שופטים פרק ב

(א) וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם:

ויעל מלאך ה' – שנינו בסדר עולם זה היה פנחס: אל הבוכים – שם המקום:

אעלה אתכם – כך היה דעתי מתחילה להעלותכם ממצרים וכן עשיתי על מנת להוריש את אויבי:

מלבי"ם השאלות: למה בא אעלה אתכם עתיד במקום עבר?:

(א) ויעל, אחר שכרתו ברית עם יושבי הארץ עלה מלאך ה' שהוא נביא במלאכות ה' להוכיחם ע"ז:

 ויאמר אעלה אתכם – תוכחה זו סובבת על ב' דברים, א) מצד הרע שיש בהמעשה עצמה ע"ד תיסרך רעתך, ב) מצד הנזק הנמשך ממנה.

(על הא') אומר, הלא חשבתי אעלה – וכו' ר"ל, א) ההרמה מן השפלות היותר גדול מעני מצרים, ב) ההגעה אל המעלה היותר גבוה שהיא ואביא אתכם אל הארץ ואומר – עי"כ אמרתי כי תכירו טובה זו עולמית מה שחיובתם לי בעבורה הודאה ועבודה, ועי"כ לא אפר בריתי אתכם לעולם רק בתנאי:

(ב) וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְישְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם:

מלבי"ם ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת – אחר שברית הזה עם אויבי ה' מתנגד אל הברית אשר ביני וביניכם כי א"א שתתקיים אהבת האל עם אהבת אויביו ומחרפיו, ועתה כי לא שמעתם בקולי – ושכחתם כל תגמולי עליכם מה זאת עשיתם – הלא מעשה כזו רעה מצד עצמה, כמ"ש ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך:

(ג) וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ:

וגם אמרתי – עתה אמרתי באפי: לצדים – למצדדים בצדכם בגדודים וגייסות לשלול ולבוז:

מלבי"ם וגם – (מבאר ענין הב') הלא ימשך לכם נזק ממעשיכם כי עי"כ אמרתי לא אגרש אותם מפניכם, ויזיקו אתכם בין במדיניות כי יהיו לכם לצדים, בין באמונה כי אלהיהם יהיו לכם למוקש, ברר להם כי חטאו, א) נגד הטוב מצד עצמו, ב) נגד המועיל:

(ד) וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ:

מלבי"ם ויהי – אז התעוררו לבכות כי ראו שהסכילו עשו:

(ה) וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים וַיִּזְבְּחוּ שָׁם לַה':

(ו) וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם וַיֵּלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ:

וישלח יהושע וגו' – זה המעשה היה מוקדם אלא לפי שבא לומר ויעשו הרע התחיל לומר כן יהושע כשמת וקבלו לפניו לעבוד ה' שלחם איש לנחלתו והם עבדו את ה' כל ימיו וכל ימי הזקנים ואח"כ ויעשו בני ישראל הרע:

מלבי"ם וישלח – כל הספור הקודם היה בעוד חיו הזקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע שבימיהם עדיין עבדו את ה', רק שהתרשלו בכבוש הארץ ובא מלאך והוכיחם ע"ז והם התחרטו ובכו וזבחו לה', עתה מתחיל לספר מה שהיה אחרי מות הזקנים, והקדים שתחלה שלח יהושע את העם לרשת הארץ כפי פקודת התורה והם החזיקו בעבודות ה':

(ז) וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ אֲשֶׁר רָאוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל:

ימים האריכו שנים לא האריכו לפי שנתעצלו בהספדו הוא שנא' הר געש שרעש עליהם ההר להורגן:

מלבי"ם ויעבדו – וכן החזיקו בשלמותם ויעבדו את ה' כל ימי יהושע והזקנים אחריו, יען אשר הזקנים ראו את מעשה ה' בעיניהם היו מורים את העם ומדריכים אותם במעגלי צדק:

(ח) וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים:

(ט) וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת חֶרֶס בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ:

בתמנת חרס – ע"ש שהעמידו תמונת חרס על קברו כלומר חבל על אדם שהעמיד החמה ומוטל בקבר:

מלבי"ם (ח-ט-י) וימת – אבל יהושע מת וגם כל הדור ההוא נאספו, ויקם דור אחר אשר לא ידעו את ה' ע"י העיון והלימוד וגם לא ידעו את המעשה עפ"י ראות עיניהם ומאז התחילו לעזוב ארחות יושר ללכת בדרכי חשך:

מצודות ציון חרס – הוא סרח האמור בספר יהושע (כב ל), ומתהפך הוא, כמו כבש – כשב:

(י) וְגַם כָּל הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל אֲבוֹתָיו וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת ה' וְגַם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם השאלות: למה חזר פה הספור ממיתת יהושע והזקנים שכבר נזכר בסוף יהושע?

 – מן פסוק י"א עד סוף הקאפיטל באו דברים מכופלים ומיותרים ורובם אין להם שייכות לכאן כלל:

(יא) (מן פסוק י"א עד פסוק כ' הוא מאמר מוסגר והוא כעין הוצעה והקדמה לכל הספר ולכל ספורי ימי השופטים): ויעשו, חושב כי התמוטטו בשלשה מדרגות זה אחר זה, א) תחלה עשו את הרע בעיני ה' שחטאו נגד מצות התורה, ב) אחר כך הגיעו לקצה המרי עד שעבדו את הבעלים, ועתה ביאר כי במרי זה שעבדו ע"ז היה ג"כ שתי מדרגות, כי יש העובד ע"ז בשיתוף, ויש ששוכח אלהים עשהו בהחלט. ותחלה עבדו בשיתוף. וז"ש:

(יא) וַיַּעֲשֹוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים:

(יב) וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּכְעִסוּ אֶת ה':

מלבי"ם ויעזבו את ה' אלהי אבותם – (יש הבדל אצלי בכ"מ בין כשמזכיר שם ה' סתם שאז ידבר עליו מצד היותו בורא העולם ומחדשו ובין כשיזכיר שם אלהים בכינוי (כמו אלהי ישראל אלהי אבותם) שאז ידבר עליו מצד הקשר שי"ל עם ישראל ועם אבותיהם שבחרם לחלקו והשגיח עליהם בהשגחה מופלאת) ומצד זה אסור להם לעבוד בשיתוף כי אינם נתונים תחת שום שר וכוכב רק תחת השגחת ה', כמ"ש אשר חלק ה' לכל העמים ואתכם לקח ה', ובעת יעבדו בשיתוף הגם שאינם עוזבים את ה' מצד עצמו כי עדיין מאמינים שהוא בורא העולם ומחדשו, בכ"ז עוזבים את ה' אלהי ישראל או את ה' אלהי אבותם, ר"ל שעוזבים אותו מצד שהוא אלהי ישראל ואלהי אבותם שעי"כ הם תחת פקודת השגחתו ואין אתו אל נכר,

וז"ש ויעזבו – תחלה עזבו את ה' אלהי אבותם – ר"ל שהתחילו לעבוד בשיתוף ועזבו אלהי אבותם המוציא אותם מארץ מצרים שמאז השלם בהשגחה מיוחדת ויחדם לחלקו, וילכו אחרי אלהים אחרים – ובזה הכעיסו את ה' במה ששתפו ש"ש ודבר אחר.

 ואחר כך התמוטטו יותר וירדו פלאים:

(יג) וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת:

מלבי"ם ויעזבו את ה' – גם מצד שהוא ה' בורא המציאות כי כחשו בה' ויאמרו לא הוא ויעבדו לבעל ולעשתרות:

(יד) וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים וַיָּשֹׁסּוּ אוֹתָם וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וְלֹא יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם:

מלבי"ם ויחר – כמו שחטאו בג' מדרגות, כן העלה עונשם בג' מדרגות,

א) תחלה ויתנם ביד שסים – שבאו לשוסס ממונם ורכושם,

ב) אח"כ וימכרם ביד אויביהם מסביב – שהיו אויבים להם עצמם באשר הם שכניהם הרעים, ופירוש וימכרם שמסרם בידם שע"י שסלק השגחתו מאתם סר צלם מעליהם ונעזבו ביד הטבע והמקרה, ולא יכלו עוד לעמוד לפני אויביהם – שהיו חזקים מהם בטבע,

ג) ואח"כ הוסיף להענישם בפועל לא ע"י סילוק השגחתו לבד, עד כי:

(טו) בְּכֹל אֲשֶׁר יָצְאוּ יַד ה' הָיְתָה בָּם לְרָעָה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם וַיֵּצֶר לָהֶם מְאֹד:

בכל אשר יצאו יד ה' היתה בם לרעה – על אבימלך ומחלון וכליון נאמר בסדר עולם:

מלבי"ם בכל אשר יצאו יד ה' היתה בם לרעה – ר"ל כי תחלה שהיה רק הסתרת פנים לא היתה הרעה ע"י יד ה' רק באה בטבע מעצמה ועתה הענישם בפועל ובמכת ידו, ותחלה שהיה רק הסתרת פנים יצוייר שלפעמים יצליחו גם הם בדרך הטבע נגד אויב שחלש בטבע, ועתה שהענישם בפועל כפיו הנה בכל אשר יצאו הגם שהיה ראוי שיצלחו בדרך הטבע יד ה' היתה בם לבל יצלחו כאשר דבר – כו' להם – שבעת יעבדו ע"ז יענישם בפועל, וכן התמיד להרע להם עד שהצר להם מאד – והכירו את אשר הרעו והתחילו לשוב:

(טז) וַיָּקֶם ה' שֹׁפְטִים וַיּוֹשִׁיעוּם מִיַּד שֹׁסֵיהֶם:

ויקם ה' שפטים – תמיד מדור אל דור כמו שהוא מונה והולך בספר הזה שופט אחד שופט:

מלבי"ם ויקם – כבר כתבתי שמאמר זה בכללו מן פסוק יו"ד עד סוף הסימן היא כעין הוצעה כוללת לכל הספר, שספר ענין ישראל כל ימות השופטים עד שמואל הנביא כותב הספר, שבמשך הזמן ההוא נמשך חטאם באחד משלשה מדרגות הנ"ל, ועונשם באחד מג' מיני עונשים הנ"ל,

ועתה יספר איך היה ענין השופטים שקמו בכל דור להושיע לישראל, תחלה אמר דרך כלל ויקם ה' שפטים ויושיעום – שתמיד עת צר להם הקים להם שופטים וכל השופטים שהיו להם הושיעום מיד שוסיהם, בזה הושוו כל השופטים שהגיע לישראל תשועה על ידם. אבל היה הבדל במשך זמן התשועה שמצאנו שופטים שהיה להם תשועה כל ימי חיי השופט כמו עתניאל ודבורה ודומיהם, ומצאנו שופטים שעוד בחיי השופט חזרו האויבים לשלוט בהם כמו אהוד ושמשון ודומיהם, ומבאר שזה היה תלוי לפי הדור שאם שמעו לקול השופט כל ימי חייו, ואז נושעו כל ימי – חיי השופט – עד מותו שחזרו לרשעתם, ולפעמים מרו וסרו מהר בעוד השופט חי, ושלט עליהם אויב בחיי השופט, וז"ש.

(יז) וְגַם אֶל שֹׁפְטֵיהֶם לֹא שָׁמֵעוּ כִּי זָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם לִשְׁמֹעַ מִצְוֹת ה' לֹא עָשׂוּ כֵן:

מלבי"ם וגם – ר"ל לפעמים גם אל שופטיהם לא שמעו – כי זנו וכו' סרו מהר – בחיי השופט ובזה סרו מן הדרך אשר הלכו אבותם לשמוע מצות ה' – שאבותם היה דרכם לשמוע מצות נביאיהם ושופטיהם, כמ"ש (בפסוק ז') ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים והם לא עשו כן – ובעת הזאת גבר אויב בעוד השופט חי:

(יח) וְכִי הֵקִים ה' לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה' עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט כִּי יִנָּחֵם ה' מִנַּאֲקָתָם מִפְּנֵי לֹחֲצֵיהֶם וְדֹחֲקֵיהֶם:

מלבי"ם וכי – ר"ל ולפעמים הקים – כו' שופטים והיה ה' – כו' והושיעם – כו' כל ימי חיי השופט – וגם זה היה לפי מעשה הדור כי ינחם ה' מנאקתם מפני לוחציהם – כי עמדו בצדקם כל ימי השופט, וצעקו אל ה' ונחם על הרעה כל ימי השופט, ומ"ש לוחציהם ודוחקיהם, הלוחץ נגשו במס ועבדות והדוחק בא במקומו וצר לו המקום כמ"ש ואיש אחיו לא ידחקון (יואל ב'), אבל בכ"ז.

(יט) וְהָיָה בְּמוֹת הַשּׁוֹפֵט יָשֻׁבוּ וְהִשְׁחִיתוּ מֵאֲבוֹתָם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם לֹא הִפִּילוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם וּמִדַּרְכָּם הַקָּשָׁה:

מלבי"ם והיה במות השופט ישובו והשחיתו מאבותם – וזה היה הסבה שאחר מות השופט נתנו לבז ולמשסה:

(כ) וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יַעַן אֲשֶׁר עָבְרוּ הַגּוֹי הַזֶּה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתָם וְלֹא שָׁמְעוּ לְקוֹלִי:

מלבי"ם ויחר – אחר שהקדים ההקדמה הזאת מן פסוק י"א עד הנה שב למה שסיים בפסוק י' ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה' וכו', ולכן ויחר אף ה' בישראל, שאחר שראה ה' שהתמוטטו מאמונתם חרה אפו על הדורות ההם ויאמר יען אשר עברו את בריתי (ולא שמעו לקולי ולמעלה (ב) ולא שמעתם בקולי, שמיעה בקול הוא קבלת הפקודה או הדברים מצד עצמם, ושמיעה לקול הוא שישמע הטענה והראיה מצד השכל, כמו ושמע לקול יריבי (ירמיה י"ח) הקשיבו לקול שופר (שם ו') ר"ל טענות שלהם, ועדות השופר, שמורה פורעניות, ומוסיף שלא שמו לב לשמוע מצד הטענה והמופת):

(כא) גַּם אֲנִי לֹא אוֹסִיף לְהוֹרִישׁ אִישׁ מִפְּנֵיהֶם מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָזַב יְהוֹשֻׁעַ וַיָּמֹת:

מלבי"ם גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם – רק ישארו הגוים בא"י להיות לצנינים, אשר עזב יהושע – הוא מאמר מוסגר ר"ל מה שיהושע עזבם ולא הורישם בחייו כבר, היה סבה מאת ה', והוא.

(כב) לְמַעַן נַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל הֲשֹׁמְרִים הֵם אֶת דֶּרֶךְ ה' לָלֶכֶת בָּם כַּאֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֲבוֹתָם אִם לֹא:

מלבי"ם למען נסות – שרצה לנסות הדור שאחרי יהושע אם ישמרו דרך ה' – להוריש את הגוים ושלא יכרתו ברית עמהם. ומטעם זה:

(כג) וַיַּנַּח ה' אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לְבִלְתִּי הוֹרִישָׁם מַהֵר וְלֹא נְתָנָם בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ:

מלבי"ם וינח ה' את הגוים האלה לבלתי הורישם מהר – ונמשכו ימי הכיבוש עד אחרי מות יהושע, למען יראה אם הדור שאחריו ישמרו תורת ה' להורישם ושלא יכרתו ברית עמם, וכ"ז מאמר מוסגר, שמזה יוציא מ"ש שאחר שלא עמדו בנסיון ולא הורישו אותם, וכמ"ש באורך בקאפיטאל א', לכן כשחרה אף ה' גזר שלא יוסיף להוריש איש מפניהם, ולא יכלו עוד להתגבר עליהם, וכמו שיעד להם יהושע (כ"ג י"ב י"ג) אם שוב תשובון וכו' ידוע תדעו כי לא יוסיף ה' להוריש אותם והיו לכם לפח עד אבדכם וכו' וזה מתקיים אחרי מותו: