צפניה פרק א

(א) דְּבַר־ה֣'׀ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה אֶל־צְפַנְיָה֙ בֶּן־כּוּשִׁ֣י בֶן־גְּדַלְיָ֔ה בֶּן־אֲמַרְיָ֖ה בֶּן־חִזְקִיָּ֑ה בִּימֵ֛י יֹאשִׁיָּ֥הוּ בֶן־אָמ֖וֹן מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה:

צפניה הוא ספר בן שלושה פרקים, המתאר את "יום ה'", שבו יוענשו הרשעים.

בנוסף ליהודה, מתנבא צפניה על חורבן על עמים נוספים, ובפרט: פלשת, עמון, מואב ואשור.

בסופו של דבר ה' ישיב את שבות יהודה וכל העמים יכירו בה'.

ספר צפניה הוא התשיעי בספרי התרי עשר. לדברי ראב"ע: 'ובעבור היות צפניה בימי יאשיהו, שֹמוּהוּ תשיעי, כי האחרים (הבאים אחריו) היו אחרי גלות בבל'.

בדומה לנבואותיהם של יונה ונחום, נבואות צפניה צופות את חורבן על אשור ובירתה נינוה.

כמאה שנים קודם לצפניה,  החריבה ממלכת אשור את ממלכת ישראל והגלתה את תושביה, וכן היא החריבה את רוב ערי יהודה מלבד ירושלים. ואכן נפלה נינוה בידי חילות בבל ומדי כפי שראינו בספר חבקוק.

רד"ק דבר ה' אשר היה אל צפניה בן כושי בן גדליה בן אמריה בן חזקיה – י"א כי חזקיה זה חזקיה מלך יהודה ואפשר אלא שאין בזה ראיה, אבל באמת גדולים היו אבותיו לפיכך נזכרו

ושלשה נביאים נתנבאו בימי יאשיהו – ירמיהו צפניה חולדה וארז"ל כי ירמיה היה מתנבא בשוקים

וצפניה בבתי כנסיות וחולדה אצל הנשים

ונבואתו היתה קודם ששבו יאשיהו ויהודה מרעתם:

מלבי"ם דבר ה'. וכו' בן חזקיה, יחס אותו עד ארבעה דורות שהיו אבותיו גדולים

וי"א שהיה מזרע חזקיה המלך. בימי יאשיה – קודם שעשה תשובה:

(ב) אָסֹ֨ף אָסֵ֜ף כֹּ֗ל מֵעַ֛ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה נְאֻם־הֽ': (ג) אָסֵ֨ף אָדָ֜ם וּבְהֵמָ֗ה אָסֵ֤ף עוֹף־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וּדְגֵ֣י הַיָּ֔ם וְהַמַּכְשֵׁל֖וֹת אֶת־הָרְשָׁעִ֑ים וְהִכְרַתִּ֣י אֶת־הָאָדָ֗ם מֵעַ֛ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה נְאֻם־הֽ':

מלבי"ם אסף אסף כל. תחלה אמר דרך כלל שיאסף את כל הנמצא,

ומפרש: אסף אדם ובהמה גם עוף ודגים וכמ"ש (הושע ד') בחית הארץ ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו, והוא בדרך מליצה, או כפשוטו שהעופות הביתות מתרחקים ממקום שמם, [רד"ק כי אם במקום היישוב שימצאו זרעים ופירות ופרחי אילנות וכשיחרב יישוב אחד ילכו ליישוב אחר]

וגם הדגים יתרחקו מן החוף השמם שאין שם מאכל על ידי ב"א שמשליכים לים כמ"ש הרד"ק,

והמכשלות, יאסף את המכשלות עם הרשעים,

וי"מ שיאסף דברים המכשילים את הרשעים [רש"י – הם העכו"ם]:

ומפרש שעקר מגמתו הוא והכרתי את האדם, ר"ל כל העמים אשר על פני האדמה

כי נ"נ החריב רוב האומות:

מלבי"ם ביאור המילות אסוף אָסֵף. הראשון שרשו אסף והשני שרשו סוף, והוא הפעיל, וכן אסוף אסיפם (ירמיה ח' י"ג) ע"ש:

(ד) וְנָטִ֤יתִי יָדִי֙ עַל־יְהוּדָ֔ה וְעַ֖ל כָּל־יוֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִָ֑ם וְהִכְרַתִּ֞י מִן־הַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ אֶת־שְׁאָ֣ר הַבַּ֔עַל אֶת־שֵׁ֥ם הַכְּמָרִ֖ים עִם־הַכֹּהֲנִֽים:

מלבי"ם ונטיתי. אחר שספר האוסף הכללי באר שיטה ידו על יהודה,

והכרתי את שאר הבעל – כי כבר הכרית יאשיה את הבעל רק שעוד נשאר ממנו שארית,

והכרתי את הכמרים – הם (הכהנים) עובדי השמש עם הכהנים כהני ה'. כי יכרית צדיק עם רשע:

מלבי"ם ביאור המילות הכמרים. עי' הושע י' ה':

רד"ק הכמרים הם לובשי שחורים לשם עכו"ם

והכהנים הם המשרתים לפני עכו"ם ויאבד שמם וזכרם מן העולם:

(ה) וְאֶת־הַמִּשְׁתַּחֲוִ֥ים עַל־הַגַּגּ֖וֹת לִצְבָ֣א הַשָּׁמָ֑יִם וְאֶת־הַמִּֽשְׁתַּחֲוִים֙ הַנִּשְׁבָּעִ֣ים לַֽה֔' וְהַנִּשְׁבָּעִ֖ים בְּמַלְכָּֽם:

מלבי"ם ואת המשתחוים על הגגות לצבא השמים. שהם הרשעים,

ואת המשתחוים הנשבעים לה' – שהתקשרו בשבועה להשתחוות רק לה' שהם הצדיקים,

ואת הנשבעים במלכם – הם הבינונים שאינם עובדים לא לה' ולא את הבעל רק כפי שיפקוד המלך יעשו,

שאם המלך עובד ה' יעשו כמעשיו ואם עובד הבעל יטו אחריו:

רש"י ואת הנשבעי' לה' – וחוזרים ונשבעים במלכם בעכו"ם שלהם עושין עכו"ם עיקר לומר אם אין אתה מאמין בשבועת ה' הריני נשבע לך בעכו"ם:

(ו) וְאֶת־הַנְּסוֹגִ֖ים מֵאַחֲרֵ֣י ה֑' וַאֲשֶׁ֛ר לֹֽא־בִקְשׁ֥וּ אֶת־ה֖' וְלֹ֥א דְרָשֻֽׁהוּ:

מלבי"ם ואת הנסוגים מאחרי ה'. שעבדוהו תחלה ואח"כ נסוגו ממנו,

ואת אלה אשר לא בקשו את ה' ואף לא דרשוהו כלל: [רד"ק ואשר לא בקשו את ה' – ואף על פי שלא עבדו עכו"ם אלא שאומרים בלבבם לא ייטיב ה' ולא ירע ומה תועלת לדרוש אותו ולבקש מלפניו]

מלבי"ם ביאור המילות לא בקשו ולא דרשהו. עי' יחזקאל ל"ד ו':

(ז) הַ֕ס מִפְּנֵ֖י אֲדֹנָ֣י ה֑' כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם ה֔' כִּֽי־הֵכִ֧ין ה֛' זֶ֖בַח הִקְדִּ֥ישׁ קְרֻאָֽיו:

מלבי"ם הס. אלה דברי הנביא, אחר שהזכיר דבר ה' אומר א"כ הס ושתוק כל בשר מפני ה'

כי קרוב יום ה' – שהזמן קרוב, וגם כבר הכין הזבח (ר"ל שנגזרה הגזרה), [רד"ק זבח – חללי הרשעים]:

והקדיש קרואיו שהוא נ"נ וחיילותיו: [רד"ק הקדיש קראיו – זימן לאותו זבח קראיו והם עוף השמים וחית השדה לאכול החללים כמו שאמר בתוכחות התורה והיתה נבלתך למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ]:

(ח) וְהָיָ֗ה בְּיוֹם֙ זֶ֣בַח ה֔' וּפָקַדְתִּ֥י עַל־הַשָּׂרִ֖ים וְעַל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וְעַ֥ל כָּל־הַלֹּבְשִׁ֖ים מַלְבּ֥וּשׁ נָכְרִֽי:

מלבי"ם והיה ביום זבח ה'. חושב מי שיהרג בגזרה זו,

ופקדתי על השרים ועל בני המלך – שאותם יהרוג תחלה בגלות יכניה ואח"כ בגלות צדקיהו

ועל כל הלובשים מלבוש נכרי – הממונים מאת המלך היה להם מלבושים מצויינים כמנהג השרים של העמים הסמוכים להם: [רד"ק – פי' אאז"ל כשהיו רואים לשום אדם שהיה להם כח עליו מלבוש נאה היו גוזלים אותו ממנו ולובשים אותו

והחכם ר' אברהם א"ע ז"ל פי' מלבוש נכרי כנגד כל העם דרך גאות שלא ילבש אדם במלבושיהם

וי"מ [רש"י] מלבוש עכו"ם וי"ת ועל כל דמתרגשין למפלח לטעותא

וי"מ אנשים שמראים עצמם פרושים וחסידים ולובשים מלבוש נכרי שלא כשאר העם כדי שיכירום במלבושיהם שהם פרושים ודרכיהם רעים]:

(ט) וּפָקַדְתִּ֗י עַ֧ל כָּל־הַדּוֹלֵ֛ג עַל־הַמִּפְתָּ֖ן בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא הַֽמְמַלְאִ֛ים בֵּ֥ית אֲדֹנֵיהֶ֖ם חָמָ֥ס וּמִרְמָֽה: ס

רד"ק ופקדתי על כל הדולג על המפתן – פי' אאז"ל על עבדי השרים או על נערי המלך

כשהיו רואים בבית העני חפץ שיחמדוה שהוא נאה יכנסו בבית העני במרוצה זהו שידלגו על מפתן בית העני מרוב חפזם לקחתו

ויביאו אותו אל אדוניהם זהו הממלאים בית אדוניהם חמס ומרמה

והחכם רבי אברהם א"ע ז"ל פי' על מפתן הבית בית אדוניהם מרוב שמחתם שבאים למלא בית אדוניהם חמס ומרמה

וי"ת על כל דמהלכין בנימוסי פלשתאי ר"ל שלא היו דורכים על המפתן של בית עכו"ם כמו הפלשתים שנאמר בהם על כן לא ידרכו כהני דגון על מפתן דגון

ובדרש רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק מצינו שהחמירו ישראל בעכו"ם יותר מאומות העולם באומות כתיב על כן לא ידרכו כהני דגון אבל בישראל כתיב הדולג על המפתן:

מלבי"ם ופקדתי על כל הדולג על המפתן. הם משרתי השרים,

ואמר בהלצה כמו שכהני פלשתים דלגו על המפתן עת הלכו למקום נורא להם,

כן דלגו [משרתי השרים הנ"ל] בבואם לבית אדוניהם,

והם ממלאים בית אדניהם חמס ומרמה – כי הם השוטרים לעשוק ולחמוס:

(י) וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻם־ה֗' ק֤וֹל צְעָקָה֙ מִשַּׁ֣עַר הַדָּגִ֔ים וִֽילָלָ֖ה מִן־הַמִּשְׁנֶ֑ה וְשֶׁ֥בֶר גָּד֖וֹל מֵהַגְּבָעֽוֹת:

מלבי"ם והיה. בגבעות – שהוא במרום הר ציון שם ישבו המלך ויועציו,

ובמשנה – שהוא תחתיו במדרגה ישבו השרים, ובשער הדגים ישבו ההמון. [רד"ק שער שהיה בירושלם שהיה נקרא שער הדגים כמו שנאמר בעזרא "ועד שער הדגים ומגדל חננאל" ואולי היו מוכרין שם דגים]:

ומצייר שיהיה קול צעקה משער הדגים, ומן המשנה יהיה יללה שהוא גדול מצעקה,

ומהגבעות יהיה שבר גדול, ששם יהיה עקר השבר:

רד"ק …ויללה מן המשנה – היא בית המדרש –

כמו שנאמר בספר מלכים והיא יושבת בירושלים במשנה ותרגם יונתן בבית אולפנא:

ושבר גדול מהגבעות – מקומות הם בירושלם או סמוך לה כמו גבעת גרב הנזכר בספר ירמיה…

ובמדרש אגדה שער הדגים זה עכו שנתונה בחיקם של דגים, ויללה מן המשנֶה – זה לוז שהוא שכן לירושלם ושבר גדול מהגבעות זה צפורי שיושבת בראשי ההרים [בפסוק הבא: יושבי המכתש – זו טבריא שעמוקה מכל ארץ ישראל]:

(יא) הֵילִ֖ילוּ יֹשְׁבֵ֣י הַמַּכְתֵּ֑שׁ כִּ֤י נִדְמָה֙ כָּל־עַ֣ם כְּנַ֔עַן נִכְרְת֖וּ כָּל־נְטִ֥ילֵי כָֽסֶף:

מלבי"ם הילילו. והיו עוד העשירים והסוחרים שהם לא שמו על לבם את שבר השרים

כי רובם היו הולכים למרחוק במסחרם, כמנהג עם כנען שהם הצוריים שהיו כולם סוחרים,

והם ישבו בחלק העיר שנקרא מכתש, [רש"י יושבי המכתש – נחלא דקדרון שעמוקה כמכתשת]

אמר שיילילו גם יושבי המכתש כי נִדְמָה [- נכרת] כל עם כנען שהם הסוחרים, ע"י שנכרתו נטילי כסף וחדל גם המסחר:

מלבי"ם ביאור המילות נדמה. ענין כריתה: כנען, כמו כנען בידו מאזני מרמה: נטילי שם משאות כסף:

 (יב) וְהָיָה֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא אֲחַפֵּ֥שׂ אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם בַּנֵּר֑וֹת וּפָקַדְתִּ֣י עַל־הָאֲנָשִׁ֗ים הַקֹּֽפְאִים֙ עַל־שִׁמְרֵיהֶ֔ם הָאֹֽמְרִים֙ בִּלְבָבָ֔ם לֹֽא־יֵיטִ֥יב ה֖' וְלֹ֥א יָרֵֽעַ:

מלבי"ם והיה בעת ההיא. מפני שהיו עוד אנשים שלא היו לא שרים ולא סוחרים רק היה להם בתים ושדות וכרמים שזה היה פרנסתם, והם ישבו במקצועות העיר נפרד מן אנשי העיר,

אומר שיחפש את ירושלים בנרות – ויפקד גם על האנשים האלה הקופאים על שמריהם כיין הסגור בכלי ושוקט על שמריו,

והם אומרים בלבבם לא ייטיב ה' ולא ירע– כי השרים והסוחרים נתונים לתמורות הזמן ויפחדו מגמול ועונש,

לא כן אלה שחושבין שאין הצלחתם מה' כי פרנסתם מזומנת וכופרים בהשגחה:

מלבי"ם ביאור המילות הקפאים. דבר הנקפא ונגלד עומד על מקום אחד ואינו מתנועע כמים הנוזלים, כמו כגבינה תקפיאני: [ומעי"ז בראב"ע].

רש"י אחפש את ירושלים בנרות – אדקדק בעונותיהם:

הקופאים – הצפים על שמריהם ויצף הברזל (מלכים ב ו) מתרגמינן וקפא פרזלא:

(יג) וְהָיָ֤ה חֵילָם֙ לִמְשִׁסָּ֔ה וּבָתֵּיהֶ֖ם לִשְׁמָמָ֑ה וּבָנ֤וּ בָתִּים֙ וְלֹ֣א יֵשֵׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְלֹ֥א יִשְׁתּ֖וּ אֶת־יֵינָֽם:

רד"ק והיה חילם – נכסיהם יהיו לבז:

ובנו בתים – הבתים שבנו לא ישבו בהם זמן רב, כי מהרה יצאו מהם,

וכן הכרמים שנטעו לא ישתו יינם כי אם מעט זמן:

מלבי"ם והיה חילם למשסה. וישיגו עונשי ה' גם אותם בין בחילם בין בבתיהם וכרמיהם:

(יד) קָר֤וֹב יוֹם־ה֙' הַגָּד֔וֹל קָר֖וֹב וּמַהֵ֣ר מְאֹ֑ד ק֚וֹל י֣וֹם ה֔' מַ֥ר צֹרֵ֖חַ שָׁ֥ם גִּבּֽוֹר:

מלבי"ם קרוב. אחר שהגיד דבר ה' יאמר הנביא דעו כי יום הגדול קרוב בזמן,

וממהר א"ע לבוא בסבותיו [?]

קול יום ה' – מצייר כי שם עומד גבור וצורח בקול מר וצועק אלה המלות "יום ה'"! ר"ל יום ה' בא:

רש"י וראב"ע מר צורח שם גבור – הגבור יצרח שם בקול מר:

(טו) י֥וֹם עֶבְרָ֖ה הַיּ֣וֹם הַה֑וּא י֧וֹם צָרָ֣ה וּמְצוּקָ֗ה י֤וֹם שֹׁאָה֙ וּמְשׁוֹאָ֔ה י֥וֹם חֹ֙שֶׁךְ֙ וַאֲפֵלָ֔ה י֥וֹם עָנָ֖ן וַעֲרָפֶֽל:

מלבי"ם יום, היום ההוא. הוא יום עברה שהוא הקצף הכללי,

והוא ג"כ יום צרה ומצוקה והוא יום שואה ומשואה, שהצרה תבא פתאומית:

מלבי"ם ביאור המילות צרה ומצוקה. עי' הבדלם ישעי' ח' כ"ב: שאה ומשואה, משואה גדול מן שואה.

כמו שמה ומשמה (יחזקאל ו' י"ד):

(טז) י֥וֹם שׁוֹפָ֖ר וּתְרוּעָ֑ה עַ֚ל הֶעָרִ֣ים הַבְּצֻר֔וֹת וְעַ֖ל הַפִּנּ֥וֹת הַגְּבֹהֽוֹת:

מלבי"ם יום שופר ותרועה. שיריעו לקראת המלחמה בכל הערים הבצורות שיכינו עצמם לקראת האויב,

כ"ז קול הגבור הצורח בקול מר:

מלבי"ם ביאור המילות שופר ותרועה. השופר סימן מלחמה וזה על הערים הבצורות,

התרועה סימן השבר וזה על הפנות הגבוהות:

מצודת ציון ורש"י – הפנות – הם המגדלים שדרכם לעמוד בפנות וזויות המבצר: אבן עזרא פנות – כמו גבעות:

(יז) וַהֲצֵרֹ֣תִי לָאָדָ֗ם וְהָֽלְכוּ֙ כַּֽעִוְרִ֔ים כִּ֥י לַֽה֖' חָטָ֑אוּ וְשֻׁפַּ֤ךְ דָּמָם֙ כֶּֽעָפָ֔ר וּלְחֻמָ֖ם כַּגְּלָלִֽים:

מלבי"ם והצרותי. דברי ה' אחרי שאני אצֵיר לבני אדם [רש"י לישראל הקרויים אדם]:

והם לא יתנו לב לפקוח עיניהם ולשוב אלי,

רק והלכו כעורים כולם, ולא יראו שסבת הצרה הוא מפני שלה' חטאו,

עי"כ יבא האויב עליהם שנית בעת החורבן ושפך דמם כעפר: [רד"ק – שהוא נשפך לרוב, שאין אדם חושש על שפיכותו].

מלבי"ם ביאור המילות כי לה' חטאו. הוסב על והצרותי לאדם:

ולחמם [בשרם בלשון ישמעאל. ראב"ע]. בשר הפגרים יהיו כגללים מאין קובר:

(יח) גַּם־כַּסְפָּ֨ם גַּם־זְהָבָ֜ם לֹֽא־יוּכַ֣ל לְהַצִּילָ֗ם בְּיוֹם֙ עֶבְרַ֣ת ה֔' וּבְאֵשׁ֙ קִנְאָת֔וֹ תֵּאָכֵ֖ל כָּל־הָאָ֑רֶץ כִּֽי־כָלָ֤ה אַךְ־נִבְהָלָה֙ יַֽעֲשֶׂ֔ה אֵ֥ת כָּל־יֹשְׁבֵ֖י הָאָֽרֶץ: ס

מלבי"ם גם. ואז גם כספם לא יצילם, כי בפעם הראשון הסתפק בשלל הכסף

ובאש קנאתו – שאז תבער קנאת ה' על דבר כבוד שמו

ובאש הזה תאכל כל הארץ – כי שרף את בית ה' ואת בית המלך,

כי כלה – כי ה' יעשה כלה את כל יושבי הארץ,

אבל הנביא חוזר מדבריו ואומר אך נבהלה יעשה את כל יושבי הארץ –

אין דעתו לכלות רק להבהיל אותם כדי שיעשו תשובה,

כמ"ש והיה גם בימים האלה לא יעשה אתכם כלה (ירמיה ה' י"ח):

[ההיפך מדברי המפרשים שפירשו שכן יעשה כלה, וכן פי' התרגום].