השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

אבד לך דיסק אונקי? >>

להתחסן נגד קורונה?

 
קהלת

קהלת פרק ז

(א) ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ:

מדרש זוטא – טוב שם משמן טוב. אמרו לו לשלמה מה היא טוב שם משמן טוב?

אמר להם בשעה שאדם נולד אין הכל יודעין מה יהיה בו. בשעה שנפטר בשם טוב ומפיע מעשים טובים, ישראל באין ומטפלין עמו, ועושין עמו גמילות חסד,

ולמה לא אמר מיין טוב, ומדבש טוב?

אלא הניח כל המשקים טובים ולא אמר אלא שמן. אלא מה שמן אתה נותן לתוכו מים והם צפים.

ד"א טוב שם משמן טוב [שמן טוב יורד שנאמר כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן (תהלים קל"ג ב'). שם טוב] עולה. שנאמר ואעשך לגוי גדול וגו' (בראשית י"ב ב'). שמן טוב לשעה, שם טוב לעולם, שנאמר יהי שמו (לעד). [לעולם] (תהלים ע"ב י"ז). שמן טוב כלה, ושם טוב אינו כלה, שנאמר שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (ישעיה נ"ו ה'). שמן טוב של עשירים, ושם טוב בין עניים בין עשירים, שמן טוב בחיים, ושם טוב בחיים ובמתים, שמן טוב מהלך מקיטון לטרקלין, ושם טוב מסוף העולם ועד סופו, שמן טוב נופל על המת ומבאיש שנאמר זבובי מות יבאיש וגו' (קהלת י' א'). שם טוב נופל על המת ואינו מבאיש, שנאמר וישם פיו על פיו (מ"ב =מלכים ב'= ד' ל"ד). שמן טוב נופל על המים והוא (בורח) [נדוח]. ושם טוב אינו (בורח) [נדוח], שנאמר ויאמר ה' לדג וגו' (יונה ב' י"א). שמן טוב נופל על האור והוא נשרף, ושם טוב אינו נשרף, הה"ד באדין נפקין (מישך שדרך) [שדרך מישך] וגו' (דניאל ג' כ"ו).

פסיקתא זוטרתא אמר ר' יהודה ב"ר סימון משוחים בשמן הטוב נכנסו למקום חיים ויצאו שרופים,

אבל בעלי שם טוב נכנסו למקום מתים ויצאו חיים, ואלו [הם] חנניה מישאל ועזריה.

שמן הטוב שנמשח בו אהרן הכהן הוצרך לשמותם של שבטים, שנאמר (שמות כח, כט) ונשא אהרן את שמות בני ישראל על לבו:

ויום המות מיום הולדו. שכיון שנולד מי יודע מה יהיה אם צדיק אם רשע, כיון שמת הכל יודעין בו שהוא צדיק שנפטר בשלום מן העולם. [ולכן כתיב 'כי טוב' בבריאת בעה"ח שנבראו בטובם ושלימותם, ולא בבריאת האדם, שעדיין לא נודע עד מותו אם טוב הוא. ישמח משה בשם העקרים].

כשהצדיק נולד אין העולם מרגישין בו, אבל כשמת הכל מרגישין [בו].

בשעה שנולדה מרים לא הרגישו בה ישראל, מתה ניטל הבאר, שנאמר (במדבר כ, יא) ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה, והכל הרגישו שבזכותה היה הבאר [וכן מביא שם דוגמא ממשה ויהושע ועוד].

תורה תמימה טוב שם משמן טוב וגו' – רבי יוחנן כד הוי מסיים ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב ועליו אמר שלמה טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו [ברכות י"ז א']:

ויום המות [טוב] מיום הולדו – מאי טעמא, לפי שכשנולד אדם מונין לו למיתה, וכשמת – מונין לו לחיים [הרד"ל מבאר מונין ומספרין על ימי חייו מה עשה בהן טוב. המתנו"כ מסביר מונין כמה שנים הוא משמת ומתקרב ליום התחיה לעוה"ב,

נולד אדם הכל שמחין, מת הכל בוכין, ואינו כן, אלא נולד אדם אין לשמוח בו שאין יודעין אם צדיק או רשע יהיה, מת – צריכים לשמוח שנפטר בשם טוב ויצא מן העולם בשלום, הדא הוא דכתיב טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו [מ"ר]:

רמ"ע מפאנו – יום הוולדו הוא סיבה לחטא, שכעת יוכל לחטוא, ואילו יום המות – הוא סיבה לזיכוך וניקוי מן החטא שאין מיתה בלא עוון כו'.

ישמח משה – ביום הוולדו מתרחק מהרוחניות בכך שניתן בגוף גשמי,

אך ביום המות מתקרב לרוחניות בכך שפושט הלבוש הגשמי ומתקרב לרוחניות.

יכין אהל שם במע"ל לכן נהגו לעשות זכר ליום המיתה – יארצהייט, ולא עושים זכר ליום ההולדת. 'יום הולדת את פרעה'…

אמרי שפר {א} טוב שם. בפרק השביעי הזה הפסיק החכם מענינו הכללי ומבאר בזה י"ד משלי חכמה במאמרים קצרים, על כן אין לבקש בהם המשך, וכל אשר יתאמץ למצוא בהם המשך יחטיא המטרה, כי אין המשך במשלי חכמה הקצרים, כאשר נראה בכל ספרי החכמים ללשונותם, ועל דרך זה בא כל ספר משלי שיצא מהמחבר הזה.

א] טוב שם משמן טוב כי שמן טוב יריח אותו רק בהיותו, אבל שם טוב יתן ריח גם אחרי מות בעל השם,

ע"כ טוב יום המות מיום הולדו, כי בהולדו יחל לטבוע במצולות התבל, ומי יודע אם לא יטבעו בבוץ רגליו,

אבל במותו בשיבה טובה ונפטר בשם טוב מן העולם אשריהו וטוב לו:

 

(ב) ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־ לִבּֽוֹ:

מדרש זוטא – טוב ללכת אל בית אבל. מוטב ללכת במדה שיש בה פורענות [שעי"ז לומד ומגיע ליראת ה'], ממדה שאין בה פורענות, מוטב שילך במדה שנוהגת בעניים ובעשירים, ממדה שאינה נוהגת אלא בעשירים,

מוטב שילך במדה שנוהגת במתים ובחיים, ממדה שאינה נוהגת אלא בחיים,

אמר ר' לוי תורה תחלתה וסופה גמילות חסדים, אמר הקדוש ברוך הוא למוד ממני הנחתי שמחה לבניי במשכן והלכתי לאבל נדב ואביהוא.

פסיקתא זוטרתא טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם. טוב ללכת למידה שהיא נוהגת בכל, מלכת למידה [שאינה נוהגת בכל. טוב ללכת למידה] שמקבלין עליה שכר טוב, מלכת למידה שאין מקבלין עליה שכר טוב.

באשר הוא סוף כל האדם. מידה כנגד מידה, יוסף זכה באביו לפיכך נטפל בו משה הגדול שבישראל. משה זכה ביוסף לפיכך ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו): והחי יתן אל לבו. הצדיקים נותנין אל לבם.

מדרש תנחומא וירא אלהים אל יעקב עוד וגו', (בראשית לה ט). זש"ה טוב ללכת אל בית אבל וגו' (קהלת ז ב), אמר ר' שמעון בר אבא שתי מדות הן של גומלי חסדים, לגמול חסד עם הכלה ואת המת, אם באו שתיהן ביחד לתוך ידיך אין אתה יודע איזו מהן לאחזו תחלה, בא שלמה ופירש, טוב ללכת אל בית אבל וגו',

מצינו בני אדם שהלכו לבית המשתה ולא נתפרשו שמותם, ובני אדם הלכו לבית האבל ונדחו מגיהנם ונתפרשו שמותם ונתנבאו ברוח הקדש,

ומי היו אלו שהלכו לבית המשתה? כתיב ויגדל הילד ויגמל, ויעש אברהם משתה גדול (בראשית כא ח), מהו גדול, מלמד שהיו שם שם ועבר ואבימלך, ולא נתפרשו שמותם,

אבל אלו שהלכו לבית האבל נתפרשו שמותם (איוב וחביריו), ונדחו מגיהנם, ושרתה עליהם רוח הקדש,

ואלו הן אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי, ושרתה עליהן רוח הקדש, שנאמר ויען אליפז התימני (איוב ד א), ואין ויען אלא לשון נבואה, שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שמות יט יט),

הוי טוב ללכת אל בית אבל וגו'.

ומי הראה פנים תחלה [לאבל]? הוי אומר הקדוש ברוך הוא אימתי כשמתה דבורה, שנאמר ותמת דבורה וגו' (בראשית לה ח), וכתיב וירא אלהים אל יעקב עוד וגו' (שם שם בראשית ל"ה ט).

רש"י טוב ללכת אל בית אבל – מדה הנוהגת בחיים ובמתים:

מלכת אל בית משתה – שהיא מדה שאינה נוהגת אלא בחיים:

באשר הוא סוף כל האדם – בשביל שהאבל הוא סוף כל האדם סופו של כל אדם לבא לידי כך לפיכך החי יתן אל לבו כל מה שאגמול חסד עם המת אצטרך אני שיגמלו לי במותי דידל ידלוניה דיטען יטענוניה דיספד יספדוניה דיילוה ילויניה,

ד"א באשר הוא סוף כל האדם שהמיתה היא סוף כל ימי האדם ואם לא עכשיו גומל לו חסד לא יגמול לו עוד אבל בית המשתה זימנו ולא הלך יוכל לומר לו סופך שיולד לך בן ושם אהיה עמך תבא לך שמחת חתונת בניך ושם אלך:

והחי יתן אל לבו – הדבר הזה שאם לא עכשיו יגמול לו חסד לא יגמול לו עוד:

אלשיך טוב ללכת וכו'. הנה היה לו לומר טוב לכת. ועוד מי לא ידע בכל אלה כי טוב ללכת לבית אבל מלכת במשתאות ושכרות. ומה צורך לומר גם כן באשר הוא סוף כל האדם, מי לא יבין את זאת כי סוף האדם בעולם הזה הוא המות:

אך הנה אין ספק כי לא על משתה הרשות ידבר, כי אם על סעודת מצוה כסעודת חתן או מילה. והוא באשר נשים לב אל אומרם ז"ל (ברכות ו ב) כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו וכו', כי הלא לזר יחשב כי מי זה חתן יצטרך ישמחוהו זולתו והוא ביום חתונתו וביום שמחת לבו. אך הוא, כי אשר חננו ה' דעה והשכל יתן אל לבו ביום חתונתו ויאמר על מה נצטוינו ליקח אשה ולפרות, אם לא על כי מחר ימות ואם לא ישאיר אחריו נין ונכד ערירי ימות וילך לו בלי חמדה מה שאין כן אם היה קיים באיש, נמצא כי חתונתו היא הכנה אל המות ותיקון אליה, ולכן לא יבצר האיש החכם מלהבין את זאת ויתעצב אל לבו בזכרו יום מותו, על כן צריך לשמחו. וגם המסובין אתו בסעודת חתונתו גם המה ראוי יתנו לב אל הדבר הזה, ואז יכנע לבבם לשוב אל ה' ולבלתי ההנות במאכל שולחן החתן אשר לפניהם. והן זאת היתה כונת רב המנונא (ברכות לא א) באמור אליו לשרי לן מר ואמר וי לן דמיתנן, כלומר כי הנישואין הם הכנה אל המות ואלמלא הוא לא היה צורך אל ההולדה. הרי כי אשר נתן ה' חכמה בלבו, לבבו יבין בלכתו אל בית משתה חתן וכלה אל אחרית דבר ואז יכנע. והוא מעין הנמשך אליו על ידי לכת אל בית אבל בזכרו יום המות. אך אמנם אין ספק כי אף שאחרית דבר הנישואין היא המיתה למה שהן הכנה והתחלה אליה, נסתרה דרכה מההולך אל בית המשתה ההוא ולא ישים לב כי אם אל אשר לפניו באשר הוא שם. מה שאין כן להולך אל בית אבל שיראה בעיניו המותה לחסידיו וליתר העם ויתן אל לבו כי גם עליו יעבור כוס:

והן הנה דברי קהלת לומר אל ישיאך לבך לומר הנה כי יקרה לפני שני דרכים אחד לכת אל בית משתה חתן המלך ואחד ללכת אל בית אבל, אחר כי גם שהכונה הנמשכת מלכת אל בית אבל גם היא נמצאת בלכת אל בית משתה אלכה לי אל הנישואין. על כן אמר לא כן הדבר כי טוב ללכת וכו', לומר אין צריך לומר ההליכה בעצמה שהיא טובה אל בית אבל מההליכה אל בית משתה,

כי אם גם ההכנה וטוב הרצון ללכת אל בית אבל הוא טוב מלכת בעצמו אל בית המשתה:

ופירש הטעם ואמר באשר הוא סוף וכו', לומר כי גם שבבית משתה גם כן תמשך הכנעה כי גם בה רמז אל המות, אינו דומה במה שהאבל הוא סוף כל האדם שההולך שם רואה בעיניו המות ולבבו יבין כי זה דרכו גם הוא, מה שאין כן בבית משתה כי לא יקל בעיניו לחשוב התכלית כי אם אשר לפניו. וזהו באשר הוא סוף כל האדם, ועל ידי כן והחי יתן אל לבו ענין המות, אך על ידי מה שאינו סוף האדם לא יתן אל לבו עם שהדבר רמוז בענינו:

ולדקדק אומרו והחי ולא והאדם? אפשר באשר נמתיק ענין הסמיכות אצל פסוק הקודם.

והוא כי אחרי אומרו טוב שם וכו' שימשך מזה יאמר אומר אם כן מה שטוב וראוי לגמילות חסד ללכת אל בית אבל יהיה על סילוק בעל שם טוב ולא לזולתו [אדם שאינו צדיק], לשתי סבות,

אחת כי ממנו יכנע לבבו כי יראה צדיקים ימותו, [ושניה-] וגם לכבוד השלם ההוא.

על כן סמך ואמר טוב ללכת אל בית אבל, כלומר בין צדיק או בלתי צדיק.

ובל יראה בעיניך שבבית אבל של הבלתי צדיק לא יכנע לבבך, כי הנה באשר הוא סוף כל האדם כצדיק כרשע לא יבצר מהחי יתן אל לבו.

כי אף גם ההולך אל בית אבל יהיה צדיק תמים, יתעצב אל לבו ויכנע.

כי גם ישכיל כי גם את הצדיק יקרה אסון המות ויפשפש במעשיו כי סוף כל האדם הוא.

וגם אל תשית לבך אל כבוד המת לומר כי אין ראוי אל כבוד לכתך שמה כי לא צדיק הוא,

כי לא כן הוא כי אשר אצוך תלך אל בית אבל, לא למען כבוד המת הוא, זולתי [ר"ל אלא] להנאת ולטובת החי ההולך שמה שיתן אל לבו, וזהו והחי יתן אל לבו ולא אמר והאדם:

אמרי שפר ב] טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, אף שגם שם יהיה על הרוב סעודת מצוה, כמשתה חתונה וברית מילה ופדיון הבן וכדומה בכל זה טוב ללכת אל בית אבל באשר הוא סוף כל האדם ויתבונן שם האדם לאחריתו. לא ככל התחלואים ומקרים הרעים אשר יוכל האדם לאמר נואש בראותו אותם כי אולי לא יקרוהו לעולם, אבל זאת והחי יתן אל לבו כי החי בעל כרחו עתיד למות ואין מוסר השכל מזה, וגם חכמנו ז"ל אמרו שזכרון המות הוא תרופה טובה ומועילה לגרש את היצר, כמ"ש: נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה (ברכות ה'):

 

(ג) ט֥וֹב כַּ֖עַס מִשְּׂחֹ֑ק כִּֽי־בְרֹ֥עַ פָּנִ֖ים יִ֥יטַב לֵֽב:

רש"י טוב כעס משחוק – מי שרודפת מדת הדין אחריו אל יצטער

טוב היה להם לדור המבול אם הראה הקדוש ברוך הוא פנים זעומות על עבירות שבידם משחוק ששחק עמהם שאילו הראה להם קימעא רוע פנים היו חוזרים למוטב,

טוב היה לאדוניהו אם עצבו אביו על כל עבירה שהיה עושה משחוק שהראה לו ובסוף נהרג עליו:

ייטב לב – יהפוך לב האדם להטיב דרכיו:

אלשיך טוב כעס וכו'. אחר אומרו כי טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה של מצוה, אף כי משניהם כאחת תמשך הכנעה למבין,

והנה עדיין היה מקום לומר אחר שהכל מצוה הלא טוב לנו לכת אל בית שמחה כי על ידי השמחה תפקחנה עיני השכל להבין ולהשכיל אחרית דבר מראשיתו,

מה שאין כן בבית אבל כי יראה האבלים בכעס על מתם הלא ההולך יתעצב אל לבו ויאטם מלחשוב מחשבות הראויות דבעו צילותא.

לזה אמר, טוב כעס שימצא בבית אבל, משחוק שימצא בבית שמחה,

כי ברוע פנים שימשך לנכנס שם ורואה האבל כעוס ייטב לב, שהחי יתן אל לבו ויטיב אותו להכשירו ולקרבו אל ה'.

כלומר כי אם האבל כעוס לא ימשך גם כעס למבקריו כי אם רוע פנים בצד מה,

ולכן לא יעכב בידו מלהטיב את לבו, מה שאין כן על ידי השחוק אשר ימצא בבית משתה שתדיחנו:

תורה תמימה טוב כעס משחוק – מהו טוב כעס משחוק – טוב כעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעוה"ז משחוק שמשחק על הרשעים בעוה"ז [שבת ל' ב']:

בספר ״תורי זהב״ מבאר – ״טוב כעס״ – לעיתים טוב הוא, הכעס, כשהמדובר לצורך מצווה,

אך זאת רק כאשר הוא בא ״משחוק״, מאדם שבתוך ליבו הוא שוחק.

וממשיך הפסוק – ״כי ברוע – פנים״; הרע, הכעס, נראה רק בפנים,

אבל בפנימיות ״ייטב לב״; הלב, הפנימיטוב הוא.

מצודות – טוב כעס משחוק. כשיחטא האדם לחברו והנפגע יראה לו פני כעס יותר נוח לו למכעיס,

כי בזה תנוח החימה, משיראה לו פנים שוחקות וישמור הטינה בלבו וייחל ליום נקמה.           

 

(ד) לֵ֤ב חֲכָמִים֙ בְּבֵ֣ית אֵ֔בֶל וְלֵ֛ב כְּסִילִ֖ים בְּבֵ֥ית שִׂמְחָֽה:

פסיקתא זוטרתא לב חכמים בבית אבל. לנחם את האבלים ולדבר על לבם: ולב כסילים בבית שמחה. כלומר לשתות ולאכול: ס"א אמר ר' חזקיה לב חכמים בבית אבל אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולמה נקראו בית אבל, שבשעה שהדרשן דורש כל מי שיודע עבירה בידו כל איבריו מתאבלין עליו,

והקב"ה עתיד לשמח אותם האיברים, שנאמר (ישעיה כט, יט) ויספו ענוים שמחה:

ולב כסילים בבית שמחה. אלו בתי תאטראות וקרקסאות.

רש"י לב חכמים בבית אבל – מחשבתם על יום המיתה:

ולב כסילים בבית שמחה – אין חרדים מיום המיתה ולבם בריא כאולם [או מל' אל – כוח, או מל' אולם וארמון החזק. רד"ק על תהלים עג-ד]:

אבן עזרא לב חכמים – אחר שהזכיר טוב ללכת אל בית אבל אמר כי חכמי לב אפילו כשלא ילכו אל בית האבל בית האבל תמיד בלבם:

אמרי שפר {ג ד}. ג] טוב כעס משחוק אי אפשר לומר שכונתו לשבח את הכעס המדה המגונה, אבל פרושו הוא כמו: טובים היו חללי חרב מחללי רעב (איכה ד), ר"ל לעומת השחוק יהיה הכעס הפכו טוב,

כי ברע פנים ייטב לב ר"ל מפנים הרעים שיראה בעת כעסו יוכל היות לפעמים תועלת לו, כי בראותו משחיתים ומחבלים ברכושו ויתן עליהם קול בזעם ועברה, ויגרשם מפניו, ייטב לבו אחר כן. לא כן השחוק שהוא ליצנות וקלות ראש, בו אין כל תועלת לעולם כי הבל הוא,

ע"כ לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה. אין זה בית משתה שהזכיר בפסוק ב' כי שם הורידו רק מדרגה אחת מבית האבל, ופה הרחיקו ממנו בתכלית הריחוק כרחוק חכם מכסיל.

כי בית משתה בארנו למעלה שהוא על הרוב משתה של מצוה,

לא כן בית שמחה שמציין רק שמחת השחוק ההבלי,

ומצאנו שהוא רע של שחוק גם פעם אחרת, בדברי המחבר הזה, גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה (משלי י"ד) :

(ה) ט֕וֹב לִשְׁמֹ֖עַ גַּעֲרַ֣ת חָכָ֑ם מֵאִ֕ישׁ שֹׁמֵ֖עַ שִׁ֥יר כְּסִילִֽים:

פסיקתא זוטרתא טוב לשמוע גערת חכם. אלו השומעים גערת תלמידי חכמים מתוך שהם דורשים:

מאיש שומע שיר כסילים:

ס"א טוב היה להם לישראל לשמוע גערת חכם שהיה משה רבינו מוכיחם:

מאיש שומע שיר כסילים. שהרי משבירכם בלעם גבה לבם ונפלו בשטים.

אבן עזרא טוב – יותר טוב יהיה למי שאינו חכם לשמוע גערת חכם בו ויותר תועילנו ואם הגערה תועיל אף כי דברי חכמות והענין שאפי' גערת חכם שכעס יותר תועיל ותתענג הנשמה בה משמוע שיר כסילים:

אלשיך אחרי אומרו כי טוב ללכת אל בית אבל וכו' והחי יתן אל לבו, ראה והנה נוכל לומר מה בצע בלכתו אל בית אבל והלא כמה הולכים אל בית אבל ואין נעשה בהם רושם כי נעשה להם הדבר כטבע.

לזה אמר טוב לשמוע וכו', לומר כי מן הסתם לא יבצר בבית אבל, ומה גם אם אדם רשום הוא יבואו חכמים להספידו, ובכלל ההספד ידבר דברי כיבושין ויזכיר יום המיתה לפני השומעים ורבים יחכמו ויקחו מוסר,

מה שאין כן בבית משתה שאדרבה ימצא שם שיר כסילים כשירי עגבים ושחוק והיתול המביא את שומעיהם לירש גיהנם.

וזהו אומרו טוב לשמוע וכו' מאיש וכו'. ולהיות כי אינו בודאי ישמע שם גערת חכם,

וגם בבית משתה גם שיהיה שם שיר כסילים לא [בהכרח] ידבק ביד השומע משיר הכסיל

כי אשמת דבר, על הכסיל השר לבדו,

לזה אמר טוב לשמוע גם שלא יהיה ודאי גערת חכם,

כונת האדם ללכת לשמוע טוב מהאיש עצמו השומע שיר כסילים:

 

(ו) כִּ֣י כְק֤וֹל הַסִּירִים֙ תַּ֣חַת הַסִּ֔יר כֵּ֖ן שְׂחֹ֣ק הַכְּסִ֑יל וְגַם־זֶ֖ה הָֽבֶל:

רש"י כי כקול הסירים – עצי קוצים אשפי"נש בלעז:

תחת הסיר – תחת סיר נחשת הכפוי על תבערת קוצים והם מקשקשים לתוכה

אמר רבי יהושע בן לוי כל קיסיא כד אינון דלקין לית קלהון אזיל ברם הלין סירייתא קלהון אזיל

למימר אף אנן מן קיסיא [מודיעים אף אנו מן העצים ויש צורך בנו]

אף הכסילים מרבים דברים לומר גם אנו מן החשובים:

גם זה הבלועמל הוא שמסר הקדוש ברוך הוא לבריות להיות יגעים ומקנתרים בהם:

אמרי שפר {ה ו} ד] טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים, כי בלא ספק יבחר הסכל בשיר הכסילים הערב לאזנו, ויתעב גערת החכם היורדים חדרי בטנו כמדקרות חרב.

אבל כל אשר עיניו בראשו יבחר בגערת החכם המעיר אזנו למוסר, ויברח משיר הכסילים אשר שתים רעות בו:

א) כי כקול הסירים תחת הסיר אשר בעת יתנו קולם יבעירו את עצמם, וישחירו את הסיר,

כן שחוק הכסיל אשר יפער את פיו לבלי חוק להתלוצץ, ולדבר דברי און, ישיק אש לא נפח בעצמו,

ויקדיר את אזני שומעיו. כי אזן נכוה תחלה לאיברים (כתובות ה').

ב) וגם זה הבל כל התאוות אשר יתאוה אותן החוטא יתענג עליהן למצער רגעים אחדים,

אבל זה הבל הוא מראשו ועד סופו מבלי שום ענג ותועלת:

 

(ז) כִּ֥י הָעֹ֖שֶׁק יְהוֹלֵ֣ל חָכָ֑ם וִֽיאַבֵּ֥ד אֶת־לֵ֖ב מַתָּנָֽה:

מדרש זוטא – כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה. עושק שהתלמיד עושק את רבו מאבד חכמתו ממנו,

איזה רבו כל שלמדו משנה ותלמוד וכו'.

ד"א עושק (שעשו) [שעשקו] דתן ואבירם את משה נאבדה חכמתם מהם.

ויאבד את לב מתנה. א"ר אביתר מתנה כתיב [אילו היה משה מתון היה ניצול] אלא [שהקניטו ו]הקפידו [אותו] [ואמרו לו] ירא ה' עליכם (שמות ה' כ"א), אף הוא הקפיד ואמר ומאז באתי [אל פרעה] לדבר וגו' (שם שם שמות ה' כ"ג). מהו אשר הבאשתם (שם שם שמות ה' כ"א). מלמד שהיו המצריים נותנים אותם בתוך הבנין ובונים עליהם, באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, הדא הוא דכתיב וידבר אלהים אל משה וגו' (שם שמות ו' ב'), א"ל הקדוש ברוך הוא אני כותב עליך והאיש משה עניו מאד (במדבר י"ב ג'), ואתה אמרת והצל לא הצלת (שמות ה' כ"ג).

פסיקתא זוטרתא כי העושק יהולל חכם. מה שהחכם עושק את תלמידו ואינו רוצה לגלות לו את טעמי התורה, יחולל חכמתו ומעורבב דעתו, ויאבד אותו החכם את לב מתנה מה שנתן הקדוש ברוך הוא בלבו,

אותו המעט מאבדו, שזה דומה לפסוק (משלי כב, ב) עשיר ורש נפגשו עושה כולם י"י.

רש"י כי העושק יהולל חכם – כשהכסיל מקנתר את החכם מערבב דעתו וגם הוא נכשל

דתן ואבירם קנתרו את משה לומר (שמות ה) ירא ה' עליכם וישפוט וגומר וערבבוהו ואבדו את לבו וגרמו לו שהקפיד כנגד הקדוש ברוך הוא ואמר (שם שמות ה) והצל לא הצלת את עמך ונענש בדבר שהשיבו עתה תראה ולא תראה במלחמת ל"א מלכים:

לב מתנה – לב חכמה שהיא מתנה לאדם שנאמר (משלי ב) כי ה' יתן חכמה:

עושק – לשון ריב וקנתורין יש פנים אחרים אך מפרידין המקראות זו מזו וכי האמור בראש המקרא מוכיח שמחובר למקרא שלפניו:

אלשיך כי העושק וכו'. אמר, מה שהזהרתיך ללכת אל בית אבל להכניע לבך ולא בבית שמחה וגם לשמוע גערת חכם, הוא כי גם אם חכם אתה ויגבה לבך לומר הלא חכמתי תעמוד לי לבל אשגה,

גם כי אלך אל בית שמחה ושלא אשמע גערת חכם –

אל תאמר כן, כי הנה העושק, אשר יראה האדם בעולם בענין רשע מכתיר את הצדיק ודמעת העשוקים ואין להם מנחם, מביא את החכם להתהולל בהרהורו אחר ההשגחה ומדותיו יתברך,

על כן צריך לבקש דרך יכניע לבו מהתגאות בהרהור.

וזה הוא כי העושק יהולל חכם עד גדר שויאבד את לב מתנה. והוא, כי לאדם יש שתי לבבות כמו שאמרו ז"ל (ברכות נד א) בכל לבבך בשני יצריך יצר הטוב ויצר הרע. והנה האחד טבעי לאדם הוא היצר הרע, והשני [-היצר הטוב-] מתנה מאתו יתברך בשנת י"ג לסעדו בעבודת קונו.

אמר שכל כך העושק יהולל חכם עד גדר שיאבד ממנו את יצרו הטוב הוא לב של מתנה שניתן לו מאתו יתברך, כי יהיה כבטל מלהעמידו נגד היצר הרע להרחיקו מן ההרהור והחטא:

תורה תמימה כי העושק וגו' – כי העושק יהולל חכם – עסק שתלמידי חכמים עסוקין בו זה עם זה, יהולל חכם, מערבבין חכמתם, [דבר אחר כי העושק יהולל חכם עסק שתלמיד חכם עוסק יהולל חכם]

ויאבד את לב מתנה – כדאמר ר' יהושע בן לוי, שמונים הלכות למדתי מיהודה בן פדיה בחרישת הקבר, וע"י שהייתי עוסק בצרכי רבים שכחתים [שם]:

אמרי שפר {ז} ה] כי העשק יהולל חכם, ויאבד את לב מתנה. עשק ומתנה הם שני הפכים,

ורחוקים זה מזה שני הקצוות, זה מוסיף על רכושו, וזה מחסר ממנו,

ולעומת זה יפעילו בלב האדם פעולות הפוכות – העושק [ר"ל אדם הנגנב ונעשק ע"י אחרים]

יהוללהו ויעשנו כמתעתע, לחשוב און על אנשי צדק,

כי אם יגנב דבר מבית איש יהולל הנעשק לחשוד צדיקים בגנבתו, [יראה הצדיק כרשע]

ובהמצא הגנבה יתמה על עצמו איך חשד אנשים כאלה.

ולהפך המתנה תשמין את לבו להצדיק רשע, כי גם איש דמים ואיש בליעל בתתו מתן בסתר לשופטו יהפך לבו לחפש עליו זכות. [- יראה הרשע כצדיק]

דברי חכמה כאלה הליט החכם במאמרו הקצר, ויצג את שני הנושאים עשק ומתנה בשני קצות המאמר, להורות לאדם שני דברים טובים, לבל יהולל מעשק לחשוד בכשרים ולהלבין פני חברו ברבים,

ולבל יאבד לבו ודעתו ממתנת הרשע להצדיק רשע ולהרשיע צדיק.

[ולא אכחד כי לא מצאתי הוראה למלת כי הבאה בראש המאמר הזה בכל ארבע הלשונות שיחסו לו חז"ל, אבל אחרי העיון מצאתי בספר הל"ע וז"ל: ויבוא כי לטעם על דבר נסתר במאמר, כי עבדך ערב את הנער (בראשית מ"ד), נסתר על מה שאני מדבר יותר מאחי? כי כן מנהג הלשון אוחז תכלית הדברים ומתכליתם תבין ראשיתם:

ועד"ז כי נתן ה' בידנו את כל הארץ (יהושע ב'), חסר ראשית הדבור עכ"ל. ולפי זה נוכל לומר כן גם פה, שמלת כי מורה על דבר נסתר במאמר, ור"ל הזהר בשתי אלה כי העשק מהולל, והמתנה מאבד את לב, ואם לא תזהר בהם תוציא משפט מעוקל. ובדרך הזה כתב הרשב"ם ז"ל גם על כי אם שמור תשמרון (דברים י"א) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה (שם) :

סדר היום במע"ל ועוד כי העשק יהולל חכם מי שהוא חכם לב אינו יכול לשמוח בעולם הזה שהעושק הרואה בעולם מערבב שמחתו ומשגע אותו ויאבד השמחה מלב שמח שניתן לו במתנה

וכל שכן לשאר בני אדם שאינם יכולים לשמוח מרוב העשוקים הנמצאים בעולם

והחכם הרואה את העושק בעולם הרי עושק זה מערבב דעתו

שיש תלי תלים של ענינים שאין אדם משיג בדעתו והם כהררים התלוים בשערה ואפילו משה רבינו שאל על זאת מאת הקב"ה וענהו צדיק וטוב לו צדיק גמור צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור

 אבל מי הוא צדיק גמור ומי הוא אינו גמור? הרי רק ה' יודע מחשבות ובוחן כליות ולב יודע ואין בכח אדם ילוד אשה להשיג

ויאבד את לב מתנה הוא עלול לאבד ח"ו הלב שניתן לו להבין שיש דין ויש דיין

וכיון שהחושים הגשמיים מביטים רק על הראשית והחושים הרוחניים מסתכלים בסוף א"כ אין לסמוך בזה על החושים הגשמיים שכאן בעוה"ז אין הדברים מבוררים ורק לעתיד לבא מתבררים

וזהו שאומר כי העשק שעושקים הרשעים את הצדיקים יהולל חכם מערבים דעתו של החכם

כמו שאומר דוד תהלים עג שלום רשעים אראה וגו' ואומר אך ריק זכיתי לבבי

ולכן אומר כאן [בפסוק הבא:] טוב אחרית דבר מראשיתו היינו טוב לראות אחרית דבר מראשיתו שהרשעים תחלתם שלוה וסופם יסורים וכמו שאומר שם דוד המלך שם אבינה לאחריתם

אך בחלקות תשית להם בעולם הזה הפלתם למשואות נצח בעוה"ב.

 

(ח) ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ:

מדרש זוטא – טוב אחרית דבר מראשיתו. ר' מאיר הוה קאים ודריש טוב אחרית דבר מראשיתו, אדם שעושה סחורה בנערותו ומפסיד, ובזקנותו חוזר ומשתכר, טוב אחרית דבר,

יש לך אדם שעושה מעשים רעים בנערותו, ובזקנותו חוזר בתשובה.

ד"א טוב אחרית דבר. יש לך אדם שמוליד בנים בנערותו והם מתים ובזקנותו הם חיים.

ד"א יש לך אדם שלמד בנערותו ושכחו, ומתעסק בה בזקנותו,

וכך היה רבי מאיר דורש בטבריא, והוה אלישע רביה עבר בשוקא והוה רכיב על סוסיא בשבתא, א"ל אלישע לרבי מאיר במאי עסיקינן, א"ל בהאי קרא, א"ל חבל על דאבדין ולא משתכחין, עקיבא רבך לא כך אמר, אלא טוב אחרית דבר כשהוא מראשיתו טוב.

וכך היה מעשה אבויה אביו, היה מגדולי ירושלים, יום שגמלתו אמו, עשה סעודה, והיו שם גדולי ירושלים, ור' אליעזר ורבי יהושע, כיון דאכלין ושתין, אלו אמרין אלפא ביתא מן הכא [לא מצאתי ביאורו, ויתכן שר"ל משוררים לפי סדר א-ב], ואילין אמרין [מזמורין] מן הכא,

א"ל רבי אליעזר לר' יהושע עד דאלו מתעסקין בדידהון, אף אנן נעסוק בדידן, התחילו מתעסקין בתורה ובנביאים ובכתובים, והיו הדברים עריבין כנתינתן מהר סיני, וירדה האש והיתה מלהטת סביבותן, עלה אבויה אביו אצלם, אמר להם למה באתם כאן לשרוף את ביתי באש, אמרו לו חס ושלום עוסקין היינו בתורה ובנביאים ובכתובים, והיו הדברים [שמחים] כנתינתן מסיני, ולא באש ניתנו, [לאו הכי כתיב וההר בוער באש] אמר להם ואבויה אבא אם כך היא כחה של תורה, הבן שמלתי היום אני מגדלו לתורה, ועל ידי שלא היתה כוונתו לשמים, לפיכך לא נתקיימה בו תורה,

אמר להם [אלישע לר"מ] ומאי אמריתו תוב?

וה' בירך את אחרית איוב מראשיתו (איוב מ"ב י"ב), א"ל ומאי אמרת ביה, אמר מלמד שכפל הקדוש ברוך הוא את כל ממונו דכתיב (וישב) [ויסף] ה' את כל אשר לאיוב למשנה (שם שם איוב מ"ב י'), א"ל חבל עליך, עקיבא רבך לא כך אמר, אלא וה' בירך את אחרית איוב בזכות תשובה ומעשים טובים שהיה בידו, היה אחריתו טוב מראשיתו.

פסיקתא זוטרתא טוב אחרית דבר מראשיתו. זה כמו שאמר (פסוק א) ויום המות מיום הולדו, כלומר טוב הוא אחרית דבר מראשיתו לאחר שסויים הדבר, והכל יודעין שהוא טוב מראשיתו, שבשעה שהוא מתחיל בו אין אדם יודע אם טוב יהיה אם רע, כענין שנאמר (משלי יד, יב) יש דרך ישר לפני איש ואחריתו דרכי מות,

לכך נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו:

ס"א טוב אחרית דבר מראשיתו. היינו דאמרי אינשי סופך טב כולך טב:

טוב ארך רוח. שמקרב את הפושעים לתורה,

מגבה רוח. שדוחה את בני העולם מלפניו שלא להרגילם במצות.

רש"י טוב אחרית דבר מראשיתו – כמשמעו בראשית הדבר אין אנו יודעים מה יהא בסופו אבל כשאחריתו טוב נגמר בטובה, דבר אחר טוב אחרית דבר מראשיתו בזמן שהוא מראשיתו טוב שנתכוונו לטובה כשהתחילו בו רבי מאיר הוי קאים ודריש כוליה מילתא באלישע בן אבויה במדרש קהלת: ארך רוח – המאריך רוגזו ואינו ממהר לריב:

תורה תמימה טוב ארך רוח וגו' – חד פרסי אתא לקמיה דרב, אמר ליה, למדני תורה, אמר ליה, אמור אל"ף, אמור בי"ת, אמר ליה, מאן יימר דהוא אל"ף, דהוא בי"ת, גער ביה והוציאו בנזיפה, אזל לגבי שמואל ואמר ליה הכי, משכיה שמואל באזניה, התחיל צועק אזני אזני, אמר ליה שמואל, מאן יימר דהוא אוזן, אמר ליה, כולי עלמא ידעי שהוא אוזן, אמר ליה, אף הכא כולי עלמא ידעי דהוא אל"ף דהוא בי"ת, מיד נשתתק הפרסי וקיבל עליה ללמוד, הוי, טוב ארך רוח מגבה רוח, טוב ארך רוח של שמואל מהקפדתו של רב, שאלולי כן היה חוזר הפרסי לסורו [שם]:

טוב ארך רוח וגו' – עקילוס הגר שאל לר' אליעזר, הרי כל החיבה שחבב הקדוש ברוך הוא את הגר הוא בלחם ושמלה בלבד, שנאמר (פ' עקב) ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה והלא כמה תורין ויונין אית לי ואפילו עבדי לא משגיחין בהו [לרוב עשירותי, וכי זה השכר שיש לו לתת לי – רק לחם ושמלה שאינם מאומה אצלי? ב.ש.],

אמר ליה, וכי קלה היא בעיניך דבר שבקש בו יעקב אבינו, שנאמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, אתא לגבי רבי יהושע ושאל ליה כך, התחיל מפייסו בדברים, אמר ליה, לחם זו התורה, כמש"נ (משלי ט') לכו לחמי בלחמו ובגד – זה הכבוד, שנאמר (שם ח') בי מלכים ימלוכו, וקבל דבריו, הוי, טוב ארך רוח מגבה רוח, טוב ארך רוח של ר' יהושע מהקפדתו של רבי אליעזר, שאלולי כן היה חוזר עקילוס לסורו [מ"ר]:

 

(ט) אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ:

תרגום ובזמן שתבוא עליך תוכחה מהשמים, אל תבהל בנפשך לכעוס ולומר דברי מרד כלפי השמים, כי אם אתה סובל ימחל לך חטאך, ואם אתה מורד וכועס – דע, כי כעס בחיק כסילים ינוח עד אשר יאבד אותם.

רש"י וראב"ע אל תבהל – אל תמהר: מדרש זוטא – אל תבהל [ברוחך לכעוס]. זה משה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אתה כעסת, אתה השלכת, [אתה שברת, אתה תחליף], אתה כעסת, שנאמר ויחר אף משה (שמות ל"ב י"ט), אתה השלכת, שנאמר וישלך מידו את הלוחות (שם שמות ל"ב), אתה שברת, שנאמר וישבר אותם תחת ההר (שם שמות ל"ב), אתה תחליף, שנאמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים (שם שמות ל"ד א').

תורה תמימה אל תבהל ברוחך לכעוס – [לפי שהרגזן אינו עולה בידו אלא רגזנותו, כמו כל הרוקק למעלה חוזר ונופל על פניו] [שם]:

כי כעס וגו' – א"ר ירמיה מדפתי, כל הכועס משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנאמר כי כעס בחיק כסילים ינוח וכתיב (משלי י"ג) וכסיל יפרוש אולת [נדרים כ"ב ב']:

פסיקתא זוטרתא אל תבהל ברוחך לכעוס. שבני אדם כועסים על לא דבר, ועליהם נאמר כי כעס בלב כסילים ינוח, לא יעזבו כסלותם, לפיכך צריך אדם להנהיג עצמו דרך שפלות. וכן אמרו ז"ל (קידושין מ ע"ב) רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו.

(רבה) בחיק כסילים ינוח. כשם שהמים הגולשים מקומקום רותח, על הקומקום הם גולשים, כך חוזר הכעס על הכעסן.

(רס"ג) כי כעס בחיק כסילים ינוח. כי החכמים הם בעלי ארך רוח,

ועוד ינוח, שכעסו יחזור אליו וישכון בחיקו [כענין בור כרה… יפול בשחת יפעל]

רבנו יונה אבות כי כעס בחיק כסילים ינוח. ולכן הוא ממהר לכעוס שאינו צריך להכנה, כי הכעס מוכן אצלו.

וכפי דעת מקצת החכמים שארס הנחש יוצא מאליו בעת שהוא נושך, גם בלי דעתו של נחש.

אמרי שפר {ח ט}. ו] טוב אחרית דבר מראשיתו. בכל דבר טוב אחריתו מראשיתו, כי פעמים רבות נראה דבר אשר בראשיתו יראה עקש ומעוות, ובאחריתו הוא יפה ונחמד למראה,

על כן טוב ארך רוח אשר לא ימהר להתקצף, ומאריך רוחו להתבונן אחרית הדבר,

מגבה רוח אשר בגבה רוחו יתפאר לאמר באתי עד תכלית הדבר,

ויתקצף על עושהו אשר עשהו למורת רוחו, ובצאתו אח"כ לאור לא כדעתו הסכלה – יהיה לבוז,

ע"כ אל תבהל ברוחך לכעוס טרם תראה אחרית הדבר כי כעס בחיק כסילים ינוח ע"כ יאמר משל הקדמוני: המלאכה טרם תגמרנה – לכסיל אל תראנה.

[ולוטה בזה הנהגה ישרה, לבל יהי האדם אץ במעשיו, ולהיות מתון בכל דבר, כי לפעמים יקרה אשר בחפזו יצער איש נקי בלכתו לעשות צדק.

דרך משל – אם יראה הפוחז איש עברי מבער אש ביום השבת או מלאכה אחרת בלא ספק תבער בלבו קנאת ה' לחרף ולגדף את העושה זאת, כי חלל קדש ה',

או כי יגלה את נבלותו לעיני כל ויוציא עליו דבה, כי חלל את השבת.

ולוא התבונן לחקר מעשיו, ראה כי הוא עוסק בפקוח נפש להציל נפש איש עברי מאחיו,

 וכדומה יקרה פעמים רבות, אשר בחפזו יהפוך צדק לעול, ועול לצדק] :

 

(י) אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה:

ארץ חמדה פרשת כי תבוא – מספר חות יאיר

יבואר בהקדם דברי החכ"צ שישנן ב' דרכים לזכות לאריכות ימים,

א. על ידי לימוד התורה – כמ"ש כי בי ירבו ימיך,

ב. על ידי שיעביר על מידותיו כמעשה [חגיגה ד:] במרים מגדלא שיער נשיא שלקחו ממנה שנים,

ואמר השטן שכשיש אדם שמעביר על מידותיו מוסיפים לו שנים.

ההבדל ביניהם – שבאריכות ימים לעוסק בתורה – ישיג שנים טובות,

כמ"ש כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך – איזה שנים? "שנות חיים" – שנים טובות.

אך למעביר על מידותיו – יתכן ויוסיפו לו שנים רעות [ע"ש עוד נ"מ].

וזה שאמר דוד אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש – שנות חיים שהם מאת ה' ולא שנלקחו מאחרים – כמעשה של מרים מגדלא שיער נשיא,

וכיצד אזכה לזה? דוקא על ידי "שבתי בבית ה' – באוהל תורה, שבלא זה יהיו אלה שנים שלא בהכרח של 'חיים', אלא יתכן בהם יגון וצער.

ובזה נבוא לביאור הפסוק כאן: את תבהל ברוחך לכעוס – לימד לנו שראוי להיות כובש כעסו ולהעביר על מידותיו ועל ידי זה יזכה לאריכות ימים,

אולם יש לחשוש שיזכה לימים רעים שלא נקראים "שנות חיים"

ואם כן תאמר ש"הימים הראשונים היו טובים מאלה",

על כן אמר כי לא מ"חכמה" שאלת על זה, שאם היית שואל ומשיג שנות חיים מכח ה"חכמה" – לימוד התורה – אכן היו אלה ימים טובים ושנות חיים, אך כעת שזכית לכך בשל שהעברת על מידותיך – לכן אלה שנים ש'אין לי בהם חפץ" ואינן שנות חיים [ע"ש שהאריך].

פסיקתא זוטרתא אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה. מכאן אמר ר' שמעון בן לקיש ואין לך אלא מה שבדורך, וכן הוא אומר (דברים יז, ט) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם: כי לא מחכמה שאלת על זאת. לפי שבימים הראשונים היו תגרים מועטים והיה ריוח בעולם.

תורה תמימה שהימים הראשונים וגו' – ללמד שלא יאמר אדם האיך אני דן לפני פלוני הדיין, וכי הוא כמשה ואהרן, כאלדד ומידד, אלא ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, לפיכך אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך [ר"ה כ"ה ב']:

רש"י אל תאמר מה היה שהימים וגו' – אל תתמה על הטובה שהיתה באה על הצדיקים הראשונים כדור המדבר ודורו של יהושע ודורו של דוד:

כי לא מחכמה שאלת – שהכל לפי זכות הדורות:

אלשיך ואל תקשני ותאמר מה היה כי הימים הראשונים וכו', והוא לומר אם כדברך שטוב אחרית דבר מראשיתו, היה העולם חוזר ונתקן מעט מעט ובכל יום עולה ונתקן העולם עד יעלה עד גדר היות טוב אחרית דבר מראשיתו.

אך אדרבה, העולם הולך ומתמעט טובו דור דור, כי הנה הימים הראשונים היו טובים מאלה, כי הנה לא מחכמה שאלת על זה.

והוא כי אם ידעת חכמה לא היה נעלם ממך סוד הגלגול, כמו שאמרו ז"ל כי בכל דור מתמעט העולם כי שיורי הנשמות הם הולכים ומתמרקים, ובכל דור יש יותר סיגים עד יטהרו ויזדככו ויתלבנו עד הסוף שיהיה טוב אחרית דבר מראשיתו:

ר"צ הכהן בשם הר"ר בונים אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה. הימים הראשונים. כגון קריעת ים סוף שראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל. כי לא מחכמה. שזה לא היה מחכמתם.

"שאלת על זאת" – רק בשאלה לפי שעה מאת השי"ת ואחר כך מסתלק,

ומה שהראה לו כדי שיקנה אחר כך ביגיעו ובהשתדלותו.

ר"צ הכהן וזה היה גם [מיד] אחרי הראייה [שראו], כקריעת ים סוף שנאמר וילכו שלושת ימים ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה, ואמרו בזהר שהקב"ה נקרא תורה,

והיינו שנעלם מהם האור שהיה להם על הים. ואף במרה לא יכלו לשתות מים ממרה.

שערי שמחה בראשית אל תאמר… שהימים הראשונים – אצל הרשעים הימים הראשונים טובים שהולכים אחרי תאוותיהם וכשמזדקנים ומתים תאוותיהם הרי הם כמתים, וזקני עם הארץ דעתם מיטרפת עליהם,

אבל זקני תלמידי חכמים כל מה שמזקינים דעתם מתישבת עליהם.

 וזהו [אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה] כי לא מחכמה, כי אצל החכמה הוא להיפך.

וזהו שאמרו רשעים תחילתם שלוה וסופם יסורין וצדיקים להיפך –

 תחילתן יסורין – שצריכים לכבוש את יצר הרע ולעמוד כנגדו, וסופם שלוה כשפסק מהם יצר הרע.

 אמרי שפר {י} ז] אל תאמר מה היה אזהרה באמונת השגחה. כי הנה רבים ירגנו באהליהם מקצר רוחם, ויתרעמו מאד על השגחת ה' לאמר: עזב ה' את הארץ, וכי הימים הראשונים היו טובים מאלה לעם ה', אשר ראו אז ידו הגדולה, ואותותיו ומופתיו להושיעם, ומה היה לו עתה כי כה נטשנו?

השאלה הזאת ישאלו רבים ואין פותר להם זולתי המכחישים יפתרוה בכחשיהם, לאמר: גם עליו עבר כלח וגבורתו נשבתה, ע"כ בא החכם להזהיר את האדם לבל יט אחריהם,

ואמר: אל תאמר מה היה [למנהיג העולם] שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה;

כי לו חכמת השכלת, שלא הימים הראשונים היו טובים מאלה,

רק אנשים הראשונים היו טובים מאלה, ולפי שנוי המקבל תשונה ההנהגה, אבל

 

(יא) טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ:

פסיקתא זוטרתא טובה חכמה עם נחלה. זה חכם שמלמד תורה לרבים ומנחילם תורתו:

ויותר לרואי שמש. ויותר שמלבין להם הדבר כשמש וכצהרים כדרך שעשה משה רבינו לישראל.

רש"י טובה חכמה וגו' – חכמתם עמדה להם עם נחלת זכות אבותם כי טובה היא החכמה:

ויותר לרואי השמש – יתרון היא החכמה לכל הבריות:

לרואי השמש – הן כל הבריות כדתנן הנודר מרואי החמה אסור אף בסומין

לא נתכוון זה אלא במי שהחמה רואה אותו:

תורה תמימה טובה חכמה עם נחלה – טובה חכמה כשיש עמה נחלה, כמו דתנינן יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ [מ"ר]:

טובה חכמה וגו' – דבר אחר טובה חכמה עם נחלה – טובה חכמתו של משה עם נחלה שהנחיל תורה לישראל

– טובה חכמתו של בצלאל עם נחלה שהנחיל ארון לישראל [שם]:

– טובה חכמתו של יהושע עם נחלה שהנחיל את הארץ לישראל [מ"ר]:

טובה חכמה וגו' – דבר אחר טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש,

טובה חכמה שיש עמה זכות אבות שעומדת ומאירה לו [שם]:

 

(יב) כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחָכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ:

מדרש זוטא – ויתרון [דעת] החכמה תהיה (את) בעליה. ארבעה עשירים היו בירושלים, והיה שם [בן] אבטיח בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, והיה ראש סריקין שבירושלים, עמד ושרף את האוצר,

אתו ואמרו לרבן יוחנן בן זכאי בר אחתך מוקיד אוצריא, אמר ווי,

שמע בן אבטיח שלח ואייתיה, א"ל למה אמרת ווי? א"ל לא אמרתי אלא ווה,

א"ל ולמה אמרת ווה [ל' שמחה], א"ל דאמרית בגרמיי [לעצמי], כל יומיא דאוצרין קיימין לא שוין גרמיהון למיעביד קרבא, ברם כד אוצריה יקידין עבדין קרב, בין ווי לווה נמלט רבן יוחנן בן זכאי,

וקרא עליו ויתרון [דעת] החכמה תחיה בעליה.

ד"א והחכמה תחיה בעליה. מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שאחזו בולמוס והלך וישב במזרחה של תאנה ונתרפא, אמרי ליה מנא לך הא, א"ל מדוד, שנאמר ויתנו לו פלח דבילה וגו', ותשב רוחו אליו (ש"א =שמואל א'= ל' י"ב), [וקרין עליה ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה].

פסיקתא זוטרתא כי בצל החכמה בצל הכסף. ר' חנינא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמר מקום שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל חופה לבעלי תורה יעשה לבעלי מצות, שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף:

ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. זה המחזיק דברי תורה ומודיעה לרבים תחיה בעליה:

ס"א ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. בהרבה מקומות אדם מציל את עצמו מן המות.

רש"י כי בצל החכמה בצל הכסף – כל מי שישנו בצל החכמה ישנו בצל הכסף שהחכמה גורמת לעושר שיבא:

ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה – ועוד החכמה יתירה על הכסף שהחכמה תחיה בעליה:

תורה תמימה כי בצל החכמה וגו' – א"ר יוחנן, כל המטיל מלאי לכיס תלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה, מאי טעמא, כי בצל החכמה בצל הכסף [פסחים נ"ג ב']:

כי בצל החכמה וגו' – אמר רב חייא, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל לבעלי מצות בצלו של בעלי תורה,

מאי טעמא, כי בצל החכמה בצל הכסף [ירושלמי סוטה פ"ז ה"ד]:

אמרי שפר {יא יב}. ח] טובה חכמה עם נחלה הגם שטוב החכמה הוא רק בהיותה עם הנחלה להחיות את נפשו, ואם אין קמח אין תורה,

בכ"ז לא נוכל להשוותם כאחד כי יתרון [רב] לרואי השמש. השכיל החכם המחבר [שלמה המלך]

לכנות את החכמים בשם הזה, כי אמנם גם החכמים יפרדו בתכליותיהם לשתי כתות שהם: טוב, ומועיל.

יש ישים תכליתו רק בחיים השכליים לעסוק בעיון ומושכלות, ולהתהלך לפני ה' הוא הטוב האמתי לאושר הנפש.

ויש שיבחר לחיות חיים המדיניים תחת נמוסים ישרים ומדות טובות, ולהמציא חכמות רבות בכל מלאכת מחשבת להועיל לעולם, והוא המועיל.

ע"כ שינה החכם את לשונו, ולא אמר יותר לחכמה הכוללת שתי הכתות, ואמר לרואי השמש [שמש מציין לעולם זמן הגבול],

ור"ל היתרון האמתי הוא רק לאלה הרואים את עצמם, ויודעים אחריתם כי תחת הזמן הם נתונים, וימיהם נגבלים מהשמש המנהל את הזמן,

וע"כ הם בוחרים בתכלית הטוב באשר הוא אושר הנפש הנצחי,

ולא ישגיחו גם על המועיל באשר גם הוא כלה ונפסד,

ומפרש את דבריו: הן אמנם כי בצל החכמה בצל הכסף כמו שיחסה החכם בצל חכמתו כן יחסה העשיר בצל כספו, זה יכבד בעיני אנשים ודבריו נשמעים וגם זה כמוהו,

אבל יתרון דעת יתרון רב לידיעה האמתית, כי הלא החכמה תחיה בעליה כמו רוח החיים אשר בחי,

יחיהו בכל מקום ובכל זמן, כי הוא מקרה דבוק אליו, ולא יפרד ממנו,

כן גם החכמה היא מקרה דבוקה לבעליה אשר לא תפרד ממנו בשום מקום וזמן.

לא כן העושר הוא מקרה נבדל מבעליו,

ויתכן שיהי' העשיר בסכנה עצומה רחוק מעשרו, וכספו לא יוכל להצילו ביום צרתו,

(ורצוף בזה ג"כ רמז גלוי בהשארת הנפש, כי החכמה הטובה תחיהו חיי עולם ונצח, לא כן הערב והמועיל אשר יחיוהו רק חיי שעה) :

 

(יג) רְאֵ֖ה אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְתַקֵּ֔ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ:

מדרש זוטא – ראה את מעשה האלהים. כיון שברא הקדוש ברוך הוא את האדם נטלו והוליכו באילני גן עדן, [ואמר לו] ראה את מעשה האלהים, מה נאין הן, מה משובחין הן, כל מה שבראתי בשבילך בראתי, אל תקלקל במעשיך,

ועמד וקלקל במעשיו, ונקנסה עליו מיתה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות,

אמר ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה הן קרבו ימיך למות (דברים ל"א י"ד), היה דומה משה באותה שעה, לאשה עוברה חבושה בבית האסורים, ילדה שם, וגידלה שם, ומתה שם, פעם אחת נמצא המלך עובר על פתח בית האסורים, והתחיל אותו תינוק בוכה, ואמר אדוני המלך כאן נולדתי, כאן גידלתי, ואיני יודע באיזה חטא, א"ל בחטאה של אמך,

כך בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה הן קרבו ימיך למות, אמר לפניו רבונו של עולם באיזה חטא, א"ל בחטאו של אדם הראשון.

פסיקתא זוטרתא ראה את מעשה האלהים. והתבונן בו ותהיה לו לעבד עולם: כי מי יוכל לתקן את אשר עוותו. שאתה תעוות את מעשיך מי יוכל לתקנך, ואם יגזור עליך ייסורין, מי יוכל להשיגך להצילך,

שהרי אדם הראשון עבר על צווי אחד ונתעוות מגן עדן ושוב לא חזר.

אמרי שפר {יג}. ט] ראה מוסר השכל למתחכמים לתכן רוח ה'. כי ישנם מתחכמים רבים אשר לא יישרו בעיניהם הליכות התבל, ויאמרו אילו היתה המשרה בידינו לנהל את העולם כי עתה כלכלנוה במשפט ישר, והצלנוה מכל הפגעים הרעים אשר יקרו בה;

ע"ז בא החכם להזהיר לאמר: ראה את מעשה האלהים. ר"ל ראה והבט והתבונן היטב במעשהו, ותראה בו עומק חכמת בוראך וצדקתו,

וגם אם עדיין עמל הוא בעיניך שים יד לפה כי מי יוכל לתקן את אשר עותו ר"ל זאת אשר תדמה בדעתך השפלה כי הוא מעות אשר לא יוכל לתקון, זה עצמו יורך דעת לשום יד לפה,

כי אם הוא מעות בדבר [לפי דעתך], ואין אחד מכל חכמי לב בעולם אשר יוכל לתקנו,

איך יערב לב איש לדבר עליו כי מעות הוא? הלא מזה תראה כי לא תבין מחשבתו הנעלמה.

הנה בזה דיבר על כלל ההנהגה אשר לא יוכל האדם לבוא עד תכונתה,

ועתה יוסיף לדבר על מקרי האדם הפרטי אשר עליהם יתחמץ לבבו יותר, וכליותיו ישתונן לדבר גבוה, ועז"א:

 

(יד) בְּי֤וֹם טוֹבָה֙ הֱיֵ֣ה בְט֔וֹב וּבְי֥וֹם רָעָ֖ה רְאֵ֑ה גַּ֣ם אֶת־זֶ֤ה לְעֻמַּת־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים עַל־דִּבְרַ֗ת שֶׁלֹּ֨א יִמְצָ֧א הָֽאָדָ֛ם אַחֲרָ֖יו מְאֽוּמָה:

מדרש זוטא – ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה. א"ר אבא בר כהנא אם בא לך יום טוב היה בו בטובה, ואם בא לך יום רעה, [ראה איך לעשות תשובה ולהנצל ממנו,

רבי יודן בשם רבי אלעזר אמר שלשה הן שמבטלין את הגזירה ואלו הן] תפלה תשובה וצדקה, ושלשתן בפסוק אחד ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני וישובו מדרכיהם הרעים ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם (דה"ב =דברי הימים ב'= ז' י"ד).

רש"י ביום טובה היה בטוב – ביום שיש בידך לעשות טובה היה בעושי הטובה:

וביום רעה ראה – כשתבוא הרעה על הרשעים אתה תהיה מן הרואים שנאמר (ישעיה סו) ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו'. ולא תהיה מן הנראים – והיו דראון לכל בשר:

גם את זה לעמת זה – הטובה ושכר פעולתה לעמת הרעה ושכר פעולתה:

אשר לא ימצא האדם אחריו מאומה – להרהר אחריו של הקדוש ברוך הוא:

תורה תמימה ביום טובה וגו' – ביום טובה היה בטוב – אם נזדמן לך יום טוב תהא עושה אותו מיד [כהלל, שאם נזדמנה לו סעודה טובה היה אוכלה באותו יום (תפארת ציון)],,

וביום רעה ראה – ראה האיך לעשות תשובה שתנצל מדינה של גיהנם, ולמה – גם את זה לעומת זה עשה האלהים [שם]:

ביום טובה וגו' – ר' תנחום ב"ר חייא פתר קרא בעניים ובעשירים, ביום טובה היה בטוב – ביום טובתו של חבירך שמח עמו, וביום רעה ראה – ראה האיך לפרנס את העניים כדי שתקבל עליהם שכר,

וכך היה ר' תנחום עושה, אם היה רגיל ליקח ליטרא בשר, אגודת ירק, היה לוקח ב', אחד לו ואחד לעניים, ולמה, גם את זה לעומת זה עשה האלהים, עניים ועשירים, כדי שיזכו אלו באלו [מ"ר]:

ביום טובה וגו' – רבי לוי פתר קרא בימים טובים, בימים טובים שנתתי לך תהא שמח ומשמח להקב"ה בקרבנות, ואם תבא שנה בלא בצורת נפק לכרמך ושמח [שם]:

גם את זה וגו' – גם את זה לעומת זה עשה האלהים, רבי מאיר אומר, כל מה שברא הקדוש ברוך הוא ברא כנגדו, ברא הרים ברא גבעות, ברא ימים ברא נהרות,

ור' עקיבא אומר, ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם, כל אחד ואחד יש לו ב' חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם [חגיגה ט"ו א']:

גם את זה וגו' – גם את זה לעומת זה, זה גיהנם וגן עדן, וכמה ביניהם – טפח, ר' יוחנן אמר כותל,

ורבנן אמרי שתיהן שוות כדי שיהיו מציצות זה מזה [מ"ר]:

אמרי שפר {יד} י] ביום טובה [הבא עליך] היה בטוב והזהר בו לבל יאבד מידך. וביום רעה ראה והבט והתבונן במעשיך לפשפש בהם ואז תצדיק את הדין עליך. ושמא תאמר הלא השכר והעונש האמתי לכל מעשה האדם צפון לעוה"ב, ומדוע אם כן יענש בשתים גם בעוה"ז?

ע"ז אשיב לך גם את זה לעמת זה עשה האלהים לבד הגמול האמתי אשר יעשה לעתיד עשה אותו גם בעוה"ז זה לעמת זה. על דברת בגלל דברת המכחישים ושיטתם הכוזבת האומרים: שלא ימצא האדם אחריו מאומה מכחישים שכר ועונש,

אשר גם עתה בראותם מקצת שכר ועונש גם בעוה"ז מלא לבם לדבר כן, ואף כי אילו היו כולם שוים.

על כן מן הצורך הוא להראות מקצת מגמול האמתי גם בעוה"ז זה לעומת זה,

כחנוני המראה מקצת מסחורתו מבחן לעיני רואים, למען ידעו שיש אתו:

דברי ה'אור החיים' בהקשר לפסוק 'זה לעומת זה עשה האלקים':

(ח) בהנחל עליון גוים. פירוש כשהנחיל ה' ב"ה את הגוים ל[שליטת]שרי מעלה זה יגיד אשר הם פחותים אצלו אשר לא רצה שיתְכַּנו לשמו ונתנם לשרי מעלה:

בהפרידו בני אדם. פירוש שלא מסר ה' כל האומות ביד שר אחד אלא הפרידם ונתן חלק לכל שר ושר, ואופן החלוקה שעשה בהם כשיצב גבולם היתה למספר בני ישראל, פירוש יש לך לדעת כי כל מעשה ה' עשה זה לעומת זה וטוב ורע וכל נפשות שבנבראים נטעם ה' מב' אילנות אילן א' טוב וא' רע, אילן הטוב הוא אדם הראשון, אילן הרע הוא ס"מ אדם בליעל,

וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות ונתברר האילן הטוב מחדש וזה הוא יעקב אבינו עליו השלום,

ולזה אמרו (ב"מ פ"ד א) שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה והבן הדברים:

[אגב, הכלי יקר אומר שהאומות נמסרו לשליטת י"ב מזלות, ואף כאן כנגד זה יש בישראל י"ב שבטים].

ואילן זה יש בו ע' ענפים והם ע' נפש שירדו למצרים, ואשר על כן כאשר הפריד ה' האומות הציב גבולם למספר בני ישראל עשה מהם ע' כנגד ע' ענפי הקדושה:

והכוונה בזה כדי שתהיה כל בחינה ובחינה של כל ענף מענפי הקדושה מושלת על שכנגדה בחלק הרע,

וזה סוד (משלי ה') רגליהָ יורדות מות, שרגלים של הקדושה דורכים על ראשי הקליפה, ונמצאים ענפי יעקב שולטים ומולכים על האומות,

ואמר כי חלק ה' עמו פירוש טעם לזה, להיות שהאומה אשר בחר לו ה' שיהיה הוא המושל עליה הם ישראל לזה נתכוון ה' והמליך ונישא את בני ישראל על כל האומות ובזה כאשר הוא מולך על ישראל הנה הוא מולך על כל העולם כולו,

ואומרו חלק ה' עמו יכוין אל ישראל אחר שקבלו התורה שאז יקראו בשם עם ה',

ואומרו יעקב חבל פירוש החבל שהוא ראש הנחלה, והוא מה שהעירותיך אליו ברמז אומרם ז"ל שופריה דיעקב כו': ע"כ.

 

(טו) אֶת־הַכֹּ֥ל רָאִ֖יתִי בִּימֵ֣י הֶבְלִ֑י יֵ֤שׁ צַדִּיק֙ אֹבֵ֣ד בְּצִדְק֔וֹ וְיֵ֣שׁ רָשָׁ֔ע מַאֲרִ֖יךְ בְּרָעָתֽוֹ:

פסיקתא זוטרתא את הכל ראיתי בימי הבלי. הם ימי האדם שנקראו הבל: יש צדיק אובד בצדקו. שאלו לשמואל (קהלת רבה ז, טו) מהו יש צדיק אובד בצדקו, שהקב"ה לוקח את הצדיקים מן העולם עד שהוא בצדקו כדי שלא יבא לידי חטא:

ויש רשע מאריך ברעתו. לפי שהוא ברעתו מאריך לו הקדוש ברוך הוא שמא יעשה תשובה.

אמר ר' יאשיה מפני שלשה דברים מאריכין ימים לרשעים, אולי יעשו תשובה, ושמא ימצא להם זכות מצוה בעולם, ושמא יצאו מהם צדיקים.

שהרי האריך הקדוש ברוך הוא עם אחז ימים ויצא ממנו חזקיהו, עם אמון יצא ממנו יאשיהו, עם שמעי יצא ממנו מרדכי:

תורה תמימה את הכל וגו' – רבי יוחנן אמר, ג' עולמות ראה שלמה בחייו, מלך והדיוט ומלך, חכם טפש וחכם, עשיר עני ועשיר, מאי טעמא, דכתיב את הכל ראיתי בימי הבלי [מ"ר פרשה א' פסוק י"ב]:

צדיק אבד בצדקו – מעשה ביוסי בן פכסוס הכהן שעלתה על רגלו נומי [א.ה. נמק והוצרכו לכורתה, והיה בנו מטפל בו וסועדו] ונכנס הרופא לחתכה, אמר ליה יוסי לרופא, לכשתניח בה כחוט השערה הודיעני חתכו והניח בה כחוט השערה, קרא לנחוניא בנו, אמר ליה, נחוניא בני, עד כאן הייתי חייב להטפל בי, מכאן ואילך צא, שאין אדם מטמא על אבר מן החי של אביו, וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו על זה נאמר יש צדיק אובד בצדקו, הצדיק אבד וצדקתו עמו [ירושלמי נזיר פ"ז ה"א] (פי' בקה"ע ובפני"מ שהגם שהצדיק מתייסר עדיין צדקו עמו ודואג שלא ייטמא בנו):

אמרי שפר {טו}. יא] את הכל ראיתי בימי הבלי, יש צדיק אובד בצדקו, ויש רשע מאריך ברעתו וסבת הדבר פליאה דעת ממני. לא בא לחקור פה בענין העמוק הזה בצדיק ורע לו ורשע וטוב לו,

רק הוא מאמר קצר, כמאמר ר' ינאי (אבות פ"ד) אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים, ר"ל אם גם נעמיק לחקור בהם, לא נוכל לדעתם, ע"כ אין להרבות החקירה בהם:

שערי שמח־ בראשית יש צדיק אובד בצדקו ורשע מאר־ך ברשעתו. על ידי זה שהרשע דואה צדיק אובד בצדקו הוא מאריך ברשעתו.

שערי שמחה שמות יש צדיק אובד בצדקו על שלא מחה ברשע והרשע ממשיך ברשעתו, מפני שלא הוכיחוהו ומיחה בו.

ישמח משה אחרי מות יש צדיק אובד בצדקו. כתב בספר חן טוב על הנאמר כי פרעה אהרן, שאמרו חז"ל שבעמדם לפני הר סיני חשבו לעשות העגל ובע"ז מחשבה כמעשה אך אילו הענישם על המחשבה היה זה חילול השם בפני אומות העולם, שהיה ניראה להם שבחינם הענישם לכן בא אהרן וגילה חטאם, [פרעה כמו ופרע ראש האשה], שלא יהי' חילול השם.

אם היה עושה זאת אדם אחר הי' עושה צדקה גדולה אכל משעשה זאת אהרן אין זה כדאי נגד חילול השם, ועל זה נאמר יש צדיק אובד בצדקו. [וזה מה שמנע חושי הארכי את דוד].

רע"ס יש צדיק אובד בצדקו. על עבירה שלא שב ממנה. ויש רשע מאריך ברעתו. גמול על איזה פועל טוב שעשה, ולא יכול רשעו למחות הזכות ולא צדקותיו וזכויותיו של הצדיק להצילו מעונש.

תפארת שלמה וירא יש צדיק אובד בצדקו. כי יפתה לבו שרב חילו בשמים ובארץ ועל כן יתרשל מלהתחזק כבראשונה והנה גם הוא עדי אובד.

ויש רשע מאריך ברעתו. כשרואה בעצמו כי מרה מאוד ומתיאש מלשוב ועוונו זה גדול מכל אשר חטא.

ועל כן הזהירו חז"ל את הרשע שאפילו נחש כרוך בעקיבו, אף על פי שהוא כרוך כטומאת הנחש אף על פי כן לא יפסיק מעבודת התשובה כי רב חסד הוא ומרבה לסלוח,

ולצדיק אמרו ואפילו המלך שואל בשלומו, היינו מלך מלכי המלכים הקב"ה לא יפסיק מעבודתו כי אל תאמין בעצמך עד יום מותך.

 

(טז) אַל־תְּהִ֤י צַדִּיק֙ הַרְבֵּ֔ה וְאַל־תִּתְחַכַּ֖ם יוֹתֵ֑ר לָ֖מָּה תִּשּׁוֹמֵֽם:

מדרש זוטא – אל תהי צדיק הרבה. הכתוב מדבר בשאול, שנאמר ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל (ש"א =שמואל א'= ט"ו ה') אמר ר' בנאה התחיל מריב דברים כנגד עגלה ערופה, אמר לפניו רבונו של עולם זה הורג וזו נערפת ומכפרת,

ורבנין אמרין מריב דברים כנגד הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כך אמר לי שמואל לך והכית את עמלק והחרמתם וגו' (שם שם שמואל א' ט"ו ג'), אדם חטא בהמה מה חטאה, יצאה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך.

אמר ריש לקיש כל מי שנעשה רחמן על אכזרים נעשה אכזר על רחמנים, מנלן משאול, הדא הוא דכתיב ואת נוב עיר הכהנים וגו' (שם שמואל א' כ"ב י"ט), כתיב הכא ויחמול [שאול והעם] (שם שמואל א' ט"ו ט'), והתם לגבי נוב עיר הכהנים על רחמנים לא חמל.

[ורבנן] אמרין כל מי שנעשה רחמן על אכזרים מדת הדין פוגעת בו, הדא הוא דכתיב (ואת שאול ואת נושא כליו) וימת שאול ושלשת בניו ונושא כליו וגו' (שם שמואל א' ל"א ו'),

פסיקתא זוטרתא אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר. שלא תאמר אפזר מעותי כל מה שיש לי לעניים,

ואל תתחכם יותר ממה שצוה עליך הקדוש ברוך הוא:

למה תשומם. ותהיה דעתך עם הבריות:

ס"א אל תהי צדיק בעינך הרבה, שלא תאמר אני צדיק ואיך באים עלי ייסורין: למה תשומם. מדעתך:

מעם לועז אל תהי צדיק הרבה הזהיר בזה החכם שלא יאמר אדם 'הואיל והקנאה והתאוה והכבוד מעבירים את האדם מן העולם אפרוש מהם ואתרחק מהם' ולא אוכל בשר ולא אשתה יין ולא אשא אשה ולא אשב בדירה נאה, ולא אלבש מלבוש נאה, אלא השק.

גם זו דרך רעה ואסור לילך בה. וההולך בה נקרא חוטא. כמו שנאמר בנזיר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. והרי הנזיר לא פירש עצמו אלא מן היין ונקרא חוטא. המונע עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה.

ולא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד.

ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כמו שאמרו חז"ל: לא דייך במה שאסרה התורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?

ובכלל זה אלה שמתענים תמיד אינם הולכים בדרך טובה, ועל כל הדברים האלו ודומיהם צוח שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה שתשומם.

ובכלל זה שלא יפרוש אדם מן העולם הזה מחשש שמא יכשל באיסורים, ואומר למה לי לישא אשה וללבוש מלבושים נאים. אלך לי בנקיקי הסלעים ואסתגף כל ימי בשביל הבורא. על זה נאמר 'ואל תתחכם יותר למה תשומם' היינו שגופך יהיה שומם.

ובכלל זה המחמיר על עצמו במקום שהתורה התירה. כגון חולה שצריך לאכול ביום הכפורים והוא אינו רוצה לאכול. עליו נאמר 'אל תהי צדיק הרבה'.

וכן אל יהיה אדם חסיד שוטה. כגון שרואה אשה טובעת בנהר ואמר אין זה ממדת דרך ארץ להסתכל בה ולהצילה, או שרואה תינוק טובע ואומר לכשאחלוץ תפילין אצילנו. ועד שחלץ זה התפילין הוציא זה נפשו.

 

(יז) אַל־תִּרְשַׁ֥ע הַרְבֵּ֖ה וְאַל־תְּהִ֣י סָכָ֑ל לָ֥מָּה תָמ֖וּת בְּלֹ֥א עִתֶּֽךָ:

פסיקתא זוטרתא אל תרשע הרבה. שלא תאמר עבר עבירה כבר אותו האיש, נטרד כבר, יעבור עוד,

לכך נאמר אל תרשע הרבה, כלומר שלא תוסיף לחטוא: ואל תהי סכל. לשכוח המצות. למה תמות בלא עתך: ס"א אל תרשע הרבה. בדעתך תאמר כבר אין לו תקנה: שלא תמות קודם עתך מדאגותיך.

תורה תמימה אל תרשע הרבה – וכי מעט תרשע, אלא מהו אל תרשע הרבה,

מי שאכל שום וריחו נודף וכי יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף יותר? [שבת ל"א ב']:

אל תרשע הרבה – בשעה שאמר שאול לדואג (ש"א כ"ב) סוב אתה ופגע בכהנים, יצתה בת קול ואמרה אל תרשע הרבה [יומא כ"ב ב']:

רש"י אל תרשע הרבה – אפי' רשעת מעט אל תוסיף להרשיע:

למה תמות בלא עתך – כשאול שנאמר (ד"ה =דברי הימים= א י) וימת שאול במעלו אשר מעל בנוב עיר הכהנים ובעמלק:

אבן עזרא אל תרשע – בעבור שרוב הרשע יביא האדם לידי סכנה אמר למה תמות בלא עתך

ודע כי הרשעות היא להתעסק בדברי העולם אמר שתתעסק במה שיספיק לך ואל תהי סכל כלל כי הסכלות ממית בלא עת:

רס"ג – אל תרשע הרבה – מה שהותר לך להרשיע אל תעבור את גבולו, הותר לנ"נ להגלות את ישראל, ונענש מפני שעבר את הגבול.

רע"ס – אל תרשע הרבה – גם לא על הרשעים, כמ"ש ארבעים יכנו לא יוסיף.

 

(יח) ט֚וֹב אֲשֶׁ֣ר תֶּאֱחֹ֣ז בָּזֶ֔ה וְגַם־מִזֶּ֖ה אַל־תַּנַּ֣ח אֶת־יָדֶ֑ךָ כִּֽי־יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים יֵצֵ֥א אֶת־כֻּלָּֽם:

פסיקתא זוטרתא טוב אשר תאחוז בזה. במצוה אחת, וגם מזה. אם באת לידך גם אחרת, אל תנח ידך.

כי ירא אלהים יצא את כולם. יקיים את כלם:

ס"א טוב אשר תאחוז בזה. זו מקרא: וגם מזה אל תנח ידך. מן המשנה. ומדברי חכמים אל תנח ידך:

כי ירא אלהים יצא את כולם. כגון ר' אבהו בקיסרין שהיה חכם בתורה ובמקרא ובתלמוד.

רש"י טוב אשר תאחז בזה וגו' – אחוז בצדק וברשע אם אמר לך הנביא הצדיק דבר שהוא דומה לך לרשע

כגון שאמר שמואל לשאול אל יקל בעיניך לפקפק בו:

יצא את כולם – ידי שניהם לקיים הצדק והרשע כהלכתן:

אמרי שפר {טז יח}. יב) אל תהי, כלל גדול במדות. הנה כל המדות הנמצאות באדם שתים הנה אחת טובה ואחת רעה. והנה אף שהרעות רעות מאד, כמו כעס, גאוה, אכזריות, וכדומה, בכ"ז לא מצאנו בשום מקום שהזהירה התורה עליהם להתרחק מהם,

(כי זה שאמרו רז"ל (סוטה ה') אזהרה לגסי הרוח מנלן ורם לבבך וכו' הוא רק בדרך רמז ולא אזהרה מפורשת).

והטעם מבואר כי לא ידמו לכל איסור התורה אשר נאסרו בכל מקום ובכל זמן,

אבל המדות הרעות אין איסורין איסור עולם ופעמים רבות יקרה אשר המדה הרעה תוליך את האדם בדרך טוב והמדה הטובה תכשילנו בהשתמשו בה בלא עת,

וראיה לדבר שאול בן קיש אשר בהשתמשו במדת החמלה הטובה, נקרע הממלכה מידו וימת בלא עתו,

ולו השתמש אז במדת אכזריות הרעה האריך ימים על ממלכתו,

וכן נראה פעמים רבות אשר המדות הרעות יוכלו להיטיב אם יתנהגו על פי השכל בעתם.

והנה אם נתבונן בהם נראה כי הם יחולקו לשתי מפלגות בשמותם,

ועל הרוב יקרא בעל המדות הטובות בשם צדיק ובעל מדות הרעותרשע, כמו עניו – גאה, ארך אפים – קצר אפים, מרחם – אכזרי, חונן – עריץ, וכדומה.

ויש אשר לא יפלו עליהם שמות אלה רק חכם וסכל, כמו חרוץ – עצל, נדיב – כילי, וכדומה.

על שתי אלה המפלגות, בא החכם פה להדריך את האדם בדרך ישרה לאמר:

אל תהי צדיק הרבה [בחלק א], ואל תתחכם יותר [בחלק ב'] להשתמש במדות הטובות בלא עתם,

או גם בעתם יותר מדאי, כי למה תשומם כי מזה ישתומם ויתבלבל האדם במעשיו, ויכול להצמיח מצדיק רשע, ומחכמה – סכלות. ולעומת זה הזהר ג"כ בעת נתן לך רשות להשתמש במידות הרעות,

השמר מאד לבל תרשע הרבה [בחלק א'] ואל תהי סכל [בחלק ב'], לבל תקח מהם יותר מדאי

כי למה תמות בלא עתך. וזה אין צריך רוב ביאור, כי האוחז הרבה במדות הרעות, כמו. גאוה, וכעס, ואכזריות, ועצלות וכילות, יצודוהו למדחפות וימות בלא עתו.

ע"כ איעצך טוב אשר תאחוז בזה עיקר אחיזתך תהיה בראשון, במדות הטובות, ובכ"ז גם מזה השני שהוא מדעות הרעות אל תנח את ידך ובעת יהיו דרושים לחפצך, יהיו מצוים בידך,

כי ירא אלהים יצא את כלם. בצאתו למלחמה בעירו הקטנה על המלך הגדול הוא כח המתעורר עם כל מחנהו הצרים עליה, יצא את כולם.

כל המדות הנטועות בקרבו יקח עמו להלחם בו, רק השכל יהיה השר המצביא אותם ועל פיו יצאו ויבואו כל אחד בעתו, ובכן יעבוד את ה' בכלם,

(וכן הורונו גם חכמינו בעלי התלמוד על הגאוה ואמרו תלמיד חכם צריך שיהי' בו שמינית שבשמינית (סוטה ה'). עוד אמרו כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם (יומא כ"ג) :

 

(יט) הַֽחָכְמָ֖ה תָּעֹ֣ז לֶחָכָ֑ם מֵֽעֲשָׂרָה֙ שַׁלִּיטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ בָּעִֽיר:

מדרש זוטא – החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים. וכי יש עשרה שליטים במקום אחד, והלא אין שם אלא שליט אחד, וגבאי אחד, שליט אחד זה הרוח, וגבאי אחד זה מלאך המות, ומה ת"ל מעשרה שליטים?

אלא שאפילו אדם קורא ושונה ויושב בתענית, ומאכיל רעבים, ומשקה צמאים, ומלביש ערומים, ולווי שיהא ניצול בעשרה דברים, שמחייבין אותו בכל יום,

אלו שתי עיניו, ושתי אזניו, [ושתי ידיו] ושתי רגליו, ופיו, וגופו,

שתי עיניו, שמראין אותו דברים בטלים, דתנן אל תתן עיניך בדבר שאינו שלך, שעיניך דומים לשערי רקיע, שתי אזניו ששמע דברים בטלים, דתנן אל תשמיע דברים בטלים לאזניך, מפני שהן נכוות תחלה לאברים, שתי ידיו שהוא גוזל וחומס בהם, דתנן אל תטול מזרוע זה ותתן לזה, בעלי זרועות משוקעות בארץ,

שתי רגליו, שמרגילין אותו לידי עבירה, דתנן אל יקדימוך רגליך לדבר עבירה שלא יקדימוך מוקשי מות,

פיו שמוציא הבל, דתנן אפילו אדם שיושב וקורא, כל גופו שחוטא בו ביום.

ד"א החכמה תעוז לחכם. זה נח. מעשרה שליטים. אלו עשרה דורות שמאדם ועד נח, שמכולם לא דיבר הקדוש ברוך הוא אלא עם נח, הדא הוא דכתיב וידבר [אלהים] אל נח (בראשית ח' ט"ו).

ד"א החכמה תעוז לחכם. זה אברהם. מעשרה שליטים. אלו עשרה דורות שמנח ועד אברהם,

שעם כולם לא דיבר אלא עם אברהם, הדא הוא דכתיב ויאמר ה' אל אברם (בראשית י"ב א').

ד"א החכמה תעוז לחכם. זה יוסף. מעשרה שליטים. מעשרה אחים שירדו למצרים, הדא הוא דכתיב שלחו מכם אחד וגו' (בראשית מ"ב ט"ז).

ד"א דחכמה החכמה תעוז לחכם. זה משה. מעשרה שליטים. מעשרה דברים המשמשים את הגוף,

מן פומא לוושטא, מן וושטא להמסיסא, מן המסיסא לקיבתא, מן קיבתא לאיסטומכא, מן איסטומכא לכרוכה קטינא, מן כרוכה קטינא לכרוכה עבייא, מן כרוכה עבייא לבנת דמעיא, מן בנת דמעיא לפוטרכא, מן פוטרכא לעיזקתא, מן עיזקתא לברא,

ומכולן לא הוצרך משה לא להכניס ולא להוציא, שנאמר ויהי שם [עם ה'] ארבעים יום וארבעים לילה (שמות ל"ד כ"ח).

ד"א החכמה תעוז לחכם. זה דוד. מעשרה שליטים. מעשרה זקנים שאמרו ספר תהלים.

[רש"י לק' מביא כ"ז ומסיים: "כל הפנים הללו במדרש ואיני יכול ליישב עליהן מקרא שלאחריו כי אדם אין צדיק בארץ. כל זה נסיתי בחכמה מוסב על מקראות שלמטן (ס"א ולא ודוק) ועל שלמעלן": עכ"ל]:

רש"י החכמה תעוז לחכם – לפי שאמר אל תרשע הרבה אם רשעת מעט אל תוסף עליו אלא פשפש במעשיך ותהא תוהא על החטא אמר החכמה תעוז לחכם שהיא יועצתו לשוב בתשובה:

מעשרה שליטים – מצינו ביאשיהו שהעיד עליו הכתוב (מלכים ב כג) וכמוהו לא היה לפניו מלך וגו' הרי עמדה לו חכמתו שפשפש במעשיו וטוב לו מעשרה מלכים שהרשיעו ולא שבו מדרכם:

אשר היו בעיר – בירושלים

רחבעם אביה אחזיה יואש אחרי מות יהוידע אמציה אחז מנשה אמון יהויקים צדקיהו:

 

(כ) כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא:

 המלבי"ם בארצות השלום דרוש ב (קהלת ז. כ) כי אדם אין צדיק בארץ. אשר יעשה טוב ולא יחטא [אותו הטוב],

ר״ל שלא ימצא חסרון בהטוב ההוא בעצמו, מאיזה מחשבה זרה וכונה שלא לשמה, המחטיא מעשה הצדק ומטיל בו מום ודופי.

פסיקתא זוטרתא כי אין אדם צדיק. לפיכך צריך להתחכם לעשות ולכלכל דבריו כמשפט,

שהחכמה תעוז לו להינצל מגיהנם:

כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ר' יודן ב"ר שמעון אומר אלו מחלקי הצדקה,

שהם נותנים למי שהוא ראוי כמי שאינו ראוי ולמי שאינו ראוי כמי שהוא ראוי,

והיינו דאמר ר' יוסי (שבת קיח ע"ב) יהי חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה.

רש"י כי אדם אין צדיק בארץ – לפיכך צריך לפשפש במעשיו:

אמרי שפר {יט כ}. יג) החכמה תעז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר. כבר הורגל בפי החכם לכנות את גוף האדם בשם עיר, כמו שאמר להלן עיר קטנה וכו', גם בשיריו אמר אקומה נא ואסובבה בעיר (שיר ג').

ועשרת שליטי העיר פרשו חז"ל שהם: הידים, והרגלים, העינים, והאזנים, הלב, והפה, שהם ראשי מנהיגי הגוף,

עפ"ז אמר החכמה תעז לחכם [יותר] מעשרה שליטיו. כי הלא אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כי כל הנבראים [למעט האדם] מוכרחים בטבעם, וטבעם מכריחם לעשות רק טוב כמו שהשמש מוכרח בטבעו להאיר ולא יוכל לשנות טבעו להרע, וכ"כ גם כל הבע"ח אין בהם בחירה לשנות רצון הבורא,

רק האדם לבדו הוא בעל בחירה, וטבעו איננו מכריחו לעשות רק טוב, ויכול בבחירתו להטות את עשרת מנהיגיו מדרך הטובה לדרך רעה,

לכן יזהר שהחכמה תעוז לו להתנהג עפ"י דרכה:

 

(כא) גַּ֤ם לְכָל־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔רוּ אַל־תִּתֵּ֖ן לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תִשְׁמַ֥ע אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ מְקַלְלֶֽךָ:

רש"י גם לכל הדברים וגו' – לפי שנדבר בשאול שקבל לשון הרע על נוב עיר הכהנים,

ועליו נאמר אל תרשע הרבה, אמר גם לכל הדברים אשר ידברון אליך הולכי רכיל אל תתן לבך לקבלן:

אשר לא תשמע את עבדך מקללך – אין טוב אשר תטה אזנך לשמוע את עבדך מקללך

אבן עזרא גם לכל – יאמר לחכם אם תרצה למצוא מנוחה – אל תתן לבך לכל דברי בני אדם

ואילו היה מקללך, ואפי' עבדך. כי אם תתן לבך לדבריהם תכעס ויחשך אור חכמת הנשמה:

 

(כב) כִּ֛י גַּם־פְּעָמִ֥ים רַבּ֖וֹת יָדַ֣ע לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר גַּם ־את אַתָּ֖ה קִלַּ֥לְתָּ אֲחֵרִֽים:

פסיקתא זוטרתא כי גם פעמים רבים ידע לבך אשר גם אתה קללת אחרים. כאשר עשית כן עושים לך.

אמרי שפר {כא כב} יד] אזהרה לבל ישא שמע שוא. גם לכל הדברים אשר ידברו ויספרו לך אנשים,

אל תתן לבך לקבל מהם לשון הרע ורכילות, וכל כך תתרחק מזה

עד אשר לא תשמע את עבדך מקללך אם גם יספרו לך דבר כזה אשר יתחמץ לבך עליו מאד,

תעשה עצמך כאילו אינך שומע,

ואם גם הכרת בדברים שאמת הם אעפ"כ אל תתעב את אחיך עבור זה,

כי תשים אל לבך שהלא גם פעמים רבות ידע לבך אשר גם אתה קללת אחרים ולא נמאסת בעיני עצמך עבור זה, ומדוע תשנא אחיך עבור זה? ובזה תמו י"ד משלי החכמה:

 

(כג) כָּל־זֹ֖ה נִסִּ֣יתִי בַֽחָכְמָ֑ה אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי:

פסיקתא זוטרתא כל זה נסיתי בחכמה. שהיתה החכמה מתנוססת עליו כמו הנס. וכן הוא אומר (מלכים א ה, ט) ויתן י"י חכמה לשלמה כחול. וכתיב להלן (שם ד, כ) יהודה וישראל רבים כחול.

ס"א מה החול גדר לים, אף חכמת שלמה גדרה לישראל, דכתיב (שם ה, י) ותרב חכמת שלמה מכל חכמת מצרים, וכתיב (שם יא) ויחכם מכל האדם:

אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. זו חכמת של פנים ושל אחור.

רש"י נסיתי בחכמה – בתורה:

אמרתי אחכמה – לדעת את החכמה:

והיא רחוקה ממני – ומה היא זו?

[ביאר קוהלת בפסוק הבא:] "רחוק מה שהיה" – את הדברים הרחוקים שהיו ביצירת בראשית:

תורה תמימה אמרתי אחכמה וגו' – היה שלמה מתקשה בהלכות פרה אדומה, שהמזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא, והיינו שאמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני [יומא י"ד א']:

אמרי שפר {כג} כל זה נסיתי בחכמה. הוא דבור כללי על כל דבריו הקודמים,

ר"ל כל אלה השגתי בחכמתי ונודע לי הרבה מהליכות התבל גם עפ"י הניסיון,

אשר על כן אמרתי אחכמה עוד יותר ויפתרו לי כל החידות הסתומות מהליכות העולם בכלל אשר יפליא לב האדם ולא ידע פתרונם, אבל היא רחוקה ממני כי לא יכלתי להשיגה:

פנים יפות אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. והיא רחוקה (341) בגימטריה פרה אדומה.

רבינו בחיי אמרתי אחכמה, רצה להתחכם: כמו פרה שהיא טמאה והיא מטהרה,

נשא נשים נכריות על מנת להעלות מהן כל ניצוצות הקדושה הנבלעים בהם.
והיא
רחוקה ממני. ונשיו היטו את לבו. ולכן נאמר בפרה 'זאת חוקת התורה',

שאין ללמוד ממנה להתערב בטומאה.

 

(כד) רָח֖וֹק מַה־שֶּׁהָיָ֑ה וְעָמֹ֥ק ׀ עָמֹ֖ק מִ֥י יִמְצָאֶֽנּוּ:

רש"י ועמוק עמוק – הוא מי ימצאנו שאין לי רשות להרהר בהן מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור:

אמרי שפר {כד} רחוק מה שהיה הנה אם יעשה אמן גדול מאשין נפלא ברוב אופנים וגלגלים, ויתנקשו רואיו לדעת מעשהו, ואופן הליכתו,

יוכלו להתחקות עליו בראותם אותו מפורק, וידי עושהו מחברים אותו מראש.

אבל פה רחוק מה שהיה, החבור הראשון אשר חיבר האמן הגדול אלפי רבבות הגלגלים,

וירכב מהם מאשין גדול ונורא לפני ו' אלפים שנה, עודנו על מכונו, ולא נפרק אף פעם אחת,

כי לא קהו הגלגלים בהליכתם זה רבות בשנים, ועל כן רחוק מאד למצוא חכמת עושם.

ואלו היה רחוק לבד, אולי השיגם השכל ברוב עמל, אבל הוא גם עמוק עמוק מי ימצאנו :

 

(כה) סַבּ֨וֹתִֽי אֲנִ֤י וְלִבִּי֙ לָדַ֣עַת וְלָת֔וּר וּבַקֵּ֥שׁ חָכְמָ֖ה וְחֶשְׁבּ֑וֹן וְלָדַ֙עַת֙ רֶ֣שַׁע כֶּ֔סֶל וְהַסִּכְל֖וּת הוֹלֵלֽוֹת:

רש"י ועוד סבותי – לדעת ולתור ולבקש חכמת פרשת פרה אדומה וחשבון קץ הגאולה:

ולדעת רֶ֣שַׁע כֶּ֔סֶל – לעמוד על סוף דעתה של מינות וסכלות הוללות מעורבב ומשועמם שבה:

אמרי שפר {כה} סבותי אני ולבי. החלותי לסבב בכל רחבי תבל לדעת ולתור ברוחב תבונתי בכל רבבות היצורים, כמו שיתורו באופני המאשין לדעת מעשהו,

כן תרתי לבקש חכמה וחשבון לבקש חכמת הבורא את כל אלה, וחשבון המעשים כולם, מדוע לזה ירבה, ולזה ימעיט, את זה ישפיל, ואת זה ירומם, את זה מוריש, ואת זה מעשיר?

ולדעת רֶ֣שַׁע כֶּ֔סֶל, והסכלות – הוללות. העמקתי לחקור עוד על דבר נפלא מאד, אשר יפליאני הפלא ופלא, והוא: הלא אם יראה אדם מאכל תאוה, ויתאוה מאד לאכלו, וימהר אליו רעהו לאמר: מות בסיר, היאכלנו עוד? – ואם גם ירעב ללחם ימים רבים, היפתה לבבו לאכלו?

ומדוע א"כ יפתה לבב איש אחרי התאוות הרעות בעוה"ז המסוכים בסם המוות, וממיתים את נפשו, והוא יודע זאת מראש, ובכל זאת תשיאהו תאותו לעשותם?

עפ"ז נפלאתי מאד על שתי מפלגות העונות אשר יכשלו בהם בני האדם,

הנקראים בשם א. רשע – כסל, ב. וסכלות – הוללות.

כי הנה אם יעשה איש דבר, וינחם עליו אחר כן, יאמר עליו כי הסכיל עשו,

ואם ידע מראש שינחם עליו, ובכ"ז יעשהו אין סכלות גדולה מזו!

ועפ"ז נאה השם סכל לכל העונות בכלל, רק בזה הם נחלקים לשתי מפלגות, שיש עונות המורכבים מרשע וכסל, כמו רצח, וחמס, וגזל, ועשק, ודומיהם. שבהם יתראה הרשע יותר,

ע"כ נקראים בשם רשע – כסל.

ויש אחרים המורכבים מסכלות והוללות [שהוא שגעון וטרוף הדעת] כמו הניאוף, ומאכלות האסורות, ודבורים האסורים, ויתר התועבות המשקצים את האדם ובהם תתראה הסכלות יותר,

ע"כ נקראים סכלות-הוללות.

על שתי אלה המפלגות תמהתי מאד איך יואלו בני האדם להשכל בהם, ומה היא סבת אולתם?

ספורנו ולדעת רשע כסל. של הנחש הערום שלא ירא מן העונש.

והסכלות. של חוה שהתפתתה ולא יראה מהעונש שהזכירה בעצמה.

הוללות. של אדם הראשון שנפתה לדברי המינות של הנחש

ונפתה לאכול מפרי העץ לבקשת אשתו, עם סכנת עונש המות.

המלבי"ם [בכרמל] מבאר ב'כסל' שזהו הבוטח שלא יאונה לו רע.

סכלות – הנלוז מחוקי החכמה מחמת תאוותו והרגלו.

[ואכן מובן שהסכלות מוגדרת כאן כהוללות שהוא כהגדרת המלבי"ם (ביאיר אור) – 'חסרון הדעת ושגעון']

 

(כו) וּמוֹצֶ֨א אֲנִ֜י מַ֣ר מִמָּ֗וֶת אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁר־הִ֨יא מְצוֹדִ֧ים וַחֲרָמִ֛ים לִבָּ֖הּ אֲסוּרִ֣ים יָדֶ֑יהָ ט֞וֹב לִפְנֵ֤י הָאֱלֹהִים֙ יִמָּלֵ֣ט מִמֶּ֔נָּה וְחוֹטֵ֖א יִלָּ֥כֶד בָּֽהּ:

רש"י ומוצא אני מר ממות – שהיא קשה מעשרה דברים הקשים שנבראו בעולם כדאיתא בבבא בתרא בהשותפין ומוצא אני מר וקשה ממנה את האשה זו האפיקורוסות:

וחרמים לבה – לשון מכמורת כמו (חבקוק א) יגורהו בחרמו יאספהו במכמרתו:

אסורים ידיה – ומשהחזיקה באדם הרי הוא כנקשר בקשורי עבותות:

אסורים – שם דבר של קשורים כמו (שופטים טו) וימסו אסוריו קשריו כן פירשו מנחם:

פסיקתא זוטרתא ס"א מר ממות את האשה. זו מינות שמתעה את העולם להדיחם מתחת כנפי השכינה,

וכן כל דת רע שהוא חוץ מתורת משה איש האלהים ומחכמי ישראל נקראו מר ממות.

אמרי שפר {כו} ומוצא אני מר ממות; בהעמיק לחקור על מקור הרעות וסבתם,

והנה זה מצאתי סבה אחת אשר היא מקור שתי המפלגות הרעות,

והיא: את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה כמו שכשל הנצוד בלכתו לבקש אכלו,

ולא ידע כי פח טמון לרגליו,

כן יהולל גם האדם ממזמות לבה אשר תמשכנו אחריה, ובחלק שפתיה תדיחנו,

וישכח אז אחריתו המר וכאשר ביאר זאת החכם בארך במשליו (סי' ז').

זאת היא סבת המפלגה האחת, מקור הסכלות-הוללות, (ויען שתאות הניאוף עצומה מכל התאוות, ועליה אמרה תורתנו איש כי תשטה אשתו (במדבר ה'), ופירשו חז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות (סוטה ג), לכן לא בקש סבה כי אם לעון הזה כי בו תראה הוללות ביתר עז).

זאת שנית אסורים ידיה כמו האסור באזיקים וידיו חבוקות לאחריו,

בודאי אין רצונו להושיט שם ידיו, רק זדון לב האוסר הושיטם שם למורת רוחו,

כן תאסור גם האשה את ידי אישהּ, ותשלחם אל מקום אשר יהיה רוחה שם,

גם לעשוק ולגנוב [=רשע כסל] למורת רוחו, כי לא תתנהו שבת בית, יומם ולילה תכבד עליו ידה, זהו מקור הרשע-כסל.

רק טוב לפני האלהים ימלט ממנה, וחוטא ילכד בה. והיא סבת כל הרעות למפלגותיהן:

תורה תמימה ומוצא אני וגו' – אמר רבא, בא וראה כמה רעה אשה רעה. דכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה, אי בגוה משתעי קרא – כמה רעה אשה רעה שהכתוב מגנה,

אי בגיהנם משתעי קרא – כמה רעה אשה רעה שגיהנם נמשל בה [יבמות ס"ג ב']:

ומוצא אני וגו' – ומוצא אני מר ממות את האשה, ולמה כן, רבנן אמרי,

ע"י שהיא תובעת מידו דברים שאינו יכול לעמוד בהן סוף שהיא ממיתה אותו מיתה מרה [מ"ר]:

אסורים ידיה – א"ר אלעזר, אלולא שכתוב בה אסורים ידיה היתה אוחזת באדם בשוק ואומרת הזקק לי [מ"ר]:

טוב וגו' – טוב לפני האלהים ימלט ממנה – זה יוסף, זה פנחס, זה פלטי

וחוטא ילכד בה – זה פוטיפר, זה זמרי, זה אמנון [שם]:

ומוצא אני וגו' – במערבא כד נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי מצא או מוצא, מצא – דכתיב מצא אשה מצא טוב, מוצא – דכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה וגו' [ברכות ח' א']:

[סתירה – מצא אשה מצא טוב, או מוצא מר ממות?

א. כשהאדם בעצמו מוצא – זה מר ממות, אבל אם ה' מזמן לו ומצא אשה – מצא טוב.

ב. כשמוצא אשה מוצא טוב, אם אם מוצא את 'האשה' בה' הידיעה – ה"ז מר ממוות…

ג. כשמצא אשה ומאז היא בביתו – מצא טוב,

אך כשכל פעם מוצא אותה מחדש במקום אחר – פעם בקניון ופעם בשופינג, הרי זה מר ממוות…

הגר"א מבאר – כשמוצא אשה טובה – מצא טוב, ושוכח ומתרגל לטובתו, לעומת זאת כשמדובר ב'מר ממוות' הרי הוא מרגיש זאת באופן תמידי ולא מתרגלים אף פעם – ולכן כתב 'מוצא אני', בכל יום מחדש

 

(כז) רְאֵה֙ זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אָמְרָ֖ה קֹהֶ֑לֶת אַחַ֥ת לְאַחַ֖ת לִמְצֹ֥א חֶשְׁבּֽוֹן:

פסיקתא זוטרתא ראה זה מצאתי אמרה קהלת אחת לאחת למצא חשבון. אמר ר' יצחק אדם נכשל בחטא ונתחייב מיתה, מת שורו אבדה תרנגולתו נשברה צלוחיתו ניקף אצבעו בשוק ויצא ממנה טיפת דם מקצת נפש ככל הנפש הוא, הדא היא דכתיב אחת לאחת למצא חשבון, למצות החשבון למרוק עונותיו, כמו כי מיץ חלב (משלי ל, לג): ס"א אחת לאחת. מצוה אחר מצוה עד שנעשה חשבון גדול,

מלמד שהקב"ה מצרף כל פרוטה ופרוטה שאדם נותן צדקה לחשבון גדול.

רש"י ראה זה מצאתי אמרה קהלת אחת לאחת למצא חשבון – כל המצות שהצדיקים עושים

והעבירות שהרשעים עוברים נמנים לפני הקדוש ברוך הוא אחת על אחת

עד שמצטרפות לחשבון גדול. כך פירשו רבותינו במסכת סוטה:

אמרה קהלת – אמרה קבוצת החכמה ואמרה נפשו המשכלת המקבצת החכמה:

קהלת – לשון נקבה הוא וכשהוא אמרו בלשון זכר מוסב על הקובצה והוא שלמה,

ובמדרש מצינו אמר רבי ירמיה בן אלעזר רוח הקדש פעמים משיחה בלשון זכר ופעמים משיחה בלשון נקבה כתוב אחד אומר (תהלים ע) עזרי ומפלטי לי וכתוב אחד אומר (שם תהלים מ) כי אתה עזרתי [ולא אמר עוזרי],

כתוב אחד אומר (נחום ב) קול מבשר וכתוב אחד אומר (ישעיה ח) קול מבשרת ציון:

 

תורה תמימה קהלת אחת לאחת וגו' – תניא, היה רבי מאיר אומר, מנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, ת"ל אחת לאחת למצוא חשבון [סוטה ח' ב']:

אמרי שפר {כז} ראה זה מצאתי אמרה קהלת; השם הנכבד הזה המציא החכם לעצמו, כמ"ש אני קהלת,

ויקרא כן על שם שהקהיל חכמות ודברי מוסר ומליצות הרבה, ע"כ כבד את נפשו לקראתה בשם הזה,

כי היא האדם ולה נאה השם הזה.

ויהיה הלשון הזה אמרה קהלת כמו חלקי ה' אמרה נפשי (איכה ג'),

ור"ל הנה אמרה אלי נפשי ראה זה מצאתי סבה אחת למכשול העון ובלא ספק אמצא עוד אחת לאחת

ובזה אמצא חשבון כל המעשים אשר נפלאתי עליהם. כזאת התברכה בלבבה, אבל לא יכלה, יען:

 

(כח) אֲשֶׁ֛ר עוֹד־בִּקְשָׁ֥ה נַפְשִׁ֖י וְלֹ֣א מָצָ֑אתִי אָדָ֞ם אֶחָ֤ד מֵאֶ֙לֶף֙ מָצָ֔אתִי וְאִשָּׁ֥ה בְכָל־אֵ֖לֶּה לֹ֥א מָצָֽאתִי:

רש"י אשר עוד בקשה נפשי – לבד אלה האמורים למעלה שבקשתים ולא מצאתים

בקשה עוד נפשי כשרה בנשים ולא מצאתי כי כולן דעתן קלה עליהן:

אדם אחד מאלף מצאתי – בנוהג שבעולם אלף נכנסים למקרא אין יוצאים מהם להצליח שראויים למשנה אלא מאה ואותם מאה שנכנסו למשנה אין יוצאים מהם לגמרא אלא עשרה ואותן עשרה שנכנסין לגמרא אין מצליח מהם אלא אחד להוראה הרי אחד מאלף:

ואשה בכל אלה – אפילו באלף לכך אתה צריך להזהר בה:

אמרי שפר {כח} אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי, ואי אפשר לומר שהסבה הזאת האחת תשפוק לכל המון הרעות ואין לבקש עוד,

שהלא אדם אחד מאלף מצאתי שיעמול רק לתכלית הטוב, ולא יכשל בשום פעם,

וכי לכולם יש נשים רעות? הלא טוב לפני האלהים ימלט ממנה?

ועוד יפלא יותר שהלא אשה בכל אלה לא מצאתי גם אחת מאלף לא תמצא שתעמול לתכלית הטוב,

ומי איפוא מכשיל אותה? ע"כ פליאה דעת ממני ולא אוכל לה.

 

(כט) לְבַד֙ רְאֵה־זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים:

רש"י לבד ראה זה מצאתי – שבאה לעולם תקלה על ידה:

אשר עשה – הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון ישר:

'והמה' – משנזדווגה לו חוה אשתו ונעשו שנים ונקראו 'המה':

בקשו חשבונות רבים – מזימות ומחשבות של חטא כך נדרש במדרש:

אמרי שפר {כט} לבד ראה זה מצאתי, אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. על הענין הזה הרבו הקדמונים לדבר נכבדות, גם הרמב"ם ז"ל השיב בזה דבר נגד חכם אחד שהיה אומר שהאדם נברא לדעתו, הביאו המלבי"ם ז"ל בפירושו על התורה (בראשית ב'),

והוא מלא אחרי דבריו, ודבר בזה דברים נמרצים בטוב טעם ודעת.

הגאון החכם הזה, השכיל לדבר בזה, והוכיח לפנינו מהות האדם איך היה ביום הבראו, שהיה עצם זך וטהור, נפשו היתה השלטת על כל כחות הגוף ולא הורכבה בגוף הרכבה מזגית רק הרכבה שכנית,

כל ציורי נפשו היו מלאים אמת וענות צדק, וכל ידיעתה היתה רק באושר האמתי,

אבל הדעת טוב ורע הוא הטוב המדומה טוב העוה"ז, אשר הוא טוב ורע ביחד, לא ידָעָה עדין.

רק באכלו מעץ הדעת שחת את נפשו, כי היה מסגולת העץ ההוא לעורר תאוות הגוף וציורי הקנאה והתאוה והכבוד, שע"כ יצמח בנפשו דעת טוב ורע ביחד, ר"ל טוב בבחינת הגוף ורע בבחינת הנפש.

ומאז החל האדם לטבוע ביון מצולת התאוות והרעות ואין כח בנפשו ושכלו להרחיקו מהם.

וכן הרבה הגאון הנ"ל לדבר בזה דברים אין חקר אשר כבד להעתיקם כולם

והדברים היקרים האלה רמז גם החכם המחבר במאמרו זה אשר עשה האלהים את האדם ישר ביום הבראו והזהירו מן העץ למען לא ילך ארחות עקלקלות,

רק המה בקשו חשבונות רבים כי באכלם מן העץ העמיסו על נפשם משא חשבונות רבים וציורים רעים

אשר לא יוכלו עוד המש צוארם ממנה.

ובזה הסיר האשמה מהאמן הנפלא אשר רבים יתמהו עליו, איך ברא כלי משחית כזה?

ויראנו לדעת כי מאת האמן יצא הכלי באופן טוב ונעלה מאד, רק שנשחת אח"כ מעצמו, בבחירתו.

וז"א בראש המאמר לבד ראה זה מצאתי ר"ל בזה מצאתי מקור אמתי לכל המון הרעות המכשילים את האדם, אשר נפלאתי עליהם, מבלי להאשים את הבורא בהם,

אבל הליכות העולם בכלל – עוד פליאה דעת ממני, חידה סתומה היא, ואין פותר:

 

 


Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות על “קהלת פרק יב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. ישראל טריבווסר הגיב:

    לכבוד הרב שליט"א האם יש אפשרות לקבל את שיעור על קהלת בטקסט כי באתר זה לא מופיע

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים