השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

אבד לך דיסק אונקי? >>

להתחסן נגד קורונה?

 
קהלת

קהלת פרק י

(א) זְב֣וּבֵי מָ֔וֶת יַבְאִ֥ישׁ יַבִּ֖יעַ שֶׁ֣מֶן רוֹקֵ֑חַ יָקָ֛ר מֵחָכְמָ֥ה מִכָּב֖וֹד סִכְל֥וּת מְעָֽט:

אבן עזרא זבובי מות – נמצא בכל המקרא לשון יחיד במקום רבים במקומות רבים והנכון בעיני שדרכם דרך קצרה

זבובי מות יבאיש [ולא 'יבאישו'] – עניינו כל זבוב יבאיש במקומו

כמו בנות צעדה [ולא צעדו] עלי שור כל בת צעדה כל אחת ואחת במקומה

ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו [ולא 'ותצפנם'] צפנה כל אחד ואחד במקומו

ויקח חזקיהו את הספרים ויקראהו [ולא 'ויקראם'] קרא כל אחד ואחד לבדו ופי' הספר שהיו בו הדברים הכתובים במקרא…

ומילת יביע… והענין כמו הזבובים המתים יבאישו מהן השמן הרוקח כן יש לאדם שהוא יקר מחכמה ומכבוד שיש בו סכלות מעט לחכם ישחית זכרו ויבאישנו וזה הסכלות הוא חטא

וזה הפסק דבוק בפסוק שלמעלה וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, גם חטא אחד לחכם הוא דבר קשה,

הלא תראה ששלמה המלך נראה אליו המקום פעמים, ובנה מקום לכבוד השם, ונסבה ורחבה חכמתו למעלה מהקדמונים והאחרונים ולא נמצא עולתה בו ובעבור חטא אחד שלא חפש על נשיו מה היו עושות והן בנו בית לאלהיהן מעושר שלמה נכתב עליו כל מה שנכתב במקרא בדברי אחיה ונחמיה [?],

ואל תתמה כי כל חטא הוא קטן וגדול לפי מעלת העושה, כענין בקרובי אקדש

ומה נכבד דרש קדמונינו ז"ל במלת וסביביו נשערה מאד

וכן נכתבו מלות קשות על גדולים משלמה המלך על דבר קל ולא נעשה בזדון רק אחרי סבבו הדבר:

תורה תמימה זבובי מות וגו' – אמר רב, יצר הרע דומה לזבוב, שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח [ברכות ס"א א']:

זבובי מות וגו' – דרש בן עזאי, זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח [וסמיך ליה וחוטא אחד יאבד טובה הרבה לומר לך] אלו זבוב אחד שמת – שמא אינו מבאיש ומביע שמן רוקח?

וזה על ידי חטא אחד שחטא איבד כל זכיות שבידו [ירושלמי קדושין פ"א ה"ט]:

זבובי מות וגו' – דבר אחר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח – בעדת קרח מדבר,

אתמול מבאישין כנגד משה ואומרים לא משה נביא אמת ולא אהרן כהן גדול,

והיום מביעין דברים לפני משה ואומרים משה נביא אמת ואהרן כה"ג ותורה מן השמים [מ"ר]:

זבובי מות וגו' – דבר אחר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח – בדואג ואחיתופל מדבר, אתמול מבאישין דברים כנגד דוד ואומרים פסול משפחה הוא והיום מביעין דברים ומתביישין [שם]:

זבובי מות וגו' – דבר אחר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח – בדורו של אליהו מדבר, אתמול מבאישין דברים כנגדו ואומרים (מ"א י"ח) הבעל עננו, והיום מביעין דברים ואומרים ה' הוא האלהים [שם]:

יקר מחכמה וגו' – יקר מחכמה ומכבוד – זו נבואתו של משה, סכלות מעט – זו גזירתו של משה שאמר ואם בריאה יברא ה' [מ"ר]:

פסיקתא זוטרתא זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. פירוש שאם יפלו זבובים וימותו בשמן רוקח של מלכים:

יבאיש יביע. כמו נבעה בחומה נשגבה (ישעיה ל, יג), יקלקל אותו השמן הטוב,

אבל מכל מקום עדיין יקר הוא, אם אינו ראוי למלכים ראוי לרפואה ולשרים,

אבל חכמה וכבוד שהיה לאדם, סכלות מעט – מאבדו,

כענין שנאמר (לעיל ט, יח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה.

רש"י זבובי מות יבאיש יביע וגו' – כגון בימי החורף שאין בזבובין כח והם קרובים למות

גם אם בא לתוך שמן רוקח ומתערב בבשמים הוא מבאישו

והוא מעלה קצף שקורין אשקו"מא בלעז ונראה בו כמין אבעבועות

וזה משמעו של יביע הרי דבר קל שהפסיד דבר חשוב

כך יקר [כבד] מחכמה ומכבוד הסכלות מעט שהרי הכריע את כולם

הרי שהיה אדם זה שקול במחצה עבירות ומחצה זכיות ובא ועבר עבירה אחת והכריעתו לכף חובה

נמצאת סכלות זה שהוא דבר מועט יקר ושוקל וכבד יותר מכל החכמה והכבוד שהיה בו

שהרי הכריע את כולם:

יקר – לשון כובד, הוא כבד ושקול יותר מן החכמה וכבוד שבו, ומדרש אגדה מושלים יצר הרע לזבובי מות:

יבאיש יביע – שם טוב שהוא ערב משמן רוקח:

שה״ש רבה שמן רוקח – למה נמשלו דברי תורה לשמן: מה שמן כשנכנס בו מעט מים יוצא השמן, [בשונה משאר משקים שכשנכנס משקה אחד, מתערב עם משנהו ויוצא משניהם בשווה.

כך דברי תורה משנכנס בה מעט ליצנות יאבד תורה הרבה.         

אמרי שפר {א} זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. שמן רוקח המשקה הנחמד הנותן ריח טוב, ובאו זבובי מות, רמש וזוחלי עפר זלות לבני אדם, והבאישו והתעיבו אותו;

כן יקר מחכמה וכבוד סכלות מעט. יש חכם אשר הגדיל לעשות חכמה וכבוד,

ובאה סכלות מעט אשר הסכיל עשו מבלי משים, והשחיתה את חכמתו וכבודו,

נמצא שסכלות מעט כבדה והכריעה הרבה חכמה וכבוד (יקר מוצאו מארמית, כבד תרגומו יקיר).

והוא מוסר השכל לאדם להתבונן על דרכיו לבלתי הכשל,

ולפי רוב חכמתו עליו להזהר יותר. [ויש פה מעט זרות הנושא רבים והנשוא יחיד, וכמוהו וצדיקים ככפיר יבטח. משלי כ"ח]:

מלבי"ם בארצות השלום – אפסי ארץ עמ' כה דרוש א …וכן השוקד על החכמה ותכלית שקידתו היא בעבור אהבת החכמה בעצמה – ההוא יקרא בשם אוהב חכמה או מבקש חכמה

אבל השוקד על החכמה וכוונתו על עושר וכבוד ההוא לא מבקש חכמה אך מבקש עושר או רודף אחר הכבוד בהיות אלה קצות למודו ותכלית כוונתו

והיה כי ישאלך לבבך לאמור מה אכפת לי בזה אם יקרא בשם מבקש חכמה

או בשם מבקש עושר וכבוד הלא בין כך ובין כך שקד על החכמה ותבוא כמים בקרבו

תשאלני לאמר מה הבדל יש בין מי שנאבד לו מרגליות ובקשה בין החול, ומצאה,

ובין מי שמבקש בין שפוני טמוני חול את חלוקי הנחל ומוצא מרגלית, הלא מ"מ המרגלית בידו?

הט אזניך ושמע דברי החוקר.

 הקנין העצמי לא יתפעל ממקרה, והמקרי תפעלו מקרה הדומה לו.

ביאור דבריו – האש אשר החום עצמי לו לא יתקרר מני קרה ולא ישלג מן כפור ושלג, ותהי להיפוך, כי הם יזורבו נצמתו בחומו.

אבל המים החמים שהחום מקרה להם המה יתפעלו מן הקרח להתקרר וישליכו קרחם כפתים,

וכן שמן המור האפרסמון אשר ריחו עצמי לו לא יבאש מן זבובי מות ושום דבר סרוח,

אבל הוא יהפוך אותם לריח טוב וקיום נצחי, כנודע מענין החניטה אשר הנהיגו בו בימים הקדמונים,

אבל שמן רוקח שהוא שמן המרוקח וממולא בבשמים אשר קיבל ריחו במקרה,

מבואר [קהלת י א] זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח.

וכן הוא בקנין החכמה מי שלימוד החכמה עצמי לו הבלתי פונה אל תכלית חצוני אל רהבי וחמדת הזמן ההוא יעמוד טעמו בו וריח לא יומר מן שום מקרה מהמון המקריים העומדים צפופים להשיב חכמים אחור ולסכל עצת נבונים,

אבל מי שקנין החכמה בא אליו במקרה ע"י אהבת הכבוד או חמדת העושר אשר הביאוהו אל בית הספר ובין פניני החכמה יבקש חרסי הבלי הזמן אזי כאשר ימצאוהו המון המקרים המורים בקשת, ויציגהו למטרה להתעולל בו כמשפטם, יתקצף לגרש את החכמה מגבולו ויהפוך הקערה על פיה

וז"ש החכם זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט

אומר כמו שזבובי מות יבאישו ויביעו את השמן המרוקח וממולח בבשמים יען שהריח שבו הוא מקרה קלוט אותו מן הבשמים,

מה שלא יהיה כן בשמן המור אשר הרֵיח עצמי לו, כי לא יתפעל מן הזבובים המתים

כן יקר וכבד מחכמה מכבוד היינו מחכמה הנסבבת מכבוד ר"ל החכמה אשר שקד בה בעבור השגת הכבוד שאז השיג את החכמה במקרה ע"י אהבת הכבוד שהוא אצלו בעצם, החכמה המקרית הזאת!

תכבידיה סכלות מעט, שאם תלוה אליה מקרה הסכלות, תכביד כף המשקל, ותכריעהו לרוע, וכעוף תתעופף חכמתו.

ובבחינה הזאת, נאמר לפעמים בצדק, כי נראה שני אנשים, יפרדו איש מעל אחיו, אחד הלך ליום השוק בעבור המסחר, ואחד הלך לבית המדרש, לעסוק בחכמה;

שהראשון הלך על יום השוק לעסוק בחכמה, והשני הלך לבית המדרש לעסוק במסחר

 – אם יושקף מטרת פעולתיהן ותכלית כוונתן;

אם ילך הראשון לעסוק במסחר להביא טרף לביתו למען יוכל לעסוק בתורה,

אז יהיה עסק המסחר הוא בעצמו עסק התורה;

כי האמצעים המובילים אל מטרת הדבר, כבר יחשבו גם הם אל הדבר אשר יעזרו אליו,

כמו שיחשב הרומס בטיט, והדש מתבן במו מדמנה, לצורך הבנין, שעוסק כבנין;

הגם שזה רק הכנה אל הבנין;

ונוכל להמליץ זה במ"ש (אבות פ"ב מ"ב) טוב תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון,

שהעירו המפרשים (תו"י יומא פה:) על לשון עם דרך ארץ, שמורה היות התורה טפלה?

ולמ"ש יורה כי גם בעסקו במלאכתו יהיה תכלית כוונתו כדי שיוכל לעסוק בחכמה,

ובאופן זה גם בעסקו בדרך ארץ, יחשב אף הוא כעוסק בתורה, ויגין ויציל אותו מעון, כמו בעת עסקו בתורה;

ורעהו, אשר ילך לבית המדרש. וכוונתו להתחכם בתורה, למען ירויח ממון בחכמתו להתעשר,

נאמר באמת, שעוסק במסחר, כי חכמתו מסחרתו, ותבונתו מרכולתו להתעשר בה,

ובאופן זה נאמר על הראשון, בעת עסק במסחר ומצא עושר רב, שהעושר בא אליו במקרה,

מן אהבת החכמה אשר הוא אצלו בעצם,

ועל רעהו נאמר, בעת מצא חכמה, שמצא חכמה במקרה, ע"י בקשת העושר שהוא אצלו בעצם,

אמנם בהבדל, אשר הזכרנו למעלה בין קנין העצמי והמקרי, שהראשון לא יתפעל ממקרה,

והשני יקבל שינוי ותמורה;

יתהפך הדבר בקנין העושר, ויהיה להיפוך; יען הבדל רב בין שני הקנינים האלה,

רצוני, קנין החכמה וקנין העושר, כי קנין החכמה, נשוא בעצם, ומתעצם בנפש, להיות שכל נקנה בפעל, ובעבור זה נדון בו דין העצם והמקרה,

כי כשיהיה קנינו מקרי, לא יתעצם בנפש, ולא יתחקה על לוח כוחותיו, בכתב אמת בחרט שדי,

ע"כ תפוג תורה, ולא יצא לנצח משפט;

לא כן אם יהיה קנינו עצמי, כי אז ישוב השכל והמשכיל והמושכל, אסורים בעבותות ולא יתפרדו;

ונהפוך הוא בקנין העושר, אשר הוא בכללו נשוא במקרה, ואין לו שורש בנפש,

רק הנהו כגלגל על רוח כח המדמה, ואם יתעצם בדמיונו להיות עצמי בו;

הלא גם הוא, גם נושאהו, מקרים המה, הבל אין בם ממש,

וה"ז מקרה הנדרשת בעבור מקרה, פרי ההבל, על עץ התהו, אשר בהבל ילך, ושם שמו יכוסה,

אבל אם ידרוש את העושר במקרה, לצורך החכמה, אשר הוא קנין עצמי,

כבר יש לו למקרה העושר שורש בדבר עצם, מוסד מוסד, ובית אבנים יחזה בנפש ובשכל, ולא יתמוטט לעולם. — וכמ'יש חז"ל (ברכות לה:) "בוא וראה שלא כדורות הראשונים, דורות האחרונים, דורות הראשונים תורתם קבע, ומלאכתן עראי, זה וזה נתקיים בידם,

דורות האחרונים שעשו מלאכתם קבע ותורתם עראי, זה וזה לא נתקיים בידם"

ורצונם, במלת קבע ועראי בכאן, עיקר וטפל, עצם ומקרה, עפ'יי הדברים אשר כתבתי.

 

(ב) לֵ֤ב חָכָם֙ לִֽימִינ֔וֹ וְלֵ֥ב כְּסִ֖יל לִשְׂמֹאלֽוֹ:

פסיקתא זוטרתא לב חכם לימינו. שהוא מיימין את דעתו ולבו לדרך הטוב והחיים:

ולב כסיל לשמאלו. שהוא נוטה לכסלות הבלי עולם.

התורה נתנה בימין, שנאמר (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו, הרי לב חכם לימינו.

רש"י לב חכם לימינו – חכמתו מזומנת להטותו אל דרך המיומנת לטובתו:

ולב כסיל לשמאלו – לעקשו מן הדרך המיומנת שהיא תפארת ונוחה לו:

תורה תמימה לב חכם לימינו – ובאברהם הוא אומר (פ' לך) אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה [והא כתיב לב חכם לימינו],

אמר ר' חנינא בר יצחק ואשמאלה אין כתיב כאן אלא ואשמאילהואשמאילה לך, כל עיקר אני להיימין [שם]:

לב חכם לימינו וגו' – לב חכם לימינו זה יעקב שנאמר (פ' ויצא) ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו,

ולב כסיל לשמאלו – זה עשו הרשע, שנאמר (ס"פ וישלח) ויקח עשו את נשיו ואת בניו [שם]:

לב חכם לימינו וגו' – ת"ר, שתי כליות יש באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת לרעה,

ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו, דכתיב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו [ברכות ס"א א']:

לב חכם לימינו – אלו הם הצדיקים שהם נותנין לבם לתורה שנאמר מימינו אש דת למו ולב כסיל לשמאלו אלו הן הרשעים שהם נותנין לבם להעשיר שנאמר בשמאלה עושר וכבוד [במדב"ר סוף פ' כ"ב]:

חות יאיר [הובא בארץ חמדה – וירא] האותיות שקודם ל"ב לימינו – א"ך, ולשמאלו – ג"ם, כל אכין מיעט, וגמין ריבה, החכם מתנהג בשפלות וענוה וממעט עצמו, א"ך, ולעומתו הכסיל מגדיל עצמו – "ג"ם" – ריבוי.

אמרי שפר {ב} לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. יד הימנית היא העיקרית באדם, כי בה יכתוב ויאכל ויעשה כל דבר, והשמאלית היא רק טפלה אליה, על כן יכנה בהם כל דבר עיקר וטפל,

ואמר לב חכם לימינו  הוא יבחר בכל דבר עיקר ואותו ישים מטרה לעמלו.

אבל הכסיל יפנה אל הטפל לבחר בו, ואת העיקר ישליך אחרי גוו.

והדבר הזה נראה גם בתכלית האדם, שהחכם יפנה אל התכלית העיקרי הנצחי והאמתי,

והכסיל יפנה אל הטפל, אל הבלי העולם שהם רק טפלים לקיום האדם:

רע״ס לב חכם לימינו. החכם יתן השכל בימינו והתאוה לשמאלו באופן שיגביר השכל על התאוה.

מפורסם בפי ההמון רבי חיים מוולוז'ין נכנס פעם אחת להיכל הישיבה בשבת אחר-הצהריים, וראה כמה בחורים שבילו את הזמן בשיחה בטלה. אמר להם: "אם ממילא אינכם לומדים, מוטב שתקיימו את ראשי-התיבות של 'שבת' – שינה בשבת תענוג".

נענה אחד הבחורים, שנודע בחריפותו: "אנו מפרשים ש'שבת' ראשי-תיבות שיחה בשבת תענוג"…

הגיב רבי חיים: "על כך כבר אמר שלמה המלך, 'לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו'. החכם שם את הנקודה בצד ימין של השי"ן, ואילו הכסיל שם אותה בצד שמאל"…

דורשי רשומות אמרו על הפסוק בקהלת: "לב חכם לימינו" – דהיינו שכאשר לומד בספר, החכם מסתכל ימינה ורואה כמה כבר למד והספיק ומתמלא סיפוק ואנרגיה להמשיך.

ואילו "לב כסיל לשמאלו" – הכסיל מסתכל שמאלה, כמה עדיין יש לו ללמוד עד שיסיים את הספר – ומתייאש

 

(ג) וְגַם־בַּדֶּ֛רֶךְ כשהסכל כְּשֶׁסָּכָ֥ל הֹלֵ֖ךְ לִבּ֣וֹ חָסֵ֑ר וְאָמַ֥ר לַכֹּ֖ל סָכָ֥ל הֽוּא:

פסיקתא זוטרתא וגם בדרך כשסכל הולך לבו חסר. שהוא סבור שהכל שוטים כמותו:

ואמר לכל כי סכל הוא. מודיע שטותו וטפשותו לכל.

רש"י ואמר לכל סכל הוא – בהליכתו ובדבורו הכל מכירין שהוא שוטה:

אבן עזרא וגם בדרך – והסכל בכל עסקיו ודבריו יראה חוסר שכלו ודעתו

ואפי' כשהוא הולך בדרך וכאילו הוא קורא על נפשו ומראה קלונו ומודיע חסרונו לכל

וזה ענין ואמר לכל סכל הוא כאילו בפיו יאמר לכל שהוא סכל:

ומעי"ז באמרי שפר {|ג} וגם בדרך כשסכל הולך לבו חסר, ואמר לכל סכל הוא.

כי בכל מעשיו ותנועותיו יוכר הסכל, ועל כל מדרך כף רגלו תראה סכלותו, כאלו יגיד לכל שסכל הוא:

תורה תמימה ואמר לכל סכל הוא – הטפש סבר דכל עמא טפשין הן, והוא לא ידע דהוא טפשא וכל עמא חכימין [מ"ר]:

 

(ד) אִם־ר֤וּחַ הַמּוֹשֵׁל֙ תַּעֲלֶ֣ה עָלֶ֔יךָ מְקוֹמְךָ֖ אַל־תַּנַּ֑ח כִּ֣י מַרְפֵּ֔א יַנִּ֖יחַ חֲטָאִ֥ים גְּדוֹלִֽים:

פסיקתא זוטרתא  אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח. פירושו אם באת לך ממשלה מן השמים אל תנח ענותנותך, כדרך שאתה מוצא בדוד מלך ישראל שהוא אמר שמעוני עמי ואחי (דברי הימים א כח, ב),

לא כדרך שעשה זכריה בן יהוידע הכהן דכתיב (שם ב כד, כ) ויעמוד ממעל לעם,

שראה את עצמו גדול מן הכל שהיה [חתן המלך] כהן גדול ונביא ודיין, והתחיל מבזם בדברים, שנאמר (שם) ויאמר להם למה אתם עוברים את מצות י"י, מיד ויקשרו עליו וירגמוהו אבן (שם טו, ב):

כי מרפא שבא בדרך ענוה, כדרך שאמר (שם) י"י עמכם בהיותכם עמו וגו':

יניח חטאים גדולים. משקיט כל חטא ופשע, שהרי חטאו ישראל על זכריה שהרגו כהן ונביא ודיין ושהיה שבת וששפכו דם נקי:

ס"א אם רוח המושל. אם יכעוס עליך המושל: מקומך אל תנח. עוד תפיל תחנתך לפניו:

[כי מרפא]. שאם תתרפא ותתעצל שלא לבקש מאליו יניח [עליך] חטאים גדולים:

ס"א כי מרפא יניח חטאים גדולים. אם תמתין לו עד שיעבור כעסו וחמתו יניח חטאים גדולים וימחול לך.

רש"י אם רוח המושלמושל העולם תעלה עליך לדקדק אחריך במדת הדין:

מקומך אל תנח – מדתך הטובה אל תנח לומר לו מה יועיל צדקתי לי:

כי מרפא – דקדוקי הדין ביסורין הבאין עליך מרפא הוא לעונותיך ויניח לך חטאים הגדולים:

אם רוח המושל וגו' – דבר אחר אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, בנח, ביהושע, בדוד ובמרדכי הכתוב מדבר,

נח נכנס אל התיבה ברשות ויצא ברשות, יהושע עבר עם ישראל את הירדן ברשות ועלה ממנו ברשות,

בדוד עד שלא מלך כתיב (ש"א י"ז) ודוד הוא הקטן, וכשמלך כתיב (ד"ה א' כ"ח) ויקם דוד המלך על רגליו וגו'. במרדכי עד שלא באת לו גדולה כתיב ומרדכי יושב בשער המלך,

וכשבאת לו כתיב וישב מרדכי אל שער המלך [מ"ר]:

במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה ד אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצות יותר מדוד הה"ד דהוה אמר לפני אלהים (תהלים קלא) ה' לא גבה לבי בשעה שמשחני שמואל למלך ולא רמו עיני בשעה שהרגתי את גלית ולא הלכתי בגדולות בשעה שהחזירוני למלכותי

ובנפלאות ממני בשעה שהעלתי את הארון (שם תהלים קל"א)

אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כשם שהתינוק הזה אינו מתבייש להתגלות לפני אמו כך שויתי נפשי לפניך שלא נתביישתי להתבזות לפניך לכבודך

כגמול עלי נפשי כהן ינוקא דנפק ממעי דאימיה ואין בו רוח גסה לינוק משדי אמו כן הות נפשי עלי שאיני מתבייש ללמוד תורה אפילו מקטני ישראל

א"ר אדא ב"ר חנינא אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה שוית עצמך לגמול חייך כשם שאין לתינוק הזה עוונות כך אין לך עונות שנאמר (שמואל ב יב) גם ה' העביר חטאתך לא תמות

מכאן את למד שאין אדם רשאי לנהוג גאוה לפני המקום אלא צריך אדם להתבזות על כבודו:

אלשיך יאמר, אם רוח המושל, הוא שגברה בך רוח מושל והשתרר יעלה לרדוף אחר השררה והממשלה, מקומך אל תנח וברח מן השררה.

או גם כי תשתרר לא יגדל ערכך בעיניך ולא תגדיל כסא, כי אם מקומך השָפל שהיה לך עד כה אל תנח

כי מרפא השפלות הזה יניח לך מלחטא חטאים גדולים המתרגשים בשררה.

ולא בלבד במזיד או בשוגג שהוא בידיעת אשר תעשה,

אלא שתשגה ותחשוב שהדבר מותר כי השררה תביאך לחטא, כי אם במה שלא תכוין.

כי הנה יש רעה על האדם שאינה שגגת הוראה לחייב את הזכאי בחשוב שהוא חייב,

כי אם גם מה שלא עלה על לב השליט.

כי דרך משל היה מזכיר מיתת חרב ושמעו עבדיו פתאום וחשבו שהיה גוזר להרוג בחרב את אשר לפניו או איש שהזכיר בקרוב, ויקומו בפתע עליו ויהרגוהו,

נמצא נתרגש על ידי המושל ההוא דם נפש במה שלא כיון. ומה גם באשר יכוין.

והנה (אין) [חטא כזה יתכן ויהיה] זה נקרה רק למושל.

לכן יעצתי תברח משררה או גאוה ותתרחק מכמה מיני חטאים גדולים:

מצודות אם רוח המושל תעלה עליך.מקומך אל תנח אל תניח מקום משבך לברוח כפניו.

כי מרפא. כי הרפיון שתהי׳ רפוי ממנו. יניח חטאים גדולים.

כי בברחך תוסיף חטא ולא יחמול עליך כאשר ישיג אותך.

הגר"א מזהיר אותנו רבינו הגר״א (על משלי כג,א) שאל לו לחוטא ליפול כליל ממדרגתו הרוחנית בעקבות החטא שחטא, בעקבות הנסיון שכשל בו. אלא יניח כעת לחטא, וימשיך בעבודתו את ה׳ כמקודם.

וז"ל הגר״א: ״זה שכתוב ׳כי תשב ללחום את מושל׳, שתשב ללחום עם היצר הרע, שהוא מושל שלך,

כמו שכתוב (קהלת י,ד) ׳אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח׳.

פירוש, אם יצר הרע חוטף אותך ברשתו אשר טמן לרגליך, שעשית עבירה,

מכל מקום אתה לא תפול ממדרגותיך, ואחוז דרכיך הטוב כמקדם, וגם זאת תתרפא לך.

אמרי שפר {ד} אם רוח המושל תעלה עליך אם תעלה עליך רוח מושל העולם ליסרך בפגעי הזמן,

בכ"ז מקומך אל תנח לברוח מנגד פני ה', לאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו,

וע"כ אעזבה את מקומי אשר הגביל לי ה', וצוני לבלתי נטות מדרכו, ואלכה אחרי שרירות עיני,

כי למה אהיה תמים עמו, אחרי אשר ילך עמי בחמת קרי?

אל תאמר כן. כי מרפא יניח חטאים גדולים ("מרפא" שרשו "רפה" א' תמורת ה'),

כמו שרפה הוא הפך החזק והקשה שבטבעי, כן הוא הפכם גם במוסרי,

וכמו שמצינו התוארים חזקי לב, וקשי לב (יחזקאל סי' ב' וסי' ג') על המדה הרעה,

כן נמצא לב מרפא (משלי י"ד) על הפכו, וכמו כן נוכל לומר שהשם "מרפא" הוא ג"כ ההפך של קשה ערף, והוא מורה על מדת הסבלנות ורפיון הערף, אשר יכנע לפני מכהו

(כי במוסרי – הוראה אחת לשני התוארים חזק, קשה. ומרפא הוא הפך שניהם)

ועליו אמר שהוא יניח חטאים גדולים.

אבל אם ילך עמו בקרי, ולא ישוב עד המכהו, יוסיף ליסרהו,

(ויהיה לפ"ז המאמר הזה מענין אחד עם המאמר אל תבהל מפניו תלך בסימן ח', כפי אשר בארתיו שם. ועל השנות הענין הזה פעמים? לא יפלא, כי כן דרך המחבר הזה לשנות ענין נכבד פעמים אחדות, כמו שמצינו במשלי, ששינה ענין עד שקר פעמים רבות, כל פעם בסגנון אחר, ועוד ענינים כמוהו):

תנופה לחיים במע"ל אם רוח המושל יעלה עליך (מה) אם אתה גר בעיר ובא ת"ח גדול ומושל עליך, בשביל זה אל תנח מקומך. כי מרפא, זה שאתה מרפה עצמך וסובל זעמו, יניח חטאים גדולים.

שכל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו.

ולא כמו שיש אנשים שעוזבים בית כנסת זה והולכים לבית כנסת אחר בשביל שנפגעו ע"י הגבאי או הגזבר.

או שהולכים מעיר לעיר בגלל הרב או הפרנס. נמצא שהוא נע ונד גולה ומטולטל.

וכן בא קהלת להזהיר את התלמידים וכך אומר להם: אם בא הרב או המופלא ממך בחכמה ויטיח בפניך דברי כעס או יוכיח אותך. אל תנח מקומך. אל תפסיק ללמוד שם אצלו. אלא חזור ושב על מקומך כמקודם.

ולא כאותם התלמידים שמיד כששומעים דיבור קשה מפי הרב הם מניחים אותו ויוצאים.

ומסביר הטעם, כי מרפא יניח חטאים גדולים, לפי שהוא מרפא אותם ומניח (נותן להם מנוחה) מחטאים גדולים.

ואם זילזל בך שלא לצורך הרי יהיה בזה כפרה לעונותיך. ויוותר לך הקב"ה שליש.

 

(ה) יֵ֣שׁ רָעָ֔ה רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּשְׁגָגָ֕ה שֶׁיֹּצָ֖א מִלִּפְנֵ֥י הַשַּׁלִּֽיט:

פסיקתא זוטרתא  יש רעה ראיתי תחת השמש כשגגה שיוצא מלפני השליט.

שכן אתה מוצא ביעקב אבינו שאמר ללבן עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (בראשית לא, לב),

וכן הוה לה, הוי כשגגה שיוצא מלפני השליט.

וכן אמרו רז"ל (ברכות יט ע"א) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן.

רש"י כשגגה שיוצא מלפני השליט – דומה הוא לשליט שהוציא דבר שגגה מפיו שוגג ואי אפשר לחזור

כך אומר הקדוש ברוך הוא ואין להשיב:

תורה תמימה כשגגה וגו' – כשגגה שיוצא מלפני השליט – זה יעקב אבינו שאמר ללבן עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, וכן הוי, דמתה רחל,

דבר אחר – זה עלי הכהן שאמר לשמואל ["וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ"] כשם שאין בני יורשין מקומי כך אין בניך יורשין מקומך וכן הוי ליה [שם]:

יהודה שאיחר

הגמ' מספרת [כתובות דף סב:] יהודה בריה דר' חייא חתניה דר' ינאי הוה אזיל ויתיב בבי רב וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה וכי הוה אתי הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא יומא חד משכתיה שמעתא כיון דלא חזי ההוא סימנא אמר להו רבי ינאי כפו מטתו שאילמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט ונח נפשיה.

אמירת 'אם אתה היית אבל'

אחד המקורות לכך שברית כרותה לשפתיים מצינו בגמרא (מועד קטן יח ע״א) המספרת על האמורא שמואל שבא לבקר את אחיו פנחס שישב שבעה וראה שציפורניו ארוכות. שמואל סבר שמותר לגזור ציפורניים בשבעה, ולכן שאל אותו מדוע אינו גוזרן. אמר לו אחיו: ״אי בדידיה הוה, מי שמזלזלת ביה כולי האי?" – אם היה קורה לך כדבר הזה גם כן היית שואל שאלות כאלו?

מספרת הגמרא: ״הואי 'כשגגה היוצאת מלפני השליט׳ ואתרע ביה מילתא בשמואל״ – שמואל נעשה אבל וישב שבעה.

כשפנחס אחיו בא לבקרו, תפס שמואל את הציפורניים שגזר וזרק אותן עליו. אמר לו: הכל בגללך! וכי אינך יודע שברית כרותה לשפתיים?!

אמירה 'ר' יהודה מת'

ויסוד הדברים מפורש משמועותיו של הג״ר אלחנן וסרמן זצ״ל, אודות דברי חז״ל בגמרא (כתובות סב ע״ב) המספרת על רבי יהודה ברבי חייא שהיה שוהה כל השבוע בבית המדרש ועוסק בתורה. כשהיה שם בערב שבת לביתו היה הולך לפניו עמוד אש, וחותנו רבי ינאי היה עומד בחלון לראות במחזה. פעם, בערב שבת, התעמק רבי יהודה בתלמודו ושכח לשוב לביתו. משהתאחר, אומר חותנו בחשש: ״כפו מטתו״ (רש״י: כדין המתאבלים שחייבים בכפיית המטה), שבודאי הוא נפטר, ״שאילמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו״!

באותו רגע, מספרת הגמרא נפטר רבי יהודה ״הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט – ונח נפשיה״!

ודאי שרבי ינאי לא רצה בפטירת חתנו הצדיק והמתמיד, הזוכה לעמוד אש ההולך לפניו. כיצד בכל זאת דבריו לא שבו ריקם?

״אלא מוכח מכאן״ – קובע הגר"א וסרמן זצ״ל בקובץ מאמרים ואגרות״ ח"א עמ' נב)

– ״שהדיבור של פה קדוש פועל בטבע אף בלא שום כוונה, כדבר שכתוב בנבואת ישעיה בן אמוץ (נא, טז): ״ואשים דברי בפיך לנטוע שמים וליסד ארץ״. לפי שכאשר ברא הקב״ה את האדם מתחילתו כך עשאו שחוש הדיבור שלו צריך לפעול ולעשות רושם.

״משל לסכין חד תער, שבכל מקום שנוגע נעשה חתך אף-על-פי שאינו מתכוון. כזה הוא טבעו.

אלא שאדם המטמא שפתיו בדיבורים אסורים נחלש כוחו, נתקלקל החוש, כפי המצב שאנו רואים אצל אנשים פשוטים. משל לסכין שהעלה חלודה הרבה שאין בכוחו לחתוך עד אשר יסירו החלודה ממנו. אבל התנאים והאמוראים, שכל חושיהם היו מזוככים וטהורים, היו דיבוריהם באמת מולידים תוצאות אפילו שלא במתכוון״.

ר' אלחנן ומתו אחיו מחמת מילה

שהוציא היהודי את בנו מהישיבה בטענה של לימוד אמנות וד"א, שזו מצוה. והסביר לו הגר"א וסרמן שאף אם זו מצוה, היא לא מתאימה לדור, ונתן לו דוגמא ממתו אחיו מחמת מילה שאין מלין את הנולדים, אם כן אמר לו רבי אלחנן הלא לא תאמר שמצות מילה פחותה וקלה מענין זה של לימוד אומנות ומלאכה לבן והיום אנו חיים בדור ובמצב של "מתו אחיו מחמת מלאכה" כאשר שולחים ילד ללמוד מלאכה הוא עלול להתקלקל והנזק שנגרם דומה לפחות לענין של "מתו אחיו מחמת מילה" והלא ראינו בימים אלו שזוהי תופעה שכיחה שבנים מתקלקלים כשהם יוצאים מחוץ לכותלי התורה כך אמר לו רבי אלחנן אבל היהודי לא קיים את דבריו ושלח את בנו למלאכה וכמה אומלל ומסכן היה אותו האיש כי בנו לא הוציא את שנתו כי באמצע השנה שבה הוציא אותו מהישיבה חלה הבן לפתע ונפטר שהיה כאן בחינת גזירה שיצאה מלפני השליט וכיון שאמר רבי אלחנן שדומה זה למתו אחיו מחמת מילה נתקיים הדבר ביהודי הזה.

בנו של החמדת שלמה שנתפס לחסידות

לרבי פייבל הנזכר היתה בת יחידה, ובשמעו זאת נסע מיד אל האציל שבגליל לינטשיץ שהיה חייב לו עשרת אלפים רובל, ואשתו היתה קרובה של הגנרל מוורשה, ודרש את חובו. האציל ביקש שיאריך לו את הזמן. אז הציע רבי פייביל ל׳אציל׳ שאשתו תסע לקרובה הגנרל ותשתדל לשחרר את בנו של ה׳חמדת שלמה׳, וימחל לו על החוב, ועוד יוסיף לו מתנה. ואמנם היא נסעה תיכף לוורשה והצליחה בדבר ונתנה פקודה לשחרר את הבן.

בעל ה׳חמדת שלמה׳ זי״ע קיים את הבטחתו והשתדך עם רבי פייביל. האברך היה גדול בתורה והיה סמוך על שולחן חותנו, והתחבר לחסידי קוצק עד שבערב אחד עזב את ביתו ונסע לקוצק… כשעבר חודש והאברך לא שב, כתב ר׳ פייביל למחותנו בעל ה׳חמדת שלמה׳ שהיה גם כן מהמתנגדים, והודיע לו על מעשה בנו. כתב בעל ה׳חמדת שלמה׳ לבנו בקוצק וגזר עליו במצות כיבוד אב לשוב לביתו לשבת. כשקיבל האברך את המכתב נכנס להרה״ק מקוצי, זי״ע והראה לו את המכתב. אמר לו הרבי, השאר פה ואני אכתוב לאביך תשובה. תוכן המכתב היה מעניין מאד: ״מובא בחז״ל ששלושה שותפים באדם: ה׳, אביו ואמו, ואליו נסע חלקו של השותף השלישי, היינו של ה׳, ועל כן אינו רשאי לגזור על חלק שותפו״!…

המכתב נמסר לחסידו של הרבי שנסע בדיוק אז לוורשה, והרבי מקוצק ביקש שימסור את המכתב לפני כניסת השבת לבעל ה׳חמדת שלמה׳, אולם החסיד התעצל בשליחותו ולא מסרו לפני שבת. ביום השבת אמר לעצמו בעל ה׳חמדת שלמה׳: ״כשגם מצוות כיבוד אב אין מקיימים, אם כן לשם מה חיים?״

והיה זה כשגגה היוצאת מלפני השליט. האברך חלה פתאום ונסתלק מן העולם, ר״ל.

ביום ראשון בא החסיד עם המכתב להגאון בעל ה׳חמדת שלמה׳ זי״ע והתחיל הגאון לסמר ראשו מרוב צער, וצעק: ״טיפש, מה עשית״, אבל כבר היה זה לאחר מעשה…

החסיד הנ״ל, לאחר המעשה הזה, לא נראה בקוצק עשר שנים מחמת הפחד מהרבי מקוצק זי״ע, וכשבא פעם לקוצק לשבועות, ראה אותו הקוצקע׳ר ואמר עליו: ״נראה כמו אחד שנפל מהעליה״!… למחרת התפלל החסיד על עליית בית המדרש ונפל ומת ר״ל…

היית מסכים שבנך יקבל מכות?

מסופר בספר 'וזאת ליהודה׳: פעם נערכו הפגנות למען השבת. רבי יהודה צדקה זצ״ל, שהיה אז ר״מ בישיבת ׳פורת יוסף', בא לפני רבי עזרא עטיה זצ״ל שהיה ראש הישיבה, ואמר לו שבחורי הישיבה רוצים ללכת להפגנה.

אמר הרב עטיה: ״הלא אתה יודע שהמשטרה עלולה להכות בחזקה? האם אפשר לשלוח את הבחורים לשם״?!

אמר לו הרב צדקה: ״אז יקבלו מעט מכות לכבוד השבת, מה כבר יכול לקרות״?!

שאל אותו הרב עטיה זצ״ל: ״ואם היה מדובר בבן שלך, האם גם אז היית מדבר כך״?!

באותו ערב נערכה הפגנה והבן של הרב יהודה צדקה זצ״ל הוכה ונעצר. כשבאו להודיע על כך לאביו, אמר: ידעתי זאת מהבוקר… ׳הואי כשגגה היוצאת מלפני השליט׳.

 

(ו) נִתַּ֣ן הַסֶּ֔כֶל בַּמְּרוֹמִ֖ים רַבִּ֑ים וַעֲשִׁירִ֖ים בַּשֵּׁ֥פֶל יֵשֵֽׁבוּ:

רש"י נתן הסכל במרומים רבים – זו היא הרעה שהיא כשגגה שיוצא מלפני השליט

שניתן השטות והרשע במרומי גובה שהגביהם הקדוש ברוך הוא את הכסילים ואת הרשעים

שאני רואה ברוח הקדש שהם עתידים לפשוט יד בהיכלו ולשום אותותם אותות:

ועשירים בשפל ישבו – ישראל שכל הגדולה והכבוד שיש להם עכשיו בימי,

עתידים לישב בשפל שנאמר (איכה ב) ישבו לארץ ידמו:

אבן עזרא נתן הסכל – מפרשים אמרו שיהיה ראוי להיות בשי"ן והענין שבעלי השכל ראויים לשבת במרומים רבים, והעשירים בהפך והענין בעצמו נכון, לכן [נדר"ל אך] איננו מענין הפסוק שהוא לפניו ואחריו,

וכן [נדר"ל ולכן] פירושו נתן איש הסכל שהוא הכסיל להיות במרומים

ויתכן היות סכל שם התאר כמו ילד והלך ופירוש רבים כמו גדולים ועשירים שיש להם מעלה בעולם כמו שאמר בספר משלי עשיר ברשים ימשול יושבים בשפל:

אמרי שפר {ה – ו} יש רעה ראיתי תחת השמש. [והיא] כשגגה שיוצא מלפני השליט.

ומה היא? נתן הסכל במרומים רבים, ועשירים [ונכבדים] בשפל ישבו.

ר"ל על השאלה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו,  יחתרו רבים להשיב תשובה, וחכמים רבים יעמלו לתת טעמים בזה, אבל על זאת שירומם הסכל, והנכבד ישפל, אין נותן טעם, ואין מחוה דעתו

ונדמה א"כ כשגגה שיוצא מלפני השליט. ועוד מר מזה:

 

(ז) רָאִ֥יתִי עֲבָדִ֖ים עַל־סוּסִ֑ים וְשָׂרִ֛ים הֹלְכִ֥ים כַּעֲבָדִ֖ים עַל־הָאָֽרֶץ:

פסיקתא זוטרתא ראיתי עבדים על סוסים. זה על דרך שררה, שהרי אחאב היה כמו עבד לפני אליהו בחכמה ובתבונה ובצדקות, דכתיב (מלכים א יח, מו) ויד י"י היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב:

ס"א ראיתי עבדים על סוסים. אלו ישראל, כענין שנאמר (איכה א, ו) וילכו בלא כח לפני רודף:

ראיתי עבדים על סוסים. כלומר שהעבד אם הוא בן דעת מושל בבן כסילים.

רש"י ראיתי עבדים על סוסים – כשדים הם שנאמר בהם (ישעיה כג) זה העם לא היה

יתעלו להיות על סוסים מוליכים את שבויי ישראל אסורים בקולרין:

הולכים כעבדים על הארץ – לפני קרונין של כשדים:

אלשיך אמר מעין אשר ראה עולם הפוך עליונים למטה ותחתונים למעלה (פסחים נ א),

אלא ששם היה שנתעלף וראה אותו העולם ואת אשר הכיר פה עליונים ראה אותם תחתונים ואת התחתונים עליונים. אך שלמה ברוח קדשו [ראה ו]היו לפניו אשר הם גרועים ועבדים למעלה

ראה אותם פה על סוסים,

ואשר הם למעלה שרים ראה אותם כעבדים, אך אין זה רק על הארץ, אך על השמים נהפוך הוא:

תורה תמימה ראיתי עבדים וגו' – ראיתי עבדים על סוסים אלו ישמעאלים,

ושרים הולכים כעבדים – זה יוסף [שם]:

אמרי שפר {ז} [לא זו בלבד שירומם הסכל, והנכבד ישפל אלא עוד] ראיתי עבדים על סוסים, ושרים הולכים כעבדים על הארץ ואין יודע סבת התהפוכות האלה, עמקו מחשבות בוראנו, ואין לדעת אותם:

 

(ח) חֹפֵ֥ר גּוּמָּ֖ץ בּ֣וֹ יִפּ֑וֹל וּפֹרֵ֥ץ גָּדֵ֖ר יִשְּׁכֶ֥נּוּ נָחָֽשׁ:

פסיקתא זוטרתא חופר גומץ. זה הרשע שחופר גומץ לצדיק והוא נכשל בה,

כדרך שאתה מוצא בהמן, שנאמר (אסתר ז, י) ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי:

ופורץ גדר. כל מי שהוא פורץ גדר התורה:

ישכנו נחש. זה קללת משה, שאמר (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקים.

רש"י חופר גומץ – שוחה:

בו יפול – פעמים שהוא נופל בו כלומר יש לך חורש רעה וסופו לשוב עליו בסוף

שכלה זרעו של נבוכדנצר [בלשאצר] ע"י כלי בית המקדש שנאמר (דניאל ח) ועל מרי שמיא התרוממת:

פורץ גדר – סייג של חכמים לעבור על דבריהם:

ישכנו נחש – מיתה בידי שמים ולפי שדבר בלשון פריצת גדר הזכיר בתשלומין לשון נשיכת נחש

שהוא דר בחורי נקבי כתלי בתים פרוצים:

תורה תמימה חפר גומץ וגו' – חופר גומץ בו יפול, זה פרעה שאמר כל הבן הילד היאורה תשליכוהו,

בו יפול – שנאמר וניער פרעה וחילו בים סוף [מ"ר]:

ופרץ גדר וגו' – ופורץ גדר ישכנו נחש, זו דינה, כשהיו אביה ואחיה יושבין בבית המדרש יצאה היא לראות בבנות הארץ וגרמה לעצמה שבא אליה שכם בן חמור החוי שנקרא נחש ונשך אותה [מ"ר]:

אמרי שפר {ח} חופר גומץ להפיל בו את רעהו, בו יפול. ע"ד בור כרה ויחפרהו, ויפל בשחת יפעל (תהלות ט'). ויותר מזה, כי גם ופורץ גדר לגרום היזק לחברו בממון ישכנו נחש הזוחל תחת הגדר. ועוד יותר, כי גם

ומעשה היה בהרמב"ם סג שבזמנו עמד מלך חדש על הנוצרים וגזר גזרות קשות על ישראל והיו סובלים יסורים גדולים בימים שמע הרמב"ם דבר זה בא ועמד ברחובה של העיר והכריז רופא גדול אני וגם ישראל אני שמעו כולם ובאו אליו וכל חולה שהיה בא אליו היה נותן לו רפואות והיה מתרפא ואפילו חולים כאלו שלא מצא להם שום רופא מרפא היו באים אליו והיה מרפא אותם עד שהגיע הדבר אל המלך שלח המלך וקרא לו ואמר לו דע שיש לי מחלה קשה שאני מצטער בה זה כמה שנים ושום רופא לא מצא לי תרופה ואם אתה מרפא אותה אני עושה אותך שר אמר לו הרמב"ם השבע לי שלא תהרוג אותי כל ימיך נשבע לו והרמב"ם נתן לו סם מרפא וריפא אותו והמלך שמח שמחה גדולה וגידל את הרמב"ם על כל השרים והללו קינאו בו קנאה גדולה שיהודי זכה לכבוד גדול כזה ובא השר הגדול ואמר למלך להרוג את הרמב"ם והיה הסלד מבטיחו שלמחר הורג אותו אבל לא היה מקיים בסוף איים המשנה למלך שאם לא יהרוג את הרמב"ם ימריד עליו את כל אנשי המדינה אמר המלך מה אעשה וכבר נשבעתי לו שלא אהרגנו אמר למלך יש בשער העיר בור שבו שורפים הסיד שלח מכתב לאיש ההוא שהוא שורף הסיד שיקח את הרמב"ם וישרפנו בסיד וידך לא תגע בו שלח המלך והודיע בחשאי לשורף הסיד שאם יבוא אליך איש בבקר תיקח אותו ותשרפנו ולמחר בעת זריחת השמש שלח המלך לרמב"ם לבוא אליו וכשבא אמר לו לך אצל שורף הסיד ושאל אותו אם עשה את מצות המלך ותבא ותשיב לי דבר ולא ידע כלום על המזימה.

יצא הרמב"ם מהר לעשות כדבר המלך ובהליכתו עבר על פני בית הכנסת אמר איך אעזוב מצות בוראי מלכו של עולם ואעשה דבר מלך בשר ודם נכנס לבית הכנסת להתפלל

וכשסיים תפלתו ורצה ללכת, בא אליו איש עני ואמר לו ברית מילה אני עושה היום ואין מי שימול בני ושישמח עמי בוא ושמח עמדי.

עשה הרמב"ם בקשתו והלך לבית העני ומל בנו וסעד סעודת מצוה ושתה כוס של ברכה ונרדם.

 ובעת ששכב בא המשנה למלך אל שורף הסיד לראות כיצד נשרף הרמב"ם וכאשר ראהו שורף הסיד נטלו וזרקו לתוך כבשן האש אמר כך צוני המלך… בא הרמב"ם אל שורף הסיד ושאלו העשית כמצות המלך? הראה לו האיש את הכבשן שבו נשרף המשנה למלך אמר הרמב"ם כתוב צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו ונתן הודאה לשי"ת

חזר הרמב"ם אל בית המלך ואמר בעל הכבשן אמר שעשה כמצות המלך והיה המלך מתמה בלבו והלך וחקר ולא מצא את המשנה למלך בביתו והלך ונתברר שהוא נשרף

אמר רואה אני שהשי"ת עושה עמכם נפלאות ומיד חלק לו כבוד גדול מבתחלה וצוה להכריז בכל המדינה שכל מי שיפגע ביהודי דמו בראשו.

קהלת משה לר"מ גלאנטי במע"ל הכתוב מבאר את שאמר קודם ראיתי עבדים על סוסים שהכונה לרשעים השולטים בישראל שסופם ליפול כמו שחופר גומץ בו יפול ופורץ גדר ישכנו נחש כך עתידים הם ליפול.

מה שהאדם עושה לעצמו הוא עושה

חופר גומץ בו יפול – כל אשר האדם עושה לעצמו הוא עושה, וכפי שסיפר הבעש"ט:

מובא בספר ״גאולת ישראל״ בסופו משל בשם הבעש"ט:

מעשה באשה אחת שהיתה עניה מרודה, ומרוב ענייה היתה יושבת בבית קטן וצר, נוטה ליפול בקצה העיר על יד היער. והיתה מתפרנסת מזה שהייתה מחזרת על הפתחים. והיה מנהגה של אותה אשה, שאם נתן לה אדם נדבה, לא היתה משיבה לו שום תודה וברכה כנהוג אצל עניים המקבלים נדבות שאומרים ״תודה רבה, אדוני״, או שבח והודיה וכיוצא בדברים אלה, אלא מרגלא בפומה לומר תמיד למי שהיה מהנה אותה בכל דבר או בצדקה בלשון זו, ״כל מה שאדם פועל, לא למען אחרים הוא פועל אלא לעצמו״, ויותר לא היתה משיבה שום דבר. והיו הכל מתמיהים על דברים אלה ועל מנהג משונה זה ולא היו מבינים את דבריה. אולם איש לא שת לבו לשאול אותה לפשר מנהג תמוה זה.

לימים נזדמן לה לעבור על פתח ביתה של אשת המלך, וביקשה מהמלכה נדבה כדרכה. והמלכה, שהיתה טובת לב מאוד, נתנה לה נדבה הגונה כאשר יאות למלכה. לקחה האשה הלזו את הנדבה הגדולה ואמרה למלכה אותם הדברים שהיתה רגילה לומר לכל אדם, היינו: שכל מה שהאדם פועל אינו פועל אלא לעצמו. וכך קרה כמה פעמים, שהמלכה נתנה לה נדבות הגונות והיא לא הודתה לה, אלא השיבה לה כנ׳׳ל.

ויהי היום והאשה העניה הנ״ל קיבלה משאת מאת המלכה והשיבה לה כדרכה. נתמלאה המלכה חימה על החוצפה הזאת, שאשה עניה פשוטה תעיז להגיד דברים כאלה ולא להודות אפילו על טוב לבה של המלכה. מה עשתה?

ציוותה לאפות בשביל האשה העניה חלת סולת נקיה ולשים בתוך החלה סם המות.

מילא שר האופים של המלכה את פקודתה ונתן את החלה לאשה העניה. בשעה שזו חזרה ובאה לבקש נדבה, ושוב לא הודתה, אלא אמרה כדרכה את פתגמה.

הלכה האשה לביתה ונתיישבה כדעתה שלא לאכול את העוגה הזאת מפאת חשיבותה המרובה, שהרי מסולת נקיה נאפתה וניתנה לה מאת המלכה בעצמה. גמרה בלבה להחזיקה עוד מעט זמן ולהשתעשע בה וכן עשתה.

בימים ההם הלך בן המלכה ליער לצוד ציד בלווית עבדיו ומשרתיו, וכשחזר מצידו והוא עייף ויגע מאוד וראה ביקתה כקצה היער — נכנס לתוכה להינפש קצת.

והאשה העניה הזאת הכירה את בן המלכה ומרוב שמחתה על הכבוד הזה שבן המלכה בכבודו ובעצמו בא אל ביתה, שאלה אותו האם הוא רוצה לאכול משהו, נתרצה בן המלכה לטעום משהו בבית האשה העניה, ונתנה לו האשה הלזו את העוגה שקבלה מאת המלכה אשר בה סם המות. אכל בן המלכה את העוגה ומיד נפל מת.

נתחלחלה האשה העניה הזאת וגם עבדי ומשרתי בן המלכה יצאה נפשם מפחד, ורצה האשה אל המלכה בצעקה גדולה והתנפלה לרגליה וסיפרה לה את הדבר, כיצד היא לא רצתה לאכול את העוגה הטובה, באשר כרצונה היה להשתעשע כמה ימים עם מתנת המלכה, כי כבוד גדול הוא לה, וכאשר בא בן המלכה לביתה לא מצאה כיבוד יותר טוב מאשר לתת לו את העוגה שהמלכה בעצמה נתנה לה. ומיד כשאכל את העוגה נפל ומת. אז אמרה ובמלכה, עכשיו אני רואה שצדקת כאומרך, כי מה שהאדם פועל אינו עושה את זאת אלא לעצמו, כי מעשי ידי הם שגרמו למיתת בני!]

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קי עמוד א

בר קשא דפומבדיתא דטרקיה חיויא. הוה תליסר חמרי חיורתא בפומבדיתא, קרעינהו לכולהו ואישתכחו טריפה. הואי חדא בההוא גיסא דפומבדיתא, עד דאזלי מייתי לה – אכלה אריה. אמר להו אביי: דילמא חיויא דרבנן טרקיה, דלית ליה אסותא, דכתיב ופרץ גדר ישכנו נחש. – אמרו ליה: אין, רבי. דכי נח נפשיה דרב, גזר רב יצחק בר ביסנא דליכא דלימטייה אסא וגידמי לבי הילולא [בטבלא], ואזל איהו אמטי אסא וגידמי לבי הילולא בטבלא, טרקיה חיויא ומית.

 

(ט) מַסִּ֣יעַ אֲבָנִ֔ים יֵעָצֵ֖ב בָּהֶ֑ם בּוֹקֵ֥עַ עֵצִ֖ים יִסָּ֥כֶן בָּֽם:

פסיקתא זוטרתא  מסיע אבנים יעצב בהם. על פשוטו של פסוק שאין אדם יכול לעשות מלאכה חשובה כי אם יטרח בה והוא יעצב בהם, כמו בעצבון תאכלנה (בראשית ג, יז):

ובוקע עצים. נותן נפשו בכפו: ויסכן בם. לשון סכנה מפני הגרזן.

ופירושו שאם רוצה אדם לעסוק בתורה ובחכמה ולהסיע דברים עמוקים ממקומם שהם משורשין כמו אבני ההר,

יעצב בהם עד שיקיא חלב שינק משדי אמו, אינו נעשה חכם, שנאמר (משלי ל, לג) כי מיץ חלב יוציא חמאה:

ובוקע עצים. שהוא רוצה לבקוע הדבר ולהוציאו לאור ולסלסל התורה:

יסכן בם. יתחכם בם, כמו הלאל יסכן [גבר] כי יסכן עלימו משכיל (איוב כב, ב), [המפרשים שם תרגמו 'יועיל' ועדיין יובן, שיועיל לו הדבר להחכים בהם]

שהוא מוציא דבר מתוך דבר ומרבה חכמה ומוסיף תבונה בכל יום ויום.

רש"י מסיע אבנים יעצב בהם – מסיע אבנים ממחצבתם בהרים מתייגע להם:

יעצב – לשון יגיעה כמו (בראשית ג) בעצבון תאכלנה כלומר כל אדם לפי מלאכתו עצבונו

אף עושה רעה לפי זריעתו יקצור:

יסכן בם – יתחמם בם כמו (מלכים א א) ותהי לו סוכנת אף העוסק בתורה ובמצות סופו ליהנות מהם:

אבן עזרא מסיע – רובי המפרשים פירשו יסכן בם יתחמם בם ואמרו כי כמוהו ותהי למלך סוכנת,

וזה הענין בלשון ערב לא ימצא מהבנין הקל כי אם פועל עומד

והנכון כי סוכנת בעלת אוצרות המלך כמו ערי מסכנות וכמוהו אל הסוכן הזה

וזה הפירוש בלא ראש ורגל כי מה ענין אם קהה הברזל,

והקרוב אלי שמלת יסכן בם מלשון סכנה והוא ידוע בדברי הראשונים ושני הפסוקים דבקים ועודנו בהלול החכמה והוא גם דבק בפסוק שלמעלה שהכסיל בסכלותו יפרוץ גדר והחכם ישמר מזה

והענין שאין דבר בעולם שיוכל אדם להשיגנו בלא עצבון ועמל וסכנה אפי' האבנים שהם ברשות אדם

ומי שירצה יקח אותם יעצב בהסיעם אל המקום שירצה וכן עצי היער ייגע בבקועם ופעם יסתכן:

אלשיך ואפשר שעל הגלות התנבא, שהיו המלכיות על סוסים וישראל היו כעבדים על הארץ.

ואמר הנה חופר גומץ, הוא פרעה שחפר גומץ להפיל בה את ישראל באומרו (שמות א כב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, בו יפול שנטבע בים מדה כנגד מדה, וזהו בו יפול.

אך [אומר שלמה]: מה שקשה לי הוא כי ופורץ גדר הוא נבוכדנצר שפרץ גדר ירושלים ובית המקדש שהראוי הוא ישכנו נחש מיד, כי אם העם חטאו הבית המקדש מה חטא.

וכן מסיע אבנים, הוא מי שאמר ערו ערו עד היסוד בה והסיע האבנים להלאה משערי ירושלים, יעצב בהם. ולמה לא נעצב כי אם האריך לו. [אך מהמן ויון לא הוקשה לו כי לקחו חלקם מיד].

וכן בוקע עצים, הוא אדריאנוס בביתר שבקע עצי ה' צדיקים גדולים ותינוקות של בית רבן שהיו בלא חטא, ארבע מאות מלמדים בכל אחת מארבע מאות כנסיות (גיטין מח א),

יסכן בם, ולמה לא נסתכן, כאשר היה בפרעה?:

תורה תמימה מסיע אבנים וגו' – אמר רבא, מאי דכתיב מסיע אבנים יעצב בהם, בוקע עצים יסכן בם,

מסיע אבנים אלו בעלי משנה, בוקע עצים יסכן בם אלו בעלי גמרא [ב"ב קמ"ה ב']:

מהרש"א ואמר מסיע אבנים יעצב וגו' ע"ד שאמרו פ"ק דקדושין אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד אם אבן הוא נמוח כו' ואומר אבנים שחקו מים וגו' ולזה אמר הבעל משנה אין לו תועלת בלמודו שהוא רק מסיע אבנים שהוא יצה"ר אבל יעצב בו מלהזהר אף משגגות אבל בוקע עצים וגו' ע"פ מ"ש בתענית למה נמשלו ד"ת לעץ שנא' עץ חיים היא מה עץ קטן מדליק הגדול אף ת"ח הקטנים מחדדים את הגדולים והיינו ומתלמידי יותר מכלם וז"ש ובוקע עצים שעושה לו עצים קטנים שהם תלמידים יש בו תועלת שיסכן בהם מתוך פלפולו עמהם לעמוד על אמתת הדברים:

חידושי אגדות למהר"ל ורבא סבירא ליה אפכא, כי בעל משנה כל ימיו רעים שאין נהנה כלל מן תלמודו והלמוד הוא עול על האדם ולפיכך עליו נאמר מסיע אבנים יעצב, כך למוד המשניות למוד שלהם טורח ועול על האדם כמו מי שמסיע האבן ממחצב ששם חוצבין האבנים,

אבל בעלי תלמוד מפני שהם עוסקים בתלמוד שהוא חכמה אשר האדם נהנה ממנו ולפיכך נקרא טוב לב משתה תמיד וכן מה שנאמר ובוקע עצים יסכן בהם וגו' כלומר שהוא נהנה מן התלמוד.

מסיע אבנים וגו' – מסיע אבנים יעצב בהם, מי שמסיע עצמו מתלמודו לסוף הוא מצטער, שמבקש דבר ואינו מוצא, ובוקע עצים יסכן בם – כל מאן דעמל בו לסוף נהנה בו, כמש"נ ותהי לו סוכנת (מ"א א') [מ"ר]:

מסיע אבנים וגו' – דבר אחר מסיע אבנים יעצב בהם – מסיע אבנים ממקום למקום יעצב בהם,

ובוקע עצים יסכן בם, א"ר מיאשה, בשכר שתי בקיעות עצים שבקע אברהם אבינו להר המוריה זכה שיקרע הים לבניו י"ב קרעים [שם]:

אמרי שפר {ט} מסיע אבנים לבנות בנין לעצמו, יקרה לפעמים שיעצב בהם.

ועוד יותר, כי גם בוקע עצים שהוא מדברים ההכרחים  יסכן בם יקרה לפעמים שתבוא לו סכנה מהם,

והכלל הוא שהרבה שלוחים למקום, והאדם לא יוכל לשלוט גם על עצמו, וגם עמלו תהיה לו למחתה, אם נגזר כן מאת שוכן שחקים:

 

(י) אִם־קֵהָ֣ה הַבַּרְזֶ֗ל וְהוּא֙ לֹא־פָנִ֣ים קִלְקַ֔ל וַחֲיָלִ֖ים יְגַבֵּ֑ר וְיִתְר֥וֹן הַכְשֵׁ֖יר חָכְמָֽה:

פסיקתא זוטרתא רז"ל אמרו (תענית ז ע"א) אם ראית תלמיד שמשנתו קשה עליו מפני שאין רבו מסביר לו פנים על שקלקל, מה יעשה ירבה עליו רעים לפייסו, ויתרון הכשר חכמה תהיה לו.

ס"א על פשוטו של פסוק אם קהה הברזל, שעמד פיו שאינו חותך, והוא לא פנים קלקל, לא השחיזו ולא הסב בו על פני המשחזת. וחיילים יגבר, ילך אל הנפח ויכה בחיל בכח,

ויתרון הכשר חכמה, כך היא החכמה צריכה מוסר ומכות, שנאמר (משלי כב, טו) אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנו ממנו.

רש"י [כמו ש]אם קהה הברזל – חרבות צורים שקיהו פיהם וחדודם:

והוא לא פנים קלקל – ואינם לטושים ומרוטים (יחזקאל כא) למען היות להם ברק,

אעפ"כ וחיילים יגבר – מגביר הוא במלחמה את גבורי החיילים לנצח:

[כך ואף יותר מכך-] ויתרון הכשר חכמה – ומעלת כשרון יש עוד לחכמה יותר מן הברזל – אם תלמיד חכם משחיר פניו ברעב ואתה רואהו מסכן בין העשירים,

הרבה חיילים מתגברים על ידו, ואל תתמה על ו"יו וחיילים כי הרבה ווין נופלים כן בלשון עברית כמו (תהלים נ) אם ראית גנב ותרץ עמו (שמות טו) עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה והרבה מפורשים כזה:

תורה תמימה אם קהה הברזל וגו' – א"ר אמי, מאי דכתיב אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל וגו', אם ראית רקיע שקיהה כברזל מלהוריד טל ומטר [פסיקתא זוטרתא הברזל. ה"א במקום כ"ף (כמו אם קהה כברזל), כמו והיה כעם ככהן (ישעיה כד, ב). ופירושו אם קהה השמים והיה כברזל מלהוריד טל ומטר:], בשביל מעשה הדור שהם מקולקלין, שנאמר והוא לא פנים קלקל [ואין הקדוש ברוך הוא מסביר פנים בשביל קלקול מעשים],

מה תקנתן – יתגברו ברחמים שנאמר וחילים יגבר, ויתרון הכשיר חכמה – כש"כ אם הוכשרו מעשיהן מעיקרא [תענית ז' ב']:

אם קהה הברזל וגו' – אמר רבא, מאי דכתיב אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל וגו', אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל – בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים שנאמר והוא לא פנים קלקל,

מאי תקנתיה – ירבה עליו רעים לפייסו, שנאמר וחילים יגבר, ויתרון הכשיר חכמה – כש"כ אם משנתו סדורה לו מעיקרא [שם ח' א']:

אם קהה הברזל וגו' – אמר ריש לקיש, מאי דכתיב אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל וגו', אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל – בשביל משנתו שאינה סדורה עליו, שנאמר והוא לא פנים קלקל מאי תקנתיה, ירבה בישיבה, שנאמר וחילים יגבר, ויתרון הכשיר חכמה – כש"כ אם משנתו סדורה לו מעיקרא [שם שם]:

אם קהה הברזל וגו' – אם נתקהה הרב על התלמיד כברזל, והוא לא פנים – שאין הרב מסביר פנים לתלמיד, קלקל – קלקול מעשים יש בתלמיד, וחילים יגבר – מה יעשה, יביא עשרה בני אדם והם מפייסין את הרב, ויתרון הכשיר חכמה – סוף שהוא מותר הכשיר חכמה [מ"ר]:

אם קהה הברזל וגו' – דבר אחר אם קהה הברזל. אם נתקהה התלמיד על הרב, שנאמר (משלי כ"ז) ברזל ברזל יחד, ואין הרב מסביר לתלמיד, קלקל – קלקול מעשים יש בתלמיד, וחילים יגבר – ילך ויביא עשרה בני אדם ויפייסו את רבו, ויתרון הכשיר חכמה – סוף הוא מוותר לו כעסו ויכשיר לו את תלמודו [מ"ר]:

אם קהה הברזל וגו' – דבר אחר אם קהה הברזל, אם נקהה תלמודך עליך כברזל, והוא לא פנים – אינו בא לידך להסבירו בפניך קלקל וחילים יגבר, קלקל עליך בחילך וחילים יגבר [שם]:

אם קהה הברזל וגו' – א"ר ברכיה, אם נקהתה אומה שהיה כחה קשה כברזל, דכתיב (פ' עקב) ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, והוא לא פנים – ואין הקדוש ברוך הוא מסביר פנים לדור, קלקל – קלקול מעשים רעים יש בדור, מה יעשו – וחילים יגבר – יגזרו תענית והקב"ה יוותר להם לעולם [שם]:

אמרי שפר {י} אם קהה הברזל אם כלי אומנתו איננו חד ואו לא פנים קלקל כי הוא התעצל ללטוש אותו, וחילים יגבר על כן מוכרח הוא בעת מלאכתו לגבר חילים [להשקיע חיל וכח בעת שמחתך בו] כי הברזל קהה,

נמצא שבעבור התרפותו אז בעבודה קלה ללטוש הברזל, מוכרח הוא עתה לעמול יותר,

כי בעת המלאכה אין עת עוד ללטשו, מזה תבין יתרון הכשר חכמה.

(הפעל "כשר" בהפעיל מציין הכנת הדבר לענין הנדרש לו, ונמצא לרוב בדברי חז"ל, מכשירי אכל נפש, מכשיר לקבל טומאה). ור"ל מענין הברזל תבין היטב יתרון הכשר החכמה,

כי גם החכמה אם יתעצל להכשיר את נפשו בה בנעוריו, יכבד עליו מאד בבוא לידו דבר חכמה ולא ידענה, נמצא שבעבור עצלותו לעמול מעט יעמול עתה הרבה,

ובעת הידרש לו, לא יוכל עוד לשבת ללמוד חכמה, כי העביר המועד:

 

(יא) אִם־יִשֹּׁ֥ךְ הַנָּחָ֖שׁ בְּלוֹא־לָ֑חַשׁ וְאֵ֣ין יִתְר֔וֹן לְבַ֖עַל הַלָּשֽׁוֹן:

מלבי"ם ביאור המילות (ישעיהו פרק ג י"ח): לחש. מלה זאת הונחה על ההגה בקול ענות חלושה מפה לאזן לא ישמע, עלי יתלחשו כל שונאי. ולכן נקראו נזמי האזן לחשים, ומצאנוהו על לחישת הנחשים (תהלות נ"ח, ירמיה ח', קהלת י'), כי היו אומרים אותו בלחישה וזה ההבדל בין לחש וסוד, כי סוד עקרו על ההעלם שיעלימהו אח"כ ולא יגלהו,

והלחש על הדממה דקה בעת הדבור מפה לאזן, אף שיגלהו אח"כ:

פסיקתא זוטרתא  אם ישוך הנחש בלא לחש. הוא נחש ששמו פתן חרש שאינו שומע לקול מלחשים:

ואין יתרון לבעל הלשון. שכשם שזה הורג ואין לו רפואה, כך זה הורג ואין לו רפואה.

אמרו לו לנחש מפני מה לשונך שותת, אמר להם לשוני גרמה לי. ולמה גופו מצורע אמר להם שהוא מלשין. ולמה הולך בגדרות, על שפרץ גדרו של עולם.

רש"י אם ישך הנחש – את איש: בלא לחש – מחמת שלא לחשו החבר שלא ישוך:

ואין יתרון – לחבר הרשע שהיה יכול ללחשו ולא לחש, כך אם בני עירך נכשלים באיסורין מחמת שאין חכם דורש להם ומלמדם את חוקי התורה, אין יתרון לו בשתיקותו ולא ישתכר:

תורה תמימה אם ישך הנחש וגו' – א"ר אמי, מאי דכתיב אם ישך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון,

אם ראית דור שהשמים משתכין כנחושת מלהוריד טל ומטר – בשביל לוחשי לחישות שאין בדור [הערה מג

בשביל שאין מי שיתפלל כהוגן, ומכנה זה לוחשי לחישות ע"ש התפלה שנאמרה בלחש, וכמש"כ בחנה (ש"א א') וקולה לא ישמע:],

מאי תקנתן ילכו אצל מי שיודע ללחוש, דכתיב (איוב ל"ו) יגיד עליו רעו, ואין יתרון לבעל הלשון,

ומי שאפשר לו ללחוש ואינו לוחש מה הנאה יש לו [תענית ח' א']:

אם ישך הנחש וגו' – אמר ר' שמואל בר נחמני, אומרים לנחש, ארי טורף ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך, אמר להם, אם ישך הנחש בלא לחש, אלמלא נאמר לי מן השמים נשוך – לא הייתי נושך, ומפני מה אתה נושך אבר אחד וכל האברים מרגישים, אמר להם, ולי אתם שואלים? אימרו לבעל הלשון שהוא אומר כאן והורג ברומי, אומר ברומי והורג בסוריא [ירושלמי פאה פ"א ה"א]:

אם ישך הנחש וגו' – א"ר אבא בר כהנא, מאי דכתיב אם ישך הנחש בלא לחש – לעולם אין הנחש נושך אלא א"כ נלחש לו מלמעלה, ואין הארי טורף אלא א"כ נלחש לו מלמעלה, ואין המלכות מתגרה בבני אדם אלא א"כ נלחש לה מלמעלה [מ"ר]:

אמרי שפר {יא} אם ישוך הנחש בלא לחש. אם ישוך את איש, נחש צפעוני אשר אין לו לחש,

הנשיכה הזאת היא מסוכנת מאד, וגם אם הנחש הנושך ירחק עתה מהנשוך או אם גם יומת הנושך, לא יועיל מאומה להנשוך, כי הארס אשר שלח בו יעשה את שלו, ויתפשט מדי רגע בכל גוף הנשוך, ויקח גם את חייו. זאת שנית כי גם הצפע הנושך לא יוכל להשיב עוד את ארסו, כי [הארס] הוא פועל עתה בלעדו.

מזה תבין איך אין יתרון לבעל הלשון כי כבר הורגל בפי בעלי הלשון להקטין ערך עונם,

ואם תוכיח את בעל הלשון על עותתו ישוב לאמר: מה עשיתי עתה, הלא דבר הוא, וכי יש ממש בפעולתי זאת? נמצא שלפי דבריו נקי הוא, באשר אין יתרון בפעולתו.

אבל בהתבוננך על ענין הנחש, תראה שהוא דומה אליו ממש, כי גם דבר איש הלשון פועל את שלו בלעדו, ויוכל היות שהמלשין כבר אוה למושב לו מדור השביעי שבגיהנם, ושטנתו ודברי הבלע אשר דבר עוד יפעלו גדולות בעולם התחתון, כארס הצפעוני אשר יהרוג את נשוכו, גם באין נושכו עמו,

וגם בעל הלשון בעצמו לא יוכל להשיב עוד דברי רעתו, בשכבר יצאו מפיו:

מע"ל בשם סדה"י [לעיל פס' ו] בא שלמה המלך ללמדנו בפסוקים האלו שאל יאמר האדם כיון שהכל נגזר מן השמים שוב אין מקום להשתדלותו של האדם, ואף ענין צדיק ורשע מן השמים נגזר,

ובאמת לא כן הדבר, שביד האדם לעשות הרבה, ולהיפך אם לא יעשה יפסיד.

ומביא דוגמאות לכך האחד (לעיל פסוק ו) נִתַּ֣ן הַסֶּ֔כֶל בַּמְּרוֹמִ֖ים רַבִּ֑ים

– פעמים זוכה הסכל לעלות מעלה בגלל השתדלותו, וַעֲשִׁירִ֖ים בַּשֵּׁ֥פֶל יֵשֵֽׁבוּ – על שלא השתדלו.

וכן ראיתי עבדים על סוסים – מפני שהשתדלו להגיע לכך

ושרים הולכים כעבדים על הארץ – מפני שלא השתדלו לשמור על מעמדם

וכן פעמים חופר גומץ בו יפול – ונמצא הוא גרם לחבלתו

וכן יש ופורץ גדר ישכנו נחש – בגלל מעשיו

וכן יש שמסיע אבנים יעצב בהם – נכשל ובא לידי עצב או מתעייף, בוקע עצים יסכן בם – מתחמם וניזוק

והוסיף להביא דוגמא ממלחמה שהכל תלוי בהכנה – אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל

היינו שכלי הזיין קהה והוא לא חידד אותם, וחילו יגבר? כלום יכול להתגבר?

וגם אם ישך הנחש בלא לחש וגו':

בנין ירושלים במע"ל לפי שדרך הנחש להשמיע קול שריקה לפני שנושך׳

ועשה כך הקב״ה כדי שהאדם יהיה נזהר מפניו ויברח.

אבל יש נחש שנושך מיד בלי שישרוק תחלה. כמו שנאמר (ירמי׳ ח) נחשים צפעונים אשר אין להם לחש.

ואומר הכתוב כשם שאם ישך הנחש בלא לחש, נשיכתו באה פתאום כך אין יתרון לבעל הלשון

אין לו יתרון זה להודיע תחלה על נשיכתו. אלא פגיעתו באה מיד.

 

(יב) דִּבְרֵ֥י פִי־חָכָ֖ם חֵ֑ן וְשִׂפְת֥וֹת כְּסִ֖יל תְּבַלְּעֶֽנּוּ:

פסיקתא זוטרתא דברי פי חכם חן. שהכל אוהבין לשמוע את דבריו שהוא מורה כשורה ואומר כהלכה:

ושפתות כסיל תבלענו. דבריו שמדבר בסכלות ורוצה לפסוק דברי החכם ולב העם:

ס"א דברי פי חכם חן. זה כורש שחזר לבנות בית המקדש:

ושפתות כסיל תבלענו. זה אחשורוש שמנע מלבנותו.

תורה תמימה דברי פי חכם חן – זה כורש מלך פרס שאמר (עזרא א') מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל, ושפתות כסיל תבלענו – שבילע דבריו וחזר בם, תחלת דברי פיהו סכלות שאמר הוא האלהים אשר בירושלים [כאילו אין הוא האלקים בכל שאר העולם…], ואחרית פיהו הוללות רעה – שחזר ובטל גזירותיו ואמר מאן דעבר פרת עבר ומאן דלא עבר לא יעבור [שם]:

רש"י דברי פי חכם חן – על שומעיהם ונשמעים לו, וטוב לו שנוטל גדולה עליהם:

ושפתות כסיל תבלענו – זה המסית את חבירו מדרך טובה כגון בלעם שפרץ גדרן של אומות שגדרו עצמן מן העריות מדור המבול ואילך והוא יעץ להם להיות מפקירין נשותיהם לזנות:

אמרי שפר {יב} דברי פי חכם חן. דבריו הנחמדים ינחילו לו חן טוב בעיני שומעם

ושפתות כסיל  תבלענו וההפך בכסיל, לבד אשר לא ימצא חן בדבריו,

כי גם שפתותיו אשר תדברנה סכלות תבלענה אותו [ופעל היחיד על הרבים כמו בנות צעדה עלי שור (בראשית מ"ט) שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג') ודומיהם]:

 

(יג) תְּחִלַּ֥ת דִּבְרֵי־פִ֖יהוּ סִכְל֑וּת וְאַחֲרִ֣ית פִּ֔יהוּ הוֹלֵל֖וּת רָעָֽה:

פסיקתא זוטרתא תחילת דברי פיהו סכלות. [אחשורוש] שכתב ספרים להיות כל איש שורר בביתו (אסתר א, כב), ואחרית פיהו כתב הוללות רעה, להשמיד להרוג ולאבד (שם ג, יג).

רש"י תחלת דברי פיהו סכלות – כשאמר לו הקדוש ברוך הוא (במדבר כב) מי האנשים האלה עמך היה לו להשיב ה' אתה יודע והוא אמר בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי כלומר אם בעיניך אני נבזה חשוב אני בעיני מלכי הארץ:

ואחרית פיהו הוללות – שיעמום וערבוב לכה איעצך זמת אולת:

אמרי שפר {יג} תחלת דברי פיהו סכלות. אם תתבונן על תחלת דברי הכסיל תראה שרק סכלות הם, ואין בהם ממש.

אבל אחרית פיהו הוללות רעה באחרית דבריו תמצא גם הוללות ודברי שגעון,

וגם דברי רעה, לה"ר ורכילות, ויתר דברי רע, כי אין מעצור לפיו, וכל אשר יעלה על רוחו  ידבר:

מכלול יופי במע"ל תחלת דברי פיהו סכלות. הכסיל מניח הנחות כוזבות ועל כך בונה שיטותיו הפורחות באויר. [כ'מדען' שהגיע למסקנות שארנבת תגיע תוך כמה שנים לכמה טון, ע"פ מחקר גדילתה במשך שנתה הראשונה…] וזהו ואחרית פיהו הוללות רעה, שמגיע להוללות רעה ויורש גיהנם.

סדה"י במע"ל פעמים אומר הסכל דברי כסילות ואח״כ מנסה לתקנם, [כמו אדם שנסע במהירות גבוהה ועצר אותו שוטר, ושאלו מה יש לו לומר? והשיב שלא ידע שיש בכביש הזה מצלמות ואכיפה…] ונמצא מקלקלם עוד יותר, וזהו שאומר שלמה: תחלת דברי פיהו סכלות. ואחרית פיהו, הוללות רעה.

 

(יד) וְהַסָּכָ֖ל יַרְבֶּ֣ה דְבָרִ֑ים לֹא־יֵדַ֤ע הָאָדָם֙ מַה־שֶׁיִּֽהְיֶ֔ה וַאֲשֶׁ֤ר יִֽהְיֶה֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ:

ר' יוסף קרא והסכל ירבה דברים – לומר: כך וכך אעשה, כאילו המעשה ברשותו.

ואינו כן, כמו שמפרש: ולא ידע האדם מה שיהיה – אינו יודע מה ילד יום, איך ישתנה הדבר, ויהפוך המעשה שאמר לעשותו.

ואם במעשה של יומו אינו יודע מה ילד יום, על אחת כמה וכמה מה שיהיה מאחריו מי יגיד לו.

רש"י והסכל ירבה דברים – שהיה [בלעם] מתפאר בעצמו שהיה יודע דעת עליון:

כי לא ידע האדם מה שיהיה – לו לאחר זמן שהרי הלך ליטול שכרו במדין ולא ידע שיפול בחרב,

ולפי פשוטו הסכל ירבה דברים גוזר ואומר מחר אעשה כן לפלוני, ואינו יודע מה יהיה מחר:

ואשר יהיה מאחריו מי יגיד לו – כלומר לא סוף דבר שאינו יודע מה יהי' לאחר זמן,

אלא אף ההווה עכשיו מאחריו שלא כנגד עיניו אלא מאחורי ערפו מרחוק צריך הוא שיהא מי יגיד לו:

כמעשה שהיה –

טיסה 007 של אל-על לניו יורק, המריאה. עוד לפני כן שמתי לב שהולך להיות מעניין. אני ואשתי ישבנו בשורה השמאלית, ובקצה השורה האמצעית – במקביל אלינו – התיישב יהודי כבן חמישים. זקנו האפור – זקן אהרן שיורד על פי מידותיו – מציץ מתוך ה׳גלבייה׳. אפו יורד פני דמשק, ועיניו השחורות- חולמניות מתגלגלות. בשולחן שמולו הונחו כמה ספרים, ומעליהם הזוהר הקדוש. (בהמשך הטיסה ניצלתי את הזמן שהוא נרדם כדי לצלם את דמותו ההרואית). אברך חוצניק שישב כסא לפני, התעניין אצלו ישירות: מי אתם? הוא נקב רק בשמו הפרטי, ובשם הקהילה המסוימת בניו- יורק בה הוא עומד לשהות. מהר מאוד החל להחכים את כל סביבותיו בדברי חיזוק עממיים, שדווקא היו נחמדים. נוסעת, חילונית במקרה או לא, העירה לו שהרעש מפריע לה (היה לו קול של ׳בובקט׳) ״מותר לי לדבר״ הגיב ונענה ״אבל אסור לך לצעוק!״ לטיסה התלוו אלי תינוקות תאומים, כאשר אני ואשתי מחזיקים כל אחד תינוק אחד. בשלב מסוים נעץ ״המקובל״ את עיניו בתינוק שהחזקתי ואמר: ״זה הגדול. אה? נולד ראשון!…״ קבע בוודאות יוקדת. השבתי בחיוב. שתקתי חצי דקה ושאלתי: ״אבל איך כבודו יודע?!״ הוא חייך כממתיק סוד, ובידו עשה תנועה של ״אל תשאל – אתה בכל מקרה לא תבין״…

החלק המענין היה בהמשך… תיקנתי אותו: ״זו הגדולה – לא הגדול…״ ולעצמי חשבתי: אם את מה שגלוי וידוע (לפי הצבע הוורוד, או לפי תווי הפנים) הוא לא יודע, אז איך הוא מתיימר לדעת את מה שנסתר (מי הגדול מבין השניים)?!

מעין מה שנאמר לבלעם – יודע דעת עליון ומחזה שדי יחזה אמרת על עצמך, בא וראה שאפילו מה שאתונך רואה אינך מסוגל לראות…

ומעי"ז כשבניהו בן יהוידע לקח לאשמדאי –

הגיע לצריף של אלמנה אחת, יצאה התחננה לו, כפף את קומתו ממנה, נשברה בו עצם, אמר, זהו שכתוב: 'ולשון רכה תשבר גרם' ראה עיוור שהיה תועה בדרך, העלהו על הדרך. ראה שיכור תועה בדרך, העלהו על הדרך. ראה שמחה ]של חתונה[ שהיו שמחים בה, בכה. שמע איש אחד שאמר לסנדלר: עשה לי סנדלים לשבע שנים, צחק. ראה קוסם אחד שהיה יושב ועושה קסמים, צחק ]…[ אמר לו בניהו: מדוע כשראית את אותו עיוור שהיה טועה בדרך, העלית אותו על הדרך? אמר לו: מכריזים עליו ברקיע שצדיק גמור הוא, ומי שיעשה לו נחת יזכה לעולם הבא. ומדוע כשראית את השיכור שהיה תועה בדרך, העלית אותו על הדרך? אמר לו: מכריזים עליו ברקיע שרשע גמור הוא, ועשיתי לו נחת כדי שיאכל את עולמו ]את שכרו בעולם הזה[. מדוע כשראית את השמחה ההיא בכית? אמר לו: שצריך אותו האיש למות בתוך שלושים יום, ותצטרך ]האישה[ לחכות לשלוש עשרה שנה עד שיגיע היבם לגיל בגרות. מדוע כששמעת את האיש ההוא שאמר לסנדלר: עשה לי סנדלים לשבע שנים, צחקת? אמר לו: ההוא שבעה ימים אין לו, סנדלים לשבע שנים הוא צריך? מדוע כשראית את הקוסם ההוא שעושה קסמים צחקת? אמר לו: שהיה יושב על אוצר המלך, שיקסום ]וידע[ מה שיש מתחתיו.

 

אבן עזרא והסכל – יאמר אוכל ואשתה כי לא אדע מה שיהיה בחיי ובמותי

ויתכן היות כמוהו כי מי יודע מה טוב לאדם בעבור היות למעלה כי יש דברים הרבה מרבים הבל:

אמרי שפר {יד} והסכל ירבה דברים.  אם תנסה להוכיח את הסכל על דברי אולתו, ותאמר לו: הלא מרה תהיה אחריתך על דברך דברי רע!

יתחכם לעיניך, וישיב אותך דבר לאמר: הלא לא ידע האדם מה שיהיה ומאין ידעת אתה את אחריתי?

ואם תנסה עוד לאיימו בתוכחת איומה לאמר:

הלא יביאך האלהים במשפט על כל אלה אחרי מותך, ועל כל מוצא שפתיך תוסר בשפטים נוראים;

ישיבך לאמר: ואשר יהיה מאחריו מי יגיד לו? הלא אין מגיד לאדם עתה את אשר יהיה אחרי מותו,

וא"כ איפוא מי הגיד לך את אשר יהיה באחרית הימים?

ועל שאלתו זאת בטח לא תמצא לו מענה.

ויפה אמר משל חכם אחד: יש כסיל שואל, לא ימצאו לו מענה שבעה משיבי טעם.

 

(טו) עֲמַ֥ל הַכְּסִילִ֖ים תְּיַגְּעֶ֑נּוּ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע לָלֶ֥כֶת אֶל־עִֽיר:

פסיקתא זוטרתא עמל הכסיל תייגענו. והוא מתחתך ללכת בקוצים ובברקונים, כן השוטה מניח דרך סלולה והולך לו בדרכי הכרמים והוא יגע על חנם:

ס"א עמל הכסיל תייגענו. אינו הולך לעיר לעשות מלאכתו ויהיה לו ריוח וינוח, אלא הולך לכאן ולכאן ויגע ועמל בכסלותו, כענין שנאמר (משלי יז, כד) ועיני כסיל בקצה ארץ:

ס"א ועמל כסיל תייגענו. זה תלמיד שהוא יגיע ללמידת ההלכה ואינו הולך אצל רבו שהוא עיר,

לשון עירין וקדישין (עי' דניאל ד, יד).

רש"י עמל הכסילים תיגענו – כסילותם גורם להם עמל המיגען אשר לא למדו דרכי מבואות העיר ומתיגע ליכנס דרך פחתים ובצעי המים ויגע בטביעות רגליו בבוץ

כלומר עצלות של עוזבי התורה גורם להם יגיעת עמל בגיהנם, אשר לא ידע ללכת אל נתיב אמת

לפרוש מן העבירה לפי שלא למד תורה שנא' (תהלים קיט) נר לרגלי דבריך:

הר"י קרא עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל העיר – ואינו שואל לבריות איזו דרך ישרה ללכת אל עיראלא בורר דרך מעצמו. והדרך שהוא בורר, לא זו הדרך ולא זו העיר, וכל מה שהוא הולך יותר ויותר מתייגע הוא יותר ויותר. כך כל אדם שאינו יודע מה לעשות בדבר, ואינו נועץ בחכם ממנו, אלא בורר עיצה מלבו, סוף שעצתו מייגעתו.

תורה תמימה עמל הכסילים תיגענו וגו' – עמל הכסילים תיגענו זה תלמיד שעומד במשנתנו

אשר לא ידע ללכת אל עיר – אשר לא ידע ללכת אל עיר שרבו שם שיחזיר לו תלמודו [מ"ר]:

עמל הכסילים וגו' – דבר אחר עמל הכסילים תיגענו – זה יפתח, אשר לא ידע ללכת אל עיר – וכי לא היה לו לילך אצל פנחס ויפר לו נדרו [שם]:

אמרי שפר {טו} עמל הכסילים תיגענו, כי ייגע לפעמים לריק על דבר קל, באשר חסר לו תחבולת חכמה איך לעשותו, יען אשר לא ידע ללכת אל עיר.

כי החכמה נקנית בשני דרכים, בלמוד, ובנסיון. והנה הלמוד ימצא בכל מקום,

אבל הנסיון לא יהיה כי אם בעיר מקום קבוץ אנשים רבים, אשר אם יסכין עמהם יראה מעשים הרבה, מאנשים שונים, והם יבוננוהו וילמדוהו דעת,

ע"כ יאמר משל ההמוני אל כל איש פראי וחסר שכל אך ביער גדלת.

וזה ג"כ דבר החכם אשר לא ידע ללכת אל עיר ר"ל לבד אשר לבו צפון משכל, ולא למד חכמה,

כי גם גדל בשדות ובין שיחים כבהמות יער, ולא ידע מעולם ללכת אל עיר להתבונן בהליכות אנשים.

 

(טז) אִֽי־לָ֣ךְ אֶ֫רֶץ שֶׁמַּלְכֵּ֖ךְ נָ֑עַר וְשָׂרַ֖יִךְ בַּבֹּ֥קֶר יֹאכֵֽלוּ: (יז) אַשְׁרֵ֣יךְ אֶ֔רֶץ שֶׁמַּלְכֵּ֖ךְ בֶּן־חוֹרִ֑ים וְשָׂרַ֙יִךְ֙ בָּעֵ֣ת יֹאכֵ֔לוּ בִּגְבוּרָ֖ה וְלֹ֥א בַשְּׁתִֽי:

פסיקתא זוטרתא אי לך ארץ שמלכך נער. אינם מתעסקים בישובו של עולם.

בא וראה מה עשה רחבעם בן שלמה, הניח עצת זקנים בשביל עצת הנערים, ונתחלקה מלכותו.

תורה תמימה אי לך ארץ וגו' – תניא, עד מתי יושבין בדין, א"ר ששת, עד זמן סעודה, א"ר חמא, מאי קרא, דכתיב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו, אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו, בגבורה ולא בשתי – בגבורה של תורה ולא בשתיה של יין [שבת י' א']:

אי לך ארץ וגו' – א"ר אלעאי, בשעה שאמר שלמה קחו לי חרב גזרו את הילד החי, התחיל בית דינו אומרים אי לך ארץ שמלכך נער, לא די האחד שמת אלא שמצוה לגזר לשני?

כיון שאמר תנו לה את הילד החי והמת לא תמיתוהו ויצתה בת קול ואמרה היא אמו,

התחילו אומרים אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו – בעתו של עוה"ב, בגבורה ולא בשתי – בגבורתא ולא בתשישא [מ"ר]:

אי לך ארץ וגו' – דבר אחר אי לך ארץ שמלכך נער – אלו מלכי ישראל, אשריך ארץ שמלכך בן חורים – אלו מלכי יהודה, ושריך בבקר יאכלו – אלו מלכי ישראל ושריך בעת יאכלו – אלו מלכי יהודה [שם]:

רש"י אי לך ארץ שמלכך – בזמן שמלכך ודייניך מתנהגים בנערות:

(יז) בגבורה ולא בשתי – שעוסקין בגבורת החכמה והבינה ולא בשתיית יין:

אלשיך הנה בן חורין (פסוק יז) אינו מקביל אל נער. אך יתכן אומרו נער הוא לשון משרת משועבד אל אדוניו, כמו דאת אמר (מלכים ב ה כ) גחזי נער אלישע, ופורה נערו (שופטים ז יא), וכאלה אין מספר שהוא לשון משרת.

ונבא אל הענין. והוא, כי ידוע כי אשר ישתעבד ליצרו הרע יקרא משועבד כמשרת ועבד לו, [עבד לתאוותיו]

אך אשר ישתעבד ליצרו הטוב עושה רצונו תמיד הוא יקרא בן חורין ולא משועבד,

כי אין לך בן חורין כעוסק בתורה ומצות,

כי העושה רצון יצרו הטוב עושה רצון קונו והאדם הוא חלקו [-חלק אלוה ממעל]

נמצא [שהעבד לקונו הוא] עבד לעצמו, והוא גדר החירות בעצם.

והענין ללמד דעת את השר ומנהיג את העם כי בו תלויה תרבות טובה או רעה, כי [המושל] אשר הוא שלם,

ידריכם לעשות עיקר מהנוגע אל הנפש, וההפך בבלתי שלם שילמדם לעשות עיקר מענייני הגוף.

וזה יאמר אי לך ארץ שמלכך נער משועבד אל זולתו הוא היצר הרע שנעשה בעל הבית משתרר עליו ומלכך לו כנער משרת.

ומאליו יובן כי על היצר הרע ידבר, כי המשרת את יצרו הטוב בן חורין יקרא.

ומאשר הוא נער משרת היצר הרע, נמשך כי ושריך הם הקרובים אליו בבקר יאכלו שיעשו עיקר בבקר מצרכי הגוף ואת עבודת ה' ישליך אחרי גוו,

כמ"ש ז"ל (ברכות י ב) על פסוק (מלכים א יד ט) ואותי השלכת אחרי גווך אחר שאכל ושתה זה ונתגאה וכו':

(יז) אך אשריך ארץ שמלכך בן חורין משעבוד היצר הרע, כי צדיק וכובש את יצרו הוא,

כי על ידי כן ידריך את שריך הם הקרובים אליו שבעת יאכלו. היא בעת הידועה לתלמידי חכמים אחר קביעותם, וזה בגבורה.

והיא עובדא דההוא ינוקא דספר הזוהר (בלק קפה ב) שאמר לחכמים שעל שולחנו שלא יאכלו לחם עד יקנו אותו בגבורת דברי תורה תחלה, וזהו בגבורה.

ולהיות שלפעמים מוציאים הגבורה כדרך הלוחמים לאהבת ניצוח וקנטור,

לזה אמר ולא בשתי שלא תהיה הגבורה בכוונת מלחמה רק להשיג האמת ואהבה בסופה.

וזהו ולא בשתי מלשון שות שתו השערה (ישעיה כב ז), שלא היתה גבורתם בתורה להלחם

כי אם להוציא האמת לאמתו:

אמרי שפר {טז – יז} אי לך ארץ וכו' הענין הזה לבד אשר הוא נחמד לפי פשוטו, על תהלוכות המדינה לפי מלכה ושריה, עוד לוטה בו מליצה נעימה על הנהגת עולם הקטן,

כי כבר הורגל בפי החכמים לכנות גוף האדם בשם עיר ומדינה, אשר ימצאו בה ברואים שונים,

והמלך עליהם היא הנפש המשכלת אשר המליך אותה הבורא על כל כחות הגוף,

ויפקד תחתיה שרים ופקידים, הם החכמה והשכל, ויתר כחות הנפש להיות סרים אל משמעתה.

והנה אם יסכין את עצמו מנעוריו להיות כל כחותיו נכנעים תחת פקודת הנפש המולכת לצדק, והשרים למשפט ישורו, לנחותו בדרך הטוב והישר, אשריהו וטוב לו, כי בזה יגיע לתכלית הנרצה לפני בוראו.

אבל אם שריו סוררים, ויזנו אחרי תאותם, ואל הנהגת המדינה לא יביטו, והנפש תכנע לפניהם כשפחה לפני גברתה, אז אוי לו ואוי לנפשו, כי יבלה כל ימי חייו לריק.

וזהו אומרו:  אי לך ארץ שמלכך נער (כמו ופורה נערו (שופטים ז' י"א) ציבא נער מפיבשת (ש"ב ט"ז) גיחזי נערו (מ"ב ד') ר"ל שהוא משרת לפני שריו ופקידיו, וכחות הגוף ימשלו בנפשו.

ושריך בבקר יאכלו כי אם נתבונן על האכילה היא באמת חרפה לאדם, כי נדמה בזה אל הבהמה ורמש האדמה, רק שהוא הכרח לקיום האדם, כזבל המוכרח לקיום השדה,

ורמי המעלה יכירו היטב הענין הזה, ויתבוששו להיות להוטים אחרי הדבר הנבזה הזה,

על כן נקבע להם חוק וזמן לאכלם, ולא יעטו אל האכל כחיתו שדה, מדעתם היטב שאין זה תכליתם;

אבל האנשים הבהמיים לא ידעו מאומה מתכלית אחרת, וכל תכליתם הוא רק למלא כרסם,

לכן ישכימו בבקר לאכול, וכל היום יעטו אל האכל כחיתו טרף, וע"ז אמר שריך בבקר יאכלו.  

אבל אשריך ארץ שמלכך בן חורים  בן זקנים וחשובים,

ושבט המשׂרה בידו, לכלכל הנהגת המדינה במשפט.

ושריך בעת יאכלו כי לא יקחו מן האכל כי אם לקיום הגוף, ושררותם היא בגבורה ולא בשתי

["שתי" שם משרש "שתה", כמו שתיה] ר"ל הם אינם גבורים לשתות יין, ואנשי חיל למסוך שכר,

כי אם לתכלית הנרצה:

מלבי"ם חוריה. החורים הם היוצאים מגזע המלוכה שמהם יבחרו מלך (כמ"ש (קהלת י, יז)

אשריך ארץ שמלכך בן חורים, היינו בן פרתמים מגזע מלכות), אומר החרים יעמדו שם, אבל בין העם היושבים שם עתה במדינה, שהם הקאת והקפוד לא ימצא מהם מי שמלוכה יקראו, שיבקשו להקים עליהם מלך: והשרים יהיו אפס. אחר שלא ימצאו שם על מי ישתררו,

כי החורים הוא שם בלתי מצטרף, שנקראו כן ע"ש חפשיותם וגדולתם העצמי ואף שלא ימצאו פה מכבדים אינם אפס בעצמם, אבל השררה שהיא רק שם מצטרף, אם אין עַם אין שר:

 

(יח) בַּעֲצַלְתַּ֖יִם יִמַּ֣ךְ הַמְּקָרֶ֑ה וּבְשִׁפְל֥וּת יָדַ֖יִם יִדְלֹ֥ף הַבָּֽיִת:

רש"י בעצלתים ימך המקרה – כשאדם מתעצל ואינו מתקן פרצה קטנה שבתקרת הבית:

ימך המקרה – ישפל הבנין המקרה את הבית והמסכך עליו:

ידלוף – יטפטף דלף גשמים כלומר כשישראל מתעצלים בתורה הם נמקים ובית גאון עוזם חרב ומך:

תלמוד בבלי מסכת תענית דף ז עמוד ב

אמר רב קטינא: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תורה, שנאמר בעצלתים ימך המקרה בשביל עצלות שהיה בישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקדוש ברוך הוא מך, ואין מך אלא עני, שנאמר ואם מך הוא מערכך, ואין מקרה אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר המקרה במים עליותיו.

פסיקתא זוטרתא  ידלוף הבית. ויהרס. ופירושו שאם יתעצל אדם מלכסות ראשו כראוי, ימך המקרה ויכאיב ראשו,

 ובשפלות ידים שאינו מקנח ראשו מן המרחץ – ידלוף הבית ותמלא חטטים.

ומדרשו על ישראל, על שנתעצלו לעשות טוב ותשובה נתמכמכו, שנאמר (ישעיה כב, ח) וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה וַתַּבֵּט בַּיּוֹם הַהוּא אֶל נֶשֶׁק בֵּית הַיָּעַר והלכו בגלות.

ובשפלות ידים שלא עשו תשובה ידלוף הבית, כענין שנאמר (עמוס ו, יא) כי הנה י"י מצוה והכה את הבית הגדול רסיסים.

אמרי שפר {יח} בעצלתים ימך המקרה. אם יתעצל לבדוק ביתו, ולחזק את בדקיו סוף שישפל המקרה. ובשפלות ידים ידלוף הבית ואם ירע עוד לעשות, שגם בראותו שימך המקרה ישפל ידיו ולא יתקנו,

סוף שידלפו מי הגשמים בביתו, והדלף טורד יגרשנו ממנו:

 

(יט) לִשְׂחוֹק֙ עֹשִׂ֣ים לֶ֔חֶם וְיַ֖יִן יְשַׂמַּ֣ח חַיִּ֑ים וְהַכֶּ֖סֶף יַעֲנֶ֥ה אֶת־הַכֹּֽל:

פסיקתא זוטרתא לשחוק עושים לחם. פשוטו של פסוק מי שיש לו שדה זורעו ועושה לחם לאכול הרי הוא שוחק כי לא ימות ברעב:

ויין ישמח חיים. ומי שיש לו כרם ובוצר אותו ועושה יין גם זה שמח בחלקו, כענין שנאמר (תהלים קד, טו) ויין ישמח לבב אנוש:

והכסף יענה את הכל. מי שיש לו ממון יענה את הכל, יסדיר לו הכל בביתו בלא טורח,

קונה לו לחם ויין וכל צרכי ביתו מקטן ועד גדול, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי י"י יחיה האדם (דברים ח, ג). יענה כמו כל פָּעַל י"י למענהו (משלי טז, ד), לסדורו:

רש"י לשחוק עושים לחם – לחדוות מזמוטי חתנים ומלכים עושים סעודה

וסתם סעודה גדולה קרויה לחם כמו דאת אמר (דניאל ה) בלשצר מלכא עבד לחם רב:

ויין – משקין בסעודה אשר ישמח החיים:

והכסף יענה את הכל – אם אין כסף אין סעודה לפיכך לא יתעצל אדם מן המלאכה כדי שיהא לו מה להוציא:

אלשיך קורא תגר על אוכלים ושותים ושמחים, ולא ישמחו לב דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים.

ואומר, הנה לשחוק עושים לחם – שהוא משתה כמו דאת אמר (דניאל ה ו) עבד לחם רב.

והענין, כי אמרו רז"ל (עירובין סה א) לא נברא יין כי אם לנחם אבלים.

וכן מצוה מן התורה לשמח לב העניים.

אמר הנה לשחוק שהיא שמחה שאינה של מצוה, כי אם של שחוק וקלות ראש, עושים משתה

ולא [עושים סעודה לצורך] לאבילות שהוא הפך השחוק.

וכן יין שלהם ישמח [את אלה] הנקראים חיים

ולא את העניים הנחשבים כמתים, כמשז"ל (נדרים סד ב) עני חשוב כמת.

ומה עושה הקדוש ברוך הוא, שהכסף יענה את הכל,

כי העשירים מרימים קול בשחוק, והעני מרים קול בכי על דלותו כי הוא תאב לכל דבר.

ואלו אוכלים למעדנים על שמחת שחוק וקלות ראש.

אז הכסף יענה [ויתן תגובה הולמת ל] את שתי הכתות,

כי יוסר [הכסף] מבעלי השחוק וילך אל העני, נמצאו נענים שניהם לאיש כמשפטו:…

תורה תמימה והכסף יענה וגו' – רבי לוי אומר, הכסף פעמים נענה ופעמים מענּה, פעמים נענה כשעושים בו צדקה, פעמים מענּה כשאין עושין בו צדקה הוא מקטרגו [מ"ר]:

תרגום יונתן הלחם בו מפרנסים הצדיקים לעניים רעבים יהי' להם לשמחה.

ויין ישמח חיים. והיין שהם משקים לצמאים יהי' להם לחדוה בעולם הבא.

והכסף יענה. וכספם [שהאכילו והישקו בו] יעיד עליהם זכות לעולם הבא.

רס"ג בשם אחד מן החכמים – אין שום דבר שהכסף קורא אותו ואינו עונה.

כלי יקר חיי שרה – יענהיעיד [-כמו לא תענה ברעך עד שקר] על הכל – שאדם ניכר בכיסו.

וזהו שאמרו כלה שעיני' יפות אין כל גופה צריך בדיקה, שעיני' יפות באנשים [אין לה צרות עין