השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 
 
קהלת

קהלת פרק ה

(א) אַל־תְּבַהֵ֨ל עַל־פִּ֜יךָ וְלִבְּךָ֧ אַל־יְמַהֵ֛ר לְהוֹצִ֥יא דָבָ֖ר לִפְנֵ֣י הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י הָאֱלֹהִ֤ים בַּשָּׁמַ֙יִם֙ וְאַתָּ֣ה עַל־הָאָ֔רֶץ עַֽל־כֵּ֛ן יִהְי֥וּ דְבָרֶ֖יךָ מְעַטִּֽים:

פסיקתא זוטרתא אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים.

שאם באות צרות על האדם אל ידבר שלא כהוגן על בוראו, כדרך שנאמר באיוב (א, כב) בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו:

כי האלהים בשמים ואתה על הארץ. כלומר הוא שליט בך הוא עושך ויכוננך, הוא מרים הוא משפיל,

 הוא מוריש הוא מעשיר, ואין לך להרהר אחר מידותיו, על כן יהיו דבריך מעטים.

רש"י להוציא דבר לפני האלהים – לדבר קשה כלפי מעלה:

כי הוא בשמים ואתה על הארץ – ואפילו חלש מלמעלה וגבור מלמטה – אימת חלש על הגבור

וכל שכן גבור למעלה וחלש למטה:

אמרי שפר {א} עיקר ב' בדבורי האדם, ומבאר בו ג' מדרגות זו למעלה מזו.

מדרגה א' בדברים בטלים, וע"ז אמר: אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים;

כי בעמדך לפני מלך בשר ודם, הלא תשמור פיך מאד, וכל הגה היוצאת מפיך תשקלנה בפלס שכלך,

כ"ש שצריך אתה להזהר בהגות פיך ולבך, בכל מקום ובכל זמן,

כי הלא הנך לפני האלהים ואליו פיך ולבך שווים.

והנה סבת הדבר אשר לא תזהר בזה הוא מאשר לא תראהו בעיניך,

אבל לו תתבונן בשכלך תראה כי זה בעצמו מחייב לירוא מפניו.

כי אם לפני מלך בשר ודם השוכן על הארץ כמוך, ולא יוכל לעלות למעלה ממך,

ובראותו אותך תראהו גם אתה, ובכל זאת תעמוד לפניו באימה,

ואיך תעמוד לפני המלך ה' השוכן בגבהי מרומים, ולא תוכל לעלות אליו,

הוא רואה אותך, ואתה לא תראנו, הלא כ"ש שתחרד ותבהל מפניו, מלדבר דברי רוח;

וז"א כי האלהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים כי זה בעצמו מחייב להזהר מאד בזה:

מע"ל הפורת יוסף מפרש הפסוק בהמשך אחד, אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים (לומר) כי האלקים בשמים ואתה על הארץ.

כלומר: אל תאמר שהאלקים בשמים ואתה על הארץ. שבאמת מלא כל הארץ כבודו, ע"כ יהיו דבריך מעטים. ומבואר הפסוק על פי המעשה הזה המובא בגמ', מעשה היה בלוי (אחד מחכמי הגמרא) שגזר תענית ולא ירד מטר. אמר לפניו: רבונו של עולם. עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך. וירד מטר. ונעשה חיגר. ואמר ר' אלעזר, לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה. שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ונעשה חיגר.

וזהו שאמרו חז'"ל, לעולם יהיו דבריו של אדם מועטים לפני הקב"ה,

שנאמר אל תבהל את פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים,

כי האלהים בשמים ואתה על הארץ. היינו שלא יאמר בנוסח הזה שח"ו אין הקב"ה משגיח על בניו.

 

אבן עזרא אל תבהל – אל יוציא פיך מלין לפניו בביתו בבהלה ולבך אל ימהר כי אם תביננו

כי הלב כמו אובד ותועה בעסקי העולם, על כן אמר משיח ה' מצא עבדך את לבו,

ודע כי האלהים נצב עליך ורואה אותך ושומע דבריך כי הוא בשמים בגבהי מרום הגבוהים

ואתה על הארץ ואין למטה ממך על כן יהיו דבריך מעטים שלא תסתכן

כמו שהיה כהן גדול ביום הכפורים מתפלל תפלה קצרה ויוצא;

ביקורתו של הראב"ע על ניסוחי הקליר

הקדמה: הקליר – לא נודע מי הוא, יש אומרים שחי בימי הביניים, י"א בזמן התנאים – שהוא ר"א ברשב"י [כך נקט האריז"ל], י"א ר"א בן ערך, והדעה המקובלת על החוקרים שחי במאה השביעית לספיה"נ – לפני כ- 1300 שנה.

האריז"ל עצמו העריך את כתיבתו, וכותב מהרח"ו [שעה"כ דרושי עלינו לשבח]:

"דע כי מורז"ל לא היה אומר שום פזמון ושום פיוט ובקשה מאלו שסדרו האחרונים כגון רשלמה אבן גבירול וכיוצא, לפי שאלו האחרונים לא ידעו דרכי הקבלה… אבל היה אומר התפילות והבקשות והפזמונים שתקנו הראשונים כמו תפילת רבי עקיבא ע"ה ותפילת ר"א בן ערך ותפילת רנחוניה בן הקנה וכן היה אומר כל הפיוטים והפזמונים שתיקן ר"א הקלי"ר. ע"כ.

דוגמאות לשירתו:

אֶבֶן חוּג מְצוּק נְשִׁיָּה,  תְּהוֹם רַבָּה צוּל שְׁאִיָּה,

בְּפִנַּת רֹאשׁ סוֹד שְׁלִישִׁיָּה,        שֻׁתְּתוּ שְׁעוֹן בָּהּ לִשְׁעִיָּה.

גִּבְעַת שֹׁרֶשׁ מְאֻסַּת בּוֹנִים,       רֻבְּעָה הַיּוֹם מְאַרְבָּעָה אֲבָנִים,

דְּמָעוֹת מְבַכָּה עַל בָּנִים,           קָשְבָה מִנְעִי אֵם הַבָּנִים.

הָאַדְמוֹן כְּבָט שֶלֹּא חָלָה,        צָבָה לְקַחְתָּהּ לוֹ וְנִתְבַּהֲלָה,

וּפִלְּלָה רַבִּים בְּעַד הַתּוֹחֵלָה,    פְּדוֹתָה מִזֵּד וְלֹא חֻלְּלָה.

זָכַר לָהּ יֹשֶר אֳרָחוֹת,   עֻבָּר לְהָמִיר בְּבֶטֶן אָחוֹת,

חֻשְּבָה כְּהַיּוֹם זִכְרָהּ לְהֵאָחוֹת, סִלּוּף דְּינָה בִּיהוֹסֵף לְהַנְחוֹת.

 

אמר אברהם המחבר, הנה נא הואלתי לדבר, כי בעבור היות כבוד המקום מלא כל מקום ולא יוכל האדם להשמר בכל מקום הוכן לו מקום שיהיה לו קבוע לתפלתו והוא חייב לכבדו

גם חייב הוא האדם להודות ולשבח לאלהיו בכל רגע כי חסדו עמו בכל חלקי הרגע שיחיינו ויתענג בהרגשות רק בעבור היות האדם מתעסק בעסקי העולם הושם לו זמן שיתפלל בו והם עתים ידועים ערב ובקר וצהרים

כי כל מי שיש לו עינים ידע עת צאת השמש ועת נטותו ועת בואו

על כן חייב אדם שיתפלל שישמור פתחי פיו ויחשוב בלבו שהוא עומד לפני מלך, בידו להחיות ולהמית

על כן אסור שיתפלל אדם ויכניס בתוך תפלתו פיוטין לא ידע עיקר פירושם

ולא יסמוך על המחבר ברצונו הראשון כי אין אדם אשר לא יחטא או המעתיקים חטאו,

וכלל אומר יש בפיוטי רבי אליעזר הקליר מ"כ [מ'נוחתו כ'בוד],

ארבעה דברים קשים, הדבר האחד כי רובי פיוטיו חידות ומשלים

[דוגמא: אָץ קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ קְצוּצַי לְקַצֵּץ

[זה עמלק, י"מ קוצץ ל' קוץ, וי"מ שבא לקצוץ גפן ישראל, וי"מ קוצץ מילותיהם של ישראל.

קצוצי – י"מ תואר לישראל המהולים, או אלה שנקצצו ונפלטו מהענן, או ישראל שיש להם ברית כרותה וקצוצה עם ה'.]
בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ רְצוּצַי לְרַצֵּץ – [י"מ בדיבור היה מפיצם, וי"מ שרפו ידיהם בדיבור התורה שכפטיש תפוצץ סלע]
לֵץ בְּבוֹא לְלוֹצֵץ פֻּלַּץ וְנִתְלוֹצֵץ
כְּעָץ מְחַצְּצִים לְחַצֵּץ כְּנֵץ עַל צִפּוֹר לְנַצֵּץ:]

 

 ואזכיר מפיוטיו אחד והוא, ליראי יקפיל, וחדשים יכפיל, ליום זה פור הפיל, ומציון ימלוך,

יש מפרשים כי ליראי הוא ביו"ד וענינו הוא המשיח יקפיל הארץ לפניו

וחודשים יכפיל שיכפול חדשי השנים וימהר ביאתו,

ויש אומרים כי הוא בלא יו"ד וענינו יעביר כמלת ראי דרכך בגי

וחדשים יכפיל יסתיר והם העצבים החדשים מקרוב באו,

וחכמי הדור יפרשו ליראי יקפיל שיעביר אלה השמים הנמשלים לראי מוצק

וחדשים יכפיל הם השמים החדשים גם זה איננו נכון כי אין משמע לשונו כי אם יעביר ראי ויכפיל חדשים אולי עבותים [חבלים] הם ויכפילם כדי שתהיה המכה בהם קשה,

היתכן שיאמר אדם 'אין בכל החיים חכם כַַעַיִר'? ויאמר כי ענינו אדם שנאמר ועיר פרא אדם יולד

או יאמר 'אשרי העם עובדי אש ומשתחוים לשמש' ויאמר כי אש הוא השם הנכבד והנורא שנאמר כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא, גם הוא שמש שנאמר כי שמש ומגן יי'

אף כי אלה בלי כ"ף דמות כראי חזקים ולא דמה הכתוב השחקים לראי כי אם בחוזק

היתפלל אדם 'ברוך אתה אריה' בעבור שנמצא על המקום כאריה ישאג הייטיב בעיני יי'?

ולמה לא נלמד משלמה שלא היה חכם אחריו כמוהו והנה תפלתו שהתפלל מודעת,

וכל יודע לשון הקדש יבין אותה ואיננה חידות ומשלים

וכן תפלתו של דניאל שהיה משרא קטרין והנה אלה לא התפללו כי אם בדברים מבוארים שהיו חכמים

אף כי המתפלל על אנשים רבים וכלם אינמו חכמים

וכן כל תפלה לחול ולקדש שתקנו הראשונים אין בה חידות ומשלים

ומה ענין יש שיכפיל השמים החדשים היהיו שנים ויכפילם?

ולאמר על המקום [-הקב"ה] ליום זה פור הפיל איננו נכון כי המשליך גורל לא ידע מה יהיה

והיה ראוי שיברח ממלת פור הפיל כי לא תמצא כי אם במקום הצורר,

ועוד אחר שיעביר אלה השמים והארץ איך ימלוך מציון והיא חלק מהארץ,

ענה אחד מחכמי הדור ואמר כי חרוז יקפיל הצריכו שיאמר פור הפיל [בשל החרוז]

השיבותיו כי לא מצאנו הנביאים בכל תפלתם שיעסקו בחרוז

ועוד כי היה לו לעשות על חרוז אחר ולמה רכב על פיל ואותו לארץ יפיל ואם ראה בחלום שיעשה חרוז על פיל והוצרך בהקיץ לפתור חלומו יהיה אומר, לוחץ יעפיל, להתנשא יפיל, ורמי לב ישפיל, ומציון ימלוך,

 

והדבר השני שפיוטיו מעורביים בלשון תלמוד וידוע כי יש כמה לשונות בתלמוד ואינמו לשון הקדש

וכן אמרו לשון מקרא לחוד ולשון תלמוד לחוד ומי הביאנו בצרה הזאת להתפלל בלשונות נכריות?

הלא נחמיה הוכיח המדברים לשון אשדודית ואף כי בעת התפלה, ולמה לא נלמד מן התפלה הקבועה שהיא כלה דברי צחות בלשון הקדש ולמה נתפלל בלשון מדי ופרס ואדום וישמעאל?

 

והדבר השלישי אפילו המלות שהם בלשון הקדש יש בהם טעיות גדולות כמו אנסיכה מלכי לפניו והנמצא מזה הענין ואני נסכתי מלכי והוא מן הבנין הקל על משקל נפלתי ונדרתי והעתיד אסוך או אנסוך כמו אפול ואדור ומן הבנין הכבד יאמר הפיל והעתיד אפיל וכן מן הסיך יאמר אסיך או אנסיך בהראות הנו"ן כמו ולנפיל ירך [בכ"א לא שייך לשון 'אנסיכה'].

והנה יהיה פירוש אנסיכה מלכי אעשה ממנו נסוך כמו בל אסיך נסכיהם מדם

ויש מפרשים נסכתי מלכי כמו משחתי ואם היה הפירוש אמת תהיה טעות [שאמר אנסיכה ולא נסכתי].

שנית ולמה לא אמר ארומם מלכי או אשבח ואודה או אקדש רק בקש מלה להראות חכמת לשומעים

ואנחנו חייבים לדעת דקדוק הלשון היטב שלא נטעה כמו המברכים ברכת המזון שיאמרו זָננו

ולא ידעו כי זננו היא מן זנה כמו עננו מן ענה, ולא יאמר מן זן כי אם זוננו כמו שובנו אלהי ישענו

ופעם יאמר צו לשון עבר והוא לשון ציווי כאשר יאמרו רבים בתענית שחל עניו פניך וידוע שהשי"ן במקום אשר כמו מה שהיה הוא שיהיה וחל הוא לשון צווי לעתיד כמו חל נא את פני יי' והנכון לומר שחלה כמו ובהכנעו חלה את פני יי'

ועוד כי לשון הקדש ביד רבי אליעזר נ"ע עיר פרוצה אין חומה שיעשה מן הזכרים נקבות והפך הדבר

ואמר שושן עמק אויימה [בסידורים: שׁושַׁן עֵמֶק אֲיוּמָהשַׁבַּת שַׁבָּתון לְקַיְּמָהשׁרֶשׁ וְעָנָף סִיְּמָהשָׁוִים יַחַד לְצַיְּמָה:[ וידוע כי ה"א שושנה לשון נקבה וישוב הה"א תי"ו כשיהיה סמוך שושנת העמקים

ובסור הה"א או התי"ו יהיה לשון זכר כמו צדקה וצדק ואיך יאמר על שושן אויימה

ולמה ברח מן הפסוק ולא אמר שושנת עמק אויימה?

ועוד מה ענין לשושנה שיתארנה באימה, התפחד השושנה?

ואין תואר השושנה כי אם קטופה או רעננה או יבשה,

אמר אחד מחכמי הדור הוצרך לומר אויימה בעבור שתהיה חרוזתו עשירה [עם לקיימה, שאין אוים מתחרז]

השיבותי אם זאת חרוזה עשירה הנה יש בפיוטיו חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים

שחיבר 'הר' עם 'נבחר'

[מפורסם כללו של הראב"ע: לא תחרוז בשור ובחמור יחדיו, שלח תשלח את השור למישור,

ואת החמור להר המור].

אם בעבור היות שניהם מאותיות הגרון אם כן יחבר עמה אל"ף ועי"ן ועם הבי"ת והוי"ו. שהוא גם מחבר 'לוי' עם 'נביא' יחבר עמם מ"ם ופ"ה ויהיו כל החרוזים חמשה כמספר מוצאי האותיות

ואם סבת חבור ה"א עם חי"ת בעבור היות דמותם קרובות במכתב אם כן יחבר רי"ש עם דל"ת?

ואף כי מצאנו דעואל רעואל דודנים רודנים

וכן יחבר משפטים עם פתים כי הם ממוצא אחד ונמצא הטי"ת תמורת תי"ו במלת נצטדק הצטיידנו ויצטירו

וכן חבר ויום עם פדיון ועליון, גם זה איננו נכון אף על פי שנמצא מ"ם במקום נו"ן כמו חיין וחטין [במקום חיים וחטים] איך יחליף מ"ם יום שהוא שורש עם נו"ן עליון פדיון שהוא מן עלה ופדה והוא איננו שרש?

ועוד מה ענין החרוז רק שיהיה ערב לאוזן ותרגיש כי סוף זה כסוף זה?

ואולי היתה לו הרגשה ששית שירגיש בה כי המ"ם כמו הנו"ן ואינמו ממוצא אחד

ועוד חבר עושר עם עשׂר תעשר גם זה איננו נכון רק אם היה המתפלל אפרתי [שהחליפו ש' ימנית בשמאלית – שיבולת סיבולת],

יש אומרים אין משיבין את הארי אחר מותו.

התשובה – רוח אל עשתנו כלנו, ומחומר קורצו הקדמוני' כמונו, ואוזן מלים תבחן,

וכלנו נדע כי דניאל היה נביא ורב על כל חרטומי בבל וחכמיה והנה אמרו חכמים ז"ל טעה דניאל בחשבונו והחשבון הוא דבר קל

ועוד כי ירמיה הנביא בזמן דניאל היה ואחר שהראו חכמינו הראיה על טעותו האמור יאמר להם אילו היה דניאל חי היה מטעה [-מוכיח שטעו] המטעים אותו,

ואחרים אמרו רחמנא ליבא בעי. [משיב]: א"כ למה נצטרך לדבר [ולהתפלל] כי הוא יודע תעלומות לב

והלא תקנו הקדמונים לאמר בצום כפור היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל ואל יכשלו בלשונם,

 

והדבר הרביעי שכל פיוטיו מלאים מדרשות ואגדות וחכמינו אמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו

א"כ אין ראוי להתפלל אלא על דרך פשט ולא על דרך שיש לו סוד או הוא על דרך משל

או הוא כעניין שאין הלכה כמותו או שיתפרש לענינים רבים

הלא ידענו ממדרש שיר השירים שכל שלמה האמור שם הוא קדש וענינו המלך שהשלום שלו

הנכון שיאמר אדם בתפלתו הושיעני המלך שלמה [אם ירצה להתפלל 'כמדרשו'…]

והנה מצאנו במקרא האומרים מה משא ה' וידעו כי יש משא כמו נבואה והמדברים לירמיה הנביא מה משא ה' לא ידע הנביא סודם שלא היו אומרים כי אם מענין איש איש על משאו ואמר היודע הנסתרות לנביא שיאמר להם כי המשא יהיה לאיש דברו והפכתם את דברי וגו' אכן תאמרו מה דבר ה' ומה ענה ה' שאין במלה ספק כענין וכן לא תקראו לי עוד בעלי והלא הוא בעל נעורים כמו אישי לכן בעבור היות שם בעל ספק עם הבעל שהוא צלם אמר הנביא אפי' מלה שיש בה ספק כענין צלם לא תאמרי לי כי אם אישי,

והגאון רב סעדיה נשמר מאלה הארבעה דברים בבקשותיו השתים, שלא חיבר מחבר כמו הם,

והם על לשון המקרא, ודקדוק הלשון, באין חידות ומשלים, ולא דרש,

[דוגמא לפיוט לעשרת הדברות:

אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאוֹתוֹ תַעֲבֹד בִּתְפִלָּה,

עֶרֶב וָבֹקֶר יַחְדֵהוּ בְּאוֹת וְטוֹטָפוֹת לִתְהִלָּה,

בִּכְנָפֶיךָ צִיצִית נֶצַח וּבִפְתָחֶיךָ מְזוּזָה סֶלָה,

כַּבֵּד הוֹרֶיךָ יְרָא מֵהֶם כִּי אֵל נָתַן לָמוֹ גְּדֻלָּה.

פיוט לתרי"ג מצוות:

בְּחִירִי, הִנֵּה אֵלֶּה מִצְוֹתַי שֵׁש מֵאוֹת וּשְלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִסְפָּרָם

חֲזַק וֶאֱמַץ וַעֲשֵׂה כִּי בְעֶזְרְךָ אֵל רָם

אָנָּא ה' זְכֹר לִמְקַבְּלֵיהֶם וְאִם דַּל מִמַּעַשׂ דּוֹרָם [ ואף אם מעטים מעשיו וזכויותיו של הדור]

כַּאֲשֶׁר זִכִּיתָנוּ לְהַזְכִּירָם – זַכֵּנוּ לַעֲשׂוֹתָם וּלְשָׁמְרָם].

וחכם היה בצרפת גם הוא חבר בקשה תחלתה אמרי האזינה ה' ויש בה דברים אינמו נכונים

מהם שאמר הרחבת עולמות אין להם גבול ומה שאין לו גבול איננו נברא

ואמר כי שמך בך, ובך שמך, ואילו ידע מה פירוש שם, לא היה זה הדבור עולה על לבו

ועוד אחר שאמר כי שמך בך הלא הוא בעצמו בך שמך? כי מה הפרש בין שלום עליך או עליך שלום ראובן אתה או אתה ראובן תפשום חיים או חיים תפשום יברכך ה' וישמרך יי' ישמרך מכל רע

ואין זה דרך תפלה אלא דרך שחוק,

וחכם אחד שחבר שתי מלות והיו לאחדים בפיו כמו אברמל פירוש אבאר מלה או אברר מלה

והנה עשה הפך מה שאמר כי לא באר המלה ולא דבר ברור רק בלל בשפתו שפת הקדש

ולא אוכל לבאר אחד מני אלף מטעות הפייטנים.

והטוב בעיני שלא יתפלל אדם בהם כי אם התפלה הקבועה ויהי דברינו מעטים ולא נענש בדין:

 

(ב) כִּ֛י בָּ֥א הַחֲל֖וֹם בְּרֹ֣ב עִנְיָ֑ן וְק֥וֹל כְּסִ֖יל בְּרֹ֥ב דְּבָרִֽים:

פסיקתא זוטרתא כי בא החלום לאדם מרוב ענין. מרוב הרהורי לבו בא החלום,

כענין שנאמר (דניאל ד, כט) והרהורי לבך על משכבך סליקו.

וכשם שהחלום בא ברוב ענין של מחשבה, כך קול כסיל ברוב דברים,

שנאמר (משלי יז, כח) גם אויל מחריש חכם יחשב, ומתוך רוב דבריו נודע שהוא כסיל.

אבן עזרא כי בא החלום – כשיהיה החלום מעורב מענינים רבים ידוע שהוא מתערובת המאכלים והתגבר אחת מן הארבעה שרשים, לא יהיה לו פתרון ולא יורה על טוב או רע כי הבל הוא

כן ידמה הכסיל שירבה דברים, וכל המרבה דברים בכל מקום מביא חטא,

אף כי במקום המוכן להזכיר שם הגבוה בו תמיד:

אמרי שפר {ב} הנה על החלום אמר הנביא (זכרי' י') וחלומות השוא ידברו,

ובכל זאת מצאנו חלומות הרבה אשר כנבואה ממש היו, כמו חלום פרעה ושריו, וחלומות יוסף, והרבה כמוהם, ובמה יודע איפוא איזה חלום ידבר אמת, ואיזה שוא ידבר?

וזה בא החכם במליצתו ולתת כלל בחלומות, אם יבוא החלום בענין אחד, כמו ספור מעשה מבלי סכסוך ענינים נדע כי אמת הוא, כי כן היו כל החלומות האמתים הכתובים בתורה,

אבל אם יסוכסכו בו ענינים רבים, ניכר כי רק חלום הוא וכל רוח אין בקרבו,

כי על דרך זה יראו כל החלומות המהבילים את האדם בכל לילה, וכל דבריהם הבל;

וז"א כי בא החלום [במה יוכר? הלא] ברוב ענין ר"ל אם יסוכסכו בו ענינים רבים שונים בזה יודע כי רק חלום הוא, ולא חזון אמת;

כן יוכר קול כסיל ברוב דברים כי דברי פי החכם ספורים הם, ולא ירבה דברים,

אבל הכסיל פושק שפתיו ומדבר כל העולה על רוחו, וברוב דברים לא יחדל פשע:

 

(ג) כַּאֲשֶׁר֩ תִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לֵֽאלֹהִ֗ים אַל־תְּאַחֵר֙ לְשַׁלְּמ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין חֵ֖פֶץ בַּכְּסִילִ֑ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּדֹּ֖ר שַׁלֵּֽם:

פסיקתא זוטרתא כאשר תידור נדר לאלהים לא תאחר לשלמו כי אין חפץ אלהים בכסילים שנודרים ואינם משלמין:

את אשר תידור שלם. לפי שאמר למעלה וקול כסיל ברוב דברים, אלו שמרבין לנדור ולא משלמין,

לכך סמך לו את אשר תידור שלם.

רש"י אין חפץ בכסילים – אין חפץ לפני הקדוש ברוך הוא ברשעים הנודרים ואין משלמים:

אלשיך הנה כמו זר נחשב יבא שלמה ללמדנו מה שכתוב בתורה שהנודר לא יאחר לשלמו.

ולא עוד אלא שחוזר ואומר את אשר תדור שלם.

וגם מה חדוש הוא [שאמר בפסוק הבא] שטוב לו שלא ידור משידור ולא ישלם, שהרי עבר על לאו,

[שעל כן הוצרך רבי מאיר לפרש שהוא מקושר אל סוף פסוק הקודם את אשר תדור שלם,

ועם שתשלם, טוב אשר לא תדור, כמפורש פרק קמא דנדרים (דף ט א)].

וגם אומרו אין חפץ בכסילים, ושני כתובים הבאים אחרי אלה משוללי הבנה:

אך יאמר על הרואה מדת הדין באה לפגוע בו ורואה יסורין ממשמשין ובאין ונודר כך וכך לצדקה, הוא כשתדור נדר לאלהים, הוא מדת הדין שבאה עליך,

אל תאמר עד אחר זמן שאראה עצמי ניצול בעצם מאותה הצרה אז אשלם נדרי,

כי אם מיד טרם ראותך ההצלה בעצם, תשלם.

ולא תאמר הלא חפצי לקיימו ודי לי החפץ בלבי ואקיימנו אחר ההצלה, כי אומדן דעת הוא כי לזה כיוון,

כי הלא אין חפץ בכסילים, כי אילו היה בא הנדר שלא על חטא היית מאחר עד שלש רגלים,

אך זה בא על שהיית כסיל חוטא שנכנס בך רוח שטות שעל היותה מדת הדין באה לפגוע בך ולסלק חרון אף, אין מספיק לך היות לך חפץ טוב לקיים עד אחר ההצלה בעצם.

וזהו כי אין חפץ בכסילים כי אם מיד את אשר תדור שלם:

אמרי שפר {ג} ב] למעלה מהם דברים האסורים בין אדם למקום, וע"ז אמר כאשר תדר נדר לאלהים אל תאחר לשלמו, ושמא תאמר אדור ולא אשלם, למען יקנאו בי רבים, ונדרו נדר לה' ושלמו, ויהי טרף בבית ה',

ע"ז אומר לך כי אין חפץ בכסילים הלא אין חפץ לה' כי אם באיש אשר ידבנו לבו לנדור נדר לה' (ר"ל לשם שמים) אבל לא בכסילים הנודרים רק בגאות רוחם, ואח"כ ינחמו על דבריהם,

[כי ע"כ לא אכל ר"ש הצדיק קרבן נזיר טמא (נדרים ט')] בכסילים כאלה לא ימצא חפץ,

על כן את אשר תדר שלם:

מע"ל עטרת שמואל מפרש – כי אין חפץ בכסילים – היינו אין להם רצון חזק לקיים נדרם.

 

(ד) ט֖וֹב אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תִדֹּ֑ר מִשֶּׁתִּדּ֖וֹר וְלֹ֥א תְשַׁלֵּֽם:

פסיקתא זוטרתא טוב אשר לא תידור. ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם, שנאמר (תהלים עו, יב) נדרו ושלמו לי"י אלהיכם וגו' [במ"ר ר"מ חולק כדלהלן:]:

תורה תמימה טוב וגו' – טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, אמר ר' מאיר, טוב משניהם שאינו נודר כל עיקר, אלא מביא כבשתו לעזרה ומקדישה ושוחטה [מ"ר]:

אמרי שפר {ד} ואם אין בדעתך לשלם טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם למען העשיר את קונך בנדרי כסילים, כי אין חפץ לה' בהם:

קול אפרים – אל תאחר – מצות עשה של בל תאחר מפורשת בתורה, אלא מכאן ראיה ברורה שקהלת דיבר במקהלות בחג הסוכות שהוא החג השלישי משלשת הרגלים, ובו עוברים על מצות בל תאחר, ולכן הוא מזהיר את כל ישראל בעת נעילת שער.

מע"ל אמר ר' שמואל כל מי שהוא נודר ואינו משלם גורם רעה לעצמו שתמות אשתו כמו שאמר יעקב ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל וגו' וזה נרמז בר"ת משתדור ולא תשלם ר"ת מות ר"ל.

דבש לפי נרמז כאן שלפני שאדם נודר צדקה – יפרע חובותיו לאחרים, וזהו שנאמר כאן טוב אשר לא תדור [לצדקה] משתדור ולא תשלם חובותיך, שעיקר הצדקה צריכה להיות מממון שלך ולא מממון של אחרים:

 

(ה) אַל־תִּתֵּ֤ן אֶת־פִּ֙יךָ֙ לַחֲטִ֣יא אֶת־בְּשָׂרֶ֔ךָ וְאַל־תֹּאמַר֙ לִפְנֵ֣י הַמַּלְאָ֔ךְ כִּ֥י שְׁגָגָ֖ה הִ֑יא לָ֣מָּה יִקְצֹ֤ף הָֽאֱלֹהִים֙ עַל־קוֹלֶ֔ךָ וְחִבֵּ֖ל אֶת־מַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ:

פסיקתא זוטרתא אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. זה הנודר ברבים ואינו משלם: ואל תאמר לפני המלאך זה שליח ציבור: כי שגגה היא. ספיקה היא לי אם נדרתי אם לא נדרתי [אך ברש"י כי שגגה היא – בשגגה פסקתיה כסבור הייתי שהיה יכולת בידי ליתן ובספורנו – המלאך – החכם שאתה מבקש ממנו שיתיר לך את נדרך, תאמר לו שפיך ולבך לא היו שווין…]. למה יקצוף האלהים על קולך. על דבריך שאתה משתנה בעצמך: וחיבל את מעשה ידיך. אלו מיעוט נכסים שיש בידו. ס"א אלו בניו ובנותיו, שעל עסקי נדרים של שוא בנים מתים.

תורה תמימה אל תתן וגו' – רבי בנימין פתר קרא בחנופי תורה, אל תתן את פיך – אל תתן רשות לפיך, לחטיא את בשרך – להחטיא את גופך בלמודך ואל תאמר לפני המלאך זה הרב כי שגגה היא, עביד גרמיה קרי ולא קרי, תני ולא תני, למה יקצוף האלהים על קולך – על הקול שאמרת, וחבל את מעשה ידיך, אפילו מעוט הלכות שביד אותו האיש הקדוש ברוך הוא מכניס בהן שכחה ומאבדן ממנו [שם]:

אל תתן את פיך וגו' – רבי הונא פתר קרא בלשון הרע, אל תתן את פיך – [לומר לשה"ר, לחטיא את בשרך – זה הגוף, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, אנא אנא לא אמרית לשון הרע], וחבל את מעשה ידיך, אלו גידים ועצמות שבגוף, אותו האיש הקדוש ברוך הוא מכניס בהן שחפת ומאבדן ממנו [שם]:

אל תתן את פיך וגו' – רבי מנא פתר קרא במרים, אל תתן את פיך וגו' אל תתן רשות לאחד מאבריך לחטיא כל אבריך ואל תאמר לפני המלאך, זה משה, כמש"נ (פ' חקת) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, כי שגגה היא כמש"נ (ס"פ בהעלותך) אשר נואלנו ואשר חטאנו, למה יקצוף אלהים על קולך, כמש"נ ותדבר מרים [נדצ"ל וגו' וההמשך – (במדבר פרק יב ט) וַיִּֽחַר־אַ֧ף ה֛' בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ] וחבל את מעשה ידיך, שלקו כל אבריה [מ"ר]:

וחבל את מעשה ידיך – [אלישע] 'אחר' נכנס לפרדס וקצץ בנטיעות והיה הורג גדולי תורה והיה בא לבתי מדרשות וראה תנוקות יושבין לפני רבם, והיה אומר מה הם עושין כאן, אומנתיה דזה בנאי, זה נגר, זה צייר, זה חייט, וכששמעו כן הניחו את רבם והלכו להם, ועליו הכתוב אומר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך – שחבל מעשה ידיו של אותו האיש [ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א]:

אמרי שפר {ה} ג] למעלה מזה דבורים האסורים בין אדם לחבירו, כי הם רעים לה' ולאדם,

וע"ז אמר אל תתן את פיך לדבר לשון הרע, ורכילות, שקרים, ושבועת שוא, וכל הדומים להם לחטיא את בשרך כי על לה"ר נגעים באים על בשרו, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא.

הנה כתיב (מלאכי ב') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא,

למדנו מזה כי מאשר יבקשו תורה מפיו נקרא "מלאך ה"', יען כי הולך הוא במלאכות ה' ללמד תורה לעמו;

כמו כן אם יתעורר איש להוכיח את עם ה', אם יחיד אם רבים, על עברם מצותיו,

נוכל לקרותו מלאך ה', כי במלאכות ה' הולך גם הוא.

ואם יבוא אליך מלאך [מוכיח] כזה להוכיחך על דברך, אל תאמר לפניו כי שגגה היא, ובזה תפטר בדינו,

כי יראה רק לעינים, אבל למה יקצוף האלהים על קולך כי הוא יראה ללבב וחבל את מעשה ידיך כי איש לשון לא יכון בארץ, ודברים שאין אש ומים מכלים אותן שבועת שקר מכלה אותן (שבועות ל"ט) :

השל"ה הקדוש – פה ובשר, ברית הפה וברית בשר, ולא יראה בך ערות דבר – דיבור, דיבור לבטלה וזרע לבטלה. וכתב המגן אברהם – על ידי פגם הפה באים לפגם הברית. [שזה לעומת זה].

 

(ו) כִּ֣י בְרֹ֤ב חֲלֹמוֹת֙ וַהֲבָלִ֔ים וּדְבָרִ֖ים הַרְבֵּ֑ה כִּ֥י אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים יְרָֽא:

תרגום יונתן כי ברוב חלומות. של נביאי השקר. והבלים. של קוסמים. ודברים הרבה. של רשעים, אל תאמין להם. כי את האלקים ירא. כי תשמש לחכמים צדיקים ומהם תבקש לימוד ומלפני ד׳ תירא.

מדרש זוטא – כי ברוב חלומות וגו'. אם ראית [חלומות] רעות וגזירות [קשות]. קפוץ לשלשה דברים ואתה ניצל. דאמר ר' יהודה בשם ר' אלעזר שלשה דברים מבטלין גזירות רעות וקשות. ואלו הן תפלה ותשובה וצדקה, ושלשתן כתובין בפסוק אחד, ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו [ויבקשו פני] וישובו מדרכיהם הרעים (דה"ב דברי הימים ב' ז' י"ד). ויתפללו זו תפלה. ויבקשו לפני זו צדקה, וישובו מדרכיהם הרעים זו תשובה. [אם עשו כן, מה כתיב תמן] ואני אשמע מן השמים ואסלח [לחטאתם] וארפא את ארצם (שם שם דברי הימים ב' ז').

ר' אמי אמר אף התענית, שנאמר יענך ה' ביום צרה (תהלים כ' ב').

ר' אחא אמר אף שינוי השם ושינוי מעשה ושינוי מקום.

רש"י כי ברוב חלומות וגו' – אשר כל מה שיאמרו לך חלומות ונביאי הבל ודברים הרבה לפרוש מאת המקום:

כי את האלהים ירא – הרי כי משמש בלשון אלא אל תשמע אל החלומות אלא את האלהים ירא:

תורה תמימה כי ברב חלמות וגו' – בשעה שחלה חזקיהו מלך יהודה ואמר ליה ישעיהו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, אמר ליה חזקיהו, לא לדבריך אני שומע, ואינני תופש אלא במה שאמר זקני, כי ברב חלומות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים ירא, מיד ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל ויחי [מ"ר]:

את האלהים ירא – א"ר חנן, אפילו בעל החלומות אומר לו לאדם למחר הוא מת אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר כי ברב חלומות וגו' את האלהים ירא [ברכות י' ב']:

אמרי שפר {ו} ושמא תאמר איך אבלום פי מִדַּבֵר דָבָר, עת כל אנשי דורי ירבו לדבר ככל אוות נפשם?

ואם אנכי לבדי אנזר מכולם הלא אהיה כמשוגע בעיניהם?

ע"ז אומר לך כי ברב חלומות, והבלים, ודברים הרבה, כי את האלהים ירא.

הנה דבורי האדם בכלל נחלקו לשלשה חלקים,

א] כל דבורי משא ומתן, אשר ירבו לעמול בהם יותר מהראוי, ובזה ידמו ממש אל החלומות,

כי טרם ישיגום יחלמו כי יהיו מאושרים בהם, והקיצו וריקה נפשם.

ב] כל ספורי הבל אשר יהבלו בהם רוב אנשים שעות אחדות, מבלי כל תועלת.

ג] דברים האסורים, שנכללו בהם דברים גדולים הרבה כמו: לה"ר, רכילות, שקרים, ליצנות, שבועת שקר ושוא; ודומיהם הרבה.

והנה זה בדוק ומנוסה כי הצדיק גמור, אשר הסכין נפשו לשמור פיו ולשונו, ולתעב חברת אנשי און, בראותו להקת אנשים מתלוצצים ומדברים דברי איסור, או כי יהבלו בדברי רוח, לא יפתה לבבו ללכת אחריהם, כי אדרבה בזה יוסיף אומץ בה', ויאחז דרכו הטהורה בכל עוז, כי כשקץ נתעב המה בעיניו,

וזה ג"כ דבר החכם: כי ברב חלומות הוא חלק הראשון והבלים זהו חלק השני ודברים הרבה זה חלק השלישי,

כל אשר תראה כי ירבו האנשים לזנות אחריהם,

כי את האלהים ירא אדרבא מזה תוסיף אומץ לירוא את ה',

בראותך תועבת מעשיהם אם רק תסכן נפשך להתרחק מהם ולתעב חברתם:

 

(ז) אִם־עֹ֣שֶׁק רָ֠שׁ וְגֵ֨זֶל מִשְׁפָּ֤ט וָצֶ֙דֶק֙ תִּרְאֶ֣ה בַמְּדִינָ֔ה אַל־תִּתְמַ֖הּ עַל־הַחֵ֑פֶץ כִּ֣י גָבֹ֜הַּ מֵעַ֤ל גָּבֹ֙הַּ֙ שֹׁמֵ֔ר וּגְבֹהִ֖ים עֲלֵיהֶֽם:

רש"י אם עשק רש וגזל משפט וצדקה וגו' – אם תראה במדינה שהם עושקים את הרשים וגוזלים את המשפט ואת הצדק:

אל תתמה – על חפצו של מקום כשיביא עליהם רעה:

כי גבוה מעל גבוה שומר – ורואה את מעשיהם וגבוהים יש עליהם העושים שליחותו של מקום וידם תקיפה ליפרע מהם:

וגזל משפט – גזל של משפט לפי שהוא דבוק הוא נקוד גזל 'פָתָח קטן' [סגול], שאם לא היה דבוק היה נקוד גזל קמץ, עניין אחר אם תראה שהם עושקים רשים וגוזלים משפט ורואה אתה צדק בא לעיר שהקב"ה משפיע להם טובה ואינו נפרע מהם אל תתמה על חפצו של מקום כי כן דרכו להאריך אפו:

כי גבוה מעל גבוה שומרממתין עד שתתמלא סאתם:

וגבוהים – יש לו עליהם ליפרע מהם בבא עת פקודתם כמו (איוב יד) ולא תשמור על חטאתי (ישעיה כו) שומר אמונים (בראשית לז) שמר את הדבר:

 

תורה תמימה אם עשק רש וגו' – אם ראית עושק דלים ורשים ו[ה'] צדיק חי העולמים משפיע לו שלוה וטובה,

תראה במדינה – תראה בו מדינה של גיהנם, כי גבוה – אלו המלאכים וגבוהים עליהם – זה הקדוש ברוך הוא [מ"ר] אם עשק רש גו' – רבי יוסי ב"ר חנינא פתר קרא בעשו, אם ראית את זה שבכרך גדול שברומי עושק דלים וגוזל רשים והקב"ה משפיע לו שלוה, תראה במדינה – תראה בו מדת הדין,

ואל תתמה על מה שאמר הזקן ונעשה חפצו שנאמר הנה משמני הארץ יהיה מושבך,

כי גבוה – אלו שרי מעלה, וגבוהים עליהם – זה מלך חי העולמים [שם]:

אמרי שפר {ז} עיקר ג', באמונת ההשגחה. כי הנה רבים ירגנו על השגחת ה' לאמר: אם עיני ה' משוטטות בארץ להשגיח עליה, למה יחריש בבלע רשע צדיק ממנו, ולמה לא יציל עשוק מיד עושקהו?

ע"ז בא החכם להשיב פה בנעם מליצתו לאמר: אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה [השם "מדינה" מציין לעולם קבוצת ערים רבות הנתונות תחת ממשלת מלך אחד]

ואם תראה במדינה עשק רש, כי יעשק מיד עושקיו כח, וגם משפט וצדק שהם יסוד כל ממלכה, (לצדק ימלוך מלך, ושרים למשפט ישורו) גם הם נגזלו ממנה, כי השופטים יעותו משפט, ולא יצילו גזול מיד עושק,

אל תתמה על החפץ הכללי, להאשים את המלך לאמר כי חפץ רשע הוא, וכי לא יעשה משפט,

כי באמת גבוה מעל גבוה הוא המלך בעצמו שומר את מדינתו, ["שומר" הוא בינוני והוא נשוא המאמר],

והראיה כי גבוהים עליהם הלא לא עזב את ארצו ביד השופטים האלה לבדם,

כי הלא עשה שופטים אחרים גבוהים עליהם,

ואם יצא איש חייב בדין לפני שופטי עירו יוכל להגיש משפטו בבית המשפט המחוזי,

ואם גם שם הרשיעוהו, יוכל להגיש משפטו לפני שר המשפטים הכללי, וגם לפני המלך בעצמו,

ומשפטו אור יצא, כי המלך במשפט לא ימעל פיו,

ואם הוא [האדם הנגזל] הסכיל עשו, ולא דרש משפט – מי אשם באולתו?

– כן גם המלך כל הארץ, השופט תבל בצדק, מסר משפט ברואיו לפני שופטי ארץ, בכל מדינה ומדינה,

ואם הם יעותו משפט, ולא יצילו גזול מיד עשוק, יצעק אל ה' ויענהו, ויריב ריבו,

אבל אם לא יפנה אל ה' בעת צר לו ולא ישווע אליו, יעזב ביד הטבע, ואין עוזר לו, ואת מי יאשים באולתו? [הדברים הרמים האלה לא מלבי הוצאתים, כי אם מצאתים מפורש בתורתנו הקדושה ד' פעמים:

כל אלמנה ויתום לא תענון – כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו (שמות כ"ב).

עוד שם בהשבת העבוט, והיה כי יצעק אלי ושמעתי וגו'.

בקפיצת יד, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא (דברים טו).

בעושק שכר שכיר, ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא (שם כ"ד),

אשר רבים יקשו לשאול ע"ז לאמר: היפלא מה' דבר בלעדי צעקתו, ומדוע לא יענהו טרם יקרא?

 – הלא ראינו מזה אמתת הענין, כי רק בשועו אל ה' יענהו, ויריב ריבו, אבל אם לא ישא לבבו אליו לא יענה,

כי אם הוא בעצמו מרחיק את עצמו מה', ואיננו מאמין בהשגחתו, למה יענהו?

[וידעתי היטב כי יקשה לדברי מאמר חז"ל כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה, (ב"ק צ"ג),

עוד שם אוי לו לצועק יותר מן הנצעק,

אבל התשובה מבוארת שם במקומו, והני מילי דאית ליה דינא בארעא, ואם בארץ נעשק משפטו, הלא ראינו כי ירמי' הנביא צעק אל ה'. יבושו רודפי – התיקם כצאן לטבחה, ועוד הרבה,

ואין מוסר דין לשמים גדול מדוד המלך]: [א.ה. ולענ"ד החילוק פשוט – המוסר דינו לשמים קובל ואומר לה' שייפרע מזולתו המיצר לו, אך בפסוק מדבר על המשווע לה' שיצילנו, וזה בוודאי מותר].

 

(ח) וְיִתְר֥וֹן אֶ֖רֶץ בַּכֹּ֣ל היא ה֑וּא מֶ֥לֶךְ לְשָׂדֶ֖ה נֶעֱבָֽד:

תורה תמימה ויתרון ארץ וגו' – רבי יהודה אומר, אפילו דברים שאתה רואה אותם כאלו הם מיותרין בעולם הן הן בכלל הווייתו של עולם, כגון סיב שסביב הדקל שעושין מהם גדר [מ"ר]:

רבנן אמרי, אפילו דברים שאתה רואה בעולם מיותרין, כגון זבובים פרעושים ויתושים, אף הם בכלל ברייתו של עולם הם, שנאמר ויכולו השמים והארץ וכל צבאם [שם]:

ויתרון ארץ בכל הוא – אפילו דברים שתראה שהם יתרון למתן תורה כגון תוספת של בית רבי ותוספת של ר' נתן הלכות גרים ועבדים, הלכות ציצית תפילין ומזוזות, אף הם נתנו למשה מסיני ובכלל התורה הן, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ולומר לפני רבו כולן נתנו הלכה למשה מסיני [שם]:

ויתרון ארץ בכל היא – דבר אחר ויתרון ארץ בכל היא, אמר הקדוש ברוך הוא לנביאים, מה אתם סבורים שאם אין אתם הולכים בשליחותי אין לי עם מי לשלוח, אלא בכל אני עושה שליחותי, ואפילו על ידי נחש, על ידי עקרב ועל ידי יתוש [רש"יכדרך שעשה לטיטוס] ואפילו על ידי צפרדע [שם]:

מלך לשדה נעבד – אפילו מלך ששולט מסוף העולם ועד סופו

– לשדה נעבד, שהוא שואל, עַבְדה שדה פירות או לא עבדה? [שם]:

מלך לשדה נעבד – מלך במקרא ובמשנה עודנו צריך להיות נעבד לבעל גמרא שהוא מסדר לפניו הוראות איסור והיתר טומאה וטהרה ודינין: [מ"ר]:

 

רש"י …מלך לשדה נעבד – הקדוש ברוך הוא נעשה פועל לציון ליתבע עלבונה ממחריבה, ולשלם שכרה לבוניה: [ז"ל המדרש: מלך זה הקדוש ברוך הוא, לשדה נעבד – זו ציון שנאמר ציון שדה תחרש [שם]:]

אלשיך והטעם שהוא יתברך מרחם עם היות עושק רש וגזל משפט הוא כי ויתרון ארץ וכו'.

והוא, כי הנה אמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (לג א) על פסוק אדם ובהמה וכו' שהוא מה שסיפרו מאלכסנדרוס מוקדון שהלך לאפריקא ובא אל תוך היכל מלך הודו [בירושלמי – קציא] ורצה לראות האיך ישפוט שם המלך את עם הארץ. וירא והנה שני אנשים נצים צועקים אל המלך, זה אומר את שדי מכרתי לאיש הזה ומצא בה מטמון ומאן לקחתו לו ואני את הכל מכרתי לו, וזה אומר לא חפצתי לקחתו כי שדה קניתי ולא מטמון. אז שאל המלך לאחד היש לך בן ויאמר כן, ואל השני היש לך בת ויאמר כן, הזדווגו הבן והבת ויקחו את המטמון.

ויהי כשמוע אלכסנדרוס את משפט המלך צחק. אמר לו מלך הודו למה את מצחק?

אמר לו אם היה דין זה בא לפני בארצי כקונה כמוכר הייתי הורג ולוקח המטמון לאוצר המלך.

אמר לו האם גדל דשא בארצכם? אמר לו הן. אמר לו אינו בזכותכם כי אם בזכות הבהמה.

ועל זה אמרו רבותינו ז"ל הדא הוא דכתיב (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע ה', אדם בזכות בהמה תושיע ה'. הנה מדבריהם כי כאשר אין משפט, בזכות בהמה יושיע ה' שימטיר על הארץ להוציא דשא לבהמה, ואגבה תבואה לבני אדם.

וזה אפשר כיון הכתוב (תהלים קד יד) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם, כדי להוציא אגבן לחם מן הארץ:

ונבא אל הענין. אמר אם עשק רש וכו' הוא קלקול הדין, אל תתמה כו' כי ה' בעל הרחמים שומר כמדובר. וגם מצורף לזה כי ויתרון ארץ בכל היא. והוא, כי הנה אמרו רבותינו ז"ל (קהלת רבה ה ח) אפילו יתושים ופרעושים המיותרים בארץ בכלל בריאתו של עולם הן.

ועל דרך זה יאמר על הבהמות שגם הם מיותרות בארץ בערך מין האנושי בכלל וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וכו' (בראשית א לא), וזהו בכל היא, באופן שגם הם חשובים לפניו יתברך.

ועל כן מלך העושק רש ובלתי עושה משפט, [אל תתמה שעדיין בני עמו עובדים אותו],

בשביל שדה הצומח לבהמה הוא נעבד מבני מלכותו, שאם לא כן היה לוקה ומתבטל מלכותו ולא יעבד.

וזהו ויתרון וכו' מלך לשדה נעבד:

אבן עזרא ויתרון – כאשר השלים לצוות על יראת אלהים שב להורות לו בדברי העולם

אי זו מלאכה טובה שיחיה ממנה ולא יהיה בה חטא ואמר כי יתרון עבודת הארץ בכל דבר הוא

אפי' המלך שאין למעלה ממנו נעבד לשדה בעבור צרכו כי ממנו מחיתו:

אמרי שפר {ח} ויתרון. עתה בא להורות את העסק שיבחר בו האדם למחיתו באשר הוא אדם,

ואומר: ויתרון ארץ בכל הוא יתרון לעבודת האדמה על כל עסקי האדם, בכמה דברים;

א] כי בזה יוכל לעסוק ביום בעבודתו, ובלילה לעסוק בתורה,

לא כן העוסקים במסחר כי הם יום ולילה לא ישבותו.

ב] כי עובדי האדמה יתלו בטחונם תמיד בה', ובכל עת שלא יבוא הגשם בעתו ישאו עיניהם אל ה'.

ג] גם לעבודת האדמה דרוש מאד שמירת בעליה, ולא יסיח דעתו ממנה לשעות בדברי שקר,

לא כן העוסקים בדברים המעשירים את בעליהם, כי הם ישכחו מהר את ה', וישעו בדברי שקר,

ע"כ בחר ה' עבודה הזאת לעמו. בהנחילו להם ארץ חמדה, ולכולם נתן אחזת נחלה בארץ,

וגם חז"ל הפליגו מאד בשבחה (יבמות ס"ג). בדרך כלל ראינו לזה עושר אמתי,

כי גם מלך לשדה נעבד וטעמו, הלא ראינו כי גם המלך אשר לא יכנע מפני כל, אבל לפני השדה יכנע גם הוא, כי בלעדו לא יחיה:

מדרש הגדול מלך לשדה נעבד. מלך השולט באוצרות זהב וכסף משתעבד לאוצרות שבשדה ומתירא מן השדפון ומן הירקון, לכך הקב״ה מבשר את ישראל ונתנה הארץ יבולה.

דגל מהנה אפרים שמות מלך לשדה נעבד. עבד למלא תאוות גופו.

 

(ט) אֹהֵ֥ב כֶּ֙סֶף֙ לֹא־יִשְׂבַּ֣ע כֶּ֔סֶף וּמִֽי־אֹהֵ֥ב בֶּהָמ֖וֹן לֹ֣א תְבוּאָ֑ה גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:

מדרש זוטא – אוהב כסף לא ישבע כסף. אוהב תורה לא ישבע תורה. ואוהב בהמון וגו'. שכל מי שהוא הומה ומהמה על דברי תורה, ותלמוד [=תבואה] אין לו – מה הנאה יש לו.

אמרי שפר {ט} אוהב כסף ר"ל אבל העוסקים בענינים אחרים, ראינו כי הבל המה,

העמל לצבור כסף הלא אוהב כסף לא ישבע כסף לא יאכל אותו ולא ישבע ממנו.

והעמל להרבות כבודו, וע"כ בונה לו המון בתים, וקונה לו המון עבדים, למען יכבדוהו גרי ביתו ועבדיו, הלא מי שאוהב בהמון, לא תבואה לא יהיה לו שום תבואה ושכר מעמלו (כי זה הוראת השם "תבואה" בכל מקום), וא"כ גם זה הבל ר"ל החלק השני עוד גרוע מהראשון, כאשר יפרש:

פסיקתא זוטרתא אוהב כסף לא ישבע כסף. פירושו שאם יתן אדם את לבו לאהוב לקבץ כסף לא ישבע כסף, שכל מה שמקבץ אומר הלואי עוד אם היה לי:

ומי אוהב בהמון. שאוהב לקבץ המון עמים וישלוט עליהם:

לא תבואה. לא יאהב תבואה ולא כסף. שהאוהב התבואה והכסף אינו חפץ בהמון,

ומי שאוהב בהמון אינו חושש על תבואה ועל כסף. גם זה הבל:

ס"א אוהב. המצוות שנמשלו ככסף: לא ישבע כסף. רוצה לעשות מצוה על מצוה:

ומי אוהב בהמון. של תורה: לא תבואה. שהוא מתעסק בתורה כל היום:

ס"א …מי אוהב בהמון. להיות הומה אחר הממון ואין לו קרקע ולא תבואה, גם זה הבל שעיקר הוא הקרקע.

רש"י …[פסוק זה הוא המשך לפסוק הקודם-] מלך לשדה נעבד – מלך במקרא ובמשנה עודנו צריך להיות נעבד לבעל גמרא שהוא מסדר לפניו הוראות איסור והיתר טומאה וטהרה ודינין:

אוהב כסף – אוהב תורה אינו שבע בה: והאוהב בהמון – תורה:

לא תבואה – שיש לו מקרא ומשנה ואין לו גמרא מה הנאה יש לו, כל אלו בויקרא רבה:

תורה תמימה אהב כסף וגו' – דרש ר' סמאי, מאי דכתיב אוהב כסף לא ישבע כסף [ודכותה אוהב מצות לא ישבע מצות] – זה משה רבינו, שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש בארץ כנען ואמר מצוה שבא לידי אקיימנה [מכות י' א']:

רב אשי אמר, ומאי דכתיב ומי אוהב בהמון לא תבואה, כל האוהב ללמוד בהמון לו תבואה,

[דרש ר' סמאי, מאי דכתיב ומי אוהב בהמון לא תבואה – למי נאה ללמד בהמון – למי שכל תבואה שלו (שם)]:

ורבינא אמר, כל האוהב ללמד בהמון לו תבואה –

והיינו דאמר רבי, הרבה תורה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולם [שם שם]:

 

(י) בִּרְבוֹת֙ הַטּוֹבָ֔ה רַבּ֖וּ אוֹכְלֶ֑יהָ וּמַה־כִּשְׁרוֹן֙ לִבְעָלֶ֔יהָ כִּ֖י אִם־ ראית רְא֥וּת עֵינָֽיו:

רש"י ברבות הטובה – כשישראל מטיבין מעשיהם: רבו אוכליה – מתן שכר המצות:

ומה כשרון לבעליה – להקב"ה בכל הטבת מעשיהם:

כי אם ראות עיניו – שרואה שהם כפופים לו ונחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו וכן לעניין הקרבנות:

ברבות הטובה רבו אוכליה – שמביאים נדבות הרבה רבו הכהנים אוכליה:

ומה כשרון לבעליה – לפני הקדוש ברוך הוא:

כי אם ראות עיניו – שאמר ונעשה רצונו:

פסיקתא זוטרתא ברבות הטובה רבו אוכליה. שאדם שיש לו מאכלים רבים מזמן עמו אורחים לאכלם:

ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו. כשם שנהנה מן הטעם כן נהנה מן הראיה.

וכן הוא אומר (בראשית ג, ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל.

תורה תמימה ברבות הטובה וגו' – נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחח ובעולת העוף אשה ריח ניחח ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים,

מאי קרא, אמר רב אדא בר אהבה, ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו

(לרש"ילבעליולקב"ה כי אם ראות עיניו שזה מתכוין לטובה.

למהרש"א – ומה כשרון לבעליו המקריב כי אם רק לראות עיניו שהביא הרבה) [מנחות ק"י א']:

ברבות הטובה וגו' – ומה כשרון לבעליו כי אם ראות עיניו – מכאן לסומים שאוכלין ואינם שבעים,

לפי שאינו דומה מי שרואה סלו ריק ונעשה רעב למי שרואה סלו מלא ונעשה שבע [מ"ר]:

ברבות הטובה וגו' – ברבות הטובה רבו אוכליה – כשירבו אוכלי הטובה תרבה הטובה [שם]:

 

ארץ חמדה פ' נח – מחות יאיר

יבואר על פי דברי התנא באבות 'ואל תתאוה לשלחנם ששלחנך גדול משלחנם' ופירש במדרש שמואל על דרך מה שיצאה בת קול ואמרה כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש.

הרי שר' חנינא זכה למה שלא זכה העשיר שבעשירים – התורם ומאכיל עניים רבים, שכמה שירבו, עדיין אין הוא מאכיל לכל העולם,

ור' חנינא "כל העולם כולו" ניזון על ידו! הרי שללא ספק – הצדיק – שלחנו גדול משלחנם.

ולפי זה יובנו דברי קהלת – 'ברבות הטובה' – אם אתה צדיק ועושה טוב כפרש"י, 'רבו אוכליה' – רבים האוכלים בזכותך,

'ומה כשרון לבעליה' – הן בעלי הממון, שודאי לא הגיעו למידה מרובה כזו גם אם בעלי חסד הם,

'כי אם ראות עיניהם' שאינם נותנים אלא לאלה שלמול עיניהם,

ואילו הצדיק זן גם לאלה שאינו רואה אותם כלל.

אמרי שפר {י} ברבות הטובה רבו אוכליה הלא כל אשר ירבה רכושו, ירבו אוכלי לחמו, כי נחוץ לו עבדים רבים לשמור הונו, ומה כשרון [יהי' מזה] לבעליה, כי אם ראות עיניו.

כי לו השביע בלחמו רעבים ודלים, הודו לו על חסדו, וצדקה היתה לו גם לפני ה';

אבל עתה אין לו כי אם ראות עיניו, כי לא יודו לו על האכילו אותם שכר עמלם, (אחרי כתבי זאת ראיתי כי דברי קרובים בזה לדברי הרד"פ):

מעם לועז מבאר העטרת שמואל בדרך צחות על פי מה שאמרו חז״ל (ירושלמי כלאים) שהאוכל מדבר שאינו שלו מתבייש הוא להסתכל בפניו של בעל הבית. אבל האוכל משלו, אין לו חסרון זה.

וזהו שאומר ברבות הטובה רבו אוכליה.

וכי תאמר מה [יתרון] יש לבעליה [על שאר אוכלי שלחנו?],

והתשובה כי אם ראות [והסתכלות] עיניו. שהוא אינו בוש להסתכל בהם. והם בושים להסתכל בו.

ויש מפרשים (משל ומליצה) שמדובר באדם שיש לו מלאכה שהוא מתפרנס בה יפה, והחליט לפתוח בית מלאכה גדול ולשכור פועלים. והגה התברר לו ששכרו יצא בהפסדו, שהיה צריך לשלם שכר פועלים ולא הרויח כלום. ולא עוד אלא היה צריך להשגיח עליהם שלא יתרפו במלאכתם. וזהו שאומר קהלת: ברבות הטובה רבו אוכליה, ומה יתרון לבעליה כי אם ראות עיניו [שלראות עיניו הוא 'בעל עסקים גדול'…].

ועוד ברבות הטובה רבו וגו׳ ודרשו חז״ל הפסוק כך כשרבים האוכלים רבה הטובה. שהקב״ה מזין ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כנים, הוא נותן לחם לכל בשר.

ואם נולדים הרבה בני אדם נותן הקב"ה מזון לכל בריותיו אשר ברא. ולא כטענת הכופרים האומרים שאם יהיו הרבה אוכלוסין לא יהיה להם מה לאכול, ובזה מצדיקים מעשיהם הרעים.

ועוד, כי אם ראות עיניו. מה יש לו לקמצן מאוצרו, הרי רק מראה עינים בלבד. כמו שמסופר על קמצן אחד שקנה בכל ממונו יהלום יקר וקברו באדמה. יום אחד הלך לבדוק אוצרו הנה נגנב. והיה מתלש בשערו ומתייפח מרה ושופך דמעות שליש. אמר לו חבירו למה אתה מצטער בחינם. והרי לא היה לך מאוצרך אלא מראה עיניך. שים במקום היהלום אבן וחשוב שזהו אוצרך…

ועוד, זה שנאמר 'כי אם ראות עיניו' יובן על פי משל:

משל למה הדבר דומה. לעני שנתאכסן בביתו של עשיר אחד ואכל על שלחנו בליל שבת קודש. והשלחן היה ערוך בכל טוב ובכלים נאים, של זהב וכסף. שאל לאורח האם אתה נהנה למראה הכלים הנאים האלה. אמר בודאי אני נהנה באותה מדה כמו הבעל הבית. והעשיר התפלא על דבריו. ושאל, הלא שלי המה ולא שלך. וכיצד אתה אומר שאתה נהנה בראייתם כמוני?

אמר לו העני, במה ייבחן שהם שלך ולא שלי. אמר לו, הלא כשארצה אשים אותם בארגז שלי, ולך אין רשות לנגוע בם.

אמר לו העני, אם כן באותה שעה גם אתה אינך רואה אותם ואינך יכול ליהנות מהם.

אמר לו העשיר. אבל אם יהיה לי צורך בכסף, אוכל למשכנם או למוכרם.

אמר לו העני, א״כ לא יהיו לך כלים – הרי שנינו נהיה שוים בהם…

וזהו שאומר שלמה, ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו.

 

(יא) מְתוּקָה֙ שְׁנַ֣ת הָעֹבֵ֔ד אִם־מְעַ֥ט וְאִם־הַרְבֵּ֖ה יֹאכֵ֑ל וְהַשָּׂבָע֙ לֶֽעָשִׁ֔יר אֵינֶ֛נּוּ מַנִּ֥יחַֽ ל֖וֹ לִישֽׁוֹן:

פסיקתא זוטרתא איננו מניח לו לישון. וכן אמרו רז"ל (אבות פ"ב מ"ז) מרבה נכסים מרבה דאגה:

ס"א מתוקה שנת העובד בתורה, שהוא טורח ויגע וישן בנועם:

והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון. זה שיש לו גירסא הרבה והוא דואג עליהם שלא ישכחם ונעור משנתו.

רש"י מתוקה שנת העובד – עובד האדמה ישן וערבה שנתו עליו בין שהוא אוכל מעט ובין שהוא אוכל הרבה כי כבר הורגל בכך:

והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון – ושובע נכסים של עשיר בעל פרקמטיאות הרבה אינו מניח לו לישון כל הלילה מהרהר בהן,

דבר אחר מתוקה שנת העובד את האלהים, אם מעט ימי שניו ואם הרבה ימי שניו יאכל שכרו המועט כמרובה,

משה פירנס את ישראל מ' שנה ושמואל הנביא פירנסם עשר שנים ושקלן הכתוב זה כזה

שנאמר (תהלים צט) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וגו' כך נדרש בתנחומא:

והשבע לעשיר – בעל שמועות:

איננו מניח לו לישון – בקבר שנאמר (שיר השירים ז) דובב שפתי ישנים

כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר:

תורה תמימה מתוקה וגו' – מע שה ברבי שבא מן המרחץ והתחיל לעסוק בצרכי צבור, מזג לו עבדו את הכוס ולא היה לו פנאי לקבל, אדהכי נתנמנם העבד וישן לו. הפך רבי פניו וראהו ישן,

אמר, יפה אמר שלמה, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל

והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון – כגון אנו שעוסקין בצרכי ציבור אף לישון לא יניחו לנו [שם]:

אם מעט וגו' – נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחח ובעולת העוף אשה ריח ניחח ובמנחה אשה ריח ניחח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, מאי קרא, א"ר זירא, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל [מנחות ק"י א']:

ואם הרבה יאכל – [והלא היה לו לומר אם מעט אם מעט ואם הרבה יישן, אלא בלומד איירי והכי קאמר, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה, אף על פי כן יאכל בשכרו] [ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח]:

אמרי שפר {יא} מתוקה ר"ל וכי תאמר למה בחרתי לך עסק כזה אשר עמלו רב, ושכרו לא ישגה?

טוב לי לעסוק במסחר המעשיר בעליו והוא יושב בביתו!

ע"ז אשיב לך, הלא עצתי טובה לך בשתים:

א] מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל כי הוא לא יעמול רק ביום, ואחרי כלות עבודתו ישכב לבטח בלילה, ושנתו ערבה לו,

אבל השבע לעשיר איננו מניח לו לישון באשר כבר הסכין נפשו לאכול למעדנים, ולחיות חיי תענוגים,

יירא מאד פן יורש, ויחסרו התענוגים אשר הורגל בהם, לכן לא ישקוט לילה ויום:

יש מפרשים בדרך צחותמתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יאכל – אך השבע לעשיר, אינו מניח לעני לישון…

 

(יב) יֵ֚שׁ רָעָ֣ה חוֹלָ֔ה רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עֹ֛שֶׁר שָׁמ֥וּר לִבְעָלָ֖יו לְרָעָתֽוֹ:

תורה תמימה יש רעה חולה – וכי יש רעה חולה ורעה טובה, אלא איזו היא רעה חולה, כגון עני חלוש ערום ורעב [מ"ר]:

פסיקתא זוטרתא יש רעה חולה. כלומר רעה משונה ראיתי תחת השמש:

עושר שמור לבעליו לרעתו. כגון שמצאוהו ליסטים ונרצח עליו.

רש"י עושר שמור לבעליו לרעתו – כעשרו של קרח שעל ידי כן נתגאה וירד לשאול:

עשר שמור וגו' – שאל רבן גמליאל ב"ר חנינא לרבי מונא, מהו זה דכתיב יש עושר שמור לבעליו לרעתו, אמר ליה, כל עיקרה של עושר הוא עונשים, כשבא עליו עונש המלכות הוא נותן כל מה שיש לו [שם]:

עשר שמור וגו' – רבי יהושע אומר, עושר שמור לבעליו לרעתו – זה קרח

ורבי שמואל אומר, זה נבות היזרעאלי, רבי יהודה אומר, זה המן רבי יצחק אומר, אלו בני גד ובני ראובן, רבנן אמרי, זה איוב, שהיה עשיר והעני והעשיר [שם]:

אמרי שפר {יב} ב] ועוד רעה חולה ראיתי תחת השמש, עושר שמור לבעליו לרעתו, כי יבואו שודדי לילה וירצחוהו נפש למען יבוזו הונו, או כי יכשל בדבר גדול מאד אשר ישיג מזה תמהון לבב, ויצעידהו עד שערי מות:

רס״ג יש רעה חולה, קורא לה רעה חולה כי עשיר שאיבד עושרו רע לו יותר מלעני מעיקרו,

כי ההוא לא איבד מאומה ולא מצטער על אבדנו.
רע״ס יש רעה חולה. רעה שחלה פתאום על האדם.

(יג) וְאָבַ֛ד הָעֹ֥שֶׁר הַה֖וּא בְּעִנְיַ֣ן רָ֑ע וְהוֹלִ֣יד בֵּ֔ן וְאֵ֥ין בְּיָד֖וֹ מְאֽוּמָה:

פסיקתא זוטרתא ואבד העושר ההוא בענין רע. כגון ממונו של קורח וכגון ממונו של המן וכן בהרבה רשעים:

והוליד בן ואין בידו מאומה. מאותו הממון שהיה בידו.

רש"י ואין בידו מאומה – אף זכות אבות:

תורה תמימה ואבד וגו' – ואבד העושר ההוא בענין רע, רבי יצחק אומר, בענין רע שהשיב לאותו עני [כמו 'בעונה רע'],

שאמר לו, ראה שוקיך, ראה כרעיך [היאך שמן], וכי לא טוב ליגע ולאכול?

אומר הקדוש ברוך הוא לא די שלא נתת לו משלך כלום אלא במה שנתתי לו אני, אתה מכניס בו עין רעה?

לפיכך – והוליד בן ואין בידו מאומה – שלא יניח לבנו מאומה [שם]:

אמרי שפר {יג} ואולי תאמר אם גם הוא לא זכה לשמוח בעשרו, הלא ישאר לבניו אחריו, ותהי זאת נחמתו,

אבל הלא יקרה פעמים רבות אשר גם העשר ההוא אבד בענין רע, והוליד בן ואין בידו ומאומה ואיה איפוא נחמתו? וא"כ איפוא מה יתרון לעשיר כזה מכל הונו ורכושו, הלא

 

(יד) כַּאֲשֶׁ֤ר יָצָא֙ מִבֶּ֣טֶן אִמּ֔וֹ עָר֛וֹם יָשׁ֥וּב לָלֶ֖כֶת כְּשֶׁבָּ֑א וּמְא֙וּמָה֙ לֹא־יִשָּׂ֣א בַעֲמָל֔וֹ שֶׁיֹּלֵ֖ךְ בְּיָדֽוֹ:

מדרש זוטא – כאשר יצא מבטן אמו. אמר [גניבא] משל לשועל שמצא כרם והיה מסוייג מכל פינותיו ולא יכול לכנס, לסוף מצא נקב אחד בקש לכנס בו ולא יכול, וצם תלתין יומין עד דכחיש, ועלה בההוא נקב אכל ושבע ודשן ושמן, בעי למיפק מההוא נוקבא ולא הוה יכיל, חזר וצם תלתין יומין עד דהוה [כחוש], כמה דהוה נפיק ליה מההוא כרמא, אמר כרמא כרמא כמה שפירין [פיריך] אלא מה הנייה יש, כמה דבר [נש] עייל לגויך [כך הוא] נפיק, כך הוא הדין עלמא.

תורה תמימה כאשר יצא וגו' – תניא, כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא,

כמו שבא אדם לעולם כך ילך ממנו, בא בקול – ונפטר בקול, בא בבכיה – ונפטר בבכיה, בא בחיבה – ונפטר בחיבה, בא באנחה – ונפטר באנחה, בא בבלי דעת ונפטר בבלי דעת [שם]:

אמרי שפר {יד} כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא

(ר"ל כאשר בא לעוה"ז בהוולדו אבל לא כאשר יצא מעולם העליון, כי גם שלמות אבד מנשמתו בחיי הבלו) ומאומה לא ישא בעמלו שיולך בידו תשורה למלך הכבוד בקומו למשפט (שהוא תורה ומע"ט):

 

(טו) וְגַם־זֹה֙ רָעָ֣ה חוֹלָ֔ה כָּל־עֻמַּ֥ת שֶׁבָּ֖א כֵּ֣ן יֵלֵ֑ךְ וּמַה־יִּתְר֣וֹן ל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל לָרֽוּחַ:

פסיקתא זוטרתא וגם זו רעה חולה כלעומת שבא כן ילך. כדרך שהוא בא וידיו סגורות, כלומר אקבץ כל העולם בידי, כן ילך שפושט את ידיו והולך לו, אין מזה בידו כלום. ואין לו שיעמול לרוח כי אם לסגל מצות וזכויות.

אבן עזרא וגם זה רעה חולה – היא לכל באי עולם כי ערומים באו וערומים ילכו כלם ומה יתרון לו שעמל לרוח:

תורה תמימה קהלת מה יתרון וגו' – אמר הקדוש ברוך הוא לאדם, חרשת וזרעת וקצרת ועימרת ודשת ועשית אותה תבואה וערימה, אם אין אני מוציא לך רוח שתזרה לך מהיכן אתה חי?

הא אין נותנין העומר אלא שכר אותו הרוח, הוי – ומה יתרון לו שיעמל לרוח [שם]:

אמרי שפר {טו} וגם זה וכי תאמר איך אשפוט מפרט על הכלל,

ואם גם ימצאו אחדים אשר לא ישמחו בעשרם, הלא יבטלו ברוב העשירים המצליחים מאד בתבל?

ע"ז אשיב לך, הלא גם זה רעה חולה אף אם לא יאבד עשרו בענין רע,

הלא זה בעצמו רעה חולה אשר כל עמת שבא כן ילך ולא השתכר מאומה לתכליתו האמת,

ומה יתרון לו שיעמול לרוח הלא "העמל במסחר ואין ריוח – הפסד יחשב" יאמר משל הסוחרים:

 

(טז) גַּ֥ם כָּל־יָמָ֖יו בַּחֹ֣שֶׁךְ יֹאכֵ֑ל וְכָעַ֥ס הַרְבֵּ֖ה וְחָלְי֥וֹ וָקָֽצֶף:

פסיקתא זוטרתא גם כל ימיו בחושך יאכל. כשטורח למצוא מזון לעצמו:

וכעס הרבה. שעובר עבירות ומכעיס לבוראו מחליאו ומקציפו: [וחליו וקצף]. וגורם לו חולי וקצף.

אמרי שפר {טז} גם וזה גם לא יארכו ימי מסחרו, אבל ואם גם יארכו ימי המסחר ברוב עמל ולא ישתכר,

אז יתאונן הסוחר מאד, ויאמר הה! כמה נדודים שבעתי על מסחרי זה, כמה פעמים לנתי בבתי חמר האכרים, ועיני כהו מעשן הבית, לחמי אכלתי בחשך, ועל הארץ ישנתי,

כמה פעמים סבלתי כעס ומכאובים בעברי דרך רעה וחתחתים, ביום אכלני חרב וקרח בלילה,

ואחר העמל הרב הזה, לא השתכרתי אף אגורת כסף אחת.

כדבר הרע הזה יקרה לכל העמלים בעוה"ז, כל ימיו בחשך יאכל כי מי יאכל בטובה,

ומי לא יאנח ויתאונן בחייו? וכעס הרבה על כל מדרך כף רגלו יפגע שוטנים למולו להכעיסו,

וחליו וקצף החלי והקצף אחים תאומים המה בקרבו, קצפו יוליד לו מחלת לב,

ובמחלתו יגדל בו קצפו (כי כן דרך החולים לכעוס תמיד). ע"כ

 

(יז) הִנֵּ֞ה אֲשֶׁר־רָאִ֣יתִי אָ֗נִי ט֣וֹב אֲשֶׁר־יָפֶ֣ה לֶֽאֱכוֹל־וְ֠לִשְׁתּוֹת וְלִרְא֨וֹת טוֹבָ֜ה בְּכָל־עֲמָל֣וֹ ׀ שֶׁיַּעֲמֹ֣ל תַּֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ מִסְפַּ֧ר יְמֵי־ חיו חַיָּ֛יו אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים כִּי־ה֥וּא חֶלְקֽוֹ:

מדרש זוטא – אשר (יתן) [נתן] לו האלהים. ר' אבא [בר כהנא] על לבי כנישתא שמע קליה דר' לוי קאים ודריש איש אשר יתן לו האלהים עושר. זה מקרא. נכסים. זו משנה. כבוד. זו תוספתא. ואיננו חסר לנפשו. [זה תלמוד. לא ישליטנו האלהים. זה בעל אגדות. כי איש נכרי יאכלנו] זה בעלי תלמוד שאוסרין ומתירין ומטמאין ומטהרין, עמד ר' אבא בר כהנא ונשקו על ראשו אמר אלמלא לא באתי אלא לשמוע דבר זה דיי.

רש"י לאכול ולשתות ולראות טובה – לעסוק בתורה שהיא לקח טוב ואל יקבץ הון רב אלא בחלק הניתן לו ישמח כי הוא חלקו:

אמרי שפר {יז} הנה אשר ראיתי אני, טוב [לעצמו] ואשר יפה גם בעניני הבריות לאכול ולשתות מעמלו,

מבלי צבור הון ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש הוא התכלית הנרצה,

תורה ומע"ט שהוא הטוב האמתי, כי הלא מספר ימי חייו אשר נתן לו האלהים ואם ימיו ספורים בארץ בודאי לתכלית נכבד נברא (כאשר בארנו בארך בסימן ב')

כי הוא חלקו הטוב האמתי הוא חלקו, אשר ישא אתו גם בלכתו לבית עולמו:

מכלול יופי ונרמז כאן (טוב אשר יפה) שיש לאכול ולשתות באופן יפה. היינו בבגדים נקיים ומפה נקיה ושלחן מסודר. שהרי השלחן כמזבח. ולא כאותם שאוכלים כששלחנם מזוהם,

שאין רוח קדושה שורה אלא במקום נקי, כמו שנאמר והיה מחניך קדוש.

(בזוה"ק מובא) ויש עשרה דברים שיש לנהוג בסעודה והראשון לסדר השלחן לכבוד הקב"ה.

וכן יש לאכול ולשתות ביופי ולא ברעבתנות.

ציוני ולראות טובה שיזמין על שלחנו תלמידי חכמים שמדברים בדברי תורה.

 

(יח) גַּ֣ם כָּֽל־הָאָדָ֡ם אֲשֶׁ֣ר נָֽתַן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֩ עֹ֨שֶׁר וּנְכָסִ֜ים וְהִשְׁלִיט֨וֹ לֶאֱכֹ֤ל מִמֶּ֙נּוּ֙ וְלָשֵׂ֣את אֶת־חֶלְק֔וֹ וְלִשְׂמֹ֖חַ בַּעֲמָל֑וֹ זֹ֕ה מַתַּ֥ת אֱלֹהִ֖ים הִֽיא:

פסיקתא זוטרתא גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו. שיהיה לו לעולם הבא ארוחה מן הממון שיש לו לעולם הזה ולשמוח לעולם הבא בעמלו שיעמל בעולם הזה:

זו מתת אלהים היא. אמר ר' פינחס אין המידה הזו נתנת אלא מן הקדוש ברוך הוא.

רש"י והשליטו לאכל ממנו – בחייו:

לשאת את חלקו – במותו שיזכהו לעסוק בתורה ובמצות בחייו כדי שיקבל שכר:

תורה תמימה אשר נתן לו וגו' – גם כל אדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכל ממנו וגו', אמר ר' פנחס, המדה הזאת אינה נוהגת בכל בני האדם אלא במי שירצה בו הקדוש ברוך הוא [שם]:

[ארץ חמדה בשם חות יאיר פ' מטות] בהמשך – ו-ב אמר שלמה "(ב) אִ֣ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִתֶּן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִ֡ים עֹשֶׁר֩ וּנְכָסִ֨ים וְכָב֜וֹד וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ׀ מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה וְלֹֽא־ יַשְׁלִיטֶ֤נּוּ הָֽאֱלֹהִים֙ לֶאֱכֹ֣ל מִמֶּ֔נּוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ נָכְרִ֖י יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ זֶ֥ה הֶ֛בֶל וָחֳלִ֥י רָ֖ע הֽוּא:" ויש לדקדק מדוע בפסוק ראשון אמר אשר נתן לו אלקים… לשון עבר,

ובפסוק אחרון הוא אומר "אשר יתן לו אלקים" לשון עתיד?

העשיר מניח בבית גנזיו כל רכושו וגם הוא וגם אחרים אין נהנים ממנו [א.ה. עכברא דשכיב אדינרי],

הוא מפני שאין מספיק לו כל קניינו אשר ברכו ה' והכל מעט בעיניו,

והוא מתרעם על מדותיו ית', שיתן לו יותר, כאילו ה' חייב לו.

משא"כ העשיר השמח בחלקו ומכיר שכל מה שנתן לו ה' הוא רק בחסד חינם, הגם שחטא לו ית',

ויש טובים ממנו בתורה ויראת חטא, ואין בידם אף לו כדי להחיות נפשם,

הוא נותן הודאה לק-ל חלקו ומשמח בחלקו לעצמו ולאחרים.

וזה שדייק קהלת בחכמתו "זה האיש אשר נתן לו אלקים" שדומה בעיניו שיש לו די והותר ואין מבקש עוד מותרות מה', והוא משמח בחלקו שכבר נתן לו ה' – זה מתת אלקים הוא.

אבל זה האיש אשר יתן לו אלקים עושר ונכסים שהוא עכשיו עשיר ורוצה שיתן לו עוד עושר ונכסים,

והוא אץ להעשיר, לא הוא ולא אחרים נהנים מממונו, זה ודאי חולי הרע הוא.

אמרי שפר {יח} וש"ת [ושמא ת תמה?] הלא לפי דרכי עתה, בההבילי עמל העשר, יגרע גורל העשיר מהעני,

ומי שמע תהפכות כאלה?

ע"ז אשיב לך גם אנכי ידעתי, כי כל האדם אשר נתן לו האלהים עשר ונכסים, והשליטו לאכול ממנו [בעוה"ז] ולשאת את חלקו הנרצה ממנו אל בית עולמו ולשמוח בעמלו לבל יהי לו לרעתו, כי באלה קרובה מאד הסכנה,

ואם שלש אלה יזכה בעשרו, בודאי זה מתת אלהים היא וטובה מאד מעוני,

ואם תנתן לו המתנה הטובה הזאת מאת האלהים, בודאי לא יהדפנה מפניו,

רק תוכן דברתי הוא לבל ישים אותה מטרת חייו, לרדוף אחריה בכל לבבו ובכל נפשו:

 

(יט) כִּ֚י לֹ֣א הַרְבֵּ֔ה יִזְכֹּ֖ר אֶת־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו כִּ֧י הָאֱלֹהִ֛ים מַעֲנֶ֖ה בְּשִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ:

רש"י כי לא הרבה – שאין אורך ימים בעולם הזה:

יזכר את ימי חייו – כי מעט הם ולא הרבה ולמה יטרח לאסוף הון יטרח בדבר העומד לו לעולם הבא בחייו:

כי האלהים מענה וגו' – הקדוש ברוך הוא עדות קבועה לזה לעולם:

בשמחת לבו – ששמח לעשות טוב בחייו.

וראיתי במדרש זה אלקנה שמדריך את ישראל לעלות לשילה ברגלים, ובדרך שמעלה אותן לשנה זו לא היה מעלה אותן לשנה האחרת, כדי לפרסם הדבר ולהרגילם, לפיכך יחסו הכתוב ועלה האיש ההוא מעירו וגו', ואומר אני שהמדרש הזה סוף המקרא הוא כי האלהים מענה בשמחת לבו זה אלקנה

שקבע לו הקדוש ברוך הוא בכתובים והעיד עליו (שמואל א יא) ועלה האיש ההוא מעירו:

מענה – נקוד פתח קטן לכך אני מפרשו שם דבר כמו (איוב לב) כי אין מענה בפי שלשת האנשים:

בשמחת לבו – שהיה שמח ברגל:

אמרי שפר {יט} כי, יזכור שני דברים א] כי לא הרבה, יזכור את ימי חייו (תיבת "יזכור" מוסבה על שני חלקי המאמר, ע"כ באה שלא במקומה) ור"ל יזכור את ימי חייו כי לא הרבה המה,

ואם גם ישיג מטרת חפצו, מי יודע אולי יום השיגו חפצו הוא יום האחרון מחייו,

ומי פתי יעמול שנה תמימה להשתכר אגורת כסף אחת פרנסת יום אחד?

ב] ועוד יזכור כי האלהים מענה בשמחת לבו כי על שמחת לבו להשיגה לא ישלוט אחר זולתי הבורא יתברך,

סבת כל הסבות, ויוכל היות שיעמול כל ימיו ולא ישליטנו האלהים להשיגה לעולם, ולמה א"כ יעמול לרוח?

[הערה:"מענה" משרש ענה ועיקר הוראתו הוא מלאת הרצון, וכל ההוראות הבאות משרש הזה נגזרו ממנו, כמ"ש המדקדקים, וכן יאמר הלועז בהפילו תחנתו (ענטפער מיר), ובהפעיל הוא יוצא לשלישי ר"ל מסבב לאחר למלאת חפצו, כמ"ש אענה את השמים וכו' (הושע ב'), וגם פה הוראתו כן, כי רק האלהים המניע את הטבע, הוא לבדו יכול לסבב את מערכת הטבע למלאת רצונו, ואם ימאן הלא כל עמלו לריק]:

מע"ל בשם דברי קוהלת – אם רוצה לשמוח שמחה אמיתית, ישיג זאת רק אם יתבונן בגדולת אלקינו

כי רק שמחה רוחנית שמה שמחה!


Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות על “קהלת פרק יב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. ישראל טריבווסר הגיב:

    לכבוד הרב שליט"א האם יש אפשרות לקבל את שיעור על קהלת בטקסט כי באתר זה לא מופיע

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.