שופטים פרק יח

(א) בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה:

מלבי"ם בימים ההם אין מלך – גם הסיפור שיבא פה היה סבתו מצד שאין מלך עוצר בעם, שאם היה להם מלך לא היה שבט מישראל עובדים ע"ז.

ובימים ההם שבט הדני מבקש לו נחלה לשבת – כי נחלת דן היה לו שני חסרונות,

א) שהיה חוץ לגבול ישראל מצד שהיה הגורל האחרון כמ"ש (יהושע י"ט מ"ז) ויצא גבול בני דן מהם,

ב) שמטעם זה לא יכלו להוריש את הכנעני, והכנעני חזרו ולקחו מהם את נחלתם (כמ"ש למעלה א' ל"ה ל"ו) ולכן בקשו נחלה לשבת, כי נחלתם הקדומה לא היה לשבת כי הכנעני ישב בה,

ומבאר הטעם כי לא נפלה לו – כו' בתוך שבטי ישראל – רק חוץ מגבולם,

ועז"א בנחלה – ר"ל הנחלה שנפלה לו לא היה בתוך שבטי ישראל רק חוצה להם:

 

(ב) וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי דָן מִמִּשְׁפַּחְתָּם חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִקְצוֹתָם אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וּלְחָקְרָהּ וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם לְכוּ חִקְרוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה וַיָּלִינוּ שָׁם:

מצודות דוד ממשפחתם – אחד מכל משפחה. מקצותם – מהקצינים שבהם, וכאשר שלח משה נשיאי העדה. מצרעה ומאשתאול – מנחלת יהודה היו (יהושע טו לג), ובני דן ישבו בהם כגרים.

את הארץ – היא 'ליש' האמור בענין (להלן פסוק ז). עד בית מיכה – סמוך לבית מיכה:

מלבי"ם למה כפל ממשפחתם מקצותם, וכפל לרגל לחקרה, וסיים לכו חקרו ולא אמר חקרו ורגלו:
וישלחו בני דן ממשפחתםמבואר אצלי בפי' התורה (פ' מקץ ופ' שלח) שיש שני מיני מרגלים:
א. ההולכים בתחלה לראות אם טובה הארץ או לא למען דעת אם ראוי שילחמו עליו והם הנקראים בעצם בשם תרים, כי התר מחפש את הטוב.
ב. אחר שהסכימו ללחום בארץ שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ מאיזה צד קל לכבשה,

ואלה נקראים מרגלים, כי המרגל מחפש את הרע והחסרון,

ויש הבדל ביניהם, 1. שבתחילה כששולחים תרים, ישלחו א' מכל שבט או מכל משפחה,

כי לא יסמכו שבט זה על שלוחים של שבט אחר, כי יש ארץ שטובה לפני שבט זה ורעה לשבט אחר,

כמו בני ראובן בקשו ארץ מקנה, ובני זבולון בקשו חוף אניות וכדומה.
שאז ישלחו את נשיאיהם וגדוליהם שעליהם יסמך לבם, שיודעים צרכי העם ומגמתם,

לא כן כששולחים מרגלים שולחים איש אחד או שנים ואף הפחותים שבעם,

אחר שהם אין ענינם רק לראות מקום שקל לכבש את הארץ משם. 
2. ויש עוד הבדל אחר שאם שולחים מרגלים [מהיכן לכבוש] בוחרים אנשי חיל וגבורים כי הם הולכים לרגל מקום המבצרים והגדודים שבקל יכירו בם שהם מרגלים, וצריך שיהיו גבורים להציל נפשם, וגם שידעו טכסיסי מלחמה שעל ידי זה יביטו איך ילחמו ומאיזה מקום,

לא כן התרים [לתור אם המקום טוב] הולכים כסוחרים באמצע המדינה ואינם במקום סכנה אין צריך שיהיו אנשי חיל. 
אולם פה שלחו שלוחיהם לשני הענינים:
א] לתור אם טובה הארץ, ב] לרגל מקום הקל לכבוש,

ולכן מצד ששלחו לתור ולחקור את הארץ הטובה היא אם רעה, שלחו ממשפחתם חמשה אנשים

רצה לומר א' מכל משפחה, וגם שלחו מקצותם רצה לומר הקצינים והנשיאים שבהם,

ומצד ששלחו לרגל [מהיכן לכבוש] ג"כ בחרו שיהיה אנשים בני חיל,

ומפרש כעת הכתוב שזה מפני ששלחום לב' ענינים:
א] "לרגל את הארץ",
ב] "ולחקרה" שהוא לתור הטובה היא אם רעה, [רק שצ"ב שהיה לו להקדים לחקרה ולרגל?]

ובכ"ז אחר שהיה זה השליחות הראשון אמרו להם לכו חקרו את הארץ, היה עיקר הצווי על החקירה שהוא לראות הטובה היא אם רעה, כי הריגול הוא אחרי החקירה

ויבאו כו' עד בית מיכה רצה לומר שלנו באכסניא סמוך לבית מיכה.

 

(ג) הֵמָּה עִם בֵּית מִיכָה וְהֵמָּה הִכִּירוּ אֶת קוֹל הַנַּעַר הַלֵּוִי וַיָּסוּרוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ לוֹ מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה לְּךָ פֹה:

רש"י מי הביאך הלם – יש כאן תמיהות הרבה, (בבא בתרא קי ב) לא מזרעו של משה רבינו אתה, שנאמר בו (שמות ג ה): אל תקרב הלם, (שם ד יא): מה זה בידך: מי שם פה לאדם, (שם שם ב):

מלבי"ם המה עם בית מיכה – ר"ל יען התארחו סמוך לבית מיכה לכן שמעו קול הלוי והכירוהו, ונראה כי אחר שהלוי הזה היה מבני קהת מבני משה כקבלת חז"ל וערי בני קהת הלוים היו ממטה אפרים ודן וחצי מנשה (כמבואר יהושע כ"ט ה') היה הלוי הזה מילידי עיר הלוים בדן לכן הכירוהו,

ויאמרו לו – שאלוהו ג' שאלות,

א) מי הביאך – מביתך הלום –

ב) ומה – וכו' ר"ל מה העסק שיש לך פה,

ג) ומה לך פה – ר"ל מה שכרך:

 

(ד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם כָּזֹה וְכָזֶה עָשָׂה לִי מִיכָה וַיִּשְׂכְּרֵנִי וָאֱהִי לוֹ לְכֹהֵן:

מלבי"ם ויאמר – השיב על מי הביאך הלום, כזה וכזה עשה לי מיכה – ספר מהלכו עד שבא לבית מיכה ובאיזה אופן הסיתו שישאר אצלו, ונגד מה לך, וישכרני – ונגד מה אתה עושה בזה, ואהי לו לכהן:

 

(ה) וַיֹּאמְרוּ לוֹ שְׁאַל נָא בֵאלקים וְנֵדְעָה הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ:

מלבי"ם שאל נא – כי חשבו שהתרפים ע"י כישוף או הורדת הרוחניות יגידו עתידות:

 

(ו) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח ה' דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ:

מצודות דוד ויאמר להם – אחר ששאל, אמר להם דרככם הוא מול ה' להשגיח בה ולהצליח אתכם:

מלבי"ם ויאמר (אחרי ששאל) לכו לשלום – הוא הצלחת הדרך, נכח ה' דרכככם, רצה לומר תכלית ההילוך הוא נכח ה' והשגחתו לטובה כי תגיעו למטרת חפצכם.

 

(ז) וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה וַיִּרְאוּ אֶת הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחוֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם:

מלבי"ם ויראו את העם אשר בקרבה – רצה לומר שלא היה להם להתירא מפני העם עצמם שלא היו בעלי מלחמה, וכן לא מפני שכניהם ועוזריהם, ומפרש לא מפני העם,

כי העם ילמדו מלחמה מפני ארבעה דברים,

א) אם דרכם לכבוש ארצות ופרנסתם מן המלחמה לשלול שלל ולבוז בז, ועז"א יושבת לבטח כמשפט צידונים – ר"ל הממלכה כולה יושבת לבטח כמשפט צידונים שהם סוחרים או בעלי מקנה ואין פרנסתם מבז ושלל,

ב) אם מתיראים מאויב חיצוני, עז"א עם שקט ובוטח – כי רגל אויב לא תבא בגבולם,

 ג) אם יש תגרא בין אנשי המדינה עיר בעיר משפחה במשפחה עז"א ואין מכלים דבר בארץ – כי כולם בשלום יחדיו,

ד) אם יש שם מלך ובניו יורשים מלכותו, שאז יכינו חיל וצבא מלחמה להחזיק מלכותם, עז"א יורש עצר – (מלת אין נמשך לשתים אין מכלים דבר ואין יורש עצר) ר"ל ואין יורש המלוכה העוצרת בעם

ועתה באר שאין להתירא מפני בעלי בריתם שיבואו לעזרה,

כי הצידונים – שהם מעמק, רחוקים הם – מהם,

ואין להם ברית עם שכניהם כי דבר אין להם עם אדם – אין להם כריתות ברית עם שום אדם:

 

(ח) וַיָּבֹאוּ אֶל אֲחֵיהֶם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאֹל וַיֹּאמְרוּ לָהֶם אֲחֵיהֶם מָה אַתֶּם:

רש"י מה אתם – כלומר מה אתם משיבים דבר, מה מצאתם במקום שנפל לנו גורלנו,

מה העם, החזק הוא הרפה:

 

(ט) וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כִּי רָאִינוּ אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד וְאַתֶּם מַחְשִׁים אַל תֵּעָצְלוּ לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ:

מלבי"ם ויאמרו קומה ונעלה – ר"ל א"צ לשלוח עוד מרגלים שנית רק ללכת תיכף, כי בל תיראו שהארץ אינה טובה, עז"א ראינו את הארץ והנה טובה מאד ואתם מחשים?

– ואל תתיראו מפני כובד מלחמה, עז"א אל תעצלו ללכת לבא לרשת את הארץ – לא תצטרכו ללחום רק לרשת, ובאר הטעם כי:

 

(י) כְּבֹאֲכֶם תָּבֹאוּ אֶל עַם בֹּטֵחַ וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם כִּי נְתָנָהּ אלקים בְּיֶדְכֶם מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין שָׁם מַחְסוֹר כָּל דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ:

מלבי"ם כבואכם תבואו אל עם בטח – שלא ילחמו אתכם כנ"ל, ואמרו כבואכם – ר"ל תיכף, כי אם תתאחרו פן יודע להם הדבר ויכינו עצמם לקראת נשק,

גם אל תחשבו שי"ל חסרונות אחרים, אם מצד כמותה שאינה גדולה כ"כ, עז"א והארץ רחבת ידים –

ואם מצד איכותה שיחסרו שם דברים, עז"א מקום אשר אין שם מחסור כל דבר אשר בארץ – ר"ל שתמצאו שם כל הדברים הנמצאים בא"י:

(יא) וַיִּסְעוּ מִשָּׁם מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה:

מלבי"ם ויסעו משם – ר"ל תיכף עקרו דירתם לשם כי בטחו על דברי השלוחים:

 

(יב) וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְּקִרְיַת יְעָרִים בִּיהוּדָה עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנֵה דָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה אַחֲרֵי קִרְיַת יְעָרִים:

מלבי"ם ויחנו בקרית יערים – שם הכינו צידה לדרך הרב הזה, והמחנה לא נכנסה לעיר, רק הנה אחרי קרית יערים.

 

(יג) וַיַּעַבְרוּ מִשָּׁם הַר אֶפְרָיִם וַיָּבֹאוּ עַד בֵּית מִיכָה: (יד) וַיַּעֲנוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ לַיִשׁ וַיֹּאמְרוּ אֶל אֲחֵיהֶם הַיְדַעְתֶּם כִּי יֵשׁ בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה אֵפוֹד וּתְרָפִים וּפֶסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה דְּעוּ מַה תַּעֲשֹוּ:

מלבי"ם ההולכים לרגל – שמצד שהלכו לרגל נודע להם זאת כי עי"כ שאלו בתרפים:

 

 (טו) וַיָּסוּרוּ שָׁמָּה וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּית הַנַּעַר הַלֵּוִי בֵּית מִיכָה וַיִּשְׁאֲלוּ לוֹ לְשָׁלוֹם: (טז) וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם נִצָּבִים פֶּתַח הַשָּׁעַר אֲשֶׁר מִבְּנֵי דָן:

מלבי"ם (טו-טז) וישאלו לו לשלום ושש מאות איש – וכו' שיעורו שחמשה האנשים ושש מאות האיש שאלו לו לשלום,

וענינו שבבואם לביתו אמרו לו כי הם שואלים בשלומו בשמם ובשם השש מאות איש שהם כולם מבני דן ומכירים אותו ועי"כ יצא אליהם אל פתח השער, ובעוד שדבר הכהן עם השש מאות איש:

 

 (יז) וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ בָּאוּ שָׁמָּה לָקְחוּ אֶת הַפֶּסֶל וְאֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וְהַכֹּהֵן נִצָּב פֶּתַח הַשַּׁעַר וְשֵׁשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחָגוּר כְּלֵי הַמִּלְחָמָה:

מלבי"ם ויעלו חמשת האנשים – חזרו לביתו ועלו לבית הע"ז ולקחו את הפסל ואת האפוד – וכו'

והכהן היה נצב בעת ההיא פתח השער עם השש מאות, ובתוך כך הרגיש הכהן ושב לביתו,

ובשעה ששב הכהן כבר יצאו הם מבית הלוי ששם היה הפסל דרך בית מיכה,

כי דרך בית מיכה היו נכנסים לבית הלוי, וז"ש:

 

(יח) וְאֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה וַיִּקְחוּ אֶת פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן מָה אַתֶּם עֹשִׂים:

מלבי"ם ואלה באו בית מיכה – ברגע ששב הכהן לא היו בבית הכהן רק בבית מיכה שהיה לפני בית הכהן,

ויקחו את פסל האפוד – ר"ל הכהן ראה שהם לוקחים להוציאם מן הבית ויאמר להם מה אתם עושים

ואם הי' הכהן צועק אז היו אנשי מיכה מוחים בידם כי שם לא היו רק חמשה האנשים:

 

(יט) וַיֹּאמְרוּ לּוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם ויאמרו לו החרש – אל תצעק במה שנוגע למיכה,

וגם בענין מה שנוגע לך שים ידך אל פיך ולך עמנו – כי תרויח בזה כי הטוב היותך כהן לבית איש אחד – וכו':

 

(כ) וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן וַיִּקַּח אֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם:

 (כא) וַיִּפְנוּ וַיֵּלֵכוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת הַטַּף וְאֶת הַמִּקְנֶה וְאֶת הַכְּבוּדָּה לִפְנֵיהֶם:

רד"ק את הטף – כי אלו שש מאות איש חגור כלי מלחמה עם טפם ונשיהם ומקניהם הלכו כי היו בטוחים שילכדו העיר:

 ואת הכבודההכלים והמטלטלים – רכוש שהוא גם כן כולל קניין האדם כלים וכסף וזהב ושאר מטלטלין:

 מצודות דוד ויפנו – מן המקום ההוא והלכו לדרכם. את הטף וגו' – מה שהביאו עמהם מביתם. לפניהם – בחשבם פן ירדפו בני העיר אחריהם וילחמו הגברים עמהם, והטף וכו' ילכו לדרכם בעודם נלחמים:

מצודות ציון הכבודה – הדבר שתנועתו כבדה ומתאחר ללכת:

 

(כב) הֵמָּה הִרְחִיקוּ מִבֵּית מִיכָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בַּבָּתִּים אֲשֶׁר עִם בֵּית מִיכָה נִזְעֲקוּ וַיַּדְבִּיקוּ אֶת בְּנֵי דָן:

רד"ק נזעקו – נאספו וכן מה לך כי נזעקת נאספת אתה ואנשיך ונאמרה האסיפה בלשון זעקה לפי שעל ידי זעקה יאסף העם:

 

(כג) וַיִּקְרְאוּ אֶל בְּנֵי דָן וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ לְמִיכָה מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ:

מצודות דוד ויקראו – המתין עד בואם לדבר עמהם.

ויסבו – בני דן הפכו פניהם מול מיכה, ואמרו: מה נחסר לך כי נאספת לרדוף:

(כד) וַיֹּאמֶר אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ וּמַה לִּי עוֹד וּמַה זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי מַה לָּךְ:

מלבי"ם ואת הכהן – שאם לא לקחתם את הכהן [אלא רק את הפסל-] הייתי עושה פסל אחר,

ומה זה תאמרו אלי מה לך – הלא אין לי לחוש להפסד יותר גדול מזה!

 

(כה) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי דָן אַל תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ וְאָסַפְתָּה נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ:

מצודות דוד עמנו – בהיותך עמנו. אנשים מרי נפש – הכעסנים שיש בסיעתנו. ונפש ביתך – הבאים עמך:

 

(כו) וַיֵּלְכוּ בְנֵי דָן לְדַרְכָּם וַיַּרְא מִיכָה כִּי חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ וַיִּפֶן וַיָּשָׁב אֶל בֵּיתוֹ:

 (כז) וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה וְאֶת הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה לוֹ וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ:

מלבי"ם והמה לקחו – בזה נדמה להם שלא עשקו וגנבו רק לקחו בדרך מלחמה אחר שרדף אחריהם ולא יכול להם.

רד"ק שרפו באש – יש לתמוה למה שרפו אותם והם רוצים לישבה?

והנה כל הערים העומדות על תלם לא שרפם יהושע, רק חצור לבדה, והיתה זה לפי שהיתה ראש המלכות להבדיל הנשארים

והנה אלו למה שרפו העיר? ויתכן כי כשנכנסו בני דן בעיר פתאום נכנסו כי הם לא היו מרגישים ולא היו נשמרים מהם ושלחו אש בעיר להבהיל העם ולא יהיה פנאי לאדם להשיב מלחמה בין האש והמלחמה שעשו להם בני דן.

או אפשר כי היתה מלאה גלולים ולפיכך שרפוה.

ואף על פי שהם הקימו הפסל להם הית' כוונתם לשמים ואף על פי כן היו חוטאים לה' כי כן כתיב לא תעשון אתי אלהי כסף וגו' כלומר אתי אע"פ שתהיה כוונתכם לעבודתי.

ובאגדה והם לקחו את אשר עשה מיכה וגו' ויכו אותה לפי חרב –

עבדין ע"ג והיא מצלחא בידיהון, יש צדקה גדולה מזו? היינו הך דכתיב לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים:

 

 (כח) וְאֵין מַצִּיל כִּי רְחוֹקָה הִיא מִצִּידוֹן וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם וְהִיא בָּעֵמֶק אֲשֶׁר לְבֵית רְחוֹב וַיִּבְנוּ אֶת הָעִיר וַיֵּשְׁבוּ בָהּ:

מלבי"ם ואין מציל – לא מצידונים, כי רחוקה היא מצידון – ולא משכניהם

כי דבר אין להם עם אדם – ולא היה קשה לכבשה מצד המקום כי היא בעמק – שנוח לכבוש:

 

(כט) וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:

מצודות דוד אשר יולד – שלא נחשוב שראש המשפחה הבאה אל ליש היה שמו דן ועל שמו קראו שם העיר דן. לראשונה – טרם שקראוה בשם דן:

 

(ל) וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ: (לא) וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאלקים בְּשִׁלֹה:

מצודות דוד ויקימו להם – להיות לעבודה זרה ולעבדו. ויהונתן – הוא הלוי הנזכר.

בן מנשה – אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא קט ב) שהוא משה, ומפני כבודו נאמר 'מנשה', ותלאו הנו"ן לדעת שאינה מן השם.

עד יום גלות הארץ – הוא גלות הארון שהיה בימי עלי (שמואל א פרק ד), ולזה לא אמר 'עד גלות ישראל', כי אז לבד הארון גלה ולא ישראל, ועד הזמן ההוא עמד הפסל, אבל לאחר זמן שעמד שמואל לשופט, בער אותם מן הארץ:

מלבי"ם (ל-לא) ויקימו להם את הפסל – תחלה הקימו רק את הפסל להורדת הרוחניות, ואח"כ וישימו להם את פסל מיכה – כפי שעשאו מיכה, עם האפוד והתרפים,

ועמד כל ימי היות בית האלקים בשלה – זה לעומת זה,

ומ"ש שיהונתן ובניו היו כהנים עד גלות הארץ פירש"י על גלות סנחריב וכן דעת חכמינו ז"ל בירושלמי פרק ט' דברכות שמקשה לרשב"נ דאמר שבואל ששב לאל בכל לבו והכתיב עד גלות הארץ?

ומתרץ שאחרי מות דוד העבירו שלמה וחזר לסורו והוא היה הנביא הזקן בבית אל,

ומה שמקשה הרד"ק איך אפשר ששמואל ודוד ושלמה לא בערו פסל זה, י"ל דבאמת בימי שמואל בטל, ועז"א כל ימי היות בית אלקים בשילה ואז חזר בתשובה ודוד מינה אותו על האוצרות ובימי ירבעם שהעמידו העגל בדן היו בניו כהנים עד גלות סנחריב:

 

ירושלמי מסכת ברכות דף סד/ב

חברייא בעון קומי רבי שמואל בר נחמן כומר היה לעבודה זרה והאריך ימים. אמר לון על ידי שהיה עינו צרה בעבודה זרה שלו.

כיצד היתה עינו רעה בעבודה זרה שלו? הוה בר נש אתא למיקרבה תור או אימר או גדי לעבודה זרה ואמר ליה פייסיה עלי. והוא אמר ליה מה זו מועילה לך? לא רואה ולא שומעת לא אוכלת ולא שותה לא מטיבה ולא מריעה ולא מדברת.

אמר ליה חייך ומה נעביד?

ואמר ליה אזיל עביד ואייתי לי חד פינך דסולת ואתקין עלוי עשר ביעין ואתקין קומוי והוא אכל מכל מה דאתי ואנא מפייס ליה עלך. מכיון דאזיל ליה הוה אכיל לון.

זימנא חדא אתא חד בר פחין אמר ליה כן. אמר ליה אם אין מועילה כלום את מה עביד הכא. אמר ליה בגין חיי.

כיון שעמד דוד המלך שלח והביאו אמר ליה את בן בנו של אותו צדיק –משה רבינו- ואת עובד עבודה זרה?

אמר ליה כך אני מקובל מבית אבי אבא 'מכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות'. אמר ליה חס ושלום לא אמר כן אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות. כיון שראה דוד כך שהוא אוהב ממון מה עשה העמידו קומוס [גזבר] על תיסבריות שלו. הה"ד ושבואל בן גרשם בן משה נגיד שבואל ששב לאל בכל לבו ובכל כחו. נגיד על האוצרות שמינוהו על תיסבוריות שלו.

מתיבין לרבי שמואל בר נחמן והא כתיב עד יום גלות הארץ. אמר לון כיון שמת דוד עמד שלמה וחילף סנקליטין שלו. וחזר לקילקולו הראשון. הה"ד ונביא אחד זקן יושב בבית אל וגו'. אמרין הוא הוה.

 

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות י

[יג] יהונתן בן גרשום הוא אותו חסיד הנזכר בילקוט שמעוני (רות רמז תר"א פסוק הזאת נעמי):

מעשה בחסיד אחד שקבל עליו שלא יקבל משום אדם כלום, והיה לו בגד אחד וסדין אחד, וכל הלילה היה צועק ובוכה [ומתחנן], ולא זז ממית עצמו עד שנצרך לישב באשפה ובלו בגדים שעליו, פעם אחת נגלה עליו אליהו ז"ל בדמות ערבי ועמד כנגדו, אמר [לו] רצונך [שאלוה] לך שני כספים ותהא נושא ונותן בהן ותחיה, אמר לו הן, ונטל שני כספים והלך וקנה חפצים ונשתכר בהם וכן ביום שני וכן ביום שלישי, ולא יצאת השנה עד שהעשיר, ושכח עונת חסידותו ושמוש תפלתו, אמר לו הקב"ה לאליהו חסיד אחד היה לי בעולמי ועכבתו עלי, הלך כנגדו ומצאו במלאכה גדולה, אמר לו אני הוא שנתתי לך שני [כספים], חַפֵש אח ריהם ותנם לי שאני מבקש שתחזירם לי, חפש אחריהם ונתנם לו, ולא [יצא] משם עד שירד מנכסיו ונכנס אותו ממון לטמיון, וחזר על האשפה והיה יושב ובוכה, חזר עליו אליהו ז"ל אמר ליה מה ההוא [סבא] עביד, אמר (לו) ווי [ליה] לההוא גברא דאתהפוך עלוהי גלגלא ואתנחתא מנכסי, אמר לו נשבע אתה אם (אנא) מחזירנא לך אותה שני כספים אתה משמר עונת חסידותך ושמוש תפלתך? אמר לו הן, [ונתן לו] שני כספים [ונשא ונתן בהם] והעשיר.

הוא היה שבואל המוזכר בבבא בתרא (דף ק"י א') והוא יהונתן בן גרשון בן מנשה, וכי בן מנשה הוא והלא בן משה כו', לכן נו"ן דמנשה תלויה משה כתיב ומתוך שעשה מעשה מנשה דאתי מיהודה תלה הקלקלה במקולקל, ונעשה כומר לעכו"ם כדי שלא יצטרך לבריות, וכיון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר שמו ממונה על האוצרות, וכי שבואל שמו והלא יהונתן שמו, אמר רבי יונתן [מלמד] ששב לאל בכל לבו, ובמדרש ילקוט שמעוני שופטים [רמז ע"ג] כיון שמת דוד עמד שלמה והחליף כל [סנקליטין] של אביו והסירו, וחזר לקלקולו הראשון, הדא הוא דכתיב ויהי כבא איש זקן יושב בבית אל, אמרין הוא היה שהחזיק עצמו לע"ז, ואותו היום חזר בתשובה ושרתה עליו רוח הקדש, הדא הוא דכתיב ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו.

הנה מכל אלה ראה כי שב אז בתשובה, לכן נתגלגל עתה בחסיד הזה בעניות, ועכ"ז היה כוונתו כבראשונה ולא היה רוצה לקבל הנאה משום אדם [כלום] כו' כבראשונה שהשכיר עצמו לע"ז כדי שלא להצריך לבריות, ופה היה חסיד.

וכבר ידעת מ"ש רבותינו ז"ל על מעשה בחסיד אחד סתם, הוא רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה בר אלעאי, יהונתן שהחמיץ שהיה עני וכשהיה עשיר היה כשר וחסיד, לכן דוד שמהו נגיד על האוצרות, וכשהסירו שלמה חזר לסורו,

וכאן היה [להיפך, שהיה] ירא שמים וכשר בהיותו עני, כי מכיר ערכו והיה מקבל יסורין מאהבה לתיקונו, ואליהו ז"ל רצה לתהות בקנקנו אם בעוד עשרו עליו ישאר חסיד כאשר היה בפעם ראשונה, העשירו ולא עמד עד שהחזירו לעניותו, וראה ברמז מה חייו, ובעניות עתה היה חסיד, לכן העשירו באחרונה ועמד בחסידותו מכל וכל, וזה תיקונו בכל מכל כל, [ר"ל הן בתור עני והן בתור עשיר] ודעו וראו כי בתחלה היה צדיק בהיותו עשיר ופה בהיותו עני:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שופטים פרק כא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב