השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

 
קהלת

קהלת פרק ו

(א) יֵ֣שׁ רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְרַבָּ֥ה הִ֖יא עַל־הָאָדָֽם:

מדרש זוטא – יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם. זו מחשבתן של רמאין ברמאיותן,

כגון המערב מים ביין, מי [בלקי] בשמן. חלב המור בקטף. קומוס במור. [סיקרא בציר].

כוסבר בפלפלין. עלי גפנים [בפליון]. קנה מאזנים ארוך מצד זה וקצר מצד אחר.

ועליה אמר ר' מאיר אוי לי אם אומרה, אוי לי אם לא אומרה. [אם אומר שמא ילמדו הרמאים, אם לא אומר, שמא יאמרו הרמאין אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו].

רש"י ורבה היא על האדם – בהרבה בני אדם היא נוהגת:

אלשיך הנה בזה יספר רוע מדת כמה בני אדם שהעשירם ה' למען זכות אותם בצדקה יכוננו, ולא יעשו כן,

אך ישימו כל מגמת פניהם להעשיר את בניהם אחריהם ולא יעשו צדקה.

וזה ידמה לממית עצמו ברעב להאכיל את איש נכרי,

כן זה, כל מה שיתן לצדקה בחייו אז בסילוקו הוא מאכיל את עצמו, אך מה שמשאיר לבניו הוא כנותן את הזולת, כמאמר שלמה עצמו בפסוק (משלי כג ד) אל תיגע להעשיר כו',

וכמאמר מונבז אבותי גנזו לאחרים ואני לעצמי (בבא בתרא יא א):

וזה יאמר יש רעה ראיתי תחת השמש, לומר כי בבחינת מה שלמעלה מהשמש טובה היא, כי ה' למעלה חשבה לטובה, כי אם שהאדם מהפכה. ורעה זו רבה היא על האדם.

אמרי שפר{א} יש רעה. בא לברר עוד שיטתו הנכבדה, ולהוכיח כי עמל העושר הבל הוא,

ומבאר בזה שני מיני עשירים אשר עשרם יהיה להם למחתה, האחד מרשעת עריצים, והשני יאבד באולתו, ודמו בראשו,

ועז"א יש רעה ראיתי תחת השמש, ורבה היא על האדם. ברוב עתים יקר מקרה (בל"א אפני),

 

(ב) אִ֣ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִתֶּן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִ֡ים עֹשֶׁר֩ וּנְכָסִ֨ים וְכָב֜וֹד וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ ׀ מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה וְלֹֽא־ יַשְׁלִיטֶ֤נּוּ הָֽאֱלֹהִים֙ לֶאֱכֹ֣ל מִמֶּ֔נּוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ נָכְרִ֖י יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ זֶ֥ה הֶ֛בֶל וָחֳלִ֥י רָ֖ע הֽוּא:

פסיקתא זוטרתא איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו. ולעשות מהן צדקה, כי איש נכרי יאכלנו שלא טרח בהם:

זה הבל וחולי רע הוא. שאין בני אדם שמין על לב.

רש"י עושר ונכסים – לפי פשוטו כמשמעו:

ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו – שיהא שמח בחלקו למצוא קורת רוח בעשרו

כי שואף לעשות ולהרבות הון כענין שנאמר (חבקוק ב) והוא ימות ולא ישבע

וגם לא ישליטנו לעשות צדקה לאכול הימנה לעתיד

ואיש נכרי יטול אותו ממון ויעשה בו צדקה ויהנה ממנו:

ומדרש אגדה בדברי תורה: עושר ונכסים וכבוד – מקרא משנה ואגדה:

לא ישליטנו – שלא זכה לגמרא ומתוך כך אין הנאה ממנו בשום דבר הוראה:

כי איש נכרי יאכלנו – זה בעל הגמרא:

אמרי שפר {ב} א] איש אשר יתן לו האלהים עשר ונכסים וכבוד, ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו כי יפלו עליו שודדים, ויבוזו כל יגיעו,

או כי יעני וימכור כל רכושו, ואחר ישאר בעירום וחסר כל זה הבל וחלי רע הוא אשר יצעידהו לשערי שאול, ובזה לא נוכל להאשימהו על אידו, כאשר לא יאשם החולה בגועו על משכבו.

אבל עוד רע ממנו השני הגורם רעה לעצמו, והוא אשר לא יחסר לו מכל חמודות העולם,

שהם, בני, חיי, ומזוני, ובכל זאת לא ידע שבעה,

תרגום יונתן איש נכרי יאכלנו. בעלה של אשתו.

וחלי רע הוא. עוונותיו, שלא עשה שום דבר טוב בעושרו, הם שגרמו לו.  

 

(ג) אִם־יוֹלִ֣יד אִ֣ישׁ מֵאָ֡ה וְשָׁנִים֩ רַבּ֨וֹת יִֽחְיֶ֜ה וְרַ֣ב ׀ שֶׁיִּהְי֣וּ יְמֵֽי־שָׁנָ֗יו וְנַפְשׁוֹ֙ לֹא־תִשְׂבַּ֣ע מִן־הַטּוֹבָ֔ה וְגַם־ קְבוּרָ֖ה לֹא־הָ֣יְתָה לּ֑וֹ אָמַ֕רְתִּי ט֥וֹב מִמֶּ֖נּוּ הַנָּֽפֶל:

תורה תמימה אם יוליד איש מאה – זה קין שהוליד מאה בנים, ושנים רבות יחיה – שחיה שנים הרבה.

ונפשו לא תשבע מן הטובה – שלא שבע נפשו מממונו ולא שבע מטובו של עולם

וגם קבורה לא היתה לו – שהיה תלוי ברפיון ובא המבול ושטפו וטוב ממנו הנפל – זה הבל אחיו [מ"ר]:

מע"ל – יש אומרים זה המן, שהיו לו ור"ב בניו, וגם קבורה לא הייתה לו שנתלה.

רש"י אם יוליד איש מאה – בנים:

ורב שיהיו ימי שניו – (ורב הון וכל טוב ימי שניו) שלו, ורב לשון די, די לכל טובה:

ונפשו לא תשבע – מאותה הטובה שאינו שמח בחלקו להתקרר רוחו במה שבידו:

וגם קבורה לא היתה לו – פעמים שנהרג וכלבים אוכלים אותו

וכל הדברים האלו נמצאו באחאב שהוליד בנים הרבה וממונו הרבה והיה חומד של אחרים ולא מצא קורת רוח בממונו וכלבים אכלוהו:

טוב ממנו הנפל – של אשה, כי הנפל בהבל בא והלך ולא ראה טובה ולא נתאוה לה ואין לו להצטער:

אמרי שפר {ג} ב] אם יוליד איש מאה (הרי בני) ושנים רבות יחיה (הרי חיי) ורב שיהיו ימי שניו,

כי העני ורש אשר כל ימיו יתגלגל תחת שואה להשתכר פת לחם, ורק אחת לשבוע או לחדש יבוא אל ביתו להנפש, ולשמוח עם אשתו ובניו,

הוא לא יספור בשנה כי אם כחמשים או כששים יום, ויתר ימיו יכלו בלא חמדה;

לא כן העשיר אשר בכל יום יאכל למעדנים, ויתענג עם ביתו ומרעיו בהיכלי ענג תמיד, אין הבדל לו בין יום מועד ליום חול, וימיו ספורים לו בשנתו שלש מאות ששים וחמשה, ובזה יהיו רב ימי שניו, (הרי מזוני).

ובכל זאת נפשו [הרחבה] עוד לא תשבע מן הטובה כי אין מעצור לתשוקתו להרבות הון,

אשר על כן יעבור ארחות ימים ואיים רחוקים לבקש הון ועשר, ויטבע במצולות ים,

או כי יאחזוהו שודדי מדבר וירצחוהו נפש, וישליכוהו באחת הפחתים, וגם קבורה לא היתה לו

על זה אמרתי טוב ממנו הנפל,

 

(ד) כִּֽי־בַהֶ֥בֶל בָּ֖א וּבַחֹ֣שֶׁךְ יֵלֵ֑ךְ וּבַחֹ֖שֶׁךְ שְׁמ֥וֹ יְכֻסֶּֽה:

פסיקתא זוטרתא כי בהבל בא ובחושך ילך. כאילו לא בא לעולם: ובחושך שמו יכוסה. בגיהנם:

מכלול יופי כי בהבל בא הנפל ובחשך ילך ובחושך שמו יכוסה, שאין לו שם.

ואפילו השם שנותנים לו בשעת מילה, נשכח ואינו רגיל על שפתי הבריות.

ספר הישר ועל שום כך נקרא בנו של אדם הבל, שבהבל בא ובהבל נלקח.

עטרת שמואל ועוד, כי בהבל בא, האיש ההוא, שהאדם בא לעולם הזה לשלשה דברים, לחיות בעולם הזה, לזכות בעולם הבא, ולזכות לשם טוב ע"י המעשים הטובים שעשה לבריות.

והנה זה חסר שלשה העולמות. כי בהבל בא. ביאתו לעולם הזה היה בהבל ובחושך ילך, לעולם הבא.

ובחושך שמו יכוסה, שלא יזכה לשם טוב אחרי מותו.

 

(ה) גַּם־שֶׁ֥מֶשׁ לֹא־רָאָ֖ה וְלֹ֣א יָדָ֑ע נַ֥חַת לָזֶ֖ה מִזֶּֽה:

מדרש זוטא – [וגם שמש לא ראה ולא ידע נחת לזה מזה]. אמר רבי פנחס משל לשני בני אדם שהיו בספינה, כיון שבאו לנמל, נחית חד מנהון [ועאל] למדינתא חמא כמה מאכל, וכמה משתה, כיון דהדר אמר (ליה בריה) [לחבריה] אמאי לא עלת למדינתא, אמר ליה ואת דעיילית מה אהנית לך, ומאי חמית תמן, אמר ליה הרבה מאכל, הרבה משתה. א"ל אהניתא כלום, א"ל לא,

אמר ליה אנא דלא עלית ניחא לי סגי מינך, הדא הוא דכתיב נחת לזה [שלא ירד] מזה.

אבן עזרא גם שמש – ישוב לנפל ואמר הנה הנפל שלא ראה אור העולם ולא ידע מאומה,

נחת היה לו כי לא עמל בדברי העולם,

וזה בעל העושר שראה אור העולם וידע כי לא היתה לו מנוחה כי אם עמל בלא שכר ולא תענוג בב' העולמות:

אמרי שפר {ה} גם שמש לא ראה ולא ידע ואם כן הלא נחת לזה מזה זה גוע במנוחה וזה בעצר רעה ויגון. ושמא תאמר הלא זה הגדיל לעשות במשך שנות חייו, וזה לא ראה אור, ואיך אתן לו היתרון? ע"ז אשיב לך, הלא

 

(ו) וְאִלּ֣וּ חָיָ֗ה אֶ֤לֶף שָׁנִים֙ פַּעֲמַ֔יִם וְטוֹבָ֖ה לֹ֣א רָאָ֑ה הֲלֹ֛א אֶל־מָק֥וֹם אֶחָ֖ד הַכֹּ֥ל הוֹלֵֽךְ:

רש"י ואילו חיה – ואם חיה אלפים שנה מה יתרון לו הואיל וטובה לא ראה הלא סופו לשוב אל העפר כשאר העניים:

אמרי שפר {ו} אלו חיה אלף שנים פעמים לכאורה היה לו לומר אלפים שנה?

אך כאשר נודע לכל כי לעת זקנתו נחשב כאלו מת, ועבר ובטל מן העולם, וא"כ אין יתרון לחי כזה מן המת, ע"כ אמר, אלו גם יחיה אלף שנים, ואח"כ ישוב לימי עלומיו,

ויוסיף לחיות עוד אלף שנים כראשונים, ובזה יחיה אלף שנים פעמים, וטובה לא ראה במשך שניו אלה,

כי לא עשה בהם מאומה לטובו ואשרו האמתי,

הלא אל מקום אחד הכל הולך כי כמוהו כנפל הלכו בחשך, ולא השיגו תכליתם:

 

(ז) כָּל־עֲמַ֥ל הָאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא:

מדרש זוטא – כל עמל אדם לפיהו. כל מה שעמל אדם במצות ובמעשים טובים בעולם הזה דיו להבל שיוצא מפיו. [וגם הנפש לא תמלא]. ר' כרוספדאי בשם ר' יוחנן אמר אפילו הוצאת הנפש אינה ממלא את הגומא. [כל עבירה עושה בנפש פחת וגומא, ואף הצער של יציאת הנפש אין די בו להשלים החסרון הזהיפה ענף]

שלשה אינן מחזיקין טובה לבעליהן. ואלו הן הנפש. והארץ. והאשה. נפש, דכתיב וגם הנפש לא תמלא, לפי שהוא מן העליונים. ארץ, דכתיב ארץ לא שבעה מים (משלי ל' ט"ז). אשה, דכתיב אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און (שם שם משלי ל' כ').

פסיקתא זוטרתא כל עמל האדם לפיהו. אמר ר' שמואל בר אמי כל מה שהאדם מסגל מצות ומעשים טובים לפיהו ולא לפי בנו ולא לפי בתו:

וגם הנפש לא תמלא. לפי שהנפש יודעת שכל מה שהיא יגיעה לעצמה היא יגיעה, לפיכך אינה שביעה מן המצוות וממעשים טובים.

רש"י כל עמל האדם – בשביל פיהו הוא שיהנה ויאכל בעולם הזה והבא, וזה [הנפל] לא נהנה בחייו:

וגם הנפש לא תמלא? – בתמיה כלומר וזה אפי' תאותו לא מלאה בהנאה מועטת כמו (שמות טו) תמלאמו נפשי לשון השגת תאוה, ואחרי שכן הוא:

ד"א וגם הנפש לא תמלא לעולם הבא שהרי לא עשה מעשים טובים בחייו:

אמרי שפר {ז} אחרי אשר ביאר בראיות נכוחות כי כל חמדות התבל מהבל המה יחד,

החל לדבר גדולות מקירות לבו על כלל האדם והליכותיו בתבל, ויאמר:

הוי על שוא נתעה כזה כל עמל האדם לפיהו כל עמלו מייחד רק לפיהו, בכל לבבו ונפשו ומאודו יעמול לו,

גם כי יגזול רגעים אחדים לעבודת בוראו [ויקיים המצוות] מצות אנשים מלמדה, יחוס על עתו מאד, וממהר להשליך מעליו המשא הזאת.

גם בעמדו בתפלה יתן לבוראו רק החצי הגרוע, תיבות מתות חרבות, ומבחר מחשבתו יאציל לעסקיו והבליו, ובכל זאת גם הנפש לא תמלא לבד אשר נשמתו ריקה ועיפה, כי לא יתן לה מאומה,

כי גם נפשו ותשוקתו החמריית לא תמלא, בכל מרבית עמלו ורעיון רוחו לא יכול למלאנה,

ועד רגעו האחרון עודנה שוקקה וצמאה להרבות הון, ולא ישימו תועים אל לבם:

זהר שמני כל עמל האדם לפיהו. כל הדין וכל מה שהוא סובל בעולם ההוא משום פיו שלא שמר אותו וטימא את נפשו. וגם הנפש לא תימלא. שלא יושלם הדין שלה לעולם. ד״א, לא תושלם ולא תעלה למקום משום שנטמאה ונדבקה בצד האחר.         

כל עמל האדם לפיהו. מה שסיגל אדם מצוות ומעשים טובים אינו מספיק להבל (של לשון הרע) היוצא מפיו.

 

(ח) כִּ֛י מַה־יּוֹתֵ֥ר לֶחָכָ֖ם מִֽן־הַכְּסִ֑יל מַה־לֶּעָנִ֣י יוֹדֵ֔עַ לַהֲלֹ֖ךְ נֶ֥גֶד הַחַיִּֽים:

פסיקתא זוטרתא כי מה יותר לחכם מן הכסיל. כל האיברים שיש לחכם יש בכסיל ולא גרם להרע אלא הוא בעצמו:

רש"י מה יותר [יתרון] לו – בחכמתו משאם היה כסיל:

ומה לעני – חסרון מן העשיר שאין לו קורת רוח גם הוא יודע להלוך בארץ אצל החיים:

 

אמרי שפר {ח} כי מה יותר לחכם מן הכסיל כל כך טבועים הם ביון מצולת ההבל, עד אשר אין יתרון בעיניהם לחכם על הכסיל,

כי לא יבחינו להחשיב ולהוקיר את החכם אשר עיניו בראשו לראות את אשר לפניו, ולהזהר מהבלי הזמן,

מן הכסיל ההולך בחשך, ולא יראה אחריתו. ולוּ היו שניהם שוים, החרשתי,

אבל עוד רע ומר ראיתי מה לעני יודע, להלוך נגד החיים. הנה אם יסע איש עשיר בדרכו, ויפגוש לקראתו עשיר כמוהו, לא יט מן הדרך לפניו, ואם מכירו הוא, יהפוך מעל מרכבתו לקראתו, ויתן יד,

אבל אם איש עני לבוש בבלואי סחבות, ילך בדרכו, ויראה מרחוק מרכבת עשיר נוסע, ימהר לנטות מן הדרך, ללכת ארחות עקלקלות, למען לא תראה חרפתו לפני עלזי הלב, והיה להם ללעג.

ואם יעיז לגשת אל העשיר, יהדפוהו משרתיו בחרפה, ומפניו לא יחשכו רוק. הדבר הזה נראה בעינינו בכל עת, בשכבר נפל דבר בישראל לקרוא לכל דור תהפכות בשם "דור החי",

והצדיק העומד תחתיו, ולא ימוש מדרך ה' יאמרו עליו כי מדור המת הוא, וחרפה לחיים ללבוש בגדי מתים וכפרוץ הדבר, בטלו הצדיקים גם בעיני עצמם, ויחידי סגולה הנמצאים יסתתרו בעשותם מצות ה', כי אם יראו לעין ילעגו עליהם, וימלאו פניהם קלון,

ואם ימצא אחד "יודע" את כל, יודע את דרכו, ויודע אחריתו, וראה מרחוק להקת אנשים חיים [מדור החי] יברח בהחבא, ולא יעיז ללכת נגדם, למען לא ישבע חרפתם,

 וא"כ איפוא מה נאה מליצת החכם על זה מה לעני יודע מה ליודע העני והשפל ללכת נגד החיים הוא לא יעיז ללכת נגדם, כי אם יברח בהחבא, ואם לא, מרה תהיה אחריתו. [ויען כי חדשתי פה דרך חדש במאמר הזה, והוא נגד חקי הלשון, לכן עלי להרחיב הדבר בזה, הנה כלל מוטבע בלשון כשהמתואר והתואר שניהם מיוחסים לחלק אחד מחלק המשפט, אם לנושא או לשם צדדי, צריך שיבואו שניהם ביחס אחד, או שניהם בלא ה"א הידיעה, כמו "איש יהודי" או שניהם בה"א כמו "הארץ הטובה", והתאר יבוא תמיד אחרי המתואר, גם כשהמתואר הוא שם עצם, כמו באלה שזכרנו. ומכ"ש אם שניהם שמות תוארים, והאחד תאר לחברו, צריך שיקדם המתואר, כי קרוב לטעות כמו "הכהן הגדול",. ועתה לפי דרכי פה היה ראוי לכתוב "ליודע העני" כי שניהם שמות תוארים, ושניהם בבחינת נושא, כי הנשוא הוא "להלוך", והיודע הוא המתואר, והעני הוא התואר, וא"כ הוא זרות בשתים? אולם אם נתבונן על השם "יודע" אשר בו יכנה פה את הצדיק, נראה שאיננו שם תואר לבד, אבל הוא ממש כשם עצם, כי בעת אשר רוב שוכני ארץ ישגו בהבליהם, ולא ידעו את עצמם, הוא יודע את הכל, יודע את חייו, ויודע את אחריתו, יודע את טובו, ויודע את רעתו, עד אשר יהיה הוא וידיעתו אחד, כי לא יצעד צעד בבלי דעת, ולפי זה שכל החכם את לשונו להציגו במשפט שם עצם פרטי, כמו שעל שע"פ לא תבוא ה' הידיעה, והתואר יבוא בו על הרוב לפני המתואר, כן בא גם בזה. וכמו שנוכל לאמר: האיש משה, הנער שמואל, המלך דוד, המלכה ושתי, והוראתם להפך, משה האיש, שמואל הנער, דוד המלך, ושתי המלכה, כן נוכל לומר ג"כ "העני יודע" והוראתו "יודע העני", ובזה לא חטאתי נגד חקי הלשון, ואם גם מי יראני שיש פה זרות, לא אסוג מדעתי, יען כי ידעתי היטב אשר לכל הפירושים לא נמלט פה מזרות:]

מצודות כי מה יותר. מה יתרונו של החכם על הכסיל. מה לעני. כי אם מה שנותן לב לעני לדעה מחסורו

ולהחיות ברעב למען יוכל גם הוא ללכת נגד החיים.

 

(ט) ט֛וֹב מַרְאֵ֥ה עֵינַ֖יִם מֵֽהֲלָךְ [ק' מהלוך בקמץ קטן] ־נָ֑פֶשׁ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:

מדרש זוטא – טוב מראה עינים. טוב מי שהוא סובר תלמודו, ממי שהוא שונה והולך. כדאמר כל זה קולע באבן אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ' ט"ז).

פסיקתא זוטרתא טוב מראה עינים מהלך נפש. טוב מי שהוא סברן בלימודו, ממי שיש לו הרגל לשון:

ס"א טוב מראה עינים. שבאשה יותר מגופו של מעשה:

ס"א טוב מראה עינים מהלוך נפש. טוב לאדם שממונו בידו ואל יתן אותו לסחור בו ויהלוך לבו אחריו ויהיה דואג עליו: גם זה הבל. שרודף אחר הון רב ורעיון רוח.

רש"י טוב מראה עינים מהלך נפש – טוב היה והוכשר לזה לראות עושרו למראה עיניו ממאכל ומשתה ההולך בנפש,

דבר אחר טוב מראה עינים מהלך נפש טוב היה לזה והוכשר ללכת אחר עיניו לגזול ולעשוק

מהילוך נפשו – שלא נתן לב היכן נפשו תלך כשימות:

גם זה הבל – הוא הניתן לרשעים:

 

תורה תמימה טוב מראה עינים וגו' – אמר אביי, לפי שהסומין אוכלין ואינן שבעין, לפיכך מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלה אלא ביממא, אמר ר' זירא, מאי קרא, טוב מראה עינים מהלך נפש [יומא ע"ד ב']:

אמרי שפר {ט} עוד עוות אחד ראיתי, כי יעזב האדם אושר גדול אמיתי המוכן לו לעתיד

בגלל דבר קל אשר יראה בעיניו היום,

ומרגלא בפומייהו דאינשי טוב מראה עינים בעוה"ז מהלך נפש את אשר תהלך נפשו ומחשבתו בתקותו לעוה"ב, גם זה הבל ורעות רוח אשר יוליך שולל את האדם לעשוק ממנו טובו.

כי אמנם לא יבוזו לאדם אם יבחר במתנה מועטת היום ממתנה מרובה לאחר זמן,

בשגם יפוג לבו פן לא ישיגנה ברבות הימים,

אבל אם יעזב הון רב השמור לו באוצר בטוח, מפני הנאת לגימא אחת, אין סכלות גדולה מזאת.

אבן האזל – בירושלים היה אדריכל חרדי בשם יעקב יהודה. ששקד על בניית תבנית בית המקדש, על כל מבואותיו ולשכותיו. מובן שנעזר במסכת מדות עם כל מפרשיה ובדברי הגמרא והרמב״ם, ונועץ בגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל. לימים התבקש להציג את הדגם בתערוכה נודדת ברחבי ארצות הברית. מכיון ששם לא הכירוהו, עלה לבית רבי איסר זלמן לקבל מכתב המלצה והסכמה על הדגם שבנה. סוף דבר, הדגם הוטען על אניה שהפליגה לארצות הברית, ועקבותיו נעלמו. אבל מכתב ההמלצה שרד, והוא פתח במלים: ״טוב מראה עינים מהלך נפש, גם זה הבל ורעות רוח״ (קהלת י, ט). ומפרש הגאון בעל ״אבן האזל״ זצ״ל:

טבע מוטבע באדם, שהוא מתפעל יותר ממראה עינים, מדבר מוחשי, מאשר מהבנה שכלית וידיעה גרידא. ובאמת, ״זה הבל ורעות רוח״, הינו חסרון המוטבע באדם.

ר"א גליקו ועוד טוב מראה עינים מהלך נפש. צריך אדם להתאמצות גדולה לפרוש מעניני העוה״ז ולעסוק בעניני הנפש, שהרי תענוגות העוה״ז רואים בחוש, ואילו הליכות הנפש היינו תענוגי הנפש נעלמים הם עד אחר המות. אבל גם זה הבל. אם אדם ילך אחר מראה עיניו בטענה זו [שמה אעשה, ומראה עיני מושך יותר], הבל הוא.

ר"י איבן לטיף טיב מראה עינים מהלך נפש אמר כאן שאם לחוש הראות יש גבול,

אבל לתאות הדמיוניות אין גבול. שאדם יכול לשאוף ולבקש אפילו הדבר הבלתי אפשרי ביותר,

כגון לידמות לכוכב, וא״כ עני זה שהולך 'נגד החיים׳ היינו שרודף אחר המותרות שהם נגד החיים,

טוב שיתעסק במושכלות [-'מראה עיניים'], שיש להם גבול, ואל יעסוק בהלך נפש שאין לו גבול.

 

(י) מַה־שֶּֽׁהָיָ֗ה כְּבָר֙ נִקְרָ֣א שְׁמ֔וֹ וְנוֹדָ֖ע אֲשֶׁר־ה֣וּא אָדָ֑ם וְלֹא־יוּכַ֣ל לָדִ֔ין עִם שהתקיף שֶׁתַּקִּ֖יף מִמֶּֽנּוּ:

מדרש זוטא – מה שהיה כבר נקרא שמו. זה אדם ונודע אשר הוא אדם. כיון שברא הקדוש ברוך הוא את האדם. בקשו מלאכי השרת לומר לפניו שירה, מה עשה הקדוש ברוך הוא הפיל עליו שינה וישן לו.

משל למלך ואיפרכוס שהיו נתונים בספינה, בקשו בני המדינה לומר הימנון, ולא היו יודעין להבין בין המלך לאיפרכוס, מה עשה נטלו והשליכו חוץ לקרונין, וידעו הכל שהוא מלך.

כך כשברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש מה עשה הקדוש ברוך הוא הפיל עליו שינה וידעו שהוא אדם.

פסיקתא זוטרתא מה שהיה כבר נקרא שמו. מששת ימי בראשית. כל מה שהיה כבר נעשה ואין להשיב.

וכן בני אדם כבר עשם הקדוש ברוך הוא ונודע לכל אשר הוא אדם נברא מן האדמה וסופו אל האדמה:

ולא יוכל לדין עם שתקיף ממנו. אין אדם יכול להתרעם על בוראו אלא מה שבא לו צריך להודות.

רש"י מה שהיה כבר נקרא שמו – חשיבות וגדולה שהיתה לו בחייו, כבר נקרא שמו

נפכלומר כבר היה ועבר כבר יצא לו שם בשררה ועתה חלף ונודע שהוא אדם ולא אל,

וסופו שמת ולא יוכל לדין עם מלאך המות שהוא תקיף ממנו:

תורה תמימה מה שהיה וגו' – דבר אחר מה שהיה זה משה, ונודע אשר הוא אדם – ונודע לכל כי זה משה נביא הוא, בשעה שאמר ליה הקדוש ברוך הוא לכה ואשלחך אל פרעה וגו' [שם]:

ולא יוכל וגו' – ולא יוכל לדון עם שהתקיף ממנובמשה איירי, כשאמר ליה להקב"ה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו', אמר ליה הקדוש ברוך הוא אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה [שם]:

אמרי שפר {י} מה שהיה מוסיף עוד להתרעם על תעות בני האדם, אשר טח מראות עיניהם,

ולא יראו את אשר לפניהם. הלא יראו מה שהיה כבר נקרא שמו (כמו ויקרא שמו בישראל (רות ד') שהוראתו פרסום השם לשבח)

כי במות האיש המוני לא יעשה רושם כ"כ בלב השומעים כמו מיתת אדם המעלה המפורסם לתהלה,

וגם נודע אשר הוא אדם כי איש המוני לא נודע מציאותו כי אם לשכניו ומיודעיו,

ואם הוא עשיר גדול או חכם מופלג, וכדומה, נודע מציאותו גם בערי סביבותיו,

אבל אם הוא מרמי המעלה אשר הפליא לעשות גדולות בדורו, יפורסם מציאותו בכל קצוי ארץ,

וגם בדורות הבאים אחריו יודע כי היה במציאות אדם המעלה הזה, כמו משה ושלמה, והאבות ורבים כמוהם. וגם בחכמי העמים, כאלכסנדרוס מוקדון, והדומים לו.

וזאת הלא יראה כל אדם שגם אדם המעלה אשר נקרא שמו ונתפרסם לשבח, ונודע בכל מקום ובכל זמן אשר הוא אדם במציאות,

ובכל זאת גם הוא לא יוכל לדין עם שתקיף ממנו. תקיף נקרא כל שיש לו תקיפות על חברו לנצחו,

החכם ינצח את הכסיל בחכמתו, והעשיר – בעשרו, והגבור – בגבורתו,

ותקיף מכולם הוא המות, הוא יחכם מכל החכמים, ויעשר מכל העשירים, ויגבר מכל הגבורים,

כי את כולם ילכד ברשתו, ומי יעמוד לפניו. וזאת הלא יראו בעיניהם בכל שעה, ובכל זאת

ראב"ע ועוד מזהיר קהלת שלא לבקש גדולה להיות כפלוני.

שהרי מה שהיה כבר נקרא שמו ונודע אשר הוא אדם, היינו שהוא פלוני ופלוני שיש בו סגולות מיוחדות.

ולא יוכל לדין עם שתקיף ממנו. ואם כן למה ילך לבקש גדולה לעצמו.

פנים יפות (דברים) ולא יכול לדון עם שתקיף ממנו, אדם המוסר תקיפותו לאחר לא יוכל לדון עם אותו האיש כי לא יוכל ליטול ממנו התקיפות שמסר לו [וזהו 'תקיף ממנו' מי שקיבל את תקיפותו 'ממנו'].

ותכונה זו של בשר ודם ייחסו המרגלים לקב״ה כאילו לא יוכל, חלילה, ליטול התקיפות שנתן לכנענים.

כי חזק הוא ממנו, ממנו קיבלו חזקם.

 

(יא) כִּ֛י יֵשׁ־דְּבָרִ֥ים הַרְבֵּ֖ה מַרְבִּ֣ים הָ֑בֶל מַה־יֹּתֵ֖ר לָאָדָֽם:

פסיקתא זוטרתא כי יש דברים הרבה מרבים הבל. שאם בא אדם להראות [א.ה. אצ"ל 'להרבות'] דברים לפני קונו מרבה מכשול ועון:

ומה יותר לאדם. מה נשאר לאדם לומר לפני קונו כי אם ללכת בכל דרכיו כאשר יצווהו:

ס"א מה יותר לאדם. שהרי נתן כל הבריות בידו ובממשלתו, שנאמר (בראשית ט, ב) ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חית השדה.

רש"י כי יש דברים הרבה – שנתעסק בהן בחייו כשחוק המלכים קופים ופילים ואריות הכל הרבו לו ומה יותר לו משמת: תורה תמימה דברים הרבה מרבים הבל – כגון מגדלי קופות וחתולות וחולדות הסנאין ואדני השדה וכלב ים, מה הנאה יש מהם, או עקיצה או נשיכה או פצע או חבורה [שם]:

אמרי שפר: {יא} כי יש דברים הרבה מרבים הבל כי יפתה לבבם לזנות אחרי הדברים המרבים הבל, הם הטרטיאות והקרקיסאות ויתר משחקי הבל,

אשר אם לא יראם האדם ישכון בטח ולא יחמדם, אבל אם ינסה לראותם פעם אחת, יוסיף בכל יום להרבות הבל, וא"כ אפוא מה יותר לאדם אם יזנה אחרי הבלים כאלה, ואשרו האמיתי ישליך אחרי גוו?

מה יותר לו גם על הדומם:

 

(יב) כִּ֣י מִֽי־יוֹדֵעַ֩ מַה־טּ֨וֹב לָֽאָדָ֜ם בַּֽחַיִּ֗ים מִסְפַּ֛ר יְמֵי־חַיֵּ֥י הֶבְל֖וֹ וְיַעֲשֵׂ֣ם כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁר֙ מִֽי־יַגִּ֣יד לָֽאָדָ֔ם מַה־ יִּהְיֶ֥ה אַחֲרָ֖יו תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:

פסיקתא זוטרתא ס"א כי מי יודע. לאחר שימות האדם מה יהיה בעולם הזה לבניו שהם בחיים:

מספר ימי חיי הבלו. שאם היה יודע שבניו יהיו אחריו בטוב לא היה האב חושש על מספר ימי חיי הבלו:

ויעשם כצל. היה עושה אותו כאין, וזה למד מסופו אשר מי [יגיד] לאדם מה שיהיה אחריו תחת השמש אם טוב ואם רע, לכן הוא עצב כשהוא נפטר מן העולם.

רש"י כי מי יודע – כי מי אשר יודע מעשים טובים ומה לאדם לעשות בחייו שיהיו טובים לו לעולם הארוך:

מספר ימי חיי הבלו – שהם מעט מספר:

ויעשם – לאותם מעשים בשעה מועטת שהוא חי שהוא זמן קצר כצל עוף העובר

ואף על פי שאמר שלמה כצל סתם ולא פירש אם צל דקל אם צל כותל שהם קבועים

כבר פירשו דוד אביו (תהלים קמד) ימיו כצל עובר זהו צלו של עוף הפורח כך נדרש במדרש:

כי מי יגיד לאדם – במה יתקיים הון שקבץ מעושק לבניו אחריו תחת השמש:

תורה תמימה כי מי ידוע וגו' – כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים מספר ימי חיי הבלו ויעשם כצל,

א"ר פנחס, הואיל והבל הם ימיו של אדם ומספר הם וכצל הם, א"כ מה הנאה יש לו בחיים,

אלא יתעסק בדברי תורה שכולן חיים [שם]:

אשר מי יגיד וגו' – אשר מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו [וסמיך ליה טוב שם משמן טוב]

אמר שלמה אני אגיד לך מה טוב מכולן – טוב שם משמן טוב [שם]:

אמרי שפר {יב} כי מי יודע. הוי מה נואלו האנשים האלה, כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים מספר ימי חיי הבלו. כמה טובה וכמה הצלחה ואושר יוכל לאסוף לו בימי חייו הספורים,

היום קצר, והמלאכה מרובה, והשכר הרבה, ובכל זאת ויעשם כצל יעשה האדם את ימי חייו המעטים כצל.

כי אם נתבונן על הצל בחצי היום, ויהיה ארכו כחצי אמה, ובעוד שעות אחדות יצעד הלאה ויהיה ארכו כעשרים אמה, הנראה תועלת מאומה ממהלכו זה?

כן ינקפו גם ימי האדם מבלי כל תועלת, עד אשר אם יתבונן האדם על צלו הנראה על הארץ, יראה כי הוא צלם (איין בילד) חקוק מאמן הטבע למען יראה האדם את עצמו.

כי כמו שהצל ידחה תמיד מהשמש, כל אשר תוסיף השמש לרדת יגדל הצל, ויסוג אחור ממנה,

ובבואה, היא תזרח במקומה והוא כלה וילך,

כן ידחה גם האדם תמיד מהשמש המנהל את הזמן, ובכל יום מימי השמש יגדל האיש, ויסוג אחור מפניה, עד אשר יגוע וימות, והארץ לעולם עומדת, ובזה הוא דומה ממש אל הצל.

ואולי תאמר איך אשוה את האדם לצלו, הלא האדם יגדיל לעשות בהיותו;

יבנה בנינים, ויחשוב מחשבות לעשות כל מלאכה לתקון העולם. והצל לא יעשה מאומה?

ע"ז אשיב לך, הלא אם תתבונן בצל תראה כי גם הוא יועיל לאדם היעף מחום השמש להקר תחתיו,

אבל יש בזה שני חסרונות: האחת, כי הוא מועיל רק לאחרים, ולעצמו לא יועיל מאומה,

כי גם תודה לא יתנו לו, באשר אין בו ממש.

זאת שנית, כי גם התועלת שישיג ממנו האדם איננה תועלת קימת, כי בקרוב השמש איננו עוד.

שני אלה החסרונות יהיו גם בעמל האדם בעוה"ז

א] אשר מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו. אם יחרץ משפט על אדם לשלחו אל ארץ גזרה לכל ימי חייו,

ולא ישוב לעולם לביתו, בהודע לו משפטו זה, הירים עוד ידו לעשות מאומה בביתו? [שיפוץ וכדו'].

בשגם לא יפלא ממנו הליכות ביתו גם בהיותו בארץ מרחקים, כי יוכלו מיודעיו להודיעו במכתב את הנעשה בביתו, ויוכל היות כי גם יבוא שם אחד מעירו וממולדתו ויודיענו את כל,

בכל זאת ימאס בודאי את כל הונו ורכושו אשר עמל בהם, וידאג עליהם כי לא יוסיף עוד לראותם.

ואיך ישמח האדם על עמלו אשר רכש לו בעוה"ז?

אשר מי יגיד לו מה יהיה אחריו, כי אז אין מי יגיד הליכות ביתו גם בפה גם בכתב, וא"כ הלא יועיל עמלו רק לאחרים ולא לנפשו.

ב] זאת שנית כי גם האחרים לא ישיגו ממנו תועלת קימת, שהרי גם הם תחת השמש גם הם מוגבלים בגבול הזמן, ובבוא עתם יאספו גם הם ויכלו, ואיה איפוא תכלית עמלו?.

 

 


Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות על “קהלת פרק יב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. ישראל טריבווסר הגיב:

    לכבוד הרב שליט"א האם יש אפשרות לקבל את שיעור על קהלת בטקסט כי באתר זה לא מופיע

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128