שופטים פרק טז

(א) וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:

רלב”ג אחר זה ספר שבא שמשון עזתה וראה שם אשה פונדקיתא ובא לביתה ללון שם:

 מלבי”ם וילך שמשון עזתה – לא פחד לבא בעיר גדולה מוקפת חומה דלתים ובריח ולשכב בבית זונה בלא פחד, ולא עוד אלא:

 

(ב) לָעַזָּתִים לֵאמֹר בָּא שִׁמְשׁוֹן הֵנָּה וַיָּסֹבּוּ וַיֶּאֶרְבוּ לוֹ כָל הַלַּיְלָה בְּשַׁעַר הָעִיר וַיִּתְחָרְשׁוּ כָל הַלַּיְלָה לֵאמֹר עַד אוֹר הַבֹּקֶר וַהֲרַגְנֻהוּ:

מצודות דוד לעזתים לאמר – לאנשי עזה נאמר. ויסבו – סבבו בעיר לבקשו, כי לא ידעו לאיזה בית נכנס.

בשער העיר – להרגו בבואו לצאת מן השער. ויתחרשושתקו, ועשו עצמם כאלו אינם יודעם ממנו, ולבל יהיה נשמר מהם, או כל הלילה חשבו מחשבות איך להמיתו.

לאמרואמרו נמתין עד אור הבוקר בבואו לצאת דרך השער, ונהרגנו אז:

מלבי”ם לעזתים לאמר – שצוה [שמשון בעצמו] שיאמרו לעזתים שבא שמשון הנה הוא עצמו הוציא קול ששמשון הוא בעיר, רק לא הגיד שהוא הוא שמשון בעצמו.

 ויסבו – אחר שלא הכירו את המגיד וחשבו שאינו שמשון סבו לדרוש ולחקור עליו ולתפשו בעת ירצה לצאת ויסבו בעיר

וגם ארבו בשער ע"י שסגרו השער במנעול בל יוכל לצאת, ומלת אור – פעל עבר, עד יאור הבקר:

 

(ג) וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן:

מלבי”ם ויאחז בדלתותא) וזה גבורה יותר משאם אוחז בבריח ושוברו,

ב) ששם המשא הזאת על כתפיו,

ג) ויעלם – דרך יום נשא אותם כמ"ש חז"ל, ומלת ויסעם שהוא יוצר מן הקל מורה שע"י נסיעתו בעצמו הסיע גם אותם וכן ויסע את היתד הארג מורה על קלות הפעולה כי היה לו לומר ויסיעם:

עין יעקב על מסכת סוטה [דף י.] אות (כד)  

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד, בֵּין כְּתֵפָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן שִׁשִּׁים אַמָּה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם טז) "וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה, וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזֻזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ, וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו", (תנא, אין) [וּגְמִירִי, דְּאֵין] דַּלְתוֹת עַזָּה פְּחוּתוֹת מִשִּׁשִּׁים אַמה.

 

(ד) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שוֹרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה:

רלב”ג וידמה שגיירה תחלה כמו שארז"ל: [וכן דעת הרמב"ם].

 מלבי”ם ויהי אחרי כן – עבירה גוררת עבירה, ושמה דלילה – הראשונה גייר ושינה שמה לשם יהדות, אבל זו לא נתגיירה ונשאר שמה דלילה, וכן אמר בירושלמי (פרק ראשון דסוטה הלכה ח') שבתמנתה דרך נשואין היה ולא בעזה, וחז"ל דרשו דלדלה כחו ומעשיו ולבו:

 

(ה) וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ לָהּ פַּתִּי אוֹתוֹ וּרְאִי בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ וַאֲסַרְנֻוהוּ לְעַנּוֹתוֹ וַאֲנַחְנוּ נִתַּן לָךְ אִישׁ אֶלֶף וּמֵאָה כָּסֶף:

מלבי”ם וראי במה כחו גדול ובמה נוכל לו – בקשו שני דברים,

 א) שתראה מה הסבה שבעבורה כחו גדול, כי חשבו שאינו כטבע רק ע"י איזה סגולה, ואז יוכלו להתחכם כנגדו להסיר הסבה, [כגון שאוכל דבר מה וכד'].

ב) שגם אם הוא בטבע תדרוש באיזה אופן יאסר,

כי יש מי שכחו בידיו ולא ברגליו,        ויאסר ברגליו או במקום אחר מן הגוף שאינו חזק שם,

ואמרו וראי – ר"ל שתבחון את דבריו אם כנים הם,

ואמרו ואסרנוהו לענותו – הוא הבטחה שלא ימיתו אותו

ואכן קיימו הבטחתם שלא ימיתו אותו רק נקרו את עיניו:

 

(ו) וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל וּבַמֶּה תֵאָסֵר לְעַנּוֹתֶךָ:

מצודות דוד ובמה תאסר – באיזה דבר תאסר לשיוכל מי לענותך לבל תוכל לנתק המאסר,

ודבריה כאומר: הראה לי חיבה יתירה וגלה אלי מצפוני לבך:

 

(ז) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שִׁמְשׁוֹן אִם יַאַסְרֻנִי בְּשִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים אֲשֶׁר לֹא חֹרָבוּ וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם:

מלבי”ם ויאמר אליה – והוא לא השיב לה רק במה יאסר ולא על במה כחו גדול,

כאילו אינו יודע סבה לזה כי הוא בטבע, רק שבחן שבזה יאסר:

 

(ח) וַיַּעֲלוּ לָהּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים אֲשֶׁר לֹא חֹרָבוּ וַתַּאַסְרֵהוּ בָּהֶם:

 (ט) וְהָאֹרֵב יֹשֵׁב לָהּ בַּחֶדֶר וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיְנַתֵּק אֶת הַיְתָרִים כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ וְלֹא נוֹדַע כֹּחוֹ:

מצודות דוד והאורב יושב – שאם תראה שאמת הדבר, יקחוהו.

ותאמר אליו – אחר שאסרה אותו, אמרה לו: שמשון, פלשתים באו עליך!! בכדי שיתחזק לנתק היתרים, ואם ינתקם, תאמר שלנסותו עשתה, ואם לא יוכל לנתקם, הרי האורב מוכן.

בהריחו אש – רצה לומר, כשהוא קרוב אל האש ורק מריח את האש, והוא מלשון מליצה.

ולא נודע כחו – לא היה נודע בזה תכלית גבול כחו, כי לדבר קל היה נחשב למול כחו, ובקלות נתקם:

 

 (י) וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן הִנֵּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים עַתָּה הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה תֵּאָסֵר:

מלבי”ם ותאמר דלילה – כו' הנה התלת בי – ר"ל היא האמינה לו במ"ש שאינו יודע במה כחו גדול,

אבל אחר שהודה שיודע במה יאסר, א"כ למה דברת כזבים,          ועתה הגידה נא לי – האמת, במה תאסר?

 

(יא) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִם אָסוֹר יַאַסְרוּנִי בַּעֲבֹתִים חֲדָשִׁים אֲשֶׁר לֹא נַעֲשָׂה בָהֶם מְלָאכָה וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם:

מלבי”ם ויאמר אליה – השיב שלא דבר כזבים כלל, רק ששכח תנאי בדבריו,

א) שהיתרים צריכים להיות עבותים, ר"ל קלועים משלשה,

ב) שצריך שלא נעשה בם מלאכה:

 

(יב) וַתִּקַּח דְּלִילָה עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַתַּאַסְרֵהוּ בָהֶם וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וְהָאֹרֵב ישֵׁב בֶּחָדֶר וַיְנַתְּקֵם מֵעַל זְרֹעֹתָיו כַּחוּט:

מלבי”ם וינתקם – כו' כחוט – ר"ל לא בקלות גדול כראשונים רק כחוט שהאדם הנותקו ינתקנו במעט כח:

 

(יג) וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן עַד הֵנָּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים הַגִּידָה לִּי בַּמֶּה תֵּאָסֵר וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִם תַּאַרְגִי אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי עִם הַמַּסָּכֶת:

מצודות דוד עד הנה וגו' – רצה לומר, אם רצית להתל בי בדרך שחוק, הן עד הנה התלת בי ועשית את שלך, אבל עתה הגידה לי האמת ואל תוסיף התל בי.

שבע מחלפות – שבעה תלתלי הראש, כי נזיר היה וגדל שער ראשו.

עם המסכת – עם השתי המסודר לאריגה, ורצה לומר, כאשר תעשה כזאת, אז יותש כחי ובכל דבר אשר תאסרני, לא אוכל לנתקם מעתה:

 מצודות ציון תארגי – מלשון אריגה. מחלפות – הם קווצות ותלתלי שער הראש, ועל כי יוחלפו בהתגלחם יקראו מחלפות.

המסכת – הוא השתי כשהוא מסודר וערוך על יתד האריג, ובמשנה בנגעים (יא ט): בנפש המסכת והמסדר השתי יקרא מיסך, כמו (משנה שבת ז ב): והמיסך והעושה שתי בתי נירין:

 מלבי”ם עד הנה התלת בי – ר"ל בראשונה תרצת דבריך, אבל עתה נודע שהתלת בי בשתי הפעמים:

 

(יד) וַתִּתְקַע בַּיָּתֵד וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיִיקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיִּסַּע אֶת הַיְתַד הָאֶרֶג וְאֶת הַמַּסָּכֶת:

מצודות דוד ותתקע ביתד – אחר שארגה המחלפות אשר חשבה שבזה יותש כחו, בקשה לנסות הדבר, ותקעה המחלפות כשהם ארוגים עם המסכת, לתחבם בחוזק רב סביב יתד הארג לראות אם יוכל לשמטם.

[הרמ"ז מבאר שהמסכת זה חוטי השתי המתוחים בין הקרשים, ויתד הארג – הוא המוט שעליו מגלגלים את הבד שכבר נארג].

וייקץ משנתו – כי מה שאסרתו בתחלה ביתרים ובעבותים, עשתה כשהיה נעור, [הרד"ק לקמן פס' יט חולק]

אולם לארוג תלתלי הראש לא היה מניח אם היה נעור, שהרי הנזיר אסור אפילו לסרוק ראשו פן יתלוש השער (נזיר מב א), ולזה ארגה כשהוא ישן.

ויסע – כשבא לשמוט שער ראשו, עקר היתד עם המסכת הכרוך בו, הנארג עם שער ראשו:

מלבי”ם ותתקע – פה לא כתוב והאורב יושב בחדר, כי אחר שכזבה שתי פעמים לא שמו לב לדבריה:

 

 (טו) וַתֹּאמֶר אֵלָיו אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי זֶה שָׁלשׁ פְּעָמִים הֵתַלְתָּ בִּי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל:

מלבי”ם ולא הגדת לי במה כחך גדול – אחר שכבר כזב לה ג' פעמים שבה לבקש השאלה הראשונה במה כחו גדול, אחר שלא יכלה עוד לבקש במה יאסר, שכבר כחש לה ג' פעמים, ואם תוסיף בזה לשאול יבין כי שרי פלשתים עמה בקושרים,

לכן בקשה רק במה כחו גדול כאילו תרצה לדעת טבעו ותכונתו לא לדעת במה יאסר:

 

(טז) וַיְהִי כִּי הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל הַיָּמִים וַתְּאַלְצֵהוּ וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת:

מצודות דוד הציקה – צערה אותו בדברים כל יום ויום. ותאלצהו – אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה ט ב), שהיתה שומטת עצמה מתחתיו בשעת התשמיש. [כמו ותחלצהו].

ותקצר נפשו למות – לא היתה דעתו רחבה עליו, עד כי היה קרוב למות:

 

(יז) וַיַּגֶּד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם:

מלבי”ם ויגד – נפתה כיונה פותה ויגד לה שתי השאלות,

א) במה כחו גדול, שהוא ע"י הנזירות, ב) במה יאסר שהוא אם יגולח,

והנה בפעמים הראשונים אמר והייתי כאחד האדם – ועתה אמר והייתי ככל האדם

כי נשמר מלדבר שקר ואמר כאחד האדם, היינו כאדם המיוחד בגבורה (שמבואר אצלי שמלת אחד הנסמך לה"א הידיעה מורה על הדבר המיוחד כמו אחד ההרים וכדומה) ועתה אמר ככל האדם, החלשים:

 

(יח) וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר עֲלוּ הַפַּעַם כִּי הִגִּיד לִה \{לִי\} אֶת כָּל לִבּוֹ וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם:

רד”ק כי הגיד לה את כל לבו – מהיכן ידעה? אמרו רז"ל יודעת היתה אותה הרשעה באותו הצדיק שלא היה מוציא שם שמים לבטלה וכיון שאמר נזיר אלקים אני ידעה שהגיד לה את כל לבו.

ויש לפרש כי הכירה בדבריו כי אמת אמר לה כי אמר לה הסבה שבעבורו היה לו הכח ואמר וסר ממני כחי ולא אמר כן בשלשה פעמים אלא וחליתי כלומר יחלוש כחי מחוזק היתרים

אך בפעם הזאת אמר וסר ממני כחי:

עלו הפעם כי הגיד לה את כל לבו – לה כתיב וקרי לי והכתיב דברי השליח שאמר לסרני פלשתים והקרי דבריה שצותה לשליח:

מלבי”ם ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו – זה ראתה במה שהגיד לה עתה שתי השאלות במה כחו גדול [בנזירות] ובמה יאסר [בהגלחו],

שאם היה רוצה לשקר היה מגיד רק במה כחו גדול, [בנזירות, מבלי לגלות במה יוסר כוחו]

שבזה אף אם תגלח אותו ויהיה כחו גדול גם אחר הגלוח, לא היה שקרן כי יצוייר שכחו גדול ע"י הנזירות, ולא יוסר הכח ע"י הגלוח, אחר שלא התגלח מדעתו ולא חלל נזירותו ברצון,

אולם כעת הוא אמר אם גולחתי בפעל שמשמע אף ע"י אחרים,

וע"כ ותשלח ותקרא לסרני פלשתים לאמר עלו הפעם – וכו' כי בפעם הקודם לא עלו כנ"ל:

 

(יט) וַתְּיַשְּׁנֵהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ וַתִּקְרָא לָאִישׁ וַתְּגַלַּח אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו:

רד”ק ותישנהו – וכן עשתה בכל הפעמים שאסרה אותו היתה מישנתו תחלה כדי שלא יבעט באסרה אותו [והמצו"ד לעיל י"ד חולק] וזה הוא שאמר בפעם השלישית ויקץ משנתו ויסע את היתד הארג ואת המסכת:

 ותקרא לאיש – לאיש המגלח, ופירוש ותגלח צותה לו שיגלח והוא יוצא לשלישי

או לקחה היא המספרים מיד האיש וגלחה אותו

ותחל לענותו- אף על פי שגלחה אותו והוא ישן הרגיש בעצמו ענוי וחלוש בגלחה אותו:

 

(כ) וַתֹּאמֶר פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה’ סָר מֵעָלָיו:

רד”ק אצא כפעם בפעם ואנער – כמו שהיה עושה בכל פעם ופעם שהיה מקיץ משנתו ומתחזק כן חשב לעשות הפעם הזאת ולהתחזק ופי' ואנער מהשינה:

 והוא לא ידע – והלא הגיד לה כל לבו ודעתו ואם כן היאך אמר והוא לא ידע?

אלא ששכח בשנתו מה שאמר לה וחשב שהיה זאת הפעם כפעמים האחרות ולא נזכר שסר כחו מעליו שעדין לא נעור משנתו באופן מושלם.

או פירושו והוא לא ידע ידע שסר ממנו כחו אבל לא ידע כי ה' סר מעליו

כי חשב שאף על פי שסר ממנו כחושיעזרהו האל בפעם הזאת שלא יפול ביד פלשתים:

 

(כא) וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסיּרִים \{הָאֲסוּרִים\}:

רד”ק בנחשתים – כתרגומו בשלשלן דנחש:

 ויהי טוחן – נראה כי מנהג הארצות ההם בזמן ההוא להיות ריחים בבית האסורים להיות מתפרנסים מהטחינה האסורים שהיו בנחשתים ואין להם מלאכה אחרת להתפרנס שם אלא בטחינה בריחים

וכן הוא אומר בתורה עד בכור השפחה אשר אחר הריחים ואמר עד בכור השבי אשר בבית הבור

ידמה כי הכל אחד והשבויים טוחנים היו בבית הסהר

ודרך הדרש רחוק בזה שפירשו כמו תטחן לאחר אשתי שכל אחד הי' מביא אשתו לו שתתעבר ממנו

וכי מה תועלת היה להם בזה והלא סר ממנו כחו וכן ת"י על דרך פשוטו והוה טחין בבית רחיא:

(כב) וַיָּחֶל שְׂעַר רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ כַּאֲשֶׁר גֻּלָּח:

רד”ק ויחל שער ראשו לצמח – הטעם בספור הזה לפי מה שאומר ויאמר שמשון אל הנער שחשב שמשון שישוב לו כחו עם שערו ואמר לנער שימישהו את העמודים

כי חשב כיון שצמח ראשו זה היה סבת השבת כחו אליו בעזר האלהים:

 מצודות דוד כאשר גולח – כמספר שבע המחלפות אשר גלח:

מלבי”ם ויחל שער ראשו לצמח – אמר בפעל הכבד על שצמחו במהירות שלא כדרך הרגיל, [לשבור=קל, לשבּר=כבד, בכח]

שאל"כ יקשה איך לא נזהרו פלשתים לגלחו מפקידה לפקידה בידעם שכחו תלוי בשערותיו?

ועז"א כאשר גולח, ר"ל תיכף אחר הגלוח התחילו לצמח:

 

(כג) וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם וּלְשִׂמְחָה, וַיֹּאמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֶת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינוּ:  (כד) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם וַיְהַלְלוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אָמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ, וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ:

מלבי”ם וסרני פלשתים – וכו' ויראו אותו העם – וכו' ר"ל הסרנים עשו זבח מצד שהוא אויבם,

והעם הללו על ג' דברים,

א) שהוא אויבם          ב)מחריב ארצם – ששרף שדותיהם,

ג) שהרבה בם חללים – משא"כ אל הסרנים לא עשה הרעות האלה.

 

 (כה) וַיְהִי כְּי טוֹב \{כְּטוֹב\} לִבָּם וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית הָאֲסיּרִים \{הָאֲסוּרִים\} וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַמּוּדִים:

מלבי”ם וישחק לנו – וכו' ויצחק לפניהם – השחוק הנרדף עם צחוק, נבדל ממנו במה שהשחוק מורה שהשוחק בעצמו שמח, לא כן המצחק,

ולכן לפ"ז אמרו וישחק אבל באמת שמשון רק צחק לא שחק:

 

(כו) וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל הַנַּעַר הַמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ, הַנִּיחָה אוֹתִי וַהֲימִשֵׁנִי \{וַהֲמִשֵׁנִי\} אֶת הָעַמֻּדִים אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם:(כז) וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה, הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן:(כח) וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה’ וַיֹּאמַר, אֲדֹנָי ה’ זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים:

רש”י זכרני נא – זכור עשרים שנה ששפטתי את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל זה ממקום למקום.

נקם אחת משתי עיני – ושכר עין השנית הנח לי לעולם הבא, וכאן פרע לי שכר אחת מהן:

 

(כט) וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ:

רש”י וילפת – ויאחז, כמו (רות ג ח): ויחרד האיש וילפת, נאחז בזרועות האשה:

מלבי”ם ויסמך – מבואר אצלי בחבורי התורה והמצוה (ע"ס תורת כהנים) שיש הבדל בין שען ובין סמך

שהסמיכה הוא בכל כחו כמ"ש חז"ל סמיכה בכל כחו בעינן, והשעינה הוא קצת גופו

ולכן להנער אמר ואשען עליהם – ובאמת ויסמך – בכל כחו:

 

(ל) וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים, וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ, וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ, רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו:

מצודות דוד תמות וגו' – אהיה נהרג עמהם, רצה לומר, כל כך אני חפץ במיתתם, עד שאהרג עצמי עמהם.

 

(לא) וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיהוּ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה:

מצודות דוד והוא שפט – עם שאמר למעלה (טו כ), חזר וכתבו,

לומר שמשך הזמן שישב במאסר עלה בחשבון העשרים:

רד”ק והוא שפט – והרי אמר למעלה וישפט את ישראל?

אלא למעלה אמר וישפט אחר התשועה שנעשית לו בעין הקורא  

[ונחשב ש]כאלו אז מת, כי לא נעשית לו אחר כן תשועה, אבל החלה מפלתו, ולא היתה לו [תשועה] אלא במותו, ועכשיו כשמת אמר 'והוא שפט את ישראל' כמו שאמר בכל שופט ושופט.

ויש בו דרש למה נאמר שני פעמים כי שפט את ישראל עשרים שנה? אמר ר' אחא מלמד שהיו פלשתים יראים ממנו עשרים שנה לאחר מותו כמו שהיו יריאים ממנו עשרים שנה בחייו:

ביאורים כללים בענין שמשון

בענין גלגולי שמשון  – ראה משנת הגלגולים עמ'

 

ביאור עניין שמשון מהרב דסלר ור' צדוק ['ישראל קדושים']

שמשון נולד בקדושה עצומה ויכל בשל כך לרדת למקור הטומאה ולא להפגע מכך. אין הוא צריך לשמירה, כמאחז"ל דן ידין עמו כא' שבטי ישראלכיחידו של עולם, מה ה' א"צ סיוע כך שמשון א"צ סיוע.

ולכן מצינו ברוה"ק שנאמרה אצל שמשון דבר שאין לו אח וריע- 'לפעמו' שהייתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג. כפעמון המצלצל ופוסק.

פירושו שמן השמים היו מניחים אותו מדי פעם בלא סיוע כדי שיוכל להתאמן בגבורת קדושתו מצד עצמו.

שורשיו

שמשון בא משבט דן שהיה מסוגל לצאת מחוץ לענן להשיב הנחשלים שהענן פלט אותם, ומורה הדבר על גבורה שיוצאים ללא חשש לנפילה רוחנית. כך גם שמשון.

שמשון גם בא משבט יהודה מצד אמו, שהייתה לו גבורה כשל יהודה, גור אריה יהודה. וגבורה זו באה לידי בטוי בכך שהיה מסוגל לשאת נוכריות כהוראת שעה ולא להפגע רוחנית. בדומה לשלמה שאמר אני ארבה ולא אסור, שאף הצליח [ונשיו שהטו את לבבו פי' שלא מיחה בהם].

וחוץ משתי הכנות אלה, זכה להכנה שלשית מרחם אמו- קדושת הנזירות. ובזה היה כוחו גדול שאפילו נכנס למקום שנכנס- לא נפרד מהקדושה כלל!

ובכל תאוות העולם שטעם נשאר בגדר של 'לשם שמים' בלבד. גבורה שבקדושה.

כמו בנות לוט שהגם שהיו עם אביהן, נחשב להן כמצוה.

בנות לוט מוחות על כבודן

בהקדמה לספר "אגרות משה"[1] לגר"מ פיינשטיין, מובא מעשה מדהים שהיה בשנת תרפ"ב, עת כיהן כרבה של ליובאן.

אדם אחד חלה בחולי משונה ולשונו התנפחה בפיו. כשהגיע הגר"מ פיינשטיין לבקרו ביקש החולה להוציא כל איש מעליו, והחל לספר לרב את סיבת חוליו. לדבריו שבוע קודם לכן בשבת פרשת וירא הקשה, כיצד יתכן שזכו בנות לוט שהמשיח יהיה מצאצאיהן, אף שלא בושו בגילוי עריות שעשו, ועוד פירסמו שבניהן הם מאביהן וכו' ודיבר עליהם סרה בדרך בזיון.

בלילה הופיעו בחלומו שתי נשים זקנות מאד שראשן ופניהן מכוסין. הן אמרו שהן בנות לוט, ושבאו להשיב לו על טענתו כנגדן.

אמרו לו מה שאמרו[2], והוסיפו כי הוא חָטָא חטא גדול כאשר דיבר עליהן בדרך בזיון, וייענש ב'מידה כנגד מידה', וכפי שנענשו המרגלים מוציאי דיבת הארץ רעה, כך גם יקרה לו, לשונו תשתרבב ותתנפח בחולי משונה וכך ימות.

החולה סיים לספר זאת לגר"מ פיינשטיין, היסב פניו אל הקיר ונפטר לבית עולמו.

 

הצורך בפעולותיו

לעם ישראל לא היו מספיק זכויות לגבר על פלשתים, ולכן רצה ה' להקים להם שופט שיקל מעליהם עול פלשתים. וכיוון שכך הוצרך ללחום עמם באופן פרטי.

ולכן הזקיקו ה' ליקח נשים מהם כדי לבא עליהם בעלילות פרטיות 'ואביו ואמו לא ידעו כי מאת ה' היה הדבר כי תואנה הוא מבקש מפלשתים'.

שמשון בגבורת קדושתו היה מסוגל להשאר בקדושתו על כל המצבים האלה.

יעקב נתנבא על שמשון יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפל רוכבו אחור.

שמשון הוא בבחינת נחש על צד הקדושה, כמו שהנחש אינו נהנה ממאכלו, כך הוא אינו נהנה מעבירה, שכולו לש"ש.

הנושך עקבי סוס– שהסוס רומז לתאות הזנות, והוא להיפך מזאת. ולכן חשב יעקב שהוא יהיה משיח, ונח"ש בגי' משי"ח, שחשב שיתקן את חטא נחש הקדמוני ויהיה בבחינת נחש שבקדושה.

וכשראה את סופו אמר לישועתך קיויתי ה'.

טעותו של שמשון

מעלת שמשון הייתה בעיניו. שאם היה רואה דבר מה והיה מוצא חן בעיניו היה בטוח מיד שזה רצון ה'. ולא טעה בזה כלל כי הנשים הללו הותרו לו.

טעותו של שמשון הייתה בכך שהוא נתגאה בעיניו. כמאחז"ל שמשון במה שנתגאה נפרעו ממנו.

הגאוה הדקה הזו פגמה ב'לשם שמים' שלו. ולכן לא הצליח.

ואע"פ שהיה ענוותן ולא פרסם הריגת האריה, מ"מ בבחינה דקה נתגאה.

וכיון שכבר נפגם הלש"ש, ממילא סרה גבורתו ושמירתו הרוחנית ונעשה פגיע מדבר עבירה ככל אדם, וחיבורו עם דלילה הפך למעשה עבירה, ועבירה גוררת עבירה. וממילא איבד על ידי כך את גבורתו הגשמית בגילוח שערות ראשו ובכך גם פגם בנזירותו.

אח"כ זכה לתקן את החיסרון ע"י מיתתו לש"ש ב'תמות נפשי עם פלשתים'.

הקשר בין גלית לשמשון להבדיל

החתם סופר [תורת משה עה"ת הפטרת נשא] כותב שכאשר הביאו פלשתים לבית האסורים שם נאסר שמשון את נשיהם על מנת שיתעברו ממנו [וכפי שחז"ל דרשו ויהי טוחן בבית האסורים על דרך 'תטחן לאחר אשתי'] שהובאה גם ערפה ונתעברה ממנו וילדה את גלית.

הדברים הובאו גם בספרו של הגאון רבי חיים סופר שליט"א [הדר יעקב, ח"ה סי' טז עמ' נג], והוסיף שם ששאלו את הגאון רבינו חיים קנייבסקי שליט"א מקור לדברי החת"ס והוא השיב שראה פעם תוספתא על תרגום יונתן והעתיק אותה ושם כתוב במפורש כדברי החתם סופר הנ"ל. והוסיף שמן הסתם החת"ס לא ראה את התוספתא, אלא ראה זאת במפרשים אחרים שציטטוה ע"ש.



[1] ח"ח עמ' 15.

[2] הן טענו מאחר שהן ממשפחתו של אברהם שקרו לו נסים רבים וה' נגלה אליו, והן עצמן ניצלו בדרך נס מסדום ההפוכה, יכלו הן לבדות שנתעברו מרוח הקודש כביכול, וליסד דת חדשה כפי שעשתה הנצרות, והיו מאמינים להן לאור ה'היסטוריה הנסית' שלהן ושל משפחתן, ואף אחד לא היה חושד בהן בזנות. ומה שקראו לבניהן עמון ומואב כוונתן היתה לטובה, כדי להודיע שכאשר אשה מתעברת- לעולם יש לוולד אב בשר ודם… ובזכות כך שלא רצו לייחס לעצמן 'משיח שקר' כפי שעשה 'אותו האיש', זכו ויצא מחלציהן משיח אמת- מרות המואביה אם עובד אבי ישי אבי דוד משיח צדקינו. בשל הסבר זה שהתקבל על דעת הגר"מ פיינשטיין כהסבר נכון, הוא ראה בחלום זה חלום אמיתי. כשסופר הדבר לגר"ח קנייבסקי שליט"א ושאלוהו האם אין בדבר משום 'דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין', השיב הרב שיתכן שמעשה זה יש בו ממש ['דרך שיחה' עמ' פח].

יש לציין שגם חז"ל לימדו זכות על מעשי בנות לוט ואף הגדירוהו כמעשה מצוה כמובא בהוריות [י:] 'הן שנתכוונו לשם מצוה – צדיקים ילכו בם כו" וכן אמרו חז"ל [שם יא. ועוד] אמר רבי חייא בר אבין, אמר רבי יהושע בן קרחה, לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה זכתה וקדמתה ארבעה דורות למלכות.

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שופטים פרק כא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב