השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

אבד לך דיסק אונקי? >>

להתחסן נגד קורונה?

 
קהלת

קהלת פרק ד

(א) וְשַׁ֣בְתִּֽי אֲנִ֗י וָאֶרְאֶה֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֲשֻׁקִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נַעֲשִׂ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֣ה ׀ דִּמְעַ֣ת הָעֲשֻׁקִ֗ים וְאֵ֤ין לָהֶם֙ מְנַחֵ֔ם וּמִיַּ֤ד עֹֽשְׁקֵיהֶם֙ כֹּ֔חַ וְאֵ֥ין לָהֶ֖ם מְנַחֵֽם:

תורה תמימה את כל העשוקים – חד אמר, העשוקים, אלו הקטנים הנגנזין בחייהם בעון אבותם,

וחד אמר אלו הרוגי מלכות, וחד אמר אלו חניפי תורה שסבורים בהם שהם ת"ח ואינם ת"ח, [והם גונבים דעת הבריות שהן כעשוקים על ידם, שפעמים סומכים עליהם ומפקידים בידם ממון וכד'].

וחד אמר [אלו ישראל באומות], וחד אמר אלו ממזרין שהרי מה חטאו הם,

וא"ר יהודה בן פזי, אף על פי כן באים הן הממזרין לעוה"ב, שנאמר והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם [שם]:

רש"י ושבתי אני ואראהברוח הקדש:

את כל העשוקים – הנעשים עשוקים בגיהנם במעשים אשר נעשים:

תחת השמשתחת חליפיה של התורה:

והנה דמעת העשקים – בוכים על נפשותם העשוקות ביד מלאכי משחית ואכזרים וכן הוא אומר (תהלים פד) עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו אלו יורדי גיהנם ואף מקרא זה כך נדרש בספרי:

ומיד עושקיהם כח – עושקיהם מכריחים ותוקפים אותם בכח:

אבן עזרא ושבתי – כאומר חזרתי בי ושבתי מזה הענין שחשבתי שהטוב לאדם שישמח

בעבור שלא יוכל לשמוח בעבור שיש בעולם חמס ויוקח ממנו ממונו בכח ויהיה עשוק שיעשקנו מלך או שופט לוקח שוחד או גנב,

ופירוש ומיד עושקיהם כח – שיש כח ביד העושקים, והעשוקים אין לאל ידם כי אם לבכות

ואין להם מנחם – כי דרך האבל הבוכה על המת שיבואו לו מנחמים ויתנחם

והזכיר "ואין להם מנחם" פעמיים, בעבור שלא יועילו בכיתו וצעקתו פעם אחרי פעם:

אמרי שפר{א} ושבתי אני וגו' ר"ל הנה החלטתי בזה כי אין טוב לאדם כי אם לשמוח במעשיו, מבלי שום לב אל תענוגות העולם אם מעט ואם הרבה יאכל מהם,

אבל זה היה טוב לוא יכול האדם לאכול בשמחה לחמו, מאין כל פגע ומקרה רע,

אבל כאשר שבתי אני להתבונן על תהלוכות העולם ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש.

כי הנה כבר באר המלבי"ם ז"ל בפירושו על יהושע (סי' ז') כי העונש המסובב במקרה ע"י שיסלק ה' השגחתו בגלל רעת חוטאים יחידים, יחול על הכלל כולו, כאשר מצינו בעכן שם,

ואחרי אשר בכל דור יַרבו האנשים למרוד בה' כן תמרוד הטבע בם, בסור השגחת ה' מהם, והארץ תחנף תחת יושביה,

ועי"ז נעשים כולם עשוקים תחת השמש, שהוא הטבע בכלל,

זה עשוק מאש, וזה עשוק ממים, זה עשוק בגופו, וזה בהונו.

ועי"ז תהיה דמעת העשוקים ואין להם מנחם כי העושק כולל את כולם, ומי ינחמם?,

ועוד רע ומר מזה, כי ראיתי נעשקים מיד עושקיהם כח, הם הנעשקים מבעלי הזרוע העושקים בכח נגד רצון הבורא, "ואין להם מנחם" כי איש זרוע לו הארץ וכל צורריו יפיח בהם, ומי יעמוד לנגדו?

וכאשר ראיתי עתה כי טוב עוה"ז אין ביד האדם בשום אופן, וגם הצדיק לא יוכל מלט נפשו מעושק הטבע בסור השגחת ה' מעולמו, וכ"ש מיד העושקים בכח, כי אין מעצור לבחירת האדם, ע"כ

קול אפרים אשר נעשים. לעיל (ב, ח) אמר "ושנאתי את החיים, כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמים" ובפסוק זה מתחיל לבאר מה ראה:

מנחם. מי שיאמר להם דברי תנחומים:

ומיד עושקיהם וכו' ואין להם מנחם. אין מי מהם שיתחרט ממחשבתו הרעה לטובה, כמו בפסוקים "כי נחמתי כי עשיתים"', "ונחם על הרעה", וכן רבים.

מלת "נחם" יש לה ב' משמעויות ושניהם אפשר לפרש שבאים מן השורש נח"ם.

א) בענין אבלות, הנחמה היא נוח מן העצבות.

ב) בענין שנוי דעת וחרטה, הנחמה היא נוח מן המחשבה הראשונה אל השניה.

ובדרך זה פירשתי הכתוב בתהילים (פרק כ"ג) "שבטך ומשענתך, המה ינחמוני",

שהרי "השבט" הוא כלי היסורים כמו שכתובי "אשור שבט אפי",

ומביא את האדם לתשובה [ולהתנחם] מהרע,

"והמשענת" היא להיפךנחמה ועזר בעת צרה, ושניהם ביחד עושים פעולת נחמה בשתי משמעותיה,

ולכן אמר "המה" כלומר שניהם ביחד "ינחמוני" זה בכה [השבט יביאני להתנחם מרעתי]

וזה בכה [המשענת להתנחם ולהחזק מעצבותי].

 

(ב) וְשַׁבֵּ֧חַ אֲנִ֛י אֶת־הַמֵּתִ֖ים שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ מִן־הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה:

פסיקתא זוטרתא ושבח אני את המתים שכבר מתו. אלו הצדיקים, שהרי נענה משה רבינו בזכותם,

שנאמר (דברים ט, כז) זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב:

ס"א ושבח אני את המתים שכבר מתו. שכבר קבלו דינם ונתיאשו מן העולם הזה:

מן החיים אשר המה חיים עדנה. ואינם יודעים מה עתיד לבא עליהם.

רש"י שכבר מתו – עד שלא שלט בהם יצר הרע הזה לדחותם מן הקדוש ברוך הוא כגון אבות הראשונים שלא נענה משה אלא על ידיהם וכגון דוד אבי שלא נענתי אני בכ"ד רננות עד שאמרתי (ד"ה דברי הימים ב ו) זכרה לחסדי דוד עבדך:

 

אבן עזרא …זה הענין שאמר שהמתים יותר משובחים מן החיים היא כנגד העשוקים

שכל אדם יקבל כל מה שיבוא עליו מן השמים, ולא יוכל לסבול עושק שיעשה לו בן אדם שהוא כמוהו, ויבחר מות מחיים:

תורה תמימה ושבח אני וגו' – ולהלן הוא אומר (ט') כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, הא כיצד,

כשבנה שלמה את ביהמ"ק, ביקש להכניס ארון לבית קה"ק, ודבקו שערים זה בזה, אמר כ"ד רננות ולא ענה, כיון שאמר (ד"ה ב' ו') זכרה לחסדי דוד עבדך – מיד נענה,

הרי – ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים וגו',

וכשנח נפשיה דדוד ביום השבת ושלח שלמה לבי מדרשא, אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה, שלחו ליה, חתוך נבילה והנח לפני הכלבים, ואביך הנח עליו ככר או תנוק וטלטלו,

הרי – כי לכלב חי טוב מן האריה המת [שבת ל' א' וב']:

[מ"ר]: ושבח אני וגו' – רבי יהודה ב"ר סימון אמר, ביחזקאל איירי קרא, בשעה שעמד על הבקעה ואמר (ל"ז) העצמות היבשות שמעו דבר ה' מיד ותקרבו עצמות עצם על עצמו וגו',

אמר להם, בחייכם אמרתי לכם (ירמיה ב') שמעו דבר ה' בית יעקב ולא שמעתם ועכשיו במיתתכם שמעתם, על אותה שעה נאמר ושבח אני את המתים שכבר מתו [שהרי שמעו כעת לציוויו], מן החיים אשר המה חיים עדנה

 

אמרי שפר {ב} ושבח אני את המתים שכבר מתו ונמלטו מארץ צרה וצוקה כזאת, [או כרע"ס בחורבן קודם הגלות].

טוב להם מן החיים אשר המה חיים עדנה וטובעים במצולות הצרות:

המלבי"ם בארץ חמדה הנשמה הבאה לעוה״ז לעבוד עבודת ה׳, עיקר תכליתה לשוב אל בית אביה כנעוריה.

ולא החיים הוא העיקר, דאדרבה אנו רואים ככל שהאדם חי יותר הוא מתקרב אל המיתה,

ומוכרח שהוא עיקר התכלית (ובזה יבואר מה שאמרו (ברכות יז ע״א) ר״מ כשהיה מסיים ספרא דאיוב אמר ״סוף אדם למות״, שעיקר התכלית הוא המיתה. והראיה [לזה, כי] ״הכל למיתה הן עומדין״.

ואם היה החיים התכלית [האחרונה], למה אין מי שיגיע אל התכלית הזה?

וזה ״אשרי מי שגדל בתורה ונפטר בשם טוב וכו׳ ועליו אמר שלמה טוב שם משמן טוב״. [עכ״ל הגמרא].

דאם היה עיקר התכלית – קיום הגוף, לא היה האדם מתקרב בכל עת אל המות.

ועל כרחך שהעיקר הוא קיום הנפש, ועל זה אמר (קהלת ז, א) ״טוב שם״ שהוא קיום הנפש להשאר שמה בעוה״ב, ״משמן טוב״, הוא שמן אפרסמון שבו חונטין את המת להשאר בקיום הגוף.

והראיה [לזה] כי ויום המות מתחיל מיום היוולדו, בכל יום ויום מתקרב אל המיתה.

ולפי זה אין להתעצב במות המת, ואדם תלמיד חכם אשר נפטר בשם מן העולם, אדרבה הנה שב אל מקום מנוחתו. ועל זה אמר ״כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים״.

זה דבר סותר [הערת המעתיק: כלומר, אם מגיע האדם למנוחתו, למה להם לספוד?]

ועל זה אמר ״טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה״ [וכדלהלן].

למשל, איש אחד בא לאיי ים רחוקים לסחור שם חדש ימים ולשוב לביתו, ובבואו אירש שם אשה ולקחה על זמן שישהה, ועשה סעודת אירוסין בשמחה רבה.

ועבר שם פקח אחד וראה גודל השמחה והמחולות שעשו על המשתה, לקח את בני המשתה והוליכם אל חוף הים, והראה להם כי שאר הסוחרים אשר באו חדש ימים מקודם שבים אל מחוז חפצם. וראו כי גם [איש] זה, אחרי עבור ירח ימים ישוב לביתו. ״ולשמחה מה זו עושה?״, ונהפכה שמחתם לאבל.

כן האדם הבא אל מלון אורחים העוה״ז על ימים לא כבירים, ונושא כאן אשה ואז תשמח בתולה במחול, אם ישים אל לבו כי ״אחרית שמחת תוגה״ וסופו לשוב לביתו.

(וז״ש בברכות פ׳ אין עומדין, דף לא ע״א) א״ל רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי לן מר. אמר הכי: ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן״ עכ״ל. רוצה לומר כי הזכיר כי שמחה זו אינה עולמית.

(זהו שכתוב ״לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה״).

ועל זה ״טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה״. כשהולך מבית משתה שאז מדומה שכאן הוא קביעות, וישיבה שיש בה קיום, ילך תיכף אל בית אבל ויראה כי זה סוף האדם.

והנה למשל איש אחד שמע כי יש מקום אחד אשר בו כל התענוגים שבעולם, ושם יתענג בכל עונג והוא פורש מביתו לצאת אל המקום להתענג שם בנועם עולם.

אבל אין לו על [כסף] הוצאה להשתהות שם, וצריך להשכיר עצמו בדרך להשתכר על [כסף] הוצאה.

והוא עוסק בדרך בדברים בטלים ומבלה זמן רב בדרך, ואינו פועל [מלאכה] שיהיה [כסף] על [ה]הוצאה, ואין מגיע למחוז החפץ כלל. הנה זה אך לריק יצא מביתו כיון שלא הגיע למקום העונג, ולא זכה לראותו כלל.

כמ״ש המליץ: ״אם קצר מסעי ומהלכי אל מחוז החפץ, מי יובילני במעברות? כי ארכו לי שם הימים״.

וגבר החכם יראה בכל עוז למהר לעבוד עבודתו בזריזות בדרך, כדי שיגיע מקודם למחוז החפץ.

כי למה יבלה זמנו בדרך?

והכסיל שמבלה כל שנותיו בדרך ואין מגיע למחוז חפצו, עליו נאמר (קהלת י, מ) ״עמל הכסילים תיגענו, כי לא ידע ללכת אל עיר״. וכן הענין הנשמה הבאה לזה העולם להשתכר מצות ומעשים טובים שיהיו לה על [ה]הוצאה שתוכל לראות בנועם מתמיד, אז מבלה שנותיו בהבל, אך לריק יגע ולא הגיע לחפצו.

והנה הצדיק שעשה כל שליחות בימים מעטים ולמד כל התורה בימים מעטים ממילא מסתלק למחוז חפצו, כיון שאין צריך לו להשאר עוד בדרך.

ומי שמתעצל ועדיין לא עבד עבודתו, מוכרח לחיות יותר עד שישלים עבודתו. אך אלה חיים של צער הם, דמוטב היה לתקן מלאכתו בשנים מעטות והיה ממהר אל מחוז החפץ. על דרך שאמרו [מדרש שהש״ר] ״יגע ומצא תלמיד זה לכ״ח שנה מה שלא מצא תלמיד אחר במאה שנים״.

וזה שכתוב ״ושבח אני את המתים״ שלפי הראוי היו מתים עתה, וע״י שהשלימו מעשיהם קודם, כבר מתו, [הם משובחים] ״מן החיים אשר המה חיים עדנה״ שהיה להם למות כבר [ו]לשוב אל בית חייהם,

אילו היו משלימים עבודתם, רק שע״י שלא השלימו עבודתם, הם חיים עדנה יותר על הזמן.

בהנ״ל מבואר מ״ש בישעיה [סה, כ] לֹא־יִֽהְיֶ֨ה מִשָּׁ֜ם ע֗וֹד ע֤וּל יָמִים֙ וְזָקֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְמַלֵּ֖א אֶת־יָמָ֑יו כִּ֣י הַנַּ֗עַר בֶּן־מֵאָ֤ה שָׁנָה֙ יָמ֔וּת וְהַ֣חוֹטֶ֔א בֶּן־מֵאָ֥ה שָׁנָ֖ה יְקֻלָּֽל: יש לדרוש הכפל, ועוד יל״ד ״וזקן״ הוא בטעם מפסיק [וכאילו חיבר – "עול ימים וזקן" והפסיק].

ונראה [לומר] כי בזמן הזה ימצא זקן שהוא עול ימים, על דרך שכתוב ״ושנות חיים ושלום יוסיפו לך״. וכי יש שנים שאינם של חיים? אלא וכו׳ (יומא עא ע״א).

כי ימים של בטלה הם ימים של מיתה ואינם נחשבים. ומצד זה יהיה הזקן – נער בימים.

אבל לעתיד לא יהיה עוד עול ימים לזקן, ר״ל זקן שהוא עול ימים, מצד אשר לא ימלא את ימיו בעבודת השי״ת, זאת לא יימצא.

אדרבה, כי ״הנער בן מאה שנה ימות״, גם נער שימות יאמרו שמת בן מאה שנה, ע״ד שספדו לר׳ בון (מדרש שהש״ר ״דודי לכרמו״) כי יגע ומצא לכ״ח שנה מה שצריך למצוא למאה שנים.

ועל דרך שאמר ר' אלעזר בן עזריה (ברכות יב) ע״ס ״הרי אני כבן שבעים שנה״ [הערת המלקט: עיין שם פירוש הרמב״ם למשניות]:

(דרך ב, על הפסוק הנ״ל):

כי הצדיק נפטר [א] לכפר עון הדור, [ב] שנפטר שלא יראה בצרת הדור [ג] שלא יהיה מגן על הדור.

לטעם ב׳ יבואר מה שכתוב באבנר בן נר ״כנפול לפני בני עולה נפלת״ (שמו״ב ג). [ר"ל שנפל 'לפני' כולם, כדי שלא יראה בצרת הדור].

לטעם ג׳ יבואר מ״ש בישעיה (סד-ד) פָּגַ֤עְתָּ אֶת־שָׂשׂ֙ וְעֹ֣שֵׂה צֶ֔דֶק בִּדְרָכֶ֖יךָ יִזְכְּר֑וּךָ הֵן־אַתָּ֤ה קָצַ֙פְתָּ֙ וַֽנֶּחֱטָ֔א בָּהֶ֥ם עוֹלָ֖ם וְנִוָּשֵֽׁעַ: (ה) וַנְּהִ֤י כַטָּמֵא֙ כֻּלָּ֔נוּ וּכְבֶ֥גֶד עִדִּ֖ים כָּל־צִדְקֹתֵ֑ינוּ וַנָּ֤בֶל כֶּֽעָלֶה֙ כֻּלָּ֔נוּ וַעֲוֹנֵ֖נוּ כָּר֥וּחַ יִשָּׂאֻֽנוּ: (ו) וְאֵין־קוֹרֵ֣א בְשִׁמְךָ֔ מִתְעוֹרֵ֖ר לְהַחֲזִ֣יק בָּ֑ךְ כִּֽי־הִסְתַּ֤רְתָּ פָנֶ֙יךָ֙ מִמֶּ֔נּוּ וַתְּמוּגֵ֖נוּ בְּיַד־עֲוֹנֵֽנוּ:

וזה שאמר שמשבח המתים שמתו, ע״י [מכח, בגלל] החיים שהם חיים עדנה לכל ג׳ טעמים הנ״ל).

(זהר אחרי מות) והרי אמר המתים ולמה הוסיף שכבר מתו?

אלא אלו שמתו בעולם הזה בעבודת אדונם (אין התורה מתקיימת אלא בממית עצמו עלי')

ולכן מתפללים על קברי צדיקי אמת ולא נקראים על ידי זה ו'דורשים אל המתים' ששם הכונה לרשעי עולם עובדי ע"ז שהם תמיד מתים (גם בחייהם, אך כאן הצדיקים נקראים חיים!).

ועוד, הגויים באים למתים שלהם בכשפים ובני ישראל (להבדיל) באים בתשובה ובתענית ובשבירת הלב כדי שהנשמות הקדושות תבקשנה עליהם רחמים לפני הקב"ה, והקב"ה מרחם על העולם בשבילם.

(זהר וישב) מן החיים אשר הם חיים עדנה. משבח אני את אלו שמתו בלי בן והיתה להם עדנה בגלגול על ידי החיים, על ידי שייבם אחיו את אשתו וילדה בן, והשיבה את המת לימי עלומיו.

(ספר חסידים) כגון משה ואהרן שהי' להם לחיות יותר אלא וירע למשה בעבורם.

מן החיים אשר המה חיים עדנה. שהי' להם למות בשביל עוונותיהם והם חיים יותר מזמנם ואוכלים את שכרם בעולם הזה.

שבט ראובן מבאר בדרך צחות ושבח אני את המתים שכבר מתו, מאלו

שנמשלו למתים, כמו עני ושאר ג׳ האישים החשובים כמת, אשר המה חיים עדנה.

וכיון שהזכיר אותם שנמשלו למתים, אומר ושבח אני את המתים ממש.

אמתחת בנימין מבאר על פי מה שאמרו חז״ל מה יעשה אדם ויחיה, ימית את עצמו.

מה יעשה אדם וימות. יחיה את עצמו.

היינו מה יעשה אדם ויחיה בעולם הבא, ימית עצמו בעולם הזה.

ומה יעשה אדם וימות בעוה״ב, יחיה עצמו בעולם הזה.

וזהו שאומר שלמה ע״ה ושבח אני את המתים שכבר מתו בעולם הזה

מן החיים אשר המה חיים עדנה, בגלל זה שגם אחרי שהם מתים נקראים חיים.

אור שרגא במעם לועז – יש מבארים בדרך צחות בדוגמא לאדם שפוגש חבירו לאחר שעקר מעירו, ומברר על האנשים הדרים עדיין בה ושלומם, וכששומע על צדיק שנפטר – אומר אוי – כבר מת אותו צדיק? וכששומע על רשע שעדיין חי – שואל – הוא עוד חי?? וז"ש שלמה – ושבח אני את המתים – שעליהם שואלים "כבר מתו"? מאלה הרשעים שעליהם שואלים – "אשר המה חיים עודנה"??…

חומת אנך במעם לועז – פעמים משבחים את המתים על פי הבנים שהותיר אחריו. אם הם יר"ש – סימן שגם הנפטר היה יר"ש. וז"ש – ושבח אני את המתים – מכח מה? 'מן החיים אשר [הותיר כאן ש]הם חיים עודנה".

 

(ג) וְטוֹב֙ מִשְּׁנֵיהֶ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־רָאָה֙ אֶת־הַמַּעֲשֶׂ֣ה הָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:

תורה תמימה וטוב משניהם וגו' – וטוב משניהם את אשר עדן לא היה – אלו אלף דור שעלה במחשבה להבראות ולא נבראו [שם]:

אמרי שפר {ג} וטוב משניהם את אשר עדן לא היה, אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש – הנה ידעתי היטב כי עתה תשאלוני שאלה עצומה על דברתי זאת לאמר:

אם ילכו שנים בדרך ולפניהם נהר גדול לעבור בו בסכנה גדולה, ואחד מהם קדם ויעבור את הנהר, והשני עודנו מעבר הזה, למי מהם טוב מרעהו?

– הלא טוב לראשון כי עבר את הנהר, ונחלץ מצרה, ועל השני עוד לעבור במצולות הנהר,

ואיך תאמר טוב לאשר עדן לא נולד, ועליו לעבור במצולת ים התלאות,

מהמתים אשר כבר עברו המים הזדנים האלה?

 

ארץ חמדה – חות יאיר – פ' עקב – יש לתמוה כיצד נחלקו אבות העולם אם נח לו לאדם שנברא או שלא נברא, והרי שלמה אמר מפורש "ושבח אני את המתים וגו'" וכן (קהלת פרק ד ג) וְטוֹב֙ מִשְּׁנֵיהֶ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־רָאָה֙ אֶת־הַמַּעֲשֶׂ֣ה הָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:?

וי"ל שאמרו במגילה כז תניא ר"ש בן מנסיא אומר קהלת אינה מטמאה את הידים מפני שחכמתו של שלמה היא. א"ל וכי זו בלבד אמר? והלא כבר נאמר וידבר שלשת אלפים משל,

ואם כן אם קהלת לא נאמר ברוה"ק אין ללמוד ממנו [ולכן בתחילה סברו שאין להוכיח ממנו],

וז"ש [הגמ' בתשובה:] נמנו חוכמות שלמה ורבו מאד לשלשת אלפים, וקשה – מדוע לא נכתבו?

וצריך לומר שרק מה שנאמר ברוח הקודש נכתב,

אם כן גמרו וקבעו – נח לו לאדם שלא נברא, שהרי כך אמר קהלת ברוה"ק 'וטוב משניהם את אשר עדן לא היה.

 

(ד) וְרָאִ֨יתִֽי אֲנִ֜י אֶת־כָּל־עָמָ֗ל וְאֵת֙ כָּל־כִּשְׁר֣וֹן הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה כִּ֛י הִ֥יא קִנְאַת־אִ֖ישׁ מֵרֵעֵ֑הוּ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:

פסיקתא זוטרתא וראיתי אני את כל עמל. זה עמל ויגיעת האדם שעומל בעולם הזה:

ואת כל כשרון המעשה. תקון מעשה האדם:

כי היא קנאת איש מרעהו. שאומר פלוני חבירי בנה בית גם אני אבנה, פלוני חבירי קנה נכסים גם אני אקנה:

גם זה הבל. לפי שהם דברים שאין להם אחריות שהכל מניחין והולך לו.

רש"י וראיתי אני את כל עמל – הן העבירות שהן עמל בעיני הקדוש ברוך הוא:

ואת כל כשרון המעשה – שאינו לשם שמים אלא לקנאת איש מרעהו ששניהם הבל:

כי היא קנאת איש – אשר היא קנאת איש מרעהו:

כלי יקר בראשית ד-ג ומ"ש והבל הביא גם הוא. מהו גם?

וראיתי בספר צרור המור שמאשים קצת את הבל שלא נתעורר מעצמו על הקרבן כי לא הביאו עד אחר שראה את קין הולך ומקריב וע"כ נאמר והבל הביא 'גם' הוא במלת גם רמז שאיחר קרבנו והביא מצד הקנאה באחיו.

ויכול להיות שעל העושה מצד הקנאה אמר שלמה [קהלת ד.ד]

"וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי הוא קנאת איש מרעהו 'גם' זה הבל"

ר"ל זהו ה'גם' שהבל נכשל בו כמו שנאמר והבל הביא 'גם' הוא…

וז"ש שקרבנו של אדה"ר היה לו קרן אחת במצחו, (חולין ס.) רצו בזה לפי שהיה אדה"ר יחיד בעולם דהיינו קרן א' א"כ ודאי לא ראה המעשה משום אדם אלא מעצמו נתעורר אל המעשה על כן נתקבל קרבנו.

לכך נאמר 'אדם' כי יקריב 'מכם' קרבן לה'. כשיהיה כאדה"ר שנתעורר אל הקרבן מעצמו, וזהו שאמר כי יקריב 'מכם' ר"ל מכם ובכם יבוא לו ההתעוררות זהו 'קרבן לה" ולא קנאת איש מרעהו.

אמרי שפר {ד} ע"ז אשיב לכם הלא ראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה, כי היא קנאת איש מרעהו.

הנה הפעל "קנא" לא נמצא נקשר עם מ"ם [מ'רעהו] בשום מקום, ועל הרוב נקשר הוא עם בי"ת, או עם מלת "את".

והנה אם נתבונן על מדת הקנאה נראה שהיא כוללת את הכל, כי כמו שיקנא איש ברעהו על עשרו ועל כבוד ביתו כי ירבה,

כן נמצא פעמים רבות שיקנא איש באדם המעלה על הרבותו לאסוף חכמה ותושיה, בראותו כי טובים הם,

 ונמצא ג"כ שיקנא איש ברעהו בעשותו מצוה,

אבל בכל זאת הבדל רב בין הקנאות האלה. כי אם יקנא איש ברעהו על חכמה ותושיה, יוכל הוא ג"כ להשיג השלמות הזאת אם ירבה לעמול בהם ומה גם במצוה אם יקנא הלא נקל לו מאד לעשותה גם הוא.

לא כן בקנאת ההון, לא יוכל להשיגו, אף אם יעמול בכל מאמצי כחו.

ולעומת זה הבדל רב ביניהם להפך, אם יקנא איש באיש על עשרו, אם גם לא יוכל לקחת ממנו הונו ולהיות עשיר תחתיו, בכ"ז יוכל לגרוע מהונו,

דרך משל – אם העשיר ההוא מחזיק חנות, יכול הוא ג"כ לעשות חנות כזאת, ולזלזל [-להוזיל] המקח, ואז גם לו גם לרעהו לא יהיה.

או עוד רע מזה לשלוח עליו גדוד שודדים, ויבוזו את רכושו.

לא כן בקנאת השלמות, אם כי יוכל הוא ג"כ לבוא אל השלמות הזאת בקנאתו בו,

אבל לגרוע ממנו לא יוכל בשום אופן, כי אם גם יחטוף מצוה מיד רעהו, והוא יעשנה, לא יפסיד רעהו בזה מאומה, כי החושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (שבת ס"ג).

ולפי זה יצויר קנאת איש ברעהו [בבי"ת] גם בקנאת השלמות,

אבל קנאת איש מרעהו [במ"ם] שהוא לקנא ולקחת מרעהו לא יתכן רק בקנאת ההון,

וקנאה כזאת תצויר גם בהכשר לא רק באיסור,

דרך משל – אם רעהו מחזיק חנות בעיר לבדו, והוא מתקנא בו ועושה ג"כ חנות,

והגם שאינו מזלזל מקח אבל הקונה הבא אליו הלא נגרע מהראשון, ואיסור אין בזה,

וזה יאמר פה החכם: לוא ראיתי את בני האדם עמלים בעוה"ז בעמל המביאו אל תכליתו ואשרו האמתי,

כי עתה הפכתי אמרתי, ואמרתי טוב למתים אשר כבר עברו מצולות ים, ויבואו עד תכליתם, מהילודים אשר עודם בעבר השני, ולא עברו עדן את הנהר.

אבל אנכי ראיתי את כל עמל אשר יעמלו בו רוב בני האדם, אם גם שהוא בכשרון המעשה ר"ל לא אדבר עוד מהרשעים גמורים אשר עמלם בחמס ושוד וכל מיני איסור, כי הם בודאי ייגעו לריק,

אבל גם רוב בני האדם הם הבינונים שעמלם בכשרון [שגדרו לא איסור ולא מצוה],

גם עמלם הוא רק קנאת איש מרעהו כל עסק אשר יראה את רעהו משתכר ממנו ימהר לעשותו גם הוא,

ובזה נגרע מרעהו, רק על קנאה כזאת יעמלו כל ימיהם, וקנאה כזאת הוא לא יתכן בקנאת השלמות,

וא"כ איפוא הלא גם זה הבל ורעות רוח אם גם לא נמצא עון אשר חטא בעמלו זה, אבל הלא מצוה ג"כ אין בו, והיה כל עמלו לרוח.

ואחרי ראותי כי רוב בני האדם, ייגעו לריק, ויבלו כל ימיהם בלא יועיל, לפי זה חלקתי מין האדם לשלשה ראשים:

רע מכולם הוא לחיים, כי הם עדנה טבועים ביון מצולת התלאות, ויעמלו בזעת אפם להבל וריק, ועוד לפניהם מר המות אשר לפני זעמו מי יעמוד.

טוב מהם למתים, כי הם עלו מטיט היון, והמות לא ישלח חציו בהם עוד,

אבל אוי לנפשם בקומם למשפט ומאומה אין בידם להראות בו לפני מלך המשפט,

ועיניהם יכלו לראות מרחוק את דרך החיים אשר חיו שם שנים רבות,

ויכלו לאסוף שם הון ועושר אין מספר לתת תשורה לשופט צדק,

ועתה נסגר לפניהם הדרך ולא יתנום לבוא עוד בו.

וטוב משניהם את אשר עדן לא היה, כי לפניו עוד נפתחו שערי החיים, ויכול להצליח בהם נפשו לנצח נצחים. כל זה דיבר מהבינונים אשר לא ישבו בחיבוק ידים פן יורשו ויגנבו, גם לא ירבו לעמול עד כדי קחת חיל זרים, כי עמלם בכשרון, ובכל זאת לא השיגו תכליתם, כי מאומה לא ישאו בעמלם:

 

(ה) הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרֽוֹ:

מדרש זוטא – הכסיל חובק את ידיו וגו'. משל לשני בני אדם שיגיעין בתורה, אחד יגע בתורה והשביח, ואחד יגע בתורה ופירש.

לעתיד לבוא אחד עומד בחבורה של צדיקים ואחד עומד בחבורה של רשעים ורואה וחובק את ידיו.

פסיקתא זוטרתא הכסיל חובק את ידיו. שהוא עצל ואינו עמל בעולם ומתוך עצלותו רואה ומתקנא:

ואוכל את בשרו. ס"א על שני אחים שגנבו כאחד וחמסו וגזלו כאחד,

אחד מהם עשה תשובה לפני מיתתו, והכסיל לא עשה תשובה.

ליום הדין יראה את אחיו בגן עדן והוא בגיהנם, והוא סבור שמשוא פנים בדבר,

אמר לו לא יש בכאן משוא פנים, כי אם אלא זה עשה תשובה מחייו והוא לא עשה,

מיד חובק ואוכל את בשרו ומפיל את עצמו.

רש"י הכסיל – הרשע, חובק את ידיו ואינו יגע ואינו אוכל אלא מן הגזל:

ואוכל את בשרו – ליום הדין שרואה צדיקים בכבוד והוא נידון כך נדרש בספרי:

אבן עזרא הכסיל – גם יש באדם כסילים עצלים אין להם קנאה ולא יתעסקו במלאכה שיחיו ממנה

רק חובקים את ידיהם ואוכלים מה שיש להם וישארו בלא מחי'

ואחר שהוא אוכל כל מה שיש לו לא יעמול להוסיף כאילו אוכל את בשרו בעבור שימות ברעב:

תורה תמימה הכסיל חבק וגו' – העולם הזה דומה לערב שבת ועולם הבא לשבת,

מי שמכין בערב שבת אוכל בשבת, ומי שאינו מכין בערב שבת הרי הוא חורק את שיניו ואוכל את בשרו, שנאמר הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו [מ"ר פרשה א' פסוק ט"ו]:

 

(ו) ט֕וֹב מְלֹ֥א כַ֖ף נָ֑חַת מִמְּלֹ֥א חָפְנַ֛יִם עָמָ֖ל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:

תורה תמימה טוב מלא כף וגו' – טוב מי שהוא שונה הלכות ורגיל בהם ממי שהוא שונה הלכות ומדות ואינו רגיל בהם, אלא לרעות רוח, רצונו שיקראו לו בר מכילתא, והמשל אומר, טוב צפור אחד כפות ממאה פורחות [מ"ר]:

טוב מלא כף וגו' – טוב מי שהוא עושה צדקה מועטה משלו ממי שהוא גוזל וחומס ועושק ועושה צדקות גדולות,

אלא לרעות רוח, רצונו שיקראו לו בר מצות, והמשל אומר, נואפת בשכר תפוחים ומחלקתן לעניים [שם]:

טוב מלא כף וגו' – טוב מי שיש לו עשרה זהובים ונושא ונותן ומתפרנס בהם

ממי שהוא נוטל ממון של אחרים ומפסידן, אלא לרעות רוח, רצונו שיקראו לו גברא פרקמטיא [שם]:

טוב מלא כף וגו' – טוב מי שהוא שוכר גינה אחת ועובדה ממי שהוא שוכר גינות הרבה ומאבדן

אלא לרעות רוח, רצונו שיקראו לו בעל קרקעות,

והמשל אומר, השוכר גינה אוכל צפרין, השוכר גינות צפרין אוכלין אותו [שם]:

טוב מלא כף וגו' – טוב מלא כך נחת בעוה"ב ממלא חפנים עמל ורעות רוח בעוה"ז,

ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב [שם]:

טוב מלא כף וגו' – טוב מלא כף נחת – זה יום השבת, ממלא חפנים עמל ורעות רוח – אלו ששת ימי המעשה [שם]:

טוב מלא כף וגו' – רבי יצחק פתר קרא בשבט גד ושבט ראובן, כשבאו לא"י אמרו, טוב מלא כף נחת בארץ ישראל ממלא חפנים עמל בעבר הירדן [שם]:

טוב מלא כף וגו' – ואף הקדוש ברוך הוא אומר כן,

חביב עלי מלא קמצו של עני מנחת נדבה ממלא חפנים קטורת הסמים של כהן גדול,

ולמה כן, לפי שזו באה כפרה וזו אינה באה כפרה דכתיב ונפש כי תקריב מנחה [מ"ר]:

רש"י טוב מלא כף נחת – להיות קונה נכסים מעט ומיגיעו שיהא בהן נחת רוח ליוצרו:

ממלא חפנים – נכסים הרבה בעבירה שהוא עמל ועצבות רוח לפני המקום:

אמרי שפר {ה-ו} ועתה יוסיף לבאר כי ישנם עוד שני קצוות הרעים מאד מהתיכון:

הקצה האחד הוא הכסיל חובק את ידיו ולא יעשה מאומה לא לעולם עומד, אף לא בעולם עובר.

ואם ישאלוהו: למה אתה יושב בחבוק ידים?

ישיב: הלא יאמר משל הקדמוני טוב מלא כף נחת לאכול רק מלא כף במנוחה

ממלא חפנים עמל ורעות רוח הוא כל עמל העולם, אשר יעמלו בגופם,

ועוד ישברו רוחם לחשוב מחשבות אנה למצוא העמל,

ועל סמך זה ישב בחבוק ידים מבלי עשות כל מלאכה, וע"כ לא יהיה לו גם חצי כף לאכול,

והיה כאשר ירעב יחטוף ויגנוב מאשר ימצא, וכאשר יתפש בכף יכוהו הכה ופצוע,

נמצא א"כ שאוכל את בשרו, שבפצעי בשרו השתכר אכלו, זהו הקצה האחד: [וביאורו מבוסס על הרב אבן עזרא טוב – דברי הכסיל הוא האומר די לי מלא כפי לחם בנחת מן מלא חפנים בעמל ורעות רוח – שיחשוב אדם לדבר עתיד מה יאכל מחר, והוא לא ידע מה ילד יום]:

 

(ז) וְשַׁ֧בְתִּי אֲנִ֛י וָאֶרְאֶ֥ה הֶ֖בֶל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:

תורה תמימה ואראה הבל תחת השמש – זו אדרתו של מלאך המות [שם]:

[ביאר בספר אור שרגא פ' תולדות – מה שבנ"א שקועים בהבל, מפני ששכחו יום פקודתם, ושיגיעו למלאה"מ,

ומה יועילם ההבל? יום המיתה כמכוסה באדרת ואינו ניכר, ולכן אנשים שקועים בהבל. ודפח"ח.]

אבן עזרא ושבתי – שבתי מהסתכל בדברי זה הכסיל וראיתי כסיל אחר הפך הראשון [יבואר בפסוק הבא]:

 

(ח) יֵ֣שׁ אֶחָד֩ וְאֵ֨ין שֵׁנִ֜י גַּ֣ם בֵּ֧ן וָאָ֣ח אֵֽין־ל֗וֹ וְאֵ֥ין קֵץ֙ לְכָל־עֲמָל֔וֹ גַּם־ עיניו עֵינ֖וֹ לֹא־תִשְׂבַּ֣ע עֹ֑שֶׁר וּלְמִ֣י׀ אֲנִ֣י עָמֵ֗ל וּמְחַסֵּ֤ר אֶת־נַפְשִׁי֙ מִטּוֹבָ֔ה גַּם־זֶ֥ה הֶ֛בֶל וְעִנְיַ֥ן רָ֖ע הֽוּא:

מלבי"ם בארץ חמדה יש אחד ואין שני – הוא השכל שאין לו ריע,

כמו התאוה והדמיון שכחותיהם ועוזריהם רבים ומתפשטים ככל הגוף.

״גם בן ואח אין לו״ כי קורבה [באה] מצד הגוף, אבל מצד הנפש אין שום קורבה במציאות.

״ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה?״

ר״ל וא״כ אשאל: למי אני, השכל, עמל ומחסר נפשי מרוחניית מטובה המיוחדת לה?:

מלבי"ם ביאור המילות אין קץ, כמו אין קץ לכל העם (קהלת ד'), אין גבול:

פסיקתא זוטרתא (יש אחד ואין שני. פשוטו של פסוק כך הוא, יש ענין רע אחד ואין שני כמוהו:

גם בן ואח אין לו. כלומר אדם שהוא עשיר ולא חסר כלום, על כל זה גם בן ואח אין לו לירש אותו,

ואין לכל עמלו קץ שיגע ועמל: גם עינו לא תשבע עושר ואינו עושה צדקות:

ולמי אני עמל. ואינו משים בדעתו לומר ולמי אני עמל:

ומחסר את נפשי מטובה. מן המצות ומטובה של גן עדן, הלא גם זה הבל וענין רע הוא שאין לו:

[ומעין זה באבן עזרא ואין שני – יתכן היות שני חבר, או משרת, או אשה שהיא עזר כנגדו – והוא יותר נכון:

ואין קץ לכל עמלו – הענין שיש לו עושר אין קץ ונפשו לא שבעה ולא שקטה מעמל

ולמה לא יחשב בלבו למי אני עמל ולמה אחסר את נפשי מכל תענוג והנה אין מי יירשני שתשמח נפשי שאעזוב בני או אחי בטוב:

גם זה הבל – הוסיף גם להורות כי הכסיל הראשון הבל הוא כמו האחרון

ואם שניהם כסילים החכם יהיה [ההולך בדרך האמצע] כענין רש ועושר אל תתן לי:]

ס"א על יצר הרע, יש אחת. שהוא מתעה את הבריות, כענין שנאמר (ירמיה ו, ח) ובאחת יבערו ויכסלו:

ואין שני. אין לו שותף בעבירה: גם בן ואח אין לו. לא למטה הימנו ולא בדומה לו.

ולא עוד אלא שגורם לאדם שלא יהיה לו בן. וגורם לו שלא יהיה לו אח וריע מפני עונותיו:

ואין קץ לכל עמלו. לעבירות שעבר יצר הרע אין קץ.

גם עינו של יצר הרע לא תשבע עושר, לא תשבע מן העבירה.

ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה, אם אין צדיקים וכובשין את יצר הרע מפני יצר טוב,

הלא גם זה הבל ורעות רוח.

רש"י יש אחד ואין שני – יש לך אדם שעושה דבריו ביחידי:

גם בן ואח אין לו – אם ת"ח הוא אינו קונה לו תלמיד שהוא כבן ולא חבר שהוא כאח,

ואם רווק הוא אינו נושא אשה להיות לו כאח לעזר ולהוליד בן,

ואם סוחר הוא אינו קונה לו שותפים ויצא לדרך יחידי:

ואין קץ לכל עמלו – [אם ת"ח הוא-] יגע בגירסא, ואם סוחר הוא עמל בפרקמטיא:

גם עיניו לא תשבע עושר – לא יהא שבע בטעמי תורה שהרבה תורה למד אדם מתלמידיו,

ולענין הממון רודף תמיד אחר הממון:

ולמי אני עמל – מאחר שאיני מעמיד תלמידים ואיני נושא אשה להוליד בנים:

תורה תמימה יש אחד וגו' – יש אחד – זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר ה' אחד,

ואין שני לו – שאין לו שותף בעולמו,

גם בן ואח אין לו – אלו ישראל שנקראו בנים כמש"נ בנים אתם לה' אלהיכם ונקראו אחים כמש"נ (תהלים קכ"ב) למען אחי ורעי, [וצ"ב שסותר עצמו? י"מ אין לו – כמו עיין עליו, שיש לו, ואלו ישראל.

ובספר שמע שלמה אלגאזי מבאר ואין שני לו – שאין לו שותף בעולמו,

וגם [ל]בן ו[ל]אח – אין לו שני ושותף בעולמו. שאתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת שאין לי עוד אומה בדומה לכם, שאתם כמוני שאין שני לי, אין שני גם לכם וסיים "וחריף"!]

ואין קץ לכל עמלו – לכל מה שעשה בששת ימי בראשית,

ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה, אם אין הצדיקים עושין לפניו מצות ומע"ט,

וכי אין זה הבל שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו [שם]:

יש אחד וגו' – דבר אחר יש אחד זה אברהם, שנאמר (יחזקאל ל"ג) אחד היה אברהם, ואין שני לו – שאין לו בן זוג, גם בן ואח אין לו – בן ואח לא היה לו בשעה שירד לכבשן האש ואין קץ לכל עמלו – במצות ומעשים טובים, ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה – אם לא להדבק בדרכיו, שכל מי שאינו עושה כמותו גם זה הבל [שם]:

יש אחד וגו' – דבר אחר יש אחד זה שבט לוי, גם בן ואח אין לו – בשעה שאמר להם משה עברו ושובו משער לשער והרגו איש את אחיו וגו', וכתיב האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר. ואין קץ לכל עמלו – במלאכת המשכן. גם עינו לא תשבע עושר – אלו הקרבנות, ולמי אני עמל אם לא להדבק בדרכיו, שכל מי שאינו עושה כמותו, גם זה הבל וענין רע הוא [שם]:

יש אחד וגו' – דבר אחר יש אחד זה יצה"ר, ואין שני לו – שאין לו בן זוג בעבירה,

גם בן ואח אין לו – בשעה שהולך אדם לעבור עבירה אינו רואה שיש לו בן שימות בעונותיו,

ואינו רואה שיש לו אח שיתבייש ויתגנה ממנו,

ואין קץ לכל עמלו – במעשיו הרעים גם עינו לא תשבע עושר – אלו מעשיו הרעים [מ"ר]:

יש אחד וגו' – דבר אחר יש אחד – זה גביני בן חרסון, ואין שני לו – שאין לו בן זוג, גם בן ואח אין לו שהיה יחיד לאמו, ואין קץ לכל עמלו ממה שהניח לו אביו, גם עינו לא תשבע עושר – שהיה סומא באחת מעיניו, ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה שבשעה שמת גביני נולד בלשצאר [וירש כל ממונו] [שם]:

אמרי שפר {ז-ח} ושבתי אני להתבונן אל הקצה השני ואראה הבל תחת השמש עוד מר מהראשון,

והוא יש אחד ואין שני הנה נמצא בדורנו כת נזירי-הבל האומרים למה לנו לקחת על צוארינו עול אשה ובנים, ובכל מעשינו תעמוד האשה לשטן, הלא טוב לאיש לשבת בגפו, וכל אשר יחפוץ יעשה, באין שטן ופגע רע,

ובכן ישבו גלמודים ימים רבים, ויעשו כל תועבות רעות,

ובכל זאת אין מעצור לתשוקתם לבצע, ולא יקלו מעליהם עול העמל לרוח,

ובלא ספק היו גם בדורות הקדמונים נזירים כאלה,

ואליהם כונן החכם את דבריו אלה, ואמר: "יש אחד" היושב בדד "ואין שני" לו,

לכל החיים יש שני, כי כולם נבראו זכר ונקבה, ורק לו אין שני,

וממילא גם בן ואח אין לו השם "אח" יקרא על כל הקרובים,

גם על הבנים מצאנוהו [כמו ויאמר יעקב לאחיו וגו' (בראשית לא מ"ו) וע' רש"י],

כי באמת בשם הזה יקרא כל אח לצרה אשר יעמוד לימינו לעזרו בעת צרה, ואהבתו לו אהבת אמת,

ההוא יקרא "אח",

והאיש היושב גלמוד אם תקראנו צרה, אין לו בן ואח, כי הרעים אשר יתרועעו עמו יעמדו מרחוק בעת צרתו. ובכל זאת אין קץ לכל עמלו ועוד גם עינו לא תשבע עשר כי יש לו מעלות בלעם הרשע,

עין רעה, ונפש רחבה, כל אשר ירבה הונו לא תשבע עינו ממנו, ויחמוד חיל זרים,

ולא ישיב אל לבו התועה הזה לאמר למי אני עמל, ומחסר את נפשי מטובה

כי כל אדם מקמץ לפזר הונו על דברים מותריים, למען לא יחסר לו לפרנס אשתו ובניו,

והוא יחמול לקחת מהונו גם לפרנס אשה ובנים.

נמצא, שהוא מחסר נפשו מטובה, שהרי לא טוב היות האדם לבדו. א"כ זה הבל וענין רע הוא

זהו הקצה השני:

 

(ט) טוֹבִ֥ים הַשְּׁנַ֖יִם מִן־הָאֶחָ֑ד אֲשֶׁ֧ר יֵשׁ־לָהֶ֛ם שָׂכָ֥ר ט֖וֹב בַּעֲמָלָֽם:

תרגום (ט) טובים שני צדיקים בדור יותר מן האחד, והם שמונהגים במזל ונשמעים דבריהם, שיש להם שכר
טוב לעולם הבא,
בעמלם אשר עמלו לשאת את דורם.

פסיקתא זוטרתא טובים השנים מן האחד. על פשוטו טובים השנים העסוקים בפרקמטיא מן האחד זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, אשר יש להם שכר טוב בעמלם.

רש"י טובים השנים – לכל דבר מן האחד לפיכך יקנה לו אדם חבר וישא אשה אשר יש להם יותר ריוח בעמלם, הרבה מלאכה נעשית בשנים שאין היחיד מתחיל בה לבדו:

אבן עזרא טובים – ישוב על הכסיל שהוא לבדו ויאמר הלא היה לו טוב להיות לו מי שיתחבר עמו ויעזור אותו

אז יהיה להם שכר טוב בעמלם והוא המאכל והמשתה:

תורה תמימה טובים השנים וגו' – טובים השנים העוסקים בתורה מן האחד שעוסק לעצמו,

כי אם יפלו האחד יקים את חבירו, שאם שכח אחד מהם הלכה – חבירו מחזירו,

והחוט המשולש לא במהרה ינתק – זה הרב שהוא מחזיר להם טעותן [שם]:

טובים השנים וגו' – טובים השנים שנושאין ונותנין בפרקמטיא מן האחד שעוסק לעצמו

כי אם יפלו – שאם יפול ויסתכן אחד מהם חבירו מעמידו,

והחוט המשולש לא במהרה ינתק – כשהם שלש [שם]:

טובים השנים וגו' – רבי יוחנן אמר, טובים השנים – איש ואשתו, מן האחד – זה לעצמו וזו לעצמה,

והחוט המשולש זה הקדוש ברוך הוא שהוא פוקדן בבנים [שם]:

טובים השנים וגו' – ועוד אמר ר' יוחנן, טובים השנים זה עמרם ויוכבד,

אשר יש להם שכר טוב בעמלם – זה משה שנקרא טוב, שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא [שם]:

טובים השנים וגו' – רבי יהודה אומר, טובים השנים זה דוד ובת שבע,

והחוט המשולש – זה נתן הנביא שאמר לה לבת שבע ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך,

וכשבאו אל דוד הסכים עמהם ואמר והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי וגו' [מ"ר]:

טובים השנים וגו' – דבר אחר טובים השנים – זה משה ואהרן, מן האחד – זה לעצמו וזה לעצמו, שהרי כשבא משה וברך את ישראל לא שרתה שכינה על ידו, וכשבאו שניהם וברכו את ישראל מיד שרתה שכינה על ידיהם, שנאמר (פ' שמיני) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם ואח"כ וירא כבוד ה' [שם]:

אמרי שפר {ט} ויען כי לדעה הנפסדת הזאת יפתו רבים לתעות אחריה, ע"כ האריך החכם לדבר בזה, ולהוכיח אוולתם על פניהם, כי יתעו בשוא, ויאמר: ראו נא כי טובים השנים מן האחד בכמה דברים,

א] אשר יש להם שכר טוב בעמלם. שכר פרי הבטן, אשר עליהם יתענג איש מכל תענוגות העולם,

ומה השכר לערער בערבה?

ארץ חמדה בראשית – חות יאיר –

יבואר בהקדם הפסוק 'אעשה לו עזר כנגדו' אחז"ל [יבמות סב] זכה – נעשה לו עזר, לא זכה נעשה כנגדו.

כיצד דבר אחד יתהפך – מעזר לנגדו?

האדם נברא מד' יסודות, אש רוח מים עפר, האש, לדוגמא, מתנגדת למים.

טבע האש באדם מביאו לזריזות גדולה, וטבע המים – גורם עצלות.

המשכיל – משתמש בשניהם לטובה. באש – להתגבר כארי בקומו בבוקר, לרוץ לדבר מצוה ועוד.

ובמים – מתעצל מלעשות עבירות…

אך הרשעים מתנהגים להיפך – באש משתמש להלהיב עצמו לדבר עבירה, ובמים – להתעצל מכל דבר מצוה.

אם כן לצדיק – טוב שה' נתן שתי יסודות הללו, שמנצל את שתיהן לעבודת ה'.

ולעומת זאת לרשע – טוב יותר לו היה נותן רק יסוד אחד, שהרי כעת מנצל את ב' היסודות לעשות רע.

וזהו 'אעשה לו עזר כנגדו' – שני הפכים אש ומים שאם זכה – שניהם לעזר לו,

ואם לא זכה – אדרבה – שניהם לנגדו וישתמש בהם לרע.

וזה שאמר קהלת: טובים השניים – במה שה' נתן לנו ב' יסודות המנוגדים זה לזה,

מן האחד – מאשר אם היה לנו רק יסוד אחד,

וכל זה בתנאי 'אם יש שכר טוב בעמלם' – אם משתמש בהם לעבודתו יתברך.

ארץ חמדה – יתרו – חות יאיר

יבואר בהקדים מה שאמרו חז"ל ש'אנכי' ו'לא יהיה לך' שמענו מפי הגבורה בבת אחת,

ללמד, שכשם שמקבלים שכר על הדרישה בקיום מצוות עשה,

כך מקבלים שכר על הפרישה מעבירה, בקיום מצוות 'לא תעשה'.

וכדברי דוד [קיט] 'אף [אלה שרק] לא פעלו עוולה – [כבר ייחשב להם כאילו] בדרכיו הלכו'.

ולכן אמרן ה' בעצמו שרק הוא יכול לאמרן בדיבור אחד, ולא משה.

וזה שאמר קהלת 'טובים השנים'שתי דברות הראשונות שבאו 'מן האחד'מה' אחד,

וזה כדי ללמד 'אשר יש שכר טוב בעמלם' – של שניהם

שגם על מצות עשה וגם על הנמנע מלא תעשה – יש שכר טוב בעמלם.

וזה שאמר דוד [תהלים סב] 'אחת דיבר אלקים' בדיבור אחד 'שתים זו שמעתי' – אנכי ולא יהיה לך,

מה שיש כח רק לה' – 'תנו עוז לאלקים'. ומדוע עשה כן?

משום 'ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש' הפורש מן העבירה 'כמעשהו' כאיש העושה מצוה!

[בהמשך ביאר עפ"ז גם את הפסוק להלן יא-יז ומתוק האור וגו' ע"ש].

ביאור נוסף

המדרש אומר כל מה שישראל אוכלים בעוה"ז אינו אלא בשכר אמונה.

ופירש הגאון אור ישראל מו"ה העשיל ז"ל שיש להקשות מדוע אין הקב"ה משלם לנו שכר בעולם הזה, ועובר כביכול על 'לא תלין פעולת שכיר'?

והתשובה לכך היא שהשוכר את הפועל על ידי שליח, אינו עובר בבל תלין,

והקב"ה נתן לנו את התורה על ידי משה שלוחו.

אולם 'אנכי ולא יהיה לך' מפי הגבורה שמענו, אם כן מחויב הוא כביכול ליתן שכרם בעוה"ז כדי שלא יעבור על בל תלין.

וזה שאמרו חז"ל כל מה שישראל אוכלין בעוה"ז אינו אלא שכר האמונהאנכי ולא יהיה לך –

שעל זה ראוי לשלם מיד משום בל תלין.

ובזה יתבאר הפסוק 'טובים השנים' – שתי הדברות הראשונות ששמענו 'מן האחד' – מה' אחד,

כיון שבזכות זה 'אשר יש להם שכר טוב בעמלם' גם בעולם הזה!

 

(י) כִּ֣י אִם־יִפֹּ֔לוּ הָאֶחָ֖ד יָקִ֣ים אֶת־חֲבֵר֑וֹ וְאִ֣יל֗וֹ הָֽאֶחָד֙ שֶׁיִּפּ֔וֹל וְאֵ֥ין שֵׁנִ֖י לַהֲקִימֽוֹ:

תרגום (י) כי רק אם יפול אחד מהם על מיטתו ויהיה בחולי רע, אחד יעמיד את חבירו בתפילתו,

כי אם אחד הוא צדיק לבדו בדורו בעת שיפול על מיטתו ויחלה –

אין לו בדורו חבר שני להתפלל עליו אלא בזכותו יקום מחליו.

פסיקתא זוטרתא כי אם יפול אחד מהם בסחורה, או יפול בחולי האחד יקים את חבירו.

ואילו ואוי לו, [הגי' לקדמונים הייתה ואי – לו] כמו אי לך ארץ (להלן י, טז). האחד שיפול ואין שני להקימו, לעוזרו.

וגם על הולכי דרכים טובים השנים מן האחד:

ס"א טובים השנים מן האחד. אלו שנים שעוסקים בתורה, מן האחד זה בפני עצמו וזה בפני עצמו.

רש"י כי אם יפלו – כמשמעו, ולענין המשנה אם תקפה עליו משנה שלו חבירו מחזירה לו

או אם יכשל ולא דקדק את אשר שמע מפי רבו בא חבירו ומעמידו על האמת:

ואי לו – ואוי לו:

אמרי שפר {י} ב] כי אם יפלו האחד יקים את חברו בנפול האיש למשכב תשליך אשתו נפשה מנגד להקימו מאליו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו אין מכל רעיו אשר ארח לחברה עמם, להקימו,

כי אוהביו ורעיו מנגד נגעו יעמדו: ג]

המגיד מדובנא מה שאמר 'כי אם יפולו' בלשון רבים – יבואר על פי מה שאמר במשלי, "נפש רשע אוותה רע לא יוחן בעיניו רעהו" (משלי כא).

שאע"פ שהרשע עצמו עושה רע, בכל זאת כשרואה חבירו עושה אותה רשעה, מתעב אותו.

שכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו.

וזהו שאומר כאן שאם השנים יפולו, זה במדה רעה אחת, וזה במדה רעה אחרת,

הרי זה יראה גנותו של זה ויפרוש מן המדה הרעה, וכן חבירו יפרוש מן המדה הרעה.

ואילו האחד שיפול ברשת מדות רעות ואין שני להקימו.

 

(יא) גַּ֛ם אִם־יִשְׁכְּב֥וּ שְׁנַ֖יִם וְחַ֣ם לָהֶ֑ם וּלְאֶחָ֖ד אֵ֥יךְ יֵחָֽם:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) גם אם ישכבו שנים וחם להם. פירושו של זה הפסוק עונה על של מעלה, שאמר טובים השנים מן האחד, כשם שבדרך ארץ טובים השנים מן האחד, וכן בתורה,

כך בריבוי העולם טובים השנים, איש ואשתו, מן האחד, שנאמר (מלאכי ב, טו) ולא אחד עשה וגו', אשר יש להם שכר טוב בעמלם (קהלת ד, ט), שנאמר (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו.

אבל השנים יש להם שכר טוב בעמלם, שהרי אדם מביא חטים ואשתו לשה ומתקנת לו לחם, פשתן עושה לו חלוק, כי אם יפלו חלאים וצרות על האחד, האחר עוזר לחבירו:

גם אם ישכבו שנים. שניהם איש ואשה, וחם להם ויולידו בנים ובנות, כענין שנאמר (בראשית ל, לט) ויחמו הצאן. ולאחד איך יחם. כלומר בלא אחר איך יחם, כענין שנאמר (מלאכי שם) ומה האחד מבקש זרע אלהים.

 

(יב) וְאִֽם־יִתְקְפוֹ֙ הָאֶחָ֔ד הַשְּׁנַ֖יִם יַעַמְד֣וּ נֶגְדּ֑וֹ וְהַחוּט֙ הַֽמְשֻׁלָּ֔שׁ לֹ֥א בִמְהֵרָ֖ה יִנָּתֵֽק:

תרגום (יב) ואם יעמוד איש רשע וחזק בדור ומעשיו מקולקלים ומגלגלים להביא פורענות בעולם, עומדים שני צדיקים למולו ומבטלים הפורענות בזכותם, וכמה נאים שלושה צדיקים שהם בדור ושלום ביניהם

כחבל שפתול משלושה שלושה חוטים שלא במהרה ינתק.

אמרי שפר {יא} גם אם ישכבו שנים וכו': ד] {יב} ואם יתקפו האחד להכותו או לעשות לו רעה, השנים יעמדו נגדו כי רוחה נאמנת לו לשמרו כנפשה, ויעמדו שניהם יחדיו נגדו,

לא כן יתר הקרובים אם גם יעזרו לו, לא ישליכו נפשם מנגד להצילו, כנפשם.

ה] והחוט המשולם לא במהרה ינתק אם גם יזכו לבנים אז יהיו שלשתם, האב, והאם והבנים, לאגודה אחת,

ולא יפרדו בעת צרה, כחוט המשולש אשר כל חוט יעזר לרעהו עד מות, ואם ינתק ינתקו שלשתם,

ולא יעזב איש את אחיו, כן תהיה אהבת השלשה אלה עזה כמות.

ועוד שנית כי "לא במהרה ינתק" כי חוט כזה ימתח לרחוק ולא ינתק כי חזק הוא.

כן הזוכה לבנים ימשך זכרו לדור דורים ולא ימחה שמו, אבל ההולך ערירי ינתק זכרו במותו:

מדרש זוטא – [טובים השניים הלומדים יחד חברותא]

והחוט המשולש לא במהרה ינתק. זה הרב שמחזר להם את טעותן.

ד"א טובים השנים מן האחד. שיוצאים לדרך, מן האחד זה לעצמו וזה לעצמו, שאם נפל האחד חבירו מקימו. והחוט המשולש שלשה. (רב) [בילקו"ש: ר"מ כד חזי] [חד] נפיק לאורחא צווח ליה מרי מותא, תר – מרי קטטה, תלתא מרי שלמא.

פסיקתא זוטרתא ואם יתקפו האחד. שאם יתחזק ממנו האחד מן השוק לאחד מאלו השנים, יעמדו נגדו.

לא במהרה ינתק. ואעפ"י אליעזר בן יעקב אומר, כל שיש לו תפלין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הוא בחזקת שלא יחטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק [מנחות מ"ג ב']:

לא במהרה ינתק – א"ר שמואל בר רב יצחק, שמר אדם עצמו מן העבירה פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא משמרו, דכתיב (איוב ל"ז) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר.

א"ר זירא, ובלבד שלא ישוב [הצדיק מצדקו], מה טעם, דכתיב והחוט המשולש לא במהרה ינתק, לא לעולם ינתק אין כתיב כאן אלא לא במהרה ינתק, אבל אם מטרחת עליו מפסק הוא [ירושלמי פאה פ"א סוף הלכה א']:

לא במהרה ינתק – כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. א"ר זירא, ובלבד שלא ישוב, מאי טעמא, לא לעולם ינתק אין כתיב כאן אלא לא במהרה ינתק, אבל אם מטרחת עליו מפסק הוא [שם שם ה"ט]:

 

(יג) ט֛וֹב יֶ֥לֶד מִסְכֵּ֖ן וְחָכָ֑ם מִמֶּ֤לֶךְ זָקֵן֙ וּכְסִ֔יל אֲשֶׁ֛ר לֹא־יָדַ֥ע לְהִזָּהֵ֖ר עֽוֹד: (יד) כִּֽי־מִבֵּ֛ית הָסוּרִ֖ים יָצָ֣א לִמְלֹ֑ךְ כִּ֛י גַּ֥ם בְּמַלְכוּת֖וֹ נוֹלַ֥ד רָֽשׁ:

תרגום (יג) טוב הוא אברהם שהוא ילד מסכן, והיה בו רוח נבואה מלפני ה' ונודע לאדונו בהיותו בן שלוש שנים ולא רצה לעבוד לעבודה זרה, יותר מנמרוד הרשע שהיה מלך זקן וטיפש, ובגלל שלא רצה אברהם לעבוד לעבודה זרה זרקוהו לתוך כבשן האש יוקדת, ונעשה לו נס מאדון העולם והצילו משם,

ואפילו אחר כך לא היתה דעת בנמרוד ליזהר עוד כדי לא לעבוד לעבודה זרה שהיה עובד מלפנים [-מקדם].

תרגום (יד) כי ממשפחת עובדי עבודה זרה יצא אברהם ומלך על ארץ כנען,

כי גם בימי מלכותו של אברהם נעשה נמרוד מסכן בעולם.

רש"י …אשר לא ידע להזהר עוד – שהרי הזקין ואינו מקבל תוכחה:

אבן עזראוהזקן לא ידע להזהר עוד בעבור שזקן בכסילות:

תורה תמימה טוב ילד מסכן וגו' – טוב ילד מסכן וחכם – זה יצר טוב, ולמה נקרא שמו ילד, לפי שאין מזדוג לאדם אלא מבן י"ג שנה ולמעלה, ולמה נקרא שמו מסכן, לפי שאין הכל שומעין לו

ולמה נקרא שמו חכם – שהוא מלמד את הבריות לדרך ישרה,

ממלך זקן וכסיל – זה יצר הרע, ולמה קורא אותו מלך – מפני שהכל שומעין לו, ולמה קורא אותו זקן – מפני שהוא מזדווג לו לאדם מילדותו עד זקנותו, ולמה קורא אותו כסיל – מפני שהוא מלמד לאדם דרך רעה,

אשר לא ידע להזהר עוד – שאינו יודע האדם כמה צער וכמה יסורין באין עליו ממנו והוא אינו נזהר ממנו,

כי מבית הסורים יצא למלוך – דהוא מכשכש לבריות כמו מבין הסירים,

כי גם במלכותו נולד רש – במלכות יצר טוב נולדה רָשותו של יצר הרע [שם]:

טוב ילד מסכן וגו' – דבר אחר טוב ילד מסכן – זה יוסף, וחכם – שבחכמתו החיה כל העולם כולו ברעב,

ממלך זקן וכסיל – זה פוטיפר, שכמה נסים ראה על ידו ולא נזהר, כי מבית הסורים יצא למלוך – מבית האסורים של פרעה יצא למלוך, כי גם במלכותו נולד רש – במלכותו של יוסף נולדה רָשותו של פוטיפר [שם]:

רש"י כי מבית הסורים יצא למלך [היצה"ר] – ממקום הטנופת וסרחון כדמתרגמינן ויבאש וסרי:

כי גם במלכותו – משמלך באדם, נולד הרש המסכן [היצר] הטוב ממנו ובא מתוך טהרה ולא מתוך טנופת הרחם כך דרשוהו במדרש,

ד"א כי טוב ילד מסכן וגומר כמשמעו, [ממלך זקן וכסיל] אשר לא ידע להזהר עוד שכבר הזקין ברשעו וכסילותו,

כי מבית האסורים יצא למלוך – כי הילד המסכן סופו שיאמרו עליו שיצא למלוך מתוך עוניו ומבית אסוריו שהרי סמ"ך של הסורים נקוד רפי והרי הוא כמו האסורים [ס"א כמו (ישעיה יג) ולא יהל שם ערבי כמו יאהל] שכן מצינו ביוסף שמלך מתוך יציאת בית האסורים, וכן דוד (שמואל ב ז) אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן:

כי גם במלכותו נולד רש – כי כשר והגון הוא שימלוך –

כי גם במלכותו הוא נהפך ממנהג השררה ומקטין עצמו אצל החכמים כמדת הרשים,

וכן (איוב יא) ועיר פרא אדם יולד שיהפך וישתנה לו ממה שהיה כעיר פרא ויעשה אדם:

נולד – נעשה ולשון הוה הוא:

אמרי שפר {יג} ואחרי כלותו להתוכח עם התועים, שב לדבריו הראשונים לאמר:

אחרי ראותי כי רוב בני האדם יעמלו לרוח, גם הקצוות גם התיכון יחטיאו מטרת תכליתם.

ע"כ החלטתי כי טוב ילד מסכן וחכם וכו'. הנה אם נתבונן על תהלוכות האדם

נראה כי כל אחד מלך בפני עצמו על חלק קטן מהעולם,

כי אם רכש לו בית או כלים, או כברת ארץ, הלא ימלוך עליהם כל ימי צבאו,

ולפי זה נוכל לקרותו לעת זקנתו בשם "מלך זקן" אבל בהולדו מסכן הוא, כי מאומה אין בידו ביום הולדו. ואם כל ימי מלכותו לא שם עיניו על דרכיו לאסוף הון על [-בעבור] ימים יבואו

ובעת יסירוהו ממלכותו ישוב לביתו ריקם, אין סכלות גדולה מזאת,

כי אחרי שיוסר ממלכותו לא יוכל לגעת עוד באוצר המדינה אשר מלך עליה,

על כן טוב לילד המסכן והחכם אשר עוד לא הסכיל עשו, ולפניו עוד פתוחים שערי המדינה, להצליח בהם נפשו, טוב לו ממלך הזקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד כי כבר הוסר ממלוכה, באשר כבר בטלו כל חושיו,

וכל תהלוכות מדינתו ספו תמו ממנו, ובמה איפוא יזהר עתה? –

אמרי שפר {יד} דמיונו כשפל אנשים אשר נלקח מבית הסהר למלוך על מדינה אחת,

ויאמרו לו ראה הומלכת פה לימים מספר, וכל אשר תאסוף בימי צבאך אלה, לך הוא!,

והוא, לבד אשר לא רכש לו מאומה לימים הבאים,

כי עוד רכושו המעט אשר היה לו מקדם אבד במשך שנות מלכותו.

הנמצא עוד סכלות ורעות רוח כזה? כמוהו גם כל ילוד אשה, וזה כל האדם –

כי מבית הסורים יצא למלוך תשעה ירחים היה נאסר בבטן צר, מקופל ומונח כפנקס, שתי ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על שתי ארכבותיו וכו' וראשו בין ברכיו, ופיו סתום וכו' (נדה ל'),

הנמצא עוד בית האסורים צר מזה?

ומבית אסורים זה יצא למלוך על חלק אחד מהעולם, אם מעט ואם הרבה, וידע היטב כי ימי מלכותו לא ימשכו, ובעוד ימים מספר יוסר ממלוכה,

והוא, [לא] לבד אשר לא השלים נפשו בימי צבאו, כי גם במלכותו נולד [נתהווה] רש כי עוד השלמות אשר היתה לנפשו טרם בואה בגוף אבד ממנה, בטבעה ביון מצולת התאוות,

נמצא שתכלית מלכותו היה שממנה נולד ונתהוה רש, כי גם שלמות הנפש הפסיד בחייו,

מלאה הלכה וריקם שבה.

[השרש "ילד" עיקר הוראתו על התחדש הולד, בצאתו לאויר העולם.

וממנו הושאל על כל דבר המתחדש ובדברי חז"ל נמצא ממנו הרבה "נולד" בענין המוקצה,

וגם פה הוראתו על התחדשות הנפש שנית לעולם חדש, ולהלן נדבר עוד מזה בפסוק הבא]:

 

מלבי"ם ביאור המילות המסכן. מענין מסכן, וההבדל בין מסכן לדל עני ודומי', שהמסכן אינו דל כ"כ רק חסרים לו אוצרות ומסכנות ואינו עשיר, שכן הגביל מסכן נגד מלך (קהלת ד' י"ג, ט' ט"ו)

ואמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ר"ל כי יהיה לך אוצרות מלאים תבואה:

איננו כסיל…

היה ברופשיץ איש חסיד, או מתחסד שהיה לובש שק על בשרו, והיו בני העיר קוראים אותו בשם "ליבילי כסיל". פעם בא אל הצדיק, ר' נפתלי, כשהגיע סמוך לפתח ביתו של הצדיק, הוציא קצת מן השק שלבש מתחת לבגדיו כדי שהצדיק יראה שהוא לבוש בשק. כשנכנס אל הצדיק שמע את ר' נפתלי אומר כאילו לעצמו:

"- לא, איננו כסיל, איננו כסיל", האיש הבין שדברי הרב מכוונים עליו, ולכן ניגש אל השלחן ואמר: – ובכן גם הרבי אומר שאינני כסיל, ומדוע איפוא מכנים אותי כל בני העיר כסיל?

השיב הצדיק: לא עליך נתכוונתי באומרי ש"איננו כסיל", אלא על היצר הרע… שלמה המלך כינהו בשם "מלך זקן וכסיל" ואני איני רואה אותו כלל כשוטה, שכן יכול הוא להונות אדם שכמותך ולהכניסו לתוך שק…

 

(טו) רָאִ֙יתִי֙ אֶת־כָּל־הַ֣חַיִּ֔ים הַֽמְהַלְּכִ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עִ֚ם הַיֶּ֣לֶד הַשֵּׁנִ֔י אֲשֶׁ֥ר יַעֲמֹ֖ד תַּחְתָּֽיו:

תרגום אמר שלמה המלך ברוח נבואה מלפני ה' ראיתי את כל החיים שהולכים בטיפשות למרוד על רחבעם בני תחת השמש, ומחלקים לו את המלכות להינתן לירבעם בן נבט, אך שבט בנימין ויהודה היה ליבם שלם עם הילד, הוא רחבעם בני שהוא שני למלכותי, שיעמוד וימלוך במקום ירושתו בירושלים.

רש"י ראיתי את כל החיים וגו' – מצאתי במדרש הספר הזה זה דור המבול שנאמר בהם (בראשית ו) ומכל החי:

עם הילד השני – אשר יתקיים תחת אותו הדור שהם נח ובניו:

תורה תמימה החיים המהלכים וגו' – אלו מעשיהם של צדיקים, מה גרם להם להיות חיים תחת השמש? שמהלכים עם הילד השני – זה יצר טוב [שם] [בפשטות נקרא 'השני' מפני שהיצה"ט נולד שני, אחר היצה"ר]:

אמרי שפר {טו} עוד עוות גדול ראיתי בעולם, והוא כי ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש [כולם יהלכו תחת סבוב הגלגל הטבעי]. כי אם נתבונן על הליכות בני האדם,

נראה כי כולם אחוזים באופני הטבע, ואל אשר יהיה רוחם ללכת שם, יסבו עמם,

דרך משל בדור הפרוץ מאד בלה"ר, ורכילות, וכדומה מדבורים הרעים בעיני אלהים ואדם,

יכשלו בהם רוב בני האדם, גם הבינונים, כי חרפה היא להם לשנות דרך בני דורם,

וכן ביתר הרעות כחלול שבת וכדומה, נראה לעינים רבים נכשלים בהם, יען כי ארח עולם הוא [אשר דרכו מתי און]

ובכן יעידו בנפשם כי אין מותר להם מן הדומם,

כי גם אופן המאשין [המכונית] לא יוכל לשלוט בנפשו לעמוד תחתיו בעת יסבו כל [שאר] גלגליו,

ובכן ראיתי את כל החיים מהלכים תחת השמש שהוא הגלגל הגדול המניע את הטבע, ולא ישלטו בנפשם לעמוד תחתם בהגיעם למקום סכנה;

זולתי הילד השני [השם הזה נאה מאד לצדיק, כי הנה המהבילים אשר נפשם תכנע בהם לפני חמרם,

לעת זקנתם תזקן בם גם הנפש עם הגוף, כי כבר בטלה בכהות החומר,

לא כן הצדיק אשר נפשו תשתרר בחמרו, היא לא תזקן עמו לעת זקנתו, ולא תמות עמו במותו,

כי אדרבה אז תשוב להולד פעם שנית מחיי הבל לחיים הנצחיים,

ע"כ נקרא שמו בפי החכם בשם "ילד השני" עפ"י דברינו למעלה שע"ש התחדשותו לעולם חדש נקרא "ילד" ואם בהתחדשו מעולם-עומד לעולם-עובר נקרא "ילד"

כ"ש שיקרא כן בהתחדשו מעולם כלה ונפסד לעולם קיים ונצחי]

ורק הילד השני הזה הוא יעמוד תחתיו וממקומו לא ימוש.

[כלל מונח בלשון עברי, שמלת "תחת" עם כנוי הנלוה אל אחד מפעלים עומדים, עמד, ישב, שכן. הוראתו נשאר במקומו, כמו ועמדנו תחתינו (שמואל א' י"ד), וישבו תחתם (יהושע ה') ודומיהם,

לכן גם פה הוראתו האמתי אשר יעמוד תחתיו, ולא ימוש ממקומו] אם יסבוהו להקת אנשים המדברים דברי איסור, יברח מחברתם, ולא ישים לבו על לעגם עליו לאמר שהוא קדמוני, ובהבלי דור הישן ישפיק,

אבל הוא קשה כברזל, ולא ישמור ארח עולם אשר דרכו מתי און, ואם נמצא ילד יקיר כזה,

הלא ראוי להכבד מכל האדם ועל כפים ישאוהו, ובכל זאת ראיתי כי לא יכבד בעיני אנשי דורו:

 

(טז) אֵֽין־קֵ֣ץ לְכָל־הָעָ֗ם לְכֹ֤ל אֲשֶׁר־הָיָה֙ לִפְנֵיהֶ֔ם גַּ֥ם הָאַחֲרוֹנִ֖ים לֹ֣א יִשְׂמְחוּ־ב֑וֹ כִּֽי־גַם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרַעְי֥וֹן רֽוּחַ:

ת"י אין קץ לכל העם – לכל הצדיקים אשר היה לפניהם. שהנהיגם לפני ישראל והם יעצו לרחבעם להקל העול מעל ישראל. גם האחרונים לא ישמחו בו.

הילדים שיעצו לו לא להקל העול לא שמחו בעצתם שגרמו לפילוג המלוכה.

כי גם זה הבל ורעיון רוח. הבל ושברון רוח לרחבעם בני.

ספורנו אין קץ לכל העם… לפניהם. זה שראיתי בימי את כל העם משתדלים בחיי שעה ומניחים הילד הראשון וחכמתו להשיג חיי עולם,

לא בימי בלבד קרה אלא גם בדורות הראשונים, שרובם הניחו חיי עולם ועסקו בחיי שעה ואבד זכרם.

הבל ורעיון רוח. שתנוח דעתם בקנינים המדומים.

מלבי"ם ביאור המילות אין קץ, כמו אין קץ לכל העם (קהלת ד'), אין גבול …:

רש"י אין קץ לכל העם – פרים ורבים היו [דור המבול] יותר מדאי כמו שנאמר (איוב כא) זרעם נכון לפניהם

אשה מתעברת ויולדת לשלשה ימים ישלחו כצאן עויליהם:

לכל אשר היה לפניהם – אין קץ לכל טוב שהיה לפניהם והכל אבד וברגע שאול יחתו:

גם האחרונים – דור הפלגה: לא ישמחו – גם הם בטוב הניתן בידם:

כי גם זה – סופו של הבל ורעיון רוח כאשר אדם מהלך אחרי יצרו:

תורה תמימה אין קץ וגו' – אין קץ לכל העם לכל אשר היה לפניהם – אין קץ לכל הדורות שהאביד יצה"ר,

גם האחרונים לא ישמחו בו – שנשמעין לו [מ"ר]:

אמרי שפר {טז} ולא לבד בדור הזה –

כי גם אין קץ לכל העם לכל אשר היה לפניהם אלפי רבבות האנשים שחיו בדורות שעברו

גם האחרונים הם החיים בדור הזה, כולם, לא ישמחו בו בילד הנחמד הזה, ומדוע?

כי גם זה הבל ורעיון רוח כי יאמרו אלו היה זה המובחר מכל מין האדם, היה ראוי להבדל במקריו מכולם,

ואחרי שפקודת כל האדם יפקד עליו, הרי גם זה הבל, ולמה ינזר מכל החיים מבלי כל תועלת?

בזה נשלם הפרק הרביעי:

 

(יז) שְׁמֹ֣ר רגליך רַגְלְךָ֗ כַּאֲשֶׁ֤ר תֵּלֵךְ֙ אֶל־בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וְקָר֣וֹב לִשְׁמֹ֔עַ מִתֵּ֥ת הַכְּסִילִ֖ים זָ֑בַח כִּֽי־אֵינָ֥ם יוֹדְעִ֖ים לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע:

רש"י שמר רגלך כאשר תלך אל בית האלהים – היאך תלך? אם תביא תודה ונדבת שלמים הוא הטוב:

ושמור – עצמך שלא תצטרך בהבאת חטאות ואשמות:

וקרוב – הוי לשמוע דברי הקדוש ברוך הוא, והוא טוב וקרוב להקדוש ב"ה:

מתת הכסילים זבח – שיחטא ויביא קרבן:

כי אינם יודעים לעשות רע – אין הכסיל מבין שהוא עושה רע לעצמו:

אלשיך הנה אומרו בית האלהים אפשר על בית המדרש או על בית תפלה, ונפרשו בס"ד על זה ועל זה:

ואם על בית המדרש, יאמר בשום לב כי במלת רגלך יש רביע שהוא מהטעמים מפסיקים קצת, וכן במלת תלך יש קדמא הוא קצת מפסיק. ויהיה הענין כי אחר אומרו כמה דרכים לנגד את היצר הרע, אמר עוד עתה שמור רגלך כלומר אם פגע בך מנוול זה אל תרבה לשוט בארץ, פן יהיו עיניך סרסורי דעבירה משוטטות לראות שוא,

רק שמור רגלך והכבד ושב בביתך, כמאמרם ז"ל על ראובן בן יעקב (בראשית רבה פד יט) ואמנון (עיין ירושלמי סוטה ג ד) שהיו עצורים בבית בשקם ובתעניתם.

וכאשר תלך יהיה אל בית האלהים ולא למקומות אחרים, כמו שאמרו ז"ל (קידושין ל ב) אם פגע וכו' משכהו לבית המדרש.

והיות קרוב לשמוע – דברי תורה שם, טוב מתת הכסילים זבח.

והוא מאמר רבי עקיבא (שמחות סוף פרק ד) שמצא מת מצוה והוליכו ארבע פרסאות על כתפו לבית הקברות, ואמרו [לו] בכל פסיעה שפכת דמים כי מת מצוה קונה מקומו, מאז והלאה קבל עליו שלא לזוז מבין רגלי תלמידי חכמים.

וההיקש בכל הבלתי עמלי תורה, כי יתעתדו לעבור על כמה מצות כי נעלם איסורם מהם,

והתיקון הוא התמיד בתורה פן ישגה ויצטרך להביא קרבן על שגגתו.

ועל זה יאמר וקרוב לשמוע תורה – טוב מתת הכסילים – מסכלי התורה –

זבח – על חטאתם שישגו על העדר תלמוד, כי השומע תורה לא יצטרך להביא זבח כי לא ישגה.

ושמא תאמר הלא גם הזבח הוא עבודה ועל ידי תשובה ווידוי?

לזה אמר כי אינם יודעים [ויגרום שבודאי יבואו] לעשות רע – לומר כי שגגה כזו שהיא שגגת תלמוד עולה זדון,

כי כיון שבמזיד נמנע מללמוד מה שהוא איסור, שעל ידי כן יתעתד ודאי לשגות הוא במזיד מתחלה.

וזה אומרו כי מה שאינם יודעים הוא הכנה לעשות רע, שהעדר הידיעה בודאי יביאם לעשות רע:

תורה תמימה שמר רגלך וגו' – א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, שמור רגלך – שמור עצמך שלא תחטא ואם תחטא הבא קרבן לפני,

וקרוב לשמוע – הוי קרוב לשמוע דברי חכמים שאם חוטאין מביאין קרבן ועושין תשובה,

מתת הכסילים זבח, – אל תהיו ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים,

אמר הקדוש ברוך הוא בין טוב לרע אין מבחינים והם מביאין קרבן לפני [ברכות כ"ג א']:

שמר רגלך וגו' – אמר רב אשי ואיתמא רב חנינא בר פפא, שמור רגלך – שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה לפני [שם שם]:

שמר רגלך וגו' – תני, לא יכנס אדם להר הבית במנעלו ובאבק שעל רגליו ומעותיו צרורין בסדינו ואפונדתו עליו מבחוץ, מה טעם, שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים [ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד]:

אמרי שפר {יז} אחרי אשר ההביל כל עניני העולם, וכי רוב בני האדם לא ישיגו התכלית הנרצה בעמלם,

בא להורות עתה את הדרך הטובה שיבור לו האדם, להשיג תכליתו,

ומבאר מקודם שלושה עקרים נכבדים מאד, העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם,

וכאוהב נאמן מזהיר את האדם לבל יקלו בעיניו, כי במעט קט יעוות בהם, ועוותתו גדולה מאד.

ופתח ראשית דבריו בעבודת הלב זו תפלה, ואומר:

שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים בלכתך אל בית התפלה שמור רגלך מאד ללכת באימה,

כמו ההולך אל בית המלך, הלא יספור צעדיו, ויצג כף רגלו באימה על מפתן הבית.

כן ישוה לנגד עיניו כי מלך כל הארץ אלהים שוכן בבית הזה, ובזה יחרד ויבהל ויירא מהקל ראשו שם [וזה ירמוז במלת "כאשר" ר"ל הגם שאינך רואה שם את המלך בעיניך,

תצייר בדעתך אמתת הענין כאלו תראהו שם, וזה ממש בית המלך].

ואחר הזהיר מאד בכונת העבודהוקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח.

הנה ענין הקרבן הוא העלאת מחשבת המקריב כליל לה', היינו שבעת ישרף גוף הבע"ח לעפר,

והחלקים הרוחניים עולים למעלה ע"י האש, ילמד מזה להכניע כחות חמרו,

ולבטלם ולשרפם ע"י רשפי אש שלהבת אהבת ה', ומעלה רוחניות נפשו ע"י מחשבתו וכונתו הטובה לה',

נמצא שעיקר הקרבן היא המחשבה הטובה המעלה נחת רוח לפניו, רק מאשר אין מעצור למחשבת האדם,

וכבד מאד ממנו לכבוש את מחשבתו שעות רצופות ליחדה על ענין אחד,

על כן נתן לו ה' את הקרבן להלביש בו מחשבתו,

ובהקריבו את קרבנו, ייחד אז את מחשבתו לה' לעמת כל עבודה מעבודות הקרבנות, ונרצה לו.

וכאשר חרב בית קדשנו, ואפסו הקרבנות, נתנה לנו התפלה תמורת הקרבן, כמ"ש "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד) מדייק לומר "שפתינו" שהוא מציין לעולם דבור החיצון,

להודיע ששיח שפתינו הוא ממש כפרי הקרבן,

כמו שאין חפץ לה' בפר, כי לא יאכל בשר אבירים, ואין חפצו רק במחשבת המקריב הטהורה, והפר הוא רק לבוש אשר תלבש בו המחשבה,

כן אין חפץ לה' בדבור החיצון, כי לפניו נגלו תעלומות לב,

והדבור הוא רק לבוש אל המחשבה אשר בה ישפוך שיחו לפני ה', ודבור בלי מחשבה כקליפה בלי פרי.

והנה אם יקריב כסיל קרבן, ולא ייחד מחשבתו לה',

דמיונו כעבד המביא תשורה למלך, וזורק את התשורה בעד הפתח, והוא הולך לדרכו,

שבודאי ענוש יענש על תשורה כזאת, כי חלל כבוד המלך, ותשורתו טורפין לו בפניו,

כי לא יחסר למלך מאומה מבלעדי תשורתו;

כן יתעב המלך ה' זבח הכסיל אם מחשבת המקריב אין אתו, כי לא ירעב לבשר קרבנו,

וכן לא ירצה לפני ה' תפילה בלא כונה, המשליך שיח שפתותיו לפני המלך ה', ולבו ילך לעסקיו והבליו,

ואין חלול כבוד ה' גדול מזה.

והנה אם נטה אזן לשמוע מה ידבר בבית המלך על המקריב תשורה כזאת,

נשמע שיאמר עליו אשר הוא עושה רע בבלי דעת,

כי הוא מתברך בלבבו לאמר אני העשרתי את המלך בתשורתי, ובאמת הרע לעשות.

וז"א וקרוב לשמוע [קרוב הוא מקור תמורת צווי, כמו זכור, שמור, הלוך וקראת (ירמי' ב') וגדרו התמדת הפעולה]

ר"ל קרב לשמוע [את אשר ידובר] מתת הכסילים זבח ושמעת אומרים כי אינם יודעים לעשות רע אינם מבינים בעצמם את הרע שעושים, ושינה בלשונו במקור תמורת עבר,

לרמוז בזה כי חוטא בבלי דעת כזה רע משוגג,

כי אם יחטא איש בשגגה, ונודע לו שגגתו, ינחם על מעשהו, ולא ישוב עוד לעשותו;

לא כן החוטא הזה, הוא לא ינחם לעולם על רעתו, כי אומר מותר הוא, לרוב הרגלו בזה,

ושב תמיד על רעתו זאת, ולפי זה יאמר אינם יודעים כאלה, ישובו עוד לעשות רע:

 

 


Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות על “קהלת פרק יב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar ישראל טריבווסר הגיב:

    לכבוד הרב שליט"א האם יש אפשרות לקבל את שיעור על קהלת בטקסט כי באתר זה לא מופיע

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading