שופטים פרק ח

(א) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה:

מלבי"ם מה הדבר אשר עשית לנו – כי תחלה שלח מלאכים במנשה אשר זבולון נפתלי ולא באפרים רק עתה שלח מלאכים בהר אפרים וזה חרפה גדולה להם.

וזה שאמר לבלתי קראות לנו כי הלכת, רק אחר כך בעת גמר המלחמה (ומלת קראות מקור מורכב ממשקל פעלי ל"א ופעלי ל"ה, גלות ירושלים, קרוא מקרא).
מע"ל ואף שלבסוף ה' א"ל לשלוח חזרה את כולם לבד ש' מ"מ העלבון ע"ז שלא קראת לנו בטרם ידעת שה' יחזירם.

 

(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם הֲלֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר:

מלבי"ם ויאמר – השיב למה תריבו אלי, אם באשר לקחתי הכבוד לעצמי להיות אני המתחיל, הלא אתם הגומרים ומה עשיתי עתה ככם, הלא עתה בגמר לא עשיתי נגדכם מאומה (ואמר עתה כי עוד קוה ללכד זבח וצלמונע רק עתה עדיין לא עשיתי) והגם שאני הייתי הבוצר שהוא המתחיל, הלא העוללות שעוללתם לבסוף טוב מן הבציר,וא"כ מצד הפעולה מעשיכם גדולים הגם שהיו לבסוף.
רד"ק הלא טוב עוללות אפרים – דרך משל כלומר הפחותים שבכם טובים מהגדולים שבנו.

 או עוללות ובציר משל על מדין ומה שעשה גדעון במדין היה כמו הבציר כי הוא החל המלחמה והרג המחנה שהיה רב ומה שנשאר אחר הבציר הם העוללות והוא דבר קטן כנגד הבציר

כן אפרים לכדו שרי מדין שהם כעוללות כנגד כל המחנה אלא שהיו שרים וגדולים

זהו שאמר הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר כי המעשה שלכם טוב מהמעשה שלי כי שרי מדין נפלו בידכם!

 

 (ג) בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשֹוֹת כָּכֶם אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה:

מלבי"ם זאת שנית מצד הגבורה הלא בידכם נתן אלהים את שרי מדין, שבזה הראיתם גבורה עצומה עד שהתיחס לה' שהוא נתן בידכם, ומה יכלתי עשות ככם הלא זה דבר שלא יכלתי לעשות, ובזה רפה כעסם.
מע"ל ולא נהג כיפתח שרב עימם ונפל עם רב בגלל זאת.

 

(ד) וַיָּבֹא גִדְעוֹן הַיַּרְדֵּנָה עֹבֵר הוּא וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וְרֹדְפִים: (ה) וַיֹּאמֶר לְאַנְשֵׁי סֻכּוֹת תְּנוּ נָא כִּכְּרוֹת לֶחֶם לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי כִּי עֲיֵפִים הֵם וְאָנֹכִי רֹדֵף אַחֲרֵי זֶבַח וְצַלְמֻנָּע מַלְכֵי מִדְיָן:

מלבי"ם ויאמר לאנשי סכות – הנה היו מחויבים לתת להם לחם מצד שני ענינים,

א) מצד מצות צדקה אחר שהם עיפים ורעבים ומצוה זו מוטלת על כלל העם.

ב) מצד החיוב באשר הם צבא מלחמה ורודפים אחר האויב, ודבר זה מוטל על השרים לתת להם מן המס אחר שהוא טובת הכלל,

ובאשר היו עיפים ורודפים פנה גדעון תחלה אל העם וז"ש ויאמר לאנשי סכות – ואמר הטעם שיתנו להם לחם כי עיפים הם – שלכן יתנו להם מצד מצות צדקה.

והוסיף עוד סיבה שעליהם לפרנסם היות והם שלוחי מצוה לרדוף אחר זבח וצלמונע:

 

(ו) וַיֹּאמֶר שָׂרֵי סֻכּוֹת הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם:

מלבי"ם ויאמר שרי סכות – המובן שהעם לא רצו לתת לו מצד הצדקה מצד שאנשיו עיפים,

ואז פנה אל השרים שיתנו לו מצד החיוב, כמו שאמר בסוף דבריו שהוא רודף אחר זבח וצלמונע.

 והשיבו לו השרים הכף זבח וצלמנע עתה בידך כי נתן לצבאך לחם? – אתה רוצה שאנחנו נתן לך מצד שהם צבאך – ר"ל צבא מלחמה שהחיוב מוטל על השרים, אבל עדיין לא נצחת את האויב!

ומובן שהתיראו שאם יתנו לו מצד זה יענשו אם תגבר יד האויב. (ומלת ויאמר שא' מן השרים ענה בשביל כולם):

(ז) וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן לָכֵן בְּתֵת ה’ אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע בְּיָדִי וְדַשְׁתִּי אֶת בְּשַׂרְכֶם אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים:

מידה כ"מ כמו שאתם רוצים לייבשנו מכל טובה כקוצים, דינכם יהיה בקוצים. [נלע"ד]

מע"ל למדנו בטחונו של גדעון שאמר בודאות בתת ה' ולא אמר אם יתן ה'.

 

 (ח) וַיַּעַל מִשָּׁם פְּנוּאֵל וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כָּזֹאת וַיַּעֲנוּ אוֹתוֹ אַנְשֵׁי פְנוּאֵל כַּאֲשֶׁר עָנוּ אַנְשֵׁי סֻכּוֹת:

 (ט) וַיֹּאמֶר גַּם לְאַנְשֵׁי פְנוּאֵל לֵאמֹר בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם אֶתֹּץ אֶת הַמִּגְדָּל הַזֶּה:

מלבי"ם בשובי בשלום אתץ את המגדל – ר"ל כי הם אין להם תירוץ שיראים מפני האויב באם אפסיד בקרב, כיוון שבוטחים במגדל עוז ולכן יתוץ את המגדל מדה כנגד מדה:

 

(י) וְזֶבַח וְצַלְמֻנָּע בַּקַּרְקֹר וּמַחֲנֵיהֶם עִמָּם כַּחֲמֵשֶׁת עָשָׂר אֶלֶף כֹּל הַנּוֹתָרִים מִכֹּל מַחֲנֵה בְנֵי קֶדֶם וְהַנֹּפְלִים מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב:

(יא) וַיַּעַל גִּדְעוֹן דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים מִקֶּדֶם לְנֹבַח וְיָגְבֳּהָה וַיַּךְ אֶת הַמַּחֲנֶה וְהַמַּחֲנֶה הָיָה בֶטַח:

רש"י דרך השכוני באהלים – דרך ארץ קדר וערב השוכנים במדבר באהליהם, שרועים מקנה תמיד ואין דרים בבתים. מקדם לנבח ויגבהה – שהם ערי ישראל, ולא רצה לילך שם אלא דרך עקלתון, כדי שלא ירגישו בהם, ויהומם פתאום:

 

(יב) וַיָּנוּסוּ זֶבַח וְצַלְמֻנָּע וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וַיִּלְכֹּד אֶת שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע וְכָל הַמַּחֲנֶה הֶחֱרִיד:

(יג) וַיָּשָׁב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ מִן הַמִּלְחָמָה מִלְמַעֲלֵה הֶחָרֶס:

מלבי"ם מלמעלה החרס – פי' שנפל על המחנה בלילה כמו שבפעם הראשון החרידם בלילה ובעת שעלה החרס-השמש על הארץ שב, ור"ל ששב משום שעלה השמש כי אנשיו היו מועטים, ולא יכול להלחם רק בלילה:

 

(יד) וַיִּלְכָּד נַעַר מֵאַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיִּשְׁאָלֵהוּ וַיִּכְתֹּב אֵלָיו אֶת שָׂרֵי סֻכּוֹת וְאֶת זְקֵנֶיהָ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה אִישׁ: (טו) וַיָּבֹא אֶל אַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיֹּאמֶר הִנֵּה זֶבַח וְצַלְמֻנָּע אֲשֶׁר חֵרַפְתֶּם אוֹתִי לֵאמֹר הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לַאֲנָשֶׁיךָ הַיְּעֵפִים לָחֶם:

מלבי"ם ויכתב אליו את שרי סכות – וכו' ויבא אל אנשי סכות – הנה ראה כי שרי סכות אינם ראוים לעונש כי טענו כדין שעדיין לא היו מחויבים לתת לו מס, וגם כי היו יראים לעשות זאת,

אבל אנשי סכות שמהם שאל בתורת צדקה מצד שאנשיו יעפים הם ראוים לעונש, לכן בא אל אנשי סוכות לא אל השרים.

ובאר טעם העונש מצד שחרפו אותו 'הכף זבח וצלמונע עתה בידך כי נתן לאנשיך היעפים לחם' – לא תפס לשון השרים כי נתן לצבאך לחם, שזה לא היה חירוף שעדיין לא הוחזקו כצבא מלחמה לכלכלם בתורת מס

אבל אנשי סכות אמרו כי נתן לאנשיך היעפים לחם שמהם שאל צדקה לאנשים עיפים לא מס לצבא מלחמה

זה היה חירוף:

 

(טז) וַיִּקַּח אֶת זִקְנֵי הָעִיר וְאֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת:

מלבי"ם ויקח את זקני העיר ואת קוצי – כו' ויודע בהם – ר"ל על ידם, שצוה שהזקנים ייסרו את אנשי סכות בקוצים על שמרעב מנעו לחם:

 

(יז) וְאֶת מִגְדַּל פְּנוּאֵל נָתָץ וַיַּהֲרֹג אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר:

מלבי"ם ואת מגדל פנואל נתץ – כנ"ל, ויהרג את אנשי העירשלא היה להם תירוץ כאנשי סכות כנ"ל [שהרי היה להם המגדל למחסה מפני הגויים].

רד"ק ויהרג את אנשי העיר – מה שלא אמר בתחלה כי אם לנתוץ את המגדל לפי שהיו בוטחים בו וענוהו עזות ועתה הרג את אנשי העיר אולי היו נלחמים עמו כשבא לנתוץ את המגדל:

 

(יח) וַיֹּאמֶר אֶל זֶבַח וְאֶל צַלְמֻנָּע אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר וַיֹּאמְרוּ כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם אֶחָד כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ:

מלבי"ם השאלות: מה שהשיבו כמוך כמוהם אין בזה התנצלות:

איפה האנשים אשר הרגתם בתבור – עת ברחו זבח וצלמונע לעבור הירדן עברו דרך תבור ושם הרגו את אחי גדעון. והנה מחוקי המדינה שלא להרוג את המלכים הנכבשים במלחמה רק אם יש עליהם טענה, כמו מלכים שהיו נכנעים ומרדו.

וא"כ לא היה ראוי להרג את זבח וצלמונע (שהיו אדוני הארץ) בלא משפט, לכן דן אותם על שהרגו את אחיו,

והם השיבו כמוך כמוהם אחד – ר"ל שהם היו חייבים מיתה כמוך, כי היו מורדים בנו כמוך, כי ראינום כתאר בני המלך – ר"ל מתנהגים בטכסיסי מלכות ולכן חשבנום למורדים בנו ונתחייבו מיתה אצלנו כמו שאם היינו כובשים אותך היית חייב מיתה על המרד,

והם חשבו שהם בניו בני המלך והם חייבים מיתה על מרד אביהם לפי נמוסי מדין:

 

 (יט) וַיֹּאמַר אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם חַי ה’ לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם:

מלבי"ם ויאמר אחי בני אמי הם – רצה לומר אינם בני רק אחי, והם לא מרדו ובחינם הרגתם אותם ואם החייתם אותם לא הייתי הורג אתכם בלא משפט:

 

(כ) וַיֹּאמֶר לְיֶתֶר בְּכוֹרוֹ קוּם הֲרֹג אוֹתָם וְלֹא שָׁלַף הַנַּעַר חַרְבּוֹ כִּי יָרֵא כִּי עוֹדֶנּוּ נָעַר:

מלבי"ם ויאמר ליתר – כי הוא גואל הדם על הריגת אחי אביו:

 

(כא) וַיֹּאמֶר זֶבַח וְצַלְמֻנָּע קוּם אַתָּה וּפְגַע בָּנוּ כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ וַיָּקָם גִּדְעוֹן וַיַּהֲרֹג אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע וַיִּקַּח אֶת הַשַּׂהֲרֹנִים אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם:

מצודות דוד כאיש גבורתו – כערך האיש כן ערך גבורתו, אם גדול הוא גבורתו גדולה, ואם קטן וכו', ולזה פגע אתה בנו, כי בעבור רוב הגבורה שבך תמית בפעם אחת ולא תשנה, וכן ראוי והגון להקל מיתת המלכים:

ועוד שבזיון הוא למלך למות ביד נער.

מלבי"ם כי כאיש גבורתו – הגבורה צריכה להיות נערכת עם האיש פועל הגבורה, והגבורה הזאת להרוג מלכי ארץ יאתה לך.

(כב) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן:

מלבי"ם משל בנו – א"ל, א) שהוא ימשול מצד שראוי לזה וישיגו תועלת ממנו,

ב) שגם בניו ימשלו מצד כי הושעתנו – וכו':

 

(כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה’ יִמְשֹׁל בָּכֶם:

מלבי"ם ויאמר – וכו' לא אמשל – וכו', ר"ל בין התועלת ממני בין התשועה הכל מתיחסת לה' והוא ימשול בכם:

 

(כד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם:

מצודות דוד איש נזם שללו – כל איש יתן לי נזם מאשר שלל.

כי ישמעאלים הם – כי מדין היה מבני קטורה שהיא הגר אם ישמעאל והמה אחים ובשם אחד יקראו ודרך אחד להם לשים נזם באף:

מלבי"ם אשאלה כו', – אחרי שסיפר שלא רדף אחר השררה, סיפר שהיה שונא בצע, כי מן הדין מגיע אליו חצי השלל והוא לא לקח רק דבר מועט ורק דרך מתנה. 
 כי ישמעאלים הם
 –  שהמדינים מנהגם כישמעאלים, ומתערבים עמהם, כמו שאמר ויעברו אנשים מדינים וימכרו את יוסף לישמעאלים (בראשית לו) רד"ק.

(כה) וַיֹּאמְרוּ נָתוֹן נִתֵּן וַיִּפְרְשׂוּ אֶת הַשִּׂמְלָה וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ:

(כו) וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת זָהָב לְבַד מִן הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן וּלְבַד מִן הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם:

מלבי"ם לבד מן השהרונים – שזה שלל בעצמו ויהי לו.
מצודות ציון והנטיפות – שם תכשיט נוטף ותלוי מול הלב,

רלב"ג הענקות – הן כמו ענקים והן תכשיטין יושמו בצואר:  זהב – דינרי זהב.

(כז) וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ:

מלבי"ם ויעש – מן הנזמים עשה אפוד תכשיט לזכר הנס, ואחרי מותו זנו אחריו, ויהי לגדעון ולביתו למוקש אחר שנכשלו בסבתו, ולכן נענש במה שנהרגו בניו:

אחז"ל שעשה אפוד מפני ששבט מנשה לא נמצא באבני החשן שבאפוד.

ועוד שהאפוד המקורי היה בנחלת אפרים ורצה שיהיה גם אחד בעופרה.

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות ח

[ב] חוני המעגל הוא גדעון, וכענין שעשה גדעון אפוד, הגם כי הוא נתכוון לשם שמים, מכל מקום הואיל וזנו אחריו בני ישראל מת בחייו, כי שכב שבעים שנה בשינה, וידוע כי השינה היא אחד מששים במיתה, כי נובלות מיתה שינה.

 ואח"כ שאל נפשו למות, כי אמר או חברותא או מיתותא, כי חוני המעגל הוא ניצוץ אליהו, ששאל נפשו למות, וכן מניצוץ מרדכי.

 

(כח) וַיִּכָּנַע מִדְיָן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ לָשֵׂאת רֹאשָׁם וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בִּימֵי גִדְעוֹן:

מלבי"ם ארבעים שנה – עם ז' שני השעבוד.
מצודות דוד לשאת ראשם – רצה לומר, הלכו בהכנעה בכפיפת ראש.

 

(כט) וַיֵּלֶךְ יְרֻבַּעַל בֶּן יוֹאָשׁ וַיֵּשֶׁב בְּבֵיתוֹ:

מלבי"ם וישב בביתו – כי לא הוצרך ללחום כי אין שטן.
מצודות דוד וישב בביתו – רצה לומר, לא טרח הרבה בהנהגת העם, כי ישב בביתו במנוחה, ולזה הרבה נשים ובנים:

 

(ל) וּלְגִדְעוֹן הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים יֹצְאֵי יְרֵכוֹ כִּי נָשִׁים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ:

(לא) וּפִילַגְשׁוֹ אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם יָלְדָה לּוֹ גַם הִיא בֵּן וַיָּשֶׂם אֶת שְׁמוֹ אֲבִימֶלֶךְ:

מצודות ציון ופילגשו – אשה המיוחדת לאיש בלא כתובה ובלא קדושין:

 

 (לב) וַיָּמָת גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ בְּשֵׂיבָה טוֹבָה וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר יוֹאָשׁ אָבִיו בְּעָפְרָה אֲבִי הָעֶזְרִי:

(לג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית לֵאלֹהִים:

מלבי"ם כאשר מת וישובו – כמו שאמר והיה במות השופט וכו' (למעלה ב' יט):

(לד) וְלֹא זָכְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה’ אֱלֹהֵיהֶם הַמַּצִּיל אוֹתָם מִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב:

מלבי"ם ולא זכרו – כו', את ה' ולא עשו חסד עם בית ירובעל – וכו', ר"ל כי בתשועה זו היה ענין נסיי אלקי והיה ראוי לזכור את ה', והם לא זכרו את ה'

כי יחסוהו לענין טבעי ולגבורת גדעון

וא"כ היה להם לזכור את גדעון ככל הטובה – וכו' והם שלמו רעה תחת טובה כמו שיבא בסמוך,

וכפל בית ירובעל גדעון, שלא עשו חסד עם גדעון מצד שהוא בית ירובעל שי"ל מריבה עם הבעל והם החלו לזבוח אל הבעל אחרי מותו:

 

(לה) וְלֹא עָשֹוּ חֶסֶד עִם בֵּית יְרֻבַּעַל גִּדְעוֹן כְּכָל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה עִם יִשְׂרָאֵל:

רש"י  ולא עשו חסד וגו' – שהרגו את בניו, כמו שכתוב להלן.

 

נקום נקמת ה' מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך.

לכאורה היה צריך לומר ו'אחר תאסף, ועתה משתמע כאילו אחר שיאסף ינקום?

 מדוע שלח משה את פנחס ולא הלך בעצמו? אחז"ל משום הכרת הטוב בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן.

אולם לפ"ז לא מובן מדוע איפוא שלח ה' את משה והרי בודאי שה' ידע שיש כאן ענין של הכרת הטוב?

מבאר הר"ש מאוסטרופולי הגמ' בר"ה כה: אומרת ששקל הקב"ה שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם. לומר לך יפתח בדורו כשמואל בדורו, גדעון כמשה, שמשון כאהרון בדורו.

ביארו המקובלים שהם אותה הנשמה, שנשמת גדעון הייתה ניצוץ מנשמת משה. ולכן מצינו שלימד סנוגריא על ישראל וע"ז א"ל המלאך לך בכוחך זה שלימדת סנגוריא על בני והושעת את ישראל מיד מדין. כמשה שכל ימיו סינגר על ישראל.

שמשון היה ניצוץ של אהרון ולכן היה נזיר ולא מטמא למתים. וכן יפתח ושמואל ניצוצם אחד.

לפי זה נבין את שדקדק הכתוב 'אחר תאסף אל עמיך' שרמז בזה לנקמה שינקום לאחר שיאסף אל עמיו, וכוונתו למשה כשיבוא בגדעון וינקם ממדין, אולם עתה לא נצטוה לנקום, שהרי הוא מחויב בהכרת הטוב, ולכן שלח את פנחס. נמצא איפוא שה' לא שלח את משה כעת מצד הכרת הטוב, ורק כשישוב ויתגלגל בגדעון!

 

Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות על “שופטים פרק כא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar דני גרבי הגיב:

    בס"ד
    מה שהבאתם כאן בשם הגר"ח ברלין על חליפות מלא וחסר, דברים מתוקים מדבש. מה המקור לדברים? יש להגר"ח ברלין ספר על הנ"ך?

    • בועז שלום בועז שלום הגיב:

      לדני שלום
      הדברים הובאו בספרים רבים בשמו [בנוגע לבנימין – המקור הוא כבר הגר"א], ולא בספר מסוים שהוא כתב.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב