השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

אבד לך דיסק אונקי? >>

להתחסן נגד קורונה?

 
קהלת

קהלת פרק ט

(א) כִּ֣י אֶת־כָּל־זֶ֞ה נָתַ֤תִּי אֶל־לִבִּי֙ וְלָב֣וּר אֶת־כָּל־זֶ֔ה אֲשֶׁ֨ר הַצַּדִּיקִ֧ים וְהַחֲכָמִ֛ים וַעֲבָדֵיהֶ֖ם בְּיַ֣ד הָאֱלֹהִ֑ים גַּֽם־אַהֲבָ֣ה גַם־שִׂנְאָ֗ה אֵ֤ין יוֹדֵ֙עַ֙ הָֽאָדָ֔ם הַכֹּ֖ל לִפְנֵיהֶֽם:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) כי את כל זה נתתי את לבי להתחכם ולבור. ולברר את כל זה אשר הצדיקים והחכמים העוסקים בחכמת התורה, ועבדיהם = ומעשיהם, כמו מבית עבדים (שמות יג, ג), מבית עבדות:

ביד האלהים. הכל לפניו גלויים:

גם אהבה גם שנאה אין יודע האדם. כלומר גם אם הקדוש ברוך הוא אוהב את אוהביו ואם שונא את הרשע אין יודע האדם, [כלומר] אין יכול אדם להבין בעולם הזה במי בחר הקדוש ברוך הוא:

הכל לפניהם. כלומר הכל שוים לפני בני האדם בין הטובים בין הרשעים הכל שוים לפניהם כאחד,

שאין אדם יכול להפריש ביניהם, לפי שהקב"ה מאריך לרשעים ומביא ייסורין על הצדיקים,

לכך אין להתבונן במעשי י"י, ואם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא.

רש"י ולבור – ולברר:

את כל זה – ביררתי והבחנתי, אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלהים,

הוא עוזרם והוא שופטם כדי להטיבם באחריתם:

ועבדיהם – הם תלמידיהם משמשיהם הולכי אורחותם:

גם אהבה גם שנאה – אין יודעין שאר הבריות ואין מכירין לתת לב במה יאהבו למקום ובמה הם שנואים:

הכל לפניהם – לפני הצדיקים והחכמים:

אמר שפר – [כפסיקתא זוטרתא]{א} כי את כל זה מוסיף עוד לברר דבריו, אשר אין למצוא תכלית ההנהגה הכללית,

כי הנה את כל זה נתתי אל לבי, ולבור את כל זה לברר דברי אלה בראיה נכונה,

אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם (ר"ל מעשיהם, והוא רעהו של יכיר "מעבדיהם" (איוב ל"ד), כמו שפטים, ומשפטים)

ביד האלהים ר"ל את זה יאמינו כל, ואין כל ספק בזה, אשר עיני ה' משוטטות בכל הארץ, והשגחתו בכל משלה,

ואם כן הלא גם הצדיקים והחכמים מבחר היצורים, וכל מקריהם, בידו המה, הוא יודעם, והא רואם, ובכל זאת גם אהבה גם שנאה אין יודע האדם

(כמו גם לי גם לך לא יהיה (מ"א ג') לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום שמות ד').

ר"ל לא יוכל האדם לדעת אם הקב"ה אוהב אותם, או אם שונאם,

ולא נוכל להחליט עליהם מאת המקום לא אהבה בהחלט, ולא שנאה בהחלט,

כי הלא הכל לפניהם כל המקרים בעולם בין טובים בין רעים נראה גם לפניהם,

ר"ל גם לפני הצדיקים והחכמים,

ובראותינו אותם טובים הרי אהבה, ובהיותם ברעה הרי שנאה, ומי יוכל לדעת אם אוהב אותם בהחלט,

או להפך, הרי ראיה גלויה אשר עד תכלית שדי אין למצוא ואין לדעת הנהגתו:

 

(ב) הַכֹּ֞ל כַּאֲשֶׁ֣ר לַכֹּ֗ל מִקְרֶ֨ה אֶחָ֜ד לַצַּדִּ֤יק וְלָרָשָׁע֙ לַטּוֹב֙ וְלַטָּה֣וֹר וְלַטָּמֵ֔א וְלַזֹּבֵ֔חַ וְלַאֲשֶׁ֖ר אֵינֶ֣נּוּ זֹבֵ֑חַ כַּטּוֹב֙ כַּֽחֹטֶ֔א הַנִּשְׁבָּ֕ע כַּאֲשֶׁ֖ר שְׁבוּעָ֥ה יָרֵֽא:

מדרש זוטא – [כי את כל זה וגו'. הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע. ר' שמעון בר אבא פתח הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע, לצדיק זה נח, שנאמר איש צדיק תמים היה (בראשית ו' ט') אמרו כשיצא מן התבה הכישו ארי ושברו והיה צולע.

ולרשע זה פרעה, אמרו כשבא פרעה לישב על כסא שלמה ולא היה יודע מנגנון שלו והכישו ארי ושברו והיה צולע], זה מת צולע וזה מת צולע.

לטוב. זה משה. ולטהור. זה אהרן [שהיה עסוק בטהרתן של ישראל]. ולטמא. אלו מרגלים.

אלו אמרו גנאי של ארץ ישראל. ואלו אמרו שבחה של ארץ ישראל,

אלו לא נכנסו לארץ ואלו לא נכנסו לארץ.

לזובח. זה יאשיהו. שנאמר ויזבח יאשיהו (דה"ב =דברי הימים ב'= י"ח ב').

ולאשר איננו זובח, זה אחאב שביטל הקרבנות מעל גבי המזבח, הדא הוא דכתיב ויזבח לו אחאב צאן ובקר. לו זבח ולא לקרבנות זבח. זה מת בחיצים, וזה מת בחיצים.

כטוב. זה דוד, שנאמר וישלח ויביאהו וגו' וטוב רואי (ש"א ט"ז י"ב). מהו וטוב רואי, אמר ר' יצחק טוב רואי בהלכה, כל הרואה אותו היה נזכר לתלמודו.

כחוטא. זה נבוכדנצר. זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה, וזה החריבו ומלך ארבעים שנה.

הנשבע [ועבר על שבועתו] זה צדקיהו, שנאמר וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים (דה"ב ל"ו י"ג).

כאשר שבועה ירא. זה שמשון, שנאמר ויאמר להם שמשון השבעו לי וגו' (שופטים ט"ו י"ב). [רש"י – למדנו שהיתה שבועה חמורה לו]

זה מת בניקור עינים, וזה מת בניקור עינים, הרי מקרה אחד לכלם.

ויקרא רבה מקרה אחד לצדיק ולרשע. אלו בני אהרן ועדת קרח, אלו נכנסו להקריב במחלוקת ויצאו שרופים ואלו נכנסו להקריב שלא במחלוקת ויצאו שרופין.

 

אמרי שפר{ב} הכל מפרש את דבריו בארך הכל כאשר לכל כל המקרים בעולם יגיעו אליהם כאשר לכל,

באין הבדל, מקרה אחד לצדיק, ולרשע, לטוב, ולטהור, ולטמא, לזובח, ולאשר איננו זובח, כטוב, כחוטא, הנשבע, כאשר שבועה ירא. באחד עשר השמות האלה חושב כל מיני האנשים למפלגותיהם:

כי הנה כלל האדם בעבודת ה' נחלק לשנים. א] בין אדם למקום, ב] בין אדם לחברו.

צדיק ורשע – ב"א לחבירו

והנה שני ההפכים בחלק בין אדם לחברו מצאנו עליהם התוארים צדיק, ורשע, כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום, והצדיקו את הצדיק, והרשיעו את הרשע (דברים כ"ה), ועליהם אמר לצדיק ולרשע.

טוב טהור טמא – ב"א למקום

והחלק בין אדם למקום נחלק בכלל לשלשה שהם: טוב, מועיל, וערב,

יש אנשים שיבחרו בחיים השכליים, להתהלך לפני ה', ולעסוק בעיון ובמושכלות, בחכמה ואמונה, הוא הטוב. ויש אנשים מדיניים, שיבחרו לחיות חיים המדינים, תחת נמוסים ישרים, הוא המועיל.

ויש אנשים בהמיים, שיחיו חיי התאוות והתשוקות הרעות כבהמות, זה הערב, שהוא ערב לחך לפי שעה ואחריתו מר.

שלשת אלה החלקים יכנה החכם בשם: טוב, טהור, טמא.

טוב כמשמעו, והמועיל נאה לקראתו בשם טהור, כי גופו טהור מכל תועבה עון, וגם כספו טהור מכל גזלה ועול, בחיותו תחת נמוסים ישרים.

והערב נקרא בשם טמא, כי בחיותו חיים הבהמיים יטמא את נפשו בכל תאוות נתעבות, ותשוקות משוקצות. אלה המה שלשת ראשי התכליות, אשר יבור לו איש איש כרצונו,

 

טמא – המתחרט ושאינו מתחרט

ושלש אלה יחלקו לשנים שנים,

ומפרש תחלה חלק הטמא מאי דסלק מיניה, אשר אינו נכנס בגדר החלוקה עם השנים הראשונים, לרוב פחיתותו. בחלק הטמא יש שני מינים הנקראים זובח, ואיננו זובח,

כי הנה ענין הזובח קרבן הוא השם לבו להתחרט על עונו, ומביא קרבן לרצות את פני ה', לכפר חטאתו,

וכן ראינו פעמים רבות איש הטובע ביון מצולת התאוות, ועל דגל הטמא יתחשב, כי אחרי שרירות לבו הולך, ובכל עת הכשלו בעברה ייסרוהו כליותיו, לאמור מה עשיתי, וינחם על מעשהו,

ובבואה לידו פעם שנית ישוב לעשותה, וישוב להנחם אחרי עשותו,

איש כזה נקרא בשם זובח כי ירבה לזבוח זבחים בחרטותיו אחרי כל עברה,

אשר תאלצהו תאותו השלטת עליו לעשותה.

אבל יש אנשים אשר יפרקו עול שמים מעליהם, וירבו לעשות תועבות כאות נפשם, ולא יזבחו אף זבח אחד, כי לא ינחמו בשום פעם על מעשיהם, בשכבר גברה בקרבם ממשלת התאוה, וכל כחות נפשם נכנעו לפניה, הוא הנקרא איננו זובח.

טוב, וחוטא מן הטוב השלם

ועתה מפרש שנים הראשונים, חלק הטוב יחלק ג"כ לשנים, יש טוב אשר הוא טוב לגמרי,

כי לא יט בשום פעם אף צעד אחד מדרך הטוב,

ויש אשר יחטיא לפעמים מטרת האמת, במדה, או במחשבה, או בדבור, הוא נקרא "חוטא".

כי השם חטא נגזר משרש ולא יחטיא (שופטים כ'), הוא הקולע אל המטרה, ונוטה רק כמלא שערה מנקודת המטרה, כן יקרה לפעמים גם את הטוב, שיחטיא מעט ממטרת האמת, ועל שני אלה אמר כטוב כחוטא.

טהור – נקי ושאינו נקי לגמרי

גם חלק הטהור יחלק לשנים, הנקראים נשבע, וירא שבועה.

כי גם בין אנשים מדינים השומרים משפט הישר והצדק, יקרה לפעמים איש אשר יקר כספו בעיניו מאד, ובבוא לידו ממון המוטל בספק אם שלו הוא, או של רעהו, ידין דין לעצמו, להקל ולא להחמיר.

ויש טהר רוח ונקי כפים מאד, אשר יותר תמיד משלו, ובכל ספק הבא לידו בדבר שבממון יחמיר על עצמו. וכור המובחן בין אנשים כאלה, היא השבועה, שהראשון אם ישפט לו שכלו שהממון שלו הוא, ישבע ג"כ על זה, כי לפי דעתו הוא נשבע באמת (הגם שמשבועת שקר ירחק).

אבל השני ירחק מאד משבועה, כי גם אם יפול בנפשו ספק רחוק על הממון, יירא מהשבע עליו, פן יכשל בשבועת שקר.

ועל שני אלה אמר: הנשבע כאשר שבועה ירא. והנה פה בין הכל עשתי עשרה מפלגות במין האנושי ובכולם נראה שמקרה אחד להם:

 

(ג) זֶ֣ה ׀ רָ֗ע בְּכֹ֤ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂה֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּֽי־מִקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וְגַ֣ם לֵ֣ב בְּֽנֵי־הָ֠אָדָם מָלֵא־רָ֨ע וְהוֹלֵל֤וֹת בִּלְבָבָם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וְאַחֲרָ֖יו אֶל־הַמֵּתִֽים:

רש"י לב בני האדם מלא רע – שאומרים אין דין פורענות לרשעים אין הכל אלא לפי המקרה פעמים לצדיק ופעמים לרשע:

ואחריו אל המתים – וסופן יורדים לגיהנם:

{ג} זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש, כי מקרה אחד לכל. זה שמקרה אחד לכל הוא רע מכל הרעות שנעשו בעולם (שכן דרך הבי"ת להורות גם להפלגת היתרון, כמו היפה בנשים (שיר ה') הדל במנשה (שופטים ו'). והוא עצמו יורהו דעת לעזוב הבליו,

כי מה יועילו לו אם לא יוכל לבטוח בהם, ואין חכמה ואין עצה לשמרם מפגעי הזמן, באשר מקרה אחד לכל. ולבד זה ראו נא מה רע ומר אחרית האדם בעולמו,

כי גם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם כל ימי חייו מלא לבו רע והוללות,

כמה מחשבות עמוקות יעיקו אותו אשר יתהולל וישתגע מהם, כל ימי חייו, כמה יעמול בגופו ובנפשו,

כמה ייעף וייגע בזעת אפו, על הבלי העולם, כמה יסבול צרות ומכאובים, יגון ואנחה, כעס ועצב, קנאה ודאגה, הקשים לגוף כחרבות, על הלקח ממנו הבל אחד מהבליו,

ומה יהיה אחריתו? – ואחריו אל המתים אחרי החיים הקשים והמרים האלה, ילך אל חברת אנשים חדשה, אשר אין בהם לא אכילה ולא שתיה, לא ענג ולא שמחה, ביניהם ישכב כאבן דומם, ולא יהנה עוד מכל עמלו, בתיו המפוארים ועליותיו המרווחים יעזב, לשכון במעון צר ואפל,

תחתיו יצע רמה, ומכסיו תולעה, ומכל תענוגותיו ושעשועיו יגורש, ולא ידע מהם מאומה,

אך בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל, ואיך ישמח האדם על עמלו בהשיבו זאת אל לבבו?

מעם לועז וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם 'ואחריו אל המתים' – נרמז המעשה שאירע לר' זעירא (הובא במעם לועז אבות ע' פג) שבא לא"י, וכשהקיז דם הלך לטבח לקנות בשר ושאלו, בכמה, אמר לו בחמשים מנה ומכה אחת. אמר לו אתן לך ששים, ולא נתרצה. אמר לו, אתן לך שמונים,

ולא נתרצה. קח תשעים. וסירב, עד שהגיע למאה. אמר לו, עשה כמנהגך. בלילה בא לבית הועד, ואמר להם לחכמים, מה רע המנהג כאן, שאין אדם אוכל בשר עד שמכים אותו. שאלוהו החכמים, ומהו הדבר, סיפר להם. והלכו להביא הטבח (להענישו) ומצאו שארונו יוצא, שמת באותו עון,

והטעם שר' זעירא האמין לו, כי כך הוא המנהג בארץ תימן, שאם אדם משלם מס המלך צריך אחד מהסריסים להכותו. וכן היה המנהג בערי אלגיזאיר. ולכן שתק.

וזהו שאומר כאן קהלת: וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם.

כטבח הרע הזה שהכה את ר' זעירא, אבל הסוף היה ואחריו אל המתים, שנענש.

 

(ד) כִּי־מִי֙ אֲשֶׁ֣ר יבחר יְחֻבַּ֔ר אֶ֥ל כָּל־הַחַיִּ֖ים יֵ֣שׁ בִּטָּח֑וֹן כִּֽי־לְכֶ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן־הָאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת:

מדרש זוטא – [ד] כי מי אשר יחובר אל כל החיים יש בטחון. א"ר חנינא יבחר כתיב, אפילו אותן שפשטו ידיהן בזבול [ואח"כ עשו תשובה], עליהם אומר כצאן וגו' [וצורם לבלות שאול מזבול לו] (תהלים מ"ט ט"ו).

לרחקן אי אפשר שכבר עשו תשובה, לקרבן אי אפשר, שפשטו ידיהם בזבול,

הא כיצד עליהם נאמר וישנו שנת עולם ולא יקיצו (ירמיה נ"א נ"ז).

רבנן דקיסרין אמרין קטני גוים וחיילותיו של נבוכדנצר לא חיין ולא נידונין, ועליהם הוא אומר וישנו שנת עולם ולא יקיצו.

כי לכלב חי טוב. בעולם הזה, מי שהוא כלב יכול לעשות ארי, ומי שהוא ארי, יכול לעשות כלב. [אבל לעתיד לבוא מי שהוא כלב, אינו יכול לעשות ארי, ומי שהוא ארי אינו יכול לעשות כלב].

אדריינוס שחיק עצמות א"ל לר' יהושע בן חנניה אנא טב ממשה [רבך א"ל למה, א"ל] דאנא חי והוא מת, דכתיב כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, א"ל [יכול] את גזור דלא ידלוק נורא ברומי תלתא יומין?

א"ל אין, מיד גזר ואמר דלא ידלוק נורא ברומי תלתא יומין,

ברמשא קדמאה סלקין ומטיילין על איגר פלטין דידיה, ור' יהושע בן חנניה עימיה, תלא אפוי וחזא תננא [סלקא] מן זווי רחיקא, א"ל דין תננא למה, א"ל את משכח [דוכסא] באיש [=חולה], ועל אסיא לבקריניה. [ואמר לא אפשר עד דשתי חמימי.

תלא אפוי וחמא תננא בזווי אחריתי, א"ל תננא למה? א"ל את משכח איפרכיא באיש [=חולה], ועאל אסיא לבקרינהו], ואמר לא אפשר [עד דמיחם בלני]. א"ל תיפח רוחיה דההוא גברא, בחיים לא קמת גזירתיה אפילו חד יומא. א"ל מה קשי לעמא דתרעי בין שבעים דובים. חציף ההוא נטר מכולהון,

ברם משה רבינו משעה שכתב לנו בתורה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות ל"ה ג').

חזי אם יהודי מדליק נורא בשבתא, ועדיין גזירתו קיימת.

רש"י כי מי אשר יבחר אל כל החיים יש בטחון – כי בעודו בחיים אפילו הוא רשע ונתחבר לרשעים כמו שנאמר אל כל החיים אפילו לרשעים, יש בטחון [נדר"ל יש לצפות] שמא ישוב לפני מותו:

כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת – ושניהם רשעים טוב היה לו לנבוזראדן מנבוכדנאצר רבו שנקרא אריה שנאמר (ירמיה ד) עלה אריה מסובכו ומת ברשעו בגהינם ועבדו בגן עדן, ורבותינו דרשו לענין מחתכין את הנבילה לפני הכלבים בשבת ומת המוטל בחמה אסור לטלטלו

אלא אם כן הניחו עליו תינוק או ככר: [כי לכלב חי וגו' – כשנח נפשיה דדוד ביום השבת שלח שלמה לבי מדרשא, אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה, שלחו ליה, חתוך נבילה והנח לפני הכלבים, ואביך הנח עליו ככר או תנוק וטלטלו, הרי – כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת [שבת ל' ב']:]

 

אמרי שפר{ד} כי מי אשר יחובר, הולך וחושב עוד פחיתות האדם באחריתו

כי מי אשר יחובר, אל כל החיים יש בטחון (בהיות טעם זקף קטן שהוא מפסיק גדול על מלת יחובר מוכרח לומר שתבות אל כל החיים דבוקים למטה אל הנשוא, לא אל הנושא).

והנה אם נעמיק להתבונן על תוכן האדם ועניניו, נראה שהוא מחובר כפול, בפנים ובחוץ.

מהות האדם ועצמותו הורכב מחלקים רבים שונים, גופנים ונפשיים, אשר חברו יחדיו והיו לאדם,

ואם תפרד ההרכבה יבטל מציאותו.

ולעומת זה חבר גם בחצוניותו אל כלל האדם, לחיות חיי החברה, להיות כל אחד עזר לרעהו בצרכי חייתם, ובלעדם לא יוכל לחיות אף יום אחד, כי מי יכין לו לחם ומזון, כסות ומעון, ויתר צרכיו, בהיותו לבדו, עד אשר יהיה יחס הקבוץ המדיני כיחס הקבוץ הפרטי.

שלא יכון האדם זולתי אם ישלמו לו כל אבריו, ואם תחסר לו יד אחת או רגל אז לא יקרא עוד שלם.

כן לא יכון האדם בעולמו, אם יפרד מאגודת החברה, ואף אם יחסרו לו רק מין אחד ממין האדם לא יקרא עוד שלם.

ואם כן איפוא נוכל להמליץ שכל אדם תלוים חייו בבטחון, כי הוא יבטח באיכר לחרוש חרישו, ולקצור קצירו, ובאופה – לאפות לו לחם, יבטח באורג לארוג לו בגד, ובחייט – לתפרו, בבנאי – לבנות לו בית,

ובחרש עצים – לעשות לו מטה ושלחן, וכמו כן ביתר האומנים הרבים,

וזאת ימליץ פה החכם כי מי אשר יחובר הוא כל איש החי בעולם, ומחובר לאגודת החברה,

ובזה תלוים חייו על הבטחון,

הלא רק אל כל החיים יש [לו] בטחון [מצינו פעל "בטח" נקשר גם עם מלת "אל" ואני אל ה' בטחתי (תהלים ל"א) בטח אל ה' בכל לבך (משלי ג')], כל עוד שחי האדם יוכל לבטוח בו,

אבל אחרי מותו לא יוכל לבטוח בו עוד כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. הכלב החי אם כי עז נפש הוא בכ"ז טוב לבטוח בו, מן האריה המת, אשר ברוב גבורתו לא יוכל עשות מאומה במותו:

הבחור העילוי והסבא מקלם

מסופר על הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל {שחיבר ספר על הרמב"ם בשם "אבן האזל" שהיה הרב שך בן בית אצלו כידוע} פעם אחת בישיבה שלו בחו"ל הביא איזה בחור ובאותו כינוס שהתקיים בביתו של הרב היה גם הסבא מקלם זצ"ל וישבו ודיברו דברי תורה ולפני שהבחור הגיע אמר הגרז"מ:

לסבא מקלם שהיה גאון המוסר היה תלמיד של ר' ישראל סלאנטר זצ"ל אני מביא כאן לבית את העילוי של הדור הבא כך אמר לו על הבחור הנ"ל.

ישבו ודיברו דברי תורה ואכן הבחור היה מבריק מאוד היה מדהים בעמקותו והבנתו.

אחרי שסיימו הסבא מקלם אומר להגרז"מ מזה הבחור לא יצא לא עילוי ולא גדול הדור, שום דבר לא יצא ממנו!

נדהם הגרז"מ, ושאל מדוע כב' חושב כך? וענה לו הסבא שראה כשמזגו את התה, שפכו גם סוכר לכוס ונפלו כמה גרגירים על השולחן, והבחור אסף את זה מהשולחן באצבעו והכניס לפה, וזה ודאי חוסר דרך ועל אחת כמה וכמה בפני גדולי תורה.

הגרז"מ חשב שהסבא מקלם קצת מגזים, ומספרים שכשיצא משם שאל הסבא את הבחור מה עדיף הכלב החי או הארי המת? וענה לו במהירות שהכלב החי כמו שכבר אמר שלמה "כי הכלב החי טוב הוא מהאריה המת".

הוסיף הסבא ושאל – כיצד יתכן שכלב מת יהיה עדיף מאדם? "לא יתכן" השיב הבחור בפסקנות.

"כאן טעית" השיב הסבא. חז"ל אומרים שכל ת"ח שאין לו דעת "נבילה טובה הימנו" – גם לו יהי זה משה רבינו!

והבין הגרז"מ מה התכוין לרמוז הסבא מקלם לבחור שאע"פ שאתה עילוי וכו', אבל הא' ב' של הנהגת האדם שיהיה לו דרך ארץ, ואם לא אז נבילה טובה הימנו, כלב חי הוא חי אבל נבילה זה מת,

לאחר שיצא הבחור מהחדר אמר הגרא״ז ל״סבא״: ״יורשה לי להעיר שנדמה לי שה׳סבא׳ הגזים. הרי כבר אמרתי שמדובר כאן בעלוי שבעילויים ושהעולם עוד ירעש ממנו׳״ ה״סבא״ נשאר בשלו ואמר: ״די במעשה הקטן הזה של ליקוק הסוכר, כדי ללמד על כך שאם הבחור לא ישנה את הליכותיו, לא זו בלבד שהעולם לא ירעש ממנו, אלא הוא יהיה אפס אפסים!! לא תהיה לו כל שייכות לעולם התורה!״

גם ר׳ איסר זלמן לא חזר בו מדעתו ואמר: ״מכל מקום נדמה לי שה׳סבא׳ טועה״

ומספר המשגיח של ישיבת חברון ר' מאיר חדש זצ"ל שהוא הכיר את הבחור, ושהיה משמש כרב מקומי באיזה עיירה, ואחרי זה נתפס בהברחה ובעסקים מפוקפקים, וישב בכלא.

ובקיצור לא יצא ממנו שום דבר. ובדיוק כמו שאמר הסבא מקלם. וחכם עדיף מנביא.

וידוע שהיה לו לסבא מקלם הבחנה ותפיסה מהירה בכוחות הנפשיים הבחורים. וזהו מה שמלמדת אותנו התורה שת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו. ודרך ארץ קדמה לתורה.

 

(ה) כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה וְאֵֽין־ע֤וֹד לָהֶם֙ שָׂכָ֔ר כִּ֥י נִשְׁכַּ֖ח זִכְרָֽם:

רש"י כי החיים יודעים שימותו – ואולי ישובו אל לבם יום המיתה וישובו מדרכם

אבל משמתו אינם יודעים מאומה ואין עוד להם שכר פעולה שיעשו מן המיתה ואילך

אלא מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת:

תורה תמימה כי החיים וגו' – ר' חייא ורבי יונתן הוו אזלי בבית הקברות, הוו קשדיא תכלתיה דר' יונתן,

אמר ליה ר' חייא דליי' כדי שלא יאמרו המתים למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו,

אמר ליה, והכתיב והמתים אינם יודעים מאומה?

אמר ליה, [אי אתה יודע מדרשו של פסוק זה], כי החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים שאפילו במיתתן קרויים חיים שנאמר (ש"ב כ"ג) ובניהו בן יהוידע בן איש חי, אטו כולי עלמא בני מתי נינהו?

אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי,

והמתים אינם יודעים מאומה – אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים,

שנאמר על פי שנים עדים יומת המת, המת – והא חי הוא, אלא המת דמעיקרא [ברכות י"ח א' ב']:

אמרי שפר {ה} כי החיים יודעים שימותו. הנה בידיעת האדם יש מדרגות רבות, יש יודע מעט, ויש יודע הרבה, ויש יודע עוד יותר, אך ידיעה אחת ישנה בעולם מועלת מאד, אשר לא נעלמה מעין כל חי, והיא ידיעת המות,

ופעמים רבות הועיל לא מעט הידיעה הזאת לאדם, לכבוש את יצרו, ולמנעו מעשות רע,

כמ"ש חז"ל נצחו מוטב, ואם לאו יזכיר לו יום המיתה (ברכות ה').

אבל המתים אינם יודעים מאומה ולא יוכלו עוד הועיל לעצמם, ואין עוד להם שבר, כי נשכח זכרם.

הן יקרה לפעמים שיסע איש למרחקים, ויעזוב בביתו נכסים רבים, בתים ושדות וכרמים, ולא יערב איש להחזיק בנכסיו, והגם שאדוניהם איננו פה –

בכ"ז ידעו היטב גרי בתיו, וחוכרי שדותיו וכרמיו שיש אדונים לאלה, ויחזיקו שכרם לבעליהם.

אבל לא כן בנסעו לבית עולמו, אז נשכח זכרו, ולא יחזיקו עוד שכר נכסיו בעבורו,

ואין לו עוד שכר ושום ריוח, מכל עסקיו ונכסים:

 

(ו) גַּ֣ם אַהֲבָתָ֧ם גַּם־שִׂנְאָתָ֛ם גַּם־קִנְאָתָ֖ם כְּבָ֣ר אָבָ֑דָה וְחֵ֨לֶק אֵין־לָהֶ֥ם עוֹד֙ לְעוֹלָ֔ם בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:

רש"י גם אהבתם – שאהבו פתי ולצון: גם שנאתם – ששנאו דעת:

גם קנאתם – שהקניאו להקב"ה במעשה ידיהם:

וחלק אין להם וגו' בכל אשר נעשה וגו' – לא הועיל להם זכות בן ובת לאותן רשעים שעבדו ע"א ואין להם כפרה לאחר מיתה:

תורה תמימה גם אהבתם וגו' – גם אהבתם שהיתה לעבודת כוכבים שלהם גם שנאתם ששנואין להקב"ה במעשה ידיהם, גם קנאתם שקנאוהו בעבודת כוכבים שלהם, וחלק אין להם עוד לעוה"ב,

אבל ישראל יש להם חלק ושכר טוב, שנאמר לך אכול בשמחה לחמך [מ"ר]:

{ו} גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה. הן מקרה אשר בחייו יאהב את אחד, ויקרבהו אליו, לתת לו משמרת פקודה בבית משמרו,

ואת האחד ישנא, ו[לא זו בל]לבד אשר לא יקרבהו, עוד יקנא בו על טובו אשר בידו,

ואחרי מותו ישלוט אדון אחר על כל נכסיו, והאדון החדש יחליף את פקידיו וישים את שנוא נפשו על משמרת אהובו,

ואם יקום עתה האדון הראשון מקברו, ויתבונן רגעים אחדים על ביתו, וראה כי קם מושל על מושל,

ויעש סדרים חדשים למורת רוחו על רכושו אשר רכש בזעת אפו,

ולבד אשר אהבתו ושנאתו כבר אבדה, כי ישתרר שנואו תחת אהובו,

כי עוד חלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש.

לבד אשר לא ישאלו עוד את פיו על דבר הפקידים והמשרתים, ויתר הסדרים,

כי גם חלק אין לו עוד בכל עמלו שעמל,

ובראותו תהפוכות כאלה הלא יזעק מר בחמת רוחו: הה! על מה עמלתי ויגעתי, ועל מה בלותי מבחר עתותי? על הבל וריק, שוא וחזון שקר,

כמה יגיעות יגעתי, וכמה נדודים שבעתי על הוני זה, כמה ימים לא אכלתי בעת, וכמה לילות נדדה שנתי מעיני לרכוש לי דבר אחד מרכושי, ומה איפוא אחרית עמלי עתה? –

את כל אלה ראיתי ואתבונן היטב, וכוננתי לאחרית הדבר מראש,

לכן קראתי ממעמקי לבי לכל איש שומע קולי:

 

(ז) לֵ֣ךְ אֱכֹ֤ל בְּשִׂמְחָה֙ לַחְמֶ֔ךָ וּֽשֲׁתֵ֥ה בְלֶב־ט֖וֹב יֵינֶ֑ךָ כִּ֣י כְבָ֔ר רָצָ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים אֶֽת־מַעֲשֶֽׂיךָ:

רש"י לך אכול בשמחה – אבל אתה הצדיק שכבר רצה הקדוש ברוך הוא מעשיך הטובים ותזכה לעולם הבא לך אכול בשמחה:

תורה תמימה לך אכל בשמחה וגו' – אמר רב הונא בריה דר' אחא, בשעה שהתנוקות נפטרין מבית רבן, בת קול יוצאת ואומרת להם לך אכול בשמחה לחמך – נתקבל הבל פיכם לפני כריח ניחוח,

ובשעה שישראל נפטרין מבתי כנסיות ובתי מדרשות בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך –

כבר נשמעה תפלתכם לפני כריח ניחוח [מ"ר]:

לך אכל בשמחה וגו' – רבי לוי פתר קרא בראש השנה ויוהכ"פ, ערב ר"ה גדולי הדור מתענין והקב"ה מוחל שליש עונות, ובימים שבין ר"ה ויוהכ"פ יחידים מתענין והקב"ה מוחל עוד שליש, וביום הכפורים מתענין כולם והקב"ה מוחל להם את הכל ובת קול יוצאת ואומרת להם לך אכול בשמחה לחמך וגו' כי כבר רצה האלהים את מעשיך – כבר נשמעה תפלתכם [שם]:

אמרי שפר {ז} לך הוי נתעה בשוא! עד מתי תתעה כשה אובד אחר דמיונך הכוזב המוליכך שולל,

ועד אנה לא תשים אל לבך, כי תאבד הון יקר ונעים [את חייך], בעד עלה נדף וקש יבש.

חייך הקצובים לך, ומדודים במדה מחוקה, ובריאותך הנשקלת לך במשקל ובמשורה,

תאבדם בעצבונך וקנאתך על הבלי העולם הנפסדים ואין בם מועיל!

על כן שמע נא לעצתי ולך אכול בשמחה לחמך, אשר השתכרת בנקיון כפיך,

אכלהו בשמחה היפך העצב והיגון המורידים את האדם חיים שאולה.

ושתה בלב טוב יינך, יינך אשר קנית בעמלך, שתהו בלב טוב, הפך הדאגה והקנאה רקב העצמות,

כי אותם תרחיק מעל גבולך, אך בתנאי כי כבר רצה האלהים את מעשיך (כי משמש בלשון אם)

רק אז תוכל להיות שמח וטוב לב, אם רק ידעת בנפשך שמעשיך רצוים לפני המקום.

אבל אם ידעת בנפשך שמעשיך לא ירצו, כי פעלת און, לא תוכל לשמוח,

כי מוסר כליותיך לא יתנך לנוח עד הסירך התועבה מקרבך:

 

(ח) בְּכָל־עֵ֕ת יִהְי֥וּ בְגָדֶ֖יךָ לְבָנִ֑ים וְשֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשְׁךָ֥ אַל־יֶחְסָֽר:

מלבים "התורה והמצוה" על פ' תצוה (כ) "ואתה תצוה". פ' זאת הוכפלה בפרשת אמור (סי' כ"ד) ויש בין הפרשיות כמה שנוים, וחז"ל בספרא למדו שפה מדבר על כלל נרות המנורה ושם מדבר מן נר מערבי, ושם פרשנו הדברים בפרטות קחהו משם ותמצא מרגוע,

ולא נשאר לנו רק לדעת למה הפסיק בצווי זה בין מעשה המשכן וכליו ובין מעשה בגדי כהונה,

כאילו הוא הקדמה למלאכת הבגדים וקודמות אליהם, וכן הוא האמת,

שלפי מה שנבאר שעיקר צווי לבישת הבגדים המקודשים ירמוז אל טהרת המדות והדעות שהם בגדי הנפש, צריך לצרף אליה את השמן הקדוש, כמ"ש (קהלת ט' ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, שר"ל שבגדי הנפש שהם מדותיה ותכונותיה יהיו לבנים מכל חלאה ושמצה, ושמן אל יחסר מעל ראשו,

וזה כמ"ש המליץ הבדרשי (פרק ט"ו) התורה והאדם חבורם הוא נר אלהים בארץ,

התורה היא להב מתפרד משביב היושבי בשמים,

והאדם בשני חלקיו – אבוקה שואבת אורו, גוו פתילה נפתלת, נשמתו שמן זית זך,

בהסמכתם והצמדם יתמלא הבית כולו אורה וכו',

ואמנם לא כל אדם זוכה להשמן הזך המוכן להדליק בו אור האלהי להאיר אור במקדשו,

כי בהיות השמן עכור ומלא שמרים, ר"ל שנשמתו לא הוטהרה ולא הוכנה אל אור התורה וזיו השכינה,

או בהיות הפתילה מן הפתילות שאין מדליקין בהם, ר"ל שגופו אינו מוכן אל הטהרה וקבלת האורה,

אז ידעך נרו באישון חשך, לבד הנפש המוכנת לקבל התורה והחכמה היא המביאה אל מקדשה שמן זית זך, כי ה' יאיר נרו על ראשה כמ"ש כי אתה תאיר נרי וכמש"פ שם,

ובאשר ציור המקדש היה כאלו שם התאחדו כל ישראל כאיש אחד כמ"ש ברמזי המשכן,

וכל עניני המקדש ועבודתו היה להשכין שם אור ה' ושכינת זהרו,

צוה אל הגוף הכללי שהם בני ישראל שיביאו אל משה שמן זית זך שהוא יטהר נשמתם וקדושתה שיהיה מוכן למאור,

ואז באמצעות משה שהוא הוריד את התורה ואור אלהים לארץ יעלה את המנורה שהיא כלל נשמת ישראל להעלות נר תמיד, ומפרש שאור הזה בא מן התורה הנתונה בארון הברית שמשם יערוך את הנרות לפני ה' תמיד, ונר מערבי המיוחס להשכינה אשר במערב ממנה היה מתחיל ומסיים כ"ז שהכ"ג שהוא היה לזה שליח כלל האומה היה צדיק והיו בגדיו לבנים ושמן על ראשו לא חסר, וע"כ הקדים את השמן אל הבגדים:

רש"י בכל עת יהיו בגדיך לבנים – התקן עצמך בכל שעה במעשה טוב שאם תמות היום תכנס בשלום,

ומשל שלמה החכם את הדבר לאדם שהזמינו המלך ליום סעודה ולא קבע לו זמן

אם חכם הוא או פקח מיד מכבס כסותו ורוחץ וסך וכן עת מחר עד עת יקרא אל הסעודה יהיו כל שעה בגדיו לבנים והוא רחוץ וסך כך דרשוהו רבותינו במסכת שבת:

תורה תמימה בכל עת וגו' – תנן התם, רבי אליעזר אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך אמרו לו תלמידיו, וכי אדם יודע באיזה יום ימות, אמר להו, כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה, ואף שלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר [שבת קנ"ג א']:

בגדיך לבנים וגו' – בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, א"ר יוחנן בן זכאי, אם בבגדים לבנים ובשמנים טובים הכתוב מדבר הרי כמה בגדים לבנים ושמנים טובים יש להם לעובדי כוכבים, הא אינו מדבר אלא במצות ובמעשים טובים, בכל עת יהיו בגדיך לבנים – מן העבירות ושמן על ראשך אל יחסר – ממצות ומעשים טובים [מ"ר]:

בגדיך לבנים וגו' – דבר אחר בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית ושמן על ראשך אל יחסר – אלו תפלין [שבת קנ"ג א']:

אמרי שפר{ח} בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ר"ל על הבלי העולם אל תשים לבך, ואל תרבה לעמול בהם, רק שים נא כל מגמתך בתכליתך הנרצה, הבנוי על שני יסודות חזקים, והם: שב ואל תעשה, קום ועשה.

כי הנה כל מצוות התורה נכללות משני מינים, מצות ל"ת, ועשה,

ובזה נדמינו אנחנו עם בני ישראל כעבדי המלך אשר צוה עליהם המלך להכין להם בגדי צבא לבנים, אשר הכתם נכר בהם יותר מכל הצבעים, ולשמרם מאד לבל ימצא בהם אף כתם אחד,

ובבוא עתם להראות לפני המלך, והם ילבשו בגדי חפש, אם כי נקיים הם מכל כתם,

בכ"ז לא יצאו ידי חובתם כי הם מחויבים ללבוש בגדי צבא, למען יידע כי עבדי המלך הם.

כן גם אנחנו, אם גם נשמור עצמנו לבל נתלכלך בכל עברה ועון, בכ"ז עדן לא יצאנו ידי חובתנו אם אין בידינו מצוות להראות לפני מלכנו, כמ"ש חז"ל (ע"ז דף י"ט) שמא תאמר נצרתי לשוני מרע, ושפתי מדבר מרמה, אלך ואתגרה בשינה, תלמוד לומר סור מרע, ועשה טוב. וזאת יזהיר גם החכם פה:

בכל עת יהיו בגדיך לבנים השמר מאד שיהיו בגדיך לבנים בכל עת ולא יכתמו מחטא ועון,

כי כמו שצבע הלבן קרוב לקבל כתם מכל הצבעים, כן קרוב מאד המכשול לכל איש עברי בעבודת ה',

אך לבד זה ראה ג"כ ששמן על ראשך אל יחסר. כי כבר נודע ומפורסם בכל ספרי חכמי אמת,

שכל שפע רוחני וקדושה נקרא בפי החכמים בשם "שמן", כמו לריח שמניך טובים (שיר א'), שמן ראש אל יני ראשי (תהלים קמ"א) ורבים דומיהם.

וכן יקרא גם פה את המצוות בשם שמן ראש, כי הם יהיו עטרת תפארת על ראש הצדיק,

כשמן הטוב על ראש הנמשח, וגם יעלו לריח ניחוח לה' כשמן משחת קדש:

 

שערי שמחה ויקרא בכל עת יהיו בגדך לבנים, הן המידות של האדם שיהיו זכות ונקיות

ואמרו במס׳ שבת איזהו תלמיד חכם? היודע להפוך חלוקו,

ופירש בטל אורות שצריך האדם לדעת להשתמש במידות כי לפעמים צריך להיות אכזר ולפעמים רחמן,

וכן במידות גאוה וענוה, וכן אהבה ושנאה. ואף מידת הנקמה מצינו שציוה ד׳ לנקום בעמלק.

השפת אמת [פ' שלח תר"ס] מסביר "בכל עת" חז"ל [שבת קנג] דורשים 'אלו הציצית". בציצית יש כ"ח פתילים לבנים, [סך 32 עם 4 תכלת] כנגד בקהלת פ"ג מציין שלמה כ"ח "עתים" בחיים, עת לאהוב עת לשנוא כו' ובא לרמז – בכל עת מכ"ח עתים של החיים בין אם רואה שמחה בחייו ובין צרות – יהיו בגדיך לבנים – תקפיד תמיד לשמור על טוהר נשמתך.

 

(ט) רְאֵ֨ה חַיִּ֜ים עִם־אִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־אָהַ֗בְתָּ כָּל־יְמֵי֙ חַיֵּ֣י הֶבְלֶ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר נָֽתַן־לְךָ֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כֹּ֖ל יְמֵ֣י הֶבְלֶ֑ךָ כִּ֣י ה֤וּא חֶלְקְךָ֙ בַּֽחַיִּ֔ים וּבַעֲמָ֣לְךָ֔ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:

רש"י ראה חיים עם אשה אשר אהבת – ראה והבן ללמוד אומנות [ולחיות] להתפרנס ממנו עם ת"ת אשר בידך:

כי הוא חלקך בחיים – אם עשית כן יהיה חלקך זה חיים בעה"ז להתפרנס מן האומנות

ובעה"ב שיגיעת שניהם משכחת עון:

תורה תמימה ראה חיים וגו' – האב חייב ללמד את בנו אומנות, מנלן, אמר חזקיה, אמר קרא ראה חיים עם אשה וגו', אם אשה ממש היא [מקיש אומנות לאשה] כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, ואם תורה היא [מקיש אומנות תורה] כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות [קדושין ל' ב']:

ראה חיים וגו' – תנן התם, רבי יהודה אומר, מתה אשתו של אדם אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים זה אחר זה, כנגד ג' פעמים חיים חיים חיים שכתוב כאן [שם]:

ראה חיים וגו' – א"ר יהושע בן לוי, כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חיים, שנאמר ראה חיים עם אשה אשר אהבת [שם]:

אמרי שפר ט} ראה חיים. ויען כי המלך החכם הזה נלכד בשחיתות נשיו, אשר הטוהו מדרך הישרה,

על כן בא כיועץ טוב, ומזהיר לאמר ראה חיים עם אשה אשר אהבת,

ואל תשאל המון נשים, להעמיס על נפשך משא לעיפה,

וזכור נא כי כל ימי חיי הבלך, אשר נתן לך תחת השמש, כל ימי הבלך. ר"ל החיים בכלל הבל המה, כי אם יחיה אלף שנים וסופו למות, הלא גם זה הבל, ואף כי ימי החיים בפרט הבל הם, כי הם מעט ורעים,

ולא יוכל לבטוח אף ביום אחד לאמר עליו שהוא שלו.

כי הוא חלקך בחיים מוסב על כלל דבריו, ר"ל השמחה והטוב לבב בכל מעשיך ולעמול לתכלית הנרצה, הוא לבד חלקך בחיים, ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש.

ואם תעזוב את ימי חייך הספורים בעצב ודאגה על הבליך, ותכליתך האמתי תשלך אחרי גוך,

הלא יהיה מציאותך וחייך לשוא! וכל עמלך להבל וריק.

מצודת דוד ראה חיים עם אשה אשר אהבת. שב בשלום עם אשתך שיהיו חייך חיים, כי חיי מריבה אינם חיים.

 

(י) כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה:

רש"י כל אשר תמצא ידך לעשות – רצון קונך בעוד שאתה בכחך עשה:

כי אין מעשה וגו' בשאוללזכותך משתמות ואם עשית כן אין לך שום חשבון בשאול שתדאג ממנו,

וכן המקרא מסורס כי אין מעשה ודעת וחכמה בשאול לרשעים

ולא חשבון לצדיקים כשיתנו החוטאים דין וחשבון וכך נדרש במדרש

והבא לפותרו בלא סירוס כמשמעו פותר חשבון לשון מחשבה מה יוכל עוד לעשות להפטר מן הדין:

אלשיך הנה הפסוק נראה חלילה מתיר הרצועה. אך יאמר במה שידענו כי אמרו רז"ל (זוהר פנחס רכ ב) שכשהצדיק נפטר מן העולם מעבירין אותו דרך גהינם, שיעלו עמו הקרובים לעלות בזכותו כנודע.

והנה לקצת צדיקים היה פחד פן מדי עוברם יהיה איזה התעוררות מדת הדין עליהם מאיזה דבר אשר חיסרו משלמותם.

כי על כן אמר רבן יוחנן בן זכאי (ברכות כח ב) ועוד שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, ודוד המלך ע"ה היה מתפאר שהיה בטוח מזה באומרו (תהלים כג ד) גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע וכו':

ונבא אל הענין. אמר, פן תאמר בלבבך רבים אזהרותיך עלי אעסוק בכשרון כל ימי הבלי,

והנה מה אעשה ואירא כי לא יסכון לי כל זה כי הלא אין קץ לקיום המצות,

ומי זה האיש יוצא מן העולם ותרי"ג מצות בידו, או כל דעת וחכמת התורה בידו?

ולא חציה ולא אחד מני אלף ממנה, כי אין לה סוף וקץ, דומה לאלהים אשר נתנה.

והן ידעתי כי אם אעבור דרך גיהנם שהוא מקום כל כחות הרוגז לא יתבעו ממני רק מה שיכולתי עשות, ['כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך'] אך מדי עברי שם אולי יהיה התעוררות עלי מה ואאחז.

אמר, אל תירא כי הנה כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך כפי יכלתך וכח השתדלותך עשה ואל תירא.

כי הנה אין מעשה וחשבון, שלא ישאלו ממך מעשה שתעשה תמיד מצות וגם חשבון כולם,

לומר שלמה לא השלמת חשבון כל המצות, כי אחר שהוצאת ימיך במעשה המצות אינך מחויב להשלימם.

וכן אין שואלים ממך דעת וחכמה, כי אם לא מצאה יד שכלך לשתיהן יחד כי אם לאחד מהם מה יכולת עשות?

ושמא תאמר אם לא יעבירוני דרך שאול לא אירא כאמור,

לזה אמר בשאול בטעם זקף גדול, כמגביה קול ואומר בשאול אתה מתיירא? אין פחד,

כי אין כח לשאול לשלוט או להתעורר עליך רק כשמוליכין אותך שאולה,

אך לא כשאתה הולך שמה, שהוא להטיב לזולת.

וזהו אומרו אשר אתה הולך שמה, כי אחר שאתה הולך שמה ואין מוליכין אותך אל תירא:

אמרי שפר{י} כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. כי זאת נודע לכל איש עברי שכבד מאד להיות עובד ה',

כי לכל מצוה שיחפוץ לעשות ימצא שוטנים רבים בדרכו אשר ימנעוהו מעשותה,

ולכל עברה שתבוא לידו מר לו מאד לחדול ממנה, כי תאותו העזה תאלצהו לעשותה,

על כך אזהירך: כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. כל דבר טוב שיבוא לידך,

ויצרך ישים לך מארבים על דרכך למנעך ממנו, תשתדל בכל מאמצי כחך לעשותו,

והשב אל לבבך כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה.

בשכבך בשאול לא תוכל להשיג עוד שום ענין, בין דבר מעשי, בין דבר הגיוני,

ושם לא יועיל לך גם עמל רב להשיג שום מעשה ומחשבה, ודעת וחכמה,

לכן ראה לרכוש לך ההון היקר הזה בחייך, כי אם לא עכשיו אימתי:

זהר קרח כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול. ממעשה הנעשה בחשבון לא תיפול בשאול.

 

(יא) שַׁ֜בְתִּי וְרָאֹ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֣י לֹא֩ לַקַּלִּ֨ים הַמֵּר֜וֹץ וְלֹ֧א לַגִּבּוֹרִ֣ים הַמִּלְחָמָ֗ה וְ֠גַם לֹ֣א לַחֲכָמִ֥ים לֶ֙חֶם֙ וְגַ֨ם לֹ֤א לַנְּבֹנִים֙ עֹ֔שֶׁר וְגַ֛ם לֹ֥א לַיֹּדְעִ֖ים חֵ֑ן כִּי־עֵ֥ת וָפֶ֖גַע יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם:

רש"י שבתי וראה – כמו זכור ווי"דונט בלעז:

לא לקלים המרוץ – לא עמדה לעשאל קלותו משהגיע פקודתו:

ולא לגבורים המלחמה – לא עמדה לאבנר גבורתו משהגיע יומו:

וגם לא לחכמים לחם – כגון אני שהיה לחמי ליום (מלכים א ה) ששים כור סולת וגו'

ועכשיו זה חלקי מכל עמלי מקלי ומקידה:

וגם לא לנבונים עושר – כגון איוב בתחלה (איוב א) וַיְהִ֣י מִ֠קְנֵהוּ שִֽׁבְעַ֨ת אַלְפֵי־צֹ֜אן וּשְׁלֹ֧שֶׁת אַלְפֵ֣י גְמַלִּ֗ים וַחֲמֵ֨שׁ מֵא֤וֹת צֶֽמֶד־בָּקָר֙ וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֣וֹת אֲתוֹנ֔וֹת וַעֲבֻדָּ֖ה רַבָּ֣ה מְאֹ֑ד וַֽיְהִי֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא גָּד֖וֹל מִכָּל־בְּנֵי־קֶֽדֶם:

כשבאה שעתו אמר (שם איוב יט) חנוני אתם ריעי:

ולא ליודעים חן – הרי משה אין יודע ונבון ממנו בישראל ולא מצא חן בתפלתו שיכנס לארץ:

[במ"ר הובא -…וגם לא ליודעים חן – זה יהושע, דא"ר אחוה בריה דר' זירא, שני דברים דבר יהושע בפני משה ולא נגמל חן בעיניו, אחד במנוי הזקנים שאמר לו משה המקנא אתה לי ואחד במעשה העגל שאמר לו אין קול ענות גבורה וגו'].

כי עת ופגע – כמשמעו, ד"א כי עת יקרה אותם והפגיעה והתחינה יהיו רגילין בהם שלא יבואו לדברים הללו:

תורה תמימה כי לא לקלים וגו' – [יש אומרים ביעקב אבינו הכתוב מדבר],

כי לא לקלים המרוץ – אתמול וישא יעקב רגליו, והיום – ויאסוף רגליו אל המטה,

ולא לגבורים המלחמה – אתמול ויגש יעקב ויגל את האבן, כאדם שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית,

והיום – וישאו בני ישראל את יעקב אביהם – בגופו,

וגם לא לחכמים לחם – אתמול ויזבח יעקב זבח בהר ויאכלו לחם, והיום – שובו שברו לנו מעט אוכל,

וגם לא לנבונים עושר – אתמול ויפרץ האיש מאד מאד, והיום – ויכלכל יוסף את אביו,

וגם לא ליודעים חן – אתמול ידעתי בני ידעתי, יודע אני מעשה יהודה בתמר, מעשה ראובן בבלהה,

והיום – אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תקברני במצרים [מ"ר]:

[יש אומרים במשה רבינו הכתוב מדבר],

כי לא לקלים וגו' – דבר אחר כי לא לקלים המרוץ – זה משה, אתמול טס ברקיע ועולה כעוף, שנאמר ומשה עלה אל האלהים, והיום – כי לא תעבור את הירדן הזה, אפילו חבל של נ' אמה לא היה יכול לעבור,

ולא לגבורים המלחמה – אתמול (תהלים ס"ח) מלכי צבאות ידדון, ואפילו מיכאל וגבריאל היו ייראין ממנו, והיום – (פ' עקב) כי יגרתי מפני האף והחמה,

וגם לא לחכמים לחם – אתמול ויגדל משה ויצא אל אחיו, מהו ויגדל – שהיתה גדולתו להכניס ולהוציא, והיום – קראן לו ויאכל לחם,

וגם לא לנבונים עושר, אתמול מחצב של ספיר גלה לו הקדוש ברוך הוא בתוך אהלו וממנו נתעשר,

והיום בשעת גזר מיתה כל העושר הזה לא עמד לו

וגם לא ליודעים חן – אתמול כי מצאת חן בעיני, והיום אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה [שם]:

כי עת ופגע וגו' – כי עת ופגע יקרה את כולם – עת היא שפוגעת באדם ומערערת בו כל הדברים האלה, מה יעשה ילך ויעסוק בתפלה ובתחנונים והוא נצול [שם]:

כי עת ופגע וגו' – רב הונא שאל לשמואל, מהו זה דכתיב כי עת ופגע יקרה את כולם,

אמר ליה, פעמים שאדם מפגיע בתפלה ונענה ופעמים שמפגיע ואינו נענה,

שאין לך מי שיסדר תפלות ותחנונים יותר ממשה רבינו, ולבסוף נאמר לו הן קרבו ימיך למות [שם]:

אמרי שפר{יא} שבתי. והנה לפי דברי אלה יוכל האדם להצליח את עצמו בשני העולמות, לחיות חיי שמחה בעוה"ז, ולהכין לו חלק טוב גם לעוה"ב.

אבל שבתי וראה תחת השמש כאשר שבתי לצד אחר להתבונן בהליכות העולם ראיתי כי טוב האדם לא בידו הוא, וישנם רבים אשר ידעו היטב דרך הטוב, ויחפצו מאד ללכת בה,

אבל פגעי הזמן יהיו בעוכרם, ויארבו להם בדרכם,

כי הנה כל עניני העולם נחלקים בכלל לשני ראשי מפלגות:

א] ענינים מעשיים. ב] ענינים הגיוניים,

בענינים המעשיים יש ג"כ שנים ענינים. 1] ההשתדלות והחריצות להשיג דבר.

2] והגבורה במלחמה נגד השוטנים והמונעים.

וע"ז אמר לא לקלים המרוץ היא החריצות, ולא לגבורים המלחמה נגד המונעים.

ובענינים הגיונים יש שלש מדרגות זו למעלה מזו. והם: חכמה, תבונה, ודעת, הנודעים בספרי החכמים למפלגותיהם. וע"ז אמר וגם לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עשר מדרגה גבוהה מלחם.

וגם לא ליודעים חן מדרגה היותר גבוהה, (וכן סדרם החכם הזה גם באופני התועלת למדרגותיהם במשליו

(סי' כ"ד) בחכמה יבנה בית, ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים).

מעלות האלה הגם שמחויבים הם לכל אחד מצד הטבע ושכל,

בכ"ז אינם ביד האדם להשיגם, יען כי עת ופגע יקרה את כלם.

והנה זאת אשר אמר פגע יקרה את כלם הוא מובן מעצמו, כי פגעי הזמן אשר יקרו בעולם ישימו שמות בארץ, וילכדו חכמים בערמם, וגבורים בגבורתם,

אבל אמרו עת יקרה את כלם הוא לכאורה קשה ההבנה,

כי לשון מקרה יפול רק על דבר שאינו מחויב, לא על דבר מחויב,

דרך משל אם יברק ברק, או ירעם רעם, נוכל לאמר עליו שהוא מקרה, כי אינו מחויב מציאותו ביום ההוא, ויש ימים אשר לא יראה בהם ברק ורעם,

אבל אם נראה שעבר היום ויאת לילה, או שעבר הלילה ויזרח השמש, היאמר על זה מקרה הוא?

ואיך יפול הלשון מקרה על עת? ע"ז בא בפסוק השני ובאר דבריו:

 

(יב) כִּ֡י גַּם֩ לֹֽא־יֵדַ֨ע הָאָדָ֜ם אֶת־עִתּ֗וֹ כַּדָּגִים֙ שֶׁנֶּֽאֱחָזִים֙ בִּמְצוֹדָ֣ה רָעָ֔ה וְכַ֨צִּפֳּרִ֔ים הָאֲחֻז֖וֹת בַּפָּ֑ח כָּהֵ֗ם יֽוּקָשִׁים֙ בְּנֵ֣י הָֽאָדָ֔ם לְעֵ֣ת רָעָ֔ה כְּשֶׁתִּפּ֥וֹל עֲלֵיהֶ֖ם פִּתְאֹֽם:

הר"י דיטראני מפרש שגם דברים אלו בכלל דברי הכסילים האומרים לך אכול בשמחה לחמך, כי כבר רצה אלהים את מעשיך, בין אם תזכה ובין אם לא תזכה, כי אין מעשה וחשבון בשאול – אחר שתמות אין מי שיבקש דין ממך.

וקהלת בא לסתור דעות המכחישים האומרים שהעיקר חיי העוה״ז ואומרים לך אכול בשמחה לחמך וגו׳

בכל עת יהיו בגדיך לבנים וגו' ראה חיים וגו׳ כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה…

וסותר דבריהם באומרו (פסוק יא) שבתי וראה תחת השמש שאין ההשתדלות של האדם מועילה כלום לחיי העולם הזה – שהמות אורב לכל אחד,

שגם לא ידע להמלט מן הגזירה שנגזרת עליו כמו דגים שנאחזים במצודה רעה וכצפרים האחוזות בפח. הרי הכל ביד השי״ת לפי רוב המעשה.

רש"י כדגים שנאחזים במצודה – כדגים גדולים שנאחזים במצודה גרועה וחלושה

ופירשו רבותינו היא חכה שאינה אלא כמין מחט ודג גדול נלכד בה: [תורה תמימה במצודה רעה – א"ר ברכיה, וכי יש מצודה רעה ומצודה טובה, אלא זו חכה, לפי שיש לך מצודה שהיא צדה בים ולא ביבשה, ביבשה ולא בים, אבל החכה צדה בים וצדה ביבשה, שהיא יורדת לגרונה של דג וחונקתה [שם]:]

כהם יוקשים בני האדם – במכשול קטן וחלש כמו המצודה הרעה והפח נכשלים בני אדם בעת פקודת רעתם, כשבא עתם ליפול הרעה עליהם פתאום במצודה רעה מלאווי"שה בלעז:   כהם – כמותם:

אלשיך אמר גם דרך כלל יש עוד רעה חולה לאדם גם למגיעים לזקנה. והוא, כי גם לא ידע האדם את עתו. והוא תוכחת מגולה לכל האדם, כי כמה וכמה מתעצלים מלשוב עד ה' ולתקן מעשיהם,

באומרם עוד חזון למועד כי רחוקה המוותה בעיניהם, באופן כי גם אם שבעים שנה יחיה תבא עליו פתאום.

וגם אומרים קצתם בלבם כי כאשר יראו עצמם נוטים למות אז יתודו וישובו מדרכם הרעה

ואל על יקראוהו יקבל תשובתם בהחפזם.

והנה יש שלפעמים לא יזכו להתודות קרוב למיתתם כי תבא אסכרה ודומה לה החונקת גרונו ולא יוכל להתודות, ויש יוכל לדבר, אך לא זו התשובה בחר לו יה כי היא מאימת מות,

ואינו דומה למקדים תפלה לצרה.

וזה מאמר שלמה, והוא כי הנה ארז"ל (קהלת רבה ט יב) כדגים וכו':

ונבא אל הענין. אמר, צר לי עליך אחי שתתרפה מלשוב ולתקן מעשיך עד עת למות. כי הלא גם לא ידע האדם את עתו היה לך לשוב שמא תמות מחר או אחר שעה,

ולא תאמר שתתודה ותשוב ביום המות, כי הלא שתים הנה קורות בני האדם,

יש נאחזים כדגים במצודה רעה היא חכה שנתפסים במזלג בגרונם, כן הוא במת במיתת אסכרה ודומה לו שנאחז בגרונו ואין יכול להתוודות כלל, ונמצאת יוצא מן העולם בלי שום תשובה.

ושמא תאמר הלא אחד מני אלף ימות באופן שלא יוכל להתודות,

לזה אמר וכצפרים האחוזות בפח כי אז דרכם לצפצף ביותר במר נפשם,

כן גם כן יקרה לאדם יחלה את חליו אשר ימות בו ופיו וגרונו פתוחים להתודות.

אך גם זה איננו מספיק, כי כאשר הצפרים מצפצפים אחר היותם אחוזות בפח כי אז דרכם לצפצף,

ובראשונה היו שותקים ולא יועיל למו כי כבר הם מטים להרג,

כן יקרך גם אתה, כי טרם תאָחֵז שתקת, ואתה תצפצף במר נפשך [רק עכשיו כ]שנאחזת,

ואינה תשובה שלימה להנצל מיד שאול סלה, כי לא תעדר מהם דינה של גיהנם זמן מה.

מה שאין כן אם שבו מקודם למות לאיטם כראוי בכל יום ובכל שעה.

הנה כהם – הם שני הסוגים, יוקשים בני האדם בשני הדרכים האלה כי גם השנית לא טוב ומה גם הראשונה:

וזהו עם היות לעת רעה, הוא עת קצבת המות, כשתפול עליהם פתאום, שלא היתה המות נגדו תמיד שהוא פתאום, כי שכחה ותפול עליהם פתאום, מה שאין כן לזולתם אשר לא שכחוה….:

אמרי שפר{יב} כי גם לא ידע האדם את עתו ר"ל הגם שהוא עתו המחויב לו, ולא יכול לשנותו,

כאשר לא יכול לשנות עתות היום והלילה, הקיץ והחרף,

אבל בצד אחר לא ידמה להם, כי הם נגבלים בעתם, [וכשמדובר בשמש -] טרם זמנה נבטח כי לא יבוא השמש,

אבל עת קץ האדם אינה נגבלת [לרגע מסוים], וכל רגע מימי חייו עתו הוא, כי לא ידענה,

ובזה הוא דומה ממש למקרה הבא פתאום.

ומבאר עוד בענין זה נוראות כדגים שנאחזים במצודה רעה, וכצפרים האחזות בפח.

שני אלה הנצודים שונים זה מזה, ויש לכל אחד פחיתות אחרת.

מצודה רעה אמרו חז"ל שהוא חכה, כי בכל המצודות יעלה הדג חי, ואח"כ ימות כדרכו כי יאפסו כחותיו, בהפרדו ממקום מחיתו,

לא כן החכה, היא תנקוב לחיו, וימות במיתה משונה ע"כ היא נקרא מצודה רעה.

פחיתות אחרת יש לעופות, כי הם יתפתו ללכת בעצמם אל מקום אידם,

כי ישטחו להם שטוח מגרעינים ודגן ברשתם, והם יעופו לאכול, ובזה ילכדו בפח.

שתי אלה הרעות יעברו גם על האדם

א] כדגים שנאחזים במצודה רעה לו יגוע בזקנתו באפס כחותיו – לא היה מר כל כך המות,

אבל פעמים רבות ימות במיתה משונה בתחלואים רעים, ומכאובים נוראים, כדג שנאחז במצודה רעה.

ב] זאת שנית כצפרים האחזות בפח פעמים רבות יעפיל לבוא בעצמו באש ובמים, כי יבהל לאסוף הון או כי ילך לבקש מחיתו, ולא ידע כי בנפשו הוא, כצפור הנאחזת בפח, בלכתה לתומה לבקש אכלה,

כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום. נמצא שהעת המחויבת לבוא על האדם,

ולא יוכל להמלט ממנה, תהפך להיות מקרה, בבואה עליו פתאום.

ובזה סיים ענינו אשר העביר לפני האדם כל תהלוכות חייו ועניניו מראש ועד סוף,

וכי לא יוכל לשלוט בכל מקריו מקטן ועד גדול להטותם לרצונו,

וכל עמלו ורעיון רוחו, בעולם העובר הזה כלים ונפסדים, אם לא ישים מגמתו לאושר הנפש, כי הוא חלקו,

וכל הבלי העוה"ז ישליך אחרי גוו, כי לא בידיו המה:

ר״א לפיאן בשם ר״י בלזר לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה.

כשדג ניצוד ברשת חושב הוא שברגע זה נגזרה עליו כליה אך האמת היא שדינו נגזר בעת שהדייג זרע אה הפשתן בשביל לקלוע ממנה הרשת.

וכך אין האדם מה באותו רגע, שעל כל אחד נגזר כמה יחיה ואם הוא חוטא ואינו חוזר בתשובה גורם הוא לעצמו קיצור ימים ומיתתו אינה בשעת מותו אלא בשעה שעבר עבירה וגרם על ידה לקיצור ימיו.

 

(יג) גַּם־זֹ֛ה רָאִ֥יתִי חָכְמָ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וּגְדוֹלָ֥ה הִ֖יא אֵלָֽי:

תורה תמימה חכמה תחת השמש – א"ר שמואל בר אימי, זו מחשבתן של רמאים ברמאותם,

כגון המערב מים ביין, עושים קנה מאזנים ארוך מצד זה וקצר מצד זה [מ"ר]:

אמרי שפר {יג} גם זה. מזה והלאה שב לדבר דבריו במשלי חכמה קצרים, כפי אשר בארתי בסימן ז'

ומתחיל דבריו במעלת החכמה אשר דבר בה נכבדות בפרקים הקודמים, ואומר:

גם זה ראיתי חכמה תחת השמש ר"ל לבד היתרונות אשר בארתי מכבר במעלות החכמה,

עוד ראיתי בחכמה דבר נכבד, וע"כ גדולה היא אלי:

ראב״ע גם זה ראיתי חכמה תחת השמש. בעבור שאמר ולא לחכמים לחם אמר היפך הדבר להלל
את החכם.     

רע״ס גם זה ראיתי חכמה. שלפעמים תנצח החכמה את המערכת ואה המקרה, בפרט כשלא יהיה פתאום.

מצודות וגדולה היא אליי. וחשובה היא אצלי.

 

(יד) עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים:

רס״ג ומילט הוא את העיר יהבמתו. נמצא שהחכמה מצילה מה שלא יעשו הצבאות ומגינה מה שלא
תעשה הגבורה.
ובשפלותה עלתה על רוממות העוז והגבורה ונתגלתה עדיפותה ומעלתה.

תורה תמימה עיר קטנה וגו' – דבר אחר עיר קטנה – זה העולם, ואנשים בה מעט זה דור אנוש ודור המבול,

ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה הקדוש ברוך הוא, ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן חכם – זה נח, ומלט הוא את העיר בחכמתו, שהיה אומר להם, הוי, ריקים, למחר מבול בא עשו תשובה!

ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא,

אמר הקדוש ברוך הוא, אתם לא זכרתם אותו ואנכי אזכרנו, שנאמר ויזכר אלהים את נח [מ"ר]:

עיר קטנה וגו' – דבר אחר עיר קטנה – זו מצרים, ואנשים בה מעט אלו המצרים, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה פרעה הרשע, ובנה עליה מצודים גדולים, ומצא בה איש מסכן חכם זה יוסף,

ומלט הוא את העיר בחכמתו שאמר לפרעה ויפקד פקידים וגו', ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא [א.ה. שנאמר ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף] אמר הקדוש ברוך הוא,

אתם לא זכרתם אותו אנכי אזכרנו, שנאמר ויוסף הוא השליט על הארץ [מ"ר]:

עיר קטנה וגו' – דבר אחר עיר קטנה זו מצרים, ואנשים בה מעט אלו אחי יוסף, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה – זה יוסף, ובנה עליה מצודים גדולים אלו ג' גזירות שגזר, שלא יכנס עבד למצרים ולא יכנס אדם בשני חמורים ולא יכנוס אדם מבלי שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקנו, ומצא בה איש מסכן חכם זה יהודה, ומלט הוא את העיר בחכמתו שאמר אנכי אערבנו, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, אתם לא זכרתם אותו אנכי אזכרנו, שנאמר ואת יהודה שלח לפניו [שם]:

עיר קטנה וגו' – דבר אחר עיר קטנה זו מצרים, ואנשים בה מעט אלו ישראל שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, ובא אליה מלך גדול זה פרעה, וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים, שגזר גזירות קשות, ומצא בה איש מסכן חכם זה משה, שנאמר כה אמר ה' כחצות הלילה וגו', ומלט הוא את העיר בחכמתו שנאמר ולקחו מן הדם וגו', ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, אתם לא זכרתם אותו אנכי אזכרנו שנאמר (ישעיה ס"ג) ויזכר ימי עולם משה עמו [שם]:

עיר קטנה וגו' – דבר אחר עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא אליה מלך גדול זה הקדוש ברוך הוא, וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים אלו רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות ל"ת, ומצא בה איש מסכן חכם זה משה [שנאמר (משלי כ"א) עיר גבורים עלה חכם], ומלט הוא את העיר בחכמתו, שנאמר לא תגע בו יד, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, אמר הקדוש ברוך הוא, אתם לא זכרתם אותו אנכי אזכרנו, דכתיב (מלאכי ג') זכרו תורת משה עבדי [מ"ר]:

עיר קטנה וגו' – דבר אחר עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא אליה מלך גדול זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים גדולים שנאמר אלה אלהיך ישראל, ומצא בה איש מסכן חכם זה משה שנאמר למה ה' יחרה אפך בעמך וגו', ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, אמר הקדוש ברוך הוא, אתם לא זכרתם אותו, אנכי אזכרנו, שנאמר (תהלים ק"ו) ויאמר להשמידם לולא משה בחירו עמד בפרץ [שם]:

עיר קטנה וגו' – דבר אחר, עיר קטנה זה בית הכנסת, ואנשים בה מעט זה ציבור, ובא אליה מלך גדול זה הקדוש ברוך הוא וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן חכם – זה הזקן החכם או החזן, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, אמר הקדוש ברוך הוא אתם לא זכרתם אותו אנכי אזכרנו – מפני שיבה תקום וגו' [שם]:

מלבי"ם (על משלי כב – כג) עיר גבורים עלה חכם, שומר פיו ולשונו, מציין עפ"י המשל, שחכם אחד כבש עיר גבורים, ואת המבצר שבטחו בו, כמ"ש החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר,

ואמר הגם שהיתה עיר מלאה אנשים, וכבשה חכם יחיד, והגם שהיו גבורים, והגם שהעיר ישבה בהר שקשה לכבשה כמ"ש עלה חכם, והגם שהיה להם מגדל עוז אשר בטחו בו, כמ"ש ויורד עז מבטחה,

ובנמשל מדבר ממלחמת הנפש,

שכבר משל כן בספרו קהלת, עיר קטנה ואנשים בה מעט, ששם דבר על המלחמה שלוחם היצר והמתאוה נגד הנפש, ומצייר את הנפש כיושבת בעיר,

והיא עיר קטנה ואנשים בה מעט, כי כחות הנפשיות מועטים,

והלוחם הבא מבחוץ לכבשה הוא מלך גדול, והוא בונה מצודות גדולות,

כי כחות הבשר רבים, וכל הטבע והחושים עוזרים להם, רק איש מסכן חכם מלט את העיר בחכמתו,

והוא האופן שהחכמה תמלט את הנפש בל יכבשוה הכסיל והזקן.

ופה המשיל שהשר הכסיל וגבוריו הם מבפנים, והחכם בא וכבש את העיר, כי המלחמה הזאת מתמדת, וכל אחד יש לו עיר מבצר, רק האמת היא עיר קטנה והשניה עיר גבורים, שכחות הנפש והשכל מועטים, והם גרים בעוה"ז ועוזריהם מועטים, משא"כ כחות החומר מתגברים והם תושבים בעוה"ז יושבים בהר מבצר, ובכ"ז מי שמתנהג לפי חקי החכמה יכבוש את העיר ויכוף את בני הבשר וכחות התאוה אל משמעתו ויורישם מפניו בחרב החכמה ובמגן התבונה והדעת ויראת ה', וזרועות השטף והתאוה לא תעמודנה לפניו. אולם יש תנאי שאז צריך להשמר בל ישובו הנכבשים לכבוש את העיר, וזה במה שישמור פיו ולשונו שהם מבצר של החכמה שהיא הנפש המדברת, כי דרך שם יכנסו האויבים לצור על הנפש, אם בשמירת הדבור כפשוטו, ואם במה שפה רומז על דבור החכמה והלשון רומז על דבור התבונה שצריך לשמרם, בל ילוז מדרך החכמה ובינה, ובזה שומר נפשו הרוחנית מצרות, בל יצורו לה אויביה הלוחמים עליה תמיד, עת הורס חומתה ונגלה הסוכך:

אמרי שפר {יד – טז} עיר קטנה וכו'. לבד באור חז"ל בזה על הגוף והיצר, נאה המאמר הזה גם לפי פשוטו.

כי זאת נודע לכל שיש ענינים נכבדים אשר יעמלו עליהם אנשים רבים ולא יוכלו,

וחכם אחד בחכמתו יוציאם לאור, ובכל זאת אם איש עני הוא, יאבד זכר חכמתו מני ארץ,

ולא שם לה על פני חוץ, כי עליזי גאוה הנקלים אשר ברצח בעצמותיהם לשמוע תהלת המסכן, וכבודו קוץ מכאיב בעיניהם, יתאמצו לההביל חכמתו, ולעטותה במעטה המקרה,

ויען שאין דבר בעולם שידרש לו תחבולות חכמה הרבה, כלמלחמה, לכן תפש במשלו עיר קטנה ומלך גדול נלחם עליה, אשר כבד מאד מאנשיה להמלט ממנו, ואיש מסכן חכם ימצא בה אשר בחכמתו ימלטם.

והגם שאדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, בכ"ז אמרתי אני טובה חכמה מגבורה,

כי רק חכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים לבריות, כי גאותם לא תתנם להלל חכמת המסכן,

אבל החכמה עצמה לא תרד ממעלתה עבור זה:

ביאורו של הגר"ש שבדרון

ואמרו בגמרא עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האברים ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה יצה"ר ובנה עליה מצודים וחרמים אלו העוונות ומצא בה איש מסכן וחכם זה יצה"ט ומלט הוא את העיר בחכמתו זו תשובה ומעשים טובים ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא דבשעת יצה"ר לית דמדכר ליה ליצה"ט [נדרים לב].

 ארבע תמיהות יש בגמרא זו

א עיר קטנה ואנשים בה מעט נשאלת השאלה לצורך מה בא אליה מלך גדולו והלא לעיירה קטנה די במלך קטן ודל

וגם אותו המלך מה לו מצודים גדולים וחרמים כמה מטוסים טנקים וכו' יביא פלוגה זעירה של חיילים והם לבדם יכבשוה ברגעים ספורים ולמה צריך מלך גדול ומצודים גדולים וכו' מהו כל הרעש הלזה?

ב עוד יש לתמוה ולהתפלא פליאה על פליאה והיא שאחרי שכבר הגיע המלך הגדול הלזה עם כל חיילותיו הוא לא נכנס לעיר כלל וכלל אלא עומד מבחוץ וכאילו פוחד ממשהו רק סובב את העיר במצור ובונה עליה מצודים וחרמים במקום לפרוץ אל העיר ולהשמיד אנשים נשים וטף? וא"כ אנו עומדים בתמיהה ופליאה על החזיון ה"מוזר" הלזה שעל כפר נידח קטן באה אמריקה כולה ולבסוף אינה עושה יותר ממצור הלא דבר הוא

ג ועוד קשה שבעתיים שלבסוף היה בה איש מסכן וחכם ללא כל נשק ואפילו תרמיל עם אבן ומקל לא נטל בידו והוא המסכן הלזה מלט את העיר ניצח את כל אנשי החיל הרבים במה? בחכמתו. ודאי נכפלת השאלה בכפלי כפליים מה יכולה חכמה לפעול נגד מטר של פגזים?

 ד אע"פ שעדיין אין אנו מבינים האיך ניצח סוף סוף ניצח המסכן את המלך וחילותיו ומלט את העיר א"כ האיך נבין את סוף הפסוק "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" ופירשוהו חז"ל דבזמן היצה"ר לא זוכרים את יצה"ט וכלומר כשבא המלך הגדול שוב למלחמה נשכח זכר המסכן וכל עצתו ופוחדים בני העיר כבראשונה ואנו תמהים הלא כבר ניצח את המלך והאיך בא שוב? וכי קם בתחיית המתים?

ועוד אם אכן הגיע שוב למה באמת שכחו אנשי העיר חכמתו?

ארבע תמיהות אך תירוץ אחד לכולם ונבארו בהקדם משל שאינו אלא מעשה

סיפר ר' שלום בהיותי פעם באנגליה הלכתי בדרכי והראוני איזה מוזיאון שמראים שם דמויות מלכים רבים משעוה ועשו זאת כפי יד הדמיון כל מלך ומלך וכסא מלכותו חרבו על ירכו וכתרו על ראשו ומראהו גיבור וחזק וכמה חיילים לצדו מאה וחמשים מלכים מפרעה הראשון עד גורג' החמישי וכולם נראים כאילו הם חיים עם לחיים אדומות עד שקשה להבחין כי אינו אלא ציור דמיוני אך כאמור הכל משעוה כל זה סיפרו לי מלווי ואף הציעו לי לבקר שם נתיישבתי בדעתי שמכיון שצריך אני להגיד דרשות אלך ואראה אולי יזמן ה' דבר מה בפי עשיתי איפוא כהצעתם והלכתי

נשנכנסתי הבחנתי בדבר מענין בכניסה לאולם עומדים שני שוטרים לשמור את הפתח ולהדריך את היוצאים והנכנסים לבושים במדים אנגליים וכלי נשק בידם וגם מראיהם גבוה ומרתיע מעט והבחנתי ממרחק שהנכנסים פונים אליהם ביראה ובכל הכבוד הראוי ושואלים "לאן הולכים"? אך ראה זה פלא כולם בזה אחר זה שואלים והם השוטרים אף מילה אינם עונים ולמה? מפני שגם הם אינם אלא משעוה האדם הנכנס שואל ולא מקבל תשובה משתומם ומביט ואן מגלה את הסוד ומחייך העמידום שמה לשמח הנכנסים

כשראיתי כל זה עלה בדעתי תירוץ פשוט ונפלא לכל השאלות כאחד והוא שאותם מצודים וחרמים הטנקים והמטוסים וכו' שאמר הפסוק אינו מדובר בכלי נשק אמיתיים רק מצודים וחרמים שאינם אלא משעוה ואף המלך הגדול עצמו ג"כ רק משעוה כיון שכך זקוק הוא היצה"ר להיות מלך גדול כביכול ולהביא עמו אל המלחמה מצודים וחרמים איומים והפחדות משום שזה ורק זה כל כוחו להרבות ציורים שונים של דמיון בתענוגי העוה"ז ולגרור את האדם לחשוב "מי יודע" מה יש שם ז להביא עליו מהומה גדולה לסבב אותו בפחדים עד שבטוח שאם יגבר על תאותו יחרב ויתהפך עליו כל עולמו

וכל זה באמת רק פנטזיה מעתה פשוט שהחכם אינו זקוק לכלי נשק ואף לא נזקק להרים אבן או מקל דאין על מה ועל מי לזורקם וסוד כוחו של החכם לגלות את התרמית למצוא את הזיוף ולדעת שהכל שקר משום כך דייק הפסוק לומר "ומלט את העיר" ולא אמר והרג את המלך כי אין צורך בזה כלל ודי לו לחכם לסובב בחוצות ולהכריז לפני כל מאן דבעי חיי לא להבהל הכל דמיון

הלא תדעו הלא תראו כי עומד הוא בחוץ ואינו נכנס אין זאת אלא שהבל הוא והבל חיילותיו ואנו אין לנו אלא לעמוד ולשמוע בציווי ה'

מהו מקור חכמתו של החכם

תעלומה אחת עדיין נותרה מנין ידע החכם שהכל דמיון והאיך גילה את "מלך השעוה" שלפניו?

הרי ביארנו שלעין הרואה נראה הכל אמת שמא תאמר כי החכם היה גם "בעל מופת" או שנביא היה? והלא "במסכן" דיבר הכתוב ומהו פשר הדבר?

הדברים שנבאר להלן פשוטים המה אלא שלרוב פשיטותם נעלמים הם מעינינו ונסתרים המה מבינתינו ובמעט שימת לב על הדבר נמצא וניקח מוסר יש לדעת המסכן הלזה לא נביא הוא ואף לא בן נביא רק חכם הוא חכם פירושו שאינו רץ במרוצת הרגלו כסוס שוטף במלחמה אלא נעצר "ומתבונן" ומתוך התבוננותו במלך שלפניו גילה הדבר והאיך?

הנה שאלנו לעיל אם עיר קטנה למה מלך גדול ואם בא עליה למלחמה למה רק צר את העיר ולא נכנס? מעתה נבוא ונאמר שהם הם ראיותיו של החכם שבחכמתו ראה את כל הנעשה ונתפלא מאד על הדבר ואמר בלבו אין זאת אלא שדברים בגו ואין המלך וחרמיו אלא כאומרים דרשני ומתוך כך הסיק בדעתו כי הכל דמיון ותו לא שלפיכך צריך הוא לבא על העיר ב"קול רעש גדול" שאילו אמת המלך ואמיתיים חילותיו הלא די בהצנע לכת ובמעט חיילים.

אמר עולא היינו דאמרי אינשי איסתרא בלגינא קיש קיש קריא נ"מ פה פירש רש"י סלע מטבע אחד בתוך כלי מתקשקש ומשמיע קול ואם היה מלא סלעים לא היה משמיע קול.

זהו המטבע של מידת האמת שאינה באה עם תעמולה ושטיפת מח ולמה? מפני שעל האמת אין תוספות וכל תוספת מחוץ לאמת הרי זה כבר שקר ולפיכך דבר בדוק הוא שדבר אמת נאמר בקצרה ובנחת ודי בכך ואף אין צורך ברבוי דברים כי אם אמת הוא מה חסר עוד?

לא כן השקר שאם נתהה על קנקנו נמצאהו חלול וריק מכל תוכן מוכרח הוא כדי לשקר לגייס למערכתו את כל הרעש הלזה שבלעדיהם אינו אומר מאומה לפיכך צריך שידע האדם לבחון מעשיו ודרכיו שאם צפים ועולים בלבו בעת נסיון רבוי של סברות וטענות בזה אחר זה ראיה ניצחת היא ומבחן גלוי הוא לשקר שעל פניו וזהו אשר למדנו מן החכם המסכן והם הם הדברים שרמזו חז"ל בקצרה איסתרא בלגינא קיש קיש קריא.

דוגמאות: מציעים לאדם עבודה. זו עבודה במקום לא כ"כ כשר, הרבה פריצות וכו' יצה"ר מפחיד אותו. אם לא תקח לא יהיה לך מה לאכול. המשכנתא תחזור. אתה תגיע לפת לחם. התשלומים על הרכב יחזרו. ינתקו לך את החשמל, את המים. בקיצור נורא נוראות! אתה חייב לקחת את העבודה הזו.

בדוגמא של עבירה. הוא מפתה את האדם להסתכל במקום שאין צריך להסתכל. מי יודע מה יש שם. הוא מפתח לו את הדמיון. מה כבר יש שם? הכל דמיון.

הוא נלחץ וחוסך כסף רב לרכב חדיש. הוא עובד שעות נוספות, מתאמץ, מוותר על שעות עם המשפחה והילדים, כדי להשיג את חלומו. וכשהוא מגיע לזה הוא רואה עוד חתיכת פח צבועה… הוא מתחיל לשאוף לרכב הבא… וכך זה בפלאפון ובדירה ובכל דבר.

יצה"ר בונה חרמות ומצודים שכולם דמיון. החכם מבין זאת.

 

(טו) וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהֽוּא:

פסיקתא זוטרתא  ומצא בה איש מסכן וחכם. זה יצר הטוב שהוא מסכן שאין רוב בני אדם שומעים אליו.

וחכם שכל השומע לו הוא חכם: ומילט הוא את העיר בחכמתו. שכל השומע ליצר הטוב נמלט מדין גיהנם: ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. שהוא רוח ואין אדם יכול לעשות עמו טובה.

אמר הקדוש ברוך הוא אדם לא זכר אני אזכרנו, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל לו, כו), שיהו כל העולם שומעין ליצר הטוב.

רש"י ואדם לא זכר – לא היה חושבו לכלום:

אלשיך ואמר כי ראה תחת השמש שאירע שמצא היצר הרע את היצר הטוב המסכן, 4משולל עזר אברים ומצות מצאו חכם כל כך, עד גדר שעם כל חזוקי היצר הרע מילט הוא את העיר מידו בחכמתו. והוא פלי באופן שאין הכוונה שמצא היצר הרע את מציאות היצר הטוב, כי הלא הוא קדם, אלא שמצאו כל כך חכם שנצחו בחכמתו ומלט [הוא] את העיר מידו, והוא כר' אלעזר בן דורדיא וכיוצא בו:

ושמא תאמר, אם כל כך כח היצר הטוב המסכן יפה, איך ירבו רשעים בעולם ולא יעצר כח יצרם הטוב להתהפך אל הרודף ולהאבידו?

אל תתמה, כי הנה האדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, והוא כי אין כח חכמת היצר הטוב להתנדב כל כך בחכמתו, אם לא לבא להטהר מעצמו שזוכר בלבו את יצרו הטוב ומעורר אותו, שאז מסייעין את יצרו הטוב מן השמים.

אך ואדם לא זכר את המסכן ההוא כי אם שוכחים אותו לגמרי ועל ידי כן מתישים כחו:

 

(טז) וְאָמַ֣רְתִּי אָ֔נִי טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִגְּבוּרָ֑ה וְחָכְמַ֤ת הַמִּסְכֵּן֙ בְּזוּיָ֔ה וּדְבָרָ֖יו אֵינָ֥ם נִשְׁמָעִֽים:

רש"י ואמרתי אני – בראותי כן טובה חכמה מגבורה והרי חכמתו של זה בזויה לכולם

ועכשיו כולם נמלטו על ידו, ומדרש אגדה עיר קטנה זה הגוף: ואנשים בה מעט – אלו איבריו של אדם: מלך גדול – זה יצר הרע שכל איבריו מרגישים בו: איש מסכן – יצר טוב:

תורה תמימה וחכמת המסכן בזויה – א"ר יוחנן, וכי חכמתו של ר' עקיבא שהיה מסכן בזויה היתה,

אלא זקן שהוא יושב ומסכן דבריו, כגון זקן שדורש לא תכירו פנים במשפט והוא מכיר,

לא תקח שוחד והוא לוקח, לא תלוה ברבית והוא מלוה [שם]:

מלבי"ם ביאור המילות המסכן. מענין מסכן, וההבדל בין מסכן לדל עני ודומיו, שהמסכן אינו דל כ"כ רק חסרים לו אוצרות ומסכנות ואינו עשיר, שכן הגביל [הקביל] מסכן נגד מלך (קהלת ד' י"ג, ט' ט"ו)

ואמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ר"ל כי יהיה לך אוצרות מלאים תבואה:

רע״ס וחכמת המסכן בזויה – אמנם טובה חכמה מגבורה ובכל זאת ייקרה שתימנע טובת החכמה מפני
היותה באדם מסכן והיא בזויה בו מחמת מסכנותו.          

רש"י ואמרתי אני – בראותי כן טובה חכמה מגבורה [של היצה"ר] והרי חכמתו של זה בזויה לכולם

ועכשיו כולם נמלטו על ידו, ומדרש אגדה עיר קטנה זה הגוף: ואנשים בה מעט – אלו איבריו של אדם: מלך גדול – זה יצר הרע שכל איבריו מרגישים בו: איש מסכן – יצר טוב:

אלשיך אמר דרך מווכח, אמרתי אני שלמה בלבי, בחינת רוח הקדש, מה זה שהאדם נוטה אחר עצת היצר הרע מאחר עצת היצר הטוב, עם היות שהוא [היצה"ט מדבר] בחכמה

ודברי היצר הרע פתיות, ובל ידע מה, כי מי לא ידע שמועצותיו להאבידו.

אך הוא משני טעמים:

אחד, כי חכמת המסכן בזויה, כי לא ייעץ [היצה"ט] את האדם כי אם [דברים שיש בהם] בזיון

שיהיה נבזה בעיניו נמאס, כי בא מטיפה סרוחה, ושהולך למקום עפר רמה ותולעה, ושילבש שק ואפר יציע, ויענה בצום נפשו, ויבכה יומם ולילה על אשר חטא על הנפש,

והנה גבר יהיר לא יערב חכמה זו כי היא של בזיון;

אך היצר הרע אמור יאמר אליו אכול משמנים ושתה ממתקים ולבוש שני עם עדנים בגאוה ובגודל לבב,

כי מי כמוך, ועל כן יטו אליו.

ועוד טעם שני, והוא כי הנה "דְבָרָ֖יו אֵינָ֥ם נִשְׁמָעִֽים" והוא, כי אלו היצר הטוב היה מפציר ורודף אחר האדם, ישמע עצתו ככל אשר יעשה היצר הרע שלא ישקוט עד אם כלה הדבר היו כל העם צדיקים.

אך הנה היצר הטוב ירמוז בלבד כלאחר יד.

אך היצר הרע נעשה כבעל הבית משתרר גם השתרר על כל האברים אנשי עצתו כמעט כצועק וגוער בם.

וזהו אומרו ודבריו אינם נשמעים כי אם כמעט ברמז הפך היצר הרע:

הרבי מלובלין וחכמת המסכן בזויה – אפשר לפרש מסכן מלשון סוכן, בעל הנאה, וחכמתו של בעל הנאה בזויה
ואפשר לפרש שמדבר ביצר טוב הנקרא ילד מסכן וחכם, ואומר בזויה שהוא שפל בעיני עצמו.

זהר ודבריו אינם נשמעים. מדבר בבעל דין המקדים טענותיו בפני הדיין לפני שיבוא בעל דינו.

מדרה״ג דברים מה איכפת לה לחכמה אם יצאה מפי עשיר או מפי מסכן?

אלא מדבר במסכן מדברי תורה, ואין דבריו מתקבלים על לב שומעיהם.

אבל משה ואהרן על ידי שהיו זריזים בדברי תורה ומנוקין מכל דבר שבעולם להם נאה להוכיח את ישראל, והיו דבריהם חביבין על לב שומעיהם ומקבלים אותם באהבה. 

ארחות צדיקים וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים. לכן ישים דבריו בפיו של חכם ועשיר וההוא ישמיע
והוא ישתוק. 

 

 (יז) דִּבְרֵ֣י חֲכָמִ֔ים בְּנַ֖חַת נִשְׁמָעִ֑ים מִזַּעֲקַ֥ת מוֹשֵׁ֖ל בַּכְּסִילִֽים:

רש"י בנחת נשמעים – מקובלים הם לבריות:

מזעקת מושל בכסילים – מלכי האומות ע"א, משה נפטר זה כמה שנים ועדיין גזירותיו מקובלים על ישראל וכמה מלכי האומות גוזרים גזירות על ישראל ואין דבריהם מתקיימין:

כשרבי לוי יצחק מברדיטשוב חיפש חמץ בערב פסח

היה זה בשעות אחר הצהריים המאוחרות של ערב פסח כאשר רבי לוי יצחק מברדיצ'וב בחר לערוך סיור רגלי בעירו. הוא שם את פעמיו לרחוב צדדי, שם, על פי השמועה, ניתן לרכוש כל פריט 'אסור' בשוק השחור המקומי.

"ר' יענק'ל" הוא פנה לאדם שעמד בצד הדרך. "בבקשה ממך: שמא תוכל למכור לי חפיסת סיגריות מחוץ לארץ"?

"תמורת חמישה זהובים" השיב יענק'ל בלחישה "אתן לך חפיסה כאן ועכשיו". רבי לוי יצחק לא התמקח על המחיר והעיסקה התבצעה במהירות ובחשאי.

"משה יקירי" שוב פנה הרב לאדם אחר. "יש ברשותך אריג מיובא"?

הרכין משה את ראשו ולחש באוזני הרב. "יש גם יש, משובח מן המשובח. שנים-עשר זהובים מחירו, אך לכבוד הרב אמכור גם בתשעה". שוב הוציא הרב את הסכום מכיסו והסחורה החליפה ידיים.

וכך עבר הרב מסוחר לסוחר כשהוא רוכש תמציות תה, קופסת טבק ופיסת משי.

לאחר שסיים את מסע הרכש שלו הוא ניגש שוב ליענק'ל. "האם תוכל למכור לי כעך טרי"?

"רבי!" נעץ יענק'ל עיניים מתפלאות ברבי לוי יצחק. "ביערתי את החמץ לפני שעות אחדות! כיצד אוכל לספק לך כעך"?

"אשלם לך עשרה זהובים"! ניסה להפציר הרב.

"גם אם תשלם לי מאתיים זהובים לא אוכל לספק את מבוקשך" קבע יענק'ל נחרצות.

שוב עבר הרב מסוחר לסוחר אך הפעם התשובה היתה שלילית ונחרצת. לא, לא נוכל למכור לך כעך או אפילו פיסת לחם קטנה גם אם תשלם במיטב.

"ריבון העולמים" נשא רבי לוי יצחק עיניו לשמיים, "הבט מן השמיים וראה כיצד שומרים בניך על מצוותיך! הצאר גזר שלא להבריח מכס ואף הציב שומרים על הגבול, אך ניתן לרכוש פריטים מוברחים ללא קשיים יתרים.

"ואילו אתה ציווית לפני למעלה משלושת אלפים שנה שלא לאכול או להחזיק חמץ. שומרים לא הצבת ואף עונש מאסר לא צפוי להם, ובכל זאת לא ניתן למצוא ברשות בניך ולו פירור חמץ אחד בערב פסח.

"מי כעמך ישראל!" סיים רבי לוי יצחק את דבריו-תפילתו ושב לביתו להכנות האחרונות בטרם יתקדש החג.

 

אלשיך על כן משיבה לו רוח הקדש ואומרת, אל תאמר כי דברי היצר הטוב אינם נשמעים,

כי מה שאינם נשמעים הוא בהתבהל האדם מיד אחר עצת יצרו הרע.

אך אם היה האדם אומר מה החפזון הלז, טוב טוב הוא אנוח ואתיישב בדעתי ואדעה אם אעשה ואם אחדל אז היית שומע דברי היצר הטוב בעצם.

כי דברי חכמים בנחת נשמעים, כשהוא בנחת הם נשמעים,

יותר מזעקת מושל הוא היצר הרע בכסילים הם האיברים הפתאים הנפתים אחריו,

שאמרת שקולו נשמע כגוער וצועק על האברים שהם עבדיו לעשות רצונו הפך היצר הטוב שלא ישמע קולו.

דע כי על ידי נחת יהיה נשמע יותר מאשר נשמע זעקת מושל במשועבדים אליו:

תורה תמימה דברי חכמים וגו' – דברי חכמים בנחת נשמעים אלו הדרשנים,

מזעקת מושל בכסילים – אלו המתורגמנים שעומדים על הצבור [שם]:

דברי חכמים וגו' – דבר אחר דברי חכמים בנחת נשמעים, זה עמרם ובית דינו שאמרו מה הנאה יש לנו שאנו יולדים ומשליכים ליאור ונמנו וגמרו אחר השער והגדר עד כאן העולם יתקיים – מזעקת מושל בכסילים, זה פרעה שהיה גוזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולא אשגחו על גזירתו [מ"ר]:

אמרי שפר {יז} דברי חכמים [הגם שהם] בנחת ולא ישמיעו קולם, בכ"ז נשמעים הם, ומקובלים לבריות, יותר מזעקת מושל בכסילים אף שמושל הוא, וקול זעקה ישמיע:

רע״ס דברי חכמים בנחת נשמעים. שר הצבא המסדר הענינים בנחת לפני צאתו למלחמה

דבריו יישמעו ויתנהלו לפיהם.

מזעקת מושל בכסילים. ממה שתישמע זעקת המושל על כסילים הנלחמים בסכלות ובלי סדר נאות. 

מבאר ר' עמרם מארג'יל במע"ל שלפנים כשהיתה יד ישראל תקיפה לא היו צריכים הדיינים לדבר אל בעלי הדין בקול תקיף כיון שהיו גם שוטרים שהיו רודים בעלי הדין במקל לקבל הדין,

אם כן היו מודים על האמת לפני גמר הדין.

וזהו שאומר, דברי חכמים בנחת נשמעים. למה, מזעקת מושל בכסילים.

כיון שיש מושל שיזעק על הכסילים שאינם מקיימים הדין.

 

(יח) טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִכְּלֵ֣י קְרָ֑ב וְחוֹטֶ֣א אֶחָ֔ד יְאַבֵּ֥ד טוֹבָ֥ה הַרְבֵּֽה:

רש"י טובה חכמה מכלי קרב – חכמתה של סרח שנאמר (שמואל ב כ) ותבא האשה אל העם בחכמתה עמדה להם יותר מכלי קרב שהיה בידם להלחם עם יואב:

וחוטא אחד יאבד טובה הרבה – אילולי שהרגה לשבע בן בכרי היו כולם אבודים על ידו,

ד"א וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, הרי שהיו ישראל מחצה צדיקים ומחצה רשעים

ובא אחד וחטא ועשאן מרובים – נמצא שהכריע את כולם לחובה:

אלשיך ושמא תאמר, הלא גם שאנוח ואתיישב לראות מה ידבר בי היצר הטוב, האם יבצר מהיצר הרע מהיות עמו כלי קרב להלחם עם היצר הטוב, הם כל כחות טומאה אשר נעשו בעונותיו העוזרים אותו,

כי עבירה גוררת עבירה, שהוא על ידי הכחות ההם כמפורש אצלנו במקומו.

אל תחוש, כי הנה טובה חכמה של יצר הטוב מכלי קרב של שכנגדו,

ומה היא החכמה? הלא הוא כי וחוטא אחד יאבד טובה הרבה.

והוא מה שאמרו ז"ל (קידושין מ ב) לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי וכאלו כל העולם חציו חייב וכו', עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את כל העולם לכף חובה, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את כל העולם וכו'.

וזה ישית היצר הטוב בלב האיש למען יעמוד נגד כל כלי הקרב שות שתו השערה להחטיאו, והיא עצת חכמה:

תורה תמימה טובה חכמה וגו' – טובה חכמה – זו חכמתו של יעקב אבינו, מכלי קרב – של עשו הרשע [שם]:

טובה חכמה וגו' – דבר אחר טובה חכמה – זו חכמתו של חזקיהו מלך יהודה מכלי קרב – של סנחריב, שהיה מכין את העם לתפלה ולדורון ולמלחמה. וחוטא אחד יאבד טובה הרבה זה סנחריב – דכתיב (ד"ה ב' ל"ב) וישב בבושת פנים [שם]:

וחוטא אחד יאבד טובה הרבה – זה עשו הרשע שאבד כל הטובות ומתנות של עוה"ב [מ"ר]:

וחוטא אחד וגו' – וחוטא אחד יאבד טובה הרבה – זה שבע בן בכרי [שם]:

אמרי שפר {יח} טובה חכמה מכלי קרב, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. לכאורה אין שום קשר בין שני חלקי המאמר הזה? – אבל בא ללמדנו עיקר גדול במעלת החכמה אשר היא דומה לכלי יקר, שלפי גודל יקרתו יגדל הפסד קלקולו, כמ"ש חז"ל (חגיגה ט"ו) על פסוק לא יערכנה זהב וזכוכית (איוב כ"ה) אלו דברי תורה שקשים לקנותם ככלי זהב, ונוחים לאבדם ככלי זכוכית, וע"ז אמר הן אמנם טובה חכמה מכלי קרב שבתחבולות חכמה ינצח הרבה יותר מבכלי קרב,

אבל לעומת זה גדול הפסד הקלקול בה מאד, כי חוטא אחד יאבד טובה הרבה. כבר בארנו שהשרש "חטא" מורה על חסרון כחוט השערה ממטרת האמת,

ולפ"ז יאמר ראו נא כמה גדול הקלקול בה, כי אם יחטא בה אף כמלא השערה יאבד טובה הרבה,

לכן צריך להזהר בה מאד, ונאה הענין הזה בין על חכמות המדיניות, אשר ייקר מציאותם,

ויגדל הפסד קלקולם, בין על החכמה האמתית חכמת התורה, כפי דברי חז"ל אשר הזכרנו:

לקט שושנים במע"ל ׳וחוטא אחד יאבד טובה׳ – אם המושל במדינה חוטא גורם רעה גדולה לכל העם

ויאבד טובה הרבה.

יכין אהל שם במע"ל ויש שפירש בדרך צחות שאם נתבונן ונראה כמה יציאות מוציאים הבריות כדי להישמר מכמה גנבים וחוטאים. כמה מנעולים ובריחים עושים. וכמה שומרים ממנים. וכמה שופטים ושוטרים יש,

וכל זה לשמור על הרכוש מפני חוטאים אחדים. שאילולא הם לא היו צריכים לכל זה.

כשם שאין האור והשמש צריכים שמירה. וזהו שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה.

ויקר"ר משל למה הדבר דומה לבני אדם שהלכו בספינה. התחיל אחד מהם

קודח חור בספינה. אמרו לו מה אתה עושה, הרי אתה תביא לטביעת כולנו. אמר

להם, ולאו תחתי אני קודח. שלא ידע הכסיל הזה שע״י החור שקדח במקומו הוא

מטביע את כל הספינה.

סדר היום במע"ל וחוטא אחד יאבד טובה הרבה ולכן לא כדאי לשמוע לעצת יצר הרע,

שתמורת ההנאה הרגעית מאבדים הרבה טובה. ומביא משל על זה להלן: זבובי מות יבאיש שמן רוקח.

[מעשה היה בזמנו של האוה"ח הקדוש שהיה צריך להגיע המשיח, וגילו לו משמים שהיות ואב ובנו באו על נערה מאורסה בקושטא, נמנע המשיח להגיע! הרי נורא למתבונן, כמה צרות עברו על עמ"י וכו' ואת כל זה יזקפו לאותם שני רשעים!]

 


Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות על “קהלת פרק יב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar ישראל טריבווסר הגיב:

    לכבוד הרב שליט"א האם יש אפשרות לקבל את שיעור על קהלת בטקסט כי באתר זה לא מופיע

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading