שופטים פרק ד

(א) וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וְאֵהוּד מֵת:

רד"ק ואהוד מת – למה זכר מיתת אהוד היה לו לזכור מיתת שמגר שהיה אחריו?

אלא נראה כי בימי שמגר לא נושעו ישראל תשועה שלמה ולא עצרם מלעשות הרע בעיני ה' ולא שקטה הארץ בימיו הלא תראה כי לא אמר אלא ויושע גם הוא את ישראל והנה כתוב בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות וגו':

מלבי"ם ויוסיפו לעשות הרע – זה היה עוד בחיי אהוד כנ"ל, אהוד מת – שכ"ז שחי הגין זכותו, וע"כ לא כתוב פה כמו למעלה וימת עתניאל ויוסיפו לעשות הרע (וכן לקמן ח' ל"ג, י' ו', י"א ט"ו), כי פה עשו הרע בחייו:

(ב) וַיִּמְכְּרֵם ה' בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם:

וימכרם- שמצד עצמם לא היו יכולין להם אלא שה' מכרם והסגירם.

חרושת– י"א שם של עיר חזקה ושלטת, וי"א מקום שבעלי אומניות מרוכזים שם. וברד"ק פי' מלשון חורשיער.

מלבי"ם וימכרם – תחלה היו ביד ארם וביד מואב, שלא היו מן הז' אומות, ועתה מכרם ביד מלך כנען ונתקיים מ"ש והיו לכם לצדים, והוא מלך תחלה בחצור שכבש יהושע ועתה יושב בחרושת הגוים בעיר מבצר, והוא שמר להם איבה מכבר:

 (ג) וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה:

מלבי"ם ויצעקו – בראשונים (ג' ט' ט"ו) כתוב ויזעקו ופה כתוב ויצעקו כי צעקה גדולה מזעקה.

וזה מפני ג' טעמים. א) כי תשע מאות רכב ברזל לו – ולא הי' להם תקוה לנצחו בטבע, ב) והוא לחץ – כו' בחזקה – ודרש ר' תנחומא בחרופין וגדופין, ג) שארך זמן השעבוד עשרים שנה:

(ד) וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא:

נקראה לפידות שכאשר רוה"ק שורה עליה היו פניה כלפידים.

אשת לפידות – שהיתה עושה פתילות למקדש, שהיה בעלה ברק [ויתכן שפירשה ממנו בגלל הנבואה. מע"ל] ע"ה ואמרה לו אעשה לך פתילות ותקחם לביהמ"ק שתזכה בכך. ונקראה לפידות ע"ש שעשתה הפתילות עבות כלפידים, ואמר לה הקב"ה את נתכוונת להרבות אורי אף אני ארבה אורך ביהודה וירושלים.

וי"מ שכיוון שיש להדליק המנורה בחצי לוג שמן זית בין בקיץ ובין בחורף שהלילות קצרים, והיתה מכוונית לעשות פתילות עבות יותר לחורף ע"מ שלא ישאר שמן מיותר, וזה היתה מעלתה שהתכוונה להרבות אורו של הקב"ה שיאירו הנרות יותר חזק בפתילות עבות.

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות ב

ברק הוא [נתגלגל ב]נר סבו של שאול בן קיש, ברק בעלה של דבורה עם הארץ היה, אמרה לו בא ואעשה פתילות ולך לבית המקדש, שבשבילם יהיה חלקך בין הכשרים, וזה היה גם כן כוונת נר, שהיה מדליק נרות במבואות האפילות כדי שיאירו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ולפי שלא עסקו בתורה לא נר ולא ברק, כי עם הארץ היה, זכותם זאת עמד להם, וגם באו בהורדוס, שכבה נרו של עולם, על כן מאחר שלא עסקו בתורה אז מתחלה, הרג הורדוס כל החכמים, כי עבד עם הארץ היה ובן עם הארץ היה שונאי תלמידי חכמים, ונתקן על כי האירו שניהם בפעם הראשונה בנרות, נתעסק באורו של עולם, ובנה בנין הורדוס כדאמרינן מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין [נאה] מימיו, כי היה יותר יפה משל שלמה:

ואחז"ל שהייתה מעלתה של דבורה כשל שרה אמנו, ועליה התנבא יעקב נפתלי איילה שלוחה הנותן אמרי שפר, שהייתה משבט נפתלי ונתנה אמרי שפר והיא שירת דבורה.

בעת ההיא- שאף שבאותו הדור היה פנחס מ"מ הייתה שופטה את ישראל ובזה הראה מעלתה.

רד"ק לפידות – אמרו שהוא ברק בן אבינועם וברק ולפיד[ות] קרובים בענין. ובמדרש נקראת אשת לפידות שהיתה עושה פתילות למקדש:

מלבי"ם ודבורה – אמר שהתקבצו עתה ארבעה הכנות לתשועתם. א) מ"ש למעלה שצעקו אל ה', ב) זכות דבורה שזכתה לנבואה (מה שלא זכו מושיעים הקודמים) והכנתה הטבעיית שהיתה אשת לפידות, שהיו מעשיה בזריזות והתלהבות כלפידים, ג) השתדלותה לתקן את העם שהיא שופטה אותם. (ומלת שופטה בינוני מהקל, וי"א שהוא פועל עבר שלם מהמרובע):

(ה) וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט:

תחת תומרתמרים היו לה ביריחו בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים, לפי תרגומו של יונתן יש ללמוד שאין מקרא זה כמשמעו, ואין אלו סימני מקום ישיבתה אלא למדנו שאשה עשירה היתה ומן מקומות האלו היתה פרנסתה והיא יושבת בעירה עטרות שמה:

תחת תומר – תמרים היו לה ביריחו וכרמים ברמה וזיתים בבקעת בית אל שהוא מקום שמן ועפר חיור בהר אפרים- בטור מלכא. אומר אני שמוכרין אותה ליוצרי חרס ויש פותרין עפר חיור שדה זרע כמו שדה הלבן:

וחז"ל אמרו שישבה תחת תומר משום צניעות שהיו באים אליה אנשים למשפט כדי שלא תעבור על איסור יחוד, שענפי הדקל גבוהים וצילו גלוי. ואע"פ שמותר להתיחד עם ב' אנשים כשרים מ"מ על בעלי הדין נאמר שיהיו בעיני השופט כרשעים קודם שנחרץ דינם.

והיה בזה מעלה שלא הלכה ממקום למקום לשפוט את ישראל אע"פ שבני שמואל נתגנו בכך ואחז"ל שעשו כן כדי להרבות שכר לסופריהם, אולם דבורה שהייתה אשה וכל כבודה בת מלך פנימה, ומוסיף הפסוק לומר שגם הייתה עשירה וא"צ להרבות שכר לסופריה.

כתב הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות ת

תמר היא דבורה, וסימנך: 'תחת תמר דבורה' חסר כתיב, ושם היתה יושבת לתקן מה שישבה בפתח עינים ויחשבה לזונה:

מלבי"ם והיא – ד) זכות ישראל, שתחת שיתר השופטים הוצרכו לסבב בין העם לשפוט אותם כמ"ש בשמואל וסבב בית אל וכו', הנה היא יושבת תחת תמר – שנקרא ע"ש תמר דבורה – (ותומר זה נמצא בין הרמה ובין בית אל), ויעלו אליה בני ישראל – מעצמם למשפט – וע"ז המליצו חז"ל מה תמרה אין לה כי אם לב אחד, כך היה אז לישראל לב אחד לאביהם שבשמים, וכן אמרו מה תמרה זו צילה מועט כך היו אז הת"ח מועטים, שאל"כ לא היו הולכים מקצה הארץ אל אשה למשפט:

(ו) וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן:

מהו 'הלא צוה'?- שציוה ביד משה כי החרם תחרימם.

ומשכת– שיש למשכם בדברים כיון שהיו יראים מסיסרא.

ואמרה מבני נפתלי וזבולון שאם הם יבואויבואו אחריהם כל השבטים כפי שקרה באמת, חוץ משבט ראובן.

ומדוע דוקא עשרת אלפים? שבסדום למדנו שא"א להציל בפחות מי' צדיקים, ושלמה אמר א' מאלף מצאתי וא"כ בתוך י' אלפים יש עשרה צדיקים לכה"פ.

מלבי"ם ותשלח – אחר ההכנה הזאת מזכות השופט והדור, ותאמר אליו – א) שידע שדבריה דברי נבואה, וז"ש הלא צוה ה'ב) צווי ה' היה שימשוך אליו אנשים להר תבור, ושיהיה מספרם עשרת אלפים, ושיהיו משבט זבולון ונפתלי, וחז"ל נתנו טעמים למה נבחרו אז ב' שבטים אלה:

(ז) וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא שַׂר צְבָא יָבִין וְאֶת רִכְבּוֹ וְאֶת הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ:

רד"ק ומשכתי – אמר כי ראו אצטגניני סיסרא שלא יצא באותה מלחמה כי מנוצח יהיה אם יצא והקב"ה משך לבו לצאת וזה הוא שאמר ומשכתי. וי"ת ואיתביב, ותרגום והגירם על ידי חרב ותבינון ע"י קטולין:

מצודות ציון המונו – הוא ענין עם רב, על שם שקול המייתם רבה:

(ח) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ:

אחז"ל ששני אנשים היו עיקר ועשו עצמם לטפל- והם אברהם וברק, שלא היה לו להקטין עצמו אלא לילך שהרי ה' שלחו.

מלבי"ם השאלות: איך אמר אם לא תלכי לא אלך אחר שדברה אליו בשם ה' והממרה פי נביא חייב מיתה, ומז"ש כי לא תהיה תפארתך וכו'?:

(ח) ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי – לא שהסתפק בנבואתה, ולא שהמרה את פיה שהממרה פי נביא חייב מיתה, רק אחר שהיה הציווי שימשוך אליו עשרת אלפים איש אמר שאם לא תלך עמו לא יאמינו לו העם ולמה ילך בחנם, ב) אחר שהודיעה לו שיפול בנס, חשב כי זכותו אינו מספיק לנס כזה רק אם תלך עמו שאז יהיה הנס בזכותה, וז"ש במדרש ר"י ור"נ, ר"י אומר אם תלכי עמי לקדש אלך עמך לחצור (זה כטעם הא' שתלך עמו לאסוף את העם מקדש), ור"נ אומר אם תלכי עמי לשירה אלך עמך למלחמה (זה כטעם הב' שרק בזכותה יושר השיר על הנס):

(ט) וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם בָּרָק קֶדְשָׁה:

[רמז שהיה בעלה – 'ברק קִדְשָה' נלע"ד]

מלבי"ם ותאמר הלך אלך עמך – ר"ל בין לקדש לאסוף העם, בין אל המלחמה, אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך – ר"ל שאם היית הולך בעצמך היה לך זה לכבוד ותפארת אם במה שהיו העם שומעים לקולך, אם במה שהיה סיסרא נופל בידך לא כן עתה ביד אשה ימכר ה' את סיסרא – ר"ל כל הענין יתיחס לאשה, אם תחלת מפלתו שקיבוץ העם יהי' ע"י דבורה, אם סוף מפלתו ע"י יעל, משא"כ אם היה שומע לדבריה והולך בעצמו היה נופל בידו:

(י) וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת זְבוּלֻן וְאֶת נַפְתָּלִי קֶדְשָׁה וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה:

הזעיק תחילה לזבולון היות ונפתלי היה שבטו, וכדי שלא יאמרו בני זבולון שמשוא פנים יש בדבר לכך הקדימם.

מלבי"ם ויעל ברגליו – בסבתו, (כמו ויברך ה' אותך לרגלי) לא בסבת דבורה, או כפשוטו שלא היה לו סוס ורכב נגד תשע מאות רכב ברזל.

 ותעל עמו – כמ"ש הלך אלך, לז"א תחלה ותקם ותלך לקדש וכאן אמר ותעל להר תבור:

(יא) וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ:

מצודות דוד נפרד מקין – פירש את עצמו משאר בני קין שישבו במדבר יהודה, כמו שנאמר בתחילת הספר (לעיל א טז). מבני חבב – על קין הוא חוזר. ויט אהלו – ועל שבא לומר שנס סיסרא אל אהל יעל אשת חבר הקיני, לכך הקדים לומר שחבר נפרד מקין ונטה אהלו פה:

מלבי"ם וחבר הקיני – הוא הוצעה למה שיבא שנתקיים כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא, והיה מאת ה' שחבר הקיני נפרד אז מיתר אחיו ששכנו במדבר יהודה (כנ"ל א') ונטה אהלו קרוב לקדש להיות מוכן ליום תשועה:

(יב) וַיַּגִּדוּ לְסִיסְרָא כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם הַר תָּבוֹר:

שאין זה מדרך עם משועבד לעלות ולהתבצר על הר גבוה. וחשש שכיוון שהם למעלה יש להם יתרון ולכן הלך לגייס עוד צבא מחרשת הגויים.

מצודות דוד כי עלה וגו' – ובזה הבין שרוצה להלחם, ולכך עלה להתגבר בהר:

(יג) וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כָּל רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל נַחַל קִישׁוֹן:

מנה הכתוב מספרם כיוון שנחל קישון היה ערב לים סוף כשנתבקש לפלוט המצרים, וערב לו פי אחד וחצי ואז פלט שש מאות רכב בחור, וכעת יקבל תשע מאות!

מלבי"ם ויזעק – לקיים מ"ש ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא ואת רכבו, נתן ה' בלבו. א) שהזעיק כל רכבו והמונו, הגם שהיה ראוי שיצא לקראת החלשים האלה במעט עם, ב) שנמשכו אל נחל קישון:

(יד) וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן ה' אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו:

אמרה לו קום שכיוון שראה את רכב סיסרא נתיירא, והיה צריך לעודדו.

זה היום- ולא מחר שמלאך יצא היום מאת ה' להצליחך!

ועוד שראתה אם סיסרא ע"פ אצטגנינות שבנה יצליח היום וזה שכתוב 'נשקפה בעד החלון' אולם ה' שידד המערכה ע"י ששינה מהלך הכוכבים וזש"כ משמים הכוכבים נלחמו עם סיסרא.

וירד ברק- מורה על בטחונו שירד אע"פ שעל ההר ישנה עדיפות, כיון שכך ציוה ה'. וחילותיו ירדו אחריו אע"פ שלא ציוה להם!

מלבי"ם קום כי זה היום – ולא תמתין על יום אחר כי כבר יצא ה' לפניך, וכבר התחיל להכות בו חללים:

(טו) וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו:

לפני חרב ברק-  שעוד לפני שהגיעה חרב ברק ראה את חרב המלאך מתנופפת מולו ונבהל וברח, וכיון שהמרכבה התנהלה בכבדות העדיף לרוץ ברגליו.

מלבי"ם ויהם ה' – וכו' לפני ברק – פירש מהרי"א שהממו לפני בוא ברק שהשמיע לאזנו קול רכב וסוס, והפחידו וכבר נס סיסרא:

(טז) וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד:

מלבי"ם וברק רדף – ר"ל לא לחם רק רדף אחרי הבורחים וכל המחנה נפלו חללים:

(יז) וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶך חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי:

נס ברגליורגלוהי דבר נש אינון ערבאין ליה…

מלבי"ם וסיסרא – הנה מהרי"א שאל פה איך עשתה יעל כדבר הרע הזה להרוג את סיסרא אחר ששלום בינו ובין בית בעלה ובא לביתה וזה נגד חוקי המדינות?

ואני אומר כפי שטתו, הנה השלום שבין יבין ובית חבר הי' שלום כולל עם בני קיני השוכנים במדבר יהודה שעז"א ובין בית חבר הקיני, ועתה שנפרד חבר מאת אחיו ונטה אהלו בין ב"י, אין עליו חיוב הברית של בני קיני, כי נפרד מהם. והטעם הב' כמ"ש מהרי"א שנס אל אהל יעל, והאשה פטורה מעניני המדיניות, והיא עשתה זאת לא בעלה.

אולם לא הוצרכנו לכ"ז אחרי היות בית חבר מבני ישראל, ואיך לא יריבו ריב עמם ואלהיהם:

(יח) וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה:

כיסתו בשמיכה עד מעל לראשו כדי שהרואה לא ידע שיש כאן מאן דהוא.

 (יט) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ:

רד"ק ותשקהו ותכסהו – חזרה וכסתו אחר שהשקתה אותו כדי שירדם ולא ירגיש ומה שהשקתו חלב להכבידו כדי שיהיה נרדם:

 (כ) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה אִם אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן:

התנבא ולא ידע מה התנבא- ואמרת אין– שבאמת כשיבוא אדם הוא יהיה בבחינת 'אין'…

מלבי"ם ואמר היש פה איש – ר"ל כי אין מן המוסר ליכנס לבית אשה כשאין איש שם, ובודאי ישאל היש איש מבני הבית ואמרת אין ואז לא יכנס איש זר הנה, ומלת עמוד מקור במקום ציווי:

 (כא) וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת:

קראה אשת חבר הקיני– לומר לך שבעלה נפרד מקין שהיה שופך דמים ולא החזיק בביתו כלי מלחמה אלא מקבת בלבד.

ועוד שלא רצתה לעבור על איסור לא יהיה כלי גבר על אשה.

 ברקתובצידעיה, ותחבה ברקתו ובארץ:

מלבי"ם ותתקע – ר"ל היא לקחה את המקבת ביד האחד ואת היתד ביד השני, אבל כי לא היה לה כח להלום במקבת על היתד, היה מעזר ה' שהיתד צנח בארץ מעצמו ע"י כובדו, ובקע ועבר, וע"י שהיה נרדם ע"י החלב ששתה ויעף ויגע עי"ז מת תיכף:

(כב) וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ:

הותירה היתד ברקתו שלא יתעורר ויתעודד. ועוד שיראה ברק שהיא הרגתו ולא התאבד.

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות י

[ה] יהודית היא יעל, היא חתכה ראש אויב, כי הנה גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, להתיש כחו נתכוונה לבא עליה אבל היא לא נהנתה, כי טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים, עכ"ז תקנה יהודית יותר, כי לא רצתה לשכב עמו וחתכה ראשו מקודם, והיא נתנה לו חלב כדי שירדם, וכן היא עשתה לו מאכל גבינה:

 (כג) וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם ויכנע – תיכף ביום ההוא – רק שאח"כ שב להלחם שנית אבל יד ישראל קשתה עליו עד שהכריתו אותו, באופן שנחו כל ימי דבורה כי עמדו בצדקתם כל ימי חייה, וכמ"ש למעלה (ב' י"ח) והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט:

(כד) וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן:

שלא הסתפקו בנפילתם אלא הכריתו אותם לגמרי. 

מצודות דוד ותלך וגו' – רצה לומר, בכל פעם יותר:

 

ספר מגלה עמוקות – אופן פה

רצה משה לעשות נקמה בסיסרא. – וסוד גדול בגלגול קי"ן והב"ל, שהם משה ויתרו. – וסוד ויתן את צפור"ה בתו למש"ה. ולמה השליכוה למים. – ותכסה בשמיכה. – וסוד דבורה וברק בן אבינועם. – וסוד אשת חבר כחבר. בסוד אפס לא יהיה תפארתך. – בסוד ויסר אופן מרכבותיו. – יועץ נעשה מלך, מלך נעשה שר צבא, ושלישים על כלו. – וסוד הגמרא שאמרו הדגים ואמת ה' לעולם, וסוד גדול ועמוק הוא. – מרכב"ה שלמ"ה, בגימטריא תרמ"ב, נוטריקון 'תשע 'מאות 'רכב 'ברזל:

אמרו רז"ל בפרק ערבי פסחים (דף קי"ח [ע"ב]) ואמת ה' לעולם (תהלים קיז ב), אמרו דגים שבים כשפרע הקב"ה לשר של ים מה שלקה ממנו במרכבות פרעה וחילו שהיו שש מאות רכב, אחר כך נתן לו לשר של ים תשע מאות רכב ברזל בימי סיסרא (שופטים ד יג), והוסיף לו שליש מלבר ונחל קישון היה ערב, ומבואר בפסוק ענין זה מה שכתוב אחר כך ושלישם על כלו (שמות יד [ז]), ר"ל שהקב"ה פרע לים שליש מלבר. וטעם הענין שנפרע באותו דור, רזא עילאה הוא ורזא דגלגולא שנתהפך האופן, בסוד ויסר את אופן מרכבותיו (שם שם שמות יד כה), יועץ נעשה מלך והמלך שר צבא, ונתקיימה באותו דור אש"ת חבר כחב"ר (שבועות ל' ע"ב), ז"ש (שופטים ד [כא]) ותקח יעל אשת חבר. וסוד זה מבואר במלת ותכסהו בשמיכה (שופטים ד' [יח]), חזרנו על כל התורה ולא מצינו עוד מלת שמיכה (ילקו"ש שופטים רמז מ"ד). אבל רזא דמלה נאמן רוח מכסה דבר (משלי יא יג), ומלת שמי"כה הוא בגימטריא צפר"ה שנתנה למש"ה (שמות ב כא), והוא סוד אל הבל ואל מנחתו שע"ה (בראשית ד ה), אחר שלוחיה היה שלוחים הרבה, והוא סוד אפס כי לא יהיה תפארתך על הדרך (שופטים ד' [ט]), כי אשת חבר כחבר. והמבין סוד זה, יבין למה יתרו נקרא חבר הקני נפרד מקין, ולכן אמר למה עזבתן האיש (שמות ב כ), הצדיק על עצמו דין שמים שחטא בזה בגלגולא קדמאה שהרג את הבל עבור התאומה יתירה (ב"ר פכ"ב ז'), שהיתה עתה בתו ועבר על דין אשת איש, מזה הטעם השליכו הרועים את בתו למים (שמו"ר פ"א ל"ב), כי הרועים היו סבורים שצפורה לא היה ראוי להיות בחלקו של הבל, רק בחלקו של קין, ולכן השליכוה למים שנתחייבה חנק כדין אשת איש (קידושין י"ד ע"א), אבל המסבב הסיבות סיבב באותו פרק שבא בעל אבידה בעצמו והציל אבידתו. וזה שאמר הכתוב ויקם ויושיען, וכתיב התם בשדה מצאה ואין מושיע לה (דברים כ"ב [כב כז]), ובקין אתמר (בראשית ד ח) ויהי בהיותם בשדה ויקם קין ויהרגהו, לכן אמר קראן לו ויאכל לחם, ליתן לו אבידתו מה שלקח ממנו תחלה, ויתן לו את צפו"רה בתו למש"ה, בתו דייקא שנתהפכה עתה להיות בתו, והמבין דבר זה יצדיק דין שמים ויסכים עם דגים שבים שעשו ישראל כמצולה שאין בו דגים (ברכות ט' ע"ב), ושבחוהו כל האמים ויראו בעיניהם כי גבר עלינו חסדו, במלת גבר הן הן תלת גלגולין שבאים מג' אבות העולם כמ"ש לעיל, ואז יאמרו אמת ה' לעולם. על זה אמר משה ואתחנן אל ה', שראה ברוח הקודש שבימי סיסרא ישלם גמול ה' לאויביו, ז"ש בעת ההיא לאמר, רמז על אותו פסוק (שופטים ד ד) והיא שפטה את ישראל בעת ההיא, וכתיב ההוא, שהיא היתה אחת משבע נביאות שעמדו לישראל (מגילה י"ד ע"א) לקביל ז' דרגין דקדושה, ודבורה היא לקביל דרגא דמשה שהוא תפארת, לכן אמרה אפס כי לא יהיה תפארתך על הדרך (שופטים שם), לכן כתיב ההוא, שהיא היתה לקביל דרגא דמשה. ועל זה התפלל משה למהר ולהחיש ולראות נקמה בשונאיו, ז"ש מאחר שאתה החלות להראות בשעת קריעת ים סוף את גדלך, כמ"ש (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה, ואת ידך החזקה, כמ"ש ימינך ה' תרעץ אויב (שמות ט"ו [טו ו]), אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשך, שבפעם אחת יצאו מכולם נשמותיהם כמו שנאמר (שם שם שמות טו י) נשפת ברוחך, שבכח אחד שיצא מפיו, יצא מכולם נשמותיהם, וכן בסנחרב, וכן לעתיד בגוג ומגוג. וזה נרמז כמעשך בימי סנחרב, גבורתיך בימי גוג ומגוג, לכן אמר יעשה בלשון עתיד. ועל זה ביקש מאחר שהחלות להראות לי נקמה בפרעה וחילו ועדיין לא שלמת, אעברה נא, ובמלת אעבר"ה בהיפך אתוון נרמז שם ענין הערב"ות, שנתן הקב"ה נחל קדומים, שנעשה הנחל קישון ערב בדבר, ורצה משה לאמת הערבות וליתן לשר של ים מה שנתחייב לו, הפוך אעבר"ה תמצא תמן ערב, אעבר"ה נא רוצה אני לשלם עתה הערבות, ועל ידי יתקיים תשלומין של ערבות מאחר שהחלות להראות לי, ומלת להראו"ת בגימטריא תרמ"ב, שהוא סוד מרכב"ה שלמ"ה, ומאחר שהחלות להראות לי מרכבה שלמה דאיתמר תמן ויסר את אופן מרכבותיו, לא אמר אופני מרכבותיו, אבל אמר אופן בלשון יחיד, שבאותו אופן תלוין כל המרכבות, והוא תרמ"ב חשבון מרכב"ה שלמ"ה של סיטרא אחרא, במלת תרמ"ב נוטריקון ת"שע מ"אות ר"כב ב"חור שנפרע בימי סיסרא. השיב הקב"ה רב לך, אותו ניצוץ של ברק הוא שלך, ולכן נקרא בן אבינועם שהוא היה עניו מן נביאים של ישראל שתיקן לישראל ויהי נועם (תהלים צ יז, עיין ב"ב י"ד ע"ב), וגרם לנו לחזות בנועם ה', לכן אל תוסף דבר:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שופטים פרק כא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב