השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

להתחסן נגד קורונה?

 
קהלת

קהלת פרק ח

(א) מִ֚י־כְּהֶ֣חָכָ֔ם וּמִ֥י יוֹדֵ֖עַ פֵּ֣שֶׁר דָּבָ֑ר חָכְמַ֤ת אָדָם֙ תָּאִ֣יר פָּנָ֔יו וְעֹ֥ז פָּנָ֖יו יְשֻׁנֶּֽא:

רש"י מי כהחכם – מי בעולם חשוב כאדם חכם:

ומי יודע פשר דבר – פשרון של דבר, כמו שמצינו בדניאל מתוך חכמתו שהיה חכם ביראת שמים נתגלו לו רזי פשרין, מי כמשה עושה פשרים בין ישראל לאביהם שבשמים:

ועוז פניו ישונא – משאר הבריות עד (שמות לד) כי יראו מגשת אליו כי קרן עור פניו:

תורה תמימה מי כהחכם וגו' – א"ר המנונא, מאי דכתיב מי כהחכם ומי יודע פשר דבר,

מי כהקב"ה שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים, בין חזקיהו לישעיהו, חזקיהו אמר ליתי ישעיה לגבאי, דהכי אשכחן באליהו דאזיל לגבי אחאב,

ישעיהו אמר ליתי חזקיהו לגבאי דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע,

מה עשה הקדוש ברוך הוא, נחלה חזקיהו ואמר לו לישעיהו לך ובקר את החולה [ברכות י' א']:

מי כהחכם וגו' – דבר אחר מי כהחכם זה תלמיד חכם, ומי יודע פשר דבר – שיודע לפרש משנתו, חכמת אדם תאיר פניו – בשעה שהוא נשאל ומשיב, ועוז פניו ישונא – בשעה שהוא נשאל ואינו יודע להשיב [שם]:

מי כהחכם וגו' – דבר אחר כי כהחכם – זה משה, דכתיב (משלי כ"א) עיר גבורים עלה חכם, ומי יודע פשר דבר – שפירש את התורה לישראל, [ועוז פניו ישונא – בשעה ששאל מאת הקדוש ברוך הוא ולא השיבו] [שם]:

ועז פניו ישנא – אמר רב נחמן בר יצחק, כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לשנאתו, שנאמר ועוז פניו ישנא – אל תקרא ישונא אלא ישנא [תענית ז' ב']:

אמרי שפר {א} מי כהחכם. הוסיף בלשונו ה"א הידיעה אחר כ"ף והיה די לומר 'כחכם'?

אך יען שגם על חכם סתמי תבוא ה"א הידיעה, לכן הוסיף פה ה"א להורות שכונתו על החכם הנודע ומפורסם בעולם, הוא משה ע"ה, שהיה אב לחכמים,

ועליו אמר מי כהחכם המהולל ומפורסם הזה ומי יודע פשר דבר כמוהו,

מי יודע פתרון דבר החידה הזאת הנעלמת מעין כל כחכם הזה,

כי הוא בקש מאת הבורא ית' הודיעני את דרכיך ולא השיב פניו בבקשתו, ואמר לו אני אעביר כל טובי על פניך (שמות ל"ג), ובזה הראה לו כל מדת טובו והנהגתו את עולמו,

וכל השאלות העצומות אשר יקשו לשאול בכל דור פתר לו. (כאשר בארו זאת באורך כל גדולי המבארים שם). על כן חכמת אדם תאיר פניו. ועז פניו ישונא כי חכמת כל אדם שקנה חכמה תאיר פניו,

ולפי רב חכמתו כן תרב אורו. אבל החכם ההוא כאשר נעלה בחכמתו על כל, כן שונה עוז פניו מכל,

עד אשר יראו מגשת אליו [כי קרן עור פניו], ובזה ראינו כי אין דומה לו בקודמים לפניו, ובבאים אחריו,

ורק החכם הזה היה יכול לעבוד את ה' בחכמתו, כי ידע טעם כל מצוה ושרשה,

והנהגת העולמות בכללם לפי חכמת מנהיגם. אבל

 

 (ב) אֲנִי֙ פִּי־מֶ֣לֶךְ שְׁמ֔וֹר וְעַ֕ל דִּבְרַ֖ת שְׁבוּעַ֥ת אֱלֹהִֽים:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) אמר שלמה לישראל אני אומר לך פי מלך מלכי המלכים שמור

התורה שנתן לך, שנאמר (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך:

ועל דברת שבועת אלהים. שנשבע לגאלך מן הגליות, שנאמר בִּ֣י נִשְׁבַּ֔עְתִּי יָצָ֨א מִפִּ֧י צְדָקָ֛ה דָּבָ֖ר וְלֹ֣א יָשׁ֑וּב כִּי־לִי֙ תִּכְרַ֣ע כָּל־בֶּ֔רֶךְ תִּשָּׁבַ֖ע כָּל־לָשֽׁוֹן: (ישעיהו פרק מה פסוק כג)

ואומר (שם סב, ח) נשבע י"י בימינו וגו' (כי מאספיו וכו') וגם זו שבועה:

שמור. המתן וקוה לו, כענין שנאמר (חבקוק ב, ג) אם יתמהמה חכה לו, ואומר (דניאל יב, יב) אשרי המחכה.

רש"י אני פי מלך שמור – לפיכך אני צריך ונכון לשמור פי מלכו של עולם שהיא הטובה שבכולן:

ועל דברת שבועת אלהים – שנשבענו לו בחורב לשמור מצותיו,

ד"א אני נכון לשמור פי מלכי האומות המושלים בנו בגולגליות וארנוניות,

ועל דברת שבועת אלהים – ובלבד שלא יעבירונו את השבועה שנשבענו למקום,

ועל דברת, ואצל דברת שבועת אלהי אשמור פי המלכים,

כן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר (דניאל ג) לך אמרין מלכא נבוכדנצר לא חשחין אנחנא על הדא פתגם להתבותך אם מלכא למה נבוכדנצר ואם נבוכדנצר למה מלכא אלא כך אמרו לו לך אנו אומרים דאת מלכא לנו לעבודה ולמסים ולגולגליות אך על דנא שאת אומר עלנא לעבוד עבודה זרה – נכוכדנצר את ולא מלך, ואת וכלבא שוין:

אמרי שפר {ב} אני פי מלך שמור (שמור הוא מקור אע"פ שהוא בשוא כמו עת ספוד ועת רקוד) ר"ל אני אשר לא הגעתי למדרגת אביר החכמים הזה [מרע"ה], וטעמי המצות וכל הליכות העולם נעלמו ממני,

ואין לי לבקש חשבונות רבות, רק לשמור פי המלך ככל אשר צוני, מבלי לחקור אחריהם,

ועל דבר שבועת אלהים (הטעם זקף גדול שבמלת ועל שהוא מפסיק גדול מורה שהוא מוכרח ממלת דברת ואין כונתו כמו על דבר, רק שהוא תואר כמלת עליון כמו ואל על יקראוהו (הושע יא).

ור"ל דברתו אשר דבר ויקרא ארץ וערך כל סדרי הטבע איש על מכונו, גם שבועתו אשר נשבע אח"כ להקים את עולמו ולבלתי שחתו עוד, גם שבועתו אשר השביענו לעשות מצותיו,

כל אלה נעלות וגבוהות מאתנו ולא נוכל לדעתם אם גם מרבה לחקור בהם,

על כן אין לנו להרבות החקירה בטעמי המצות, ומחויבים אנחנו לעשותם, רק מאשר מצות מלך הם.

ואחרי אשר הוכחתי לך שלא יוכל אדם לבוא עד תכונת בוראו בהנהגת עולמו, ע"כ אזהירך

 

 (ג) אַל־תִּבָּהֵ֤ל מִפָּנָיו֙ תֵּלֵ֔ךְ אַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּדָבָ֣ר רָ֑ע כִּ֛י כָּל־אֲשֶׁ֥ר יַחְפֹּ֖ץ יַעֲשֶֽׂה:

מדרש זוטא – אל תעמוד בדבר רע – דתנן הפותח פותח בדבר טוב, והחותם חותם בדבר טוב, בברכות קורא ומפסיק, בקללות קורא ואינו מפסיק, למה שאין מפסיקין בקללות. ר' איבו אמר משום אל תעמוד בדבר רע.

ר' יהושע אמר משום שנאמר עמו אנכי בצרה (תהלים צ"א ט"ו). אמר הקדוש ברוך הוא אינו בדין שבני מקללין ואני מתברך [כשמסיימין בקללה נראה שכאילו כוונת הבורא לקלל ח"ו (ואצ"ל 'ואני מברך')].

פסיקתא זוטרתא אל תבהל מפניו תלך. אף על פי שתלכו בגלות אל תבהלו עצמכם לעזוב את י"י בזמן שמפניו תלך,

כענין שנאמר (ירמיה טו, א) שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ:

ולא תעמוד בדבר רע. אל תעמוד בדרכי האומות ללכת בחוקותיהם שהם דבר רע. וכן הוא אומר (תהלים מד, יח) כל זאת באתנו ולא שכחנוך:

כי כל אשר יחפוץ [הקדוש ברוך הוא] יעשה. יוציא את עמו מגלות ועוד יקבץ נדחותיהם:

ס"א אל תבהל מפניו תלך. כמו אל תבהל ברוחך לכעוס (לעיל ז, ט), כלומר אל תמהר, וכן ויבהילו להביא את המן (אסתר ד, ו), שאם באו עליך ייסורין אל תבהל, כי אם מפניו תלך בשפלות מפני חמת י"י:

אל תעמוד בדבר רע. אל תהי סרבן לעשות רע. כי אם תהיה נוח לרצות:

ס"א אל תעמוד בדבר רע. בזמן שאתה רואה דבר רע העלם עיניך או שׂטה מעליו ועבור הרחק מעליך דרכך: את כל אשר יחפוץ. הצדיק, יעשה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים קמה, יט) רצון יראיו יעשה.

רש"י אל תבהל מפניו תלך – אל תהי נבהל לומר שתלך ותברח מפניו למקום שאינו שליט שם

שבכל מקום הוא שליט:

ואל תעמוד בדבר רע – אל תעמיד עצמך עוסק בדברים רעים:

כי כל אשר יחפוץ – להפרע ממך רשות ויכולת בידו לעשות:

אמרי שפר {ג} אל תבהל מפניו תלך. הנה פעמים רבות נראה אנשים, אשר בבוא עליהם צרה, או מקרה רע יתנהגו עם בוראם כעבד מורד באדוניו,

אשר אם יכה האדון את עבדו – יתקצף עליו, ויפרוק עלו מעל צוארו, ואז ילעג לפחדו, ומתגרת ידו לא יירא עוד. כן יתהוללו רבים בעת צרה, ויפרקו עול שמים מצוארם, כי יאמר: למה לי לעמול בעדו לעשות מצותיו,

אם הוא יהפך לאכזר לי, ובעצם ידו ישטמני.

וישנם רבים אשר יתמהו על הצדיק בראותם אותו שש לעשות צדק ביום צרתו,

ויאמרו מה שאל האיש הזה בהתהלכו עם האלהים? הוא ירב כעשו עמו, והוא עודנו מחזיק בתמתו?

ע"ז הזהיר החכם בטוב טעמו ואמר אל תבהל מפניו תלך (עתיד תמורת מקור כמו אל תרבו גבהה שמואל א' ב') ור"ל אל תבהל ביום צרה להיות נבהל ללכת מפניו ולמרוד בו (כי זהו גדר השרש בהל בנפעל על מהירת הניסה מפחד).

אל תעמוד בדבר רע ר"ל אל תעמוד בענין רע, ואולת נתעבה כזאת לאמר על בוראך כאשר עשה לי כן אעשה לו, כי הלא כל אשר יחפוץ יעשה ואם יחפוץ להוסיף עליך מכה על דבריך אלה מי יצילך מידו?

ואם תלך עמו עוד בקרי, יוסיף ליסרה אותך עוד, אתה בחטאתיך לא תפעל בו מאומה,

ורבו פשעיך מה תעשה לו?

 

(ד) בַּאֲשֶׁ֥ר דְּבַר־מֶ֖לֶךְ שִׁלְט֑וֹן וּמִ֥י יֹֽאמַר־ל֖וֹ מַֽה־תַּעֲשֶֽׂה:

פסיקתא זוטרתא באשר דבר המלך שלטון. שהקב"ה מלך על כל הארץ וישליט במעשיו ודברו קיים לנצח:

ומי יאמר לו מה תעשה. זה ישפיל וזה ירים, שנאמר (שמואל א ב, ז) י"י מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם. הוא קירב את ישראל לתורתו הוא הגלם בכל הארצות, הוא עתיד לקבצם, ומי יאמר לו מה תעשה.

רש"י באשר דבר מלך שלטון – בשביל אשר דבר הקדוש ברוך הוא מושל הוא ומי יאמר לו מה תעשה,

ואם שומר מצוה אתה, לא תדע דבר רע ולא תבואך:

תורה תמימה דבר מלך שלטון – א"ר חנינא, כל העושה מצוה כמאמרה, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה הוא מבטלה, שנאמר באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע [שבת ס"ג.]:

דבר מלך שלטון – [מ"ר] אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבש"ע, כתבת בתורתך לא תקום ולא תטור, איך זה כתיב אל קנא ונוקם ה'?

אמר להו, נוקם אני לעובדי כוכבים, דכתיב נקום נקמת בני ישראל, לקיים מה שנאמר באשר דבר מלך שלטון:

אמרי שפר {ד} באשר גם זאת ראוי לך לדעת כי לא תדמה ממשלת האדון על עבדו לממשלת המלך על עמו,

אשר בברוח העבד מאדוניו, ישחק לפחדו, כי לא תמצאהו יד אדוניו עוד,

אבל אם יברח אחד מעבדי המלך מעיר המלוכה אל אחת ערי מדינתו, לא ימלט מידו,

אם גם ירחק ממנו אלף פרסה. כי גם שם תשיגהו יד ממשלתו.

וכן לא תוכל להשוות ממשלת המלך על כל הארץ לממשלת בשר ודם אשר גבול נגבל לממשלתו,

ואם יעבור הפושע גבול ארצו לא ייראנו עוד.

אבל ממשלת המלך הכבוד היא ממשלה בלתי נגבלת באין חקר ואין תכלית,

כי הלא באשר דבר מלך שלטון בכל מקום אשר יהיה שם דבר המלך הוא שלטון בפני עצמו,

ויוכל לעשות שם כל חפצו ומי יאמר לו מה תעשה,

ועל כן לא תוכל לברוח מפניו ביום רעתך, אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און:

 

(ה) שׁוֹמֵ֣ר מִצְוָ֔ה לֹ֥א יֵדַ֖ע דָּבָ֣ר רָ֑ע וְעֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֔ט יֵדַ֖ע לֵ֥ב חָכָֽם:

מדרש זוטא – קהלת (בובר) פרשה ח סימן ה

[ה] שומר מצוה לא ידע דבר רע. זה יהושע. ועת ומשפט ידע לב חכם. [זה משה] שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו (שם /שמות/ ל"ד כ"ט). ד"א שומר מצוה לא ידע דבר רע. זו אסתר שהיתה עסוקה במצות ביעור חמץ, ולא היתה יודעת מה בדעתו של המן. ועת ומשפט ידע לב חכם. זה מרדכי, שנאמר ומרדכי ידע וגו' (אסתר ד' א').

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) קהלת פרק ח סימן ה

(ה) שומר מצוה. אלו שמרו ישראל תורת י"י לא היו הולכים בגלות. ועת ומשפט ידע לב חכם. שהקב"ה הוא חכם לבב ואמיץ כח, ויודע עת גאולת ישראל כי עת לחננה (תהלים קב, יד), ואומר כי יום נקם (ישעיה לד, ח). ומשפט שיעשה באומות, כענין שנאמר (תהלים קמט, ט) לעשות בהם משפט כתוב.

רש"י ועת ומשפט ידע לב חכם – החכם יודע שיש עת קבוע לפקודת רשעים ומשפטי' יש לפני הקדוש ברוך הוא שסופו להפרע מהם, משפט יוסטי"צא בלעז והיא הפורענות:

שומר מצוה וגו' – שומר מצוה לא ידע דבר רע – זו אסתר, שהיתה עסוקה [ביום גזירתו של המן] במצות בעור חמץ, ועת ומשפט ידע לב חכם – זה מרדכי, דכתיב ומרדכי ידע את כל אשר נעשה [מ"ר]:

אמרי שפר {ה} שומר מצוה אבל השומר מצות אלהיו בלב תמים מבלי שום פניה, רק מאשר מצות מלך היא הוא לא ידע ולא ירגיש דבר רע כי לא יטהו שום דבר רע, וכל מקרה ופגע מדרך הטובה אשר הוא הולך בה, ועת ומשפט, ידע לב חכם, שני כללים נכונים בדרך החיים הנקראים עת ומשפט אותם ידע לב חכם ומשוה אותם תמיד לנגד עיניו, והם יוסיפו אומץ בלבבו מבלי נטות מדרך הטובה בגלל מקרה ופגע רע, ומפרש את דברו:

 

(ו) כִּ֣י לְכָל־חֵ֔פֶץ יֵ֖שׁ עֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֑ט כִּֽי־רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם רַבָּ֥ה עָלָֽיו:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) קהלת פרק ח סימן ו

(ו) כי לכל אשר עושה אדם כחפצו יש עת ומשפט. וכן הוא אומר (לעיל ג, א) ועת לכל חפץ, וכן הוא אומר (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לי"י הפרו תורתך. לעשות בכל עוברי רצונו: כי דעת האדם רבה עליו. שיצר לב האדם ומחשבות לבו רק רע כל היום, לפיכך נתן לו הקדוש ברוך הוא עת ומשפט לגבות ממנו למען ישוב בו בעודנו חי: ס"א באשר דבר המלך שלטון. שהוא שליט בעולמו וממית ומחיה: ומי יאמר לו מה תעשה. שומר מצוה שצוה הקדוש ברוך הוא עליו לא ידע דבר רע ינצל מן דין גיהנם שנקרא רע, שנאמר (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה: ועת ומשפט ליום הדין. ידע לב שהוא חכם וישים אל לבו כי לכל חפץ יש עת ועת לכל חפץ: כי רעת האדם רבה עליו. זו [היא] איבה ותחרות ושנאת חינם.

רש"י קהלת פרק ח פסוק ו

(ו) כי לכל חפץ – שהאדם עושה חפצו ועובר על דת יש עת להפרע ומשפט ופורענות מוכנת:

כי רעת האדם רבה עליו – כאשר רבה רעת האדם ושאתו גדושה אז באה פקודתו, וכי משמש בלשון כאשר כמו (שמות יח) כי יהיה להם דבר בא אלי:

אבן עזרא קהלת פרק ח פסוק ו

(ו) כי לכל – ידע החכם כי לכל חפץ יש עת ולא יכנס להלחם עם איש שהשעה משחקת לו וענין כי רעת האדם אף על פי שידע כי עת לכל חפץ ולא ידע מתי תגיע העת וזו רעה רבה:

תורה תמימה קהלת פרק ח פסוק ו(ו) לכל חפץ וגו' – לכל חפץ יש עת ולכל עת יש חפץ, לפי שבעולם הזה כל מה שחפץ אדם לעשות עושה, אבל בעולם הבא עתיד לתת דין וחשבון [שם]:

אמרי שפר {ו} כי לכל חפץ יש עת ומשפט, לכל דבר נחמד אשר יחפוץ בו האדם יש עת נגבלת כמה להיות עמו, ובכלות עתו יעבור ממנו בעל כרחו, ולא יוכל לעצור בעדו, גם יש לכל דבר משפט (השם הזה ענינו על הרוב סדר ומנהג בדבר להיות על אופניו, כמו יכלכל דבריו במשפט (תהלים קי"ב) וארמון על משפטו ישב (ירמיה ל') ורבים כן). ואם נתבונן על כל דבר חפץ אשר ירכוש לו האדם, נראה כי לא בידו הוא לעשות בו סדרים לפי רצונו, ויש אשר יעמול ימים רבים לערוך כל חפציו בסדרים נכונים, ולשום כל דבר במשטרו ובא מקרה הזמן ומהרס את כל סדריו בענין רע. עוד יש בכל דבר חפץ משפט ממש שהוא דין ועונש, שהרי ראינו כי רעת האדם רבה עליו אין חקר לרעת האדם הבאה עליו בימי חיי הבלו, כל אשר ירבה הונו תרבה רעתו, עד אשר אם יתבונן האדם יראה כי החפץ בעצמו אשר רכש לו, הוא התעתד לרעתו, להדאיב את לבבו אם ילקח ממנו, או ילך עמו בקרי, ולא יוכל להתענג עליו כרצונו, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ג) הכל נתון בערבון. המליצו הדברים האלה בקצר אמריהם הנעימים לחוות דעת את האדם שכל דבר חפץ אשר ירכוש לו האדם הוא נותן ערבון לקונהו למען יוכל לגבות בו ממנו את נשיהו. זאת ישים החכם בלבו, כי לכל חפץ יש עת נגבלת, וסדרים ערוכים לפי רצון מנהל את הטבע, ולא לפי רצונו. ולא עוד אלא שהחפץ בעצמו אשר שש עליו מאד בהשיגו אותו הוא איד נכון לצלעו, על כן לא יתהולל החכם ביום צרה, ולא יט מדרכו בגלל זה, גם לא יתפעל אם ילכו עמו בקרי הבלי העולם הזה, כי כבר הכיר מהותם מראש, ולא החזיק בהם כאלו היו שלו לנצח, ע"כ לא נחשבו בעיניו לנטות בעבורם מדרך הטובה. עוד זאת ישים החכם אל לבו:

 

(ז) כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ יֹדֵ֖עַ מַה־שֶּׁיִּֽהְיֶ֑ה כִּ֚י כַּאֲשֶׁ֣ר יִֽהְיֶ֔ה מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) קהלת פרק ח סימן ז

(ז) כי איננו יודע מה שיהיה אחריו. [אחרי מותו], ומי יגיד לו.

רש"י כי איננו יודע מה שיהיה – כשהרשע עובר עבירה איננו נותן לבו למה שעתיד הקדוש ברוך הוא להביאו במשפט ואוי לו בכך:

כי כאשר יהיה – הפורענות מי יגיד לו להמלך בו וליטול בו עצה וליטול רשות כי פתע פתאום יבואנו:

אבן עזרא כי איננו – לא ידע מה יהיה ואם ידע ידע דברים על דרך כלל או נסיונות שנסה מי יגיד לו בפרט כאשר יהיו הדברים:

אמרי שפר {ז} כי איננו יודע מה שיהיה כל פגעיו ומקריו העתידים לבוא עליו גם בעוד רגעים אחדים נעלמו ממנו ולא ידעם. ויש אשר יבכה ויתאונן על דבר שהוא לטובתו, או אשר ישמח ויעלוץ בדבר אשר יורידהו אבל שאולה. ולא עוד אלא שגם כאשר יהיה מי יגיד לו, גם בבוא עליו רעה, אין מי שיגיד לו טרם בואה, להמלך בו, ואיך יתאונן על פגעיו וכל מקריו הטובים והרעים, כי לא בידיו המה לא בבואם ולא בעברם. עוד דבר מר מכל ישוה לנגד עיניו תמיד כי

 

(ח) אֵ֣ין אָדָ֞ם שַׁלִּ֤יט בָּר֙וּחַ֙ לִכְל֣וֹא אֶת־הָר֔וּחַ וְאֵ֤ין שִׁלְטוֹן֙ בְּי֣וֹם הַמָּ֔וֶת וְאֵ֥ין מִשְׁלַ֖חַת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְלֹֽא־ יְמַלֵּ֥ט רֶ֖שַׁע אֶת־בְּעָלָֽיו:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) קהלת פרק ח סימן ח

(ח) אין אדם שליט ברוח. ר' יהודה אומר אין אדם שליט ברוחו של מלאך לכלוא את הרוח, לכלותה ממנו, שהמלאך נקרא רוח שנאמר (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות: ואין שלטון ביום [המות]. שיאמר למלאך הרי אני משלח את עבדי או את בן ביתי תחתי: ס"א אין שלטון ביום המות. כדאמר ר' לוי בשם ר' חמא ב"ר חנינא קרוב לנ"ב פעמים כתיב והמלך דוד, אבל בשעת המיתה כתיב (מלכים א ב, א) ויקרבו ימי דוד למות, הרי אין שלטון ביום המות: ואין משלחת במלחמה. כשישתלח האדם, כמו וישלחהו וילך בשלום (שמואל ב ג, כג). כלומר אין אדם ניצל מן המלחמה בגבורתו ובחכמתו, כי אם בעזרת י"י אתו: ולא ימלט רשע את בעליו. מי שהוא בוטח בעשרו ובחזקתו לא יועילנו ליום הדין להמלט מדינה של גיהנם, כי אם תשובה ומעשים טובים.

רש"י אין אדם שליט ברוח – ברוחו ויצרו של שלוחו של מקום לכלוא ולמנוע ממנו את הרוח שבגופו שלא יטלנו מלאך המות:

ואין שלטון – של שום מלך ניכר ביום מותו בכל מקום אתה מוצא והמלך דוד וביום מותו (מלכים א ב) ויקרבו ימי דוד למות לא הוזכר מלכות כאן:

ואין משלחת במלחמה – זו לאמר אשלח בני או עבדי במקומי:

אבן עזרא אין אדם – ואילו היו יודע מתי ימות מה יועילנו כי אין אדם שיש לו יכולת לכלוא את הרוח וזה הפסוק יורה שהרוח דומה לאסור בבית כלא כאשר החלתי בתחלת דברי:

ואין שלטון – לא תועיל המלכות למלך ולא הנשק המוכן למלחמה, ומשלחת כמו נשק וכמוהו וחיתי מעבור בשלח וענינו משלחת המלחמה, ויש מפרשים במלחמה מלחמת המתכונת השומרות הגוף עד עת קץ עם החלי הנכנס בגוף ואם תחלש המתכונת ימות בן אדם, ופירוש רשע רוב התנועה והנצוח כעניין והוא ישקיט ומי ירשיע, ובכל אשר יפנה ירשיע, ויש מפרשים שהוא ממון שרובו הוא מקובץ מרשע:

תורה תמימה ואין שלטון ביום המות – רבי נחמיה אומר, ואין שלטון ביום המות – דכתיב (ירמיה ט"ו) אשר למות למות ואשר לחרב לחרב וגו' [שם]:

ואין שלטון ביום המות – רבי אליעזר בן יעקב אומר, ואין שלטון ביום המות, שנאמר (תהלים י"ח) קדמוני מוקשי מות [שם]:

ואין שלטון ביום המות – אמר ר' לוי, קרוב לנ"ב פעמים כתיב והמלך דוד, וכיון שנטה למות כתיב ויקרבו ימי דוד למות, מאי טעמא, משום ואין שלטון ביום המות [שם]:

ואין שלטון ביום המות – אמר ר' לוי, שתי חצוצרות שהיו בימי משה נגנזו, מנלן, דכתיב (פ' בהעלותך) ותקעו בהן ונועדו אליך, וכתיב (פ' וילך) הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם, והחצוצרות היכן הם, אלא שנגנזו בימי משה, מאי טעמא, אמר הקדוש ברוך הוא, הוא מת ובניו יהיו תוקעין לפניו בהם, והלא אין שלטון ביום המות [שם]:

ואין משלחת במלחמה – אין אדם יכול לומר הרי בני או עבדי או בן ביתי תחתי [שם]:

ואין משלחת במלחמה – רבי נחמיה אומר, אין משלחת במלחמה, דכתיב (ירמיה ט"ו) שלח מעל פניו ויצאו [מ"ר]:

ואין משלחת במלחמה – רבי אליעזר בן יעקב אומר, ואין משלחת במלחמה דכתיב (תהלים ע"ח) משלחת מלאכי רעים [שם]:

ולא ימלט וגו' – ולא ימלט רשע את בעליו – [אין אדם יכול לתת לפניו פסק ין ואין אדם יכול לומר לפניו, כתוב לי פסק דיני] [שם]:

ולא ימלט וגו' – רבי יצחק אומר, לפי שהיו ליצנים שבדורו של ירמיהו ממללין בפיהם ומפריזין באצבעותיהם ואומרים החזון אשר הוא חוזה וגו', אמר להם נביא לישראל, חייכם, כי בימיכם בית המרי [שם]:

ולא ימלט וגו' – רבי אליעזר בן יעקב אומר, ולא ימלט רשע את בעליו – אלו עשו תשובה, פשרו [מ"ר]:

אמרי שפר {ח} אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח. בבוא אליו מר המות לקחת רוחו ונשמתו ממנו, איננו שליט אז ברוחו לעצור אותו אף רגע אחד. גם אין שלטון ביום המות ביום הנורא ההוא אין שום שלטון אשר יעמוד לפניו, להציל נפשו מידו, כי הוא שליט על כל השליטים ושלטונו בכל משלה. גם אין משלחת במלחמה, עת אשר ילחמו כל איברי האדם עם מר המות, ויחוסו מאד על מבחר כחותיהם לתתם בידו, על כן יתאבקו עמו עד רגעם האחרון (כאשר באר החכם הזה בשיריו (שיר ז') על פי באור המלבי"ם), במלחמה האיומה הזאת אין שום שליחות, כי לא יוכל לשלוח אחר למלחמה הזאת, כי אם הוא בעצמו יתיצב למלחמה, ובכלות כחו יפול לפניו. גם לא ימלט רשע את בעליו. השם רשע מציין זדון לב האדם ועלילותיו הרעים אשר יתן חתיתו בארץ חיים, וכל אשר ישלח ידו בו לרעה יירא מגשת אליו בריב, נמצא שרשעו ממלטו מכל שוטניו כי הוא מפיל פחדיו עליהם, אבל ביומו האחרון לא ימלטהו גם רשעו, כי מר המות לא יסוג אחור מפחדו ולא יחת גם מתנופת ידו. וכאשר ישיב החכם אל לבו דברים כאלה יחזקו ויאמצו את לבבו בעבודת הבורא מבלי נטות אף צעד א' מדרכו הטובה בגלל הבלי העוה"ז, מדעתו היטב כי גם חייו אינם מסורים בידו, ובמה נחשבו הבלים כאלה?

 

רס״ג ואין שלטון ביום המות. אין מפלט מיום המיתה מחד,

ומאידך משמת האדם אין עליו לא מלך ולא שלטון.          

אוה"ח בראשית ואין שלטון ביום המות. לא נאמר זה על יעקב אבינו ע״ה, דכתיב ויכל יעקב לצוות את בניו… ויגוע, שרק משכילה לצוות אה בניו אסף רגליו אל המטה לגווע.   

 

(ט) אֶת־כָּל־זֶ֤ה רָאִ֙יתִי֙ וְנָת֣וֹן אֶת־לִבִּ֔י לְכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ה אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֧ט הָאָדָ֛ם בְּאָדָ֖ם לְרַ֥ע לֽוֹ:

מדרש זוטא – עת אשר שלט האדם באדם לרע לו.

קוה"ר עת אשר שלט וגו' – עת אשר שלט האדם באדם לרע לו – עת היא לרע לו לשולט ועת היא לרע לו לנשלט דאמר רבי אלעזר אין לך שהוא מתחייב באדם הזה אלא אדם כיוצא בו, [אין נפרעין בדין שמים מן הפוגע באדם – אלא רק מאדם שהוא כיוצא בו] רבי נתן אומר אפילו זאב וכלב מתחייבין [נפרעין בשמים], רבי הונא בר גוריון אמר אפילו מקל אפילו רצועה מתחייבין [נפרעין ביוה"ד] הדא הוא דכתיב (ישעיהו פרק ט ג) 'כִּ֣י אֶת־עֹ֣ל סֻבֳּל֗וֹ וְאֵת֙ מַטֵּ֣ה שִׁכְמ֔וֹ שֵׁ֖בֶט הַנֹּגֵ֣שׂ בּ֑וֹ הַחִתֹּ֖תָ כְּי֥וֹם מִדְיָֽן' כיום הדין.

פסיקתא זוטרתא את כל זה ראיתי ונתון. הייתי נותן את לבי להתבונן לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש,

וראיתי עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. שאדם קונה עבד והוא קם על אדונו והורגו, מלך יוצא למלחמה והוא לוקח בשביה אנשים, ואחד מהם עומד והורגו:

ס"א עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. אמר ר' אלעזר שהאדם מתחייב על חבירו והוא שולט בו ומכהו ומצערו ומתחייב ליום הדין, לכך נאמר לרע לו, שהאדם השולט בבני אדם יבא עת ויהיה רע לו שלא הוכיחם.

רש"י את כל זה ראיתי – האמור למעלה:

ונתון את לבי לכל המעשה – וגם לכל מעשה בני אדם נתתי את לבי וראיתי עת אשר שלט אדם בחבירו וגבר עליו וסופו נהפך לרעתו

עמלק נתגבר על ישראל וסופו (במדבר כד) ואחריתו עדי אובד כך פרעה כן נבוכדנצר וכן סנחריב:

אמרי שפר {ט} את כל זה ראיתי ונתון את לבי. כל אלה הדברים אשר יאמצו לבב החכם לאחוז דרכו שהם:

לכל חפץ יש עת ומשפט, כי איננו יודע מה שיהיה וכו', אין אדם שליט ברוח וכו',

את כל אלה ראיתי גם אני ונתתי את לבי להם לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש לכל מעשה זר הנעשה בעולם אשר יתחמץ לבב האדם עליו, הועיל לי הענינים הנכבדים האלה, אשר נתתי את לבי להם, ורווח לי.

וביותר הועילו לי עת אשר שלט האדם באדם לרע לו אשר אז יסער לב הנעשק, וכליותיו ישתוננו לכחש השגחת ה', אבל אנכי לא התפעלתי מזה מאומה,

כי נדמו בעיני לשני ילדים קטנים המריבים בצעצועיהם, וקם האחד וחטף צעצועיו מיד רעהו,

והוא יתמרמר עליו בבכי וזעקה, ויתאונן על זה מאד, אבל בעבוֹר גדול עליהם ילעג לקול בכיו ויבוז להם בלבו כי שניהם ישגו בהבל.

כן נדמו בעיני גם אלה העושק והעשוק יחדיו אשר נתעו בשווא, ולא ישימו לבם לאחריתם.

כי לו פקחו עיניהם לראות תהלוכות החיים תחת השמש, כי עתה לא ערב לב זה להרע לרעהו,

וזה לא פער פיו לדבר סרה בקצפו.

מוהר״ן – אשר שלט האדם כאדם. מדבר בשרה שנלקחה לבית פרעה.

לרע לו. שליקטה משם ניצוצות הקדושה.  

ומעי"ז כ' במשנת הגלגולים – בענין גלגול שכם בן חמור ודינה [בהערה]

דע עוד שדינה היא גלגול אמתלאי בת כרנבו אשת תרח, ובגלגולה הקודם פגמה בכך שנבעלה לתרח בהיותה נידה, ולכן אירע לה אותו מעשה שנבעלה לשכם בן חמור החוי, שהגוי אינו שומר דם נדות, ונקנסה בזה.

ועוד יש תועלת בזה, כי הכתוב אומר, ותהי נדתה עליו, כי הבועל נדה, אותה טומאת הנדות קופצת על בועלה, ואז שכם בן חמור נשא עליו באותה הבעילה את כל הטומאה ההיא של דינה בענין הנדה, ונשארה היא טהורה ומתוקנת, וזהו שמה "דינה" אותיות "נידה" [לקוטי תורה ושער הפסוקים על איוב, ספה"ג פ"נ].

נמצא לפ"ז שטובה גדולה עשה לה שכם בן חמור בבואו עליה – שטיהרה.

ולפ"ז יבואר לשון הכתוב [בראשית לד-יג] "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחֹתם" ר"ל שטענתם "אשר טמא את דינה אחותם" הייתה במרמה, שהרי היה זה לטובתה ולרעתו כמשנ"ת, וא"כ המרמה היא שהם עשו מזה רעש גדול שעשה רע עם אחותם, בזמן שבאמת טובה גדולה היא [לב אריה האשקי, פ' מקץ, נ.י. תשנ"א].

 

שערי שמחה – אשר שלט האדם כאדם לרע לו. כתיב אדם אתם ואמרו חז״ל אתם קרויים אדם ואין אומות

העולם קרויים אדם, ואמר רבנו תם שהאדם בה׳ הידיעה כולל גם אומות העולם.

ואפשר לומר שאדם נקראת הנשמה הרואה ואינה נראית והאדם נקרא הגוף שאפשר להראות ולהצביע עליו

וזהו שנאמר אשר שלט האדם, הגוף, באדם, בנשמה, ואז זה לרע לו.       

ערבי נחל בראשית – אשר שלט האדם כאדם לרע לו. כתב האר״י ז״ל שהאדם דקליפה שולט באדם דקדושה ואין מניח לנשמה גבוהה לרדת למקום טוב,

וזהו שאמרו חז״ל מפני מה אין תלמידי חכמים מצויין שיצאו מבניהם תלמידי חכמים.

 

 (י) וּבְכֵ֡ן רָאִיתִי֩ רְשָׁעִ֨ים קְבֻרִ֜ים וָבָ֗אוּ וּמִמְּק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יְהַלֵּ֔כוּ וְיִֽשְׁתַּכְּח֥וּ בָעִ֖יר אֲשֶׁ֣ר כֵּן־עָשׂ֑וּ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:

פסיקתא זוטרתא ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו. כלומר הרבה פעמים ראיתי רשעים קבורים שמתו ובאו מן העולם, כמו באה שמשה, ובא השמש:

וממקום קדוש יהלכו. כלומר כל זמן שהיו בחיים אותן הרשעים היו עושין עצמן כמו קדושים,

כענין שנאמר (ישעיה סה, ה) האומרים אליך אל תגש כי קדשתיך:

וישתכחו בעיר. מפני אותן הרשעים היו הצדיקים נשכחין מן העיר:

אשר כן עשו. שהיו עושין לישראל כן, כמו כן בנות צלפחד (במדבר כז, ז):

גם זה הבל. היאך היו הרשעים מתגברין על הצדיקים,

וכן הוא אומר (חבקוק א, ד) על כן תפוג תורה כי רשע מכתיר את הצדיק:

ס"א הרבה פעמים ראיתי רשעים קבורים שמתו ובאו, שבאו אחרים תחתיהם ועשו כמעשיהם של ראשונים,

וממקום קדוש יהלכו – [כמו 'יתרחקו'] לעולם לא נתחברו עם הקדושים לא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות,

וישתכחו בעיר אשר כן עשו – כי נשכח זכרם מן העיר שהיו עושין בהן הרעות, ולא שמו האחרונים בלבם לאמר מה הנייה לנו לעשות עוד רעה אלא עושין כמותם, גם זה הבל שבאו לעולם.

רש"י ובכן – ואז:

ראיתי רשעים קבורים – בנבואה זו ראיתי [הכשדים בבית ראשון ורומי בבית שני] – רשעים קבורים שהיו ראוים להטמן בעפר

שהיו נבזים בין שאר אומות שנאמר עליהם (ישעיה כג) זה העם לא היה [נאמר על הכשדים]

ובאו וממקום קדוש יהלכו – ושלטו בביתו של הקדוש ברוך הוא שהוא מקום קדוש

יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו – ובלכתם משם אל ארצם היו משתבחים בעירם אשר כך וכך עשו בביתו של מקום אל תקרי וישתכחו אלא וישתבחו, כך דרשוהו רז"ל.

וישתכחו בעיר אשר כן עשו – ולעניין השכחה כך נדרש באגדה – וסופו שישתכח שמם וזכרם מן העיר עצמה אשר כן עשו בה שנאמר (יואל ד) וקבצתי את כל הגוים אל עמק יהושפט

במקום שניאצו לפניו יפרע מהם וכן הוא אומר (תהלים עג) אדו' בָעיר צלמם ותבזה [רש"י שם: בירושלים שהרעו עליה – שם נתבזה צלם דמותם ונשרפו כלם (ובפירושו שם קאי אסנחריב ומות חילותיו)]:

גם זה – אחד מן ההבלים שנמסרו לעולם לייגע את הבריות –

שאין הקדוש ברוך הוא ממהר להפרע בעושי הרעה והבריות סבורים אין דין ואין דיין:

אבן עזרא ובכן – המפרשים השתבשו בפסוק הזה יש מפרש קבורים שמורים בארמונם, ויפרשו ובאו ויהלכו שיעשו רצונם, ויפרשו וישתכחו מתרגום וימצאו, ואחרים אמרו כי ובאו נעלמו כמו ובא השמש גם זה איננו נכון כי לא ימצא זה הענין כי אם בשמש בעבור היותו הפך יצא וכן הוא אומר השמש יצא על הארץ ומפרשים אמרו בא בשכרו שהוא כמוהו ואיננו כן רק בא לו זה הדבר שלא ישולם לו בעבור שכרו וכן טעו פייטנים רבים שיאמרו מאורה וישלימו קומי אורי כי בא אורך ודבריהם סותרין זה את זה אם לא ישלימו הפסוק וזה פירושו קומי אורי כי נעלם אורך הקדמון וזרח עליך כבוד יי' וכן יפרש לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וזה פירוש הפסוק

'ובכן' כמו תרגום אז, והענין כשנתתי את לבי אז ראיתי רשעים ששלטו באדם והרעו להם מתו בלא יסורין, קבוריםבקברם כעניין כי אין חרצובות למותם [פי' שם האבן עזרא (תהלים פרק עג פסוק ד)

'גם במותם ימותו בלא פגעים ותחלואים נגעים ומכאובים כאילו אין לנפשם קישורים עם גופם'],

ובאו – לעולם שנית והענין שיבואו בניהם ויעמדו במקומם ויעמוד זכרם

ו[לעומתם] אשר ממקום קדוש יהלכו והענין כי [הצדיקים הם] הקדושים שימותו [פעמים] בלא בן, וישתכחו בעיר שהיו שמה [נשכח שמם היות ולא הותירו זרע], והם אשר עשו כן האמת [-עבדו את ה'], כמו כן בנות צלפחד דוברות, תמה איך נכרת זכר הצדיק ונשכח כל טוב שעשה [הצדיק,

ולעומתו] והרשע מת בשלוה והניח בנים במקומו, גם זה הבל:

אלשיך אחרי אומרו את כל זה ראיתי וכו' שהוא במראת רוח הקדש, אמר ובכן במראה ההיא ראיתי עוד רשעים וכו'. והוא, כי הנה עד כה דבר למצוא תיקון אל האדם להשיג שלמותו, וגזר אומר כי אין כחכמה.

והלא היה מקום לומר כי הנה יש תיקון זולת זה, הכרחי אל כל אדם, והוא הגלגול,

אשר אמרו רז"ל שלא יבצר מכל איש להתגלגל פעמים שלש, והוא יתברך יכינהו בכל פעם לתקן את אשר עוות בראשונה. לזה אמר כי ראה מראה אשר בה הכיר כי גם זה הבל. כי לא יהיה התיקון בטוח,

כי הנה ראיתי רשעים שאחר שהיו קבורים שבו ובאו בגלגול אל העולם הזה, ובמקום שהיה להם לתקן אדרבא קלקלו.

כי הנה ידוע כי כאשר יחטא איש מתחיל לפרוש ממקור הקדושה, וכל מה שהוא הולך וחוטא הוא הולך ומתפרד יותר שורש נפשו מהקדושה, ועל כן הוא הגלגול לחזור להתקרב אל הקדושה בשובו פה לתקן את אשר עותו.

ואמר שראה רשעים שאחר שמתו והיו קבורים ובאו בגלגול אל העולם הזה, ובמקום שהיה להם לתקן ולהתקרב אל הקדושה אדרבא יוסיפו לחטא וממקום הקדוש יהלכו ויפרשו ממנו.

ומי גרם להם רעה זו?

הוא כי אילו בבואם שנית היו זוכרים מעשיהם הרעים שעליהם שבו לתקנם היו מתקנים

אך הנה וישתכחו [מעשיהם הרעים מהגלגול הקודם] בעיר, בבואם אל עיר קטנה הוא הגוף,

אשר כן עשובראשונה כמעשיהם שעושים עתה. אם כן גם זה הבל שאינו תיקון בטוח לכל:

מהספר 'משנת הגלגולים' – גלגולי עשו – טיטוס

הגמרא בגיטין (שם) דורשת על טיטוס את הפסוק בקהלת (ח-י) 'ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו וגו' ניתן לומר שפסוק זה מרמז אכן על גלגולו של עשו בטיטוס:

[ובכן – גי' גלגו"ל. גם גי' חס"ד] ראיתי רשעים קבורים ובאו- זה עשו הרשע שנקבר ובא כעת בגלגול, וממקום קדוש יהלכו- שבא ממקום קדוש- ממערת המכפלה שם נטמן ראשו, וישתכחו בעיר- בירושלים לכובשה, אשר כן עשו- בחייו שזלזל עשו בבית המקדש, כנ"ל. ועוד יש לומר שהמילה 'עשו' מרמזת לעשו הרשע- אשר כן– הוא עֵשָׂו.

 

תורה תמימה רשעים קברים – דבר אחר רשעים קבוריםבגרים איירי, שהם באים ועושים תשובה,

וממקום קדוש יהלכו – על ידי שהלכו במקום קדוש – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות,

וישתכחו בעירוישתכחו [עזבו ושכחו] מעשים רעים אשר כן עשו, וישתכחו [כמו וישתבחו] במעשיהם הטובים אשר כן עשו בעיר, גם זה הבל – שאין הבריות באין ומתקדשין לתחת כנפי השכינה [בתנחומא ריש פ' יתרו הלשון יותר מבורר, וז"ל, גם זה הבל, וכי אין זה הבל שאומות העולם רואין אותן האיך הם באים ומתגיירים ונכנסין תחת כנפי השכינה ואינן מתגיירים] [מ"ר]:

אמרי שפר {י} ובכן ואז בהשיבי אל לבבי הענינים האלה, הועילו לו לדבר מפליא יותר, לבלתי התפעל ממנו. והוא: ראיתי רשעים קבורים ובאו. כי הרשע אשר הוא עשיר יצא שמו בעבור עשרו כי רבים צריכים לו, ולא יאבד שמו בחייו.

אבל אם הוא עני ודל ירקב שמו גם בחייו, כי מי יזכירהו? ע"כ יקראו רשעים כאלה רשעים קבורים,

כי כמתים נחשבו גם בחייהם, ואבד זכרם.

אבל אם לאחר זמן יתעשרו ויאספו הון רב יצאו מ'קבריהם' ויבואו מראש על פני הארץ.

זה יחניפנו, וזה יברכנו, וזה יהלל בשערים מעשיו כי חננו במתת ידו.

רשעים כאלה ראיתי כי באו מקבריהם [שיצאו מעניותם],

וממקום קדוש יהלכו ממקום קדוש ורם אשר יתאספו שם קריאי מועד אנשי שם לפקח על עניני הכלל,

משם ראיתי אותם מהלכים כי ישבו שם בראש הקרואים [נהיו ראשי הקהל..], ובדעותיהם הכריעו את כולם

וישתכחו בעיר אשר כן עשו. מראים עצמם כאלו שכחו את תועבותיהם בעיר עצמה אשר כן עשו התועבה

(שכן דרך בנין התפעל להורות לפעמים על הפעל המדומה כמו יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב משלי י"ג). כי יעיזו פניהם לשפוך בוז על נדיבים ונכבדי ארץ כאלו הלכו מעודם בדרך הישרה, ולא עשו תועבה מימיהם, ולא יבושו במעשיהם הנתעבים, ועל דבר זה ישתוממו רבים ויתמהו מאד על תהפוכות כאלה, ולא ידעו סבתם. אבל אנכי אמרתי גם זה הבל ולא תמהתי על זה מאומה כי סבת הדבר הלא גלוי לכל.

 

 (יא) אֲשֶׁר֙ אֵין־נַעֲשָׂ֣ה פִתְגָ֔ם מַעֲשֵׂ֥ה הָרָעָ֖ה מְהֵרָ֑ה עַל־כֵּ֡ן מָלֵ֞א לֵ֧ב בְּֽנֵי־הָאָדָ֛ם בָּהֶ֖ם לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע:

פסיקתא זוטרתא אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה. אין הקדוש ברוך הוא עושה דין ונקמה בעושי מעשה הרעה שיבא עליהם מפלתם במהרה.

על כן מלא לב בני האדם בהם בעצמם לעשות רע. לפי שרואין שהקב"ה ארך אפים מתקשים לעשות רע.

אלשיך אשר וכו'. אחרי בקשו עד כה דרכים לתקן האדם אם לכת אל בית אבל או שמוע גערת חכם או הדבק בחכמה, ראה והנה נוכל לומר הלא אתה אמרת כי אין פחד מהיצר הרע, כי טוב ילד מסכן וחכם, הוא היצר הטוב,

ממלך וכו', ושקרוב לשמוע את היצר הטוב מאת היצר הרע,

וכי יש עמו הכנות להיות מעיר לעזור ליצר הטוב, וגם שדבריו דברי חכמה הפך היצר הרע שכל דבריו פתיות ובל ידע מה, ואם כן למה תירא ממנו שתחתור היבשה להמלט ממנו.

לזה אמר הנה יש לו עזר כנגדו, הלא הוא כי אשר אין נעשה פתגם וגזרת מעשה הרע מהרה,

שמניחים ענשו לאחר מות, מלא לב בני האדם בהם, כלומר משני הלבבות הלב אשר הוא בהם מתחלתם מעצמם הוא היצר הרע, הוא מלא לעשות רע כי בא מחמת טענה נגד היצר טוב:

אמרי שפר {יא} אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה שהוא מדת הבורא ית' להאריך אפו, ולא ימהר להעניש את הרשעים על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע ולא רק על פעם אחת לא ימהר להעניש כי גם

 

 

(יב) אֲשֶׁ֣ר חֹטֶ֗א עֹשֶׂ֥ה רָ֛ע מְאַ֖ת וּמַאֲרִ֣יךְ ל֑וֹ כִּ֚י גַּם־יוֹדֵ֣עַ אָ֔נִי אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה־טּוֹב֙ לְיִרְאֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִֽירְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו:

פסיקתא זוטרתא אשר חוטא עושה רע מאת. וכתיב (איוב לג, כט) פעמים שלוש עם גבר?

אלא מאת מאה שנים יחיה האדם ובכולם חוטא ומאריך ימים לו שמא ישוב בתשובה:

כי גם יודע אני. מזה הדבר יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלהים אשר יראו מלפניו.

שאם לעוברי רצונו כך מאריך לו להחיותו לחיי עד אם יחזור בתשובה, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.

רש"י אשר חוטא וגו' – לפי שרואים שהחוטא עושה רע מאת אלפי וריבואות ומאריך לו הקדוש ברוך הוא ואינו נפרע ממנו:

מאת – מקרא קצר ודבוק לפניו לומר מאת ימים מאת שנים מאת אלף וכן (ישעי' נא) ושכורת מקרא קצר וחסר שכורת כעס ולא מיין כשאר שכרות:

כי גם יודע אני – כי אף בכל זאת שאינו ממהר להפרע מן הרשעים ולהיות הפרש בין צדיקים לרשעים,

יודע אני שסוף כל אחד ואחד ליטול שכרו וליראיו יהיה טוב,

וטוב לא יהיה לרשע לפי אשר איננו ירא לפני האלהים:

אמרי שפר {יב} אשר חוטא עושה רע מאת [פעמים] ומאריך לו על כן יתיאשו מן הפורענות ולבם מלא לעשות רע. והאנשים אשר לא ישימו לבם לזה, יט לבבם לכחש השגחת ה' ושכר ועונש,

אבל אנכי לא נטיתי לבי מדרך האמונה, כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלהים, אשר ייראו מלפניו יראה אמתית לא יראה מזויפת.

 

(יג) וְטוֹב֙ לֹֽא־יִהְיֶ֣ה לָֽרָשָׁ֔ע וְלֹֽא־יַאֲרִ֥יךְ יָמִ֖ים כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁ֛ר אֵינֶ֥נּוּ יָרֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י אֱלֹהִֽים:

פסיקתא זוטרתא וטוב לא יהיה – לאותו רשע לעתיד לבא, ולא יאריך ימים – ביום הדין,

כצל עובר יהיה – שמיד יקבל דינו, שנאמר (תהלים א, ה) על כן לא יקומו רשעים במשפט ולא יהיה להם מעמד בדין: אשר איננו ירא מלפני האלהים. שלא חזר בתשובה.

אלשיך ושמא תאמר אין טענתו טענה כי מה שמאריכין לו הוא אולי ישוב כי הבחירה חפשית,

הלא נגד זה יש טענה כי אלו היה עובר עבירה אחת פעם ושתים הלא יש תקוה ישוב ממנה,

אך אשר עושה רע מאת פעמים (שזהו סמיכות התיו לסמוך אל תיבה שבעל פה כמו דאת אמר (דברים כא יא) אשת יפת תואר שהוא אשת איש (קידושין כא ב), וכן שנת לעיני (תהלים קלב ד) שהוא שנת קבע, ודומה להם)

אשר החוטא ושונה עד סך זה לא ישוב עוד מהרע ההוא כי נעשה לו היתר גמור, ועם כל זה מאריך לו,

על כן יתפקרו לעשות הרע:

ושמא תאמר הלא גם לזה יש תירוץ, והוא כי אם היה הוא יתברך פורע לאלתר היו כל העם רואים ויראים מהעונש ההוא, נמצאת עבודתם את ה' מחמת העונש ולא מלפניו יתברך למה שהוא אלהים אמת,

על כן לא עשה פתגם מעשה הרעה מהרה.

על כן אמר, מה שאמרתי שעל שלא נעשה פתגם [מעשה] הרעה מהרה שמלא וכו',

לא נעלם ממני תשובה זו, שהוא יתברך חפץ יעבדוהו לשמה למה שהוא ה' יתברך לעד ולא מפני היראה.

כי הלא גם יודע אני תשובה זו שטוב ליראי האלהים שלא יראו מחמת העונש כי אם מלפניו למה שהוא אלהי אמת, אך לא חששתי לזה.

והוא, כי הלא אם תספיק טענה זו יהיה לבל ילקה ביסורין בהעוותו, אך לפחות גם קוב לא יקבנו גם ברך לא יברכנו, וזהו 'וטוב לא יהיה לרשע' לפחות, לא יהיה לו רעה וגם לא יהיה לו טוב ולא יאריך ימים,

כיון שאינו ירא אפילו ממדת העונש, וזהו אשר איננו ירא מלפני האלהים:

תורה תמימה אשר איננו ירא – א"ר אלעזר, כל תלמיד חכם שאינו עומד מפני רבו נקרא רשע ואינו מאריך ימים ותלמודו משתכח, וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני האלהים,

מורא זו איני ידוע מהו, [נאמר כאן איננו ירא מלפני, ונאמר התם מפני שיבה תקום ויראת מאלהיך] הרי מורא זו קימה [קדושין ל"ג ב']:

אמרי שפר {יג} וטוב לא יהיה לרשע, ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני אלהים. ר"ל אם גם ירא הוא מלפניו בחיצוניותו, ובפנימיותו מזויף הוא,

לא יאריך ימים בזיופו זה, ולבסוף תגלה רעתו בקהל, כי כן תחייב השגחת ה'.

[ויש לי בזה עוד דברים. הנה כבר בארם המלבי"ם ז"ל דברי אברהם אבינו שאמר לאבימלך כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה (בראשית כ') וז"ל שם:

הודיע לו שגם אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול, וחקק לו נמוסים ישרים, והרגיל את עצמו במדות טובות עפ"י עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה הכל לפי עצת שכלו,

בכ"ז לא נוכל לבטוח על האיש ההוא, או על העם ההוא, שבעת תסיתהו תאותו לעשות רע שתמיד יגבר שכלו על תאותו,

כי בהפך עת תבער בו אש תאותו אל אשת חן, או אל הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל, לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע.

רק כח אחד נמצא בנפש האדם שבו נוכל לבטוח שלא נחטא, והיא מדת היראה השתולה בנפש, שממנה יסתעף סעיף אחד שהיא יראת אלהים.

עת תמלא הנפש מיראת אלהים, המשקיף על נגלהו ונסתריו, והצופה את כל מעשיו, אז גם עת אשר יגבר עליו יצרו יירא ויבוש מהמלך הגדול הרואה את כל מעשיו ויזהר מעשות רע, וכמ"ש יראת ה' מוסר חכמה, יראת ה' ראשית דעת עכ"ל שם.

עפ"ז נוכל לפרש ג"כ דברי החכם בזה, אשר אם נראה עליזי גאוה אשר ישליכו יראת אלהים אחרי גום,

ובכל מעשיהם יתנהגו רק עפ"י שכלם, ורק גאות רוחם לא תתנם עשות עול, וע"כ לא נמצא בידם עון אשר חטא,

בכל זאת לא נוכל לבטוח בהם שיעמדו בכשרונם בכל עת, ובלא ספק אם תבוא לידו דבר עברה בסתר,

תגבר תאותו על שכלו ויעשה כל רע, יען אשר אין בו יראת אלהים להניעו מרעתו

והשכל לא ישלוט בו כי אם במקום רואים אשר יבוש מהם לעשות תועבה.

ולפי זה יחלק הפסוק הזה לשני מאמרים שני נושאים, ושני נשואים.

טוב לא יהיה – לרשע, ולא יאריך ימים – אשר איננו ירא, כי בהכרח ימוטו רגליו.

[רק יען אשר להנושא רשע יאותו שני הנשואים ע"כ בא האתנח במלת כצל]:

 

(יד) יֶשׁ־הֶבֶל֘ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה עַל־הָאָרֶץ֒ אֲשֶׁ֣ר ׀ יֵ֣שׁ צַדִּיקִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מַגִּ֤יעַ אֲלֵהֶם֙ כְּמַעֲשֵׂ֣ה הָרְשָׁעִ֔ים וְיֵ֣שׁ רְשָׁעִ֔ים שֶׁמַּגִּ֥יעַ אֲלֵהֶ֖ם כְּמַעֲשֵׂ֣ה הַצַּדִּיקִ֑ים אָמַ֕רְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:

רש"י יש הבל – דבר המבהיל את הבריות:

אשר יש צדיקים – שמגיע אליהם רעה כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם טובה כמעשה הצדיקים אמרתי שגם זה אחד מן ההבלים הנוהגים בעולם

ורבותינו דרשו לצד אחר במסכת הוריות ואינו מיושב לי על שיטת דבור שסיים החכם לומר שגם זה הבל:

תורה תמימה אשר יש צדיקים וגו' – אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים של עוה"ז בעוה"ז, ואוי להם לרשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים של עוה"ז בעוה"ז [הוריות י' ב']:

אלשיך ושמא תאמרו, הנה יש תשובה אחרת אל טובות הרשעים בעולם הזה,

והוא למען האכילם שכר מצוותיהם וילכו נקיים מהן, וכמאמר הכתוב (תהלים צב ח) בפרוח כו' להשמדם וכו',

והוא דבר תורה (דברים ז י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו,

הפך יסורי הצדיקים שהוא למרק אשמותם ויצאו נקיים מעונותם.

אך גם זה איננו שוה אל תירוץ זה, כי הלא אילו כל הצדיקים היו בעלי יסורין וכל הרשעים ישבעון טוב – החרשתי, כי אומר אין זה כי אם חפץ ה' להאכיל לרשעים זכויותיהם בעולם הזה ולמרק אשמות הצדיקים,

ועל כן לצדיק רע לו פה וייטב לרשעים.

אך מה שאני דואג הוא כי בכל כת יש שני הדברים,

כי יש צדיקים שמגיע אליהם רעה כמעשה הרשעים, ולא כולם כי אם 'יש' שהוא מקצתם,

וכן 'יש' רשעים שמגיע אליהם טובה כמעשה הצדיקים, אך לא כולם כאומרו 'יש'.

ולפי הדרך הזה היה ראוי [כי] טוב יהיה לכל איש רשע, ויסורין לכל צדיק.

על כן אמרתי כי גם זה הבל, כי גם תשובתם זו איננה מעלה את הקושיא אשר הקשיתי:

אמרי שפר {יד} יש הבל אשר נעשה על הארץ. כל אשר העמקתי לתור בתהלוכות החיים, כן הוספתי לראות דברים מפליאים יותר והוא: אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, ודברים האלה יפליאו לב האדם הפלא ופלא, כי הם תהפוכות נוראים מהקצה אל הקצה,

ומהם יתפעלו כל באי עולם.

אבל אנכי לא התפעלתי מזה, בשכבר הכרתי היטב כל חיי העוה"ז כי הבל המה, על כן נדמו בעיני כשני נערים הלוקחים תורה מפי מורה אחד, האחד הוא בן משכיל ומקשיב לכל מורהו, והשני הוא בן מביש וממר להוריו, ובכל זאת רכש לו השני כפתורים ופרחים, וכל שעשועי הילדים,

והראשון ידיו ריקות אין לו מאומה אשר בלא ספק לא יתפעל מזה כל משכיל,

מדעתו היטב את כל רכוש הילד השני וכל קנינו, כי מהבל המה יחד.

כן לא התפעלתי גם אנכי ממעשה הצדיקים והרשעים בעוה"ז:

כי אמרתי שגם זה הבל ואיך יסתער לבי על הבלים כאלה אם לא אבין תהלוכותם ומשטרם בארץ?

ואחרי אשר תרתי בכל עניני העולם והכרתים היטב כי מהבל המה יחד ע"כ

 

(טו) וְשִׁבַּ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ אֶת־הַשִּׂמְחָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ט֤וֹב לָֽאָדָם֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּ֛י אִם־לֶאֱכ֥וֹל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׂמ֑וֹחַ וְה֞וּא יִלְוֶ֣נּוּ בַעֲמָל֗וֹ יְמֵ֥י חַיָּ֛יו אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:

רש"י את השמחה – שיהא שמח בחלקו ועוסק בפקודים ישרים משמחי לב ולא יהא שטוף אחר הרבות הון בנשך ומרבית וגזל

כל מי שאינו שמח בחלקו ושטוף אחר הממון בא לידי עבירות גזל ואונאה ורבית

ושאינו שמח בחלקו לענין אהבת אשתו שטוף אחרי הנשים להרהר אחרי אשת איש:

לאכול ולשתות – ממה שחנן לו הקדוש ברוך הוא ולשמח בחלקו,

ומדרש אגדה כל אכילה ושתיה שבקהלת אינה אלא תלמוד תורה כענין שנאמר (ישעיה כח) לכו שברו ואכלו וגו':

והוא ילונו – יתחבר עמו כעניין שנאמר (שם ישעיהו נח) והלך לפניך צדקך:

ימי חייו אשר נתן לו האלהים – יעשה כך וסוף המקרא מוסב על ראשו ומקרא מסורס הוא –

 "אין טוב לאדם ימי חייו אשר נתן לו האלהים כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילוונו בעמלו":

פסיקתא זוטרתא ושבחתי אני את השמחה. אלו המצות, כענין שנאמר (משלי כא, טו) שמחה לצדיק עשות משפט: אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכל ולשתות ולשמוח והוא ילוונו בעמלו. אמר ר' יוסי וכי האכילה והשתיה מלוין לאדם בשעת מיתתו, אלא בידוע שאין הכתוב מדבר כי אם במעשים טובים ובמצות.

 

תורה תמימה ושבחתי אני את השמחה – זו שמחה של מצוה [שבת ל' ב']:

לאכל ולשתות – וסמיך ליה והוא ילונו בעמלו ימי חייו, בעמלו – בעולמו, בעולם הזה, ימי חייו – לקבר,

וכי יש מאכל ומשתה בקבר שמלוין את האדם לקברו? אלא אלו תורה ומעשים טובים שעושה האדם [מ"ר]:

אמרי שפר {טו} ושבחתי אני את השמחה. השרש שמח נבדל מיתר השמות הנרדפים לו שהוראתו על הרוב שמחת הלב התמידית הנקראת בל"א (צו פריעדען), וענינו רק הפך העצב והיגון,

וכן הורגל בפי החכמים לאמר: שמח בחלקו, ובודאי אין כונתם לומר שהוא שש ועלז על חלקו אם גם נגד רצונו הוא, רק אשר הוא שבע רצון על חלקו, וכל המקרים אשר יעברו עליו לא יעצבו את רוחו,

השמחה הזאת ישבח פה החכם.

ואחר אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות שהם ראשי הצטרכות האדם המוכרחים להקים חייו, ולבד שני אלה ולשמוח להיות שבע רצון על כל מקרה אשר יקרהו, אם טוב ואם רע הוא.

אך באיזה אופן יסכין את עצמו לדבר כבד כזה ובמה יכריח כל כחות נפשו להסכים עמו על מדה יקרה כזאת? ע"ז איעצהו תחבולה נכונה שישים אל לבו על כל דבר אשר רכש לו שהוא ילונו בעמלו.

הנה אם יתנפל איש מסכן לפני עשיר להלוות לו כסף והוא ימאן להלות לו, עד אשר יפצר בו ברוב עמל, והוא יעתר לבקשתו,

ובצאתו מפניו יתעה [הלווה] בשוה לאמר: הלא עמלתי הרבה על הכסף הזה טרם השגתיו,

ואם כן קניתי אותו בעמלי זה, ואעשה בו כרצונו,

ועפ"י טעותו זאת יפזר הכסף לכל אות נפשו ולא ישים לבו להשיבו עוד אל אשר נושה בו.

הנתעה הזה בודאי ינחם באחריתו, כי יכביד עליו עבוטים בבלעו חיל זרים,

ובבוא הנושה לגבות נשיהו יתקצף עליו וישטמהו בשכבר נואש מהשיב לו עוד את כספו ויחזיק בו כבשלו. בטעות הזה יתעו רוב באי העולם ברכשם להם כל רכושם ברוב עמל ובזעת אפם,

ובזה ידמו בנפשם כי קנו להם הונם לקנין עולם, וכאשר ילקח מהם מאומה יתרעמו וירגנו מאד.

אבל לו חכמו ישכילו כי לא במכר בא להם רכושם אשר רכשו כי אם בהלואה והמלוה סופו להחזיר וע"ז אראה לכם שתי ראיות נכונות,

א] ימי חייו אשר נתן לו האלהים. הנה בבוא קונים לקנות סחורה לא ניכר שוע לפני דל,

וגם העני בבואו אל החנות עם אגורת כספו לא יתנפל לפני החנוני לחוננו בסחורתו,

כי לא יבוש לגשת בעצמו אל הסחורה לקחתה אם נכון לבו בטוח כי מחירה בידו.

[לעומת זאת -] רק אז יפיל העני אור פניו – בבואו בידים ריקות לבקש ממנו בהקפה,

או כי יבוא אל העשיר ללוות ממנו כסף אז לא יערב לבו לגשת אל אמתחתו לקחת בעצמו,

כי אז יתנפל לפניו בתחנונים ויחכה על חסדו לחוננו בנדיבת לבו.

ויש אשר יתחנן לפני העשיר ברוב עמל וכל עמלו יהיה לריק, כי ישיב את פניו עת אשר גם אדם אחר בא לפני העשיר ההוא והוא ענהו טרם קרא ובחשק נפשו מלא בקשתו,

ולא רחוק עני כזה מהעני הדופק על פתחי נדיבים לבקש פת לחם,

כי שניהם יצפו על מתת יד הנדיב ולא יעזו לקחת בעצמם.

את זאת יראה כל אדם בנפשו בכל עת אשר אם גם יעמול בזעת אפו ובחריצות נפלאה,

בכל זאת אין בידו טובו לקחת כאות נפשו, רק את אשר ['נתן לו האלקים' -] יחוננהו האלהים האדיר המנהל את הטבע, אותו יקח.

 

ויש אשר ירבה לעמול בשקידה נפלאה ויעלה חרס בידו, ורעהו לא יעשה מאומה ובתיו מלאים כל טוב.

הלא אין ראיה גדולה מזו שכל רכושו אשר ירכשו לו לא בקנין יבוא אליו כי אם בהלואה,

כי על כן אין כולם שוים בו, כמו במכר, רק את אשר יחפוץ בו המלוה יעביטנו, ואת אשר אין נפשו אליו לא ילונו.

ב] והראיה השנית תחת השמש. השמש מציין לעולם זמן הנגבל, כי הוא מנהל את הזמן.

והנה אם ימכר איש ממכר לעמיתו לא יגביל לו זמן כי לצמיתות ימכר לו,

אבל אם ילוה אותו כסף או כל מאומה יגביל לו זמן מתי להשיב לו.

ובראותו את כל עניני העולם כי נתונים המה תחת הזמן ובבוא עתם יחלפו ויעבורו,

הרי ראיה גלויה כי רק בהלואה באו אל האדם לא בקנין.

ולו ישים האדם אל לבו הענין הנכבד הזה שהוא ילונו בעמלו שרוב עמלו שיעמול על כל דבר טרם ישיגו,

הוא יעמול עליו רק ללוותו לא לקנותו, כי עתה לא יחרה לו ולא יפלו פניו בהלקח ממנו מאומה.

– ובזה נתבאר לנו איך כל הון העוה"ז אך הלואה הוא ביד בעליו מצד הלוה,

 

אולם באיזה אופן תהיה ההלואה מצד המלוה? ומי הוא המלוה? ואיך תושב המלוה לידו?

את כל אלה כבר באר אבי המחבר בתהלותיו (סי' ל"ז) לוה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן.

אשר לכאורה יפלא הלא ראינו כמה רשעים אשר יכחשו לאל ממעל ובכל זאת יקר בעיניהם ממון חברם [מלגוזלו], וחרפה גדולה להם לבלוע חיל זרים, ואיך החליט לאמר לוה רשע ולא ישלם?

ויבואר זאת לנו עפ"י כללי הלשון בהבדל שבין שאלה להלואה, אשר גם חז"ל הזכירו זאת כמה פעמים,

שאלה בדבר המוחזר בעין והלואה בדבר שאינו חוזר בעין,

כי יוכל איש ללות מרעהו ארבעה דינרים ולהשיב לו סלע אחד, או עשרים גרה ולהשיב לו שקל אחד.

ועל כן נקרא גם לקיחת סחורה בהקפה הלואה בלשון עברי כי אחת היא,

אם לוקח ממנו עשרים גרה רשות לו לעשות בהם כרצונו, רק שעליו להשיב לו לאחר זמן שקל,

או אם לוקח ממנו בהקפה בעד שקל סחורה ורשות לו ג"כ לעשות בה כרצונו,

רק שעליו לשלם לו שקל כסף לאח"ז. וכן מצינו מפורש במשנה שנקרא הקפה בלשון הלואה:

החוני מקיף – וכל הרוצה ללות יבוא וילוה. והנה אם נשים עין על הארץ אשר אנחנו יושבים עליה ועל כל הליכותיה, נראה בחוש שהיא חנות פתוחה אשר יקיפו בה לכל באי העולם,

וכל דבר קטון או גדול אשר יקח בה האדם מיד החנוני הגדול והנכבד השליט על כל מרחבי החנות הגדולה הזאת, ייכתב בפנקס שהוא לקח סחורה בהקפה ועליו לשלם מחירה,

ומה הוא המחיר? הם המצות והחקים אשר צוה אלהינו אותנו, וזה הוא התשלום אשר נשלם לו בעד הסחורה אשר נקח מידו להחיות נפשנו, כי הם יעלו לריח ניחוח לפניו, שאמר ונעשה רצונו.

והאיש הלוקח סחורה בחנות הזאת כאות נפשו הרחבה כל ימיו ואינו משלם בעדם כי אינו עושה רצון קונהו, הוא נקרא רשע, ועליו אמר דוד: לוה רשע ולא ישלם, ר"ל לוקח סחורה בהקפה ואינו משלם בעד הסחורה. [ובזה נאה הלשון 'ישלם' אשר לכאורה לא יפול על הלואה (שהיה לו לומר 'יפרע')].

ובכל זאת הצדיק בכל דרכיו חונן ונותן כי לא יתכן לאמר בלשון מלוה או מקיף אחר שהרשע אינו משלם,

רק שהוא מחוננהו ברוב חסדו במתנת חנם.

ובזה נתבאר לנו ההלואה הכללית הזאת בין מצד הלוה, בין מצד המלוה *).

 

(טז) כַּאֲשֶׁ֨ר נָתַ֤תִּי אֶת־לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְלִרְאוֹת֙ אֶת־הָ֣עִנְיָ֔ן אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה עַל־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י גַ֤ם בַּיּוֹם֙ וּבַלַּ֔יְלָה שֵׁנָ֕ה בְּעֵינָ֖יו אֵינֶ֥נּוּ רֹאֶֽה:

מדרש זוטא – כאשר נתתי [את] לבי וגו' שנה בעיניו איננו רואה. אינו רואה תשובה לפניו ואינו עושה,

שני דברים טובים קרובים לך ורחוקים ממך, רחוקים ממך וקרובים לך,

תשובה קרובה לך ורחוקה ממך [כשאינו עוזב מעשיו הרעים], [ואע"פ ש]רחוקה ממך וקרובה לך [בידך עדיין לקרבה אליך],

מיתה קרובה לך ורחוקה ממך [כשתתקן דרכיך], רחוקה ממך וקרובה לך [כשתקלקל דרכיך].

פסיקתא זוטרתא כאשר נתתי את לבי וגו'. אלו העמלים בהבלי העולם ומשתדלין לצבור הון רב,

והוא הבל והתשובה לפניו ואינו עושה.

רש"י כאשר נתתי את לבי – אין כאשר זה משמש לשון דוגמא כמו כאשר עשה כן יעשה אלא לשון זמן

(בראשית לז) כמו כאשר בא יוסף כאשר (שם בראשית מג) כלו לאכול וגומר

אף זה כן כשהייתי נותן לבי לדעת ולתור וגומר, אז וראיתי כל מעשה האלהים:

שינה בעיניו איננו רואה – הרשע השטוף אחר הממון והעריות:

תורה תמימה שנה בעיניו איננו רואה – אינו רואה יום המיתה ואינו עושה תשובה [שם]:

אמרי שפר {טז} כאשר נתתי את לבי לדעת חכמה כאשר העמקתי לחקור בענין הזה, ונתאמת אצלי בחכמה הענין הנכבד הזה. ואח"כ נשאתי את עיני לראות את הענין אשר נעשה על הארץ אם ידע האדם מהות עמלו כפי אשר בררתי פה, ואם יתנהג עמו כחוק הלואה, אבל ראיתי תהפכות כי גם ביום ובלילה שנה בעיניו איננו רואה.

הוא לא ידע את אשר לפניו ורוח דמיונו יוליכהו שולל לדמות על עמלו כי קנוי הוא לו קנין עולם,

על כן יעמל בו יומם ולילה מבלי שום תועלת.

ודמיונו כאיש המרבה ללות כסף הרבה שנה תמימה, וזמן הפרעון יגבילו לו בצאת השנה,

וגם ביום האחרון מהשנה עוד לא יחדל ללוות עד אשר יגיע זמן הפרעון ויסבו עליו נושיו,

ויקחו איש כספו והוא לא השתכר מאומה בכסף אשר לוה,

כי כילה כל ימי השנה בעמלו ללוות ולא נותר לו עת להשתכר בהם.

ככה יבלה גם האדם כל ימי חייו הקצובים רק להרבות ללוות כסף וכלים ועד רגעו האחרון לא יחדל ללוות, ובבוא עתו לשוב אל בית עולמו יושבו חפציו לבעליהם, או אל אשר ייטב בעיני המלוה להלוותם עוד,

והוא ילך ריקם ומאומה לא ישא בעמלו.

 

(יז) וְרָאִיתִי֘ אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִים֒ כִּי֩ לֹ֨א יוּכַ֜ל הָאָדָ֗ם לִמְצוֹא֙ אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂה֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה תַֽחַת־ הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּ֠שֶׁל אֲשֶׁ֨ר יַעֲמֹ֧ל הָאָדָ֛ם לְבַקֵּ֖שׁ וְלֹ֣א יִמְצָ֑א וְגַ֨ם אִם־יֹאמַ֤ר הֶֽחָכָם֙ לָדַ֔עַת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִמְצֹֽא:

רש"י את כל מעשה האלהים – שמסר לבריות:

כי לא יוכל האדם למצוא וגו' – אין הבריות יכולין לעמוד על סוף דרכו של הקדוש ברוך הוא

מה שכר כל 'המעשה שנעשה תחת השמש' שרואין רשעים מצליחים וצדיקים יורדים:

בשל אשר יעמול האדם לבקש – בשביל אשר ראיתי הרבה עמלים לבקש ולמצא את סוף המדה ואינן יכולין:

וגם אם יאמר החכם – שהוא יודע לא יוכל שהרי מרע"ה לא עמד על הדבר באומרו (שמות לג) הודיעני נא את דרכיך:

אמרי שפר {יז} וראיתי את כל מעשה האלהים ר"ל הנה הרביתי פה לדבר בהליכות העולם, וגליתי שיטה חדשה בשלות הרשעים ויסורי הצדיקים,

אל יטעה איש לחשוב כי באתי כזה עד תכלית מחשבת הבורא בהליכות עולמו, ובשיטתי זאת ימצא פתרון גמור על השאלה העמוקה הזאת,

ע"כ באתי להודיע לכל, אשר בפקחי עיני שכלי להביט להתבונן על מעשה האלהים בכלל בהנהגת עולמו,

ראיתי כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש.

והגם שכלל מסור בידנו בכל דבר עיוני יגעתי ולא מצאתי אל תאמין (מגילה ו),

אבל בשל [הדבר הזה] אשר יעמול האדם לבקש ולא ימצא.

(בשל היא מלת הסיבה כמו בעבור, בגלל, כמו בשלי הסער הגדול (יונה א')]

ר"ל בעבור הענין הזה לא יועיל כל עמל בעולם למצוא אותו כי כן גזרה חכמת הבורא.

וגם אם יאמר החכם לדעת אם גם ימצא חכם אשר יגלה שיטתו בזה ויודעו לו ענינים אחדים ממנו אבל לא יוכל למצוא תכלית הנהגה הזאת בכל פרטיה ולהשיב תשובה על כל המון השאלות אשר ישאלו בה,

כי נעלמה מעיני כל חי, כאשר העידו על זה גם חכמי המשנה,

אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים (אבות פ"ד) וכל חכמי לב נלאו למצוא פתרונה:

 

המלבי"ם בארצות השלום דרוש ו' [הרב בתחילת המאמר פורס השאלה בענין 'צדיק ורע לו – רשע וטוב לו', וכאן כבר ניגש אל יישוב הסוגיה בביאור כל פרק ח' של משלי:]

והלא תראה, כי כבר נטה ע״ז קו ואבן משקלת, המלך החכם, במאמר שלם בארך, לקיים את הצד הזה בהשקפה ראשונה [שאין לאדם בחירה חופשית-] כי לא לאדם דרכו, רק בכל מעשיו ותנועותיו ומחשבותיו, תחת שבכה יתהלך ברשת הידיעה העליונה הקדומה, המושלות על כל מצעדי גבר;

ובסוף השאלה הכריח אותה מצד שלות הרשעים ויסורי הצדיקים; באמרו (קהלת ח, א ולהלן), מי כהחכם ומי יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונא וכו',

טרם בואו להציע את השאלה הזאת הסוערת כסער מתחולל,

קורא הוא אל להקת החכמים איש איש ממלאכתו אשר המה עושים,

מי מהם היודע פשר דבר בין שתי הסעיפים האלה, המכחישים זא״ז, והם הידיעה והבחירה?

אם ימצא חכמת אדם שתאיר פניו אל עבר פני השאלה לבא עד תכונתה?

 

ובזה מתחיל להציע את דבריו – [פ"ח פס' ב']: אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים;

יאמר, אחר שהידיעה הקדומה מקפת את כל פרטי המעשים העתידים, הלא תחייב ותכריח את העושה אל המעשה ההוא?

ואני בכל פעולה אשר אעשה לא אני אני העושה, רק את פי מלך אני שומר,

באשר כן הוכרחתי לעשות מצד ידיעתו הקודמות?

ותפס המליצה, כי, על דברת, הפעולה אשר אני עושה, כבר קדמה, שבועת אלהים, שאני מושבע ועומד לעשות כן, יען שכן ידע [השי"ת] היודע האמיתי כי כן אעשה בעתיד

אל תבהל מפניו תלך, אל תעמוד בדבר רע כי כל אשר יחפץ יעשה;

יאמר הנה מעתה, בבא איזה פעולה לידך, אל תבהל, לחשוב תחבולות על הפעולה אם לעשות או לחדל, כאילו, מפניו תלך, להיות ברשות עצמך, ובכח בחירתך;

וכן, אל תעמוד בעת שיבא לידך, דבר רע, ותעמוד על עמדך מלעשותו, כי כ״ז לא יועיל,

כי כל אשר יחפץ יעשה, והרי אתה מוכרח מצד חפצו הקדום בידיעתו אחרית דבר מראשית –

באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, תפס בזה משל נמרץ, כי כבר ימצא מלך שאינו שליט בעבדיו לעשות עמהם כחפצו, רק כל דבר מלכות יחתך עפ״י יודעי דת ודין וראשי העצה,

ובזה יתכן לבקש תחבולות לבטל גזירותיו, ע״י שרי המדינה בשלא יסכימו עמו;

אבל במקום אשר דבר המלך בעצמו שלטון, ועשה כרצונו המלך באין מוחה, אז מי יאמר אליו מה תעשה? ובכן מי יעיז לבקש תחבולות למעשיו מה יעשה או לא יעשה? ומי יבא אחרי דבר המלך הגדול אשר כבר עשהו?

 שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם, סובב על אופן דבריו, לאמור, מי שהוא שומר מצוה ועושה אחת ממצות ה׳, לא יתכן לאמור שהוא שמר את המצוה ועשה מ״ע, או נשמר ממצות ל״ת,

רק, לא ידע דבר רע, שאינו יודע כלל לעשות דבר רע; ואין ביכלתו לעשות רע כלל, כי כבר הוכרח לעשות המצוה מפאת הידיעה הקודמות,

וכל לב חכם ידע כי לכל פעולותיו אשר יעשה יש עת קצוב, ויום הכסה המוגבל מראשית קדומים, בו יוכרח לפעולה הזאת,

וגם יש משפט וגבול עד כמה תתפשט הפעולה הזאת, בכמות, ובאיכות, ומשך התמדתה בזמן;

כי לכל חפץ יש עת ומשפט, כי רעת האדם רבה עליו, היינו לא לבד לפעולות אדם נקבע להם עת וגבול ידוע, אבל גם לכל חפץ העולה על רוחו, כבר הוכן מראשית עת קבוע לחפץ ההוא, ומשפט וגבול ידוע, כמה, ואיך, ומתי, יחפוץ לעשותו,

עד שיצדק לומר, כי רעת האדם רבה, וגוברת, עליו, לא שהוא מתגבר על מעשה הרע ועושהו בבחירתו,

אך להיפוך שהרע מכריחו לעשותו מצד הידיעה הקדומה הגוברת עליו;

כי איננו יודע מה שיהיה, כי כאשר יהיה מי יגיד לו? באר בדבריו ההכרח אשר בארוהו הפלוסופים המעיינים בזה הענין, באמרם, שא״ת שאין השם יודע את הכל בידיעה קדומה חלוטה, רק שעדיין יש טבע האפשרות ביד האדם, לעשות או לחדל, א׳׳כ ע״כ תצטרך לשלול כלל הידיעה מיוצר כל?

כי לא יתכן שאחר שיבחר הפועל לעשות פעולתו, תתחדש לה' אז ידיעה מחודשת כי כן בחר ועשה,

וישוב ריבוי הידיעה והחידוש ההוא אל עצמות ידיעתו, שהוא עצמותו יתברך, וזה מבואר הביטול?

וז״ש שאם תאמר שהשם אינו יודע מה שיהיה בעתיד, א״כ אשאלך כאשר יהיה הדבר ההוא אח״כ,

מי יגיד לו? הלא תחייב שינוי וחידוש וריבוי בידיעתו שהוא עצמותו יתברך?

אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המות ואין משלחת במלחמה ולא ימלט רשע את בעליו, ע״כ גוזר אומר, כי אין אדם שליט ברוח החפץ שלו למנוע כלל מן הדבר אשר יחפוץ, וגם ביום המות אין שלטון לפעולת מאומה, וכן במלחמה. הנוצח והנופל בחרב, ההרוג וההורג, כולם כבר יצאו והיו בהכרח ידיעת היודע מראשית אחרית; ומצד זה לא ימלט רשע את בעליו; כוונתו, כי בעת בוא ליד אדם מעשה רשע, אבל טבעו ימניעהו מעשותו, בעבור שיודע כי הוא מעשה רשע, אבל עפ״י ההנחה זאת, אין כח ביד הרשע מצד שהוא מעשה הרשע, שבעבורו תמנע את בעליו מעשותו, כי כבר ידע השם כי זה האיש יעשה זאת, יעשה זאת בלי ספק;

– את כל זה ראיתי ונתון אל לבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו; ר״ל כי לא לבד שגזר כן בפעולות אשר יעשה האדם לעצמו, אבל גם בדברים היוצאים אל זולתו,

כמו עת שישלוט האדם באדם להרע לו, אין לו בזה שום עון כלל כי מוכרח הוא במעשיו,

וחברו כבר מוכן להרצח על ידו מקדמי עולם;

– ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאים וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו, גם זה הבל; בזה העמיד קוטב השאלה הזאת ויסודה, כי לא יצא ע׳׳ז מצד החקירה במהות ידיעתו יתברך, וכבר ידע כי מי כל בשר אשר יגבול ידיעת ה,, לאמור עד פה תבא ולא תוסיף, לבד כי בא על זה מצד המוחשות, אשר רואה את הרשע מצליח, והצדיק מעונה ביסורין, ועז״א, ובכן ראיתי רשעים, אשר לפי רוע מעשיהם ופשעיהם היו ראוים להיות, קבורים, מכבר, והם הולכים, ובאים, ומצליחים, וממקום קדוש יהלכו, שכולם משבחים אותם, כאילו יהלכו ממקום קדוש, וקיימו כל התורה כולה?

אבל, וישתכחו בעיר, כמת מלב ולא יזכרו עוד, הצדיקים, אשר כן, וכדין, עשו? כמ״ש (קידושין לט:) למה הצדיקים דומים בעולם הזה כמי ששרפו כל התורה; ולמה הרשעים דומים כמו שקיימו כל התורה; וזאת הטענה העקרית אשר הסבה את לבו בעיון הראשון, לאמור כי אין אדם שליט במעשיו, כי מוכרח הוא על כל דבר פשע, גם על מעשה הצדק, באופן שאין לו שכר ועונש מאומה, ואין דין וחשבון;

אבל לא התמהמה רגע בדעת הנפסד הזה, והכה על קדקדו תוך כדי דיבור, לאמור,

גם זה, ההכרח, הבל, ואין בידינו לא משלות רשעים ולא מיסורי הצדיקים (אבות פ״ד מ"ט),

ראיה על האמור, להכחיש שכר ועונש דין וחשבון, כמו שיבאר

– אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני אדם בהם לעשות רע, אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלהים אשר ייראו מלפניו, אומר תחלה סבה כוללת על שאין השם מעניש לרשע תיכף בעולם הזה, כי אדרבה זה ראיה ברורה על הבחירה הגמורה החפשיית אשר ביד האדם, והוא בעצמה הסיבה לזה להאריך לרשע עד בא קצו, כי אם היה מעניש לרשע תיכף בעת עשותו מזימות לבו, לא היה במציאות כלל שיבחר אדם בדרך רע, אחר שהיה יודע כי תיכף ענש יענש ונתון בפלילים, והיתה הבחירה בטלה כלל, ובזה לא היה מקום גם למעשה הצדק שיראת ה׳ כלל, אחר שגדר יראת ה׳ הוא שירא אותו נראת הרוממות, שאז נקרא ירא ה משא״כ אם נמנע מחטא בשביל פחד העונש, לא את ה׳ הוא ירא, רק א״ע, וכמו שבאר זה בארך בעקדה (בביאור העשרה מאמרות);

וז״ש, מה שאין נעשה פתגם, ועונש של, מעשה הרעה מהרה הסבה לזה היא, כי, על כן מלא לב בני אדם בהם, ימלאום לבבם, לעשות רע, משא״כ אם היה מענישם תיכף, הלא בהכרח לא יוכלו לעשות רע, ותבוטל הבחירה,

– אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו, מבלי הסבה לזה, כי גם, מזה בעצמו,

יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלהים, ויהיה שכרם גדול יתר מאד, יען, אשר ייראו מלפניו,

יראת הרוממות, משא״כ אם היה מעניש תיכף, לא יצויר יראת ה׳ רק יראת עצמם;

– אמנם הגם שהסיבה הזאת מספקת בגוף הדבר מדוע לא יעניש ה׳ לרשע, כי זה הכרח לתת מרוצה חפשיית לכח הבחירה ומעגליה;

 

עדיין לא יונח הדעת בזה, כי ישאל בין כך ובין כך לקתה מדת הדין, הלרשע לעזור וליראי ה׳ יוכיח?

ואיה השכר ועונש המובטח בשכר מצות ועונש עברות, שכר ועונש זמני נוסף על השכר הרוחני,

ומדוע לא מלא ה׳ את דברו לתת לנו השכר הגשמי ג״כ כאשר הבטיח בתורתו?

לכן לקח את האבן אשר שמתי מראשותי בדרוש הקודם, וירימיה מצבה;

בהעביר בכור המבחן, השכר הזמני, מצד עצמו, נגד השכר הרוחני וכל טוב הצפון בו;

ובאופן זה ינוח הלב מרגזו, על שלות הרשע, ורעת הצדיק,

ויראה כי אך חסד אל כל היום, להחיותו בחיים הנצחיים להטיבו באחריתו;

 

– והנה שומה בפי על ענין זה, משל נפלא, בו יתראה הענין הזה באספקלריא המאירה, ולישרי לב שמחה;

מלך אחד, היה לו שני עבדים, האחד, היה נאמן לפניו, ואהבת נפשו אהבו, והשני היה רע מעללים וישנאהו; ויצו המלך את שניהם לעשות לו איזה דבר גדול לצרכו, וימן את שכרם, שכל מי משניהם אשר יחרץ ויצליח לעשות הדבר ההוא כרצונו, ילבישהו בכתר [בד״ו: בעדי] מלכות, וירכבהו על סוס המלך, ויקראו לפניו אברך;

גם הזהיר את שניהם על ענין אחד שלא יעשוהו, והזהירם שכל מי שיעבור על פקודתו לעשות הדבר אשר שנא, יפשטהו ערום, ויכסהו בבלויי הסחבות, ויקראהו בן מביש ומחפיר;

והעבדים האלה גם שניהם, הצליחו לעשות העבודה ההוא אשר צוה אותם לעשותה, ככל אשר היה חפץ לב המלך;

אבל לעומת זה מרו את דבריו בהאזהרה אשר הזהירם, שלא לעשות הדבר אשר שנאה נפשו, חלפו חק ויעשו הדבר הזה נגד רצונו;

ויהי היום, והמלך היה עם שני עבדיו ביער במדבר, ויצו למשרתיו, לקחת את העבד אשר אהבו, ולהפשיטו ערום, ולכסותו בגדים טלואים ובלואים, ולבזותו ולקללו;

ועל העבד אשר שנא, צוה שילבשוהו בכתר [בד״ו: בעדי] מלכות, ולהושיבו על סוס המלך, וצניף הכבוד כדור יצנפהו צניפה;

ויתמהו משרתי המלך איש לקראת רעהו, ובעיני העבד הנאמן רע, ויצעק חמס, הזה שכר עבודתו, וברית אהבתו, לבכר את בן השנוא, על פני בן אהובו הבכור?;

אחר ימים רבים היה יום השוק בעיר המלוכה, אשר התאספו כל בני המדינה רבים ונכבדים, ויצו המלך לקחת את העבד אשר שנא, ולהפשיטו ערום ויחף כמשפטו, וליסרו בכל רחובות קריה,

ואת העבד האהוב, שם הנזר [בד׳׳ו: עדי יקר] על ראשו, וירכבהו בלבוש מלכות לפני כל ההמון הגדול הזה, וקראו לפניו, ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו;

אז נודע משפט המלך וחכמתו כי רבה היא; כי באשר היה מוכרח לתת לכל אחד את שכרו וענשו, כאשר הבטיח להם, והיה לזרא בעיניו לעשות כל הכבוד הזה הגדול לשונאו, ובוז הגדול הזה לבן משק ביתו;

ע״כ הקדים ושילם הגמול לאויבו והעונש לאוהבו, ביער בערבה,

אשר הכבוד הזה שנעשה לו אז מאפס ותהו נחשב,

אם מפני שלא היה בו ממש, כי לא ראהו שום אדם, רק קוצי המדבר והברקנים,

ואם מפני שלא התמיד, כי לקח אח״כ כוס הקצף וישתהו לרויה, לפני רבים עמים;

וכן הבזיון שעשה אז לאהובו, ג״כ הבל הוא משני טעמים אלה;

משא״כ הכבוד הגדול, והחרפה הגדולה שנעשה לשני אלה בתוך עיר המלוכה, זה נכתב למזכרת לא ימחה לנצח;

מעתה מי היודע אז מחשבת המלך ותחבולותיו בשדה יער, בשפכו כוס הכעס על יקירו, ואת אויבו יברך בכבוד מדומה; הלא יאמר [טוב] אחרית דבר מראשיתו, כי הכבוד הזה הנעשה לבן מביש ומחפיר, הוא לו תכלית הבזיון והקלס, והוא העד על השנאה אשר שנאו המלך, וחושב מחשבות להאבידו [בד׳׳ו: להענישו], והכעס שכועס על אוהבו להכלימו לפני עצי היער, הוא תכלית האהבה, ואות התפארת,

כי ילבש הנזר [בד״ו: בגדי מלכות] והצמידים בשער בת רבים.

וכן יעשה המלך הגדול אשר לו המלוכה, לעבדיו יושבי שפל, אשר הבטיחם רב שכר לשומרי מצותיו, ובזיון וקצף לעוברי רצונו,

ולא ימלט כי גם עבדיו הצדיקים, אשר אהבם, לא יחטאו באחת ממצותיו, אשר עבורם התחייבו עונש המיועד,

וגם הרשעים לפעמים יעשו אחת ממצות ה' ומוכרח לשלם שכרם,

ושני אלה לא לרצון לפניו, לכבד את אויביו, ולהבזות את אוהביו, בעולם הרוחני בעיר מלכותו, אשר שם הכבוד כבוד נצחי, והבוז הוא כלימת נצח;

וע״כ חָלַק את השכר והעונש בין שני המקומות, ומקדים לשלם גמול לרשע פה בעמק הבכא, בעולם החומרי אשר כולם פגרים מתים, פה יעטרהו במלכות [בדי׳ו: בגדולת] הצלחת הזמן המדומה, העושר והכבוד הכוזב, אשר אין בו ממש בעצמותו,

כי כל הזמן שורשו ויסודו כוזב תהו ובהו, וגם לא יתמיד, כי כמעט רגע והוא על גדיש ישקוד, וירד שם שאונו והמונו אל ירכתי בור;

ואל עבדו הנאמן ילביש פה בלויי הסחבות, יפשיטהו ערום ויתנהו לבוז בעיני קוצים כסוחים גולמים אובדים, זבובי מות אשר תמס יהלוכו;

ומי אשר עינים לו לבחון את הכבוד וההצלחה הזמנית כי תהו הניה,

וכל העמל והבוז אשר ימצא בה ג"כ אפס ואין, הלא יתעצב מאד על הנזר [בד״ו: יקר] הזמני הארוג מקורי עכביש, מוצהב במטוס נוסס עץ נרקב המאיר באישון לילה ואפלה מנודח, וישמח אל בלויי הסחבות אשר תלבישהו הזמן, והוא כחתן יכהן פאר הוד והדר בבית אלהים במלכות הנפש, מלכו די לעלמין לא תתחבל, ועז״א (שבת ל:) טוֹב כַּעַס מִשְּׂחֹק כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב (קהלת ז, ג), טוב כעס שכועס הקב״ה על הצדיקים בעוה״ז, משחוק שמשחק עם הרשעים בעולם הזה,

– כי ברוע פנים יטיב לב; כי הכעס הזה בעונש הזמני, הוא אות האהבה הגמורה, להטיב אחריתם בעולם הנצחי,

והשחוק שמשחק עם הרשעים, באמת אך שחוק הוא, הבל ואין בו מועיל, בשישתגע לפני אבני השדה אשר בשפל, לאמור כי בביתו הון ועושר, והוא כטיט חוצות בעיני הנפש הרוחניות אשר היא האדם העקרי,

היא לא תדע דבר מן ההבלים האלה, ולא תצטער על העדרם,

והוא אות כי שנוא הוא בעיני ה ומשלם לו על פניו להאבידו ולהכריתו לנצח, עפ״י המשל הנזכר;

וז״ש קהלת במאמר הנ״ל (ח, יג-יח, וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני אלהים, יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, אמרתי שגם זה הבל;

בחן את הטובות הזמניות מצד שני הנסיונות אשר בארתי בדרוש הקדום, א') כי טוב לא יהיה לרשע, שאין הטוב בו הויה עצמיית, כי אינו רק בכח הדמיון לבד,

ב') ולא יאריך ימים, שלא יתמיד לנצח, והוא דומה בשני עניניו כצל שאין בו ממש בעצמו, גם אין לו התמדה; גם כי דרך הצל שכל שהצל מתארך יותר הוא סימן שכבר רפה היום לערוב, וכשבא עד תכלית האורך, פתאום ישקע השמש ואיננו, כן כל שהרשע מתגדל יותר הוא סימן מפלתו;

ומצד זה ידלה מים נאמנים, לאמור, כי,

 – יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אלהם כמעשה הצדיקים אמרתי שגם זה הבל,

ההבל הזה שאנו רואים שמגיע אל הצדיק בעוה״ז כמשפט הראוי לרשע, ואל הרשע כמשפט הצדיק, אינו הבל אמתי, רק יתייחס ההבל הזה על הארץ בלבד,

בעוד לא ראו אור השכר הרוחני, אשר ילבשו [בד״ו: יתנו] לצדיק הנזר והכותרת בקרית מלך רב,

בחיים שאחר המות שאין אחריו מות;

והרשעים יהיו דראון עולם, במות שאחר החיים שאין חיים אחריו,

אמרתי, בהשקפת האמת וראיית העתיד, שגם זה הבל, ומה יתרון מולך בחזיון לילה, ובטרם בוקר והנה חלום?

וכדרך שאמר אסף (תהלים עג, ב ולהלן) ואני כמעט נטיו רגלי וכו', כי קנאתי בהוללים וכו', ואמרו איכה ידע אל וכו' עד אבא אל מקדשי אל, בית מקדש מלך בעולם הנצחי, אבינה לאחריתם,

כי אך בחלקות תשית למו, שע״י הטובות הזמניות שנתת להם הפלתם למשואות, כי יעופו ההצלחות האלה כאשר יעוף החלום ע״י היקיצה, בעת אשר בעיר המלוכה צלמם תבזה,

ואני רואה אז כי בער הייתי בהתלונני על ההצלחות, כי הלא אז אחזת ביד ימיני, ובעצתך תנחני,

לבחור דרך החיים האמתים, ונתת לי בוז בעולם החומרי, למען, ואחר כבוד תקחני, בעולם הנצחי.

 

 

 

 


Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות על “קהלת פרק יב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. ישראל טריבווסר הגיב:

    לכבוד הרב שליט"א האם יש אפשרות לקבל את שיעור על קהלת בטקסט כי באתר זה לא מופיע

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים