שופטים פרק יג

(א) וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ וַיִּתְּנֵם ה’ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה:

(ב) וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה:

מלבי"ם עקרה ולא ילדה – כי יצוייר עקרה אשר כבר ילדה בטרם שנעשית עקרה

גם יצוייר שלא ילדה מסבה אחרת, ולכן כפל דבריו:

 

(ג) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה’ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן:

(ד) וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא:

מצודות דוד ועתה – מעתה שמרי עצמך ואל תשתי וכו'. כל טמא – כי אם חולין בטהרה,

ורבותינו זכרונם לברכה אמרו דברים האסורים לנזיר:

 מצודות ציון יין ושכר – רוצה לומר, יין חדש ויין ישן:

 מלבי"ם ועתה השמרי נא – מדברים הגורמים היזק בטבע לאשה הרה,

 

(ה) כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:

מצודות דוד כי הנך הרה – רצה לומר, בעבור זה תהיי נשמרת מאלה הדברים, כי הנך תהיי הרה ותלדי בן,

ותער לא יעלה על ראשו להסיר שערו, כי מעת צאתו מן הבטן יהיה נזיר לשם ה',

ולזאת גם בעת ההריון תהיי נשמרת מהדברים האסורים לנזיר.

והוא יחל להושיע – רצה לומר, תשועתו תהיה התחלה ובלא גמר. וכן היה,

כי עם שפעמים הרבה הכה בפלשתים, מכל מקום מיד השיב ימינו אחור ולא נלחם עוד בכדי לנצחם,

מה שאין כן שאר השופטים, כאשר התחילו להכות בגוים לא השיבו ידם, עד אשר עשו כאשר תמצא ידם:

 

כי הנך הרה –
דומה כאילו הנך הרה עתה עד שצריכה את להשמר תיכף.

וחז"ל (מד"ר נשא) אמרו: 

שהיה שכבת זרע במעיה ברגע שדבר עמה המלאך קלטה, וזה שאמר תחלה והרית בעתיד ואח"כ אמר כי הנך הרה בזו הרגע ולכן אמר ויולדת בחולם, מורכב מן ההוה והעבר המהופך, שכבר הוכנה ללדת.

 

(ו) וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי:

מלבי"ם איש האלהים בא אלי – כי היתה מסופקת אם הוא איש או מלאך, ר"ל מצד היותו מלובש בחומר הוא איש האלהים – ומצד יראתו הוא כמלאך וז"ש כמראה מלאך – כו' מצד שהוא נורא מאד.

ולא שאלתיהו אי מזה הוא כו' – כי היה המנהג לשאול על מקומו, והמשיב היה מגיד את שמו, כמו שאמר ויאמר לו מיכה מאין תבא ויאמר לוי אנכי.
<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

(ז) וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ:

מלבי"ם למה לא ספרה שא"ל הנה את עקרה, וכן מ"ש מורה לא יעלה על ראשו, וכן מ"ש והוא יחל להושיע את ישראל?

ויאמר לי הנך הרה – ומה שאמר לה את עקרה לא הגידה מפני השלום (ויקרא רבה צו פ"ט)

וכן לא ספרה מ"ש מורה לא יעלה על ראשו שזה נכלל במ"ש כי נזיר אלהים יהיה

וכן לא אמרה מ"ש והוא יחל להושיע, כי אחר שהפלשתים משלו אז יראה פן יתודע הדבר ויהרגו את הנולד,

והוסיפה עד יום מותו – והמלאך לא אמר זה בפירוש כי ידע שלפני מותו יחלל נזירותו:

 

(ח) וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל ה’ וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד:

מלבי"ם ויורנו מה נעשה לנער היולד – ר"ל שהמלאך לא באר רק הנהגת האשה ולא למד אותם הנהגת הילד (בפרט שהיא לא ספרה לו מ"ש מורה לא יעלה על ראשו)

ולכן בקש שיבא שנית להורות הנהגת הילד בפרט שהיא נזירות חדשה

(כי נזירות שמשון משונה בדינין שמטמא למתים והכביד שערו אינו מקיל בתער):

 

(ט) וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ:

מצודות דוד בקול מנוח – רצה לומר, למלאות שאלתו, עם שלא הוצרך, שהרי לא הוסיף דבר:

 

(י) וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם אֵלָי: (יא) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי:

מצודות דוד אחרי אשתו – כי היא לבדה ידעה המקום אשר נראה בו. האתה – בה"א השאלה:

 

כתב בספר תולדות יעקב יוסף – פ' בא:

שמעתי בשם הישיש המנוח הרב מ' אפרים מ"מ דק"ק בראד ביאר את שאמרו חז"ל מנוח עם הארץ היה שהלך אחר אשתו, שנאמר ויקם וילך אחר אשתו וכו'

ואמר ע"פ משל מאדם פלוני מק"ק קראקא יהיה כאן הקושיא, ופלוני השני יהי' כאן התירוץ.

והוא כי היה איש אחד בקראקא שנתעשר ונעשה אחד מטובי העיר, ופעם א' נתאספו וישבו עד חשיכת לילה, וכשיצא ללכת לבתיהם הלך המשרת ונר בידו לפניו להאיר לו, והרע בעיניו על שזה הולך לפניו, ואמר ליה מי אתה שתלך לפני? ודבר לו קשות עד הכאה.

ובאמת זה לא בדעת ידבר, שהרי הליכתו לפניו להאיר לו הוא לטובתו, שאם ילך אחריו האיך יכול להאיר לו?

ומכח זה המשל יהיה קשה על דברי חז"ל מנלן דמנוח ע"ה היה? אולי מה שהלך אחר אשתו הוא משום שהיא ידעה מהמלאך ולא הוא, והלכה להראותו הדרך עד מקום תחומו של המלאך?!

והתירוץ יהיה דדברי הש"ס ברורין דמבואר ג"כ עפ"י משל מן אחד חייט שהיה עסקו עם גוים הידועים וניכרים לו ומשם היתה פרנסתו, שהלך בשוק ופגע בהן וקנו ממנו יותר מאשר אצל אחרים.

פ"א למד בספרי מוסר במעלת הבטחון ש'אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו' וכיוצא בזה, אמר החייט מעתה מה לי לטרוח א"ע ולחזור בדרכים ובשווקים, אני יושב בביתי ופרנסתי מוכרחת לבוא לביתי. ולא זז מפתח ביתו. וביום השוק באו אלו הגוים לקנות ממנו ולא מצאו אותו בשוק. ובאה אשתו ודיברה עמו בנחת ובקטטה שילך לשוק כדי למכור להם, ולא רצה משום בטחונו בה'.
ואלו הגוים היה לא רצו לקנות מאחרים אלא דוקא ממנו בשל המחיר וטיב הסחורה, ובאו סמוך לביתו שיצא לקראתם ולא רצה מרוב בטחונו בה'. עד שבאו לביתו וקנו ממנו ושלמו טבין ותקילין.
אמר הלה לסובביו – ראיתם שצדקתי בבטחוני שפרנסתי תבוא עד אלי!!

עפ"ז המשל הזה מתורצת הקושיה בה פתחנו – הרי מנוח נאלץ לילך אחר אשתו שתורהו הדרך?

התשובה היא – אם המלאך הוצרך לילך בשליחותו של מקום להודיע להם מה יהיה משפט הנער הילוד ואיך יתנהגו עמו, א"כ גם אם לא ילכו אל המלאך – מוכרח המלאך לעשות שליחותו ולבוא עד אליו, וא"כ למה הלך מנוח אחרי אשתו? אלא בהכרח כדרשת חז"ל שהיה עם הארץ!  ודפח"ח.

 

(יב) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ:

מלבי"ם עתה יבא דבריך מה יהיה משפט הנער – ר"ל בפעם הראשון הגדת משפט האשה והנהגתה,

עתה תורנו: א) משפט הנער – איך יתנהג

ב) ומעשהו – שאחר שיעדת אותו טרם נולד בודאי יעשה גדולות הודיענו מעשהו וגבורותיו:

 

 (יג) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה’ אֶל מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר:

מלבי"ם מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר – ר"ל זה דבר שא"צ להודיע לך מה משפט הנער,

 כי תשאל מאת יודעי דת ודין ויורוך הלכות נזירותו (ולכן אמרו מנוח ע"ה היה)

ולא באתי רק להזהיר את האשה שזה דבר חדש [שהאשה מהריונה מוזהרת בפרישות].

והטעם שלא בא המלאך אל מנוח פי' מהרי"א מפני שהיא היתה מוכנת יותר ממנו אל ראיית המלאך.

 

(יד) מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר: (טו) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה’ נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים:

מלבי"ם נעצרה נא אותך – באשר לא ידע אם הוא נביא או מלאך, אמר אם נביא אתה נעצרה אותך לסעוד אצלנו ואם מלאך אתה נעשה לפניך גדי עזים – לקרבן:

 

(טז) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה’ אֶל מָנוֹחַ אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַה’ תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה’ הוּא:

רד"ק בלחמךבמאכלך כי לחם כולל כל המאכל:

 ואם תעשה עולה – כלומר זה גדי עזים שאתה אומר שתעשה לפני לא אוכל ממנו

ואם תרצה אתה לעשות ממנו עולה תעשה

ובאמרו לה' לפי שאותו הדור היו עושים הרע בעיני ה' והיו מעלים עולות לאלהים אחרים:

מלבי"ם והשיב אם תעצרני לסעודה לא אוכל, ואם תעשה עולה לה' תעלנה כי זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. 

ובאר כי מנוח נסתפק ולא ידע בברור שהוא מלאך ה'. ולכן הסתפק בדבריו אם יעצרהו לסעודה או יקריב קרבן.
<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

(יז) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה’ מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ:

מלבי"ם ויאמר מנוח – כו' מי שמך – ר"ל מנוח שחשב שהוא נביא אלקים,

חשב שא"א שהנביא יטריח א"ע ללכת ולנבאות רק אם מקוה שכר בצע כסף או מאכל,

או שמקוה כבוד שבבוא דבריו יחזיקו אותו לנביא,

ואחר שרצה לזמנו לסעודה ולא רצה לאכול

חשב עדיין שעשה זה בעבור כבוד,

וזה א"א אם לא יודיע שמו שאז כאשר תתקיים נבואתו יפרסמו שהוא הצופה והנביא,

וז"ש מי שמך כדי שבעת יבא דברךותתקיים נבואתך נוכל לכבדך.

 

(יח) וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה’ לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶּלִאי:

מצודות ציון פלאי – מכוסה ונעלם, כמו (דברים יז ח): כי יפלא.

מלבי"ם ויאמר – כו' למה זה תשאל לשמי – אני איני מבקש כבוד ותפארת מן האדם, כי מלאך אני.

 וגם שמי פלאי – לא ידעוהו שוכני חומר,

וגם כיון כי שם המלאך הוא לפי שליחותו והוא נשלח ברגע זה לעשות פלאות כמ"ש ומפליא לעשות, והיה עתה שמו פלאי.

וחז"ל פי' שהיה שמו פלאי ע"ש הנזירות דכתיב כי יפליא לנדור נדר

[ומה שכתב פלי חסר יו"ד, כתב בספר כרם הצבי שבא לרמז שנזירות זו משונה מכל נזירות שחסרה דבר אחד, שכל נזיר מוזהר בג' – יין, תגלחת, טומאה למתים, וכאן הותר בדבר א' – ליטמא למתים]:

ובשם האריז"ל או' שהשם שפוקד עקרות נקרא פל"א כמ"ש 'פתחי לי אחותי' ונקרא ע"ש שליחותו לפוקדה.

 

(יט) וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַה’ וּמַפְלִא לַעֲשֹוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים:

רד"ק ויעל על הצור – ארז"ל הוראת שעה היתה כי הנה המלאך אמר לו ואם תעלה עולה, לה' תעלנה:

 ומפליא לעשות – המלאך היה מפליא לעשות בהוצאת האש מן הצור ואכול הגדי והמנחה

וכשהאש גדל והעלה להב עלה מלאך ה' כלומר נסתלק מעליהם בלהב:

מלבי"ם ויקח – אז הקריב לה' כמו שאמר לה' תעלנה, וזה שאמר ויעל על הצור לה' ומפליא לעשות המלאך עשה פלאים שהוריד אש על המזבח והם ראו זאת בעיניהם.
<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

(כ) וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ ה’ בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה:

מלבי"ם ויעל – כו' בלהב המזבח – וגם זה ראו בעיניהם, ומבואר כי ראיית המלאך, בעת הסתלקותו הוא ענין יותר גדול ממה שיראו אותו בעודו מלובש בלבוש גשמי,

כי בעת יפשט הלבוש אשר התגלם בו וישוב אל ענינו הרוחני א"א שיראהו עין בשר וכמ"ש אם תראה אותי לוקח מאתך יהי לך כן כי בעת לקיחתו מן הגשם לא יראהו אלישע אם לא בהיות פי שנים ברוחו,

ועז"א מות נמות כי אלהים ראינו:

 

(כא) וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה’ לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה’ הוּא:

מלבי"ם ולא יסף עוד מלאך ה' להראה כו' אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא –
כי עד עתה היה עוד קצת ספק אצלו אולי הוא איש מופת מפליא לעשות

והיה מקוה שירד על המזבח וישוב אליהם, אבל אחר שנעלם מעיניהם ידעו שהוא מלאך ושב אל מקומו.
<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

יש מסבירים בדרך צחות – כאשר אדם עושה לחבירו טובה, סידר לו הלואה, עזר לו באישורי עיריה, או כל דבר אחר, הוא מוצא את ההזדמנות לעבור לידו כדי "לאסוף" את ה'תודה' ו"היישר כח"…

אך כאן – ולא יסף עוד מלאך ה' להראות ולאסוף את התודה – "אתם רואים? אמרתי וזה התקיים! תגידו מילה טובה!" כיון שלא עשה כן, אין זה אלא מלאך ולא אדם… [מכתבי הגרש"ש שבדרון זלה"ה]

 

(כב) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ:

(כב) וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים:

מלבי"ם כבר בארתי טעם יראתו זאת למעלה (ו' כב) אצל גדעון וז"ל:

וירא גדעון כי מלאך ה' הואאז ידע שאינו מלאך אלהים שזה מורה על מלאך שליח שאין ה' אתו, כי שם אלהים יבא גם על המלאך, רק שהוא מלאך ה' שזה מורה שה' שוכן בו.

ויאמר גדעון אהה ה' אלהים כי על כן ראיתי וכו' – רצה לומר כי לא יראני האדם וחי, שא"א שישיג האדם לראות ה' בעודו כלוא בגויה רק לפני מותו.

וכמו שאמר (בספרא ויקרא פרשה א) בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים את השכינה, שנאמר כי לי תכרע כל ברך, ובזה חשב שימות.

וגם לפי פירוש המפרשים שהיה מסופק אם הוא נביא או מלאך, עלה במחשבתו שא"א שהאדם יראה מלאך שעצמותו הוא רוחני מובדל מחמר ואיך יראהו האדם מוגשם בחומר,

רק לפני מותו, שאז יש לו דמיון אל המלאך שהנפש הרוחנית מוכנת אז להתפשט מן הגולם כמו שהמלאך המתראה בגולם מוכן להפשיטו תיכף ואז הדומה יראה את הדומה.
וזה שאמר אהה כי על כן ראיתי רצה לומר על השוי הזה שביני ובין המלאך עתה שגם נפשי מוכנת לצאת ממכלא הגשם על כן ראיתי אלהים פנים אל פנים, כי הפנים דומים במקריהם מצד זה, ולכן חשב שמעותד למות.
(
וביחוד יש לומר שגדעון וכן מנוח התיראו מצד שראוהו ברגע שנעלם מעיניהם שברגע זו שפושט גולמו א"א להחי לראותו, שעל זה אמר אליהואם תראה אותי לוקח מאתך,

וזה שאמר וירא גדעון כי מלאך ה' הוא כי ראהו בעצמותו כמו שהוא מלאך, (כי עד עתה נראה לפניו כתבנית איש) ולכן התירא.
<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

(כג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ ה’ לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת:

מלבי"ם ותאמר לו אשתו – א"ל ג' טעמים,

א) לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידנו עולה ומנחה – שזה אות הרצון והאהבה לא אות הכעס והעונש,

ב) ולא הראנו את כל אלה – הנפלאות, הלמתים יעשה פלא?

ג) וכעת לא השמיענו – בשורה כזאתשבהכרח אחיה ואלד בן:

 

(כד) וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה’:

(כה) וַתָּחֶל רוּחַ ה’ לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל:

מלבי"ם לפעמו – שחל עליו רוח גבורה כפעם בפעם, במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול – כי מצאנו צרעה ואשתאול בנחלת יהודה (יהושע ט"ו ל"ג) ובנחלת דן (שם י"ט מ"ב) באר שזה היה בנחלת דן:

וי"מ שהיו שערותיו עומדות ומפעמות כזוג כאשר שרתה עליו רוה"ק.

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות צ

[א] צללפונית אמו דשמשון היא אשת און בן פלת, והצילה בעלה לפיכך ראתה המלאך יען הצילה, והוא מנוח ואון הנ"ל.

 

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות א

[יז] אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוא מנוח עם הארץ היה שהלך אחרי אשתו, וילך מנוח אחרי אשתו,

והשתא אתא אבא חלקיה ורצה להראות כי מה שעשה אז עשה לכוונה ולמוטב,

וזה דהלך אחרי אשתו עשה לכוונה כשבאו אליו החכמים בעד המטר בפרק סדר תענית [כ"ג א']. [כדי שלא ילכו הם אחריה וייכשלו בראייתה].

 וגם הראה חסידות אשתו, כי העננים שלה באו וקדמו לענני דידיה,

ואשת אבא חלקיה היא צללפונית [אשת מנוח אם שמשון],

דהמלאך קדם לבוא אצלה, מלבוא אל מנוח בעלה.

 ועוד זכות אחרת דאשתו של אבא חלקיה כי הוו הני בריוני בשבבותיה, הוא מצלי דלימותו, והיא מצלי דלהדרו [בתיובתא] ואהדרו:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שופטים פרק כא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב