. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128דיסק אונקי 1282

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

אבד לך דיסק אונקי? >>

להתחסן נגד קורונה?

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 
 
קהלת

קהלת פרק ב

(א) אָמַ֤רְתִּי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י לְכָה־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֛ה בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא הָֽבֶל:

רש"י אמרתי אני בלבי – הואיל וכן הוא אחדל לי מן החכמה ואעסוק במשתה תמיד:

אנסכה – לשון מסך יין לשתות כמו (משלי ט) מסכה יינה עירוב יין במים לתקנו או עירוב בשמים ביין לקונדיטון:

וראה בטוב – כמו וראית בטוב:

והנה גם הוא הבל – שהרי ראיתי בנבואה שהרבה קלקולים באים מתוך שחוק,

בלשצר מת מתוך משתה, אנשי דור המבול נשטפו מתוך רוב טובה שהשפעת להם:

אבן עזרא אמרתי – ידבר עם נפשו בעיקר ההוללות לכה נא אנסכה בשמחה,

אם החכמה תוליד כעס – תעזב, ואשוב להתעסק בדברי שמחה ולנסך היין, כעניין ושתו ביין מסכתי

ואם הם שני שרשים והוא מהבניין הדגוש כמו אדברה, וינסך כמו וידבר,

ויש אומרים כי הוא מן נסה [מלשון נסיון, אנסה] והכ"ף לדמות הנוכח, כענין אנסה אותך

כמו אחווך שמע לי, אכנך ולא ידעתני:

 

כתב המלבי"ם ביאיר אוראמרתי בליבי – בקוהלת בהרבה מקומות – על דבר שאינו אמת.

דיברתי בליבי – על דבר שהוא אמת.

אמרי שפר (א) אמרתי. עתה מבאר הליכות חייו בעיניני עוה"ז את אשר ראה על נפשו מהם

ומבאר תחלה דרך כלל – הנה אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב עוה"ז,

ראיתי והנה גם הוא הבל. גם הנקרא בפי הבריות בשם שמחה וגם הנקרא בשם טוב הכל הבל. כי

קול אפרים בשמחה. עתה בא לחקירה הרביעית. לנסות אם השמחה היא התכלית של האדם;

אנסכה. ולכן הוא אומר בלשון זה דוקא, שהוא לשון הסך שכר,

כלומר שמחה גופנית הבאה ע"י שתיה ואכילת מעדנים, וכיוצא בזה;

וראה בטוב. לא טוב רוחני שאי אפשר לראותו בעינים,

אלא טוב גשמי כמו שמפרט לקמן עבדים ועושר, שהוא כולו עולם הזה:

 

(ב) לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה:

פסיקתא זוטרתא לשחוק אמרתי מהולל. אמר רבא בר כהנא כל שחוק שאומות העולם שוחקים ושמחים מהולל הוא מעורבב הוא וסופם תהלה [בדפוס ברלין תרס"ד כתוב "תהלה". וצריך לנקד "תָהֳלָה" (ע"פ איוב ד', ח"י). ופירש רש"י שם ועוד מפרשים שהוא מלשון הוללות וסכלות]:

ולשמחה. של אומות העולם: מה זו עושה. מה לישראל עמהם לעשות.

וכן הוא אומר (הושע ט, א) אל תשמח ישראל אל גיל כעמים:

מדרש זוטא לשחוק אמרתי מהולל. א"ר אבא בר כהנא מה מעורבב השחוק שאומות העולם משחקין בבתי טיאטריאות ובתי קרקסיאות שלהם.

ולשמחה מה זו עושה, מה טיבן של תלמידי חכמים [להיות] נכנס לשם.

ד"א לשחוק אמרתי מהולל, מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב,

אלישבע בת עמינדב ראתה ארבע שמחות [ביום] אחד, [ראתה] יבמה מלך, בעלה כהן גדול, אחיה נשיא, [שני בניה סגני כהונה], כיון שנכנסו בניה ויצאו שרופים נהפכה שמחתה לאבל,

הה"ד אחרי מות שני בני אהרן (ויקרא ט"ז א').

מלבי"ם [על משלי פרק יד פסוק יג] גם בשחוק יכאב לב, ולכן הגם שתראה על פני האויל ששוחק, והשעה מצלחת לו, הלב יכאב כי לב יודע מרת נפשו ומרגיש כי אחריתה שמחה תוגה ובאחרית יודע שהשמחה היא תוגה באמת, כי ילך בדרך מות, ויש הבדל בין שחוק ובין שמחה.

השחוק נראה רק בחיצוניותו, והשמחה בלב,

ויש בוכה ושוחק בוכה בלבו ושוחק בפיו, כמ"ש על ר"ע שבכה ושחק, ועז"א שיש שוחק ולבו כואב:

מלבי"ם ביאור המילות פי' מהול – מזוג ומעורבב ובערבי אל מהל, ויש מזוגים לו לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב' ב'):

 

אמרי שפר (ב) לשחוק אמרתי מהולָל ולשמחה מה זו עושה. הנה ההבדל בין שחוק לשמחה

מבואר כי שמחה נקרא דבר נכבד אשר ישמחו אנשים בו, כמציאת ההון ובשורות טובות

[א.ה. סותר בזה לפירושו המקובל של המלבי"ם בכ"מ ששמחה הוא השמחה התמידית, להבדיל מ'גילה' שהיא שמחה על הדבר המתחדש] ויתר הדברים המשמחים לב האדם.

ושחוק נקראו הדברים המהבילים את האדם ואין בהם ממש כמו משחק הלצים, ואוחזי העינים,

ויתר ההבלים המתעים את האדם.

עפ"ז יקרא את חלק הנאות הפנימיות בשם שמחה כי עליהם ישמח האדם בשעתם,

והנאות החיצוניות בשם שחוק כי רובם הם הבלים ודמיונות שוא המוליכים תועה את האדם

וע"ז אמר: לשחוק אמרתי מהולל, הוא טירוף דעת ושגעון כי עליו ירבה לעמול וכל עמלו לרוח,

כי לא ישיג מהם תועלת מאומה.

והשמחה הגם שאינה טרוף דעת כי באמת משתה בשר ויין טוב מארוחת ירק, אבל לתכלית מה זה עושה?

כי רק בעת האוכל נכר השוע לפני הדל, אבל אחרי אכלם שוים הם.

ועוד ישנם עניים האוכלים פת חרבה וגוום חזק, והאוכלים למעדנים ימקו כל ימיהם.

ועתה מבאר תהלוכות עניניו בפרט:

 

קול אפרים: מהולל. במעשה האדם ישנם שלש מדרגות,

הפחותה מכולם מביאה לחטאים,

האמצעית אינה מביאה לידי חטא אך גם אינה מביאה לידי מעשים טובים,

והשלישית מביאה לצדק ומעשים טובים.

ולכן אומר על ה"שחוק" המביא לידי לצנות וזנות וכל דבר מגונה, שהוא "מהולל" ומשוגע,

ובר דעת ירחיק עצמו ממדה זו המלאה סכנה לנפש;

ולשמחה מה זה עושה. ואפילו השמחה הנכונה כגון לשמוע כלי זמר ושירים ממשוררים גדולים,

אע"פ שאינה מביאה לידי חטא, מ"מ אינה עושה פרי של מעשים טובים, ומביאה בדרך כלל לביטול זמן, ואינה ראויה לאיש נבון להתעסק בה כי אם לעיתים רחוקות כגון בזמן שהוא עיף ממלאכתו וכדומה,

וגם אז רק במדה מחוקה.

ואינו מדבר כאן משמחה של מצוה כגון לימוד תורה ושמחת חתן וכלה שהם מעשים טובים וחיוביים שעושים פרי.

ידוע שאם האדם אינו עולה למעלה ממילא הוא יורד למטה כי אי אפשר לאדם לעמוד על מקום אחד,

ועל כן אם השמחה אינה עושה מאומה לטוב בסוף היא עושה לרע, ונעשה הוללות כמו השחוק עצמו,

ומטעם זה בחר בלשון שאלה, דאינו אומר "והשמחה אינה עושה מאומה",

וכן אינו אומר בלשון החלטית "והשמחה עושה רע", והתמיהה תענה את הכל [מישבת הענין על ב' אופניו],

ובזה נשלם תמצית החקירה הרביעית.

וכל פרטי החקירות כיצד נהג לחקור בחכמתו את כל הד' חקירות ביחד דוקא,

שאז אין את החסרונות שישנם כאשר חוקרים כל חקירה לבד לכשעצמה, יפרש בהרחבה לקמן;

 

מעם לועז בשם קול יעקב לשחוק אמרתי מהולל [וגרוע] – דוקא בשמחה של רשות.

לא כן בשמחה של מצוה שעליה אמר שלמה ו'שבח אני את השמחה'.

ובה נאמר: שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו (תהלים לב).

שהתיבה "מהולל" יש בה ב' משמעויות, לשון שבח, ולשון עירבוב, והדבר תלוי לפי תוצאות השחוק והשמחה. שאם השחוק מביא לחכמה ולרוח הקודש, הרי הוא משובח, ואם מביאו לידי קלות ראש, הרי הוא מעורבב. וזהו שאומר 'ולשמחה' אם אני בא להעריך את טיב השמחה, מה זו עושה?

הריני מעריכה לפי פעולתה, מה עושה השמחה הזאת? טובה או רעה?

ונרמז במה שאמר ושבח אני את 'ה'שמחה, בה"א הידיעה, שמחת נשואין, שנאמרו בה ה' לשונות של שמחה, קול ששון, קול שמחה, קול חתן קול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגיגתם.

 

מע"ל בשם שבט ראובן על פי מה שאמר ר' אלעאי הזקן (חגיגה טז) אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויעשה מה שלבו חפץ. ופירש רבנו חננאל שמתוך שילבש שחורים ייכנע לבו ולא יחטא.

וזהו שאמר שלמה, אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב, שאעשה בעצה הזאת ואעשה מה שלבי חפץ.

והנה מתברר גם הוא הבל, שמתוך זה לבי נשבר ואיני יכול לעשות מה שלבי חפץ…

 

מע"ל בשם חמדת ישראל מבאר שנאמר הדבר ביחס למלכות, וכך אמר שלמה, אמרתי אנסכה בשמחה,

רציתי למשול מתוך שמחה [א.ה. כמפרשים 'אנסכה' מל' נסיכות ומלכות],

אח"כ אמרתי לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זה עושה. שאין השליט רשאי לשמוח בשעה שיש בעם עניות וצרות.

כמו שאמר רבן גמליאל לר"י בן גודגודא ור"א בן חסמא שרצה להושיבן בראש ולא רצו, וכי שררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם.

כמו שנאמר וידברו אליו לאמר אם היום תהיה לעבד לעם הזה (מ"א יב). ובודאי קיבל מאביו שלמד הנהגה זו.

 

(ג) תַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י לִמְשׁ֥וֹךְ בַּיַּ֖יִן אֶת־בְּשָׂרִ֑י וְלִבִּ֞י נֹהֵ֤ג בַּֽחָכְמָה֙ וְלֶאֱחֹ֣ז בְּסִכְל֔וּת עַ֣ד אֲשֶׁר־אֶרְאֶ֗ה אֵי־זֶ֨ה ט֜וֹב לִבְנֵ֤י הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשׂוּ֙ תַּ֣חַת הַשָּׁמַ֔יִם מִסְפַּ֖ר יְמֵ֥י חַיֵּיהֶֽם:

רש"י תרתי בלבי – חזרתי לתור בלבי להחזיק בכולן במשתה בחכמה ובסכלות

ולמשוך ולעדן במשתה היין את בשרי, כל סעודת עונג קרויה על שם היין:

ולבי נוהג בחכמה – אף אם בשרי נמשך ביין לבי מתגלגל בחכמה להחזיק בתורה:

ולאחוז בסכלות – בדברים [מדברי תורה] הדומים לי לסכלות שאמרתי עליהם (משלי ל) ואיתיאל ואוכל וכגון לבישת שעטנז וכלאי הכרם שהשטן משיב עליהם ואומות העולם משיבין עליהם

וכן הוא אומר (להלן קהלת ז) טוב אשר תאחוז בזה וגו', וגם על שאול שנדמה בעיניו סכלות להרוג מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק והיא מצות המקום וקורא אותה סכלות:

 

אבן עזרא תרתי – כאשר ראיתי שהחכמה לבדה תוליד כאב והשחוק לבדו לא יועיל חפשתי דרך לחבר בין שניהם ומשכתי בשרי ביין כדי שאשמח ועניין בשרי גופי ולבי נוהג בחכמה לבי תמורת שכלי ונשמתי,

ונוהג פועל יוצא והפעול חסר וענינו ולבי נוהג דבריו בחכמה ויאחז מעט מהסכלות שהוא תאות זה העולם וכל זה עד שיורה אי זה דרך הטוב:

 

אמרי שפר (ג) תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי. יין כולל כל תענוגות הפנימיים, ולהם משפט הקדימה כי הם יחזקו את הגוף, אבל כאשר קרוב להכשל בהם להשתמש בהם בלי דעת,

על כן לבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות. ר"ל באוחזי בסכלות [שהם הנאות הפנימיות בכלל]

לא הלכתי אחר עיני, כי אם את לבי הפקדתי להיות מנהיג כל יצורי גווי בחכמה.

ומפרש בדבריו באמרו הלשון לאחוז,

לאמר בהתעסקי בחלק החיים הזה לא נפתה לבי להאמין שזה תכלית האדם, כי מי פתי יחשוב כן?

אבל כונתי היתה רק לאחוז בסכלות כאדם האוחז בעמודי הגשר בעברי נהר,

כן אחזתי גם אני בסכלות [כי הוא המחזק את הגוף] בעברי בדרך רחוקה, ומה הוא דרכי?

הוא אשר נתתי את לבי לתור בכל הליכות העולם עד אשר אראה איזה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם. כי הנה דעת המהבילים היא שאין לאחר המות כלום, ע"כ ילכו אחרי שרירות לבם מבלי לדאוג לאחריתם,

וכבר היה רגיל על לשון הריקים לאמר: אכול ושתה כי מחר נמות,

אבל כל אשר עינים לו יראה כי שקר בימינם.

כי אם נראה מלך האוסף מעמו אחד למאה לצבא, ויעבדוהו שש שנים ואחר כן ישלחם לביתם היעלה על הדעת לאמר כי מטרת המלך היא רק לכלכלם שש שנים?

הלא אין מטרתו כי אם ללמדם קשת במשך שנות עבודתם ואחר ימצא בם חפץ עת כי תקראנה מלחמה.

כמו כן נוכל לדעת אם הביא ה' את האדם על הארץ רק לימים מספר, ואחר ישלחנו מזה מטרתו היא ללמדו פה דבר נכבד, ולקץ הימים ימצא בו חפץ, ועל הדבר הנכבד הזה עמלתי לדעת מה הוא.

קול אפרים תרתי בלבי. שצריך לחפש אחרי כל כחותיו לדרוש בכל החקירות ביחד:

למשוך ביין את בשרי. כנגד חקירה ד' "אנסכה בשמחה וראה בטוב":

ולבי נהג בחכמה ולאחז כסכלות. כנגד חקירה ג' (לעיל פסוק י"ז):

נהג. אינו צריך לאחוז [ולעצור] בחכמה, אלא אדרבה ככל שנוהגת יותר במהירות ורבוי הוא יותר טוב:

ולאחז בסכלות. אבל בסכלות יש סכנה גדולה ליפול לגמרי במצודת היצר,

על כן צריך תמיד "לאחוז" ולהחזיק בה, כדי שיהיה הוא מושל על הסכלות ולא הסכלות עליו:

אשר יעשו. כנגד חקירה ב' (לעיל פסוק י"ג):

תחת השמים מספר ימי חייהם. כנגד מה שהחליט בחקירה א' (לעיל פרק א' ד־יא) על קיצור חיי האדם:

 

(ד) הִגְדַּ֖לְתִּי מַעֲשָׂ֑י בָּנִ֤יתִי לִי֙ בָּתִּ֔ים נָטַ֥עְתִּי לִ֖י כְּרָמִֽים:

תרגום הרביתי מעשים טובים בירושלים, בניתי לי בתים, בית המקדש לכפר על ישראל, ובית המלך וחדר ואולם ובית דין, אבנים חצובות, ששם יושבים החכמים ודנים את הדין,

עשיתי כסא של שן פיל למושב המלכות, נטעתי לי כרמים ביבנה

כל כרמים של ענבים לשתות מהם יין אני ורבני הסנהדרין וגם לנסך יין ושכר על המזבח:

אמרי שפר (ד) הגדלתי מעשי. אח"כ החלותי לעסוק בענינים החיצונים אשר יהוללו דעת האדם לחשוב שזה תכליתו ואומר: בכל אשר עשיתי הגדלתי מעשי.

הבתים והכרמים אשר עשיתי כולם היו גדולים וטובים עד להפליא,

למען לא יתעני דמיוני לחשוב כי לוא הגדלתים לעשות באתי עד תכליתי.

ומפרש שכל מעשיו עשה בסדר נכון, את הנחוץ רכש לו קודם, וממנו יצא אל שאינו נחוץ כל כך

עד הגיעו אל המותריים לגמרי.

מראש בניתי לי בתים הנחוצים לאדם למעון ובלעדם לא יכון בארץ, אח"כ נטעתי לי כרמים שאינם נצרכים כ"כ:

קול אפרים הגדלתי. יותר מן הצורך, שהצורך אינו הבל, ואם אין קמח אין תורה:

לי. ולא לעניים לצדקה, שאז אדרבה טוב שיבנה כמה שיותר בתים.

התורה הקדושה רומזת דבר זה בדברים (כ, ה) "מי האיש אשר בנה בית חדש",

והיא המלאכה הראשונה שצריך האדם לעסוק בה, ועל כן התחיל בבתים:

לי. לצורך עצמי בלבד: כרמים. היא המלאכה השניה החשובה, ע׳ שם פסוק ו׳ ״מי האיש אשר נטע כרם״:

 

(ה) עָשִׂ֣יתִי לִ֔י גַּנּ֖וֹת וּפַרְדֵּסִ֑ים וְנָטַ֥עְתִּי בָהֶ֖ם עֵ֥ץ כָּל־פֶּֽרִי:

אמרי שפר (ה) אחריהם עשיתי לי גנים ופרדסים, ונטעתי בהם עץ כל פרי

פחותים במעלה מיין כרמים המשמח אלהים ואנשים, ואחריהם עוד פחותים מהם והוא:

קול אפרים (ה) גנות. לירקות: פרדסים. לעץ כל פרי:

 

(ו) עָשִׂ֥יתִי לִ֖י בְּרֵכ֣וֹת מָ֑יִם לְהַשְׁק֣וֹת מֵהֶ֔ם יַ֖עַר צוֹמֵ֥חַ עֵצִֽים:

אמרי שפר (ו) עשיתי לי ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים אשר לא יעשו כל פרי, רק להשביע את העין בהם. אחריהם ירדתי אל דבר היותר גרוע כי

קול אפרים (ו) יער צומח עצים. ע׳ גטין (נו, א), ״ושבחו רבנן לדציבי, דרב חסדא כל אקלידי הוה מסר לשמעיה בר מדציבי, דאמר רב חסדא אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבי דציבי״:

 

(ז) קָנִ֙יתִי֙ עֲבָדִ֣ים וּשְׁפָח֔וֹת וּבְנֵי־בַ֖יִת הָ֣יָה לִ֑י גַּ֣ם מִקְנֶה֩ בָקָ֨ר וָצֹ֤אן הַרְבֵּה֙ הָ֣יָה לִ֔י מִכֹּ֛ל שֶֽׁהָי֥וּ לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָֽם:

אמרי שפר (ז) קניתי עבדים ושפחות, ולא לשרתני אשר מוכרחים מאד לאדם המעלה,

כי בני בית היה לי מכבר לשרתני, רק הרביתים למען הרבות כבוד.

אח"כ אל עוד גרוע מהם, כי גם מקנה בקר וצאן הרבה יותר מכדי צרכי היה לי

אשר אין בהם דעת גם לכבד את אדוניהם [דבריו צ"ב שהאדם מתכבד בריבוי צאנו גם אם נעשה הדבר שלא מדעת הצאן]: אח"כ אל עוד גרוע, כי

קול אפרים (ז) קניתי וכו'. אחד שהגדיל מעשיו בבנין בתים ונטיעת כרמים שהם דברים שאי אפשר לקחתם בדמים, שאינם מטלטלים אלא קרקעות, נתן עיניו בדברים יקרים שאפשר לקנותם בממון,

ובראשונה קנה עבדים ושפחות שהושוו לקרקעות כידוע בדברי חכמים, ומהם ממילא היה לו 'בני בית', ואח"ב קנה מקנה שהם מטלטלים אבל יש בהם רוח חיים וחשובים יותר מדוממים, ו

אח"כ כנס גם כסף וזהב שהם הממון עצמו, וחשובים יותר מכל מיני כלים כיון שבהם יכול לקנות הכל:

קניתי עבדים, ושפחות, ובני בית וכו' מקנה וכו'. וביעקב אבינו הסדר שונה וכתוב שם "ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים",

יש לומר שליעקב היה הצאן חשוב ביותר מכיון שפרנסתו באה מן הצאן, והשפחות היו לצורך נשיו ובניו, ואחר כך לקח עבדים לצרכו, והגמלים והחמורים לקח לדרך לברוח לארץ מולדתו.

אבל קהלת היתה לו הנהגה אחרת, ולגדולת עצמו כדי לטפל בבתים שבנה ובכרמים שנטע וכו' היה צריך עבדים רבים, ושפחות היה צריך כדי לזווג לעבדים שיפרו וירבו, ובני בית היו לו מהם,

והמקנה קנה בסוף כדי לתת אותם בשדות כראוי לנוי [ולמאכל] ולא לפרנסה [למסחר ורווח];

 

(ח) כָּנַ֤סְתִּי לִי֙ גַּם־כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וּסְגֻלַּ֥ת מְלָכִ֖ים וְהַמְּדִינ֑וֹת עָשִׂ֨יתִי לִ֜י שָׁרִ֣ים וְשָׁר֗וֹת וְתַעֲנוּגֹ֛ת בְּנֵ֥י הָאָדָ֖ם שִׁדָּ֥ה וְשִׁדּֽוֹת:

מדרש זוטא – א"ר חמא בר חנינא וכי לא בא הכתוב אלא להודיענו חכמתו של שלמה ועושרו?

הא אינו מדבר אלא על דברי תורה. הגדלתי מעשי. הלוחות שנאמר והלוחות מעשה אלהים המה (שמות ל"ב ט"ז). בניתי לי בתים. בתי כנסיות ובתי מדרשות. נטעתי לי כרמים, כי הא דתנן מדרש זה דרש ר' אלעזר [בן עזריה] בכרם ביבנה, וכי כרם היה שם, אלא שורות של תלמידי חכמים שהם יושבים ככרם.

עשיתי לי גנות ופרדסים. אלו משניות גדולות, כגון משנת ר"ע, משנת ר' הושעיא, ומשנת ר' חייא, ומשנת בר קפרא. נטעתי בהם עץ כל פרי. זה תלמוד בבלי שבלול בהם.

עשיתי לי ברכות מים. א"ר חנינא אלו הדרשנים. להשקות מהן יער צומח עצים. אלו עמי המדינות שבאים ושומעין. ר' חייא אמר בריכות מים, אלו סופרים ומשנים. להשקות מהן יער צומח עצים. אלו שבאין ולומדין.

קניתי עבדים ושפחות. אלו בתי דינין שבחוצה לארץ. ובני בית היה לי. תני ר' חייא זה רוח הקדש. וגם מקנה. אלו הקרבנות, שנאמר להקריב אשה לה' (ויקרא כ"ג ל"ז).

כנסתי לי גם כסף וזהב. אלו דברי תורה, שנאמר הנחמדים מזהב ומפז (תהלים י"ט י"א).

וסגלת מלכים. אלו מלמדי תורה, שנאמר בי מלכים ימלוכו (משלי ח' ט"ו). והמדינות. אלו תלמידי חכמים שמדיינין על ההלכות. עשיתי לי שרים ושרות. אלו משוררים זכרים, ומשוררין נקיבות. ותענוגות בני האדם. זו ענוגן של ישראל. שדה ושדות. אלו דיינים זכרים ודיינין נקיבות. [הרד"ל מפרש לאו דוקא דיינות ממש, אלא שופטת להשגיח שלא ישלחו הנשים בעוולתה אישה לרעותה ידה ע"ש עוד].

ר' אחא פתר קריא בכניסתן לארץ ישראל. הגדלתי מעשי. וכי תבואו אל ארץ [מושבותיכם] (במדבר ט"ו ב'). [בניתי לי בתים], דכתיב ובתים מלאים כל טוב (דברים ו' י"א). ונטעתי לי בהם עץ כל פרי, שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא י"ט כ"ג).

מע"ל בשם לב חכם – כנסתי לי גם כסף וזהב. עד עכשיו דיבר בקנינים של הבית ואחר כך מדבר בקניני המלכות.

ואומר: כנסתי לי גם כסף וזהב, אע״פ שמרבה עבדים מרבה גזל, אבל הם לא נגעו בנכסי, אדרבה, כנסתי לי גם כסף וזהב.

כמו שמעיד הכתוב על שלמה ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים (מ״א י),

ושאלו, אפשר שהיו כאבנים (קטנות) בדרכים ובחצרות ולא היו נגנבות?

אלא היו גדולות, אבני ח׳ אמות ואבני י׳ אמות. ואפילו משקלות שהיו בימי שלמה של זהב היו.

מע"ל בשם נחל אשכול להרחיד"א – כנסתי לי גם כסף וזהב. ודרשו חז״ל אלו דברי תורה הנחמדים מזהב ומכסף שיש להם ב׳ המעלות, החשיבות של הזהב, והחריפות [בהוצאה, שעובר לסוחר בקלות] של הכסף.

וזה מרומז הן אל החלק הנגלה של התורה, שהוא יפה לכל כמו הכסף שהוא עובר לסוחר,

והן לחלק הנסתר שהוא חשוב ויקר אבל אינו חריף, שאינו לכל.

מע"ל בשם מכלול יופי וסגולת מלכים והמדינות. שמצינו שבאו אליו מכל העולם לשמוע חכמתו והיו מביאים לו מתנות יקרות ערך. כמו שנאמר במלכת שבא, ותבא ירושלימה בחיל כבד מאד גמלים נושאים בשמים וזהב רב מאוד ואבן יקרה.

עשיתי לי שרים ושרות. תמוה – שהרי קול באשה ערוה? בשבילו היו אנשים שרים, ובשביל נשיו נשים שרות.

ורש"י מפרש – שרים ושרות, מיני כלי זמר, שאין לפרש כפשוטו משוררים ומשוררות.

[יש מיישבים שקול באשה ערוה מדרבנן, ובזמן שלמה עדיין לא גזרו על כך].

ובזוהר הקדוש (שמות יח) מפרש שזכה שלמה להכיר השירים העליונים ששׁרים שׂרי מעלה.

אמרי שפר (ח) כנסתי לי גם כסף וזהב וסגולת מלכים והמדינות. כי הראשונים ישביעו את העין בכל עת ראותם [כי גלוים המה]. לא כן אלה הטמונים באוצרות וסגולות מלכים, אשר כל עין לא תראם.

אח"כ אל מותריים לגמרי, כי עשיתי לי שרים ושרות ותענגות בני האדם שדה ושדות המהבילים את האדם מבלי כל תועלת:

קול אפרים (ח) כנסתי לי וכו' וסגלת מלכים. לא כדוד אביו שכנס זהב וכסף ונחושת הנצרכים לבנין בית המקדש לשם מצוה:

שרים ושרות. לשיר תענוגים, ואחרון אחרון יש בו מיעוט הצורך ורוב התענוג והמותרות:

שדה ושדות. שהם למעלה מן הטבע היוצא מכלל מעשה אדם.

וזה לשון הגמרא (גיטין סח. א) "שרים ושרות" אלו מיני זמר, "ותענוגות בני אדם" אלו ברכות ומרחצאות, "שדה ושדות" הכא תרגימו שידה ושידתין במערבא אמרי שידתא. ורש"י שם פירש וזה לשונו "בריכות" לרחוץ בהן בצונן, "הכא תרגימו" – בבבל, "שידה ושידתין" – שד זכר ושד נקיבה,

"שידתא" – שידה, עגלה למרכבת נשים ושרים, עכ"ל עיין שם:

 

(ט) וְגָדַ֣לְתִּי וְהוֹסַ֔פְתִּי מִכֹּ֛ל שֶׁהָיָ֥ה לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָ֑ם אַ֥ף חָכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי:

מדרש זוטא – אף חכמתי עמדה לי. אמר ר' חמא בר פפא כל תורה שלמדתי באף נתקיימה לי.

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) הוספתי וגדלתי מכל שהיה לפני בירושלים. הכליל גם את דוד אביו, וכן הוא אומר (שם ח, יט) רק אתה לא תבנה הבית כי אם בנך:

אף חכמתי עמדה לי. אמר שלמה כל אף וכעס שבא עלי ללמוד החכמה היא עמדה לזקנתי:

ס"א אף חכמתי עמדה לי. כל דבר שחשבתי בחכמה לעשות היא עמדה לי.

רש"י אף חכמתי – גם חכמתי לא הנחתי בשביל כל המעשים האלה [התענוגות שהוזכרו בפסוקים הקודמים] ועמדה לי ולא שכחתיה, ד"א עמדה לי לעזרה מכל אלה:

אמרי שפר (ט) וגדלתי. וכאשר ראיתי כי שלשה אבות נזיקין הם, אשר לא יתנו לעשיר להתענג על עשרו, והם הקנאה, והתאוה, והכבוד.

כי כל אשר ירבה האדם עושר, כן יקנא באחרים אשר יעשירו ממנו, או גם כי ידמו לו.

וכן יתאוה לאסוף הון יותר להרבות עשרו, והשלישית עוד מרה מהם, אם שפל אנשים יקום להיות עשיר, יחפוץ מאד להדמות אל שועי הארץ, ואם הם ינידוהו מהם ימוק בכלימתו, ועשרו שמור לו לרעתו.

אבל אנכי הצלחתי במעשי, ונצלתי משלשתם, כי גדלתי והוספתי מכל – ובמי איפוא אקנא?

אף חכמתי עמדה לי כאוהב נאמן להרימני על, כי חכמתי מכל, ומי הוא יפיל כבודי?

קול אפרים (ט) מכל שהיה לפני כירושלם. הוא דוד אביו, שכנס אוצרות לבנין בית המקדש לשם מצוה:

אף חכמתי. אע"פ שהמשיך בשרו בתענוגים: עמדה לי. כמו שאמר לעיל בפסוק ג' "ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות", ותחת שתלך חכמתו הלוך וחסר, עמדה לכל הפחות על מקומה, ועסק בחקירתו גם בזמן שמשך ביין את בשר:

וגדלתי והוספתי. אפשר לומר שכוונתו לדברים שבאו אליו בלא כל יגיעה או עשיה או קנין ממון ואפילו בלא כניסה [שכנס כסף וזהב בפסוק הקודם],

כי הלא שלחו לו מתנות רבות ממדינת הים דברים יקרי המציאות ציורים שונים מחמדי עינים,

עד שממילא גדל מכל אשר היה לפניו:

 

(י) וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה כִּֽי־לִבִּ֤י שָׂמֵ֙חַ֙ מִכָּל־ עֲמָלִ֔י וְזֶֽה־הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכָּל־עֲמָלִֽי:

תורה תמימה וכל אשר שאלו וגו' – וכל אשר שאלו עיני – בנשים, לא אצלתי מהם [מ"ר]:

מכל שמחה – זו שמחת העושר. דבר אחר מכל שמחה – זו שמחת הנשים [שם]:

לבי שמח מכל עמלי – זו פרשת חלה ויש אומרים זו פרשת נסכים [שם]:

חלקי מכל עמלי – פליגי רב ושמואל, חד אמר חלקי מכל עמלימקלו, וחד אמר – גונדו, מלמד שלבסוף לא מלך שלמה אלא על מקלו בלבד [סנהדרין כ' ב']:

חלקי מכל עמלי – בשעה שירד שלמה מכסאו ומלאך בדמותו ישב עליה, היה מחזר על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות ועל בתי גדולי ישראל ואמר אני קהלת הייתי מלך והיו מכין אותו בקנה ונותנין לפניו קערה של גריסין, באותה שעה בכה ואמר וזה היה חלקי מכל עמלי [מ"ר פרשה זו פסוק ב']:

רש"י לא אצלתי – לא רחקתי להבדל מהם וכן (במדבר יא) ויאצל מן הרוח ויתן על הזקנים כמנורה שמדליקין ממנה נרות הרבה ואין אורה חסר כלום:

וזה היה חלקי – ואחרי עשיתי כל אלה אין לי מכולם אלא זה, רב ושמואל חד אמר מקלו וחד אמר קידו, מקידה של חרש ששותין בה ויש פותרים ממדרש אגדה כל הענין בבתי מדרשות ותלמידים ובבתי כנסיות:

יער צומח עצים – עמי הארץ למלאכת שדות וכרמים:

חלקי – מקלו ומקדו

מבאר בספר 'דברי בן שלמה' [יעקובזון] איתא בסנהדרין (כ:) פירוש על דברי שלמה (קהלת ב׳ י׳): וזה היה חלקי מכל עמלי – רב ושמואל חד אמר מקלו וחד אמר גונדו – וגונדו הוא לפי הפירוש השני ברש"י שם ״מקידה ששותה בה מים״. ושמענו מפי ידידנו שמואל דייטשלנדר זצ״ל פירוש על זה בשם הגר"א:

שלמה המלך כאשר הביט על כל חייו, על כל מה שעשה ופעל ועבד, ראה והכיר שלא גדולת ממלכתו ולא רוב עושרו ואף לא חכמתו ומשליו לאין מספר היו תכלית ימי חלדו, אלא רק מה שתיקן לטובת עמו לחזוק הדת בתוכו והאמונה בקרבו, זה היה חלקו – חלקו הנצחי – מכל עמלו.

 ומה תקן? עירובי חצרות ונטילת ידים.

ועל אלו רמזו רב ושמואל: מקלו מציין את כלי המדידה שצריכים למדוד בהם את כל המדות והשיעורים שנזכרין לענין ערובי חצרות בפרק חלון (עירובין עו והלאה) ובשאר מקומות.

ומקדו מציין את הכלי שצריכים לנטילת ידים. שתי התקנות האלה היו יקרות בעיניו מאוד, על ידיהן זכה לחיות חיי עולם.

ובאמת: ע״י עירובי חצרות מראין כל בני החצר שהם כבני בית אחד, כבני איש אחד, וכן הרי עירובי חצרות הסמל לשלום ואחדות בין יושבי אותו חצר בפרט ובכל העולם בכלל.

ונטילת ידים: הידים עסקניות הן ונטילת ידים מעוררת אותנו להיות נקיי כפים, להיות נאמנים במשא ומתן, וע״י זה להיות גם כן ברי לבב. וכן פעל שלמה ע״י התקנות האלו לתקן העולם במלכות שדי.

ואיתא בשבת (יד:) בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה (משלי כ״ג ט״ו) בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, (שם כ״ז י״א) חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר. גם עליונים ששו על תקנות שלמה שעשה לטובת עמו הלכה למעשה.

מזה ששלמה קרא לתקנות האלה כל חלקו, ולא תורותיו וספריו הכתובים ברוח הקודש, מזה יש לנו ללמד את חשיבות המעשה לטובת הכלל והצבור, חשיבות שאין דמיון לה. [דברי בן שלמה יעקובזון]

 

אמרי שפר (י) וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם בענינים החיצונים,

לא מנעתי את לבי מכל שמחה בענינים הפנימים ומה אתאוה עוד?

וגם הצלחתי במעשי אלה כי לבי שמח מכל עמלי, וזה היה חלקי מכל עמלי בהנאות הפנימיות,

כי בכל עת שאכלתי לשבע בשר ויין וכל מעדני מלכים היה לבי שמח בזה ושבע רצון,

כי לא דרשתי יותר בחלק החיים הזה. אבל כאשר

קול אפרים וכל אשר שאלו עיני. יש שני מיני שמחה, האחד קל להשיג בלא טורח ועמל כגון אכול ושתו וכו', וכמו שמובא לעיל שאפילו בנין בתים ונטיעת כרמים הם על ידי מלאכת עבדים.

אבל יש שמחה שניה שאי אפשר להשיגה אלא על ידי עמל ויגיעה יתירה, וגם בה יש שני חלקים,

שמחה גופנית ושמחה רוחנית, וכאן הוא מדבר ממין הזה ובשני חלקיו:

לא אצלתי מהם. העינים שואלות לראות דברים מיוחדים כגון הרים גבוהים וימים רחוקים, ואין להשיג עונג זה אלא ע"י נסיונות גדולים, ואם לא היה מטריח את עצמו ללכת למרחקים כדי לראותם, לא היה יכול לומר שיודע כל מיני שמחה שבעולם:

לא מנעתי את לבי. החלק השני הוא החלק הרוחני שהלב חומד להבין כל מיני מדע, וקהלת השיגו ג"כ ע"י מה שראו עיניו במקומות שונים, וגם ע"י ראיה באספקלריא המגדלת (מיקרוסקופ),

ולימוד זה הוא קשה מאוד ומצריך עיק רב, ואי אפשר להשיג שמחה כזאת שבאה ע"י 'התרת ספיקות' הטבע ע"י שלוחים או עבדים, אלא רק ע"י עמל וטירחה רבה, ועל שמחה כזאת שייך לומר כי לבי שמח מכל עמלי.

שרק ע"י עמל השיג שמחה זאת, וגם השמחה גדולה כל כך, עד שהיא מבטלת את צער העמל שעובר על המגיע למדרגה גבוה זאת:

וזה היה חלקי מכל עמלי. כי החכמה שאדם קונה אין לזר עמו, ואי אפשר להניחה לאחרים אחר מותו,

ואם היא חכמת התורה היא מלווה אותו אל העולם הבא,

ואין לקנות חלק זה כי אם ע"י עמל ויגיעה רבה, ועל חלק הזה אין לומר שהוא הבל ורעות רוח, [וע' לקמן ג. כב] "כי הוא חלקו" שגם שם מפרש מה הוא עיקר עבודת האדם עלי האדמה.

אבל בפסוק הבא מדבר במעשה שעשו ידיו והעמל הצריך לזה, ועל זה אומר "והנה הכל הבל" וכו':

 

(יא) וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכָל־מַעֲשַׂי֙ שֶֽׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶׁעָמַ֣לְתִּי לַעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֙בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ופניתי אני מכל מעשי שעשו ידי. שיגיעתי בתורה: ובעמל שעמלתי לעשות. חוכמות וספרים: והנה הכל הבל ורעות רוח. כספל הזה שנתמלא בשעתו ומתפנה בשעתו, כך כל התורה שלמד שלמה בשעתו אבדה, דכתיב ויעש שלמה את הרע:

ואין יתרון תחת השמש. כי אם בתורה שהיא לפני השמש.

מלבי"ם ביאור המילות למעשה ידיו, אשר עשו אצבעותיו. מעשה ידיו יכלול גם הנעשה בפקודתו ע"י עושי רצונו, ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי (קהלת ב' י"א)

אבל מעשה אצבעותיו, פורט מה שעשה בעצמו. אצבע אלהים הוא (שמות ח' ט"ו), ר"ל אינו ע"י הטבע בפקודת ה', רק מעשהו בעצמו בבלתי אמצעי:

אמרי שפר (יא) פניתי אני לחלק השני שהוא בכל מעשי שעשו ידי כל הבתים והכרמים וכל האוצרות והסגולות שעשיתי, ובעמל שעמלתי לעשות.

כי אם ארכו ימי בנות ביתי שלש עשרה שנה בלא ספק לא היה זה מחסרון הוצאות הבנין,

כי אם אשר עמל ימים רבים להמציא תבנית כל דבר, ולעשות בו חדרים ועליות, ואולמות לפי רחב תבונתו. וא"כ היה זה עמל שעמלתי לעשות שעמלתי בכל כחי ונפשי איך לעשות כל דבר,

ובאמת אין כל ספק שהיתה מלאכתי להפליא מאד, כי גם על הכסא נאמר לא נעשה כן לכל ממלכה (מ"א י'), וע"כ קויתי במשך השנים האלה, שנות הבנין, שכאשר תשלם מלאכתי העצומה הזאת בטח אבוא עד תכליתי:

אבל והנה הכל הבל ורעות רוח חיש קל ראיתי כי הבל הוא, ועוד שברון רוח,

כי כל אשר יגדל תפארת הבית כן יגדל המכאוב להשאירו לאחרים,

ע"כ בכלל אני אומר ואין יתרון תחת השמש.

כבר אמרנו שיתרון יקרא החשוב במעלה על חבירו וא"כ לא נוכל לאמר יתרון למכאוב האצבע על מכאוב השיניים, כי שניהם רעים, אבל נאמר מכאוב השיניים רע ממכאוב האצבע,

כן לא נוכל לומר על כל עניני עוה"ז יתרון לאחד על חברו, כי אם האחד גרוע מחברו,

כי את כולם ישא רוח יקח הבל, וא"כ "אין יתרון" בכל הענינים שתחת השמש.

קול אפרים בכל מעשי. שיעור פסוקים י"א וי"ב הוא ב'מאמרים מקבילים', "בכל מעשי שעשו ידי וכו', ואין יתרון תחת השמש וכו', את אשר כבר עשוהו",

"ובעמל שעמלתי לעשות וכו', כי מה האדם שיבוא אחרי המלך וכו', והנה הכל הבל ורעות רוח":

מעשי שעשו ידי. ששמח בעת העשיה, אבל לאחר שנשלמה המלאכה אין עוד יתרון תחת השמש מן העבודה עצמה, וכמו שביארתי לעיל בפסוק )א. פס' "מעוות לא יוכל לתקון":

ובעמל שעמלתי לעשות. כוונתו לבתים ולכרמים שעשה, ובזה הכל הבל ורעות רוח, כי מה האדם שיבוא אחרי המלך ויאבדם, וכמו שיתבאר בפסוקים י"ח וי"ט "ושנאתי וכו', ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלוט בכל עמלי",

ובאמת כך היה שעמלו הלך בשבי בגלל חטאי בניו, כמו שכתוב [ישעיה לט, ה] "ויאמר ישעיהו אל חזקיהו שמע דבר ה' צבאות, הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך

ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבל, לא יותר דבר אמר ה'":

 

 (יב) וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י׀ מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ:

(שמות רבה) לראות חכמה. מה שהייתי מחכים על דברי תורה והייתי מראה לעצמי שאני יודע דעת תורה (ארבה ולא יטו) אותה דעת של הוללות היתה. כי מה האדם שיבוא אחרי המלך. כי הוא שיהי' רשאי להרהר אחר מדותיו ואחר גזרותיו של מלך מלכי המלכים הקב"'ה. מדבר במשה רבנו ע"ה שאמר לו הקב"ה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך. ומשה לא שמר את הדבר הזה ובא להתחכם על גזרותיו של הקב"ה והתחיל לומר למה הרעות לעם הזה, ועל דבר זה ביקשה מידת הדין לפגוע במשה, ולפי שבשביל צער ישראל דיבר כן חזר ונהג עמו במידת הרחמים.

 

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ופניתי אני לראות חכמה. חכמה יתירה:

והוללות וסכלות. הוללות זה המינות, וסכלות זו הטפשות, להבחין ביניהם:

כי מה האדם כשיבא אחרי המלך. אחרי מעשיו של מלך מלכי המלכים:

את אשר כבר עשוהו. כלומר מי יוכל לומר "אם היה כן וכן היה נאה".

אמר ר' שמעון בן יוחאי מלך בשר ודם שבנה פלטרין ובני אדם נכנסין לתוכה, יכולין הם לומר אם היתה התקרה גבוהה ביותר זו נמוכה היתה נאה, אילו היה העמודים גבוהים יותר כמה היתה נאה, אבל על מעשיו של הקדוש ברוך הוא מי יוכל לומר כן היה נאה וכן היה נאה, כלומר יוכל אדם לומר אם היו לו שלשה עינים כמה היה נאה (וכן או להחליף מתוקן נבראו??).

את אשר כבר עשוהו, כמו נעשה אדם (בראשית א, כו), והוא על דרך גדולה ושולטנות, שהרי כתיב (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך:

ס"א כי מה האדם. כי מה יש לו לאדם לעשות אלא שיבא אחרי המלך, אחרי מלכות התורה, כדכתיב (תהלים עג, כד) בעצתך תנחני, ואחר כבוד תקחני:

את אשר כבר עשוהו. הצדיקים הראשונים הלכו אחרי עצת התורה והצליחו.

רש"י ופניתי אני לראות חכמה – פונה אני מכל עסקי להתבונן בתורה. והוללות וסכלות – עונש עבירות:

כי מה האדם שיבא אחרי המלך – להתחנן לו על גזרה שגזר עליו וכבר עשאוהו למעשה הגזירה לגוזרה,

טוב לו להתבונן תחלה במעשיו ולא יצטרך לבקש:

אמרי שפר (יב) ופניתי. מעיר בדבריו לומר, הנה חרצתי אומֵר כי אין יתרון תחת השמש,

אבל ראו זה מצאתי דבר אחד אשר יתרון לו, והוא:

ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות. בעת התעסקי בשני חלקי החיים הנקראים הוללות וסכלות,

פניתי אז לראות חכמה לעשות כל מעשי בחכמה, לבלתי לכת אחר שרירות עיני (הוא אשר באר בסימן א' פ' י"ז), כי שויתי לנגד עיני משל נכבד:

הנה המלך יפקיד שרים בכל מדינה ועיר להנהגת העם וכח בידם לשפוט גם בדיני נפשות להמית את הרשע. והנה קרה במדינה אחת אשר האיש אחד רצח את רעהו, וירשיעוהו השופטים למות, ויבוא אבי הנשפט אל המלך ויפול לפני רגליו, ויתחנן לו לסלוח עון בנו בפעם הזאת,

והמלך נעתר לבקשתו ויסע עמו אל מקום המשפט, אבל מצאו כי כבר הומת הנשפט ביד השופטים,

ועתה הגידו נא מה הועיל האמלל הזה בעמלו, אחרי שגם המלך לא יכול להושיעו עוד.

כן המלך כל הארץ המנהיג את כל העולם בכלל, מסר הנהגת כל עיר קטנה [זה הגוף] ביד האדם בעל בחירה – הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים שנאמר שומר נפשו ירחק מהם (כתובות ל'),

ואם אחד מאיבריו יעקש דרכו ויבוא באש, או בכל סכנה וישפט ממערכת גופו למות, מה יועיל כי יזעק אל המלך עוד הלא הוא מסר את ההנהגה הזאת לאדם, ובידו להמית את עצמו.

וזהו אמרו פניתי אני לראות חכמה בכל מעשי להתנהג על פיה,

כי השיבותי אל ליבי מה [יועיל] האדם שיבוא אחרי המלך אם ימצא את אשר כבר עשוהו השרים,

כי אז לא יושיעהו גם המלך, ועל כן עליו להזהר מראש לבל יהיה בו חטא משפט מות. וכאשר נסיתי לעשות כל מעשי בחכמה –

קול אפרים יב] ופניתי. משמעו, כיון שכל המעשים הם הבל אין להשתכל עוד בהם,

ופנה לחקירה השלישית בענין החכמה והסכלות;

כי מה האדם שיבוא אחרי המלך. המאמר מקביל עם מה שאמר לעיל בפסוק י"א "ובעמל שעמלתי לעשות", ועיין לקמן פסוק י"ח:

את אשר כבר עשוהו. מקביל עם מה שאמר לעיל בפסוק י"א "ופניתי בכל מעשי שעשו ידי",

ומ"מ יש המשך הגון גם כאן בין שני החלקים, כי פנה לראות איך יתנהג האדם שיבוא אחרי המלך עם כל החפצים שהתקין המלך ע"י עמלו,

ועוד חקירה כזאת שיראה לרחוק ע"י חכמת האדם שעיניו בראשו ויראה העתיד,

היא תהיה הראיה לדבריו לעילי "ברוב חכמה רב כעס" וכו':

אלשיך …ומה שאני אומר שהחכמה חצונית היא הוללות, הלא הוא כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר וכו'. והוא משל הרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים ח"ב פי"ז) לסתור דעת הבאים לדון עיקרי האלהות וחדוש העולם מחקירה שכלית על פי הטבע,

 במשול משל לאשה הרה וילדה תוך חומה נשגבה אשר אין בה אשה ויגדל הילד ויגמל וילמדוהו דעת חכמה טבעית עד תומה, ובגדלו שאל ויאמר איכה יתהוו האנשים ויספרו לו, ויאמרו הנה יש בריה מעין האדם ובקרוב איש אליה יזריע בבטנה זרע אנשים וסגור יהיה שם תשעה חדשים פיו סתום וטבורו פתוח כי משם יאכל מאשר תאכל אמו, ואחר יצא מרחם ויסגר טבורו ויפתח פיו בו יינק חלב משדי אמו עד אשר יגדל.

והנה הנער בשמעו יחרה אפו כנגד הדובר בו ויקלל את יומו באמור אליו בושו והכלמו דוברי שקר, הלא ידעתם כי אם איש יהיה סגור תשעה חדשים בקרב איש לא יחיה, ואם כרגע יהיה פיו סגור וטבורו פתוח ימות בלא עתו, באופן כי דבריכם לא יתכנו.

והנה לא יבצר מהיות דברו אמת וגם המה לא דברו אליו כזבים.

אך פשר דבר הוא, כי טבע ילוד אשה טרם יצא מרחם עם טבעו אחרי צאתו לא אחד. וזה טעות הילד שרצה לדון ממה שאחר טבע הולדו מה שקודם אליו שלא היה הטבע כמו שאחרי כן.

כן במקרה ההוא גם לדן מה שקודם מבריאת העולם, ממה שאחר הטבע שהטביע הוא יתברך בעולם שברא, גם הוא יקרנו.

כי הנה הדברים העליונים וגם מה שהיה קודם הברא העולם, אינו דומה למה שהוא בעולם השפל אחר הבראו שהטביע בו הוא יתברך טבע מחודש,

ואם כן איככה יוכל לשפוט איש אלהותו יתברך וחדוש העולם מחקירות וטעמים מיוסדים במה שהוא אחר הטבע לפי שכל אנושי:

וזה יהיה מאמר שלמה בחכמתו: תדע למה אמרתי שראיתי כי החכמה חצונית הוללות היא,

כי הלא מה האדם שיבא אחרי המלך מלכו של עולם לחפש אחר מעשיו עם מה שכבר עשוהו ה' אלהים הוא הטבע, אשר שני שמות אלו עשוהו ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (בראשית ב ד) מה שקודם לא היה כן. ואומרו את הוא כמו עם, כרוב אתין שבתורה, כי באים בטענת מה שכבר עשוהו לדון על מה שעדיין לא היה. וזה ראיתי אחרי רואי טעמיהם כי הוללות המה באמת:

 

מע"ל – ופניתי אני לראות חכמה – מֶ֣ה הָאָדָ֗ם מהו תפקידו של האדם בעולמו,

והתשובה היא להדבק בבוראו וז"ש שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וכיצד ידע הדרך?

התשובה היא אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ: – [את במובן 'עִם'] יחד עם החסידים אשר כבר קיימו כן.

 

(יג) וְרָאִ֧יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַֽחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתְר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ:

אמרי שפר (יג) ראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, אבל לא יתרון מעט במדרגה אחת,

כי אם כיתרון האור מן החשך הרחוקים זה מזה בשני הקצוות.

ולא תדמה כי רק משל הוא אשר אמשילם אל האור והחשך, כי אם זה אור בעצם, וזה חשך בעצם כי הלא:

 

גר"א חכם מה הוא אומר, מה העדות והחוקים אשר צוה ה׳ אלוקינו אתכם וכו', רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם וכו'…

על כך מעיר הגר״א מוילנא זי״ע את ההערה הקצרה: ׳וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך׳ (קהלת ב׳ יג׳). ולכאורה אינו מובן מה כוונת הגר׳׳א בהערה זו?

אלא מסבירים: הגאון מוילנא – מתכוון להשיב בזה על השאלה הנודעת: במה נבדלת שאלתו של החכם, האומר: ׳מה העדות וכו׳ אשר ציוה ה׳ אלוקינו אתכם׳, משאלתו של הרשע – ׳מה העבודה הזאת לכם׳?

במה ׳אתכם׳ טוב יותר מ׳׳לכם׳׳?

ועל כך מעיר הגר׳׳א, כי ׳יתרון לחכמה מן הסכלות׳ – יתרונה של שאלת החכם משאלתו של הרשע הוא: ׳כיתרון האור מן החושך׳ – בבריאת האור נזכר שם אלוהים: ׳ויקרא אלוהים לאור יום׳,

כנגד זה בחושך נאמר סתם: ׳ולחושך קרא לילה׳.

ובזה גם ההבדל בין החכם, שבשאלתו הוא מזכיר שם שמים והוא אומר: ׳אשר ציוה ה׳ אלוקינו אתכם׳,

ובין הרשע, האומר: ׳מה העבודה הזאת לכם׳, ואינו מזכיר בשאלתו את שם שמים

 

קול אפרים [יג] יתרון. לכאורה קהלת מחליט בפסוק זה שמצא יתרון תחת השמש.

אך המתבונן בפסוקים הבאים רואה שלא כך הם הדברים "והחכם עיניו בראשו",

וכל זה הוא ביאור למה שאמר לעיל "כי ברוב חכמה רב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב"

ואם כן אין יתרון בחכמתו.

והסכל שאינו רואה לרחוק 'חובק את ידיו", אע"פ שבסוף "אוכל את בשרו" כלומר את בניו הקטנים, רחמנא ליצלן מרוב עניו. וכמו שעשו בזמן חורבן בית המקדש, אך יש לו, עכ"פ חיי שעה:

אלשיך …כי הנה ראיתי אני, כלומר אני בעל החכמה, שיש יתרון לחכמה. ובמה הכרתי יתרון החכמה?

הלא הוא מן הסכלות, כי מתוך פחיתות הסכלות הכרתי יתרון החכמה, כאשר יוכר יתרון האור מתוך החשך:

(פנים יפות וישב) כיתרון האור מן החושך. כשם שיתרון האור הוא רק אחרי מציאות החושך שקדם לו ומן החושך עצמו יוצא האור וכנאמר יוצר אור ובורא חושך, על ידי שברא חושך תחילה על ידי כך יצא האור והיתגלה כך יעשה האדם עצמו לסכל ולא יהא נחשב בעיני עצמו לכלום אז יגיע למעלות החכמה האמיתית. וכן הוא אומר במתן תורה בשמעכם את הקול מתוך החושך, היות ומתן תורה היה תכלית בריאת העולם צריך היה להיגלות מתוך החושך וכמו בתחילת הבריאה וחושך על פני תהום, ויאמר אלקים יהי אור.

 

(יד) הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם:

(רס"ג) החכם עיניו בראשו. …ואני סובר שהחכם עיניו בראשו עיניו סמוכים למח שהוא בראש ומן המח מגיע האור לעיניים ונמצא שואב ראייתו ממקורו הנכון, והכסיל להיפך, פעולותיו אל החושך.

(ספר חרדים) החכם עיניו בראשו. בשורשו, הוא ית' ראש כל ראשית.

(פנים יפות) מחשבתו דבוקה בשורש נשמתו למעלה.

 

תורה תמימה החכם עיניו בראשו – וכי הכסיל עיניו ברגליו הם. אלא עד שהחכם בראשו של דבר הוא יודע מה בסופו [ירושלמי סוטה פ"ח ה"י]:

החכם עיניו בראשו וגו' – דבר אחר החכם עיניו בראשו זה אברהם אבינו, והכסיל בחשך הולך זה נמרוד, ואמרתי אני [אברהם] בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני – זה נקרא מלך וזה נקרא מלך, ולמה חכמתי אני יותר ולמה מסרתי נפשי על קדושת שמו של הקדוש ברוך הוא, אלא כשישראל נכנסין לצרה הם אומרים זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, שמא אוה"ע אומרים זכור למעשה נמרוד?? הדא הוא דכתיב ואיך ימות החכם עם הכסיל [שם]:

החכם עיניו בראשו וגו' – דבר אחר החכם עיניו בראשו זה משה, והכסיל בחושך הולך זה בלעם, ואמרתי אני [משה] בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני, זה נקרא נביא וזה נקרא נביא, א"כ למה חכמתי אני יותר, למה נתתי נפשי על התורה, אלא כשישראל נכנסין לצרה הם אומרים ויזכור ימי עולם משה עמו (ישעיה ס"ג), שמא אוה"ע אומרים ויזכור ימי עולם בלעם עמו, הדא הוא דכתיב ואיך ימות החכם עם הכסיל [שם]:

החכם עיניו בראשו וגו' – דבר אחר החכם עיניו בראשו זה דוד מלך ישראל והכסיל בחושך הולך זה נבוכדנצר, ואמרתי אני [דוד] בלבי כמקרה הכסיל יקרני, זה בנה ביהמ"ק [צ"ב דדוד לא בנה ביהמ"ק? ויתכן שמעלה עליו הכתוב כיון שרצה ומחשבה טובה כו'] ומלך ארבעים שנה וזה החריבו ומלך ארבעים שנה, א"כ למה חכמתי אני יותר ולמה נתתי נפשי על בנין ביהמ"ק, אלא למחר שלמה עומד ובונה ביהמ"ק ואומר (דה"ב ו') זכרה לחסדי דוד עבדך, שמא אויל מרודך עומד ואומר זכרה לחסדי נבוכדנצר עבדך, הדא הוא דכתיב ואיך ימות החכם עם הכסיל [מ"ר]:

החכם עיניו בראשו וגו' – דבר אחר החכם עיניו בראשו, זה הלוקח חטים לשלש שנים, והכסיל בחושך הולך זה שלקח חטים לשנה אחת, ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל יקרני, זה אוכל וזה אוכל, א"כ למה חכמתי אני יותר ולמה משכנתי בגדי להכין לי מזוני, אלא למחר שנת בצורת באה, זה אוכל ביוקר וזה אוכל בזול, הדא הוא דכתיב ואיך ימות החכם עם הכסיל [שם]:

החכם עיניו בראשו וגו' – דבר אחר החכם עיניו בראשו, זה תלמיד חכם שרגיל במשנתו, והכסיל בחושך הולך – זה שאינו רגיל במשנתו, ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל יקרני, זה נקרא רבי וזה נקרא רבי, זה חכם וזה חכם, א"כ למה חכמתי אני יותר ולמה נתתי נפשי על תורתי, אלא למחר שניהם נכנסין לבית הועד או למקום אחר ושואלין לזה ולזה, זה נשאל ומשיב וזה נשאל ואינו משיב, הדא הוא דכתיב ואיך ימות החכם עם הכסיל [שם]:

אמרי שפר (יד) החכם עיניו בראשו ומביט על כל צעדיו, הוא הולך באור.

והכסיל העוצם עיניו מראות דרכו הוא בחשך הולך-

וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם ר"ל אל תדמה שנפתה לבי להאמין שזה תכלית האדם לעסוק בהוללות וסכלות ולהתנהג בהם עפ"י החכמה,

כי הלא ידעתי שמקרה אחד יקרה את כולם ולו היה זה עיקר תכלית האדם – היה ראוי שיבדלו במקריהם:

קול אפרים [יד] גם אני. שאני 'החכם מכל אדם', וא"כ לכאורה ראוי אני שלא יקרה גם לי מקרה כזה:

יקרה את כלם. עוקצו בסופו, וא"כ לא מדובשך ולא מעוקצך,

ויתרון האור מן החושך מביא רק לדאבון לב ונפש. ו"יוסיף דעת יוסיף מכאוב' :

 

 (טו) וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יוֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:

רש"י ואמרתי בלבי וגו' – כלומר לפי ששניהם מתים שמא אהרהר בלבי מעתה כמקרה הרשע גם אני יקרני ולמה אהיה צדיק אז יותר:

ודברתי בלבי – שאם אהרהר כן הבל היא, כי אין זכרון החכם והכסיל שוין אחרי מותן לא יזכרו שניהם יחד שזה זכרונו לטובה וזה זכרונו לרעה:

כתב המלבי"ם ביאיר אוראמרתי בליבי – בקוהלת בהרבה מקומות – על דבר שאינו אמת.

דיברתי בליבי – על דבר שהוא אמת.

אמרי שפר (טו) אמרתי מפרש את דבריו אלה באורך. הנה כאשר ראיתי מעלת החכמה בעניני העולם קרוב היה בלבי להחליט שזה היא תכליתי,

אבל אמרתי אני בלבי שאלה אחת על זה, אחרי אשר כמקרה הכסיל גם אני יקרני

כי בתכלית מקרי עניני העוה"ז הלא אין הבדל בין חכם לכסיל,

וא"כ למה חכמתי אני אז יותר, ר"ל אם עתה בעת המקרה שווה אנכי עם הכסיל

מה יועיל לי אשר חכמתי אז יותר ממנו,

והגם שלפי שעה טובה היא מן הסכלות, אבל אחרי אשר איננה נצחית להועיל לעולם,

איך תהיה תכלית האמיתי?, על כן דברתי בלבי בהחלט שגם זה הבל:

קול אפרים [טו] גם אני. אע"פ שאני החכם מכל אדם וראוי להיות יוצא מן הכלל,

וא"כ "יוסיף דעת יוסיף מכאוב": ולמה חכמתי אני אז יותר?

נמצא שחכמתו אומרת לו שאין כדאי לאסוף חכמה. ונעשה תוהה על הראשונות' ומפסיד את כל שכרו,

האם יש הבל גדול מזה?:

יקרני. וליתר ביאור הוא מבאר שהמקרה הוא מקרה המות והשכחה:

 

(טז) כִּי֩ אֵ֨ין זִכְר֧וֹן לֶחָכָ֛ם עִֽם־הַכְּסִ֖יל לְעוֹלָ֑ם בְּשֶׁכְּבָ֞ר הַיָּמִ֤ים הַבָּאִים֙ הַכֹּ֣ל נִשְׁכָּ֔ח וְאֵ֛יךְ יָמ֥וּת הֶחָכָ֖ם עִֽם־הַכְּסִֽיל:

רס"ג כי אין זכרון לחכם עם הכסיל. כי לעולם לא ייזכרו שניהם בדמיון אחד, שזה זכרונו לשבח וזה לגנאי.

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם. [רוח הקודש מבשרת ואומרת אל תאמר כמקרה הכסיל גם אני יקרני, כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם], שהרי זכותו של אברהם אבינו עומד לעולם, אבל נמרוד כלה והלך לו.

זכותו של יעקב ג"כ, אבל עשו אין לו זכרון. תורתו של משה מתקיימת לעד על שמו, ופרעה הלך לדראון עולם. זכותו של דוד קיימת לנצח, ואחיתופל נשכח זכרו.

הרי בשכבר הימים הבאים הכל נשכח, כל רשעת הרשעים נשכח. ואיך תאמר כי ימות החכם עם הכסיל, אעפ"י שזה נקרא רבי וזה נקרא רבי בזמן שיכנסו שניהם למקום אחד, זה שואלים לו ועונה וזה יושב ודומם.

אמרי שפר (טז) כי, וא"ת הלא ראינו הבדל רב בין חכם לכסיל כי בכל דור יזכר שם החכם לשבח, ושם הכסיל לגנאי?

ע"ז אשיב לך הלא אין זכרון החכם עם הכסיל לעולם, כי במותם ישכח הכל.

ואם גם שנים אחדות אחרי מותם עוד יבדלו בזכרם, הלא בשכבר [באו] הימים הבאים הכל נשכח,

כי במשך הזמן בהכרח יכלה זכרם ואיך ימות החכם עם הכסיל.

כי לו היה זה התכלית האמיתי – היה ראוי לבל ימות החכם וע"כ

קול אפרים [טז] כי אין זכרון לחכם. ולרוב, השכר העליון שהחכם חפץ בו, היינו שיזכרו הדורות הבאים מה שחידש בענין בענין החכמה.

ואע"פ שמצאנו שיש זכרון לחכמי העולם כגון לאריסטו, אפלטון, ניוטון וכדומה, אך זה אינו לכל החכמים, ואלו הם רק יוצאים מן הכלל אחד מאלף אלפים, וכמה חכמים גדולים אבד זכרם לגמרי,

ועוד הרי התועלת שיש לו לחכם בזה שיודעים מחכמתו היא רק בחייו,

ולכן מסיים: ואיך ימות החכם. כלומר באיזה אופן מיתתו – עם הכסיל.

ולאחר מותו אין לו שום הנאה משמו הגדול ההולך מסוף העולם ועד סופו,

ולרוב אין שמו נעשה גדול בחייו אלא רק שנים רבות לאחר מותו,

ובענין זה יתלכדו שתי החקירות א' עם ג' והרעות רוח כפלים לתושיה:

 

(יז) וְשָׂנֵ֙אתִי֙ אֶת־הַ֣חַיִּ֔ים כִּ֣י רַ֤ע עָלַי֙ הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה שֶׁנַּעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּֽי־הַכֹּ֥ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:

הספורנו ושנאתי את החיים. את חיי השעה שעסקתי בהם, אחרי שנוכחתי שיש אצלנו דבר בלתי נפסד שהוא בהכרח עצם נבדל נצחי.

כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש – שעשיתי מעשים נפסדים [בלתי נצחיים] ובזה הם הבל.

 

אמרי שפר (יז) ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש, כי הכל הבל ורעות רוח, ומה בצע בחיים כאלה לעמול לרוח:

קול אפרים [יז] ושנאתי את החיים. כמו לעיל‘ "ברב חכמה רב כעס", עד שמאס לגמרי בחייו, והוא ההיפך מכונת ה' יתברך שאמר "וחי בהם". וכאן מתלכדות שלש חקירות, השלישית^ בענין החכמה עם השניה־ בענין המעשה ועוד הרביעית* בענין שמחה בחיים, ושלשתם נעשים חוט המשולש לא במהרה ינתק', וגם החקירה הראשונה בענין זכרונו של האדם וקיצור ימיו שהוא היסוד שאמר בפסוק הקודם "כי אין זכרון וכו'", שענין זה מביא בר דעת לתשובה ומעשים טובים, ואע"פ כן הם חוטאים ויותר דעת יותר מכאוב: המעשה. החקירה השניה נחלקת לשני חלקים. א] המעשה. ב] הנעשה, וכל חלק נחלק עוד לשני חלקים מעשי אנשים אחרים ומעשי עצמו כמו שיתבאר:

 

(יח) וְשָׂנֵ֤אתִֽי אֲנִי֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י שֶׁאֲנִ֥י עָמֵ֖ל תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ לָאָדָ֖ם שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽי:

אמרי שפר (יח) ושנאתי את כל עמלי. מפרש את דבריו, אי אפשר לומר ששנאתי את כל החיים בכלל,

כי הלא בהם אקנה החיים הנצחיים, רק שנאתי את כל עמלי שאני עמל תחת השמש [ולא מעל לשמש]

יען שאניחנו לאדם שיהיה אחרי, וא"כ הלא עמלתי בהם לשוא:

קול אפרים [יח] ושנאתי. ביאור הפסוק "שנאתי את החיים" דלעיל': שאניחנו. וכמו שאמר לעיל [פסוק יב] "כי מה האדם שיבוא אחרי המלך":

 

(יט) וּמִ֣י יוֹדֵ֗עַ הֶֽחָכָ֤ם יִהְיֶה֙ א֣וֹ סָכָ֔ל וְיִשְׁלַט֙ בְּכָל־עֲמָלִ֔י שֶֽׁעָמַ֥לְתִּי וְשֶׁחָכַ֖מְתִּי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:

אמרי שפר (יט) ומי יודע אם חכם יהיה או סכל וישלט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש, כי בלא ספק הפליא לעשות בביתו ובכל כליו ענינים נפלאים לפי רוב חכמתו,

ועל זה דאג אולי יפלו ביד כסיל אשר לא ידע להשתמש בהם, כמו האכר אשר מצא מזלג כסף ויוציא בו זבלו. הגם שבאמת גם זה הבל, כי מי יגיד לי מה שיהיה אחרי,

ואחרי מותי אחת היא לי אם ישתמש בהם חכם או כסיל, [וכי ארגיש בכך אז??]

רק בשומי זאת אל ליבי בחיי יגדל הכאב יותר אם יפלו ביד כסיל:

קול אפרים [יט] ומי יודע כלומר ועוד מי יודע אם לא ישחית הכל: ושחכמתי. כי החכם עושה חידושים בחכמה, ודורות הבאים אחריו לפעמים משתמשים בחידושיו לרע, וע' לקמן [ז, י' וי"ב]:

מדרש תהלים רבי מאיר היה לבלר. כלומר, סופר כותב ספרי תורה תפילין ומזוזות. והיה יגע ומשתכר שלשה סלעים בשבוע, והיה אוכל ושותה בסלע אחד, ומתלבש בסלע אחד, ובסלע השלישי היה מפרנס בו תלמידי חכמים. אמרו לו תלמידיו: מה יהיה על בניך שאין אתה מניח להם כלום לירושה? אמר להם: אם יהיו צדיקים, יהיה להם פרנסה מאת ה' יתברך, שנאמר: "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" (תהלים לז, כה). [ומעי"ז אמר כאן – ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלוט בכל עמלי…]

 

(כ) וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י לְיַאֵ֣שׁ אֶת־לִבִּ֑י עַ֚ל כָּל־הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:

אמרי שפר (כ) וסבותי אני ר"ל בהשיבי אל לבבי רעיונים נוראים כאלה ראיתי שיוכל היות אחרית מרה משעפי עצב כאלה, כי אמנם אם איש כזה אשר עמל על ביתו שלש עשרה שנה,

וכסאו שנעשה לו, אחד היה בעולם, לבד אוצרותיו הרבים וכל יקר תפארת גדולתו,

אם הוא ישים אל לבו כי כל אלה יפלו ביד זרים, הלא יוכל לנפול תחת משא עצבותיו:

זאת השיבותי אל לבבי וסבותי אני לצד אחר ליאש את לבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש לבלתי שום לב עליהם עוד,

כמו האומלל אשר אבד ממנו כלי חמדה אם ירבה לדאג עליו, ולחשוב על מעלותיו, יגדל כאבו.

אבל אם מייאש ממנו, ויסירנו מלבו כאשר לא היה לו מעולם, ישכח מלבו ורווח לו,

כן גם אנכי סבותי לייאש את לבי מכל עמלי לבלתי הגות בם עוד, ויהי בהם אשר יהי:

קול אפרים [כ] וסבותי אני ליאש. לא די שאינו יודע "מה האדם שיבוא אחרי המלך", גם אינו יודע אם הוא בעצמו יזכה לאכול בחייו מעמל ידיו כמו שיבאר:

 

(כא) כִּי־יֵ֣שׁ אָדָ֗ם שֶׁעֲמָל֛וֹ בְּחָכְמָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכִשְׁר֑וֹן וּלְאָדָ֞ם שֶׁלֹּ֤א עָֽמַל־בּוֹ֙ יִתְּנֶ֣נּוּ חֶלְק֔וֹ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרָעָ֥ה רַבָּֽה:

אמרי שפר (כא) כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו.

ר"ל אלו עשה עושר לא במשפט ראוי הוא שיאכלו זרים יגיעו,

אבל זה שעמלו בכשרון ולא נגע בחיל זרים אם כן כל עמלו חלקו הוא ולא חלק אחר,

ובכל זאת יתננו לאדם שלא עמל בו זה הבל וגם רעה רבה,

אם ישים זאת לבו יוכל להרע מאד לנפשו בהגיונו בזה, כי עצבותיו הרבות יורישוהו מחלת מות,

על כן טוב יותר ליאש מכל העמל:

קול אפרים [כא] שעמלו בחכמה וכו'. וא"כ מי יאכל ומי יחוש חוץ ממנו עכ"פ בחייו,

לו נניח שאחר מותו אי אפשר שלא יניחנו לאיש אחר:

יתננו חלקו. חלק שמגיע לו עצמו בחייו, גם זה ינתן לפעמים, לאיש אחר שלא עמל בו:

אלשיך …או יאמר, על ידי חקירותי אלו הייתי סבה ליאש את לבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש, כלומר גם אשר איכותו מעל לשמש כמעשה המצות אחר שמציאות העמל הוא תחת השמש. והטעם כי יש אדם וכו'.

והוא, כי הנה ידענו ענין הגלגול כי לא יבצר לפחות מפעמים שלש, באופן שאם יעשה הוא יתברך עיקר מהגוף האחרון להקימו בתחייה או מהשנים ויתן חלק מאותו הנפש בכל אחד משניהם,

אך בראשון יגעל ויאבד הגוף ההוא על כי לא הושלם עם שלא יבצר שטרח בחכמה ובדעת ובכשרון,

כי אפילו ריקנין שבישראל מלאים מצות כרמון (סנהדרין לז א).

ואם כן איפה גם שהנפש מקבלת באחרונה שכר הכל, הלא יתחמץ לבב אנוש על צער גופו אשר יגע וטרח ולא יהנה לא בעולם הזה אשר הוא עמל ויגע בו ולא אחר התחייה כי לא יקום.

וזהו כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון, ואחרי כן לאדם שלא עמל בו יתננו חלקו,

והוא האדם הבא אחריו שנפשו באה בו, גם זה הבל אחר שהנפש שהיא העיקר זוכה בכל.

אך עם כל זה רעה רבה היא מצד עצמו,

מע"ל בשם קהלות יעקב יש מפרשים על פי מה שכתב בחובות הלבבות שמי שמדבר לשה"ר על חבירו לוקח הלה כל זכויותיו והוא לוקח חובותיו.

וזהו שאומר הכתוב: יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון, ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו [ע"י שמדבר עליו לשה"ר] גם זה הבל ורעה רבה.

 מע"ל בשם דברי חפץ מבאר הפסוק לענין מכירת חלק בתורה, שמבואר (יו"ד רע"ו) בשם רבינו ירוחם, שהעוסק בתורה יכול להתנות עם חבירו ליתן לו חלק מלימודו, תמורת חלק שיתן לו השני בריוח. כמו יששכר וזבולון. וזהו רק לגבי התורה שיילמד. אבל לא לגבי התורה שכבר למד.

אבל מי שימכור תורתו שלמד כבר, נמצא שגורם לחבירו רעה – שהעסק בטל, וגם לעצמו שזלזל בתורה.

וזהו שאומר הכתוב, כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון, ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו, היינו שנותן חלקו שכבר למד, גם זה הבל, כי הקונה לא זכה בתורתו. ורעה רבה לעצמו, שזילזל בתורתו.

 

(כב) כִּ֠י מֶֽה־הֹוֶ֤ה לָֽאָדָם֙ בְּכָל־עֲמָל֔וֹ וּבְרַעְי֖וֹן לִבּ֑וֹ שְׁה֥וּא עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:

קול אפרים [כב] כי מה הוה לאדם. ואע"פ שאמר לעיל "כי לבי שמח מכל עמלי וזה היה חלקי מכל עמלי",

שם מדבר מעמל בדברים שאינם גשמיים כמו שפירשתי,

אבל כאן מדבר רק על עמל גשמי שצריך לעשות בגלל דאגת הפרנסה, אכילה ושתיה וכדומה,

וכמו שמפרש לקמן בפסוקים כ"ד כ"ה, וכן ענין כניסה ואסיפה שמפרש בפסוק כ"ו,

וכאן הוא מפרש מה שאמר לעיל פסוק י"ב "את אשר כבר עשוהו" שמדבר בטירחה שמביאה אל הנעשה:

 

(כג) כִּ֧י כָל־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים וָכַ֙עַס֙ עִנְיָנ֔וֹ גַּם־בַּלַּ֖יְלָה לֹא־שָׁכַ֣ב לִבּ֑וֹ גַּם־זֶ֖ה הֶ֥בֶל הֽוּא:

יאיר אור א' – הכעס מורה רק על כעס לב הכועס, ולא על שיחשוב זה לעשות רע לזולתו, הכועס מלא כעס ולא יצא לפעול על זולתו מאומה, כי בהדבק פעולה – אז יצא מגדר הכעס ויבוא בגבולות החרון אף וקצף, 'כל ימיו מכאובים וכעס ענינו', וכן 'וכעסתה צרתה גם כעס' [ש"א א-ד].

אמרי שפר (כב-כג) כי. מוסיף עוד להוכיח שטוב ליאש מעמל עוה"ז, כי למה זה לעמול על הבל נדף כזה,

כי הלא מה הוה לאדם בכל עמלו וברעיון לבו שהוא עמל תחת השמש בכל נפשו ובכל מאודו,

שהרי כל ימיו מכאובים.

הנה אם נשקיף על ימי האדם בעולם נראה שהם דומים ממש למכאוביו,

כי אם יכאב לאדם ראשו יאמר אין רע מכאב הראש, ובעת אחרת כי יכאבו לו שיניו יבחר בכאב הראש מכאב השינים, כי יאמר זה רע מכל המכאובים,

בדרך זה ידבר גם על ימיו, בעת רעב יזעק זה רע מכל,

ובעת תחסר פרנסתו יאמר מה יועיל לי הזול אם הכסף אזל מכיסי,

ולבד זה יתאונן בכל שנה, טובה היתה השנה העברה משנה הזאת אם שגם בשנה העברה דיבר כן ובזה יהיו כל ימיו מכאובים.

וזאת שנית וכעס ענינו, כל ענינו אשר יעסוק בו תמיד הוא כעס, כי אין דבר אחד בעולם אשר יישר בעיניו,

על כל צעדיו אשר יצעד לבקש מחיתו יפגע אלפי שוטנים בדרכו אשר יפערו פיהם לבלעו חיים,

הם יכעסו עליו, והוא יכעס עליהם, והיה כל ענינו כעס.

גם בלילה לא שכב לבו אף שכל אבריו שכבו על משכבם בלילה אבל לבו לא ישכב כי הוא יעבור ארצות ואיים רחוקים לתור בכל אך להשיג דבר זה, ומה יהיה אחרית ענינו ההוא,

רק כל אשר ירבה לעמול כן תרב עמלו.

לא כן המיאש מעמל עוה"ז, ולא יעמול כי אם לתכליתו האמיתית הוא ישכב בטח בלילה, ושנתו ערבה לו.

ואולי תאמר כי זה אשר לבו ער בלילות, וירבה לעמול עשה פרי בעמלו לא. גם זה הבל הוא הלא לא הועיל לו מאומה עמלו זה,

ואם גם יארכו לו לילותיו אלף פעמים כהם וישבע נדודים בהם יהי לרוח כל מחשבותיו. בדרך כלל ראיתי כי

קול אפרים [כג] כי כל ימיו מכאבים. אם לא שיחשוב האדם שהוא ולא זר יהנה מפרי עמלו,

הרי כל עמלו נחשב לעבודת פרך כעבד העובד בשביל אדונו שהוא לו איש זר, ואין כאן שמחה כלל,

וגם לאחר העשיה 'מרבה נכסים מרבה דאגה': גם בלילה לא שכב לבו. והשובע לעשיר אינו מניח לו לישון:

 

(כד) אֵֽין־ט֤וֹב בָּאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְהֶרְאָ֧ה אֶת־נַפְשׁ֛וֹ ט֖וֹב בַּעֲמָל֑וֹ גַּם־זֹה֙ רָאִ֣יתִי אָ֔נִי כִּ֛י מִיַּ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים הִֽיא:

פסיקתא זוטרתא אין טוב באדם. ר' נחמיה אמר ליה נחמן בריה דר' שמו בר נחמן ואמרי לה ר' מייאשא ור' ירמיה בריה דר' יצחק, כל אכילה ושתיה שנאמר בקהלת אינה אלא בדברי תורה ובמצוות ובמעשים טובים,

כענין שנאמר (ישעיה נה, א) לכו שברו ואכולו ולכו וכו':

והראה את נפשו טוב בעמלו. התורה נקראת טוב, מעשים טובים נקראו טוב, שנאמר (תהלים לד, טו) סור מרע ועשה טוב. והראה את נפשו לחיי העולם הבא שכולו טוב:

 גם זה ראיתי אני כי מיד אלהים היא. שאם נתן הקדוש ברוך הוא דעת לבני אדם להלוך בדרך הטוב רצה בהן הקדוש ברוך הוא, שנאמר (ישעיה מב, כא) י"י חפץ למען צדקו וכו'.

רש"י אין טוב באדם – בתמיה שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב כלומר יתן לבו לעשות משפט וצדקה עם המאכל והמשתה וכן נאמר ליהויקים (ירמיה כב) אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו:

רב סעדיה גאון – בעולם הזה אינו משיג זולת מה שאכל ושתה ונהנה במזונו והראה את נפשו טוב בעמלו.

כיון שהטיף לפרישות מעמל העולם הזה חזר וביאר שאין כונתו לפרישות מוחלטת ואינו מטיף אלא כנגד הלהיטות המופרזת, והמסתפק בכדי קיומו הוא וביתו זה החלק הרצוי.

 

אמרי שפר (כד) אין טוב באדם, [טוב הוא תואר לאיש אשר ייטב לו כמו ונהיה טובים (ירמיה מ"ד)]

ר"ל אין אחד מוצלח ומלא טובה במין האדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו שייטב לו באמת, וישמח בחלקו לאמר טוב לי בעולם,

כי כל אחד יתאונן על גורלו וכל אחד ידאג על צרה אחרת.

הן אמנם גם זה ראיתי אני כי [מתנה טובה] מיד האלהים היא אשר יחידי סגלה יזכו למתנה הטובה הזאת, אבל רחוק רחוק מאד למצוא זאת:

מע"ל בשם קול יעקב – מיד אלקים היא – שלא יחשוב האדם שכל הטובה שהוא נהנה בו שאוכל ושותה הוא מעמלו כי באמת מיד אלקים היא.

משל למה הדבר דומה לכפר אחד שהיו בו ב' אכסניות. האחד של כילי וקמצן והשני של נדיב לב ורחמן. ונזדמן עני אחד בבית הקמצן. אמר לו, שמא אוכל לאכול אצלך. אמר לו, כן, בתנאי שתעבוד אצלי כל היום.

הסכים העני, והיה יגע וטורח כל היום בזעת אפיו. ולעת ערב אמר לו הקמצן, עכשיו סור נא לאכסניא פלונית שם תמצא אוכל כאשר צויתי עליהם.

משבא לשם העני נתנו לו אכילה ושתיה בסבר פנים יפות. לימים סיפר העני מה שעשה באכסניה הראשונה. אמרו לו, חבל על כל יגיעתך. שהרי גם בלי זה היית מקבל באכסניה השניה הכל, ואילו היית נכנס לבית זה ראשונה לא היית צריך להתייגע כלל…

וזהו שאומר כאן: אין טוב לאדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו, שיחשוב שעיקר הטוב מתוך עמלו בא. שבאמת מתת אלהים היא.

 

(כה) כִּ֣י מִ֥י יֹאכַ֛ל וּמִ֥י יָח֖וּשׁ ח֥וּץ מִמֶּֽנִּי:

אמרי שפר (כה) כי ופן יאמר איש אלי, אולי לא אכלת וטעמת היטב מטוב עוה"ז, או אולי לא הכירו חושיך הליכות החיים אשר ע"כ חרצת משפטך לאמר אין טוב באדם?

ע"ז אשיב אם אנכי לא אכלתי בטובה, ואם אנכי לא חשתי – לא הכירו חושי הליכות העולם מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני אין עוד בעולם שיאכל ויחוש,

כי אנכי הלא נעליתי על כל בין בחכמת העולם בין בטובו, ומי איפוא יוכל להחליט הדבר הזה כמוני?

 

(כו) כִּ֤י לְאָדָם֙ שֶׁטּ֣וֹב לְפָנָ֔יו נָתַ֛ן חָכְמָ֥ה וְדַ֖עַת וְשִׂמְחָ֑ה וְלַחוֹטֶא֩ נָתַ֨ן עִנְיָ֜ן לֶאֱס֣וֹף וְלִכְנ֗וֹס לָתֵת֙ לְטוֹב֙ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:

רש"י כי לאדם שטוב לפניו – לפני האלהים הנזכר למעלה כי מיד האלהים היא:

נתן חכמה ודעת ושמחה – לב לעסוק בתורה ובמצות ולשמוח בחלקו במאכל ובמשתה וכסות נקייה:

ולחוטא נתן ענין – מנהג דאגה לאסוף ולכנוס ולתת לטוב לפני האלהים כענין שנאמר (אסתר ח) ותשם אסתר את מרדכי על בית המן:

גם זה – אחד מן ההבלים שנתנו לבריות שהם עמלים ואחר נוטל:

דרשות הר"ן לאדם שטוב לפניו – לאדם הראשון בגן עדן. נתן חכמה ודעת ושמחה. מכל עץ הגן אכול תאכל, יהיה מזונך מוכן לך בלי טרחה.

ולחוטא. זה אדם הראשון אחרי שאכל מעץ הדעת טוב ורע. נתן ענין לאסוף ולכנוס. וקוץ ודרדר תצמיח לך ותהיה עסוק וטרוד בהשגת מזונותיך.

הספורנו כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה – והחכמה והדעת הם שלו ולא יינטלו ממנו.

ולחוטא נתן ענין לאסוף… לתת לַטוב. כענין שמצינו ביעקב אבינו ע"ה ויצל אלקים את מקנה אביכם ויתן לי.

[וכענין יוסף מוקיר שבת, והמן למרדכי].

מלבי"ם ביאור המילות ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ. ההבדל בין אסף ובין קבץ,

פעל אסף מצאנוהו ברוב על כניסת איזה דבר למקום מיוחד, לא על קיבוץ המפוזר שע"ז בא פעל קבץ בכל מקום.

ויאסוף אותם אל משמר (בראשית מ"ב ט"ז), ואין איש מאסף אותם הביתה (שופטים י"ט ט"ו),

והוא משתתף בהוראתו עם פעל כנס, לבד שאסף מורה על ההכנסה מן החוץ אל הפנים,

ופעל כנס מורה מה שכונסו בבית עצמו אל האוצר או כ"מ משומר, לאסוף ולכנוס (קהלת ב' כ"ו), לאסוף מן החוץ אל הבית ולכנוס אח"כ בבית אל האוצר לבל יוציאנו.

ומזה בא פעל אסף על התחבר הדבר אל עצמו.

ויאמר הכהן אסוף ידיך (ש"א י"ד כ'), שיאסוף ידיו אל גופו, ואספתו מצרעתו, ואסף המצורע,

שהמצורע מחוץ למחנה מושבו ובהרפאו נאסף אל תוך המחנה.

ולכן גם בעת ישמש פעל אסף על הקיבוץ, אין כונת הקיבוץ לקבץ נפזרות רק להכניס הנדח בחוץ אל מקום מיוחד, ונאספו שמה כל העדרים, שמה למקום הזה.

האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים הקבצו ושמעו בני יעקב (בראשית מ"ט א' ב'), ודרשו חז"ל שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה וסבר שיש בלבם מחלוקת,

וכן בב"ר שאמר להם הקבצו על המחלוקת, והוציאו זה ממ"ש תחלה האספו,

שלא היו מפוזרים שיצטרכו קיבוץ רק שיתקרבו למקום אשר הוא שם,

ואח"ז שחשב שיש ביניהם פיזור פנימי ושנאת הלב אמר הקבצו.

וידוע כי פעל נפץ ופעל נדח, אינם נרדפים,

כי נפץ מורה על פיזור דבר המתאחד, משם הפיצם ה' על פני כל הארץ.

ונדח הוא דבר יחידי הנודד ממקומו, ועיין לקמן (י"ג י"ד).

לפ"ז אסף הוא הפך של נדחי, הנדחים ממקומם יאספם למקומם, יקבץ הוא ההפך מן נפוצות, המפוזרים יקבץ:

אמרי שפר (כו) כי וסבת הדבר אשר אין טוב באדם הוא, יען כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה, לאדם הטוב ההולך בדרך ה',

לוֹ נתן חכמה ודעת הוא התכלית אשר יעמול עליו על כן יוכל לשמוח בהם כי לוֹ יהיו ולא לזר,

אבל איש כזה יקר המציאות מאד.

ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס ר"ל זה אשר יאסוף ויכנוס הון איננו תכליתו,

כי הוא רק ענין אשר נתן לו לענות בו, לבל ירבה לחטוא.

ולמי יהיה כל עמלו, הלא רק לתת לטוב לפני האלוהים כי בסוף עמלו הלא יקח ממנו כל רכושו וינתן אל אשר ייטב בעיני המלך (כמו במשל אשר הזכרנו בסימן א' פ' י"ג),

ואיך ישמח בעמלו אשר יעמול לזרים?

על כן זה הבל וגם רעות רוח, לא יהיה לו מכל עמלו כי אם שבר ברוח, כי לא יוכל לשמוח בהבל נדף כזה:


Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות על “קהלת פרק יב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar ישראל טריבווסר הגיב:

    לכבוד הרב שליט"א האם יש אפשרות לקבל את שיעור על קהלת בטקסט כי באתר זה לא מופיע

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading