שופטים פרק ו

<![if !supportLists]>(א)    <![endif]>וַיַּעֲשֹוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים:

רש"י ויעשו הרע – עד כאן נאמר 'ויוסיפו', שהיה נצבר חטא על חטא, אבל בשירה זו נמחל להם כל אשר עשו, ועכשיו מתחילין לחטוא.

 

(ב) וַתָּעָז יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשֹוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת:

מלבי"ם ותעז יד מדין – בכל פעם יותר עד שהוכרחו לעשות את המנהרות – וכו' מערות שהאור בוקע דרך נקב קטן, וי"מ אבוקות שעשו על ההרים להדליק כשבא האויב למען יצילו את אשר להם וכמ"ש (ר"ה פ"ב) בראשונה היו משיאין משואות:

 

(ג) וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו:

מלבי"ם – ועלו עליו היינו על הזריעה, וכן
 

(ד) וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר:

מלבי"ם – ויחנו עליהם  על העם עצמם, ומפרש ע"י שעלו על הזריעה וישחיתו את יבול הארץ.   וע"י שחנו עליהם ולא ישאירו מחיה וכו'.
רד"ק וישחיתו את יבול הארץ – התבואות שהיו בעשב קודם שיגמר בשולם וכן אילנות הכל היו כורתים ומפילים ולא היו משאירים מחיה:  ושה ושור וחמור – היו לוקחים ונוהגים להם:

 

(ה) כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ:

מלבי"ם כי הם ומקניהם יעלו על הזריעה ואהליהם יבאו על העם עצמם, ולשניהם בין להם בין לגמליהם אין מספרכי עקר ביאתם היה לשחתה.


 (ו) וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה': (ז) וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' עַל אֹדוֹת מִדְיָן:

מלבי"ם ויהי כי זעקו על אודות מדין – לא זעקו על חטאתיהם, רק מתרעמים על הרעה,

ולא הכירו כי בא העונש בסבת החטא לכן שלח נביא להוכיחם:

 (ח) וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים:

רד"ק איש נביא – מפרש בסדר עולם זה פנחס ולהוכיחם בא ולהודיעם כי מפני חטאתם קרה להם מה שקרה:

מלבי"ם איש נביא יען שאח"כ שלח מלאך קרא לזה איש, כה אמר ה', ידיכם עשו לכם את הרע, ומפרש, 

א) אנכי העליתי אתכם ממצרים באותות ומופתים שעי"ז היה לכם להכיר גדלי ויכלתי ולירא יראת הרוממות, 

ב) ואוציא אתכם מבית עבדים. והיה לכם להכיר טובה, וגם לדעת כי עבדי אתם:

 

(ט) וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם וַאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם:

מלבי"ם ג) ואציל אתכם – והיה לכם לדעת כי עדיין אתם צריכים לי,

ד) ואגרש אותם מפניכם – וא"כ לא היה לכם לעשות כמעשיהם אחר שבעבור זה נגרשו מפניכם, ובכ"ז ולא שמעתם בקולי:

 

(י) וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי:

מצודות דוד ולא שמעתם בקולי – כאומר: בעבור זה באה הרעה עליכם:

 

(יא) וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה' וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן:

רד"ק נתעכב שם תחת האלה עד שיפנה אליו גדעון וכאשר לא פנה אליו נראה אליו ויאמר לו ה' עמך.

 ומדוע המלאך נתעכב שם ולא נראה אליו בתחילת בואו?

א. משל שהקדוש ברוך הוא נמצא להם לישראל בכל עת אם יפנו אליו ויקראוהו באמת, ולכך ציפה שיפנה אליו גדעון.

ב. ובדרש נתעכב שם עד שמצא לו זכות ואחר כן נראה לו. אמרו יואש אביו היה חובט חטים אמר לו גדעון: אבי זקן אתה, הכנס לביתך ואני אהיה חובט, שאם יבאו המדינים אין בך כח לנוס אמר המלאך קיימת מצות כבוד אב וראוי אתה שיגאלו בני על ידיך מיד וירא אליו מלאך ה' וגו'                      חובט חטים – הדישה בבהמות וחביטה במקל.

מלבי"ם ויבא מלאך ה' אחר שהוכיחם הנביא בא מלאך ה' להושיעם,  כמו שאמר בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם.
אשר ליואש רצה לומר האלה שהיתה ליואש,  ויש לומר עפרה אשר ליואש כי היה עוד עפרה בגבול בנימין (יהושע יח כג(,

וגדעון בנו – השפע האלהית לא תחול רק על המזומנים לה,

והמזומן לה במקצת תחול עליו ברכת ה' בשיעור רב. והנה היה צריך פה,
א זכות קצת,  שע"י יסייעו לו לזכותו הרבה כענין הבא לטהר,
ב) גבורה, בענין שתחול עליו רוח ה' כח וגבורה למלחמה,

וגדעון נמצא לו זכות כבוד אב,  שעל זה אמר וגדעון בנו חבט,

 גם גבורה בשהיה מכין א"ע להניס מפני מדין שלפ"ז הרגיש בעצמו גבורה למלחמה.
<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

(יב) וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל:

מלבי"ם וירא אליובכח הזה התראה המלאך אליו והודיעו כי ה' עמו

ושהוא גבור החיל כי ישפיע עליו זכות וקדושה וגם גבורה בשפע רב.


 (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן:

רש"י ויש ה' עמנו – ואם יש ה' עמנו, למה מצאתנו וגו'. אשר ספרו לנו אבותינו – פסח היה, אמר לו: אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר בצאת ישראל ממצרים, 'ועתה נטשנו', אם צדיקים היו אבותינו, יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו, כשם שעשה להם נפלאותיו חנם כן יעשה לנו, ואיה כל נפלאותיו:

מלבי"ם ויש ה' עמנוגדעון חשב שסבת הרעה שבא עליהם היא הסתרת פנים, שעזבם תחת המקרה, כמו שאמר ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, וזה שאמר אם יש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת שזה מורה כאילו הכל במקרה.
ואיה כל נפלאותיו הלא בעת השגיח עלינו עשה נפלאות למעלה מדרך הטבע.

אשר ספרו לנו אבותינוכי עתה אותותינו לא ראינו, ואיה נפלאות אלה זה מורה שעזב אותנו, ואם תאמר שזה מפני רוע מעשינו הלא ממצרים העלנו ה'  שאז ג"כ היינו משוקעים בטומאת מצרים, ואם אז העלנו אף שעדיין לא היינו עמו ואיך עתה שכבר בחר אותנו לעם נטשנו ה' ויתננו בכף מדין, וזה מורה שאינו משגיח עלינו.
<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

(יד) וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ:

א. אמר הק"בה חייך כך למדת סניגוריא על בני כדאי אתה שאדבר עמך מיד ויפן אליו ה' ויאמר לך בכחך זה בכח זכות שלמדת סניגוריא על בני:

השמטות הזהר דף רנד/ב

אמר רבי יהושע מה ראה נח שלא בקש רחמים על דורו אמר בלבו אולי לא אמלט דכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה כלומר לפי הדור ולפיכך לא ביקש רחמים עליהם אמר רבי אלעזר אפילו הכיר הוה ליה למבעי רחמי על עלמא בגין דניחא ליה לקב"ה מאן דיימר טבא על בנוי מנא לן מגדעון בר יואש דלא הוה זכאי ולא בר זכאי ומשום דאמר טיבותא על ישראל אמר ליה קב"ה לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין. מהו בכחך זה טיבותא דאמרת על בני.

ספר מסילת ישרים פרק יט – בביאור חלקי החסידות

וכבר אז"ל (יומא ע"ז): על הפסוק "ואני באתי בדבריך" שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו'):

"לך בכחך זה", לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו, והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י"א): שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דריב"ל ולא אשתעי אליהו בהדיה, הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם, והנה כבר בארנו חלקי החסידות הראשיים ופרטיהם מסורים לכל שכל ולכל לב טהור להתנהג בהם בדרך הישר לפי השרשים האלה כל דבר בעתו:

מלבי"ם ויפן אליו ה'עד עתה דבר עמו המלאך, ועתה פנה ה' אליו בדבור נבואיי (שהמלאך הוא אמצעי אליו ויקדים להתראות טרם יגלה דבר ה' כמו שהיה בהיות יהושע ביריחו).

ב. מלבי"ם ויאמר לך בכחך זה – כיון על הכח הנמצא בו לגבורה, כמ"ש להניס מפני מדין, שהוריק ה' על כח זה שפע רב עד שיספיק להושיע את ישראל.

ג. אחרי שראה שטוען בעד סור ההשגחה מישראל זה אות שדבר זה סוער בלבבו,

והוא מוכן לתשועתם:

[ולא ביקש על ישועתו הפרטית אלא כמנהיגי ישראל הדורשים בעד הכלל]

ד. האריז"ל בלקוטי תורה – ספר שופטים לך בכחך, ארז"ל שקול ירובעל בדורו כמשה בדורו כי היה בו ניצוץ משה וזהו לך בכחך [ר"ל כח משה שבך]:

 

 

 (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי:

מלבי"ם במה אושיע את ישראל – הנה חשב תחלה כי תהיה התשועה ע"י אמצעיים טבעיים אחר שהיה הצווי ע"י המלאך שזה מורה על מלחמה באמצעות הטבע כמ"ש הנה אנכי שולח מלאך לפניך וכמש"ש,

ואמר מה יהיו האמצעיים לזה, אם רוב עַם- הנה אלפי הדל במנשה – ואם שישמעו ישראל לקולי, אנכי הצעיר בבית אבי:

רד"ק בי אדוני במה אושיע – לשון חול הוא כי עדיין לא ידע גדעון כי מלאך ה' הוא.

 

(טז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד:

מלבי"ם ויאמר אליו ה' כי אהיה עמךותהיה התשועה נסיית לא ברוב חיל רק תכה את מדין כאילו הוא איש אחד.
רד"ק כי אהיה עמך – אמר לו בשם ה' כי אהיה עמך לפיכך אמר לו גדעון אם כן שנביא אלהים אתה ובשליחותו אתה בא תעשה לי אות שאתה מדבר עמי בשם ה' והאות שעשה לו הוא האש שעלה מן הצור.

 

(יז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי:

מצודות דוד אות – איזה מופת ופלא לדעת אשר אתה מלאך ה' מדבר עמי, כי לא היה רגיל בנבואה וחשב פן אין זה נבואה:

מלבי"ם יז) האות היה צריך על שיקיים הבטחתו להושיעם לא על שהוא מדבר עמו, שע"ז אין צריך אות, ואיך היה לו אות ע"י שהביא מנחה?:
ויאמר אליו אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי אות שאתה מדבר עמי
יש לומר בזה שני ענינים:
א) אחר שנסתפק אם היה הדבור מה' בעצמו בלא אמצעי שזה מורה על תשועה נסיית שאין צריך עמה עם רב וחיל, כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט.
או אם היה הדבר באמצעות המלאך, שאז גם התשועה תהיה באמצעותו, שזה מורה על תשועה ע"י אמצעים טבעיים ע"י רב עם ומלחמה, וזה שאמר אם נא מצאתי חן בעיניך, שזה שילך ה' בעצמו בקרבם בלא אמצעי מורה על מציאות חן, כמו שאמר אם מצאתי חן בעיניך ילך נא ה' בקרבנו, ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך הלא בלכתך עמנו.  

א"כ אבקש אות ע"ז שאדע שאתה מדבר עמי בלא אמצעי, (כי יש מלאך שהוא רק אמצעי שליח מאת ה', ויש שבו תתלבש ההופעה העליונה בעצמה) והאות הזה יהיה ע"י המנחה,

שאם הוא רק שליח במלאכות ה' ואין אדוניו אתו, לא יקח עולה ומנחה, כי זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו,

וכמו שאמר מלאך ה' אל מנוח: ואם תעשה עולה לה' תעלנה, ואז או ימנע לקחתה,

או יאכלנה כמו שעשו מלאכי אברהם, אבל לא יניח אותו להקריב לו קרבן, ואם יקח מידו קרבן זה האות והמופת שה' שוכן בקרבו.
ומענין השני שאף שידע גדעון שה' בעצמו מדבר עמו, בקש אות מצד אחר,

כי יש הבדל בין דבור הבא מאת ה' אל הנביא בתורת שליחות, ובין דבור הבא מאת ה' אל היחידים, שהיעודים שבאו ע"י נביא לטובה לא יחזור בהם ה' בשום אופן, אף אם ישתנה ענין העם וירעו מעשיהם, כמו שאמר הנביא אשר ידבר בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה',

אולם היעודים הטובים שבאו אל היחידים שלא בתורת שליחות יצוייר שישתנו לרעה אם ירע המקבל הטוב מעשהו.
וכמו שאמר הרמב"ם:  אולם גם בדבר ה' אל היחידים אם בא עם הדבור איזה אות או מופת לא ישתנה בשום אופן, וזה היה ענין האות שבא בברית בין הבתרים וכדומה שלא ישונה הדבר עוד.  

וכמו שאמר הרמב"ן בכ"מ:  וזה שאמר ועשית לי אות שאתה מדבר עמי.  רצה לומר אחר שאתה מדבר עמי לבדי, ואינני שליח אל העם, ובזה יצוייר שישתנה הדבר מפני רוע המעשים, וכמו שאמר שירא יעקב שמא יגרום החטא (ברכות דף ד) 

ולכן אני מבקש אות שבזה יוכרח הדבר לבא בכל אופן,

והאות היה ע"י שקבל מאתו המנחה בדרך פלא ובאש, וזה שאמר אל נא תמוש מזה וכו'.
<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

(יח) אַל נָא תָמֻשׁ מִזֶּה עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ וְהוֹצֵאתִי אֶת מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ: (יט) וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ:

רש"י קמח מצות – למדנו שפסח היה, יום תנופת העומר, לכך נאמר 'והנה צליל לחם שעורים מתהפך וגו'. והמרק – והרוטב:

מלבי"ם וגדעון בא ויעש גדי עזים וכו' – אחר שבארנו לפי' הראשון שגדעון הסתפק אם יקבלנה בדרך עולה לה', או יאכלנה כמו שעשו מלאכי אברהם. 

לכן הכין גדי עזים שראוי בין להעלאה בין לאכילה וכן הכין מרק בפרור ובשר בסל שראוי להעלאה ולאכילה, ויוצא אליו אל תחת האלה לראות מה יעשה בו.
<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

(כ) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים קַח אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל הַסֶּלַע הַלָּז וְאֶת הַמָּרַק שְׁפוֹךְ וַיַּעַשׂ כֵּן: (כא) וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ ה' אֶת קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן הַצּוּר וַתֹּאכַל אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וּמַלְאַךְ ה' הָלַךְ מֵעֵינָיו:

מלבי"ם כ-כא) למה תחלה קורא אותו בשם מלאך אלהים ואח"כ בשם מלאך ה'?
ויאמר אליו מלאך האלהים וכו' וישלח מלאך ה' את קצה המשענת
כבר בארנו שהמלאך לא אפשר שיקח קרבן, כי זובח לאלהים יחרם, רק אם ה' שוכן בו והקרבן לה' לבדו. 

ולכן באמירה והצווי היה ע"י מלאך אמצעי, אבל עת שלח קצה המשענת לקבל הקרבן, היה בהכרח ה' בעצמו שוכן בו ומקבל הקרבן, ולכן בזה לא קראו מלאך אלהים כי זובח לאלהים יחרם, רק מלאך ה'.
<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

(כב) וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים:

עתה אחר שראה המופת עם האש אמר אהה ה' – רצה לומר, אתה ה', מילל אני כי לבי יפחד על אשר ראיתי מלאך, פניו מול פני:

מלבי"ם וירא גדעון כי מלאך ה' הואאז ידע שאינו מלאך אלהים שזה מורה על מלאך שליח שאין ה' אתו, כי שם אלהים יבא גם על המלאך, רק שהוא מלאך ה' שזה מורה שה' שוכן בו.

ויאמר גדעון אהה ה' אלהים כי על כן ראיתי וכו' – רצה לומר כי לא יראני האדם וחי, שא"א שישיג האדם לראות ה' בעודו כלוא בגויה רק לפני מותו.

וכמו שאמר (בספרא ויקרא פרשה א) בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים את השכינה, שנאמר כי לי תכרע כל ברך, ובזה חשב שימות.

וגם לפי פירוש המפרשים שהיה מסופק אם הוא נביא או מלאך, עלה במחשבתו שא"א שהאדם יראה מלאך שעצמותו הוא רוחני מובדל מחמר ואיך יראהו האדם מוגשם בחומר,

רק לפני מותו, שאז יש לו דמיון אל המלאך שהנפש הרוחנית מוכנת אז להתפשט מן הגולם כמו שהמלאך המתראה בגולם מוכן להפשיטו תיכף ואז הדומה יראה את הדומה.
וזה שאמר אהה כי על כן ראיתי רצה לומר על השוי הזה שביני ובין המלאך עתה שגם נפשי מוכנת לצאת ממכלא הגשם על כן ראיתי אלהים פנים אל פנים, כי הפנים דומים במקריהם מצד זה, ולכן חשב שמעותד למות.
(
וביחוד יש לומר שגדעון וכן מנוח התיראו מצד שראוהו ברגע שנעלם מעיניהם שברגע זו שפושט גולמו א"א להחי לראותו, שעל זה אמר אליהואם תראה אותי לוקח מאתך,

וזה שאמר וירא גדעון כי מלאך ה' הוא כי ראהו בעצמותו כמו שהוא מלאך, (כי עד עתה נראה לפניו כתבנית איש) ולכן התירא.
<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

 (כג) וַיֹּאמֶר לוֹ ה' שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת:

מלבי"ם ויאמר לו ה' שלום לךהשלום הוא הפך המות שסבתו הוא פירוד והתנגדות היסודות, וכשיש שלום במוסדי הגויה ובין הגוף והנפש אין אסון, כמו שאמר הנני נותן לו את בריתי שלום,

והשלום הזה היה ג"כ סבת ראייתו המלאך שלא עצר החומר בעד הנפש להשיג,

ולכן אל תירא, לא תמות לא מיתת הגוף ולא מיתת הנפש כי נמחלו עונותיך,

כמו שאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.
<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

(כד) וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעַפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי:

מלבי"ם ויבן שם מזבח – אחרי ראה שנעשה מופת במקום הזה ויקרא לו ה' שלום, לפי הפשט פי' שה' קרא לו שלום. שאחר שבני עירו היו עובדי ע"ז, והיה מתירא שיפריעו מעשיו כמו שהרסו את המזבח השני שנבנה אח"ז על המזבח הזה כמ"ש אח"ז, מזבח הזה קרא ה' לו שלום שלא הרסוהו בני העיר והוא עוד עד היום בעפרת קיים לזכר הנס. והמפרש פי' שגדעון קרא למזבח ה' שלום. רצה לומר ה' ישפות שלום לנו, ורצה לומר שהכיר שה' הוא שלום העולמות כולנה, הוא החוט החורז כל חלקי המציאות ומחברן ומעמידם,

וכמו שאמר בפי' ישעי' (מה ז') בפעושה שלום, ונקרא מטעם זה מלך שהשלום שלו.
וחז"ל אמרו בזה (שבת ד' יב): הכא שם גופיה אקרי שלום, ויש בו אצלי ענין מושכל בארתיו במק"א.

 

(כה) וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ ה' קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת:

רלב"ג ידמה שיהיה הרצון באמרו פר השור אשר לאביך כי לאביו היה שור גדול והשתדלו להקצות הפר שיוליד השור ההוא תחלה לע"ג מלידה ומבטן ומהריון כדי שיהיה יפה וגדול כשור שהולידו, ויהיה מקודש לע"ג מיום היותו. וכן הקצו גם כן זה הפר השני שהוליד השור ההוא והנה היו מוקצים ז' שנים וזה יורה כי זה הטעות היה מעת התחלת השעבוד כי ז' שנים היו תחת יד מדין כשקרה זה.

מלבי"ם כה-כו) לא באר מה יעשה בפר הראשון שהלא לא צוהו להקריב רק את פר השני, ומ"ש ובנית על ראש המעוז במערכה אין לו פי' כלל, וכי בונה על המערכה והלא עורך המערכה על מזבח הבנוי לא בהפך?
ויהי בלילה ההואהנה ביום בנה את המזבח, ולא נזכר שהקריב עליו קרבן כי היה ירא להקריב ביום מפני אנשי העיר ובלילה רצה להקריב כמו שאמר (פסוק כז) ויהי כאשר ירא וכו' ויעש לילה וכאשר פנה במחשבתו, מה יקריב איל או כבש או גדי,

א"ל ה קח את פר השור אשר לאביך, רצה לומר אותו תקריב ולכך לא באר לו שיקריבנו, כי הוא מענה על ספיקו מה יקריב, השיב את השור אשר לאביך תקריב,

עוד הוסיף וצוהו דבר חדש, שיקח פר השני שבע שנים, הפר השני היה של בני העיר לא של אביו והיה מתפטם שבע שנים,

שבעת החלו מדין למשול על ישראל נדרו להקריב פר הזה לע"ז עת יושעו ממדין, ופטמוהו משך זמן ממשלת מדין שהיה שבע שנים, ובאר לו מה יעשה בפר השני,

צוהו שאחר שיקריב הפר הראשון על המזבח, יהרס את מזבח הבעל ויכרות את האשרה שעליו.


כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות פ

[א] פרו דגדעון, דצוה לו הקב"ה קח [את] פר השור אשר לאביך, אם נאמר פר למה נאמר שור, וגם קשה למה בה' הידיעה, וגם אמרו רבותינו ז"ל שמונה עבירות עשה באות פר וכולם הוראת שעה היתה במצות הקב"ה ומאי טעם יש בדבר, והענין כך דגדעון אתא ממנשה הבכור דיוסף, דנולד מאסנת בת שכם בן חמור, ונתגלגל שכם בן חמור בשור זה לתיקונו, ועתה בא גדעון דהוה מבני יוסף ותיקון עווית דהוה בהם בהיותם באים מאסנת, וזה שהיה מתמיה הנה אלפ"י הדל במנשה מלשון שגר אלפי"ך, והאיך נתחלף חמור בשור כי השור כשר לזבח, ואנכי הצעיר בבית אבי ומוטל עלי לתקן כל משפחתי:

 

 (כו) וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת:

רלב"ג על ראש המעוז הזה – הוא הסלע שהניח עליו הבשר והמצות:

 במערכה – ר"ל במקום המסודר בו שיוכל להבנות בו מזבח. וצוה שיקריב בו הפר ההוא לאל ויעלהו עולה בעצי האשרה וכל זה היה הוראת שעה כמו שארז"ל כי זה נעשה בזר ובחוץ ובלילה ובעצי האשרה והנה עשה מהמוקצה לע"ג קרבן לש"י כי יראה שבעשותו בהפך האמונה שגדל בה תשלם לו ההצלה וההצלחה והיתה הכונה להוסיף בגדעון אמונה בש"י:

ולע"ד נרמז בתורה 'ואת אשיריהם ת-גדעון' שגדע גדעון האשירה.

מלבי"ם ובנית מזבחשמן האבנים של מזבח הבעל שנהרס יבנה מזבח לה', על ראש המעוז הזה במערכה, צוהו שיבנה המזבח השני על המזבח הראשון שבנה על הצור, בענין שיבנה מזבח על גבי מזבח, ועל זה אמר על ראש המעוז, שרצה לומר שמזבח הראשון עז וחזק לבנות עליו, ושיהיה המזבח השני על המערכה ששם העלה הפר הראשון,

ולקחת את הפר השני והעלית עולה בעצי האשרה, בענין שאבני מזבח של ע"ז היו לה' ועצי האשרה לעצים והפר לעולה,

להורות כי ה' הוא יפדם ממדין וגם שימסור נפשו לקדש ש"ש ולהראות שאין ממש בע"ז.  ואמרו חז"ל:  ז' דברים הותרו באותו לילה.

 

(כז) וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מֵעֲבָדָיו וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשֹוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה:

רלב"ג ולפי שזה הענין לא היה יכול גדעון לעשותו הוא לבד ויקרא י' אנשים מעבדיו יעזרוהו בזה עם שזה היה קדוש השם והיה מן הראוי שיהיה בפרהסיא, מ"מ הפרהסיא המינימלית היא י' אנשים. ולולי יראתו את בית אביו ואת אנשי העיר שימנעו אותו מעשות זה היה עושה זה ביום להוסיף בזה פרסום:

מלבי"ם ויקח גדעון עשרה אנשיםכי היה צריך להקריב הפר הא' ואח"כ לבנות מזבח על המערכה ואם היה עושה לבדו היה מתארך עד היום לקח אנשים לעזרו, ומפרש כי היה מתירא מעשות יומם.
<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

 (כח) וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו כֹּרָתָה וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי:

רד"ק ואת הפר השני – ואת הפר הראשון לא מצאנו שעשה ממנו דבר אם כן למה צוהו לקחתו? אמר כדי לגזלו מהם שלא יהיו מקריבין אותו לע"ג:

מלבי"ם והנה נתץ – יש הבדל בין הריסה לנתיצה ההורס יפרק הבנין [וכך ציוהו ה' לעיל פס' כה], והנותץ שובר כל אבן לשברים,

ובאמת לא נתץ רק הרס כמ"ש והרסת את מזבח הבעל כי לקח האבנים בשלמות ובנאם לה', רק הם שלא ידעו שבנה מזבח מן האבנים האלה חשבו שנתץ ושבר.

ואת הפר הועלהמלת את כמו עם, רצה לומר האשרה עם הפר הועלה על המזבח הבנוי, (ובלי ספק הרסו אנשי העיר את מזבח הבנוי רק שהמזבח התחתון לא יכלו להרסו ולכן קראו מעוז.  והיה בהשגחת ה' שקרא לו שלום כנ"ל).
<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

 (כט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּדְרְשׁוּ וַיְבַקְשׁוּ וַיֹּאמְרוּ גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה: (ל) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל יוֹאָשׁ הוֹצֵא אֶת בִּנְךָ וְיָמֹת כִּי נָתַץ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל וְכִי כָרַת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו: (לא) וַיֹּאמֶר יוֹאָשׁ לְכֹל אֲשֶׁר עָמְדוּ עָלָיו הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל אִם אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ יוּמַת עַד הַבֹּקֶר אִם אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ:

מלבי"ם שאלות: מה הכפל האתם תריבון, אם אתם תושיעון, ואיך אמר אשר יריב לו יומת עד הבקר, מי ימיתהו, והלא העם כולו מקנאים קנאת הבעל ומוכנים לריב בעדו?:

ויאמר יואש – אמר להם ממ"נ, אם תחשבו שיש יכולת ביד הבעל לנקום על כבודו רק שאינו רוצה לריב, א"כ האתם תריבון לבעל – כיון שאינו רב ריבו בעצמו?

וגם זה שקר כי אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ את מזבחו!

ואם תחשבו כי רוצה לריב רק שאין לו יכולת ע"ז א"כ האתם תושיעון אותו – אחר שאין לו תשועה בעצמו, כי אז הלא איש אשר ירב לו יומת עד הבקר – למה המתין כל הלילה והחריש לו ואם היה יכולת בידו היה ראוי שימית את גדעון עד הבקר והרי גדעון חי, הרי אין לו יכולת!

בודאי היה רב ריבו ולא היה מחריש ע"ז, רק שאינו אלהים ואין לו כח, ואין בו ממש:

 

(לב) וַיִּקְרָא לוֹ בַיּוֹם הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ:

מלבי"ם ויקרא לו – למען ידעו מזה שהבעל הבל הוא.

בזה נתקיים הכוונה העליונה להרחיקם ע"י המעשה הזה מע"ז, וזה היה הכנה אל התשועה אשר הבטיח, שא"א שיוושעו בעודם מאמינים בבעל:

 

(לג) וְכָל מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו וַיַּעַבְרוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל: (לד) וְרוּחַ ה' לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִּזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו:

מלבי"ם ורוח ה' – הוא רוח גבורה כמ"ש המורה, המדרגה הראשונה מהנבואה שיחול רוח האלהים על איש אחד להציל גוי כולו,

ויתקע בשופר – לסימן שיתקבצו למלחמה, ויזעק אביעזר – משפחתו ועירו:

 

(לה) וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל מְנַשֶּׁה וַיִּזָּעֵק גַּם הוּא אַחֲרָיו וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם: (לו) וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים אִם יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:

ספר אמונות ודעות – נספח – פרק ב

וכמצאנו לאמרו, ובחנוני נא בזאת. אחר אמרו לא תנסו את יי. הפרש, והוא שהבחינה על שני פנים, אחד מהם יכולת הבורא היוכל על הדבר אם לא, וזה הוא האסור כאשר אמר (תהלים ע"ח) וינסו אל בלבבם וגו' היוכל אל לערך שלחן במדבר. והשני בחינת האדם ענינו אצל הבורא, היש לו אצלו מעלה יתירה אם לא, אחר שהוא מודה שהוא יכול על המעשה ההוא, וזה מותר כאשר אמר בגדעון (שופטים ו') ויאמר גדעון אל האלהים אם ישך מושיע את ישראל בידי אנסה נא רק הפעם בגזה וגו'. והוא כמו שאמרו בחנוני נא בזאת.

מלבי"ם באשר ראה כי הדור ההוא בלתי ראוי לתשועה, שהגם שבני עירו עזבו את הבעל, עדין היו יתר השבטים משתחוים אליו כמו שהיו באלה הכורעים על ברכיהם,

ומצד זה בקש אות אם יספיק זכותו הקטן לתשועה זו.

 והנה בקש שתי אותות, כי המופת לא יושלם רק בשיבחן בשני צדדים, שתחלה חשב שיתקיים הטל יותר על הארץ שלפי טבע קרירותה תתקיים בה הליחות זמן יותר ארוך, ואח"כ חשב להפך שי"ל שהגזה מצד רפיונה וספוגיותה תמשוך אליה את הטל יותר.

ולזה במופת הראשון אמר ויזר את הגזה כי עקר המופת שהתקיים בה הטל אח"כ, כי המשכת הטל בתחלתו הוא בטבע הגזה.

 ובמופת השני אמר ויהי חורב אל הגזה, שהיה עקר המופת מה שהיה חורב בתחלתו ולא משכה אליה את הטל כלל עם ספגיותה.

 וכן היה צריך שני המופתים האלה לפי הנמשל, כי תחלה נסתפק אם יספיק זכותו הקטן שיושעו ישראל אף שהם עע"ז,

וע"כ אמר אם ישך מושיע בידי – ר"ל בזכותי, את ישראל – והנה זכותו התחיל בגורן ששם התראה אליו המלאך,

אמר שיציג גזת הצמר בגורן – וינסה בטל שהטל היא מליצה על שפע האלהית היורדת מלמעלה (כמ"ש אהיה כטל לישראל, שראשי נמלא טל).

 ואם טל יהיה על הגזה לבדה – הגם שעל כל הארץ – יהיה חורב – ר"ל הגם שכל הארץ שהוא כל ישראל בלתי ראוים אל הטל העליון ויהיה שם חורב, בכ"ז אמשיך הטל בזכותי, אז וידעתי כי תושיע בידי – ובזכותי את ישראל:

[והנסיון ההפוך יבואר בפסוק הבא]

 

(לז) הִנֵּה אָנֹכִי מַצִּיג אֶת גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן אִם טַל יִהְיֶה עַל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ חֹרֶב וְיָדַעְתִּי כִּי תוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:  (לח) וַיְהִי כֵן וַיַּשְׁכֵּם מִמָּחֳרָת וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה וַיִּמֶץ טַל מִן הַגִּזָּה מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם:

הרמב"ם במו"נ ח"ב פמ"ב: הניסיון שניסה גדעון בגיזה היה כולו בחלום ולא אירע בפועל בהקיץ.

מלבי"ם ויהי כן וישכם – כו' את הגזה – פי' חז"ל שלא הזכיר שהיה על כל הארץ חורב כי ברית כרותה לטל בל יעצר, והיה המופת רק רבוי הטל בגזה, והנה מופת זה היה קרוב אל הטבע, שהיה רבוי הטל ותוספתו.

 והנה ה' הבטיח לו שני דברים, א) שיושיע את העם בידו, ב) שיושיעם בידו לבדו בלא עם רב בדרך נס, ועל פרט זה רצה מופת אחר נסיי, שיבטח שזכותו הקטן יספיק לנס,

ולכן אמר:  אנסה נא עוד הפעם, שכבר בארתי במקום אחר שיש הבדל בין נסיון לבחינה

שגדר הנסיון הוא בשרוצה לדעת אם יוכל המנוסה לעמוד על מדרגה יותר גדולה ממה שהוא, וכן רצה לנסות אם יעלה ממדרגה הקרובה אל הטבע אל מדרגת הנס,

והוא שיהיה חורב אל הגזה לבדה, שזה לגמרי נגד הטבע,

ומבואר בכללי הלשון, שבעל הלשון יקדים תמיד את מה שהוא עיקר במאמר, ולפי זה היה לו לומר בהפך, אם על כל הארץ יהיה חורב ואל הגזה יהיה טל, אך למ"ש שני הבחינות היו בגזה, כי גם בפעם הראשון ידע שא"א שיעצר הטל, רק בחן אם יהיה כ"כ טל בשפע על הגזה עד שלפי ערכו יהיה על הארץ חורב, ועל זה אמר.
<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

(לט) וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים אַל יִחַר אַפְּךָ בִּי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפָּעַם אֲנַסֶּה נָּא רַק הַפַּעַם בַּגִּזָּה יְהִי נָא חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ יִהְיֶה טָּל:

 

(מ) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים כֵּן בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ הָיָה טָל:

מלבי"ם ויעש אלהים כן בלילה ההואכי במופת השני לא היה לטבע מבוא כלל והיה אצבע אלהים לבדו, אולם היה צריך לשני מופתים גם לפי הנמשל, כי תחלה נצח את מחנה מדין לבדו, וע"ז היה המשל הראשון,

ואח"כ ויצעק כל איש ישראל וירדפו, והם נצחו לבסוף בלעדו, כמ"ש (ח' ב') ומה יכלתי עשות ככם,

וע"ז הורה המשל השני שהגם שהיה חורב על הגזה ר"ל שכח גדעון לא הספיק לגמור הנצחון, היה טל על הארץ:

 

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות ד

[א] [רב] דניאל בר קטינא, פרק קמא דתענית [ט' ב', הוה ליה ההיא גינתא], כל יומא הוה אזיל וסייר לה, אמר הא מישרא בעיא מיא [והא מישרא לא בעיא מיא], ואתא מיטרא [וקמשקי כל היכא דמיבעי ליה ליא], מסוד דכתיב בזכריה [י' א', ומטר גשם] (גם) יתן [להם] לאיש (מטר) עשב בשדה, רב דניאל הנזכר הוא עיבור גדעון והכא שאל יהי חרב על הגזה ואח"כ מטר אל הגזה לבדה, כמעשה ראשון כך מעשה אחרון

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שופטים פרק כא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב