שופטים פרק כ

(א) וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל ד’ הַמִּצְפָּה: (ב) וַיִּתְיַצְּבוּ פִּנּוֹת כָּל הָעָם כֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בִּקְהַל עַם הָאלקים אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי שֹׁלֵף חָרֶב:

מלבי"ם ויתיצבו פנות כל העם – ר"ל שהתיצבו כסדר הדגלים יהודה ודגלו למזרח וכו', ובכללם נמצאו כל שבטי ישראל

בקהל עַם האלקים – כי נקהלו מאותו צד שהם עַם האלקים הבאים לקנאות על כבוד שמו,

והיה ארבע מאות אלף איש – וכולם רגלי – לא רוכבי סוסים, אשר באו ויתאספו על קנאת כבוד השם:

 

(ג) וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי בִנְיָמִן כִּי עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּה וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבְּרוּ אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּאת:

מלבי"ם וישמעו בני בנימין – סיפר שדבר זה לא נעלם מבנימין כי שמעו שעלו ב"י המצפה,

גם שמעו שבני ישראל אמרו 'איכה נהיתה הרעה הזאת'

וכך שמעו כל הדברים שיספר עד פסוק י"ב ובכ"ז לא שתו לב לבער החוטאים בעצמם,

או לבא ג"כ אל האסיפה לנקות את עצמם.

 ויאמרו בני ישראל דברו איכה נהיתה הרעה הזאת – כי הגם ששמעו המעשה מפי השלוחים מוליכי הנתחים, העיקר תלוי בזה לפי פרטי הענין,

שאם היה זה יוצא מאנשים יחידים שאנסו פילגשו והיא מתה מחמת בעילה,

אין זה דבר שכל ישראל ילחמו עליו,

ועקר תלוי ביתר הפרטים שהתקבצו בנבלה הזאת, כי אולי זנתה כבר או היתה פנויה כפי שהמליץ הרמב"ן בעד אנשי הגבעה,           או אולי מתה מחמת הקור וכדומה:

 

(ד) וַיַּעַן הָאִישׁ הַלֵּוִי אִישׁ הָאִשָּׁה הַנִּרְצָחָה [מלרע] וַיֹּאמַר הַגִּבְעָתָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן בָּאתִי אֲנִי וּפִילַגְשִׁי לָלוּן:

מלבי"ם ויען האיש הלוי איש האשה הנרצחה – בא להוציא שלא היתה פנויה ולא זנתה תחתיו כי הוא איש האשה בדרך קדושין, ושהיתה [גם אחר בריחתה מבית בעלה] מותרת לו כי לא זנתה תחתיו,

ושלא מתה מחמת הקור כי נרצחה,

ויאמר הגבעתה אשר לבנימין באתי –

א) הנה חטא זה מתדמה בחיצוניותו לענין סדום, גם שם באו האורחים ללון [כפי שאמר להם לוט: סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין:] וקראו אל לוט הוצא האנשים ונדעה אותם, וזה חרפה גדולה לכלל ישראל, וז"ש באתי ללון.

 

(ה) וַיָּקֻמוּ עָלַי בַּעֲלֵי הַגִּבְעָה וַיָּסֹבּוּ עָלַי אֶת הַבַּיִת לָיְלָה אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג וְאֶת פִּילַגְשִׁי עִנּוּ וַתָּמֹת:

מלבי"ם ויקומו עלי – שהיא והוא לא היה להם שום עסק עמהם עד עתה,

ג) לא יחידים קמו, רק בעלי הגבעהנכבדי העיר ובעליה ובפרהסיא,

ד) ויסבו עלי את הבית לילה – וזה ממש כסדום, [ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית]

ה) אותי דמו להרג – שבודאי היה מת ע"י העינוי כ"ש מפילגשו שעינו אותה ותמות אף שהאשה דרכה בכך, והגם שרק דימו ולא עשו, הלא הוצרך להציל א"ע ע"י פילגשו,

ו) ואת פלגשי עינו – והיא אשת איש,

 ו) שע"י שאותי דימו להרוג עי"ז [הוצרכתי לתת את פילגשי ואז] את פלגשי עינו,

ר"ל שלקחוה בעל כורחה והוא חמס גדול בפרהסיא, וכמ"ש מהרי"א:

 

(ו) וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי וָאֲנַתְּחֶהָ וָאֲשַׁלְּחֶהָ בְּכָל שְׂדֵה נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל כִּי עָשֹוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם כי עשו זמה ונבלה – המעשה הוא זימה,

ומצד שהיה ברבים בדרך כפירה – היא נבלה הנוגע לכלל ישראל:

 

(ז) הִנֵּה כֻלְּכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָבוּ לָכֶם דָּבָר וְעֵצָה הֲלֹם:

מלבי"ם הנה כולכם – כו' ויש לכם דין מלך לעשות משפט לפי צורך השעה למגדר מלתא.

 הבו לכם דבר – הוא הפסק דין מה לעשות בם,

ואח"כ ועצה – איך להוציא משפט למעשהו לבער החוטאים, (ועיין מ"ש בפי' ישעיה ח' י'):

 

(ח) וַיָּקָם כָּל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד לֵאמֹר לֹא נֵלֵךְ אִישׁ לְאָהֳלוֹ וְלֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ: (ט) וְעַתָּה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה לַגִּבְעָה עָלֶיהָ בְּגוֹרָל:

מלבי"ם (ח-ט) לא נלך איש לאהלו – להשאר שם, ואף לא נסור איש לביתו – לפי שעה או להכין צדה, וא"ת מי יכין צדה לעם, זה הדבר אשר נעשה לגבעה – ר"ל לצורך הגבעה.

 עליה – ר"ל בעבורה, בעבור לבער החוטאים מקרבה, כי לא רצו להמית כל אנשי הגבעה רק החוטאים:

 

 (י) וְלָקַחְנוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים לַמֵּאָה לְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמֵאָה לָאֶלֶף וְאֶלֶף לָרְבָבָה לָקַחַת צֵדָה לָעָם לַעֲשֹוֹת לְבוֹאָם לְגֶבַע בִּנְיָמִן כְּכָל הַנְּבָלָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל:

מצודות דוד למאה לכל שבטי – מכל השבטים נקח עשר למאה, שהם יקחו צדה לתשעת החלקים היוצאים למלחמה.

 

(יא) וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים:

מצודות דוד אל העיר – אל גבע. כאיש אחד חברים – רצה לומר, היו חברים בהסכמה אחת כאיש אחד:

 מלבי"ם ויאסף – כו' אל העיר – מצפה, עד יכינו הצידה ועד ישלחו השלוחים:

 

(יב) וַיִּשְׁלְחוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים בְּכָל שִׁבְטֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר מָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָכֶם:

מלבי"ם וישלחו – ספר רעת בני בנימין, ישראל שלחו להם שלוחיהם ופתחו בשלום,

אמרו 'מה הרעה' – ר"ל ראו עד כמה גדלה הרעה ומה פריה,

[מצו"ד – שלחו בכל שבטי בנימן, רצה לומר, משפחות בנימין, כי כמו שהשבט קרוי משפחה, כמו כן תקרא משפחה גדולה בשם שבט]  והיא נהיתה בכםואתם הקודמים לבער החוטאים:

מצודות דוד וישלחו – טרם החלו להלחם,

 

(יג) וְעַתָּה תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא אָבוּ {בְּנֵי} בִנְיָמִן לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אֲחֵיהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם (יג-יד) ועתה תנו את האנשים – ואז יסולק הרעה מכם אל הכלל,

ונבערה רעה – כולנו יחד מכלל ישראל,

ועם כל השליחות הזה לא אבו בני בנימין לשמוע – להוציא החוטאים ויותר מזה כי התקבצו למלחמה והתחילו לפטור מים ראשית מדון:

מנחת שי ולא אבו בנימן – 'בני' ק' ולא כתיב והוא חד מן י' מלין דקריין ולא כתבו ע"פ המסורת וסימן נמסר ברות וחיסר הכתוב מלת בני כי עשו זמה ונבלה בישראל וראוי היה לגרוע יחוסם מבנימין הצדיק ולהרחיקם מתולדותיו ומכללו, ולא כינם בני בנימן כי לא אבו לשמוע בקול אחיהם.

ושאר כל המקומות שקראם בני בנימן נתן להם תקוה ודרך תשובה אם יחזרו ממעשיהם הרעים ויעשו תשובה יקראו בנים על שם אביהם כך מצאתי בפי' י' דברים נקרים ולא נכתבים:

 

 (יד) וַיֵּאָסְפוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הֶעָרִים הַגִּבְעָתָה לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (טו) וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא מֵהֶעָרִים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב לְבַד מִיּשְׁבֵי הַגִּבְעָה הִתְפָּקְדוּ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר: (טז) מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד יְמִינוֹ כָּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא:

מצודות ציון בחור – כל אחד היה נבחר. אטר וכו' – רוצה לומר, שמאלי, ודוגמתו באהוד .

קלע – ענין השלכת אבנים בכף הקלע, והוא הכלי העשוי לכך.

השערה – חוט השער. יחטיא – ענין חסרון, כמו (מלכים א א כא): והייתי אני ובני שלמה חטאים:

 

(יז) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הִתְפָּקְדוּ לְבַד מִבִּנְיָמִן אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב כָּל זֶה אִישׁ מִלְחָמָה: (יח) וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית אֵל וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלקים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֹּאמֶר ד’ יְהוּדָה בַתְּחִלָּה:

 (יט) וַיָּקוּמוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּבֹּקֶר וַיַּחֲנוּ עַל הַגִּבְעָה:

(כ) וַיֵּצֵא אִישׁ יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה עִם בִּנְיָמִן וַיַּעַרְכוּ אִתָּם אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִלְחָמָה אֶל הַגִּבְעָה:

(כא) וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הַגִּבְעָה וַיַּשְׁחִיתוּ בְיִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה: (כב) וַיִּתְחַזֵּק הָעָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל וַיֹּסִפוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר עָרְכוּ שָׁם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן: (כג) וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּבְכּוּ לִפְנֵי ד’ עַד הָעֶרֶב וַיִּשְׁאֲלוּ בַד’ לֵאמֹר הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי וַיֹּאמֶר ד’ עֲלוּ אֵלָיו: (כד) וַיִּקְרְבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי: (כה) וַיֵּצֵא בִנְיָמִן לִקְרָאתָם מִן הַגִּבְעָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וַיַּשְׁחִיתוּ בִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד שְׁמֹנַת עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה כָּל אֵלֶּה שֹׁלְפֵי חָרֶב: (כו) וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי ד’ וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי ד’:

(כז) וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּד’ וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאלקים בַּיָּמִים הָהֵם: (כח) וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר ד’ עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ: (כט) וַיָּשֶׂם יִשְׂרָאֵל אֹרְבִים אֶל הַגִּבְעָה סָבִיב:

(ל) וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיַּעַרְכוּ אֶל הַגִּבְעָה כְּפַעַם בְּפָעַם: (לא) וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן לִקְרַאת הָעָם הָנְתְּקוּ מִן הָעִיר וַיָּחֵלּוּ לְהַכּוֹת מֵהָעָם חֲלָלִים כְּפַעַם בְּפַעַם בַּמְסִלּוֹת אֲשֶׁר אַחַת עֹלָה בֵית אֵל וְאַחַת גִּבְעָתָה בַּשָּׂדֶה כִּשְׁלשִׁים אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל:  (לב) וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי בִנְיָמִן נִגָּפִים הֵם לְפָנֵינוּ כְּבָרִאשֹׁנָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ נָנוּסָה וּנְתַקְּנוּהוּ מִן הָעִיר אֶל הַמְסִלּוֹת: (לג) וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קָמוּ מִמְּקוֹמוֹ וַיַּעַרְכוּ בְּבַעַל תָּמָר וְאֹרֵב יִשְׂרָאֵל מֵגִיחַ מִמְּקֹמוֹ מִמַּעֲרֵה גָבַע:

המלבי"ם שואל כמה שאלות המתעוררות מן הפסוקים:

למה נגפו ישראל שתי פעמים לפני בנימין והם הלכו לריב ריב ה' ולקנא את קנאתו?

ובפרט אחר ששאלו שני פעמים במשפט האורים והסכים עמהם, איך לא נתקיים ונפלו חללים?

 למה בפעם השנית שאלו בלשון האוסיף לגשת, ובפעם הג' שאלו האוסיף לצאת?

ולמה בפעם הב' אמר ויעלו בני ישראל ויבכו, ובפעם הג' אמר ויעלו כל בני ישראל וכל העם?

וכן הוסיף שצמו והעלו עולות.

מ"ש פכ"ז וכ"ח ושם ארון ברית וכו' ופנחס וכו' מקומו בפסוק יח כששאלו בפעם הראשונה?

 ולמה כפל בימים ההם:

מלבי"ם (יח-כח) ויקומו ויעלו בית אל וישאלו באלקים – חז"ל אמרו הטעם שנגפו בשני פעמים הראשונים, מפני שגם הם היה בקרבם עון פסל מיכה, שהיה ג"כ חטא של רבים, וקצף ה' עליהם על שלא מיחו לכבודו בבני דן על עון ע"ז שהוא חמור יותר, ורק לכבודם מיחו בדבר זימה וחמס שנוגע לתקנת החברה וישוב הארץ, אולם בכתובים עצמם הדברים מבוארים שהיו שלשה הבדלים, בין שני הפעמים הראשונים שלא הצליחו במלחמה ובין הפעם האחרון.

(הבדל א') בראשונה שאלו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה עם בני בנימין – ולא שאלו אם יעלו למלחמה, ולא אם יצליחו במלחמתם, כי בטחו על גבורתם ועל זרועם זרוע בשר,

והשיב להם כפי דרכם יהודה בתחלה – ר"ל יהודה הוא בתחלה לכל דבר,

ולא אמר יהודה יעלה, וכ"ש שלא הודיע אם יצליחו,

בפעם השני אמר ויתחזק העם איש ישראל ויוסיפו לערך מלחמה במקום אשר ערכו שם ביום הראשון ויעלו בני ישראל ויבכו לפני ה' – מבואר שתחלה עלו למלחמה מעצמם ולא שאלו בה'.

והיו במקום שערכו ביום הראשון, ולפ"ז מ"ש ויעלו ב"י ויבכו לפני ה' לא יתכן שכולם עלו שהרי הם היו במקום המלחמה לפני הגבעה, רק ששלחו זקניהם ושופטיהם והם בכו,

ושאלו האוסיף לגשת למלחמה – ולא שאלו כמו בפעם השלישי האוסיף לצאת – כי כבר יצאו והיו לפני גבעה, ולא היה חסר רק לגשת ולהתקרב אל העיר, וכמ"ש ויקרבו בני ישראל אל בני בנימן

והיה השאלה אם רשאים לעשות המלחמה הזאת עפ"י הדין וכן לא שאלו אם יצליחו, כי בטחו גם עתה על גבורתם ורב חילם,

ולכן השיב להם עלו אליו – ר"ל אתם רשאים לעלות, ולא הודיעם אם יצליחו

כי זה תלוי באם יעשו תשובה על חטאתיהם,

לא כן בפעם השלישי לא ערבו לבם לצאת כלל,

רק ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבואו בית אל – ר"ל איש לא נעדר,

ושאלו האוסיף לצאת – והשיב כי מחר אתננו בידך.

(הבדל השני) בפעם הראשון לא עשו תשובה כלל,

ובפעם השני שכתוב ויעלו ב"י ויבכו [אם כן עשו תשובה??] כבר בארתי שלא היו כולם רק זקניהם,

וגם לא בכו על חטאתיהם רק על החללים לכן הפכו ביום קרב אבל בפעם השלישי שעלו כולם, וכולם בכו .

ולא עוד אלא שהקדימו לכך שלשה דברים,

א) וישבו לפני ה' – לחקור על מעשיהם,

ב) ויצומו ביום ההוא – לכלא פשע ולהתם חטאת,

ג) ויעלו עולות ושלמים – זבחי תודה על הפליטה הנשארת, כי הבינו שכולם ראוים לכליה, עבור חטאם,

לכן הצליחו בפעם הזאת,

(הבדל ג') בארו חז"ל והמפרשים שבפעם הראשון והשני לא שאלו לא במקום הראוי ולא ע"י האדם הראוי,

כי רק בפעם הג' באר ששאלו במקום הראוי כמ"ש ושם ארון ברית ה' בימים ההם – ר"ל עתה,

וע"י הראוי כמ"ש ופינחס בן אלעזר עומד לפניו בימים ההם – ר"ל עתה בפעם הג' ולכן נענו.

 רשעת בני בנימין

והנה בני בנימין הוסיפו ברשעם, שתחת שב"י לא היה מטרת מלחמתם רק על הגבעה כמ"ש בפעם הא' ויערכו אתם מלחמה על הגבעה ובפעם הב' ויערכו אל הגבעה כפעם בפעם,

נגד זה היה כוונת בני בנימין להשחית את ישראל, וכן הוסיפו להעיז בכל פעם,

בפעם הא' ויצאו בני בנימין מן הגבעה ובפעם הב' ויצא בנימין לקראתם מן הגבעה,

מלת לקראתם מורה פנים אל פנים, ובפעם הג' הוסיף הנתקו מן העיר [ולא פעלו מתוך הגנה עצמית בלבד]:

 

(כט) וַיָּשֶׂם יִשְׂרָאֵל אֹרְבִים אֶל הַגִּבְעָה סָבִיב:

 

(ל) וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיַּעַרְכוּ אֶל הַגִּבְעָה כְּפַעַם בְּפָעַם: (לא) וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן לִקְרַאת הָעָם הָנְתְּקוּ מִן הָעִיר וַיָּחֵלּוּ לְהַכּוֹת מֵהָעָם חֲלָלִים כְּפַעַם בְּפַעַם בַּמְסִלּוֹת אֲשֶׁר אַחַת עֹלָה בֵית אֵל וְאַחַת גִּבְעָתָה בַּשָּׂדֶה כִּשְׁלשִׁים אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל:  (לב) וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי בִנְיָמִן נִגָּפִים הֵם לְפָנֵינוּ כְּבָרִאשֹׁנָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ נָנוּסָה וּנְתַקְּנוּהוּ מִן הָעִיר אֶל הַמְסִלּוֹת: (לג) וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קָמוּ מִמְּקוֹמוֹ וַיַּעַרְכוּ בְּבַעַל תָּמָר וְאֹרֵב יִשְׂרָאֵל מֵגִיחַ מִמְּקֹמוֹ מִמַּעֲרֵה גָבַע:

מלבי"ם [פס' כט] וישם אורבים ששמו כמה אורבים מכמה מקומות כמו שיתבאר:

מלבי"ם וכל איש ישראל – תחלה ערכו קצת מן המחנה כדרך המלחמה ועשו א"ע נגפים,

ובתוך כך קמו כל איש ישראל שהוא המחנה בכללה ויערכו בבעל תמר,

והנה ישראל באו מבית אל שהוא מצפון לארץ בנימין וא"כ היה המחנה מצפון,

ובתוך כך שערכו ישראל הגיח האורב האחד שהיה במערב גבע ממקומו ממערה גבע שהיה עומד בהחבא במערה:

 רש"י בבעל תמר. במישר יריחו: מגיח. נמשך, כמו (איוב מ כג), יגיח ירדן אל פיהו, (תהלים כב י), גחי מבטן: ממערה גבע. ממקום צר, ערותה וגלויה של גבעת בנימין, מקום תורפה שלה שהיא נוחה ליכבש משם, כמו (בראשית מב ט), לראות את ערות הארץ באתם:

 

(לד) וַיָּבֹאוּ מִנֶּגֶד לַגִּבְעָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמָה כָּבֵדָה וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי נֹגַעַת עֲלֵיהֶם הָרָעָה:

(לה) וַיִּגֹּף ד’ אֶת בִּנְיָמִן לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִיתוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וּמֵאָה אִישׁ כָּל אֵלֶּה שֹׁלֵף חָרֶב:

מלבי"ם (לד-לה) ויבואו מנגד לגבעה – מצד העיר במערב,

לפ"ז היו בני בנימין מוקפים מצפון וממערב ואז כבדה עליהם המלחמה,

והם לא ידעו שהרעה נוגעת עליהם, והיה סוף המלחמה שעי"ז נפל מהם ביום ההוא כ"ה אלף איש.

כ"ז ספר דרך כלל, ומעתה יתחיל לפרש בפרטות איך היה. ומתחיל לבאר פרטי המלחמה:

 

 (לו) וַיִּרְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן כִּי נִגָּפוּ וַיִּתְּנוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל מָקוֹם לְבִנְיָמִן כִּי בָטְחוּ אֶל הָאֹרֵב אֲשֶׁר שָׂמוּ אֶל הַגִּבְעָה:

מלבי"ם ויראו בני בנימין כי נגפו ר"ל תיכף תחלה בעת יצא האורב ראו בני בנימין כי נגפו והיה דעתם לחזור אל העיר,

ואז נתנו בני ישראל מקום לבנימין ר"ל שהמחנה שעמדה נגדו בצפון התחילו לנוס שנית,

וסיפר מדוע עשו זאת, כי בטחו אל האורב אשר שמו אל הגבעה.

הוא אורב אחר שהיה בצד דרום שהיה מוכן להרוג את יושבי העיר והיה המדובר ביניהם שבעת שיכו כל אנשי העיר יציתו את העיר באש,

ובעת שיראו ישראל משאת העשן יהפכו אל בנימין ויסגירו אותם מכל צד כמו שיבואר

וז"ש כי בטחו אל האורב וכו':

 

(לז) וְהָאֹרֵב הֵחִישׁוּ וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגִּבְעָה וַיִּמְשֹׁךְ הָאֹרֵב וַיַּךְ אֶת כָּל הָעִיר לְפִי חָרֶב:

רש"י וימשוך האורב – משך בשופר; דבר אחר: משך בשופר העם אשר אתו, אל העיר:

 

(לח) וְהַמּוֹעֵד הָיָה לְאִישׁ יִשְׂרָאֵל עִם הָאֹרֵב הֶרֶב לְהַעֲלוֹתָם מַשְׂאַת הֶעָשָׁן מִן הָעִיר:

מלבי"ם [פסוק לז-לח] והאורב בעת ההיא שעשו ישראל א"ע נסים פעם שנית בעת ההיא החישו האורב ופשטו על העיר ויכו את אנשי העיר,

אבל יען שהמועד היה לאיש ישראל עם האורב רצה לומר שכן שמו מועד וגבלו הזמן ביניהם שזמן תחלת המלחמה יהיה בעת שירבו להעלות משאת העשן מן העיר

שאז יצא האורב מן העיר לסגרם מרוח השלישית, וזה נמשך [והתארך] במעט זמן עד שגמרו להכות את אנשי העיר, [וז"ש וימשוך האורב] ולכן מסבה זאת:

 

(לט) וַיַּהֲפֹךְ אִישׁ יִשְׂרָאֵל בַּמִּלְחָמָה וּבִנְיָמִן הֵחֵל לְהַכּוֹת חֲלָלִים בְּאִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּשְׁלשִׁים אִישׁ כִּי אָמְרוּ אַךְ נִגּוֹף נִגָּף הוּא לְפָנֵינוּ כַּמִּלְחָמָה הָרִאשֹׁנָה:

רש"י ויהפך איש ישראל – עכשיו חוזר לתחלת הדברים ושונה ומפרש, עשרים וחמשה אלף שכתבנו למעלה (פסוק לה), כיצד נפלו והיכן נפלו:

מלבי"ם ויהפך איש ישראל במלחמה, ר"ל זה היה הענין מה שספר קודם שנתנו מקום לבנימין שעשו עצמם כבורחים, שזה היה מפני המועד שהיה להם עם האורב,

[שהוכרחו למשוך הזמן כדי לתת לו פנאי למגר את העיר ולהציתה]

בעת ההיא בנימין החל להכות חללים כו' כשלשים איש,

וחשבו בני בנימין אך נגוף נגף הוא ר"ל שהגם שבאמצע היו גם הם נגפים לא שתו לב לזה כי חשבו שהגם שהתחזקו ישראל רגע הלא נשתה גבורתם, ועי"כ נתנו מקום לבנימין,

לפ"ז שלשה פסוקים אלה הם באור ופירוש למ"ש בפסוק לו ויתנו ב"י מקום לבנימין כי בטחו אל האורב אשר שמו על הגבעה:

 

(מ) וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן הָעִיר עַמּוּד עָשָׁן וַיִּפֶן בִּנְיָמִן אַחֲרָיו וְהִנֵּה עָלָה כְלִיל הָעִיר הַשָּׁמָיְמָה:

מלבי"ם (מ-מא) והמשאת – אולם בעת שגמרו האורב להכות את העיר שאז הציתו העיר ועלה משאת עמוד עשן,

אז ראה בנימין שני דברים למפלתו,

א) שעלה כליל העיר – ב) שאיש ישראל [שמצפון] הפך – ועי"כ ויבהל איש בנימן כי ראה כי נגעה אליו הרעה:

 

(מא) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הָפַךְ וַיִּבָּהֵל אִישׁ בִּנְיָמִן כִּי רָאָה כִּי נָגְעָה עָלָיו הָרָעָה:

הסבר חץ למטה: דרום
אורב ששרף העיר
(מב) וַיִּפְנוּ לִפְנֵי אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר וְהַמִּלְחָמָה הִדְבִּיקָתְהוּ וַאֲשֶׁר מֵהֶעָרִים מַשְׁחִיתִים אוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ:

 

מלבן מעוגל: בנימין
הסבר חץ שמאלה: בנימין בורח לצד מזרח כשרואה שכלתה הרעה
הסבר חץ שמאלה: אורב במערה ממערב
הסבר חץ למעלה: שדה המערכה
בתחילה תקפו, אח"כ נסו
צפון

 

 

 

 

 

 


מלבי"ם ויפנו – שאז היה מוקף משלש רוחות,

המחנה היתה בצפון.

והאורב הראשון שיצא מן המערה היה במערב,

והאורב השני שהצית העיר היה בדרום,

והוכרח לחזור אל דרך המדבר – לצד מזרח שהיה פתוח, והיה דרכם דרך המסילות ומשם לפני העיר בצד

מזרחה ומשם אל המדבר,

אבל במהלכו זה המלחמה הדביקתהו – כי היה מוקף ונרדף משלש רוחות, ויותר מזה כי אשר מהערים משחיתים אותו בתוכו

שהמחנות של ישראל שיצאו מן הערים נכנסו אל תוך מחנה בנימין באמצעיתו והשחיתו אותו:

 

(מג) כִּתְּרוּ אֶת בִּנְיָמִן הִרְדִיפֻהוּ, מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ, עַד נֹכַח הַגִּבְעָה מִמִּזְרַח שָׁמֶשׁ:

מלבי"ם כתרו – עתה מפרש אחד אחד,

תחלה כתרו את בנימין – ככתר, זה היה עת יצא האורב הראשון שהיה מוקף משני רוחות,

ואח"כ הרדיפהו – הוא פעל יוצא לשלישי,

פי' ששמו אותו לרודף ע"י שעשו עצמם נגפים והוא רודף כמ"ש (ל"ו מ')

ואח"כ מנוחה הדריכהושהציתו עריו ואשר מהערים משחיתים אותו בתוכו –

והיה מוכה עד נכח הגבעה ממזרח שמש – שדרך שם ברח אל המדבר:

 

(מד) וַיִּפְּלוּ מִבִּנְיָמִן שְׁמֹנָה עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אֶת כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי חָיִל: (מה) וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל סֶלַע הָרִמּוֹן וַיְעֹלְלֻהוּ בַּמְסִלּוֹת חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיַּדְבִּיקוּ אַחֲרָיו עַד גִּדְעֹם וַיַּכּוּ מִמֶּנּוּ אַלְפַּיִם אִישׁ:

מצודות דוד ויפנו – פנו מהדרך, ונסו לתוך המדבר 'אל סלע הרמון'. ויעללוהובהמסלות הרגו מהנשארים, כעוללות הנלקטים אחר הבציר.

וידביקו – השיגוהו וקרבו אליו עד בואם לגדעום, והכו עוד אלפים איש:

 

(מו) וַיְהִי כָל הַנֹּפְלִים מִבִּנְיָמִן עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי חָיִל:

מלבי"ם ויהי כל הנפלים – סך הכל עשרים וחמשה אלף,

ומ"ש ביום ההוא – כי אלף ומאה החסרים (מן החשבון שהיה כ"ו אלף ז' מאות כנ"ל פס' ט"ו)

נפלו במלחמות הקודמים, או שנהרגו במערות בימים שאחריהם:

 

 (מז) וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל סֶלַע הָרִמּוֹן שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ וַיֵּשְׁבוּ בְּסֶלַע רִמּוֹן אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים:

מצודות דוד ויפנו – רצה לומר, הנשארים מהם אשר נמלטו אל סלע הרמון היו 'שש מאות',

והמותר הרגו ישראל ברדפם אחריהם במסלות ועד גדעום, כמו שכתוב למעלה:

 

 (מח) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל שָׁבוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן וַיַּכּוּם לְפִי חֶרֶב מֵעִיר מְתֹם עַד בְּהֵמָה עַד כָּל הַנִּמְצָא גַּם כָּל הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ:

 מצודות ציון מתם – הוא שם לאנושיות, וכולל אנשים ונשים, כמו (בראשית לד ל): מתי מספר. [כמו עיר מתים]

שילחו – רוצה לומר, הבעירו, על שם שהאש עושה השליחות שהולך ושורף:

רמב"ן על בראשית פרק יט פסוק ח

 והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם, שנאמר (שם כ יג) ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה, שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה, ולא נתכוונו למיתה שלה, וגם לא מתה בידם, וישלחוה מאתם כעלות השחר, והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה, אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל, כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל (שם) וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו) בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה:

 ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפלגש – ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם מתחילה, ועשו ההסכמה שלא מדעתם ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחילה, מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין, והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו, ולא עליהם, שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד):

 והנה שתי הכתות ראויות להענש, כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל,

וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי ה' לא שאלו בזה אבל אמרו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין (שופטים כ יח), כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים וכן לא שאלו בענין הנצוח "אם תתנם בידי", כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד, כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר ולא שאלו אלא "מי יעלה לנו בתחלה", והוא כמו גורל ביניהם אולי היה כל שבט אומר "לא אעלה אני תחלה", או אומר "אני ראשון", והקב"ה השיב כפי שאלתם יהודה בתחלה, לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם, כי ביהודה בחר ה' לנגיד (דהי"א כח ד),

ולכך לא אמר "יהודה יעלה" כשאר המקומות (עיין שופטים א ב), כי לא הרשה אותם, אבל לא מנעם, ולא אמר להם "לא תעלו ולא תלחמו" מפני ענשו של בנימין:

 והנה הלך השם עם שניהם בקרי והניחם למקרים – ובני בנימין היו גבורים, ועריהם בצורות, והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר, והוסיפו עונש על ענשם, כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה, והם הכו בהם למשחית איבת עולם והפילו מהם עם רב ועצום כ"ב אלפים

והנה ישראל כאשר הכו מכה רבה נודעה להם שגגתם, כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה,

ועל כן שאלו ביום השני האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי (שם כ כג) והזכירו עתה האחוה, לשאול אם הוא אוסר עליהם המלחמה,

והשם הרשה אותם עתה ביום השני, ואמר עלו אליו, כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך והם לא שאלו הנצוח, כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים, והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון נפלו מהם גם ביום השני י"ח אלפים:

 וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה', והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כלם פלטים מחרב בנימין, וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה, כענין שנאמר (תהלים קז כב) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, וכתוב (שם כז ו) ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה':

 והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף, ומבנימן נפלו בסוף כ"ה אלפים אנשי חיל (שופטים כ לה), ומעיר מתום עד כל הנמצא (שם כ מח), רבים ויתכן שיהיו ט"ו אלפים בין אנשים ונשים והטף, והיה עונש שתי הכתות בשוה:

 ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין קג:) שהיה הקצף בפסלו של מיכה, אמר הקב"ה בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם לומר, בכבודי לא מחיתם במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר, בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין ועל כן סכל עצת שתי הכתות ואמץ

 את לבבם ולא זכרו ברית אחים:

 ואחר המעשה נתחרטו, כמו שנאמר (שופטים כא ב) ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלקים ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלקי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד כי הכירו טעותם וענשם והנה בדרך גררא פירשנו ענין מהותם ואינו מבואר, והזכרנו סיבותיו:

 

 

Print Friendly, PDF & Email

4 תגובות על “שופטים פרק כא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar דני גרבי הגיב:

    בס"ד
    מה שהבאתם כאן בשם הגר"ח ברלין על חליפות מלא וחסר, דברים מתוקים מדבש. מה המקור לדברים? יש להגר"ח ברלין ספר על הנ"ך?

    • בועז שלום בועז שלום הגיב:

      לדני שלום
      הדברים הובאו בספרים רבים בשמו [בנוגע לבנימין – המקור הוא כבר הגר"א], ולא בספר מסוים שהוא כתב.

  2. Avatar דני גרבי הגיב:

    אפשר לציין ספר אחד שציין לדברים אלו משמו. אשמח מאד. תודה רבה ויישר כח!

    • בועז שלום בועז שלום הגיב:

      תוכל לראות בספר 'באר בשדה' לרב מובשוביץ עמ' נז, ובספר 'מעדני חיים' עמ"ס מגילה לרב חיים כהן עמ' קסג, ובספר 'שומר אמת' לרב שטיגל עמ' קלז, ובעוד ספרי אחרונים רבים.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב