דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

אבד לך דיסק אונקי? >>

להתחסן נגד קורונה?

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 
 
קהלת

קהלת פרק ג

(א) לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם: ס

מדרש זוטא – קהלת (בובר) פרשה ג סימן א [א] לכל זמן. זמן היה לאדם הראשון שיכנס לגן עדן, שנאמר ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן (בראשית ב' ט"ו), זמן היה שיצא ממנה שנאמר ויגרש את האדם וגו' (שם בראשית ג' כ"ד).

זמן היה לו לנח שיכנס לתיבה, שנאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו' (שם בראשית ז' א'). זמן היה שיצא ממנה, שנאמר צא מן התיבה (שם בראשית ח' ט"ז).

זמן היה לו לאברהם שניתן לו את המילה, שנאמר בעצם היום הזה נימול אברהם (בראשית י"ז כ"ו).

וזמן היה לו שיפרע ממנו בשני מקומות, אחד במצרים ואחד במדבר, [שנאמר] כי מולים היו כל העם היוצאים וגו' (יהושע ה' ה').

ועת לכל חפץ תחת השמים. זמן היה לאותו חפץ שהיה בשמים, ועכשיו ינתן בארץ, איכא דאמרי זו מילה, ואיכא דאמרי זה תורה, הדא הוא דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמות כ' א').

פסיקתא זוטרתא קהלת פרק ג סימן א לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. שלא יתרשל האדם ויתיאש מן המיתה.

רש"י לכל זמן – אל ישמח האוסף בהון מהבל כי אם עכשיו הוא בידיו, עוד ירשוהו צדיקים,

אלא שעדיין לא הגיע הזמן כי לכל דבר יש זמן קבוע מתי יהיה:

לכל חפץ – לכל דבר, כל הדברים קרוים חפצים בלשון משנה:

מלבי"ם מה ההבדל בין זמן לעת?

עת מציין עת הטבעי ונקודה הזמנית מזמן הכללי המחויבת לאיזה דבר מצד סדר הטבעי לא המיועדת ע"פ דת או הסכמת אנשים רק מצד תהליכות העולם ותולדות הטבע

כמו "ונתתי גשמיכם בעתם" בעת הנכון לזה ע"פ הטבע, "עת ללדת… עת לטעת… וכו'" כל העתים המנוים שם מסודרים טבעיים ומחויבים מצד המערכה ותהלוכת טבע העולם.

"תור וסיס ועגור שמרו עת בואנה" שהם עופות הנוסעים ישובו תמיד בזמן הטבעי בר"ח ניסן הגם שעתיד להיות עת קר ישמרו העת הטבעי לשוב לארצם ולא יאחרו ולא יקדימו ויבואו בעתם, אבל החסידה היא ידעה "מועדיה" לפי המועד המיועד מצדם.

ושם זמן בדיוק מציין נקודת זמן ידוע ומוגבל במהלך סדר הזמני, כמו ואתנה לו זמן" [נחמיה ב-ו] "לכל זמן" [קהלת ג-א] זמן קבוע ומוגבל, "ימי הפורים בזמניהם" זמנם היודע ונגבל לעתיד [איילת השחר רצט, ויקרא ט"ז סי' נז].

 

אמרי שפר א. לכל זמן. מוסיף להוכיח עוד שמעניני העולם הזה לא יושג התכלית הנרצה, כי הנה מקרי האדם בתבל שתים הנה בכלל. א] הרעות. ב] והטובות.

והנה בעת האדם בטובה יחוס מאד על העת לעזבה מידו, וימיו כרגעים ינקפו לו.

ולהפך בעת רעה יארכו לו רגעיו ויום לשנה יחשב לו,

אבל על שניהם לא יוכל האדם לשלוט להכריחם לרצונו, כי לא יוכל למנוע את הרעה מבוא אליו בהגיע זמנה, ולא יוכל לעצור את הטובה מעבור ממנו בכלות עיתה.

וזהו אומרו לכל זמן לכל דבר נקבע זמן מוגבל, ואם גם רע הוא לא יוכל איש למנעו, כי בוא יבוא בזמנו

ועת לכל חפץ תחת השמים גם לכל דבר טוב אשר יחפוץ בו האדם נתן עת מגבלת כמה לעמוד אתו,

ולא יוכל לעצרו בעבור עתו.

והולך ומחשב בפסוקים האלה כל תהפוכות המקרים מטוב לרע, ומרע לטוב,

כי כל דבר יכלה בהכרח בעבור עתו, ואחר יאמר:

קול אפרים הקדמה קצרה לפרק ג

בפרק א ראינו שההבל הראשון נגרם מסיבת תוצאת הזמן, ובפרק זה מוכיח שהזמן הוא היסוד האמיתי המאפשר לאדם לקיים את תכליתו בעולם, שהעיקר אינו המעשה לכשעצמו,

אלא לעשות את המעשה בזמן הראוי לו.

 (א) לכל זמן. ידוע למדקדקים שהעיקר נכתב תחילה בפסוקים ולדוגמא החילוק בין "אמר המלך" ל"המלך אמר" הוא, שבראשון האמירה עיקר ובאחרון המלך עיקר שהוא אמר ולא אחר,

וכמו כן הכא אמר הכתוב בתחילה "לכל זמן", כלומר אל תהי מפליג לכל דבר (אבות פ"ד), שאין לך דבר שאין לו מקום בזמן,

ואחר כך אומר: ועת לכל חפץ. ויש עת מיוחד הראוי לעשיית כל חפץ וחפץ,

ואפילו לימוד התורה שבודאי יש לו זמן, ותלמוד תורה כנגד כולם ואין לך רשות להפטר ממנו,

מ"מ זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד,

והמתעסק בלימוד בזמן שהש"ץ חוזר תפילת שמונה עשרה, מבזה את התפלה.

עוד יש לומר שלמילות "זמן" "עת" יש משמעות שונה,

"זמן" הוא עת קבוע לפרקים, כמו המועדות, וכשיגיע זמן כזה יש לנו להניח את כל חפצינו ולהתעסק מלאכה הראויה לזמן ההוא, כמו עשיית סוכה ונטילת לולב וכדומה,

אבל "עת" אינו קבוע, אלא כשבא החפץ לידינו במקרה, שברבות הימים הכל בא לידינו ע"י המאורעות המתרחשות תחת השמים, היום חתונה ולמחר רחמנא ליצלן אבלות וכו' ואז הוא העת הראוי למלאכה הצריכה לה.

ועוד יש לומר שיש הבדל בין "לכל" ובין "לכל חפץ", ש"לכל" מדבר בענינים שאין לאדם ברירה בהם, כמו הזמנים והמועדות החיים והמות וכו' שהכל בידי שמים". וכמו שיאמר בריש הפסוק הבא.

"ולכל חפץ" מדבר בענינים שהאדם חפץ בהם ושיש לו ברירה לעשות או להניח כמו נטיעה ועקירה, ואם כן פסוק זה הוא מפתח לכל החקירה,

והפסוק מבאר שהכל בעולם הזה תלוי בזמן, והאוחז במפתח זה יכול להיכנס לכל חדרי הבית שבו גנוזה התשובה לשאלה לאיזה תכלית ברא האלהים את האדם, ומה יש לאדם לעשות להגיע לתכליתו:

תחת השמים. כי הנה בראש דבריו אמר "דור הולך ודור בא", ואם כן הזמן הוא שונאו של האדם, ולכאורה אין יתרון לכל עמלו מפני שהזמן מאבדו,

ולכן בא לפרש שאדרבה ההיפך הוא הנכון, הזמן הוא היסוד לכל תכליתו של האדם,

שכל המצות תלויות בזמן, וכל שכרו מזומן לאחר הזמן לאחר יום הדין:

לכל. בין דבר טוב, בין דבר שלכאורה הוא רע: לכל חפץ. יש חפץ טוב, ויש חפץ רע,

כדוגמת שבט להכות הכסיל, וכמו שיתבאר בפסוקים הבאים:

 

(ב) עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ:

מדרש זוטא – קהלת (בובר) פרשה ג סימן ב עת ללדת. א"ר ברכיה הרי חכמתו של שלמה שאמר עת ללדת?

אלא אשרי לאדם ששעת פטירתו כשעת לידתו, מה שעת לידתו, נקי, אף בשעת מיתתו נקי,

שכן אתה מוצא באביגיל שאמרה לדוד ברוח הקדש והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (ש"א כ"ה כ"ט).

עת לטעת. בשעת שלום. ועת לעקור. בשעת מלחמה. עת לרפוא. בשעת שלום. וכן כולם.

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) קהלת פרק ג סימן ב עת ללדת. זכר בריאת האדם שאמו מתקשה בו בעת לדתה אותו, והיא שמחה בו לאחר שנולד:

ועת למות. שכיון שנולד ובא לעולם בידוע שסופו למות, ומעת לידתו ראוי לו לחשוב מיתתו:

תורה תמימה קהלת פרק ג פסוק ב עת ללדת וגו' – דבר אחר עת ללדת ועת למות, מעת לדת היא עת למות,

שמשעה שאדם נולד נגזר עליו כמה שנים לחיות, ואם זכה מוסיפין לו ואם לאו פוחתין לו [מ"ר]:

עת ללדת וגו' – דבר אחר עת ללדת ועת למות, שכשמגיע אדם לעשרים שנה ואינו נושא אשה,

אומר הקדוש ברוך הוא עת ללדת היא לך ולא רצית אין זו אלא עת למות [שם]:

קול אפרים (ב) עת ללדת ועת למות. מקביל למאמר "לכל זמן", שמדבר בעניינים שאין לאדם בהם בחירה, אלא באים רק מיד ה':

עת לטעת וכו'. מקביל למאמר "ועת לכל חפץ תחת השמים", שמדבר בענינים שהאדם חפץ בהם ויש לו בחירה אם לעשותם.

וגם בפסוק זה עצמו המאמרים מקבילים, להורות שהלידה דומה לנטיעה,

ואם כן המות דומה לעקירת הנטוע בזמן שראוי לשתול אותו במקום טוב יותר לגידולו,

ואם כן אין לומר שנטיעה או עקירה הם תמיד טוב מוחלט, אלא הכל לפי הזמן.

וכן לקמן בפסוקים הבאים בכל פסוק יש דבר והפוכו, כדי לומר שהעיקר אינו עצם המעשה,

אלא המעשה הראוי לאותה השעה, וזה סוד הזמן בחיי עולם הזה,

ואע"פ שאחר עשיית הדבר – עָבְרה העשייה מן העולם,

אבל האלהים מבקש את הנרדף [??], והעבר תמיד לפניו ולא נופל מאומה ארצה;

 

(ג) עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) קהלת פרק ג סימן ג עת להרוג. דכתיב (תהלים עח, לא) ויהרוג במשמניהם, ואומר (איכה ב, ד) ויהרוג כל מחמדי עין:

ועת לרפוא. שנאמר (ירמיה לג, ו) הנני מעלה לה ארוכה ומרפא:

עת לפרוץ. שנאמר (עמוס ד, ג) ופריצים תצאנה אשה נגדה:

ועת לבנות. שנאמר (ירמיה מב, י) ובניתים ולא אהרוס.

רש"י עת להרוג – אומה שלימה כשמגיע יום פקודתה כמו שנאמר (ישעיה יד) ושאריתך בחרב יהרג:

ועת לרפאשברם כענין שנאמר במצרים (שם ישעיהו יט) ושבו עד ה' ונעתר להם ורפאם:

עת לפרוץ – חומת העיר כשנגזר עליה שנאמר (נחמיה א) וחומות ירושלים מפורצות:

ועת לבנות – שנאמר (עמוס ט) ובניתיה כימי עולם:

 

קול אפרים (ג) עת להרוג לא כטועים האומרים שאסור בכל אופן ליטול נפש אדם,

אלא יש הבדל גדול בין רציחה להריגה, התורה אמרה "לא תרצח" שענינו הריגת נפש ע"י הדיוט בלא משפט, בעבור שנאה או איזה תכלית שלא שייכת לציבור אלא לרוצח בלבד.

אבל להרוג רוצח אַחֲר גמר דינו, זה מצוה מן המובחר, ודומה הדבר לפורץ על מנת לבנות

שהכל מודים שהוא 'דבר בעתו מה טוב'.

ובזה גם כן נרמז ענין תחיית המתים, כדברי חז"ל בפסוק (דברים לב. לט) "אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא", ולכן הקדים הפסוק מיתה לתחייה והרפואה באה למכה,

ולכן בא פסוק זה אחר הפסוק הקודם שנאמר בו "ועת למות":

 

(ד) עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד:

רש"י עת לבכות – בתשעה באב: ועת לשחוק – לעתיד לבא שנאמר (תהלים קכו) אז ימלא שחוק פינו:

עת ספוד – בימי אבל: ועת רקוד – בחתנים וכלות:

האבודרהם פירש [אח"כ ייחסו זאת בטעות לגר"א ועוד], על הכתוב ׳עת ספוד ועת רקוד׳ – מדוע חסר כאן למ"ד, ולא כתיב ׳עת לספוד ועת לרקוד׳ כמו בכל הכתובים האלו?

אבל מרמז הפסוק למאמר חז״ל ׳מבטלים תלמוד תורה מפני הלוית המת והכנסת כלה',

וזהו אומרו ׳עת ספוד ועת רקוד׳ חסר למ"ד, כלומר כאן בשני עתים האלו חסר הלימוד, ודפח״ח.

(והוסיף ב קול אפרים וכן מצאתי שפירש הרוקח בפירושו השני.

אומנם קצת קשה דבפסוק הבא כתוב "עת כנוס אבנים" בלא למ"ד, ולא שייך שם הטעם הנ"ל, וצ"ע. ואחר כך שמעתי מידידי הרב מיכאל סורוצקין שליט"א (נכד הגר"ז סורוצקין זצ"ל), לתרץ על פי הקהלת רבתי (ג, ח. ועיין גם בילקוט שמעוני רמז תתקס"ח) והוא פירושו הראשון של הרוקח בפסוק ה (ועיין שם בהערה 1) שפירש, "עת להשליך אבנים" אבני בית המקדש, דכתיב (איכה ר. א) "תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות",

"ועת כנוס אבנים" שיבנה במהרה בימינו, דכתיב (ישעיה כת. טז) "הנני יסד בציון אבן" וגו'.

והיינו ד"להשליך אבנים" קאי על החורבן, ו"כנוס אבנים" קאי על בנין בית המקדש.

והנה קיי"ל בשבת (קיט) דאין מבטלין תינוקות של בית רבן וכן פסק הרמב"ם (ת'ת ב, ב. בית הבחירה) אפילו לבנין בית המקדש, מוכח מזה דביטול תורה דאנשים מבטלין.

וא"כ "עת להשליך אבנים כתוב עם למ"ד, שכן לגבי חורבן בית המקדש ליכא דין דמבטלין תלמוד תורה, ואילו לגבי "עת כנוס אבנים", – בנין ביהמ"ק שמבטלין ת"ת – כתוב בלא למ"ד – בלא לימוד.

וסיפר לי הרב הנ"ל שכשהציע הדברים לפני הגרש"ז אוירבאך זצ"ל, הסכים לומר שהוא אמת ונכון,

אך שא"א לפרנסו בדברי הגר"א דהזכיר בדבריו רק שני עיתים ולא שלשה.

[ועיין בהערות המעתיק בספר קול אליהו שם מה שהעיר על "עת לקרוע" דהלא גם בעת הקריעה אסור ללמוד תורה?

דשייך קריעה בזמן שמותר ללמוד כגון השומע ברכת השם,

ועוד י"ל דבשעת אבלות הלא מותר ללמוד כל הדברים ששייכים לאבילותו, וכדאיתא ביורה דעה (סימן שפד סעיף ח, אבל בשעת הוצאת המת צריך להפסיק מכל לימודו]).

 

קול אפרים (ד) עת לבכות וכו' עת ספוד. ככתוב (בראשית כג) "ויבא אברהם לספד, לשרה ולבכותה":

עת לשחוק. ככתוב (בראשית כו ח) "וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו";

ועת רקוד. כדאיתא בגמ' "כיצד מרקדין לפני הכלה".

והמאמרים האלו ג"כ מקבילים למאמרים בפסוקים ב' ג', שאע"פ שיש לבכות בעת הריגה שהיא עת המות,

יש תקוה לעתיד "בילע המות לנצח ומחה ה' וכו' דמעה מעל כל פנים" במהרה בימינו אמן:

עת לבכות. הבכיה היא רק במדה ובמשקל, שלשה ימים לבכי עת ספוד. ושבעה ימים להספד",

עד כאן זה מצוה, מכאן ואלך אין להתאבל יותר מ"ט עבירה היא [שמראה בזה כאילו חושב ה' לאכזרי ח"ו]:

 

(ה) עֵ֚ת לְהַשְׁלִ֣יךְ אֲבָנִ֔ים וְעֵ֖ת כְּנ֣וֹס אֲבָנִ֑ים עֵ֣ת לַחֲב֔וֹק וְעֵ֖ת לִרְחֹ֥ק מֵחַבֵּֽק:

ירושלמי שקלים (ה) עת להשליך אבנים. זה משה רבנו ע"ה, וישלך מידיו את הלוחות.

ועת כנוס אבנים. זה משה רבנו ע"ה שנאמר לו פסל לך, הפסולת שלך ומשם העשיר משה רבנו ע"ה.

אמר הקב"ה דין הוא שיטול אותה פסולת, למה: ישראל שלא נתעסקו במצוות נתתי להם כל טוב ארץ מצרים משה שהתעסק בעצמותיו של יוסף יהא עני? אתן לו הפסולת שיעשיר.

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) קהלת פרק ג סימן ה (ה) עת להשליך אבנים. שנאמר (תהלים קלז, ז) ערו ערו עד היסוד בה:

ועת כנוס אבנים. שנאמר (ישעיה כח, טז) הנני יוסד בציון אבן יקרי:

 ס"א עת להשליך אבנים. שנאמר (תהלים קיח, כב) אבן מאסו הבונים:

עת לַחבוק. שנאמר (שיר השירים ב, ו) וימינו תחבקני.

עת להשליך אבנים. באשתך טהורה. ועת כנוס אבנים באשתך טמאה, [ראיתי מפרשים – ונראה שהכונה שלא ליידות בה אבנים דברי תוכחה המכאיבים לה כאבנים בזמן שהיא טמאה, והטעם נראה, חדא, דבזמן שהיא טמאה היא עלולה להתרגז יותר מדי כי זמנא קא כגרים כידוע, ועוד וזה העיקר דמוטב לאדם להוכיח רק אם יכול אחר כך לקרב כי רוב תוכחות מביא לידי ריחוק כידוע, ולכן בזמן שהיא טמאה ואינו יכול לקרבה אסור להוכיחה, אבל בזמן שהיא טהורה יקיים שמאל דוחה וימין מקרבת.

זאת ועוד, בזמן שהיא טמאה ומיידה בה אבנים, עושה לה רושם שבזמן שאינו צריך לה, מתנהג אליה בריחוק, ורק בזמן שצריך לה בעת טהרתה אז מחניף לה לצורכו].

אם ראית כת של צדיקים עת לחבוק, כת של רשעים עת לרחוק מחבק.

רש"י עת להשליך אבנים – בחורי ישראל מושלכים (איכה ד) תשתפכנה אבני קדש:

ועת כנוסאותם מן הגולה (זכריה ט) והושיעם ה' אלהים ביום ההוא כצאן עמו כאבני נזר מתנוססות על אדמתו:

עת לחבוק – (ירמיהו יג) כי כאשר כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם יְהוָה לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ. וגומר:

ועת לרחוק מחבק – (ישעיה ו) וריחק ה' את האדם:

ביאור הגאון רבי זלמלה מוילנא רבינו ירוחם כ' בשם הרמב"ן שהאדם בעת אבלו מותר באשתו בחיבוק ונישוק. אולם רבינו ירוחם כתב להחמיר בדבר. וכן פסק הרמ"א דיש להחמיר ולאסור.

ובחי׳ רע״ק כתב: ראיתי נדפס בשם הגאון מו״ה זלמן וילנא זצ״ל שכן מפורש בתרגום קוהלת עת לחבוק ועת לרחוק מחבק. עידן בחיר לגפפא אתתא ועידן בחיר לרחקא מגפפא בשבעת יומי אבלא. ע״כ.

וביאר רבי זלמלה מוילנא שבאמת ראוי לתת לב מאין יצא לבעל התרגום שהמקרא הלזה באיסור חיבוק ונישוק בשבעת ימי האבל מיירי, אולי הוא מדבר מענין איסור ונישוק בשבעת ימי נדה אשר אין חולק עליה?

אמנם האמת יורה דרכו, כי בהשקפה ראשונה היה ראוי לכתוב עת לחבוק ועת שלא לחבוק, אולם התרגום דורש כאילו נכתב תיבת מחבק בשו״א תחת המ״ם שהוא תואר [המתאר פעולה, עת לרחק את האדם ה'מחבק'. שהצירי מאידך הוא מורה על שם דבר – כמו מ'חיבוק'], נמצא שפירוש המקרא כך הוא, עת לחבוק ועת לרחק [את ה]מחבק,

רצונו לומר שאתה צריך לרחק את מי שנקרא 'מחבק' באופן שמצידו הוא מותר לחבק ויאות לו תואר מחבק, אולם צריך אתה לרחק אותו,

וא״כ איפוא פירוש הכתוב אין ספק שהמקרא מדבר מענין איסור חיבוק ונישוק בשבעת ימי אבל של איש או של אשה אשר אז שכנגדו מתואר באמת בשם 'מחבק' מפני שהוא אינו אבל ומותר בחיבוק, אך האבל צריך לרחק מאתו,

אבל בשבעת ימי נדה אז חל האיסור על שניהם לא יצדק תואר מחבק על שום אחד מהם כי זה כמו זה אסור בחיבוק. והוא נחמד למבין. עכ״ל.

 

(ו) עֵ֤ת לְבַקֵּשׁ֙ וְעֵ֣ת לְאַבֵּ֔ד עֵ֥ת לִשְׁמ֖וֹר וְעֵ֥ת לְהַשְׁלִֽיךְ:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) קהלת פרק ג סימן ו עת לבקש. אני ארעה צאני ובקרתים, שנאמר (דברים ד, כט) ובקשתם משם את י"י אלהיך: ועת לאבד. שנאמר (שם כו) כי אבוד תאבדון מהר:

עת לשמור. שנאמר (תהלים קכא, ד) הנה לא ינום ולא יישן שומר וגו'. ואומר (דברים ז, יב)

ושמר י"י אלהיך לך את הברית: ועת להשליך. דכתיב (שם כט, כז) וישליכם אל ארץ אחרת.

 

(ז) עֵ֤ת לִקְר֙וֹעַ֙ וְעֵ֣ת לִתְפּ֔וֹר עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר:

רש"י עת לקרוע – מלכות בית דוד (מלכים א יד) ואקרע את הממלכה וגומר:

ועת לתפור – (יחזקאל לז) והיו לאחדים בידך ולא יחצו עוד לשתי ממלכות:

עת לחשות – פעמים שאדם שותק ומקבל שכר שנאמר (ויקרא י) וידום אהרן וזכה שנתייחד הדבור עמו שנאמר (שם ויקרא י) וידבר ה' אל אהרן יין ושכר אל תשת:

ועת לדבר – (שמות טו) אז ישיר משה, (שופטים ה) ותשר דבורה, (הושע יד) קחו עמכם דברים:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) קהלת פרק ג סימן ז ועת לחשות. כענין שנאמר (תהלים לט, י) נאלמתי לא אפתח פי כי אתה עשית: ועת לדבר. שנאמר (שם קטז, י) האמנתי כי אדבר.

 

בספר "הגאון מלבי"ם" [לרב משה ישר] בזכרונותיו על ברלין יספר כי נזדמן לו שם לשמוע דרשה ארוכה מרבינר שהיה מכהן בטמפל האריסטוקרטי שבעיר. בהטפתו, למרות סגנונה המהוקצע בגרמנית צחה, לא היה שום טעם וריח של תורה, והיתה ריקה מכל מוסר השכל.

ואמר אז בדרך הלצה: הנה בספר קוהלת מפורש עשרים ושמנה עיתים שבכל אחד מהם יש שביל הזהב, היינו הדרך הממוצעת. למשל: ״עת לאהוב ועת לשנוא"

יש דרך ממוצעת והיא אדישות, היינו לא לאהוב ולא לשנוא.

״עת לבכות ועת לשחוק״, והדרך הממוצעת היא שיווי משקל נפשי היינו לא לבכות ולא לשחוק, וכן השאר,

אבל מהי הדרך הממוצעת שיש בין "עת לחשות ועת לדבר" דבר זה היה מוקשה לי תמיד.

ועכשיו בשמעי דרשתו של הרבינר הנאור, נתברר שאמנם יש גם בנידון זה דרך ממוצעת והיא –

ההטפה של רבינר רפורמי שיצאה מכלל שתיקה אך לכלל דיבור לא נכנסה…

 

(ח) עֵ֤ת לֶֽאֱהֹב֙ וְעֵ֣ת לִשְׂנֹ֔א עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה וְעֵ֥ת שָׁלֽוֹם: ס

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) קהלת פרק ג סימן ח עת לאהוב. שנאמר (דברים ז, יג) ואהבת וברכך והרבך:

ועת לשנוא. שנאמר (ירמיה יב, ח) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה:

עת מלחמה. דכתיב (עי' ישעיה סג, י) וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ, אֶת-רוּחַ קָדְשׁוֹ; וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב, הוּא נִלְחַם-בָּם: ועת שלום. שנאמר (ישעיה סו, יב) הנני נוטה אליה כנהר שלום.

ס"א על צרכי העולם והכל עונין על עת מלחמה ועת שלום:

כלומר עת ללדת בשעת שלום, ועת למות, בשעת מלחמה.

לפי שיש מיתה שהיא טובה מן הלידה, בזמן שאדם בצער כענין שנאמר (ירמיה ח, ג) ונבחר מות מחיים:

עת לטעת. בשעת שלום: [ועת לעקור נטוע בזמן מלחמה]:

עת לבכות. בשעת מלחמה: ועת לשחוק. בשעת שלום:

עת ספוד. בשעת מלחמה: ועת רקוד. בשעת שלום:

עת להשליך אבנים. בשעת מלחמה: ועת כנוס אבנים. בשעת שלום:

עת לחבק. בשעת שלום: עת לרחוק מ חבק. בשעת מלחמה. וכדרך הזה הכל על צרכי העולם:

אלו העתים הם כ"ט ימים [כולל את ה'עת לכל חפץ' הכתוב בתחילה],

שכשם שהלבנה מתחדשת בכל חדש ומתמלאת להודיע לכל בני העולם כי יש בורא בעולם והוא גוזר על הכל, וכל אשר יתן אל לבו הוא עבד י"י,

וכל הולך בדעתו ובסיכלותו הוא חומס ומשחית את נפשו.

קול אפרים (ח) עת לאהב. אשת חיל ויראת ה': ועת לשנא. כאשר מוצא באשתו ערות דבר:

עת מלחמה. ולא אמר ללחום, רמז שהשלום והמלחמה הם כמו "עת ללדת ועת למות",

שבאים מיד ה' לבדו ולא בחפץ האדם, כי לב מלכים ביד ה',

וא"כ מסיים במה שהתחיל במילי דשמיא, שהם בוודאי בעת הראוי.

וגם י"ל "עת מלחמה" מכוון על חיי האדם בכלל, שכל ימיו יש לו מלחמת היצר,

ורק ע"י מלחמה זו יכול להשיג את חיי עולם הבא שהוא עת השלום, יום שכולו שבת:

 

(ט) מַה־יִּתְרוֹן֙ הָֽעוֹשֶׂ֔ה בַּאֲשֶׁ֖ר ה֥וּא עָמֵֽל:

תורה תמימה מה יתרון העושה – אמר שלמה הואיל ועתים עתים הן לכל מה מהני אומן באומנתיה וכשר בכשרותיה, וזהו – מה יתרון העושה באשר הוא עמל [שם]:

רש"י מה יתרון העושה – מה יתרון של עושה רע בכל שהוא עמל, גם הוא עתו יבא והכל אבד:

אבן עזרא מה יתרון – אחר שכל הדברים תלוים בעת וזמן, מה יתרון לאיש בכל עמלו

שיתכן שתבא עת תשחית עמלו ותסור הונו וישאר ריקם:

מי השילוח מה יתרון העושה. כיון שכל העבודות שהאדם עובד להשי"ת הכל הוא ברצון השי"ת שהשפיע לו, אם כן מה יתרון לעושה? [והתשובה]: באשר הוא עמל. זה יתרונו שמיגע עצמו, שרוצה מצדו לקיים רצון השי"ת, זה נשאר לו לעולמי עד.

פסיקתא זוטרתא מה יתרון העושה. כיון שראה שלמה אלו העיתים אמר מה יתרון העושה באשר הוא עמל. שהרשעים עתידין ליטול פורענות על מה שהן עמלין, ומה הנאה יש להם ברעתם.

אמרי שפר [ט] מה יתרון העושה באשר הוא עמל, ר"ל אחרי ראותי את כל המעשים כי כולם כלים ונפסדים,

אם כן אתמה על המון האנשים העמלים על הבלי העולם, ולא ישימו לבם כי עמלם לריק

ואשאל מה יתרון [רואה] העושה [בדבר] אשר הוא עמל בו, כי בו בחר להתעסק בכל נפשו ומאודו,

ותמהתי מאד איך לא ימאסו בני האדם את הבליהם אשר ייגעום יום ולילה מבלי כל תועלת ותכלית טוב? אבל חיש קל מצאתי תשובה נכונה לשאלתי. כי [פס' יא]

קול אפרים (ט) העושה. במעשה בראשית כתוב בפסוקים על ב' סוגי דברים.

א) בריאת העולם. ב) עשיית העולם. והחילוק ביניהם הוא,

שהראשון מדבר בענין הבריאה יש מאין, ואינו מאריך בענין נפלא זה שהוא למעלה מהבנת האדם הפשוט, אבל בשני בענין העשיה מדבר באריכות, כמו "ויעש אלהים את הרקיע ויבדל" וכו', שכל אלו פרטים מן העשיה.

והנה הגיאולוגים אומרים שהעולם קדמון, ואי אפשר לשער כמה מיליוני שנים היה עמל הבריאה עד שבא למדרגת העשיה האחרונה שמספר לנו הכתוב ממנה.

קהלת בא לומר שאין צריך לכל העמל הזה, כי כיון שכל כוונת הבורא יתברך בבריאת העולם היא לבריאת האדם, כל מעשה בראשית לפני המדרגה האחרונה אין לו יתרון,

וא"כ קיצר הבורא יתברך בעמלו, ובדבר ה' שמים נעשו יפה בעתו.

הבורא יתברך הוא כביכול כמו מחבר סיפור שמתחיל את הסיפור כבר בזמן שהאנשים המוזכרים בו גדולים, כי אין צורך ואין יתרון לספר פרטי תולדותם בימי קטנותם,

כמו כן בענין בריאת העולם, העיקר הוא בריאת האדם, וכל הקדמונות אין להם צורך,

אלא שסיפר מעשה ששת ימי בראשית, כדי שיבין האדם שהוא תכלית הבריאה, ושידע כיצד להתנהג בעולם הזה:

וביאר ענין זה כאן, כדי לפרש שהזמן והעת ביד אלהים הם, לעשות בהם מה שחפץ,

ותכליתם ליתן מקום לעבודת האדם בקיום המצות,

ואין יתרון בכל הזמן לפני בריאת האדם שהוא [-האדם] תכלית הבריאה בכלל,

וזאת התשובה לתמיהה על הבל הזמן, ומיתת האדם בקיצור ימים על האדמה:

 

(י) רָאִ֣יתִי אֶת־הָֽעִנְיָ֗ן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן אֱלֹהִ֛ים לִבְנֵ֥י הָאָדָ֖ם לַעֲנ֥וֹת בּֽוֹ:

(ת"י) ראיתי. כאשר ראיתי כל עניני בני האדם שיתעסקו בהם, הענין אשר נתן אלקים לבני האדם היסורין והפורענות שמביא על הרשעים, לענות בו, לסגפם בהם.

רש"י הענין – המנהג: לענות – להתנהג:

אבן עזרא ראתי – כאשר ראיתי כל עניני האדם שיתעסקו בו:

תורה תמימה ראיתי את הענין – איזה ענין – אמר ר' איבו, זה שיפוטו של ממון,

לפי שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אלא אם יש לו מאה מבקש מאתים [שם]:

ראיתי את הענין – רבי יוחנן אמר, ראיתי את הענין – זה שיפוטו של גזל, שהרי כ"ד חטאות סידר יחזקאל ומכולן לא חתם אלא בגזל, דכתיב (יחזקאל כ"ב) והנה הכיתי כפי אל בצעך [מ"ר]:

לענות בו – רבי לוי אמר, אם זכה אדם ועשה מממונו מצות הוא מתפלל ונענה בו, כמש"נ וענתה בי צדקתי, ואם לאו הוא עונה בו ומקטרגו [שם]:

קול אפרים (י) ראיתי. שיערתי בדעתי בחקירה זו:

אשר נתן אלוהים. במדת הדין: לבני האדם. הראשון לאחר שאכל מעץ הדעת:

לענות בו. לטרדו ממחשבת החטא, ולכן קלל את האדמה בעבורו בזיעת אפך תאכל לחם,

קוץ ודרדר תצמיח לך וכו' שהכל יגיע לאדם רק ע"י טורח רב,

ההיפך מהדרך אשר ברא אלהים את עולמו במאמר קליל.

אם כן עמל העושה אין בו בעצם צורך לעשיה, ואין לעושה יתרון בעמלו,

אלא העמל הוא חסרון לא יוכל להמנות שאינו מניחו לעסוק בהלך נפשו, וכמו שפירש לעיל (א. ט)

 

(יא) אֶת־הַכֹּ֥ל עָשָׂ֖ה יָפֶ֣ה בְעִתּ֑וֹ גַּ֤ם אֶת־הָעֹלָם֙ נָתַ֣ן בְּלִבָּ֔ם מִבְּלִ֞י אֲשֶׁ֧ר לֹא־יִמְצָ֣א הָאָדָ֗ם אֶת־ הַֽמַּעֲשֶׂ֛ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים מֵרֹ֥אשׁ וְעַד־סֽוֹף:

מדרש זוטא – את הכל עשה יפה בעתו. אמר ר' [תנחומא] בעונתו ברא האל את עולמו, מלמד שלא היו ראויין להבראות קודם לכן.

א"ר אבהו מכאן שהיה הקדוש ברוך הוא בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו. אמר דין הניין לי ודין לא הניין לי.

גם את העולם. אמר ר' יהודה בר' סימון ראוי היה אברהם אבינו להבראות קודם אדם הראשון,

אלא אמר הקדוש ברוך הוא אם אני בורא את אברהם תחלה אם יקלקלו הדורות מי יבא ויתקן?

אלא הריני בורא את אדם תחלה אם יקלקל יבא אברהם ויתקן.

פסיקתא זוטרתא רבנן אמרי את הכל עשה יפה בעתו. מלמד שכל אדם יִפָּה אומנותו בפניו:

המגיד מדובנא [שפת היריעה על אהל יעקב במדבר פי"ד פס' כח] ובמדרש את הכל עשה יפה בעתו (קהלה ג', י"א) ראויין היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שיכנסו לארץ מיד, אלא שהיו האילנות ישָנים מימי נח, אמר הקב"ה מה אני מכניס את ישראל לחורבה? אלא הריני מקיפם דרך המדבר ארבעים שנה כדי שיעמדו הכנענים ויקוצו ישנות ויטעו חדשות [במדרש אחר איתא שהיו הבתים ישנים, והרסו אותם כששמעו שישראל באים ליקח הכל, ואח"כ כשראו שאינם מגיעים בנו הכל חדש…], ר' אומר אפילו לדבר עבירה יפה בעתו.

דבר אחר את הכל עשה יפה בעתו ר' ברכיה משום ר' אלעזר אומר מחלוקת שהיתה בין רחבעם ובין ירבעם,

בין דוד ושבע בן בכרי היתה ראויה להיות (עיין מאמר (שמואל ב' יו"ט) אתה וציבא תחלקו את השדה)

אלא אמר הקב"ה עדיין לא נבנה הבית המקדש ואני מכניס מחלוקת במלכות בית דוד?

אלא יבנה ביהמ"ק ואח"כ מה דהוי בסופה הוי. ר' אומר אפילו לדבר עבירה יפה בעתו (פרשה נ', י"ד-ט"ו).

שואל המגיד מדובנא –

הדברים מפליאים לב כל קורא בהם, ולמה אמר עוד ב' פעמים אפילו לדבר עבירה יפה בעתו?

עיין מתנות כהונה כתב טעות סופר הוא שהכפיל הדברים, אכן גם אם טעות סופר הוא שהכפיל

עכ"פ מהצורך להבין מאמר ר' מה כוונתו בזה שאפילו לדבר עבירה יפה בעתו?

[א.ה. בספר קה"ר ודברי שאול מבארים שקאי אעבירה לשמה, שגם זה עשה יפה בעתו שע"י יהיה הצלה לעמ"י כגון ע"י יעל וסיסרא, או יעקב שנשא ב' אחיות או קין והבל שנשאו אחיותיהן, נמצא שגם העבירה היא דבר יפה בעתו].

ולי מה יקרו בזה דברי הרב מו"ה אליהו מו"צ נ"י כי רצו חז"ל לבאר לנו חסדי ה' הנאמנים

אשר גם באשר הוא מעניש, יהיה העונש בעת הראוי, והראה זאת בב' פנים:

כי העונש שהיה על ישראל במדבר היה העונש תיכף אחר חטא המרגלים, 'במדבר הזה יתמו גו" גם כי הקב"ה הוא ארך אפים אבל להיות העונש טובה גדולה, מצד שיהיו ישראל משוקעים במדבר עד אשר יכינו העמים נטיעות חדשות סיבב יתברך שיהיה העונש יפה בעתו.

ועל זאת אמר רבי אפי' לדבר עבירה יפה בעתו.

ור' ברכיה הוסיף ואמר מחלוקת שהיתה בין רחבעם ובין ירבעם כו' עדיין לא נבנה ביהמ"ק פי' כי שם היה בהיפך שהקב"ה עיכב העונש ולא ענש תיכף אחר החטא [של דוד שאמר 'אתה וציבא תחלוקו את השדה'],

כי היה לטובה כדי שיבנה ביהמ"ק תחלה.

וע"ז אמר רבי אפילו לדבר עבירה.

ופירש רבי על ב' הזמנים בין אם העונש מהרה בין אם העונש לאח"ז בשניהם את הכל עשה יפה בעתו,

והענין נחמד ונעים:

 

פסיקתא זוטרתא גם את העולם נתן בלבם. ר' ברכיה בשם ר' יוסי ב"ר נהוראי אמר נתן בלב האדם תקונו של עולם לבנות בנינים ולנטוע נטיעות ולישא אשה ולהוליד בנים:

ס"א גם את העלם. חסר ו"ו העלמת יום המיתה, שאין אדם יודע מה בלבו של חבירו, וכל כך למה,

מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה אלהים מראש ועד סוף.

לפיכך נתן העלמה בלבם, לכך חסר ו"ו.

רש"י יפה בעתו – בעת הטובה יפה הוא לבא תשלום שכר מעשה הטוב, ובעת הרעה ראויה היא לתשלום מעשה הרע:

גם את העולם נתן בלבם וגו' – גם את חכמת העולם אשר נתן בלב הבריות לא נתן הכל בלב כל אחד ואחד אלא זה קצת וזה קצת כדי שלא ימצא האדם את כל מעשה הקדוש ברוך הוא לדעת אותו

ולא ידע את עת פקודתו ובמה יכשל כדי שיתן לב לשוב שידאג ויאמר היום או מחר אמות

ולכך כתוב כאן העלם חסר לשון העלמה

שאם ידע האדם יום מיתתו קרוב' לא יבנה בית ולא יטע כרם לכך הוא אומר שהכל יפה עשה בעתו

זה שיש עת למיתה דבר יפה הוא שסומך האדם לומר שמא עדיין עת מיתתי רחוק ובונה בית ונוטע כרם

וזו יפה שנעלם מן הבריות:

תורה תמימה יפה בעתו – אלו אחר אמר את הכל עשה יפה בעתו הייתי אומר זה שלא אכל פרוסה מימיו הוא אומר את הכל עשה יפה בעתו, אבל שלמה שכתוב בו (מ"א ה') ויהיה לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סולת וגו', לזה נפנה לומר את הכל עשה יפה בעתו [שם]:

העלם נתן בלבם – אהבת העולם נתן בלבם, אהבת תינוקת נתן בלבם [מל' עלם ועלמה],

שאלמלא כן לא היה אדם בונה בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים [שם]:

העלם נתן בלבם – רבי יונתן אומר, פחדתו של מלאך המות נתן בלבם,

ור' אחווה בריה דר' זירא אמר, העלמת שם המפורש נתן בלבם, ולמה כן, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף [שם]:

אמרי שפר {י-יא} ראיתי את הענין אשר נתן אלהים לבני האדם לענות בו. [א.ה. כאן בא להשיב על שאלתו מפס' ט – "איך לא ימאסו בני האדם את הבליהם אשר ייגעום יום ולילה מבלי כל תועלת ותכלית טוב?"] ר"ל הענין אשר יענו בו בני האדם כל ימי חייהם בעוה"ז לא בחרו אותו ברצונם,

כי הלא הוא ענין הניתן ממלך העולם לעבדיו לענות בו (כמשל אשר הזכרנו בסימן א' פ' י"ג),

והמלך החכם יודע היטב אשר אם ישימו לב להכיר מהות עמלם הלא ימאסו בו ולא תקום מחשבתו,

על כן השכיל מראש לעשות שתי תחבולות לבל ירפו ידיהם ממנו,

האחת היא את הכל עשה יפה בעתו הגם שבכלות עתו – יעלה בתהו ויכלה, אבל בעתו– כל זמן היותו – עשהו להיות יפה ונחמד לעין האדם, לבל תבחל נפשו בו.

כמו שראינו אם יקרא איש לשמוח על חתונת קרובו יתענג מאד ביום שמחתו,

וידמה בדעתו כאלו כל העולם שלו הוא, אם כי יודע אשר כעת מחר יסוף זֶכֶר שמחתו,

וכמו כן ביתר התענוגים אף כי קצובים הם רק לימים אחדים, בכל זאת ישמח עליהם האדם,

יען כי יפים ונחמדים הם בעתם, זאת היא תחבולה האחת.

והשנית גם את העולם נתן בלבם. (עולם הוראתו בכל המקרא הנצחיות והתמידות)

כי במצוא איש הון רב, או בבנותו לו בית לתלפיות ישמח ויגל מאד, כאלו תתקיים לו לעולם,

ואם גם עברו עליו חמשים או ששים שנות חייו,

לא יאמין בנפשו כי בעוד ימים אחדים יעזבו ממנו ואחרים ישמחו בם,

והתחבולה העמוקה לזה, הוא אשר העלים הבורא יתברך קץ האדם ממנו, ולא ידע מה חדל הוא.

כי אם יהיה איש בונה בית ויבוא אליו נביא לאמר הידעת כי נחרץ משפטך לחיות רק עוד עשר שנים, ובעוד עשר שנים אתה מת, האיש ההוא בודאי יעזוב עבודתו ויחדל מבנות,

כי יאמר למה לי לעמול על עשר שנות מספר – וכאשר נעלם קצו ממנו יעמול גם על ימים אחדים.

ויש אשר יעמול שנים רבות על הנאת חצי שנה או גם ירח ימים, יען אשר נעלם קצו ממנו.

זאת היא תחבולה השנית אשר תשכח מהאדם מצבו בעולם העובר הזה,

ולבו יפתה לדמות על הבליו כי לעולם הם לו.

כי המלך הרם ונשא נתן בלבו את העולם בכל מעשה אשר יעשה ישכח אז את אחריתו,

וכי רק כאורח הוא בעולם הזה – שתי התחבולות האלה עשה מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף.

שׂיכל המחבר החכם את לשונו בשתי מלות השלילה [מבלי, לא]

להודיע בזה מעלת הבורא יתברך וחכמתו העצומה כי לא כמדת בשר ודם מדתו,

כי המלך בשר ודם המתעה את עבדיו במטמוני הזהב (אשר הזכרנו במשל הנ"ל (סי' א')

הוא יתאמץ בכל עוז להסתיר מהם מזמתו,

ובכלות שני עבודת האחד, והוא משלחו ריקם, עליו לשלחו בסתר לבל יוודע להנשארים

כי אם יודע להם אשר מקץ שני עבודתם ילקח מהם זהבם הלא תופר מחשבתו, כי יחדלו מחפור.

אבל המלך כל הארץ החפץ שלום עבדיו הנאמנים לבל יתעו בשוא, לא יסתיר מהם מחשבתו,

ובכל מבטי עיניהם יראו כי לא בידם טובם, כי בכל רגע יגועו לעיניהם אלפי אנשים בכלות שנות עבודתם, ורכושם ועמלם ילקח מהם בחזקת היד, ובכל זאת השכיל בתחבולותיו לעצום עיני ההוללים,

לבל יראו את אשר לפניהם, מדעתו כי ירעו לעשות אם ימאסו בהבלי העוה"ז.

עפ"ז הרכיב החכם שתי כוונות בתיבת מבלי, התחבולה והרצון. המ"ם עומד במקום מלת למען,

ור"ל את הכל עשה יפה בעתו, גם את העולם נתן בלבם, שתי אלה התחבולות עשה למען לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים, מראש עד סוף,

ולא יבין מחשבת בוראו העמוקה אשר נתן לו ענין רע לענות בו שנים אחדות למען יהיו ידיו מלאות עבודה,

ובתיבת בלי ירמוז על הרצון כי אמנם רצונו הוא בלי אשר לא ימצא כי אם ימצא את המעשה,

ויבין שאין זה תכליתו, ובזה יעזוב את הבליו, ויתאמץ להגיע אל תכליתו:

קול אפרים (יא) את הכל. כל מעשה בראשית שנעשה בששת ימי המעשה: עשה הבורא יתברך: יפה בקומתו ובצביונו, כמו שאמר רבי יהושע בן לוי (ר"ה יא, א'. חולין ס, א):

בעתו. בשעת הבריאה ולא קודם, מפני שכל מטרת הבריאה היא האדם,

וכל מעשה בראשית הם רק מקום לפעולתו שיוכל להתקיים ולעשות מעשים טובים,

וא"כ מה יתרון העושה – הוא הבורא יתברך – באשר הוא עמל, אם נכון הוא מה שאומרים חכמי המדע שהעולם לא בא אל המדרגה הנוכחית אלא במשך אלפי רבבות שנה:

גם את העולם נתן בלבם. הגיאולוגים האומרים שבתוך כל אבן יש סימנים שמוכיחים כמה שנים עברו בעשייתו ע"י כוחות הטבע,

אך באמת את כל אלו הסימנים נתן הבורא יתברך אע"פ שעשה הכל יפה בעתו בששת ימי בראשית,

כדי שהחפץ יהיה "תוכו כברו" מלא יצירה כאילו נעשה באמת במשך זמן רב מאד,

ואם לא היה עושה כן, הרי כאשר יפתחו את החפץ יהיה נראה לעינים שהחפץ נברא בפעם אחת,

ובזה: ימצא האדם [ויגלה, כי] את המעשה אשר עשה האלקים מראש [בששה ימים, ולא באופן הדרגתי].

ולא היתה התורה צריכה לספר כל מעשה בראשית, ולא היה צריך כלל לאמונה, וממילא לא היתה גם בחירה,

וא"א היה להשיג את כל מטרת היצירה, ועוד אם יש ראשית, הרי מוכרח להיות בורא ויום הדין;

ועד סוף. של כל העולם ביום הדין,

ואם כן היראה מהבורא יתברך היתה נעשית הכרח בלא בחירה, ואין שכר ועונש:

 

(יב) יָדַ֕עְתִּי כִּ֛י אֵ֥ין ט֖וֹב בָּ֑ם כִּ֣י אִם־לִשְׂמ֔וֹחַ וְלַעֲשׂ֥וֹת ט֖וֹב בְּחַיָּֽיו:

פסיקתא זוטרתא ידעתי כי אין טוב בם. במעשה האדם: כי אם לשמוח. בדרכי צורו ולעשות טוב בחייו ולעסוק בתורה ובמצות שהוא טוב לו בחייו, שמשמת נעשה חפשי מן המצות.

רש"י ידעתי – עתה הואיל ונעלם עת הפקודה כי אין טוב בבריות כי אם לשמוח בחלקו לעשות הטוב בעיני בוראו בעוד שהוא חי:

אמרי שפר {יב} ועל פי זה ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו. ר"ל יען שרצון הבורא הוא שידעו אוהביו את תכליתם, ולא יתעו בשוא,

על כן נודע לי גם אני, כי אין טוב בחיי העוה"ז, כי אם לחיות חיי שמחה מרכושו אשר רכש,

לא לעמול לאסוף הון רק לעשות הטוב בעיני ה' בימים הקצובים לחייו, כי הוא תכליתו,

לא כעבדים ההוללים אשר יחמלו לקחת מזהבם אשר מצאו בחפרם בעמלם,

ויבחרו בחיי צמצום למען הרבות הון,

ולוא ידע בשוא נתעה כי לא בידו טיבו, ולקץ עבודתו ילקח ממנו כי עתה לא הי' עמל לצבור הון לזרים:

קול אפרים (יב) ידעתי. בפסוק זה יש תשובה כוללת על כל חקירת הספר,

ויתחיל בענין הידיעה, שבכל חכמתו בא אל ידיעה זאת; כי אין טוב בם.

כל תכלית בריאת העולם שעשה ה' יתברך כנ"ל, היא רק כדי שימצא האדם אמצעים ראוים לעבודתו על האדמה:

כי אם לשמוח. ראוי לאדם שישמח רק בדבר אחד, וזה על עשותו הטוב והישר בעיני אלהים ואדם,

בקיום המצוות ובלימוד התורה בכל פרטיה ודקדוקיה.

כי השמחה אינה נמצאת כאשר מבקשים אותה בגדר תכלית לעצמה. אלא נקנית בהיסח הדעת.

כאשר האדם עמל בעבודתו לה' יתברך ואינו חושב אם יש לו שמחה בעת ההיא אם לאו,

בסוף יזכור שבאמת אז רק אז נפשו צרורה בצרור החיים ושמחה במלאות חפצה לבוא אל מקורה העליון; ולעשות טוב. היא העשיה הראויה לעבודת האדם מכל שאר מיני העשיות שאפשר לאדם לעסוק בהם:

בחייו. בחלקו של הזמן שנתן לו לצבאו על האדמה:

והנה ראינו שכל הד' חקירות שהם הזמן, העשיה, החכמה, והשמחה,

כולן נכללות במטרה אחת לעבוד עבודה תמה בקיום חובת האדם:

 

(יג) וְגַ֤ם כָּל־הָאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְרָאָ֥ה ט֖וֹב בְּכָל־עֲמָל֑וֹ מַתַּ֥ת אֱלֹהִ֖ים הִֽיא:

פסיקתא זוטרתא וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו. שמתעסק בתורה ובגמילות חסדים:

מתת אלהים היא. שנתן לו דעת ותבונה להכין לו ארוכה ליום הדין להיות לו לחיי עד,

וכן הוא אומר (משלי ב, ו) כי י"י יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

רש"י וראה טוב – תורה ומצות:

אמרי שפר {יג} וגם מעיר בדבריו כי לא בכל צד ידמה הנמשל אל המשל,

כי שם אם יודע לעבד מחשבת אדוניו, יוכל לקחת מזהבו אשר מצא ולחיות בו חיי עונג ושמחה,

אבל פה לא יוכל האדם לשלוט בעמלו, וישנם אנשים אשר יחפצו מאד לחיות חיי שמחה ותענוגים אבל לא יוכלו,

כי וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו מתת אלהים היא ולא כל אדם זוכה למתנה הטובה הזאת:

קול אפרים (יג) וגם וכו'. לכאורה קהלת כופל כאן את דבריו שאמר לעיל (ב. כד אֵֽין־ט֤וֹב בָּאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְהֶרְאָ֧ה אֶת־נַפְשׁ֛וֹ ט֖וֹב בַּעֲמָל֑וֹ גַּם־זֹה֙ רָאִ֣יתִי אָ֔נִי כִּ֛י מִיַּ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים הִֽיא:).

אבל באמת הכא מקומו בחקירת הבריאה, שהרי בפסוק יב אמר שכל תכלית הבריאה היא כדי שיהיה לאדם אמצעים וכלים לעשות מעשים טובים,

אבל יש לפעמים אנשים שעושים מעשים טובים ואוכלים פרי פעולתם, ועלולים הם לחשוב שאכילתם היא שכר עבודתם.

לכן בא להזהירם שלא יטעו במחשבתם, אלא האכילה מתת אלהים היא. ואין הכרח בדרך הטבע או בדרך ההשגחה שיהיה כן, וא"כ הוא המשך צורך חקירת מעשה הבריאה.

אבל לעיל הוא המשך מחקירת מעשה האדם, אם תכליתו לעמול ולכנוס ולפרנס את עצמו או את בניו או את העולם בכלל,

ושם הוכיח כי אין זה התכלית האמיתית, והראיה שברוב המקרים אין העמל זוכה לאכול פרי עמלו:

עטרת שמואל – ידעתי, על ידי מעשי, כי אין טוב בם כי אם לשמוח בעצמו ולעשות טוב בחייו, היינו לשמח אחרים, שעיקר השמחה אם יכול לשמוח ולשמח אחרים.

כפי שנצטוינו כמה פעמים בתורה לשמח את העניים ביום טוב, וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טובה בכל עמלו – ואומר אח״כ שגם עצם הדבר הזה שישמח האדם במעשיו מתת אלקים היא, ולא מידיו בא.

(מבאר הר"י בן לטיף-) שהקב״ה מטביע באדם את המזג הטוב שיכול הוא ליהנות הנאה נכונה מן החיים.

פרי הר"מ מבאר – כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו – יתכן שהכל מתת אלהים היא, ממדת הדין, כדי להיפרע ממנו בעולם הבא.

 

(יד) יָדַ֗עְתִּי כִּ֠י כָּל־אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֤ה הָאֱלֹהִים֙ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה לְעוֹלָ֔ם עָלָיו֙ אֵ֣ין לְהוֹסִ֔יף וּמִמֶּ֖נּוּ אֵ֣ין לִגְרֹ֑עַ וְהָאֱלֹהִ֣ים עָשָׂ֔ה שֶׁיִּֽרְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו:

מדרש זוטא – קהלת ידעתי כי כל אשר יעשה וגו'. [אמר ר' יהודה בר סימון ראוי היה אדם הראשון שיהיה חי וקים לעולם] מפני מה נקנסה בו מיתה [אלא] האלהים עשה שייראו מלפניו.

זהר פרשת פנחס האומנים שבעולם כשהם עושים מלאכה מביט בה פעם פעמיים ועושה, ואחר כך מוסיף עליה או גורע ממנה, והקב"ה מוציא המלאכה לאמתה מן התוהו, והיא מתוקנת כראוי ממש.

ומשום זה כתוב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.

רש"י ידעתי כי כל אשר עשה – הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית הוא ראוי להיות לעולם ואין לשנותו לא בתוספת ולא בגרוע,

וכשנשתנה, האלהי' צוה ועשה שישתנה כדי שייראו מלפניו

אוקיינוס פרץ גבולו בדור אנוש והציף שלישו של עולם והאלהים עשה שיראו מלפניו,

שבעת ימים נשתנו הלוך חמה בדור המבול לזרוח במערב ולשקוע במזרח כדי שיראו מלפניו

חמה חזרה לאחוריה עשר מעלות בימי חזקיהו

ובימי אחז אביו נתקצר היום ונתרבה הלילה ביום מותו כדי שלא יהא נספד

כל זה כדי שיראו מלפניו לפיכך אין טוב לאדם לעסוק אלא במצותיו ולירא מלפניו:

אבן עזרא ידעתי – פירוש והאלהים עשה שלא יוכל נוצר להוסיף על מעשהו או לגרוע כדי שייראו בני אדם מלפניו:

תורה תמימה שיראו מלפניו – אמר רב חסדא, חלמא בישא קשה מנגדא, מאי טעמא, והאלהים עשה שייראו מלפניו [ברכות נ"ה א']:

שיראו מלפניו – אמר ר' יהושע בן לוי, לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב, שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו [שם נ"ט א']:

שיראו מלפניו – א"ר יהודה, לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו [שבת ל"א ב']:

שיראו מלפניו – א"ר יהודה ב"ר סימון, ראוי היה אדה"ר שיהיה חי וקיים לעולם אלא מפני מה נקנסה עליו מיתה – מפני שהאלהים עשה שייראו מלפניו [מ"ר]:

שיראו מלפניו – א"ר אלעזר, מתחלת ברייתו של עולם נאמר יקוו המים מתחת השמים,

וכל כך למה – כדי שתראה היבשה, ומפני מה כתיב (עמוס ה') הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו ב' פעמים, אחד בדור המבול ואחד בדור הפלגה אלא מפני שהאלהים עשה שייראו מלפניו [שם]:

שיראו מלפניו – א"ר יודן, גדולה היא היראה, ששמים וארץ לא נבראו אלא בזכות היראה הדא הוא דכתיב והאלהים עשה שייראו מלפניו [שם]:

המלבים בסוף ארץ חמדה – כל מעשה ידמה להפועֵל, וה׳ שהוא פועֵל שלם בלי השתנות כן יחוייב שמעשיו יהיו בלי השתנות.

כי כל השתנות מורה שחסר או יתר בו דבר, וע״כ צריך שישתנה. ומעשי ה׳ לא יחסרו ולא יוסיפו.

וא״כ הלא מהראוי כי מעשה ה׳ יהיה לעולם לנצח, יען כי עליו אין להוסיף וגו׳.

אבל התשובה כי הפועֵל העושה דבר שעיקרו בעבור עצמו צריך שלא יחסר כל בו ולא יעדיף,

אבל אם הדבר רק הכנה אל דבר אחר, ממילא אין מקפיד אם לא יהיה הדבר בשלימות,

כל שהחסרון הזה אשר באמצעים, יתן שלימות בהתכלית העיקרי.

ואחר שעיקר תכלית הבריאה היא היראה הנותנת שלימות לנפש,

ואי אפשר שיהיה יראת ה׳ וכח הבחירה אם לא תהיה הבריאה חסרה,

ושמצד החסרון צריך לשלימות, ונמצא הבחירה וכח המכריע אם להימין או להשמאיל, לזה נמצא חסרון.

וז״ש שמזה מוכח ש״אלהים עשה שייראו מלפניו״:

[כמו השאלה אם ה' רוצה שהאדם יהיה מהול – מדוע לא בראו כן? משום שרצה ה' שהאדם ישלים עצמו. א"כ מוכרחת הבריאה להיות חסירה כדי שהאדם ישלימנה].

[ארץ חמדה דרוש לחג שבועות] ידוע שהחידוש יש מאין לא השתמש בו ה' רק בששת ימי הבריאה, אבל אחרי שגמר מעשהו בששת ימי המעשה מאז רצה הרוצה הבב"ת אשר מעתה לא יתהוה דבר אלא מדבר, ואמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים [בריאת יש מאין] –

רק מעתה "לעשות" – יעשה דבר מדבר יש מיש שזה המבדיל בין בריאה ובין עשיה.

ושע"כ אמרו חז"ל תנאי התנה הקב"ה עם הים וכו' כי לא רצו ליחס שום בריאה והתהוות דבר חדש אחר ששת ימי המעשה, כי זה בהכרח יפול חסרון בכלל הבריאה כי מתנאי הפעולה השלמה שלא תקבל לא תוספת ולא גרעון כי אם תקבל אחד משני אלה בהכרח אינה פעולה שלמה,

כי זה תנאי הפועל השלם שלא ימצא מגרעת בפעולתו,

ומצד זה כל פעולותיו לא יקבלו לא תוספת ולא גרעון, כמו שכתוב [קהלת ג-יד] ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם [וע"כ] עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע.

ולכן אם נאמר שיש מציאות עוד בריאת יש מאין אחר הבריאה, הרי אנו מטילין חסרון בבריאה הקדומה. וע"כ גברה החכמה העליונה כי אחר הבריאה הקדומה לא יברא דבר רק מדבר.

אמרי שפר {יד} ידעתי. ר"ל אחרי אשר הכרתי את כל עניני העולם הזה כי הבל המה,

נודע לי מזה עיקר גדול בשכר ועונש,

שרק כל אשר יעשה האלהים לעתיד, שכר טוב לצדיקים, ועונש לרשעים הוא הגמול האמתי.

כי הוא יהיה לעולם, לא כטובות ורעות עוה"ז הכָלים ונפסדים, ולא יעמדו לעולם.

גם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כי בעוה"ז יוכל האדם בבחירתו לשנות רצון בוראו בשכר ועונש,

דרך משל אם יגרע מהון הרשע בעונו, יוכל איש לחננו במתנה מרובה כפי רצונו, ונוסף על רכושו לפי שעה.

וכן יוכל העושק לגרוע מהון הצדיק בעשקו אותו נגד רצון הבורא,

כי כבר נתנה הבחירה לאדם בעוה"ז לטוב ולרע.

וכן יוכל האדם להוסיף על עונש הרשע בהכותו אותו, ולגרוע ממנו – בגהותו ממנו מזורו.

אבל לא כן הוא בשכר העתיד, כי עליו לא ישלוט האדם לא להוסיף, ולא לגרוע,

ואם כן איפוא הלא רק הוא הגמול האמתי על כל המעשים.

והאלהים עשה והגמול אשר עשה בעוה"ז בשכר ועונש הוא רק שייראו מלפניו

אותו עשה רק להפיל פחדו על בני האדם, וליראם למען ידעו שיש אלהים שופטים, ולא יתיאשו מן הפורענות:

קול אפרים ידעתי. עי' פירוש רש"י ז"ל שבא לפרש את ענין הנסים, שמשנה ה' יתברך לעתים ידועים ומיוחדים את כל מעשי הטבע, ונותן אותות ומופתים כדי לאיים על הבריות ולחזק את האמונה בעת הצורך, אבל בדרך כלל "אין כל חדש תחת השמש".

ובאמת כל טעות חכמי המדע החושבים שהעולם קדמון, היא מפורשת ע"י החקירה הזאת כי הכל עשה יפה בעתו, וברגע הראשון שנברא העולם מאין ליש הוא נראה כאילו היה שם מעולם,

ואין בעולם שום סימן של התחדשות, אלא עולם כמנהגו נוהג:

עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והסיבה שלא נתן בעולם שום סימן של בריאה חדשה,

כדי שלא ימצא האדם את המעשה כמבואר לעיל [שאם יראה יד ה' ופעלו בכל דבר – כבר לא נצרך לאמונה] ועל ידי זה היראה אינה מוכרחת, (ג, יא} אלא להיפך היראה נובעת מהאמונה,

נמצא כי מה: והאלהים עשה. הוא כדי: שיראו מלפניו. כי יראת ה' היא אוצרו:

 

(טו) מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ כְּבָ֣ר ה֔וּא וַאֲשֶׁ֥ר לִהְי֖וֹת כְּבָ֣ר הָיָ֑ה וְהָאֱלֹהִ֖ים יְבַקֵּ֥שׁ אֶת־נִרְדָּֽף:

פסיקתא זוטרתא (טו) מה שהיה כבר הוא. אמר ר' נחמיה אם יאמר לך אדם אפשר אילו לא אכל אדם הראשון מאותו העץ עדיין חי, אמור לו, כבר הוא, שהרי אליהו חי:

ואשר להיות כבר היה. כל מה שעתיד הקדוש ברוך הוא להיטיב לצדיקים כבר היה אמר להחיות מתים, וכבר החיה אותם על ידי אליהו ואלישע ויחזקאל בבקעת דורא.

אמר (ישעיה מג, ב) כי תעבור במים אתך אני, וכבר היה על ידי משה, שנאמר (שמות יד, כט) ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים.

אמר (ישעיה שם) ובנהרות לא ישטפוך, וכבר היה על ידי יהושע, שנאמר (יהושע ד, כב) והודעתם את בניכם לאמר ביבשה עבר ישראל את הירדן.

אמר (ישעיה שם) כי תלך במו אש לא תכוה, וכבר עשה כן על ידי חנניה מישאל ועזריה:

והאלהים יבקש את נרדף. כשם שביקש דמן של ישראל מיד פרעה, כך יבקש מיד כל האומות ששפכו דמן של ישראל ושל רודפם:

ואשר להיות. לבקש את ישראל שהם נרדפים, כענין שנאמר (איכה א, ו) וילכו בלא כח מפני (דורו) [רודף], אברהם מפני נמרוד. יצחק מפני ישמעאל. יעקב מפני עשו. יוסף מפני אחיו. משה מפני פרעה. דוד מפני שאול.

והאלהים יבקש את נרדף ויבחר בדוד עבדו,

לפיכך בחר הקדוש ברוך הוא בנרדפים יותר מן הרודפים לענין הקרבנות, שור מפני ארי, כשב מפני זאב:

תורה תמימה והאלהים יבקש את נרדף – רבי יוסי אומר, לעולם אלהים מבקש את הנרדף, בין צדיק רודף צדיק בין רשע רודף צדיק בין רשע רודף רשע [ואפילו צדיק רודף רשע] האלהים יבקש את הנרדף [שם]:

האלקים יבקש את נרדף – גם אם הוא רשע??

העץ יוסף כתב "אפילו צדיק רודף רשע. ולא שרודפהו על רשעתו דא"כ מצוה קעביד, אלא מיירי שרודפו להנאתו". דהיינו שהמדרש מדבר על מצב כזה שהצדיק איננו רודף אחרי הרשע בכדי לבער את הרע מן העולם ולפיכך האלקים יבקש את נרדף.

כנסת ישראל – לוגאסי מעשה שניסה החזון איש ליישב הדורים בין שני רבנים שהסתבכו במחלוקת. סח לו אחד מהם, שהוא חושש מאוד מפני רדיפותיו של בר פלוגתא שלו, שידו תקיפה.

נתן בו החזון איש מבט חודר, והעיר: צריך, איפוא, מר להשמר מאוד, מרב פחד שמא יהא לנרדף, עלול הוא להפוך לרודף. המרחק בין נרדף לרודף הוא כחוט השערה, ואפשר להתחלף בתפקידים בכהרף עין… ומשהתגבר הנרדף ונהפך לרודף, מאבד הוא בו ברגע זכויותיו הקודמות.

בורא העולם נעמד לימין הנרדף החדש, אפילו הוא רשע, "אלקים יבקש את נרדף". (חגיגה ד:)

הגרי"ז (הרב מבריסק ח"ג קלה-קלו) הורה ל'הלכה למעשה' שאין לרדוף אחרי מהרסי-הדת באופן מופרז מאד. והסביר הגרי"ז את שיטתו, שהוא משום שאם רודפים אחריהם באופן מופרז מאד אז האנשים הללו שרודפים אחריהם נכנסים לכלל "רודף", והרשע המבקש לעקור את הדת, נכנס לכלל "נרדף". ועל מצב כזה אמרו במדרש 'והאלקים יבקש את נרדף אפילו צדיק רודף רשע'.

 

רש"י מה שהיה כבר הוא – מה שהיה, מלפנינו כבר הוא עשוי,

וראינוהו או שמענוהו מאחרים שראוהו, ויש לנו להעיד עליו שראינו

שהקב"ה מבקש את הנרדפים יעקב נרדף עשו רודף (מלאכי א) ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, מצרים רודפים את ישראל מצרים טבעו בים וישראל הלכו ביד רמה:

ואשר – עתיד להיות עוד באחרונה הוא דוגמת מה שכבר היה,

כאשר בראשונה כן באחרונה, אין הקדוש ברוך הוא משנה מדותיו בעולם:

והאלהים יבקש את נרדף – ליפרע מן הרודף לפיכך מה יתרונו של עושה הרעה באשר הוא עמל הרי סופו להשתלם!:

אלשיך ושמא תאמר והלא עין בעין נראה צדיק ורע לו רשע וטוב לו?

אל תתמה, כי הנה מה שהיה כבר הוא, כלומר האיש שהיה [בגלגולים קודמים] כבר פעם אחת או שתים הוא ההוה עתה.

והאיש אשר יהיה עתיד להיות כבר היה מקודם ועל כן ממציאים לו כפי הראוי לו על פי הקודם.

ובדבר הזה יצדק מה שואלהים יבקש את נרדף…:

 

אמרי שפר {טו} מה שהיה ר"ל אבל זאת לא נוכל לומר שהוא הגמול האמתי,

כי הלא אנו רואים מה שהיה מכבר הוא, זה שהיה הוא הנקרא עתה עבר,

בעת היותו הוה נאמר עליו מכבר הוא, כי היה דומה אז אל העבר,

ואשר להיות כבר היה ר"ל גם אשר עתיד להיות, בעת היותו יאמר עליו כבר היה,

נמצא שבכל זמן יהיו העבר וההוה והעתיד שוים, כי לא תשתנה הטבע בגלוי למען הצדיקים והרשעים תמיד, כי לא יריקו העבים גשם על שדה הצדיק לבד, ולא יעצרו הגשמים משדה הרשע לבד,

ובראותו כי מערכת הטבע תשוה לצדיק ולרשע בעוה"ז, נוכל לדעת בודאי כי המשפט לאלהים הוא וכמאמר חז"ל עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין (ע"ז נ"ד).

ועוד ראיה אחרת לזה כי הלא האלהים יבקש את נרדף כי בראותנו בכל מדינה ועיר ישבו מלכים לכסא ושריהם למשפט ישורו להציל נרדף מיד רודפהו, והנרדף המשוע אל ה' לא יענה ביום שועו,

איך יעלה על הדעת לאמר כי ממשלת השופט כל הארץ תגרע מממשלת קטני השופטים?

ואם כן גם מזה נוכל לדעת, כי לא ינקה ה' את הפושעים, ועוד ישפט אתם בקומו למשפט:

קול אפרים (טו) מה שהיה. כלומר העבר: כבר. טרם שנהיה עבר:

הוא. הוא היה ההווה, כלומר ההווה ממילא נעשה העבר:

ואשר להיות. שיעור הפסוק "וכבר היה אשר להיות", כלומר וקודם שנעשה העבר להווה,

הוא היה מה אשר עתיד להיות,

ואם כן כל המעשים שנעשו בעולם נרדפים זה מפני זה, וכל דבר פונה והולך לו מן העתיד אל ההווה ומן ההווה אל העבר, והבריות חושבים שאחר שנעשה עבר לא נשאר מהמעשה שום רושם,

אבל הכתוב אומר: והאלהים יבקש את נרדף. האלהים אינו שוכח מה שעבר, כי אם מבקש וזוכר כל מה שנרדף ועבר מן העולם, וישפוט אותו לעת הקץ.

ובזה יש חידה נאה, שהדרך הפשוטה לחשב את הזמנים הוא עבר, הווה, עתיד,

אבל כשמדברים בענין מעשה פרטי הסדר הוא הפוך, כי בתחילה היה בעתיד דבר שלא בא לעולם, ואחר כך בא לעולם בהוה, ולסוף עבר מן העולם, ואחר כך יבאו מעשים אחרים לעולם, וכל אחד נרדף מהשני, והכל נעשה שלשלת סדר הדורות של העולם, וכל אלה עוברים כבני מרון לפני ה' יתברך ובזה רצונו וחפצו, כמו שמשורר הפייטן בפיוט "ואביתה תהלה" בימים נוראים: יבקש. ובזה יש המשך לפסוקים הבאים המדברים בענין המשפט ויום הדין:

אמתחת בנימין – ועוד, מה שהיה כבר הוא, כל מה שאירע לו לאדם במשך השנה, כבר הוא, כבר נגזר עליו מר״ה, או שנידון בכל יום.

ואשר להיות כבר היה – גם מה שעתיד להיות נגזר מקודם.

אבל אל יאמר אדם, 'אם כן אעשה רע לחבירי׳ כיון שממילא כבר נגזר עליו לסבול?

אין הדבר כן שמכל מקום והאלקים יבקש את נרדף וייפרע ממי שמזיק לחבירו. וזה ראי׳ על ההשגחה, שהרודף לא יצליח לבצע זממו.

והטעם, שהנרדף יש לו לב שבור והאלקים יבקש את הלב השבור.

 

(טז) וְע֥וֹד רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ מְק֤וֹם הַמִּשְׁפָּט֙ שָׁ֣מָּה הָרֶ֔שַׁע וּמְק֥וֹם הַצֶּ֖דֶק שָׁ֥מָּה הָרָֽשַׁע:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע. כלומר במקום שיש שם המשפט והצדק שמה הרָשָע שולט עליו, כענין שנאמר (חבקוק א, ד) כי רשע מכתיר את הצדיק:

ס"א מקום המשפט שמה הרשע. מקום שראוי להיות בו מי שהוא עושה משפט, שמה הוא הרשע,

כלומר עושה הרשע בכבוד העולם הזה כאיש אשר עושה צדק.

ובמקום שיהיה ראוי שיהיה בו עושה הצדק – [נמצא] הרשע, כי יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים.

תרגום (טז) ועוד ראיתי תחת השמש בעולם הזה, מקום בית הדין שדנים שקר, שם יחייבו את הצדיק לצאת חוטא בדינו, ומקום שנמצא שם אדם צדיק שם נמצא אדם חוטא למשול בו, בגלל חטאי הדור הרע.

רש"י מקום המשפט וגו' – ראיתי ברוח הקודש מקום לשכת הגזית בירושלם שהיתה (ישעיה א) מלאתי משפט שמה ישפטו [ב]רשע כמו שנאמר (מיכה ג) ראשיה בשוחד ישפוטו וראיתי פורענותם:

מקום הצדק – שער התווך שהיה מקום חתוך הלכות שמה הרשע שם ישבו שר-סכים רב סריס נרגל שראצר רב מג ונבוכדנצר וחיילותיו [ירמיהו פרק לט פסוק ג: וַיָּבֹ֗אוּ כֹּ֚ל שָׂרֵ֣י מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֔ל וַיֵּשְׁב֖וּ בְּשַׁ֣עַר הַתָּ֑וֶךְ נֵרְגַ֣ל שַׂר־אֶ֠צֶר סַֽמְגַּר־נְב֞וּ שַׂר־סְכִ֣ים רַב־סָרִ֗יס נֵרְגַ֤ל שַׂר־אֶ֙צֶר֙ רַב־מָ֔ג וְכָל־שְׁאֵרִ֔ית שָׂרֵ֖י מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל:] ודנין את ישראל ביסורים קשים ומשפטי מות:

שמה הרָשע – טעמו למעלה לומר שהוא שם דבר כמו הרֶשע (והיה ראוי לינקד בסגו"ל הרי"ש) אלא לפי שהוא סוף פסוק נהפך לינק"ד קמ"ץ גדול ואף על פי שבכל מקום לא מצינו לו עוד שמתהפך באתנחתא וסוף פסוק:

תורה תמימה מקום המשפט וגו' – מקום שעשה משה כמדת הדין, כמש"נ (פ' תשא) עברו ושובו משער לשער והרגו וגו' – שמה הרשע, שמה כתיב ויגוף ה' את העם [שם]:

מקום המשפט וגו' – שמה הרשע, מקום שעשתה מדת הדין בשטים שנאמר (פ' בלק) קח את כל ראשי העם והוקע אותם וגו' – שמה הרשע, שמה כתיב ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף [מ"ר]:

ומקום הצדק שמה הרשע – אמר הקדוש ברוך הוא, מקום שנאמר בו צדק ילין בה שם הרגו את זכריה ואת אוריה,

ומקום שצדקתים לישראל וקראתים אלהות, שנאמר (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם וגו', שמה הרשיעו ועשו העגל,

ומקום שצדקתים בקללות של בלעם והפכתים לברכות, שמה הרשיעו וזנו, כמש"נ וישב ישראל בשטים [שם]:

רמב"ן [בראשית יב-י] "ויהי רעב בארץ" – הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם.

ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ והמצרים, ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א כב) "וכל הבת תחיון", והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ.

לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (ח ו) רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר: אמר הקב"ה לאברהם: צא וכבוש את הדרך לפני בניך, ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו:

באברהם כתוב "ויהי רעב בארץ" – בישראל כתיב (להלן מה ו) "כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ".

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל.

גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא כי האלהים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע והחטא (קהלת ג טז).

 

אמרי שפר {טז} ועוד ראיתי תחת השמש ראיה גדולה לזה, כי לא יועילו לרשע בעוה"ז, לא רוגז ולא שחוק, כי מקום המשפט שמה הרשע אם ישפטהו ה' במכאובים ושפטים,

בכל זאת שמה הרשע, הוא לא ישים לבו לזה, וירשיע כבתחילה.

גם מקום הצד ק שמה הרשע, ואם גם יעשה עמו צדקה וחסד, וייטיב לו בעוה"ז,

בכל זאת שמה הרשע, הוא לא יכנע לפני מטיבו וירשיע כמנהגו

[ע"ד איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת (משלי כ"ט) וכדברי חז"ל על זה (סנהדרין ק"ג)]

ואם כן אין ראיה גדולה מזו שאין פה גמול המעשים,

כי הלא אם יהי' עבד מוכה מאדוניו, הלא ירא ממכהו ויכנע מפניו, ואם יגמול לו חסד,

הלא יכיר טובתו ויתאמץ לעבדו באמונה, ואיך יהיה גמול אדון כל הארץ בין טוב ובין רע לבלתי הועיל? [השמות משפט וצדק יתיחסו גם אל הקב"ה על גמול הרע והטוב הנראים ממנו על בריותיו כמו צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה (תהלים ל"ו) כפי אשר בארו חז"ל (בב"ר פ' ל"ג) ועל דרך זה בארתים פה]:

מכלול יופי מקום המשפט שם הרשע – אפשר לעשות רשע במקום שצריך לעשות משפט, אם מענים את הדין.

וזה אחד הדברים החמורים ביותר, שעל ידי כך באים הרבה פורעניות בעולם. כמו ששנינו במסכת אבות חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין. הרי משוה התנא עינוי הדין לעיוות הדין.

ועוד, ומקום הצדק – במקום שיש לתת צדקה לעני באופן שלא יתבייש,

שמה הרשע – נותנת לו בפרהסיא והעני מתבייש בזה.

יה"ר במע"ל מקום המשפט שם הרשע, במקום שיש משפט היינו בר"ה שם עומד השטן הרשע ומקטרג להרשיע את ישראל.

 

(יז) אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י אֶת־הַצַּדִּיק֙ וְאֶת־הָ֣רָשָׁ֔ע יִשְׁפֹּ֖ט הָאֱלֹהִ֑ים כִּי־עֵ֣ת לְכָל־חֵ֔פֶץ וְעַ֥ל כָּל־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה שָֽׁם:

תרגום (יז) אמרתי אני בליבי, את הצדיק ואת החוטא ישפוט ה' ביום הדין הגדול כי עת נעשה לכל חפץ, ועל כל המעשה שעשו בעולם הזה ידונו שם.

כתב המלבי"ם ביאיר אור – אמרתי בליבי – בקוהלת בהרבה מקומות – על דבר שאינו אמת.

דיברתי בליבי – על דבר שהוא אמת.

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים. כיון שראיתי שהצדיק והרשע בעולם הזה במשקל אחד, לכך אמרתי בלבי וכי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים בדין אחד,

לא כי אלא עת לכל חפץ ליום הדין לתת לאיש כדרכיו וכו', לשלם שכר טוב לצדיק וגמול רע לרשע,

כי עת תשלום לעולם הבא לכל חפץ שבעולם הזה, ועל כל המעשה של אדם שם לעולם הבא.

שהואיל ובעולם הזה אין הרשע משתלם [עונשו], בודאי כי לשם ישולם לו כמעלליו,

ולצדיק יהיה עת לכל חפץ טוב שעשה – ישולם לו טוב, כענין שנאמר (תהלים לא, כ) מה רב טובך אתה צפנת.

רש"י אמרתי אני בלבי וגו' – לפיכך אני אומר את הכל שופט הקדוש ברוך הוא לאחר זמן

ואף על פי שמתעכב הדבר סופו לבא אל שעתו, כי שעה יש לכל חפץ אף לפורענות,

ולפקודת הדין יש עת מתי יבא:

ועל כל המעשה – שעשה האדם שם ישפטוהו בבא עת הפקודה, שם באותו העת ניתן זמן לכל המעשה להשפט עליו אבי חוטרי מילי ואבי דרי חושבנא [כשהצאן מגיעים לגדרות הצאן של הדיר אזי באים עמן חשבון…]:

אמרי שפר {יז} אמרתי אני בלבי ר"ל מכל אלה הכרתי היטב דרך ה' ונודע לי האמת,

על כן אמרתי בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים לעתיד,

כי עת לכל חפץ, בין על כל מעשה טוב אשר יחפוץ בו ה',

ובין על כל המעשה אם טוב ואם רע שם רק שם יופיע משפט אלקינו משפט האמת, לגמול לאיש כמפעלו:

אמתחת בנימיןמפרש שהפסוק הזה בא להשיב על השאלה הגדולה למה יש צדיק ורע ורשע וטוב לו.

והתשובה כי אין בידינו לשפוט מי הוא הצדיק האמתי ומי הוא הרשע האמתי,

ורק הקב"ה הבוחן כליות ולב יודע זאת.

וזהו שאומר: אמרתי אני בלבי, את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלקים.

למה, כי עת לכל חפץ – שלכל דבר יש 'תשובה' הנקראת עת.

ולמה נקראת עת? שברגע אחד אדם יכול ליהפך לצדיק גמור.

ויתכן שהרשע הזה הרהר תשובה בלבו, על כל המעשה שעשה. והצדיק לא הרהר בתשובה.

שפעמים נשפט צדיק גדול כי עת לכל ועל כל המתרחש שם. בעוה"ב דנים על כל הרהור ועל כל מעשה וה' מדקדק עם הצדיקים כחוט שערה.

 

(יח) אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י עַל־דִּבְרַת֙ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם לְבָרָ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְלִרְא֕וֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה הֵ֖מָּה לָהֶֽם:

תרגום (יח) אמרתי אני בליבי, על ענין בני האדם שיבואו עליהם נגעים ומחלות רעות, כדי לנסותם וכדי לבוחנם עשה ה', לראות אם שבים בתשובה ימחל להם ויתרפאו,

והרשעים שהם כבהמה לא שבים, בגלל כן הם מתייסרים בהם להרע להם.

כתב המלבי"ם ביאיר אור – אמרתי בליבי – בקוהלת בהרבה מקומות – על דבר שאינו אמת.

דיברתי בליבי – על דבר שהוא אמת.

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם. בין צדיקים בין רשעים שהצדיקים בעוני ובייסורין, כל כך למה, לברם אלהים. לברור להם מידת צדקה:

ולראות שהם בהמה – להראות להם שהצדיקים נמשכים אחר שכינה כבהמה, מה הבהמה פושטת צוארה לשחיטה כך הצדיקים, שנאמר (תהלים מד, כג) כי עליך הורגנו כל היום:

המה להם. כך המה חושבים בלבם שהם כבהמה ואינם מתגאים בעצמם,

והרשעים 'על דברת' שהם מחרפים ומגדפים והקב"ה משפיע להם שלום,

כל כך למה? לברם האלהים, לברור להם מדת הרשעים ולראות שהם כבהמה המה להם.

ולהראות לכל שהרשעים נמשלו לבהמה, מה בהמה כשיגמר דינה לשחיטה שוב אין לה חיים כך הרשעים. ומידה זו מסורה בידך, כל העושה מצוה קרוב למיתתו בידוע שלא היה מדת צדקו חסירה אלא אותה בלבד, לפיכך השלימה.

וכל העובר עבירה בשעת מיתתו בידוע שלא היתה מדת רשעו חסירה אלא אותה העבירה והשלימה,

אלו הולכין שלמין בצדקן ואלו הולכין חסירין ברשען.

רש"י אמרתי אני בלבי – בראותי זאת:

על דברת בני האדם – שאחזו להם מדת גאות לנהוג שררה ורבנות [מל' דּבָּר אחד לדור-מנהיג] בקטנים מהם:

לברם – (ס"א לבררם) הקדוש ברוך הוא להודיעם שאין שררתם כלום,

ולהראותם שהם ואף השרים והמלכים:

בהמה המה להם – כשאר בהמה וחיה המה לעצמם:

אמרי שפר {יח} אמרתי אני בלבי, ר"ל אחרי אשר החלטתי את הדעה האמתית הזאת, ונתבררה אצלי בברור גמור

אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם המדברים סרה, ומכחישים זאת בראיות גלויות לאמר:

בבוא לברם האלהים, ולראות שהם בהמה המה להם [לברם מקורו ושרשו ברר, והוא מהכפולים ומשפטו בתשלומו לבררם].

כי הנה לפי אמונתינו בהשארת הנפש, יהיה המות הבורר הנפש מן הגוף, הגוף יכלה, והנפש תעלה למעלה, ועל זה יאמרו, הלא בבוא האלקים לברם ר"ל לברור הנפש מן הגוף להעמידה בדין

הלא לא ימצא מאומה, כי יראה שהם בהמה [כמו] שהמה להם,

ר"ל כמו שהם יחזיקו את עצמם לפי שיטתם, כי לפי שיטתם אין יתרון להם על הבהמה אחרי מותם,

כן לא ימצא ה' מאומה גם בהם אחרי מותם, וזאת יוכיחו בראיות גלויות לאמר: אם אמנם

 

(יט) כִּי֩ מִקְרֶ֨ה בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם וּמִקְרֶ֣ה הַבְּהֵמָ֗ה וּמִקְרֶ֤ה אֶחָד֙ לָהֶ֔ם כְּמ֥וֹת זֶה֙ כֵּ֣ן מ֣וֹת זֶ֔ה וְר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָאָדָ֤ם מִן־הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל:

תרגום (יט) כי מקרה האדם החוטא ומקרה הבהמה הטמאה כה מקרה אחד לכולם, וכמו שתמות הבהמה הטמאה כן ימות זה שלא שב בתשובה לפני מותו, ונשמת רוח שניהם כאחד ידונו לכל ענין, ומותר האדם החוטא מהבהמה הטמאה כלום אין בין שניהם רק בית הקברות כי הכל הבל.

זהר פ' שלח – הטפשים שאינם יודעים ואינם מסתכלים בחכמה אומרים שהעולם הולך במיקרה ואין הקב"ה משגיח עליהם. וכשהסתכל שלמה בטפשים הללו קרא אותם בהמה, שהם עושים עצמם בהמה ממש במה שאומרים דברים אלו.

מדרש זוטא – קהלת (בובר) ומותר האדם מן הבהמה אין וגו'. שעשה לו הקדוש ברוך הוא שלא יתבזה כבהמה,

ר' אילא ור' אמי חד אמר עשה לו אפיפורין פרוסה על רגליו, וחד אמר עשה לו כסות [שלא ישב ויצטער]. ר' יוחנן ור' ינאי חד אמר עשה לו תכריכין, וחד אמר עשה לו קבורה.

פסיקתא זוטרתא כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה. על משמעו של פסוק – שאלו [ואלו] מתים [לבסוף]:

ס"א כי מקרה בני האדם. אלו ישראל, שנאמר בהם (יחזקאל לד, לא) אדם אתם:

ומקרה הבהמה. אלו האומות, שנאמר (יונה ד, יא) ובהמה רבה.

אמר ר' אבין כשם שעמדו נביאים על ישראל כך עמדו על אומות העולם:

ר' יצחק אמר כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה. האדם בחר בו הקדוש ברוך הוא וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב, ג), והבהמה מיום השמיני והלאה ירצה (שם כב, כז):

ומקרה אחד לכל. שנאמר (בראשית ז, כב) בו כל אשר נשמת רוח חיים באפיו:

ומותר האדם מן הבהמה אין. זה הבל פה המדבר בו והוא אין, דבר שאין בו תפישה:

כי הכל הבל. הכל ספים וכלים.

תנא דבי אליהו זוטא – כי מקרה האדם ומקרה הבהמה – לא אמרו אלא כנגד בשר ודם שהוא בתחילתו רימה וסופו תולעה ואין אדם מעולה מן הבהמה כלום.

ולא עוד, הנוגע בנבלת בהמה אינו טמא אלא טומאת ערב והנוגע בנבלת אדם טמא טומאת שבעה.

בהמה שמתה אינה מטמאה באהל ואדם שמת מטמא באהל.

הנוגע בנבלת בהמה הוא טמא ואינו מטמא אחרים והנוגע בנבלת אדם הוא טמא ומטמא אחרים.

ומותר האדם מן הבהמה אין? והלא האדם כשהוא אוכל מברך לקב"ה וכשהוא שותה הוא מברך וכשהולך לישון מברך וכשמתעורר משנתו הוא מברך, והאיך נחשב לבהמה שאינה מבחנת כלום?

אלא אינו מדבר רק על שעת המיתה, כיון שמגיע קצו של אדם למות

כשם שנמלכין על הבהמה לשחיטה כך נמלכין על האדם למות ועל זה נאמר ומותר האדם מן הבהמה אין.

ולא עוד, בהמה שמתה יש לה מנוחה אבל בני אדם שעוברים על מצוותיו של הקב"ה מעמידין אותם לדין ומאירין להם כל מעשיהם בפניהם ודנים אותם על כל מעשיהם.

תורה תמימה מן הבהמה אין וגו' – מהו אין כי הכל הבל, חד אמר עשה לו נוי לתחתיתו שלא יהא מתבזה כבהמה [שאין בית הרעי שלו מן הצד, אלא מלמטה של יתבזה כבהמה], וחד אמר עשה לו מנעל [בית הרעי כמו נעול] ואפופרין [עגבות] כפוי עליו שלא יהא מתבזה כבהמה,

וחד אמר עשה לו כסתות לתחתיתו [העגבות] שלא יהא מצטער בשעת ישיבתו, וחד אמר, עשה לו קבורה וארון ותכריכין [שם]:

אמרי שפר {יט} כי מקרה [נתן] לבני האדם סוף אדם למות, ומקרה [אחר] לבהמה סוף בהמה לשחיטה,

ובזה שונים הם במקריהם אבל סוף סוף מקרה אחד להם,

שהרי כמות זה כן מות זה כולם למיתה הם עומדים ורוח אחד לכל, שהרי רוח חיים גם לבהמה בחייה,

ובמותה איה איפוא הוא?, ואם כן גם רוח האדם יכלה כן,

והגם שרוח האדם נעלה על רוח הבהמה, כי הוא יותיר אחרי מותו דברים רמים ונשגבים אשר הכין בחוכמתו, אבל מותר האדם מן הבהמה אין הוא כי הכל הבל, ולא יעמוד לעולם,

ובמה נחשבו הבלים כאלה להחשיבו עבורם להיות נצחי? והנה לעינינו כי

מע"ל בשם 'יש מפרשים' – ומותר אדם מן הבהמה אין. היתרון של האדם על הבהמה שהוא מכיר שהוא אין, לא כן הבהמה.

ועוד, מתי מותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל, אם עוסק רק בהבלי העולם הזה. לא כן אם עוסק בעניני שמים, כי אז יתרונו גדול מאד.

מפי השמועה- אין, מה שאינו נראה לעין (מחשבה שכל) בזה יתרון האדם על הבהמה,

כי בדבר הנראה יש לבעלי חיים שמיעה יתירה על האדם, ראי' יתירה עליו וכדומה.

שערי שמחה בראשית הבהמה נולדת גמורה, שור בן יומו נקרא שור,

והאדם נולד אין שאם לא יטפלו בו ימות, וזהו יתרונו שעליו לעשות עצמו לישנו מאין,

שיכול לזכך את חומרו עד שגם גופו ייהפך לרוחניות, וכמו שמצינו במשה רבנו ובאליהו.

ערבי נחל יש לו מותר אך הוא כמו אין, שאינו רק בכח והאדם צריך להוציאו לפועל, מה שאין כן בהמה שאין בה דבר שתצטרך להוציאו לפועל. [בהמה בה-מה, כל מה שיש בה – הוא כבר נמצא והושלמה תכליתה]

 

 (כ) הַכֹּ֥ל הוֹלֵ֖ךְ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֑ד הַכֹּל֙ הָיָ֣ה מִן־הֶֽעָפָ֔ר וְהַכֹּ֖ל שָׁ֥ב אֶל־הֶעָפָֽר:

תרגום (כ) הכל הולכים למקום אחד, כל גרי הארץ נבראו מן העפר וכאשר ימותו כולם עתידים לשוב אל העפר.

פסיקתא זוטרתא הכל הולך אל מקום אחד. לשוב לעפר:

הכל היה מן העפר. להביא הגשם והשלג היורדים מן השמים שהם מן הארץ,

וכן הוא אומר (תהלים קמח, ח) יהללו את י"י מן הארץ אש וברד שלג וקיטור,

ואומר (איוב לז, ו) כי לשלג יאמר הֱוֵא ארץ:

והכל שב אל העפר. זה ליום הדין שעה אחת קודם לתחיית המתים.

אמרי שפר {כ} הכל הולך אל מקום אחד, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר כאדם כבהמה שוים הם בזה,

ומי הוא יכזיב ראות העין בעבור משמע האזן? – הנה זאת היא דברת בני האדם, ועל דברתם זאת אמרתי:

 

(כא) מִ֣י יוֹדֵ֗עַ ר֚וּחַ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם הָעֹלָ֥ה הִ֖יא לְמָ֑עְלָה וְר֙וּחַ֙ הַבְּהֵמָ֔ה הַיֹּרֶ֥דֶת הִ֖יא לְמַ֥טָּה לָאָֽרֶץ:

תרגום (כא) מי הוא החכם שיודע אם רוח נשמה שבבני האדם העולה היא למעלה לרקיע, ורוח נשמת הבהמה היורדת היא למטה לארץ.

מלבי"ם דברים פרק כה …אבל האדם הוא בעל בחירה ורצון ויוכל לעשות הפך טבעו ויעשה ע"פ הדעת והתבונה שנפח ה' באפיו נשמת חיים וכל מאן דנפח מפומיה נפח,

וכשם שהשי"ת הוא מקור הרצון כן נשמת האדם ובינתו היא בעלת רצון,

וזה שאמר (קהלת ג' כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה לבעל הרצון האמתי,

ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ אל היסודות…

 מדרש זוטא – מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה. תני אחד נשמתן של צדיקים ואחד נשמתן של רשעים [כולם] עולות [למרום], אלא שנשמתן של צדיקים נתונות צרורות תחת כסא הכבוד בצרור החיים שכן אמרה אביגיל לדוד והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (ש"א שמואל א' כ"ה כ"ט).

יכול אף של רשעים כן, ת"ל ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע (שם שם שמואל א' כ"ה).

פסיקתא זוטרתא מי יודע רוח העולה היא למעלה. והלא כתיב (להלן יב, ז) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה? [ר"ל ואמאי שאל שלמה מי יודע?]

אלא תני בין נפשות הצדיקים ובין נפשות הרשעים עולות למעלה, אלא של צדיקים נתונות בגן עדן,

ואמר מי יודע רוח בני האדם הצדיקים, שהיא עולה למעלה, אי זה מקומה ומה יעשה בה?

שהרי כתיב (שמואל א כה, כט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך. אבל מי יודע באי זה מקום?

ורוח הבהמה – נפשותיהם של רשעים, לאחר שעלו למעלה עוד מורידין אותם לגיהנם, שנאמר (שם) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, מלאך [מקלעה] לחבירו.

לכך נאמר ורוח הבהמה היורדת למטה לארץ בשאול מטה – מי יודע אי זה מקומה?

רש"י מי יודע – כמו (יואל ב) מי יודע ישוב מי הוא אשר מבין ונותן לב שרוח בני אדם היא העולה למעלה ועומדת בדין

ורוח הבהמה היא היורדת למטה לארץ ואין לה ליתן דין וחשבון צריך שלא להתנהג כבהמה שאינה מקפדת על מעשיה: [ומעי"ז ביאר בספורנו:]

הספורנו כלומר אותה הנפש העולה למעלה מי יודע אותה, כי לא הי' שלמה ע"ה מסופק בדבר ח"ו. (ר' בחיי כד הקמח) מי הוא המשתדל לדעת ולהכיר. רוח בני האדם. השכלית. העולה היא למעלה. במדרגות אושר נצחי. ורוח הבהמה. ומי מכיר ברוח הבהמה היורדת למטה וראוי להרחיק תאותה.

אמרי שפר {כא} מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ.

[נקודות הההי"ן של העולה והיורדת יורו שאינם ה"א השאלה, כי אם ה"א הידיעה, ובכן יש פה זרות בשתים.

א] שמלת היא נשנה בשני המאמרים לבלי צרך? ב] ששני המאמרים קטופים, נושאים באין נשואים?

– אבל הזרות האלה יראוני נכבדות בענין הזה]

ר"ל סבת דעתם הנפסדת היא יען אשר לא ידעו ולא יבינו את עצמם, ולא ידעו מהות האדם,

כי באמת הורכב האדם משני חלקים שונים הנקראים אדם, ובהמה,

הגוף עם כל כחותיו שהם הדמיון, והמתעורר, והמתאוה, הוא הבהמה, כי בהם ידמה ממש אל הבהמה, והנפש עם כל כחותיה שהם השכל, והבינה, והדעת, הוא האדם, כי רק בעבורם יקרא אדם, ובהם נבדל מיתר הבע"ח.

שני החלקים האלה הרחוקים זה מזה בשני הקצוות, הקריבם הבורא יתברך, וירכב מהם את האדם, ויתן בו כח הבחירה לנטות אל הצד אשר יבחר,

ואם מעודו ישים עיניו בראשו, וישליט את האדם על הבהמה, והגוף עם כל כחותיו יכנע לפני הנפש המולכת, הוא יעלה בכל יום מעלה מעלה, ואחריתו יהי' טוב מראשיתו, כי יתעלה להיות נצחי.

אבל אם ישליט את הבהמה באדם, והשפחה תירש גברתה, כי הנפש היקרה תהיה כעבד נרצע לפני בהמתו, הוא יחיה כבהמה, וימות כבהמה, ואחריתו עדי אובד, הנה זה כל האדם, וזה משפטו כל הימים.

על כן נראה אנשים רמי המעלה אשר חכמתם תאיר פניהם, וזכרם לברכה בכל דור, כי בהם תשלוט הגברת, והשפחה תכנע לפניה.

ורבים יהבלו כל ימיהם, ושמם ירקב עמם, כי שם הבהמה שלטת.

ואם כן איפוא הלא [רוח האדם אשר בהם] העולה היא למעלה היא העולה תמיד ומשתוקקת אל שרשה לדברים נעלים, ובזה עולה היא ומעלה את האדם למעלה.

ורוח הבהמה [אשר בהם] היורדת היא למטה לארץ היא היורדת תמיד ומשתוקקת אל דברים ארציים, ובזה יורדת היא ומורדת את האדם למטה לארץ,

כי שני אלה הרחוקים זה מזה מאד יתרפקו תמיד איש אל שרשו, ואחריהם ימשך האדם אל הצד אשר יגבר. אם תגבר בו רוח האדם תעלהו עד מרומי שחקים, ואם רוח הבהמה תגבר בו תורידהו עד עמקי שאול.

הנה זאת יראו בכל מקום ובכל זמן, ולוּ ישימו ליבם לזאת תהיה [להם בזה] תשובה נכונה על שאלתם –

כי אמנם מקרה אחד לבהמה אשר באדם ולבהמה,

ובמקום אשר [חלק] הבהמה שלטת, אין הבדל בין בהמה ההולכת על ארבע, ובין בהמה ההולכת על שתים,

ושוים הם בחייהם ובמותם.

אבל במקום אשר רוח האדם מושל באדם, גבה מאוד מקרה האדם ממקרה הבהמה כגבוה שמים מארץ:

שע"ת לר"י לנפש הצדיקים קורא רוח בני האדם כנאמר אדם אתם, ויש צדיקים שהם יראי שמים בסתר, כנאמר והצנע לכת עם ד', ומי יכירם בעולם הזה.

ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. בהמה יקרא לנפש הרשע הנמשכת אחר התאוה הגשמית כבהמה, ויש רשעים אשר במחשך מעשיהם ולא יכירו בהם בני אדם.

של"ה לפעמים רוח הבהמה עולה למעלה, היינו בהמה טהורה ונאכלת בכשרות אז רוח הבהמה נתעלית,

ואם אוכל בטריפות אז האוכלה יורד למטה ומתקיים גם בו לכלב תשליכון אותו.

תכלית הבהמה היא היפך מתכלית האדם, תכלית האדם מיתה בידי שמים

ותכלית הבהמה מיתה בשחיטה כשרה ולא שתמות מעצמה.

 

(כב) וְרָאִ֗יתִי כִּ֣י אֵ֥ין טוֹב֙ מֵאֲשֶׁ֨ר יִשְׂמַ֤ח הָאָדָם֙ בְּֽמַעֲשָׂ֔יו כִּי־ה֖וּא חֶלְק֑וֹ כִּ֣י מִ֤י יְבִיאֶ֙נּוּ֙ לִרְא֔וֹת בְּמֶ֖ה שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽיו:

תרגום (כב) וראיתי, כי אין טוב בעולם הזה משישמח אדם במעשיו הטובים ויאכל וישתה וייטיב ליבו, כי הוא חלקו טוב בעולם הזה לקנות בו העולם הבא,

שלא יאמר אדם בליבו למה זה אני מפזר ממון לעשות צדקה,

טוב לי שאעזבנו לבני אחרי או אתפרנס ממנו בעת זקנותי,

כי מי הוא שיעלנו לראות מה שעתיד להיות אחריו.

פסיקתא זוטרתא ראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו. ירבה במעשים טובים ובמצות כי הוא חלקו לחיי עד:

כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו. בעולם הזה.

וכן אמר איוב (יד, כא) יכבדו בניו ולא ידע ויצערו ולא יבין למו.

תורה תמימה מי יביאנו לראות – מי יביאנו לדוד לראות במה שעשה שלמה,

ומי יביאנו לשלמה לראות במה שיהיה אחריו ומה יעשה רחבעם [מ"ר]:

רש"י וראיתי – בכל אלה: כי אין טוב – לאדם:

מאשר ישמח במעשיוביגיע כפיו ישמח ויאכל ולא להרחיב כשאול נפשו לחמוד להתעשר להתרבות לא לו:

כי הוא חלקו – יגיע כפיו הוא החלק הניתן לו משמים ובו ישמח:

כי מי יביאנו – לראות לאחר שמת במה שיהיה לבניו אם יצליחו גם הם בעושר שאסף הוא, והניח להם,

או לא יצליחו:

אמרי שפר{כב} וראיתי ר"ל אחרי אשר נתאמת אצלי העיקר הנכבד בהשארת הנפש,

ראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו, הם המעשים הטובים המביאים אותו לאשרו האמתי,

[כי כבר הורגל בפי החכמים לקרוא אותם בשם מעשיו סתם, כמ"ש כל שמעשיו מרובין מחכמתו וכו', שחכמתו מרובה ממעשיו, (אבות פ"ג)]

כי הוא חלקו, כי רק נחלתו השמורה לו לעולם הבא, הוא חלקו באמת, הצפון לו לבדו, ואחר לא יקחהו ממנו, אבל לא ישים לבו אל כל תענוגות העולם הזה וחמודותיו כי הבל המה,

שהרי מי יביאנו לראות אחרי מותו במה שיהיה אחריו בעולם הזה, כי לא במותו יקח הכל,

ואז יתענגו אחרים על עמלו, ואיך יעזוב הון יקר ונעים עושר קים ונצחי, אשר יהיה לו לבדו,

ויעמול תחתיו על הבל נדף כלה ונפסד,

אשר ימים אחדים ישתעשע בו, ואחר יגורש ממנו ואחרים ישמחו בו ?:

 

 

 


Print Friendly, PDF & Email