שופטים פרק כא

 (א) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה:

מלבי"ם ואיש ישראל נשבע – קודם לכן בעוד שהיה במצפה טרם יצאו למלחמה, לבל יתחתנו עם בנימין:

 

(ב) וַיָּבֹא הָעָם בֵּית אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל:

 (ג) וַיֹּאמְרוּ לָמָה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד:

מלבי"ם (ב-ג) ויבא העם בית אל – וכו' ויאמרו למה ה' אלהי – וכו',

אחר שאם לא היו ישראל נופלים בשתי פעמים הראשונים, לא היו מחרימים את בנימין עד לכלה, והיו מענישים את החוטאים לבד, ולא להרג טף ונשים ולהשמיד הכל,

רק ע"י שבנימין הפיל מישראל ארבעים אלף לכן עשו בו נקמה,

ועתה באו לפני ה' יושבים ובוכים ומחפשים וחוקרים מה היה הסבה לזה?

למה חרה אף ה' בם עד שנפלו במלחמה בפעמיים הראשונות, וזה היה סבה לרעה יותר עצומה להפקד היום מישראל שבט אחד!

כי אף שנשארו שש מאות איש, עכ"פ היום נפקד השבט כי מתי מספר לא יקרא בשם שבט,

והם רק שריד מן השבט לא שבט בפני עצמו:

 

 (ד) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיַּשְׁכִּימוּ הָעָם וַיִּבְנוּ שָׁם מִזְבֵּחַ וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים:

מלבי"ם ויהי ממחרת – ישבו שנית לחקור על סבת הדבר ולחפש במעשיהם למה חרה אף ה' בעמו.  

ויעלו עולות ושלמים – למצוא רצון מה':

 

(ה) וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי אֲשֶׁר לֹא עָלָה בַקָּהָל מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל ה' הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת:

מלבי"ם ויאמרו ב"י – ובהיותם חוקרים על הדבר נזכרו מענין ישראל במלחמת עי,

שהיה ג"כ כענין הזה שהלכו למלחמת מצוה ונפלו לפני אויב ושם נודע שהיה הסבה יען שעכן מעל בחרם ושבועת יהושע,

ולכן חקרו פן נמצא גם ביניהם עון זה,

כי באשר היתה השבועה גדולה שמי שלא יעלה אל המצפה להשתתף במלחמה זו מות יומת

והסכימו שבודאי נמצאו מי שעברו על השבועה הלזו ולכן נפלו ישראל חללים,

ועל פי זה אמרו מי אשר לא עלה בקהל – כי לא ידעו מי:

 

(ו) וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל:

 (ז) מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַה' לְבִלְתִּי תֵּת לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים:

מלבי"ם (ו-ז) וינחמו – עד עתה דבר על העבר,

כי חקרו על העבר למה נענשו, ושחשבו שיש אפשריות שמקצת מהם עברו על השבועה ולכן נענשו,

ולא היה זה מוטל עליהם לדרוש על זה, כי למה יחקרו על זה – הלא העבר אין?

רק עתה נתחדש אצלם ענין חדש, והוא כי נזכרו שבעת חמתם נשבעו שאיש מהם לא יתן את בתו לבנימין, ולפי זה הגם שנשארו משבט בנימין 600 איש, הלא לא ימצאו נשים כי נשי בנימין נהרגו כולם,

ובזה ימחה השבט כולו וזה יהיה מום וחסרון גדול לכלל האומה,

שא"א שתשרה עליהם שכינה רק אם הם שנים עשר שבטים, ואם יחסר שבט אחד הוא פגם גדול לכלל האומה כנזכר בדברי חז"ל בכ"מ,

והרי זה נזק לדור דורים מעוות לא יוכל לתקון ומחלל הוד יעקב וקדושת ישראל לעולמים,

וז"ש נגדע היום שבט אחד מישראל – ובארו הטעם כי מה נעשה להם לנותרים לנשים.

 

(ח) וַיֹּאמְרוּ מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל ה' הַמִּצְפָּה וְהִנֵּה לֹא בָא אִישׁ אֶל הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל הַקָּהָל: (ט) וַיִּתְפָּקֵד הָעָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד:

מלבי"ם (ח-ט) ויאמרו – ואחרי שראו שבאם המצא תמצא עיר או משפחה שלא הלכו למלחמה זו, ויתחייבו מיתה ע"י שעברו על השבועה, יהיה בזה תקנה לבנימין,

כי נשי גלעד מותרות להם, אחר שלא באו המצפה ולא נשבעו,

לכן החלו עתה לתור ולדרוש מי אחד משבטי ישראל אשר לא עלה אל ה' המצפה –

כי הוצרכו עתה לזה לטובת בנימין,

והנה – מצאו כי אין שם איש מיושבי יבש גלעד

ובזה דנו היטב אחר שלפי דעתם ע"י שיבש גלעד עברו על השבועה נסתבב שחרה אף ה',

ונסתבב שהשמידו את בנימין, נמצא היו יבש גלעד הגורמים לזה,

מהראוי שעתה ע"י שיהרגו אותם יצמח משרשיהם מהבתולות אשר יחיו מבני יבש גלעד צמח לבנימין להיות להם לנשים:

 

(י) וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף: (יא) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֹוּ כָּל זָכָר וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר תַּחֲרִימוּ:

מצודת דוד וזה הדבר – רצה לומר, רק זה הדבר תעשו, להחרים כל זכר וכל אשה וכו', אבל לא הבתולות:

 

(יב) וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר וַיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (יג) וַיִּשְׁלְחוּ כָּל הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם:

מלבי"ם וישלחו – ואחר שמצאו להם תקנה שלחו וקראו להם שלום – ונתנו להם הנשים,

והיה זה לטובת הכלל לבל יהיה פגם בכלל האומה ע"י חסרון השבט

כי היה קבלה בידם שלא תשרה עליהם השכינה אם יחסר שבט אחד ממנין השבטים:

 

(יד) וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד וְלֹא מָצְאוּ לָהֶם כֵּן:

מלבי"ם ולא מצאו להם כן – כי לא מצאו מספיק נשים לכל השש מאות איש:

 

(טו) וְהָעָם נִחָם לְבִנְיָמִן כִּי עָשָׂה ה' פֶּרֶץ בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם והעם – ר"ל והגם שכבר סר פחדם שימחה שבט מישראל אחר שמצאו נשים לארבע מאות איש,

בכ"ז אחר שבתוך כך נתפייסו עמהם ודברו להם שלום, ניחם העם על כלל הדבר,

והתחרטו על הנעשה שעי"כ עשה ה' פרץ בין השבטים – ושנאה ומלחמה,

וז"ש והעם ניחם – כי תחלה כתוב וינחמו בני ישראל שהם ראשי העם וזקניהם וגדוליהם הדורשים טובת הכלל,

אבל עתה נחם העם כולו והתחרטו ושבו אליהם לאהבה ולא רצו ששני מאות האיש הנותרים ימותו ערירים:

 

(טז) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה מַה נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה:

מלבי"ם אז חקרו הסנהדרין אם יוכלו להתיר את השבועה כדי לתת נשים להנותרים,

ונתנו טעם כי נשמדה מבנימין אשה

ר"ל כי בעת השבועה לא היה דעתם להרוג הנשים והטף,

ורצו רק שהם לא יתחתנו עמנו, לא שילכו ערירים, כי אז היו נושאים נשים משבטם-בנימין,

לא כן עתה שנשמדו נשי בנימין וימחה השבט, על תנאי זה לא נשבענו, והרי יש פתח וחרטה:

 

(יז) וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל: (יח) וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֶת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן:

מלבי"ם (יז-יח) ויאמרו – אבל חזרו ואמרו שאין זה טענה,

כי זה היה צודק אם לא היו מוצאים שום תקנה והיה כל השבט נמחה שזה היה פגם וחסרון לכלל האומה, ואז היה להם פתח לשבועתם שבודאי לא נשבעו ע"ד למחות השבט כולו,

לא כן עתה הלא ירשת פליטה לבנימין – כבר יש לבנימין ירושת פליטה ע"י שלקחו ד' מאות נערות מיושבי יבש גלעד, שמהם יצא פליטה ויורש נחלה, וממילא לא ימחה שבט מישראל

וא"כ אין לשבועה פתח וחרטה. ובזה הוציאו הפסק:

"ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו כי נשבעו בני ישראל" – ואין היתר לשבועתם:

 

(יט) וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה:

מצודת דוד ויאמרו – חזרו זקני העדה ואמרו 'הנה חג ה' בשלו', ובמקום ההוא ימצאו נשים,

וכאשר אמרו לבני בנימן. חג ה' – יום שמרבים בו קרבנות לה'. מימים ימימה – קבוע בכל שנה ושנה.

 

(כ) וַיְצַוֻּו אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים: (כא) וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן:

מלבי"ם וחטפתם – התנו עמם: א) שכ"א לא יחטוף רק אשה אחת,

ב) שיוליכום לארץ בנימין שלא ישיגו אותם אבותם לריב עמהם:

 

(כב) וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לָרִוב לָרִיב אֵלֵינוּ וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ:

מצודת דוד אבותם – של הנערות הנחטפות. לריב אלינו – לעשות עמנו מריבה לעזור להם להוציא הנשים מתחת ידכם במשפט. ואמרנו – ונאמר להם 'חננו' וחמלו למעננו את בני בנימן מלקחת מהם את הנשים.

כי לא לקחנו וגו' במלחמה – רצה לומר, כי במלחמות יבש גלעד לא לקחנו מהם כל כך נערות עד שיהא בהן די ליתן לכל איש מבני בנימן את אשתו, ומהיכן אם כן ימצאו נשים.

כי לא אתם וגו' – רצה לומר, ואם בעבור איסור השבועה, הלא אין כאן חשש איסור שבועה,

כי לא אתם נתתם להם מרצונכם כדרך עת נשואין שיהיה עליכם אשם, כי הלא בחזקה לקחו:

 

(כג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל נַחֲלָתָם וַיִּבְנוּ אֶת הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם:

מצודת דוד למספרם – לפי מספרם אחת לכל איש. מן המחללות – מן הנשים המחוללות אשר לקחו בחזקה. ויבנו את הערים – כי בני ישראל הרסו ושרפו אותם:

 

(כד) וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ: (כה) בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה:

מלבי"ם (כד-כה) ויתהלכו – הגם שהיה להם אז לשום לב על המכשלה שיצאה מידם,

ובעוד שהיו יחד היה להם לגדור פרץ וגם להקים מלך או שופט ישגיח על העם,

בכ"ז הנה תיכף אחר זה התהלך איש למקומו ונשאר הדבר כמקדם

שאין מלך בישראל ושכל איש יעשה הישר בעיניו:

מצודת דוד בימים ההם אין מלך – רצה לומר עם כי לא היה בימים ההם מלך בישראל וכל אחד עשה הישר בעיניו, מכל מקום לא שלחו יד בנחלת בנימן, כי בעבור אשר נשארו מעט מהרבה מאוד חמלו עליהם והניחו להנשארים את כל הנחלה:

 

 

 

 

ספר התודעה – פרק שלשים וארבעה:

שמחת חמשה עשר באב שהיתה לישראל בדורות הקדומים, שמחה של סליחה ומחילה היתה להם וטהרה מעוונות, כיום הכיפורים:

ביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל מעוון העגל ונִתנו להם לוחות שניים לאחר שהראשונים נשברו, ואותו היום נקבע להם ליום סליחה ומחילה לדורות. גם חמשה עשר באב, יום של מחילה היה להם לדור המדבר מעוון המרגלים, כאמור למעלה. [הגמ' בבבא בתרא קכא: אומרת שזה היה גם זמן שבו החלו להרבות בלימוד התורה: "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף שאינו מוסיף יסיף מאי יסיף תני רב יוסף תקבריה אמיה" רשב"ם: שמתוך שהלילות מאריכין והימים מתקצרין צריך לעסוק בלימודו גם בלילה ודלא מוסיף יסיף]:

ולפי שימים אלה היו מסוגלים להטהר בהם מעוון, לכך לא חששו הדורות הראשונים וקבעו בשני הימים האלה מחולות לבנות, שיצאו חוץ לעיר והיו מחוללות בכרמים ולא חששו שמא יפרצו בהם גדר הצניעות. כל עצמם של ימים אלה מנוקים מעוונות היו – יהו נכשלים בהם בחטא? לפיכך היה גם חג זה של בנות ישראל שבחמשה עשר באב, נקרא חַג ה', ככתוב בסוף ספר שופטים. כלומר, חג שכל מעשי היום ומחולותיו – לשם שמים בלבד ואין בהם שמץ של חטא:

גדרי קדושה וצניעות:

מימים ימימה היה עיקר תוקף קדושת ישראל, בגדרי צניעות, שהיו גדורים בהם יותר מכל העמים. לכך שמחת הנישואין בישראל גדולה מאצל עמים אחרים. שנישואי קדושה הנעשים בישראל כתורה וכמצוה, אות לישראל שכל חייהם קדושים. לכך אמרו חכמים שחתן ביום חופתו מוחלין לו על כל עוונותיו, כדי שיתחיל את חייו בקדושה ולא תהא קופה של עוונות תלויה לו מאחוריו. (ויש מי שאומר גם טעם אחר למחילת עוונות של חתן – משום שלום בית. שמא יארע בביתם דבר של צער, שלא יתלו אחד בשני בעוונות שלפני נישואיהם, ויבואו לידי טינא בלב מזה על זה):

לכך בימים קדמוניים, לא היו ימים טובים לישראל כימים אשר מחל להם הקב"ה על עוונותיהם, יום הכיפורים ויום חמשה עשר באב. וכיון שהיו מטוהרים מעוונות, היו קובעים הימים האלה ומיחדים אותם לשמחת נישואין, או למה שיביאום אחר כך לשמחה זו:

כך אמרו חכמים:

'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן (שיהו כולן נראות שוות) שאולים'. 'בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול – מבת סגן, בת סגן – מבת משוח מלחמה, בת משוח מלחמה – מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלים זה מזה, שלא לביֵּש מי שאין לו':

'כל הכלים (הבגדים) טעונים טבילה' (מפני הטומאה, לפי שרבתה הטהרה בישראל, וביותר בימים טובים אלה של סליחה וטהרה, ולא היתה בת ישראל סומכת אלא על הטהרות ששמרה בעצמה, ולכך הטבילו את כל הבגדים השאולים); -:

'ובנות ירושלים (יש גורסים: ישראל) יוצאות וחולות בכרמים (שמחוץ לעיר) ומי שאין לו אשה – נפנה לשם'; -:

'ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עינך בנוי – תן עינך במשפחה – שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא). ואומר: תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ (שם). וכן הוא אומר (לגבי הבעל שהאשה בוררת לעצמה מבין הבחורים. שיר השירים ג): צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זה מתן תורה; וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו (וכשם שכל בית ישראל בנוי על התורה ועבודה – כך יהא הבית שלנו בנוי על תורה ועבודה); -:

'יפיפיות שבהן מה היו אומרות? – תנו עיניכם ליופי לפי שאין האשה אלא ליופי' (שמרחיבה דעתו של אדם בתורה ועבודה); -:

'מיוחסות שבהן מה היו אומרות? – תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים'; -:

'מכוערות שבהן מה היו אומרות? – קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים' (שבנות ישראל יפות הן אלא שהעניות מנוַלתן):

צא ולמד כמה גדולים היו שני ימים טובים אלה בגדר הטהרה והקדושה, שבכל שאר ימים טובים, היו שלוחי בית דין יוצאים למקומות האסיפה ומתקנים שם 'תיקון גדול' להפריד בין אנשים לנשים כדי שלא יבואו לקלות ראש; ובימים טובים אלה, לא היו צריכים לכך, שכל ישראל גדורים היו מאליהם בגדרי טהרה, צניעות וקדושה מפני קדושת הימים: [זאת ועוד: רק "מי שאין לו אשה" נפנה לשם, שלא באו ח"ו רק כדי לראות!]

לפיכך הלשון במשנה: 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים – שבהן בנות ישראל יוצאות' וכו' ולא היה שם בית מיחוש כלל, ואילו בשאר ימים טובים, חששו מפני גדר הצניעות שמא תפָּרץ ח"ו ולא היו בנות ישראל יוצאות, אלא כָּל כְּבוּדָה בַת מֶלֶךְ – פְּנִימָה:

ובעוונותינו שחרב בית המקדש ובטלה שמחה של מצוה ונפרצה חומת הטהרה והצניעות, בטלה גם שמחה גדולה וטהורה זו עד שיבָּנה בית המקדש במהרה בימינו: [ע"ע בגרא"א דסלר עמ' 180 ח"ד].

Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות על “שופטים פרק כא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar דני גרבי הגיב:

    בס"ד
    מה שהבאתם כאן בשם הגר"ח ברלין על חליפות מלא וחסר, דברים מתוקים מדבש. מה המקור לדברים? יש להגר"ח ברלין ספר על הנ"ך?

    • בועז שלום בועז שלום הגיב:

      לדני שלום
      הדברים הובאו בספרים רבים בשמו [בנוגע לבנימין – המקור הוא כבר הגר"א], ולא בספר מסוים שהוא כתב.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב