שופטים פרק יז

(א) וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ:

רש"י ויהי איש מהר אפרים – אף על פי שנכתבו שתי פרשיות הללו [פסל מיכה ופלגש בגבעה] בסוף הספר, בתחלת השופטים היה, בימי עתניאל בן קנז, שנאמר (לקמן יח לא): וישימו להם את פסל מיכה וגו' כל ימי היות בית אלקים בשילה, למדנו שכל ימי שילה היה דמות של מיכה,

[אחר שעברו את הירדן היה המשכן בגלגל, וכשהנחיל יהושע את בני יהודה ואת בני יוסף את נחלתם הם בנו את משכן ה' בשילה. המשכן הי קיים במשך שס"ט שנים, ונחרב בתקופת עלי ובניו על ידי פלשתים. תולדות הכה"ג גרינוואלד]

ובפלגש בגבעה נאמר על יבוס שבירושלים (שם יט יב): "לא נסור אל עיר נכרי", למדנו שעדיין לא כבשו את ירושלים: [שרק לאחמ"כ כבשו את ירוש' אף שמופיע בשופטים פ' א'].

מע"ל ונחלקו חכמינו ז״ל מתי אירע ענין זה.

לדברי הסדר עולם היה מיכה מיוצאי מצרים שבשעה ששיעבד פרעה את בני ישראל בחומר ובלבנים, גזר על כל ישראל לעשות בכל יום מכסה של לבנים, וכשהיתה לבנה חסרה הכניסו תינוק במקומה. ומיכה כשנולד נתנוהו בבנין במקום לבינה. ולכן נקרא שמו מיכה שנתמכמך בבנין. וכשאמר משה למה הרעות לעם הזה (שמות ה) אמר לו הקב״ה, קוצים הם מכלים. שגלוי לפני אם הם חיים יהיו רשעים גמורים. ואם תרצה תנסה. הלך משה והוציא אחד מהם וזה היה מיכה.  וכשכתב משה רבינו את השם והשליכו לנילוס כדי להעלות משם את ארונו של יוסף הצדיק בא מיכה ונטל השם בהחבא וכשהעביר הקב״ה את ישראל בים סוף עבר מיכה עמהם, שבידו היה השם לעשות העגל.

ואמרו חז״ל הוא נבט הוא מיכה הוא שבע בן בכרי.

לעומת זאת שיטת הגר"א שאין זה מיכה ההוא, שהרי עברו מאות בשנים מאז, ומה שאחז"ל שזהו אותו מיכה, רצה לומר שעניינם ומעשיהם שווים.

ויש מפרשים שב' המעשים האלו מעשה מיכה ומעשה פלגש בגבעה כתובים בסדר הכרונולוגי של המאורעות, והיו בין זמן שמשון ובין זמנו של עלי [בתחילת ספר שמואל א']

שהרי אם נאמר שפסל מיכה היה כל זמן היות ארון ה' בשילה א"כ צריכים לומר שהיה זה גם בימי יהושע שבזמנו הוקם המשכן בשילה והרי התורה מעידה ויעבדו את ה' כל ימי יהושע?

ועוד שאם על המזבח שהקימו בני גד ובני ראובן ביקשו לעלות עליהם למלחמה כפי שנתבאר באורך בס' יהושע כב

כל שכן שהיו נלחמים לעקור פסל מיכה?

ואם נאמר על יבוס שהיתה עיר נכרית הרי גם בזמן יהושע אע"פ שכבשו את ירושלים לא לקחו את מצודת ציון וכיון שעדיין ישב בה היבוסי לא עבר דרך שם.

ואם כן יש להבין מדוע כתבו ענין זה כאן, אם לא זו התקופה?

רלב"ג ואחשוב שנסמך זה הספור לשמשון

א. שהיה משבט דן לספר מה שאירע על החטא לשבט דן על דבר פסל מיכה שהתמיד זמן ארוך מאד.

ב. וכבר אמרו קצת המפרשים שהיה זה בשביל הסכמה מספר אלף ומאה כסף שבא בסיפור שמשון ודלילה ומספר אלף ומאה כסף שבא בסיפור מיכה.

ג.  רד"ק ואמרו בדרש כי נסמך זה הענין לענין שמשון מפני שהיו אלף ומאה כסף בדבר שמשון לרעה ואלף ומאה כסף של אם מיכה גם כן לרעה.

ונסמך גם כן אליו דבר פלגש בגבעה כי בעון פסל מיכה נהרגו כמה אלפים מישראל במלחמת בנימין [שמחו על כבוד ב"ו ולא על כבוד המקום] ולולא זה לא היו מתים מישראל כי בדין היו נלחמים עם בנימן לבער הרעה מישראל:

טעם נוסף הובא במע"ל שלא רצה להפסיק ברצף השופטים, ולכן המתין לסיומם, ואז סיפר עניין מיכה ופילגש בגב'.

מלבי"ם ושמו מיכיהו – בתחלה היה צדיק וקראו מיכיהו ואחר שעבד ע"ז קראו מיכה,

(ולכן אמר 'ושמו מיכיהו' שהרשעים הם קודמים לשמם כמ"ש חז"ל נבל שמו כו'):

 

(ב) וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ וְאַתְּי וְאַתּ אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי. הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו, וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַה':

רש"י אשר לוקח לך – אשר נגנב ממך, ואת אליתקללת כל מי שגנבו, וגם אמרת הקללה באזני.

הנה הכסף – אני מודה לך עליו שהוא בידי שאני לקחתיו:

מלבי"ם ואת אלית – קללת באלה את הגנב,

וגם אמרת באזני הנה הכסף אתי – שר"ל שאמרת כי את חושדת אותי שהכסף אתי, וממילא כוונת באלה הזאת עלי, אני מודה לך שאני לקחתיו – ובזה אתקן עון הגניבה וה-אלה.

ומבואר בח"מ סי' ע"א סעיף ז' שהמטיל אלה לא לימא כל מאן דגזליה אלא כל מאן דאיתא לגזילה בידיה ולא מהדר לכן באלה שהטילה לא אמרה בלשון שלקח הכסף רק שהכסף אתו ואינו מחזיר,

כי אין הכוונה לקלל על מה שעבר רק לקלל כדי להחזיר את שלו כמ"ש הש"ך שם.

 ותאמר אמו ברוך בני לה' – יצאת מכלל ארור לכלל ברוך:

רש"י אומר שיש מי שמפרש שאמו של מיכה היא דלילה, והאלף ומאה כסף הם הכספים שהיא קיבלה מפלישתים, ונישאה ללוי והולידה למיכה. רש"י דוחה פירוש זה לשיטתו שמעשה מיכה לא היה בסמיכות למעשה שמשון [וכפי שפי' הסדר עולם, ודלא כהרד"ק].

אך הגר"ח קנייבסקי בספרו וְלִמְכַסֶּה עָתִיק כותב שהיא דלילה ומביא מקור לכך מתוספתא דתרגום, וחולק על המדרש שהביא רש״י בסנהדרין ק״א (-דהוא מיכה שנמתמכמך בבנין) ועי׳ רש״י כאן).

 

(ג) וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַה' מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ:

רש"י [הקושי בפסוק – כאן אמר וישב, ומדוע שוב בפסוק הבא וישב את הכסף לאמו? לכן מסביר רש"י:]

וישב את אלף ומאה הכסף לאמו – אמר להחזירו לה, ובמקום שהוא שם הרי הוא ברשותך.

ותאמר אמו – הקדש הקדשתי את הכסף מידי לבני – קבלתי עלי למסרו מידי לידך לשם דמות ומסכה, תנהו לי עתה ומידי אני אשיבנו אליך.

רלב"ג פסל ומסכה היו צורות שיטעו בהן האנשים אז ויחשבו שיהיה בהם כח להגיד העתידות מצד עוררם כח הדמיוני וידמה שלזאת הסבה עשאו תחלה לא לשם ע"ג ויורה על זה מה שאמרה הקדשתי הכסף לה':

מלבי"ם וישב, ותיכף השיב את הגניבה וזה מורה שהיה ירא ה',

ותאמר אמו הקדש הקדשתי את הכסף לה' – והתניתי שני תנאים בהקדש הזה,

א) מידי לבני – ר"ל שאמסרהו לבני שיהיה הוא הגזבר עליו,

ב) לעשות פסל ומסכה,

ולכן – ועתה אשיבנו לך – כיון שאתה הגזבר לעשות הפסל:

 

(ד) וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ:

הקושי בפסוק – הרי היה אלף ומאה כסף, וכיצד נותרו רק מאתיים??

רד"ק לא רצה מיכה להשתדל בו לעשות הפסל ומסכה והשיבו פעם אחרת לאמו,

ואמו לקחה מאתים כסף ונתנתם לצורף לעשות פסל ומסכה,

והמאתים כסף היו שכר הצורף, ובתשע מאות כסף עשה הפסל והמסכה:

מלבי"ם וישב את הכסף לאמו – ספר שמיכה לא רצה להיות גזבר ע"ז כי לא הסכים לעשות פסל ומסכה,

ובודאי דיבר על לבה שלא תעשה זאת

ועי"כ שמעה קצת שלא לעשות הפסל מכל הכסף רק מן מאתים כסף לבד, והצורף עשה הפסל מהם:

 ויהי בבית מיכיהו – שהגם שלא עבדו עדיין כבר עבר על דבר ה' במה שהיה הפסל בביתו ועבר על לאו דלא יהיה לך אלהים אחרים שלדעת רש"י הוא אזהרה על המשהה אליל בביתו:

 

(ה) וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אלהים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן:

מלבי"ם והאיש מיכה – מאז עבירה גוררת עבירה ויצא מדחי אל דחי (לכן כינה שמו מיכה ולא מיכיהו לרוע)

עד שעשה לו בית אלהים – בית מיוחד לעבודת הפסל

ואחר כך עשה גם אפוד ותרפים – מכיסו, ואח"כ וימלא את יד אחד מבניו – כו' לכהן – לעבודת נכר:

 

(ו) בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה:

מצודות דוד אין מלך בישראל – ולזה עשה כל איש הישר בעיניו, ולא היה מי שימחה ביד מיכה, וכמו שראינו לעיל שכתב ב'סדר עולם' (פרק יב), שזה היה בימי כושן רשעתים, קודם שעמד עתניאל:

 

(ז) וַיְהִי נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר שָׁם:

רד"ק מבית לחם יהודה – רז"ל דרשו כי [שבואל] בן גרשם בן משה רבינו היה ולפי שעשה מעשה מנשה המלך שהיה מיהודה אמר עליו ממשפחת יהודה

לפיכך תלוי בו הנו"ן כשאמר עליו ויהונתן בן גרשם בן מנשה תלוי נו"ן מלמעלה בין המ"ם והשי"ן לומר כי נכד משה היה ולכבוד משה תלוי עליו הנו"ן כלומר כי עשה מעשה כאלו היה בן מנשה ולא בן משה:

בפשטות נראה שאביו לוי, ואמו מיהודה, [וכך אכן הגמ' בב"ב קט אומרת בהו"א ולמסקנה שעשה מעשה מנשה מיהודה].

 והוא גר שם – בבית לחם היה גר ואף על פי שהיה לוי והיה ללוים ערים לשבת זה הנער התגורר שם בבית לחם על צרכי מחיתו והנה לא מצא שם עוד מחיתו ויצא משם לגור במקום שימצא שם מחיתו:

 

 (ח) וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא וַיָּבֹא הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה לַעֲשֹוֹת דַּרְכּוֹ:

מלבי"ם וילך האיש מהעיר מבית לחם יהודה – יען לא מצא שם פרנסתו הלך משם,

ובאר שלא הלך לקראת מקום מסוים, רק יצא ממה שממנו,

הלך מעיר לעיר לבקש מקום מחיה, וז"ש לגור באשר ימצא

ובזה סבב הר אפרים עד בית מיכה – לא באשר חשב ימצא שם מקום לפרנסתו רק לעשות דרכו – כאורח נטה ללון:

 

(ט) וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה מֵאַיִן תָּבוֹא? וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵוִי אָנֹכִי מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאָנֹכִי הֹלֵךְ לָגוּר בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא:

מלבי"ם מאין תבוא – כי חשב שיש לו מקום קבוע והשיב אין לי מקום רק אנכי הולך לגור באשר אמצא:

מצודות דוד לוי אנכי – כאומר: נכון אני ללמוד ולהורות, כמו שכתוב בשבט לוי 'יורו משפטיך ליעקב וכו':

 

(י) וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה לִי לְאָב וּלְכֹהֵן וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי:

מלבי"ם ויאמר לו מיכה – א"ל אחר שבל"ז אתה נע ונד ואין לך עסק ומחיה, פה תרויח בשלש,

א) שבה עמדי – פה תשב ולא תנוד,

ב) שהעסק הוא עסק נכבד מתיחס לכבודך שאתה לוי ותהיה לי לאב ולכהן

ג) מצד השכר אתן לך עשרת כסף לימים – ר"ל לשנה,

וערך בגדים – פי' בגדים לפי ערך כבודך וגם מחיתך – מזונות,

וילך הלוי – ספר שתחלה לא רצה להשכיר עצמו לעבודה זרה, והלך ממנו:

ויש מפרשים– מצודות דוד וילך הלוי – הלך אחר דבר מיכה ועצתו:

 

(יא) וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו:

מלבי"ם ואח"כ, [אחר שהלך –שב] ויואל הלוי – נתרצה לשבת את האיש – ר"ל לא להיות לאב ולכהן רק לשבת בביתו איזה הימים,

ויהי הנער כאחד מבניו – אוכל על שולחנו, ואח"כ על ידי שישב בבית רשע נגרר אחריו:

הגר"ח קנייבסקי בולמיכסה עתיק מביא מגמ' סנהדרין קא: שבנו של מיכה הוא ירבעם בן נבט.

נשים לב – כאן כתוב ויואל הלוי לשבת את האיש, וכך מצינו אצל סבו – מרע"ה –

שמות פרק ב – (כא) וַיּוֹאֶל משֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמשה לאשה:

חז"ל אומרים שהשביעו שהבן הראשון שיוולד יהיה כומר לע"ז, ועלתה לו שבן בנו נהיה כומר לע"ז.

 

(יב) וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת יַד הַלֵּוִי וַיְהִי לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה:

מלבי"ם וימלא מיכה – כו' ויהי לו – כו' לכהן ויהי בבית מיכה – ר"ל ואז נעשה תושב בביתו להיות שם תמיד כי עד עתה היה שם רק לפי שעה, ומיכה נתן על זה שבח לפסל:

 

(יג) וַיֹּאמֶר מִיכָה עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב ה' לִי כִּי הָיָה לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן:

מצודות דוד עתה ידעתי – כי בעוד היות בני לכהן, היה שלא כדת, כי הכהן ראוי להיות מבני לוי,

אבל עתה ייטיב לי ה' כי היה לי הלוי לכהן, והרי הוא הכהן ממש:

 

ספר עשרה מאמרות – מאמר חקור דין – חלק ג פרק כב

וידוע ממעוט פורענות של דור הפלגה בערך לגודל עונם כי המה פשטו ידיהם בזבול העליון אלא שהיו שפה אחת חבור עצבים על כן לא שלח ידו בגופותם. ועוד כי קרוב עונם שהיה בשנת מ"ח לאברהם אבינו ע"ה ואז הושלמה הכרתו את בוראו אף על פי שהתחיל לחקור בה בעיונו והוא בן ג' שנים.

ולפיכך כבד עלינו ענשם והוצרכנו לסבול בשבילם עבודת פרך בחומר ובלבנים ולהתמעך קצתו בדימוסי בנין.

ומיכה שניצול במצרים מדין הפלגה [ולא נתמעך בבנין היה] לשכים בעינינו ולצנינים בצדנו פלגה עשה במלכות שמים ובמלכות בית דוד כי הא דאמור רבנן תנא הוא מיכה הוא נבט הוא שבע בן בכרי וגרם לנו ולבנינו הנפוץ ובמצרים כתיב ויפץ העם.

ומשה שהצילו נענש להיות בן בנו [הלוי שכיהן אצל מיכה] תועה אצלו והיה עשנו מתערב עם עשן שיל"ה בגימטריא מש"ה והוא בגימטריא אלהי"ם אחרי"ם [345] לאכפייה לן.

והיינו חרו"ן א"ף כמספר מש"ה שכן קברו של משה משקיע את פעור [356] בגימטריא מש"ה [בצירוף של] ועשתי עשרה קלפין שזכרנו במאמר הנפש והוא משקיע גם כן אף וחימה הנלוים אליו כדברי רבותינו.

והלוי הזה כהן למיכה היה בן גרשום ששעבדו משה אביו בתנאי כתובה לעבודה שהיא זרה לו כדפתר לה דוד לשבואל כי צפה היות יתרו עתיד להתגייר תחלה ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים מיהו ברית כרותה לשפתים וסביביו נשערה מאד והיה גרשום ממראה מתניו ולמעלה לפיכך כשנטה לחוץ פגע באלהים אחרים, וכשחזר ונתקן שרתה עליו שכינה, ואליעזר ממראה מתניו ולמטה. וכבר רמזנו מזה בשניהם בחלק הראשון פרק כ"ג ובחלק השני פרק ט"ו. הדרן לצרוף אבותינו במצרים כי אנשי סדום לקרבת זמנם והיותם מגבול ארצנו כבדה ידם עלינו ומתו מנין רב מפושעי ישראל בשלשת ימי אפלה הדא הוא דכתיב נופלת עליו דווקא והכי דייק תנא דאבות דקתני וקבל עליו שכר כלם עליו דוקא כאמור. ומי שלא הבין את זאת שבש את הגרסא והאמת מה שבארנוהו:

 

הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות מ

[ד] מנשה הכניס צרה בבית המקדש, הוא עבר בים צרה כי ניצול מהבנין, וניצול (מעל) [מן] האש באמרו כל אפיין שווין, וברוח השיבו למלכות כדאמר משיב הרוח, ומשה אז בהיותו שם הצילו שנקרא רוח, כדכתיב עשה מלאכיו רוחות, ואלמלא כי נחלק מיכה בשני ניצוצות מנשה ורבשקה בניו של חזקיה, היה כ"כ קשה ולא היה העולם יכול לעמוד, שהרשעים מאבדין [את] העולם, לפיכך כשראה חזקיה כן הפילם מעל כתפו, ורבשקה מת כנזכר במסכת ברכות פרק קמא, אז שבנא מת באותו פרק שנולד מנשה ורבשקה ונחלק לשני ניצוצות, על פי המובן משמע דמיכה היה בשבנא:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שופטים פרק כא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב