קהלת פרק יב

(א) וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־ לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ:

מדרש זוטא – וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד [אשר לא] יבואו ימי הרעה. אלו ימי הזקנה.

והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה.

פסיקתא זוטרתא וזכור את בוראך. זכור מי שבראך במעי אמך: בימי בחורותיך. בזמן שהכח בך,

וכן הוא אומר (תהלים קיב, א) אשרי איש ירא י"י, אשרי מי שמתגבר לכבוש ביצרו כשהוא איש:

עד שלא יבואו ימי הרעה. אלו ימי הזקנה, שהזקן כבדין עליו הימים והכל דומים לו רעים:

והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. אלו ימי הייסורין [שהאדם] קץ בחייו מפני החלאים.

רש"י וזכור את בוראך – תמן תנינן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים וכולי,

וממקרא זה דרש [בירושלמי: ושלשתן דרש עקביא מתוך תיבה אחת, וזכור את בוראך – בארך, בורך, בוראך] וזכור את בוראך שתתן דין וחשבון לפניו, וזכור את בורך קברך מקום עפר רמה ותולעה,

וזכור בארך באר שנבעת ממקורה היא טפה סרוחה של זרע ושל לובן:

ימי הרעה – ימי הזקנה והחלשות:

אלשיך ואם לא זכית להזהר מהילדות, היה נא מהסוג השני. והוא וזכור את בוראך בימי בחורותיך,

הם שני זמנים של בחרות מי"ג עד כ', ומכ' עד רוב ימיך שתשוב בראשון או לפחות בשני,

עד אשר לא יבואו ימי הרעה הוא טרם תאסף אל עמך בקרב ימים.

כי לא תדע את עתך, כי אז על שלא שבת, יקבצו ויבואו ימי הרעה – הם ימים שפעלת בהם רעה,

שיקרבו ויאתיון להגיד מעשיך לייסרך.

הפך הצדיקים שלעת מצוא זו מיתה יקרבו ימיהם להעיד כל אחד על כל התורה והמצוה אשר עשה בהם, כמשז"ל בספר הזוהר (וירא צט א) על פסוק (בראשית מז כט) ויקרבו ימי ישראל, ויקרבו ימי דוד (מלכים א ב א).

ואם יקרה שתחיה, שוב טרם יגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ,

והם ימי הזקנה ושיבה אשר לא תטעם מערבות הנאה.

וזהו אשר תאמר אין לי כלומר להנאתי אין חפץ ותאוה,

ומה תסכון [ומה תועיל תשובתך] התרחקך מעבירות הנאות עולם הזה בשנים שאין גופך נהנה מהם?

כי לא תהיה תשובה מעולה.

או על דרך רז"ל (קהלת רבה יב א) שימי הרעה הם ימי הזקנה, אפשר יאמר עד אשר לא יבואו ימי הרעה על בן ששים לזקנה, ואם לא שבת, שוב טרם יגיעו שנים אשר תאמר וגו'. ובן שבעים לשיבה כמפורש:

אמרי שפר {א} וזכור את בוראך בימי בחורותיך כל עוד כחותיך וחושיך שלמים

עד אשר לא יבואו ימי הרעה ימי הזקנה והחלי

והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ כי אז לא תהיה התשובה טהורה כל כך כבימי הבחרות,

כי תשובת הזקנה היא רק תשובה מיראת המות:

 

(ב) עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם:

רש"י עד אשר לא תחשך השמש – אמרו רבותינו זו פדחת שהיא מאורה ומצהבת באדם בחור וכשמזקנת היא מעלת קמטין ואין מצהבת:

והאור – זה החוטם שהוא תואר קלסתר פנים:

והירח – זו נשמה שמאירה לאדם שכיון שניטלה הימנו אין לו מאור העינים:

והכוכבים – אלו הלסתות רומני דאפי שקורין פומ"ליש של לחיים שמצהיבים:

ושבו העבים אחר הגשם – תבוא כהיית המאור אחר דמעת הבכי מכמה צרות שעברו עליו: [מ"ר ר' לוי משל בזה תרתי משלי, בא לבכות זלגו עיניו דמעות, בא להטיל מים – הגללים יוצאין ומקדמין אותו]:

אבן עזרא …יש מפרשים ושבו העבים על הבכי ואחרים אמרו על הליחה המתגברת עליו

והנכון בעיני שהוא כמשמעו כי החולה בעת מותו יחשך לו העולם ויתראה לו כאילו העבים הסתירו האור וכן הוא ושבו העבים להגשים אחר הגשם:

אלשיך …והענין, עד אשר לא תחשך וכו' שוב אל ה'. ואם לא שבת באלה כי תחשוב שגם שחלית והיית על המשכב עודך מייחל להבריא, ו[הנך חושב לעצמך] למה תפתח פה לשטן להתודות, כמורה שימות,

כדרך האנשים נמהרי לב קרובי החולה ונשים רחמניות, כשומעם איש בא לבקר את החולה ופתוח יפתח לו שערי תשובה, באמור אליו "שים נא כבוד לה' אלהיך ירצך ותן לו תודה וזכור את בוראך אשר חטאת לו ושובה ישראל עד ה' אלהיך, בטרם תבא ותראה פני אלהים, אשר למה תראה את פניו זועפים על רוב עוניך, ואיככה תוכל וראית ברעה אשר תמצאך פן תאכלך האש הגדולה ואי לה לאותה בושה אשר מפניו תבהל, על כן מהרה חושה עמוד על נפשך קום קרא אל אלהיך", וכדומה לדברים אלה.

והנה מדי שמוע נשים ומיודעיו, כלביא יקומו לעומת מי שבא לדבר כדברים האלה, ויתמרמרו אליו בחמת כחן להלחם בו, באמור אליו "מי ביקש זאת מידך לרמוס חצרנו ולשפך דם האדם באדם, כי למה תמית נפש אחת מישראל? כי הלא בשומעו כי תאמר אליו יתודה כי קרוב יום מותו, יתפעל ויתעלף ולא יעצר כח להתחזק וימות לשחת ויהיה דמו בראשך".

והאיש [המעוררו לוידוי] כשומעו את האלה הזאת, אז ידלג כאיל מידם, ברוח יברח.

והמה כמוצאי שלל רב ישישו בשמחה וידברו על לב החולה, ואומרים הראית איש משתגע בא לבעתך באמור לך התודה על אשמותיך כאלו קרבה פקודתך, ואתה בריא!!?

אולם אל תחוש, כי אתה תקום תנוח ותעמוד וחיה תחיה יותר ממנו וקבור תקברנו.

ובין כך ובין כך הולך האדם ההוא אל בית עולמו, כי קו לקו הלוך ילך ומכביד חוליו עד הראות בו סימני מיתה, וגרי ביתו עודם מחזיקים בפתיותם לבלתי הניחו שוב מרשעו והתודות לקונו:

אמרי שפר {ב} עד אשר לא תחשך השמש והאור, והירח,  והכוכבים. ארבע מדרגות יש באור זו למטה מזו:

א] למעלה מכולן הוא אור השמש, כי אורו צח ומזהיר מאד, ולא יאפילנו שום ענן וערפל.

ב] למטה ממנו הוא אור האש, שאורו נגרע מאד מאור השמש, וגם מחיצה דקה תמנע בעדו מעבור בה.

ג] למטה ממנו אור הירח, אשר אורו נופל מאד גם מאור האש,

ובהתקדר השמים בעבים לא יגיה עוד אורו, גם ברוב עתות החודש ימעט אורו.

ד] למטה מכולן הוא אור הכוכבים, שאורם כהה מאד, והגם שהם רבים לאין מספר, בכ"ז לא ידמה אורם גם לאור הירח, וגם ענן דק וקלוש יחשיך אורם, וכמעט שלא נחשב אורם מאומה רק שהוא טוב מחשך.

כן בימי חיי האדם יש ג"כ ארבע מדרגות,

א] בעשרים שנות חייו הראשונים יזרח אורו כשמש בטהרתו, כי הוא תמיד שמח וטוב לב,

ולא יאפילוהו שום דאגה ועצב כי הוא עודנו בגפו, ולא משך עדן בעול.

ב] מעשרים עד ארבעים נגרע אורו מאד, כי יסבול על צוארו עול אשה ובנים המפריעים את שמחתו, ודאגת הפרנסה תאפיל אורו מאד.

ג] מארבעים עד ששים נופל אורו מאד, כי אז  יקרבו ימי הזקנה המעציבים את רוחו,

ודאגת הפרנסה תגדל מיום ליום, ובעתים רבות ימעט אורו מאד כי עול אשתו ובניו יעיקו צוארו ברוב עוז.

ד] מששים שנה ומעלה יכהה אורו לגמרי, כי כל חושיו הולכים ודלים.

והגם שלכל חוש יבקש לו עזר, בכל זאת יגרע פעולתו מאד.

לראות עיניו יעזרו כלי המחזה [-משקפיים] בכל זאת לא יראה אף החצי מהצעיר,

לרגליו תעזור המשענת ובכ"ז ימהר הנער ללכת בשתי רגליו מהזקן ההולך על שלש, ובזה נדמה ממש אל הכוכבים,

וזהו דבר החכם במאמר הזה: ראה נא לשוב לפני בוראך עד אשר לא תחשך השמש  הם עשרים שניו הראשונות טרם יעלה עליו העול, כי אז יחשך שמשו מעצבוניו ודאגתו.

ואם לא שבת אז, שוב נא עד אשר לא תחשך גם האור– אור אש, הם עשרים השניים. [ויען שלאור האש דרושים דברים שונים לכן קראהו אור סתם].

ואם עוד לא שבת, שוב נא  עד אשר לא תחשך גם הירח הם עשרים השלישיים.

ואם לא שבת עד הנה, שוב נא למצער עד שלא יחשכו גם הכוכבים כי בבוא מר המות יחשכו גם כוכבי נשפך, ולא תוכל עשות עוד מאומה.

לכן ראה נא לפחות לשוב בימי זקנתך בעוד יתנוצצו כוכביך באור כהה, ואז  ישובו העבים אחר הגשם כמו שנראה בימי החרף אשר השמים ילבשו קדרות תמיד, וגם אחר הגשם לא תראה השמש,

כי העבים ישובו לכסותה. כן המה גם ימי הזקנה מלאים תמיד עצבת ועלטה, ואור שמחתם מכוסה תמיד בענני תוגה ורוח כהה:

 

(ג) בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֙עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת:

רש"י שיזועו – ירתיחו:

שומרי הבית – אלו הצלעות והכסלים המגינים על כל חלל הגוף:

והתעוותו – יאחזה עוות שקורין קראנ"פף והתעוותו אנקרופי"רונט בלע"ז:

אנשי החיל – אלו השוקים שנשען כל הגוף עליהם:

ובטלו הטוחנות – אלו השינים: כי מעטו – לעת זקנה רוב שיניו נושרות:

הרואות בערובות – אלו העינים: פסיקתא זוטרתא …ר' חייא בר נחמיה אומר אלו הכליות שהן יועצות והלב מבין, וכיון שהזקין בטלה עצתו ומחשבתו.

אבן עזרא …והקרוב אלי ששומרי הבית הם הידים עם הזרועות שהם שומרי הגוף שלא יגע בו רע

ואנשי החיל הם השוקים ויורה עליו והתעותו, כי אין להם כח לעמוד, וענין חיל – כח בעבור היות כל הגוף עליהם, והטוחנות הם השנים, והרואות העינים:

אלשיך על כן בא שלמה בחכמתו ואמר אל יהי סכל לשמוע בקולם [של קרוביו שהרחיקו ממנו את המוכיחו לשוב בתשובה בטרם ימות]. למה ימות בלא עתו, ומשארות אשמותיו צרורות בשמלותם על שכמם.

ואומר לו, בני הלא צויתיך אל תייחל עד תפול למשכב, והנה סדרתי לך סדר זמנים קודם לכן,

אך לא שבת עד הכביד חולייך, לפחות שוב לך כי תראה סימני מיתה.

והוא ביום שיזועו שומרי הבית הם הידים שומרי הגוף [וכן דעת ר' חייא ב"ר נחמיה במדרש, וכ"פ הראב"ע], כי בהתקרב יום המות בהניפו ידיו וזרועותיו יזועו וירתתו.

ועדיין יש כח להתודות ולשוב טרם תמות ותחלש. כי עוד מעט והתעותו אנשי החיל, כי עד כה היו האצבעות ביושר, ואחרי כן יתעותו ויתכוצו האצבעות הם אנשי החיל משרתי האברים כולם הראשים כלפי היד,

ויהיו כמתעתעים וכממששים בתוהו על גב השמלה אשר יכסה בה, כי זו הוראת קרבת עתו למות יותר מהקודם. ואחרי כן ובטלו הטוחנות מללעוס ומלאכול שום דבר כלל:

ושמא תאמר, הלא גם מאז שבו העבים אחר הגשם לא היה אוכל ומה נתחדש לו כעת?

הלא הוא כי מיעטו, כלומר כי מה שהיה בתחלה בשוב העבים אחר הגשם הוא הטוחנות מיעטו,

כי היה הגשם הוא השתיה עיקר, והמאכל, מעט מזער, דבר קל. אך עתה בטלו לגמרי,

ועדין אפשר להתודות ולשוב בצד מה.

ולא תייחל עוד, כי עוד מעט וחשכו הרואות בארובות הם עיני בשר, כי תחשכנה עיניו מראות,

כלומר אך עיניו שאינם בארובות כי אם החוש הרוחני יראה אז יותר בקרוביו, שכבר מתו, הבאים להקביל פניו כמבואר בספר הזוהר (ויחי ריח ב).

אמרי שפר {ג} ביום  מוסיף עוד להעביר לפני האדם הליכות חייו באחריתו וסדר הזקנה.

ביום שיזועו שומרי הבית הם הידים השומרים את הגוף מכל דבר רע וכל פעולה נכבדה יפעל בהם,

ובימי הזוקן יזועו ויתנודדו מבלי יוכל עוד אחוז בידיו מאומה [הם עוברות למצב 'רטט'…].

והתעותו אנשי החיל הם הרגליים שכל הגוף נשען עליהן וברוב חילם יעבירו את כל הגוף לכל אות נפשו,

ולעת הזוקן יתעותו ויתעקמו מרוב החולשה.

ובטלו הטוחנות כי מעטו  [בנין פיעל כי יבוא בפעל עומד מורה על חוזק הפעולה והתמדתה כמו ושערך צימח (יחזקאל ט"ז), וכן הולך מהלך], וכן מורה גם פה על התמדת מעיטת השנים מיום ליום.

וחשכו הרואות בארבות אלו העינים הרואות מארבותיהן כל דבר אשר בארץ:

 

(ד) וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר:

רש"י וסוגרו דלתים – אלו נקביו: [פסיקתא זוטרתא אלו השוקים, שאין הזקן יכול להלוך והוא נסגר בביתו]:

בשפל קול הטחנה – קול ריחים הטוחנים מאכל שבמעיו והוא הקורקבן והמסס:

ויקום לקול הצפור – שאפילו קול צפור מנערתו משנתו משהזקין: [אבן עזרא ויקום לקול הצפור – ידוע כי המאכל יוליד השינה ובהסגר הפה נכרת המאכל וייקץ לדבר קל]:

וישחו כל בנות השיר – כל קולות של כלי השיר דומות עליו כשיחה

ולפי פשוטו משמעו ישחו כמו ישפלו כל שרים ושרות יהיו שפלים בעיניו וכן ברזילי הגלעדי אמר לדוד (שמואל ב' יט) אם אשמע עוד בקול שרים ושרות:

פסיקתא זוטרתא וישחו כל בנות השיר. אלו גידי הצואר שמוציאין את הקול. רבנן אמרי אלו השפתים.

ור' חייא בר נחמיה אמר בנות השיר הם כנפי הריאה שמהם יוצא הקול.

אלשיך ועדיין [אחר ההתדרדרות הפיזית שתיאר בפסוק הקודם] יש כח לשוב ולתת לו יתברך תודה.

כי אחרי זאת אין תקנה, כי הלא קל מהרה וסוגרו דלתים בשוק הם השפתים דלתות הפה, כי תאלמנה שפתיו ואין מענה להתודות.

אמרי שפר {ד} וסגרו דלתים בשוק. הנה הפה וכל כליו שהם הלשון והשנים החך והגרון

ישמשו לשני דברים נכבדים האכילה והדבור,

ומבאר תחלה את הדבור כי נכבד הוא, וכבר המליצו חז"ל על הלשון אשר אליו יתיחס הדבור על הרוב ואמרו שהוא מוקף משתי חומות אחת של עצם ואחת של בשר (עירוכין ט"ו), 

ואם נתבונן על החומות האלה נראה שאינם מחיצות סתומות, כי יש להם דלתים לפתוח ולסגור.

והנה כלל מונח בלשון עברי שכל שם אשר יתרבה על משקל שנים הוא רבוי זוגי ולפ"ז נוכל לומר ג"כ על השם דלת אם יבוא הרבוי ממנו דלתות הוא רבוי – פרדי [דלתות בודדות], ודלתיים הוא רבוי זוגי,

ונופל הלשון הזה היטב על הדבור המוקף משתי חומות, וזוג דלתים לכל אחת.

ואם נשקיף על האדם בהתנהגו עם דלתי החומות אשר לו נראה שיש בהם שני מינים:

האדם הנזהר בלשונו ואינו מדבר רק ההכרח והראוי נדמו דלתיו לדלתי שערי חומה בצורה

המסוגרים תמיד על מסגר, ולא יפתחו כי אם לעת הצרך,

אבל האיש אשר איננו נזהר בלשונו ומדבר כל העולה על רוחו נדמה בדלתי חומותיו

לדלתי החנות הפתוחים לשוק, אשר יפתחו תמיד לרוחה לכל עובר כל היום ורק בלילה יסגרו,

כן פתוחים גם דלתיו תמיד כל היום ומרבה לדבר מאין הפוגות כל הנופל אל פיו דברי איסור והיתר,

הכרח ומותרות יחדיו, ורק בלילה בעת שנתו אז יסגרו.

וע"ז אמר החכם בנעם מליצתו וסגרו דלתים בשוק הגם שבכל שנות חייו פתוחים דלתיו לרוחה כחנות בשוק, ומרבה לדבר כל מעלות רוחו. שחוק, והתולים, דברי עגבים ולצון.

אבל לעת זקנתו יסגרו דלתי החומות על מסגר,

כי דברי עגבים ולצון יהיו לו לזרא, וגם משחוק ומהתלות נקעה נפשו.

ועל חלק השני משמוש כלי הפה אמר  בשפל קול הטחנה כי הנער בתתו אל פיו מאכלים קשים,

והשנים טוחנות אותם, ישמע קול הטח[י]נה מרחוק,

אבל הזקן לא יוכל לאכול כי אם מאכלים רכים על כן ישפל קול הטחנה, ולא ישמע עוד.

ויקום לקול הצפור גם שנתו נגזלה מעיניו, ותחת אשר בנעוריו ישכב וירדם ולא יעירהו גם קול תופים

עתה יעירהו גם קול צפור.

וישחו כל בנות השיר הם הכחות הנתונות בקול האדם להשמיע קול שיר וזמר, גם הם יבטלו בזקנתו,

וגם אם היה בנעוריו מנגן גדול ישבתו מנגינותיו לעת זקנתו, כי גם הקול הפשוט נחבא מזוקן ולא ישמע עוד.

 

(ה) גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֙אוּ֙ וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב וְתָפֵ֖ר הָֽאֲבִיּוֹנָ֑ה כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ הָאָדָם֙ אֶל־בֵּ֣ית עוֹלָמ֔וֹ וְסָבְב֥וּ בַשּׁ֖וּק הַסֹּפְדִֽים:

רש"י גם מגבוה ייראו [-יפחדו] – מגבשושיות ותלוליות שברחובות הוא דואג לצאת לשוק פן יכשל בהם:

וחתחתים בדרך – אימות וחתות הרבה בדרכים יש לו:

חתחתים – לשון כפול הוא בתיבה כמו גלגלים קשקשים זלזלים:

וינֵאץ השקד – לשון (שיר השירים ז) הנצו הרמונים שהרי האל"ף לא נקראת בה

אמרו רבותינו זו קליבוסת הנק"א בלעז שעצם הירך תקוע בה ובזקנותו בשרו כחוש

והעצם בולט כמו נץ האילן שהוא בולט:

השקד – אילן של שקדים כלומר שתקפוץ הזקנה עליו כשקד זה הממהר להנץ לפני כל האילנות:

ויסתבל החגב – אלו העגובות שתהיו עגבותיו דומות עליו כסובל משא כבד:

ויסתבל – אישד"רייד שורפיי"שין בלעז:

ותפר האביונה – חמדת תאות נשים שאינו נזקק לנשים לתשמיש,

אביונה תאוה כמו (דברים א) ולא אביתם (תהלים קיט) תאבתי לישועתך:

תורה תמימה וינאץ השקד וגו' – רבי לוי אמר, וינאץ השקד זה לוז של שדרה ויסתבל החגב – אלו קרסוליו

ותפר האביונה – זו התאוה המטלת שלום בין איש לאשתו שהיא בטלה [שם]:

אל בית עלמו – א"ר יצחק, מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו, משל למלך בשר ודם שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהן נכנסין כולן בשער אחד נכנסין,

וכשהן לנין כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו [שבת קנ"ב א']:

וסבבו בשוק הסופדים – בני גלילא אמרי, עשה דברים לפני מיטתך

בני יהודה אמרי עשה דברים לאחר מיטתך, ולא פליגי, מר כי אתרי' ומר כי אתרי' [שם קנ"ג א']:

וסבבו בשוק הסופדים. [יש אומרים] אלו התולעים [מ"ר]:

אלשיך ושמא תאמר, הנה אחרי כן ינוח המת ואז טוב לו מלראות את מפחידו [האיש שמזרזו לשוב בתשובה].

לזה אמר הנה גם מגבוה הוא מן הדין של מעלה ייראו כחות הנפש הנזכר השמש והאור והירח.

וכמאמר ספר הזוהר (וירא קיג א) על (זכריה ג א) והשטן עומד על ימינו לשטנו ומלאך ה' עומד.

וזהו אם יניחוה לעלות גובה שמים – כי גם משם ירעדו ויפחדו, ומה גם עתה מי יעלנה השמימה,

כי הלא בנסוע הנפש לעלות הנה כמשא כבד יכבדו עליה כמה כחות הטומאה כארבה,

ויסחבוה אלה מפה ואלה מפה כמו אבן במרגמה, והם המשחיתים אשר ברא במעשיו הרעים.

וזהו וחתחתים בדרך, כי כאשר ינאץ השקד, שהוא כפירוש רש"י כמו הנצו הרמונים.

והוא, כי כאשר ינץ – שיעלה ניצה ממנו לעלות [פרי עץ] השקד, השוקדת וממהרת יותר לעלות [משאר פירות],

כן הנשמה ממהרת לעלות מיד אל מקורה.

ואז יסתבל החגב עליו הם הכחות הנזכרים, ואז ותפר האביונה היא התאוה מלעלות למעלה.

והוא ענין (שמואל א כה כט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע:

ועל כל אלה ראוי החי יתן אל לבו, כי יראה במות רעהו כי גם עליו יעבור כוס, כי אוי מי יחיה ולא יראה מות. ומי זה האיש יהיה נכון לבו בטוח מחתחתים בדרך ומדינה של גיהנם, אלא שאין איש שם על לב.

על כן לעוררם מתרדמתם הלא מהראוי כי כאשר הולך האדם אל בית עולמו אל יבכו למת,

כי הלא מה יועיל לו להצילו? כי הולך הוא אל בית עולמו אם טוב או הפכו.

אך וסבבו בשוק הסופדים ולא בבית הקברות אל המת, כי אם אל החיים אשר בשוק,

למען ידעו שימותו וישובו מדרכם הרעה ויקראו אל האלהים בחזקה, כי הן דא תהוה ארכא לשלוותם.

וזהו אומרו כי הולך וכו' וסבבו בשוק וכו':…

אמרי שפר {ה} גם מגבה ייראו וחתחתים בדרך גם אם היה בנעוריו עשוי לבלי חת, ודלג כאיל על כל הר וגבעה, עתה מלאים דרכיו חתחתים כי יחת גם מפני זבוב, ובראותו מקום גבה יירא מעבור עליו פן יכשל בהליכתו. וינאץ השקד, ויסתבל החגב ותפר האביונה. כבר מבואר בספרי החכמים שראי כחות הגויה יתחלקו לשלשה. א] הכח המתעורר אשר יעיר את האדם מעצלותו לבקש הון ועשר, ולא יתנהו לנוח אף רגע אחד.

ב] הכח הדמיון אשר ישוה לנגד האדם ענינים רבים וגבוהים, ומחשבות עמוקות אין חקר יעביר בקרבו להשיג כל דבר.

ג] הכח המתאוה לאכילה ולעדונים ולזמה וליתר תענוגות בשרים,

ועל שלש אלה הכחות נמלצו אמרי החכם בזה.

השרש שקד הוראתו מהירות וחריצות עשות דבר הפך העצלות,

ועל כן נקרא גם העץ שקד בשם הזה על מהרו לפרוח מכל האילנות.

ונאה התאר הזה על הכח המתעורר אשר הוא שוקד ומהיר מאד במלאכתו להעיר את האדם לאסוף הון,

ונדמה בזה לעץ השקד אשר הוא ג”כ שוקד לפרוח ולשלח פארותיו כל ימי הקיץ,

ואחר הקיץ ישלך נצתו ועליו וישאר רק מצבת בו.

כן גם הכח ההוא ישליך נצתו ושקידתו לעת הזקנה, ולא ימוש עוד ממקומו, ועליו אמר וינאץ השקד.

החגב הוא מין ממיני הארבה, והוא קל לעוף וחש לאכול. וכן הוא גם דמיון האדם אשר אין קל-כנפים ממנו, כי הוא ישא את האדם על כנפיו עד מרומי שחקים וקצוי ארץ, ויראהו ימים ואיים רחוקים,

ויוליכהו שולל לרשת אותם בדמיונו, ולבלוע אותם כארבה.

אבל כל אלה רק בהיות האדם בכח עלומיו, וכל חושיו שלמים עמו,

לא כן לעת זקנתו בהיותו חסר אונים, ורפה ידים,

כי אז תרפינה גם כנפי דמיונו, ויסתבלו כבאבן מעמסה, ולא יגביהו עוד עוף לרשת משכנות לא לו,

וע”ז אמר ויסתבל החגב.

כח המתאוה, אינו ככח המתעורר לאסוף הון ועשר אשר אין לו חוק וגבול, כי הנבהל להון לא ישבע לעולם,

אבל לתאוות גופניות יש חוק וגבול, כי אחרי שבעו ממאכלו לא יתאוה עוד לאכול,

ואחרי שתותו לרויה לא יצמא עוד, גם רשפי אש תאות המשגל תכבינה אחרי מלאת תאותו.

וע”ז אמר ותפר האביונה ר”ל האביונה שהיא התאוה גם היא תפר את חוקה כי לא יטעם עוד את אשר יאכל וישתה, ותאות המשגל בטלה לגמרי,

בכלל נראה כי הולך האדם אל בית עולמו מדי יום הולך הוא וקרב אל בית עולמו.

הגם שהנער ג"כ הולך וקרב אל המות, וכל יום מימי חייו עתו הוא,

אבל אותות המוות לא נראו עליו כעל הזקן אשר כנפי המות פרושות עליו,

וכל רואיו יכירוהו כי קרוא הוא אליו, ועוד מעט יאספהו אל צבאו, ורק אורח הוא בארץ החיים.

וסבבו בשוק הסופדים עודנו בחייו יסבו עליו הסופדים סביב סביב,

ויספרו ימיו ורגעיו, ויסדרו בקרבם סדר ההספד עודנו בחיים חיתו, כי כבר נחשב הוא כמת בעיניהם:

מעם לועז מכמה מפרשים – ויסתבל החגב אפילו אם חגב קל ישכון עליו יהיה דומה עליו כמשאוי כבד בגלל תשישותו [מצו"ד]

ועוד [הר"א פריצול] ויסתבל החגב ישא החטוטרת של הזיקנה וגבו נעשה משופע כצורת גב החגב המהופך בשדרתו

ויש מפרשים ויסתבל החגב הדופק המקפץ כמו חגב [הר"י זכריה]

ויש מפרשים אפילו זה שיהיה קל כחגב צריך עכשיו לאנשים שישאוהו על הכתפים [דרך החיים]

וי"מ ותפר האביונה – הכח הנפשי המתאוה לידע כל דבר שדרך הזקנים המופלגים שהם חושבים רק בעניני עצמם ולא איכפת להם לדעת מה נעשה בעולם [רי' בן לטיף]

ויש מפרשים ותפר האביונה – האשה שאינה כורתת ברית אלא לבעלה תפר בריתה אתו [דברי חפץ]

וסובבו בשוק הסופדים [כתב בסדר היום] שהולכים ושואלים מה אפשר לומר על אדם פלוני כדרך המספידים המכינים הספדים מקודם

ועוד וסבבו בשוק הסופדים אלו שרואים אותו בשוק במצב חדלונו סופדים עליו בחייו [דברי חפץ].

 

(ו) עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־ ירחק יֵרָתֵק֙ חֶ֣בֶל הַכֶּ֔סֶף וְתָרֻ֖ץ גֻּלַּ֣ת הַזָּהָ֑ב וְתִשָּׁ֤בֶר כַּד֙ עַל־הַמַּבּ֔וּעַ וְנָרֹ֥ץ הַגַּלְגַּ֖ל אֶל־הַבּֽוֹר:

רש"י עד אשר לא ירתק חבל הכסף – זה חוט השדרה שהוא לבן ככסף ובמותו חסר מוחו ומתרוקן ויבש ומתעקם בתוך החליות ונעשה כשלשלת, ירתק לשון רתוקות כסף:

ותרוץ גולת הזהב – זה האמה שהיתה מקלחת מים ונובעת כמעין כמו גולות עליות, ותרוץ לשון רציצה:

ותשבר כד על המבוע – זה הכרס שהיא עבה ונבקעת במותו:

ונרוץ הגלגל אל הבור – יתרוצץ גלגל העין בתוך גומה

ולפי פשוטו גלגל הדולין בהם מים מן הבור כך נדרש כל הענין במסכת שבת,

ומדרש קינות פותרו כנגד כל ישראל וזכור את בוראך בימי בחורותיך בעוד שהבחורות שבכם קיימת,

בעוד שהכהונה קיימת שנאמר (ישעיה מ) ובחר אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן,

בעוד שהלוִיה קיימת שנאמר (דברים יא) כי בו [בשבט הלוי] בחר ה' אלהיך מכל שבטיך,

בעוד שמלכות בית דוד קיימת שנאמר (תהלים עח) ויבחר בדוד עבדו,

בעוד שירושלם קיימת שנאמר בה (מלכים א יא) העיר אשר בחרתי בה,

בעוד שבית הבחירה קיימת שנאמר בה (ד"ה =דברי הימים= ב ז) עתה בחרתי והקדשתי הבית הזה,

בעוד שאתם קיימים [על אדמתכם] שנאמר (דברים יד) ובך בחר ה':

עד אשר לא יבואו ימי הרעה – אלו ימי הגולה:

עד שלא תחשך השמש – זו מלכות בית דוד שנאמר (תהלים פט) וכסאו כשמש נגדי:

והאור – זו תורה שנאמר (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור:

והירח – זו סנהדרין דתנן סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה:

והכוכבים – אלו הרבנים שנאמר (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים:

ושבו העבים אחר הגשם – צרה אחר צרה קשה,

אתה מוצא בכל הנבואות הקשות שנתנבא עליהם ירמיה לא באו עליהם אלא לאחר חורבן הבית:

ביום שיזועו שומרי הבית – אלו משמרות כהונה ולוייה:

והתעותו אנשי החיל – אלו הכהנים שהם גבורים בכח אמר ר' אבא בר כהנא כ"ב אלף לוים הניף אהרן ביום אחד אמר ר' חנינא המוראה הזה דבר קל הוא והכהן זורקה יותר משלשים אמה:

ובטלו הטוחנות – אלו המשניות הגדולות משנת ר' עקיבא ומשנת ר' חייא ומשנת בר קפרא:

וחשכו הרואות – שישתכח הגמרא מן הלב:

וסוגרו דלתים בשוק – כגון דלתי נחושתא בן אלנתן [שם איש עשיר נדיב גומל חסדים טובים. מתנו"כ. מאידך י"מ שזו אמו של יהויכין וגורסים בת אלנתן כמ"ש (מלכים ב פרק כד ח) בֶּן־שְׁמֹנֶ֨ה עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ יְהוֹיָכִ֣ין בְּמָלְכ֔וֹ וּשְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֔ים מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ נְחֻשְׁתָּ֥א בַת־ אֶלְנָתָ֖ן מִירוּשָׁלִָֽם:, וכ"כ הרד"ל] שהיו פתוחין לרווחה:

בשפל קול הטחנה – ע"י שלא נתעסקו בתורה אמר ר' שמואל נמשלו ישראל לטחינת הריחים מה ריחים אינן בטילות לא ביום ולא בלילה אף כאן (יהושע א) והגית בו יומם ולילה:

ויקום לקול הצפור – זה נבוכדנצר הרשע, אמר ר' לוי י"ח שנה היתה בת קול יוצאת ומפוצצת בפלטין נבוכדנצר עבדא בישא זיל אחריב ביתיה דמרך, דבני מרך לא שמעין ליה:

וישחו כל בנות השיר – (ישעיה כד) בשיר לא ישתו יין:

גם מגבוה ייראו – מגבוה של עולם יתיירא וידאג לבו פן יעשה בו כאשר עשה בראשונים:

וחתחתים בדרך – מתוך כך יבקש לו אותות ורמזים אם יצליח בדרך שילך [אולי מל' אשר יחתו הגויים מהמה]

כענין שנאמר (יחזקאל כא) כי עמד מלך בבל על אם הדרך לקסום קסם קלקל בחצים שאל בתרפים:

וינאץ השקד – תצמח נבואת ירמיה שנאמר (ירמיה א) מקל שקד אני רואה אמר ר' אליעזר השקד הזה משעה שהוא מציץ עד גמר פירותיו כ"א יום כך מי"ז בתמוז עד ט' באב כ"א יום:

ויסתבל החגב – זה צלמו של נבוכדנצר (דניאל ג) רומיה אמין שתין פותייה אמין שית ואם אין עוביו שש אינו יכול לעמוד ואת אמרת אוקמיה בבקעת דורא אמר רב ביבי מעמידין אותו ונופל מעמידין אותו ונופל עד שהביאו כל זהב שבירושלים ושפכו דימוס על רגליו לקיים מה שנאמר (יחזקאל ז) וזהבם לנדה ולמס יהיה:

ותפר האביונה – זו זכות אבות תופר משענת אבות שלכם ויהיה אביונה מלשון אב:

כי הולך האדם – ישראל שנקרא צאן אדם אתם:

אל בית עולמו – מבבל באו לבבל חזרו, תרח אבי אברהם מעבר הנהר היה:

וסבבו בשוק הסופדים – גלות יכניה קדמה לגלות צדקיה י"א שנה, כשהגלה נבוכדצר את גלות צדקיהו בקולרין היו יוצאין גלות יכניה לקראת נבוכדצר על כרחן עם שאר בני העיר לקלסו שהוא גבור ומצליח והיו רואין את השבויים [שזה עתה הגיעו] ושואלין אותם איש על קרובו [מירושלים] מה נעשה בו והיו משיבין אותן (ירמיה טו) אשר למות למות ואשר לשבי לשבי ואשר לחרב לחרב והיו מקלסין בידם אחת ובידם אחרת מספקין ומטפחין הספד על אחיהם ועל בניהם:

עד אשר לא ירתק חבל הכסף – זו שלשלת יוחסין:

ותרוץ גולת הזהב – אלו דברי תורה שנאמר (תהלים יט) הנחמדים מזהב:

ותשבר כד על המבוע – כדו של ברוך בן נריה על מבועו של ירמיהו ששניהם גלו לבבל ופסקו מלימודם בעוני הדרך, תחלה גלו למצרים שהגלם יוחנן בן קרח וכשהחריב נבוכדנצר את מצרים הגלם לבבל:

ונרוץ הגלגל אל הבור – זו בבל שהוא זוטא של עולם:

אלשיך ומה יאמרו למו הסופדים. הלא הוא, עד אשר לא ירתק חבל הכסף וכו'. והוא, כי הנה שלש חמדות הן המאבדים את האדם. אחת, חמדת ממון לצבור כעפר בצר.

שנית, חמדת אכול למעדנים ושתה ממתקים. שלישית, חמדת ותאות נשים.

והנה בהיות לאיש חמדה אחת משלשתן לא יכבד תקונו, אך אם תהיינה לאיש שתי חמדות יכבד עליו לתקנם, אך אם ישתלשו מעמד שלשתן ביד איש אחד – תאבד תקוה,

כי לא במהרה תנתק גם אחת מהנה, כי אפפו עליו רעות רבות אשר לא יוכל להרפא:

ונבא אל הענין. בשום לב אל ביאור תיבת ירתק שהוא מלשון עשה הרתוק (יחזקאל ז כג), שהוא מעשה עבות של חוט משולש.

והענין, כי הסופדים הסובבים בשוק ידברו על לבם ויאמרו עד אשר לא וכו', לומר שובו עד ה' השטופים בחמדות העולם הזה,

טרם ישולש וירתק חבל הכסף והחימוד, שיהיו כחבל הזה העשוי משלשה חוטים.

ויהיה כסף מלשון חמדה, כמו דאת אמר (בראשית לא ל) נכסוף נכספתה, נכספה וגם כלתה (תהלים פד ג). והביטו וראו כי הבל המה כל אחד מהנה,

כי הלא האחת [חמדת הממון] לא תתמיד, כי הלא ותרוץ גולת הזהב כי לא לעולם חוסן ועטרת זהב ועושר,

כי הלא תתרושש ותתפוצץ ותאבד כי עשה יעשה לו כנפים:

וגם השנית, היא תאות בטן המלאה לה בשר ויין, ואל תפתך תאוה זו, כי הלא זכור נא, כי הלא תשבר כד על המבוע.

ויהיה הנודע מאמר רז"ל (שבת קנא ב) על פסוק (מלאכי ב ג) וזריתי פרש וכו',

כי אחר שלשת הימים יבקע כרסו וישפך כל פרשו אשר שבע ודשן על פניו ועל פיו,

כאומר אליו טול לך מה שנתת בי,

וזהו וזריתי פרש על פניכם, ואוי לה לאותה בושה.

וזה יאמר פה ותשבר כד הוא הכרס אשר הוא ככד, יבקע על המבוע הוא הפה שהוא מבוע הגוף,

וחרפה הוא לך, לכן מעתה המלט ממנה:

וגם השלישית, היא זמה, געל בה ושוב ממנה, כי הלא זולת עוניך ימהרו רוץ גלגלתך אל בור שחת,

כי יתרוקן כח הראש חושיו, וקל מהרה ימהרו מרוצות הגולגולת אל הקבר ולא יחצו ימיו.

וזהו ונרוץ הגלגל אל הבור:

אמרי שפר {ו} עד אשר לא ירתק חבל הכסף וכו' מליצה נעימה ונחמדה מאד על מעשה האדם ותחבולותיו במשך שנות חייו. מצייר במליצתו באר מים חיים אשר לא יכזב מימיה, אבל היא עמוקה מאד, ולמען הגיע אל מימיה נעשה תחבולה זאת חבל ארוך קשור ראשו אחד לגלגל, ובראשו השני קשור דלי המגיע עד קרקע הבאר, והגלגל יסוב במעגל ומושך אליו את החבל אשר יתגולל עליו, ובזה מעלה את הדלי מלא מים בהמשכו אחריו, ואצל הבאר עומדת גלה [והוא כלי עגול ומצדו יוצא דד ארוך מלא נקבים שמשקים בו השדות] ואליה ינתנו מימי הדלי בכל פעם עלותו מן הבאר. והנה השואב מים מבאר יחדל לשאוב משתי סבות: א] אם במלאת כליו די צרכו ב] או בכלות מימי הבאר, אבל אם הבאר עומדת על מבוע אשר לא יכלו מימיו לעולם, ודד הגלה נטוי מעט לצד מטה, והמים בבואם בגלה יצאו דרך נקבי הדד, אז לא תתם שאיבתו לעולם, כי הבאר לא תורק, והגלה לא תמלא. רק אז תשלם שאיבתו בכלות כלי השאיבה, וייגעו מרוב עבודה. וכן ישאבו גם מימי הבאר המליצית הזאת תמיד יום יום עד אשר יגעו לכליה, ויכלו אחד אחד. החבל נשחת והודק מרוב עבודה, וילך הלוך ודק, ולמען לא ינתק נקשר קשר כפול באמצעיתו לעבת מקום הדק, וכאשר הודק גם במקום אחר נקשר גם שם עד אשר נקצר החבל ולא הגיע עוד למימי הבאר. אחר כן נשברה גם הגלה אשר אליה ינתנו המים, ואחריה נשבר גם הדלי ולבסוף נשבר גם הגלגל, והבאר עם מבועה נשארו לעולם, ולא חסר מימיה – המליצה הנעימה הזאת מבארת באר היטב כל מעשה האדם ותחבולותיו מראש ועד סוף; הארץ הגדולה והרחבה אשר אנחנו יושבים עליה היא הבאר אשר ממנה ישאבו אלפי רבבות משאבים ואותה לא יריקו, כי מימיה מקור מים חיים יקרו – ממקור שפע השגחת הבורא אשר אין לו סוף ותכלית, והאדם המתהלך עליה הוא התחבולה הכולל בתוכו כל כלי השאיבה. גופו הארוך הוא החבל, אשר בראשו האחד קשור דלי – המה החושים הנכבדים הראות, והשמע, והדבור, ויתר החושים, כי המה  ישאבו מימי הבאר הגדולה ושפעתה. ובראשו השני קשור לגלגל – הוא השכל הסובב במעגלו, ומתהפך בתחבולותיו לשאוב מימי הבאר בחריצות עצומה ובשקידה רבה. ואחריו ימשוך את החבל ודליו לדלות מים מהבאר, והמים ינתנו אל הגלה בעלת דד נטוי – היא נפש האדם ותאותו אשר לעולם לא תמלא, שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה. אליה יבואו כל מימי הדלי בכל פעם שאיבתו, אבל ימהרו לצאת דרך נקביה, כי לא ישפיקו לה גם כל מימי הבאר הרבים והעצומים, ותמיד תאמר הב הב. על כן אין קץ לעמל האדם, ולא יחדל לשאוב, כי התבל לא תורק והנפש לא תמלא. וכה יעמול וישאב עד ארבעים שנה ועד חמשים שנה וגם עד ששים שנה, עד אשר ייגעו הכלים וייעפו. השלשלת תחלש ותשחת מרוב עבודה, לכן תכפול אותה הטבע ותקצרנה. וגם גוף הארוך וגבה הקומה ישפל ויקצר לעת הזקנה, כי ילך שחוח מזוקן ומחולשה, ולא יגיע עוד למימי הבאר, כי לא ישיג עוד רוב הבלים ותאות אשר שקד עליהן בנעוריו. אחרי כן תשבר גם הגלה כי תפר האביונה ולא יתאוה עוד תאוות אין חקר, כי עגבים ומהתלות יהיו לו לזרא, וגם ברבוי ההון והקנינים תגעל נפשו. אחר כן ישבר גם הדלי, כי יבטלו החושים אחד אחד. לא יטעם עוד אכלו ולא ישמע עוד קול שרים, עיניו תכבדנה, ורגליו זעות וחרדות, קולו לא ישמע, ומעפר תשח אמרתו. ובאחריתו ישבר גם הגלגל, כי גם השכל יחלף ויעבור ביום מותו, ורק הבאר לבדה תשאר על מקומה, ותוסיף לתת מימיה למשאבים אחרים הקמים תחתיו. – המליצה הנחמדה הזאת לוטה בדבריו המסלאים בפז לאמר: ראה נא בן אדם לשוב לפני בוראך עד אשר לא ירתק חבל הכסף. ממתיק את דבריו באמרי נעם לאמר: אם יהיה לגלגל חבל פשתים נקל להשיג אחר תמורתו בהנתקו, גם שלשלת ברזל לא יכבד מאד להחליף תמורתה אחרת, אבל אם ידרש לבאר חבל כסף כבד מאד להחליף תמורתו אם ירתק. לכן שים אל לבך כי חבלך עוד יקר מכסף ומפז רב, ולא תחליפנו בשום אופן ביום הרתקו: ואחר כן תרץ גלת הזהב. [יען אשר העלה את החבל למדרגת כסף מעלה את הגלה למדרגת זהב, כי החבל גשמי, והגלה רוחנית והרוחני חשוב במעלה מהגשמי]. אחר כן ותשבר כד על המבוע זה הדלי המגיע עד המבוע לשאוב מימיו, ושם תהיה גם שבירתו, כי מרוב עבודה ייגעו החושים ויאבדו. ובסוף כולם ונרוץ הגלגל אל הבור כי עד רגעו האחרון ימשול בו השכל אם מעט ואם הרבה ובהשברו יפול גם הוא אל הבור, כי לא תחסר הבאר הזאת גלגלים רבים גם אחרי השברו. אלפי משאבים יחלפו ויעברו, ומימי הבאר לא יריקו, דור הולך ודור הבא, והארץ לעולם עומד:

 

(ז) וְיָשֹׁ֧ב הֶעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶׁהָיָ֑ה וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ:

פסיקתא זוטרתא וישוב העפר. זה הגוף, שנאמר (בראשית ג, יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב:

והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. אלו נפשות הצדיקים, שנאמר (שמואל א כה, כט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את י"י אלהיך.

רש"י וישב העפר וגו' – מבבל באו לבבל חזרו: והרוח תשוב – זו רוח הקדש שכיון שנסתלקה רוח הקדש גלו:

אלשיך וזה אשר צויתיך תעשה עד אשר לא ירתק חבל הכסף כי אם לא תעשה כה וירתק,

כי ישתלשו שלש החמדות, דע כי וישוב העפר הוא עצמך ובשרך עודנו על הארץ כמו שהיה מתחלה טרם הנתן בה נשמה,

רק משולל נפש לעולם, כי לא תשוב תחיה עוד גופך ויהפך לגוש עפר ארץ כשהיה,

כי הנפש אשר היתה בו עפר אחר יקח לה.

אך זאת תלונתי עליך, כי אחר שהעפר חוזר אל עיקרו, וישוב נא הרוח אל עיקרו אל האלהים,

וזהו מאמר רוח הקודש כמתלוננת ואומרת והרוח מי יתן תשוב אל האלהים אשר נתנה,

כי נתנה לך טהורה ובמעשיך טמאתיה:

כלל הדברים כי טוב לגבר ליזהר שלא יחטא, ואם חטא שלא יאחר מלשוב עד ה' מהבחרות טרם יזקין,

ואם יזקין ישוב בראשית זקנתו ולא אחריה,

וגם לא [ימתין מלשוב עד] לפני מותו – סמוך למיתתו, כי גם שלא יגעלו בה, איננה תשובה מעולה:

תורה תמימה וישב העפר וגו' – א"ר אבהו, כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל, דכתיב וישוב העפר על הארץ כשהיה [שבת קנ"ב ב']:

וישב העפר וגו' – כתיב הכא וישב העפר על הארץ כשהיה וכתיב התם (משלי י"ד) ורקב עצמות קנאה, מלמד שכל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים, וכל מי שאין קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים [שם שם]:

וישב העפר וגו' – וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה – אימתי והרוח תשוב אל האלהים – לכשישוב העפר על הארץ כשהיה ואם לאו (ש"א כ"ה) ואת נפש אויבך יקלענה בכף הקלע [מ"ר] [א.ה. עיין ספר חסידים (מרגליות) סימן תשכה שכתב:

שמעתי מי שבולע אפרסמון שקורין בלשמ"ו משקל ג' מחציות שימות מיד. ומעשה באחד שבלע ומיד רץ לביתו וצו ומת וניקבו בני מעיו. ולעולם יהיה במאור פניו כמו שהיה באותו עת שאכל ומשח את פניו. ואם בבחרותו משח את פניו באותו מראה יהיה לעולם. מעשה באיש שבלע אפרסמון ומת, לאחר שנים בא בחלום לבניו שיחפרו אחריו שידעו מה קשה לו, היו סבורים שמא הפשיטוהו והוא ערום חפרו אחריו ומצאוהו שלם כיום שנקבר נגעו בבגד הגוף שנקבר בו שכרוך בו לראות בגופו היך הוא כשנגעו בבגד הגוף והבגד נפלו ולא נשאר כלום כי לפני כמה שנים מת והיה כאבק ולמה בא בחלום כי היו דנים אותו כשהוא שלם בגופו. עכ"ל:

במקור חסד ציין כמקור לענין זה מהמדרש הנ"ל – אמתי תשוב הרוח… לכשישוב העפר על הארץ:

והרוח תשוב וגו' – ת"ר, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה אף אתה תן אותה לו בטהרה [שבת קנ"ב ב']:

והרוח תשוב וגו' – רבי יהושע בן לוי פתר קראי במקדש, והרוח תשוב אל האלהים – זו רוח הקודש, אתה מוצא כיון שראה שלמה ירושלים חרבה וביהמ"ק נשרף וישראל גולים ורוח הקודש מסתלקת – התחיל עליהם בהבל הבלים [מ"ר]:

אמרי שפר {ז} וישב העפר. אחרי כן תפרד גם ההרכבה הנפלאה אשר הרכיב הבורא,

ושני השותפים הרחוקים זה מזה מאד, יפרדו איש מעל אחיו וישובו איש למקומו.

העפר ישוב על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.

ועתה ראו נא אמתת דברי אשר הקדמתי בראשית ספרי –

 

(ח) הֲבֵ֧ל הֲבָלִ֛ים אָמַ֥ר הַקּוֹהֶ֖לֶת הַכֹּ֥ל הָֽבֶל:

פסיקתא זוטרתא הבל הבלים אמר הקוהלת. אלו דברי חכמה שאמר קהלת מפי הגבורה על הבלי העולם משנברא ועד סופו ועד יום הדין: הבל הבל. הכל צריכין לתת דעת על הבל שהוא נברא בו מה יעשה ויזכה.

רש"י הבל הבלים – אני רואה בעולם:

אמר הקהלת – מי שבו [נתקהלה] קבוצת החכמה:

הבל הבלים – כל מה שנברא בששת ימי בראשית:

אלשיך הבל וכו'. ראוי לשים לב אל ה"א יתירה באומרו הקהלת.

אמנם הנה שלמה בתחלת הספר ההביל כל עניני העולם הזה אשר לא עבודת שמים הוא,

וכן במקומות בספר אמר גם זה הבל.

ועתה בחתימת הספר באה רוח הקדש לתת סמיכה למאמריו,

בל ייראה שההביל מה שהיה ראוי שלא לההביל.

ותאמר [רוה"ק דע לך] כי כל הבל הבלים שאמר הקהלת הידוע הכל הבל כמאמרו,

כי אין דבר שלא יהיה כן זולתי עבוד את ה'. ועל כן הוטלה ה"א בראש תיבה.

כי אם היה אומר אמר קהלת, היה נראה שהוא דברי שלמה בעצמו כדרכו,

על כן נאמר הקהלת שהם דברי רוח הקודש על הקהלת הידוע:

תורה תמימה הכל הבל – מהו הכל הבל, תני, החזיק עשיר בדבר טוב, תחלתו רעב הוא לו,

וכשמתישן בו עשאו למרמס, ולו תאוה ולעני תאוה, ושניהם שוין לקבר, הכל הבל [שם]:

אמרי שפר {ח} הבל הבלים אמר הקהלת וראו נא כי הכל הבל. כל כל ימי חיי האדם טרוד הוא בעמלו ושאיבתו ולא ישים לבו להתבונן אנה יצאו המים, אבל בסוף עמלו בכלות כל כלי שאיבתו אז יראה כי אל גלה מנקבת נתן מימיו, וכי כל עמלו היה להבל וריק והרוח שבה ריקם למקומה.

ובזה תמו דברי המחבר החכם, וסיים את חיבורו הנפלא אשר ערכו ברוב חכמתו.

ויצג את המאמר הבל הבלים משני קצותיו, כי הוא הציר אשר עליו יסבו אופני החיבור,

והוא המטרה אשר אליו יורו חצי מדברותיו, לפקוח עיני העבדים העורים, ולבאר להם כי תכלית הבראם ומציאותם בעולם הוא רק לעמול לנפשם, וכל הענינים הגופנים מהבל המה יחד.

אבל הם יהיו להפך ישימו כל עמלם בהבל וריק, ותכליתם הטוב ישליכו אחרי גום; עד הנה דברי קהלת בן דוד.

 

– וששה הפסוקים האחרונים נראה לכל שמפי חכם אחר יצאו אשר מלא אחרי דבריו, ויבוא אחריו לשבח מעלת החיבור הנפלא הזה, להגיד רוב תועלתו, וטוב תכליתו, וקצה כונת המחבר בספרו הנכבד הזה.

[כן נראה לי מלשון הכתובים שמדבר פה על קהלת ובלשון נסתר, ובכל הספר אומר אני קהלת, דברתי, וגדלתי והוספתי וכו' הכל בלשון מ"ב,

ולא עוד אלא שמשבח פה את עצמו ואומר שהיה קהלת חכם… ואזן וחקר וכו' אשר לא נשמע כן משום מחבר בעולם, והחכם הזה בעצמו אמר יהללוך זר ולא פיך (משלי כ"ז), ואיך יעבור פה על דברי חכמתו, ויהלל את עצמו?

לכן אמרתי שהדברים האלה לא מפיו יצאו רק חכם אחר ספר את דבריו בקצה הספר במעט ענין ורוב תועלת, כאשר יתבאר.

ולא תהיה זאת לפלא שכבר מצאנו כיוצא בזה בספרי הקדש, בישעיה (סימן ח' פסוק י"ט) מביא רש"י בשם המדרש וז"ל: אמר ר' סימון בארי אביו של הושע ניבא שני מקראות הללו, ולא היה בהם כדי ספר ונטפלו בישעיה עכ"ל].

 

(ט) וְיֹתֵ֕ר שֶׁהָיָ֥ה קֹהֶ֖לֶת חָכָ֑ם ע֗וֹד לִמַּד־דַּ֙עַת֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאִזֵּ֣ן וְחִקֵּ֔ר תִּקֵּ֖ן מְשָׁלִ֥ים הַרְבֵּֽה:

חומת אנך פירש הרב מהר"י חאגיז בפ' ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם וגו'

שהפסוק אינו מובן שמשתמע שהגם דהיה חכם והיה ראוי שלא ילמדו ממנו, עכ"ז לימד דעת

והדבר הוא להפך, שהחכם הוא המלמד דעת ומי שאינו חכם אינו יכול ללמד!

ופירש הרב ז"ל במ"ש דאין הלכה כר"מ שלא ירדו לסוף דעתו מרוב חכמתו,

וז"ש ויותר שהיה קהלת חכם והיה ראוי שלא ילמדו ממנו כר"מ, עם כל זה שלמה המלך עליו השלום עוד לימד דעת שאיזן וחיקר ותיקן משלים וע"י המשלים לימד דעת את העם עכ"ד

ומעין דוגמא אמרו בבראשית רבא ע"פ צפנת פענח, צפונות מופיע בדעת ומניח רוחות של בריות בהן ופירש הרב יפ"ת ז"ל מניח רוחן של בריות על ידי משלים באופן שמתישבין על הלב ע"ש

וז"ש משלי מ"ם גדולה שהתענה מ' תעניות שלמה החכם בן דוד המופלא מלך ישראל וזכותא דרבים עמו

וא"כ ס"ד דאין אדם יכול ללמוד ממנו ע"ד ר"מ, לז"א דע כי ע"י המשלים הוא מלמד לכל א' כפי שכלו.

יש שיוכלו לדעת חכמה ומוסר, להבין אמרי בינה, דבזה הוא מבין התורה וז"ש להבין אמרי בינה.

ויש כת אחרת שאינה כראשונה רק יועילו לקחת מוסר השכל.

ויש כת פחותה לתת לפתאים ערמה וכו' ומי שהוא חכם ישמע חכם ויוסף לקח וכו'

וכל זה עצת שלמה לעשות משלים דעי"ז להבין משל ומליצה וכו'

וזו חכמת שלמה ע"ה ללמד לכל, לחכמים ולשאינם כל כך חכמים, ולפתאים

וכל זה על ידי משלים וכל אחד מבין כפי שעורו ולמד לפי מדרגתו:

 

כתב המלבי"ם [ארץ חמדה, ביאורים באגדות חז"ל מס' ביצה לח.]

כתבו המחקרים, בשפוע על האדם החכמה ברוב שפע, מן הנמנע להוציאה מן השפה ולחוץ לזולתו, [א.ה. כמובא על האריז"ל שהיה מתקשה לכתוב ובעת שהיה מנסה היה שפע עצום ורב של חכמתו נובע ולא היה יודע מהיכן להתחיל]. ועז"א בישעיה ה׳ נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר לאחרים רק מעת לעת,

אבל יעיר בבוקר בבוקר, הוא כי יעיר לי אזן,

ועז״א חכמה הבאה לאדם בעבור ללמדה לאחרים באה בצמצום, אבל הבא בשביל עצמו באה בלי גבול,

וז״פ שמלכת שבא שומעת שגם ויותר שהיה קהלת חכם, עוד זה היה לו שלימד דעת את העם

ששני דברים אלו קשים מצד הטבע,

אמרה שמעתי על דברך לפני הצבור ועל חכמתך ולא האמנתי לדברים כי הם דברים סותרים,

וע״ז ר׳ אבא אחר שעלה לא"י, ואוירא דא״י מחכים, התיירא שלא יוכל להוציא דבריו מן השפה ולחוץ מתוך רוב השפע השופע עליו, בקש 'דאימא מלתא דתתקבל' שיוכל לאומרו ולהוציאו מן השפה ולחוץ:

פסיקתא זוטרתא ויותר שהיה קהלת חכם. כלומר אפילו אמרו מדעתו קהלת היה ראוי לכוף אזננו לשומעם,

ויותר שאמרם ברוח הקודש שהיה קהלת חכם:

ז' פעמים נזכר קהלת במגלה זו. ואלו הן. דברי קהלת. אמר קהלת. אני קהלת. אמרה קהלת. אמר קהלת. שהיה קהלת. בקש קהלת. שכל דבריו לא הוסיפו ולא גרעו משבעה ספרים שבתורה, בראשית, ואלה שמות, ויקרא, וידבר, ויהי בנסוע, ויהי העם, אלה הדברים:

ויותר שהיה קהלת חכם. לתועלת עצמו, עוד זכה וזיכה: לימד דעת את העם. דעת התורה והמצוות ודעת יחוד השם ודעת יום הדין:

ואיזן וחיקר. פתח להם אזנים להוציא דבר מתוך דבר להבין ולהשכיל דעת ובינה:

איזן. כמו אזנים של קופה גדולה שהיא מטלטלת על ידי אזנים, כך התורה נלמדת על ידי פירושיה:

וחיקר. שלא היה אדם יכול להנות ולסבור בדברי תורה כל עיקר, עד שעמד שלמה לסבור ולהגות בדברי תורה ונתן דרך ופתח למשכילים (לסברים) ולמבינים להבין דבר מתוך דבר ומדרש ממדרש, והכל לקחו דרך לדרוש פסוקי התורה.

אמר רב נחמן משל לחכם אחד שמצא חרישה של קנים, ולא היה אדם יכול לכנוס בתוכה, נטל את המגל והיה עושה בה שביל והיו הכל נכנסין בתוכה, כך עד שלא עמד שלמה לא היה אדם יכול להבין (ולסבור) בדברי תורה, ומשעמד שלמה התחילו הכל, לסבור בדברי תורה:

תיקן משלים הרבה. אמר ר' חנינא משל לבאר עמוקה שהיו מימיה מתוקין וצונ[נ]ין, ולא היה אדם יכול לדלות ולשתות מימיה, בא פקח אחד וקשר חבל בחבל ודלה ושתה.

כך דברי תורה מדבר לדבר דבר למד מענינו ודבר למד מסופו. ממשל למשל עד שעומד על דבר תורה, לכך נאמר תקן משלים הרבה, לשון שול תשולו לה (רות ב, טז), כך הם המשלים מושך דבר לדבר, וכן הוא אומר באיוב (כז, א) ויסף איוב שאת משלו ויאמר. היא חכמתו, אל תהי קל בעיניך, שעל ידי משל האדם עומד על דברי תורה. אמר ר' יודן כל האומר דברי תורה זוכה שתשרה עליו שכינה, שנאמר (דניאל ב, כא) יהב חכמתא לחכימין, ומנדעה ליודעי בינה.

רש"י ויותר שהיה קהלת חכם – ויותר ממה שנכתב בספר זה היה קהלת חכם:

ואיזן – עשה אזנים לתורה כקופה זו שאין לה אזנים לאחוז בה ובא ועשה לה אזנים

שתיקן עירובין לסייג שמירת שבת ותיקן נטילת ידים סייג לטהרה וגזר על השניות סייג לעריות:

אלשיך ויותר וכו'. עוד באה רוח הקודש בסוף הספר הלז ללמדנו דעת בכמה דברים.

אחד, שלא יאמר איש די לי חכמתי אשר חכמתי לי ומה לי עוד ללמד גם את זולתי. ועל זו אמר ויתר שהיה קהלת חכם לא אמר די לי זכות חכמתי, כי עוד לימד דעת את העם.

וגם למוד שני, והוא למוד גדול אל כל חכמי לב הבאים אחריו לעשות ספרים של חכמה ומוסר והדרכות,

בל יעשה אותם מרוח מבינתו מענין שכלי, משולל תורת ה' תמימה, כדרך חכמי אומות העולם,

רק על פי התורה ומיוסד על פיה.

שעל כן ארז"ל שכל מה שכתוב בכל הנביאים וכתובים הכל רמוז בתורה כמפורש במסכת תענית (ט א).

[וכן דרך הגר"א להראות איך כל מה שכתוב במשלי נמצא בתורה, וכל מה שכתוב באבות נמצא בנ"ך]

וזהו אומרו אזן וחקר וכו', לומר אזן מרבותיו וחקר דבר מתוך דבר, ומהן תקן משלים הרבה.

תורה תמימה עוד למד דעת וגו' – דרש רבא, מאי דכתיב ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם – דאגמריה בסימני טעם ואסברה במאי דדמי ליה [עירובין כ"א ב']:

אמרי שפר {ט} ויותר שהיה קהלת חכם. בא לשבח מעלת הספר היקר הזה משני פנים,

א] מצד החיבור עצמו ב] מצד מחברו.

ומבאר תחלה מעלת המחבר אשר אין ערוך אליו ואיש כזה לא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ואמר:

לבד שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם. כי יש חכם אחד אשר הוא חכם רק לעצמו ולא לאחרים,

כי לא יפוצו מעינות חכמתו חוצה, אבל הוא היה כל מגמתו ללמד דעת את העם.

ולבד זה אזן וחקר כי כן דרך החכמים להטות אזן ולחקור על כל דבר הנעשה בעולם לקחת ממנו משלי חכמה ומוסר, ועל ידי זה תקן משלים הרבה:

 

(י) בִּקֵּ֣שׁ קֹהֶ֔לֶת לִמְצֹ֖א דִּבְרֵי־חֵ֑פֶץ וְכָת֥וּב יֹ֖שֶׁר דִּבְרֵ֥י אֱמֶֽת:

מלבי"ם ביאור המילות שאלתי (אבקש) הבקשה היא מה שחפץ בלבו, מבקשי ה', בקשו צדק, בקש קהלת למצוא דברי חפץ, עי' מ"ש בפי' מגלת אסתר על מה שאלתך ומה בקשתך:

פסיקתא זוטרתא ס"א בקש קהלת למצוא דברי חפץ. לעמוד על הקץ,

שנאמר (שיר השירים ב, ז) אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ וכו':

וכתוב יושר דברי אמת. שנאמר (ישעיה לד, ח) כי יום נקם בלבי, ליבא בפומא ולא גילה.

רז"ל אמרו בקש קהלת למצוא דברי חפץ, לדון דינין שבלב, ומנין שנקרא חפץ,

שנאמר (ירמיה ט, כג) כי אני יי עושה משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'.

יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת. על פי שנים עדים (דברים יז, ו).

רש"י בקש קהלת – נתן לבו וחזר על הדבר ומצאו:

דברי חפץ – הלכה למשה מסיני: וכתוב יושר – זה תורה שבכתב והנביאים:

אבן עזרא בקש קהלת למצוא דברי חפץ – היא החכמה העליונה עד שמצא

והענין מה חפץ יש בזה שנברא כך ולמה כך:

וכתוב יושר – הוא פירוש וכמוהו על הספר הישר ואיננו אצלנו:

אלשיך ולא מגזרת שכלו [חידש שלמה חידושיו] והוא כי בקש קהלת למצא דברי חפץ

שיהיו משליו הנזכרים דברים של חפץ ה'

ומצא כתוב יושר דברי אמת הם אמרי התורה שהם אמרי אמת, כי בם מצא כתוב כל אמרי מוסריו,

כמו שכתבנו מרז"ל שכל מה שבנביאים וכתובים הכל רמוז בתורה שהיא תורת אמת:

תורה תמימה בקש קהלת וגו' – בקש קהלת להיות כמשה, יצתה בת קול ואמרה לו, וכתוב יושר דברי אמת – ולא קם נביא עוד בישראל כמשה [ר"ה כ"א ב']:

אוצרות התורה המאמר סתום וחתום. בספר "בנין אריאל" (אב"ד אמשטרדם) מביא ששמע ביאור על זה, והחיד"א (בספרו "חדרי בטף) מביא זאת בשם רבני אשכנז:

שלמה המלך רצה לדעת טעמה של פרה אדומה כמו שמשה ידע, וידיעתו של משה רמוזה בפסוק: "ולקחו ל'טמא מ'עפר ש'ריפת ה'חטאת" ר"ת למשה, כלומר שטעם לקיחת פרה אדומה נתגלה למשה.

ביקש שלמה ג"כ לדעת משום שגם שמו רמוז – "ל'טמא מ'עפר ש'ריפת ה'חטאת" ר"ת שלמה, ועל סמך זה רצה להיות כמשה.

יצאה בת קול ואמרה "וכתוב יושר דברי אמת" – היינו מי ששמו כתוב ביושר הוא ידע דברי אמת,

והשם שלמה אם כי רמוז אבל שלא כסדרן. וזה שאמר שלמה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

[כתב הרוקח "והיא רחוקה" בגימטריא פרה אדומה – 341].

בקש קהלת וגו' – בקש קהלת למצוא דברי חפץ – בקש לעמוד על מתן שכרן של מצות ושל תורה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא, וכתוב יושר דברי אמת, כבר כתבתי על ספר הישר (תהלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלהים זולתך [מ"ר]: [בפסיקתא זוטרתא ביקש קהלת למצוא. מתן שכר המצות. למצוא דברי חפץ, שנאמר (ירמיה ט, כג) כי באלה חפצתי נאם י"י: וכתוב יושר דברי אמת. שנאמר (דברים ז, ט) וידעת כי י"י אלהיך הוא האלהים. יהיו בני אדם ניתלין לשמה וסופן לקבל שכרן]

בקש קהלת וגו' – בקש קהלת למצוא דברי חפץ – בקש לעמוד על הקץ אמר ליה הקדוש ברוך הוא,

וכתוב יושר דברי אמת – כבר כתבתיהו על ספר הישר (ישעיה ס"ג) כי יום נקם בלבי וגו' [שם]:

אמרי שפר {י} בקש קהלת. עתה מבאר מעלת החיבור עצמו ואומר בקש קהלת למצוא דברי חפץ.

כי יקרה לפעמים שהמחבר הוא חכם גדול, ובכ"ז לא יצא החיבור על צד היותר טוב,

כי לא ישים כל עיונו בו ולא ירבה לעמול עליו,

אבל בזה בקש קהלת וחפש למצוא דברי חפץ אמרי נעם וחן אשר יתקבלו על הלב,

וכל אשר אין חפץ בו הרחיק מקרבו. וכתוב ישר דברי אמת וכל מגמתו היתה להיות הספר כתוב ביושר,

אין בו נפתל ועקש ולהיות כולו דברי אמת באין שקר ומרמה, ועל אופן הזה חיברו והוציאו לאור:

 

(יא) דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת וּֽכְמַשְׂמְר֥וֹת נְטוּעִ֖ים בַּעֲלֵ֣י אֲסֻפּ֑וֹת נִתְּנ֖וּ מֵרֹעֶ֥ה אֶחָֽד:

פסיקתא זוטרתא  דברי חכמים כדרבונות. כשם שהדרבן מיישר את הפרה לתלמיה,

כך דברי חכמים מיישרין את ישראל בדרך בוראם.

ושמא תאמר כשם שהדרבן מטלטל ונזרק, כך יהיו דברי חכמים קלים ונזרקים,

ת"ל וכמשמרות נטועים בתוך הקרשים שאינם זזים ממקומם, כך דברי תורה חזקים ומקויימים.

ושמא תאמר מה מסמרות הללו אינם עושין פרי כך דברי תורה אין בם פרי אם לא תלמד דבר מדבר,

לכך נאמר נטועים, כנטיעת אילן שהיא רבה ופרה.

בעלי אסופות. אלו מסמרות שיש להם ראשים רחבים. רז"ל פרשו אלו תלמידי חכמים שמתקבצין ונאספין ויושבין שורות שורות:

נתנו מרועה אחד. נאמן אחד אמרן מפי אל אחד, שנאמר (תהלים פ, ב) רועה ישראל האזינה.

ובדברי מי שעמדה הלכה כמותו עושין כל ישראל.

טוביה ב"ר אליעזר אמר משום רבו ר' שמשון ז"ל,

דברי חכמים כדרבונות. צריך לאדם ששומע דברי תורה מפי רבו שיכניס דבריו בלבו כדרבן:

וכמסמרות נטועים, שיהיו דברי תורה נטועים בלבו:

בעלי אסופות. לפי שבעלי החכמה נאספים לבית עולמים ולא ימצא מי ילמדנו טעמי התורה.

וכיון ששמע – אל ישכח ואל יסיחם מדעתו ואל יליזו מעיניו:

נתנו מרועה אחד. כל מה שדברו הנביאים וכל חכמי הדורות כלם נאמרו למשה בסיני שהוא מרועה אחד.

רש"י דברי חכמים – שעשו סייג לתורה בגזירות להרחיק את האדם מן העבירה כגון אכילת קדשים עד השחר והם אמרו עד חצות וקריאת שמע דערבית כמו כן:

כדרבנות – מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה כך דבריהם מכוונים את האדם לדרכי חיים:

וכמשמרות נטועים – מה מסמר זה קבוע אף דבריהם קבועים ומה נטיעה פרה ורבה אף דבריהם פרים ורבים למצוא בהם טעם:

בעלי אסופות – מסמרים שיש להם גולגולת אסופה וגסה [ר"ל מסמר עם ראש, ונראה שמעלתו בזה שבכוחו להדק הדבר לחבירו שלא ייפרד] גרו"סה בלע"ז כן פירשו דונש בן לברט:

נתנו מרועה אחד – כל דבריהם דברי אלהים חיים הוא אמרן ורועה אחד נתנן משה מפי הגבורה:

וכמשמרות – כתוב בשי"ן שהתורה בעשרים וארבעה ספרים וכמנין משמרות כהונה ולויה:

אלשיך ומה טיבו של דבר זה, והלא לפי שכל טוב שבחכם לבב יוכל להמציא מוסרים ומשלים נאותים וצודקים להיישיר האדם, ומה שלא [התרתי לך לומר דברים מבטנך אלא ש]יהיו רק מהדברים הנאמרים בתורה הלא הוא [צריך טעם],

כי הנה דברי חכמים כמו דרבונות שהם מוסרים המיישרים את האדם לעבודת השם, כדרבן המיישר את הפרה לעבודת בעליה.

וכמו משמרות נטועים הם משפטי התורה שבמשנה וברייתא, שהם כמוסרים שאין לשנות מהם כמלא נימא, כמשפטי הדת כמסמרות נטועים שאין לנטות מהם דבר.

וכל בעלי אסופות הם מימרות שמאספין מכאן ומכאן. כל הדברים האלה נתנו מרועה אחד הוא, ממשה רועה ישראל מסיני מפי הגבורה.

נמצא שיש בין במוסרים בין בכל בחינות הדינין קדושה שיאמר עליהם שנתנו מסיני.

ולמה יעשה האדם מוסרים או ענינים משכלו משולל היות להם שורש בתורה,

שלא יאמר עליהם שהם מרועה אחד ולא תהיה בם קדושה:

תורה תמימה דברי חכמים כדרבנות – מהו כדרבנות – ככדור של בנות, מה כדור זה מתגלגל מיד ליד ואינו נופל לארץ, כך (יהושע כ"א) לא נפל דבר אחד וגו', ומה כדור זה מקלעין בו בידים ואינו נופל, כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה [מ"ר]:

וכמשמרות נטועים – דבר אחר כמשמרות נטועים – מה המסמר הזה אף על פי שאתה מעבירו ממקומו רשומו ניכר, כך כל מי שעונותיו גורמים שהחכמים פושטים בו יד אף על פי שהוא חוזר בו רשומו ניכר [שם]:

וכמשמרות נטועים – מה המסמר הזה כשנטוע בדלת מקיים הדפין [ר"ל משטחי העץ],

כך כשהצדיקים גוזרים הקדוש ברוך הוא מקיים דבריהם [מ"ר פ' נשא פי"ד]:

בעלי אספות וגו' – דרש רבי אלעזר בן עזריה, בעלי אסופות נתנו מרועה אחד, בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם, מעכשיו האיך אני לומד תורה, ת"ל כולם נתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, שנאמר (פ' יתרו) וידבר אלהים את כל הדברים האלה [חגיגה ג' ב']:

בעלי אספות וגו' – אימתי דברי תורה נאמרין כתקונם – בשעה שנשמעין באסופות [כמשאחז"ל אין התורה נקנית אלא בחבורה. תורה תמימה] ומניין אתה אומר שאם שמע אדם דבר תורה מפי קטן שבישראל שיהא עליו כשומע מפי משה רבינו ת"ל נתנו מרועה אחד – זה משה, ולא מפי משה אלא כמו מפי הקדוש ברוך הוא, שנאמר מרועה אחד, אין רועה אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים פ') רועה ישראל האזינה, ואין אחד אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר ה' אחד [מ"ר]:

בעלי אספות וגו' – מהו בעלי אסופות, אימתי דברי תורה נטועים באדם בזמן שבעליהם נאספין מהם [ר"ל רבותיהם נאספים לעולם האמת. תורה תמימה], כל זמן שרבו קיים הוא שואלו,

מת רבו הוא יגע יום ולילה לקיים תלמודו [- וכך דוקא יקנה תלמודו. מ"ר נשא פ' י"ד]:

אבני ברקת – כלאב דהנה הגר״א (בפירושו למשלי ר, ד) מבאר את הפסוק, דישנם שני צדדים בלימוד התורה,

האחד, הבנה הענין עצמו, כמו פירוש רש״י שמבאר כל נושא במקומו.

והשני, השוואת הנושא עם מקומות אחרים ומתוך כל המקומות בש״ס להגיע למסקנות הנכונות,

כפסקי הרא״ש שאסף את ההלכות מתוך הסוגיות השונות.

על הצד הראשון נאמר, דברי חכמים כדרבנות דר – בינה, הבנת הענין עצמו.

ועל השני נאמר, בעלי אסופות כולן מרועה אחד נתנו.

כי שניהם הם השלמות בהבנת התורה. וזה שרמז התנא. [אבות ד משנה כו] ר' יוסי ב"ר יהודה איש כפר הבבלי אומר הלומד מן הזקנים למה הוא דומה לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן ופרש"י "תורתן של זקנים שלימה היא כיין ישן שמיישב הלב".

במשל הענבים – רמז להבנת הענין עצמו, שכל ענין בפ"ע הוא כענב בפ"ע.

ובמשל היין – רמז למשקה הנמצה מכל הענבים כולם והופך לדבר אחד משובח – שלימות של המבט על כלל סוגיות הש"ס עד למסקנה ההלכתית, ובזה יפה כח הזקנים שהקיפו את התורה על כל רבדיה וסוגיותיה.

אמרי שפר {יא} דברי חכמים מבאר עוד שני מיני ענינים אשר מהם נבנה הספר הזה.

הענינים אשר ראש החכם חקרם ויוציאם לאור ברחב בינתו כמו השארת הנפש ושכר וענש, ויתר ענינים הנכבדים הבאים בספר הזה, אשר הרבה לדבר בהם ויוציאם לאור בחקירה עמוקה

אותם קרא בשם דברי חכמים.

והענינים אשר מתהלוכות העולם, וסדר החיים ממעשה האדם ותחבולותיו, וכל מקרי הזמן,

כמו את הכל ראיתי, שבתי וראה, אותם קרא בשם בעלי אספות,

כי הם אספו ונתחברו אל רוח תבונתו מתהלוכות החיים המפוזרים בכל רחבי ארץ.

על המין הראשון אמר דברי חכמים כדרבונות כמו הדרבן המישר את השור לתלם המחרישה מבלי נטות ממנו ימין ושמאל, כן יטו המאמרים היקרים האלה את האדם ויאשרו אותו בדרך הישרה דרך האמונה לבלתי נטות ממנה ימין ושמאל.

ועל המין השני אמר וכמשמרות נטועים בעלי אספות כמו המסמר הנטוע בעץ ומהודק בו עומד בו בחזק, ולא ימיש ממנו, ומחבר חלקי העץ הנפרדים. כן ינטעו משלי חכמה בלב האדם, ויעשו בו רושם אמיץ, ויחברו שרעפי הלב הנפרדים ללמוד חכמה ומוסר.

וכל אלה נתנו מרועה אחד הרועה הנאמן הזה, החכם מכל האדם, אשר שם כל עמלו להיטיב לבני עמו, ויחבר ברחב תבונתו שלשת ספרי חכמה לרעות בהם את עמו להורותם חכמה ומוסר;

מרועה הנאמן הזה נתנו כל אלה הוא חקר ויכוננם, והוא הוציאם לאור :

 

(יב) וְיֹתֵ֥ר מֵהֵ֖מָּה בְּנִ֣י הִזָּהֵ֑ר עֲשׂ֨וֹת סְפָרִ֤ים הַרְבֵּה֙ אֵ֣ין קֵ֔ץ וְלַ֥הַג הַרְבֵּ֖ה יְגִעַ֥ת בָּשָֽׂר:

פסיקתא זוטרתא ויותר מהמה בני הזהר. יותר ממה שכתבתי לך בני הזהר להבין מדעתך ולהרבות חכמה:

עשות ספרים הרבה אין קץ. שאם בא שלמה לכתוב כל טעמי התורה ופירושי החכמה –

עשות ספרים אין קץ לא היה להם קץ:

ולהג הרבה. בעולם: יגיעת בשר. ולא היו בני אדם יכולין לסבול,

לפיכך פתח להם דרך והם מבינים מדעתם, כל אחד ואחד לפי כוחו.

ורז"ל אמרו (עירובין כא ע"ב) בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, שדברי תורה יש בהם עשה ול"ת, ודברי סופרים כל העובר על ד"ס חייב מיתה,

ופירושו שדברי תורה יש בהם טעמים נעלמים, ושמא תאמר שוגג אני, [מה שלא תוכל להתנצל ולומר בנוגע לדברי חכמים -]

הנה דברי חכמים שביררו לך טעמו של דבר, והתורה אמרה (דברים לב, ז) שאל אביך ויגדך, לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך ימין ושמאל (שם יז, יא) ואם אתה עובר על דברי תורה במזיד ולא בשוגג, הרי ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ.

ושמא תאמר למה לא נכתבו על ידי משה, תשובתך כי [הם] ספרים הרבה ולא נתן למשה רבינו ע"ה כי אם התורה כאשר היא ואתה תדרוש ותחקור ותמצא כל דבר ממנה:

ולהג הרבה. כל הלועג על דברי חכמים דינו הרבה קשה ומשונה ביגיעת בשר,

שנאמר (ישעיה סו, כד) תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה.

רבא אמר – ולהג הרבה יגיעת בשר – כל ההוגה בהן טועם טעם בשר [רש"י – בכל שעה שאדם מחזר בדברי תורה מוצא בהן טעם].  [עירובין כ"א ב']:

תורה תמימה ויתר מהמה הזהר עשות ספרים וגו' – אל תקרא מהמה אלא מהומה,

שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים,

כגון ספר בן סירא וספר בן תגלא, מהומה הוא מכניס בביתו,

ולהג הרבה יגיעת בשר – להגות נתנו ולא ליגיעת בשר נתנו [- ר"ל שלהתייגע יש רק בתורה מ"ר]:

[הובא במע"ל – לא כל מה שאדם חושב צריך לומר, ולא כל מה שאדם אומר צריך לכתוב, ולא כל מה שהאדם כותב צריך להדפיס, ולא כל מה שהאדם מדפיס – צריך לפרסם…]

אמרי שפר {יב} ויותר מהמה בני הזהר. יותר מהכתוב פה הזהר ללמד נפשך חכמה ומוסר כי דברי החכם היקרים האלה ספורים וקצרים, אומרים מעט ורומזים הרבה, כי הלא עשות ספרים הרבה אין קץ כל דברי חכמה ומוסר הדרושים לאדם לא תוכל יד איש לכתבם על ספר, ולא ישפוק לזה כל ניר ודיו, כי אין להם קץ.

ולבד זה ולהג הרבה יגיעת בשר [השרש להג נגזר משרש הגה, וענינו הגות ולמוד בספר].

ר"ל אם יבוא איש לדרוש כל דבר מוסר מעל ספר – ייגע בשרו וכחו, ולא יספיק ללמוד אף החצי מהנדרש לו,

לכן מחויב האדם להגות תמיד בעל פה, וללמוד חכמה ומוסר מכל מדרך כף רגלו, וכל מבטי עיניו:

רס״ג היזהר עשות ספרים הרבה. בא לזרז את התלמידים להדריך עצמם בהם ומבחר הרכוש הוא רכישת הספרים ולא להסתפק במועט מהם כיון שאין גבול ללימודים, ואל הענין הזה התכון באמרו אין קץ.

[כמשפט המפורסם (של ר' יצחק קנפנטון: רב, רופא ומתמטיקאי, בן המאה ה-15) "אין חכמתו של אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעים"].

ואפשר עוד לומר שזירז על הלימוד מפי הרבנים כי זה יגיעתו קלה ותועלתו מרובה ולימודו מהיר, ולהתרחק מללמוד רק מן הספרים לפי שהם מטרידים וצורכים זמן רב, והלימוד בדרך זו קשה ומיגע את הגוף.

״אורות רבותינו מאלכסנדר״ כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם
פעם בא מחבר ספר לרבינו לרה"ק מרן אדמו״ר בעל ישמח ישראל זי׳׳ע לקבל הסכמתו.
ובהסתכלו בספר ראה רביה״ק שהמחבר ליקט מאמרים מספרים אחרים, ולא רשם בשמם,

אמר לו רבינו: כי אפשר לומר בזה פירוש הפסוק (קהלת י״ב, י״ב) עשות ספרים אין קץ וגו׳,

דהרי איתא (אבות פ״ו מ״ו) שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם,
ועכשיו שכותבים ספרים ולא אומרים בשם אומרם אזי מעכבים הגאולה,

וזהו עשות ספרים הרבה וע״י זה ״אין קץ"…

 

(יג) ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֹתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם:

כלי יקר [דברים ד-ט] ב' שמירות אלו ["ירא" "שמור"] הם על מצות עשה ולא תעשה,

אשר על ידם ישמור כל האברים והגידין אשר הבית האנושי נכון עליהם

כי כבר אמרו רז"ל (זהר וישלח קע:) כי רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח אברים

ושס"ה מצות לא תעשה כנגד שס"ה גידין שבאדם

כי ע"ז נאמר (קהלת יב יג) את האלהים ירא זה מצות לא תעשה,

ואת מצותיו שמור זה מצות עשה, כי זה כל האדם כמספר אבריו וגידיו.

ואמרו עוד כל ימי רשע הוא מתחלל היינו מת חלל כי בכל עבירה הוא פוגם אחד מאבריו או אחד מגידיו [והוא בחיים חיותו – כל ימי רשע – כבר נחשב למת וחלל, שרשעים בחייהם קרויים מתים].

 

 

 

 

 

 

 

רש"י [מפסוק קודם – ולהג הרבה יגיעת בשר – ואם לתת לב לגירסא חבילות יותר ממה שאין הלב משיג יגיעה היא לבריות שאין להשיג ואל יאמר הואיל ולא אוכל לגמור המלאכה למה אתחיל? אך-]

סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא – מה שתוכל עשה ולבך לשמים:

ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם – כי לדבר הזה נברא כל האדם:

אלשיך סוף דבר וכו'. עד הנה דברי רוח הקדש בארבעה פסוקים האלה.

ועתה בא שלמה וחותם ספרו ואומר, הנה על ידי ויכוח געלתי בדעות הבלתי טובות,

והעלתי כי אין כהִדבק בעבודת השם, וזו מסקנה דמלתא.

וזהו אומרו סוף דבר וכו', בויכוח כל חלקי הסותר. והעולה הוא את האלהים ירא אלו מצוות לא תעשה,

ואת מצוותיו שמור בקום עשה הם מצות עשה, כי זה שהוא מצוות לא תעשה ומצוות עשה כל כללות האדם, רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אבריו, ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידיו.

נמצא כל האושר כלול בו, כי בהם יתקדש כלו כענין אשר קדשנו במצותיו:

תורה תמימה סוף דבר וגו' – סוף דבר הכל נשמע – סוף דבורו של אדם הכל משמיעין את מעשיו,

כשר היה פלוני ירא שמים היה פלוני [שם]:

הכל נשמע וגו' – אמר רב הונא, כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין,

שנאמר סוף דבר הכל נשמע [ממי? מאדם אשר] את האלהים ירא וגו' [ברכות ו' ב']:

את האלהים ירא – שאלוהו לשלמה סופא דכולא מה, אמר להו, סוף דבר את האלהים ירא [מ"ר]:

את האלהים ירא – א"ר ירמיה, גדולה היא היראה, שכן לא חתם שלמה את דבריו אלא ביראה, סוף דבר את האלהים ירא,

וכן במשלי הוא אומר (ל"א) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל [שם פרשה ג' פסוק י"ד]:

כי זה כל האדם – מאי כי זה כל האדם? ר' אלעזר אומר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה,

ור' אבא בר כהנא אמר, שקול זה כנגד כל העולם כולו,

שמעון בן עזאי ואמרי לה שמעון בן זומא אומר, כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה [שבת ל' ב']:

המלבי"ם בארצות השלום דרוש ה בהשקיף על האדם, מצד נפשו שבו יהיה קיים באיש,

שלא לבד שאין מתנאו [ואין הכרח] שיהיה מדיני,

כי על מעלתו המלאָכתית [במה שדומה למלאך] ידמה כאחד ממלאכי מרום החיים באיש,

[שיוכל להתקיים] איש איש לבדו,

ואין להם צורך אל הקיבוץ [המדיני – חברת בנ"א];

ועל המליצה הזאת אמרו (סנהדרין נט:), שאדם קודם החטא היו מלאכי השרת צולין לו בשר; [שא"צ לעוזרים בנ"א ולחברתם]

ואמרו (שבת ל:) על לעתיד, עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות וכלי מילת,

שיהיו המזונות והכסות מבלי מלאכות אנושית, שבעבורם יצטרך אל הקיבוץ המדיני,

וכמו שהיה ענין ישראל ארבעים שנה במדבר, במן ובכסות, כמ"ש (דברים ח, ד) שמלתך לא בלתה מעליך [ולא הזדקק לבנ"א שיארגו בגדו ויכינו מאכלו].

אולם שעוד בצד זה יתהפך הדבר, שיוחשב איש בודד כקיבוץ כללי,

כי מצד היותו קיים באיש, יספיק הוייתו לבדו להשלים תכלית בריאת הקיבוץ הכללי;

כי אדם הראשון לולא החטא – יחידי נברא,

ואם לא היה מתחייב מיתה – לא היה צריך להעמיד תולדות, כי הוא לבדו היה קיים באיש;

וכן ישראל קודם חטא העגל, שאמרו חז"ל (ע"ז ג.) דלא היו צריכים להעמיד תולדות,

ובהכרח היה איש אחד עומד במקום קבוצת הכלל;

ועז"א (קהלת יב, יג) את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם, ר"ל שבגלל הדבר הזה תהיה קיים באיש, ותהיה חשוב כמו הכלל כולו [כי האדם הזה הוא כמו כל האדם] וכמ"ש חז"ל (ברכות ו:), שקול זה כנגד כל העולם כולו,

(ומ"ש שם כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, היינו מצד השקף חומרו, שבו יצטרך להיות מדיני ג"כ).

אמרי שפר {יג} סוף דבר עתה מבאר תועלת הספר היקר הזה, וקצה כונת המחבר בחברו אותו,

וע"ז אמר סוף דבר הכל נשמע ר"ל אל תדמה בדעתך שבראותך פה כל תהלוכות האדם סדורים בספר הזה,

כל תחבולותיו ומזמותיו בימי חיי הבלו, ואחריתו הרע ומר,

ובהתבוננך על כל אלה תדאג ותאנח ותאמר: אהה לימי חיי האדם הרעים והמרים! –

ובאנחתך זאת יצאת ידי חובתך ללכת עוד אחרי שרירות לבך, ולטבוע עוד במצולת הבליך.

אבל דע לך כי אין זאת מטרת החיבור הנפלא הזה, ולא אנחה ודאגה דורש ממך הספר היקר הזה, אבל סוף הדבר ותכליתו נשמע ומובן לכל את האלהים ירא, ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.

ר"ל האדם הגדול הזה אשר כמה מאות חלקים נפרדים נמסכו ונמזגו בו, רמ"ח איברים שס"ה גידים, חמשה חושים, כל חלקי החכמה, כל חלקי הנפש וכחותיה, כל כחות הגויה למחלקותיהם לבד, כל המדות הרבות והפכיהן, אשר את כלם נטע ה' באדם האחד הזה.

והאדם בהיותו טובע במצולת הבליו לא ידע ולא יבין את אשר לפניו, וכשה אובד יתעה אחר דמיונו המוליכו שולל, עד אשר יישנהו על ברכיו וירדם,

ובתרדמתו יחלום על העולם העובר הזה שהוא עולם שכולו טוב עולם שכולו ארוך ורק למענו נברא,

וכי כל חלקו וכחותיו הרבים נתנו רק למען יעסוק בהבליו על כן ישים כל מגמתו להבלי העוה"ז,

ותכליתו הטוב ישליך אחרי גוו.

ע"כ בא החכם בספרו היקר הזה כאוהב נאמן להעיר את האדם מתרדמתו העזה

ולהעביר לפניו כל תהלוכות חייו מראש ועד סוף, ולהראותו לדעת כי לא לתהו והבל בראו ה' בעולמו,

ויטע בו כתות רבות לאין מספר, כי אם לתכלית טוב הביאו פה לתכלית קיומי ונצחי.

ומה הוא התכלית – הוא עבודת בוראו הכוללת בתוכה שני מינים:

האחד סור מרע, והשני עשה טוב.  ורק בעבורם נברא בעולם, ונתנו בו כל כחותיו.

והאדם בהגותו בספר הנחמד הזה, ואמריו הנעימים יפקחו את עיניו לראות כי מבחר שנותיו שעברו בלה בהבל, וכל עמלו היה לריק ישים עיניו על נפשו לתקן דרכיו בימים הבאים לבל יעלו בתהו כראשונים.

זה הוא רצון המחבר, וזאת כונת ספרו להודיע לאדם כי את האלהים ירא זו מצות לא תעשה ואת מצותיו שמור זו מצות עשה. כי זה כל האדם רק לתכלית זה נברא כל האדם עם חלקיו הרבים, לא להבלי העולם הזה, ושים נא אל לבך העיקר הנכבד הזה:

פרי צדיק פנחס סוף דבר הכל נשמע. אף שבזמנו אינו נשמע מכל מקום סוף דבר יסובב ויתגלגל שיהיה נשמע, כמו שאמרו במגילה נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, שיבוא זמן ויהיה נשמע.

ר״ש בלוך בשם הח״ח סוף דבר. לעתיד לבוא, בסופו של השוק הגדול שבעולם הזה [אצל] הכל [יהיה] נשמע.

כאשר ישאל אחד לחברו מה נשמע התשובה תהי׳ את האלקים יירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.

תשובה זו ישמעו כולם, כי הכל נשמע.

מעם לועז – ועוד שלמה המלך אמר כך: אע״פ שבספר הזה אמרתי כמה דברים סתומים שנצרך יגיעה רבה להבינם, אבל סוף דבר הכל נשמע. הדבר שאני אומר בסוף, פשוט בתכלית הפשטות.

ונשמע לכל אחד שהכל מבינים אותו.

את האלהים ירא, ברמ״ח מצות עשה. ומצותיו שמור בשס״ה מצות לא תעשה. כי זה כל האדם.

ואומר: את האלהים ירא (קיח) בלב. ואת מצותיו שמור בפעל.

כי זה כל האדם. שהאדם הבל ורוח ואינו כלום. אבל המצות הם גופו ואבריו ונפשו.

וכלל שלמה כל המצות בכלל אחד.

ועוד, את האלקים ירא ס״ת אמ״ת. שיש ליראו באמת ולא על מנת לקבל פרס.

ועוד, כי זה כל האדם שהוא נקרא אדם השלם שאם יש בידיו תורה ואין בו מעשים טובים או שהוא נזהר רק במצות שבין אדם למקום ולא במצות שבין אדם לחבירו, אינו שלם.

וכן אמרו חז״ל סוף דבר הכל נשמע. משנפטר אדם הכל משמיעים מעשיו. כשר היה פלוני. ירא שמים היה פלוני. כשר היה פלוני, במצות שבין אדם לחבירו. ירא שמים היה פלוני במצות שבין אדם למקום.

ועוד, כי זה כל האדם שדבר זה ניתן לכל אדם לקיים. לא כן כל המחקרים אינם אלא ליחידי סגולה.

ועוד, שבכל הספר לימד הנהגת כל סוג וסוג של בני אדם –

הגאים והענוים. הנדיבים והקמצנים. הכסילים והחכמים. וכאן אמר הנהגה השוה בכל אדם, והיא יראת שמים.

מעם לועז – סוף דבר הכל נשמע – בסופו של האדם בעת לווייתו לקבורות –

אזי הכל נשמע – מי היה ומה היו מעשיו. ולכן את האלקים ירא כו' כי זה כל האדם.

סוף דבר – הכל נשמע – הרוצה שהכל אשר יאמר – יישמע, "את האלקים ירא"! מי שיש בו ירא"ש דבריו נשמעים!

ליקוטי בתר ליקוטי – בשם המגיד מדובנא – בסוף ימי האדם, מפי הכל נשמע, שעיקר תכליתו היא את האלקים ירא וכו' וזה כל האדם. אך בצעירותו – נשמע מרבים שהמטרה היא להשיג ממון וקריירה וכו'.

ומוסיף הרב – וזשה"כ טוב אחרית דבר מראשיתו – מה טוב היה לו היה משיגים העולם  את הדבר שמשיגים באחרית – את האלקים ירא כו' – כבר בראשיתו –

כבר בראשית ימיהם וחיים על פי זה כל ימיהם…

ובשם בעל הישמח משה – כאן מעורר שלמה שתכלית האדם השלם להשלים גם האחרים,

ועז"א 'סוף דבר' – תכלית השלימות – "הכל נשמע את האלקים ירא" – שישמיע את הכל על עבודתו יתברך ויקרבם אליו, "כי זה כל האדם" – רק אדם כזה הוא בבחינת "כל האדם" – אדם שלם. לא כן המשלים רק את עצמו.

ועז"א "ברצות ה' דרכי איש" – מתי יהיו דרכי איש רצויים לפניו יתברך?

כשגם את "אויביו" של הבורא ישלים הלה איתו – עם הבורא יתברך ויקרבם לשכינה!

בעל חפץ חיים היה רגיל לפרש שפסוק זה ״סוף דבר הכל נשמע״ מרמז על עת קץ — אז כל יושבי תבל יעריצו ויקדישו את שם קדשו — ממילא יהיה נשמע מפי כולם רק קול אחד והוא: ״את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור", כלומר ענין זה יעמוד על הפרק מדי יום ביומו׳ כי כל בני אדם יודו ויבינו שידיעת ד׳ ושמירת מצוותיו הן תכלית הבריאה, כאמור ״כי זה כל האדם׳!

בעל מלא העומר מפרש ״סוף דבר הכל נשמע״ כלומר הלא כל המעלות של האדם ״הכל נשמע״ היינו קודם לידתו נגזר זאת עליו, ורק צדיק או רשע לא נגזר עליו,

ממילא עיקר תכלית של האדם הוא ״את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם״

כלומר רק בדברים אלה כל הכוח הוא ביד האדם, היות שדברים אלה לא נגזרו עליו במרום.

 

(יד) כִּ֤י אֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָאֱלֹהִ֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל־נֶעְלָ֑ם אִם־ט֖וֹב וְאִם־רָֽע:

פסיקתא זוטרתא כי את כל מעשה. שעושין בני אדם, האלהים יביא במשפט. לעתיד לבא:

על כל נעלם. כל שכן על הגלויות:

תורה תמימה יבא במשפט וגו' – רבי יוחנן כי הוי מטי להאי קרא הוי בכי, כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם, אמר, עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות מה תקנה יש לו [חגיגה ה' א']:

על כל נעלם – מאי על כל נעלם, רב אמר, זה ההורג כינה בפני חבירו והוא נמאס בה, ושמואל אמר זה הרק בפני חבירו והוא נמאס [שם שם]:

אם טוב וגו' – מאי אם טוב ואם רע, דבי ר' ינאי אמרי, זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא,

דבי ר' שילא אמרי, זה הנותן צדקה לאשה בסתר דקא מייתי לה לידי חשדא,

ורבא אמר, זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך בערבי שבתות [שמתוך שממהרין להכינו אינם מדקדקין אם מנוקר. רש"י. ומוסיף המהרש"א אם טוב- שהגם שהוא לסעודת שבת ולמצוה. שם שם]:

רש"י כי את כל מעשה – אשר אדם עושה, יביא האלהים במשפט, ולכך נקוד מעשה פתח [סגול, שהוא קמץ קטן. שפת"ח] והטעם למעלה לפי שאינו דבוק לשם [שאם היה דבוק היה נקוד צירי וטעמו מלרע כמו "מעשי ידינו" או 'מעשי חושב']: על כל נעלם – אפילו על השוגג:

אם טוב ואם רע – אפילו נכשל במצוה כגון נותן צדקה לעני בפרהסיא:

 

אבן עזרא כי את – סוד שלא זכר בספר בראשית עד ויכלו לשם שם כי אם האלהים הוא סוד ספר קהלת, וענין על כל נעלם כל מעשה נראה, ש[ה]מעשה יובא במשפט כפי הנעלם, והענין כפי כונת הלב אם טוב ואם רע,

ויש אומרים ואפילו כל דבר שנעלם ממך והראשון יותר נכון בעיני,

אלשיך אחר אומרו שעל ידי מצוות עשה ומצוות לא תעשה יתקדשו כל אברי האדם, הלא יקשה שאם כן איפוא לעולם לא ישתלם איש, כי מי גבר ישלים כלם בשוגג [או] בזדון.

לזה אמר כי את כל מעשה וכו'. והוא מאמרנו על מאמרם ז"ל (ר"ה לב ב) שבראש השנה ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, כי הלא המתים מאן דכר שמייהו כשהוא אומר כי זכר כל המעשים לפניך בא וכו' [ואיזה מעשים עשו המתים??]

והוא, כי בבוא משפט איש לפניו יתברך צריך לחזר אחרי ספרי מתים רבים, כי לא ידון האדם על מעשיו של עכשיו בלבד כי אם על פי מעשיו שבכל גלגוליו שקדמוהו כר' שמעון בר יוחאי כנודע,

כי זאת היתה נחמת איוב על ידי אליהוא כי צרתו היתה לו על מה שקדם בגלגולו, וההקש בזולתו שייטב להם על גלגולו הראשון. ועל כן צריך בראש השנה לפתוח גם ספרי המתים.

והוא מאמר סדר תפלתנו 'כי זכר כל המעשים לפניך בא להפקד כל רוח ונפש'.

וזה יאמר, אל תתמה איך יהיה איש שישתלם בכל אבריו, כי הלא את כל מעשה האלהים, יביא במשפט, שהוא "את כל מעשה האלהים" שכולל כל מין האדם שנאמר בו (בראשית א כו) נעשה אדם,

את הכל יביא במשפט אם טוב ואם רע בהשפטו עם בני עולמו,

כי גם את הטוב יביא עד אשר יטהרו כל אבריו בכללות הגלגולים.

כי אשר לא נשתלם בכל פרטות בחינות אבריו בכל המצות, עוד ישוב עד יתקון הכל כר' שמעון בר יוחאי.

וזהו אומרו על כל נעלם מ[האנשים] הנדונים עתה, והוא מה שחטאו הקודמים.

כמו שאז"ל בפסוק (לעיל ח י) וישתכחו בעיר אשר כן עשו.

הנה כי כן, לה' נשא לבבנו, ישלימנו ויזכנו לטוב הצפון, יצפון לישרים תושיה ישמח האיש ויאמר הללויה:

תם ונשלם ביאור קהלת: בעזרת לא נכזבה לישראל תוחלת:

מלבי"ם על פרשת ויקרא

(יסוד הב') – כל מקום שנזכר 'טוב ורע' ביחד, ויכוין על הטוב והרע ההחלטי, יזכיר טוב קודם רע: "עץ הדעת טוב ורע" (בראשית ב), "יודעי טוב ורע" (שם ג, דברים א). וכן תראה בכמה מקומות. (בראשית לא כד כט: ויקרא כז י יב יד לג: במדבר יג יח: שם כד יג: ש"ב יד יז: שם יט לו: מ"א ג ט: ישעיה ה כ: שם מא כג: ירמיה מב ז: עמוס ה יד: צפניה א יב: משלי לא יב: קהלת יב יד).

ולא יצאו מכלל זה רק במקום שהרע אינו רע החלטי רק בערך הנפעלים כמו "לא נוכל דבר אליך רע או טוב" (בראשית, כד) שהרע שלא תלך רבקה הוא רק בערך אליעזר, לא בערכם, ואינו החלטי.

אבל בטוב ורע החלטי, אחר שנפש האדם תשחר יותר פני הטוב ותטה אחריו, לכן יקדימנו תמיד בדבורו.

[אם לא במקום שהסדר מחייב להקדים הרע כמו "סור מרע ועשה טוב" (תהלות לד), "שנאו רע ואהבו טוב" (עמוס ה, טו) – שהסדר שיסור וישנא את הרע תחלה ואחר כך יעשה ויאהב את הטוב.

אמרי שפר {יד} כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע ר"ל אם תיטיב לעשות בעסקיך בעוה"ז ותנחל ממנו עושר או כבוד הלא תשמח עם מעשיך,

או אם תעית מאומה בעניני העולם הלא תתעצב על מעשיך ותנחם עליהם,

אבל גם השמחה גם העצב לא יהיו לעולם, ומרוב ימים ישכחו,

ואם גם יזכרם לארך ימים הלא אחר המות בהכרח יכלו ויאבדו ולא יעלו עוד על לב.

אבל כל מעשה הנוגע לעבודת ה' [מעשה האלקים] הוא יהיה לעולם,

כי אותו יביא במשפט אם גם נעלם מעיני עושהו,

בין שהוא מעשה טוב בין מעשה רע,

וא"כ איפוא איך לא יזהר ממעשה רע אשר תתקפהו לנצח, ולא ינקה ממנה?

ואיך יתעצל ממעשה טוב אשר יצליחהו לעולם, ומפריו יאכל וישבע.

זאת היא מטרת עצת החכם למאס בהבלי העוה"ז, ולבחור בתכליתו הנרצה לפני בוראו ולפני נפשו, וייטב לו:

ליקוטי בתר ליקוטי – בספר חסידים (תק״ל) כתב שהכתוב זה מעורר שמי שגילה לו הקב״ה דבר בתורה ולא כתבו נחשב כגוזל כי לא נתגלה לו דבר זה אלא לכותבו דכתיב סוד ד׳ ליריאיו ובריתו להודיעם,

וזה שאמר הפסוק ש״יבא במשפט על כל נעלם״ כלומר שגרם שנעלם הדבר שהודיעו לו.

בעל תעלומות חכמה מפרש ״כי את כל מעשה״, היינו לא רק על המעשה לבד ״יביא״ אלקים את האדם ״במשפטו״, כי אם גם ״על כל נעלם״ היינו על המחשבה, ולפי מחשבתו יחרץ משפטו לטוב או לרע.

 

 

 

 

 

תוספת בענין החניטה:

כתב הר' יערות דבש )חלק ב' דרוש ז( "כי יש לדעת טיבה של חניטה מה ביקשו מצרים בזה?

וכבר אמרתי דבר זה וצריך להאי ענינא כעת ונתחדש בו דבר, ותדע כי ידעו מצרים כל זמן שגוף קיים, הנפש דבקה בגוף ואינה נפרדת ממנו כדרך הדביקות, כי כל מה שדבק בסטרא אחרא תמיד לא יפרד הדביקות,

ולכך כל זמן שגוף קיים, הנפש דבקה בגוף, וכאשר נתעכל הבשר ונרקב הגוף, הנפש תשוב למקום המוכן לה,

וכל עניני מצרים היה לדרוש אל המתים ולהתקשר עם נפשות המתים כדי שיבואו ויגידו להם עתידות כנודע בקרא, וא"כ חשבו, כשירקב הגוף תתפרד הנפש, ולא יהיה להם נקל לדרוש אל המתים במעשה קסמים וקטורת זרה שלהם, כי תרחיק במדבר מקום אשר הרגיעה לילית,

ולכך נתחכמו לחנוט לגוף המת, שיהיה קיום מבלי רקב וכליון, ולכך שבעים יום ימשחו אותו בשמן טוב המקיים הבשר לבל תבוא בו תולעת ורקב, ומניחים אותו בחמה ליבש עד שנעשה כל הגוף יבש כעצם ואבן, ומניחים אותו בתוך ארץ וחול, וגוף ההוא לא יקבל הפסד ורקבון כלל, כי על ידי שמן ויבשותו בחמה, נתקשה כעצם ואבן,

ועוד היום קיימים הגופים שחנטו המצרים בשנים קדמוניות ההם, והוא הנקרא מומיי"א שמביאים מארצות מצרים לכל ארצות, והגופות יבשות והם קשים כעצם, והם קיימים בכל אברים וגידים לא יחסרו בו דבר, והוא על ידי חניטה הנ"ל,

וא"כ שהגוף היה קיים, אף נפש המת היה דבוקה בגוף, ובזה היו מקטירים לגוף ונפש, ועושים קסמים לדרוש אל המתים ולהתדבק בם,

וכבר העידו כותבי זכרונות ספרד פונטי דניסי על יאהן דה-שלאדה שהלך למצרים, ובהחבא הביא לספינה שלו אלפים פגרים החנוטים הנקראים מומיי"א להוליכן לספרד, ובבואו באמצע הים, הנה הרוחות הדבקים בגופים התחילו לעשות רעש בספינה, והפכו הספינה לתוך הים, וירדו כל העם אשר בקרבה כאבן במצולה, והוא יאהן בקושי שניצל באניה קטנה, ולאחר הרבה סכנות בא לספרד, ויספר אשר קרהו.

ובזה תבין דברי הגמרא בסוטה [יג:] "אמר רב יהודה אמר רב מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו מפני שלא מיחה בכבוד אביו דקאמרי ליה (בראשית מד, כד) עבדך אבינו ולא אמר להו ולא מידי ואמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי חמא ברבי חנינא מפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות" ע"כ:

ולכאורה אין לו הבנה הא יוסף השביע שיעלוהו לאחר זמן רב בעת הפקידה, וכבר יהיה גופו נרקב, ולא השביעם רק על עצמותיו שיעלוהו?

אבל לפי הנ"ל ניחא, דהיה נחנט, כדכתיב (בראשית נ' כ"ו) ויחנטו אותו מצרים, א"כ היה גופו קיים, ולא נרקב בשרו כלל, ולא היה בו תולעה ורימה כלל, וא"כ למה נאמר עצמות יוסף, והלא היה כל הגוף,

ולכך משני, שהיה לעונש שלא מיחה וכו'.

והנה יוסף וכל השבטים הניחו לחנוט את יעקב כמנהג המצרים ולא מיחו בם מבלי לילך בעקבותיהם,

הוא כי גם בזה כוונו, כי בקשו שתהיה נפש יעקב עדיין דבקה בגופו ועדיין משותפת עם בניו, ובכל צרתם לו צר, היותו קרוב ונמנה עם החיים, וזכותו עם ישראל היותו עדיין נפשו דבקה לגוף,

ולכך בני עכברייא לא שבקי למקבריה לר"א ב"ש כדאמרינן בב"מ פ"ז (דף פד ע"ב) ע"ש,

כי כל זמן שהגוף קיים אצלו ולנפש דביקות בו, זכותו משתתפת עמהם ומגינה עליהם כמבואר שם בגמרא,

ולכך התחכמו השבטים, אם יכלה גופו של יעקב והנפש תשוב למקומה לצרור חיים, לא תהיה משותפת זכותו עם ישראל ולא ישתתף בצערם, ולכן הסכימו לחנוט אותו שיהיה גופו קיים, ואף נפשו תהיה תמיד עמו בדביקות.

וזהו ג"כ ענין הספד לכל תלמיד חכם וצדיק, כי ע"י הספד – שעיקר התעוררות תשובה ועזיבת חטא ופשע – נפשות הצדיקים הנספדים נקשרות שם, כי ינחתו מה שנתעורר ע"י תשובה, וטבע הטוב להתדבק בענין הטוב… ולכך מספידים, כדי שתהיה נשמתם שם שרויה וקשורה בנו…

והנה מ"ש יעקב ומשה לא מתו, היא הכונה שנפשם תמיד עמנו וחופפת אתנו, בכל מקום שיש מחנה, אף נפש יעקב עמם, בקריעת ים סוף נאמר "וירא ישראל" – סבא, במתן תורה נאמר [שמות יט, ב] "ויחן שם ישראל נגד ההר", ודרשינן ישראל סבא…
ובזה יובנו דברי הגמרא דקאמר יעקב לא מת, והיינו כי הנפש תמיד אצלנו ולא עלתה למעלה לרום מחביון עוזו. ועל זה פריך א"כ בכדי חנטו חנטייה וספדו ספדייה, דהכל הוא כמ"ש, לקשור הנפש בגוף ושיהיה חיבור לנו,

הלא אין צריך לזה לגבי יעקב, שבלאו הכי נפשו תמיד קשורה אצלנו הואיל ולא מת?

וע"ז השיב כי מה שאמר לא מת ולא נפסק החיבור, לאו בכל זמנים שוים,

אם ישראל הם תופסים בעץ החיים – אז אף יעקב משתתף עמהם ושוכן אתם,

אבל אם נטו ישראל אחר הרע ורגליהם יורדות מות, אז נפרד יעקב ואין לו בהם חפץ, ולא נשא ארץ לשבת יחדיו הטמא והטהור.

וא"כ כוונת השבטים היתה שאף שח"ו יעזבו ישראל הטוב וילכו בשרירות לבבם, מכל מקום יהיה יעקב דבק,

ולכך הוצרכו לחנוט כנ"ל.

וזהו מאמר הגמרא מקרא אני דורש וכו' מה זרעו בחיים, פירוש כשזרעו תופסים בעץ החיים והם נקראים חיים,

אף יעקב בחיים, אבל אם אין זרעו בחיים, כי רשעים בחייהם קרוים מתים, אף יעקב אינו חי כהנ"ל,

אף יעקב נפרד ואינו בגדר חיים אצלם, ולכך הוצרכו לחנוט ולהספיד.

[רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ז ובקיצור בחלק א, דרוש ז]