שופטים פרק יא

(א) וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח:

רלב"ג א. יפתח היה בן אשה זונה ופי' בו שכבר היה בן אשה שהיתה משבט אחר ולפי שלא נשאת לאחד מבני השבט קראה זונה להיותה נוטה ממה שראוי להנשא לאחד ממשפחתה כדי שלא תסוב נחלה ממטה למטה

והנה נשא גלעד אשה אחרת משבטו והיו לו בנים ממנה ובני האשה ההיא סבבו על יד זקני גלעד שלא ינחל יפתח עמהם בבית אביהם והיה זה עול כי היה ראוי שירש עמהם:

רד"ק ב. בן אשה זונה – בן פלגש גלעד היה ונקראת זונה לפי שאינה עם בעלה בכתובה וקדושין והיא כמו הזונה ואף על פי שהיא מיוחדת לו. ג. וי"ת פונדקיתא כמו רחב הזונה פונדקית.

מלבי"ם ויולד גלעד את יפתח – רצה לומר בכ"ז ידעו הכל שגלעד ילדו כי יחדה אליו לפילגש.

 

(ב) וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה:

מלבי"ם ותלד אשת גלעד – שהיתה לו בחופה וקדושין, ויאמרו לו לא תנחל – והיה זה שלא כדין,

 א) כי בן פילגש יורש נחלה עם יתר הבנים, ב) מה שגרשו את יפתח מן העיר שזה חמס מבואר:

 

(ג) וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ:

מלבי"ם ויברח – וזה מורה שרצו להורגו עד שהוכרח לברוח, ושזקני העיר לא עשו משפט.

רד"ק בארץ טוב – אדון הארץ היה שמו טוב.

 

 (ד) וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם ויהי מימים – שהעשק הזה נמשך ימים רבים עד שלחמו בני עמון.

 

(ה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב:

מלבי"ם ויהי כאשר נלחמו – ר"ל לא מצד היושר החזירו את יפתח רק מצד שהוצרכו אליו:

 

(ו) וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן:

מלבי"ם (ו) לכה והייתה לנו לקצין – יש הבדל בין ראש וקצין,

הקצין הוא העומד בקצה המחנה מחמת חשיבותו ומעלתו בגבורה או בעושר או בחכמה הגם שאינו ראש ומושל עליהם,

והנה הם לא דברו אתו תחלה על שכרו אחרי המלחמה, רק על עתה, אמרו שיהיה הוא בקציהם מצד חשיבותו כי הוא גבור מכולם,

ולכן אמרו ונלחמה בבני עמון – בלשון רבים, כי הקצין אינו הראש שתתיחס המעשה אליו לבדו

כי במלחמה כולם שוים עמו, רק הוא עומד בקציהם:

 

(ז) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׁנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם:

מלבי"ם ויאמר יפתח – השיב להם איך תאמרו שאני אהיה לקצין מפני חשיבותי, כאילו לא קראתם אותי מפני הצורך רק מפני החשיבות ומפני אהבתכם אותי,

הלא אתם שנאתם אותי – וגם ותגרשוני מבית אבי – כי הייתי שפל ונבזה אצלכם,

זאת שנית שאם הייתם באים אלי בעת שלוה הייתי מוחל על העבר,

אבל אתם באתם אלי עתה – רק כאשר צר לכם – באופן שלא הניעכם הנה החרטה על העבר,

ולא אהבה וחשיבות, רק ההכרח, ולמה אלך לעזר אתכם חנם בלא בצע, כאילו ברית אהבה בינינו מה שאינו כן:

 

(ח) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד:

מלבי"ם ויאמרו – כו' לכן עתה שבנו אליך – ר"ל אמת כדברך כי מקדם שנאנו אותך והרעונו לך,

אבל לכן עתה שבנו אליך באופן שלא תלך בעבור אהבה ובעבורנו רק תקח משכורתך,

שע"י שהלכת עמנו ונלחמת – כי אתה תהיה הלוחם והנצחון יקרא על שמך ומזה יחויב שאחר שתנצח והיית לנו לראש – כדין המנצח במלחמה והמציל את העם שאף אם הוא מפחותי העם יושם לראש ומושל:

 

(ט) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן ה’ אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ:

מלבי"ם השיב להם, הנה בזה עדין לא הראיתם לי אות אהבה וסימן חרטה על העבר ויתראה כאילו אני הולך עם אויבי לעזור להם בעד משכורת,

כי מה שהבטחתם שאחר המלחמה והנצחון תשימוני לראש, זה דבר שאינו תלוי בהסכמתכם שזה יהיה ממילא שאם משיבים אתם אותי – וכו' ונתן ה' אותם לפני אנכי אהיה לכם לראשמעצמי על כרחכם, כדין הנוצח,

ומה תבטיחו לי אתם?

 וכוונתו מבוארת שהיה חפץ שישימו אותו לראש תיכף, עד שתיכף בלכתו לא ילך כקצין רק כראש. , וכמו שאמר אל מלך בני עמון מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי שזה אמר מצד שהיה כבר המושל ואדוני הארץ.

 

(י) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח ה’ יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה:

מלבי"ם ויאמרו – וכו' כדברך כן נעשה – ר"ל שישימוהו לראש תיכף בבואו לגלעד:

 

(יא) וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי ה’ בַּמִּצְפָּה:

מלבי"ם וז"ש וילך – וכו' וישימו – כו' עליהם לראש ולקצין – שבחרוהו תכף לראש, וגם לקצין מפני מעלתו,

וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה' – כו', התנה עמהם משפטי הראשות עד כמה תגיע ממשלתו,

כמו שדבר שמואל להם את משפטי המלוכה עת המליך את שאול:

 

(יב) וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי:

מלבי"ם מה לי ולך – כי מלחמה שתתהוה בין שני מלכים (אם תהיה כפי נמוסי המלכים לא בדרך עושק) יש לה בהכרח איזה עילה, כמו מריבה או טענה וכדומה,

ולרוב יוכלו להתפשר ביניהם בטוב טרם המלחמה, ושאל שיודיעהו סבת המלחמה, ומה רוצה ממנו:

(יג) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם: וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן:

מלבי"ם ויאמר מלך בני עמון כו' כי לקח ישראל את ארצי כו' – הודיע לו שיש לו טענה על הארץ שהיתה למואב בימי קדם טרם שכבשה סיחון ורוצה שישובו הערים אל בעליהם הראשונים

(וכפי הנראה היה מלך בני עמון מושל אז גם על ארץ מואב) וטען בעד מואב שלקחו ארצו

וגם שמה שלקחו מסיחון היה גם מבני עמו.

כמו שאמר (יהושע יב) סיחון וכו' מערוער וכו' גבול בני עמון ושם (יג כה) ויהי להם הגבול יעזר וכו' וחצי ארץ בני עמון:

(יד) וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן:

רלב"ג כה אמר יפתח כי אולי יפתח היה מפורסם ביניהם בגבורה ורצה מפני זה להודיעו כי הוא המושל על ישראל כדי שישמר מלך בני עמון מלהלחם עם ישראל:

מלבי"ם כה אמר יפתח – טען ארבע טענות.

א) שישראל לא לקח מארץ מואב ובני עמון מאומה (כי הוא אין לו טענה רק אם היו לוקחים מידו בלי אמצעי)

ונהפוך הוא שעת שלחו מלאכים אל מלך מואב ואל מלך אדום ולא אבו לעזבם לעבור גבולם (הגם שהיה בזה עילה למלחמה) הסבו את ארצם ולא באו בגבול מואב כי ארנון היה גבול מואב בימים ההם:

 

(טז) כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה:(יז) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ: (יח) וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב: (יט) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי:  (כ) וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם (טענה ב) הארצות שהזכיר כבשו מסיחון שהיו אז תחת ממשלתו, וגם זה לא היה שלא כדין עד שיוכל לטעון עליהם, כי בעת שלח מלאכים גם על סיחון, החל סיחון לתגר בם מלחמה,

ולא הספיק לו מה שלא הניחם לעבור בארצו, רק ולא האמין סיחון את ישראל עבור בגבלו –

ר"ל שלא הניחם אף ללכת בגבול ארצו ולסבבה כמו שסבבו ארץ אדום ומואב כי לא האמין להם,

ולכן אסף את עמו וילחם בם, באופן שהוא התחיל במלחמה וה' נתנו ביד ישראל

ולקחו את ארצו שהיא ארץ האמורי לא ארץ מואב כי הארצות האלה היו אז לאמורי:

 

(כא) וַיִּתֵּן ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא:

(כב) וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן:

מצודות דוד מארנון וגו' – אם כן, המחוז ההוא לקחו מסיחון, אשר כבש הוא מאז ממואב ומעמון:

 

(כג) וְעַתָּה ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ: (כד) הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִיֹשְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה’ אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ:

מלבי"ם (טענה ג) ועתה ה' אלהי ישראל הוריש – וכו', ר"ל הלא מלחמת ישראל בעת ההיא היה ענין אלקי וכל העמים ידעו זאת כי ה' הורישם ואם ה' שכל הארץ שלו הוריש את האמורי איך אתה תירשנו?

הלא את אשר יורישך כמוש – וכו', ומה לך לדבר שהוא מפלאי אלהים והשגחתו:

רלב"ג ואמר לו על צד הלעג הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש כי לא יכול כמוש אלהיהם להצילם מיד סיחון כאומרו אוי לך מואב אבדת עם כמוש וגו'.

 

(כה) וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם:

מלבי"ם (טענה ד) ועתה הטוב טוב אתה – וכו' הלא בלק היה מלך בעת ההיא והחריש

וכן אחריו היו מלכים רבים וכבר עברו שלש מאות שנה וישראל יושבים ומחזיקים בארץ ואתם החרשתם

וזו חזקה גדולה ויש עמה טענה.  וכן מהרי"א דרך דרך זה בכתובים האלה.

(כו) בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא: (כז) וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט ה’ הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן:

מלבי"ם ואנכי לא חטאתי לך – ר"ל אחר שאין לך טענה על הארץ לא יצויר סבה למלחמה רק אם אחד חטא נגד חברו בכבודו וכדומה וזה לא היה כי לא חטאתי,

ואם כן אתה עשה אתי רעה להלחם בי – הוא דבר רע נגד חוקי המלכים ונמוסי המדינות,

ואם אין בינינו מוכיח ישפט ה' השופט – וכו':

 

(כח) וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו: (כט) וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה’ וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן:

מלבי"ם ויעבר את הגלעד – כבר אמר שמלך בני עמון חנה בגלעד,

וכפ"ז הי' מחכמת יפתח שעבר בגלעד מן הצד דרך מצפה גלעד אל ארץ בני עמון שבעוד שמלך בני עמון עם מחנהו עמדו בגלעד היה נקל לכבוש מדינת בני עמון ולהכות מכה גדולה בערי בני עמון ועל ידי כך נכנעו כי הוצרכו לשוב להגן על עריהם:

 

(ל) וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה’ וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי:(לא) וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה’ וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה:

מלבי"ם והיה לה' – פי' או שיהיה לה' אם הוא בלתי ראוי לקרבן, או אם הוא ראוי לקרבן והעליתוהו עולה

 

(לב) וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה’ בְּיָדוֹ:(לג) וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(לד) וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת:

מלבי"ם ורק היא יחידה – ויען כי יקרא יחיד גם אם יש לומר בנים אחרים שאינם חשובים אצלו כ"כ כמו בני פילגשים כמו שאמר ביצחק את בנך את יחידך הגם שהיה לו ישמעאל, לכן אמר רק היא יחידה,

ומפרש אין לו ממנו, רצה לומר לא נולד מיפתח בן או בת:

רד"ק אין לו ממנו – כלומר כי מבתו זאת לא היה לו בן או בת כי לא היה לה בעל .

א.ה. ואולי אמר ממנו בלשון זכר כיון שהייתה כזכר לא ילדה.

 

(לה) וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה’ וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב:

מלבי"ם השאלות: למה לא הלך להתיר לו את נדרו, והלא י"ל פתח וחרטה? וכי נשתכח מאתם דין התרת נדרים? ובשגם כפי הדין אינו נדר כלל שהאדם אינו ראוי לעולה:

אהה בתי – נראה פי' שרצה להתחרט ולשאול על הנדר כיון שיש לו פתח חרטה

וז"ש אהה בתי וכי הכרע הכרעתיני – או את היית בעוכריואיך אעשה לך הדבר הזה?

ואנכי פציתי פי אל ה' – ולא אוכל לשוב? – אתמהה. הלא הנדרים לה' נתרים בפתח וחרטה ואינם דומים כדברים שמבטיחים לבני אדם שמוכרחים לקיים הבטחתם, כי הנודר לה' יש לו התרה:

 

(לו) וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה’ עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה’ נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן:

מלבי"ם ותאמר אליו – השיבה לו שאין דבר זה דומה לשאר נדרים שע"י חרטה דמעיקרא החכם עוקר הנדר מעיקרו אבל אתה אין לך חרטה דמעיקרא רק חרטה דהשתא,

אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויבך – שע"י הנדר נצחת את אויביך וא"א שיהיה לך חרטה על גוף הנדר מעיקרא.

וזה גרם טעות ליפתח שלא הלך אצל החכמים לשאול על נדרו כי באמת היא טענת הבל שגם חרטה דהשתא מועיל לעקור על כל פנים את הנדר מכאן ולהבא:

 

(לז) וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי ְרֵעוֹתָי:

מלבי"ם ואבכה על בתולי – שהתיחדה ופרשה א"ע בל תנשא לאיש רק תעבד את ה' וזה שאמר –

רד"ק וירדתי – י"מ מענין אריד בשיחי.  והנכון לפרש כמשמעו כי המצפה ששם היה בית יפתח היה גבוה על ההרי'

או אמר וירדתי כנגד העמק אשר בין המצפה וההרים.

ובדרש וירדתי על ההרים אלך לסנהדרין אולי ימצאו פתח לנדרך:

(לח) וַיֹּאמֶר לֵכִי וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים: (לט) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל:

רד"ק ויעש לה את נדרו אשר נדר – שעשה לה בית והכניסה שם והיתה שם פרושה מבני אדם ומדרכי העולם והיה חק בישראל כי משנה לשנה היו הולכות אליה בנות ישראל:

רש"י ותהי חק – גזרו שלא יעשה אדם עוד כן.

ויש עוד לפתור 'ותהי חק בישראל', מחובר למקרא שלאחריו:

מלבי"ם ויעש לה את נדרו כו', והיא לא ידעה איש – בזה עשה לה נדרה במה שלא ידעה איש ונשארה צרורה עגונה עד מותה, והיה זה מיצוה לפי דעתו.

ודעת חז"ל: שהעלה עולה ממש.

 

(מ) מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה:

רד"ק לתנות להשיחה ולנחמה ארבעת ימים כי כל השנה היתה מתבודדת כמו האנשים הפרושים הסגורים בבתים והחק הזה עשו עמה כל ימי חייה.

ומצאנו בזה מחלוק' רז"ל אמרו וכי נדר היה ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש רבי יוחנן אמר דמים היה חייב וריש לקיש אמר אפילו דמים לא היה חייב דתנינן אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה

ולא היה שם פנחס שיתיר לו נדרו? כלומר שיאמר לו כי בדמים היה פטור.

 אמר פנחס הוא צריך לי יבא אצלי. ויפתח אמר ראש קציני ישראל אני ואלך אצלו? בין דין לדין אבדה הנערה.

ושניהם נענשו יפתח בנשילת אברים מת שנאמר ויקבר בערי גלעד פנחס נסתלק' ממנו רוח הקדש שנאמר ופנחס בן אלעזר הכהן נגיד היה עליהם הוא עליהם אין כתיב כאן אלא היה עליהם לפנים וה' עמו עכשיו לא היה עמו,

ראינו מדבריהם כי מה שעשה יפתח בטעות עשה והיה הוא סבור שנדרו היה נדר כמו שאמ' ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב

ובתו גם כן רצתה בדברו כי חשבה גם כן שנדרו היה נדר כמו שאמרה פצית את פיך אל ה' עשה לי כאשר יצא מפיך:

מלבי"ם לתנות בארבעה ימים – הלכו לדבר ולספר אתה ואח"כ שבה אל התבודדותה,

ולחז"ל: לתנותלקונן קינות על מיתתה.

 

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות י

[ז] יפתח הוא רבי חנינא בן תרדיון דנשרף, ואשתו על שלא מיחתה בו על שהוגה השם באותיותיו נהרגה, ובתו נתנה בקובה של זונות מוסגרת, וביפתח כתיב ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב, וזה היה פוצה פיו והוגה השם באותיותיו, ועתה נתקנו כי על זה נשרף על קידוש השם, וגם אשתו אז היא אשתו פה, כי לא מיחתה אז גם עתה לא מיחתה, ובתו [של יפתח] על כי שנהרגה שלא כדין ניצולה עתה:

 

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות ב

[ג] בת יפתח היא אשת חם, דמעוברת היתה בתיבה מזנות דסיחון אחי עוג, דאם לא כן איך ניצול מהמבול, דהא עוג רכב על התיבה, ולכן שימש חם בתיבה כדי לכסות על זנותה עם בני אלקים, ועתה בבואה בגלגול הזה לתיקונה עברו צרות רבות עליה, ולכן כדי לתקנה הוקרבה על ידי אביה, לדעת האומרים דנשחטה, והיא היתה ברתא דרבי חנינא בן תרדיון שאמרנו שהיה תיקון יפתח, וניצולה כי כבר נתקנה בתיקונה בשחיטתה, וכשנתנוה בקובה של זונות שמרה עצמה שלא לחטוא בזנות כאשר עשתה מקודם, והצילה רבי מאיר כשראה אותה כשירה, כי רבי מאיר נסה אותה אם היא כשירה, אם לאו, והשומר ההוא דעשה מה שרצה רבי מאיר שייכות היה [לו] בההיא תיקון עם בעלה הראשון:

 

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז/ב

אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון אמרו ליה אמאי קא עסקת באורייתא אמר להו כאשר צוני ה' אלהי מיד גזרו עליו לשריפה ועל אשתו להריגה ועל בתו לישב בקובה של זונות עליו לשריפה.

הוגה את השם באותיותיו והיכי עביד הכי והתנן אלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ואין תחיית המתים מן התורה אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו להתלמד עבד כדתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות אלא מאי טעמא אענש משום הוגה את השם בפרהסיא [דהוי] ועל אשתו להריגה דלא מיחה ביה מכאן אמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש עליו ועל בתו לישב בקובה של זונות דאמר רבי יוחנן פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי אמרו כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו מיד דקדקה בפסיעותיה.

ברוריא דביתהו דרבי מאיר ברתיה דרבי חנינא בן תרדיון הואי אמרה לו זילא בי מלתא דיתבא אחתאי בקובה של זונות שקל תרקבא דדינרי ואזל אמר אי לא איתעביד בה איסורא מיתעביד ניסא אי עבדה איסורא לא איתעביד לה ניסא אזל נקט נפשיה כחד פרשא אמר לה השמיעני לי אמרה ליה דשתנא אנא אמר לה מתרחנא מרתח אמרה לו נפישין טובא (ואיכא טובא הכא) דשפירן מינאי אמר שמע מינה לא עבדה איסורא כל דאתי אמרה ליה הכי אזל לגבי שומר דידה אמר ליה הבה ניהלה אמר ליה מיסתפינא ממלכותא אמר ליה שקול תרקבא דדינרא פלגא פלח ופלגא להוי לך אמר ליה וכי שלמי מאי איעביד אמר ליה אימא אלהא דמאיר ענני ומתצלת ומי יימר דהכי איכא [אמר ליה השתא חזית] הוו הנהו כלבי דהוו קא אכלי אינשי שקל קלא שדא בהו הוו קאתו למיכליה אמר אלהא דמאיר ענני שבקוה ויהבה ליה לסוף אשתמע מילתא בי מלכא אתיוה אסקוה לזקיפה אמר אלהא דמאיר ענני אחתוה אמרו ליה מאי האי אמר להו הכי הוה מעשה אתו חקקו לדמותיה דרבי מאיר אפיתחא דרומי אמרי כל דחזי לפרצופא הדין לייתיה יומא חדא חזיוהי רהט אבתריה רהט מקמייהו על לבי זונות איכא דאמרי בשולי עובדי כוכבים חזא טמש בהא ומתק בהא איכא דאמרי אתא אליהו אדמי להו כזונה כרכתיה אמרי חס ושלום אי רבי מאיר הוה לא הוה עביד הכי קם ערק אתא לבבל איכא דאמרי מהאי מעשה ואיכא דאמרי ממעשה דברוריא:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שופטים פרק כא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב