שופטים פרק ז

(א) וַיַּשְׁכֵּם יְרֻבַּעַל הוּא גִדְעוֹן וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּחֲנוּ עַל עֵין חֲרֹד וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִצָּפוֹן מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק:

ירובעל הוא גדעון-  ללמדנו שאף אחר ההבטחה שירב בו הבעל לא חת ממנו וירובעל הוא גדעון שמאז ומקדם.

מלבי"ם מצפון מגבעת המורה – עין חרוד היה בדרום של גבעת המורה והמחנה היה בצפון בעמק:

(ב) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל גִּדְעוֹן רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי:

מלבי"ם רב העם אשר אתך – ה' רצה שיראו כי ה' עשה חיל בנס, ואם יהיו עם רב יאמרו שהם נצחו: ע"כ.         

מדוע דוקא כאן היה חשוב שלא יאמרו שידם הושיעה להם?

מפני שגדעון התלונן שה' אינו עושה לנו נסים כמו אז, לכן רצה ה' לעשות להם נס שלא ניתן יהיה לתלותו בבשר ודם.

(ג) וְעַתָּה קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד וַיָּשָׁב מִן הָעָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים נִשְׁאָרוּ:

רד"ק ויצפר – ישכים בבוקר מתרגמינן בוקר צפרא. או פי' יסבב כלומר יסוב מהר הגלעד וישוב לו וכן נקראת המצנפת צפירה לפי שסובבים אותה על הראש ולצפירת תפארה.

מלבי"ם מי ירא וחרד – הנה השפע האלהית לא תחול רק אל המוכנים והראוים לה,

ופה היה צריך ב' דברים:

א) הכנת הגבורה,

ב) הכנת הקדושה לקבל הענין האלהי, כי היה נצחון נאזר בגבורה ובאו בנס נאדרי בכח אלהי, לכן צוה תחלה שישובו היראים ורכי לבב הבלתי מוכנים אל הגבורה,

ואח"כ הפריד הכורעים על ברכיהם הבלתי ראויים לנס.

ישב ויצפר – רצה לומר ישוב תיכף וילין בהר הגלעד ובבקר ילך לביתו

ולא צוה שילכו תיכף לביתם, כי ידע שבלילה תהיה התשועה ואלה רדפו מהר הגלעד אחרי הבורחים

ועל זה אמר לשון יצפור, שמורה ג"כ שיעופו מהר כצפרים עפות אחר האויב

לא כן הכורעים על ברכיהם צוה שילכו תיכף לביתם, כי אלה היו עובדי ע"ז ולא רצה שישתתפו במלחמה כלל אף לרדוף.

(ד) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל גִּדְעוֹן עוֹד הָעָם רָב הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ:

רד"ק ואצרפנו לך שם – כמו שצורפין הכסף מהסיגים שלא יהיה במלחמה ההיא רק הצדיקים

א. כי הכורעים על ברכיהם לשתות היה סימן לאשר כרעו לבעל.

מע"ל: ב. ועוד הכורעים מראים שהם חסרי גבורה ויכרעו מהרה בפני אויביהם.

ג. גם הכריעה מורה על בולמוס התאוה לשתות בפעם א'.

ובמדרש אתה מוצא בימי גדעון שהיו עובדין לבבואה שלהם אותם שהיו כורעין על ברכיהן פירוש לצל שהיה נראה מהם על המים:

מע"ל: וב' פי' נאמרו בזה: א. שעובדים לבבואה הרוחנית שלהם בחושבם שהיא המשפיעה עליהם טוב, וזו הבבואה הנשקפת במים.

ב. שעובדים לעצמם בחשבם שכוחם ובבואתם ומראית פניהם עוזרים להם…

מלבי"ם: עוד העם רב –תחלה אמר רב העם אשר אתך, כי הקודמים לא היו עובדי ע"ז והיו אתו בדומים לו, ואלה שהיו עובדי ע"ז לא היו אתו.

ואצרפנו לך – רצה לומר מי הראוי ללכת עמך, הוא ילך אתך, רצה לומר כפי כוונתך לפני ה' למלחמה, וכל אשר אמר וכו' הוא לא ילך כלל,

לא זו שלא ילך אתך כפי הכוונה הראויה,

כי גם לא ילך [כלל], כי עת יראה מלחמה ישוב אחור בהיותו בלתי מאמין.

(ה) וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם וַיֹּאמֶר ה’ אֶל גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת:

מלבי"ם: כל אשר ילק – רצה לומר הלוקח בידו אל פיו הוא לוקק בלשון משא"כ הכורע ממלא פיו מן המים.

וכפי דעת חז"ל: הכורעים רגילים לכרוע לבבואה שלהם. גם הכריעה מורה על בולמוס התאוה לשתות בפעם א' ועל חלישת פרקי האיברים כמו שאמר בעקדה, צוה שיציגם לבד שהם לא ילכו,

ואשר ילוק בלשון הוא עצמו מ"ש המלקקים בידם אל פיהם הם הלכו.

ולרש"י ז"ל דרך אחר בזה [שרש"י מסביר שכל אשר ילוק בלשונו זה עצמו כל אשר יכרע על ברכיו לשתות,

וכפי שמתרגם יונתן "כל די לחיך בלישניה מן מיא כמא דמלחיך כלבא תקים יתיה בלחודיה וכל דכרע על ברכוהי למשתי"

שהמלחך בלשונו מן המים הוא כורע ככלב]:

(ו) וַיְהִי מִסְפַּר הַמֲלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם:

מלבי"ם וכל יתר – ותחלה אמר ועשרת אלפים נשארו [הנצרכים],

וזה כמבואר אצלי שהנשאר הוא בכוונה, והיתר הוא הבלתי צריך והוא למותר:

(ז) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ וְכָל הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ:

מלבי"ם רד כו' במחנה וכו' ואם ירא וכו' ירד כו' אל המחנה – במחנה, הוא שיפול במחנה לכבשה, ואל המחנה, הוא שיעמוד מרחוק לשמוע מה ידברו.

(ח) וַיִּקְחוּ אֶת צֵדָה הָעָם בְּיָדָם וְאֵת שׁוֹפְרֹתֵיהֶם וְאֵת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו וּבִשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחֱזִיק וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִתַּחַת בָּעֵמֶק:

רד"ק את צדה העם בידם – שופרותיהם וצידת העם שהלכו למקומם לקחו העם הנשארים עמו כדי שיהיה שופר ביד כל אחד ואח' מהשלש מאות הנשארים ויריעו תרועה גדולה להבהיל מחנה מדין.

מע"ל: ומוכח מכאן בטחונו של גדעון שלא הותיר את העם ע"מ שישמשו ככח עתודה או שיספקו מים ומזון לאנשי הקרב אלא שלחם לחלוטין לביתם.

מלבי"ם ויקחו – הג' מאות איש לקחו הצדה של ההולכים ולכן נמצא בידם ג' מאות כדים ושופרת, ומחנה מדין היה לו מתחת – כבר הזכיר זה בפ' א' רק עתה עלה הוא אל ההר והיה המחנה תחתיו.

(ט) וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה’ קוּם רֵד בַּמַּחֲנֶה כִּי נְתַתִּיו בְּיָדֶךָ:

 (י) וְאִם יָרֵא אַתָּה לָרֶדֶת רֵד אַתָּה וּפֻרָה נַעַרְךָ אֶל הַמַּחֲנֶה:

מלבי"ם רד כו' "במחנה" וכו' ואם ירא וכו' ירד כו' "אל המחנה" –
"במחנה", הוא שיפול במחנה לכבשה,

ו"אל המחנה", הוא שיעמוד מרחוק לשמוע מה ידברו.

וז"ש ואם ירא אתה – (ר"ל ואז לא אפשר להשפיע עליך רוח גבורה שלא תחול על רכי הלבב) רד אתה בעצמך אל "המחנה" וכו' ואח"כ תחזקנה ידיך וירדת "במחנה" – להלחם.

(יא) וְשָׁמַעְתָּ מַה יְדַבֵּרוּ וְאַחַר תֶּחֱזַקְנָה יָדֶיךָ וְיָרַדְתָּ בַּמַּחֲנֶה וַיֵּרֶד הוּא וּפֻרָה נַעֲרוֹ אֶל קְצֵה הַחֲמֻשִׁים אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:

מצודות דוד ואחר – שכשתשמע מה בפיהם, אז 'תחזקנה ידיך', ותרד אל המחנה להלחם בם.

מלבי"ם קצה החמשים – פי' המזוינים, כי לא כולם היו מזוינים רק העומדים בקצה על המשמר.

(יב) וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב:

המשילם לארבה כי היו משחיתים את תבואותיהם כארבה. נלע"ד.

רש"י נפלים בעמק – שוכנים בעמק:

(יג) וַיָּבֹא גִדְעוֹן וְהִנֵּה אִישׁ מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן וַיָּבֹא עַד הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה וְנָפַל הָאֹהֶל:

מלבי"ם  והנה צליל לחם שעורים – היה אז ט"ז ניסן שאז קציר שעורים והם באו לבוז קציר שדה, שהוא לחם שעורים,

בחלומו ראה צליל וקול רעש צלילת לחם השעורים שרצו לשללו מישראל,

שהוא מתהפך במחנה מדין – שתחת שתחלה התחבאו מפניהם, נהפך הוא לשלוט בשונאיהם, ויבא עד האהל – שהוא עד המחנה ששם האהלים,

ויכהו ויפל – הוא ההגדה שיפלו חללים,

ויהפכהו למעלה – הוא חזיון שני שאח"כ ברחו מן העמק אל ההרים שסביב

ושם נפל האהל – לגמרי. וזה שאמר: ויען ויאמר וכו'.

רש"י צליל – 'צלול' כתיב, שהיה הדור צלול מן הצדיקים.

צליל לחם שעורים – תי' יונתן חרר דלחם שעורים, חררה שאופין על הגחלים..

ויהפכהו – האהל מלמטה למעלה, ונפל האהל:

(יד) וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ אֶת מִדְיָן וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה:

מצודות דוד אין זאת – אין פתרון אחר, רק יורה על נצחון חרב גדעון, כאשר דבר קל כצליל הפך את האהל החזק ממנו, כן גדעון החלש ינצח עם רב וחזק:

(טו) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת שִׁבְרוֹ וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּשָׁב אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר קוּמוּ כִּי נָתַן ה’ בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן:

רד"ק מספר החלום – מן ויספר להם את חלומו לשון הגדה:

 ואת שברו – פתרונו כי החלום כמו הדבר החתום והסתום והפתרון שובר אותו ומגלהו

כתב בספר חסידים [סי' תמד] כתב: 'ודע לך כי היו הראשונים מאמינים מאד בדברי חלומות, שהרי לאחר שעשה הקב"ה אות לגדעון בקצה המשענת ובגיזה פעמיים, עדיין היה ירא, עד שאמר הקב"ה לגדעון

(שפטים ז' י): 'ואם ירא אתה לרדת, רד אתה ופורה נערך וגו' ואחר תחזקנה ידיך' ושמע החלום [ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום, ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין, ויבא עד האהל ויכהו ויפל ויהפכהו למעלה ונפל האהל. ויען רעהו ויאמר אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל, נתן האלקים בידו את מדין ואת כל המחנה] הרי יותר מאמין בחלומות מבאותות':

וב'שם הגדולים' [חלק גדולים מערכת א אות קצט] '…ומן האמור מפורש דהוו רבוותא קמאי ובתראי זהירי וחיישי בחלומות, ולא עוד אלא אפילו לחלום עובד כוכבים כמבואר במדרשים וכמ"ש מהרח"ו זצ"ל במגילת סתריו כ"י כו'.

(טז) וַיַּחַץ אֶת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּתֵּן שׁוֹפָרוֹת בְּיַד כֻּלָּם וְכַדִּים רֵקִים וְלַפִּדִים בְּתוֹךְ הַכַּדִּים:

רש"י שופרות ולפדים – להזכיר זכות מתן תורה. ופשוטו: לילה היה, כמו שכתוב

(פסוק ט): והיה חשך, לפיכך נשאו שם לפידים להאיר להם ונתנום בכדים כדי שלא יבחינו בלפידים:

מלבי"ם ויחץ – סיפר מתחבולותיו שמונה דברים,

א) שחצה אותם לג' ראשים – לבא מג' רוחות, ב) שנתן שופרות ביד כולם – להבהילם בתרועת מלחמה, ג) לפידים – להבהילם בעמוד אש ועשן, ד) כדים ריקים – שיראו הלפידים פתאום ושישמעו קול בהתפוצץ הכדים.

(יז) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשֹוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַּאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשֹוּן:

מלבי"ם ויאמר ממני תראו וכן תעשו – שלא יעשו עד יעשה הוא, אחר שאנכי בא בקצה המחנה – לכן יהיה הוא המתחיל, [ולכן לא הסתפק באמירה "תעשו כמוני"].

ו) והיה כאשר אעשה כן תעשון – ר"ל שכל מה שיעשה הוא יעשו כמוהו, ומפרש:

(יח) וְתָקַעְתִּי בַּשּׁוֹפָר אָנֹכִי וְכָל אֲשֶׁר אִתִּי וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם אַתֶּם סְבִיבוֹת כָּל הַמַּחֲנֶה וַאֲמַרְתֶּם לַה’ וּלְגִדְעוֹן:

רד"ק ואמרתם לה' ולגדעון – חרבינו לה' הוא כי נלחם לנו ואחריו חרבינו הוא לגדעון כי על ידו ננצח המחנה הזה.

מצודות דוד לה' ולגדעון – רצה לומר, התשועה תיוחס לה', ובאה על ידי גדעון:

מלבי"ם ותקעתי וכו' ותקעתם כו' גם אתם- ז) שיהיו התקיעות סביבות כל המחנה שבזה יחשבו שיש גדודים רבים כי בכל גדוד א' תוקע, וכן יחשבו שהם מסובבים סביב אחר שהקול הולך מסביב,

ח) שיצעקו חרב לה' ולגדעון, רצה לומר יש פה ענין ניסי המיוחס לה'

וענין טבעי המיוחס לגדעון:

(יט) וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה אַךְ הָקֵם הֵקִימוּ אֶת הַשֹּׁמְרִים וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְנָפוֹץ הַכַּדִּים אֲשֶׁר בְּיָדָם:

מצודת דוד ראש וגו' – בתחלת משמר האמצעי. אך הקם – בעת אשר הקימו את השומרים לשמור, כי הדרך הוא להעמיד שומרים אחרים בכל משמר לשמור את המחנה. ויתקעו – גדעון ואנשיו. ונפוץ הכדים – למען יראו הלפידים להבהיל את בני מדין וכו':

רלב"ג והנה התחיל תחלה לתקוע בשופר גדעון ומאה איש אשר אתו ואחר תקעו בשופרות שני הראשים הנשארים והאנשים אשר אתם ובעת שהתחילו לתקוע בשופרות שברו הכדים אשר בידם ונשארו הלפידים וראו שלש מאות הלפידים אשר בוערים תכף שהקיצו והיו אלו האנשים קוראים בקול גדול חרב לה' ולגדעון ועם רוב הבהלה חשבו חלק מהם שיהיה חיל גדעון ביניהם וחשב כ"א מהם שיהיה רעהו מאנשי גדעון ולזאת הסבה היה חרב איש באחיו והנה קצתם היו הורגין קצתם וקצתם היו נסים מפחד מי שהיה אצלם שחשבו שיהיה מחיל גדעון:

מלבי"ם ויבא וכו' ראש האשמרת התיכונה – שאז רובם ישנים

אך הקם הקימו את השומרים– המתחלפים בכל משמר ובזה ההולכים שכבו לישן והבאים תנומה על עפעפם, ויתקעו, גדעון ואנשיו תקעו תחלה. ואז –

(כ) וַיִּתְקְעוּ שְׁלשֶׁת הָרָאשִׁים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיִּשְׁבְּרוּ הַכַּדִּים וַיַּחֲזִיקוּ בְיַד שְׂמאוֹלָם בַּלַּפִּדִים וּבְיַד יְמִינָם הַשּׁוֹפָרוֹת לִתְקוֹעַ וַיִּקְרְאוּ חֶרֶב לַה’ וּלְגִדְעוֹן:

מלבי"ם ויתקעו שלשת הראשים – כמו שאמר ממני תראו וכן תעשו.

ויחזיקו – בזה מתחיל לספר המבוכה שנעשה במחנה האויב,

אמר בעת שהחזיקו בשמאלם הלפידים, ובימינם השופרות לתקוע

בעוד שעדין לא תקעו כולם רק הכינו עצמם לתקוע, שאז קראו חרב לה' ולגדעון.

(כא) וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו סָבִיב לַמַּחֲנֶה וַיָּרָץ כָּל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִיעוּ וַיָּנוּסוּ:

 רד"ק וירץ כל המחנה – לנוס כמו שאמר וינוסו, ומה שאמר ויריעו תרועת שבר ופחד:

מלבי"ם ויעמדו – רצה לומר ואז עמדו עדיין איש במקומו סביב למחנה מזה נתהוה כבר רעש במחנה, וירץ כל המחנה – התחילו לרוץ זה לפה וזה לפה מתוך בהלה,

ויריעו וינוסו אז מקצתם הריעו תרועת מלחמה ומקצתם התחילו לנוס, כי נעשה מבוכה ביניהם.

(כב) וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם ה’ אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד בֵּית הַשִּׁטָּה צְרֵרָתָה עַד שְׂפַת אָבֵל מְחוֹלָה עַל טַבָּת:

מלבי"ם  ויתקעו – אבל אחר שכל שלש מאות השופרות התחילו לתקוע בפועל, אז וישם ה' את חרב איש ברעהו – כי ע"י שקצתם הריעו תרועת מלחמה וקצתם נסו, חשבו המריעים שהנסים הם אויביהם, וזה נתפשט בכל המחנה, ועי"כ וינס המחנה – כולם נתפזרו לכל עבר:

(כג) וַיִּצָּעֵק אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִנַּפְתָּלִי וּמִן אָשֵׁר וּמִן כָּל מְנַשֶּׁה וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי מִדְיָן:

מלבי"ם  ויצעק – כבר הזכרתי (פ' ג') שלכן אמר לאלה ששלח בראשונה שילינו בהר הגלעד, כדי שיהיו נכונים לרדוף והם באו וזעקו ורדפו.

(כד) וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן וַיִּצָּעֵק כָּל אִישׁ אֶפְרַיִם וַיִּלְכְּדוּ אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן:

רלב"ג  ומלאכים שלח גדעון בכל הר אפרים כדי שלא יוכלו לעבור המים וילכדום ויהרגום בהיות להם המלחמה פנים ואחור:

(כה) וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב זְאֵב וַיִּרְדְּפוּ אֶל מִדְיָן וְרֹאשׁ עֹרֵב וּזְאֵב הֵבִיאוּ אֶל גִּדְעוֹן מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן:

רלב"ג והנה לקחו את עורב ואת זאב שני שרי מדין והרגו את עורב בצור אחד קראוהו אחר זה 'צור עורב'.

 והרגו את זאב במישור אחד היתה תמונתו כתמונת יקב וקראוהו אחר זה 'יקב זאב' מפני זה המעשה שאירע בו:

מלבי"ם  וכן שלח מלאכים בהר אפרים שילכדו המים והם לכדו המים ותפשו שני מלכי מדין, ומ"ש וירדפו אל מדין (והיה לו לומר אחרי מדין או את מדין) כי רדפום נגד פניהם שעל ידי שלכדו המים באו לפניהם.

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות י

[יב] יינוס ויימברוס בני בלעם הם עורב וזאב, אחד היה לו ראש זאב, שהיה מכשף עם זאב, ואחד מכשף עם עורב.

המירו בכשפים לרומוס ולרומילוס, וערב וזאב נתקנו בפרוה שם מכשף שעשה מקום בית הפרוה בכשוף כנזכר ביומא פ"ג [ל"ה א']:

רש"י יומא דף לה/א  פרווה אמגושא – מכשף אחד בנאה, ושמו פרווה: