השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

 
קהלת

>

הקדמה [שבח המלבי"ם ופירושו – ע' אוצרות המלבים עמ' נד והלאה]

מגילת קֹהֶלֶת היא אחת מחמש המגילות הנכללות בחלק הכתובים שבתנ"ך. המגילה חוברה על ידי שלמה המלך ברוח הקודש.

המגילה עוסקת בתכלית ובמטרת האדם, בשלילת עניני העולם הזה ומסיימת במסקנה: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".

שם המגילה, "קהלת", הוא אחד משמותיו של שלמה המלך שחיבר את המגילה. ישנן כמה סיבות לקריאתו בשם זה: על שם שקיהל ואסף חכמות הרבה [רש"י קהלת א, א].

על שהקהיל הדעות המנגדות לצרף וללבן הצודק מהבלתי צודק [מצודת ציון], ועל שם שאמר את מגילה זו ב"הקהל" [קוה"ר].

על שמסר הדברים בעת שהקהיל העם, ומן הטעם הזה נקראו תלמידין בעלי אסופות שהיו מקהילים קהלות ומאספים העם לשמוע דברי תורה, כמו שנאמר במשה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל.

ובעל הרוקח אומר שנקרא קהלת על שם שאמר הדברים ב״הקהל״ בחג הסוכות.

וכן נקרא שלמה אגור בן יקא (משלי ל) על שם שהיה אוגר חכמה. (ה)

אמרו חז"ל, (א) כשנגלה הקב״ה לשלמה בגבעון ואמר לו שאל מה אתן לך, אמר שלמה, אם אני שואל כסף וזהב ומרגליות הוא נותן לי. אלא אני שואל את החכמה והכל בכלל. זהו שנאמר ונתת לעבדך לב שומע (מ״א ג). אמר לו הקב״ה, החכמה שאלת, ולא שאלת לך עושר וכבוד ונפש אויביך, לפיכך החכמה והמדע נתון לך, ועל ידי כן גם עושר ונכסים וכבוד ונפש אויבך אתן לך (שם). מיד ויקץ שלמה והנה חלום (שם). אמר ר׳ יצחק, חלום עומד על כנו (שנתקיים החלום מיד), צפור מצוויץ (משמיע קול צפצוף) ויודע על מה מצוויץ, חמור נוהק, ויודע על מה נוהק. שהבין שלמה את שפת הצפרים והחמורים.

 מיד ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה׳ ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו (שם), שהודה להשי״ת על המתנה היקרה הזאת שזכה בה. מיד שרתה עליו רוח הקודש ואמר שלשה ספרים הללו, משלי ושיר השירים וקהלת.

ושבעה שמות היו לו לשלמה, (שהש"ר א) אבל עיקר השמות היו ידידיה קהלת שלמה.

וחז״ל אמרו, חזקיה המלך וסיעתו כתבו ישעיהו משלי שיר השירים וקהלת.

(עק"י) והכונה שלאחר שבא סנחריב וחזקיה נעץ חרב בבית המדרש שכל שלא יבא ידקר בחרב, חיפשו וביררו מאלפים ורבבות דבריו של שלמה הדבורים האלה שנאמרו ברוח הקודש וכתבום לבדם וחיברום עם שאר ספרי הקודש.

ונחלקו חז״ל (קה"ר א) איזה ספר כתב קודם.

רבי חייא הגדול אומר משלי כתב תחלה ואח״כ שיר השירים ואח״כ קהלת.

ובברייתא של ר׳ חייא הגדול נאמר בשמו שכתב שלשתן כאחת לעת זיקנתו, משלי וקהלת ושיר השירים.

ור׳ יונתן אומר שיר השירים כתב תחלה ואח"כ משלי ואח״כ קהלת. והכל מודים שכתב קהלת בסוף.

וכתב שלשה ספרים בשלשה ענינים. משלי, לענין המדות. לילך בכל מדה בדרך הממוצעת ולאהוב החכמה.

קהלת על הנהגת החיים וסודות הבריאה ותכלית האדם.

ושיר השירים, שהוא המעולה בשירים שכתב, הוא הקשר בין כנסת ישראל להקב״ה.

לדעת המלבי"ם [פתיחה לשה"ש] את שה"ש חיבר שלמה אחר שחיבר את קהלת. שכאן דיבר על הישגיו הגשמיים, ושם על השגותיו הרוחניות.

ביקשו לגונזה

ואמרו במדרש (טז) אמר ר׳ שמואל ב״ר יצחק: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שמצאו בו דברים שהן מטין לצד מינות.

אמרו זה חכמתו של שלמה שאמר (פרק יא ט) שְׂמַ֧ח בָּח֣וּר בְּיַלְדוּתֶ֗יךָ וִֽיטִֽיבְךָ֤ לִבְּךָ֙ בִּימֵ֣י בְחוּרוֹתֶ֔ךָ וְהַלֵּךְ֙ בְּדַרְכֵ֣י לִבְּךָ֔ וּבְמַרְאֵ֖י עֵינֶ֑יךָ? משה אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו)

למה אמר והלך בדרכי לבך. הותרה הרצועה לית דין ולית דיין?׳ כשאמר שלמה כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט (שם) אמרו יפה אמר שלמה.

וזה שאמרו מפני שדבריו נוטין לצד מינות. אין הכונה כפשוטם, אלא הכונה (עק"י) שעלולים חלושי דעת לטעות בכונתם.

וכבר נתבאר בפנים שהתמיהה היתה למה כתב בלשון חיוב שמח בחור בילדותך. ולא בלשון שלילה.

והטעם שלימדו אותנו חז״ל שביקשו לגנוז ואח״כ מצאו הטעם, היה להם להביא רק ישוב הקושיא.

מבאר 'מחזה יהודה' שלימדונו בזה, עד כמה היה לימודם של חז"ל ברור ומזוקק שבמקום שהיה חשש כל שהוא לא הסתכלו באומר הדברים אלא בדברים עצמם.

שהרי שלמה המלך חכם גדול היה, שעשה אזנים לתורה ואפילו כן ביקשו לגנוז ספריו כל זמן שלא מצאו ישוב הדברים.

ועוד לימוד יש בזה שצריכים להדר ולחפש כיצד לתרץ את השמועה ולא לנוח ולא לשקוט עד שיבינו הדברים לאשורם.

וכן אמרו חז״ל (שבת ל:) בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו, מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה, דכתיב מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש.

ואמרו דבי ר׳ ינאי, תחת השמש הוא דאין לו יתרון, קודם שמש יש לו יתרון.

סופו דברי תורה, דכתיב סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.

וזה סימן שגם מה שנאמר בינתיים דברי תורה הם. ומכאן שהכרת הבלי העולם הזה דברי תורה הם.

הסתירות – ובין הדברים שנראים לכאורה כסותרים זה את זה, שבפסוק אחד אומר טוב כעס משחוק (ז, ג), ובפסוק אחר נאמר כי הכעס בחיק כסילים ינוח. בפסוק אחד אומר טוב אשר יפה לאכול ולשתות ואחר כך כתוב טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה (ז, ב),

וכן ושבח אני את השמחה, ובפסוק אחר ולשמחה מה זה עושה.

בכתוב אחד נאמר ושבח אני את המתים שכבר מתו. ובפסוק אחר טוב הכלב החי מן האריה המת.

וכן נאמר במקום אחד וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים, ונאמר יש רשע מאריך ברעתו.

והרי לא יתכן לומר על שלמה המלך שהיה החכם־ מכל אדם שדבריו יהיו סותרים זה את זה? אבל באמת יש ביאור לכל ענין וענין כפי שיבואר במקומו.

מדוע לא גנזוה לבסוף?

העקידה והמאירי פירשו שיש כאן ויכוח בין המדברים תועה לחכמים הישרים ושלמה אמר כן בלשון אני. וראיתי אני. אמרתי בלבי.

ששלמה מפרט את דעות אלו המדברים תועה המפקפקים בהשגחה ובהנהגה אלקית, וכל זה בשמו ובכנוי ״מדבר בעדו״ – כביכול הוא הטוען כן, עד שאמר ראיתי את כל הענין אשר נתן אלהים לבני אדם לענות בו,

ומשם התחיל קהלת לסתור דבריהם ולהשמיע להם דברי חן ושכל טוב, שהן תשובותיו לטענותיהם.

רבינו בחיי מסביר שהסיבה ששלמה אמר את דבריו כך, הוא כיון שרצה להדגיש את בחירתו החופשית של האדם שיכול גם לבחור ברע, ולכן צריך להתחזק יותר כדי לבחור בטוב.

מהר"י יעבץ: שלמה ע"ה חבר ספר קהלת וביאר בו טענות הנבלים, ואחר כך מאס אותם ואמר על כל אחד גם זה הבל, ובירר הצודק מהבלתי צודק, באומרו הכל נשמע את האלקים ירא וגו' (תהלים לו ד)

למה קורין קהלת בסוכות

נוהגים לקרות ספר קהלת בשבת שבתוך חג הסוכות.

והטעם שקורין קהלת בסוכות מובא בפירוש קדמון היות שהוא חג האסיף ואז מכניסים עובדי האדמה את פרי אדמתם, וקהלת מזכיר את שבח הארץ ויתרון ארץ בכל היא, שאפילו המלך לשדה נעבד. וכן מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל. וכל זה לחזק לבם שלא יתרפו במלאכתם להבא.

ויש אומרים (כו) שקורין קהלת בחג שמיני עצרת. ועוד טעם שאומרים קהלת בחג הסוכות (כז) כיון שהמלך היה קורא דברים מן התורה לפני העם בבית המקדש בחג הסוכות במוצאי שנת השמיטה. וגם ספר זה נאמר בהקהל.

ועוד טעם (מ"א סי' תצ) שלא יתגאה האדם בשעה שאוסף התבואה לביתו לומר שתכלית החיים הם בעולם הזה, וידע כי התכלית האמתית הם חיי העולם הבא הנקנית ע״י חיים של שלמות בעולם הזה, ולא שמחה גשמית. כמו שנאמר ולשמחה מה זה עושה.

ועוד טעם שכיון שנזכר בה [יא-יב] 'תן חלק לשבעה גם לשמונה' – שמרמז על שבעת ימי הסוכות ושמיני עצרת.

אין שם הוי"ה בקהלת

והטעם שלא נזכר שם הוי״ה בקהלת רק שם האלקים [כגון על הכל יביאך האלוקים במשפט] שהוא מדת הדין, (חמדת ישראל בשם ר' יעקב אבוקריא) שבשעה שנגלה לו הקב״ה לשלמה בגבעון ואמר לו שאל מה אתן לך וכו׳ לא נזכר שם הוי״ה רק בתחלה ואח״כ נאמר הכל בלשון אלקים.

שכיון שזכה לחבר ספר זה מתוך החכמה שזכה בגבעון במדת האלקים, כתב בספר רק שם האלקים.

ועוד, שג' ספרים שעשה שלמה כנגד חכמה בינה ודעת. שיר השירים כנגד חכמה, קהלת כנגד בינה ומשלי כנגד דעת. ולכן הזכיר בקהלת רק שם אלקים שהוא כנגד בינה וגבורה.

ועוד טעם כיון שלא מיחה בנשיו נסתלקה ממנו רוח הקודש, והיו עליו דינים לולי דוד אביו. ועוד שהיה נבעת מאשמדאי.

ונחלקו בית שמאי ובית הלל (לב) אם קהלת מטמא את הידים שבית שמאי אומרים קהלת אינו מטמא את הידים היות והוא חכמתו של שלמה, ובית הלל אומרים מטמא את הידים.

קהלת עוסק בתהיות האדם

ספר קהלת שונה מכל שאר בפרי התנ"ך בנקודה מהותית – כל הספרים בתנ"ך עוסקים ביחס שבין אלוקים לבין האדם, בדיאלוג שבין אלוקים לבין האדם, ובין האדם לבין אלוקים.

האדם נבחן מתוך נקודת המבט האלוקית. גם ההיסטוריה אינה מסופרת מנקודת מבט חילונית-

היסטורית, אלא מנקודת מבט אלוקית – האם האדם עושה את רצון ה', איך אלוקים מתייחס למעשה

האדם, וכדומה.

בספר קהלת המבט שונה. נקודת המבט של הספר ממוקדת באדם.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא במילים המרכזיות שבהן משתמש קהלת – "אני", "ונתתי את לבי". כל מוקד הדיון וההגות הוא סביב מראה עיניו של האדם ה – הוגה, תוהה, מתנסה. מבחינה זו, הוא הספר הפילוסופי היחיד בתנ"ך.

המסר שבקהלת

וחמשה דברים גדולים רצה שלמה להודיע לכל באי עולם. הראשון שהאדם אינו אלא גר בארץ, כמו שאמר דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.

ועוד ביקש לומר שהוא אסף כל הנכסים ולא חיסר נפשו מכל התענוגות והכל חלף ועבר. ומכאן ילמדו לקח שלא לבלות כל ימיהם בצבירת נכסים. אלא בקנין המעלות הרוחניות.

והענין השלישי, בא להראות מעלת החכמה ויתרונה על הכסילות כיתרון האור מן החושך. ועל ידי כן יכירו הבריות מה תפקידם בעולמם.

והענין הרביעי צוה שלמה לשמור המצות ולירא את ה׳ ית'

והדבר החמשי, הודיע שלמה שיש גמול ועונש. כמו שאמר אמרתי אני בלבי

את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים. ולצדיקים יתן מקצת גמול בעוה"ז וכל הגמול בעוה״ב. ולרשעים מקצת עונש בעוה״ז וכל העונש בעוה״ב.

ולכן צריך אדם לכבוש יצרו ויסתפק במועט ויטול מן העולם הזה רק כדי חיותו. אבל יקנה הרבה מצוות ויראת שמים. שאע״פ שמעלת החכמה גדולה, אבל אם אין עמה יראת שמים וקיום מצות אינה כלום. ורק ע״י התורה והיראה יראה אדם טובה בחייו.

וביותר ממחצית הספר מלמדנו שלמה המלך ע״ה (יג) שאין דבר קיים ועומד בעולם, אלא הכל נע בציווי השי״ת, כמו שאנו אומרים בקידוש לבנה, ששים ושמחים לעשות רצון קונם. וגם העושר והעוני אינם קיימים ועומדים לנצח, והביא דוגמא מעצמו, שכינס כל הטוב הגשמי שבעולם, ומצא שכל זה הבל.

ואם יאמר אדם מה לי מה שיארע בעתיד. אני אצבור כסף וזהב ואשמח במעשי, אומר לו שלמה דע שאם הקב״ה לא יתן להצמחת חיים, לשוא תעמול שאחרים יאכלו יגיעך.

האם המלבי"ם פירש את קהלת?

המלבי"ם לא פירש את קהלת. בסוף ספרו ארץ חמדה הוא מבאר כמה פסוקים מהספר, ותו לא.

[דבר פלא – בסוף ארץ חמדה הובאו לקט מביאורי המלבי"ם על אגדות רבב"ח ושם ד"ה ואמר עוד בין גלא לגלא הוא כותב: "והנה מהז' כוכבי לכת עיקרם הוא השמש, וכבר הארכתי בזה בקהלת" הרי שהרב מעיד על כך שהוא חיבר חיבור על קהלת! יאיר ה' עינינו ויגלה במהרה].

בשנת תשס"ח יצא לאור ספר "משנת המועדים" עם פירוש לקהלת מאת המלבי"ם. דבר שהווה הפתעה גדולה בעולם התורני. שכידוע המלבי"ם לא ביאר לא את קהלת ולא את איכה.

אולם די מהר התברר הזיוף. התברר שגם מכון 'עוז והדר' נפלו בפח. ב'ישורון' קובץ כ"ה יש מאמר מקיף מהרב אברהם ישעיהו זכריש המוכיח ללא פקפוק את הזיוף של הספר, והמחבר המזויף אף הביא פירושים ממשה מנדלסון שר"י מראשי ההסכלה. אי לכך לא התייחסנו לספר זה כל עיקר.

ספרים בסגנון המלבי"ם

א. שמבארים כל מילה, עם הבדלי המילות, שאין כפל הענין במילים שונות.

ב. שמבארים המשכיות הפסוקים, ואין כל פסוק מתבאר כיחידה בפ"ע, אלא הכל המשך אחד, כפי שעשה המלבי"ם לדוגמא בספר איוב, שלא כשאר המפרשים.

הספר "אמרי שפר"

חיברו הגאון רבי מאיר שרגא שפירא מקאוונא. מפתיחת המחבר:

מבאר כל דברי החכם בדרך פשט נכון ובהמשך ישר, ובצחות הלשון מגלה רעיונים נשגבים, וענינים נחמדים וערבים, במליצות דבריו הנעימים, בנוי על שלש היסודות אשר יסד הגאון המפורסם ר"מ מלבים זצוק"ל.

א) שלא נמצא בו כפל ענין במלות שונות.

ב) שכל מלה הבאה במאמר, מוכרחת לבוא במאמר ההוא עפ"י כללי הלשון.

ג) שלא נמצא מאמר ריק מרעיון נשגב.

נוסף עליהם רביעי, ששומר חקי הטעמים למחלקותיהם, ולא יט אף פעם אחת מכללי הנגינה. [א.ה. דבר שהמלבי"ם בפירושיו לא הקפיד עליו ולא ראה בו עיקר].

ולבד אלה הובאו פה ענינים רבים בדקדוק לשון עֵבֶר, להרים מכשולים ממסילת הפשט.

מאתי מאיר במהור"ר אברהם ז"ל מקאוונא, בן דודו של הגאון הגדול המפורסם מוהר"ר יצחק שירווינטיר זצוק"ל אשר עבד עבודת הקדש בעיר ווילנא. שנת תרס"ג לפ"ק [לפני כ-120 שנה בקירוב].

הספר "קול אפרים"

מהרב אפרים מכבי זצ"ל מסונדרלנד, אנגליה. בנו של המגיד מקמניץ

עם ציונים והערות מנכדו הרה"ג ר' יוסף יצחק פרלמן מלונדון, כיום בא"י.

הספר חות יאיר

מדפיסי 'ארץ חמדה' למלבי"ם הוסיפו פירוש בסגנונו מהגאון רבי אלעזר קאליר מח"ס חות יאיר ואור חדש.

המחבר היה בן דורם של הנודע ביהודה ובעל ורבי פנחס הלוי הורוויץ בעל ההפלאה, ורבי שאול אמסטרדם בעל הבנין אריאל, לפני כ-250 שנה, ואף קיבל את הסכמותיהם הנלהבות. אנו נביא פירושים גם מספרו.

וכדרכנו – נביא גם פירושים ממפרשים נוספים, ראשונים ואחרונים.


קהלת פרק א

(א) דִּבְרֵי֙ קֹהֶ֣לֶת בֶּן־דָּוִ֔ד מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלִָֽם:

תרגום דברי נבואה שהתנבא קהלת, הוא שלמה בן דוד, מלך שהיה בירושלים.

קול אפרים דברי. נקט לשון "דברי" מפני שהספר הזה תוכחה ומוסר וכמו שפירשו [בספרי] בפסוק "אלה הדברים" עיין רש"י ז"ל ['שהן דברי תוכחות']

[הערת הרב פרלמן: שמעתי מהרב רוזנצווייג: אמ"ר אמירה רכה – ר"ת א'ל מ'לא ר'חמים, ודיבור קשהד'ין [או ד'יבור] ב'לא ר'חמים:

קהלת – על שהיה המלך הראשון שהקהיל כל ישראל בעזרה בחג הסוכות, ושם בודאי גם הוכיח אותם במילי דשמיא, (ואפשר שגם מטעם זה תיקנו חז"ל לקרא מגילה זו בחול המועד סוכות, שידוע טעם חכמים שאז שכיח שכרות וצריך להזהר בכבוד שמים):

בן דוד. אינו דומה מלך בן הדיוט למלך בן מלך, שהרי שלמה המלך בא לכסא המלכות בלא טורח, וכל ימיו מָלַך בשלוה, וא"כ כשהוא מדבר בעניני הבלים יש לנו לסמוך עליו,

משא"כ אם יאמר כן מלך בן הדיוט שכל ימיו טרוד הוא להחזיק מלכותו כנגד מרידות ומחלוקות.

אבל בפסוק י"ב הוא אומר "מלך על ישראל בירושלם" כיון ששם מדבר בענין החכמה, ובענינים אלו מלך בן מלך ברוב הפעמים עסוק הוא בהבלים ותענוגי העולם, ואינו חפץ בלימוד תורה וחכמה,

על כן שם קורא שלמה את עצמו "מלך על ישראל", וכידוע שהשם "ישראל" שייך לחכמי האומה,

והוא שלמה היה ראש לכולם אפילו בירושלם ובציון, מקום התורה והחכמה:

מלך. שיודע את כל תענוגי העולם:

בירושלים. מטרופולין של כל העולם, וא"כ יודע כל עניני שמחה ועונג, ועם כל זה מבטל תענוגי העולם [וקורא להם הבל הבלים]:

ועוד יש להטעים את שלושת הכתרים "קהלת" "דוד" "ירושלם",

שהלא הם שלשה דברים שהם ההיפך מהבל [-זמני, שהם שקיומם נצחי],

הראשון, קהל ישראל, שעל שמם נקרא "קהלת" שהיה מקהילם ברגל פעם אחת בשנה, וידוע שאמרו קב"ה וישראל ואורייתא חד הוא, (ולעיני) [ובשביל] כל ישראל נברא העולם, וא"כ האומה הישראלית קרן קימת.

השני, דוד מלך ישראל חי וקים, כמו שאומרים בסוד קידוש החודש.

השלישי, קדושת ירושלים שאינה פוסקת לעולם.

ועל כן ראוים שלשה כתרים אלו להכתיר את [שלמה המלך] החכם מכל אדם בעת שיבוא לפרש הדרך שיבור לו האדם כדי שיבוא לתכלית האמיתי,

שהוא למלאות רצון ה' יתברך בבריאת שמים וארץ ובבחירת עמו ישראל.

וזה מרומז גם בנוסח הפסוק 'בן "דוד מֶלֶך בירושלם"' שבפשטות כונת הפסוק היא "קהלת מֶלֶך בירושלים", אבל בדרך רמז הפסוק רומז על דוד, שדוד עוד חי וקים ומלך בירושלים.

אע"פ שאמרו שאין שלטון ביום המות, שעל כן אמר הכתוב "ויקרבו ימי דוד למות" ולא אמר המלך דוד למות, מ"מ בדרך סוד דוד מלך ישראל חי וקים לעולם:

ועוד יש לומר שהשם "קהלת" משמעותו החכם הפילוסוף החוקר בענין כל העולם בכלל,

ולא רק בפרט אחד או במקצוע אחד שהוא מלאכת חכמים מיוחדים כמו התוכן שעסקו רק בחכמת [האסטרונומיה, או המתמתיקאי שעסקו רק בחכמת] החשבון וכדומה,

ומפני שכוונת ספר זה היא להקהיל את כל החכמות ביחד בהתלכדותן עם הבריאה ותכליתה,

ולהוכיח כי אין "הכל" הבל אלא כל פרט יש לו מקום "בהכל" הנשמע, על כן קרא עצמו בשם "קהלת", וחכמה זו אינה שייכת ליוונים בלבד אע"פ שהם מתפארים בה.

ועל פי דרך זה יש לומר עוד "בן דוד" וכו', שלא יירא הקורא שמא ימצא בספר זה דברי אפיקורסות ומינות ח"ו, כי המחבר הוא צדיק בן צדיק מעיר של סופרים המצוינים בתורה ויראה,

ואע"פ שיש מאמרים שנכתבו דרך חידה, ולכאורה הם נגד האמונה,

אם יעמיק הקורא ימצא שהם קודש קדשים:

 

 (ב) הֲבֵ֤ל הֲבָלִים֙ אָמַ֣ר קֹהֶ֔לֶת הֲבֵ֥ל הֲבָלִ֖ים הַכֹּ֥ל הָֽבֶל:

תרגום כאשר ראה שלמה מלך ישראל ברוח נבואה, את מלכות רחבעם בנו שעתידה להתחלק עם ירבעם בן נבט, ואת ירושלים ובית המקדש שהם עתידים להחרב, ואת עם בני ישראל שהם עתידים לגלות, אמר הבל הבלים העולם הזה, הבל הבלים כל מה שטרחתי אני ודוד אבי, הכל הבל.

תורה תמימה הבל הבלים – תניא, דוד אמר (תהלים קמ"ד) אדם להבל דמה ולא פירש לאיזה הבל, אם להבל של תנור, של כירה, יש בו ממש, בא שלמה ופירש הבל הבלים [שם]:

 [ר"ל הבל של הבל והיינו ממש כמו שאינו, וע"ע בדרשה הבאה].

הבל הבלים – מהו הבל הבלים, א"ר יהושע בן קרחה, משל לאדם ששופת ז' קדרות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, והבל של עליונה אין בו ממש [שם]:

(למה חזר על המילים) "אמר קהלת"? אילו אחר אמר הבל הבלים הייתי אומר, זה שלא קנה ב' פרוטות מימיו הוא מגנה ממונו של עולם, אבל שלמה שכתוב בו (מ"א י') אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה – לזה נאה לומר הבל הבלים [מ"ר פרשה ג' פסוק י"א]:

אמר קהלת – ולהלן הוא אומר (ז' כ"ז) אמרה קהלת – אמר ר' ירמיה, זה רוח הקודש, פעמים שהוא מדבר בלשון זכר ופעמים בלשון נקבה [שם פרשה ז' פסוק כ"ז]: [טעם נוסף – קהלת שמו של שלמה וגם שם המגילה, ולכן פעם בל' זכר ופעם נקיבה. מע"ל בשם סדר היום]

הכל הבל – ת"ר, אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כנגד הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל [ב"ב ק' ב']:

הכל הבל – תנא ר' שמעון בן אלעזר, שבעה הבלים אמר קהלת, כנגד שבעה עולמות שאדם רואה בחייו, בן שנה – דומה למלך, הכל מחבקין ומנשקין אותו, בן שתים ושלש שנה דומה לחזיר שפושט ידו בביבין, בן עשר קופץ כגדי, בן עשרים נהים כסוס ובעי אתתא, נשא אשה הרי הוא כחמור, הוליד בנים מעיז פניו ככלב להביא לחם ומזונות. הזקין – הרי הוא כקוף. [מ"ר]

מע"ל – רמב"ן הבל הבלים, הוא לשון ציווי, שמצוה קהלת לכל אדם ואדם, הבל את ההבלים, שלא יעשה אדם מעניני העולם הזה עיקר ולא יחשוב שיוכל לעשות מהם ענין עומד וקיים.

וכך אמר שלמה: הבל הבלים לההביל העולם הרבה פעמים ותשתדל לעסוק רק בתורה ובמצות שאינם הבל.

ואז הכל הבל. שמרוב ההרגל ממילא הכל יהיה הבל בעיניך.

שכשם שהעושה עבירה ושנה בה הותרה לו, כך מעשה המצוה. אם אדם מתרגל במצוה, נעשית לו הרגל.

אמרי שפר [הקדמת המהדיר: "פירושים רבים נאמרו על פסוק קשה זה, וע׳ בילקוט מעם לועז שהביא מספר רב של פירושים, אך בכולם נשאר הקושי כיצד ההביל שלמה את כל העולם כולו, עד שהרמב״ן והמצודות דוד פי׳ דהבל הוא לשון צווי להמאיס את ההבלים, אבל בכל זאת נדחקו לבאר את שאר הפסוק. וע׳ בליקוטים מהגר״א שנדפסו בסוף שנות אליהו למסכת שביעית (ד״ה ״הבל״) פירוש נחמד ומתוק מדבש המבאר בטוב טעם כדרכו בקודש את שבעת ההבלים וכן את ההפסק בפסוק ״אמר קהלת״ שנכתב באמצע ההבלים. אומנם מו״ז חידש בביאורו פרוש מקורי ונפלא אשר הפך לגמרי את מובנו המקובל של הפסוק. וע׳ לקמן נספח ד אות ב בהסבר הסתירה שיש ברש״י בין פירושו כאן ובין פירושו לקמן יב, ח". עכ"ל].

הבל הבלים אמר קהלת. מקדים מראש הקדמה כללית אשר כל מאמרי הספר יסבו עליה לאמר

כי כל מעשי עוה"ז וחמודותיו מהבל המה יחד.

והנה דרך העולם לעשות מדברים קטנים שונים דבר אחד גדול. דרך משל יאסוף איש קורות אחת לאחת, ויקנה לבנים וקרשים ומכלם יבנה לו בית, ויקרא הבית 'תכלית' בהשקף על הפרט.

אבל אם נשקיף על הכלל, הזה תכלית האדם?

וא"כ הוא הלא כמו קודם הבנין, [שאז] אמר בעצמו כי לא בא עדן אל תכליתו,

כן גם עתה לא בא אל תכליתו עדנה, כי הבל הוא.

וזה אומרו הנה תכלית עמל האדם בעוה"ז הוא רק הבל הנעשה מהבלים שונים.

ומפרש את דבריו 'הבל הבלים' הוא, יען כי 'הכל הבל' הדברים הנקבצים, עם תכליתם.

כי כולם כלים ונפסדים, ולא יביאוהו לתכליתו הנרצה:

קול אפרים [יש קושי בפסוק – כיצד שלמה אומר שהכל הבל, וסותר בזה לדברי התורה האומרת בסיום כל יום "וירא אלקים כי טוב" ובסיום כל הבריאה – "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"?]

הבל הבלים אמר קהלת. נקט לשון "אמר" מפני שאמירה לשון רכה היא,

שפסוק זה בא להכחיש המכחישים שאומרים שהכל הבל, [הפך מהנשמע מהפסוק לכאורה במבט ראשון]

ובא קהלת בתנחומין ליגיעי כח שעמלים תחת השמש, שהרי יש הבלים הרבה בעולם תחת השמש,

אבל ידיעת מהו ההבל הגדול שבכל ההבלים היא הנחמה הגדולה,

וקהלת מנחם ישראל [ב]אומרו, (ומזה): הבל הבלים הכל הבל.

ההבל הגדול שבכל ההבלים הוא לומר שהכל הבל,

וצריך להבין ששתי התיבות "הבל הבלים" הם כמו "מלך מלכי המלכים", שפירושו שהוא מלך המולך על המלכים שהם מולכים על מלכים קטנים מהם (ובדרך זה קרא את שירו המובחר והקדוש "שיר השירים"), ואם כן הם הנושא והתחלה לנשוא "הכל הבל",

ועל כן נקרא המחבר שלמה המלך בשם "קהלת" מפני שכל מגמתו ומטרתו להצדיק את הבריאה בכללותה, שאע"פ שבפרט אפשר לטעות ולומר שדבר אחד הבל הוא, אך זה אינו אלא כשהוא בעצמו מה הוא,

אבל בהקהל עִם כל הבריאה בכלולתה יש מקום חשוב ותועלת גדולה לכל פרטי הבריאה,

שהכל ברא לכבודו לנסות את האדם אם ישמע לקול ה' יתברך לעשות מצותיו,

וליתן לו מקום לטעות, או להיפך מקום לקבל שכר לכל עמלו שיעמול תחת השמש:

פירוש המילות – פירש המלבי"ם [הכרמל – 'הבל וריק'] ההבדל שבין הבל ובין ריק הוא שריק הוא דבר שיש עליו קליפה רק אין בו תוך והוא ריק בפנימיותו אבל עכ"פ יש בו ממש מצד קליפתו,

אבל הבל הוא אין ואפס בהחלט שאין בו לא קליפה ולא תוך ואין ממש בעצמותו בשום צד. [ע"ע שם ערך 'שקר הבל', ובספר יאיר אור ערך 'הבל כזב שקר'].

מלבי"ם [מלכים א פרק ה פסוק יד] וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים לִשְׁמֹ֕עַ אֵ֖ת חָכְמַ֣ת שְׁלֹמֹ֑ה מֵאֵת֙ כָּל־מַלְכֵ֣י הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר שָׁמְע֖וּ אֶת־חָכְמָתֽוֹ:

ויבואו. פי' מהרי"א שמאת מלכי הארץ ששמעו שמע חכמתו נשלחו שלוחים מכל העמים חכמי עם ועם לשמוע את חכמת שלמה. וי"מ שמלכי הארץ באו לשמוע חכמתו, ובשובם למדינתם באו כל העמים ללמוד לקח מפיהם מה ששמעו המלכים ממנו.

וי"ל שרמז בזה על ספר קהלת שנאמר בהקהל, ובו דיבר בדרך החקירה והחיפוש על כל עניני העולם, והיה בזה לימוד גם להמלכים לההביל הצלחת העולם ['הבל הבלים אמר קהלת'], גם להמון העמים יחד:

 

(ג) מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכָל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:

תרגום מה יתרון יש לאדם אחר אשר ימות, מכל עמלו שהוא עמל תחת השמש בעולם הזה,

רק לעסוק בתורה ולקבל שכר שלם לעולם הבא לפני אדון העולם.

תורה תמימה מה יתרון וגו' – בשעה שדחפו אשמדאי לשלמה מכסאו ארבע מאות פרסי,

על אותה שעה אמר שלמה מה יתרון לאדם בכל עמלו וגו' [גיטין ס"ח א']:

בכל עמלו – יכול גם בעמלה של תורה? ת"ל בכל עמלו בכל עמל לא נאמר אלא בכל עמלו,

בעמלו הוא דאינו עמל, אבל עמל הוא בעמלה של תורה [מ"ר]:

שיעמל תחת השמש – בעמל שתחת השמש הוא דאין לו יתרון,

אבל בעמל שקודם השמש יש לו, ואיזו היא – זו העמל בתורה [שבת ל' ב']:

רש"י מה יתרון – שכר ומותר:

תחת השמש – תמורת התורה שהיא קרויה אור שנאמר (משלי ו) ותורה אור

כל עמל שהוא מחליף בו את עסק התורה מה שכר בו:

 

אמרי שפר מה יתרון לאדם. בשם יתרון יקרא תמיד הדבר החשוב אשר לו יתרון במעלה על הדבר הגרוע ממנו. דרך משל: לזהב יתרון על הכסף. לכסף – על הנחשת. לנחשת – על הברזל, וכדומה.

כמו כן יתרון לתכלית על הפעולה, כי למען התכלית באה הפעולה,

ובראותנו איש עמל שנים רבות לבנות בית ומכלהו נוכל לומר זה יתרון עמלו,

בהשקף על הפרט כי למענו עמל.

אבל אם נעמיק להשקיף על עניני האדם בכלל,

נראה שאין דבר בעולם אשר יאמר עליו יתרון לו על רעהו באשר הוא תכלית מעשהו.

למשל [לקוח מדברי הגאון מלבי"ם בשירי נפש] האוהב כסף כדי לקנות בשר ויין, יתרון לבשר ויין על הכסף כי הוא תכליתו.

ותכלית הבשר לחזק הגוף, יתרון לחזוק הגוף על הבשר.

ואת הגוף יחזק כדי לחיות ימים ארוכים – יתרון לזה [-לחיים הארוכים] על חזוק הגוף.

ותכלית החיים מה הוא? – כל אשר יוסיף לחיות יצטרך לו כסף יותר, ולמי היתרון?

כמו כן האוהב כסף כדי לבנות בתים מפארים ולקנות עבדים. ותכליתם – לנחול כבוד,

ותכלית הכבוד מה הוא?

כל אשר ירבה כבודו יתרבו צרכיו ויעמול לבקש הון לפאר הבתים, ולשלם שכר העבדים, ולמי היתרון?

וז"א מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש אחרי אשר התכלית ישוב להיות סבה לפעולה אחרת, ומה יתרון לזה מזה?:

[מעין אשר אומרים העולם שהאדם עובד כדי לאכול, ואוכל כדי לעבוד, אז מה התכלית??]

קול אפרים מה יתרון. בא לפרש מה שאמר לעיל שאין הכל הבל, דהיינו לו נניח שכל חיי האדם תחת השמש מלא עמל:

שיעמל תחת השמש. כלומר שא"א לאדם להמלט מעמל זה שהוא חלק הנפקד עליו, ובהשקפה ראשונה הבל הוא, מ"מ אם ימצא יתרון בכל עמלו, נעשה עמל זה אמצעי לתכלית גדול, וא"כ המטרה תצדיק את האמצעים וכדאי כל הטורח והיגיעה כדי להגיע אל היתרון.

[ואינו אומר מה "יתרון" תחת השמש, מפני שיכול להיות שהיתרון יהיה למעלה מן השמש

כמו שהוא מפרש לסוף דבריו. א.ה. דבריו לא הובררו לי],

אבל "עמלו" מוכרח להיות תחת השמש כמו שאמרו "היום לעשותם" וכו'.

והנה ישנה כת אחת בעולם שכל מגמתם היא להגדיל שמם בעולם בגבורה או בחכמה,

כדוגמת אלכסנדר מוקדון שכבש את כל העולם של ימיו עד שבסוף לא היו לו עוד מדינות לכבוש,

ומלכי מצרים שבנו את הפירמידות כדי להיות להם שם עולם וכו'.

ועל כן בתחילת חקירתו הראשונה (פסוקים ד־יא) בא לפרש שאין לאדם תקומה נגד הזמן,

ואע"פ שכל הדוממים עומדים לעולם, האדם הוא היחיד שברבות הזמן יאבד זכרו לגמרי,

ואין כדאי לעמול כל ימיו בעד הבל כזה:

 

מע"ל בשם קול יעקב אע״פ שלָעולם יש יתרון בעמל שהוא עמל ומשכלל את העולם,

כמו שכתב הרמב״ם שאילולי המשתגעים המסכנים עצמם לאסוף כסף ולבנות בנינים שיעמדו מאה שנה לא היה העולם נבנה,

אבל לאדם עצמו מה יתרון?

היינו מה התוספת שיש באדם עצמו בכל עמלו שיעמול תחת השמש, בענינים הארציים?

מה מוסיפים הקנינים הארציים באדם עצמו? מה נשאר לו לאדם בעמלו שהוא עמל תחת השמש?

שיש בעל מלאכה שכל עמלו לצורך הלחם [שיאכל היום], ואינו משייר בידו כלום [לעתיד].

כך הוא האדם שעוסק כל ימיו בעניני העולם הזה.

מע"ל בשם משמרת אליעזר – פתח בלשון הווהעמלו – וסיים בלשון עתידשיעמול?

והדבר יובן על פי משל. בנוהג שבעולם, אדם הפותח בית מסחר הוא נוהג לעשות בכל שנה חשבון ריוח והפסד, אם כדאי לו להוסיף ולהחזיק בעסק. ואם רואה שנה ושנתיים שמפסיד, הוא תולה לפעמים

הדבר בסיבות חיצוניות. כגון מיעוט עוברי דרכים וכיוצא בזה.

אבל אם עוברות שנים רבות וכולו הפסד, כלום יהיה שוטה-כ״כ להוסיף ולהחזיק בעסק?

והנמשל – הנה היצר הרע מסית בכל השנה את האדם לעסוק בעניני העולם הזה, ומפתה אותו שיראה הצלחה בחייו. והנה עוברת השנה ומכל התענוגות לא נשאר לו כלום.

וכן שנה אחר שנה, הלא רק פתי יוסיף לשמוע בקולו. וזהו שאומר שלמה המלך ע״ה:

מה יתרון לאדם בכל עמלו, מה ריוח יש לו מכל עמלו בעבר, שיעמול תחת השמש בעתיד?

 

(ד) דּ֤וֹר הֹלֵךְ֙ וְד֣וֹר בָּ֔א וְהָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת:

תרגום אמר שלמה המלך ברוח נבואה, הדור הטוב של הצדיקים שהולך מהעולם, בגלל חטאי הדור הרע של הרשעים שעתידים לבוא אחריהם, והארץ לעולמי עולמים עומדת לסבול פורענות שבאה על העולם בגלל חטאי בני האדם.

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) קהלת פרק א סימן ד ס"א דור הולך ודור בא. מלמד לעתיד לבא עומדים המתים בדרך שהן עומדין בשעת מיתתן. חיגר עומד חיגר. סומא עומד סומא שנאמר דור הולך ודור בא, כדרך שהולך כך בא. וכל כך למה, שלא יהיו אומרים אחרים המית ואחרים החיה, אלא עומדין במומן ומתרפאין.

תורה תמימה דור הלך וגו' – יהא בעיניך כל דור שבא בימיך וכל חכם שבימיך כדור שהלך, וכחכמים הראשונים שהיו לפניך. והוא שאמר הכתוב (פ' שופטים) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם [מה ת"ל אשר יהיה בימים ההם, פשיטא הוא] אלא ללמדך שהשופט שבדורך הרי הוא בזמנו כשופט שהיה בימי הראשונים [מ"ר]:

 

המלבי"ם ב'יאיר אור' אות ל' דורהזמן יצוייר כרתוקה [שרשרת] בעלת חוליות, שהן העצמים הבאים וחולפים באים וחולפים אחרי עבוֹר עולמם [דור הולך ודור בא], שהם הם הנקראים 'דור' לכן יאמר ברצותנו לציין ההמשך הרתוקי [השרשרתי] 'לדור דור'.

המלבי"ם יאיר אור ע' – נמצא [ביטוי] עומד על צד ההפסקה, ותעמוד מלדת, ועל דרך זה ההשארה מעיקרו, והארץ לעולם עומדת – קיימת. [ע"ש משמעויות נוספות לעמידה].

 

רש"י דור הולך ודור בא – כל מה שהרשע יגע ועמל לעשוק ולגזול אינו מבלה את מעשיו כי הדור הולך ודור אחר בא ונוטל הכל מיד בניו כענין שנאמר (איוב כ) בָּנָיו יְרַצּוּ דַלִּים:

והארץ לעולם עומדת – ומי הם המתקיימים הענוים הנמוכי' המניעין עצמם עד לארץ כענין שנאמר (תהלים לז) וענוים ירשו ארץ ומדרש תנחומא אומר כל צדיקי ישראל נקראו ארץ, שנאמר (מלאכי ג) ואתם תהיו לי ארץ חפץ:

אלשיך ולספר בדופי העמלים בדברים הגשמיים, אמר דור הולך ודור בא וכו'.

והענין, כי אמרו רבותינו ז"ל במדרש שוחר טוב על פסוק (תהלים ט ז) האויב תמו חרבות לנצח וכו' קוסטנטינוס בנה קוסטנטינה, רומילוס בנה רומי, פוליוס בנה פולייא, והם תמו וחרבותיהם קיימות [קראן 'חרבותיהן' שעתידות להחרב – ר' שאול סירירו],

אבל הוא יתברך לא כן חלילה כי אם וערים נתשת אבד זכרם המה וה' לעולם ישב.

כי הוא יתברך מבלה את מעשיו ואין מעשיו מבלים אותו, כאשר יקרה לאשר קראו בשמותם עלי אדמות כי מעשיהם ואדמתם בלו וכילו אותם.

והדבר הלזה אחשבה יאמר קהלת באומרו דור הולך ודור בא וכו', לומר מה גדלה מאד טעות המתעסקים בדברים ארציים המבלים את העוסק ועמל בהם,

כי הנה בעינינו ראינו דור הולך ודור בא, והארץ אשר אנשי הדורות עשו עיקר ממנה ומענייניה,

היא העומדת לעולם ומבלה ומכלה אותם, עם שגם היא עתידה להבלות והוא הוללות וסכלות.

מה שאין כן לו התעסקו במלאכת ה' ותורתו, כי הלא המה היו נשארים וקיימים לעד לעולם

כי יתדבקו בקונם, אף כי הארץ כבגד תבלה ושמים כעשן נמלחו, נפשות הצדיקים נצחיות עד אין קץ כנודע:

 

קול אפרים דור הלך ודור בא. אינו אומר "דור בא ודור הולך", מפני שחפצו להוכיח שהאדם אינו דבר קיים כארץ, אלא "הלא צבא [זמן קצוב. ראב"ע] לאנוש על האדמה"

ואם יאמר "דור בא ודור הולך' היה מובנו הוא דור שבא הוא דור שהולך, ואין זה כוונתו,

אלא רוצה להראות שהדורות מתחלפים עד שאין זכרון לדור הראשון לגמרי ברבות הימים,

ובזה ביאר שהאדם בעצמו אין לו במה להתפאר על התגדלו והתרוממותו בגדר מין או בגדר יחיד,

כי הנה יש חוקרים האומרים שתכלית המין האנושי הוא לגדל את האיש המובחר ביותר,

ובא קהלת לומר שבזה אין תכלית ואין תקוה ואין יתרון,

מפני שהגדול באנשים ילך למות ואבדן בענין גופו וחומריותו, ובזה יתבטל יתרון הזכרון הנזכר לעיל (א. ג):

והארץ לעולם עומדת. הארץ היא ההיפך לטבע האדם, אין לך דבר בעולם מכל היסודות שהם עפר, אש, רוח, מים, שילך לאיבוד,

אע"פ שלפי מראה עינים הלך לו ואיננו, אין זה הפסד אמיתי אלא הדבר חוזר למדרגתו הראשונה בלי שום שינוי מהותי,

 

[א.ה. נמצא ששלמה בחכמתו הקדים באלפי שנים והגדיר את המוכר לנו היום כ"חוק שימור החומר" (מכונה גם 'חוק שימור המסה') הוא חוק שימור מקורב הקובע שמסה במערכת חומרים מסוימת אינה יכולה להופיע או להיעלם, אם כי היא יכולה לשנות צורה.

החוק נוסח לראשונה בצורה ברורה על ידי לבואזיה בן המאה ה-18, וקובע ש"שום דבר אינו נוצר על ידי האדם או הטבע". ואפשר להניח כמושכל ראשון שבכל פעולה שווה כמות החומר הקיימת לפני הפעולה לזו שאחריה. ויקיפדיה]

 

ואם כן הרי האדם והבהמה הם הפחותים בגשמיותם מכל הבריאה,

ואין לו יתרון בענין גופו אלא בענין הרוחני כמו שיתבאר במקומו:

והארץ. היסוד הראשון הוא העפר שממנו נברא גוף האדם. ודע שענין "יסוד" אין הכונה כמו שמפרשים רבים "אלמנט"*, כי כל הד' יסודות שהם: א] העפר — מוצק. ב] מים — נוזל. ג] רוח — אויר. ד] אש — קרינה, מלאים מכל האלמנטים, אלא "יסוד" ענינו "צורה":

הלך. ע' מה שכתבתי לקמן (י. ג) בענין האדם וטעם שנקרא הולך:

[נצטט את דבריו: לקמן ד-טו כתב הרהמ"ח בשם אביו, שהאדם, שבעבור שיש לו יצר הרע, נקרא תמיד הולך, או שהולך וגדול בעת שהוא מנצח אותו, וכפי גודל נצחונו, כן יגדל גדולתו, או שהולך וחסר ח״ו, בעת אשר יתעצל להלחם עד היצה״ר.

וכן כתב עוד לקמן י-ג שהאדם – או שהולך למעלה או שהולך למטה רחמנא ליצלן, כמאמר חז״ל ״זקני חכמים כל מה שמזקינים דעתם מיושבת עליהם, זקני עמי הארץ דעתם מטורפת עליהם״, ולב סכל הולך וחסר" עד שמגיע למדרגה התחתונה כמבואר בתחילת ספר קהלת. עכ"ל]

 

הרמב"ן בדרשה על דברי קהלת ויש לרבותינו בפסוק הזה שאלה שהקשו, שיאמר, דור בא ודור הולך, והשיבו בזה סוד גדול מן הסודות הנכללות בכלל סוד העיבור [הגלגול], והוא מדרשו של רבי נחוניא בן הקנה,

כמו שהזכרתי, כי דברי שלמה כפולים ומכופלים בחכמה…

ונקרא כן בעבור היות הדורות מתגלגלים, דור הולך ודור בא

 

 

 

 

(ה) וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם: (ו) הוֹלֵךְ אֶל־דָּר֔וֹם וְסוֹבֵ֖ב אֶל־צָפ֑וֹן סוֹבֵ֤ב ׀ סֹבֵב֙ הוֹלֵ֣ךְ הָר֔וּחַ וְעַל־סְבִיבֹתָ֖יו שָׁ֥ב הָרֽוּחַ: (ז) כָּל־הַנְּחָלִים֙ הֹלְכִ֣ים אֶל־הַיָּ֔ם וְהַיָּ֖ם אֵינֶ֣נּוּ מָלֵ֑א אֶל־מְק֗וֹם שֶׁ֤הַנְּחָלִים֙ הֹֽלְכִ֔ים שָׁ֛ם הֵ֥ם שָׁבִ֖ים לָלָֽכֶת:

תרגום (ה) וזרח השמש ביום מצד מזרח, ובא השמש לצד מערב בלילה, ולמקומו שואף והולך דרך התהום, וזורח למחרת מהמקום שהוא זרח שם מ אתמול. (ו) הולך כל צד דרום ביום, וסובב לצד צפון בלילה דרך התהום, סובב סובב והולך לרוח דרום בתקופת ניסן ותמוז, ועל סביבותיו שב לרוח צפון בתקופת תשרי וטבת, יוצא מחלוני המזרח בבוקר, ובא אל חלוני מערב בערב. (ז) כל הנחלים ומעייני המים הולכים ונמשכים למי האוקיינוס שסובב את העולם כחותמת, ואוקיינוס אינו מתמלא, ולמקום שהנחלים הולכים ונמשכים, שם הם שבים ללכת מצינורי התהום.

המלבי"ם – פירוש המילות – [הכרמל – שואף] – שואף – מציין שאיפת האויר מחוץ לפנים, והנשימה מהפנים לחוץ, וממשיכת נשימת הרוח אל תוכו הושאל פעל 'שאף' על כל התאב לבלוע איזה דבר כמו "אל מקומו שואף" או 'ושאף אתכם מסביב' ושאף צמים חילם'.

סובב סובב[הכרמל – הקף] פעל סבב יבא לפעמים גם ההיקף הבלתי שלם, ואם בא לציין היקף השלם יכפיל המלה 'סביב סביב' [או כמו כאן 'סובב סובב'].

המלבי"ם על בראשית פ"א כתב הרמב"ם במו"נ ח"א פ"י שרוח אלקים היינו יסוד האויר, וכן כאן בדברי קוהלת מזכיר כל הד' יסודות, ואמר 'סובב הולך הרוח' על יסוד האויר, ועיקר שם רוח הונח על יסוד האויר ונקרא כן בעת שנח ובעת שנושב.

רש"י וזרח השמש וגו', דור הולך ודור בא – כאשר השמש תזרח שחרית ותשקע ערבית ותלך כל הלילה שואפת לשוב אל מקום אשר זרחה אתמול משם שתזרח גם היום:

תורה תמימה וזרח השמש וגו' – אמר ר' אבא בר כהנא, וכי אין אנו יודעין שזרח השמש ובא השמש, ומה ת"ל? אלא לומר לך, עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה מזריח שמשו של צדיק אחר,

עד שלא שהשקיע שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה, שנאמר ובתואל ילד את רבקה ואח"כ ותמת שרה, וכן בכל דור ודור [מ"ר]:

 

אמרי שפר (ד – ז) דור הולך. הנה אב רחום המדריך בניו בדרך ישרה, בראותו בנו הגדול עוסק בשחוק ושעשועי הילדים יַראהו כי בזה ישחקו הילדים הקטנים, למען יבוש בזה, באשר הוא גדול מהם.

והנה אם נשקיף על חיי האדם בעוה"ז נראה, כי על מעגל אחד יסוב כל ימי חייו, על סביבותיו ישוב בכל יום.

כי אם נשאל לאיש למה אתה אוכל? ישיב: למען יהי בי כח לעמול. ולמי אתה עמל? הלא ישיב כל עמל האדם לפיהו. על המעגל הזה יסוב כל ימי חייו, אוכל למען עמלו, ועמל לאכלו.

ועל דרך זה יסובו כל ראשי יסודי היצירה, השמש במעגלו היומי והשנתי, הרוח, והנחלים, [כאשר יבאר פה], אשר בהשקף מעט נראה שכולם רק כילדים קטנים נחשבו מול האדם,

באשר הם כולם מוכרחים במעשיהם, ואינם יכולים לשנות תפקידם,

והאדם לבדו הוא בעל בחירה, אשר בבחירתו יוכל עשות גדולות,

וא"כ חרפה גדולה לו [להיות כמותם ו]לסבוב תמיד על מעגל אחד מבלי בוא אל מטרה נכונה.

 

ואם יאמר האדם הלא ראינו כי כל מעשי ה' הגדולים באופן זה בראם לסבוב תמיד במעגלם,

מן הסתם ברא גם אותי על אופן זה, כי במה נחשבתי אני מגדולי הברואים האלה?

ע"ז הקדים ואמר דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. ר"ל הנך רואה כי האדם לא יִדְמֵה אל כל היצורים, כי הלא "הארץ לעולם עומדת", זה אלפי שנים עומדת הארץ ולא מתה מעולם,

כן גם השמש והנחלים אשר נבראו מאז, הם בעצמם יסובו על מעגלם ולא יחולפו על אחרים.

והאדם הוא "דור הולך ודור בא", זה סבב על מעגלו שנים אחדות, והנה חלף הלך לו ויבוא אחר תחתיו,

ולו חפץ ה' להיותו [האדם ג"כ] סובב על מעגל אחד [בלא שינוי],

מדוע יחליפנו בכל דור, ואת השמש והרוח והנחלים לא יחליף?:

וא"כ הלא בראותו כי וזרח השמש ובא השמש וכו' בסבובו היומי,

וגם הוא הולך אל דרום בחורף, וסובב אל צפון בקיץ, הוא סבובו השנתי,

וגם סובב סובב הולך הרוח הוא יסוד האויר אשר גם הוא סובב תמיד בכל רחבי ארץ ועל סביבותיו ישוב,

וגם כל הנחלים הולכים אל הים וכו' וישובו אל המקום אשר הלכו משם,

בראות האדם כל אלה הלא יתבונן על נפשו כי גם הוא כאחד מהם וישיב [מוסר] אל לבו בחרפה לאמר:

לו אמר לו אחד לא למענך נוצרת, כי אם לתועלת זולתך, הלא מפניו לא חשך רוק.

ואם הוא בעצמו לא יעשה מאומה לנפשו, רק יסוב על מעגלו תמיד, הלא עוד יגרע חלקו מהשמש

אשר אמנם גם היא לא למענה נבראה כי אם לתועלת זולתה, אבל ישיגו ממנה תועלת רבה מאד,

והוא אם לא לנפשו יועיל, למי יועיל, וכי לא היה העולם קיים בלעדו?

וא"כ איפוא הלא האמת יורה דרכו כי הוא נברא לעלות בכל יום מעלה מעלה, לא לסבוב על מעגל אחד:

 

מלבי"ם ב'ארצות החיים', הג"ה לאורח חיים סימן א (ירושלים, תש"כ); ז"ל

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כה עמוד א-ב

תניא, ר"א אומר לאכסדרה הוא דומה, ורוח צפונית אינה מסובבת, וכיון שהגיעה חמה אצל קרן מערבית צפונית – נכפפת ועולה למעלה מן הרקיע;

ורבי יהושע אומר: עולם לקובה הוא דומה, ורוח צפונית מסובבת, וכיון שחמה מגעת לקרן מערבית צפונית – מקפת וחוזרת אחורי כיפה, שנאמר: הולך אל דרום וסובב אל צפון וגו', הולך אל דרום – ביום, וסובב אל צפון – בלילה, סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח – אלו פני מזרח ופני מערב שפעמים מסבבתן ופעמים מהלכתן. עכ"ד הגמרא:

 

אם הבאתי נא הנה את דברי הגמ' דעירובין הנ"ל, והיא גם היא אחת מן הדברים המופלאים, אשר בדברי חז"ל אשר אויביהם ילעגו למו,

דהא נודע למתחילים, דהשמש הולכת בין בקיץ בין בחורף על חגורת המזלות ממזרח למערב, ואיך יאמרו כדבר הזה, אשר אין לו שחר?

לכן הנה הואלתי תת לפניך ידידי הקורא מסילה ישרה אשר בה תעבור בשלום, להגיה אור דברי חז"ל, אשר בערפלי הספיקות מחותלים, ועם זה יבואר ג"כ, שחצות הוא באמצע הלילה ממש שלא כדעת המג"א:

טרם תדעון הנלפ"ד במ"ש שצד צפון פרוץ במלואו כמ"ש על 'נוטה צפון על תהו' (איוב)

ועי' בב"ת כ"ה מנחות כ"ט נראה שכוונו בו על חלק הכדור אשר תחת כפות רגלינו,

אשר לפי דעת האחרונים, יש בו ארץ רחבת ידים מלא צאן אדם ובהמה רבה, ובו מצאו את העולם החדש, (אמעריקה) ולפי דעת הקדמונים, הי' [חלקו התחתון של כדוה"א] כולו מים במים, וחושך על פני תהום,

והי' לדעתם יסוד העפר עם יסוד המים, משתתפים לכדור אחד, שחציו העליון מגולה, וחציו התחתון מכוסה בים אוקיינוס, כמ"ש (בפר"א פ"ה) הארץ נשקעת על התהומות,

גם (בפ' ג' דעבודת כוכבים ובמדבר רבה) איתא שהעולם ככדור והים כקערה, וברבה (פ' בראשית) קרקוסי שמים במימי אוקיינוס הם אחוזים, וכ"כ הראב"ע והרד"ק בפסוק כי הוא על ימים יסדה), וכ"ד ר' אברהם בר חייא (בספר צורת הארץ) וכ"כ החכם הישראלי (פ"א מאמר ב' מספרו יסוד עולם), גם הרמב"ם (פע"ג חלק ראשון מספר המורה) כן דעתו, כמו שדקדק עליו בספר מאור עינים (פס"א) וכ"ד בעל (שבילי אמונה).

ולפ"ז נראה שמ"ש בב"ב (דף כ"ה – צוטט לעיל) ר' אליעזר אומר רוח צפונית אינה מסובבת ובלילה חמה נכפפת למעלה מן הרקיע,

ור' יהושע אומר רוח צפונית מסובבת, ובלילה חמה הולכת אחורי כפה, שנאמר הולך אל דרום וכו', פליגי בזה,

שר"א סובר, שצד צפון והוא החלק אשר תחת הכדור, אינו מסובב, ואין בו ישוב,

ור"י סובר שיש בו ישוב, וכמו שנודע לאמת בזמנינו, ועז"א שהוא 'מסובב' מאדם ובהמה רבה.

ובאמת ר"א ור"י שניהם סוברים שהשמש סובבת בלילה תחת הכדור,

ומ"ש ר"א שהולכת בלילה על הרקיע, יובן במ"ש במ"נ (ח"ב פ"ל) ובאב"ע ועקידת יצחק ומהרי"א (פ' בראשית) וכן הסכימו רוב הקדמונים, אשר שמים ורקיע אינם דבר אחד,

כי שם רקיע הונח על האד הלח העולה מן הארץ, ועובי' של הרקיע הוא עד תכלית עליית האדים,

ולפ"ז מ"ש (בפסחים דף צ"ד) שעובי' של רקיע אלפא פרסא, וזה שיעור בין השמשות שהחמה מהלכת בעובי' של רקיע,

כוונו בו, למ"ש הרמב"ם (בפי' המשניות פ"א ממס' ברכות מ"א) עמוד השחר הוא האויר המתנוצץ בפאת מזרח, קודם עלות השמש, וטעם זה קרבת אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ,

אשר די עלותם נ"א מיל, (ועי' בתוי"ט שם בשם ר' יש"ר מקנדיאה). ואלה האדים הם מתגברים יותר נגד מי הים,

ולפ"ז יובן שר"א לשיטתו שסובר שצד צפון והוא החלק אשר תחת הכדור, אינו מסובב בישוב רק שמוקף בים אוקיינוס, ממילא הרקיע שהוא האדים התהומיים העולים מים אוקיינוס, נגבהים שם ביותר,

והשמש עולה בגלגלה עליהם ועז"א לפי שטתו שהחמה הולכת בלילה למעלה מן הרקיע, היינו [תחת הכדור, מעל הים והאדים שמעליו], למעלה מן האדים,

ובאמת סובר שיורדת תחת הכדור רק [מ]אחר שאין בו ישוב, רק תהום, וכל חלק הכדור מכוסה באדים, לא יתכן להניח עליו הלשון שהולך 'תחת הכדור' שזה מורה על מקום יבשה, לא על מקום מים, שאין שם רק הרקיע שהוא האד הלח שעל פני התהום,

ור"י שסובר שצד התחתון מיושב, שפיר הניח בלשונו שיורדת 'למטה מן הקובה', היינו מן הכדור (ועי' במהרש"א).

וזה בעצמה הפלוגתא (בפסחים דף צ"ד) שחכמי ישראל אומרים שהחמה הולכת בלילה למעלה מן הרקיע, היינו שאין ישוב תחת הכדור, רק האדים הלחים והתהום שהם הרקיע,

וחכמי אוה"ע אומרים שיש שם ישוב, ועז"א תחת הקרקע [המיושבת בבנ"א], וכדברי ר"י,

ומסיק ע"ז ונראים דבריהם מדברינו,

ואון לדברי מצאתי (בת"י קהלת) בפסוק הולך אל דרום, "אזיל כל סטר דרומא ביממא, ומחזר לסטר צפונא בלילה ארח תהומא", הרי שגם התרגום שדבריו לקוחים מדברי ר"א ור"י שבב"ב בשגם למ"ש במגילה (דף ג') נתיסד ע"פ ר"א ור"י, מ"מ כתב שאזיל דרך התהום. עכ"ל.

החפץ חיים – הולך אל דרום. לכאורה שואף האדם רק לתורה, הרוצה להחכים ידרים.

וסובב אל צפון. רק ש״בינתיים״ דואג הוא לפרנסתו, הרוצה להעשיר יצפין.

סובב סובב [אחר הפרנסה עד ש]הולך הרוח [אל בית עולמו].

כך עוברים כל החיים בהסתובבות אחרי פרנסה ומגיעים לעולם הבא בלתי מתוקנים.

ועל סביבותיו שב הרוח. ואחרי זה נאלצת הנשמה לרדת עוד פעם לעולם הזה,

אולי תתקן בפעם זו מה שלא תיקנה קודם. (הח״ח)

 

(ח) כָּל־הַדְּבָרִ֣ים יְגֵעִ֔ים לֹא־יוּכַ֥ל אִ֖ישׁ לְדַבֵּ֑ר לֹא־תִשְׂבַּ֥ע עַ֙יִן֙ לִרְא֔וֹת וְלֹא־תִמָּלֵ֥א אֹ֖זֶן מִשְּׁמֹֽעַ:

אמרי שפר כל הדברים יגעים. אחרי אשר ביאר כי כל עמל האדם בעוה"ז הבל הוא

וא"כ תכלית חייו הוא רק לעוה"ב,

בא להתוכח נגד המכחישים זאת, ואומרים

איך אפשר שהאדם החלש ורפה אונים, כלה ונפסד, יגיע לעולם נצחי וקיים לעד?

ואם הוא בכל מעשיו מוגבל בגבול טבעי, ואם ירבה לעמול בהם ייעף וייגע, איך ישתכר בהם לעולם בלתי גבול ותכלית?

ע"ז בא החכם להשיב ואומר: הן אמנם כי כל הדברים יגעים כל הצמחים והעצים יגדלו כל ימי הקיץ

ובירח בול [חשון] ייגעו ויבולו,

גם הארץ תיעף ותיגע בעמלה, וכל ימי החרף תנוח מיגיעה,

כן כל אברי הגוף נקצב בהם בקצב נגבל, וכאשר ירבו לעמול ייעפו ולא יוכלו לעשות עוד,

בכל זאת נמצא שלשת ראשי חושי האדם אשר אין קצב להם, והם:

דבור הפה, וראית העין, ושמיעת האזן, ועליהם אמר

א) לא יוכל איש לדבר, [הננו רואים שהמלות הנלוות אל הפעלים בשאר הלשונות אין להן מקום בלשון עברי, הגם שלפיהן ישונה טעם הענין, כמו קרא את יהושע מתורגם (רופע) קרא בגרון – (רופע – אויס), ודומיהם הרבה מאד,

ולפ"ז יהיה גם טעם מלת לדבר (אויס – רעדען), והמלה (אויס) אין לה מקום בל"ע]

ור"ל לא יוכל איש לדבר ולהוציא את כל דבריו הנטבעים בכח הדבור אשר לו

כאשר תוציא היד את כל כחה בהרבותה לעמול, והרגל בהרבותה ללכת, אבל לדבור הפה אין קץ ותכלית.

ב] לא תשבע עין לראות כאשר תשבע הבטן באכלה לשבע, ולא תוכל לאכול יותר משבעה.

ג] ולא תמלא אזן משמוע כאשר תמלא הקבה ממאכל, ולא תוכל לקבל עוד.

כי אין קצב וגבול לשלש אלה, ובשלש אלה הבלתי נקצבים יקנה לו עוה"ב,

כי לימוד התורה אשר הוא ראש לכל המצות יקנה בשלשתם,

הפה ידבר, והעין תראה, והאזן תשמע דברי חכמים.

כן רוב המצות מיוסדים על שלשת אלה, ורוב הלאוין מיוסדים על שמירת הפה מדבר מרמה,

והעין מראות ברע, והאזן משמוע דברים רעים אשר בהם ינחל עוה"ב, ויגיע לתכלית אמתי.

לא כעמל עוה"ז הסובב על מעגל אחד, ותכלית אין, (ולפי"ז היה ראוי להיות האתנחתא במלת יגעים אבל מצאנו דוגמתו בספר הזה שהז"ק יפסיק יותר מן האתנח, בפסוק אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו (סי' י"א פ"ז):

 

(ט) מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה־שֶּׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כָּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:

אמרי שפר (ט) מה שהיה. הנה רבים אומרים שתכלית האדם הוא לתקון העולם,

כאשר אנו רואים אשר בכל דור ישתלם העולם יותר,

מאשר ימציאו חכמי הדורות חדשות בכל מלאכת מחשבת וחרושת המעשה,

ולפי דעתם כל אשר המציא דבר חדש בעולם הוא השיג תכליתו.

ע"ז אמר הלא בכל הדברים שנבראו מאז ברצון הבורא לא חסרו ולא הוסיפו חכמי לב מעולם,

כי מה שהיה הוא שיהיה ולא יחסרו ממנו מאומה, גם מה שנעשה הוא שיעשה אם יעשו מאומה הוא רק בדבר שנעשה מאז,

ואין כל חדש תחת השמש – כי לא נשמע מעולם שיברא איש דבר חדש בעולם ואם גם

פרי צדיק פ' כי תצא – מה שהיה הוא שיהיה. ואמרו בזהר שהם ר״ת משה, שמשה רבינו ע׳׳ה בעצמו יהיה משיח, ואף דכתיב במשיח ירום ונישא ודרשו ונישא ממשה, שאז יהיה משה במדרגה גבוהה ממה שהיה.

 

(י) יֵ֥שׁ דָּבָ֛ר שֶׁיֹּאמַ֥ר רְאֵה־זֶ֖ה חָדָ֣שׁ ה֑וּא כְּבָר֙ הָיָ֣ה לְעֹֽלָמִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה מִלְּפָנֵֽנוּ:

אמרי שפר (י) יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא. כאשר ימציא חכם אחד מאשין חדש וכדומה הלא נוכל לאמר כי חדש הוא,

והגם שהברזל והעץ שבו נבראו מכבר, אבל הלא הרכבת היסודות, והמצאת המעשים חכמה רבה היא? – אבל גם זה כבר היה לעולמים אשר היו מלפנינו.

וא"כ לא נחשב דבר כזה להיות תכלית אל כלל מין האנושי הנברא בעולם,

אשר בלא ספק אל תכלית נכבד מזה נברא האדם.

וא"ת מה לנו אם היה כבר בעולם, אם עדן לא היה, אם רק טרם בוא החכם הזה לא ידעו ממנו,

והוא המציאו לתועלת הכלל, הוא הפליא לעשות? ע"ז אשיב הלא.

 

(יא) אֵ֥ין זִכְר֖וֹן לָרִאשֹׁנִ֑ים וְגַ֨ם לָאַחֲרֹנִ֜ים שֶׁיִּהְי֗וּ לֹֽא־יִהְיֶ֤ה לָהֶם֙ זִכָּר֔וֹן עִ֥ם שֶׁיִּהְי֖וּ לָאַחֲרֹנָֽה: פ

אמרי שפר (יא) אין זכרון לראשונים כי לוא היה המצאת החדשות תכלית כלל האדם, היה ראוי להזכר הממציא לעולמים, ואיה איפוא הממציא חכמת הטחינה והבשול הטויה והאריגה ויתר המלאכות אין מספר הנצרכות מאד לאדם, ואיש לא יזכור שם הממציא אותם?

ויש אשר יעמול שנים רבות להמציא בחכמתו ענינים נפלאים לדורו,

ובדור יבוא יעלו בתהו בהמציא להם חכמי הדור החדש ענינים נעלים מהם.

ומהם נוכל להוכיח כי גם לאחרונים שיהיו גם לחכמים שיהיו בימים הבאים הממציאים חכמות ומדעים בכל דור גם להם לא יהיה זכרון עם שיהיו לאחרונה

אחרי שתועלת חכמתם תלוי רק בעולם כלה ונפסד בהכרח יכלו ויופסדו כמוהו וא"כ איפוא אחרי שהשכל מחייב שהנפש היקרה היא נצחית וקימת, איך ניחס לה תכלית כלה ועובר?

ע"כ זאת תורנו דעת כי לא בהבלי העולם העובר הזה תגיע הנפש אל תכליתה,

רק תכלית עומד וקים דרוש לה:

 

כאן נבאר ברצף את הפסוקים לדעת ה'קול אפרים':

שלמה בא ללמדנו שהכל בבריאה מתמיד קיומו, חוץ מהאדם והבהמה,

שהם הפחותים שבברואים שכלים ואובדים, וכל יתרון האדם הוא מפאת החלק הרוחני והנצחי שבו.

 (ה) וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם:

(ה) השמש. הוא יסוד האש לכל באי העולם התחתון, שממנו אנו מתחממים וממנו אנו מושכים כל חיותינו ע"י [שמצמחת] פירות האדמה, ובא לומר שהוא עומד במצב אחד לעולם,

ההיפך מבני האדם שהם מתים ואינם שבים לעולם הזה (אא"כ בדרך נס כמו בתחיית המתים);

וזרח השמש ובא השמש – שבאמת בעת שהוא זורח במקום זה הוא שוקע ב[יחס ל]מקום אחר,

והוא השמש בכוחו ובגבורתו בזרחו ובביאתו, שלא כהתה עינו ולא נס לחה,

וזה שונה ממה שקורה לבני האדם, ורק במשה רבינו נאמר כזה, אבל רוב בני אדם בעת מותם אינם עוד בתוקף בריאותם.

וגם בעת שהשמש סובב אל הצפון שואף. אל מקומו הראשון לאנשי המקום, שהפסוק מדבר מנקודת ראותם:

זורח הוא שם. גם בצד האחר של העולם הוא זורח, אומנם לא לנו אלא לאנשי אוסטרליה,

הגם שלנו הוא [-השמש] עבר מן השמים, שם הוא הולך בכל חזקו ותקפו,

וכל זה הוא ההיפך מהאדם שכל זמניו משתנים תמיד, היום חזק ומחר חולה, היום נולד ומחר מת, ער או ישן, ואינו מתמיד במצבו לאורך זמן,

וצריך לדייק שאומנם השמש אינו משתנה בעצמו, מכל מקום בענין הילוכו אינו עומד במקומו בארץ, ועל כן נזכר בפסוק אחר הארץ,

כי כוונת הפסוקים לפרש מן הקל אל הכבד – שכל הדברים הגשמיים אינם משתנים, אע"פ שהם נראים כאילו שהם משתנים:

 (ו) הוֹלֵךְ אֶל־דָּר֔וֹם וְסוֹבֵ֖ב אֶל־צָפ֑וֹן סוֹבֵ֤ב׀ סֹבֵב֙ הוֹלֵ֣ךְ הָר֔וּחַ וְעַל־סְבִיבֹתָ֖יו שָׁ֥ב הָרֽוּחַ:

הולך. [השמש] ומתנשא ברקיע: וסובב. ענינו בהסתר‘ שאין אנו רואין אותו בעת שהוא סובב בצד השני של העולם, עד שהוא עובר בכל צד הצפון, ואפשר לומר שמשום זה הוא נקרא צפון [צפוּן]:

הרוח. הוא יסוד השלישי, שקשה יותר להבין שהוא ג"כ אינו משתנה, והאויר שנושב כאן הוא הוא אותו האויר שנושב שם אלא שהועבר לשם על ידי הרוח, ועל כן הרוח כתוב בפסוק אחר השמש;

סובב סבב. הרוח מהלך במעגלים שונים, האויר בארצות החמות בשטח קו המשוה מתחמם ועולה למעלה לרקיע, והאויר הקר הבא מהאזורים הקרים של הקוטב הצפוני נכנס במקומו,

וממילא סובב הרוח כי האויר החם שעלה למעלה והגיע אל הארצות הקרות מתקרר שם ויורד למטה ומשם שוב חוזר דרומה ומתחמם, וכן בצד הדרום, על כן יש לומר "סובב סובב" שתי פעמים,

ועוד בכל מקום משני אלו; על סביבותיו שב הרוח. מפני שצד שב למעלה מקו ג' [ע"ש ציור], וגם "שב" שהולך מדרום לצפון, וגם לשון "סביבותיו" מדויק היטב על שני המעגלים כפי שביארתי לעיל. וצריך להבין שקו ג' הוא הרוח שאנו מרגישים מפני שהוא סמוך לא', אבל קו ב' שהוא למעלה אין אנו מרגישים ושייך לקרא אותו "שב":

הרוח. ובכל השנויים האלה הוא הוא הרוחמתחילתו ועד סופו "ואין כל חדש תחת השמש";

 (ז) כָּל־הַנְּחָלִים֙ הֹלְכִ֣ים אֶל־הַיָּ֔ם וְהַיָּ֖ם אֵינֶ֣נּוּ מָלֵ֑א אֶל־מְק֗וֹם שֶׁ֤הַנְּחָלִים֙ הֹֽלְכִ֔ים שָׁ֛ם הֵ֥ם שָׁבִ֖ים לָלָֽכֶת:

(ז) הנחלים. הוא היסוד הרביעי והקשה להבנה יותר מכולם, מפני שהכל רואין את הטל או את הגשם על הארץ, ולאחר זמן קצר ילכו להם ואינם,

ובא קהלת לפרש שהשינוי הוא לעינים בלבד אבל באמת המים יתמידו במציאותם,

אלא שהם משתנים ממים לאדים כמו בתהליך הבישול שבו המים נעשים אדים,

ובזה נבין ענין הנחלים עם הים:

והים איננו מלא, וזה סימן שהמים שבאו לים מתחממים מהשמש ועולים למעלה לרקיע בצורת אדים ומשם מתפזרים לכל צד, ובזמן הגשמים נעשים שנית מים ויורדים בצורת גשם או טל על הארץ,

ומתקבצים מן ההרים אל הנחלים והנחלים הולכים שנית אל הים,

והיינו שאומר; אל מקום שהנחלים הולכים. כלומר אל הים:

שם הם שבים ללכת. ואם כן המים אינן נפסדים אפילו טיפה אחת, אלא המעגל חוזר תמיד,

וכל ארבעת היסודות עומדים לעולם, וכמאמר הפתגם "הגשם אינו נפסד"':

 (ח) כָּל־הַדְּבָרִ֣ים יְגֵעִ֔ים לֹא־יוּכַ֥ל אִ֖ישׁ לְדַבֵּ֑ר לֹא־תִשְׂבַּ֥ע עַ֙יִן֙ לִרְא֔וֹת וְלֹא־תִמָּלֵ֥א אֹ֖זֶן מִשְּׁמֹֽעַ:

 (ח) כל הדברים. אחד שפירש בכל ד' היסודות שכל אחד סובב אל מקומו הראשון בלי שינוי יסודי,

אומר שאי אפשר לפרש את כל הפרטים הסובבים על דרך זה,

למשל החיטה נזרעת בארץ ושם נשחתת מתוארה הראשון ואחר כן נעשית שיבלין ובתוך השיבלין צומחים שנית החטים וכן לעולם,

וכן כל הבריאה נוסדה על עיגולים [במעגלים] החוזרים חלילה, ואי אפשר לומר מי בא תחילה החטה או השיבלין בלא מאמר הכתוב שמספר שהכל ברא יפה ומשוכלל בעתו:

יגעים. אי אפשר להגיד כולם, ואדם נעשה עייף לספר מיעוט מהם – עד: לא יוכל איש לדבר. מרוב הפרטים:

לא תשבע עין לראות. ואם יבוא החכם לבקר עד הקטן שבקטנים ובחלקיהם,

לא יוכל לראות חלקיהם החוזרים תמיד אפילו בעזרת מיקרוסקופ:

ולא תמלא אזן משמוע – וגם השומע מהחכם כשמספר את כל הפרטים, "לא תמלא אזן" השומע "משמוע" פלאי פלאי הטבע, וכולם על דרך זה חוזרים חלילה והארץ בכללה לעולם עומדת,

ועל כן אין להאריך כאן בפסוקים בענין אין סוף שכזה:

 (ט) מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה־שֶּׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כָּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:

 (ט) מה שהיה הוא שיהיה. ולא נפסד מאומה מכל אשר ברא בששת ימי בראשית:

ומה שנעשה. כל השנויים: הוא שיעשה. שחוזרים חלילה ונעשים שנית, וכן לעולם:

ואין כל חדש תחת השמש. אינו מדבר בעניני החכמה ותחבולות המדע,

אלא בענין הברואים עצמם בגשמיותם,

שלא בא שום דבר חדש מכל המרכיבים אותם ולא נפסד לגמרי שום פירור מהם לעולם,

והוא חוק שימור החומר שהוא יסוד עיקרי בחכמת הכימיה.

ואפילו על פי השיטה האחרונה בעולם המדע שהגשם נעשה כח ואנרגיה, מ"מ הוא נעשה כח,

והכח נעשה גשם, והעיגול לעולם עומד, ולא נעשה יש מאין או להיפך אם לא על פי דבר ה' בעת הבריאה;

(י) יֵ֥שׁ דָּבָ֛ר שֶׁיֹּאמַ֥ר רְאֵה־זֶ֖ה חָדָ֣שׁ ה֑וּא כְּבָר֙ הָיָ֣ה לְעֹֽלָמִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה מִלְּפָנֵֽנוּ:

 (י) ראה זה חדש. לפעמים אינו חוזר העיגול אלא פעם בכמה מאות שנה כדוגמת המחזור של כוכבי השביט, למשל כוכב השביט של החכם 'האלי' חוזר לאחר שבעים שנה, וקשה מאד לאיש אחד לראותו שני פעמים במשך ימי חייו,

וכשרואה אותו יאמר "ראה זה חדש הוא", אבל באמת – 'כבר היה לעולמים אשר היה מלפננו'.

[הערת המהדיר לקול אפרים: אדמונד האלי היה תוכן אנגלי מפורסם חבירו של ניוטון, חי בשנים תט״ז־תק״ב, והוא הרבה לחקור את מערכות הכוכבים ובעיקר את השביטים, ומצא שלשה שביטים שהופיעו

 בשנות 1351 ,1607 ,1682 למנין העמים, שלושתם היו זהים ומהלכם נע במסלול מקביל,

 ומזה הוא הגיע למסקנה שכולם בעצם כוכב שביט אחד המתגלה פעם לשבעים וחמש וחצי שנה,

 ואומנם כן היה הכוכב נתגלה בשנות 1758 ,1835 ,1910 ולאחרונה בתחילת שנת 1989.

 ונראה שלזה התכוין ר׳ יהושע [בהוריות י, א] באמרו דכוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את הספנים].

 (יא) אֵ֥ין זִכְר֖וֹן לָרִאשֹׁנִ֑ים וְגַ֨ם לָאַחֲרֹנִ֜ים שֶׁיִּהְי֗וּ לֹֽא־יִהְיֶ֤ה לָהֶם֙ זִכָּר֔וֹן עִ֥ם שֶׁיִּהְי֖וּ לָאַחֲרֹנָֽה: פ

אין זכרון. אחר שביאר שהאדם עצמו הוא הפחות בכל הברואים בקיומו,

בא לחקור אם לכל הפחות יש לו זכרון עלי אדמה אחר מותו, שכדאי לעמול בעבורו כל הימים:

לראשנים וגם לאחרונים. פי' שכמו שאנו רואים שלדור הראשון אין לו זכרון עמנו – האחרונים כנגדם,

כן לנו האחרונים כנגד הראשונים: לא יהיה. לנו; זכרון, בימים הבאים: עם. הדורות שיהיו אחרינו – עם שיהיו לאחרנה.

כנגד א) הראשונים. ב) האחרונים, [- הם הדורות שיהיו לאחרונה – הדורות הבאים] (שהם אנחנו עצמנו, שאנו אחרונים נגד הראשונים. דבריו צ"ע, וכתבתי הנלע"ד).

ע"כ 'אין יתרון לאדם בכל עמלו', המלאכה עצמה תלך לאיבוד ולא יהיה מי שיזכור אותה לימים הבאים, וא"כ אין זה תכלית הבריאה לבנות ערים גדולות וכדומה, וע' לקמן (ב, טז) "בשכבר הימים הבאים הכל נשכח".

ובזה נשלם החקירה הראשונה בענין ביאור הקיום הגשמי וכחו של האדם עצמו וזכרו,

ונראה לעינים שאין בזה שום יתרון אמיתי וגם כל זכרונותם הוא הבל הבלים.

ולחקירה הזאת לא צריך להיות חכם מכל אדם, אבל לחקירות הבאות בענין מעשה האדם והחכמה עצמה וענין השמחה צריך להיות חכם גדול מאוד, ועל כן מפרש "קהלת" את מהותו בפסוק הבא;

 

(יב) אֲנִ֣י קֹהֶ֗לֶת הָיִ֥יתִי מֶ֛לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּירוּשָׁלִָֽם:

תרגום כאשר היה שלמה המלך יושב על כסא מלכותו, גבה ליבו מאוד על עשרו ועבר על גזירת מאמר ה', ואסף סוסים ומרכבות ופרשים רבים, וצבר כסף וזהב רב מאוד והתחתן בעמים נוכריים,

מיד גברה חמת ה' עליו ושלח אליו את אשמדאי מלך השדים, וטרדו מכסא מלכותו ולקח חותמתו מידו כדי שיהיה מטולטל וגולה בעולם להוכיחו,

והיה סובב על עיירות המדינות ועיירות ארץ ישראל, בכה וצעק ואמר אני קהלת שהיה שמי שלמה נקרא מלפנים, הייתי מלך על ישראל בירושלים:

הקושי הוא – מדוע חוזר ומזכיר אני קוהלת הייתי מלך בי-ם כשכבר בפתיחת דבריו אמר זאת?

רש"י אני קהלת הייתי מלך – על כל העולם ולבסוף על ישראל [ולכן לעיל כ' 'מלך על ישראל' שזה היה בתחילה]

ולבסוף על ירושלם לבדה ולבסוף על מקלי שהרי נאמר הייתי מלך בירושלם אבל עכשיו אינו מלך:

 

אמרי שפר אני קהלת. אחרי אשר גזר אומר על כל מעשי העולם כי הבל המה, בא לחוות דעתו על מהות העוה"ז, ולבאר בו פליאה רבה ועצומה אשר ישתער עליה לב כל משכיל, לאמר:

אם באמת אין בו בהעוה"ז כל תועלת ולא יגיע בו האדם לתכליתו, למה נתנו ה' לבני האדם, ומדוע המציא הבורא ית' הבל כזה אשר יהביל אלפי רבבות אנשים בכל דור?

את הפליאה הגדולה הזאת מבאר בכתוב הבא בטוב טעם,

רק טרם החלו לבאר זאת ולדבר דברים נשגבים על מהות העולם, ידע היטב כי עתה יאמר דור יבוא:

'מי הוא זה ערב את לבו לדבר דברים רמים כאלה, להשפיל כבוד כל האדם, ולאמר עליהם כי יבלו בהבל ימיהם'?

ע"כ חתם את שמו בראשית דבריו אלה,

ואמר אני קהלת הייתי מלך מפורסם בכל קצוי ארץ וכל ממלכות הארץ נתן ה' בידי,

אבל רוחי ולבי לא נתתי להנהגת המלוכה על כל העמים והמדינות אשר תחת ידי,

כי אם הייתי מלך על ישראל הוא העם אשר מקרבו יצאתי,

ובירושלים היא העיר הקדושה אשר אליה יתאספו כל עם ישרון לעבוד את ה',

אל המטרה הקדושה הזאת כוננתי גם אנכי כל רעיוני כל ימי מלכותי.

ואם תשאלוני הלא מלך רם כמוך איך ידע הליכות הזמן ופגעיו בין דלת העם, ואיך ידעת לההביל כל עניני האדם מקטן ועד גדול אשר לא נוסית באלה? ע"ז אומר לכם הנה אנכי –

קול אפרים קהלת מלך על ישראל. כשבא לפרש במה הוא ראוי לעשות חקירה בענין החכמה?

אינו אומר "בן דוד" כמו שאמר לעיל בפסוק א', שלרוב פעמים מלך בן מלך הוא עשיר גדול ואינו צריך לעסוק בעניני המלוכה, כיון שהיא כבר יושבת בשלוה,

ועל כן המלך טרוד בכל עניני שמחה ואין לבו חפץ בלימוד התורה.

על כן הוא אומר שהוא היה 'מלך על ישראל' – שהשם 'ישראל' מוכיח על גדולת העם בתורה ובחכמה,

ועוד שהוא היה מלך 'בירושלם' – העיר רבתי עם רבתי בגוים שרתי במדינות,

שכל מלכי העולם באים לשמוע דברי חכמיה, [א.ה. מעי"ז פי' בראב"ע]

וא"כ ראוי "קהלת" שהוא ראש לעם כזה ומלך בעיר גדולה כזאת לדבר בענין החכמה בכל גדריה:

 

(יג) וְנָתַ֣תִּי אֶת־לִבִּ֗י לִדְר֤וֹשׁ וְלָתוּר֙ בַּֽחָכְמָ֔ה עַ֛ל כָּל־אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁמָ֑יִם ה֣וּא ׀ עִנְיַ֣ן רָ֗ע נָתַ֧ן אֱלֹהִ֛ים לִבְנֵ֥י הָאָדָ֖ם לַעֲנ֥וֹת בּֽוֹ:

אמרי שפר נתתי את לבי לדרוש מפי אנשים על תהלוכות חייהם בעולם

[כי כן דרך המלכים החכמים להשפיל מעל כסא כבודם, ולשאל את פי איש אשר ימצא לפניהם יהיה מי שיהיה לאמר: אמור לי אחי איך תחיה על פני הארץ, והמקרים אשר עברו עליך? – וזאת תפארתם,

כי על כן לא מוזר להם סדר החיים בעולם השפל].

גם נתתי לבי לתור בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים בחכמתי, להתבונן על תהפכות העתים ותחבלות האנשים בכל מקומות מושבותיהם למען אוכל להתבונן על כל אשר נעשה תחת השמים, בכל איש בכל מקום ובכל זמן וראו זה מצאתי מהות כל עמל העוה"ז ואגידה לכם מה הוא:

הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו. הענין הנכבד הזה יתבאר עפ"י משל:

מלך אחד חכם ראה את עבדיו [השכורים אצלו לעשות עבודתו] מתעצלים בעבודתו, ומשחקים בכל שחוק נתעב ונאלח, עושקים וחומסים ומרצחים איש את אחיו, באשר הם בטלים מעבודה,

ולמען הסיר המכשול הגדול הזה התחכם המלך ההוא, ויתן להם כברת ארץ טובה, מקום אשר עפרות זהב לו, ויאמר להם לכו חפרו פה בארץ, ואשר ימצא פה זהב אם מעט ואם הרבה לו הוא.

בתחבולה הזאת הצליח בידו להסיר ליבם ממשחקיהם והבליהם, וימלאו ידיהם בעבודה הרבה הזאת, ובכל לבם ונפשם עמלו למצוא הזהב,

אבל בכלות שני עבודתם לקח מהם כל זהבם אשר אספו בזעת אפם, וישלחם ריקם.

ובכל זאת כל אשר עינים לו יראה כי לא עיוות משפטם המלך ההוא, וכי במשפט לקח מהם זהבם,

כי הלא שְׂכוּרים המה לו לעשות מלאכתו כל ימי עבודתם, רק הם בטלו מלאכתו, ויאהבו להיות חופשים, ובזה מלאם לבם לעשות תועבות,

ע"כ הערים להתעותם למען יעבדוהו באמונה, ולא יהיה להם פנאי לעסוק בתועבותיהם, וכל הזהב אשר צברו בעמלם לו הוא.

באופן זה התחכם ג"כ מלך כל הארץ ית', אשר עשה את האדם ישר, ויושיבהו בעדן גנו לאכול מפריו, ולשבוע מטובו, ולהיות כל עמלו רק לעבודת בוראו, בשבתו שם לבטח באין מחסור כל דבר.

אבל הוא מאז שלח ידו לאכול מעץ הדעת אשר השריש בקרבו ציורים רעים והרגשות נתעבות, ויואל ללכת אחריהם,

ובראות המלך החכם כי עוד מעט ימעדו אשוריו, ויטבע במצולת תאוותיו, ע"כ מיהר לתת לו עמל העוה"ז להיות טרוד בו בכל לבבו ובכל נפשו, ולא ימשלו בו ציוריו הרעים,

והדבר הזה נשאר גם לבניו אחריו בכל דור, כאשר נראה בעינינו בכל מקום ובכל זמן,

אשר לולא הפריע עמל העוה"ז את מנוחת האנשים, כי עתה מלאה הארץ זימה, ולא יכלה שאת את רוב התועבות הנעשות עליה.

רק המלך החכם התחכם מראש, ויתן להם ענין לענות בו, הוא עמל העוה"ז, וצרכיו הרבים לאין מספר,

ויצו את רוח דמיונם להגביהם עוף, ולהראותם [כאילו יש] גדולות ונפלאות ב[קנייני ה]עולם הנפסד הזה,

ובזה ימלאו את ידיהם בעבודה העצומה הזאת, ויעמלו בכל לבם ונפשם לבקש חשבונות רבים אין מספר, ולהרבות קנינים אין חקר,

ומה אחרית עמלם? בכלות שני עבודתם עת אשר ישובו לבית עולמם יקח מהם כל רכושם וקניניהם אשר אספו בזעת אפם, והם ישולחו ריקם אל קבריהם.

[הדברים הרמים האלה מפורש יצאו פעמיים מפי הגאון האמתי ר"מ מלבי"ם ז"ל בפרושו על התורה. בפסוק ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג') מבאר שם בטוב טעם וז"ל לפי כללי הלשון היה צ"ל בגללך, שבגלל מציין הסיבה הקודמת, אבל בעבורך משמע שזה לצרכך?

[ומבאר] שאחר שאכלת מעץ הדעת, אם תמצא עתה מזונותיך בקל, יולדו בך בכל יום ציורי תאוה חדשים, ו[לכן התיקון לזה-] צריך שתהיה טרוד תמיד ולעמול להוציא לחם,

שעי"כ לא ימשלו בך ציורי הקנאה והתאוה והכבוד, כי "בעצבון תאכלנה" שתהיה עמל תמיד להשביע רעבונך, ולא תהיה נפשך פנויה אל ציוריה הרעים. עכ"ל שם.

ויוסף עוד לדבר בזה בפ' נח, על פסוק עוד כל ימי הארץ (שם ח'). שם יבאר כי לפני המבול זרעו רק אחת לארבעים שנה, והארץ עשתה להם תבואתה לארבעים השנה, גם מכל נגע ומחלה לא ידעו אז,

כי לא היו עדיין שנויי התקופות סיבת התחלואים, ע"כ הרבו לפשוע אז, כי מה יעשה הבן שלא יחטא?

ע"כ גזר ה' להיות מאז והלאה בכל ימי הארץ, ר"ל בכל שנה ושנה זרע וקציר, גם קור, וחם, וקיץ, וחרף, הם ארבע תקופות השנה סיבת כל נגעי בני האדם ותחלואיו,

למען אשר יום ולילה לא ישבתו מעמלם על פרנסתם, ומדאגתם על שמירת בריאותם, ולא יהיה להם פנאי לחטוא].

נמצא לפ"ז שׁכל עמל העוה"ז הוא רק ענין רע אשר ניתן מאת המלך אלהים לעבדיו לענות בו, למען אשר לא יזנו אחר תועבותיהם הרבות ועלילותיהם הנשחתות,

תכבד עבודת העולם האובד הזה עליהם, ולא ישעו בדברי שקר. עפ"ז יאמר

קול אפרים על כל אשר נעשה. אחר שקיום האדם בין בעצמו בין בזכרונו [-שיתקיים זכרו לעתיד] אינו התכלית,

יש לחקור את פעולתו, והיא נחלקת לשנים, א] העשיה עצמה, מלבד מה שנעשה [התוצאה].

ב] [התוצאה -] מה שנעשה ע"י המעשים שהם האמצעים לכך.

למשל אדם עושה כמה מלאכות עד שנעשה הלחם שהוא התכלית לכל המעשים, וכ"כ האדם הגבור עושה מעשים וגבורות ולבסוף נעשה כובש ארצות ומלך על עמים רבים,

ושני חלקים אלו יש לדרוש את מהותם ולתור כדי למצוא כל מיניהם, שיתכן שהיה רחוק בסוף העולם דבר שאין לראותו כאן,

ובפסוק זה מדבר בענין חלק ב' "הנעשה" [-התוצאה], ואומר שרצון האדם לעשות פעולות גדולות כדוגמת בניית מגדל בבל וכדומה:

הוא ענין רע – יצר ניתן בלבו כדי שיהא טרוד במלאכתו והעינוי מונע אותו מלבצע את מחשבותיו הרעות. והטעם שהוא מדבר בענין חלק ב' בראשונה, הוא פשוט, שהמטרה נחשבת לעיקר ולפעמים תצדיק את האמצעים.

וצריך לחלק בין מה שנעשה בשביל התכלית האנושי, ובין מה שנעשה לקיום מצות עשה של הבורא יתברך, למשל מי שנותן צדקה מפני שהוא מרחם על העני, אינו כמי שנותן כדי לקיים מצות צדקה, מפני שהראשון חושב בדרך כלל שהעולם נברא בדרך זה שישנם עשירים ועניים מבלי יכולת הבורא יתברך לפרנס כולם, או מפני שיש כח רע בעולם שמונע מהכח הטוב לעשות את כל אשר חפץ, או אפילו מפני שבכלל אין כח המפרנס את הבריות, והנותן צדקה כזאת אינו אלא מחרף ומגדף,

ולפעמים בעלי השיטה הזאת אינם נותנים צדקה כלל, משום סברתם שהצדקה מונעת העולם מתכליתו שהוא לתקן שלא יהיו עניים כלל. וקבלת הצדקה עושה שהעני יהיה שמח בחלקו ואינו צועק נגד הממשלה הרעה, אבל מי שנותן צדקה כדי לקיים המצוה, יש לו מצוה בידו, וזה כל האדם כמו שמבואר בסוף הספר:

 

(יד) רָאִ֙יתִי֙ אֶת־כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֔ים שֶֽׁנַּעֲשׂ֖וּ תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֥ה הַכֹּ֛ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:

אמרי שפר (יד-טו) הנה כל עניני העוה"ז נחלקו לשתי מפלגות,

א] הנאות הפנימיות. ב] הנאות החיצונות.

הפנימיות נקראו כל הדברים המוכרחים לאדם כמו מאכל משתה, כסות ומעון, אשר רובם יכנסו אל גוף האדם פנימה.

והחיצונות נקראו כל הדברים אשר לא יבואו אל הגוף,

ורובם הם דברים מותריים כמו כלים נאים ובתים מפוארים, ויתר התענוגים החיצונים, הנראים לעינים, והנשמעים לאזנים וכדומה.

ועל שתי אלה המפלגות פקח החכם את עיניו ואמר, הנה "ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש, כי הכל בכלל הבל ורעות רוח" אשר עצמותם הבל, ואין בם תועלת לתכלית האדם,

ובכל זאת ישברו את רוחו, כי אין קץ לכל עמלו עליהם.

קול אפרים המעשים. לבד ממה שהפעולה [-התוצאה] היא ענין רע, המעשים שעל ידיהם נעשית הפעולה כמו החרישה הזריעה [ע"מ להפיק לחם] וכו'

בהם בודאי אין תכלית בעצמם, שאינם נעשים אלא כדי להגיע אל התכלית [-הלחם],

וא"כ הם בודאי הבל ושברון רוח, שכל אדם מתפלל שלא יהא מוכרח להתעסק במלאכות קשות כאלו,

וכל מגמת חכמי העמים היא למעט על ידי המצאת כל מיני מכונות את עמל בעלי המלאכה:

שנעשו. אין דמיון למילת "שנעשו" ולמילים "מה שנעשה" בפסוק הקודם, מפני שכאן הוא מתייחס רק למעשים ולפעולות שנעשו, ולא לתוצאות שנעשו ע"י המעשים:

 

(טו) מְעֻוָּ֖ת לֹא־יוּכַ֣ל לִתְקֹ֑ן וְחֶסְר֖וֹן לֹא־יוּכַ֥ל לְהִמָּנֽוֹת:

מדרש הגדול בראשית מעוות לא יוכל לתקון. בעולם הזה מי שהוא מעוות יכול להיתקן אבל לעתיד לבוא מי שהוא מעוות לא יוכל להיתקן, וחסרון לא יוכל להימנות.

משל לשני בני אדם שגנבו ועשקו כאחד ועשו כל עבירות כאחד, אחד מהם עשה תשובה לפני מותו ואחד לא עשה.

זה שעשה תשובה מוליכין אותו לגן עדן וזה שלא שלא עשה תשובה מוליכין אותו לגיהנום, וכיון שהוא רואה את חברו הוא צועק ובוכה אני וחברי גנבנו אני וחברי גזלנו, מפני מה מוליכין אותו אצל צדיקים בגן עדן ואותו האיש מוליכין אותו אצל רשעים לגיהנום, שמא משוי פנים יש כאן?

אמרו לו שוטה עיור וטפש, חברך נשבע לפרוש מאותה דרך ולעשות תשובה כצדיק והיא גרמה לו לבוא לכאן וליטול חיים וכבוד.

אמר להם בבקשה מכם הניחו לי שאלך ואעשה תשובה. אמרו לו שוטה עיור וטפש מה שעשית עשית, עולם שבאת ממנו דומה לערב שבת והעולם הבא דומה לשבת, אם אין אדם מכין בערב שבת, מה הוא אוכל בשבת?

אמר להם הניחו לי ואלך ואראה בכבוד חברי בגן עדן, אמרו לו במקום שהטהורים עומדים אין הטמאים עומדים. מיד קרע בגדיו ותלש בשערו והרק בשיניו וקופץ ונופל הוא עצמו בגיהנום.

 

אמרי שפר במפלגה הראשונה [הנאות הפנימיות כאכילה וכו'] ראיתי מעות [אשר] לא יוכל לתקון

ישנו איש אחד אשר יאכל למעדנים,

ובהם יעוות סדרי גופו, כי ישיג מהם מחלה עזה כמחלת הקיבה וכדומה, [או סוכרים – ויגיע לסכרת, או שומנים ויגיע לכולסטרול ומחלות לב וכיו"ב רח"ל] והיא תצעידהו עד שערי מות,

ובזה הוא בעצמו מעות אשר אין רופא לתקנו.

ועוד רע מזה ראיתי במפלגה השנית [הנאות חצוניות] חסרון [אשר] לא יוכל להמנות –

יש אשר יפזר הון רב על בנין מפואר, או בגד נאה, וכדומה, ואחר כן ימצא בו חסרון בתבניתו או במדתו אשר לא יוכל להמנות,

ובכל עת יראהו יתפוצצו עמודי גויתו, ובלבבו יקד כיקוד אש,

ויש אשר ישיג מזה גם מחלת הפאפלעקציע [שבץ, שיתוק], הנמצא עוד הבל ורעות רוח כזה?

קול אפרים מעות לא יוכל לתקן. ולקמן [ז, יג] כתיב "ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו' מבואר על פי הדברי שאולי [דף ה' ע"א] "לא ראיתי צבי קיץ וארי סבל ושועל חנוני וכו', ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי". דהנה באמת תכלית בריאת המין האנושי הוא שישכיל מושכלות לעבוד את ה', ולדבר הזה צריך מנוחה גדולה מטרדת הגוף למען יוכל להיות פנוי לעבוד את ה' יתברך,

אך דבר זה טוב רק לצדיקים, אבל לרשעים אדרבא הבטלה מביאה לידי כפירה ולעשות כל רע,

על כן "את העולם נתן בלבם" למען יהיו טרודים מאוד.

ובזה פירש הא דאמרו ביומא גבי המן, דלצדיקים היה בא בלי טורח ולרשעים כתיב "שטו העם ולקטו", ואמר הוא כי הצדיקים היו צריכים הזמן לדברים השכליים לעשות מלאכת הקודש על כן בא להם בלי יגיע, משא"כ הרשעים היו צריכים לטרוח אחרי מזונות למען לא יעשו כל תועבה.

וזהו שאמר "אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער", והיינו למען תהיה הנפש פנויה רק לעבוד את ה' יתברך ולחזות בנועם יקרו, אך הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתיי,

ולפי זה לכן שלחו את האדם לאחר החטא מגן עדן, למען יהיה נאחז בסבך הטרדות ויפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון", ודפח"ח:

על פי הדברים האלה לאחר החטא כשניתן רשות ליצר הרע לשלוט באדם באו לעולם צרות רבות, נתקללה האדמה שלא תתן את יבולה במהרה, וגם האשה נתקללה בהריונה, ואישה נטרד בעבורה לפרנס אותה ובטורח גידול בנים וכו', הלא זה "מעות לא יוכל לתקון",

ועי"ז מאבדים הזמן שהיה ראוי לתלמוד תורה ומעשים טובים של מצוה, וזה "חסרון לא יוכל להמנות",

וכל המעשים החומריים שנעשים תחת השמש הם רק באופן הזה כנ"ל.

וא"כ המאמרים מקבילים, מצד שהמעשה אינו אלא להטריד ואין בו יתרון, על כן אמר "הכל הבל", ומצד שנפשו שהיא תלויה ברוחו שתשוב באחרונה אל האלהים אשר נתנה, חסירה מחיתה שתביאנה אל מקומה, אמר "ורעות רוח", וכל זה בפסוק י"ד עצמו, וכאן המאמרים מקבילים כנגד שני הפסוקים י"ג וי"ד, כנגד פסוק י"ג הוא אומר "מעות לא יוכל לתקן", שהרי כל מה שנעשה ע"י עמלו אינו יכול לתקן מה שאיבד ע"י חטא הראשון, ואינו דומה תענוגי העולם הזה לענג שהיה לו לאדם הראשון בגן עדן. וכנגד פסוק י"ד הוא אומר "וחסרון לא יוכל להמנות" שהרי הוא מאבד ע"י מלאכתו את הזמן שהיה לו לעסוק במלאכת הרוח בתורה והחכמה, ועל כרחך פעולות האדם לזרוע ולקצור ולבנות אינן תכלית הבריאה, ולכן ברא ה' יתברך את האדם באופן שלא יצטרך לכולם בגן עדן, ורק ע"י חטאו הפסיד את אושרו, עד כאן תמצית חקירה השניה:

מלבי"ם – ביאור המלים – שמואל ב פרק כד [ויאיר אור מ'] פקד ספר. ועוד ישמש בפעל נשא, נשא את ראש בני גרשון (במדבר ד, כב). ואומר כי פעל ספר בא על הספירה בעצמה, שסופר אחד שנים שלשה, כמו וספרה לה שבעת ימים (ויקרא טו, כח), וספרתם לכם ממחרת השבת (שם כג, טו), שע"ז לא יצדק רק לשון ספירה שסופר הימים.

ופעל פקד בא על סכום המנין, אחר שספר הפרטים ויאמר סך הכל כך וכך ישמש בלשון פקד,

וירמוז ג"כ אל תכלית הספירה, למשל מלך הסופר חיילותיו לדעת סכומם, הוא פוקד על ענינם, מי ילך למלחמה וכמה ילכו,

ובזה משתתף עם הוראה השנית שיש לפעל פקד, ה' צבאות מפקד צבא מלחמה (ישעיה יג, ד),

וכן אמר במדרש שה"ש (שהש"ר ו, ט), מספר זה המנין מפקד זה הסכום,

וכן תמצא שבכ"מ שידבר על פעולת הספירה הסדוריית זא"ז לא יוכל להזכיר לשון פקד,

אספרם מחול ירביון (תהלים קלט, יח), כי עתה צעדי תספור (איוב יד, טז), תספור ירחים תמלאנה (שם לט, ב), והכהו כדי רשעתו במספר (דברים כה, ב).

אולם פעל מנה בא גם על דבר שכבר יודע מספרו ומונה לדעת אם לא חסר ממה שהיה,

כמ"ש עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה (ירמי' לג, יג), לדעת אם חסר מהם, למנות ימינו כן הודע (תהלים צ, יב), וחסרון לא יוכל להמנות (קהלת א, טו), מונה מספר לככבים (תהלים קמז, ד),

ר"ל שמונה שלא יחסר מספרם לעולם,

ואמר (בראשית יג, טז) אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה, כי העפר לא יצוייר בו המינוי, שאם יוקח אבק דק מן העפר ישאר בשלימותו כמו שהיה,

וכן ישראל כשיחסר מהם יתמלא תיכף, ועז"א (במדבר כג, י) מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל,

תפס מינוי אצל עפר. ופעל נשא בא על הפקידה שיש בו נשיאות וחשיבות,

כמו ראש אנשי המלחמה שישא ראשו שהוא איש גבור ומצביא המלחמה,

וכן במדרש במדבר פ"ד (במ"ר ד, יב), אינו אומר פוקד אלא נשא לשון נשיאות וחשיבות.

 

(טז) דִּבַּ֨רְתִּי אֲנִ֤י עִם־לִבִּי֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֗י הִנֵּ֨ה הִגְדַּ֤לְתִּי וְהוֹסַ֙פְתִּי֙ חָכְמָ֔ה עַ֛ל כָּל־אֲשֶׁר־הָיָ֥ה לְפָנַ֖י עַל־ יְרוּשָׁלִָ֑ם וְלִבִּ֛י רָאָ֥ה הַרְבֵּ֖ה חָכְמָ֥ה וָדָֽעַת:

רש"י דברתי אני עם לבי – עכשו שירדתי מגדולתי אני נותן לבי לאמר מי יאמר עלי שאבא לידי מדה זו:

אני הנה הגדלתי וגו':

כתב המלבי"ם ביאיר אוראמרתי בליביבקוהלת בהרבה מקומות – על דבר שאינו אמת.

דיברתי בליבי – על דבר שהוא אמת.

אמרי שפר (טז) דברתי אני עם ליבי לאמר אולי זאת אשר לא הצליחו האנשים ההמה במעשיהם הוא מחסרון חכמה אשר לא ידעו להזהר, ואם גם ראיתי חכמים גדולים נכשלו בזה אמרתי,

אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלים מאין כמוני,

ולבד זה הלא לבי ראה הרבה חכמה ודעת כי גם בנסיון ראיתי הרבה אשר גם מזה יחכם האדם מאד,

וא"כ בטח אצליח במעשי יותר מכל

קול אפרים לבי. הנה אמר לנו הכתוב [מלכים אפרק ג פסוקים ה־יב] שנתן הקב"ה למלך שלמה "לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך".

על כן אמר דברתי "אני" עם "לבי" מפני שלבו כמעט שאינו עצמו 'שלמה', אלא כלי קדוש שנתנו אלהים בקרבו,

ולב זה בלא טירחה ובלא עמל ראה הרבה חכמה ודעת.

אבל יותר מזה ראינו "תן לחכם ויחכם עוד", ושלמה המלך הגדיל והוסיף חכמה יותר ממה שניתן לו במתנה,

והחלק הזה חשוב יותר מהמתנה מפני שבא לו ע"י טרחה גדולה [ועיין מה שכתבתי לקמן (ב. י)בפסוק "וזה חלקי מכל עמלי"], ועל כן אומר בראשונה "אני" בעצמי על ידי כח ידי "הגדלתי וגו':

ולבי ראה. מכבר, שניתן לי מה' יתברך לב מלא חכמה ודעת. והראיה שהרי בברכת חונן הדעת בתפילת שמונה עשרה ראינו שה' יתברך חונן הדעת שהיא מתנת האלהים,

והיא הכלי שעל ידו יכול האדם להשיג הבינה והחכמה ע"י לימוד והתמדה:

ובזה יבוא אל החקירה השלישית שהיא אם תכלית הבריאה היא שהאדם יעסוק באסיפת חכמה,

כדי להיות חכם גדול בעצמו, או כדי להגדיל חכמה ויאדיר:

 

(יז) וָאֶתְּנָ֤ה לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְדַ֥עַת הוֹלֵל֖וֹת וְשִׂכְל֑וּת יָדַ֕עְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֥ה ה֖וּא רַעְי֥וֹן רֽוּחַ:

רש"י ואתנה – עכשיו את לבי לדעת את טיב החכמה מה סופה ואת טיב ההוללות והסכלות, והוללות שיעמום וטירוף הדעת לשון ערבוב כמו (ישעיה א) מהול במים וסכלות שטות:

ידעתיעתה שגם החכמה יש בו שבר רוח כי ברוב החכמה אדם סומך על רוב חכמתו ואינו מתרחק מן האסור ובא רוב כעס להקב"ה

אני אמרתי ארבה סוסים ולא אשיב את העם מצרימה ובסוף השיבותי

אני אמרתי ארבה נשים ולא יסירו לבבי והרי נכתב עלי (מלכים א יא) נשיו הטו את לבבו

וכן הוא אומר שעל רוב חכמתו הוא סמך ועשה כמה דברים

שנאמר (משלי ל) נאום הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואוכל:

אמרי שפר ע"כ ואתנה לבי לדעת חכמה, ודעת הוללות ושכלות הם שתי המפלגות אשר זכרנו,

הנאות החיצוניות נקראו "הוללות" כי הם יהוללו דעת האדם, ויוליכוהו שולל

באשר רובם הם דברים בלתי נחוצים, וילאו רוח האדם מאד.

והפנימיות נקראו "סכלות" כי אמנם נצרכים הם לאדם, אבל אם ירבה בהם לסכלות תחשב לו,

כי לו הסתפק במועט לא חסר לו הרבה.

בשתי המפלגות האלה נתתי אל ליבי להתנהג עפ"י חכמתי,

בעניני מאכל ומשתה התנהגתי עפ"י חכמת הרפואה,

לאכול ולשתות מכל מין במשקל ובמשורה, לבל יעוותו סדרי בריאותי,

וכן בענינים החיצונים, לעשות כל מעשה עפ"י החכמה הדרושה לו,

למשל בבנותו בית ערך את כל מעשיו עפ"י חכמת הבנין לבל יחסר בו מאומה, וכן עשיתי בכל מעשי,

אבל ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח, ר"ל הגם שלי לא היה רעיון רוח, כי אם הבל לבד, כאשר יבאר,

אבל ידעתי היטב שלכל האדם הוא גם רעיון רוח:

 

קול אפרים ואתנה לבי. מדעתי נתתי את הכלי היקר הזה, לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות.

שהרי יש חכמת החכמה וחכמת השכלות,

להבין דרכי ההבנה בכלל, ומה חסרון שיטת השכלים [נ' שר"ל הסכלים], ובלע"ז נקרא גם פסיכולוגיה,

וחכמת הפילוסופיה מתעסקת בחקירות אלו לדעת איזה דברים אפשר להבין ע"י השכל האנושי,

והאם אפשר להגיע אל האמת וכדומה, ולרוב אלו דברים שייכים לשאלת 'מה לפנים מה לאחור'

שאי אפשר לאדם לבוא אל סוף דעתם,

ועל כן הוא אומר: ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח. וטוב יותר להשתמש בשכל האנושי להבין מה שניתן לנו להבין:

 

(יח) כִּ֛י בְּרֹ֥ב חָכְמָ֖ה רָב־כָּ֑עַס וְיוֹסִ֥יף דַּ֖עַת יוֹסִ֥יף מַכְאֽוֹב:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) כי ברוב חכמה רוב כעס. כל אדם שהוא חכם רואה דבר שאינו הגון וכועס.

וכן הוא אומר (תהלים קיט, קלו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך.

אבל ההדיוטים רואים דבר אסור ודבר ערוה ואומרים מה בכך:

ס"א כי ברוב חכמה רוב כעס. בזמן שתלמיד חכם עובר עבירה רב כעס עליו מן השמים,

כדרך שאתה מוצא בדואג ובאחיתופל ובבני עלי הכהן:

יוסיף דעת יוסיף מכאוב. שאם נפל אדם רופא לחולי לפי שהוא בקי ויודע הרפואות ויודע עת חוליו קשה שאינו עומד, לפיכך הוא כואב על נפשו, כך היודע שחטא ודינו גדול לפיכך הוא כואב על נפשו,

אבל ההדיוט אינו חושש:

ס"א כי ברוב חכמה. מאין תבא החכמה לאדם:

ברוב כעס. שרבו כועס עליו: ויוסיף דעת. מי הוא? מי שיוסיף מכאוב שהלקהו רבו הרבה.

 

תורה תמימה ויוסיף דעת וגו' – תניא, קטן היודע לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס מרחיקין לק"ש ולתפלה ארבע אמות מצואתו וממימי רגליו, ובגדול אפילו שלא בכדי אכילת פרס, מאי טעמא, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב [סוכה מ"ב ב']:

 

ת"י כי ברוב חכמה. כי מי שגדול בחכמה והרשיע ולא שב בתשובה – מכעיס הרבה לפני ד'.

ויוסף דעת. ומי שהוסיף דעת ומת צעיר מוסיף כאב לב לקרוביו.

מדרש רבה כי ברוב חכמה רוב כעס. לפי שהי' הנחש ערום מכל לפיכך הוא ארור מכל.

יש שהירבו חכמה לטובתם, משה ושלמה, ויש שהירבו חכמה לרעתם כגון דואג ואחיתופל,

יש שהירבו גבורה לטובתם, יהודה ודוד, ויש שהירבו גבורה לרעתם, שמשון וגלית,

יש שהירבו עושר לטובתם, דוד ושלמה, ויש שהירבו עושר לרעתם, קרח והמן,

יש שהירבו בנים לטובתם, בני יעקב, ויש שהירבו בנים לרעתם, בני אחאב [א.ה. וכן בני המן…].

ד"א, ראית מימיך חמור ועוית עליו, גמל ועוית עליו והיכן היסורין מצויים, בבני האדם.

רבי צדוק הכהן כי ברוב חכמה רוב כעס. הגמ' בנדרים אומרת: אילולי חטאו ישראל ניתנו להם חמשה חומשי תורה וספר יהושע (שהוא ערכה של ארץ ישראל) בלבד. ומזה היו רואין ומכירין הכל וכמו שיהיה לעתיד לבא, שנאמר ולא ילמדו עוד איש את רעהו… כי כולם ידעו אותי.

אך אחרי הקלקול הצטרכו לתורה שבעל פה לתקן ברוב חכמה את רוב כעס.

רס"ג כי ברוב חכמה רוב כעס. התברר אצלי כי ההתמדה בלימודים לא תיתכן אלא בצער וביגיעה,

כי אין להתרומם אליהם אלא על ידי יסורין גופניים, על דרך שאמרו רבותינו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ועם כל זה חשק לבו בהם ונשתדל בהם.

ד"א, אמר שהחכמה מרסנת את התאוות ומשתקת את הנטיה לתענוגות מחמת רצון הנפש להתאחד עם עולם הנפשות,

ובכך מצטערים הגופים וזועפים ורועמים, וככל שתוסיף חכמה יוסיפו הגופות צער וכאב.

ראב"ע כי ברוב חכמה רוב כעס. כי המשכיל המכיר דברי העולם ברוב חכמתו תמיד יהיה לו כעס ומכאוב,

ולא ישמח בבניו – שאחריתם למות, ולא בעושר – שכעוף יעופף,

וגם לא יועיל ולא יושיע ביום האיד, ויום המות נתון בין ב' עיניו.

 

אמרי שפר (יח) כי. במפלגה האחת ראיתי כי ברוב חכמה רוב כעס כי איש המוני אם יבנה לו בית, והבונים יעשו בו מגרעת, הוא ישב בו לבטח, באשר לא ידע חסרונו.

והחכם כי יבנה לו בית, ויעותו בוניו בו מאומה, יתר לבבו ממקומו ומעיו ירתחו בכל עת ראותו.

וכמו כן במפלגה השנית ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. האיש ההמוני יאכל לשבעה מכל האכל אשר ימצא, ולא יזיק לו אכלו, אם חדש ואם ישן יאכל, כי לא ישים לבו לזה. והחכם הענוג והרך אשר ישקול בפלס כל מאכל טרם שומו בפיו ובשבע עינים יחקרנו, אם הוא ישנה מעט באכלו יקלקל בריאותו,

ותיכף אחר אכלו ירגיש מכאוב. הנה זאת נודע לו עפ"י נסיון בתּורו בהליכות החיים:

 

קול אפרים רב כעס. חכם כי יחטא אין מוחלין לו אפילו כחוט השערה כמו שכתוב "וסביביו נשערה מאוד",

ומי לנו גדול ממשה רבינו שאין אנו מבינים במה חטא במי מריבה, וכעס עליו ה' יתברך:

ויוסיף דעת. מי שמתבונן בצרות הרבים בכלל ושל החכמים בפרט, ההתבוננות גורמת לו להיות מלא מכאובים על יסוריהם, וכל מה שיוסיף לדעת ולהבין יקרם, יוסיף לדאוג עליהם,

וכמו כן מי שמוסיף דעת מרגיש יותר ביסורים שלו, כמו שאנו רואין ברבן גמליאל שהיה איסטניס ולא יכל לקבל שום ענוי אפילו דברים שאנשים פשוטים אינם מרגישים כלל.

ועל כן החכמה והדעת בעצמם אינן יתרון לאדם, ואינן מביאין אותו להיות מאושר בחלקו, וטוב לו אם היה נשאר בסכלותו,

אא"כ משתמש בחכמתו למצות, ואז אין החכמה התכלית אלא המצות,

ובזה נשלם תמצית החקירה השלישית:

 


Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות על “קהלת פרק יב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. ישראל טריבווסר הגיב:

    לכבוד הרב שליט"א האם יש אפשרות לקבל את שיעור על קהלת בטקסט כי באתר זה לא מופיע

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading