות שיש להם מעין קדושת בית המקדש וכמו ששנינו בגמרא מגילה (כט, ע"א) "ואהי להם למקדש מעט אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל".

כאן מבטיח לנו הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו שמחמת גודל אהבתו לישראל הרי הוא מטלטל כביכול את בית המקדש של מעלה ממקומו בכדי שיהיה מכוון כנגד בית המקדש של מטה, שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שישראל עוסקים שם בתורה ותפילה.

בזה נבין את השינוי עליו עמדנו לעיל. דהנה בפרשת ויצא בחלום יעקב זכה יעקב אבינו לקדושת בית המקדש שלא במקומה וכמו שפירש"י (בראשית כח, יז): "אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל" וכוונתו על מה שמבואר בגמרא (חולין צא, ע"ב) "כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי כד יהיב דעתיה למיהדר קפצא ליה ארעא". ומשום כך וכיון שקפצה לו הארץ ובא בית המקדש לקראתו עד בית אל, נמצא שבכדי שיהיה בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה היה צורך שהקב"ה יעתיק את בית המקדש של מעלה ממקומו כדי לכוון אותו כנגד בית המקדש של מטה שבא לבית אל.

ולכן מובן מה שדקדק רש"י לומר "שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה" שהרי הקב"ה כיוון את בית המקדש של מעלה כנגד בית המקדש של מטה ולא להיפך.

וכן בפרשת משפטים שמדובר על הזמן שישראל יחטאו ויגלו מארץ ישראל וכמו שפרש"י: "הנה אנכי שולח מלאך כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם כי לא אעלה בקרבך", ולכן דקדק רש"י לומר "אל המקום אשר הכינותי שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה", שהודיע להם הקב"ה שלמרות שיחטאו ויגלו מארץ ישראל אף על פי כן בכל מקום שיתפללו ויעסקו בתורה בבתי כנסיות ובתי מדרשות שהם בבחינת מקדש מעט יעתיק הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו בית המקדש של מעלה שיהיה מכוון כנגד בית המקדש של מטה.

אבל בפרשת בשלח בשירת הים שהתפלל משה רבינו שיזכו כלל ישראל לקדושת בית המקדש במקומה בארץ ישראל בהר המוריה וכמו שאמר: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך" ולכן יפה דקדק רש"י לומר להיפך "מקדש של מטה מכוון כנגד כסא של מעלה אשר פעלת", שהרי בית המקדש של מעלה הוא במקומו הקבוע בשמים מול הר המוריה.

נמצא שכאשר נכנסו כלל ישראל לארץ ישראל ובנו בית מקדש למטה בהר המוריה, הנה בית מקדש של מטה היה מכוון כנגד בית מקדש של מעלה אלו תוכן דבריו הקדושים.

נמצינו למדים מדבריו שכוחו של יעקב אבינו להמשיך קדושת בית המקדש שלא במקומה הוא הן למעלה והן למטה, שהרי יעקב אבינו זכה לקדושת בית המקדש של מטה בעולם הזה שלא במקומה כשקפצה לו הארץ, וזכה גם לקדושת בית המקדש של מעלה שבא כנגדו וכמו שאמר: "אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים" אשר על כך פירשו חז"ל שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה. וכאמור הפירוש הוא שהקב"ה הביא בית המקדש של מעלה לכוונו כנגד בית המקדש של מטה.

ומזה נבין שיעקב אבינו עשה הכנה לכלל ישראל בגלות שיזכו לא רק לקדושת בית המקדש של מטה שלא במקומה בבתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שהם בבחינת "מקדש מעט," אלא שיזכו גם לקדושת בית המקדש של מעלה שלא במקומה על ידי שתבוא לקראתם לעמוד במכוון כנגד בית המקדש של מטה.

ולפי זה יובן ביתר שאת מה שראה יעקב אבינו בחלום "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", רמז לו הקב"ה שזהו כוחו של יעקב שהוא ממשיך ב' בתי מקדשות שלא במקומם: בית המקדש של מטה שהוא בבחינת "סולם מוצב ארצה", ובית המקדש של מעלה שהוא בבחינת "וראשו מגיע השמימה"!

שוב נשוב לפרשתינו במה שצוה הקב"ה לישראל לעשות משכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" דהנה ציווי זה לעשות משכן במדבר, הרי מדובר בחוץ לארץ, ואילו מקום בית המקדש של מעלה שמכוון כנגד בית המקדש של מטה בהר המוריה הוא בארץ ישראל, ואם כן איך יתחברו בית המקדש של מעלה עם המשכן של מטה במדבר?

ובהכרח שנמשכה להם קדושת בית מקדש של מטה שלא במקומה, דהיינו מארץ ישראל למדבר שהוא חוץ לארץ וכמו כן נמשכה להם קדושת בית מקדש של מעלה מארץ ישראל למדבר בבחינת "בית מקדש של מעלה מכוון בנגד בית מקדש של מטה".

זוהי כוונת הזוהר הקדוש "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה דא הוא יעקב קדישא שלימא" והביאור בזה, שהרי עיקר קדושת המשכן שהוא הבריח התיכון שבתוך הקרשים הגשמיים הוא בכוחו של יעקב שעשה הכנה לכל ישראל עד סוף כל הדורות שיוכלו להמשיך קדושת בית המקדש שלא במקומה ולא רק קדושת בית המקדש של מטה אלא גם בית המקדש של מעלה!

נמצא שיעקב אבינו הוא "הבריח התיכון בתוך הקרשים" כלומר הנקודה המרכזית להמשיך קדושת בית המקדש בתוך הקרשים.

ומפרש הטעם שהרי רק יעקב אבינו יש בכוחו להיות "מבריח מן הקצה אל הקצה" לחבר ולקשר קצה התחתון בית המקדש של מטה בעולם הזה עם קצה העליון בית מקדש של מעלה בעולם העליון בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".

וזהו רמז הכתוב "ויעקב איש תם יושב אהלים" שיעקב אבינו יושב בשני אוהלים באהל בית המקדש של מטה בעולם הזה ובאוהל בית המקדש של מעלה בעולם העליון.

ובזה יובן למה דוקא יעקב אבינו הביא קרשים מארץ ישראל ונטע אותם במצרים לעשות מהן משכן וכמו שביאר מהר"א מבעלזא זי"ע פרשת ויגש על הפסוק "וישימנו לאב לפרעה" כי אכן זאת היא עבודתו של יעקב להמשיך קדושת בית המקדש שלא במקומה.

ובזה גם מיושבת קושיית האלשיך הקדוש על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" והקשה למה לא נאמר "ושכנתי בתוכו" שהוא לשון יחיד שהרי הכוונה על המקדש, ולפי האמור אפשר לומר שהקב"ה רמז לנו "ועשו לי מקדש" למטה בעולם הזה ועל ידי זה "ושכנתי בתוכם" דוקא נאמר, שנאמר בלשון רבים והכוונה שלא רק במקדש של מטה אלא גם בבית מקדש של מעלה שהוא מכוון כנגד בית מקדש של מטה.