שופטים פרק ג

(א) וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן:

רלב"ג ר"ל שהם לא הרגישו איך היו מלחמות כנען כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו אך השם יתב' היה הנלחם להם והם לא הרגישו בזה רק עשה זה השם יתב':

מלבי"ם ואלה הגוים – עתה חושב בפרטות הגוים שהניח ה' לנסות את ישראל אשר לא ידעו מלחמות כנען ולא ראו אותם בעיניהם:

(ב) רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם:

ה' לא הוריש את כל הגוים כדי לעשות נסים גם לבניהם, ושיזכו גם הם במצוות הכיבוש, אולם הם לא מיהרו לכובשם.

ואף שבתורה נא' לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חיית השדה, מ"מ אם היו שומעים לה' היה ה' מסייעם לכלותם מהר ומשמרם מחיית השדה, כמ"ש לו עמי שומע לי כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי.

מלבי"ם רק – ר"ל ותכלית הנסיון היה שני ענינים, א) רק למען ידעו הדורות הבאים – אשר הם יהיו מוכרחים ללמוד מלחמה – ותכסיסי קרב, אשר – הדורות אשר היו לפנים לא ידעו מזה – כי הכנענים גורשו מפניהם ע"י ה' בנס, ובזה יכירו כח הנס ומה שגרמו במעשיהם אשר לא טובים, כמ"ש אלקים באזנינו שמענו וכו' פועל פעלת בימיהם וכו', כי לא בחרבם ירשו ארץ וכו', ומלת רק ר"ל רק על תכלית זה הניחם. ולכן הניח:

(ג) חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת:

מלבי"ם חמשת סרני פלשתים – וכו', שמהם כבשו בני יהודה עזה ועקרון ואשקלון אחר מות יהושע ומהם שלא כבשו והיו צריכים ללחום עמהם:

(ד) וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה:

בסופו של דבר היו הגוים הללו נסיון לישראל שכשסרו מן הדרך היו הגוים מקל חובלים להשיבם אל דרך הישר.

מלבי"ם ויהיו – והתכלית השני היה לנסות בם את ישראל לדעת הישמעו את מצות ה' – לבל יתחתנו עמהם, ובל יעבדו את אלקיהם:

(ה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:

מלבי"ם ובני ישראל – לא עמדו בשני הנסיונות האלה, אם הא' שילמדו מלחמה לא לחמו עמהם רק ישבו בקרבם – וכרתו עמהם ברית, ואם הב' בל יתחתנו-

(ו) וַיִּקְחוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת אלקיהֶם:

מלבי"ם ויקחו את בנותיהם – וכו', וגם עבדו את אלקיהם,

(ודברי קרובים בזה לדברי מהרי"א בכל המאמר):

(ז) וַיַּעֲשֹוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אלקיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָאֲשֵׁרוֹת:

בתחילה עבדו ע"ז בשיתוף ואח"כ שכחו לגמרי את ה' 'ואפי' כתורמוס הנאכל בסוף הסעודה לא עשאוני בני'.

מלבי"ם ויעשו – הנה עד הנה הציע הקדמה כוללת לכל ספורי הספר מה שנעשה מן אחרי מות יהושע עד כל ימי השופטים, ועתה שב לספר הפרטים, ענין כל שופט ושופט והנעשה בימיו, יאמר כי בני ישראל החלו לעשות הרע בעיני ה', עד

(ששכחוהו, ועד שעבדו את הבעלים, ועי"כ:

(ח) וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים:

הדבר מראה על רשעותם ששמונה שנים התעכבו ולא זעקו אל ה'.

(ט) וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' וַיָּקֶם ה' מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ:

(י) וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה' וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה וַיִּתֵּן ה' בְּיָדוֹ אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם וַתָּעָז יָדוֹ עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם:

עתניאל היה מאלה שזכו ליכנס בחייהם לגן עדן.

מלבי"ם ותהי עליו רוח ה' – א) רוח משפט וגבורה לשפוט את ישראל ולהשיבם אל דרכי ה', ב) וע"י ששבו אל משפטי ה' אמת, יצא למלחמה וה' עזרו, ולא לבד עתה, רק ותעז ידו – בהחלט. עד:

(יא) וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיָּמָת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז:

מלבי"ם ששקטה הארץ ארבעים שנה – וזה במדרגה שאמר למעלה

(ב' י"ח) והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט.  וימת – וכו':

(יב) וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיְחַזֵּק ה' אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב עַל יִשְׂרָאֵל עַל כִּי עָשֹוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה':

מלבי"ם ויוסיפו לעשות הרע – וכמש"ש והיה במות השופט ישובו והשחיתו, ויחזק ה' את עגלון – כו' על כי עשו את הרע – ר"ל שעגלון היה חלוש מצד עצמו, ובדרך הטבע היו הם מתגברים עליו רק ע"י שעשו הרע חזקו ה' עד שנצח אותם ע"י השגחת ה', וכמ"ש שם ט"ו בכל אשר יצאו יד ה' היתה בם לרעה. וגם ע"י שעשו הרע נתחזק כי בזה הסית את שכניהם להתעולל בם באמרו אלקים עזבם ולא יצא עוד בצבאותם כי מרו בו. ועי"ז:

(יג) וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת עִיר הַתְּמָרִים:

מלבי"ם ויאסוף אליו את בני עמון – וכו', ותחלה הכה אותם במלחמה, ואח"כ לקח מאתם עיר התמרים, שיריחו היה אסור לבנותה ובנו עיר אצלה ולא רצו לקראה בשם יריחו שזה גם כן אסור וקראוהו בשם עיר התמרים ע"ש התמרים שגדלו בה, וחיאל בית האלי נענש על שבנה את יריחו במקומה הראשון וקראה בשם יריחו:

(יד) וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה:

מלבי"ם ואח"כ ויעבדו – והיו לו למס:

(טו) וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' וַיָּקֶם ה' לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת אֵהוּד בֶּן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אִישׁ אִטֵּר יַד יְמִינוֹ וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב:

מלבי"ם ויזעקו – וכו' ויקם להם מושיע – כמ"ש בהקדמה

(למעלה ב' י"ז) והנה עתניאל שפטם גם בעניני הדת לכן כתוב ומושיע לבני ישראל ויושיעם, ואהוד רק הצילם מצר לכן כתוב להם מושיע, כי לא צלחה עליו רוח ה' כעל עתניאל רק על ידי שהיה אטר יד וכו' ר"ל א) ע"י שהיה אטר היה יכול להסתיר החרב בצד ימין ולא הרגישו בו כי אין דרך לאחוז החרב בצד ימין, ב) מצד ששלחו בידו מנחה מצא מקום לבא אל המלך, ומפרש ע"י שהיה אטר.

(טז) וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אָרְכָּהּ וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ:

וחז"ל דרשו שהיה עוסק בתורה שנותנת לאדם ב' פיות הן בעוה"ז והן בעוה"ב.

מלבי"ם עשה לו חרב משני פיות – שתדקור היטב וגמד ארכה – בל תתראה, ויחגר – כו' על ירך ימינו – כי שמש בשמאלו, וע"י ששלחו בידו מנחה.

(יז) וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד:

ויקרב– כמו שנא' בתוכחה- תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך מחוסר כל. שהיה לכם להקריב מנחה לה' אלקיכם ואז לא הייתם נאלצים להקריב לשונאיכם.

מלבי"ם ויקרב – וכו'. ומ"ש ועגלון איש בריא – הוא הוצעה לפסוק כ"ב,

(שהיה איש שמן כמו עשרה בקר בריאים):

(יח) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְהַקְרִיב אֶת הַמִּנְחָה וַיְשַׁלַּח אֶת הָעָם נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה:

מלבי"ם וישלח – הלך ללוותם, ועשה זה, א) בל יהיו גם הם בסכנה, ב) בל ירגישו בו אחר שהלך וחזר כאילו שכח דבר:

(יט) וְהוּא שָׁב מִן הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת הַגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר דְּבַר סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הָס וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כָּל הָעֹמְדִים עָלָיו:

ויאמר המלך הס– שלא יגלו אפילו דבר זה שיש לו סוד למלך.

רד"ק מן הפסילים – ממקום שהיו פוסלים שם אבנים וכת"י מן מחצביא ויש לשאול מאחר שהיה בדעת אהוד להמית עגלון בענין הזה למה הלך ואחר כך שב ולמה לא המיתו בעודו שם עם נושאי המנחה כי יודע היה אחר שיאמר לו דבר סתר לי שהיה מוציא העומדים עליו וי"ל כדי שיראה כי עיקר בואו היה להביא המנחה והלך לו כאשר כלה להקריב המנחה כדי שלא ירגישו בו שבא לדבר אחר אלא על דבר המנחה וכאשר הלך עד הפסילים שב כאדם שנזכר ואמר דבר אחד שכחתי לדבר אל המלך.

ועוד שאם ירגישו בו אחר המעשה היה נקל לו להמלט על נפשו ולברוח ממה שהיה אם היה עם נושאי המנחה:

(כ) וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר לוֹ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר אלקים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא:

וברגע שאמר דבר א' לי אליך מיד קם לכבוד ה' ואפי' שהיה עב בשר וקשה עליו הקימה.

מעגלון יצאה רות המואביה שממנה יצאה שושלת מלכות בית דוד. ומפני מה זכה לכך?

אומר הזהר: [זהר חדש מדרש רות ויקחו להם נשים מואביות]

א"ר רחומאי, כשבא אהוד ואמר, דבר אלקים לי אליך ויקם מעל הכסא. אמר לו הקב"ה, אתה קמת מכסאך בשביל כבודי, חיים, ממך יצא מי שישב על כסאי. שנאמר, וישב שלמה על כסא ה':

מלבי"ם והוא ישב – וכו' לבדו – ר"ל מובדל בפני עצמו, ואהוד בא והתקרב אליו ואמר דבר אלקים לי אליך ויקם – ובעודו טרוד בקימה וישלח אהוד וכו':

רד"ק המקרה – שם בפלס מחתה ולולי הרי"ש היה דגוש והוא מענין קר וחם כלומר עליה עשויה חלונות חלונות להכנס בהן הרוח לקרר ועומדים שם בימי הקיץ וכת"י בעליה בית קיטא:

(כא) וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת יַד שְׂמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ:

רלב"ג והנה בעת היותו קם מעל הכסא שלח אהוד את יד שמאלו ולקח החרב מעל ירך ימינו ותקע החרב בבטן עגלון והוא לא הרגיש בזה הענין כלל כי בהיותו טרוד לקום עשה זה אהוד עם שעשה זה בידו השמאלית ונכנס בבטנו גם יד החרב אשר שנכנס החרב:

(כב) וַיָּבֹא גַם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה:

מצודות ציון הנצב – הוא יד החרב שמעמיד אותה לעשות מלאכתה. הלהב – היא ברזל החרב, כי היא מברקת כלהב כשהיא מרוטה, כמו (נחום ג ג):  ולהב חרב.

 מלבי"ם כי לא שלף – בל יטנפו בגדיו.

 ויצא הפרשדונה – וע"י הסרחון טעו עבדיו שמסיך את רגליו, והמלה מורכבת פרש- שדונה [א.ה. מלשון הושלך- כמו 'שדוני':

(כג) וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרוֹנָה וַיִּסְגֹּר דַּלְתוֹת הָעַלִיָּה בַּעֲדוֹ וְנָעָל:

מלבי"ם ונעל – דלתות החדר הפנימי וע"י שלא היה איש בחיצון, חשבו שהמלך נעל הדלת

(ופירוש ונעל במנעול, והמסדרונה היינו אכסדרה שלפני הבית):

(כד) וְהוּא יָצָא וַעֲבָדָיו בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה:

מלבי"ם ועבדיו באו – אל הפרוזדור, אך מסיך – כמו מסך בציר"י, סוכך רגליו, וכן הוא במשנה כל המסיך רגליו טעון טבילה:

(כה) וַיָּחִילוּ עַד בֹּוֹשׁ וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ פֹתֵחַ דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה וַיִּקְחוּ אֶת הַמַּפְתֵּחַ וַיִּפְתָּחוּ וְהִנֵּה אֲדֹנֵיהֶם נֹפֵל אַרְצָה מֵת:

מלבי"ם ויחילו עד בוש – יש הבדל בין מתמהמה, בושש, אחר,

התמהמה הוא הפך החש, שהוא בלתי ממהר וזריז רק מתעכב,

והבושש הוא אם מתעכב יותר מן הראוי,

והמאחר הוא המאחר זמן קבוע.

 ובוש מנחי העי"ן משתתף עם בושש מן הכפולים, והנה תחלה המתינו עד התמהמהם, כי חשבו שמסיך את רגליו ודרך להתמהמה ולהתעכב, אבל אח"כ שהחלו עד בושש יותר משיעור הראוי ואז פתחו במפתח. אבל:

(כו) וְאֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם וְהוּא עָבַר אֶת הַפְּסִילִים וַיִּמָּלֵט הַשְּׂעִירָתָה:

מלבי"ם ואהוד נמלט – כבר עד התמהמהם – שהוא שיעור שיתמהמהו כשיעור הראוי ולא חשב שיתבוששו יותר משיעור הראוי, ומהר להמלט בעוד שיתמהמהו כשיעור הראוי:

(כז) וַיְהִי בְבוֹאוֹ וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָהָר וְהוּא לִפְנֵיהֶם:

מיד תקע בשופר כדי לנצל את התמהמהם ואת זאת שאין להם מלך לפני שימנו אחר באופן זמני ויתארגנו לנקום.

מצודות דוד בבואו – אל ארץ ישראל. ויתקע – לעשות סימן להאסף:

(כח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רִדְפוּ אַחֲרַי כִּי נָתַן ה' אֶת אֹיְבֵיכֶם אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו וַיִּלְכְּדוּ אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְמוֹאָב וְלֹא נָתְנוּ אִישׁ לַעֲבֹר:

עשו הפרדה בין ישראל למואב והרגו את כל המואבים ששם עגלון כנציבים בא"י.

מצודות דוד רדפו – רצה לומר, לכו במרוצה. כי נתן ה' – במה שהספיק בידו להמית את המלך. מעברות הירדן למואב – כי ארץ מואב היא מעבר הירדן המזרחי, ולכדו מקום מעבר הירדן, לבלי תת לעבור לארצם את אנשי מואב אשר היו בארץ ישראל למשול בה:

(כט) וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ כָּל שָׁמֵן וְכָל אִישׁ חָיִל וְלֹא נִמְלַט אִישׁ:

רלב"ג ואחר זה הכו כל הנמצא ממואב בארץ ישראל בערים ההם והיה מספר המואבים שהכו כעשרת אלפים איש. כל שמן וכל איש חיל – ר"ל כל עשיר וכל גבור חיל כי עגלון קבץ שם לפי הנראה היותר חזקים להיותם סמוכים לארץ ישראל כדי שישמרו הארץ שכבשום ויכבשו תמיד מהארץ שנשארה לישראל:

 מצודות דוד כל שמן – כי בארץ ישראל היו כל המובחרים שבהם. ולא נמלט – מאותן שהיו בארץ ישראל:

(ל) וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה:

מלבי"ם ותכנע מואב ביום ההוא – לא היתה התשועה כל ימיו רק ביום ההוא לבד

(כמ"ש דבורה בשירתה בימי שמגר חדלו ארחות) רק היה תשועה מועטת שלא יהיו עוד עבדים:

(לא) וְאַחֲרָיו הָיָה שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר וַיּושַׁע גַּם הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל:

מצודות ציון במלמד הבקר – הוא המקל שבראשו, תקועה כעין מחט הנקרא דרבן, ובו מלמד ומורה הבקר לחרישה:

 מלבי"ם ואחריו היה שמגר – כו' ויושע גם הוא – וכ"ז תשועה מועטת, באופן שבעת ההיא היה כצד הראשון שאמר בהקדמת הספר

(ב' י"ז) וגם אל שופטיהם לא שמעו שלכן לא כתיב בו וישפוט את ישראל

(כנ"ל ט"ו):

ספר לקוטי תורה – ספר שופטים

שמגר בן ענת הוא נשמת גרש"ם בן משה אותיות שמג"ר.

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות ש

[א] שמגר בן ענת דהכה שש מאות איש של פלשתים במלמד הבקר, הוא רב שמואל בר שילת דהוה מקרי דרדקי, והוא מעורר חניתו, ורב שמואל היה זהיר לעשות מלאכתו כתיקונו, כדאיתא בבבא בתרא פרק לא יחפור [כ"א א'] אספי ליה כתורא, וזה מלת מלמד הבקר לשון מלמד, שהיה מלמד אותם ומכה התלמידים כדי שילמדו, ואותן שש מאות רמז אל שית סדרי משנה, כי כל סדר כלול ממאה: