שופטים פרק יט

(א) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם וַיִּקַּח לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה:

מלבי”ם ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל – וגם מעשה זו היה סיבתו מה שאין מלך לבער החוטאים ולעשות משפט, שאז לא היה העם כמאכולת אש, וחרב איש באחיו:

מע"ל הסמיך זאת לעניינים הקודמים – שהן בשמשון, והן בפסל מיכה והן כאןהנשים היו הגורם.

 

(ב) וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל בֵּית אָבִיהָ אֶל בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַתְּהִי שָׁם יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים:

מלבי"ם ותזנה עליו פילגשו – היה לומר ותזנה מאחריו, כי מלת עליו שבא אצל זנות מוסב על הנואף עמה [לא על בעלה, אלא על האיש עמו ניאפה-] כמו "ותיזן על מצרים" [יחזקאל טז],

וזה מורה כדעת חז"ל שלא זנתה ורק עשתה נגדו דבר שלא לרצונו,

ותלך מאתולא לחוץ אל הזונים.

וי"א זבוב מצא לה וי"א נימה מצא לה.

ומכאן מוסר גדול לאדם שלא יטיל אימה יתירה בתוך ביתו, שבשל כך נפלו אלפים מבנ"י.

 

(ג) וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָוּ לַהֲשִׁיבָהּ, וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים, וַתְּבִיאֵהוּ בֵּית אָבִיהָ, וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ:

רלב"ג וכשראה זה אישה הלך אחריה לדבר על לבה להשיבה כי ידמה שסרה ממנו על דבר הקטטות שהקניטה בביתו ולזה הוצרך לפייסה ובזה האופן הלך להשיבה,

ויראהו אבי הנערה וישמח לקראתו – וידמה שזה האיש הלוי היה נכבד מאד ולזה השתדל לכבדו מאד והיה מראה מאד כי כבר קשה עליו פרידתו

עד שכבר עכבם שם עד היום החמישי ורצה לעכבם עד היום הששי ולא יכול:

 מצודות דוד לדבר על לבה – דברים טובים המקובלים על הלב, להשיבה אליו.

וצמד חמורים – אחד לו, ואחד לפילגשו בשובה לביתו.

 

 (ד) וַיֲּחֲזַק בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם:

מלבי”ם ויקם אישה –  גם זה מעיד שלא זנתה כי קוראהו אישה, שאם זנתה היתה אסורה עליו, לדעת האומר דפילגש היא בקדושין.

ויראהו אבי הנערה כו' ויחזק בו חותנוהשמות באו לפי הענין, שמח בו מצד שהוא אביה ורוצה שלא תהיה בתו צרורה עגונה, והחזיק בו מצד שהוא חותנו.

 (ה) וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל חֲתָנוֹ סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם וְאַחַר תֵּלֵכוּ:

 (ו) וַיֵּשְׁבוּ וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וַיִּשְׁתּוּ וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל הָאִישׁ הוֹאֶל נָא וְלִין וְיִטַב לִבֶּךָ: (ז) וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת וַיִּפְצַר בּוֹ חֹתְנוֹ וַיָּשָׁב וַיָּלֶן שָׁם: (ח) וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה סְעָד נָא לְבָבְךָ וְהִתְמַהְמְהוּ עַד נְטוֹת הַיּוֹם וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם:

מלבי”ם (ה-ח) וישכימו בבקר – וכו' וישתו – וכו', ר"ל ביום הראשון היה עדיין בקר רק ששתו,

ואמר שילין מצד ששתה והדרך מבלבל שותי יין,

וביום שאח"ז נזהר מלשתות רק שהאכילה נמשכה עד נטות היום:

 

(ט) וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת הוּא וּפִילַגְשׁוֹ וְנַעֲרוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב, לִינוּ נָא הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם, לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ, וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ:

רד”ק רפה היום לערוב – רפיון השמש הוא לעת ערב שרפה חומו ואורו.

וגבורתו וחזקו הוא בחצי היום, ומחצי היום עד הערב הולך ומתרפה:

 הנה חנות היוםא. הלילה הוא חנות היום כי ביום אדם הולך הנה והנה, ובלילה חונה.

ב. או פירוש חנות השמש כי בערב ידמה לאדם כי השמש חונה, אע"פ שהוא הולך וסובב, כיון שנעלם מעין האדם ידמה כי הוא חונה ממהלכו:

ג. המלבי"ם ע"פ מהרי"א הנה חנות היום – כי שיער בעצמו שלא יבוא היום אל ביתו, ובעל כרחו יחנה ללון במקום לא לו, ולזה אמר 'הנה חנות היום', רצה לומר, החניה אשר בהכרח תעשה היום, הלא טוב יותר לחנות וללון פה וייטב לבבך, ולא כן במקום אחר.  [מעין ת"י שכתב "ביתו כען הכא לחוד יומא דין" – כמו חנו היום]

והשכמתם – אבל כשתלכו בהשכמה, תבוא בו ביום לאהלך, ולא תלין בדרך:

 

(י) וְלֹא אָבָה הָאִישׁ לָלוּן וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלָם וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ:

מלבי”ם  ועמו הוא הסבר למה לא לן בשדה,

א) כי היה עמו צמד חמורים חבושים כל טוב וירא מלסטים,

ב) מפני פילגשו – שהאשה היא רפת המזג ללון בשדה,

וכן מפני שני טעמים אלה לא סר אל עיר נכרי מפני הלסטים, ומפני אונס פילגשו:

 

(יא) הֵם עִם יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ:

מצודות דוד עם יבוס – סמוך ליבוס. והיום רד מאד – השמש ירדה מאוד וקרבה לשקוע. ונסורה – נסור מהדרך לנכח עיר היבוסי:

 

 (יב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה:

מלבי”ם אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה – ר"ל כי היו ערי כנענים שהיו שייכים לישראל ומשועבדים להם למס והיה יראת ישראל עליהם, לא כן יבוס היא עיר נכרי אשר לא מבני ישראל,

ר"ל שאין משועבדים לישראל כי לא הושמו למס (כנז' למעלה א'):

 

(יג) וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ לְךָ וְנִקְרְבָה בְּאַחַד הַמְּקֹמוֹת וְלַנּוּ בַגִּבְעָה אוֹ בָרָמָה:

מצודות דוד לך ונקרבה – רצה לומר, נמהר ללכת להתקרב לאיזה מקום ונלון בגבעה או ברמה, במקום שנוכל לבוא עד לא תשקע החמה:

מלבי”ם ולנו בגבעה או ברמה – כי לא ידע איזה עיר קרובה יותר (ומלת לך היא א' מג' מקומות שנכתב לשון הליכה בלא ה"א ע"פ המסורה).

 

(יד) וַיַּעַבְרוּ וַיֵּלֵכוּ וַתָּבֹא לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ אֵצֶל הַגִּבְעָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן: (טו) וַיָּסֻרוּ שָׁם לָבוֹא לָלוּן בַּגִּבְעָה וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בִּרְחוֹב הָעִיר וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתָם הַבַּיְתָה לָלוּן: טז) וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן בָּא מִן מַעֲשֵׂהוּ מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם וְהוּא גָר בַּגִּבְעָה וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם בְּנֵי יְמִינִי:

מלבי”ם והנה איש זקן – כמו שספר גנות בני הגבעה שסגרו דלתם לאורח, הגם שהיו מתושבי העיר ולא צר להם המקום, ספר שבח הזקן הזה,

א) עם היותו זקן, ב) שבא – עתה ברגע זה, ג) שבא מן מעשהו -מעבודתו הקשה בשדה.

ד) שהיה גר בגבעה – ולא הוטלה עליו המצוה יותר מתושבי העיר, בכ"ז:

 

(יז) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הָאִישׁ הָאֹרֶחַ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן אָנָה תֵלֵךְ וּמֵאַיִן תָּבוֹא:

מלבי”ם וישא – כו', ותיכף שראה אותו שאלו אנה תלך – כי הסתפק אולי רוצה ללכת לדרכו וע"כ ברחוב יעמוד:

 

(יח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה עַד יַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם מִשָּׁם אָנֹכִי, וָאֵלֵךְ עַד בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וְאֶת בֵּית ה' אֲנִי הֹלֵךְ, וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה:

מלבי”ם ויאמר אליו עברים אנחנו – ר"ל הנה הולכים אנו מבית לחם יהודה עד ירכתי הר אפרים – אשר א"א להגיע לשם מבעוד יום כי משם אנכי – ושם מחוז חפצי,

ולבל ידמה שהוא רוכל המחזר בעיירות אמר ואלך – רק עד בית לחם.

ולבל יחשוב שהוא מאנשי מיכה עובדי הפסל (שמיכה היה בהר אפרים) אמר ואת בית ה' אני הולך – ובכ"ז ואין איש מאסף אותי הביתה – ולכן ישבתי בחוץ:

 

(יט) וְגַם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא יֵשׁ לַחֲמוֹרֵינוּ וְגַם לֶחֶם וָיַיִן יֶשׁ לִי וְלַאֲמָתֶךָ וְלַנַּעַר עִם עֲבָדֶיךָ אֵין מַחְסוֹר כָּל דָּבָר:

מלבי”ם ובל תחשוב שתצטרך לתת יבול לחמורים לז"א גם תבן גם מספוא יש לחמורינו.

וכן לא תצטרך ליתן לי לאכול ולא לנער כי גם לחם ויין יש – וגם יש יותר מן הצורך עד שהנער יאכל עם עבדיך מן הלחם ויין שאתן לחלקו, וכן גם שאר דברים תבלין וכדומה כי אין מחסור כל דבר:

 

(כ) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ רַק כָּל מַחְסוֹרְךָ עָלָי רַק בָּרְחוֹב אַל תָּלַן:

מצודות דוד שלום לך – רצה לומר, לא תפחד כי לא תלין ברחוב.

רק כל מחסורך עלי – רצה לומר, הואיל ויש עמך לאכול ולשתות, לא אתן לך מאומה ומה שבידך – אכול,

ורק כל הנחסר לך היא עלי, וחוזר ומפרש 'רק ברחוב אל תלן', כי בית מלון לבד היא החסר לך, ועלי היא:

 מלבי”ם ויאמר – שבהפך מתנה עמו: שכל מחסורו עליו. כי בזה יקיים המצוה כראוי:

 

(כא) וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ וַיָּבָול וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:

מלבי"ם ויבל – הוא מלשון בלבול וערבוב, כי הדרך לבלול תבואה במספוא,

והקדים לחמורים קודם שנתן לאנשים שהיה יר"ש, ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת.

 

(כב) הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל הַדָּלֶת וַיֹּאמְרוּ אֶל הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ:

רד”ק   ונדענו – פירשו בו למשכב לפי שאמר הנה בתי הבתולה ופלגשו ולאיש הזה לא תעשו את דבר הנבלה הזאת דומה כי למשכב שאלו אותו.

 

(כג) וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל אַחַי אַל תָּרֵעוּ נָא אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אֶל בֵּיתִי אַל תַּעֲשֹוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת:

מצודות דוד אל אחי – וחוזר ומפרש 'אל תרעו נא', רצה לומר, אל תעשו עתה הרעה ההיא. אחרי – הואיל והאיש הזה בא לביתי, חוסו על כבודי ואל תעשו הנבלה הזאת לשכב אותו:

(כד) הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשֹוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשֹוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת:

מלבי"ם הנה בתי, ר"ל למלאות תאותכם הנה נא בתי ופילגשהו, והגם שהוא ג"כ נבלה אין בושתן מרובה כבושת האיש, וז"ש שנית ולאיש הזה לא תעשו דבר הנבלה הזאת:

 

(כה) וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצִא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ בַּעֲלוֹת כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר:

מלבי"ם ולא אבו – פי' המפרשים שלא רצו בקלון בת הזקן.

ויחזק האיש בפילגשו– וגם זה ראיה שהיה זה רק למלאת תאותם וע"כ כשמצאו את פילגשו נאותה לתאותם, הסתפקו בזה, וידעו אותה כדרכה ויתעללו בה שלא כדרכה:

מצודות דוד ויחזק האיש – כי לא רצתה לצאת, ואחז בה בעל כרחה להציל עצמו, בחשבו כאשר יראוה כי יפה היא, יתפייסו בה.

 

(כו) וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר: (כז) וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף: (כח) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה וַיִּקָּחֶהָ עַל הַחֲמוֹר וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ:

מצודות דוד ויאמר אליה – עדיין לא הרגיש בה שמתה:

 

(כט) וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל:

מלבי”ם וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים – הראה להם בזה כי שבטי יה מתאחדים כגוף אחד,

וכמו שלא יצויר שיחול רוח החיים והשכל בגויה אם תנותח לנתחיה כי אז האיברים פגרים מתים,

כן לא יצויר יחול רוח החיים והשכינה על כלל האומה אם חלקיה יתפרדו ושבטיה לא יתאחדו כאשר יתאחדו כל האיברים להעמדת החי בכלל,

וכמו שאם יתעפש אבר אחד ויעלה בו רקבון, היא רעה חולה לכל הגויה וישתדלו לרפאותו או לחתכו בל יפסיד את הגויה בכללה,

כן הדבר הזה אם יופסדו אישים קצתיים מכלל האומה שבהכרח ישתדלו להשיבם בתשובה או לאבדם מקרבם,

וכששלח הנתחים בודאי שלח ספור המעשה ג"כ להודיע כי שערוריה נהיתה בארץ:

(ל) וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ:

מלבי”ם והיה כל הראה ואמר לא נהיתה – ועכ"פ אם נהיתה לא נראתה – כי היה בסתר,

לכן שימו לכם עליה – לחקור ולדרוש אם אמת נכון הדבר,

ואח"כ עוצו – איך לתקן המעוות, כי המיעץ יחשב על כל חלקי הסותר והאפשריות,

ואח"כ ודברו – דבר מוחלט, שהיא ההסכמה שאחרי העצה:

ההבדל בין מעשה פילגש בגבעה למעשה סדום

מלבי”ם  והנה אנשי העיר – וכו', כבר דברו בזה חקרי לב מה נשתנה ענין הגבעה מחטאת סדום אשר המטיר עליהם גפרית ואש ויהפך משורש ערים,

ואלה עשו כמעשה סדום ולא חלו בם ידי שמים להענישם?

א. ויאמרו כי יש הבדל בין הרשע ובין החוטא, ר"ל כי אנשי סדום היה חטאם מצד השכל, כי חקקו להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם חיי המדיניות, וקבלו עליהם החוקים האלה למשפטים צדיקים,

בל יעבר אורח דרך ארצם, והעובר ענוש יענש כפי נימוסיהם,

ולא עשו מה שעשו מפני תאותם רק מפני נימוסיהם הנשחתות.

לא כן אנשי הגבעה לא שכלם היה במעל הזה, ולא מפני חק ונימוס עשו זאת רק מפני תאוותם,

שמה שלא אירחו את האיש, היה מפני כי היו כילים וצרי עין,

ומה שרצו לבעול אותו היה מפני תאותם לבד,

והראיה לזה, א) לוט הכניס המלאכים בסתר והמלאכים רצו ללון ברחוב כי יראו מפני החוק,

והזקן בגבעה הכניס אותם לביתו בפרהסיא,

ב) שם כתוב ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן, שהיה זה כולל לכל אנשי העיר מצד שהיו אנשי סדום והיה הכנסת האורחים נגד חוקיהם,

ופה כתיב ואנשי העיר אנשי בליעל – ר"ל בני בליעל אשר בעיר והאספוף אשר בקרבה התאוו תאוה לא כולם, ולא מצד החוק רק מצד שהם אנשי בליעל ועושים נגד החק והמשפט,

ג) שם כתיב נסבו על הבית שרצו ללחום על בעל הבית שעבר על חוקיהם,

ופה כתיב נסבו את הבית – לשמור בל יברח האורח, לא שנסבו על הבית ללחום,

ולכן לא רצו בבִתו כי רצו שלא לעשות רע לזקן [שהיה בן עירם וכנראה הרגישו לא נעים ממנו],

ולכן כתיב "מתדפקים" על הדלת בבנין התפעל שמורה על הפעולה המדומה כמו מתעשר מתרושש, שהיו נראים כדופקים לא דופקים ממש כי לא באו דרך מלחמה

משא"כ בסדום כתיב ויגשו לשבור הדלת,

וכן שם סגר לוט את הדלת אחריו כי ירא מפניהם,

לא כן פה אמר, ויצא אליהם – כי ידע שלא יעיזו ליכנס בביתו,

ד) בעת שאמר להם שהיא נבלה, הרי [שהבין שגם הם] מסכימים הם עמו שזה נבלה,

לא כן לוט לא הזכיר רק הטענה הראשונה בל ירעו על שבאו לביתו, ולא אמר להם שהיא נבלה כי היה אצלם דבר טוב וראוי לפי משפטיהם:

ה) אצל אנשי סדום העוון היה בהתמדה כמה שנים עד שהתמלאה סאתם,

משא"כ כאן היה זה חד פעמי. [מע"ל]

 

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות א

[כה] רב אחא בר יעקב פרק קמא דקידושין [כ"ט ב'] שדריה לרב יעקב בריה קמיה דאביי, כי אתה חזייה דלא [הוה] מיחדדין שמעתיה, א"ל אנא עדיפא מינך תוב את דאיזיל אנא, שמע אביי דקא הוה אתי, הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי, דכי הוו עיילי בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי, אמר להו לא ליתיב [ליה] אינש אושפיזא אפשר דמתרחיש ניסא, עלה וישן בביהמ"ד אידמי ליה כתנינא דשבעה רישוותיה, כל כריעה דכרע נתר חד רישיה, אמר להו למחר אי לא איתרחיש ניסא סכינתין,

והענין כי יש דברים בגו, אביי היה האיש הזקן שקבלם תחת צל קורתו, ורב אחא היה בעל הפילגש, והתנין היה הפילגש בגבעה, והואיל ובביתו קרה המקרה, לכן עתה בביהמ"ד של אביי היה מזיק.

המזיק בא להנקם ולהפרע מאת אשר עשו לו הנבלה ההיא, והזיקה תלמידים הרבה בימים אלו, והתלמידים הם אנשי העיר שבגבעה ובאו בגלגול אותן שעשו הנבלה ההיא.

ואביי הבין כל זה והוא לא היה יכול לתקן, הואיל והקלקול הראשון בביתו הוה, כי אנשי גבעה לא היו רוצים להכניס אורחים, דכתיב ואין איש מאסף אותם הביתה, ועתה בבא רב אחא שהיה בעל הפילגש בגבעה, אמר אביי אלולי שהכנסתיו אז לביתי לא היה קורה הדבר, וכוונת האיש הלזה אז [בזמן פילגש בגבעה אלולי היה מכניסו] ברחוב נלין, והכריז אביי כעת שלא לארחו, אפשר שהוא יש לו קירבה ושייכות בפילגשו [בנחש], וילך וילין שם ויתרחיש לו ניסא, וכן היה כל כריעה וכריעה גרש ונתר חד רישיה דתנינא וגרשו משם.

וידוע דנפרעין מן הסבה כמו מן המסובב, כי עתה כלם נענשו ונתקנו, כי פחד גדול [היה] לרב אחא, וכמעט שנטה למות נפשו, [שהיה הוא מן הגורמים למיתתה בעבר שיצא לפני השקיעה ושנתנה לאנשי בנימין תמורתו] ובהיותו תנינא דשבעה רישא, להורות על כמה אלפים ורבבות שנפלו מישראל בדבר ההיא, וכל הנהו תלמידים דאתזקו מינה, הן היו בגלגול דאותן שהתעללו בה כל הלילה, ושמור זה והבן:

ספר גלגולי נשמות – אות פ

[ו] פילגש בגבעה, איתא בשבת פרק קמא [י"ג א'], תני דבי אליהו מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואמרה להם כתיב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר.

 פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע ואמרתי לה בתי בימי נדותך מה הוא אצלך אמרה לי חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע [בי]. בימי לבוניך [ז' נקיים] מהו אצלך? אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על דבר אחר.

ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כי אתא רב דימי אמר מטה חדא הואי. במערבא אמרי אמר רב יצחק בר יוסף סינר מפסיק בינו לבינה:

הנה תלמיד אחד גימטריא 'פלגש בגבעה' עם שני תיבות, והיא מתה אז בעבורו שלא יקחוהו לביאה, [וכעת הוא מת בעבורה שהייתה בימי ליבונה].

והיא נוטלת תפיליו עתה, [וסובבת אצל החכמים לבקש משפט] כמו שהוא נוטל אז אבריה והיה הולך בכל גבול ישראל:

ספר גלגולי נשמות – אות פ   [י] פילגש בגבעה, בגיטין פרק קמא [ו' ב'], רב אביתר דאסכים מריה על ידיה, [דכתיב ותזנה עליו פילגשו, רבי אביתר אמר [זבוב מצא לה, רבי יונתן אמר נימא מצא לה ואשכחיה רבי אביתר לאליהו, א"ל מאי קא עביד הקב"ה, א"ל עסיק בפילגש בגבעה, ומאי קאמר, [אמר ליה] אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר, א"ל חס ושלום ומי איכא ספיקא קמי שמיא, א"ל (לאו אלא) אלו ואלו דברי אלקים חיים [הן], זבוב מצא ולא הקפיד נימא מצא והקפיד, אמר רב יהודה זבוב בקערה ונימא באותו מקום, זבוב מאיסותא ונימא סכנתא, איכא דאמרי אידי ואידי בקערה זבוב אונסא ונימא פשיעותא,

והענין רבי אביתר ורבי יונתן הנזכרים לעיל הם בסוד אביו של פילגש בגבעה, והם הם תיקונו אשר באו הכין לגלות פשיעותא, עוד בגיטין [שם] אמר רב חסדא לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה כו',

עוד אמרו לעולם אל יטיל [אדם] אימה יתירה בתוך ביתו כו' והאכילוהו דבר גדול (אבר מן החי), ומנו רבי חנינא בן גמליאל, והענין רבי חנינא בן גמליאל הוא תיקון בעלה של הפילגש בגבעה עתה ניצול, כי הגמרא בעי האכילוהו ס"ד השתא בהמתן של צדיקים כו', אלא בקשו להאכילו, כי בקשו הואיל ובא לתקן על מעשיו הראשונות, דהטיל אז אימה יתירה ועתה נכשל פעם אחרת בדבר, אלא ודאי הכיר בדבר ונזהר שלא לאכול, ואמרו שנאבד מהם מאשתו או ממשרתיו אבר [מן] השחוטה ומפני אימתו נתנו אבר מן החי שלא יבין:

Print Friendly, PDF & Email

5 תגובות על “שופטים פרק כא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar דני גרבי הגיב:

    בס"ד
    מה שהבאתם כאן בשם הגר"ח ברלין על חליפות מלא וחסר, דברים מתוקים מדבש. מה המקור לדברים? יש להגר"ח ברלין ספר על הנ"ך?

    • בועז שלום בועז שלום הגיב:

      לדני שלום
      הדברים הובאו בספרים רבים בשמו [בנוגע לבנימין – המקור הוא כבר הגר"א], ולא בספר מסוים שהוא כתב.

  2. Avatar דני גרבי הגיב:

    אפשר לציין ספר אחד שציין לדברים אלו משמו. אשמח מאד. תודה רבה ויישר כח!

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב